source
stringlengths 1
97
| text
stringlengths 46
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
9 באפריל
|
9 באפריל הוא היום ה-99 בשנה (100 בשנה מעוברת), בשבוע ה-15 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 266 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
37 – רעידת אדמה הורסת את העיר אנטיוכיה
193 – ספטימיוס סוורוס מוכרז כקיסר רומא
1413 – הנרי החמישי מוכתר למלך אנגליה
1865 – מלחמת האזרחים האמריקנית: מפקד כוחות הדרום הגנרל רוברט אי. לי נכנע לגנרל יוליסס גרנט
1918 – הכרזת העצמאות של לטביה
1939 – מריאן אנדרסון שרה באנדרטת לינקולן בפני קהל של 75,000, לאחר שארגון בנות המהפכה האמריקאית מנע ממנה לשיר בקונסטיטושן הול בשל היותה שחורה
1940 – מלחמת העולם השנייה: גרמניה הנאצית פולשת לדנמרק ולנורווגיה
1947 – הקמת הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית
1948 – מלחמת העצמאות: פרשת דיר יאסין – כוחות האצ"ל מתקיפים את הכפר הערבי דיר יאסין
1948 – מלחמת העצמאות, קרב הקסטל: הקסטל נכבש סופית בידי כוחות ההגנה, אחרי שהחליף ידיים כמה פעמים
1955 – ארצות הברית עורכת ניסוי גרעיני באתה הניסויים שבנבדה
1959 – במסגרת תוכנית מרקורי האמריקאית, הצגת "שבעיית מרקורי", שבעת האסטרונאוטים האמריקאים הראשונים
1967 – טיסת הבכורה של בואינג 737 מטוס הנוסעים המסחרי, צר־הגוף, הנפוץ ביותר בעולם לטווח קצר עד בינוני
1968 – ד"ר מרטין לותר קינג נקבר באטלנטה
1972 – אמנת ידידות נחתמת בין ברית המועצות לעיראק
1973 – מבצע אביב נעורים: כוחות צה"ל תוקפים מחבלים בביירות
1973 – הולנד מכירה בצפון וייטנאם
1976 – ארצות הברית וברית המועצות מגיעות להסכמה על היקף הניסויים הגרעיניים למטרות שלום
1977 – המפלגה הקומוניסטית הספרדית מקבלת תוקף חוקי לאחר 40 שנות קיומה
1980 – שיגור החללית סויוז 35 לתחנת החלל סאליוט 6 עם צוות קוסמונאוטים, שיהיו המשלחת הקבועה ה-4 לתחנה
1988 – ארצות הברית מטילה סנקציות כלכליות על פנמה
1989 – הטרגדיה של 9 באפריל: הצבא האדום מדכא בכוח הפגנות אנטי-סובייטיות
1991 – גאורגיה מכריזה על עצמאותה מברית המועצות
1992 – ג'ון מייג'ור נבחר לראש ממשלת הממלכה המאוחדת לאחר שהמפלגה השמרנית זוכה ברוב הקולות הגדול ביותר בהיסטוריית הבחירות בבריטניה
1994 – שיגור משימת מעבורת החלל אנדוור STS-59 לבחינת מיפוי וחישה מרחוק באמצעות מכ"ם SAR
1995 – פיגוע מכונית התופת בצומת כפר דרום
2002 – מבצע חומת מגן: 13 חיילי צה"ל נהרגים בקרבות במחנה הפליטים בג'נין, היום הקשה ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון הראשונה
2002 – הלווית אליזבת, המלכה האם במנזר וסטמינסטר בלונדון
2003 – מופל פסלו של סדאם חוסיין במרכז בגדאד, יומיים לאחר כיבוש העיר במסגרת מלחמת עיראק
2005 – הנסיך צ'ארלס נושא לאישה את קמילה פרקר בולס בטירת וינדזור
2008 – האי סרק, האחרון בו הונהגה עדיין שיטת הממשל הפיאודלית, הופך לדמוקרטיה
2014 – שיגור הלוויין אופק 10 באמצעות משגר שביט מבסיס פלמחים
2017 – פיגועי הכנסיות במצרים ביום ראשון של הדקלים בו נהרגים 44 אנשים ונפצעים למעלה ממאה
2018 – הפצצת שדה התעופה T-4 בסוריה, כנראה בידי ישראל; בתקיפה נהרגו כ-14 אנשי צבא, בהם לפחות 7 איראנים
2019 – הבחירות לכנסת העשרים ואחת
נולדו
ממוזער|257x257 פיקסלים|טימור לנג
ממוזער|236x236 פיקסלים|שארל בודלר
ממוזער|229x229 פיקסלים|יצחק נבון
ממוזער|169x169 פיקסלים|ג'רארד ויי
1336 – טימור לנג, שליט וכובש מונגולי-טורקי, ומייסד האימפריה הטימורית (נפטר ב-1405)
1784 – רפאל דל רייגו, גנרל ופוליטיקאי ספרדי (נפטר ב-1823)
1806 – איזמבארד קינגדום ברונל, מהנדס אנגלי (נפטר ב-1859)
1821 – שארל בודלר, משורר צרפתי (נפטר ב-1867)
1830 – אדוארד מויברידג', צלם בריטי-אמריקאי, ממציא הכרונופוטוגרפיה ומקרן הזואופרקסיסקופ. ממבשרי הקולנוע (נפטר ב-1904)
1865 – אריך לודנדורף, ממנהיגי גרמניה במלחמת העולם הראשונה (נפטר ב-1937)
1867 – כריס ווטסון (מדינאי אוסטרלי), ראש ממשלת אוסטרליה השלישי (נפטר ב-1941)
1872 – לאון בלום, ראש ממשלת צרפת (נפטר ב-1950)
1898 – פול רובסון, זמר ופעיל פוליטי אפרו-אמריקאי (נפטר ב-1976)
1898 – מיכאל זהרי, בוטנאי ישראלי, חתן פרס ישראל (נפטר ב-1983)
1906 – אנטל דוראטי, מנצח ומלחין (נפטר ב-1988)
1907 – פנחס אפרתי, רופא פנימי וחוקר בעל שם בין-לאומי (נפטר ב-1988)
1910 – אברהם ריביקוף, פוליטיקאי יהודי-אמריקאי (נפטר ב-1998)
1914 – שמואל אדמון, קצין בדרגת אלוף-משנה, ממייסדי חיל התותחנים בצה"ל ומפקדו הראשון (נפטר ב-1972)
1915 – יעקב שמעוני, מורה ומזרחן ישראלי, ממקימי שירות הידיעות של ההגנה (ש"י) ומראשוני משרד החוץ הישראלי (נפטר ב-1996)
1918 – ירן אוטזון, אדריכל דני זוכה פרס פריצקר (נפטר ב-2008)
1919 – ג'ון פרספר אקרט, חלוץ בתחום מדעי המחשב (נפטר ב-1995)
1920 – יעקב כרוז, דיפלומט ואיש מערכת הביטחון הישראלית (נפטר ב-1993)
1921 – יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל (נפטר ב-2015)
1923 – שלמה הלל, חבר הכנסת מטעם מפא"י (וגלגוליה המערך והעבודה), יושב ראש הכנסת האחת עשרה ושר הפנים והמשטרה בממשלת ישראל (נפטר ב-2021)
1926 – יו הפנר, מוציא לאור אמריקאי, בעלי המגזין פלייבוי (נפטר ב-2017)
1928 – טום לרר, זמר-יוצר, משורר ומלחין, סאטיריקן, פסנתרן ומתמטיקאי יהודי-אמריקאי
1929 – רון האדריק, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, שחקן קריקט ושדרן רדיו אוסטרלי (נפטר ב-2020)
1930 – גבריאל ברשי, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה
1931 – ירחמיאל דורי, קצין הנדסה ראשי במלחמת ההתשה, ומהנדס העיר תל אביב-יפו (נפטר ב-2019)
1933 – ז'אן-פול בלמונדו, שחקן צרפתי (נפטר ב-2021)
1936 – ע'סאן כנפאני, דובר החזית העממית וסופר פלסטיני (נפטר ב-1972)
1938 – ויקטור צ'רנומירדין, מדינאי רוסי (נפטר ב-2010)
1945 – אדם ברוך, עיתונאי וסופר ישראלי (נפטר ב-2008)
1951 – עידית דורון, בלשנית ישראלית, פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים, כלת פרס ישראל בתחום חקר הבלשנות העברית והכללית (נפטרה ב-2019)
1959 – חני נחמיאס, שחקנית ובדרנית ישראלית
1961 – אורי פסטר, במאי תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, מחזאי, תסריטאי וסופר ישראלי
1963 – יובל שפריר, מתופף ומפיק מוזיקלי ישראלי
1964 – יוסי בכר, תת-אלוף בצה"ל
1965 – בן לוין, במאי, שחקן ומחזאי ישראלי
1970 – איריס קול, שדרנית רדיו וטלוויזיה ישראלית
1971 – אורית שחף, זמרת ישראלית ("היהודים")
1972 – אסף הראל, תסריטאי, במאי, קומיקאי, שחקן ישראלי ויזם
1974 – שיר גוטליב, שחקנית וזמרת ישראלית
1975 – בלז'ינימה צירמפילוב, קשת רוסי
1977 – ג'רארד וואי, סולן ומקים My Chemical Romance
1980 – אסי ישראלוף, שחקן, מוזיקאי, בדרן חבר בשלישיית מה קשור
1981 – מורן אטיאס, דוגמנית, שחקנית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1986 – לייטון מיסטר, שחקנית אמריקאית
1987 – מארק אי. באסי, זמר-יוצר אמריקאי
1988 – דין מירושניקוב, שחקן ודוגמן ישראלי
1990 – קריסטן סטיוארט, שחקנית אמריקאית
1990 – תם אהרון, סטנדאפיסט, תסריטאי וסאטיריקן ישראלי
1999 – אייזיק המפסטד-רייט, שחקן אנגלי
נפטרו
ממוזער|240x240 פיקסלים|ג'ימו, קיסר יפן הראשון
ממוזער|174x174 פיקסלים|זנון, קיסר האימפריה הביזנטית
ממוזער|250x250 פיקסלים|אדוארד הרביעי
ממוזער|210x210 פיקסלים|פרנסיס בייקון
585 לפנה"ס – ג'ימו, קיסר יפן הראשון (נולד ב-711 לפנה"ס)
491 – זנון, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-425 בערך)
715 – האפיפיור קונסטנטינוס (נולד ב-664)
1024 – האפיפיור בנדיקטוס השמיני (נולד ב-980)
1137 – גיום העשירי, דוכס אקוויטניה (נולד ב-1099)
1241 – הנריק השני החסוד, דוכס גדול של פולין (נולד ב-1192)
1283 – מרגרט מסקוטלנד, המלכה הרעיה של אריק השני, מלך נורווגיה (נולדה ב-1261)
1483 – אדוארד הרביעי מלך אנגליה (נולד ב-1442)
1553 – פרנסואה רבלה, סופר (נולד ב-1493)
1557 – מיקאל אגריקולה, כומר פיני (נולד ב-1510)
1626 – פרנסיס בייקון, פילוסוף (נולד ב-1561)
1804 – ז'אק נקר, מדינאי וכלכלן צרפתי (נולד ב-1732)
1889 – מישל שוורל, כימאי צרפתי (נולד ב-1786)
1918 – ניקו פירוסמני, גדול ציירי גאורגיה (נולד ב-1862)
1945 – דיטריך בונהופר, מקושרי קשר העשרים ביולי (נולד ב-1906)
1945 – הנס אוסטר, מקושרי קשר העשרים ביולי (נולד ב-1887)
1945 – וילהלם קנריס, מקושרי קשר העשרים ביולי (נולד ב-1887)
1945 – גאורג אלזר, גרמני שניסה להתנקש בחייו של היטלר בשנת 1939, הוצא להורג (נולד ב-1903)
1959 – פרנק לויד רייט, ארכיטקט אמריקני (נולד ב-1867)
1972 – ג'יימס פרנסיס ברנס, מזכיר המדינה בארצות הברית (נולד ב-1882)
1989 – משה ציפר, פסל ישראלי (נולד ב-1902)
1993 – יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, רב ופילוסוף (נולד ב-1903)
1996 – ריצ'רד קונדון, סופר אמריקאי (נולד ב-1915)
2000 – האנזי ברנד, פעילה בוועדת העזרה וההצלה בבודפשט בתקופת השואה ופעלה להצלת יהודים שנמלטו להונגריה (נולדה ב-1912)
2011 – סידני לומט, במאי קולנוע אמריקני (נולד ב-1924)
2013 – בנו ארבל, מתמטיקאי והיסטוריון של המתמטיקה (נולד ב-1939)
2013 – זאו וו קי, אמן סיני-צרפתי (נולד ב-1921)
2017 – יצחק פוגץ', צייר ישראלי (נולד ב-1919)
2019 – יהושע אייבשיץ, ניצול השואה, סופר, עורך וחוקר שואה ישראלי (נולד ב-1916)
2019 – אלווין ראלף ברלקמפ, מתמטיקאי אמריקאי, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי (נולד ב-1940)
2021 – הנסיך פיליפ, הדוכס מאדינבורו (נולד ב-1921)
2021 – רמזי קלארק, משפטן ופעיל שמאל רדיקלי אמריקאי שכיהן כתובע הכללי של ארצות הברית (נולד ב-1927)
2021 – גבריאל כהן, היסטוריון ואיש ציבור ישראלי, חבר הכנסת בכנסת השישית, פרופסור באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1928)
2021 – DMX, ראפר ושחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1970)
2022 – ג'ק היגינס, סופר אנגלי שנודע בשל המותחנים הרבים שכתב (נולד ב-1929)
2022 – מיכאל דגן, שחקן קולנוע וטלוויזיה גרמני-ישראלי (נולד ב-1932)
2024 – עדנה סולודר, חברת הכנסת מטעם המערך (נולדה ב-1930)
8 באפריל – 10 באפריל
אפריל
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ד ט
קטגוריה:אפריל
| 2024-09-28T08:21:08
|
17 בספטמבר
|
17 בספטמבר הוא היום ה-260 בשנה, (261 בשנה מעוברת) בשבוע ה-38 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 105 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1176 – בקרב מיריוקפאלון, מביסים הכוחות הסלג'וקים של סולטנות רום בראשות קיליצ' ארסלאן השני, את כוחות האימפריה הביזנטית, שהונהגו על ידי הקיסר מנואל קומננוס; קרב זה מציין את אובדן השליטה הביזנטית באסיה הקטנה ובקיליקיה, ושקיעתה הסופית של האימפריה הביזנטית
1480 – האינקוויזיציה הספרדית ממנה את שני האינקוויזיטורים הראשונים ומתחילה בפעילותה נגד יהודים מומרים שמוצאם ביהדות ספרד
1630 – בוסטון נוסדת
1631 – קרב ברייטנפלד: הניצחון הפרוטסטנטי הראשון במלחמת שלושים השנים
1787 – חוקת ארצות הברית מוכרזת בפילדלפיה
1849 – הארייט טאבמן נמלטת מן העבדות
1862 – מלחמת האזרחים האמריקנית: קרב אנטיאטם, עם כ-23,000 נפגעים ביום אחד
1894 – מלחמת סין–יפן הראשונה: הצי הקיסרי היפני מביס את הצי הצפוני של סין בקרב נהר יאלו
1916 – "הבארון האדום" מנפרד פון ריכטהופן משיג את הפלתו הראשונה
1939 – ברית המועצות פולשת לפולין
1944 – מתחיל הקרב על ארנהם
1948 – שליח האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, נרצח בירושלים על ידי חברי לח"י
1978 – נחתמים הסכמי קמפ דייוויד
1982 – מלחמת לבנון הראשונה: ישראל נסוגה מביירות
1983 – ונסה ויליאמס נבחרת כמיס אמריקה השחורה הראשונה
1988 – נפתחת אולימפיאדת סיאול
1991 – ליטא ולטביה מתקבלות כחברות באו"ם
2019 – הבחירות לכנסת העשרים ושתיים
2024 – פיצוץ של אלפי זימוניות שהיו בידי אנשי חזבאללה ברחבי לבנון וסוריה
נולדו
ממוזער|192x192 פיקסלים|שארל התם
ממוזער|220x220 פיקסלים|המרקיז דה קונדורסה
ממוזער|223x223 פיקסלים|תומאס סטאפורד
879 – שארל התם, מלך פרנקיה המערבית (נפטר ב-929)
1552 – פאולוס החמישי, אפיפיור (נפטר ב-1621)
1739 – ג'ון ראטלדג', פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי בן המאה ה-18 (נפטר ב-1800)
1743 – המרקיז דה קונדורסה, פוליטיקאי, פילוסוף, מתמטיקאי וחוקר מדע המדינה צרפתי (נפטר ב-1794)
1825 – לוציוס למאר, פוליטיקאי ושופט בית המשפט העליון של ארצות הברית (נפטר ב-1893)
1826 – ברנהרד רימן, מתמטיקאי גרמני, מחשובי המתמטיקאים של המאה ה-19 (נפטר ב-1866)
1913 – מירה לובה, סופרת ילדים אוסטרית (נפטרה ב-1995)
1918 – חיים הרצוג, נשיא מדינת ישראל (נפטר ב-1997)
1922 – מריאן כהן, פעילה במחתרת היהודית בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה (נרצחה ב-1944)
1924 – בנימין גלעד, ניצב במשטרת ישראל (נפטר ב-2003)
1928 – גיל אלדמע, מלחין ומעבד ישראלי (נפטר ב-2014)
1929 – סטירלינג מוס, נהג מרוצים בריטי (נפטר ב-2020)
1930 – תומאס סטאפורד, לוטננט גנרל בחיל האוויר של ארצות הברית, אסטרונאוט בתוכנית ג'מיני ובתוכנית אפולו (נפטר ב-2024)
1931 – ז'אן-קלוד קרייר, תסריטאי, סופר ושחקן ומי שכיהן כנשיא Fémis, בית הספר הצרפתי לקולנוע (נפטר ב-2021)
1933 – ארלוזור לב, טייס קרב ומפקד בחיל האוויר (נהרג ב-1973)
1933 – צ'אק גראסלי, פוליטיקאי אמריקאי
1939 – ולדימיר מנשוב, שחקן, במאי, תסריטאי ומפיק סובייטי ורוסי (נפטר ב-2021)
1945 – רוברט הניג, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי
1947 – אילנית, זמרת ישראלית
1947 – גייל קרסון לוין, סופרת אמריקאית-יהודייה
1948 – יוקו קומיאמה, פוליטיקאית ושרת הבריאות, הרווחה והעבודה של יפן
1950 – נרנדרה מודי ראש ממשלת הודו ה-14
1950 – רון כתרי, מנהלו הכללי של בית הספר הריאלי העברי בחיפה, דובר צה"ל
1950 – אבשלום קור, בלשן עברי, זוכה פרס סוקולוב לעיתונאות
1956 – יוחנן לוקר, אלוף בצה"ל, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה
1958 – יאנז יאנשה, ראש ממשלת סלובניה
1963 – רמי סערי, משורר, מתרגם ועורך ישראלי
1968 – פרנססק (טיטו) וילאנובה, שחקן ומאמן כדורגל ספרדי (נפטר ב-2014)
1968 – שריל סטרייד, סופרת אמריקאית
1968 – אנסטייז'ה, זמרת פופ ויוצרת אמריקאית
1969 – קובי אוז, מוזיקאי וסופר ישראלי, סולן להקת טיפקס
1969 – מיקי פלג רוטשטיין, שחקנית וזמרת יוצרת ישראלית
1974 – פיטר רוט, מוזיקאי ישראלי, חבר להקת מוניקה סקס
1974 – דני גבע, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1975 – ענת חדיד, שחקנית דרוזית ישראלית
1976 – ענבל לורי, שחקנית, תסריטאית, אימפרוביזטורית ומורה לאימפרו
1977 – רן בנימיני, עיתונאי ישראלי
1978 – ניק קורדרו, שחקן קנדי (נפטר ב-2020)
1978 – דן מנו, עורך דין, מנחה טלוויזיה ואיש עסקים ישראלי
1985 – תומאש ברדיך, טניסאי צ'כי
1987 – ניאה, זמרת-יוצרת שוודית
1995 – נתנאל ששון, זמר ויוצר ישראלי
2001 – איטל שפושניקוב, שחיינית ישראלית
נפטרו
ממוזער|225x225 פיקסלים|שבתאי צבי
ממוזער|275x275 פיקסלים|קרל פופר
1179 – הילדגרד מבינגן, מלחינה, משוררת, רופאה, מחזאית, סופרת ומיסטיקנית גרמנית (נולדה ב-1098)
1422 – קונסטנטין השני, קיסר בולגריה, הקיסר האחרון של האימפריה הבולגרית השנייה (נולד ב-1369)
1482 – וילהלם השלישי, רוזן תורינגיה (נולד ב-1425)
1621 – רוברטו בלרמינו, קרדינל (נולד ב-1542)
1676 – שבתי צבי, משיח שקר (נולד ב-1626)
1836 – אנטואן-לורן דה ז'יסייה, בוטנאי צרפתי (נולד ב-1748)
1858 – דרד סקוט, עבד שחור שתבע את אדונו (נולד בסביבות שנת 1795)
1877 – ויליאם הנרי פוקס טלבוט, מדען, בוטנאי, מתמטיקאי, בלשן, מו"ל וצלם אנגלי, הזכור בעיקר כאחד מאבות הצילום (נולד ב-1800)
1948 – פולקה ברנדוט, דיפלומט שוודי (נולד ב-1895)
1965 – משה יעקב בן גבריאל, סופר ועיתונאי (נולד ב-1891)
1966 – פריץ וונדרליך זמר גרמני בעל קול טנור לירי (נולד ב-1930)
1985 – לורה אשלי, מעצבת אופנה וולשית (נולדה ב-1925)
1994 – קרל פופר, פילוסוף של המדע (נולד ב-1902)
1997 – תאודורו פרננדס, כדורגלן פרואני (נולד ב-1913)
2001 – מיכאל בן-חנן, מראשי ארגון "ההגנה" בירושלים, מחנך ושדרן רדיו ישראלי (נולד ב-1912)
2003 – יצחק ארצי, פעיל ציוני, איש ציבור ופוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1920)
2003 – יצחק גולן, מראשוני השדרנים בקול ישראל (נולד ב-1923)
2016 – רננה גוטמן, מנכ"ל משרד מבקר המדינה (נולדה ב-1924)
2017 – בובי הינן, מתאבק מקצועי בWWE ועוזרו של אנדרה הענק (נולד ב-1944)
2020 – טרי גודקיינד, סופר אמריקאי ומחברה של סדרת הפנטזיה רבת-המכר "חרב האמת" (נולד ב-1948)
2021 – עבד אל-עזיז בותפליקה, נשיא אלג'יריה (נולד ב-1937)
2022 – ולאדו מילוניץ', אדריכל ממוצא קרואטי שהתגורר בפראג (נולד ב-1941)
2024 – יוסף צ'חנובר, איש כלכלה ומנהל ישראלי (נולד ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום החוקה
יום מוזיקת הקאנטרי הבין-לאומי
16 בספטמבר – 18 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט יז
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-21T06:15:14
|
17 באפריל
|
17 באפריל הוא היום ה-107 בשנה (108 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 258 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1636 – יסוד העיר טמבוב
1839 – גואטמלה הופכת לרפובליקה
1882 – האימפריה העות'מאנית מאמצת את סמלה
1895 – מלחמת סין–יפן הראשונה – נחתם הסכם שימונוסקי שמעביר לידי האימפריה היפנית את קוריאה, פורט ארתור וטאיוואן
1912 – פורצות פרעות התריתל כנגד היהודים בעיר פאס שבמרוקו
1932 – הקיסר האתיופי היילה סלאסי מבטל את העבדות
1939 – סטלין חותם על האמנה האנטי נאצית בין רוסיה, צרפת ובריטניה
1942 – הגנרל הצרפתי אנרי ז'ירו נמלט משביו בידי גרמניה הנאצית
1945 – בניטו מוסוליני בורח מסאלו למילאנו
1946 – צרפת מכירה בעצמאות סוריה
1955 – מתכנסת ועידת באנדונג, התכנסות מדינות מאסיה ואפריקה במטרה לדון בסכסוך הערבי-ישראלי. המדינות סיימו את הוועידה בהכרזת תמיכה בצד הערבי
1958 – נפתח היריד העולמי בבריסל (בלגיה)
1961 – ארצות הברית פותחת בפלישה למפרץ החזירים בקובה
1969 – אלכסנדר דובצ'ק אולץ לפרוש מתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה
1970 – במסגרת תוכנית אפולו האמריקאית, החללית אפולו 13 מצליחה לנחות בשלום לאחר התפוצצות מיכל חמצן על החללית בדרכה לירח
1971 – מצרים, לוב וסוריה מקימות פדרציה (FAR)
1975 – הקמר רוז' משתלטים על קמבודיה
1984 – אנשי השגרירות הלובית בלונדון יורים על מפגינים והורגים שוטרת בריטית. בתגובה בריטניה מנתקת את הקשרים הדיפלומטיים עם לוב
1986 – אנשי הבידוק של אל על מגלים חומר נפץ שהושתל בתחתית מזוודתה של אן מרי מרפי, נוסעת תמימה, ומכשילים את ניסיון הפיגוע בטיסת אל על מלונדון שיזמה סוריה
1989 – ארגון הפועלים הפולני "סולידריות" זוכה למעמד חוקי
1998 – שיגור משימת מעבורת החלל קולומביה STS-90 לביצוע משימות במיקרוכבידה במסגרת מעבדת SPACELAB
2006 – הושבעה הכנסת השבע עשרה
2021 – מניין המתים העולמי ממגפת הקורונה עולה על 3 מיליון
נולדו
963 – סוון הראשון, מלך דנמרק ומלך אנגליה (נפטר ב-1014)
1818 – אלכסנדר השני קיסר רוסיה (נרצח ב-1881)
1849 – ויליאם דיי, מדינאי ושופט אמריקני (נפטר ב-1923)
1880 – לנרד וולי, ארכאולוג בריטי (נפטר ב-1960)
1882 – ארתור שנאבל, פסנתרן ומלחין פולני יהודי (נפטר ב-1951)
1885 – איזק דינסן (שם העט של קארן בליקסן), סופרת דנית, מחברת הספר הידוע זכרונות מאפריקה (נפטרה ב-1962)
1894 – ניקיטה חרושצ'וב, מנהיג ברית המועצות (נפטר ב-1971)
1896 – דבורה דרכלר, חברת ארגון "שומר" ומחללי מאורעות תל-חי (נהרגה ב-1920)
1909 – אבנר בר-און, הצנזור הצבאי הראשי של מדינת ישראל (נפטר ב-1998)
1910 – משה וילנסקי, מלחין ומוזיקאי ישראלי (נפטר ב-1997)
1913 – חביב כנען, עיתונאי ישראלי וחוקר פרקים בתולדות היישוב (נפטר ב-1991)
1916 – סירימאבו בנדרנאיקה, פוליטיקאית מסרי לנקה, שירתה כראש ממשלה שלוש פעמים, כולל כראש ממשלת ציילון ב-1960; ראש הממשלה הראשונה של העולם המודרני (נפטרה ב-2000)
1918 – ויליאם הולדן, שחקן קולנוע אמריקאי, זוכה פרס האוסקר (נפטר ב-1981)
1919 – רעיה יגלום, אשת ציבור ופילנתרופית ציונית ישראלית (נפטרה ב-2017)
1923 – צבי צור, הרמטכ"ל השישי של צה"ל (נפטר ב-2004)
1925 – יהודה מזור, כימאי ישראלי (נפטר ב-2004)
1926 – אהרן ידלין, פעיל ציבור, חבר הכנסת ושר החינוך בממשלת רבין הראשונה (נפטר ב-2022)
1927 – צ'אנדרה שקאר, ראש ממשלת הודו השמיני (נפטר ב-2007)
1928 – סינתיה אוזיק, סופרת אמריקאית, זוכת פרס אורנג' ופרסים אחרים
1931 – ג'ונפיי טאקיגוצ'י, מדבב וקריין יפני (נפטר ב-2011)
1936 – דניאל פרידמן, פרופסור אמריטוס למשפטים, חתן פרס ישראל לחקר המשפט ושר המשפטים בממשלת ישראל השלושים ואחת
1936 – פרג' פרי, צלם ישראלי ומייסד פוטו פרג'
1941 – אנדריי אזולאי, יועצו של מלך מרוקו, מוחמד השישי
1951 – יקי יושע, במאי ותסריטאי קולנוע ישראלי
1954 – בן-דרור ימיני, עיתונאי, בעל טור, עורך ופובליציסט ישראלי
1956 – נתן דטנר, שחקן ישראלי
1959 – שון בין, שחקן אנגלי
1964 – אלון גרינפלד, שחמטאי בדרגת רב-אמן ומאמן שחמט ישראלי
1967 – הנרי איאן קיוזיק, שחקן סקוטי
1972 – ג'ניפר גארנר, שחקנית קולנוע וטלוויזיה
1974 – ויקטוריה בקהאם, זמרת ומעצבת אופנה אנגלייה
1976 – מונה מזור, שחקנית קולנוע אמריקאית ממוצא יהודי
1978 – עידו מוסרי, שחקן, במאי, מנחה טלוויזיה, מוזיקאי ומדבב ישראלי
1980 – רודי סעדה, בדרן, סטנדאפיסט, שחקן תיאטרון וטלוויזיה ישראלי
1980 – לירון לב, שחקנית טלוויזיה ישראלית
1983 – גל אלברמן, כדורגלן ישראלי
1986 − אילסי ג'ובר, זמרת-יוצרת אמריקאית
1992 – יספר סטויבן, רוכב אופני כביש בלגי
1998 – אוסאגי בסקומה, כדורגלן ברמודי (נפטר ב-2021)
2002 – אסף יסעור, לוחם טאקוונדו פאראלימפי
נפטרו
שמאל|ממוזער|100px|בנג'מין פרנקלין
1748 – רבי רפאל מלדולה (רב בליבורנו) (נולד ב-1685)
1790 – בנג'מין פרנקלין, מדינאי ומדען אמריקאי (נולד ב-1706)
1932 – פטריק גדס, ביולוג ואדריכל סקוטי, תכנן את רחובות העיר תל אביב בראשית דרכה (נולד ב-1854)
1933 – קוטה מרג'נישווילי, במאי תיאטרון גאורגי (נולד ב-1872)
1948 – קנטרו סוזוקי, ראש ממשלת יפן (נולד ב-1868)
1986 – הרמן גרבה, חסיד אומות העולם, שהעיד במשפטי נירנברג (נולד ב-1900)
1997 – חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל (נולד ב-1918)
1998 – לינדה מקרטני, צלמת ומוזיקאית בלהקת "ווינגס", אשתו של המוזיקאי פול מקרטני (נולדה ב-1941)
2004 – עבד אל-עזיז א-רנתיסי, טרוריסט פלסטיני, נהרג בסיכול ממוקד (נולד ב-1947)
2008 – רוממיה הלוי-סגל, מפקד ממר"ם וראש המועצה המקומית סביון (נולד ב-1935)
2014 – גבריאל גארסיה מארקס, סופר קולומביאני, חתן פרס נובל לספרות (נולד ב-1927)
2016 – דוריס רוברטס, שחקנית אמריקאית (נולדה ב-1925)
2018 – ברברה בוש, אשתו של הנשיא ה-41 של ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש (נולדה ב-1925)
2019 – יעקב נחושתן, איש ציבור ומשפטן ישראלי (נולד ב-1925)
2019 – אלאן גארסיה, נשיא פרו (נולד ב-1949)
2020 – נורמן האנטר, כדורגלן אנגלי (נולד ב-1943)
2020 – אנט אוגוסט, זמרת ופעילה חברתית האיטית (נולדה ב-1940)
2021 – חיים שפיר, איש אצ"ל ומתאגרף ישראלי (נולד ב-1929)
2021 – הישאם בסטאוויסי, שופט מצרי וסגן נשיא בית הדין המצרי לביטול (נולד ב-1951)
2023 – רחל גלון, אנטומולוגית ישראלית (נולדה ב-1926)
2024 – גדעון סאמט, עיתונאי ישראלי, בעל טור והעורך האחראי של "הארץ" (נולד ב-1940)
חגים ואירועים החלים ביום זה
החג הלאומי של סמואה האמריקנית
יום ההמופיליה הבינלאומי
ראו גם
16 באפריל – 18 באפריל
אפריל
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ד יז
קטגוריה:אפריל
| 2024-07-31T07:14:31
|
ספר הזוהר
|
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של תורת הקבלה. הספר עצמו מייחס את רוב דרשותיו לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מהמאה ה-2 לספירה, ולתלמידיו. הוא מכיל מדרשים על התורה, רובם בארמית, המחולקים לפי פרשות השבוע. כמו כן משולבים בו שני חיבורים מאוחרים: "רעיא מהימנא" ו"תיקוני הזוהר".
הספר פורסם והופץ לראשונה בשלהי המאה ה-13, על ידי המקובל רבי משה די לאון. זהות המחבר או זמן חיבור הספר המקורי אינם ידועים, אך מרבית החוקרים כיום סבורים כי הוא נכתב סמוך לפרסומו, על ידי די לאון עצמו או על ידי קבוצת כותבים.
הספר ומבנהו
גופו של ספר הזוהר בנוי מדרשות המיוחסות ברובן לרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ותלמידיו מהמאה ה-2 לספירה סביב פרשיות התורה, ושפתו רובה ככולה ארמית. רשב"י ותלמידיו מרבים להביא ולצטט מאמרים מתוך כמה ספרים שלא הגיעו לידינו, מהם "ספרא דאדם קדמאה", "ספרא דרב המנונא סבא", ו"ספרא דרב ייסא סבא".
רוב הספר מורכב מדרשות על התורה המחולקות על פי פרשיות השבוע (בחלוקה הנהוגה כיום). מרכיב נוסף הוא הרעיא מהימנא (=הרועה הנאמן) ובו דרשות על תרי"ג מצוות. למרות היותו מאוחר מהזוהר, ברוב המהדורות פוזר ה"רעיא מהימנא" לאורך החלק המרכזי, כך שלכל פרשה הוכנסו המצוות המצויות בה בתורה.
עשרת החברים הנקראים "חבריא קדישא" (החבורה הקדושה) שהם בעלי הזוהר הם: רשב"י ראש החבורה; בנו – רבי אלעזר; רבי אבא הסופר; רבי יהודה; רבי יוסי; רבי יצחק; רבי חזקיה; רבי חייא; רבי ייסא; רבי אחא. בספר מופיעים שמות של תנאים ואמוראים מתקופות שונות, בכתיבה דומה לתלמוד. בזוהר נזכרים ספרים חיצוניים קדומים (כגון ספר חנוך א' וספר חנוך ב'); בצד המדרשים בספר הזוהר משולבים אף קטעי פרשנות מבית מדרשם של חכמי צרפת וספרד: רש"י, ראב"ע, רד"ק ואף רמב"ן.
האידרות
בספר כלולות "אידרות" – "אידרא רבא" (המושב הגדול או האספה הגדולה), "אידרא זוטא" (המושב הקטן או האספה הקטנה) ו"אידרא דבי משכנא" (מושב בית המשכן). ייחודן של האידרות הוא בכך שבהן מתכנסת כל ה"חבורה" ומתיישבת במקום אחד – בניגוד לשאר הדרשות הנאמרות על ידי שניים, שלושה או ארבעה מהחברים ובדרך כלל נאמרות בדרך, תוך כדי הליכה או תוך כדי סעודה.
אידרא דבי משכנא מופיעה בפרשת תרומה. רשב"י ושלושה מתלמידיו דנים בה בסודות התפילה על פי דרשות הבנויות על פסוקי הקמת המשכן.
אידרא רבא מופיעה בפרשת נשא. רשב"י מגלה בה את "הפרצופים" – גילויי אלוהות בדמות פני אדם על פי הפסוק "על הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כ"ו). כל אחד מתשעת החברים נושא, בתורו, דרשה. בכל דרשה "מתקן" הדרשן את אחד מהאיברים של ה"פרצוף" העליון ולבסוף, רשב"י "מתקן" את תיקוני הזקן היוצאים מן ה"פרצוף" ואז חותם את הדיון ומגלה את הדברים שהחברים ידעו רק בראשי פרקים. בסיומו של ה"מושב", שלושה מהחברים נופחים את נשמתם כיוון שנחשפו לסודות שהיו למעלה מדרגתם.
אידרא זוטא מופיעה בפרשת האזינו. מתואר בה מפגשם האחרון של חבורת הזוהר הנעשה כהכנה לפטירתו של רשב"י. בתחילת המפגש, מבהיר רשב"י שבניגוד ל"אידרא רבה" שבה כל אחד מן החברים נשא דרשה, הפעם הוא יהיה היחיד שידבר, מכיוון שזהו "יום ההילולא" שלו (=יום השמחה). הוא משמיע באוזני תלמידיו את כל הסודות שחשש לגלות לפני כן, ולבסוף, יוצאת נשמתו כאשר הוא אומר את המילה "חיים" – שבפסוק "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם" ().
היכלות דרשב"י
בזוהר נכלל תיאור ההיכלות העליונים בחלק שנקרא 'היכלות דרשב"י'. בחלק זה מתוארים שבעת היכלות גן העדן השמורים לצדיקים מחד, ומאידך שבעת מדורי הגיהנום המיועדים לרשעים. בפרשת יתרו מובא מאמר המבאר את חכמת הפרצוף וחכמת כף היד, המיוחס בדרשה למשה בבחירתו אנשים כפי עצת יתרו.
חלקים אחרים בזוהר מתייחסים לצדיקים נסתרים כגון רב ייבא סבא שהוא סוחר הנושא סחורה על חמורו (טייעא) ונראה בתחילה כעם-הארץ, אך מתגלה כמקובל גדול הדורש בענייני תורת הנפש, גלגולי נשמות ושאלת הטוב והרע בעולם. דמות אחרת היא "הינוקא" המופלא – ילד-פלא, בנו של רב המנונא סבא, שמגיל ינקות יודע לדרוש בסתרי תורה ועולה עליהם בחכמתו. סיפור אחר בזוהר מתאר את מפגשם של רשב"י וחבריו בגן עדן עם 'רב מתיבתא', הוא ראש הישיבה של מעלה, הדן אתם על ענייני העולם הבא והנשמה.
בחטיבה זו כלולים החיבור 'סתרי תורה' שבו מקובצים מאמרים על ספר בראשית ו"" על התורה, ששפתו מעורבת עברית וארמית והוא עוסק בבריאה, העולם הבא והנשמה.
רעיא מהימנא ותיקוני הזוהר
חלקים נוספים השייכים ל"ספרות הזוהר", אך לפי המחקר הם חלקים מאוחרים, שנכתבו בסביבות שנת 1300 כנראה בידי מחבר שונה, אנונימי אף הוא, הם "רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן – כלומר משה) ו"תיקוני הזוהר". החיבור "רעיא מהימנא" משולב בתוך גוף ספר הזוהר והחיבור "תיקוני זוהר" הוא חלק נפרד. "תיקוני זוהר" הוא שבעים דרשות על דרך הקבלה לפסוק הראשון בספר בראשית. כתיבתו של המחבר האנונימי מאופיינת באסוציאטיביות רבה, שפתו עשירה הרבה פחות משפת הזוהר והתיאוסופיה שלו שונה בהיבטים מסוימים מהתיאוסופיה של מחבר הזוהר.
רעיונות מרכזיים
הזוהר עוסק רבות בעולמות העליונים, בדרך כלל בשפה סימבולית קשה לפענוח. הוא מתאר ממד קדום ונשגב שמשפיע על העולם האנושי אבל גם מושפע ממנו, ושכל פרט בעולם האנושי רומז אליו. שתי דמויות מרכזיות בעולם הזה הם הזכר והנקבה העליונים, שמכונים בזוהר במגוון רב של שמות. חיבורם של שני הפרצופים האלה הוא משאת נפש עליונה עבור בעלי הזוהר, שרואים בו פתח לכל הטובות והברכות. בכלל, חיבור ואיחוד הם הערך העליון, והפירוד נתפס כשורש כל רע. דמות הנקבה היא השכינה, הנתפסת כמי שגורשה ממקומה בגלל עוונות בני ישראל, וחזרתה תלויה בתשובתם. כנגד עולם האורות הזה מזכיר הזוהר את הסטרא אחרא, ה"צד האחר", מכלול כוחות החושך והטומאה בעולם.
הזוהר מרבה לדבר על הדיכוטומיה בין ימין לשמאל, בין חסד לדין, בין טוב לרע ובין זכר לנקבה, ותולה את קיומו של העולם באיזון הנכון בין הקטבים האלה.
הזוהר מציג גישה תאורגית: מעשיהם של בני האדם משפיעים על מצב האורות העליונים. מעשי המצוות הם "עבודה צורך גבוה" – הם נועדו לתקן ולייחד את האלוהות עצמה, וכל פרט בהם מכוון לתכלית זאת. במקביל, האדם יכול להשרות על עצמו מהאור העליון באמצעות מעשיו.
חיבור ספר הזוהר
שאלות אודות זמן ומקום חיבור ה"זוהר" וזהות מחבריו העסיקו דורות רבים של מלומדים וחוקרים. ממועד פרסומו במאה ה-13 ועד ימינו אנו, נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי פרסומו של ספר הזוהר, והמחלוקת נוגעת לשאלת מועד חיבורו. ספר הזוהר נתפרסם לראשונה על ידי המקובל הספרדי רבי משה בן שם-טוב די-לאון (רמד"ל) שטען כי מחברו הוא רבי שמעון בר יוחאי. כמעט מיד עם פרסומו של הספר, קמו מערערים על קדמותו, וכנגד טענת רבי משה די לאון כי רבי שמעון בר יוחאי חיברו.
עדות נאמנה בת זמנו באה מיצחק דמן עכו אשר מעיד באגרותיו כי פגש את די ליאון וביקש ממנו לראות את עותק המקור אך רבי משה די ליאון נפטר בטרם הספיק להביא לו את העותק. לאחר חקירה נוספת שמע עדות מפי אחד מעשירי קורדובה שהציע סכום גדול לאלמנתו תמורת עותק המקור אותו העתיק רבי משה די ליאון ואף הציע לה ״סידור״ לביתם, שידוך עם בנו. אך אלמנתו סרבה באומרה כי את הכל בדה מליבו וכי אין להם עותק מקורי של ספר הזוהר.
כיום סבורים מרבית חוקרי הקבלה באקדמיה שהספר נתחבר בידי רמד"ל עצמו, או בידי חבורת אנשים שפעלה בסביבתו, ואין הוא חיבור קדום שאבד ונתגלה מחדש.
לעומת זאת, על פי הגישה ה"מסורתית", שרווחה בקרב המקובלים בעיקר לאחר גירוש ספרד, "הזוהר" חובר על ידי רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ותלמידיו שחיו בארץ ישראל במאה השנייה לספירה, אך הוסתר במשך השנים מהמון העם והיה נחלתם של יחידי סגולה שעסקו בו בסתר. בעמדה זו תמכו חוקרים תורניים כגון הרב כשר והרב ראובן מרגליות.
המחלוקת בדבר קדמות ספר הזוהר נותרה בעינה גם במאות השנים הבאות, אפילו בתוך חוגי המקובלים עצמם. רוב המקובלים אמנם התייחסו אל הזוהר כאל מדרש קדום וכינו אותו "מדרשו של רשב"י", "מדרש ירושלמי" וכדומה, אך בד בבד היו גם מקובלים שהתייחסו לספר הזוהר כאל כל ספר קבלה מימי הביניים, לא פחות ולא יותר משאר ספרי הקבלה של אותה תקופה.
גם בין הרבנים היו שערערו על קדמות ספר הזוהר. רבי יעקב עמדין חיבר ספר בשם "מטפחת ספרים" ובו ערער על קדמות הזוהר. גם החתם סופר, שהאמין בתורת הקבלה, התבטא ש"אילו היה יכולת להעמיד מדרשי רשב"י על טהרתן לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאוד מחזיק דפים מעוטים".
גרשם שלום, מייסד חקר הקבלה, טען במחקריו כי ספר הזוהר נכתב ברובו בידי ר' משה די לאון, למעט חלקי ה"רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר" המאוחרים יותר, שנכתבו להערכתו במאה ה-14. בעקבותיו הלכו חוקרי קבלה רבים, אולם חוקרים מאוחרים יותר הטילו ספק בבלעדיות שהוא ייחס לרבי משה די לאון. תלמידו, יהודה ליבס, סבור כי אין לזוהר מחבר יחיד, וכי יש לדבר על חבורה שלמה שסביבה נארג החיבור. רונית מרוז ורחל אליאור ציינו כי קיימים מאות כתבי יד עתיקים של ספר הזוהר, השונים זה מזה במובנים רבים, והסיקו שהוא נכתב באופן הדרגתי החל מהמאה ה-11 בארץ ישראל ולפחות עד למאה ה-14, תוך שינוי ועדכון הגרסאות הקודמות.
ההתנגדות לספר הזוהר
מאז פרסומו עורר ספר הזוהר התנגדויות שונות. רבים ממתנגדי הזוהר עשו זאת על רקע הפולמוס סביב זהות מחברו וזמן חיבורו של הספר וביניהם אף חלק מן המקובלים בעצמם.
רבים ממתנגדי הקבלה, תקפו את הספר כמייצג המרכזי שלה. הרב אלעזר פלקלס מבקר קשות את ספר הזוהר והקבלה בכלל, ובין השאר כותב: דברים דומים אמר רבו, הרב יחזקאל לנדא, בדרשה שצונזרה בספר "דרושי הצל"ח" (שהוציא נכדו בשנת 1886) ופורסמה לראשונה בשנת תשס"ט. תנועת הדרדעים, שנוסדה בתימן בראשותו של הרב יחיא קאפח, דחתה בתוקף את הקבלה.
פירושים לזוהר
מקובלים רבים בשלהי המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14, הביאו בספריהם מאמרים שונים מספר הזוהר וביארו אותם. הראשון הידוע לנו היה רבי מנחם רקנאטי (1250–1310). אחריו אנו מוצאים מקובלים מספרד שציטטו ופירשו את הזוהר: רבי יצחק ן' סהולה, רבי טודרוס בן יהודה אבולעפיה (1247–1306), רבינו בחיי בן אשר (1255–1340), רבי דוד בן ר' יהודה החסיד, רבי שם טוב אבן גאון (1287–1330), רבי יצחק עראמה (1420–1494), רבי ישראל אלנקאוה ועוד.
בנוסף לכך היו גם חכמים שכתבו פירוש ישיר לספר הזוהר או לחלקים ממנו. מבין הראשונים, עד להופעת האר"י היו:
רבי דוד בן יהודה החסיד, חי בתחילת האלף הנוכחי בספרד, חיבר פירוש בשם ספר הגבול. פירושו על האדרא רבא נמצא במספר כתבי יד.
רבי שמעון לביא (1485–1586) יליד ספרד וחי בטריפולי – חיבר פירוש בשם כתם פז על כל הזוהר, אך רק על חלק בראשית נדפס בליוורנו תקנ"ה.
רבי אברהם ב"ר אליעזר הלוי מגולי ספרד שהגיע לאיטליה חיבר פירוש על כל הזוהר, אך השתמר ממנו ב' מאמרים בלבד.
רבי חיים ויטאל חיבר פירוש על הזוהר קודם בואו לאר"י אך הוא גנזו. כבר בחייו הוציא ר' יעקב צמח כתבים אלה מהגניזה והם הגיעו לידי ר' אברהם אזולאי ששילבם בספרו אור החמה. כיוון שפירוש זה נכתב לפני שלמד אצל האר"י חלקו עליו רבים.
רבי משה קורדובירו (ה'ר"פ–ה'ש"ל) חי בצפת, חיבר פירוש ארוך ומקיף על כל חלקי הזוהר בשם "אור יקר". העתקה בכתב יד שהותקנה בשנת שמ"ב עבור הרמ"ע מפאנו, נמצאת בספריית מודינה. היא כוללת 16 כרכים – 11,268 עמודים. הרמ"ק ביאר באורח מקיף ושוטף, כמעט כל מילה בזוהר. רק בשנים תשכ"ב–תשנ"ח נדפס כל הפירוש לראשונה בירושלים במהדורה מיוחדת של "ספר הזוהר עם פירוש אור יקר". פירוש זה הוא החשוב ביותר מבין כל הפירושים שנכתבו על הזוהר לפני האר"י. בפירוש זה השתמשו בחיבוריהם גם ר' אברהם אזולאי בפירושו אור החמה, ר' אליהו לואנץ בפירושו אדרת אליהו, ר' אברהם גלאנטי בפירושו ירח יקר ועוד.
רבי אליהו לואנץ, הבעל שם מוורמייזא (ה'ש–ה'שצו) חיבר: א. פירוש על כל הזוהר כולו בשם אדרת אליהו (משולב בפירוש הרמ"ק ובהגהות הרמ"א). בשנת תשנ"ח נדפס הפירוש על ספר בראשית. ב פירוש על תיקוני הזוהר בשם צפנת פענח, בכתב יד.
רבי אברהם גלאנטי, מתלמידי הרב משה קורדובירו, חיבר פירוש בשם ירח יקר אך הוא לא נדפס. מהדורה שנייה מקוצרת מהפירוש נערכה על ידי ר' אברהם אזולאי ונדפסה בספרו זוהרי חמה.
לאחר שפרסם האר"י את תורת הקבלה שלו, החל גל חדש של פירושים לזוהר בהתאם לקבלת האר"י או בתיווך עם קבלת הרמ"ק. הראשון שערך פירוש מקיף לזוהר על פי קבלת האר"י היה הרב משה זכות (הרמ"ז) בשם מקדש ה'. ספר מקיף נוסף הוא מקדש מלך, שבו פירושי רבי אברהם אזולאי ממרקש ותלמידיו, נערך על ידי תלמידו, רבי שלום בוזגלו.
מהדורות דפוס עיקריות
מנטובה שי"ח–ש"כ מהדורה ראשונה, ממנה למדו האר"י וגוריו.
קרימונה שי"ט הודפס בכרך אחד, ייתכן שמהדורת מנטובה הסתמכה עליו במקצת.
לובלין שפ"ג
אמשטרדם ת"ל?
זולצבאך תמ"ד
אמשטרדם תע"ה.
אמשטרדם תפ"ח.
קושטא תצ"ו מהדורה עם נוסח מתוקן, שהתבססה על הגהות רבי משה מזרחי שכתבם על בסיס הגהות רבי חיים ויטאל ורבי יהודה משען, עליה התבססה מהדורת וילנא תקנ"ה שהיא הבסיס לרוב מהדורות הצילום בימינו.
אמשטרדם תקל"א–תקל"ב מהדורה שיצאה על ידי רבי שלום בוזגלו והתבססה יותר על הנוסח המקורי של מהדורת מנטובה מאשר על התיקונים החדשים שנעשו בקושטא תצ"ו.
ליוורנו תקנ"א–תקנ"ג מהדורה שיצאה על ידי רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א). בהקדמתו למהדורה יצא החיד"א נגד נוסח הזוהר שהדפיס רבי שלום בוזגלו באמשטרדם וסמך את ידיו על מהדורת קושטא תצ"ו.
סלאוויטא תקנ"ח–תקנ"ט יצא לאור בבית הדפוס החסידי המפורסם בסלאוויטא.
וילנא תרנ"ה יצאה לאור בבית דפוס ראם, שימשה את מרבית מהדורות הצילום במאה ה-20.
תרגומים לזוהר
הזוהר נכתב בארמית בניב שונה מהארמית של התלמוד הבבלי (ארמית בבלית). הוא תורגם במרוצת הדורות לכמה שפות: עברית, לטינית, יידיש, לאדינו, ערבית יהודית (ערבית באותיות עבריות), גרמנית, אנגלית, צרפתית וקוראנית.
ממוזער|250px|שמאל|מהדורת הזוהר עם פירוש מתוק מדבש של הרב דניאל פריש
אחד מתרגומי הזוהר לעברית הוא תרגומו החלקי של הרב יהודה יודל רוזנברג (5 כרכים, ניו יורק, 1927). תרגום שלם ונפוץ הוא "הסולם" של הרב יהודה לייב אשלג (20 כרכים, ירושלים, 1953). זהו תרגום מילולי שבו משולב פענוח הסמלים לפי תורת האר"י. תרגום נפוץ נוסף הוא הספר "מתוק מדבש" של המקובל הירושלמי רבי דניאל פריש, מראשי ישיבת שער השמים. זהו תרגום עממי יותר, ומשולבים בו פירושי האר"י ופרשנים אחרים. שני הספרים הופיעו כסדרות מרובות כרכים. גם המקובל הרב יהודה פתיה כתב תרגום לאידרות, וכן המקובל הרב דוד בצרי כתב תרגום לכל מעשיות הזוהר [7 כרכים] ובנו המקובל הרב יצחק בצרי הוציא את ספר הזוהר אגדות ומעשים בהוצאת ידיעות ספרים.
באוקטובר 2017 הסתיימה התקנת מהדורה מדעית, המבוססת על קטלוג כתבי היד של הזוהר שערכה רונית מרוז. המהדורה כוללת תרגום לאנגלית של כל חלקי הזוהר בשנים-עשר כרכים, בעריכת דניאל מט. המהדורה מומנה על ידי משפחת פריצקר מארצות הברית ונקראת על שמה.
בשנים 1981–2001 ראה אור תרגום חלקי של הזוהר לצרפתית בשבעה כרכים, מאת שארל מופסיק (Charles Mopsik) הכולל את חלקי הזוהר לספר בראשית, למגילת רות, לשיר השירים ולאיכה.
ראו גם
חיבור ספר הזוהר
לקריאה נוספת
ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרכים א'–ב', מוסד ביאליק, ה'תשי"ז, ה'תשכ"א
גרשום שלום, 'ראשית הקבלה", שוקן, ירושלים ותל אביב, ה'תש"ח (1948)
ספר הזוהר של גרשם שלום עם הערות בכתיבת ידו, הוצאת מאגנס, 1992
הלל צייטלין, "בפרדס החסידות והקבלה", הוצאת יבנה, תל אביב
מנחם מ. כשר, הזוהר, סיני ספר היובל, ירושלים תשי"ח
מלילה הלנר-אשד, ונהר יוצא מעדן: על שפת החוויה המיסטית בזוהר, הוצאת עלמא ועם עובד, ה'תשס"ה (2005)
בועז הוס, כזוהר הרקיע – פרקים בתולדות התקבלות הזוהר ובהבניית ערכו הסמלי, הוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, מוסד ביאליק, 2008
טוני לביא ועקיבא אורצל, אלוהים הרב והפילוסוף – סודות הבריאה בספר הזוהר ובתורת האר"י, זמורה ביתן, 2004
מנחם צבי קדרי, תחביר הלשון הארמית של ספר הזוהר, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1953
יהודה ליבס, פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה, ירושלים: הוצאת כרמל, 2011
יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: ימי הביניים – כרך י"א – ספר הזוהר, מרכז זלמן שזר, 2015
יהודה ליבס, יונתן בן-הראש, מלילה הלנר-אשד (עורכים), הסיפור הזוהרי, יד בן צבי, 2017
גיום פוסטל, על איחוד הטבע והחסד, תרגום ופירוש לטיניים לספר הזוהר, תרגום מוער: יהודית וייס, הוצאת מאגנס, 2017
עודד ישראלי, פתחי היכל: עיוני אגדה ומדרש בספר הזוהר, הוצאת מאגנס, 2013
רונית מרוז, הביוגרפיה הרוחנית של רבי שמעון בר יוחאי, מוסד ביאליק, 2019
רונית מרוז, יובלי זוהר: מחקר ומהדורה ביקורתית מוערת של זוהר, פרשת שמות, הוצאת אוניב' תל אביב, 2019
יונתן מ' בן הראש, סבא וינוקא: האל, הבן והמשיח בסיפורי הזוהר, ירושלים: מאגנס, תשע"ט
בכרך יג' של כתב העת 'דחק' (2021) פורסמה האנתולוגיה: "לגנוז ספר הזוהר בבית הסוהר" – אנתולוגיה קטנה בגנות הזוהר – הכוללת: מבוא מאת העורך, יהודה ויזן • ר' אליהו דלמדיגו – מתוך 'ספר בחינת הדת' • ר' יהודה אריה ממודנה – מתוך 'ארי הנוהם' • ר' יעקב עמדין – מתוך 'מטפחת ספרים' • ר' אלעזר פלקלס – מתוך 'תשובה מאהבה' • אהרן וולפסון מהאלה – מתוך 'שיחה בארץ החיים' • ר' שלמה יהודה רפפורט – מבחר כתבים • שמואל דוד לוצאטו – מתוך 'ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזוהר' • ר' יחיא קאפח – מתוך 'מלחמות ה'.
קישורים חיצוניים
מהדורות מקוונות של ספר הזוהר
ספר הזוהר עם פירוש הסולם
נוסח הזוהר שעליו מבוסס התרגום האנגלי של פרופ' דניאל מט
מהדורות מקוונות נוספות בספרייה הווירטואלית של אתר "הלכה ברורה"
קישורים נוספים
מנוע חיפוש בזוהר – אור הסולם
מאמרים של פרופ' יהודה ליבס על הזוהר
סיפורי המקרא בספר הזוהר | פרופ' עודד ישראלי, באתר יוטיוב, ערוץ בית אבי חי
יהודה ליבס, זוהר וארוס
יהודה ליבס, מבוא לסריקת כרטסת מילון הזוהר, באתר הספרייה הלאומית
יהודה ליבס, השפעות נוצריות על ספר הזוהר
ספר מלחמות השם מאת הרב יחיא קאפח, ירושלים: תרצ"א. מהדורה דיגיטלית חדשה ומתוקנת, רמת גן: תשע"ד
הרב יהודה לייב הלוי אשל"ג, מבוא לספר הזוהר
כרטסת מילון הזוהר של גרשם שלום סרוקה ומקוונת באתר הספרייה הלאומית
ספר הזוהר הקדוש – מהו ספר הזוהר? על מה הוא מדבר, באתר אשובה
הזוהר: קריאות ולימוד, מאמרים, כתבי יד ועוד, באתר הספרייה הלאומית
סיפורי החכמים בספרות הזוהר – מהדורה דיגיטלית, ביבליוגרפיה וכתבי-יד
הערות שוליים
*
זוהר
קטגוריה:מיתולוגיה יהודית
קטגוריה:ספרי מדרשים
קטגוריה:רבי שמעון בר יוחאי
קטגוריה:יצירות שמחברן אינו ידוע
| 2024-09-07T12:57:54
|
מיגל דה סרוואנטס
|
שמאל|ממוזער|250px|מיגל דה סרוואנטס
מיגֶל דה סֶרוואנטס סַאבֶדְרָה (בספרדית: Miguel de Cervantes Saavedra, 29 בספטמבר 1547 – 23 באפריל 1616) היה סופר ומחזאי ספרדי, הידוע בעיקר בשל הספר "דון קיחוטה דה לה מאנשה". נחשב לאחד מגדולי היוצרים בשפה הספרדית. בעל שורשים יהודים של אנוסי ספרד.
ביוגרפיה
סרוואנטס נולד ב-29 בספטמבר 1547, והוטבל לנצרות ב־9 באוקטובר של אותה שנה באלקלה דה אנארס בספרד כילד הרביעי במשפחה שמקורה בעיר קורדובה שבאנדלוסיה. אביו, רודריגו דה סרוואנטס, היה גלב-מנתח , אך לא היה רופא; הוא השיב למקומן עצמות נקועות, ביצע הקזות דם ודאג לעניינים רפואיים קלי-משקל; באותה תקופה היה זה מקובל שספרים ביצעו ניתוחים מינוריים. האב התקשה לפרנס את משפחתו, ואף הגיע לבית הסוהר בשל חובות. אמו, לאונור דה קורטינס, הייתה כנראה צאצאית של אנוסים יהודים לנצרות.
מעט ידוע על שחרותו. לאחר שחרורו של האב מבית הסוהר התלווה אליו מיגל בנדודיו וביחד הגיעו לסביליה, שם למד מיגל ב"אסטודיו דה לה ווילה", ומורו שם, חואן לופז דה הויוס, התייחס אליו כ"תלמידי האהוב והיקר", צורת פניה שגרתית באותם ימים. ב-1566 עזב למדריד וב־1569 הוא עזב את מדריד לרומא, אם כי לא ברור למה. לפי מקורות מסוימים, רצו לעצור אותו בשל דו-קרב שבו פצע אדם בשם אנטוניו דה סיגורה.
ברומא, סרוואנטס נעשה לעוזרו של הקרדינל יוליו אקווביבה, ופרסם כמה הספדים. הוא גם הצטרף לגדוד הספרדי שם, ונפצע בעת לחימה בקרב לפנטו (1571) נגד הטורקים. כתוצאה מכך, הוא איבד את ידו השמאלית. מאז והלאה הוא כונה "אל מנקו דה לפנטו" ("הגידם מלפנטו"). כחייל בעל מעמד, הוא קיבל מכתבי המלצה מאישים חשובים כמו דון חואן מאוסטריה והדוכס של ססה.
ב־1575, כשהפליג חזרה לספרד, נשבו הוא ואחיו רודריגו בידי שודדי ים ברברים שבסיסם באלג'יר. שם הוא נעשה לעבדו של המורד דלי מאמי, ואחר כך של הביי חסן פשה. הביי ביקש 500 דוקטים של זהב ככופר בעד שחרורו. משפחתו של דה סרוואנטס הייתה ענייה, ויש אומרים כי אחיותיו נאלצו להשתמש בשיטות לא מקובלות על מנת להשיג את הסכום הדרוש. הוא הוחזק באלג'יר, וניסה לברוח כמה פעמים עד ששוחרר ב־1580 כשהכופר שולם בסיועו של המסדר הטריניטרי . החוויה של חמש שנות השבי שלו העניקה השראה לקטעים רבים ביצירתו, כגון ההיסטוריה של השבוי בחלק הראשון של דון קיחוטה, והדרמה "לוס באניוס דה ארחל" (מרחצאות אלג'יר).
כשחזר לספרד גילה כי לא היו משרות פנויות על אף מכתבי ההמלצה שלו. חסר כל, הוא נישא לקטלינה דה פלסיוס סלזר אי ווזמדיאנו מאסקוויבס ב־1584, וחי בעיירה אסקוויבס, טולדו. הוא פרסם את "גלטיאה" שנה לאחר מכן. לזמן מה, סיפק מצרכים לארמדה הספרדית והיה גובה מס.
סרוואנטס החל לכתוב את "דון קיחוטה" ב־1597 בזמן שהיה עצור בסביליה בשל חוב. ב־1605 הוא פרסם את החלק הראשון של יצירתו זו, ששמה הפורמלי הוא "הג'נטלמן החכם דון קיחוטה דה לה מאנשה". החלק השני הופיע רק ב־1615. בין החלק הראשון לשני, פרסם סרוואנטס את "הנובלות האקזמפלאריות" (Novelas Ejemplares), אוסף של 12 סיפורים קצרים. ב־1615 פרסם את "שמונה קומדיות", אף שהמחזה המפורסם ביותר שלו היום, "לה נומנסיה", נותר בלתי ערוך עד למאה ה־18.
הרומן שלו "מסע התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה" (Los Trabajos de Persiles y Sigismunda) פורסם שנה לאחר מותו ב־1616 (במדריד). הוא חשב כי יצירה זו היא הטובה ביותר, ומעולה בהרבה מדון קיחוטה.
ההשפעה שלו הייתה כה רבה, שיש המכנים את הספרדית (בספרדית ובצרפתית) "לשונו של סרוואנטס".
בשנת 2001 ספרד החלה להנפיק את דיוקנו על מטבעות ה-50 אירו-סנט, 20 אירו-סנט ו-10 אירו-סנט שלה.
ספריו
1582, La Numancia. (הנומנסיה)
El trato de Argel, 1582. (עסקי אלג'יר)
La Galatea, 1585. (הגלתיאה)
El Ingenioso Hidalgo don Quijote de la Mancha, 1605 (ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה - כרך ראשון)
Novelas Ejemplares, 1613. (נובלות אקזמפלריות)
La gitanilla ("הצוענייה הקטנה")
El amante liberal ("המאהב הנדיב")
Rinconete y Cortadillo ("רינקונטה וקורטדיליו")
La española inglesa ("הספרדייה האנגלייה")
El licenciado Vidriera ("הפרקליט זכוכית")
La fuerza de la sangre ("כוחו של הדם")
El celoso extremeño ("הקנאי מאסטרמדורה")
La ilustre fregona ("עוזרת הבית המהוללה")
Las dos doncellas ("שתי העלמות")
La Señora Cornelia ("הגברת קורנליה")
El casamiento engañoso ("נישואי רמיה", או לפי תרגום חדש מ-2002 "חתונת הכזב")
El coloquio de los perros ("שיח הכלבים")
Viaje al Parnaso, 1613 ("המסע לפרנסוס")
Ocho comedias y ocho entremeses nuevos, nunca representados, 1615 ("שמונה קומדיות ושמונה מערכונים חדשים שמעולם לא הוצגו")
מחזות
El gallardo español ("האציל הספרדי")
Los baños de Argel ("המרחצאות של אלג'יר")
La gran sultana Doña Catalina de Oviedo ("הסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו")
La casa de los celos ("בית הקנאות")
El laberinto de amor ("מבוך האהבה")
La entretenida ("קומדיה מבדרת")
El rufián dichoso ("הסרסור המאושר")
Pedro de Urdemalas ("פדרו מאורדמלס")
מערכונים
El juez de los divorcios ("השופט הפוסק בדיני גירושים")
El rufián viudo llamado Trampagos ("הסרסור האלמן הקרוי טרמפגוס")
La elección de los alcaldes de Daganzo ("הבחירה לראשות העיר דגנסו")
La guarda cuidadosa ("השומר הדאגן")
El vizcaíno fingido ("הבסקי המתחזה")
El retablo de las maravillas ("תיאטרון הבובות המופלא")
La cueva de Salamanca ("מערת סלמנקה")
El viejo celoso ("הזקן הקנאי")
El Ingenioso Hidalgo don Quijote de la Mancha, II, 1615 (ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה - כרך שני)
Los trabajos de Persiles y Sigismunda, 1616 (סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה)
תרגומים לעברית
גאלתיאה (1585) — רומן רועים.
עלילות ההידאלגו דון קישוט איש למנשה (1605. תר' נחמן פרנקל בשם אבינועם הגלילי או משיח האוויל, יאסי 1871; דוד יודלביץ' בשם דון קישוט מן למנשה, 1894; חיים נחמן ביאליק בשם דון קישוט איש למנשא, אודסה 1912; (יצא לאור בהוצאת דביר, תל אביב, (נדפס בדפוס י. זילברבר תל אביב) תשי"ז, 1957. מתרגם אנונימי בשם חייו וקורותיו של האציל הנפלא דון קיחוט איש מנחה, ורשה 1920; אברהם אריה עקביא בשם עלילות דון קישוט, 1940; יוסף רביקוב בשם האברך המחונן דון קיחוט די לה מנשה, 1955; שלמה סקולסקי בשם עלילותיו של דון קישוט, 1956; נתן אגמון בשם ההידלגו החריף דון קיחוטה מן למנצ'ה, 1958; שולמית הרן בשם עלילות דון קישוט, 1984; ביאטריקס סקריוסקי-לנדאו ולואיס לנדאו בשם דון קיחוטה, 1994; טל ניצן בשם הרפתקאות דון קיחוטה, 2006) — סיפור-מעלליו של אדם, שמילא כרסו בסיפורי אבירים, עד שהחליט "להעשות אף הוא לאביר משוטט רב-פעלים", העניק לעצמו את התואר "האביר בן דמות-היגון" [למעשה התואר "האביר בן דמות-היגון" הוענק לקיחוטה על ידי נושא-כליו] ויצא עם נושא-כליו למסעי-גבורה.
סיפורים למופת: מעשים מבדרים מהם ניתן להפיק לקח מועיל (1613. תר' אפרים שמואלי, 1951)
סיפורים, (1616. הפרקליט זכוכית, נישואי רמייה; תרגם: יורם ברונובסקי, רינקונטה וקורטדיליו, איש אסטרמאדורה הקנאי, שיח הכלבים; תרגם: לואיס לנדאו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982)
חתונת הכזב (כולל "כוחו של הדם" ו"הגברת קורנליה"), תרגמה מספרדית פביאנה חפץ, בבל (כיס) תרמיל, 2002.
הפרקליט זכוכית (כולל "שיח הכלבים"), תרגמה מספרדית פביאנה חפץ, בבל (כיס) תרמיל, 2003.
חמש נובלות אקזמפלריות (Cinco Novelas Ejemplares), (אקדמה לקורא, הצוענייה הקטנה, המאהב הנדיב, הספרדייה האנגלייה, עוזרת הבית המהוללה, שתי העלמות), תרגמו מספרדית: מנחם ארגוב ואסף אשכנזי, עריכה מדעית ואחרית דבר: רות פיין, הוצאת כרמל, ירושלים תש"ע 2009.
סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה, תרגמו מספרדית מנחם ארגוב ואסף אשכנזי, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ע 2009.
שלושה אינטרלודים לתיאטרון ("המתחזה הבסקי", "השופט לענייני גירושים", "מערת סלמנקה"), 2012 (האינטרלודים הועלו בתיאטרון באר שבע ב-2012).
שני אינטרלודים לתיאטרון ("תיאטרון הבובות המופלא", "מערת סלמנקה"), 2016 (האינטרלודים הועלו על ידי תיאטרון מיקרו בירושלים)
מאלג'יר לקונסטנטינופול: שני מחזות - המרחצאות של אלג'יר; הסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו (כולל פרט לשני המחזות המצוינים בכותרת גם את אקדמה לקורא וההקדשה לרוזן מלמוס המצויים בשמונה מחזות ושמונה מערכונים שמעולם לא הוצגו), תרגם מספרדית מנחם ארגוב, עריכה מדעית: רות פיין ואסף אשכנזי, אחרית דבר: רות פיין, מאגנס, ירושלים תשע"ו 2016.
מערכונים, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, עריכה מדעית ואחרית דבר: רות פיין, מאגנס, ירושלים תשע"ז 2017. [תרגומם המלא של כל מערכוני סרוונטס: "השופט הפוסק בדיני גירושים";"הסרסור האלמן הקרוי טרמפגוס"; "הבחירה לראשות העיר דגאנסו"; "השומר הדאגן"; "הבסקי המתחזה"; "תיאטרון הבובות המופלא"; "מערת סלמנקה"; הזקן הקנאי"]
לקריאה נוספת
אוריאל אופק, מרובינסון עד לובנגולו (איך נכתבו ספרי ילדים), הוצאת מסדה, רמת גן, 1973, עמ' 9–21.
אפרים שמואלי, סרונטס, הוצאת דביר, תל אביב, תשי"ג.
לואיס לנדאו, סרוונטס והיהודים, באר שבע, תשס"ב-2002.
רות פיין, דון קיחוטה, מסעו של סרוונטס אל הרומן המודרני, הוצאת מאגנס, 2024
קישורים חיצוניים
אתר ספרדי עם לינקים רבים ועם דון קיחוטה כולו בקובץ אודיו
ספרדים מפורסמים
פרויקט סרוואנטס, עם ביוגרפיות וכרונולוגיה
מיגל דה סרוואנטס סאוודרא, באתר e-mago.
, על "חתונת הכזב"
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרים ספרדים
קטגוריה:נכים ספרדים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים ספרדים
קטגוריה:ילידי 1547
קטגוריה:נפטרים ב-1616
| 2024-09-17T16:16:49
|
חגי ישראל ומועדיו
|
ממוזער|תפוח בדבש, רימון ושופר. מסמלי החג היהודי ראש השנה
ממוזער|330px| מעגל החגים הישראלי בסדר כרונולוגי (החל מתשרי) – וידאו
שמאל|ממוזער|300px|כרטיס ברכה לראש השנה מגרמניה, שנת 1900. ביום זה מתחילים עשרת ימי תשובה, לכן מאחלים "לשנה טובה תכתבו". הפסוק בתחתית מתייחס לארבעת המינים, אותם אוחזים בחג הסוכות (ראו תמונה).
חגי ישראל ומועדיו הם כלל החגים והמועדים היהודיים הקיימים. זמנם של החגים והמועדים נקבע על פי הלוח העברי. תחת הגדרה זאת נכנסים ימים רבים: חלקם מהתורה, חלקם נקבעו על ידי חז"ל וחלקם נוספו במשך השנים. ניתן לסווג את החגים והמועדים למספר סוגים: קיימים חגים שהם ימי שמחה, ומועדים שהם ימי צום ותענית, ימי אבל וזיכרון וימים של חשבון נפש.
מקורו של המונח בתקופה המקראית; המילה "חג" מבטאת הקרבת קרבן חגיגה בימים שאותם קבעה התורה, ולעיתים התורה מכנה את הקרבן בשם המקוצר "חג". מקורה של המילה חג הוא מלחוג, בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש. הערבית משמרת מונח זה במילה חג' – עלייה לרגל. במקרא מצוינים שלושה חגים והם המועדים לעלייה לרגל: פסח, שבועות וסוכות.
במשנה ובתלמוד מובאים דיונים והלכות על רוב החגים. רוב מוחלט של דינים אלה מובאים בסדר מועד.
מועדים מהתורה
300px|ממוזער|סדר פסח, ברלין, שנות העשרים
בתורה מוזכרים שמונה מועדים. כל המועדים מוזכרים כזכר ליציאת מצרים, אך לכל אחד מהם משמעות שונה ולרובם מצוות המיוחדות להם:
שבת: זכר למעשה בראשית, לכך שה' ברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, וכן זכר ליציאת מצרים.
ראש חודש: היום הראשון לחודש, וייתכן שקשור גם ליציאת מצרים שהרי המצווה הראשונה שבה נצטוו ישראל לפני יציאת מצרים היא קידוש החודש.
פסח ושביעי של פסח: יציאת מצרים ולידתו של עם ישראל כעם. אוכלים מצות לזכר הלחם שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים.
שבועות: מועד מתן תורה בהר סיני.
ראש השנה: יום בו תוקעים בתרועה כדי להכריז על יום דין לכל ברואי העולם ועל בואו של יום הכיפורים עשרה ימים לאחר מכן.
יום הכיפורים: יום צום ומחילת עוונות בין איש לרעהו לכפרת חטאיהם של כל בני ישראל.
סוכות: ישיבה בסוכה לזכר הסוכות שבהן ישבו בני ישראל בזמן נדודיהם במדבר.
שמיני עצרת: יום חג נוסף לאחר שבעת ימי חג הסוכות.
כל המועדים מלבד ראש חודש נקראים "מקראי קודש", כלומר אסורים בעשיית מלאכה, ומדרבנן גם איסורי שבות ושאר איסורי חז"ל לשבתות. מצווה המשותפת לכל ימי מקרא קודש היא הדלקת נרות שבת ויום טוב. שבת ויום הכיפורים אסורים בעשיית כל מלאכה, אך המועדים האחרים (כולל היום האחרון של פסח) מוגדרים כ"יום טוב" ומותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש. ראש חודש מותר בעשיית מלאכה, אך נוהגים בו יותר בחגיגיות ויש הנוהגים שלא לעשות בו מלאכות מסוימות. חול המועד מותר במלאכה פשוטה, אך אסור לעבוד בו.
שלושת הרגלים
שמאל|ממוזער|300px|סוכה
החגים פסח, שבועות וסוכות, מיוחדים במצוות עלייה לרגל שיש בהם, ועל כן הם מכונים "שלוש הרגלים" ומקריבים בהם עולת ראייה ושלמי חגיגה. התורה מדגישה כי שלוש הרגלים הן זכר ליציאת מצרים. התורה חוזרת ואומרת במצוות החגים: "וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם" ומכאן נובע גם האופי הסוציאלי של החגים: לזכור את החלש בחברה, את הגר, העני, היתום והאלמנה, כשם שה' זכר את בני ישראל שהיו גרים במצרים.
יציאת מצרים: ט"ו בניסן, היום הראשון של חג הפסח הוא היום בו יצא עם ישראל ממצרים, כמו שנאמר:
וכן:
שביעי של פסח נחשב ליום שבו אירעה קריעת ים סוף.
מתן תורה: חג השבועות הוא היום בו קיבל עם ישראל את התורה ויום בו מקריבים את ביכורי החיטה של ארץ ישראל.
נדודים במדבר: חג הסוכות הוא זכר לענני כבוד שבהם הקיף ה' את עם ישראל בצאתם ממצרים, שנאמר:
חז"ל מסבירים שהתורה ציוותה לחוג את חג הסוכות בתשרי ולא בניסן מפני שגם בלי ציווי התורה הרבה אנשים יוצאים בניסן מהבית לשדה בגלל החום ובונים סוכות, ואז לא היה היכר שהסוכה היא זכר ליציאת מצרים ולא מפני שחם בבית.
פרט לכך, התורה קושרת את שלוש הרגלים למנהגי החקלאות:
חג האביב: חג הפסח חל בתחילת עונת הבשלת השעורה (תחילת הקיץ). במהלך ימי החג מתקיים טקס הנפת העומר מהתבואה הבשלה הראשונה ואחריו מתחילה ספירת העומר עד חג שבועות, "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה".
חג הקציר: חג השבועות חל בעת הבשלת החיטה. הוא נקרא 'חג הקציר'. "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (); על חג השבועות נאמר גם: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" ().
חג האסיף: חג סוכות נקרא 'חג האסיף'. "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מִן־הַשָּׂדֶה" (שם).
מקורות בתנ"ך
המועד הראשון שמוזכר הוא שבת, מיד לאחר סיפור מעשה בראשית: שבת מוזכרת במקומות רבים נוספים בתורה. לאחריה מוזכרים גם שלוש הרגלים, פסח שבועות וסוכות: . הרגלים נזכרים גם ב.
המקום הראשון בו מוזכרים כל מועדי השנה באופן מסודר הוא ב. בפרק זה מפורטים המועדים השונים, עם הכינוי "מקרא קודש" ואיסור עשיית מלאכה:
בפרק מפורטות מצוות השבת, פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים, ובנוסף גם ספירת העומר, שתי הלחם ולקט ופאה. על כל מועד מוזכר התאריך שלו והמצוות המיוחדות לו.
מקור בולט נוסף לחגים בתורה הוא ספר במדבר, פרקים -, שם מצוינים כל הקורבנות שיש להקריב בהם. כאן מוזכר גם ראש חודש. אזכור נוסף מובא קודם לכן:
בנוסף, סדר יום הכיפורים בבית המקדש מתואר בהרחבה ב.
המועדים הללו מוזכרים גם בנביאים ובכתובים. כך למשל נאמר
חגים עתיקים מתקופת השופטים
תקופת השופטים נחשבת כתקופת ביניים בתולדות עם ישראל המקראי – בין תקופת יציאת מצרים לבין ראשית הממלכה, וככזו יש לה כמה מאפיינים ייחודיים. אחד מהם הוא נושא החגים.
החגים המוכרים מהיהדות המודרנית אינם מוזכרים בספרים העוסקים בתקופה זו (ספר שופטים ובמידה מסוימת גם ספר שמואל), וכן מופיעים בספר חגים אחרים.
– מהכתוב עולה האפשרות שמדובר בחג שחזר על עצמו תקופה ארוכה, ובו בנות ישראל קוננו על בת יפתח הגלעדי.
– מהקשר הכתוב עולה התיאור לחג בו בנות שלו רקדו בכרמים. יש המזהים חג זה עם המסורת המוזכרת במשנה, על פיה בנות ירושלים היו יוצאות לחולל בכרמים ולחפש בני זוג בט"ו באב וביום הכיפורים. במחקר ישנה השערה שמדובר בחג נפרד.
זבח משפחה – בספר שמואל, המתאר בחלקו את סוף תקופת השופטים, מתוארים מנהגים אשר ניתן לפרשם, ברמת הפשט, כקיום טקסי חג משפחתיים, הכוללים זבח, במועדים קבועים או שאינם קבועים, וזאת ללא קשר לשמחה משפחתית ספציפית דוגמת ברית מילה או בר מצווה. מסורות אלו נקשרו בכתבי חז"ל לזבחי תודה, אך קשר זה שנוי במחלוקת במחקר.
חגים נוספים בתקופת בית שני
יום קורבן עצים – ב הוזכרה קביעת ימים מיוחדים להבאת עצים למזבח העולה. תאריכיהם מפורטים ב.
שבעת ימי המילואים – לפי מגילת המקדש נחגגים מדי שנה בתחילת החודש הראשון (ניסן).
בלוח השנה במגילות קומראן יש ספירות נוספות של 50 יום כספירת העומר – מחג השבועות עד מועד התירוש וממועד התירוש עד מועד היצהר. סך הכל ארבעה מועדי ביכורים.
מקורות בספרות חז"ל
לחגי ומועדי ישראל מוקדש סדר שלם מששת הסדרים שבמשנה – סדר מועד. לשבת מוקדשות מסכת שבת ומסכת עירובין, לפסח מוקדשת מסכת פסחים, לסוכות מסכת סוכה, לראש השנה מסכת ראש השנה, וליום הכיפורים מסכת יומא. לשבועות אין מסכת בפני עצמה, אך דיני יום טוב בכללותם מוצגים במסכת ביצה, ודיני קורבנות המועדים במסכת חגיגה. לחול המועד מוקדשת מסכת מועד קטן.
שמות ימי החג והמועד
שם פופולרי שם מקראי כינוי חקלאי שם חז"לי כינויים נוספים פסח (חג) חג המצות חג האביב פסח חג החירות, זמן חירותנו שבועות (חג) חג (ה)שבועות, יום הביכורים, חג הקציר חג הקציר עצרת חג מתן תורה, יום הקהל, יום החמישים ראש השנה (יום טוב) זיכרון תרועה, יום תרועה אין ראש השנה יום הזיכרון יום כיפור (יום טוב) יום (ה)כיפורים, שבת שבתון אין יום הכיפורים אין סוכות (חג) חג הסוכות, חג האסיף חג האסיף חג אין שמחת תורה (חג) שמיני עצרת, אין יו"ט אחרון של חג אין
מועדים מדרבנן
300px|ממוזער|הדלקת נרות חנוכה, מצווה מדרבנן.
חז"ל קבעו ימי שמחה בימים שנעשו בהם ניסים לעם ישראל כדי לפרסם את הנס ועל ידי כך לחזק את האמונה בה'. את ימי הצום קבעו חז"ל כזכר לחורבן כדי להתאבל על בית המקדש וכדי שיהיו תזכורת לעוונות שהחריבו את בתי המקדש, דבר שיגרום לחזור בתשובה.
ימי השמחה
בימי בית שני הוסיפו חז"ל למועדים מדאורייתא ימי שמחה מדרבנן בימים בהם נעשו ניסים. העיקריים בהם אלו "ימי הפורים", שנקבע בתקופה הפרסית, וחנוכה שנקבע בימי מרד החשמונאים. בעבר צוינו ימים רבים נוספים המפורטים במגילת תענית, כדוגמת "יום ניקנור" על תבוסת המצביא היווני בפני המכבים, אולם בעקבות חורבן בית המקדש השני בטלו מועדים אלה שמלכתחילה נקבעו בעקבות אירועים מקומיים ובעלי חשיבות פחותה. למעשה מלבד פורים וחנוכה, אין ימים אחרים בעלי מחויבות דתית.
בחנוכה תיקנו חכמים להדליק נרות ולגמור את ההלל בכל יום, ובפורים תיקנו אנשי כנסת הגדולה ארבע מצוות: קריאת מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות ומשתה ושמחה. בחנוכה ובפורים מותר לעבוד, אם כי נהגו שלא לעבוד ביום הפורים. בשני ה"חגים" החדשים תיקנו חכמים להוסיף בתפילה ובברכת המזון את נוסח "על הניסים" המיוחד לכל אחד משני החגים. בימי החנוכה אין מצוות שמחה, אבל בפורים, כאמור לעיל, אחת המצוות היא משתה ושמחה ובכלל זה נהגו להרבות בבשר (שמחה) ויין (משתה).
חז"ל הגדירו גם את יום ט"ו באב כיום טוב, אולם לא קבעו לגביו הלכות מיוחדות, מלבד המנהג של בנות ירושלים לחולל בכרמים ולחפש בני זוג. גם ל"ג בעומר נחשב החל מימי הביניים כיום שמחה, אך בלי מצוות והלכות מיוחדות. ימים אלו מתבטאים כיום מבחינה הלכתית רק בכך שאין אומרים בהם תחנון ושאסור להתענות בהם ולהספיד בהם. עם זאת, ישנם מנהגים שונים הקשורים לל"ג בעומר: הדלקת מדורות, עלייה לקבר רשב"י וביצוע חלאקה.
י"ד באייר מופיע בחומש במדבר כיום הקרבת פסח שני ובמגילת תענית כיום שאסור בהספד ותענית. כיום רבים נוהגים שלא לומר בו תחנון ויש שאוכלים בו מצות.
בנוסף לפורים הרגיל בשנים מעובר בהם יש גם אדר א' ולו שלושים יום הנוספים לשנה תקנו חז"ל כי כל המועדים החלים בשנה רגילה יחולו באדר ב'. אם זאת נהגו לציין את הפורים במידה מסוימת גם באדר א' והוא קיבל את השם פורים קטן (ושושן פורים קטן), ובקרב הפסוקים נחלקו הדעות איך לציין יום זה ומה מן הלכות הנוגעות ביום זה. והיום מקובל שלא נאמר ביום זה תחנון, מרבים מעת בסעודה ושמחה ויש הפסוקים גם בלהרבו במשלוח מנות.
הצומות וימי האבל
שמאל|ממוזער|300px|קינות ליד הכותל המערבי
הנביאים שהיו בזמן חורבן בית המקדש הראשון תיקנו ארבע תעניות כאבל על חורבן בית המקדש:
ביום עשרה בטבת היום בו החל המצור על ירושלים;
ביום תשעה בתמוז בו נפרצה חומת ירושלים;
ביום תשעה באב בו נחרב בית המקדש;
וביום שלושה בתשרי בו נרצח גדליה בן אחיקם על ידי ישמעאל בן נתינה, דבר שעורר את חמתו של נבוכדנצר על שארית הפליטה.
לאחר בניין בית המקדש השני התבטלו מרבית התעניות והפכו לימי חג, אולם לאחר חורבן בית המקדש השני חזרו התעניות להיות ימי צום ואבל. צום תשעה בתמוז הפך לצום ביום שבעה עשר בתמוז, היום בו נבקעה חומת ירושלים בזמן בית המקדש השני. פרט לארבע התעניות, נוהגים לצום ביום י"ג באדר, תענית הנקראת תענית אסתר והיא לזכר התענית שצמה אסתר לפני שנכנסה למלך אחשוורוש.
כל ימי הצום הם ימים שבהם הצום הוא רק מעלות השחר ועד צאת הכוכבים מלבד תשעה באב שצמים בו בין בלילה ובין ביום. כל הצומות אסורים רק באכילה ושתייה, פרט לתשעה באב שכמו יום הכיפורים הוא אסור גם בנעילת נעלי עור, ברחיצה וסיכה ובתשמיש המיטה.
ראשי שנים
250px|ממוזער|טקס הבסיסה – מנהג מיהדות צפון אפריקה לא' בניסן
חז"ל קבעו ארבעה תאריכים שבהם מתחילה השנה עבור תחומים שונים:
א' בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים: מיום זה מתחילים לספור את שנות שלטונם של מלכים או מנהיגים אחרים, וכן את חגי השנה.
א' באלול – ראש השנה למעשר בהמה: בהמות שנולדו לפני תאריך זה אינן מצטרפות עם בהמות שנולדו ממנו והלאה.
א' בתשרי – ראש השנה לשמיטה ויובל, לנטיעות ולירקות: מיום זה מתחילים לספור את שנותיהם של העצים לשם קיום מצוות ערלה, וכן את שנות השמיטה והיובל. על פי המסורת, מקובל לספור מיום זה את שנות העולם. ביום זה מתקיים גם חג מהתורה הנקרא בימינו "ראש השנה", שפותח את עשרת ימי תשובה.
ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות: מיום זה מתחילים לספור את שנותיהם של פירות האילן, לשם קביעת מעשרות. בגלות איבד יום זה את משמעותו המקורית, וברבות השנים קיבל אופי של געגוע לארץ ישראל ולפירותיה. כיום יש הנוהגים לערוך בו סדר ט"ו בשבט.
מקורות בתנ"ך
פורים מתואר כולו במגילת אסתר, כולל הציווי לחגוג.
ארבע התעניות מוזכרות באופן עקיף:
מקורות בספרות חז"ל
לפורים מוקדשת מסכת מגילה. לחנוכה אין מסכת ספציפית אלא תכניה מצויים במקומות שונים בגמרא ומקורות חז"ל. סיפור חנוכה מתואר ב . דיני התעניות מצויים במסכת תענית.
מועדים ממלכתיים
שמאל|ממוזער|260px|בית מקושט בדגלי ישראל לכבוד יום העצמאות.
לאחר קום המדינה, קבעה הכנסת את ה' באייר, כיום העצמאות של המדינה, וכחג לאומי, ובין היתר, קבעה אותו כיום שבתון. עם הזמן נקבע גם יום שמחה נוסף, יום ירושלים, שחל ביום כ"ח באייר, היום שבו שוחרר הכותל המערבי על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום העצמאות ויום ירושלים כימי שמחה והודיה, והנהיגה בהם תפילות הודיה (כגון קריאת פרקי "הלל" ותפילה לשלום המדינה), אולם יהודים חרדים סירבו להכיר בהם כמועדים דתיים.
ימי זיכרון
בשנת 1950, קבעה הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי כיום זיכרון עבור קורבנות השואה. ימי זיכרון נוספים שנקבעו, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, יום הזיכרון ליצחק רבין, יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, ויום הזיכרון לרחבעם זאבי.
בנוסף קבעה מדינת ישראל טקסי זיכרון ממלכתיים בזמנים נוספים לאירועים שונים. כגון טקס האזכרה הממלכתי ליוסף טרומפלדור וחבריו שנפלו בי"א באדר בקרב על הגנת תל חי. המוכר גם בשם יום תל חי.
בתחילת שנת 2024 נוסף יום הזיכרון לחללי מלחמת חרבות ברזל שיצוין בכל שנה בעקבות הירצחם של מאות אזרחים ואנשי כוחות הביטחון במהלך מתקפת הפתע על ישראל (2023) ובעקבותיו יצאה ישראל למלחמת חרבות ברזל ברצועת עזה.
ימי ציון
חגים עדתיים
שמאל|ממוזער|260px|כהן מביתא ישראל בחג הסיגד בירושלים, 2008
עדות מסוימות נוהגות לציין מועדים מיוחדים:
הסיגד: חגם של קהילת ביתא ישראל. יום משלים ליום הכיפורים. נחגג בתאריך כ"ט בחשוון.
פורים שני: שם כלל למספר מועדים שונים הנחגגים בקרב קהילות שונות על מעשה נס והצלה שאירה לאותה הקהילה. (להרחבה על המועדים השוני ראו בערך)
הסהרנה: חגם של הקהילה היהודית בכורדיסטן. נחגג במקור בחול המועד פסח אך בישראל נחגג בחול המועד סוכות.
הבסיסה: חגם של יהדות לוב ויהדות תוניסיה, נחגג בתאריך א' בניסן.
מימונה: חגם של יוצאי ארצות המגרב. נחגג באסרו חג פסח (בארץ ישראל: כ"ב בניסן, ובחוץ לארץ: כ"ג בניסן). אצל האשכנזים לילה זה מכונה רומפלנאכט.
יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל: יום לזכר עולים מאתיופיה שנספו בדרכם לישראל. מצוין ביום ירושלים (כ"ח באייר).
שמירת החגים לאורך הדורות
מרבית אזרחי ישראל, גם כאלה שמגדירים את עצמם חילונים, מקיימים חלק ממצוות החגים. על פי סקר הלמ"ס לשנת 2009 המצווה הפופולרית ביותר היא סדר פסח – 88% מהאוכלוסייה היהודית מקיימת אותו. בנוסף, 79.3% מדליקים נרות חנוכה, 49.4% צמים ביום כיפור, 47.9% אינם אוכלים חמץ בפסח ו-29% בונים סוכה בסוכות.
לצד הקפדה על קיום מסורתי, ישנם מנהגים חדשים שהחלו נוהגים בשנים האחרונות. כך לדוגמה, מאז תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, נהגו תושבי הקיבוצים והמושבים לערוך בשבועות טקסי הבאת ביכורים מודרניים ובהם מקיימים הופעות עם שירים וריקודים, תהלוכות של כלים חקלאיים מקושטים, הבאת פירות בשלים בתוך סלים ועוד. כמו כן, בפסח יש שנוהגים להגיד "הגדה של פסח אלטרנטיבית" ובה, בנוסף (או במקום) לטקסט המקורי, גם שיבוץ של שירים עבריים, סיפורים וכן הלאה.
שמירת החגים בשואה
בזמן השואה, יהודים רבים, (כולל כאלה שלא שמרו מסורת לפני המלחמה) הקפידו על קיום מצוות החגים. יהודים דבקו במסורת כדי לא לאבד צלם אנוש, ולזכור מי הם ומאין באו. כך מספר הרב סיני אדלר:
בתנאי מחנות העבודה היה בלתי-אפשרי שלא לעבוד בשבת וחגים. על כן, היו יהודים שהיו מסתפקים במצוות זכירת שבת, או שהיו שומרים אותה בד' אמות (בפרטיות). היו יהודים שהיו מתאמצים מאוד כדי להשיג בחירוף-נפש תשמישים למצוות.
חגי ישראל בתרבות
שמאל|ממוזער|300px|טקס ביכורים במושב נהלל, 2006
החגים מהווים, גם בדורות האחרונים, חלק חשוב בתרבות היהודית. וכך אמר למשל חיים נחמן ביאליק:
כחלק מניסיונות השימור של החגים בתרבות, נחגגים בחגים אירועי תרבות שונים, הקשורים למסורת. לדוגמה, בפורים נוהגים לקיים "עדלאידע" תהלוכה גדולה וצבעונית עם סממנים הקשורים לחג.
בחוקי מדינת ישראל
בפקודת סדרי השלטון והמשפט הגדיר החוק הישראלי רק את חגי התורה כימי מנוחה, שבהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה אסור להעביד יהודי בהם. בימים טובים שאינם "חגים דאורייתא", כמו פורים וחנוכה, אין החוק אוסר עבודה, וכן בימי חול המועד.
יום העצמאות מוגדר כיום שבתון, אך אין איסור לפתוח בו חנויות.
רשימה כרונולוגית של כל החגים והמועדים
מועדים מהתורה, מדרבנן, על פי מנהג ותעניות
קטגוריה תאריך שם החג/המועד סיבה לקיומו מצוות ומנהגיםיום לימודיםיום עסקים דאורייתא ט"ו–כ"א בניסן פסח מכת בכורות בליל הסדר, יציאת מצרים בראשון של פסח, קריעת ים סוף בשביעי של פסח איסור אכילת חמץ, אכילת מצות, סיפור יציאת מצרים, קערת הפסח, תפילת טל. בעבר גם קורבן פסח ומנחת העומרלא מנהג כ"ב בניסן מימונה משום שמותר לאכול חמץ, לזכר כך שלאחר יציאת מצרים עם ישראל הגיע לארץ ישראל וזכה בשפע הארץ מתארחים ומארחים אוכלים פירות, עוגיות, ומאכלים של יהדות מרוקו ואלג'יריהכן מנהג י"ח באייר ל"ג בעומר פטירת רשב"י והפסקת המגפה של תלמידי רבי עקיבא נוהגים להדליק מדורות, ללמוד קבלה ולעלות לקברי צדיקים ובייחוד לציונו של רבי שמעון בר יוחאיכן (החל משנת תשפ"ד) כן דאורייתא ו' בסיוון שבועות קבלת התורה במעמד הר סיני נוהגים ללמוד תורה כל הלילה, לקרוא את מגילת רות ואת עשרת הדיברות ולאכול מאכלי חלב. בעבר הקריבו את שתי הלחםלא ארבע תעניות י"ז בתמוז שבעה עשר בתמוז לזכר בקיעת חומות ירושלים לפני חורבן בית המקדש צום מבוקר עד ערבכן ארבע תעניות ט' באב תשעה באב לזכר חורבן בתי המקדש, הראשון והשני צום מערב עד ערב, מנהגי אבלות מנהג ט"ו באב ט"ו באב חמישה דברים שאירעו בו בעבר ריקודים בכרמים, שידוכים, יום האהבה היהודידאורייתא א' בתשרי ראש השנה פתיחת עשרת ימי תשובה, יום בריאת האדם ויום דין לכל ברואי העולם לפי חז"ל, ראש השנה החקלאי. א' מדאורייתא וב' מדרבנן תקיעת שופר. נוהגים לקיים התרת נדרים, סדר ליל ראש השנה ותשליךלא ארבע תעניות ג' בתשרי צום גדליה לזכר רציחת גדליה בן אחיקם, מנהיג שארית הפליטה בישראל לאחר חורבן הבית, בידי ישמעאל בן נתניה צום מבוקר עד ערבכן דאורייתא י' בתשרי יום הכיפורים כפרת עוונות צום מערב עד ערב, תפילה, תשובה. בעבר היה זה היום היחיד בשנה בו נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשיםלא דאורייתא ט"ו–כ"א בתשרי סוכות הסוכות שבהם ישבו בני ישראל במשך 40 שנות נדודיהם במדבר ישיבה בסוכה, ארבעת המינים. בעבר גם ניסוך המים, הושענות (כיום פיוטי הושענות) ומצוות ערבה (כיום חיבוט ערבה) דאורייתא כ"ב בתשרי שמיני עצרת לאחר סוכות, המיועד לכל אומות העולם, יום המיוחד לעם ישראל בלבד תפילת הגשם מנהג כ"ב בתשרי / כ"ג בתשרי (חו"ל) שמחת תורה סיום מחזור של קריאת התורה והתחלת קריאה חדשה נוהגים להעלות לתורה את כל המתפללים ולעשות הקפות עם ספרי תורה מנהג כ"ט בחשוון חג הסיגד יום צום טהרה והתחדשות וחידוש הברית בין עם ישראל לה' טקס הסיגד בארמון הנציבכן דרבנן כ"ה בכסלו – ב' / ג' בטבת חנוכה ניצחון החשמונאים על היוונים, טיהור בית המקדש ונס פך השמן הדלקת נרות חנוכה. נוהגים לאכול מאכלים רוויים בשמן זיתלא כן ארבע תעניות י' בטבת עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי תחילת המצור על ירושלים, יום זיכרון לנספים בשואה, יום זיכרון לגירוש ספרד צום מבוקר עד ערב, והדלקת נרות נשמהכן מנהג ט"ו בשבט ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות סדר ט"ו בשבט, כיום נוהגים גם לנטוע עצים תענית (מנהג) י"ג באדר תענית אסתר לזכר צום אסתר המלכה וכל עם ישראל שישב בשושן עקב הגזירה שגזר המן צום מבוקר עד ערב דרבנן י"ד באדר / ט"ו באדר (שושן פורים) פורים הצלת היהודים מגזרות ההשמדה של המן במלכות אחשוורוש מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, סעודת פורים, נוהגים להתחפשלאכן
מועדים ממלכתיים
קטגוריה תאריך שם החג/המועד סיבה לקיומו מצוות ומנהגים יום עסקים ולימודים ממלכתי כ"ז בניסן יום הזיכרון לשואה ולגבורה מוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם צפירת דומייה, טקס זיכרון ממלכתי, מנהגי אבלות לאומייםכן ממלכתי ד' באייר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יום זיכרון לחללים במלחמות ישראל ובפעולות האיבה צפירת דומייה, טקס זיכרון ממלכתי, טקסים בבתי העלמין הצבאיים, מנהגי אבלות לאומיים ממלכתי ה' באייר יום העצמאות לזכר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בתום המנדט הבריטי הדלקת משואות, הנפת דגלים, זיקוקי דינור, הענקת פרס ישראללא ממלכתי י' באייר יום הרצל יום הולדתו של "חוזה המדינה" – בנימין זאב הרצל, להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני בבתי הספר ובמחנות צה"ל מוקדש זמן ללימוד פועלו וחזונו, כנס בירושלים לזכרו וישיבה בכנסת לזכרוכן ממלכתי כ"ו באייר יום השחרור וההצלה לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה טקס ממלכתי בכנסת ויום לימודים על מלחמת העולם השנייה במוסדות הלימוד ממלכתי כ"ח באייר יום ירושלים איחוד ירושלים תחת ריבונות ישראלית במלחמת ששת הימים ריקוד דגלים טקס בכנסת ומצעד דגלים ברחובות ירושלים העתיקה והכותל ממלכתי כ"ח באייר מצוין ביום ירושלים יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל נקראם גם "יום נספי סודאן". לזכר יהודי אתיופיה שנספו במהלך חילוצם והעלאתם אל מדינת ישראל בדרכם מסודאן טקס ממלכתי באתר ההנצחה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראלממלכתי כ"ט בתמוז יום ז'בוטינסקי יום פטירתו של זאב ז'בוטינסקי, להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני מתקיים טקס זיכרון ממלכתי בקבר זאב ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים, במחנות צה"ל מוקדש זמן ללימוד פועלו וחזונו הציוני, מתקיים בירושלים כנס לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, ובו דנים בנושאים מעולם הציונות ברוח חזונו ובסמוך לתאריך זה מתקיים דיון מיוחד בכנסת לציון זכרו ופועלוממלכתיכ"ד בתשרייום הזיכרון לחללי מלחמת חרבות ברזלמתקפת הפתע (7.10) ומלחמת חרבות ברזלטקס זיכרון ממלכתי, טקסים בבתי העלמין הצבאיים ממלכתי ל' בתשרי יום הזיכרון לרחבעם זאבי יום הירצחו של השר רחבעם זאבי טקס אזכרה ממלכתי שמתקיים בהר הרצל סמוך לקברו, ישיבה מיוחדת בכנסת לזכר רחבעם זאבי ממלכתי ז' בחשוון יום העלייה להכרה בחשיבותה של העלייה לארץ ישראל כבסיס לקיומה של מדינת ישראל, ולציון מועד הכניסה לארץ ישראל שאירע ביום י' בניסן עם יהושע הנפת דגלים, יום לימודים על העליות לישראל וחשיבותן להתפתחות המדינה ממלכתי י"ב בחשוון יום הזיכרון ליצחק רבין ראש ממשלת ישראל יצחק רבין נרצח ביום זה יום הזיכרון מצוין בטקסים ממלכתיים, בהר הרצל (שם קבור רבין), בכיכר רבין (שם נרצח) וברחבי ישראל, מנהגי אבלות לאומיים – דגלי המדינה מורדים לחצי התורן בכל המוסדות הממלכתיים ממלכתי ו' בכסלו יום בן-גוריון יום פטירתו של דוד בן-גוריון ראש ממשלת ישראל הראשון יום זה מצוין בישיבה מיוחדת בכנסת, במחנות צה"ל, במוסדות המדינה ובבתי הספר שמקדישים זמן ללימוד מורשתו חזונו ופועלו של בן-גוריון לדורות הבאים ממלכתי י"ז בכסלו יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל הודיה ותמיכה בפצועי מערכות ישראל אירוע הוקרה במעמד נשיא המדינה ציון יום ההוקרה בכנסת, מערכת החינוך ותנועות הנוער עורכות פעילויות חינוך והסברה בנושא ממלכתי כ"א בטבת יום הלשון העברית יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה, לקידום מעמדה של הלשון העברית בישראל ובעולם אירוע בו מחולק פרס ראש הממשלה ללשון העברית על שם אליעזר בן-יהודה, כנס שנתי בנושא הלשון העברית, הענקת מדליות לאישים שהרימו תרומה חשובה להנחלת הלשון העברית ולמחקרה, אירועים ופעילויות מיוחדות במערכת החינוך ואירועים ופעילויות מיוחדות בתפוצות לציון יום הלשון העברית ממלכתי ז' באדר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע לזכר חללי ישראל שמתו ומקום קבורתם לא נודע. מבוסס על מסורת לפיה יום פטירתו של משה רבנו, שמקום קבורתו לא נודע, חל ביום זה טקס ממלכתי בגן הנעדרים שבהר הרצל וטקסים ברחבי הארץ ממלכתי י"א באדר יום תל חי לזכר יוסף טרומפלדור וחבריו שנפלו בי"א באדר בקרב על הגנת תל חי מתקיים טקס ממלכתי ברחבת האריה השואג. בבתי הספר ובתנועות נוער, מוקדש זמן ללימוד המורשת
ראו גם
חגי ומועדי ביתא ישראל
חג
יום טוב
חול המועד
מגילת תענית
אסרו חג
יום הזיכרון
סעודת אסתר
סעודת יתרו
יום כיפור קטן
פורים קטן
לקריאה נוספת
יום-טוב לוינסקי, ספר המועדים: פרשת מועדי ישראל, ערכם, גילוייהם והשפעתם בחיי עם ישראל ובספרותו מימי קדם ועד היום הזה, 8 כרכים, הוצאת דביר, 1965.
יום-טוב לוינסקי, אלה מועדי ישראל, הוצאת אחיאסף.
שלמה גורן, מועדי ישראל, ידיעות ספרים, 1993.
יואל רפל, מועדי ישראל: אנציקלופדיה שימושית לשבת ולחג, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1989.
אליעזר מרכוס, חג לעם - אנתולוגיה של סיפורי-עם לחגי ישראל, הוצאת כתר, 1990.
יעקב שלום ליכט, מועדי ישראל, זמנים ומועדים בתקופת המקרא ובימי בית שני, מוסד ביאליק ירושלים, תשמ"ח.
אליעזר שביד, ספר מחזור הזמנים: משמעותם של חגי ישראל, הוצאת עם עובד, 1984.
ישעיהו ליבוביץ, שיחות על חגי ישראל ומועדיו, הוצאת ליאור שרף, 1999.
שלום רוזנברג, בעקבות הזמן היהודי: הפילוסופיה של לוח השנה, הוצאת ידיעות ספרים, 2013.
ביני תלמי, רונן אחיטוב ואילת לין, חג ישראלי: הצעות לטקסי החגים במשפחה בצירוף מבואות עיוניים, הוצאת עם עובד, 2014.
רינה חבלין, זמן יהודי-ישראלי: חג ומועד כמפתח לשיח זהות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
שמואל ברוך גנוט, דבר למועד: אסופת מאמרים בענייני המועדים, אתר השבת.
עדין שטיינזלץ, חיי שנה, הוצאת ידיעות ספרים, 2005.
משה זאב סולה, המועדים והמקרא: קדמוניות החגים ומנהגיהם, תרבות מקראית, פרשנות מקורית, הוצאת כתר, 1983.
דבורה ומנחם הכהן, חגים ומועדים, הוצאת כתר 1979.
ישי רוזן-צבי, ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל, כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2023.
קישורים חיצוניים
אתר חג שמח
חגי ישראל בפורטל כיפה
רשימת הטקסים הממלכתיים של מדינת ישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:פרשת אמור
| 2024-10-18T08:56:15
|
דמיטרי מנדלייב
|
שמאל|ממוזער|250px|בול סובייטי שהונפק לכבוד 100 שנה לגילוי הטבלה
שמאל|ממוזער|250px|גיליונית זיכרון בולאית סובייטית שהונפקה לכבוד 100 שנה לגילוי הטבלה
התאריכים המצוינים בערך זה הם על פי הלוח הגריגוריאני, אלא אם צוין במפורש אחרת.
דמיטרי איוונוביץ' מנדלייב (ברוסית: ; 8 בפברואר 1834 – 2 בפברואר 1907 על פי הלוח הגרגוריאני הנהוג בימינו; 27 בינואר 1834 – 20 בינואר 1907 על פי הלוח היוליאני) היה כימאי רוסי, מפתח הטבלה המחזורית של היסודות.
ביוגרפיה
מנדלייב נולד בעיר טובולסק שבסיביר ב-1834 כבן הזקונים למשפחה מרובת ילדים, והיה הילד ה-14 או ה-17 במספר (קיימים מקורות סותרים). שמונה אחים שלו מתו בילדותם ושלושה מהם אף בהיותם עוללים, עוד טרם ניתן להם שם.
מנדלייב התקבל למכון הפדגוגי המרכזי באוניברסיטת סנקט פטרבורג. אומנם הייתה זו מכללה למורים, אך הוא קיבל הכשרה מדעית מצוינת בזכות חברי סגל האוניברסיטה שלימדו גם במכללה ואפשרו לו לעסוק במחקר. לאחר שהוסמך כמורה זכה במלגת הצטיינות שאפשרה לו להשתלם במרכזי העשייה המדעית של אותם ימים – בצרפת ובגרמניה.
בשנים 1859–1861 חקר בפריז את צפיפות הגזים, והמשיך להיידלברג, שם עסק בחקר הספקטרוסקופ יחד עם קירכהוף. ב-1863 חזר לרוסיה, והתמנה לפרופסור לכימיה במכון הטכנולוגי ובאוניברסיטה של סנקט פטרבורג. הוא נעשה למרצה נערץ: בהופעה נלהבת ואקסצנטרית (עם רעמת שיער וזקן שטרח לספר רק פעם בשנה) הציג חידושים מחזית המדע, חינך לחשיבה מדעית, וסחף אחריו רבים.
כמורה, היה לצנינים בעיניו היעדרו של ספר כימיה מעודכן ברוסית. הוא החליט אפוא לגשת לכתיבה, אלא שאז גילה שעליו להתמודד עם התוהו ובוהו ששרר בעולם הכימיה. המאה ה-19 שקקה פעילות בחקר הכימיה, ומראשיתה ועד מחציתה הוכפל מספר היסודות המוכרים. אך הידע שהצטבר היה מגובב, ומנדלייב הגיע למסקנה שלא יוכל לכתוב ספר ראוי לשמו כל עוד לא ייצור מבנה מאורגן ליסודות השונים. כך, משיקולים דידקטיים, ניגש למשימה מדעית שהיוותה אתגר גם לרבים לפניו. נקודת המוצא של מנדלייב, כמו של קודמיו, הייתה שהעולם לא יכול להיות מורכב מאוסף מקרי של חלקיקים, וכי חיפוש חוקיות בתכונות של היסודות חייב להיות קשור לסידורם לפי משקל אטומי עולה.
מנדלייב נהג לשחק סוליטר בנסיעותיו הארוכות מביתו בעיר לאחוזתו בכפר. גם למחקר שלו ניגש כאל משחק קלפים. לכל יסוד הכין כרטיס עם שמו ותכונותיו, ואת 63 הכרטיסים פרש בסדר עולה של משקלים אטומיים: מאטום המימן, שלו יוחס הערך 1, ועד ליסוד עופרת – שהאטום שלו כבד ממימן פי 207. לאחר מכן ניסה למיין אותם על פי קווי דמיון שונים, פעם ועוד פעם.
ביום שני, 17 בפברואר 1869, מצא מנדלייב שכאשר היסודות מסודרים בסדר עולה של משקלים אטומיים, ותכונותיהם משתנות בהדרגה, וכן שלאחר כל כמה יסודות שב ומופיע באופן מחזורי יסוד שתכונותיו והתנהגותו דומים ליסוד שהופיע קודם לכן. בטבלה שלו סידר מנדלייב את היסודות כך שבטורים האנכיים – "מחזורים" – השתנו התכונות בהדרגה; ואילו בשורות האופקיות – "משפחות" – ניצבו יסודות דומים (בטבלה המחזורית המודרנית התחלפו תפקידי השורות והטורים).
ב-6 במרץ 1869 הציג מנדלייב את תגליתו בפני האגודה הרוסית לכימיה (לפי עדויות אחרות הנושא הוצג על ידי ניקולאי מנשוטקין לפי בקשת מנדלייב).
הישגיו המדעיים של מנדלייב זיכו אותו בהכרה בכל האגודות המדעיות באירופה, אך דעותיו הפוליטיות לא תאמו את הקו הממשלתי, ולכן אולץ לפרוש, כביכול לגמלאות (בשנת 1891, בגיל 57), ממשרתו באוניברסיטת סנקט פטרבורג. אולם בשנת 1893 התמנה למנהל המשרד למידות ולמשקלות.
מנדלייב היה מועמד לפרס נובל בכימיה בשנת 1906, השנה השישית לחלוקת הפרס; אולם הוא נדחה, כנראה מסיבות של סכסוך בין מדענים עמיתים. הוא נפטר ב-20 בינואר בשנה שאחריה בסנקט פטרבורג, ועל כן לא יכול היה לקבל את הפרס. היסוד ה-101 בטבלה, מנדלביום, קרוי על שמו.
פרסים והוקרה
קישורים חיצוניים
דמיטרי איוונוביץ מנדלייב, באתר מוזיאון המדע בירושלים
מאמרים על מנדלייב באתר מכון דוידסון | דמיטרי מנדלייב | חפיסת הקלפים ששינתה את עולם הכימיה |
דמיטרי מנדלייב אונליין
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:כימאים רוסים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:דאיסטים
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:אישים שעל שמם יסודות כימיים
קטגוריה:זוכי מדליית דייווי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סנקט פטרבורג
קטגוריה:זוכי פרס דמידוב
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1834
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1907
| 2024-07-21T16:17:38
|
משה דיין
|
משה דיין (, 20 במאי 1915, ז' בסיון ה'תרע"ה – 16 באוקטובר 1981, י"ט בתשרי ה'תשמ"ב) היה מצביא, מדינאי ואיש ציבור ישראלי. כמי שהחל כקצין בהגנה ובפלמ"ח, התקדם דיין בדרגות עד התמנותו לרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, עליו פיקד בעת מבצע קדש. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, שימש שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, וכשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין בעת חתימת הסכם השלום עם מצרים.
דיין סימל באישיותו את טיפוס ה"צבר" – בן ההתיישבות העובדת, האוחז בידו האחת ברובה, ובשנייה במחרשה. כרמטכ"ל נתפס דיין כאחד ממעצבי רוחו ודמותו של צה"ל כצבא חזק בעל אופי התקפי ויוזם.
כשר הביטחון נתפס דיין בעיני הציבור כאחד מהאחראים לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אך גם כאחראי עיקרי, לצד ראש אמ"ן אלי זעירא, למחדל במלחמת יום הכיפורים, וכמידת ההערצה שחש הציבור כלפיו לפני המלחמה – כך הייתה עוצמת משבר האמון כלפיו בתקופה שלאחריה. דיין שאף להתגבר על המשבר, ובערוב ימיו, כשכיהן כשר החוץ, תרם מניסיונו ומכושרו המדיני והביטחוני, לעיצוב דמותו של הסכם השלום עם מצרים. דיין האיש, תפיסתו המדינית והביטחונית, חייו האישיים הסוערים ואישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, היו בעלי השפעה רבה על מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה.
רבים העדיפו לראותו בתפקידים הראויים לכישוריו ולניסיונו הצבאי והמדיני וליהנות מגישתו העניינית והמעשית, על אף כתמים ערכיים שדבקו בדמותו, כפרשיות אהבים, גנבת עתיקות, זלזול בחוק ויחס קשה למשפחתו.
ראשית חייו (1915–1930)
250px|ממוזער|שמאל|משה דיין עם הוריו, דבורה ושמואל דיין, 1918
נולד ב-20 במאי 1915 בקבוצת דגניה (שנקראה לימים "דגניה א'") לשמואל דיין ולדבורה לבית זלוטובסקי, מאנשי העלייה השנייה, כבן הבכור במשפחה, והיה הילד השני שנולד בקבוצה (אחרי גדעון ברץ, שנולד בקבוצה ב-1913). בפברואר 1922 נולדה עוד אחות, אביבה (אמו של יהונתן גפן), וב-1926 נולד אח; זוהר. דיין נקרא על שם משה ברסקי, הראשון מאנשי דגניה שנרצח על ידי שודדים בדואים. הרצח אירע ב-22 בנובמבר 1913, בעת שברסקי רכב למנחמיה על-מנת להביא תרופה לשמואל דיין שנפל למשכב.
כאשר היה דיין בן שש, החליטו הוריו להצטרף לגרעין מקימי מושב העובדים הראשון, וכך עברה המשפחה להתגורר בנהלל בשנת הקמתו. את שנות בית הספר היסודי עשה דיין בבית הספר שבנהלל. משבגר, עבר לבית הספר התיכון החקלאי ושם סיים את חוק לימודיו, אף שזה היה אז בית ספר לבנות. עוד בילדותו נטל חלק במשימות הביטחון במושב, ובשנת 1930, בגיל 15, הוכנס בסוד לארגון "ההגנה".
קריירה צבאית (1930–1958)
בשירות ההגנה (1930–1947)
שמאל|ממוזער|290x290 פיקסלים|העלייה לחניתה, 1938. מימין: יגאל אלון, יצחק שדה, משה דיין
בשנת 1936 החל גל נוסף של מאורעות, מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט. בתקופה זו אפשרו שלטונות המנדט הבריטי להקים את משטרת היישובים העבריים שהורכבה בעיקר מאנשי ארגון ההגנה, שכונו "נוטרים". דיין היה מהנוטרים הראשונים שגויסו ב-25 במאי 1936. לאחר ששירת תקופה קצרה כמורה דרך בצבא הבריטי, התגייס דיין למשטרת היישובים העבריים. בדצמבר 1937 היה חניך בקורס מפקדי מחלקות, שבו הדריך יצחק שדה, ובין חניכיו היה גם יגאל אלון. בשנים 1938–1939 היה חבר ב"פלוגות השדה", שעליהן פיקד שדה, ונטל חלק במבצעי פלגות הלילה המיוחדות", שעליהן פיקד וינגייט. במסגרות אלו למד את עיקרי תורת הלחימה ההתקפית, אשר שימשה אותו במהלך הקריירה הצבאית שלו. ב-21 במרץ 1938 השתתף במסגרת זו בעלייה לקיבוץ חניתה. בתצלום מפורסם מאותה תקופה נראים אלון, שדה ודיין, כאשר שדה חובק את אלון מימינו ואת דיין משמאלו.
ממוזער|250px|חלק מהמ"ג במחנה המעצר מזרעה. משה דיין הוא הימני.
ב-5 באוקטובר 1939 נאסר – כאחד ממ"ג אסירי ההגנה – והועמד לדין על החזקת נשק בלתי חוקית. דיין נדון לעשר שנות מאסר, שאותן החל לרצות בכלא עכו ובמחנה המעצר מזרעה. מלחמת העולם השנייה הביאה לכך שהצבא הבריטי היה זקוק לתמיכת היישוב, והחל שיתוף פעולה בין הצבא הבריטי למחתרות היהודיות. החל גיוס של בני היישוב לצבא הבריטי, ובמסגרת זו הוסכם בין הנהגת היישוב לשלטונות המנדט הבריטי על שחרורם של המ"ג ב-17 בפברואר 1941. כאשר שוחרר דיין מן הכלא היה המצב במזרח התיכון מסוכן. בעיראק החל מרד רשיד עאלי אל-כילאני הפרו נאצי נגד השלטון הבריטי, במדבר המערבי התקדמו צבאות הציר לעבר מצרים וארץ ישראל, ובסוריה ובלבנון, שהיו תחת מנדט צרפתי, שלט צבא צרפת של וישי אשר סר למרות משטר שיתוף הפעולה של המרשל פטן. בנסיבות אלו, החלו יצחק שדה ואחרים לארגן כוח (לימים נודע כהפלמ"ח) שיסייע לבריטים בפעולות סיור ולחימה זעירה. דיין מונה על ידי יצחק שדה למפקד פלוגה ב' של הכוח (על פלוגה א' פיקד יגאל אלון). ביוני 1941 במסגרת הפלישה לסוריה וללבנון, היה אמור לנוע על כביש החוף צפונית לראש הנקרה כוח של הדיוויזיה ה-7 האוסטרלית, שמטרתו למנוע מהצרפתים לפוצץ את הגשרים שעל נהר הליטני, וכך לאפשר תנועה חופשית של הכוחות הבריטיים על כביש החוף לביירות. דיין צורף אל הכוח האוסטרלי כמורה דרך, ובמהלך פעולה זו פגע צלף צרפתי במשקפת שאחז דיין, רסיסי הזכוכית והמתכת שנתזו ממנה פגעו בעינו השמאלית, והוא איבד את ראייתו בה. בתחילת אוגוסט שוחרר מבית החולים הצבאי. מאז נהג דיין לכסות ברטייה את מקום הפגיעה, ומאז אותה פעולה היא הפכה למעין "סמל מסחרי" המזוהה עם דמותו. לאחר שהחלים מפצעיו חזר דיין למשקו בנהלל, והמשיך בפעילות במסגרת "ההגנה". ב-1945 עבר לתל אביב, ובדצמבר 1946 נסע לבזל לשמש כציר בקונגרס הציוני. במשך השנים האלו (1939–1945) נולדו שלושת ילדיו של דיין – יעל הבכורה, אהוד (אודי) ואסף (אסי).
בפברואר 1947 נקרא על ידי יעקב דורי, שהיה אז רמטכ"ל ההגנה (ולאחר מכן הרמטכ"ל הראשון של צה"ל), לשמש כ"קצין לעניינים ערביים". היה ברור לכל כי מלחמת העצמאות ממשמשת ובאה.
במלחמת העצמאות (1947–1949)
באפריל 1948, לאחר קרב רמת יוחנן, השתתף דיין בשיחות עם קצינים דרוזים בצבא ההצלה, לשם כריתת "ברית דמים" חשאית בין הדרוזים והיהודים. השתתפותו בדיונים אלה התקיימה אף על פי שרק מספר ימים קודם לכן נהרג אחיו זוריק בקרב רמת יוחנן, בלחימה מול לוחמים דרוזים. השיחות הובילו לבסוף לשיתוף פעולה בין הדרוזים והיהודים.
דיין החל את המלחמה בתפקידי מטה, בדרגת רב-סרן, לצידו של הרמטכ"ל דורי, אך במאי 1948 נשלח לפקד על כוחות צה"ל בעמק הירדן, והיה שותף לבלימת הכוחות הסורים בדגניה, בה נולד. לאחר קרב דגניה, בסוף מאי 1948, מונה למפקד גדוד 81 (לימים 89) שכונה "גדוד הקומנדו", גדוד פשיטה ממוכן בחטיבה 8 שעליה פיקד יצחק שדה. במהלך הפוגה בקרבות נסע לארצות הברית כדי להשתתף בהלווייתו של האלוף דוד מרכוס. לאחר ששב לישראל, ביולי 1948, השתתף עם גדודו במבצע דני.
שמאל|ממוזער|250px|משה דיין במבצע דני לאחר הפשיטה על לוד
|שמאל|ממוזער|250px|פסלו של משה דיין ברחבת מבצע דני ברמלה
במהלך מבצע דני הוביל פשיטת ג'יפים נועזת של גדודו אל תוך העיר לוד, ב-11 ביולי 1948, בה נהרגו 9 לוחמים ונפצעו 17. הדעות חלוקות עד כמה פשיטה זו הייתה משמעותית בכיבוש לוד, שהוביל אחר כך לכיבוש רמלה. על כל פנים, כיבוש לוד בוצע בפועל על ידי חיילי חטיבת יפתח, ונראה כי הפשיטה תרמה לערעור רוח המגנים.
לאחר מבצע דני הועבר גדודו של דיין לחזית הדרום, במסגרת מבצע מוות לפולש, שם לחם נגד כוחות מצרים. ב-1 באוגוסט 1948 נכנס דיין לתפקיד מפקד חטיבת עציוני והועלה לדרגת סגן-אלוף, שבאותו זמן הייתה דרגה אחת מתחת לדרגת אלוף (דרגות "אלוף-משנה" ו"תת-אלוף" טרם הונהגו אז). עקב אי-בהירות לגבי סמכויותיו באזור ירושלים לעומת אלה של אלוף פיקוד המרכז, החליטה ועדת חיים לסקוב למנות את דיין, במקביל, גם כמפקד ירושלים, במקום האלוף דוד שאלתיאל. ככזה, אף זכה למגורי שרד בווילה לאה, בניין מפואר, במושגי אותם ימים, בשכונת רחביה בירושלים.
בשלב זה הסתיימו הקרבות המשמעותיים בגזרה זו, ועיקר פעולתו של דיין הייתה בניסיונות לשפר עמדות מול הלגיון הירדני, לקראת המשא ומתן העתידי על מעמדה של העיר. אולם גם לאחר כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, המשיכו הערבים לצלוף ולהפגיז מדי פעם מאזור ארמון הנציב, וגרמו לאבדות של חיילים ואזרחים. דיין ביקש לכבוש גבעה על השלוחה המערבית של גבעת ארמון הנציב שהייתה בשטח המפורז, כדי למנוע מלוחמים ערבים לירות ממנה לעבר תלפיות. הוא לא שעה לאזהרות קציני חטיבת עציוני שהגבעה נשלטת באש על ידי הערבים מארמון הנציב ובלילה שבין 17 ל-18 באוגוסט 1948 יצאו כוחות מגדוד 62 ("בית חורון") של חטיבת עציוני, בפיקודו של מאיר זורע ותפסו את הגבעה ללא התנגדות. אבל עם עלות השחר הם התגלו לערבים שפתחו באש בתוספת לארטילריה. לוחמי עציוני נתפסו חשופים בשטח גלוי, זורע ביקש אישור להיכנס לתוך ארמון הנציב, אך לטענתו בתחקירים המח"ט, דיין, לא נמצא במפקדתו לאישור הכניסה. בלית בררה ניתנה פקודת נסיגה. הערבים הסתערו על הגבעה וכבשוה. אבדות חטיבת עציוני היו כבדות: 14 הרוגים, 24 פצועים ו-5 שבויים.
ב-19 באוקטובר 1948 פיקד דיין על מבצע יקב. מטרת המבצע, שהיה מבצע חטיבתי מלא ראשון של "עציוני", הייתה לכבוש את רכס בית ג'אלה, בואכה בית לחם, עליו ישבו כוחות מצריים. מקלע אויב אחד הצליח לעצור את כוחות גדוד מוריה, שהלכו בטור עורפי במעלה ההר. במקביל פעלו כוחות גדוד "בית חורון", שהצליחו במשימתם לכיבוש "הר התעלה" (במחיר של 7 הרוגים) ואף התחילו להתארגן להגנה עליו, אך דיין נתן פקודת נסיגה והמבצע בוטל.
במסגרת תפקידו שימש כדיפלומט במגעים עם הירדנים, ואף עם המלך עבדאללה. בן שיחו במגעים אלו היה מפקדה הירדני של ירושלים, הקולונל עבדאללה א-תל. השניים הגיעו בדצמבר 1948 להסכמה לפיה לא ייזום כל צד פעולה צבאית נוספת, הסכמה שקדמה בארבעה חודשים להסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות. ההסכם קיבע את מעמדה של המובלעת הישראלית בהר הצופים ואפשר מעבר שיירות אל המובלעת וממנה.
במרץ 1949 היה דיין אחד מן הנושאים ונותנים במשלחת לשיחות שביתת הנשק בין ישראל וירדן שהתקיימו באי רודוס. ב-3 באפריל 1949 נחתם ההסכם בין הנציגים. בראש המשלחת עמד ד"ר ולטר איתן, ובנוסף לדיין הצטרף למשלחת ראובן שילוח.
הקריירה הצבאית עד מינויו לרמטכ"ל (1949–1953)
לאחר תום המלחמה, דיין התמודד, ואף נבחר לכנסת הראשונה ברשימת מפא"י, תוך שהוא משובץ במקום העשירי ברשימה לכנסת, אך לבקשת בן-גוריון נשאר בצה"ל והתמנה, ב-21 באוקטובר 1949, לאלוף פיקוד דרום והועלה לדרגת אלוף. הייתה זו תקופת רגיעה יחסית שלאחר המלחמה, ובמהלכה עבר דיין קורס מפקדי גדודים בן כתשעה חודשים, במקביל לשירותו כאלוף פיקוד. לאחר סיום הקורס נשלח דיין לקורס מפקדים בכירים בבריטניה. עם שובו, במאי 1952, הציע לו הרמטכ"ל יגאל ידין לשמש כסגנו. דיין סירב, ובמקום זאת הוא מונה לאלוף פיקוד הצפון, תפקיד בו שירת כחצי שנה.
בדצמבר 1952, לאחר התפטרותו של הרמטכ"ל יגאל ידין מונה דיין על ידי הרמטכ"ל החדש, מרדכי מקלף, לראש אגף המטה הכללי (אג"ם). מקלף התנה מראש את שירותו כרמטכ"ל בכך שישמש בתפקיד במשך שנה אחת בלבד, ומינויו של דיין לראש אג"ם סימן אותו כיורשו של מקלף. בתקופה זו עמד לימינו מספר מצומצם של מקורבים, ובהם ראש לשכתו, רס"ן (לימים אלוף) שלמה גזית, מזכירתו נאורה מטלון (לימים ברנח-מטלון), ונהגו נועם שהיה מפצועי מלחמת העצמאות. לדברי ברנח-מטלון, לשכת ראש אג"ם בתקופת דיין נראתה כאוהל מפקדה, וכללה אלמנטים רבים האופייניים לפעילות צבאית בשטח.
תקופתו של דיין כראש אג"ם הייתה תקופה סוערת. ניסיונות הסתננות וחבלה נענו בפעולות התגמול והוקמה יחידה 101 שעליה פיקד אריאל שרון. לאחר איחודה של היחידה עם גדוד 890, מינה דיין את שרון למפקד הגדוד. כאשר ב-14 באוקטובר 1953 בוצעה פעולת קיביה, שבה נהרגו עשרות אזרחים ששהו בבתים שפוצצו על ידי יחידה 101 במסגרת פעולת תגמול, יצא דיין להגן על עמדתה של ישראל בעצרת הכללית של האומות המאוחדות.
ראש המטה הכללי (1953–1958)
ממוזער|משה דיין סוקר מסדר סיום קורס קצינים בבה"ד 1 בירושלים (ברקע קריית הממשלה). 1955
תקופת לבון (1953–1955)
דיין התמנה לרמטכ"ל ב-6 בדצמבר 1953, ולמחרת פרש דוד בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון והעביר את ראשות הממשלה למשה שרת ואת תפקיד שר הביטחון לפנחס לבון.
היחסים בין לבון לדיין לא היו תקינים מלכתחילה, ובמהלך כהונתו של דיין כרמטכ"ל תחת שר הביטחון לבון, התקלקלו היחסים עוד יותר. לבון היה בן דור הביניים במפא"י ויריבו הפוליטי של דיין. ברוח הימים ההם היה דיין חבר מרכז מפא"י והתפטר ממנו רק משהתמנה לרמטכ"ל. לבון ראה בעצמו את יורשו של בן-גוריון, ראייה שהובילה אותו למסלול התנגשות עם חבורת הצעירים שטיפח בן-גוריון, ובראשם דיין ושמעון פרס, ששימש מנכ"ל משרד הביטחון. על אף ששני האישים, דיין ולבון, החזיקו בראייה ביטחונית דומה, החלו עד מהרה סכסוכים ביניהם, שהתבטאו אף בדברים עקרוניים, כגון דרישתו של דיין לרכוש מן הצרפתים טנקים מסוג AMX-13, עליה הטיל לבון וטו, למרות המלצת המטכ"ל.
המאבק על סמכויות בין שר הביטחון לרמטכ"ל הביא לחוסר בהירות בשאלת הקשר הישיר בין קצינים בכירים לשר הביטחון. כאשר נודע לדיין באמצע 1954, כי מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי נועד ישירות עם לבון, הגיש את התפטרותו, אך שוכנע בידי דוד בן-גוריון לחזור בו ממנה. לבון עמד על זכותו כשר ביטחון להמשיך בפגישות עם מפקדי צה"ל, ובהם ראש אמ"ן, אלוף-משנה בנימין גיבלי. לימים תהיה לכך חשיבות מכרעת בשאלה "מי נתן את ההוראה" לגיבלי בפרשה שנודעה בכינוי "העסק הביש". גורם עלום הורה להפעיל רשת של מרגלים יהודים במצרים, ולהורות להם לחבל במתקנים בריטיים, כדי למנוע את הסתלקותה של בריטניה מאזור תעלת סואץ. בעת שניתנה ההוראה לגיבלי, היה דיין בביקור בארצות הברית, ולבון הכחיש שנתן את ההוראה. גיבלי טוען שדיין נתן את ההוראה בלא ליידע את שר הביטחון לבון. לפרשה הייתה חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, והיא הביאה כעבור שנים, ב-1963, להתפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה.
יחסיו של דיין עם ראש הממשלה משה שרת אף הם לא היו תקינים. דיין היה איש הקו האקטיביסטי, והאמין בכוח ההרתעה של צה"ל וביכולתו לצאת למלחמה נוספת ולנצח בה. לעומת זאת, היה שרת פשרן, וניסה להשיג נתיבים אל שליטי ערב על מנת להגיע להסדרי שלום. כושר התמרון של שרת היה מצומצם. הוא היה לכוד בין הקו האקטיביסטי של דיין (ואף של יריבו לבון), אשר צידד בפעולות גמול רבות, שהרחיקו את הסיכוי למגעים מדיניים, ובין העובדה כי רבות מן ההחלטות החשובות לא התקבלו בירושלים אלא בשדה בוקר, מקום מושבו של בן-גוריון.
בעקבות כישלון "העסק הביש", דרש לבון לפטר את דיין, את גיבלי וכן את שמעון פרס. התחייבה החלטה מי מבין השניים, דיין או לבון, יישאר ומי יפוטר. הכרעה כזאת הייתה למעלה מכוחותיו של שרת, ולבסוף התפטר לבון מתפקידו והוחלף בבן-גוריון. אם הייתה בלבו של שרת תקווה כי יצליח להשיג השפעה כלשהי על מהלך האירועים, הרי ששובו של בן-גוריון למשרד הביטחון קטע תקווה זו, מאחר שבן-גוריון היה זה שניהל את המדינה ב-15 שנותיה הראשונות. דיין מצא בבן-גוריון שותף מלא לחזונו בדבר יכולותיו של צה"ל, והדרך שבה יש להשתמש בהן.
פעולות התגמול (1955–1956)
שמאל|ממוזער|250px|מפקדי צה"ל עם לוחמי חטיבת הצנחנים, 1955. עומדים, מימין לשמאל: אל"ם אסף שמחוני, סגן , סרן דני מט, רא"ל משה דיין, סא"ל אריאל שרון, סגן מאיר הר-ציון. כורעים, מימין לשמאל: סרן רפאל איתן, סגן יעקב יעקב, סרן אהרן דוידי.
בן-גוריון שב למשרד הביטחון בפברואר 1955, ולאחר חודשים מספר, בעקבות הבחירות לכנסת השלישית, שב גם לכס ראש הממשלה. עתה החלה תקופה של שיתוף פעולה בין בן-גוריון לדיין על רקע מצב ביטחוני מחמיר והולך, במיוחד בחזית הדרום. משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שהחליף את המשטר המלוכני במצרים, היה תקיף ברטוריקה שלו נגד ישראל, ונראה היה כי בדעתו לנקוט צעדים מעשיים. עסקת נשק בין מצרים וצ'כוסלובקיה, שהתפרסמה בספטמבר 1955, עוררה חששות כבדים כי אכן פניו של שליט מצרים למלחמה בישראל. בה בעת חיזקה מצרים את ההסגר על השיט הישראלי במפרץ אילת. אולם הבעיה העיקרית, היום-יומית, בפניה ניצבה ישראל הייתה פעולות הפדאיון שהפכו בשנים אלו למתקפה אכזרית ובלתי פוסקת.
דיין סבר כי בבעיית הפדאיון יש לטפל באמצעות פעולות רחבות היקף נגד כוחותיהן הסדירים של המדינות שמהן יצא הפדאיון. בסוף פברואר 1955 פשטו חיילי צה"ל, בפיקודו של אריאל שרון, על עזה, בפעולה המכונה "מבצע חץ שחור", שבה נהרגו כ-37 חיילים מצרים. פעולה רחבת היקף נוספת מסוג זה נערכה בח'אן יונס ב-31 באוגוסט 1955 ("מבצע אלקיים"), בתגובה לפעולת פדאיון שגבתה שבעה הרוגים אזרחיים. בפעולת ח'אן יונס, שעליה פיקד מרדכי גור, נהרגו כשמונים חיילים מצריים. פעולה נוספת בכונתילה בסוף חודש אוקטובר גבתה 10 הרוגים מצריים.
בתגובה השתלט הצבא המצרי על שטח באזור ניצנה. לאחר מספר ימים שבהם לא הצליחה פעילות דיפלומטית להביא לנסיגת הכוחות המצריים, הדף צה"ל את החטיבה המצרית בקרב לילי ("מבצע הר געש") שבו נהרגו כחמישים מצרים לעומת שבעה חיילים ישראלים. הפשיטות ההדדיות הפכו לקרבות של ממש, שבהם היו אף מעורבים שריון וארטילריה. בספרו יומן מערכת סיני כותב דיין כי "תגובותיה של ישראל העמידו בפני הערבים בצורה אולטימטיבית את הברירה – הקפדה על השלום או יציאה למלחמה". בשלב זה, לנוכח עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית וסגירתם של מצרי טיראן, סבר דיין כי על ישראל לנקוט ביוזמה התקפית, ולהקדים בכך יוזמה מצרית. פעולות הגמול הפכו לפעולות של הסלמה גוברת והולכת, והעמידו מולן תגובת נגד, שהצריכה, מצידה, פעולות גמול תכופות יותר וחריפות יותר.
בדצמבר 1955 פשט צה"ל על מוצבי סוריה באזור הכנרת ("מבצע עלי זית"), בפעולה הגדולה ביותר שננקטה עד אותה עת. באפריל 1956 הייתה הסלמה של ממש בפעולות ההדדיות, ושבעה עשר חיילים ישראלים נהרגו. על קברו של , חבר קיבוץ נחל עוז בראשית שנות ה-20 לחייו, שנרצח על ידי מסתננים ערבים אחרי שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בו, הספיד אותו דיין ב-30 באפריל 1956, וחשף את השקפתו על הסכסוך הישראלי-ערבי:
הדברים מביעים תפיסת עולם השוללת אפשרות של פתרון מדיני, וגורסת כי אל מול נתוני היסוד של הקיום הישראלי בתוך העולם הערבי, על ישראל להגיב בכוח כדי להשיג הרתעה. "דוקטרינת דיין" בשנים אלו הייתה כי בכל מקרה של התעצמות ערבית, התחמשות, איחוד ההנהגה הערבית והידוק המצור על ישראל, יש לנקוט בתגובה מקדימה. לימים תתחלף גישה זו בשאלה שאותה שאל בספרו האחרון – "הלנצח תאכל חרב?".
פעולת קלקיליה (1956)
בקיץ 1956 חלה הסלמה בסכסוך בגבול ירדן. משטרו של המלך הצעיר חוסיין נאלץ לתמרן בין גורמים שונים, והיה נתון ללחץ מצד משטרו של גמאל עבד אל נאצר. חוסיין כרת בספטמבר 1956 ברית הגנה עם נאצר. דיין היה משוכנע כי הפדאיון, בין אם הם תוקפים בדרום או במרכז, הם מחלקה של המודיעין המצרי. עם זאת, ניסתה ירדן להדק את יחסיה עם עיראק, וחוסיין אף דן עם המלך פייסל על הכנסת כוחות עיראקים לתוך ירדן. בין אם בהשפעה עיראקית או כתוצאה מלחץ מצרי, החמיר מאוד המצב בגבול. בהתקפות של מסתננים בגבול ירדן נהרגו אזרחים, ואילו צה"ל הגיב בסדרת פעולות גמול שהחריפו והלכו. כיומיים לאחר רצח שלושה פועלים ליד תל מונד, ב-11 באוקטובר 1956, הורה דיין על ביצוע הפעולה הגדולה ביותר שביצע צה"ל מאז מלחמת העצמאות, והיא ההתקפה על בניין המשטרה הירדנית בקלקיליה. צה"ל איבד שמונה עשר לוחמים, אך הירדנים איבדו שמונים ושמונה מאנשיהם. בפעולה השתתפו הצנחנים, שריון ותותחנים. במהלך הפעולה כותר כוח חסימה שהוצב מאחורי העיר, וחולץ לאחר קרב קשה.
הפעולה הייתה האחרונה בסדרת פעולות הגמול הגדולות. נראה היה כי הן מיצו את יכולת ההרתעה שלהן, וסיכנו את הברית ההולכת ומתרקמת עם בריטניה וצרפת לקראת מלחמת סיני, וחמור מכול, המצרים והירדנים למדו את שיטת הפעולה, ועתה ידעו לצפות להתקפה על מתקן צבאי כאשר ישמעו על פעולת הפדאיון בישראל.
במלחמת סיני (1956)
לקראת המלחמה
בשנת 1956 חשו קברניטי מדינת ישראל כי טבעת חנק ערבית מתהדקת סביבה. הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר, אשר ביחד עם הסגר הימי שהכריז נאצר על השיט הישראלי בים סוף, הפכה למצור ימי על מדינת ישראל; סכסוכי הגבול, בריתות ותיאום בין סוריה, מצרים וירדן, ובמיוחד עסקאות נשק גדולות, וכן המיצוי של שיטת "פעולות התגמול" – כל אלה הביאו למסקנה כי יש צורך במלחמה על מנת לפרוץ את טבעת החנק.
בעקבות הלאמת התעלה, צרפת ובריטניה, אדוניה הקולוניאליים לשעבר של התעלה, החליטו אף הן לנקוט בכוח נגד נאצר, על מנת להחזיר את התעלה לידיהן. צרפת הייתה ההוגה העיקרית של שיתופה של ישראל בתוכניות, ואילו בריטניה עמדה חצויה: מחד, חשקה בשיתוף פעולה ישראלי בסיני, ומאידך הייתה בברית הגנה הדדית עם ירדן, שעלולה הייתה לחייב אותה לפעולה כנגד ישראל בתנאים מסוימים.
בסוף ספטמבר יצא דיין, ועמו גולדה מאיר, משה כרמל ושמעון פרס לפריז על מנת לתאם את הפעולות עם הרמטכ"ל הצרפתי הגנרל אלי. התוכנית שאליה הגיעו בשיחות אלו, הייתה כי ישראל תתקוף את מצרים, כדי לחסל את פעולות הפדאיון, ואילו בריטניה וצרפת יצטרפו, יכבשו את אזור התעלה ויחזיקו בו, כביכול "על מנת להפריד בין הניצים". דיין העביר לצרפתים רשימת ציוד הנדרשת לצורך המבצע – 100 טנקים, טייסת מטוסי תובלה, 300 משאיות בעלות הנעה קדמית ועוד. לאחר שובו לישראל מסר דיין למטה הכללי פקודת התראה למערכה כנגד מצרים.
לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לתוכנית פעולה מוסכמת, התקיימה פגישה נוספת בפרוור סוור שליד העיר פריז, בה נכחו הבריטים, הצרפתים, וכן דיין, בן-גוריון ושמעון פרס. לאחר הוועידה ברור היה כי המתקפה הישראלית תבוא תוך ימים אחדים.
התוכנית שהתגבשה כללה מתקפה נועזת, המבוססת על הצנחת כוח בעומק האויב, והתחברות אליו באמצעות הפעלת כוחות שריון ורגלים. למעשה תתחיל המלחמה בכיבוש היעד הסופי – האזור הסמוך למעבר המיתלה, בסמוך לתעלת סואץ.
שלבי הלחימה
שמאל|ממוזער|350px|הרמטכ"ל דיין סוקר מסדר ניצחון בתום מלחמת סיני. לצדדיו: מפקד פיקוד הדרום אסף שמחוני, ומפקד חטיבה 9 אברהם יפה
שמאל|ממוזער|250px|דיין בעת ביקורו בווייטנאם
המלחמה החלה ב-29 באוקטובר בהצנחה של גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של רפאל איתן, ליד מצבת פרקר שבסמוך למעבר המיתלה. כוחות שריון ורגלים פרצו במספר נקודות לכיוון התעלה, שארם א-שייח' ורצועת עזה. על פי המוסכם מראש עם ישראל, שלחו הבריטים והצרפתים אולטימטום לשני הצדדים להסיג את כוחותיהם, ולאפשר השתלטות בריטית וצרפתית על רצועה בת עשרה מייל מן התעלה. ישראל קיבלה את האולטימטום, כביכול, ואילו מצרים דחתה אותו. השגריר באו"ם, אבא אבן, ציין בעוקצנות כי כדי לעמוד בתנאי האולטימטום, היה על מדינת ישראל "להסיג את כוחותיה קדימה".
כרמטכ"ל, היה לדיין חלק נכבד בעיצוב פני המלחמה בשלב ההכנות, לפני הפתיחה באש. כאמור, הוא היה בין הגורמים האקטיביסטים שדחפו לפעולה נרחבת, כדי להסיר את איום הפדאיון, את הסגר הימי ואת האיום בהתקפה מצרית ("הסיבוב השני"). אם כי הוא גם התעקש שמהלך הפתיחה יטעה את המצרים לחשוב, שפניה של ישראל למבצע מוגבל, מעין פעולת גמול כקודמותיה. הדבר נבע מההסכם שחתמה ישראל עם בריטניה וצרפת, שותפותיה למלחמה, ולכן גם נמנע מדיין לגלות את כוונתו למפקדי צה"ל – עובדה שגרמה לאי הבנות קשות. דיין קבע את סדרי העדיפויות מבחינת בניית הכוח, העדפת החי"ר על השריון, קביעת המאמץ העיקרי בציר הצפוני – שחלקן התגלו כהעדפות שגויות, לפי קביעתם של חוקרים אחדים. אולם, במהלך הלחימה עצמה מיעט להתערב בניהול הקרבות, ולרוב השאיר זאת למפקדים בשטח. יוצאים מן הכלל הזה היו ההוראות שנתן ישירות למפקדים של חטיבה 7 וחטיבה 10.
מחלוקות
בשני מקרים במלחמה נטלו מפקדים בשטח יוזמה ופעלו בניגוד לתוכנית המקורית, מה שהביא למחלוקות ולמריבות לאחר המלחמה, שכונו "מלחמות הגנרלים". המקרה הראשון היה, לדעתם של רוב המפקדים והחוקרים, מהלך שהכריע את גורל מלחמת סיני. מפקד פיקוד הדרום, אסף שמחוני, יזם את הטלתה למערכה של חטיבה 7 מוקדם יותר מהמתוכנן, מכיוון שחשש שבכוחות מוגבלים צה"ל ייכשל במשימתו. לדעתו, שהתקבלה לימים כעיקרון מנחה בתורת הלחימה של צה"ל, הפעלה של כוחות שריון ביחידות מלאות היא האפשרות העדיפה בשדה הקרב המודרני, בגלל יתרונו הגדול של השריון בעוצמת אש ובכושר תנועה מהיר ותמרון. לעומתו, דיין היה עדיין חסיד התפיסה ששלטה שמונה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות, שהחי"ר הוא עיקר הכוח והשריון מסייע לו. על כן פקד שמחוני, בניגוד להנחיית דיין, לא לפצל את חטיבה 7 לצוותי קרב; הוא שלח את מפקדהּ, אורי בן ארי ביום השני למלחמה (30 באוקטובר) לסייע בכיבוש קציימה, ולפרוץ את הדרך לאום כתף כדי לכתר את הצבא המצרי באל עריש, וכדי לחסום את דרכה של תגבורת אפשרית בציר המרכזי בסיני.
היו שטענו, שהחלטתו של שמחוני סיכנה את הצלחת המבצע, מפני שבמקרה שהיה מתברר שהמעצמות חוזרות בהן מההסכם ולא ממלאות את חלקן, הרי שמרגע המעבר למלחמה כוללת – לא הייתה לצה"ל דרך חזרה. לעומתם, רוב קציני צה"ל והחוקרים סברו, שהמהלך הביא להתמוטטות מהירה יותר של המצרים, להשלמת המשימה בזמן קצר ובפחות נפגעים.
כתוצאה מנתק תקשורתי בין הרמטכ"ל ומצפ"ע מזה, ומפקדת פיקוד הדרום מזה, שנבע בעיקר בגלל נוהגו של דיין להיעדר מבלי להודיע איך ניתן להתקשר עמו, התקשה מפקד הפיקוד שמחוני לתאם את מהלכיו עם הרמטכ"ל בזמן אמיתי. דיין שמע על השינוי בתוכנית בהמשך אותו היום, ונראה שאישר אותו בדיעבד. דיין התייחס בסלחנות להפרת הפקודה, ובמעין הודאה בטעותו, טבע את האמרה המפורסמת: "עם כל התרעומת שהייתה בלבי על הפרת המשמעת, הרי שמוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבולמם – מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז".
המקרה השני של הפרת הוראה מפורשת היה היוזמה של אריאל שרון לכבוש את מעבר המיתלה, בקרב שגבה קורבנות רבים. קיימת עדיין מחלוקת בדבר התועלת שבקרב המיתלה. מוסכם על רוב החוקרים שתוצאת הקרב לא שירתה כל צורך מבצעי מיידי, ושתועלתו העיקרית היא ביצירתו של מיתוס חדש, בעל השפעה חינוכית עזה; ובהתאם לכך סייע הקרב להציב סטנדרטים חדשים וגבוהים יותר של נורמות צבאיות, כגון: דבקות במשימה, נחישות וגבורה, ובהנחלתם לשאר יחידות צה"ל. דיין עצמו קבע כי "אומץ הלב, ההעזה והתוקפנות של מפקדי הצנחנים הן סגולות שיש לטפחן ולעודדן, אולם מערכה זו לא הייתה חיונית". גם קידומו של אריאל שרון לא ניזוק כתוצאה מהפרת פקודתו של דיין. הקרב במעבר המיתלה (המיותר לדעתו של דיין) גבה שלושים ושמונה הרוגים. דיין הביא את שרון בפני בן-גוריון, כאשר בפניו הובא גם דו"ח חקירה של חיים לסקוב. דיין כרמטכ"ל נתן למעשה גיבוי מלא לפעולה שגררה קורבנות רבים, ובכך סלל את הדרך לבן-גוריון להתחמק מהכרעה, מפני שכדבריו לא היה מתאים לפסוק בשאלה הצבאית.
תוצאות המלחמה
בתוך פחות משבוע כבש צה"ל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, וכן ניצח ניצחון חשוב בים, כאשר לקח שלל את המשחתת המצרית "איברהים אל אוואל", אשר ניסתה להפגיז מן הים את חיפה. המחיר הכולל בחיי אדם היה 172 הרוגים. מבחינה מדינית לא הצליחה מדינת ישראל לקצור את פירות המבצע ולהחזיק בשטחים שנכבשו. ייתכן שמטרה חשאית אחרת הייתה למוטט את משטרו של נאצר (זו הייתה אחת ממטרותיהן של בריטניה וצרפת), וגם המטרה הזאת לא הושגה – להפך, מעמדו של נאצר התחזק מאוד. אך מבחינה צבאית היה המבצע הצלחה: הושמדו תשתיות צבאיות של המצרים בסיני, שסייעו לפעולות הפדאיון, הוסר המצור הימי, וצה"ל הוכיח יכולת להפעיל יחידות שריון על פני שטח נרחב, ואילו החי"ר הפגין רוח לחימה שהייתה חסרה עד אז בצה"ל כצבא גדול. בהתאם, עלתה יוקרתו הציבורית של דיין, והוא הפך לדמות מוכרת ברחבי העולם.
הפרישה מתפקיד הרמטכ"ל (1958)
ממוזער|שמאל|250px|ראש הממשלה דוד בן-גוריון עונד לדיין את עיטור ההגנה (מימין: יגאל ידין), ירושלים 1958.
דיין היה מראשי המתנגדים לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה במהלך מבצע קדש. הוא סבר כי לא ניתנו מספיק ערבויות לכך שרצועת עזה לא תהפוך שוב לבסיס טרור שימרר את חיי תושבי המדינה. את דעתו לא היסס להביע אף בפני מזכירות מפא"י בפניה נאם, כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, טרם ההצבעה בכנסת על אישור הנסיגה. משלא נתקבלה דעתו, הגיע למעמד הפינוי של כוחות צה"ל מאל עריש ושם התבטא כי "מפקדים צריכים לאכול את מנות צה"ל כולן, גם הטעימות וגם המרירות".
לאחר סיום נסיגת צה"ל, יצא לחופשה ארוכה, שכללה סיור במדינות רבות בעולם. ב-29 בינואר 1958 סיים באופן רשמי את כהונתו, והוחלף בידי חיים לסקוב.
קריירה פוליטית (1959–1981)
עד לבחירות לכנסת הרביעית, למד דיין מדע המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. לקראת הבחירות החליף דיין, איש מפא"י מאז ומעולם, את אביו שמואל דיין ברשימת מפא"י לכנסת, ונכנס לכנסת ב-30 בנובמבר 1959.
כשר החקלאות (1959–1964)
דיין מונה לשר החקלאות בממשלתו של בן-גוריון, וכיהן בתפקיד זה במשך חמש שנים, משנת 1959 ועד לשנת 1964. תפקיד זה היה רחוק מאופיו, נטיותיו ושאיפותיו של דיין, אך התפקידים הבכירים שבהם חפץ ניתנו לאנשי מפא"י הוותיקים. החקלאות הישראלית בשנים אלו הייתה נתונה לשלטון ארגונים רבי עוצמה ומונופולים ותיקים, והשפעתו של שר החקלאות הייתה שולית. תקופה זו תיזכר בשל ניסיונו של דיין להעביר את המשק הישראלי לגידול עגבנייה מסוג "מונימייקר", המתאימה לייצוא, במקום העגבנייה המקומית מסוג ה"מרימונד", אליה התרגל הצרכן המקומי. ניסיון זה נתקל בהתנגדות חריפה, ובסופו נכשל לחלוטין.
כפוליטיקאי, נגרר דיין, שלא בטובתו, לוויכוח הבין דורי במפא"י. בן-גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, וביניהם דיין, שמעון פרס, אבא אבן וטדי קולק. אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" – גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר חשו כי בן-גוריון עומד להעביר מעל לראשם את לפיד ההנהגה לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. ברקע לסכסוך עמדה דרישתו של בן-גוריון להמשיך ולחקור את "העסק הביש" ולהוקיע את פנחס לבון כמי שנתן את "ההוראה".
כאשר התפטר בן-גוריון בפעם האחרונה, ב-16 ביוני 1963, והודיע כי מחליפו בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון יהיה לוי אשכול, הודיע אף דיין על התפטרותו, בטענה שלא יכול לשאת באחריות הקולקטיבית כחבר ממשלה. רבים קראו אז למסור לידיו את תיק הביטחון, מכיוון שנראה כי אשכול, ששימש עד אז כשר האוצר, אינו בעל הרקע המתאים לשמש בתפקיד. דיין, אשר עוד בשנת 1958 נשא נאום שבו הבחין בין "הנוער הישראלי שזחל בין קוצים ואבנים עם רובה ביד" ל"אלו שישבו בקומה החמישית של הוועד הפועל", ראה עצמו כמועמד לתפקיד. בממשלתו של אשכול, לא רק שלא קיבל את התפקיד בו חשק, אלא נאלץ לראות בהתחזקות יריביו הפוליטיים. בתחילה הודיע דיין על התפטרותו מן הממשלה. לאחר מכן, לבקשת אשכול, דחה את ההתפטרות "בחודשיים, שלושה". אשכול הפציר בו להישאר בתפקידו כשר החקלאות, ודיין נענה להפצרותיו.
בנאום שנשא בסמוך להצגת הממשלה טען כי "על ההנהגה הקולקטיבית החדשה של מפא"י להסביר את דרכה". על אף שנאום זה נענה במאמר חריף מאת זלמן ארן בעיתון דבר, שבו ביקר ארן את דיין כמי שהולך על "קביים אידאולוגיים" שסיפק לו בן-גוריון, ולא על רגליו שלו, המשיך לוי אשכול במשא ומתן, ולבסוף הסכים להעביר מספר סמכויות שהיו שייכות למשרד האוצר אל משרד החקלאות, והשאיר את דיין בממשלתו. במהלך החודשים שלאחר מכן נתגלעו חילוקי דעות בין אשכול ודיין אשר הרגיש שאשכול מצר את צעדיו, עד שביום 4 בנובמבר 1964 הודיע דיין על התפטרותו מן התפקיד.
כאשר הוקמה רפ"י ב-22 ביולי 1965, הצטרפו אליה ה"צעירים", אך דיין עצמו פסח על שתי הסְּעִפּים ו"ישב על הגדר" (כהגדרת העיתונות באותה עת). בתחילה הודיע כי הוא נשאר במפא"י ומתנגד לפילוג, אך לאחר מכן גבר חששו שאם יישאר במפא"י יהיה בין אחרוני חברי הכנסת נטולי ההשפעה, ולא יוכל לקדם את תוכניותיו המדיניות והאישיות. לבסוף, ב-5 בספטמבר 1965, הצטרף דיין לרפ"י אשר עסקה במרץ בהכנות לקראת הבחירות לכנסת השישית. היה זה אך יומיים לפני סגירת הרשימות לכנסת.
המדבר הפוליטי
רפ"י הייתה אחד הכישלונות המהדהדים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. המפלגה, בראשות בן-גוריון, התיימרה להיות חלופה לשלטון מפא"י ולהביא שינויים מרחיקי לכת בתרבות הפוליטית של המדינה, אך זכתה בתמיכת כ-8 אחוזים מן הקולות, והצליחה להכניס לכנסת רק עשרה מנדטים. דיין אמנם נבחר לכנסת, אך רפ"י נותרה באופוזיציה, ודיין נותר ללא כל תפקיד ממשלתי או ביצועי. פעילותו בכנסת הייתה מינימלית, ואת עיקר זמנו הקדיש לכתיבת ספרו יומן מערכת סיני, ולעיסוקים חוץ פרלמנטריים אחרים. באותה תקופה כיהן דיין כיו"ר של מועצה משותפת של חברות דיג ישראליות ויצא בשליחות חברת רסקו לסבב הופעות ברחבי העולם, כדי לעודד משקיעים להשקיע בישראל. את עול ניהולה השוטף של המפלגה השאיר לאחרים, כגון שמעון פרס, על אף שבפועל נשא זמן מה בתפקיד יושב ראש הסיעה בכנסת.
שמאל|ממוזער|250px|דיין בעת ביקורו בווייטנאם, עם חיילי צבא ארצות הברית
בשנת 1966 יצא לווייטנאם שהייתה מצויה אז בעיצומה של מלחמת וייטנאם ככתב צבאי מטעם מעריב. את רשמיו ריכז בסדרת כתבות שנתפרסמו בעיתונות העולמית. דיין התרשם כי הווייטקונג אינו יכול להביא לסילוק האמריקנים מווייטנאם, אך סבר כי מלחמת הגרילה תימשך שנים, ועל מנת לנצח בה, ולהביא את הווייטקונג לכניעה, על האמריקנים לתת תשובה אלטרנטיבית לבעיות וייטנאם, אשר תגרום לעם הווייטנאמי להתנגד לקומוניזם. מסקנתו הסופית הייתה כי "מערכה ממושכת של הווייטקונג נגד כוחות ארצות הברית יכולה להיות רק מלחמת גרילה וטרור, שבה לא בא לידי ביטוי צבאי היתרון האמריקני באוויר, בארטילריה, בשריון ובאמצעים טכנולוגיים אחרים... התשובה למלחמת גרילה איננה טכנולוגיה, ואף לא הגדלת מספר החיילים האמריקנים. אינני מאמין שהאמריקנים יכולים להשליט חיי שלווה בווייטנאם".
את שהייתו בווייטנאם ניצל על מנת להבין מקרוב את הדרך האמריקנית לניהול מלחמה מודרנית, בסדרי גודל שלא נודעו בצה"ל שעליו פיקד, ותוך ניצול טכנולוגיה מודרנית לזמנה כשימוש נרחב במסוקים. נסיעתו לווייטנאם ספגה ביקורת בכנסת ובממשלה. דבר הנסיעה הועלה בהצעה לסדר היום של חבר הכנסת שמואל מיקוניס ובעת הדיון שנערך הודיע שר החוץ אבא אבן כי אף שדיין זכאי לנסוע לכל אשר יחפוץ, הביקור בדרום וייטנאם מהווה "פגיעה בטעם הממלכתי".
מינויו לשר הביטחון (1967)
בשנת 1967 הייתה מדינת ישראל נתונה במשבר, אשר הזכיר לרבים את תחושת החנק שבו הייתה נתונה בימים שלפני מלחמת סיני. אלא שהפעם לא נשא בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, הכריזמטי ומשרה הביטחון, אלא לוי אשכול, שהיה בעיני רבים דמות של עסקן אפרורי, החסר הבנה בענייני ביטחון.
תקרית גבול שגרתית עם סוריה החלה מהלך אירועים אשר הוביל, בחודש מאי 1967, לכניסת הצבא המצרי לסיני, סגירת מצרי טיראן וגיוס מילואים כללי במדינת ישראל ובמדינות ערב.
מאות אלפי ישראלים גויסו, אך הפקודה לצאת לקרב בוששה לבוא. "תקופת ההמתנה" הייתה תקופה מורטת עצבים, שבה חשו רבים כי אל מול האיום הקיומי, ואל מול יכולתו המוכחת של צה"ל להתמודד עמו, אין ראש הממשלה לוי אשכול נוקט במדיניות הנחושה. הרמטכ"ל, יצחק רבין, לא עמד במתח והתמוטט, אך לאחר מנוחה של יומיים חזר לתפקידו. אף שהאירוע נשמר בסוד, הוא הביא לתחושה כללית של אובדן דרך וחוסר נחישות. אלופי צה"ל הזהירו כי אם לא תמהר ישראל לתקוף, תותקף בעצמה, ותהיה בסיכון של אובדן כוחה האווירי. אשכול, מצידו, נמצא בלחץ בין-לאומי כבד, שבו נמסר לו על ידי שגריר ברית המועצות כי אל לה לישראל לנקוט בפעולה יזומה. אשכול החליט לנאום לאומה, על מנת להרגיע את הרוחות.
בתקלה אומללה, הוחלף בהדפסה המשפט "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות", ל"כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות", והוא לא הצליח להשלים את המשפט מבלי להסס ולגמגם. הציבור שהאזין מרותק לנאום במקלטי הרדיו נחרד. בישיבת הממשלה שנערכה לאחר מכן הופעל על אשכול לחץ כבד להורות על פתיחה במלחמה.
דיין צפה בדאגה במתרחש. כאיש אופוזיציה היה חסר כל השפעה על המאורעות. אך תנועה ציבורית רחבה קמה באופן ספונטני וקראה למינויו לשר הביטחון. תנועת נשים (שכונו על ידי התקשורת "נשות וינדזור העליזות") החלו מפגינות ברחובות למען מינויו. תחת לחץ האלופים, וביניהם גיסו עזר ויצמן, וכן יגאל ידין שאותו מינה כעוזר מיוחד, ואף מנחם בגין ממנו ביקש להצטרף לממשלתו, נאלץ אשכול להסכים למינוי. נטיית ליבו הייתה למנות את יגאל אלון לתפקיד, אך הלחץ הציבורי עשה את שלו, והמינוי נמסר לדיין, ב-1 ביוני 1967.
המינוי זכה להסכמה ציבורית רחבה. הציבור חש תחושת רווחה עצומה, ורבים התנהגו כמי שניצלו מסכנה גדולה. מיכאל בר-זוהר תיאר בספרו החודש הארוך ביותר את רוח התקופה:
"ברחבי הארץ, בבתי קפה, בבתים פרטיים, במחנות צה"ל, על סיפון ספינות בלב ים, תחת רשתות הסוואה, לרגלי שרשראות הטנקים, פרצו קריאות התלהבות ספונטניות. פקקים הותזו מאין ספור בקבוקי קוניאק. 'מעולם לא חשדתי שיש כל כך הרבה קוניאק בצה"ל', אמר רס"ר משמעת".
במלחמת ששת הימים (1967)
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|קריקטורה (1967) של דיין מאת יואל בוכוולד
שמאל|ממוזער|250px|מלפנים, מימין לשמאל: הרמטכ"ל יצחק רבין, שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס נכנסים לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות לאחר הקרב על ירושלים. מאחוריהם, כשמבטו מופנה לאחור, אלוף רחבעם זאבי
בעיני הציבור, בשנים שאחרי המלחמה, נתפש מינויו של דיין ברגע האחרון ככזה שהציל את המצב והביא לניצחון. בפועל, המטכ"ל של מלחמת ששת הימים היה מאורגן וערוך למערכה כבר זמן רב. קצינים, ששימשו בתפקידי פיקוד זוטרים ובינוניים במלחמת העצמאות הגיעו לבשלות ולעצמאות מחשבתית, שאפשרו תכנון וביצוע של מערכה מוצלחת. דיין, שמזה כעשור היה מחוץ למערכת הביטחון, נסך בציבור ובלוחמים רוח של החלטה ונחישות, ואף סימן במידה רבה את מטרותיה המדיניות והטריטוריאליות של המלחמה; אך הראה שהוא לא היה הגורם המרכזי שהביא לניצחון.
בימים שלפני המלחמה פיזר דיין ערפל קרב, ורמז כי אינו צופה מלחמה בקרוב. במסיבת עיתונאים שערך ב-3 ביוני אמר בין היתר:
דיין שחרר כמה אלפי חיילי מילואים, ושלח רבים אחרים לחופשה קצרה, כל זאת במטרה להגביר את אלמנט ההפתעה, ולהוריד את ציפיית מדינות ערב למתקפה ישראלית.
אך ההחלטה על מינויו של דיין הייתה שקולה להכרעה לצאת למלחמה, ובבוקר 5 ביוני 1967 נתן דיין את ההוראה שחיילי צה"ל המתינו לה מזה כשלושה שבועות – מטוסי חיל האוויר הישראלי פתחו במתקפה, במטרה להשמיד מטוסי האויב על הקרקע.
תרומתו של דיין להכרעות שהתקבלו במערכה הייתה בעיקר בקביעת היעדים, ובניסיונות לרסן את "הסוסים הדוהרים". בחזית הדרום הורה דיין ב-7 ביוני על הגעה לקו תעלת סואץ, וזאת לאחר שבתחילה ביקש להימנע מכך. כן הורה ב-6 ביוני על כיבוש העיר העתיקה, החלטה בעלת משמעות מדינית מכרעת. בתחילה חשש דיין כי מלחמה כנגד סוריה תסבך את ישראל בעימות עם ברית המועצות, אך לאחר שיקול דעת נוסף, והתייעצות עם אנשי יישובי אצבע הגליל אשר סבלו מהפגזות סוריות, ולאור החשש כי החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש תמנע מצה"ל הישגים אף בחזית הסורית שינה את דעתו. ב-9 ביוני הורה לדוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, תוך שהוא עוקף את ראש הממשלה לוי אשכול ואת הרמטכ"ל יצחק רבין, לכבוש את רמת הגולן. צה"ל כבש את הרמה תוך פחות משתי יממות.
הצלחתה של המלחמה הייתה מלאה. בסיומה החזיק צה"ל בחצי האי סיני ועמד על גדות תעלת סואץ, ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים, וברמת הגולן. הפופולריות האישית של דיין, כמו גם השפעתו הפוליטית, הגיעו לשיא.
בין המלחמות – דיין בשיא כוחו (1967–1970)
ממוזער|טקסט=משה דיין בעת חתונותו של פצוע הקרב יוסף ברינק, 1969|משה דיין בעת חתונותו של פצוע הקרב יוסף ברינק, 1969
הגשרים הפתוחים
לאחר המלחמה היה דיין לשליטה בפועל של מדינת ישראל. מעמדו של לוי אשכול נחלש מאוד, לאחר מה שנחשב בציבור כהדחתו ערב המלחמה, וגם בריאותו הייתה רופפת וימיו היו ספורים. בממשלת ישראל עמד דיין אל מול יגאל אלון ששימש כמתחרהו העיקרי על ההנהגה. קולו של דוד בן-גוריון אשר סבר, כבשנת 1956, כי יש להחזיר את השטחים שנכבשו תמורת הסכמי שלום (חוץ מירושלים ומרמת הגולן), היה בשלב זה בלתי רלוונטי מבחינה פוליטית.
החלטה ראשונית וחשובה שהחליט דיין הייתה להשאיר את השליטה בהר הבית בידי הוואקף המוסלמי. אף כי ההיסטוריון יואב גלבר טוען שזו הייתה החלטת ממשלה רשמית ומסודרת, ולא החלטה פרטית של דיין. דגל ישראל הוסר מן ההר. החלטה זו הראתה כי מחשבתו של דיין נתונה ליום שלאחר הקרבות, ולקיום בצוותא של היהודים עם הערבים בשטחים הנתונים למרות מדינת ישראל. החלטה נוספת רבת חשיבות לעתיד הייתה להרוס, מיד לאחר כניסת צה"ל לעיר העתיקה, בטרם תהיה התערבות בין-לאומית, את שכונת המוגרבים ולהכשיר את הרחבה שלפני הכותל המערבי כמקום תפילה ליהודים.
דיין סבר כי יקשה על ישראל להגיע לשלום קבע עם הערבים, ובינו ובין עצמו אף תהה אם הדבר אכן רצוי. ידועה אמרתו . עוד בעצם ימי המלחמה הכריז דיין כי , אך בימים שלאחר המלחמה ענה לשאלות עיתונאים בדבר הצעד הבא שיש בדעת ישראל לנקוט כי הוא .
כשר הביטחון היה דיין לשליט המוחלט בשטחים שעברו לשליטת ישראל, ולקובע המדיניות הבלעדי בהם. דיין חשב שהמשך ההחזקה של ישראל ביהודה ושומרון וכן ברצועת עזה הוא מחויב המציאות לשנים רבות. הוא האמין כי שליטה מסוג זה לא תיתכן מבלי שתתאפשר לתושבי השטחים רמת חיים טובה, אשר תמנע מהומות ודרישות לעצמאות. אמנם כלפי גילויי טרור ואלימות, שהחלו בשטחים אלו בסמוך לאחר סיום המלחמה, נהג דיין ביד קשה, אך מדיניותו כלפי תושבי השטחים הייתה ליברלית. הוא ביקש למנוע בכל מחיר חיכוך עם האוכלוסייה. מדיניות "הגשרים הפתוחים" שיזם אפשרה תנועת אנשים וסחורות אל שטחי יהודה ושומרון ומהם. הדבר מנע את ניתוק תושבי השטחים ממשפחותיהם, ואפשר רמת חיים העולה על זו שהייתה בטרם החלה ישראל להחזיק בשטחים. כן הורשו תושבי מדינות ערב לבקר בשטחים, ותושבי השטחים הורשו לעבוד בישראל. המשק הישראלי החל להיות משולב במשק של השטחים, והחלה להיווצר תלות כלכלית הדדית לקראת שילוב של שתי הכלכלות. שילוב זה העלה את רמת החיים בשטחים, שיפר את שירותי הרפואה, והפחית את האבטלה.
בחייהם הפנימיים של תושבי השטחים השתדל דיין שלא להתערב. הוא לא החליף את ראשי הערים, והותיר את בעלי התפקידים בממשל הירדני על כנם, ואף הותיר את מערכת הלימודים בבתי הספר כפי שהייתה (פרט לספרי לימוד שכללו הסתה כנגד ישראל). הוא ניהל סדרת מגעים ושיחות עם אישים ונכבדים בשטחים.
מדיניות זו, שבה נקטה ישראל כמעט ללא שינוי במשך עשרים השנים שלאחר מכן, היה בה כדי ליצור רגיעה. על אף מעשי טרור שלא חדלו (ברובם על ידי פלסטינים שמחוץ לשטחים), ועל אף שרצונם המוצהר של תושבי השטחים היה תמיד בייסודה של מדינה פלסטינית, החזיקה הרגיעה היחסית מעמד עד שנת 1987 עת פרצה האינתיפאדה הראשונה.
במלחמת ההתשה (1967–1970)
הניצחון בחזית המצרית לא הביא לרגיעה בחזית זו. המצרים לא קיבלו בשתיקה את אובדן סיני ואת הנוכחות הישראלית בתעלת סואץ. כבר ב-1 ביולי 1967, שלושה שבועות בלבד לאחר סיום מלחמת ששת הימים, החלה לחימה שכללה הפעלת כוחות קומנדו מצרים אשר חצו את התעלה, וכן ארטילריה. התגובה הישראלית הייתה קשה – הפגזתן של ערי התעלה, אשר גרמה לעזיבתם של מאות אלפים שהפכו לפליטים. טיבוע המשחתת אילת ליד פורט סעיד ב־21 באוקטובר, הביא את התגובה הישראלית לשיא, כאשר הופגזו והוחרבו בתי זיקוק ליד העיר סואץ. אירועים אלו החלו את ההתבצרות הישראלית ליד התעלה אשר כונתה קו בר-לב.
העימות הסלים לעצימות גבוהה החל במרץ 1969. המצרים החלו בסדרת הפגזות ארטילריות של מוצבי התעלה, שלחו יחידות קומנדו, וניסו לגרום למספר גדול של אבדות בקרב חיילי צה"ל. במהלך המגננה המשיך צה"ל להתבצר במוצבי התעלה, וקו בר-לב הפך לעובדה. פעולות נועזות כגון הפשיטה על האי גרין ב-20 ביולי 1969, או הפשיטה על האי שדואן בינואר 1970, וכן הפצצות העומק במסגרת מבצעי פריחה על מטרות אסטרטגיות במצרים, לא היו יכולים להסתיר את העובדה שמחשבתו ההתקפית של צה"ל לא הייתה יכולה לבוא לידי ביטוי במלחמה זו, וכי צה"ל מתגונן ומתבצר, בניגוד לתורת הלחימה הבסיסית הצה"לית, שאותה הקנה דיין. הלחימה בתעלה נמשכה עד אוגוסט 1970.
בימי מלחמת ההתשה נשא משה דיין נאום ידוע בבית הספר לפיקוד ולמטה, שכותרתו . דיין ציטט את קטע הפסוק האמור, כשהמסר היה הצורך בנחישות במאבק: "עלינו להכין עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים של מנוחה ונחלה". מחד היה בנאום זה כדי לעודד ולחשל את רוח העם אך מאידך בוטא בו חוסר אמונתו של דיין בסיכויי השלום. בנאום נוסף שנשא, נאום "שני הדגלים" אמר דיין כי אין אפשרות להניף בה בעת שני דגלים, דגל הביטחון ודגל הצדק החברתי. גם בנאום זה בוטאה השקפתו הפסימית לגבי סיכויי השלום.
פעולות הטרור והתגובה להן (1970–1973)
עם סוף שנות ה-60 היה איום הטרור העיקרי מכיוונה של ירדן, שם התבססו הארגונים הפלסטינים. משלוח חוליות טרור, וכן הפגזות של יישובי גבול ישראלים כבית שאן נתקל בפעולות נגד בסיסי המחבלים, כגון פעולת כראמה ב-21 במרץ 1968, פעולה רחבת היקף ומרובת נפגעים, שנערכה מעברו המזרחי של נהר הירדן. ערב הפעולה ב-20 במרץ יצא דיין, על פי הסברה להרגיע עצמו מן המתח שלפני הפעולה, לחפירה ארכאולוגית. בעת החפירה נפצע דיין באורח בינוני מהתמוטטות גוש כורכר ואושפז לשלושה שבועות. עם תום תקופה זו, כאשר באירועי ספטמבר השחור עקר חוסיין מלך ירדן את המחבלים הפלסטינים מממלכתו, החלה תקופה בה היו הפיגועים מועטים במספר, אך חמורים וקשים. ב-22 במאי 1970 נערכה ההתקפה על אוטובוס ילדי מושב אביבים שבגליל, ובה נרצחו 9 ילדים ו-3 מבוגרים. ב-9 במאי 1972 שחרר צה"ל את חטופי מטוס "סבנה" שנחטף והונחת בנמל התעופה לוד. דיין קיים משא ומתן עם החוטפים, במטרה להתישם תוך כדי ההיערכות לפעולת החילוץ.
בספטמבר 1972 אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. ב-15 במאי 1974 הורה דיין על חילוץ בכוח של תלמידים שנחטפו במעלות, חילוץ שבמהלכו רצחו המחבלים 24 מהנערים והנערות החטופים.
דיין לא היסס להורות על פעולות ראווה כנגד הטרור מחוץ לגבולות ישראל, כגון מבצע תשורה, שבו פוצצו מטוסים בנמל התעופה של ביירות בדצמבר 1968, ומבצע אביב נעורים לחיסול ראשי הטרור, באפריל 1973.
דיין הפוליטיקאי
ממוזער|טקסט=דיין מצביע בבחירות 1969|דיין מצביע בבחירות 1969
250px|ממוזער|שמאל|שר הביטחון משה דיין בפגישה עם הנשיא ריצ'רד ניקסון בבית הלבן, 11 בדצמבר 1970
ב-21 בינואר 1968 הוקמה מפלגת העבודה הישראלית כאשר מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י התאחדו למפלגה אחת. דוד בן-גוריון לא הצטרף לאיחוד זה, משה דיין ושמעון פרס הצטרפו לאיחוד. לאחר מותו של אשכול ב-26 בפברואר 1969 היו שדיברו על דיין כמועמד לראשות הממשלה. מותו של אשכול תפס את שני המועמדים להנהגה כשאינם מוכנים. יגאל אלון לא הצליח לאחד מאחוריו את ותיקי מפא"י ולהפוך למועמדם אל מול משה דיין, אשר מעולם לא נהנה מתמיכה במפלגתו, בניגוד לתמיכה הגורפת שקיבל בציבור. פנחס ספיר העלה את שמה של גולדה מאיר כמועמדת לראשות הממשלה. נראה כי הן דיין והן אלון לא רצו להיכשל בהתמודדות, ולכן העדיפו את מינויה של מאיר לתקופה שתאפשר להם להיערך.
לקראת הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 קמה תנועה ציבורית עם הססמה "דיין לראשות הממשלה", שניסתה להביא למועמדותו של דיין לתפקיד ראש הממשלה ופתחה במסע החתמה של הציבור על עצומה, עליה חתמו רבבות. לבסוף, בכנס של יוצאי רפ"י שכונה בשם "כנס הסינרמה" ונערך ב-7 ביולי 1969 ונועד להביא לפרישת רפ"י ממפא"י ומן המערך, הודיע דיין (אם כי, כדרכו, לא בלשון מפורשת) שהחליט שלא לפרוש ולא להתמודד, בתוך המערך או מחוצה לו, ומועמדת המערך לבחירות נותרה גולדה מאיר.
גולדה נתנה לדיין חופש פעולה בענייני ביטחון וניהול השטחים, אך השפעתו המדינית הייתה מוגבלת. הצעתו לנסיגה חלקית מקו התעלה, שתאפשר למצרים לשקם את ערי התעלה ולפתוח אותה מחדש לשיט ובכך תצמצם את סכנת המלחמה, לא נתקבלה על ידי גולדה מאיר. דיין הצטייר כבעל גישה פרגמטית יותר ובעל יכולת חשיבה יצירתית במטרה להתניע מהלך מדיני עם המצרים. בזמן סבב השיחות השני בין ישראל ומצרים שניהל המתווך מטעם האו"ם, גונאר יארינג, הוא נשא נאום שכונה "קפיצה למים קרים" שבו הטיף לכניסה למשא ומתן ללא התנאי המוקדם של הסגת טילי הנ"מ המצריים שדרשה ישראל. עם זאת, דיין התנגד לנסיגה כלשהי מן השטחים, ודרש הקמת נמל עמוק בימית כל עוד לא מתנהל משא ומתן. דיין גם עמד על הזכות העקרונית להקמת התנחלויות בכל שטחי יהודה ושומרון, אבל התנגד להקמתן באזורים צפופי אוכלוסייה פלסטינית. תוכניות אחרות, כגון "תוכנית אלון" אשר דיברה על חשיבותו האסטרטגית של גב ההר ושאפה להגיע לשלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית, נדחו על ידי גולדה ודיין לא ראה בהם טעם כל עוד הצד השני מסרב לקבלן באופן מוחלט. מצד שני, הכריז בפברואר 1969, לפני הבחירות לכנסת השביעית, שאם תהיה משלחת פלסטינית, שתודיע שהיא מוכנה "לדון איתנו על הסדר שלום, כי אז, לדעתי, עלינו להיות מוכנים לדון איתה על תנאים לשלום – בתנאי שתהיה זו נציגות מוסמכת של האוכלוסייה הפלסטינית ובתנאי שזו לא תהיה קבוצת טרור." עדות נוספת למיעוט השפעתו הפוליטית – בניגוד גמור לפופולריות שלו בציבור – הייתה חוסר הצלחתו להביא למינויו של האלוף ישעיהו גביש לתפקיד הרמטכ"ל, לאחר פרישתו של חיים בר-לב מהתפקיד. הממשלה, בניצוחם של השרים אלון וגלילי, העדיפה את האלוף דוד אלעזר, שאכן מונה לרמטכ"ל. גם הצעתו להקים מטה מייעץ לשר הביטחון, מעין מועצה לביטחון לאומי, נדחתה על ידי גולדה והשרים האחרים.
לקראת הבחירות לכנסת השמינית שנועדו להיערך בסוף אוקטובר 1973 גבר החשש שאם לא תענה תביעתו של דיין, שהמפלגה והמערך, המשותף לה ולמפ"ם, יציגו תוכנית מפורטת לפעולה בשטחים בארבע השנים הקרובות, יפרוש משורותיהם ויתמודד עצמאית או יחבור למסגרת פוליטית אחרת. כדי למנוע פילוג הטילה גולדה מאיר על ישראל גלילי, כיו"ר ועדת השרים להתיישבות והמנסח העיקרי של עמדות המפלגה והממשלה, לבחון את המסמכים שהעביר לה דיין ועל בסיסם לגבש את מה שבמקורו נקרא תוכנית הפעולה בשטחים 1973–1977 – סיכומים והמלצות וידוע כמסמך גלילי. התוכנית הובאה לאישור מזכירות מפלגת העבודה ב־3 בספטמבר 1973 כחלק ממצע הבחירות שלה. בעד התוכנית הצביעו 79 מחברי המזכירות, רבים נעדרו. לובה אליאב הצביע נגד.
במלחמת יום הכיפורים (1973)
סבירות נמוכה
שמאל|ממוזער|250px|משה דיין ב-15 באוקטובר 1973
ממוזער|250px|אריאל שרון בצד המערבי של התעלה, מקבל את שר הביטחון משה דיין. 18 באוקטובר 1973. אריה בראון מצד ימין של התמונה.
ממוזער|250px|דיין, יהושע שגיא, ג'קי אבן ואריק שרון, 1973 (ברקע: גשר הדוברות)
בין המלחמות היה דיין נתון, כרוב החברה הישראלית, בדעה כי הערבים לא יעזו לתקוף את ישראל, וכי אם אכן יעשו כן, אין להם כל סיכוי להצליח בכך, שכן עוצמתו האדירה של צה"ל, ומרחבי השטחים שכבש בגולן ובסיני, יעמדו לצידה של ישראל, ויגרמו להכרעה מהירה שתסתיים בניצחון נוסח מלחמת ששת הימים. גישה זו הביאה לשאננות מסוימת, הן בחברה הישראלית כולה, והן אצל דיין באופן אישי. הערצת הגיבורים שחש כלפיו הציבור הישראלי, הביאה לראייה שגויה של המציאות. הציבור הישראלי נהנה מכלכלה פורחת, מעוצמה צבאית, ומפירות השליטה בחבלי הארץ החדשים. תופעות שחיתות והתעשרות מהירה נפוצו, במיוחד אצל בוני הביצורים בקו בר-לב.
אל מול היהירות והשאננות הישראלית, קם במצרים מנהיג נחוש, אנואר סאדאת. עם עלותו לשלטון הכריז על שנת 1971 כ"שנת ההכרעה", אך משזו באה וחלפה מבלי שאירע דבר, הגביר הדבר את השאננות בישראל. נוצר הרושם כי כמנהיגים ערבים בעבר, סאדאת הוא איש של הצהרות רמות שאינן מגובות במעשים. גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972 הפחית אף הוא את הכוננות בישראל, שכן נראה היה כי הצבא המצרי כשלעצמו, ללא תמיכה מברית המועצות, אינו מסוגל ליצור איום כלשהו על צה"ל. משלוחי נשק סובייטי מתוחכם לצבא המצרי המשיכו אף לאחר גירוש היועצים. ריכוז של כוחות מצריים וסוריים בחודש מאי 1973 ל"תרגיל מפקדות" הביא לגיוס מילואים בישראל במסגרת כוננות כחול לבן, אך לאחר סיום התרגיל שוחררו הכוחות. ברוח זו נתפסו אף הגיוס והכוננות בצבאות ערב בספטמבר 1973.
בישראל היה המודיעין נתון לקונספציה, לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל. דיין, כשר ביטחון, צירף את ראש אמ"ן לישיבות הממשלה. ראש אמ"ן בשנת 1973, אלי זעירא, נהנה מיוקרה רבה, והערכותיו ניתנו ישירות לשרים מבלי שתובא להן כל ביקורת או הערכה חלופית בתוך אמ"ן או מחוצה לו. ב-16 באפריל 1973 הגיש זעירא לממשלה הערכת מודיעין לפיה "סבירות המלחמה קלושה". למרות הערכה זו גייס הרמטכ"ל דוד אלעזר חלק מן המילואים, כאמצעי זהירות. משהתפוגגה הכוננות, נראה היה כי לא ניתן יהיה עוד לערער על הערכותיו של זעירא. ב-21 במאי תדרך דיין את המטה הכללי של צה"ל כי ניתן להביא בחשבון את חידוש המלחמה במחצית השנייה של הקיץ. אל מול ההערכות הערבית בספטמבר 1973 שב זעירא והעריך כי הסבירות למתקפה נמוכה.
ימי השקט האחרונים
ההכרעות האמתיות בממשלת גולדה לא התקבלו בפורום ממוסד כי אם ב"קבינט המטבח". בישיבתו של קבינט זה ב-3 באוקטובר 1973 נכחו דיין, וכן נציגי אגף המודיעין אשר דיווחו לנוכחים על המצב בגבולות. נמסר כי אכן מסוגלים הערבים לתקוף את צה"ל מהמערכים הקיימים, אך הסבירות לכך היא נמוכה. למחרת, ב-4 באוקטובר נמסר על פינוי משפחות בעלי התפקידים הסובייטים בסוריה ובמצרים. למרות התפתחות זו הייתה הערכת המודיעין בתוקפה – הסבירות למתקפה היא נמוכה. דוד אלעזר הכריז על כוננות גבוהה בצה"ל, אך לא גייס מילואים. רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים עצמו השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום בשעה 18:00, וזאת על-פי מידע נוסף שסיפק ראש "המוסד", צבי זמיר, בעקבות פגישתו עם מקור מצרי רם-דרג, אשרף מרואן.
בשעה 5:30 בבוקר התכנסה ישיבה בלשכת דיין. דיין דחה את ההצעה למתקפת מנע של חיל האוויר, והפורום דן בעניין גיוס המילואים. דיין דחה גם את דרישת אלעזר לגיוס מילואים מלא, ודרש כי יגויסו מילואים הדרושים "למגננה בלבד". דיין טען כי יש חשיבות לכך שישראל תיראה כמותקפת ולא כתוקפנית בעימות הזה, על מנת להבטיח את תמיכתה של ארצות הברית. שיקול זה נראה לו כגובר על כל שיקול צבאי שדרש גיוס כוחות וריכוזם המהיר אל מול המהלומה הקרבה. בשל חילוקי דעות אלו, צורפה גולדה מאיר לדיון. בין הדיון עם דיין ובין הצטרפותה של גולדה חלפו כשעתיים. לימים קבעה ועדת אגרנט כי אחד ממחדליו הגדולים ביותר של אלעזר הוא, כי השהה את גיוס המילואים עד שגולדה תכריע בעניין. גם גולדה דחתה את הדרישה למהלומה אווירית מונעת, אם כי הכריעה בעד גיוס מילואים גדול יותר בהיקפו מזה שדיין הסכים לו, ופחות מזה שדרש אלעזר. להפתעה הכללית של המלחמה נוספה העובדה כי הפלישה לא החלה בשעה לה ציפו, כי אם ארבע שעות מוקדם יותר, בשעה 14:00.
"חורבן הבית השלישי"
בריאיון שנתן ארנן עזריהו, יועצו של השר ישראל גלילי, לאבנר כהן, תיאר עזריהו התייעצות שקיימה ראש הממשלה, גולדה מאיר, עם השרים דיין, גלילי ויגאל אלון, בצהרי 7 באוקטובר 1973, היום השני למלחמת יום הכיפורים, לאחר שקיבלו סקירה מהרמטכ"ל דוד אלעזר. בסופה של התייעצות זו הציע דיין, לקיים, לנוכח חומרת המצב בחזיתות, הפגנה של יכולתה הגרעינית של ישראל. השרים אלון וגלילי התנגדו בתוקף להצעה, וזו נדחתה על ידי ראש הממשלה, גולדה מאיר, שאמרה לדיין: "תשכח מזה".
ב-7 באוקטובר אחר הצהריים, שב דיין לתל אביב מביקור אצל האלוף גונן בחזית הדרום. בשדה דב שמע אותו אחד האלופים מדבר על הפסד או חורבן "הבית השלישי".
לאחר שני ימי מלחמה נראה היה כי מצבה של מדינת ישראל הוא בכי רע. הצבא המצרי פתח במבצע באדר לחציית תעלת סואץ וניתק את מעוזי התעלה. מתקפת הנגד של 8 באוקטובר כנגד המצרים נכשלה. מאות טנקים ועשרות מטוסים אבדו בימי הלחימה הראשונים, ובצפון נערכו קרבות בלימה קשים, כאשר בשלבים מסוימים נפרץ הקו הישראלי, אך הסורים לא ניצלו את ההצלחה לפלישה לגליל.
בישיבת הממשלה שנערכה באותו יום, 8 באוקטובר 1973, זעזע דיין את הממשלה כשסיפק מידע על המצב לאשורו (וזאת בשעה שהתעמולה הרשמית דיברה על ניצחונות ועל אווירה של "נשבור להם את העצמות"). דיין הציע נסיגה לאזור שארם א שייח, והקמת קו "בשליש המערבי של סיני". מאוחר יותר, בישיבת "ועדת העורכים" של העיתונות דיווחו העיתונאים שנכחו בישיבה, שדיין נסך תחושה כללית של הלם ואובדן עשתונות, ובאופן כללי על "חורבן הבית השלישי". דיין הודיע כי באותו ערב יופיע בטלוויזיה, וימסור את האמת לציבור. גולדה מאיר מנעה אותו מכך, ובמקומו הופיע האלוף אהרן יריב, שהעביר מסר מתון וזהיר.
8 באוקטובר נחשב כנקודת השפל החמורה ביותר שאליה הגיע דיין, ולאחריה הצליח להתעשת. הצעתו לנסיגה של הכוחות מהשליש המערבי של סיני לא התקבלה. רב-אלוף חיים בר-לב הצליח לייצב את המצב בחזית דרום (הוא גויס לסייע, לאחר שכבר שימש בתפקיד שר המסחר והתעשייה, ונתמנה למפקד חזית הדרום, מעל ראשו של שמואל גונן (גורודיש) שלא הצליח לכפוף למרותו את מפקדי האוגדות ובכך איבד שליטה על החזית), ובצפון הצליח צה"ל לבלום את המתקפה הסורית, ואף להעביר את הלחימה לשטח סוריה. בקרב השריון ב-14 באוקטובר הצליח צה"ל לשבור את התקפת השריון המצרי, ובלילה שבין 15 באוקטובר ו-16 באוקטובר פתח צה"ל במבצע אבירי לב שבמסגרתו חצתה אוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון את התעלה. הפסקת האש ב-24 באוקטובר סיימה למעשה את המלחמה.
על תפקודו של דיין במהלך אירועים אלו כתב חיים הרצוג:
"הלם המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונה והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז העצבים, תוך שהוא מפיץ את אווירת הפסימיות סביבו, ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככה יקרים לעת המשא ומתן על הפרדת הכוחות".
לעומתו, כתב אברהם אדן על מסקנותיו של דיין ב-8 באוקטובר בערב:
"דיין ניחן בעין בוחנת וראייה מפוכחת. המלחמה טפחה על הנחות ואמיתות רבות שקיבל מן הפיקוד הבכיר של צה"ל. דיין החל מסתייג מהערכות המטכ"ל. בניגוד לציפיות אין חיל האוויר מתגבר על המערכת הנגד מטוסית; בניגוד לציפיות אין השריון מכשיל את הצליחה. בניגוד לתחושתו שמוקדם לתקוף נגד בתעלה, נתבדו ציפיות המפקדים להצלחת מתקפת 8 באוקטובר. כתוצאה מכך התפתחה בדיין ראייה פסימית יותר מזו של המטכ"ל. הוא חש כי המלחמה תהיה קשה וממושכת וכי יש להתארגן לקראת מלחמה כזו".
לעומת דיין, גילו אחרים כדוד אלעזר, חיים בר-לב ואריאל שרון חוסן נפשי ונחישות, שהיה בה כדי לסייע לכוחות הלוחמים להחזיק מעמד אל מול המתקפה הכבדה, ולסיים את המלחמה כאשר צה"ל מצוי בשטחן של סוריה ומצרים, והארמייה השלישית המצרית מכותרת בסיני ונתונה בסכנת מוות מצמא.
ועדת אגרנט
לאחר המלחמה המשיך דיין לשמש כשר הביטחון, ואף ניהל את המשא ומתן על הסדרי הביניים עם מצרים ועם סוריה. הבחירות לכנסת השמינית, אשר נדחו בשל המלחמה, התקיימו ביומה האחרון של שנת 1973. המערך זכה ב-51 מנדטים, וגולדה מאיר החלה במלאכת הרכבת הממשלה. מלאכה זו נמשכה למעלה מחודשיים, לא מעט בשל העובדה כי רבים מן השרים לא היו מוכנים לכהן בממשלה שבה משמש דיין בתפקיד שר הביטחון. דיין הודיע על פרישתו מן התפקיד, אך "לאחר הפצרות גולדה" שב וקיבל את התפקיד לידיו. בכנס סגל הפיקוד העליון, שנערך בפברואר 1974, בבסיס חיל האוויר חצור להפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים, עלה אל"ם גדעון מחניימי על הבמה ונוכח ראש הממשלה גולדה מאיר ודרש במפגיע משר הביטחון משה דיין להתפטר בשל מחדליו טרם המלחמה ובמהלכה באומרו – "אם זו הגרסה שלך, אין לי אמון בך". מחניימי התבקש לא להגיע ליומו השני של הכנס, בעקבות דרישת דיין, וקידומו הצבאי נבלם. הממשלה החדשה הושבעה ב-10 במרץ 1974.
ב-1 באפריל 1974 הוגש לממשלה דו"ח הביניים של ועדת אגרנט שמונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים. הוועדה המליצה על הפסקת כהונתו של דוד אלעזר כרמטכ"ל, וקבעה קביעות קשות ביותר באשר למערך המודיעין, ולראשו אלי זעירא, וכן באשר לאלוף שמואל גונן. באשר לדיין קבעה הוועדה כי הוא אינו נושא באחריות אישית, שכן נשמע לעצת הדרג הצבאי, ולא הייתה עליו חובה לגבש דעה משלו, העומדת בסתירה להערכות גורמי הצבא.
ההחלטה להסיר את האחריות מעל כתפי הדרג המדיני התקבלה בתדהמה ובהלם. רבים קראו להתפטרותם המיידית של גולדה ושל דיין. נראה היה לציבור כי אלעזר משמש כשעיר לעזאזל של הדרג המדיני, וכי הוא נושא לבדו כמעט באחריות לה צריכים להיות שותפים רבים יותר. הפגנות רבות מול הכנסת ביטאו את מחאתו וזעמו של הציבור. עוד בפברואר 1974 פצח קצין מילואים בשם מוטי אשכנזי בשביתת רעב אל מול משרד ראש הממשלה בדרישה להדיח את דיין. אל דגלו של אשכנזי, ושל קצין נוסף, אסא קדמוני, הצטרפו אלפים.
לאחר פרסום הדו"ח לא הייתה יכולה עוד גולדה מאיר לשאת בלחץ הציבורי, והודיעה על התפטרותה. לאחר שיח ושיג פוליטי הוחלט כי את תפקיד ראש הממשלה יקבל יצחק רבין. אך בכך לא היה די. הלחץ על דיין להתפטר ולא לשמש בתפקיד בממשלת רבין היה כבד. שרי אחדות העבודה, יגאל אלון וישראל גלילי, הודיעו כי לא ימשיכו לשבת בממשלה אם ימשיך דיין לשבת בה. על דיין הופעל לחץ שלא להתייצב לישיבות הממשלה, על אף שהמדובר בממשלת מעבר, אשר על פי החוק לא ניתן להתפטר ממנה. משהוצגה הממשלה החדשה בראשותו של רבין, ב-3 ביוני 1974, נעדר שמו של דיין מרשימת השרים, לראשונה מאז 1967.
בשנת 1976 התמנה לעורך עיתון יומי חדש בשם "היום הזה" שהוקם על ידי מספר אנשי עסקים בהם אליעזר ז'ורבין. העיתון הופיע כשלושה חודשים בלבד בטרם נסגר.
כשר החוץ בממשלת בגין (1977–1979)
ממוזער|249x249 פיקסלים|שר החוץ משה דיין עם הנשיא ג'ימי קרטר, 23 בספטמבר 1977
ממוזער|שר החוץ משה דיין יחד עם שר הביטחון עזר ויצמן בקמפ דייוויד, 1978
שמאל|ממוזער|150px|דיין ובגין מגיעים לביקור בארצות הברית
לפני הבחירות לכנסת התשיעית, שהתקיימו במאי 1977, היה דיין למועמד מבוקש ומחוזר על ידי שתי המפלגות הגדולות. דיין דרש ממפלגתו הצהרה שלפני נסיגה ביהודה ושומרון יתקיימו בחירות חוזרות לכנסת סביב הסוגיה. ראש הממשלה, יצחק רבין, לא הסכים להתחייב לכך, אך המפלגה עשתה מאמצים למנוע את פרישתו, ולבסוף גובשה פשרה ודיין הסכים להיכלל ברשימת המערך. מנחם בגין היה מעוניין בדיין, אשר עדיין שמר על הילה של מדינאי בכיר, ואדם המקובל במסדרונות השלטון בוושינגטון, על מנת למתן את התדמית הקיצונית שרדפה אותו עוד מימי דוד בן-גוריון. דיין עמד במשא ומתן עם בגין, אשר התפוצץ בגלל סירובו של בגין לדרישתו להצהיר כי כל עוד עומדת ישראל במשא ומתן עם ארצות ערב על הסכמי שלום, לא תוחל הריבונות הישראלית על השטחים או על חלק מהם. דיין התמודד לבחירות אלו מטעם המערך (השני) ונבחר לכנסת.
לאחר ניצחון הליכוד בבחירות הסכים בגין לתנאיו של דיין, בשינוי סמנטי קל (את המילה "כל עוד" החליפה המילה "בעוד"). דיין הצטרף לממשלתו של בגין בתפקיד שר החוץ. החלטה זו עוררה חמת זעם וסערה, ושמעון פרס דרש כי דיין יחזיר למפלגת העבודה את המנדט שלקח עמו. דיין לא הסכים לכך, והפך ל"סיעת יחיד". את נאום ההשבעה של דיין כשר החוץ ליוו צעקות בוז רמות וקריאות ביניים. דיין הואשם על ידי חבריו באופורטוניזם והמעבר שלו, כמי שבמשך כל חייו השתייך לתנועת העבודה, אל שורות הליכוד, נחשב על ידי תומכי המערך כחציית קווים בלתי נסלחת.
ממוזער|250px|דיין לצד בוטרוס בוטרוס ראלי במועצת אירופה, שטרסבורג, אוקטובר 1979
בפגישה סודית שנערכה במרוקו, שאליה הגיע דיין מצרפת במטוסו הפרטי של המלך חסן השני כשהוא לבוש בפאה נוכרית וחבוש במשקפי שמש במקום הרטייה המפורסמת, הפגיש מלך מרוקו את דיין, ב-16 בספטמבר 1977, עם ד"ר חסן תוהאמי, שליחו ויועצו האישי של נשיא מצרים אנואר סאדאת (ששימש רשמית בתפקיד סגן ראש ממשלת מצרים). פגישה זו הייתה בבחינת פריצת דרך מדינית, שהובילה למגעים ישירים בין ישראל ומצרים, ששיאם בביקורו ההיסטורי של סאדאת במדינת ישראל. תוהאמי העביר דרך דיין לבגין את תביעת סאדאת כי תינתן לו "מילה של כבוד" כי ישראל תיסוג מן השטחים, ובתמורה לכך ינוהל משא ומתן לשלום. לבסוף ביקר סאדאת בירושלים מבלי שהובטח לו במפורש דבר מראש.
במהלך ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים, ב-19 בנובמבר 1977, נפגשו לראשונה שני מנהיגים אלו, שהנהיגו את ארצותיהם במלחמת יום הכיפורים. הביקור היה טקסי ברובו, וכלל נאומים נמלצים של שני הצדדים. הדרך אל השלום הייתה עדיין ארוכה. דיין מעיד כי יחסו של סאדאת אליו היה קורקטי, בניגוד ליחס החם שהפגין לאחרים, כגון עזר ויצמן.
המשא ומתן נמשך כשנה ונקלע למבוי סתום. בעקבות מעורבותו הפעילה של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר הוסכם כי ייערך בראשותו מפגש בקמפ דייוויד, שאליו יוזמנו בגין וסאדאת, משלחות של שתי הארצות ומתווכים אמריקנים. בשיחות קמפ דייוויד היה תפקידו של דיין תפקיד של יועץ בכיר, והוא העניק מניסיונו לבגין. בקמפ דייוויד הסכים בגין לניסוחים שלהם התנגד במשך שנים. לא רק הנסיגה עד למטר האחרון מחצי האי סיני תמורת שלום, שכנגדה התריע במהלך שנות ישיבתו באופוזיציה, אלא גם הסכמה לדיון ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני וצרכיו הצודקים". לדיין היה חלק ניכר בריכוך זה.
לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין התנגד למדינה פלסטינית, אך סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. דיין חפץ להתקדם במשא ומתן ולהשיג בו הישגים, בעוד שבגין, לדעתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומתן, בסברו כי העניינים אינם צריכים להגיע לידי הכרעה כל עוד האינטרס המצרי מחייב שקט ושיתוף פעולה, בתקופה שבה על ישראל למלא אחר התחייבויותיה הטריטוריאליות לנסיגה מסיני, תקופה בת שלוש שנים. חילוקי דעות אלו, אשר הביאו בתחילה להצבתו של ד"ר יוסף בורג בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה (כאשר האדם הטבעי לשמש בתפקיד זה היה שר החוץ, דיין), הביאו לפרישתו של דיין מממשלת בגין ב-23 באוקטובר 1979. את ספרו "הלנצח תאכל חרב" פותח דיין בהערה שלפיה נשם בגין לרווחה לאחר התפטרותו.
ימיו האחרונים ומותו (1979–1981)
שמאל|ממוזער|250px|קברו של משה דיין בבית הקברות בנהלל הצופה אל עמק יזרעאל
כאשר פרש דיין מממשלת בגין, היה כבר בסוף ימיו. מחלת סרטן המעי הגס קיננה בגופו. המחלה התגלתה בחודש יוני 1979, ולאחר ניתוח קשה שב דיין לעבודתו. אל הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בסוף יוני 1981, רץ בראש "תל"ם" (תנועה להתחדשות ממלכתית), רשימה עצמאית שזכתה בשני מנדטים, עבורו ועבור חבר הכנסת מרדכי בן-פורת.
ב-6 באוקטובר 1981, יום השנה השמיני למלחמת יום הכיפורים, נרצח אנואר סאדאת. לאחר הרצח התראיין דיין לערוץ הראשון וסיפר על סאדאת. זו הייתה הופעתו האחרונה בטלוויזיה.
ב-15 באוקטובר חש כאבים חזקים בחזה ואושפז בטיפול נמרץ במרכז הרפואי שיבא. מאוחר יותר התברר שהיה זה התקף לב. למחרת, ליל שבת, חול המועד סוכות ה'תשמ"ב, 16 באוקטובר 1981, נפטר דיין בשעה 20:00. על פי בקשתו נטמן בטקס צנוע בבית העלמין בנהלל, כאשר קברו משקיף על נופו של עמק יזרעאל, שבו גדל. במקומו נכנס לכנסת בן דודו, חבר הכנסת יגאל הורביץ.
לאחר מותו, לצד שבחים רבים, העיתונים הישראלים השמיעו ביקורות מסתייגות, תוקפניות וארסיות. חיצי הביקורת העיתונאיים המושחזים שננעצו בדיין הפכו את סיקור מותו לאירוע תקשורתי מורכב וטעון. מחד גיסא, הוא הוצג כ"זאב בודד" ו"סוס-פרא" אשר ירד מן הבמה הציבורית מבודד, מתוסכל וחולה. מצד שני, לא נשכחה תרומתו ודימויו הציבורי כחלוץ, כ"צבר" קלאסי, כאסטרטג צבאי אימתני ומזהיר וכמדינאי יצירתי ומבריק שלקח חלק בחתימת הסכם השלום עם מצרים.
זכרו של דיין מונצח במקומות רבים במדינת ישראל. רחובות ראשיים בערים הגדולות נושאים את שמו, כמו גם המרכז ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ומתחם המכללות הצבאיות ("מחנה דיין") בגלילות.
טקסט=רחוב משה דיין, כפר סבא|ממוזער|רחוב משה דיין, כפר סבא
אישיותו וחייו הפרטיים
על אף שהגדיר עצמו כאתאיסט, דיין חש זיקה אל התנ"ך, ואף כתב ספר בשם "לחיות עם התנ"ך". בשנת 1952 נתפס לתחביב הארכאולוגיה, לאחר שמצא באקראי בתל א-צפי כדים עתיקים שנחשפו לאחר שיטפון. הוא ביצע, בעודו במדים, חפירות ארכאולוגיות בלתי חוקיות, ואף עמד בקשר עם שבטי הבדואים, והיה רוכש מהם עתיקות. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר במרץ 1968 התמוטטה חפירה ארכאולוגית בגבול חולון-אזור בעת ששהה בה, והוא נקבר תחתיה אך ניצל ממוות. יעקב פרי, לימים ראש השב"כ, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל, ואז רכז שטח צעיר, מספר בספרו "הבא להורגך" כי דיין השתמש באנשי שב"כ בעת שיצא לחפור באופן לא חוקי אתר ארכאולוגי בשטחים. אהבתו לחפצי ארכאולוגיה הייתה כה מפורסמת עד כי אנשים הקרובים אליו נהגו לצאת ולחפש בשבילו עתיקות.
ביקורת רבה הוטחה בו בשל העובדה שאת ממצאיו שמר לרוב לעצמו, ולמעשה היה שודד עתיקות. כנגד דיין הוגשו תלונות רבות על הפרות חוק אלו, שלא טופלו. בעקבות תלונה שהוגשה נגדו בתחילת 1965 זומן דיין לגביית עדות בתחנת המשטרה, אך הוא הגיע להסדר עם ראשי אגף העתיקות והמוזיאונים, שבו הבטיח שלא יפר את פקודת העתיקות (שהייתה הבסיס לחוק העתיקות שנחקק ב-1978), והסדר זה מנע את העמדתו לדין. דיין התייחס לטענות כנגדו בבוז, וגישתו הייתה כי הוא מוכן תמיד להסיר את חסינותו ולעמוד למשפט. רחל דיין, אשתו השלישית, ירשה ממנו את האוסף הארכאולוגי שלקח לעצמו בפעילות של שוד עתיקות, ומכרה למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר.
טענות לגבי זלזולו של דיין בחוק נשמעו גם בתחומים אחרים. אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" טען כי בעקבות ביקורת שפרסם בשנת 1953 על משה דיין, שלח זה חיילים ששברו את ידיו באמצעות טוריה.
ממוזער|משה דיין ואשתו רות עם שחקן הבימה, שמואל רודנסקי, מאחורי הקלעים של ההצגה "זעקי ארץ אהובה"
נשותיו
בשנת 1934 דיין פגש בבית הספר החקלאי ברות שוורץ, והשניים נישאו ב-12 ביולי 1935. לאחר סיום לימודיו בבית הספר המשיך בעבודת האדמה במסגרת קבוצה חקלאית של בני נהלל שנקראה "שמרון".
לפני נישואיו עם רות, נישא דיין בנישואים פיקטיביים לווילהמינה (מימי). מימי הייתה חברה של רות ולמדה איתה בבית הספר החקלאי בנהלל. תוקף האשרה של מימי עמד לפקוע והיה חשש ששלטונות המנדט יגרשו אותה חזרה לגרמניה. טקס הנישואין נערך בנהלל אצל הרב המקומי. כאשר תכננו רות ומשה להינשא, הסתבר כי עליו להתגרש ממימי, וכך היה.
בחייו האישיים ניהל דיין מספר מערכות יחסים עם נשים, במקביל לחיי נישואיו לרות דיין, אשר נחשפו ויצרו שערוריות זוטא. בשנת 1963 פרסמה אישה בשם הדסה מור ספר בשם "דרכים לוהטות" שבו פירטה את יחסיה עם דיין. מור הייתה אשתו של דב ירמיה, סגן-אלוף בצה"ל וידיד נעוריו של דיין עוד מימי נהלל. הבעל הנבגד פנה אל בן-גוריון בדרישה שינקוט צעדים כנגד דיין, ונענה שאף דוד המלך נשאר בתפקיד מלך ישראל לאחר שנחשפה פרשת האהבים עם בת שבע, וכי העם הבריטי לא הדיח את הוריישו נלסון לאחר שנתגלה כי זה לקח לו לפילגש את אמה המילטון, אשת השגריר הבריטי בנאפולי.
בפרשה נוספת, שאירעה בתחילת שנות השבעים, בעת שדיין כיהן כשר הביטחון, נסחט דיין על ידי אישה בשם אלישבע צ'יזס, צעירה כבת עשרים שעמה קיים יחסי מין במשך זמן מה. הפרשה נתקלה בישראל בקשר של שתיקה, פרט לפרסום בשבועון "העולם הזה", שכינה אותה "פרשת אלישבע" (היא פורסמה גם בשבועון הגרמני "שטרן"). בקרב הציבור הרחב לא הצליחו מעלליו המיניים של דיין לפגוע בתדמיתו, ונהפוך הוא, הדבר נראה בעיני חלק מהציבור כסממן של גבריותו והתעלמותו מן המוסכמות.
אחת מפרשיות האהבים שניהל התגבשה לבסוף לכדי קשר שנמשך במשך שנים רבות ולבסוף לחיי נישואין. רחל לבית כורם, שיחסיה עם משה החלו בשנת 1957, בהיותה נשואה לגבר אחר, הייתה לאשתו השלישית ביוני 1973, לאחר שבסוף 1971 התגרש מרות דיין, לאחר 37 שנות נישואין. רחל נותרה לצדו בשנותיו האחרונות עד מותו ונפטרה ב-22 במרץ 2021 בגיל 94.
סבוכים היו גם יחסיו של דיין עם בני משפחתו הקרובים – ילדיו יעל, אודי ואסי. יעל תיעדה את מערכת היחסים הסבוכים במשפחה בספרה "אבי, בתו". העיתונות התעניינה תמיד בנעשה במשפחה זו. בריאיון למוסף של "ידיעות אחרונות" התייחס אסי דיין לתופעה זו: "אבי, בתו, אמי, בתה, אחותו, אחיה, אבי. תמיד עם הפנים למשפחה והתחת למשפחה". העיתונות לא החסירה דבר מן הנעשה במשפחה: הסכסוכים לאחר פתיחת צוואתו של דיין, התמכרותו לסמים של אסי ויחסיו עם הנשים בחייו, והקריירה הפוליטית של יעל. כיום אף בן הדור השלישי למשפחה זו, ליאור דיין, עיתונאי וסופר, משמש מוקד להתעניינות ציבורית. בני משפחה מפורסמים נוספים הם עזר ויצמן שהיה נשוי לראומה, אחותה של רות דיין; שר האוצר לשעבר, יגאל הורביץ, שהיה בן דודו של דיין; חבר הכנסת ומזכיר תנועת המושבים לשעבר, עמוס הדר (אחיו של יגאל הורביץ); ואחייניו של דיין המשורר יהונתן גפן, בנה של אביבה אחותו של משה (אבי השחקנית שירה גפן והזמר אביב גפן), האלוף במילואים עוזי דיין והעיתונאי סער דיין, בנו של אודי.
ענף נוסף של המשפחה (אחי סבו של דיין) היגר לארגנטינה ומשם הקשר המשפחתי עם אילנה דיין (מגישת תוכנית התחקירים עובדה בקשת 12), דני דיין (יו"ר יד ושם) ועוד.
ספריו
מפה חדשה יחסים אחרים, הוצאת שקמונה, 1969
יומן וייטנאם. 1978
לחיות עם התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1978
הלנצח תאכל חרב: שיחות השלום - רשמים אישיים, ספרי ידיעות אחרונות, הוצאת עידנים, (1981)
משה דיין על תהליך השלום ועתידה של ישראל: דברים בכנסי הבמה לברורים מדיניים וחברתים, ערך והקדים: נתן ינאי, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ח, 1988, (299 עמודים).
34 שנים לאחר מותו של דיין יצא לאור הספר מכתבי אהבה – משה דיין בעריכת מרדכי נאור (הוצאת ידיעות אחרונות, 2016), ובו מכתבים שכתב דיין במשך 37 שנים (1934–1971) לאשתו רות.
עץ משפחת דיין
לקריאה נוספת
הדיונים לקראת מינוי משה דיין לרמטכ"ל – נובמבר–דצמבר 1953 – רקע, מהלכים ולקחים – זכי שלום / אתר מחלקת היסטוריה.
אריה חשביה, עין אחת למארס: משה דיין: קורות חייו, הוצאת אחיאסף, 1959.
הדסה מור, דרכים לוהטות, הוצאת קוץ, 1963.
יהודה הראל, הלוחם: חייו ועלילותיו של משה דיין, הוצאת מוקד, 1968.
פנחס יורמן (עורך), משה דיין – דיוקן, הוצאת מסדה, 1969. אלבום תצלומים בצירוף מובאות מדברי דיין ודברי לוואי מאת העורך. הופיע גם באנגלית (1968) ובפורטוגזית (1969).
חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים, 1975.
זאב שיף, איתן הבר, אריה חשביה, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה, ביתן, מודן הוצאה לאור, 1976, עמוד 133–137.
יעקב ארז, אילן כפיר, שיחות עם משה דיין, הוצאת מעריב, 1981.
אבנר פלק, משה דיין האיש והאגדה: ביוגרפיה פסיכואנאליטית, הוצאת כנה, 1985.
אריה בראון, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, הוצאת עידנים, 1992.
אהוד בן עזר, אומץ: סיפורו של משה דיין, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997.
תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, כתר הוצאה לאור, 2005.
נאורה ברנח-מטלון, מקום טוב בצד, הוצאת כותרים, 2009.
רמי טל, "משה דיין – חשבון נפש", המוסף לחג של ידיעות אחרונות, 27.4.1997.
נתן ינאי, משה דיין – דרכו כאיש פוליטי, טפר – הוצאה לאור, 2022.
איתן שמיר, משה דיין: התפתחותו של אסטרטג, הוצאת מערכות ומודן, 2023.
גיא אביעד, הרמטכ"לים - ראשי המטה הכללי של צה"ל בשנים 1948–1963, הוצאת מודן, 2021.
Martin van Creveld, Moshe Dayan, Weidenfeld & Nicolson, 2004.
Mordechai Bar-On, Moshe Dayan: Israel's Controversial Hero, Yale University Press, 2012.
קישורים חיצוניים
מתוך אתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל, המחלקה לחינוך יהודי ציוני
יחסי ישראל-מצרים – מאמרים, ניתוחים, ומובאות, חומר רקע להרצאות אשר ניתנו בסימפוזיון על ידי ח"כ משה דיין, בעריכת: ד"ר דוד אלטמן
שלמה גזית, תעודה: סיור עם שר הביטחון בחזית סיני – 21 באוקטובר 1973, יסודות
עדות משה דיין בוועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל: 4 בפברואר 1974, 5 בפברואר 1974, 11 בפברואר 1974
משה דיין, סרט תעודה של רוי דייוויס, בי-בי-סי 1981
משה דיין, סרט תעודה של פיטר פריישטדט 1987
משה דיין, גדוד הקומנדו עולה על לוד, מערכות 63-62, יולי 1950, עמ' 34–40.
שי קלפר, מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד , מערכות 434, דצמבר 2010, עמ' 26–37
מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם באתר הספרייה הלאומית
אמיר אורן, פנקס בוחש, מגזין ליברל, 11 בפברואר 2021
אמיר אורן, דיין ואשכול: מחזה בפתקים - שיעור מאלף על הגנרל הכריזמטי ועל המנהיג האפרפר, מגזין ליברל, 12 בינואר 2021
בעז זלמנוביץ, שוורים סרבנים ותככים בינלאומיים, 13 במרץ 2021
איתן שמיר, עקרונות הניהול על פי משה דיין, בין הקטבים, 28 ביוני 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי משטרת היישובים העבריים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם תנועה להתחדשות ממלכתית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:קצינים גדולים בלגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי אות השירות המצוין
קטגוריה:מפקדי חטיבה 14
קטגוריה:מפקדי פיקוד הדרום
קטגוריה:מפקדי פיקוד הצפון
משה
קטגוריה:נכים ישראלים
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:צהלה: אישים
קטגוריה:צהלה: חברי הכנסת
קטגוריה:מורשעים בדין בפלשתינה (א"י)
קטגוריה:לוחמי פלגות הלילה המיוחדות
קטגוריה:המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות בנהלל
קטגוריה:מפקדי חטיבת עציוני
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי התיכון החקלאי ויצו נהלל
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי החוץ
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון
קטגוריה:חברי כנסת נכים
קטגוריה:אישים שעל שמם תחנות רכבת בישראל
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת העצמאות
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת העצמאות
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת סיני
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת העצמאות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1915
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1981
| 2024-10-08T13:49:00
|
מרכז ז'ורז' פומפידו
|
מרכז ז'ורז' פומפידו (בצרפתית: Centre Georges-Pompidou) הוא מרכז תרבות עירוני בפריז, המשמש משכן לספרייה ציבורית ומוזיאון לאמנות מודרנית. הכיכר הענקית שלידו הפכה לאתר תוסס של מופעי רחוב מכל הסוגים. המבנה קרוי על שמו של ז'ורז' פומפידו, נשיא צרפת בסוף שנות ה-70.
חלק מהפריזאים קוראים למרכז גם "בובור" על שם הרובע שבו הוא נמצא.
המבנה האדריכלי נבחר לאחר תחרות גדולה בין אדריכלים רבים. בסופו של דבר הוא תוכנן על ידי האדריכלים רנצו פיאנו וריצ'רד רוג'רס בסגנון היי-טק. הבניין מעוצב כך שכל מערכותיו והצנרת שלו חשופות ותלויות בחוץ. המערכות לאוורור, להובלת מים, חשמל, ביוב וגז, וכן גרמי המדרגות, תלויים על הקירות החיצוניים ואינם מוצנעים בתוך הקירות כמקובל. הצנרת צבועה לפי תפקודה. בראש הבניין נמצאות מסעדה יוקרתית בשם "ז'ורז'" ומרכז לתצפית על גגות העיר.
עיצובו של המבנה עורר דיון ציבורי נרחב. הוא אף זכה לכינוי "בית הזיקוק של פריז" בפי תושבי פריז שהתנגדו לו.
קישורים חיצוניים
פומפידו
פומפידו
פומפידו
קטגוריה:הרובע הרביעי של פריז
קטגוריה:גיי וילג'
קטגוריה:מבנים שתכנן רנצו פיאנו
| 2024-08-19T23:06:37
|
קתדרלת נוטרדאם (פריז)
|
ממוזער|250px|קתדרלת נוטרדאם דה פארי: מבט על החזית הדרומית מנהר הסן
ממוזער|250px|קתדרלת נוטרדאם דה פארי: מבט על מדרום מערב ממגדל מונפרנס
קתדרלת נוטרדאם דה פארי (בצרפתית: Cathédrale Notre-Dame de Paris) היא קתדרלה גותית בעיר פריז, מקום מושבו של הארכיבישוף של פריז. הקתדרלה נמצאת בלבה הגאוגרפי וההיסטורי של פריז, באי איל דה לה סיטה (Île de la Cité) שבלב נהר הסן, במקום שמשמש לפולחן מזה כ־2,000 שנה. בניית המבנה הגותי הנוכחי החלה ב־1163, תחת שלטון לואי השביעי, והסתיימה ב־1345.
משמעות שמה של הקתדרלה בצרפתית היא "גבירתנו", על שם מרים, אם ישו. כנסיות וקתדרלות רבות בצרפת ובמדינות דוברות צרפתית אחרות קרויות בשם "", ולכן נהוג להבדיל את זו שבפריז על ידי הוספת הסיומת "דה פארי", כלומר: "של (העיר) פריז". הקתדרלה נחשבת ללבה ההיסטורי של העיר ולאחד מסמליה המפורסמים, והיא אחד ממוקדי התיירות החשובים והמרכזיים בעיר עד היום.
הקתדרלה נבנתה תחילה בסגנון גותי מוקדם (Early Gothic) בעקבות בזיליקת סן-דני והקתדרלות בסנס, בנואיון ובלאן באמצע המאה ה-12, במטרה להתעלות עליהן, אך בעקבות הדוגמה של קתדרלת שארטר, עברה שיפוצים בסגנון גותי בשל (High Gothic). ב־1240 הייתה קתדרלת נוטרדאם אחת הראשונות ששילבו באדריכלותן את הסגנון הגותי הקורן (Rayonnant Gothic), דבר שהתבטא בעיקר בשני חלונות רוזטה בקצות בית הרוחב הנחשבים לטובים מסוגם. בניית הקתדרלה הושלמה רק ב־1345 ומאז היא מהמבנים הידועים בפריז. בזכות מעמדה הרם שרדה הקתדרלה גם בתקופות קשות כמו המהפכה הצרפתית שבה נהרסו עשרות מבני דת וכנסיות גותיות. במאה ה-19, בעקבות התחזקות התנועה הרומנטית והתחייה הגותית ומאמציו של ויקטור הוגו, החלו עבודות לתיקון ושיפוץ הקתדרלה, עליהן הופקד אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק, אדריכל נאו-גותי, משמר והיסטוריון ידוע, מחשובי האדריכלים של התקופה. לה-דוק הוסיף צריח מחודד מעל מקום המצלב במקום מגדל פעמונים שנהרס במאה ה-18 וכן פסלי גרוטסק, חימרות וגרגוילים. מלבד אדריכלותה הקנונית, הקתדרלה ידועה באוצרות האמנות שלה הכוללים פסלים, ציורים, חלונות ויטראז' ושרידי קדושים.
הקתדרלה היא אתר סיפורו של ויקטור הוגו, הגיבן מנוטרדאם. הוגו היה פעיל מרכזי בתנועת התחייה הגותית לשימור ולשחזור מבנים וקתדרלות שנבנו בסגנון הגותי.
ב־15 באפריל 2019 בערב פרצה בקתדרלה שרפה גדולה אשר כילתה את גג הקתדרלה והובילה לנפילת הצריח ולנזק רב. הליך השיפוצים והשחזור צפויים להימשך כ-5 שנים. צפי לפתיחה לקהל הרחב הוא ה-8 בדצמבר 2024.
היסטוריה
ממוזער|200px|מבט ממזרח. ניתן לראות את התמיכות הדואות, את צריח המצלב, ומאחור את שני המגדלים המערביים
ממוזער|200px|תוכנית הקתדרלה של נוטרדאם דה פארי. הקתדרלה בנויה מספינה ראשית בת חמישה אגפים, ובית מקהלה בן חמישה אגפים המסתיים באפסיס מעוגל. הקתדרלה מקורה בקמרונות בני שש צלעות
ממוזער|הקתדרלה – לפני ואחרי השרפה
רקע
לקראת סוף המאה ה-12 החלה באירופה תקופה של פריחה דתית, תרבותית, אדריכלית וכלכלית. הערים גדלו והתחזקו והמסחר פרח. מסעי הצלב הפכו את הבנייה בלבנים לנפוצה הרבה יותר, לצד השפעות נוספות באמנות ובתרבות שבאו מהמזרח התיכון. תקופה זו של יציבות ופריחה אפשרה בניית מבנים מפוארים מלבנים, בניגוד למבני העץ שהיו נשרפים חדשות לבקרים. כוחה של הכנסייה בתקופה זו היה חזק, והעושר הרב שלה התבסס על נחלות ורכוש שתוגברו בתרומות של אצילים ושל פשוטי העם. בערים, הבישופים היו בעלי מעמד רם והשפעה רבה, ולעיתים אף ניהלו רבעים שלמים. על רקע זה החלה בנייה של קתדרלות אבן מפוארות שהוקמו כדי לרומם את מעמד הכנסייה בעיני פשוטי העם, וכן כדי להוות ביטוי נשגב לאמונה הנוצרית. תחילה נבנו מבנים אלה בסגנון הרומנסקי הכבד, אך במרכז צרפת החל להתפתח הסגנון הגותי (1136, 1140–1144) שהעמיד מבנים מפוארים, גדולים ויפים הרבה יותר.
העיר פריז במיוחד זכתה לפריחה ולשגשוג כלכלי, אוכלוסייתה גדלה באופן ניכר והיא הייתה למרכז של סוחרים, מלומדים ובעלי מלאכה. בנוסף, היוותה העיר את המרכז הפוליטי של ממלכת צרפת, הודות למלכי צרפת לואי השישי (1108–1137) ולואי השביעי (1137–1180) שקבעו בה את בירתם ואת מקום מושבם.
המקום
איל דה לה סיטה, האתר של קתדרלת נוטרדאם, משמש כמקום פולחן זה כאלפיים שנה. תחילה היה בו מקדש גאלו-רומאי לכבוד האל יופיטר, ובהמשך נבנתה במקום הכנסייה הנוצרית הראשונה של פריז – בזיליקת סנט אטיין, שהוקדשה לסטפנוס הקדוש. בשנת 528 הקים כילדבר הראשון, מלך הפרנקים, על חורבות המבנים הקודמים כנסייה גדולה יותר, אשר הפכה לקתדרלה הראשונה של העיר כבר במאה ה-10. בהמשך נבנתה קתדרלה רומנסקית, ולבסוף הקתדרלה הגותית.
בניית הקתדרלה
בניית הקתדרלה הנוכחית החלה ב־1163, תחת שלטונו של לואי השביעי, ונסתיימה ב־1345.
במאה ה-12, לאחר שהבזיליקה במקום הפכה ל"כנסייה הקהילתית של מלכי אירופה", החליט הבישוף מוריס דה סילי (Maurice de Sully) שהבזיליקה הרומנסקית אינה ראויה דיה לתפקידה הרם. הוא הורה על הריסתה עם כניסתו לתפקיד הבישוף של פריז, ב־12 באוקטובר 1160. דה סילי הושפע מהכנסיות הגותיות הראשונות – בזיליקת סן-דני בפריז (1140-1144), קתדרלת סנס (1142) והחזית של קתדרלת שארטר (1145) שהציגו מבנים מפוארים ותמירים, מרובים בקישוטים, פיסול גותי ואור לעומת האדריכלות הרומנסקית הפסאודו-מבצרית שהתבטאה בכנסיות חשוכות ופשוטות יחסית. לפי האגדה, דה סילי שרטט את חזונו למבנה בחול שמחוץ לכנסייה המקורית.
כדי להתחיל את הבנייה הרס הבישוף מספר בתים באי וסלל דרך חדשה (Rue Neuve-Notre-Dame") ברוחב של שישה מטרים להובלת חומרי בנייה לכנסייה החדשה. שאיפתו הייתה גם לבנות קתדרלה שתהיה גבוהה יותר מכל קודמותיה, והרף שהוצב היה אולם תווך הגבוה בשליש מהאולם הגבוה ביותר שהיה בצרפת עד אז.
הבנייה החלה ב־1163 תחת שלטון לואי השביעי, והדעות חלוקות אם היה זה הבישוף מוריס דה סילי או האפיפיור אלכסנדר השלישי שהניח את אבן הפינה של הקתדרלה, אך מוסכם ששניהם נכחו בטקס זה. הבישוף דה סילי הקדיש את מרבית חייו ועושרו לבניית הקתדרלה. ב־1175 החלו העבודות על הספינה הראשית, וב־1182 הושלמו בניית האפסיס ובניית בית המקהלה (Choir). ב־1196, שנת מותו של הבישוף דה סילי, הושלמה הספינה הראשית.
הקמת החזית המערבית ושני מגדליה החלה בסביבות שנת 1200, לפני שהספינה הראשית הושלמה. הקתדרלה הייתה אחד מן המבנים הראשונים שנעשה בהם שימוש בתמיכות דואות, תמיכות חיצוניות דמויות צלעות בצורת חצי קשת, שתמכו בעומס הרב של המבנה הגבוה. למעשה, פיתוח טכנולוגיית התמיכות הדואות נולד מהרצון ליצור אולם תווך (nave) גבוה כל כך בנוטרדאם. לאחר כמה ניסיונות ומודלים מבניים של סוג התמיכות החדש החלה בנייתן, ובעקבות כך החלו להיבנות תמיכות דואות גם בקתדרלות נוספות ברחבי צרפת.
בעת הבנייה עבדו על הקתדרלה מספר אדריכלים, כפי שעולה מן הסגנונות השונים בקומות השונות של המגדלים. בין השנים 1210–1220 השגיח האדריכל הרביעי על בניית הקומה עם חלון הרוזטה וההיכלים הגדולים מתחת למגדלים, וב־1220 הותקנה הרוזטה בחזית המערבית, בקוטר 9.6 מטר. ב־1225 נשלמה העבודה על החזית המערבית, והמגדלים הושלמו ב־1250. חזיתות בית הרוחב נבנו בסגנון גותי קורן (שאך נולד בפריז): ב־1250 הותקן חלון הרוזטה הצפוני מאת ז'אן דה של (Jean de Chelles), בקוטר 12.9 מטר, וכעבור עשור נוסף תואמו הדרומי שקוטרו זהה, מאת פייר דה מונטריי (Pierre de Montreuil). הקתדרלה כולה הושלמה בסביבות 1345.
ממוזער|מגדלי החזית המערבית של קתדרלת נוטרדאם בפריז בשעת לילה, ופסל קרל הגדול מצד ימין
במאות ה-13 וה-14 בוצעו השלמות ושינויים בקתדרלה, הוספת תמיכות דואות באפסיס, השלמתן של קפלות מתחת לתמיכות הדואות והקמת סורג אבן המפריד בין הספינה הראשית לבית המקהלה. הקתדרלה עצמה בנויה בשילוב סגנונות גותי מוקדם (Early Gothic) וגותי בשל (High Gothic).
הרס ושחזור
ממוזער|250px|פיגומים בצד שמאל של החזית המערבית, חלק מתוכנית השיפוץ, השימור והניקוי של הקתדרלה (2002)
ב־1548 פגעו בקתדרלה ההוגנוטים, שהתפרעו בעקבות ועידת טרנטו.
בזמן שלטונם של לואי ה-14 ולואי ה-15 בסוף המאה ה-17, נערכו שינויים משמעותיים בקתדרלה כחלק מגל חידוש קתדרלות ברחבי אירופה. בתהליך זה נהרסו קברים וחלונות ויטראז', אך חלונות הרוזטה ניצלו מגורל זה. חלון הרוזטה הדרומי שוחזר. האדריכל שביצע את השינויים ב־1771 היה ז'רמן סופלו (Germain Soufflot).
מגדל הפעמונים שמעל מקום המצלב נהרס במהלך המהפכה הצרפתית, ב־1792. ב־1793 הפכה הקתדרלה ל"מקדש התבונה", ורבים מאוצרותיה הושמדו או נגנבו. מספר פסלים נותצו ונהרסו, בעיקר בגלריית מלכי יהודה וישראל, ובמשך תקופה החליפה "הגברת חירות" את המדונה על מספר מזבחים. בזמן המהפכה הצרפתית הותכו כל הפעמונים פרט לגדול שבהם לתעשיית הנשק, והמבנה שימש מחסן מזון.
בעקבות מאמציהם של אנשי רוח שהפיחו את רוח התחייה הגותית ובראשם ויקטור הוגו, יזמה הממשלה תוכנית שחזור שהחלה ב־1845. על השחזור הופקדו ז'אן-בטיסט-אנטואן לאסיס (Jean-Baptiste-Antoine Lassus) ואז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק (Eugène Viollet-le-Duc). השחזור נמשך 23 שנה וכלל תיקונים ותוספות רבים: בנייה של צריח מצלב מחודד מסוג פלש (flèche), התקנת חלונות ויטראז' חדשים מתוצרת גדולי אמני הזכוכית בצרפת, הוספת פסלי כימרה בגלריית הכימרות, שחזור הפסלים שנהרסו בעזרתו של אדולף ז'ופרואה-דשום (Adolphe Geoffroy-Dechaume), בניית חדר תשמישי קדושה חדש, שחזור השער המרכזי למצבו לפני השינויים מהמאה ה-17, בנייה מחדש של חלקים מחדר האוצר של הכנסייה ושחזור רהיטים שנהרסו, הוספת ציורי קיר ותיקון העוגב הגדול. ב־31 במאי 1864 נחנכה מחדש הקתדרלה המשופצת.
ב־1871 הובילה התקוממות אזרחית להקמתה של הקומונה הפריזאית, שכמעט והעלתה את הקתדרלה באש. על פי כמה תעודות, מספר ספסלים בקתדרלה הוצתו.
ב־1939 היה חשש שמפציצים גרמניים יהרסו את החלונות ויפזרו רסיסי זכוכית בשטח הכנסייה וסביבה, על כן ב־13 בספטמבר 1939 הוסרו החלונות. הם הוחזרו למקומם בתום המלחמה.
ב־1991 יזמה ממשלת צרפת תוכנית מקיפה של אחזקה ושימור, שכללה ניקוי ושחזור של פסלים ישנים. התכנית יועדה להימשך כ־10 שנים, אך נמשכה מעבר לכך. ב־2007 הוסרו הפיגומים מהחזית המערבית, אך השיפוצים נמשכו.
השרפה בקתדרלה – 2019
שמאל|ממוזער|250px|מבט אל החזית המערבית במהלך השרפה. הלהבות שמאחוריה פולטות עשן בהיר
ב־15 באפריל 2019 סמוך לשעה 19:00 פרצה שריפת ענק בקתדרלה, שנגרמה ככל הנראה עקב עבודות שיפוצים במבנה, אשר בוצעו עקב סדקים שהתגלו בגג המבנה ושהצריך שיפוץ דחוף. כתוצאה מן השרפה נגרם לקתדרלה נזק כבד: צריח המצלב קרס, כל הגג נשרף, נגרם נזק נוסף לחלקים במבנה, ורוב חלונות הויטראז'ים נהרסו. עם זאת, חלון הרוזטה הצפוני שרד. שלד המבנה, קמרונות האבן והחזית המערבית שרדו, והקתדרלה ניצלה מהרס מוחלט. הקתדרלה נסגרת מדי יום בשעה 18:45 והאש החלה כחמש דקות לאחר מכן. יצירות האומנות הרבות שבמקום חולצו כולן מן השרפה.
למחרת האסון, רשויות צרפת הבטיחו לשקם את הקתדרלה ולשחזר את החלקים שנהרסו בשרפה ותוך פחות מיממה גייסו תרומות של למעלה מ־800 מיליון אירו. הצפי היה שהשיקום והשחזור עשויים להימשך כ־10 שנים. נשיא צרפת הבטיח ש"הקתדרלה תיבנה מחדש תוך 5 שנים", ובאוגוסט 2023 נמסר כי תפתח לקהל ב-8 בדצמבר 2024. הנשיא מינה את הגנרל הצרפתי (הרמטכ"ל הצרפתי לשעבר) ז'אן-לואי ז'ורז'לן, כאחראי על עבודות השיקום של הקתדרלה, ובאוגוסט 2023 נהרג הגנרל בטיול בפירנאים.
הכתרות, טקסים ואירועים חשובים
שמאל|ממוזער|250px|מזבח הקתדרלה
במהלך ההיסטוריה הארוכה שלה, הייתה קתדרלת נוטרדאם אתר למספר טקסים ואירועים חשובים בתולדות צרפת, בהם:
1185: קריאתו של הרקליוס מקיסריה למסע הצלב השלישי מהקתדרלה, עוד בטרם הושלמה בנייתה.
1229: ביום חמישי הקדוש, רמו השביעי רוזן טולוז ביקש את סליחת האל, לואי התשיעי וממלכת צרפת בדרך של "קנס מכובד" , על שלא נלחם בכת הקתרית בתחומי ממלכתו
1239: הבאת כתר הקוצים של ישו, לקתדרלה בידי לואי הקדוש במהלך בנייתה של סנט שאפל.
1302: פתיחת ישיבת המדינה הכללית הראשונה בידי פיליפ הרביעי "הנאה".
21 בפברואר 1431: תחילת משפט הכפירה של ז'אן ד'ארק
16 בדצמבר 1431: הכתרתו של הנרי השישי, מלך אנגליה, כמלך צרפת, במהלך מלחמת מאה השנים. ההכתרה נעשתה כתגובה להכתרתו של שארל השביעי – מלך צרפת, בשנת 1429, בקתדרלת ריימס
1447: שארל השביעי חוגג בטה דאום את שחרור פריז
7 בנובמבר 1455: בקשת איזבל רומי, אמה של ז'אן ד'ארק, שיוצא צו אפיפיורי שיבטל את הרשעתה ככופרת.
24 באפריל 1558: נישואי הדופן פרנסואה, בנו של אנרי השני, למרי, מלכת הסקוטים.
22 ביוני 1559: נישואי אליזבת דה ולואה, נסיכת צרפת (על ידי מיופה־כח) עם פליפה השני, מלך ספרד
1563: הלווייתו הממלכתית של פרנסואה, דוכס גיז שנרצח במצור על אורליאן
18 באוגוסט 1572 (שישה ימים בטרם טבח ליל ברתולומאוס הקדוש): נישואי מרגריט דה ולואה, בתו של אנרי השני, לאנרי השלישי, מלך נווארה (לימים אנרי הרביעי, מלך צרפת).
22 במרץ 1594: אנרי הרביעי, מלך צרפת חוגג את כניסתו לפריז הבירה בטה דאום, בו ציין גם חמש שנים לניצחונו על הליגה הקתולית בקרב ארק
1660: טה דאום לרגל נישואי לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. בטקס השתתף פרנסואה אנרי דה־מונמורוסי "לוקסמבורג" המכונה גם "הרפד של נוטרדאם", לימים מרשל צרפת, שהביא את דגלי אויבי המלך במלחמת צרפת–ספרד שהסתיימה מעט קודם לכן.
1668: אנרי דה־לה־טור ד'אוברני "טורן" מעונה על אמונותיו הפרוטסטנטיות
2 במרץ 1687: ז'אק-בנין בוסואה נושא את "תפילת האבל על הנסיך הגבוה והעוצמתי מאוד לואי דה בורבון, נסיך דה קונדה.
1768: החלטת הגאוגרפים למדוד את כל המרחקים מפריז מהקתדרלה.
4 במאי 1789: חגיגת אספת המעמדות של 1789 בהמנון בוא, רוח בורא
2 בנובמבר 1789: על פי "צו על רכוש הכמורה שהועמד לרשות האומה", הקתדרלה עוברת לבעלות המדינה
10 בנובמבר 1793: הקומונה של פריז הופכת את הקתדרלה ל"מקדש התבונה", ובהמשך ל"מקדש הישות העליונה"
2 בדצמבר 1804: הכתרת נפוליאון בונפרטה ואשתו ז'וזפין דה בוארנה בידי האפיפיור פיוס השביעי. נפוליאון נטל את הכתר מידי האפיפיור, והכתיר את עצמו ואת אשתו במו ידיו.
9 ביוני 1811: טבילתו של נפוליאון השני, יורשו של נפוליאון בונפרטה
מהפכת יולי 1830: ארמון הארכיבישוף הסמוך לקתדרלה נבזז. בשנה הבאה נבזזו חדר הכמורה והאוצר בקתדרלה.
מרץ 1835: לבקשת הבישוף ייסנט לואי דו-קיילן, התקיימה באולם הכנסים של נוטרדאם ועידה לחניכת הנוער לנצרות, בראשות ז'אן-בטיסט אנרי לקורדר. הוועידה התקיימה שוב בשנה הבאה, ומ-1841 עד היום מדי שנה.
30 בינואר 1853: נישואי נפוליאון השלישי, קיסר צרפת
14 ביוני 1856: טבילת הנסיך האימפריאלי נפוליאון אז'ן לואי
1894: הלווייתו הממלכתית של נשיא צרפת מארי פרנסואה סדי קארנו
19 ביולי 1896: הלווית המרקיז אנטואן אמדי מרי ונסון מונקה אמט דה-ולומברוזה שנהרג בידי מורדים בתוניסיה
1900: בחירתו של לואי ויירן כנגן העוגב של הקתדרלה, לאחר שגבר בתחרות קשה על 500 מתחרים, מנגני העוגב המוכשרים ביותר באותה תקופה.
1909: טיהור ז'אן ד'ארק מאשמה בידי הכנסייה.
ינואר 1910: שיטפון 1910 בפריז הגיע לחזית הקתדרלה
17 בנובמבר 1918: עצרת לחגיגת ניצחון במלחמת העולם הראשונה, עם טה דאום. ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, שהיה אנטי-דתי ולפיכך תמך בהפרדת הדת מהמדינה, לא השתתף בעצרת, והרשויות האזרחיות ארגנו טקס נפרד למחרת בכיכר הקונקורד בו סירב הקרדינל להשתתף.
16 במאי 1920: ההכרזה על ז'אן ד'ארק כקדושה.
1923: הלווייתו הממלכתית של מחבר הרומאנים והעיתונאי מוריס בארס
1929: הלווייתו הממלכתית של מרשל צרפת פרדיננד פוש
1931: הלווייתו הממלכתית של מרשל צרפת ז'וזף ז'ופר
11 בפברואר 1931: אנטוניטה ולריה ריווס מרקדו קסטייאנוס התאבדה ביריות אל ליבה, על ספסל אל מול פסלו של ישו הצלוב.
1932: הלווייתו הממלכתית של נשיא צרפת פול דומר
1934: הלווייתו הממלכתית של נשיא צרפת רמון פואנקרה
1936: הלווייתו הממלכתית של חוקר הקטבים ז'אן-באטיסט שארקו
אפריל 1944: הקרדינל אימנואל סואה, הארכיבישוף של פריז, ערך קבלת פנים חגיגית למרשל צרפת אנרי פיליפ פטן.
יוני 1944: אותו הארכיבישוף ערך את הלווייתו של פיליפ אוריו
אוגוסט 1944: הגנרל דיטריך פון קולטיץ סירב לציית להוראת אדולף היטלר, שתבע את הרס פריז בכלל ונוטרדאם בפרט.
26 באוגוסט 1944: שירת מגניפיקט לחגיגת שחרור פריז מידי גרמניה הנאצית, במעמד הגנרלים שארל דה גול ופיליפ לקלרק, לאחר מצעד צבאי בשאנז אליזה. יריות ממקור לא ידוע נורו במהלך הטקס וגרמו להפסקה לזמן-מה.
9 במאי 1945: הקרדינל אימנואל סואה בירך את הגנרל דה-גול, את חברי ממשלת צרפת ואת שגרירי ארצות הברית, ברית המועצות והממלכה המאוחדת. לאחר מכן הושרו טה דאום והמנון צרפת להודיה על ניצחון בעלות הברית בזירה האירופית במלחמת העולם השנייה.
1947: הלווייתו הממלכתית של מרשל צרפת פיליפ לקלרק
1952: הלווייתו הממלכתית של מרשל צרפת ז'אן דה לאטר דה טסיני
1955: הלווייתו הממלכתית של המחזאי, המשורר והדיפלומט פול קלודל
1967: הלווייתו הממלכתית של מרשל צרפת אלפונס ז'ואן
12 בנובמבר 1970: עריכת תפילת האשכבה וטקס מחווה לאומי לגנרל שארל דה גול.
1974: טקס מחווה לאומי לנשיא צרפת ז'ורז' פומפידו
31 במאי 1980: ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני, שערך מיסה בקדמת הקתדרלה.
1996: טקס מחווה לאומי לנשיא צרפת פרנסואה מיטראן
1997: ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני
26 בינואר 2007: הלווייתו של האב פייר
ספטמבר 2008: ביקור האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר
22 באוקטובר 2008: מיסת רקוויאם לזכר האחות אימנואל
3 ביוני 2009: טקס אזכרה לקורבנות טיסה 447 של אייר פראנס שטסה מריו דה ז'ניירו לפריז.
דצמבר 2012 עד נובמבר 2013: חגיגות 850 שנה לקתדרלה, במסגרתם הותקנו פעמונים חדשים.
15 בנובמבר 2015: אירוע לזכר המוני ההרוגים בימים הקודמים בפיגועי נובמבר 2015 בפריז, שנפתח בצלצול פעמון של רבע שעה.
15 באפריל 2019 - השרפה בקתדרלת נוטרדאם: שרפה כילתה את הצריח המחודד ואת הגג המכסה את הספינה, את בית המקהלה ואת בית הרוחב.
המבנה
החזית
ממוזער|שמאל|250px|החזית המערבית (לחצו להגדלה)
ממוזער|250px|מבט מדרום מזרח מנהר הסן על הקתדרלה. הצריח המרכזי הוא הפלש שהוסיף ויולה-לה-דוק.
בחזית הקתדרלה שני מגדלי פעמונים ושלושה שערים. החזית נחשבת ליצירת מופת של אדריכלות גותית בזכות הפרופורציות ההרמוניות שלה ותכנונה הגאומטרי, שהתבסס על עיגול ועל ריבוע, שתי צורות גאומטריות שהיו בעלות משמעות סמלית בתאולוגיה הנוצרית. מרסל אובר תיאר את החזית המערבית כאחת החזיתות "המפורסמת ביותר של ימי הביניים, יצירת מופת של קומפוזיציה וביצוע".
בשלושת שערי הכניסה משולבים פסלים גותיים בעיצוב עשיר ומגוון. בטימפנון של השער המרכזי מופיע תיאור יום הדין האחרון: ישו שופט את האנושות, מימינו – הצדיקים בגן עדן, ומשמאלו הרשעים שבגיהנום. בחלקה התחתון של הקשת מוצגת הביאה השנייה של ישו. מימין לשער – דמות הנצרות, כשפניה גלויות, ומשמאל לו – דמות היהדות, כשפניה מכוסות (הצגת ה"אקלזיה", הכנסייה השולטת, מול ה"סינגוגה", היהדות המושפלת. מוטיב האקלזיה וסינגוגה הוא מוטיב בולט באמנות הנוצרית בימי הביניים). השער הדרום־מערבי מוקדש לאנה הקדושה, אמה של מריה הקדושה, שלה מוקדש השער הצפון-מערבי. מעל השער הצפוני, המוקדש למריה, ישנו גמלון שאינו בולט.
מעל השערים מוצבת גלריית המלכים: 28 פסלים המציגים את מלכי ישראל ויהודה. מלכי יהודה הם צאצאי בית ישי, אביו של דוד המלך, ונחשבים על פי הנצרות לשושלת שממנה נולד ישו. פסלים אלה הפכו לדמויות המייצגות את מלכי צרפת, וכך נתפשו החל מ־1248. כתוצאה מכך, ניזוקו הפסלים קשות במהפכה הצרפתית. בעת המהפכה הצרפתית נותצו הפסלים על ידי ההמון שחשב אותם למלכי צרפת (ראשי הפסלים המנותצים מוצגים במוזיאון קלוני ברובע הלטיני שבעיר). הפסלים שוחזרו והוצבו במקומם המקורי.
הרוזטה – קוטרה 9.6 מטר, היא נבנתה בצורה כה טובה, כך שאין בה עיוותים גם לאחר 700 שנים.
בחזית, לפני חלון הרוזטה, מוצגים המדונה והילד ישו, עם שני מלאכים לצידם; משני צידי הרוזטה מוצגים פסליהם של אדם (מימין) ושל חוה (משמאל). הם מוצבים כך שטבעות חלון הרוזטה יוצרות הילה סביבם. מימין ומשמאל לפסלי אדם וחוה מוצגים פסלים המזכירים את החטא הקדמון. פסלים אלו נוספו על ידי ויולה-לה-דוק במאה ה-19. גובה החזית הוא 69 מטר ורוחבה 41 מטר.
החזיתות של בית הרוחב (טרנספט) של הנוטרדאם, שנבנו כחצי מאה לאחר החזית המערבית, הן דוגמה בולטת לסגנון גותי קורן (Rayonnant): קווים אנכיים, חלונות רוזטה דמויי פרח/השמש, גמלוני Wimperg חדים, פיסול גותי רב ושני צריחים מחודדים המאגפים כל חזית.
חוץ המבנה בולט גם בשל התמיכות הדואות המרשימות. התמיכות הדואות לא תוכננו במקור, אך נוספו כדי לחזק ולתמוך בעומס היתר שנוצר בהגבהת הקיר הדק. התמיכות הדואות של בית המקהלה והאפסיס שונות בצורתם מאלה של הספינה הראשית: בעוד התמיכות הדואות הספינה הראשית הן בנות 2 קומות שוות מפתח, התמיכות הדואות של בית המקהלה כוללת קשת קצרה התומכת בחלק הנמוך של הקיר ומעליה קשת ארוכה (המגיעה עד לאורך של 15 מטר) התומכת בחלק הגבוה של הקיר והקמרונות.
המגדלים
שני מגדלי הקתדרלה לא הושלמו מעולם. גובה כל מגדל מהקרקע. עמנואל – הפעמון הגדול במגדל הדרומי (ימני) – שוקל 13 טון וענבלו 500 ק"ג (אותו הניע קווזימודו, הגיבן המכוער בסיפורו של ויקטור הוגו, שאהב את אסמרלדה היפה). מסופר שנשות פריז זרקו תכשיטי זהב וכסף אל כור ההתכה ובו נחושת רותחת, וצליל הפעמון נעשה לזך וטהור במיוחד.
בראש המגדלים נתן הארכיטקט דרור לדמיונו, ועיצב מיני דמונים (יצורים מפלצתיים בעלי כוח על אנושי) וכימרות, בעלי הבעה משונה, גופות בעלי צורה מוזרה ודמויות גרוטסקיות של מפלצות העולות מתוך פינות המגדלים. אוסף פסלי הגרוטסקים והכימרות ידוע כ"גלריית הכימרות". לצד הגרוטסקים נבנו גם גרגוילים – מרזבים המעוצבים כשדים, דרקונים או דמויות מעוותות. מטרתם, מלבד ניקוז המים, היה להפחיד רוחות רעות ולמנוע מהם להיכנס לקתדרלה.
מעל מקום המצלב (crossing) נבנה ב־1250 מגדל פעמונים ובמאה ה-17 הכיל 5 פעמונים. המגדל נהרס בשנים 1786–1792. במאה ה-19 החליף אותו האדריכל ויולה-לה-דוק בצריח מחודד מסוג flèche המתנשא לגובה של . בצריח אין פעמונים, אך בפסל התרנגול הגאלי שבראשו נמצאים שלושה רליקים – חלק מכתר הקוצים של ישו, שריד קודש של סן דני ושריד קודש של ז'נביב הקדושה. צריח זה נהרס בשרפה הגדולה ב־2019, אך פסל התרנגול שרד ונמצא בהריסות.
פנים
ממוזער|250px|הספינה הראשית של הנוטרדאם
ממוזער|250px|בית המקהלה, המזבח הראשי וקמרונות הסקספרטיט של הנוטרדאם
פנים הקתדרלה עצום בממדיו – 9,000 איש יכולים להתכנס באולם שאורכו 134 מטר, רוחבו 48 מטר וגבהו 35 מטר. למבנה צורת צלב לטיני מנוון (כאשר רוחב הטרנספט לא חורג מרוחב הספינה הראשית ובית המקהלה), והוא פונה מזרחה, לעבר השמש העולה. העמודים שמול שערי הכניסה תומכים את המגדלים וקוטרם – חמישה מטרים.
במקור הקיר היה מחולק לארבעה אזורים (קומת קשתות, גלריה, חלון אוקולוס/רוזטה (חלון עגול) קטן וקומת תאורה הכוללת חלון יחיד בקיר), אך שיפוצים שנעשו במאה ה-13 בעקבות הדוגמה של קתדרלת שארטר הגדילו את קומת התאורה על חשבון החלון העגול הקטן והפכו את החלון הבודד לחלון כפול המאוחד תחת חלון עגול קטן, בסגנון האופייני לגותיקה בשיאה. בשיפוצים של ויולה-לה-דוק הוחזר המראה המקורי למפרצים הקרובים לבית הרוחב אך שאר המפרצים נותרו עם שלושה אזורי קיר. השימוש בקמרונות בני שש צלעות מעיד גם הוא על כך שהקתדרלה נבנתה במקור בסגנון גותי מוקדם ורק אחר כך שופצה בסגנון גותי בשל (High Gothic). באוצר הכנסייה – חלקים מן הצלב האמיתי, כתר הקוצים של ישו, ומסמר קדוש מן הצלב. בפנים נמצאת הקריפטה ובה קברים של האפיפיורים של פריז ובקשת הפנימית – ציורי תבליט מחיי ישו.
חלונות הרוזטה
שמאל|ממוזער|250px|חלון הרוזטה הצפוני, מבט מבפנים
ממוזער|250px|חלון הרוזטה הדרומי, מבט מבחוץ
בקתדרלת נוטרדאם יש שלושה חלונות רוזטה (חלונות עגולים ובהם תחרת חלונות המזכירה עלי כותרת של פרח): בחזית המערבית (בקוטר 9.6 מטר), בחזית הצפונית ובחזית הדרומית (שניהם בקוטר 12.9 מטר). שלושת החלונות נחשבים ליצירת מופת של הגותיקה.
חלונות הרוזטה בשני קצוות בית הרוחב (טרנספט) נבנו בשנים 1250–1260 ותוכננו בסגנון גותי בשל (High Gothic) קורן (Rayonnant), בעוד שהרוזטה בחזית המערבית תוכננה בסגנון גותי מוקדם (זאת ניתן לראות מהאופן השטוח בו יושבים חלונות אלה על הקירות לעומת החלון המערבי).
חלון הרוזטה הדרומי, מאת פייר דה מונטריי (Pierre de Montreuil), מתאר את "ניצחונו של ישו" וסצינות מהברית החדשה ושולט בו גוון צבע של סגול. בחלון הצפוני (שמאלית מהכניסה), מאת ז'אן דה של (Jean de Chelles) מתוארות סצינות מהתנ"ך סביב מריה, אם ישו ושולט בו גוון צבע של כחול. ברוזטה המערבית (מעל העוגב מהמאה ה-18) ובה סמלי גלגל המזלות, חודשי השנה והתכונות הטובות והרעות. מחוץ לרוזטה, בחזית המערבית, נמצאים פסלים של מריה, אם ישו וישו התינוק המוקפים בשני מלאכים. הם ממוקמים כך שטבעות חלון הרוזטה יוצרות הילה סביבם.
חלונות הרוזטה הצפונית והמערבית שמרו על רוב הזכוכית המקורית, בעוד שהחלון הדרומי הוא רפליקה של החלון המקורי. שלושת חלונות הרוזטה שרדו את השרפה בקתדרלת נוטרדאם ב־2019.
פיסול
הקתדרלה עטורה בפסלים רבים בסגנון הפיסול הגותי. הפסלים הידועים ביותר של הקתדרלה הם פסלי הגרגוילים (מרזבים בצורת מפלצות, חיות ויצורים מעוותים) ופסלי כימרה, שחלקם נוספו על ידי ויולה-לה-דוק במאה ה-19.
כמו בקתדרלת שארטר, שלושת השערים המערביים מעוטרים בפיסול רב ומפותח בנושאים דתיים:
בשער הצפוני מוקדשת התוכנית הפיסולית למרים, אם ישו (מריה, המדונה) ומתארת את מותה, עלייתה לגן עדן והכתרתה כמלכת השמיים (נושא "הכתרת המדונה" רווח באמנות הנוצרית של ימי הביניים). במשקוף שמעל השער שלושה נביאים ושלושה מלכים מהתנ"ך נושאים תפילין. מעל המשקוף, בטימפנון, מתואר מותה של מריה, כאשר ישו ושנים עשר השליחים מקיפים אותה. מעל סצנה זו מתוארת הכתרת המדונה, כאשר מריה יושבת על כס מלכות לצד ישו, הוא מעניק לה שרביט והיא מוכתרת בידי מלאך. מעל הטרימו מופיעה חופה המסמלת את ירושלים השמיימית ומתחתיה תיבת נוח. במסורת הנוצרית מריה מתוארת כ"תיבת נוח" חדשה, שכן היא מקיימת את הבטחתו של אלוהים להציל את האנושות. בטרימו פסל מריה ובנה ישו התינוק בידיה. מצידי השער פסלי עמוד ששוחזרו על ידי ויולה-לה-דוק וסדנתו, ובהם: מצד שמאל – הקיסר קונסטנטינוס, מלאך, סן דני ערוף הראש ומלאך נוסף; מצד ימין – יוחנן המטביל, סטפנוס הקדוש, סן ז'נביב והאפיפיור סילבסטר. בבסיסי פסלי העמוד ישנם גילופים המתארים את חיי האדם, חלוף העונות ואת מזלות גלגל המזלות (זודיאק).
בשער המרכזי התוכנית הפיסולית מוקדשת ליום הדין האחרון כפי שמתואר בבשורה של מתי. השערים והפסלים נוצרו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-13. במשקוף מתוארים המתים הקמים מקברם ואת המלאך מיכאל שוקל את נשמתם וקובע האם פניהם שמאלה – לגן עדן, או ימינה – לגיהנום. בטימפנון יושב ישו על כס שמיימי ומציג את פצעיו לראווה. משני צדדיו, מלאכים הנושאים את סמלי הפסיון: השמאלי נושא הרומח הקדוש (הרומח אמיתי ועשוי ברזל) ואת מסמרי הצליבה, והימני את הצלב עצמו. בארכיוולטים מתוארים פמליית גן העדן: שלושת האבות, נביאים, מורי הכנסייה, קדושים מעונים ובתולות. בצד השמאלי מתוארות בתולות עם מנורת שמן בוערת ומצד ימין בתולות טיפשות שבמנורתן אזל השמן והיא כבתה. זהו משל שמטרתו לשכנע את בני האדם החיים למעשים טובים ולדבקות באמונה. השער שונה ב־1771 בידי ז'רמן סופלו (Soufflot) לבקשת הארכיבישוף: הטרימו הוסר ובמקומו נוספה חופה המכסה את הסקרמנט, ארקדה מעץ מעוטרת במונוגרמה של מריה וכתר המוחזק בידי שני מלאכים, דלתות העץ מהמאה ה-13 הוחלפו בדלתות עץ בהם מתואר ישו נושא את הצלב ובתולה עצובה. המשקוף ניזוק במהפכה הצרפתית. במאה ה-19 שחזר ויולה-לה-דוק את השער כפי שהיה במאה ה-13, כולל שחזור המשקוף, הבתולות בארכיוולטים, פסלי העמוד של שנים עשר השליחים והחזרת הטרימו.
השער הדרומי נקרא שער אנה הקדושה ומוקדש לאמה של מריה. זהו השער הקדום ביותר מבין השלושה, והוא נוצר בסביבות 1200. הפיסול בטימפנון הוא פיסול רומנסקי ישן שיועד במקור לכנסיית סן אטיין שנהרסה. בטימפנון מתוארת מריה יושבת על כס מלכות, ועל ברכיה ישו אוחז בספר חוקים. היא מברכת את בנה ואת המביטים בה. מצדם, שני מלאכים ומשמאל – בישוף פריז, וימין – מלך צרפת. על הארכיוולטים מתוארת הפמלייה השמיימית בפיסול גותי הרמוני ומתוחכם. באפריז מתוארים גם נישואיהם של אנה ויואכים, וכן של מריה ויוסף. בלינטלים שמתחת לטימפנון מתוארת הגעתו של ישו לארץ, מהבשורה (על לידתו) ועד להתגלות. פסלי העמוד, שנהרסו ב־1793, שוחזרו במאה ה-19 בידי ויולה-לה-דוק וכוללים משמאל את מלכת שבא, שלמה המלך ופטרוס, ומימין את פאולוס, דוד המלך, בת שבע ומלך נוסף. בטרימו מתואר מרסל הקדוש, בישוף פריזאי מהמאה ה-5 שלפי המסורת הסיר קללת מזל רע ופורענויות שהייתה על הדיוקסיה.
ממוזער|300px|שלושת השערים בחזית המערבית, עטורים בפיסול גותי רב ומפותח, כולל פסלי האקלזיה והסינגוגה, משני צדי השער המרכזי (לחצו להגדלה)
שער בית הרוחב הדרומי מוקדש לסטפנוס הקדוש (סנט אטיין) שנהפך למרטיר (קדוש מעונה) אחרי שנסקל באבנים כאשר קרא את הבשורה. השער מתאר את חייו ומותו של סטפנוס, את עלייתו השמיימה לגן עדן ואת ישו מקבל אותו. בשער ישנם גם מדליונים המתארים חיי פרופסורים וסטודנטים באוניברסיטת פריז.
שער בית הרוחב הצפוני מוקדש למרים, אם ישו (מריה) ומתאר כיצד השפיעה על ילדותו של ישו. בנוסף מספר הפיסול את האגדה על תאופיל (Théophile) שמכר את נשמתו לשטן כדי להפוך לבישוף, מתחרט על מעשיו ונגאל על ידי מריה.
גם בתוך הקתדרלה עצמה יש פסלים רבים. המפורסם שבהם הוא פסל של המדונה וישו התינוק, המוקדש ל"נוטרדאם דה פארי". הפסל פוסל במאה ה-14 עבור הקפלה של Saint Aignan והועבר לקתדרלה רק במאה ה-18. בהתחלה הוא החליף את פסל הטרימו שנותץ במהפכה הצרפתית בשער המוקדש למריה אך בשיפוצים של ויולה-לה-דוק הועבר ליד העמוד הדרום־מזרחי, שם הוא שוכן.
ציורים
בנוסף לפיסול העשיר, הקתדרלה מכילה גם ציורים. סדרת ציורים ידועה ששכנה בקתדרלה היא Les Grands Mays, שנתרמה על ידי גילדת הצורפים הפריזאית בשנים 1630–1707. הציורים צוירו על מצע גדול, וגובהם הממוצע הוא כ־3 מטרים. הם מתארים את מעשיהם של שנים עשר השליחים ותלמידיו של ישו להפצת תורתו. כ־76 ציורים כאלה נעשו בידי מיטב אמני פריז, והם ניתלו בספינות המשניות ובקפלות של הקתדרלה.
בעת המהפכה הצרפתית הועברו הציורים למוזיאונים, ורק מאוחר יותר הוחזר חלקם לקתדרלה. הם הוסרו בשנית במאה ה-19 מאחר שנחשבו ללא מתאימים לסגנון הקישוטי של הקתדרלה. נותרו רק 50 מהציורים, ורק 13 מהם נמצאים בתצוגה בקתדרלה.
בפינה המזרחית של בית הרוחב הדרומי נמצא ציור של תומאס אקווינס שצויר ב־1648.
ממדים ומאפיינים
גובה המגדלים המערביים: 69 מטר.
גובה צריח המצלב של ויולה לה-דוק: 93 מטר.
גובה קמרונות הספינה הראשית/אולם התווך: 35 מטר.
אורך הספינה הראשית: 134 מטר.
רוחב אולם התווך: 41 מטר.
שטח: 5,500 מטר רבוע.
אורך מרבי של התמיכות הדואות: 15 מטר.
קוטר הרוזטה המערבית: 9.6 מטר.
קוטר הרוזטות בבית הרוחב: 12.9 מטר.
מספר מדרגות במגדל הפעמון: 442.
משקל הפעמון "עמנואל": 13 טון.
העוגב: 7800 צינורות.
קיבולת: 9,000 איש (בעמידה).
אוצר הקתדרלה
אוצר הקתדרלה עשיר וכולל שרידי קודש לצד תשמישי קדושה יקרים ויצירות אמנות יקרות. בית האוצר ממוקם דרום־מזרחית לבית הרוחב הדרומי. במהלך השנים סבל האוצר מאבדות רבות, כאשר חפצים יקרים, ובעיקר כאלה העשויים מזהב או מכסף הותכו ונמכרו כדי לממן צרכים כלכליים של הכנסייה והמלוכה. בתקופת המהפכה הצרפתית הולאם אוצר הקתדרלה וכל האוצרות הותכו או נמכרו. ב־3 במרץ 1791 הוצא צו שכל חפץ שלא משמש לפולחן יוחרם ויותך, וב־10 בספטמבר 1792 הורחב הצו גם לגבי חפצים ששימשו לפולחן פעיל. אחרי הקונקורדט הוקם האוצר מחדש, וחפצי ערך רבים נתרמו הודות לנפוליאון בונפרטה, הכמורה ומאוחר יותר המלוכה. ברם, במהומות של 1830 ו-1831 שוב נפגע האוצר ואבדו חפצים רבים. ב־1905 נחקק חוק הפרדת הדת מהמדינה בצרפת, והמדינה הלאימה אוצרות שהיו בקתדרלה קודם לחוק זה. מאז לא קרו אסונות רבים לאוצר, למעט מספר גנבות.
ממוזער|250px|הקופסה שתכנן ויולה-לה-דוק לכתר הקוצים
בית האוצר גם הוא סבל מנזקים במהלך השנים. מאז הקמת הקתדרלה היה ממוקם האוצר דרומית דרום־מזרחית לבית הרוחב הדרומי. במאה ה-18 עמד בית האוצר כמעט חרב והאדריכל ז'רמן סופלו תכנן בית אוצר חדש בשילוב סגנונות גותי ויווני. אבן הפינה הונחה ב־12 באוגוסט 1755. ברם, בית האוצר ניזוק באופן בלתי-הפיך במהומות של 1830 ו-1831 ולא ניתן היה לשחזרו. ויולה-לה-דוק ולאזוס בנו בית אוצר חדש בשנים 1845–1850 והקימו אותו סביב קלויסטר ובו חלונות ויטראז' יפים. חלונות בית האוצר נעשו על ידי Maréchal de Metz. ומתארים את הבישופים והארכיבישופים של פריז. ויולה-לה-דוק לא בנה רק את בית האוצר אלא תכנן גם חלק מהריהוט שבתוכו, כולל הארונות ומספר חפצים. בכניסה לבית האוצר תלויים שניים מציוריו: ביזת ארמון הבישוף ב־14 בפברואר 1831, וטיוטה של צריח המצלב.
האוצר היקר ביותר בקתדרלה הוא קופסה עגולה מזהב דמוית גביע המעוטרת בכתר המכילה לפי המסורת שרידים מכתר הקוצים של ישו. קופסה זו תוכננה על ידי ויולה לה-דוק ויוצרה על ידי הצורף פלסיד פוסיילג-ריסאן (Placide Poussielgue-Rusand). ויולה-לה-דוק תכנן את הקופסה בהשראת קופסה דומה מימי הביניים. הקופסה מעוטרת בכתר ועליו שושני פלר דה ליס, סמל לבית קאפה – המלוכה של צרפת. את המגש הראשון תומכות תשע כימרות. המגש מקושט ברקמת חוטי זהב ואבני חן. בין הכימרות פסלים של הלנה הקדושה המחזיקה את הצלב, המלך בולדווין השני, קיסר קונסטנטינופול שכשרביטו וכדור המלכות שלו בידו, ולואי הקדוש המחזיק את כתר הקוצים בידיו כאשר הוא יושב על כס מלכות שראשי אריות מהווים את מסעדי הזרועות שלו. מעל למגש הראשון עמוד מרכזי מעוטר בעלווה ועליו המגש השני, עליו נמצא קופסה המכילה את שריד הקודש. המגש השני מעוטר בנישות ובהן פסלי השליחים מתחת לחופות. מעל המגש השני נמצא כתר ועליו שושני פלר-דה-ליס משובצים באבני חן יקרות. הקופסה שתכנן ויולה-לה-דוק בסגנון נאו-גותי החליפה קופסה בסגנון קלאסי שנוצרה תחת שלטון נפוליאון בונפרטה עבור כתר הקוצים. הקופסה של ויולה-לה-דוק נבחרה כדי לכבד את "האדריכלות הלאומית" של צרפת, הלא היא האדריכלות הגותית.
מוזיקה
העוגב
ממוזער|250px|העוגב הגדול
אף כי מספר עוגבים הותקנו בקתדרלה לאורך השנים, הראשונים שבהם לא היו מתאימים למבנה. בקתדרלה היה עוגב מאז בנייתה, ויש תיעוד של עוגב בקתדרלה מהמאה ה-13. עוגב מתקדם ראשון הותקן בתחילת המאה ה-18 בידי קליקו (Cliquot). חלק מהצינורות המקוריים של קליקו בחטיבת הדוושות ממשיכים להישמע בעוגב גם היום, למעלה מ־270 שנה אחרי שהותקנו. העוגב שופץ ונבנה מחדש כמעט לחלוטין במאה ה-19 בידי אריסטיד קאוואייה-קול (Aristide Cavaillé-Coll). בתחילת 1989 נעשה שחזור נוסף בעוגב, שהסתיים ב־1992.
לעוגב הגדול של קתדרלת נוטרדאם יש 7,800 צינורות, 900 מהם מסווגים כהיסטוריים. העוגב בעל 109 משלבים, חמש מקלדות בנות 56 קלידים כל אחת ומקלדת דוושות בת 32 קלידים. בדצמבר 1992 הושלמה עבודת מחשוב העוגב, שכללה את חיבורו לרשת LAN מקומית.
משרת נגן העוגב של קתדרלת נוטרדאם נחשבת לאחת המשרות הנחשקות ביותר בתחום זה בצרפת, ביחד עם המשרה המקבילה בכנסיית סן-סולפיס בגדה השמאלית שבה נמצא העוגב הגדול ביותר של קאבאייה-קול. בין נגני העוגב הידועים ביותר של נוטרדאם נמנה לואי ויירן (Louis Vierne), שהחזיק בה בשנים 1900–1937. בתקופת כהונתו, שונה צבע האורגן של קאבאייה-קול, בייחוד בשנים 1902 ו-1932. פייר קושרו (Pierre Cochereau) הוביל שינויים נוספים (רבים מהם תוכננו בידי ויירן), כולל הפיכת הפעולה לחשמלית (בין השנים 1959-1963). הקונסולה המקורית של קאבאייה-קול הועברה למוזיאון הקתדרלה והוחלפה בקונסולה חדשה בסגנון אנגלו-אמריקני. שינויים נוספים כללו הוספת משלבים בין השנים 1965–1972, בייחוד בחטיבת הדוושות (פדלים); חיבור מחדש של תערובת המשלבים; וההוספה של 3 מעצורי קנים "en chamade". אחרי מותו הפתאומי של קושרו ב־1984 מונו 4 נגני עוגב לנוטרדאם ב־1985: ז'אן-פייר לגה (Jean-Pierre Leguay), אוליבייה לטרי (Olivier Latry), איב דברנה ( Yves Devernay) שמת ב־1990 ופיליפ לפבר (Lefévre). זה היה זכר למנהג מהמאה ה-18 שבו לקתדרלה היו 4 נגני עוגב רשמיים, כל אחד מנגן 3 חודשים בשנה.
ממוזער|250px|שמאל|פעמון במגדל הדרומי
בקתדרלה יש שלושה עוגבים: העוגב הגדול – העתיק שבעוגבי הקתדרלה המותקן מתחת לחלון הרוזטה המערבי, עוגב המקהלה – עוגב בן 30 משלבים שהותקן במאה ה-19 בבית המקהלה, ועוגב נייד, שתפקידו ללוות את המקהלה והזמרים.
פעמונים
בקתדרלה הותקנו פעמונים למן הקמתה. הם שימשו לצרכים ליטורגיים, לציון השעה וכן לקריאה למאמינים לבוא ולהתפלל. בעת השלמתה היו בקתדרלה שמונה פעמונים במגדל הצפוני, שני פעמונים גדולים במגדל הדרומי ושלושה פעמונים במגדל המצלב. בעת המהפכה הצרפתית נהרסו חלק מפעמוני הקתדרלה, שהורדו והותכו. הפעמון הגדול "עמנואל" ניצל מגורל זה.
הפעמון "עמנואל" הותקן במגדל הדרומי של קתדרלת נוטרדאם דה פארי ב־1685 ונחשב לאחד הפעמונים הגדולים והאיכותיים באירופה. הוא שוקל 13 טון, וענבלו שוקל 500 ק"ג. לפי ספרו הבדיוני של ויקטור הוגו אותו הניע קווזימודו, הגיבן המכוער ששימש כמצלצל פעמונים בקתדרלה ואהב את אסמרלדה היפה. מסופר שנשות פריז זרקו תכשיטי זהב וכסף אל כור ההתכה ובו נחושת רותחת, וצליל הפעמון נעשה לזך וטהור במיוחד. הפעמון צלצל מאות בשנים לציון מאורעות היסטוריים בחיי האומה הצרפתית.
במגדל הצפוני ארבעה פעמונים, שהחליפו את אלה שנהרסו והותקנו ב־1856 והם משמשים לקרוא לתפילות, ופעמון אנגלוס (Angelus – אנז'לי) המציין את השעה. ב־1867 הותקן קריון (פעמונה) המחובר לשעון מונומנטלי שנמצא בצריח. הפעמונה נמצאת במבנה הקתדרלה כדי שתישמע בפנים. הקריון לא פועל ומומחים לומדים את הנושא על מנת לשחזרו ולתקנו.
סביבת הקתדרלה
ממוזער|250px|הקתדרלה וסביבתה בסוף המאה ה-19
ממוזער|נקודת האפס ממנה מודדים מרחקים מפריז
קתדרלת נוטרדאם נמצאת בלב ליבה של העיר פריז, על האי איל דה לה סיטה שבמרכז נהר הסן. אף שהקתדרלה נבנתה על אי, היא מקושרת היטב למרקם העירוני של פריז באמצעות מספר גשרים ולכן התאימה לשמש כמרכזה ההיסטורי של העיר. סביב הקתדרלה היו בנויים בעבר בנייני מגורים, אשר נהרסו עם השנים. חלקה הדרומי וחלקה המזרחי של הקתדרלה פתוחים לכיוון הנהר וניתן אף לראות אותה מהגדה השמאלית (הדרומית) של הנהר, אך עד המאה ה-19 הוסתר חלקה התחתון של הקתדרלה על ידי בניינים אלו ורק חלקה העליון בלט על פני קו הרקיע. התבלטות צריחיה של הקתדרלה מעבר לקו הבניינים השכנים היה קיצוני יותר בימי הביניים, עוד טרם נבנו מבנים גבוהים נוספים בפריז. על כן שימשה הקתדרלה כנקודת ציון עירונית ברורה מאוד שנראתה מרחוק, וסימנה את מרכז העיר. סביב הקתדרלה היו רחובות צרים ובהם מסחר ובנייני מגורים (נשאר רחוב רק בצידה הצפוני), אשר לא איפשרו לראות את כל הקתדרלה במבט מהרחוב. מסיבה זו נתפשה הנוטרדאם, בייחוד עם פסלי הגרוטסק והגרגוילים המקיפים אותה, כמבנה מפחיד ואפוף מסתורין. הכיכר שבחזיתה המערבית של הקתדרלה הייתה מרחב פתוח עוד מימי הביניים, וממנה נראתה החזית הראשית במלוא הדרה. בכיכר זו היה מתקיים שוק, והיא היוותה את החלל הציבורי החשוב ביותר של פריז באותה עת. עד היום מצויה בכיכר נקודה מובלטת בריצוף המכונה "נקודת האפס" ("Point zéro"), והיא נחשבת לקילומטר אפס, ממנו נמדדים המרחקים לכל רחבי צרפת. נקודה זו שהייתה אבן המילין ההיסטורית מופיעה עד היום כנקודת ציון רשמית של מרכז העיר בכל המפות. על פי אמונה עממית, כל מי שעומד מעל נקודת האפס בהכרח עוד יחזור לפריז.
קתדרלת נוטרדאם בתרבות
קתדרלת נוטרדאם נחשבת לפנינה אדריכלית וכאב־טיפוס של האדריכלות הגותית. היותה אחת מהמבנים הגותים הראשונים באירופה ששילב את רוב המאפיינים הגותיים, ועוד בדרגה גבוהה של גימור, הפכו אותה לסמל. עד להקמת מגדל אייפל הייתה הקתדרלה המבנה הגבוה בפריז, ומגגה נשקף נופה של העיר.
בעקבות המהפכה הצרפתית ועלייתו של נפוליאון החל בצרפת, ובייחוד בפריז, גל של הריסת ארמונות וכנסיות, כנקמה ב"שלטון הישן" של האצולה והכמורה. הנוטרדאם, בשל מעמדה הרם, הצליחה לשרוד גל זה.
הנוטרדאם כיכבה בספרו הנודע של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם", ספר שהקנה לה פופולריות רבה בקרב הציבור הרחב ואף ביטל תכנונים של מהנדסי פריז להרסה. ויקטור הוגו היה ממובילי תנועת התחייה הגותית וקרא לשמר את הקתדרלות העתיקות ורבות ההוד. מאמצי השימור שלו נשאו פרי והיוו גורם מכריע בהישרדות המבנים הגותיים, שעד המאה ה-18 זכו לבוז בתור מבנים מפלצתיים מעידן ישן וחשוך. הקתדרלה הייתה זירת ההתרחשות העיקרית בעיבוד האנימציה לסיפור "הגיבן מנוטרדאם" של חברת וולט דיסני, ואף לקחה חלק פעיל בעלילה. הקתדרלה בסרט סימלה קדושה, מוסר וחמלה.
ממוזער|250px|קתדרלת נוטרדאם כפי שהיא מופיעה במשחק המחשב Assassin's Creed Unity.
מאז הופיעה הנוטרדאם במספר רב מאוד של סרטי קולנוע, ביניהם סרט האנימציה "הגיבן מנוטרדאם" של חברת וולט דיסני, במחזמר "נוטרדאם דה פארי" ואף במספר משחקי וידאו וכן במשחק לוח בשם "נוטרדאם". בסרט "ואן הלסינג" הגיבור הורג בפנים את מר הייד. בעיירה ספרינגפילד בסדרה "משפחת סימפסון" ישנה קתדרלה שהיא העתק מצויר של נוטרדאם.
הקתדרלה הופיעה במשחק המחשב Assassin's Creed Unity ודגם תלת-ממדי מפורט שלה נוצר לאחר מחקר ממושך של שנתיים. אחרי השריפה ב-2019 הודיע מפתחת המשחק, חברת יוביסופט שהיא תעמיד לרשות המשחזרים את התוכניות והמודלים של הקתדרלה שיצרה בשביל המשחק וכן תרמה כסף לשחזור.
650px|מרכז|ממוזער|פסלי גרוטסק ופנורמה של פריז ממרפסת הנוטרדאם
גלריית תמונות
ראו גם
קתדרלה
אדריכלות גותית
אמנות גותית
ימי הביניים
הגיבן מנוטרדאם
קישורים חיצוניים
ממוזער|250px|קתדרלת נוטרדאם דה פארי
מידע על הקתדרלה ותמונות, באתר Structurae.de
אתר קתדרלת נוטרדאם לילדים – מתוך האתר הרשמי
מידע ותמונות על הקתדרלה
תיאור פואטי של הקתדרלה, באתר Gothic Earthlore
תמונות ומידע על הקתדרלה
Notre Dame de Paris – מצגת תמונות מלווה בקריינות, ביוטיוב
Notre-Dame de Paris – The Gothic Cathedral, גלריית תמונות בפליקר
תמונות ב־PBase
דגם תלת-ממדי, ב־Google SketchUp
מבט אווירי: גוגל, ויקימפיה
מפת רחובות: מולטי-מפה
מידע לתייר
Historian Uses Lasers to Unlock Mysteries of Gothic Cathedrals, נשיונל ג'יאוגרפיק, 22 ביוני 2015
Notre Dame rises again, נשיונל גאוגרפיק, 2022
מאמר מאויר כיצד תשוחזר קתדרלת נוטרדאם דה פארי, נשיונל גאוגרפיק, 18 בינואר 2022
הערות שוליים
נוטרדאם (פריז)
קטגוריה:פריז: כנסיות
קטגוריה:הרובע הרביעי של פריז
קטגוריה:מרים, אם ישו
קטגוריה:פריז: מבנים היסטוריים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
| 2024-10-10T12:04:21
|
ז'אן ד'ארק
|
ז'אן ד'ארק (בצרפתית: Jeanne d'Arc; 1412 – 30 במאי 1431), הידועה גם בכינויים הבתולה מאורליאן והעלמה מאורליאן, הייתה מצביאה צרפתייה אשר מילאה תפקיד מפתח בתהליך שחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים במאה ה-15.
כחלק ממילוי תפקידה זה היא לבשה שריון ובגדי גבר ופיקדה על כוחות בצבא מלך צרפת, אשר השתתפו באופן פעיל במלחמה נגד האנגלים. בין הישגיה הצבאיים היה שחרור אורליאן מהמצור האנגלי. היא נשבתה בקרב לשחרור העיר קומפיין ונשפטה בידי אינקוויזיציה אנגלית בעוון כישוף, קשרים עם השטן ואישומים נוספים. היא נמצאה אשמה במשפט והועלתה על המוקד בעיר רואן. התנופה שנוצרה בעקבות ניצחונותיה סחפה את צרפת לניצחון במלחמה כולה. ז'אן ד'ארק נחשבת לגיבורה לאומית צרפתייה, לאייקון פמיניסטי, ולמיתוס מכונן בתרבות הצרפתית. כמו כן היא הוכרה כקדושה של הכנסייה הקתולית.
רקע היסטורי
צרפת של סוף המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15 הייתה זירת סכסוכים ומלחמות בין האצילים הרבים ששלטו באזוריה השונים. דבר זה הביא עליה הרס כלכלי וחולשה צבאית. מלך אנגליה, אדוארד השלישי, ניצל חולשה זו ודרש לעצמו את כתר צרפת שהגיע לו, לדעתו, בירושה. באותה עת מלך בצרפת שארל השישי, אדם חלש אשר ב-25 שנות מלכותו האחרונות סבל ממחלת נפש ומאי יכולת שליטה מעשית. חולשתו ובגידת חלק מאציליו שעברו לצד האנגלים, הביאו, בסופו של דבר להסכם טרואה (Troyes), אשר לפיו צאצאו של אדוארד השלישי, הנרי החמישי, מלך אנגליה יישא לאישה את בתו של מלך צרפת, קתרין, יהפוך ליורש עצר גם של צרפת ויהיה למלך צרפת אחר מותו של שארל השישי.
אך לשארל השישי היה דופן (יורש עצר) משלו, שארל השביעי, שנולד מאשתו איזבו מבוואריה. בחצר מלכותו אמרו שהדופן אינו בנו של המלך אלא ממזר של המלכה עם הדוכס מאורליאן, אחד ממאהביה. כאשר מאהב זה נרצח על ידי הדוכס מבורגונדי, צרפת התחלקה לשני מחנות: מחנה בורגונדי – שעבר לצד האנגלים, ומחנה ארמניאק – שנשאר נאמן למלך צרפת ולדופן שלו. גם המלכה איזבו עברה למחנה הבורגונדי, והפכה למאהבת של דוכס בורגונדי.
בינתיים הוחלט על אירוסיו של הדופן הצעיר שארל השביעי בן ה-10 למארי מאנז'ו בת ה-9, בתה של מלכת אנז'ו, יולנדה . המלכה יולנדה לקחה תחת חסותה ושמירתה את חתנה הילד, טיפלה בו והקנתה לו חינוך כאילו הייתה אימו. דבר זה הביא ליריבות קשה ולשנאה בין המלכה איזבו, שרצתה שבנו של מלך אנגליה יירש את כתר צרפת (לפי הסכם טרואה), ובין המלכה יולנדה שחפצה שהדופן שארל השביעי, ארוס בתה, יירש את הכתר.
בשנת 1422 מתו הנרי החמישי, המיועד להיות מלך צרפת, וגם שארל השישי המטורף. בנם של הנרי וקתרין היה עדיין תינוק ושארל השביעי לא יכול היה להימשח למלך בגלל הסכם טרואה. כך נוצר מצב שבו צרפת הייתה ללא מלך במשך מספר שנים. שארל השביעי נדד עם חצרו מעיר לעיר, מראה יותר התעניינות במסיבות והוללות מאשר בכס המלוכה, אך גם חי בפחד מתמיד שיירצח על ידי אויביו הבורגונדים או האנגלים. על רקע היסטורי זה הופיעה ז'אן ד'ארק.
מקור שמה
על אף שהשם מאוית כיום d'arc עם אפוסטרוף אחרי ה-d המצביע על שייכות, כביכול ז'אן מארק או של ארק, הרי שמקור הדבר בטעות. אין מקום שנקרא Arc ומכל מקום ז'אן לא הגיעה ממקום בשם זה. למעשה Jacques Darc היה שם אביה והוא מתועתק גם בצורות Dars, Day, Darx, Dare, Tarc, Tart או Dart. הכינוי של ז'אן בתקופתה היה la Pucelle (הבתולה). אולם בעת המשפט שערכו לה האנגלים היא נדרשה לספק שם משפחה. כיוון שלפי עדותה מעולם לא היה לה שם משפחה, נעשה שימוש בשם אביה, Darc. בהיעדר כתיב רשמי מחייב, ככל הנראה כבר מן המאה ה-16 היו שסברו שהאות D במילה Darc מרמז על שייכות וכך תורגם לעיתים השם לשפות שונות, בהן לאנגלית (למשל פעם אחת במחזה הנרי השישי, חלק ראשון, מערכה חמישית, תמונה 4: Joan of Arc על אף שלרוב היא מכונה שם Pucelle). עם החלת כתיב צרפתי רשמי מחייב במאה ה-19 הפך השם ל-d'Arc.
חייה
ראשית חייה
שמאל|ממוזער|200px|הבית בו נולדה ד'ארק שמשמש כיום כמוזיאון
ז'אן ד'ארק נולדה בכפר דומרמי , על גבול לורן-שמפאן-ארדן, למשפחת איכרים פשוטה בעלת אמונה דתית חזקה שראתה עצמה נאמנה לכתר הצרפתי. לפי החלוקה הפאודלית, הכפר היה שייך למשפחת האצולה בורלמון, אך האזור כולו היה רכושו של הדוכס של באר, שהיה בעל אוריינטציה אנגלית-בורגונדית, אף על פי שבאופן פורמלי הדוכסות הייתה חלק מצרפת השייכת למלך צרפת. בעת ילדותה של ז'אן סבל אזור דומרמי מפגיעות ומהרס רב כתוצאה ממלחמות פאודליות בין אצילים שונים תומכי האנגלים או הצרפתים. לפי החינוך שקיבלה מהוריה, ז'אן ראתה באנגלים ובבני בריתם הבורגונדים גורמי אסונות. היא האמינה כי רק המלך שארל השביעי, בעזרת האל, יוכל לגאול את האנגלים ואת צרפת כולה מהאסון הנמשך זה עשרות שנים.
בגיל 13 החלה ז'אן, לטענתה, לשמוע את קולותיהם של המלאך מיכאל, קתרינה הקדושה ומרגרטה הבתולה הקדושה. היא טענה שהקולות בישרו לה שהיא נבחרה לשחרר את ארצה מהכיבוש האנגלי ולסייע לדופן לרשת את כתר צרפת. לפי עדותה מאוחר יותר, קדושים אלו פנו אליה בשם "ז'אן הקטנה, הבתולה, ילדת האל". בעקבות שיחות אלו נשבעה ז'אן להישאר בתולה ולא להינשא לגבר "עד שהאל יחליט אחרת". חוקרים סבורים שהסיבה להופעתם של קדושים אלו היא הימצאות פסל של מרגרטה הקדושה בכנסייה בדומרמי, והיותו של המלאך מיכאל הפטרון של הדופן. בחלוף הזמן, הופיעו הקדושים לעיתים קרובות יותר ויותר, דוחקים בה לפנות למפקד הצבא רובר דה בודריקור , לבקש את עזרתו ולהגיע במהרה למקום שם יושב שארל השביעי. אך מפקד הצבא שאליו פנתה לעג לה ושלח אותה לביתה. בביתה הצליחה להתחמק מנישואים שאביה החליט לכפות עליה.
גיוס הצבא ושחרור אורליאן
300px|ממוזער|שטחי השלטון של הצרפתים ׁ(כחול) ושל האנגלים ובעלי בריתם הבורגנדים (אדום) בשנת 1435
כשנה לאחר שחזרה לביתה, ברחה ז'אן ד'ארק שוב לטירתו של האביר בודריקור ודרשה ממנו ליווי לחצרו של שארל השביעי כדי להכתירו למלך. גם הפעם האביר לא שוכנע מדברי הנערה, אך לאחר מספר חודשים של התלבטות, ואחרי שהכומר המקומי קבע שז'אן אינה שליחת השטן, שינה בודריקור את דעתו ושלח אותה לחצרו של הדופן שנמצא באותה עת בעיר שינון (Chinon).
ביום ראשון 6 במרץ 1429 הגיעה ז'אן בת ה-17 לשינון והתקבלה אצל שארל השביעי. שארל החשדן הורה לאחד מאנשי חצרו להתחזות כאילו הוא המלך, אולם ז'אן זיהתה כי לא המלך עומד לפניה ושבה ודרשה לראות את שארל. כששארל הופיע היא הודיעה לו שנשלחה על ידי האל לכבוש את אורליאן ולהביאו לעיר ריימס ושם להכתיר אותו למלך בקתדרלה שבה הוכתרו מלכי צרפת בעבר. אחר כך לחשה באוזנו סוד, שגרם לשארל להשתכנע שיש דבר מסתורי ומיוחד בנערה זו. ליתר ביטחון, עברה ז'אן בדיקה של נשות חצר שמונו על ידי המלך, ואלו קבעו שאכן ז'אן היא אישה וגם בתולה. בנוסף, נשלחה לעיר פואטייה שם עברה חקירה יסודית על ידי המלכה יולנדה ומספר אנשי דת חשובים, וגם שם לא נמצא דבר נגדה. לאחר מכן, היא חזרה לשארל, שהעניק לה שריון לבן (ללא שום סמל מצויר עליו), והיא ביקשה שיביאו לה את החרב הקבורה מתחת למזבח של כנסיית קתרינה הקדושה. בהוראת המלך התבצעה חפירה מתחת למזבח ושם נמצאה, להפתעת החופרים, חרב שעליה חרוטים 5 צלבים, וזו הובאה לז'אן. ז'אן ביקשה גם שיציירו לה דגל מיוחד בעל רקע לבן ופרחי לילך (סמל של מלכי צרפת) ועליו יש לצייר בצד אחד את האל המחזיק את העולם בידיו עם המילים "ישו מריה" ובצד השני מלאך המחזיק בהערצה פרח לילך. כך יצאה ז'אן ד'ארק, רכובה על גבי סוס, הדגל בידה האחת והחרב בידה השנייה, בראש צבא צרפתי שהמלך העמיד לרשותה.
ממוזער|לכאורה ציור של ז'אן דארק מסוף המאה ה-15, אך ציור זה ככל הנראה זיוף.
ב-29 באפריל 1429 הצליחה ז'אן להיכנס לעיר אורליאן הנצורה על ידי האנגלים. ב-1 במאי יצאה מהעיר לכיוון עמדות האנגלים הצרים, ועד 9 במאי הצליח הצבא הצרפתי בפיקודה להסיג את הכוחות האנגלים ולהסיר את המצור מעל העיר. בעקבות ניצחון זה זכתה ז'אן למעמד מיסטי בקרב החיילים.
כבר בתחילת דרכה התגלעו חילוקי דעות בין ז'אן ד'ארק וחלק מאנשי הצבא הבכירים והוותיקים. מחד, דחקה ז'אן למלחמה מתמדת עד גירוש האנגלים משטח צרפת, ביודעה שהאל עצמו עומד לימינה, ומאידך, אנשי הצבא היו מודעים לבעיות הלוגיסטיות של לוחמה כוללת ותמכו במלחמה מקומית, לפי הצורך והיכולת, בכריתת בריתות ובדיפלומטיה. קצינים רבים גם חשו אי-נוחות מקבלת פקודות מפי אישה. אך ז'אן, בראש הצבא על שריונה ודגלה הלבן, הצליחה להפיח רוח לחימה ומוטיבציה גדולה בלב החיילים הצרפתים, ובפיקודה כבש הצבא מספר יישובים ומצודות לאורך הנהר לואר.
בחלוף הזמן ביקשה ז'אן ד'ארק מהמלך שארל להצטרף לקרבות, אך המלך העדיף לשלוח לה עוד כמה מאציליו יחד עם חייליהם. כתוצאה מכך גדל צבאה של ז'אן. עם זאת, התחזקו בצבא חוסר משמעת ואנדרלמוסיה, שהקשו על ז'אן ד'ארק לפקד על הצבא. למרות זאת המשיכה ז'אן בניצחונותיה וערים נוספות נכבשו מחדש על ידי הצרפתים. האזרחים המשוחררים ראו בז'אן ד'ארק קדושה ועושה נסים וקיבלו אותה בהתאם. חצר המלכות של שארל השביעי נשארה רחוק מהקרבות, עסוקה במסיבות, ניאוף וחתרנות חצר זולה, ונראתה כפויית טובה לז'אן המשחררת את אדמותיה מעול הכיבוש.
בינתיים, ביקשו האנגלים מהמלך-ילד האנגלי הנרי השישי להגיע מהר לפריז, שם הוא נמשח למלך צרפת בבזיליקת סן-דני. לבסוף הסכים שארל לעלות יחד עם ז'אן ולכבוש את העיר ריימס, מאחר ששם התכוונה להכתיר את שארל השביעי למלך צרפת האמיתי (בקתדרלת נוטרדאם שבריימס הומלכו רוב מלכי צרפת). כאמור, שארל, התרחק מלוחמה והעדיף לנהל משא ומתן עם הערים הבורגונדיות התומכות באנגלים, בהן ריימס, מאשר לכבוש אותן בקרב, כפי שחפצה ז'אן ד'ארק. על כן המסע לריימס ארך זמן רב, הצבא הצרפתי הלך ונחלש, וחלק מהחיילים ערקו וחזרו לבתיהם. לבסוף הם הגיעו לריימס, ז'אן הכתירה את שארל למלך צרפת בטקס מפואר, שתואר רבות בספרות ימי הביניים. ז'אן ד'ארק עצמה קיבלה ממלך צרפת החדש תואר אצולה.
השבי, המשפט וההוצאה להורג
שמאל|ממוזער|200px|פסלה של ז'אן ד'ארק בקתדרלת נוטרדאם בפריז.
שמאל|ממוזער|200px|המגדל שבו הוחזקה לפני המשפט. היא הייתה כלואה בקומה העליונה, ונסתה לברוח ממנו דרך החלון בקפיצה
המלך שארל ההססן ורודף התענוגות הסתפק בהישג שהושג עד להכתרתו והעדיף לנהל משא ומתן עם האנגלים והבורגונדים מאשר להילחם נגדם. לבסוף, הוא גם חתם על הסכמים שבהם התחייב לא לנסות לכבוש ערים נוספות צפונית לנהר הלואר ולהמשיך במשא ומתן עם האנגלים. הסכמים אלו גרמו לכך שבמשך 20 שנה נוספות, צפון צרפת נשארה כבושה בידי האנגלים. ז'אן ד'ארק לא אהבה התנהגות זו, בייחוד כאשר המשיכה לעבור מעיר לעיר, את חלקן היא כובשת וחלקן נכנעות לפניה. היא טענה בפני שארל שהכתרתו לא תהיה שלמה אלא אם יוכתר בפריז, בירת צרפת, בכנסיית סן דני, כאשר על ראשו כתרו של המלך הצרפתי הגדול מן העבר, קרל הגדול. האנגלים חששו שזאת תהיה המטרה הבאה של ז'אן ועל כן מיהרו והביאו חיילים רבים לפריז וביצרו את חומותיה. בהתחלה סירב שארל להמשיך במלחמה ואף סיכם עם ערים נוספות שאם יישבעו לו אמונים הוא יוותר על כיבושן. ואמנם, כדי להינצל ממלחמה הערים נשבעו לו אמונים, אך למעשה נשארו נאמנות לדוכס מבורגונדי ולאדוניו האנגלים.
לבסוף הצליחה ז'אן לשכנע את המלך לצאת יחד עמה ולכבוש את פריז. זמן קצר לפני הקרב, הכתה ז'אן בחלקה הקהה של חרבה שתי יצאניות שבילו עם החיילים, אך החרב שבידה, החרב של קתרינה הקדושה, נשברה. היא ראתה בזאת סימן מבשר רעות. הקרב על פריז היה קשה מאוד ובסופו נוצחו הצרפתים וחויבו לסגת. המלך שארל התנגד לניסיון כיבוש חוזר והעדיף לחזור לחצרו ולהמשיך במשא ומתן האין סופי עם הבורגונדים. בלית ברירה הצטרפה אליו ז'אן. רבים מהאצילים וחייליהם עזבו את הצבא וחזרו לבתיהם, חלקם עקב אכזבה מז'אן וחלקם עקב אכזבה מהמלך. ז'אן ניסתה לכבוש עיר נוספת של הבורגונדים, העיר לה שריטה אך חייליה המעטים, הרעבים וחסרי המשכורות שוב נוצחו ונאלצו לברוח.
לאחר מספר חודשי חוסר מעש בחצרו של שארל, במהלכם כבשו האנגלים מחדש חלק ניכר מהערים הצרפתיות, החליטה ז'אן לחזור לשדה הקרב עם מספר קטן של 500 חיילים צרפתים נאמנים לה. לאחר מספר הצלחות מינוריות, של כיבוש עיירות קטנות, היא ניסתה לכבוש מחדש את העיר קומפיין, שבעבר שוחררה על ידה, אך שבה ונפלה בידי דוכס בורגונדי. בקרב זה הובסו חייליה והיא נשבתה בידי הדוכס ב-22 במאי 1430.
בישוף בווה פייר קושון , תומך האנגלים, ביקש לנקום בז'אן ד'ארק, מאחר שגירשה אותו מעירו ריימס שנה לפני כן, אך שוביה דרשו תמורתה כסף רב. לחלופין עלה בידו לגרום לכך שהמלך האנגלי הנרי השישי (שהיה אז בן תשע), שנמשח בשעתו למלך צרפת בפריז, יקנה אותה מידי שוביה ויעביר אותה אליו לחקירת האינקוויזיציה. לפי חוקרים בני ימינו, השובים פנו גם למלך שארל השביעי בהצעה "לקנות" את ז'אן, אך המלך התעלם מהצעה זו, מאחר שז'אן הפכה עבורו לעול, שחייב אותו להשתתף במלחמות במקום לשבת בשלווה עם אנשי חצרו.
הדוכס מבורגונדי, שהיה כעת העוצר במקומו של הילד הנרי השישי, רצה בעסקה זו לא רק כדי שז'אן תוצא להורג, אלא גם כדי שהכנסייה הנוצרית תקבע שהיא הייתה שליחת השטן ולא שליחתו של ישו, ועל ידי כך תהפוך גם הכתרתו של שארל השביעי לבלתי חוקית. בינתיים ז'אן נאסרה בראשו של מגדל גבוה. לאחר מספר חודשים החליטה לקפוץ מחלון המגדל ולהתאבד, אך לדבריה, קולה של קתרינה הקדושה אסר זאת עליה והבטיחה לה שישו עצמו יציל אותה. למרות זאת היא קפצה מראש המגדל ולתדהמת כולם רק נשרטה קלות.
לאחר ניסיון ההתאבדות הועברה ז'אן לפריז לידיו של קושון והאינקוויזיציה. על מנת להבטיח שז'אן תימצא אשמה ותוצא להורג, הובטח לקושון להתמנות לארכיבישוף של העיר הגדולה רואן בנורמנדי, שם החל המשפט הגדול נגד ז'אן ב-21 בפברואר 1431. אחד הסיפורים שמספרים עליה הוא כי כשהלכה לרחוץ את גופה, שומריה גנבו את בגדיה ושמו במקומם בגדי גבר, כדי שתיאלץ ללבוש אותם וכך להפר את שבועתה. המשפט נמשך ימים רבים וכלל חקירות ארוכות (הפרוטוקולים המקוריים של החקירות שרדו עד ימינו) ואיומים לעבור עינויים אם לא תודה בכך ששיקרה בנושא קולות הקדושים ואם לא תסכים ללבוש בגדי אישה במקום בגדי חייל שהמשיכה ללבוש גם בכלא. ז'אן סירבה לעשות זאת כמעט לכל אורך המשפט. שופטיה מצאו אותה אשמה בכל, כולל כישוף, קשרים עם השטן, לבישת בגדי גבר ומשיחת מלך כופר. לאחר הקראת פסק הדין נאמר לה שאם תודה היא לא תועלה על המוקד. ואכן ז'אן הודתה בכל האשמות, אך יומיים לאחר מכן, שבה ללבוש את בגדי החייל והתכחשה להודאתה באשמה. היא הובאה לאחת מכיכרות רואן, בה נבנה מוקד מיוחד וגבוה מאוד כדי שהאש תימשך זמן רב, והיא נשרפה בעודה בחיים ב-30 במאי 1431.
זיכויה מאשמה
כחצי שנה לאחר מותה של ז'אן נמשח שוב הנרי השישי למלך האמיתי של צרפת בכנסיית נוטרדאם שבפריז, ואילו שארל השביעי הוכרז כמלך לא חוקי, שהומלך על ידי מכשפה. אך בתקופה זו שינה שארל את מנהגו ושלח שוב את צבאו לקרב נגד האנגלים. במשך מספר שנים הוא כבש בהדרגה את רוב צרפת מידי האנגלים. ב-1436 פריז מרדה באנגלים, פתחה את שעריה בפני שארל והכירה בו כמלך החוקי של כל צרפת. ב-1441 כבש שארל את רואן, שם התבקש על ידי משלחת אזרחים לבטל את פסק הדין נגד ז'אן ד'ארק. הוא לא רצה לקחת זאת על עצמו וביקש מהאפיפיור ניקולאוס החמישי לזכות את ז'אן. האפיפיור משך את העניין במשך חמש שנים מפחד להיחשב לאוהד צרפת או אויב אנגליה. כאשר מת ניקולס מונה אפיפיור חדש בשם קליקסטוס השלישי שפתר את הבעיה על ידי כך שביטל את גזר הדין לפי בקשת בני משפחת ד'ארק, וכך נמנע מלהסתבך פוליטית עם אנגליה.
ב-1453 נכבשה בורדו, העיר האחרונה שבידי האנגלים וצרפת חזרה כולה לידי שארל השביעי. הוא המשיך בחיי השעשועים ותענוגות בחצרו, מוקף מאהבות ואנשים מושחתים. הוא מת ב-1461 מחולשה וחוסר מזון, לאחר שבמשך זמן רב סירב לאכול, מפחד שבנו, הדופן (יורש העצר) לואי ה-11, מנסה להרעילו.
עם ביטול אשמתה של ז'אן הוכרז הארכיבישוף קושון, שבינתיים מת, כאשם במשפט שקר. גופתו הוצאה מקברה והושלכה לתעלת ביוב.
במשך מאות שנים התלבטה הכנסייה הקתולית בנושא "ז'אן ד'ארק": אם היא לא הייתה אשמה בדבר, כפי שקבע האפיפיור, מכאן שדבריה, כי קדושים נוצריים דברו עמה והדריכו אותה, הם אמת. ועל כן הכנסייה והאנקוויזיציה הקדושה טעו בעניינה. רק לקראת סוף המאה ה-19, כאשר הכנסייה הקתולית ביטלה רשמית את האינקוויזיציה, הוחל שוב דיון בנושא ז'אן ד'ארק. הכנסייה הכירה בז'אן ד'ארק כדוברת אמת והיא הוכרזה מבורכת ב-1909 על ידי האפיפיור פיוס העשירי. ב-1920, כמעט 500 שנה לאחר מותה, הוכרזה כקדושה על ידי האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר.
הנצחה
פסל מוזהב שלה ניצב בפריז, ברחוב ריבולי, מול הקצה הפתוח של ארמון הלובר.
דוגמאות נוספות להנצחתה בפיסול הן פסלו שעיצב פרנסואה רוד במוזיאון לוקסמבורג בפריז, ופסלה של אנה הנטינגטון בריבר סייד פארק בניו יורק.
הכיכר ברואן שם נשרפה ז'אן ד'ארק היא היום מוקד לעליה לרגל ולביקור תיירים, שם הוקמה כנסייה קטנה לכבודה ומוזיאון.
האסטרואיד 127 Johanna קרוי על שמה.
לפי מפקד בעיתון "לה פריזיין" בצרפת פעלו בשנת 2017 384 בתי ספר הנקראים על שם ז'אן ד'ארק.
דמותה בתרבות
350px|ממוזער|שמאל|פסלה של ז'אן ד'ארק במרכז הכיכר בעיר העתיקה של אורליאן
שמאל|ממוזער|160px|חתימתה של ז'אן ד'ארק
ז'אן ד'ארק הונצחה באופן נרחב בספרות ובאמנות.
המחזאי הגרמני פרידריך שילר הקדיש לה את מחזהו הבתולה מאורליאן, המלחינים ג'וזפה ורדי ופיוטר איליץ' צ'ייקובסקי כתבו את האופרות ג'ובאנה ד'ארקו והעלמה מאורליאן, המבוססות שתיהן על סיפורה, ג'ורג' ברנרד שו כתב את סיינט ג'ואן, הפילוסוף וולטייר כתב את הפואמה הבתולה מאורליאן והסופר האמריקני מארק טוויין כתב את זיכרונותיה האישיים של ז'אן ד'ארק.
ז'אן ד'ארק מוזכרת בספרי הסדרה "הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות", השני ("הקוסם"), השלישי ("אשת הכשפים") הרביעי ("הידעוני"), החמישי ("הבוגד") והשישי ("האשפית").
כמו כן הבמאי קארל תאודור דרייר יצר ב-1928 את הסרט ז'אן ד'ארק שמבוסס על משפטה.
ז'אן ד'ארק מופיעה כדמות משנה בספר "גבירת הנהרות" מאת פיליפה גרגורי.
הסדרה "ג'ואן מארכדיה" נכתבה בהשראת סיפורה של ז'אן ד'ארק. הסדרה מגוללת את קורותיה של נערה שאלוהים נגלה אליה דרך עוברי אורח ואנשים מחיי היומיום שלה.
ב-1999 יצא סרטו של הבמאי הצרפתי לוק בסון, "ז'אן ד'ארק", בו מגלמת השחקנית והדוגמנית מילה יובוביץ' את תפקיד הגיבורה.
הזמרת מדונה הנציחה אותה בשיר "Joan Of Arc" באלבומה "Rebel Heart" מ-2015 ובקליפ ל"Dark Ballet" מהאלבום "Madame X" ב-2019. היא נזכרת בשיר של הסמית'ס Bigmouth strikes again במילים "עתה אני יודע איך ז'אן דארק הרגישה/כשהלהבות עלו סביבה".
באלבום Songs of Love and Hate של לאונרד כהן, ז'אן מוזכרת פעמיים. פעם אחת בתור אישה שעוברת בשדה הקרב ומנחמת חיילים פצועים, בשיר "Last Year's Man", ובפעם השנייה בשיר האחרון באלבום, "Joan on Arc", שמדבר על מותה בשריפה.
קישורים חיצוניים
ז'אן ד'ארק – מכשפה או קדושה? הרצאה מאת ד"ר אלון קליבנוב באתר פרנקופילים אנונימיים.
ז'אן ד'ארק
פרוטוקולי המשפטים שנערכו לז'אן ד'ארק: משפט האישום מ-1431 ומשפט הטיהור מ-1456
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי צבא צרפתים
קטגוריה:דת, מסדרים ותנועות דתיות בימי הביניים
קטגוריה:מלחמת מאה השנים: אישים
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בפקודת הכנסייה הנוצרית
קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג בצרפת
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג באשמת כישוף
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג בשרפה
קטגוריה:קדושות נוצריות
קטגוריה:לוחמות קרוסדרסריות
קטגוריה:ילידי 1410
קטגוריה:נפטרים ב-1431
קטגוריה:דמויות ביצירות שייקספיר
| 2024-10-17T18:43:52
|
קתדרלה
|
ממוזער|250px|שמאל|קתדרלת נוטרדאם דה פריז שנבנתה בסגנון גותי היא אחת הקתדרלות המפורסמות ביותר בעולם.
ממוזער|250px|שמאל|קתדרלת קלן הגותית בקלן, גרמניה. בנייתה החלה במאה ה-13 והסתיימה רק ב-1880. חזיתה בת שני הצריחים התמירים היא הגדולה בעולם.
קָתֶדְרָלָה (בלטינית: Cathedrālis, Cathedrāle; מהמילה היוונית Καθέδρα, קָתֶדְרָה), היא כנסייה נוצרית המשמשת מושב לבישוף (הגמון) שהוא הרועה הרוחני של הקהילה הטריטוריאלית (דיוקסיה). הקתדרלה לרוב היא מבנה גדול ומפואר, שניצב רם ונישא, בדרך כלל בכיכר העיר. הבנאים והאמנים שבנו את הקתדרלות התייחסו למעשה ידם כאל יצירת "עיר האלוהים" שמורכבותה הגדולה מקפלת בתוכה משמעות תאולוגית עמוקה בנוגע לעולם שברא אלוהים. בתקופה הגותית שיקפו גם העיטורים האומנותיים שבה (פיסול, תבליטים וחלונות ויטראז') תפיסה תאולוגית מורכבת ושיטתית. הקתדרלה היוותה פעמים רבות את המרכז של חיי העיר, ופארה שיקף את יוקרת העיר בה היא נמצאה.
הקתדרלה כמוסד
ממוזער|250px|שטפנסדום בווינה, הקתדרלה החשובה ביותר באוסטריה
שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת אליהו הנביא בחיפה, מרכז העדה המלכיתית בישראל
המילה "קתדרלה" היא קיצור של "כנסייה קתדרלית" שנקראת כך על שם הקתדרה (בלטינית: כיסא, ביוונית עתיקה: מושב) – מושב הבישוף (הגמון), כומר בכיר הניצב בראש דיוקסיה (בישופות) נוצרית.
בקתדרלה עצמה ישבו הבישוף והקנוניציה – מועצת הבישוף – שניהלו את ענייני הבישופות וכן רבים מענייניה האזרחיים של העיר או הרובע בשליטתם. בעיר יכולה להיות אך ורק קתדרלה אחת משום שעיר אינה יכולה להיות מחולקת בין שתי קהילות טריטוריאליות דיוקסיות ולפיכך אין יכול לכהן בה יותר מבישוף אחד. אם הבישוף עוזב את הקתדרלה ומעתיק את מושבו לכנסייה אחרת, מאבדת הקתדרלה את תוארה והכנסייה האחרת זוכה בו.
צמוד לקתדרלות נפתחו בתי ספר קתדרליים שהכשירו אנשים בשבע האמנויות החופשיות (דקדוק, דיאלקטיקה, רטוריקה, לוגיקה, גאומטריה, מוזיקה, אסטרונומיה ואריתמטיקה) ואת החכמים שבהם – גם בפילוסופיה ותאולוגיה.
במקומות רבים הייתה הקתדרלה חלק ממנזר וצמוד אלה היו מבני מנזר כגון קלויסטר בהם שהו נזירים שטיפלו בענייני הקתדרלה.
בגלל חשיבותן קתדרלות רבות זכו למבנים מפוארים בעלי ייחוד ארכיטקטוני. עם זאת, המושג "קתדרלה" מבטא את תפקידן לא את המראה הארכיטקטוני.
היסטוריה
הקתדרלות נבנו עוד מהמאה השמינית לספירה. אז גם הוחלט שהן יהיו מקום מושבו של הבישוף המקומי ולכן ימוקמו רק במרכזי הערים ולא בכפרים. באנגליה לא מומש צו זה שכן בישופים התארגנו לפי שבטים ולא לפי אזורים גאוגרפים, ובתקופה שקדמה לכיבוש הנורמני היו בה מעט ערים. ברם, בשנת 1075, התכנסה מועצה בלונדון והוחלט לממש את הצו.
היסטוריה אדריכלית
ממוזער|250px|שמאל|קתדרלת מילאנו, איטליה. בנייתה נמשכה כ-500 שנה; היא החלה בסגנון גותי והושלמה בסגנון נאו-גותי. קתדרלה זו היא אחת הקתדרלות הגדולות ביותר באירופה.
שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת הלסינקי, פינלנד
ימי הביניים המוקדמים
עד המאה ה-12, רוב הקתדרלות נבנו בסגנון הרומנסק. הקתדרלות הרומאנסקיות הכבדות התאימו לאירופה המתפתחת, שהחלה לצאת מימי החשיכה אל עבר ימי הביניים מאחר שהן דרשו מעט כישרון וסיפקו הגנה בעת שהעיר הותקפה (בתקופה זו, רבים מן החומות והמבצרים באירופה היו מעץ).
ימי הביניים והתקופה הגותית
הבשורה הגותית הגיעה מצרפת. הכנסייה של מנזר סן דני הייתה המבנה הראשון שהכיל אלמנטים גותים כגון בנייה קלה לגובה וקשתות מחודדות. הקתדרלה הגותית הראשונה הייתה קתדרלת סן אטיין בסנס, אך מי שנחשבת עד היום לארכיטיפוס של הקתדרלה הגותית הקלאסית היא קתדרלת נוטרדאם בפריז.
אלמנטים אופייניים לקתדרלות גותיות הן:
בנייה לגובה, מגובה ב-2 או 3 צריחים מרכזיים (מגדלי פעמון) ועשרות צריחונים קטנים.
קשתות מחודדות, ששימשו כשיטה יעילה מאוד לתמוך במשקל העצום של הבניין.
קמרונות צלעות – קשתות שיצאו מהעמודים הענקיים שתמכו בתקרה והצטלבו עם קשתות מעמודים אחרים ובכך החזיקו את התקרה.
תמיכות דואות, שהעבירו את משקל הבניין ומוקמו כצלעות משני צידי הקתדרלה.
חלונות ויטראז' המספרים סיפורים מן התנ"ך והברית החדשה.
חלון רוזטה – חלון עגול שבתוכו ויטראז'ים הממוקמים בתוך מעין עלי כותרת של פרח, בדרך כלל חלונות רוזטה מוקמה מעל השער הראשי לקתדרלה.
שלושה שערי כניסה הבנויים כמו שער ניצחון רומאי ועל משקופיהם הקשתיים מתוארים מאורעות כמו יום הדין, צליבת ישו ועוד.
אולם מרכזי (מכונה "ספינה") המחולק למסדרון מרכזי (Nave) ושני מסדרונות צדיים (Aisle), שבמרכזו נחצה במסדרון-צולב (בית רוחב, Transept) ומאחוריו ממוקמים בית המקהלה (Choir), המזבח ומושב הבישוף. משני צידיו הותקנו לרוב קפלות קטנות לאצילים או קברות שבהן נקברו בני מלוכה או בישופים חשובים.
פיסול רב ועשיר המתאר מאורעות שונות מהתנ"ך והברית החדשה, גלריית מלכי ישראל, פיתוחים אומנותיים וגרוטסק – פסלי מפלצות מכונפות, וגרגוילים, מרזבים מעוצבים בצורת לוע של מפלצת.
בין השנים 1142 עד למאה ה-16 (ימי הביניים), רוב הקתדרלות במערב אירופה נבנו בסגנון גותי.
צרפת – הולדת הגותיקה – היא בירת הקתדרלות הגותיות וממנה התפשט הסגנון לאנגליה, גרמניה, איטליה וספרד. הסגנונות הגותיים בארצות אירופה שונים במעט מהסגנון הגותי הצרפתי ואילו באיטליה – הסגנון הגותי שולב בהשפעות קלאסיות. הקתדרלה הגותית המזרחית ביותר היא הקתדרלה שבזאגרב, קרואטיה.
בתקופה הגותית הקתדרלות היו המרכז הדתי, החברתי והכלכלי של העיר. מאות בני מקצוע הועסקו בבניית הקתדרלות, שהקמתן נמשכה דורות. בכיכר שמול הקתדרלה התנהלו חיי מסחר שוקקים שכללו שווקים וירידים. בקתדרלה עצמה ישבו הבישוף והקנוניציה – מועצת הבישוף – שניהלו את ענייני הבישופות וכן רבים מענייניה האזרחיים של העיר או הרובע בשליטתם. צמוד לקתדרלות נפתחו בתי ספר קתדרליים שהכשירו אנשים בשבע האמנויות החופשיות (דקדוק, דיאלקטיקה, רטוריקה, לוגיקה, גאומטריה, מוזיקה, אסטרונומיה ואריתמטיקה) ואת החכמים שבהם – גם בפילוסופיה ותאולוגיה.
העת החדשה
בתקופת הרנסאנס חזרו לבנות בסגנון הקלאסי והסגנון הגותי איבד את עדנתו. מבנים כמו בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא וקתדרלת סנט פול בלונדון התאפיינו בסגנון המושפע מהסגנון היווני-רומי העתיק שמתבסס על שיש לבן ושימוש בצורות גאומטריות חלקות (בניגוד לגותיקה שאהבה להשתמש בחודים). בתקופה זו נבנו קתדרלות רבות באדריכלות בארוקית. במאה ה-19 חזר הסגנון הגותי ופרח שוב. בתקופה זו שופצו קתדרלות גותיות עתיקות רבות שנפגעו במלחמות או עקב הזנחה וקתדרלות חדשות נבנו בסגנון נאו-גותי. כמו כן, הושלמה בנייתה של קתדרלת קלן הגותית, שהופסקה עוד בימי הביניים. גם באמריקה נבנו קתדרלות נאו-גותיות בניו יורק ובוושינגטון די. סי.. במאה ה-20 נבנו קתדרלות בסגנון אדריכלות מודרנית בעלות מבנה שונה ביותר מהמבנים המסורתיים.
קתדרלות מפורסמות
ממוזער|250px|קתדרלת פירנצה, אדריכלות הרנסאנס.
ממוזער|250px|הקתדרלה הייתה לרוב מבנה ענק שהתנשא מעל גגות העיר של ימי הביניים. גם הקטנות שבהן, כגון קתדרלת קלרמון-פראן, היו כנסיות גדולות.
ממוזער|250px|הספינה הראשית של קתדרלת לינקולן, אנגליה.
ממוזער|250px|קתדרלת רגנסבורג, גרמניה – אדריכלות גותית מאוחרת
ממוזער|250px|קתדרלת ריימס, בה הוכתרו מלכי צרפת
אוסטריה
שטפנסדום, וינה
קתדרלת לינץ
אוסטרליה
קתדרלת סנט פטריק, מלבורן
קתדרלת מרי הקדושה, סידני
איטליה
הדואומו של מילאנו
הדואומו של פירנצה (סנטה מריה דל פיורה)
הדואומו של אורבייטו
קתדרלת סיינה
בזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו
ארצות הברית
קתדרלת סנט פטריק, ניו יורק
הקתדרלה הלאומית של וושינגטון די. סי.
בריטניה
קתדרלת לינקולן
קתדרלת סנט פול, לונדון
קתדרלת סאת'רק, לונדון
קתדרלת קנטרברי
קתדרלת סולסברי
קתדרלת יורק
קתדרלת דרהאם
גרמניה
הקתדרלה של קלן
קתדרלת רגנסבורג
הקתדרלה בוורמס
קתדרלת במברג
קתדרלת ברלין
מקסיקו
הקתדרלה של מקסיקו סיטי
צרפת
קתדרלת נוטרדאם דה פארי (1163)
קתדרלת נוטרדאם דה שארטר
קתדרלת נוטרדאם דה ריימס
קתדרלת אמיין
קתדרלת שטרסבורג
קתדרלת סנס (1142)
קתדרלת לאן
קתדרלת נואיון
קתדרלת רואן
קתדרלת בורז'
קתדרלת מץ
קתדרלת בווה
ספרד
קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה
קתדרלת בורגוס, בורגוס
קתדרלת סנטה מריה, סביליה
קתדרלת טולדו, טולדו
קתדרלת יולליה הקדושה, ברצלונה
קתדרלת פילאר, סרגוסה
רוסיה
קתדרלת ואסילי הקדוש
קתדרלת איסק הקדוש
קתדרלת קאזאן
קתדרלת פטרופבלובסקיה
מזרח אירופה
קתדרלת ויטוס הקדוש, צ'כיה.
קתדרלת זאגרב, קרואטיה.
ראו גם
אדריכלות כנסיות
אדריכלות גותית
התחייה הגותית
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:טיפוסי מבנים
קטגוריה:כנסיות לפי סוג
| 2024-09-09T15:07:08
|
יחמור פרסי
|
ממוזער|שמאל|250px|עדר נקבות יחמור
ממוזער|שמאל|250px|יחמור פרסי בגן חיות במינכן.
יחמור פרסי (שם מדעי: Dama mesopotamica) הוא מין בסוג יחמור. היחמור חי בעבר בארץ ישראל, נכחד ממנה אך הושב לטבע בכמה אזורים וכן בשמורת החי בר.
היחמור הוא סמלו של פיקוד הצפון של צה"ל.
תיאור
אורך גופו של היחמור הפרסי מגיע לשני מטרים, וזנבו מגיע לאורך של 20 סנטימטרים. משקלם הממוצע של הזכרים הוא 100 קילוגרמים, ושל הנקבות נמוך באופן משמעותי - רק כ-60 קילוגרמים. הזכר גדול מן הנקבה, וצווארו עבה במיוחד. בכל המלטה ממליטה הנקבה ולד אחד או שניים. תוחלת החיים של היחמור הפרסי היא כ-16 שנים. מבין שני הזוויגים, רק לזכר יש קרניים (דו-צורתיות זוויגית).
פרוותו של היחמור סמיכה, וצבעה בחורף חום-אפור. בקיץ הפרווה חומה-כתומה עם נקודות לבנות על הגב, ופס לבן בצד הגוף. גחונו של היחמור לבן. קרני היחמור הפרסי משוטחות ומסועפות אצל הבוגרים. אצל הצעירים הקרניים אינן מסועפות, ובכל שנה נוסף לקרניהם סעיף חדש. בכל שנה בחודש פברואר נושרות הקרניים, וקרניים חדשות מתחילות לצמוח. אלו מפסיקות לצמוח בחודש יולי. הקרניים בתחילה מכוסות בשכבה עורית, אך זו נושרת והקרניים נותרות חשופות. היחמור הוא חיית יער וקרניים ארוכות כשלו מפריעות לו בסבך הצמחייה. קרניו נועדו רק לטקסי ראווה בעונת הרבייה, וכשזו מסתיימת, אין לו צורך בהן והן נושרות.
היחמור חי בעדרים קטנים. ההזדווגות חלה בסתיו. הזכרים משמיעים בעונת הרבייה קול עמוק, המשמש כנראה איום לזכרים מתחרים, ומושך את תשומת לבן של הנקבות. הם עורכים ביניהם טקסי ראווה ונאבקים זה בזה בקרניהם, כאשר הנקבות מתקבצות יחדיו סביבם. המאבק רב העוצמה, שהוא מן הפראיים בטבע, יכול להימשך אף מחצית השעה. לעיתים, אם הזכרים שווי כוחות, מתים שניהם משטפי דם כעבור ימים אחדים, וזכר צעיר יותר תופס את מקומם. הזכר השליט אוסף אליו את הנקבות ומונע מזכרים אחרים להתקרב אליהן.
העופרים הנולדים בתחילת הקיץ כהים מן הבוגרים. על פרוותם כתמים בהירים רבים, בדומה לפרוות הקיץ של הבוגרים. כאשר העופרים רעבים הם הולכים לאחת מהנקבות המניקות ואוכלים אצלה.
מקום חיוּת אופייני
יער וחורש צפוף, חורש פתוח ובגדות נהרות. נראה שהיחמור מעדיף אזורים שאינם מצוקיים.
תפוצה בעבר
בשר יחמור עלה על שולחנו של שלמה המלך והוא מוזכר כאחת החיות הטהורות. הנרי בייקר טריסטראם (1888) כתב שהיחמור נדיר בצפון ארץ ישראל ושפרטים מעטים חיים בחורשים מצפון-מערב להר תבור ובגליל התחתון. נראה שהפרט האחרון באזור ארץ-ישראל ניצוד בשנת 1922 בעבר הירדן. בשנת 1925 עדיין נמכרו בשוקי ירושלים קרני יחמורים, שהובאו כנראה מירדן. היחמור נכחד מארץ ישראל בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20.
השבה לטבע
ממוזער|זכר בוגר של יחמור פרסי בערוץ נחל קטלב, אוגוסט 2020
בתחילה חי היחמור, כפי הנראה, רק בקדמת אסיה ובבלקן, וכן באזורים נוספים באירופה, ומאוחר יותר הופץ כחיית ציד לרוב חלקי אירופה, וכן לאמריקה, ואף לניו זילנד.
בארץ ישראל היה מצוי תת-המין יחמור פרסי בחורשים צפופים בגליל. משנות ה-20 של המאה ה-20 הוא לא נצפה עוד בטבע, וגם לא היה מצוי בגן חיות כלשהו.
בשנת 1956 נתגלה בדרום מערב איראן עדר יחמורים פרסיים, כ-25 במספר, סמוך לנהרות דז וקרחה , וזאת לאחר כמה עשורים שסברו כי נכחד מן העולם. מן העדר הזה נתפסו ונלקחו מספר פרטים לשם הקמת גרעין רבייה בגן החיות אופל שבקרונברג שבגרמניה. עדר נוסף היה קיים בגן החיות הפרטי של השאח הפרסי ואנשי רשות שמורות הטבע ניהלו מ-1975 משא ומתן עם אחיו של השאח במטרה לקבל שני זוגות. הזדמנות נפלה בחלקם כשהנסיך הגיע למסע ציד בארץ על מנת לצוד יעל עם קרניים גדולות בשביל האוסף הגדול של השאח. הנסיך והצייד שהתלווה אליו, סרקו את הארץ ולא מצאו את סיפוקם, עד שגילו, בחי בר יטבתה יעל זקן עם קרניים גדולות. הנסיך החל מיד במשא ומתן עם אברהם יפה, מנהל רשות שמורות הטבע והגנים, והציע לו שתי מכוניות מרצדס. יפה ביקש בתמורה שני יחמורים מהעדר של השאח, והנסיך הסכים, קיבל את היעל, אבל התעכב מלמסור את היחמורים.
ממוזער|יחמור פרסי בישראל
בשנת 1976 הובאו לארץ שני זוגות מגן החיות הגרמני ושוכנו בגן החיות של תל אביב. שנתיים אחרי כן, בדצמבר 1978, בעיצומה של המהפכה האיראנית, הנסיך, שעמד לברוח, הודיע ליפה לשלוח נציג בהקדם לקבל את היחמורים. יפה שלח את מייק ון חרבנברוק, עובד הולנדי בחי-בר. כשהוא הגיע לטהראן, הוא מצא אותה ריקה מהשאח, אחיו, ומכל אנשיו שכבר ברחו. הוא התבקש לעזוב את איראן מיד. ון חרבנברוק יצא מהמלון לכיוון שדה התעופה, אך בדרך, שעברה בשמורה של השאח, הוא הבחין בארבע נקבות מעדר השאח והחליט לצוד אותן במהירות ולהמשיך לשדה התעופה עם השלל. ב-8 בדצמבר הגיעו הנקבות בטיסה האחרונה של אל-על מטהראן וצורפו אליהן בישראל שני הזכרים שהגיעו שנתיים לפני כן.
מבצע להצלתו והשבתו לטבע החל עם הקמת גרעין רבייה בחי-בר כרמל. בשנת 1995 היו בו כבר יותר מ-150 פרטים והוחלט כי הגיעה העת להשיב את יחמורים לנופי חיותו הקדומים. שחרור היחמורים לטבע החל משנת 1996 בנחל כזיב בגליל העליון. מדי כחצי שנה מועברת לשחרור בטבע קבוצה בת 10–15 יחמורים מחי-בר כרמל ומגני חיות בארץ. בטבע חיים יותר מ-100 פרטים. היחמורים נפוצים עתה בגליל המערבי, בנחל כזיב ובפארק גורן, בין מושב עבדון במערב למצפה אבירים ומעלות במזרח. זהו העדר הגדול ביותר של יחמור פרסי החי בטבע.
בשנת 2003 הוחלט לפתוח גרעין רבייה נוסף בגן החיות התנ"כי בירושלים. בשנת 2005 הוחל בשחרור יחמורים לטבע בשמורת נחל שורק שבהרי יהודה. היחמורים הובאו מגרעין הרבייה שהוקם בגן החיות התנ"כי. השבה זו צלחה פחות מההשבה הצפונית, חלקית בשל כך שהיחמורים שהובאו מגן החיות התנ"כי הורגלו בבני אדם וקולות רכבת וחלק נכבד מהם נדרסו כשליחכו עשב על גבי המסילה. אויביו של היחמור באזור זה הם להקות של כלבי בר שטרפו מספר יחמורים. בשנת 2010 הוחלט להקפיא את הפרויקט. בשנת 2013 שוב הושבו שש נקבות צעירות מגן החיות התנ"כי לטבע באזור הרי יהודה. מעקב אחרי עדר היחמורים ב-2017 גילה שאוכלוסייתו מתייצבת ומסתגלת לחיי הבר, ונצפו מספר פרטים שהומלטו בטבע. מספר היחמורים בשמורה הוערך ב-60 לפחות.
נכון לשנת 2024 הושבו לטבע 207 יחמורים. מתוכם 156 מגן החיות התנ"כי ו-51 מחי-בר כרמל. 107 נקבות ו-100 זכרים. שיעור אוכלוסיית היחמור הפרסי בישראל הוא כ-500 פריטים; כ-300 פרטים חיים בצפון הארץ וכ-110 חיים באזור נחל שורק.
בעקבות ההשבה לטבע חיים יחמורים באזור נחל כזיב בגליל המערבי, בגליל העליון ליד סאסא, בכרמל ובאזור של נחל שורק בהרי יהודה.
גורמי סיכון והפרעה ליחמור הפרסי
ציד (הטסטוסטרון שבקרני הזכר בעונת הייחום שימש להפקת ויאגרה טבעית).
דריסה בזמן חציית כבישים.
טרף עופרים.
קישורים חיצוניים
ממוזער|יחמור פרסי על בול ישראלי, 1971|150px
יחמורים - השיבה הביתה, באתר "מסע אחר"
, , - תמונות של יחמורים, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויקטור ברוק
קטגוריה:אייליים
קטגוריה:בעלי חיים שהושבו לישראל
קטגוריה:ארץ ישראל: מכפילי פרסה
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:איראן: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1875
| 2024-09-10T16:05:18
|
עזרא הסופר
|
שמאל|250px|ממוזער|דמותו של עזרא או ירמיהו, על ציור מהמאה ה-3
עֶזְרָא הַסּוֹפֵר בן שריה (חי במאה ה-5 לפנה"ס) היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון ובתחילת תקופת בית שני. כינויו "הסופר" מתאר את בקיאותו בתורה ואת פעולותיו בלימוד התורה והעתקתה. דעה נוספת מסבירה שזה כינוי לפקיד גבוה בממלכת פרס.
בשנה השביעית למלכות ארתחשסתא מלך פרס (457 לפנה"ס), כ-129 שנה לאחר חורבן בית ראשון, עלה עזרא מבבל לירושלים כממונה מטעם המלך, בראש חבורה של עולים יהודים. הוא הגיע לארץ יהודה עם כתב זכויות ("נשתוון") שניתן לו מטעם מלך פרס והביא עמו מענק של כסף וזהב מהמלך עבור בית המקדש ותרומות של יהודי פרס שהועלו באישור המלך, בנוסף לתקציב קבוע של המלך עבור בית המקדש.
על עזרא נאמר בתוספתא כי ראויה הייתה התורה להינתן על ידיו, אלא שבא משה רבנו וקדמו. עזרא הסופר נפטר בט' בטבת, ומאחר שיום זה סמוך לעשרה בטבת, יום האבל לציון תחילת המצור הבבלי על ירושלים, צירפו את האבל על מותו של עזרא אליו.
על פי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים (המאה ה-1 לספירה), עזרא נפטר בשיבה טובה "ונקבר בכבוד רב בירושלים". לפי מסורות עממיות נקבר עזרא בעיראק, בקבר עזרא הסופר והאתר שימש מוקד עלייה לרגל.
על שמו רחובות בישראל, תנועת הנוער הדתית עזרא וכן היישוב בית עזרא.
מעמדו וסמכויותיו
עזרא היה "שליח המלך", כלומר הממונה מטעמו על היהודים שישבו באחשדרפנות עבר הנהר (ממערב לנהר פרת), ובכלל זה מחוץ למחוז יהודה (פחוות "יהוד") גופא. מתוקף תפקידו הוא היה שופט עליון שביכולתו לגזור קנסות, עונשי מאסר, גלות, ואפילו עונש מוות. בסמכותו היה מינוי שופטים ודיינים שיסייעו להשליט את חוקי התורה ("חוקי האבות") שהוכרו כחוקי המלך. ככלל, סמכותו של עזרא מוגדרת כסמכות אוטונומית דתית ולא כתפקיד פוליטי. עזרא לא היה פחה, לא היו לו לא סמכויות ביצוע ולא כוח כפייה (צבא), אך היו לו סמכויות להורות את התורה ולהשליטה בעם.
פעולותיו
250px|ממוזער|שמאל|עזרא הסופר קורא בתורה לפני העם. תחריט מעשה ידי גוסטב דורה.
עזרא פעל לחיזוק לימוד התורה וקיומה, והנחיל לעם את ההכרה שעבודת הקב"ה מתבצעת בידי כל יחיד בדומה לעבודת הקב"ה על ידי הכהנים בבית המקדש. בפעולותיו נקט עזרא בעיקר גישה של הסברה, שכנוע ותיקון תקנות, אותה העדיף על פני כפייה שרירותית. עזרא רצה לשמר את הטוהר הדתי והאתני של התא המשפחתי כבסיס לנאמנות לה'. עזרא ראה בישראל "זרע קודש" החייב להיבדל מ"עמי הארצות", וחשש מהתבוללות מפני שלא כל היהודים נצרפו בכור הגלות. לעזרא היה חשוב להדגיש כי היוזמה שלא לבוא בברית הנישואין עם הנוכרים הייתה של השרים וכי הוא נענה ליוזמה זו. לפי חלק מהמפרשים עזרא חתם על "האמנה" בשם עזריה. ייתכן גם שלא חתם מפני שרק ראשי העם חתמו על האמנה, כנציגי העם, ולא המנהיגים הרוחניים שהם אלה שדרשו את חתימת האמנה, כנציגי האלוהים.
מיד בהגיעו לארץ ישראל, בשנה השביעית למלכות ארתחשסתא, הגיעו אליו חלק מהשרים וסיפרו כי נפוצים נישואי תערובת עם העמים השכנים, בעיקר בקרב עשירי העם. עזרא שראה בנישואי תערובת חטא חמור שעלול לגרום לעונש גלות וסכנת התבוללות דתית ולאומית, הגיב בזיעזוע, קרע את בגדיו, מרט את שערות ראשו וצם. קהל גדול שהתאסף סביבו בכה וקרא לגרש את הנשים הנוכריות. עזרא השביע את הכהנים והלוים לסייע לו וכינס את העם לאספה מיוחדת ואיים להחרים את רכושו של מי שיעדר מהאספה. באספה השביע עזרא את העם להיפרד מהנשים הנוכריות (אפשרות גיורן של הנשים הנוכריות לא הוזכרה כלל), והוחלט להקים בית דין מיוחד לגירוש הנשים הנוכריות. בבירור שערך בית הדין התגלה פגם ביחוסם של 113 איש.
פרשנים וחוקרים מייחסים לו את הצבת החיץ בין היהודים לבין העמים האחרים שישבו בארץ או מטעמים אחרים:
החלפת הכתב העברי העתיק בכתב האשורי המרובע.
החלפת שמות החודשים העבריים (אביב, זיו, ירח איתנים, בול, וכו') בשמות החודשים המוכרים לנו כיום, שהם למעשה שמות אשוריים-בבליים.
כדי לחזק את קריאת התורה, כינס עזרא את כל העם לאספה מיוחדת בראש השנה. באספה עמד עזרא על מגדל עץ, וקרא בתורה לאוזני כל העם. לצידו עמדו 13 ממנהיגי העם והלויים וכנראה הסבירו לעם את פירוש הקריאה.
בין פעולותיו העיקריות לחיזוק לימוד התורה נמנות התקנות הבאות:
הנהגת טעמי המקרא.
תקנה לקרוא בתורה בראש השנה (לדעת חלק מהמפרשים).
העמדת מתורגמן ליד הקורא בתורה, כדי שיסביר את הפירוש לשומעים.
קריאת התורה בימי שני וחמישי (בנוסף ליום שבת)
לצידו פעלו תלמידיו שכונו "סופרים". הסופרים היו ביישובי יהודה העתיקו ספרי תורה למדו את העם תורה ותקנו תקנות.
שינוי הכתב העברי
שינוי הכתב העברי על ידי עזרא הסופר גרר משמעויות רבות בתחום הרוחני ובתחום והפוליטי. הכתב העברי הקדום נחשב אז לכתב קדוש מפאת היותו שפת התורה, ושינוי כתב זה גרר שינוי מעמד השפה, משפה הנחשבת שפה קדושה לשפה אשר משתמשים בה ביום יום.
הכתב העברי הקדום נחשב לקדוש באותה תקופה, לכן כל דבר אשר נכתב בו נחשב לקדוש גם הוא. דבר זה גרם לכך שכתובות חסרות כל מעמד רוחני הפכו לבעלות מעמד דתי. זאת נטען בדברי הרמב"ם על שינוי הכתב. ניתן לראות כי המטבעות היו כתובים בכתב העברי, מה שסימל את שינוייה של מעמד השפה, מאחר שמטבעות הם דבר חולין אשר משמש את העם לשימושם היומיומי, ולא לדברי קדושה, כמו שהיה נהוג לכך לפני.
הכתב העברי הקדום העניק סמכות וחזות חיצונית של מסמך רשמי לחיבורים, במיוחד לספרי התורה. רק בתקופות מאוחרות יותר ניתן למצוא תפיסות שליליות על הכתב העברי, כאשר העיקרית בהם היא המחלוקת הדתית סביב כתב התורה: על שינוי כתב המקור שלה, ועל סיבות לשינוי.
יש המסבירים כי המניע של עזרא בשינוי הכתב בו נכתבת התורה מן הכתב העברי העתיק לכתב אשורי הוא משום שהכתב אשורי היה נהוג בממלכת בבל שם התרכזה עיקר הנוכחות היהודית בתקופתו (אף לאחר שיבת ציון), עזרא חשש כי הבדלי השפה יביאו לנתק של העם שבגלות עם התורה והמקורות, וכן נתק בין העם שבארץ ישראל לאלו שבגלות. מגמה זו ניכרת גם בשינוי שמות החודשים העבריים שהיו נהוגים בתקופה מוקדמות יותר (שמות מספריים, כשניסן הוא החודש הראשון, ואדר הוא החודש השנים עשר) לשמות בבליים, שנעשה בתקופה זו.
תקנות עזרא
עזרא נחשב החוליה המקשרת בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה. חז"ל מונים עשר תקנות שנתקנו לעם ישראל על ידי עזרא, והן:
קריאת התורה בימים שני וחמישי, וכן בתפילת מנחה של שבת. הקריאה בימי שני וחמישי נועדה למנוע מצב של שלושה ימים רצופים בלא קריאה בתורה, והקריאה במנחה בשבת נועדה לאלו שלא יכולים להגיע לקריאה בימי החול.
קריאת פרשיות התוכחה, המכילות את הקללות המגיעות לישראל אם יפרו את התורה, בזמנים קבועים: את הכתובות בספר ויקרא לפני חג השבועות ואת הכתובות בספר דברים לפני ראש השנה, על מנת שתכלה שנה וקללותיה. תקנה זאת מתאימה יותר לסדר קריאת פרשת השבוע במסורת הבבלית ולא למסורת הארץ ישראלית של סיום התורה כל שלוש שנים.
ישיבת בתי הדין בימי שני וחמישי, שהיו ימי השוק בהם מתכנסים בני הכפרים בעיירות הגדולות.
כיבוס הבגדים בימי חמישי, כדי שביום שישי יהיו פנויים להכנות האחרות לשבת.
אכילת שום בערבי שבת, כי השום מרבה את הזרע.
השכמת האישה בבוקר לאפות, כדי שיהיה לחם מצוי בבית עבור העניים.
לבישת סינר על ידי הנשים משום צניעות.
שתהא אישה חופפת וטובלת (חפיפה (הלכה)).
מעבר רוכלים ממקום למקום ומכירת תכשיטי נשים כדי שהנשים תמצאנה חן בעיני בעליהן. תקנה זאת מונעת מסוחרי המקום למנוע תחרות מצד רוכלים אשר אינם כפופים למסי המקום.
טבילת עזרא - חיוב טבילת בעל קרי לפני לימוד תורה ותפילה.
מספר עליותיו לארץ
ישנה מחלוקת בשאלה האם עזרא עלה מבבל יחד עם זרובבל ויהושע, ונמצא שעלה פעמיים מבבל: לאחר הכרזת כורש עלה לארץ יחד עם זרובבל, כעבור זמן קצר חזר לבבל, ועשרים וארבע שנים לאחר עלייתו הראשונה, בימי ארתחשסתא, עלה שנית לארץ. או שעלה פעם אחת בלבד בימי ארתחשסתא כפי שמסופר בספר עזרא.
המחלוקת נעוצה בשאלה האם המאורע המתואר בספר נחמיה פרק ח, שבו עזרא מקריא את התורה לעם ישראל, אירע סמוך לעליית נחמיה ובניית חומת ירושלים, או שתיאור זה הוא חלק מ'ספר היחס' שמתאר את עליית זרובבל וצוטט בפרק ז של ספר נחמיה.
לכל הדעות בשנים שבין עליית זרובבל לעליית עזרא, שהה עזרא בבבל, וחז"ל בארו שסיבת שהותו בבבל הייתה מאחר שרצה להמשיך בלימוד התורה מפי ברוך בן נריה שהיה "אדם גדול וישיש ואפילו בגלקטיקא (=באלונקה) לא יכול להטען". בכך משמש עזרא הסופר חוליה מקשרת במסירת התורה בין הדורות שכן ברוך בן נריה היה תלמידו של ירמיהו הנביא.
משפחתו
עזרא היה בנו של שריה הכהן שהיה בן למשפחת הכהנים בני צדוק, שנהרג על ידי נבוכדנצר בזמן חורבן בית ראשון. אחיו של עזרא היה יהוצדק אביו של יהושע הכהן הגדול בתחילת תקופת שיבת ציון.
לפי התלמוד, רבי אלעזר בן עזריה היה דור עשירי לעזרא, וזו הייתה אחת הסיבות למינויו לנשיאות.
תאריך פטירתו
250px|ממוזער|שמאל|קבר עזרא הסופר, בבצרה שבעיראק.
בסליחה לעשרה בטבת "אזכרה מצוק", שנכתבה בידי רבי יוסף אבן אביתור, ונהוגה בנוסח אשכנז, נאמר שעזרא נפטר בט' בטבת. תאריך זה מופיע גם בהלכות גדולות ובכלבו ובמפרשי ה. בכל המקורות הללו נחשבת פטירת עזרא כאחת הסיבות לצום תשעה בטבת. לעומת זאת, במספר סליחות ספרדיות ובספרים אחרים, כמו ספר היוחסין של אברהם זכות, כתוב שעזרא הסופר נפטר בי' בטבת. לפי יוסף בן מתתיהו נקבר עזרא הסופר בירושלים, אך קיימת גם מסורת עממית לפיה קבר עזרא הסופר נמצא בבצרה שבעיראק, ושימש אתר עליה לרגל ליהודי עיראק ואף למוסלמים כיום.
ראו גם
מלאכי
שיבת ציון
הכנסת הגדולה
אלפבית עברי
ספר עזרא
קללת עזרא הסופר
נחמיה
לקריאה נוספת
.
יאיר וייץ, "אנחנו כורתים אמנה - מי ומתי", אסיף ד (תשע"ז), תנ"ך ומחשבה עמ' 364–401.
קישורים חיצוניים
עזרא הסופר, באתר "בית חב"ד"
עזרא - בתלמוד ומדרשים, תקנות עזרא, ספר עזרא, באנציקלופדיה היהודית של אתר דעת
מאמרים בנושא עזרא הסופר, אתר מטח
הערות שוליים
*
קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני
קטגוריה:אישים הקשורים לבית המקדש
קטגוריה:כהנים בתנ"ך
קטגוריה:שיבת ציון
קטגוריה:יהודי תקופת בית שני
קטגוריה:כהנים מבני צדוק
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים בספר עזרא
קטגוריה:יהודי המאה החמישית לפנה"ס
קטגוריה:כנסת הגדולה
קטגוריה:עולים מבבל לארץ ישראל בעת העתיקה
-
| 2024-08-31T22:57:03
|
עזרא (תנועת נוער)
|
שמאל|ממוזער|250px|חניכי תנועת עזרא בוירצבורג, גרמניה, 1923
עזרא – תנועת הנוער התורני לאומי בארץ ישראל היא תנועת נוער דתית לאומית, הראשונה מסוגה בארץ, השנייה בגודלה מבין תנועות הנוער התורניות לאומיות במדינת ישראל. לתנועה כ-20,000 חניכים הפרוסים בכ-70 סניפים בישראל. מזכ"ל התנועה הוא לירן גרוס ורב התנועה הוא הרב אורי שרקי.
היסטוריה
האגודות הראשונות של התנועה הוקמו במהלך מלחמת העולם הראשונה עוד ב-1915 על ידי קבוצת סטודנטים שרצו להקים תנועת נוער שתתאים לנוער חרדי. בסוף המלחמה, הסניפים התאגדו באופן רשמי והקימו את התנועה בוועידה הראשונה שהתקיימה בפרנקפורט. במשך זמן קצר נשענה התנועה על תנועת אגודת ישראל בגרמניה ולאחר מספר שנים פרשו ממנה.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 עלו קבוצות עזראיות והקימו התיישבות חרדית במקומות שונים בארץ ישראל. ב-1925 עלתה קבוצה למחנה ישראל בעמק יזרעאל.
בקיץ ה'תרצ"ו (1936) (תקופת העלייה החמישית) נוסדו הסניפים בראשונים של עזרא בארץ ישראל, בפתח תקווה ובתל אביב ובשנים שלאחר מכן הוקמו סניפים גם בירושלים ובחיפה.
הכינוס הראשון של התנועה בארץ התקיים בירושלים בשנת ה'תרצ"ז. בחנוכה ה'תרצ"ט (1939) נערך הכינוס הארצי השני בשכונת "בית וגן" בירושלים, בכינוס זה נבחרה לראשונה הנהלת התנועה בארץ ישראל, שתפקידיה העיקריים היו שמירת הקשר עם הסניפים, ריכוז התנועה והקמת מחלקת הדרכה.
מחנה הקיץ הראשון של התנועה התקיים בשנת ה'תרצ"ח בפתח תקווה. מחנה העבודה הראשון התקיים בשנת ה'תרצ"ט בחפץ חיים. סמינריון ההדרכה הראשון התקיים בגת רימון בשנת ה'תש"ב (1941).
בשנת ה'תשמ"ד הוחלט לשנות את שם התנועה מ"תנועת הנוער החרדי" ל-"תנועת הנוער החרדי לאומי" על מנת להבהיר כי החיבור לחיי מצוות אינם סותרים את הלאומיות.
בשנת ה'תש"ע נוסח חזון התנועה ושם התנועה שונה פעם נוספת והפך ל"תנועת הנוער התורני לאומי בארץ ישראל".
יישובי התנועה
התנועה, כתנועה מיישבת של פועלי אגודת ישראל, ייסדה מספר יישובים בארץ ישראל.
חפץ חיים:
הקיבוץ שוכן באזור המועצה האזורית נחל שורק כ־2 ק"מ מדרום מזרח לגדרה.
הקיבוץ הוקם ב-25 באפריל שנת 1944 כאשר חברי הגרעין החלוצי של התנועה ביקשו לקיים את המצוות התלויות בארץ בהתאם להנחיות של החזון איש. השם "חפץ חיים" ניתן לזכרו של הרב ישראל מאיר הכהן, הידוע בשם "החפץ חיים", שנפטר ביום שגרעין הקיבוץ הוקם בכפר סבא.
בקיבוץ פועלת "מדרשת הארץ ומצוותיה" העוסקת בלימוד המצוות התלויות בארץ, המכון לחקר החקלאות על פי ההלכה, פארק המים – "חפץ חיים", אולם אירועים - "גן עצי הזית", אולפנת "צביה", בית הארחה ועוד.
יסודות:
מושב עובדים שיתופי הנמצא כ-5 ק"מ ממזרח לגדרה, גם הוא בתחומי מועצה אזורית נחל שורק. היישוב הוקם בשנת 1946 על ידי פליטי השואה וחברי תנועת פועלי אגודת ישראל כגרעין התיישבותי של עזרא שנקרא קבוצת "נתיבה".
למעשה, עלו חברי קבוצת "נתיבה" לקרקע, רק במהלך מלחמת העצמאות, בשנת 1948, על מנת להוות נקודת שליטה על דרך בורמה והיישוב נקרא על ידי מייסדיו "קיבוץ יסודות שעל ידי קבוצת נתיבה". בשנים הראשונות להיווסדו, תיפקד יסודות כקיבוץ, אך לאחר שנים ספורות הוא הפך למושב שיתופי. במושב היום תלמוד תורה וחיידר לבנים, ובית ספר בית יעקב המשמש כבית ספר יסודי אזורי לבנות יישובי הסביבה, וכן ישיבה קטנה לצעירים. בשנת ה'תשס"ח נפתחה במושב ישיבה גדולה "משכנות הרועים".
גת רימון:
גַּת רִימּוֹן הוא מושב בבקעת אונו, ששייך למועצה אזורית דרום השרון וממוקם בין שטח המועצה המקומית גני תקווה והעיר פתח תקווה.
שעלבים:
הקיבוץ הוקם בשנת 1950 ושוכן דרומית מזרחית לרמלה כ־3 ק"מ ממזרח למשמר איילון.
מייסדיו של הקיבוץ היו חניכי תנועת עזרא וחברי גרעין הנחל "שלהבת".
הקיבוץ נקרא כך בעקבות שמה של שעלבים שבתנ"ך: "ויואל האמרי לשבת בהר חרס שבאיילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס" (שופטים, א' לה).
עד למלחמת ששת הימים היה הקיבוץ ישוב החזית מול מובלעת לטרון.
בתחומו של הקיבוץ נמצאת ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה "שעלבים", ישיבה תיכונית לבנים, אולפנה לבנות, בית ספר יסודי לבנים ובית ספר יסודי לבנות.
מבוא מודיעים:
מושב עובדים שיתופי זה הוקם בשנת 1964 כ־7 ק"מ ממזרח לעיר לוד, ליד יער בן שמן.
בתחילת דרכו הוקם על ידי חניכי הנח"ל כקיבוץ, חבריו עזבו את המקום ויצאו להקים את היישוב מבוא חורון. במקומם הגיעו עולים מארצות הברית שהקימו את המושב.
מבוא חורון:
התנחלות ומושב עובדים שיתופי. הוקם על ידי גרעין הנח"ל שיצא ממאור מודיעים. ממוקם כ־10 ק"מ מצפון מערב לירושלים ונקרא על שמה של בית חורון התנ"כית. בשנת 2024 עבר הסניף במבוא חורון לתנועת הנוער בני עקיבא
נחליאל:
התנחלות השוכנת כ-9 ק"מ צפונית מערבית לרמאללה. הוקמה על ידי חברי גרעין הנח"ל "נחליאל" שהיו תושבי הארץ. שמו של היישוב הוא על שם ספרו של הרב ד"ר יצחק ברויאר, ממנהיגי התנועה וממובילי דרכה.
גם היום התנועה מאפיינת את עצמה בתמיכה מובהקת בבנייה בארץ ישראל, תוך שימת דגש חזק על הבנייה הרוחנית שיש ליצור בקרב האוכלוסייה.
המנון, סמל, סיסמת התנועה וחזון התנועה
המנון התנועה, חובר על ידי מרדכי ברויאר (כעיבוד לשיר האמונה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק):
"פה נעבוד צורנו בחדווה וברננה,
פה נחיה את חיינו תחת שלטון התורה.
בנה נבנה את ארצנו, חזקו חזקו ונתחזק!
בנה נבנה את ארצנו, חזקו חזקו ונתחזק!
(אחר כך מוביל המסדר (לרוב המרכזת של אותו סניף או ראש המפעל של אותו מפעל) מוסיף/ה)
חזקו חברים. ועונים: חזק ונתחזק.
חזקו חברות. ועונים: חזק ונתחזק.
חזקו חברים וחברות. ועונים: חזק ונתחזק."
סמל התנועה מורכב ממגן דוד, העשוי ממשולש בהיר המונח על משולש כהה, בתוך עגול. ממגן דוד יוצאים 12 קווים. ובראשו מצוירים לוחות הברית, ומתחתם כתוב שם התנועה (עזרא).
העיגול מסביב לסמל מסמל את כל העולם. שלושת המשולשים הכהים מסמלים את עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, ואת השילוב ביניהם. המשולש הבהיר יוצר מגן דוד שהוא סמל עם ישראל המקשר ביניהם. לוחות הברית מסמלים את התורה. שנים עשר הפסים מסמלים את שנים עשר שבטי ישראל, שהם אור לגויים
סיסמת התנועה:
הישיבה היא בית חינוכנו, שלטון התורה מטרתנו, לעם ולארץ נקדיש את חיינו.
חזון התנועה החליף את הסיסמה לאחר ועידת ה-90 (הועידה הי"ז) בשנת ה'תש"ע שעמדה תחת הכותרת "בונים חזון - משנים מציאות", המבטאת את הרצון להתאים את ערכי התנועה כיום למציאות בשטח, ולא כפי שהיו בזמן הקמת התנועה: תנועת הנוער עזרא תבנה חברה המגשימה את הצו האלוקי של ממלכת כהנים בארץ ישראל. חברה אשר תקרא בשם ה' ותחיה חיי קודש לצד מחויבות מלאה לעולם של מעשה ומתוך אחריות למדינת ישראל כולה.
מתוך דברים אלה נגזרת מטרת התנועה והיא לחנך לתורה עם דרך ארץ תוך שמירה על רף תורני וערכי גבוה. עם זאת, רואה התנועה בעשייה דרך מרכזית בהגשמת מטרתה.
שמות הקבוצות והגרעינים
הפעילות בתנועה מתחלקת לפי שלוש הגדרות: קבוצות (שכבות הגיל), חבריות (שכבת גיל הכוללת מספר קבוצות), וגרעינים. שמות הקבוצות מתחלפים ברוב הסניפים בל"ג בעומר, בסניפים בודדים - בתחילת הקיץ או באירוע מיוחד של הסניף (יום הקמה וכדומה).
חבריא א –
נטעים (כיתה ג)
עיינות (כיתה ד)
נירים (כיתה ה)
נתיבות (כיתה ו)
חבריא ב –
נחלים (כיתה ז)
נחליאל (כיתה ח)
אורות (כיתה ט)
בנוסף, יש את קבוצת "ארזים" הפועלת בחלק מהסניפים. קבוצה זו מיועדת לילדים בעלי צרכים מיוחדים.
שמותם של שלוש הקבוצות הגדולות נקבעו על-פי מורי דרכה של התנועה, "נח"לים" לכיתה ז' - ראשי התיבות של נחמה ליבוביץ, "נחליאל" לכיתה ח' - על שם ספרו של הרב ד"ר יצחק ברויאר, בן חתנו של הרש"ר הירש ו"אורות" לכיתה ט' - על שם ספרו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
עד שנת ה'תשע"ו קבוצת נח"לים נקראה "העולים" ע"ש ד"ר נתן בירנבוים, ממעצבי דרכה של התנועה, אך שמה שונה במסגרת הוועידה הי"ח, בשם עמדתו האנטי-ציונית של בירנבוים, שאינה מזוהה עם דרך התנועה בהווה.
בכל שנה, בסביבות ל"ג בעומר, בני כיתות ט' יוצאים למסע מיוחד - "מסע גרעין" (בעבר "שבת גרעין") - אשר בסופו הם מקבלים שם קבוע שלא ישתנה יותר, המחליף את השם "אורות", ונהפכים מ"קבוצה" ל"גרעין". הגרעינים שותפים בעשייה בסניף ומחוצה לו, ומשתייכים להדרכה, להגשמה ולחבריא הבוגרת.
שמות הגרעינים:
הוועידה הארצית
הוועידה הארצית היא ועידה כללית שמטרתה לקבוע את אופי התנועה לשנים הקרובות ונערכת אחת לחמש שנים. בוועידה משתתפים נציגים (צירים) מחג"ס (חבריא ג' סניפית, כיתות י'-י"ב), ממדור הבוגרים של התנועה ומהנהלת התנועה, ויחד הם קובעים החלטות לגבי תפקוד ואופי התנועה בחמש השנים הבאות. בוועידה גם נבחרת מועצת התנועה, גוף התנדבותי עליון המפקח על דרך התנועה וההנהלה.
בשנת הוועידה נערכות גם ועידות מקדימות בסניפים.
הוועידה האחרונה נערכה ביד בנימין תאריכים יד-טו בתמוז ה'תשעט, 2019, והייתה הועידה היט. הוחלט בה על שינוי צבעם וצורתם של חולצות התנועה.
הוועידה הקודמת נערכה בתאריכים ט'-י' בניסן ה'תשע"ה, 2015, והיא הוועידה הי"ח במספר. ובה הוחלט בין היתר על שינוי שמה של קבוצת "העולים" וכן שהתנועה תעודד את חבריה למעורבות פוליטית. בוועידה שלפניה, שנערכה בשנת ה'תש"ע 2010 הוחלט בין היתר, לשנות את שם התנועה לתנועת הנוער התורני לאומי, בעוד לפני כן נקראה התנועה "תנועת הנוער החרדי לאומי".
מחלקות התנועה
אזורים וסניפים
אזור מר"צ (מרכז-צפון) – אזור מרכז צפון (מר"ץ) הוא הגדול באזורי התנועה והוא פועל באזור גוש-דן ופתח תקווה ועד לקריות בצפון. בסניפי אזור מר"צ כ-7,500 חניכים בכ-25 מוקדי הדרכה והגשמה בערים. באזור זה נמצא הסניף הצהוב של התנועה סניף הדר גנים (פתח תקווה) והסניף הוותיק של התנועה, אשר בוגר הסניף כיהן כרב ראשי לישראל הרב דוד לאו, סניף תל אביב. באזור קיים פרויקט השל"פ התנועתי הפועל בכפר תו"ם.
אזור צפון - בשנת תשפ"ד התפצל אזור מר"צ לאזור מרכז, ולאזור צפון אשר באזור צפון קיימים סניפי התנועה ב, פרדס חנה וחריש
אזור ירושלים – אזור ירושלים הוא האזור החולש על ירושלים ובנותיה - החל מאפרת ועד למעלה לבונה. באזור פועלים כ-20 סניפים והגשמות וגדלים בו למעלה מ-6,500 חניכים. באזור פועל אגף היישובים שמאגד בתוכו את מרבית הסניפים בתנועה שנמצאים ביישובים, מושבים והתיישבויות. באזור נמצא גם הסניף הוותיק בתנועה - סניף מרכז (שכונת קטמון במרכז ירושלים), שהוקם עוד ב-1937.
אזור דרום – אזור דרום משתרע על השטח הגדול ביותר - ממודיעין ובית שמש בצפון ועד באר שבע בדרום. גדלים בו כ-5,500 חניכים וחניכות ב-21 מוקדי הדרכה והגשמה.
באזור התקיימו שני מוקדים של פרויקט השל"פ באשדוד ובבית שמש.
מחלקת הדרכה אחראית על נושאי וחומרי ההדרכה התנועתיים, ובכלל זה הכשרת המדריכים, ליווי והכוונת המרכזות, הפקת חוברות, שיבוץ מדריכים ועוד. הכשרת המדריכים מתבצעת בסמינריון הכשרת מנהיגות בקיץ, בימי עיון במהלך השנה, בשבתות סניפיות ובסדנאות נקודתיות בסניפים.
אנשי המחלקה עוסקים בליווי המרכזות והכשרתן במהלך השנה על ידי ימי עיון מרוכזים לכל המרכזות וליווי צמוד של רכז האזור ורכזת הקומונה.
מחלקת חבריא ג' סניפית (חג"ס) פועלת לקידום החג"ס לאחר יציאתם מתקן חניכים בסניף אל תפקידי ההנהגה בתנועה.
מחלקת מפעלים וארגון אחראית על הפקת האירועים הגדולים של התנועה ועל הטיולים (גם אלו הסניפיים) במהלך השנה. בין היתר, המחלקה מפיקה את מחנות הקיץ, הנטיעות בט"ו בשבט, המסעות ואת כל פעילויות החוץ של התנועה על כל נגזרותיה: ביטחון, בטיחות, בריאות ושמירה על איכות הסביבה, ארגון וניהול ההיבט הלוגיסטי של כל פעילות: עבודה מול ספקים רבים, חברות הסעים, חברות אבטחה, רפואה ולוגיסטיקה, ספקי שירות, ציוד מחנאי ושכירת כלי רכב וכו'. נושאים רבים אלו מצריכים עבודה מקיפה מול גורמים מקצועיים במשרד החינוך בכל הקשור לפעילות חוץ, כתיבת נהלים בתחום הבטיחות והביטחון והבריאות לפי נוהלי חוזר מנכ"ל.
מחלקת כוח אדם אחראית על גיוס מרכזות.
מחלקת רפואה אחראית על כל עניין רפואי בתנועה. בראש המחלקה עומד ד"ר דרור במברגר.
מחלקת מדיה מתפעלת את דף הפייסבוק התנועתי והיבטים הקשורים לטכנולוגיה בתנועה.
"עזרא עולמי"
מלבד הסניפים הפועלים בארץ ישנם מספר סניפים הפועלים בחוץ לארץ, ההנהלה לסניפים אלו נקראת "עזרא התנועה העולמית" והיא זו שדואגת לצורכי התנועה בחו"ל.
התנועה העולמית הבנויה כמעט כמו התנועה בארץ, מפעילה בנות שרות לאומי ושליחים היוצאים לשרת במסגרת התנועה בארצות בהם ישנם סניפים. היא מקיימת פעילות באזורי פריפריה, וכן בקרב מהגרים רוסים בארצות הברית ובקהילות בבריטניה, בצרפת, באנגליה, באוקראינה ובבלרוס. תנועת הנוער העולמית של "עזרא" היא הגדולה מבין תנועות הנוער הציונית בברית המועצות לשעבר. מטרת החינוך בארצות אלו ובסניפים היא להביא את החניכים למסורת ישראל ולשמירת השבת והמצוות על פי ההלכה היהודית, להעלותם לארץ ושילובם במסגרות החיים בארץ ישראל. מידי מספר שנים מתארחים בארץ חניכים יוצאי עזרא עולמי. כמזכ"ל עזרא עולמי משמש כיום דני אלינסון.
ראו גם
של"פ
תנועות נוער וארגוני נוער בישראל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ציונות דתית: תנועות
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
קטגוריה:חרדים לאומיים
קטגוריה:פועלי אגודת ישראל
קטגוריה:הנצחת עזרא הסופר
| 2024-10-06T23:36:08
|
הנוער הציוני
|
שמאל|ממוזער|250px|סמל התנועה
הנוער הציוני היא תנועת נוער יהודית-ציונית.
התנועה התחילה את פעילותה, כמו תנועות נוער רבות יהודיות אחרות, בתחילת המאה ה-20.
המייחד את "הנוער הציוני" באותה תקופה מתנועות אחרות היה היותה תנועת נוער ציונית, חילונית, שאינה משתייכת לזרם השמאלי (כלומר לא סוציאליסטית).
התנועה באירופה
כמו תנועות נוער רבות יהודיות אחרות, התארגנו באופן מקומי ברחבי מרכז ומזרח אירופה ארגוני נוער שראו עצמם כנוער ציוני כללי, זאת בניגוד לתנועות נוער בעלות זהות משנה כמו 'דתי', 'סוציאליסטי' וכן הלאה. ראשי התארגנויות אלו, שקראו לעצמם בשמות כמו 'הנוער העברי', 'השומר הלאומי', 'הנוער הציוני הכללי' וכדומה, עמדו בקשר זה עם זה לכל המאוחר כבר ב-1926. בדומה לתנועות נוער אחרות הם הדגישו את חשיבות הרעיון הציוני כמכנה משותף לחיים יהודיים בתפוצות וגם את ההגשמה על ידי התיישבות בארץ ישראל.
ב-25 במאי 1931, התכנסו נציגי הארגונים המקומיים בעיר לבוב, ובהנהגת יצחק שטייגר הוחלט על הקמת ארגון גג שנקרא "הסתדרות חלוצית עולמית הנוער הציוני", כמשקל נגד לתנועת השומר הצעיר בעלת הגוון הסוציאליסטי.
התנועה התפשטה בכל ארצות אירופה המרכזית והמזרחית.
התנועה בישראל
ראשוני החלוצים בוגרי התנועה עלו לישראל בשנת 1930, והקימו את הסניף הישראלי של התנועה.
פעילות פוליטית
בשנות ה-30' התגלע ויכוח בשורות התנועה הציונית, בין תומכי ההנהגה הנבחרת לבין 'הפורשים'. ביקורתם של 'הפורשים' - בראשם התנועה הרוויזיוניסטית - הייתה כנגד נטיית תנועת העבודה הציונית להשליט את דרכיה על העשייה הציונית בכללותה. מנגד התנגדו תומכי ההנהגה לעקרון 'הפרישה' וסברו שאת הביקורת יש לעשות תוך כדי קבלת מרות. ויכוח זה חדר גם אל שורות 'הנוער הציוני', ובהתאם קמו בתחילת שנות ה-30' שני פלגים - א' ("המתקדם") ו-ב' ("האזרחי"). פלג א' הקים בתוך ההסתדרות הכללית את סיעת העובד הציוני - איגוד עובדים לא סוציאליסטי ששמר על ייחוד התנועה במסגרת ההסתדרות, ובתגובה פרש פלג ב' ופעל עצמאית.
ב-1944 התאחדו מחדש שני הפלגים, ולקראת הקמת המדינה חברו לגורמים נוספים שהקימו ב-1948 את המפלגה הפרוגרסיבית .
בין נציגי התנועה במפלגה היו ד"ר יחזקאל מרטון ויהודה שערי.
בשנת 1961 התאחדה המפלגה הפרוגרסיבית עם הציונים הכלליים להקמת המפלגה הליברלית הישראלית, ובשנת 1965 החליטה התנועה על הצטרפות לפורשים מהמפלגה הליברלית שהקימו את מפלגת הליברלים העצמאיים.
התנועה ההתיישבותית
בשנות ה-30 הקים הנוער הציוני תנועה התיישבותית הקיימת עד היום, שהקימה את היישובים הבאים: - הקיבוצים אושה (הקיבוץ הראשון של התנועה, הוקם ב-1938), תל יצחק (על שם יצחק שטייגר), כפר גליקסון (ע"ש ד"ר משה יוסף גליקסון), הסוללים, עין השלושה (ע"ש שלושת חברי התנועה שנפלו במלחמת השחרור), ניצנים ואת המושבים אלוני אבא (ע"ש אבא ברדיצ'ב), אחוזם, בית יהושע (ע"ש יהושע טהון), בית נחמיה, גבעת ישעיהו, דישון, הר אודם, יד נתן, כפר שמואל,כפר רות, מבקיעים, מי עמי, משואה, נאות גולן, נווה אטי"ב, ניר ישראל, פתחיה, שאר ישוב, שקף שדה אליעזר, שדה דוד, שדה עוזיהו, שורש, שילת, תימורים, תלמי יפה.
בנוסף, הקימה התנועה מספר כפרי נוער המאוגדים בארגון "יסודות" (אלוני יצחק, נווה הדסה, מוסינזון, כפר הנוער ניצנים וחוות הנוער הציוני) ואת מכון "משואה" להוראת השואה.
פעילויות קבועות
שמאל|ממוזער|250px|פעולה של הנוער הציוני
בעבר פעלה התנועה במסגרת ארצית ובמתכונת שנתית קבועה:
תחילת השנה הייתה בסביבות חג הסוכות, בטקס אש שבו היו "מושבעים" החניכים החדשים (תלמידי כיתות ג'). במקביל בחג הסוכות, היו הבוגרים יוצאים לטיול באזור הנגב ואילת.
בהמשך השנה היו הפעילים יוצאים בחג החנוכה ל"טרמפיאדות" כדי לחלק סופגניות לחיילים, נוסעים לצפון, לאצבע הגליל ולחרמון.
בחוה"מ פסח הייתה מתרכזת התנועה כולה באחד מיישוביה, למחנה בן יומיים אשר בו היו מתחרים המושבים אחד נגד השני בענפי הספורט השונים כמו כדורגל, כדורסל, מחניים, ריצה, משיכת חבל, ספורט היתולי ועוד.
מפגשים נוספים היו לבחירת המושבים והרכזים, כמו מפגש "בין קנים" אשר בו היו מתארחים חניכי קן ממושב אחד אצל חניכי קן ממושב אחר.
בסוף השנה בחופש הגדול היה נערך מחנה קיץ שבו היו מתרכזים כל המושבים ביער או חוף ים, מתארחים, מארחים, לומדים ומתחרים במחנאות ועוד. מפגש זה היה סיכום כל שנת הפעילות ובו היו מוענקים גביעים ומדליות למושבים מצטיינים.
התנועה כיום
התנועה פעלה בכ- 40 סניפים ברחבי ישראל. התנועה אינה מזוהה מפלגתית, והכשירה את חניכיה להגשמה ציונית חלוצית באמצעות גרעין שנת שירות.
לפני מספר שנים תנועת הנוער הציוני הפסיקה את פעולתה בישראל אף כי ברחבי העולם פעילותה נמשכת כתנועת נוער ציונית.
"הנוער הציוני" מתפקדת כתנועה ברחבי העולם היהודי ומפעילה כ-50 סניפים במדינות אלו:
אורוגוואי, אנגליה, אקוודור, ארגנטינה, בלגיה, ברזיל, הונגריה, טורקיה, מקסיקו, פרגוואי, פרו, קנדה, קולומביה וקוסטה ריקה.
לקריאה נוספת
יוחנן כהן, הנוער הציוני: צמיחתה של תנועה, תל אביב, משואה 1976
אשר נתן ואריאל קרמסקי (עורכים), קיבוץ נולד - מן השבי במצרים לגבעה 112, עין השלושה 2002.
אודי מנור, כל אחד בונה - תנועת הנוער הציוני 2020-1925, רמת אפעל, הנוער הציוני 2022.
Udi Manor, Cada Uno Construye - Movimiento Hanoar Hatzioni 1925-2020, Ramat Efal, Hanoar Hatzioni 2022
Udi Manor, Everyone builds - Hanoar Hatzioni 1925-2020, Ramat Efal, Hanoar Hatzioni 2022
קישורים חיצוניים
אתר חוות הנוער הציוני - ירושלים
אתר הנוער הציוני העולמי
אתר משואה
אתר התנועה באנגליה
הערות שוליים
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
הנוער הציוני
| 2024-08-01T00:53:44
|
מכבי תל אביב
|
מכבי תל אביב 180px
סמל המועדון מידעשם מלא מכבי תל אביב - מועדון לענפי ספורטמדינה ישראלשנת יסוד 1906צבעים צהוב וכחולכינוי מכביהצהוביםמוטומועדון אחד לפני כולםמספר ענפים 17יושבי ראש יו"ר האגודהדורון שיטרוקכדורגלמיטשל גולדהארכדורסל שמעון מזרחימתקנים מרכז האגודהמרכז הספורט הלאומי תל אביבאצטדיון כדורגלאצטדיון בלומפילדאולם כדורסלהיכל מנורה מבטחיםאולם כדורידאולם התיכונטאולם כדורעףאולם הדר יוסף
מכבי תל אביב היא אגודת ספורט ישראלית השייכת למרכז מכבי וממוקמת בעיר תל אביב. האגודה, שהוקמה בשנת ה'תרס"ו – 1906 בשם "אגודת המתעמלים היהודים - הראשון לציון יפו", נחשבת לאגודה המובילה בישראל, ולזכות מחלקותיה זכיות רבות בתוארי אליפויות וגביעים מקומיים, ואף זכיות באליפויות אירופה ותחרויות בין לאומיות אחרות. לזכות ספורטאי האגודה מדליה אולימפית והישגים בין לאומיים נכבדים בענפים השונים, כולל השתתפויות במשחקים האולימפיים ומשחקי המכביה. בראשית שנות ה-60, נרשמה האגודה בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.
האגודה מתחרה ב-16 ענפי ספורט אולימפיים - כדורגל, כדורסל, כדוריד, כדורעף, אתלטיקה קלה, ג'ודו, הרמת משקולות, התעמלות אמנותית, התעמלות מכשירים ואקרובטיקה, שחייה, היאבקות, טניס שולחן, איגרוף, כדורעף חופים, טריאתלון, וטרמפולינה. כמו כן, מפעילה האגודה קבוצת כדורגל אולמות שאינו ענף אולימפי. שתי המחלקות המובילות של האגודה, השייכות לבעלים פרטיים, הן מחלקות הכדורסל וכדורגל. מועדון הכדורסל של מכבי תל אביב הוא אחד ממועדוני הכדורסל המובילים באירופה וזכה בשישה גביעי אירופה. המועדון נמצא בראש טבלת הזכיות של כלל התחרויות המקומיות בישראל. מועדון הכדורגל של מכבי תל אביב הוא אחד המועדונים המובילים בישראל ומחזיק בשיא האליפויות (25) והזכיות בגביע (24). כמו כן זכה המועדון בגביע אסיה לאלופות פעמיים והוא המועדון הישראלי היחיד שהשיג הישג זה. המועדון הופיע פעמיים בשלב הבתים של ליגת האלופות.
בעונת 2014 זכו מחלקותיה של האגודה בתוארי אליפות בכל אחת משלושת ענפי הכדור הפופולריים בישראל (כדורגל, כדורסל וכדוריד).
מאז 1970 (למעט שנת 1993) זכתה האגודה לפחות באליפות אחת כל שנה באחד מארבעת הענפים המובילים בישראל (כדורגל, כדורסל, כדוריד וכדורעף).
מכבי תל אביב היא בין הקבוצות החזקות והמובילות בכדורגל, בכדורסל ובכדורעף ומתחרה כל שנה על אליפות וגביע המדינה והוא המועדון היחיד בישראל שיש לו קבוצה מובילה וחזקה בשלושה מארבעת הענפים המובילים בישראל. בין השנים 2013–2018 הייתה למועדון גם קבוצה מובילה בכדוריד.
משרדי האגודה ופעילות חלק עיקרי ממחלקותיה מתרכזת במרכז הספורט הלאומי תל אביב, לרבות אצטדיון האתלטיקה ואולם הספורט שבמתחם. קבוצת הכדורגל מארחת את משחקיה באצטדיון בלומפילד וקבוצת הכדורסל בהיכל מנורה מבטחים.
כדורסל
ימין|ממוזער|250px|היכל מנורה מבטחים מלא באוהדי הקבוצה במהלך משחק ביורוליג.
שמאל|ממוזער|300px|יו"ר המועדון שמעון מזרחי בפגישה עם ראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק רבין לאחר זכיית הקבוצה בגביע אירופה ב-1977.
מועדון כדורסל מכבי תל אביב הוא המועדון בעל ההישגים הטובים ביותר בספורט הישראלי ואחד ממועדוני הכדורסל המובילים באירופה. המחלקה הוקמה בשנת 1932, ובראשית דרכה אירחה את משחקיה הביתיים במגרש מכבי הלא מקורה ("מגרש הבלטות"), שברחוב מכבי. לקבוצה הבכירה של המועדון 56 אליפויות ישראל, 45 גביעי מדינה ושישה גביעי אירופה. מאז שנת 1970 זכתה הקבוצה בכל אליפויות ישראל, חוץ מבשנים 1993, 2008, 2010, 2013, 2015, 2016, 2017 ו-2022. כמו כן מכבי תל אביב היא הקבוצה הראשונה מאירופה שניצחה מועדון מליגת ה-NBA על אדמת צפון אמריקה, והיא ואולימפיאקוס ואנאדולו אפס הן שלושת הקבוצות היחידות מאז תחילת שנות ה-90 אשר זכו בשני גביעי אירופה רצופים.
ממוזער|טל ברודי עולה לקליעה במשחקה של מכבי תל אביב כנגד בולוניה בהיכל הספורט יד אליהו, 28 באוקטובר 1976
במהלך חצי גמר גביע אירופה לאלופות בכדורסל לעונת 1977, נפגשה קבוצת הכדורסל של המועדון עם קבוצת הפאר צסק"א מוסקבה (מחלקת הכדורסל של אגודת הספורט המרכזית של הצבא האדום). הימים היו ימי שיא המלחמה הקרה וישראל וברית המועצות היו בנתק של עשור בו לא קוימו יחסים דיפלומטיים בין המדינות והתקיימה תמיכה צבאית ופוליטית של ברית המועצות באויביה הערביים של ישראל. אי לכך, סירבה צסק"א להגיע למשחק בתל אביב (כמו כן, סירבו השלטונות הסובייטים לנפק אשרות כניסה לאנשי מכבי), ומכבי נאלצה לארח את ההתמודדות במגרש נייטרלי בעיר וירטון שבבלגיה. רבים תיארו את המשחק כ"קרב בין דוד לגוליית" נוכח איכותה של הקבוצה הרוסית שעד לאותה עת זכתה בארבע אליפויות אירופה ובשורותיה שיחקו שישה משחקני נבחרת ברית המועצות, מחזיקת מדליית הזהב של המשחקים האולימפיים לאחר שהנחילה הפסד ראשון בתולדותיה של נבחרת ארצות הברית בגמר (אולימפיאדת מינכן 1972) וסרגיי בלוב, מי שנחשב לאחד מטובי השחקנים באירופה בכל הזמנים, היה קפטן הקבוצה, בעוד שמכבי הייתה קבוצה קטנה במונחים אירופיים, ואף אלמונית במידת מה. ההתמודדות זכתה לעניין עצום בקרב כלל החברה הישראלית (אף כאלה שכלל לא התעניינו בכדורסל) שצפו בו בערוץ הראשון (שהיה באותה עת הערוץ היחיד בטלוויזיה בישראל), מאחר שראו בו סמליות רבה. לאחר ניצחונה הסנסציוני של מכבי, בתוצאה 79–91, רואיין כוכב הקבוצה טל ברודי, כשאוהדים רוקדים מסביבו בהתרגשות, וטבע במבטא אמריקאי, את מה שלימים הפך למטבע לשון מהמוכרים בתולדות הספורט הישראלי ובכלל וחלק בלתי נפרד מאוצר הביטויים העברי:(בדרך-כלל מצטטים משפט זה בצורה ה"מתוקנת" שלו - "אנחנו על המפה")
הניצחון בחצי הגמר נחשב לאירוע מכונן בהיסטוריה ובזהות הישראלית. לאחר ניצחונה של מכבי בגמר מול מובילג'ירג'י וארזה האיטלקית בתוצאה 77–78, התקבע מעמדה כ"הקבוצה של המדינה". מאז, שחזרה כאמור הקבוצה את הישגה עוד חמש פעמים.
מאמן הקבוצה הוא עודד קטש שגם אימן את הקבוצה בעבר. בין הבעלים נמצאים שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, ומשפחת רקנאטי. הקבוצה מארחת את משחקיה בהיכל מנורה מבטחים אשר נמצא בתל אביב. הקבוצה מקיימת את אימוניה באולם הדר יוסף ומשרדי המועדון נמצאים ברחוב יגאל אלון בתל אביב, בעבר משרדי המועדון שכנו ברחוב הירקון בתל אביב, בבניין המכונה "בית לייבו" (על שם חיים "לייבו" ליבוביץ', מנהלה המיתולוגי של קבוצת הכדורגל בשנות ה-70).
כדורסל נשים
בעבר, התקיימה קבוצת נשים למועדון, אך היא התפרקה בתום עונת 2003. הקבוצה נוסדה בשנת 1957, ולזכותה הישגים רבים, ביניהם 11 אליפויות מדינה ו-12 גביעי מדינה (הקבוצה היא שיאנית הזכיות במפעל זה).
תארים
שמאל|ממוזער|250px|שני גביעי אירופה בהם זכתה מכבי, 1977 משמאל ו-2005 מימין
תארים מקומיים
אליפות המדינה (57) (שיא): 1953/1954, 1955, 1957–1958/1960 (3), 1961/1962–1963/1964 (3), 1966/1967, 1967/1968, 1969/1970–1991/1992 (23), 1993/1994–2006/2007 (14), 2008/2009, 2010/2011, 2011/2012, 2013/2014, 2017/2018–2020/2021 (4), 2022/2023, 2023/2024
גביע המדינה (45) (שיא): 1955/1956, 1957/1958, 1958/1959, 1960/1961, 1962/1963–1965/1966 (4), 1969/1970–1972/1973 (4), 1974/1975, 1976/1977–1982/1983 (7), 1984/1985–1986/1987 (3), 1988/1989–1990/1991 (3), 1993/1994, 1997/1998–2005/2006 (9), 2009/2010–2016/2017 (8), 2020/2021
גביע ווינר (10) (שיא): 2007/2008, 2010/2011–2013/2014 (4), 2015/2016, 2017/2018, 2020/2021, 2021/2022, 2022/2023
תארים בינלאומיים
אליפות אירופה (6) (שיא ישראלי): 1976/1977, 1980/1981 (גביע אירופה לאלופות), 2000/2001 (סופרוליג), 2003/2004, 2004/2005, 2013/2014
הליגה האדריאטית (1) (שיא ישראלי): 2011/2012
הגביע הבין-יבשתי (1) (שיא ישראלי): 1980
קבוצת הנשים
אליפות המדינה (11): 1957/1958, 1958/1959, 1963/1964, 1964/1965, 1965/1966, 1966/1967, 1967/1968, 1970/1971, 1971/1972, 1972/1973, 1975/1976
גביע המדינה (12) (שיא): 1958/1959, 1961/1962, 1962/1963, 1963/1964, 1964/1965, 1965/1966, 1968/1969, 1970/1971, 1971/1972, 1973/1974, 1974/1975, 1975/1976
כדורגל
שמאל|ממוזער|300px|כדורגלני מכבי תל אביב בשנת 1913.ככל הנראה התיעוד המצולם הראשון של קבוצת הכדורגל
מועדון כדורגל מכבי תל אביב נחשב לאחד ממועדוני הכדורגל המובילים בישראל. קבוצת הכדורגל היא המחלקה הוותיקה ביותר באגודה ואף קבוצת הכדורגל הוותיקה ביותר בישראל. הקבוצה הבוגרת של המועדון מובילה את טבלת הזוכות באליפויות המדינה עם 25 אליפויות ואת טבלת הזוכות בגביעי המדינה עם 24 גביעים, מתוכם שבעה נלקחו בעונת אליפות (דאבל), ומהם אחד בעונת אליפות וזכייה בגביע הטוטו (טרבל). מכבי תל אביב זכתה שמונה פעמים בגביע הטוטו, שמונה פעמים באלוף האלופים ופעמיים בגביע אסיה לקבוצות (הקבוצה הישראלית היחידה שהצליחה לזכות פעמיים במפעל זה) והיא הקבוצה היחידה בישראל שהשתתפה בכל עונותיה של ליגת הכדורגל הבכירה בישראל. בסך הכל, מחזיק המועדון בשיא הזכיות בכל אחת מארבע התחרויות הרשמיות של ההתאחדות לכדורגל בישראל. מאמנה של מכבי תל אביב הוא רובי קין, ובעלי המועדון הוא מיטשל גולדהאר. הקבוצה מארחת את משחקיה אצטדיון בלומפילד שבתל אביב, אשר מהווה את מגרשה הביתי של הקבוצה. הקבוצה עורכת את אימוניה במגרש בקריית שלום אשר נמצא בתל אביב.
מחלקת הנוער של המועדון היא בין המובילות בישראל והיוותה פס ייצור של שחקנים לטובת הקבוצה הבוגרת במהלך השנים. מחלקת הנוער בעלת מספר רב של קבוצות המתחרות בכלל הגילאים ואת אימוניה היא עורכת ב"אקדמיית הנוער על שם אבי כהן" (חלק ממתחם האימונים של הקבוצה הבוגרת) אשר בקריית שלום, תל אביב. קבוצת הנוער של המחלקה היא מהטובות והמעוטרות בישראל ומאז הפיכת ליגת הנוער למקצוענית ב-1994, זכתה הקבוצה בתשעה תוארי אליפות וחמישה גביעי מדינה, כאשר שלושה מהם היא עושה בזכיית דאבל.
כדורגל נשים
בעבר, התקיימה קבוצת נשים למועדון, אך היא התפרקה בשנת 2002 בשל קשיים כלכליים, לאחר ארבע עונות בליגת הנשים מתוכן סיימה במקום הרביעי, בכל אחת מהן.
שמאל|ממוזער|200px|אבי נמני, מלך השערים של מכבי תל אביב בכל הזמנים ומגדולי שחקניה
תארים
תארים מקומיים
אליפויות (25) (שיא): 1935/1936, 1937, 1939, 1941/1942, 1946/1947, 1949/1950, 1951/1952, 1953/1954, 1955/1956, 1957/1958, 1966/1968, 1969/1970, 1971/1972, 1976/1977, 1978/1979, 1991/1992, 1994/1995, 1995/1996, 2002/2003, 2012/2013, 2013/2014, 2014/2015, 2018/2019, 2019/2020, 2023/2024
גביע המדינה (24) (שיא): 1928/1929, 1929/1930, 1932/1933, 1940/1941, 1945/1946, 1946/1947, 1953/1954, 1954/1955, 1957/1958, 1958/1959, 1963/1964, 1964/1965, 1966/1967, 1969/1970, 1976/1977, 1986/1987, 1987/1988, 1993/1994, 1995/1996, 2000/2001, 2001/2002, 2004/2005, 2014/2015, 2020/2021
גביע הטוטו (7) (שיא): 1992/1993, 1998/1999, 2008/2009, 2014/2015, 2017/2018, 2018/2019, 2020/2021
אלוף האלופים (7) (שיא): 1964/1965, 1967/1968, 1976/1977, 1978/1979, 1987/1988, 2019/2020, 2020/2021
גביע ליליאן (2) (שיא משותף): 1986/1987, 1987/1988
תארים בינלאומיים
גביע אסיה לאלופות (2) (שיא ישראלי): 1968/1969, 1970/1971
כדורעף
ממוזער|300x300px|קבוצת הכדורעף אלופת המדינה לעונת 2017
מועדון כדורעף מכבי תל אביב, אשר משחק בליגת העל בכדורעף, זכה ב-15 אליפויות וב-10 גביעים. במהלך השנים 2008–2012 רשמה לזכותה הקבוצה חמש זכיות רצופות בדאבל, ללא ספק מדובר היה בתור הזהב של הקבוצה מבחינה הישגית ואף מבחינת עניין הקהל בה, כאשר אוהדי הקבוצה מילאו את תכולת אולם הדר יוסף במהלך מספר מקרים. מועדון הכדורעף של מכבי תל אביב נחשב לאחד מהמועדונים המובילים בישראל, והוא מתחרה מדי שנה על האליפות ועל גביע המדינה. בשנת 2023 הפך למועדון הכדורעף הראשון בישראל שמגיע לגמר גביע אירופי וסיימה כסגנית מחזיקת גביע האתגר, המפעל השלישי בחשיבותו באירופה. הקבוצה מארחת את משחקיה באולם באולם הספורט הדר יוסף שבתל אביב.
תארים
אליפות המדינה (15): 1975/1976, 1981/1982, 1989/1990, 1990/1991, 1996/1997, 2007/2008, 2008/2009, 2009/2010, 2010/2011, 2011/2012, 2016/2017, 2020/2021, 2021/2022, 2022/2023, 2023/2024
גביע המדינה (10): 1992/1993, 1997/1998, 2007/2008, 2008/2009, 2009/2010, 2010/2011, 2011/2012, 2020/2021, 2022/2023, 2023/2024
כדוריד
ממוזער|300x300px|שחקני קבוצת הכדוריד במהלך חגיגות האליפות השנייה בתולדות המועדון בעונת 2016.
מועדון כדוריד מכבי תל אביב משחק בהליגה הלאומית בכדוריד, הקבוצה זכתה באליפות פעמיים (2014 ו-2016) וב-4 גביעי מדינה (1963, 1964, 1965 ו-2017) כאשר את שלוש הזכיות הראשונות בגביע, היא עושה בשם "מכבי צפון תל אביב". "מכבי צפון תל אביב" ומחלקת הכדוריד של "ברית מכבים עתיד" לימים התאחדו אל תוך מכבי תל אביב. בעונת 2016/17 העפילה לראשונה בתולדותיה לשלב הבתים של גביע האיגוד האירופאי (EHF) - המפעל השני בחשיבותו בכדוריד האירופי, הישג היסטורי עבור המועדון. הקבוצה מארחת את משחקיה באולם התיכונט שבתל אביב.
תארים
אליפות המדינה (2): 2013/2014, 2015/2016
גביע המדינה (4): 1962/1963, 1963/1964, 1964/1965, 2016/2017
ענפי ספורט נוספים
ממוזער|שמאל|200px|יעל ארד (מימין) הספורטאית הישראלית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית ובוגרת מחלקת הג'ודו של האגודה.
ממוזער|200px|אלכס שטילוב, המתעמל הישראלי המצליח ביותר איי פעם ובוגר מחלקת התעמלות מכשירים של האגודה
ממוזער|200px|אברהם גרין, ממקימי מחלקת אתלטיקה קלה של האגודה, ומהבולטים בספורטאים והמאמנים של האגודה על שלל ענפיה, באצטדיון המכביה.
אגודת מכבי תל אביב מפעילה ספורטאים רבים ב-12 ענפי ספורט אולימפיים, בנוסף לכדוריד ולכדורעף (מועדוני הכדורסל והכדורגל הם בבעלות פרטית): אתלטיקה קלה, ג'ודו, הרמת משקולות, התעמלות אמנותית, התעמלות מכשירים ואקרובטיקה, שחייה, היאבקות, טניס שולחן, איגרוף, כדורעף חופים, טריאתלון וטרמפולינה. כמו כן, מפעילה האגודה קבוצת כדורגל אולמות, רכיבה על סוסים וקרוספיט שאינם ענפים אולימפיים, או שההתחרות במסגרתן היא לא במקצים אולימפיים. בעבר התקיימו במסגרת האגודה מחלקות כדורמים, טניס, הוקי שדה ורכיבה על אופניים.
ג'ודו
מחלקת הג'ודו של האגודה כוללת בתוכה את יעל ארד, הספורטאית הישראלית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית. היא זכתה במדליית כסף במסגרת אולימפיאדת ברצלונה (1992).
התעמלות מכשירים
מחלקת התעמלות מכשירים של האגודה כוללת בתוכה מספר ספורטאים מצליחים ובולטים, ביניהם, ניתן לציין את אלכס שטילוב, המתעמל הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים - אלוף אירופה (2013), ופעמיים זכה במדליית ארד באליפות העולם (ב-2009 וב-2011). כמו כן, באולימפיאדת בייג'ינג (2008) שטילוב היה למתעמל הישראלי הראשון בהיסטוריה שמעפיל לגמר אולימפי ובאולימפיאדת לונדון (2012) סיים במקום שישי. ארטיום דולגופיאט, אשר זכה במדליית זהב בתרגיל הקרקע באולימפיאדת טוקיו (ההישג הגבוה ביותר למתעמל ישראל אי פעם), גם הוא תוצר מחלקת ההתעמלות של האגודה. באגודה מתאמן גם אלכסנדר מיאקינין שזכה במדליית הארד בתרגיל המתח באליפות אירופה בהתעמלות מכשירים לגברים שהתקיימה במרסין, טורקיה.
אתלטיקה קלה
מחלקת אתלטיקה קלה של האגודה נחשבת לאחת המובילות בישראל, המחזיק במספר שיאי ישראל לבוגרים הרב ביותר מבין אגודות האתלטיקה במדינה, וממוקם בדרג הראשון באירופה. בין האתלטים הבולטים של המועדון: אלכס אברבוך, דמיטרי קרויטר, קונסטנטין מטוסביץ', אלכס פורחומובסקי, יאיר פנטילט, דונלד סנפורד, גזצ'או יוסף, איתי מגידי, יוחאי הלוי, רוגל נחום, גדעון יבלונקה, איגור אברונין, אריה גמליאל, אלן פרבר, אמרי פרסיאדו, דב קרמר, שאול לדני, עמוס גרודז'ינובסקי, ואדים בביקין (גברים), חנה קנייזבה-מיננקו, דניאל פרנקל, לונה צ'מטאי, ג'יליאן שוורץ, יבגניה זבולוטני ואנה טקאץ' (נשים). המחלקה פועלת בעיקר במרכז הספורט הלאומי - תל אביב.
הרמת משקולות
מחלקת הרמת משקולות של האגודה הוקמה בשנת 1965 ומובילה את ענף הרמת המשקולות בישראל מבחינה הישגית. המחלקה נקראת על שמו של דוד ברגר, בוגר המחלקה אשר שנספה בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בין שורותיה ניתן לציין גם את אנטולי מושיק, מאיר דלויה ואנדריי דניסוב.
שחייה
מחלקת השחייה של האגודה הייתה מהבולטות והמובילות בענף השחייה בישראל והצמיחה משורותיה אלופים ואלופות רבים (ליתר דיוק 63 אליפויות במשחים השונים במהלך השנים) ושיאני ישראל גם כן. חלקם אף היו חלק מהמשלחת הישראלית במשחקים האולימפיים. הבולטים שבשחייני המחלקה היו: יורם כוכבי, אמיר גניאל, אבי כרמל, אייל שטיגמן (גברים) ואירית אפרתי, ענת ישראל, לורין רוזובסקי, שרי מצרי וענת פרקש (נשים).
טניס שולחן
מחלקת טניס שולחן של האגודה היא מהגדולות והמובילות בענף בישראל, ולזכותה 15 אליפויות מדינה לגברים (עשרה תחת השם "מכבי צפון תל אביב") ואחת לנשים.
כדורגל אולמות
מחלקת כדורגל אולמות של המועדון הוקמה בשנת 2010 תחת השם מכבי נחלת יצחק תל אביב ובשנת 2012 זכתה באליפות המדינה לראשונה בתולדותיה. בשנת 2016 הוקמה מחלקת כדורגל אולמות נוספת תחת השם מכבי תל אביב, ובאותה העונה זכתה המחלקה באליפות המדינה, והשתתפה במוקדמות אליפות אירופה, אך לאחרי הדחתה התפרקה, והמחלקה של נחלת יצחק נשארה כמחלקה הראשית. הקבוצה מארחת את משחקיה הביתיים באולם התיכונט.
טניס
מחלקת הטניס של האגודה הייתה מהמובילות בענף. קבוצת הגברים זכתה בעשר אליפויות מדינה וקבוצת הנשים ב-3.
טריאתלון
מחלקת הטריאתלון של האגודה היא מהמובילות בענף. המחלקה היא חלק משיתוף פעולה עם מועדון TRIMORE, המוביל בארץ ובעל הישגים רבים באליפויות הארץ של ספורטאיו, וכן הישגים קבוצתיים בתחרויות ה-MIXED RELAY השונות, כולל זכייה 5 פעמים באליפות הארץ לעלית. בין הספורטאים שמייצגים את המחלקה ניתן למנות את שחר שגיב, שייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בטוקיו וסיים במקום ה-20, וייצג את ישראל גם באולימפיאדת פריז, וכן את איתמר לבנון, אלוף ישראל לשנת 2023.
מתקנים
שם המתקן ענף שנת הקמה תכולה אצטדיון בלומפילד כדורגל 1962 29,400 היכל מנורה מבטחים כדורסל 1963 10,383 אולם הספורט הדר יוסף כדורעף, התעמלות מכשירים, התעמלות אומנותית, כדורסל (אימונים ונוער) 1995 1,400 אולם התיכונט כדוריד וכדורגל אולמות 2013 1,000 מרכז האתלטיקה הלאומי אתלטיקה קלה, הרמת משקולות, ג'ודו, קרוספיט 1982 6,000
סמל וצבעים
ממוזער|300x300px|ערן זהבי לבוש במדיה הצהובים כחולים של קבוצות הכדורגל, במהלך משחק מול קבוצת צ'לסי במסגרת ליגת האלופותסמל המועדון מורכב מאותיות המילה "מכבי" בתוך מגן דוד והוא מהווה חלק משמעותי בכל סמלי המחלקות. בתחילת עונת 1989/90 שונה סמלה של מחלקת הכדורגל לגלגול מוקדם יותר של סמלה הנוכחי ונפרדה מסמלה המסורתי של האגודה. במרוצת השנים נוסף לסמל שם המועדון באנגלית ואף ארבעה סמלי כוכב, אחד בעבור כל חמישה תוארי אליפויות שזכתה הקבוצה. קבוצת הכדורסל החליפה את סמל האגודה הוותיק במהלך עונת 1992 לטובת סמלה הנוכחי, בו מצוינת שנת ההקמה של מחלקת הכדורסל (1932). מחלקת הכדוריד שינתה אף היא את סמלה במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, אך סמלה הוותיק של האגודה עדיין מופיע על מדיה של הקבוצה, על אף שאינו סמלה הרשמי.
צבעי המועדון הם צהוב וכחול. בראשית ימיה של האגודה, מדיה היו כחולים ולבנים, כצבעי התנועה הציונית, עד לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר הוחלט לצרף את הצבע הצהוב כצבע ראשי לצבעי המועדון במקום הצבע הכחול הוותיק שהפך לצבע המשני של המועדון במקום הצבע הלבן שעם השנים חזר למועדון בתור הצבע השלישוני, כאות הזדהות עם יהודי אירופה שנאלצו לענוד את הטלאי הצהוב בתקופת השואה ולמעשה מאז גם עוד מועדוני תנועת מכבי שונים ממקומות אחרים החלו ללכת בעקבות המועדון של מכבי מתל אביב והתחילו ללבוש את הצבע הצהוב ולהשתמש בו כצבע ראשי.
אוהדים ותרבות
ממוזער|300px|שר הביטחון לשעבר, משה דיין, במהלך משחק של קבוצת הכדורסל בהיכל הספורט יד אליהו במסגרת אירופית
ממוזער|300px|אוהדי קבוצת הכדורגל גודשים את אצטדיון רמת גן במהלך משחק מול עירוני רמת השרון בו זכו באליפות לאחר עשר שנים ללא התואר.
ממוזער|300px|אוהדי קבוצת הכדורסל במהלך הפיינל פור במילאנו 2014, בו זכתה הקבוצה בגביע אירופה השישי בתולדותיה.
מכבי תל אביב הוא אחד מהמועדונים האהודים והפופולריים בישראל. במהלך מספר סקרים, נבחר מועדון הכדורגל כמועדון האהוד ביותר בישראל, ואף המועדון היה הראשון שחצה את רף 10,000 המינויים בכדורגל הישראלי. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, נוצר קשר בין אנשי האגודה לארגוני אוהדים של קבוצת הכדורגל וכך נוצר בסיס אהדה מאורגן לקבוצת הכדורעף, בתחילה, ולאחר מכן גם לקבוצת הכדוריד. שיא התמיכה בקבוצות שאינן הכדורגל או הכדורסל, הגיע במהלך סדרת גמר של ליגת העל בכדורעף ב-2008, כאשר לראשונה אוהדי הקבוצה מילאו את אולם הדר יוסף עד לאפס מקום.
מכבי תל אביב בתרבות הישראלית
למכבי תל אביב מספר רב של אוהדים מפורסמים בישראל, שאף חלקם פוקדים את משחקי הקבוצה באופן שוטף. בין הבולטים שבהם ניתן למצוא את: דן מרגלית, צחי הנגבי, יובל בנאי, שלמה ארצי, ספי ריבלין, יאיר לפיד, זאב נחמה, אריק זאבי, דידי הררי, מוקי, רמי קליינשטיין, אושרי כהן, טוביה צפיר ועוד.
לטובת מכבי תל אביב, נכתבו שירים רבים, ביניהם שירי אליפויות שונים כמו השיר "צהוב עולה זה מכבי" (מילים: דידי הררי, לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי) על ידי להקת אתניקס שחובר לקראת חגיגות הדאבל של קבוצת הכדורגל בעונת 1995/1996. בעונת האליפות של קבוצת הכדורגל ב2012/2013 חזרו הררי ונחמה לשתף פעולה וחיברו את שיר האליפות הרשמי "צהוב עולה". אחד השירים המוכרים הוא "שיר המנון למכבי תל אביב" אשר נכתב על ידי אילן גולדהירש והולחן ובוצע על ידי ג'קי אלקיים. השיר נכתב בשנת 1976 כשיר הלל לקבוצת הכדורגל במהלך העונה שהסתיימה בזכייתה ב"דאבל", ולאחר זכייתה ההיסטורית של קבוצת הכדורסל בגביע אירופה הוקלט מחדש עם מילים מותאמות. השיר כולל בתוכו התאמות במילים שונות כך שיוכל להתאים גם לקבוצת הכדורסל וגם לקבוצת הכדורגל. פזמונו של השיר הוא מהמוכרים בספורט הישראלי ומזוהה מאוד עם המועדון:
ארגוני האוהדים
ארגון האוהדים של קבוצת הכדורגל נקרא "מכבי פנאטיקס" והוא הוקם בסוף שנת 2012 על בסיס אנשי ארגון "השחקן ה-12" שפעל בשנים 2012-2000 וארגונים קטנים אחרים שפעלו בשער 11 בבלומפילד. לאחר עונת 2012/2013, אוחד אל תוך הארגון גם ארגון "אולטראס מכבי 96 (כדורגל)", אשר פעל משנת 1996 עד לאיחוד עם ארגון "מכבי פנאטיקס" בשנת 2013.לקבוצת הכדורסל שני ארגונים פעילים - "The GATE" ו-"אולטראס מכבי 96 (כדורסל)" אשר פועלים בשער 11 בהיכל מנורה מבטחים. הארגון "The GATE" הוקם בשנת 2017, כתוצאה מאיחוד הארגונים "GATE 11" ו-"GATE 7".
אוהדי האגודה משלל מועדוניה הקימו את עמותת "אחים לסמל", ארגון עיקרו תרומה לקהילה על ידי התנדבויות בבתי חולים ובתי אבות, איסוף תרומות ומוצרי מזון למען נזקקים (במהלך מספר חגים, הארגון מקיים סעודה למען נזקקים) ואף מיזם עזרה לתלמידים בשיעורי הבית ולמידה למבחנים בנושאים שונים. בין השאר, חרטה העמותה על דגלה את המלחמה בספסרות בכרטיסי משחק. כמו כן העמותה מתיימרת לדבר בשם כלל קהילת אוהדי הקבוצה בעיקר ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת וגם נלחמת בענישות כוללניות של אוהדים ואף משתדלת ככל שיכולה לסייע לכל אוהד בצרכיו וביעדיו הקשורים למועדון, בנוסף העמותה יוזמת קמפיינים לשיפור תדמיתה של קהילת אוהדי מכבי.
ראו גם
ספורטאי מכבי תל אביב
ברית מכבים עתיד
לקריאה נוספת
יוסף יקותיאלי ודוד תדהר (עורכים), אלבום המכבי: יפו–תל אביב: תרס"ו–תשט"ז, 1906–1956, חלק א: 1905–1925, תל אביב: אגודה להתעמלות ולספורט "מכבי", תל אביב, תשי"ז - 1956.
שמעון מזרחי, דני דבורין, מכבי תל אביב כדורסל: סיפורה של קבוצה, כתר ספרים, 1988
אשר גולדברג, דני דבורין, מכבי תל אביב - מאה שנים ראשונות, הוצאת מדיה, 2006
אוהד גרינוולד, המועדון: הסודות של מכבי תל אביב, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2017
קישורים חיצוניים
מועדון הכדורסל, האתר הרשמי
מועדון הכדורגל, האתר הרשמי
השחקן ה-12, אתר אוהדי המועדון
הערות שוליים
*
תל אביב
קטגוריה:אגודות ספורט
קטגוריה:זוכי פרס דב הוז
| 2024-10-08T08:13:20
|
הפועל תל אביב
|
הפועל תל אביב היא אגודת ספורט ישראלית מהעיר תל אביב, המשתייכת לתנועת הפועל. האגודה נוסדה בשנת 1923, והיא בין הוותיקות והמובילות בישראל. ענפי הספורט המובילים באגודה הם כדורגל, כדורסל, כדורגל נשים, כדורסל נשים, טניס, התעמלות, שיט וקיאקים אולימפיים, ומועדון האתלטיקה של האגודה הצמיח ספורטאים בולטים רבים. בעבר היו במועדון גם קבוצות כדוריד, כדורעף ועד לסוף שנות ה-60 הייתה גם קבוצת הכדורמים של המועדון מהמובילות בישראל.
היסטוריה
ב-1920 נוסדה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, במטרה לאגד "את כל העובדים החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם, לשם סידור כל העניינים היישוביים, הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ לבניין חברת העבודה העברית בארץ ישראל". אמנם הנהגת ההסתדרות הייתה חסרת זיקה ספורטיבית, אך כאשר הקימו חברים מן השורה את התאגדות הפועל אימצה אותו ההסתדרות לחיקה. מועדון הספורט הראשון של ההתאגדות היה הפועל תל אביב, שהוקם בקיץ 1923 וכלל מחלקות כדורגל, התעמלות ואתלטיקה. המועדון לא האריך ימים והתפרק כעבור שנה וחצי, וב-1924 נוסד מועדון הפועל חיפה. ב-1925 נכשל ניסיון נוסף להקמת הפועל תל אביב, אך שנה לאחר מכן הוקם המועדון בשלישית, והפעם הצליח להתבסס.
היה זה ב-15 במאי 1926, בצריף של הנוער העובד ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב (בשטח בו שוכן כיום גן מאיר), עת נערך במקום כינוס מועצת הייסוד להקמת התאגדות הפועל. באותו מועד הוחלט על חידוש פעולתה של הפועל תל אביב, ונקבע סמל המועדון, שילוב בין דמות של ספורטאי ההודף באגרופו את היריב לבין הפטיש והמגל, סמל הקומוניזם המייצג את מעמד הפועלים (פועלי התעשייה מיוצגים באמצעות הפטיש והחקלאים באמצעות המגל). הצבע שנבחר הן לסמל והן למדי הקבוצה הוא הצבע האדום, שאף הוא מזוהה עם השמאל ונחשב למייצג את תנועת הפועלים ומבטא את ההשקפה כי כל בני האדם שווים ואותו דם זורם בעורקיהם.
שמאל|ממוזער|270px|שחקני הפועל תל אביב בכדורגל לפני גמר גביע ארץ ישראל הראשון ב-1928
באותה העת כבר פעלה בעיר קבוצת כדורגל של פועלים, קבוצת אלנבי שהקים שלמה פוליאקוב ב-1924, והשתייכה לאגודת מכבי. ב-1927 פרשו כמה מחברי קבוצת אלנבי, ובראשם פוליאקוב והאחים מאיר, על רקע חילוקי דעות עם הנהלת מכבי. בתחילה ניסו לפעול בתוך מועדון ספורט "הגיבור", אך לאחר מכן הצטרפו להפועל, תוך שהם מפרסמים מכתב חריף שהכיל האשמות נגד מרכז מכבי, לפיהן שוררת בין שורותיו "אתמוספירה מרעילה של פרופסיונליזם ומסחר על כדור-רגל", וקוראים לעוסקים בספורט בארץ ישראל "להילחם נגד מחלת הפרופסיונליזם" ו"לשלול את האפשרות של קבלת משכורות קבועות בעד המשחק, מבלי להתקשר לאיזו עבודה פרודוקטיבית בבניין החברה, העם והארץ".
ב-1928 נערכו לראשונה משחקי גביע ארץ ישראל בכדורגל, ובמשחק הגמר ניצחה הפועל תל אביב את מכבי חשמונאי ירושלים, אשר ערערה על תוצאת המשחק בטענה שהפועל שיתפה שחקן שלא כחוק, ובעקבות זאת הוחלט כי שתי הקבוצות יחלקו בגביע. בשנת 1934 הייתה הפועל תל אביב לאלופה העברית הראשונה וזכתה באליפות הראשונה בתולדותיה, לאחר שניצחה בכל משחקיה, ובאותה שנה השלימה דאבל ראשון. קבוצת הפועל תל אביב בכדורסל הוקמה בשנת 1935, ובשנת 1960 היא זכתה באליפות הראשונה בתולדותיה. ב-1967 זכתה קבוצת הכדורגל של המועדון בטורניר הראשון של גביע אסיה לקבוצות, והייתה לאלופת אסיה הראשונה. פעמיים בעשור זה זכו קבוצת הכדורגל וקבוצת הכדורסל באליפות באותה עונה, בפעם הראשונה ב-1966 ובפעם השנייה ב-1969, כאשר זכתה קבוצת הכדורסל בפעם היחידה בתולדותיה בדאבל והפכה לקבוצת הכדורסל היחידה מלבד מכבי תל אביב שזכתה בדאבל בישראל. באותה עונה זכתה בדאבל גם קבוצת הכדורמים של המועדון, שהייתה בתקופה זו הקבוצה המובילה בישראל וזכתה בתשע אליפויות ושמונה גביעים, אך בהמשך ירדה מגדולתה ונסגרה.
בשנות ה-90 הופרטו קבוצות הכדורגל והכדורסל של המועדון, ועברו לבעלות פרטית.
לאורך השנים הצמיחה האגודה ספורטאים מצטיינים רבים באתלטיקה, התעמלות, שיט, קיאקים אולימפיים, שחיה, כדורמים, היאבקות, איגרוף, הרמת משקולות וטניס, וביניהם אסתר רוט-שחמורוב, יוסף רומנו, מרים סידרנסקי, אילנה ברגר, עמית ענבר ומעין דוידוביץ'.
מועדון הכדורגל הפועל תל אביב
שמאל|ממוזער|300px|אוהדי הפועל תל אביב בכדורגל באצטדיון בלומפילד, לפני דרבי בנובמבר 2012
קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב נוסדה ב-1923, עם הקמת המועדון, והיא משחקת בליגת העל. מאז ראשיתו של הכדורגל בישראל נחשב המועדון לאחד הבכירים בישראל, זכה פעמים רבות באליפות ובגביע המדינה, ובשני המפעלים הוא מדורג שני במספר התארים, אחרי מכבי תל אביב. במישור הבינלאומי רשמה הקבוצה זכייה בגביע אסיה לקבוצות, העפילה פעם אחת לשלב הבתים של ליגת האלופות, והיא הקבוצה הישראלית היחידה שהגיעה לרבע גמר גביע אופ"א. משחקיה הביתיים של הקבוצה נערכים באצטדיון בלומפילד הממוקם ביפו מאז הקמתו בשנת 1962.
תארים
אליפות (13): 1933/1934, 1934/1935, 1938, 1940, 1943/1944, 1956/1957, 1965/1966, 1968/1969, 1980/1981, 1985/1986, 1987/1988, 1999/2000, 2009/2010
גביע המדינה (16): 1928, 1934, 1937, 1938, 1939, 1944/1945, 1960/1961, 1971/1972, 1982/1983, 1998/1999, 1999/2000, 2005/2006, 2006/2007, 2009/2010, 2010/2011, 2011/2012
גביע הטוטו (1): 2002
אלוף האלופים (הסופר-קאפ הישראלי) (5): 1957, 1966, 1970, 1971, 1981
גביע אסיה לקבוצות (1): 1967
מועדון הכדורסל הפועל תל אביב
שמאל|ממוזער|300px|אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל בהיכל קבוצת שלמה, אוקטובר 2017
קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב נוסדה ב-1935, ונחשבת לשנייה בחשיבותה בכדורסל הישראלי, אחרי מכבי תל אביב. המועדון זכה בחמש אליפויות ובארבעה גביעי מדינה, ובשני המפעלים הוא מדורג שני בטבלת כל הזמנים. כיום המועדון מוחזק על ידי אוהדיו דרך עמותת האוהדים "הפועל אוסישקין תל אביב", ומשחק בליגת העל. מגרשה הביתה של הקבוצה הוא היכל קבוצת שלמה בתל אביב.
תארים
אליפות (5): 1960, 1961, 1965, 1966, 1969
גביע המדינה (4): 1961/1962, 1968/1969, 1983/1984, 1992/1993
מועדון הכדוריד הפועל תל אביב
קבוצת הכדוריד של הפועל תל אביב הייתה קיימת בשנות ה-50, ובשנת 2014 היא הוקמה מחדש. בעונתה הראשונה היא עלתה לליגה השנייה, אך כשלה בניסיונה להעפיל לליגת העל ופורקה בשנת 2017.
מועדון כדורסל הנשים הפועל תל אביב
שמאל|ממוזער|300px|דגל הפועל תל אביב מונח ליד ביתו של אריק איינשטיין לאחר מותו, נובמבר 2013
קבוצת כדורסל הנשים של הפועל תל אביב ידעה עליות ומורדות, ושיאה היה בראשית שנות ה-70. בשנת 2012 הקבוצה התפרקה.
תארים
אליפות (7): 1961, 1962, 1969, 1970, 1974, 1975, 2006
גביע המדינה (3): 1961, 1970, 1973
מועדון כדורגל הנשים הפועל תל אביב
קבוצת כדורגל הנשים של הפועל תל אביב הוקמה בסוף שנות ה-90 ושיחקה בעבר בליגת העל בכדורגל נשים. הישג השיא שלה הוא זכייה בדאבל בשנת 2001, אך כעבור תקופה קצרה הקבוצה התפרקה.
בשנת 2019 הוקמה הקבוצה מחדש, והיא משחקת כיום בליגה הלאומית לנשים.
תארים
אליפות (1): 2001
גביע המדינה (1): 2001
ראו גם
ספורטאי הפועל תל אביב
קישורים חיצוניים
אתר ויקיפועל - אנציקלופדיית הפועל תל אביב
תולדות הפועל, באתר מורשת הפועל
אשר גולדברג, 85 שנים ליסוד הפועל אלנבי תל אביב, באתר ההתאחדות לכדורגל בישראל
ד"ר חיים קאופמן, 'מכבי מול 'הפועל': היווצרותו של הפילוג הפוליטי בספורט הארץ-ישראלי, הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
קטגוריה:אגודות ספורט
תל אביב
קטגוריה:הפועל תל אביב
| 2024-09-28T10:48:42
|
אנזים
|
שמאל|ממוזער|251px|המבנה התלת-ממדי של האנזים נויראמינידאז
שמאל|ממוזער|251px|המבנה התלת-ממדי של האנזים קטלאז
אֶנְזִים (קרוי גם: תַּסָּס; באנגלית: Enzyme) הוא חלבון המזרז תהליכים כימיים ביצורים חיים.
בכל תא של כל יצור חי מצויים אלפי אנזימים, והתא החי אינו יכול לתפקד בלעדיהם. רובן המוחלט של התגובות הכימיות שעליהן מבוססים החיים אינן מסוגלות להתרחש בקצב הנדרש לקיום החיים בלא האנזימים. האנזימים מאפשרים את התרחשותן של תגובות אלו באמצעות זירוז קצבן בכמה סדרי גודל.
לצד האנזימים, המורכבים מחלבונים, קיים סוג נוסף של מולקולה קטליטית (מזרזת תגובות) בתא, המורכבת מ-RNA ומכונה "ריבוזים".
התחום בביוכימיה העוסק בחקר האנזימים קרוי אנזימולוגיה.
אטימולוגיה
מקור השם "אנזים" מיוונית: Ένζυμο, ופירושו: 'בתוך שמר'. הוא כונה כך לאור העובדה שהאנזים הראשון התגלה כאשר בודדו תמצית מתאי שמרים.
אופן פעולה
אנזימים מזרזים התרחשות תגובות כימיות שמבחינה תרמודינמית מסוגלות לצאת אל הפועל. התגובות המזורזות על ידי האנזים יתרחשו גם בהיעדרו, אך בקצב איטי ביותר שלא יאפשר את תפקוד התא החי. האנזים מזרז את התגובה באמצעות הורדת אנרגיית השפעול שלה. במקרים רבים נקשר האנזים לחומרים המגיבים, מקרב אותם ומכוון אותם בזווית הרצויה לתגובה. התקרבות זו בכיוונים הנכונים תיקח זמן רב עד שתקרה באופן מקרי ללא האנזים.
לכל אנזים אתר פעיל אחד או יותר, אליו נקשרים המגיבים ובו מתרחשת התגובה הכימית. לא תמיד מדובר בשני מגיבים או יותר; אנזימים מסוגלים לזרז תגובות בהן מתפרקת מולקולה גדולה לכמה מולקולות קטנות, למשל. המגיב או המגיבים מכונים סובסטרט (Substrate) בעברית מצע ומסומלים באות S. התוצרים שמתקבלים מפעולות האנזים נקראים Products או בעברית תוצרים ומסומלים באות P. האנזים עצמו מסומל באות E, ואנזים הקשור לסובסטרט מסומל ES ("תצמיד אנזים-סובסטרט").
לאחר זיהוי הסובסטרט, גורם האתר הפעיל למספר שינויים בקשרים הכימיים במולקולות הסובסטרט. השינויים מסתיימים ביצירת קשר חדש בין שתי מולקולות או בפירוק מולקולות. לפעמים מתבטא השינוי רק בתזוזה של אטומים מסוימים בתוך המולקולה, היוצרת שינוי בתכונות המולקולה.
פעולת האנזימים מאופיינת בעזרת קבוע מיכאליס מנטן (Km) המייצגת בקשר הפוך את מידת הזיקה בין הסובסטרט לאנזים, וכן על פי מהירות הריאקציה המקסימלית כאשר ישנו עודף סובסטרט גדול מאוד (Vmax). מאפיינים אלו מוגדרים על פי קינטיקת מיכאליס-מנטן, והם נכונים עבור מודלים מסוימים בלבד.
מודל מנעול-מפתח
בשנת 1894 הציע אמיל פישר את מודל מנעול מפתח (באנגלית: Lock and Key) לתיאור האינטראקציה בין אנזים לסובסטרט. על פי מודל זה, גם בטרם הקישור של הסובסטרט לאנזים, האתר הפעיל של האנזים בעל מבנה ספציפי התואם (קומפלמנטרי) בדיוק, הן מבחינה מבנית והן מבחינה כימית, לסובסטרט (כשם שמנעול מתאים למפתח). כלומר, ההתאמה בין המבנים קיימת כבר לפני הקישור.
מודל מנעול מפתח מצליח להסביר את הספציפיות הרבה של אנזימים בעקבות המבנה הגאומטרי של האנזים והסובסטרט, אך מתקשה להסביר כיצד אנזים מוריד את אנרגיית האקטיבציה ומייצב את מצב המעבר של התגובה.
מודל התאמה מושרית
שמאל|ממוזער|450px|תיאור התהליך הכימי
ב-1958 דניאל קושלנד הציע סייג למודל מנעול-מפתח. כיוון שאנזימים הם מבנים גמישים, האתר הפעיל משנה צורה ללא הרף בעת אינטראקציה עם חומר מצע. הנ"ל חל כאשר מתבצעת אינטראקציית חומר מצע אנזים.
כתוצאה מכך, חומר המצע אינו פשוט נקשר לאתר הפעולה הקשיח. חומצות האמינו משרשרות בחיבור צדדי (side chain) ומעצבות את אתר הפעולה לתצורה מדויקת אשר מאפשרת לאנזים לבצע את פעולתו המזרזת (קטליטית). במקרים מסוימים, כמו ב-Glycosidases גם מולקולות חומר המצע משתנות קמעא כאשר הן נכנסות לאתר הפעולה. אתר הפעולה ממשיך להשתנות עד אשר חומר המצע נקשר לחלוטין, ובנקודה זו ניתנת הצורה הסופית וגם המטען נקבע.
גורמים משפיעים
פעילותם של אנזימים יכולה להיות מושפעת מנוכחותן של מולקולות אחרות: מעכבי אנזימים מסוגלים להקטין את קצב הפעילות האנזימטית, ומנגד ישנם חומרים המבצעים את הפעולה ההפוכה - enzyme activators (מפעילי אנזימים). ישנם מעכבי אנזימים רבים המשמשים כתרופות או כרעלים. פעילותם של אנזימים מושפעת גם מהטמפרטורה, מה-pH, מריכוז היונים ומריכוז הסובסטרט.
טמפרטורה - לקצב הפעילות של אנזימים יש מקסימום בטמפרטורה מסוימת, שנהוג להתייחס אליה כאופטימלית. טמפרטורה זו דומה לטמפרטורת הפעילות המקובלת של היצור החי ממנו הם נלקחו. הטמפרטורה האופטימלית מתקבלת כתוצאה מאיזון בין שני גורמים: (1) הסיכוי למפגש בין מולקולות גדל ככל שאנרגיית התנועה שלהן גדלה, כלומר ככל שהטמפרטורה גבוהה יותר; (2) המבנה המרחבי של האנזים יעיל לזירוז הראקציה רק עד לטמפרטורה מסוימת שמעבר לה יעילותו יורדת (עקב דנטורציה חלקית או מלאה).הטמפרטורה האופטימלית של אנזימים יכולה להיות שונה מעט מאנזים לאנזים, באותו יצור חי (כלומר, לא כל האנזימים ביצור חי פועלים בטמפרטורה האופטימלית שלהם).
ריכוז האנזים והסובסטרט - ככל שגדל ריכוז האנזים עולה גם קצב התגובה האנזימטית, עד אשר כמות הסובסטרט כבר אינה מספיקה (כלומר, כל מולקולות הסובסטרט כבר התחברו לאנזימים ואין מולקולות פנויות). במצב כזה, תוספת של מולקולות אנזים לא תועיל. ככל שגדל ריכוז הסובסטרט עולה גם קצב הראקציה האנזימטית, כל עוד קיימות מספיק מולקולות אנזים פנויות.
pH, רמת החומציות - לכל אנזים יש טווח pH אופטימלי לו. כל שינוי ב-pH של הסביבה גורם לשינוי המבנה המרחבי שנקבע על ידי החומציות, ופוגע בקישור בין האנזים לסובסטרט.
מעכבים
מעכבי אנזימים הם חומרים שמתקשרים לאנזימים וגורמים להאטה בפעילותם. ישנם שני סוגים של מעכבים - מעכבים תחרותיים ומעכבים לא תחרותיים.
מעכבים תחרותיים - מעכבים בעלי מבנה דומה למבנה המרחבי של הסובסטרט, נקשרים לאתר הפעיל של האנזים, ובכך מעכבים את קשירת הסובסטרט לאתר הפעיל. במצב כזה, פעילותם של האנזימים תהיה נמוכה וכך גם התוצרים. הוא מתחרה עם הסובסטרט על האתר הפעיל. ככל שיעלה ריכוז הסובסטרט, השפעתו של המעכב תרד ופעילות האנזים תהיה יעילה יותר.
מעכבים לא תחרותיים - בעלי מבנה שונה ממבנה הסובסטרט והם אינם מתחרים עמו על האתר הפעיל. המעכבים נקשרים לאתר אחר באנזים שאינו האתר הפעיל, ומשנים את המבנה המרחבי כך שהאנזים אינו יכול להיות מתאים במבנה לסובסטרט, ולכן לא ייקשר אליו. הוספת סובסטרט אינה יעילה מול מעכבים לא תחרותיים ולא תשפיע על פעולת המעכב.
שמות וסוגים
שמותיהם של רובם המוחלט של האנזימים מורכבים מתחילית הרומזת לפעולתו של האנזים ומהסיומת הקבועה -אָז (ase-), לדוגמה: נוּקלֵאָז (Nuclease), רֵדוּקטָאז (Reductase). לציון רבים מוסיפים בעברית -וֹת, משל היו שמות האנזימים במין נקבה (בעבר הייתה סיומת היחיד בעברית -אָזָה, כך ששמות האנזימים אכן היו בלשון נקבה); למשל, רדוּקטאזוֹת. למספר אנזימים שכיחים, מהראשונים שנתגלו, קיימים שמות טריוויאליים, למשל, פפסין.
האנזימים מחולקים באופן רשמי לשש מחלקות, בהתאם לסוג התגובה שהם מזרזים. המיון, אשר הומצא על ידי הארגון הבינלאומי לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית (IUBMB), הוצג לראשונה ב-1961. גרסתו האחרונה, מ-1992, כוללת 3,196 אנזימים. כל מחלקה מסומלת בצמד האותיות EC (ראשי תיבות של Enzyme Commission, "ועדת האנזימים") ובספרה מ-1 ועד 6:
EC 1: אוֹקסידוֹרֵדוּקטָאזות (Oxidoreductases) – אנזימים המזרזים תגובות חמצון-חיזור.
EC 2: טרָאנספֵרָאזות (Transferases) – אנזימים המזרזים העברת קבוצות פונקציונליות בין מולקולות.
EC 3: הידרוֹלָאזות (Hydrolases) – אנזימים המזרזים פירוק קשרים קוולנטיים באמצעות הידרוליזה (מתן מולקולת מים).
EC 4: לִיאָזות (Lyases) – אנזימים המזרזים פירוק קשרים קוולנטיים שלא באמצעות חמצון-חיזור או הידרוליזה.
EC 5: אִיזוֹמֵרָאזות (Isomerases) – אנזימים המזרזים שינויים מרחביים בתוך מולקולה (תוך יצירת איזומר של המולקולה).
EC 6: לִיגָאזות (Ligases) – אנזימים המזרזים איחוי בין שתי מולקולות קטנות לקבלת מולקולה גדולה.
שמותיהם של האנזימים החשובים ביותר מעידים במקרים רבים על פעולתם: DNA-פולימראז ו-RNA-פולימראז (מסנתזים חומצות גרעין); ליפאז (מפרק ליפידים); אצטילאז (מחבר קבוצת אצטיל (CH3COO) לסובסטרט); עמילאז (מפרק עמילן); ליגאז (מאחה גדילי DNA; מאנגלית: Ligate, לאחות); דהידרוגנאז (נוטל אטום מימן מהסובסטרט); אוקסידאז (מחמצן את הסובסטרט); רדוקטאז (מחזר את הסובסטרט).
אנזים הנוטל קבוצת זרחה ממולקולה עתירת אנרגיה (בדרך-כלל ATP) ומעבירה לסובסטרט נקרא קינאז. הוספת קבוצת זרחה היא מהפעולות הבסיסיות ביותר המתרחשות ביצורים חיים, והיא קשורה להפקת אנרגיה בתא (ראו: נשימה תאית וזרחון חמצוני). כ-2% מכלל הגנים ביצורים אוקריוטיים מקודדים לקינאזות; בגנום של האדם קיימים 500 גנים המקודדים לקינאזות.
אנזים המצרף קבוצת זרחה (שמקורה לאו דווקא ב-ATP) לסובסטרט נקרא פוספורילאז. אנזים המנתק קבוצת זרחה מהסובסטרט נקרא פוספטאז.
אנזים המופרש אך עדיין אינו במצב פעיל קרוי זימוגן. שני אנזימים השונים במקצת האחד מהשני אך המזרזים את אותה התגובה הכימית נקראים איזוזימים.
שמאל|ממוזער|251px|פעילותו של האנזים כזרז ביולוגי מתבטאת בהורדת אנרגיית השפעול. העקומה האדומה מראה תגובה שאינה מזורזת; העקומה הכחולה מראה את אותה התגובה כשהיא מזורזת על ידי אנזים. ציר ה-X מייצג את הזמן, וציר ה-Y - את האנרגיה
אנזימים מורכבים
אנזימים רבים מורכבים ממספר יחידות חלבון המחוברות יחדיו. אנזים כזה, על כל יחידותיו, קרוי הולואנזים (Holoenzyme). חלק מההולואנזימים מורכבים מחלק חלבוני גדול, אשר נטול פעילות אנזימטית, ומקבוצה קטנה, בה נמצא האתר הפעיל. החלק הגדול קרוי אפואנזים (Apoenzyme), ואילו החלק הקטן קרוי קופקטור (Cofactor). הקופקטור יכול להיות אנאורגני (בדרך-כלל אטומי מתכת, כגון ברזל או נחושת) או אורגני; במקרה האחרון נקרא הקופקטור קואנזים (Coenzyme). ויטמינים רבים משמשים כקואנזימים, אך גם חומרים אחרים - כגון קבוצת ה"הם" (Heme), המכילה אטום ברזל והנמצאת בהמוגלובין (אשר אינו אנזים) - יכולים לשמש בתפקיד זה.
אנזימים חשובים
אנזים הידוע עקב מספר האנשים הרב החסרים אותו הוא לקטאז, המופרש על ידי בלוטות במעי הדק בתגובה לשתיית חלב שמכיל את סוכר החלב - הלקטוז.
בין האנזימים יהיו גם כאלה המסייעים לתפקודי הגוף בדרכים אחרות, כגון ליזוזים, אנזים המצוי בנוזלי גוף שונים, ועשוי להיות חלק ממערכת החיסון בזכות תכונתו לעכל דפנות של תאי חיידקים.
האנזים קטלאז מצוי כמעט בכל תאי הגוף ואיבריו, ובכמות גדולה נמצא בכבד, בכליות ובדם.
הקטלאז נמצא גם במיקרואורגניזמים רבים וברקמות של צמחים.
תפקידו למנוע הצטברות של חומרים רעילים ומזיקים, וזאת על ידי פירוקם.
ידוע כי הקטלאז מסוגל לפרק מי חמצן, שהם תרכובת המזיקה לאורגניזם, למים ולחמצן.
הולואנזים - אנזים פעיל קטליטית ומכיל את כל הקבוצות הפונקציונליות הדרושות לפעילותו.
אפואנזים - החלק הפרוטאיני (חלבוני) של הולואנזים.
ראו גם
קינטיקת מיכאליס-מנטן
מעכבי אנזימים
קיבוע אנזימים
אנזים מלאכותי
מנוע מולקולרי
קישורים חיצוניים
"אנזימים" באתר סנונית
מכון ויצמן למדע - GeneCards - מרכז מידע בסדר גודל עולמי לנושאי גנים, חלבונים ומחלות אנזימטיות.
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרכובות ביוכימיות
קטגוריה:חלבונים
קטגוריה:זרזים
| 2024-07-19T18:44:12
|
אכילס
|
ממוזער|אכילס חובש את פטרוקלוס
אֲכִילֵס או אֲכִילֵאוּס (ביוונית: Άχιλλεύς) הוא אחד מן הגיבורים המרכזיים במיתולוגיה היוונית, שסיפור עלילותיו וכל מעשה תקפו וגבורתו, המתוארים במקורות שונים, מציגים אותו כגדול המצביאים והלוחמים היווניים במלחמת טרויה, המתוארת באריכות באיליאדה, יצירתו האפית של הומרוס.
אטימולוגיה
האטימולוגיה של השם "אכילאוס" מקורה ככל הנראה בהֶלְחֵם המילים "אֲכוֹס" (ἄχος), שפירושה "יגון", ו"לָאוֹס" (λαός), שפירושה "אומה" או "שבט" (ולפי פירוש אחר: מצבת חיילים, מסדָר). במילים אחרות, משמעות שמו של אכילס היא "תוגת-עַמו", שם ההולם היטב את אבלו המר והמתמשך על מותו של רעו הטוב פאטרוקלוס, שהיה גם הוא מגדולי הגיבורים היווניים במלחמות טרויה. שם זה הפך נפוץ בקרב גברים יווניים החל מן המאה ה-7 לפנה"ס ואילך, ומן המאה ה-4 לפנה"ס ניתן גם למצוא גרסאות נשיות של שם זה, בדמות אֲכילֵיאָה (או אֲכילִיָה, Ἀχιλλεία) - שם המלחמה של גלדיאטריס (המקבילה הנשית לגלדיאטור) הנלחמת בגלדיאטריס נוספת בשם "אמזונה", כפי שניתן ללמוד מתבליט שיש שנמצא בהליקרנסוס.
חייו
לידתו ונעוריו
ממוזער|כיירון מלמד את אכילס לנגן בלירה בפרסקו מהאוגוסטאום של הרקולנאום מהמאה ה-1 במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.
כתינוק
אכילס היה בנם של הנראידה (נימפת ים) תטיס ובן התמותה פלאוס, מלך המירמידונים אשר בפְתִיה (דרום-מזרח תסליה). מתחילה התחרו ביניהם זאוס ופוסידון על ידה של תטיס, ולפי אחת הגרסאות, מִשֶגלה פרומתאוס את אזנו של זאוס כי עתידה תטיס ללדת בן שיהיה כביר מאביו, ויתרו השניים על המאבק ותטיס נישאה לפלאוס. מקורות מאוחרים יותר מהומרוס (כמו האכיליאדה לסטאטיוס, מן המאה ה-1 לספירה) ייחסו לאכילס חסינוּת אלוהית, כשעל-פי המסורת נבעה אי-פגיעוּתו זו מן הטבילה שטבלתו תטיס במימיו של נהר השאול סטיקס תכף לאחר שנולד, וזאת במטרה להפכו לבן אלמוות ולגונן עליו, לאור הנבואה שניבאה כי ימות באביב ימיו. על-פי גרסה אחרת, משחה אותו אמו באמברוסיה והעבירה אותו באש. כך או כך, מוסכם בין שתי המסורות כי בעת עשותה כן, אחזה תטיס בעקבו של העולל באגודלה ובאצבעה, וכך נותר עקבו של אכילס פגיע, בניגוד לכל שאר גופו. נקודת תורפה זו שבעקבו, הפכה ברבות הימים למטבע הלשון "עקב אכילס" המתאר נקודת חוּלשה או פגיעוּת פוטנציאלית. מאותה סיבה, נקרא על שמו גם "גיד אכילס". אצל הומרוס אין זכר לחסינוּת זו, ובאיליאדה מתוארת פציעה זבת-דם שנפצע אכילס, לאחר שאחת משתי החניתות שהשליך לעברו אסטרופיאוס ננעצה במרפקו הימני.
הסתרת אכילס בחצרו של ליקומדס
לפי אי אלו מקורות פוסט-הומריים, בניסיונה למלט את נפשו של אכילס מגורל המוות שהועידה לו הנבואה, הלבישה אותו תטיס בבגדי נערה והניחה אותו בחצרו של ליקומדס מלך סקירוס, מוּסווה כאחת משבע בנות ליקומדס או כחדרנית בשם "פָּיְרָה" ("הנערה אדומת-השיער"), וזאת כדי שלא יילקח למלחמת טרויה. במהלך שהייתו שם, הכניס אכילס את דֵידָמֵיאה בת ליקומדס להיריון (כתוצאה מאונס שאנס אותה או מרומן שניהלו השניים, תלוי בגרסה), ומהיריון זה נולד נאופטולמוס (בגרסאות מסוימות מכונה "פָּירוּס", כשמו הבדוי של אביו).
מעשה מרמה זה נחשף על ידי אודיסיאוס, אשר מפיו של הנביא קלכס למד, כי בהיעדר אכילס לא יתנו בידם האלים את הניצחון במלחמה. על-פי אחת הגרסאות, הגיע אודיסיאוס לחצרו של ליקומדס כשהוא מחופש לסוחר של בגדי נשים ותכשיטים, וכשפרש את מרכולתו בארמון הניח בין חפצי הנשים גם מגן ורומח. אכילס הצעיר גילה עניין רב דווקא בכלי הנשק, ובעקבות זאת עמד אודיסיאוס על טיבו האמיתי ושכנעו לחבור אליו בדרכו להילחם בטרויה.
אכילס במלחמות טרויה
פציעתו וריפויו של טלפוס
בדרכם לִתגר מלחמה בטרויה, חנו בטעות היוונים במיזֶ'ה (ממלכה קדומה באסיה הקטנה, באזור טורקיה של ימינו), עליה מלַך טלפוּס . במהלך הקרב שנתגלע שם, פצעוֹ אכילס, ומשראה טלפוס כי אין פִצעו מעלה ארוכה, נועץ באורקל. התשובה שקיבל גרסה כי "זה שפצע הוא שירפא".
לפי אחת הגרסאות של המשך פרשה זו, העולה מן המחזה האבוד "טלפוס" מאת אוריפידס, נדד טלפוס לאאוּליס כשהוא מתחזה לקבצן, ובפגשו באכילס ביקש ממנו כי ירפא את פצעו. אכילס סירב לבקשה, בטוענו כי אין לו כל הכשרה רפואית. בהמשך תבע טלפוס את ריפויו ככופר, בתמורה לכך שישחרר את אורסטס אותו לכד. אודיסאוס רב התחבולות הציע לגרד מעט נחושת מחוד הרומח שפצע את טלפוס ולהשתמש במתכת לצורך ריפויו, בהבינו כי נבואת האורקל יכולה להתפרש גם כמתייחסת לרומח. הניסיון עלה יפה וטלפוס הבריא.
חרון אף אכילס
ממוזער|פסל בדמותו של אכילס באכיליון, קורפו|שמאל
חרון אפו של אכילס הוא אחד המוטיבים המרכזיים באיליאדה של הומרוס, שאף פותחת במילה היוונית "μῆνιν" (חימה, חרון אף):
"זַעַם אֲכִילֵס בֵּן־פֵּלֶאוּס, שִׁירִי אֵלָה, הַזַּעַם הַנּוֹרָא אֲשֶׁר הֵמִיט
אֵין סְפוֹר מַכְאוֹבִים עַל הָאֲכַיִּים, וְהִשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹת גִּבּוֹרִים רַבּוֹת".
ואכן, זעמו זה של אכילס המיט על צבאות היוונים אסונות רבים, וכמעט גרם להפסדם במלחמה. אכילס הגיע לטרויה בלווית חברו הטוב פאטרוקלוס ויועצו הקשיש פויניקס , שנשלח עמו לבקשת פלאוס אביו, וכן בלווית חמישים אניות מלחמה. במהלך הקרבות השונים שהתחוללו באזור, כבש אכילס עשרים ושלוש ערים מחוץ לטרויה, ביניהן לירנסוס , שם לקח בשביה את בְּריסֵאיס, בתו של בריסס, כשלל מלחמה. באופן דומה, שבה אגממנון את כְרִיסֵאִיס בת כְריסֵס (באיליאדה מתוארות הנשים השבויות כשלל לכל דבר ועניין, היינו פרס המתחלק בין הלוחמים בהתאם לגדלותם וגבורתם, לצד כלי נשק משובחים וחפצי נוי שונים כגון חצובות, חרבות מעוטרות ומתכות יקרות, כמו גם צאן ובקר). כשביקש כריסס, כוהן אפולו, לפדות את בתו מן השבי, לגלג עליו אגממנון ובז לתחנוניו. כעונש על מעשיו שילח אפולו מגפה בצבא היוונים.
לאחר שפרש אכילס את חסותו על קלכס החוזה, נאות הלה להשמיע את נבואתו, וטען כי המגפה לא תחדל עד אם ישיב אגממנון את בת כריסֵס לכוהנו של אפולו. לאגממנון לא נותרה ברירה והוא שחרר את כריסאיס. בכעסו החליט אגממנון לפצות עצמו, כיוון שכעת, משנגרע חלקו בשלל והיה פחוּת משל הגיבורים האחרים, חש כי כבודו נפגע, ולכן חטף את בריסאיס. בעקבות זאת, ראה אכילס את עצמו כמי שכבודו חוּלל, והוא נמלא זעם וחרון ללא הכיל. היה בכוונתו להכות למוות את אגממנון בו במקום, אך לאור בקשתה של אתנה נמנע מכך, ותחת זאת חירף וגידף את אגממנון, ונשבע בשבועה חמורה כי לא יעלה למלחמה עם האֲכַיִּים (השבט המרכזי בשבטי היוונים שצרו על טרויה) וכי יניח להם ליפול בחרב.
בעקבות עלבונו של אכילס, נכמרו רחמיה של אמו. היא עלתה ממקום מושבה במעמקי הים לראש האולימפוס, לחלות את פניו של זאוס ולבקש ממנו כי ייפרע מאלו שפגעו בבנה. זאוס נעתר לבקשתה של תטיס, והבטיח לה כי יהיה לצדם של הטרויאנים כל עוד יהיה אכילס שרוי בזעמו ובעלבונו.
מותו של פאטרוקלוס
שמאל|ממוזער|אכילס מקונן על מותו של פאטרוקלוס מאת הצייר גאווין המילטון בבגלריה הלאומית של סקוטלנד.
לאחר קרבות ממושכים בין היוונים לבין הטרויאנים, כשהכף נטתה לטובת הטרויאנים והיו היוונים הולכים ונהדפים לעבר קו החוף שבו עגנו אוניותיהם, התיר אכילס לרעו הטוב פאטרוקלוס לקחת ממנו את שריונו ולצאת לעזרת היוונים מיד צר. אכילס הפציר בו כי ישוב מיד לאחר שיהדוף את הטרויאנים מקו החוף, ובכך ימנע מן הטרויאנים להצית את הספינות, אך אף על פי שהבטיח לעשות כן, נמשך פאטרוקלוס אחר הקרבות וביקש להוסיף ולהילחם עד אשר יכה את הקטור - הגיבור מטיל האימה של צבאות הטרויאנים. אכילס התפלל כי פאטרוקלוס יחולל גבורות בקרב וכי ישוב בשלום, אך זאוס נעתר לבקשה הראשונה בלבד. במאבק עמו הרגוֹ הקטור, ולקח כשלל מלחמה את שריונו של אכילס.
שיא התהילה: מותו של הקטור
הבשורה על אודות מותו של פאטרוקלוס שברה את לבו של אכילס, וייסורי געגועיו לרעו שיככו את זעמו והמירוהו בזעם חדש, ובתשוקה שאינה בת-כיבוש לנקום את מותו ולהרוג את הקטור. תטיס הפצירה בו כי ימתין עד הבוקר, ובמהלך הלילה עלתה שוב לאולימפוס, הפעם כדי לפגוש את הפייסטוס נכה הרגליים, אל האש ופטרונם של הנפחים וחרשי המתכת, על-מנת שיחשל עבור אכילס כלי מלחמה חדשים. הפייסטוס הכין לאכילס מגן מפואר, שריון, קסדה ומְצחות (מגיני רגליים), ובסיוע כלי מלחמה אלו, כמו גם סיועה של אתנה, לכד לבסוף אכילס את הקטור והרגו. לאחר מכן קשר אכילס את גופתו של הקטור למרכבתו וגרר אותה לאורך שדה הקרב. בימים שלאחר מכן המשיך לגרור את גופתו של הקטור במעגל, מסביב לקברו של פאטרוקלוס. לבסוף ציווה עליו זאוס לחדול מכך, ולהיעתר לתחנוניו של פריאמוס - אביו הקשיש של הקטור ומלך טרויה - להשיב לו גווית בנו בתמורה לתשורה הולמת. אכילס מילא אחר הציווי, ואף הבטיח לפריאמוס הפסקת אש בת אחד עשר יום, לצורך קיום מנהגי המספד והקבורה.
הקרב עם ממנון
כשקיבלו הטרויאנים תגבורת מממנון, נסיך אתיופיה, חלה הרעה במצבם של היוונים, והם סבלו אבדות כבדות. בין חיילי היוונים שהרג ממנון, היה גם בנו של נסטור, אנטילוכוס, חברו של אכילס, שלאחר מכן נקם את מותו והרג את ממנון בדו-קרב.
הקרב עם פנתסליאה
האמזונה פנתסיליאה, בתם של ארס ואוטרֵרָה , הבטיחה לטרויאנים שתפיל את אכילס. כדי לגבור על פנתסיליאה, היה על אכילס למשול ברוחו ולא לאפשר ליופייה הרב להסיח את דעתו. לאחר מותה חש צער רב, ותרסיטס לעג לו על כך ושׂמו לצחוק, ועל כך נהרג. על פי גרסה אחרת, אכילס נחשף ליופיה של פנתסיליאה רק לאחר מותה, עת הסיר ממנה את הקסדה וראה את פניה והתאהב בגווייתה במקום.
מות אכילס
לאחר הניצחונות הרבים הללו נהרג אכילס בידי פאריס - בנו של פריאמוס והנסיך הטרויאני שהחל את שרשרת האירועים שהובילה למלחמה בכך שפיתה את הלנה (אשת מנלאוס, אחי אגממנון) לבוא עמו לטרויה. על-פי רוב הגרסאות, פגע פאריס בעקבו של אכילס בעזרת חץ שהיה משוח בדמה הארסי של ההידרה, ואשר כוּון על ידי אפולו. בגרסאות מסוימות הדבר התרחש כאשר עמד אכילס להינשא לנסיכה הטרויאנית פוליקסנה , בתו של פריאמוס, שנאות לשידוך כיוון שראה בו אפשרות לסיום המלחמה. שתי הגרסאות שוללות מפאריס את התהילה ומותירות את אכילס כגיבור שלא נוצח בשדה הקרב. מותו הקל והמביש של אכילס ננקם כאשר פילוקטטס הרג את פאריס בקרב הוגן וניצחו באמצעות שלושה חיצים בלבד, שנורו מקשתו הגדולה של הרקולס.
לאחר מותו של אכילס
שמאל|ממוזער|פסל אכילס הגוסס עם חץ בעקבו באכיליון, קורפו
שמאל|ממוזער|פסל אכילס הגוסס עם חץ בעקבו באכיליון, קורפו
שרפת גופו
גופו של אכילס נשרף בידי אודיסאוס, ואפרו נצבר באותו הכד שבו נצבר אפרו של פאטרוקלוס.
גורל שריונו של אכילס
שריונו של אכילס, שיוצר על ידי האל הפייסטוס, היה מושא למריבה בין אודיסאוס ואיאס הגדול. על מנת לקבוע מי יזכה בשריון, נערכה תחרות בה ניצח אודיסאוס (בסיועה של אתנה). איאס כעס ונשבע לרצוח את כל חבריו לנשק. בטירופו החל לטבוח בכבשים ובצאן, תוך שהוא סבור כי מדובר בחיילי היוונים. לבסוף הפיל עצמו על חרבו. אודיסאוס נתן את שריונו החדש לנאופטולמוס, בנו של אכילס.
נאופטולמוס
נאופטולמוס, בנו של אכילס, הצטרף ללוחמים אשר הסתתרו בסוס הטרויאני. הוא כרת לפריאמוס את הראש, זרק את סקמאנדריוס\אסטיאנקס , בנו של הקטור, מעבר לחומות טרויה ושיעבד את אנדרומאכה אשת הקטור לשפחתו. באודיסיאה פוגש אודיסאוס באכילס בארץ המתים וממלא את אכילס גאווה כאשר הוא מספר לו על מעשי בנו במלחמה.
אכילס ופטרוקלוס
ישנן טענות בידי מספר חוקרי מיתולוגיה שבין אכילס ופאטרוקלוס התקיים קשר הומוסקסואלי (לאור מנהג הפדרסטיה היווני). זה מתבטא, למשל, ביגונו הרב מאוד, ואולי רב מדי, על מותו של פאטרוקלוס.
הכרותם הייתה קצרה מאוד, בהשוואה למהירות בה נהיו חברים. הם לא הכירו עד שפלאוס ביקש מאחיו את בנו שיתלווה למסעו של אכילס. ישנה הוכחה ברורה מאוד שהיכרותם הייתה חדשה: אכילס גדל תחת חסותו של ליקומדס מגיל צעיר, ועוד בתחפושת של אישה. מכאן, ברור שגם אם פאטרוקלוס והוריו ביקרו אצל המלך ליקומדס הם לא ידעו על אכילס.
ראו גם
עקב אכילס
האיליאדה
קישורים חיצוניים
אכילס, באניציקלופדיה למיתולוגיה יוונית
אכילס ופטרוקלוס
הגיבור היווני: חדוות הקרב, באתר גיבורים
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחמת טרויה
קטגוריה:גיבורים מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:אלים למחצה
קטגוריה:דמויות באודיסאה
| 2024-09-04T07:25:17
|
ערוץ עשר
|
ערוץ עשר, שמותג גם כ"ישראל 10", ו"ערוץ 10", היה ערוץ טלוויזיה מסחרי ישראלי שפעל בין 28 בינואר 2002 ל-15 בינואר 2019 ומומן באמצעות שידור פרסומות. הערוץ נקלט בבתי הצופים באמצעות חברת הכבלים ("HOT"), חברת הלוויין ("yes"), סלקום tv, פרטנר TV, או באמצעות עידן+ והועבר באופן חופשי גם באמצעות הלוויין עמוס.
לאורך כל שנותיו התמודד הערוץ עם תחרות קשה מול ערוץ 2 וזכייניותיו, ובמיוחד מול שידורי קשת, דבר שבסוף ימיו הביא להגדרתו כ"פירמה כושלת".
ב-13 ביוני 2018 החל ערוץ עשר תהליך מיזוג עם הזכיינית רשת. אישור המיזוג הושלם ב-8 בנובמבר 2018. שידורי ערוץ עשר ורשת 13 הסתיימו בחצות הליל שבין 15 ל-16 בינואר 2019 ומייד לאחר מכן, החלו שידורי הערוץ הממוזג במהדורת חדשות בהגשת יעקב אילון, שפתח גם את שידורי ערוץ 10 ב-2002 ושידורי חברת "חדשות 10" ב-2003.
בעלי הערוץ ומנהליו
הערוץ הוקם בשותפות של שתי זכיניות, "ישראל 10" ו"שידורי עדן". ב-1 ביולי 2002, כחצי שנה לאחר תחילת השידורים, אישרה מועצת הרשות מיזוג בין שתי הקבוצות. בעלי המניות באותה עת היו: יוסי מימן (40%), אלפרד אקירוב (10.5%), חברת הפניקס (7%), אהוד בן ש"ך (6%), דורון אביב (5.5%), זלמן שובל (5%). עוד 26% ממניות הערוץ התחלקו בין בעלי מניות קטנים ביניהם: יוהנה פרנר, רוני אלגרנטי, ישראל רינגל וחברת ITN. בדצמבר 2002 הגדיל יוסי מימן את החזקתו ל-51%, בדרך של דילול מניות יתר השותפים, תמורת הזרמה של מעל ל-100 מיליון שקל.
בנובמבר 2003, רכשו אנשי העסקים רון לאודר ושלמה בן צבי 60% מהערוץ תמורת 25 מיליון דולר (יוסי מימן המשיך להחזיק 40%). באפריל 2005 רכשו אנשי העסקים ארנון מילצ'ן ואילן שילוח כ-42% מהערוץ כך שהבעלות באותה עת הייתה: יוסי מימן (30%), ארנון מילצ'ן (24.9%), רון לאודר (24.9%), ואילן שילוח (17.8%).
מ-2015, הבעלות על הערוץ הייתה בידיהם של קבוצת התקשורת RGE (51%), יוסי מימן (33.5%) וארנון מילצ'ן (15.5%). קבוצת RGE היא בבעלות לן בלווטניק, אביב גלעדי ואודי רקנאטי.
בין יולי 2014 לסגירת החברה בינואר 2019 מנכ"ל החברה היה יוסי ורשבסקי (קדנציה שנייה בתפקיד) ומנכ"ל "חדשות 13" (לשעבר "חדשות 10"), החברה אשר מפיקה את תוכניות החדשות והאקטואליה של ערוץ 13, הוא גולן יוכפז.
היסטוריה
הקמת הערוץ
שמאל|ממוזער|250px|כרזה מתוך קמפיין עליית הערוץ לאוויר
במרץ 2000 פורסם תיקון לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שאישר את הקמתו של ערוץ מסחרי נוסף, ונקבע כי ישדרו בו שני זכיינים. שתי הזוכות במכרז נבחרו לאחר פרשה משפטית ארוכה, שבסופה נקבע בבית המשפט העליון ש"ישראל 10" ו"שידורי עדן", בניהולו של מוטי קירשנבאום, הן הזוכות במכרז להפעלת הערוץ. בכך הפך בית המשפט העליון החלטה של בית המשפט המחוזי שקבע שהזוכות הן "ישראל 10" ו"אפיק רום" בניהולו של דן מרגלית.
הערוץ החל את שידוריו בט"ו בשבט תשס"ב, 28 בינואר 2002. בשל עיכוב בהיערכותו של הזכיין השני, "שידורי עדן", עקב בעיות משפטיות, הזכיין "ישראל 10" קיבל את האפשרות לשדר במהלך כל שבעת ימי השבוע.
לקראת העלייה לאוויר הפיק הערוץ תוכניות בידור, דרמה, אקטואליה ותעודה, קנה סדרות רכש מובילות, חתם על הסכם עם הטלוויזיה החינוכית ועם "חדשות ישראל". "חדשות ישראל" הפיקה עבור ערוץ 10 שתי מהדורות בכל יום בהגשת יעקב אילון – מהדורה מרכזית בת 30 דקות בשעה 19:00 ומהדורה קצרה בת 10 דקות בשעה 22:00 בלילה. את עלייתו לאוויר של הערוץ, ליווה מסע פרסום תחת הסיסמה "כל המדינה 10". סדרות הדגל של הערוץ היו "תיק סגור" (סדרת דרמה משטרתית), "עם ישראל LIVE" (גרסה ישראלית ל-"סאטרדיי נייט לייב"), "החברים של סשה" (תוכנית אירוח מוזיקלית בהנחייתו של השחקן סשה דמידוב) והשעשועון "החוליה החלשה".
מנהלי הערוץ, ובראשם מי ששימשו בעבר כמנכ"ל הערוץ הראשון רוני אלגרנטי ויוהנה פרנר, קיוו לייצר הרגלי צפייה חדשים לצופה הישראלי בעזרת רצועות שידור יומית קבועות – אמצעי שהתאפשר רק לערוץ 10 ולא לערוץ 2 בשל חלוקת ימי השידור של האחרון בין כמה זכיינים. בנוסף תכננו להרחיב את גבולות שעות צפיית שיא (ה"פריים טיים") ולהתחילן מדי יום בשעה 19:00 עם מהדורת חדשות בהגשת יעקב אילון. רצועות שידור קבועות נוספות היו השעשועון "ג'פרדי!" בהגשת רוני יובל ששודר כל יום ב-19:30 והלייט נייט "חדשואו" בהגשת טל ברמן. בבוקר למחרת ההשקה החלו הבעיות: הרייטינג הגיע למספרים מזעריים, הרשות השנייה הטיחה ביקורת ומנהלי הערוץ לא היו מרוצים. הערוץ שידר כחודש ואז הוחלט על היערכות מחדש.
ב-1 ביולי 2002 אישרה מועצת הרשות מיזוג בין שתי הקבוצות שזכו במכרז: "ישראל 10" ו"שידורי עדן", בכפוף לכמה תנאים. מ-21 באוגוסט 2002 ועד למיזוג עם "רשת" ב-2019, הפעיל את ערוץ 10 זכיין אחד, כול חברת חדשות הממומנת על ידי הזכיין.
שידורי הערוץ נכנסו לתקופת הרצה (שידורי ניסיון) של 6 חודשים שבהם נדרש הערוץ לעשות היערכות מחדש. בין היתר סיימו את תפקידם מנכ"לי הערוץ יוהנה פרנר ורוני אלגרנטי ואותם החליף מודי פרידמן, מנכ"ל "נגה תקשורת", ובוטלו או הוקפאו רוב ההפקות ששודרו. הערוץ החל במסע קניות נרחב – זכויות ליגת העל בכדורגל, זכויות שידור מכבי תל אביב באירופה, החתמת מגישים ושחקנים כמו מני פאר, רפי רשף, רמי ורד, ירון לונדון, אברי גלעד, מאיר איינשטיין, גדעון רייכר, אודטה דנין, שי ודרור, מרב מיכאלי, אבי רצון ולבסוף גם כוכב ערוץ 2 ארז טל. בנוסף הקים הערוץ את "חדשות 10", חברת חדשות עצמאית בהובלת רם לנדס.
אחרי תקופה מסוימת, שינה הערוץ את לוח השידורים, כולל רצועת בוקר, רצועת נוער ו"פריים-טיים". עם זאת, ב-27 במרץ 2003 אמר יו"ר הערוץ, יוסי מימן שלא ימשיך לממן את ערוץ 10 לבדו ודרש משאר בעלי המניות להזרים כסף ולא יפסיק את שידוריו. ההודעה הגיעה בעקבות דו"ח שהצביע על כך שהערוץ הפסיד ב-2002 כ-160 מיליון ש"ח.
באפריל 2003 נכנס הערוץ להקפאת הליכים עקב קשיים כלכליים והכנסות נמוכות בהשוואה לציפיות כתוצאה מכך הוקפאו כל הפקות המקור והערוץ עבר למתכונת שידורים מצומצמת שכללה רק מהדורות חדשות וסדרות רכש. באותה תקופה הוכרז על פיטורים של כ-15% מעובדי הערוץ. בתקופה זאת תוקן חוק הרשות השנייה כך שהופחתו מחויבויות הערוץ (בהשקעה ובתוכן) וכן נמחקו מחויבויותיו בשנתיים הראשונות לשידוריו.
חברת החדשות של הערוץ, חדשות 10, נאלצה לסייע במילוי לוח השידורים של הערוץ. בתקופה זאת, הצליחה החברה לייצר תוכניות שנחשבו לעמודי תווך חשובים לערוץ. בין היתר הפיקה "חדשות 10" את "דין וחשבון" עם רינו צרור, "זה הזמן" עם עמנואל רוזן, "היום שהיה" עם גיא זהר ו"לונדון את קירשנבאום". כל אותה עת, נאמני הערוץ חיפשו משקיעים חדשים. בין היתר היה ניתן למצוא ברשימת המשקיעים את משה סבא (מיליונר מקסיקני) ואת קשת. אחרי תקופה קשה, שבה הדעה הרווחת הייתה שסופו של הערוץ מתקרב, שלמה בן-צבי ורון לאודר, בעלי ערוץ "תכלת", קנו 60% ממניות הערוץ והצילו אותו מסגירה. עם כניסת המשקיעים החדשים נעשו שינויים בהנהלת הערוץ – מודי פרידמן, המנכ"ל השני של הערוץ, הודח ויחד איתו פרשו גם סמנכ"לי הערוץ. במרץ 2004 הוחלף פרידמן בניר למפרט, סמנכ"ל בכיר ב-yes.
יציאה מהקשיים
עונת חורף 2004 המוצלחת היוותה נקודת מפנה. בין התוכניות המובילות של אותו חורף היו שעשועון ההכרויות "משחק מקדים" עם גלית גוטמן, תוכנית הראיונות "מי מפחד מצופית גרנט?", תוכנית הלייט-נייט היומית "כל לילה עם אסף הראל" וסדרת הדרמה "אהבה זה כואב" בכיכובם של דנה מודן ואסי כהן. סדרה זו קבעה שיא רייטינג חדש לערוץ, חשפה צופים רבים לערוץ והצליחה להחזיר את התקווה לערוץ 10. לראשונה הצליח לוח השידורים של ערוץ 10 להציב אלטרנטיבה ראויה לערוצים המתחרים. לצד ההשקעה בהפקות מקור, הוחלט על צעד אסטרטגי נוסף – השקעה במשדרי ספורט כפלטפורמה שיווקית, הערוץ היה בעל הזיכיון למשחק המרכזי של ליגת העל בכדורגל עד שנת 2009, ובעל הזיכיון למשחקי מכבי תל אביב ביורוליג עד שנת 2015.
את עונת הקיץ של 2005 פתח שי אביבי, ששימש אז מנהל התוכניות בערוץ, בהכרזה: "הערוץ ממשיך בתנופתו להפוך לערוץ המגניב ביותר במזרח התיכון". בעונה זו שודרו בין היתר "הדוגמניות" תוכנית מציאות שעוררה דיון ציבורי רחב, השעשועון הכושל "דיל או לא דיל" ותוכניות התעודה "צהובים" ו"בעקבות הגביע האבוד". בנוסף, באותה תקופה שבר הערוץ שיאי רייטינג (35.1% ו-35.6% – קרוב למיליון צופים) כאשר שידר את משחקי נבחרת ישראל במוקדמות מונדיאל 2006. הערוץ שידר מספר משחקים מרכזיים במונדיאל 2006. כולל משחק הגמר.
ביולי 2005 שידר הערוץ בישראל את לייב 8, קונצרט צדקה גדול שנערך בהיסטוריה למען מדינות אפריקה ואת הטלנובלה היומית "פיק אפ". הסדרה ששודרה בפריים טיים, לא עמדה בציפיות וכשלה ברייטינג בכל תקופת קיומה. חודשיים לאחר מכן קיבל מנכ"ל הערוץ ניר למפרט הצעת עבודה מדפי זהב ועזב את תפקידו. במקומו החליטו בעלי המניות להחזיר את מודי פרידמן, שהיה המנכ"ל השני של הערוץ. בסוף 2005 העלה הערוץ את תוכנית האקטואליה "חמש עם רפי רשף".
שמאל|ממוזער|250px|הצגת מדגם חדשות 10 לבחירות לכנסת השש עשרה על מגדלי עזריאלי
בשנת 2006 רכש הערוץ את פורמט תוכנית המציאות "לרדת בגדול". הגרסה הישראלית הושקה חצי שנה לאחר-מכן, וזכתה להצלחה. חלק ניכר מפרקי העונה שודרו בזמן מלחמת לבנון השנייה, דבר שהביא לשיבוש רצף התוכניות. למרות זאת הניבה התוכנית רייטינג ממוצע של 12.5%, נתוני שיא בהשוואה לשאר תוכניות הערוץ. תוכנית הגמר ששודרה בתום המלחמה גרפה 18% ובשיא, 22.8%.
בשנת 2007 שבה "לרדת בגדול" לעונה שנייה ששחזרה את נתוני העונה הראשונה. גמר התוכנית קבע שיא בערוץ ב-20.7 אחוזי רייטינג.
במקביל, עלו בערוץ תוכניות נוספות: "אמא יקרה לי" עם מיקי חיימוביץ', "קרב סכינים" – גרסההישראלית ל"איירון שף", "מחפשים אהבה עם גלית גוטמן", "הכרישים", סדרות הדרמה "המקום" ו"מתי נתנשק", ותוכנית "הלילה עם ליאור שליין".
בשנת 2007 רכש הערוץ 50% מהשליטה באתר "נענע" כחלק מעסקה עם חברת נטוויז'ן ושם האתר שונה ל"נענע 10" ומאוחר יותר ל-"nana10".
ב-15 בדצמבר 2007 החלו בערוץ שידורי גרסה ישראלית של "הישרדות", שבצילומיה הושקעו כ-5 מיליון דולר. בתחילה התוכנית השיגה מדרוג נמוך שהשתפר בהדרגה. גמר התוכנית "הישרדות 10" הפך לאחד המשדרים הנצפים ביותר מאז החלו מדידות הרייטינג בישראל, מבחינת כמות הצופים, עם 1.2 מיליון צופים.
בשנת 2013, לאחר שהוסרו איומי הסגירה מהערוץ מאותה עת, הושק לוח שידורים חדש. בין התוכניות ששידורן החל במסגרתו: "חברות", "כלבוטק", "אקסטרים מייקאובר" ו"שי בשישי". בנוסף, חזרו בעונות חדשות תוכניות כגון "מעושרות", "לעוף על המיליון", "המקור" ו"פנים אמיתיות".
בשנת 2013 החל מעבר הדרגתי של תוכניות הערוץ לצילום בפורמט מסך רחב, והחל משנת 2014 תוכניות אלה שודרו בהתאם בפורמט יחס מסך 16:9. החל מ-1 במרץ 2016 גם מהדורת החדשות המרכזית ומבזקי חדשות ומרבית הפקות חברת "חדשות 10" הופקו ביחס 16:9, אולם עד סגירת הערוץ מספר מצומצם של תוכניות בערוץ שודרו ביחס 4:3.
ב-2017 הרשות השנייה החליטה לחייב את הערוץ עם המעבר לאפיק החדש, וכך גם את קשת ורשת, להתחיל לשדר באיכות HD. אולם עם שינוי האפיקים, בעידן+ ובממירים של סלקום tv הנשענים עליו, הערוצים החדשים עדיין שודרו באיכות SD, הנמוכה יותר.
פעילות בצל איומי סגירה
החל משנת 2007 נשמעו באמצעי התקשורת איומים רבים על כוונה לסגור את הערוץ, הן מצד הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והן מצד בעלי הערוץ. איומים אלה נבעו מההפסד הכספי אשר הסב תפעול הערוץ לבעליו וכן מחובות של הערוץ למדינה. באמצע יולי 2009, הודיע מנכ"ל ערוץ 10 כי קופת הערוץ תספיק לחודש ימים, ולאחר מכן, אם לא יהיה שינוי במצב, יפסיק הערוץ את פעילותו. ב-14 ביולי 2009 אף נערכה הפגנה של עובדי הערוץ מול משכן הכנסת בירושלים במחאה על כוונת הסגירה של הערוץ. לבסוף הוחלט שלא לסגור את הערוץ. היה זה לאחר שמשרדי האוצר והתקשורת הגיעו להסכם עם הנהלת הערוץ, לפיו ידחה החזר מרבית החובות ל-2012. חובות אלה היו מוערכים ב-35 מיליון ש"ח. ב-23 באוקטובר 2009, התקבלה החלטה ברשות השנייה לצאת למכרז חדש על הערוץ. בינואר 2010 החליטה מועצת הרשות השנייה על הארכת זיכיון הערוץ. הארכת הזיכיון נעשתה כחלק ממשא ומתן עם הרגולטור שעוגן לבסוף במסגרת תנאים שנקבעו ופורטו בחוק, לפיהם על הזכיין להשלים את החוסרים שצבר בהוצאות על תוכן במהלך שנות הזיכיון, וכן את החוסרים בתשלום דמי הזיכיון והתמלוגים.
בספטמבר 2011, עקב פרסומים שהאשימו את רון לאודר בהפעלת לחץ על ערוץ 10 על מנת שיתנצל על כתבה בנושא איש העסקים שלדון אדלסון, החליט לאודר להפסיק את הזרמת הכספים לערוץ.
250px|ממוזער|שמאל|"בית הורד" בגבעתיים בו היו משרדי הנהלת ערוץ 10 והאולפן המרכזי שלו
בדצמבר 2011, דחתה ועדת הכלכלה של הכנסת את ההצעה לאפשר פריסת תשלומי החובות של ערוץ 10, ברוב של 8 בעד ו-5 נגד. בעקבות ההחלטה, הודיע מנכ"ל הערוץ יוסי ורשבסקי, כי "הערוץ יוחשך ב-27 בינואר 2012", 10 שנים בדיוק מיום הקמתו. על אף שאיום הסגירה עדיין היה קיים, הוצע לערוץ 10 להמיר את חובותיו למחויבויות תוכן. חמישה ימים טרם סגירתו, הוחלט כי הערוץ יקבל זיכיון עד ל-2013,, ההצעה להמרת החובות לתוכן נדחתה לבסוף בהצבעה בכנסת. בשל האיום לסגירת הערוץ הוקפאו מספר הפקות של הערוץ, ביניהם עונה נוספת לתוכנית האופנה של טריני וסוזנה, גרסה ישראלית ל"אקסטרים מייקאובר", הפקת סדרת דרמה לפי הרומן "אלנבי", קומדיה על מערכת כתב העת "בלייזר" שנקראה "המערכת", ונדחתה עליית העונה החדשה של הישרדות והיפה והחנון שצולמו מבעוד מועד.
במאי 2012 העלה הערוץ את "הישרדות VIP", לאחר שדחה את עלייתה בחורף בשל איומי הסגירה. העונה הזו זכתה להצלחה רבה בנתוני הצפייה והובילה את טבלאות הרייטינג בימים ששודרה עם ממוצע עונתי של 24% צפייה. זמן קצר לאחר מכן עלתה העונה השלישית של הריאליטי היפה והחנון שהביסה את "רוקדים עם כוכבים" ששודרה במקביל והובילה להידרדרות בנתוני הצפייה שלה. ביולי 2012 בוטלה הפקת הגרסה הישראלית ל"אקסטרים מייקאובר", והעונה השלישית של השעשועון "לעוף על המיליון" קוצצה בכמות התוכניות.
בדצמבר 2012, שבו איומי הסגירה לערוץ, כאשר סיום הזיכיון לפי ההסכם היה אמור להגיע ב-1 בינואר 2013. לבסוף הסכים הערוץ לחתום על הסכם פריסת החובות כלפי המדינה וכלפי גופים נוספים, בנוסף להלוואה שהמדינה נתנה לערוץ בסך 65 מיליון ש"ח, על מנת לסגור את החובות. בנוסף לכך, הערוץ התחייב להעביר את פעילותו למרחב ירושלים, ולשלם עבור ההארכה שניתנה לו. במסגרת ההסכם, התאפשר לערוץ להמשיך לשדר עד ל-1 בינואר 2014, כשינוסח הסכם מחודש להחלפת הזכיינות ברישיון קבע או הארכת זכיינות הערוץ. כמו כן, דברי ההסכם היו אמורים לבוא לכדי הצעת חוק, אך הצעה זו נתקלה בסחבת בשל פגרת הבחירות של הכנסת. לאחר מאבק ממושך והגשת מכתבי הפיטורים לעובדי החברה, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין כינס את מליאת הכנסת ואת ועדת הכספים לישיבת חירום לצורך העברת החוק ב-20 בדצמבר 2012. ההצעה עברה בקריאה ראשונה ברוב של 33 נוכחים, ובקריאה השנייה והשלישית ברוב של 11 נוכחים.
במאי 2013 הועלתה לאוויר הפקת הגרסה הישראלית ל"אקסטרים מייקאובר", כמו גם התוכנית כלבוטק, שהועברה מערוץ 2 לערוץ 10 לאחר שרפי גינת החל לכהן כמנכ"ל הערוץ.
ב-1 בספטמבר 2013 הושלמה ההעברה הסופית של פעילות חברת החדשות לירושלים (לאולפן זמני) בהשקעה של כ-20 מיליון שקלים. משם שודרה מהדורת החדשות המרכזית, בהתאם להוראת , הקובעת כי יש לשדר משדר זה מירושלים.
ב-28 בדצמבר 2014 הוחשכו מסכי הערוץ מן השעה 22:30 עד לבוקר המחרת, במחאה על סגירתו שהייתה צפויה להתממש ב-31 בדצמבר 2014 בשל אי-עמידה בתנאים הרגולטוריים, לטענת משרד האוצר. בהתערבותו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, הוחלט, ביומה האחרון של השנה האזרחית, כי לאור מועדן הקרוב של הבחירות לכנסת, יוארך זיכיון הערוץ לחצי שנה נוספת, והקביעה לגבי גורלו העתידי של הערוץ תהיה בידי הכנסת הבאה.
ב-28 במאי 2015 קבוצת RGE רכשה את המניות של ערוץ 10.
ערוץ 10 ברישיון
ב-28 ביוני 2015 אישרה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מתן רישיון שידורים לערוץ למשך 15 שנים. עם זאת, נותרו שתי סוגיות ללא פתרון:
קבוצת RGE מחזיקה ב-6 ערוצי כבלים ולווין (ערוצי הספורט, "ערוץ הילדים", "לוגי" וערוץ הכנסת) ועל פי החוק, חברה המחזיקה בבעלות זכיין לשידור בערוץ מסחרי לא יכולה להחזיק יותר משלושה ערוצי כבלים ולוויין. קבוצת RGE איימה כי אם סעיף זה יהווה מגבלה לקבלת הרישיון, היא לא תבצע את רכישת הערוץ ובכך הערוץ לא יזכה לרישיון. המועצה לשידורי כבלים ושידורי לוויין קבעה ב-29 ביוני 2015 כי חוק זה חל על זכיינים ולא על בעלי רישיונות, משמע הסעיף המדובר לא תקף עבור ערוץ 10.
על פי חוק הרישיונות, נקבע כי אפיקי הערוצים המסחריים ברישיון שידור יהיו בין המספרים 12–16. הערוץ ביקש להישאר באפיק 10 עד שרשת וקשת יעברו לרישיונות. ב-29 ביוני 2015 שר התקשורת בנימין נתניהו אישר את בקשת הערוץ ואפשר לו לשדר באפיק 10 עד להעברתן של קשת ורשת לשיטת הרישיונות, בתמורה לתשלום מיוחד. ב-26 באפריל 2017 פורסם שהערוץ זכה באפיק 14 והוא יעבור לשדר בו מנובמבר 2017.
ב-30 ביוני 2015 הסתיימה תקופת הזיכיון של ערוץ 10, ומ-1 ביולי 2015 החל הערוץ לשדר כשהוא בעל רישיון לשידורים מסחריים שתוקפו ל-15 שנה.
ביוני 2016 מונה יועץ התקשורת לשעבר של בנימין נתניהו, רמי סדן, לתפקיד יו"ר דירקטוריון הערוץ – לפי פרסומים שונים, מתוך אינטרסים משותפים של קבוצת RGE וראש הממשלה. בתקופה זו לחצה ש"ס על פיטוריו של סדן לאור התבטאויות גזעניות שהשמיע לכאורה. באוקטובר הדיחה אותו מועצת הרשות השנייה לאור פרטים כוזבים שמסר, וכן את איתן זינגר, על שלא דיווח על התמודדות ברשימת יש עתיד למועצת עיריית תל אביב. לפי סדן, ההחלטה על הדחתו נקבעה מראש ונבעה ממניעים לא ענייניים.
ב-2017 דווח על חשד שנחקר, לפיו ביקש נתניהו מלאונרד בלווטניק, מראשי קבוצת RGE, לרכוש את ערוץ 10 כאתנן לארנון מילצ'ן. כן דווח כי במקביל למהלך רכישת הערוץ, טרם מינוי רמי סדן, פעל נתניהו למנות את ארי הרו, לשעבר ראש הסגל שלו ועד המדינה בתיק 2000, ליו"ר דירקטוריון חדשות 10.
פיצול ערוץ 2 והחלפת אפיק השידור של ערוץ 10 לאפיק 14
על פי חוק פיצול ערוץ 2, ב-1 בנובמבר 2017 הסתיימו שידורי ערוצים 2 ו-10 במתכונתם הקדמת. שידורי ערוץ 10 עברו לאפיק מספר 14. בשונה מזכייניות ערוץ 2 אשר אינן מתבססות על שם הערוץ ("קשת" ו"רשת"), ערוץ 10 היה קרוי על המספר (וכמו כן גם חברת החדשות שלו – "חדשות 10"). אפיק מספר 10 הוחשך למשך ארבעה חודשים, על פי החלטת שר התקשורת איוב קרא, שבמהלכם תשודר שקופית מטעם הרשות השנייה.
ב-19 בספטמבר 2017, בעקבות פיצול ערוץ 2 והמעבר לאפיק 14, עבר הערוץ מיתוג מחדש לשם מילולי – "עשר" – במקום הספרות של אפיק השידור הקודם. יממה לפני כן, פורסם סרטון של ערוץ 10 בו נחשף סמליל חדש שלו, המורכב מהמילה "עשר" בתוך עיגול ריק, כאשר בצד מופיעה הספרה 14 – מספר האפיק החדש. הסלוגן המלווה את השינוי, החל מחודש ספטמבר הוא .
שידורי "החינוכית" בערוץ עשר
הטלוויזיה החינוכית שידרה בערוץ 10 מיום הקמתו ועד 31 באוקטובר 2003 מכוח חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990. בפברואר 2018 פורסם באתר וואלה כי שידורי החינוכית ישובו להיות משודרים בערוץ עשר באפיק 14, כ-15 שנה לאחר שהופסקו שידורי החינוכית בערוץ (לפני הפיצול באפיק 10). שידורי החינוכית בערוץ עשר הסתיימו ב-14 באוגוסט 2018, עם התוכנית האחרונה של "עושים סדר", כשבחצות של אותו תאריך הסתיימו שידורי החינוכית בערוץ 23 באופן סופי, ובלילה קודם לכן החלה להיות משודרת שקופית פרידה של החינוכית מהצופים.
שידורי ערוץ הילדים בערוץ עשר
ב-16 במרץ 2018 פרסם ערוץ הילדים בדף הפייסבוק ובאינסטגרם כי החל מ-17 במרץ ישודרו תוכניות הערוץ בשידורי ערוץ עשר מדי שבת בבוקר. רצועת ערוץ הילדים שודרה בין השעות 8:15–10:00. בין התוכניות ששודרו במסגרת זאת ניתן למנות את "פוקימון", "אלישע", "ג'וליאן המלך" ו"ארתור".
יחד עם שידורי תוכניות ערוץ הילדים, היו משודרות גם מספר תוכניות של ערוץ לוגי. רצועת לוגי שודרה בין השעות 7:20–8:15. בין התוכניות ששודרו במסגרת זאת ניתן למנות את "אחים וחיות אחרות", "תגליות" ו"מילי". רצועת לוגי החלה לשדר בערוץ לפני תחילת שידורי ערוץ הילדים. בעת זו, רצועה זו שובצה בשעות 8:00–8:55.
המיזוג עם "רשת"
לפני המיזוג
עוד בתקופת ערוץ 2 דובר על מיזוג של שחקנים בשוק התקשורת, בין אם מהלך שיאחד את זכייניות ערוץ 2 לזכיינית אחת (מהלך שעל פי החשד קודם לטובת ארנון מילצ'ן ובסיועו לכאורה של ראש הממשלה בנימין נתניהו כדי שמילצ'ן ירכוש את מניות הזכיינית "רשת"), ובין אם מהלך שיאחד בין אחת מהזכייניות של ערוץ 2 עם ערוץ 10. בתחילה דובר על מגעים בין "רשת" לזכיינית המתחרה, "קשת", מהלך שלא צלח, אך דובר גם על איחוד אפשרי בין הזכיינית רשת לבין ערוץ עשר, כבר משנת 2008.
ב-13 ביוני 2018 פרסמו שתי החברות כי הן הגישו בקשה לממונה על הגבלים עסקיים בנושא, לאחר שחתמו על מזכר הבנות, המבקש לפתוח בהליך מיזוג ביניהן. כחודש לאחר מכן, ב-4 ביולי 2018, חתמו רשת וערוץ עשר על הסכם המיזוג. ב-8 באוגוסט 2018 אושר המיזוג על ידי הממונה על הגבלים עסקיים.
הליך המיזוג
על פי ההבנות שהושגו בין החברות בתחילת הדרך, אמור היה המיזוג לצאת לפועל בין סוף ספטמבר לאמצע אוקטובר 2018, פחות משנה לאחר פיצול ערוץ 2. תחילה הוחלט כי "רשת" תהיה בעלת 60% מהשליטה בערוץ החדש, ואילו RGE, בעלת השליטה בערוץ עשר, תחזיק ב-40% מהערוץ המשותף. עוד הוסכם כי "רשת" תחדל מלשדר את שידורי חברת החדשות, שנמכרה לשידורי קשת בשווי של כ-280 מיליון ש"ח. בערב השידורים האחרון של ערוץ 2 ניסתה "קשת" לרכוש את חלקה של "רשת" בחברת החדשות, אך זו סירבה, ו"רשת", ביחד עם ערוץ עשר, תהיה בעלת השליטה בחברת חדשות עשר. בתחילה הוחלט כי מנכ"ל הערוץ הממוזג יהיה אבי צבי, לשעבר מנכ"ל "רשת", וחלק מן התוכניות ששודרו בשני הערוצים היו צפויות לרדת משידור, כמו גם תוכניות בהפקת "חדשות עשר", שבנוסף לשינויים הצפויים, תעתיק את מקומה מאולפני הבירה ירושלים לאזור אולפני נווה אילן, ומבית הוורד שבגבעתיים אל בית רשת ברמת החייל שבתל אביב.
למרות רצונן של "רשת" ו"ערוץ עשר" להתחיל את הערוץ המשותף באוקטובר 2018, ולמרות התכנון הראשוני של ערוץ עשר להפסיק את רצועת הבוקר שלו ב-30 באוקטובר, נדחתה הורדת הרצועה, מאחר שברשות השנייה עדיין לא הוחלט על אישור המיזוג. יו"ר הרשות, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', הציעה לצדדים לבחון חלופות אחרות, לרבות הקלות רגולטוריות, אשר מצריכות שינויים רבים בחוק, לרבות החובה לשדר חדשות מבירת ישראל. אחת החלופות שהציעה יו"ר הרשות הייתה הפיכת ערוץ עשר לערוץ חדשות. בערוץ עשר דחו את ההצעה בטענה שהיא נבחנה כבר בעבר והתגלתה כלא רווחית, וככזו שאף תזרז את סגירת הערוץ כתוצאה מהפסדים כספיים רבים. ב-21 בספטמבר 2018 הודיעה הרשות השנייה הן ל"רשת" והן לערוץ עשר כי המיזוג ביניהן בלתי אפשרי מבחינת החוק, וכי על פי החוק, אם ערוץ עשר יחזיר את רישיונו לשידור באפיק 14, האפיק יוצא למכרז ואילו חדשות עשר תירכש על ידי גוף אחר שאינו "רשת".
ב-7 באוקטובר 2018 קיימה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ישיבה שהייתה אמורה להכריע לגבי עתידו של מיזוג רשת-עשר, ועל עתידה של חברת חדשות עשר, אך ההחלטה לא התקבלה עד לישיבה נוספת ב-8 בנובמבר 2018. בדיון הצביעו תשעה חברי מועצה בעד המיזוג, והמתנגדת היחידה הייתה יוליה שמאלוב-ברקוביץ'. לאחר אישור הרשות השנייה בנושא המיזוג, ועדת הריכוזיות בראשה של מיכל הלפרין דנה בנושא המיזוג ואישרה אותו. לאחר אישור המיזוג, ברשת וערוץ עשר הודיעו כי ב-1 בינואר 2019 יתחילו שידורי הערוץ הממוזג.
ב-12 בנובמבר 2018 פורסם כי מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי יהיה מנכ"ל הערוץ הממוזג.
ב-17 בנובמבר 2018 פורסם כי קשת חוזרת בה מהסכום שהסכימה לשלם תמורת חלקה השני של חברת החדשות, וכי בניגוד לסיכומים הקודמים שקשת תשלם 140 מיליון ש"ח היא מוכנה לשלם בסביבות 100–110 מיליון ש"ח בלבד, זאת בעקבות שינוי הזמן ברשימת הטלאנטים של הממונה על ההגבלים.
ב-15 בינואר 2019 המהדורה המרכזית של "חדשות עשר" סיימה את שידורי חדשות עשר בשם זה, ובסיומה הוחלף הלוגו במסכי האולפן בלוגו החברה החדש ובמהלך אותו יום גם הסמליל באתר ערוץ עשר הוחלף לזה של רשת 13.
סמלילי הערוץ
.
תוכניות וסדרות מקור בערוץ
תוכניות חדשות ואקטואליה
"מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ עשר" (2002–2019) – בהגשתה של תמר איש-שלום לסירוגין עם טלי מורנו ונגה ניר נאמן.
"המגזין" (בעבר "חדשות השבת") (2002–2019) – עם אושרת קוטלר.
"היום שהיה" (2003–2019) – בהגשת גיא זהר ומגישים מתחלפים עד מיזוג רשת-עשר.
"שישי" (2006–2009, 2013–2019) – מגזין סוף השבוע של הערוץ בהגשת איילה חסון.
"הצינור" (2010–2019) מיטב הסרטונים ברשת, בהגשת טל ברמן. בעבר הגיש את התוכנית גיא לרר (עד 2015, נקראה התוכנית "צינור לילה").
"מהדורת 19:00" (2011–2019) – מהדורה מוקדמת של כותרות המהדורה המרכזית בהגשת אלי ראכלין.
"המטה המרכזי" (2013–2019) – תוכנית אקטואליה פוליטית בהגשת איילה חסון.
"הכל כלול" (2013–2019) – תוכנית צרכנות בהגשת סיוון כהן.
"16:30" (2017–2019) – מגזין יומי בנושאי היום בהגשת אלי ראכלין.
"לבחור נכון" (2017–2019) – תוכנית אורח חיים בריא בהנחיית מיכל צפיר.
"עושות שרירים" (2018–2019) – תוכנית ספורט ועיצוב בהנחיית ענת הראל ושר סנדה.
"אורלי וחי" (2018–2019) – תוכנית העוסקת בבעלי חיים בהנחיית אורלי וילנאי.
"לונדון את קירשנבאום" (2002–2019) – בהגשת ירון לונדון. שותפו בעבר להגשה היה מוטי קירשנבאום, אשר נפטר ב-2015. שם התוכנית נשמר על מנת להנציח את זכרו.
"חמש עם רפי רשף" (2005–2019) – בהגשת רפי רשף. נקראה גם "חמש בערב". עברה לקשת 12 ב-16 בינואר 2019 ובעקבות כך ירדה ב-14 בינואר 2019.
"אורלי וגיא" (2011–2019) – תוכנית העוסקת בענייני היום, חברה ובנושאים המשפחתיים והזוגיים בהגשת אורלי וילנאי וגיא מרוז.
"בוקר אור" (2016–2019) – תוכנית הבוקר בהגשת מגישים מתחלפים.
"בין החדשות" (2002) – תוכנית אקטואליה יומית בהגשת בן כספית, עמנואל רוזן ויעל דן לסירוגין.
"השבוע בעולם" (2002) – מהדורת חדשות המסכמת את אירועי השבוע בישראל ומחוצה לה בהגשתו של ניצן הורביץ.
"האולפן המרכזי בשישי"–מהדורת חדשות בימי שישי בהגשת גלעד עדין.
"מועצת החכמים" (2006–2010) – בהגשת דן מרגלית.
"חמש וחצי" (2006–2011) (עבר מערוץ הילדים ב-2006 והופקה על ידי חדשות 10 עד 2011) – תוכנית חדשות ואקטואליה העוסקת באירועי השבוע שחלף, בהגשת גיא זהר.
"השבוע" (2010–2012) – תוכנית המגזין של חדשות 10 ליום שישי, בתחילתה הוגשה על ידי מיקי רוזנטל, בדצמבר 2010 החל גיא זהר להגיש את התוכנית וב-2012 הוגשה על ידי נסלי ברדה.
"שישי בבוקר" (2011–2016) – תוכנית הבוקר של ימי שישי של הערוץ. מחליפה את אורלי וגיא בימי שישי. אין לה מגישים קבועים.
"לילה כלכלי" (2009–2017) – תוכנית כלכלה בהגשת גדי סוקניק, בין השנים 2009–2013 הייתה התוכנית בהגשת שרון גל ועם התפטרותו בשנת 2013 המגיש הזמני של התוכנית היה דב גיל-הר.
"ברקוד" (2015) – תוכנית צרכנית-כלכלית בהגשת נגה ניר נאמן.
"דני רופ עד 10" (2016–2017) – תוכנית הבוקר מהשעה 09:00 עד 10:00, בהגשת דני רופ.
"אור ומיה" (2016–2017) – תוכנית הבוקר שהחליפה פעמיים בשבוע את אורלי וגיא בהגשת אור הלר ומיה זיו וולף.
"חדר מצב" (2017) – תוכנית חדשות ואקטואליה ששודרה לפני מהדורת החדשות המרכזית.
"אוטוטו שבת" (2018) – תוכנית המסכמת את חדשות היום והשבוע, בהנחיית אלמוג בוקר.
"עובר ושב" (2017–2018) – תוכנית הבוקר הכלכלית של ערוץ עשר, הסוקרת את כותרות היום בהגשת סיון קלינגבייל וסמי פרץ.
תוכניות תחקירים
"המקור" (2009–2019) בהגשת רביב דרוקר וברוך קרא. בעבר הגישו את התוכנית עופר שלח ומיקי רוזנטל.
"פנים אמיתיות" (2011–2019) – תוכנית תחקירים עם אמנון לוי.
"עושות חשבון" (2015–2019) – תוכנית תחקירים בהנחיית העיתונאיות טליה פלד קינן וסיון קלינגבייל.
"כלבוטק" (2013–2014) (עברה מערוץ 2, רשת) – תוכנית תחקירים בהגשת רפי גינת.
"שומר מסך" (2005–2010) (עברה מערוץ 2, טלעד) – בהגשת אמנון לוי.
תוכניות דוקומנטריות
בית. פזמון (2018–2019) – בית. פזמון היא סדרת דוקומנטרית המספרת את תולדות הארץ כפי שהם משתקפים דרך המוזיקה הישראלית. שודרה במקור בערוץ yes דוקו.
"אללה אסלאם" (2012) – תוכנית דוקומנטרית על האסלאם הקיצוני באירופה עם צבי יחזקאלי.
"בזהות בדויה" (2017) – סדרה תיעודית על המנגנון הסודי ושיטת הארגון של האחים המוסלמים בסוריה, טורקיה, אירופה וארצות הברית.
"אמהות" (2017) – תוכנית דוקמנטרית הבוחנת את נושא האימהות מכיוון חדש ומנסה להגדיר מיהי אמא עם מירי נבו.
הקברניטים (2018) – סדרה תיעודית של רביב דרוקר, על החלטות הגורליות שעשו מנהיגי ישראל.
תוכניות בידור, אירוח ומערכונים
"גב האומה" (עברה מרשת) (2015–2019) – תוכנית סאטירה בהנחיית ליאור שליין, בהשתתפות אורנה בנאי, עינב גלילי ואורחים מתחלפים, התוכנית שודרה במשך 8 עונות בערוץ 2 אצל רשת בשם "מצב האומה".
"שי בשידור" (2014–2019) – תוכנית בידור ואירוח עם שי שטרן.
"מה נסגר?" (2011–2018) (עברה לערוץ כאן 11) – תוכנית סאטירית שבה מוצגים קטעים ששודרו בטלוויזיה עם פרשנות של רועי בר נתן
"ערב טוב עם גיא פינס" (2010–2017) (עברה מ-HOT3, ובהמשך עברה לערוץ קשת 12) – חדשות מעולם הבידור בהגשת גיא פינס.
"כל לילה עם אסף הראל" (2004–2005) – בהגשת אסף הראל.
"הלילה עם ליאור שליין" (2006–2009) – בהגשת ליאור שליין.
"גם להם מגיע" (2008) – תוכנית בידור קומית בהנחיית ליאור אשכנזי.
"מקום לדאגה" (2008–2009) – תוכנית מערכונים אבסורדית עם דביר בנדק.
"שורדות בבית" (2008–2010) – תוכנית אירוח בהגשת נעמה קסרי וליה גיל.
"של מי השורה הזאת?" (2006–2007) – תוכנית הומור ובידור בהנחיית עידן אלתרמן.
"נבחרת ישראל בטלוויזיה" (2011) – תוכנית בידור ומערכונים בהגשת ירון ברובינסקי.
"לילה טוב עם אסף הראל" (2016–2017) – תוכנית לייט-נייט קומית בהגשת אסף הראל.
"בובה של מדינה" (2013) – תוכנית בידור עם שחקנים ובובות עם אלי יצפאן ושלישיית מה קשור, תוכנית המשך לבובה של לילה.
"עשר" (2012–2015) – תוכנית נלוות ל"גיא פינס" המציגה את עשרת אירועי הבידור המובילים שהיו במהלך השבוע, בהגשת לירון ויצמן
"שעת הדרקון" (2012–2015) – תוכנית נלוות ל"גיא פינס" בנושא אופנה, בהגשת דורין אטיאס.
"לא לפני הילדים" (2007–2009) – עם עידן אלתרמן, יעל לבנטל, יעל שרוני, ורד פלדמן, יוסי מרשק ועוד.
"הרדאר" (2017–2018) – תוכנית חדשות בידור בהנחיית אריאל מרגלית וסיון קליין.
"הכל עשר עם דודו טופז" (2006–2007) – בהגשת דודו טופז.
"אמבוש" (2013) – תוכנית מתיחות בהנחיית עפר שכטר.
"הכל אבוד" (2016–2015) – תוכנית בידור ואירוח בהנחיית טל פרידמן, בהשתתפות דב נבון ואורחים מתחלפים.
"המופע המרכזי" – תוכנית קומדיה הומוריסטית בהשתתפות רותם אבוהב, מיקי גבע ורבים אחרים.
תוכניות ראיונות
"אינטימי" (2015–2019) – תוכנית ראיונות בהגשת רפי רשף.
תוכניות מציאות
"בייבי בום" (2014–2019) – תוכנית מציאות תיעודית שתיארה זוגות ברגע לידת ילדיהם. מבוסס על פורמט בריטי.
"זוג מנצח VIP" (2014–2019) – תוכנית מציאות בהנחיית איתי תורג'מן ובהשתתפותם של זוגות ידוענים.
"החיפוש" (2017) – תוכנית מציאות תיעודית בהגשת ענת גורן, המחפשת את האנשים שמישהו רוצה להגיד להם תודה או סליחה.
"חוזרים לחיים" (2018–2019) – תוכנית מציאות על אנשים הזקוקים להשתלת איברים ובמרוץ נגד הזמן.
"ההחלטה" (2017–2018) – תוכנית מציאות תיעודית עם מירי נבו ואלי אילדיס, המלווה אדם במהלך 48 שעות, שבסופם יקבל החלטה גורלית שתשנה את חייו.
"המסע המופלא של אהרוני וגידי" (2011–2018) – תוכנית טיולים ואוכל עם ישראל אהרוני וגידי גוב. נמכרה לרשת 13 בעקבות המשבר הכלכלי של ערוץ עשר.
"הכרישים" (2006–2007) – תוכנית בהנחיית גיא זהר, בה המשקיעים צופים במוצרים ומיזמים בוחרים אם להשקיע במוצר או לא. התוכנית חודשה ב-2018 בקשת 12.
"לרדת בגדול" (2006–2011) – בתוכנית משתתפים אנשים בעלי עודף משקל אשר מעוניינים להפחית ממשקלם. בהגשת ציפי שביט.
"קרב סכינים" (2007–2009) – תחרות בישול בהנחיית עודד מנשה ובהשתתפות השף סטפן הצרפתי והשף אלברטו האיטלקי. בעונותיה השלישית והרביעית, פורמט התוכנית השתנה, וכך גם שמה לקרב סכינים: המשימה ואליפות המסעדות של ישראל, בהתאמה.
"עד סוף העולם" (2014) – זוגות גרושים שמתחרים יחד כדי לזכות בכסף עבורם ילדיהם המשותפים. בהנחיית אביב אלוש.
"מעושרות" (2011–2014) – תיעוד אירועים בחייהן של שש נשים מהאלפיון העליון.
"היפה והחנון" (2008–2014) – 11 זוגות של יפה וחנון מתחרים זה בזה בשלל משימות, במהלך התוכנית מנסים בני הזוג לשפר זה את יכולותיו של זה בתחומים החלשים שלהם; בהגשת פיני טבגר (בעונות 1–3), מיכאל הנגבי (עונה רביעית)
הרווק (2009, 2013) – קבוצה של נשים רווקות מתחרות על לבו של גבר רווק אחד; בהגשת גיא אריאלי (עונה ראשונה) ואילנית לוי (עונה שנייה)
"הכפר" (2013) – תוכנית בה מתמודדות חמש משפחות על הישרדות בכפר בתנאי ראשית ימיה של מדינת ישראל. רק משפחה אחת תזכה במיליון ש"ח. בהנחיית בוקי נאה.
"אהבה על האש" (2014) – תוכנית מציאות שמפגישה בין עולם האוכל לעולם הדייטים. בהנחייתם של עודד מנשה ועדן הראל.
"הישרדות" (2007–2012) – קבוצת אנשים נשלחת לאתר קשה למחיה, כגון אי בודד, ונדרשת לחיות שם תקופת זמן, להתמודד במשימות שונות ועל-פי תוצאות המשימות לקבל תגמולים ולקבוע מי ממשיך במשחק ומי מודח. בהגשת גיא זו-ארץ. הפקת התוכנית הופסקה לאחר שזכיינית ערוץ 2, רשת, רכשה את זכויות השידור והתוכנית עברה אליה.
"גיבורים" (2016) – סדרת דוקו העוקבת על חייהם של כוחות ההצלה והביטחון.
"הדוגמניות" (2005–2008) – בהגשת גלית גוטמן.
"מסע עולמי" (עברה מזכיינית ערוץ 2 טלעד בשנת 2006) – תוכנית טיולים ברחבי העולם בהגשת איל פלד.
"וייפאאוט" (2011) – מסלול מכשולים באווירה קומית בהגשת טל ברמן ואביעד קיסוס
"הדור הבא 24/7" (2011) – תוכנית בה איתן אורבך ושלושה מחבריו הרווקים, סגורים בבית הדור הבא, יחד עם 15 בחורות רווקות שמתחרות על לבו ועל פרס של מיליון ש"ח. בהגשת טל ברמן ואביעד קיסוס
"משחק החתונה" (2012) – חתן וכלה ביום חתונתם מתנסים במשימות שונות, חלקן מוזרות ומצחיקות, בניסיון להשיב לעצמם את ההוצאות על ארגון יום נישואיהם–כל משימה שיצליחו לעמוד בה תזכה אותם בהחזר על חלק מהסכום; בהנחיית טל ברמן ואביעד קיסוס
"טריני וסוזנה" (2011–2015) – תוכנית מייקאובר שבכל פרק מספר אנשים באקראי עוברים מהפך בלבוש
"אקסטרים מייקאובר" (2013–2015) – תוכנית שיפוץ ובניית בתים של אנשים מיוחדים בהנחיית עמוס תמם.
"המתנחל" (2013-2015) – תוכנית מציאות תיעודית בה חנוך דאום משמש כקואצ'ר בביתם של ידוענים במטרה לשפר את חייהם. הוא "מתנחל" בביתם למשך 48 שעות, על מנת לקדם את חייהם המדשדשים.
שעשועונים
"לעוף על המיליון" (2011–2019) – שעשועון טלוויזיה מקורי בהנחיית ירון ברובינסקי.
"תראו מי שואל" (2015–2019) – שעשועון מבית היוצר של יגאל שילון בהנחיית מולי שולמן.
"קופה משותפת" (2018–2019) – שעשועון חדש בהנחיית עינב גלילי.
"5 טבעות זהב" (2018–2019) – שעשועון חדש מבית היוצר של ג'ון דה מול בהנחיית ירון ברובינסקי.
"מצלצלים" (2007–2008) – שעשועון לילי ששודר ממזרח אירופה בהנחיית מגישה ישראלית ובו הצופים מתקשרים ומנסים לענות על החידות שעל המסך.
"ראש בקיר" (2008) – שעשועון בהגשת שי גולדשטיין ודרור רפאל.
"Moon Time" (2013–2014) – שעשועון לילי שמשודר ממזרח אירופה בהנחיית מגישה ישראלית ובו הצופים מתקשרים ומנסים לענות על החידות שעל המסך.
"מישהו בבית?" (2009–2010) – דרור רפאל מגיע לבתים אקראיים ושואל את הדיירים שאלות הקשורות לסביבה בה הם גרים.
סדרות עלילתיות
"החברים של נאור" (2006–2011, 2016–2019) – הקומדיה המצליחה בהשתתפות נאור ציון, בני אבני ומלי לוי.
"חברות" (2013–2019) – סדרה קומית בכיכובה של ליטל שוורץ.
"לה פמיליה" (2015–2019) – סדרה קומית בכיכובם של רותם אבוהב, מריאנו אידלמן ונורמן עיסא.
"מסובך" (2016–2019) – סדרת דרמה, גבר בן 40, גרוש + שלוש בנות, מתאהב בצעירה אך לא יכול לנהל איתה מערכת יחסים סדירה במקביל לבלגן בחייו.
"נפלת חזק" (2016–2019) – סדרה קומית בכיכובו של מיקי גבע.
"שאטו עין כרם" (2017–2019) – סדרת דרמה-קומית שיצרו חנן סביון וגיא עמיר.
"ויקי ואני" (2017–2019) – סדרה קומית חדשה בכיכובה של מגי אזרזר.
"הרוסים" (2016–2017) – סדרה קומית בכיכובם של לב ברודינסקי ואדם רבינוביץ'.
"אהבה זה כואב" (2004) – דרמה קומית בכיכובם של דנה מודן ואסי כהן.
"פיק אפ" (2005) – עם בר רפאלי, ששי קשת ואוולין הגואל.
"חמישה גברים וחתונה" (2007) – דרמה קומית עם מיקי גבע, סמי הורי, נירו לוי, לירון וייסמן, ארז בן הרוש, יחזקאל לזרוב, דאנה איבגי והילה וידור.
"המקום" (2007–2008) – בהשתתפותם של אלי אלטוניו, רננה רז ויונתן סגל.
"מתי נתנשק" (2008) – בהשתתפותם של עדי עזרוני, ליאור אשכנזי ויעל שרוני.
"לאהוב את אנה" (2008–2009) – בהשתתפותם של יאנה גור, משה איבגי ועפר שכטר.
"האמת העירומה" (2008–2009) – דרמת מתח בהשתתפותם של נתי רביץ וליאור אשכנזי.
"מגדלים באוויר" (2009) – דרמה משפחתית עם טלי שרון ואלון אולארצ'יק.
"נשות הטייסים" (2009–2010) – עם גלית גוטמן והנרי דוד.
"מתלהבת" (2010) – מיני סדרה קומית בכיכובה של מיה דגן.
"כאן גרים בכיף" (2010–2012) – סיטקום משפחתי בהשתתפות נתי קלוגר, גיא לואל, דניאל מורשת, מעיין אלוני וטוני ברמן.
"2.3 בשבוע" (2011) – דרמה בסגנון דוקומנטרי בהשתתפות נועה תשבי ואורי פפר.
"אלנבי" (2012) – סדרת דרמה על תעשיית הזנות במועדוני החשפנות עם מורן אטיאס ואביב אלוש.
"פרופיל 64" (2013) – סדרה קומית המבוססת על מה שקורה ביחידה צבאית בכיכובם של דנה פרידר, מיכאל מושונוב ועוד
"מלבי אקספרס" (2013) – סדרה קומית בכיכובם של מיקי גבע, עדי הימלבלוי, קותי סבג המבוססת על ספר באותו השם שכתב מיקי גבע.
ישראל (2013) – סדרה קומית בכיכובו של הבדרן ישראל קטורזה.
"אחת אפס אפס" (2011–2015) – דרמת אקשן משטרתית בהשתתפות עמוס תמם ואפרת דור
"בנות הזהב" (2011–2016) – סיטקום המבוססת על הסדרה האמריקאית בכיכובן של רבקה מיכאלי, חנה לסלאו, מיקי קם ותיקי דיין.
"חשודה" (2015) – סדרת מתח בכיכובה של מלי לוי.
"אשתו של גיורא" (2015) – סדרת דרמת קומית אשר עוסקת בשחקנית ממורמרת הנשואה לשרברב מיליונר בכיכובם של ליאת אקטע ואורי הוכמן.
"להתבגר" (2015) – סדרת נוער העוסקת בקבוצת נערים המשתתפים בריאלטי, בכיכובם של ריקי בליך ומולי שולמן.
"בני ערובה" (2013–2015) – סדרת מתח בכיכובה של איילת זורר, זוכת פרס האקדמיה לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסדרה.
במסגרת החינוכית
קופה ראשית (2018) – סדרה קומית על חייהם של עובדי לקוחות סופרמרקט.
משדרי ספורט
"יורו 2016" – משחקים מטורניר אליפות הכדורגל האירופאי.
תוכניות אחרות
"החוליה החלשה" (2002–2004) – בהגשת פנינה דבורין ולאחר מכן חנה לסלאו.
"רמי ורד" (2002–2003) – בהגשת רמי ורד.
"אודטה" (2003–2007) – בהגשת אודטה שוורץ.
"המראה" (2006–2007) – בהגשת אורנה דץ.
"בלתי נתפס" (2006–2008) – עם נמרוד הראל. עלה לשידור בעונה נוספת בתור "המופע הבלתי נתפס".
"נקמת המחוננים" (2008) – בהגשת אלי אילדיס.
"שינויים בלוח השידורים" (2008–2009) – בהנחיית ערן זרחוביץ' ושרון טייכר.
"העוקץ" (2008–2009) – עם נמרוד הראל.
"הבלוק" (2009) – בהגשת חיים אתגר.
"אהרוני" (2009–2011) – תוכנית בישול יומית בהגשת השף ישראל אהרוני. בכל יום התוכנית עוסק בנושא אחר. התוכנית משודרת בשידורים חוזרים בערוץ 12.
"משחק מקדים" (2004–2005) – תוכנית שידוכים עם גלית גוטמן.
"הרשות נתונה" (2005–2007) – תוכנית דת בהנחיית עליזה לביא ששודה בימי שישי אחר הצהריים.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט של ערוץ עשר, כפי שנשמר בארכיון האינטרנט
לוח השידורים של ערוץ 10, באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
– אוסף כתבות לקראת תחילת שידורי ערוץ 10
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
*
עשר
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה בפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה בשליטת RGE
קטגוריה:ערוצי ברודקאסט בישראל
| 2024-10-05T08:37:07
|
הערוץ הראשון
|
ממוזער|250px|כניסה למרכז המבקרים ואולפן נקדי של הערוץ הראשון
"הערוץ הראשון" (שנקרא תחילה: הטלוויזיה הישראלית) היה ערוץ טלוויזיה ציבורי ממלכתי בישראל, של רשות השידור. הערוץ שידר קרוב לעשרים שנה (יחד עם הטלוויזיה החינוכית) כערוץ הטלוויזיה הישראלי היחיד, ועל מנת להיבדל מהטלוויזיה החינוכית הערוץ זכה לכינוי "הטלוויזיה הכללית" ובקיצור "הכללית". לאחר שהחלו שידורי הטלוויזיה הרב-ערוצית שם הערוץ עבר מיתוג מחדש והוא נקרא "הערוץ הראשון", ואף היה מוכר גם בתור "ערוץ 1".
מאז הקמתו, שכנו האולפנים הראשיים של הערוץ בבניין הטלוויזיה הישראלית שבשכונת רוממה בירושלים, אשר נהרס ביוני 2021, לטובת פרויקט מגורים.
ב-29 ביולי 2014 אישרה הכנסת ה-19 את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור, שבמקומה הוקם תאגיד שידור חדש בשם: "תאגיד השידור הישראלי", שבמסגרתו מופק ערוץ טלוויזיה שהחליף את הערוץ הראשון.
ב-14 במאי 2017, מיד לאחר שידור גמר האירוויזיון לשנת 2017, תמו שידורי הערוץ הראשון, וב-15 במאי באותה שנה הערוץ הוחלף ב"כאן 11".
היסטוריה
1966 – תכנון והקמה
תכנון מפורט להקמתה של הטלוויזיה הישראלית החל בשנת 1966 בעזרת ייעוץ של ג'ו שטרן, סגן נשיא CBS האמריקנית.
הטלוויזיה הישראלית נוסדה ב-2 במאי 1968, לאחר שנים רבות של ויכוח ציבורי בנושא, ולאחר שהטלוויזיה החינוכית החלה בשידוריה ב-24 במרץ 1966. הקמת הטלוויזיה, שתוכננה מלכתחילה לשנות ה־70, הוחשה בעקבות מלחמת ששת הימים, והסברה כי באמצעות שידורי טלוויזיה ניתן לשפר את ההסברה הישראלית למדינות ערב ולתושבי השטחים.
1968 – תחילת השידורים הסדירים
ממוזער|250px|בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים - נהרס ב-22 ביוני 2021
שמאל|ממוזער|250px|יהורם גאון במהדורת פורים של "אולפן עגול" - אחת מתוכניות הבידור הראשונות ששודרו בערוץ הראשון (1969)
השידור הראשון של התחנה היה שידור חי של מצעד צה"ל ביום העצמאות, שנערך במאי 1968, בירושלים. תדר השידור שהוקצה לתחנה היה אותו תדר שעליו שידרה הטלוויזיה החינוכית, ולכן שתי התחנות חלקו מאז את שעות השידור בערוץ.
לאחר מספר שידורים חד-פעמיים החלו לשדר באוגוסט 1968 שידורי ניסיון סדירים, תחילה שלושה ערבים בשבוע, שבהמשך הורחבו לארבעה. בתקופה זו שודרו בכל יום שעה בערבית ושעתיים בעברית. התחנה שידרה בשחור לבן, למרות העובדה שבתקופה זו כבר היו תחנות ששידרו בצבע. ב-1 באוגוסט באותה שנה שודרה מהדורת מבט לחדשות הראשונה. תוכנית זו שודרה בערוץ הראשון עד ה-9 במאי 2017, ובמשך שנים רבות הוגשה על ידי המנחה חיים יבין שכונה "מר טלוויזיה". באותה שנה, ב-13 באוגוסט 1968, שודרה לראשונה בערוץ גם מהדורת החדשות בערבית, בהגשת גלוריה סטיוארט.
בשנת השידורים הראשונה פעלה הטלוויזיה הישראלית כיחידה עצמאית במסגרת של "צוות הקמה" שבראשו עמד פרופ' אליהוא כץ מהחוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית, והשתתפו בו כמה אנשי אמנות ותקשורת, בהם האמנית עדה המאירית (שוורץ). שידוריה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הוגדרו כשידורי ניסיון. כץ היה למעשה המנהל הראשון של הטלוויזיה הישראלית. לאחר מכן התמזגה הטלוויזיה הישראלית עם תחנת הרדיו הממלכתית, "קול ישראל", שפעלה כבר במסגרת רשות השידור (שנוסדה כשלוש שנים לפני כן).
1969 – שידורים בימי שבת
ב־1969 התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה להרחיב את שעות השידור היומיות ולעבור לשדר מארבעה ימי שידור לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת, החל מחודש נובמבר באותה שנה. במסגרת המשא ומתן להרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השביעית שנערכו באוקטובר באותה שנה, דרשו נציגי המפלגות הדתיות להקפיא את פתיחת השידורים המתוכננים לליל שבת. בשבוע הראשון של נובמבר, בו החלו השידורים היומיים, התחוללה מהומה סביב הסוגיה. בסופו של דבר החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר להיענות באופן זמני לדרישת הדתיים, ולהקפיא את פתיחת השידורים בליל שבת. ביום שישי באותו שבוע, בשעות אחר הצהרים, פנו שני עורכי דין, יהודה רסלר ועדי קפלן, לבג"ץ. השופט התורן צבי ברנזון הוציא צו על תנאי והשידורים נפתחו כבר באותו ערב.
שנות ה-70 וה-80
כיוון שהערוץ הראשון שודר על אותו תדר של הטלוויזיה החינוכית, זמני השידור שלו היו מוגבלים. הערוץ החל את שידוריו ב-17:30. כאשר השעה הראשונה הוקדשה לתוכניות ילדים, בין שש וחצי לשמונה בערב לשידורים בערבית (שיש הטוענים שמטרתם הייתה תעמולה). ורק ארבע שעות לשידורי טלוויזיה למבוגרים בין שמונה בערב לחצות.
רוב שעות השידור בעברית בשנות השבעים למבוגרים, הוקצו להקרנתם של סרטים זרים, תכנים דוקומנטריים, וסדרות רכש בעיקר מארצות הברית ובריטניה. כאשר תוכניות המקור העבריות שאינן תוכניות אקטואליה היו בעיקר תוכניות ראיונות (כמו עלי כותרת), תוכניות על זמר עברי (כמו שרתי לך ארצי), וכן שעשועונים שחלקם יובאו מארצות הברית (כמו זה הסוד שלי ותשע בריבוע). תוכניות האקטואליה הבולטות היו מבט לחדשות ששודרה בשעה 9 בערב שההערכות לגביה היו שצפו בה באופן יומיומי כ-70% מבעלי מקלטי הטלוויזיה, השבוע-יומן אירועים שסיכמה את חדשות השבוע, ומוקד ששודרה פעם בשבוע ובה רואיין פוליטיקאי בכיר. תכנים מתוסרטים מקוריים כמעט ולא הופקו, כאשר הבולטים ביניהם בשנות השבעים היו תוכנית המערכונים לול, תוכנית הסאטירה ניקוי ראש וסדרת הדרמה חדווה ושלומיק.
מלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973 הייתה המלחמה הראשונה שבה יכלו הישראלים לצפות במשדרי החדשות היומיים בתמונות חיות מזירת הקרבות, סמוך להתרחשויות עצמן. מה שהעלה את חשיבותו של המדיום הטלוויזיוני בתחום האקטואליה.
ב-19 בנובמבר 1977 נחת נשיא מצרים אנוואר סאדאת לביקור בן שלושה ימים בישראל והערוץ הראשון סיקר את מהלך הביקור לראשונה בצבעים. בשנת 1979 שודרה תחרות האירוויזיון מבנייני האומה בירושלים בשידור חי בצבעים לרחבי העולם וגם בהפצה מקומית. בשנים הבאות תבצע הטלוויזיה הישראלית שידורים נוספים בצבעים במסגרת מצומצמת ולא סדירה. ורק בפברואר 1983 החלו שידורים סדירים בצבע. בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים הצטרפו ללוח המשדרים בעברית בערב שבת תוכניות אירוח בעלי אופי בידורי: שעה טובה וסיבה למסיבה בדומה לתוכנית הלילה המשודרת בארצות הברית מאז שנות החמישים.
בשנת 1985 זכתה הטלוויזיה הישראלית בערבית בפרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה.
שנות ה-90
ב-15 במאי 1990 החל הערוץ הראשון להפיץ את שידוריו באופן סדיר וקבוע גם באמצעות לוויין תקשורת וזאת כתוספת לשימוש במשדרים קרקעיים שהייתה נהוגה מאז תחילת פעילותו של הערוץ.
כניסת הטלוויזיה בכבלים והערוץ השני לישראל בתחילת שנות התשעים ערערו את המונופול של הערוץ הראשון. התוכניות הבולטות ששודרו בשנות התשעים בערוץ הראשון היו פופוליטיקה והחמישייה הקאמרית, ששודרה בתחילת הערוץ השני.
המאה ה-21
במאה ה-21 הערוץ איבד את תדמיתו. המדרוג שלו צנח, נוצרה לו תדמית של ערוץ "מבוגר", והביקורת עליו עלתה לאור העובדה שתקציבו היה נרחב ושולם דרך אגרת הטלוויזיה.
ב-6 במאי 2012 שונה לוח השידורים של הערוץ. בלוח החדש נעשה ניסיון להתחרות בערוצים המסחריים בשעות ה"פריים טיים". במסגרת השינויים, מהדורת מבט לחדשות הועברה ל-8 דקות לשמונה וקוצרה ל-38 דקות. אחרי "מבט" שידר הערוץ את התוכנית "המוסף" בהנחייתה של גאולה אבן. בכל ערב שודרה ב-19:00 תוכנית המציאות "בואו לאכול איתי" ומיד אחריה "היום בספורט" – מגזין ספורט יומי.
התוכנית "מהיום למחר" בוטלה ובמקומה הוצבה מהדורת חדשות שמסכמת את אירועי היום. הערוץ חזר לשדר תוכנית אירוח: בכל יום שישי שודרה אחרי היומן התוכנית "שישי עם טל ברמן".
במהלך 2012 עברו מרבית תוכניות הערוץ להיות משודרות בפורמט HD. המהלך הושלם בינואר 2013, עת עבר הערוץ להיות ערוץ הטלוויזיה הישראלי הראשון בו מתקיים שידור מלא ברזולוציית שידור גבוהה זו. בתחילת שנת 2014 מינתה ההנהלה את אדי אהרונוף לתפקיד ראש חטיבת החדשות בערוץ.
ב-9 במאי 2017, לקראת סגירתה של רשות השידור, שודרה מהדורת "מבט" האחרונה בהגשתה של המגישה מיכל רבינוביץ', המהדורה לוותה במחאה של עובדי רשות השידור על הסגירה. לאחר מכן לא שודרו יותר תוכניות אקטואליה וחדשות בערוץ והוא החל לשדר במתכונת שידורים מצומצמת, שכללה בעיקר שידורים חוזרים. הערוץ היה יכול לסיים את שידורו כבר באותו הערב אילולא תחרות האירוויזיון לשנת 2017 שהתקיימה באותם ימים, והערוץ היה מחויב לשדר אותה.
ממוזער|300px|השקופית המודיעה על סיום שידורי הערוץ הראשון
ממוזער|מכתב הפרידה של אלי בבא, מנהל הטלוויזיה בערוץ הראשון לעובדי הערוץ.
יום שבת, 13 במאי 2017, היה יום השידורים האחרון של הערוץ הראשון. אלי בבא מנהל הטלוויזיה הודיע במכתב פרידה לעובדים על לוח השידורים המתוכנן ללילה ועל סיום השידורים. גמר האירוויזיון לשנת 2017 היה התוכנית האחרונה ששודרה בערוץ, והיא הסתיימה בשעה 01:50 אחרי חצות, בסיומו שודר קליפ של השיר "הבלדה על חדווה ושלומיק" בביצוע מארינה מקסימיליאן, כשבמהלכו מופיעים קטעים שונים מהיסטוריית השידורים של הערוץ (קליפ שליווה את מאבקם של אנשי רשות השידור לאורך חודשים), ולאחר מכן, הוקרן קטע סיום התוכנית האחרונה של "מבט", בו עובדי התחנה שרים את "התקווה" ועם תום השירה, הופיעה שקופית בה נכתב "שידורינו הסתיימו 1968–2017 הערוץ הראשון".
ב-14 במאי 2017, לאורך כל היום, השידורים היחידים שהועברו בערוץ היו שידורי הטלוויזיה החינוכית, בזמני השידור שהוקצו לה ובפעם האחרונה. "החינוכית" חתמה את שידוריה בערוץ הראשון עם שידור התכנית האחרונה של "ערב חדש" במתכונתה הוותיקה.
ב-15 במאי 2017 החל "כאן" לפעול באפיקי השידור אשר שימשו את הערוץ הראשון.
טכנולוגיות שידור
שמאל|ממוזער|150px|אות הערוץ החל משידורי המונדיאל ביוני 2010
עם הקמתו שידר הערוץ בשידור אנלוגי, בשיטת PAL. בשנת 1979 החלה התחנה מעבר לשידורי צבע בתהליך הדרגתי, שהושלם בפברואר 1983, כשגם שידורי החדשות צולמו בצבע. בשנת 1981 הופסקה פעילות מחיקת הצבע מתוכניות צבעוניות.
שמאל|ממוזער|150px|אות הערוץ במהלך השידור הראשון בהפרדה גבוהה, הופיע במהלך שידור תחרות האירוויזיון במאי 2010
ב-25 במאי 2010 שידר הערוץ הראשון בפעם הראשונה שידור בהפרדה גבוהה (HDTV), באפיק 511 בהוט וביס. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ערוץ ציבורי בישראל משדר בהפרדה גבוהה – עד אז היו שידורים כאלה רק בערוצים ייעודיים של הוט ושל יס, בתשלום. השידור היה של חצי הגמר הראשון של תחרות האירוויזיון. למרות היות הערוץ ציבורי, המתבסס על גביית אגרה, עד אז רק מנויי הלוויין והכבלים, בעלי ממירי HD, יכלו לצפות בשידור בהפרדה גבוהה. במקביל הועבר השידור בערוץ הרגיל, באיכות רגילה ובמסך רחב שנדחס לפורמט הרגיל.
המונדיאל של 2010 היה אירוע הספורט הראשון ששודר באופן מלא ב-HD. במסגרת בדיקות ההכנה, הגיע למסקנה מנהל אגף ההנדסה בערוץ 1, משה מושקוביץ, כי הפתרון הפשוט והזול ביותר הוא לחבר ניידת שידור HD שתשמש כחדר בקרה וחדר שידור. על כן, הוצא מכרז, אליו ניגשו שתי חברות: "מזמור הפקות", בעלת ניידת HD היחידה בארץ באותה עת, וחברה מחו"ל שהציעה ניידת טורקית, שבחינה שלה בערוץ הראשון כללה נסיעה לטורקיה. לבסוף הניידת הטורקית ירדה מהפרק בגלל העלויות וכך נבחרה הניידת של "מזמור הפקות". לצורך תפעול ערוץ ה-HD, הוקם אולפן ובו שבע מצלמות HD של חברת סוני מדגם HSC-300 עם עדשות של Fujinon ומצלמת הגשה אחת באולפן שנמצא בתל אביב, שחוברה לניידת באמצעות סיב אופטי. כל מקורות הווידאו נותבו משולחן ניתוב מדגם MVS-6000, ומהניידת הועברו להוט, יס ולמרכז הבקרה.
ב-10 ביוני 2010 החל הערוץ בשידור משחקי גביע העולם בכדורגל תוך שימוש בהפרדה גבוהה. באותו ערב שודרה מהדורת החדשות "מבט" בפורמט ה-HD ולמעשה הייתה מהדורת החדשות הראשונה בישראל שמשודרת באיכות הזו. לקראת סוף חודש יוני, פורסם כי שר האוצר שטייניץ הסכים להעביר מקדמה על סך עשרה מיליון ש"ח לערוץ הראשון, במסגרת הרפורמה ברשות השידור, על מנת להמשיך עם שידורי ההפרדה הגבוהה גם לאחר תום משחקי המונדיאל. בערוץ הראשון הביעו שביעות רצון והודיעו כי גם לאחר סיום המשחקים ימשיכו לשדר את מהדורות החדשות בטכנולוגיית ה-HD מהאולפן המיוחד שנבנה לצורך שידורי המונדיאל. בכך יהיו לערוץ הישראלי הפתוח לכל הראשון שפועל בדרך זו.
באוגוסט 2010 החל הערוץ לשדר גם את המשחק המרכזי של ליגת העל בכדורגל בשיטת ה-HD.
לקראת חג הפסח באפריל 2011, הערוץ החל לשדר בשיטת 16:9 באפיק 11, שיטה המתאימה למסכי ה-LCD הרחבים. בתקופה זו תוכניות האולפן של הערוץ לא שודרו ב-HD או במסך רחב ורק סדרות ותוכניות שצולמו מראש ב-HD שודרו בפורמט ה-16:9.
הערוץ שידר את תחרויות אולימפיאדת לונדון בלעדית ב-HD ועבר לשידורים מלאים ב-HD מיום הבחירות לכנסת התשע עשרה.
מיוני 2013 שידורי הערוץ באיכות HD הועברו באפיק 11 בממירים התומכים.
סמלי הערוץ
250px|ממוזער|שמאל|סמלילי תוכניות מחלקת החדשות והספורט של הערוץ הראשון.
בשנת 1974 פנה מנהל מחלקת החדשות, דן שילון, למעצב בני לוין וביקש ממנו כי יכין סמל למחלקת החדשות, אשר ישמש את מבט לחדשות וגרסאות שלו ישמשו את מבט שני, מוקד, יומן השבוע ומבט ספורט. לוין הכין את הסמל הבסיסי באמצעות שימוש בעיפרון ומחוגה. הסמל הבסיסי העגול משלב בין מנורת שבעת הקנים לבין תיאור של גלי שידור. לתוכנית "מבט שני" עוצב סמל דומה דמוי עין, ל"מוקד" – ריבוע, למבט ספורט – אליפסה של אצטדיון וליומן השבוע – משושה כנגד ששת ימי השבוע החולף.
הסמל יצא מרשות מחלקת החדשות ואומץ על ידי הטלוויזיה ללא החלטה מסודרת והפך לסמלה הרשמי. במהלך השנים עוצבו לו גרסאות תלת מימד, אחת הידועות שבהן היא תפאורת אירוויזיון 1979.
ניהול הערוץ
מקורות כספיים
תקציבה של הטלוויזיה הישראלית היה מבוסס על אגרת הטלוויזיה הנגבתה מכל משקי הבית שברשותם מקלט טלוויזיה (ללא קשר לכמות השימוש במכשיר). סידור זה מיועד היה לשמור על עצמאות השידורים ועל אי־תלות במפרסמים מצד אחד ובפוליטיקאים מצד שני. בפועל גובה האגרה נקבע על ידי ועדת הכספים של הכנסת והטלוויזיה הישראלית נעזרת בגורמים מסחריים המעניקים "חסות" לשידורים. בתקופת האינפלציה הדוהרת בתחילת שנות ה־80 הייתה חשיבות רבה למועד שבו נקבע גובה האגרה בגלל הירידה המתמדת בערך המטבע. לא אחת נדחה הדיון בוועדת הכספים כדי ללחוץ על הטלוויזיה להתאים את שידוריה לציפיות של פוליטיקאים.
מבנה ניהולי
המוסדות שניתבו את דרכה של הרשות היו: הוועד המנהל הכולל שבעה חברים, ומליאה שבה חברים 31 נציגי ציבור, שמונו על ידי הכנסת ובפועל משקפים את חלוקת הכוח הפוליטי, פחות או יותר. בתחילת דרכה של רשות השידור ושל הטלוויזיה הישראלית, עד לסוף שנות ה־70, היו מרבית חברי המליאה אנשים בעלי רקע תרבותי וחינוכי (ד"ר אליהו לנקין שהיה מוותיקי האצ"ל, נתן שחם הסופר שישב במליאה מטעם מפ"ם). לאחר מכן הפכה מליאת רשות השידור לגוף שבו חברים פוליטיקאים בראשית דרכם כנקודת מוצא לקריירה פוליטית עתידית (למשל, גיל סמסונוב וסילבן שלום שהתחילו את דרכם בליכוד כחברים במליאת רשות השידור).
מנהלי הערוץ
ממוזער|250px|ארכיון הטלוויזיה הישראלית של רשות השידור
שם המנהל התחלת כהונה סיום כהונה אליהוא כץ 1968 1969 סטן גרנדייזי 1969 1969 חגי פינסקר 1969 1971 נקדימון רוגל 1971 1971 ישעיהו תדמור 1971 1973 ארנון צוקרמן 1973 1979 יצחק שמעוני 1980 1982 טוביה סער 1982 1985 יוסף בראל (בפועל) 1985 1985 יאיר אלוני 1985 1986 חיים יבין 1986 1990 יוסף בראל 1990 1993 יאיר שטרן 1993 2000 יאיר אלוני 2000 2002 יוסי משולם 2002 2003 מוטי עדן 2003 2006 מושון מצליח 2007 2013ללא מנהל בפועל20132014אלי בבא20142017
מהפקות הערוץ הראשון
אקטואליה ותחקירים
בוקר טוב ישראל (2006-1990)
מבט לחדשות (2017-1968)
המוסף עם גאולה אבן (2017-2012)
סירנות עם עדי מאירי (2017-2013)
כמעט חצות
מבט שני (2017-1976)
יומן (2017-1987)
רואים עולם (2017-1987)
גלובוס (2017-2000)
מהיום למחר (2012-1994)
פופוליטיקה (1998-1992)
מסיבת עיתונאים
מוקד
גילוי נאות (2009-2004)
פוליטיקה
הערב עם גאולה אבן (2012-2010)
לב העניין (2011-2009)
מדד יומי (2011-2000)
כלבוטק (1999-1974)
בומרנג
תעודה
עמוד האש (1981)
תקומה (1998)
אל בורות המים
סוף עונת התפוזים (1999-1998)
במדינת היהודים (2003)
כך היה (2017-2006)
ניקוי הראש הוא הכרחי (2007-2009)
הנבחרים
הסיפור האמיתי (2017-2005)
והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות ארץ ישראל (2017-2016)
חנוך לוין - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם (2017-2015)
הרמטכ"לים
תרבות ומוזיקה
שרתי לך ארצי (1977-1974)
עוד להיט (1984-1977)
להיט בראש (1992-1984)
עד פופ (1982–1992)
משהו מהסרטים
לגעת ברוח (2017-2006)
תוצרת הארץ
הגיע זמן לשון
חיים שכאלה (2000-1970, 2008-2007)
צו האופנה (2011)
רעש מקומי (2017-2008)
LIVE מהצוללת הצהובה (2012-2010)
טלסינמה (2017-2000)
תוכניות ספורט
המשחק המרכזי בליגת העל בכדורגל
משחקי הבית של נבחרת ישראל בכדורגל
מבט ספורט (1990-1968)
הראשון בשער
סופ"ש בספורט (2012)
בועטים (2017-2012)
תוכניות בנושאי דת
שאלת רב (2017-2006)
מבראשית
יש לך מושג?
פסוקו של יום (1969–2011)תוכניות ילדים ונוער
זאפ לראשון (2006-1989)
אות אות אות
סמי וסוסו (1974-1968)
הצריף של תמרי (1974)
ראש כרוב (1975)
טלפלא (1979-1975)
חג לי
קרוסלה
ריץ' רץ' (1976–1980)
אלוף בצלות ואלוף שום
השטיח המעופף
שער ההפתעות
3, 4, 5 וחצי (1980–1984)
מועדון החתול שמיל (1979–1983)
שמיניות באוויר
זנב לחדשות
ארנב עכשיו
משלים שועליים
אגדות המלך שלמה
סמוך עליי
סיירת הבטיחות בדרכים של ג'ינג'י
שיישאר בינינו (1987-1984)
תופסים ראש (1991-1988)
קח סיכון
תוססס
החופש האחרון (1989)
לא כולל שירות (1993-1990)
תלויים באוויר (1994)
הצצקנים (1989)
ציפי בלי הפסקה (1990)
בקצה המכחול
פינג פונג
מי הסופר
הופה היי (1995-1986)
מסיבת גן (1994-1989)
פלאי קלעים (1995-1992)
הכל נשבר במשפחה
החברים של שוש
חיות וחיוכים
אורחי דין
בחדר של דני (1994-1993)
ג'ינג'י (1996)
מרציפר
שעון הפלא
זנב לחדשות
קשרים מצוירים
הסטודיו של אמאל וכמאל
ירוק
זאפזאפים
ספינת האהבה של זאפ
אפצ'י וסיפור
המהדורה (2017-2006)
ניידת שידור
אור של כוכבים
עב"מ בא
מתגלגלים
הקש בעץ
שירים ונפלאותתוכניות בידור ואירוח
שישי עם טל ברמן (2012)
נפגשים בשישי (2017-2012)
בואו לאכול איתי (2017-2012)
שעה טובה (1984-1979)
בין הכיסאות
דיוקן (2017-2008)
סיבה למסיבה (1990-1984)
סוגרים שבוע (1998-1995)
אורח באולפן
סוף שבוע
בטברנה
שישי בטברנה (2003-1998)
שישי עם מיכל (2006-2003)
שישי בגאון (2005-2003)
שום, פלפל ושמן זית (2017-1995)
ניסים גרמה מארח (2011)
חבורת לול
הרגעים הגדולים (2006-1968)
ניקוי ראש (1976-1974)
היהודים באים (2016-2014)
אולפן קיץ
זה הסוד שלי (1976–1979, 1993)
שולחן ארוך עם דורון נשר (1993-1992)
סופסופ
ממני
אצל מני
מוצ"ש (1993-1989)
הצופן (2007)
המלכודת (2002)
קיץ חי (2011)
מחר שבת (2017-2013)
רשות הדיבוב (2017-2016)
טנדו
עמק הנהר האדום (1982)
סדרות דרמה
חדווה ושלומיק (1971)
מישל עזרא ספרא ובניו
סיפורי חליל
גיא אוני (2011)
סיפורים לשעת לילה מאוחרת
אנשים במיל
סיטון
אגוז
חלומות מתוקים
צימרים (2003)
כנפיים
לחיות מחדש
כתב פלילי (2005)
קו 300
משפט קסטנר
30 ש"ח לשעה (2014-2012)
עמוק במים (2014)
משפחה טובה (2015-2014)
קומדיות מצבים
המסעדה הגדולה (1988-1985)
כן מה?! (1988)
שכנים (1993-1989)
כמו שנאמר
סטרייט ולעניין
משפחה דה לוקס (2001-2000)
וידאו וחצי
כשמאבדים את הדרך
מנדל וגורנשטיין חקירות בע"מ
שבט כהן
מאש"ה
מבחר תמונות מהערוץ הראשון
לקריאה נוספת
חיים יבין, עובר מסך, הוצאת ידיעות ספרים, 2010
קישורים חיצוניים
ערוץ היוטיוב של רשות השידור והערוץ הראשון — הערוץ הועבר לבעלות כאן 11
עוז אלמוג, מטלוויזיה פטרונית לתרבות הרייטינג, כפי שהתקבל בארכיון האינטרנט, מתוך אנשים ישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס סוקולוב
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה ישראליים שנסגרו
קטגוריה:ערוצי ברודקאסט בישראל
| 2024-10-05T09:00:57
|
לאום
|
המונח לאום מתייחס למעמד המשפטי שיש לאומה מסוימת, המוגדרת כקבוצת אנשים המאורגנת בתחומי מדינה ריבונית מסוימת, לאותה המדינה, או לקבוצת אנשים אשר להם בסיס תרבותי משותף. מעמד זה מעניק למדינה סמכות שיפוטית על אותם האנשים ומעניק לאותם להם את הגנת המדינה בעת הצורך. הזכויות והחובות הללו משתנים ממדינה למדינה.
אנשים יכולים להפוך להיות בעלי לאום מסוים כאשר הם נולדים במדינה מסוימת, או בזכות קשר דם להורים בעלי לאום מסוים.
למדינה יכולים להיות מספר לאומים שונים אשר בעלי אותה האזרחות. לדוגמה, הלאומים הדומיננטיים ביותר בישראל הם יהודים, ערבים (מוסלמים, נוצרים). יתר הלאומים בישראל כוללים בין היתר את הדרוזים, צ'רקסים, וקבוצות מיעוט אחרות. ישראל מכירה בסך הכול במעל ל-130 לאומים שונים.
הבדל מהותי בין אזרחות ללאום הוא שבעוד שלאזרחים יש זכויות להצביע ולייצוג פוליטי במדינה בה הם אזרחים, אך אנשים עם לאום מסוים לעיתים רבות לא יקבלו באופן אוטומטי את אותן הזכויות, למרות שלעיתים רבות יש להם חלק מאותן הזכויות או את הפוטנציאל לקבל את אותן הזכויות בעתיד.
ראו גם
שם ייחוס
קהילות מדומיינות
הצטלביות
דין הדם
דין הקרקע
עם
פולק (גרמנית)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זכויות
קטגוריה:נדידת בני אדם
קטגוריה:משפט בין-לאומי פרטי
קטגוריה:אזרחות
| 2024-08-12T11:42:19
|
צבא
|
ממוזער|250px|טקס הענקת כומתות של חיל ההנדסה הקרבית בצה"ל. הטירונים מקבלים את הכומתה בסוף הטירונות.
ממוזער|250px|שמאל|מטוס קרב מדגם F-15 משגר טיל. זרוע האוויר היא אחת מזרועות הצבא.
ממוזער|250px|שמאל|כמעט כל החיילים בצבא עוברים הכשרה בשימוש בנשק אישי. בתמונה: מטווח בצה"ל בו חיילים לומדים לירות ברובה סער מדגם תבור CTAR-21.
צבא הוא ארגון לוחם הכפוף למדינה ריבונית או לישות מדינית, ומטרתו להגן על המדינה ולהפעיל כוח (בדרך כלל נגד גורמים חיצוניים, כגון מדינות אויב) על מנת להבטיח את האינטרסים שלה, כגון שמירה על הביטחון ולחימה בטרור, ובמצבי חירום אף מתן סיוע פנים. צבא נבדל מרוב ארגוני הביטחון, בכך שהוא פועל לרוב באופן גלוי, או גלוי-למחצה במדינות אשר כמעט תמיד נמצאות במצב עוינות עם הישות. ברוב המשטרים הדמוקרטיים התארגנות שכזו ממוסדת בחוק, והיא כפופה להחלטות הממשל הנבחר. בדרך כלל, הצבא מחזיק במונופול על שימוש בנשק כבד (כגון טנקים, תותחים, מטוסי קרב ואוניות מלחמה) במדינה (בעוד שארגוני ביטחון אחרים כגון סוכנויות ביון ומשטרה משתמשות גם הן ברובים ואקדחים), ועיקר פעילותו היא לוחמה והאימון לקראתה.
סוגי צבאות
לאורך ההיסטוריה התקיימו מספר סוגי צבאות, כשלעיתים הורכבו צבאות של מדינה מסוגים שונים, ולעיתים מסוג אחד בלבד.
צבא עממי
צבא עממי הוא צבא המבוסס על גיוס חובה של כל האוכלוסייה, לפי קריטריונים קבועים (בדרך כלל גברים בני גיל מסוים). לצבא עממי מספר יתרונות: מאגר כוח אדם גדול מאוד, מוטיבציה גבוהה (במיוחד בהגנה) ונאמנות גבוהה. חסרונות של צבא עממי הם שככל שהוא גדול יותר, גדל הנזק לכלכלת המדינה עקב אובדן כוח עבודה למשק. צבא עממי נחשב "זול" לאחזקה מכיוון שאינו משלם משכורות לחיילים, אך כנגד עלותם הנמוכה של החיילים עומד הפסד עקב חסרונם במשק ככוח עבודה.
צבא איכרים
צבא איכרים הוא גרסה מוקדמת של צבא עממי. אחת השיטות לגיוס צבא מהעת העתיקה ועד לראשית המאה ה-19 הייתה לבצע גיוס כללי בקרב האוכלוסייה במקרה של מלחמה. שיטה זו יכלה לפעול רק למלחמות קצרות מאוד ובטווח קרוב מאוד למדינה/ממלכה, שכן גיוס כזה היה משתק לחלוטין את המשק. צבא האיכרים, שנקרא כך משום שרוב אוכלוסיית העולם עסקה בחקלאות, הורכב מאנשים פשוטים, עם הכשרה קטנה מאוד (אם בכלל) בלחימה, שהביאו את נשקם עמם מהבית - לפעמים אף היה נשק זה כלי חקלאי כקלשון או חרמש. היתרון של צבאות אלה היה המספרים האדירים שניתן היה לגייס, אך לחימתם הייתה גרועה ביותר והם נטו לברוח משדה הקרב בשעת סכנה.
צבא אד הוק
הוא דגם מעט יותר משוכלל משני הדגמים הקודמים ונוטה להיות יותר בררן בבחירת המגויסים בו על אף שאלה מחויבים בגיוס בצו השעה אלו כן עברו הכשרה והתאמה (גם אם חלקיות, בחלק מהמקרים היה על החייל לדאוג לנשק בעצמו) לסתנדרתים שהוצבו לצבא. דגם זה הוא גם דגם ביניים לפני הדגם של צבא מילואים (המפורט בהמשך), וכמו בצבא המילואים גם בדגם זה בשיגרה היה הצבא מחזיק שלד צבאי של צבא קבע רק שלא כמילואים תדירות הקריאה לאזרחים הייתה נמוכה מלבד הכשרתם הבסיסית ובזמן מלחמה. מה שגרם לרוב הנטל לי פול על אנשי הקבע, כדי להמשיך את התפקוד השותף של המדינה/ממלכה וסיבה נוסף לכך היא שבחלק מהמקרים היה רצון לשמר את השלטון בקרב קבוצה קטנה של מקורבים. שיטות של דגם זה היו נפוצו בעת העתיקה לדוגמה: סין וממלכות יווניות כמו סלאוקוס - שבה היה נדרש לרכז את מרכז הכובד השלטוני בידיים מקורבים ממוצא הלני שהיו למיעוט בממלכה ועל כן שימוש בדגם זה היה עדיף.
צבא סדיר
צבא סדיר הוא שיפור של הצבא העממי, כשמשך השירות של המגויסים מוגבל מאוד. הצבא הסדיר גם זמין לפעולה בכל עת, בדומה לצבא מקצועי.
צבא מקצועי
צבא מקצועי הוא צבא הבנוי מחיילים שהחיילוּת היא מקצוע עבורם. החיילים משרתים לאורך תקופה ארוכה ככל הנדרש, עוברים הכשרה יסודית והתמקצעות בתפקידם, ואף מקבלים שכר מלא. לצבא מקצועי יתרונות של יכולת לחימה גבוהה במיוחד ושל זמינות מיידית. החסרון הוא עלותו הגבוהה. צבאות מקצועיים ניתן גם לגייס גם לא מקרב תושבי המדינה/ממלכה, ובעבר נקטו שליטים בדרך זו על מנת להבטיח את נאמנות הצבא אליהם מחד, ולשלוט באוכלוסייה מאידך.
צבא מילואים
צבא מילואים הוא צבא המורכב מחיילים ששירתו בעבר בצבא המקצועי או הסדיר, ושניתן לזמן אותם לפעילות צבאית בעת הצורך. היתרון של צבא המילואים בגודלו ובאיכותו הגבוהה יחסית, אך כדי לשמור על איכות זו יש להשקיע משאבים באימונו ובציודו. החסרון של צבא מילואים הוא איטיות בגיוסו שעלולה להיות קריטית בשעת צורך, וכמו בצבא העממי, גיוסו מתבטא בנזק כלכלי למשק.
צבא קבע
צבא קבע הוא משלימו של צבא המילואים בצבא לא מקצועי. והוא אמור להוות שלד בשיגרה עד להשלמת גיוס כוח הצבא העיקרי - אם מדובר בצבא מילואים או כל דגם אחר. והחיילים המשרתים בו רואים בו מקצוע מה שמקל על תחזוקה ותפקודו של דגם זה לטווח ארוך.
מטרות ותפקידים
המטרה הרשמית של הצבא היא להבטיח את ישומן של החלטות המשטר הדורשות פעולה מזוינת, אם בדרך ההרתעה ואם בדרך השימוש בכוח, ידע ויכולת צבאית: כלומר, באמצעות מלחמה.
השימוש בצבא הוא לרוב לשם הבטחת ריבונותה ושלמותה של קבוצה או מדינה מסוימת מפני גופים זרים (כמו מדינות אויבות או ארגוני טרור) המאיימים עליה.
המטרות העיקריות של הצבא הן, לפיכך:
לחימה לצורך הגנה על גבולות המדינה מפני תקיפת אויב והגנה על חיי התושבים, תקיפה או כיבוש של האויב או גוף המהווה איום כלשהו על המדינה או על אזרחיה.
פעילות ביטחון שוטף כנגד מדינות אויב, מורדים, ארגוני טרור, מיליציות, מסתננים וגופים עוינים אחרים.
השגת המטרות העיקריות כרוכה בפעולות שגרה הכוללות:
אימונים צבאיים.
פיתוח וייצור הן של אמצעי לחימה והן של פריטים אחרים.
איסוף מודיעין טקטי ואסטרטגי על גופים המאיימים (והעלולים לאיים) על המדינה וסיכול פעילויות מודיעין של גופים אלה.
מלבד המטרות העיקריות, עשויות להיות לצבא מטרות רשמיות נוספות, בעיקר במדינות שאינן דמוקרטיות, כגון:
טיפול במצבי חירום ובאסונות המוניים.
חינוך הן של החיילים והן של אזרחים.
תרבות - פעולה בשדות של אמנות, אופנה, מוזיקה, ספורט וכו'.
מדרג צבאי
כל צבא בנוי בצורת מדרג לשם ייעול תפקודו והבאת ההחלטות לכלל ביצוע, בין אם על ידי קובעי ההחלטות ובין אם הכפופים להם בסדר המדרג (כפיפות). למדרג הצבאי מטרות רבות, ביניהן:
הטלת מרות פנים-ארגונית. לצבא עוצמה רבה. המדרג מבטיח שהשליטה בעוצמת זו תישאר בידי הקבוצה או מערכת מצומצמת, ולא תופנה כלפיה מתוך שורות הארגון.
יצירת מוטיבציה פנים-ארגונית להישארות בארגון ול"עליה בסולם הדרגות" (ובכך לתרום לקיום הארגון). בדומה למדרג בארגונים אחרים, המדרג הצבאי גורם לחלק מהפרטים במערכת לרצות ולהגיע לדרגה גבוהה יותר במטרה לקדם את מטרותיהם (תנאים עדיפים, יוקרה). הדבר מוקצן יותר בארגון הצבאי, מהיותו טוטאלי לגבי החברים בו. מוטיבציה זו תלויה ביכולת ניידות בין שלבי המדרג הצבאי, אשר אינה מאפיינת את כל הצבאות. עיצוב הצבא כמסגרת המאפשרת ניידות מיוחסת לנפוליאון בונפרטה. זוהי המשמעות של המשפט אותו טבע נפוליאון: "כל חייל נושא בתרמילו את שרביט הגנרל."
יעילות ביצועית: חובת הציות של חייל למפקדו, ושל בעל דרגה זוטרת לבעל דרגה בכירה יותר, נועד לאפשר ביצוע מהיר, החלטי ויעיל יותר של פקודות צבאיות, בעיקר פקודות בעת קרב, כגון להסתער או לתקוף מטרות מסוימות.
כוח אדם
ישנם הבדלים בכוח האדם המאייש את הצבאות השונים, ואף ביחידות ובתפקידים שונים בתוך כל צבא. הבדלים אלו באים לידי ביטוי בקבוצות אוכלוסייה שונות המהוות מקור לגיוס, באופי השירות, במוטיבציה לשירות וכדומה. בצבאות רבים מאוישים שלבים שונים במדרג הצבאי על ידי קבוצות אוכלוסייה שונות, באופן מכוון או בלתי-מכוון. במקרים אלו ישנה נטייה לאייש את השלבים הגבוהים במדרג בבני מעמדות חברתיים גבוהים יותר.
במדינות מודרניות נהוגה ברוב המקרים שיטה לפיה הצבא הוא צבא אזרחים. זוהי תופעה המבטאת את היותן של מדינות אלו רפובליקות. בחלק מהמקרים אף חלה חובת גיוס כללית. מודל אחר הוא צבא השכירים, שבו השירות הצבאי נחשב למשלח יד ואינו מותנה באזרחות.
במקרה של צבא אזרחים, מוטיבציות השירות יכולות להיות רבות ומגוונות. המוטיבציה הרשמית היא לרוב הגנה ולחימה עבור המולדת. מלבד זאת, ברוב הצבאות נהוג תשלום שכר גם במקרה של צבא אזרחים. מניעים אחרים לשירות צבאי הם רכישת מעמד, קבלת הטבות, זכייה בשלל, יצירת רשתות חברתיות, גיבוש זהות, הכרה בשייכות לחברה ועוד. המתאם בין הנכונות של פרטים וקבוצות לשרת בצבא ולהחזיקו מבחינה תקציבית, לבין התגמולים השונים שבהם זוכים המשרתים בצבא, קרוי המשוואה הרפובליקנית.
צבא קבע הוא חלקו המקצועי הקבוע של הצבא, המורכב מקצינים ונגדים שזו היא עבודתם הקבועה. אנשי צבא הקבע אינם משתחררים בעת שלום, מקיימים את הגוף היציב של הצבא, משמרים את מקצועיותו ומתכננים את עתידו בהיבטי תכנון אסטרטגי, לוגיסטיקה (רכש, הצטיידות ותחזוקה), תכנון וביצוע אימונים, כוננות לגיוס מילואים בעת חירום, שימור ידע וכדומה. צבא המבוסס כולו על צבא קבע נקרא צבא מקצועי.
בצבא המבוסס על שירות מילואים, משמרים אנשי הקבע שלד פיקודי ומנהלי של המסגרות הלוחמות.
גוף צבאי שאיננו נסמך על גרעין צבא קבע אלא על מתנדבים או מגויסים לעת חירום נקרא מיליציה או צבא מיליציוני.
גופי הצבא
הצבא המודרני בדרך כלל מחולק לזרועות, אגפים וחילות, הכפופים כולם לפיקוד המטה הכללי. זרועות הצבא כוללים בדרך כלל את זרוע האוויר, זרוע הים וזרוע היבשה, ולעיתים גם יחידות משמר לאומי ומשטרה צבאית שתפקידם הוא יותר אבטחת פנים. כמעט כל צבא כולל יחידות מודיעין שתפקידן לאסוף מידע על כוחות האויב ועל איומים עתידיים ולהיערך אליהם מבעוד מועד.
חילות היבשה כוללים בדרך כלל את חיל הרגלים, ובו לוחמים החמושים בנשק קל ונגמ"שים המהווים את שלד כוחו היבשתי של הצבא ומשמשים למגוון משימות; חיל השריון המפעיל טנקים המהווה כיום את המרכיב המתמרן העיקרי בצבאות המודרניים; חיל התותחנים המפעיל ארטילריה ואחראי על סיוע באש לטווחים קצרים, בינוניים וארוכים; וחיל הנדסה קרבית האחראי על פריצת סער, הבטחת תמרון, חבלה, סילוק פצצות ועיסוק בחומרי נפץ, ביצורים, בנייה והריסה.
חילות נוספים הם חילות תומכי לחימה, האחראים על לוגיסטיקה, תחזוקת ותיקון אמצעי לחימה, חימוש, רפואה צבאית ועוד.
הצבא לעומת ארגונים חמושים אחרים
ממוזער|250px|טנק מערכה כבד מדגם מרכבה סימן 3. נשק כבד הוא סימן ההיכר של הצבא כגוף חמוש.
בדרך כלל, הצבא הוא לא הארגון החמוש היחיד במדינה. גם המשטרה וכוחות הביטחון השונים (כגון סוכנויות ביון וכוחות אבטחה) רשאים לשאת נשק ולהפעילו בעת הצורך בהתאם לנהלים שנקבעו על פי חוק.
כמעט תמיד, הצבא הוא הגוף היחיד המחזיק בנשק כבד כמו טנקים, מטוסי קרב וכלי שיט קרביים. גופים אחרים חמושים לרוב רק בנשק קל: אקדחים, מקלעים או רובים מסוגים שונים.
הצבא גם מובדל ממיליציות חמושות בכך שהוא ארגון חוקי ופעולת המליציות לא מוסדרת בחוק. לרוב הצבא גם הרבה יותר מאורגן וממושמע מהמליציות.
ראו גם
כוח צבאי
רשימת צבאות
שימוש צבאי בילדים ובנערים
תורת לחימה
ממשל צבאי
קישורים חיצוניים
אתר לדירוג צבאות העולם
דירוג צבאות העולם לפי כמות כלי הנשק, ויקיפדיה האנגלית
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
*
קטגוריה:ביטחון לאומי
| 2024-08-01T00:54:04
|
בוטניקה
|
שמאל|ממוזער|250px|חמציץ נטוי - גאופיט בעל פרח
שמאל|ממוזער|250px|היביסקוס סורי
בּוֹטָנִיקָה (באנגלית: Botany, פִיטוֹלוֹגְיָה (Phytology) או פִיטוֹבִּיוֹלוֹגְיָה (Phytobiology); בעברית: תורת הצמחים) היא ענף של מדעי החיים החוקר מגוון רחב של תחומים בעולם הצומח. הבוטניקה עוסקת בכל ההיבטים של חיי הצמחים, בהם מבנה, התפתחות, גדילה, רבייה, חילוף החומרים, מחלות, תכונות כימיות וקשרים אבולוציוניים בין קבוצות טקסונומיות.
תחום הבוטניקה החל במאמצים מוקדמים של בני אדם להבדיל בין צמחים אכילים לרעילים, מה שהופך אותה לאחד הענפים הוותיקים ביותר של המדע. ההיסטוריה המתועדת המוקדמת של הבוטניקה כוללת כתבים עתיקים רבים וסיווגי צמחים. בעבר חקרו הבוטנאים את כל צורות החיים שאינן בעלי חיים, אולם במשך השנים ועם התקדמות הביולוגיה הובן כי צורות חיים שונות שאינן בעלי חיים, כמו נגיפים, פטריות וחיידקים, לא שייכות לעולם הצומח ואינן כלולות תחת הבוטניקה.
כיום, בוטנאים חוקרים מעל ל־400,000 מינים של צמחים. תחומי המחקר הכלליים בבוטניקה כוללים את מיון עולם הצומח, מורפולוגיה של צמחים, שהיא תחום העוסק בתיעוד ותיאור הצמחים, אבולוציה וגיאובוטניקה, העוסקת בחקר תפוצת הצמחים על פני כדור הארץ. תחומי משנה של הבוטניקה כוללים אגרונומיה, ייעור, גננות, ופלאובוטניקה. המחקר הבוטני תורם רבות לחקלאות, לרפואה ולשימור הסביבה, שכן הצמחים מהווים מקור עיקרי למזון, תרופות, חומרים טבעיים ושירותי אקולוגיה. בוטניקה כלכלית היא תחום בבוטניקה החוקר את הצמחים והשימושים הכלכליים שלהם. התחום כולל מחקר על צמחים המשמשים כמזון, כמו דגנים, פירות וירקות; כמו כן הוא מכיל מחקר על צמחים בעלי סגולות רפואיות המספקים חומרים פעילים לתרופות מודרניות; למשל סיבים, כותנה, פשתן ועוד.
בוטניקה מודרנית היא נושא רחב ורב תחומי עם תרומות ותובנות מרוב תחומי המדע והטכנולוגיה האחרים. נושאי המחקר כוללים את חקר אנטומיה של הצמח, צמיחה והתמיינות, רבייה וגטטיבית, ביוכימיה ומטבוליזם ראשוני, מוצרים כימיים, פיתוח, מחלות, יחסים אבולוציוניים, שיטתיות וטקסונומיה של צמחים.
ראו גם
צומח
צורות חיים של צמחים
בוטניקה - מונחים
צמחיית ארץ ישראל
תבלין
עץ
שיח
פרח
זרע
שורש
פרי
ירק
גן בוטני
הכלאת צמחים
ביוכימיה
מטבוליזם
קישורים חיצוניים
הגן הבוטני בירושלים, אתר הבית
אינדקס צמחיית ישראל באתר ישראפלנט
Johannes M. M. Engels, Plant Diversity Conservation Challenges and Prospects—The Perspective of Botanic Gardens and the Millennium Seed Bank. Plants (Basel). 2021 Nov; 10(11): 2371. Published online 2021 Nov 3. doi: 10.3390/plants10112371
Judith Sumner, The Natural History of Medicinal Plants., Sumner, Judith (2000). ew York: Timber Press
Arber, A. 1928. Herbals, Their Origin and Evolution: a Chapter in the History of Botany, 1470–1670. 2nd ed. Cambridge Univ. Press, Cambridge, England
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
| 2024-10-13T02:38:23
|
הנדסת תוכנה
|
הנדסת תוכנה (באנגלית: Software Engineering) היא ענף של הנדסה, העוסק בפיתוח תוכנה.
הנדסת תוכנה מיישמת גישה שיטתית, מבוקרת ומדידה לפיתוח, תפעול ותחזוקה של תוכנה. הנדסת תוכנה מקיפה את מחזור החיים השלם של תוכנה, וכוללת ידע, שיטות וכלים עבור דרישות, תכנון, בנייה, בדיקות, תחזוקה, ניהול תצורה ואיכות. הנדסת תוכנה נועדה להפחית את המורכבות שבפיתוח תוכנה, לשפר את אמינות התוכנה המפותחת, ולהקטין את עלויות התפעול והתחזוקה. מאפיין בולט של הנדסת התוכנה הוא פיתוח מערכות מורכבות הכוללות חומרה, תוכנה ותקשורת.
הנדסת תוכנה החלה להתגבש כתחום ייחודי בשנות ה-60 המאוחרות, על רקע משבר התוכנה. עד אותה עת נחשבה הנדסת התוכנה לענף משני של מדעי המחשב. כנס ראשון בהנדסת תוכנה נערך בשנת 1968 על ידי ועדת המדע של נאט"ו, וציין את תחילת דרכו של הענף כתחום נפרד ועצמאי. עם החלוצים בתחום נמנים פרד ברוקס, בארי בם, טוני הור ודייוויד פרנס. גרסה ראשונה של גוף הידע הרשמי של המקצוע הושלמה בשנת 1999 ובאותה השנה הוענק לפרד ברוקס פרס טיורינג על "תרומותיו פורצות הדרך בהנדסת מחשבים, מערכות הפעלה והנדסת תוכנה". שני אירועים אלה נחשבים לאבני דרך חשובות בהתפתחות הענף. בארצות הברית, מסלול לימודים אקדמי בהנדסת תוכנה (BSc) נפתח לראשונה בשנת 1996, ומסלול דומה מוצע גם בישראל. עם זאת, נכון לשנת 2006, לרוב העוסקים בתחום יש הכשרה אקדמית במדעי המחשב ולא בהנדסת תוכנה.
יסודותיה התאורטיים של הנדסת התוכנה לקוחים ממדעי המחשב, ובצד המעשי היא חולקת עקרונות ושיטות עם הנדסת מחשבים, הנדסת מערכות, הבטחת איכות, הנדסת אנוש וניהול פרויקטים. בפתח המאה ה-21, ובניגוד חד לרבות מדיסציפלינות ההנדסה האחרות, שיטותיה של הנדסת התוכנה אינן מבטיחות כי תוצריה יהיו עקביים, אמינים או שימושיים. יתר על כן, שיטותיה אינן אחידות, אינן מוסְדרות, ורובן המכריע מבוסס על כללי אצבע ונעדר תשתית מתמטית איתנה. בשל כך, ובשל היבטים נוספים של הנדסת תוכנה, שאלת סיווגה כענף של ההנדסה, המדע או האמנות תלויה ועומדת, וכן שוררת אי-הסכמה באשר לנכונותן או נחיצותן של רבות מהפרדיגמות והשיטות שנעשה בהן שימוש בתחום זה.
הגדרה של הנדסת תוכנה
המונח "הנדסת תוכנה"
המונח "הנדסת תוכנה" נטבע בשנת 1968 על ידי פרידריך באוור במהלך כנס שערכה ועדת המדע של נאט"ו, ונמצא בשימוש נרחב מאז. נכון לתחילת המאה ה-21, הוא מפורש במספר דרכים שונות ונבדלות:
כינוי בן־זמננו למגוון הפעילויות שבעבר נודעו כתכנות וניתוח מערכות.
מונח רחב המתאר את כל ההיבטים המעשיים של תכנות מחשבים. זאת, בניגוד לתאוריה של תכנות מחשבים הידועה גם כמדעי המחשב.
מונח המגלם גישה מסוימת לתכנות מחשבים, דהיינו, התייחסות לתכנות מחשבים כמקצוע הנדסי ולא כאמנות.
לפי תקן IEEE 610.12, הנדסת תוכנה היא "(1) יישום של גישה שיטתית, מבוקרת ומדידה לפיתוח, תפעול ותחזוקה של תוכנה, כלומר, החלה של הנדסה על תוכנה; (2) לימוד הגישות השונות ל־(1)".
המונח "מהנדס תוכנה"
בדומה למונח "הנדסת תוכנה", גם משמעות המונח "מהנדס תוכנה" נתונה במחלוקת:
עד אמצע שנות ה-90, העדיפו רוב העובדים בתחום לתאר מקצועם כ-"תוכניתן", "מתכנת" או "מְפַתֵח". בהמשך, עם תפוצתו הרחבה של המחשב האישי והגידול החד במספר העוסקים בתחום, התואר "מתכנת", קיבל גוון שלילי ושימש ככינוי לאלה שאין להם הכלים, הכישורים, ההשכלה או האתיקה הדרושים לפיתוח תוכנה איכותית. בעקבות זאת, החלו חלק מאנשי המקצוע לכנות את עצמם "מהנדסי תוכנה", וחברות רבות החליפו את התארים "מתכנת" ו-"מפתח תוכנה" בתואר "מהנדס תוכנה". עם זאת, ההבחנה בין המונחים אינה מקובלת על כולם ויש הדבקים במונחים המקוריים. מחלוקת זו מוסיפה על הבלבול הקיים באשר להגדרה המדויקת של הנדסת התוכנה.
בקרב מהנדסים בתחומים המסורתיים של ההנדסה (ובפרט איגוד המהנדסים האזרחיים של ארצות הברית, NSPE ), יש הטוענים כי להם זכויות ייחודיות על המונח "הנדסה", וכי השימוש במונח זה דורש את אישורם. ואכן, ב-48 מבין מדינות ארצות הברית, השימוש בתואר "מהנדס תוכנה" אסור על מי שלא הוסמך על ידי ה-NSPE. עם זאת, אנשי מקצוע רבים, אוניברסיטאות רבות ואף לשכת הסטטיסטיקה של משרד העבודה האמריקני משתמשים במונח "מהנדס תוכנה" בחופשיות כדי לתאר את העוסקים בתחום תכנות המחשבים.
ה-ACM מתנגד לשימוש במונח "מהנדס תוכנה" ולרישוי העוסקים בתחום. על פי ה-ACM, מהנדס תוכנה מורשה (בדומה למהנדס בניין הרשום בפנקס המהנדסים) ייתפס בציבור כמי שמחזיק בידע והכישורים הדרושים לבניית תוכנה אמינה, עקבית ושימושית, אף על פי שהנדסת תוכנה אינה בשלה דיה כדי להבטיח זאת.
הנדסה, מדע או אמנות?
קיימת מחלוקת ארוכת שנים בשאלת סיווגה של הנדסת תוכנה כענף של ההנדסה, המדע או האמנות. במידה רבה, המחלוקת נובעת מגילו הצעיר של המקצוע ומחוסר הגיבוש של השיטות המשמשות בו.
יש המסווגים את פיתוח התוכנה כענף מובהק של ההנדסה. המצדדים בגישה זו מצביעים על השיטות המשותפות לדיסציפלינות אלה, כגון איסוף וניהול דרישות, הבטחת איכות וניהול פרויקטים. מאידך, המצדדים בגישה זו נוטים להמעיט בחשיבותו של המרכיב הייצורי והפיזי של הנדסה, שאינו קיים כלל בהנדסת תוכנה. אחרים טוענים שייתכן והנדסת תוכנה אינה דיסציפלינה הנדסית, אך עליה להיות כזו. מנגד, עמדתו של ה-ACM היא שהנדסת התוכנה אינה בשלה דיה כדי להיחשב דיסציפלינה הנדסית, מכיוון שלא ניתן להבטיח שתוצריה יהיו עקביים, אמינים או שימושיים. לרוב, הגישה הנאיבית להנדסת תוכנה מבלבלת בין התוצר ההנדסי לפיתוחו, ומבקשת לייחס את איכות התוצר ההנדסי לתהליכי הפיתוח של התוכנה. דהיינו, כשם שהתוצר ההנדסי (לדוגמה מטוס) עומד בקריטריונים מחמירים של יעילות, עמידות ודיוק, כך גם תהליכי פיתוח התוכנה עצמם חייבים לעמוד בקריטריונים דומים. גישה זו מיושמת במתודולוגיית פיתוח התוכנה מודל מפל־המים המורה על פיתוח תוכנה בתהליך קווי, חד־כיווני הדומה לפס־ייצור של מוצר הנדסי.
יש המסווגים את פיתוח התוכנה כענף מדעי־מתמטי. ואכן, כל מערכות התוכנה מבוססות על יסודות אלגוריתמיים, וחלקן משתמשות בנוסף בענפים שונים של המתמטיקה השימושית. בתהליך פיתוח התוכנה משמשות לעיתים שיטות מתמטיות מתחום מדעי המחשב, כגון יעילות אלגוריתמים, מודלים של חישוב ושיטות לאימות תוכנה. אף על פי כן, הנדסת תוכנה אינה ענף של המתמטיקה, וידע מתמטי עמוק אינו מבטיח כלל ועיקר את איכות התוכנה. אדרבא, השיטות הפורמליות הקיימות משמשות לאימות תוכנה ולא לתכנונה. זאת ועוד, שיטות האימות הקיימות אינן מסוגלות להתמודד עם המורכבות וסדרי הגודל של מערכות התוכנה המודרניות, ובנוסף מוגבלות בשל חסמים תאורטיים מובנים (ראו גם בעיית העצירה). חלקים מהותיים בתהליך פיתוח התוכנה הם עיצוביים באופיים ומתבססים על איסוף וארגון מידע שאינו פורמלי או מוגדר־היטב, ופירוש והמרת אלה לשפת מחשב כלשהי.
יש המסווגים את פיתוח התוכנה כמקצוע הדורש עבודת אומן או אפילו כאמנות. ואכן, תהליך פיתוח התוכנה חולק איכויות מסוימות עם תהליך היצירה האמנותית, כגון הפשטה, אסתטיקה, דרגות חופש גבוהות ועוד. במקרים רבים, העוסקים בתחום חותרים לפתח פתרונות שיהיו אסתטיים, נוסף על היותם מעשיים. בדומה למקצועות אחרים הדורשים עבודת אומן שיטתית (לדוגמה אדריכלות), גם מקצוע פיתוח התוכנה דורש תקופה ארוכה של חניכות אצל בעל מקצוע ותיק. עם זאת, יש הטוענים כי הגישה האומנותית לבדה אינה מספיקה לפיתוח שיטתי של תוכנה בקנה מידה גדול.
יש המסווגים את פיתוח התוכנה כתהליך יצירת קניין רוחני. לפי גישה זו, פיתוח תוכנה הוא ביסודו בעיה אמפירית, ולא ניתן לפתור אותה בשיטות המתבססות על חיזוי או תכנון. המצדדים בגישה זו מדמים את פיתוח התוכנה למשחק של שיתוף פעולה מוכוון־מטרה, בדומה לטיפוס הרים. גישה זו שמה דגש רב על סביבת עבודה מתאימה, זרימת מידע אוסמוטית בין חברי הצוות, ותקורה פורמלית־טקסית נמוכה. עקרונות אלה מיושמים במתודולוגיות פיתוח תוכנה זריזוֹת כגון XP ו־Scrum. עם זאת, יש הטוענים כי גישה זו לבדה אינה מתאימה לפיתוח מערכות קריטיות, או כאלה המחייבות צוותי פיתוח גדולים.
השוואה לתחומים קרובים
ממוזער|200px|הקשר שבין מדעי המחשב, הנדסת מחשבים והנדסת תוכנה
הנדסת תוכנה לעומת תכנות
קיימת חפיפה מסוימת בין הנדסת תוכנה לתכנות גרידא. שתי הדיסציפלינות עוסקות בצד המעשי של פיתוח תוכנה, אך הנדסת תוכנה מיישמת גישה שיטתית ומקיפה את מחזור הפיתוח השלם, ואילו תכנות מתמקד בתכנון ובכתיבת התוכנה. הטבלה הבאה מפרטת את ההבדלים העיקריים בין שתי הדיסציפלינות:
נושא הנדסת תוכנה תכנותמיקודתכנות הקשור ליישום מסויםתכנות ולעיתים האקינג ללא תלות ביישום מסויםהקשר עסקישיתוף פעולה עם מומחים לתחום העסקידגש על עבודה אישיתגודל הצוותבודדים ועד לצוותים גדולים ומתואמיםדגש על יחידיםבדיקותשיטתיות, ממוכנות – מבדיקות יחידה, דרך בדיקות שילוב, מערכת ועד מבדקי קבלהבדיקות מעטות וידניות, לעיתים בדיקות יחידהקריטיות המערכתכל סוגי המערכות, כולל מערכות קריטיות ומערכות תומכות־חייםמערכות לא קריטיות
הנדסת תוכנה לעומת מדעי המחשב
היחס בין מדעי המחשב להנדסת תוכנה הוא נושא הנתון במחלוקת מתמשכת. יש המצדדים בגישה הטוענת שהנדסת תוכנה היא ענף משני של מדעי המחשב. לעומתם, יש הטוענים שהמיקוד העיקרי של מדעי המחשב הוא לימוד וגילוי אמיתות כלליות בתחום החישוביות, ואילו הנדסת תוכנה מתמקדת בתכנון ויישום מקרים פרטניים של בעיות חישוביות, להשגת מטרה מעשית. תומך מובהק בגישה זו הוא דייוויד פרנס.
בין הנדסת תוכנה למדעי המחשב יש חפיפה בתחומי האלגוריתמיקה וארכיטקטורת המחשב. עם זאת, מדעי המחשב נוטים למחקר תאורטי בתחומים אלה, ואילו הנדסת תוכנה נוטה לצד המעשי, ושמה דגש על פתרון של בעיות בקנה מידה גדול ותעשייתי. להדגשת ההיבט התאורטי של מדעי המחשב, אמר אחד מהבולטים בו, אדסחר דייקסטרה:
הטבלה הבאה מפרטת את ההבדלים בין שתי הדיסציפלינות:
נושא הנדסת תוכנה מדעי המחשבאידיאלפיתוח מערכות תוכנהגילוי אמיתות כלליות אודות חישוביות, אלגוריתמים ונושאים תאורטיים נוספיםדגשפיתוח תוכנה בעלת ערך למשתמשאמיתות כלליות, כגון סיבוכיות ונכונות של אלגוריתמיםמטרהתוכניות שימושיות כגון מהדר, מערכות מידע, מערכות בקרה, חבילת יישומים משרדייםאלגוריתמים כגון אלגוריתמים למיון, בעיות מופשטות כגון בעיית הסוכן הנוסעתקציב ולוח זמניםתקציב ולוחות זמנים קבועים מראשתקציבי מחקר ותחרותיות כפי שמקובל באקדמיהידע נוסףהנדסה, ניהול פרויקטים, הכרת תחום היישום, ידע בתחומים טכנולוגיים נוספיםמתמטיקהחוקרים נודעיםפרד ברוקס, בארי בֶם, גריידי בוץ'אלן טיורינג, ג'ון פון נוימן, אדסחר דייקסטרה, דונלד קנות', דוד הראל, עדי שמירעוסקים נודעיםלינוס טורבאלדס, ריצ'רד סטולמן, מרטין פולר, דן בריקליןלא רלוונטי
הנדסת תוכנה לעומת הנדסה מסורתית
מהנדסי תוכנה שואפים לבנות מוצרים זולים, אמינים ובטוחים, בדומה לעוסקים במקצועות ההנדסה המסורתיים. מהנדסי תוכנה שואלים מטפורות וטכניקות רבות מדיסציפלינות ההנדסה המסורתית, לרבות איסוף וניתוח דרישות, הבטחת איכות וטכניקות לניהול פרויקטים. עם זאת, שתי הדיסציפלינות נבדלות, כפי שמתואר להלן:
נושא הנדסת תוכנה הנדסה מסורתיתיסודותמבוססת על מדעי המחשב ומתמטיקה בדידהמבוססת על פיזיקה, כימיה וחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלישיטהמבוססת על כללי אצבע, ללא תימוכין מתמטימבוססת ומוסדרת, נתמכת במודלים מתמטיים מוכחיםעלותלרוב, עלויות הפיתוח ההנדסי והייעוץ מגיעות ליותר ממחצית העלות הכוללת. כלי העבודה כגון מהדרים ומחשבים הם זוליםעלויות הבנייה והייצור הן גבוהות, ועלות הפיתוח ההנדסי קטנה יחסיתשכפולשכפול תוכנה הוא טריוויאלי. רוב מאמץ הפיתוח מושקע בפיתוח ותכנון מערכות חדשות (לא מוכחות) או בהרחבה של מערכות קיימותרוב מאמץ הפיתוח מושקע בשכפול של תכנונים ידועים ומוכחים, באמצעות ייצור ובנייהאורך חייםדגש על פתרונות בעלי אורך חיים של שנים ספורות או עשור לכל היותרדגש על פתרונות בעלי אורך חיים של עשרות שנים ולעיתים אף מאות שנים (סכרים וגשרים, לדוגמה)סטטוס ניהולימהנדסי תוכנה אינם נחשבים כמנהלים ורובם המכריע אינו מנהל אנשיםמהנדסים מסורתיים מנהלים צוותי בניה, ייצור ותחזוקה. רוב המהנדסים המסורתיים נחשבים כמנהלים
תחומי הליבה
תהליכי הנדסת תוכנה
תהליכי הנדסת תוכנה, מתודולוגיה (או תפיסת פיתוח) היא התחום העוסק בחקר וביישום של עקרונות לפיתוח תוכנה באופן שיטתי. המונח מתודולוגיה בהנדסת תוכנה פירושו סט מוסכם של עקרונות, תהליכים, שיטות וכלים על פיהם מפותחות ומתוחזקות מערכות תוכנה.
נכון לתחילת המאה ה-21, יש בתחום הנדסת התוכנה כתריסר מתודולוגיות עיקריות (קרי, שפורסמו ברבים וזכו לקבלה מסוימת בתעשייה) המחולקות למספר משפחות נבדלות. רוב המתודולוגיות מונות את השיטות העדכניות ביותר, אך אינן מרחיבות אותן באופן משמעותי. מתודולוגיות נבדלות ביחסן למקצוע הנדסת התוכנה ועקרונות היסוד שלו, המיקוד (ניהול פרויקט, ארכיטקטורה, עיצוב ותכנות, הבטחת איכות ועוד), השיטות ובהיבטים נוספים. בשל גילו הצעיר של המקצוע ובשל ריבוי המתודולוגיות, אין עדיין הסכמה בענף באשר למידת התאמתן של מתודולוגיות מסוימות לבעיות מסוימות.
מתודולוגיות קוויות
תכנת ותקן (ידועה גם בשם מהר ומלוכלך) היא המתודולוגיה המקובלת ביותר לתחזוקת מערכות תוכנה, נכון לסוף המאה ה-20. המתודולוגיה מקובלת במידה מסוימת גם לפיתוח מערכות חדשות. מתודולוגיה זו שמה דגש רב על המהירות שבה נעשים שינויים ותיקונים למערכת התוכנה, תוך התעלמות מודעת מנושאי התחזוקתיות והאיכות הפנימית של התוכנה. מתודולוגיה זו מאפשרת הוספה מהירה של פונקציונליות חדשה למערכת, אך מחייבת חיזוק של המבנים הפנימיים של התוכנה מעת לעת וערכת בדיקות מקיפה. ללא האחרונים, שימוש עקבי במתודולוגיה זו יגרום בהכרח לשחיקה מעריכית באיכות הפנימית של התוכנה, עד לנקודה שבה עלות הוספת פונקציונליות חדשה שווה או גדולה לעלות בניית התוכנה כולה מחדש, שלאחריה אין הצדקה כלכלית להמשיך לתחזק את התוכנה.
מפל-המים היא מתודולוגיה ותיקה ורווחת לפיתוח מערכות תוכנה. המתודולוגיה מיוחסת (בטעות) לווינסטון רויס, שהציע את הגרסה המקורית של המתודולוגיה במאמר שפורסם בשנת 1970. עם השנים נשתרשה פרשנות מוטעית למאמרו, והיא זו הידועה בשם "מודל מפל-המים". בהקשרה ההיסטורי, המתודולוגיה נתפסה כתגובה לשיטות אד הוק של 'תכנת-ותקן' שרווחו מאוד בשנות ה-60 של המאה ה-20 (ועדיין רווחות). במודל מפל-המים, פיתוח התוכנה מתבצע בתהליך שיטתי ולוגי המורכב משלבים מוגדרים היטב שאין לפסוח עליהם. השלבים מבוצעים בטור, זה אחר זה, ובכל שלב יש מיקוד במשימה עיקרית אחת בלבד. יש דגש רב על איסוף וניתוח של כל הדרישות כולן קודם לתחילת הפיתוח, ואין חזרה לאחור בתהליך לאחר ששלב מסוים בו הסתיים. השלבים העיקריים בשיטה זו הם איסוף וניתוח דרישות, עיצוב, מימוש, בדיקות, שילוב, התקנה ותחזוקה.
מתודולוגיות איטרטיביות
Unified Process (או בקיצור UP) היא מתודולוגיה ששורשיה בעבודתו של בארי בם והורחבה על ידי פיליפ קרוצ'טן, גריידי בוץ' ואחרים. המתודולוגיה הוצגה לראשונה בין השנים 1995–1998. UP אינה מתודולוגיה במובן הקלאסי, כי אם מסגרת מתודולוגית שניתן להרחיבה ויש להתאימה לארגון או פרויקט מסוים. UP היא מתודולוגיה איטרטיבית המורה על פיתוח תוכנה בתהליך מחזורי רב-שלבי. המתודולוגיה שמה דגש על ניהול הפרויקט, ניהול השינוי, הארכיטקטורה ותהליכי המידול של התוכנה. ייחודה של UP הוא בדרכים המובנות בה המאפשרות להתאימה לסוגים וגדלים רבים של פרויקטים לפיתוח תוכנה, החל מפרויקטים קטנים ולא-קריטיים ועד לפרויקטי-ענק לפיתוח מערכות קריטיות תומכות-חיים. הטכניקות העיקריות של המתודולוגיה כוללות פיתוח מחזורי תחום-בזמן, ניהול השינוי באמצעות כלי ניהול שינויים ובקרת תצורה, ניהול הדרישות ומידול ויזואלי באמצעות UML.
מתודולוגיות זריזות
מתודולוגיה זריזה (באנגלית: Agile) לפיתוח תוכנה היא מתודולוגיה איטרטיבית שהותאמה לפיתוח תוכנה בצוותים קטנים תוך שימת דגש על יעילות, זריזות ואיכות. משפחה זו מקבלת בברכה שינויים במפרטי התוכנה, ומתייחסת לפיתוח כאל משחק של שיתוף פעולה מוכוון-מטרה (בדומה לטיפוס הרים). המתודולוגיות במשפחה זו שמות דגש רב על סביבת עבודה מתאימה, זרימת מידע אוסמוטית בין חברי הצוות, ותקורה פורמלית־טקסית נמוכה. עקרונות היסוד של משפחה זו נקבעו במשותף על ידי רבים מהמובילים בחקר וביישום מערכות תוכנה, ופורסמו ברבים במנשר לפיתוח תוכנה זריז.
eXtreme Programming (או בקיצור XP) היא מתודולוגיה שפותחה על ידי קנט בק, ומתוארת בספרו eXtreme Programming Explained שיצא לאור בשנת 2000, ובספרים נוספים שצצו בעקבותיו. שמה ניתן לה בשל העובדה שהשיטות המשמשות אותה הן מחמירות מאוד, ובעת פרסומה נחשבו כקיצוניות יחסית לשיטות הקיימות בתעשייה. המתודולוגיה, כפי שרומז שמה, מפרטת שורה של טכניקות בתחום התכנות ופחות בתחומים אחרים של הנדסת תוכנה. מערכות המפותחות לפיה הן גמישות מאוד לשינויים, וניתן להרחיבן בקלות ובאופן בטוח. כדי להשיג גמישות זו, XP משתמשת בשיטת תכנות מונחה-בדיקות שעיקריה הם כתיבת דרישות המערכת כסט של בדיקות הניתנות להרצה, ופיתוח הבדיקות קודם לפיתוח הפונקציונליות. שיטה זו דורשת הבנה טובה של עקרונות תכנות מונחה-עצמים ומשמעת עצמית גבוהה.
Crystal Clear היא מתודולוגיה שפותחה על ידי אליסטר קוברן ועקרונותיה מתוארים בספרים שפרסם החל משנת 1998. מתודולוגיה זו שמה דגש על יעילות בפיתוח ומפגינה סגלתנות רבה לשוני בדרכי העבודה האנושיות כפי שאלה מתבטאות בפיתוח תוכנה על ידי מתכנתים. המתודולוגיה מפרטת עקרונות לתכנות נכון אך מתמקדת יותר בעיצוב התוכנה וניהול הפרויקט. המתודולוגיה מתאימה לצוותים קטנים המפתחים תוכנה שאינה תומכת-חיים. ייחודה של Crystal Clear הוא בקלות היחסית שניתן להתאימה לאילוצים המופיעים פעמים רבות בפרויקטים לפיתוח תוכנה (לדוגמה, העדרו של לקוח), ובמסגרת נוחה להרחבה גם לצוותים גדולים יותר.
Scrum היא מתודולוגיה זריזה לניהול פרויקטים לפיתוח תוכנה שפותחה על ידי קן שוואבר ואחרים. הדגש היסודי של השיטה הוא על צוותים המכווינים את עצמם, וכן על תהליך נסיוני (אמפירי) מחזורי שאינו מוגדר מראש. המונח "Scrum" מקורו במשחק הרוגבי, שם הוא מתאר את הדרך שבה המשחק מתחיל מחדש לאחר שהכדור יצא מהמגרש. הטכניקה של "התחלה מחדש" היא אחת מאבני היסוד של השיטה – פרויקט Scrum מתחיל את תהליך הפיתוח כל חודש מחדש. כלומר, פעם בחודש מסופקת תוכנה עובדת למשתמשים, והערותיהם, כמו גם הדרישות החדשות, מיושמות במחזורי הפיתוח העוקבים. מקובל להשתמש ב־Scrum כמעטפת לניהול פרויקטים המפותחים במתודולוגיית XP ומתודולוגיות זריזות אחרות.
דרישות תוכנה
דרישות תוכנה הוא תת-תחום של הנדסת תוכנה שמתעסק במיצוי, ניתוח, הגדרה, ואימות של הדרישות עבור התוכנה.
דרישות נצרכות בשביל:
להבין בדיוק מה נדרש מהתוכנה
לתקשר עם כל המעורבים לצורך הבנה מדויקת
לבקר את התהליך, כדי לוודא שהמערכת מממשת את המפרט (כולל שינויים)
ישנם שני סוגי דרישות עיקריים:
פונקציונלית – השירות או ההתנהגות שהמערכת מספקת
לא-פונקציונלית – כל השאר, כגון ביצועים, אמינות, תיעוד, קלות שימוש, קלות הרחבה, ממשק, ועוד.
הגדרה של דרישה "טובה" היא שתהיה (לפי IEEE830):
נכונה
מוגדרת היטב
מוחלטת
עקיבה
מדורגת
ניתנת לבדיקה
ניתנת לשינוי
ניתנת למעקב
תכנון תוכנה
ארכיטקטורה היא התחום העוסק בתכנון מערכות תוכנה. המונח ארכיטקטורה בהנדסת תוכנה פירושו ייצוג היבטים שונים של התוכנה באופן מופשט. ארכיטקטורה של מערכות תוכנה היא לפיכך תכנון מופשט של ההיבטים השונים של התוכנה, היחסים בין המרכיבים השונים של התוכנה והחוקים החלים עליהם.
בניית תוכנה
במדעי המחשב, המושג בניית תוכנה (באנגלית: Software build, או בקיצור Build) מתייחס לתהליך של הפיכת קובצי קוד מקור לתוצרי תוכנה עצמאיים (Standalone) הניתנים להרצה על מחשב. כמו כן, המושג יכול להתייחס גם לתוצר עצמו של תהליך זה. אחד השלבים העיקריים של בניית תוכנה הוא תהליך ההידור (קומפילציה), בו קובצי קוד מקור הופכים לקוד הניתן להרצה (Executable code).
בדיקות תוכנה
בדיקות תוכנה הן תהליך שנועד להעריך את איכותה של תוכנה ועמידתה בדרישות שהוצבו לה. בדיקות תוכנה מהוות חלק אינטגרלי מתהליכי הנדסת תוכנה והבטחת איכות תוכנה.
תחזוקת תוכנה
בהנדסת תוכנה, תחזוקת תוכנה היא תהליך ההרחבה, המיטוב ותיקון הפגמים של גרסת תוכנה שפיתוחה הסתיים, והיא מוצבת בשטח. תחזוקת תוכנה היא השלב האחרון בתהליך פיתוח התוכנה, ותחילתו לאחר שהתוכנה הוצבה בשטח והופעלה. שלב תחזוקת התוכנה הוא לרוב הארוך והיקר ביותר במחזור חייה של תוכנה, ופעמים רבות מגיע לכדי שני שלישים מהעלות הכוללת. לרוב, בשלב זה נעשים שינויים שמטרתם תיקון באגים, הוספת פונקציונליות חדשה, וכן שיפור השימושיות.
ניהול תצורת תוכנה
ניהול הנדסת תוכנה
איכות תוכנה
כלים ושיטות בהנדסת תוכנה
ארכיטקטורה
ארכיטקטורת תוכנה היא התחום העוסק בתכנון מערכות תוכנה. המונח ארכיטקטורה בהנדסת תוכנה פירושו ייצוג היבטים שונים של התוכנה באופן מופשט. ארכיטקטורה של מערכות תוכנה היא לפיכך תכנון מפושט של ההיבטים השונים של התוכנה, היחסים בין המרכיבים השונים של התוכנה והחוקים החלים עליהם. מחקרים ראשונים בתחום זה נעשו כבר בשנות ה-60 של המאה ה-20, אבל חשיבותו עלתה מאוד החל משנות ה־80 בשל הגודל והמורכבות של מערכות התוכנה (ראו גם משבר התוכנה). ארכיטקטורה מתמקדת בהגדרת ההיבטים הלא-פונקציונליים של התוכנה, השלד הטכנולוגי, הממשקים החיצוניים והיבטים נוספים שאינם קשורים רק לעיצוב התוכנה ולקוד. תכנון ופיתוח המבנים הפנימיים של התוכנה שייך לתחום העיצוב והתכנות אם כי גם הוא מכונה לעיתים ארכיטקטורה. אין עדיין הסכמה בתעשייה באשר להיבטים השונים של התוכנה הנדרשים להיכלל כחלק מהארכיטקטורה, אם כי יש דרך מתוקננת לתיאור חלק מההיבטים באמצעות שפת המידול המאוחדת UML ובאמצעות SysML.
שלד ומבנה
תחום העוסק בשלד התוכנה ובמבנים בקנה מידה בינוני וגדול, יכולת ההרחבה של המבנה ומידת גמישותו לשינויים.
גמישות לשינויים – היבט העוסק ביכולת לשנות את התוכנה בתגובה לשינויים בדרישות או בשל דרישות חדשות. מחקרים בתחום מצאו שקשה מאוד לשנות מערכות תוכנה לאחר שאלה נמסרו ללקוח. לשם השוואה, שינוי המתבצע בתוכנה לאחר שנמסרה עולה בממוצע פי 200 משינוי המתבצע בזמן אפיון התוכנה. לפיכך, הגישה המסורתית לפיתוח תוכנה שמה דגש רב על תכנון תוכנה גמישה, כלומר, תכנון מבני התוכנה באופן כללי ומופשט ככל שניתן. תכנון כזה, אם הוא מצליח לחזות את המקומות בהן תורחב התוכנה, מאפשר את שינוי והרחבת התוכנה באופן קל ובטוח. עם זאת, הניסיון בתעשייה מלמד שמידת הצלחתו של הליך תכנוני זה היא מוגבלת, ומתודולוגיות הפיתוח הזריזות אף ממליצות נגד חלקים מהותיים בו.
יכולת הרחבה וגידול – מערכות תוכנה נדרשות פעמים רבות להגדיל את תפוקת העבודה שלהן בשל גידול צפוי או בלתי-צפוי, רגעי או קבוע באירועי הקלט (לדוגמה, מספר המשתמשים המחוברים למערכת). לפיכך, דגש רב מושם על תכנון מבנה התוכנה באופן שיאפשר את הגדלת התפוקה שלה בעתיד, עם שינויים קטנים ככל שניתן בהיבטי הארכיטקטורה השונים, במבנה הפנימי או במערכות המחשב עצמן.
ממשקים
תחום העוסק באופן שבו התוכנה מתקשרת עם מערכות חיצוניות אחרות, לרבות אנשים. תכנון הממשקים הוא היבט קריטי של מערכת התוכנה מכיוון שזהו הנתיב שדרכו מגיעים אירועים חיצוניים לתוכנה, וכן הצינור שדרכו תפוקת העבודה של התוכנה זורמת החוצה. טיב ממשקי התוכנה משפיע באופן ישיר על תגובתיות התוכנה, קלות החיבור של התוכנה למערכות אחרות, קלות השימוש והנגישות, אורך החיים של התוכנה והסתגלנות שלה לשינויים עתידיים. החל מסוף המאה ה-20 חלה התקדמות רבה בחלק מההיבטים של תחום ארכיטקטוני זה, והוגדרו בתעשייה דרכים מתוקננות לקישוריות ופעילות הידודית בין מערכות (ראו גם Web Services). כמו כן, חל גיבוש בעקרונות ובשיטות המשמשים בתחום הקישוריות ואלה חוסים תחת המטריה של ארכיטקטורה מוכוונת שירותים (SOA).
ממוזער|300px|תא-הטייס של מטוס האיירבוס A380 שמערכות התוכנה שלו מכילות מיליוני שורות קוד, ובטיחות המטוס תלויה במידה רבה בנכונות התוכנה
אמינות
תחום העוסק במדידה ותכנון מנגנונים להבטחת האמינות של התוכנה, כלומר נכונות הפלט בכל מצבי התוכנה. התחום קשור באופן הדוק לתחומי האימות, הבדיקות ולהיבטי הבדיקוּת של התוכנה. עקרונות התחום והשיטות המתמטיות המשמשות בו מקורם בדיסציפלינות ההנדסה המסורתית. עם זאת, בניגוד לדיסציפלינות קרובות (לדוגמה, הנדסת אלקטרוניקה), במערכות תוכנה (אפילו קטנות) מספר הקומבינציות של הקלטים והמצבים עלול להיות אסטרונומי ולפיכך קיים קושי רב להוכיח באופן מתמטי את נכונות התוכנה ומאפייני האמינות שלה. בפועל, הדגש מושם על איסוף וניתוח דרישות האמינות, תכנון לאמינות ובעיקר מימוש מונחה-אמינות.
באופן מעשי, יישום מערכת תוכנה אמינה מסתמך על מנגנוני חומרה מתאימים (כגון הרצה זהה במקביל), מערכות תווכה מתאימות (כגון מסד נתונים, מערכת ניהול תנועות ועוד), ספריות פיתוח בדוקות, טכניקות קידוד שונות וערכת בדיקות מקיפה. במערכות תוכנה קריטיות או תומכות-חיים, מתווספים גם תהליכי אימות פורמליים לחלקים בתוכנה, לפרוטוקולים המשמשים בה ולאלמנטים נוספים. במקרים נדירים, רכיבים קריטיים בתוכנה אף מפותחים על ידי צוותים נפרדים, ואלה פועלים יחדיו בזמן ריצה ומגבים אחד את האחר.
על בעיית האמינות של התוכנה עמד דייוויד פרנס:
זמינות
תחום העוסק בזמינותה של מערכת תוכנה ומכלול השירותים המסופקים על ידה. עקרונות התכנון של היבט זה מקורם בעיקר בדיסציפלינות הנדסה אחרות. זמינות המערכת מושפעת באופן ישיר מהאופן שבו התוכנה מוצבת בסביבת המחשוב, המשאבים העומדים לרשותה ואופן ניהולם. מערכות הנדרשות לעמוד ברמת שירות גבוהה מחייבות תכנון קפדני של זיהוי, ניהול והתאוששות מכשלים במערכת. לרוב, היבטים אלה באים לידי ביטוי בכל רמות התוכנה (והחומרה), מרמת המבנים המערכתיים ועד לרמת הטיפול בשגיאות בקוד.
זיהוי וניהול כשלים – היבט העוסק בדרכים לזהות אירועים חריגים בתוכנה ובניהולם, אחרי שנתגלו. אירוע חריג בהקשר זה הוא שגיאה תכנותית שלא נצפתה מראש (באג), כשל במערכות עזר או כשל במערכות המחשב עצמן. עקרונות הנדסיים של יתירות ובידוד כשלים הם חלק מעקרונות היסוד המשמשים לתכנון היבט זה.
התאוששות מאסון – היבט העוסק בשחזור פעילות התוכנה לאחר שהתרחש אירוע כלשהו שמונע ממערכות המחשב והתוכנה לתפקד. בדרך כלל מדובר על אירוע חיצוני שאינו באחריות המערכת, כגון נתק מתמשך במערכות החשמל, שרפה, הצפה וכדומה.
המשכיות עסקית – היבט העוסק בניתוח והגדרה של תהליכים עסקיים ומחשוביים הדרושים כדי להמשיך ולהפעיל את מערכות המחשוב של הארגון לאחר שהתרחש אירוע כלשהו.
ביצועים
תחום העוסק בתפוקת העבודה המועילה של התוכנה, מדידתה ובדרכים להגדיל תפוקה זו בעתיד. היבט זה בא לידי ביטוי בכל רמות התוכנה, האלגוריתמים, המבנה הפנימי ואיכות הקוד.
תכנון קיבולת – היבט העוסק בבניית מודל לחישוב כמות משאבי החומרה הנדרשים כדי לתמוך בעומס הצפוי על התוכנה. במערכות תוכנה חדשות, קשה לבנות מודל מדויק קודם להפעלת התוכנה ויש להשתמש בגישה איטרטיבית המטייבת את המודל תוך כדי הפיתוח. בהתאם לתוצאות המודל, נרכשות מערכות המחשוב הנדרשות. במקרים מסוימים, המודל אף משמש להקצאה דינמית של משאבי החומרה בסביבת הייצור. לעומת זאת, תוכנות מדף ותיקות מספקות לרוב כלים מדויקים לתכנון קיבולת המערכת.
הסכמי שירות – היבט העוסק במדידת התפוקה המועילה של התוכנה והשוואתה לערכים צפויים כלשהם, בדרך כלל כדי להבטיח את תגובתיות התוכנה עבור צרכן או צרכנים מסוימים.
אבטחת מידע
תחום העוסק בהגנה על התוכנה מסיכונים שונים על ידי יישום עקרונות אבטחת מידע במערכות מחשב. תחום זה הוא נגזרת של תחום אבטחת המידע והוא עוסק בתכנון תת-המערכות הנדרשות ליישום ההיבטים העיקריים של אבטחת המידע. במערכות בהן אבטחת המידע היא קריטית לפעולת המערכת נעשה שימוש גם בשיטות אימות תוכנה פורמליות כדי להגביר את מידת האמינות של התכנון.
הזדהות והעברת הזהות – היבט העוסק בתכנון תהליך ההזדהות למערכת, אימות הזיהוי ובדרכים להעברת זהות זו בין חלקי המערכת ולמערכות אחרות.
בקרת גישה – היבט העוסק בתכנון הדרכים בהן הרשאות השימוש במערכת יאוחסנו ויאכפו.
יומנים וביקורת – היבט העוסק בתכנון מערכת רישום יומן האירועים של המערכת והעברה מאובטחת של מידע זה למערכות ייעודיות. היבט זה קשור להיבטי התפעול של המערכת ובפרט להיבטי הניטור והבקרה.
תפעול
תצורה – תצורה בהנדסת תוכנה היא מכלול הדרכים להתקנת התוכנה, התקנת תיקונים, ותחזוקה שוטפת לאורך מחזור החיים השלם של התוכנה. תכנון התצורה כולל התייחסות להפצת התוכנה למערכת או מערכות היעד, אתחול המערכת, דריכה ראשונית של פרמטרים, גיבוי ושחזור התצורה ובקשר של ניהול התצורה להיבטי הניטור והבקרה של התוכנה.
ניטור ובקרה – היבט העוסק בניהול התוכנה אחרי שהיא מופעלת. כדי לאפשר את השליטה והבקרה על התוכנה, יש לתכנן כיצד התוכנה תספק מידע על מצבה למפעילים אנושיים או למערכות אחרות ואת הדרך שבה תקבל התוכנה הוראות תפעוליות מגורמים אלה. תכנון היבט זה נוגע בעיקר לממשקים החיצוניים של התוכנה ולרוב אינו משפיע על המבנה הפנימי של התוכנה. ניהול יעיל של תוכנה מתייחס לתחומים רבים כגון: ביצועים, תצורה, טיפול בתקלות, שחזור תקלות, תפעול ועוד. טיב היבט זה משפיע באופן ישיר על רמת השירות שהתוכנה מספקת.
גיבוי ושחזור – היבט העוסק בגיבוי ושחזור המידע שבאחריות התוכנה. מערכות תוכנה רבות מנהלות נפחים גדולים של מידע במסדי נתונים יחסיים. היבט זה עוסק בעיקר בתכנון הדרכים לגיבוי המידע, ארכובו ושחזורו במקרה הצורך, לדוגמה אחרי ששגיאה בתוכנה גרמה להשחתת מידע.
חשבונאות – היבט העוסק בהגדרת מודלים לחיוב המשתמשים בגין פעילותם בתוכנה, מדידת הפעילות העסקית של התוכנה, ובסופו של דבר, חיוב המשתמשים על השימוש בתוכנה. במערכות תוכנה העושות שימוש במשאבי חומרה משותפים, יישום היבט זה מחייב תמיכה מתאימה במערכת ההפעלה, התווכה ובמערכת הניטור והבקרה.
אלגוריתמיקה
אלגוריתמיקה היא התחום המגשר בין המודל המתמטי של בעיה נתונה לבין פתרונה באמצעות מחשב. אלגוריתמיקה היא תחום יסודי במדעי המחשב ובהנדסת תוכנה, והיא עוסקת במציאת פתרונות לבעיות חישוביות באמצעות אלגוריתמים ומבני נתונים. אלגוריתמיקה מתמקדת בפיתוח מודל מתמטי המתאר, בדרגות שונות של דיוק, את הבעיה שהתוכנה המפותחת אמורה לפתור. בהנדסת תוכנה, אלגוריתמים מתוארים לרוב באמצעות פסבדו-קוד, שהוא ייצוג מופשט של שפת תכנות, ונסמכים על מודל חישובי כלשהו, בדרך כלל זה המייצג מכונת טורינג קלאסית. השימוש באלגוריתמים ומבני נתונים יסודיים אינו נחשב חלק מתחום האלגוריתמיקה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מעבודתו של המתכנת.
אלגוריתמים ומבני נתונים יסודיים
תחום העוסק ביישום של אלגוריתמים ומבני נתונים יסודיים בספריות פיתוח וכחלק משפת תכנות מסוימת. עם התקדמות המחקר והפיתוח בתחום האלגוריתמיקה, נצברו מספר רב של תוצאות שימושיות, דהיינו, אלגוריתמים ומבני נתונים נפוצים החוזרים ומופיעים רבות בתוכנה (ראו גם רשימת אלגוריתמים). תחום זה עוסק בארגון ואיסוף תוצאות אלה, תכנון ממשקי תכנות מופשטים ופשוטים המאפשרים התייחסות אחידה לסוגים קרובים של אלגוריתמים ומבני נתונים, ומימוש ממוטב ככל האפשר של האלגוריתמים. ספריות פיתוח טובות מספקות מבחר גדול ומתועד של אלגוריתמים ומימושים הממוטבים לצרכים שונים (זמן-ריצה, זיכרון וכדומה). התחומים שלהלן מכוסים במידה כלשהי על ידי ספריות פיתוח המובנות ברוב שפות התכנות המודרניות:
מבני נתונים – לצרכים שונים, כגון תור, מחסנית, רשימה מקושרת, עץ, טבלת גיבוב וערימה.
מיון וחיפוש – אלגוריתמים למיון וחיפוש בנתונים ומחרוזות כגון מיון מהיר וחיפוש בינארי.
מקביליות – מבני נתונים לבקרה על פעילויות מקביליות כגון סמפור, מנעול קריאה/כתיבה ותור הפצה.
גרפים – אלגוריתמים לטיפול בהיבטים שונים של תורת הגרפים כגון מציאת נתיבים, פרישׂת עצים וזרימה מקסימלית.
דחיסה – אלגוריתמים לדחיסה ופרישה של נתונים.
הצפנה – אלגוריתמים להצפנה של נתונים, חתימה דיגיטלית וכדומה. נוסף על כך, מבני נתונים ואלגוריתמים יעילים לטיפול בפעולות אריתמטיות על מספרים גדולים מאד.
פיתוח אלגוריתמים
ניתוח אלגוריתמים
תחום העוסק בניתוח היעילות של אלגוריתמים, כלומר, קביעת כמות המשאבים הנדרשת להרצת אלגוריתם נתון. לרוב, יעילותו של אלגוריתם מנוסחת כפונקציה המקשרת בין אורך הקלט לבין מספר הצעדים (סיבוכיות זמן) או שטחי האחסון (סיבוכיות מרחב או זיכרון) הנדרשים להרצתו.
שיערוך של אלגוריתם הוא שיטה העוסקת בהערכת סדר-הגודל של יעילות האלגוריתם (הערכה אסימפטוטית). כלומר, הערכת היעילות כאשר אורך הקלט הוא גדול במידה סבירה. הכלים המתמטיים שפותחו בתחום זה מאפשרים להעריך את יעילותו התאורטית של אלגוריתם במנותק ממימוש מסוים, ומקלים על בחירתו של אלגוריתם מתאים לבעיה חישובית נתונה. מאידך, הערכת סדר גודל היא מדויקת רק עד כדי קבועים מפורשים או חבויים הקשורים למימוש מסוים, ולעיתים אינה מספיקה כדי לבחור בין אלגוריתמים.
ניתוח מדויק של אלגוריתם מחייב הנחה בדבר המודל החישובי המסוים המשמש למימוש האלגוריתם. ניתן להגדיר מודל חישובי באופן מופשט, לדוגמה מכונת טיורינג, או על ידי הנחות בדבר משך הזמן הדרוש להרצת פעולות מסוימות. לתכנות ממוטב של אלגוריתם נדרש תמיד ניתוח מדויק. במערכות זמן-אמת לדוגמה, שיערוך אסימפטוטי הוא גס מכדי לבחור אלגוריתם ליישום ממוטב של מתזמן.
עיצוב ותכנות
עיצוב ותכנות הוא לב-ליבה של הנדסת התוכנה. התחום עוסק בתכנון וקידוד המבנה הפנימי של התוכנה, תת-המערכות והרכיבים שלה, מבני הנתונים והאלגוריתמים והיחסים השונים ביניהם. תחום זה הוא קרוב לוודאי המסובך ביותר בהנדסת התוכנה מפאת הדרכים הרבות והשונות לפתרון בעיה נתונה. דהיינו, יש שוני רב בפתרונות האפשריים לבעיה, בכל הנוגע לסוג המבנים הפנימיים, מספרם, סדר הופעתם והיחסים ביניהם. זאת ועוד, בתחום זה יש עושר גדול של שפות תכנות, ספריות, כלים ושיטות תכנות, שמהן יש לבחור את הנכונים לבעיה נתונה. בניגוד לתחומי ההנדסה המסורתית שבהם יש תשתית מתמטית איתנה המסייעת לתכנון המבנה, אין בהנדסת תוכנה תשתית כזו. העוסקים בתחום משתמשים במערכת של עקרונות, כללי-אצבע (כגון אפס אחד אינסוף) ותבניות עיצוב, ומסתמכים על ניסיון רב כדי לתכנן את המבנה הנכון במסגרת האילוצים של הארכיטקטורה והדרישות. מאז אמצע-סוף שנות ה-80 מקובל לתכנת את המבנים הפנימיים בשיטות מוכוונות-עצמים בהסתמך על תבניות עיצוב. לעיתים נעשה שימוש גם בשפת המידול המאוחדת UML לתכנון ותיעוד התוכנה. בתחום זה פועל המתכנת או מהנדס התוכנה.
בדיקות
בדיקת תוכנה היא התהליך המסייע לוודא את הנכונות, השלמות, רמת האבטחה והאיכות של מערכת תוכנה באמצעות איתור שגיאות וכשלים המתרחשים בעת הרצת התוכנה, כלומר, השוואת פלט התוכנה לערכים צפויים כלשהם.
תחום בדיקות התוכנה הוא נגזרת של דיסציפלינת הבטחת איכות המקובלת בכל ענפי ההנדסה, ושם דגש על המאפיינים הייחודיים של מערכות תוכנה. בענפי ההנדסה, תוצר איכותי הוא כזה העומד, בגמר תהליך הייצור, בדרישות שהוגדרו. לעומת זאת, בהנדסת תוכנה אין תהליכי ייצור וברוב המכריע של המקרים לא ניתן לפרט מראש ובאופן מדויק את הדרישות מהתוכנה, קל וחומר את מפרטה המדויק (ראו גם אימות), דבר המקשה על פירוש מדויק של המונח 'איכות תוכנה'.
מתחילת המאה ה-21 גובר השימוש בשיטות פורמליות-למחצה להגברת דיוק המפרט. שיטות אלה מיושמות בפיתוח מונחה-בדיקות בשילוב תרחישי שימוש, בתכנות מוכוון היבטים ובמתודולוגיית פיתוח התוכנה Evo.
ישנם שני סוגי בדיקות: כאלה הסוקרות את ההתנהגות החיצונית של התוכנה, וכאלה הסוקרות את ההתנהגות הפנימית של התוכנה. הגישה השיטתית לבדיקות תוכנה מנוסחת במודל ה-V שבו מוגדרים סוגי הבדיקות ותהליכי הבדיקה המתאימים לכל תוצר עיקרי בפיתוח – החל מבדיקות יחידה המפותחות כחלק ממשימות התכנות השוטפות, וכלה בבדיקות קבלה הנמשכות לרוב זמן ארוך ומחייבות היערכות נרחבת מצד גורמים רבים. היקף וסוג הבדיקות, כמו גם מיקומן במחזור הפיתוח של התוכנה, נקבעים כחלק ממתודולוגיית הפיתוח המשמשת בפרויקט. בחלק מהמתודולוגיות, מקומן של הבדיקות הוא בסוף תהליך הפיתוח (לדוגמה מפל-המים). באחרות, בדיקות התוכנה הן לב לבו של תהליך התכנות (לדוגמה XP).
בדיקות פונקציונליות
בדיקות המשוות את פלט התוכנה לערכים צפויים כלשהם. בדיקות אלה מכונות בדיקות "קופסה שחורה" מכיוון שאינם בוחנות כיצד מבצעת התוכנה את הנדרש ממנה אלא רק את תוצאות הפלט.
בדיקות יחידה – בדיקות ברמת יחידת המערכת הקטנה ביותר המאמתות את פעילותה התקינה של היחידה. לרוב מדובר על בדיקה של פרוצדורה, מחלקה, קבוצה קטנה של מחלקות הפועלות בתיאום או תת-מערכת קטנה. סבירות התקינות של היחידה הנבדקת תלויה במספר נתיבי הריצה הנבדקים מתוך סה"כ נתיבי הריצה האפשריים. בפועל, בדיקות יחידה איכותיות מכסות בדרך-כלל הנתיב העיקרי של הריצה, הטיפול העיקרי בשגיאות ומקרי קצה בולטים בקלט. כתיבת בדיקות היחידה היא באחריותו של מתכנת היחידה הנבדקת והן לרוב נכתבות באותה שפת-תכנות. מסוף שנות ה-90 מקובלים מספר כלים המסייעים לכתיבה וארגון בדיקות היחידה, שהעיקריים הם JUnit ו-XUnit.
בדיקות נסיגה – בדיקות לשם השוואת יכולות וביצועים בין גרסאות שונות של אותה תוכנה. מטרת בדיקות הנסיגה היא לוודא כי כל תפקודי התוכנה ויכולותיה מהגרסאות הקודמות לא נפגעו כתוצאה משינויים בגרסה הנוכחית. תאורטית, יש להריץ את כל תסריטי הבדיקה הקיימים עבור כל גרסת תוכנה, על מנת לוודא כי לא חלה נסיגה בהתנהגות התוכנה או בביצועיה. למעשה, ניתן לצמצם את כמות הבדיקות על ידי ניהול תהליך בדיקות מונחה סיכונים ועל ידי ניתוח השינויים הכלולים בגרסה האחרונה והשפעתם על רכיבים ותהליכים שונים בתוכנה הנבדקת. עם זאת, צמצום כזה כרוך בסיכון מסוים להחמצת נסיגה קיימת בתפקוד התוכנה (בשל השפעות בלתי צפויות של השינויים).
בדיקות לא-פונקציונליות
בדיקות הבוחנות את איכות הארכיטקטורה של התוכנה, כלומר את איכות המאפיינים הלא-פונקציונליים של התוכנה כגון ביצועים, תגובתיות, שימושיות וכדומה. הגישה השיטתית לבחינת הארכיטקטורה בודקת את כל סוגי ה-'ilities' של התוכנה.
בדיקות "קופסה לבנה"
בדיקות המניחות שקוד המקור של התוכנה זמין לבודק, ולפיכך ניתן לסקור את ההתנהגות הפנימית של התוכנה, נוסף על השוואת הפלט לערכים צפויים כלשהם.
סקר קוד – הליך בו קוד המקור של התוכנה נבדק לגילוי הפרה של כללי אצבע בתכנות, טיפול בשגיאות והיבטים אחרים הקשורים לאיכות הקוד. חלק מסוים מבדיקה זו נעשה באמצעות כלים אוטומטיים לסקירת קוד, אך בשל אופייה הסמנטי של הבדיקה, רובה מתבצע באופן ידני על ידי קריאה שיטתית וביקורתית של קוד המקור (וההסברים הנלווים), בדרך כלל על ידי עמית מנוסה של כותב הקוד. בנוסף, נהוגים גם סקרי קוד הממוקדים בהיבטים קריטיים של מערכות תוכנה כגון אבטחת מידע וביצועים.
סקר עיצוב – הליך בו נבדק המבנה הפנימי של התוכנה. בדיקה זו כוללת בדרך כלל סקירה של מבני הנתונים העיקריים של התוכנה (מודל), אלגוריתמים, פרוטוקולים, היבטים של ריצה בו-זמנית, מערכות עזר (לדוגמה מסד נתונים), היבטי הסדר של עיבוד הקלט והממשקים.
סקר ארכיטקטורה – הליך בו נבדקת איכותם של היבטי הארכיטקטורה, בהם מכלול רכיבי חומרה, תוכנה והממשקים ביניהם. בנוסף מאומתת התפיסה התפעולית של התוכנה בדגש על מחזור החיים השלם של התוכנה. לסקר ארכיטקטורה נשתמש בכלים כמו ADL – שפה תיאור ארכיטקטורה. ונענה על השאלות הבאות: כיצד תורכב המערכת מחלקים שונים, היכן הממשקים העיקריים בין החלקים, ומהם מאפיינים עיקריים של החלקים.
סקר התיכון – שם כולל לסדרת דיוני בקרה טכניים מקובלים בפיתוח מערכות. סקר התיכון הוא מפגש טכני בו מציגים הגורמים המעורבים בתכן המערכת את פתרונות התכן ללקוח ולקבוצת מומחים המשמשים כמבקרים. בדיונים אלה בוחנים את התכן המוצע ומחליטים על כיווני ההמשך של פיתוח המערכת. סקרי התיכון העיקריים המקובלים הם: סקר תיכון מערכת (SDR), סקר תיכון ראשוני (PDR), סקר תיכון קריטי (CDR).
בדיקוּת
היבט העוסק ביכולת לבדוק את התוכנה בסביבה מבוקרת ומפוקחת. היכולת לבדוק תוכנה נתונה אינה מובנת מאליה ויש לתכנן, לעצב ולתכנת את התוכנה כדי שתאפשר זאת. הגישה המקובלת היא לפתח את התוכנה באופן שיאפשר את החלפת חלק, או לעיתים את כל, רכיבי התוכנה ברכיבי-דמי המפוקחים ומשופעלים על ידי סביבת הבדיקות. בדרך זו, ניתן לדמות בצורה מדויקת את הקשר-הריצה המתאים קודם לתחילת הבדיקה, להזריק נתוני קלט מדויקים, ולחלץ את הפלט מרכיבי הדמי לאחר ריצת-הבדיקה.
תוכנה המתאפיינת ברמת בדיקוּת גבוהה מתאפיינת כמעט תמיד גם ברמת הפשטה גבוהה, ניתוק צימודים במבנים פנימיים ורמת גרעיניות נכונה, וזאת מכיוון שעליה לפעול באופן זהה בסביבת הריצה המיועדת וכן בסביבת הבדיקות. עובדה זו הביאה לפיתוח טכניקת פיתוח מונחה-בדיקות שנוסף על פיתוח ערכת בדיקות מקיפה מביאה כבדרך אגב גם לשיפור מהותי באיכות התוכנה.
כיסוי
היבט העוסק בהגדרת הקלטים, המצבים ונתיבי הריצה שיש לבדוק בתוכנה, וכן בכלים המשמשים לבדיקות אלה. בדיקות כיסוי מאפשרות לבדוק אילו הצהרות ונתיבי ריצה בתוכנית בוצעו בעת הרצת מבדק מסוים, ובדרך זו לוודא שכל החלקים בתוכנה נבדקו. עם זאת, בשל המספר הרב של המצבים האפשריים בתוכנה, לא ניתן לבדוק את כולם ויש להתמקד באזורים ובמצבים אופייניים, כגון טיפול בשגיאות וכדומה.
מיכון
מיכון בדיקות תוכנה הוא היבט העוסק בשימוש בכלים לפיקוח על הרצת בדיקות תוכנה, השוואה שיטתית של תוצאות הפלט לערכים צפויים כלשהם ולהגדרה של הקשר הריצה המתאים ונתוני הקלט קודם לתחילת הבדיקה. מיכון הבדיקות הוא נדבך הכרחי בתחום בדיקות התוכנה בשל הקושי הרב לבדוק מערכות תוכנה באופן ידני על ידי בודקים אנושיים.
אימות
אימות תוכנה הוא תחום העוסק בהוכחה שתוכנה מסוימת היא נכונה או בעלת תכונות מסוימות. תוכנה "נכונה" בהקשר זה היא תוכנה המבצעת בדיוק את מה שהוגדר במפרט שלה. בהנדסת תוכנה, המונח אימות תוכנה מתייחס למגוון של טכניקות מתמטיות ומתמטיות-תכנותיות (להלן שיטות פורמליות) המאפשרות לייצג היבטים שונים של התוכנה באופן מדויק ובר-הוכחה. השימוש בטכניקות אלה מסייע להגביר את מידת האמינות והיציבות של התוכנה המפותחת, ולעיתים אף מפחית מעלויות הפיתוח הכוללות (דהיינו, אם אלה כוללות גם את תיקון הבאגים בשלב התחזוקה). עם זאת, בשל חסמים מעשיים ותאורטיים (ראו גם בעיית העצירה) בשיטות האימות הקיימות, ובשל הגודל והמורכבות של מערכות התוכנה המודרניות, לא ניתן לאמת מערכות תוכנה באופן מלא, והשיטות הפורמליות מוחלות לרוב רק על סוגים קריטיים של מערכות תוכנה, וגם אז רק על חלקים נבחרים בתוכנה (ראו גם בעיית התפוצצות מצבים).
רמות אימות
השיטות הפורמליות נחלקות למספר רמות אימות:
רמה 0 – מפרט פורמלי. בשיטה זו, מפרט התוכנה, או חלקים קריטיים בו, מוגדרים באופן פורמלי, והתוכנה מפותחת ממפרט זה כרגיל כאילו מדובר בתרחיש שימוש. רף הכניסה לשימוש בשיטה זו הוא נמוך יחסית, ורבים מחשיבים אותה כבעלת התשואה הגבוהה ביותר בתחום אימות התוכנה. שפות מפרט פורמליות מוקדמות (כגון שפת Z) היו קשות לשימוש ונעדרו כלי תוכנה המסייעים בפיתוח, אך עם זאת הדגימו היטב את היתרונות הגלומים בשיטה זו. החל מראשית המאה ה-21 גובר השימוש בתיווי פורמלי למחצה ובכלי תוכנה המקלים על תהליך פיתוח המפרט, וקיימים כלים מתוחכמים לשפות המפרט העיקריות – VDM, Alloy ושיטת B, כולן צאצאיות של שפת Z.
רמה 1 – פיתוח פורמלי. בשיטה זו, התוכנה מפותחת באופן פורמלי על ידי סדרה מדורגת של טרנספורמציות עידון, מייצוג מתמטי-מפושט של התוכנה לקוד מקור מסוים הניתן להרצה. בדרך זו ניתן להוכיח שלקוד התוכנה, המסתמך על מודל חישובי כלשהו, יהיו תכונות מסוימות בזמן ריצת התוכנית. שיטה זו מחייבת ידע מתמטי עמוק מהמקובל בהנדסת תוכנה ועושה שימוש במספר שיטות פורמליות להגדרה מפושטת של מבני הנתונים, הפעולות ותנאי ההתחלה והסיום בחלקים השונים של התוכנה.
רמה 2 – הוכחה ממוכנת של טענות (ATP). בשיטה זו נעשה שימוש במוכיחי טענות ממוכנים.
אימות התוכנה
המפרט הפורמלי משמש לבדיקת נכונות התוכנה, בשני היבטים:
פעולות – אם המפרט הפורמלי כולל סמנטיקה תפעולית של התוכנה, וניתן להריץ את המפרט או לדמות את ריצתו, הרי שניתן להשוות את התנהגות התוכנה בזמן ריצה לזו של המפרט. בנוסף, ניתן לחולל מהמפרט חלקים מקוד המקור של התוכנה.
נכונות אקסיומטית – אם המפרט הפורמלי כולל סמנטיקה אקסיומטית, ניתן לחולל קוד וגם טענות נכונות (Assertions) לבדיקת תנאי התחלה ותנאי הסיום של חלקים בתוכנה.
תחומים תומכים
ניהול פרויקטים
ניהול פרויקטים הוא ענף במדעי הניהול העוסק בתכנון ובקרה של פרויקטים (מיזמים), לרוב בעלי מרכיב גבוה של אי-ודאות או סיכון כלכלי. פרויקט מוגדר כמאמץ תחום בזמן ליצירת שירות או מוצר או תוצאה ייחודית. הגדרה נוספת של פרויקט היא לקיחת תשומות משאבים ושינויים לתפוקות רצויות באמצעות מערכות ייצור.
מטרות ניהול הפרויקט הן סיומו של הפרויקט בלוח הזמנים הנדרש, עמידה ביעדי הפרויקט, באיכות הנדרשת, אי-חריגה מתקציב והשגת שביעות רצון הלקוח. פרויקטים אופייניים שניתן למצוא בארגונים מכוונים לרוב לשיפור מצבו התחרותי של הארגון באמצעות שיפור מועילות או היעילות שלו.
ניהול תצורה
ניהול תצורה הוא תחום העוסק בבקרה שיטתית על מצב, מיקום וגרסת הפריטים המעורבים בפיתוח תוכנה. התחום הוא נגזרת של דיסציפלינת ניהול התצורה המקובלת בכל ענפי ההנדסה, ושם דגש על המאפיינים הייחודיים של מערכות תוכנה.
ניהול תצורת קוד המקור
בעיה עיקרית בפיתוח תוכנה, ובייחוד בפיתוח תוכנה בקנה מידה גדול, היא ניהול השינויים ובקרת התצורה. במהלך הפיתוח, נעשים באופן שגרתי עשרות אלפים, מאות אלפים, ולעיתים אף עשרות מיליונים של שינויים בקוד המקור של התוכנה ופריטים אחרים. ניהול השינויים ובקרת תצורה הן למעשה שיטות, תהליכים וכלים לארגון ומעקב אחר שינויים אלו.
בנייה
המונח בנייה בהנדסת תוכנה מתייחס לתהליך הממיר את קוד המקור של התוכנה (ופריטים נוספים) לקובץ בר-הרצה. במערכות פשוטות, לרוב מדובר על הידור וקישור של מספר קטן של קבצים המתבצע ישירות מסביבת הפיתוח. לעומת זאת, במערכות תוכנה גדולות תהליך הבנייה עשוי לכלול עשרות ומאות צעדים שונים המתבצעים בסדר מסוים ובמקביל, תוך שימוש במגוון של כלים. מתחילת שנות ה-90 מקובל להתייחס לבניית התוכנה כאל נדבך חיוני בפיתוח תוכנה, ויש אף המדמים אותו לדופק ליבו של אדם, המאפשר להעריך את מידת בריאותו של הפרויקט.
תיעוד
תיעוד תוכנה או תיעוד קוד המקור הוא טקסט המלווה את התוכנה ומסביר כיצד זו פועלת או איך להשתמש בה. תיעוד הוא חלק חשוב בהנדסת תוכנה, אם כי מוזנח לעיתים.
ישנם מספר סוגי תיעוד:
ארכיטקטורה/תכנון – תיעוד הכולל תיאור כללי של התוכנה, רכיבים עיקריים, תיאור ההחלטות הטכניות המשמעותיות (נקרא גם "החלטות ארכיטקטוניות"), קשרים לסביבת הריצה ועקרונות הבניה של התוכנה. בחלק ממתודולוגיות הפיתוח ובעיקר ב-RUP, תיעוד הארכיטקטורה, כלומר, הגדרתה, הוא אחד מאבני הדרך העיקריות בפרויקט. במערכות גדולות, מקובל להשתמש בשפת המידול המאוחדת UML לתיעוד היבט זה.
טכני – תיעוד של קוד המקור, בדגש על אלגוריתמים, ממשקים וממשקי תכנות היישומים של התוכנה. תיעוד זה הוא באחריותו של המתכנת.
משתמש קצה – תיעוד זה כולל מדריך למשתמשי הקצה בתוכנה, טקסט העזרה, ומדריך למנהלנים ותומכים ("Help Desk"). סוג זה של תיעוד נכתב לרוב על ידי כתב טכני המלווה את הפרויקט.
שיווק – אם מדובר במוצר מדף, תקצירים המתארים את תכונות המוצר וטקסט אחר המסייע לשיווקו.
ראו גם
מדעי המחשב
:קטגוריה:מהנדסי תוכנה
הנדסה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
Computer Software Engineers – הגדרות וסטטיסטיקה של משרד העבודה האמריקאי
Scientific American Magazine (June 2006 Issue) Dependable Software by Design
מה ההבדל בין מדעי המחשב להנדסת תוכנה? באתר מה ההבדל, 11 באוקטובר 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הנדסה
קטגוריה:מונחים בתוכנה
| 2024-08-30T19:43:08
|
מהר"ל מפראג
|
רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1522, ה'רפ"ב – ספטמבר 1609, י"ח באלול ה'שס"ט), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לֵב הגבוה"), היה רב, פוסק הלכה, פילוסוף והוגה דעות, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה.
המהר"ל נחשב כמי שיצר גשר בין הגות ימי הביניים להגות הרנסאנס, בתקופה שבה פרחה הקבלה בארץ ישראל. שימש כאב בית הדין וכראש ישיבה בערים פוזנן שבפולין, ניקלשבורג (ניקולסבורג; כיום מיקוּלוב) שבמוראביה ופראג שבבוהמיה (שתי האחרונות חלק מכתר בוהמיה, ומצויות בצ'כיה של ימינו).
המהר"ל נודע בבקיאותו הרבה בתלמוד, בספרות האגדה המדרשית ובקבלה. היה בקי גם בפילוסופיה (בפרט זו האריסטוטלית), וכן באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו. כמו כן, היה מנהיג רוחני-פוליטי, ובעל מהלכים אצל רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
תורתו השפיעה רבות על תנועת החסידות, שקמה למעלה ממאה וחמישים שנים לאחר מותו. ספריו (תפארת ישראל, נצח ישראל) נחשבים כבסיס שמקנה הסתכלות תורנית נכונה על עולם התורה וקניית אמונה. ספרו נתיבות עולם, פותח צוהר להבנת מידות נפש האדם. אישיותו המיוחדת, אשר בה רב הנסתר על הגלוי, שימשה כר פורה לסיפורים ואגדות על פועלו למען יהודי פראג, כגון זו על הגולם שיצר.
תולדות חייו
שמאל|ממוזער|250px|אלטנוישול - בית הכנסת של המהר"ל בפראג
ממוזער|250px|פסל המהר"ל שיצר לדיסלב שלון בבית עיריית פראג משנת 1917. מימין ניתן לראות את השטן שהתחזה לנכדתו כדי להסיח את דעתו וליטול את נשמתו (ע"פ שירו של המשורר הצ'כי ירוסלב ורכליצקי)
המהר"ל נולד ככל הנראה בפוזנן שבפולין, לאחר שאביו רבי בצלאל מוורמייזא היגר מאשכנז (האימפריה הרומית הקדושה) למרכז היהודי החדש בפולין. קיימת מסורת משפחתית שלפיה הוא היה צאצא של ראשי הגולה ובפרט של בוסתנאי בן חנינאי, ודרכם גם צאצא של דוד המלך, אולם קמו עוררין על ייחוס זה. המהר"ל היה הצעיר במשפחה של ארבעה בנים. אחיו היו גם הם תלמידי חכמים מובהקים: הראשון, ר' חיים, ראש ישיבה ופוסק בורמייזא ובפרידבורג באשכנז, היה תלמידם של רבי שלום שכנא מלובלין, תלמיד חבר של המהרש"ל ובעל הפלוגתא של הרמ"א; השני, ר' סיני, היה אב בית דין בעיר ניקלשבורג (ניקולסבורג) והיה גם רבו של תלמיד המהר"ל, ר' דוד גאנץ; והשלישי היה ר' שמשון, אב בית דין של העיר קרמניץ.
המהר"ל נסע כנראה ללמוד בישיבות פולין, אך באופן יוצא דופן הוא אינו מזכיר בכתביו שום אדם כמורו, וממעט להזכיר את רבותיו בכלל. ייתכן שהיה תלמידו של המהרש"ל ולפי מסורת חב"דית למד מהר"ל במשך שנתיים בפוזנא יחד עם מהרש"ל מפי רבי יצחק קלויבר, סבו של האחרון. בגיל 32 נישא לבת ר' אברהם חיות, ממנה נולדו לו שתי בנות. לאחר שנפטרה אשתו הראשונה נשא את פרל בתו של הגביר ר' שמעלקא רייך, וממנה נולדו לו 5 בנות ובן יחיד בשם בצלאל.
בשנת ה'שי"ג (1553) התמנה המהר"ל כאב בית דין בניקלשבורג וכרבן של כל קהילות מוראביה. הוא כיהן שם כרב 20 שנה ותיקן בהן תקנות רבות. חלק גדול מן התקנות הללו עוסק בהגבלת השימוש במותרות.
בשנת ה'של"ג (1573) עזב המהר"ל את הרבנות בניקלשבורג ועבר להתגורר בפראג כאיש פרטי. כעבור זמן קצר ייסד ב"קלויז", אחד משני בתי הכנסת המרכזיים של פראג, בית מדרש גדול. למוסד זה לא קרא ישיבה במכוון, כדי להדגיש את שיטתו השונה בלימוד, שדחתה בחריפות את שיטת הפלפול ששלטה בישיבות אשכנז.
בשנים אלו ייסד בפראג חברה קדישא וכתב את תקנותיה, שאחר כך היוו דוגמה לתקנות ה"חברה קדישא" בכל אירופה. ספרו הראשון של המהר"ל, "גור אריה", על פירוש רש"י למקרא, נדפס בשנת ה'של"ח (1578) בבית דפוס הגרשוני בפראג. ספרו השני, "גבורות ה'", נדפס בקראקא בשנת ה'שמ"ב (1582).
בשנת ה'שמ"ג (1583) נפטר רבה של פראג, והמהר"ל היה מועמד לרבנות פראג במקומו. הוא הוזמן לדרוש בבית הכנסת המרכזי שבעיר, ה"אלטנוישול". בעקבות הדרשה בה תקף את ראשי הקהילה, ובשל התנגדות חסידי הפלפול, התמנה לרב העיר רבי יצחק חיות. חיות היה אחיה של אשתו הראשונה ותמך בשיטת הפלפול.
לנוכח אי מינויו חזר המהר"ל לעירו פוזנן וכיהן בה כרב ארבע שנים. במהלך שנים אלו גברו הסכסוכים הפנימיים בקהילה בפראג עד שאילצו את רבי יצחק חיות לעזוב את העיר. בשנת ה'שמ"ח (1588) חזר המהר"ל לפראג, הוא הוזמן לדרוש בבית הכנסת המרכזי, בדרשתו טען שהמחלוקת נבעה מניכור בין המעמדות הכלכליים והחברתיים השונים. הוא דרש שהעשירים יתמכו בעניי הקהילה. באותה דרשה גם תקף את מוסד "ראש הקהל" וטען שיש לבטלו.
בשלוש השנים הבאות חי המהר"ל בפראג ללא תואר רשמי, אך נחשב למעשה למנהיגם של יהודי פראג. בשנת ה'שמ"ט (1589) הוציא את ספרו "דרך החיים" על מסכת אבות.
בחודש אדר ה'שנ"ב (1592) הוזמן המהר"ל לחצרו של הקיסר רודולף השני. הקיסר העניק יחס טוב ליהודים בדומה לאביו, מקסימיליאן השני. זאת, על אף חינוכו הישועי. הזמנת המהר"ל לחצר הקיסר נקשרה באגדות רבות, ועליה מספר תלמידו, הרב דוד גנז:
גם חתניו של המהר"ל אינם מפרטים ואינם מוסרים את הסיבה להזמנה. סיבות אפשריות שהועלו על ידי החוקרים הן דיון בנושא מצב היהודים או לחלופין בשל שאיפותיו המדעיות של הקיסר, שהזמין אליו מלומדים רבים כדוגמת טיכו ברהה. ידוע גם כי יוהאנס קפלר, מגדולי האסטרונומים בכל הזמנים, היה בקשר עם המהר"ל ודן איתו על תגליותיו החדשות.
באייר של אותה שנה חזר המהר"ל שוב לעיר הולדתו פוזנן וכיהן בה כרבה של פולין גדול, אב בית דין וראש הישיבה במקום. בתפקידים אלו כיהן חמש שנים. בתקופה זו כיהן ברבנות העיר פראג רבי מרדכי יפה.
בשנת 1597 חזר לפראג בפעם השלישית והאחרונה, והפעם התמנה רשמית לאב בית הדין ולראש הישיבה במקום. כעבור שנתיים התפטר מתפקיד ראש הישיבה. בנו בצלאל, שהיה תלמיד חכם חריף, לא התקבל על ידי הקהילה כממלא מקום המהר"ל כשזה זקן. הוא היגר לקהילת קולין , ושם נפטר ונקבר בשנת 1600, כעשר שנים לפני מות אביו.
בין השנים ה'שנ"ח - ה'ש"ס (1598–1600) הדפיס המהר"ל ארבעה מספריו בפראג: "באר הגולה", "נצח ישראל", "אור חדש" ו"נר מצווה". ספרו "תפארת ישראל" הודפס בוונציה בשנת ה'שנ"ט (1599). בשנת ה'שס"ד (1604), בגיל 92 התפטר המהר"ל מתפקיד אב בית הדין. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ החליף אותו בשני התפקידים. בי"ח באלול ה'שס"ט (17 בספטמבר 1609) נפטר המהר"ל. קהילת פראג הקימה מצבה גדולה על קברו ועל קבר פרל אשתו, שנפטרה כשלוש שנים וחצי אחריו.
בשנת 1917, עם בניית בניין חדש למועצה העירונית, הציב הפסל לדיסלב שלון פסל של המהר"ל באחת מפינות המבנה. בשנת 2007 הכיר ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות בחגיגות לזכרו. בכך הפך המהר"ל ליקיר אונסק"ו.
פעולותיו
שמאל|ממוזער|200px|המהר"ל יוצר את הגולם
בתקופת המהר"ל התעורר באזורו גל של עלילות דם כנגד היהודים, שהעמיד אותם בפני סכנת גירוש. המהר"ל התייצב מול גל זה והתווכח עם כמרים על שקריות ההאשמות. לא ברור אם נערך ויכוח בכתב עם שלוש מאות כמרים כפי שמתאר הספר נפלאות המהר"ל, אבל הדים של הוויכוח נשתמרו בכתביו של המהר"ל עצמו. בסופו של דבר קיבל הקיסר את דעתו, ושלל את הטענה שיהודים מכינים את מצות הפסח שלהם מדם אנושי.
למהר"ל יוחסו כוחות מיסטיים. האגדה מספרת שיצר את הגולם בעל הכוחות העל-אנושיים, שנועד להגן על הקהילה היהודית מרדיפות. סביב מיתוס זה נכתבו ספרים, צולמו סרטים, וקמה תעשיית תיירות משגשגת בעיר פראג.
ד"ר אלי אשד פירסם מאמר מחקרי שבו הוא טוען שסיפור הגולם מפראג נוצר בידי הרב והרופא והסופר לודויג אוגוסט אברהם אלעזר פרנקל בסביבות השנים 1832-1833.
להערכתו של ד"ר אשד אינדיקציות שונות מראות שסיפור הגולם מפראג לא היה קיים לפני כן.
הסיפור הופץ על ידי פרנקל דרך פרסומים בעיתונות האוסטרית והגרמנית והצ'כית ודרך עלונים בבתי כנסת שעליהם היה אחראי לאורך שנים ו כמזכיר קהילת וינה. דרך קשרים אישיים שהיו לו עם סופרים אוסטריים גרמניים וצ'כיים שהיו לו כעורך שבועון ספרותי.
בשנת 1862 דאג פרנקל שהסיפור יתורגם גם לשפה העברית בגירסה חדשה שיצר. יש המוצאים סימוכין לכך בכתבי החסידות. כך האדמו"ר החסידי צבי אלימלך שפירא מדינוב ("בני יששכר") כתב על המהר"ל: "שהיה ידוע כעוסק בספר יצירה, וזוכה לרוח הקודש". עם זאת היו שביקרו מיתוס זה שאין לו כל זכר בכתביו של המהר"ל ושל תלמידיו. כך למשל שי"ר, מאנשי תנועת ההשכלה, טען ש"לא בגולם הראה המהר"ל את חכמתו אלא בתלמידו הגדול בעל "התוספות יום טוב" (יום-טוב ליפמן הלר), אשר הלך בכל דרכיו, ולא מש מנתיבותיו, ביושר שכל נפלא בהלכות המשנה והתלמוד וכן בלמוד חכמות שונות ומוסר השכל...". ככל הידוע, בספרות היהודית-גרמנית מופיע מוטיב הגולם, כשהוא מקושר למהר"ל מפראג, לראשונה בשנת 1834, אחר כך ב-1836 ברשימה בכתב-עת מאת לודוויג אוגוסט פרנקל, ואחר כך ברומן "שפינוזה" (1837) של הסופר היהודי-גרמני ברתולד אוארבך.
כינויו היה "ליווא" או "ליוואי" שמשמעותו בגרמנית אריה. על פי המסורת היהודית האשכנזית, לשמות עבריים רבים הוצמד כינוי בלשון הדיבור (בדרך כלל גרמנית או יידיש). לעיתים כינוי זה היה פשוט תרגום של השם המקורי, ולעיתים הכינוי הגרמני נבחר בדרכים אחרות. יהודה מתואר בברכת יעקב בספר בראשית כ"גור אריה", ולכן הכינוי שהוצמד לשם יהודה היה על פי רוב "ליווא" או "לייב", כסמל שבט יהודה שהיה אריה. כך כונה גם המהר"ל "ליווא", ולרוב הוא מוכר בכינוי זה יותר מאשר בשמו המקורי. מאותה סיבה מעטרת את מצבתו צורת אריה.
מוכיח בשער
המהר"ל היה מבקר חברתי חריף, שלא היסס לומר את ביקורתו החריפה לפני המנהיגים התקיפים של הקהילות, במיוחד זו של פראג, אף שהדבר גרם לו להיות לא אהוד אצלם ולא לקבל תפקידי רבנות. ביקורתו, שהייתה שנונה ואף מלווה בדימויים רבים מהמקורות שלעיתים שזורה בהן נימה אירונית, כוונה בראש ובראשונה אל המנהיגים והרבנים.
כנגד מנהיגים שמשתררים ומתייהרים על הקהילה טען שכל הצלחתו של המנהיג היא בשביל הכלל ולכן אין לו להבדל מהכלל, ולכן "אין ממנים פרנס על הצבור, אלא אם כן, קופה של שרצים תלויה מאחוריו", כדי שלא יוכל להגיע ליוהרה ולהתנשא על הכלל. תלמידי החכמים לעומת זאת, כן צריכים להיות בבחינה מסוימת נבדלים מהכלל ושתהיה בהם "שמינית שבשמינית של גאווה", להיות במובן מסוים "השכל של הגוף" ולא להתנהל בצורה החומרית בה ההמון מתנהל, ועל ידי התנהגות זו להעלות את ההמון כלפי מעלה אל מקומם. על מינוי ראשי קהל בורים ושאינם ראויים, שמשפילים תלמידי חכמים, וממנים לתפקידי משפט בורים כמותם שמעוותים דין ואינם מושיעים עשוקים, יתומים ואלמנות, אמר שהם כמו הצבת מצבות לאלה אשרה ליד מזבח השם.
כנגד מסמיכי תלמידים לא ראויים שלא הגיעו כלל להוראה לרבנות, טען שהם בכלל מגדלי בהמה דקה שעליה נאמר במשנה שאסור לגדלה בארץ ישראל, דבר שגורם לשפל במעמד החכמים. בדומה על דרשנים שדורשים דרשות הבל, אמר שגדול כוחם מכוח דוד המלך, שאומרים דברים שלא שמעתם אוזן וגם לא תשמע עוד לעולם.
על רבנים חמדנים ותאבי בצע שמקבלים מהציבור הטבות חומריות, אמר שאינם מתנהגים באופן נאות לפי דרכו של הרוחני שמהותו להשפיע לאחר ולא לקבל ולאגור לעצמו. הוא ביקר עשירים שאינם משתתפים בסולידריות חברתית לתמוך בבני עניים "שאין להם מאסף", ואמר שגורמים לתורה שתסתלק מישראל. עוד קונן רבות בלב מורתח, על עיוות סדרי לימוד התורה, שלא לומדים את הדברים היסודיים והבסיסיים תחילה, לא לומדים באופן מודרג, ולא מבצעים חזרות לריענון הזיכרון, אלא "רוצים לעלות בסולם השמימה והם נשארים מטה מטה". יעד נוסף לביקורתו היו מנהגי חסידות של בורים ועמי הארצות. על המנהג לשיר את שיר היחוד (שמושר רק בשבת) בכל יום, טען "שאין לסתור דברי חכמים בדמיונות בעלי בתים שיחשבו כי בזה מגיעים עד השער הפנימי". בדומה כיוון חיציו כלפי בורים שמברכים לבטלה ברכת הגומל - שאמורה להאמר רק בשל הצלה מסכנת נפשות - על אבן שסתם שנזרקה לעברם.
שמאל|ממוזער|200px|עיטור על מצבתו של מהר"ל
הגותו
למהר"ל היה ידע נרחב בפילוסופיה ובמדעים. על פי הראי"ה קוק ורבים אחרים, הוא ניצל ידע זה כדי ליצוק את תוכני הקבלה לתוך מסגרת פילוסופית-מדעית, מסגרת שמבחינה צורנית היא בעלת מאפיינים אריסטוטליים ומבחינה מהותית היא תורת ההתגלות וההיסטוריה של עם ישראל, ובכך הוא "גאל" את תוכני הקבלה ממסתוריהם והביאם אל הציבור הרחב. הגותו משלבת בין הפילוסופיה של ימי הביניים שהחלה כבר לשקוע שמשה, לבין תורת הקבלה, שזכתה באותה תקופה לפריחה גדולה. כתביו, שהם מעין הכלאה בין שכלתנות למיסטיקה, מכילים טרמינולוגיה קבלית חדשה, המתמקדת במהות הפנימית של הדברים ולא בסימבולים מקובלים, שנטען על ידי הרב עדין אבן ישראל שהיא הגורמת לתורתו להיות קשה להבנה. נטען כי סגנונו המסורבל והקשה להבנה נובע מניסיונו להביע רעיונות מורכבים באמצעות העברית הדלה, שבתקופתו שימשה לתפילות וללימוד תורה. עם זאת, כמעט לא ניתן למצוא אצלו את יסודות הקבלה באופן גלוי ומפורש (למעט זעיר פה וזעיר שם), עד שהיו שסברו (בתקופת ההשכלה הרב שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) ובתקופתנו פרופסור שלום רוזנברג וד"ר יורם יעקבסון) כי המהר"ל לא עסק בחכמה זו. על פי הרב משה צוריאל, המהר"ל ניסה לטשטש את עקבות הקבלה בכתביו באופן מכוון.
חז"ל
המהר"ל התייחס להגות חז"ל בכבוד גדול ואף בהערצה והשתמש בה כבסיס לכל הגותו. הוא מיעט לפרש את המקרא באופן ישיר והרבה לפרש את כתבי חז"ל. מאפיין קבוע של כתביו הוא הפתיחה בדברי חז"ל הרלוונטיים לעניין שהוא דן בו, מהתלמודים או מהמדרשים, והבאת הסבר רוחני-פילוסופי. בדרך זו ניסה המהר"ל להראות שחז"ל התייחסו להרבה סוגיות פילוסופיות, כאשר הם עושים זאת באופן אלגורי, באמצעות משל שיש בו גרעין פילוסופי. מספר פעמים רב הכתיר המהר"ל את דברי חז"ל כ"דברי חכמה עמוקים שלא נאמרו באומד וסברא", ואף באחד הפעמים הוא שאל "כי איך אפשר לחמורים כמונו, לעמוד בסוד קדושים?" הוא אף קבע שרק חז"ל הבינו את התורה לאשורה ולא אף אחד אחר והתריע לא לסור מהם. לעיתים הוא ביקר ואף נזף בפרשנים מן המעלה הראשונה שהביעו תפיסות הנוגדות לתפיסות חז"ליות. המהר"ל עשה תיקון גדול לתורת האגדה התלמודית והמדרשית שהייתה מוזנחת ומיעטו לעסוק בה באותה רצינות שעסקו בפן ההלכתי לפניו ואחריו. בניגוד לפרשנים אחרים שנתנו הסברים מקומיים על אגדות חז"ל, הוא נתן להגותם הסבר עקבי ושיטתי במספר רב של ספרים בתחומים רבים. הרב משה צוריאל מביע תפיסה מקובלת "שמהר"ל משמש כסמכות ראשונה במעלה לכל דברי הגות, אמונות ודעות של חז"ל בש"ס ובמדרשים".
דואליזם
השקפתו רואה את כל מערכת הבריאה מורכבת משתי קטגוריות מנוגדות: חומר וצורה, גשם ושכל, גוף ונפש, קצוות ויושר, העדר ושלמות, טבע ונבדל, גבר ואישה, ישראל והאומות. כל קיים מורכב משתי מהויות: מהחומר שהוא מוגבל ומוגדר בגבולות של זמן ומקום ולכן הוא בר חלוף, ומהצורה שהיא מהות הנבדלת מגוף וחסרת גבולות, ולכן היא קשורה אל ההויה, הנצחיות והאלוהות. הרע והחטא קשור בדרך כלל אל החומר, מפני שהוא לרוב החוליה החלשה בעניין ואליו קשורים הפחיתות וההעדר, אך יכול להיות גם קשור לצורה, כאשר קיימת צורה גרועה שדוחפת לכיוונים שליליים. ככלל, ככל שהדבר הוא אלוהי ורוחני כך הוא איתן, מציאותי, יציב, שלם ונצחי וככל שהדבר טבעי וחומרי, כך הוא יותר חלש, זמני ובר כיליון.
חומר וצורה
המהר"ל לקח את המושג האריסטוטלי של חומר וצורה והראה בו פנים חדשות, תוך שהוא מרחיב את המושג להיסטוריה האנושית כדי להביע באמצעותו את משנתו היהודית. כל דבר בעולם מורכב מחומר וצורה. החומר שמורכב מהיסודות השונים והצורה שהיא המהות הרוחנית המגדירה את יעודו ומטרתו של הדבר והיא "אמיתת עצמו של כל דבר". הצורה איננה בהכרח צורתו החיצונית של הדבר אלא הציביון והנשמה של הדבר, שלעיתים היא גם יכולה להפציע ולהקרין כלפי חוץ, והחומר איננו חומר בהכרח אלא הוא בסיס ומצע לצורה, ולעיתים דבר שמוגדר כצורה יכול להוות חומר לצורה עליונה וכללית יותר. הצורה איננה גלומה בחומר מלכתחילה אלא היא הויה נוספת. אך לא כל הצורות שוות, יש צורות שהן בטלות לגבי החומר והן משועבדות לו, יש צורות שליליות שמדרבנות את החומר כלפי רוע, ויש צורות רוחניות שהן נבדלות מהחומר ומובילות לדרך טובה. כללו של דבר, כל דבר שהוא נשמה לדבר אחר, הנשמה קרויה צורה והמצע לה קרוי חומר, אף שיכול להיות שהוא בעצמו יהיה מורכב מחומר וצורה - למשל ישראל הם צורה לעולם, התורה היא צורתם של ישראל, ואלוהים הוא הצורה האחרונה של העולם. גם את הזוגיות שבין גבר לאישה ראה כשלמות של התמזגות חומר וצורה, ששמו של הקב"ה מקיים אותה.
הממוצע
המהר"ל קובע ביחס לתופעות רבות בעולם שקיים בהן ריתמוס משולש. מספר 2 מסמל אצלו "שתי קצוות של הפכים שאינם יכולים להתאחד ולהתחבר" ואילו מספר 3 מסמל אצלו ממוצע וחיבור של שני הקצוות הראשונים, "והשלישי - כמו ממוצע בין שניהם". בעוד שהקצוות הם גשמיים וחומריים ויש להם ממדים, קצה, סוף ואף העדר וכיליון. האמצע הוא העיקרון הרוחני שמאחד את התופעות, "אחדות ההפכים" והכללות של הדבר, והוא אלוהי, נצחי וקדוש ובו יש חיים וקיום.
למשל, ביחס לאבות הוא קובע שמידת יעקב יש לו מידת האמצע בין החסד של אברהם לדין של יצחק, ולכן דווקא יעקב משויך אל החיים, ויש לו ברכה ללא מצרים ועל פי חז"ל דמות דיוקנו חקוקה בכיסא הכבוד. ביחס לפסוק, "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" מסביר "כי אלו שלשה הם כוללים כל החלקים. לפי שהם דבר והפכו והדבר שהוא ממוצע בין שניהם, ולפיכך אלו שלשה הם משלימים גם כן האדם בכל, לפי שאלו שלשתם הם כוללים כל הדרכים". תפיסה זו עולה שוב לאחר כמה מאות שנים בתפיסתם של הפילוסופים הגל ופיכטה, בדברם על התיזה, האנטיתזה והסינתזה.
המהר"ל סבר שלא רק שמקורה של הבריאה הוא באלוהות, אלא שאין דבר בעולם זולת האלוהות, תפיסה פנאנתאיסטית, רעיון שמאוחר יותר הופיע בחסידות בכלל ובפרט בחב"ד במונח "אין עוד מלבדו". עוד סבר שיש לעולם סדר ותוכנית אלוהית קוסמית, ושום דבר במציאות לדידו איננו קורה במקרה.
את הגדרת הרמב"ם אודות האלוהים כ"שכל פשוט" הוא דחה, מכיוון שסבר שגם שכל מופשט הוא הגדרה באלוהות, שאין לה גדר כלל. המהר"ל העדיף להגדיר את אלוהים כ"הויה פשוטה" שממנה כל ההויות שבעולם, וכך הוא מפרש שמותיו: שם הויה: "יהו"ה" - שמורה על כך שהקב"ה הויה פשוטה, ואת השם "אהיה אשר אהיה" (אשר מופיע באופן יחידני בשמות ג' י"ד), שאין לאלוהים שום שם והגדרה שמייחדת אותו והוא הויה פשוטה, והשם שהוא נקרא יהיה לפי אותו המעשה שהוא עושה באותה שעה. תפיסה מעניינת בדבר מהותו של אלוהים הוא מביע בספר גבורות ה': "מפני כי הוא יתברך פשוט ואין לו גדר כלל, אין דבר נבדל ממנו ואם כן הוא יודע הכל והוא יכול הכל, וכל זה מפני שאין לו גדר יוגדר בדבר מיוחד, ובשביל זה הכל נמצא מאתו גם כן".
לפי המהר"ל כל התיאורים הפיזיים שאלוהים מתואר בהם בתנ"ך ובחז"ל, שאפשר להגיע מהם להגשמה, הם רק מהצד המקבל האנושי כפי שנתפס בעיניהם, ולא תיאורים שמכוונים לעצמותו של אלוהים. כלומר, אלוהים מתגלה לנבראים כפי מעמדם ומצבם הנוכחי, וההתגלות האלוהית היא מתואמת עם המצב הסובייקטיבי של נשוא הגילוי. כך למשל, על המתואר במקרא כי אלוהים מתעצב אל לבו בדור המבול, סובר המהר"ל כי לא באמת הייתה עצבות לפניו, אלא שכך הוא התגלה אל דור המבול בשל מצבם הקשה. בכך הוא מתרים עוד רעיון שהגה מאוחר יותר הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט על העולם-כשהוא-לעצמו ועולם-התופעות.
על פי המהר"ל ישנה סקלה בין המורכב לבין הפשוט. ככל שהישות יותר מורכבת כך היא יותר גשמית וחומרית וככל שהיא פשוטה היא יותר רוחנית ואלוהית. ולכן בצד אחד של הסקלה ניצבים הנבראים המורכבים ובצידה השני של הסקלה ניצב אלוהים שהוא "פשוט בתכלית הפשיטות". על כן הוא צידד והעדיף את מידת הפשטות וראה בה מידה אלוהית עצמית נטולת גוונים כצבע הלבן ביחסו לשאר הצבעים, דבר שלא היה מובן מאליו בפראג המעוטרת של תקופתו, ואילו את המורכבות והמסובכות ראה כמגרעת אנושית שיש להימלט ממנה.
המהר"ל אימץ את הגישה האפלטונית שהטוב והיפה הולכים יד ביד ("קאלוס קאי אגתוס" - היפה והטוב), ובהתאם ראה את היופי כנצחי וכאלוהי המתגלם ומשתקף בחומר ולכן הכהן הגדול שנכנס לקודש הקודשים וגם בתו מתוארים בתלמוד כבעלי יופי עילאי. לתפיסתו, לעתיד לבוא, חומות ושערי ירושלים - העיר הקדושה, יבנו כפשוטו מאבנים יקרות כמו שוהם וישפה.
היקום
על-פי המהר״ל היקום מתחלק לשלושה ״עולמות״. ככל שמטפסים מעולם נמוך לעולם עליון יותר, מתרחקים מהמורכבות ופונים אל הפשטות:
העולם התחתון - עולם ההרכבה, עולם החומר הגס שנקרא בשפתו "עולם ההויה" על שהוא מתהווה, ושהוא בעל הרכבה ושינוי. עולם זה מורכב מהחומר של ארבעת היסודות ומצורות שונות, ואיכות הדברים הקיימים בעולם תגזר מאיכות צורתם.
העולם האמצעי - עולם הגלגלים והכוכבים, שהוא עולם החומר הזך, שנקרא בפיו "עולם השלום" על שבתנועתם הם אינם מפריעים אחד לשני. עולם זה מורכב מהיסוד החמישי - חומר שהוא זך ומאיר. המהר"ל דחה את ההשקפה הפילוסופית שרווחה בימי הביניים (שהד לה בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה) שיש לכוכבים מודעות ותבונה.
העולם העליון - עולם הצורות והשכלים הנבדלים, עולם ללא חומר - עולם המלאכים - שהוא עולם רוחני מטפיזי שנקרא בפיו "עולם האמת", על שבו שוררת האמת. עולם זה מורכב רק מצורות "טהורות" ללא כל חומר. ויש בו אחדות מכיוון שאין בו הרכבות. עולם זה איננו נתון תחת מגבלות הזמן מפני שהזמן שייך לדברים פיזיים.
בפשטות נראה שחלוקתו המשולשת שונה מהחלוקה המרובעת של עולמות אבי"ע בקבלה. אך אם מוסיפים את האלוהות בשיטתו, מקבלים גם חלוקה מרובעת, אבל גם אז שני העולמות האמצעיים עדיין שונים.
בניגוד לתפיסות שמבטלות את העולם הזה, מתייחסות אליו כ"עלמא דשקרא" (עולם השקר) ומבקשות להפריש את האדם מהעולם, הוא טען שתפיסה זו אין בה כבוד שמים, ואף בנוגע לארבע המלכויות ששלטו בעולם הוא כותב "כי מאחר שברא השם יתברך הכל, בוודאי נברא הכל לכבודו", ולכן "מי שיש עליו רוח הקדש אין מחשיב העולם כל כך בשפלות". בניגוד לתפיסות שמעודדות דכדוך, עצבות ופחד, סבר כי "השחוק והשמחה מצד עצמו טוב - שהוא מורה על השלימות", וכי הדאגה מפורעניות היא מידה מגונה, שהאדם צריך להימלט ממנה. יחסו לעולם הזה בא לידי ביטוי בעידוד של מלאכה "כי הוא דבר גדול שתולה בו עיקר גדול...ואל יחשוב כי המלאכה אינה כבודו, אדרבא המלאכה נותנת לאדם כבוד", וכך גם הסביר כי הממון נותן חוזק וקיום לאדם, ולכן שכלו נמשך אחריו. ומאלף הסברו על הפתגם "עני חשוב כמת": "לפי שאין לו חיות מצד עצמו, שכל החיים יש להם קיום מצד עצמם בלבד, ואינם צריכים לזולתם, והעני אין לו חיות מצד עצמו אלא מצד אחרים".
האדם
לשיטתו גם האדם, כיקום, מתחלק לשלושה חלקים עיקריים: א. הגוף ויצריו, ב. הנפש ורגשותיה ג. השכל ותובנותיו, בהתאמה ובהקבלה לשלושת העולמות של היקום, כאשר כל חלק שבו נלקח מאחד העולמות, והאדם מחבר בתוכו את היקום כולו ומהווה למעשה מיקרוקוסמוס אמיתי. אצל המהר"ל השכל הוא מהות רוחנית-נשמתית שמתגלה בתבונתו של האדם וקיימת רק אצלו. בנוסף על כך יש לאדם מהות אלוהית שנקראת "צלם אלוהים" "שהוא אור וניצוץ אלהי נבדל דבק באדם", ולא כמו שסבר הרמב"ם כי צלם אלוהים הוא השכל שבאדם. בשל הפוטנציאל האלוהי שטמון באדם, סבר שיש לאדם שייכות לעולם הבא, וכי האדם יכול לשלוט על הטבע, כאשר הוא ממצה את עצמו כנביאי ישראל למשל. זקיפות קומתו של האדם בניגוד לכל שאר החיות, איננה סתם סממן חיצוני של האדם, אלא מסמלת בעיניו עניין מהותי שהאדם הוא מלך בתחתונים - כשם שהקב"ה מלך בעליונים. בניגוד חריף לרמב"ם שמבטל את חשיבות האדם למול הבריאה כולה, המהר"ל רואה בו את נזר הבריאה.
האדם מובחן מכל היצורים הקיימים. בעוד שהיצורים הארציים הם חסרים, והיצורים העליונים שלמים, ואלו ואלו אין בכוחם להשתנות והם נשארים סטטיים. האדם נברא חסר אך יש בו כוח להשלים את עצמו. כאשר הוא נברא מעלותיו נמצאות בו בכוח, והוא יכול להשלים את עצמו על ידי שהוא מוציא את עצמו בפועל. הוא כמו האיכר של עצמו, שיכול לעבד את הקרקע של חייו ולהצמיח מעצמו כל מיני צמחים ופירות. ולכן לדעתו השם "אדם" נגזר מ"אדמה". לאדם יש "מנוע" פנימי שדוחף אותו לעבר מימוש הפוטנציאל שלו והיא הנשמה, החלק אלוה ממעל שבו ששואף לחזור ולהתחבר אל מקורו.
המהר"ל סבר שבשל התפיסה כי האדם הוא עיקר המציאות, מעשיו אינם אובדים ללא כל משמעות, אלא יש להם רישום והטבעה על העולם ויש להם רושם ב"ציור המושכל של העולם". כלומר מעשיו של האדם מוטבעים ונרשמים באידאה של המציאות. את הטוב המהר"ל ראה כמידה עצמית של האלוהים ההויה והאדם ואילו את הרע ראה כתופעת לוואי של בריאת העולם הפיסי, שאין בו ממשות אלא הוא מוגדר כהעדר וחיסרון, וכצל המלווה את האור.
ישראל והאומות
משנתו מדברת רבות על תפקידו וייעודו הנעלה של הלאום היהודי בהיסטוריה האנושית ומותחת כמו מקובלים רבים, הבדל חד בין יהודי לשאינו יהודי. את הגויים ראה כעמים השייכים לטבע, ולכן קיימות 70 אומות כנגד שבעה ימי בראשית ואילו את עם ישראל ראה כעם מטפיסי יחיד ששייך אל מעבר לטבע ומסומל בספרה 8. הוא ראה בישראל עם אוניברסלי ששייך ומחובר אל כל העולם וכל האנושות, ולכן בגלותו העם אינו גולה למקום אחד, אלא מתפזר בכל קצוות תבל. לתפיסתו לעם ישראל ישנה יכולת למשול על עולם הטבע, ולהתגבר עליו, כפי שאירע ביציאת מצרים. המהר"ל רואה את בחירת ישראל כעניין סגולי עצמי, שבעטיו ניתנה תורה לישראל. בעם היהודי הוא ראה את "הבן הבכור" של אלוהים ואת "ראשית ועיקר הבריאה", את מימרתו של רבי עקיבא: "חביב אדם שנברא בצלם" סייג בעיקר לישראל שיש בהם את עיקר מעלת הצלם, והם נחשבים לאדם שבאדם. הוא אף סבר כי ישראל נעלים על פני המלאכים, והיא האומה היחידה שנבראה לכבוד ה'.
ארבע המלכויות
על פי המהר"ל בפירושו לחזון החיות שבספר דניאל, החיות מייצגות ארבעה סוגי מלכויות שהן סוגים של תרבויות אנושיות שונות: תרבות של עוצמה, חשיבות ושליטה (בבל), תרבות של חומריות, כלכלה חזקה וחושניות (פרס), תרבות של כח החכמה והתבונה האנושית (יוון), ותרבות שכוללת את שלושת האלמנטים גם יחד (רומא). ולמולם ניצב עם ישראל שמבטא את "צלם אלוהים" שבאדם, שהוא כח אלוהי מטפיסי וקוסמולוגי. במהלך ההיסטוריה הכללית, האנושות צועדת, תוך שהיא מגלה את כוחותיה, והדבר גורם לישראל ללקות ולצלוע על ירכו כפי שמסמל יעקב. רק לאחר שהמלכות הרביעית תוציא את כוחותיה אל הפועל, יוכל עם ישראל להתייצב מחדש על במת ההיסטוריה כמדינה ולהחליפה. בהסברו למהר"ל של פרופ' בנימין גרוס, עם ישראל נטוע בעולם כדי להזכיר לעולם את הנוכחות של הצלם, ששאיפתו הבסיסית היא ללכת מעבר לטבע שלו ובשל כך הוא דוחק את גבולות הקיום האנושי אל הקצה. על פי פרופ' שלום רוזנברג בפרשנותו למהר"ל, עם ישראל הוא בעולם "עם חייזרי", שלכן לא מוצא לו מקום בעולם הטבעי כשאר העמים הטבעיים ושלכן הוא נרדף על ידי האומות, בשל שונותו הזו, שהיא גם המקור לאנטישמיות.
גלות וגאולה
לדידו מקומם הטבעי של ישראל הוא בארץ ישראל בריבונותם, כשם שלכל עם יש זכות טבעית ואף אלוהית לשלטון עצמאי במקומו המיוחד, משום שכל עם נברא לעצמו. מבחינה זו היה מראשוני ההוגים שהתייחס להגדרה לאומית של העמים השונים. בארץ ישראל ראה ארץ קדושה, הגבוהה מבחינה רוחנית מכל הארצות, וארץ ממוצעת ואמצעית שכלולה מהכל, ולכן אינה נוטה אל הקצוות ואל החסרון. את גלות ישראל ראה כדבר שאיננו טבעי שמתנהג בניגוד ל"סדר העולם" ולחוקיותו הטבעית ולכן עתיד להתבטל, וקיים רק בשל גזרה מיוחדת של אלוהים. את אריכות הגלות תלה לא רק בחטאם של ישראל כפי שהיה נהוג לתפוס, אלא בחוסר התאמה בסיסי בין ישראל הרוחניים לעולם הזה הגשמי, שאיננו יכול להכיל אותם.
בשונה מהרמב"ם, שאימץ את הדעה התלמודית "שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד", אף כי המהר"ל סבר שהגאולה היא בעיקרה תהליך מדיני שבו תחזור המלכות לישראל וישראל יתכנסו לארץ ישראל בריבונותם, עם זאת סבר כי בימות המשיח, לתפיסתו, העולם יעבור שינוי דרמטי מבחינה מוסרית: הרוע יבוער מהעולם, שיהפוך למקום רוחני ומצפוני, בני האדם יהיו צדיקים, וארץ ישראל תהיה מבורכת בפירות באופן יוצא דופן.
הוא פילל לתקומת מלכות ישראל, שראה בה מלכות קדושה בעלת מדרגה אלוהית, וסבר כי יש להתפלל לתקומתה מפני "שהיא קיום של ישראל, להמשיך שלומם וגדולתם ורוממותם והצלחתם". על בסיס האגדה שמשיח יושב בשערי רומי, סבר כי מלכות ישראל תצמח מתוך מלכות אדום, שתהווה מעין אינקובטור של מלכות ישראל, כשם שמשה גדל בבית פרעה, כי דרכו של עולם שהקודש צומח מתוך החול, כשם שהפרי גדל בקליפתו. דמותו הפרסונלית של המשיח מטושטשת אצלו ונתפסת יותר כמהות שמעבר למקום ולזמן, ועם זאת לובשת בהופעתה לבוש אנושי קונקרטי. בסמוך לימות המשיח הסביר את דברי חז"ל שתהיה ירידה ונפילה גדולה בעם ישראל, כמו רעב, התמעטות תלמידי חכמים ואף צרות קשות, מכיוון שהמדרגה הקודמת מסתלקת כדי לפנות מקום להוויה החדשה והעילאית של ישראל, ואז גם סבר שיופיעו בישראל נשמות מזן חדש ואיכותי, שיפעילו את התהליך הגאולי.
תורה ומדעים
את החכמות הקיימות בעולם גם סיווג לשלוש. בראשן חכמת התורה שהיא שכל אלוהי על טבעי וניצבת ברום המעלה. לאחריה את המשנה שהיא כמו אמצעי, בין החכמה העליונה שהוא המקרא, ובין דרך ארץ שהיא חכמה האנושית, ולבסוף את דרך הארץ שנכללים בה גם המדעים האנושיים, שהאנשים מגיעים אליהם בשכלם. המהר"ל סבר כי התורה מקיפה הכול ולא חסר בה דבר, אך קרה לה מה שקרה לאדם, שיש לו נשמה קדושה, אבל הוא שרוי בגוף חומרי בעולם הזה, וכך גם התורה ומצוותיה אף שמדובר בדברים מעשיים, יש בהם סוד פנימי שעומד ברומו של עולם.
המהר"ל בעקבות חז"ל סבר שהתורה קדמה לעולם, והיא נבראה לפני שהעולם נברא. ויתר על כן הוא גם ראה בתורה את התוכנית האדריכלית של העולם ואת המנגנון הפנימי שלו ואת הלב שלו, את "סדר העולם" וגם את השכל העליון שמחולל את המצוות, שרק באמצעותו האדם, יוכל למצות ולהוציא אל הפועל את נפשו האלוהית ואת יתרונו על כל הנבראים. על פי משלי "כי נר מצווה ותורה אור" (), סבר שיש דמיון בין התורה לאור, כי התורה כאור היא דבר שמופשט מן הגוף ואיננו תלוי בו, וגם בשל התפיסה כי התורה היא אורו של העולם. כדי להגיע לתובנות של התורה, סבר שלא מספיק מאמץ אינטלקטואלי וידע אלא גם תיקון מידותי והתמסרות רבה. את התורה עצמה גם חילק לשלושה רבדים: רובד אחד הוא הנגלה המובן לכל אדם. רובד שני הוא רובד נסתר המובן רק לחכמים ולנבונים ורובד שלישי הוא רובד שקשור אל עולם הבא, שאפילו הנביאים לא יכלו להשיג ויובן רק בעולם הבא.
חלוקה משולשת נוספת הוא חילק במקצועות התורה עצמה: מקרא, משנה ולתלמוד. לפי משל האילן שחביב עליו, המקרא מדומה לשורש האילן, המשנה מדומה לגזע האילן, ואילו התלמוד לענפיו ופוארותיו של האילן. בהתאם לסיווג הידוע של חכמת האדם לסוגים שונים: חכמה, בינה ודעת, הוא סובר כי המקרא - תורה בכתב מאופיין כחכמה - התובנות הראשוניות של האדם, המשנה - שבעל פה מאופיינת כדעת - להבחין בין דבר לדבר, כפי שנאמר "אם אין דעת -הבדלה מנין?" והתלמוד מאופיין כבינה - להוציא ולהבין דבר מתוך דבר.
ככלל צידד וחייב לימוד מדעים וראה בהם סולם לעלות אל חכמת התורה והכרת הבורא. אחת מראיותיו היא שיש לברך על ראיית חכם מאומות העולם - "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם". יוצא דופן במדעים הוא מדע האסטרונומיה שמהר"ל ראה בו "מדע יהודי" ("כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים"), שנמסר הלכה למשה מסיני, ויש חובה דתית ללומדו כמו שאר דברי תורה. עם זאת, ואולי בגלל זאת, לא קיבל המהר"ל את חידושו הגדול של בן דורו קופרניקוס, שהציג את המודל ההליוצנטרי, לפיו השמש במרכז, והמשיך לדבוק בדעה שרווחה עד אז, המודל הגאוצנטרי, לפיו כדור הארץ במרכז והשמש מקיפה אותו.
ביחס שבין הקבלה לפילוסופיה, בניגוד לרמ"א שקבע "כי חכמת הקבלה היא חכמת הפילוסופיה, רק שבשתי לשונות ידברו", סבר המהר"ל כי תהום פעורה ביניהן, וכי קביעה זו נובעת מחסרון ידיעה, "כי כאשר ידע ויבין הדברים אז ידע שהם רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק".
הטבע והנס
כהוגים יהודיים אחרים האמין בניסי המקרא, וחידושו היה שכמו שלחוקי הטבע יש חוקיות, גם לנסים יש סדר וחוקיות, ולכן הם דווקא מתרחשים בזמן מסוים ואינם תמידיים. בניגוד לרמב"ם, שסבר שעם בריאתו של העולם נקבע זמנם של הניסים ועניינם, ולכן הם חלק מהטבע ואינם קוראים תיגר על חוקי הטבע, לדעת המהר"ל קיים במקביל לעולם הזה עולם מטאפיזי על-טבעי ("העולם הנבדל"), שבעת יצירת ממשק בינו לבין העולם שלנו נוצרים נסים, כאשר לאישים מישראל כמו הנביאים, קיימת יכולת להיות ה"נתבים" של ממשק זה ("הנביאים על ידי שהיו דבקים בעולם הנבדל, היו פותחים שער הננעל הוא עולם הטבע"). עם זאת סבר שהקב"ה מעדיף שלא לבטל את חוקי הטבע אם יכול, באשר הטבע הוא "שלוחו של הקב"ה", ואף כאשר נעשים ניסים הם נעשים באופן שיהיה כמה שיותר קרוב אל הטבע, "כי הקב"ה מקרב כל הניסים אל הטבע כל מה דאפשר, שאין הקב"ה מבטל הטבע בחינם אם לא להכרח.".
מהר"ל טען שבהתרחשות של נס, הטבע הרגיל איננו מתבטל, אלא ממשיך את פעולתו הטבעית, וקיימת למעשה מציאות מקבילה וחופפת בו-זמנית שהיא סובייקטיבית לעין המתבונן ("שני הפכים בנושא אחד"). כך למשל תיאר שהנס של עמידת השמש בגבעון ליהושע התרחש רק באופק שלו, ואילו בשאר האופקים השמש המשיכה לנוע כרגיל במהלכה הטבעי. גם השקפתו "כי הזמן והמקום עניין אחד" ו"הם שייכים ומתייחסים זה לזה" היא חדשנית. בהתאם לתפיסה זו סבר בין היתר שדבר שאינו גוף ואין לו מקום הוא גם מעל לזמן ולכן הדברים הנבדלים הרוחניים פועלים בעולם במהירות ללא זמן.
משנתו החינוכית
המהר"ל טען בנחרצות כנגד חוסר השיטתיות וחוסר רכישת היסודות בחינוך. לדעתו סדרי החינוך צריכים ללכת מהקל אל הכבד, ומהפשוט אל המסובך, על פי הכלל "לתת לנער משא, כאשר יוכל שאת, לפי טבעו." (גור אריה דברים ו' ז'). ולכן צריך להתחיל בגיל הרך במקרא, "שבה עיקרי הדינים והיא כמו שורש האילן", להמשיך בגיל העשרה בפשטות והבהירות של המשנה שהיא "היסוד הגדול ועמוד הברזל, שמדומה לגופו של האילן", ורק אחר כך בגיל הנעורים (חמש עשרה) להגיע אל התלמוד, שמדומה לענפיו ופוארותיו של האילן ובה "מלחמתה של תורה", כפי הסדר שהתוו חז"ל במשנה במסכת אבות, ושהיה נהוג בימי קדם.
גם לגבי צורת הלימוד הייתה לו דעה מגובשת, המהר"ל צידד בלימוד של בקיאות וברכישת רוחב ידע תלמודי, שיהיה עם האדם וילווה אותו בחייו, והתנגד לשיטת הפלפול וללמדנות שנהגה בישיבות ומחה נגדה בלשון קשה. הוא טען שהיא לא רק מפריעה לקנות ידע תורני, אלא אף גורמת לאדם ללמוד לימוד של הבל ושעשועי סרק, שאין בו תועלת ולמעשה יש בו נזק אינטלקטואלי. דבר נוסף שהוא דגל בו מאוד, היה חזרות מרובות על הלימוד, כדי שהדברים יהיו שגורים על ליבו של האדם, ו"תלמודו יהיה בידו". את איסור כתיבת תורה שבעל פה, הוא הסביר "שלא יבטח האדם בעורות הבהמות המתות אשר התורה כתובה עליהם, ותהיה התורה עמו בפיו". (דרוש על התורה).
הוא קרא להקדים את לימוד גוף התלמוד לפרשנים מאוחרים כמו בעלי התוספות ופסקי הרא"ש, ולעסוק בלימוד שיטת ההלכה המעשית, כך שהאדם יוכל להיכנס לחתונתו, כאשר באמתחתו ידע של כמה וכמה מסכתות בתלמוד וידע הלכתי על המותר והאסור. הוא טען שאי הלימוד בשיטה כזו, גורם לדורו להיות פחות מוסרי ולהתבטל מעשייה חיובית, משום שהבורות וחוסר הידע פועלים את פעולתם הרעה עליהם. ועוד יותר לפרוש ולעזוב את התורה לגמרי.
לדבריו, דרך החשיבה בתורה צריכה להיות דומה לזו המופעלת ביתר חוכמות העולם:
המהר"ל ביקר את "הטפשים בארצות הללו" שלא מלמדים בשיטתיות את המקרא, אלא מלמדים ילדים במחזוריות שנתית מעט מפרשת השבוע עם הסברים ללא חזרות, וכאשר חוזרים לאותה פרשה לאחר שנה הכל כבר נשכח, או אלו שמלמדים מקרא עם פירוש רש"י, לימוד שלדעתו יסודו במלמדי תינוקות כפריים שלא היו להם ספרים, וטען שהם מכלים את ימי הנער ללא הועיל, וגורמים לו לסיים את לימודי המקרא ללא כל ידע ממשי. כנגד לימוד תלמוד בגיל צעיר, טען שאף אם "הנער מצפצף את התלמוד בקול דברים", אין ביכולתו אפילו להבין את תמונת הפשט, ולא שום דבר ממנו. וכנגד אלו שמלמדים נערים את פירוש בעלי התוספות הוא מבקר במילים קשות, "והאנשים האלו הוכו בסנורים, אין זה רק כי שכל הנער גדל מעצמו, אבל שיהיה מוסיף בשכלו מה שהלעיטו, דבר שאין ראוי לו, ואינו לפי ערך שכלו - זה אי אפשר." (גור אריה דברים ו' ז').
לנוכח סדרי לימוד מעוותים וחוסר יכולת השפעה לתיקון המצב הוא מקונן בשברון רוח ולב דואב פעמים רבות, עד שהוא אומר שאילולי הבטחת ה' כי התורה לא תשכח מישראל - היא הייתה אובדת, מכיוון שאין אחד שלומד בסדר שלימדו חז"ל. עוד מוסיף שכל אדם "שיבקש כבוד קונו ודורש התורה, ראוי שיהיה דוה לבו" על עיוות סדרי הלימוד "שלא הניח תורה וחכמה וירא אלהים בינינו", ומהרועים (המחנכים) הוא מבקש שלא לקצר את הדרך וללכת ב"דרך קצרה שהיא ארוכה", ולא לייגע את צעירי הצאן (התלמידים) בדבר שהם לא מסוגלים בו, שיביא אותם אל מותם. את סופו של מי שלמד בשיטות כאלו הוא מתאר: "...ודבר זה נוהג עד שיכתוב כתובה לאשה. אז הושלך משמים ארץ, ונראה לו כאילו חולם חלום כל ימיו, יפרוש מן התורה לגמרי, לא ישא בידו מאומה, לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ולא דרך ארץ." (גור אריה דברים ו' ז').
המהר"ל וחופש הביטוי
בספר "באר הגולה" מוחה המהר"ל כנגד הצנזורה הדתית שפעלה במלוא המרץ באותה תקופה. דבריו כוונו אומנם נגד הנוצרים, אך ניסוחיו הם אוניברסליים, וחיבורו מהווה כתב הגנה חריף ומנומק למען חופש הביטוי.
אל למי שהכוח בידו להרחיק "שום דבר המתנגד אל דעתו... אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו", כותב המהר"ל מפראג. לדעתו, הוויכוח הדתי משול לקרב. מכיוון שכך, המנצח יוכל להתגאות בניצחונו רק אם ליריבו ניתנה האפשרות לנהל מאבק הוגן.
כך הוא מתאר זאת: "כי כל גיבור... שרוצה להראות גבורתו, הוא חפץ מאוד שאותו שבא כנגדו יתגבר ככל אשר יוכל. ואז, אם ינצח אותו הגיבור שבא להתגבר כנגדו, נראה שהמנצח גיבור ביותר. אבל מה גבורה מראה, כאשר אותו שבא כנגדו אין רשאי לעמוד על נפשו וללחום".
המהר"ל כותב שגם דברי פילוסופי יוון, שהיו כופרים גמורים, אינם מצריכים צנזור, מאחר שאלו כתבו את דבריהם מתוך אהבת הידע ומתוך שכנוע עמוק ולא מתוך רצון לקנטר. עוד הוא מוסיף וכותב שאם בכל אופן יצנזר השלטון את יריביו, יישארו אלו שונאים בלב המסוכנים משונאים המבטאים דעותיהם בגלוי. על כך הוא אומר: "היזהרו מן השונא בלב". בדברים אלו הקדים הוגי דעות אירופאים כמו המשורר ג'ון מילטון.
המהר"ל כאיש הלכה
בנוסף על הגותו הענפה המהר"ל היה גם איש הלכה ותלמוד. בידינו מצויים כמה ספרים שלו בהלכה: פירוש על טור יורה דעה, וספר גור אריה על מסכתות שבת עירובין פסחים, ופירוש מכתב יד על מסכת בבא מציעא (יצא לאור על ידי יהושע חסידה בהוצאת מכון ירושלים). כמו כן, יצאו לאור שיעוריו מפי בנו רבי בצלאל על הרי"ף (ישורון) בספריו ההגותיים מופיעות מעת לעת פסיקות, העולות בקנה אחד עם תפיסתו ההגותית לגבי אופייה של ההלכה.
בפסיקותיו הללו מתפלמס המהר"ל בין היתר עם בן דורו הרמ"א: בעוד הרמ"א נטה להקל לעיתים ולהיות קשוב למנהג ולצורכי החיים, המהר"ל גזר את פסיקותיו אך ורק מתפיסותיו את דרכה העקרונית של ההלכה לפי התלמוד, לעיתים תוך דיוקים דקים. פסיקה ידועה שלו (המפורטת בספרו "נר מצווה") היא נגד הדלקת נרות חנוכה ונרות שבת העשויים משעווה, מתוך תפיסה שהגדרתו ההלכתית של נר מחייבת שהוא יהיה מורכב מכלי ושמן הנשאב על ידי פתילה, בדומה למשמעות המילה "נר" בלשון המקרא.
כמה מפסיקותיו מופיעות בספרי הלכה שונים, כאשר העיקרי שבהם הוא הט"ז, ואף בשאר האחרונים כגון משנה ברורה (י"א, ג') ועוד.
היחס למהר"ל
בתנועת החסידות צידדו בלמידת כתביו. האדמו"ר רבי ישראל יצחק קאליש מוורקא השווה את תורתו לתורת האר"י (שהמהר"ל נולד לפניו ומת אחריו). על פי בנימין בראון, הגותו חדרה רק לחסידות המאוחרת (1815). לדבריו רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ (המוכר בכינוי המגיד מקוז'ניץ) הוא הפותח בהגות מהר"ל באופן רציני. ובהמשך חותמו של המהר"ל בולט אצל רבי יהודה אריה ליב אלתר מגור (בעל "השפת אמת"), שמהווה לפי בראון צינור חשוב של המהר"ל. האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה שדבק בכתביו, השווה בין כתבי מהר"ל לספר הזוהר. ותפיסה זו ניכרת בתלמידיו: הרב מרדכי יוסף ליינר ("מי השילוח") והרבי מקוצק. על הרבי מקוצק מסופר כי עודד ללמוד את כתביו כדי לקבל "שכל של גמרא", וציווה: "לא ללמוד בשום ספרי חסידים. רק בספרי מהר"ל". רבי שניאור זלמן מליאדי כותב בדף השער של ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד, כי הוא מיוסד "על פי ספרים .. קדושי עליון", כאשר במסורת החסידית מקובל כי כוונתו לספרי המהר"ל והשל"ה. רבי מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק) כותב בשבחו של המהר"ל - "איש האלקים קדוש הוא הר"י ליוא מפראג". רבי ישעיה מושקט אפיין את חיבוריו "אשר כלפיד יבער בחדרי לבות ההוגים בם".
הראי"ה קוק שראה בו את "גדול העולם", סבר כי הוא אבי שיטת הגר"א והחסידות גם יחד, וכלל אותו בין המקובלים, אף שסגנון מיוחד לו. תלמידו, הרי"מ חרל"פ, האמין כי ספרי המהר"ל נכתבו בהופעת רוח ממרום, בדומה למה שכתב הרב יוסף שאול נתנזון כי המהר"ל "היה מפורסם כבעל רוח הקודש". הרצי"ה קוק ראה בו "היקף עולמי של צדיק יסוד עולם, תלמיד חכם של העולם, וגדול מדע בעולם". שלום רוזנברג, הקביל בין אישיותם ופועלם של המהר"ל והרב קוק, במשפט מסייג: "המהר"ל - תורת הגלות, הרב קוק - תורת הגאולה". יורם יעקבסון הכתירו בתואר "התאולוג הלא רשמי של היהדות הרבנית", ופרופ' אלחנן ריינר תיארו כ"הוגה האשכנזי הראשון והיחיד שניסח הגות שיטתית ומקיפה שהתכוונה להתמודד עם השאלות הגדולות באירופה של שבירת הכלים: הרפורמציה ורפורמציית הנגד, בפרויקט אחד ענק בהיקפו, העשוי קומה על גבי קומה".
המהר"ל שב ונזכר כדמות רבנית מרכזית בזיכרון האגדי העממי לדורותיו. בעיקר ידועה אגדת הגולם מפראג - בתקופת היותו רבה של פראג סבלו מהתנכלויות ומעלילות דם, ובתגובה לכך יצר המהר"ל "גולם" בעזרת שמות קדושים מספר יצירה. הגולם היה פסל דמוי אדם אך חסר דעת, שהיה מסוגל לנוע ולבצע את פקודות הרב, והיה מגן על היהודים מפני הגויים. על-פי האגדה, שרידיו של הגולם הוטמנו בעליית הגג של בית הכנסת אלטנוישול.
ספריו
שמאל|ממוזער|250px|כתבי המהר"ל
את ספריו החל לפרסם בגיל מאוחר ביותר. ב-1578, בגיל 66, הוציא את ספרו הראשון, גור אריה - ביאור בחמישה כרכים לפירוש רש"י על התורה, החורג הרבה מעבר לכך, וארבע שנים אחר כך הוציא את ספרו גבורות ה'. בהקדמתו לספר זה שרטט המהר"ל תוכנית לסדרת ספרים שתקיף את כל עולם המחשבה היהודי, שבה יהיו כלולים ספרי יסוד על המידות האלוהיות והחגים, בשישה ספרים:
ספר הגדולה - כנגד שבת - על בריאת העולם.
ספר גבורות ה' - כנגד חג הפסח - על יציאת מצרים והניסים.
ספר תפארת ישראל - כנגד מתן תורה - על התורה, תכליתה וטעמיה ועל ההתגלות האלוהית.
ספר נצח ישראל - כנגד תשעה באב - על הגלות והגאולה, הלאומיות הישראלית והדיאלקטיקה ההיסטורית.
ספר ההוד - כנגד סוכות - על בית המקדש שבו נגלה הודו של ה'.
ספר שמים וארץ על ראש השנה ויום הכיפורים.
13 שנים עבד על ספריו עד שבשנת 1595 הוציא שני כרכים (המחולקים ל-33 חלקים) את נתיבות עולם שעוסק בעיקר בתורת המידות. שלוש שנים אחר כך, בגיל 86, פרסם את באר הגולה, בו הוא משיב לטענות נגד דברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים, ובאחד הפרקים מבקר בחריפות את השקפותיו של ר' עזריה מן האדומים על האגדה. נצח ישראל, נר מצווה על חנוכה ואור חדש על פורים יצאו במשך השנתיים הבאות.
תוכנית המהר"ל הייתה לפרסם שישה ספרים לפי המידות האלוהיות והמועדים שבפסוק לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש (דברי הימים א כט). אך נותרו שלושה ספרים: ספר הגדולה, ספר ההוד, וספר שמים וארץ, שלא ידוע מה עלה בגורלם. יש הסוברים כי ספרים אלו נכתבו ואבדו. עם זאת אפשר לשחזר משאר ספריו חלק מהתייחסותו לנושאים אלו ולשפוך עליהן אור.
בנוסף המהר"ל כתב את הספרים הבאים:
ספר דרך חיים - פרשנות למסכת אבות.
חידושי אגדות על הש"ס, שורת ספרים לביאור הגותי על האגדות בתלמוד, שהתגלו רק במחצית השנייה של המאה העשרים.
חיבור דרשות המהר"ל - על התורה, שבת תשובה ושבת הגדול.
ספרים אחרים שכתב ולא פרסם, בעיקר ספרי הלכה, על טור יורה דעה, חידושים הלכתיים על הבבלי והרי"ף, וריקונסטרוקציה תלמודית לסדרי זרעים וטהרות, (שאין להן תלמוד) עם פירוש המדמה את פירוש רש"י ותוספות משלו, אבדו בשריפה בשנת 1689.
בשנת תשס"ז, הדפיסו מכון המאור במהדורתם לספר ארבעה טורים, הערות של המהר"ל על הטור (חלקים יורה דעה, אבן העזר), מתוך כתב יד של נכדו אשר למד עמו בחברותא.
החיבור דברי נגידים על הגדה של פסח לא נכתב על ידי המהר"ל אלא על ידי הרב יהודה יודל רוזנברג, על פי רעיונותיו של המהר"ל ובהשראתו, ויוחס למהר"ל על ידי כותבו כזיוף פסאודואפיגרפי.
ספרי מהר"ל יצאו במאות השנים האחרונות במספר מהדורות רב. המהדורה הנפוצה ביותר היא מהדורת לונדון תשי"ד. במהדורה זו ישנם 18 כרכים ודרשות המהר"ל על שבת שובה, שבת הגדול בספר "באר הגולה". במהדורה זו הוסיפו פיסוק ומראה מקומות, הוסרו חלק מראשי תיבות, ונוסף תקציר של תוכן הפרקים. עם זאת, במהדורה זו קיימים מספר שיבושים ושגיאות כתיב. בהוצאת מכון ירושלים ובעריכת הרב יהושע דוד הרטמן יצאה מהדורה חדשה שבמסגרתה פורסמו הספרים הבאים: חומש עם פירוש גור אריה (9 כרכים), נצח ישראל, תפארת ישראל, באר הגולה (3 כרכים כל אחד), דרך החיים (4 כרכים), נתיב התשובה, נר מצווה, וסידור מבואר מלוקט מכתבי המהר"ל, הכולל ביאור על שיר השירים, רות וקהלת.
קישורים לספריו במהדורות מקוונות ניתן לראות בהמשך מאמר זה.
פירושים על ספריו
רבי ישראל הופשטיין, המגיד מקוזניץ, כתב ספר "גאולת ישראל", הגהות וביאורים על ספרו של המהר"ל גבורות ה’ וכולל גם הגהות וביאורים על הספרים "נר מצווה" ו"באר הגולה" של המהר"ל.
בשלהי המאה ה-20 יצאו לאור מספר ספרי פירושים על ספרי המהר"ל.
נתיב למהר"ל - ספר של הרב ראובן פיירמן ממכון מאיר, המסביר את שיטת המהר"ל דרך הסברת נתיב אהבת הרע מהספר נתיבות עולם.
המהר"ל המבואר - קול חי - : תפארת ישראל, נצח ישראל, גבורות ה', הגדה של פסח, אור חדש, נר מצווה של הרב אביגדור שילה.
יהי אור - ביאור לנר מצווה מאת פרופ' בנימין גרוס, הוצאת ראובן מס, 1995.
תפארת עוזך - ביאר נרחב ועיוני לט"ז פרקים ראשונים של ספר תפארת ישראל, מאת הרב דוד טורנר.
כמו כן, מהדורת מכון ירושלים מכילה הערות שוליים מרובות מאוד (מאת הרב יהושע דוד הרטמן), ובכך מהווה מעין מהדורה מפורשת.
תלמידיו
המהר"ל העמיד מספר תלמידים חשובים:
רבי יום-טוב ליפמן הלר, תלמידו המובהק של המהר"ל, בעל הפירוש הנפוץ למשנה "תוספות יום טוב", שכתב את הפרשנות על המשנה כדי לקרב את בעלי הפלפול ללימוד משנה (גישה שהנחיל המהר"ל כל הזמן) ובעל ה"פלפולא חריפתא" על הרא"ש.
רבי דוד גנז שכתב מספר ספרים במדעים כמו גאומטריה, גאוגרפיה ואסטרונומיה. נחשב לאחד מחלוצי ההיסטוריונים היהודים, ולמי שדיווח בעברית לראשונה על השיטות הקוסמולוגיות בספרו האסטרונומי "נחמד ונעים".
רבי אליהו לואנץ מוורמיזא- רב, ראש ישיבה ומקובל, שכתב ספרי פרשנות על התנ"ך. על שיר השירים (רנת דודים) ומגילת רות (מכלול יופי), וספרי פרשנות על ספר הזוהר (אדרת אליהו) ותיקוני הזוהר (צפנת פענח).
מהר"י כץ, הרב יצחק כץ בן שמשון, חתן המהר"ל - פוסק הלכה חשוב ומקובל. כתב פירוש על התורה ועל מדרש "שוחר טוב".
בעל ה"כלי יקר" הרב שלמה אפרים מלונטשיץ, פרשן מקרא ידוע שכתב ספרים רבים ושימש אחרי המהר"ל ברבנות בעיר פראג. אף שלא היה תלמיד רשמי, בפרשנותו משוקעים רעיונות מהגות המהר"ל.
מושפעים מדרכו
לדעת הרב הנזיר בספרו קול הנבואה, הפילוסוף הגל שפעל במאה ה-18 וה-19 הושפע מהמהר"ל מפראג בהשקפתו הדינמית עולמית, של תזה, אנטיתזה וסינתזה.
גם במאה ה-20 היו שהגו בתורתו של המהר"ל, ואם כי אין אישים אלו תלמידים ישירים של המהר"ל, הם הושפעו רבות מדרכו של המהר"ל ומצטטים אותו רבות במאמריהם, בהם אפשר למנות את:
הרב אברהם יצחק הכהן קוק שארג את שיטת המהר"ל בכתביו.
הרב יצחק הוטנר ראש ישיבת רבינו חיים ברלין ומחבר סדרת ספרי "פחד יצחק", שלמד בצעירותו אצל הראי"ה קוק את תורת המהר"ל.
הרב יונתן דייויד, חתנו של הרב הוטנר וראש ישיבת פחד יצחק.
הרב יצחק יחיאל עהרנפלד, ראש ישיבת בית שמואל ורב קריית מטרסדורף ותלמידו של הרב יצחק הוטנר.
הרב יהושע דוד הרטמן, תלמידו של הרב הוטנר ומהדיר ספרי המהר"ל במהדורת מכון ירושלים.
יעקב גורדין, מורם של כמה מהוגי המהר"ל בצרפת:
פרופ' אנדרה נהר שכתב ספרים על משנת המהר"ל ותלמידיו, ובהשפעת ספרו נפתח מדור ללימודי מהר"ל באוניברסיטת שטרסבורג.
פרופ' תיאודור דרייפוס שכתב את הספר "אלהים מדבר אל בני האדם: התאולוגיה היהודית של ההתגלות אצל מהר"ל מפראג".
פרופ' בנימין (בנו) גרוס שעשה עבודת דוקטורט, אצל פרופ' אנדרה נהר, על הספר "נצח ישראל" של המהר"ל, ופרסם מספר ספרים על הגות המהר"ל.
הרב יהודה ליאון אשכנזי, ממורי הדרך המרכזיים שקמו ליהדות צרפת בדור שלאחר השואה. הרבה לעסוק במשנת המהר"ל ולתת שיעורים בעניינו.
אנדרה פרנקל.
משפחתו וצאצאיו
אשתו של המהר"ל הייתה ידועה בלמדנותה הרבה, עד כדי כך שהגיהה את הספרים של בעלה מטעויות.
אחיו הגדול הרב חיים בן בצלאל מחבר ספר החיים, ויכוח מים חיים, ובאר מים חיים, אב"ד ווירמיזא, ופרידברג .
מאשתו הראשונה נולדו לו שתי בנות: לאה ופיגה.
חתנו ר' יצחק כ"ץ נישא תחילה ללאה, ולאחר שמתה ללא ילדים נשא את אחותה פיגה. ר' יצחק שימש כר"מ ואב בית דין בניקלשבורג.
בנו יחידו רבי בצלאל.
המקובל רבי שמשון מאוסטרופולי.
רבי יהושע העשיל חריף, מחבר ספר מגיני שלמה וסבא רבא של רבי יעקב יהושע פלק מחבר ספר פני יהושע.
רבי יצחק חיות, גיס המהר"ל מפראג,בעל אחות אשתו.
חוה בכרך (נכדת המהר"ל) ובעלה הרב אברהם שמואל בכרך.
רבי משה מפוזן (נין המהר"ל).
הרב נפתלי הכהן כ"ץ ("הסמיכת חכמים").
הרב יאיר חיים בכרך ("החוות יאיר", נכדו של הרב שמואל בכרך, נכד נכדתו של המהר"ל).
הרב יונה לנדסופר (ה"מעיל צדקה"), היה חתן רבי בצלאל, בנו של רבי שמואל, בנו של רבי שמעון חתן המהר"ל.
לפי מסורת חב"ד היה רבי שניאור זלמן מלאדי צאצא המהר"ל מפראג. הריי"צ מליובאוויטש כתב שהוא היה בנו של רבי ברוך, בנו של רבי שניאור זלמן, בנו של רבי משה מפוזנא, בנו של רבי יהודה לייב, בנו של רבי שמואל, בנו של רבי בצלאל, בנו יחידו של המהר"ל מפראג. לפי מחבר הספר 'בית רבי' שלשלת היוחסין שונה. לדבריו, רבי משה מפוזנא (סב אביו של רש"ז) היה בנו של רבי יהודה מקוואלי בעל "קול יהודה", בנו של רבי משה, בנו של רבי צבי הירש, חתנו של המהר"ל מפראג. אך חוקרים אחרים הראו שספק אם ניתן לבנות על ייחוס למהר"ל דרך הרב יהודה מקוואלי.
ראו גם
הגולם מפראג
לקריאה נוספת
מאיר פערעליש, מגילת יוחסין, תע"ח 1718. - הביוגרפיה הראשונה על המהר"ל
אברהם קריב, כתבי מהר"ל מפראג - מבחר, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, תשס"ב 2002.
אברהם הכהן עובדיה (גוטסדינר), הארי שבחכמי פראג - תולדותיו, רבנותו ומשנתו של המהר"ל מפראג, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, תשס"ב. (מהדורה קודמת: חייו, תקופתו ותורתו של המהר"ל מפראג, ירושלים תשל"ו).
בנימין גרוס, נצח ישראל: השקפתו המשיחית של המהר"ל מפראג על הגלות והגאולה, תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ד-1974.
בנימין גרוס, יהי אור: נר מצווה למהר"ל מפראג, ירושלים" ראובן מס, תשנ"ו
הרב משה צוריאל, אוצרות מהר"ל, הוצאת יהדות התורה בע"מ, תשנ"א 1991.
אנדרה נהר, משנתו של המהר"ל מפראג, הוצאת ראובן מס, ירושלים (תרגום מצרפתית)
דוד סורוצקין, התאולוגיה של הנבדל: המהר"ל מפראג וצמיחתו של המודרניזם האורתודוקסי המוקדם בהגות היהודית, קבלה, 14, לוס אנג'לס: הוצאת כרוב, תשס"ו-2006.
חיים הלל בן-ששון, על חופש הביטוי במשנת המהר"ל ומשנתו החינוכית: בתוך תולדות ישראל בימי הביניים, תל אביב: הוצאת דביר.
מרדכי נויגרשל, באר הגולה למהר"ל מפראג - עם ביאור בארה של מרים, ירושלים: הוצאת יהדות מזווית שונה, 2007.
יודל רוזנברג, נפלאות המהר"ל – ספר בדיוני על המהר"ל והגולם.
ר. פרידמן, המהר"ל מפראג: ספור חייו ופעלו של המהר"ל מפראג.
אוטו דב קולקה, הרקע ההיסטורי של משנתו הלאומית והחינוכית של המהר"ל מפראג, ציון, נ', תשמ"ה-1985, עמ' 277–320.
יחזקאל לביא, צ'כיה וסלובקיה במבט יהודי וכללי, פיענוח מצבת המהר"ל, תשנ"ה-1995 נספח בסוף הספר
אהרן פריץ קליינברגר, המחשבה הפדגוגית של המהר"ל מפראג, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, תשכ"ב 1962.
אלחנן ריינר (עורך), מהר"ל: אקדמות - פרקי חיים, משנה, השפעה, מרכז זלמן שזר, 2015.
אורית רמון, מהר"ל באור חדש - זהות יהודית בסדר עולם משתנה, מרכז זלמן שזר, 2017.
דב שוורץ, תבונה נגד עצמה: תבניות ודפוסים בהגותו של המהר"ל מפראג, הוצאת אדרא, 2019.
יהודה אדרי, רבי יהודה ליווא: המהר"ל מפראג, קריית גת: דני ספרים, תשס"ט
בן-ציון גרשוני, מהר"ל מפראג: סיפור חייו ותקופתו, ירושלים: משאבים, תש"מ
א. בן יעקב, גלות וגאולה במשנת המהר"ל מפראג, ירושלים: אריאל, תשמ"ט
גוטסדינר אברהם (בעריכת י.ל. הכהן פישמן), הארי שבחבורת פרג: ר' ליווא ב"ר בצלאל (המהר"ל) תולדות חייו, השקפותיו ודעותיו, ירושלים תרצ"ח
קישורים חיצוניים
מספריו
גבורות ה', (מהדורת "אלון מורה - שכם", חש"ד), באתר צל הרים
גור אריה, באתר Sefaria,
דרוש על התורה והמצוות, ורשה 1871, באתר דעת
הגדת מהר"ל
נר מצווה, באתר דעת
נר מצווה, (מהדורת "אלון מורה - שכם", חש"ד), באתר צל הרים
נתיבות עולם - חלק ראשון
תפארת ישראל למהר"ל, מהדורת אינטרנט, באתר דעת
חידושי אגדות מהר"ל מפראג, hebrewbooks.org
מאמרים אודותיו
הרב אורי שרקי, שעורים מוקלטים בווידאו בספרים: נצח ישראל, תפארת ישראל, המהר"ל מפראג ספריו ותלמידיו, אתר מכון מאיר
הרב ישעיה שטיינברגר, אסתטיקה במשנת המהר"ל מפראג, אתר דעת
הרב אליהו ברין, הקדמה ללימוד מהר"ל, אתר ישיבה
הרב משה צוריאל, לקט מדברי מהר"ל על סדר לימוד התורה, בתוך: המעיין יט ג, עמ' 33–44
בנימין גרוס, אמונה ונאמנות במשנת המהר"ל, אתר דעת
יהושע קעניג, גאון מבית דוד, שבועון בית משיח, י"א ניסן תשס"ט, עמוד 112
שלום (מתן) שלום, מהר"ל - לדרכו הפרשנית - התרוממות אל האידאות כעקרון פרשני, אסיף ה, תשע"ח
שיעורים
נצח ישראל
יום עיון במשנת המהר"ל, מבית מדרש "לשמה" רעננה.
תולדות משפחתו
אבות משפחתו של המהר"ל
הערות שוליים
*
קטגוריה:פילוסופים יהודים
קטגוריה:פראג: רבנים
קטגוריה:ראשוני האחרונים
קטגוריה:ראשי ישיבה בוהמים
קטגוריה:מקובלים
קטגוריה:בית דוד
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:פרשני מסכת אבות
קטגוריה:מפרשי פירוש רש"י לתורה
קטגוריה:פוזנה: רבנים
קטגוריה:ניקלשבורג: רבנים
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות היהודי העתיק בפראג
קטגוריה:פרשני אגדות התלמוד
קטגוריה:פרשני התלמוד
קטגוריה:ילידי 1512
קטגוריה:נפטרים ב-1609
| 2024-10-20T01:55:13
|
מעלות פרנהייט
|
ממוזער|350px|
מעלות פָרֵנְהָיְיט (Fahrenheit) הן יחידות מידה לטמפרטורה. הן מסומנות ב־F°, ונקראות על־שם הפיזיקאי הגרמני דניאל גבריאל פרנהייט, שהציג אותן לראשונה בשנת 1724. השיטה מבוססת על נקודת ההתכה של תערובת שווה של קרח ומלח וטמפרטורה ממוצעת של גוף אדם בריא כנקודות מוצא.
תחילה חילק פרנהייט את הסולם שלו ל־12 יחידות ומאוחר יותר חילק כל יחידה לשמונה, ביוצרו סולם של 96 מעלות.
לאחר מותו של פרנהייט אובחנה סטיה בסקאלה שלו ובוצע בה איפוס מחדש כשטמפרטורות המוצא הן נקודת ההתכה (הקיפאון) ונקודת הרתיחה של מים (F° 32 ו־F° 212, בהתאמה). נקודת האפס בסולם זה היא הטמפרטורה שאליה יורד קרח כתוש כאשר מערבים אותו במלח.
שיטה זו נפוצה כיום בארצות הברית, בבליז ובליבריה.
הצגה וכתיב
מעלת הפרנהייט מסומנת בצמד התווים "F°": הסימן ° מדגיש כי מדובר במעלה, כלומר ביחידה שיש לה ערך בסולם מסוים בלבד, ולא ערך מוחלט, כמו לקלווין.
בכתיבת טמפרטורה במעלות פרנהייט, יש להפריד ברווח את הערך המספרי מהסימן F°, כפי שמופיע בדוגמאות לעיל: לא F°86, ולא F °86, כי אם F° 86.
המרה מפרנהייט לצלזיוס ולהפך
שמאל|ממוזער|250px|השוואה בין מידות צלזיוס ופרנהייט
= טמפרטורה במעלות צלזיוס
= טמפרטורה במעלות פרנהייט
קירוב טוב לחישוב בעל פה של תרגום מפרנהייט לצלזיוס הוא . התוצאה מדויקת עבור F° 50 (C° 10) ונותנת קירוב טוב למדי בטווח הטמפרטורות השורר על פני כדור הארץ.
פרנהייט לעומת צלזיוס - טבלת ערכים
פרנהייט [F°] צלזיוס [C°] 40- 40- 0 17.8- 5 15-11.4285711.42857- 32 0 50 10 95 35 100 37.78 140 60 185 85 212 100
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
פרנהייט
קטגוריה:יחידות מידה בכימיה
קטגוריה:הולנד: המצאות
| 2024-08-24T11:21:28
|
מונה גייגר
|
שמאל|ממוזער|250px|
מונה גייגר הוא מכשיר למדידת קרינה מייננת, והוא מונה את קצב פגיעת החלקיקים בו. מונה גייגר יכול לאתר קרינת אלפא, בטא, גמא וקרני רנטגן. המכשיר לא מאתר מעבר נייטרונים מאחר שהם אינם מייננים.
מונה גייגר משמש בעיקר למניית קרינת גמא או רנטגן וכן חלקיקי בטא. מניה של חלקיקי אלפא היא באופן מעשי בלתי אפשרית בגלל שחלקיקי האלפא לא מסוגלים לחדור את דופן הגלאי. לעומת זאת, על ידי שינוי תכונותיו של הגלאי (נפח, עובי דפנות, לחץ גז ומתח) ניתן להתאים אותו כך שיהיה יעיל יותר במניית בטא או גמא, בהתאם לצורך.
החיישן במכשיר הוא שפופרת גייגר-מילר, שפופרת המכילה בעיקר גז אציל (בדרך כלל ארגון) ובמרכזה תיל הטעון חיובית בהפרש מתחים של עד כ-1000 וולט לעומת השפופרת. כאשר חלקיק (חלקיק טעון, או פוטון) נכנס לשפופרת ומוציא אלקטרון מהגז שבתוכה או מדפנותיה, האלקטרון האנרגטי גורם לשרשרת של יינון בגז האציל. המטען נאסף בתיל החיובי, וכאשר הוא זורם חזרה לדפנות, נרשמת במערכת פעימה שמעידה על האירוע.
המכשיר מגביר את האות, מציג אותו למשתמש, וסופר את מספר הפעימות. בחלק מהמכשירים נעשה שימוש גם באות קולי כאינדיקציה לקליטת הפעימה.
את המכשיר פיתחו הנס גייגר ותלמידו וולטר מילר בשנת 1928.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מכשירי מדידה
גייגר, מונה
קטגוריה:רדיואקטיביות
קטגוריה:קרינה
קטגוריה:גרמניה: המצאות
| 2021-11-26T00:38:28
|
מגדל אייפל
|
ממוזער|מגדל אייפל
ממוזער|דגם תלת־ממדי (לחצו להגדלה)
מגדל אייפל (אֵפֵל, בצרפתית: Tour Eiffel) הוא מגדל ברזל בפריז, בירת צרפת, המתנשא לגובה של 330 מטר. המגדל נבנה בשנת 1889 בשאן דה מארס, ליד נהר הסן, והוא אחד האתרים המפורסמים ביותר בעולם. המגדל נקרא על שם המהנדס גוסטב אייפל שבנה אותו. כשישה מיליון מבקרים פוקדים את האתר מדי שנה. נכון ל-2017 ביקרו בו למעלה מ-300 מיליון מבקרים. המגדל, שבנייתו עוררה בזמנו התנגדות רבה, עד שנשקל לפרקו, הוא כיום סימן ההיכר של העיר ושל מדינת צרפת כולה ובין המבנים המוכרים בעולם.
עד לשנת 1889 בה נחנך מגדל אייפל נחשבה אנדרטת וושינגטון למבנה הגבוה בעולם. עם השנים השתנה במעט גובה המגדל לאור תוספות שונות של אנטנות.
היסטוריה
המגדל תוכנן תחילה להיבנות בברצלונה שבספרד, אך לבסוף הוחלט לבנות אותו בפריז לכבוד התערוכה העולמית של פריז שתוכננה לשנת 1889, לציון מלאת 100 שנה למהפכה הצרפתית. את הרעיון להקמת המגדל הגה גוסטב אייפל, שהיה אדריכל ומהנדס במקצועו, בעקבות מחקריו על שימוש בפלדות מעולות לבניית גשרים. רבים התנגדו לבניית המגדל, ובהם מדינאים ואנשי רוח, שטענו שצורת המגדל אינה משתלבת בסגנון הבנייה המקובל בפריז, שהוא סגנון מקושט ומסיבי ובנוי מאבן, לעומת מבנה המגדל שהוא חד, זוויתי, גבוה מאוד ועשוי ברזל. כמו כן חששו שבנייתו לא תושלם עד מועד פתיחת התערוכה, וכן מההשקעה הכספית הגדולה בבנייתו.
לאחר שתוכנית הבנייה אושרה על ידי ממשלת צרפת, על-אף ההתנגדות בציבור, התחייב אייפל לסיים את בניית המגדל במועד, וכך היה. הבנייה ארכה שנתיים, חודשיים וחמישה ימים, והמגדל נחנך ב-31 במרץ 1889, כשגוסטב אייפל טיפס את 1,665 המדרגות לקומה השלישית והתכבד בתליית הדגל הצרפתי על התורן. הוא נפתח לציבור ב-6 במאי. ההשקעה הכספית של הבנייה כוסתה בתוך שנה, ממכירת כרטיסי כניסה לתערוכה. בזכות טכניקת הבנייה המחוכמת של אייפל, התנשא המגדל לגובה של 324 מטרים, המגדל הגבוה בעולם באותה עת. מגדל אייפל החזיק בשיא זה למשך זמן רב. כאשר הוצג לראשונה המגדל בתחרות, הוא עוד לא היה שלם אך עדיין ניצח בה.
הוויכוחים בעניין המגדל נמשכו בציבור הצרפתי, ובשנת 1909 כמעט שהחלו בפירוקו. לבסוף הוחלט להשתמש בו כתחנת אלחוט צבאית וממשלתית, והודות לכך ניצל המגדל. אייפל היה מתוסכל וממורמר עקב הוויכוחים והביקורת, ונהג להתגורר ולהתבודד בחדר שבנה לעצמו בקצה המגדל. רק מאוחר יותר הבינו בציבור את ערכו של המגדל, הן כמתקן תקשורת והן כאתר תיירות.
דעה מפורסמת נגד המגדל מיוחסת לאוסקר ויילד, המצוטט כמי שאמר שבבואו לפריז הוא היה רוצה להשתכן במגדל אייפל כדי שלא ייאלץ לחזות בכיעורו. כמו כן נאמר שהסופר גי דה מופאסאן נהג לאכול את ארוחת הצהריים שלו מדי יום במסעדה שבמגדל, "משום שזה המקום היחיד בפריז שאין רואים ממנו את מגדל אייפל".
ב-1912 הממציא פרנץ רייכלט מת בקפיצה מהמגדל, תוך שניסה להוכיח יעילות חליפת מצנח שהמציא.
במשך כ-40 שנה, מפתיחתו ועד הקמת בניין קרייזלר בניו יורק ב-1930, היה מגדל אייפל המבנה הגבוה ביותר בעולם.
בספטמבר 1942 הוקם משדר של הטלוויזיה הגרמנית בראש המגדל.
מאז הקמתו בוצעו בו שינויים ושיפורים רבים. ב-1900 נבנתה מרפסת נוספת בקומה השנייה, כ-20 מטר מעל המרפסת הראשונה. ב-1957, במהלך שיפוץ בעקבות שרפה שפרצה במגדל, הוכן הבסיס לאנטנה, ובכך נוסף גובה למגדל.
ב-1983 הסתיימה בנייתה של קומה עבור תחנת הטלוויזיה הצרפתית וכן מערכת מעליות חדשה. ב-1986 הותקנה מערכת התאורה הנוכחית של המגדל.
במרץ 2022 הוצבה בראש המגדל אנטנת רדיו דיגיטלית חדשה, אשר הוסיפה לגובהו 6 מטרים נוספים.
הונאת מגדל אייפל
בשנת 1925, נוכל בשם ויקטור לוסטיג התפרסם בהונאה בה "מכר" את מגדל אייפל לכמה משקיעים. הוא זייף נייר מכתבים של ממשלת צרפת, ושלח למספר סוחרים של גרוטאות מתכת הזמנה לישיבה סודית. בישיבה אמר ויקטור, שהציג את עצמו כסמנכ"ל משרד הדואר והטלגרף, כי התחזוקה של מגדל אייפל כה גרועה, שהוחלט למכור אותו כגרוטאה. לוסטיג הוסיף שעל מנת למנוע התנגדות ציבורית, קיומה של ההצעה הוא סוד מדינה, עד שיושלמו כל הפרטים. הנוכל לקח את המשתתפים לסיור במגדל, וביקש מהם הצעת מחיר ל-7,300 טון המתכת שמרכיבים אותו. הוא בחר את ההצעה של אחד המשתתפים, אנדרה פואסון (Andre Poisson), וסיכם איתו שיעביר לו את הכסף במזומן. בנוסף, הוא גרף סכום נוסף לאחר שרמז לפואסון שעל מנת שההצעה שלו תיבחר יש צורך לשחד אותו. לוסטיג גבה את התשלום מפואסון ומיהר להימלט מהעיר ועזב לווינה. פואסון היה פגוע מכדי להתלונן במשטרה ולהודות שהוא הולך שולל. לכן חודש לאחר מכן חזר לוסטיג לפריז, ארגן פגישה עם סוחרי מתכת אחרים, הציע להם בסוד את מגדל אייפל, והתכוון לחזור על התרגיל. אלא שהפעם אחד הסוחרים פנה למשטרה, ולוסטיג ברח.
תיאור
שמאל|ממוזער|350px|מידות מגדל אייפל
מגדל אייפל הוא מבנה ברזל קל יחסית, אשר נבנה ממסבכים המקנים לו יציבות רבה על אף שמסתו קטנה יחסית. המגדל בנוי מ-18,038 קורות ברזל חשיל שחוברו בכשניים וחצי מיליון מסמרות. לבנייתו נעזרו ב-300 טפסנים אקרובטים. לוחות הברזל והחומרים עובדו במפעלים והובאו לאתר הבנייה כשהם מוכנים להרכבה. בבניית המגדל השתמשו ב-7,300 טון ברזל. משקלו הכולל של המגדל כ-10,100 טון. המגדל נצבע מדי שבע שנים, ולמבצע הצביעה דרושים כ-60 טון צבע.
גובהו הכולל של המבנה 330 מטרים (מפני הקרקע עד קצה האנטנה בראשו), ובו שלוש קומות עיקריות:
קומה א', בגובה 57 מטר מעל פני הקרקע
קומה ב', בגובה 115 מטר מעל פני הקרקע
קומה ג', בגובה 276 מטר מעל פני הקרקע
בתוך רגלי המגדל ישנן מעליות גדולות הנושאות כשישים איש כל אחת עד הקומה השנייה. בקומה השנייה ישנה מעלית אחרת, קטנה יותר, שעולה לקומה השלישית. במבנה ישנן 1,665 מדרגות, המגיעות עד הקומה השלישית, אך הן פתוחות לקהל רק עד הקומה השנייה, אליה מובילות 1,120 מדרגות.
בקומות הראשונה והשנייה קיימות מסעדות, חנויות ובתי קפה, ובקומה העליונה תא מגודר, שממנו ניתן לצפות על העיר וסביבותיה. ביום בהיר ניתן לצפות למרחק של כשבעים קילומטר. נקודת תצפית נוספת נמצאת במרפסת הסמוכה לדירה פרטית קטנה שבה היה גר גוסטב אייפל, ומשמשת כיום כמוזיאון, שבו נשמר הריהוט שבו השתמש אייפל. במוזיאון זה מוצגות בובות שעווה של אייפל ושל תומאס אלווה אדיסון, המשחזרות ביקור של אדיסון במבנה בעת חנוכתו.
מתחת למרפסת הראשונה, ומסביב לכל המגדל, חרוטים 72 שמות של מדענים, מהנדסים ומתמטיקאים צרפתיים, לאות הוקרה על תרומתם.
תנועת המגדל
מלבד התנודות הרגילות הנובעות מהרוח, הקיימות בכל המגדלים הגבוהים, חשוף מגדל אייפל, העשוי מתכת, לגורם תנודה גדול יותר. מאחר שמתכת מתרחבת בזמן התחממותה, בימים בהירים השמש גורמת לקורות המתכת שנחשפות ישירות לאורה להתרחב עד כדי כך שהמגדל נוטה ב-16–18 סנטימטר ממנה והלאה. לאחר שקיעת החמה חוזר המגדל למצבו המאונך הרגיל.
גלריית תמונות
ראו גם
מגדל טוקיו
72 השמות החרוטים על מגדל אייפל
קישורים חיצוניים
כתבה על ההיסטוריה של מגדל אייפל באתר פרנקופילים אנונימיים, נובמבר 2018.
כתבה על אנשים שנפלו ממגדל אייפל מאת ד"ר אורנה ליברמן, פברואר 2023.
מגדל אייפל Webcam
אומגה מהמגדל, כיכר השבת, 7 ביולי 2017
חידוש הצבע למגדל אייפל, 1946, ארכיון הסרטונים של AP
"האיש שמכר את מגדל אייפל", פרק על ויקטור לוסטיק והונאת מכירת מגדל אייפל בפודקאסט "מינהר הזמן", "כאן", תאגיד השידור הישראלי
130 למגדל אייפל, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 21 באוגוסט 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:הרובע השביעי של פריז
קטגוריה:פריז: אטרקציות תיירותיות
קטגוריה:פריז: מבנים היסטוריים
קטגוריה:פריז: מבנים
קטגוריה:פריז: תערוכות עולמיות
אייפל, מגדל
אייפל
| 2024-10-10T10:40:48
|
סנט שאפל
|
ממוזער|שמאל|250px|פנים הכנסייה, הקומה העליונה
ממוזער|250px|חוץ הכנסייה
ממוזער|250px|חלון הרוזטה של סנט שאפל
ממוזער|250px|מטה אהרן
שמאל|ממוזער|250px|הקומה התחתונה
סנט שאפל (בצרפתית: Sainte-Chapelle) היא כנסייה גותית הנמצאת באיל דה לה סיטה שבפריז. היא נבנתה בידי לואי התשיעי, מלך צרפת, לאחר שובו ממסע הצלב השביעי. לואי התשיעי רכש מבלדווין השני, קיסר קונסטנטינופול , את כתר הקוצים של ישו, והחליט לבנות קפלה מלכותית מיוחדת לאחסנתו, היא כנסיית סנט שאפל. הכנסייה נבנתה בשנים 1242–1248, ונחנכה ב-26 באפריל 1248. סנט שאפל היא דוגמה מובהקת לארכיטקטורה בסגנון גותי קורן שהתפתחה בפריז בתקופת בנייתה.
היסטוריה
הכנסייה תוכננה ב-1241, לאחר שובו של לואי התשיעי ממסע הצלב וקניית כתר הקוצים של ישו והרומח הקדוש משליט קונסטנטינופול. הכנסייה הושלמה ב-1248 ונחנכה ב-26 באפריל. הכנסייה נבנתה כקפלה עבור הארמון המלכותי. בעוד שהארמון עצמו נהרס במהלך השנים, הקפלה וארמון הצדק (המקום בו האצילים שטחו את טענותיהם למשפט בפני המלך) שרדו.
ממוזער|ימין|250px|הארמון המלכותי ומימין סנט שאפל. ציור מאת האחים לימבורג.
סנט שאפל נבנתה על מנת לאחסן שרידי קודש חשובים: כתר הקוצים של ישו, תמונת אדסה ועוד כ-22 שרידי קודש של ישו, שהגיעו לידיו של לואי התשיעי, מלך צרפת, מאז אוגוסט 1239, באמצעות שני נזירים דומיניקנים מוונציה. בעוד אצילים אחרים גנבו שרידי קודש, רכש לואי התשיעי את שרידיו שלו תמורת סכום מלא מבלדווין השני, קיסר קונסטנטינופול. על שרידי הקודש שילם לואי 135,000 ליברות, בעוד שעל בניית הקפלה שילם 40,000 ליברות. ב-1241 נוסף גם חלק מהצלב האמיתי לרשימת שרידי הקודש. כך הפכה הקפלה לאוצר יקר של שרידי קודש. פיתוחי האבן נצבעו ועליהם צוירו מדליונים ובהם קדושים נוצריים וקדושים מעונים בתוך קווטרפוילים, בחלק התחתון של קיר הארקדה שעליו נתלו אריחים עשירים.
בניית הקפלה חושפת את שאיפותיו של לואי התשיעי להפוך את צרפת לממלכה הנוצרית החשובה בזמנה, על רקע דעיכת כוחן של קונסטנטינופול, בה שלט רוזן פלנדריה, ושל האימפריה הרומית הקדושה. כשם שהקיסר יכול היה לעבור בפרטיות מארמונו לאיה סופיה, כך יכול היה לואי לעבור ישירות מארמונו לסנט שאפל. ב-1297, העניקה הכנסייה ללואי התשיעי מעמד של קדוש נוצרי.
הקפלה המלכותית ניצבת מעל קפלה תחתית ששימשה ככנסייה הקהילתית עבור דיירי הארמון המלכותי, שהיה מושב הממשלה באותה תקופה.
למרות שהיא נחשבת לכנסייה קטנה ואינטימית, בלטה סנט שאפל מעל גגות הארמון המלכותי. ההיבט היפה והבולט ביותר בקפלה הוא חלונות הויטראז' מזכוכית צבעונית, הנחשבים למובחרים ביותר מסוגם בעולם. החלונות מותקנים בתוך עבודת אבן עדינה. רוב הקפלה בנויה בסגנון גותי קורן אך במהלך המאה ה-15 נוסף חלון רוזטה בסגנון הלהבות (Flamboyant) לחזית המערבית.
בתעודות הנוגעות לבניית סנט שאפל לא מוזכר אף שם של מתכנן או בנאי, אך השם פייר דה מונטריי (Pierre de Montreuil), שבנה מחדש את האפסיס של בזיליקת סן-דני והשלים את חזית קתדרלת נוטרדאם ואף הוסיף לקתדרלה חלון רוזטה, מקושר לעיתים עם סנט שאפל.
במהלך המהפכה הצרפתית הפכה הקפלה למשרד מנהלתי, וארונות מלאים בתיקיות הסתירו את חלונותיה. בכך נמנע נזק והשחתה לחלונות, בניגוד לספסלים ומסך העץ שהושחתו, הצריח שנהרס ולשרידי הקודש שפוזרו.
במאה ה-19 שיחזר ויולה לה דוק את סנט שאפל ובנה מחדש את הצריח בתכנונו הוא. החל מ-1862 נחשבת סנט שאפל למונומנט היסטורי לאומי.
העתק של סנט שאפל נמצא בשיקגו, אילינוי. קפלת סנט ג'יימס של Archbishop Quigley Preparatory Seminary הממוקמת ב-103 מזרח ברחוב שסטנט (Chestnut), שנבנתה בסביבות 1900 של ג'ורג' קרדינל מנדלין (George Cardinal Mundelein).
בשנת 1991 עת הוכרזו גדות הסן בפריז כאתר מורשת עולמית נכללה גם סנט שאפל בתיחום האזור המוכרז.
המבנה
אף כי היא נחשבת לכנסייה קטנה ואינטימית, בלטה סנט שאפל מעל גגות הארמון המלכותי.
הכנסייה קטנה יחסית, ובה חלונות הזכוכית (ויטראז'ים) הנחשבים ליפים ביותר בפריז. מדרגות מובילות מן האולם התחתון לעליון. רצפת האולם התחתון עשויה ממצבות לקברים שמתחת לה. באולם העליון חלונות זכוכית מהמאה ה-13, העתיקים ביותר בפריז, המציגים 1,134 תמונות תנ"כיות שונות על שטח של 618 מ"ר. סדר התמונות - מלמטה למעלה בכל חלון ומימין לשמאל פרט לחלונות 9 ,7 ,6 ו-11.
בראשית - אדם וחוה - נח - יעקב
יציאת מצרים - משה על הר סיני
יציאת מצרים - חוקי משה
ספר דברים - יהושע בן נון - רות ובעז
ספר שופטים - גדעון - שמשון
ישעיהו - העץ של ישו
יוחנן כותב הבשורה - חיי הבתולה - ילדות ישו
הפסיון של ישו (הייסורים לפני הצליבה)
יוחנן המטביל - דניאל (סמל לישו הנרדף, בגלל גוב האריות)
יחזקאל (קשור ומסמל את תחיית ישו בגלל חזון העצמות היבשות)
ירמיהו - ספר טוביה (?)
יהודית - איוב
אסתר
מלכים: שמואל, דוד ושלמה
סנט הלנה (אמו של קונסטנטינוס) והצלב האמיתי
סנט לואי ושרידים מתקופת הפסיון
הרוזטה בחזית המערבית: האפוקליפסה (חזון אחרית הימים של יוחנן)
סדר החלונות מן המדרגות והלאה, עם כיוון השעון.
תקרת הקומה העליונה בנויה מקמרונות צלעות הצבועים בכחול עם נקודות צהובות המקנים תחושה של לילה זרוע כוכבים.
בקומה העליונה מצוי מקדש דו-קומתי. בחלק העליון נמצא המזבח ומעליו חופה עם גמלון, ובחלק התחתון חופה מקומרת מבפנים שבה הוצגו השרידים הקדושים.
לקריאה נוספת
נורית כנען-קדר, האמנות הגותית - מקתדרלה לעיר, האוניברסיטה המשודרת - פרק י'.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:צרפת: כנסיות בסגנון גותי
קטגוריה:פריז: כנסיות
קטגוריה:הרובע הראשון של פריז
קטגוריה:פריז: מבנים היסטוריים
קטגוריה:קפלות
| 2024-03-11T17:11:16
|
הנס גייגר
|
יוהאן (הנס) וילהלם גייגר (גרמנית: Johannes (Hans) Wilhelm Geiger; 30 בספטמבר 1882 – 24 בספטמבר 1945) היה פיזיקאי גרמני, חוקר הרדיואקטיביות.
חייו
בשנת 1902 החל ללמוד פיזיקה ומתמטיקה בארלנגן (Erlangen) וקיבל דוקטורט ב-1906. בשנת 1907 התחיל לעבוד אצל ארנסט רתרפורד במנצ'סטר שהעריכו כאחד מתלמידיו הטובים ביותר. ב-1912 עבר לברלין וניהל את מעבדת הרדיואקטיביות החדשה (Physikalisch-Technische Reichsanstalt). בשנת 1925 עבר לאוניברסיטת קיל ושם בשנת 1928 פיתח יחד עם תלמידו וולטר מילר את המכשיר למדידת עצמת קרינה שנקרא על שמו - מונה גייגר.
גייגר הקפיד על קו זהיר, ולא התבטא בחייו בעד או נגד הנאצים. בתכתובת פרטית הוא לעג לפיזיקה הארית; קיימים דיווחים על סיוע מצדו לעמיתים יהודים שהיגרו לבריטניה, שם היו לו קשרים, וב-1940 הסכים באופן חריג לבחון סטודנטית חצי-יהודייה. מאידך סיפר מכרו, היהודי-למחצה הנס בתה, שגייגר שלח לו מכתב תשובה "כמעט מעליב" כשביקש משרה באוניברסיטת טיבינגן לאחר שפוטר משירות המדינה.
גייגר היה גם בין אלו שעבדו תחת הנהגתו של ורנר הייזנברג על פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פיזיקאים גרמנים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיל
קטגוריה:זוכי מדליית יוז
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1882
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945
| 2023-08-05T23:14:32
|
גרעין האטום
|
שמאל|ממוזער|200px|תרשים המתאר אטום הליום (מימין למעלה: הגרעין)
גרעין האטום הוא האזור במרכז האטום המורכב מנוקליאונים – פרוטונים ונייטרונים – הקשורים זה לזה כתוצאה מהכוח הגרעיני.
מימן-1 הוא האיזוטופ היחיד שגרעין האטום שלו כולל רק פרוטון, ללא נייטרונים וללא אנרגיית קשר גרעינית. כל שאר גרעיני האטומים כוללים הן פרוטונים והן נייטרונים.
הפרוטונים הם בעלי מטען חשמלי חיובי. מספר הפרוטונים בגרעין אטום הוא המספר האטומי של אותו אטום. מספר זה קובע איזה יסוד כימי מהווה האטום. לנייטרונים אין מטען חשמלי. מספר הנייטרונים קובע את האיזוטופ שאותו אטום מהווה, במסגרת אותו יסוד. לכל יסוד יש כמה איזוטופים בעלי תכונות כימיות כמעט זהות, אך תכונות פיזיקליות שונות, בפרט בתחום הפיזיקה הגרעינית, בכלל זאת תכונות הרדיואקטיביות של האטום. סכום מספר הפרוטונים והנייטרונים הוא מספר המסה של האטום. מספר המסה כמעט זהה למסה האטומית של האטום, כשהיא נמדדת ביחידות u.
אף על פי שגרעין האטום מכיל את הרוב המכריע של מסת האטום, נפחו של גרעין האטום הוא זעיר ביחס לנפחו המלא של האטום. רדיוס הגרעין הוא בסדר גודל של פרמי ( מטר), לעומת רדיוס האטום, הנמדד בסדרי גודל של אנגסטרום ( מטר). למעשה רוב נפחו של היקום הוא ריק, וכך גם לגבי העצמים אותם אנו חשים כבעלי נפח, הם למעשה ריקים ביותר מ-13 סדרי גודל מהנפח הכולל. הסיבה לכך היא שכל אטום מורכב מאלקטרונים וגרעין האטום, התופסים נפח מזערי מכלל הנפח המוגדר באורביטלי האטום.
מכיוון שמטענם החשמלי של הפרוטונים הוא חיובי, בעוד לנייטרונים יש מטען חשמלי אפסי, המטען החשמלי הכולל של גרעין האטום הוא תמיד חיובי. הוא שווה למספר הפרוטונים כפול המטען החשמלי של הפרוטון, שהוא קולון.
על פי המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, הכוחות הפועלים בתוך חלקיקי היסוד של הפרוטונים והנייטרונים שבגרעין האטום הם הכוח החזק והכוח החלש.
יציבותו של גרעין האטום
ממוזער|גרף-טבלת כל האיזוטופים של כל היסודות. ציר ה-X מסמן את מספר הפרוטונים שבכול גרעין וציר ה-Y את מספר הנייטרונים. הנקודות השחורות מסמלות את האיזוטופים היציבים והצבעוניות את אלו שאינם. צבע הנקודות הצבעוניות מסמן את סוג ההתפרקות, שעובר האיזוטופ, שאינו יציב.
בין הפרוטונים שבגרעין מתקיימת דחיה חשמלית, מכיוון שיש להם מטענים חשמליים זהים. כתוצאה מדחייה זו, הגרעין שואף להתפרק. אולם, הכוח הגרעיני מושך את הנוקליאונים זה לזה ומונע את התפרקות הגרעין. עוצמת הכוח הגרעיני בין שני גופים פוחתת עם המרחק, בקצב גדול בהרבה מפחיתת הכוח החשמלי. לפיכך, הכוח הגרעיני אינו מצליח להתגבר על הדחייה החשמלית בין הפרוטונים בגרעינים גדולים. לכן, כל היסודות בעלי מספר אטומי גבוה מזה של עופרת הם יסודות רדיואקטיביים, כלומר, יסודות שאין להם אף איזוטופ יציב ולכל גרעיני האטומים שלהם זמן מחצית חיים מוגבל.
גם גרעין עם עודף נייטרונים נוטה להתפרק. לרוב, גרעין כזה עובר דעיכת בטא מינוס, כאשר נייטרון שבו הופך לפרוטון, תוך שחרור אלקטרון ואנטיניוטרינו אלקטרוני. כך, לדוגמה, גרעין של האיזוטופ פחמן-14, המכיל 6 פרוטונים ו-8 נייטרונים, דועך לגרעין של האיזוטופ חנקן-14, המכיל 7 פרוטונים ו-7 נייטרונים.
גרעין שאינו יציב מסוגל לעבור התפרקות רדיואקטיבית תוך כדי פליטת קרינה. התהליך יכול להיות טבעי או מעשה ידי אדם, כגון במקרה של ביקוע גרעיני מלאכותי. הקרינה נפלטת בכמה צורות אפשריות:
קרינת אלפא. חלקיק אלפא הוא גרעין הליום (אטום הליום-4 מיונן). כל גרעין כזה מורכב משני פרוטונים ושני נייטרונים.
קרינת בטא. חלקיק בטא הוא אלקטרון או פוזיטרון. בעת דעיכת בטא, האלקטרון או הפוזיטרון נפלט יחד עם חלקיק אנטיניוטרינו או ניוטרינו.
קרינת גמא. חלקיק גמא הוא פוטון. קרינת גמא היא סוג של קרינה אלקטרומגנטית, תדרי הפוטונים נמצאים באזור עשר בחזקת עשרים הרץ (קרינת גמא) אך ישנם מקרים בהם נפלטת קרינה חלשה יותר (אולטרה סגולה) או חזקה יותר (קרינה קוסמית), התדר ואנרגיית הפוטון תלויים באנרגיית הקשר הגרעינית של אותו האטום.
התפרקות רדיואקטיבית היא תופעה קוונטית ועל כן, היא בעלת אופי הסתברותי. הווה אומר, אי אפשר לדעת מתי בדיוק יתפרק חלקיק מסוים, אך אפשר לדעת מה ההסתברות שלו להתפרק בכל פרק זמן נתון.
למימן יש רק שלושה איזוטופים (מימן-1, מימן-2 ומימן-3) והוא היסוד בעל מגוון האיזוטופים הנמוך ביותר. לקסנון ולצזיום יש את מגוון האיזוטופים הגבוה ביותר – קיימים 40 איזוטופים של כל אחד מהיסודות. מרבית האיזוטופים אינם יציבים; לקסנון יש 6 איזוטופים יציבים ולצזיום יש איזוטופ יציב אחד.
אי של יציבות הוא חיזוי תאורטי לפיו ישנן קבוצות של איזוטופים בעלות "מספר קסם" של פרוטונים ונייטרונים, המקיימות זמן מחצית חיים ארוך באופן ניכר, של דקות, ימים ואף מיליוני שנים.
ראו גם
נוסחת המסה של ויצאקר
נוקליד
פיזיקה גרעינית
הכוח הגרעיני
אנרגיית קשר גרעינית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פיזיקת חלקיקים
קטגוריה:פיזיקה גרעינית
קטגוריה:כימיה גרעינית
קטגוריה:אטומים
קטגוריה:אלקטרון
קטגוריה:פרוטון
| 2024-06-04T05:01:20
|
1687
|
__TOC__
אירועים
נולדו
רבי נתנאל וייל
הרב שלמה זלמן הכהן הנאו כ"ץ
נפטרו
לוח שנה
שנת 1687 לפי הלוח היוליאני
|}</div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:18:02
|
פסיכואנליזה
|
ממוזער|260 פיקסלים|הספה בחדרו של זיגמונד פרויד בביתו בעיר וינה
פְּסִיכוֹאָנָלִיזָה היא גישה תאורטית ושיטת טיפול שפותחה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים על ידי זיגמונד פרויד. הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שחלק ניכר מהפעילות הנפשית של האדם נעשית באופן לא מודע, ושעל מנת להבין טוב יותר את הסיבות להתנהגותו, צריך לחשוף ולגלות חלקים בלא-מודע שלו. מסיבה זו, הפסיכואנליזה מתמקדת בהשפעתם של דחפים מודחקים, קונפליקטים פנימיים וטראומות בילדות על הבריאות הנפשית של האדם.
למרות שהפסיכואנליזה מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, יש כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית, ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע. ישנה ביקורת גם על הטיפול הפסיכואנליטי, בין השאר על האפקטיביות הנמוכה שלו.
רקע היסטורי
פרויד היה רופא בהשכלתו. הוא פיתח שיטות חדשות למחקר פסיכולוגי: אסוציאציות חופשיות ופירוש חלומות. פרויד לימד את אנשי המקצוע שאחריו להקשיב היטב למטופלים, בדרך שלא נעשתה לפני כן. בנוסף הוא הציע מסגרת פרשנית לאמירות של מטופליו. במסגרת המפגשים שלו עם מטופלים, תוך שימוש בשיטות אלו, פרויד הגיע למסקנה כי חלק מתלונותיהם על מיחושים גופניים מקורן בקשיים נפשיים לא-מודעים שאותם הם חווים. הוא פיתח שיטת טיפול חדשנית בה המטופל משוחח עם המטפל בפגישות. מטרת השיחות הייתה לעודד את המטופל לחשוב מחדש על חייו ובכך לעזור לו לפתור את קשייו. כתוצאה מהמפגשים עם המטופלים, פיתח פרויד ארבעה מודלים לתיאור האישיות. פרויד כתב מאמרים רבים המנתחים באופן אנליטי תופעות תרבותיות וספרותיות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הרחיב פרויד את התאוריה שלו בנוגע לנפש האדם. על פי התאוריה המחודשת פועלים בנפש האדם שני כוחות בסיסיים. האחד, הארוס (כוח המין והרצון להתאחד עם האחר), והשני, התנטוס (כוח התוקפנות וההרס). כדי לשמור על קיומה, נאלצת החברה לדכא כוחות אלה אצל היחיד על ידי הטלת סנקציות (עונשים פורמליים או סנקציות חברתיות), ומשום כך נידון האדם, מעצם טבעו כיצור חברתי, לחיות עם קונפליקטים פנימיים. הדרך הטובה ביותר להתגבר על קונפליקטים אלה היא באמצעות תהליך עידון (סובלימציה), שבו האדם מבטא את עצמו באמצעות פעילויות חברתיות מקובלות כמו כתיבה, יצירה של אמנות, משחק וספורט.
השקפתו של פרויד על המצב האנושי לא הייתה אופטימית. ידועה אימרתו כי מטרתם העיקרית של הפסיכולוגים צריכה להיות "להפוך סבל נוירוטי לסבל אנושי רגיל".
לפרויד היה רקע מדעי־ביולוגי, ובתחילת המחקר שלו הוא חיפש אחר הסברים ביולוגיים להתנהגות האנושית. מכיוון שמדע הפסיכוביולוגיה היה בשלבים מוקדמים מאוד באותה התקופה, פרויד פיתח את התיאוריה שלו על סמך מפגשיו עם מטופלים. יחד עם זאת, פרויד הכיר בחשיבותם של גורמים ביולוגיים באומרו:
הפסיכואנליזה הציעה כיוונים חדשניים מבחינת המטרות, תחומי העניין ושיטות המחקר בפסיכולוגיה, בתקופה שבה התאוריה של הבנת הנפש והאישיות עדיין הייתה בחיתוליה. מטרת אנשי האסכולה הייתה לאפשר, באמצעות הבנה זו, טיפול פסיכולוגי מעמיק ויסודי בקשיים רגשיים של האדם ובמצוקות אנושיות קיומיות. זאת מעבר לטיפול בהפרעות בתפקודו ובהתנהגותו.
מושגיו של פרויד הפכו למקובלים ביותר בתקופות שלאחר פרסום תורותיו, כדוגמת המונחים "טעות פרוידיאנית" ו"לא-מודע". עם זאת, לרוב מסולפת תורתו של פרויד בשימוש היומיומי, המהווה השאלה רחוקה שלה.
בין השנים 1950–1980 הפסיכואנליזה הייתה הגישה הרווחת בקרב פסיכיאטרים. בתקופה זו הם נדרשו להגן על עמדותיהם, בפרט על התרחקותם מהסברים ביולוגיים.
התאוריה הפסיכואנליטית שינתה את פני הדור במובנים רבים. פרויד ומודל הנפש הפרוידיאני פתח צוהר להבנת נפש האדם ולהבנת האדם את עצמו. מבחינה חברתית שינתה הגישה הפסיכואנליטית את הנורמות המוסריות, בעיקר בכל הקשור ליחסי מין ולמיניות. ביטוי לשינוי זה ניתן למצוא גם בתחומי האמנות והספרות.
הפסיכואנליזה המשיכה להתפתח על ידי תלמידיו הרבים של פרויד, שחלקם נשארו נאמנים לתורתו והמשיכו לפתחה בהתאם לדרכו (כגון אנה פרויד, מלאני קליין, ודונלד ויניקוט), ואחרים (כמו קרל יונג, אלפרד אדלר, ויקטור פראנקל ואריך פרום) פיתחו אותה לכיוונים שלא היו מקובלים על פרויד ועל הזרם המרכזי בפסיכואנליזה.
הפסיכואנליזה היא שיטת טיפול שהולידה פיתוחים שונים וחדשים של הפסיכותרפיה והפסיכולוגיה. השפעותיה היו מרחיקות לכת גם על הפסיכיאטריה והתפתחותה וגם על גישות טיפול מודרניות יותר - החל מהטיפול הדינמי והרגשי, וכלה בנוירופסיכואנליזה. עם זאת, ובמובחן מכל אלו, הפסיכואנליזה נותרה ועודנה שיטת טיפול מובחנת ומובהקת שבמהלך ההכשרה בה כל פסיכואנליטיקאי גם עובר אנליזה אישית.
עיקרי תורת הפסיכואנליזה
הפסיכואנליזה מבוססת על כמה טענות מהותיות: מיניות בילדות, תסביך אדיפוס, תאוריית הדחפים, עקרון העונג ועקרון המציאות, המודל הסטרוקטורלי של הנפש וחשיבותם של חרדה ומנגנוני הגנה בתגובות נוירוטיות.
מיניות בילדות
המודל הפסיכוסקסואלי הוא מודל התפתחותי פסיכואנליטי שפותח על ידי זיגמונד פרויד. המודל מתאר את התפתחות הילד כתהליך המורכב משלבים עוקבים, כאשר בכל שלב קיים אזור ארוגני שבו מרוכז הליבידו (האנרגיה המינית) של הילד. לפי התיאוריה, כל שלב מאופיין בהתנהגויות ובקונפליקטים, שאם לא יבואו על פתרונם הראוי לא יאפשרו לילד להמשיך את התפתחותו כראוי וייצרו קבעון (פיקסציה) האופייני לאותו שלב בהתפתחות. למרות שהמודל מוכר בפסיכולוגיה הפופולרית, אין לו ביסוס מדעי.
תסביך אדיפוס
תסביך אדיפוס הוא השם שניתן על ידי זיגמונד פרויד לאחד השלבים במודל הפסיכוסקסואלי. לפי פרויד, בשלב זה בהתפתחות של בנים, הם מאוהבים באימם ומקנאים באביהם, שנתפש על ידם כמתחרה. התסביך נקרא על שם אדיפוס מהמיתולוגיה היוונית, שנשא לאישה את מלכת תבאי מבלי ששניהם ידעו שהיא אימו. פרויד הסתמך על פרשנותו לתיאורי מקרה שטיפל בהם באמצעות פסיכואנליזה ועל סיפורי מיתולוגיה וסיפורים מתחום האנתרופולוגיה. למרות שהמושג מוכר בפסיכולוגיה הפופולרית, אין לו ביסוס מדעי.
תאוריית הדחפים
בין דחפים אלה הדגישה הפסיכואנליזה את יצר המין - ארוס, ואת יצר התוקפנות או המוות - תנטוס. לעיתים קרובות יצרים אלו קשים להתמודדות עבור האדם, או שהם מעוררים בו חרדה, ולכן הוא מדחיק תכנים אלו אל הלא מודע. תוכני הלא מודע אינם מתפוגגים ואינם נותרים מבודדים, אלא ממשיכים "לזלוג" מדי פעם אל חייו של האדם, מבלי שתהיה לו שליטה עליהם. כאשר השפעת "זליגה" זו חזקה, חמורה מאוד ומתמשכת היא עשויה לגרום להפרעות נפשיות שונות.
עקרון העונג ועקרון המציאות
עקרון העונג (או עקרון ההנאה) מניע את האדם להגיע להנאה מקסימלית ולכאב מינימלי. לפעולה לפי עקרון העונג אחראי האיד, שהוא חלק מהלא-מודע שבנפש. ההנאה שמדבר עליה פרויד היא הנאה ביולוגית-גופנית, ובעיקר הוא הדגיש את ההנאה המינית.
על פי התאוריה הפרוידיאנית, תינוקות פועלים על פי עקרון העונג בלבד (הם לא מסוגלים לדחות סיפוקים ומעוניינים לקבלם באופן מיידי במהלך השלב האוראלי של התפתחותם). במהלך ההתבגרות של האדם מתפתח מ"עקרון העונג" גם עקרון המציאות, שבו הוא אמנם ממשיך לחפש סיפוקים ומנסה להימנע מכאב אך גם מוכן לדחות סיפוקים במידת הצורך. ההתנגשות בין הרצון של האדם לקבל סיפוק מיידי לבין מציאות העולם החיצוני שלעיתים מחייבת לדחות סיפוק זה לזמן עתידי יכולה ליצור קונפליקט בין האדם לחברה שבה הוא חי.
בפסיכולוגיה פרוידיאנית ובפסיכואנליזה, עקרון המציאות הוא יכולת הנפש להעריך את מציאות העולם החיצוני, ולפעול לפי מציאות זו בהתאם, וזאת בניגוד לפעולתה לפי עקרון העונג. תוך שהוא מאפשר לפרט לדחות סיפוקים עקרון המציאות הוא העיקרון השולט על כל הפעולות שקורות באגו, אחרי ההתפתחות האיטית שלו מ "עונג-אגו" ל "מציאות-אגו". יכולתה של הנפש להעריך את המציאות של העולם החיצוני ולפעול בהתאם אליה ולא לפי עקרון העונג דומה לניצחון השכל על התשוקה, לניצחון הראש על הלב או לניצחון החשיבה הרציונלית על החשיבה האמוציונאלית.
המודל הסטרוקטורלי של הנפש
שמאל|lang=he|ממוזער|200 פיקסלים|מודל הנפש של פרויד: החלקים בכחול הם החלק הלא מודע של האדם. החלק הקטן בלבן הוא המודע.
על פי המודל הטופוגרפי, הנפש בנויה מחלקים מודעים, סמוכים למודע ולא מודעים. על פי המודל הסטרוקטורלי, נפש האדם מתחלקת גם ל"סתמי" (איד) השוכן כולו בתת-מודע; "אני" (אגו) השוכן ברובו במודעות; ו"אני עליון" (סופר אגו) שחלקים ממנו מודעים וחלקים ממנו אינם מודעים. ה"סתמי" מכיל את המניעים המרכזיים להתנהגות האדם. על פי תאוריית הדחף, מניעים אלה הם דחפים מולדים המשותפים לאדם ולבעלי החיים, והם עוצבו במהלך האבולוציה. "האני העליון" כולל את המצפון של האדם, הכללים והחוקים המוסריים, והוא מעוצב על ידי נורמות חברתיות ומסכמות התנהגות. ה"אני" הוא הישות המכתיבה את ההתנהגות, תוך תיווך ומציאת פשרה בין "האני העליון" לבין ה"סתמי" ובין כל אחד מהם לבין המציאות החיצונית. ה"אני" מופעל פחות על ידי חשיבה רציונלית, ולמעשה, על פי פרויד, האדם כמעט ואיננו יצור רציונלי. ה"אני" גם מגן על המודעות מפני מחשבות וזיכרונות ש"האני העליון" מגדיר כלא נעימות, מחרידות, לא מוסריות או לא ניתנות ליישוב לאור עקרונות "האני העליון". מנגנוני הגנה שנוצרים כדי לאפשר זאת הם, למשל, הדחקת מחשבות וזיכרונות מהמודעות אל הסמוך למודע או אל התת-מודע. פשרות התנהגותיות לא מוצלחות (כלומר, כאלו שה"אני" איננו מסוגל להצדיקן בדיעבד בעיני עצמו בשל סתירה חמורה לנורמות החברה או בשל העובדה שהן מפחיתות מערכו העצמי לדוגמה) והגנה רבה מדי על המודעות ממחשבות ומזכרונות לא נעימים, עשויים לגרום לאומללות ולמצוקה אצל האדם, ואף לגרום לנוירוזה כגון היסטריה.
חרדה ומנגנוני הגנה
על-פי התפיסה הפסיכו-אנליטית קיימים בנפשו של האדם מנגנוני פשרה ומנגנוני הגנה שונים, שפועלים בשירות ה"אני" בבואו להחליט על צורת ההתנהגות "הנכונה" והמאפשרים להחליט ולבחור בין תגובת ה"אני העליון" לתוגבת ה"סתמי", לשם תפקוד תקין של האדם. דוגמאות אפשריות למנגנונים אלו הן עידון (למשל, אדם המשתוקק לרצוח אנשים חפים מפשע הופך לסופר של ספרי מתח וכותב על רציחות); התקה (למשל אותו אדם מוצא עבודה כשוחט בהמות או כתליין) ועוד.
היעדר תמיכה מדעית
בקרב הקהילה המדעית, ישנן ביקורות חריפות על התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. במאמר סקירה משנת 1996 נכתב בנחרצות:
רבות מהנחותיו של פרויד ותלמידיו טרם נבדקו, ואת חלקן הגדול אף קשה לבחון. יחד עם זאת, קיימות גם טענות שניתנות לבחינה, אך כאשר הן נבחנות, הן בדרך־כלל לא זוכות לתמיכה מדעית.
המודל הפסיכוסקסואלי
מבין המודלים השונים בפסיכואנליזה, המודל הפסיכוסקסואלי הוא המודל הכי שנוי במחלוקת. זהו גם המודל שמתייחסים אליו הכי הרבה כאל פסאודו־מדעי. כאשר מנסים לבחון טענות ספציפיות מתוך המודל הזה, לא נמצאות להן חיזוק. לדוגמה, לפי המודל הפסיכוסקסואלי, ילדים שנחשפו לאימון קשוח לעשיית צרכים יהפכו להיות מבוגרים פרפקציוניסטים וקשיחים. אך רוב החוקרים שבדקו את הטענה הזאת לא מצאו לה חיזוק.
הדחקה
לטענתו של פרויד, הדחקה היא מנגנון הגנה נפשי אשר מונע באופן פעיל מזיכרונות, רגשות, דחפים או מחשבות בלתי נעימים או מכאיבים, להגיע למודע. המושג מקובל בקרב פסיכואנליטיקאיים. בפסיכולוגיה המדעית, לעומת זאת, המנגנון מוטל בספק.
במאה ה־20, התבצעו מחקרים ניסויים ומחקרי תצפית שניסו לאשש או להפריך את הטענה שקל יותר לשכוח חוויות מאוד לא נעימות. מרבית המחקרים לא הצליחו להוכיח את קיומו של מנגנון ההדחקה.
אחד החיזוקים המרכזיים לקיומו של מנגנון ההדחקה, שהוצג בעבר, היה היכולת לשחזר זיכרונות מודחקים באמצעות היפנוזה. החיזוק הזה הוכח כשגוי. הצטברו ראיות רבות לכך שלא ניתן לשחזר זיכרונות בעזרת היפנוזה. זיכרונות שאדם משוכנע שהוא שיחזר לאחר הדחקה בעזרת היפנוזה, הם למעשה משאלות ליבו שבמהלך ההיפנוזה שוכנע המהופנט (לעיתים באמצעות סוגסטיה) כי אלו זיכרונות. עדויות משפטיות על פי "זיכרונות" כאלה אינן קבילות כראייה משפטית, וכך גם קיימת בעיה בקבילות המשפטית של זיכרונות ששוחזרו כביכול בטיפול פסיכואנליטי בלא היפנוזה.
מחקרים היסטוריים רבים נשענים על זיכרונות מחוויות מאוד לא נעימות של מרואיינים רבים. דוגמה למחקרים כאלה הם מחקרים על אודות השואה. אילו זיכרונות אלה היו מודחקים, היו עדויות לפערים בזיכרונם של המרואיינים דווקא כשעוסקים בחוויות משמעותיות מחייהם. אנשים המראיינים את מי שחוו אסונות מדווחים על קשיים בגביית העדויות בשל הבושה והצער ולא בגלל שכחה.
הפסיכואנליזה כשיטת טיפול
הפסיכואנליזה אינה רק תאוריה, אלא גם שיטת טיפול פסיכולוגי אותה פיתח פרויד בתחילת המאה העשרים. המאפיין המרכזי שלה כשיטת טיפול הוא ההתמקדות בלא-מודע ובחשיפתו. צורת הטיפול הייתה, לפי פרויד, באמצעות שלושה עד חמישה מפגשים של כשעה בשבוע, שבהם המטופל שוכב על ספה והמטפל יושב למראשותיו. הטיפול משתרע על פני טווח של שנים רבות. בפגישות המטופל מתבקש באופן אסוציאטיבי להגיד את כל מה שעולה בדעתו, מבלי לצנזר דבר. באופן זה יכול הפסיכואנליטיקאי להציץ לעולמו הבלתי מודע של המטופל ולפרשו. פרויד חקר את התהליכים המתרחשים בחדר בטיפול והתהליכים הנפשיים המתלווים לכך, וגילה שתהליך כזה מועיל מאוד לגילוי מקורותיהם של הסימפטומים והבעיות הנפשיות של מטופליו. דרך נוספת לחדירה אל הלא מודע הייתה באמצעות פרשנות של חלומות, שכן לשיטתו של פרויד חלומות משקפים את הלא מודע של האדם. באופן זה ניסה פרויד להעלות את הלא מודע של האדם אל המודעות, כדי לאפשר לו הבנה עצמית, תובנה, ובעקבות זאת - יכולת תמרון ושינוי.
יש הטוענים שבשנים האחרונות ירדה קרנה של הפסיכואנליזה לטובת שיטות טיפול אחרות, ובהן בעיקר השיטות הדומות לפסיכואנליזה ומכונות שיטות פסיכודינמיות, שיטות הומניסטיות ואקזיסטנציאליסטיות, ושיטות ביהיביוריסטיות-קוגניטיביות. אחד הגורמים לכך הוא התובענות הרבה של הפסיכואנליזה, הדורשת משאבים טיפוליים רבים, זמן רב, ועלות גבוהה מאוד לצורך הצלחתה (קיימים טיפולים מוזלים יותר המתבצעים על ידי מתמחים הנמצאים בתהליך ההכשרה לטיפול פסיכואנליטי). כבכל טיפול פסיכולוגי, בתחילת התהליך הטיפולי בפסיכואנליזה נערכת פגישה או מספר פגישות בהן המטפל עורך אנמנזה ומברר את הקושי שמביא המטופל, ובהתאם לכך נערכת התייעצות משותפת ומומלצת שיטת הטיפול המתאימה עבורו.
אפקטיביות הטיפול הפסיכואנליטי
מחקרים המשווים את האפקטיביות של טיפולים פסיכודינמיים לעומת טיפולים אחרים, מוצאים בדרך-כלל שהאפקטיביות של הטיפול הפסיכודינמי נמוכה. מחקר מטא-אנליזה משנת 2014 בחן 101 מחקרים שכללו מעל 14,000 מטופלים הסובלים מחרדה חברתית. במחקר השוו בין טיפול פסיכולוגי לבין הימצאות ברשימת המתנה. אפקטים גדולים נמצאו לטיפולים תרופתיים, לטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים ולקבוצות לעזרה עצמית. לטיפול פסיכודינמי נמצאה אפקטיביות נמוכה יותר. נערך גם מחקר מטא-אנליזה על 52 מחקרים שהשוו שיטות פסיכותרפיה שונות לילדים ומתבגרים הסובלים מדיכאון. במטא-אנליזה נמצא שטיפול בינאישי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי היו אפקטיביים יותר משאר הטיפולים. טיפול במשחק וטיפול פסיכודינמי היו אפקטיביים פחות משאר הטיפולים. יתרה מכך, הם לא היו יותר אפקטיביים מאשר הימצאות ברשימת המתנה.
תקפות הפסיכואנליזה כתחום מדע
הקושי בחקר התחום
הבדל חשוב בין חקר תחום תורת האישיות (תחום העניין של הפסיכואנליזה) לבין תחומי עניין אחרים בפסיכולוגיה (כגון תפיסה חושית, זיכרון, למידה ופסיכולוגיה חברתית) הוא הקושי הרב הן בעריכת ניסויים והן בעריכת מחקרי תצפית מדעית בתחום זה. הקושי המחקרי נובע מהעובדה שתורת האישיות מתרכזת, בין השאר, בדחפים וברגשות לא מודעים, ובכאלה שלאדם לא קל או לא נוח לדווח עליהם. תחומים אחרים של הפסיכולוגיה נחקרים בעזרת תצפית ומדידה של התנהגות ושל סימנים פיזיולוגיים (כמו דופק והזעה) או בעזרת דיווח על תכנים שאינם מביכים את המדווח (למשל דיווח על מה שהנבדק הבחין בו או על שלבי הפתרון שלו לבעיה בחשבון). לעומתם, קשה לחקור את הלא מודע ואת המחשבות שלא נעים לדווח עליהן. לפיכך, התחום נחקר בעיקר בעזרת דיווחים על טיפול פסיכולוגי במטופל בודד והעלאת השערות בעקבות תיאור הטיפול (תיאור מקרה).
בניגוד לממשיכי דרכו, יונג ואדלר, פרויד ראה בפסיכואנליזה מדע. אך שיטות המחקר שלו סבלו מבעיות קשות מכיוון שהן מבוססות על הכשל הלוגי של פוסט הוק. למשל, לייחס סיבתיות לאירועים מוקדמים, שלא לצורך. לכן, התיאוריה לא נתפסת כתיאוריה שיכולה לספק ראיות מדעיות.
שוללי התקפות המדעית
שתי הטענות המרכזיות נגד קבלת הפסיכואנליזה כתחום מחקר מדעי הן הטענה שהפסיכואנליזה מתיימרת לחקור ישויות שקשה מאוד לקבל אינדיקציות לנעשה אתן (כגון הלא-מודע), ושהפסיכואנליזה מסיקה מסקנות מרחיקות לכת מתצפיות חלקיות. הטענות האלה מובעות לרוב גם כנגד תורות אישיות אחרות.
בין המדענים מתחומי פסיכולוגיה אחרים ותחומי מדע אחרים, קמו מתנגדים רבים לתאוריות בתחום תורת האישיות ולפסיכואנליזה בפרט. הם טענו כי תאוריות אלה אינן קבילות מבחינה מדעית. שני המתנגדים הבולטים של תאוריות אלה הם קרל פופר, מהבולטים בחוקרי הפילוסופיה של המדע, שטען כי מדובר בתאוריות פסבדו-מדעיות; והפסיכולוג ההתנהגותי פרדריק סקינר, שכינה את התחום מיסטיקה. פופר וסקינר טענו כי הפסיכואנליזה עוסקת בהשערות שלעולם אינן ניתנות לבדיקה, ולפיכך הפסיכואנליזה אינה מדע. בהמשך לדעתו הצטרף גם אדולף גרונבאום. עמדה זו מקבלת תמיכה גם כיום.
קיימות מספר בעיות בתיאוריה הפסיכואנליטית המחזקות את מעמדה כפסאודו מדע. ראשית, הטיעונים הפסיכואנליטיים בנויים בדרך-כלל בפורמט הבא: תופעה התנהגותית Y היא ביטוי של מושג פסיכואנליטי X. לדוגמה, ההתנהגות הכפייתית שלך היא למעשה ביטוי של פנטזיה מהילדות, חוסר היציבות הרגשית שלך הוא ביטוי של חרדת סירוס, או הזר בחלומך מייצג את אביך. הגדרת המושגים הפסיכואנליטיים הללו היא גמישה ומשתנה. דבר זה מגדיל באופן מלאכותי את מספר הדרכים בהם ניתן להוכיח שקיימת התאמה בין המושג לבין תופעות התנהגותיות. אסטרסון, לדוגמה טוען שהמושגים המרכזיים בתאוריית האגו של פרויד:
בעיה שנייה קשורה לאופיו של הלא מודע. על פי פרויד, הלא-מודע בנוי כך שהוא ינסה למנוע מאיתנו לדעת מה יש בתוכו. לכן, כאשר פרויד לא מצליח למצוא סימנים פסיכונאליטיים שיסבירו את התנהגות המטופלת, הוא לא נרתע ומתייחס לכך כאל התנגדות לא מודעת. כך, ככל שהמטופלת תעלה יותר מידע שאינו ניתן לפירוש פסיכונאליטי, התיאוריה תתחזק. דפוס החשיבה הזה דומה מאוד לחשיבה העומדת בבסיס תיאוריות קונספירציה. לדוגמה, פרויד האמין שלמטופלים ולמבקרים שלו ישנו רצון לא מודע לפסול את התיאוריה הפסיכואנליטית, כדי שהלא מודע שלהם לא ייחשף.
גם בין המדענים שקיבלו את הצורך בהישענות על תיאורי מקרה בתחומי מדע צעירים כגון זה, היו שטענו שההישענות של הפסיכואנליטיקאים על תיאורי מקרה נעשתה שלא כראוי, משום שכל אחד מהם נטה לטפל בפלח אוכלוסייה ייחודי, ולהכליל ממנו על האנושות כולה (כך למשל מטופליו של פרויד היו בעיקר נשים מהמעמד הגבוה בווינה של תחילת המאה העשרים, ונטען כי הוא הסיק מניתוחי המקרה הייחודיים שלהן לקביעת תאוריות פסיכולוגיות על כלל האנושות). מעבר לזאת, פסיכואנליטיקאים רבים גם הסיקו מסקנות מפסיכואנליזה שעשו לעצמם או מניתוח שעשו לדיווח של מטופליהם על זיכרונות של אירועים בני עשרות שנים וזיכרונות מחלומות - דיווחים שאינם נתפסים כאמינים.
מחייבי התקפות המדעית
פרויד הגדיר את הפסיכואנליזה כמדע לכל דבר. הוא ראה בה את המשך המחקר הרפואי שבו הוא עסק לפני שהפך לפסיכולוג. פרויד גם ניתק את הקשר שלו עם אחד מתלמידיו, רייך, משום שזה פיתח את תורת הפסיכואנליזה לכיוון שפרויד ראה בו מיסטיקה. תלמיד אחר של פרויד, קרל יונג, החל לשלב רעיונות דתיים בתורתו וחדל להגדיר עצמו כפסיכואנליטיקאי.
תומכים נוספים בתקפות המדעית של הפסיכואנליזה טוענים כי העובדה שמרבית דברי פרויד ותלמידיו אינם ניתנים לבדיקה בניסוי, אין בה כדי לנתק את הפסיכואנליזה מגוף הידע המדעי הכולל. הם מצביעים על העובדה שתורת הפסיכואנליזה הייתה מקור השראה ברור למודלים פסיכולוגיים רבים שאינם בתחום תורת האישיות, ואותם מודלים כן ניתנים לבדיקה בניסוי. דוגמה למודל כזה הוא תורתו של ז'אן פיאז'ה בתחום התפתחות החשיבה בתקופת הילדות. תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה משתמשת ברעיונות שחלקם נלקחו מתורת פרויד, ובניסוחים דומים לאלה של פרויד, והיא מאוד פשוטה וקלה לבדיקה בניסוי.
עוד טיעון בעד תקפות הפסיכואנליזה כמדע, הוא שמי שטוען שהנחות הפסיכואנליזה אינן ניתנות לבדיקה, עושה זאת על סמך מחקרים לא מוצלחים, ששאלו שאלות שאינן פשוטות מספיק. על פי טיעון זה, בכל תחום מדעי צעיר חייבים להצטמצם לבדיקת שאלות פשוטות מאוד וככל שהתחום המדעי מתפתח, ניתן לענות בעזרתו על שאלות מורכבות יותר. פופר, הבולט שבמבקרי התקפות המדעית, אמר שאם ישאל את פרויד מדוע מבוגר מסוים הטביע ילד, או מדוע מבוגר מסוים הציל ילד מטביעה, פרויד ייתן בשני המקרים אותה התשובה בדיוק, וינמק דבר והיפוכו באותו הנימוק: "יצרים תת-מודעים למין ואלימות ומנגנוני ההגנה מהם". אולם, לפי תומכי התקפות המדעית של הפסיכואנליזה, פופר יכול היה למצוא שאלה פשוטה יותר מתחום הפסיכואנליזה שכן הייתה ניתנת לבדיקה בזמנו.
ישנם טיעונים פסיכואנליטיים שכן ניתנים לבדיקה. למשל, ניתן לבחון את האפקטיביות של טיפולים פסיכואנליטיים ולהשוות אותם עם טיפולים פסיכולוגיים אחרים, טיפולים תרופתיים, טיפולי דמה (פלצבו) וקבוצות ביקורת של אנשים שלא מקבלים כל עזרה חיצונית.
ראו גם
פסיכותרפיה
פסיכודינמיקה
זיגמונד פרויד
נוירופסיכואנליזה
החברה הפסיכואנליטית בישראל
לקריאה נוספת
זיגמונד פרויד, מבוא לפסיכואנליזה, תרגם מגרמנית חיים איזק, הוצאת דביר, 1966.
זיגמונד פרויד, הטיפול הפסיכואנליטי, תרגם מגרמנית ערן רולניק, עם עובד, 2002.
היינץ קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה?, תרגם מאנגלית אלדד אידן, עם עובד, 2005.
אליענה אמדו לוי-ולנסי, הדרכים והמכשלות בפסיכואנליזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979.
סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, פרויד ומעבר לו, תולעת ספרים, 2006.
רוני סולן, חידת הילדות, מודן הוצאה לאור, 2007.
ערן רולניק, עושי הנפשות: עם פרויד לארץ ישראל 1918-1948, תל אביב: עם עובד, תשס"ז 2007. (קישור לפרק המבוא לספר)
דורית שיקיירסקי, הועדה הסודית של פרויד, רסלינג, 2009.
אריק לוראן, פסיכואנליזה ובריאות הנפש, רסלינג, 2011.
ז'אן לפלאנש וז'אן-ברטראן פונטאליס, אוצר המילים של הפסיכואנליזה, תולעת ספרים, 2011.
מלאני קליין, כתבים נבחרים - גידול הילד פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, הוצאת ספרות עכשו, 2002.
פנחס נוי, הפסיכואנליזה אחרי פרויד, מודן, 2006.
פנחס נוי, פרויד והפסיכואנליזה, מודן, 2008.
ענת צור מהלאל, אנליזה מן העבר האחר, מטופלי פרויד כותבים, רסלינג, 2021.
דנה אמיר (עורכת), מארג, כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, הוצאת מאגנס.
מיה מוכמל, "הזרוּת שבפנים – הביתי, האל־ביתי והולדת הפסיכואנליזה", וינה 1900 - פריחה על סיפה של תהום, שרון גורדון ורינה פלד (עורכות), כרמל, 2019.
מרית גורן, פסיכואנליזה של הרוע, רסלינג, 2023.
.
קישורים חיצוניים
אתר החברה הפסיכואנליטית הישראלית
האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה
ציטוטים מספרה של אנה פרויד: הטיפול הפסיכואנליטי בילדים
מבוא לפסיכואנליזה באתר טקסטולוגיה
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסיכולוגיה של האישיות
| 2024-09-21T11:17:40
|
25 בנובמבר
|
25 בנובמבר הוא היום ה-329 בשנה, (330 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 36 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1177 – ממלכת ירושלים מביסה את צלאח א-דין בקרב גזר
1487 – אליזבת מיורק מוכתרת מלכת אנגליה
1491 – תחילת מצור על גרנדה – עיר גדולה אחרונה בשליטת מוסלמים בספרד
1667 – רעידת אדמה בשמסקי (Şamaxı) שבקווקז הורגת כ-80,000 נפש והורסת את העיר
1703 – הסערה הגדולה של 1703 בבריטניה היא הסערה החזקה ביותר שנרשמה באזור; נהרגים כ-9,000 איש
1833 – רעידת אדמה חזקה בסומטרה; חוזקה הוערך בכ-8.8-9.2 בסולם ריכטר
1839 – ציקלון אדיר מכה בחופי הודו; נהרגים כ-300,000 בני אדם, ונסחפים לים או נהרסים למעלה מ-20,000 כלי שיט.; עיר הנמל קורינגה נהרסת לחלוטין ונעלמת
1936 – גרמניה ויפן חותמות על ברית נגד הקומינטרן
1940 – אוניית הגירוש "פאטריה" מוטבעת בנמל חיפה על ידי ההגנה הטביעה המהירה גרמה להרוגים רבים
1945 – המצור על גבעת חיים
1947 – ניו זילנד מקבלת מעמד של דומיניון
1950 – מדינת ישראל מכריזה על הקמת ארגון הבונדס
1950 – סין מתחילה ליטול חלק פעיל במלחמת קוריאה, ושולחת כוחות שנלחמים לצד הצפון
1953 – הונגריה של "נבחרת הזהב" הביסה את אנגליה 6-3 באצטדיון ומבלי הישן, משחק שזכה לכינוי "משחק המאה"
1956 – נוסדה העיר אשדוד, הגיעו למקום המתיישבים הראשונים – 22 משפחות עולים ממרוקו
1958 – הקולוניה של סודאן הצרפתית זוכה באוטונומיה
1963 – ג'ון פ. קנדי נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
1973 – הפיכה צבאית ביוון
1975 – סורינאם זוכה בעצמאות מהולנד
1975 – 20 חיילי צה"ל נהרגים כשמטוס C-130 הרקולס פוגע בצלע הר ג'בל הילאל שבחצי האי סיני
1982 – שריפת ענק במיניאפוליס
1985 – כוחות קומנדו מצרים משתלטים על מטוס נוסעים שנחטף יומיים קודם לכן על ידי אנשי ארגונו של אבו נידאל. 58 מתוך 95 נוסעי המטוס ואנשי צוותו נהרגו כתוצאה מהחטיפה
1987 – ליל הגילשונים
1987 – הטייפון נינה מכה בפיליפינים
1990 – הפיגוע בעין נטפים
1992 – הפרלמנט בצ'כוסלובקיה מאשר את פיצולה של המדינה לצ'כיה ולסלובקיה, החל ב-1 בינואר 1993
1996 – סערת שלגים מכה במרכז ארצות הברית. רוח חזקה מאוד נשבה בפלורידה והרסה מספר בתים ועקרה אלפי עצים
1999 – האו"ם מכריז על קיום יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים לזכר האחיות מיראבל, אשר נרצחו ברפובליקה הדומיניקנית בשל התנגדותן לרודן רפאל טרוחיו
2000 – רעידת אדמה בעוצמה 7 בסולם ריכטר בבאקו
2005 – מעבר רפיח עובר לאחריות הרשות הפלסטינית בעקבות תוכנית ההתנתקות
2007 – מתקיימות הבחירות הראשונות לפרלמנט האירופאי
נולדו
ממוזער|218x218 פיקסלים|ג'ו דימאג'יו
1562 – לופה דה וגה, מחזאי ומשורר ספרדי (נפטר ב-1635)
1609 – הנרייט מארי, נסיכת צרפת, רעייתו של צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה (נפטרה ב-1669)
1638 – קתרינה, נסיכת פורטוגל, רעייתו של צ'ארלס השני, מלך אנגליה (נפטרה ב-1705)
1709 – פרנץ בנדה, כנר ומלחין בוהמי (נפטר ב-1786)
1841 – ארנסט שרדר, מתמטיקאי גרמני הידוע בעיקר עקב עבודתו בלוגיקה אלגברית. הוא דמות ראשית בהיסטוריה של הלוגיקה המתמטית (ביטוי שאולי הוא המציא (נפטר ב-1902)
1900 – רודולף פרנץ הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ (הוצא להורג ב-1946)
1900 – סוניה נוסקויאק, צלמת אמריקאית (נפטרה ב-1975)
1901 – ארתור ליבהנשל, מפקד מחנה הריכוז אושוויץ (נפטר ב-1948)
1912 – יעקב רותם, רופא ילדים ישראלי (נפטר ב-2004)
1914 – ג'ו דימאג'יו, שחקן בייסבול אמריקאי (נפטר ב-1999)
1914 – נחום שריג, ממפקדי הפלמ"ח הבולטים ומזכיר תנועת הקיבוץ המאוחד (נפטר ב-1999)
1915 – אוגוסטו פינושה, שליט צ'ילה (נפטר ב-2006)
1917 – מרים נבו, שחקנית תיאטרון, במאית ומורה למשחק ישראלית (נפטרה ב-2020)
1923 – מאונו קויביסטו, פוליטיקאי פיני שכיהן כראש ממשלת פינלנד ולאחר מכן כנשיאה (נפטר ב-2017)
1923 – ישראל שפלר, פילוסוף של המדע ושל החינוך (נפטר ב-2014)
1923 – יוסף אלמוג, מפקד אוניית מעפילים וקצין בחיל הים הישראלי בדרגת סא"ל (נפטר ב-2019)
1931 – נאט אדרלי, נגן ומלחין ג'אז אמריקאי (נפטר ב-2000)
1932 – ביאנקה אשל גרשוני, אמנית וצורפת ישראלית (נפטרה ב-2020)
1937 – טוביה אושרי, עבריין ומראשי הפשע המאורגן בישראל (נפטר ב-2019)
1939 – מרטין פלדסטיין, כלכלן יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2019)
1940 – ג'ו גיבס, מאמן פוטבול אמריקני ובעלים של קבוצת נאסקאר
1945 – אחמד סעד, חבר הכנסת מטעם סיעת חד"ש ומראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (נפטר ב-2010)
1952 – מרדכי קידר, מזרחן ומרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן
1957 – אביעד קליינברג, ראש בית הספר להיסטוריה ע"ש צבי יעבץ ומנהל ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב ע"ש חיים רובין
1958 – נעמי אורסקס, מדענית והיסטוריונית של המדע אמריקאית ממוצא יהודי
1960 – ג'ון קנדי ג'וניור, עיתונאי ומוציא לאור אמריקני; בנם של הנשיא ג'ון קנדי ואשתו ז'קלין קנדי (נפטר ב-1999)
1962 – פנינה טורנה, מעצבת אופנה של שמלות כלה ושמלות ערב
1963 – דנוטה לאטו, דוגמנית, שחקנית וזמרת פולנייה
1963 – קווין צ'מברלין, שחקן אמריקאי
1966 – אורנה בנאי, שחקנית וקומיקאית ישראלית
1966 – רענן שקד, עורך, עיתונאי, תסריטאי וסופר ישראלי
1968 – אילה אשרוב, כותבת שירים, מלחינה וזמרת
1971 – כריסטינה אפלגייט, שחקנית אמריקאית
1974 – דורין אטיאס, מבקרת אופנה, סטייליסטית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1974 – אריק משעלי, שחקן, במאי, יוצר וזמר ישראלי
1977 – בהאא אבו אל-עטא, טרוריסט פלסטיני (נפטר ב-2019)
1981 – ג'נה בוש, אשת תקשורת אמריקאית
1981 – צ'אבי אלונסו, כדורגלן ספרדי
1984 – גספר אוליאל, שחקן ודוגמן צרפתי (נפטר ב-2022)
נפטרו
ממוזער|232x232 פיקסלים|ניק דרייק
ממוזער|251x251 פיקסלים|פידל קסטרו
1120 – ויליאם אדלין, בנו היחיד של הנרי הראשון, מלך אנגליה (נולד ב-1103)
1185 – האפיפיור לוקיוס השלישי (נולד ב-1097)
1560 – אנדראה דוריה, אדמירל איטלקי, משליטי ג'נובה (נולד ב-1466)
1864 – דייוויד רוברטס, צייר סקוטי (נולד ב-1796)
1865 – היינריך בארת, חוקר גרמני של אפריקה וחוקר וארצות המזרח התיכון (נולד ב-1821)
1938 – ישע סמפטר, משוררת, פעילה חברתית ומחנכת ארץ-ישראלית, ילידת ארצות הברית (נולדה ב-1883)
1881 – תאובלד בהם, ממציא ומוזיקאי בווארי, ששכלל את החליל ועיצבו ככלי אשר נפוץ כיום. בנוסף לכך, היה חלילן וירטואוז ונגן החצר הבווארית, ומלחין לחליל (נולד ב-1794)
1946 – הנרי מורגנטאו (האב), דיפלומט אמריקאי (נולד ב-1856)
1950 – יוהנס וילהלם ינסן, סופר ומשורר דני, חתן פרס נובל לספרות (נולד ב-1873)
1968 – אפטון סינקלר, סופר אמריקאי (נולד ב-1878)
1974 – ניק דרייק, מוזיקאי בריטי (נולד ב-1948)
1974 – או תאנט, מזכ"ל האו"ם (נולד ב-1909)
1985 – אלזה מורנטה, סופרת איטלקייה (נולד ב-1912)
2000 – מריו ג'אקומלי, צלם איטלקי (נולד ב-1925)
2003 – שולמית הראבן, סופרת ישראלית (נולדה ב-1930)
2004 – רחל אטאס, שחקנית קולנוע ותיאטרון, זמרת ומדבבת ישראלית (נולדה ב-1934)
2016 – פידל קסטרו, מהפכן, שליט קובה במשך 49 שנים (נולד ב-1926)
2018 – רנדולף ל. ברהם, היסטוריון ופוליטולוג אמריקאי יהודי (נולד ב-1922)
2020 – ג'יימס וולפנזון, עורך דין, בנקאי השקעות וכלכלן יהודי-אוסטרלי (נולד ב-1933)
2020 – דייגו מראדונה, כדורגלן ארגנטינאי (נולד ב-1960)
2022 – איירין קארה, זמרת ושחקנית אמריקאית (נולדה ב-1959)
חגים ואירועים החלים ביום זה
בוסניה והרצגובינה – היום הלאומי
סורינאם – יום העצמאות
יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים
24 בנובמבר – 26 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כה
קטגוריה:נובמבר
| 2024-04-24T17:00:57
|
26 בנובמבר
|
26 בנובמבר הוא היום ה-330 בשנה, (331 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 35 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1346 – קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מוכתר בבון
1476 – ולאד המשפד (הידוע בכינוי דרקולה) מביס בקרב את באסרב לאיוטה והופך לשליט ולאכיה בפעם השלישית
1778 – ג'יימס קוק מגיע לאי מאווי שבהוואי
1789 – הקונגרס האמריקני מאשר את הצעתו של ג'ורג' וושינגטון להפוך את חג ההודיה לחג לאומי
1918 – מועצת פודגוריצה מצביעה בעד איחוד לתוך ממלכת סרביה
1922 – ארכאולוגים נכנסים לראשונה לקברו של תות ענח' אמון
1939 – הצבא האדום מביים תקרית ירי ליד הגבול הפיני כדי לתרץ את פתיחתה של מלחמת החורף
1942 – משלוח ראשון של יהודים מנורווגיה מגיע לאושוויץ
1942 – כינוס ראשון של פרטיזנים יוגוסלבים נערך בביחאץ'
1942 – סרט הקולנוע קזבלנקה מוקרן לראשונה
1944 – גרמניה מתחילה להפציץ את אנטוורפן, בלגיה בטילי V-1 ו-V-2
1964 – הכרזה על שמורת החולה – שמורת הטבע הראשונה בישראל
1965 – צרפת משגרת את הלוויין הראשון שלה
1965 – האמן יוזף בויס מציג בתערוכתו הראשונה את המיצג "איך להסביר תמונה לארנב מת"
1970 – הגשם הכבד ביותר שנמדד אי פעם, 38.1 מילימטר בדקה, ירד בבאס-טר, גוואדלופ
1983 – 6,800 מטילי זהב בשווי של כמעט 26 מיליון לירה שטרלינג נשדדים ממחסן ברינקס שבנמל התעופה לונדון הית'רו
1998 – מלכת היופי של ישראל לינור אברג'יל זכתה במקום הראשון בתחרות מיס תבל
2003 – טיסתו האחרונה של מטוס הקונקורד
2007 – בכנסת עובר חוק ההופך את "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" לספרייה לאומית
2008 – תחילתה של מתקפת הטרור במומבאי
2018 – הנחתת InSight נוחתת על מאדים
2019 – רעידת אדמה באלבניה
נולדו
1188 – יורי השני, נסיך ולדימיר (נהרג ב-1238)
1792 – שרה גרימקה, מתנגדת עבדות, סופרג'יסטית וסופרת אמריקאית (נפטרה ב-1873)
1832 – מרי אדוארדס ווקר, פעילה פמיניסטית אשר פעלה לביטול העבדות ובעד זכויות נשים (נפטרה ב-1919)
1847 – דאגמאר, נסיכת דנמרק (מריה פיודורובנה), רעייתו של אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה (נפטרה ב-1928)
1857 – פרדינן דה-סוסיר, בלשן שווייצרי (נפטר ב-1913)
1885 – היינריך ברינינג, קנצלר רפובליקת ויימאר ה-13 (נפטר ב-1970)
1894 – נורברט וינר, מתמטיקאי ואבי הקיברנטיקה (נפטר ב-1964)
1898 – הקטור סקארונה, כדורגלן אורוגוואי (נפטר ב-1967)
1899 – מוריס רוז, גנרל יהודי בצבא ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה (נהרג ב-1945)
1903 – עליזה זומר, פסנתרנית, במותה הייתה ניצולת השואה המבוגרת ביותר (נפטרה ב-2014)
1909 – אז'ן יונסקו, מחזאי צרפתי ממוצא רומני (נפטר ב-1994)
1919 – פרדריק פול, סופר מדע בדיוני (נפטר ב-2013)
1920 – שלמה אראל, אלוף בצה"ל, מפקד חיל הים הישראלי ומבקר מערכת הביטחון (נפטר ב-2018)
1921 – מיכאל בן-נפתלי, ספורטאי ספורט נכים ישראלי (נפטר ב-2008)
1921 – פרנסואז ז'ילו, ציירת וסופרת צרפתייה (נפטרה ב-2023)
1925 – מרגלית זוננפלד, מאמנת שחייה, מחלוצות ספורט נכים בישראל (נפטרה ב-2017)
1931 – אדולפו פרס אסקיבל, פעיל חברתי ואמן ארגנטינאי, חתן פרס נובל לשלום
1932 – יעקב אגסי, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה (נפטר ב-2022)
1938 – סמואל בודמן, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2018)
1939 – תובל פטר, אקורדיוניסט ומוזיקאי ישראלי (נפטר ב-2015)
1939 – טינה טרנר, זמרת ושחקנית אפרו-אמריקאית (נפטרה ב-2023)
1941 – גבי אלדור, במאית, כוריאוגרפית, רקדנית, מבקרת מחול, שחקנית, מתרגמת ומרצה לתנועה ותולדות המחול
1942 – סבינה מסג, משוררת עברית, מתרגמת וסופרת לילדים
1943 – נואף מסאלחה, איש ציבור שכיהן כחבר הכנסת, סגן שר, מנהל המחלקה הערבית בהסתדרות וחבר מרכז מפלגת העבודה (נפטר ב-2021)
1944 – קן ברג'ס, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי ישראלי חרדי (נפטר ב-2021)
1948 – אלי ישראלי, שדרן רדיו וטלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2020)
1948 – אליזבת בלקברן, ביולוגית אמריקאית ילידת אוסטרליה, כלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 2009
1948 – יואל ריפל, עורך דין, הומוריסטן, סטנדאפיסט ופזמונאי ישראלי
1949 – איוואן פצאיקין, חותר רומני (נפטר ב-2021)
1949 – רוני מילוא, פוליטיקאי ישראלי וראש עיריית תל אביב
1949 – שלמה ארצי, זמר ישראלי
1951 – צ'יצ'ולינה, שחקנית פורנו ופוליטיקאית איטלקייה ממוצא הונגרי
1960 – אורלי קסטל-בלום, סופרת ישראלית
1964 – ליה ויליאמס, שחקנית אנגלייה
1965 – דז ווקר, כדורגלן אנגלי
1975 – נתי אורנן, מוזיקאי, שחקן, משורר, מאמן אמנים ויוצר וידאו
1977 – חן קלימן, תסריטאית ויוצרת ישראלית
1978 – מיכל שטמלר, שחקנית ישראלית
1984 – אנטוניו פוארטה, כדורגלן בסביליה ובנבחרת ספרד (נפטר ב-2007)
1986 – באוקה מולמה, רוכב אופני כביש הולנדי
1990 – ריטה אורה, זמרת, שחקנית ויוצרת בריטית
1994 – אנאל חסדן, שחיינית ישראלית
1996 – און רפאלי, שחקן ודוגמן ישראלי
1999 – אוליביה אובריאן, זמרת-יוצרת אמריקאית
נפטרו
ממוזער|185x185 פיקסלים|איזבלה מלכת קסטיליה
ממוזער|228x228 פיקסלים|אריק איינשטיין
ממוזער|182x182 פיקסלים|סטיבן הילנבורג
399 – ה סיריקיוס, הגמון רומא (נולד ב-334)
1252 – בלנקה, נסיכת קסטיליה, אשתו של לואי השמיני ואמו של לואי התשיעי (נולדה ב-1188)
1504 – איזבלה הראשונה מלכת קסטיליה (נולדה ב-1451)
1842 – רוברט סמית', מדינאי אמריקני (נולד ב-1757)
1852 – יוסף פרידלנדר, רבה של דוכסות וסטפאליה ותומך ב (נולד ב-1753)
1855 – אדם מיצקביץ', משורר פולני (נולד ב-1798)
1857 – יוזף פון אייכנדורף, משורר וסופר גרמני, מהבולטים שביוצרי הרומנטיקה בספרות הגרמנית (נולד ב-1788)
1873 – קרל פרידריך נאומן, גאולוג ומינרלוג גרמני (נולד ב-1797)
1883 – סוג'ורנר טרות', פעילה מתנגדת עבדות וזכויות האזרח אפרו-אמריקאית (נולדה ב-1797)
1937 – פלג'ידין גנדן, ראש ממשלת מונגוליה (נולד ב-1892)
1963 – אמליטה גאלי-קורצ'י, זמרת אופרה איטלקייה (נולדה ב-1882)
1966 – זיגפריד קרקאואר, סופר, עיתונאי וסוציולוג ממוצא גרמני (נולד ב-1889)
1976 – ליס מלר, משוררת גרמנייה-ישראלית, ספרנית ומתרגמת (נולדה ב-1906)
2001 – טדי פרויס, סופר, מתרגם ועיתונאי ישראלי (נולד ב-1931)
2006 – משה לרר, עיתונאי ספורט ישראלי (נולד ב-1933)
2013 – ברכה קאפח, אשת חסד, יזמית, פעילה חברתית ואשת הרב יוסף קאפח (נולדה ב-1922)
2013 – אריק איינשטיין, זמר, פזמונאי, תסריטאי ושחקן ישראלי (נולד ב-1939)
2013 – נעמי אביב, אוצרת עצמאית בולטת ומשפיעה בשדה האמנות הישראלית (נולדה ב-1955)
2014 – סבאח, זמרת ושחקנית לבנונית (נולדה ב-1927)
2016 – מרים אשכול, אשת ציבור ופעילה חברתית, אשת ראש ממשלת ישראל השלישי, לוי אשכול (נולדה ב-1929)
2017 – אליעזר שפיגל, כדורגלן ומאמן ישראלי (נולד ב-1922)
2018 – ברנרדו ברטולוצ'י, במאי קולנוע איטלקי (נולד ב-1940)
2018 – סטיבן הילנבורג, ביולוג ואנימטור אמריקאי (נולד ב-1961)
2019 – דן ריזינגר, צייר ומעצב גרפי ישראלי יליד יוגוסלביה, חתן פרס ישראל לעיצוב (נולד ב-1934)
2019 – קובי קון, כדורגלן ששיחק בעמדת הקשר ומאמן שווייצרי (נולד ב-1943)
2020 – שמואל ללקין, מבכירי עסקני הספורט בישראל, מנכ"ל ההתאחדות לספורט בישראל בשנים 1995-1962 (נולד ב-1926)
2021 – סטיבן סונדהיים, מלחין ופזמונאי יהודי אמריקאי (נולד ב-1930)
2022 – ארנון טיברג, דירקטור ישראלי ופעיל בתעשייה הישראלית, מנכ"ל התאחדות התעשיינים בישראל ונשיא ומנכ"ל דלתא גליל תעשיות (נולד ב-1944)
2022 – פרננדו גומש, כדורגלן פורטוגזי (נולד ב-1956)
2022 – אולדזימיר מאקיי, פוליטיקאי בלארוסי (נולד ב-1958)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מונגוליה – יום העצמאות
יום הברית – אחד מאחד עשר החגים בדת הבהאית
יום הקדוש סטיליאנוס – בנצרות האורתודוקסית
חג ההודיה בארצות הברית, אם התאריך חל ביום חמישי
25 בנובמבר – 27 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כו
קטגוריה:נובמבר
| 2024-09-18T02:58:21
|
25 באפריל
|
25 באפריל הוא היום ה-115 בשנה (116 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 250 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
שמאל|ממוזער|125px|טלסקופ החלל "האבל"
799 – התנקשות כושלת בחייו של האפיפיור לאו השלישי. האפיפיור בורח מרומא ומגיע לחצר קרל הגדול
1500 – "גילוי" ברזיל – הארמדה של פדרו קברל, שעשתה את דרכה מליסבון להודו עוגנת מול חופי ברזיל, באזור פורטו סגורו דהיום
1607 – הצי הספרדי מובס על ידי הצי ההולנדי בקרב גיברלטר
1792 – שימוש ראשון בגיליוטינה. בכיכר גרב בפריז נערף ראשו של שודד הדרכים ניקולא פלטיה
1859 – מתחילה כרייתה של תעלת סואץ
1862 – מלחמת האזרחים האמריקנית – צבא האיחוד כבש את מדינת לואיזיאנה
1898 – ארצות הברית הכריזה מלחמה על ספרד, בעקבות מהומות בעיר הוואנה שבקובה, ופיצוץ בספינת הצי האמריקני "מיין"
1915 – מלחמת העולם הראשונה – קרב גליפולי: כוחות ANZAC נוחתים בגליפולי, טורקיה
1926 – האופרה "טורנדוט" מאת פוצ'יני מועלית לראשונה
1930 – מוקם הגולאג בברית המועצות
1945 – מלחמת העולם השנייה: כוחות ברית המועצות וארצות הברית נפגשים על נהר האלבה, ובכך חוצים את גרמניה לשניים
1953 – מאמרם של פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון בו הם הציעו כי למולקולות ה-DNA יש מבנה של סליל כפול, מתפרסם ב-Nature
1974 – מהפכת הציפורנים מחזירה את הדמוקרטיה לפורטוגל
1980 – נכשל מבצע חילוץ בני הערובה בשגרירות ארצות הברית בטהראן
1982 – מסתיים פינוי חצי האי סיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים
1990 – ויולטה צ'מורו נהיית לנשיאת ניקרגואה הראשונה
1990 – טלסקופ החלל האבל מוצב במסלולו על ידי מעבורת החלל דיסקברי ששוגרה יום קודם לכן
1993 – מתקיים מצעד מחאה של הקהילה הגאה הגדול בהיסטוריה (באותה העת), שנעמד בכמליון אנשים בוושינגטון, בדרישה להכרה ואי אפליה
1999 – כ-10,000 מתרגלי פאלון גונג מפגינים מול מתחם הממשל הסיני בבייג'ינג על מעצרם של מתרגלים על ידי הממשלה
2002 – הייזם הדרום אפריקאי מרק שאטלוורת' הוא תייר החלל השני בהיסטוריה. ממריא בטיסת סויוז TM-34 מבסיס קוסמודרום בייקונור
2003 – פרויקט גנום האדם מגיע לסיומו, שנתיים וחצי לפני המועד המתוכנן
2004 – מיליון וחצי צועדות וצועדים ב"צעדה למען חיי נשים" בוושינגטון, בדרישה לזכויות נשים, וזכויות בנושאי רבייה והפלות
2006 – משגר סטארט 1 משגר את הלווין הישראלי EROS B, כחלק ממשפחת לוויני הצילום ארוס
2015 – רעידת האדמה בנפאל, במגניטודה 7.9, שגרמה לנזק רב ולמותם של אלפי בני אדם
2022 – טיסת החלל הפרטית Axiom Mission 1 נוחתת לאחר 17 יום, שעה ו-49 דקות. בצוות הטיסה, איתן סטיבה הישראלי השני בחלל והראשון שביקר בתחנת החלל הבינלאומית כחלק ממשימת רקיע
נולדו
שמאל|ממוזער|150px|אוליבר קרומוול
1214 – לואי התשיעי מלך צרפת (נפטר ב-1270)
1284 – אדוארד השני, מלך אנגליה (נרצח ב-1327)
1599 – אוליבר קרומוול, האדון המגן שעמד בראש הרפובליקה הבריטית (נפטר ב-1658)
1849 – פליקס קליין, מתמטיקאי גרמני (נפטר ב-1925)
1869 – א. ת. זונלייטנר, סופר גרמני (נפטר ב-1939)
1874 – גוליילמו מרקוני, מהנדס חשמל איטלקי, מאבות הרדיו, זוכה פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-1937)
1900 – וולפגנג פאולי, פיזיקאי אוסטרי, זוכה פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-1958)
1903 – אנדרי ניקולאיביץ' קולמוגורוב, מתמטיקאי רוסי (נפטר ב-1987)
1908 – אדוארד מורו, עיתונאי רדיו וטלוויזיה אמריקאי (נפטר ב-1965)
1917 – אלה פיצג'רלד, זמרת ג'אז אמריקאית (נפטרה ב-1996)
1920 – אבא ברדיצ'ב, מצנחני היישוב העברי במלחמת העולם השנייה (נרצח ב-1945)
1927 – אלבר אודרזו, צייר וכותב קומיקס צרפתי ממוצא איטלקי (נפטר ב-2020)
1929 – איווט ויליאמס, אתלטית רב-גונית מניו זילנד, אלופה אולימפית ושיאנית עולם בקפיצה לרוחק (נפטרה ב-2019)
1930 – פול מזורסקי, במאי, תסריטאי, מפיק קולנוע ושחקן יהודי אמריקאי (נפטר ב-2014)
1932 – ליה מנוליו, אתלטית רומנייה ואלופה אולימפית בזריקת דיסקוס (נפטרה ב-1998)
1935 – עדנה שביט, שחקנית ובמאית תיאטרון ישראלית (נפטרה ב-2015)
1936 – לאונל סאנצ'ס, כדורגלן צ'יליאני (נפטר ב-2022)
1939 – טרצ'יזיו בורניץ', כדורגלן איטלקי (נפטר ב-2021)
1939 – רוברט, ברון סקידלסקי, היסטוריון כלכלי ממוצא רוסי
1940 – אל פצ'ינו, שחקן קולנוע אמריקאי, זוכה פרס האוסקר
1941 – ברטראן טברנייה, במאי, תסריטאי, שחקן ומפיק צרפתי (נפטר ב-2021)
1944 – ויאצ'סלב טרובניקוב, מדינאי רוסי (נפטר ב-2022)
1945 – ביורן אולבאוס, מוזיקאי שוודי, חבר בלהקת הפופ לשעבר אבבא, זוכה אירוויזיון 1974 כחלק מלהקת אבבא כנציג שוודיה
1946 – ולדימיר ז'ירינובסקי, פוליטיקאי רוסי, ממוצא יהודי, מנהיגה של המפלגה הליברל דמוקרטית של רוסיה (נפטר ב-2022)
1947 – יוהאן קרויף, כדורגלן הולנדי, 3 פעמים זוכה תואר כדור הזהב (נפטר ב-2016)
1950 – ארי אלון, סופר, מחנך ומרצה לפילוסופיה יהודית
1964 – האנק עזריה, שחקן אמריקאי
1968 – מומי לוי, זמר סול, מפיק מוזיקלי, שדרן רדיו, שחקן ומדבב ישראלי
1969 – ניר שנטל, שייט ישראלי
1969 – רנה זלווגר, שחקנית ומפיקת קולנוע אמריקאית
1969 – שירי גולן, שחקנית תיאטרון ישראלית
1970 – ג'ייסון לי, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי
1975 – ירון פינקלמן, קצין בצה"ל
1975 – אודי דוידי, זמר ישראלי
1976 – טים דאנקן, כדורסלן אמריקאי
1976 – אמיר פרישר גוטמן, זמר, מוזיקאי, כוריאוגרף, שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי (נפטר ב-2017)
1979 – מנאל א-שריף, פעילה סעודית למען זכויות נשים
1980 – אורן כהן, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי
1980 – אלחנדרו ולוורדה, רוכב אופני כביש ספרדי
1986 – דניאל שרמן, שחקן קולנוע אנגלי
1986 – ניב ברקוביץ', כדורסלן ישראלי
1989 – גנדן צ'ואקי ניאמה, הפאנצן לאמה הטיבטי ה-11 והאסיר הפוליטי הצעיר בעולם
1989 – נמרוד שפירא בר אור, שחיין ישראלי
1989 – מיקי סירושטיין, כדורגלן ישראלי
1993 – רפאל וראן, כדורגלן צרפתי המשחק בעמדת הבלם בריאל מדריד
נפטרו
480 – יוליוס נפוס (תאריך משוער), קיסר רומא, נרצח בידי חייליו (נולד בסביבות 430)
1342 – בנדיקטוס השנים עשר, אפיפיור (נולד ב-1285 בערך)
1566 – לואיז לבה, משוררת צרפתית (נולד ב-1525)
1690 – דוד טנירס הבן, צייר פלמי (נולד ב-1610)
1744 – אנדרס צלזיוס, אסטרונום ופיזיקאי שוודי, מציע שיטת מעלות הטמפרטורה הקרויה על שמו (נולד ב-1701)
1820 – וולני, היסטוריון ומדינאי צרפתי (נולד ב-1757)
1949 – יוסף לוי, מהנדס, רוכש קרקעות וממייסדי המושבה ולימים העיר נהריה (נולד ב-1885)
1974 – בנימין שטמפפר, ממייסדי נתניה והמוכתר הראשון שלה (נולד ב-1905)
1975 – מייק בראנט, זמר ישראלי, התאבד (נולד ב-1947)
1976 – מרכוס ריינר, מדען ישראלי וחתן פרס ישראל (נולד ב-1886)
1988 – קליפורד סימאק, סופר מדע בדיוני אמריקאי (נולד ב-1904)
1990 – דקסטר גורדון, סקסופוניסט ג'אז אמריקאי (נולד ב-1923)
1995 – ג'ינג'ר רוג'רס, רקדנית, זמרת ושחקנית אמריקאית (נולדה ב-1911)
1998 – כריסטיאן מורטנסן, האדם הראשון (הזכר) שהגיע לגיל 116 (נולד ב-1882)
2004 – יהודה מזור, כימאי ישראלי (נולד ב-1925)
2006 – ג'יין ג'ייקובס, עיתונאית וסופרת אמריקאית-קנדית (נולדה ב-1916)
2010 – יצחק יחזקאל, שחיין ישראלי (נולד ב-1921)
2012 – פול ל. סמית', שחקן קולנוע אמריקאי ממוצא יהודי (נולד ב-1936)
2014 – ראובן כהן-רז, פסיכולוג תאורטי (נולד ב-1921)
2014 – פרנססק (טיטו) וילאנובה, שחקן ומאמן כדורגל ספרדי (נולד ב-1968)
2016 – מרטין גריי, סופר יהודי-צרפתי, יליד פולין (נולד ב-1922)
2018 – ישעיהו הדרי, ראש הישיבה הראשון של ישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים ונשיא הישיבה (נולד ב-1933)
2019 – ג'ון האבליצ'ק, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1940)
2020 – פר אולוב אנקוויסט, סופר שוודי (נולד ב-1934)
2021 – ג'ון קונרדס, שחיין אוסטרלי (נולד ב-1942)
2022 – האלה אספניולי, אשת אקדמיה וחוקרת בתחום החינוך הערבי בישראל (נולדה ב-1951)
2023 – הארי בלפונטה, שחקן ומוזיקאי אמריקאי (נולד ב-1927)
2023 – ורה קרפקינה, אתלטית סובייטית-יהודייה (נולדה ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום ANZAC, יום הזיכרון באוסטרליה וניו זילנד
יום השנה לשחרור איטליה
מהפכת הציפורנים מצוינת בפורטוגל (חג לאומי)
מסתיים מטר לירידים
יום המלריה הבינלאומי
יום ה-DNA הבינלאומי
24 באפריל – 26 באפריל
אפריל
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ד כה
קטגוריה:אפריל
| 2024-07-04T05:28:44
|
Open Shortest Path First
|
שמאל|ממוזער|250px|רשת OSPF
Open Shortest Path First (בראשי תיבות: OSPF) הוא פרוטוקול ניתוב היררכי, תלוי מצב (Link-state) להעברת נתונים בין ראוטרים שונים הנמצאים באותה מערכת אוטונומית. בבסיס הפרוטוקול עומד אלגוריתם דייקסטרה, המשמש לחישוב עץ המרחק הקצר ביותר. OSPF משתמש בעלות העברת הנתונים (מספר המציין את גודל רוחב הפס) לצורך חישוב המרחק, ותמיד יבחר את הנתיב הזול ביותר להעברת חבילה מהמקור אל היעד.
נתב המנתב חבילות בהתבסס על OSPF מנהל רישום של כל הנתבים שהוא "מכיר", והנתיבים אליהם. כאשר מגיעה אליו חבילה הוא מעביר אותה אל נתב היעד דרך הנתיב בו עלות התעבורה היא הזולה ביותר. נתבים שונים המשתמשים ב-OSPF מחליפים ביניהם רשימות על מנת להישאר מעודכנים לגבי שינויים בטופולוגיית הרשת, ולגלות נתיבים חדשים.
OSPF מוגדר כפרוטוקול המתפקד בשכבת הרשת (השכבה השלישית) של מודל ה־OSI ומודל ה־TCP/IP.
OSPF משתמש בטכניקת Link State.
יצירת שכנות בפרוטוקול זה מתבצעת על ידי הפקודה network x.x.x.x y.y.y.y area z ,כאשר ה-x מייצג את הכתובות שנפיץ,y מייצג את ה-subnet mask ו-z את מספר ה-area ,הפקודה network מוגדרת מתחת ל-process של ה-ospf,מוגדר על ידי הפקודה router ospf.
פקודה חשובה נוספת היא default information originate שמוגדרת בפרוסס של ה-ospf וקובעת שנתב שרוצה להגיע לכתובת שאינה נמצאת בטבלת הניתוב שלו יעביר את המידע לנתב שיוצר איתו שכנות ospf ונתב זה כנראה מכיר את הניתוב ליעד,כאשר נוסיף לפקודה זו את המילה always היא תעבוד גם כאשר לא קיים ניתוב דיפולטי בטבלת הניתוב.
קישורים חיצוניים
מפרט ה־OSPF
קטגוריה:פרוטוקולי ניתוב
| 2022-03-26T23:23:55
|
26 ביולי
|
26 ביולי הוא היום ה-207 בשנה (208 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 158 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1581 – הקמת הולנד
1788 – ניו יורק מאשררת את חוקת ארצות הברית והופכת למדינה ה-11 בארצות הברית
1847 – ליבריה זוכה בעצמאות
1858 – הברון ליונל דה רוטשילד הופך ליהודי הראשון שנבחר ל
1887 – זמנהוף מפרסם לראשונה את השפה הבינלאומית אספרנטו בספרו Lingvo internacia
1891 – צרפת מספחת את טהיטי
1936 – מעצמות הציר מחליטות להתערב במלחמת האזרחים בספרד
1941 – מלחמת העולם השנייה: בתגובה לכיבוש היפני של הודו-סין הצרפתית מחליט נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט להחרים את כל הנכסים היפניים בארצות הברית
1945 – מתפרסמות תוצאות הבחירות הכלליות בבריטניה. מפלגת הלייבור זוכה ב-48% מהקולות וברוב בפרלמנט של 146 מושבים (הרוב הגדול ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה); כל זאת למרות הפופולריות של מנהיג המפלגה השמרנית, וינסטון צ'רצ'יל. קלמנט אטלי נבחר לראש ממשלת בריטניה
1946 – חברת התעופה אלוהה איירליינס מתחילה את פעילותה מנמל התעופה הונולולו
1947 – המלחמה הקרה: נשיא ארצות הברית הארי טרומן חותם על "חוק הביטחון הלאומי" ויוצר בכך את ה-CIA, משרד ההגנה, המטות המשולבים והמועצה לביטחון לאומי
1948 – נשיא ארצות הברית הארי טרומן חותם על צו שמבטל את ההפרדה הגזעית בכוחות המזוינים של ארצות הברית
1953 – פידל קסטרו מוביל התקפה כושלת על מחנה הצבא במונקדה, ובכך מתחיל במהפכה בקובה. מאז נקראת תנועת המהפכה הקובנית "תנועת ה-26 ביולי"
1955 – מפא"י בראשות דוד בן-גוריון זוכה בבחירות לכנסת השלישית
1956 – מצרים מלאימה את תעלת סואץ ואוסרת על אוניות ישראליות לעבור בה
1963 – סינקום 2, הלווין הגיאוסינכרוני הראשון, משוגר מנמל החלל קייפ קנוורל על גבי משגר תור-דלתא B
1965 – רפובליקת המלדיביים מקבלת עצמאות
1971 – תוכנית אפולו: החללית אפולו 15 משוגרת לירח
1994 – פיגוע בשגרירות ישראל בלונדון – מכונית תופת מתפוצצת מול בניין שגרירות ישראל בלונדון וגורמת לפציעת עובדי השגרירות ואזרחים
2016 – הילרי קלינטון נהיית לאישה הראשונה להימנות כמועמדת לנשיאות ארצות הברית מטעם אחת המפלגות הגדולות
2016 – פיגוע בכנסייה בנורמנדי, 2 מחבלים מארגון "המדינה האסלאמית", החזיקו בני ערובה בכנסייה בנורמנדי, ערפו את ראשו של כומר הכנסייה ופצעו אנושות את אחד מבני הערובה. שוטרים שהגיעו למקום חיסלו את שני המחבלים
2024 – נפתחה אולימפיאדת פריז 2024
נולדו
ממוזער|227x227 פיקסלים|סטנלי קובריק
1030 – סטניסלב הקדוש (משצ'פנוב) (נפטר ב-1079)
1739 – ג'ורג' קלינטון, ממלא מקום הנשיא הרביעי של ארצות הברית (נפטר ב-1812)
1856 – ג'ורג' ברנרד שו, מחזאי אירי (נפטר ב-1950)
1874 – סרגיי קוסביצקי, מנצח יליד רוסיה (נפטר ב-1951)
1875 – קרל גוסטב יונג, ממניחי יסודות הפסיכולוגיה המודרנית (נפטר ב-1961)
1885 – אנדרה מורואה, שם עט של הסופר היהודי צרפתי אמיל הרצוג (נפטר ב-1967)
1887 – אמנון הורביץ, בכור בני הביל"ויים בגדרה; אגרונום, מומחה לחקלאות ועיתונאי (נפטר ב-1966)
1894 – אלדוס האקסלי, סופר בריטי (נפטר ב-1963)
1895 – גרייסי אלן, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית (נפטרה ב-1964)
1897 – פול גאליקו, סופר אמריקאי (נפטר ב-1976)
1922 – בלייק אדוארדס, במאי קולנוע (נפטר ב-2010)
1925 – מיכאל גולדמן-גלעד, ניצול שואה, מקציני המשטרה שניהלו את חקירתו של אדולף אייכמן לאחר לכידתו
1927 – יעקב שרת, עיתונאי, מתרגם, מוציא לאור ופזמונאי (נפטר ב-2022)
1928 – סטנלי קובריק, במאי קולנוע (נפטר ב-1999)
1928 – נתיבה בן-יהודה, לוחמת פלמ"ח, סופרת, שדרנית רדיו ומילונאית של לשון הסלנג העברי (נפטרה ב-2011)
1931 – טקאשי אונו, מתעמל יפני
1932 – מנחם הכהן, רב, חבר הכנסת מטעם המערך בכנסות ה-8 עד ה-11, מחבר ספרים ומאמרים
1933 – אדמונד פלפס, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית, חתן פרס נובל לכלכלה
1934 – יאניס ספנוס, מלחין יווני (נפטר ב-2019)
1939 – ג'ון הווארד, ראש ממשלת אוסטרליה ה-25
1940 – ז'אן-לוק ננסי, פילוסוף צרפתי (נפטר ב-2021)
1943 – מיק ג'אגר, סולן להקת הרולינג סטונז
1945 – הלן מירן, שחקנית קולנוע
1948 – ברוך צ'יש, שחיין ושחקן כדורמים ישראלי
1949 – רוג'ר טיילור, מתופף להקת קווין
1950 – ניקולס אוונס, עיתונאי, תסריטאי, מפיק טלוויזיה וקולנוע וסופר אנגלי (נפטר ב-2022)
1951 – לאה לופטין, זמרת ישראלית
1952 – חזי לסקלי, משורר, כוריאוגרף ומבקר אמנות ישראלי (נפטר ב-1994)
1956 – דורותי האמיל, מחליקה אומנותית אלופה אולימפיות ופרשנית טלוויזיה אמריקאית
1959 – קווין ספייסי, שחקן
1961 – איילת מרגלית, שחקנית ישראלית
1961 – דייוויד היימן, מפיק קולנוע בריטי ממוצא יהודי
1962 – סרגיי קיריינקו, פוליטיקאי רוסי שהיה ראש ממשלת רוסיה
1964 – סנדרה בולוק, שחקנית קולנוע אמריקאית
1967 – ג'ייסון סטיית'האם, שחקן קולנוע בריטי
1967 – שרון דרוקר, מאמן כדורסל ישראלי
1970 – ג'וסף בישארה, מלחין ומפיק סרטים אמריקאי
1973 – קייט בקינסייל, שחקנית קולנוע אמריקאית
1979 – רונה קינן, זמרת ויוצרת ישראלית
1984 – גאלה קוגן, שחקנית טלוויזיה ודוגמנית ישראלית
1993 – אליזבת גיליס, שחקנית, זמרת ורקדנית אמריקאית
1995 – טדי נגוסה, ראפר ישראלי
1996 – פיליפו גאנה, רוכב אופני כביש ומסלול איטלקי
1998 – נופר סלמאן, זמרת ושחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|265x265 פיקסלים|אווה פרון
811 – ניקפורוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-750)
1471 – פאולוס השני, אפיפיור (נולד ב-1417)
1533 – אטוואלפה, הסאפה אינקה האחרון (נולד ב-1502)
1834 – ג'ונתן ג'נינגס, מושל אינדיאנה הראשון (נולד ב-1784)
1863 – ג'ון קריטנדן, התובע הכללי של ארצות הברית, חבר בית הנבחרים והסנאט של ארצות הברית ומושל קנטקי (נולד ב-1787)
1863 – סם יוסטון, פוליטיקאי אמריקאי ונשיא רפובליקת טקסס (נולד ב-1793)
1902 – מרק אנטוקולסקי, פסל וצייר יהודי רוסי (נולד ב-1843)
1925 – גוטלוב פרגה, מתמטיקאי ולוגיקן גרמני (נולד ב-1848)
1926 – רוברט טוד לינקולן, מדינאי אמריקאי (נולד ב-1843)
1944 – רזא שאה פהלווי, קצין איראני בכיר ומייסד שושלת פהלווי (נולד ב-1878)
1952 – אווה פרון, אשתו של נשיא ארגנטינה (נולדה ב-1919)
1968 – אריה רגב, אלוף-משנה בצה"ל, מפקד חטיבת הבקעה (נולד ב-1933)
1971 – דיאן ארבוס, צלמת אמריקאית (נולדה ב-1923)
1977 – אוסקר מורגנשטרן, כלכלן אמריקאי ממוצא גרמני, ממייסדי תורת המשחקים (נולד ב-1902)
1980 – סיומה ברעם, צייר ישראלי (נולד ב-1919)
1984 – צבי רוזנבלט, ישראלי שהואשם ברצח ארלוזורוב וזוכה ממנו (נולד ב-1911)
2006 – רועי קליין, קצין צה"ל שזינק על רימון כדי להציל את חייליו (נולד ב-1975)
2006 – עזרא פליישר, חוקר הפיוט והתפילה, זוכה פרס ישראל (נולד ב-1928)
2007 – סנטה יוספטל, פוליטיקאית ישראלית (נולדה ב-1912)
2009 – עודד בורלא, סופר, משורר, מאייר וצייר ישראלי (נולד ב-1915)
2012 – מרים בן-פורת, שופטת בית המשפט העליון ומבקרת המדינה בשנות התשעים (נולדה ב-1918)
2013 – ג'יי ג'יי קייל, זמר-יוצר ומוזיקאי אמריקאי, זוכה פרס גראמי (נולד ב-1938)
2017 – פרי גרף, זמר אוסטרי (נולד ב-1931)
2019 – ראסי טיילור, מדבבת אמריקאית (נולדה ב-1944)
2020 – אוליביה דה הבילנד, שחקנית אמריקאית ממוצא בריטי (נולדה ב-1916)
2021 – ראובן פאונץ, פרופסור לכימיה תאורטית בטכניון (נולד ב-1920)
2021 – אלברט בנדורה, פסיכולוג קנדי (נולד ב-1925)
2021 – אלעד פלד, אלוף בצה"ל, איש חינוך ישראלי ומנכ"ל משרד החינוך והתרבות (נולד ב-1927)
2021 – אברהם וולפנזון, דוקטור למדע המדינה שהיה לוכד מרגלים ומפעיל סוכנים כפולים במסגרת שירות הביטחון הכללי (נולד ב-1934)
2021 – מייק אנזי, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הרפובליקנית (נולד ב-1944)
2021 – רוני דניאל, כתב ופרשן לענייני צבא וביטחון של חברת החדשות מאז הקמתה (נולד ב-1947)
2021 – ג'ואי ג'ורדיסון, מוזיקאי, כותב שירים, מפיק ורב-נגן אמריקאי (נולד ב-1975)
2023 – יצחק שוה, פיזיקאי ישראלי (נולד ב-1924)
2023 – שינייד או'קונור, זמרת אירית (נולדה ב-1966)
חגים ואירועים החלים ביום זה
קובה – יום השנה להתקפה על הבסיס הצבאי במוקדה (1953), יום המהפכה
ליבריה – יום העצמאות
האיים המלדיביים – יום העצמאות
הודו – ויג'יי דיווס (סוף מלחמת קרגיל)
25 ביולי – 27 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
https://www.onthisday.com/events/july/26
ז כו
קטגוריה:יולי
| 2024-07-26T21:52:28
|
פגניות
|
שמאל|ממוזער|240px|מזבח קלטי קדום באירופה, ששימש לפולחני הדת המקומית לפני עליית הנצרות
שמאל|ממוזער|240px|פסל פגני בוואראנסי, הודו
שמאל|ממוזער|240px|תור להעלאת מנחות במקדש בלליטפור, נפאל
פגניות (בעברית: עבודת אלילים) הוא מונח מערבי המתאר פולחנים ומנהגים של דתות פוליתאיסטיות לרוב, עתיקות וחדשות, מערביות ומזרחיות. הדתות הפגניות שונות זו מזו אך יש להן מאפיינים ייחודיים המבדילים אותן מהדתות האברהמיות.
מאפייני הפגניות
הפגניות היא למעשה שם כולל לכל הדתות של העולם העתיק המצויות בכל מרחב הגלובוס: אסיה, אירופה, אפריקה ואמריקה. אף שהפגניזם איננו דת אחת אלא מספר רב של דתות קדומות מאזורים שונים בעולם, הכוללים אוספי מיתוסים ומנהגים הנבדלים אחד מהשני שוני רב, עדיין ניתן לציין כמה קווים משותפים שעוברים ביניהם. המאפיינים הנפוצים של הפגניות הם:
פוליתאיזם – אמונה בריבוי של אלוהויות, כאשר כל כוח או תופעה בעולם מייצגים אל או אלה מסוימת.
פנתאיזם – אי הכרה באלוהות טרנסצנדנטלית שמעבר לטבע.
יחס של כבוד רב לטבע וראייתו כמקור הרוחניות וכהתגלמות של אלוהיות שונות. ניסיון להסברת כל הפעילות הטבעית של העולם באמצעות האנשתו. תפיסת האלים כישויות טבעיות בעלות מאפיינים אנושיים (לעיתים גם בעלי חיים או שילובם של השניים) כאשר תכונותיהם מועצמות באופן בלתי אנושי: כוח וחוזק רב, נצחיות, יופי רב.
סובלנות והכרה של מאמיני הדתות הפגניות באלוהים של מאמיני הדתות האחרות.
התרבות הפגנית ניסתה לתת הסבר למהותו של העולם ולמוצאו של האדם, ולכן לא יפליא למצוא מיתוסי בריאה למשל האנומה אליש המסופוטמי. היא ניסתה לתת הסבר למהות התהליכים האסטרונומיים והמטאורולוגיים שעוברים על פני כדור הארץ: למחזוריות היומית של השמש, החודשית של הירח, והשנתית של עונות השנה, וגם לתופעות שאינן קבועות כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, שיטפונות והצפה של נהרות ונחשולי ים פתאומיים, כפי שניתן לראות במיתוסים האוגריתיים, ובמיוחד בעלילות בעל וענת.
כל תופעת טבע סימלה אל העומד מאחוריה, שמתחזקת באופן ישר להתעצמותו ולדומיננטיות שלו. על כן יש לעבוד את האלים הטובים והנכונים, להיכנע בפניהם ולקבע אותם כפטרוני המקום, וזאת כדי לחזק את כוחם ולקבל מהם שפע וברכה. לעיתים אף יש להקריב קורבנות לאלים הרעים ולמשרתיהם הדמונים, כדי לשכך את כעסם. למשל בתרבות המסופוטמית היום ה-14 בחודש הירחי (אמצע חודש כאשר הירח במילואו), היה מוקדש לשיכוך כעסם של האלים, ועל כן בני האדם היו מתנזרים מתענוגות ושובתים מפעילויות חשובות.
הפגניות ייחסה לכוחות טבע, למושגים מופשטים ואף לאידאות תכונות אלוהיות ושעבדה אותם באמצעות תפילה, הקרבת קורבנות וטקסים נוספים, במטרה להתחבר אליהם, לרצותם ולחזק את כוחם. על פי רוב היו הקורבנות מן החי ומן הצומח. במקרים קיצוניים מאוד כמו במצב של סכנת חורבן ובפולחן של אלים מסוימים הוקרבו אף קורבנות אדם. הפולחנים הקדומים ביותר שידועים, היו ב-3000 לפני הספירה במסופוטמיה, מצרים ואוגרית. במערב אסיה ובאירופה הם נמשכו עד לחדירת הנצרות והאסלאם. בלב אסיה ובמזרחה ובחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הם נמשכים עד ימינו אלה. בנוסף, אצל חלק מהתרבויות שנכבשו על ידי האירופאים והובאה אליהם הנצרות, ניתן למצוא סינתזה שנוצרה בין אמונות נוצריות לבין פולחן אלילים מקובל. שילוב כזה רווח באזורים רבים באפריקה ובמידה פחותה גם בדרום אמריקה. בדרום מזרח אסיה וכן באפריקה מדרום לסהרה ניתן למצוא שילוב דומה בין האסלאם לבין פולחני האלילים שמקובלים שם.
המחשבה של האדם הפגני בצאתו אל החיים, הייתה שמאחורי עולם הטבע המלא בכוחות חזקים ישנן משמעויות וסיפורים שצריך לגלות. ההתרחשות האסטרונומית והמטאורולוגית אינה מקרית ושרירותית. ישנן סיבות פנימיות להתרחשות של כל מיני תופעות שיש להבינן. וכך בדרך של האנשת הכוחות ופרסוניפיקציה של האלים, יכלו הקדמונים לתת משמעות הגיונית ופשר לחיים שמחוץ לאדם ולכוחות הטבע: למחזוריות היומית של השמש, החודשית של הירח, והשנתית של עונות השנה, וגם לתופעות אחרות שמתרחשות ושאינן קבועות כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, שיטפונות והצפה של נהרות ונחשולי ים פתאומיים. כל תופעה סימלה אל העומד מאחוריה ושמתחזקת באופן ישר להתעצמות ולדומיננטיות שלו. על כן יש לעבוד את האלים הטובים והנכונים, להיכנע בפניהם ולקבע אותם כפטרוני המקום, וזאת כדי לחזק את כוחם ולקבל מהם שפע וברכה. לעיתים אף יש להקריב קורבנות לאלים הרעים ולמשרתיהם הדמונים כדי לשכך את כעסם.
שאלות לגבי מוצא האדם והעולם, דרכי פעולתו של העולם, סופו של האדם והחיים שלאחר המוות העסיקו רבות את הקדמונים. באמצעות התפיסות הפגניות יכלו האנשים לתת לעצמם פשר קיומי רחב יותר, למצוא משמעות ויעוד לחייהם עלי אדמות וגם לענות על שאלות מטרידות כגון מה מקורו של האדם, מה הוא צריך לעשות בחייו, וכיצד ניתן למצוא דרכים שבהן ניתן להתמודד טוב יותר עם החיים ואף לשפר אותם. הם גם ניסו לענות על שאלות כמו מהם המקורות של הרוע והסבל? כיצד אפשר להתמודד עם הטרגדיה של המוות, שמתרחשת ובאה על כל אדם באשר הוא. מדוע אנשים מתים בטרם עת, וכיצד ניתן למנוע או לדחות זאת?
אף שהמיתוסים בכל תרבות שונים, ישנם מוטיבים דומים שחוזרים על עצמם ברוב התרבויות הקדומות ולעיתים ניתן למצוא נקודות השקה בין כל מיני אלים ובסיפורים דומים.
אף שבתרבויות רבות ישנם מספר אלים דומים, כמו האל העליון, אבי האלים וראשם, שהוא על פי רוב גם האל הראשוני, אל הבריאה, ולצדו אל השמש, אלת הירח, אל הגשם והסערה והברקים, אל השמים, אלת האדמה, אלת הפריון, אל השאול והמוות, אל הים, ואלת האהבה והיופי, עדיין מספר האלים, פולחניהם, והסיפורים אודותיהם, היו רבים כדמיונו של האדם. לעיתים אל מסוים תפס מקום מרכזי בעיר מסוימת ונחשב לפטרון המקום, כמו אלת המלחמה והחוכמה אתנה היוונית שנחשבה לפטרונית העיר אתונה וכמו בעל הדד אל הסערה של העיר אוגרית.
מלבד עבודת איתני הטבע, היו שעבדו לכוח טבע מופשט, כמו פריון או מוות, אידאות כמו חוכמה וצדק, ואף בעלי חיים מיוחדים שייצגו תכונה ייחודית באופן בולט, כמו שוורים, אריות, תנינים ונחשים. עבודת הפר, הנחש והתנינים הייתה רווחת במצרים העתיקה, שבה היו הפרעונים שמים על ראשם כתר או ציץ שבו סמל נחש. פולחן נחש הקוברה נהוג עד היום במקומות מסוימים בהודו. באי הטרופי באלי שבארכיפלג האינדונזי נהוג עד ימינו פולחן לריצוי הר הגעש שישנו באי.
לעיתים רבות לאלים היו ייצוגים בצורת פסל העשוי מעץ, חרס או מתכות כמו נחושת וזהב שסימלו כוח, או רעיון מסוים. למשל, לפי המקרא לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים הם יצרו במדבר את עגל הזהב, ירבעם בן נבט בנה פסלי עגלים בממלכת ישראל ודוגמה נוספת לכך היא פסלו של מיכה. לעיתים היו מיניאטורות ל"שימוש עצמי" או ביתי, של האל הרווח – צלמיות. ברוב פולחני הפסלים שרווחו בעולם העתיק ביטאו הפסילים יחס של נוכחות האל בתוך או באמצעות צלמו, אף כי לא הייתה זהוּת או רדוקציה מוחלטת של האליל עם הפסל המנכיח אותו. את הנוכחות המסוימת הזאת של האל בתוך או באמצעות צלמו ניתן לכנות 'יחס איקוני'.
התנגדות הדתות האברהמיות לעבודת אלילים
היהדות, הדת האברהמית הראשונה, שללה בתוקף את האמונה בפוליתאיזם, וחלק ניכר מספר דברים ומספרי הנביאים עוסק במאבק של משה רבנו ואחריו יתר הנביאים בעובדי האלילים ובתפיסותיהם. בעקבות זאת, גם הנצרות והאסלאם, שהתפתחו מהיהדות, שללו את הפגאניזם.
התואר "פגני", מלטינית, paganus, נטבע על ידי הרומאים הנוצרים בתקופת הקיסר קונסטנטינוס ככינוי גנאי לאדם שטרם קיבל על עצמו את עול הנצרות.
משמעות המילה "פגני" (Pagani) בלטינית הוא "איכרים" או "יושבי כפר". ברומא העתיקה נפוצה הנצרות בערים הגדולות תחילה. העירוניים היו נוצרים, ואילו הכפריים אחזו עדיין באמונות פוליתאיסטיות. מנהיגי הכנסייה הגיעו משכבת האצולה הרומית העירונית, ומכיוון שכך ארגנו את מבנה הכנסייה בדומה לקיסרות, כלומר, הבישופים ישבו בערי המחוז ומשם הפעילו את הכמרים שפעלו במרחב הכפרי. גם כינוסי הכנסייה התקיימו בערים מרכזיות.
אף על פי שהפגניות הייתה בבחינת מוקצה בשביל הדת הצעירה ניתן בכל זאת להבחין בסינקרטיזם משולב בין שתי התרבויות כמו: אימוץ מסורות פגניות, ושילובן בליטורגיה, בפולחן ובתאולוגיה הנוצרית. כך חדרו המאגיה, שירת נער מקהלה, השימוש בקטורת ובמנורות לטקסי תפילה, חגים ופסטיבלים נוצריים. גם מוטיבים של התרבות ההלניסטית החלו לחדור לנצרות, בעיקר לנצרות אורתודוקסית, תופעה שהייתה לצנינים בעיני חלק מאבות הכנסייה דאז.
משמעות אחרת של המונח היא "אזרח". הרומאים הנוצרים ראו את עצמם "חיילים בצבאו של ישו הנוצרי", ואת המאמינים בדתות אחרות כ"אזרחים".
בשיח הנוצרי ואחר כך בשיח החילוני, המשיך המונח "פגניות" לשמש ככינוי גנאי אתנוצנטרי לאנשים שמנהגיהם נבערים וחשוכים. החל מן המאה ה-18 החל תהליך טביעה מחדש של המושג על ידי מאמינים פוליתאיסטיים מודרניים. כיום נעשה גם שימוש לא שיפוטי במונח, לתיאור דתות פוליתאיסטיות שונות, עתיקות וחדשות. דתות פוליתאסטיות מודרניות מכונות לעיתים "דתות נאו-פגניות".
פגניות בתקופה הרומנטית
המשיכה לדתות הטרום-נוצריות נמשכה גם בתקופה הרומנטית שהדגישה שיבה למסורות אותנטיות וחזרה אל הטבע. בתקופה זו התגבר העניין בפולקלור, אגדות עמים, מיתוסים עתיקים ופולחנים קדומים. כמו כן, נוסדו אגודות לחקר הפולקלור, המאגיה, ומנהגי דת וכישוף פגניים עתיקים. ציירים כגון דנטה גבריאל רוזטי, ויליאם הולמן האנט וג'ון ויליאם ווטרהאוס תיארו ביצירותיהם מגוון סצנות מיתולוגיות ופולקלוריסטיות. גם במוזיקה הקלאסית ניסו יוצרים להתחקות אחר מסורות פגניות, ולבטא את הקשר שלהן לטבע המשתנה. דוגמה ליצירה כזאת היא "פולחן האביב" של סטרווינסקי, המתארת טקס הקרבת קורבנות לכבוד בוא האביב והאופרות של ואגנר שנסובות סביב המיתולוגיה הנורדית.
משקעים פגניים בתרבות המודרנית
אף שהתרבות הפגנית נשכחה בחלקים גדולים של העולם, עדיין קיימות שאריות פגניות לא מעטות בתרבות העכשווית, במנהגים ובשפה. במיוחד ניכר רישומם של שמות אלים אף בתרבויות המונותאיסטיות השונות. שמות חודשים עבריים מסוימים כתמוז, אדר, כמו גם שמות גיבורים יהודיים כמו מרדכי (מורדוך), אסתר (אשתר) ועוד, הם למעשה שמות של אלים של אותה תקופה. יש שטענו שהשם "אלוהים" ברבים הוא שריד לתקופה הפגנית; לדעת אחרים זוהי תופעה לשונית של "ריבוי של כבוד" , ומתרחשת לאו דווקא ביחס לאלוהות (לדוגמה: "אני הבעלים''' של רכב זה"). בשפה העברית מוטמעים שמות אלים רבים וביניהם: אל, שחר, שלם, מות, ים, בעל, רשף, עשרת, כושר, חורון, ענת, וסער, אך לפחות בחלקם ככל הנראה שם האל נבע מהמקור הפרוטו-שמי לדבר שייחד אותו, ולא ששם הדבר נבע מכינוי האל.
מסורת שחוגגים עד היום היא חג המולד. הצבת עץ חג המולד מקורו במנהג פגני שמסמל את החיים באמצע החורף.
שמות ימות השבוע מקושרים ברבות מהשפות האירופאיות לשמות של אלים רומיים או נורדים, שריד שמקורו בתרבות היוונית לזיהוי של ימי השבוע עם גרמי השמיים, אשר בעצמם קושרו לאלים מהמיתולוגיה היוונית. כך למשל יום ראשון מזוהה ברבות מהשפות האירופאיות עם השמש, יום שני עם הירח, יום שלישי עם מרס, אל המלחמה הרומי או עם טיר, אל המלחמה הנורדי, יום רביעי עם מרקוריוס או אודין, יום חמישי עם יופיטר או עם תור, יום שישי עם ונוס או עם פריה, ויום שבת עם סטורנוס.
גם רבים משמות החודשים של השנה האזרחית, שמקורם בתרבות הרומית, נקראים על שם אלים: שמו של חודש ינואר מקורו באל הרומי יאנוס. חודש מרץ משמו של האל מרס. חודש מאי משם האלה הרומאית מאיה. יוני מהאלה יונו, אשתו של יופיטר.
נאו-פגניות
במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלו להתארגן קבוצות שהתעניינו במנהגים פוליתאיסטיים לא רק מבחינה אמנותית או אינטלקטואלית, אלא גם מבחינה דתית. בתרבות העידן החדש קיימים זרמים נאו פגניים השואפים לחדש כמקדם מנהגים, מסורות ואמונות פגניות שאבדו מן העולם, ולהעניק להן פרשנויות מודרניות. בין הקבוצות הללו ניתן למנות את מסדר השחר המוזהב, ויקה, מסורת פרי ודת האלה. הדתות הנאו פגניות מתאפיינות בדרך כלל בכמיהה לחזרה אל הכפר, הטבע, או אל הערכים הפוליתאיסטיים של יושבי הכפרים בתקופה הטרום-מונותאיסטית וכן בהעצמת הנשיות בהשראת הדתות הפגניות, אשר בחלקן הגדול היו מטריארכליות.
הדתות הפגניות החדשות האלו הושפעו לא רק מרעיונות פוליתאיסטיים טרום-נוצריים, אלא גם מן הרעיונות הרומנטיים אודות הפגניות והפולקלור האירופי, למשל כתבי מרגרט מורי, רוברט גרייבס, צ'ארלס גודפרי לילנד וג'ורג' פרייזר. חלק מן התאוריות הללו הופרכו מבחינה מדעית, אך הן עדיין משמשות בסיס רוחני לדתות הפגניות החדשות.
ראו גם
ויקה
פטישיזם דתי
אנומה אליש
עלילות בעל וענת
אגדת כרת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:רוחניות ואמונה
קטגוריה:היסטוריה של הדתות
| 2024-09-14T09:42:54
|
אמצעי ייצור
|
אמצעי ייצור (בגרמנית: Produktionsmittel) הוא מונח שטבע קרל מרקס לציון אותו חלק מכוחות הייצור הכולל אמצעים פיזיים, לא אנושיים, המשמשים בייצור.
שמאל|ממוזער|250px|שדות חקלאיים (אמצעי ייצור)
בין גורמים אלו ניתן למנות מפעלים, מכונות, כלים וחומרי גלם, כמו גם הון תשתיתי והון טבעי, גורמי הייצור הקלסיים בניכוי הון פיננסי והון אנושי. בשימוש מחוץ לחוג התפיסה המרקסיסטי מתייחס המונח בדרך כלל לחומרי גלם ולהון תשתיתי או, לעיתים, כהגדרה כוללת לקניין.
על פי תפיסתו של מרקס, לקפיטליסט הבורגני יש בעלות על אמצעי ייצור, אך לא על כוח הייצור (כלומר, עבודה) ואילו לפועל בעלות על כוח הייצור, אך לא על אמצעי ייצור. על פי תפיסתו, הקפיטליסט הופך את הפועל לחפץ, כגורם ייצור נוסף, ומשתמש בכוח העבודה שלו, בשילוב עם אמצעי הייצור, כדי לייצר סחורות. מכאן שבתוך הסחורה מוטמע חלק שמקורו בהון התשתיתי וההון הטבעי וחלק שמקורו בעבודה.
על פי ניתוחו של מרקס, כדי להגיע לקומוניזם אמיתי יש לשלול מן הקפיטליסט את אמצעי הייצור – היינו, להביא לביטול חיובי של הבעלות הפרטית על הקניין. בהיעדר רכוש פרטי, חזה מרקס, ייעלם המאבק המעמדי ותיווצר החברה העתידית, הקומוניסטית, שבה ישרור שוויון אמיתי.
קטגוריה:ייצור
קטגוריה:מרקסיזם
קטגוריה:סוציאליזם
| 2024-01-10T14:43:25
|
1 באוגוסט
|
1 באוגוסט הוא היום ה-213 בשנה (214 בשנה מעוברת). עד סיום השנה נשארו עוד 152 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1291 – שלושת הקנטונים הראשונים של שווייץ חותמים על ברית
1498 – כריסטופר קולומבוס מגלה את ונצואלה
1619 – עבדים שחורים ראשונים מובאים לווירג'יניה
1774 – גילוי היסוד חמצן
1786 – קרוליין הרשל מגלה את כוכב השביט הראשון מבין השמונה שגילתה
1798 – המלחמות הנפוליאוניות: פורץ קרב הנילוס
1831 – גשר לונדון נפתח
1876 – קולורדו מקבלת מעמד של מדינה
1894 – מלחמת סין–יפן הראשונה מוכרזת באופן רשמי
1907 – נוסדה תנועת הצופים העולמית
1911 – הרייט קווימבי עוברת את מבחן הטייס, ונהיית לאישה הראשונה בארצות הברית לקבל רישיון טייס
1914 – מלחמת העולם הראשונה: גרמניה מכריזה מלחמה על האימפריה הרוסית
1936 – נפתחה אולימפיאדת ברלין
1944 – פורץ מרד ורשה
1944 – אנה פרנק רושמת את הדף האחרון ביומנה
1954 – יצחק אולשן ממונה לנשיא בית המשפט העליון
1980 – ויגדיס פינבוגדוטיר נכנסת לתפקידה כנשיאת איסלנד, האישה הראשונה בתפקיד זה
1981 – ערוץ המוזיקה MTV מתחיל את שידוריו
2000 – משה קצב מצהיר אמונים בכנסת, ומתחיל לכהן כנשיא מדינת ישראל השמיני
2001 – נחתם הסכם אוחריד, המקנה אוטונומיה תרבותית חלקית למיעוט דוברי האלבנית במקדוניה הצפונית
2004 – משה קראדי מתחיל לכהן כמפכ"ל המשטרה
2009 – שני הרוגים וכ-10 פצועים באירוע ירי בבית אגודת הלהט"ב ברחוב נחמני בתל אביב
2014 – "יום שישי השחור" ברפיח – תקרית היתקלות של חיילי פלס"ר גבעתי עם מחבלי חמאס במהלך מבצע צוק איתן. שלושה חיילי צה"ל נהרגו ונחטפה גופתו של אחד החיילים, סגן הדר גולדין
2016 – מדינת מסצ'וסטס שבארצות הברית מעבירה חוק ראשון מסוגו – חוק ההגינות בשכר – אשר אוסר על מעבידים לשאול מועמדים לתפקידים על היסטוריית השכר שלהם, ודורש תשלום שכר שווה לגברים ונשים בתפקידים דומים
2021 – המתעמל ארטיום דולגופיאט זוכה במדליית זהב בתרגיל קרקע באולימפיאדת טוקיו
נולדו
ממוזער|253x253 פיקסלים|קלאודיוס
ממוזער|248x248 פיקסלים|שבתי צבי
ממוזער|239x239 פיקסלים|הרמן מלוויל
10 לפנה"ס – קלאודיוס, קיסר רומא (נפטר ב-54)
126 – פרטינקס, קיסר רומא (נפטר ב-193)
1068 – ג'ין טאי-דזו, מצביא ממוצא ג'ורצ'ן והקיסר הראשון של שושלת ג'ין (נפטר ב-1123)
1520 – זיגמונט השני אוגוסט, מלך פולין והדוכס הגדול של ליטא (נפטר ב-1572)
1555 – אדוארד קלי, מיסטיקן אנגלי (נפטר ב-1597)
1579 – ולס דה גוורה, סופר ומחזאי ספרדי (נפטר ב-1644)
1626 – שבתי צבי, משיח שקר (נפטר ב-1676)
1770 – ויליאם קלארק, מגלה ארצות אמריקני (נפטר ב-1838)
1818 – מריה מיטשל, אסטרונומית אמריקאית ופעילה למען שוויון זכויות לנשים (נפטרה ב-1889)
1819 – הרמן מלוויל, סופר ומשורר אמריקאי ידוע בעיקר בשל ספרו "מובי דיק" (נפטר ב-1891)
1843 – רוברט טוד לינקולן, מדינאי אמריקאי (נפטר ב-1926)
1847 – פרנסיס וייט, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-1922)
1865 – פליקס דה מנשה, איש עסקים ומנהיג בקהילה היהודית במצרים (נפטר ב-1943)
1925 – מריו ג'אקומלי, צלם איטלקי (נפטר ב-2000)
1926 – אברהם גינזבורג, פרופסור למדעי המחשב, משנה לנשיא הטכניון ונשיא האוניברסיטה הפתוחה (נפטר ב-2020)
1930 – פייר בורדייה, סוציולוג צרפתי (נפטר ב-2002)
1930 – לורנס איגלברגר, דיפלומט אמריקני ומזכיר המדינה של ארצות הברית (נפטר ב-2011)
1931 – אליהו רוזנהיים, פסיכולוג קליני ישראלי ופרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר-אילן (נפטר ב-2011)
1931 – רמבלינג ג'ק אליוט, זמר פולק אמריקאי
1932 – מאיר כהנא, מייסד הליגה להגנה יהודית ותנועת כ"ך (נרצח ב-1990)
1932 – משה יהודה שלזינגר, ראש ישיבת קול תורה
1933 – דום דה-לואיז, שחקן, קומיקאי, במאי קולנוע, מפיק טלוויזיה, שף וסופר אמריקאי (נפטר ב-2009)
1933 – שמעון זנדבנק, מתרגם מאנגלית ומגרמנית וחוקר ספרות ישראלי, חתן פרס ישראל לתרגום שירה
1936 – איב סן לורן, מעצב אופנה צרפתי, מקים מותג האופנה הקרוי על שמו (נפטר ב-2008)
1936 – קרל, דוכס וירטמברג (נפטר ב-2022)
1937 – צבי שפירר, רופא ילדים ומומחה ישראלי לאימונולוגיה קלינית (נפטר ב-2022)
1940 – רם לוי, במאי ויוצר טלוויזיה ישראלי
1942 – ג'רי גרסיה, מוזיקאי וסולן הגרייטפול דד (נפטר ב-1995)
1945 – דאגלס אושרוף, פיזיקאי יהודי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1950 – ישראל בר-כוכב, משורר ישראלי ומרצה (נפטר ב-2021)
1950 – לולס לאון, שחקנית ספרדייה
1951 – משה אדרי, מבכירי תעשיית הקולנוע הישראלית
1952 – זוראן ג'ינג'יץ', ראש ממשלת סרביה (נרצח ב-2003)
1952 – אשר גל, משורר ומתרגם
1960 – אמילי לנדאו, מומחית ליחסים בינלאומיים וחוקרת מדע המדינה ישראלית (נפטרה ב-2020)
1963 – קוליו, ראפר ושחקן אמריקאי (נפטר ב-2022)
1963 – אילן סביר, בובנאי ישראלי
1970 – אילון לינדנשטראוס, מתמטיקאי ישראלי זוכה מדליית פילדס
1973 – אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב (נפטר ב-2023)
1976 – נעמי רביע, שדרנית רדיו ישראלית
1977 – מתי טוכפלד, עיתונאי ישראלי
1979 – ג'וניור אגוגו, כדורגלן גנאי ששיחק כחלוץ (נפטר ב-2019)
1979 – ג'ייסון מומואה, שחקן אמריקאי
1983 – ניר אבראשי, שחקן טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון ישראלי
1983 – יונתן ברק, אמן סטנד-אפ, תסריטאי, עורך וידאו, במאי קליפים ושחקן
1984 – בסטיאן שווינשטייגר, כדורגלן גרמני
1984 – ספי עובדיה, עיתונאי ישראלי
1993 – עומר דרור, שחקן ודוגמן ישראלי
1997 – סרחיו היגיטה, רוכב אופני כביש קולומביאני
נפטרו
ממוזער|258x258 פיקסלים|מרקוס אנטוניוס
ממוזער|248x248 פיקסלים|קוזימו דה מדיצ'י
30 לפנה"ס – מרקוס אנטוניוס, מצביא ומדינאי רומאי (נולד ב-83 לפנה"ס)
527 – יוסטיניוס הראשון, קיסר ביזנטי (נולד ב-450)
1098 – אדמר דה לה פואי, הבישוף של לה פווי-אן-ולה ואחד הדמויות העיקריות של מסע הצלב הראשון (נולד ב-1055)
1137 – לואי השישי, מלך צרפת (נולד ב-1081)
1252 – ג'ובאני דה פיאן דל קרפינה, נזיר פרנציסקני (נולד ב-1185)
1298 – רבי מרדכי בן הלל, נרצח יחד עם משפחתו ועם קהילת נירנברג בפרעות רינדפלייש (נולד ב-1250)
1402 – אדמונד מלאנגלי, דוכס יורק ובנו של אדוארד השלישי (נולד ב-1341)
1457 – לורנצו ואלה, הומניסט, רטוריקן ומחנך איטלקי. (נולד ב--1406)
1464 – קוזימו דה מדיצ'י, שליט פירנצה (נולד ב-1389)
1546 – פייר פאבר, תאולוג ישועי צרפתי (נולד ב-1506)
1557 – אולאוס מגנוס, אקלזיולוג, כותב, היסטוריון וקרטוגרף שוודי (נולד ב-1490)
1714 – אן, מלכת בריטניה (נולדה ב-1665)
1943 – לידיה ליטבק, טייסת סובייטית במלחמת העולם השנייה, אחת משתי נשים שזכו בתואר "אלופת הפלות" (ACE) (נולדה ב-1921)
1973 – ולטר אולבריכט, מדינאי מזרח גרמני (נולד ב-1893)
1981 – יעקב מטריקין, אדריכל ישראלי (נולד ב-1902)
1987 – פולה נגרי, שחקנית פולנייה הידועה בשל תפקידי פאם פאטאל שגילמה בסרטים אילמים בראשית המאה העשרים (נולדה ב-1897)
1996 – פרידה בוקארה, זמרת צרפתייה יהודייה, זוכת אירוויזיון 1969 (אירוויזיון בו זכו 4 מדינות) כנציגת צרפת (נולדה ב-1940)
2002 – אוריאל גורני, מראשוני עורכי הדין בישראל (נולד ב-1921)
2005 – פהד, מלך ערב הסעודית (נולד ב-1923)
2008 – יהודה ואלך, מפקד בצה"ל והיסטוריון צבאי (נולד ב-1921)
2008 – יעקב שטרן, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף, שירת כראש מחלקת המבצעים במלחמת יום הכיפורים וכקצין אג"ם פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים (נולד ב-1932)
2016 – אנדרה היידו, מוזיקאי, מלחין, אתנומוזיקולוג ומורה, חתן פרס ישראל למוזיקה (נולד ב-1932)
2016 – הנסיכה אנה מרומניה (נולדה ב-1923)
2019 – סאדו אייאטו, פוליטיקאי קמרוני (נולד ב-1942)
2020 – משה טבק, קצין בכיר בחיל הים (נולד ב-1932)
2023 – פרידה ורקשטל, לוחמת ארגון לח"י (נולדה ב-1921)
2023 – ז'נבייב דה פונטניי, נשיאת תחרות מיס צרפת (נולדה ב-1932)
2024 – קרייג שייקספיר, כדורגלן ומאמן כדורגל אנגלי (נולד ב-1963)
חגים ואירועים החלים ביום זה
היום הלאומי של שווייץ
חג הלחם (חג נוצרי)
לונאסה – חג גאלי קדום, מצוין כיום על ידי קבוצות נאו-פגניות כמו הוויקה
31 ביולי – 2 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח א
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-09-23T13:23:49
|
6 באוגוסט
|
6 באוגוסט הוא היום ה-218 בשנה (219 בשנה מעוברת) בשבוע ה-32 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 147 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|שמאל|דגל מאוריטניה החדש, אשר נבחר בשנת 2017
1806 – קריסת האימפריה הרומית הקדושה
1825 – אנטוניו חוסה דה סוקרה מכריז על עצמאות בוליביה
1890 – לראשונה מוצא להורג אדם באמצעות כיסא חשמלי
1919 – הצבא הרומני פולש להונגריה
1926 – השחיינית האמריקאית גרטרוד אדרלה (Gertrude Ederle), היא האישה הראשונה החוצה בשחייה את תעלת למאנש
1942 – החל חיסולה של קהילת ראדום. 8,000 מבני הקהילה נשלחו למחנה ההשמדה בטרבלינקה
1945 – מלחמת העולם השנייה: בשעה 8:16 בבוקר מטילה ארצות הברית את פצצת האטום הראשונה "ילד קטן" על הירושימה שביפן
1962 – ג'מייקה זוכה בעצמאות מהממלכה המאוחדת
1990 – מלחמת המפרץ – מועצת הביטחון של האומות המאוחדות מטילה אמברגו על עיראק בשל פלישתה לכווית
1991 – שירות ה-WWW הפנימי של CERN נפתח לכלל רשת האינטרנט
2017 – לאחר משאל העם לשינוי חוקת מאוריטניה, הוחלט לפזר את הסנאט ולהוסיף לדגל שני פסים אדומים
נולדו
ממוזער|260x260 פיקסלים|אלכסנדר פלמינג
ממוזער|187x187 פיקסלים|אנדי וורהול
ממוזער|188x188 פיקסלים|אליוט סמית'
1572 – פח'ר א-דין השני, אציל דרוזי (נפטר ב-1635)
1619 – ברברה סטרוצי, זמרת בארוק ומלחינה איטלקייה (נפטרה ב-1677)
1638 – ניקולא מלבראנש, פילוסוף צרפתי מהאסכולה הקארטזית (נפטר ב-1715)
1651 – פרנסואה פנלון, משורר ותאולוג צרפתי (נפטר ב-1715)
1715 – המרקיז דה וובנארג, פילוסוף וחייל צרפתי (נפטר ב-1747)
1775 – דניאל או'קונל, מדינאי אירי (נפטר ב-1847)
1809 – אלפרד טניסון, משורר אנגלי (נפטר ב-1892)
1861 – אדית רוזוולט, אשתו השנייה של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט (נפטרה ב-1948)
1881 – אלכסנדר פלמינג, חוקר שהוביל לגילוי הפניצילין (נפטר ב-1955)
1906 – גאורג זינגר, מנצח ופסנתרן ישראלי (נפטר ב-1980)
1908 – הלן ג'ייקובס, טניסאית אמריקאית, זכתה ב-10 תוארי גרנד סלאם (נפטרה ב-1997)
1911 – לוסיל בול, שחקנית וקומיקאית אמריקאית, האישה הראשונה שעמדה בראש אולפן טלוויזיה (נפטרה ב-1989)
1917 – רוברט מיצ'ם, שחקן וזמר אמריקני (נפטר ב-1997)
1926 – ג'נט אסימוב, סופרת מדע בדיוני אמריקאית, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית (נפטרה ב-2019)
1927 – תאודור ואגנר, כדורגלן אוסטרי, ששיחק בעמדת החלוץ (נפטר ב-2020)
1928 – אנדי וורהול, צייר אמריקני (נפטר ב-1987)
1928 – יעקב רוזן, נדבן, ניצול שואה וקבלן ישראלי (נפטר ב-2024)
1929 – עמיקם גורביץ', קריין רדיו ישראלי (נפטר ב-2018)
1933 – דן רונן, דוקטור לתיאטרון, במאי, מחזאי, מרצה, מפיק ומנהל אמנותי ישראלי
1934 – דיאן די פרימה, משוררת ואמנית אמריקאית (נפטרה ב-2020)
1942 – שמעון לב-ארי, איש תיאטרון ישראלי (נפטר ב-2012)
1942 – ג'ורג' יאנג, דמות מרכזית בייבוא קוקאין לארצות הברית בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 (נפטר ב-2021)
1946 – טליה שפירא, שחקנית, בדרנית וזמרת ישראלית (נפטרה ב-1992)
1946 – בני הנדל, איש רדיו ומנחה ישראלי
1948 – מלכה שפס, מתמטיקאית ישראלית-אמריקאית
1949 – ניקולאי קובאלב, מדינאי רוסי ואיש שירות ביטחון שכיהן כמנהל שירות הביטחון הפדרלי השלישי (נפטר ב-2019)
1956 – דב רמלר, כדורגלן ישראלי ששיחק בשנות השבעים והשמונים בהפועל פתח תקווה, הפועל תל אביב והפועל באר שבע
1960 – דייל אליס, כדורסלן אמריקאי
1960 – עמנואל רוזן, עיתונאי ואיש תקשורת ישראלי
1963 – קווין מיטניק, אחד מהקראקרים המפורסמים בעולם (נפטר ב-2023)
1965 – דייוויד רובינסון, כדורסלן עבר אמריקאי
1967 – אלון גל, מאמן אישי, מגיש תוכניות טלוויזיה, שדרן, מוזיקאי וסופר
1969 – אליוט סמית', זמר-יוצר ומוזיקאי אמריקאי (התאבד ב-2003)
1969 – מיכה סלקטר, שחקן ישראלי
1970 – מ. נייט שאמלאן, במאי קולנוע, תסריטאי ומפיק סרטים
1970 – דויד פרץ, מוזיקאי ומפיק ישראלי
1972 – ג'רי האליוול, זמרת בריטית
1973 – הילה ארוון, סופרת ישראלית
1980 – מני לוי, כדורגלן ישראלי
1981 – רינת מטטוב, שחקנית ישראלית
1982 – ספייס, זמרת ג'מייקנית
1983 – רובין ואן פרסי, כדורגלן הולנדי
1985 – יפתח קרזנר, זמר-יוצר, פזמונאי, מלחין ומנחה טלוויזיה ישראלי
1986 – נתן גושן, זמר ישראלי
נפטרו
258 – סיקסטוס השני, אפיפיור (נולד ב-215)
523 – הורמיסדס, אפיפיור (נולד ב-450)
1027 – רישאר השלישי, דוכס נורמנדיה (נולד ב-1001)
1195 – היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה (נולד ב-1129)
1221 – דומיניקוס הקדוש, מייסד המסדר הדומיניקני (נולד ב-1170)
1272 – אישטוואן החמישי, מלך הונגריה (נולד ב-1239)
1458 – קליקסטוס השלישי, אפיפיור (נולד ב-1379)
1553 – ג'ירולמו פרקסטורו, רופא ומשורר איטלקי (נולד ב-1478)
1657 – בוגדן חמלניצקי, מנהיג מרד הקוזאקים של 1648 ומחוללן של גזירות ת"ח-ת"ט נגד היהודים (נולד ב-1595)
1660 – דייגו רודריגס דה סילבה אי ולסקס, צייר ספרדי (נולד ב-1599)
1844 – גבריאל מור, מושל אלבמה החמישי (נולד ב-1785)
1890 – ויליאם קמלר, האדם הראשון שהוצא להורג באמצעות כיסא חשמלי (נולד ב-1860)
1914 – אלן לואיז וילסון, אשתו הראשונה של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון (נולדה ב-1860)
1966 – קורדוויינר סמית, דיפלומט, איש ביון אמריקאי ומחשובי כותבי המדע הבדיוני במאה ה־20 (נולד ב-1913)
1959 – שלמה זלמן שוקן, איש עסקים מו"ל ונדבן יהודי יליד גרמניה, מקים הוצאת שוקן (נולד ב-1877)
1969 – תאודור אדורנו, פילוסוף, סוציולוג ומוזיקולוג גרמני ממוצא יהודי (נולד ב-1903)
1973 – פולחנסיו בטיסטה, מנהיגה הצבאי של קובה (נולד ב-1901)
1976 – גרגור פיאטיגורסקי, צ'לן יהודי-רוסי (נולד ב-1903)
1977 – אהרון בן-יוסף, מפקד שייטת 13 (נולד ב-1926)
1978 – פאולוס השישי, אפיפיור בין השנים 1963 ו-1978 (נולד ב-1897)
1998 – אנדרה וייל, מתמטיקאי צרפתי ממוצא יהודי (נולד ב-1906)
1999 – שולמית כצנלסון, אשת חינוך ישראלית ומייסדת אולפן עקיבא (נולדה ב-1919)
2001 – ז'ורז' אמאדו, סופר ברזילאי מהאסכולה המודרניסטית (נולד ב-1912)
2002 – אדסחר דייקסטרה, מחלוצי מדעי המחשב (נולד ב-1930)
2009 – ג'ון יוז, איש קולנוע אמריקאי (נולד ב-1950)
2015 – אורנה פורת, שחקנית תיאטרון ישראלית (נולדה ב-1924)
2017 – בטי קאת'ברט, אתלטית אוסטרלית, אלופה אולימפית בעלת 4 מדליות זהב (נולדה ב-1938)
2018 – כריסטיאן האביכט, היסטוריון גרמני שעסק ביוון העתיקה ואפיגרף של יוונית עתיקה (נולד ב-1926)
2018 – ז'ואל רובישון, שף צרפתי (נולד ב-1945)
2019 – ציון חצרוני, אתלט ישראלי (נולד ב-1945)
2019 – סושמה סוואראג', פוליטיקאית ועורכת דין הודית (נולדה ב-1952)
2020 – ברנט סקוקרופט, היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית בממשלם של ג'רלד פורד וג'ורג' הרברט ווקר בוש (נולד ב-1925)
2020 – יאיר אהרוני, פרופסור לניהול ומומחה עולמי בתחום מדיניות עסקית (נולד ב-1931)
2021 – דונלד קגן, היסטוריון יהודי אמריקאי (נולד ב-1932)
2021 – אריה גמליאל, חבר הכנסת מטעם ש"ס (נולד ב-1951)
2022 – ח'אלד מנצור, טרוריסט פלסטיני, מפקד הגזרה הדרומית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה (נולד ב-1975)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום העצמאות של בוליביה
יום העצמאות של ג'מייקה
בהירושימה, שביפן, מציינים את יום הזיכרון לחללי פצצת האטום, "ילד קטן"
5 באוגוסט – 7 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח ו
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-09-26T09:58:21
|
7 באוגוסט
|
7 באוגוסט הוא היום ה-219 בשנה (220 בשנה מעוברת) בשבוע ה-32 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 146 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1316 – יוחנן העשרים ושניים מתמנה לאפיפיור
1714 – קרב גנגוט הימי מסתיים בניצחון הצי הרוסי
1914 – מלחמת העולם הראשונה: פורטוגל מכריזה על סולידריות עם בריטניה
1942 – מועצה מקומית גבעתיים נוצרת מאיחוד מספר שכונות
1942 – תחילת המערכה בקרב גוודלקנל
1947 – מסתיים מסע "קון טיקי", בתום 101 ימים באוקיינוס השקט
1949 – הנסיעה הראשונה של רכבת ישראל לירושלים
1960 – חוף השנהב מכריזה על עצמאותה
1970 – מסתיימת מלחמת ההתשה
1977 – ניתנה הצהרת לוסקה, ממסכי היסוד של ארגון חבר העמים
1981 – הוגשה תוכנית פהד, תוכנית להסדר מדיני במזרח התיכון
1998 – ארגון אל-קאעידה מתקיף את שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה על ידי משאיות תופת, וגורם ל-223 הרוגים וכ-4,000 פצועים
2003 – אל-קאעידה מפוצץ מכונית תופת בשגרירות ירדן בבגדאד בירת עיראק, בפיגוע נהרגו 17 אנשים ונפצעו לפחות 40
2004 – נחנך גשר ריו–אנטיריו ביוון
2005 – שר האוצר בנימין נתניהו מתפטר במחאה על תוכנית ההתנתקות לאחר שהצביע בעדה במסגרת המשמעת הקואליציונית.
2007 – משטרת ישראל פינתה בשיתוף צה"ל שתי משפחות יהודיות מדירות בשוק הסיטונאי בחברון
2020 – התרסקות מטוס בואינג 737–800 בטיסה 1344 של אייר אינדיה אקספרס בנמל התעופה של קוז'יקוד, הודו. בהתרסקות נהרגו 18 מתוך 190 אנשים על המטוס
נולדו
ממוזער|310x310 פיקסלים|קונסטנטיוס השני
317 – קונסטנטיוס השני, קיסר רומא (נפטר ב-361)
1560 – ארז'בט באטורי, רוזנת הונגריה שחיה בסוף המאה ה-16 והורשעה ברצח של כ-600 נשים (נפטרה ב-1614)
1742 – נתנאל גרין, גנרל בכיר בצבא הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית (נפטר ב-1786)
1822 – פאוסטינה האסה הודג'ס, נגנית עוגב ומלחינה אנגלייה־אמריקאית (נפטרה ב-1895)
1865 – מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר והוגה דעות עברי (נפטר ב-1921)
1867 – אמיל הנסן, צייר גרמני (נפטר ב-1956)
1876 – מאטה הארי, רקדנית הולנדית שהתפרסמה כמרגלת (נפטרה ב-1917)
1881 – ז'אן פרנסואה דרלאן, מפקד ימי צרפתי, מראשי צרפת של וישי, אשר שינה לאחר מכן את עמדתו והצטרף לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1942)
1886 – אדוארד ספירס, גנרל בריטי (נפטר ב-1974)
1901 – קונרד היידן, עיתונאי וסופר גרמני, מחבר אחת הביוגרפיות המוקדמות על היטלר (נפטר ב-1966)
1903 – לואיס ליקי, ארכאולוג ופליאואנתרופולוג בריטי (נפטר ב-1972)
1904 – ראלף באנץ', חתן פרס נובל לשלום לשנת 1950 (נפטר ב-1971)
1926 – משה דוד טנדלר, רב אורתודוקסי-אמריקאי (נפטר ב-2021)
1928 – ג'יימס רנדי, התפרסם כחושף תרמיות פסבדו-מדעיות (נפטר ב-2020)
1929 – צבי בורודו, זמר בריטון, שחקן תיאטרון, פזמונאי ומעבד מוזיקלי ישראלי (נפטר ב-2021)
1929 – ג'ו בייר, ציירת אמריקאית
1932 – זכריה עופרי, כדורסלן ישראלי (נפטר ב-2018)
1933 – הלל אשכנזי, עו"ד, יזם עסקים ופעיל במפ"ם (נפטר ב-2022)
1933 – רעיה הרניק, סופרת, משוררת ופעילת חברה ישראלית
1938 – ג'ורג'טו ג'וג'ארו, מעצב רכב איטלקי
1939 – ניסים עזיקרי, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי (נפטר ב-1990)
1940 – יגאל מירון, פסל, צייר, אוצר ומורה לאמנות ישראלי (נפטר ב-2019)
1942 – קייטנו ולוזו, מלחין, גיטריסט וזמר ברזילאי, מהפופולריים והמשפיעים שבהם
1942 – גאריסון קילר, סופר, עיתונאי ושדרן רדיו אמריקאי
1943 – אלן קורנו, במאי סרטים ותסריטאי צרפתי (נפטר ב-2010)
1945 – יוסף ונונו, כלכלן ישראלי וחבר הכנסת מטעם העבודה בכנסת השלוש עשרה
1947 – מירי פליישר, פסלת ואמנית קרמיקה ישראלית
1947 – סופיה רוטרו, זמרת, שחקנית ורקדנית אוקראינית
1948 – ג'יימס אליסון, אימונולוג אמריקני, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1948 – דני חלוץ, הרמטכ"ל ה-18 של צה"ל
1949 – וליד ג'ונבלאט, מנהיג הדרוזים בלבנון
1950 – רובי שפירא, איש עסקים ישראלי והבעלים של קבוצת הכדורגל הפועל חיפה (נפטר ב-2001)
1950 – דוד אפל, איש עסקים ישראלי, קבלן בניין ופעיל הליכוד
1950 – קסאי נוטה, נשיא איי מרשל בשנים 2000–2008
1953 – אבי מלר, עיתונאי, שדרן ופרשן ספורט ישראלי
1954 – ג'ונתן פולארד, ריגל בארצות הברית למען ישראל ונדון למאסר עולם
1955 – ג'קי מקייטן, זמר, פזמונאי ומלחין ישראלי (נפטר ב-2012)
1955 – ויין נייט, שחקן, מדבב וקומיקאי אמריקאי
1958 – ברוס דיקינסון, סולנה של להקת ההבי מטאל האנגלית איירון מיידן
1958 – גילי לנדאו, כדורגלן ישראלי
1958 – אניטה פללי, שחקנית ודוגמנית ישראלית
1959 – ערן בן זאב, שחקן ישראלי
1959 – מנשה נוי, שחקן, תסריטאי, קומיקאי ובמאי קולנוע ישראלי
1960 – דייוויד דוכובני, שחקן אמריקאי
1960 – נילי דרורי, סייפת ישראלית
1961 – אלי גליקמן, אלוף-משנה בצה"ל, מפקד שייטת 13
1966 – ג'ימי ויילס, מייסד ויקיפדיה
1975 – שרליז ת'רון, שחקנית אמריקאית זוכת פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר
1975 – גיא לוזון, מאמן כדורגל ישראלי
1979 – בנג'מין וולפיש, מפיק, ומלחין סרטים בריטי
1982 – ואסיליס ספאנוליס, שחקן כדורסל יווני
1984 – חיים לוינסון, עיתונאי ישראלי
1992 – אדם ייטס, רוכב אופני כביש בריטי
1992 – סיימון ייטס, רוכב אופני כביש בריטי
1998 – ליב דוסון, זמרת-יוצרת בריטית
1999 – מריה אנג'ליק, זמרת-יוצרת אמריקאית
2003 – אנסטסיה גורבנקו, שחיינית אלופה אולימפית לנוער ישראלית
נפטרו
ממוזער|196x196 פיקסלים|מיוריאנוס
ממוזער|339x339 פיקסלים|היינריך הרביעי
ממוזער|305x305 פיקסלים|יאנוש קורצ'אק
461 – מיוריאנוס, קיסר האימפריה הרומית המערבית (נולד ב-420)
1028 – אלפונסו החמישי, מלך לאון (נולד ב-994)
1106 – היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מלך גרמניה (נולד ב-1050)
1385 – ג'ואן, רוזנת קנט, הייתה הראשונה שנשאה את התואר נסיכת ויילס. אשת אדוארד, הנסיך השחור (נולדה ב-1328)
1782 – אנדריאס זיגיסמונד מרגרף, כימאי גרמני (נולד ב-1709)
1848 – יונס יעקב ברצליוס, כימאי שוודי (נולד ב-1779)
1913 – דויד פופר, צ'לן ומלחין יהודי-בוהמי (נולד ב-1843)
1938 – קונסטנטין סטניסלבסקי, ממציא שיטת משחק תיאטרון שנקראת על שמו "שיטת סטניסלבסקי" (נולד ב-1863)
1939 – צ'ארלי רוברטס, כדורגלן אנגלי (נולד ב-1883)
1941 – רבינדרנת טאגור, משורר בנגלי, פילוסוף, לאומן, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1913 (נולד ב-1861)
1942 – יאנוש קורצ'אק, מחנך, נרצח עם חניכיו בטרבלינקה (נולד ב-1878)
1957 – אוליבר הארדי, מצמד הקומיקאים שנודעו בשם "השמן והרזה" (נולד ב-1892)
1970 – אליעזר שטיינמן, סופר, עיתונאי, מסאי ועורך עברי ויידי שפעל בפולין ובישראל (נולד ב-1892)
1971 – יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל ושר הסעד הראשון בממשלת ישראל (נולד ב-1893)
1990 – ישראל פיינמסר, מייסד המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי ומהמתכננים הבכירים בתנועה הקיבוצית (נולד ב-1901)
1995 – חיים קופמן, חבר הכנסת מטעם הליכוד (נולד ב-1934)
1996 – בנימין הלוי, שופט ופוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1910)
2000 – מרי טראמפ, אמו של דונלד טראמפ (נולדה ב-1912)
2003 – עובד יושע, כלכלן ישראלי (נולד ב-1956)
2008 – רלף קליין, מאמן כדורסל ישראלי (נולד ב-1931)
2008 – דורון עמיר, אלוף-משנה בחיל הים, מפקד שייטת הצוללות (נולד ב-1947)
2019 – יחיאל מור, כדורגלן ומאמן ישראלי (נולד ב-1932)
2019 – צביקה סלונים, ממנהיגי תנועת ההתנחלות ביש"ע, דובר ומזכיר גוש אמונים וראש מדרשת ארץ ישראל בקדומים (נולד ב-1934)
2019 – קארי מוליס, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1993 על המצאת ה-PCR (נולד ב-1944)
2020 – ברנרד ביילין, היסטוריון אמריקאי (נולד ב-1922)
2020 – אברהם לזר, ראש מועצה אזורית דרום השרון בשנים 1981–1994 (נולד ב-1923)
2020 – עדין אבן ישראל, חסיד חב"ד ומחבר פורה של ספרי הגות יהודית וביאורים, בפרט לתלמוד ולחסידות (נולד ב-1937)
2021 – רות סגל, שחקנית, מחזאית וסופרת ישראלית (נולדה ב-1929)
2021 – ארז בר-נוי, סקסופוניסט, מלחין ומורה למוזיקה ישראלי (נולד ב-1966)
2022 – אנטולי פיליפצ'נקו, קוסמונאוט סובייטי שטס לחלל בשתי משימות במסגרת תוכנית סויוז (נולד ב-1928)
2022 – ליאנדרו לו, ספורטאי ברזילאי, אלוף העולם בג'ו ג'יטסו ברזילאי שמונה פעמים (נולד ב-1989)
2023 – ויליאם פרידקין, במאי קולנוע, מפיק ותסריטאי יהודי-אמריקאי (נולד ב-1935)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום העצמאות של חוף השנהב
יום האבל הלאומי האשורי לזכר קורבנות טבח סימל
6 באוגוסט – 8 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ח ז
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-07-26T09:48:04
|
9 באוגוסט
|
9 באוגוסט הוא היום ה-221 בשנה, (222 בשנה מעוברת) בשבוע ה-33 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 144 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
48 לפנה"ס – קרב פרסלוס: יוליוס קיסר מביס את יריבו פומפיוס
378 – קרב אדריאנופול: בניסיון כושל להדוף פלישה של הוויזיגותים הקיסר הרומי ואלנס נופל בקרב יחד עם 2/3 מצבאו
1173 – תחילת בנייתו של מגדל פיזה הנטוי בעיר פיזה, הבנייה הושלמה רק לאחר 200 שנים
1470 – סיקסטוס הרביעי אפיפיור ה-212 לאחר מות פאולוס השני
1483 – חנוכת הקפלה הסיסטינית כחלק ממכלול מבני הכנסייה הקתולית בקריית הוותיקן אשר ברומא
1930 – הופעת הבכורה של הדמות המונפשת בטי בופ בסרט "Dizzy Dishes"
1936 – באולימפיאדת ברלין, ג'סי אוונס זוכה, עם נבחרת השליחים, במדליית הזהב הרביעית
1945 – מלחמת העולם השנייה: ארצות הברית מטילה את פצצת הביקוע הגרעיני "איש שמן" על העיר היפנית נגסאקי
1945 – הצבא האדום מתחיל במבצע סערת אוגוסט נגד יפן
1965 – מלזיה וסינגפור מפסיקות את האיחוד ביניהן, ובתוקף כך מקבלת האחרונה עצמאות
1974 – נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון מתפטר
1995 – מטוס בואינג 737 של חברת אוויאטקה מתרסק על הר הגעש סן ויסנטה באל סלוודור, 65 איש נספים
2001 – 15 הרוגים וכ-130 פצועים בפיגוע התאבדות במסעדת סבארו בירושלים
2016 – ירדן ג'רבי זוכה במדליית ארד באולימפיאדת ריו
נולדו
שמאל|ממוזער|150px|ויטני יוסטון
1754 – פייר שארל ל'אנפן, אדריכל, מתכנן עירוני ומהנדס אזרחי אמריקאי יליד צרפת (נפטר ב-1825)
1776 – אמדאו אבוגדרו, כימאי איטלקי (נפטר ב-1856)
1869 – אנני מאלון, יזמית ונדבנית אפרו-אמריקאית (נפטרה ב-1957)
1874 – ריינלדו האן, מלחין, מנצח, מבקר מוזיקה ועיתונאי צרפתי (נפטר ב-1947)
1896 – ז'אן פיאז'ה, פסיכולוג שווייצרי (נפטר ב-1980)
1911 – ויליאם אלפרד פוֹלֶר, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לשנת 1983 על מחקריו התאורטיים והניסויים של התגובות הגרעיניות הנוגעות ליצירת היסודות הכימיים ביקום (נפטר ב-1995)
1914 – טובה ינסון, סופרת פינית, מחברת סדרת המומינים (נפטרה ב-2001)
1925 – דייוויד הופמן, חלוץ בתחום מדעי המחשב (נפטר ב-1999)
1928 – בוב קוזי, כדורסלן אמריקני
1928 – ג'ון פלאבל, פסיכולוג התפתחותי אמריקאי שהתמחה בהתפתחות קוגניטיבית של ילדים
1931 – מריו זגאלו, כדורגלן ומאמן כדורגל ברזילאי (נפטר ב-2024)
1933 – יושינובו אויאקאווה, שחיין אמריקאי
1934 – סינתיה האריס, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית (נפטרה ב-2021)
1938 – אוטו ריהאגל, כדורגלן ומאמן כדורגל
1938 – רוד לייבר, טניסאי אוסטרלי
1939 – רומנו פרודי, ראש ממשלת איטליה
1943 – קן נורטון, מתאגרף (נפטר ב-2013)
1945 – אברהם פורז, חבר הכנסת, שר בממשלת ישראל וחבר מועצת עיריית תל אביב-יפו
1947 – רוי הודג'סון, כדורגלן ומאמן כדורגל אנגלי
1948 – אלעזר אבוחצירא, רב ומקובל (נפטר ב-2011)
1951 – ג. יפית, פרסומאית ואשת עסקים ישראלית (נפטרה ב-2021)
1954 – דני קרפל, עורך מוזיקה ושדרן רדיו ישראלי (נפטר ב-2016)
1955 – דוד אברהם ספקטור, רב ומחבר ספרים תורניים ישראלי (נפטר ב-2013)
1957 – מלאני גריפית', שחקנית קולנוע אמריקאית
1961 – שמי זרחין, תסריטאי, במאי קולנוע וסופר ישראלי
1963 – ויטני יוסטון, זמרת פופ אמריקאית (נפטרה ב-2012)
1965 – אלי אשד, סופר ועורך ישראלי
1967 – אביב לביא, עיתונאי ישראלי
1968 – אריק באנה, שחקן אוסטרלי
1969 – יוסי מרשק, שחקן תיאטרון ישראלי
1973 – פיליפו אינזאגי, כדורגלן איטלקי
1974 – דרק פישר, כדורסלן אמריקאי
1976 – ג'סיקה קאפשו, שחקנית אמריקאית
1979 – ליאת הר לב, שחקנית
1979 – סלים טועמה, כדורגלן ערבי-ישראלי נוצרי
1982 – טייסון גיי, אצן אמריקני
1987 − נוני באו, זמרת-יוצרת שוודית
1991 – קנדלה וטראנו, שחקנית ודוגמנית ארגנטינאית
1995 – עמית רהב, שחקן ישראלי
נפטרו
ממוזער|229x229 פיקסלים|טראיאנוס
ממוזער|194x194 פיקסלים|הירונימוס בוש
ממוזער|236x236 פיקסלים|דמיטרי שוסטקוביץ'
117 – טראיאנוס, קיסר רומי ששלט בשיאה של האימפריה (נולד ב-53)
378 – ואלנס, קיסר רומי ואוגוסטוס המזרח (נולד ב-328)
803 – אירנה האתונאית, קיסרית ביזנטית (נולדה ב-752)
833 – אל-מאמון, הח'ליף העבאסי השביעי (נולד ב-786)
1048 – דמסוס השני, אפיפיור (נולד ב-1000)
1516 – הירונימוס בוש, צייר הולנדי מסתורי (נולד ב-1450)
1919 – רוג'רו ליאונקוואלו, מלחין אופרות איטלקי (נולד ב-1857)
1931 – הרב ציון כהן יהונתן (נולד ב-1872)
1942 – אדית שטיין, פילוסופית גרמנייה-יהודייה, שהפכה לנזירה קתולית, נספתה באושוויץ, והוכרזה כקדושה נוצרית (נולדה ב-1891)
1962 – הרמן הסה, סופר (נולד ב-1877)
1969 – שרון טייט, שחקנית קולנוע אמריקאית (נרצחה) (נולדה ב-1943)
1969 – ססיל פאוול, פיזיקאי בריטי, זוכה פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1903)
1975 – דמיטרי שוסטקוביץ', מלחין רוסי (נולד ב-1906)
1983 – אליקום אוסטשינסקי, איש ראשון לציון, איש ציבור ואגרונום (נולד ב-1909)
1995 – ג'רי גרסיה, מוזיקאי וסולן הגרייטפול דד (נולד ב-1942)
2008 – ברני מק, קומיקאי ושחקן אמריקאי (נולד ב-1957)
2008 – מחמוד דרוויש, משורר פלסטיני, שנחשב למשורר הלאומי הפלסטיני (נולד ב-1941)
2014 – אנדריי באל, כדורגלן אוקראיני (נולד ב-1958)
2018 – צבי לביא, עיתונאי ישראלי (נולד ב-1937)
2021 – אברהם דב אוירבך, אב"ד בעיר טבריה (נולד ב-1935)
2021 – קן האצ'יסון, שחקן סקוטי (נולד ב-1948)
2021 – נפתלי תשבי, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים (נולד ב-1952)
2022 – עמוס דגן, מראשוני תחום המכ"ם בחיל הים, קצין בדרגת סגן אלוף וממפתחי מכ"ם הדגון (נולד ב-1933)
2022 – למונט דוזייר, פזמונאי ומפיק מוזיקלי אמריקאי (נולד ב-1941)
2022 – ניקולס אוונס, עיתונאי, תסריטאי, מפיק טלוויזיה וקולנוע וסופר אנגלי (נולד ב-1950)
2023 – רובי רוברטסון, מוזיקאי, זמר-יוצר, מלחין, כותב מילים, מפיק, שחקן קולנוע וסופר קנדי ממוצא יהודי (נולד ב-1943)
2024 – לי ספטנר, פיזיקאי ישראלי-אמריקאי (נולד ב-1927)
חגים ואירועים החלים ביום זה
סינגפור – יום העצמאות
יום הילידים הבינלאומי
8 באוגוסט – 10 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח ט
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-08-11T21:27:37
|
21 באוגוסט
|
21 באוגוסט הוא היום ה-233 בשנה בלוח הגרגוריאני (234 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 132 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1274 – פיליפ השלישי, מלך צרפת נישא למארי מברבנט, אשתו השנייה
1831 – מרד העבדים של נט טרנר בארצות הברית
1901 – חטיפה של שתי נשים באימפריה העות'מאנית
1904 – הוועידה העולמית הראשונה של תנועת המזרחי מתכנסת בברטיסלאבה
1911 – המונה ליזה נגנבת ממוזיאון הלובר
1959 – הוואי הופכת למדינה ה-50 של ארצות הברית
1968 – הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה מביאה לסיומו את האביב של פראג
1969 – הצתת מסגד אל-אקצא על ידי תייר אוסטרלי
1986 – גז רעיל מתפרץ מאגם ניוס הגעשי שבקמרון; 1,700 בני אדם נהרגים
1991 – לטביה מכריזה על עצמאותה מברית המועצות
2001 – נאט"ו מחליטה לשלוח כוח שומר-שלום ליוגוסלביה
2017 – ליקוי חמה מלא נראה בארצות הברית. היה זה ליקוי החמה הראשון בארצות הברית היבשתית מאז 1979, והעלטה המוחלטת התקיימה במסלול מאורגון לדרום קרולינה
נולדו
ממוזער|182x182 פיקסלים|פיליפ השני
ממוזער|222x222 פיקסלים|סטיבן הילנבורג
1165 – פיליפ השני, מלך צרפת (נפטר ב-1223)
1567 – פרנציסקוס מסאל, איש דת קתולי צרפתי, בישוף של ז'נבה (נפטר ב-1622)
1765 – ויליאם הרביעי, מלך בריטניה (נפטר ב-1837)
1796 – אשר דיורנד, צייר אמריקאי (נפטר ב-1886)
1829 – אוטו גולדשמידט, מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי-גרמני (נפטר ב-1907)
1893 – לילי בולאנז'ה, מלחינה צרפתייה (נפטרה ב-1918)
1904 – קאונט בייסי, מוזיקאי (נפטר ב-1984)
1921 – ראובן פוירשטיין, פסיכולוג חינוכי וחתן פרס ישראל למדעי החברה (נפטר ב-2014)
1923 – ורה יוציץ', פרטיזנית יוגוסלבית (נפטרה ב-1944)
1924 – פסח גרופר, פוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2013)
1928 – מריו פינטו דה אנדרדה, משורר ופוליטיקאי אנגולי (נפטר ב-1990)
1928 – מנחם מרון, אלוף בצה"ל, מנכ"ל משרד הביטחון (נפטר ב-2017)
1930 – הנסיכה מרגרט מהממלכה המאוחדת (נפטרה ב-2002)
1932 – מנשה קדישמן, צייר ופסל ישראלי (נפטר ב-2015)
1933 – ג'נט בייקר, זמרת מצו-סופרן אנגליה
1934 – ג'ון הול, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1934 – טוביה רביב, ניצול השואה, מפקד חטיבה 600, עסק בחילוץ יהודי יוגוסלביה (נפטר ב-2023)
1936 – וילט צ'מברלין, שחקן כדורסל (נפטר ב-1999)
1936 – גדעון כהן, ספורטאי ומאמן רב תחומי (נפטר ב-2018)
1936 – גיורא פלאי, שחמטאי ישראלי (נפטר ב-2020)
1938 – קני רוג'רס, זמר ושחקן (נפטר ב-2020)
1940 – אהוד שפרינצק, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, דיקן ומייסד בית הספר "לאודר" לממשל במרכז הבינתחומי הרצליה (נפטר ב-2002)
1948 – אביאל רון, אלוף-משנה בצה"ל ומנכ"ל המרכז למיפוי ישראל (נפטר ב-2002)
1951 – איתן גרין, במאי, תסריטאי ופרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב
1953 – גזה סץ', משורר הונגרי (נפטר ב-2020)
1955 – יובל שמעוני, סופר, עורך ומרצה בחוג לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן
1956 – קים קטרל, שחקנית קולנוע וטלוויזיה
1957 – יחיאל לסרי, ראש עיריית אשדוד
1961 – סטיבן הילנבורג, ביולוג ואנימטור אמריקאי (נפטר ב-2018)
1963 – מוחמד השישי, מלך מרוקו
1963 – חנוך פיבן, אמן ישראלי
1964 – איתן פוקס, במאי קולנוע ישראלי
1965 – אבי יפה, שחקן ומדבב ישראלי
1967 – סרג' טנקיאן, סולן וקלידן להקת סיסטם אוף אה דאון
1967 – קארי-אן מוס, שחקנית קולנוע
1967 – אייל וייס, מפקד יחידת דובדבן (נהרג ב-2002)
1967 – מירי נבו, מנחת טלוויזיה ושדרנית ספורט ישראלית
1972 – חן שיינברג, קולנוען אקספרימנטלי ודוקומנטרי ואמן וידאו
1972 – גל נדיבי, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו
1973 – סרגיי ברין, מייסד גוגל
1976 – ניקוס ורטיס, זמר לאיקו פופ יווני
1978 – איילה אינגדשט, זמרת R&B ישראלית
1979 – קליס, זמרת-יוצרת, מפיקה, ומחברת ספרים אפרו-אמריקאית
1985 – ניקולס אלמגרו, טניסאי ספרדי
1986 – יוסיין בולט, אצן ג'מייקני
1988 – קייסי מאסגרייבס, זמרת-יוצרת קנדית
1988 – רוברט לבנדובסקי, כדורגלן פולני
1991 – שני אטיאס, שחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|246x246 פיקסלים|לאון טרוצקי
ממוזער|278x278px|דליה רביקוביץ'
1131 – בלדווין השני, מלך ירושלים הצלבנית (נולד ב-1075)
1157 – אלפונסו השביעי, מלך לאון (נולד ב-1105)
1534 – פיליפ וילייה דה ל'איל-אדם, אביר במסדר אבירי יוחנן הקדוש (נולד ב-1464)
1568 – זא'ן דה לה ולט, מגנה של מלטה בעת המצור הגדול על מלטה (נולד ב-1494)
1614 – ארז'בט באטורי, רוצחת סדרתית הונגרייה (נולדה ב-1560)
1820 – חיים פרחי, יועצם היהודי של שליטי הגליל בימי האימפריה העות'מאנית, ובמהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל (נולד ב-1760)
1836 – קלוד לואי מרי אנרי נאוויה, מתמטיקאי, פיזיקאי ומהנדס צרפתי (נולד ב-1785)
1940 – לאון טרוצקי, מהפכן רוסי-יהודי, מת מפצעיו יום לאחר ההתנקשות בחייו (נולד ב-1879)
1978 – הלנה כגן, רופאת ילדים, האישה הראשונה בארץ ישראל במקצוע זה (נולדה ב-1889)
1979 – ישראל פלדי, צייר ישראלי, נמנה עם "אסכולת ארץ ישראל" (נולד ב-1892)
1979 – ג'וזפה מאצה, כדורגלן איטלקי (נולד ב-1910)
1983 – בניגנו אקינו הבן, מנהיג אופוזיציה בפיליפינים, נרצח בידי מתנקש (נולד ב-1932)
1995 – סוברהמניאן צ'נדראסקאר, פיזיקאי, אסטרופיזיקאי ומתמטיקאי אמריקאי (נולד ב-1910)
2004 – משה שמיר, סופר, מחזאי, פובליציסט, חבר הכנסת ואיש ציבור ישראלי (נולד ב-1921)
2005 – דליה רביקוביץ, משוררת ישראלית (נולדה ב-1936)
2006 – ס. יזהר, סופר ישראלי (נולד ב-1916)
2010 – רודולפו פוגוויל, סוציולוג וסופר ארגנטינאי (נולד ב-1941)
2012 – שמעון לב-ארי, איש תיאטרון ישראלי (נולד ב-1942)
2014 – ראאד אל-עטאר, טרוריסט ומפקד העיר רפיח בזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, ממתכנני אירוע החטיפה של גלעד שליט (נולד ב-1974)
2014 – מוחמד אבו שמאלה, טרוריסט, מפקד גזרת דרום רצועת עזה מטעם חמאס, נהרג ביחד עם ראאד אל-עטאר ומחבל נוסף בעת שהייה במבנה ברפיח (נולד ב-1974)
2014 – אלברט ריינולדס, פוליטיקאי אירי, כיהן פעמיים כראש ממשלת אירלנד (טישך) (נולד ב-1932)
2015 – יונתן פיין, היסטוריון, מומחה לטרור בין-לאומי וסופר ישראלי (נולד ב-1958)
2018 – סטפן קארל סטפנסון, שחקן וזמר איסלנדי (נולד ב-1975)
2018 – ברברה האריס, שחקנית קולנוע ותיאטרון אמריקאית זוכת פרס טוני (נולדה ב-1935)
2019 – דינא, מלכת ירדן (נולדה ב-1929)
2020 – קן רובינסון, מחנך, מרצה פופולרי, סופר, ויועץ בין-לאומי בנושאי חינוך (נולד ב-1950)
2020 – מירון שר, שחמטאי סובייטי-אמריקאי ממוצא יהודי בדרגת רב-אמן (נולד ב-1952)
2021 – מריה קינסקי, רוזנת וכיניץ וטטאו (נולדה ב-1940)
2023 – יעקב נמרודי, איש מודיעין, אלוף-משנה בצה"ל ואיש עסקים ישראלי (נולד ב-1926)
2023 – אביגדור שחן, היסטוריון צבאי, מחנך, סופר וחוקר השואה ישראלי (נולד ב-1933)
2024 – חנוך רון, מבקר מוזיקה ומורה ישראלי (נולד ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
20 באוגוסט – 22 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח כא
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-09-08T22:59:53
|
18 באוגוסט
|
18 באוגוסט הוא היום ה-230 בשנה בלוח הגרגוריאני (231 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 135 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1541 – ספינה פורטוגזית נסחפת לחופי הפרובינציה העתיקה היגו (Higo) שביפן
1572 – בפריז מתחתנים המלך ההוגנוטי אנרי הרביעי, מלך צרפת ומרגריט דה ולואה, נסיכת צרפת בניסיון לפשר בין קתולים ופרוטסטנטים
1612 – מתחיל משפטן של מכשפות הפנדל, אחד ממשפטי המכשפות המפורסמים היותר באנגליה
1848 – אשת החברה הארגנטינאית קמילה או'גורמן והכומר לאדיסלאו גוטיירס מוצאים להורג על ידי כיתת יורים בפקודתו של הרודן חואן מנואל דה רוסאס
1864 – מלחמת האזרחים האמריקנית: קרב גלבר טברנה: כוחות האיחוד מנסים לחתוך קו אספקה חיוני לקונפדרציה לפטרסבורג, וירג'יניה, על ידי תקיפת מסילת הרכבת ווילמינגטון ולוטון
1868 – האסטרונום הצרפתי פייר ז'נסן מגלה את גז ההליום בכרומוספירה של השמש. זהו היסוד הראשון שהתגלה בחלל לפני שהתגלה על הארץ
1877 – האסטרונום אסף הול מגלה את פובוס, ירחו של מאדים
1887 – צולם הסרט הראשון אי פעם, איש הולך מעבר לפינה, בידי לואי לה פרינס
1903 – המהנדס הגרמני קארל יאטו, מטיס לראשונה מטוס שבנה בעצמו, הדואה בכח מנוע, ארבעה חודשים לפני הטיסה המפורסמת של האחים רייט
1909 – ראש עיריית טוקיו, יפן יוקיאו אוזאקי מעניק לעיר וושינגטון 2,000 עצי דובדבן. נשיא ארצות הברית ויליאם הווארד טאפט, מורה לשתול אותם ליד נהר הפוטומק
1920 – מוכנס התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, המכיר בזכות בחירה לנשים
1941 – השואה: אדולף היטלר פוקד על אנשיו להפסיק את "המתות החסד" של חולי נפש ונכים. אך ההמתות במסגרת תוכנית T4 נמשכות במחנות הריכוז
1948 – בנק אנגלו-פלשתינה מנפיק שטרי כסף ראשונים של מדינת ישראל
1958 – לוליטה, ספרו מעורר המחלוקת של ולדימיר נבוקוב, מתפרסם בארצות הברית
1963 – המאבק של התנועה לשוויון זכויות האזרח בארצות הברית: ג'יימס מרדית הוא האזרח השחור הראשון המסיים את לימודיו באוניברסיטת מיסיסיפי
1969 – ג'ימי הנדריקס מנגן ביום האחרון של פסטיבל וודסטוק
1971 – מלחמת וייטנאם: אוסטרליה וניו זילנד מחליטות להסיג את כוחותיהן מווייטנאם
1983 – ההוריקן "אלישה" פוגע בחופי טקסס וגורם למותם של 22 בני אדם ולנזקים בעלות של יותר ממיליארד דולר
1992 – שחקן הכדורסל האמריקאי לארי בירד מודיע על הפסקת פעילותו בליגת ה-NBA אחרי שנבחרת ארצות הברית בכדורסל זכתה במדליית זהב באולימפיאדת ברצלונה
1992 – מעבדות ואנג (Wang Laboratories) פושטות רגל
1993 – התחנה המרכזית החדשה של תל אביב נפתחת לפעילות, לאחר יותר מ-25 שנות בניה
2008 – נשיא פקיסטן, פרבז מושארף מתפטר מתפקידו עקב לחץ הקואליציה
2011 – בפיגוע על כביש 12 סמוך לאילת נרצחים 8 ישראלים על ידי מחבלים מצריים שנשלחו מטעם ארגון ועדות ההתנגדות העממית מעזה. בתגובה צה"ל מחסל את מפקדי הארגון
2020 – הפיכה צבאית במאלי, במסגרתה נעצר הנשיא איברהים בובאכר קיטה
2023 – פתיחת הקו האדום של הדנקל, הרכבת הקלה בגוש דן
נולדו
ממוזער|246x246 פיקסלים|אנטוניו סליירי
ממוזער|195x195 פיקסלים|פרנץ יוזף
1305 – אשיקאגה טאקאוג'י, מפקד צבאי יפני ושליט יפן (נפטר ב-1358)
1587 – וירג'יניה דייר, הילדה הראשונה שנולדה למתיישבים אנגליים ביבשת אמריקה. נעלמה ביחד עם כל מושבת רואנוק (נפטרה בתאריך לא ידוע)
1750 – אנטוניו סליירי, מלחין איטלקי (נפטר ב-1825)
1830 – פרנץ יוזף, לבית הבסבורג, קיסר אוסטריה ומלך הונגריה ודמות מפתח במלחמת העולם הראשונה (נפטר ב-1916)
1890 – ולטר פונק, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה (נפטר ב-1960)
1912 – אלזה מורנטה, סופרת איטלקייה (נפטרה ב-1985)
1917 – קספר ויינברגר, שר ההגנה של ארצות הברית (נפטר ב-2006)
1918 – יהודית דויטש-הספל, שחיינית אוסטרית-ישראלית (נפטרה ב-2004)
1920 – שלי וינטרס, שחקנית קולנוע אמריקאית (נפטרה ב-2006)
1921 – לידיה ליטבק, טייסת קרב ואלופת הפלות סובייטית (נהרגה ב-1943)
1925 – ראומה ויצמן, אשת ציבור ישראלית ורעיית נשיא מדינת ישראל השביעי
1926 – אליהו סלע, לוחם ומפקד בפלמ"ח (נפטר ב-2017)
1926 – סלינה אלפנדרי, זמרת אופרה
1927 – מנחם קורמן, כדורסלן במכבי תל אביב ובנבחרת ישראל (נפטר ב-2018)
1927 – רוזלין קרטר, אשתו של ג'ימי קרטר ומייסדת שותפה של מרכז קרטר (נפטרה ב-2023)
1927 – מרווין האריס, אנתרופולוג אמריקאי (נפטר ב-2001)
1932 – לוק מונטנייה, וירולוג צרפתי, חוקר במכון פסטר, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נפטר ב-2022)
1933 – רומן פולנסקי, במאי קולנוע יהודי-פולני-אמריקאי
1933 – ז'יסט פונטיין, כדורגלן צרפתי (נפטר ב-2023)
1935 – רייפר ג'ונסון, אתלט אמריקאי, אלוף אולימפי, שיאן עולם בקרב עשר ושחקן קולנוע (נפטר ב-2020)
1936 – רוברט רדפורד, שחקן קולנוע ובמאי קולנוע
1938 – יחזקאל טלר, איש חינוך ישראלי
1940 – אהרן אופנהיימר, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל בתקופת המשנה והתלמוד באוניברסיטת תל אביב (נפטר ב-2022)
1943 – ג'אני ריברה, כדורגלן איטלקי
1943 – מרטין מאל, שחקן, צייר וקומיקאי אמריקאי (נפטר ב-2024)
1945 – לנין א-רמלי, אחד המחזאים הבולטים במצרים (נפטר ב-2020)
1945 – יאיר שמיר, שר החקלאות ופיתוח הכפר בממשלת ישראל השלושים ושלוש
1948 – גרי אקשטיין, גיטריסט, זמר, מפיק מוזיקלי ומלחין ישראלי (נפטר ב-2021)
1951 – מוני מושונוב, שחקן, ובדרן ישראלי
1952 – פטריק סווייזי, שחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2009)
1955 – אמנון לוי, עיתונאי ומגיש טלוויזיה ישראלי
1957 – דניס לירי, קומיקאי ושחקן קולנוע אמריקאי
1958 – מדלין סטו, שחקנית קולנוע אמריקאית
1963 – אביחי קמחי, משורר וסופר ישראלי
1966 – יבגני זיניצ'ב, מדינאי ואיש שירותי הביטחון הרוסיים (נפטר ב-2021)
1967 – בריאן מייקל בנדיס, כותב ומאייר קומיקס אמריקאי
1969 – אדוארד נורטון, שחקן קולנוע אמריקאי
1969 – כריסטיאן סלייטר, שחקן קולנוע אמריקאי
1974 – ניקול קראוס, סופרת אמריקאית
1976 – רותם אבוהב, שחקנית, וקומיקאית ישראלית
1978 – אנדי סמברג, שחקן, קומיקאי ומוזיקאי אמריקאי-יהודי
1983 – מיקה פנימן, זמר פופ
1990 – נטלי פרץ, זמרת ישראלית
1990 – אורי ששון, ג'ודוקא ישראלי
1991 – ריצ'רד הרמון, שחקן קנדי
1992 – קורין גדעון, מנחת טלוויזיה ישראלית
1993 – מאיה מיטשל, שחקנית אמריקאית
1994 – מדליין פטץ', שחקנית אמריקאית
1996 – דין הפנר, שחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|207x207px|ריקימר
ממוזער|197x197px|ג'ינגיס חאן
440 – סיקסטוס השלישי, אפיפיור
472 – ריקימר, השליט בפועל של הקיסרות הרומית המערבית (נולד ב-418)
946 – איוואן רילסקי, קדוש נוצרי אורתודוקסי (נולד ב-867)
1095 – אולף הראשון, מלך דנמרק (נולד ב-1050)
1227 – ג'ינגיס חאן, ייסד את האימפריה המונגולית (נולד ב-1162)
1276 – אדריאנוס החמישי, אפיפיור (נולד ב-1205)
1503 – אלכסנדר השישי, אפיפיור (נולד ב-1431)
1559 – פאולוס הרביעי, אפיפיור (נולד ב-1476)
1563 – אטיין דה לה בואסי, סופר ופילוסוף צרפתי (נולד ב-1530)
1848 – קמילה או'גורמן, אשת חברה ארגנטינאית שהוצאה להורג במהלך שערורייה פוליטית, בעודה הרה (נולדה ב-1828)
1850 – אונורה דה בלזק, סופר צרפתי (נולד ב-1799)
1855 – תומאס מטקלף, סנאטור מקנטקי ומושלה (נולד ב-1780)
1961 – לאונהרד פרנק, סופר גרמני (נולד ב-1882)
1976 – דוד כהן, "האבא" של הנוער העובד (נולד ב-1894)
1988 – עקיבא ארנסט סימון, הוגה דעות ומרצה לחינוך באוניברסיטה העברית, זוכה פרס ישראל (נולד ב-1899)
1990 – פרדריק סקינר, פסיכולוג אמריקאי (נולד ב-1904)
1994 – ישעיהו ליבוביץ, פילוסוף ומדען יהודי (נולד ב-1903)
1999 – חנוך לוין, סופר ומחזאי ישראלי (נולד ב-1943)
2006 – עמנואל מורנו, קצין בסיירת מטכ"ל (נולד ב-1971)
2009 – קים דה-ג'ונג, נשיא קוריאה הדרומית (נולד ב-1925)
2015 – רמה מסינגר, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ומדבבת ישראלית (נולדה ב-1968)
2018 – קופי אנאן, המזכיר הכללי השביעי של האו"ם (נולד ב-1938)
2019 – ששון סומך, פרופסור בחוג ללימודי הערבית והאסלאם שבאוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לחקר המזרחנות (נולד ב-1933)
2020 – בן קרוס, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אנגלי (נולד ב-1947)
2020 – ג'ק שרמן, מוזיקאי וגיטריסט אמריקאי, הגיטריסט השני שהצטרף ללהקת הרוק רד הוט צ'ילי פפרז (נולד ב-1956)
2022 – ג'וזפין טוסון, שחקנית תיאטרון וטלוויזיה אנגלייה (נולדה ב-1931)
2022 – הרברט מולין, רוצח סדרתי אמריקאי (נולד ב-1947)
2022 – הלל פלסר, איש חינוך דתי-לאומי ישראלי (נולד ב-1951)
2024 – אלן דלון, שחקן צרפתי (נולד ב-1935)
חגים ואירועים החלים ביום זה
17 באוגוסט – 19 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח יח
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-08-18T12:54:49
|
25 באוגוסט
|
25 באוגוסט הוא היום ה-237 בשנה בלוח הגרגוריאני (238 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 128 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1609 – גלילאו גליליי הראה את הטלסקופ שלו בוונציה
1654 – קרב אראס בין צבאות צרפת וספרד
1718 – העיר ניו אורלינס בלואיזיאנה נוסדה
1825 – אורוגוואי מכריזה על עצמאות מברזיל
1830 – הבלגים מורדים בהולנדים
1835 – העיתון "ניו יורק סאן" מפרסם את תרמית הירח הגדולה
1875 – מתיו ווב הופך לאדם הראשון ששוחה לרוחב תעלת למאנש
1912 – קוומינטנג, המפלגה הלאומנית הסינית, נוסדה
1920 – הצבא האדום מפסיד לפולנים בקרב ורשה במלחמה הפולנית-סובייטית
1939 – יוצא לאקרנים סרט הקאלט "הקוסם מארץ עוץ", בכיכובה של ג'ודי גרלנד
1944 – פריז משוחררת על ידי בעלות הברית
1960 – האולימפיאדה ה-17 נפתחת ברומא
1989 – החללית וויאג'ר 2 חולפת ליד נפטון
1995 – מטוס האיירבוס A-319 מוטס לראשונה בטיסת ניסוי
2004 – הגולש גל פרידמן מסיים את שיוט המדליות באולימפיאדת אתונה במקום השני והראשון בסיכום הכללי, וזוכה במדליית זהב ראשונה לישראל במשחקים האולימפיים
2014 – הגשושית ניו הורייזונס חצתה את מסלולו של כוכב הלכת נפטון בדרכה לעבר פלוטו
2017 – הוריקן הארווי פגע בטקסס והרג 71 אנשים
2019 – פתיחת אצטדיון בלומפילד המחודש
2024 – צה"ל פתח במתקפת מנע על חזבאללה שנועדה למנוע מחזבאללה לשגר אלפי רקטות לעבר ישראל בתגובה להתנקשות בפואד שוכר
נולדו
ממוזער|240x240 פיקסלים|איוואן האיום
ממוזער|260x260 פיקסלים|אריך הונקר
ממוזער|247x247 פיקסלים|ליאונרד ברנשטיין
ממוזער|191x191 פיקסלים|שון קונרי
1530 – איוואן הרביעי (האיום), צאר רוסיה (נפטר ב-1584)
1698 – הבעל שם טוב, רבי ישראל בן אליעזר (נפטר ב-1760)
1767 – לואי אנטואן דה סן-ז'וסט, מהפכן צרפתי (הוצא להורג ב-1794)
1845 – לודוויג השני, מלך בוואריה (נפטר ב-1886)
1900 – הנס אדולף קרבס, רופא וביוכימאי יהודי-גרמני (נפטר ב-1981)
1912 – אריך הונקר, מנהיג מזרח גרמניה (נפטר ב-1994)
1918 – ליאונרד ברנשטיין, מלחין ומנצח יהודי-אמריקאי (נפטר ב-1990)
1919 – ג'ורג' וולאס, מושל אלבמה (נפטר ב-1998)
1921 – מונטי הול, מנחה שעשועוני טלוויזיה (נפטר ב-2017)
1924 – ישראל קניג, לוחם לח"י, הממונה על מחוז הצפון של משרד הפנים ומחבר מסמך קניג
1925 – ישעיהו גביש, לוחם פלמ"ח, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים ומנכ"ל כור תעשיות (נפטר ב-2024)
1926 – יצחק שלזינגר, חוקר פסיכולוגיה ופסיכולינגויסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל לשנת תשע"ח (נפטר ב-2018)
1928 – הרברט קרמר, פרופסור לפיזיקה ומחשוב קוונטי (נפטר ב-2024)
1929 – אלכס מונטה, שחקן ישראלי (נפטר ב-2019)
1930 – גאורגי דאנליה, במאי קולנוע גאורגי סובייטי, שהיה מוכר בסרטיו הסאטיריים והקומיים (נפטר ב-2019)
1930 – שון קונרי, שחקן קולנוע בריטי ממוצא סקוטי (נפטר ב-2020)
1933 – ויין שורטר, מלחין וסקסופוניסט ג'אז (נפטר ב-2023)
1933 – מוחמד עלי רג'אי, נשיאה הנבחר השני של איראן (נפטר ב-1981)
1937 – צבי שילר, קצין מודיעין ראשי (נפטר ב-2008)
1938 – פרדריק פורסיית', סופר בריטי ופרשן מדיני
1949 – ג'ין סימונס (חיים וייץ), בסיסט להקת קיס
1950 – נחמה דואק, עיתונאית ישראלית
1952 – ג'פרי דאונס, מוזיקאי בריטי
1953 – רינו צרור, עיתונאי, עורך ואיש טלוויזיה ישראלי
1954 – אלביס קוסטלו, זמר
1956 – אלעזר שטרן, חבר הכנסת, אלוף במילואים בצה"ל בתפקידו האחרון ראש אגף כוח האדם
1956 – טקשי אוקדה, כדורגלן ומאמן כדורגל יפני
1958 – טים ברטון, במאי קולנוע
1961 – בילי ריי סיירוס, שחקן קולנוע וזמר אמריקאי
1963 – אבי רן, שוער כדורגל ישראלי (נהרג ב-1987)
1964 – מקסים קונטסביץ', מתמטיקאי רוסי, זוכה מדליית פילדס לשנת 1998
1966 – יצחק מסתאי, כימאי ישראלי
1967 – מיכל צפיר, זמרת, שחקנית, מדבבת ישראלית
1968 – שי גולדשטיין, שחקן, קומיקאי ושדרן רדיו ישראלי
1970 – קלאודיה שיפר, דוגמנית-על
1971 – איבונה קרוגליאק, מלכת היופי של ישראל לשנת 1990
1971 – יריב הורוביץ, במאי ותסריטאי ישראלי
1972 – מארווין האריסון, שחקן פוטבול אמריקאי
1976 – אלכסנדר סקרסגארד, שחקן שוודי
1977 – איתמר רוטשילד, שחקן, מוזיקאי וזמר-יוצר ישראלי
1983 – רון נשר, ראפר ישראלי
1985 − וינטר גורדון, זמרת-יוצרת אמריקאית
1986 – דניאל רוט, עיתונאית ואשת ספורט ישראלית
1987 – בלייק לייבלי, שחקנית ודוגמנית אמריקאית
1987 – איימי מקדונלד, זמרת-יוצרת סקוטית
1988 – אלכסנדרה ברק, זמרת וכותבת שירים בריטית
1992 – מייק טיוניסן, רוכב אופני כביש הולנדי
1996 – נטע לביא, כדורגלן ישראלי
נפטרו
ממוזער|226x226 פיקסלים|וויליאם הרשל
ממוזער|242x242 פיקסלים|מייקל פאראדיי
ממוזער|250x250 פיקסלים|פרידריך ניטשה
ממוזער|232x232 פיקסלים|ניל ארמסטרונג
79 – פליניוס הזקן, סופר, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומאי (נולד ב-23)
383 – גרטיאנוס, קיסר הקיסרות הרומית המערבית (נולד ב-359)
1270 – לואי התשיעי, מלך צרפת (נולד ב-1214/1215)
1482 – מרגרט מאנז'ו, מלכת אנגליה (נולדה ב-1430)
1554 – תומאס הווארד, דוכס נורפוק השלישי (נולד ב-1473)
1592 – וילהלם הרביעי, רוזן הסן-קאסל (נולד ב-1532)
1774 – ניקולו יומלי, מלחין איטלקי (נולד ב-1714)
1776 – דייוויד יום, פילוסוף והיסטוריון סקוטי (נולד ב-1711)
1822 – ויליאם הרשל, אסטרונום בריטי יליד גרמניה, שהתפרסם הודות לגילוי אורנוס (נולד ב-1738)
1867 – מייקל פאראדיי, מדען בריטי (נולד ב-1791)
1900 – פרידריך ניטשה, פילוסוף גרמני (נולד ב-1844)
1908 – אנרי בקרל, פיזיקאי צרפתי ממגלי הרדיואקטיביות (נולד ב-1852)
1936 – גריגורי זינובייב, ממייסדיה וממנהיגיה של המפלגה הבולשוויקית הרוסית, הוצא להורג (נולד ב-1883)
1936 – לב בוריסוביץ' קמנייב, מנהיג קומוניסטי, הוצא להורג (נולד ב-1883)
1967 – סטנלי ברוס, ראש ממשלת אוסטרליה השמיני (נולד ב-1883)
1984 – טרומן קפוטה, סופר ומחזאי אמריקאי (נולד ב-1924)
1985 – סמנתה סמית', התפרסמה כשכתבה מכתב לשליט ברית המועצות יורי אנדרופוב בתקופת המלחמה הקרה (נולדה ב-1972)
2001 – אליה, זמרת ושחקנית אמריקאית (נולדה ב-1979)
2009 – טד קנדי, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1932)
2012 – ניל ארמסטרונג, אסטרונאוט אמריקאי, האדם הראשון שדרך על הירח (נולד ב-1930)
2018 – ארנולד רוזין, רופא גריאטר ישראלי, מאבות מקצוע הגריאטריה ומניחם של יסודות הרפואה הגריאטרית בישראל (נולד ב-1930)
2018 – נעם שריף, מוזיקאי, מלחין ומנצח ישראלי (נולד ב-1935)
2018 – ג'ון מקיין, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1936)
2021 – סלבה ברזילאי, פרשן כדורגל ישראלי-ברזילאי (נולד ב-1952)
2021 – סעיד אלחרומי, פוליטיקאי בדואי-ישראלי, חבר הכנסת מטעם רע"ם (נולד ב-1972)
2022 – נל נודינגס, פילוסופית של החינוך, מרצה באוניברסיטאות סטנפורד וקולומביה (נולדה ב-1929)
2022 – ג'ואי דה-פרנצ'סקו, מוזיקאי ג'אז (נולד ב-1971)
2023 – יואל הופמן, סופר ומשורר עברי ישראלי (נולד ב-1937)
2024 – סלים אל-חוס, פוליטיקאי לבנוני שכיהן כראש ממשלת לבנון (נולד ב-1929)
חגים ואירועים החלים ביום זה
העדה הדרוזית חוגגת בקבר הנביא אל-יעפורי ליד ברכת רם בצפון רמת הגולן
אורוגוואי – היום הלאומי
האימפריה הרומית – חגיגת ה"אופיקונסיביה" לכבוד אופס
24 באוגוסט – 26 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח כה
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-10-03T07:44:41
|
רובל
|
רוּבְּל (ברוסית: рубль) הוא שמו של ההילך החוקי במספר מדינות. השם רובל שימש לראשונה כשם המטבע של נסיכות מוסקבה, שהפכה לאימפריה הרוסית, ולאחר מכן התגלגלה לברית המועצות.
לאחר התפרקות ברית המועצות הפך השם "רובל" לשמם של מספר מטבעות של מדינות המשתייכות לחבר המדינות, וכך נקראים עד היום הרובל הרוסי, הרובל הבלארוסי והרובל הטרנסדנייסטרי. לרוב מוזכר הרובל בהקשר הרובל הרוסי. בעבר השתמשו גם טג'יקיסטן, גאורגיה, לטביה, אזרבייג'ן וארמניה ברובל כהילך חוקי.
רובל אחד מתחלק למאה קוֹפֶּיְקוֹת (ביחיד קוֹפֶּיְקָה, ברוסית: Копейка).
מדינות שמשתמשות ברובל
מדינות שחברות באו"ם
מדינות שאינן חברות באו"ם
* (משתמשת גם באפסר אבחזי)
* (משתמשת גם בזארין דרום אוסטי)
מדינות המסומנות בכוכבית אחת (*) - מדינות אשר יש להן הילך חוקי משלהן, אך ישנו שימוש ברובל רוסי.
מדינות המסומנות בשתי כוכביות (**) - מדינות אשר ההילך החוקי שלהן הוא הרובל הרוסי ואין להן הילך חוקי משלהן.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מטבעות אירופה
קטגוריה:מטבעות
קטגוריה:ברית המועצות: כלכלה
קטגוריה:רוסיה: כלכלה
| 2024-09-17T09:02:58
|
אלקטרון
|
אֵלֶקְטְרוֹן (סימול: ) הוא חלקיק יסודי תת-אטומי. במבנה האטום הבסיסי, האלקטרונים מקיפים את גרעין האטום, המכיל את הפרוטונים והנייטרונים. מטענו החשמלי של האלקטרון שלילי, ושווה בגודלו לזה של הפרוטון. מסת המנוחה שלו קטנה ביחס למסת הפרוטון (יחס של כ-). האלקטרון נחשב לחלקיק יסודי, כלומר, לא ידוע על קיום מבנה פנימי שלו. האלקטרון הוא לפטון מהדור הראשון. לאלקטרון יש ספין שערכו , ועל כן הוא פרמיון, חלקיק המציית לעקרון האיסור של פאולי.
מוליכות חשמלית במוצקים ובכללם במוליכים מתכתיים בהם ההולכה יעילה במיוחד, נעשית על ידי זרימה של אלקטרונים. אלקטרונים בעלי קשר חלש לגרעין האטום המסוגלים לעבור מאטום לאטום בהשקעה קטנה יחסית של אנרגיה ועל כן לזרום בקלות יחסית דרך המוצק תחת השפעת מתח חשמלי, נקראים אלקטרונים חופשיים.
במכניקת הקוונטים, האלקטרון מתואר על ידי משוואת דיראק. במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, הוא יוצר זוג יחד עם נייטרינו אלקטרוני, תוך שהם מגיבים דרך הכוח הגרעיני החלש. לאלקטרון שני בני משפחה בעלי אותו מטען חשמלי: המיואון והטאו, אך מסותיהם של בני משפחה אלה גבוהות בהרבה.
המערך האלקטרוני של אטומים ומולקולות משפיע רבות על התכונות הכימיות של החומר. אלקטרונים הם אלו המשמשים בקשרים הבין-אטומיים והבין-מולקולריים שבחומר ורוב התגובות הכימיות בין חומרים מתרחשות באמצעות פעילותם של אלקטרונים.
אלקטרונים עשויים להיווצר בהתפרקות בטא של איזוטופים רדיואקטיביים ובהתנגשויות באנרגיה גבוהה, למשל, כאשר קרינה קוסמית חודרת לאטמוספירה.
האנטי-חלקיק של האלקטרון הוא הפוזיטרון. לפוזיטרון ספין ומסה שווים לאלה של האלקטרון, בעוד מטענו החשמלי חיובי, כלומר, נגדי לזה של האלקטרון. כשאלקטרון ופוזיטרון נפגשים, הם מאיינים זה את זה, תוך שחרור שני פוטונים בכיוונים מנוגדים, שלכל אחד מהם אנרגיה של , כלומר, אנרגיה בתחום של קרינת גמא. אנרגיה זו שווה למסת המנוחה של האלקטרון. בתהליך כזה, שחרור של פוטון אחד איננו אפשרי, משום שהוא יהיה מנוגד לחוק שימור התנע. תגובה זו נבדקה בניסויים בתאי ערפל והיא מתרחשת לעיתים קרובות במאיצי חלקיקים ובניסויים אחרים של פיזיקת חלקיקים.
על פי הערכות מודרניות, מספר האלקטרונים ביקום הנצפה הוא כ-.
היסטוריה
במאה ה-5 לפני הספירה פיתח דמוקריטוס את מושג האטומים על מנת לפשר בין שתי אסכולות שונות שעסקו בטיבה של המציאות. על פי האסכולה האטומיסטית, הישים והתופעות בטבע ניתנים לחלוקה הולכת וחוזרת עד שמגיעים לחלקיקים זעירים, להם זיזים ושקעים, המסוגלים להתחבר זה לזה. חלקיקים אלו נקראו atomos, כלומר חלקיקים שלא ניתן לחזור ולחלקם, והתורה לפיה קיימים חלקים בלתי ניתנים לחלוקה שכאלו נקראת התורה האטומיסטית. בין האטומים קיים ריק, חלל שאין בו כלום. אנשי האסכולה ניחשו את קיומם של אטומים יותר מ-2000 שנים לפני שקיומם התגלה באמצעות תאוריות מדעיות שהתבבסו על תצפיות וניסויים כמותניים. עם זאת לפי תומכי האסכולה האטומיסטית חשבו כי האטומים הם החלקיק הקטן ביותר.
מקור המושג "אלקטרון" הוא בגילוי של היוונים כי חומר שנקרא "ענבר" ששופשף בצמר משך אליו גופים אחרים.
בתקופה המודרנית, מספר מדענים, כגון ויליאם פראוט (William Prout) ונורמן לוקיטר (Norman Lockyr), הציעו שאטומים בנויים מיחידה יותר בסיסית, אך סברו כי היחידה הזאת תהיה בגודל של האטום הכי קטן, מימן.
ממוזער|טקסט=ג'וזף ג'ון תומסון|ג'וזף ג'ון תומסון, מגלה האלקטרון
האלקטרון התגלה על ידי הפיזיקאי ג'יי ג'יי תומסון באפריל 1897. תומסון, היה הראשון להוכיח שישנו חלקיק תת-אטומי, הקטן ביותר מפי 1,000 מהאטום, חלקיק שכיום ידוע כאלקטרון. תומסון גילה זאת דרך מחקריו על שפופרת קרן קתודית, בעקבות הגילוי שקרני קתודה יכולות לנוע דרך האוויר הרבה יותר רחוק ממה שאפשרי לחלקיק בגודל אטומי. הוא העריך את המסה של קרני הקתודה על ידי מדידת החום שנפלט כאשר הקרניים פגעו בצומת תרמית והשווה זאת לסטייה של הקרניים על ידי שדה מגנטי. הניסויים שלו הציעו לא רק שקרניים קתודיות קלות ביותר מפי 1,000 מאטום המימן, אלא גם שהמסה שלהם זהה ללא תלות ביסוד ממנו באו. הוא הסיק שהקרניים בנויות מחלקיקים מאוד קלים, בעלי מטען שלילי, חלקיקים המהווים רכיב אוניברסלי של מבנה האטומים. הוא קרא להם "גופיפים" (corpuscles),
תומסון הושפע מעבודותיהם של ג'יימס קלרק מקסוול ווילהלם רנטגן בנושא שפופרת קרן קתודית. קדם לו ג'יי. ג'ונסון סטוני, שהעלה השערה בדבר קיומו של האלקטרון כיחידת מידה באלקטרוכימיה, אך תומסון הבין שהאלקטרון הוא חלקיק תת-אטומי, הראשון שנתגלה. תגליתו עוררה התרגשות בקהילה המדעית, והובילה בסופו של דבר לזכייתו בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1906.
בעקבות הגילוי של תומסון, החלו להתפתח תאוריות לגבי מבנה האטום וכן לגבי טיבם של קשרים כימיים. בשנת 1904 הציע תומסון מודל ראשון של מבנה אטום, המכונה מודל עוגת הצימוקים. לפי מודל זה האטום הוא כדור של חומר טעון חיובית ובתוכו מפוזרים האלקטרונים, כך האלקטרונים בעלי המטען השלילי מאזנים את המטען החיובי של החומר בתוכו הם נמצאים ולכן המטען הכולל של האטום הוא נייטרלי. במודל האטומי שלו הניח תומסון שקשרים כימיים נוצרים בעזרת כוחות אלקטרוסטטיים שמועברים בין האטומים. מהנחה זאת נובע כי קשר כימי חייב להיות קוטבי.
שמאל|ממוזער|250px|המודל הפלנטרי של האטום
ארנסט רתרפורד ביצע את ניסוי רתרפורד שהראו שלא ייתכן שהאטום מורכב מ"מריחה" של מטען חיובי, אלא שהמטען חיובי של האטום מרוכז באזור קטן מאוד בתוך האטום ולכן יש לדחות את "מודל עוגת הצימוקים". ניסויים אלו הובילו את רתרפורד להציע את המודל הפלנטרי של האטום בשנת 1911. במודל זה הוצג לראשונה הרעיון של גרעין האטום.
בשנת 1913 שכלל נילס בוהר את המודל הפלנטרי של האטום והציג את מודל האטום של בוהר התוספת של בוהר הייתה כי לא כל מסלול אפשרי עבור האלקטרונים, אלא רק מסלולים שבהם התנע הזוויתי של האלקטרונים מהווה כפולה שלמה של קבוע פלאנק המצומצם (המסומן לרוב ב-). מעבר האלקטרון בין מסלול למסלול (כלומר בין רמות אנרגיה) הוא מיידי ומלווה בפליטה או בבליעה של פוטון - מנה (קוונטה) של קרינה אלקטרומגנטית.
תכונות
דואליות
בהתאם להשערת דה ברויי, לאלקטרונים, בדומה לחלקיקים אחרים, יש הן תכונות של חלקיק והן של גל. עקב מסתם הנמוכה, תכונותיהם הגליות יכולות להימדד בניסויים שונים. קרן אלקטרונים הנורית דרך שני סדקים לעבר מרקע, מציגה עליו תמונת התאבכות. אלקטרון הקשור לגרעין מתנהג כגל עומד.
חשמל
לאלקטרון מטען חשמלי של קולון, דהיינו, מטען חשמלי שלילי (יחידה שלילית אחת של מטען יסודי). מסת המנוחה של האלקטרון היא קילוגרם, או , שהם כ- ממסת הפרוטון.
כשאלקטרונים נעים, חופשיים מגרעיני אטומים, בכיוון מוגדר, זרימתם נקראת חשמל או זרם חשמלי. ניתן לגרום לזרימה באמצעות הפעלת מתח חשמלי בין שני קצות מעגל חשמלי דרכו מתבקשת הזרימה. ניתן למדוד מטען חשמלי בעזרת אלקטרומטר, וזרם חשמלי ניתן למדוד בעזרת מד זרם.
"חשמל סטטי", ובשמו המדויק יותר "מטען סטטי", הוא תופעה בה בצבר אטומים או מולקולות אין איזון בין מספר האלקטרונים לבין מספר הפרוטונים. כשבגוף כלשהו מספר האלקטרונים עודף על מספרם של הפרוטונים, נאמר על הגוף שהוא "טעון שלילית", ולהפך, כאשר מספר האלקטרונים קטן ממספר הפרוטונים, נאמר על הגוף שהוא "טעון חיובית". כאשר מספר האלקטרונים ומספר הפרוטונים שווה, נאמר על הגוף שהוא "נייטרלי".
רמות עירור
בשנת 1913 הציע המדען נילס בוהר, שלאלקטרונים יש מספר רמות אנרגיה קבועות שבהן הם יכולים להימצא. הוא הסביר זאת בכך שהאנרגיה היא תוצאה של התנע הזוויתי של תנועת האלקטרון, ובכך שיש מספר קבוע של מסלולים (או "קליפות") לכל סוג אטום, בהם האלקטרונים יכולים להיות, כלומר האלקטרונים נמצאים תמיד בקליפה אחת מבין מספר קליפות, וכל קליפה נמצאת במרחק קבוע מהגרעין. הרעיון דומה למרחקים הקבועים של כוכבי הלכת במערכת השמש, ולכן יש המכנים גישה זו "הגישה הפלנטרית". כמו כן הציע בוהר שלכל אטום, אם לא הופעל עליו כוח כלשהו, ישנם אלקטרונים הנמצאים בכל אחת מרמות העירור הקבועות הללו. על ידי בליעת פוטון או תוך שחרור פוטון, יכול האלקטרון לעבור מרמת עירור אחת לשנייה. בכך הסביר בוהר את קווי הספקטרום האופייניים למימן.
בשנים מאוחרות יותר הוסבר הדבר בפירוט. אלקטרון הסופג אנרגיה מפוטון, משדה אלקטרומגנטי או מהתנגשות עם חלקיקים אחרים (בדרך-כלל אלקטרונים גם הם), נכנס למצב מעורר. הוא נשאר במצב זה זמן קצר ביותר, וחוזר לרמה נמוכה יותר, תוך שחרור פוטון (במקרה של אטום סתמי - ללא מטען), או תוך שחרור אלקטרון אחר (לעיתים במקרה של יון).
מסת מנוחה של אלקטרון
את ערכה של מסת המנוחה של אלקטרון ניתן לחלץ מקבוע רידברג בהצגתו השכיחה ביותר:
-מסת המנוחה של אלקטרון, α- קבוע המבנה העדין, h- קבוע פלאנק, R∞- קבוע רידברג, ו - מהירות האור בריק
המסה נמדדת ישירות במלכודת פנינג (חלקיק בשדה מגנטי קבוע ושדה חשמלי משתנה). לערך שנמדד שגיאת קירוב הנובעת כולה משגיאת הקירוב במדידת ערכו של קבוע פלאנק.
כמו כן ניתן לחשב הערך מהספקטרומים של אטום הליום שאלקטרון שלו הוחלף באנטיפרוטון, או ממדידות פקטור g (קבוע היחס בין המומנט המגנטי לתנע הזוויתי של חלקיק) ביונים ההידרוגנים 12C5+ ו 16O7+.
מסת המנוחה של אלקטרון נאמדת בכ- שהם , ומשקילת אנרגיה-מסה שהם .
מסת המנוחה של אלקטרון היא גם קבוע יסודי ושכיח בפיזיקה ובכימיה. מושגים רבים, שאולי המוכר שבהם הוא מספר אבוגדרו, מוגדרים בעזרתה:
קשרים קוולנטיים וספין
בשנת 1916 הציע המדען גילברט לואיס ניוטון דגם המסביר את הקשר הכימי המצוי בין אטומים בהופכם למולקולה בכך ששני האטומים משתפים אלקטרון ברמה החיצונית להם. ב-1919 הציע המדען האמריקני אירווינג לנגמאיר פירוש לדגם של לואיס, בכך שהאלקטרונים נמצאים תמיד בצמדים בכל רמת עירור, כאשר לכל אחד מהאלקטרונים אזור אליפטי קבוע, ושהקשרים בין האטומים נוצרים על ידי שיתוף אחד עד ארבעה אזורים אלו. ב-1923 השלימו וולטר הייטלר ופריץ לונדון את ההסבר בתיאור מדויק על-פי מכניקת הקוונטים שהייתה אז בחיתוליה. ב-1924 הסביר המדען האוסטרי וולפגנג פאולי את המבנה הבדיד של רמות העירור האלקטרוניים בנוסחה בעלת ארבעה מקדמים, המגדירים כל מצב אנרגיה קוואנטית של האטום. לפי נוסחה זו, יכול להיות אך ורק אלקטרון אחד בכל מצב אנרגיה קוואנטית. תנאי זה נקרא מאוחר יותר "עקרון האיסור של פאולי". המקדם האחרון בנוסחה יכול לקבל שני מצבים, וההסבר הפיזיקלי לכך ניתן רק בשנת 1927 בידי פרופסור שמואל אברהם גודשמיד וצוותו, כאשר הציעו שלאלקטרון יש גם אנרגיה השמורה בסיבובו סביב הציר של עצמו. סיבוב זה יכול להיות באחד משני כיוונים. סיבוב זה נודע מאוחר יותר כ"ספין".
כימיה
האלקטרונים משמשים ליצירת קשר קוולנטי, שהוא סוג של קשר כימי בין אטומים. הבסיס ליצירת קשר קוולנטי הוא הנטייה של אטומים מסוימים להגיע למצב נייטרלי בדומה לאטום גז אציל באמצעות הוספת אלקטרונים. נטייה זו מתאפיינת בתכונתם של האלקטרונים סביב האטום להתפרס באורביטלים (מסלולים), שבהם עשויים להיות שני אלקטרונים לכל היותר. ברמת האנרגיה הגבוהה ביותר בכל אטום (מלבד מימן והליום) נמצאים ארבעה אורביטלים, שבהם עשויים להתקיים אורביטלי זוגות אלקטרונים, ואורביטלי אלקטרונים חופשיים (ראו הרחבה בערך קשר קוולנטי).
ראו גם
קונפיגורציה אלקטרונית
צפיפות אלקטרון
חלקיק תת-אטומי
פרוטון
נייטרון
האפקט הפוטואלקטרי
מיון החלקיקים
המודל הסטנדרטי
פולריזביליות
קישורים חיצוניים
מאתר ה-Particle Data Group
הערות שוליים
*
קטגוריה:כימיה פיזיקלית
קטגוריה:חלקיקים אלמנטריים
קטגוריה:לפטונים
קטגוריה:פרמיונים
קטגוריה:פיזיקה אטומית
| 2024-09-01T18:46:51
|
הרמוניה
|
הַרְמוֹנְיָה (בעברית: תֹּאַם) במוזיקה נוצרת כאשר נשמעים באותו הזמן לפחות שני צלילים בעלי גובה שונה.
בין תדירות גובהם של כל שני צלילים נוצר יחס תדירויות מסוים, שנקרא מרווח הרמוני.
ישנן דרכים רבות ליצור הרמוניה מוזיקלית, וטכניקות אלו השתנו והתפתחו במהלך ההיסטוריה של המוזיקה, אך הבסיס המתמטי שלהן נשאר זהה.
מקור המונח
מקור המונח הוא מהמילה היוונית Αρμονία, שפירושה "צירוף". במיתולוגיה היוונית המאוחרת קיימת אנקדוטה למקור השם עצמו: הרמוניה הוא שם בתה של אלת השלמות והטוהר אפרודיטה שהרתה לארס, אל המלחמה והרוע (המסמל גם אי סיפוק ושאיפה בלתי ניתנת לריסון). אפרודיטה נחשבת לצנועה באלים וארס לבעל ההיבריס הגדול ביותר, ובתם של שני האלים הללו מסמלת השלמה של שני הפכים קיצוניים זה את זה. בדומה לכך גם בהרמוניה ישנה השלמה של תווים לנעימה אחידה, ועל כן היא נקראת בשם זה.
הרמוניה במוזיקה
כאשר שני צלילים שוני-גובה מושמעים בו-זמנית, נוצר ביניהם מרווח הרמוני. אקורד מורכב משלושה צלילים או יותר, המושמעים ביחד. כמעט בכל סוגי המוזיקה המערבית וכמעט בכל התקופות, האקורדים העיקריים בשימוש מורכבים מטרצות, ועל פי סדר הטרצות המרכיבות כל אקורד נקבע סוגו: אקורד מז'ור – טרצה גדולה ומעליה קטנה, אקורד מינור – טרצה קטנה ומעליה גדולה, אקורד מוקטן – טרצה קטנה ומעליה קטנה ואקורד מוגדל – טרצה גדולה ומעליה גדולה. אקורד שבין הצליל התחתון שלו לצליל העליון יש מרווח של קווינטה (חיבור של שתי טרצות) כלשהי (זכה, מוקטנת או מוגדלת) הוא אקורד משולש. ההרמוניה ובפרט האקורדים, משמשים לניהול המתח, העניין וההתפתחות במוזיקה: מיקום האקורד על דרגות הסולם קובע את אופיו ביחס לאקורדים האחרים בסולם: אקורד הטוניקה (על הצליל היסודי של הסולם) משמש לביטוי יציבות, רגיעה או פתרון במוזיקה. אקורד הדומיננטה (על הצליל החמישי ברוב הסולמות) משמש לביטוי מתח או שאלה, אשר נפתרים לרוב על ידי חזרה לאקורד הטוניקה, דבר המתרחש לרוב בקדנצות, בסיומי פסקאות, פרקים או יצירות. לעיתים קרובות נעשה שימוש באקורדים מסוימים (מלבד הדומיננטה) או ברצף מסוים של אקורדים כדי ליצור אצל המאזין תחושת מתח, הדורשת פתרון. לאחר מכן נעשה שימוש ברצף אחר של אקורדים כדי להוביל אל הרגיעה והפתרון שמשרה אקורד הטוניקה. היפוכי האקורדים נועדו לשנות את מידת היציבות שלהם או על מנת שקו הבס יהיה מלודי.
קיימות מספר גישות לכתיבת הרמוניה, והגישות השתנו במהלך השנים. בימי הביניים ובהמשך בתקופת הרנסאנס נכתבה המוזיקה בקווים, אם מקבילים (אורגנום) ואם עצמאיים (קונטרפונקט), כאשר לכל צליל יש צליל מקביל לו (פירוש המילה הוא נקודה מול נקודה) במספר קולות. הקווים יצרו ביניהם מהלכים הרמוניים, שנוצרו בהתאם לכללים ברורים ומחמירים (קווינטות מקבילות, שהיו פופולריות בימי הביניים, יצאו לחלוטין משימוש עד סוף תקופת הרנסאנס, למעט מקרים מיוחדים).
בתקופת הבארוק פיתח המלחין יוהאן סבסטיאן באך גישה חדשנית (לאותה תקופה) לליווי. הוא השתמש בטריאדים ובאקורדים מרובעים בדרך כלל, והוליך את הקולות ביניהם, גם כאן לפי כללים קבועים ומפורשים. חריגה מכללים אלה יכולה להופיע בתווים זרים לאקורד, המופיעים כצלילי קישוט (פיגורטיביים) ומאפשרים גמישות מסוימת בהירמון. דוגמה לכך אפשר למצוא בכוראלים של באך, שנכתבו בדרך כלל למלודיה קיימת בסופרן (הקול העליון) או מעל בס ממוספר, שהורה על האקורדים שצריכים לבוא מעל כל צליל. במקרים מסוימים, כתב באך הרמוניה לאותו קו סופרן בסולמות שונים ובמהלכי אקורדים שונים. כפי שאפשר לראות בספר הכוראלים השלם. כוראלים הנקראים באותו שם הם בעלי סופרן זהה והרמוניה שונה. ההבדל בין הקונטרפונקט של המוטט להרמוניה של הכוראל הוא, שבמוטט יוצרים הקווים המלודיים את ההרמוניות ביניהם ואילו בכוראל, האקורדים המצטרפים זה לזה יוצרים קווים מלודיים בקולות השונים.
במודל ההרמוני הנ"ל השתמשו במוזיקה הקלאסית ובסגנונות ספציפיים של מוזיקה ממשיכים גם כיום להשתמש בו. היום אנו קוראים להרמוניה כזו הרמוניה טונאלית פונקציונלית. ההרמוניה האטונאלית שונה מיסודה, כיוון שאינה מתחשבת בטונאליות המוכרת של הסולמות, אלא בשיטה הדודקאפונית של שנים-עשר טונים שווים בערכם או ב"שורה". מוזיקה בשיטות אלה משתמשת באקורדים מרובי צלילים ובכללים שונים לגמרי מאלה של ההרמוניה הטונאלית הקלאסית.
הגישה להרמוניה השתנתה עם הדורות, ומה שנחשב בעבר לאקורד דיסוננטי צורם, התקבל בדורות הבאים כסביר, ואף דרוש לאוזן המודרנית יותר.
אף כי הרמוניה היא תולדה של השמעת שני צלילים או יותר בבת אחת, אפשר ליצור תחושה הרמונית בקו יחיד, וראיה לכך יצירות רבות מתקופת הבארוק, שנכתבו לכלי מיתרים סולו, וגם אם הצלילים הכפולים נדירים בהן, בכל זאת קיימת בהן תחושה מלאה של הרמוניה.
סוגים של מהלכים הרמוניים
בספרו "Structural Functions of Harmony", ארנולד שנברג מחלק את סוגי המהלכים ההרמונים לשלושה, לפי המרווח שקיים בין דרגות האקורדים. מהלכים אלו אומצו על ידי פרופסור יצחק סדאי בספרו Harmony in its Systemic and Phenomenological Aspects:
תנועה הרמונית חזקה (Dynamic) – התנועה הנפוצה ביותר בהרמוניה פונקציונלית. מהלך של קוורטה בעליה או טרצה בירידה (שווה ערך סקסטה בעלייה או קווינטה בירידה).
למשל בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – פה מז'ור (קוורטה עולה); דו מז'ור – לה מינור (טרצה יורדת).
תנועה הרמונית חלשה (Static) – מהלך של טרצה בעליה או קוורטה בירידה (שווה ערך לסקסטה בירידה או קווינטה בעליה). למשל בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – סול מז'ור (קווינטה עולה); דו מז'ור – מי מינור (טרצה עולה).
תנועה הרמונית מודגשת (Accentuated) – מהלך של סקונדה בירידה או בעלייה. למשל בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – רה מינור (סקונדה עולה); דו מז'ור – סי מוקטן (סקונדה יורדת).
בנוסף קיים הסוג –
תנועה הרמונית מטעה (Deceptive) – מהלך של פרימה. למשל: דו מז'ור – דו מז'ור; דו מז'ור – דו דיאז מינור; דו מז'ור – דו מינור.
מהלכים אלו מתייחסים אל המקובל לעומת החריג במסורת המוזיקלית הטונאלית-פונקציונלית המערבית.
ראו גם
סולם
מונחים בתאוריית המוזיקה
הירמון
אופני תנודה
קישורים חיצוניים
*
הרמוניה
| 2024-08-26T10:41:37
|
28 בנובמבר
|
28 בנובמבר הוא היום ה-332 בשנה, בשבוע ה-49 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 33 ימים (32 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
1520 – פרדיננד מגלן מגיע אל האוקיינוס השקט ונותן לו את שמו
1582 – ויליאם שייקספיר נישא
1805 – בווינה נערכת הופעת הבכורה של האופרה "פידליו" מאת בטהובן
1821 – פנמה מכריזה על עצמאותה מספרד, ומצטרפת לרפובליקת קולומביה הגדולה
1843 – בריטניה וצרפת מכירות בממלכת הוואי כמדינה עצמאית
1885 – הסתיימה מלחמת בולגריה–סרביה (1885)
1905 – מפלגת השין פיין מוקמת באירלנד
1912 – אלבניה מכריזה על עצמאותה ונפרדת מן האימפריה העות'מאנית
1940 – הקרנת הבכורה של סרט התעמולה האנטישמי "היהודי הנצחי"
1943 – מלחמת העולם השנייה – שלושת מנהיגי בעלות הברית, וינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין רוזוולט ויוסיף סטלין נפגשים יחדיו לראשונה בוועידת טהראן לדון בפלישה לנורמנדי
1944 – מלחמת העולם השנייה – פרטיזנים אלבנים משחררים את מולדתם
1958 – צ'אד, קונגו וגבון מקבלות מעמד אוטונומי מצרפת
1960 – מאוריטניה מקבלת עצמאות מצרפת
1961 – החל מבצע יכין, להעלאת יהודי מרוקו לישראל
1964 – שיגור מארינר 4, החללית הראשונה שטסה סמוך למאדים ושדרה תמונות מפני השטח
1967 – גילוי ראשוני של כוכב נייטרונים מסוג פולסר
1971 – ארגון הטרור "ספטמבר השחור" רוצח את ראש ממשלת ירדן, וצפי תל
1975 – מזרח טימור מכריזה על עצמאותה מפורטוגל. עצמאות זו מחזיקה מעמד 9 ימים בלבד, עד לכיבושה בידי אינדונזיה
1979 – מטוס DC-10 של אייר ניו זילנד מתרסק לתוך הר ארבוס שבאנטארקטיקה במהלך טיול למטרות תיירות
1989 – בעקבות מהפכת הקטיפה הודיעה המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה כי היא תוותר על המונופול שלה בכוח הפוליטי
1990 – ג'ון מייג'ור מתמנה לראש ממשלת בריטניה, במקומה של מרגרט תאצ'ר
2002 – שני הפיגועים בקניה: תקיפת מלון "פרדייז", פיגוע שבו נהרגו שלושה ישראלים ו-13 קנייתים. ניסיון תקיפת טיסה 582 של ארקיע באמצעות טיל כתף. הפיגועים בוצעו על ידי טרוריסטים אסלאמיסטים מארגון טרור אסלאמי המקורב לאל-קאעידה בשם אל "איתיחד אל איסלמיה"
2010 – אתר ההדלפות ויקיליקס פרסם מברקים דיפלומטיים אמריקנים סודיים, סערה עולמית וסיקור נרחב באמצעי התקשורת בכל רחבי העולם
2013 – השביט ISON הגיע לנקודה הקרובה ביותר לשמש במסלולו וככל הנראה התפרק שם
2016 – התרסקה טיסה 2933 של LaMia ליד מדיין, שהייתה בדרכה מסנטה קרוס דה לה סיירה שבבוליביה למדיין שבקולומביה
נולדו
ממוזער|259x259 פיקסלים|מנואל קומננוס
ממוזער|219x219 פיקסלים|ויליאם בלייק
ממוזער|238x238 פיקסלים|פרידריך אנגלס
1118 – מנואל הראשון קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית (נפטר ב-1180)
1592 – הואנג טאיג'י, קיסר צ'ינג (נפטר ב-1643)
1489 – מרגרט טיודור, בתו של הנרי השביעי, מלך אנגליה ורעייתו של ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד (נפטרה ב-1541)
1632 – ז'אן-בטיסט לולי, מלחין צרפתי (נפטר ב-1687)
1757 – ויליאם בלייק, משורר מיסטיקן וצייר בריטי (נפטר ב-1827)
1820 – פרידריך אנגלס, פילוסוף גרמני (נפטר ב-1895)
1829 – אנטון רובינשטיין, מלחין, פסנתרן ומנצח יהודי רוסי (נפטר ב-1894)
1881 – שטפן צווייג, סופר אוסטרי ממוצא יהודי (נפטר ב-1942)
1887 – ארנסט רהם, ראש האס אה (נרצח ב-1934)
1889 – רודולף קייזר, סופר וחוקר ספרות גרמני (נפטר ב-1964)
1908 – קלוד לוי-שטראוס, אנתרופולוג יהודי צרפתי (נפטר ב-2009)
1926 – יואש צידון, מפעילי ההעפלה, מראשוני טייסי הקרב בחיל האוויר וחבר הכנסת ה-12 (נפטר ב-2015)
1929 – ברי גורדי, מפיק מוזיקלי ופזמונאי אמריקני
1931 – טומי אונגרר, סופר ילדים ומאייר צרפתי, שנודע גם כקריקטוריסט פוליטי וארוטי (נפטר ב-2019)
1934 – יריב בן-אהרן, סופר ישראלי (נפטר ב-2016)
1934 – מטעמה קשתי, אשת חינוך וסופרת ילדים, זוכת פרס יציב (נפטרה ב-2019)
1936 – מיכאל חריש, פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי
1936 – קרול גיליגן, פסיכולוגית, פילוסופית של המוסר ופמיניסטית אמריקאית ממוצא יהודי
1942 – אריק שינסקי, גנרל אמריקאי ששירת כראש מטה צבא ארצות הברית
1943 – רנדי ניומן, זמר, מלחין, פזמונאי, מפיק מוזיקלי ופסנתרן יהודי-אמריקאי
1945 – גאורג פולקרט, כדורגלן גרמני ששיחק בעמדת החלוץ (נפטר ב-2020)
1946 – נחמן שי, איש תקשורת ישראלי, חבר הכנסת, מפקד גלי צה"ל ודובר צה"ל
1947 – יבגני אריה, במאי תיאטרון ישראלי והמנהל האמנותי של תיאטרון גשר (נפטר ב-2022)
1950 – אד האריס, שחקן קולנוע אמריקאי
1950 – אריק מנקין, כדורסלן אמריקאי-ישראלי
1951 – נתן נתניהו, פרופסור ישראלי למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן
1956 – נטע כנעני, כדורסלנית ישראלית
1959 – דני פילק, חוקר ישראלי במדעי החברה ומדעי המדינה
1961 – יוסף אל-דרור, מחזאי, תסריטאי, במאי ומתרגם ישראלי
1962 – יוני רועה, זמר, מלחין, סופר ופזמונאי ישראלי
1962 – ג'ון סטיוארט, קומיקאי ושחקן אמריקאי
1963 – שרון צור, שחקן ישראלי
1964 – שמוליק נויפלד, מלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי ישראלי
1967 – אנה ניקול סמית', דוגמנית ושחקנית אמריקאית (נפטרה ב-2007)
1969 – שרון שחל, שחקנית ומדבבת ישראלית
1970 – רן בן שמעון, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת הבלם ומאמן כדורגל
1970 – ארז בן הרוש, שחקן, מנחה, כותב ויוצר ישראלי
1971 – אלון זינגמן, במאי קולנוע, במאי טלוויזיה ותסריטאי ישראלי
1975 – ספי אפרתי, מוזיקאי ישראלי
1976 – אברהם טל, זמר ישראלי
1976 – יובל אברמוביץ', שדרן רדיו, עיתונאי, תסריטאי, שחקן, סופר, בעל הוצאת ספרים ויזם ישראלי
1977 – אילנה ברקוביץ', שחקנית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1980 – דן שפירא, שחקן טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1989 – ג'יימס הייפ, די ג'יי, מפיק מוזיקלי ורמיקסר אנגלי
נפטרו
741 – ה גרגוריוס השלישי (נולד ב-690)
1680 – ג'ובני לורנצו ברניני, פסל, צייר וארכיטקט איטלקי (נולד ב-1598)
1859 – וושינגטון אירווינג, סופר אמריקאי (נולד ב-1783)
1962 – וילהלמינה, מלכת הולנד (נולדה ב-1880)
1872 – מרי סומרוויל, מדענית וסופרת סקוטית (נולדה ב-1780)
1939 – ג'יימס נייסמית', כומר קנדי וממציא הכדורסל (נולד ב-1861)
1947 – פיליפ לקלרק, גנרל צרפתי במלחמת העולם השנייה (נולד ב-1902)
1968 – איניד בלייטון, סופרת בריטית (נולדה ב-1897)
1976 – רוזלינד ראסל, שחקנית קולנוע ותיאטרון אמריקאית (נולדה ב-1907)
1980 – נחום גוטמן, צייר וסופר ישראלי (נולד ב-1898)
1994 – ג'פרי דאהמר, רוצח סדרתי (נולד ב-1960)
2010 – לזלי נילסן, שחקן וקומיקאי קנדי-אמריקאי (נולד ב-1926)
2015 – אולן ווקר, פוליטיקאית אמריקאית, מושלת יוטה (נולדה ב-1930)
2019 – רענן שריר, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה, כיהן כמפקד הנח"ל (נולד ב-1935)
2019 – פים ורביק, מאמן כדורגל הולנדי (נולד ב-1956)
2020 – דייוויד פראוז, שחקן קולנוע, שרירן ומרים משקולות אנגלי (נולד ב-1935)
2021 – אנדריי אנדרייביץ', נסיך רוסיה, נינו של אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה, ונשיא אגודת משפחת רומנוב (נולד ב-1923)
2021 – פרנק ויליאמס, איש עסקים בריטי, המייסד והבעלים של קבוצת המרוצים ויליאמס (נולד ב-1942)
2022 – דונלד מקיצ'ן, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1961)
2022 – גלית בורג, זמרת ישראלית (נולדה ב-1968)
2023 – צ'ארלי מאנגר, מנהל השקעות ופילנתרופ (נולד ב-1924)
חגים ואירועים החלים ביום זה
"Buy Nothing Day" – יום ללא קניות, יום מחאה כנגד תרבות הצריכה
אלבניה – יום העצמאות
מאוריטניה – יום העצמאות
27 בנובמבר – 29 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כח
קטגוריה:נובמבר
| 2024-04-24T17:02:44
|
1 באוקטובר
|
1 באוקטובר הוא היום ה-274 בשנה בלוח הגריגוריאני (275 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 91 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
331 לפנה"ס – אלכסנדר הגדול מביס את דריווש השלישי מלך פרס בקרב גאוגמלה
1273 – הרוזן רודולף ואן הבסבורג הופך למלך הגרמנים
1653 – הפרלמנט של רוסיה מאשר את סיפוח אוקראינה
1791 – נפתח המושב הראשון של האספה המחוקקת של צרפת
1795 – צרפת כובשת את בלגיה
1800 – ספרד מוסרת את לואיזיאנה לצרפת בהתאם לחוזה סן אילדפונסו
1814 – נפתח קונגרס וינה
1827 – הצבא הרוסי מסתער על ירוואן ומסיים אלף שנות שלטון מוסלמי על ארמניה
1847 – מריה מיטשל נהיית האישה השנייה שגילתה כוכב שביט, אחרי קרוליין הרשל
1867 – קארל מרקס מפרסם את ספרו "הקפיטל"
1869 – אוסטריה מפיקה את גלויות הדואר הראשונות בעולם
1880 – תומאס אלווה אדיסון פותח את המפעל הראשון בעולם לנורות חשמליות
1887 – בלוצ'יסטן מובסת על ידי האימפריה הבריטית
1888 – מוקמת אוניברסיטת סופיה
1890 – הקונגרס של ארצות הברית מכריז על הפארקים יוסמיטי וסקוויה בקליפורניה כפארקים לאומיים
1891 – נפתחת אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה
1892 – אוניברסיטת שיקגו פותחת את שעריה
1898 – הצאר ניקולאי השני מצווה על גירוש יהודי רוסיה מערים הגדולות של האימפריה הרוסית
1908 – מפעל המכוניות פורד מציג את הדגם החדש, פורד מודל T
1911 – איגוד עובדי תעשיית התכשיטים בהולנד משיג אישור ליום עבודה של 8 שעות
1918 – כוחות ערביים בפיקודו של תומאס אדוארד לורנס כובשים את דמשק מידי הטורקים
1928 – ברית המועצות מכריזה על תוכנית החומש הראשונה
1932 – אוסוולד מוזלי מייסד את איגוד הפשיסטים הבריטי
1934 – אדולף היטלר מגדיל את הצבא והצי הגרמניים תוך כדי הפרת חוזה ורסאי
1936 – פרנסיסקו פרנקו הופך לראש הממשלה הלאומנית בספרד
1938 – גרמניה מספחת את חבל הסודטים
1943 – חיילי בעלות הברית כובשים את נאפולי
1943 – הגרמנים תוקפים את יהודי דנמרק
1946 – במשפטי נירנברג נגזר דינם של מנהיגי הנאצים
1949 – מאו דזה-דונג מכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין
1949 – ייסוד הרפובליקה של סין (טייוואן) באי פורמוזה
1950 – חיילי דרום קוריאה חוצים את קו הרוחב ה 38 לתוך צפון קוריאה
1952 – המפלגה הליברלית מנצחת בבחירות הכלליות ביפן
1954 – המושבה הבריטית של ניגריה הופכת לפדרציה
1958 – בריטניה מעבירה את אי חג המולד לידי אוסטרליה
1960 – ניגריה מקבלת עצמאות מבריטניה
1961 – קמרון המזרחית והמערבית מתאחדות ויוצרות את הרפובליקה של קמרון
1962 – ברברה סטרייסנד חותמת על חוזה ההקלטות הראשון שלה (עם חברת קולומביה)
1962 – ג'יימס מרדית הופך להיות הסטודנט השחור הראשון באוניברסיטת מיסיסיפי
1964 – ביפן נחנך הקו הראשון של רשת הרכבות שינקנסן (המכונה "רכבת הקליע") בין טוקיו לאוסקה
1965 – סוהארטו מדכא הפיכה צבאית באינדונזיה
1969 – הקונקורד עובר לראשונה את מהירות הקול
1973 – מנהרת הגז בין ברית המועצות לגרמניה המערבית נפתחת
1971 – באורלנדו שבפלורידה נפתח דיסניוורלד
1975 – איי אליס נפרדים מאיי גילברט ומשנים את שמם לטובאלו
1975 – בריטניה מעניקה שלטון עצמי לאיי סיישל
1977 – הכדורגלן הברזילאי פלה פורש לאחר ששיחק את משחקו האחרון
1978 – טובאלו מכריזה על עצמאות
1978 – איי קומורו מאמצים חוקה
1982 – נפתח לראשונה אפקוט, פארק השעשועים לטכנולוגיה ורב תרבותיות מבית דיסני, באורלנדו שבפלורידה
1982 – הלמוט קוהל מחליף את הלמוט שמידט בתור קנצלר גרמניה לאחר הצבעת אי-אמון
1988 – מיכאיל גורבצ'וב מתמנה ליושב ראש הסובייט העליון (הפרלמנט של ברית המועצות)
1989 – אלפי מזרח גרמנים בורחים לגרמניה המערבית
1990 – נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש מגנה בנאום בעצרת הכללית של האו"ם את הפלישה העיראקית לכויית
1994 – הרפובליקה של פלאו מקבלת עצמאות
1994 – נשיא דרום אפריקה נלסון מנדלה מבקר בארצות הברית
1998 – ולדימיר פוטין מתמנה לחבר קבוע במועצת הביטחון של הפדרציה הרוסית
2005 – אל-קאעדה מבצע סדרה של פיצוצים באתרי נופש בבאלי שבאינדונזיה. בפיגועים אלו נהרגו כ-20 בני אדם ונפצעו כ-130 אנשים
2017 – משאל העם על עצמאות קטלוניה
2017 – הטבח בסטריפ של לאס וגאס, 59 נהרגו ומאות נפצעו
2017 – פיגוע הדקירה במרסיי
2024 – המתקפה האיראנית על ישראל (אוקטובר 2024)
נולדו
ממוזער|253x253 פיקסלים|אלכסנדר סוורוס
ממוזער|241x241 פיקסלים|הנרי השלישי
ממוזער|261x261 פיקסלים|ג'ימי קרטר
86 לפנה"ס – גאיוס סאלוסטיוס קריספוס, מדינאי והיסטוריון רומאי (נפטר ב- 35 לפנה"ס)
208 – אלכסנדר סוורוס, קיסר רומא (נרצח ב-235)
1207 – הנרי השלישי, מלך אנגליה (נפטר ב-1272)
1507 – ג'אקומו בארוצי דה ויניולה, אדריכל איטלקי (נפטר ב-1573)
1542 – אלברו דה מנדניה, מגלה ארצות ספרדי (נפטר ב-1595)
1685 – קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נפטר ב-1740)
1788 – יצחק בר לווינזון, מחלוצי תנועת ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית (נפטר ב-1860)
1865 – פול דיקא, מלחין צרפתי (נפטר ב-1935)
1881 – ויליאם בואינג, מהנדס אמריקאי (נפטר ב-1956)
1903 – ולדימיר הורוביץ, פסנתרן רוסי (נפטר ב-1989)
1907 – פסח בר אדון, מאנשי היישוב, פעיל בארגון "ההגנה" ובהעפלה, הרפתקן, ארכאולוג וסופר ישראלי (נפטר ב-1985)
1910 – בוני פארקר, פורעת-חוק אמריקאית (נהרגה ב-1934)
1920 – וולטר מתאו, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2000)
1922 – צ'ן-נינג יאנג, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1924 – ג'ימי קרטר, הנשיא ה-39 של ארצות הברית
1924 – ויליאם רנקוויסט, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (נפטר ב-2005)
1925 – אדולפו קמינסקי, יהודי-צרפתי פעיל המחתרת הצרפתית, שהתמחה בזיוף תעודות זהות (נפטר ב-2023)
1927 – יעקב בן יזרי, שר הבריאות וחבר הכנסת מטעם מפלגת גיל (נפטר ב-2018)
1928 – ג'ורג' פפארד, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי (נפטר ב-1994)
1929 – רעיה ברונשטיין, ספורטאית ישראלית (נפטרה ב-2023)
1930 – ריצ'רד האריס, שחקן אירי (נפטר ב-2002)
1931 – אורי שוהם, חלילן ישראלי (נפטר ב-2021)
1933 – יוסף צ'חנובר, איש כלכלה ומנהל ישראלי (נפטר ב-2024)
1935 – אוריאל רינגולד, סופר עברי, עורך ועיתונאי (נפטר ב-2008)
1935 – ג'ולי אנדרוז, שחקנית תיאטרון וקולנוע
1935 – יוסי לוין, ממובילי ענף הדאייה בישראל (נפטר ב-2024)
1938 – מיכה לימור, עיתונאי ושדר טלוויזיה ישראלי
1940 – עטרה בן-טובים, מוזיקאית בריטית, חלילנית קלאסית ומייסדת תוכנית הקונצרטים לילדים בלונדון (נפטרה ב-2022)
1943 – שלמה כישור, פזמונאי ישראלי (נפטר ב-2019)
1944 – דרור קשטן, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי (נפטר ב-2024)
1947 – מריסקה ורס, זמרת הולנדית
1947 – אהרן צ'חנובר, ביוכימאי ישראלי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2004
1948 – חיים מרין, תסריטאי ומחזאי ישראלי
1950 – אלפידה, זמרת פופ יווניה
1953 – גרטה וייץ, אתלטית נורווגית (נפטרה ב-2011)
1954 – עוזי בן כנען, סופר ישראלי (נפטר ב-1991)
ממוזער|170x170 פיקסלים|ג'ולי אנדרוז
1954 – מילי קרלוצ'י, שחקנית ומגישת טלוויזיה איטלקייה
1956 – תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה
1957 – גדי דגון, צלם אמנותי ישראלי (נפטר ב-2021)
1958 – אתי אנטה-שגב, מפיקה ועורכת טלוויזיה, מוזיקה ותרבות ישראלית
1960 – בועז יזרעאלי, סופר עברי
1968 – סגול 59, חן רותם, ראפר ומוזיקאי ישראלי
1974 – אלכס אברבוך, קופץ במוט ישראלי
1975 – הילה הררי, זמרת ישראלית
1989 – ברי לארסון, שחקנית קולנוע, במאית ומוזיקאית אמריקאית
1989 – רום ברנע, שחקן ישראלי
1990 – צ'ארלי מקדונל, מוזקאי ווידאו-בלוגר בריטי
1991 – אבי שטיין, טרנסג'נדרית, בלוגרית ופעילה בקהילת הלהט"ב בארצות הברית
1991 – יהונתן קופלב, שחיין ישראלי
1997 – ג'ייד בירד, זמרת-יוצרת בריטית
נפטרו
686 – טמו, קיסר יפן ה-40 (נולד ב-631)
959 – אדוויג, מלך אנגליה, מלך אנגליה (נולד ב-941)
1404 – בוניפקיוס התשיעי, אפיפיור (נולד ב-1356)
1499 – מרסיליו פיצ'ינו, הומניסט ופילוסוף איטלקי (נולד ב-1433)
1532 – יאן גוסארט, צייר דובר צרפתית מארצות השפלה (נולד ב-1478)
1570 – פרנס פלוריס, צייר פלמי (נולד ב-1519)
1674 – דוד כהן די לארא, רב ספרדי גרמני (נולד ב-1602)
1684 – פייר קורניי, מחזאי צרפתי (נולד ב-1606)
1708 – ג'ון בלואו, מלחין ונגן עוגב אנגלי (נולד ב-1649)
1723 – דימיטריה קנטמיר, שליט נסיכות מולדובה, היסטוריון, מוזיקולוג (נולד ב-1673)
1955 – אברהם הירש, ראש ועד המושבה הרצליה, ראש המועצה המקומית הרצליה ויושב ראש מועצת ההדרים הראשון (נולד ב-1892)
1964 – ארנסט טוך, מלחין אוסטרי (נולד ב-1887)
1980 – גאורג זינגר, מנצח ופסנתרן ישראלי (נולד ב-1906)
1991 – דן הורוביץ, סוציולוג ישראלי, עיתונאי, ופרופסור באוניברסיטה העברית (נולד ב-1928)
1993 – יעקב גליל, מחנך וחוקר בשטח הבוטניקה, פרופסור וממייסדי אוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1914)
1997 – ענבל פרלמוטר, מוזיקאית ישראלית (נולדה ב-1971)
1999 – תד אריסון, איש עסקים ישראלי-אמריקאי (נולד ב-1924)
2004 – ריצ'רד אבדון, צלם אמריקאי (נולד ב-1923)
2011 – הרב גדליה אייזמן, משגיח בישיבת קול תורה (נולד ב-1910)
2013 – ישראל גוטמן, היסטוריון ישראלי, חוקר השואה ופעל להנצחתה (נולד ב-1923)
2013 – טום קלנסי, סופר אמריקאי (נולד ב-1947)
2013 – ג'וליאנו ג'מה, שחקן קולנוע איטלקי שהתפרסם ככוכב מערבונים (נולד ב-1938)
2014 – שלמה להט, אלוף בצה"ל וראש עיריית תל אביב (נולד ב-1927)
2015 – איתם הנקין, רב, היסטוריון וחוקר תורני, נרצח בפיגוע ירי בבית פוריכ בשומרון (נולד ב-1984)
2016 – דייוויד הרד, כדורגלן בריטי ששיחק בארסנל ובמנצ'סטר יוניטד (נולד ב-1934)
2018 – שארל אזנבור, זמר, מלחין, שחקן קולנוע ופזמונאי צרפתי (נולד ב-1924)
2018 – עמירם גונן, גאוגרף ישראלי (נולד ב-1935)
2023 – רוברט מזרחי, פילוסוף יהודי צרפתי, נשיא מועצת האינטלקטואלים היהודים למען ישראל (נולד ב-1926)
2023 – אבי אתגר, שדרן רדיו ומנחה טלוויזיה ישראלי (נולד ב-1948)
2024 – עמי זאבי, איש חינוך, מייסד רשת אמי"ת ומנהלה במשך 25 שנים (נולד ב-1935)
2024 – ויאצ'סלב דוברינין, מלחין וזמר אסטרדה סובייטי-רוסי (נולד ב-1946)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ניגריה – חג לאומי
טובאלו – יום העצמאות
הרפובליקה העממית של סין – חג לאומי
ערביי ישראל והפלסטינים – יום הזיכרון לאירועי אוקטובר 2000
30 בספטמבר – 2 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י א
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-03T07:50:33
|
30 בנובמבר
|
30 בנובמבר הוא היום ה-334 בשנה (335 בשנה מעוברת), בשבוע ה-49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 31 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
306 – מרקלוס הראשון נבחר לאפיפיור
1406 – גרגוריוס השנים עשר הופך לאפיפיור ה-205 לאחר מות אינוקנטיוס השביעי
1782 – ארצות הברית ובריטניה חותמות על הסכם שלום; המהפכה האמריקנית מסתיימת
1853, הרוסים, תחת פיקודו של האדמירל נחימוב, תקפו את נמל סינופ בים השחור והטביעו את הצי העות'מאני שעגן בו. זה היה הצעד הראשון לפריצת מלחמת קרים
1939 – ברית המועצות פולשת לפינלנד ומפציצה את הלסינקי
1941 – טבח יער רומבולה, רצח של 13,000 יהודים ביום זה סמוך לריגה במהלך השואה
1943 – ועידת טהראן: רוזוולט, סטלין וצ'רצ'יל מחליטים על הוצאתו לפועל של מבצע אוברלורד – הפלישה לנורמנדי
1947 – למחרת כ"ט בנובמבר, נפתחת מלחמת העצמאות בהתקפה על אוטובוס 2094
1963 – הצוללת אח"י תנין (צ-71) עצרה מול חופי הארץ ספינה לבנונית כשעל סיפונה 4 נוסעים סורים, מהם קרוב של שר ההגנה הסורי. בעקבות זאת התבצעה עסקת החזרת שבויים מסוריה שהתעכבה זמן רב
1966 – ברבדוס מקבלת עצמאות מבריטניה
1967 – דרום תימן מקבלת עצמאות מבריטניה
1979 – האלבום המפורסם The Wall של להקת פינק פלויד יוצא לאור
2005 – רופאים בצרפת מבצעים את השתלת הפנים הראשונה בהיסטוריה
2010 – טקס חנוכת מנהרות הכרמל – לאחר כ-4 שנות עבודה
נולדו
ממוזער|170x170 פיקסלים|ז'אן, דוכס ברי
ממוזער|238x238 פיקסלים|מארק טוויין
ממוזער|216x216 פיקסלים|וינסטון צ'רצ'יל
ממוזער|169x169 פיקסלים|דני סנדרסון
538 – גרגוריוס מטור, ראשון ההיסטוריונים הפרנקים (נפטר ב-594)
1310 – פרידריך השני, מרקיז מייסן (נפטר ב-1349)
1340 – ז'אן, דוכס ברי (נפטר ב-1416)
1427 – קז'ימייז' הרביעי, מלך פולין, דוכס ליטה (נפטר ב-1492)
1466 – אנדראה דוריה, אדמירל איטלקי מצליח ששלט בים התיכון במחצית הראשונה של המאה ה-16 (נפטר ב-1560)
1508 – אנדראה פלדיו, ארכיטקט איטלקי (נפטר ב-1580)
1667 – ג'ונתן סוויפט, סופר וסאטיריקן בריטי (נפטר ב-1745)
1813 – שארל-ולנטן אלקאן, מלחין צרפתי (נפטר ב-1888)
1825 – ויליאם אדולף בוגרו, צייר צרפתי (נפטר ב-1905)
1835 – מארק טוויין, סופר אמריקאי (נפטר ב-1910)
1874 – לוסי מוד מונטגומרי, סופרת קנדית (נפטרה ב-1942)
1874 – וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-1965)
1906 – ג'ון דיקסון קאר, סופר מתח אמריקאי (נפטר ב-1977)
1912 – גורדון פארקס, צלם עיתונות ובמאי קולנוע אפרו-אמריקאי (נפטר ב-2006)
1922 – יונה רוזנפלד, עובד סוציאלי, פסיכואנליטיקאי וחוקר בתחום העבודה הסוציאלית (נפטר ב-2023)
1924 – שירלי צ'יזהולם, מחנכת, מחברת ספרים ופוליטיקאית אפרו-אמריקאית (נפטרה ב-2005)
1925 – ביל גייטס האב, עורך דין, נדבן ומנהיג אזרחי אמריקאי (נפטר ב-2020)
1926 – שמעון בר, זמר, שחקן, בדרן ומתרגם ישראלי (נפטר ב-1983)
1926 – אנדרו שלי, אנדוקרינולוג פולני-אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1929 – ליא קניג, שחקנית ישראלית
1935 – וודי אלן, במאי קולנוע ושחקן אמריקאי
1937 – רידלי סקוט, במאי קולנוע בריטי
1938 – נחמן אינגבר, מבקר ומרצה לקולנוע ישראלי
1943 – טרנס מאליק, במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע אמריקאי
1944 – ויקטור סרוסי, כדורגלן ישראלי
1945 – ראדו לופו, פסנתרן יהודי רומני שהתיישב בבריטניה ובשווייץ (נפטר ב-2022)
1946 – יחזקאל חזום, כדורגלן ישראלי (נפטר ב-2023)
1946 – מרינה אברמוביץ', אמנית מיצג
1949 – אוריאלה וייט, שחקנית ורקדנית ישראלית (נפטרה ב-1993)
1949 – מתי כספי, זמר ישראלי
1950 – דני סנדרסון, זמר ישראלי
1950 – הנרי סליק, במאי אמריקאי
1950 – פול וסטפאל, כדורסלן ומאמן אמריקאי (נפטר ב-2021)
1951 – רוברט רולנד סמית, סופר אמריקאי
1951 – מיכאל גורביץ', מחזאי ובמאי תיאטרון ישראלי
1952 – ציפי גון-גרוס, שדרנית רדיו, פסיכולוגית וסופרת ישראלית
1954 – מולי קצורין, מאמן כדורסל ישראלי
1955 – קווין קונרוי, שחקן תיאטרון, קולנוע ומדבב אמריקני (נפטר ב-2022)
1958 – גארי לואיס, שחקן סקוטי
1960 – היאם ע'באס, שחקנית ערביה ישראלית
1960 – גארי ליניקר, כדורגלן אנגלי
1965 – בן סטילר, שחקן אמריקאי
1966 – נתן רביץ, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1969 – זוהר לבנסברג, שחיינית ישראלית
1970 – רותם אברוצקי, עיתונאי ישראלי
1978 – גאל גארסיה ברנאל, שחקן מקסיקני
1979 – אלונה איב, שחקנית ובמאית ישראלית
1980 – ג'קו אייזנברג, זמר ויוצר ישראלי
1982 – דומניקו פוצוביבו, רוכב אופני כביש איטלקי
1982 – נלי תגר, שחקנית ישראלית
1984 – תום אלמדון, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת השוער
1985 – כריסי טיגן, דוגמנית אמריקאית
1985 – קיילי קווקו, שחקנית אמריקאית
1986 – ג'ורדן פארמר, שחקן כדורסל
1987 – דאגי פוינטר, בסיסט להקת הרוק הבריטית מקפליי
1990 – מגנוס קרלסן, אלוף העולם ה-16 והנוכחי בשחמט. מדורג מספר 1 בעולם
נפטרו
ממוזער|255x255 פיקסלים|אוסקר ויילד
ממוזער|223x223 פיקסלים|ג'ורג' בוש האב
1016 – אדמונד השני, מלך אנגליה (נולד ב-990)
1204 – אימרה הראשון, מלך הונגריה (נולד ב-1174)
1900 – אוסקר ויילד, סופר, משורר, עיתונאי, מבקר אופנה ומחזאי אירי (נולד ב-1854)
1930 – מרי האריס "אמא" ג'ונס, מנהיגה בתנועת התאגדויות העובדים בארצות הברית (נולדה ב-1837)
1935 – פרננדו פסואה, משורר פורטוגלי (נולד ב-1888)
1938 – קורנליו זליה קודריאנו, פוליטיקאי רומני ומייסד "התנועה הלגיונרית" (נולד ב-1899)
1943 – אתי הילסום, סופרת (נולדה ב-1914)
1947 – ארנסט לוביץ', במאי קולנוע יהודי יליד גרמניה (נולד ב-1892)
1948 – ברט לואיס, מלחין אמריקאי (נולד ב-1879)
1972 – בנימין אידלסון, אדריכל ישראלי (נולד ב-1911)
1972 – עידוא בן גריון, סופר ומחזאי עברי, במאי תיאטרון ופזמונאי ישראלי (נולד ב-1938)
1982 – אריק תומפסון, שחקן, מנחה טלוויזיה ומפיק אנגלי (נולד ב-1929)
1985 – יוסף זריצקי, צייר ישראלי (נולד ב-1891)
1988 – עמירם ניר, איש צבא, עיתונאי, יועץ ראש הממשלה לענייני טרור בינלאומי, מהמעורבים העיקריים בפרשת איראן-קונטראס (נולד ב-1950)
1989 – חסן פתחי, אדריכל מצרי מודרני וחלוץ אדריכלות התואמת את תנאי הסביבה במצרים (נולד ב-1900)
1993 – אוריאלה וייט, שחקנית ורקדנית ישראלית (נולדה ב-1949)
2006 – עלי מוהר, פזמונאי ופובליציסט ישראלי (נולד ב-1948)
2012 – אינדר קומאר גוג'ראל, ראש ממשלת הודו השנים עשר (נולד ב-1919)
2013 – פול ווקר, שחקן קולנוע אמריקאי שהשתתף בסרטי מהיר ועצבני (נולד ב-1973)
2015 – רונית לוינשטיין מלץ, סופרת, כתבה את סדרת הספרים "מסע בעקבות שמי" (נולדה ב-1960)
2015 – פאטמה אל מרניסי, סוציולוגית, סופרת, חוקרת ואינטלקטואלית פמיניסטית מרוקאית (נולדה ב-1940)
2015 – מרקוס קלינגברג, פרופסור לאפידמיולוגיה, שבשנת 1983 הורשע ונידון לעשרים שנות מאסר באשמת ריגול למען ברית המועצות (נולד ב-1918)
2018 – ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הנשיא ה-41 של ארצות הברית (נולד ב-1924)
2018 – תמי ספיבק, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, פעילה בתחום הפרינג' בישראל (נולדה ב-1944)
2019 – מייקל הווארד, היסטוריון צבאי בריטי, אביר מסדר האימפריה הבריטית, מסדר ההצטיינות, מסדר עמיתי הכבוד ובעל עיטור הצלב הצבאי (נולד ב-1922)
2019 – מאריס יאנסונס, מנצח לטבי (נולד ב-1943)
2021 – ריי קנדי, כדורגלן אנגלי (נולד ב-1951)
2021 – ג. יפית, פרסומאית ואשת עסקים ישראלית (נולדה ב-1951)
2022 – ג'יאנג דזה-מין, נשיא הרפובליקה העממית של סין (נולד ב-1926)
2022 – כריסטין מקווי, זמרת, קלידנית, ופזמונאית בריטית (נולדה ב-1943)
2023 – שלמה אבינרי, חוקר בתחום מדעי המדינה והיסטוריון של הפילוסופיה הפוליטית (נולד ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן
יום אנדרו הקדוש
ברבדוס – יום העצמאות
ערים בשביל אור החיים
29 בנובמבר – 1 בדצמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ ל
קטגוריה:נובמבר
| 2024-09-29T20:57:10
|
24 באוגוסט
|
24 באוגוסט הוא היום ה-236 בשנה בלוח הגריגוריאני (237 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 129 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
410 – הוויזיגותים בוזזים את רומא במשך שלושה ימים
1349 – התפרצות המוות השחור בפולין
1349 – כ-6,000 יהודים נטבחו במגנצה (מיינץ בגרמניה) לאחר שהואשמו בגרימת המגפה השחורה
1391 – הטבח ביהודי פלמה דה מיורקה
1456 – מסתיימת הדפסתו של תנ"ך גוטנברג על ידי יוהאן גוטנברג
1511 – הפורטוגזים כובשים את מלאקה (במלזיה של היום)
1516 – קרב מרג' דאבק שבו מביסים העות'מאנים את הממלוכים מסמן את קצה של האימפריה הממלוכית וראשית השליטה העות'מאנית במזרח התיכון
1572 – טבח ליל ברתולומיאו הקדוש: שארל התשיעי מלך צרפת מורה על טבח בהוגנוטים (צרפתים פרוטסטנטים)
1690 – נוסדת העיר כלכותה (קולקטה) בהודו
1814 – כוחות בריטיים מציתים את הבית הלבן בוושינגטון
1820 – ראשית המהפכה הליברלית בעיר פורטו, שהובילה לניסוח חוקה עבור פורטוגל ולהכרזה על עצמאות ברזיל
1831 – צ'ארלס דרווין מתבקש להצטרף למסעה של הספינה ביגל
1891 – תומאס אלווה אדיסון רושם פטנט על מצלמת הקולנוע
1912 – אלסקה הופכת לשטח של ארצות הברית
1932 – אמיליה ארהארט הופכת לאישה הראשונה הטסה לרוחב ארצות הברית ללא עצירה – מלוס אנג'לס לניוארק שבניו ג'רזי
1944 – מלחמת העולם השנייה: כוחות צרפת ובעלות הברית מתחילים במתקפה לשחרור פריז
1949 – נכנסת לתוקפה אמנת נאט"ו
1954 – חוק הפיקוח על קומוניסטים נכנס לתוקף בארצות הברית. המפלגה הקומוניסטית האמריקאית מוצאת אל מחוץ לחוק
1960 – בווסטוק שבאנטארקטיקה נמדדת טמפרטורה של -88°C, הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה עד אז על פני כדור הארץ
1965 – נחנכת שגרירות ישראל בגרמניה
1968 – צרפת מפוצצת את פצצת המימן הראשונה שלה, והופכת בכך למעצמה הגרעינית החמישית בעולם
1970 – פיגוע באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, פעילי שמאל רדיקלי מתנגדי מלחמת וייטנאם מפוצצים מכונית תופת באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון
1991 – אוקראינה מצהירה על עצמאות מברית המועצות
1991 – מיכאיל גורבצ'וב מתפטר מראשות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
1992 – ההוריקן אנדרו פוגע בדרום פלורידה
1992 – יחסים דיפלומטיים נקשרים בין הרפובליקה העממית של סין לבין קוריאה הדרומית
1994 – נחתם הסכם ראשוני בין ישראל לאש"ף המאפשר ממשל עצמי חלקי לפלסטינים בשטחי הגדה המערבית
1995 – מיקרוסופט מוציאה לשוק את מערכת ההפעלה חלונות 95
2000 – שחקן הכדורסל, דורון ג'מצ'י, פרש ממשחק כדורסל פעיל לאחר 23 שנות משחק
2008 – הסתיימה אולימפיאדת בייג'ינג 2008
2016 – רעידת אדמה במרכז איטליה גרמה ליותר מ-247 הרוגים
2018 – בפעם השישית בעשור השני של המאה ה-21, מודח ראש ממשלה מכהן באוסטרליה; מלקולם טרנבול הודח על ידי חברי מפלגתו והוחלף בסקוט מוריסון
נולדו
ממוזער|263x263 פיקסלים|יאסר ערפאת
ממוזער|258x258 פיקסלים|ירון לונדון
1113 – ז'ופרואה החמישי, רוזן אנז'ו ואבי בית פלנטג'נט (נפטר ב-1151)
1198 – אלכסנדר השני, מלך סקוטלנד (נפטר ב-1249)
1358 – חואן הראשון, מלך קסטיליה (נהרג ב-1390)
1484 – ברטולומה דה לאס קסאס, כומר ספרדי מהמסדר הדומיניקני (נפטר ב-1566)
1552 – לוויניה פונטנה, ציירת מנייריסטית (נפטרה ב-1614)
1556 – סופיה ברהה, אסטרונומית דנית (נפטרה ב-1643)
1669 – אלסנדרו מרצ'לו, מלחין איטלקי (נפטר ב-1747)
1750 – לטיציה רמולינו, אמו של נפוליאון בונפרטה ואשתו של קרלו בואונפרטה (נפטרה ב-1836)
1759 – ויליאם וילברפורס, פוליטיקאי אנגלי (נפטר ב-1833)
1837 – תאודור דובואה, מלחין צרפתי, נגן עוגב ומורה למוזיקה (נפטר ב-1924)
1890 – ג'ין ריס, סופרת בריטית (נפטרה ב-1979)
1899 – חורחה לואיס בורחס, סופר ארגנטינאי (נפטר ב-1986)
1902 – פרנאן ברודל, היסטוריון צרפתי (נפטר ב-1985)
1903 – קארל האנקה, פושע מלחמה נאצי (נפטר ב-1945)
1912 – בן עויזרמן, צלם, במאי ותסריטאי קולנוע ועיתונות ישראלי (נפטר ב-1967)
1915 – ג'יימס טיפטרי ג'וניור, פסיכולוגית וסופרת אמריקאית (נפטרה ב-1987)
1915 – יעקב פרי (פרולוב), אלוף בצה"ל (נפטר ב-2001)
1918 – טוסיה אלטמן, ממנהיגות השומר הצעיר בפולין ולוחמת במרד גטו ורשה (נפטרה ב-1943)
1925 – חיים יעקב גולדוויכט, מייסד וראש הישיבה הראשון של ישיבת כרם ביבנה (נפטר ב-1995)
1925 – צפייה גורן, אשת חינוך ונשיאת אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית (נפטרה ב-2008)
1926 – נסים אלוני, מחזאי, במאי, סופר ומתרגם ישראלי (נפטר ב-1998)
1926 – יהודית שובל, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחית בתחום הסוציולוגיה של הבריאות
1927 – אלווין ברנשטיין, סופר, פובליציסט, מבקר ספרות ותיאטרון, עורך כתבי עת ספרותיים ומזכיר ספרותי של תיאטראות יהודי רומני (נפטר ב-2011)
1927 – הארי מרקוביץ, כלכלן יהודי (נפטר ב-2023)
1929 – יאסר ערפאת, מנהיג פלסטיני (נפטר ב-2004)
1931 – אורי דביר, סייר, גאוגרף, יושב ראש הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע ואיש תקשורת ומחבר מדריכים פופולריים בנושא הטיולים (נפטר ב-2011)
1936 – א"ס בייאט, סופרת ומשוררת אנגלייה (נפטרה ב-2023)
1937 – קציעה כ"ץ, סופרת ובלשנית ישראלית וחברת האקדמיה ללשון העברית
1938 – ידיד רובין, צייר ישראלי (נפטר ב-2012)
1939 – יהושע סובול, מחזאי ישראלי
1940 – ירון לונדון, עיתונאי, איש טלוויזיה, פובליציסט ופזמונאי ישראלי
1944 – סטיבן כץ, פילוסוף יהודי
1944 – קלאוס נומי, זמר גרמני (נפטר ב-1983)
1945 – מרשה פ. ג'ונסון, מחלוצות התנועה לזכויות להט"ב (נפטרה ב-1992)
1946 – ויק אייקרס, כדורגלן עבר ומאמן כדורגל אנגלי
1947 – אן ארצ'ר, שחקנית ומפיקה אמריקאית
1947 – פאולו קואלו, סופר פורטוגלי
1947 – צבי סלטון, קריין חדשות ישראלי
1947 – רוג'ר דה ולמינק, לשעבר רוכב אופני כביש וסייקלו–קרוס בלגי
1948 – ז'אן מישל ז'אר, מלחין מוזיקה אלקטרונית צרפתי
1950 – עמי מנדלמן, זמר, שחקן ומדבב ישראלי
1951 – אורסון סקוט קארד, סופר מדע בדיוני
1955 – מייק האקבי, מושל ארקנסו
1956 – עדי בנימינוב, במאי טלוויזיה ישראלי
1957 – סטיבן פריי, קומיקאי, סופר ושחקן אנגלי
1965 – רג'י מילר, שחקן כדורסל
1968 – יוסי טולדו, שחקן ומדבב ישראלי
1972 – אווה דוברני, במאית ותסריטאית אמריקאית
1973 – גלית אלדר, סופרת ישראלית
1973 – דייב שאפל, סטנדאפיסט אפרו-אמריקאי
1973 – אביגיל שפרבר, צלמת ובמאית קולנוע וטלוויזיה ישראלית
1976 – מיטל דוהן, שחקנית ישראלית
1976 – אלכס או'לאפלין, שחקן אוסטרלי
1977 – רוברט אנקה, שוער הנובר 96 ונבחרת גרמניה (נפטר ב-2009)
1977 – ג'ון גרין, סופר אמריקאי
1981 – צ'אד מייקל מאריי, שחקן אמריקאי
1982 – קים קאלסטרום, כדורגלן שוודי
1984 – בת חן סבג, שחקנית ישראלית
1988 – רופרט גרינט, שחקן קולנוע בריטי
1989 – רוסיו איגרסבל, שחקנית ארגנטינאית
1990 – חואן פדרו לנסאני, שחקן וזמר ארגנטינאי
1992 – אליאנה תדהר, שחקנית ישראלית
1997 – אלן ווקר, מפיק מוזיקלי ו-DJ נורווגי
נפטרו
1042 – מיכאל החמישי קלפאטס, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-1015)
1103 – מגנוס השלישי, מלך נורווגיה (נולד ב-1073)
1313 – היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1275)
1540 – פארמיג'אנינו, צייר ואמן הדפסים איטלקי (נולד ב-1503)
1572 – גאספאר דה קוליני השני, ממנהיגי ההוגנוטים (נולד ב-1519)
1679 – ז'אן פרנסואה פול דה גונדי, סופר ומדינאי צרפתי (נולד ב-1613)
1832 – סאדי קרנו, פיזיקאי ומהנדס צבאי צרפתי (נולד ב-1796)
1841 – הרץ הומברג, איש תנועת ההשכלה היהודית (נולד ב-1749)
1888 – רודולף קלאוזיוס, פיזיקאי ומתמטיקאי גרמני (נולד ב-1822)
1929 – אריה לייב מקלף, איש העלייה הראשונה, ממייסדי מטולה, ממתיישבי פתח תקווה ומוצא (נולד ב-1876)
1943 – סימון וייל, פילוסופית יהודייה (נולדה ב-1909)
1954 – ז'טוליו ורגאס, נשיא ברזיל בין השנים 1930–1945 ובין השנים 1951–1954 (נולד ב-1882)
1956 – קנג'י מיזוגוצ'י, במאי קולנוע, תסריטאי ושחקן יפני (נולד ב-1898)
1958 – לאו בלך, מלחין ומנצח אופרה יהודי-גרמני (נולד ב-1871)
1966 – תדיאוש בור קומורובסקי, מפקדו של ארמייה קריובה (נולד ב-1895)
1971 – קארל בלגן, ארכאולוג אמריקאי (נולד ב-1887)
1971 – יהושע ברטונוב, שחקן תיאטרון ישראלי (נולד ב-1879)
1978 – קתלין קניון, ארכאולוגית בריטית (נולדה ב-1906)
1981 – אליעזר שטרן, פרופסור לחינוך באוניברסיטת בר-אילן (נולד ב-1915)
1990 – סרגיי דובלטוב, סופר רוסי (נולד ב-1941)
1995 – אלפרד אייזנשטאדט, צלם עיתונות אמריקאי ממוצא יהודי-גרמני (נולד ב-1898)
2003 – ג'ק אייזנר, ניצול השואה ומגדולי מנציחי השואה (נולד ב-1925)
2004 – אליזבת קובלר-רוס, פסיכיאטרית ואקדמאית שווייצרית (נולדה ב-1926)
2004 – יוש הלוי, פובליציסט ומחזאי עברי (נולד ב-1925)
2010 – סטושי קון, במאי, אנימטור, תסריטאי ואמן מאנגה יפני (נולד ב-1963)
2014 – ריצ'רד אטנבורו, במאי סרטים (נולד ב-1923)
2018 – אורי קצנשטיין, פסל, אמן מופע, מוזיקאי, בונה כלי נגינה ומכונות סאונד ויוצר סרטים ישראלי (נולד ב-1951)
2020 – וולפגנג אולמן, שחמטאי גרמני בדרגת רב אמן (נולד ב-1935)
2020 – אבנר גולסה, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1957)
2021 – צ'ארלי ווטס, מתופף אנגלי, שנודע בעיקר כחבר בלהקת הרוק הרולינג סטונז (נולד ב-1941)
2023 – אהרן שכטר, רב, ראש ישיבת רבנו חיים ברלין בברוקלין וחבר מועצת גדולי התורה בארצות הברית (נולד ב-1928)
2023 – לוי יצחק, שמאי רכב ישראלי, מחברו של מחירון לוי יצחק למחירי כלי רכב (נולד ב-1937)
2023 – בריי וויאט, מתאבק ב-WWE (נולד ב-1987)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ליבריה – יום הדגל
סיירה לאון – יום הולדת הנשיא
אוקראינה – חג לאומי
23 באוגוסט – 25 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח כד
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-10-03T05:51:56
|
Routing Information Protocol
|
RIP הם גם ראשי תיבות באנגלית שמשמען Rest In Peace ("נוח על משכבך בשלום"), ויש הכותבים אותן על מצבות.
Routing Information Protocol (בראשי תיבות: RIP) הוא פרוטוקול ניתוב המתבסס על ספירת צעדים (Hop Count) על מנת לבצע החלטות ניתוב.
נתב המשתמש ב־RIP מנהל רישום של כל הנתבים אותם הוא "מכיר", הרשתות המחוברות אליהן, וכמות הצעדים בכל נתיב לכל יעד. כאשר מגיעה חבילה אל הנתב הוא יעביר אותה בנתיב בו היא תעבור מינימום צעדים עד לרשת היעד, שיטה זו מכונה ספירת צעדים (hop count). הנתב מבקש עדכונים לגבי שינויים בטופולוגית הרשת מהנתבים המחוברים אליו כל שלושים שניות, וכך הוא נשאר מעודכן לגבי שינויים בנתיבים המובילים אל היעד, ומקבל מידע על נתבים חדשים שחוברו אל הרשת.
RIP פותח כחלק מהתשתית הראשונה של האינטרנט, כפרוטוקול הניתוב הראשון של ה־ARPANET, והיה במשך שנים רבות פרוטוקול הניתוב הנפוץ ביותר באינטרנט. עם התפשטות האינטרנט חישובי עלות, רוחב פס ומרחקים פיזיים הפכו למכריעים יותר ויותר בהחלטות הניתוב ו־RIP נדחק לטובת פרוטוקולים חדשים יותר כמו ה־OSPF או ה־IGRP.
RIP שייך לשכבת היישום של מודל ה־OSI ומודל ה־TCP/IP.
קישורים חיצוניים
מפרט הפרוטוקול RIP
הסבר על RIP
קטגוריה:פרוטוקולי ניתוב
| 2023-05-18T14:41:42
|
עזר ויצמן
|
עזר ויצמן (15 ביוני 1924 – 24 באפריל 2005) היה נשיאהּ השביעי של מדינת ישראל, אשר כיהן בתפקיד בין מאי 1993 ליולי 2000. לפני כן היה, בין השאר, מפקד חיל האוויר, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
ויצמן החל את דרכו הצבאית בארגון ההגנה, בהמשך התנדב לצבא הבריטי, במהלך מלחמת העולם השנייה היה לטייס בחיל האוויר המלכותי, הוא הוצב בהודו ובמצרים. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף לאצ"ל ובהמשך שב לארגון ההגנה, כטייס בשירות האוויר, ממנו צמח חיל האוויר הישראלי, שלימים היה מפקדו השישי. בתפקידו הבא שימש כראש אג"ם והיה מאדריכלי הניצחון במלחמת ששת הימים.
לאחר שחרורו החל את דרכו הפוליטית בתנועת החרות והליכוד, מטעמן נבחר לכנסת התשיעית וכיהן כחבר הכנסת וכשר הביטחון. בהמשך חל מפנה בעמדותיו, והוא הקים את מפלגת המרכז יחד שמטעמה שימש כשר בלי תיק בממשלת האחדות, ואיתה הצטרף ל"מערך". ב-1992 פרש מהכנסת, ולאחר שנה נבחר – כנציג מפלגת העבודה – לכהן כנשיא המדינה. לאחר שנבחר שנית ב-1998, התפרסם כי קיבל כספים מאיש עסקים. היועץ המשפטי לממשלה קבע כי יש בכך "אי תקינות", ודברים אלה והביקורת הציבורית הביאו להתפטרותו מהנשיאות ולפרישתו מן החיים הציבוריים בשנת 2000.
ביוגרפיה
עזר ויצמן נולד בתל אביב ליחיאל ויהודית ויצמן תושבי עכו בשנת 1924, וגדל בעכו ובחיפה. אביו, יחיאל (חיליק) ויצמן, היה פעיל ציוני ואגרונום, שהיה אחראי מטעם ממשלת המנדט על ייעור הרי הכרמל וכן אחיו של נשיאה הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן. אמו של ויצמן, יהודית, הייתה בת הרופא גרשון יצחק קרישבסקי ובתיה למשפחת הירשפלד, ממייסדי ראשון לציון. עזר נקרא על שם סבו מצד אביו, עוזר. בילדותו גדל בבית שענייני השעה היו נדונים בו, ושימשו רקע להתפתחותו האישית. את לימודיו עשה בבית הספר הריאלי, אך סולק ממנו בכיתה י"א.
בעודו ילד פגש ויצמן בצ'ארלס אורד וינגייט.
בספטמבר 1938, בזמן המרד הערבי הגדול, נפצעו הוא ואביו כשמכוניתם התהפכה, לאחר שנורו לעברם יריות בכביש תל אביב – חיפה, סמוך לבית ליד.
כנער מתבגר בשנות המנדט הבריטי, רצה לתרום למאמץ הלאומי. בגיל 17, בשנת 1941 עבר קורס מ"כים בג'וערה מטעם ארגון ההגנה.
מלחמת העולם השנייה ולאחריה
בשנת 1942 נפל בן דודו מיכאל ויצמן (בנו של חיים ויצמן), שהיה טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי. אירוע זה השפיע על עזר ויצמן הצעיר, ששאף להיות טייס. הוא עבר קורס טיס אזרחי, וקיבל רישיון טיס אזרחי עוד בטרם התגייס. ב-2 בספטמבר 1942 התגייס לצבא הבריטי. בתחילה שימש נהג תובלה בחיל האוויר, ושירותו בשולי אזורי הקרבות במדבר המערבי, תיסכל אותו וחיזק את רצונו לתרום למאמץ המלחמתי כטייס. בקיץ 1943 התקבל לקורס טיס ברודזיה, אותו סיים בשנת 1945. הוא הוצב במשך שלושה חודשים בשדה התעופה פאיד ולאחר מכן שירת זמן מה בהודו כטייס ת'נדרבולט, עד שבשנת 1946 השתחרר מן הצבא הבריטי, ונסע ללמוד תעופה בלונדון באופן פרטי.
בהשפעת ידידים שפגש בלונדון הצטרף אל ארגון האצ"ל בשנת 1946. בשנת 1947, בסמוך להחלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, פנו אליו אנשי "ההגנה" כי יצטרף ל"שירות האוויר לישראל", שהיה גרעינו של חיל האוויר העתיד לקום. לאחר שנועץ עם אנשי האצ"ל, קיבל את הפנייה, והיה לאחד ממקימי חיל האוויר החדש.
חיל האוויר
בזמן מלחמת העצמאות היה ויצמן למפקדה של טייסת הנגב שמקום מושבה היה בניר עם. בתוקף תפקידו הטיס מזון, תחמושת ואספקה ליישובים הנצורים בנגב ובגוש עציון, ונשלח לצ'כוסלובקיה ללמוד להטיס את מטוסי ה"מסרשמיט" ולהטיס אחד מהם לישראל אשר מיד הוחש לקרב בהפצצת הטור המצרי המשוריין אשר היה באותה עת באשדוד. ב-7 בינואר 1949 השתתף בתקרית האוויר הישראלית-בריטית – קרב אוויר של 4 מטוסי ספיטפייר ישראליים מול 14 מטוסי טמפסט וספיטפייר של חיל האוויר הבריטי, שחדרו לנגב, בו הופלו חמישה מטוסים בריטיים.
ויצמן שירת בחיל האוויר כטייס קרב וכמפקד, הוא שימש סגן מפקד טייסת 101 ובמרץ 1949 מונה למפקדה, כמפקד הטייסת העביר אותה מבסיס חצור שנסגר לרמת דוד. שימש ראש מחלקת מבצעים במטה חיל האוויר. ב-1951 נשלח לאקדמיה הצבאית הבריטית לפיקוד ולמטה, ועם שובו הטיל עליו חיים לסקוב, מפקד חיל-האוויר, לארגן קורס מתקדם לקצינים. כמו כן השתתף בהקמת המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה של צה"ל. באוקטובר 1953 קיבל את הפיקוד על בסיס רמת דוד, עליו פיקד עד ראשית 1956, בפברואר 1956 מונה למפקד כנף 4 בחצור. הוא שירת בתפקיד זה במלחמת סיני. על פי הנוהג המושרש בחיל האוויר הישראלי, גם בתפקיד זה נתן מופת אישי כאשר יצא בעצמו לגיחות קרב במטוס סילון מסוג אוראגן.
ב-25 ביולי 1958 מונה למפקדו השישי של החיל, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1966. שנותיו כמפקד החיל היו שנים של התעצמות ובניין הכוח, והכנת החיל לקראת הגדול בהישגיו – "מבצע מוקד" להשמדת חילות האוויר של מדינות ערב על הקרקע בתחילת מלחמת ששת הימים. נודע כמי שטבע את הסיסמה "הטובים לטיס", והטמיע אותה בחיל ובציבור.
ראש אג"ם
תפקידו הבא בצה"ל היה ראש אג"ם. תפקיד זה היה בעל חשיבות עליונה בצה"ל אשר הכין עצמו למלחמה. בשנת 1967 הפכה המתיחות בין ישראל ובין מדינות ערב לוודאות כי בקרוב תפרוץ מלחמה. תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים הייתה תקופה של חרדה, ורבים היססו בדבר הדרך שבה יש לפעול אל מול האיום הערבי, שנראה כאיום קיומי. ויצמן עצמו נקט טון תקיף, והיה ממצדדי הנחתת מכה מקדימה על מדינות ערב, אל מול היסוסי ראש הממשלה, לוי אשכול. טרם מינויו של משה דיין לשר הביטחון הגיע ויצמן ללשכתו של אשכול ואמר: "אשכול, תן פקודה וצה"ל יצא למלחמה. למה לך את משה דיין? מי צריך את יגאל אלון? יש לנו צבא חזק והוא רק ממתין לפקודה שלך. תן לנו פקודה לצאת למלחמה ואנו ננצח."
אירוע עליו מספר ויצמן בספרו הביוגרפי "לך שמים לך ארץ" זכה ברבות הימים למעמד מכובד. ויצמן סיפר כי ב-23 במאי 1967 נקרא אל ביתו של הרמטכ"ל יצחק רבין, שם מסר לו רבין כי "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי... אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת. אני טעיתי. האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ"ל?". ויצמן סירב להצעה, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע לרבין לנוח. ביומיים שלאחר מכן פיקד ויצמן על הצבא בפועל, והוציא פקודות למפקדי הצבא לסיכום ההכנות הסופיות למלחמה. ראש הממשלה אשכול אישר בדיעבד פקודות אלו שניתנו ללא אישור הרמטכ"ל. ויצמן הפיץ כי הרמטכ"ל לקה ב"הרעלת ניקוטין". אין לדעת איזה חשיבות יש לייחס לעדות זו, אך ללא כל קשר אליו נזקף לזכותו של ויצמן חלק נכבד בניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים, בבניין הכוח היבשתי והאווירי, ובהכנת התוכניות למלחמה.
לאחר סיום המלחמה נשאר ויצמן בתפקיד ראש אג"ם, מתוך תקווה שלאחר סיום כהונת חיים בר-לב (שהחליף את רבין) ימונה הוא לרמטכ"ל. תקופה זו הייתה תקופה סוערת. ויצמן היה בעל תפקיד בלחימה במחבלים בבקעת הירדן לצידו של אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי, והיה לו חלק בפיקוד על פעולת צה"ל בכראמה. כן היה לו חלק בבניין המעוזים בקו בר-לב, ובפיקוד על הכוחות ובהתוויית המדיניות בחודשיה הראשונים של מלחמת ההתשה.
משנראה כי לא יקבל את תפקיד הרמטכ"ל, אם בשל היותו איש חיל האוויר, אם בשל דעותיו הפוליטיות שנטו לימין, פרש מצה"ל במפתיע ב-15 בדצמבר 1969, ובאותו הערב כבר מונה לשר התחבורה מטעם גח"ל, מפלגתו של מנחם בגין שהייתה אז שותפה לממשלת אחדות לאומית בראשותה של גולדה מאיר.
צעדים ראשונים בפוליטיקה
בתפקידו כשר התחבורה שימש שמונה חודשים. באוגוסט 1970 פרשה גח"ל מן הממשלה במחאה על הסכמת הממשלה לדון ב"תוכנית רוג'רס", תוכנית שלום של שר החוץ האמריקני ויליאם פירס רוג'רס. השר ויצמן התנגד לפרישה מהממשלה. לאחר הפרישה מן הממשלה מונה ויצמן ליו"ר תנועת החרות ובמקביל פנה לעולם העסקים כמנהל חברה של יעקב מרידור. מחוץ לממשלה התערערו יחסיו עם מנחם בגין, ובשנת 1972 פרש מן הפוליטיקה, אם כי נותר חבר בתנועת החרות. ויצמן פנה לעסקים פרטיים והקים יחד עם עוזרו לשעבר דוד קוליץ את חברת "אלול טכנולוגיות" והיה מעורב בעסקי נדל"ן ויבוא רכב.
במלחמת יום הכיפורים גויס לשירות מילואים, והיה לעוזרו של הרמטכ"ל דוד אלעזר.
בתקופה זו הציג עזר ויצמן דעות ברורות, ישירות ובוטות, הנוטות לצד הניצי של המפה הפוליטית. בדבריו אז, טען ויצמן שהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הם לבה ההיסטורי של ארץ ישראל, וחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בתקופה זו, טען ויצמן שגבולה המזרחי של מדינת ישראל צריך להיות נהר הירדן, ואילו את הבעיה הדמוגרפית יש לפתור באמצעות עלייה מאסיבית של יהודי התפוצות. ויצמן תמך בישראל חזקה, בעלת כוח הרתעה. רק אז, לדעת ויצמן, יראו הערבים כי אין בכוחם להכריע את ישראל, והדבר יביא לשלום המקווה.
ימין|ממוזער|ויצמן במטוס "הספיט השחור", ששימש מטוסו האישי בעת שירותו בצה"ל.
שר הביטחון
250px|ממוזער|250px|עזר ויצמן עם נשיא מצרים סאדאת וראש הממשלה מנחם בגין בקמפ דייוויד, 7 בספטמבר 1978
ב-1976 חזר ויצמן ל"חרות" עם תחילת מערכת הבחירות לכנסת התשיעית, הוצב במקום הרביעי ברשימה שהביאה בסופה למהפך פוליטי. יש אומרים כי לוויצמן היה חלק חשוב בעליית רשימת הליכוד, בה הייתה חרות המרכיב העיקרי, לשלטון ב-1977 (המהפך). ויצמן כיהן כחבר הכנסת והתמנה לשר הביטחון בממשלתו של מנחם בגין. ובתקופת כהונתו נערך מבצע ליטני, והתקבלה ההחלטה על פיתוחו של מטוס הקרב "לביא". כשר ביטחון החליט ויצמן על מינויו של רפאל איתן לרמטכ"ל צה"ל.
ב-14 בנובמבר 1977 נפצע בתאונת דרכים קשה בכביש גהה. בעת ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת בישראל, היה ויצמן מאושפז בבית חולים עקב התאונה, ולמרות זאת נפגש ביחידות עם סאדאת בירושלים במהלך הביקור ב-20 בנובמבר.
ויצמן הקדיש את כל אונו ומרצו להשגת השלום, בו החל לראות יעד נכסף, אפילו במחיר ויתורים טריטוריאליים. הוא פיתח יחסים אישיים נלבבים עם סאדאת, ואף ביקר בקהיר באופן ספונטני ב-20 בדצמבר 1977 ועמד בראש משלחת ישראל לשיחות השלום בקהיר בינואר 1978. ייתכן שאז חל המפנה בדעותיו, שהביא בסופו של דבר לפרישתו מן הממשלה. הוא החל להשמיע דעות כנגד ההתנחלויות וכנגד התנהלותה של ממשלת בגין. הדברים הגיעו לידי משבר ב-25 במאי 1980. לאחר שנשא נאום ארוך כנגד הקיצוץ בתקציב הביטחון, וכנגד הדרך בה מנהל בגין את השיחות עם מצרים, התפטר ויצמן מתפקיד שר הביטחון.
ויצמן תמך בארגון מחדש של צה"ל והקמת המפח"ש על פי תוכניתו של ישראל טל, בניגוד לעמדתו של הרמטכ"ל, מרדכי גור. לאחר שנכנס למשרד הביטחון, מינה את ישראל טל, לחקור את תפקוד וארגון כוחות היבשה בצה"ל, מחקר שהביא להמלצה על הקמת המפח"ש. ויצמן אפשר לגור, ולאחר מכן לרפול, שהחליף את גור כרמטכ"ל, לדחות את ההמלצות, בסוף 1978. אולם ב-29 בנובמבר 1979 הביא ויצמן את המטכ"ל להחליט להקים את המפח"ש ולהחזיר את טל לשירות כדי להקים את המפח"ש ולעמוד בראשו. אך עד פרישתו של ויצמן ממשרד הביטחון התוכנית להקים את המפח"ש לא התממשה.
בממשלות האחדות
לאחר התפטרותו שקל ייסוד מפלגה חדשה בהנהגת משה דיין (שהיה גיסו), ועקב כך סולק מ"חרות". במשך ארבע שנים היה איש עסקים. במרץ 1984 ייסד מפלגה חדשה בשם "יחד" וזו זכתה בשלושה מושבים בבחירות לכנסת האחת עשרה (1984). יחד עם ויצמן נבחרו לכנסת מטעם יחד בנימין בן אליעזר ושלמה עמר. לאור התוצאות הסתבר כי המפלגה הפכה ללשון המאזניים היכולה להכריע לטובת כל אחת משתי המפלגות הגדולות. ויצמן בחר לעמוד לצד המערך ובכך לכפות הקמת ממשלת אחדות לאומית, כהמלצתו, בין השאר, של נשיא המדינה חיים הרצוג. בממשלת האחדות הייתה רוטציה בתפקיד ראש הממשלה בין שמעון פרס ויצחק שמיר ומספר שרים שווה למערך ולליכוד. ויצמן הצטרף לממשלה כשר בלי תיק וכחבר הקבינט המצומצם מטעם גוש המערך. לאחר הקמת ממשלת האחדות פרשו מהמערך חברי הכנסת של מפ"ם וחבר הכנסת יוסי שריד, וויצמן הצטרף עם מפלגתו למפלגת העבודה, באוקטובר 1986. בממשלת האחדות תמך ויצמן במסירת השטחים ובמשא ומתן עם אש"ף.
ב-1988 מונה לשר המדע והטכנולוגיה בממשלת האחדות הלאומית שבראשות יצחק שמיר. במהלך מערכת הבחירות הוצב ויצמן במקום החמישי ברשימת מפלגת העבודה, ויועד לשמש שר החוץ מטעמה. הליכוד תקף אותו על התבטאויותיו "בזכות האינתיפאדה". בסוף שנת 1989 דרש שמיר לסלקו מהממשלה, עקב מגעים שקיים עם אנשי הארגון לשחרור פלסטין. המגעים עם אש"ף נאסרו בחוק, ונחשבו לטאבו. במשך שנים היו מגעים אלו נחלתם של אנשי שמאל קיצוניים, משולי המפה הפוליטית, כאורי אבנרי או אייבי נתן. ויצמן פוטר מהממשלה ב-31 בדצמבר אך לפני שההתפטרות נכנסה לתוקף היא בוטלה, ושמיר הסתפק בהוצאת ויצמן מהקבינט. ויצמן התפטר יחד עם כל שרי המערך מהממשלה במרץ 1990 במסגרת מה שכונה "התרגיל המסריח". לאחר פירוק ממשלת האחדות הלאומית התפטר מהכנסת ב-3 בפברואר 1992, הודיע על פרישתו מן החיים הפוליטיים והוחלף בסאלח טריף בכנסת.
נשיא המדינה
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא ויצמן ורעייתו ראומה עם פרופ' דב גולדברגר
לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה, בשנת 1992, השתנה הרכבה של הכנסת, וניצחון השמאל אשר איפשר לרבין להרכיב ממשלה, איפשר גם להריץ את ויצמן למשרת הנשיא. ויצמן נבחר כמועמד מפלגת העבודה לנשיאות מול שלמה הלל ואריה אליאב. ב-24 במרץ 1993 התקיימו הבחירות לנשיאות המדינה. מול ויצמן התמודד כמועמד הימין חבר הכנסת (הליכוד) דב שילנסקי. ויצמן נבחר לכהונת הנשיא ברוב של 66 מול 53.
ב-14 במאי 1993 החל לכהן כנשיא המדינה. ויצמן נחשב לנשיא אהוד ופופולרי "שירד אל העם". ישירותו ועממיותו הוסיפו לו לווית חן צברית, שנתנה ייחוד וסממן פלמ"חניקי לשירותו בתפקיד.
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא ויצמן באירוע לגמלאי משטרת ישראל, לצד סגן נשיא הגמלאים, אברהם פטוקה
ממוזער|שמאל|250px|ויצמן לוחץ ידו של חוסיין, מלך ירדן בהגיעו לטקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן במסוף ערבה
במהלך כהונתו היו למדינת ישראל הישגים כהסכם השלום עם ירדן, שויצמן נכח בחתימתו בטקס בערבה ב-26 באוקטובר 1994, לצדם של יצחק רבין, חוסיין, מלך ירדן, ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. מאידך, היו אלו שנים של לחימה קשה בלבנון שגבתה הרוגים רבים, של טרור קטלני ושל הטראומה הלאומית שברצח יצחק רבין. בעניין המשא ומתן עם אש"ף שהתקיים בצל הטרור, ובייחוד לאחר הפיגוע בבית ליד בתחילת שנת 1995, אמר ויצמן כי בשל המצב "יש להשהות את המשא ומתן עם אש"ף".
הנשיא ויצמן הקפיד לפקוד כל אחת מהמשפחות השכולות לביקור תנחומים. כמו כן, הירבה לבקר אצל הפצועים ולעודד את רוחם.
ויצמן לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות. בזמן ממשלת רבין קרא להאט את קצב המשא ומתן בתקופת הפיגועים, ומנגד קרא למשא ומתן עם סוריה על עתיד הגולן. בניסיון לחמם את תהליך השלום עם הפלסטינים לאחר עליית בנימין נתניהו לשלטון, הזמין בשנת 1996 את ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, לביקור פרטי בביתו בקיסריה.
בהתמודדותו לכהונה שנייה כנשיא, שנערכה במרץ 1998, מול איש הליכוד שאול עמור, הוא נבחר ברוב גדול. הייתה זו הפעם הראשונה בה התמודד אדם מול נשיא מדינה מכהן, וכתוצאה מכך שונה חוק יסוד: נשיא המדינה כך שנשיא יכהן תקופה רצופה ובודדת של שבע שנים ולא יצטרך לעבור הליך של בחירות-חוזרות.
ויצמן היה בררני בשימוש בסמכות המוקנית לו על מנת לקצוב את עונשם של אסירי עולם שהורשעו בביצוע רצח.
פרשת המתנות
בסוף 1999 פרסם העיתונאי יואב יצחק ידיעות לפיהן קיבל ויצמן כ-453 אלף דולר מאיש העסקים אדוארד סרוסי מבלי שדיווח על כך, וזאת במהלך כהונתו כחבר הכנסת וכשר. העניין הועבר לחקירת המשטרה, שחקרה את ויצמן במשכן הנשיא, ולאחר מכן לבדיקתה של הפרקליטות. ויצמן המשיך לכהן בתפקידו, והצהיר כי אין בכוונתו להתפטר. ב-24 במאי 2000 פרסם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, חוות דעת שלפיה אין להגיש כתב אישום כנגד ויצמן, מטעמים של חוסר אשמה בעבירות מסוימות, ומחמת התיישנות עבירות אחרות. עם זאת, היועץ המשפטי כתב בחוות דעתו כי "בכל מקרה הייתה אי-תקינות ברורה בקבלת הכספים בניגוד לכללי ועדת אשר ובאי-הדיווח לפיהם. כללים אלה אין להקל בהם ראש." הלחץ הציבורי והתקשורתי שנוצר בעקבות חוות הדעת של היועץ המשפטי בנוגע להפרת כללי מניעת ניגוד עניינים, הביא את ויצמן להחלטה להתפטר מתפקיד נשיא המדינה. התפטרותו נכנסה לתוקף ב-10 ביולי 2000, כשבע שנים לאחר כניסתו לתפקיד.
לאחר התפטרותו מיעט ויצמן להתבטא בענייני השעה. בתחילת 2001 אמר כי הוא תומך במועמדותו של אריאל שרון לראשות הממשלה.
אחרי חודשים ארוכים בהם מצב בריאותו היה רופף, נפטר ויצמן ב-24 באפריל 2005 כאשר משפחתו לצדו בביתו שבקיסריה. הוא נקבר בבית העלמין של אור עקיבא, בסמוך לבנו שאולי וכלתו רחל.
חייו האישיים, אישיותו ומורשתו
שמאל|ממוזער|250px|קריקטורה של ויצמן מאת יואל בוכוולד
שמאל|ממוזער|250px|רעייתו של ויצמן, ראומה, נפגשת עם הגברת הראשונה הילרי קלינטון, 1998
ויצמן פגש את רעייתו, ראומה שוורץ (אחותה של רות דיין, נולדה בלונדון ב-1925), ב-1949 כשהוא ומוטי הוד עצרו לה טרמפ בדרך לאזכרה למודי אלון. הם נישאו ב-1950 בחצר ביתה של אחות ראומה - ביתו של מפקד ירושלים, משה דיין, בווילה לאה שבשכונת רחביה בירושלים. את הזוג חיתן הרב הראשי הרצוג. לזוג נולדו בן, שאול, ובת, מיכל. שאול נפצע קשה בחזית התעלה במלחמת ההתשה כשצלף מצרי פגע בראשו. בשנת 1991 נהרג שאול עם אשתו בתאונת דרכים ושניהם נטמנו בבית הקברות באור עקיבא. עזר ויצמן ואשתו ראומה רכשו חלקת קבר סמוכה, שתשמש אותם בבוא יומם. במרץ 1991 תבעה אשה את הזוג ויצמן ואת עיזבון הבן שאול, בטענה ששאול הוא אבי בנה. בדיקת רקמות שעבר הזוג ויצמן הוכיחה כי הילד הוא אכן בנו של שאול.
כשהיה פרח טייס בחיל האוויר הבריטי התקנא ויצמן באחד ממפקדיו, קולונל פרנק קרי, שהיה טס בסופי שבוע על מטוס ספיטפייר משלו, המטוס היה צבוע שחור ולאורכו ברק אדום עם ראש חץ. כשהוציא צה"ל בשנות החמישים את הספיטפיירים משירות, ביקש עזר להשאיר לו מטוס אחד ולבקשתו נצבע המטוס בשחור עם ברק אדום לאורכו. שנים רבות הטיס עזר את ה'ספיט השחור'. בשנת 1974 הפסיק להטיס מטוס זה, אך המטוס נשאר כ'ספיט השחור של עזר ויצמן'.
ויצמן שמר על כושר טיסה עד גיל מאוחר, וגם לאחר שהפסיק להטיס את הספיט שמר עד זקנתו על כושר טיסה במוזיאון חיל האוויר בחצרים. בגיל 72 שנה, בשנת 1996, סיים ויצמן הסבה להטסת מסוק מסוג "אנפה".
ב-21 במרץ 1971, היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית כאשר נהג במכוניתו ופגע בהולך הרגל, ד"ר בנימין גלרט (81), שמת מפצעיו. ויצמן הואשם בגרימת מוות ברשלנות, זוכה מאשמה, אולם הורשע בנהיגה במהירות מופרזת ונקנס ב-300 לירות.
ויצמן היה ידוע בלשונו החריפה, בסגנונו הישיר ואף בוטה ובהתבטאויות שאף הכשילו אותו לעיתים. כפוליטיקאי, סגנון התבטאותו היה לסימן היכר שלו, שהקנה לו לעיתים יתרון פוליטי. כנשיא היו התבטאויות אלו למכשלה. זכורות התבטאויותיו בנושא ההומוסקסואלים, דוגמת הצהרתו כי "באופן אישי, אני, עזר ויצמן, רואה בהומוסקסואליות תופעה שלילית", ממנה חזר בו לאחר מחאה ציבורית ומפגש מתוקשר עם פעילים למען זכויות הפרט ולהט"בים. כן התבטאותו כלפי החיילת אליס מילר, שדיברה עמו בטלפון על רצונה להיות טייסת, ולדבריה ענה לה ענה כי אישה אינה יכולה להיות טייסת, כשם שגבר אינו סורג גרביים. כמו כן, ידוע נאומו בטקס הלוויית יצחק רבין, במיוחד ההתבטאות "אני כשלעצמי יחסרו לי השעות שישבתי ודיברתי איתו. יחסרו לי אותן השעות שישבנו לבד, אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים".
ויצמן היה, לדעת רבים, סמל לישראל המתחדשת, הצברית, ישיר ובוטה לעיתים, אך בעל חן אישי לא מבוטל. הוא עבר דרך פוליטית ארוכה, מתמיכה ב"ארץ ישראל השלמה" ועד פשרה טריטוריאלית והקמת מדינה פלסטינית. הטרגדיה האישית שעבר עם פציעתו הקשה של בנו, והתחנות שעבר בדרכו – הצבא הבריטי, הלחימה במסגרת חיל האוויר במלחמות ישראל והדרך הפוליטית, הפכו אותו לסמל ולמושא אהדה של רבים בציבור הישראלי, אף לאחר פרישתו משירות הציבור.
ב-28 בפברואר 2006, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרו של ויצמן שעליו מופיע דיוקנו. האמן דניאל גולדברג עיצב את הבול. על השובל מופיע הכיתוב: " נשיא המדינה תשנ"ג - תש"ס" .
על שמו רחוב בשכונת נאות פרס בחיפה. גם בסיס רמת דוד של חיל האוויר, שעלו פיקד, נקרא על שמו.
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך א', פרק ב' (10), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 413 - 443
סילבי קשת, ספיטפייר!, ידיעות אחרונות - המוסף לשבת, 3 ביולי 1998
יאיר קוטלר, הפולט – עזר ויצמן כמות שהוא, הוצאת י. גולן, 2000
ספריו
לך שמים, לך ארץ (אוטוביוגרפיה) – הוצאת מעריב, 1975
הקרב על השלום (1981)
רות, סוף, על תקופת נשיאותו.
קישורים חיצוניים
שילה הטיס רולף, עזר ויצמן, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998.
עזר ויצמן, באתר "ניחוח ישראלי".
,
הספדים לויצמן, באתר מעריב (24 באפריל 2005):
הספדים לעזר ויצמן, באתר נענע (24 באפריל 2005):
סיפור חייו.
דברי פרידה מאת פוליטיקאים.
הספדים לעזר ויצמן, באתר ynet.
עזר ויצמן, באתר nfc
קרבות אוויר עם הבריטים.
חיים שכאלה עם עזר ויצמן, הערוץ הראשון, 1972
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:פעילי תנועת החרות
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפלגת יחד
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושש
קטגוריה:טייסי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:מפקדי בסיס חצור
קטגוריה:מפקדי בסיס רמת דוד
קטגוריה:טייסים ארץ-ישראלים ויהודים בחיל האוויר המלכותי
קטגוריה:לוחמי האצ"ל
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:מפקדי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:ראשי להק האוויר
עזר
קטגוריה:משפחת קרישבסקי
קטגוריה:מתנדבי היישוב לחיל האוויר המלכותי הבריטי
קטגוריה:יהודים בצבא הבריטי
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:אלופי צה"ל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:הנצחת עזר ויצמן
קטגוריה:מורשעים בעבירות תנועה בישראל
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:ראשי מחלקת מבצעים בחיל האוויר
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של ראשון לציון
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:נפגעי תאונות דרכים בישראל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון
קטגוריה:רמת השרון: אנשי צבא
קטגוריה:שרי החדשנות, המדע והטכנולוגיה
קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1924
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2005
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:קיסריה: אישים
קטגוריה:חיילי חיל האוויר במלחמת העצמאות
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת ששת הימים
| 2024-08-01T00:54:24
|
7 באוקטובר
|
7 באוקטובר הוא היום ה-280 בשנה בלוח הגרגוריאני (281 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 85 ימים.
ממוזער|נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן מדליק נר ב-7 באוקטובר 2024 לזכר הנרצחים
לאחר מתקפת הפתע על ישראל (2023), נעשה הביטוי "7 באוקטובר" לכינוי נפוץ לאסון הגדול ולמחדל הישראלי באותה התקפת הפתע, וכן כינוי כללי לאסונות גדולים דומים שעלולים לקרות בעתיד. מלחמת חרבות ברזל מכונה לעיתים קרובות "מלחמת 7 באוקטובר".
אירועים היסטוריים ביום זה
1571 – קרב לפנטו – האימפריה העות'מאנית מפסידה בקרב הימי הגדול האחרון בספינות משוטים
1714 – מהומות אזרחיות באלקמאר, הולנד, עקב הטלת מס על בירה
1777 – קרב סרטוגה השני במלחמת העצמאות של ארצות הברית
1868 – אוניברסיטת קורנל (באית'קה, ניו יורק) נפתחת
1879 – גרמניה ואוסטרו-הונגריה חותמות על הברית ההדדית להגנה מפני רוסיה
1886 – ספרד מבטלת את העבדות בקובה
1897 – ייסוד הבונד בווילנה
1908 – כרתים מורדת באימפריה העות'מאנית ומצטרפת ליוון
1928 – האצן הפיני פאבו נורמי קובע שיא עולם בריצת 10 מייל
1940 – גרמניה פולשת לרומניה
1942 – ארצות הברית וממשלת בריטניה מכריזות על הקמת ארגון האומות המאוחדות
1944 – הזונדרקומנדו היהודים מארגנים ניסיון-מרד במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הניסיון נכשל, ושני שלישים מאלה שלקחו בו חלק נרצחו
1949 – ייסוד הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח גרמניה)
1950 – כוחות ארצות הברית פולשים לקוריאה בחצותם את קו-הרוחב 38
1950 – צבא השחרור העממי פולש לתוך שטח טיבט ומתחיל את ההשתלטות הסינית על טיבט
1952 – הבקשה לאישור הפטנט על הברקוד אושרה. את הפטנט רשמו המשקיעים נורמן וודלנד וברנרד סילבר
1959 – לוויין המחקר הסובייטי "לונה 3" מצלם לראשונה את צידו הנסתר של הירח
1977 – החוקה הסובייטית הרביעית נכנסת לתוקף
1981 – חוסני מובארכ מתמנה לנשיא בפועל של מצרים
1985 – הספינה "אקילה לאורו" נחטפת על ידי טרוריסטים פלסטינים
1993 – פרס נובל לספרות מוענק לסופרת האמריקנית טוני מוריסון
2000 – ארגון החזבאללה הורג שלושה חיילי צה"ל: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוועאד וחוטף את גופותיהם ללבנון
2001 – הפלישה האמריקאית לאפגניסטן מתחילה במתקפה אווירית ופעולות קרקעיות חשאיות
2003 – אחמד קריע ("אבו עלאא") נכנס לתפקיד ראש הממשלה ברשות הפלסטינית
2003 – ארנולד שוורצנגר נבחר למושל קליפורניה
2004 – נערכה מתקפת טרור בסיני על מלון הילטון טאבה וחוף ראס א-שטן
2018 – התרחש פיגוע הירי באזור התעשייה ברקן, פיגוע ירי בשומרון בו מחבל פלסטיני רצח שני ישראלים ופצע אישה באורח קשה
2023 – אירעה מתקפת פתע על ישראל מרצועת עזה ובעקבותיה פרצה מלחמת חרבות ברזל
נולדו
ממוזער|דרוסוס קיסר, יורש העצר של טיבריוס|212x212 פיקסלים
ממוזער|238x238 פיקסלים|נילס בוהר
ממוזער|248x248 פיקסלים|היינריך הימלר
ממוזער|237x237 פיקסלים|ולדימיר פוטין
14 לפנה"ס או 13 לפנה"ס – דרוסוס יוליוס קיסר, אציל רומאי מן השושלת היוליו-קלאודית (נפטר ב-23)
1301 – אלכסנדר מטבר, בנו של מיכאל מטבר (נפטר ב-1339)
1409 – אליזבת מלוקסמבורג, בתו של זיגיסמונד (נפטרה ב-1442)
1471 – פרדריק הראשון, מלך דנמרק (נפטר ב-1533)
1586 – איזק מאסה, סוחר תבואה הולנדי, נוסע ודיפלומט, שליח במוסקבה (נפטר ב-1643)
1589 – מריה מגדלנה, ארכידוכסית אוסטריה (נפטרה ב-1631)
1748 – קרל השלושה עשר, מלך שוודיה (נפטר ב-1818)
1841 – ניקולה הראשון, מלך מונטנגרו (נפטר ב-1921)
1885 – נילס בוהר, פיזיקאי דני (נפטר ב-1962)
1898 – אלפרד ואלנשטיין, צ'לן אמריקאי (נפטר ב-1983)
1900 – היינריך הימלר, קצין נאצי ומפקד האס אס (התאבד ב-1945)
1909 – שורה צ'רקאסקי, פסנתרן אוקראיני הנודע בעיקר בזכות ביצועיו ליצירות מהתקופה הרומנטית (נפטר ב-1995)
1917 – ג'ון אליסון, שחקנית קולנוע, רקדנית וזמרת אמריקאית (נפטרה ב-2006)
1919 – הנרייט אברם, מתכנתת מחשבים אמריקאית (נפטרה ב-2006)
1919 – בטי טיילור, שחקנית, זמרת ורקדנית אמריקאית (נפטרה ב-2011)
1921 – אברהם מלמד, חבר הכנסת מטעם המפד"ל (נפטר ב-2005)
1923 – אירמה גרזה, פושעת מלחמה נאצית (הוצאה להורג ב-1945)
1924 – שמואל מוריה, ממונה על העלייה הבלתי ליגאלית של המחתרת הציונית-חלוצית בעיראק ואיש שירות הביטחון הכללי בישראל (נפטר ב-2019)
1926 – אורי לוברני, דיפלומט ואיש ציבור ישראלי (נפטר ב-2018)
1926 – מרצ'לו אבאדו, מלחין, מנצח ופסנתרן איטלקי (נפטר ב-2020)
1927 – נחמה ליפשיץ, זמרת ליטאית-ישראלית (נפטרה ב-2017)
1928 – לורנה וינג, פסיכיאטרית אנגליה (נפטרה ב-2014)
1928 – סול קימל, פיזיקאי כימאי ישראלי (נפטר ב-2021)
1929 – הדסה סיגלוב, זמרת ישראלית
1931 – דזמונד טוטו, ארכיבישוף ופעיל נגד האפרטהייד בדרום אפריקה (נפטר ב-2021)
1934 – אמירי ברקה, משורר אמריקאי, מחזאי, סופר ומנהיג תרבותי של אפרו-אמריקאים (נפטר ב-2014)
1936 – שארל דיטואה, מנצח שווייצרי
1938 – דן מאירשטיין, כימאי ישראלי
1943 – אוליבר נורת', קצין נחתים אמריקאי שהיה מעורב בפרשת איראן-קונטראס
1946 – קתרין מקינון, פרופסור למשפטים, הוגה ופעילה פמיניסטית אמריקאית
1947 – זאליקה סולי, שחקנית ניז'רית (נפטרה ב-2021)
1950 – פינצ'י מור, דוגמנית ישראלית (נפטרה ב-2013)
1952 – ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה
1952 – מיכאל יערן, מנצח תזמורת צה"ל
1953 – נתנאלה, זמרת, מלחינה ויוצרת ישראלית
1953 – רונאלד וורם, כדורגלן גרמני
1955 – יו-יו מה, צ'לן אמריקאי ממוצא סיני
1955 – רם בלינקוב, כלכלן ישראלי
1958 – יעל עמית, שחקנית קולנוע ותיאטרון ומדבבת ישראלית
1959 – מואיז בן הראש, סופר ומשורר ישראלי
1959 – סיימון קאוול, מפיק טלוויזיה ומוזיקה, וידוען בריטי ממוצא יהודי
1962 – אורי סבג, מפיק קולנוע וטלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2008)
1962 – ערן איווניר, קומיקאי ותסריטאי, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ישראלי
1963 – צחי פרבר, מאייר, קריקטוריסט ואמן קומיקס ישראלי
1965 – רונה ליפז-מיכאל, שחקנית ישראלית
1967 – טוני ברקסטון, זמרת ושחקנית אפרו-אמריקאית
1967 – מישל אלכסנדר, סופרת, פרופסורית ועורכת דין לזכויות האזרח אמריקאית
1968 – תום יורק, סולן להקת רדיוהד
1973 – אנלי הרפז, מנחה ושחקנית ישראלית (נפטרה ב-2011)
1973 – דידה, שוער ברזילאי שזכה עם נבחרת ברזיל במונדיאל 2002
1973 – סיגל אבין, תסריטאית, מחזאית, במאית תיאטרון וטלוויזיה ישראלית
1973 – שלומי סרנגה, זמר ישראלי
1974 – שארלוט פרלי, זמרת שוודית
1976 – ז'ילברטו סילבה, כדורגלן ברזילאי
1976 – מארק קומה, רוכב מרוצי אופנועים
1977 – שוקי נגר, כדורגלן ישראלי
1983 – אלכסנדר דוידוב, כדורגלן סרבי
1986 – הולנד מרי רודן, שחקנית אמריקאית
1987 – ווט פולס, רוכב אופני כביש הולנדי
1987 – רועי בקל, כדורגלן ישראלי
1989 – אופיר מרציאנו, שוער נבחרת ישראל בכדורגל
1991 – אייל גולסה, כדורגלן ישראלי
1996 – לואיס קפלדי, זמר-יוצר סקוטי
1997 – קירה קוסרין, שחקנית אמריקאית
1998 – טרנט אלכסנדר-ארנולד, כדורגלן אנגלי
נפטרו
ממוזער|נבוכדנאצר השני, מלך בבל|171x171 פיקסלים
ממוזער|182x182 פיקסלים|שארל התם
ממוזער|238x238 פיקסלים|אדגר אלן פו
562 לפנה"ס – נבוכדנאצר השני, מלך בבל שהחריב את בית המקדש הראשון (נולד ב-634 לפנה"ס)
336 – מרקוס, אפיפיור במאה ה-4 (נולד בתאריך לא ידוע)
858 – מונטוקו, הקיסר ה-55 של יפן (נולד ב-827)
929 – שארל התם, מלך פרנקיה המערבית (לימים צרפת) (נולד ב-879)
1368 – ליונל מאנטוורפן, דוכס קלרנס ובנו של אדוארד השלישי (נולד ב-1338)
1553 – כריסטובאל דה מוראלס, מלחין ספרדי מתקופת הרנסאנס (נולד ב-1500)
1796 – תומאס ריד, פילוסוף סקוטי (נולד ב-1710)
1849 – אדגר אלן פו, סופר אמריקאי (נולד ב-1809)
1894 – אוליבר ונדל הולמס האב, משורר אמריקאי (נולד ב-1809)
1903 – רודולף ליפשיץ, מתמטיקאי גרמני (נולד ב-1832)
1904 – איזבלה בירד, חוקרת ארצות, סופרת וצלמת בריטית (נולדה ב-1831)
1919 – אלפרד דיקין, ראש ממשלת אוסטרליה השני (נולד ב-1856)
1944 – יעקובוס קאן, בנקאי הולנדי שתרם לייסודה של העיר העברית הראשונה (נולד ב-1872)
1973 – יצחק בן-שהם, מפקד חטיבה 188 "ברק" במלחמת יום הכיפורים (נולד ב-1936)
1981 – אלבר כהן, סופר שווייצרי יהודי (נולד ב-1895)
1985 – נח מוזס, בעלי "ידיעות אחרונות" (נולד ב-1912)
1992 – יהושע בר-יוסף, סופר, מחזאי ועיתונאי עברי, זוכה פרס ביאליק (נולד ב-1912)
1995 – אולגה טאוסקי-טוד, מתמטיקאית יהודיה ילידת האימפריה האוסטרו-הונגרית (נולדה ב-1906)
1999 – דייוויד האפמן, חלוץ בתחום מדעי המחשב (נולד ב-1925)
2002 – משה עמיר, קצין בדרגת אלוף-משנה בצה"ל (נולד ב-1932)
2004 – אוסקר הייסר, כדורגלן צרפתי (נולד ב-1914)
2006 – אנה פוליטקובסקיה, עיתונאית ופעילת זכויות האדם רוסיה (נולדה ב-1958)
2009 – אירווינג פן, צלם אופנה אמריקאי (נולד ב-1917)
2013 – עובדיה יוסף, הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי (1973–1983) וראש מועצת חכמי התורה (נולד ב-1920)
2014 – זיגפריד לנץ, סופר גרמני (נולד ב-1926)
2020 – איתן הבר, עיתונאי ופובליציסט ישראלי (נולד ב-1940)
2022 – שושנה נתניהו, שופטת בבית המשפט העליון (נולדה ב-1923)
2022 – טושי איצ'יאנאגי, מלחין יפני של מוזיקת אוונגרד (נולד ב-1933)
2022 – ביל נידר, אתלט אמריקאי (נולד ב-1933)
2022 – פנינה רינצלר, מנהלת אמנותית, מחזאית, שחקנית, במאית, זמרת, משוררת ומטפלת בפסיכודרמה ישראלית (נולדה ב-1979)
2022 – יואל להנגהל, נער עולה חדש מקהילת "בני המנשה" שהותקף ונרצח באכזריות בידי חבורת נערים
2023 – פיליס לאטור, סוכנת חשאית במנהלת המבצעים המיוחדים של בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה בצרפת (נולדה ב-1921)
2023 –
2024 – לורי סגל, סופרת, מתרגמת, מורה, סופרת ילדים וסיפורים קצרים יהודייה-אמריקאית (נולדה ב-1928)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מזרח גרמניה – יום הרפובליקה
6 באוקטובר – 8 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
https://www.onthisday.com/events/october/7
הערות שוליים
י ז
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-18T21:39:52
|
14 באוקטובר
|
14 באוקטובר הוא היום ה-287 בשנה, (288 בשנה מעוברת), בשבוע ה-40 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 78 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|259x259 פיקסלים|קרב הייסטינגס, הקרב המכריע על עתידה של אנגליה
1066 – קרב הייסטינגס – ויליאם מנורמנדי מכניע את הרולד גודווינסון, מלך אנגליה הסקסוני, ופותח בה תקופה ארוכה של כיבוש נורמאני
1582 – בעקבות המעבר ללוח הגרגוריאני יום זה לא קיים באיטליה, בפולין, בפורטוגל ובספרד
1670 – בכורת המחזה "גם הוא באצילים" מאת מולייר
1806 – קרב ינה-אאורשטדט – הקרב המכריע שבו הביס נפוליאון את הצבא הפרוסי, וגרם לשיעבוד פרוסיה לצרפת עד לשנת 1813
1878 – נוסדה פתח תקווה, "אם המושבות"
1926 – ספר הילדים פו הדב, מאת א.א. מילן, מפורסם לראשונה
1943 – מרד האסירים במחנה ההשמדה סוביבור: 14 אנשי אס אס ושומרים אוקראינים נרצחים בידי מחתרת שפעלה במחנה, ולמעלה מ-300 אסירים מצליחים להימלט מהמחנה
1947 – צ'אק ייגר מטיס את מטוס הבל X-1 במהירות שגבוהה ממהירות הקול, והופך לאדם הראשון שעושה זאת
1948 – הוקם חיל הקשר בצה"ל (כיום חיל הקשר והתקשוב)
1953 – כוח משולב של גדוד 890 ויחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון מבצע את פעולת התגמול בקיביה
1964 – ליאוניד ברז'נייב מדיח מהשלטון את ניקיטה חרושצ'וב והופך למנהיג ברית המועצות
1973 – ביוזמת אנואר סאדאת ובהתנגדות המטה הכללי המצרי, פותח צבא מצרים במתקפה לאורך כל חזית התעלה כדי לנצל את הצלחותיו הראשוניות במלחמת יום הכיפורים. בקרב השריון של ה-14 באוקטובר נבלמת המתקפה המצרית במחיר של כ-250 טנקים מצריים
1981 – חוסני מובארכ נבחר לנשיאות מצרים, שבוע לאחר רצח אנואר סאדאת
1991 – מנהיגת האופוזיציה במיאנמר, אונג סן סו צ'י, זוכה בפרס נובל לשלום
1994 – בפעולת חילוץ כושלת של סיירת מטכ"ל, נרצח החייל נחשון וקסמן, שנחטף על ידי מחבלים, ונהרג ניר פורז, מפקד כוח החילוץ
2012 – הצנחן האוסטרי פליקס באומגרטנר היה לאדם הראשון שעבר את מהירות הקול בצניחה חופשית, מגובה 39 קילומטרים
2014 – 43 מטיילים, בהם ארבעה ישראלים, נספו בסופת שלגים ברכס אנאפורנה
2017 – יותר מ-300 אנשים נרצחו בפיגוע משאית תופת במוגדישו
נולדו
ממוזער|212x212 פיקסלים|דוויט ד. אייזנהאואר
1404 – מארי מאנז'ו, אשתו של שארל השביעי, מלך צרפת (נפטרה ב-1463)
1633 – ג'יימס השני, מלך אנגליה (נפטר ב-1701)
1644 – ויליאם פן, קווייקר אנגלי, מייסדה של המושבה האמריקנית פנסילבניה (כיום מדינת פנסילבניה, ארצות הברית) (נפטר ב-1718)
1871 – אלכסנדר זמלינסקי, מלחין, מנצח ופסנתרן (נפטר ב-1942)
1882 – איימון דה ואלירה, מדינאי אירי (נפטר ב-1975)
1888 – קתרין מנספילד, סופרת ניו זילנדית (נפטרה ב-1923)
1890 – דווייט אייזנהאואר, נשיא ארצות הברית (נפטר ב-1969)
1893 – ליליאן גיש, שחקנית ראינוע וקולנוע אמריקאית, "הגברת הראשונה של הסינמה האמריקאית" (נפטרה ב-1993)
1894 – היינריך ליבקה, נשיא הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (בימי גרמניה המערבית) מ-1959 עד 1969 (נפטר ב-1972)
1895 – בבה אידלסון, חברת כנסת, ממנהיגות תנועת העבודה וממייסדות מועצת הפועלות (נפטרה ב-1975)
1900 – ויליאם אדוארדס דמינג, סטטיסטיקאי אמריקאי, פרופסור, מרצה, יועץ וסופר (נפטר ב-1993)
1906 – חנה ארנדט, פילוסופית יהודייה גרמנייה (נפטרה ב-1975)
1911 – לה דק טהו, מהפכן, גנרל, דיפלומט ופוליטיקאי וייטנאמי (נפטר ב-1990)
1924 – ברוך בר-לב, קצין בדרגת אלוף-משנה בצה"ל, פיקד על חטיבה 14, ראש מטה פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים ונספח צה"ל ומשרד הביטחון באוגנדה (נפטר ב-2007)
1924 – ליאו זקס, פרופסור לביולוגיה מולקולרית ומראשוני חוקרי הגנטיקה בישראל (נפטר ב-2013)
1927 – רוג'ר מור, שחקן קולנוע וטלוויזיה אנגלי (נפטר ב-2017)
1928 – הקטור ריאל, כדורגלן ספרדי (נפטר ב-1991)
1932 – ז'קלין ביר, שחקנית קולנוע צרפתייה
1934 – הדה אורן, מורה למחול וכוריאוגרפית ישראלית (נפטרה ב-2008)
1937 – שמעון כהן, מלחין, פסנתרן, מעבד ומנצח ישראלי
1939 – ליטוקוואה טומאינג, נשיא איי מרשל (נפטר ב-2020)
1939 – צבי לובצקי, כדורסלן ישראלי
1940 – קליף ריצ'רד, זמר אנגלי
1941 – פיטר דוקה, כדורגלן גרמני
1945 – מוקי בצר, מקימה ומפקדה הראשון של יחידת שלדג
1947 – משה איש כסית, איש בוהמה, מסעדן ושחקן קולנוע ישראלי (נפטר ב-1987)
1951 – אביחי רונצקי, תת-אלוף, לוחם ומפקד בצה"ל, הרב הצבאי הראשי החמישי של צה"ל (נפטר ב-2018)
1952 – ניקולאי אנדריאנוב, מתעמל סובייטי (נפטר ב-2011)
1953 – אורנה לביא פלינט, מדבבת, מפיקה ושחקנית ישראלית
1955 – תומאס קלר, שף, מסעדן וסופר אמריקאי
1956 – דוד פישר, במאי קולנוע ומפיק סרטים תיעודיים, מנהל ומרצה לקולנוע
1957 – אהובה תומר, מפקדת תחנת חיפה (נפטרה ב-2010)
1959 – דני גולן, מאמן כדורגל ישראלי (נפטר ב-2024)
1961 – שרית סרי, קומיקאית, מדבבת, סופרת ושחקנית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ישראלית
1962 – שחר פרקיס, טניסאי ישראלי ואלוף ישראל בטניס ארבע פעמים ברציפות
1969 – פי. ג'יי. בראון, שחקן כדורסל אמריקאי
1970 – ג'ון סדה, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי
1971 – רן שריג, תסריטאי, סופר, מרצה ומנחה טלוויזיה ישראלי
1972 – סנדרה קים, זמרת בלגית, זוכת אירוויזיון 1986 כנציגת בלגיה, קים היא הזוכה הצעירה ביותר אי פעם בתחרות האירוויזיון
1973 – לאשה ז'ווניה, פוליטיקאי גאורגי, שר הכלכלה של גאורגיה והשגריר לשעבר של גאורגיה בישראל
1975 – ינון ניר, סופר ישראלי
1975 – פלויד לאנדיס, רוכב אופניים אמריקאי
1979 – רוי מילר, שחקן ישראלי
2001 – רוואן בלנצ'ארד, שחקנית טלוויזיה אמריקאית
נפטרו
ממוזער|171x171 פיקסלים|הרולד השני גודווינסון
ממוזער|240x240 פיקסלים|וילהלמינה מפרוסיה
ממוזער|220x220 פיקסלים|שאול טשרניחובסקי
530 – דיוסקורוס, אנטי-אפיפיור
1066 – הרולד השני, המלך האנגלו-סקסוני האחרון של אנגליה (נולד ב-1022)
1092 – ניזאם אל-מולכ, מלומד פרסי ווזיר גדול בשושלת הסלג'וקית (נולד ב-1018)
1240 – רדיה סלטאנה, שליטת בדלהי (נולדה ב-1205)
1416 – היינריך המתון, דוכס בראונשווייג-לינבורג (נולד ב-1355)
1568 – יאקוב ארקאדלט, מלחין פרנקו-פלמי מתקופת הרנסאנס (נולד ב-1504 או 1505)
1632 – פרנץ השני, דוכס לורן (נולד ב-1572)
1669 – אנטוניו צ'סטי, מלחין איטלקי מתקופת הבארוק, זמר טנור ונגן עוגב (נולד ב-1623)
1740 – דומניקו אלברטי, זמר ומלחין איטלקי (נולד ב-1710)
1758 – וילהלמינה מפרוסיה, נסיכת פרוסיה (נולדה ב-1709)
1943 – שאול טשרניחובסקי, רופא ומשורר עברי (נולד ב-1875)
1944 – ארווין רומל, אחד הגנרלים הבכירים והמוערכים ביותר בוורמאכט, צבאה של גרמניה הנאצית (נולד ב-1891)
1960 – אברם פדורוביץ' יופה, פיזיקאי רוסי וסובייטי ממוצא יהודי (נולד ב-1880)
1970 – ילה לפמן, עיתונאית, סופרת ומתרגמת, יהודייה-גרמנית (נולדה ב-1891)
1985 – אמיל גיללס, פסנתרן יהודי-סובייטי (נולד ב-1916)
1990 – ליאונרד ברנשטיין, מלחין ומנצח יהודי אמריקאי (נולד ב-1918)
1994 – נחשון וקסמן, חייל צה"ל שנחטף והוחזק כבן ערובה למשך 6 ימים בידי החמאס (נולד ב-1975)
1994 – ניר פורז, קצין צה"ל (נולד ב-1971)
2002 – אסף קרן, מוזיקאי, כותב, מלחין, זמר ושדרן רדיו ישראלי (נולד ב-1971)
2007 – נועה אשכול, כוריאוגרפית ישראלית (נולדה ב-1924)
2010 – בנואה מנדלברוט, מתמטיקאי יהודי, אבי תורת הפרקטלים (נולד ב-1924)
2014 – תמר אריאל, נווטת הקרב הדתייה הראשונה בחיל האוויר הישראלי (נולדה ב-1989)
2018 – מל ראמוס, צייר אמריקאי (נולד ב-1935)
2019 – הרולד בלום, מבקר ספרות וסופר יהודי-אמריקאי (נולד ב-1930)
2020 – שמואל פוהורילס, פרופסור לכלכלה חקלאית באוניברסיטת תל אביב, מנהל הרשות לתכנון ופיתוח חקלאי במשרד החקלאות וממייסדי מרכז פרס לשלום (נולד ב-1928)
2020 – נומה שילה, עיתונאית וסופרת ילדים, כלת פרס זאב לספרות ילדים ונוער (נולדה ב-1942)
2021 – יצחק קינן, סופר, משורר ותסריטאי ישראלי, שכיהן כראש מועצת בית שאן בשנים 1974–1983 (נולד ב-1942)
2022 – מוני חמל, ראש מועצה אזורית הגליל העליון (נולד ב-1926)
2022 – רובי קולטריין, שחקן קולנוע וטלוויזיה סקוטי (נולד ב-1950)
2024 – פיליפ זימברדו, פסיכולוג אמריקאי (נולד ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום הראייה הבינלאומי
יום התקנים העולמי
יום היועץ הבינלאומי
13 באוקטובר – 15 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י יד
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-18T06:51:58
|
פרדיננד דה לספס
|
פרדיננד (פרדינאן) מארי דה לֵסֶפְּס (בצרפתית: Ferdinand Marie de Lesseps; 19 בנובמבר 1805 – 7 בדצמבר 1894) היה דיפלומט ומהנדס צרפתי. מוכר בעיקר כיזם וכאחראי של כריית תעלת סואץ ותעלת פנמה.
ביוגרפיה
דה לספס החל את הקריירה שלו בשירות הקונסולרי של צרפת בשנת 1825 ושימש כשגריר בספרד בשנים 1848–1849.
בזמן ששירת במצרים, הגה את רעיון כריית תעלת סואץ. בשנת 1854 קיבל ממושל מצרים מוחמד סעיד פאשא את הזיכיון למיזם תעלת סואץ. הוא גייס כספים, בעיקר בצרפת, ל"חברת תעלת סואץ" ועמד בראשה. כריית התעלה נמשכה מ-1859 עד 1869 ונחשבה להישג טכנולוגי, שבתורו יוחס ללספס.
בשנת 1878 נתמנה לנשיא החברה הצרפתית שנוסדה לצורך כריית תעלת פנמה. מיזם זה החל בשנת 1881 והגיע לידי פשיטת רגל בשנת 1888. שלטונות צרפת האשימו את לספס בשחיתות ("שערוריית פנמה"). אומנם הוא נשפט באשמת מעילה ונגזר עליו עונש מאסר, אך העונש לא יצא לפועל. הדעה הרווחת היא כי פשיטת הרגל של החברה נגרמה מניהול כושל ולא בשל מעילה בכספי החברה.
על שמו של לספס נקראת תופעת ההגירה הלֵסֶפְּסִית – הגירת מיני בעלי חיים ימיים מים סוף לים התיכון (או להפך), שנתאפשרה בעקבות מפעלו. הידועה שבהם היא המדוזה ממין חוטית נודדת.
קישורים חיצוניים
250px|ממוזער|ימין|פסלו של דה לספס בכניסה לתעלת סואץ, לפני שנהרס על ידי המון זועם. צילום אברהם דר נובמבר 1956.
הערך LESSEPS, FERDINAND DE, באנציקלופדיה בריטניקה 1911
פרדיננד דה לספס – בין שני ימים, באתר מסע אחר
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:מהנדסים צרפתים
קטגוריה:שגרירי צרפת
קטגוריה:שגרירים בספרד
קטגוריה:מסדר כוכב הודו: אבירים מפקדים גבוהים
קטגוריה:תעלת סואץ
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:תעלת פנמה
קטגוריה:אביב העמים: אישים
קטגוריה:צרפתים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1805
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1894
| 2024-06-02T11:21:58
|
15 ביוני
|
15 ביוני הוא היום ה-166 בשנה, (167 בשנה מעוברת), בשבוע ה-24 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 199 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
763 לפנה"ס – אסטרונומים אשורים מתעדים ליקוי חמה; התיעוד סייע גם לתיארוך התרבות האשורית
653 – אקסארך ראבנה פולש לקריית הוותיקן במטרה לעצור את האפיפיור מרטינוס הראשון (זה האחרון מסגיר עצמו ב-17 ביוני)
923 – בקרב ליד סואסון נהרג רובר הראשון, מלך צרפת. שארל התם נאסר וראול מומלך למלך צרפת
1094 – רקונקיסטה: אל סיד כובש את ולנסיה
1215 – ג'ון מלך אנגליה חותם על המגנה כרטה
1444 – קוזימו דה מדיצ'י מקים את הספרייה הלורנציאנית בפירנצה
1648 – מרגרט ג'ונס נתלית בבוסטון, האדם הראשון המוצא להורג בעוון כישוף במושבת מסצ'וסטס
1667 – רופא צרפתי מבצע את עירוי הדם המתועד הראשון בהיסטוריה
1836 – ארקנסו הופכת למדינה ה-25 בארצות הברית
1844 – צ'ארלס גודייר רושם פטנט על הגיפור
1846 – הסכם אורגון קובע את קו הרוחב ה-49 כגבול בין ארצות הברית וקנדה
1859 – ירייה של חוואי אמריקני בחזיר קנדי פותחת את מלחמת החזיר
1878 – לילנד סטנפורד ואדוארד מויברידג' עורכים תצוגה פומבית ראשונה של שיטת צילום חדשה שפתחו, כרונופוטוגרפיה, בעזרתה הצליחו לצלם לראשונה סדרת תמונות של סוס בתנועה
1896 – 20,000 הרוגים בצונאמי שפוקד את חופי צפון יפן
1920 – נוסד ארגון ההגנה, הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל
1921 – בסי קולמן מקבלת רישיון טייס, ונהיית לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה בעלת רישיון טייס, והאמריקאית הראשונה מכל מגדר לקבל רישיון טייס בינלאומי
1927 – מנהיג חב"ד יוסף יצחק שניאורסון נעצר על ידי הנקו"ד ונידון למוות
1932 – תחילת מלחמת הצ'אקו בין פרגוואי לבוליביה
1940 – מלחמת העולם השנייה: ברית המועצות משתלטת על ליטא, לטביה ואסטוניה
1945 – מסתיים ניסוח אמנת האו"ם
1954 – הקמת אופ"א, התאחדות הכדורגל האירופית
1967 – אסון בית המכס העליון בו נהרגים 11 חיילים בהתפוצצות בונקר תחמושת
1969 – תגרה בין אוהדי נבחרות הכדורגל של הונדורס ואל סלוודור מהווה את העילה לפתיחתה של מלחמת הכדורגל כחודש מאוחר יותר
1975 – מתרחש פיגוע מיקוח, הפיגוע בכפר יובל
1985 – במסגרת תוכנית וגה הסובייטית, הגשושית וגה 2 מגיעה לנוגה ומשחררת נחתת ובלון למדידת האטמוספירה
1991 – התפרצות שיא של הר הגעש פינטובו בפיליפינים גורמת לאובך אטמוספירי סביב כדור הארץ
1994 – ישראל והוותיקן מכוננות יחסים דיפלומטיים מלאים
1996 – מתרחש הפיגוע במנצ'סטר, שזרע הרס עצום במרכז העיר
2011 – בישראל נצפה ליקוי ירח הארוך ביותר במאה ה-21
נולדו
1330 – אדוארד הנסיך השחור, יורש העצר של אנגליה (נפטר ב-1376)
1594 – ניקולא פוסן, צייר צרפתי (נפטר ב-1665)
1805 – בטי סלומון דה רוטשילד, פטרונית אמנות ופילנתרופית (נפטרה ב-1886)
1843 – אדוורד גריג, מלחין נורווגי (נפטר ב-1907)
1882 – יון אנטונסקו, שליט רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה (הוצא להורג ב-1946)
1887 – אליה שמואל הרטום, חוקר המקרא (נפטר ב-1965)
1894 – יעקב כנעני, מילונאי עברי (נפטר ב-1978)
1908 – חיים לייב פקריס, מחלוצי המחשוב בישראל (נפטר ב-1993)
1910 – סולימאן פרנג'יה, נשיא לבנון (נפטר ב-1992)
1911 – צבי איילון, איש "ההגנה" ואלוף בצה"ל, אלוף פיקוד המרכז הראשון וסגן הרמטכ"ל (נפטר ב-1993)
1914 – יורי אנדרופוב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (נפטר ב-1984)
1915 – שלמה שמיר, מפקד חיל האוויר הישראלי ה-3 (נפטר ב-2009)
1916 – הרברט א. סיימון, חתן פרס נובל לכלכלה (נפטר ב-2001)
1918 – עמינדב פרי, קצין בצה"ל בדרגת סגן-אלוף (נפטר ב-1990)
1923 – הרברט צ'יטפו, לוחם חירות זימבבואי (נרצח ב-1975)
1923 – ניניאן סטיבן, משפטן אוסטרלי, כיהן כשופט בית המשפט העליון של אוסטרליה עד שמונה להיות המושל הכללי ה-20 של אוסטרליה (נפטר ב-2017)
1924 – עזר ויצמן, נשיא מדינת ישראל (נפטר ב-2005)
1924 – הדי פריד, פסיכולוגית וסופרת יהודיה (נפטרה ב-2022)
1930 – מגומדלי מגומדוב, מנהיג דאגסטני ממוצא דרגיני (נפטר ב-2022)
1932 – אהרון אפריל, אמן, צייר ופסל (נפטר ב-2020)
1932 – דייוויד אליאנס, איש עסקים יהודי-בריטי ממוצא איראני ופוליטיקאי
1935 – שמעון אבן, מחלוצי מדעי המחשב בישראל (נפטר ב-2004)
1937 – ניסן כהן הב-רון, מלחין, מעבד מוזיקלי, מורה למוזיקה ומנחה שירה בציבור ישראלי (נפטר ב-2019)
1938 – מרטין מוסקוביץ', מלחין, מעבד מוזיקלי, מנצח ומנהל מוזיקלי ישראלי (נפטר ב-2008)
1938 – אילה חצרוני, אתלטית ישראלית
1941 – קלינרט האגן, פיזיקאי גרמני
1941 – יצחק חזקיה, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1942 – איגור בוריסוב, שחקן קולנוע ישראלי (נפטר ב-2022)
1943 – ג'וני הולידיי, זמר ושחקן צרפתי (נפטר ב-2017)
1945 – ניקולה פאג'ט, שחקנית אנגלייה (נפטרה ב-2021)
1947 – אמנון רופא, רופא נשים מומחה ביילוד וגינקולוגיה ישראלי
1950 – אלון אולארצ'יק, זמר ישראלי
1952 – אורי הרפז, גיטריסט, זמר, מלחין ומעבד מוזיקלי ישראלי
1954 – בוורלי ויטפילד, שחיינית אוסטרלית, אלופה אולימפית במשחה ל-200 מטר חזה (נפטרה ב-1996)
1954 – ג'יימס בלושי, שחקן אמריקאי
1957 – רובי פורת שובל, שחקנית, תסריטאית, מחזאית, במאית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1959 – דב נבון, שחקן וקומיקאי ישראלי
1962 – מיקי חיימוביץ', מגישת חדשות וחברת הכנסת ישראלית
1963 – הלן האנט, שחקנית קולנוע אמריקאית
1964 – מיכאל לאודרופ, כדורגלן דני
1964 – קורטני קוקס, שחקנית קולנוע אמריקאית
1969 – אוליבר קאן, כדורגלן גרמני
1972 – גאולה אבן-סער, קריינית ומגישת טלוויזיה ורדיו
1973 – ניל פטריק האריס, שחקן קולנוע אמריקאי
1982 – יפעת גליק, עיתונאית כאן 11
1982 – שראל פיטרמן, שחקן, במאי, תסריטאי וקומיקאי ישראלי
1992 – מוחמד סלאח, כדורגלן מצרי
1993 – לוקאס דאוזר, מתעמל גרמני
1994 – שירה מרגלית, מוזיקאית ישראלית
1995 – איתי שגב, כדורסלן ישראלי
1998 – פיליפו טורטו, אצן איטלקי
נפטרו
923 – רובר הראשון, מלך פרנקיה המערבית (נולד ב-865)
1123 – אסטאש גרנייה, אציל צלבני
1467 – פיליפ השלישי דוכס בורגונדיה (נולד ב-1396)
1849 – ג'יימס נוקס פולק, הנשיא ה-11 של ארצות הברית (נולד ב-1795)
1888 – פרידריך השלישי, קיסר גרמניה ומלך פרוסיה (נולד ב-1831)
1889 – מיכאי אמינסקו, משורר רומני (נולד ב-1850)
1947 – ברוניסלב הוברמן, כנר יהודי (נולד ב-1882)
1962 – אלפרד קורטו, פסנתרן צרפתי (נולד ב-1877)
1971 – ונדל מרדית' סטנלי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1946 (נולד ב-1904)
1993 – ג'יימס האנט, נהג מרוצי מכוניות (נולד ב-1947)
1994 – מאנוס חג'ידאקיס, מלחין יווני (נולד ב-1925)
1996 – אלה פיצג'רלד, זמרת ג'אז (נולדה ב-1917)
2005 – דן צלקה, סופר ישראלי (נולד ב-1936)
2007 – מרסל דיבואה, נזיר נוצרי-דומיניקני והוגה דעות ישראלי ממוצא צרפתי, חתן פרס ישראל (נולד ב-1920)
2014 – דניאל קיז, סופר אמריקאי (נולד ב-1927)
2016 – אלעזר כוכבא, פרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומייסד המכללה האקדמית תל אביב-יפו ונשיאהּ הראשון (נולד ב-1926)
2019 – פרנקו זפירלי, במאי קולנוע ובמאי תיאטרון שהפיק סרטים ואופרות (נולד ב-1923)
2023 – גלנדה ג'קסון, שחקנית ופוליטיקאית בריטית, זוכת פרס אמי ושני פרסי אוסקר (נולדה ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
דנמרק – יום הדגל
מלאווי – יום החירות
האימפריה הרומית – היום התשיעי והאחרון של הווסטליה (penus vestae) לכבוד וסטה, אלת הבית והמשפחה
יום ויטוס הקדוש – ויטוס דיינה (Vitus Diena) בלטביה בזמן ימי הביניים
14 ביוני – 16 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו יה
קטגוריה:יוני
| 2024-04-24T16:08:45
|
4 בספטמבר
|
4 בספטמבר הוא היום ה-247 בשנה בלוח הגריגוריאני (248 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 118 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|סוף האימפריה הרומית המערבית
476 – רומולוס אוגוסטולוס, הקיסר האחרון של האימפריה הרומית המערבית, מודח כאשר אודואקר מכריז על עצמו מלך איטליה
1260 – פרץ קרב מונטאפרטי, מהקרבות הקשים בתולדות איטליה בימי הביניים, בין הגוולפים של פירנצה לגיבלינים של סיינה
1781 – לוס אנג'לס שבקליפורניה מיוסדת על ידי קבוצה של 44 מתיישבים ספרדים. שמה הרשמי של העיירה החדשה הוא "אל פואבלו דה נואסטרה סניורה לה ריינה דה לוס אנחלס דה פורקיונקולה" (העיר של גבירתנו, מלכת המלאכים מפורקיונקולה)
1870 – נפוליאון השלישי, קיסר צרפת, מודח, והרפובליקה הצרפתית השלישית קמה
1886 – מלחמות האינדיאנים בארצות הברית: לאחר קרוב ל-30 שנות לחימה, נכנע ג'רונימו, מנהיג שבט האפאצ'י, לגנרל נלסון מיילס ב"סקלטון קניון" (קניון השלדים) שבאריזונה
1888 – ג'ורג' איסטמן רושם את הסימן המסחרי "קודאק", ומקבל פטנט על המצלמה שלו, המשתמשת בגליל של סרט צילום
1919 – טורקיה: כינוסה הראשון של ועידת סיוואס
1944 – מלחמת העולם השנייה: החטיבה המשוריינת ה-11 של צבא בריטניה משחררת את העיר אנטוורפן בבלגיה
1948 – וילהלמינה, מלכת הולנד מוותרת על כס המלכות, מסיבות בריאותיות; היא מלכה על הולנד בין השנים 1890–1948
1957 – משבר ליטל רוק במסגרת המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית: מושל ארקנסו, אורוול פובוס, קורא למשמר הלאומי של ארקנסו לחסום את דרכם של תלמידים אפרו-אמריקאים המבקשים להירשם לתיכון בליטל רוק
1968 – פיגוע בתחנה המרכזית בתל אביב, על ידי מחבלים שהניחו חומר נפץ, הרוג אחד וחמישים פצועים
1972 – מארק ספיץ זוכה במדליית הזהב השביעית שלו בשחיה באולימפיאדת מינכן. מעולם לפני כן לא זכה ספורטאי אחד במספר רב כל כך של מדליות זהב באולימפיאדה אחת
1975 – נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים בז'נבה
1978 – מנחם בגין ואנואר סאדאת מתחילים בשיחות שלום בקמפ דייוויד שבמרילנד בארצות הברית
1982 – שביית שמונת חיילי הנח"ל בלבנון
1985 – השקל החדש הופך למטבע הרשמי של ישראל
1995 – חגיגות 3000 שנה לירושלים, מאז היום בו לפי המסורת קבע אותה דוד המלך כבירתו
1997 – פיגוע התאבדות משולש במדרחוב בן-יהודה בירושלים, 5 הרוגים
נולדו
1241 – אלכסנדר השלישי, מלך סקוטלנד (נהרג ב-1286)
1383 – אמדאו השמיני, דוכס סבויה (נפטר ב-1451)
1455 – הנרי סטאפורד, הדוכס השני מבקינגהאם (הוצא להורג ב-1483)
1557 – סופיה ממקלנבורג-גיסטרו, מלכת דנמרק-נורווגיה, ואשתו של פרדריק השני, מלך דנמרק (נפטרה ב-1631)
1563 – ואן-לי, קיסר סין (נפטר ב-1620)
1796 – פטר פנדי, צייר, חרט וליתוגרף אוסטרי (נפטר ב-1842)
1803 – שרה צ'יילדרס פולק, אשתו של נשיא ארצות הברית ג'יימס פולק (נפטרה ב-1891)
1824 – אנטון ברוקנר, מלחין אוסטרי (נפטר ב-1896)
1882 – לאונהרד פרנק, סופר גרמני (נפטר ב-1961)
1892 – דריוס מיו, מלחין צרפתי יהודי (נפטר ב-1974)
1905 – מרי רנו, סופרת בריטית (נפטרה ב-1983)
1907 – מריה קוטרבה, פולניה חסידת אומות העולם (נפטרה ב-1956)
1913 – סטנפורד מור, ביוכימאי אמריקאי זוכה פרס נובל לכימיה (נפטר ב-1982)
1926 – יעקב אשמן, סופר, עורך, מתרגם ועיתונאי ילדים ונוער ישראלי (נפטר ב-1974)
1935 – פנחס לביא, דיפלומט ישראלי (נפטר ב-2020)
1936 – יהודה פרל, מדען מחשב ופילוסוף יהודי-אמריקאי יליד ארץ ישראל
1937 – דון פרייזר, שחיינית אוסטרלית
1938 – ז'אק קתמור, צייר, אמן, במאי קולנוע ואיש בוהמה ישראלי (נפטר ב-2001)
1945 – דוד מגן, חבר הכנסת, שר בממשלות ישראל וראש עיריית קריית גת
1949 – ג'יין, ליידי רוברטס, האוצרת של חדר הדפוס בטירת וינדזור והספרנית המלכותית של הממלכה המאוחדת (נפטרה ב-2021)
1949 – חיים כץ, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה (נפטר ב-2022)
1954 – דייוויד וייסבורד, חוקר ישראלי-אמריקני בתחום הקרימינולוגיה
1955 – דויד ברוזה, זמר, מוזיקאי ומלחין ישראלי
1955 – סלבה מלצב, במאי, מעצב תפאורה ומורה למשחק בתיאטרון ישראלי (נפטר ב-2023)
1960 – משה הלינגר, חוקר מדע המדינה, מרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן
1965 – מארק דחרייזה, כדורגלן בלגי
1971 – דוד אמסלם, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי
1972 – ריימונדס ז'וטאוטאס, כדורגלן ומאמן כדורגל ליטאי
1973 – רון שובל, זמר ישראלי
1975 – מארק רונסון, מפיק מוזיקלי, גיטריסט ותקליטן בריטי
1977 – טינקרבל, שחקנית ישראלית
1981 – ביונסה נואלס, זמרת ושחקנית אמריקאית
1983 – גיא פניני, כדורסלן ישראלי
1985 – פרינסס צ'לסי, זמרת-יוצרת ומלחינה ניו זילנדית
1986 – אקסייבר וודס, מתאבק ויוטיובר אמריקאי
1987 – קטי קולינס, לוחמת MMA אמריקאית במשקל זבוב (נפטרה ב-2019)
1990 – אדיר גץ, זמר, כותב ומלחין מוזיקה ישראלית
נפטרו
ממוזער|טוגריל בכ|197x197 פיקסלים
ממוזער|אדוורד גריג|190x190 פיקסלים
422 – בוניפקיוס הראשון, אפיפיור
799 – מוסא אל-כאזם, אמאם (נולד ב-745)
1063 – טוגריל בכ, מנהיג טורקמני ומייסדה של האימפריה הסלג'וקית הגדולה (נולד ב-993)
1199 – ג'ואן מאנגליה, מלכת סיציליה (נולדה ב-1165)
1588 – רוברט דאדלי, רוזן לסטר (נולד ב-1532)
1907 – אדוורד גריג, מלחין נורווגי (נולד ב-1843)
1965 – אלברט שווייצר, רופא, פילוסוף ותאולוג גרמני (נולד ב-1875)
1989 – ז'ורז' סימנון, סופר בלגי (נולד ב-1903)
1990 – איירין דאן, שחקנית קולנוע וזמרת אמריקאית (נולדה ב-1898)
2004 – אלפונסו פורד, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1971)
2006 – סטיב ארווין, מומחה לחיות בר, חובב טבע אוסטרלי ומנחה תוכנית טלוויזיה (נולד ב-1962)
2009 – דניאל בלוך, עיתונאי ועורך ישראלי (נולד ב-1941)
2012 – אברהם אביגדורוב, בעל אות גיבור ישראל על מעשה גבורה יוצא דופן תוך סיכון חיים שגילה בקרב במלחמת העצמאות (נולד ב-1929)
2014 – דונאטס בניוניס, שחקן תיאטרון וקולנוע סובייטי ממוצא ליטאי (נולד ב-1924)
2014 – ג'ואן ריברס, קומיקאית, סופרת, תסריטאית, במאית ושחקנית קולנוע ותיאטרון יהודייה אמריקאית (נולדה ב-1933)
2023 – פריד מורד, רופא ופרמקולוג אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1936)
חגים ומועדים החלים ביום זה
יום הבריאות המינית העולמי
3 בספטמבר – 5 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט ד
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-08-26T18:43:04
|
שארל דה גול
|
שארל אנדרה ז'וזף מארי דה גול (בצרפתית: Charles André Joseph Marie de Gaulle, , 22 בנובמבר 1890 – 9 בנובמבר 1970) היה מנהיגה של צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה, מנהיגה של הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית ונשיאה הראשון של הרפובליקה הצרפתית החמישית בצרפת בין 1959 ל-1969. דה גול היה בריגדיר גנרל בצבא הצרפתי. לאורכה של מלחמת העולם השנייה נאבק להשיג הכרה בינלאומית כנציגה הלגיטימי של צרפת במקום צרפת של וישי בהנהגתו של פיליפ פטן. עוד עם נפילת צרפת השיג דה גול תמיכה כללית מצידו של ראש-ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, אך היה ביחסים רעועים עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט.
ב-1958 שב מגמלאות כאשר נקרא בידי הנשיא רנה קוטי לראשות ממשלת צרפת ושכתב את חוקת צרפת של הרפובליקה הרביעית. במשאל עם הקים את הרפובליקה החמישית והיה לנשיאה הראשון. כמו כן, דה גול הרחיב את סמכויותיו של המשרד הנשיאותי. במהלך תקופת נשיאותו דה גול נקט בעמדה חריפה מול הגוש המזרחי אך התנגד להתחזקות ההשפעה האמריקאית באירופה. על כן, דה גול הוציא את צרפת מהפיקוד הצבאי המשולב של נאט"ו וקידם תוכנית גרעין עצמאית שהביאה את צרפת להיות למדינה הרביעית בעולם שהיא בעלת נשק גרעיני.
דה גול הוביל לנסיגת צרפת מהמלחמה באלג'יריה וקידם את הקהילה הכלכלית האירופית.
חשיבותו ההיסטורית
דה גול נחשב למופת לאומי צרפתי, וזאת בשל פעולותיו במספר אירועים היסטוריים, שעיצבו את ההיסטוריה של צרפת ואת התודעה הלאומית הצרפתית במהלך המאה ה-20:
גבורתו האישית כחייל מן השורה במהלך מלחמת העולם הראשונה;
התעקשותו על לוחמת שריון התקפית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כאשר הפיקוד הצרפתי העליון העדיף רעיונות הגנתיים שהביאו ליצירת קו מאז'ינו;
פיקודו על כוחות שריון במהלך המערכה על צרפת במלחמת העולם השנייה;
עמידתו, לצד אישים כפול ריינו וז'ורז' מנדל, כנגד הפוליטיקאים בממשלת צרפת שהעדיפו להיכנע לגרמניה, בתפקיד תת-שר ההגנה, בתקופה שקדמה לכניעת צרפת;
שמירת נס הלאומיות הצרפתית בגלות, ומלחמה ללא פשרות נגד הנאצים במסגרת צבא צרפת החופשית, שעה שרבים מבני עמו העדיפו לפעול בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית;
קבלת תפקיד נשיא הרפובליקה לאחר קריסת הרפובליקה הצרפתית הרביעית, ועיצוב חוקת הרפובליקה הצרפתית החמישית;
קבלת החלטה על פינוי הצבא הצרפתי והמתיישבים הצרפתיים מאלג'יריה ומתן עצמאות לאלג'יריה בשנת 1962, במהלך שהיה מנוגד לעמדות שהביע בעבר בנושא זה.
בפעולות אלו השפיע דה גול עמוקות על צרפת ועל אירופה, והטביע את חותמו על ההיסטוריה הצרפתית, על המשטר בצרפת, ועל הפוליטיקה הצרפתית, ואף כיום מוקירים בצרפת את זכרו כאחד מגדולי בניה של האומה הצרפתית.
ביוגרפיה
1890–1912: השנים המעצבות
שארל דה גול היה ילדה השלישי (מתוך חמישה – ארבעה בנים ובת) של משפחה בורגנית שמרנית קתולית ממעמד הביניים. מצד אביו היה צאצא למשפחה אריסטוקרטית מאזור נורמנדי ובורגונדי, אשר גרה בפריז זה מאה שנה, ומצד אמו היה צאצא ליזמים שהתעשרו לא מכבר מהאזור התעשייתי של ליל. דה גול נולד בעיר ליל, אך גדל וחונך בפריז.
אביו, אנרי דה גול, היה מנהל בית ספר. אנרי לימד פילוסופיה ומתמטיקה. הוא היה מוותיקי מלחמת צרפת–פרוסיה (1870–1871), שבה ממלכת פרוסיה, ובהמשך הקיסרות הגרמנית, הנחילה תבוסה משפילה לצרפתים, שלדעת רוב האירופאים עד אותה עת נחשבה למעצמה הראשונה במעלה ביבשת. אובדן זה השפיע על אביו של דה גול, כמו על צרפתים רבים אחרים. הוא היה פטריוט שהאמין בלהט כי יש לנקום על התבוסה ולהשיב את חבל אלזס-לורן לריבונותה של צרפת. הפטריוטיות שלו הועברה לילדיו, אותם חינך לסייע בבנייה מחדש של צרפת ויוקרתה.
אמו של דה גול הייתה ז'אן מיילו. פעמים רבות דובר במשפחה על המורשת הפטריוטית ארוכת השנים. דוגמה לכך הוא ז'אן דה גול, מאבות אבותי המשפחה שלחם נגד הצבא האנגלי במהלך קרב אז'נקור, במסגרת מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת. משפחתו הייתה משפחה אינטלקטואלית. סבו היה היסטוריון, סבתו סופרת, ואביו הרצה בבתי ספר פרטיים קתוליים. ויכוחים פוליטיים היו שכיחים בבית דה גול, ומגיל צעיר עודד אביו את הנער לקרוא בכתבי ההוגים השמרנים של התקופה. המשפחה הייתה פטריוטית מאוד, והוא גדל על ברכי ההערצה למורשת צרפת ולתרבותה. על אף שהמשפחה הייתה שמרנית ואף מלוכנית, חונך דה גול לרחוש כבוד לחוק ולמוסדות הרפובליקה. הדעות בעניינים חברתיים בבית דה גול היו מתקדמות יחסית, והושפעו מהתנועה הסוציאלית הקתולית .
במהלך פרשת דרייפוס תמכה המשפחה באלפרד דרייפוס, בניגוד לעמדת החוגים השמרניים. דודו של שארל, שעל שמו נקרא האחרון, השפיע גם כן על הרגש הפטריוטי ששרר במשפחה. דה גול אמנם לא היה הבכור, אך ניסה למסד לעצמו עוד מילדותו תדמית של מנהיג מעל שאר אחיו ואחיותיו. דוגמה לכך הייתה כאשר יצר שפת סתרים והביא את אחיו ואחיותיו לדבר בה באופן מוחלט.
1912–1940: קריירה צבאית
דה גול הצעיר בחר בקריירה צבאית ובילה ארבע שנים באקדמיה הצבאית בסן-סיר שם השיג ציונים נמוכים למדי. את חוק לימודיו סיים ב-1912 והצטרף לחיל הרגלים. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה החזיק בדרגת לייטנט (מקביל לסגן בצה"ל), וכבר ב-15 באוגוסט 1914 נפצע בפעם הראשונה, עת גדודו (גדוד חיל הרגלים ה-33) נכנס לפעולה באזור דינאן שבבלגיה. דה גול שב לשדה הקרב ונפצע שוב. לאחר מכן, בפברואר 1915, הועלה לדרגת קפטן (מקביל לסרן) והועבר לחזית ורדן, שם התחולל קרב ורדן שהיה אחד הקרבות הקשים במלחמה. דה גול נפצע בפעם השלישית במרץ 1916. פציעתו הייתה כה קשה עד שגרמה להשארתו בשדה הקרב כמי שנחשב למת. הוא נשבה בידי הגרמנים, ניסה להימלט חמש פעמים, ונכלא בבידוד במחנה עונשין.
כשהסתיימה המלחמה נותר בצבא ושירת במטהו של הגנרל מקסים וייגאן, ולאחר מכן במטהו של הגנרל אנרי פיליפ פטן. במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית, בשנים 1919 – 1920, התנדב לצבא הפולני ושימש כמדריך חי"ר. הוא נלחם באומץ וקיבל את אות הגבורה הפולני הגבוה ביותר "Virtuti Militari". דה גול הועלה לדרגת מיור (מקביל לרב-סרן) והוצע לו להמשיך לשרת בפולין, אך הוא ביכר לשוב לצרפת. למלחמה זו הייתה השפעה רבה על חשיבתו הצבאית בשל השימוש בטנקים, בשל התמרונים המהירים ובשל העדרן של חפירות.
ב-1934 פרסם דה גול את ספרו "לקראת צבא מקצועי" (Vers l'armée de métier), בו קרא תיגר על האסטרטגיה הצרפתית של התחפרות הגנתית ב"חזית רציפה", שבאה לידי ביטוי בקו מאז'ינו, וקרא להקמת צבא מקצועי, המבוסס על עוצבות שריון ניידות.
רעיון זה, של עוצבות שריון ניידות, היה מנוגד לתפיסה הקיימת אז של שריון ככוח מסייע לחיל רגלים. בד בבד עם פרסום ספרו של דה-גול ביטאו את אותם רעיונות קפטן לידל הארט האנגלי והגנרל היינץ גודריאן הגרמני. רעיונות אלו נקלטו רק בצבא הגרמני, אשר פיתח את אסטרטגיית "מלחמת הבזק" (בליצקריג) שהייתה מבוססת על הבקעה באמצעות עוצבות שריון ניידות הנעזרות בסיוע אווירי, הפורצות את קווי האויב, מתקדמות ככל יכולתן, זורעות הרס, ומכתרות את הכוחות שנותרו מאחור תוך ניתוק קווי האספקה שלהם. אסטרטגיה זו התאימה היטב נגד יריב כמו צבא צרפת, שהחזיק באסטרטגיה של מלחמת חפירות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ראה דה-גול כיצד מיושמים רעיונותיו בשטח בהכרעה המהירה שהשיג הוורמאכט בפולין. דה-גול, שדרגתו הייתה אז קולונל (מקביל לאלוף-משנה), חיבר מזכר אותו הביא לידיעת מפקדיו, ובו התריע על חוסר ההתאמה של האסטרטגיה הצרפתית לתנאי הלוחמה החדשים. מזכר זה לא התקבל בהבנה. הצבא הצרפתי היה עסוק אז בהתחפרות בקו מאז'ינו ובלחימה סטטית בצבא הגרמני, שכונתה "זיצקריג" או "המלחמה המדומה". עם זאת, היה לדה-גול בעל ברית חשוב בצמרת, ראש הממשלה פול ריינו, אשר מזה שנים היה בן בריתו של דה גול וניסה לקדם את רעיונותיו. לאחר פלישת הצבא הגרמני לארצות השפלה ולצרפת, מונה דה גול, ב-15 במאי 1940, למפקד הדיוויזיה המשוריינת הרביעית של צבא צרפת.
חדירת הצבא הגרמני את יער הארדנים וחציית הנהר מז הביאו לבהלה בצבא הצרפתי וגרמו לנסיגה מבוהלת. במצב עניינים זה קיבל דה-גול ב-17 במאי 1940 הוראה להתקיף את כוח השריון הגרמני בסביבות העיירה מונקורנא. התקפה זו הייתה אמורה להיות חלק ממתקפה משולבת, אך בפועל התקיפו רק כוחותיו של דה-גול. ההתקפה הסתיימה תוך יממה, ועל אף שגרמה לאבדות ניכרות לגרמנים והיוותה מאמץ הרואי אל מול חוסר האונים הכללי שהפגין הצבא הצרפתי, לא הייתה לה השפעה של ממש על המערכה. לאחר קרב זה הועלה דה גול לדרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתת-אלוף).
ב-6 ביוני 1940 מונה דה גול על ידי ריינו לתת-שר ההגנה, והופקד על התיאום עם בריטניה. כחבר הקבינט הוא התנגד בתוקף להצעות הכניעה שהביאו חלק מהשרים בממשלה. הוא שירת כאיש הקשר לממשלה הבריטית, ויחד עם וינסטון צ'רצ'יל עיבד תוכנית של איחוד בין צרפת ובריטניה בבוקר 16 ביוני 1940 בלונדון. היה זה מאמץ אחרון לנסות ולחזק את עמדת ה"תקיפים" בממשלה למול תבוסתנים כאנרי פיליפ פטן, פול בודואן, ווייגאן. דה גול הגיע לבורדו, מקום מושבה של הממשלה הצרפתית שנאלצה לעזוב את פריז, אך מאמציו נכשלו. פטן מונה לראש הממשלה והחל במשא ומתן על כניעה.
דה גול הבין כי חייו וחירותו בסכנה והחליט להימלט ללונדון, כשעמו מאה אלף פרנקים שניתנו לו בחשאי על ידי ריינו בטרם התפטר. הבריחה התבצעה בעזרת הבריטים, בפיקודו של הגנרל הבריטי אדוארד ספירס, כפי שתיאר צ'רצ'יל בספרו על מלחמת העולם השנייה:
"הנה כי כן הלך דה-גול בעצם הבוקר ההוא – 17 בחודש – אל משרדו בבורדו, קבע מספר פגישות לשעות אחר הצהריים לשם חיפוי, ואחרי כן נסע לשדה-התעופה עם ספירס ידידו על-מנת ללוותו למטוס. הם לחצו ידיים ונפרדו לשלום, וכשהחל המטוס לנוע נכנס דה-גול פנימה והגיף את הדלת. המטוס המריא למרום, בעוד השוטרים והפקידים הצרפתים פוערים פיהם. במטוס הקטן הזה נשא איתו דה-גול את כבודה של צרפת."
1940–1945: צרפת החופשית
שמאל|ממוזער|270px|דה גול בנאומו ב-BBC
250px|ממוזער|שמאל|פסל של דה גול בוורשה
ב-18 ביוני 1940 נשא דה גול נאום לאומה הצרפתית, ששודר ב-BBC מלונדון בתרגום סימולטני לאנגלית. הקבינט הבריטי ניסה למנוע מדה גול לשאת את הנאום, אך צ'רצ'יל פסק אחרת. בצרפת הכה "נאום השמונה עשר ביוני" גלים. "צרפת הפסידה בקרב, אך לא הפסידה במלחמה" הייתה השורה המפורסמת מנאום זה. אף על פי שמעט אנשים שמעו בפועל את הנאום (BBC לא הייתה תחנה פופולרית בצרפת, ומיליונים היו פליטים חסרי בית בעקבות המלחמה), ציטוטים מן הנאום הופיעו למחרת בעיתונות באזור שלא נכבש על ידי הגרמנים, וה-BBC חזר על שידור הנאום במשך כמה לילות. עד מהרה ידע העם הצרפתי, כי בתוך ההמולה שיצרו הכיבוש והכניעה, ישנו גנרל צרפתי בלונדון המתנגד לדרך שבה נעשים הדברים, ומנסה לזכות במלחמה שנראתה לרבים אבודה. עד היום נחשב נאום זה לאחד הנאומים הידועים והחשובים בהיסטוריה של צרפת.
מלונדון החל דה גול להקים את הכוח הצבאי שנקרא אחר כך "צרפת החופשית". ארצות הברית המשיכה בקשריה עם המשטר הצרפתי באזור הדרום הבלתי כבוש, אשר נקרא צרפת של וישי (על שם העיר וישי בה ישבה הממשלה), אך ממשלת בריטניה ניתקה את קשריה עם וישי, ותמכה בדה גול.
ב-4 ביולי 1940 דן בית דין צבאי בטולוז את דה גול, בהיעדרו, לארבע שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. התכתבותו של דה גול עם המפקד הצבאי וייגאן, נענתה בדרישה כי יתייצב בטולוז לרצות את מאסרו. ב-2 באוגוסט 1940, החמיר בית הדין את עונשו, והטיל עליו עונש מוות.
במגעיו עם בעלות הברית, בריטניה וארצות הברית, התעקש דה גול לשמור על עצמאות וחופש פעולה מלא בשם צרפת, אפילו במקומות בהם התעקשות זו הייתה מביכה ובלתי נוחה למארחיו. התנהגות זו גרמה לצ'רצ'יל להעיר כי "מכל הצלבים שנאלצתי לשאת, צלב לוריין (סמלה של צרפת החופשית) הוא הכבד ביותר".
דה גול המשיך לעבוד, והצליח להעביר לצדה של צרפת החופשית רבים ממושבות צרפת במרכז אפריקה. תחת הנהגתו, ובפיקודו של הגנרל מארי-פייר קניג, תרמו כוחות צרפת החופשית תרומה הרואית בקרב ביר חכים, ביוני 1942, עת עיכבו את התקדמות הגנרל רומל בלוב, כשהם מבטיחים את נסיגתה של הארמייה השמינית הבריטית.
במהלך המלחמה היו לדה גול סכסוכים רבים עם מנהיגי בעלות הברית. משבר חמור היה כאשר מונה ז'אן פרנסואה דרלאן למפקד הכוחות הצבאיים ולמושל האזרחי מטעם בעלות הברית בצפון אפריקה בשנת 1942, בעקבות פלישת כוחות בעלות הברית לצפון אפריקה שכונתה "מבצע לפיד". דרלאן היה מראשי ממשל וישי, ונחשב לבוגד, פשיסט ומשתף פעולה. למרות זאת החליטו צ'רצ'יל ורוזוולט כי מטעמים של ריאל-פוליטיקה הוא הראוי לשמש בתפקיד. המשבר נפתר עקב הירצחו של דרלאן על ידי צרפתי אנטי פשיסט בדצמבר 1942.
זמן מה ניהל דה גול מאבק עם הגנרל אנרי ז'ירו אשר נמלט מן השבי הגרמני ושימש בתפקידים מרכזיים בפלישה לצפון אפריקה ולקורסיקה, והיה מועמדו של הנשיא רוזוולט לתפקיד ההנהגה, אך לבסוף הצליח דה גול להסיט את ז'ירו ולהתמנות למנהיגה הבלתי מעורער של "צרפת החופשית". ב-1944 חזר לצרפת כגיבור לאומי, ונכנס עטור ניצחון לפריז לאחר שחרורה בידי כוחות "צרפת החופשית" בפיקודו של הגנרל פיליפ לקלרק ב-26 באוגוסט 1944. בספטמבר 1944 מונה דה גול ל"נשיא הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית" (כלומר ראש הממשלה).
לאחר המלחמה הכריז דה גול כי משטר וישי היה בלתי חוקי, וכי הממשלה הזמנית בראשותו היא המשך של הרפובליקה הצרפתית השלישית. עם זאת היה ברור כי יש צורך בשינוי חוקתי עמוק, עקב המאורעות שקרעו ופילגו את העם הצרפתי. משאל עם הוביל לכינון מועצה מכוננת בסוף שנת 1945, אך דה גול התנגד לטיוטת החוקה של הרפובליקה הרביעית שהחלה להתגבש, וסבר כי זו נותנת כוח רב מדי לפרלמנט וליריבויות מפלגתיות. דה גול התפטר ב-20 בינואר 1946.
1946–1958: שנות המדבר
התנגדותו של דה גול לחוקה המוצעת נכשלה בשל רצונן של מפלגות השמאל בנשיאות חלשה, לאור לקח ה"מרשליזם" (פולחן האישיות של הנשיא המרשל פטן) בצרפת של וישי. משאל עם באוקטובר 1946 אישר טיוטה של החוקה שהייתה גרועה בעיני דה גול אפילו מהטיוטה הראשונה.
באפריל 1947 עשה דה גול מאמץ מחושב לשינוי המפה הפוליטית, וייסד את מפלגת "אספת העם הצרפתי" – "Rassemblement du Peuple Français" (RPF), אך התנועה איבדה את תנופתה לאחר שזכתה להצלחה ראשונית. במאי 1953 פרש שוב דה גול מפוליטיקה פעילה, אולם מפלגתו נותרה פעילה עד ספטמבר 1955.
דה גול פרש לכפר קולומביי-לה-דז-אגליז , ושם כתב את זיכרונות המלחמה שלו (הופיעו בעברית תחת השם "מאבק לחירות" בהוצאת "עם הספר" בשנת 1958). בתקופה זו של פרישה רשמית שמר דה גול על קשרים עם ידידיו מתקופת המלחמה ומתקופת ה-RPF, וצפה מקרוב בהתרחשויות, ובמיוחד במשבר שהחל מתפתח באלג'יריה.
1958: התמוטטות הרפובליקה הרביעית
מיום ייסודה סבלה הרפובליקה הרביעית הצרפתית מאי יציבות פוליטית. הכישלון הצבאי ב"הודו-סין הצרפתית" (כיום וייטנאם), ואי היכולת לפתור את המשבר המחמיר באלג'יריה רק תרמו לאי יציבות זו.
ב-13 במאי 1958 תקפו מתיישבים צרפתיים באלג'יריה את בניין הממשל בעיר אלג'יר, במחאה נגד מה שראו כחולשת הממשלה הצרפתית אל מול דרישות הרוב הערבי באלג'יריה לעצמאות. "ועדה לביטחון הציבור" הוקמה בראשותו של הגנרל ז'אק מאסו, מתומכי דה גול. גנרל ראול סלן, מפקד הצבא באלג'יריה, הכריז ברדיו כי "הצבא לקח אחריות באופן זמני לגורלה של אלג'יריה הצרפתית".
תחת לחצו של מאסו, הכריז סלן "יחי דה גול" מהמרפסת בבניין הממשל הכללי באלג'יר ב-15 במאי. דה גול השיב יומיים מאוחר יותר כי הוא מוכן "לקחת את כוחותיה של הרפובליקה" (assumer les pouvoirs de la République). רבים ראו זאת כתמיכה בצבא המתמרד באלג'יריה.
ב-19 במאי הכריז דה גול שוב במסיבת עיתונאים שהוא עומד לרשותה של האומה. כאשר עיתונאי הביע דאגה כי הוא יפגע בזכויות האזרח, השיב דה גול: "האם אי פעם עשיתי זאת? להפך – אני הוא שהחזיר את זכויות האזרח שנלקחו. מי מאמין בכנות כי בגיל 67 אתחיל בקריירה כדיקטטור?". כרפובליקני בעמקי נשמתו התעקש דה גול לאורך כל המשבר כי לא יקבל סמכות כלשהי שלא באופן חוקי.
המשבר העמיק כאשר כבשו צנחנים צרפתים מאלג'יריה את האי קורסיקה, ומנהיגיהם שקלו נחיתה בפריז. מנהיגים פוליטיים מכל הצדדים הסכימו לתמוך בהחזרתו של דה גול לעמדת כוח, מלבד פרנסואה מיטראן (לימים נשיא צרפת), והמפלגה הקומוניסטית הצרפתית שגינתה את דה גול כסוכן של הפיכה פשיסטית. ב-29 במאי פנה הנשיא הצרפתי רנה קוטי אל "המהולל שבצרפתים" כי יקבל על עצמו להיות הנשיא האחרון של מועצת הרפובליקה הרביעית (דהיינו ראש הממשלה).
דה גול נותר נחוש בכוונתו לשנות את החוקה, אותה האשים בחולשתה הפוליטית של צרפת. הוא התנה את שובו בכך שיינתנו לו כוחות חוקיים לצוות צווים לשעת חירום למשך שישה חודשים, ובמהלך תקופה זו תנוסח חוקה חדשה ותובא בפני העם הצרפתי. ב-1 ביוני 1958 קיבל דה גול את מבוקשו. הוא מונה לראש הממשלה וניתנו לו סמכויות נרחבות למשך שישה חודשים על ידי מועצת העם.
ב-28 בספטמבר 1958 העניק משאל עם רוב של 79.2% לחוקה החדשה, וכך נוצרה הרפובליקה הצרפתית החמישית. למושבות (אלג'יריה נחשבה מבחינה חוקית לחלק מצרפת ולא למושבה) ניתנה בחירה: לקבל עצמאות מיידית או להיות כפופים להוראות החוקה החדשה. פרט לגינאה הצרפתית בחרו כל המושבות בחוקה, וכך הייתה גינאה למושבה הראשונה שקיבלה את עצמאותה מצרפת. המחיר ששילמו על כך תושבי גינאה היה הפסקה לאלתר של כל הסיוע הצרפתי.
ב-1958 הגיעה גולדה מאיר לפגישה בלשכתו, בה הבטיח לה את "ידידותו הנצחית לישראל".
1958–1962: ייסודה של הרפובליקה החמישית
בבחירות שהתקיימו בנובמבר 1958 זכו דה גול ותומכיו ברוב נוח, בדצמבר נבחר לנשיא ברוב של 78%, ובינואר 1959 הושבע לנשיא.
דה גול פיקח על רפורמות כלכליות מרחיקות לכת, שמטרתן הייתה המרצת המשק הצרפתי, כולל שינוי המטבע מן ה"פרנק" ל"פרנק החדש" שערכו היה מאה פרנקים ישנים. ב-22 באוגוסט 1962 ניצלו דה גול ואשתו מניסיון התנקשות כאשר נורתה אש אוטומטית לעבר מכוניתם. במישור הבינלאומי התגרה דה גול הן בארצות הברית והן בברית המועצות, ויזם מדיניות צרפתית עצמאית והתחמשות של צרפת בנשק גרעיני משלה. הוא דחף לשיתוף פעולה בין גרמניה לצרפת בהקמת האיחוד האירופי, והיה למנהיג הצרפתי הראשון המבקר בגרמניה מאז ועידת מינכן. בינואר 1963 מנע את הצטרפותה של בריטניה לשוק האירופי המשותף.
דה גול האמין כי ניתן לפתור את המשבר באלג'יריה באמצעים צבאיים, אך לא ניתן יהיה להגן על פעולות אלו במישור הבינלאומי, דבר שיסכן את עצמאותה של צרפת. עמדה זו גרמה לכעס גדול בקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה ובקרב תומכיהם בצרפת עצמה, ודה גול נאלץ לדכא שתי מרידות באלג'יריה בקרב המתיישבים ובקרב אנשי הצבא. השנייה הייתה מרד גנרלים נגדו, שהתרחש באפריל 1961, ובמהלכו איימו צנחנים מורדים בפלישה לצרפת. כן אויים דה גול על ידי הארגון הטרוריסטי של המתיישבים באלג'יריה OAS.
במרץ 1960 תכננו גורמים בכירים בצבא צרפת להתנקש בדה-גול כדי לסכל את פינוי אלג'יריה. הם פנו לישראל בבקשת סיוע להתנקשות, והציעו בתמורה אספקה גדולה של כלי נשק מצרפת לישראל. דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, הורה להעביר בדחיפות את האזהרה לדה-גול, וב-29 במרץ הודיע זאת דיפלומט ישראלי לקולונל דה-בואסיה, חתנו של דה-גול וראש לשכתו הצבאית. חייו של דה-גול ניצלו והוא הודה על כך לישראל בצינורות לא רשמיים. להערכת יובל נאמן, דה גול הרגיש מושפל מאוד שישראל הייתה צריכה לחוש לעזרתו. דה גול האשים בזיכרונותיו את בן-גוריון במזימות כיבוש וסיפוח.
במרץ 1962 הושג לבסוף הסכם בין הממשלה הצרפתית לנציגי ה-FLN, בו הסכימה צרפת לסגת מכל שטחי אלג'יריה, וזאת בתנאי שיישארו בידיה זכויות לחיפוש נפט והפקתו בשטחי אלג'יריה. בעקבות ההסכם הכריז דה גול על מתן עצמאות לאלג'יריה בחודש מרץ 1962.
בספטמבר 1962 הוא הוביל לשינוי חוקתי שהביא לבחירה ישירה של הנשיא על ידי העם. בעקבות תבוסה במועצה המחוקקת, פיזר גוף זה והכריז על בחירות חדשות, בהן קיבלו הגוליסטים רוב שאפשר להם חופש פעולה גדול יותר. אף שנושא אלג'יריה הוסדר, פרש ראש ממשלתו מישל דברה עקב סכסוך בנוגע להסדרים הסופיים באלג'יריה, ואת מקומו תפס ז'ורז' פומפידו.
1962–1968 פוליטיקה של הדר
שמאל|ממוזער|300px|שארל דה גול נפגש עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בארמון האליזה, יוני 1960
שמאל|ממוזער|250px|שארל דה גול עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, פברואר 1969
כאשר המשבר האלג'יראי מאחוריו, ניגש דה גול להשיג את שני יעדיו העיקריים. הראשון – לפתח את הכלכלה הצרפתית, על מנת לתמוך ביעד השני – מדיניות חוץ עצמאית שבה ממלאת צרפת תפקיד חשוב בזירה הבינלאומית, מדיניות שכונתה "פוליטיקה של הדר" – "politique de grandeur".
לאור הגידול הגדול ביותר במספר תושבי צרפת מאז המאה ה-18, ראתה ממשלת פומפידו צורך בשינויים דרסטיים במשק ובהרחבה של הכלכלה הצרפתית.
כשהיא משלבת קפיטליזם מערבי עם כלכלה מכוונת, התערבה הממשלה בכלכלה באופן מסיבי, תוך שימוש בתוכניות חומש ככלי עבודה עיקרי. בוצעו פרויקטים גדולים בהם:
הרחבת נמל מרסיי (אשר הפך לשלישי בגודלו באירופה ולגדול בנמלי הים התיכון).
ייצור מטוס הקרוול (דור קודם לאיירבוס).
התחלת תכנון בניית המטוס קונקורד העל קולי בטולוז.
הרחבת תעשיית המכוניות הצרפתית, תוך שימוש במפעל "רנו" שבבעלות המדינה.
בניית כבישים מהירים בין פריז וערים אחרות.
בשנת 1964, לראשונה מזה מאתיים שנים, עבר התל"ג הצרפתי לנפש את זה של בריטניה. תקופה זו עדיין זכורה בצרפת בנוסטלגיה כשיאן של "שלושים השנים המפוארות" (Trente Glorieuses), כינוי לתקופה שבין 1945–1975.
צמיחה כלכלית זו אפשרה לדה גול יד חופשית במדיניות החוץ. צרפת הפכה למעצמה הגרעינית הרביעית ופוצצה פצצה גרעינית בשנת 1960 במדבר האלג'ירי. בשנת 1968 הצליחו מדענים צרפתים לפוצץ פצצת מימן ללא כל עזרה מארצות הברית. מכיוון שבריטניה נחשבה לתלויה בארצות הברית בכוחה הגרעיני, נחשבה צרפת בפועל למעצמה הגרעינית השלישית בחוזקה. בשנת 1965 הצליחו הצרפתים לשגר לוויין למסלול מסביב לכדור הארץ, והיו למדינה השלישית המצליחה בכך, לאחר ברית המועצות וארצות הברית.
דה גול היה משוכנע שצרפת חזקה הפועלת באופן עצמאי תשמש ככוח מאזן במלחמה הקרה. בינואר 1964 הכיר ברפובליקה העממית של סין בניגוד לעמדת ארצות הברית, ולמעשה הקדים את עמדתה של ארצות הברית בשמונה שנים (בשנת 1972 ערך הנשיא ריצ'רד ניקסון את ביקורו ההיסטורי בסין).
בדצמבר 1965 נבחר דה גול לכהונה נוספת בת שבע שנים, אך הפעם נאלץ לעבור סיבוב נוסף בבחירות, אל מול פרנסואה מיטראן.
בפברואר 1966 פרשה צרפת מן הפיקוד הצבאי המשותף של ברית נאט"ו. דה גול, רדוף זיכרונות מ-1940, רצה לשמור על עצמאותה הצבאית של צרפת בכל מחיר. עם פרישת צרפת מהברית, דרש דה גול מארצות הברית שתפנה את כל חייליה מאדמת צרפת בתוך שנה. בתגובה לבקשה זו, שאל נשיא ארצות הברית ג'ונסון דרך מזכיר המדינה דין ראסק, אם דרישת הפינוי כוללת גם את החיילים האמריקאים הקבורים בצרפת (שנהרגו במהלך שתי מלחמות העולם).
בספטמבר 1966, בנאום שנשא בבירת קמבודיה, פנום פן, גינה את המעורבות האמריקנית בווייטנאם וקרא להסגת הכוחות האמריקנים ממדינה זו, שהייתה בעברה מושבה צרפתית.
במאי 1967, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, נפגש שר החוץ הישראלי, אבא אבן, עם דה גול במסגרת מאמץ דיפלומטי ישראלי נרחב לגיוס תמיכה בינלאומית בהסרת האיום על ישראל ובניסיון למנוע את המלחמה הממשמשת ובאה, שנתפסה כאיום קיומי על ישראל. בפגישה דרש דה גול בטון מאיים שישראל לא תיזום כל פעולה צבאית. לאחר המלחמה, ביוני 1967, גינה דה גול את ישראל על כך שהיא זו שירתה את יריית הפתיחה של מלחמת ששת הימים, ובנובמבר באותה שנה, במסיבת עיתונאים שקיים, התבטא באופן סטראוטיפי-אנטישמי, כשתיאר את העם היהודי כ"עם אליטיסטי, בוטח בעצמו ושתלטן".
עד ימי מלחמת ששת הימים הייתה צרפת בעלת ברית של ישראל, וב-1956 אף הייתה בעלת השפעה מכרעת בכינון הברית המשולשת ישראל-בריטניה-צרפת שהביאה למלחמת סיני. על אף כישלון המבצע המשולב, המשיך שיתוף הפעולה בין ישראל וצרפת, וכלי המלחמה העיקריים שבהם השתמש צה"ל במלחמת ששת הימים היו צרפתיים. חיל האוויר הישראלי היה מצויד ברובו במטוסים צרפתים – מיראז' 3, פוגה מגיסטר, ומפציצי ווטור. אלא שהתפנית של דה גול נבעה גם מן האירועים באלג'יריה, שבעקבותיהם נטה דה גול למדיניות פרו ערבית. דה גול תבע כי ישראל תפנה את כל השטחים שכבשה במלחמה, וזעם על השימוש בנשק שסיפקה צרפת לישראל. כדי לכפות את רצונו הוא אף החליט להטיל אמברגו על ישראל – איסור על מכירות חדשות של נשק לישראל, ולקראת סוף 1968 אף הורה בחשאי שלא לספק לישראל גם מטוסים וספינות שתמורתם כבר שולמה. בשל כך מילט חיל הים ב-25 בדצמבר 1969 את ספינות שרבורג, שהיו חמש ספינות טילים שתמורתן שולמה ורותקו בשל האמברגו בנמל שרבור. כתוצאה מהאמברגו הצרפתי החלה התקרבות בין ישראל לארצות הברית, ובכך הייתה לדה גול השפעה עקיפה חשובה על התפתחות קשריה הצבאיים והכלכליים של ישראל עם ארצות הברית.
ביולי 1967 ביקר דה גול בקנדה לרגל מאה שנה לעצמאותה, שנחגגו בתערוכה שכונתה "אקספו 67'". בהרגישו הזדהות עם תנועת הבדלנות שהחלה להתפתח בקרב רבים מאזרחי קנדה הצרפתים בחבל קוויבק דובר הצרפתית ברובו, החליט להביע את תמיכתו בה באופן פומבי, והכריז בנאום ממרפסת בניין העירייה במונטריאול: "Vive le Québec Libre", "תחי קוויבק החופשית!", התנהגות זו עוררה ביקורת רבה ממארחיו הקנדיים, שראו בכך התערבות גסה בענייניהם הפנימיים, ודה גול נאלץ לקצר את ביקורו.
בדצמבר 1967 התנגד שוב לכניסת בריטניה לשוק האירופי המאוחד, בטענה כי מדובר בגרורה אמריקנית, אשר תגרום להאטת המאמצים לאיחוד.
מאי 1968: מרד הסטודנטים
ההפגנות הגדולות והשביתות במאי 1968 היו אתגר לנשיאותו של דה גול. במהלך החודש נסע בחשאי לבאדן-באדן ונפגש שם עם הגנרל מאסו, המפקד הצבאי הצרפתי בגרמניה, וכפי הנראה דן עמו על התערבות צבאית נגד המפגינים.
לבסוף החליט דה גול לאמץ חלק מן הרפורמות שדרשו המפגינים. הוא שקל שוב קיום משאל עם על מנת לתמוך בצעדיו, אך פומפידו שכנע אותו לפזר את הפרלמנט (בו איבדה הממשלה את הרוב שהיה לה בבחירות במרץ 1967) ולערוך בחירות חדשות. הבחירות ביוני אותה שנה היו הצלחה מדהימה לתומכי דה גול ולבעלי בריתם, אשר הדגישו בתעמולתם את הפחד ממלחמת אזרחים וממהפכה, חשש שתמיד זרם מתחת לפני הקרקע בתרבות הפוליטית הצרפתית. מפלגתו של דה גול זכתה ב-358 מתוך 487 מושבים בפרלמנט, אך הוא בחר להחליף את ראש הממשלה פומפידו במוריס קוב דה מירוויל.
1969: הפרישה
שארל דה גול פרש ב-28 באפריל 1969, לאחר תבוסתו במשאל עם שבו ביקש להפוך את הסנאט (הבית העליון של הפרלמנט הצרפתי, הנחות בכוחו לעומת "המועצה הלאומית" שהוא הבית התחתון) לגוף מייעץ ולתת סמכויות חזקות למועצות אזוריות. היו שראו משאל עם זה כהתאבדות פוליטית ידועה מראש, בעקבות אירועי מאי 1968.
דה גול פרש לביתו שבקולומבה-לה-דז-אגליז, ונפטר ב-9 בנובמבר 1970 כתוצאה מקוצר נשימה.
בטקס האשכבה הציבורי שנערך בפריז נכחו מנהיגים ונציגים מכל רחבי תבל. מספר ימים לאחר מותו הוסב שמה של כיכר האטואל בפריז, שבמרכזה שער הניצחון, לכיכר שארל דה גול, וכן נמל התעופה הראשי של פריז, נמל התעופה שארל דה גול, נקרא על שמו.
חייו האישיים
שארל דה גול נישא ב-7 באפריל 1921 לאיבון ונדרו ("הדודה איבון"). לזוג היו שלושה ילדים: פיליפ (1921), אליזבת (1924) ואן (1928). אן סבלה מתסמונת דאון ומתה בגיל 20.
רטרוספקטיבה
דה גול נחשב לאחד מגדולי המדינאים במאה העשרים. תהילתו נובעת הן מראיית הנולד שהפגין בתחום האסטרטגיה הצבאית בין שתי מלחמות העולם, הן מהיותו המתנגד החריף ביותר לשלטונו של אדולף היטלר בקרב הצרפתים – אל מול תופעות של שיתוף פעולה וכניעה בארצו, והן מהכרעתו הנועזת שהביאה לסיום הסכסוך באלג'יריה.
לקריאה נוספת
גדי היימן, סופה של ידידות מופלאה: יחסי ישראל-צרפת בתקופת נשיאותו של דה-גול, 1958–1967, הוצאת מאגנס, 2015
קישורים חיצוניים
שארל דה גול
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי צבא צרפתים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:אנשי צבא צרפתים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:צרפת החופשית: אישים
קטגוריה:מעוטרי אות מסדר השחרור
קטגוריה:ראשי ממשלת צרפת בתקופת הרפובליקה הרביעית
קטגוריה:ראשי ממשלת צרפת בתקופת הרפובליקה החמישית
קטגוריה:נשיאי צרפת בתקופת הרפובליקה החמישית
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:חברי הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית
קטגוריה:שבויים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:גיבורים לאומיים
קטגוריה:הנסיכים-שותפים של אנדורה
קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1890
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1970
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:חרם על ישראל
| 2024-08-21T12:51:53
|
ארתור קונאן דויל
|
סר ארתור קונאן דויל (באנגלית: Arthur Conan Doyle; 22 במאי 1859 – 7 ביולי 1930) היה סופר סקוטי, ידוע בעיקר בשל סיפורי הבלש הבדיוני שרלוק הולמס, אשר נחשבו לחידוש משמעותי בתחום הספרות הבלשית. הוא היה סופר פורה, שעבודותיו האחרות כללו סיפורי מדע בדיוני, רומנים היסטוריים, מחזות ושירה. קונאן דויל היה רופא בהכשרתו.
"קונאן" הוא במקור שם אמצעי, אך בשנים מאוחרות יותר השתמש בו דויל כחלק משם משפחתו.
ביוגרפיה
ארתור קונאן דויל נולד ב-22 במאי 1859 באדינבורו לזוג ממוצא אירי: צ'ארלס ומארי דויל. הוא נשלח לבית ספר ישועי בגיל תשע, וכאשר עזב את בית הספר בשנת 1875 נטש את הנצרות והפך לאגנוסטי.
מ-1878 ועד 1881 למד רפואה באוניברסיטת אדינבורו. לאחר לימודיו שירת כרופא אונייה בנסיעה לחוף מערב אפריקאי, ובשנת 1882 ביצע את התמחותו בפלימות' (עיר בדרום-מערב אנגליה). הוא השלים את הדוקטורט שלו בשנת 1885.
פעילותו הרפואית לא זכתה להצלחה גדולה. בזמן שהמתין למטופלים, החל לחבר סיפורים. התנסותו הספרותית הראשונה פורסמה במגזין מקומי באדינבורו לפני שהיה בן 20.
הוא עבר לגור בסאות'סי. יצירתו המשמעותית הראשונה הייתה "חקירה בשני", שפורסמה בעיתון חג המולד של שנת 1887, והציגה לראשונה את שרלוק הולמס, שדמותו עוצבה בהשראת פרופסור ג'וזף בל - מרצה באוניברסיטת אדינבורו. בזמן מגוריו בסאות'סי, בין השנים 1884 ו-1890, שיחק כשוער בקבוצת הכדורגל החובבנית AFC פורטסמות', שהתפרקה בשלהי המאה ה-19 ואינה קשורה למועדון הכדורגל פורטסמות' שנוסד רק ב-1898.
בשנת 1885 נישא ללואיזה הוקינס. היא סבלה משחפת, ומתה בפתאומיות בשנת 1906. בשנת 1907 הוא נישא בשנית, לג'ין לאקי, אותה פגש לראשונה בשנת 1897. הוא אמנם התאהב בה עם פגישתם, אך שמר איתה על יחסים אפלטוניים מתוך נאמנות לאשתו הראשונה. לקונאן דויל היו חמישה ילדים, שניים מאשתו הראשונה ושלושה מהשנייה.
בשנת 1890 למד רפואת עיניים בווינה, וב-1891 עבר לגור בלונדון כדי להתמחות בתחום זה. באוטוביוגרפיה שלו כתב שאף לא מטופל אחד עבר את סף דלתו. דבר זה נתן לו עוד זמן לכתיבה.
בנובמבר 1891 כתב לאמו: "אני חושב להרוג את הולמס... ולהיפטר ממנו אחת ולתמיד. הוא מסיט את דעתי מדברים חשובים יותר". בדצמבר 1893 אכן עשה זאת. קונאן דויל שילח את הולמס ביריבו הגדול פרופסור מוריארטי, ושניהם מצאו את מותם כשנפלו יחד במורד מפלי רייכנבאך. בעקבות הפצרות פומביות רבות (וכנראה גם תגמול נאה מהוצאת הספרים) החליט קונאן דויל להשיב את הולמס לחיים, עם ההסבר הלא משכנע שרק מוריארטי נפל אל התהום, אבל מכיוון שלשרלוק אויבים נוספים, תכנן להתחזות למת גם הוא.
בסך הכול הופיעה דמותו של שרלוק הולמס ב-56 סיפורים קצרים ובארבעה רומנים של קונאן דויל (כמו כן, הופיע ברומנים וסיפורים של סופרים רבים אחרים).
בעקבות מלחמת הבורים בדרום אפריקה בתחילת המאה ה-20, והגינוי הבינלאומי על ההתנהלות הבריטית, כתב קונאן דויל חוברת קצרה: "המלחמה בדרום אפריקה: הסיבה וההתנהלות", אשר הצדיקה את התנהלות בריטניה במלחמה זו ותורגמה בצורה נרחבת ביותר. קונאן דויל האמין כי חוברת זו היא שהקנתה לו את תואר האבירות בשנת 1902. בשנת 1900 כתב ספר ארוך יותר בשם "מלחמת הבורים הגדולה".
במהלך השנים המוקדמות של המאה ה-20, ניסה סר קונאן דויל להיבחר פעמיים לפרלמנט הבריטי, אך אף על פי שזכה לתוצאות הצבעה נאות - לא הצליח להיבחר.
קונאן דויל היה רודף צדק, וחקר בעצמו שני מקרים. החקירה הובילה לשחרורם ממעצר של אסירים שהורשעו על לא עוול בכפם.
במקרה הראשון, בשנת 1906, היה מעורב עורך דין בריטי ממוצא הודי בשם ג'ורג' אדאלג'י, אשר לכאורה כתב מכתבי נאצה והתעלל בבעלי חיים. המשטרה הרשיעה את אדאלג'י, על אף שההתעללויות נמשכו גם לאחר שנאסר. אירועים אלה היוו את הבסיס לספר "ארתור וג'ורג'" מאת ג'וליאן בארנס שיצא בשנת 2010.
חלק מתוצאות מקרה זה היו הקמתו של בית משפט לעתירות פלילים בשנת 1907, כך שפעולתו של קונאן דויל למען הצדק לא הסתיימה בעזרתו לאדאלג'י, אלא המשיכה הודות להיווסדו של מוסד לתיקון טעויות שיפוט קודמות.
במקרה השני היה מעורב אוסקר סלאטר, יהודי גרמני ומפעיל בית הימורים, שהורשע בשנת 1908 כי חבט בקשישה בת 82 באלה. מקרה זה עורר את סקרנותו של דויל בשל חוסר העקביות במקרה התביעה ותחושה פנימית שסלאטר הופלל.
לאחר מות אשתו לואיזה בשנת 1906, ומותם הטראגי של בנו, אחיו, שני גיסיו ושני אחייניו במלחמת העולם הראשונה, שקע קונאן דויל בדיכאון עמוק, ואיבד את משיכתו ליצירה. הוא הפך סקפטי, ומצא נחמה בספיריטואליזם ובהוכחתו המדעית, לכאורה, של קיום חיים לאחר המוות.
דויל היה לזמן מה חברו של הקוסם המפורסם הארי הודיני, מתנגד חריף לתנועה הספיריטואליסטית. למרות התעקשותו של הודיני על כך שמדיומים ספיריטואליסטיים מוליכים את הקהל שולל (וניסיונותיו שוב ושוב לחשוף אותם כרמאים), קונאן דויל עצמו השתכנע שהודיני היה בעל כוחות על-טבעיים. הודיני לא הצליח, ככל הנראה, לשכנע את קונאן דויל כי כל יכולתו מבוססת על פעלולי קסמים פשוטים, דבר שהוביל לאווירה מרירה בין השניים.
סר ארתור קונאן דויל מת מהתקף לב בשנת 1930, בגיל 71, ונקבר בחצר כנסייה בהאמפשייר שבאנגליה.
סופרים ויוצרים רבים שאבו השראה מן הדמויות פרי יצירתו של קונאן דויל שרלוק הולמס והעזר כנגדו ד"ר ג'ון ווטסון. הסופר ג'ון לה קארה, למשל, העיד כי את ההשראה לדמותם של גיבורו ג'ורג' סמיילי ושותפו פיטר גוילאם שאב מגיבוריו של קונאן דויל.
מספריו
שרלוק הולמס
חקירה בשני - רומן אשר יצא לאור בשנת 1887. הספר עורר הדים רבים בקרב בני הקהילה המורמונית משום שהאשים אותם בפשעים כבדים. בישראל יצא הספר לאור בתרגום לעברית על ידי משה דור בהוצאת "מעריב לעם" בשנת 1960, ויצא שוב לאור בתרגומו של אוֹרי בלסם בהוצאת "מרגנית"-"זמורה ביתן מודן" בשנת 1989.
חותם הארבעה - יצא לאור בשנת 1890. יצא לאור בעברית בתרגומו של שלמה ערב בשם "חותם הארבעה או תעלומת בית שולטו" בהוצאת צ'צ'יק בשנת 1951; בשם "סימן הארבעה" בתרגומן של שלומית קדם וחדוה גיל, בהוצאת לדורי בשנת 1982; ובשם "חותם הארבעה" בתרגומו של אוֹרי בלסם בהוצאת זמורה ביתן בשנת 1983.
כלבם של בני בסקרוויל - הופיע בשנת 1901 כסיפור בהמשכים בכתב העת סטרנד, ובשנת 1902 יצא לאור כספר. נחשב לטוב שבספרי שרלוק הולמס. יצא לאור לראשונה בעברית בתרגומו של אוריאל הלפרין (יונתן רטוש) בהוצאת אמנות בשנת 1929.
עמק הפחד - יצא לאור בשנת 1914. יצא לאור בתרגומו לעברית של מיכאל הנדלזלץ בהוצאת זמורה ביתן בשנת 1990.
זיכרונותיו של שרלוק הולמס (1894).
הקידה האחרונה (1917).
הרפתקאות שרלוק הולמס קובץ סיפורים קצרים אשר יצא לאור בעברית בתרגומה של שלומית קדם, בהוצאת לדורי.
שובו של שרלוק הולמס - יצא לאור בעברית (בשם "שרלוק הולמס מפענח תעלומות") בתרגומה של שלומית קדם, בהוצאת לדורי.
ספר החקירות של שרלוק הולמס - הופיע בשנת 1927. יצא לאור בעברית בתרגומה של שלומית קדם, בהוצאת לדורי ובתרגומו של אורי בלסם בהוצאת זמורה ביתן, בשם ספר הפרשיות של שרלוק הולמס.
מהדורות סיפורי שרלוק הולמס בעברית שנמכרות בישראל
שרלוק הולמס - הטוב שבטוב
תעלומת עמק בוסקומב
שרלוק הולמס - כל הסיפורים, הוצאת מחברות לספרות
המהדורה הכרונולוגית
מהדורה זו סידרה את הסיפורים הקצרים כך שיופיעו על פי זמן ההתרחשות של החקירה המתוארת בהם. כל סדרת הספרים הכוללת שמונה ספרים (ארבעה המוקדשים לסיפורים הקצרים, ועוד ארבעת הרומנים) תורגמה לעברית בעריכת יחיעם פדן וספריית מרגנית של הוצאת זמורה-ביתן באמצע שנות ה-80.
אוספי הסיפורים הקצרים, לפי הסדר, הם (כל השמות נבחרו על פי שמות של סיפורים קצרים מאותו קובץ):
פרשת הבלש הגוסס
תעלומת עמק בוסקומב
פרשת נזר התרשיש
תעלומת הדמויות המרקדות (תרגם אורי בלסם)
רומנים היסטוריים
החברה הלבנה (1891).
הרפתקאותיו של מיכה קלארק (1888).
האודיסאה של מיכה קלארק.
סר ניגל.
רומנים אחרים
העולם שאבד
המקרה המוזר באוקספורד (תרגום חפשי).
תעלומתו של סטארק מונרו (תרגום חפשי).
הטרגדיה של נוסעי ה"קורוסקו" (תרגום חפשי).
הרפתקה בבית הכפרי (תרגום חפשי).
גרזן עם ידית כסופה (תרגום חפשי).
ראו גם
ערכים בקטגוריה ספרי ארתור קונאן דויל
שרלוק הולמס (סרט)
שרלוק (סדרה)
קישורים חיצוניים
חיי ארתור קונן דויל יוצרו של הבלש שרלוק הולמס : גרסת סיפור הקומיקס וגרסת אוריאל אופק, באתר המולטי יקום של אלי אשד
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אדינבורו
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה בריטים
קטגוריה:סופרי מתח ואימה סקוטים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:סופרים סקוטים
קטגוריה:רופאים סקוטים
קטגוריה:שרלוק הולמס
קטגוריה:רופאים בריטים במאה ה-19
קטגוריה:רופאים בריטים במאה ה-20
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1859
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1930
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
| 2024-02-12T15:12:59
|
ערוץ 2
|
ערוץ 2 (נקרא גם "הערוץ השני", לעיתים כונה "ערוץ 22") היה ערוץ טלוויזיה מסחרי ישראלי, שהחל לשדר ב־4 בנובמבר 1993 במסגרת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. שידורי תוכן ניסיוניים החלו ב־23 באוקטובר 1986, במימון אגרת הטלוויזיה. בשנותיו הראשונות הופעל הערוץ בידי שלוש זכייניות (קשת, רשת וטלעד), והחל מ־2005 נותרו רק קשת ורשת לאחר שטלעד הפסיקה לשדר בעקבות הפסדה במכרז של הרשות השנייה באותה שנה.
ב-31 באוקטובר 2017, כ־24 שנים לאחר עלייתו לאוויר, סיים הערוץ את שידוריו ופוצל לשני ערוצים חדשים: קשת 12 ורשת 13. לאחר הפיצול, חברת החדשות שהוקמה במסגרת ערוץ 2, שידרה את תכניה בשני הערוצים במקביל, עד חודש ינואר 2019 – עת מיזוג רשת-עשר – אז עברה לשידור כל תכניה בערוץ 12 בלבד.
הערוץ ספג ביקורת לאורך השנים על איכות התוכן המשודר בו, בעיקר על האדרת תוכניות בידור וריאליטי, והשקעה מופחתת בתוכניות מתוסרטות.
הרקע להקמת הערוץ
הצעות להקמת ערוץ טלוויזיה שני עלו כבר במהלך שנות ה-70, זמן לא רב לאחר תחילתם של שידורי טלוויזיה סדירים בישראל. סוגיית הקמתו של ערוץ טלוויזיה נוסף הפכה למוקד מחלוקת פוליטית בין המפלגות הגדולות בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, מחלוקת שמנעה בפועל את הקמתו. ביולי 1978 הקימה הממשלה ועדה לבדיקת הסוגיה בראשות חיים קוברסקי. הוועדה המליצה להקים ערוץ נוסף שיפעל מחוץ למסגרת רשות השידור, בפיקוח רשות נפרדת, וימומן משידור פרסומות. ההמלצות נגנזו עקב התנגדות המפד"ל, שהייתה אז מרכיב חשוב בקואליציה, לשידורים מסחריים. רשימת המערך התנגדה להקמת ערוץ שני אף היא. רק באוקטובר 1985 אישרה הממשלה הצעת חוק של שר התקשורת אמנון רובינשטיין להקמת ערוץ שני. בראש מנהלת ההקמה של הערוץ השני עמד עו"ד אברהם פורז. הערוץ תוכנן לקום לפי המודל הבריטי של ערוץ ITV, בשיטה של זיכיונות לימי שידור. במקביל הורה שר התקשורת להתחיל ב"שידורי ניסיון" בכמה תדרים פנויים. החלטתו של רובינשטיין עוררה בעיה משפטית, שכן לא היה בסיס חוקי לשידורים האלה, אולם רובינשטיין הצדיק אותה בכך שמדובר בשידורי ניסיון בלבד שנועדו לתפוס את התדרים, כדי שלא ישמשו להרחבת שידוריהן של תחנות הטלוויזיה במדינות השכנות.
שידורי ניסיון
ערוץ 2 החל לשדר את שידוריו הניסיוניים בספטמבר 1986 בתקופה שבה הערוץ הראשון היה הערוץ הישראלי היחיד ששידר בישראל. בתחילה השידורים הכילו תבנית בדיקה, ובחודש אוקטובר באותה השנה החלו לכלול תמונות מנופי ישראל וקטעי מעבר שהסבירו איך לקלוט את השידורים. ב־23 באוקטובר 1986 החלו גם שידורי מוזיקה ווידאו קליפים הנחשבים לתחילת שידורי התוכן בערוץ. בחודשים הראשונים נמשכו השידורים שעתיים או שלוש שעות מדי ערב. בפברואר 1987 הוחלט להעביר במסגרת שידורי הניסיון את משפט דמיאניוק בשידור חי. ביום העצמאות של אותה שנה שידר הערוץ הניסיוני אולפן פתוח בשידור חי במשך כל החג. שידורי יום העצמאות עוררו כעס ברשות השידור, וזו פנתה ליועץ המשפטי לממשלה ודרשה את הפסקת שידורי הניסיון בטענה שאינם חוקיים. היועץ המשפטי לממשלה אישר את המשך השידורים אולם התנה זאת בכך שרשות השידור תפקח עליהם, שכן הכנסת טרם אישרה סופית את חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, ולפי החוק שהיה קיים אז, רשות השידור הייתה הגוף היחיד המוסמך לפקח על השידורים.
בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה התאפשר לערוץ הניסיוני לשדר גם שידורים חוזרים של תוכניות ישנות של רשות השידור. ב־1987 פרצה שביתה ברשות השידור שהביאה להפסקת השידורים בשעות אחר הצהריים והערב למשך 52 ימים. במהלך השביתה קיבל הערוץ השני הניסיוני אישור מהממשלה להרחיב את שעות השידור שלו ולשדר גם סרטי קולנוע ותוכניות רכש שונות. משהתארכה השביתה ברשות השידור קיבל הערוץ הניסיוני אישור לשדר בתדרים של רשות השידור, דבר שנתפס בעיני השובתים כניסיון מצד הממשלה לשבור את השביתה. במהלך השביתה הגיעה אידה נודל לישראל, ועל הערוץ הניסיוני הוטל לשדר את טקס קבלת הפנים בשידור חי. עם תום השביתה הפסיקה רשות השידור את שיתוף הפעולה עם הערוץ השני הניסיוני, אולם שידורי הניסיון לא פסקו. בשלב זה החל הערוץ לשדר הפקות מיוחדות משלו, שחלקן נתפסו כאיזוטריות, אך חלקן זכו לפופולריות רבה. ב־1990 עבר חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו בכנסת, ובכך הסתיים רשמית הפיקוח של רשות השידור על הערוץ השני והוא הפך לערוץ עצמאי.
בתחילת שנות ה־90, על אף הקמת הרשות השנייה, עדיין הוגדרו שידורי הערוץ השני שידורי ניסיון כיוון שלא נבחרו החברות המסחריות שיקבלו את הזיכיונות להפעלת השידורים הסדירים של הערוץ. תהליך הבחירה היה ממושך, וארך כמעט שלוש שנים. בתקופת מעבר זאת החל הערוץ לגבש לוח שידורים מסודר עם תוכניות בנושאים מגוונים. חלק מהתוכניות עדיין נשא אופי לא־שגרתי או אוונגרדי. התוכניות שזכו לפופולריות רבה בתקופה זו היו תוכנית הבידור של ארז טל ואברי גלעד "העולם הערב" ותוכנית האירוח "בשידור חי עם דן שילון". עם פרוץ מלחמת המפרץ החל הערוץ לשדר לקט יומי של כתבות מוקלטות מערוצי טלוויזיה זרים (כיוון שבשלב זה אסור היה לערוץ להפיק מהדורות חדשות בעצמו).
השידורים המסחריים
230px|ממוזער|סקיצה של סמליל ערוץ 2 מתחילת ספטמבר 1993; נוצר על ידי אודי פרידן
230px|ממוזער|סמליל ערוץ 2 בימיו הראשונים
230px|ממוזער|סמלילה הראשון של זכיינית השידור "רשת"
לצורך הקמת הערוץ נחקק "חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו" והוקמה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הגוף האחראי על השידור המסחרי. באחריותו פיקוח על הגופים המשדרים. ערוץ 2 מופעל בידי זכייניות שנבחרו על ידי מכרז של הרשות השנייה למשך תקופת הזכיינות. תקופה זו יכולה להתארך לתקופה מוגבלת בהתאם להחלטת הרשות. מתכונת השידורים בערוץ, בה זמן השידור מתחלק בין הגופים על גבי אפיק שידור משותף, מבוסס על מודל ערוץ ITV הבריטי בעת תכנון החוק במהלך שנות ה־70 ונוצר בעקבות החוסר בתדרים פנויים לשידור קרקעי. על מודל זה הושמעה ביקורת על כך שמודל כזה בעייתי מבחינה כלכלית, כיוון שהזכייניות מרוויחות רק בימי השידור שלהן, אך הן פעילות בכלל השבוע. שידורי הזכייניות והגופים המשדרים בערוץ מועברים אל חדר השידור של הרשות השנייה, וזו אחראית להפצת השידורים לכלל הפלטפורמות.
לאחר שבע שנים של שידורים ניסיוניים, במהלכן נעשו ניסיונות כושלים לערוך מכרזים לבחירת זכיינים, הסתיים המכרז לבחירת הזכייניות להפעלת הערוץ, ונבחרו שלוש חברות כמעט אלמוניות: "קשת", "רשת" ו"טלעד" (שהייתה גם חברת הפקה). המכרז הסתיים ב־3 בנובמבר 1993. במקביל, הוקמה חברת החדשות של ערוץ 2, שנמצאה בבעלות משותפת של הזכייניות ומומנה על ידן. הסיבה העיקרית לכישלון המכרזים הקודמים הייתה נעוצה בשאלת הבעלויות הצולבות בין בעלי אמצעי תקשורת שונים. היו שגרסו שיש למנוע או להגביל באופן משמעותי את השתתפותם במכרז של בעלי עניין באמצעי תקשורת אחרים, דוגמת עיתונות מודפסת וחברות כבלים שכבר פעלו באותה עת. המכרז האחרון שפורסם על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה בגיבוי שר התקשורת משה שחל, כלל מגבלות שליטה מסוימות על בעלי אמצעי תקשורת אך איפשר את השתתפותם במכרז. כך בעלי ידיעות אחרונות, אשר החזיקו מניות בחברת הכבלים ערוצי זהב היו בין בעלי המניות של "רשת", ואילו בעלי עיתון מעריב, אשר החזיקו מניות בחברת הכבלים מת"ב נמנו על בעלי המניות של "טלעד". ביוני 1993 הוחלט ש"רשת" תשדר בימים ראשון רביעי ושבת, "טלעד" בשני וחמישי ו"קשת" בשלישי ושישי.
ביום חמישי 4 בנובמבר 1993 החל הערוץ לפעול כערוץ מסחרי, לא ממומן באגרת הטלוויזיה, וכלל פרסומות. חברת החדשות פתחה את השידורים הסדירים בשעה 14:00 במבזק חדשות שהגיש יעקב אילון. לאחר מכן החלו שידורי "טלעד": עד 17:00 שודרו תוכניות ילדים, לאחד מכן שודרו שתי תוכניות קצרות בערבית, וסדרות הרכש "קרוב רחוק" ו"הנסיך המדליק מבל אייר", השידורים המשיכו עם שעשועון ומגזין ספורט, שאחריהם שודרה מהדורת חדשות בת חצי שעה, ואחריה שודר פיילוט שלא צלח של קומדיית מצבים בשם "בוקר טוב ינוחמיה", השידורים המשיכו בתוכנית ראיונות של רפי רשף, סרט התעודה הפרובוקטיבי "עגיל בזין" והסתיימו עם שידור פרק הבכורה של החמישייה הקאמרית.
עם עליית הערוץ, קיבלו שלוש הזכייניות חוזה ל־6 שנים, במהלכו החליפו ביניהן את ימי השידור, כך שלאחת היו שלושה ימי שידור ולשתיים האחרות שני ימים בלבד לכל אחת. בשנת 1999 הוארכו הזיכיונות ב־4 שנים ובהמשך בשנתיים נוספות. עד מהרה נהפך הערוץ לערוץ הטלוויזיה הישראלי המצליח והנצפה ביותר ושידר תכנים בולטים ופופולריים.
לפי חוק הרשות השנייה, הטלוויזיה החינוכית קיבלה שביעית מזמן השידורים בערוץ 2. על כן רצועת השידור שבין 17:30 ל-18:00 הייתה שייכת לאורך כל השנים לחינוכית. אך גם רצועות אחרות, בעיקר בשעות הבוקר והצהריים.
זכייניות הערוץ עשו שימוש בסמל הערוץ שהיה משותף להן, הן בפינת המסך והן במעברונים לפרסומות, כך שהותאם גם לאפיון של סמל הזכיינית. הסמל עבר רק שינויים מינוריים במהלך השנים. הסמליל של הפסקת הפרסומות, לעומת זאת, שונה לראשונה באמצע 1995, לאחר הגעת תלונות מניצולי שואה, לפיהן הסמליל מזכיר את סמלו של ארגון האס אס.
מכרז הזכייניות
ממוזער|הסמליל המקורי שהוגש עבור קבוצת "נגה 2". סמליל זה לא אושר על ידי הרשות השנייה בטענה להפרות של סמלים מסחריים של הרשות השנייה.
ממוזער|הסמליל המעודכן עבור "נגה 2", שאושר עבור ההגשה למכרז ערוץ 2
בשנת 2005, משחלפו כמעט 12 שנים מיום עלייתו לשידור של הערוץ, התקיים מכרז לקבלת זיכיון לשידור בערוץ 2 בעשר השנים הבאות. בניגוד למצב הקודם, במכרז זה ניתנו רק שני זיכיונות שידור בערוץ. לצורך המכרז, נדרשו המתמודדים להגיש לרשות השנייה מצע שידורים עתידי וכן סכומי כסף משוערים שישולמו כדמי הזיכיון.
למכרז ניגשו שלוש הזכייניות הקיימות של ערוץ 2, קשת, רשת–נגה ("נגה תקשורת" בתחילה תכננה לגשת כזכיינית עצמאית, אך בהמשך שיתפה פעולה עם "רשת" והן ניגשו למכרז כזכיינית אחת) וטלעד, קבוצת "כאן", אשר הוקמה לצורך מכרז זה ולא שידרה בעבר. גם "טלעד" בחרה את האפשרות למיזוג עם "נגה 2" ועם "רשת".
מבין הארבע נבחרו ב־13 באפריל 2005 "קשת" ו"רשת" להוביל את שידורי הערוץ לעשור העוקב. תוצאות המכרז נכנסו לתוקף בנובמבר 2005.
לקראת סיום השידורים של טלעד בערוץ, ב־28–29 באוקטובר, הזכיינית קיימה ספיישל של 48 שעות שידור שכלל שידורים חוזרים של הפקות המקור של הזכיינית ומשדר פרידה בשעות הפריים טיים. אז, הפסיקה טלעד את שידוריה בערוץ ושבוע השידורים נמלא בשידוריהן של "קשת" ו"רשת". החל משנת 2008, הן החליפו ביניהן את ימי השידור אחת לשנה־שנתיים, כך שאחת משדרת ארבעה ימים (רביעי–שבת) והשנייה שלושה ימים בלבד (ראשון–שלישי), לפי הסידור הבא:
תקופה זכיינית קשת רשת נובמבר 2005 ינואר 2008 רביעי–שבת ראשון–שלישי ינואר 2008 ינואר 2010 ראשון–שלישי רביעי–שבת ינואר 2010 ינואר 2012 רביעי–שבת ראשון–שלישי ינואר 2012 ינואר 2014 ראשון–שלישי רביעי–שבת ינואר 2014 נובמבר 2014 רביעי–שבת ראשון–שלישי נובמבר 2014 נובמבר 2015 ראשון–שלישי רביעי–שבת נובמבר 2015 נובמבר 2016 רביעי–שבת ראשון–שלישי נובמבר 2016 31 באוקטובר 2017 ראשון–שלישי רביעי–שבת
סכסוך הפרומואים הצולבים
באמצע מאי 2010 פנתה קשת לרשת בבקשה לקצר את זמן הפרומואים הצולבים (פרומואים לתוכניות של הזכיינית המתחרה) ב־50% באופן הדדי. בעקבות בקשה זו "רשת" החליטה להוריד את כל הפרומואים הצולבים בטענה ש"קשת" מזה זמן רב מנסה לחבל בשידוריה על ידי שידור תוכניות עתירות רייטינג בערוצים ביפ וערוץ 24 בימי השידור של רשת. בעקבות פעולה זו הפסיקה גם "קשת" את שידורי הפרומואים הצולבים והחל מ־16 במאי הופסקו שידורי הפרומואים של הזכיינית המתחרה בימים שאינה משדרת. באוקטובר 2010 הגיעו שתי הזכייניות לפשרה ושבו לשדר פרומואים צולבים של 20–40 שניות לשעה, ורק בשני ימי שידור של כל אחת מהן (שני–שלישי ושישי–שבת, בהתאמה).
מעבר למסך רחב ושידורי HD
מאז סוף שנת 2012 הועברו תוכני הערוץ בהדרגה לפורמט מסך רחב, ובמהלך שנת 2013 החלו בערוץ שידורים ב־יחס תמונה 16:9 לראשונה בשידורי "קשת" ומעט לאחר מכן גם בשידורי "רשת". החל משנת 2014 מרבית התכנים של שתי הזכייניות שודרו ביחס 16:9. למרות זאת, מהדורות חדשות ותוכניות אחרות מטעם חברת החדשות שודרו ביחס תמונה 4:3, כמו גם תוכניות עבר בשידורים חוזרים. המעבר בין שני מצבי השידור בוצע בערוץ באופן אוטומטי.
ב־2010 הגישה "רשת" בקשה לרשות השנייה לקבלת אפיק לשידורי טלוויזיה בהפרדה גבוהה (איכות HD) אך המגעים לא הבשילו לכדי תוצאות, אחת הסיבות למצב הזה היא שכלל שידורי הרשות השנייה (שכוללים גם את ערוץ 10) מועברים לספקיות הלוויין והכבלים דרך חדר השידור של הרשות השנייה, שאינו היה ערוך בזמנו לשידור ב־HD. רון איילון, שהיה מנכ"ל חברת הלוויין yes הצהיר שיאפשר לכל ערוץ ברודקאסט לשדר בחינם באיכות HD בשידורי החברה. עם המעבר לשידורי עידן+ הועלו השערות שיתאפשר לזכייניות לשדר ב־HD אך הדבר לא התממש. עד לסגירת הערוץ שתי הזכייניות לא עברו לשדר בהפרדה גבוהה, אף על פי שרוב הפקותיהן צולמו בעת הזאת באיכות HD והיו זמינות לצפייה בשירותי ה־VOD ובאינטרנט באיכות זו.
כחלק מפיצול ערוץ 2 בנובמבר 2017, עברו קשת ורשת לשדר ברישיון שידור באפיקים נפרדים, ואחד מן התנאים לקבלת הרישיון הוא שגוף השידור מחויב לשדר באיכות HD. לקראת פיצול ערוץ 2, קשת החלה לשדר את ערוץ 2 באיכות HD באתר מאקו בימי השידור של הזכיינית. החל מאוקטובר 2017, שתי הזכייניות העלו פרומואים בהן נאמר כי שידורי הערוצים החדשים יועברו באיכות HD.
פיצול ערוץ 2
270px|ממוזער|שקופית סיום השידורים של ערוץ 2 ב־yes
270px|ממוזער|שקופית סיום השידורים של ערוץ 2 ב־HOT
בשלהי 2014 נדונה הצעת חוק לפיצול ערוץ 2, המציעה שסיום תקופת הזיכיון יוקדם מ־2017 לאפריל 2015, ועם סיום תקופת הזיכיון יחלו הזכייניות לפעול באפיקים נפרדים. מהות ההצעה היא סגירת ערוץ 2 כפי שפעל עד 2015, והקמת ערוץ נפרד לכל בעל רישיון לשידור מסחרי.
הסיבה המרכזית להחלטה על פיצול ערוץ 2 הוא גדילת כוחו של ערוץ 2 וחוסר היכולת של ערוץ 10 להתחרות בו שנובעת מכך שערוץ 2 הפך לברירת המחדל של הצופה, כלומר רק לאחר בחינת התוכן המוצע בערוץ 2 הצופה יבחן אלטרנטיבות בערוצים אחרים.
הזכייניות רשת וקשת הודיעו כי הן מעדיפות להמשיך לפעול תחת הזיכיון הנוכחי עד תום תקופתו המקורית ב־2017. לבסוף נעצרה ההצעה והחוק לא הועבר.
ב־13 באוקטובר 2016 נודע כי רשת הגישה בקשת רישיון למעבר ל־7 ימים בשבוע, ובעקבות זאת גם קשת הגישה בקשת רישיון ל־7 ימים בשבוע.
ממוזער|צילום מסך של הקטע בפרומואים שנפסל לשידור על ידי הרשות השנייה כפרסום מטעה. טענת הרשות היא שמן הפרסום נובע שערוץ 2 עובר כמו שהוא לאפיק 13, ולא רק תוכני הזכיינית "רשת"
באפריל 2017 הרשות השנייה פרסמה מכרז על אפיקים להפעלת ערוצים ברישיון – מספרי האפיקים 12–16, לאחר דיון שנערך ב־2011 עם נציגי הערוצים המסחריים והכבלים והלוויין והתנגדות שהתעוררה מצד yes ו־HOT, לאור העובדה שמדובר באפיקים אטרקטיביים, כאשר בתחילה הערוצים המסחריים דרשו את האפיקים החד־ספרתיים. שתי זכייניות ערוץ 2 היו מעוניינות באפיק 12 כיוון שמכיל את הספרה 2. קשת זכתה באפיק 12 בסכום של כ־25 מיליון ש"ח, כאשר מטרתה הייתה לשמור על ההזדהות שלה עם המותג "ערוץ 2" ובהתאם הציגה לוגו חדש המשתמש בעיצוב המקורי של הספרה 2 בלוגו של ערוץ 2. הפרומואים לאפיק החדש הציגו את סמל ערוץ 2 כשלאחר מכן מתווספת הספרה 1. רשת השתמשו בעיצוב הלוגו של ערוץ 13 בקו כפול על מנת ליצור הזדהות עם ערוץ 2. בפרומואים הוצג לוגו ערוץ 2 שהפך לסמל של ערוץ 13 או שהוחלף בסמל. רשת גם השתמשה בפרסום מטעה בפרומו בו נאמר "ערוץ 2 עובר לערוץ 13" ונאלצה להסירו בעקבות דרישה של הרשות השנייה. הפרומו לאחר מכן הוחלף בגרסה מעודכנת, בעקבות הדרישה, בו נכתב "רשת מערוץ 2 עוברת לערוץ 13". רשת זכתה באפיק 13 בסכום של 7.77 מיליון ש"ח. בשתי הזכייניות הוצגו פרומואים המשנים את סמל הערוץ בפינת המסך, בקשת על ידי הוספת סמל ה־1 ללוגו וברשת על ידי החלפתו בלוגו החדש. בקשת הציגו גם פרומו שבו כיכבו טאלנטים מתוכניות שונות של "קשת" בו ארז טל מציג את סמל ערוץ 2 ומצרפים אליו לבסוף את סמל ה־1. ב"רשת" יצרו סרטון פרודיה על הסרטון של "קשת" לקידום התוכנית "הצנרת".
ב־26 באפריל 2017 פורסם שהחל מנובמבר 2017 "קשת" תעבור לאפיק 12, "רשת" תעבור לאפיק 13 ולא יהיה שימוש באפיק 22. בהמשך נקבע כי לא יהיה שימוש באפיק 22 למשך ארבעה חודשים מיום הפיצול (עד פברואר 2018), על פי החלטת שר התקשורת איוב קרא, שבמהלכם משודרת שקופית מטעם הרשות השנייה.
בענף התקשורת, טרם הפיצול, העלו כי הצבת ערוצי הברודקאסט המרכזיים בשדרה אחת תוכל להשפיע על הרגלי הצפייה ותסייע גם לגופים היותר חלשים, כיוון שהמעבר בין הערוצים יהיה קל יותר, כמו גם בחינת לוח השידורים בערוצים אלו. בין היתר שיערו שגם כאן 11 תרוויח מהצבת הערוצים המסחריים בקרבתה.
אפיקים 13 ו־14 התחילו בשידור קדימונים כבר ב־29 באוקטובר, עבור תוכניות הערוץ ועשו שימוש באריזה הגרפית החדשה הכוללת את סמל הערוץ החדש, בעוד באפיק 12 שודרה רק שקופית עם סמל הערוץ החדש. האפיקים שידרו גם הנחיות מטעם חברות הטלוויזיה בעניין הקלטת סדרות ששודרו בעבר בערוצים 2 ו־10.
לאחר תוצאות המכרז, בקשת וברשת פרסמו מכתב לעובדים אודות המעבר הצפוי לאפיק עצמאי.
ממוזער|לוגו התוכנית "השידור האחרון בהחלט"
ממוזער|השקופית ששודרה באפיק 13 טרם עלייתו לשידור
ב־31 באוקטובר 2017, מהשעה 21:30 עד חצות, בעקבות מעבר הזכייניות לערוצים נפרדים, בקשת שידרו משדר פרידה מערוץ 2 בשם "ערוץ 2 – השידור האחרון בהחלט", שידור זה חתם את שידורי ערוץ 2 ושידורו גם פתח את השידורים בערוץ 12. המשדר הועבר בשידור חי וליווה את סגירת הערוץ בחצות. נטען בשידור שזוהי הפעם הראשונה בטלוויזיה שבה שידור מתחיל בערוץ אחד וממשיך בשידור אחר, אך טענה זו אינה נכונה, כיוון שבישראל החינוכית נהגה פעמים רבות להעביר את השידור בין ערוצים בגלל חלוקת הזמן שלה בין ערוצים שונים. את המשדר הנחה ארז טל והשתתפו רבים מכוכבי "קשת". באותו יום בצעד חריג ניתנה לזכיינית המתחרה "רשת", שעת שידור אחת על מנת להיפרד מערוץ 2. חברת החדשות חשפה באותו יום את האולפן החדש שהוקם בעקבות המעבר לשידור ב־HD בסוף המשדר האחרון של חברת החדשות בערוץ, לאחר שהוצגו מספר טיזרים בחודשי הבנייה של האולפן.
בעקבות המעבר וניסיונות המיתוג לערוצים החדשים כערוץ הבית עבור הצופים הושקעו סכומים גדולים בהפקות גדולות, בעיקרן תוכניות ריאליטי, אשר גרר גם ביקורת באשר לאיכות התכנים בעקבות הפיצול, שהובילו לפגיעה כלכלית בערוצים, נוסף על הירידה בהכנסות מפרסומות עקב קיומם של 3 ערוצים מסחריים גדולים.
חברת החדשות
ממוזער|סמל "חברת החדשות" במותג "החדשות 2"
חברת החדשות המשיכה להתקיים בבעלות משותפת של שני גופי השידור עד למיזוג בין רשת לערוץ עשר ומרבית תוכניות חברת החדשות (למעט תוכניות מגזין) שודרו במקביל בשני הערוצים.
בהחלטה המקורית, לאחר תקופה זו החברה הייתה צפויה להיות מועמדת למכרז או לתמחור בין גופי השידור. בטרם סיום שידורי ערוץ 2 ועוד לפני שהוחלט על מיזוג רשת–עשר, נעשה ניסיון לרכישה של המניות של רשת בחברת החדשות מקשת, אך רשת סירבה. על פי ההסדר בין קשת לרשת, מנכ"ל חברת החדשות הוא זה שיחליט אם לפרוץ לשידור באירועים מיוחדים, אבל כל ערוץ יוכל להחליט אם הוא מושך את השידור מהחדשות, כלומר החברה תפיק משדר חדשותי ורק אחד מבין הערוצים ישדר אותו ולאחר מכן תעשה בין הערוצים התחשבנות כספית. במקרה של מחלוקת בין שני הערוצים שמפעילים במשותף את החברה, מי שמוסמך להכריע הוא מנכ"ל חברת החדשות שאמור להפעיל את שיקול דעתו המקצועית. במהלך הבעלות המשותפת, מקרה כזה קרה כאשר התעכב פרסום המלצות המשטרה על התיקים בהם מואשם בנימין נתניהו. כאשר בקשת החליטו לא להאריך את המשדר, בעקבות שידור גמר "הכוכב הבא", רשת נדרשו להפיק משדר מיוחד באמצעות צוות העיתונאים של תוכניות האקטואליה שלהם ושהועברה מאולפני רשת.
בעקבות הפיצול נותק הקשר בין חברת החדשות לתוכניות גופי השידור, עד להפסקת שידורי חברת החדשות באפיק 13, שהתבטא ב:
השתתפות עובדי חברת החדשות בתוכניות, כמו בסרטי תעודה שהופקו על ידי חברת החדשות ושודרו בשעות הפריים־טיים, הפקת מהדורות־דמה עבור תוכניות דרמה שמשודרות בערוצים 12 ו־13 והתארחות כמשתתפים פעילים בתוכניות (כמו השתתפות דנה וייס בתפקיד עצמה כמראיינת בפרולוג בעונה הראשונה של "צומת מילר" והופעתה של יונית לוי באולפן "ארץ נהדרת")
קידום תוכניות, על ידי כתבות ובסיום המהדורה בציון שם התוכנית המובילה או בפנייה אל התוכנית על ידי המסכים באולפן, או בשידור תחילת התוכנית ממסכי האולפן לפני מעבר לשידור על ידי הזכיינית
הופעת מגישי המבזק לצד תוכניות במסך מפוצל בתוכניות הבוקר
למרות זאת, בתוכניות האקטואליה של רשת קיימת פנייה אל מנחי התוכנית בתוכניות חברת החדשות כאשר מדובר בתוכניות בלעדיות לרשת ומתקיים ריאיון עם דסק החדשות אודות הכתבות שישודרו במהדורה המרכזית.
לאחר אישור המיזוג, אך עוד לפני המיזוג עצמו, קשת החלה ליצור הזדהות של החברה עימה, על ידי פרומואים המקדמים את הקשר בין החברה לאפיק 12, ועל ידי חיזוק הקשר לתכני קשת ולטאלנטים איתה מזוהים. לעיתים החברה מקדמת את תוכני קשת במהלך התוכנית ובסופה, כמו כן נעשה שימוש בתכני "ארץ נהדרת" בכתבות וראיונות וצפוי שיתוף פעולה עם התוכנית במשדר הבחירות ב־2019. במקביל למשדר פתיחת הערוץ הממוזג, קשת גם קיימה משדר חדשות שכלל קידום של קשת על ידי ראיונות. כמו כן, החל פרסום אגרסיבי מצד קשת ורשת שכלל פיצול תחתית המסך לשם הצגת קידום של חברת החדשות והמעבר, גם במהלך שידור תוכני חדשות. קידום תוכני חברת החדשות על ידי פיצול המסך נמשך גם לאחר המיזוג, ומתקיים גם בתכני פרה-פריים ופריים-טיים ובמהלך תוכניות של חברות החדשות של הערוצים המקדימות את המהדורה המרכזית. חברת החדשות גם קידמה את המעבר לאפיק 12 במהלך שידוריה שהופצו גם דרך אפיק 13 במקביל או באופן בלעדי. חברת החדשות של ערוץ עשר החלה בקידום שידוריה באפיק החדש בפרומואים, מעברונים ובפניות בשידור בתכני פריים טיים באפיק 13. לאחר המיזוג, שונה הלוגו המופיע בזמן שידורי החדשות ברשת 13 ללוגו דומה ללוגו שעוצב עבור המיתוג מחדש של "חדשות 13".
השפעת הפיצול על ערוצים אחרים
ערוץ 10
בנוסף לאמור על הצעת החוק לפיצול ערוץ 2, גם ערוץ 10 נכלל בהצעה, והערוץ עבר ב־1 בנובמבר 2017 לשדר באפיק אחר. במכרז על האפיקים זכה ערוץ 10 באפיק מספר 14 תמורת שקל אחד ו־54 אגורות. את הסכום גייס ערוץ 10 בפרויקט שהעלה באתר הדסטארט.
ב־19 בספטמבר 2017, בעקבות פיצול ערוץ 2 והמעבר לאפיק 14, הערוץ עבר מיתוג מחדש לשם מילולי "עשר" במקום הספרות של אפיק השידור הקודם. יממה לפני כן, פורסם סרטון של ערוץ 10 בו נחשף סמליל חדש שלו, המורכב מהמילה "עשר" בתוך עיגול, כאשר בצד מופיע המספר 14 – מספר האפיק החדש.
פחות משנה לפיצול ערוץ 2, עלתה ההצעה והסכם בין ערוץ עשר לרשת למיזוג הערוצים בעקבות ההפסדים הגבוהים בגלל הגדילה בכמות התוכן וירידה בהכנסות מפרסומות, אך זו לבסוף בוטלה על ידי רשת בגלל התנהלות הרשות השנייה בעניין המיזוג שניסתה לעכב את המהלך. רשת התנהלה במשך מספר חודשים במתכונת מצומצמת מבחינת ההפקות, לאור העובדה שיהיה מיזוג, אך לא התכוונה להמשיך זאת, כאשר אין צפי למועד המיזוג. במהלך ניסיון המיזוג, נעשה ניסיון למכירת חלקה של רשת בחברת החדשות, שגם הוא התעכב בגלל חוסר הסכמה על מחיר חלקה של רשת על ידי קשת. כמו כן, הרשות להגבלים עסקיים התירה את המיזוג רק לאחר מכירת חלקה של רשת בחברת החדשות. ב-8 בנובמבר 2018, הרשות השנייה אישרה את המיזוג, והחלו המגעים בין רשת וערוץ עשר על התחלת בניית לוח שידורים לערוץ הממוזג שהחל לשדר בינואר 2019.
מַכַּאן 33
על אף שלא היה כל קשר בין ערוצי הברודקאסט של הרשות השנייה (2 ו־10) לבין ערוצי תאגיד השידור הישראלי, פיצול ערוץ 2 השפיע על הרגלי הצפייה של חלק מהציבור הערבי בישראל שמסתמך על מערך עידן פלוס. באוקטובר 2017 החליטה הרשות השנייה להעביר את "מַכַּאן 33" למרבב השני של עידן פלוס (DVB-T2) ובכך להשאיר את "קשת 12" ו"רשת 13" במרבב הנוכחי (DVB-T). המשמעות היא, שצופים שאין ברשותם ממיר תומך ב־DVB-T2, לא יוכלו לקלוט את שידורי הערוץ החל מ־1 בנובמבר 2017. החלטה זו של הרשות הוסברה בעקבות הרייטינג הנמוך של הערוץ וגם עקב העובדה ש"מכאן 33" משדר רק בחלק משעות היממה. יו"ר תאגיד השידור הישראלי, גיל עומר, התנגד להחלטה זו של הרשות בטענה כי "מדובר בהחלטה בלתי סבירה שפוגעת באזרחי ישראל הערבים".
לאחר פיצול ערוץ 2
על אף שחלפה תקופת ההחשכה של הערוץ, אפיק 22 עדיין נותר ללא שימוש במסגרת חברות הכבלים והלוויין, אך מעת לעת משודרים במסגרתו ערוצים מיוחדים "חד-פעמיים" – בהם ערוץ 2025 של קשת, וערוץ שמות הנופלים ("יזכור") של תאגיד השידור הישראלי, משרד הביטחון והמוסד לביטוח לאומי, אשר בימי רשות השידור הועבר במסגרת שידורי ערוץ 33.
סקרים שבוצעו לאורך השנים הוכיחו כי רבים מצופי הערוץ לא באמת ידעו להבדיל בין "רשת" ל"קשת", ואף לא ידעו לומר איזו תוכנית שודרה אצל איזו זכיינית. המותג "2" בלבל את הציבור, זאת על אף שבמשך שנים הציגו הזכייניות השונות את סמליהן בפרומואים ובקטעי קריינות.
למרות הניסיון של "רשת" להסתמן כערוץ 2 החדש לאחר הפיצול ביחד עם "קשת", המיזוג החזיר את מפת הצפייה לקדמותה וכעת רבים בציבור מתייחסים למפת ערוצי הטלוויזיה החדשה כאל קודמתה – כאן 11 של תאגיד השידור הוא "ערוץ 1", ערוץ 12 של קשת הוא "ערוץ 2", וערוץ 13 הוא "ערוץ 10", וערוץ 14 כערוץ חדש. זאת על אף הבחירה ברשת לשמור על המותג הקיים של ערוץ 13 עם הקווים החצויים (עד סוף 2021 כש 13 שינו את עיצוב הלוגו, בדומה לסמל ערוצים 2 ו-12). רבים מאנשי התעשייה המקומית, ובהם פרסומאים, התריעו מפני כישלון הפיצול ונחיצות המיזוג, תחזית שבסופו של דבר התממשה. למרות תפיסתם של אנשי המדיה בארץ, שר התקשורת איוב קרא, לא הסכים עם עמדתם והאמין, למרות המיזוג, כי הפיצול היה נחוץ. הבלבול בעקבות הדמיון בין המותגים של ערוץ 12 וערוץ 2 גרם גם למגישה יונית לוי לכנות בטעות את הערוץ של קשת כ"ערוץ 2" במהלך שידור פיזור הכנסת ה-21 ואף ח"כ איימן עודה התבלבל וכינה את הערוץ כך.
סמל הערוץ
סמל הערוץ מבוסס על סמל הערוץ הניסיוני, משנות ה-80 המאוחרות. סמל ערוץ 2 המסחרי הוא סימן מסחר רשום של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ובשנות ה-90 היה חלק מסמלה הרשמי של הרשות, שנאלצה להחליף אותו עם הקמת ערוץ 10, זאת מאחר שהרשות הפכה להיות אמונה על יותר מערוץ אחד, ואינה יכולה להיות מזוהה רק איתו (על כן, ברשות הוחלט ליצור את סמל ה"כדורים" המוכר, כאשר בכל "כדור" ישנו סמל של גוף שידור עליו הרשות אחראית).
לסמל אין ולא היה צבע אחיד, אך הצבע המזוהה איתו ביותר הוא הצבע האדום, זאת מאחר שהסמל שולב במשך שנים לצד וכחלק מסמל חברת החדשות, שצבע המותג שלה שנים רבות (וגם כיום) הוא אדום.
עם זכיית "קשת" במכרז על האפיק 12 כתוצאה מפיצול הערוץ, פעלה הזכיינית ליצור הזדהות של ערוץ 2 עימה, דבר שהשפיע גם על סמל ערוץ 12, הכולל בתוכו את סמל ערוץ 2 המיתולוגי (אך בשונה מסמל ערוץ 2 המיתולוגי, סמל "קשת 12" הוא צבעוני). סמל קשת 12 בגרסתו הנוכחית הוא סימן מסחר של שידורי קשת.
גופי שידור בעבר
חברות מסחריות (זכייניות שידור)
"שידורי קשת בע"מ"
"רשת מדיה בע"מ" (1993 – 28 באוקטובר 2017)
"טלעד אולפני ירושלים בע"מ" (1993 – 29 באוקטובר 2005)
חברת החדשות (הוקמה ומומנה על ידי הזכייניות)
הטלוויזיה החינוכית (כ־7% מזמן השידור)
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (כ־2% מזמן השידור)
הפקות מקור בולטות בערוץ
שם התוכנית שנת התחלה שנת סיום סוגה אודות התוכנית זכיין מקורי אהבה מעבר לפינה 2003 2005 סדרת דרמה דרמה יומית בכיכובם של יהודה לוי, אגם רודברג, סמי הורי ואחרים הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו אולפן שישי 1995 2017 חדשות / אקטואליה / תחקיר חברת החדשות ארץ נהדרת 2003 2017 תוכנית בידור תוכנית בידור וסאטירה בהנחיית איל קיציס ובכיכובם של אורנה בנאי, אלי פיניש, מריאנו אידלמן, טל פרידמן, דב נבון, עלמה זק, ואחרים קשת The Voice ישראל 2012 2017 תוכנית מציאות בהנחיית מיכאל אלוני ושלומית מלכה (עונה 4) רשת בשידור חי עם דן שילון 1991 2014 תוכנית אירוח ערוץ 2 הניסיוני גלגל המזל 1994 2000 שעשועון בהנחיית ארז טל, מירב לוין, רות גונזלס ואחרים קשת האח הגדול 2008 2017 תוכנית מציאות בהנחיית ארז טל, אסי עזר וקורין גדעון. לאחר פיצול הערוץ, עברה לערוץ 13 קשת החמישייה הקאמרית 1993 1997 תוכנית בידור תוכנית סאטירית רצופת מערכונים שנוצרה על ידי אסף צפור ואיתן צור בהשתתפות קרן מור, מנשה נוי, דב נבון, שי אביבי ורמי הויברגר טלעד החרצופים 1996 1999 תוכנית בידור תוכנית הומור וסאטירה בהשתתפות טוביה צפיר, שרית סרי ותומר שרון טלעד הישרדות 2007 2017 תוכנית מציאות תוכנית ריאליטי בה 16 מתמודדים מתחרים על התואר "השורד האחרון". החל מעונתה השביעית, התוכנית משודרת ברשת. ערוץ 10 העולם הערב 1990 1993 תוכנית בידור תוכנית הבידור הראשונה של ערוץ 2 הניסיוני, בכיכובם של אברי גלעד, ארז טל, עינב גלילי ויאיר ניצני ערוץ 2 הניסיוני הפוך 1996 1998 סדרת דרמה דרמה קומית מאת שמואל חיימוביץ' בכיכובם של אורנה פיטוסי, אסנת חכים, גילי שושן, דני שטג, יואב הייט, מיכאל וייגל, ניר לוי, ועינת ויצמן קשת הקומדי סטור 1994 1997 תוכנית בידור תוכנית בידור בכיכובם של צביקה הדר, רובי דואניאס, אסף אשתר, גיל ססובר, ליאור כלפון, יניב קציר ואיתי שגב טלעד הראשון בבידור 1994 2004 תוכנית אירוח תוכנית בידור ואירוח בהגשת דודו טופז קשת חלומות בהקיציס 1999 2003 תוכנית אירוח תוכנית בידור הומוריסטית בהנחיית איל קיציס וטל פרידמן קשת טירונות 1998 2001 סדרת דרמה סדרת דרמה צבאית מאת אורי ובני ברבש בכיכובו של אקי אבני רשת כוכב נולד 2003 2012 תוכנית מציאות תוכנית מציאות מוזיקלית בהנחיית צביקה הדר בהשתתפות שי גבסו, שירי מימון, נינט טייב, הראל סקעת, הראל מויאל ואחרים קשת מאסטר שף 2010 2017 תוכנית מציאות תוכנית מציאות לבישול של חובבני בישול בה הם לומדים לבשל בזמן קצוב. התוכנית בהנחייתם של השפים: חיים כהן, אייל שני, מיכל אנסקי, רפי אדר (עונה ראשונה) ומהעונה השנייה יונתן רושפלד מחליף את רפי אדר קשת מהדורת החדשות המרכזית של חדשות 2 1993 2017 חדשות / אקטואליה / תחקיר בהגשת יונית לוי / דני קושמרו (נכון ל־2017) חברת החדשות מצב האומה 2010 2015 תוכנית בידור תוכנית סאטירה בהנחייתו של ליאור שליין, ובהשתתפותם של גורי אלפי, אורנה בנאי, עינב גלילי ומשתתף נוסף המתחלף בכל תוכנית. ב־2015 עברה לערוץ 10, החליפה את שמה לגב האומה וב־2019 חזרה ל"רשת" עם מיזוג הערוצים. כיום משודרת בערוץ 13. רשת עובדה 1993 2017 חדשות / אקטואליה / תחקיר תוכנית תחקירים בהנחייתה של אילנה דיין. עם סיום שידורי טלעד ב־2005, עקב הפסדה במכרז, "קשת" רכשה את זכויות התוכנית מ"טלעד". טלעד פלורנטין 1997 2001 סדרת דרמה סדרת דרמה מאת איתן פוקס בכיכובם של קארין אופיר, אורי בנאי, סמי הורי, איילת זורר, עדי טרר, דנה מודן, עמי סמולרצ'יק, אבשלום פולק, וניר פרידמן טלעד פספוסים 1994 2008 תוכנית בידור תוכנית מתיחות בהנחיית יגאל שילון רשת פרפר לילה 1997 2000 תוכנית אירוח תוכנית בידור ואירוח לילית בהנחיית טל ברמן רשת רמת אביב גימל 1995 2000 אופרת סבון אופרת סבון מאת יואל זילברג וגל פרידמן בכיכובם של יעל בר זוהר, גילת אנקורי, שלמה סדן, נועה תשבי, ברוך דרור, ניר שלמון, יונתן קוניאק ואחרים טלעד רק בישראל 1998 2003 תוכנית בידור תוכנית בידור הומוריסטית בהנחיית ארז טל ואורנה בנאי קשת שמש 1997 2004 קומדיית מצבים סדרה קומית בכיכובם של צביקה הדר, גלית גיאת, זבולון מושיאשווילי ואחרים קשת
300px|ממוזער|מימין לשמאל: אבי קושניר, דובל'ה גליקמן ומוני מושונוב, מתוך "זהו זה! חי" ששודרה ב"רשת" מ־1995 ועד 1998, אחרי שעברה מהטלוויזיה החינוכית
חריגות מתנאי הזיכיון
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, המפקחת על פעולתו של ערוץ 2, הטילה פעמים אחדות קנסות של מאות אלפי ש"ח על זכייניות הערוץ, "רשת" ו"קשת", עקב חריגות מתנאי הזיכיון. בין הסיבות לקנסות: שידור מופרז של תוכניות בידור על חשבון תוכניות איכותיות, הכנסת פרסום סמוי לתוכניות המשודרות. בנוסף נפסלו לשידור תוכניות שבהן נכלל תוכן שיווקי.
קישורים חיצוניים
זכיינית ערוץ 2 – קשת
זכיינית ערוץ 2 – רשת
זכיינית ערוץ 2 לשעבר – טלעד
חדשות ערוץ 2 – באתר N12 של קשת
חדשות ערוץ 2 – באתר רשת (צילום מ-2017)
כתבות אודות הערוץ
הערוץ השני של הטלוויזיה – סקירת ההיסטוריה של הקמת ערוץ 2 מאת דן כספי ויחיאל לימור
אודות מכרז הזכיינות בשנת 2005, באתר nrg מעריב
אביבה משמרי, הערוץ שכולם חיכו לו (חלק א'), (חלק ב'), באתר "האייל הקורא"
כתבות אודות הערוצים המסחריים בעקבות הפיצול
הערות שוליים
*
2
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה בפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
קטגוריה:ערוצי ברודקאסט בישראל
| 2024-10-05T08:58:54
|
זהו זה!
|
זהו זה! היא תוכנית בידור וקומדיה ישראלית ששודרה בערוץ הראשון בשנים 1978–1993 (בהפקת הטלוויזיה החינוכית הישראלית), ובערוץ 2 בשנים 1993–1998 (תחילה במסגרת הזמן שהוקצה בו לטלוויזיה החינוכית ומאוחר יותר כתוכנית בידור מרכזית של הזכיינית רשת). התכנית, ששודרה ברציפות במשך 20 שנה (1978–1998), זכתה למעמד של תוכנית קאלט בתרבות הישראלית. שנים אחר כך שודרה התוכנית שוב במרתונים של שידורים חוזרים בערוץ 23 של הטלוויזיה החינוכית בימי שישי-שבת. במרץ 2020, בעקבות התפרצות הקורונה בישראל, חזרה התוכנית לעונות איחוד בכאן 11, ובו היא משודרת עד היום. התוכנית זכתה במרץ 2022 בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
היסטוריה
הטלוויזיה החינוכית (1978–1993)
250px|ממוזער|שמאל|דליק ווליניץ ומוני מושונוב בשנים הראשונות 1978–1980
התכנית החלה את דרכה ב-2 ביולי 1978, כמגזין בידור לנוער בטלוויזיה הלימודית לימות הקיץ והחופש הגדול. יוזמת ועורכת הסדרה הייתה רישה טירמן, המפיקה הראשונה, יפה אורנשטיין והבמאי הראשון, יוסי רונן. צוות המגישים היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ. התכנית נוצרה במתכונת מגזין ואוסף של קטעי משחק שקישרו בין הפינות השונות. את התסריטים הראשונים כתבו לה אפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב. בתחילת שנות השמונים הפכה לתוכנית נושא שבה כל פרק סבב סביב נושא מסוים עם קו עלילתי מנחה. התכנית, שארכה כשעה לערך, שודרה בשנים הראשונות בשידור חי שלושה ימים בשבוע, בימי ראשון, שלישי וחמישי בשעה ארבע אחר הצהריים, והשידור החוזר היה למחרת בשעה אחת ושלושים בצהריים. לאחר מכן עברה לפעמיים בשבוע בלבד בחופש הגדול, ובמהלך שנת הלימודים לפעם בשבוע בלבד, בימי חמישי. בכל שנה, עד 1993, התכנית יצאה לפגרה בת ארבעה חודשים. היציאה לפגרה החלה בפרק חגיגי לפורים ונמשכה עד הקיץ.
את הצד המוזיקלי של התכנית סיפקה במשך שנים רבות להקת ברוש (שהחלה את דרכה כלהקת הליווי של הזמר אריאל זילבר). בנוסף נוצרה פינה בשם "שיר השבוע" ובה שירים של אהוד מנור בלחנו של קובי אשרת, אותם ביצעה להקת "חלב ודבש" (1982–1983). לפינה זו צולמו לראשונה קליפים מיוחדים מחוץ לאולפן, וכן יצא גם תקליט עם כל השירים. שנים אחדות אחר כך חודשה הפינה בהשתתפותו של שלמה גרוניך שאף ביצע שירים רבים שנכתבו במיוחד עבור התכנית יחד עם מגישי התכנית. שירי פינה זו הופיעו באלבום "אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יהיה בטלוויזיה". כמו כן הופיעו בתוכנית מיטב הלהקות והזמרים הישראליים, ווידאו קליפים רבים נוצרו בה. את שיר הפתיחה של התכנית כתב אהוד מנור ללחן של בני נגרי. הביצוע היה של יהודה תמיר (מ"חלב ודבש"), חני בודגוב (מ"סקסטה"), עירית בולקא, ואיציק בן מלך.
250px|ממוזער|שמאל|מנחי התוכנית בשנותיה הראשונות (1982–1980): מתי סרי, גידי גוב, מוני מושונוב ושלמה בראבא
התכנית זכתה לפופולריות רבה, בין אם בשל איכותה או מעמד הערוץ הראשון כערוץ ישראלי יחיד באותה התקופה. עד היום זוכרים רבים שיש להתקשר לטלפון 414155 או, יותר מאוחר, 426144, כדי לזכות בפרס הקבוע: חולצה ותקליט (ומאוחר יותר תיק ותקליט). סיבה נוספת לעובדה שמספרי הטלפון נחקקו בזיכרון הקולקטיבי היא הלחן שהוצמד להם על ידי מנחי התכנית. במשך רוב שנותיה, היא הייתה תוכנית הדגל של הטלוויזיה החינוכית.
השחקנים הקבועים סיפרו שלכל פרק הייתה עלילה מוגדרת ותסריט, אך הם הורשו לאלתר במקום בהתאם לסיטואציה, מה שאפשר להם להביע את נטיותיהם האמנותיות ולהעשיר את התכנית בקטעים שהם סטנד-אפ בחלקם, כמו גם, מצד שני, רגעים של חישכון (בלק-אאוט) שבהם נאלצו לסמוך על בן-זוגם לקטע שיציל אותם ממבוכה בשידור חי.
עלילות הפרקים נסובו סביב נושאים שונים מהווי החיים בישראל (למשל "הדייגים" ומפלס הכנרת היורד או "חברת החשמל" עם "דירקטור וולט" שאומר "למה לכבות מזגן אם אפשר להדליק תנור חשמלי?"), אפנות ותופעות חברתיות (למשל "ריקודי עם" או "מחוסרי הדיור" או פרודיות על ריבוי "מחזות זמר"), מחוות לקלסיקות (כמו "צ'ארלי צ'פלין", "לורל והארדי", "ג'יימס בונד") או סדרות טלוויזיה ("משפחת שמשון" - מחווה למשפחת סימפסון, "ראשון" - מחווה לדאלאס, "משפחת קוסבי").
החל מקיץ 1988, במלאת עשור ל"זהו זה!", החלו מצולמים פרקי התכנית בנוכחות קהל, ומאז פסקול התוכנית מלווה בפרצי צחוק, וגם במחיאות כפיים בסוף כל תוכנית, ובהמשך הזמן גם בסוף כל קטע.
ב־1991 עלה מופע מיוחד של התכנית יחד עם כוכבי הופה היי שנקרא "זהו הופה".
ממוזער|251x251 פיקסלים|מוני מושונוב כ"באבא בובה" במלחמת המפרץ
זהו זה בתקופת מלחמת המפרץ (1991)
בתקופת מלחמת המפרץ התכנית חזרה לפורמט של קטעים קצרים שסבבו סביב הווי המלחמה - החדרים האטומים, מסיכות האב"כ, השמועות השונות ואי-הסדר הישראלי הטיפוסי, כמו אזעקות-השווא ("שווא! שווא! סליחה חולון. סליחה רחובות"). במהלך התוכניות הללו קמו ועלו מספר דמויות כמו "שלושת הזקנים" (מושונוב, גוב וקושניר) ושלוש נשותיהם הפולניות, החיילים העיראקים, האישה שהסתובבה עם בעלה ארווין, היקה ה"עצבן", ובכל מקום אליו נכנסה הצהירה "אני עם ארווין פה", הטבח (דובלה), שמכין "טחינה ללא טחינה; דיאטטי!", בובי (מושונוב) ודובי (קושניר). אך הדמות הבולטת ביותר היא דמותו של הבבא בובה, אותו עוזר של הבבא של ריקודי העם, שזכה לפיתוח דמותו על ידי מושונוב (בשילוב קושניר כמנחה תוכנית אירוח) וניבא, את התפתחות המלחמה, באמצעות הגימטריה.
תוכניות מלחמת המפרץ ניסו לשקף את האווירה הישראלית במהלך המלחמה - משפחתיות כפויה, חוסר ודאות, ופנייה לגורמים אזוטריים כמו מקובלים. דוגמה לכך, היא למשל קטע בו ניתח הבבא בובה את המילה "עריק", מילה טעונה בחברה הישראלית באותו פרק זמן, בה השתמש ראש עיריית תל אביב, שלמה להט, כדי לבוז לאותם אנשים שעזבו את העיר מפחד הטילים העיראקיים. מושונוב, בתפקיד הבבא בובה, פתח והסביר שהוא ייקח את המילה הלא-יפה ויעשה ממנה מילה יפה ("ערק, שזה מה ששתה, ראש-העיר, כשהוא דיבר, את המילה, 'עריק'").
לרגל יום סיום המלחמה, שבמקרה "נפל" בדיוק, על חג הפורים, הפיקו אנשי "זהו זה!" תוכנית סיום-עונה חגיגית ומיוחדת, בה חגגו, יחדיו, כל הדמויות כולן - שלושת הזקנים, שלוש נשותיהם הפולניות, הבאבא בובה, השבשב ירקון נגב ועוד.
ערוץ 2 (1993–1998)
250px|ממוזער|שמאל|המנחים במופע זהו זה!, קושניר, גליקמן ומושונוב
בסוף שנת 1993 השתנתה מפת הערוצים בישראל עם תחילת השידורים המסחריים של ערוץ 2. הטלוויזיה החינוכית חיפשה דרך לשלב את תוכנית הדגל שלה בערוץ החדש וליהנות מהכנסות הפרסומות. תחילה הועברה "זהו-זה!" לשידור במסגרת השעות שקיבלה הטלוויזיה החינוכית בערוץ 2, בימי שישי בשעה 17:30 ובשידור חוזר בהמשך השבוע.
מאוחר יותר נמכרה לזכיינית השידור "רשת" ושודרה החל מנובמבר 1995 בשעות הפריים-טיים, בשם "זהו זה חי!". תקציב ההפקה גדל והתכנית שמה יותר דגש על מערכונים בנושאים שונים ונטשה את המבנה הסיפורי שאפיין אותה מאז שנות השמונים. עם זאת, הטלוויזיה החינוכית המשיכה להפיק את התכנית ואף לשדר את הפרקים בשידור חוזר.
בשנתה האחרונה של התכנית, "רשת" שיבצה אותה כתוכנית הבידור המרכזית של ערוץ 2 בערב שבת, בשם המשודרג "המופע של זהו-זה" תוך שינוי הפורמט - לתוכנית בידור שכללה מערכונים קצרים בנושאים אקטואליים תוך הגברת מינון הסאטירה, פינת נוסטלגיה מיוחדת עם יאצק והסיום הקבוע במערכון שכלל את "הפולניות" אשר דיברו על השבוע שחלף בתחום הפוליטיקה ולעיתים אף ראיינו דמות פוליטית (יעל דיין, לימור לבנת, אחמד טיבי, בנימין בן-אליעזר ועוד). בעונה זו התכנית כללה גם פינה קבועה של ההרכב הקומי "פליטי פלטפוס", בה היו חברים 4 מכוכבי תוכנית המערכונים "פלטפוס". כמו כן, בכל תוכנית בעונה זו התארח שחקן או קומיקאי שהשתתף במערכונים לצד הקאסט הקבוע (בין היתר התארחו ספי ריבלין, שייקה לוי, טל פרידמן וקרן מור), וכן אמן שביצע שיר בליווי שלישיית המנחים (בין היתר התארחו אביב גפן, קורין אלאל, דני סנדרסון ויובל בנאי). בתוכנית סיום העונה, שהתבררה כתוכנית האחרונה של "זהו זה" לפני האיחוד, התארחו שלושת המנחים ה"נשכחים" של התכנית: דליק ווליניץ, מתי סרי ומשה איבגי.
במתכונתה החדשה לא זכתה התכנית להצלחה המצופה ולבסוף ירדה מלוח המשדרים.
בשנים 1999–2000 הגישו מושונוב, קושניר וגליקמן את טקס פרסי הטלוויזיה מסך הזהב בערוץ 2, וביצעו מערכונים ברוח "זהו זה".
לאחר סיום התכנית
תוכניות "זהו זה!" הפכו במשך השנים לקלסיקה ולקאלט בקרב החברה בישראל, וציטוטים של הבבא בובה, הפולניות ויאצק הפכו לנכס צאן ברזל ומוכרים בפי כול. חלק מהדמויות אף זכו לחידושים וקמו לתחייה בקרב הציבור ובתקשורת. פרקי התכנית משודרים בשידורים חוזרים בטלוויזיה החינוכית וזמינים ביוטיוב, ורוכשים לסדרה מעריצים חדשים.
שידורים חוזרים
ממוזער|ספר "דברי ימי זהו זה!" אשר שימש כפרופס בצילומי פרק הסיום של אחת מעונות התוכנית|297x297 פיקסלים
מאז סוף שנות ה־90 מרבה הטלוויזיה החינוכית לשדר תוכניות קלסיות של זהו-זה בשידור חוזר. לרוב במסגרת שידור מחזורי בסופי שבוע בערוץ 23 של החינוכית. בשנת 2002 קיבלה החינוכית שעת שידור קבועה בערוץ 10 כשערוץ זה פתח את שידוריו, ובמשך תקופה קצרה שיבצה במסגרת שידור זו תוכניות שנערכו לפורמט קצר של 25 דקות, ללא הפינות, החידות והופעות האורח המוזיקליות. כ-40 תוכניות נערכו לפורמט זה, רובן מראשית שנות ה-90, ושידורן הופסק לבסוף כשהחינוכית איבדה את משבצת השידור בערוץ. הרצועה הזו של הפרקים נקראת "זהו זה! קלאסיקה". בשנת 2005 הופקו גרסאות מקוצרות ל-24 תוכניות נוספות במסגרת רצועת הנוסטלגיה ששודרה אז בערוץ 23. הפעם נכללו בלקט תוכניות מכל שנות קיומה של זהו זה, בהן שתי התוכניות המוקדמות ביותר ששרדו בארכיון החינוכית - תוכניות הפתיחה והסיום של עונת קיץ 1979, עונתה השנייה של התכנית והראשונה שהוקלטה. תוכניות אלה בגרסתן הערוכה שודרו בערוץ 23 ברצועה הנקראת "זהו זה! נוסטלגיה". בנוסף, שידרה הטלוויזיה החינוכית רצועה בשם "שירים וזהו זה", ובה שירים של האורחים המוזיקליים מהתכנית לאורך שנותיה. בעשור השני של המאה ה-21 משודרת התכנית בעיקר במהלך ימי חג בעלי אווירה שמחה (כגון ראש השנה ופורים), בהם משודרות מדי פעם התוכניות בגרסתן המלאה כפי ששודרו במקור, כולל הפינות והחידות. בהמשך אותו עשור, התכנית שודרה במרתונים בימי שישי בערב.
מהדורות DVD
ב-2002 הופץ במהדורת DVD אוסף מערכונים מהתכנית אשר שודרו במהלך מלחמת המפרץ בשנת 1991. מהדורה זו נקראת "זהו זה במפרץ". מהדורה מחודשת, שכוללת מערכונים נוספים, מופצת החל מ-2011.
במרץ 2009 הופץ DVD נוסף, "המיטב 1", הכולל 12 פרקים אשר מחולקים לנושאי קולנוע וטלוויזיה. מהדורה זו כוללת בין היתר את הפרקים "צ'רלי צ'פלין", "האחים בוז", "טיסה נעימה", "סרט ערבי", "בשיטור משודר" ו"סיפורים לשעת לילה מיותרת". הפרקים עצמם לא כוללים פינות וקטעים מוזיקליים (להוציא "שיר השבוע"). ה-DVD כולל גם תוספות מיוחדות, ביניהן מספר פינות מהתכנית לאורך השנים, ומערכון העוסק במקור השם "זהו זה!".
"הפולניות עושות שוק" (2014)
בשנת 2014 הופקה סדרת האינטרנט "הפולניות עושות שוק", ביוזמתה של רשות ניירות ערך ובשיתוף הטלוויזיה החינוכית. נכון לחודש מאי 2014, הסדרה כוללת כעשרים פרקים שמשודרים בטלוויזיה החינוכית והועלו גם לאתר יוטיוב. רשות ניירות הערך יזמה את הפקת הסדרה במטרה לקרב את הציבור הרחב לעולם שוק ההון ולהכיר לו מונחים בסיסיים בתחום הפיננסים ולהקנות כלים להתנהלות זהירה בשוק ההון.
סדרת האנימציה, בכיכובן של טולה ובז'יז'ינה, בדיבובם של מוני מושונוב ודבל'ה גליקמן, מציגה את עולם שוק ההון בצורה פשוטה וידידותית, תוך שימוש בהומור האופייני לפולניות של "זהו זה!".
חידוש התכנית
במרץ 2020 פורסם כי תאגיד השידור הישראלי פתח במגעים להפקת עונה חדשה של "זהו זה!" עקב התפרצות נגיף הקורונה, ובין השאר נעשתה פנייה לכוכבי התכנית: שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר, דובל'ה גליקמן וגידי גוב. התכנית שובצה לשידור בעונה החדשה החל מיום חמישי, 26 במרץ, ב-21:30 בערוץ כאן 11 יחד עם שידורים חוזרים בשישי ב-13:30, כפי שהיה נהוג במשך שנים בחינוכית.
בפרק ראשון הופיעו כל חברי הצוות שביצעו מספר מערכונים עם הדמויות הוותיקות (באבא בובה, יאצק ושלושת הזקנים) ודמויות חדשות. כמו כן, הם ביצעו יחד עם שלמה גרוניך, בפינה המוזיקלית, ביצוע מחודש ומותאם למצב לשיר "פרנויה".
לאחר מכן צולמו ושודרו עוד מספר פרקים בהשתתפות דמויות מהעבר כגון הפולניות ומערכונים הקשורים למגפת הקורונה. לעונה זו צולמו 14 פרקים. בפרק האחרון של העונה הראשונה הם ביצעו יחד עם שלמה גרוניך, בפינה המוזיקלית, ביצוע מחודש ומותאם למצב לשיר "צריך להזיע".
בעקבות הצלחת העונה הראשונה, יצאה עונה נוספת החל מ-23 ביולי. בפרק הראשון של העונה השנייה השחקניות ליא קניג, רבקה מיכאלי וגילה אלמגור הופיעו בתפקידי אורח. בניגוד לעונות המוקדמות של "זהו זה!", הפרקים של העונות החדשות קצרים יותר ואינם מבוססים על קו עלילה אחד ארוך אלא על מספר מערכונים. שינוי נוסף בין התכנית הקלאסית לנוכחית הוא העדר של זמר השבוע ופינות. בנוסף, בכל פרק מבצעים השחקנים שיר ישראלי בעיבוד מחודש ופעם אחת אף הקליטו שיר מקורי, מאת אלון אולארצ'יק. ביצועי השירים, על ידי "חבורת גברים בני כ-70" שאינם זמרים (פרט לגידי גוב) הפתיעו באהדה הציבורית ובפופולריות לה זכו.
ביום העצמאות 2021, העלו תוכנית ספיישל מיוחדת עם 3 שירים בעיבודים מיוחדים לצד התזמורת הפילהרמונית, ועם אורחים. לאחריה, יצאו לחופשה ארוכה וחזרו למסך ב-4 בנובמבר 2021 לעונה נוספת.
ביום העצמאות 2022, העלו תוכנית ספישל מיוחדת, בה השתתף ראש ממשלת ישראל דאז, נפתלי בנט. במרץ 2023 שודרה התכנית ה-100 מאז עליית הגרסה המחודשת.
בקיץ 2023 עלה מופע בימתי של "זהו זה!" המבוסס על השירים אותה ביצעה החמישייה במהלך עונות הגרסה המחודשת, לצד מספר מערכונים.
ב-12 באוקטובר 2023, בצל מלחמת חרבות הברזל, החלה העונה השישית של התוכנית. תחת הכותרת, "זהו זה וכן אחרת!". בהתאם לאירועים, חל שינוי במתכונת התוכנית, והיא כללה, מלבד ההתייחסות לנושאים האקטואליים, גם שיחות וראיונות עם ילדים מיישובי עוטף עזה. בנוסף, אירחו חברי זהו זה לביצועי השירים, גם אמנים בולטים, כגון עידן רייכל, ריטה, שלומי שבת, עמיר בניון ודני סנדרסון וכן הקליטו ביצוע מחודש לשיר "לו יהי" (המזוהה עם מלחמת יום הכיפורים), ביחד עם שייקה לוי וגברי בנאי. כחודש לאחר חזרתה לשידור, נוסף לתוכנית יום שידורים נוסף, ומלבד ימי חמישי היא משודרת גם בימי שני. בהמשך שבה להיות משודרת בימי חמישי בלבד.
פרסים
בשנת 2021 זכתה חמישיית "זהו זה" (אבי קושניר, גידי גוב, דב'לה גליקמן, מוני מושונוב ושלמה בראבא) בפרס מפעל חיים של אמ"י (תשפ"ב).
בשנת 2022 זכתה התכנית בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
במאי 2023 הודיעה אוניברסיטת בר-אילן על הענקת תואר דוקטור לשם כבוד מטעמה לחמישיית "זהו זה": גידי גוב, דבל'ה גליקמן, שלמה בראבא, מוני מושונוב ואבי קושניר, על תרומתם המשותפת לתרבות הישראלית בשנת ה־75 למדינת ישראל, ועל יכולתם לשמח וללכד את הציבור סביב יצירתם, הטקס נערך ב-15 במאי.
ביוני 2024 פורסם שהתוכנית בין זוכי פרס "אבירי איכות השלטון" מטעם התנועה לאיכות השלטון.
צוות התוכנית
שחקנים וקומיקאים ישראלים רבים לקחו חלק בתוכנית לאורך השנים, בהם:
מגישים קבועים
אורחים
מגישי פינות
הכותבים והבמאים
תוכן ועלילה
דמויות בולטות
250px|ממוזער|שמאל|מושונוב בתפקיד "הבבא בובה" במהלך פרק על ועידת מדריד
250px|ממוזער|שמאל|"הזקנים" בימי מלחמת המפרץ
250px|ממוזער|שמאל|"הפולניות" בימי מלחמת המפרץ
"יאצק" (שלמה בראבא) – בפינות יאצק, אותן כתב קובי ניב, בראבא גילם דמות של חלוץ ציוני נלהב, המצויד באקורדיון, כובע טמבל, שפם עבות, בעל חיים תורן (בהמשך גם רובוט) ודגל ישראל. בכל תוכנית סייר יאצק ברחבי הארץ תוך שהוא שופך אור על אתרים ואירועים בהיסטוריה של הציונות ועל הצופים היה לגלות היכן נמצא יאצק, כשבשלב מסוים החידות בפינתו עסקו בבעלי חיים. דמותו של יאצק אמנם לא הופיעה בחלק העלילתי של התכנית אלא בפינה משלה, אבל הדמות שצברה פופולריות רבה ליוותה את התכנית במשך מספר עונות החל משנת 1983, ו"זלגה" מדי פעם גם לתוך התכנית עצמה. יאצק נהג לתבל את דבריו בחרוזים קצרים, מלווים באקורדים מהאקורדיון, אתו ניהל מערכת יחסים מורכבת, לתבל את דבריו במעשיות מחייו עם יאצקה זוגתו, לצהול כסוס, ולסיים את דבריו במילים . כמו כן, הוא השתמש לעיתים קרובות במשפט: "איזה עם סגולה!", כשהוא אומר אותו בפאתוס, תוך הבעת התפעלות גדולה. יאצק התאפיין גם בבדיחות הארוכות והמסובכות שסיפר, אשר בדרך כלל החלו בתיאור של שלושה בני עדות שונות שנוסעים בכלי תחבורה מסוים ("פרסי, עיראקי ופולני נוסעים ברכבת...") שלתוכם השתרבב בדרך כלל גם כורדי, שהיה אובד במהלך הבדיחה, ומתגלה מחדש מאוחר יותר. המשותף לכל בדיחותיו של יאצק הוא שהאשמה תמיד נופלת על היקה. דמותו של יאצק זכתה לכבוד מיוחד באחד הפרקים, בו נפרשה מסכת חייו בספיישל "חיים שכאלה". בשלב מסוים התלווה ליאצק בפינתו רובוט חוצני בשם "פיצקי", אשר דובב בידי בראבא עצמו. בתוכנית "שביל באמצע, שביל בצד" החליף אותו אביו של פיצקי שהיה רובוט חוצני בגובה אדם ואף הוא דובב על ידי בראבא עצמו.
יאצק יצא גם אל מחוץ לגבולות "זהו-זה": דמותו שולבה גם בתוכנית הטיולים "שביל באמצע שביל בצד" בהנחיית ספי בן-יוסף, משם זכור במיוחד השיר "בואו נטייל" וכן קטע בו הפך ל"דון-קי-יאצק", שבלוויית משרתו הנאמן סנשו פנשה (בגילומו של יענקלה בן סירא), יוצא להילחם בטחנת הרוח בירושלים כדי להציל את "דולצ'ה ריטה" (הזמרת והשחקנית ריטה). יאצק הופיע גם במופעים בהם השתתף בראבא, בעיקר עם מוני (כמו "ערב חד-פעמי קונבנציונלי"), וכמו כן בתשדיר שירות לקידום הנגב בתחילת שנות התשעים, ובגרסה מונפשת במבחר סרטונים על מילים כגון: תחנה ומסעדה, בהם היה שולף מילים ממזוודה ואת הדברים שקשורים למילה הזאת, בסדרה המקורית של "רחוב סומסום" ששודרה בשנות השמונים, שבה בראבא דיבב. הדמות "חזרה לחיים" כשבראבא התארח בתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" במערכון מיוחד ובהמשך גם בתוכניות "שי בשידור" ו"גב האומה".
"הבבא בובה" (מוני מושונוב) – דמותו של הבבא בובה החלה את דרכה בפרק "ריקודי עם" כעוזרו של הבבא המקובל האחראי על ריקודי העם. בתקופת מלחמת המפרץ, עם גל הפניות למקובלים, חזרה הדמות לפינה קבועה בה הייתה מפרשת את אירועי השבוע על ידי פירוש באמצעות גימטריה של מילה מייצגת כמו "עריק" או "שוורצקופף" למשל. מאפיין נוסף שמוני הקנה לדמות היה חוסר יציבות - הייתה לו נטייה לגלוש ימינה ושמאלה וכמעט ליפול (מנחה הפינה, שגולם על ידי אבי קושניר, היה תמיד מציל אותו לפני הנפילה או דואג להרים את הלוח, שהיה קורס פעם אחר פעם). הדמות זכתה לקאמבק חד פעמי בתוכנית רק בישראל בתקופת מלחמת עיראק, ומאוחר יותר הדמות הופיעה בתוכנית "ערב חד פעמי" ששודר ברשת, ערוץ 2 שהונחה על ידי מושונוב עצמו. בראיון סיפר מוני שהתזזיתיות וחוסר היציבות של הבבא-בובה באה במטרה לפצות על חוסר היכולת שלו לשבת בזמן שהוא מפיק את הקול הגבוה והצפצפני שאפיין את הדמות.
"הזקנים" (מוני מושונוב, אבי קושניר וגידי גוב) - שלישיית זקנים שיושבים על ספסל, קוראים את כותרות העיתונים ומפרשנים בדרכם הציורית את האירועים, תוך שהם עולבים אחד בשני. שלושת הזקנים הושפעו בבירור מהדמויות שכתב נסים אלוני לחבורת "הגשש החיוור" במערכוני "הקפיטריה בטבריה". באחד המערכונים הופיעו במקום הזקנים "הזקנות", נשותיהם של הזקנים, שהרבו להתלונן עליהם, ואלה שימשו מאוחר יותר בסיס לדמויותיהן של "הפולניות". בהמשך דובל'ה הפך לזקן השלישי במקומו של גידי, שפרש לטובת התוכנית "לילה גוב". דמויותיהם של שלושת הזקנים שבו לשלוש הופעות חד פעמיות: בספיישלים של התוכנית "רק בישראל" חגיגות 40 שנה לטלוויזיה הישראלית ששודרו בשנת 2007, בהופעה של גידי גוב לציון חצי יובל לתוכנית "לילה גוב" שהתקיימה בשנת 2019. בעונה החדשה של "זהו זה" שיצאה בשנת 2020. בשנת 2023 ניתן לזקן שגידי גילם השם "רודרגז", לאחר שבכל השנים נתנו רק לזקן שקושניר גילם את השם "שמרל" ולזקן שמוני גילם את השם "ברל".
"הפולניות" (מוני מושונוב, דב גליקמן ואבי קושניר) – שלוש נשים ממוצא פולני - מוני בתפקיד בז'יז'ינה, יחד עם דובל'ה וקושניר כטולה וז'ניה - שהיו מעבירות ביקורת ופרשנות על אירועי היום, תוך שהן מתרפקות על עברן (במיוחד הדמות שגולמה על ידי דובלה, שהתרפקה על כל מאהביה השונים), תוך שהן עוקצות אחת את השנייה בפולניות סטריאוטיפית. השלוש הופיעו לראשונה ב"זהו זה חי", וכן גם כאשר התוכנית עברה לערוץ 2 ולשידורי הפריים-טיים, ואף יצאו מגבולות התוכנית והופיעו גם באירועי בידור שונים, אולם דעכו לאחר זמן קצר. בשנת 2013 דמויותיהן של טולה ובז'ז'ינה קיבלו גרסה מונפשת משלהן בסדרת הסרטונים הקצרים ששודרו בחינוכית ביוזמת משרד האוצר והרשות לניירות ערך, "הפולניות עושות שוק".
"ציון וציונה" (מוני מושונוב ואבי קושניר) – זוג שלובש את אותם הבגדים מאז יום חתונתם. ציון (מוני) הוצג כבחור המרבה להתלונן כל הזמן וציונה אשתו (קושניר) תוהה תמיד לגבי תלונותיו ואף מדגישה הרבה פעמים את הקמצנות שלו כרוע לב וכמו כן היא זו שסוחבת אותו על הידיים לכל מקום (באופן שהחתן סוחב את הכלה לחדרם אחרי החתונה). חוץ מהמערכון, ציונה כיכבה במספר פרסומות של חברת החשמל וכמו כן גם במופע של קושניר "מכבס ותולה".
"בובי ודובי" (אבי קושניר ומוני מושונוב) – דמויותיהם של דובי הפיתום (קושניר) המנסה להיות חינני ומנומס כלפי הצופים ובובי הבובה (מושונוב בתנועות שפתיים בלבד) שמתלונן כל הזמן על ההופעה ועל היחס המזלזל של דובי כלפיו.
"אגזוזי הרעם" (דב גליקמן, מוני מושונוב ואבי קושניר) – להקת רוק ששרה לרוב שירים שמילותיהם הם בנושא פוליטי מסוים ועם לחן של שיר מוכר. מאוחר יותר שונה שמה של הלהקה ל"הבברים".
"מנחם השיכור" (מוני מושונוב) – דמות של שיכור שהופיעה ב"זהו זה חי" בלבד.
"החיילים העיראקים" (מוני מושונוב, דב גליקמן וגידי גוב) - בתקופת מלחמת המפרץ, החיילים העיראקיים שיורים טילים על מדינת ישראל.
"סימה וארווין" (גידי גוב ומוני מושונוב) - בתקופת מלחמת המפרץ, בעל ואישה שתמיד היו מגיעים יחד, וסימה (שבמערכון הראשון נקראה בכלל ריקי) הייתה תמיד מכריזה "אני עם ארווין פה". סימה נהגה תמיד לפלרטט עם בחורים בנוכחות בעלה. ארווין הוצג בתור הבחור ה"עצבן" ונהג לסתום את הפה לאחר מכן כשסימה הרגיעה אותו. בתוכנית ששודרה שנה לאחר מלחמת המפרץ, הוא נהיה שליו מכיוון שהוא השאיר את אשתו בספרד, לאחר שהם ביקרו שם. כמו כן, הדמויות של סימה וארווין הופיעו בערב חד פעמי קונבנציונלי כשהם הולכים לטיפול פסיכולוגי. הזוג שב בעונה החדשה של זהו זה ששודרה בשנת 2020. בנוסף דמותו של ארווין הופיעה בתוכנית "דומינו" כשהוא נשוי לדמות בשם סילבי (שגית סול) והיה מושא אהבתה של דמות בשם מאשה (רועי בר נתן).
"שאול שקלי" (שלמה בראבא) - בחור מבוגר ושליו שמתרגל למצב מסוים בקלות. נוהג לעיתים לכעוס על מישהו שלא נותן לו כבוד, ומפרט על העבר של העם תוך כדי, כשבין היתר הוא אומר "אבא, אבא, ירח מטפטף עלינו". מבוסס על אדם אמיתי. הופיע בין היתר גם ב"סיבה למסיבה", בערב חד פעמי, במופעים של "מוני ובראבא", ב"איפה אתה חי?!" וב"רק בישראל".
שאול פרחים (דב גליקמן) - מוכר פרחים שהופיע לראשונה בפרסומות של "דפי זהב". בהמשך כיכב גם ב"סיבה למסיבה" ובהמשך גם בסדרת טלוויזיה משלו.
"יוני אומן הוואטסה" (דב גליקמן) - בחור מבוגר שמגדיר את עצמו בתור "אומן וואטסה" מתראיין אצל אותו מנחה (אבי קושניר) על חדשות כזב שהוא יוצר בוואטספ ועל מתחריו שהם אנשים ידועים. כמו כן, הוא מבקש מהמנחה שיוציא מספר פתקים אקראיים מהסלסילות שבביתו ועליהם הוא כותב הודעת וואטסאפ חדשה.
"הבידרמנים" - שני חברים שאחד מהם (דב גליקמן) נפגש בבית חברו (מוני מושונוב) ומתחיל ביניהם קרב התנשאויות מופרך אחד על השני, שבסופו החבר עוזב בכעס ושב בגלל האוכל שאשת החבר השני הכינה לו. בעונה של 2022 שב חיים בידרמן בסוף כל תוכנית של זהו זה. בעונה של 2023 הוצגה הגרסה הדתית של המערכון, כשאת הרעיה מחליפה ביתו.
"האחים של זאפה" (שלמה בראבא, אבי קושניר, גידי גוב ומוני מושונוב) - להקת עבר ששבה למופע איחוד אף על פי שהם מעולם לא הופיעו. הם ואמרגנם התחמן (דב גליקמן) מתראיינים אצל יואב קוטנר.
"משפחת ההיסטרים" - משפחה (שלמה בראבא, מוני מושונוב, גידי גוב, אבי קושניר וטלי אורן) שנכנסת להיסטריה עקב כל דבר פעוט שקורה לאחד מבניה.
"עלילות אלפנדרי, ליצ'י וזב" - שלושה חברים (אבי קושניר, גידי גוב ומוני מושונוב) שמגיעים לעבר דרך מכונת זמן ומשנים את ההיסטוריה, ואחרי זה מתקנים אותה.
"מילים לא מובנות" - שלושה חברים (מוני מושונוב, גידי גוב ואבי קושניר) דנים ביניהם על מילים לועזיות ומסובכות לגבי פירושם.
"רפי לוי" - בעל רשת מרכולים ממוצא עיראקי (אבי קושניר), שמספר על ההיסטוריה המופרכת של עצמו. גרסה פרודית על רמי לוי.
"הווכחנים"' - בחור (אבי קושניר) שמבקש מחברו הטכנאי (מוני מושונוב) לגבי מחיר העבודה שאותה עשה בביתו, כשהחבר עושה אותה בחינם. כשהוא שומע מה המחיר שהוא מבקש על העבודה, אם הם לא היו חברים, אז נפתח ביניהם קרב של ויכוחים.
"חיליק מגנוס" - ישראלי (שלמה בראבא) שתפקידו לחלץ ישראלים שנתקעו בחו"ל בכל מיני מקומות משונים. מבוסס על אדם אמיתי.
"דירקטור וולט" - מנהל חברת החשמל (מוני מושונוב) שהופיע בשני הפרקים שעסקו בחברה, לצד עוזרו (דב גליקמן). הדירקטור עצמו נהג לבזבז חשמל. בעונת 2023 הוצג בנו של הדירקטור (המגולם אף הוא על ידי מושונוב) שירש את ההנהלה מאביו.
"ניסו" - ברנש המתאבד תמידית (אבי קושניר) בגלל שאין לו דעה בנושא פוליטי מסוים. נשוי לבחורה בשם עליזה, שרק מוזכרת במערכונים.
"איך לעשות דברים" - מנחה (דב גליקמן) מציג בעזרת ארבעה שחקנים (גידי גוב, אבי קושניר, מוני מושונוב ושלמה בראבא) דברים שכל אחד יכול לעשות בביתו.
"החות'ים" - שלושה חות'ים משועממים (מוני מושונוב, דב גליקמן ואבי קושניר) שפעולות הטרור שלהם נובעות בעיקר מתוך השיעמום. בין היתר הם משחקים במשחק אסוציאציות (המכיל שם רק את המילים "מלוואח" ו"רסק"). סדרת המערכונים הזאת היא מין המשך למערכוני העיראקים.
"ג'רלד פורד" - סדרת דרמה שסובבת סביב צוות אמריקאי של נושאת מטוסים (מוני מושונוב, דב גליקמן, גידי גוב ואבי קושניר).
"סדנת כתיבה" - סדנת כתיבה יוצרת (גידי גוב, בתור מנחת הסדנא ומוני מושונוב, דב גליקמן ואבי קושניר בתור המשתתפים) שבה אחד המשתתפים (דב גליקמן) כותב שיר עם המילה "חרא" .
פינות
חלק חשוב בתוכנית היה הפינות השונות, ממוזיקה, דרך ספרים וכלה במדע, הטלוויזיה החינוכית הצליחה לשלב בתוכן העלילתי גם העברת מידע לצופים. חלק מהפינות צולמו כחלק מהשידור החי ובאחרות הוצגו קטעים שצולמו מראש.
פינת הספורט עם יורם שימרון, ובסוף שנות השמונים עם דובי גל שפינה את מקומו לאחר זמן קצר לירון וילנסקי.
פינת אימוץ חיות עם הווטרינר ד"ר יורם קלמנט, ולפני כן הגישה אותה ד"ר נאוה נבו.
פינת ייעוץ פסיכולוגי עם ד"ר עמי שקד.
פינת המשטרה עם סנ"צ אברהם חמו.
פינת האופנה אותה הגישו יעל טבת קלגסבלד ושירה ברויאר. הפינה שנקראה "מתאים לי" הציגה את חידושי האפונה העדכניים, בה השתתפו דוגמנים ודוגמניות עליהם הוצגו הבגדים עם הסבר של המגישה ואורחים נוספים.
פינת מחשבים בה הדגים סמס הררי מה ניתן לעשות עם מחשב (Apple II) באמצע שנות ה-80.
חדר מיון בפינה זו מדברים על בעיות רפואיות שבה שחקנים מציגים אותן בצורות מוגזמות. אחרי ההצגה שני רופאים מספרים את האמת על הבעיות. זכורה בעיקר בסוף הפינה האמירה "העיקר הבריאות". בין מגישי הפינה היה פרופ' איתן פרידמן.
הגשמת חלום - בפינה זו ילדים מבקשים מהתוכנית שיגשימו להם חלומות.
פינת זהירות-בדרכים - בה התווכחו, בבית-המשפט, תובע ונתבע והמטרה הייתה ללמד את הצופים כללים בסיסיים של זהירות בדרכים.
פיקוח נפש - פינה על נושאים רפואיים והדרך בה פועל גוף האדם, בהשתתפות הפציינט הנרגש ספי ריבלין והאחות תיקי דיין, המרגיעה אותו.
פינת הספרים של חוחית (אורלי זילברשץ-בנאי), ילדה מופנמת, שהמליצה על ספרים יחד עם דב רייזר. במקור זאת הייתה פינה שבה יהודית אוריין המליצה על ספרים.
פינת הקולנוע שכללה המלצה על סרטים חדשים הוגשה על ידי אנשים שונים, ביניהם אהרן קפלן, דורי בן זאב שהיה רכוב על תלת-אופן שאליו מחוברת מקרנת קולנוע, דני מוג'ה, מנחם זילברמן שכינויו היה "מפלצת הקולנוע", דני רובס, אמיר רותם, ד"ר אורלי לובין, יעל שוב וגידי אורשר.
הפינה "סוף המחזה" (משיר הפתיחה) בה ניתן היה להציע סיומות למחזה שהוצג על ידי קבוצת שחקנים (מכאן גם הסצנה בקטע הפתיחה בה מכבה כף יד את הנר).
פינת החדשות - המגיש הראשון של חדשות זהו-זה היה העיתונאי, המתרגם ואיש הרדיו מיכאל דק אשר היה חלוץ בהעברת תכנים חדשותיים לילדים ובני נוער. בתחילת שנות ה-80 הוחלף דק על ידי העיתונאי אבנר תבורי מ"ידיעות אחרונות". דק ואחריו תבורי היטיבו להסביר לצופים את המצב הפוליטי והכלכלי המורכב של אותן שנים - ממושגי יסוד כמו מהי קואליציה ועד מלחמת לבנון, האינפלציה וכדומה.
"מקום בעמידה" - פינת סטנד-אפ מסוף שנות השמונים עם שמואל וילוז'ני ואחר-כך רמי שטרן, ולבסוף הצמד דבי ונולי.
חוכמה גדולה - שבה היו ניסויים מדעיים עם דורון צפריר ורותם אבוהב.
אלוף בצלות - פינה שבה כל אומן מתחום הבידור והזמר היה מבשל את אחד ממתכוניו. בין האומנים שהופיעו בפינה היו: אדם, יפה ירקוני, ציפי שביט, יאיר ניצני, תיקי דיין ואילנית.
כל מה שרצית לדעת על... ולא העזת לשאול - פינה שבה הגישו טל פרידמן ומשה פרסטר סיטואציות בחיי היום-יום באופן הומוריסטי.
פינת האמנות - פינה שבה הופיעו אומנים שונים מתחומי הציור והפיסול שמספרים על אמנים מתחומם ועל ההשפעה שלהם על יצירתם. במקור הגיש פינה זו האומן דודו גבע.
לקראת גיוס - פינה ששודרה בשנת 1990 בה הוצגו חיילות צה"ל בלוויית הקדמה ושירים הקשורים לחיל, בביצוע להקת הנח"ל וקריינות של עודד מנשה.
הקוטב בידינו - פינה מהעונה הראשונה של "זהו זה חי". שני חברי ילדות בשם יונה וברגר (מוני מושונוב ושלמה בראבא) מנסים לשבור את שיא גינס בשהייה ממושכת בקוטב בעודם מתגוררים בתוך איגלו. מוטיב חוזר בפינה הזאת הוא שברגר (מושונוב) שובר על ראשו של יונה (בראבא) בקבוק בירה ירוק.
צבוטותי וכותותי - פינה בכיכובם של אורי אברהמי ודב רייזר המציגים מערכון בעל מוסר השכל בסופו.
שיחת השבוע - פינה נוספת שבה כיכב אברהם בורג, אשר בה היה משוחח עם אנשים על ענייני השבוע. הפינה הופיעה לראשונה בשנת 1978.
ידיים שמאליות - פינה שעוסקת במלאכת יד בהנחיית דודו דותן.
פינת הספרות - פינה שבה חגי חיטרון המליץ על ספרים. הפינה הזאת הוותה בסיס לפינת הספרים של חוחית.
פיפ שואו - סדרת מערכונים ב"זהו זה חי" המתרחשת במועדון כזה, כשמאחורי חורי ההצצה שם, ישנם דברים אחרים לגמרי מאשר במועדון רגיל.
המגילות הגנוזות של "זהו זה" - פינה שהופיעה ב"זהו זה חי", שבה מופיע שלמה בר-אבא עם האקורדיון ומציג קטעים נוסטלגיים מהתוכניות של "זהו זה".
פליטי פלטפוס - פינה מ"המופע של זהו זה" שבו כיכבו חברי ההרכב שנשא את השם: דני קרפל, חנן לדרמן, תומר שרון ותומר יוסף. לעיתים כיכבו גם השחקנים האחרים מההרכב המקורי של פלטפוס: ירדן בר-כוכבא (בשני מערכונים), אבי גרייניק (בשני מערכונים) ועידן אלתרמן (בשלושה מערכונים). באחת הפינות החליפו אותם כוכבי העונות הראשונות של "דומינו".
מסיבת עיתונאים - פינה שפתחה את כל התוכניות של "המופע של זהו זה", שבה נשאלו מוני, קושניר ודובל'ה על ידי כל מיני עיתונאים.
התוכנית גם שיתפה פעולה עם מספר להקות נוער. ביניהן הופיעו "להקת צופי תל אביב" ו"צעירי תל אביב" מתל אביב, "מפגשים ברכס" מחיפה ולהקת "דור שני" מקריית מלאכי.
פינות חברה ומתבגרים
"על הברזלים" עם דן תורן, איציק גייר, דליה שימקו, שירלי שטרן, אלון אבוטבול, תמי גינגולד ואחרים. הפינה עסקה במתחים של גיל ההתבגרות, והציגה אותם בצורת שיחות שהתנהלו "על הברזלים". "על הברזלים" היה מקום המפגש של "החבר'ה המקובלים", וסימל "מרד נעורים" בהיותו מקום התכנסות מחוץ לגדרות בית הספר. כשמספר פעמים הפינה גלשה לאולפן של זהו זה עצמו, כשהשיא היה שהם הנחו את אחד הספיישלים של חנוכה, שבה גידי עצמו היה על תקן האומן. בשנים מאוחרות יותר עברה הפינה הפופולרית שינויים קלים (בין היתר: בבריכה ציבורית, ובמחנה עבודה), כשבגרסתה האחרונה איציק גייר היה האחרון שנשאר מהצוות המקורי וגילם מדריך בתנועת נוער במחנה קיץ. חניכיו אז היו דנה מודן, אורי גוטליב ואורי בנאי.
"בראש פתוח" פינת הצעירים עם כוכבי להקת צעירי תל אביב. כוכבי הלהקה העלו את נושא הצעירים יחד עם ביצוע שירים נבחרים מקוריים, ושירי כיסוי ללהיטים ישראליים, הפינה המוצלחת ב"זהו זה!" הובילה את חברי הלהקה להפקת הסדרה "החופש האחרון" בשנת 1989, ששודרה בערוץ הראשון.
עלייה בעינה - פינה שבה מראים את החוצפה הישראלית ממבט של עולה חדש (בקולו של צביקה פישזון).
רגע עם שניים - אב (נתן דטנר) ובן (בגילום רן אפלברג) שגרים יחד ומציגים סיטואציות משפחתיות שונות מחיי היום-יום.
פינות היסטוריה, ארץ-ישראל, ויהדות
פינה בנושאי יהדות ואזרחות עם אברהם בורג, טרם כניסתו לפוליטיקה.
רבותיי ההיסטוריה חוזרת - פינה בהגשת שמואל וילוז'ני שמראיין אישים היסטוריים כגון: צ'ארלס דרווין, ועל הדרך ישנה חידה לצופים שקשורה לאישיות.
בעקבות חרס - פינה שבה ניסים עזיקרי מבקר ומסביר לבנו (גורי עזיקרי, בנו במציאות של השחקן) על אתרים ארכאולוגיים בארץ.
חדשות טובות - פינה שמציגה אירועים היסטוריים בתוספת ראיונות עם אנשים שקשורים לאישיות או האירוע המדובר.
פינות מוזיקה
בכל תוכנית שולבו מספר שירים אשר בוצעו באולפן. בנוסף, חלק מפינות התוכנית עסקו גם הן במוזיקה:
פינת הפופ בהנחייתו של יואב קוטנר. פינה זו רצה לאורך רוב שנות קיומה של "זהו-זה", ובמשך שנים רבות הייתה המקום היחיד כמעט בטלוויזיה הישראלית שבו הוקרנו קליפים חדשים מחוץ לישראל. מלבד קליפים היו מדי פעם הופעות במסגרת פינת הפופ, והופיעו בה הרכבים מחוץ לישראל, שהופיעו בישראל. קוטנר נהג לסיים את הפינה בתנועות ידיים משונות. מנהג זה החל לאחר שעקב תקלת סאונד לא שמעו את קוטנר והוא הגיש את הפינה בתנועות ידיים. בשנת 2020 שבו קוטנר במסגרת אחד המערכונים של זהו זה! ששודרו ב-2020.
שיר השבוע - שירים של שלמה גרוניך ובשנים 1982–1983, של להקת "חלב ודבש". בתקופת גרוניך (1986–1989) השיר, שבדרך כלל תאם לנושא התוכנית, הושר על ידי כל הצוות. חלק מהשירים ביניהם "הגליל", "פרנויה" ו-"קואי-נה-נאי-נאי" בשיתוף מקהלת העפרוני, יצאו לאחר מכן על גבי התקליט של NMC "אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יהיה בטלוויזיה". בפרקים מסוימים (בייחוד האלה ששודרו בין 1991–1995) רק מגישי התוכנית היו אלה ששרו שיר בסופו של הפרק. הפינה עם גרוניך חזרה במסגרת העונה החדשה של "זהו זה" כששבה בשנת 2020 עם עיבודים חדשים לשירים שכבר הוצגו בתוכנית. הפינה שבה באופן חד פעמי בשנת 2024.
מפגשים מוזיקליים - פינה שבה דורי בן זאב משחק בעל מועדון שמארח מוזיקאים המנגנים סגנונות מוזיקה מהעולם, כגון מוזיקה ספרדית ומוזיקה יוונית.
מוזיקה עולמית - פינה שבה תזמורת סימפונט רעננה בניצוחו של ירוחם שרובסקי ניגנה יצירות של מלחינים מרחבי העולם.
קצת מוזיקה - בעל מועדון (אסטיבן גוטפריד) שנעזר במוזיקאי שלו (יצחק שטיינר) עבור כל מיני מצבים וסיטואציות, באמצעות המוזיקה שהוא מפיק מפסנתרו.
פנינים שחורות- פינה שבה כיכבה להקה בהשתתפותם של :אילן וייל, מומי לוי, אדריאן בטלר (אייבי) וג'ימי נתנאל, אשר שרה שירי בלוז וסגנון הכנסייה השחורה.
תן ג'אז- פינה שבה השתתפו אילן וייל וגני תמיר, ששרו שירים בסגנון ג'אז במועדון לילה.
מוזיקה קלאסית - פינה שעוסקת במוזיקה קלאסית בהנחיית אבי פניני שמשחק בכל פינה בן של מלחין מפורסם אחר ומציג יצירה של אותו מלחין כפי שהוא מנוגן עם כלים של מוזיקה קלאסית ועיבוד מודרני של אותה יצירה עם כלים עכשוויים.
חידות בהשתתפות הצופים
ענת תשובה (רבקה מיכאלי) בפינתה "אבן נגולה מעל ליבי" שהציגה חידות מדעיות לצופים. הפינה הוצגה כתוכנית רדיו בה מאזינים מתקשרים עם שאלות, אשר היוו את נושא הפינה. תשובה נהגה להסות את השואלים בסוף הפינה במילים "בפעם הבאה". בדומה לפינת "מוקש" המוקדמת יותר, גם בחידה זו גילמה מיכאלי שתי דמויות, המשוחחות זו עם זו. הפינה שבה במסגרת מערכון בתוכנית "שובו של השריף" בשנת 1996, ושידורים חוזרים של הפינה שודרו שנה לאחר מכן במסגרת התכנית "החופש הגדול".
יאצק (בגילומו של שלמה בראבא), האקורדיוניסט הנלהב עם כובע טמבל ודגל ישראל, המטייל ברחבי ישראל. על הצופים היה לזהות היכן יאצק מטייל הפעם. ובאיזה שלב הפינה הוקדשה לעולם החי.
חידה תנ"כית - בפינה הזאת גבי עמרני ודני שגב היו ממחיזים קטע מהתנ"ך כאשר גבי היה שוגה בפרט מסוים ודני היה מעיר לו על כך ולא מסביר באיזה פרט הוא שגה. בהמשך החליפו אותם טוביה צפיר ודובי גל בתור הממחיזים כאשר המנקה (יעל עמית) הייתה מודיעה להם שהם שגו בפרט מסוים.
חידה בלשית - נח רב מוח (ספי ריבלין) הבלש ומזכירתו שולה "עזבי הכול ורשמי הפרטים" (שולה חן), אשר אכן עשתה כדברו ועזבה הכל, ובדרך כלל הכול נשבר על הרצפה. בכל פינה היה על הצופים לגלות מהו הפרט שמוכיח שדבריו של ששון גבאי, שהיה מופיע בדמויות שונות, הם שקר מוחלט. בשלב מסוים עסקה הפינה בחידות הקשורות לזהירות בדרכים.
"זרים ברכבת" - חידה ספרותית שהפגישה שתי דמויות מתוך ספרים מפורסמים בקרון רכבת, הצופים התבקשו לזהות את הדמויות ואת הספרים מהן נלקחו. בהמשך שונתה הפינה לפינה שמומחזים בה קטעים מספרים שיש בהם רכבת או דמויות שקשורות לאותו ספר אשר שוחחו עם הכרטיסן (נתן נתנזון) שבא לתאם. בפינה השתתפו גם בין היתר אלברט כהן, דליה שימקו ואחרים.
"העולם על פי מקס" - פינה מקבילה ל"זרים ברכבת" עם חידה לצופים. בהשתתפות רמי ברוך ושבתאי קונורטי. הפינה מספרת על ספר בשם קלמן (או בכינויו מקס) כאשר שבתאי קונורטי מגיע אליו כלקוח אחר בכל פעם. החידות בפינה קשורות לאירועים היסטוריים, והצופים היו צריכים לנחש מהו האירוע. הפינה שודרה בשידור חוזר במסגרת התכנית "החופש הגדול" בשנת 1997.
חידה היסטורית - חידה שבה הוצג מאורע שקרה בעבר ועל הצופים הוטלה המשימה לזהות אילו פריטים או שמות של אישים לא היו שייכים לאותה תקופה.
פינת הלשון - ספי ריבלין ותיקי דיין הציגו סיטואציה בה אחד מהם (לרוב תיקי) היה חוזר על שגיאה בעברית ועל הצופים היה לגלות מהי השגיאה.
מוקש - יוסף עילוי (ספי ריבלין) וספי גאון (ספי ריבלין גם כן), שני גאונים שהציעו תשובות לשאלות ידע כללי בתוכנית הפיקטיבית "מוקש" (משחק מילים על תוכנית הראיונות "מוקד") ועל הצופים בבית הוטל לגלות מי נתן את התשובה הנכונה ומי נתן תשובה שגויה. פינה זו הייתה חלוצית בשימוש שעשתה בהכפלת דמותו של ריבלין, שניהל דיאלוגים מורכבים למדי עם עצמו. באחד מהפינות שלהם, שבו נשאלה השאלה האם יוסף עילוי וספי גאון אחים, הופיע נוח רב מוח (המגולם אף על ידי ריבלין) בפינתם. בעקבות הפינה דמויותיהם של ספי גאון ויוסף עילוי הופיעו בפרסומת של שלגון של חברת "ויטמן".
"סערה בכוס תה" (בגילומם של דורון צפריר, בלהה בירמן (1984–1986), יעל עמית וששון גבאי לסירוגין עם אורי אברהמי) - עלילות פקידים במשרד ציבורי, שם גם חזר והופיע המשפט המפורסם "זה לא אני, זה פופטיץ", המשמש עד היום (בגרסאות שונות) בהתייחסות למנגנונים ביורוקרטיים, כאמצעי להסטת אחריות ולהתחמקות מעבודה. בפינה זו נדרשו הצופים לזהות איזה פתגם עברי הסתתר בקטע.
"חידה ספרותית" - פינה שבה שוחחו שתי דמויות ספרותיות, כשבתחילת כל קטע הם עמדו בתנוחה מסוימת כשרק הצללים שלהם מופיעים בתחילה. הפינה הזאת הייתה בסיס לפינה "זרים ברכבת".
"חידת הקלסתרון" - פינה שבה על הצופים לנחש מי הם הידוענים שמהם מורכב הקלסתרון.
ציפי בדרכים (בהשתתפות ציפי שביט, מאיר סוויסה ודורון שפר) - הסבירה גם היא על כללי זהירות בדרכים; בעיקר להולכי הרגל, הצופים היו צריכים לענות במה ציפי טעתה. בהמשך, הפינה הוצגה כתוכנית עצמאית שבה הוצגו החידה והפתרון יחד.
חידה מוזיקלית - בפינה הזאת להקת ברוש הייתה מנגנת קטע מיצירה קלאסית מסוימת ועל הצופים היה צריך לנחש מהי היצירה.
פרקים בולטים
שם פרק תאריך שידור נושא הפארודיה משתתפים השמן והרזה 1986 השמן והרזה מוני מושונוב, דבל'ה גליקמן, גידי גובזוג חברים נקלעים לקשיים כספיים, ובעל הבית הזועם דורש מהם את שכר הדירה שהם חייבים לו, ומאיים כי יזרוק אותם מדירתם. זוג החברים מנסה לגייס את הכסף החסר בשלל דרכים יצירתיות, וכאשר הם משיגים את הסכום הדרוש הם מסתבכים בצרות גדולות אף יותר. סרט ערבי ספטמבר 1986 סרטים מצריים מוני מושונוב, דבל'ה גליקמן, מיקי קםפארודיה על הסרטים המצריים סוחטי הדמעות ששודרו בימי שישי בערוץ הראשון. מוני בתפקיד חומוס, בנו של רשע הכפר אבו חומוס (דובלה) מיקי קם בתפקיד בורגול אהובתו. סיפור אהבה קורע לב, ומסובך כאופרת סבון. רחוב שום-שום אוקטובר 1986 רחוב סומסוםמוני מושונוב, גידי גובמוני מושונוב וגידי גוב משתעשעים עם דמויות כמו קיקי בן-בואש, שייקה פיחסניק, אריק ובנץ, כרובי ועוד. המסכנים 1987 עלובי החיים גידי גוב, דבל'ה גליקמן, אלי גורנשטיין, שלמה גרוניךדב'לה גליקמן וגידי גוב הם זוג עניים, ז'אנו וג'ולייט, המתגלים על ידי המפיק פיץ (אלי גורנשטיין) שמחליט להעלות את ההצגה "המסכנים", על פי סיפור חייהם. כאשר מסתיימות החזרות ומגיעה שעת הפרמיירה החגיגית, מגלים ז'נו וג'ולייט שאפילו כרטיסים למופע על סיפור חייהם לא השאיר להם המפיק המהולל. את הסוף העצוב משנה המלאך, שלמה גרוניך. פקקי תנועה 1987 אין גידי גוב, מוני מושונוב, ציפי מורקורותיהם של הנהגים הממתינים בפקקים בכניסה לתל אביב, וההצעות השונות כיצד להיחלץ מהפקק (לגוש דן, Well Done!""). אבות אבותינו 4 ביולי 1988 יעקב אבינו דבל'ה גליקמן, מוני מושונוב, גידי גוב, רזיה ישראליטייק אוף פרוע על הסיפור המקראי על יעקב ועשיו. יעקב הפחדן (מוני מושונוב) מתחבל תחבולות כדי לגזול את הבכורה מעשיו הבריון קהה המוח (דוב'לה גליקמן), בעוד אביהם יצחק (גידי גוב) הולך ומאבד את ראייתו ושפיותו. עם רזיה ישראלי כרבקה אמנו. סוֹפֵר בפולנית 22 באוגוסט 1988 אין שלמה בראבא, מוני מושונובשחקן לא מוצלח מפולין (שלמה בראבא) נפגש עם אמרגן לא מוצלח מישראל (מוני מושונוב) על אדן חלון של משרד רגע לפני התאבדות. ברגע האחרון הם משנים את דעתם ומחליטים לצאת להופעה עם השיר "סופר בפולנית" – פרודיה על שירו של שלמה יידוב "חולם בספרדית". בהשתתפות שלמה יידוב. בשיטור משודר 6 באוקטובר 1988 בשידור חוקר שלמה בראבא, מוני מושונובפרודיה על תוכניות "בשידור חוקר" בהנחיית רפי גינת (בגילומו של בראבא). שם הופיע למשל אדם (מושונוב) שמכר את גשר הירקון לזקן פלוני (בראבא), וכשנשאל נציג המשטרה את מי הם מחפשים, ענה שדווקא את הזקן, שכן הוא החל לגבות מהנהגים על הגשר דמי מעבר, תוך שהוא מקפץ על המכוניות החוצות. המסעדה הגדולה 3 במרץ 1989 המסעדה הגדולה דבל'ה גליקמן, אבי קושניר, יובל זמיר, בסאם זועמוט ואלברט אילוזבסאם מגיע לביקור במסעדה הכושלת של דבל'ה, אך שרשרת משעשעת של טעויות הופכת את הארוחה לבלתי נשכחת. בתום הפרק בסאם נותר רעב, אך דובל'ה מנחם אותו שיזכה לאכול בשידור החוזר. נס חנוכה 1 בדצמבר 1988 אין דבל'ה גליקמן, מוני מושונוב, רוני בליץ, בתיה ברקבמאפיית האחים (מושונוב וגליקמן) מתכוננים לחג החנוכה כשכד ובו ג'יני מסתורי (רוני בליץ בהופעת אורח) מופיע על סף הדלת והופך את הסופגניות למצות. עוד מתארחת בפרק בתיה ברק. החזאים 19 בינואר 1989 אין מוני מושונוב, דבל'ה גליקמןתגובת זהו זה לתופעת החזאים במהדורות החדשות (שהיום הפכה לשגרה). מישהו צועק במהלך התוכנית "אורי כאן?" מה שמוביל למקרה של אי הבנה מצערת בנוגע להוריקן. דג ושמו זכריה 21 במרץ 1989 דג ושמו וונדה מוני מושונוב, דבל'ה גליקמן, יאיר ניצני וגני תמירתוכנית הסיום של עונת 88' - 89' שצולמה באילת והשתתפו בה לצד מוני מושונוב ודבל'ה גליקמן גם יאיר ניצני וגני תמיר. העלילה מבוססת באופן גס על עלילת הסרט "דג ושמו וונדה" ועוסקת בחבורת נוכלים הזוממים להשתלט על הכסף שקיבלה ממשלת ישראל מהמצרים בתמורה למלון "אביה סונסטה" (היום "הילטון טאבה") שכונה בפרק "אחיה סמבוסה". כנרת 14 בדצמבר 1989 אין דבל'ה גליקמן, מוני מושונובפרק שעסק בבעיית מפלס הכנרת ההולך ויורד והשפעות מזג האוויר. קטעים בולטים בפרק כללו את ה"שנוררת" (משדר התרמת מים לכנרת בדרכים שונות ומשונות) וכמו כן במהלך קטע פרודיה על תחזית מזג האוויר "שבשבת" ("פשפשת") דבל'ה מחפש את השקע הברומטרי על המפה הסינופטית ולבסוף נוגע בשקע חשמל. בסיום הקטע דבל'ה זוכה להפתעה בשידור חי - דלי מים על הראש. היורדים 1989 אין מוני מושונוב, גידי גוב, שרה'לה שרוןגידי גוב בתפקיד שמוליק הובלות, יורד החי בארצות הברית, חי את החלום האמריקאי עד שעסקיו מתחילים להידרדר. כשחברו רובקה (מוני מושונוב) מתפרץ למשרדו בקריאות "ג'ימלייה ג'ים", חייו משתנים. רובקה הקיבוצניק הגיע לאמריקה מטעם מזכירות הקיבוץ, ששלחה אותו בניסיון להחזיר את שמוליק הביתה, אל המשק. רובקה מצליח לעורר בשמוליק געגועים למולדת, אך פיתוי הכסף המהיר של אמריקה מצליח להכניע גם את הקיבוצניק התמים. מק-קייקר ינואר 1990 מקגיוור אבי קושניר, דבל'ה גליקמןהתפוררות הגוש המזרחי משמשת כרקע לפרודיה על הסדרה המצליחה של אותם ימים "מקגיוור". אבי קושניר הוא "מק-קייקר" שיוצא למצוד אחרי הסוכן הסובייטי גרישה (גליקמן), ומוצא את עצמו בעיצומה של הפיכה. מלכות יופי 11 במרץ 1990 מלכת היופי גידי גוב, מוני מושונוב, דובל'ה גליקמן, ציפי שביט ומני פארגידי ומוני כצמד פרחות, שמנסות את מזלן בתחרות מלכת היופי, שהמנצחת בה זוכה גם בהצעת נישואין מדובלה "מלך חיי הלילה של תל אביב". ציפי שביט מתארחת כמדריכת מלכות היופי, ובתפקיד אורח כפרודיה על עצמו - מני פאר. ריקודי עם אוגוסט 1990 אין אבי קושניר, מוני מושונוב, שלמה בראבאקושניר בתפקיד לקוח, הזקוק לחתימה על משכנתה מאת מנהל הבנק, הלא הוא חברו מכיתה א' בנימין בן ימין/בני קלבסה (מוני). אך הוא לא יודע לרקוד ריקודי עם, ועד שלא ילמד "צעד תימני" לא יוכל לקבל משכנתה בבנק. בסוף הפרק הוא פונה לבבא של ריקודי העם, אדון סימה (בראבא בתפקיד אורח, באחת מהופעותיו האחרונות בתוכנית) שמבקש מעוזרו "טחול בפיתה, בלי לחם!" ומנשק את תמונתו של הזמר מיקיאגי תוך חזרה על שמו שלוש פעמים. הבבא מורה לעוזרו (מוני) להאכיל את המבקר סחוג, שניהם פורצים מיד, בריקוד תימני, על הגחלים, והכל בא על מקומו בשלום. עוזרו של אדון סימה הוא הבבא בובה (מוני, ראו להלן), בהופעת הבכורה; וכך נולדה דמותו של הבבא בובה, שהתפרסם מאוחר יותר בתקופת מלחמת המפרץ. הדרדסים 29 באוגוסט 1990 הדרדסים גידי גוב, דובל'ה גליקמןמערכון זה מציג את סיפורי ההתכתשות של גרגמל והדרדסים כמשל למתיחות ששררה בין ארצות הברית ועיראק לפני מלחמת המפרץ. מצב חירום בכפר הדרדסים, גרגמל גנב את כל הזהב של גנדרני, חטף את דרדס תינוק ומאיים לרסס את הדרדסים בתרסיס סיוטים. טלוויזיה ספטמבר 1990 קשר משפחתי, מקבילית המוחות גידי גוב, דובל'ה גליקמן, זוהר זמיראף אחד לא מצליח להעיר את הנסיכה נחמה (זוהר זמיר). רבים מנסים אך כאשר הם נכשלים משליכם המלך (גידי גוב) אל הבור. עד שמגיע הליצן (דובלה גליקמן) שמציג בפני הנסיכה את קופסת הפלאים (טלוויזיה). בפרק זה היו כמה פרודיות על תוכניות טלוויזיה, ביניהן "קשר משפחתי" - הפסיכולוג (דובלה) מארח באולפן את הנסיכה והמלך, ומסביר להם שהנסיכה רוצה לישון משום שאביה משליך כל הזמן אנשים לבור. וכן את הפרודיה על תוכנית החידונים של הערוץ הראשון "מקבילית המוחות" (במקור תוכנית של ה-BBC) בשם "מוח על האש", דובלה המנחה לבוש כאינקוויזיטור חוזר על משפט ידוע של יצחק שמעוני: "התחלתי ולכן אסיים". גידי, שלאחר הפגנת ידע מרשימה, לא יכול היה להשלים את המשפט "הנהג שלנו חבר'מן, הוא ייקח אותנו לתיי...", למרות רמזים עבים מהמנחה, זכה לעונש הקבוע: "השליכוהו אל הבור!". צבי הנינג'ה 1 באוגוסט 1991 צבי הנינג'ה גידי גוב, מוני מושונובצבי הנינג'ה מגיעים לביובי ישראל בתקווה למצוא מעט שקט מפני הפושעים נגדם נלחמו באמריקה, אך לצערם הם נתקלים בדו"ח מבקר המדינה ויוצאים למלחמה בשחיתות. שיער 15 באוגוסט 1991 שיער, כנר על הגג מוני מושונוב, גידי גובבאותה תקופה הועלה מחדש המחזמר "שיער" בגרסתו העברית. גידי גוב מגלם אמרגן כושל, שמנסה לצאת מהצרות בעזרת חברו הוותיק מאני (מושונוב). יחד הם מעלים מחזמר חדש שהוא שילוב בין "שיער" ו"כנר על הגג". נהגי גן-עדן 8 באוגוסט 1991 אין גידי גוב, דובל'ה גליקמןאוסף של אפיזודות המשלבות את דובלה בתפקיד מכשפה עצבנית רכובה על מטאטא (שמגלה ש"היא עקפה אותי, המניאקית!") כמו גם דמויות אחרות כמו הנהג הלא-זהיר שמגלה שהוא מת בתאונת דרכים ומתלונן "אני לא אוכל להרוג יותר" בבכי תמרורים. התוכנית ניסתה להעביר מסרים של זהירות בדרכים באופן קומי. מין בטוח דצמבר 1991 אין מוני מושונוב, אבי קושנירמורה בבית הספר (מוני) מגלה את עובדות החיים בעזרת תלמידיו (קושניר ואחרים), ושהחסידה שהוא ואשתו מחזיקים בבית לא תביא להם ילד. בסיום הפרק שרו כולם את שיר השבוע (ראו לעיל) חבושים בכובעים דמויי קונדום. סיפורים לשעת לילה מיותרת ינואר 1992 סיפורים לשעת לילה מאוחרת מוני מושונוב, דובל'ה גליקמןמוני ודובלה בתפקיד גבר ואישה (בשם דובי וזהבה) המנסים לחסל אחד את השני, ובמקביל לדאוג שהצופים יישארו ערים. מלחמת חזאים פברואר 1992 שבשבתאבי קושניר, דבל'ה גליקמן, נתן נחמיאס, נתן נתנזון ושרה'לה שרוןתוכנית חזאים נוספת, פרודיה על היריבויות השונות בין מגישי "שבשבת" (התחזית דאז), בשילוב עם מערכת הבחירות לכנסת, של 1992 והחורף, הגשום במיוחד, באותה שנה, עם נתן נחמיאס, היועץ הלשוני של החינוכית, נתן נתנזון ושרה'לה שרון בהופעות-אורח. בוז'י בחופש הגדול יולי 1992 אין אבי קושניר, מוני מושונוב ונתן נתנזוןכשבוז'י (אבי קושניר) יוצא לחופש הגדול, הוא מלא בתוכניות ותקוות לבילוי משותף עם אביו העסוק. לאביו (מוני מושונוב) יש תוכניות אחרות - צפייה בכל שידורי האולימפיאדה. לאחר מספר ימים בהם בילו בבית, מחליט אביו של בוז'י לבלות איתו זמן איכות. בוז'י סוחב את אביו המותש לשלל פעילויות: בילוי בלונה פארק, פיקניק בחוף הים וצפייה בסרט קולנוע. הילד הנלהב אמנם נהנה, אך האב סובל מכל רגע. מסע בין כוכבים 1 ביולי 1993 מסע בין כוכבים גידי גוב, מוני מושונוב, דובל'ה גליקמן, אבי קושניר, דורון צפריר ואתי אנקריפרודיה על הסדרה "מסע בין כוכבים" שבאה בעקבות עלייתם של ערוץ 2 וערוצי הכבלים. בפרק הזה כל המנחים שהיו באותה תקופה משתתפים בתור נוסעי האנטרפרייז תוך כדי שהם אוספים את הנסיכה דיאנה (אתי אנקרי) ומצילים את היקום מהעריץ 2 (דורון צפריר) המאיים לצרף את כוכבי "זהו זה" לשורותיו. פרק אחרון שבו השתתף גידי גוב טרם עליית תוכניתו "לילה גוב" בערוץ 2 מספר חודשים לאחר מכן. טופסיו ספטמבר 1993 טלנובלות ארגנטינאיות אבי קושניר וקרן מור לאיש עסקים עשיר (אבי קושניר) נולדת בת עיוורת (קרן מור) והוא נוטש אותה בבית החולים, הפגישה הדרמטית בין העיוורת שגדלה בבית עני לבין האב המושחת, לא מותירה אף עין יבשה. הטלוויזיה החינוכית נובמבר 1994 הטלוויזיה החינוכית מוני מושונוב, דבל'ה גליקמן, אבי קושניר ועמנואל הלפריןפרק פארודי על הטלוויזיה החינוכית ועל שלל תוכניותיה. בתחילת הפרק נערכת פגישה פיקטיבית של המנחים עם מנכ"ל החינוכית (עמנואל הלפרין), ובה הם מתבשרים כי תוכניתם יורדת מהמסך, אם כי הרשת מעוניינת להמשיך בשיתוף פעולה. במהלך הפרק מנסים המנחים להשתלב בתוכניות שונות של החינוכית, כגון "פרפר נחמד", "פיצוחים" ו"שעת כושר", אך בסופו של דבר גם הם וגם המנהל מבינים שאין מקום כמו הבית. סוכן סמוי 1990 סוכן סמוי דבל'ה גליקמן, מוני מושונובפיני טרנוחה, סוכן הסל"פ (הסוכנות ללחימה בפשע בינלאומי) יוצא מהכלא, לאחר מאסר של חמש שנים על חציית מעבר חצייה באור אדום (לביסוס סיפור הכיסוי שלו). מחוץ לכלא, פוגש אותו מפעילו מקפייפן, אשר מסביר לו שהוא זה שדאג שיישאר זמן ארוך כל כך בכלא, ושולח אותו למשימת ריגול אחר קולונל סמי, ולחקור את מעורבותו בתאונות מזל"טים קטלניות.
בעלילה משולבות הופעות של משה ואורנה דץ, ותשדירי שירות ביחס לגיוס לצה"ל ולקורסים קדם-צבאיים. משפחת סימפסון ינואר 1992 משפחת סימפסון מוני מושונוב, גידי גובבארט (מוני מושונוב) בדיכאון: אביו הקמצן לא מוכן לתרום לבית הספר. מבצע התרמה שהוא עורך למען משפחתו מצליח מעבר למשוער. פרודיה משעשעת על סדרת האנימציה האהובה.
תוכניות פורים
בכל שנה בחג הפורים, יצאה התוכנית לחופשה. לכבוד המאורע, הופקה מדי שנה תוכנית מיוחדת.
שם פרק תאריך שידור נושא הפארודיה משתתפים מפלצות 1986 אין גידי גוב, דבל'ה גליקמן, שלמה בראבא ומוני מושונובגליקמן, גוב ובראבא בתפקיד מפלצות העומדות להשתלט על העולם וכמעט נעצרות על ידי חבורת מכסחי השדים, עד שהמאבטח בכניסה לחניון של בניין הטלוויזיה החינוכית, מושונוב מחזיר את הכל על מקומו בשלום. האחים בוז 12 במרץ 1987 האחים בלוז גידי גוב, דבל'ה גליקמן, מוני מושונוב, עופרה חזה ויורם בוקרמוני וגידי בתפקיד האחים בוז, דובלה הוא סמל המן המנסה למנוע מהם להשיג את מטרתם. עם הופעות חיות של עופרה חזה בתפקיד אסתריקה והפנטומימאי יורם בוקר בתפקיד המלך אחשוורוש השתקן. מערבון 3 במרץ 1988 מערבונים גידי גוב, דבל'ה גליקמן, מוני מושונוב, סי היימן, אלי גורנשטיין ודורון צפרירסי היימן כאסתר המלכה, גליקמן כשריף אחשוורוש, גידי גוב כהמן, ומושונוב בשלל תפקידים, כגון: אינדיאני (מרדכי) או ושתי, אשת אחשוורוש, המנסה בכל עת שבעלה יאהב אותה יותר, ועקב כך היא הולכת למרדכי כדי לקבל שיקוי מתאים.
החל מפורים ה'תשמ"ט (1989) עזבו התסריטאים את העיסוקים במגילת אסתר והתעסקו בנושאים ברוח החג. הפרק הראשון שהיה ברוח שונה זו היה "דג ושמו זכריה" ובהמשך נוספו אליו פרקים נוספים התואמים לתחומים שונים, כמו: תחרות מלכת היופי או אגדות, ובאחת מן העונות אף גייסו את חבורת הזקנים המפורסמת מתקופת מלחמת המפרץ לפרק בכיכובם ובהשתתפות גליקמן כהרצל, ובסופו של הפרק ביצעו הכוכבים גרסת כיסוי לשירו של מייקל ג'קסון "לרפא את העולם" (Heal the world).
ביקורת
קלמן ליבסקינד כתב בטור ביקורת על התוכנית כי התוכנית מוגשת מתוך השקפת עולם פוליטית ברורה, וכי חד־צדדיותה של התוכנית, בה מוצגים רק אנשים המשתייכים לימין פוליטי בישראל, פוגע בסאטירה של התוכנית.
דיסקוגרפיה
אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יהיה בטלוויזיה (1986)
זהו זה! - עונה ראשונה (2021)
זהו זה! - עונה שנייה (2021)
זהו זה! - עונה שלישית (2021)
זהו זה! - עונה רביעית (2022)
זהו זה! - עונה חמישית (2023)
זהו זה! - עונה 6 - חלק 1 (2024)
קישורים חיצוניים
"זהו זה" באתר כאן חינוכית
"זהו זה (2020)" באתר כאן 11
יוטיוב:
, בערוץ החינוכית, 2017
, בערוץ החינוכית, 2017
, בערוץ החינוכית
סיקור עיתונאי:
מרב סריג ויפעת יעקובסון, זהו זה - הסוף, בעקבות ירידת התוכנית אחרי 21 שנות שידור, אתר עיתון תל אביב, ארכיון 04.09.1998 ארכיון האינטרנט
לאחר סיום התוכנית:
מפלצות לפורים, דובי שרגא, באתר "המסך המפוצל", 25 בפברואר 2002
לכבוד חזרת הסדרה:
גידי אורשר, "זהו זה" עצמאות – לגמור בענק !!! "סולם אורשר, 16 אפריל 2021.
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות לילדים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה סאטיריות ישראליות
קטגוריה:תוכניות מערכונים ישראליות
קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1970
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:כאן 11: תוכניות וסדרות
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:זוכי פרס מפעל חיים של אמ"י
| 2024-10-10T03:33:45
|
רחוב סומסום (ישראל)
|
ממוזער|עוגיפלצת בגרסה הראשונה של הסדרה
"רחוב סומסום" היא תוכנית טלוויזיה חינוכית לילדים. במקור הייתה זו תוכנית אמריקאית בשם "Sesame Street", אחת מתוכניות הילדים הוותיקות ביותר עד היום, ולאור הצלחתה, הופקו גרסאות מקומיות שלה ב-22 מדינות, לרבות בישראל.
התוכנית הועלתה בארצות הברית על מנת ליצור אצל הילדים מיומנויות חברתיות ולימודיות, כגון שילובם של ילדים ממוצאים אתניים שונים וצמצום פערים, כיבוד האחר והקניית הרגלי קריאה. היא נסובה סביב שכונה שבה מקובלת עזרה לזולת, ולעיתים התווספו לה מערכונים על העולם שמחוץ לשכונה. בחלק מהמערכונים שולבו בובות של ג'ים הנסון כגון אריק ובנץ, מר סופר הסופר וקרמיט הצפרדע.
היסטוריה
החל מנובמבר 1971 שודרה התוכנית האמריקאית המקורית בטלוויזיה הישראלית בשם "רחוב ההפתעות". ועדה של משרד החינוך, בראשות פרופ' אברהם מינקוביץ, שבדקה את הנושא קבע שהתכנית אינה מתאימה לטלוויזיה הלימודית, אך ניתן לשדרה בטלוויזיה הכללית. משרד החינוך מימן מחקר שבדק את השפעת הסדרה על הילדים. דורון רוזנבלום ביקר את הסדרה ובמיוחד את דרך הצגתה בישראל:
פרקי שלוש הסדרות הישראליות הופקו במשותף על ידי הטלוויזיה החינוכית הישראלית ו-CTW, ארגון ללא כוונת רווח אשר מפיק את הסדרה האמריקאית המקורית מאז ראשיתה בשנת 1969.
הסדרה הראשונה – רחוב סומסום
שמאל|ממוזער|250px|קיפי בן קיפוד בגרסה הראשונה של הסדרה
הסדרה הראשונה הופקה בסיוע ההפקה האמריקאית עם התאמות לקהל הישראלי, בין השאר הוחלט שדמות ציפור לא תתאים להקהל הישראלי והיא הוחלפה בקיפוד. דמות הקיפוד עוצבה בסגנון ישראלי עם נעלי בית מבית המפעל הישראלי "המגפר" שהיה פופולריות בשנות ה-70 וה-80. הסדרה מנתה 195 פרקים, הופקה ושודרה בין השנים 1983–1987 בטלוויזיה החינוכית, וזכתה עם שידורה להצלחה רבה בקרב ילדי ישראל. שלוש עונות הופקו לתוכנית במתכונת זו, עונה הראשונה עלתה לשידור ב-12 בספטמבר 1983 והופקו לה 65 פרקים. שידור העונה השנייה החל ב-20 בינואר 1985 ובמקור הופקו עבורה 70 פרקים. לבסוף הפרק "קיפי יהודה המכבי" שהוקדש לחנוכה סיים את העונה, וארבעת הפרקים האחרונים שלה שודרו כחלק מהעונה השלישית, שהחלה את שידוריה בספטמבר 1986. לעונה זו הופקו 70 פרקים, והאחרון שבה נקרא "לוח השנה" והוא שודר ב-3 באפריל 1988.
בסוף כל פרק בעונה הראשונה היו מספר קטעים קבועים על רקע הכתוביות שכללו: משחק בבלונים, משחק מחבואים וקפיצה בדלגית. בשתי בעונות הבאות זאת הייתה לרוב תמונה מתוך סצנה של אותו פרק על רקע הכתוביות.
מערכוני הבובות נלקחו מהתוכנית האמריקאית ודובבו לעברית (כך גם בסדרות הבאות ובסיפורי סומסום), אך שאר ההפקה הייתה ישראלית: התוכנית התמקדה ברחוב שכונתי שבו שיחקו יחדיו ילדים ומבוגרים, נוספו קטעי קישור מקוריים שבהם ילדים ישראליים הציגו את הווי חייהם ועוד. את תפקיד הדמות הגדולה שיחק קיפוד גדול, בשם "קיפי בן קיפוד", שאותו גילמה שרי צוריאל ועיצב האמן אבנר כץ (שגילם בסדרה את עצמו). לאחר מכן בפרק הראשון של העונה השנייה צורפה הבובה "מוישה אופניק", שהייתה שונה לגמרי מקיפי החביב והתמים. מוישה אופניק היה פרחח והרבה להתלונן ולהציק לסובבים אותו, אך גם הוא התחבב במהרה על הילדים. השכנים ברחוב הם אבנר וחנה (חנה רוט), שהיו בעלי מאפייה בשם "חמים וטעים" שהייתה גם בית קפה הסמוך למחילה של קיפי, ובפרק החמישי של העונה השלישית לאחר שעברו לגור בעיר אחרת החליף אותם גבי (גבי עמרני) והמקום שונה למסעדה שנקראה בשם "על קצה המזלג". מול בית הקפה התגוררו מיקי (מיקי קם) ונתן (נתן דטנר). מול נתן גרה השכנה המבוגרת יונה (יונה עטרי). מול דירתה של יונה עמדה חנות של דברי עתיקות שנקראה בשם "חדש ישן" של שושי (שוש מרציאנו), שבעונה השנייה נהייתה חנות לצורכי בניין וחשמל של שמיל (שמואל שילה), שבה עבדה מיקי כעוזרת של שמיל.
מדי פעם ביקרו בשכונה גם אלברט (אלברט אילוז), טיפוס תמהוני ובעל מבטא צרפתי, שנהג להתייעץ עם קיפי על "מה עליו לעשות", סלים (סלים דאו) שהפך לשותפו של נתן לדירה בסוף העונה השלישית הסביר לילדי השכונה בחביבות רבה פירושי מילים בערבית ואורחים שונים בהופעות בודדות, בהם:
יהורם גאון, שושנה דמארי, הדודאים, חיים משה, גידי גוב ורותם אבוהב.
את שיר הפתיחה כתב עלי מוהר והלחין יוני רכטר, שאף ביצע אותו עם גידי גוב, מזי כהן, דפנה ארמוני וקבוצת ילדים ממקהלת צדיקוב.
התוכנית שודרה בשידורים חוזרים רבים עד לשנת 1996. לאחר מכן הופסקו שידורים אלו בשל פקיעת הסכם הקופרודוקציה של הטלוויזיה החינוכית עם CTW – בעלת הזכויות המקורית – על הקטעים מתוך "Sesame Street" האמריקאית. הזכויות על קטעי הבובות בהפקת CTW (גם של סדרות ההמשך) הועברו לערוץ הפרטי בכבלים "הופ!".
בעקבות הצלחתה של הסדרה שווקו לציבור מוצרים רבים הנושאים את סמליה, בין השאר: תקליטים של שירי ומערכוני התוכנית, בובות בדמות קיפי בן קיפוד, ציוד לבית הספר, ביגוד ומצעים למיטה ופוסטרים של קיפי בן קיפוד. אופנה חדשה שהגיעה בעקבות התוכנית היא "נעלי קיפי" – נעלי בית משובצות בגוונים חומים, שאמנם היו קיימות לפני התוכנית, אך הפכו פופולריות יותר בעקבותיה וכינויין "נעלי קיפי" הושרש מאז ומשמש עד היום.
הסדרה השנייה – שלום סומסום
שמאל|ממוזער|250px|מוישה אופניק בגרסה הראשונה של הסדרה
התוכנית "שלום סומסום" הייתה הפקה ישראלית-אמריקאית ושילבה שחקנים אמריקאים, בהם שרה ג'סיקה פרקר, , וג'רי סטילר, עם השחקנים הישראלים שהשתתפו ב"רחוב סומסום". בסדרה זו השתתף באופן קבוע גם הכנר המפורסם יצחק פרלמן. התוכנית הופקה בשנת 1986 (עונה ראשונה) ובשנת 1990 (עונות 2 ו-3) ושודרה בישראל בשנים 1988–1992 וכללו 11 פרקים, כשבישראל צולמו שתי העונות הראשונות ואילו העונה האחרונה צולמה בארצות הברית וכללה תפאורה חדשה, עקב אירועי מלחמת המפרץ הראשונה שפרצה באותה תקופה. כל השחקנים שהשתתפו בתוכנית דיברו במקור באנגלית, כולל השחקנים הישראלים, ולאחר מכן דובבה התוכנית לעברית. השחקנים הישראלים שהתנסו בעבר בדיבוב שבו ודיבבו את הדמויות שלהם עצמם, הפעם לעברית, ואחרים עשו כן לדמויות שבמקור גולמו על ידי שחקנים אמריקאים וכן לדמויות של שחקנים ישראלים אחרים (אלה שלא היה להם ניסיון בדיבוב). בעקבות גל העלייה מחבר המדינות באותן שנים, שודרה הסדרה גם בדיבוב חלקי לרוסית. בין השחקנים הישראלים ששיחקו בסדרה זו היו מיקי קם, חיים ג'רפי, מכרם חורי, אופירה יוספי, תומי יואל ויואב צפיר.
בשנת 2006 יצא בארצות הברית מארז DVD של כל פרקי הסדרה בשפת המקור, ללא דיבוב לעברית.
הסדרה השלישית – שארע סימסים
בשנים 1998–1999 הופקה מחדש התוכנית במתכונת ששילבה שחקנים יהודים וערבים, על מנת ליצור מסר של דו-קיום. בהפקה זו צולמו 70 פרקים. הסדרה הזאת הייתה היחידה ששודרה ב"חינוכית 2", ערוץ 2.
היא עלתה לשידור ב-2 באפריל 1998, ואל קיפי ואופניק הצטרפה בובה חדשה בשם דפי (עירית שילה) ונבנתה תפאורה חדשה שכללה גן, טיילת, חנות ספרים וגלידריה. במרכז הרחוב "נתקע" האוטו של מוישה אופניק. בשל התפוררות הבובה המקורית של קיפי בן קיפוד ובשל העובדה שהמפיקים של הסדרה ביקשו שקיפי יהיה דומה יותר דומה לחבובות האמריקאיות, עוצבה הבובה מחדש. האמריקאים, שהיו שותפים להפקה, ביקשו ללהק לתפקיד קיפי שחקן, על מנת שיקבל קול גברי יותר, ולתפקיד נבחר גיא פרידמן. שיר הפתיחה הוחלף לאחר, לפי מילים מאת נוגה אלגום ובהלחנתו של שלמה גרוניך, ושולבו בו גם מספר משפטים בערבית.
העונה השנייה של התוכנית עלתה לשידור ב-1 בספטמבר 1998.
התוכנית ספגה ביקורות שליליות מצד מעריצי הסדרה הוותיקים (שהפכו לבוגרים), אך על פי מחקרים שבוצעו, קהל היעד של הסדרה, ילדים יהודים וערבים, אהבו אותה והייתה לה השפעה מסוימת על סובלנות וקבלת האחר. הפרק "חיים בהרמוניה" מהעונה השנייה זכה בפרס הסובלנות בתחרות היוקרתית של "פרס יפן" בשנת 1998.
התוכנית פנתה לציבור היהודי והערבי, בישראל וברשות הפלסטינית, ודיברה בשתי שפות: עברית וערבית. כמו כן שודרה באותה עת "שארע סימסים" – רחוב סומסום הערבי, שכוכביו היו בובות בשם חנין וכרים. דייריו של ה"רחוב" הערבי הוצגו כחברים של דיירי רחוב סומסום.
גם סדרה זו שודרה בשידורים חוזרים בשנים 2000–2003 ב"חינוכית 1".
מדי פעם הגיעו אורחים שונים בהופעות בודדות, בהם: דני רופ, עוזי חיטמן, טוביה צפיר, חני נחמיאס, ציפי שביט, אבי סינגולדה, יעל ארד, ג'וליאן שגרן, יהודית רביץ ודניאל פאר.
סיפורי סומסום
בשנת 2003 (ובשידורים חוזרים, עשור אחר כך, וכמו כן גם בשידורי קשת, ערוץ 2) שודרה בערוץ הופ! הסדרה לגיל הרך "סיפורי סומסום". במקום קיפי ואופניק הופיעו בסדרה זו שתי בובות בשם נוח וברוש, שהיו מין גרסה מפלצתית של אריק ובנץ. המנחים היו צחי (דרור קרן) ואיבתיסם (הינד איוב). הסדרה מומנה ברובה על ידי האיחוד האירופי, ומטרתה הייתה לקדם מסרים של כבוד והבנה בקרב ילדים ישראלים וערבים במזרח התיכון. תוכניות הסדרה שודרו בערוץ 33 בדיבוב לערבית. לתוכנית הייתה ספין אוף משלה שבה שולחים הצופים לנוח וברוש מכתבים.
הסדרה הרביעית
עונה ראשונה בדצמבר 2006 הופקה ושודרה בערוץ הופ! סדרה נוספת של "רחוב סומסום". הכוכבים של "סיפורי סומסום", נוח וברוש, מככבים בה לצד המנחים צחי ואיבתיסם ושחקנים נוספים, וכן שתי בובות חדשות – אביגיל ומחבוב. את הבובה אביגיל הפעילה השחקנית שני כהן טרם פרסומה כקומיקאית.
על פי הפקת הסדרה, היה ניסיון להחזרת קיפי הקיפוד ומוישה אופניק הוותיקים. לבסוף, לאחר שנלקחו בחשבון שיקולים תוכניים וכלכליים, צורף לסדרה רק מוישה אופניק.
שיר הפתיחה של הסדרה הוא השיר המקורי שכתב עלי מוהר והלחין יוני רכטר, בביצוע חדש של להקת הילדים "שרונית". בנוסף נמכרו ערכות למחנכים ונוצר קמפיין נגד אלימות שהחל ב-13 במאי 2007 – "עכשיו התור לפתור".
עונה שנייה ב-2009 עלתה בערוץ "הופ!" עונה נוספת של הסדרה, שבה 28 פרקים. דמותו של נוח והדיירים האנושיים יצאו ואל הבובות אביגיל, ברוש, מחבוב ומוישה אופניק נוספו שכנים וחברים חדשים, ובהם: סיוון, בובה נכה על כיסא גלגלים, וכרובי, אשר מופיע לראשונה גם בקטעי הרחוב. בעונה זו התוכנית שיתפה פעולה עם בית איזי שפירא, במסגרתו הוכנסה דמותה של סיוון לתוכנית ונתלה שילוט חדש ב"פארק חברים" (גן השעשועים הנגיש הראשון בישראל) עם דמויות הסדרה.
עונה שלישית שודרה ב-2013. לעונה זו הופקו 24 פרקים, הדמויות של ברוש וכרובי עזבו את הסדרה ואל הבובות הצטרף אלמו מהגרסה האנגלית, עונה זו צולמה על סט חדש יחד עם שינוי רחב בתוכן הסדרה.
עונה רביעית ב-2015 החל שידורה של העונה הרביעית. הנושא העיקרי בעונה הזאת הוא המדע והסקרנות. חלק מפרקי הסדרה מתרחשים בתוך מעבדה וחלק במוזיאון המדע בירושלים. שני כהן שבה בעונה הזאת בתפקיד איילת, מדריכת המוזיאון, ולעומת זאת, דמותו של מוישה אופניק לא לוקחת חלק בתוכניות.
"הופ! אני יודע" ב-2016 החל שידורה של סדרת בת שעה מוישה אופניק ואביגיל מראיינים ילדים בתחומי מדע, מקצוע או תחביב. אורך כל פרק בסדרה זו היה כ-5 דקות.
"תוכנית האירוח של אלמו" באוגוסט 2022 החלו הצילומים של סדרה בת חדשה, שהיא הפקה ישראלית לסדרת הטלוויזיה האמריקאית "The Not-Too-Late Show with Elmo" . בסדרה שב אלמו כמחנה תוכנית אירוח, לצד מוישה אופניק אשר משמש כעוזרו. בסדרה מתארחים דמויות מובילות בתרבות ישראל, ביניהן לינוי אשרם, גורי אלפי, קובי אוז, נלי תגר ונוספים. הסדרה כוללת 14 פרקים, והיא עלתה לשידור בערוץ הופ! ב-9 באוקטובר 2022.
עבור קידום הסדרה, הופקה גרסת כיסוי לשיר הפתיחה של הסדרה בביצועו של עידן רייכל ובהפקתו של גיא מזיג, אשר עלתה לערוץ היוטיוב של הופ! ב-22 בספטמבר 2022. כמו כן, בחול המועד סוכות של אותה השנה, פסטיבל לקידום הסדרה בנושא רחוב סומסום הוקם בדיזנגוף סנטר בתל אביב-יפו, ובו עמדות הפעלה מגוונות בנושא הסדרה.
"רחוב סומסום מילת היום''
ב-2024 עלתה סדרה בת כרבע שעה במסגרת מלחמת חרבות ברזל שבה סיוון ומוישה אופניק מלמדים מילה אחת בכל פעם כמו: "משפחה" ו"דמיון", ובהמשך דנים איתה עם שלושה ילדים מאזורי פגועי מלחמה ואחרי כן מלמדים לעשות תרגיל מיוחד שקשור לאותה מילה בכל תוכנית.
הסדרה החמישית – שלום סומסום
בין השנים 2009–2011 הופקו ישירות ל-DVD 12 פרקים חדשים של "שלום סומסום" – הפקה ישראלית-אמריקאית חדשה שמשלבת שחקנים אמריקאים שונים, בהם ג'ייק ג'ילנהול, כריסטינה אפלגייט, גרג קיניר ודברה מסינג, ומיועדת ללמד ילדים יהודים-אמריקאים על התרבות היהודית. התוכנית מצולמת בארצות הברית ובמספר מקומות בישראל, כולל בכותל המערבי.
הבובות בגרסה הישראלית ומדבביהן
סדרה ראשונה (בטלוויזיה החינוכית):
קיפי בן קיפוד (שרי צוריאל – הפעלה ודיבוב)
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
נחמן הציפור (פבלו אריאל - הפעלה ודיבוב)
סדרה שנייה (בטלוויזיה החינוכית):
קיפי בן קיפוד (גיא פרידמן – הפעלה ודיבוב)
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
דפי (עירית שילה – הפעלה ודיבוב)
נחמן הציפור (אמיר בן-יוסף - הפעלה ודיבוב)
האות מ' (אופירה ארכוני - הפעלה ודיבוב)סדרה שלישית (בערוץ הופ!):
נוח ומוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
ברוש (אבי יקיר – הפעלה ודיבוב)
מחבוב (יוסף סוויד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (שני כהן – הפעלה ודיבוב)
סדרה רביעית (בערוץ הופ!):
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
כרובי (ז'יל בן דוד – הפעלה, יואב היימן – דיבוב)
ברוש (אבי יקיר – הפעלה ודיבוב)
מחבוב (יוסף סוויד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (גוני פז – הפעלה ודיבוב)
סיוון (אפרת גונן – הפעלה ודיבוב)
שלום סומסום (גרסה שנייה):
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
כרובי (יואב היימן – הפעלה ודיבוב)
ברוש (אבי יקיר – הפעלה ודיבוב)
מחבוב (יוסף סוויד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (גוני פז – הפעלה ודיבוב)
מר וואגלי (גרג קיניר – הפעלה ודיבוב)
סדרה חמישית (בערוץ הופ!):
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
מחבוב (יוסף סוויד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (גוני פז – הפעלה ודיבוב)
סיוון (אפרת גונן – הפעלה ודיבוב)
אלמו (אריאל דורון – הפעלה ודיבוב)
סדרה שישית (בערוץ הופ!):
מחבוב (יוסף סוויד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (גוני פז – הפעלה ודיבוב)
סיוון (אפרת גונן – הפעלה ודיבוב)
אלמו (אריאל דורון – הפעלה ודיבוב)
הופ! אני יודע (בערוץ הופ!):
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (גוני פז – הפעלה ודיבוב)
תוכנית האירוח של אלמו (בערוץ הופ!):
אלמו (אפרת גונן – הפעלה ודיבוב)
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
רחוב סומסום: מילת היום (בערוץ הופ!):
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
סיוון (אפרת גונן – הפעלה ודיבוב)שארע סימסים:
כרים (רג'אי סנדוקה- הפעלה ודיבוב)
חנין (פאדי אל-גול- הפעלה ודיבוב)
סיפורי סומסום (בערוץ הופ!):
נוח (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
ברוש (אבי יקיר – הפעלה ודיבוב)
בובות שהופיעו לא רק בגרסה הישראלית
עוגיפלצת (דב רייזר, שמעון כהן, גיורא קנת, גלעד קלטר, לירון ברנס).
קרמיט הצפרדע (אייל ברטונוב, עמי מנדלמן)
אריק ובנץ (בנץ – שלמה בראבא, יוסי ברק, עמי מנדלמן; אריק – יוסף שילוח, רמי ברוך, צביקה פורמן)
כרובי (ישראל גוריון, יואב היימן, גדי לוי)
מר סופר (אלברט כהן, עמי מנדלמן, רוברט הניג, אלי לולאי). נקרא בגרסה האחרונה בארץ "הרוזן".
שרגא (גידי גוב, חנן גולדבלט, עדי וייס)
עזרא (דב רייזר, גידי גוב)
אוסקר הרטנון (עפרון אטקין, אבי פניני, אלי גורנשטיין, ז'יל בן דוד, עידו מוסרי, דן שצברג)
ציפורת (רותי הולצמן, גיורא קנת)
מלקוש הקוסם – שטבע את האִמְרָה הידועה: "אכלת פלפל, שתה מיץ!" (אלברט כהן)
שרלוק המלוק – בלש שמנסה לפתור תעלומות, על בסיס הבלש הספרותי שרלוק הולמס
אלמו (איריס זינגר, ירון חי מנשה, שמחה ברבירו, צביקה פורמן, אריאל דורון, אפרת גונן)
טֶלי (דב גליקמן, עמי מנדלמן, איציק סיידוף, שמחה ברבירו) – מפלצת דאגנית, במקור היא הייתה "מפלצת טלוויזיה" אולם היא שונתה למפלצת שדואגת כל הזמן. נקראה בסדרה הראשונה של רחוב סומסום בארץ בשם "גיגי".
סנאפי (אילן ליבוביץ, דור צויגנבום) – חברו הטוב של ציפורת, בהתחלה חבריו האנושיים של ציפורת חשבו שהוא דמיוני, אולם לאחר מכן הם הכירו אותו והתיידדו עמו.
אבי הפיה (בר סביר) – פיה קטנה וורודה שעושה קסמים באמצעות השרביט שלה.
סיימון איש הקול (פיני קורן, יעקב בוך)– ברנש המבטא באמצעות צלילים וקולות את מבוקשו.
נטשה התינוקת.
דובון גור הדובים (דני שגב, יובל סגל)– מבוסס על הדובון הקטן מ"זהבה ושלושת הדובים". בגרסה האמריקאית צוינה שהמשפחה של דובוני היא יהודית וכך בעזרתו לימדו על המנהגים והחגים היהודיים. בסדרה השנייה נקרא "דוב דובון".
הילדה פזית (מיקי קם, עדי בר לב)- בגרסאות שונות של התוכנית בארץ נקראה גם בשמות: מירי (בסדרה המקורית) ואביבית (בסדרה השנייה).
הילדה חפציבה (שוש מרציאנו, מיקי קם, רותי הולצמן).
מומו טלפז (אלברט כהן, אלי גורנשטיין) – מגיש הטלוויזיה והשעשועונים של רחוב סומסום, שמו העברי הוא פרפרזה לשמו של הבדרן "דודו טופז".
המפלץ הדו ראשי – מפלץ ששני ראשיו רבים ביניהם (אלי גורנשטיין (שני הראשים יחד)), שמוליק טנא וניקו בר (ראש א'[כל אחד בפרק אחר]) ויעקב בוך וניקו בר (ראש ב' [כל אחד בפרק אחר]), צביקה פורמן (ראש א') ודן שצברג (ראש ב')).
מר קרקומי (דב רייזר) – ברנש מפוקפק שמוכר לאריק מיני מוצרים כגון: אוויר שנמצא בתוך בקבוק וציור של עץ בו חבויים ארבעה פילים.
רמי הקטן והמונוטונים – זמר (בחלק מהמקרים דובב כזמרת) ששר שירים על מגוון נושאים (דני ליטני, רותי הולצמן, עמי מנדלמן).
כריסי הקטן ואלפאבתים- זמר נוסף ששר שירים תוך כדי נגינה על הפסנתר (עמי מנדלמן ויובל זמיר).
רוזיטה (דבי קליידר, הילה זינגר נאור) – דמות בעלת מבטא, שבגרסה המקורית לימדה את הצופים ספרדית ובגרסה העברית דיברה ללא מבטא ולימדה את הצופים לדבר אנגלית.
בוקי (צביקה שוורצברג) – דוב קוטב; הופיע במקור ב"פארק סומסום", הגרסה הקנדית של "רחוב סומסום".
קרן (עינת גליקסמן, ציפי מור) – ילדה נכה; הופיעה במקור ב"פארק סומסום".
מר ג'ונסון (חנן גולדבלט, יעקב בוך, שמחה ברבירו, דן שצברג) – ברנש המשמש לרוב כלקוח של כרובי, אולם האחרון לא נותן לו שירות הולם.
חוצני הייפ ייפ – חוצנים החוקרים חפצים דוממים שנמצאים בכדור הארץ.
מר שכחני (עדי וייס)– בוקר בעל זיכרון קצר, דבר שגורם לו לשכוח כל מיני דברים.
צהלה – הסוסה של מר שכחני, בגרסה האמריקאית היא בכלל סוס ממין זכר.
חבובה – חברתו של מר שכחני, מסייעת לו לזכור את הדברים ששכח.
אבי הבדחן (אלי גורנשטיין) – בדחן שאוהב לעשות תעלולים. עיניו תמיד זזות.
רון שירון, גלי מוזיקלי (אלברט כהן) – מלחין שקרמיט מסקר את מלאכתו, תמיד נתקע עם המילה האחרונה בעת כתיבת השיר.
זואי (אביטל אברג'יל) - מפלצת צהובה. חברתו של אלמו, שאוהבת לרקוד. באחת העונות המאוחרות היא תוארה כשהיא מסתובבת בבגדי בלט.
בנימין זאב ויצמן - דמות של ילד מחונן ששמו מגיע משני שמות של שני אישים בתרבות הישראלית (בנימין זאב הרצל וחיים ויצמן) ושמו באנגלית מגיע משני אישים מהתרבות האמריקאית (בנג'מין פרנקלין ופרנקלין רוזוולט). הוא הדמות הראשונה שכיכבה בחולצות של רחוב סומסום שיצאו בשנות השמונים עד תחילת התשעים כשהוא מגיש פרח לקיפי בן קיפוד .
בני וסמי - זוג בנאים שעובדים ברחוב סומסום.
פופיק- שם של ילד שחי ברחוב סומסום.
פיל הרמוניק (עדי וייס, עומר פרנקל) מגיש פינת האופרה ברחוב סומסום.
אבי הארנב (שמוליק טנא) - ארנב קטן ועצבני, משמש כסדרן בבית המלון.
שוני הסטינקווד המדבר (דור צויגנבום).
אליס (טליה גיחון) - אחותו הקטנה של סנאפי.
טוני (דורי בן זאב, חנן גולדבלט, אסף כחולי)- ברנש משופם שהגרסה הנשית של עזרא משמשת כבת זוגו, כשבשיר אחד היא נקראת "ווינדי" ושיר אחר "לוּלוּ". בביצוע שלו לשיר "!Help" של החיפושיות מופיעה הגרסה הנשית של שרגא. שיר נוסף שבו הוא מככב נקרא "האמצעי". בגרסה העברית הוא נקרא דורי.
בנו של פרד (אלי גורנשטיין)- מפלץ שהוא בן של מפלץ בשם פרד. הופיע בין היתר בקטע "אני רוצה להיות שם".
סקודג' (רותי הולצמן)- מפלצת ירוקה וחסרת ידיים, שימשה בין היתר כאמו של הבן של פרד.
פלסידו פלמינגו (אלי גורנשטיין)- פלמינגו שמופיע כזמר אופרה. הופיע ברוב הפינות של "פינת האופרה של רחוב סומסום". שמו הוא פרפרזה לשמו של זמר האופרה פלסידו דומינגו.
הוּטס הינשוף המוזיקאי (שמוליק טנא, עמי מנדלמן).
גרנדגטה (אפי בן ישראל) - חברתו של אוסקר.
הסְנֵרְף - יצור פרוותי היכול למתוח את צווארו וגם להנמיכו.
ציפורית הציפור (מיקי קם) - ציפור זעירה שמשמשת לעיתים כניגוד של ציפורת.
סליימי - תולעת ממין זכר ששייכת אוסקר.
מונטי (אלי גורנשטיין) - ברנש תמוה שבין היתר מטלפן לאנשים, במקום עם המילים "הלו" או "שלום", עם המילים "אבטיח וגבינה" (שהיה הנושא של השיר "אבטיח וגבינה").
דבורה - כתבת שדיווחה לטלי בקול צעקני מתוך נמל התעופה בזמן שטלי עצמו דיווח לה מהספרייה בלחש.
כדורי הגומי.
הזחלזחלילים- חרקים שגרים באדנית שבמרפסת של אריק ובנץ.
פנינה (רותי הולצמן) - מפלצת ירוקה, חברה של שרגא וכרובי.
אדון ברקו - מפלצת שגרה בשק.
שושי - מפלצת סגולה.
גנץ (שלמה בראבא) - אחיו התאום של בנץ, ששונה מאוד באופיו של אחיו.
צוציק - בנו של גנץ ואחיינו של בנץ. בעל שיער ג'ינג'י.
מאדאם שוורצהד (מיקי קם) - זמרת אופרה.
החרזנים - שלושה אנשים (שני בנים ובת) שהשיחה ביניהם מחורזת.
מני (דורי בן זאב) - סוכן אומנים.
תינוקפלצת - הדודן של עוגיפלצת. בגרסת המקור מדובר במפלצת ממין נקבה. בשונה מדודנו עוגי, הוא אינו אוהב עוגיות, אלא ירקות.
נטליה (רותי הולצמן) - זוגתו של מר סופר.
שושי (רותי הולצמן) - בוקרת שגרה ברחוב סומסום.
וונדה הדגה (טלי גוטפריד).
בני שר (אלי גורנשטיין) -מפלץ שהוא עיתונאי.
אלה מגור (רותי הולצמן) - מפלצת שהיא שחקנית.
ביפאדוטה הגדול (דני ליטני) - זמר שהוא מגביל לדמותו של "מאנה מאנה" מ"החבובות".
טינגו (אסף אשתר) - חתול שהוא הדמות הראשית בסדרה "Sesame English", שהייתה הפקה משותפת של חברת "ססמי וורקשופ" עם בית הספר ללימוד שפות "ברליץ".
הפרור - נבל הלבוש כטבח, שמופיע בסדרת הבת של רחוב סומסום "כוח עוגייה", כשהוא מצליח לשטות בכל פעם בעוגיפלצת המשמש כטוראי בחבורה.
צ'יפובסקי - עוגיית שוקולד צ'יפס. מפקד "כוח עוגייה".
גברת מזל - עוגיית מזל. חברה ב"כוח עוגייה". שולפת פתקים עם רמזים לעוגיפלצת שיעזרו לו להגיע לפתרון הבעיה.
ריבי - עוגייה ממולאת. גאון טכנולוגיה שחבר ב"כוח עוגייה". עוגי מנסה בכל פרק לאכול אותו, מתוך התקף רעב לעוגיות.
כרמית (לימור שפירא) - זמרת אופרה.
מר טלאמבו (שמוליק טנא) - כבש שחור בלש, פארודיה על קולומבו.
שיקגו האריה (ניקו בר).
דלית מירון - זמרת, פארודיה על הזמרת דולי פרטון.
אמא דוב- אימו של דובון.
אבא דוב (שמוליק טנא) - אביו של דובון.
תלתלית (לורן סביר) - אחותו הקטנה של דובון.
רובי - מפלצת צעירה.
מרי - מפלצת צעירה.
רוק י - מפלצת בעלת פנים מלוכלכות שכרובי לימד אותו לרחוץ את פניו.
זאבי הזאב - (חנן גולדבלט, צביקה שוורצברג).
חזירונת - הופיעה עם הזאב באחת ההצגות בפינה של עוגיפלצת, "רוקדת עם זאבים" (פרפרזה על שם הסרט "רוקד עם זאבים").
נחשוני הנחש.
יוסי - ילד שעושה דברים בדרך אחרת מחבריו, ובעיניו הם בסדר.
לימור - חברתו של יוסי הנוהגת להעיר על כך שהוא עושה דברים בדרך שונה מהשאר.
אבאפלצת (ניקו בר).
ילדפלצת (שמוליק טנא).
ג'ואי ודייווי הקופים (דני שגב ואיציק סיידוף).
וולפגנג כלב הים.
ד"ר פרס נובל (אלי גורנשטיין) - מדען.
איזי - עכברה שמופיעה ב-"Sesame English".
הרווי - מפלצת כחולה בעלת קרניים, ממין זכר. הופיעה בין היתר בשיר "האמצעי".
הצופרים - מפלצות בעלות שפופרות בתור קרניים, שמשמיעות צפירות באמצעות אפן.
מסך (אורנה כץ) - מסכית של תיאטרון שמופיעה בסדרת הבת של רחוב סומסום, "המופע של אלמו".
אמו של כרובי (רותי הולצמן).
סמרטי - תקשורתנית שמופיעה בעונה השנייה של סדרת הבת של רחוב סומסום, "עולמו של אלמו".
בארקלי הכלב.
לואי (דן צשברג)- אביו של אלמו. הופיע בסדרות הבת של רחוב סומסום, "סומסום בראשית" ו"אוהבים אותך אלמו".
האומנת של ציפורת - כיכבה בסדרת הבת של רחוב סומסום, "סומסום בראשית".
סבתו של עוגיפלצת - כיכבה בסדרת הבת של רחוב סומסום, "סומסום בראשית".
אמו של עוגיפלצת.
אמה של פזית - כיכבה בסדרת הבת של רחוב סומסום, "סומסום בראשית".
סלסט - שוטרת תנועה, רעייתו של בני.
ילדת הדגנים - מפלצת ילדה שהתאהבה בדגנים לאחר שאביה אמר לה לאכול דגנים. השיר שלה הוא פרפרזה לשיר "Material Girl" של מדונה.
גלדיס הפרה.
התחלה, אמצע וסוף - שלושה טיפוסים האחראים לחלקים שונים של הסיפור: אחד מספר את ההתחלה, השני את האמצע והשלישי את הסוף.
טנגו - כלבתו של אלמו.
עובדי פיצריית ת'נן (שתיים בערבית) - עובדי פיצרייה שנותנים שניים מכל דבר, על אף שהלקוח מהם מבקש רק דבר אחד. בגרסה המקורית הם עובדי פיצריית דוס (שתיים בספרדית).
מיי (שרון שחל) - אימו של אלמו. כיכבה בסדרת הבת של רחוב סומסום, "אוהבים אותך אלמו".
פראזל - מפלצת ממין זכר שאינה מדברת, ורק משמיעה קולות. בעלת פרווה כתומה וקרניים. הופיעה עם כרובי, עוגי ושרגא בשיר "כחול וצמרירי".
צוות השחקנים בגרסה הישראלית
סדרה ראשונה (בטלוויזיה החינוכית):
נתן דטנר (נתן) (עונה 1–3) - שכן צעיר וחבר טוב של קיפי, אוהב מאוד כדורסל. מכונה על ידי מוישה אופניק "צוציק". בפרק הראשון הוא עובר לרחוב.
יונה עטרי (יונה) (עונה 1–3) - השכנה המבוגרת יותר. אוהבת להשקות את עציציה, יש לה נכדים. בעונה השלישית מתארחת אחייניתה אופירה (מגולמת על ידי אופירה יוספי). ליונה יש שיער אפור, בעונה השלישית אלברט לומד ספרות וצובע לה את השיער לשחור. קיפי ישן אצלה בחלק מהפרקים.
מיקי קם (מיקי) (עונה 1–3) - חברה שגרה בשכונה. מוכרת עם שושי בחנות יד שנייה בעונה הראשונה ושותפתה לדירה. והחל מהעונה השנייה הופכת להיות העוזרת האישית של שמיל בחנות לכלי עבודה, והופכת להיות דמות דומיננטית יותר בסדרה.
גבי עמרני (גבי) (עונה 3) - בעל חנות מכולת שנפתחת במקום המאפיה "חמים וטעים". מחליף את חנה ואבנר שעוברים דירה. מקריא הרבה סיפורים לילדים. כיכב באחת הפינות של קיפי ומוישה ב"אולפן הפתוח" במלחמת המפרץ הראשונה.
אלברט אילוז (אלברט) (עונה 1–3) - עולה חדש מצרפת. מתאקלם יפה בישראל והופך לחברם הטוב של הדיירים. לומד ספרות וצובע ליונה את השיער לשחור.
שמואל שילה (שמיל) (עונה 2–3) - בעל חנות לכלי עבודה יחד עם מיקי. איש זקן ונחמד.
חנה רוט (חנה) (עונה 1–2) - בעלת המאפיה "חמים וטעים", אשתו של אבנר. בעונה השלישית הם עוברים לגור בעיר אחרת וסוגרים את המאפיה.
אבנר כץ (אבנר) (עונה 1–2) - בעל המאפיה "חמים וטעים", בעלה של חנה. עובר לגור בעיר אחרת בעונה השלישית ומוחלף על ידי גבי.
אלי גורנשטיין (אלי) - (עונה 2–3) - השוטר, ובהמשך גם בעל רובוט בשם מקס שעושה הכל הפוך.
חיים ג'רפי (חיים) (עונה 2–3) - אוהב לצאת לטיולים. איש דתי. בעל משפחה שגרה במושב, שבפרק של שבועות קיפי בילה במושב ביחד עם משפחתו.
מכרם ח'ורי (מכרם) (עונה 2) - ערבי שגר ברחוב.
סלים דאו (סלים) (עונה 3) - השותף של נתן לדירה, דובר ערבית.
שוש מרציאנו (שושי) (עונה 1) - מוכרת בחנות יד שנייה ביחד עם מיקי בעונה הראשונה ושותפתה לדירה.
חיים בנאי (חיים) - בעל דוכן של פירות וירקות, בדומה לדמותו של חיים "אלברט פירות".
יעקב בנאי (יעקב) (עונה 3) - אבא של גבי.
רוזי ניומן (רוזי) (עונה 3) - עולה מאמריקה, מביאה מכתבים מאוסקר (שהוא בעצם הגרסה המקורית למוישה אופניק). בפרק אחר קיפי נוסע איתה לירושלים ומסביר לה על העיר העתיקה.
רחל דביר (רחל) (עונה 1) - חברה של חנה. משמשת כמלצרית במאפייה "חמים וטעים".
גלי עטרי (גלי, אחותה של יונה) (עונה 1) - באה לשיר עם יונה שירי עם בתימנית. קיפי חשב תחילה שמדובר בתינוקת כששמע שהיא אחותה הקטנה של יונה.
אופירה יוספי (אופירה, אחייניתה של יונה) (עונה 3) - באה לביקור אצל יונה, לא מתחבבת בהתחלה על ידי קיפי, עד שהוא מתרגל אליה.
לילך גליקסמן (לילך)
משה איש כסית (משה)
שי אידלסון (שי הילד)
אבי קושניר (נציג העירייה)
מאיר סוויסה (מאיר) (עונה 1–3) - שוטר/דוור/ספק הסחורה של גבי.
דורי בן זאב (דורי הפרסומאי)
ליה קניג (רחל, סבתה של מיקי) (עונה 2)
אייל גפן (מוכר תירס) (עונה 1)
גדעון זינגר (גדעון שוטר התנועה)
אילי גורליצקי (בעל החמור)
ישראל גוריון (ישראל, שחקן בפרק "ממלכת אין כיסא", ובפרק אחר הופיע עם בני אמדורסקי).
דן תורן (שחקן בפרק "ממלכת אין כיסא")
גידי גוב (גידי, המספר בפרק "ממלכת אין כיסא", ובפרק אחר ביצע בליווי מיושה אופניק ונחמן עיבוד רוקיסטי ל"גן סגור")
עופרה ויינגרטן (שחקנית בפרק "ממלכת אין כיסא")
דוד מעיין (שחקן בפרק "ממלכת אין כיסא")
איתן בן-דב (שחקן בפרק "ממלכת אין כיסא")
ניסים זוהר (ניסים הדוור)
טובה פירון (סבתו של נתן) (עונה 1)
אלברט כהן (ד"ר פיקוד הווטרינר)
חנה לסלאו (חיה, נציגת רשות שמורות הטבע) (עונה 2)
ששון גבאי (נציג רשות שמורות הטבע) (עונה 2)
יעקב בודו (מר קוץ, מנהל הסניף של רשות שמורות הטבע) (עונה 2)
שייקה אופיר (פקח עירייה)
אבנר חזקיהו (מנהל המקהלה)
גליה ישי (גליה) (עונה 2) - מבצעת את השיר "אתמול רבתי עם גיורא"
אברהם מור (גדליה הצבע)
אריה מוסקונה (יוסקה דודו של מוישה [כקול בלבד], ברוך הצלם) (עונה 2–3)
חנן גולדבלט (דוור)
מרים פוקס (מרים)
גסאן עבאס (גסאן)
מוסקו אלקלעי (מוסקו)
דני ליטני (דני)
דב נבון (אפרים הדוור)
יורם שימרון (כתב הספורט)
איציק ויינגרטן (כבאי)
רזיה מירון (כבאית)
עמוס הודיני (הקוסם מחלומו של קיפי)
יעקב בן-סירא (יעקב איש הזבל).
אדיב ג'הסן (תושב ירושלים).
רזיה ישראלי (המורה)
רינת מוטליס (רינת)
עמוס לביא (עמוס הקיבוצניק)
טלי לוברני (טלי, אשתו של עמוס)
חיים משה - בתור עצמו. בפרק אחד מוישה מבקש ממנו שיבקש מחברו שיחבר שיר על הדברים שהוא שונא, אך לצערו של מוישה החבר חשב שהוא אוהב את הדברים האלה וכך נוצר השיר "תודה". בפרק אחר שר שיר שנכתב על תושבי הרחוב על ידי גבי.
שלום סומסום:
מיקי קם (מיקי) (עונה 1)
חיים ג'רפי (חיים) (עונה 1)
בוני פרנקלין (בוני) (עונה 1) - בתפקיד עצמה. בקרה במקומות שונים ברחבי ישראל. לעיתים אופירה סייעה לה.
ג'רי סטילר (ג'רי) (עונה 3) - היה בתפקיד המנחה ב"א-ב תרום".
יצחק פרלמן (יצחק) (עונות 1 ו-3) - הסביר על מקומות בארץ והסביר לצופים במה תעסוק כל תוכנית בעונה הראשונה. כמו כן, היה אורח קבוע ב"רחוב וידאו". כיכב גם ב"א-ב תרום" כשהוא דיבר לקיפי דרך נגינת כינור. כמו כן כיכב אף ב"ילדים שרים ישראל" שהוא מסביר את ההבדל בין רעש למוזיקה.
שרה ג'סיקה פרקר (עונה 3) - בתפקיד ג'רוזלם ג'ונס (פרודיה על אינדיאנה ג'ונס) ובתפקיד הכתבת פגי פא בפרק על פסח, ובפרק "ילדים שרים מסביב לעולם" בתפקיד עצמה. בשנת 2006 כיכבה בסדרת הבת "סומסום בראשית" בתחילת כל פרק.
ג'רמי מילר (ג'רמי) (עונות 2 ו-3) - לומד דרך יואב בעיקר על המנהגים של חגי ישראל. הופיע גם בפרק "א-ב תרום".
יואב צפיר (יואב) (עונה 2)
אופירה יוספי (אופירה) (עונה 1)
תומי יואל (דפנה) (עונה 2)
שרי צוריאל (בתפקיד המנחה של "רחוב וידאו"). (עונה 1)
אן מירה (מרים) (עונה 3) - הופיעה בפרק של פסח בתור מרים הטבחית, בפרק "א-ב תרום" בתפקיד אישה שרוצה לתרום את העציץ שלה. וכן, גם בפרק "ילדים שרים ישראל".
בי בי קינג (בתפקיד עצמו) (עונה 3)
אלן קינג (בתפקיד מנהל חברת התקשורת "רגע") (עונה 3)
דייוויד ברנר (בתפקיד המאמן בפרק על חנוכה) (עונה 3)
ג'ואן ריברס (בתפקיד אם שמוכנה לתרום את האות ל' של בתה) (עונה 3)
טרייסי גולד (טרייסי) (עונות 2 ו-3) - הופיעה בפרק "מסע למקומות סודיים" בקטע על מלון מ', וכן גם בפרק "א-ב תרום".
ג'ושוע ריפקינד (משה המלצר ממלון מ') (עונה 2)
נל קרטר (בתפקיד עצמה) (עונה 3)
פול שייפר (בתפקיד עצמו) (עונה 3)
מארי טיילר מור (בתפקיד עצמה, כאשר היא לומדת מילדים את השפה העברית) (עונות 1 ו-3)
מנדי פטינקין (בתפקיד מנחה של רשת המוזיקה PTV [פרפרזה על רשת המוזיקה MTV] בפרק "אנשים בישראל", ובהמשך באותו הפרק מופיע בתור עצמו כשהוא מנסה ללמד את בנו את הא"ב העברי) (עונה 1)
מכרם חורי (מכרם) (עונה 1) - הופיע בסוף הפרק "אנשים בישראל" כשהוא מבצע בערבית את "זה עולם קטן".
סדרה שנייה (בחינוכית 2 ובערוץ 23):
שמיל בן ארי (שמיל) - מורה במקצועו וגר ברחוב עם אשתו ג'ולי וילדיו מיכאל ויסמין. מכונה על ידי מוישה "פרופסור".
אמל מורקוס (אמל) - רופאה במקצועה ובת דודתו של עדל מ"שארע סימסים". מלמדת לעיתים ערבית את תושבי הרחוב.
אסתי קוסוביצקי (אסתי, אימה של דפי [קול]) - השכנה המבוגרת ברחוב. יש לה מספר נכדים, כשבהמשך מתווסף לה עוד אחד. עוסקת בהתעמלות בשעות הפנאי. כמו כן, אסתי עצמה גם הייתה שחקנית הקול של אימה של דפי.
שרון צור (שרון) - בעל חנות הספרים בחנות. אדם דתי.
ג'ולי גולדשטיין (ג'ולי) - אשתו של שמיל ואמם של מיכאל ויסמין. אשת הייטק במקצועה. נוהגת באופנוע.
מסקי שיברו (מסקי) - השכנה האתיופית ברחוב. עבדה באחד הפרקים כצלמת.
נועה חסון (נועה) - מוכרת הגלידה של הרחוב.
מיכאל כהן (מיכאל) - בנם של ג'ולי ושמיל.
אדם בסנטה (אדם) - אחד הילדים ברחוב. משחק במבחר משחקי ספורט כגון: ג'ודו וכדורסל.
יסמין עיון (יסמין) - בתם של ג'ולי ושמיל.
בר עמוסי (בר) - אחת הילדים ברחוב. בפרק הבכורה שלה לימדה את דפי מהי ידידות.
אבי סינגולדה (אבי) - השתתף בשני פרקים, כשבפרק הבכורה שלו מנסה להתקבל ללהקה של מוישה. בשני הפרקים שלו מנגן בגיטרה לצד ילדים שמלווים אותו במרקס.
אסף אשתר (אסף השוטר)
ליה קניג (אימה של ג'ולי)
ז'אק כהן (אביה של ג'ולי)
אירינה סלזניובה (אירנה, נטשה המורה למשחק של אסתי)
אריה מוסקונה (מר כעס, טיפוס שמגיע רק למי שעומד לכעוס ומתעד את כעסו, לשאר הוא לא נראה ולא נשמע)
יורם חטב (גילם את אליעזר בן-יהודה בפרק "שגדבום")
רמי ברוך (גילם את סגן השריף בספיישל "ערבות סומסום")
אורלי דדו (בעלת הכלב שבר מצאה בפרק 35, האות ש' בספיישל "הקוסם מארץ אוף")
אסנת פישמן (גילמה את פיית האהבה בפרק "אופניק מאוהב")
דניאל פאר (גילם את מנחה תחרות המיחזור בפרק "מקום ראשון אופניק")
איציק כהן (יוספה חברתו של מוישה (כקול בלבד))
סוזי מילר (גילמה את אחד הזמרים בפרק "ערבות סומסום")
יורי קיסין (השליח)
דורון בן-עמי (אחד מהמכבים בספיישל חנוכה)
שירן מיכאלי (אחד מהמכבים בספיישל חנוכה)
אלי מיארה (אחד מהמכבים בספיישל חנוכה)
עודד אסנר (אחד מהמכבים בספיישל חנוכה)
חסאם אבו עישה (עדל) - תושב של "שארע סימסים". מורה למוזיקה. בן דודה של אמל מ"רחוב סומסום". מבקר לעיתים ברחוב סומסום. דובר עברית וערבית, שבאחד הפרקים מסתבר שהוא גם דובר איטלקית וספרדית.
(אום נביל)- תושבת של "שארע סימסים". בעלת חנות מכולת. באחד הפרקים הביאה לדפי וקיפי עוגת דבש. ובגלל הביטוי הערבי "יום אסל (דבש בערבית), יום בצל", אז קיפי ודפי סברו בטעות שמכיוון שהיה לה יום רע (יום בצל), אז העוגה שאפתה הייתה עוגת בצל.
(סמי) - תושב של "שארע סימסים". ילד חובב כדורגל.
(לילה) - תושבת של "שארע סימסים". בעלת מחשב משלה. תושבי הרחוב נעזרים בה לכל מיני דברים, כמו שבאחד הפרקים אום נביל נעזרה בה על מנת לחשב במדויק את ההכנסות שהיא קיבלה ממכירת סחורותיה בחנות. בפרק אחר עדל הביא אותה לרחוב סומסום על מנת שתתחבר עם תושבי הרחוב.
סיפורי סומסום (בערוץ הופ!):
דרור קרן (צחי) - ממציאן במקצועו. נוח וברוש גרים עמו ועוזרים לו בהמצאותיו.
הינד איוב (איבתיסם) - אומנית במקצועה. שכנה של צחי, נוח וברוש. דוברת ערבית. נוח משוחח אתה לעיתים בערבית.
לוטוף נוסייר (אביה של איבתיסם)
ג'ימי טורק-בתור עצמו. כשהוא היה חבר בקבוצה ששיחקה נגד הקבוצה של נוח, איבתיסם וצחי על אליפות השכונה. איבתיסם למדה בחוג הכדורגל שהוא העביר בעברו.
(אלברט) - ילד שהוא חברם של נוח, ברוש וצחי. השתתף בשני פרקים. רוסי במוצאו. בפרק הבכורה שלו השלושה החשיבו אותו לטרול בעקבות אי הבנה שנוצרה.
(רייצ'ל) - אחייניתו של צחי. בת אחותו שגרה בארצות הברית.סדרה שלישית (בערוץ הופ!):
הינד איוב (איבתיסם) - אומנית במקצועה. הופיעה במקור ב"סיפורי סומסום". בעלת סטודיו שבו היא מלמדת אומנות.
דרור קרן (צחי) - ממציאן במקצועו. הופיע במקור ב"סיפורי סומסום". מצוין שהוא מארגן ברחוב לקראת חג הפסח ערב שירה בציבור.
ישראל פוליאקוב (גרשון) - השכן המבוגר ברחוב. בעל חנות מכולת שבתו גילי עוזרת לו בחנות, וכן יש לו חממה משלו שבה הוא מגדל צמחים. בעל דיסלקסיה. מספר לעיתים סיפורים לילדי הרחוב.
יבגניה דודינה (אירינה) - בעלת חנות קסמים ברחוב. מוישה מכנה אותה "הוקוס פוקוס".
שי פרדו (מלקאמו) - השכן האתיופי שגר ברחוב. מוזכר שבאחד הפרקים נסע עם צחי לאתיופיה.
נטע שלומי (גילי) - בתו של גרשון. עוזרת לאביה במכולת.
סדרה רביעית (בערוץ הופ!):
שושה גורן (סבתא שושנה) - בעלת מאפיה ובית קפה בשם "המקום של שושנה". השכנה המבוגרת ברחוב. הופיעה גם ב"שלום סומסום" וב"חודשי השנה" לסירוגין עם אורי.
אלכסנדר גרצ'קין (בוריס) - השכן הרוסי ברחוב.
איילה אינגדשט (למלם) - גננית שעובדת ברחוב.
ג'מיל חורי (סעיד) - הווטרינר שעובד ברחוב.
אורי בנאי (אורי) - הופיע ב"חודשי השנה" לסירוגין עם סבתא שושנה. בהופעת הבכורה שלו בתוכנית הופיע עם אביו השחקן גברי בנאי.
שלום סומסום (גרסה שנייה):
שושה גורן (סבתא שושנה) - בעלת מאפיה ובית קפה בשם "המקום של שושנה".
אלכסנדר גרצ'קין (בוריס) - השכן הרוסי ברחוב.
איילה אינגדשט (למלם) - גננית שעובדת ברחוב.
שחר סורק (קובי) - השכן הדתי ברחוב.
אנליס ואן דר פול (אנליזה) - תיירת שבאה לרחוב. יהודייה. באה ללמוד על מנהגי החגים בישראל.
סדרה חמישית (בערוץ הופ!):
שמואל וילוז'ני (דוד שמואל) - הדמות המבוגרת ברחוב. גנן במקצועו.
שאול עזר (קבלן שניסה למכור דירה למוישה אופניק).
חוה אלברשטיין (בתפקיד עצמה, כשהיא שרה שיר עם הבובות של התכנית ואף כיכבה בקליפ איתם לשיר "שש גמדות").
סדרה שישית (בערוץ הופ!):
שני כהן (איילת) - מדריכת מוזיאון המדע בירושלים. בעלת פינה של ניסויים.
ליעד מודריק (ליעד) - מדענית שעובדת במעבדה שאליה באים הבובות לגבי נושאים שונים.
קישורים חיצוניים
אתר חברת Sesame Workshop בארצות הברית
אתר התוכנית Sesame Street בארצות הברית
SesameWorkshop.org – אתר המרכז את הדמויות מתוכניות רחוב סומסום מכל רחבי העולם
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות לילדים
קטגוריה:סדרות ילדים של ברוש הפקות
קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית
קטגוריה:חינוך לגיל הרך
קטגוריה:סדרות ערוץ הופ!
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות לילדים
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1980
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1990
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-2000
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות בכיכובן של בובות
קטגוריה:רחוב סומסום
| 2024-10-12T02:07:36
|
וקטור (פיזיקה)
|
שמאל|ממוזער|200px|וקטור מ-A ל-B
בפיזיקה, וֶקְטוֹר הוא גודל פיזיקלי בעל כיוון במרחב האוקלידי התלת-ממדי.
דוגמאות לגדלים וקטוריים: העתק, מהירות, תאוצה וכוח. כדי לתאר את כל הגדלים האלה באופן מלא, לא מספיק לענות על השאלה "כמה", אלא נצטרך גם לענות על השאלה "לאן" או "באיזה כיוון". לדוגמה במהירות, בשביל תיאור מלא לא מספיק לומר שנסעתי במהירות 60 קמ"ש, אלא תיאור מלא של התנועה יבוטא עם ציון הכיוון, "נסעתי במהירות 60 קמ"ש צפונה", או "הטיל נע במהירות 700 קמ"ש כלפי מעלה".
סקלר, המתואר על ידי מספר יחיד, וטנזורים מסדרים גבוהים יותר הם סוגים אחרים של גדלים פיזיקליים.
לייצוגו של וקטור דרושים נתונים כמספר הממדים של המרחב שבו דנים. למשל, כדי לבטא מהירות על פני מישור יש צורך בשני נתונים, אך כדי לבטא מהירות במרחב יש צורך בשלושה נתונים. באופן גרפי וקטור מתואר כחץ במרחב.
מרחב וקטורי הוא הכללה מתמטית של וקטור פיזיקלי עם כללים פורמליים לאריתמטיקה (חשבון) של וקטורים.
מבוא אינטואיטיבי
ממוזער|250px|אם נסכים שהצפון הוא הכיוון למעלה והמזרח הוא ימינה (בהתאם למקובל בשושנת הרוחות) ושיחידת המידה בגרף היא מטר – אז הווקטור (ה"חץ") שבאיור מראה את מיקומו של אדם שהלך 2 מטרים מזרחה ו-3 מטרים צפונה.
וקטור הוא ישות מתמטית בעלת גודל וכיוון.
נחשוב על וקטור ההעתק, המייצג את השינוי במקום המרחבי שעשה גוף מסוים, למשל: אדם ההולך מנקודה A לנקודה B. לוקטור זה יש שני מאפיינים: גודלו – כמה רחוק הלך האדם, כלומר: מהו המרחק ב"קו אווירי" בין A ל-B, וכיוונו: האם B נמצאת צפונית ל-A (האדם הלך צפונה) או אולי מערבית ל-A (האדם הלך מערבה) או אולי בכיוון אחר (שאפשר לייצגו בזווית ביחס לציר מכוון מסוים שנקבע באופן שרירותי, למשל: אם בוחרים את הכיוון מזרח, אדם שהולך צפונה הולך בכיוון השקול לזווית של 90 מעלות כנגד כיוון השעון ביחס לציר זה [כיוון מזרח]).
באופן דומה, גם המהירות היא וקטור, שכן היא מורכבת מגודל – כמה מהר נסענו, ומכיוון – לאיזה כיוון נסענו.
אפשר לחשוב על וקטור גם כחץ היוצא מראשית הצירים ומצביע על נקודה כלשהי במרחב.
הגדרה
וקטור פיזיקלי הוא גודל במרחב האוקלידי התלת-ממדי הפיזיקלי . זהו מרחב וקטורי ממשי בעל ממד 3 המצויד במכפלה סקלרית (ועל כן גם בנורמה) ובמכפלה וקטורית. הווקטור בדרך כלל מיוצג על ידי שלושה רכיבים (קואורדינטות) ואלה תלויים בבסיס שבו אנו מציגים את המרחב. למרחב זה קיים אגד וקטורי, והוא האגד הטריוויאלי .
יש להבדיל בין וקטור פולרי לווקטור אקסיאלי (פסאודו-וקטור), וזאת בדרך בה הם עוברים טרנספורמציית שיקוף. על כך, בהמשך.
סימונים ותכונות של וקטור
וקטורים בדרך כלל מיוצגים באמצעות חץ מעל הווקטור,, או בגופן מודגש (bold), .
גודל וכיוון
ממוזער|250px|וקטור במרחב תלת-ממדי
גודלו של הווקטור נקרא גם הנורמה שלו ומסומן כ- או גם כ- ללא סימון נוסף אם אין אפשרות להתבלבל. כוון הווקטור נקרא גם וקטור יחידה, כיוון שגודלו שווה ל-1, ומסומן כ-. (הערה: הסימון לגודלו של וקטור הוא אותו סימון של ערך מוחלט, זאת כיוון שמספר ממשי הוא מקרה פרטי של וקטור בממד אחד, שגודלו הוא הערך המוחלט של המספר).
גודל של וקטור צריך לקיים את שלוש האקסיומות שמקיימת נורמה:
, ובנוסף אם ורק אם הוא וקטור האפס (חיוביות)
עבור מספר כלשהו, (הומוגניות)
(אי-שוויון המשולש)
כתיבה ברכיבים
מקובל לסמן כל ממד באמצעות וקטור יחידה. היטל של הווקטור על אחד מכוונים אלה הוא הרכיב של הווקטור באותו כוון או ממד.
לדוגמה במערכת צירים קרטזית במרחב תלת־ממדי, וקטורי היחידה הם:.
ייצוג לפי רכיבים של הווקטור במרחב זה מקובל בשתי דרכים:
.
הייצוג לפי רכיבים מקושר לגודל הווקטור באמצעות:
.
חיבור וקטורים
ניתן לחבר וקטורים בצורה גאומטרית או בצורה אלגברית.
ממוזער|250px|מימין: שיטת הצלעון. משמאל: שיטת המקבילית.
ממוזער|250px|כפל וקטור בסקלר 3 שקול למתיחתו פי 3.
ממוזער|250px|מימין: כפל וקטור בסקלר 2 מכפיל את אורכו. משמאל: כפל הווקטור בסקלר הופך את כיוונו.
בצורה הגאומטרית יש 2 דרכים שקולות:
בשיטה המקבילית מעתיקים את זוג הווקטורים היוצאים מאותה נקודה בצורה מקבילה כך שיצרו מקבילית, וסכומם הוא אלכסון המקבילית.
בשיטת הצלעון, עבור 2 וקטורים, מעתיקים וקטור אחד כך שייצא מסוף הווקטור השני ("הקצה עם החץ") וסכומם הוא הווקטור היוצא מהתחלת הווקטור ומסתיים בסוף הווקטור (זהו הישר המחבר בין שתי הנקודות עם כיוון כפי שהוגדר לעיל). ניתן להכליל שיטה זו ל-n וקטורים מאחר שחיבור וקטורים הוא חילופי (קומוטטיבי) וקיבוצי (אסוציאטיבי), במקרה זה יוצרים צלעון (מצולע פתוח) על ידי הצמדת כל וקטור עוקב כך שייצא מהסוף של הווקטור שקדם לו. סכומם הוא הווקטור היוצא מהתחלת הווקטור הראשון בסכום/צלעון ומסתיים בסוף הווקטור האחרון בסכום/צלעון. מקרה פרטי מעניין הוא צלעון סגור, כלומר: ראש החץ של הווקטור האחרון מסתיים בהתחלה של הווקטור הראשון, ואז הסכום שווה לווקטור האפס.
בשיטה האלגברית רושמים כל וקטור כרכיבים, ומחברים רכיב רכיב:
כפל בסקלר
כפל וקטור בסקלר הוא פעולה פשוטה, באופן אלגברי
מבחינה גאומטרית זה שקול למתיחת הווקטור פי (אם ה"מתיחה" היא למעשה כיווץ הווקטור). אם כופלים את הווקטור בסקלר שלילי, בנוסף למתיחתו או כיווצו, כיוונו מתהפך.
מכפלות של וקטורים
ב- מוגדרות עוד שתי מכפלות, שהארגומנטים שלהן הן וקטורים.
מכפלה סקלרית
מכפלה סקלרית היא מכפלה המקבלת שני וקטורים ומחזירה סקלר, כלומר: . אפשר להגדירה בשתי גישות. בגישה האלגברית, אם ו- אזי
.
בגישה הגאומטרית, ההגדרה היא כאשר היא הזווית בין הווקטורים. ניתן להראות שהגדרה זו שקולה להגדרה האלגברית. מבחינה אינטואיטיבית, מכפלה סקלרית מחשב את גודל ההיטל של וקטור אחד על וקטור אחר, והיא מקרה פרטי של הטלה. דוגמה למכפלה סקלרית בפיזיקה היא הנוסחה לחישוב העבודה על גוף במהלך פעולת כוח עליו ( ).
מכפלה וקטורית
ממוזער|250px|המחשה גאומטרית של מכפלה וקטורית
מכפלה וקטורית היא מכפלה המקבלת שני וקטורים ומחזירה פסאודו-וקטור, כלומר: . גם אותה ניתן להגדיר בשתי גישות: בגישה האלגברית, אם ו- אזי
.
בגישה הגאומטרית המכפלה מוגדרת להיות פסאודו-וקטור שגודלו הוא כאשר היא הזווית בין הווקטורים, וכיוונו נקבע לפי כלל יד ימין (בכל מקרה, הוא ניצב למישור הנפרש על ידי ו-). מבחינה אלגברית, כלל יד ימין מבוטא על ידי ההגדרה . גם כאן ניתן להראות שההגדרות שקולות. מבחינה גאומטרית, מכפלה וקטורית מחשבת את השטח של מקבילית שצלעותיה הן a ו-b, ומחזירה וקטור נורמלי למשטח זה, שגודלו כגודל שטח המקבילית. דוגמה למכפלה וקטורית בפיזיקה היא הנוסחה שמגדירה תנע זוויתי
, והנוסחה לגודל הכוח המגנטי הפועל על חלקיק טעון הנע במהירות בשדה מגנטי ( ).
וקטורים וקינמטיקה
אחד השימושים הנפוצים ביותר בפיזיקה לווקטורים הוא תיאור התנועה של גוף במרחב. הווקטור הבסיסי ביותר הוא וקטור המקום, שמתאר את קואורדינטות המקום ביחס לראשית (נקודת האפס) של מערכת הצירים במערכת צירים קרטזית.
וקטור המהירות הוא השינוי בווקטור המקום חלקי הזמן שעבר:
מאותה סיבה, גם התאוצה היא וקטור ובגלל החוק השני של ניוטון נובע שגם הכוח הוא וקטור. לכן, וקטורים משמשים לתאר שדות כוח במרחב. השדה הווקטורי הידוע ביותר הוא השדה האלקטרומגנטי ובייחוד השדה החשמלי האלקטרוסטטי שקל יחסית לתיאור מתמטי ופיזיקלי.
אנליזה וקטורית
כדי לנתח שינוי בגדלים וקטוריים מושג הנגזרת איננו מספיק, כיוון שנצטרך גם להגדיר מהו שינוי בכיוון. לצורך הניתוח הזה פותח תחום המשלב אנליזה מתמטית, אלגברה ליניארית וחשבון אינפיניטסימלי. תחום זה נקרא אנליזה וקטורית.
וקטור פולרי ווקטור אקסיאלי
הגדרה
וקטור פולרי נבדל מוקטור אקסיאלי (נקרא גם פסאודו-וקטור) בהתנהגות תחת טרנספורמציית שיקוף.
וקטור אקסיאלי, או פסאודו-וקטור, הוא וקטור שזוכה ל"היפוך סימן" ביחס לווקטור הפולרי כאשר הוא עובר טרנספורמציית שיקוף.
מנקודת מבט מתמטית ניתן להגדיר וקטור אקסיאלי במרחב וקטורי בתור איבר במכפלה הטנזורית כאשר הוא ישר האוריינטציות על
הדגמה
ניקח גליל שמסתובב סביב צירו נגד כיוון השעון ושציר הסימטריה שלו מתלכד עם ציר z. אנו טוענים כי המהירות הזוויתית של נקודה על הגליל היא פסאודו-וקטור. נשקף את הגליל במראה המשקפת את ציר x. ניתן לתרגם פעולה זו לנוסחה הבאה:
אם ברגע מסוים, מצב המהירות והמיקום של פס אדום על שפת הגליל ישתנה, ובמערכת המשוקפת רק המיקום של הפס ישתנה, הטרנפורמציה למערכת המקורית תהיה:
מסקנה
כיוון המהירות הזוויתית, שהיה במערכת המקורית בכיוון ציר z, יהיה במערכת המשוקפת בכיוון השלילי של ציר z: .
מסקנה זו ניתן להסביר גם באופן אינטואיטיבי: אם נסובב גליל כנגד כיוון השעון, כשנסתכל במראה נראה שהגליל מסתובב עם כיוון השעון שהוא הכיוון ההפוך מהכיוון בו אנו באמת מסובבים את הגליל.
ההגדרה של וקטור המהירות הזוויתית היא:
וקטור המהירות הזוויתית, שלא היה אמור להשתנות בהשפעת טרנספורמציית השיקוף מפני שהוא בכיוון z והטרנספורמציה לא משנה וקטור בכיוון זה, עבר שינוי סימן נוסף.
שינוי הסימן הנוסף היא תכונה המאפיינת את הפסאודו-וקטורים. גדלים רבים בפיזיקה הם פסאודו-וקטורים. כמעט כולם הם גדלים שמוגדרים באמצעות מכפלה וקטורית, כגון תנע זוויתי או שדה מגנטי. למעשה, הפסאודו-וקטור הנפוץ והיומיומי ביותר הוא הכיוונים ימין ושמאל שאנו משתמשים בהם באופן קבוע. מאחר שהימין מוגדר ביחס לשני וקטורים אחרים, ברגע שאחד מהם עובר שיקוף המתבטא בהיפוך כיוון ובשינוי סימן, גם הווקטור השני משנה את סימנו - אף על פי שהוא לא משוקף באופן ישיר.
אופרטור וקטורי
במכניקת הקוונטים, בה גדלים פיזיקליים מיוצגים על ידי אופרטורים הרמיטיים, שלשת אופרטורים תקרא אופרטור וקטורי אם מתקיימים יחסי החילוף הבאים בינה ובין אופרטורי התנע הזוויתי :
ראו גם
אנליזה וקטורית
טנזור
ימין ושמאל (כיוונים במרחב)
4-וקטור
קישורים חיצוניים
סרטון על הגדרת הווקטורים באתר YouTube
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
| 2024-09-19T18:07:08
|
מטר
|
שמאל|ממוזער|150px|מוט מטר תקני רשמי
ממוזער|330px|אורכים שונים ביחס לספקטרום האלקטרומגנטי המבוטאים ביחידות מֶטֶר.
מֶטֶר (באיות הלטיני הבין-לאומי: metre; מסומן בקיצור m; מיוונית: μέτρον, מֵטְרוֹן – מידה) הוא יחידת המידה התקנית למדידת מרחק (אורך) במערכת היחידות הבין-לאומית, SI. הגדרתו העדכנית של מטר אחד, התקפה מאז שנת 1983, היא המרחק שעובר האור בריק במשך זמן של 1/299,792,458 שנייה.
המטר הוא הבסיס של השיטה המטרית למדידת גודל פיזיקלי כמו היחידה למדידת שטח – מטר רבוע, היחידה למדידת נפח – ליטר, והיחידה למדידת משקל – גרם.
היסטוריה
במקור הוגדר המטר בשנת 1793 על ידי האקדמיה הצרפתית למדעים כחלק ה-10,000,000 של המרחק על פני כדור הארץ מהקוטב הצפוני עד לקו המשווה לאורך המרידיאן של פריז. ב-7 באפריל 1795 אימצה צרפת את המטר כיחידה הרשמית למדידת מרחק. חוסר ודאות בנוגע לדיוקה של מדידת המרחק לפיו נקבע המטר, הוביל את הלשכה הבין-לאומית למידות ולמשקלות להגדיר מחדש את המטר בשנת 1889 כמרחק בין שני פסים על מוט מסוים העשוי מסגסוגת של פלטינה ואירידיום. המוט נשמר ב-Sevres, פרוור של פריז.
בשנת 1960, בעקבות פיתוח הלייזר, שונתה ההגדרה פעם נוספת בכנס ה-11 למידות ולמשקלות. על פי הגדרה זו המטר הוא אורכם בריק של 1,650,763.73 אורכי גל של קו הפליטה הכתום-אדום של האיזוטופ קריפטון-86. ב-1983 הגדיר מחדש הכנס הכללי למידות ומשקולות את המטר כמרחק שעובר האור בריק, בזמן של 1/299,792,458 שנייה. משום שעל פי הידוע מהירות האור בריק היא קבועה, הגדרה זו עקבית יותר מההגדרות הקודמות, שהתבססו על מדידת היקף כדור הארץ או על אורכו של מוט מתכת מסוים. יתרון נוסף של הגדרה זו הוא שהיא יכולה להימדד בדיוק רב בהרבה מאשר המרחק בין שתי נקודות, או היקף כדור הארץ. בנוסף, אין ערובה שארכו של מוט מתכת או היקף כדור הארץ נשמרים ללא שינוי: למשל ידוע שמוט המתכת מתפשט ומתכווץ, ואפילו בהיקף כדור הארץ עלולים לחול שינויים זעירים עם הזמן.
כפולות
לכפולות ולחלוקות של המטר ניתנו שמות על פי התחיליות במערכת היחידות הבין-לאומית הנהוגות במדע.
ערך שםסמלדצימטרdmסנטימטרcmמילימטרmmמיקרומטר (מיקרון)µmננומטרnmפיקומטרpmפמטומטר (פרמי)fmאטומטרamזפטומטרzmיוקטומטרym ערך שם סמלדקאמטרdamהקטומטרhmקילומטרkmמגהמטרMmגיגהמטרGmטרהמטרTmפטאמטרPmאקסמטרEmזטאמטרZmיוטאמטר Ym
קילומטר = 1,000 מטרים – יחידה מידה למרחקים על-פני כדור הארץ.
מטר – היחידה הבסיסית.
סנטימטר = 1/100 מטר – משמשת למדידת חפצים קטנים.
מילימטר = 1/1,000 מטר – משמשת למדידת חפצים קטנים בדיוק גדול יותר.
מיקרומטר (µm, ידוע גם בתור מיקרון) = מיליונית המטר – יחידת מידה לעצמים שאינם גלויים לעין (למשל, בקטריות).
ננומטר (או מילימיקרון) = מיליארדית המטר או מטר. אורך הגל של אור נראה נמדד במאות ננומטרים.
אנגסטרום (Å) = עשירית הננומטר או מטר. יחידת מידה למרחקים באטום.
פמטומטר = מטר, רדיוס של גרעין האטום מודדים בפמטומטרים. יחידה זו ידועה גם בשם פרמי על שמו של אנריקו פרמי.
אטומטר = מטר. זאת יחידת המידה לאורך הקטנה ביותר שנוטים להשתמש בה, 2,200 אטומטרים בערך זהו גודל נוקליאון אחד.
על-פי עקרון אי-הודאות, המרחק הקצר ביותר שניתן למדידה קרוי אורך פלאנק, וערכו הוא .
ראו גם
יחידות מידה לאורך
תחיליות במערכת היחידות הבין-לאומית
מעבר לשיטה המטרית
יחידות cgs
לקריאה נוספת
קן אלדר, הכל לפי מידה – המסע בן שבע השנים ששינה את העולם, הוצאת דביר, 2006.
קישורים חיצוניים
המרות של מידות אורך, אתר ConvertWorld
קטגוריה:יחידות מידה: אורך
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית
| 2024-07-28T20:47:00
|
ההוביט
|
ההוֹבִּיט, או לשם ובחזרה (באנגלית: The Hobbit, or There and Back Again) הוא ספר פנטזיה מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין. הספר עוסק במסעו של ההוביט בילבו באגינס יחד עם חבורת גמדים, במטרה לשחרר את ממלכתם האבודה מאחיזתו של דרקון בשם סמאוג.
הספר מיועד בעיקר לילדים, למרות שהוא מכיל קטעים מפחידים שעלולים לטרוף את שנתם, אך נקרא על ידי בני כל הגילים. בדומה לספר הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, ספר זה נולד מסיפור בהמשכים שנהג הסופר, טולקין, לספר לילדיו. טולקין היה פרופסור לבלשנות, לשון וספרות וקיימת טענה שהוא כתב את הספר כדי להדגים לסטודנטים כיצד ניתן ליצור אווירה בעזרת מילים. הספר יצא לאור לראשונה ב-21 בספטמבר 1937 בממלכה המאוחדת ובשנים 1976, 1977 ו-2012 יצאו שלושה תרגומים שונים לעברית בישראל.
בין השנים 2012-2014 יצא עיבוד קולנועי בן שלושה פרקים לספר, מאת פיטר ג'קסון.
עלילה
המסע
בילבו בגינס, יושב הפלך הרגוע והשלו, נדחף למסע הרפתקאות על ידי הקוסם גנדלף, המצרף אותו לחבורה של 13 גמדים, הכוללת את דאולין, באלין, פילי, קילי, דורי, נורי, אורי, אואין, גלואין (אביו של גימלי), ביפור, בופור, במבר ובראשם תורין צינת-אלון, היוצאים עם גנדלף אל ממלכתם העתיקה.
בילבו מתוודע לסיפורם העגום של עם הגמדים: בשנת 2770 לעידן השלישי תקף סמאוג הדרקון האדום את ממלכת ארבור - שהייתה הממלכה הכבירה של הגמדים בני עם דורין לאחר חורבן מוריה - ואת ממלכת דֵייל הנמצאת לרגלי ההר, שבה חיו בני-אדם. בתקיפתו החריב סמאוג את הממלכות, וגירש משם את הגמדים ובני-האדם שחיו לפני כן בשכנות וביחסי גומלין. לאחר מכן, סמאוג אסף סביבו את כל אוצרות גמדי ארבור לכדי מיטת־אוצרות, ונח עליה בשלווה באולם המרכזי של ארבור למשך שנים רבות. הגמדים יוצאים כדי לגרש את סמאוג ולשוב וליישב את ממלכתם, ובילבו מצורף לחבורה בתפקיד 'פורץ', אשר תפקידו יהיה לפרוץ את הדרך, ולהתגנב אל ביתו של הדרקון במערות הממלכה אשר בהר. גנדלף טוען בפני הגמדים כי ההוביט, הנמוך אף מהם, אמנם נראה מבולבל וחסר ישע, אך יש בו אומץ לב ותושייה אשר יתגלו במהלך מסעם.
בתחילת מסעם של הגמדים מהווה בילבו יותר נטל מנכס, ונקודת המפנה מגיעה כאשר הגמדים עוברים בהרים ונופלים בשבי האורקים (בתרגומים אחרים - "שדים" או "גובלינים"). בעזרת גנדלף מצליחים בני החבורה להרוג את מנהיג האורקים ולהימלט, אך בילבו אובד במהלך המנוסה. בחיפושיו אחרי מוצא, הוא משוטט במחילות שמתחת להרים, נתקל ביצור המכונה גולום ומוצא טבעת אשר שייכת לגולום ואשר העונד אותה הופך לרואה ואינו נראה. טבעת זו משמשת את בילבו מאוחר יותר בעלילה לעשיית מעשים שונים בהיחבא, ובעזרתה מטפח בילבו דימוי של מתגנב מעולה אשר מסוגל לעבור דרך הדרוכים והמוכשרים שבצופים מבלי להתגלות. גולום ממהר לעבר הפתח כדי לחסום את יציאתו של בילבו ולחלץ ממנו את הטבעת, אך בכך הוא מוביל גם את בילבו בעקבותיו, ובהגיעם לפתח מצליח בילבו לנתר מעל גולום ולהצטרף לחבורה.
בני החבורה מצליחים להתרחק מההרים, נתקלים בווארגים (מעין זאבי ענק) שאליהם מצטרפים האורקים שמעלים באש את העצים שעליהם טיפסה החבורה. מלך העיטים ולהקתו מחלצים אותם מצרה זו. לאחר מכן הם פוגשים את ביורן, מעין אדם-דוב ענקי, שחי בבדידות ואשר צוות ביתו מורכב מבעלי חיים. בעזרת גנדלף וסיפוריו הם מצליחים להתיידד איתו והוא מארח אותם. בעת מעבר ביער-אופל נלכדים הגמדים בידי עכבישי ענק, ובילבו לבדו מחלץ אותם בעזרת הטבעת, כשהוא נאלץ לגלות לגמדים את סודה. לאחר מכן נופלים הגמדים בשבי שדוני היער (תרגום קלוקל ל-Elves עלפים), ושוב בילבו הוא שמחלץ אותם, פותח את דלתות תאי הכלא בעזרת צרור המפתחות שסילק מאחד השומרים שנרדם, מכניס אותם לחביות יין ריקות שמוטלות לנהר הזורם לעבר האגם.
ההגעה אל ההר הבודד
בני החבורה מגיעים לעיר האגם אסגרות, שהקימו בני האדם לאחר חורבן דייל ונתקבלו שם בשמחה ובתקווה. תושבי העיר סיפקו להם צידה והשיטו אותם במעלה האגם ומשם שמים הגמדים וההוביט את פעמיהם לעבר ההר הבודד. הם מגלים את הפתח הסודי שנבנה על ידי מלכי ההר הקדומים - אבותיו של תורין. בילבו מצליח לחדור שלוש פעמים אל מאורתו של הדרקון סמאוג, מוסתר על ידי טבעתו, מתגרה בדרקון וגונב ממנו גביע זהב, דבר שכמובן לא נעלם מהדרקון כשהקיץ משנתו, ולאחר מכן חוזר ומתגרה בו בבוטות על ידי דיבור חלקלק. בילבו מגלה כי "אפוד המגן" של הדרקון, שהיה עשוי מיהלומים ושנועד לבלום חיצים, קרוע חלקית וחושף את חזהו. בעקבות פליטת פה של בילבו, הדרקון מבין שאנשי עיר האגם עזרו לגמדים בדרכם, והוא יוצא לתקוף את העיר ומעלה אותה באש. ברד הקשת, לוחם נועז ומפקד פלוגת קשתים במשמר העיר, אשר היה נצר לשושלת מלכי דייל, מקבל רמז שגילה בילבו על נקודת התורפה בשריונו של סמאוג, יורה חץ לעברו ומצליח להרוג אותו (בעיבוד הקולנועי אין מדובר בחץ רגיל אלא בחץ מתכת גדול וחזק שחישלו גמדי ארבור, שאותו ברד יורה באמצעות בליסטה). הדרקון נופל ארצה ברעש גדול, מרסק בנפילתו את בתי העיר וגופתו הלוהטת שוקעת באגם. תושבי העיר אסירי התודה חושבים שברד נהרג ומצטערים צער רב על מותו, אך אז מתברר כי הוא לא נהרג אלא רק קפץ אל המים.
ברד מסייע לשר העיר לשקם את העיר, וכורת ברית עם מלך שדוני היער, שצבאו צעד לעבר העיר אותה שעה. לאחר מכן מנהיגים מלך השדונים וברד כוח צבאי משותף של שדונים ובני אדם לעבר ההר הבודד, שבו מתבצרים הגמדים בהנהגת תורין, אשר עם מות הדרקון הפך למלך בטן-ההר. תורין, נתמך בטענה כי האוצר במקורו היה שייך לאבותיו של תורין, מסרב לבקשת ברד לחלוק את אוצר הדרקון, ואף קורא לקרובו מלך הגמדים מגבעות הברזל, דֵּין רגל ברזל בֶּן נֵין, לבוא לעזרתו. בעקבות זאת מטילים ברד ומלך השדונים מצור על ההר הבודד, ואליהם מצטרף גם גנדלף הקוסם. ברד מצליח לשאת ולתת עם תורין על הסכם לחלוקת האוצר בעזרתו של בילבו, אשר שם ידו על "לב ההר" – אבן החן היקרה ביותר לגמדים – ומעביר אותה לבני האדם, כדי למנוע את המלחמה. כתוצאה מכך נאלצים הגמדים להגיע להסכם, ותורין מסתכסך עם בילבו. התגבורת המיוחלת של צבא גמדים בראשות דֵּין מגיעה וגורמת לתורין להפר את ההסכם.
קרב חמשת הצבאות
קרב עמד להתפרץ, אולם ממש באותה העת מותקפים הן הצרים והן הנצורים על ידי צבאו של בולג (בנו של אזוג) מנהיג האורקים בהרי הערפל, בצוותא עם הווארגים. העימות המתפתח מכונה קרב חמשת הצבאות, ובמהלכו מתאחדים כוחות בני האדם, השדונים והגמדים כנגד האורקים והווארגים. למרות שבתחילה נראה כי הכוחות של העמים החופשיים יעמדו מול כוחות האופל, המספרים העצומים של חייליו של בולג כמעט וגוברים על הברית המשולשת. רק עזרה של הנשרים שמגיעה באיחור, ואחריה הצטרפותו של ביורן למערכה, מטה את הכף כנגד האורקים שנוחלים תבוסה ונאלצים להימלט.
במהלך הקרב מנהיג תורין את חבורת הגמדים בהסתערות אמיצה נגד האורקים, נפצע אנושות בקרב וחולץ בידי ביורן, אשר מצטרף לקרב בדמות דוב אימתני והורג את בולג. בילבו משתמש בטבעת כדי להיעלם מן העין, אולם נפצע בראשו ומאבד את הכרתו כשהטבעת על אצבעו. בתום הקרב, בעודו מוטל על ערש דווי, מתפייס תורין עם בילבו, ומתפכח מתאוות הבצע שלקה בה בעקבות ההשתלטות על האוצר. לאחר מות תורין הופך דֵּין רגל ברזל למלך הגמדים שבבטן-ההר. מלך השדונים מניח על חזהו של תורין המת את אבן החן "לב ההר", ועל קברו שבהר הבודד הוצבה חרבו "אורקריסט", אשר זוהרת בחשיכה בעת שאורקים ויצירי רשע נוספים קרבים, ובכך תמיד ניתנה לגמדים התרעה בהתקרב אויב לממלכתם אשר בבטן ההר.
הגמדים נותנים לבילבו זהב וכסף ככל שהסוס שלו יכול לשאת והוא חוזר להוביטון מגלה שמכרו לו את כל החפצים שם בגלל שחשבו שמת לאחר מאמצים רבים והשקעת כסף רב בילבו קונה את כל חפציו בחזרה וחי בעושר רב אשר צבר בהרפתקאותיו.
הספר כחלק מעולם הפנטזיה של טולקין
מלבד היותו ספר-מופת בזכות עצמו, מהווה "ההוביט" מעין פתיח לטרילוגיה הגדולה של טולקין, "שר הטבעות", אשר מוקדה היא הטבעת הקסומה שנשארה בידיו של בילבו כאשר חזר אל הפלך. בספר עצמו מוזכרים בדרך אגב מאורעות הנראים לכאורה שוליים, שלאחר מכן מתגלים בטרילוגיה כדברים רבי חשיבות בהיסטוריה של הארץ התיכונה (כגון גירוש בעל האוב - הלוא הוא סאורון - על ידי המועצה הלבנה). אולם, בעוד אשר הספר ההוביט יצא לאור בשנת 1937, הטרילוגיה יצאה לאור 28 שנים לאחר מכן, בשנת 1965. אפשר להניח כי לטולקין לא הייתה כוונה מראש לכתוב המשך לספר ההוביט.
תרגומי הספר לעברית וליידיש
עוד בטרם יצא תרגום עברי מלא, הופקה בקול ישראל סדרת תסכיתים בהתבסס על "ההוביט", בעיבוד דניאלה אתגר. הם שודרו בימי שלישי וחמישי ב-16:31, ב'פינה לאם ולילד' של רשת א', מ-6 ביוני ועד 3 באוגוסט 1967.
ההוביט תורגם לעברית שלוש פעמים:
תרגום משה הנעמי
תרגומו המקצועי הראשון של הספר, המלווה בניקוד לילדים, נערך על ידי משה הנעמי ויצא לאור בינואר 1976 בהוצאת זמורה ביתן.
תרגום הטייסים
תרגום נוסף, "הוביט", נערך בנסיבות יוצאות דופן ומכונה "תרגום הטייסים". מספר שנים קודם להוצאת התרגום הראשון לספר, ישבו בכלא בקהיר שבמצרים, מספר טייסים ישראלים שנשבו במהלך מלחמת ההתשה. ארבעה מהטייסים, אבינועם קלדס, רמי הרפז, מנחם עיני ויצחק פיר, תרגמו לעברית את הספר מעותק באנגלית שנשלח לפיר על ידי אחיו והועבר לו דרך הצלב האדום. הרפז סיפר בכנס "אבק כוכבים" כי:
כמו כן סיפר הרפז בהרצאה בבית אריאלה:
בספר עצמו מוענק הקרדיט על התרגום ל"טייסי חיל האוויר וחבריהם". הכוונה היא לשבויים נוספים שחלקו עם ארבעת המתרגמים את התא בעבאסיה, והשתתפו בתרגום השירים שמופיעים בספר. בתום כשלוש שנים של שבי (1970–1973) אחזו הטייסים בשבע מחברות כתובות בצפיפות, פרי תרגומם המשותף (התרגום עצמו ארך ארבעה חודשים). לארבעה התגלה קיומו של התרגום של הנעמי, אך גם תרגומם יצא לאור, בשנת 1977 בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת מימון של חיל האוויר.
הרקע לתרגום הטייסים וסגנונו הפכו אותו לאהוד ביותר. בנו ויורש עזבונו של טולקין, כריסטופר טולקין, תיאר את הסיפור שמאחורי תרגום הטייסים כאחד האהובים עליו.
החל מ-2018 מועלה על ידי התיאטרון העברי המחזה "לשם ובחזרה", אשר מספר את הסיפור של ארבעת השבויים ושל יצירת "תרגום הטייסים".
תרגום יעל אכמון
ב-21 בספטמבר 2012, 75 שנים לאחר פרסום הספר במקור, הוצאת כנרת זמורה ביתן הוציאה לאור גרסת תרגום חדשה. גרסה זו תורגמה על ידי המתרגמת יעל אכמון.
הבדלים בין התרגומים
בין שלוש הגרסאות קיימים מספר הבדלים בולטים בתרגום המונחים, כגון "גובלין" ו"אלף" בתרגום הטייסים ובתרגום יעל אכמון ו"שדים" ו"שדונים" בהתאמה בתרגומו של הנעמי. שתי הגרסאות מקובלות על "הטולקינאים" (מעריצי טולקין וחוקריו), דוגמה נוספת היא התרגום לאבן ההר: בתרגום הנעמי היא תורגמה כ"אבן החושן", הטייסים בחרו פשוט להעתיק את השם האנגלי: "ארקנסטון" (Arkenstone), יעל אכמון השתמשה בכינוי "אבן הנזר".
יידיש
ב-2013 ראה אור תרגום של הספר ליידיש מאת בעריש גאלדשטיין.
עיבודים קולנועיים
מאז יציאתו לאור של הספר ב-1937 נעשו מספר עיבודים קולנועיים, בין השאר ניתן למנות את הסרטים הבאים:
ההוביט! (!The Hobbit), העיבוד הראשון לספר, היה סרט קצר שנעשה ב-1966.
ההוביט, היה עיבוד לסרט אנימציה, משנת 1977.
הרפתקאותיו המופלאות של בילבו באגינס (Сказочное путешествие мистера Бильбо Беггинса Хоббита) היה סרט הלייב אקשן הראשון אודות הסיפור, והוא הוצג כמחזה מוזיקלי בטלוויזיה הסובייטית, ב-1985.
"ההוביטים" (בפינית: Hobitit) הייתה סדרת טלוויזיה פינית, לייב אקשן, שיצאה ב-1993.
סדרת סרטי ההוביט, מאת פיטר ג'קסון, שהפקתם החלה ב-2007.
ההוביט: מסע בלתי צפוי, יצא לאקרנים ב-2012.
ההוביט: מפלתו של סמאוג, יצא לאקרנים בדצמבר 2013.
ההוביט: קרב חמשת הצבאות, יצא לאקרנים ב-2014.
מהדורות בעברית
ההוֹבִּיט, או לשם ובחזרה /ג'ון רונלד רעואל טולקין; עברית: משה הנעמי, הוצאת זמורה ביתן, 1976.
הוביט / ג'ון רונלד רעואל טולקין; עברית: "תרגום הטייסים", הוצאת זמורה ביתן, 1977.
ההוביט / ג'ון רונלד רעואל טולקין; עברית: יעל אכמון, הוצאת זמורה ביתן, 2012.
לקריאה נוספת
עמיה ליבליך, חוץ מציפורים, הוצאת שוקן, 1990.
קישורים חיצוניים
אתר קהילת טולקין הישראלית
ההוביט בישראל
האנציקלופדיה של ארדה - אנציקלופדיה עברית מקיפה בנושאי האפוס הטולקינאי
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:שר הטבעות
קטגוריה:ספרי פנטזיה
קטגוריה:ספרי הרפתקאות ומסעות
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ההוביט
קטגוריה:ספרי זמורה ביתן
קטגוריה:ספרי ג'. ר. ר. טולקין
| 2024-08-01T00:54:34
|
מישהו לרוץ אתו
|
מישהו לרוץ אִתו הוא ספר מאת דויד גרוסמן, שיצא לאור בשנת 2000. הספר זכה בפרס ספיר לשנת 2001, ונקרא רבות על ידי בני נוער. הספר נבחר לרשימת הספרים האהובים ב"מצעד הספרים הארצי" של נערי ישראל לשנים 2003 ו-2007 עד 2010, מטעם משרד החינוך והתאחדות המו"לים.
הספר עובד למחזה, ומאוחר יותר גם לסרט ולמיני סדרת טלוויזיה. ב-2019 נאסר על הפצת הספר ברוסיה.
עלילה ודמויות מרכזיות
אסף
אסף הוא נער ירושלמי בן 16, אשר במסגרת עבודת הקיץ בעירייה, כאשר הוריו נמצאים מחוץ לארץ, מתבקש לאתר בעלים של כלבה המסתובבת ללא רישיון. במהלך החיפושים מתוודע אסף לסיפורה המופלא של תמר, בעלת הכלבה ששמה דינקה. הוא מחליט למצוא אותה בכל מחיר.
במסגרת חיפושיו, דינקה מובילה אותו אל בית ערבי נטוש בליפתא, שם נמצאים נערים נרקומנים, שמספרים לו שתמר מחפשת בחור, גיטריסט, ואסף מבין מכך, באכזבה, שזה כנראה החבר שלה. אסף מגלה גם שחייה של תמר מעורבים במאפיה, בסמים ובחיי הרחוב ומתלבט האם כדאי להמשיך בחיפוש אחר נערה ששקועה כל כך בצרות. עם זאת, בעקבות הגילויים על תמר, אסף מגלה דברים חדשים על עצמו. הוא מגלה שמבלי להכיר את תמר, הוא נקשר אליה ומרגיש כאילו הוא מכיר אותה מתחילת חייו.
בהמשך החיפושים, מגיע אסף אל המסעדה של לאה, חברתה של תמר. לאחר שהיא מגלה בו אמון, היא מסיעה אותו יחד עם דינקה אל הנקודה ממנה מגיעים אל מקום המחבוא של תמר, שם הוא יורד אל הוואדי. בתחילה הוא מזהה מרחוק שני נערים, אחד גבוה וכחוש, והשני נער קצוץ שיער (ולא יודע שזו היא תמר). הנער הגבוה בורח מהשני, ואסף תופס אותו ומונע ממנו לברוח, אבל אז הוא מותקף בידי הדמות השנייה, תמר.
תמר
סיפורה של תמר מסופר במהלך חודש לפני שאסף ודינקה הכלבה מצאו זה את זה.
תמר בת ה-16, היא נערה חכמה, אמיצה, מציאותית, מלאת חיים ובוגרת לגילה. היא שרה במקהלה, ושירה היא חלק בלתי נפרד ממנה. חייה השתנו כאשר אחיה הגדול, שי, נגן גיטרה מוכשר, התמכר להרואין וברח מהבית. לאחר זמן רב של היעדרות, תמר קבלה שיחת טלפון משי, שבה הוא סיפר לה כי הוא נלקח למעון לאמני רחוב צעירים בניהול אדם מהמאפיה בשם פסח, שם ההתמכרות שלו להרואין התחזקה והוא שועבד לסם, בשיחה הוא ביקש מתמר להצילו.
במשך מספר חודשים לאחר שיחת הטלפון, תכננה תמר תוכנית להציל את שי מהמעון ולגמול אותו מהסם. היא ארגנה במערה בהרי ירושלים מחבוא, אליו היא תכננה להביא את שי לאחר שתברח אתו, ושם הם יעברו ביחד את תקופת הגמילה. היא ברחה מן הבית ביחד עם דינקה, והצליחה להגיע אל המעון, שם פגשה את העבריין המפוקפק שמנהל את המקום שמו - פסח. בימיה הראשונים היא לא ראתה זכר לשי, עד שלילה אחד הוא הוחזר למעון לאחר ניסיון בריחה, חבול ופגוע מידי פסח. היא יצרה איתו קשר כדי לתכנן את הבריחה. ביום המיועד, ברחה תמר עם שי במכוניתה של לאה, שהסיעה אותם אל המחבוא כמתוכנן.
המפגש בין אסף לתמר
לאחר אי ההבנה ביניהם, הם מתוודעים אחד לשני, ומגלים את החלקים החסרים בתמונה - תמר מגלה על אסף ועל מסעו עם דינקה, ואסף מגלה ששי הוא אחיה של תמר ולא החבר שלה. אסף מחליט להישאר במחבוא ולעזור לתמר לגמול את שי מהרואין. באחד הלילות הבאים בשעה שתמר ואסף יושבים ומשוחחים, הם מתגלים על ידי פסח ואנשיו. פסח מנסה לפתות את שי במנה נוספת ממש לאחר שהגמילה נגמרה, אך לאחר היסוס, שי מסרב. פסח הנדהם מחליט לנקום בשי ולשבור לו את האצבעות כדי שלא יוכל יותר לנגן, אולם בדיוק אז מגיחים קרנף (חברו של אסף) וכוח שוטרים. מתברר שקרנף הוא זה שהסגיר לפסח את מקום הימצאם של תמר ושי, על מנת לגרום ללכידתו של פסח על ידי המשטרה.
בסיום הספר שי חוזר הביתה אל הוריו, ותמר ואסף חוזרים אל המערה עם דינקה.
דמויות נוספות
שי - אחיה של תמר. התמכר לסמים, ברח מהבית, והצטרף למעון האמנים של פסח.
תיאודורה - נזירה שהגיעה לירושלים בניגוד לרצונה, ולא יצאה מהמנזר במשך חמישים שנה. חברה טובה של תמר.
פסח - עבריין, מנהל מעון לאמני רחוב, ראש המאפיה.
לאה - חברתהּ הטובה של תמר. חברה לשעבר בעולם הפשע, ומנהלת מסעדה עצמאית.
מצליח - אדם שנכווה קשות בצעירותו ולומד בביתו משום כך. תמר התחברה איתו, באומרה לו שהיא עיוורת.
רועי - חברו הטוב של אסף. ילד מקובל מאוד בשכבתו. חבר של מיטל.
צחי ("קרנף") - חבר לשעבר של רלי. קרנף מתפקד על תקן מנטור לאסף במהלך כל הרומן.
רלי - אחותו של אסף. רלי מתגוררת בחו"ל, ועומדת להינשא. הוריהם של אסף ושל רלי נמצאים בזמן עלילת הספר בביקור אצל רלי. הייתה בעבר בת הזוג של קרנף.
שלי - חברתה של תמר, אותה היא מכירה במעון של פסח נהרגה אחרי שברחה מהמעון בשל לקיחת מנת יתר של סמים.
ראו גם
סמים בקולנוע הישראלי
ממוזער|ציור מאת Leora Wise על קיר בית ברחוב יפו בירושלים במסגרת פרויקט 'סיור בעקבות הספר': 'מישהו לרוץ איתו', מאת דויד גרוסמן
לקריאה נוספת
לקריאת הספר המלא ב"פסיק, ספרייה הדיגיטלית" (זמין חינם לסטודנטים וחוקרים).
מיכל אפרת, "מישהו לשתוק אתו ומישהו לשתוק אליו — השתיקה המדברת, אמצעיה ותפקידיה ברומן "מישהו לרוץ אתו" מאת דויד גרוסמן", דפים למחקר בספרות 17/16, תשס"ח-תשס"ט, עמ' 423–473
צבי כרמלי, "מישהו לרוץ אתו — התבגרות כתנועה במרחב פנימי ותרבותי", דפים למחקר בספרות 17/16, תשס"ח-תשס"ט, עמ' 474–491
קישורים חיצוניים
קטע קריאה מהספר, גלי צה"ל, 2017
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי 2000
קטגוריה:ספרי דויד גרוסמן
קטגוריה:רומנים בעברית
קטגוריה:ספרי הספריה החדשה
קטגוריה:הספרים האהובים במצעד הספרים השנתי לילדים ולנוער
קטגוריה:סיפורי ירושלים
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:יצירות שצונזרו ברוסיה
קטגוריה:ספרים שצונזרו
| 2024-03-28T21:59:03
|
21 באוקטובר
|
21 באוקטובר הוא היום ה-294 בשנה (295 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 71 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
686 – קונון הופך לאפיפיור
1097 – תחילת המצור על אנטיוכיה על ידי הצלבנים
1805 – הצי של נפוליאון ביחד עם הצי הספרדי מובסים על ידי הצי הבריטי בקרב טרפלגר
1854 – פלורנס נייטינגייל יוצאת למלחמת קרים יחד עם צוות של 38 אחיות אותן הכשירה
1944 – מלחמת העולם השנייה: העיר אאכן הייתה העיר הראשונה בגרמניה המערבית, שאליה נכנסו כוחות חיל רגלים של בעלות הברית
1945 – נשים מצביעות בבחירות הפרלמנטריות בצרפת בפעם הראשונה
1948 – מלחמת העצמאות: חטיבת הנגב כובשת את באר שבע
1955 – במכון ויצמן מופעל "ויצק" – המחשב האלקטרוני הראשון בישראל ואחד הראשונים בעולם
1967 – המשחתת אח"י אילת טובעה באמצעות טילים שנורו אליה מספינות טילים מצריות. 47 מאנשי צוותה נהרגו
1986 – מדינת איי מרשל זוכה לעצמאות
נולדו
ממוזער|224x224 פיקסלים|אלפרד נובל
ממוזער|229x229 פיקסלים|בנימין נתניהו
ממוזער|260x260 פיקסלים|קארי פישר
1328 – חונגוו, קיסר סין (נפטר ב-1398)
1449 – ג'ורג' פלנטג'נט, דוכס קלרנס, אחיהם של המלכים אדוארד הרביעי וריצ'רד השלישי (הוצא להורג ב-1478)
1536 – יואכים ארנסט, נסיך אנהלט (נפטר ב-1586)
1772 – סמואל טיילור קולרידג', משורר אנגלי (נפטר ב-1834)
1833 – אלפרד נובל, ממציא הדינמיט (נפטר ב-1896)
1846 – אדמונדו דה אמיצ'יס, סופר איטלקי (נפטר ב-1908)
1912 – גאורג שולטי, מנצח הונגרי (נפטר ב-1997)
1914 – מרטין גרדנר, כותב אמריקאי, בעיקר של מדע פופולרי (נפטר ב-2010)
1917 – דיזי גילספי, מוזיקאי ג'אז (נפטר ב-1993)
1921 – משולם דוד הלוי סולובייצ'יק, ראש אחת מישיבות בריסק בירושלים (נפטר ב-2021)
1924 – ג'ויס רנדולף, שחקנית אמריקאית (נפטרה ב-2024)
1926 – מוני חמל, ראש מועצה אזורית הגליל העליון (נפטר ב-2022)
1927 – יובל אליצור, עיתונאי ישראלי, סופר ודיפלומט (נפטר ב-2019)
1929 – אורסולה לה גווין, סופרת אמריקאית שזכתה בפרסים רבים ובהם פרס הוגו, פרס נבולה, ופרס גנדלף (נפטרה ב-2018)
1931 – מיכאל נהוראי, חוקר בתחום מחשבת ישראל, פרופסור לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן (נפטר ב-2020)
1933 – פרנסיסקו חנטו, כדורגלן ומאמן ספרדי (נפטר ב-2022)
1935 – גרשון ברין, פרופסור בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב
1935 – דוד אוסישקין, פרופסור בחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב
1937 – דב הלר, אמן ישראלי (נפטר ב-2018)
1937 – שמואל מחרובסקי, מנהל קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב בשנים 1960–1992 (נפטר ב-2019)
1937 – אורי שטנדל, עורך דין, מזרחן וסופר ישראלי (נפטר ב-2022)
1941 – יוסף יודוביץ', קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה (נפטר ב-2018)
1942 – יגאל חרד, מוזיקאי, מעבד מוזיקלי, מלחין ונגן גיטרה (נפטר ב-2021)
1946 – נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון הלאומי הבימה ולשעבר מנכ"ל התיאטרון הקאמרי
1946 – מוצי אביב, זמר ושחקן ישראלי
1948 – שייע כהן, היסטוריון יהודי-אמריקאי
1949 – בנימין נתניהו, ראש הממשלה התשיעי של ישראל
1951 – מאיר איינשטיין, שדרן ספורט ישראלי (נפטר ב-2017)
1952 – עקיבא טבת, במאי, מפיק ומנהל ישראלי
1956 – קארי פישר, שחקנית ותסריטאית אמריקאית (נפטרה ב-2016)
1957 – וולפגנג קטרלה, פיזיקאי גרמני ופרופסור לפיזיקה ב-MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס). זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 2001
1960 – סקוט סטירני, קצין בדרגת תת-אדמירל בצי ארצות הברית (נפטר ב-2018)
1961 – אלברט בורלא, מנכ"ל חברת התרופות פייזר
1964 – ג'ון קרין, מוזיקאי אמריקאי
1964 – בריג'יט גבריאל, עיתונאית, סופרת ומייסדת ונשיאת הארגון הימין האמריקאי "American Congress for Truth"
1967 – פול אינס, כדורגלן אנגלי שבין היתר השתתף עם נבחרתו ביורו 1996, מונדיאל 1998 ויורו 2000
1969 – נוגה ויזל, סנגורית פלילית המייצגת חשודים ונאשמים בעבירות מין ושחיינית ישראלית
1970 – עינת גבאי, שחיינית ישראלית
1973 – שרון מימון, במאי קולנוע ותסריטאי ישראלי
1974 – דנה דבורין, שחקנית, במאית, יוצרת ומנחת טלוויזיה ישראלית
1976 – איה קרמרמן, מנחת טלוויזיה ודוגמנית
1980 – קים קרדשיאן, אשת עסקים ואישיות טלוויזיה אמריקאית
1981 – נמניה וידיץ', כדורגלן סרבי
1983 – נינט טייב, זמרת ושחקנית ישראלית
1984 – שני קליין, שחקנית ישראלית
1990 – ריקי רוביו, כדורסלן ספרדי
1993 – קרייה, ראפר, זמר ופזמונאי פיני
1995 – רמזי ספורי, כדורגלן ערבי-ישראלי
נפטרו
ממוזער|210x210 פיקסלים|שארל השישי
ממוזער|175x175 פיקסלים|אליוט סמית'
1266 – בירגר יארל, עוצר שוודיה, מייסד סטוקהולם (נולד ב-1210 לערך)
1422 – שארל השישי, מלך צרפת (נולד ב-1368)
1805 – הוריישו נלסון, אדמירל בריטי (נולד ב-1758)
1841 – ג'ון פורסית', מדינאי אמריקאי (נולד ב-1780)
1881 – אדוארד היינה, מתמטיקאי גרמני, נודע בשל משפטים שהוכיח בנושא תוצאות פונקציות מיוחדות ואנליזה ממשית. בפרט, הוא כתב מסה חשובה על ההרמוניות הספריות ופונקציות לז'נדר (נולד ב-1821)
1944 – הילמה אף קלינט, ציירת ומיסטיקנית שוודית (נולדה ב-1862)
1969 – ואצלב שרפינסקי, מתמטיקאי פולני (נולד ב-1882)
1970 – ג'ון סקופס, מורה אמריקאי שנשפט ב"משפט הקופים" (נולד ב-1900)
1976 – מרסדס פינטו, הייתה סופרת, מחזאית, דוברת ועיתונאית ספרדייה (נולד ב-1883)
1993 – מלכיור נדאדיה, נשיאה הראשון של בורונדי שנבחר באופן דמוקרטי (נולד ב-1953)
1994 – שלמה קרליבך, מורה רוחני, זמר, נגן, מלחין ומספר סיפורים יהודי אמריקאי (נולד ב-1925)
2003 – אליוט סמית', זמר-יוצר ומוזיקאי אמריקאי (נולד ב-1969)
2012 – ג'ורג' מקגוורן, מועמד לנשיאות ארצות הברית ומתנגד חריף למלחמת וייטנאם (נולד ב-1922)
2014 – גוף ויטלם, ראש ממשלת אוסטרליה מטעם מפלגת הלייבור האוסטרלית (ALP) בין השנים 1972 ל-1975 (נולד ב-1916)
2016 – מרים אביגל, זמרת ישראלית (נולדה ב-1938)
2018 – רוברט פוריסון, מכחיש שואה צרפתי (נולד ב-1929)
2018 – מתתיהו דרובלס, חבר הכנסת ויושב ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית (נולד ב-1931)
2019 – נסים קרליץ, מבכירי פוסקי ההלכה החרדים ליטאים (נולד ב-1926)
2021 – ברנרד הייטינק, מנצח הולנדי (נולד ב-1929)
2021 – הלינה האצ'ינס, צלמת קולנוע ועיתונאית אוקראינית-אמריקאית (נולדה ב-1979)
2022 – משה ורבין, ראש המועצה המקומית השביעי של רמת השרון (נולד ב-1943)
2022 – שמירה אימבר, שדרנית רדיו ישראלית (נולדה ב-1943)
2022 – אשר טללים, במאי קולנוע ועורך ישראלי (נולד ב-1950)
2023 – בובי צ'רלטון, כדורגלן אנגלי (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום בחזרה לעתיד
יום טרפלגר – יום הצי של הצי המלכותי הבריטי (נחגג בתאריך הניצחון הבריטי בקרב טרפלגר)
20 באוקטובר – 22 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
י כא
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-06-12T17:27:09
|
24 באוקטובר
|
24 באוקטובר הוא היום ה-297 בלוח הגרגוריאני (298 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נותרו עוד 68 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
996 – רובר השני, מלך צרפת מתחיל את כהונתו
1360 – הסכם ברטיני, בין אנגליה לצרפת. סיום שלב ראשון של מלחמת מאה השנים. שטחים נרחבים בדרום-מערב צרפת עוברים לשליטה אנגלית
1648 – הסכמי וסטפאליה נחתמים בעיר מינסטר
1793 – האספה הלאומית של צרפת מקבלת את לוח השנה המהפכני בצרפת
1795 – חלוקתה השלישית והאחרונה של פולין, פולין מפסיקה להתקיים כיישות עצמאית
1857 – מועדון הכדורגל הראשון בעולם נוסד בשפילד, אנגליה
1917 – הבולשביקים השתלטו על תחנות הרכבת ומשרדי הדואר בבירה פטרוגרד
1929 – הבורסה בניו יורק קורסת ב"יום חמישי השחור", הנחשב ליום תחילת "השפל הגדול"
1929 – יוצא לאור חדר משלך מאת וירג'יניה וולף, אשר דן בחשיבות מקומן של נשים במורשת התרבות הספרותית, ונחשב לטקסט יסוד פמיניסטי
1945 – האו"ם (האומות המאוחדות) נוסד באופן רשמי
1946 – צילום ראשון של כדור הארץ מחוץ לאטמוספירה (מעבר לקו קרמן), באמצעות רקטת V-2
1964 – צפון רודזיה מקבלת עצמאות מבריטניה, והופכת למדינה העצמאית זמביה
1967 – במבצע אבוקה מחריב צה"ל את בתי הזיקוק בעיר סואץ, בתגובה לטיבוע המשחתת אילת
1973 – הפסקת האש בין ישראל, מצרים וסוריה נכנסת לתוקפה ומביאה לידי סיום את מלחמת יום הכיפורים
1975 – מתרחשת שביתת הנשים של איסלנד במחאה נגד פערי שכר ואפליה, בה משתתפות 90% מהנשים באיסלנד, אשר משביתות את המשק
נולדו
ממוזער|180x180px|דומיטיאנוס
ממוזער|233x233px|ג'יין סימור
ממוזער|170x170px|אנטוני ואן לוונהוק
שמאל|ממוזער|201x201px|משה מונטיפיורי
51 – דומיטיאנוס, קיסר רומי (נרצח ב-96)
1503 – איזבלה, נסיכת פורטוגל (נפטרה ב-1539)
1508 – ג'יין סימור, מלכת אנגליה, אשתו השלישית של הנרי השמיני (נפטרה ב-1537)
1632 – אנטוני ואן לוונהוק, הולנדי, מפתח מיקרוסקופ האור (נפטר ב-1723)
1784 – משה מונטיפיורי, איש עסקים, איש ציבור ונדבן יהודי (נפטר ב-1885)
1796 – דייוויד רוברטס, צייר סקוטי (נפטר ב-1864)
1804 – וילהלם אדוארד ובר – פיזיקאי גרמני, שהמציא יחד עם קרל פרידריך גאוס ב-1833 את הטלגרף האלקטרומגנטי. על שמו קרויה יחידת המידה ובר יחידת המידה לשטף מגנטי (נפטר ב-1891)
1885 – רחל כצנלסון-שזר, אשת ציבור ישראלית (נפטרה ב-1975)
1886 – סרגו אורדז'וניקידזה, חבר הפוליטביורו ומייסד גאורגיה הסובייטית (נפטר ב-1937)
1907 – יצחק ארנסט נבנצל, מבקר המדינה השני בישראל (נפטר ב-1992)
1910 – יואל זוסמן, הנשיא הרביעי של בית המשפט העליון (נפטר ב-1982)
1914 – דב ירמיה, פעיל שלום ישראלי, מוותיקי מפקדי "ההגנה" וצה"ל וממקימי רשות שמורות הטבע (נפטר ב-2016)
1915 – בוב קיין, קומיקסאי אמריקאי (נפטר ב-1998)
1918 – מרגרט אוסבורן דופונט, טניסאית אמריקאית (נפטרה ב-2012)
1927 – ז'אן-קלוד פסקל, זמר צרפתי, זוכה אירוויזיון 1961 כנציג לוקסמבורג (נפטר ב-1992)
1929 – יהונתן יפרח, פוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2008)
1929 – ג'ורג' קראם, מלחין אמריקאי של מוזיקה עכשווית (נפטר ב-2022)
1930 – איליין פיינסטיין, משוררת, סופרת, מחזאית, ומתרגמת יהודייה בריטית (נפטרה ב-2019)
1930 – יוהאן גלטונג, סוציולוג נורווגי (נפטר ב-2024)
1931 – סופיה גוביידולינה, מלחינה רוסייה
1932 – פייר ז'יל דה-ז'ן, פיזיקאי צרפתי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2007)
1932 – רוברט מנדל, כלכלן קנדי, חתן פרס נובל לכלכלה (נפטר ב-2021)
1933 – יורם ארידור, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל
1936 – אורי שמחוני, אלוף בצה"ל ומנכ"ל חברת "סולתם" (נפטר ב-2021)
1940 – יוסי שריד, פוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2015)
1940 – דן שילון, מנחה טלוויזיה
1947 – עפרה גלברט, סופרת ילדים ישראלית
1947 – קווין קליין, שחקן קולנוע ותיאטרון אמריקני
1954 – משה בקר, שחקן תיאטרון וזמר ישראלי
1960 – יוסי סיאס, קריין, מגיש תוכניות רדיו ומנחה טלוויזיה
1965 – רונית סופר-פרידמן, תסריטאית ישראלית
1966 – רומן אברמוביץ', מיליארדר רוסי, איל נפט ואיש עסקים
1966 – הני זובידה, חוקר ישראלי ודוקטור למדע המדינה
1971 – ציון נאנוס, עיתונאי
1978 – אלי ביז'אווי, מתרגם, במאי תיאטרון ותסריטאי ישראלי
1985 – ויין רוני, כדורגלן אנגלי
1986 – דרייק, ראפר אמריקאי
1987 – אדי קבטנר, שחקן, דוגמן ומנחה טלוויזיה ישראלי
1989 – פליקס ארוויד אולף שיילברג, נודע יותר בכינויו האינטרנטי פיודיפאי, "יוטיובר" שוודי
1989 – אלייזה טיילור, שחקנית אוסטרלית
1990 – ניקולה ווצ'ביץ', כדורסלן מונטנגרי
1996 – ג'יילן בראון, כדורסלן אמריקאי
1997 – ריי, זמרת ופזמונאית בריטית
נפטרו
ממוזער|160x160 פיקסלים|איג קאפה
שמאל|ממוזער|237x237px|טיכו ברהה
996 – איג קאפה, מלך צרפת (נולד ב-938)
1260 – ה הממלוכי קוטוז, מנצח קרב עין ג'אלות להדיפת המונגולים
1375 – ולדמר הרביעי, מלך דנמרק (נולד ב-1320)
1535 – פרנצ'סקו ספורצה השני, הדוכס האחרון של מילאנו (נולד ב-1495)
1601 – טיכו ברהה, אסטרונום דני (נולד ב-1546)
1655 – פייר גסנדי, פילוסוף, תאולוג נוצרי, אסטרונום ומתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1592)
1842 – ברנרדו או'היגינס, פוליטיקאי ואיש צבא צ'יליאני (נולד ב-1778)
1852 – דניאל ובסטר, מדינאי ונואם אמריקאי בולט (נולד ב-1782)
1920 – מריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (נולדה ב-1853)
1938 – ארנסט ברלך, פסל גרמני אקספרסיוניסט, אמן גילוף, יוצר הדפסים, במאי וסופר (נולד ב-1870)
1945 – וידקון קוויזלינג, פוליטיקאי נורווגי ובוגד מפורסם (נולד ב-1887)
1953 – אברהם ישעיהו קרליץ, רב, מגדולי הדור של היהדות החרדית ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20 (נולד ב-1878)
1962 – חנן רובין, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1908)
1972 – ג'קי רובינסון, שחקן בייסבול אמריקאי (נולד ב-1919)
1974 – דוד אויסטרך, כנר יהודי-רוסי (נולד ב-1908)
1984 – אריך ביהם, ראש המועצה המקומית כפר אתא הראשון (נולד ב-1894)
1994 – ראול ג'וליה, שחקן קולנוע (נולד ב-1940)
2005 – רוזה פארקס, פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח (נולדה ב-1913)
2016 – בובי וי, זמר אמריקאי (נולד ב-1943)
2017 – נסים רג'ואן, היסטוריון, מזרחן סופר ועיתונאי ישראלי (נולד ב-1924)
2020 – בן עמי פיינגולד, סופר, חוקר ספרות ומבקר תיאטרון (נולד ב-1931)
2021 – ג'יימס מייקל טיילר, שחקן אמריקאי (נולד ב-1962)
2022 – אלי ברקוביץ'-גרוס, סופרת ומשוררת יהודייה-אמריקאית (נולדה ב-1929)
2022 – אשטון קרטר, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1954)
2022 – לזלי ג'ורדן, מחזאי ושחקן אמריקאי, זוכה פרס אמי (נולד ב-1955)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום האומות המאוחדות
יום המידע בדבר הפיתוח העולמי
23 באוקטובר – 25 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י כד
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-19T08:16:46
|
25 באוקטובר
|
25 באוקטובר הוא היום ה-298 בשנה (299 בשנה מעוברת), בשבוע ה-43 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 67 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1415 – מלחמת מאה השנים: אנגליה מביסה את צרפת בקרב אז'נקור
1760 – ג'ורג' השלישי הופך למלך בריטניה
1854 – הסתערות הבריגדה הקלה במהלך מלחמת קרים
1898 – מסע וילהלם השני לארץ ישראל: קיסר גרמניה וילהלם השני הגיע לחיפה
1917 – החלה מהפכת אוקטובר (לפי הלוח היוליאני)
1924 – פורסם מכתב זינובייב, שגרם להחלפת שלטון מפלגת הלייבור בממלכה המאוחדת
1944 – האימפריה היפנית משגרת את התקפת הקמיקזה הממוסדת הראשונה
1991 – מטוס האיירבוס A-340 מוטס לראשונה בטיסת ניסוי
2001 – מיקרוסופט משחררת את מערכת ההפעלה Windows XP
2021 – צבא סודאן פותח בהפיכה נגד הממשלה. ראש הממשלה עבדאללה חמדוכ הוכנס למעצר בית. הנשיא עבד אל-פתאח אל-בורהאן הכריז על מצב חירום ועל פירוק הממשלה
נולדו
ממוזער|208x208 פיקסלים|ויליאם גרנוויל
ממוזער|248x248 פיקסלים|יוהאן שטראוס
שמאל|ממוזער|198x198px|פבלו פיקאסו
1330 – לואי השני, רוזן פלנדריה (נפטר ב-1384)
1453 – ג'וליאנו דה מדיצ'י, שליט פירנצה (נרצח ב-1478)
1759 – ויליאם גרנוויל, ראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-1834)
1759 – סופיה דורותיאה, נסיכת וירטמברג, רעייתו של פאבל הראשון, קיסר רוסיה (נפטרה ב-1828)
1789 – היינריך שוואבה, אסטרונום ובוטנאי גרמני (נפטר ב-1875)
1806 – מקס שטירנר, הוגה דעות ופילוסוף גרמני (נפטר ב-1856)
1811 – אווריסט גלואה, מתמטיקאי צרפתי (נהרג ב-1832)
1825 – יוהאן שטראוס (הבן), מלחין אוסטרי, כונה "מלך הוואלס" (נפטר ב-1899)
1838 – ז'ורז' ביזה, מלחין צרפתי (נפטר ב-1875)
1844 – פיליפ ויקסטיד, כלכלן אנגלי (נפטר ב-1927)
1871 – ישעיהו ברשדסקי, סופר עברי בתקופת התחייה (נפטר ב-1908)
1881 – פבלו פיקאסו, צייר ופסל ספרדי (נפטר ב-1973)
1888 – ריצ'רד בירד, חוקר ארצות אמריקאי (נפטר ב-1957)
1894 – גאורג צונדק, מאבות הרפואה הפנימית בארץ, פרופסור לרפואה פנימית ומנהל מחלקה פנימית בבית החולים הדסה (תל אביב) (נפטר ב-1970)
1895 – לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל (נפטר ב-1969)
1905 – מילדרד נטוויק, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אמריקאית (נפטרה ב-1994)
1913 – קלאוס ברבי, פושע מלחמה נאצי (נפטר ב-1991)
1917 – עמנואל הנגבי, ממפקדי המבצעים של הלח"י (נפטר ב-1975)
1921 – דניאל רקנאטי, בנקאי ואיש עסקים (נפטר ב-1984)
1921 – יהודית הנדל, סופרת ישראלית (נפטרה ב-2014)
1925 – יהלי וגמן, פסנתרן, מנצח ומורה למוזיקה ישראלי (נפטר ב-2001)
1927 – ז'וב, קומיקסאי שווייצרי, מחבר טקסטים לסדרות קומיקס ותסריטאי לסרטים מצוירים (נפטר ב-2024)
1928 – דן הורוביץ, סוציולוג ישראלי, עיתונאי, ופרופסור באוניברסיטה העברית (נפטר ב-1991)
ממוזער|254x254 פיקסלים|לוי אשכול
1928 – פיטר נאור, מדען מחשב דני, חתן פרס טיורינג (נפטר ב-2016)
1928 – פאולו מנדס דה רושה, אדריכל ומתכנן ערים ברזילאי (נפטר ב-2021)
1928 – מריון רוס, שחקנית אמריקאית
1932 – מרדכי אלטשולר, פרופסור במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית וחתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת 1991 (נפטר ב-2019)
1936 – גדעון רייכר, עיתונאי ופובליציסט ישראלי
1936 – יחיאל חזק, משורר עברי ומחנך (נפטר ב-2022)
1940 – אפולו נסיבמבי, ראש ממשלת אוגנדה (נפטר ב-2019)
1940 – בוב נייט, מאמן כדורסל בליגת המכללות האמריקאית (נפטר ב-2023)
1941 − הלן רדי, זמרת אוסטרלית-אמריקאית (נפטרה ב-2020)
1941 – דניאל הורוביץ, מחזאי, במאי ותסריטאי ישראלי
1943 – שאול סוקניק, רופא ישראלי (נפטר ב-2013)
1943 – גרשון דקל, שחקן כדורסל ישראלי (נפטר ב-2019)
1946 – אליאס פיגרואה, כדורגלן צ'ילאני
1949 – אריה מליניאק, פרשן כדורסל ישראלי
1955 – ז'יל בן דוד, שחקן, מדבב ובובנאי ישראלי
1955 – אורן נהרי, עיתונאי, עורך ומגיש תוכניות טלוויזיה ורדיו ישראלי
1957 – זאהי ארמלי, כדורגלן ערבי-ישראלי ששיחק בעמדת החלוץ
1957 – ננסי קארטרייט, מדבבת אמריקאית
1958 – קורנליה אנדר, שחיינית מזרח גרמנית ואלופה אולימפית
1959 – דניאל לפין, תסריטאי ומחזאי ישראלי
1961 – צ'אד סמית', מתופף להקת רד הוט צ'ילי פפרז
1964 – ניקול, זמרת גרמנייה, זוכת אירוויזיון 1982 כנציגת גרמניה
1968 – דוריס פיטשן, כדורגלנית גרמנייה ששיחקה בעמדת הקישור
1969 – סמנתה בי, קומיקאית, פרשנית פוליטית ואישיות טלוויזיה קנדית-אמריקאית
1970 – מני אסייג, תסריטאי ופובליציסט ישראלי
1970 – אדם גולדברג, שחקן, במאי ומפיק אמריקאי
1977 – בירגיט פרינץ, כדורגלנית גרמנייה
1977 – יהונתן גטרו, זמר ושחקן ישראלי
1979 – ציון ברוך, בדרן ושחקן ישראלי
1980 – דורון אגוזי, קלע ישראלי
1982 – יובל מנדלסון, מוזיקאי וקולנוען
1984 – קייטי פרי, זמרת אמריקאית
1985 – סיארה, זמרת ושחקנית אמריקאית
1989 – עמרי שרת, משורר, יוצר ואיש רוח ישראלי
1992 – דווידה פורמולו, רוכב אופני כביש איטלקי
2001 – אליזבת, נסיכת בלגיה, יורשת העצר של בלגיה. מיועדת להיות המלכה לאחר שלטון אביה פיליפ, מלך הבלגים
נפטרו
ממוזער|242x242 פיקסלים|סטפן, מלך אנגליה
ממוזער|291x291 פיקסלים|ג'ורג' השני, מלך בריטניה
625 – בוניפקיוס החמישי, אפיפיור
1047 – מגנוס הראשון, מלך נורווגיה ודנמרק (נולד ב-1024)
1154 – סטפן, מלך אנגליה (נולד ב-1096)
1400 – ג'פרי צ'וסר, משורר אנגלי (נולד ב-1343)
1415 – שארל ד'אלברה, המפקד העליון של צבא צרפת (נולד ב-1368)
1415 – אדוארד מנוריץ', דוכס יורק (נולד ב-1373)
1495 – ז'ואו השני, מלך פורטוגל (נולד ב-1455)
1760 – ג'ורג' השני, מלך בריטניה (נולד ב-1683)
1973 – אבבה ביקילה, אתלט אתיופי, פעמיים אלוף אולימפי בריצת מרתון, ב-1960 וב-1964 (נולד ב-1932)
1987 – לואי גוטמן, פרופסור לסטטיסטיקה ומדעי ההתנהגות וחתן פרס ישראל (נולד ב-1916)
1997 – דוד מתתיהו רבינוביץ, האדמו"ר מביאלא בני ברק, ראש ישיבת אור קדושים ביאלא, מלחין ומחבר ספרי חסידות והדרכות (נולד ב-1927)
2001 – מרווין האריס, אנתרופולוג אמריקאי (נולד ב-1927)
2002 – ריצ'רד האריס, שחקן אירי (נולד ב-1930)
2004 – יהודה דרור, המפקד הצבאי של קיבוץ רביבים במלחמת העצמאות וראש המועצה האזורית רמת הנגב (נולד ב-1927)
2004 – ג'ון פיל, שדרן רדיו בריטי (נולד ב-1939)
2014 – ג'ק ברוס, מוזיקאי סקוטי (נולד ב-1943)
2015 – רפאל אמיר, מראשוני השדרנים בקול ישראל (נולד ב-1923)
2015 – פליפ סונדרס, מאמן כדורסל ובעלים חלקי של קבוצת מינסוטה טימברוולבס מליגת ה-NBA (נולד ב-1955)
2016 – חורחה באז'ה איבנייס, נשיא אורוגוואי (נולד ב-1927)
2016 – קרלוס אלברטו טורס, מאמן וכדורגלן ברזילאי (נולד ב-1944)
2016 – גלעד עברון, מחזאי, תסריטאי וסופר ישראלי (נולד ב-1955)
2019 – קרלו שטרנגר, פסיכולוג, פסיכואנליטיקאי ופרופסור לפסיכולוגיה ישראלי (נולד ב-1958)
2020 – דיאן די פרימה, משוררת ואמנית אמריקאית (נולדה ב-1934)
2023 – דינה שטרן, חוקרת ספרות ישראלית (נולדה ב-1919)
2023 – עמוס אריכא, מחזאי, צייר, סופר ושחקן ישראלי (נולד ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום הפסטה הבינלאומי
24 באוקטובר – 26 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י כה
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-18T13:05:26
|
26 באוקטובר
|
26 באוקטובר הוא היום ה-299 בשנה (300 בשנה מעוברת), בשבוע ה-43 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 66 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1520 – קארל החמישי מוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה
1860 – איחוד איטליה: ג'וזפה גריבלדי פוגש את ויטוריו אמנואלה מלך סרדיניה-פיימונטה ליד טאנו, ומעביר לו את ממלכת שתי הסיציליות אותה כבש במסע האלף
1863 – התאחדות הכדורגל הראשונה בעולם נוסדת באנגליה
1905 – נורווגיה זוכה בעצמאות משוודיה
1916 – מרגרט סנגר נעצרת בגין הפצת אמצעי מניעה; הפרסום סביב המעצר והמשפט מצית גל אקטיביזם בעד הנגשת אמצעי מניעה ברחבי ארצות הברית
1943 – סיום בניית הגשר על הנהר קוואי בין תאילנד לבורמה
1955 – אוסטריה מקבלת את עצמאותה מצרפת, הממלכה המאוחדת, ארצות הברית וברית המועצות
1958 – הטיסה המסחרית הראשונה של הבואינג 707, מניו יורק לפריז
1979 – נרצח נשיא קוריאה הדרומית פארק צ'ונג-הי
1984 – סרט הקולנוע "שליחות קטלנית" יוצא לאקרנים
1994 – נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן
2004 – יוצא לאור משחק המחשב Grand Theft Auto: San Andreas
2005 – חמישה הרוגים בפיגוע התאבדות שבוצע על ידי ארגון הג'יהאד האסלאמי בשוק בחדרה
2012 – הושקה מערכת ההפעלה Windows 8
2019 – מנהיג דאעש אבו בכר אל-בגדאדי נהרג במבצע קיילה מולר בסוריה
נולדו
ממוזער|235x235 פיקסלים|ז'ורז' דנטון
ממוזער|242x242px|מולטקה הזקן
ממוזער|284x284px|מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האחרון של איראן
1431 – ארקולה הראשון ד'אסטה, דוכס פרארה ופטרון אומנות (נפטר ב-1505)
1564 – הנס ליאו האסלר, מלחין ונגן עוגב גרמני (נפטר ב-1612)
1673 – דימיטריה קנטמיר, שליט נסיכות מולדובה, היסטוריון ומוזיקולוג (נפטר ב-1723)
1685 – דומניקו סקרלטי, מלחין איטלקי (נפטר ב-1757)
1757 – קרל לאונרד ריינהולד, פילוסוף אוסטרי (נפטר ב-1823)
1759 – ז'ורז' דנטון, פרקליט ועיתונאי צרפתי. ממנהיגי המהפכה הצרפתית (הוצא להורג ב-1794)
1800 – הלמוט פון מולטקה הזקן, גנרל-פלדמרשל גרמני מפורסם. (נפטר ב-1891)
1849 – פרדיננד גאורג פרובניוס, מתמטיקאי גרמני שנודע עקב תרומותיו לתורת הפונקציות האליפטיות, לחקר משוואות דיפרנציאליות ולתורת החבורות, נחשב לאבי תורת ההצגות (נפטר ב-1917)
1862 – הילמה אף קלינט, ציירת ומיסטיקנית שוודית (נפטרה ב-1944)
1880 – אנדריי ביילי, סופר רוסי (נפטר ב-1934)
1888 – נסטור מאכנו, אנרכיסט אוקראיני (נפטר ב-1935)
1905 – אריאדנה סקריאבינה, משוררת רוסייה ופעילה בתנועת ההתנגדות הצרפתית (נפטרה ב-1944)
1911 – מהליה ג'קסון, זמרת גוספל ופעילת זכויות אזרח, ידועה כ"מלכת הגוספל" (נפטרה ב-1972)
1914 – ג'קי קוגן, שחקן אמריקאי (נפטר ב-1984)
1919 – מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האחרון של איראן (נפטר ב-1980)
1916 – פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת (נפטר ב-1996)
1921 – עדה טל, שחקנית תיאטרון ישראלית (נפטרה ב-2010)
1923 – נחמיה בן-תור, עורך דין וסופר, מלוחמי מחתרות האצ"ל והלח"י (נפטר ב-2017)
1936 – שלי מוריסון, שחקנית יהודייה-אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1938 – ריצ'רד גולדסטון, משפטן
1939 – נורית כהן, שחקנית ומדבבת ישראלית (נפטרה ב-2013)
1942 – בוב הוסקינס, שחקן בריטי (נפטר ב-2014)
1943 – רון בן ישי, עיתונאי ישראלי
1945 – עדה רפפורט-אלברט, חוקרת ישראלית (נפטרה ב-2020)
1945 – ג'ון מקאדמס, פרופסור אמריקאי למדע המדינה (נפטר ב-2021)
1945 – ג'קלין סמית', שחקנית ואשת עסקים אמריקאית
1947 – מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון (נפטרה ב-2022)
1947 – הילרי קלינטון, הגברת הראשונה, סנאטורית, מזכירת המדינה ומועמדת לנשיאות ארצות הברית
1953 – עמי ויינברג, שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה, קריין ומדבב ישראלי
1957 – אמנון דמתי, רקדן וכוריאוגרף ישראלי
1958 – אריק קפלון, במאי קולנוע ותסריטאי ישראלי
1960 – דוד אמיגה, כדורגלן ישראלי
1961 – דילן מקדרמוט, שחקן אמריקאי
1962 – קרי אלווס, שחקן קולנוע אנגלי
1963 – קרייג שייקספיר, כדורגלן ומאמן כדורגל אנגלי (נפטר ב-2024)
1964 – דרור וינברג, אלוף-משנה בצה"ל, הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפדה השנייה (נהרג ב-2002)
1965 – תמר בורר, רקדנית וכוריאוגרפית ישראלית
1971 – אנתוני ראפ, שחקן תיאטרון וקולנוע אמריקאי
1972 – רועי ירקוני, מלחין, פסנתרן ומעבד ישראלי
1973 – סת' מקפרלן, אנימטור, מלחין, תסריטאי, מפיק, שחקן, זמר ומדבב אמריקאי
1975 – מיה דגן, שחקנית ישראלית
1975 – סופי צדקה, שחקנית, זמרת ומנחת טלוויזיה ישראלית
1978 – סי. אם. פאנק, מתאבק מקצועי לשעבר, לוחם UFC
1983 – איתי תורג'מן, שחקן ישראלי
1984 – סשה כהן, אלופת ארצות הברית בהחלקה אומנותית על הקרח
1986 – אביחי ידין, כדורגלן ישראלי
1988 – תמר שם אור, שחקנית ישראלית
1988 – קארין סנדל, כדורגלנית ישראלית
1989 – חן אטיאס, שדרן ישראלי
2004 – שי הראל, שחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|187x187px|אלפרד הגדול
ממוזער|252x252 פיקסלים|איטו הירובומי
ממוזער|234x234 פיקסלים|ארתור קורנברג
899 – אלפרד הגדול, מלך וסקס (נולד ב-849)
1440 – ז'יל דה רה, מפקד צבאי וחבר לנשק של ז'אן ד'ארק, אך ידוע בהיותו רוצח ילדים סדרתי (נולד ב-1405)
1580 – אנה מאוסטריה, מלכת ספרד ואשתו של פיליפה השני (נולדה ב-1549)
1764 – ויליאם הוגארת, צייר וקריקטוריסט אנגלי (נולד ב-1697)
1879 – אנג'לינה גרימקה, מתנגדת עבדות, סופרג'יסטית ופעילה פוליטית (נולדה ב-1805)
1890 – קרלו קולודי, סופר איטלקי ("הרפתקאותיו של פינוקיו") (נולד ב-1826)
1902 – אליזבת קיידי סטנטון, סופרג'יסטית ופעילה למען זכויות נשים אמריקאית (נולדה ב-1815)
1909 – איטו הירובומי, פוליטיקאי יפני אשר כיהן כראש ממשלת יפן (נולד ב-1841)
1941 – ארקדי גאידר (ארקדי גוליקוב), סופר ילדים סובייטי (נולד ב-1904)
1952 – האטי מקדניאל, שחקנית וזמרת, האפרו-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס אוסקר (נולדה ב-1895)
1957 – ניקוס קאזאנצאקיס, סופר, מחזאי, מתרגם ופוליטיקאי יווני (נולד ב-1883
1957 – גרטי קורי, ביוכימאית אמריקאית (נולדה ב-1896)
1972 – איגור סיקורסקי, מהנדס אמריקאי ממוצא רוסי (נולד ב-1889)
1977 – דוד זהבי, מלחין ישראלי, ממייסדי קיבוץ נען (נולד ב-1910)
1983 – אלפרד טרסקי, מתמטיקאי ולוגיקן פולני (נולד ב-1901)
2007 – ארתור קורנברג, ביוכימאי יהודי-אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה (נולד ב-1918)
2019 – אבו בכר אל-בגדאדי, מייסד ארגון הטרור המדינה האסלאמית (נולד ב-1971)
2020 – עיזת אבראהים א-דורי, סגן נשיא עיראק וסגן יושב ראש מועצת המהפכה העיראקית בתקופת שלטונו של סדאם חוסיין (נולד ב-1942)
2020 – אדי ג'ונסון, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1955)
2021 – נו טה-וו, מדינאי ואיש צבא דרום קוריאני, נשיאה השישי של קוריאה הדרומית בשנים 1988–1993 (נולד ב-1932)
2021 – נואף מסאלחה, איש ציבור שכיהן כחבר הכנסת, סגן שר, מנהל המחלקה הערבית בהסתדרות וחבר מרכז מפלגת העבודה (נולד ב-1943)
2021 – אורי רובין, פרופסור בחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1944)
2022 – פייר סולאז', צייר, חרט ופסל צרפתי (נולד ב-1919)
2022 – מ' אריה, צייר, מאייר ואמן גרפי ישראלי בסגנון נאיבי (נולד ב-1930)
2022 – ג'ולי פאוול, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1973)
2023 – ברוך מרדכי אזרחי, ראש ישיבת עטרת ישראל במודיעין עילית, זקן חברי מועצת גדולי התורה של דגל התורה וחבר נשיאות ועד הישיבות ומפעל הש"ס (נולד ב-1929)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום אנגם – חג מקומי של תושבי נאורו
25 באוקטובר – 27 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י כו
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-08-05T10:35:31
|
29 באוקטובר
|
29 באוקטובר הוא היום ה-302 בשנה בלוח הגרגוריאני (303 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 63 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
שמאל|ממוזער|150px|התקהלות בוול סטריט לאחר "יום שלישי השחור"
1618 – הסופר והנוסע האנגלי, וולטר ראלי מוצא להורג באשמת קשר כנגד ג'יימס הראשון, מלך אנגליה
1675 – גוטפריד וילהלם לייבניץ עושה שימוש לראשונה ב-S ארוכה, ∫, בתור סימן לאינטגרל
1787 – האופרה דון ג'ובאני של מוצרט מוצגת לראשונה בפראג
1863 – נציגי שש-עשרה המדינות הנפגשות בז'נבה מחליטים על הקמת ארגון הצלב האדום
1888 – בקונסטנטינופול נחתמה אמנת קושטא, המבטיחה מעבר ימי חופשי בתעלת סואץ, בעיתות שלום ומלחמה
1898 – מסע וילהלם השני לארץ ישראל: הקיסר מגיע לשערי ירושלים
1901 – ליאון צ'ולגוש, רוצחו של נשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי, מוצא להורג במכות חשמל
1923 – מוסטפא כמאל אטאטורק מייסד את הרפובליקה הטורקית, האימפריה העות'מאנית מתפרקת
1929 – קריסת הבורסה לניירות ערך בניו יורק המכונה "יום שלישי השחור". הקריסה הובילה לשפל הכלכלי הגדול
1948 – מבצע חירם, לשחרור הגליל העליון, יוצא לדרך
1948 – פרשת דווימה: עשרות מתושבי הכפר דווימה נהרגו במהלך כיבוש הכפר בידי גדוד 89 מחטיבה 8 של צה"ל
1953 – בדיקת האולטרה סאונד הראשונה המוצלחת של פעילות לב
1956 – מתחיל מבצע קדש
1956 – בסמוך למעבר המיתלה מתבצעת הצניחה המבצעית הראשונה בתולדות צה"ל, במסגרת מבצע קדש
1956 – טבח כפר קאסם – חיילים ממשמר הגבול ירו למוות ב-43 ערבים ישראלים, ובהם נשים וילדים
1957 – פרשת הרימון בכנסת: רימון יד נזרק אל עבר שרי הממשלה. השר חיים משה שפירא נפצע קשה, ראש הממשלה דוד בן-גוריון והשרה גולדה מאיר נפצעים קל
1959 – הקומיקס "אסטריקס" מתפרסם לראשונה
1966 – נערך הכנס המארגן הראשון של ארגון נשים לאומי (NOW), ובטי פרידן נבחרת כנשיאתו הראשונה
1969 – החיבור הראשון בין מחשב למחשב מוקם במסגרת ארפאנט (ARPANET)
1977 – שר האוצר ב"ממשלת המהפך" שמחה ארליך מכריז על המהפך הכלכלי
1991 – החללית גלילאו מגיעה לקרבה מרבית לאסטרואיד 951 גאספרה, ובכך הופכת לחללית הראשונה הסוקרת אסטרואיד מקרוב
1998 – ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה מגישה את הדו"ח שלה על האפרטהייד, ובו מואשמים שני הצדדים במעשי זוועה
1999 – סופה טרופית עזה פוגעת באודישה שבמזרח הודו, וגורמת לכ-10,000 הרוגים
2005 – בשלושה פיגועי טרור בניו דלהי, הודו נהרגים 62 איש
2008 – חברות התעופה דלתא איירליינס ונורת'ווסט איירליינס מתמזגות, והופכות את חברת דלתא, לחברת התעופה הגדולה בעולם
2015 – הרפובליקה העממית של סין הודיעה על ביטול "מדיניות הילד האחד", כך שזוג יורשה להביא לעולם שני ילדים
2018 – טיסה 610 של ליון אייר מתרסקת, וכל 189 הנוסעים ואנשי הצוות נספו
נולדו
שמאל|ממוזער|140px|יוזף גבלס
1507 – פרננדו אלווארז דה טולדו, הדוכס השלישי מאלבה (נפטר ב-1582)
1704 – ג'ון בינג, אדמירל בריטי (הוצא להורג ב-1757)
1761 – עקיבא איגר, מגדולי התורה הבולטים בתקופת האחרונים (נפטר ב-1837)
1879 – פרנץ פון פאפן, פוליטיקאי גרמני שסייע לעליית הנאצים (נפטר ב-1969)
1882 – ז'אן ז'ירודו, סופר, מחזאי ודיפלומט צרפתי (נפטר ב-1944)
1891 – פאני ברייס, שחקנית וזמרת אמריקאית (נפטרה ב-1951)
1897 – יוזף גבלס, מנהיג ותועמלן נאצי (התאבד ב-1945)
1920 – הילדה ברנרד, שחקנית ארגנטינאית (נפטרה ב-2022)
1921 – דוד רפאל בנעט, מהנדס אלקטרוניקה, חלוץ תחום המכ"ם בחיל האוויר הישראלי, והממציא של מעליות שבת (נפטר ב-2022)
1925 – חיים חפר, פזמונאי ישראלי (נפטר ב-2012)
1926 – זאב בונן, מהנדס וממציא ישראלי, מנכ"ל רפא"ל (נפטר ב-2010)
1927 – פרנק סג'מן, טניסאי אוסטרלי
1929 – יבגני פרימקוב, פוליטיקאי רוסי-יהודי וראש ממשלת רוסיה (נפטר ב-2015)
1930 – משה דניאל, כדורסלן ומאמן ישראלי (נפטר ב-2020)
1932 – דיק גרמייקר, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2020)
1932 – טד נאש, חותר תחרותי ומאמן חתירה אמריקאי (נפטר ב-2021)
1936 – מיכאל כהנוב, איש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, עמד בראש אגף "צומת" ובראש אגף "קשת" (נפטר ב-2013)
1938 – רלף בקשי, אנימטור אמריקאי
1938 – אלן ג'ונסון-סירליף, נשיאת ליבריה
1940 – פרידה בוקארה, זמרת צרפתייה יהודייה, זוכת אירוויזיון 1969 (אירוויזיון בו זכו 4 מדינות) כנציגת צרפת (נפטרה ב-1996)
1943 – נורמן האנטר, כדורגלן אנגלי (נפטר ב-2020)
1943 – דושאן איבקוביץ', כדורסלן ומאמן כדורסל (נפטר ב-2021)
1943 – שלמה וישינסקי, שחקן ובמאי ישראלי
1945 – יצחק ניסן, מנכ"ל ונשיא התעשייה האווירית לישראל
1947 – הנרי מישל, כדורגלן ששיחק כקשר אחורי ומאמן צרפתי (נפטר ב-2018)
1947 – רוני דניאל, כתב ופרשן לענייני צבא וביטחון של חברת החדשות מאז הקמתה (נפטר ב-2021)
1947 – ריצ'רד דרייפוס, שחקן אמריקאי יהודי זוכה פרס אוסקר
1948 – קייט ג'קסון, שחקנית, במאית ומפיקה אמריקאית
1959 – ג'ון מגופולי, פוליטיקאי טנזני שכיהן כנשיא טנזניה (נפטר ב-2021)
1962 – יחיא סינוואר, מנהיג ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה וראש הלשכה המדינית של חמאס (נפטר ב-2024)
1969 – רונית שחר, זמרת ויוצרת ישראלית
1970 – אדווין ואן דר סאר, שוער הולנדי
1970 – פיליפ קוקו, כדורגלן הולנדי
1971 – וינונה ריידר, שחקנית אמריקאית
1975 – צק ברקמן, שחקן ומוזיקאי ישראלי
1980 – בן פוסטר, שחקן אמריקאי
1982 – טלי מץ, מבזקנית בחברת החדשות של ערוץ 2
1987 – טובה לו, זמרת שוודית
1989 – פרימוז' רוגליץ', רוכב אופני כביש סלובני ולשעבר קופץ סקי
1990 – אריק סעדה, זמר שוודי, ייצג את שוודיה באירוויזיון 2011 והגיע למקום השלישי
1993 – אלברטו בטיול, רוכב אופני כביש איטלקי
1996 – אסטריד אס, זמרת-יוצרת נורווגית
נפטרו
שמאל|ממוזער|140px|שלמה גורן
1268 – קונראד השלישי, מלך ירושלים (נולד ב-1252)
1321 – סטפאן אורוש השני, מלך סרביה (נולד ב-1253)
1339 – אלכסנדר מטבר, נסיך ולדימיר (נולד ב-1301)
1618 – וולטר ראלי, מגלה ארצות (נולד ב-1554)
1783 – ז'אן לה רון ד'אלמבר, מתמטיקאי ופיזיקאי צרפתי (נולד ב-1717)
1829 – מריה אנה מוצרט, פסנתרנית אוסטרית (נולדה ב-1751)
1877 – נייתן בדפורד פורסט, גנרל בצבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקנית ולאחר המלחמה מנהיג הקו קלוקס קלאן (נולד ב-1821)
1901 – ליאון צ'ולגוש, רוצחו של ויליאם מקינלי (נולד ב-1873)
1911 – ג'וזף פוליצר, עיתונאי ומו"ל אמריקאי ממוצא הונגרי (נולד ב-1847)
1949 – גאורג איבאנוביץ' גורדייף, מיסטיקן ומורה למחול ממוצא יווני-ארמני (נולד ב-1866 או ב-1872)
1950 – גוסטב החמישי, מלך שוודיה (נולד ב-1858)
1981 – ז'ורז' ברסנס, זמר ומשורר צרפתי (נולד ב-1921)
1990 – יוסף גלנץ, פרופסור לחינוך ולפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן (נולד ב-1921)
1994 – שלמה גורן, מייסד הרבנות הצבאית והרב הראשי לישראל (נולד ב-1918)
2010 – ישראל כץ, שר העבודה והרווחה (נולד ב-1927)
2018 – גדעון כהן, ספורטאי ומאמן רב תחומי (נולד ב-1936)
2020 – בלה שיקי, פסנתרן הונגרי (נולד ב-1923)
2020 – אנגליקה אמון, פרופסור מן המניין במחלקה לביולוגיה של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (נולדה ב-1967)
2021 – אליהו מצא, שופט, כיהן כמשנה לנשיא בית המשפט העליון (נולד ב-1935)
2021 – קלמאן מואמבה, פוליטיקאי קונגולזי, כיהן כראש ממשלת הרפובליקה של קונגו (נולד ב-1943)
2021 – פונית רג'קומאר, שחקן קולנוע, זמר פלייבק, מפיק ומנחה טלוויזיה (נולד ב-1975)
2022 – יעקב בן-הרצל, עיתונאי, מגיש חדשות ושדרן תוכניות רדיו בקול ישראל (נולד ב-1930)
2022 – חוה פנחס-כהן, משוררת ישראלית, סופרת ומתרגמת, עורכת כתב העת "דימוי" (נולדה ב-1955)
חגים ואירועים החלים ביום זה
טורקיה – יום הרפובליקה
מסתיים מטר אוריונידים
28 באוקטובר – 30 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י כט
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-17T17:06:52
|
עמלץ לבן
|
שמאל|ממוזער|250px|עמלץ לבן ליד חופי מקסיקו
שמאל|ממוזער|250px|עמלץ לבן, הצללת נגד: ניתן לראות כי חלקו העליון של הכריש אפור וחלקו התחתון לבן
250px|שמאל|ממוזער|עמלץ לבן אוכל דג מתוך פיתיון
שמאל|ממוזער|250px|קרחה לבנה צדה אריה ים בדרום אפריקה
שמאל|ממוזער|250px|ראש עמלץ לבן מהצד
עַמְלֵץ לָבָן (שם מדעי: Carcharodon carcharias), המוכר גם
בשמות כריש לבן או קרחה לבנה (ידוע גם בשמו העממי "כריש גדול לבן" עקב פלג גופו התחתון הלבן. מאנגלית: "Great White Shark"), הוא מין של כריש ממשפחת העמלציים והמין היחיד ששרד בסוג קרכרודון. העמלץ הלבן נחשב לדג הטורף הכבד ביותר כיום. הוא טורף על בעל אופי אגרסיבי הנחשב לקטלני שבכרישים לאדם עם התקיפות המרובות ביותר מכל הכרישים. הדבר גם זכה לייצוג בתרבות ממספר סרטים וספרים, אף שתקיפות כאלה נדירות יחסית ולרוב מבוססות על טעויות זיהוי.
תפוצתו גלובלית והוא נודד באוקיינוס הפתוח לאורך מרבית האוקיינוסים הממוזגים והסובטרופיים, לרוב סביב קו 12 ל-24 מעלות כשאוכלוסיות גדולות מצויות לאורך חופים בהם מושבות גדולות של טורפים ימיים או טרף דומה. לרוב הכריש מצוי בסמוך לפני המים אך הוא יכול לצלול עד לעומק 1,200 מטר.
כיום העמלץ מצוי בסכנת הכחדה עקב דיג יתר, רבייה נמוכה ועקב זיהום הים. העמלץ הלבן, לא נראה בחופי ישראל אך הוא נראה בים התיכון.
מקור השם
משמעות שמו המדעי הוא "שן-כריש" ולעיתים נכתב ומבוטא "קַרְכַּרוֹדוֹן" בהתאם להגייה האנגלית. שמו העממי האנגלי הוא "Great White Shark" (אף שטקסונומית איננו מין בסוג כריש ואף לא במשפחת הכרישיים).
על פי האקדמיה ללשון העברית "עמלץ" הוא שמו של סוג כריש. ראשיתו של שם מוזר זה בפירוש מקורי לפסוק בתהלים שהציע עמנואל לב (Löw; 1854–1944), חוקר יהודי הונגרי שכתב על בעלי החיים והצמחים של ארץ ישראל ועל שמותיהם העבריים והארמיים. בתהלים פרק ע"ד, פסוק י"ד, נכתב . את המילים "לעם לציים" הציע עמנואל לב לקרוא בחלוקה אחרת ובניקוד אחר: "לעמלצֵי-יָם", ופירש כי 'עמלץ' הוא טורף ימי ענק. בעקבות פירוש מקורי זה, אף שנדחה על ידי חוקרי הלשון, נכנסה המילה "עמלץ" למילונים העבריים במשמעות 'כריש', ובהמשך יוחד השם לסוג מסוים של כריש – גדול ומסוכן במיוחד.
מאפיינים
העמלץ הלבן הוא הכריש אוכל הבשר הגדול ביותר במשקלו, כשבעבר היו עוד כרישים גדולים יותר כמו המגלודון, שהוא ככל הנראה קרוב שלו. מספר כרישים לעיתים מגיעים לגודל דומה, בין השאר כריש טיגרי, שש-זימי אפור, ישנונן גרינלנדי וישנונן פסיפי, שלעיתים מגיעים לאורך 5 עד 6 מטרים אף שהם שוקלים פחות. הוא גם אחד מהכבדים שבדגי הסחוס ורק שלושת המינים מסנני הפלנקטון – מנטה ענקית, כריש ענק וכריש לווייתני – גדולים ממנו.
אורכו של כריש העמלץ הלבן נע בין 3 ל-8 מטרים, ומשקלו מגיע למשקל של 1–3 טונות והוא בעל דו-צורתיות זוויגית כשלרוב הנקבות גדולות יותר. מדידות רבות שנחשבו אמינות התבררו כמומצאות והתבססו על מראית עין בלבד, כך שכיום דיווחים רבים נחשבים כלא אמינים, לרבות דיווחים על עמלצים בגודל . הנקבה הגדולה ביותר שנמדדה בדייקנות שקלה והייתה באורך .
העמלץ בניגוד לשמו, בעל עור קשקשי בצבע אפור כהה ולעיתים עם כתמים חומים או כחולים כשתחתית הגוף לבנה וממנה קיבל את שמו. הדבר מסייע לו בהצללת נגד בו גופו מתמזג עם פני הים המוצפים באור השמש כשמסתכלים עליו מלמטה, או להיעלם בצללי המעמקים הכהים כשמביטים בו מלמעלה. הדבר עוזר לו לנוע ביעילות מבלי שטרפו יבחין בו אורב מלמטה.
לעמלץ הלבן זוג סנפירי גב: הקדמי ממוקם במרכז הגב והאחורי מעל סנפיר השת. סנפירי החזה שחורים בקצותיהם ובבסיסם כתם שחור. סנפירים אלה גדולים ודמויי מפרש. סנפיר הזנב גדול ושתי אונותיו כמעט שוות בגודלן. בצידי הגוף, לפני סנפירי החזה, ישנם חמישה פתחי זימים אנכיים ארוכים. ככל הכרישים הוא בעל עמוד שדרה סחוסי ללא עצמות ועליו טבעות גידול, מהן אפשר לקבוע את גילו.
הוא בעל חלל עיניים גדולות ורחבות בצבע שחור וחרטום קצר ומחודד שמצדדיו מצויים הנחיריים. הוא בעל לסתות רחבות מקושתות המצויות בתחתית הראש. בפיו רכסי שיניים משולשות חדות בעלות שוליים משוננות כמסור ובנויות לקריעת טרף בעוצמה. השיניים מתחלפות ללא הרף, בייחוד לאחר שנפגעו והעמלץ עשוי להחליף אלפי שיניים במהלך חייו.
העמלץ הלבן בעל עוצמת נשיכה חזקה ביותר, הגבוהה ביותר בעולם לאחר שני מיני הגדולים שבתנינאים - תנין הים ותנין היאור. הנשיכה של פרט בוגר שקולה ל-18,000 ניוטון (הכוח שמפעילה מסה של כ-1.8 טונה). מחקר מ-2008 של החוקרים סטיבן ורו העלה שעמלץ במשקל 3,324 ק"ג (7,328 פאונד) יכול להפעיל כוח נשיכה של 18,216 ניוטון (4,095 לב"ג).
העמלץ בנוי בכבדות ובעל זנב שרירי העוזר לו להאיץ במרדף אחרי טרף וכן לעזור בנדידות ממושכות. מהירותו של העמלץ הלבן יכולה להגיע ל-, על פי מדידות ממצלמות וידאו מספר חוקרים טוענים שהוא יכול להגיע אף למהירות שיא של , פי עשרה ממהירות שחייה של אדם. עם זאת הוא מסוגל בעיקר להתפרצויות קצרות וגופו מגושם מכדי להסתובב ביעילות. העמלץ חי בשחייה מתמדת, בשל הצורך להזרמת חמצן לזימיו.
העמלץ הלבן יכול להעלות את חום גופו ולהאיץ את קצב חילוף החומרים שלו (אם כי בניגוד ליונקים אינו מסוגל לייצר אותו) כשטמפרטורת הגוף שלו עולה ב-10–15 מעלות על טמפרטורת המים סביבו.
חושים
לעמלץ הלבן מספר חושים מפותחים ביותר, ביניהם: טעם, ריח, שמע, חישת תנועה דרך מערכת קו הצד, ראייה מותאמת לאפלה וחישת שדות חשמליים במים. בנקבוביות החוטם של הכריש נמצאות אמפולות לורנציני, תעלות הקולטות פולסים ביו-חשמליים במים העוזרות לעמלץ לכוון לזרמי חשמל בשרירי בעלי חיים במים. מבנה זה מחודד ביותר אך הכריש משתמש בו לרוב בטווח קרוב. העמלץ בעל עיניים בעלות אישונים גדולים בקדמת החוטם ואלה יכולים להיסגר עם עפעפיים המגוננות עליהם בעת תקיפה. הראייה בינונית ביום אך חדה ביותר בלילה עם רגישות לאור מועט.
בנוסף הוא בעל חוש ריח מפותח ביותר ועוזר לו לאתר טרף זעיר ממרחק של קילומטרים. העמלץ רגיש במיוחד לריח דם מה שיגרה אותו לטירוף זלילה. הוא גם בעל חוש טעם חזק עם עשרות קולטנים רבים בתוך לסתותיו. העמלץ נוהג לטעום חפצים כדי להחליט אם הם אכילים ונמשך במיוחד לשומן של חיות ימיות.
התנהגות
בעבר העמלץ נחשב לבעל חיים יחידאי, המצוי לרוב בבדידות למעט בתקופת הרבייה. עם זאת מספר ממצאים העלו שהעמלץ חברתי יותר משחשבו. בדרום אפריקה, למשל, נראתה קבוצת כרישים בעלת היררכיה דומיננטית, בה מעמדים שונים לעמלצים בהתאם למינם, גודלם וקביעותם בטריטוריאלי, כאשר נקבות, פרטים גדולים וותיקים בעלי דרג גבוה יותר. העמלצים אינם חברתיים לחלוטין והם צדים לבדם ולעיתים נושכים אחד את השני, ייתכן כאזהרה מקרבה אחד לשני וייתכן שבקרבות דומיננטיות, אך מסתובבים שאר הזמן בחבורות קטנות (לא יותר משישה פרטים) שלעיתים נפרדים זה מזה אך חוזרים בכל שנה לאותה קבוצה.
לרוב העמלץ משייט לבדו סביב האוקיינוס הפתוח בעומקים רדודים יחסית, אף שלעיתים יצלול לעומק 1,200 מטרים. מחקר מ-2018 בצפון האוקיינוס האטלנטי הראה שעמלצים צוללים לעומק 450 מטרים כדי ליהנות ממי מערבולות אנטי-ציקלון ועלו לפני השטח רק בלילה. העמלץ לא נח לעולם וממשיך לשחות ללא הרף.
עמלצים נפוצים בעיקר סביב מימי חופים שופעים טרף והם נודדים מרחקים גדולים בזמן קצר. עמלץ מתועד נדד מצפון-מערב אוסטרליה למימי דרום אפריקה בתשעה חודשים ועבר מרחק של 20,000 ק"מ. בין השאר חופים עתירי עמלצים מצויים בצפון-מזרח ארצות הברית, קליפורניה, יפן, דרום אפריקה, צ'ילה, דרום אוסטרליה ואף בים התיכון באזור ים מרמרה ובוספורוס.
העמלץ הלבן הוא בין הכרישים הבודדים (לצד כריש שחור-סנפירים) המרימים את ראשם מעל פני הים כדי לחפש טרף ואף מקפץ ב"קפיצות ריגול". חוקרים משערים שהכריש למד זאת מאינטראקציה עם בני אדם, והוא למד לנצל זאת כדי להריח את טרפו מעל למים (כיוון שריח נע מהר יותר באוויר מאשר במים).
רבייה
העמלץ הלבן הוא מין המתרבה באסטרטגיית רבייה K בשלב מאוחר בחייו כשבגרותם המינית מבוגרת מאוד בגילאי 26 לזכרים ועד 33 לנקבות, כשהרבייה מתקיימת אחת לשנתיים. הנקבה נכנסת להיריון ארוך של 11 חודשים עם הפרית ביצים פנימית והן מתפתחות ברחם האם עם קשר דמוי שליה אל גופה. היא משריצה כעשרה עד 14 ולדות חיים שאורכם 1.2 מטר ודומים במראם לבוגרים.
בכל שנה הצעירים גדלים בכ-25 ס"מ ומתאימים להתמודד עם טרף גדול יותר ויותר. עמלץ לבן יכול להגיע לגיל 70 לפי כמה הערכות, מה שהופך אותו לאחד מדגי הסחוס המבוגרים ביותר. עם זאת הבגרות המינית המאוחרת, קצב הרבייה הנמוך, תקופת ההיריון הארוכה והגדילה האיטית מקרבים את העמלץ לסכנה, מאחר שרבים מהצעירים מתים לפני שהם מתחילים להתרבות.
מזון ואויבים
העמלץ הלבן הוא טורף הניזון ממגוון מיני דגים, יונקים ימיים ויצורים ימיים אחרים, מתים או חיים. הטרף החביב עליו הוא טורפים ימיים, ועל כן שכיח למצוא אותו בקרבת חופים בעונת הרבייה שלהם. הוא ניזון גם בים הפתוח ממה שמזדמן בדרכו, לרבות מעמלצים קטנים יותר.
טכניקת הצייד הנפוצה של הכריש היא לאתר טרף, לצלול לעומק מתחת ומאחורי הטרף, ואז להסתער עליו תוך צבירת מהירות עצומה. העמלצים שלחופי דרום אפריקה ידועים בזינוקיהם מעל פני המים תוך טריפת גורי דובי ים בשעות הזריחה. לעיתים מספר עמלצים יצודו יחד, בייחוד באזורים שופעי מזון. עמלצים נצפים גם סועדים יחד מגופות לווייתנאים גדולים מתים כשהדם הנשפך גורם להם לתקוף בפראות את הנבלות.
העמלץ הלבן הוא טורף-על הניצב בראש שרשרת המזון והוא כמעט חסר טורפים למעט עמלצים אחרים והאדם. הטורף היחיד של עמלץ לבן בוגר הוא הקטלן, הגדול שבדולפינים, שאורכו מגיע עד 10 מטרים (וייתכן שגם ראשתן גדול-ראש). הקטלן מסוגל להרוג עמלץ בקלות בהתחשב בעוצמתו, אף שנשיכת העמלץ יכולה לפגוע בו קשה. הקטלנים הורגים את העמלץ לרוב בשיתוק קטטוני תוך העמדתו הפוך עד לחניקתו למוות או בניגוח רב-עוצמה ששובר את צלעותיו, ואז הם אוכלים את הכבד שעשיר בתוספי מזון חשובים עבורם (לעיתים נדירות הקטלן יאכל עוד איברים פנימיים). ציד זה לרוב קורה באזורים בהם שני המינים חופפים והוכח שהוא גורם להגירה שלילית של עמלצים באזורים אלה. פרטי עמלץ צעירים לעיתים נטרפים גם בידי כרישים אחרים או טורפים ימיים והבוגרים אינם בוחלים בקניבליזם של עמלצים אחרים.
תקיפות עמלץ לבן
העמלץ הלבן הוא הקטלני מכל הכרישים לבני אדם ועדיין הסיכוי להיפגע ממנו נמוך מהסיכוי להיפגע ממכת ברק. דימויו השלילי נובע מגודלו העצום ופיו הרחב והמאיים ועקב תפוצתו הרחבה, הגורמת לחיכוכים בינו לבין האדם.
בניגוד לאמונה הרווחת, בה העמלץ תוקף בטעות בחושבו שצללית האדם השוחה מעליו היא כלב ים, אריה ים או צב ים (צללית אדם השוחה על גלשן מזכירה מאוד את גופו העגול בעל הסנפירים של צב הים), הכריש מודע ברוב המקרים להבדל בין האדם לחיות אחרות מאחר שהתנהגות הציד של כריש אחרי כלבי או אריות ים שונה מההתנהגות במרבית תקריות הנשיכה.
רוב המתקפות נבעו במים עם ראות נמוכה או בתנאים אחרים בהם נפגעים חושי הכריש. הכריש נושך כדי לבדוק בחוש הטעם את המזון. עם זאת הוא לא אוהב בשר אדם, אשר מכיל יותר מדי עצמות גרמיות ביחס לשומן ולחלבונים. לכן לאחר המתקפה הראשונית הכריש ישחרר את האדם לפרפר במים. המוות נגרם בעיקר עקב אובדן דם ולא עקב קריעת איברים. במקרים בהם האדם ניצל הכריש עוזב אותו לאחר מתקפה בודדת שכללה נשיכה שטחית באופן יחסי.
עם זאת החוקרים ג'ון מקוסקר וטימותי סי טריקאס מדווחים שכרישים בקליפורניה ניזונו מחלק מהאנשים שטרפו ובמקרים אחרים לאחר המתקפה הראשונה נעו מעלה כדי לבצע מתקפה נוספת, זאת מאחר שהם מחכים שהקורבן ידמם במים. במקרים רבים צוללים שהותקפו ניצלו רק הודות לחבריהם או לסירות קרובות אליהם הגיעו.
היו מקרים שבהם תקף ואף הרג העמלץ הלבן אנשים באזור חופי אוסטרליה ואוקיאניה בעיקר אנשים שגלשו על גלשן באזורים של חופים לא רשמיים ובזמן סופות ומערבולות שנסחפו בזרם והעמלצים חשבו שמדובר במזון שלהם, כלבי ים. רוב האנשים יצאו עם חתכים ברמה קלה עד בינונית ולעיתים רחוקות לחתכים ברמה קשה ואפילו למוות.
בתרבות
העמלץ הלבן מפורסם בעיקר מסרט האימה מ-1975 של הבמאי סטיבן ספילברג - "מלתעות", בו הוצג השריף מרטין ברודי באי נופש, הרודף אחר עמלץ לבן ענקי, אשר תוקף מספר מתרחצים ומטיל אימה על חופי האזור בעונת הנופש, כשבסופו נוסעים השריף מרטין, הביולוג הימי מאט הופר והדייג קווינט להרוג אותו, מה שמציל את העיירה. הסרט זכה להצלחה רבה ואף הוביל ליצירת זיכיון בשם זה, בו 4 סרטים ולזיכיונות אימה דומים רבים, בהם מופיע עמלץ לבן אוכל אדם. הוא מופיע בצורה פחות אכזרית בעוד סרטים כמו במוצאים את נמו או בתפוס ת'כריש.
לאורך השנים אנשים רבים תפשו את העמלץ הלבן, כטורף מרושע ואכזרי אף שסרטי טבע רבים מוכיחים שהעמלץ תוקפני פחות ממה שהוא נראה ואינו רואה באדם טרף טבעי. ישנם אפילו צוללנים שלמדו לשחות קרוב לעמלצים מבלי להיפגע.
ראו גם
מגלודון
קישורים חיצוניים
מקור השם עמלץ, אתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:עמלציים
קטגוריה:דגים קוסמופוליטיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:דגי סחוס יחידים בסוגם
| 2024-09-17T06:31:02
|
זוחלים
|
זוחלים (שם מדעי: Reptilia) הם קבוצה פראפילטית (כלומר קבוצת יצורים חיים שבה כלול אב הטיפוס אך לא חלק מצאצאיו) של בעלי חוליות פויקילותרמיים (בעלי "דם קר"), בת כ-12,260 מינים.
מאפייניהם העיקריים של הזוחלים הם קשקשים עשויי קרטין המכסים את גופם, וויסות חום הגוף על ידי שינוי ההתנהגות. אף על פי שהם נחשבים כאוהבי מקומות חמים ויבשים, הם מצויים במגוון בתי גידול ברחבי העולם. מבחינה אקולוגית, הזוחלים חשובים הן כטורפים והן כנטרפים.
הזוחלים המודרניים מחולקים כך:
צבים – מונים 366 מינים.
מחודקי ראש – מונים את הסוג ספנודון (מין אחד).
קשקשאים (לטאות ו-נחשים) – מונים כ-11,860 מינים.
תנינאים – מונים 27 מינים.
אבותיהם הקדמונים הם דו-חיים, מהם התפתחו לפני כ-295 מיליון שנים, לאחר שפיתחו ביצה בעלת קליפה שאפשרה להם להתרבות מחוץ למים. הזוחלים הקדמוניים אינם רק האבות של הזוחלים בני ימינו, אלא גם של היונקים והעופות. הזוחלים החיים כיום התפתחו בעידן המזוזואיקון (התנינאים והצבים ראשונים) – תקופה בה שלטו בעולם יצורים אחרים, כמו הדינוזאורים על הקרקע, הפטרוזאורים באוויר והפלזיוזאורים במים – ומאז שרדו אירועי הכחדה נרחבים, כמו הכחדת קרטיקון-פלאוגן שהמיתה את הדינוזאורים כ-66 מיליון שנה לפני זמננו.
הזוחלים, ככל היצורים החיים, מאוימים על ידי סכנות שונות, ובהן: ציד של האדם בשביל עורם או כמקור מזון, הרס בתי גידול (Habitat destruction) וזיהום.
במיון עולם הטבע הקלאסי של קארולוס ליניאוס סווגה קבוצת הזוחלים כמחלקה, אך מחקרים עכשוויים הראו כי לזוחלים אין אב קדמון משותף הכולל את כל הזוחלים ורק אותם (ללא עופות), ולכן הם נחשבים קבוצה פרפילטית ולא מחלקה בעלת הצדקה טקסונומית.
מאפיינים גופניים
גודל הזוחלים
בעבר היו זוחלים ענקיים באוויר, ביבשה ובים כמו האפטוזאורוס, הדיינוסוכוס, הקרונוזאורוס והפטרנודון, אך כולם נכחדו לאחר תקופת הקרטיקון ואת מקומם תפסו עופות ובעיקר יונקים ענקיים. הזוחל הענק ביותר שחי אי-פעם היה הדינוזאור ארגנטינוזאורוס שהגיע לאורך של מטר ומשקל של 70–100 טונות. הזוחל הגדול ביותר החי היום הוא תנין הים שיכול להגיע לאורך של ולמשקל של 1,500 ק"ג. עם זאת, יש מספר מיני נחשים כמו אנקונדה ופיתון מרושת שהם ארוכים יותר אך שוקלים הרבה פחות. הזוחל הקטן ביותר הוא זיקונית ננסית ממדגסקר שאורכה 30 מ"מ (ראו גם בטבלת זוחלים שיאנים). כיום רוב הזוחלים הגדולים ביותר הם התנינאים והסוג תנין בפרט. שאר הזוחלים הם קטנים או בינוניים למעט מספר מינים של לטאות כגון כוח ענק ומספר מיני צבים כגון צב ים גלדי, צב גלאפגוס וצב אלדברה.
להלן רשימת ששת הזוחלים הגדולים ביותר וממדיהם, ממוינים לפי משקל ממוצע:
דירוג שם מדעי שם עברי משפחה אורך ממוצע (מטר) אורך מרבי (מטר) משקל ממוצע (ק"ג) משקל מרבי (טונות) הערות 1 Crocodylus porosus תנין הים תניניים 4.5 7 450 1.2–2 היצור בעל הנשיכה החזקה ביותר כיום 2 Crocodylus niloticus תנין היאור תניניים 4.2 6.45 410 1.09 היצור הכי קטלני לאנשים באפריקה ביחד עם ההיפופוטם, בעל עוצמת נשיכה שקולה לזו של תנין הים 3 Crocodylus intermedius תנין אורינוקו תניניים 4.1 6.6 ? 380 1.1 מצוי בסכנת הכחדה חמורה 4 Dermochelys coriacea צב ים גילדי צבי ים גלדיים 2 2.5 364 1 הצב הגדול ביותר והזוחל המהיר ביותר בעולם 5 Melanosuchus niger קיימן שחור אליגטוריים 3.9 6 350 1.1 המין הגדול במשפחת האליגטוריים 6 Crocodylus acutus תנין אמריקאי תניניים 4 6.1 335 1 הנפוץ מבין תניני אמריקה
כסות הגוף
250px|ממוזער|ממבה ירוקה מזרחית לצד הנשל שלה
גוף הזוחלים מכוסה בעור השונה מעורם הלח של הדו-חיים, מעורם המנוצה של העופות, ומעורם השעיר של היונקים. שכבת האפידרמיס בזוחלים מצופה בקשקשים העשויים בעיקר מבטא-קרטין, אותו החומר ממנו עשויים (בעיקר) הציפורניים והשיער. הקשקשים מחוברים זה לזה באמצעות עור דק וגמיש. שכבות העור והקשקשים משמשות כחיץ לשמירת נוזלי הגוף, סיוע בניהול גזים וחום גוף, הגנה מפגיעות חיצוניות וקרינה, הסוואה ואמצעי תקשורת. תכונה זו של אטימות למים מאפשרת לזוחלים לחיות במקומות יבשים, בשונה מן הדו-חיים. עור הזוחלים עני בבלוטות אקסוקריניות, הנפוצות בעור הדו-חיים, ובמינים מסוימים אף חסר אותן לגמרי.
אצל הצבים התפתח שריון, העשוי מעצמות רבות שהתאחו ומשכבה של קשקשים גדולים המכסה אותן (חוץ משריון הצבים הרכים – אשר כמשתמע משמם – הוא רך, ומכוסה בשכבת עור עבה).
כל הזוחלים מחליפים את שכבות העור הישן (הנקרא "נשל") בחדש יותר בתהליך הנקרא התנשלות (Moulting), אם כי באופנים שונים: הנחשים משלימים התנשלות על פני כל גופם בבת אחת, תוך פריצה מהעור הישן, בעוד שאר הקשקשאים משירים חתיכות גדולות מן העור. התנינאים משירים את קשקשיהם הגדולים אחד אחד, והצבים משירים רק את השכבות העליונות בעוד ששכבות חדשות מתווספות לתחתונות (על פי מספרן ניתן לקבוע את גיל הצב).
טמפרטורת הגוף
250px|ממוזער|תפוקת אנרגיה מקסימלית (על הציר האנכי), כתלות בטמפרטורת הגוף במעלות צלזיוס (על הציר האופקי), בזוחל טיפוסי (לטאה, משמאל) מול יונק טיפוסי (עכבר, מימין) באותו גודל גוף. בניגוד ליונק, הזוחל אינו מסוגל לווסת את טמפרטורת הגוף שלו לתחום צר, ותפוקת האנרגיה המקסימלית שלו נמוכה יותר.
יונקים ועופות "חמי דם" הם אנדותרמיים, כלומר מסוגלים לייצר חום גוף בעצמם, והומיאותרמיים, כלומר מסוגלים לשמור על תחום טמפרטורת גוף צר וקבוע. אך הזוחלים "קרי הדם" – בשונה מהם ובדומה לשאר בעלי החיים – הם אקטותרמיים, כלומר חום גופם מגיע ממקורות חיצוניים כמו השמש, והטרותרמיים, כלומר טמפרטורת גופם משתנה לפי טמפרטורת הסביבה. כתוצאה מכך, רוב הזמן טמפרטורת הגוף אצל זוחלים דומה לטמפרטורת הסביבה, ונמוכה מטמפרטורת הגוף האופיינית ליונקים ועופות.
במסגרת הגדרה זו, חלק מן הזוחלים נחשבים "סטנותרמיים" (stenothermic), כלומר יצורים חיים המסוגלים לעמוד בטווח טמפרטורות צר, ואחרים נחשבים "אאוריתרמיים" (eurythermic), כלומר יצורים המסוגלים לסבול טווח טמפרטורות נרחב. באופן כללי, זוחלי הקרקע סטנותרמיים יותר מזוחלי הים והעצים.
היבטים רבים של הפיזיולוגיה של הזוחלים קשורים לטמפרטורה, ומכאן גם התנהגותם ובריאותם. אם טמפרטורת גופם של הזוחלים עולה מעל או יורדת מתחת לתחום הרגיל – גופם יפסיק לתפקד כהלכה והם לא יוכלו לזוז. האופן העיקרי בו זוחלים מווסתים את טמפרטורת הגוף שלהם הוא באמצעות התנהגותם (לפירוט ראו בסעיף התנהגות). לעיתים קרובות הם נאלצים לשהות זמן מה באור שמש ישיר, או לחלופין על מצע כלשהו שחומם קודם בקרני השמש, עד שטמפרטורת הגוף שלהם תעלה לרמה מספקת לצורך פעילויות שונות. מאידך, כאשר הסביבה הופכת חמה מדי הם נאלצים לשהות בצל או במאורה על מנת לקרר את גופם. לכן רוב היבטי ההתנהגות, אורח החיים והתפוצה אצל זוחלים מוכתבים על ידי טמפרטורת הסביבה הרבה יותר מאשר אצל יונקים ועופות (לפירוט ראו בסעיף תפוצה).
מערכת החיסון של הזוחלים מגיבה באופן חלש יותר בחורף. כמו כן, הם זקוקים לקרינת על-סגול כדי לייצר ויטמין D3, המסייע לספוג סידן דרך מערכת העיכול. מחסור בקרינה זו, במיוחד מסוג "גל בינוני" (UV-B), יוביל ל-Metabolic bone disease.
חילוף חומרים
בדומה לשאר בעלי-חיים "קרי דם", חילוף החומרים (מטבוליזם) אצל זוחלים בני-זמננו איטי באופן משמעותי מזה של יונקים ועופות "חמי דם", והם צורכים ומוציאים הרבה פחות אנרגיה ליחידת זמן.
לחילוף החומרים האיטי של הזוחלים ישנם יתרונות, כמו צריכת חמצן נמוכה יותר וצריכת מזון נמוכה יותר. לדוגמה, תנין צורך 10% עד 20% בלבד ממסת המזון שצורך אריה בעל מסת גוף זהה, והוא עשוי לחיות במשך חצי שנה בלי לאכול כלל. עם זאת, את מרביתו של זמן זה הוא מבלה ברביצה ללא תנועה. גם זוחלים טורפים אחרים, כגון נחשים, שממיות וזיקיות, בדרך-כלל אינם מתרוצצים ומחפשים אחר טרפם באופן פעיל, אלא אורבים לו במקום אחד זמן רב.
רמת הפעילות הנמוכה אשר מוכתבת על ידי חילוף החומרים האיטי גורמת לכך שזוחלים בני-זמננו, בהשוואה ליונקים ועופות, ממעטים יותר לחקור את סביבתם, ללמוד דברים חדשים וליצור חיי חברה מורכבים. חילוף החומרים האיטי יותר אצל זוחלים גם מגביל אותם בהוצאת אנרגיה גבוהה במיוחד ומאמצים גופניים קשים במיוחד, אשר אפשריים בבעלי-חיים חמי-דם, למשל תעופה בטפיחות כנפיים פעילות אצל עופות, או ריצה למרחקים ארוכים ביונקים.
חוקרים רבים כיום סבורים כי בשונה מן הזוחלים בני-ימינו, כמה זוחלים נכחדים היו "חמי דם" לפחות במידה מסוימת. אף שלא ניתן לבדוק זאת ישירות בשלדים מאובנים, ראיות נסיבתיות רבות מצביעות על כך. מאובני דינוזאורים רבים התגלו באזורי הקטבים (אשר בתקופתם היו קרירים למדי, אם כי הרבה פחות קרים מאשר כיום). שלדי דינוזאורים רבים, למשל דיינוניכוס, רומזים שהם היו פעילים ומהירי ריצה, ופטרוזאורים היו מסוגלים לעוף. דינוזאורים מנוצים היו מכוסים במעטה נוצות פלומתיות אשר שימשו ככל הנראה כבידוד תרמי, האופייני לבעלי-חיים חמי-דם.
מחזור הדם
250px|ממוזער|שמאל|דם עני בחמצן (בכחול) מן העלייה הימנית ודם עשיר בחמצן (באדום) מן העלייה השמאלית מתערבבים בחדר הלב הבלתי מופרד של הזוחלים, ומועברים לגוף באבי העורקים (סגול).
כמו אצל שאר בעלי ארבע רגליים, גם בזוחלים יש מחזור דם כפול – מחזור קטן לריאות ומחזור גדול לשאר חלקי הגוף. אך בדומה למצב בדו-חיים, גם בזוחלים עדיין אין הפרדה מוחלטת בין שני המחזורים: במקום חלוקה לחדר ימני וחדר שמאלי בלב ישנו רק חדר אחד, וכתוצאה מכך ייתכן ערבוב בין דם עשיר בחמצן המגיע מן הריאות לדם עני בחמצן המגיע משאר חלקי הגוף. יוצאים מכלל זה הם התנינאים, שבלב שלהם יש מחיצה שרירית המחלקת את החדר למדור ימני ושמאלי, בדומה למצב בעופות וביונקים. ואולם אפילו אצל התנינאים מחיצה זו עדיין איננה מושלמת לחלוטין, ונותר בה חור קטן (foramen of Panizza).{{הערה|שם=היקס2002|Hicks, J. W/ (2002) "The Physiological and Evolutionary Significance of Cardiovascular Shunting Patterns in Reptiles" Physiology, Vol. 17(6), pp. 241-245, doi:10.1152/nips.01397. 2002}}
ההפרדה הבלתי-מושלמת בין מחזורי הדם בדו-חיים ובזוחלים מפורשת בדרך-כלל כשריד אבולוציוני של תהליך ההתפתחות מדגים בעלי מחזור הדם היחיד. כמה חוקרים הציעו מנגנונים שונים של זרימת דם בחדרי הלב במיני זוחלים מסוימים, אשר בפועל מצליחים להפחית או למנוע ערבוב דם עשיר בחמצן עם דם עני בחמצן למרות ההפרדה הבלתי-מושלמת. ייתכן גם שזוחלים רבים מסוגלים להשלים עם מידה מסוימת של ערבוב ופגיעה ביעילות מטבולית כתוצאה מכך, שכן קצב חילוף החומרים אצלם בדרך-כלל נמוך מזה של יונקים ועופות.
תופעה נוספת המפורשת כשריד של מצב עתיק בזוחלים ובדו-חיים היא התפצלות אבי העורקים לשני סעיפים גדולים, אחד לצד ימין של הגוף והאחר לצד שמאל שלו, אשר מתאחדים שוב באזור הגב לפני שהם מגיעים לשאר חלקי הגוף. המעבר הכפול מוסבר כשריד של קשת הזימים הרביעית בדגים, אשר הפכה מיותרת עם המעבר לנשימה באמצעות ריאות והעלמות הזימים. צד אחד של המעבר הכפול המיותר מתנוון ביונקים (הצד השמאלי) ובעופות (הצד הימני).
מערכת הנשימה
בדומה לשאר בעלי ארבע רגליים, הזוחלים נושמים באמצעות ריאות. בניגוד לדו-חיים, שבתחילת מחזור חייהם במים הם נושמים באמצעות זימים, לזוחלים אין זימים פעילים בשום שלב של חייהם.
בדומה לדו-חיים, זוחלים קטני-גוף רבים סופגים חלק מן החמצן הדרוש להם מן האוויר ישירות דרך עורם, לעיתים באזורים מסוימים שלו שבהם העור חדיר יותר. למרות זאת, לפחות חלק מן הנשימה מתבצע תמיד באמצעות הריאות.
שאיבת האוויר אל הריאות, שביונקים מונעת בכוח שרירי הסרעפת ובית החזה, מונעת בדרכים שונות בקבוצות שונות של זוחלים. אצל הקשקשאים, השאיבה מונעת בכוח שרירי עמוד השדרה, אשר תפקידם העיקרי הוא בהתקדמות הגוף. כתוצאה מכך, מרבית הקשקשאים נאלצים לעצור את נשימתם בעת ריצה מהירה. בכמה מיני לטאות מגבלה זו נעקפה על ידי התפתחות שרירים גמישים בתחתית חלל הפה, אשר שואבים את האוויר כמו אצל דו-חיים. אצל התנינאים התפתחה מחיצה שרירית דמויות-סרעפת, אך היא איננה הומולוגית לסרעפת היונקים, וממוקמת באגן ולא בתחתית בית החזה.
שלא כמו ביונקים ובעופות, למרבית הזוחלים חך משני קטן ובלתי-מפותח, כך שאין הפרדה בחלל הפה בין דרכי הנשימה ודרכי המזון. כתוצאה מכך רבים מהם אינם מסוגלים לנשום דרך הראות בעת האכילה. יוצאים מכלל זה התנינאים, שהם בעלי חך משני מפותח המאפשר להם לנשום בעת האכילה. אצל הנחשים חך משני בלתי מפותח, אך החלק הקדמי של קנה הנשימה התארך קדימה והתחבר לנחיריים, מה שמאפשר לנחשים לנשום כאשר הם בולעים את טרפם, תהליך שעשוי להימשך אצלם זמן רב.
מערכות החישה והעצבים
ריח ותגובות לגירוי כימי
250px|ממוזער|שמאל|נחש בירית כחול פסים (Thamnophis sirtalis similis) משלח את לשונו החוצה על-מנת לקלוט חלקיקי ריח.
250px|ממוזער|איברי הרחה (חץ שחור) וקליטת קרינה תת-אדומה (חץ אדום) של עכסן.
250px|ממוזער|הדמאה תרמית של נחש אוכל עכבר. תמונה זו משקפת את האופן בו נחשים רואים את החום הנפלט מעצמים ויצורים הנמצאים בקרבתם.
חוש הריח מפותח אצל מרבית הזוחלים, ויש להם מספר איברים הרגישים לגירויים כימיים באף ובחך. בדומה לבעלי ארבע רגליים רבים, הזוחלים (חוץ מן הצבים) הם בעלי איבר יעקובסון – איבר הרחה נוסף לאף בתקרת הפה. איבר יעקובסון מפותח אצל הלטאות, אך לשיא התפתחותו הגיע אצל הנחשים. כאשר נחש קולט קול דרך הקרקע או כאשר ריח חזק מגרה את אפו, הוא מרים מעט את ראשו, משרבב את לשונו ומכניסה בחזרה במהירות מספר פעמים. בכל החזרה של הלשון, קצה נוגע סמוך לפתח בחך המוביל לאיבר יעקובסון, ובכך היא מעבירה אליו חלקיקי ריח שדבקו בה. רבים מן הזוחלים, כמו צפעיים גדולים וחומטיים, מסתמכים כמעט באופן בלעדי על איבר יעקובסון לאיתור ומעקב אחר טרף. זוחלים אחרים, כמו התנינאים, נעזרים בו למציאת בן או בת זוג.
מערכת השמיעה
חוש השמיעה אצל מרבית הלטאות טוב, וחד אף יותר אצל תנינאים. לעומתם נחשים, צבים ולטאות תת-קרקעיות רגישים בעיקר לתנודות בתדר נמוך, יכולת יעילה במיוחד לקליטת קולות המועברים דרך הקרקע. לנחשים אין כלל עור תוף, וכתוצאה מכך הם אינם מסוגלים בדרך-כלל לשמוע קולות, אפילו חזקים למדי, אשר מועברים דרך האוויר. לעומת זאת הם רגישים מאוד לתנודות בתדר נמוך המועברות דרך הקרקע, אותן הם קולטים באמצעות עצמות הגולגולת הישר אל האוזן הפנימית, בתהליך הנקרא "הולכת עצמות" (Bone conduction).
חישה בקרינת חום תת-אדומה
מינים רבים של נחשים, למשל מתת-משפחת העכסנים וממשפחות הפיתוניים והחנקיים (Boidae), מסוגלים לחוש בקרינת חום תת-אדומה, ולקלוט תמונת חום הנפלט מעצם במרחק של עד מטר מהם אפילו בחושך מוחלט (בדומה להדמאה תרמית). יכולת זו מפותחת עד כדי לאפשר לנחש עיוור מלידה "לראות" תמונת חום של יצור העומד מולו, ולתקוף במדויק חלקי גוף פגיעים שלו.
חישת קרינה תת-אדומה מתבצעת ב"איברי גומה" (Pit organs), שהם שקעים קטנים בפניהם של הנחשים. איברי גומה מצוידים בקולטני חישה רבים המכילים תעלות יונים מסוג TRPA1, אשר הנפתחות למעבר כאשר הן מגיעות לטמפרטורה מסוימת. לדוגמה, אצל העכסנים התעלות נפתחות כשהן מגיעות לטמפרטורה של 28 מעלות צלזיוס בקירוב, המתאימה למכרסם קטן בטווח של כמטר. צורתם, מספרם ומיקומם של איברים אלו שונים במיני נחשים שונים: לחנקיים יש שלושה איברים או יותר בין הקשקשים המקיפים את פיהם, בעוד שאצל העכסניים שני איברים המכוסים בקרום בין העיניים לנחיריים.
בנוסף לאיתור ומעקב אחר טרף, נמצא לאחרונה כי אצל שתי קבוצות, כמו העכסן האימתן (Crotalus atrox), איברים אלו מסייעים בוויסות חום הגוף.
מערכת הראייה
250px|ממוזער|שמאל|עין הקודקוד בלטאת אנוליס מצוי (Anolis carolinensis) (מוקפת במלבן צהוב)
חדות ראייתם של הזוחלים משתנה בהתאם למין: מזוחלים בעלי ראייה טובה, בעיקר אלו הפעילים בלילה, ועד זוחלים עיוורים או חסרי עיניים, כמו לטאת דיבמוס דלאי (Dibamus dalaiensis). ראיית צבעים אינה תכונה נפוצה בקרב הזוחלים.
לכמה מיני זוחלים, כמו הספנודון ואיגואניים רבים, יש בחלק העליון של ראשם איבר הרגיש לשינויים בעוצמת האור שנקרא עין הקודקוד, ומוכר גם בשמות "עין שלישית" (Third eye) ו"עין האצטרובל" (pineal eye). איבר זה מקושר לבלוטת האצטרובל, ומסייע לבעל החיים לווסת את השעון הביולוגי שלו וייצור הורמונים הקשורים להומיאותרמיות.
אצל מרבית מיני הזוחלים העפעף התחתון נע יותר מן העליון, חוץ מן התנינים אצלם מועדף העפעף העליון. לנחשים אין עפעפיים נעים כלל, ובמקומם כל עין מכוסה בקשקש מגן קבוע ושקוף.
צורת האישון משתנה לפי מין הזוחל: מהעיגול המאפיין את הצבים וזוחלים רבים אחרים הפעילים ביום, דרך צורת החריץ האנכי של התנינים וזוחלי הלילה והחריץ האופקי של נחשי עצים אחדים, ועד קו הנקודות האנכי של מיני שממיות מסוימים.
250px|ממוזער|שמאל|מלמעלה למטה ומימין לשמאל: אישוניהם של זעמן גפן ירוק (Ahaetulla nasuta), שממית רחבת זנב מהמין Uroplatus fimbriatus, תנין סיאמי (Crocodylus siamensis) וצפע חול מזרחי (Vipera ammodytes meridionalis).
מערכת העצבים
מערכת העצבים של הזוחלים דומה ביסודה לזאת של שאר החולייתנים, ובכלל זה מוח שדרה, חלקי מוח ותריסר זוגות של עצבי גולגולת, שלהם תפקודים דומים לאלו של עצבי הגולגולת באדם, למשל. המוח הגדול והמוח הקטן בזוחלים גדולים מעט יותר מאלו של הדו-חיים, אך קטנים בהרבה מאלו של יונקים ועופות. המדד המשמש להערכת גודל המוח תוך ניכוי השפעת גודל הגוף הוא "מנת המוחיות" (Encephalization Quotient). מנת המוחיות האופיינית לזוחלים בני זמננו הוא כעשירית מזו של יונקים ועופות, כלומר לזוחל טיפוסי יש מוח קטן פי עשרה ממוח יונק או עוף באותו גודל גוף. בהתאמה לגודל המוח, הזוחלים נחשבים לאינטליגנטים פחות מן היונקים והעופות.
נחיתות הזוחלים בגודל המוח, בהשוואה ליונקים ועופות, נובעת קרוב לוודאי מהיותם "קרי דם". רקמת עצב צורכת יותר אנרגיה ליחידת משקל מכל סוג אחר של רקמה, אפילו בעת מנוחה מוחלטת. קצב חילוף החומרים האיטי של הזוחלים אינו מספק די אנרגיה להחזקת מוח גדול. יוצאים מכלל זה היו מספר דינוזאורים קטני-גוף מן הקבוצות הקרובות ביותר לעופות, כמו טרודון ובמבירפטור. מנת המוחיות שלהם, אותה ניתן למדוד מתוך הנפח הפנימי של הגולגולת במאובנים, דומה למנת המוחיות של עופות בני-ימינו. זוהי ראייה עקיפה נוספת שדינוזאורים אלו היו חמי-דם.
גפיים ותנועה
אף על פי שהאב הקדמון של הזוחלים היה בעל ארבע רגליים, אצל מספר קבוצות זוחלים יש נטייה להתנוונות הגפיים ואף להיעלמותם. במיני חומטים רבים, כמו הנחושית העינונית, הרגליים קטנות מאוד. אצל לטאות ממשפחת הקמטניים ניתן למצוא מינים בעלי גפיים מפותחות ועד מינים דמויי-נחש החסרים גפיים לחלוטין, למשל קמטן החורש הנפוץ בארץ-ישראל. לבני משפחת הביפדיים יש רק גפיים קדמיות המשמשות לחפירה. קבוצות שלמות של זוחלים איבדו לחלוטין את גפיהם, כמו הנחשים המוכרים והטבעונים דמויי התולעת. עם זאת, אפילו אצל זוחלים חסרי גפיים ניתן בדרך-כלל למצוא שרידים של עצמות הגפיים, הכתפיים או האגן, המעידים על מוצאם האבולוציוני מאב קדמון בעל גפיים.
בזוחלים בעלי רגליים, הירך והזרוע פרושות הצידה מן הגוף, ורק השוק ואמת הזרוע נוטות למטה. כתוצאה מכך כפות רגליהם מוצבות לצידי הגוף, ולא מתחתיו כמו ביונקים ובעופות. צורת גפיים זו מקנה לגוף יציבה "שרועה" – נוגעת בקרקע – ומכאן שמם "זוחלים". מכאן גם דרך הילוכם של הזוחלים: הם מחזיקים אך במעט את גופם מורם מעל הקרקע, ומניעים אותו מצד לצד כדי להגדיל את אורך הצעד. הליכה זו נראית בעיני ביולוגים אחדים כבלתי יעילה ומסורבלת. אולם, צורה זו לא השתנתה כמעט במשך מיליוני שנים ומופיעה אצל רוב הזוחלים והדו-חיים, ועל כן ניתן לטעון כי אם הייתה מפריעה להם, הרי הייתה נעלמת. כמו כן, יציבתם מותאמת לאורח חייהם המתבסס על שימור רב ככל הניתן של אנרגיה.
בנוסף, הזוחלים פיתחו שיטות תנועה מגוונות: חלק גדול מהם שוחה, ובכלל זה צבי הים להם גפיים דמויות סנפירים, התנינאים להם גפיים המשמשות הן לשחייה והן להליכה, ונחשי הים (Hydrophiinae) חסרי הגפיים השוחים באמצעות הנעת גופם; רבים שידרגו את תנועתם לכדי טיפוס, כמו השממיות שיכולות לטפס על קיר זכוכית, הנחשים (ראו קישורים חיצוניים), והזיקיות אשר לופתות ענפים באמצעות אצבעותיהן וזנבן; מעטים מהם אף יכולים לנתר, כמו האנוליס (Anolis), קבוצות אחדות פיתחו יכולות דאייה מגוונות (מפורטות מטה); ואחרים יכולים אף לרוץ על רגליהם האחוריות, כמו לטאות הקולר (Crotaphytus), לטאות הבסיליסק היכולות אף לרוץ על מים (ראו קישורים חיצוניים) וחרדון הצווארון. תנינאים צעירים או קלי משקל אף יכולים ללכת באופן דומה ליונקים – הליכה זו נקראת "הליכה גבוהה" ("high walk”) והיא נעשית באמצעות הרמת עצמם מהקרקע ותנועה קלה מצד לצד – או אף "לדהור" באמצעות הנעת הגוף למעלה ולמטה (ראו קישורים חיצוניים). לדינוזאורים היו רגליים מוצבות מתחת לגופם ויציבתם הייתה זקופה בדומה לזו של עופות ויונקים.
דאייה ותעופה
250px|ממוזער|דרקון דואה (Draco) מן המין taeniopterus בדאייה, ושלד דרקון מהמין volans. הצלעות המוארכות תומכות בקרום העור.
250px|ממוזער|שחזור אמנותי של שרוביפטריקס, זוחל דואה נכחד מתור הטריאס.
יכולות דאייה ואף תעופה פעילות התפתחו פעמים רבות באופן בלתי-תלוי אצל קבוצות זוחלים שונות במהלך האבולוציה. זוחלים דואים החיים בימינו הם ברובם מינים קטני-גוף המטפסים על עצים וסלעים. במינים כאלו, הגדלת שטח הפנים של הגוף מאפשרת צניחה איטית ובטוחה בעת קפיצה ממקום גבוה. במינים מתקדמים יותר המשטחים האווירודינמיים גדלים ומשתכללים, ומאפשרים דאייה הדרגתית יותר ומבוקרת. יכולת דאייה ידועה במספר זוחלים בני-ימינו (להלן סוגים, אך לא בהכרח כל המינים בסוג דואים):
הסוג דרקון דואה (Draco) ממשפחת החרדוניים – 41 מינים.
בסוג זה קרום התעופה הוא עור הנמתח בין צלעות מוארכות של בית החזה, ולא בין הגפיים כמו במרבית הקבוצות הדואות האחרות. הדרקון מסוגל לפרוש או לקפל כרצונו את הצלעות והקרום המתוח ביניהן. ישנם מקרים מתועדים של דרקונים שדאו למרחק של כ-60 מטרים – מרחק רב בהתחשב בעובדה שרובם באורך של כ-20 ס"מ.
הסוג Holaspis ממשפחת הלטאיים עצמותיהן החלולות והעובדה כי הן יכולות לשטח את גופן (בעיקר בטנן) עוזרות להן לדאות או לצנוח באיטיות.
הסוג שממית דואה (Ptychozoon) ממשפחת השממיתיים למינים בסוג יש קרומי העור לאורך גופם שעוזרים להם לדאות.
הסוג Luperosaurus ממשפחת השממיתיים דואים בצורה דומה שממיות הדואות.
הסוג Thecadactylus, דואים בצורה דומה לשממיות הדואות.
הסוג Cosymbotus ממשפחת השממיתיים, דואים בצורה דומה לשממיות הדואות.
נחש מעופף – מסוגל להכפיל את רוחבו על ידי שיטוח גופו, ולכווץ את אזור הבטן שלו פנימה בצורת פעמון, שמתפקד בדומה למצנח. הנחש מסוגל לבקר את כיוון הדאייה הרצוי לו באמצעות פיתול גופו, ונעזר בזנבו לשמירה על האיזון.
איברי דאייה נמצאו גם במאובנים של מספר זוחלים נכחדים קטני-גוף מתור הטריאס, לפני למעלה מ-200 מיליון שנה. ביניהם סוגים כמו איקרוזאורוס (Icarosaurus) וקואהנאוזאורוס (Kuehneosaurus), שכנפיהם התפתחו מצלעות מוארכות בדומה לאלו של הדרקון הדואה בן ימינו, אף שהם השתייכו לקבוצות אחרות לחלוטין. בולט במיוחד הסוג שרוביפטריקס (Sharovipteryx), זוחל זעיר שהיה בעל כנף דלתא שנוצרה מקרום עור המתוח בין רגליו האחוריות.
בשתי קבוצות של זוחלים נכחדים – הפטרוזאורים והדינוזאורים – אף התפתחה תעופה פעילה בתנופות כנפיים. שתי קבוצות אלו התפתחו בנפרד ובאופן בלתי-תלוי זו מזו, כפי שמעיד מנגנון התעופה השונה שלהם: אצל הפטרוזאורים התפתח קרום עור אשר נפרש בין הזרוע והאצבע החמישית הארוכה שלה ובין הרגל האחורית והזנב. בדינוזאורים מנוצים, ובעופות שהשתלשלו מהם, נוצות תעופה ארוכות על הזרועות והזנב התפתחו מנוצות פלומה ששימשו ככל הנראה לבידוד תרמי. עדיין לא ידוע כיצד בדיוק הופיעה התעופה אצל פטרוזאורים ואצל עופות, אך ההשערה המקובלת יותר היא שגם הם היו בתחילה זוחלים מטפסים שהתפתחה אצלם יכולת צניחה ודאייה.
תנועת נחשים וחסרי גפיים אחרים
חסרי הגפיים סיגלו לעצמם אופני תנועה שונים כדי להתגבר על חסרונם. הנחשים פיתחו חמש דרכי הילוך עיקריות המשמשות אותם בהתאם לסוג המשטח עליו הם נעים, מהירות התנועה, משקל הפרט ועוד. נחש יחיד יכול להשתמש ברוב או בכל החמש, ואף מסוגל להשתמש בשתי דרכים שונות בחלקי גוף שונים. הם נעים באמצעות כיווץ שרירים היוצר traction בין קשקשיהם לבין המשטח עליו הם מחליקים, ודחיפת עצמם אחורה כנגד המשטח. מספר רב של חוליות גמישות מאפשרות להם לנטות לכל כיוון ואף להתפתל סביב עצמים.
התנועה הבסיסית ביותר היא תנועה גלית (Undulatory locomotion). היא משמשת את כל חסרי הגפיים, כולל נחשי הים. התנועה מתחילה בראש, שם הנחש מכווץ את שריריו, מזיזו קדימה בכיוון אלכסוני לצד מסוים ובכך גורם לשאר גופו לעקוב אחריו. לאחר מכן התהליך חוזר חלילה לצד השני.
תנועה שנייה, המשמשת גם נחשים מטפסים, היא תנועת כיווץ (Concertina). בתנועה זה הנחש נע קדימה מבלי להזיז את גופו לצדדים, זאת באמצעות כיווץ גופו לכדי צורות S רבות, הזנקת חלקו הקדמי קדימה, הורדתו כלפי הקרקע, מציאת מקום אחיזה ומשיכת החלק הנותר.
תנועה בקו ישר משמשת לרוב נחשים גדולים, כמו פיתוניים. בתנועה זו חלק מהבטן מורם מעט מעל הקרקע, נמתח קדימה, מורד ומוצא אחיזה בקרקע, מושך את שאר הגוף וחוזר חלילה עם חלקי גוף אחרים (ראו קישורים חיצוניים).
חוסר גפיהם של חסרי הגפיים אינו מהווה אבן נגף בפניהם, אלא ההפך הוא הנכון: הוא מאפשר להם להשתחל אל תוך חללים קטנים וצרים, כמו סדק בסלע וצמחייה צפופה. כמו כן, חלק ממינים אלו נעים במהירות, כמו הממבה השחורה היכולה לנוע במהירות של עד כ-16 קמ"ש (הנחש המהיר בעולם).
שלד
ככל בעלי ארבע הרגליים (קיימים כיום: דו-חיים, יונקים, עופות והזוחלים עצמם), לזוחלים יש בליטה (Occipital Condyle) המחברת בין העצם האחורית והתחתונה של הגולגולת לבין עצם האטלס. אצל הזוחלים הבליטה יחידה, בעוד שאצל הדו-חיים היא זוגית.
מערכת הרבייה
הזוחלים משויכים לקבוצת בעלי שפיר עוברי, שהמאפיין המגדיר אותה הוא היכולת להתרבות ביבשה, בסביבה יבשה. במהלך האבולוציה קדמו הדו-חיים לזוחלים במעבר מן הים ליבשה, ואולם עד היום הם מסוגלים להתרבות רק במים. לעומתם, אצל הזוחלים התפתחה לראשונה ביצה המסוגלת לשרוד מחוץ למים בזכות מספר התאמות אבולוציוניות, כמו שק השפיר, ואיפשרה להם הסתגלות מושלמת לסביבה יבשתית. שאר בעלי השפיר העוברי – העופות והיונקים – התפתחו מן הזוחלים וירשו מהם את יכולת הרבייה מחוץ למים. המאובן העתיק ביותר של ביצה יבשתית התגלה בטקסס ומתוארך לתור הפרם התחתון, לפני כ-225 מיליוני שנים.
רביית בתולין
בדומה לשאר החולייתנים, הזוחלים מתרבים בעיקר ברבייה זוויגית. אך כמו אצל דגים ודו-חיים, הנקבות במספר מיני זוחלים מסוגלות, בתנאים מסוימים, לרבייה אל-זוויגית, הידועה גם כרביית בתולין. כאשר נקבות כאלו אינן מופרות הן מטילות ביצים דיפלואידיות שמהן בוקעות נקבות הזהות גנטית לאמן. תופעות של רביית בתולין ידועה במינים שונים של לטאות, שממיות, חרדונים, זיקיות ונחשילים.
הזדווגות והפריה
250px|ממוזער|שמאל|הזדווגות בחומטים
ההזדווגות בזוחלים מתבצעת על ידי הפריה תוך-גופית. הזכר מעביר את תאי הזרע ישירות לתוך גופה של הנקבה, שם הם מפרים את תאי הביצית. זאת בניגוד להפריה חיצונית אצל דגים ודו-חיים רבים, שאצלם הזכר מפרה את הביצים לאחר שכבר הוטלו. ההפריה התוך-גופית אינה דורשת סביבה מימית, ולכן נחשבת גם היא כהתאמה לרבייה ביבשה. צינורות הביצים (בנקבה) והזרע (בזכר) נפתחים אל הביב (cloaca), פתח חיצוני בתחתית חלקו האחורי של הגוף שאליו גם נפתחים פי הטבעת וצינורות השתן. הזדווגות בזוחלים מתבצעת בדרך-כלל כאשר הזכר והנקבה מצמידים את פתחי הביב שלהם. תאי הזרע שוחים במעלה צינור הביצים של הנקבה, שם הם מפרים את תאי הביצית שחרגו מן השחלות.
במינים רבים של זוחלים נמצאה בגוף הנקבות אגירת זרע, אשר עשוי להפרות את הנקבה חודשים ואף שנים לאחר ההזדווגות. כתוצאה מכך עשויה הנקבה להזדווג בעונה אחת ולהטיל ביצים מופרות בעונה שלאחריה, או להזדווג פעם אחת ולהטיל מספר תטולות פוריות. אגירת זרע נמצאה אצל לטאות, צבים ונחשים, ובנקבת אחד ממיני הזעמניים נמצאו תאי זרע בני שש שנים.
הביצה והתפתחות העובר
250px|ממוזער|שמאל|דיאגרמה של ביצת תנין. מקרא: 1) קליפה חיצונית, 2) שק החלמון, 3) חלמון, 4) כלי דם של הקרומים העובריים, 5) חלל קרום הכוריון, 6) קרום הכוריון, 7) חלל אוויר, 8) קרום האלנטואיס, 9) שכבת האלבומין, 10) שק השפיר, 11) העובר, 12) נוזל השפיר
תאי הביצית המופרים מתגלגלים לאיטם החוצה במורד צינור הביצים, ותוך כדי כך הם מתעטפים במספר קרומים ושכבות אשר מופרשים מדפנות צינור הביצים, ליצירת הביצים המוגמרות המוטלות דרך פתח הביב.
הביצה ה"אמניוטית" (בעלת שק שפיר) שהתפתחה בזוחלים (ומהם הועברה גם לעופות וליונקים מטילי ביצים) מתאפיינת במספר התאמות המגינות על "סביבה" מימית פנימית, שבה מתפתח העובר, מפני הסביבה היבשתית החיצונית: קרום השפיר, קרום הכוריון, קרום האלנטואיס, שכבת האלבומין והקליפה הסידנית החיצונית. קרום השפיר והקליפה אטומים למעבר מים ולכן מונעים התייבשות של העובר, אך מאפשרים מעבר של אוויר לצורך נשימה. נשימת העובר מתבצעת על ידי חילוף חמצן ופחמן דו-חמצני עם האוויר בנימי דם על פני קרום האלנטואיס, המשמש את העובר כעין ריאות. חלקו הפנימי של שק האלנטואיס משמש למאגר תוצרי ההפרשה של העובר, ומשמש כעין שלפוחית שתן שלו. שכבת האלבומין (ה"חלבון" או ה"לבן" של הביצה) מכילה כ-80% מים ומשמשת בעיקר כמאגר נוזלים, וכן ויטמינים ומלחים. בנוסף הביצה הזוחלית, בדומה לביצים של מרבית מיני הדגים והדו-חיים, עשירה בחלמון המשמש כמקור המזון של העובר.
תופעה ייחודית האופיינית לעוברים המתפתחים של זוחלים רבים היא קביעת מין תלוית טמפרטורה. הזוויג של העובר (זכר או נקבה) נקבע על ידי טמפרטורת הסביבה בשלב קריטי של התפתחותו בביצה. כאשר הטמפרטורה גבוהה מתפתחים בתוך הביצים צאצאים רק מזוויג אחד (בצבים, בדרך כלל נקבות בלבד) ובטמפרטורה נמוכה בוקעים רק צאצאים מן הזוויג האחר (בצבים בדרך-כלל רק זכרים). בטמפרטורת ביניים מתקבלים צאצאים משני הזוויגים. פרט לצבים, מנגנון זה נמצא גם אצל תנינאים רבים, וכמה ממיני הלטאות. טיבו המדויק של היתרון שהוא מעניק עדיין אינו ברור, אך בשנת 2008 ביולוגים מאוניברסיטת סידני ואוניברסיטת איווה הצליחו להוכיח כי יתרון כזה אכן קיים, כלומר הצאצאים מכל זוויג אכן שורדים במספרים גבוהים יותר כאשר הם בוקעים בטמפרטורה הנכונה.
לידת חיים
מרבית מיני הזוחלים הם מטילי ביצים, אך בכ-20% ממיני הלטאות והנחשים, הצאצאים בוקעים מן הביצה בעודה בצינור הביצים, או במקרים אחרים מיד לאחר הטלתה. תופעה זו, הידועה גם אצל מיני דגים רבים, נקראת השרצה או "ילודת חיים" (Vivipary).
בזוחלים השרצה אופיינית למינים החיים באקלים קר יחסית, שכן היא מאפשרת להגן על הביצים בתוך גוף האם, שהטמפרטורה שלו מעט גבוהה מטמפרטורת הסביבה. גם מספר מאובני איכתיוזאורים מראים בבירור שלדי צאצאים בתוך שלד אמם, וכמה מהם אף מראים את רגע ההשרצה. ילודת חיים אפשרה לאיכתיוזאורים חיים באוקיינוס בלי צורך לעלות ליבשה על מנת להטיל ביצים, כפי שצבי ים למשל נדרשים לעשות.
מעבר מהטלת ביצים להשרצה התרחש ככל הנראה מאות פעמים באופן בלתי-תלוי, בענפים רבים ושונים באבולוציה של הזוחלים. נמצא כי מין אחד של חומט באוסטרליה – Sceloporus spinosus – אף מסוגל להטלת ביצים או להשרצת חיים, בהתאם לטמפרטורה וללחות של סביבתו. כמה מיני זוחלים התמחו בהשרצה והביאו אותה לדרגה הקרובה לזו של יונקי שליה – העוברים שוהים זמן מסוים בצינור הביצים, ההופך למעין רחם, והם מוזנים על ידי אמם דרך כלי דם שלהם הנצמדים לכלי הדם שלה ויוצרים מעין שליה. אצל הנחושית העינונית נוצרת "שליה" מכלי דם של שלפוחית השתן של העובר, ובמינים אחרים היא נוצרת מכלי דם של קרום החלמון.
תפוצה, בית גידול והסתגלויות אליו
בדרך כלל, הזוחלים מחבבים אזורים חמים, כמו אזורים בעלי אקלים טרופי או ממוזג, אם כי הם נפוצים על פני רובו של העולם, ובבתי הגידול השונים מאוד במאפייניהם. לדוגמה, ביערות הגשם רץ הבסיליסק על פני המים, וביערות המחטניים חי לו הזעמן האלמוגי (Lampropeltis); בביצות ובמקווי המים המתוקים שולטים התנינאים והאנקונדות, ובאוקיינוסים ובמקווי המים המלוחים שוחים צבי הים ופתני הים הקטלניים; בארצות העשב (Grassland) באפריקה זוחל פיתון הסלעים האפריקני, ובמדבריות מתרוצץ חרדון סיני (המצוי גם בישראל). אף זוחל אינו שוכן במקומות בעלי טמפרטורות נמוכות מאוד, כמו אנטארקטיקה.
בית הגידול המדברי
250px|ממוזער|שמאל|מולך קוצני בטריטוריה הצפונית, אוסטרליה.
250px|ממוזער|שמאל|צב ים מפריש מלח דרך צנוריות הדמעות (מומלץ ללחוץ על התמונה ולראותה בהגדלה).
בית הגידול המדברי אינו מסביר פנים לאף בעל חיים, והזוחלים אינם יוצאים מכלל זה. הוא מעמיד בפניהם בעיות מיוחדות, שהעיקריות בהן הן: טמפרטורות המשתנות באופן קיצוני: גבוהות מאוד במשך היום, ונמוכות עד קור מקפיא במשך הלילה; מחסור במזון ומים; ומחסור במקומות מסתור. כדי להתגבר על כך, הם הסתגלו בדרכים שונות לסביבתם. רוב ההסתגלויות התרחשו בין תקופת אאוקן לבין תקופת מיוקן (לפני כ-45 עד 15 מיליון שנים), ואלו משמשות לא רק כדי לשרוד בסביבה קיצונית זו, אלא אף כדי לשגשג בה. באופן בסיסי, הזוחלים הצליחו לאכלס אזורים צחיחים יותר מאלו של הדו-חיים, הודות לעורם השריוני והכמעט בלתי חדיר, ולהתפתחותם כבעלי שפיר עוברי המטילים ביצים בעלות קליפה קשיחה או עשויה עור. באופן פרטני יותר, כל זוחל הסתגל בדרכים הייחודיות לו (להלן דוגמאות): למולך הקוצני תעלות תת-עוריות הסופחות מים ומעבירות אותם אל פיו; ההלודרמה המרירית אוגרת שומן בזנבה, ויכולה להתקיים ממנו במשך חודשים; איגואנת המדבר (Dipsosaurus dorsalis) מסוגלת לסבול טמפרטורות גבוהות כ-38–42 מעלות צלזיוס; לצב הערבות (Gopherus agassizi) ולצב Gopherus morafkai יש שלפוחית שתן גדולה היכולה לאחסן נוזלים עד כ-40 אחוזים ממשקלם במשך חודשים, ולהפיק חומצת שתן כמעט מוצקת, במטרה לנצל כמה שיותר נוזלים; ללטאות חסרות רגליים – כמו מינים מהמשפחה לטאות חסרי-רגל (Pygopodidae) ומשפחת הקמטניים – יש עיניים קטנות, ראשים צרים, לסתות תחתונות שטוחות וקשקשים חלקים מאוד, המסייעים להן "לשחות" ולנשום בחול; וללטאות מהסוג אומה (Uma) יש קשקשים מחודדים על אצבעות רגליה האחוריות, העוזרים להן לרוץ על גבי דיונות.
בית הגידול המימי
זוחלים רבים קשורים למים. הם התפתחו מאבות קדמונים אשר פלשו אל המים או למעשה שבו אל מולדת אבותיהם. רובם קשורים ליבשה ומבלים בה חלק ניכר מחייהם, אך אחרים, כמו צבי הים ומינים אחדים של נחשי הים, כמעט ונטשוה. כמו כן, רוב נחשי ים הפסיקו להסתמך על היבשה ומבלים את כל חייהם במים, ואפילו מולידים בהם את הדור הבא. הודות להיותם הטרותרמיים, זוחלים מימיים יכולים לשהות מתחת למים זמן רב יותר מבעלי חיים הומיאותרמיים. הם הסתגלו באופן שונה כדי לנוע ולצלול, לשמור על חום גוף מתאים ולנהל את כמות המלח בגופם (בסביבה הימית).
זוחלי הים ה"אמיתיים", כלומר אלו שלא זקוקים למים מתוקים, הם צבי הים, נחשי הים (Hydrophiinae) והאיגואנה הימית (כל מיני הזוחלים המימיים האחרים זקוקים למים מתוקים בכמות מסוימת). הם פיתחו שיטות שונות כדי להתמודד עם בית הגידול הימי: הם בעלי בלוטה המפרישה מלחים עודפים; הם אינם שותים את מי הים, אלא מקבלים את הנוזלים הדרושים ממזונם; הם יכולים לשלוט בגובה הציפה שלהם באמצעות הכנסת אוויר לראותיהם והוצאתו, בדומה לשלפוחית הציפה של הדגים; נחשי הים יכולים לנשום דרך עורם; צב הים הגלדי יכול לשמור על טמפרטורה הגבוהה ב-18 מעלות צלזיוס מזו של הים בו הוא שוחה.
זוחלים בישראל
250px|ממוזער|שמאל|צב רך בנחל אלכסנדר.
בארץ ישראל חיים 93 מיני זוחלים. זהו מגוון גדול יחסית לשטחה המצומצם. מספר מיני הנחשים בארץ ישראל גדול ממספרם ברוב יבשת אירופה, מגוון זה נובע ממיקומה הגאוגרפי של הארץ, המחבר שלוש יבשות – אפריקה, אסיה ואירופה – ומספר אזורים זואוגאוגרפיים שונים:
תת-האזור הים-תיכוני של האזור הפלארקטי, אשר לו אופייניים מינים כמו לטאה ירוקה, לטאה זריזה, זעמן שחור וצפע מצוי.
תת-האזור הערבתי (או ה"אירנו-טורני") של האזור הפלארקטי, אשר לו אופייניים מינים כמו חרדון מצוי ועין-חתול חברבר.
האזור הסהרו-ערבי, אשר לו אופייניים מינים מדבריים דוגמת ישימונית מצויה, שנונית חולות, כוח אפור, חרדון סיני, חרדון חולות ועכן גדול.
האזור האפרוטרופי (ה"סודני" או "אתיופי"), אשר חודר לארץ-ישראל בעיקר דרך השבר הסורי אפריקני, ולו אופייניים מינים ממוצא אפריקני כמו צפעון שחור, צב רך ותנין היאור (שנכחד מארץ ישראל רק בתחילת המאה ה-20).
מינים ספורים של זוחלים בארץ הם אנדמיים – הם קיימים רק בארץ ובסביבתה הקרובה, כמו מחרוזן הטבעות וצפע חרמון.
לרשימת מיני הזוחלים בישראל.
התנהגות
שמירה על טמפרטורת הגוף
ממוזער|250px|תנין יאור באתיופיה מקרר את עצמו על ידי טבילה במים ופעירת פיו.
מפני שאינם יכולים לשמור על טמפרטורת גופם בכוחות עצמם, הזוחלים פועלים בצורות שונות כדי להתאים זאת לרמה התקינה:
תנועה בין מקומות חמים וקרים: בבוקר הזוחל מתעורר והולך להשתזף לאור השמש, ולאחר שהתחמם מספיק הוא יוצא לפעילויות השגרה, כמו מנוחה בצל או מתחת לקרקע (בדרך כלל במשך הצהריים) וחיפוש מזון (בדרך כלל בשעות הערב המאוחרות או בשעות הבוקר המוקדמות).
הסתרת חלק מגופם בצל, וחשיפת החלק האחר לאור השמש.
שינוי האופן בו גופם נוגע בקרקע, כמו העכסן העכני (Crotalus cerastes) הנע בצורה כזו כך שרק חלק קטן מגופו נוגע בחול החם.
פעילות בעונות מסוימות, כמו שקיעה בתרדמת קיץ.
התאמת כמות הדם העובר בכלי הדם הקרובים לעור: כאשר הזוחל צריך להתחמם, כלי הדם מתרחבים, וכשהטמפרטורות יורדות הם מצטמצמים.
שינוי צבע: מינים מסוימים יכולים לשנות את צבעם לכהה יותר במשך היום (צבע כהה קולט יותר חום מבהיר), וכשסיימו להתחמם הם הופכים חוורים.
פעירת הלוע: פעולה זו נעשית בעיקר על ידי תנינים הרוצים להתקרר.
באזורים בעלי טמפרטורות נמוכות
250px|ממוזער|שמאל|קמטן האליגטור (Elgaria coerulea) הנפוץ בקולומביה הבריטית, באי ונקובר ובאיי המפרץ (Gulf Islands).
כאמור, הזוחלים צריכים מקור חום חיצוני כדי לחיות, ובמקומות אלו דמם ה"קר" מהווה מכשול להישרדותם. חום גופם יורד, הם הופכים לאיטיים ונטולי מרץ, ולא יכולים להיות פעילים בכל עונות השנה, כמו שעושים מיני יונקים ועופות מסוימים. אם ישהו בשטחים פתוחים בזמן החורף – הם יקפאו למוות. אולם, בשונה מבעלי חיים אחרים כגון העופות הנודדים למקומות חמים, הזוחלים אינם יכולים לנדוד למרחקים ארוכים מאוד (חוץ מצבי הים). לכן, הזוחלים היו חייבים להסתגל לחיים בסביבה זו. רובם מסתתרים ושוקעים בתרדמת חורף כדי להתחמק מהטמפרטורות המקפיאות. למשל, צבגון מצויר בוגר עושה זאת באמצעות צלילה אל תחתיתו של מקווה מים שאינו קפוא, ואף על פי שפני השטח של המקווה יכולים להיות קפואים – הוא קולט את הכמות המעטה של החמצן מתוך המים. לעומתו, הצבגון המצויר הצעיר יכול להוריד את טמפרטורת גופו אל מתחת לאפס מבלי להקפיא את נוזליו, ולשרוד טמפרטורות נמוכות בכך. הקשקשאים לרוב עושים זאת באמצעות התחפרות באדמה או הסתתרות בחללים; עמוק מספיק כדי לעבור את העומק בו האדמה קופאת (Frost line).
באזורים בהם החורפים קרים מאוד, וצריך להתחפר עמוק כדי להתחמק ממו, ניתן לראות זוחלים וחיות אחרות רבים חולקים מקום אחד לשם תרדמת חורף. תופעה זו מתרחשת גם בחורפים קרים פחות, אם כי במקומות מסוימים, כמו באי ונקובר. יתר על כן, התופעה מתרחשת בעיקר בזוחלים מסוימים: בקולומביה הבריטית, עכסנים ומינים מהסוג נחש בירית נמצאו שקועים בתרדמת חורף משותפת באזור תרדמה גדול.
תזונה
300px|ממוזער|שמאל|תנין היאור (משמאל) תוקף גנו בעת חצייתו את נהר המארה
בדומה לשאר המיתרניים, הזוחלים ניזונים כמעט מכל יצור חי – מתאואי מים היכולים לעבור את רף האלף קילוגרם, ונטרפים על ידי תניני הים ודרקוני קומודו (ראו קישורים חיצוניים), דרך חרדון הצב אוכל הצמחים, ועד הלטאיים שאוכלים בעיקר פרוקי-רגליים. רוב הזוחלים טורפים, אוכלי חרקים או אוכלי-כול, והמיעוט הנותר – קשקשאים וצבים אחדים – ניזונים רק מצמחים או מאצות (כגון האיגואנה הימית).
תכונת ההטרותרמיות שלהם אולי נתפסת כמכשול, הרי בעל חיים הומיאותרמי ("דם חם") יכול להתגורר בבתי גידול בהם קרובו ההטרותרמי לא מסוגל לחיות. עם זאת, ההומיאותרמיות מגיעה עם מחיר: כדי לשמור על חום גוף קבוע ומתאים, לבעל החיים יש קצב חילוף חומרים גבוה, המצריך אכילה תכופה. הזוחלים, מעצם היותם הטרותרמיים, לא אוכלים באותה התדירות או הכמות בה אוכלים בעלי החיים ההומיאותרמיים. כאשר המזון אינו מצוי בשפע, זהו יתרון בשביל הראשונים: הם לא דורשים אנרגיה רבה, ולפיכך הם מסוגלים לעמוד בפני תקופות רעב באופן טוב יותר. לדוגמה, הם יכולים להיכנס אל תוך בריכה קרה, לשקוע במין תרדמת, להוריד את קצב חילוף החומרים שלהם, ולשמור על מצבורי המזון עד יעבור זעם.
כמו כן, תהליך העיכול איטי, והם אינם יכולים ללעוס את מזונם ולפרקו בפיהם. תהליך זה, יחד עם תכונת ההטרותרמיות שלהם, מאפשרת לזוחלים להתקיים זמן רב מסעודה יחידה. הגדולים שבהם, כמו התנינים ונחשי רב-חנק ( Boa), יכולים להתקיים מסעודה יחידה במשך חודשים.
בדומה להסתגלותם המגוונת בתחומי חייהם האחרים, גם בתזונתם מפגינים הזוחלים אסטרטגיות וצורות שונות. לתנינאים למשל יש לסתות חזקות מאוד, ומלתעות המלאות בשיניים חדות ללכידת הטרף ושיניים טוחנות למחיצתו. גם לצבים יש לסתות חזקות, אך הם חסרי שיניים ולכן התפתח אצלם מקור חזק. אצל הנחשים הלסת התחתונה מופרדת מהעליונה, מה שמאפשר להם לבלוע טרף גדול בשלמותו, אף בגודל היפופטם קטן (ראו קישורים חיצוניים), והם יכולים להרוג את טרפם באמצעות הזרקת ארס בהכשה או חניקתו בלפיתה עוצמתית. הזיקיות "יורות" את לשונן הדביקה אל עבר חרק סמוך.
הזוחלים הצמחוניים עומדים בפני בעיית הלעיסה בדומה ליונקים צמחוניים (חומר צמחי מצריך גריסה וטחינה מעצם היותו קשה לעיכול), אך הם חסרים את מבנה השיניים המיוחד של האחרונים, מה שמביא אותם לכדי בליעת גסטרוליתים ("אבני קורקבן") כדי לסייע לקיבת השרירים שלהם בעיכול. אבנים אלו נמצאו בין שלדי אורניתופודים וזאורופודה, אם כי ישנה מחלוקת האם הם באמת שימשו את האחרונים לטחינת מזון. שימוש שונה באבני הקורקבן נעשה על ידי תנין הים: הוא בולע אותן כדי לייצב עצמו או לצלול, בדומה לאונייה הנעזרת במי נטל. שתי האפשרויות, כלי עזר בייצוב ובעיכול, היו ככל הנראה בשימוש הפלזיוזאורים.
התנהגות זוויגית והורית
חיזור
250px|ממוזער|שמאל|זכר לטאת אנוליס מפרץ דולסה מציג לראווה את המניפה הצבעונית שמתחת לגרונו
זכרי תנינאים נוהגים לנהום ולשאוג במטרה למשוך נקבות (וגם כדי להרחיק זכרים מתחרים).
דאגה לביצים ולצאצאים
קליפת הביצה וקרומי העובר שומרים עליהם מפני נידוף מים, אך תנאי חום ולחות מתאימים באתר ההטלה הם הכרחיים להתפתחות העובר. לכן בוחרות נקבות הזוחלים בדקדקנות את מקום ההטלה, וכך הן דואגות לשמירה על צאצאיהן. ואולם במרבית מיני הזוחלים נוטשות האמהות את הביצים לאחר ההטלה, ואינן רואות את צאצאיהן. אצל לטאות חד-שנתיות, למשל מיני זיקית, הצאצאים בוקעים בעת שאמותיהם כבר אינן בין החיים.
במינים מסוימים שומרים ההורים על הביצים, ושממיות אוכלות את הקליפות הריקות לאחר הבקיעה. נקבות חומט מגינות על ביציהן מפני טורפים קטנים, הופכות את הביצים בקביעות ומקבצות אותן כשהן מתפזרות. נקבות נחש הפיתון מסדרות את הביצים בערימה ונכרכות סביבן. מאחר שהן בעלות דם קר, ואינן מסוגלות לחמם את הביצים בעזרת חום גופן, הן מרעידות את גופן בתנודות קלות המעלות את טמפרטורת הביצים. הדאגה לצאצאים בזוחלים מפותחת ביותר בתנינאים, אשר חלקם מטפלים בצאצאיהם במשך שנה או שנתיים. נקבת התנין חופרת קן שבו היא מטילה את הביצים, והיא נשארת לידו ומגינה על הביצים והצאצאים
מבנה חברתי
250px|ממוזער|שמאל|צבגונים אדומי-אוזן וזכר ברכייה בפארק שער הזהב
לטאות כוח והתנינים מפגינים מבנים חברתיים מורכבים ואף יכולים לספור, ודרקון קומודו אף נצפה משחק. הצבים אינם מגינים על הטריטוריה שלהם, אך היא בכל זאת נרחבת. כמו כן, חלקם מפתחים לעיתים היררכיות חברתיות.
לטאות רבות מפגינות כישורים חברתיים מורכבים, והזכרים אף שומרים על הטריטוריות שלהם באמצעים שונים, כמו סימני ריח.
מנגנוני הגנה עיקריים
ממוזער|250px| גופה וצבעיה של שממית השטן (Uroplatus phantasticus) דומים לעלה יבש
ממוזער|250px|שריון קשיח עם בליטות של צב דרבוני
ממוזער|250px|שממית חסרת זנב אחרי שקטעה אותו
ממוזער|250px|אליגטור אמריקאי בתנוחת מגננה
ברוב עידן המזוזואיקון שלטו בעולם יצורים כמו הדינוזאורים והאיכתיוזאורים, אולם כיום הם אינם עוד, ולזוחלים קמו אויבים אחרים, כמו היונקים והעופות. רוב הזוחלים הם קטנים עד בינוניים, ומהווים טרף לבעלי חיים אחרים, למעט דרקון קומודו, רוב התנינאים ונחשי ענק אחדים אשר מהווים טורפי-על בתחום מחייתם, ומספר צבי ענק, אשר גודלם מקשה על טריפתם.
כדי להתגבר על כך, פיתחו הזוחלים מספר מנגנוני הגנה:
התחמקות מנוכחות, בריחה והסתתרות: מנגנוני הגנה אלו הם הנפוצים ביותר בקרב הזוחלים. בשעות דחק סביבתי – כלומר פגיעה במצב האיזון של החיה כתוצאה מהפרעות טבעיות, אנושיות וכו' – הם נוהגים להסתתר במחילות עד חלוף הסכנה. תופעה זו מבוטאת באופן הניכר ביותר לעין אצל צבי מים ותנינאים צעירים, אשר בורחים אל מקווה מים סמוך וצוללים בו כאשר הם מזהים סכנה מתקרבת, ואצל נחשים קטנים ומרבית הלטאות אשר מסתתרים מתחת לקרקע ולסלעים, וכן בין צמחייה עבותה. מנגנון ההתחמקות מנוכחות הוא העברת הפעילות לשעות שונות, כמו מעבר לפעילות לילית כדי להתחמק מעופות יום. אולם, למעבר זה יש עלות אנרגטית גבוהה, שהרי הזוחלים הם פויקילותרמים, ולכן צריכים לחמם את גופם כדי לנוע טוב יותר. בעיה זו משפיעה על תפוצתם, ועל כן נראה שפע רב יותר של זוחלים באזורים חמים לעומת אזורים קרים, בהם הם פעילי יום בעיקר.
הסוואה: רוב מיני הזוחלים ניחנים במופע בגוונים הדומים לאלו בהם ניחן בית גידולם, ומינים אחדים אף יכולים לשנות את צבע גופם (המוכרת ביותר היא הזיקית). מבין טורפיהם העיקריים, העופות ומיני זוחלים אחרים פיתחו ראיית צבע, ולכן ישנה חשיבות לבחירת צבעי עור שתאפשר להם להיטמע ולא לבלוט בנוף סביבתם. אצל מינים רבים, בייחוד לטאות, צבעי העור והקשקשים הם בגווני אפור, חום, חום בהיר וירוק הדומים לצבעים הנפוצים בסביבת המחיה הטבעית שלהם.
חקיינות: מינים רבים מחקים מינים אחרים או עצמים אותם הטורפים לא מעוניינים לאכול. דוגמה מוכרת לכך היא מינים אחדים של הזעמן האלמוגי (Lampropeltis) הראויים למאכל, אשר מחקים את מופע הפסים של מיני פתני אלמוגים הארסיים (Coral snake). הטורפים מתקשים בזיהוי, ונמנעים מלאכול את שניהם.
הרתעה: כאשר ההסוואה נכשלת ובריחה היא בלתי-אפשרית, משתמשים חלק מהזוחלים באיומים והרתעה. פעולה נפוצה היא הגדלה של החזות בדרכים שונות, כמו יציבה בתנוחה מאיימת, פרישת קרומים על-עוריים (כגון נחש הקוברה אשר זוקף את ראשו ופורש קפלי עור משני צידיו. פעולה נפוצה נוספת היא השמעת קולות מפחידים. לדוגמה, המינים בתת-משפחת העכסנים מרעידים את קצה זנבם העשוי טבעות, ובכך משמיעים קול רשרוש מרתיע.
ממוזער|מרכז|הקול המושמע על ידי העכסן
שריון ואמצעי הגנה גופניים אחרים: כל הזוחלים מוגנים במעטה קשקשים קשיחים המקשים על אכילתם. כמו כן, מינים אחדים שידרגו את אמצעי הגנה זה בדרכים שונות: מינים אחדים, כמו מיני האיגואנית המקרינה (Phrynosoma), עוטים קוצים חדים; לתנינאים מעטה עור המכוסה באוסטאודרמים הקשיח יותר ממעטה הזוחל הרגיל, המכסה את גבם וצידי גופם ומקשה על בעלי חיים אחרים לפגוע בהם; אצל הצבים, הבטן והגב מכוסים בשריון עצם קשיח (חוץ מהצבים הרכים, אשר כמשתמע משמם – הם בעלי שריון רך). צבי היבשה אף יכולים לכנס את ראשם וגפיהם אל תוך השריון כאשר הם מאוימים, אם כי ישנם מספר טורפים חכמים אשר פיתחו דרכים לפצח את שריון הצבים, כמו העיט הזהוב אשר מפיל את הצב מגובה רב (ראו קישורים חיצוניים).
ארס: התפתח אצל קבוצות מועטות, שהמוכרת מביניהן היא הנחשים. הארס משמש להגנה, תקיפה ואף עיכול ראשוני של המזון. הוא מיוצר על ידי בלוטות מיוחדות (למעט בתקופת התרדמת), ויוצא החוצה באמצעות שרירים דרך תעלות שבשיני ארס. בדרך כלל הנחשים מעדיפים להתחבא מהטורף או להרתיעו, אך אם אלו לא עובדים – הם מכישים. אצל נחשים ארסיים, ההכשה מזריקה את הארס המסוכן, וזה יכול לגרום לפציעות חמורות ואף למוות.
חיתוך עצמי: בתהליך שנקרא בלועזית Autotomy (מיוונית: autos = עצמו, tomos = חיתוך), מספר רב של מיני שממיות, חומטים ולטאות אחרות מסוגלים לנתק את זנבם כאשר הם מרגישים מאוימים. הזנב ממשיך להתפתל גם אחרי ניתוקו מהגוף, ובכך יוצר הסחת דעת המאפשרת ללטאה להימלט. אחרי שברחה, יכולה הלטאה לגדל מחדש את זנבה בתהליך שמשכו בין מספר שבועות למספר חודשים. הזנב שגדל מחדש מכיל סחוס ולא עצם, וצבעו דהוי יותר לעומת שאר הגוף. ישנם מיני לטאות שבהן הזנבות בולטים יותר על מנת לפתות את הטורפים לפגוע בזנב הפחות חשוב.התזת דם: כמה מינים של האיגואנית המקרינה מסוגלים להתיז סילון של דם מעיניהם למרחק של עד מטר. הטורפים ממשפחת הכלביים נרתעים ממגע עם הדם.
מנגנוני הגנה של תנינאים
התנינאים הם טורפי על בתחומי מחייתם וכמעט שאין להם אויבים טבעיים כאשר הם בוגרים. לעומת זאת, תנינאים צעירים יותר יכולים להיות מאוימים על ידי בעלי חיים אחרים, כולל על ידי תנינאים גדולים יותר. כאשר תנינאי חש מאוים, הוא פוער את פיו וחושף שיניים חדות ולשון צהובה. אם הפחדה זו לא עוזרת, התנינאי הופך לנסער יותר ומשמיע קולות איום. אם גם זה לא מסייע בעדו, הוא משנה תנוחות באופן דרמטי כדי להראות מאיים יותר, ומנפח את גופו במקצת כדי להגדיל את דמותו. אם שום דבר לא עובד, התנינאי תוקף בחזרה ומנסה לנשוך את התוקף עם מלתעותיו האימתניות. דרכי ההגנה המדויקות משתנות בין המינים השונים של התנינאים: ישנם תנינאים שמנסים לנשוך מיד, אחרים חובטים בתוקף עם ראשם כמו היה פטיש או אלה, ואחרים בורחים או רודפים אחרי התוקף.
חקר הזוחלים
קארולוס לינאוס, חוקר הטבע השוודי שייסד את במאה ה-18 את שיטת מיון עולם הטבע, עדיין לא הבחין בין דו-חיים לזוחלים, אולי משום שכמה מן הזוחלים שהכיר היטב היו נחשים החיים במים, וכלל את כולם תחת המונח דו-חיים (Amphibia). כתוצאה מבלבול זה, חקר הזוחלים והדו-חיים גם יחד נקרא עד היום "הרפטולוגיה".המונח נגזר מהמילה היוונית herpeton שמשמעותה "דבר זוחל". חוקר הטבע האוסטרי יוספוס ניקולאוס לאורנטי היה הראשון שהבחין בין דו-חיים לזוחלים, בשנת 1768, והוא זה שנתן לזוחלים את שמם המדעי Reptilia, אם כי עדיין כתת-קבוצה בתוך קבוצה הכוללת גם את הדו-חיים. המיון המודרני, לעומת זאת, מתייחס לזוחלים כקרובים יותר לעופות וליונקים מאשר לדו-חיים.
במאה ה-19, תומאס הקסלי וריצ'רד אוון הפכו את מיונו של לאורנטי למקובל, והוסיפו לזוחלים את הדינוזאורים ומאובנים נוספים של "מפלצות שלפני המבול" (כפי שנקראו באותן שנים). בשנת 1866 הראה ארנסט הקל כי ניתן לחלק את החולייתנים על פי דרך הרבייה שלהם, וכי הזוחלים, העופות והיונקים שייכים לקבוצת בעלי שפיר עוברי. בסוף המאה ה-19 הוגדרה מחלקת הזוחלים כבעלי שפיר עוברי שאינם יונקים או עופות, והוכרו סימני שלד המבדילים אותה משאר המחלקות, כמו פול (קונדיל) עורפי יחיד בגולגולת ומפרוק הלסת בין עצם הריבוע (quadrate) בלסת העליונה ועצם המפרוק (articular) בלסת התחתונה.
במאה ה-20 פותחה החלוקה הפנימית הבסיסית של הזוחלים (ולמעשה של כל בעלי השפיר העוברי) על פי פתחי הצדע (temporal fenestrae) בגולגולת שלהם לשלוש קבוצות עיקריות: חסרי פתחי צדע – אנפסידה, בעלי פתח אחד מכל צד – סינאפסידה, ובעלי שני פתחים מכל צד – דיאפסידה. חלוקה זו אושרה ברובה בתחילת המאה ה-21 באמצעות חקר רצפי DNA בגנום. בהמשך קבוצת האנפסידה בוטלה וחבריה שויכו לבני קבוצת הזאוריה.
סיווג ומיון
מחלקת הזוחלים (Class: Reptilia), אחת מארבע המחלקות ה"קלסיות" של בעלי ארבע רגליים (ביחד עם דו-חיים, יונקים ועופות), כבר איננה קיימת בחלוקות טקסונומיות חדישות. הסיבה לכך היא שמחלקה זו היא פאראפילטית, כלומר היא אינה כוללת שניים מן הענפים שהשתלשלו מן הזוחלים – היונקים והעופות. זאת בניגוד למוסכמה בטקסונומיה הקלדיסטית המודרנית, לפיה קבוצות צריכות להיות מונופילטיות, כלומר לכלול את האב הקדמון של הקבוצה ואת כל הענפים שהשתלשלו ממנו. למעשה, התנינאים שהם "זוחלים" קרובים יותר לעופות מאשר לזוחלים אחרים כמו צבים. דבר כזה אינו יכול לקרות בחלוקה מונופילטית תקינה.
למרות זאת, המיון הפראפילטי הישן של מחלקת הזוחלים עדיין נפוץ ומקובל באנציקלופדיות, לקסיקונים וספרות זואולוגית נוספת לציבור הרחב. מיון זה הוא נוח משום שישנן תכונות פנוטיפיות רבות אשר משותפות לקבוצות ה"זוחלים" הקיימות בימינו, כמו תנינים וצבים, אך לא ליונקים ועופות. התכונה המשותפת החשובה ביותר המייחדת זוחלים הקיימים בימינו היא היותם "קרי-דם", ומתכונה זו נובעות תכונות רבות נוספות: עור החסר כסות מבודדת דוגמת פרווה או נוצות, חילוף חומרים איטי יותר, מוח קטן יותר ואינטליגנציה נמוכה יותר. עם זאת, ייתכן מאוד שכמה קבוצות "זוחלים" נכחדות, ובעיקר חלק מן הדינוזאורים, היו חמי-דם ובעלי כסות נוצות.
בחלוקה הטקסונומית המפושטת למטה, קבוצות הידועות כ"זוחלים" מופיעות בכתב מודגש, וניתן לראות כי הם אינם יוצרים ענף נפרד משל עצמם:
בעלי ארבע רגליים (Tetrapoda) 75px
דו-חיים (Amphibia) 50px
בעלי שפיר עוברי (Amniota) 50px
סינאפסידה (Synapsida) 50pxפליקוזאוריה (Pelycosauria) (זוחלי קרקע נכחדים) 75pxתראפסידה (Therapsida) (זוחלים דמויי יונקים) 100px
יונקים (Mammalia) 75px
זאורופסידה (Sauropsida)
דיאפסידה (Diapsida) 50pxאיכתיוזאוריה (Ichthyosauria) (זוחלים ימיים נכחדים) 75pxצבים (Testudines) 50pxפלזיוזאוריה (Plesiosauria) (זוחלים ימיים נכחדים) 75pxלפידוזאוריה (Lepidosauria) 50pxמחודקי ראש (Sphenodontia)בימינו סוג יחיד – ספנודון 50pxקשקשאים (Squamata)חרדוניים, זיקיתיים, איגואניים, חומטיים, לטאיים, נחשים, ועוד. 50px
ארכוזאוריה (Archosauria) 75pxתנינאים (Crocodilia) 70pxפטרוזאוריה (Pterosauria) (זוחלים מעופפים נכחדים) 75pxדינוזאוריה (Dinosauria'') (זוחלי קרקע נכחדים) 125px60px
עופות (Aves) 50px
אבולוציה
מוצא בתור הקרבון
מוצאם של הזוחלים הוא מתת-מחלקה קדומה של דו-חיים, הלבירינתודונטיה. הדו-חיים היו החולייתנים הראשונים שעלו מן הים ליבשה, בסוף תור הדבון לפני כ-375 מיליוני שנה, אך עד היום הם מתרבים רק במים, ולכן מעולם לא השתלטו לחלוטין על בתי הגידול היבשתיים. השתלטות כזו ארעה רק עם הופעת הזוחלים בסוף תור הקרבון, לפני כ-340 מיליון שנה, הודות להתפתחותן של ביצים בעלת קרום שפיר, המסוגלות לשרוד מחוץ למים.
עדיין לא ברור במדויק איזו מקבוצות הלבירינתודטיה התפתחו לזוחלים. מכיוון שמאובני ביצים הם נדירים, וקשה מאוד לזהות אם הן בעלות קרום שפיר, ההבדל בין מאובני דו-חיים וזוחלים מוגדר בעיקר על פי מאפייני שלד שלהם. כזוחל הקדום ביותר הידוע למדע נחשב בדרך-כלל הסוג הילונומוס מנובה סקוטיה בעוד בעבר סברו שהיה זה הסוג Westlothiana או הקאסינריה (Casineria), שמאובן שלו התגלה בסקוטלנד בשנת 1999.
הסתעפות בתור הפרם
ממוזער|שמאל|250px| מאובני זוחלים מוקדמים מתחילת תור הפרם, בעלי גולגולת אנאפסידית
מקובל כיום שהזוחלים הראשונים היו אנאפסידיים, כלומר בעלי גולגולת שלמה וחסרת פתחי-צדע מאחורי פתחי העיניים והנחיריים. עם הזמן הופיעו פתחים בגולגולת שאיפשרו מעבר של שרירי לעיסה. מספרם ומיקומם של פתחים אלו הם בעלי חשיבות רבה בהתחקות אחר האבולוציה של הזוחלים, ולמעשה אחר האבולוציה של כל בעלי השפיר, ובכללם היונקים והעופות.
בשלב מוקדם באבולוציה של הזוחלים התפצל הענף הסינפסידי, המאופיין בפתח צדע אחד (מכל צד של הגולגולת) בעמדה תחתית יחסית. בענף זה התפתחה קבוצת הפליקוזאוריה, ששגשגה בתור הפרם המוקדם. כמה ממיני הפליקוזאורים היו בעלי החיים הגדולים ביותר על היבשה בתקופתם, באורך של שלושה מטרים ויותר, חלקם טורפים כמו דימטרודון ואחרים אוכלי-צמחים כמו אדפוזאורוס. קבוצה גדולה נוספת של סינפסידיים, התראפסידה, התפתחו ככל הנראה מן הקוטילוזאורים, והיו אבות היונקים. כל קבוצות הזוחלים הסינפסידים נכחדו עם הזמן, והיונקים הם הסינפסידיים היחידים החיים בימינו.
בענף השני של הזוחלים הופיעו הדיאפסידיים, המאופיינים בשני פתחי צדע בכל צד של הגולגולת. הם היו בתחילה הענף הקטן והפחות מפותח, אף שכיום הם כוללים את כל הזוחלים החיים, וכן את העופות.
הצבים הם בעלי גולגולת אנאפסידית, ולכן במשך שנים רבות היה מקובל לראות אותם כקבוצה הפרימיטיבית ביותר של זוחלים בני-ימינו, שהשתלשלה ישירות מן הזוחלים האנאפסידיים הראשונים. ואולם מספר מחקרים על פי רצפי גנום מצביעים על כך שהצבים השתלשלו מזוחלים דיאפסידיים, ומכאן שפתחי הצדע שלהם נסגרו באופן משני.
בסוף תור הפרם, לפני כ-250 מיליון שנה, התרחשה הכחדת פרם-טריאס – הכחדה המונית מן הקשות שתועדו ברשומות המאובנים. על פי הערכות נכחדו בה כ-70% מכלל מיני החולייתנים היבשתיים. הכחדה זו סיימה את עידן השליטה הסינאפסידית ופתחה את תור השגשוג של הזוחלים הדיאפסידים, אשר ככל הנראה היו מותאמים טוב יותר לאקלים הגלובלי החם והיבש שאפיין את מרבית עידן המזוזואיקון.
השגשוג במזוזואיקון
250px|ממוזער|דינוזאורים שונים: בכיוון השעון – אפטוזאורוס, אדמונטוזאורוס, טריצרטופס וסטגוזאורוס, ארגנטינוזאורוס, פינקוזאורוס ומיקרורפטור.
עידן המזוזואיקון מכונה לעיתים קרובות "עידן הזוחלים". הוא כלל את תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון שנמשכו יחד 180 מיליון שנה, והתאפיינו בשגשוג ובשליטה של הזוחלים הדיאפסידים, שהגיעו לשיאים של מגוון וגודל הגוף, ואכלסו בתי-גידול רבים ביבשה, בים ובאוויר. לשם השוואה, עידן השליטה של היונקים בקנוזואיקון נמשך עד היום 65 מיליון שנה בלבד.
הפלזיוזאורים והאיכתיוזאורים שבו באופן משני לחיים באוקיינוס, וכללו כמה מן הטורפים הימיים הגדולים ביותר. אצל האיכתיוזאורים בייחוד התפתח מבנה גוף דמוי-דג, עם סנפירי גב וזנב, ובכך הם מזכירים את הלווייתנאים של ימינו. הסוגים הגדולים ביותר שלהם הגיעו לאורך 21 מטרים ולמשקל של 20 טון.
הארכוזאורים השתלטו על היבשה בתחילת תור הטריאס, לפני כ-230 מיליון שנה. חלקם היו בעלי רגליים זקופות עם כפות המוצבות מתחת לגוף (ולא פרושות לצדדים כמו בזוחלים בני-ימינו), מה שאיפשר להם תנועה מהירה יותר. היו בהם אף כאלו שרצו וקפצו על שתי רגליהם האחוריות, כמו פופוזאורוס, טורף זריז באורך 4 מטרים.
מן הארכוזאורים התפצלו התנינאים, הדינוזאורים והפטרוזאורים, שהגיעו לגודלי גוף מרשימים ביותר במהלך היורה והקרטיקון. הפטרוזאורים התפתחו ליצורים המעופפים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם. הענק שבהם, קוואצלקואטלוס, היה בעל מוטת כנף של יותר מ-11 מטרים, וכשעמד על הקרקע צווארו ומקורו הארוכים התמרו לגובה ג'ירף בן ימינו. גם התנינאים הגדולים ביותר של הקרטיקון, כמו דיינוסוכוס וסרקוסוכוס, הגיעו לאורך כפול מן התנינים הגדולים ביותר של ימינו והיו טורפי-על בבית גידולם.
בין הדינוזאורים, הזאורופודים אוכלי הצמחים היו בעלי החיים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם על היבשה. ייתכן שכמה מהם, כמו ארגנטינוזאורוס ופטגוטיטאן, הגיעו לאורך של למעלה מ-30 מטרים ולמשקל של למעלה מ-70 טון. לצידם חיו במספרים גדולים דינוזאורים ממשפחות ההדרוזאוריים והצרטופסיים, שהיו אוכלי צמחים יעילים ביותר, ונפוצו בעיקר בקרטיקון העליון. הם היו מגוונים מאוד והגדולים שבהם, כגון השאנטונגוזאורוס והטריצרטופס, היו גדולים יותר מפיל סוואנה אפריקני. הם עצמם שימשו מזון לדינוזאורים התרופודים, ביניהם ספינוזאורוס, גיגאנוטוזאורוס וטירנוזאורוס, הטורפים היבשתיים הגדולים ביותר אי-פעם. כיום ידוע כי רבים מן הדינוזאורים התרופודים היו עטויים בנוצות, ששימשו אותם בעיקר לבידוד תרמי. בסוף תור היורה, לפני כ-145 מיליון שנה, התפתחה יכולת תעופה אצל דינוזאורים מנוצים קטנים מקבוצת האביאלאה, שהיו לעופות הראשונים. עופות מעופפים חיו לצד הדינוזאורים והפטרוזאורים לאורך הקרטיקון.
במזוזואיקון גם הופיעו הצבים והלפידוזאוריה, שמהם התפתחו מרבית הזוחלים החיים בימינו. ואולם גם כמה לפידוזאורים הגיעו במזוזאיקון לגדלים המגמדים את הלפידוזאורים של ימינו. ביניהם היו המוסזאורים, אשר לקראת סוף הקרטיקון החליפו את האיכתיוזאורים והפלזיוזאורים כטורפי-העל הימיים, והגיעו לאורך של עד 15 מטרים.
עידן המזוזואיקון הסתיים בהכחדה המונית נוספת, הכחדת קרטיקון-פלאוגן לפני כ-66 מיליון שנה, שבה נעלמו קבוצות שלמות של זוחלים. מכל הזוחלים גדולי הגוף שרדו רק צבי ים, הצבים הנשכניים והתנינאים.
בצל היונקים בקנוזואיקון
עידן הקנוזואיקון נחשב ל"עידן היונקים", אשר החליפו את זוחלי המזוזואיקון בגומחות אקולוגיות רבות, כמו אוכלי-צמחים גדולים, טורפי-על יבשתיים וטורפי-על ימיים. מן הזוחלים שרדו רק מספר קבוצות מענפים דיאפסידיים נפרדים – הקשקשאים, התנינים, והצבים.
עם זאת, הצבים ובעיקר הקשקשאים הסתעפו בקנוזואיקון ועברו התאמה לבתי גידול וגומחות אקולוגיות חדשות רבות. למעשה, מספר מיני הזוחלים המוגדרים כיום (כ-12,160) גדול ממספר מיני היונקים, אך מרבית המינים האלו הם קשקשאים קטני גוף, בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים. במונחי ביומסה קרוב לוודאי שהיונקים תופסים כיום את המקום הראשון מבין בעלי-החיים היבשתיים.
אחת מקבוצות הקשקשאים המשגשגות בקנוזואיקון הם הנחשים, הכוללים כיום כ-4,100 מינים. הם התפתחו מלטאות על ידי ניוון הגפיים וחגורות הגפיים, מה שאיפשר להם לעבור דרך מחילות צרות ולהרחיב את צלעותיהם כדי לבלוע בשלמות טרף גדול יחסית לגופם. לסתות הנחשים אף הן עדינות ומתרחבות לצורך הבליעה, ועקב חולשת נשיכתם הם ממיתים את טרפם באמצעות ארס קטלני או בחניקה. נראה שהצלחת הנחשים נובעת במידה רבה מהתאמתם לטרף יונקים חופרי-מחילות. מגמה להקטנה וניוון חלקי או מוחלט של הגפיים ניתן לראות כיום גם בקבוצות אחרות של קשקשאים, כמו חומטיים, קמטניים, טבעונים וביפדיים, בדרך-כלל כהתאמה לאורח חיים תת-קרקעי.
גלריה
הזוחלים והאדם
הזוחלים בתרבות
היחס של בני האדם לזוחלים נע בין סגידה כאל אלים והערצה לבין פחד ותיעוב. במספר רב של סיפורי מיתולוגיה משמשים הזוחלים כארכיטיפ של מפלצת קדמונית ואכזרית אותה הביס האל כאשר ברא את העולם. הדרקון הוא זוחל בדיוני ענק בעל כנפיים ויורק אש, הנפוץ מאוד בפולקלור ואגדות עם.
בנוסף זוחלים רבים בימינו כמו איגואנות, פיתוניים וצבגונים, משמשים כחיות מחמד אקזוטיות. חלקם אפילו משמשים לטקסים דתיים (ראו: אחיזת נחשים).
בתרבויות קדומות
ממוזער|האל סבכ המצרי בעל ראש תנין בתבליט ממקדש קום אומבו
במיתולוגיות רבות מופיעים הזוחלים כמפלצות קדמוניות שאותם הביסו האלים כאשר בראו את העולם. בולט בתפקיד זה הוא התנין הענק, אולי הזוחל המרשים והגדול ביותר במזרח התיכון ומסופוטמיה. גם המיתולוגיה היהודית לא חפה מגישה זו, אם כי לפי ספר בראשית אלוהים הוא זה שברא את הזוחלים ובפרט את התנינים הגדולים, ולכן הם כפופים לו ולא מהווים עליו איום אמיתי.
במצרים העתיקה המצרים הקדמונים סגדו לתנין היאור וראו בו חיה מקודשת. האל סבכ מהמיתולוגיה המצרית היה בעל גוף אדם וראש תנין. נחש הקוברה זכה אף הוא לסגידה במצרים העתיקה ושימש כסמלם של מלכי מצרים. לקוברה ייחסו תכונות על-טבעיות כגון יריקת אש וזריעת הרס והחייאת מתים.
באפריקה התושבים המקומיים סגדו לתנינים כאל אלילים וראו בהם רוחות האחראיות על צדק ונקמה. התושבים נזהרו שלא להרגיז את התנינים או לפגוע בהם, והעלו קורבן אם אחד מבני השבטים פגע בתנין.
במקרא ובתרבות היהודית
התנין מוזכר רבות בתנ"ך והוא מן החיות הבודדות המוזכרות בסיפור הבריאה. לעיתים משמש התנין כשם נרדף לנחש. בספר בראשית, כבר ביום החמישי בורא אלוהים את התנינים הגדולים, היחידים מבין בעלי החיים המוזכרים בשמם, שיש לו משמעות סמלית ומיסטית:
הנחש מופיע לראשונה ב, בסיפור על גירוש אדם וחוה מגן עדן: . הנחש מתואר כיצור ערמומי וחלקלק המפתה את חוה לעבור על הציווי האלוהי ולאכול מעץ הדעת. חווה אכן מתפתה, ומפתה גם את בעלה. בעקבות המעשה, אדם וחוה מגורשים מגן עדן, ואילו הנחש מאבד את רגליו. תיאור עונשו:
בסיפור זה מוסברות כמה תופעות עליהן תמהו הקדמונים:
מדוע הנחש זוחל על גחונו ואין לו רגליים כמו לשאר החיות?
מדוע הנחש טועם בלשונו את הקרקע?
מדוע יש איבה בין בני האדם לנחש: הנחשים מכישים בני אדם ובני האדם הורגים בהם ופוחדים מהם?
סיפור זה קיבע את תדמיתו של הנחש כחיה רעה, ארסית, חלקלקה וערמומית. חרף תדמית זו הנחש הוא סמלו של שבט דן שהתברך על ידי יעקב "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור".
ההלכה והמסורת היהודיים מביעים סלידה עזה מנחשים. לדוגמה, בבתי הכנסת בהם מופיעים סמלי השבטים מוחלף סמל שבט דן מנחש למאזניים, מחשש שמראה הנחש עלול לגרום לנשים להפיל. מים מגולים, היינו שהושארו חשופים ללא השגחה, אסורים לשתייה מחשש שנחש הטיל בהם ארס.
גם מאפייניו הפיזיים של הנחש תרמו לתדמית הרעה שיצאה לו: עורו החלק והקשקשי, הזדחלותו הפתלתלה והשקטה, לשונו המחורצת, ראשו המחודד ועיניו המבשרות רע, התקפות הפתע וההתגנבות שלו וכן ארסו הרעיל והקטלני.
משה הפך את מטהו לנחש באחד המופתים שהציג בפני פרעה להדגמת כוחו של אלוהי ישראל.
בפולקלור הערבי
בתרבות האסלאם וארצות ערב זוכים הזוחלים, ובפרט הלטאות שבהם, ליחס שלילי. החרדון נחשבת ללטאה אנטי-מוסלמית ויש לכך שני הסברים: אגדה על כך שהחרדון ניסה להסגיר לרודפי הנביא מוחמד את מקום מחבואו באמצעות קידות בראשו, ואגדה שנייה המפרשת את קידות הראש של החרדון כלעג לצורת התפילה של המוסלמי. באפריקה מכונה החרדון "הלטאה הכופרת". הדרוזים והבדואים מאמינים שנגיעה בלטאות מסוימות, כגון בשממית, גורמת למחלות קשות ואף לקללות שיכולות להביא למוות.
בתרבויות מזרח אסיה
ממוזער|ניתן לראות ציור של נחש על ה-AH-1 קוברה שנקרא "צפע" בחיל האוויר הישראלי. במקרה, גם שמו המקורי "קוברה" הוא על שם סוג של נחש.
היחס לזוחלים בתרבויות מזרח אסיה יותר חיובי מאשר בתרבות המערב.
בהודו, התנינאי גאביאל נחשב לחיה קדושה וההודים שוחים לצידו בלי פחד בנהר הגנגס. תורמת לכך העובדה שהגאביאל אינו מסוכן לאדם.
בדרום מזרח אסיה מחזיקים אנשים רבים שממית מסוג גקו בביתם מאחר שהם מאמינים שהיא מביאה מזל טוב לבית.
בסין נפוץ בפולקלור גם דרקון ארוך דמוי נחש מעופף יורק אש.
בתרבות הצבאית
בעוד שכיום זוחלים זוכים בעיקר לפחד ותיעוב בקרב הציבור, ובולטים בשנאה לה הם זוכים הם הנחשים, בצבא הזוחלים זוכים לכבוד והערצה בזכות שרידותם הגדולה והשם שיצא להם כציידים קטלניים. אמצעי לחימה רבים ויחידות צבאיות רבות נקראות על שם נחשים: הדוגמה הידועה ביותר היא כנראה מסוק הקרב AH-1 קוברה הנקרא על שם נחש הקוברה הארסי וטיל האוויר-אוויר הישראלי פיתון. בחטיבת הצנחנים של צה"ל כל הגדודים נקראים על שם נחשים.
זוחלים שיאנים
זוחלים קיימים (נכון לשנת 2013) שיא תמונה שם הערות הזוחל הארוך בעולם 250px|מרכז 250px|מרכז פיתון מרושת אנקונדה ירוקה שאלת "מיהו הנחש הארוך ביותר?" היא נושא דיון נפוץ בקרב חוקרי טבע וחובביו. שני המינים תועדו מגיעים לאורך של בין תשעה לעשרה מטרים, ודיווחים רבים, שאמינותם מוטלת בספק, טענו לקיום פרטים שאורכם עבר את רף העשרה מטרים. אולם, אין לפסול את האפשרות כי במקומות נידחים בהם לא דרכה רגל האדם, שוכנים להם נחשי ענק שאורכם מעל עשרה מטרים. בעניין המשקל, האנקונדה הגדולה מקרובה הפיתון, גם שוקלת יותר: אנקונדה שאורכה היה שמונה מטרים הגיעה למשקל של כ-180 ק"ג, לעומת פיתון באורך 8.8 מטרים ובמשקל 118 ק"ג. (ראו) הנחש הקטן בעולם 250px|מרכז נימון ברבדוס (Leptotyphlops carlae) אורכו כעשרה סנטימטרים. בתמונה נראה פרט בוגר הנח על גבי מטבע אמריקאי בשווי 25 סנט (Quarter). צולם על ידי הפרופסור לביולוגיה בלייר הדג'ס (Blair Hedges) מאוניברסיטת המדינה של פנסילבניה, אותו פרופסור שגילה את המין. הזוחל הארסי בעולם 250px|מרכז טאיפן פנים-יבשתי הטאיפן הפנים יבשתי הוא נחש היבשה הארסי ביותר בעולם – כמות ארס ממוצעת הנפלטת בהכשה יחידה מסוגלת להרוג ככל הנראה 220,000 עכברים או 62 בני אדם. הנחש בעל ניבי הארס הארוכים ביותר 250px|מרכז ביטיס גבוני פרט שאורכו 1.8 מטר היה בעל ניבים באורך 50 מילימטר, כפי תשעה מאורך ניביו של הצפע ההודי. 1. הזוחל הגדול ביותר2. היצור בעל הנשיכה החזקה בעולם3. הטבח הגדול ביותר שביצעו בעלי חיים בבני אדם 250px|מרכז250px|מרכז תנין הים תנין הים הוא הזוחל הגדול ביותר: אורכו הוא 5–7 מטרים ומשקלו כ-1,200 ק"ג. תנין הים הגדול ביותר כיום נמצא בפארק בהודו, אורכו כ- ומשקלו כ-2 טונות.
כמו כן, תנין הים הוא בעל החיים בעל עוצמת הנשיכה החזקה ביותר כיום: כ- עבור פרט באורך 5 מטרים והערכה של כ- עבור פרט באורך 6.7 מטרים ומעלה (לעומת 4,450 ניוטון אצל צבועים, טיגריסים ואריות). לתנין היאור גם נשיכה חזקה עם הערכה של . בעבר החזיקו בתואר זה הדיינוסוכוס (סוג של תנינאי ענק קדום) ביבשה ומגלודון (כריש ענק קדום) בכלל.
כמו כן, ע"פ ספר גינס שיאי עולם משנת 2006 – הטבח הגדול ביותר שבעלי חיים ביצעו בבני אדם היה ב-19 בפברואר 1945. חטיבה יפנית שהייתה מוצבת באי ראמרי במיאנמר (אז בורמה) הותקפה על ידי חיל הים הבריטי ונאלצה לסגת. הדרך היחידה ליסוג הייתה חציית 16 ק"מ של ביצות מנגרובים ששרצו באלפי תניני ים. התנינים התקיפו אותם, ובבוקר למחרת, מהחטיבה שמנתה כ-1,000 חיילים נשארו רק 20. הזוחל הקטן בעולם 250px|מרכז <center>זיקונית ננסית זיקית זו, היכולה לעמוד על ראשו של גפרור, מגיעה לאורך כולל של כ-30 מילימטרים. היא התגלתה בשנת 2012 באי מדגסקר. מינים אחרים בסוג (כמו Brookesia minima ו-Brookesia tuberculata) ומינים מהסוג שממית דקה (Sphaerodactylus) מתקרבים מאוד לגודלה.250px|מרכז הלטאה הגדולה בעולם 250px|מרכז דרקון קומודו דרקון קומודו, המוכר גם בשם כוח ענק, הוא הלטאה הגדולה בעולם: הוא יכול להגיע לאורך של שלושה מטרים ומשקל של 135 קילוגרמים. 1. הזוחל המהיר ביותר2. הצב הגדול ביותר 3.הזוחל המעמיק ביותר לצלול 250px|מרכז צב ים גילדי צב הים הגילדי הוא הצב הגדול ביותר, ויכול להגיע למשקל של 900 ק"ג ואורך של שלושה מטרים. הם אולי איטיים מאוד על גבי היבשה, אך במים הצבים שוחים במהירות: צב הים הגילדי הוא הזוחל המהיר ביותר, המגיע למהירות שחייה של 35.28 קמ"ש, ולעומק צלילה של 1,200 מטרים. 1. החולייתן בעל תוחלת החיים הארוכה ביותר2. צב היבשה הגדול ביותר 250px|מרכז צב גלאפגוס זהו החולייתן עם אורך החיים הארוך ביותר: נקבה בשם "הרייט" הזקינה עד גיל 176 שנים לפני שנפטרה בביתה שבאוסטרליה. הוא גם צב היבשה הגדול ביותר: פרט מסוים הגיע למשקל של 422 ק"ג. צב היבשה הענק מתקרב אליו בגודלו: פרט מסוים הגיע למשקל של 400 ק"ג.
זוחלים שנכחדו שיא תמונה שם הערות הזוחל הגדול ביותר 250px|מרכז ארגנטינוזאורוס הזוחל הגדול ביותר שחי אי-פעם הוא כנראה הדינוזאור הזאורופוד ארגנטינוזאורוס: אורכו היה ככל הנראה כ-36–40 מטר ומשקלו נע בין 70 ל-100 טונות. מאחר שאין שלד שלם של הארגנטינוזאורוס, מדובר בהערכות. זאורופודים אחרים כגון פוארטזאורוס, פטגוטיטאן, פוטאלונגקוזאורוס, סופרזאורוס, זאורופוסידון, אלמוזאורוס ואפטוזאורוס מתמודדים אף הם על תואר זה, והערכות גודלם משתנות עם גילוי מאובנים חדשים. ייתכן שישנם זאורופודים גדולים אף יותר כגון האמפיקוליאס מהמין Amphicoelias fragillimus והברוהאתקאיוזאורוס, אך בגלל מצב גרוע ביותר של המאובנים קיומם מוטל בספק והערכות גודלם מאוד לא מדויקות.
500px הגולגולת הגדולה ביותר 250px|מרכז אאוטריצרטופס, טריצרטופס לבני משפחת הצרטופסיים, הדינוזאורים בעלי הקרניים, היו הגולגולות הגדולות ביותר בקרב הזוחלים היבשתיים. אורכן הגדול של גולגולות הצרטופסיים נובע מהעטרה שצומחת באחורי הגולגולת ובולטת כמעין מניפת עצם סביב הצוואר. במשך שנים החזיק בתואר הטורוזאורוס, אך ב-2004 נמצא גולגולת ארוכה יותר של פנטצרטופס. ב-2007 התגלה הצרטופסי הגדול ביותר: אאוטריצרטופס ולו גולגולת ענקית באורך 3 מטרים. לטריצרטופס הייתה גולגולת כבדה וחזקה, בגלל העטרה המוצקה, ואורכה הממוצע נע בין 1.8 ל-2.2 מטר, כאשר הגולגולת הגדולה ביותר שתועדה הייתה באורך 2.8 מטר. לטריצרטופס היו גם הקרניים הארוכות ביותר: למאובן שכונה בשם Yoshi's Trike היו קרניים באורך 115 ס"מ, וכנראה באורך של עד 150 ס"מ כאשר היו מצופות בקרטין. הנשיכה החזקה ביותר 250px|מרכז פליוזאורוס עוצמת הנשיכה של הפליוזאורוס (הידוע בכינויו "Predator X"), זוחל ימי טורף ענק במשקל 45 טונות ואורך של 15 מטר, הוערכה ב-160,000 ניוטון – יותר מכל בעל חיים שחי אי-פעם, כאשר רק הכריש הענק מגלודון והתנינאי הענק דיינוסוכוס מתחרים בו. הנשיכה החזקה ביותר ביבשה 250px|מרכז דיינוסוכוס עוצמת הנשיכה של הדיינוסוכוס, תנינאי ענק הקרוב לאליגטור, הוערכה ב-102,000 ניוטון – יותר מכל בעל חיים יבשתי שחי אי-פעם, ואף יותר מהטירנוזאורוס רקס האימתני. בנוסף, הדיינוסוכוס היה אחד התנינאים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם, באורך מרבי של 12 מטר ומשקל של עד 8.5 טונות. תנינאי נוסף בממדים דומים היה הפורוסזאורוס, סוג של קיימן ענק שאורכו המרבי נע בין 10 ל-11 מטר ומשקלו הגיע אף ל-8.5 טונות (בעבר הוערך גודלו המרבי ב-13 מטר ו-10 טונות). הסרקוסוכוס, שהיה דמוי תנינאי גדל אף הוא לממדים עצומים: אורכו הוערך כנע בין 9 ל-12 מטר. הטורף היבשתי הגדול ביותר 250px|מרכז ספינוזאורוס הספינוזאורוס, דינוזאור תרופוד שחי בצפון אפריקה, היה הטורף היבשתי הגדול ביותר: אורכו נע בין 14 ל-18 מטר (לשם השוואה, אורכו של הטירנוזאורוס רקס לא עלה על 13 מטר) ומשקלו בין 7 ל-20 טון. למרות גודלו הרב ומלתעותיו המפחידות, נראה שניזון בעיקר מדגי ענק שחיו בנהרות האזור באותה תקופה. הזוחל הימי הגדול ביותר250px|מרכז שוניזאורוס, שסטזאורוס האיכתיוזאור S. sikanniensis עליו יש מחלוקת האם היה מין של שוניזאורוס או של שסטזאורוס, גדל לאורך של 21 מטר ומשקל של כ-20 טונות. פליוזאורוס, הידוע בכינוי Predator X, היה כנראה כבד יותר – שקל עד 45 טון – אך היה קצר יותר, אורכו היה רק 15 מטר. הזוחל המעופף הגדול ביותר טקסט=|מרכז|250x250 פיקסלים קוואצלקואטלוס, הטצגופטריקס, ארמבורג'ניה שלושה מיני פטרוזאורים חולקים בתואר הזוחלים המעופפים הגדולים ביותר – קוואצלקואטלוס (Quetzalcoatlus), הטצגופטריקס (Hatzegopteryx) וארמבורג'ניה (Arambourgiania). מוטת כנפיהם של ענקים אלו מוערכת בכ-10 עד 13 מטרים.
לקריאה נוספת
יהודה ל. ורנר, חיי הזוחלים בארץ ישראל, עם הערות על אזורים שכנים, מוסד ביאליק, ירושלים 2021
אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 7: החיים ביבשה: הביצה האמניוטית והזוחלים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1996.
אביעד בר וגיא חיימוביץ, זוחלים ודו-חיים בישראל - מדריך שדה''', הוצאת רשות הטבע והגנים, מהדורה שנייה 2018
קישורים חיצוניים
דורי פיתון מורפים (הנחשים הטובים ביותר להחזיק כחיית מחמד)
100 הנחשים הלא ארסיים המפורסמים ביותר בעולם (עם תמונות בלעדיות)
נחשי מדבר (עם תמונות בלעדיות)
אתר סנייקס - זוחלים וחיות אקזוטיות
מגדיר נחשים בא"י
מגדיר לטאות בארץ ישראל
מגדיר צבים בארץ ישראל
"המדריך לדוחיים וזוחלים",מאת פ. אמיתי ב"גוגל ספרים"
נאור קטלן, "זוחלים ותאורה - למה, איך וכמה?", באתר "פטקינג", 17 בספטמבר 2004.
וידאו ותמונות:
וידאו:
וידאו: נחש פולט היפופטם קטן בשלמותו (כתוצאה מהטרדה של אנשים). הועלה ל-YouTube על ידי המשתמש envymexxx בתאריך 4 בדצמבר 2006.
נחש בולע ביצה. הועלה ל-YouTube על ידי המשתמש hatgrass בתאריך 16 בינואר 2009.
וידאו: World's Deadliest - Crocs Kill with Strongest Bite תנין היאור בפעולה, ערוץ National Geographic Wild ביוטיוב
מילון למונחי זוחלים (1938), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1768
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'וזפוס ניקולאוס לאורנטי
קטגוריה:קבוצות פרפילטיות
קטגוריה:מחלקות בעלי חיים
| 2024-10-08T02:04:50
|
עמלציים
|
ממוזער|עמלץ כחול
עמלציים (שם מדעי: Lamnidae), היא משפחה של כרישים בסדרת דמויי עמלץ, בתוכה הדגים הטורפים הגדולים בעולם.
העמלציים דומים מאוד במראם החיצוני לבני משפחת הכרישיים והם בעלי גוף גדול וזנב עגלוני. העמלציים ידועים כטורפים מרשימים ותוקפניים בעלי שיניים גדולות. חלק מהמינים, בהם העמלץ הלבן והעמלץ הכחול, יכולים להעלות את הטמפרטורה בחלקים בגופם, כדי לאפשר להם חושים חדים יותר וציד פעיל יותר. כמה מהמינים, ובייחוד העמלץ הלבן, יכולים לתקוף גם בני אדם המתרחצים בים, צוללנים וגולשים, אירועים המסתיימים בפציעות חמורות ולעיתים נדירות במוות, אך מדובר על מקרים נדירים מאוד.
מינים אלה חיים בכל האוקיינוסים ומחפשים בעיקר טרף של דגים או כלבי ים ואריות ים.
מקור השם
על פי האקדמיה ללשון העברית ראשיתו של השם "עמלץ" הוא בפירוש מקורי לפסוק בתהלים שהציע עמנואל לב (Löw; 1854–1944), חוקר יהודי הונגרי שכתב על בעלי החיים והצמחים של ארץ ישראל ועל שמותיהם העבריים והארמיים. בתהלים פרק ע"ד, פסוק י"ד, נאמר "אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים". את המילים "עם לציים" הציע לב לקרוא בחלוקה אחרת: "לעמלצי ים", ופירש כי 'עמלץ' הוא טורף ימי ענק. בעקבות הצעתו נכנסה המילה עַמְלֵץ למילונים העבריים במשמעות 'כריש'.
מיון
סוג קרכרודון (Carcharodon)
מין עמלץ לבן או קרחה לבנה (Carcharodon carcharias)
מין מגלודון - נכחד (Carcharodon megalodon ; ייתכן ששייך לסוג אחר)
סוג עמלץ מאקו (Isurus)
מין עמלץ כחול - (Isurus Oxyrinchus)
מין עמלץ ארוך סנפיר - (Isurus paucus)
סוג למנה (Lamna)
מין למנה חוטמנית (Lamna nasus)
מין כריש הסלמון (Lamna ditropis)
סוג Carchariolamna - נכחד
סוג Cosmopolitodus - נכחד
סוג Carcharomodus - נכחד
סוג Isurolamna - נכחד
סוג Karaisurus - נכחד
סוג Lamiostoma - נכחד
סוג Lethenia - נכחד
סוג Macrorhizodus - נכחד
קישורים חיצוניים
מקור השם, אתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1838
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרידריך גוסטב יעקב הנלה
| 2023-10-12T17:59:46
|
כרישאים
|
כרישאים (שם מדעי: Carcharhiniformes) היא סדרה במחלקת דגי סחוס, והיא הסדרה הגדולה ביותר של כרישים, הכוללת כ-290 מינים, הכוללים מינים ידועים כדוגמת כריש שורי, כריש טיגריסי, את משפחת הפטישניים ועוד רבים אחרים.
המאפיינים של סדרת הכרישאים הם שבעה סנפירים, מתוכם שני סנפירי גב וסנפיר שת אחד. קרום מיצמוץ מעל העין, ו-5 פתחי זימים. פיהם של הכרישאים נמצא בתחתית הראש בקדמתו.
כרישים הם כאמור דגי סחוס – כלומר אין להם עצמות בגוף והשלד שלהם מורכב ברובו המוחלט מסחוס. מרבית הכרישים הם טורפים. הם ניזונים בעיקר מדגים אך גם מהווים מהאויבים הטבעיים הכמעט יחידים שיש לדולפינים וצבי ים, כך שיש להם תפקיד ייחודי וחשוב בשמירה על איזון במערכת האקולוגית על ידי טריפה.
הכרישאים נמנים עם היצורים בעלי כושר השחייה הטוב ביותר, והם צדים את טרפם (בעיקר דגים ודיונונים), תוך כדי תנועה.
סדרת הכרישאיים צפויה לעבור שינוי בעקבות מחקרי DNA חדשים שהראו כי כמה קבוצות מסורתיות בסדרה אינם מונופילטיים.
הכריש והאדם
למרות הדימוי הציבורי, המושפע מסרטי קולנוע מפורסמים (כמו סדרת "מלתעות") הרוב המכריע של הכרישאים אינם מסוכנים לאדם. כרישאים הורגים בממוצע כ-12 בני אדם בשנה ברחבי העולם, בעוד שבני אדם הורגים לפחות כ-100 מיליון כרישאים בשנה (273 מיליון לפי הערכה פחות שמרנית) - מעל 10,000 כרישאים בשעה. כ-70 מיליון כרישאים מומתים מדי שנה עבור מרק סנפירי כרישים הנצרך בסין ובמדינות נוספות בדרום אסיה. הדייגים נוהגים לנסר את סנפירי הכריש שהועלה על הסיפון בעודו חי ולהשליכו למים לגסיסה אטית.
כרישאים בישראל
יותר מ-30 מינים שונים של כרישים שוחים בים התיכון וחלקם גם לאורך חופי ישראל.
המינים המוכרים ביותר כאן הם הסנפירתן והכריש העפרורי אשר מבקרים ביציאת המים החמים של תחנות הכוח בחודשי החורף, ואף נצפים לעיתים סביב אזורי חקלאות ימית. מינים נוספים באזור נמצאים לרוב בים הפתוח או במים העמוקים ולכן נצפים בתדירות נמוכה יותר.
כל הכרישאים (ודגי סחוס בכלל) הם מינים מוגנים בישראל.
אחד המפגעים העיקריים המאיימים על אוכלוסיות הכרישים בישראל מקורם בדיג. באמצעות קידום שמורות טבע ימיות, ממשק דיג בר קיימה, ומזעור הקונפליקטים עם החקלאות הימית, ניתן לקדם את ההגנה על הכרישים בישראל.
בין המינים המוגנים: גלדן שחור פה, פטישן תמים חרטום, כריש סנפירתן, כרישועל גדול עין, קוצן חד גוני, כריש שש זים וטריזן צניני.
מיון הכרישאים
משפחת כרישיים (Carcharhinidae)
משפחה כרישי סמור (Hemigaleidae)
משפחה כרישכלביים שפמתניים (Leptochariidae)
משפחה כרישחתוליים (Proscylliidae)
משפחת קטנשיניים (Pseudotriakidae)
משפחת גלדניים (Scyliorhinidae)
משפחת פטישניים (Sphyrnidae)
משפחת כרישוניים (Triakidae)
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי לאונרד קומפגנו
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1977
קטגוריה:סדרות בעלי חיים
| 2024-10-11T16:38:34
|
2 בדצמבר
|
2 בדצמבר הוא היום ה-336 בשנה (337 בשנה מעוברת), בשבוע ה-49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 29 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|250px|2 בדצמבר 1804 - נפוליאון מכתיר את עצמו לקיסר צרפת הראשון
שמאל|ממוזער|220px|האסטרונאוטים בזמן תיקון טלסקופ החלל האבל
1409 – הקמת אוניברסיטת לייפציג
1462 – האציל הבוהמי יאן ז'יסקרה מצליח לפתות וללכוד את שליט ולאכיה ולאד המשפד ולמסור אותו לידי מלך הונגריה מתיאש הוניאדי
1763 – בית הכנסת טורו, העתיק ביותר באמריקה הצפונית, והראשון בשטח שעתיד להפוך לארצות הברית, מתחיל לפעול
1804 – נפוליאון בונפרטה מכתיר את עצמו לקיסר צרפת, בקתדרלת נוטרדאם
1805 – הצבא הצרפתי בראשות נפוליאון מנצח כוח רוסי-אוסטרי בקרב אוסטרליץ
1813 – הולנד מכריזה על עצמה כעל ממלכה עצמאית מצרפת, בראשות וילם הראשון, מלך הולנד
1823 – נשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו מכריז על דוקטרינת מונרו בנאום לקונגרס
1845 – נשיא ארצות הברית ג'יימס פולק מכריז בנאום לקונגרס על ה"שליחות הגורלית" שמחייבת התפשטות ארצות הברית מערבה
1848 – פרנץ יוזף מוכתר לשליט אוסטריה
1852 – נשיא הרפובליקה השנייה של צרפת, נפוליאון השלישי מדיח את ממשלתו, אוסר את ראשי המפלגות, ומשתלט על המדינה בכוח
1867 – הסופר הבריטי צ'ארלס דיקנס, עורך לראשונה קריאה בציבור של ספרו במיסיסיפי ארצות הברית
1908 – פויי, הקיסר האחרון של סין, מוכתר בגיל שנתיים
1917 – שביתת נשק בין רוסיה למעצמות המרכז נחתמת בברסט ליטובסק, ושיחות השלום שהובילו לחוזה ברסט-ליטובסק מתחילות
1920 – הסכם אלכסנדרופול שם קץ למלחמת טורקיה–ארמניה
1927 – הכינוס ה-15 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ננעל בסימן נגד טיהוריו של סטלין נגד אנשי שמאל, ובראשם לאון טרוצקי, שמודחים מן הוועד המרכזי של המפלגה
1930 – השפל הגדול: נשיא ארצות הברית הרברט הובר פונה לקונגרס האמריקאי בבקשה לתוכנית סיוע ציבורית בתקציב של 150 מיליון דולר
1938 – במסגרת ה"קינדר-טרנספורט" מגיע משלוח ראשון ובו 196 ילדים יהודיים מברלין אל הרוויץ' שבבריטניה
1939 – נפתח נמל התעופה לה גוארדיה בניו יורק
1942 – במסגרת פרויקט מנהטן, אנריקו פרמי מבצע תגובת שרשרת גרעינית מתחת ליציע אצטדיון אוניברסיטת שיקגו
1943 – הפצצת העיר בארי ונמלה באיטליה על ידי הלופטוואפה גורמת לבעלות הברית אבדות כבדות, שהוחמרו על ידי דליפת גז חרדל שנמצא באחת האוניות בנמל
1947 – מהומות בירושלים, במחאה על החלטת החלוקה ערבים מתקיפים את המרכז המסחרי בממילא, צועדים לכיכר ציון ונחסמים על ידי הבריטים
1947 – פורצות פרעות עדן – ערביי עדן תוקפים את הקהילה היהודית
1956 – 80 לוחמי גרילה, בראשות פידל קסטרו וצ'ה גווארה מגיעים לקובה, המהפכה הקובנית מתחילה
1958 – מוקמת ההתאחדות הכלכלית של מדינות בנלוקס
1961 – פידל קסטרו מודיע כי קובה החליטה לאמץ את הקומוניזם
1970 – הרצאת הבכורה של מישל פוקו בקולז' דה פראנס, תחת הכותרת "סדר השיח"
1971 – מוקם איחוד האמירויות הערביות
1974 – שיגור משימת סויוז 16, עם זוג קוסמונאוטים, כחלק מהכנות לטיסה משותפת סובייטית-אמריקאית אפולו-סויוז
1982 – במרכז הרפואי של אוניברסיטת יוטה, מושתל הלב המלאכותי הראשון הקבוע באדם
1988 – בנאזיר בוטו מושבעת כראש ממשלת פקיסטן, והופכת לאישה הראשונה העומדת בראש מדינה מוסלמית
1988 – שיגור משימת מעבורת החלל אטלנטיס STS-27, משימה מסווגת בשביל משרד ההגנה האמריקאי
1990 – שיגור משימת מעבורת החלל קולומביה STS-35 לטובת תצפיות אסטרונומיות
1990 – שיגור משימת סויוז TM-11 הסובייטית, המשימה ה-11 לתחנת החלל מיר, עם היפני הראשון בחלל, שהיה עיתונאי של רשת טלוויזיה
1992 – שיגור משימת מעבורת החלל דיסקברי STS-53 למשימה של 7 ימים, משימה מסווגת עבור משרד ההגנה האמריקאי
1993 – ברון הסמים הקולומביאני פאבלו אסקובר, נהרג על ידי כוחות הביטחון במדיין
1993 – שיגור משימת מעבורת החלל אנדוור STS-61, למשימת השירות הראשונה לשדרוג ותיקון טלסקופ החלל האבל
1995 – שיגור הגשושית SOHO, משימת חלל שמטרתה לחקור את פעילות השמש. פרויקט משותף של סוכנות החלל האירופאית ונאס"א
2001 – הפיגוע בקו 16 באוטובוס אגד בשכונת חליסה בחיפה, 15 הרוגים
2001 – חברת אנרון בארצות הברית מכריזה על פשיטת רגל
2007 – נכנס לתוקפו חוק ניידות המספרים המאפשר לעבור מרשת אחת לאחרת מבלי לשנות את מספר הטלפון
2010 – פורצת השרפה בכרמל, מהגדולות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, 44 נספו
נולדו
1760 – ג'ון ברקינרידג', סנאטור מטעם קנטקי והתובע הכללי של ארצות הברית (נפטר ב-1806)
1761 – לואי-ניקולא רובר, מהנדס מכונות צרפתי, ממציא שיטת ייצור הנייר המודרנית (נפטר ב-1828)
1825 – פדרו השני, קיסר ברזיל (נפטר ב-1891)
1859 – ז'ורז' סרה, צייר צרפתי (נפטר ב-1891)
1868 – פרנסיס ז'ם, משורר צרפתי (נפטר ב-1938)
1891 – אוטו דיקס, צייר גרמני (נפטר ב-1969)
1899 – ג'ון ברבירולי, מנצח בריטי (נפטר ב-1970)
1902 – אליעזר ליבנה, פוליטיקאי ועיתונאי ישראלי (נפטר ב-1975)
1914 – נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של דוד בן-גוריון (התאבד ב-1957)
1920 – שרה אורה הלר וילנסקי, חוקרת מחשבת ישראל, פרופסור בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה (נפטרה ב-2022)
1923 – מריה קאלאס, זמרת אופרה יווניה ילידת ארצות הברית (נפטרה ב-1977)
1923 – תאודור הולדהיים, מלחין ומתמטיקאי ישראלי (נפטר ב-1985)
1923 – משולם ריקליס, איש עסקים ישראלי-אמריקני (נפטר ב-2019)
1923 – שלמה סמסון, ניצול השואה ממקימי קיבוץ שלוחות
1924 – אלכסנדר הייג, איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2010)
1927 – רלף בירד, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2007)
1928 – ירג דמוס, פסנתרן אוסטרי (נפטר ב-2019)
1931 – מאסאקי האצומי, המייסד וראש ארגון אמנויות הלחימה בוג'ינקאן של שיטת הנינג'יטסו
1934 – אפרים הלוי, ראש "המוסד" וראש המועצה לביטחון לאומי
1936 – מנחם פרידמן, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן (נפטר ב-2020)
1936 – עקיבא נוף, עורך דין, חבר הכנסת ופזמונאי ישראלי
1938 – דוד גורפינקל, צלם קולנוע ישראלי
1938 – לואיס ארטימה, כדורגלן ארגנטינאי
1939 – הארי ריד, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2021)
1944 – איברהים רוגובה, פוליטיקאי אלבני והנשיא הראשון של קוסובו (נפטר ב-2006)
1944 – יהודה טלית, איש עסקים, אמרגן ומפיק ישראלי (נפטר ב-2019)
1946 – ג'אני ורסצ'ה, מעצב אופנה (נפטר ב-1997)
1949 – יותם ראובני, משורר, סופר, מתרגם ומו"ל ישראלי (נפטר ב-2021)
1956 – דורית זילברמן, סופרת וחוקרת ספרות ישראלית
1957 – גיל אלקבץ, אנימטור, קריקטוריסט ומאייר ישראלי (נפטר ב-2022)
1968 – לוסי לו, שחקנית אמריקאית
1969 – נתיב רובינזון, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו ישראלי
1970 – רון שחר, שחקן ודוגמן ישראלי
1973 – גרנט ואהל, עיתונאי ספורט אמריקאי ופרשן ספורט ברשת CBS Sports (נפטר ב-2022)
1973 – יאן אולריך, רוכב אופניים גרמני
1973 – מוניקה סלש, טניסאית אמריקאית ממוצא הונגרי ילידת סרביה
1977 – קרין אלדאה, עיתונאית, מגישת רדיו, עורכת תוכן, מבקרת קולנוע וטלוויזיה, אושיית רשת וסופרת ישראלית
1978 – נלי פורטדו, זמרת
1978 – ציפי חוטובלי, חברת הכנסת מטעם הליכוד, עורכת דין, פובליציסטית ואשת תקשורת
1978 – כריס וולסטנהולם, חבר להקת מיוז
1979 – עמית תמיר, כדורסלן ישראלי
1981 – בריטני ספירס, זמרת, רקדנית, מעצבת אופנה ושחקנית אמריקאית- בין לאומית
1981 – שרדי ג'בארין, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, במאי ויוצר ערבי-ישראלי
1981 – דניאל פראניץ', שחקן כדורגל קרואטי
1981 – לסלי אן ברנדט, שחקנית קולנוע וטלוויזיה דרום אפריקנית
1983 – ארון רוג'רס, שחקן פוטבול אמריקאי
1991 – צ'ארלי פות', זמר אמריקאי
1998 – ג'וס וורלד, ראפר, זמר ופזמונאי אמריקאי (נפטר ב-2019)
נפטרו
ממוזער|200x200 פיקסלים|הרנאן קורטס
ממוזער|214x214 פיקסלים|ג'ון בראון
537 – האפיפיור סילבריוס
1463 – אלברכט השישי, ארכידוכס אוסטריה (נולד ב-1418)
1547 – הרנאן קורטס, מצביא ספרדי וכובש מקסיקו (נולד ב-1485)
1594 – גרארדוס מרקטור, גאוגרף פלמי (נולד ב-1512)
1774 – יוהאן פרידריך אגריקולה, מלחין ונגן עוגב גרמני (נולד ב-1720)
1814 – המרקיז דה סאד, סופר צרפתי (נולד ב-1740)
1859 – ג'ון בראון, פעיל פוליטי אמריקאי, מתנגד לעבדות ומבין הגורמים למלחמת האזרחים האמריקנית (נולד ב-1800)
1892 – הרב דוד שלוש – ראש ישיבה מפורסם במרקש שבמרוקו
1918 – אדמון רוסטאן, משורר ומחזאי צרפתי (נולד ב-1868)
1931 – ונסן ד'אנדי, מלחין ומורה צרפתי (נולד ב-1851)
1942 – הרב אלימלך לאווי (הראשון) מחסידות טאש (נולד ב-1865)
1944 – פיליפו תומאזו מארינטי, משורר איטלקי יליד מצרים (נולד ב-1876)
1969 – קלימנט וורושילוב, פוליטיקאי ואיש צבא סובייטי יליד אוקראינה (נולד ב-1881)
1980 – רומן גארי, סופר צרפתי, יליד ליטא (נולד ב-1914)
1987 – יעקב בוריסוביץ' זלדוביץ', פיזיקאי סובייטי, יליד בלארוס (נולד ב-1914)
1990 – אהרן קופלנד, מלחין אמריקאי (נולד ב-1900)
1997 – ענת אלימלך, שחקנית ודוגמנית ישראלית (נולדה ב-1974)
2007 – עדה מכנס, אשת חברה ישראלית, מייסדת אגודת אל סם (נולדה ב-1924)
2008 – אודטה, זמרת-יוצרת, גיטריסטית, שחקנית ופעילת זכויות האזרח אפרו-אמריקאית (נולדה ב-1930)
2010 – ליאור בוקר, קצין אגף המבצעים של המחוז הצפוני במשטרת ישראל (נולד ב-1954)
2017 – נאוה סמל, משוררת, סופרת, מתרגמת ומחזאית ישראלית (נולדה ב-1954)
2018 – אלי שילר, חוקר ירושלים וארץ ישראל, מורה דרך, עורך, מייסד ובעלים של הוצאת אריאל ומחברם של עשרות מאמרים (נולד ב-1938)
2019 – אברהם דר, איש הפלמ"ח והפלי"ם, קצין בחיל המודיעין ותעשיין (נולד ב-1925)
2019 – ריצ'רד איסטון, שחקן קנדי (נולד ב-1933)
2020 – ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, נשיא צרפת (נולד ב-1926)
2020 – רייפר ג'ונסון, אתלט אמריקאי, אלוף אולימפי, שיאן עולם בקרב עשר ושחקן קולנוע (נולד ב-1935)
2020 – הלנה עמרם, שדכנית ויועצת זוגיות ישראלית (נולדה ב-1949)
2021 – דרלין הארד, טניסאית אמריקאית (נולדה ב-1936)
2021 – גדעון פרל, רב היישוב אלון שבות וממייסדיו (נולד ב-1940)
2021 – לורנס ויינר, אמן יהודי אמריקאי (נולד ב-1942)
2021 – דיאנה ג'י גלאגר, סופרת אמריקנית (נולדה ב-1946)
2021 – רוני אפטה, פרופסור לאימונולוגיה (נולד ב-1949)
חגים ואירועים החלים ביום זה
לאוס – היום הלאומי
איחוד האמירויות הערביות – היום הלאומי
היום הבינלאומי לציון ביטול העבדות
1 בדצמבר – 3 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל ב
קטגוריה:דצמבר
| 2024-08-03T18:43:40
|
אוקיינוגרפיה
|
שמאל|ממוזער|250px|עובי משקעים באוקיינוסים ושוליהם
אוקיינוגרפיה היא ענף בין תחומי במדעי כדור הארץ העוסק בחקר האוקיינוסים ובתהליכים הכימיים, הפיזיים, הגאולוגיים והביולוגיים המתרחשים בהם.
התפתחות המחקר האוקיינוגרפי
המחקר האוקיינוגרפי הוא תחום מדעי צעיר למדי, אולם שורשיו בני עשרות אלפי שנים והם מגיעים עד לדייגים, ליורדי הים ולנווטים הראשונים אשר תרו את חופי האוקיינוסים וחוו את הגלים, הגאות והשפל, הזרמים והסערות. עמים רבים – בהם האבוריג'ינים, הפיניקים, המצרים, הפולינזים והויקינגים – פיתחו כלי שיט מסוגים שונים וטכנולוגיות שהלכו והתפתחו עם הזמן לבניית ספינות מהירות ועמידות.
האוקיינוסים היוו מקור מזון, אך גם מקור למסתורין באשר לתהליכים המתרחשים בו ומקור לאגדות על בעלי חיים מופלאים החיים בו, כקראקן, דיונוני ענק, סירנות ובנות ים. במיתולוגיות של רומא ויוון נקשרו לים אלים כנפטון, פוסידון ובנו טריטון והאוקיינוס המיתולוגי עצמו נתפס כנהר ענק שהקיף את העולם. הסכנות הרבות הכרוכות בהפלגה מופיעות בסיפורים מיתולוגיים רבים, דוגמת מסעם של יאסון והארגונאוטים בספינה "ארגו" בחיפוש אחר גיזת הזהב. עם זאת, נעשה ניסיון לפתח הבנה מדעית של הימים:
שמאל|ממוזער|250px|זרמים באוקיינוסים כפי שתועדו בשנת 1911
קרטוגרפים קדומים ציירו את המפות הראשונות של הים התיכון.
פילוסופים ומדענים כאריסטו, פליניוס הזקן וסטראבון תיעדו תצפיות שערכו על גאות ושפל.
תלמי שיצר את האטלס הראשון של העולם הידוע באותה עת.
להתפתחות משמעותית תרם בדה ונרביליס, אשר פרסם בשנת 725 את המסה "על חישוב הזמן" (De temporum ratione) ובה הוא מציין כי מסלולו של הירח תואם את מחזור הגאות והשפל. התפתחויות נוספות חלו במסעותיהם של הסינים – אשר עשו שימוש ראשון במצפן במאה הרביעית לספירה, ומאוחר יותר במסעותיהם של מגלי הארצות הויקינגים, האיטלקים, הפורטוגזים והספרדים – מסעות אשר תרמו רבות להבנת הזרמים והרוחות באוקיינוסים.
בעת החדשה חלה תאוצה בהתפתחות המחקר האוקיינוגרפי:
בשנת 1785 מיפה בנג'מין פרנקלין את זרם הגולף, אותו גילה חואן פונסה דה לאון (Juan Ponce de León) בשנת 1513.
בשובו ממסעותיו באונייה "ביגל" פרסם צ'ארלס דרווין מאמרים על שוניות אלמוגים ועל היווצרות אטולים.
בשנת 1840 ביצע ג'יימס קלארק רוס מדידות עומק ראשונות באוקיינוסים.
בשנת 1855 פורסם ספר הלימוד הראשון באוקיינוגרפיה "גאוגרפיה פיזית של הים" (Physical Geography of the Sea) על ידי מת'יו מורי (Matthew Fontaine Maury), שהשתמש ביומני קברניטים על מנת לשרטט מפות זרמים ואף ביקש מיורדי ים לערוך תצפיות ולהשליך לים בקבוקים עם ציון מקום כדי לעקוב אחר הזרמים ולעדכן את המפות.
בשנת 1858 הונח קו הטלגרף הטרנסאטלנטי הראשון אשר אישר את קיומו של הרכס המרכז-אטלנטי.
שמאל|ממוזער|250px|ספינת המחקר "צ'לנג'ר"
משלחת צ'לנג'ר
בסוף שנת 1872 יצאה משלחת מחקר ראשונה ובה 243 מדענים בראשות ג'ון מוריי (John Murray) – אוקיינוגרף וביולוג ימי קנדי ממוצא סקוטי, וצ'ארלס וייוויל תומפסון (Charles Wyville Thompson) – מדען רב תחומי מסקוטלנד. המשלחת יצאה בספינה "צ'לנג'ר", ספינת קרב שהוסבה לצורך המסע וכללה מעבדות, מיקרוסקופים ומכשור מדעי במטרה לאסוף מידע על תכונות האוקיינוסים: טמפרטורה, כימיה, זרמים, ביולוגיה וגאולוגיה של הקרקעית. המשלחת אספה דגימות מקרקעית האוקיינוסים ובעלי חיים ימיים מעומקים שונים, ונערכו מאות מדידות עומק. במהלך המסע נכתבו 29,500 עמודים ובתום 23 שנים עובדו ל-50 כרכים המכילים מידע מקיף על זרמים וטמפרטורת המים, 715 סוגים ו-4,717 מינים חדשים של צורות חיים – חלקם מצויים בעומק רב, ומפות של משקעים בקרקעית האוקיינוסים, קווי מתאר של אגנים אוקייניים, הרכס המרכז-אטלנטי ושקע מריאנה הסמוך לאיי מריאנה.
התפתחויות נוספות
בשנת 1882 נבנתה ה"אלבטרוס" – ספינת מחקר אוקיינוגרפית.
ב-1893 איפשר פריטיוף ננסן לספינתו "פראם" לקפוא בקרח הארקטי, וכתוצאה מכך השיג מידע אוקיינוגרפי, מטאורולוגי ואסטרונומי.
בשנת 1910 יצאה המשלחת הצפון אטלנטית בראשית ג'ון מוריי, שהיה חבר גם במשלחת צ'לנג'ר, ויוהאן היורט (Johan Hjort) למסע שנמשך 4 חודשים בשנת 1910 למחקר שאפתני של אוקיינוגרפיה וחקר הזואולוגיה הימית והפיקה בשנת 1912 את הספר "מעמקי האוקיינוס" (The Depths of the Ocean).
בשנת 1914 נערכה המדידה האקוסטית הראשונה של עומק הקרקעית.
בשנים 1925–1927 אספה משלחת "מטאור" 70,000 מדידות עומק באמצעות תהודה וסקרה את הרכס המרכז-אטלנטי.
בשנת 1950 המציא אוגוסט פיקרד (Auguste Piccard), פיזיקאי שווייצרי, את הבתיסקף - צוללת מאוישת קטנה המיועדת לצלילה למקומות עמוקים במיוחד.
בשנת 1953 התגלה השקע האוקייני הגדול – שקע בקרום האוקייני העובר לאורך הרכסים המרכז אוקייניים, כמו למשל הרכס המרכז-אטלנטי. השקע האוקייני התגלה על ידי מוריס יואינג (Maurice Ewing) – גאופיזיקאי ואוקיינוגרף אמריקני, וברוס היזן (Bruce C. Heezen) – גאולוג אמריקני.
שמאל|ממוזער|250px|טופוגרפיה של קרקעית האוקיינוסים
תרומת הסונאר
הסונאר שיחק תפקיד חשוב בחקר האוקיינוסים ובמהפכה בחשיבה הגאולוגית, ולא פחות מכך – צירוף מקרים מוצלח.
הגאולוג האמריקני הארי האמונד הס, אשר שירת כקצין הצי האמריקני במלחמת העולם השנייה בהפעלת סונאר, גילה כי לא רק צוללות אויב מחזירות אותות אלא גם קרקעית האוקיינוס. הוא הבחין כי הקרקעית אינה שטוחה כפי שלמד אלא בנויה מעמקים ורכסי הרים. רכסי ההרים התת-ימיים העשויים בזלת וטמפרטורה שהגיעה ל-300°C גרמו להס להסיק כי רכסים אלה נבנו בהתפרצויות געשיות. תגלית זו סייעה לו לפתח את תאוריית התפשטות קרקעית הים כחלק מטקטוניקת הלוחות המבוססת על תאוריית נדידת היבשות של אלפרד וגנר. טקטוניקת הלוחות – שנהגתה על ידי ג'ון טוזו וילסון (John Tuzo Wilson) אשר זכה בגינה להכרה עולמית - התפתחה במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 והתקבלה על ידי מדענים בעולם כולו מאחר שהיא מספקת הסברים לתופעות גאולוגיות רבות.
המחקר המודרני
מאז 1970 החלו מחקרים בקנה מידה עולמי במטרה ללמוד את הקשר בין התנאים באוקיינוסים והשפעתם על הסביבה, כמו למשל תופעות אל ניניו ולה ניניה, הקשורות לטמפרטורה על פני שטחם של האוקיינוסים. בנוסף מתקיים קשר אמיץ בין המחקר האוקיינוגרפי המודרני לבין אחד מנושאי המחקר הבוערים במדע העולמי - התחממות העולמית.
שמאל|ממוזער|250px|התנהגות גלים במים רדודים
שמאל|ממוזער|250px|התנהגות גלים במים עמוקים
גלים וגלי פרא
נושא נוסף שנחקר בשנים האחרונות הוא התנהגותם של גלי ים, ובעיקר גלי פרא - המכונה לעיתים "גל משוגע" או "גל קיצוני". גלי פרא הם גלים חריגים בגודלם המתהווים באופן ספונטני על פני האוקיינוסים ומהווים איום אף לאוניות גדולות.
במשך תקופה ארוכה נחשבו סיפורים על גלי פרא כאגדות, אולם החל מן העשור האחרון של המאה ה-20 נערך איסוף וניתוח של מידע מדעי המוכיח כי מדובר בתופעת טבע שגרתית. מידע שהתקבל מלוויינים מאשר את הטענה כי גלים עד לגובה של 30 מטר שכיחים הרבה יותר ממה שנחזה על פי תורת ההסתברות, העושה שימוש בהתפלגות ריילי לצורך חיזוי גובה גלים.
תופעת גלי פרא נמצאת עדיין בשלבי מחקר ראשונים וגורמיה של תופעה זו עדיין לא התבררו עד תומם. עם זאת, מן המידע שנאסף עד כה, נמצא כי גלי פרא מתרחשים בשכיחות גבוהה יותר במקום שבו זרמי ים חזקים נעים בניגוד לכיוון הכללי של הגלים. מסיבה זו, האזור הסמוך לכף אגולס מול הקצה הדרומי של יבשת אפריקה הוא אזור שנמצא מועד לגלי פרא. אולם, כיוון שהסבר זה אינו מספק לגבי גלי פרא שנמצאו באזורים אחרים של האוקיינוסים, נראה שקיימים גורמים נוספים להיווצרות גלים אלה.
חקר "החלל הפנימי"
הקושי לחקור את מעמקי הים נובע בעיקר מלחץ הולך וגובר ככל שמעמיקים. בשקע מריאנה, לדוגמה, הלחץ בקרקעית מגיע ל-1,782 אטמוספירות.
נתון חשוב הוא מצבם של המשקעים בקרקעית, אשר בניגוד לסלעים על פני הקרקע החשופים לתהליכי בליה – סלעי הקרקעית שמורים היטב ומהווים ארכיון המפרט את ההיסטוריה הגאולוגית של כדור הארץ.
שמאל|ממוזער|200px|תולעי צינור
בשנת 1977 יצאו רוברט באלארד (Robert Ballard) וג'ון קורליס (John Corlis) בצוללת "אלווין" (DSV Alvin) לחקור רכסים מרכז אוקייניים וגילו בהם נביעות הידרותרמיות – הנקראות גם "מעשנות שחורות" (black smokers). ארובות אלה פולטות מתאן וגופרית – חומרים שלכאורה אינם מאפשרים קיום חיים. אולם, לצד הארובות התגלתה מערכת אקולוגית מורכבת. תולעים צינוריות באורך של יותר מ-2 מטרים משתמשות בבקטריות טפיליות החיות בתוכן לסינתזה ויצירת סוכרים. לצד אותן תולעים מתקיימת סביבת חיים עשירה ומגוונת שהפתיעה את המדענים, אשר עד אז האמינו כי לא ייתכן קיום חיים בסביבה חסרת אור ובתנאים קשים כל כך.
כלים מקצועיים
מגוון הכלים העומד לרשות המחקר האוקיינוגרפי הולך ומתרחב ככל שהטכנולוגיה מאפשרת, והוא כולל:
צוללות (מאוישות ובלתי מאוישות) וספינות מחקר
מחשבי-על המאפשרים עיבוד של מידע רב ומורכב
"בקבוקי ננסן" (Nansen bottles) לדגימת מי ים בעומקים שונים, פרי פיתוח של פריטיוף ננסן אשר שיפור שלהם על ידי של ניסקין (Shale Niskin) נקרא "בקבוקי ניסקין".
תרמיסטורים (thermistor) – נגדים רגישים לחום
מצופים האוספים מידע על רוחות, תנועת גלים וטמפרטורה
לוויינים המשמשים גם לתקשורת ואיסוף מידע וגם לצילום האוקיינוסים ותיעוד זרמים ושינויים בטמפרטורת המים
קידוחים הנערכים במסגרת התוכנית המשולבת לקידוחים אוקייניים (Integrated Ocean Drilling Program), תוכנית רב-לאומית אשר מטרתה לחקור את מבנה כדור הארץ ואת ההיסטוריה שלו באמצעות משקעים אוקייניים וסלעים
מבנה האוקיינוסים
שמאל|ממוזער|250px|חלוקת האוקיינוס לאזורים
לצורך מחקר יסודי נחלק אוקיינוס לכמה אזורים שלכל אחד מהם עומק קרקעית ו אופיינית:
האזור הפותי (photic zone) – אזור מואר היטב ובו מדף היבשת הנמשך מן החוף עד לעומק של 200 מטרים ורוחשת בו פעילות ביוגנית רבה. במדף היבשת שני אזורי משנה:
אזור החוף (littoral zone) – נושק ליבשה ובתחומו נשברים גלי הים ומתרחשים הגאות והשפל
האזור הנריטי (neritic zone) – נמשך מאזור החוף עד לעומק של 200 מטרים
האזור האפותי (aphotic zone) – אזור שאינו מואר היטב ובו אזורי משנה:
האזור הבתיאלי (bathyal zone) – אזור שבו עומק הקרקעית בין 200 ל-2,000 מטרים
אזור התהומות (נקרא גם "האזור האביסלי", abyssal zone) – אזור שבו עומק הקרקעית בין 2,000 ל-6,000 מטרים
האזור ההאדלי (hadal zone) – אזור שבו עומק הקרקעית יותר מ-6,000 מטרים
גם היצורים החיים באוקיינוסים נחלקים לקבוצות:
בנתוס (benthos) – היצורים החיים בתוך הטין בקרקעית הים או עליה
פלגיים (palegic) – היצורים הצפים או שוחים בשכבות שונות של המים:
אפיפלגיים (epipalegic) – היצורים החיים עד לעומק של 200 מטרים
מזופלגיים (mesopalegic) – היצורים החיים בעומק שבין 200 ל-1,000 מטרים
בתיפלגיים (bathypalegic) – היצורים החיים בעומק שבין 1,000 ל-2,000 מטרים
אביסלפלגיים (abyssalpalegic) – היצורים החיים בעומק שבין 2,000 ל-6,000 מטרים
האדלפלגיים (hadalpalegic) – היצורים החיים בעומק של יותר מ-6,000 מטרים
שמאל|ממוזער|250px|גיל הליתוספירה באוקיינוסים
תחומי מחקר
אוקיינוסים מכסים יותר מ-70% משטח כדור הארץ וחיים בו כ-90% מתוך כלל מיני בעלי החיים. לאוקיינוסים השפעה רבה על האקלים ומזג האוויר, על ריכוז הגזים באטמוספירה, על האקולוגיה העולמית ועל שרשרת המזון.
מפאת ריבוי נושאי המחקר נחלקת האוקיינוגרפיה לתחומי משנה:
גאולוגיה ימית - תחום זה עוסק בקרקעית האוקיינוס - חלק קרום כדור הארץ הנמצא מתחת לאוקיינוס, בתהליכים המתרחשים בו – כגון תנועת לוחות טקטוניים ורעידות אדמה, וכן במשקעים ובסלעים המרכיבים אותו. גאולוגיה ימית משלבת גאופיזיקה, גאוכימיה ופלאונטולוגיה על מנת לקבל תמונה שלמה של הקרקעית.
אוקיינוגרפיה פיזיקלית – תחום זה עוסק בתכונות הפיזיקליות של האוקיינוס ובעיקר בתנועת המים – זרמים, גאות ושפל וגלי ים, וכן תנועת הרוחות על פניהם.
אוקיינוגרפיה כימית – תחום זה עוסק בתכונות הכימיות של האוקיינוס ובקשר בינן לבין האטמוספירה.
ביולוגיה ימית – תחום זה עוסק בלימוד החי והצומח באוקיינוס ובמערכות אקולוגיה ימיות.
ראו גם
חקר ימים ואגמים לישראל
קישורים חיצוניים
ד"ד דוד קימלפלד, אוקיינוגרפיה לצרכים מבצעיים, 'מערכות ים' 76, פברואר 1966, עמ' 12.
הערות שוליים
*
קטגוריה:גאוגרפיה פיזית
| 2023-11-29T08:31:33
|
3 בדצמבר
|
3 בדצמבר הוא היום ה-337 בשנה (338 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 28 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1818 – אילינוי מצטרפת לארצות הברית
1947 – בכורת המחזה "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס
1952 – אחד-עשר מנאשמי משפט סלנסקי מוצאים להורג
1967 – השתלת הלב האנושי הראשונה על ידי פרופ' כריסטיאן בארנרד בקייפטאון שבדרום אפריקה
1973 – החללית פיוניר 10 מצלמת לראשונה את צדק מקרוב
1974 – הגשושית פיוניר 11 מבצעת יעף קרוב ליד צדק וירחיו
1976 – פטריק הילרי נבחר לנשיא אירלנד השישי
1984 – אסון בופאל: אלפים נהרגים ומאות אלפים נפצעים מפליטת גז רעיל בעיר בופאל בהודו, כתוצאה מתאונה במפעל לכימיקלים
1990 – מרי רובינסון מושבעת כנשיאת אירלנד, האישה הראשונה בתפקיד זה
1992 – מועצת הביטחון של האו"ם מקבלת את החלטה 794, המאפשרת שליחת כוחות בין-לאומיים בראשות ארצות הברית לסומליה
2014 – שיגור היאבוסה 2, גשושית של סוכנות החלל היפנית למשימת מחקר של האסטרואיד קרוב הארץ רְיוּגוּ, איסוף דגימה ממנו והחזרתה לכדור הארץ לניתוח
2023 – משאל העם בוונצואלה (2023) התקיים, כשהמחלוקת הטריטוריאלית ארוכת השנים על אזור אסקיבו הסלימה למשבר. האזור נשלט על ידי גיאנה אך ונצואלה טענה לבעלות עליו
נולדו
ממוזער|209x209 פיקסלים|שארל השישי
ממוזער|224x224 פיקסלים|אוזי אוזבורן
1368 – שארל השישי מלך צרפת (נפטר ב-1422)
1447 – באיזיט השני, סולטאן האימפריה העות'מאנית (נפטר ב-1512)
1795 – רולנד היל, ממציא בול הדואר הראשון (נפטר ב-1879)
1857 – ג'וזף קונרד, סופר בריטי יליד פולין (נפטר ב-1924)
1883 – אנטון וברן, מלחין אוסטרי (נפטר ב-1945)
1887 – הנסיך היגשיקוני, ראש ממשלת יפן (נפטר ב-1990)
1895 – אנה פרויד, פסיכואנליטיקאית, בתו הצעירה של זיגמונד פרויד (נפטרה ב-1982)
1925 – שמואל רוזן, חידונאי, פזמונאי ואיש רדיו ישראלי (נפטר ב-2015)
1928 – חיים דומי, קצין חימוש ראשי (נפטר ב-1981)
1930 – ז'אן-לוק גודאר, במאי קולנוע צרפתי (נפטר ב-2022)
1930 – טלילה לוי בן-זכאי, שחקנית תיאטרון, עיתונאית ותסריטאית ישראלית (נפטרה ב-2023)
1932 – שמעון ישראלי, זמר-יוצר, מלחין, פזמונאי, שחקן קולנוע ותיאטרון, תסריטאי, מחזאי, סופר ובמאי ישראלי (נפטר ב-2023)
1932 – קורי ברוקן, זמרת הולנדית, זוכת אירוויזיון 1957 כנציגת הולנד (נפטרה ב-2016)
1933 – רוזלינד נייט, שחקנית אנגלייה (נפטרה ב-2020)
1933 – פול קרוצן, קלימטולוג וכימאי הולנדי, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-2021)
1935 – גדעון לב-ארי, איש רדיו ישראלי ומנהל קול ישראל (נפטר ב-2001)
1935 – אדי ברניס ג'ונסון, פוליטיקאית אמריקאית (נפטרה ב-2023)
1936 – שמואל אימברמן, מפיק, במאי קולנוע ובמאי טלוויזיה, תסריטאי, עורך קולנוע וטלוויזיה ומוזיקאי
1939 – עליזה רוזן, שחקנית וזמרת ישראלית
1944 – גד פרופר, תעשיין ישראלי
1948 – אוזי אוסבורן, זמר הבי מטאל אנגלי, סולן של להקת Black Sabbath
1954 – מוטי גולני, היסטוריון ישראלי של תקופת המנדט ומדינת ישראל
1957 – דינה בליי-שור, שחקנית ישראלית
1962 – יעקב אייש, אלוף בצה"ל
1964 – אלי אבידר, חבר הכנסת מטעם מפלגת ישראל ביתנו
1968 – ברנדן פרייזר, שחקן אמריקאי-קנדי
1973 – הולי מארי קומבס, שחקנית אמריקאית
1974 – מהרטה ברוך-רון, סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו
1977 – ליאור מולכו, במאי, מפיק ותסריטאי בענף הפקות הבידור הישראלי
1978 – אבירם אלעד, העורך הראשי של אתר החדשות וואלה! News
1979 – שון פארקר, יזם אינטרנט אמריקאי
1980 – עדי כהן, זמרת, מדבבת ושחקנית טלוויזיה ותיאטרון ישראלית
1981 – דויד וייה, כדורגלן ספרדי
1982 – מייקל אסיין, כדורגלן גנאי
1984 – הינד לרוסי, זמרת הולנדית-מרוקאית
1985 – אמנדה סייפריד, שחקנית וזמרת אמריקאית
1988 – פייטרו בוסלי, דוגמן איטלקי
1994 – ג'ייק ט. אוסטין, שחקן ומדבב אמריקאי
נפטרו
ממוזער|226x226 פיקסלים|רוברט לואיס סטיבנסון
1154 – האפיפיור אנסטסיוס הרביעי (נולד ב-1073)
1532 – לודוויג השני, רוזן פפאלץ-צווייבריקן (נולד ב-1502)
1533 – וסילי השלישי, הנסיך הגדול של מוסקבה (נולד ב-1479)
1552 – פרנסיסקו חאווייר, מחשובי המיסיונרים הקתוליים וממייסדי מסדר הישועים, הוכרז קדוש נוצרי לאחר מותו (נולד ב-1506)
1592 – אלסנדרו פארנזה, דוכס פארמה (נולד ב-1545)
1894 – רוברט לואיס סטיבנסון, סופר ומשורר סקוטי (נולד ב-1850)
1919 – פייר-אוגוסט רנואר, צייר אימפרסיוניסטי צרפתי (נולד ב-1841)
1950 – פאבל באז'וב, סופר רוסי (נולד ב-1879)
1956 – פליקס ברנשטיין, מתמטיקאי יהודי גרמני (נולד ב-1878)
1982 – עדי נאמן, שחקן, זמר ומלחין ישראלי (נולד ב-1964)
1996 – שמואל מאיר, סגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל (נולד ב-1954)
1999 – ג'ון פול לרקין (Scatman John), זמר, פזמונאי (נולד ב-1942)
2002 – מנחם עיני, שחקן ופנטומימאי ישראלי (נולד ב-1949)
2003 – דייוויד המינגס, שחקן קולנוע, במאי ומפיק בקולנוע ובטלוויזיה (נולד ב-1941)
2013 – ספי ריבלין, שחקן וקומיקאי ישראלי (נולד ב-1947)
2016 – רן פקר, טייס קרב בחיל האוויר הישראלי שלזכותו נרשמו שבע הפלות של מטוסי אויב; הגיע לדרגת תת-אלוף (נולד ב-1936)
2019 – שעבאן עבד א-רחים, זמר פופ מצרי (נולד ב-1957)
2021 – אברהם שלוש, רבה של כפר סבא (נולד ב-1929)
2021 – הורסט אקל, כדורגלן גרמני (נולד ב-1932)
2021 – אנטוני שר, שחקן יהודי אנגלי יליד דרום אפריקה (נולד ב-1949)
חגים ואירועים החלים ביום זה
היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות
2 בדצמבר – 4 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל ג
קטגוריה:דצמבר
| 2024-08-24T11:16:34
|
סונטה
|
סוֹנֶטָּה (או סונט, מאיטלקית: צליל קטןבמובן ניגון בכלי נגינה, שהסונטה הקדומה הייתה מלווה במוזיקה כלית.) היא צורת שיר לירי הנפוצה בשירה המערבית, במיוחד האיטלקית והאנגלית, וגם בשירה העברית החדשה. הסונטה מורכבת מארבע-עשרה שורות מחורזות, המחולקות לשני קוורטינים מחורזים בני ארבע שורות, ולשני טרצינים מחורזים בני שלוש שורות.
הסונטה בכללותה משמשת כלי למבע של רגש או מחשבה באופן השואף לשלמות. לרוב שני הקוורטנים מצטרפים לחלק ראשי הנקרא אוקטבה, ושני הטרצינים לחלק משני הנקרא ססטט. האוקטבה והססטט אמורים להיבדל זה מזה באווירה המוזיקלית, ולהצטרף יחדו למכלול אחד. לעיתים תכופות האוקטבה שימשה למבע של שאלה או בעיה, והסטט למבע תשובה או פתרון. היו משוררים שחילקו את הסונטה גם בדרכים מבניות והגיוניות אחרות, כגון חלוקתה לשלושה או לארבעה חלקים.
הסונטה צורת מבע מצומצמת הדורשת הקפדה סגנונית, איזון של מחשבה ומשקל, שלמות מוזיקלית, והישמרות מפני תוכן שגרתי וחריזה מאולצת, על מנת להגיע ליופי ואחדותכתב ג'ובני גררדיני: "לא די לשים יחד ארבע-עשרה שורות, ולחלקם לקוורטינים ולטרצינים בסדר מחורז, זו עבודה שכל אחד יכול לעשות; אלא לחבר את המחשבה באופן שהיא מתרחבת בפרופורציות נכונות, מסכימה עם ההרמוניה המושלת בסונטה כולה, זו יצירה הדורשת שיפוט עדין, מה שקשה להראות".. צורת שירית זו התחבבה במהלך הדורות על משוררים מאומות רבות. במה כוחה של הסונטה גדול? השיב טשרניחובסקי: "ככל צורה קבועה ומסוימה היא סוללת למפרע מסילה למהלך מחשבתו של המשורר, אבל היא גם המכרחת אותו לרכז את ניצוצי מחשבתו לבל יתעו הנה והנה ולא ידעכו אחד אחד".
כתב יעקב פיכמן: 'הסוניטה היא צורת הבגרות בשירה. כח עצור בה, ליריציזם מסתתר; המיית-לב עצומה מהיותה מפורשת. הצורה הפלסטית המצומצמת מרסנת, פעמים גם מצננת במקצת, על כל פנים - כובשת את הרוח הלירית בהתפרצה, מתגברת עליה; מתגברת, כמובן כדי להביע ביתר עוז, מצורפת ומטוהרת מכל סייגי ביטוי, הנטפלים כמעט תמיד לכל "שפעת רגש"'.
תולדות הסונטה
ממוזער|250x250 פיקסלים|סונטה מאת פטררקה בדפוס מאוייר קדום
מקור הסונטה בחצר של פרידריך השני, מלך סיציליה. החוקרים חלוקים האם הסונטה המצאה איטלקית, או שמא מקורה בשירה המוסלמית, וככל הנראה היא התפתחות של שירת הטרובדורים הפרונבסאלית. המשורר הראשון שחיבר סונטות היה הסיציליאני ג'קומו דה לנטינו (באמצע המאה ה-13). מסיציליה הסונטה עברה למרכז איטליה, שם שימשה את המשוררים הטוסקנים גווידו קבאלקנטי, צ'ינו דה פיסטויה, ברונטו לטיני, ודנטה אליגיירי לחיבור שירי אהבה אידיאלית בסגנון חדש מתוק. הסונטה הגיעה לפסגת התפתחותה בסונטות של פרנצ'סקו פטררקהשחוברו בשנים 1368-1327. יוסף ליכטנבוים כתב שהאידאה המטפיזית של הסונטה הטוסקנית היא אחדות בקוסמוס, תיאום העולם (הרמוניה); כך הסונטות של דנטה ופטררקה משולות לאותן ערים של ימי קדם, החיות בתוך חומותיהן הן., שנחשב באיטליה ובאירופה במשך דורות רבים למחוקק ולמופת של אמנות הסונטהמוראטורי, ההיסטוריון הנודע, כתב שהיו לפטררקה כל המידות הטובות של המשוררים העתיקים, אבל בלי חסרונותיהם. הוא ציין את טעמו המשובח, את החן של לשונו, את יפי סגנונו, ואת אצילות מחשבותיו; מה שעשה אותו בצדק לראש המשוררים הליריים האיטלקים..
הסונטות של פטררקה מתאפיינות בתכונות הבאות:
שחרור מוולגריות ומכובד מטפיזיות שאפיין את הסונטה בתקופות קודמות
מוזיקליות נעלה
סגנון ומודולציה יפים
שפע של סונטות-אהבה שהפך את הסונטה לפופולרית
מאיטליה תפוצת הסונטה התרחבה לארצות דוברות שפות לטיניות, תוך חיקוי המשוררים האיטלקים ובמיוחד פטררקה. עם מחברי הסונטות הנודעים בארצות הנ"ל נמנים לופה דה וגה הספרדי, לואיש דה קמואש הפורטוגזי, קלמאן מארו הצרפתי, ורבים אחרים. באיטליה, משוררים רבים חיברו סונטות בעקבות פטררקה, שהבולט שבהם טורוואטו טאסו.
ממוזער|230x230 פיקסלים|ספנסר, "אמורטי", 1595
בשלהי המאה ה-16, גם בעקבות פטררקה, רובם של המשוררים האליזבתנים חיברו מחזורי סונטות אהבה, ביניהם "אסטרופתל וסטלה" מאת פיליפ סידנילמחזור הסונטות של סידני, ובעקבותיו לחיבור מחזורי סונטות בכלל, היה מקום מרכזי בשירה האליזבתנית. , "אמורטי" מאת אדמונד ספנסרסידני וספנסר נחשבו בתקופתם לגדולי המשוררים באנגליה, ולמחזורי הסונטות שלהם, מעבר לתכונות המאפיינות כל אחד מהם כמשורר לירי, אחדות כללית המאחדת את הסונטות כולן לשיר אחד., והסונטות של ויליאם שייקספירישעיהו ליבוביץ טען שהארוס של שייקספיר לא היה ניתן לביטוי אלא בצורה המופלאה של הסונטה, לא בצורת דרמה ולא בצורת רומן ולא בצורת מסה.. ספנסר ושייקספיר המציאו צורות חדשות של סונטה הנקראות על שמםבכל זאת, מילטון ו-וורדסוורת', גדולי המשוררים האנגלים בדורות הבאים, העדיפו להשתמש בסונטה הפטררקית, כהיותה מסוגלת ליותר ליריות מצורות הסונטה האנגליות.. להלן אופן החריזה בצורות הסונטה השונות:
+סונטה פטררקיתסונטה ספנסריתסונטה שייקספיריתאבבא, אבבא, גדג, דגד;
אבבא, אבבא, גדה, גדה;
אבבא, אבבא, גדה, דגה.אבאב, בגבג, גדגד, הה.אבאב, גדגד, הוהו, זז.
ממוזער|367x367 פיקסלים|שייקספיר, פרולוג למחזה "רומיאו ויוליה" (סונטה)
במאה ה-18 מיעטו לחבר סונטות, עד שלקראת סופה הסונטות של המשוררים האנגלים שרלוט סמית' ו-ויליאם בוולס, שהתחבבו על המשוררים הרומנטיים האנגלים, הביאו לתחייה מחודשת של הסונטה. אזי וורדסוורת' חיבר את הסונטה הבאה:
מהמאה ה-19 ואילך חיבור סונטות נהיה נפוץ בכל העולם המערבי וגם במזרח.
הסונטה בשפה העברית
כבר בראשית המאה ה-14, במקביל לדנטה, עמנואל הרומי כתב סונטות בעברית, והיא השפה השנייה (אחרי איטלקית) בה נכתבו סונטות. במהלך הדורות רבים ממשוררי יהדות איטליה חיברו סונטות, ביניהם שמואל ארקוולטי, יהודה אריה ממודנה, משה זכות, עמנואל פראנשיסבספרו "מתק שפתים" עמנואל פראנשיס כינה את הסונטה "שיר חשוב, אפס כי מי שאינו יודע בטיב שירי אדום לא יצליח בהם", ופירט את כללי החריזה והמשקל ומספר התנועות בהתאם לאסתטיקת השיר האיטלקית. , יעקב פראנשיס, שמשון כהן מודון, אפרים לוצאטו, יצחק לוצאטו, שד"ל, יוסף אלמנצי, רחל מורפורגו, ואחרים. המשוררים היהודים האיטלקים כינו את הסונטה שיר זה"בעמנואל פראנשיס כינהו ד"י זהב, ובעקבותיו כונה שיר זהב., שזהב בגימטריא 14, כמניין שורות הסונטה.
מאיטליה הסונטה העברית התפשטה בתקופת ההשכלה לגרמניה ולמזרח אירופה. עם משוררי ההשכלה וחיבת ציון שחיברו סונטות (ספורות) נמנים: שלמה זלמן זאלקינד, נפתלי הרץ וייזל, אברהם בר גוטלובר, מיכ"ל, יל"גיל"ג חיבר סונטות הומוריסטיות-פארודיות, כגון "השירה מאין תמצא"., מנחם מנדל דוליצקי, יהודה ליב גמזו, ואחרים.
עם המשוררים שכתבו נדבך משמעותי של סונטות בעברית במאה ה-20 ואילך נמנים שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמןהסונטה של פיכמן היא מזיגה חופשית של הסונטה האירופאית הרומנטית/מודרנית ושל הסונטה העברית האיטלקית. אהרן צייטלין כתב שפיכמן ברח מן ההשתפכות הלירית של התלושים אל ההוד המוצק של הסוניטה, כי התאימה הסוניטה להלך הרוח, ממצודת דוד מעולפת קסמים. , יעקב שטיינברג, חיים אברהם פרידלנד, שמעון הלקין, ש. שלום, חיים לנסקי, יצחק עוגן, שמשון מלצר, לאה גולדברגלאה גולדברג חיברה שירי זה"ב (סונטות בנות 14 שורות), וכן "שירי אהב"ה" (אהב"ה בגימטריה - 13) בני שלוש-עשרה שורות, שהם מעין סונטות פגומות, העוסקות באהבה נכזבת. הסונטות של גולדברג מכונסים בעיקר בספריה "על הפריחה", ו-"ברק בבוקר"., יהודה עמיחי, יוסי גמזו, אהרון שבתאי, אלי הירש, ואחרים.
ממוזער|380x380 פיקסלים|שאול טשרניחובסקי, אל הסוניטה העברית (1920)
טשרניחובסקי, במבוא למחברת הסוניטות (1922), הירצה על תולדות הסונטה, על קשייה וחומרותיה, על צורות חריזתה השונות, ועל הגיונה הפנימיהמוטו של טשרניחובסקי בספרו: "טובה סוניטה אחת, אשר מום אין בה, מפואימה ארוכה"..
הרחבות של הסונטה
מחזור סונטות הוא קובץ סונטות שבמרכזן נושא כלשהו או אדם מסוים. כל סונטה מהווה שיר כשלעצמו, והסונטות כולן מצטרפות ליצירה אחת. דוגמאות: מחזורי סונטות האהבה שהוזכרו למעלה, "נהר דאדן" מאת וורדסוורת', "סונטות מן הפורטוגזית" מאת אליזבת בראונינג, "סונטות לאורפאוס" מאת רילקה, "הסוניטות מבית הקפה" מאת יעקב שטיינברג.
כליל סונטות הוא מחזור של 15 סונטות, כך שכל אחת מתחילה בשורה שבה מסתיימת קודמתה, ובכליל סונטות הירואי, בנוסף הסונטה האחרונה מורכבת מהשורות הראשונות של קודמותיה. כליל סונטות הירואי הוא דבר נדיר בספרות, בשל הקושי הרב שבכתיבתו. דוגמאות לכלילי סונטות שנכתבו בעברית הן "לשמש" ו"על הדם" מאת שאול טשרניחובסקי, "אשה" ו"חנינא בני" מאת ש. שלום ו"כליל החורש" מאת יוסי גמזו.
סונטת-זנב היא סונטה בת 14 שורות שנוסף לה בסופה זנב (קודה) הנחזרת עם השורה האחרונה של הסונטה. צורה זו פותחה באיטליה במאה ה-14, הייתה נפוצה במאה ה-15, ובמהלך הדורות שימשה בעיקר לחיבור סונטות קומיות, אבסורדיות, וסאטיריות. כשהזנב מוגזם באורכו, היא נקראת סונטסה. לדוגמה, הסונטסה "סונטה קטנה עם זנב" מאת קרלו פורטה, שזנבה באורך 177 שורות.
סונטה מתווכת היא סונטה שמצורפות אליה שורות קצרות בנות שבע הברות, הנוספות לאחר כל שורה לא זוגית של הקוורטינים ולאחר השורה הראשונה והשניה של הטרצינים, כך שמתקבלת צורת חריזה כללית: אאבאאב, אאבאאב, גגדדג, דדגגד. צורה זו הומצאה במאה ה-13 על ידי המשורר האיטלקי גיטונה מארצו.
סונטה אקרוסטיכונית היא סונטה בה האותיות הראשונות בכל שורה מהוות יחדו שם או מילה או משפט. המשורר האיטלקי מתאו מריה בויארדו השתמש בה לחיבור סונטות-אהבה.
שימוש בסונטה ביצירות שירה/ספרות
משוררים השתמשו בצורת הסונטה ליצירות שירה וספרות ארוכות. דוגמאות:
ויליאם שייקספיר שילב סונטות במחזותיו "עמל אהבה לשווא"כפרודיה על מסורת סונטות האהבה של פטררקה וסידני. , "מהומה רבה על לא דבר", "רומיאו ויוליה", ו-"הנרי החמישי".
ג'ון מילטון שיבץ סונטות באפוס בחרוז לבן "גן העדן האבוד".
אלכסנדר פושקין חיבר את הרומן בחרוזים "יבגני אוניגין" במתכונת סונטות, תוך שימוש בצורת סונטה הנקראת על שמו סונטה פושקינית, בחריזה: אבאב, גגדד, הווה, זז. בעקבותיו חיברו רומנים בצורה דומה ויקרם סת (שער הזהב, 1986), מאיה ערד (מקום אחר ועיר זרה, 2003) ועופרה עופר (מה קרה להגר באילת?, 2023).
ממוזער|331x331 פיקסלים|פושקין, למשורר, בתרגום דוד פרישמן
ראו גם
פרנצ'סקו פטרארקה
אדמונד ספנסר
הסונטות של שייקספיר
ג'ון מילטון
ויליאם וורדסוורת'
יבגני אונייגין
אהבתה של תרזה די מון
פעמוני עין כרם
כליל סונטות
לקריאה נוספת
פרנצ'סקו פטררקא, מבחר שירים (בתוספת מסה על תקופתו), תרגמה לאה גולדברג, תל אביב 1953
ראובן אבינועם, מבחר שירת אנגליה, ע' 39-36, 49, 60-57, 141-140, מסדה: תל אביב תשט"ז.
שאול טשרניחובסקי, מחברת הסוניטות, הוצאת דביר ירושלים, ברלין תרפ"ב (1922)
יוסף ליכטנבוים, שיר-הזהב של טשרניחובסקי, ב-"מאזנים" ט"ו תש"ג.
ש"י פנואלי, בסוניטות ש. שלום, ב-"העולם", 8 ביוני 1939
ראובן רבינוביץ, כשעה ערבית, ב-"דבר", 1 בספטמבר 1967.
משה שמיר, בסגור זכוכית שבורה, ב-"מעריב", 22 באפריל 1977.
אליעזרה איג, שקספיר בסוניטות, ב"למרחב", 25 בספטמבר 1964.
נ. עגר, סונטות מאנגלית לעברית, ב-"קול העם", 15 בינואר 1965.
דבורה ברגמן, צרור זהובים, סונטים עבריים מתקופת הרנסאנס והבארוק, הוצאת יד בן צבי, 1998
דבורה ברגמן, שרשרת הזהב: הסונט העברי לדורותיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
דבורה ברגמן, לפרשת התקבלות הסונט העברי, ב-"תרביץ", כרך נו, חוברת א, ע' 123-109, תשרי-כסלו תשמ"ז
דבורה ברגמן, הסונט העברי מראשיתו ועד ימינו, ב-"מאזנים", אדר א' תש"ס (פברואר 2000)
יורם ברונובסקי, "אל תבוז לסונט, המבקר": קיצור תולדותיו של הסונט, שיר זה"ב, ב-"מאזנים" אדר א' תש"ס (פברואר 2000)
ראובן צור, דיוקנו של הסונט, ב-"מאזנים", אייר תשמ"ז (יוני 1987)
פנינה נוה, חיקוי ומקור ב"שיר ידידות" לאפרים לוצאטו, ב-"תרביץ", כרך כד, חוברת ג, ע' 336-323, ניסן תשט"ו.
הלל ברזל, כליל סונטות כז'אנר אצל טשרניחובסקי, ב-"מאזנים," אב-אלול תשמ"א (אוגוסט-ספטמבר 1981)
יהודית בר-אל, מחזור 'הסוניטות מבית הקפה' ליעקב שטיינברג, ב-"מחקרי ירושלים בספרות עברית", כרך א, ע' 88-73, תשמ"א
טוביה ריבנר, על סונט אחד של לאה גולדברג, ב-"מאזנים", אדר א' תש"ס (פברואר 2000)
קישורים חיצוניים
אודות הסונטה
עמנואל בן-גריון, משהו על סונטות שקספיר ועל המלט, באתר פרויקט בן-יהודה
אברהם רגלסון, הסונטות של שייקספיר, באתר פרויקט בן-יהודה
יצחק אורן, הכליל, באתר פרויקט בן-יהודה
קובצי סונטות
דנטי אליגיירי, החיים החדשים, בתרגום עמנואל אולסבנגר, באתר פרויקט בן-יהודה
שאול טשרניחובסקי, לשמש, באתר פרויקט בן-יהודה
שאול טשרניחובסקי, על הדם, באתר פרויקט בן-יהודה
חיים לנסקי, סונטות, באתר פרויקט בן-יהודה
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוגות שיריות
קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית
| 2024-08-11T01:24:21
|
1776
|
שמאל|ממוזער|250px|4 ביולי 1776: ארצות הברית מכריזה באופן רשמי על עצמאותה מהאימפריה הבריטית.
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1776 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-06-20T00:34:46
|
9 ביולי
|
9 ביולי הוא היום ה-190 בשנה (191 בשנה מעוברת), בשבוע ה-28 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 175 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|286x286 פיקסלים|קתרינה השנייה, דיוקן משנת 1762. ב-1762 ארגנה קתרינה הפיכה שלטונית כנגד בעלה, הקיסר פיוטר השלישי והצליחה להפוך לקיסרית רוסיה.
869 – רעידת אדמה באזור טוהוקו שביפן. חוזקה מוערך בכ-8.6
1391 – גזירות קנ"א: פרעות ביהודי ולנסיה, הרוב אולצו להתנצר ורבים נהרגו על קידוש השם. בית הכנסת הפך לכנסייה
1762 – יקתרינה השנייה מדיחה את בעלה, פיוטר השלישי מכס רוסיה ומולכת במקומו כקיסרית רוסיה
1789 – הקמת האספה המכוננת הלאומית בצרפת
1816 – ארגנטינה מכריזה על עצמאותה מספרד
1850 – הנשיא זאכרי טיילור נפטר ומילרד פילמור הופך לנשיא ה-13 של ארצות הברית
1877 – מועדון הקרוקט והטניס של אנגליה פותח את טורניר הדשא הראשון שלו בווימבלדון, אז פרבר של לונדון. המנצח באותו טורניר זכה ב־25 גיני
1900 – המלכה ויקטוריה נותנת את הסכמתה לחוק שיוצר את אוסטרליה ומאחד את המושבות הנפרדות ביבשת לממשלה פדרלית אחת
1922 ג'וני וייסמילר שוחה 100 מטר חופשי תוך 58.6 שניות כשהוא שובר את שיא השחייה העולמי ואת 'מחסום הדקה'
1932 – יום פריצת המהפכה החוקתית בברזיל
1943 – מלחמת העולם השנייה: מבצע האסקי – כוחות הברית מבצעים פלישה אמפיבית לסיציליה
1948 – תחילת מבצע דקל, אחד ממבצעי מלחמת העצמאות, שנמשך עד 18 ביולי
1955 – מניפסט ראסל-איינשטיין מפורסם בלונדון על ידי הפילוסוף ברטראנד ראסל
1958 – המגה צונאמי החזק ביותר שתועד הכה במפרץ ליטויה שבאלסקה והגיע לגובה 524 מטרים
1959 – מתחילים אירועי ואדי סאליב בחיפה
1989 – עומר אל-בשיר מתמנה לראש הממשלה ושר הביטחון של סודאן, לאחר הפיכה צבאית
1995 – מתקיימת ההופעה האחרונה של להקת "גרייטפול דד"
2006 – מנצחת את בדו-קרב פנדלים בגמר מונדיאל 2006, לאחר שבתום ההארכה הייתה תוצאת המשחק תיקו 1 – 1
2011 – דרום סודאן הכריזה על עצמאותה, בהתאם להחלטה שהתקבלה במשאל העם בינואר, ובכך הופרדה רשמית מסודאן
2017 – חיידר אל-עבאדי, ראש ממשלת עיראק, הגיע למוסול והכריז על שחרורה מידי המדינה האסלאמית
2022 – הסתערות אזרחים על מעון נשיא סרי לנקה גוטביה רג'פקסה בעקבות התרוששות המדינה. נוסף על כך, הוצת בית ראש הממשלה רניל ויקרמסינגה. לאחר מכן, נקבע שיתפטרו השניים
נולדו
1701 – הרוזן ממורפה, ראש שרי צרפת בתקופת לואי השישה עשר מלך צרפת (נפטר ב-1781)
1764 – אן רדקליף, סופרת אנגלייה, חלוצת הרומן הגותי (נפטרה ב-1823)
1893 – דורותי תומפסון, עיתונאית ושדרנית רדיו אמריקאית (נפטרה ב-1961)
1916 – אדוארד הית', ראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-2005)
1919 – אוגוסט בוני, מורה, קלינאי תקשורת וחסיד אומות העולם משווייץ שפעל בצרפת (נפטר ב-2016)
1922 – קת'לין בות', מי שיצרה את שפת האסמבלי הראשונה והשתתפה בתכנון מערכות המחשב הראשונות בבירקבק, אוניברסיטת לונדון (נפטרה ב-2022)
1926 – בן מוטלסון, פיזיקאי אמריקאי-דני יהודי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2022)
1929 – חסן השני, מלך מרוקו (נפטר ב-1999)
1931 – שמחה ולנר, חבר בוועדה לאנרגיה אטומית ומומחה לאסטרונומיה ובפרט בהקשרה היהודי (נפטר ב-2011)
1932 – עמיצור שפירא, מאמן אתלטיקה וחבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נרצח ב-1972)
1932 – דונלד רמספלד, איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי רפובליקני (נפטר ב-2021)
1933 – אוליבר סאקס, נוירולוג וסופר מדע בריטי-אמריקאי יהודי (נפטר ב-2015)
1933 – אריה אזולאי, איש חינוך ואיש ציבור ישראלי, ראש העירייה השלישי של אשדוד
1935 – מרסדס סוסה, זמרת ארגנטינאית (נפטרה ב-2009)
1935 – איסבל סרלי, שחקנית ודוגמנית ארגנטינאית (נפטרה ב-2019)
1936 – ג'ון ג'ורדן, משוררת ופעילה אפרו-אמריקאית (נפטרה ב-2002)
1936 – דייוויד זינמן, מנצח אמריקאי
1937 – דייוויד הוקני, אמן פופ ארט אמריקני יליד בריטניה
1938 – בריאן דנהי, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אמריקאי (נפטר ב-2020)
1938 – יהושע צוקרמן, מרבני ישיבת הר המור, רב במדרשת הרובע ור"מ בישיבת מרכז הרב (נפטר ב-2021)
1939 – גברי בנאי, זמר, בדרן ושחקן ישראלי חתן פרס ישראל, שאת עיקר פרסומו קנה כחלק משלישיית "הגשש החיוור"
1941 – יוסף שילוח, שחקן קולנוע ותיאטרון ישראלי (נפטר ב-2011)
1944 – אהרן ברנע, עיתונאי ישראלי
1947 – או. ג'יי. סימפסון, שחקן פוטבול וקולנוע (נפטר ב-2024)
1948 – עדנה שכטמן, פרופסור לסטטיסטיקה במחלקה להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון (נפטרה ב-2022)
1951 – ישראל הגר, אדמו"ר אמריקני
1952 – אריק בנדר, עיתונאי ישראלי
1956 – טום הנקס, שחקן אמריקני
1957 – מארק אלמונד, זמר בריטי
1959 – אורלי קראוס-ויינר, סופרת ישראלית
1959 – קווין נאש, מתאבק אמריקאי
1962 – טוד פאר, סופר, מאייר ומפיק טלוויזיה אמריקאי
1964 – ג'אנלוקה ויאלי, כדורגלן איטלקי
1964 – קורטני לאב, זמרת אמריקנית
1976 – שלומית מנדל, שחקנית ומטפלת באמצעות דרמה (דרמה תרפיסטית) ישראלית
1978 – הגר פרי יגור, ראש המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור
1992 – דאגלס בות', שחקן בריטי
1994 – רביב כנר זמר ישראלי
1995 – יפתח זיו, כדורסלן ישראלי
נפטרו
ממוזער|200x200 פיקסלים|אנסטסיוס הראשון דיקורוס
ממוזער|270x270 פיקסלים|יאן ואן אייק
518 – אנסטסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-431)
1229 – סטיבן לנגטון, קרדינל אנגלי (נולד ב-1150)
1441 – יאן ואן אייק, צייר פלמי מהמאה ה-15 (נולד ב-1390)
1553 – מוריץ, הנסיך הבוחר מסקסוניה (נולד ב-1521)
1797 – אדמונד ברק, פילוסוף ומדינאי בריטי (נולד ב-1729)
1850 – זאכרי טיילור, נשיא ארצות הברית ה-12 (נולד ב-1784)
1850 – עלי מוחמד שיראזי, הבאב, מייסד הדת הבאבית ומבשר הדת הבהאית, מוצא להורג (נולד ב-1819)
1856 – אמדאו אבוגדרו, כימאי (נולד ב-1776)
1923 – ויליאם דיי, מדינאי ושופט אמריקני (נולד ב-1849)
1974 – ארל וורן, מושל קליפורניה ונשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (נולד ב-1891)
1977 – אליס פול, סופרג'יסטית אמריקאית (נולדה ב-1885)
1980 – ויניסיוס דה מוראיס, פזמונאי, משורר, עיתונאי, מלחין, זמר, מחזאי ודיפלומט ברזילאי (נולד ב-1913)
2010 – הרב יהודה עמיטל, מקים וראש הישיבה הראשון של ישיבת הר עציון, מייסד מפלגת מימד ושר בממשלת ישראל (נולד ב-1924)
2014 – דוד עזריאלי, אדריכל, יזם, פילנתרופ ואיש עסקים ישראלי-קנדי (נולד ב-1922)
2017 – טוביה סוקולסקי, ספורטאי, מניצולי טבח הספורטאים במינכן (נולד ב-1942)
2018 – אוליבר נאסן, מלחין ומנצח בריטי (נולד ב-1952)
2019 – פרדי ג'ונס, שחקן קולנוע אנגלי (נולד ב-1927)
2019 – רוס פרו, מיליארדר ופוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1930)
2019 – ריפ טורן, שחקן קולנוע אמריקני זוכה פרס אמי (נולד ב-1931)
2019 – פרננדו דה לה רואה, עורך דין ופוליטיקאי ארגנטינאי, שכיהן כראש הממשלה הראשון בבואנוס איירס וכנשיא ארגנטינה (נולד ב-1937)
2020 – פארק וון-סון, פוליטיקאי דרום-קוריאני, נדבן ועורך דין שכיהן כראש העיר סיאול (נולד ב-1956)
2021 – ג'יהאן סאדאת, פוליטיקאית, חוקרת ופמיניסטית מצרית, הגברת הראשונה של מצרים בשנים 1970–1981 (נולדה ב-1933)
2022 – סרגיי בלנצ'וק, כדורגלן אוקראיני (נולד ב-1975)
2023 – לואיס סוארס מירמונטס, כדורגלן ומאמן כדורגל ספרדי (נולד ב-1935)
2024 – יהודה דרעי, רבה הראשי של באר שבע וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל (נולד ב-1957)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ארגנטינה – יום העצמאות
דרום סודאן – יום העצמאות
פלאו – יום החוקה
אוסטרליה – יום החוקה
האמונה הבהאאית – יום מות הבאב
אחר
שדרת 9 ביולי – בבואנוס איירס
8 ביולי – 10 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז ט
קטגוריה:יולי
| 2024-07-12T12:52:19
|
נפוליאון בונפרטה
|
ממוזער|נפוליאון הראשון, ציור מאת אנדראה אפיאני
נפוליאון בונפרטה (בצרפתית: Napoléon Bonaparte, מבוטא: בּוֹנָפָּרְט; 15 באוגוסט 1769 – 5 במאי 1821; ידוע גם כנפוליאון הראשון) היה שליט צרפת, מייסד הקיסרות הראשונה, ומגדולי המצביאים בהיסטוריה. מחשובי האישים שעיצבו את המאה ה-19. ייסד את קוד נפוליאון – קובץ החוקים של צרפת, שבהשפעתו עוצבו חוקים רבים במערב אירופה ובמרכזה, והשפעתו ניכרת עד היום. הפיץ דרך כיבושיו את רעיונות המהפכה הצרפתית בכל רחבי אירופה, ובמקביל התאמץ לדכא ולהשכיח את השפעתה בצרפת פנימה. חידש והגה רעיונות טקטיים ואסטרטגיים מרחיקי לכת בצבא שמקובלים עד עצם היום הזה.
כיהן כשליט צרפת במהלך השנים 1799 עד 1814, ובמשך כ-100 ימים בשנת 1815. בשיאו, הוביל את צרפת לכיבוש רוב מערב אירופה ומרכזה.
נפוליאון, יליד קורסיקה, עלה לשלטון בהפיכת 18 בברימר לאחר קריירה מזהירה כאיש צבא. פעולותיו הראשונות היו ביסוס מערכות השלטון הפנימיות בצרפת והרגעת המדינה לאחר התקופה הסוערת של המהפכה הצרפתית. לאחר מכן יצא למסע כיבושים בכל אירופה וכונן את "הקיסרות הראשונה" בראשותו. עלה בידו להביס שוב ושוב בריתות מתחלפות של מעצמות אירופה, שהתאגדו כדי לבלום את השתלטות צרפת על היבשת, אך לאחר מספר מערכות הפסיד לבסוף והוגלה לאי אלבה. הוא הצליח לברוח מהאי, לשלוט שוב בצרפת למשך תקופה קצרה שמכונה "מאה הימים" עד שנוצח בקרב ווטרלו ונשלח לגלות באי סנט הלנה, שם מת.
נפוליאון הוא גם המייסד של שושלת בונפרטה: אֶחיו כיהנו כמלכים בארצות שכבש באירופה, בנו, נפוליאון השני, הוכרז על ידיו כמלך רומא, ואחיינו, הידוע כנפוליאון השלישי, כיהן כשליט צרפת (נשיא ואחר כך קיסר) בין השנים 1848 ל-1870.
ילדות ונעורים
ימין|ממוזער|150px|אביו של נפוליאון, קרלו בואונפרטה; היה נציג קורסיקה בחצרו של לואי השישה עשר, מלך צרפת
נפוליאון נולד באז'אקסיו שבקורסיקה על רקע התקוממות לאומית של הקורסיקאים נגד השליטה הזרה של ג'נובה, ולאחר מכן של צרפת. כשנה לאחר שנולד נכשל המרד, וקורסיקה סופחה רשמית לצרפת.
בהיות נפוליאון עוד ברחם אמו, השתתפו שני הוריו במלחמה על עצמאות קורסיקה. ב-15 באוגוסט 1769, בשובה מחגיגות עליית מרים השמיימה, התמוטטה לטיציה לקראת חצות וילדה את בנה נפוליאון. ב-21 ביולי 1771, קרוב לגיל שנתיים, הוטבל נפוליאון בשם נפולֶאוֹנֶה די בּוּאוֹנָפָּרטֶה (Napoleone di Buonaparte). ב-1779 נסע נפוליאון בן התשע לראשונה לצרפת לצורך לימודים. הוא למד צרפתית במשך ארבעה חודשים בבית ספר דתי באוטן, כשעד נסיעתו לא ידע מילה בצרפתית; גם לאחר שלמד, הוא דיבר במבטא קורסיקאי כבד, ומעולם לא ידע לאיית נכון.
משפחת בוּאוֹנפרטה השתייכה לאצולה הקורסיקנית הזוטרה. אבי המשפחה, קרלו בואונפרטה, הסתגל היטב לשלטון הצרפתי החדש ואף מונה לנציג קורסיקה בחצרו של לואי השישה עשר. ברם, הוא איבד את הון משפחתו בכשלונות עסקיים ומשפטיים. במחקר שערך, האב הוכיח קרבה לאצולה הטוסקנית, ומשפחת בואונפרטה הוכרה רשמית כמשפחת אצולה ב-1771. מעמדם כבני האצולה הזוטרה ומצוקתם הכלכלית זיכו את ילדי המשפחה לחינוך חינם על פי חוק, וכך זכו בני המשפחה, לרבות נפוליאון, להתחנך בצרפת שמעבר לים. קרלו בואונפרטה נפטר ב-1785 מסרטן הקיבה, בן 39 בלבד. מכיוון שניצל את רוב זמנו לתחזוק מעמדו, הוא היווה לנפוליאון דמות אב עמומה בלבד. אימו לטיציה רמולינו, מנגד, הייתה לדמות מפתח בעיצוב אישיותו כילד. היא תוארה על ידיו כאם קפדנית אך דואגת, לה הוא חב הרבה. לטיציה הייתה נצר למשפחת אצולה טוסקנית ולומברדית.
ב-15 במאי 1779 הגיע נפוליאון לאקדמיה הצבאית בבריאן-לה-שאטו (Brienne-le-Château), שם למד בחמש השנים הבאות. בניגוד לשמה, רוב הלימודים באקדמיה לא היו צבאיים בשל היעדר תקציבים, וכללו בעיקר חינוך רגיל לבני אצולה. נפוליאון הרבה בקריאת ספרים על העת העתיקה, בעיקר על מצביאים כיוליוס קיסר, והצטיין במתמטיקה, בגאוגרפיה ובהיסטוריה. בינו לבין שאר התלמידים התפתחה עוינות בגלל אופיו הגאה והתוקפני, וזהותו כקורסיקאי גאה ועני בין אצילים צרפתים. מסופר שיכולותיו הצבאיות של נפוליאון בלטו עוד בגיל 14, כשהוביל לניצחון את שכבת הגיל הצעירה במלחמת שלג מול השכבה הבוגרת.
בנעוריו שאף נפוליאון לשרת בחיל הים ואף בצי המלכותי הבריטי העוין, שאז היה החזק בעולם.
הוא התכוון להתקבל לאקדמיה הימית, אך לבסוף ב-22 בספטמבר 1784 אובחן כמתאים ל"אקול מיליטר", האקדמיה הצבאית היוקרתית בפריז, לאחר שמשרד המלחמה היקצה מקומות למצטיינים במתמטיקה. בגיל 16 ניסה נפוליאון להצטרף למסעות של מגלה הארצות לה פרוז ללא הצלחה, מה ששם קץ לשאיפותיו הימיות.
ב-30 באוקטובר 1784 החל את לימודיו באקול מיליטר, מוסד הדגל של הצבא הצרפתי. הלימודים במוסד היוקרתי עמדו בניגוד מוחלט ללימודים בבריאן, ועל פי עדותו של נפוליאון מסנט הלנה "התייחסו אלינו כאל קצינים עשירים. יותר טוב מכל מה שרובנו קיבלנו בהמשך החיים". למרות המותרות שמהן נהנה, נפוליאון חווה שם לראשונה את חיי החייל בתרגילי סדר, באימוני ירי ובאימונים אחרים ששובצו בין השיעורים. אף שהיחסים עם שאר התלמידים נשארו עוינים, הוא הכיר שם לראשונה חבר טוב, אלכסנדר דה מזי, עמו שירת באותו גדוד בתום הלימודים.
ב-1785 דילג נפוליאון על הליכי הקבלה הרגילים ליחידות תותחנים מובחרות, ובספטמבר הגיע במבחנים למקום ה-42 מתוך 58 מבין המועמדים לחילות אלה מכל צרפת, זאת למרות האילוץ לסיים את לימודיו לאחר כשנה במקום שנתיים, בעקבות מות אביו והחמרת המצב הכלכלי במשפחתו. בספטמבר 1785 סיים את לימודיו באקול מיליטר כקצין בדרגת סגן-משנה, כשהוא בן 16 בלבד, והיה לקורסיקאי הראשון שהוכשר במוסד מכובד זה.
תחילת הקריירה הצבאית
שמאל|ממוזער|250px|"נפוליאון חוצה את האלפים", ציור של ז'אק-לואי דוד
ראשית דרכו
עם סיום לימודיו גויס נפוליאון לרגימנט התותחנים של לה פֵר כקצין בדרגת סגן-משנה. ב-3 בנובמבר 1785 הצטרף לחיל המצב בואלנס שבמחוז דרום (Drome), שם עבר עשרה שבועות של הכשרה בסיסית. בינואר 1786 סיים את הכשרתו, ובאוגוסט אותה שנה נשלח הרגימנט שלו לדכא הפגנה בליון. משדוכאה ההפגנה הוא קיבל אישור לצאת לחופשה במולדתו.
נפוליאון נסע לקורסיקה ב-15 בספטמבר 1786, והתאחד עם משפחתו לראשונה מזה שמונה שנים. על המפגש העיק המשבר הכספי של המשפחה מאז מות אביו; נפוליאון – כעת הגבר במשפחה – חזר לפריז כדי להחזיר את הסבסוד על מטעי המשפחה, שהושהה. חופשי לראשונה בפריז, הירבה נפוליאון לבלות, בין היתר בתיאטרון, וגם איבד את בתוליו אצל יצאנית מקומית. פגישתו עם שר האוצר נכשלה, וב-1 בינואר 1788 שב לקורסיקה ונשאר עם משפחתו עד יוני. כך התארכה חופשתו מתשעה חודשים לשנתיים.
נפוליאון חזר לרגימנט שלו, שהוצב בינתיים באוקסון. את חמישה עשר החודשים הפנויים שתפקידו איפשר לו הוא ניצל לקריאה ואף לכתיבת 36 מחברות בנושאי ארטילריה, היסטוריה ופילוסופיה. באוגוסט 1788 הוא הועלה לדרגת סגן, ונבחר, בשל כישרונו, לפקד על פלוגת ניסויים שחקרה שיטות לירי של פצצות מרגמה מתותח רגיל. הוא היה הסגן היחיד שזכה להשתתף בנציגות של גדוד תותחנים כלשהו.
ערב המהפכה הצרפתית שלח נפוליאון מכתב לראש המורדים הגולה של הקורסיקאים, פסקאולה פאולי, שבו העיד על שנאתו לכתר הצרפתי אותו הוא משרת, ועל היותו לאומן קורסיקאי נלהב:
המהפכה הצרפתית
שמאל|ממוזער|180px|נפוליאון בגיל 23, סגן-אלוף במשמר הלאומי הצרפתי
המהפכה הצרפתית הביאה לראשונה את נפוליאון להזדהות עם צרפת, כי פנתה נגד האצולה הצרפתית הגבוהה, אותה תיעב. הרוח המהפכנית, בשילוב עם ירושה מזדמנת, נתנו לנפוליאון הזדמנות להתחזק פוליטית במולדתו קורסיקה. בספטמבר 1789 שב לאי הולדתו ופעל לקידום שלו ושל אחיו הבכור, ז'וזף. בשיאם הפך נפוליאון למפקד במשמר הלאומי (נקרא גם "גדוד המתנדבים") של אז'קסיו הבירה, ולמנהיג המועדון היעקוביני בקורסיקה, וז'וזף היה לחבר במועצת העיר אז'קסיו.
בזמן המהפכה קורסיקה הייתה כמרקחה. מנהיג האי, פסקאולה פאולי, שב מגלותו בבריטניה בחסות המהפכה, ובהנהגתו השתלטו המהפכנים על קורסיקה. בעימותים באי אף נוצר מצב שבו נפוליאון, כמפקד במשמר הקורסיקאי הלאומי, נלחם נגד הצבא הצרפתי, שבו שירת במקביל באותה עת. מאחר שנחשב לעריק בעקבות חריגה מזמן ההיעדרות שהוקצה לו, הוא נסע לפריז ב-28 במאי 1792 במטרה לנקות את שמו. שם הוא חזה באירועי הפיכת 10 באוגוסט, בהם גבר ההמון על אנשי המשמר המלכותי השווייצרי, והמלך לואי ה-16 נאסר. האירוע סימן את תחילת סופה של המונרכיה, והשפיע רבות על נפוליאון, שלפי עדותו "מראה הגופות המחיש לי את המוות יותר מכל שדה קרב מאז". בפריז השתלב נפוליאון מחדש בצבא בדרגת סרן ואושרה לו נסיעה נוספת לקורסיקה, בה נדרש ללוות את אחותו.
ב-15 באוקטובר 1792 שב נפוליאון לקורסיקה, כאשר החלה מלחמה פנימית באי בין הפאוליסטים, ששאפו לעצמאות האי, לבין היעקובינים תומכי המהפכה הצרפתית, שראו בקורסיקה חלק בלתי נפרד מצרפת. כיעקוביני נלהב, הסתכסך נפוליאון עם מושא הערצתו – פאולי – כשלבסוף יד הפאוליסטים הייתה על העליונה: בני משפחת בואונפרטה המובסת הוגדרו כ"בוגדי ואויבי המולדת, הנידונים לתיעוב ולקלון נצחי", ונאלצו לנוס על נפשם לצרפת, בעוד שפאולי ניתק את קורסיקה מריבונות צרפת, והקים את הממלכה האנגלו-קורסיקאית.
בתור קצין בצבא צרפת התבלט נפוליאון כאסטרטג צבאי מחונן, וניהל כמה קרבות (כמו המצור על טולון) בהם זכו כוחותיו לניצחון מוחץ. ב-1793, בגיל 24 בלבד, הועלה לדרגת מפקד חטיבה (Général de brigade). בהמשך פיקד נפוליאון על גייסות צרפת שנלחמו בצבא האוסטרי על אדמת איטליה. הצלחתו הייתה כה גדולה, שבסופה הצליח להגיע לפרוורי וינה.
מסעו למצרים ולארץ-ישראל
שמאל|ממוזער|250px|"נפוליאון מבקר אצל קורבנות המגפה ביפו", ציור של אנטואן-ז'אן גרו (1804)
ב-1798 הטילה הממשלה הצרפתית הנבחרת על נפוליאון לכבוש את מצרים כדי לפגוע בדרכי המסחר של הבריטים עם הודו (לפי אחת הסברות, משימה זו הוטלה עליו כדי להרחיקו מפריז לאחר התגברות הפופולריות שלו בציבור). המטרה העיקרית של המסע הייתה לנתק את בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו, תוך פגיעה בממלוכים, בני בריתם.
נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הוריישו נלסון בקרב אבוקיר. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון לכיוון ארץ ישראל. הוא כבש את כל ערי-החוף של אותה תקופה: אל עריש, עזה ויפו, שם טבחו חייליו בכ-2,000 שבויים טורקיים. לאחר-מכן התקדם צבאו צפונה, כבש את חיפה ואת עמק יזרעאל וצר על עכו.
המצור על עכו ארך כחודשיים, אולם העיר, שהייתה בשליטתו של אחמד אל-ג'זאר, הייתה מבוצרת היטב, והתגוננה בעזרת צבא טורקי שהגיע מסוריה, ובסיוע כוחות בריטיים תחת פיקודו של האדמירל סידני סמית. יש האומרים כי הודעתו של נפוליאון במהלך המלחמה שלפיה אם תצלח דרכו והארץ תיכבש על ידיו, תוחזר הארץ לידי היהודים, נועדה לכבוש את לבו של חיים פרחי, יועצו ואיש סודו של אל-ג'זאר. בסופו של דבר לא הצליח נפוליאון לכבוש את עכו, וצבאו נסוג חזרה למצרים.
באמצעות עיתון ישן גילה נפוליאון על הפסד איטליה לכוחות אוסטריים ורוסיים ועל התוהו ובוהו הכולל השורר במדינה. הוא אסף סביבו כ-500 אנשים והפליג בספינה מהירה לצרפת. עיקר הצבא נשאר במצרים תחת פיקודו של ז'אן-בטיסט קלבר.
התקופה שבה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית רבה בנוסף לחשיבותה הצבאית. נפוליאון יזם סקר מקיף של מצרים והביא עימו למערכה צוות חוקרים מגוון. תוצאות הסקר התפרסמו בשנים הבאות בעשרות כרכי "תיאור מצרים". בתקופה זו קיבל המחקר על מצרים העתיקה תנופה גדולה, התגלו קברים ומומיות של מלכיה, והתגלתה אבן רוזטה (שבאמצעותה פוענח בשלב מאוחר יותר הכתב ההירוגליפים המצרי העתיק, "כתב חרטומים", על ידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון). במסגרת הסקר מיפה חיל ההנדסה של נפוליאון את האזור ויצר מפות מפורטות, בהן מפת ז'אקוטן שהייתה בשימוש במשך המאה ה-19 כולה עד מיפוי הארץ על ידי הבריטים.
עלייתו לשלטון
ממוזער|שמאל|250px|ציורו של ז'אק-לואי דויד (1807), המתאר את הכתרת נפוליאון לקיסר
ממוזער|250px|האימפריה הצרפתית באירופה תחת שלטון נפוליאון בשיא שטחה, 1811
שמאל|ממוזער|250px|נפוליאון הנסוג ממוסקבה מתבוסס בשלג הרוסי, 1812. ציור של אדולף נורתן.
למרות כישלונותיו האחרונים במזרח-התיכון לא נתפס המסע ככישלון, ולאחר שחזר לפריז ב-1799 מונה נפוליאון למפקד הצבא. זמן קצר אחר-כך השתתף בהפיכת 18 בברימר אשר בסופה מונה לקונסול הראשון של צרפת, ועם אישורה של חוקה חדשה בפברואר 1800, הפך בפועל לשליט יחיד של המדינה.
מלבד כיבוש צפון-איטליה מידי האוסטרים (בשנית) בשנת 1800, ניצל נפוליאון את שנות שלטונו הראשונות לביסוס מעמדו בצרפת ולהחזרת היציבות למדינה. הוא ביצע מספר רפורמות במערכת החינוך, המשפט, הפיננסים ומערכות השלטון. רפורמות אלו היוו בסיס למערכות האזרחיות בצרפת לשנים רבות. בשנים אלו נוצר גם "קוד נפוליאון" שריכז את הזכויות של אזרחי המדינה.
בשנת 1801 הגיע נפוליאון להסדר עם הכנסייה הקתולית ועם האפיפיור פיוס השביעי, שעמד בראשה. כחלק מהסדר זה הוכרה הקתוליות כדת המדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליאון. ב-2 בדצמבר 1804 הכתיר נפוליאון את עצמו כקיסר צרפת בברכת האפיפיור, כאשר במהלך הטקס הקפיד נפוליאון להניח את הכתר על ראשו בעצמו, כדי שלא ליצור מראית-עין של כפיפות לאפיפיור. ז'וזפין הוכתרה אז כאשת הקיסר. חצי שנה מאוחר יותר הוכתר נפוליאון במילאנו גם כמלך איטליה.
לואיזיאנה הצרפתית
לואיזיאנה הצרפתית הייתה חבל ארץ בצפון אמריקה, שצרפת תבעה עליו בעלות החל מסוף המאה ה-17. מלחמת שבע השנים שגלשה לזירת אמריקה סימנה את ראשית סוף האחיזה הצרפתית שם. צרפת הובסה בזירה זו, וכדי למנוע את השתלטות בריטניה על האזור, מסרה אותו לספרד. לאחר המלחמה, התושבים הצרפתים בלואיזיאנה הפצירו בממשלה להשיג שטח זה מחדש, ונפוליאון נענה לבקשה. בהסכם מ-1800 לואיזיאנה חזרה לצרפת תמורת דוכסות פארמה שעברה לשלטון ספרדי.
נפוליאון הבין שלא יוכל להגן, וודאי שלא לפתח את האזור, נוכח המלחמות מבית ושליטתו המוחלטת של הצי הבריטי בים. בנוסף, הצורך של נפוליאון במזומנים למימון המלחמות הכריעו את הכף לטובת מכירת לואיזיאנה לארצות הברית, לנציגי הנשיא תומאס ג'פרסון, ששימש בעברו כשגריר ארצות הברית בצרפת. המכירה הושלמה ב-1803 ושמה קץ לריבונות צרפתית באמריקה היבשתית.
חידוש המלחמה
בשנת 1803 הכריזה בריטניה בשנית מלחמה על שלטונו של נפוליאון. ב-21 באוקטובר 1805 הובס הצי של נפוליאון יחד עם הצי הספרדי על ידי הצי הבריטי בקרב טרפלגר. כישלון זה הנציח את שליטתה המוחלטת של בריטניה בימים שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה.
לאחר קרב זה החל נפוליאון במסע כיבושים נרחב ברחבי יבשת אירופה נגד כל המעצמות שהתנגדו לשלטונו: בדצמבר 1805 ניצח נפוליאון את צבאות אוסטריה ורוסיה בקרב אוסטרליץ. באוקטובר 1806 ניצח את צבאות פרוסיה בקרבות ינה ואאורשטדט, ובהמשך כבש את פולין, וכונן בה "נסיכות-בובה" הנתונה להשפעתו. באותה עת נמנע נפוליאון מלפלוש לרוסיה, ותחת זאת חתם על חוזה טילזיט שביסס את הברית עם הצאר אלכסנדר הראשון שחילקה את אירופה ביניהם.
לאחר-מכן פנה נפוליאון מערבה, פלש לספרד ומינה את אחיו הבכור ז'וזף למלך. אחת המטרות החשובות של צעד זה הייתה ניסיון לכפות מצור כלכלי על בריטניה, אותה לא הצליח להכריע. אולם צעד זה לא נחל הצלחה: לאומנים ספרדים התקוממו נגד השלטון הזר ונעזרו בצבאות בריטים שפלשו ב-1808 לספרד ולפורטוגל. מלחמה זאת היא שהכניסה לראשונה לאוצר המילים הבינלאומי את המונח "גרילה" ("מלחמה קטנה" בספרדית), אם כי סוג זה של לחימה היה ידוע היטב גם בתקופות מוקדמות יותר.
ב-1810 גירש נפוליאון את ז'וזפין ונשא לאישה את מריה לואיזה מאוסטריה, שהוכרזה מיד כקיסרית. לנפוליאון ומארי לואיז נולד בן יחיד, ושמו נפוליאון פרנסואה ז'וזף שארל בונפרטה (1812–1833). לימים הוא יקרא בשם "נפוליאון השני" ויוכתר על ידי אביו כמלך רומא, על אף שלא שלט בה מעולם. מלבדו היו לנפוליאון כמה ילדים לא חוקיים.
לאחר תקופת רגיעה מסוימת החלו בעיות גם בחזית המזרחית, כאשר הברית עם רוסיה נכשלה. הצאר אלכסנדר הראשון סירב לשתף פעולה עם נפוליאון נגד הבריטים, וב-24 ביוני 1812 פלש צבא נפוליאון לרוסיה. הכוחות הרוסיים לא הציבו התנגדות, ובמקום זאת נסוגו כשהם מושכים את צבא נפוליאון לתוך עומק שטח רוסיה, תוך שימוש בטקטיקה של אדמה חרוכה. ב-12 בספטמבר 1812 התרחש קרב עקוב מדם בבורודינו (קרב בורודינו) שבפאתי מוסקבה בין כוחות נפוליאון והצבא הרוסי, שהסתיים ללא ניצחון ברור. הצבא הרוסי המשיך בנסיגתו, כשהוא מאפשר לנפוליאון להיכנס למוסקבה, אולם לפני שנסוגו הציתו הרוסים את העיר כדי שלא תוכל לשמש בסיס לצבאו של נפוליאון.
דעיכה וגלות ראשונה
שמאל|ממוזער|350px|קריקטורה של ג'ורג' קרוקשנק מנובמבר 1813 – נפוליאון ממלא את שורות החללים
נפוליאון חיכה לשווא לכניעת הצאר הרוסי. משכניעה זו לא הגיעה, נסוג צבאו בחזרה. בשלב זה כבר החל צבאו להידלדל: מחצי-מיליון החיילים איתם יצא לפלישה נותרו רק 100,000. נפוליאון נטש את צבאו וחזר לפריז.
נסיגה זו היוותה שינוי בגישה האירופית כלפי נפוליאון. תדמיתו כבלתי-מנוצח נשברה ועמים רבים ניצלו גילוי חולשה זו כדי להשתחרר משליטת הצרפתים. בין ה-16 עד 19 באוקטובר 1813 התקבצו צבאות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה להילחם בחיילי נפוליאון בקרב לייפציג, "קרב האומות". בקרב זה נחלו הצרפתים כישלון מוחלט, ובמקביל נחלו חיילי נפוליאון תבוסות גם באיטליה ובספרד.
ב-1814 התאחדו בעלות-הברית (בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) נגד נפוליאון ופלשו לצרפת. ב-31 במרץ הם הצליחו לכבוש את פריז, והסנאט החליט להדיח את נפוליאון מתפקידו כקיסר. הוא נמלט לפונטנבלו, ושם התפטר ב-6 באפריל תוך העברת השלטון לבנו. אולם בעלות-הברית לא הסתפקו בכך והכריחו אותו ב-11 באפריל להתפטר ללא תנאי ולצאת לגלות באי אלבה, אי בים התיכון המרוחק כ-20 ק"מ מחופי איטליה. נפוליאון הורשה לשמור את התואר קיסר, אך נקבע כי הקיסרות הנתונה למרותו היא רק האי הקטן בו הוא נמצא. הוא קיבל קצבה שנתית של 2 מיליון פרנק מממשלת צרפת, והורשה לקחת איתו מספר קטן מקציניו וחייליו. ב-20 באפריל הוא נפרד מרוב צבאו ונאמניו בפונטנבלו והחל את המסע לאי גלותו. השלטון בצרפת עבר ללואי ה-18, כמלך צרפת.
שלטון מאה הימים
בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט נפוליאון מהאי ונחת בחופי פרובאנס ב-1 במרץ 1815. על מנת לעוצרו נשלחו כוחות צבא בפיקוד מרשל נה, שהבטיח כי ישיב את נפוליאון לפריז "בכלוב של ברזל"; אולם בפגישתם עם נפוליאון קיבלו אותו כוחות הצבא כמנהיגם, והמרשל נה עצמו, פקודו לשעבר וידידו הטוב, חבר אליו בשמחה. נפוליאון החל לצעוד לעבר פריז כאשר לאורך המסע מצטרפים לשורותיו חיילים ומתנדבים רבים מקרב העם. הוא הגיע לפריז ב-20 במרץ 1815 עם צבא סדיר של 140,000 חיילים וכ-200,000 מתנדבים. לואי ה-18 נמלט מפריז עם בואם של כוחות נפוליאון, שחזר להיות השליט בפועל.
המעצמות הזרות לא קיבלו את חזרתו לשלטון. הקרב הסופי התחולל ב-18 ביוני 1815 בווטרלו שבמרכז בלגיה של ימינו, בין הצבא הצרפתי לבין הצבא הבריטי והצבא הפרוסי בפיקודם של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון וגבהרד לברכט פון בליכר. הצבא הצרפתי הובס בקרב זה, ונפוליאון חזר לפריז. בתחילה קיווה לתמיכה עממית, אך כשזו לא באה, התפטר ב-22 ביוני לטובת בנו ששהה באוסטריה. הוא ניסה להימלט מצרפת דרך נמל רושפור, אך היה מכותר על ידי ספינות בריטיות, וב-15 ביולי נתפס נפוליאון על ידי הכוחות הבריטים.
בסך הכול שלט נפוליאון בצרפת מאה ימים לפני שהובס. לאחר כניעתו, הוחזר לואי ה-18 לשלטון.
גלות שנייה ואחרונה
שמאל|ממוזער|260px|קבר נפוליאון בפריז
לאחר שהסתיימה תקופת שלטונו השנייה, לא הסתכנו הבריטים בבריחה נוספת של נפוליאון, והגלו אותו לאי סנט הלנה בדרום האוקיינוס האטלנטי, אי מבודד ביותר הנמצא 2,000 ק"מ מחופי אפריקה. באי זה בילה נפוליאון את שארית חייו, מ-17 באוקטובר 1815, עד למותו ב-5 במאי 1821.
מספר חוקרים בדקו את שרידי גופתו, וטענו כי מצאו בשערו עדויות לרעל. הרעל שנמצא הוא ארסן, שנחשב באותה תקופה לתרופה נגד מחלות מסוימות. מתיאור הניתוח שלאחר המוות שנערך על ידי הפתולוג פיליפ קרלייר עולה שסבל מסרטן הקיבה. שני מנתחים בצי הבריטי שבחנו את גופתו של נפוליאון הגיעו למסקנה כי מת מדלקת כבד טרופית, השכיחה בסנט הלנה. מסקנות אלה לא היו נוחות לממשלה השמרנית שכיהנה באותה עת, והמנתחים נעצרו, הורשעו בבית דין צבאי וסולקו מן הצי. בספרו על מות נפוליאון שלל מייג'ור גנרל ד"ר פרנק ריצ'רדסון את האפשרות שנפוליאון מת מסרטן הקיבה, בין היתר מפני שחולי סרטן הקיבה מתים כחושים ואילו נפוליאון נותר שמן במותו. בהסתמך על דיווחיהם של שני המנתחים מן הצי הבריטי, הגיע ד"ר ריצ'רדסון למסקנה כי נפוליאון מת מדלקת כבד אמבית, שמקורם באמבה Entamoeba histolytica, שגרמה בין היתר גם לכיב משני בקיבה. דלקת כבד אמבית תואמת את כל התסמינים מהם סבל נפוליאון בימיו האחרונים: התקפי חום חוזרים מלווים בהזעה לילית, תחושת כבדות ואי-נוחות בצד הימני של הגוף, כאב בכתף הימנית, כבד רך למישוש, עור בוצי ושפל, וליחה אדומה המעידה כנראה על מורסה בריאות.
הוא נקבר בסנט הלנה וב-1840, כעשרים שנים לאחר מותו, הובאה גופתו לפריז ונקברה בארמון האינוואליד.
השלכות כיבושיו
כיבושי נפוליאון הביאו לשינוי מהותי בין מערב אירופה למזרחה. בשטחים שנכבשו כפה נפוליאון פירוק של מסגרות השלטון הישנות, וביתר פירוט חלוקה של קרקעות לאזרחים, צמצום המיסים על האיכרים, צמצום ניכר של מספר יחידות השלטון על ידי איחוד יחידות רבות למסגרת יחידה, ביטול זכויות יתר של האצולה ושלילת זכויות יתר מהגילדות המקצועיות שהגבילו מאוד את הניעות החברתית. בפועל עודדו שינויים אלה עיור, ניעות חברתית ויוזמות כלכליות. התוצאות המובהקות של השינויים היו פער שגדל והלך בין הפיתוח הכלכלי של הטריטוריות שכבש לבין אלו ששמרו על המסגרות המגבילות המסורתיות. שינויים אלה בולטים עוד יותר לנוכח העובדה ששטחים בהן בוטלו רפורמות אלו לאחר תבוסת נפוליאון פיגרו בפיתוח הכלכלי והתעשייתי אחרי אלו שבהן הרפורמות נותרו בתוקף. במובן זה כיבושי נפוליאון הרימו תרומה מכרעת לפריצה קדימה של המערב, עם שגשוג כלכלי חסר תקדים שפתח פער גדול בינו לבין הציוויליזציות העתיקות דוגמת סין, ובסופו של דבר ביסס את הקולוניאליזם האוניברסלי של המאה ה-19.
משפחתו
נישואיו הראשונים
בשנת 1796 כבר היה נפוליאון קצין בכיר, כשהוא בן 26. הוא נשא לאשה את ז'וזפין דה בוארנה, אלמנתו בת ה-32 של הגנרל אלכסנדר דה בוארנה, שהוצא להורג במהלך המהפכה. ז'וזפין הייתה אם לבן ולבת: אז'ן דה בוארנה (1781–1824) והורטנס דה בוארנה (1783–1837). כגבר חסר ניסיון היה נפוליאון מאוהב בז'וזפין נואשות, בעוד היא נמשכה לגבר אחר וניהלה איתו מערכת יחסים מקבילה מבלי שעשתה מאמץ ניכר להסתיר זאת, אולם הוא סלח לה.
נפוליאון חיבב מאוד את אז'ן והורטנס ואימץ אותם, ובשנת 1802 השיא את הורטנס לאחיו לואי בונפרטה בן ה-24, ולימים היו למלך ומלכת הולנד. ילדיהם היו נפוליאון שארל בונפרטה, נפוליאון לואי בונפרטה מלך הולנד, ושארל לואי נפוליאון בונפרטה קיסר צרפת ("נפוליאון השלישי"). ב-1806 נישא אז'ן לאוגוסטה, נסיכת בוואריה. במהלך שלטונו העניק נפוליאון לאז'ן את התארים נסיך צרפת, נסיך ונציה והדוכס הגדול של פרנקפורט. מילדיהם היו ז'וזפין מלכת שוודיה ונורווגיה, ואוגיסט ומקסימיליאן מלויכטנברג.
נישואיו השניים
בעוד שפילגשיו של נפוליאון ילדו לו ילדים בלתי חוקיים (לפחות ארבעה עם צאצאים רבים כיום), ז'וזפין לא ילדה לו יורש רשמי, ייתכן שבעקבות מאסרה בתקופת שלטון הטרור או הפלה שאולי עברה בשנות העשרים לחייה. נפוליאון התגרש ממנה ב-1810, ונשא במקומה את מריה לואיזה מאוסטריה, שהייתה בתו של פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה, נינתה של מריה תרזה, קיסרית אוסטריה ובת-אחיינית של מארי אנטואנט. נפוליאון ומריה לואיזה נותרו נשואים עד מותו של נפוליאון, אך היא לא הצטרפה אליו לגלות באלבה ומאז לא ראתה אותו עוד.
לזוג נולד ילד אחד, שנקרא לימים נפוליאון השני. הוא הפך לקיסר צרפת עם התפטרות נפוליאון לאחר "מאה הימים" (22 ביוני 1815), כשהוא בגיל שלוש, וכיהן בתפקיד במשך שבועיים בלבד, עד לפלישת כוחות בעלות הברית לצרפת. הוא הוגלה לארמון שנברון בווינה, ונפטר שם משחפת ב-22 ביולי 1832, כשהוא בן 21, ללא ילדים.
אישיותו
היסטוריונים מבליטים את עוצמתה של השאיפה העזה של נפוליאון, שהעבירה אותו ממגורים בכפר נידח לשליטה על רוב אירופה. מחקרים אקדמיים מעמיקים על ראשית חייו של נפוליאון מסיקים שעד גיל שנתיים היה לו אופי עדין ורגוע. דווקא אחיו הבכור, ז'וזף בונפרטה, הוא זה שזכה לעיתים קרובות לתשומת לב רבה יותר מאמם, מה שהפך את נפוליאון לתוקפני יותר. במהלך שנות הלימודים המוקדמות שלו הוא סבל מבריונות קשה מצד חברי כיתתו, עקב זהותו הקורסיקנית ושליטתו המוגבלת בשפה הצרפתית. כדי לעמוד בלחץ הוא נעשה שתלטני, ובסופו של דבר, אף פיתח תסביך נחיתות. ג׳ורג׳ רודה, היסטוריון בריטי, כינה את נפוליאון כ"שילוב נדיר של רצון, חוכמה וכוח פיזי". בפגישותיו האישיות הייתה לו בדרך כלל השפעה היפנוטית על אנשים, ולכאורה כופף את המנהיגים החזקים ביותר כרצונו. הוא הבין בטכנולוגיה צבאית, אך לא היה חדשן בהקשר זה. הוא היה חדשן בשימוש במשאבים הפיננסיים, הבירוקרטיים והדיפלומטיים של צרפת. הוא יכול היה לפקוד במהירות שורה של פקודות מורכבות לפקודיו, תוך כדי הבחנה היכן צפויות להיות היחידות העיקריות של צבאו בכל נקודה עתידית, וכמו שחמטאי, לצפות את המהלכים הטובים ביותר קדימה. המרץ האינטלקטואלי הזה לעיתים קרובות כונה ככריזמה יוצאת דופן המשולבת בכוח רצון חזק לצד אופי מהיר חימה שהפגין במהלך כישלונותיו. נפוליאון שמר על הרגלי עבודה קפדניים ויעילים. הוא רימה במשחקי קלפים ודאג להשיב לעצמו את ההפסדים. הוא היה חייב לנצח בכל דבר שניסה.
גובהו של נפוליאון
אמונה רווחת היא שנפוליאון היה אדם נמוך יחסית. למעשה, במותו של נפוליאון נמדד גובהו ב-5 רגלים ו־2 אינצ'ים, וישנה מחלוקת בין היסטוריונים האם המדידה בוצעה על פי מידות צרפתיות ישנות או לפי המידות הבריטיות: מדידה לפי המידות הבריטיות אכן מצביעה על גובה נמוך של 1.57 מטר, אולם מדידה לפי המידות הצרפתיות הישנות מצביעה על גובה של 1.69 מטרים. בנוסף, יש הטוענים כי לאגדה על נפוליאון הנמוך תרמה העובדה שנפוליאון היה מוקף בחיל משמר שהורכב מחיילים גבוהים במיוחד, והוא כונה בפיהם "הרב"ט הקטן" (le petit caporal) – כינוי חיבה שרמז לאו דווקא לגובהו אלא ליחסו השוויוני והבלתי-מתנשא כלפיהם.
ראו גם
משפט נפוליאון
נפוליאון והיהודים
סעודת הערבית של בוקר
לקריאה נוספת
סטיבן אינגלנד, נפוליאון: חיים פוליטיים, ספרית מעריב, תשס"ט 2009.
בן ג’ונס, נפוליון האיש והמיתוס, הוצאת הדר, 1978.
יעקב יערי-פולסקין, נפוליון בונפרטה וארץ ישראל: מונוגרפיה היסטורית-ספורית, חולמים ולוחמים, 1932.
אמיל לודוויג, נפוליון, א"י שטיבל, 1930.
אליסטיר הורן, כמה רחוק מאוסטרליץ? נפוליאון 1805–1815, הוצאת דביר, 2005.
וינסנט קרונין, נפוליאון, קרני, 1991.
נתן שור, מסע נפוליאון לארץ ישראל, עם עובד, 1984.
חזי שלח, נפוליאון 1813: מלחמת העולם הראשונה, כתר, 1996.
ולטר גראב, נפוליאון ותקופתו, משרד הביטחון (אוניברסיטה משודרת), 1992.
בן וידר, דייוויד הפגוד, רצח נפוליאון, ידיעות אחרונות, 1986.
ניג'ל ניקולסון, נפוליאון 1812, מערכות, 1991.
נפוליאון בונפרט, איך לעשות מלחמה, הוצאת נהר ספרים, 2019
יבגני טארלה, נאפוליאון ותקופתו, ספרית פועלים, 1967.
מרדכי גיחון, נפוליאון בארץ ישראל, אפי מלצר, 2003.
Kagan, Frederick W. (2006) End of the Old Order: Napoleon and Europe, 1801–1805 (Da Capo)
קישורים חיצוניים
ציטטות של נפוליאון
אורי קציר, נאפוליון מנסה לכבוש את העיר עכו נגד ידידו הוותיק, באתר e-mago
האתר של La Fondation Napoléon (באנגלית או בצרפתית)
מלחמות נפוליאון, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
מוטי בנמלך, הסנהדרין של נפוליאון, מגזין להיסטוריה סגולה
נפוליאון במצרים, אוסף מסמכים, באתר הספרייה הלאומית, אפריל 2017
נפוליאון בארץ ישראל – 200 שנה למותו
נפוליאון היה פה!, מסע אינטראקטיבי בעקבות מסעו של נפוליאון למצרים ולארץ ישראל, הספרייה הלאומית
יובל מלחי, הרצאות על נפוליאון באתר קטעים בהיסטוריה (2010, 2016) | העלייה לשלטון | נפוליאון בארץ ישראל | שיא גובה | הדעיכה | הסוף | נפוליאון ומסעו בארץ ישראל | מסעו של נפוליאון בארץ ישראל עד להגעתו לעכו |
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בית בונפרטה
קטגוריה:אנשי צבא צרפתים
קטגוריה:מפקדי צבאות סדירים בעת החדשה: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בארמון האינווליד
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:מגורשים ממולדתם
קטגוריה:מלכי איטליה
קטגוריה:המהפכה הצרפתית: אישים
קטגוריה:צרפתים במלחמות הנפוליאוניות
קטגוריה:אסירים פוליטיים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1769
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1821
| 2024-09-13T07:44:33
|
תרבות הצריכה
|
שמאל|ממוזער|250px|גרפיטי של אמן הרחוב בנקסי המוחה נגד תרבות הצריכה. הציור נקרא "Shop Until You Drop" - קנה עד שתקרוס (ובפירוש קיצוני יותר - עד שתמות)
תרבות הצריכה או צרכנות (באנגלית: Consumerism) הוא מונח סוציולוגי המתאר מערכת חברתית וכלכלית המעודדת צריכה של מוצרים ושירותים כערך מרכזי. המונח תרבות הצריכה משמש מבקרים חברתיים שונים לתיאור התנהגות צרכנית אופיינית, בעיקר בעולם המערבי. תרבות הצריכה אינה רק תיאור של תרבות צריכה במקום מסוים אלא מושג ביקורתי המשלב בתוכו ביקורת על האידאולוגיה והפרקטיקה של הקפיטליזם ועל התנהגות המגזר הפרטי. טענה זו היא חלק מניתוח חברתי המצביע על כך שתרבות הצריכה מנותבת על ידי תאגידים גדולים לצריכה אישית מוגזמת ועיוורת. כמו כן, מצביעה הביקורת על כך שהכלי העיקרי בידי אותם תאגידים לשינוי התודעה הצרכנית הוא פרסום המביא ליצירת ביקוש מלאכותי.
כדי לצמצם את תרבות הצריכה אפשר להפחית במקור את הצריכה של המוצרים, וכן להשתמש בהם שימוש חוזר.
הגדרת תרבות הצריכה
שמאל|ממוזער|250px|תור לקניית מכשירי אייפון, ניו יורק
ממוזער|המונים ממתינים להשקת ספר של הארי פוטר באמצע הלילהתרבות הצריכה מאופיינת בחומרנות ורכישת מוצרים הרבה מעבר לסיפוק הכרחי (דוגמת מזון בסיסי, קורת גג וכיו״ב). החומנות מתבטאת לדוגמה ברדיפה אחר מותגים יוקרתיים. מוצרי מותג אלו, מספקים לצרכן ערך מוסף על ידי המותג, והופכים לסמל סטטוס. כך, בעת שאדם קונה מוצר מסוים בהשפעת פרסום ואמצעים נוספים העומדים לרשות התאגידים, הוא יעדיף לקנות מוצר השייך למותג מסוים, גם אם מוצר זה הוא מעבר לאמצעיו הכספיים או כלל אינו דרוש לו. לדעת הביקורת, מרבית האנשים מכחישים את ההשפעה של תרבות הצריכה עליהם, מכיוון שבפועל מדובר בביקוש מלאכותי למוצרים שהצרכנים מפרשים כביקוש ממשי. זאת, תוך שהם מנסים למצוא סיבה להרגלי הקנייה שלהם שאינה "מחויבותם לצריכה". הסטטוס שיוצרת ההחזקה במוצר הופכת להיות המניע המרכזי לרכישת המוצר ודוחקת שיקולים כגון: היכולת הכלכלית של הרוכש, תהליך הייצור של המוצר, ומידת הנחיצות של המוצר.
הביקורת מצביעה על כך שהמוצרים למעשה נטולי ערך עצמאי, וערכם נובע מהיותם סמלי סטטוס או סימני שייכות המזהים אותם כחלק מקבוצה של אנשים המתפארים בבעלות על מוצרים דומים.
לפי הגדרות אחרות, תרבות הצריכה היא מונח כולל הרבה יותר מכך והוא שם נרדף לתרבות התאגידים או לתרבות הקפיטליסטית. על פי תפיסה זו, הקפיטליזם, לפני היותו מערכת כלכלית-חברתית, הוא קודם כל מערכת תרבותית. לפי הגדרות אלו תרבות הצריכה מקדמת את הלגיטימיות של רווח אישי על פני טובת הקולקטיב. תרבות שכזו מכפיפה את הטבע לשירותו של האדם, ובתוך כך פוגמת באיזון שבטבע ופוגעת באקולוגיה. זו תרבות קפיטליסטית המעודדת אופטימיזם טכנולוגי, צמיחה כלכלית וקידמה על חשבון המשאבים המוגבלים של הסביבה.
תרבות הצריכה מואשמת רבות כמי שהפכה את היחסים בין האנשים ליחסי מסחר בין קונה למוכר, תרבות המקדמת ניכור תחת מסווה של הנאה ושחרור הנכרכים בתדמית של המוצר, אך בפועל עלולים לגרום לראיית עולם צרה השופטת את האדם לפי דימויים תקשורתיים אליהם הוא צריך להתאים.
לדברי חלק מהמבקרים, תרבות הצריכה היא שלב חדש בהתפשטות השפעתם של התאגידים או הקפיטליזם. בנוסף להתפשטות הגאוגרפית (התפשטות רוחבית), לוקחים התאגידים חלק גדול יותר בחיי היום יום של הפרט (התפשטות לעומק). הביקורת נוגעת הן לצורה שבה מקודמת תרבות הצריכה והן בתוצאות שלה. הערכים של תרבות הצריכה, נטען, מקודמים ומוחדרים בכל זירה שבה האדם יכול להימצא (כמו בשירותים, ברחוב, במטבח, בעת צפייה בסרט, או בכל פעולה או מקום שהוא), ללא שהאדם יכול לבחור שלא להחשף למסרים אלו. החשש של מומחי שיווק מחשיפת יתר של מותג כיוון שהוא מוחדר בכל מקום אפשרי, מאששת לכאורה את הטענה בדבר הגדלת כוחם של המפרסמים להגיע אל האזרח בכל מקום וזמן. כמו כן הצריכה הגוברת יוצרת תלות הולכת וגדלה של הפרט בתאגידים - התאגידים הם אלה שיוצרים את מתחם הפעילויות שהפרט יכול לבצע וכל פעולה נעשית דרכם, כל מה שצריך - קונים.
חשיבות הפרסום בתרבות הצריכה
250px|ממוזער|כיכר פיקדילי בלונדון
רוב מבקרי תרבות הצריכה המודרניים רואים בשיווק על ידי פרסום בכלי התקשורת ההמוניים את המקור להתפשטותה של הצריכה כערך מרכזי בחברת השפע המערבית וכגורם המרכזי ליצירת הביקוש המלאכותי המאפשר צריכה זו. אמצעי התקשורת ממומנים על ידי תאגידי ענק באמצעות פרסומות גלויות וסמויות, אינם רק מקדמי מכירות של מוצר או מפיצי מידע על מוצר, אלא, לפי מבקרים אלו, יוצרים מערכת ערכית שנועדה לחנך ולהרגיל את ההמון לערכים ולפילוסופיה של צריכת יתר, ללא קשר לצרכים האמיתיים של האדם. מעשים אלו, נעשים כתוצאה מאינטרסים של תאגידי ענק, פירמות פרסום וכלי התקשורת שקשורים זה בזה, ומקדמים זה את זה. מבקרי תרבות הצריכה שונים, כקאלה לאסן ונעמי קליין, טענו כי תאגידי ענק אלו שולחים זרועות לעבר כלי התקשורת. כך הם מונעים ביקורת עליהם על ידי הזרמת כסף רב דרך הפרסומות לערוצי התקשורת השונים. עיתונים חושבים פעמיים, אם לפרסם כתבה נגד חברה מסוימת, כאשר אותה חברה מזרימה כסף רב לעיתון דרך הפרסומות המאפשרות את קיומו של העיתון.
אומנם, פרסום או לוגו היו נפוצים כבר בימי הביניים (לדוגמה: שלט עם סמל של נפחיה או מאפייה לסימון המקום ופרסומו). אולם עם הפיכתם של כלי תקשורת ההמונים לנפוצים בכל בית, עברו עולם הפרסום והשיווק מהפכה. כיום, הגישה של ההמון לרדיו, עיתונים בתפוצה רחבה, הקולנוע, הטלוויזיה והאינטרנט זולה יחסית ונפוצה מאוד בעולם המערבי.
לטענת המבקרים, בד בבד עם השינוי הערכי שעברו החברות המערביות, נוצרה גם היכולת להשפיע על ההמון בדרכים שלא היו קיימות קודם לכן על ידי פנייה ללא-מודע. יש מבקרים הרואים באפשרויות אלו שטיפת מוח של ההמון, שאינו מודע למניפולציות המופעלות עליו. אומנם גם בעבר יכלו שליטים, כנסיות ואליטות לתפעל את ההמון על ידי שילוב של חינוך, צנזורה ומנשרים, אך בתקופה המודרנית שוכללו ונחקרו התחומים של פסיכולוגיה המונית והפניה אל הלא-מודע. מוקד השכנוע עבר ממילים ונאומים הפונים להיגיון ליצירת דימויים ותמונות הפונים לרגש. לטענתם, שליטים קדומים לא יכלו להקיף את נתיניהם באותו אופן בו הפרסום והתקשורת המודרנית מקיפים את האדם המודרני. מבקרי תרבות הצריכה טוענים כי בשיווק המודרני אפשר לתמרן בני אדם כסחורה עוברת לסוחר - הן על ידי פרסום ושיווק והן על ידי משרדי יחסי ציבור.
את טענתם מדגימים המבקרים בין השאר בפרסומות המועברות באמצעים רבים, אל מקומות שנחשבו בעבר לבלתי חדירים (למשל בתי ספר, אוניברסיטאות ומופעי תרבות המסובסדים על ידי תאגידים), ובסידור מדפים ופרסום בסופרמרקט באופן שיגביר את הצריכה.
פרסומות כהתניה קלאסית
בסרט הפרסומות והאגו, נטען כי פרסומות פועלות על בני אדם בצורה דומה לניסוי המפורסם של איוואן פבלוב והכלבים, בו נתגלתה תופעה הקרויה התניה קלאסית. פבלוב יצר קשר בין גירוי נייטרלי (כמו צלצול פעמון), לבין גירוי רפלקסיבי (כמו מזון). לאחר תקופה של הצמדת שני הגירויים יחד, מגיבים יצורים חיים לגירוי הנייטרלי גם בהיעדר הגירוי הרפלקסיבי.
הטענה היא, כי פרסומות רבות פועלות בצורה דומה. בשלב ראשון מראות הפרסומות אנשים מושכים מינית יחד עם מוצר כלשהו - מכונית, סיגריות או קפה, לדוגמה. במקרה זה המשיכה המינית היא הגירוי הרפלקסיבי (יכולים להיות גירויים אחרים, לרוב חיוביים, כמו הרגשת חמימות, הרגשת שחרור עקב צחוק וכו'). בשלב השני, לאחר ההתניה, התחושה שנבעה מהגירוי הרפלקסיבי מתקשרת אצל צופי הפרסומות באופן אינסטינקטיבי לגירוי הנייטרלי יותר (המוצר עצמו, שבהיותו נייטרלי זקוק לפרסום). כלומר, בדוגמה שניתנה, הקפה מקושר באופן לא מודע לאווירה רומנטית או לגירוי מיני.
ביקורתה של נעמי קליין
בספרה "בלי לוגו (No Logo)" מציגה נעמי קליין טענות ביקורתיות על שימוש מניפולטיבי שנעשה בפרסום על מנת לאפשר לתאגידים לגרוף רווחים וזאת ללא התחשבות במחיר החברתי של הגברת הצריכה של מוצריהם. אחת הדוגמאות המובאות בספר מתייחסת למסע פרסום של נייקי שפנה לאוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארצות הברית. הפרסום עודד קניית נעלי נייקי תוך שימוש בדמויות מפורסמות המהוות מודל לחיקוי בקרב האוכלוסייה האפרו-אמריקאית ובכך הפך את הנעלים לסמל סטטוס. לגישתה של קליין, הוביל מסע פרסום זה לצריכה רבה של נעלי נייקי בקרב אוכלוסייה חלשה סוציו-אקונומית, מעבר ליכולתה הכלכלית.
קבוצות התנגדות לתרבות הצריכה
שמאל|ממוזער|250px|הפגנה לציון יום ללא קניות בסן פרנסיסקו
בימי קדם היו תנועות שהתנגדו לשקיעה בתרבות החומרית. תנועות אלו היו בעיקר דתיות ורוחניות, והן ראו בחיי מותרות, או במצב הנפשי המוביל אליהם, חטא, או מצב לא בריא. בין השאר, ביהדות נאמר "איזהו העשיר? - השמח בחלקו". ישו קבע כי 'הענווים ירשו את הארץ', בתקופות שונות ראתה הדוקטרינה הנוצרית חטא בהתענגות על החומר (אם כי בפועל חיו רבים מהבישופים חיי מותרות, בעיקר ברומא הקתולית) וגם הבודהיזם וההינדואיזם מקנות חשיבות לאיפוק ולפשטות מרצון.
עם זאת, ייחוס שורשי ההתנגדות לתרבות הצריכה למסורות אלו מוטל בספק, שכן באותן תקופות הייתה האפשרות לחיי מותרות שמורה לעשירים ולנכבדים בלבד, ולכן לא התקיימה כלל 'תרבות צריכה' המונית מהסוג הקיים כיום. צריכה המונית מעין זו התאפשרה אך ורק בזכות המהפכה התעשייתית במאה ה-18 וה-19, ובמקביל אליה נולדה ההתנגדות לתרבות הצריכה, כפי שהיא מוכרת לנו היום.
במהלך המאה ה-19, חוגים דתיים נוצריים כמו הפוריטנים, אשר דגלו באורח חיים צנוע ופשוט, היו בין מובילי ההתנגדות לצריכה שעיקרה הוא מותרות ולא סיפוק צרכים בסיסיים. בין המתנגדים לצריכת יתר, ניתן למצוא גם את תורסטן ובלן, מהטמה גנדי, ואבי תורת הקומוניזם, קרל מרקס. למעשה, האידאולוגיה הקומוניסטית שיצר מרקס היוותה מבחינה מסוימת ניגוד גמור לתרבות המעודדת צריכת יתר: לפי תורה זו, כל אחד עובד ככל יכולתו, אך מקבל אך ורק לפי צרכיו ותורם את השאר לכלל. בחברה מסוג זה, אפוא, לא יהיו עשירים אשר יחיו חיי מותרות. הגוש הקומוניסטי אכן ניסה ליישם אידאולוגיה זו.
המחצית השנייה של המאה ה-20 הביאה עימה תנועות חדשות המתנגדות לצריכת יתר. במהלך שנות ה-60 התמקדו תנועות של אקו־אנרכיזם בביטול הקונספט של מוצרי צריכה, זאת לעומת תנועות אחרות (כמו מפלגות הירוקים ותנועות החותרות לצרכנות נבונה) אשר מתמקדות רק בתהליכי הייצור של המוצרים.
לעומתם, בסוף שנות השבעים קמה בלונדון אחת התנועות החברתיות הקיצוניות ביותר נגד תרבות הצריכה: הפאנק. הפאנקיסטים הביעו סלידה מחיי העיר ומהתרבות האמריקאית, השטחית והצבועה לטענתם. תנועת הפאנק התפשטה בכל אירופה והגיעה גם לארצות הברית, הנחשבת למעוז תרבות הצריכה. יותר מכל, מסמלים בעיני הפאנקיסטים את תרבות הצריכה המותגים קוקה-קולה ומקדונלד'ס. אחד מסמלי התנועה הוא סיכה עם הרישום "BOMB THE MALL" - "הפציצו את הקניון".
החל משנת 1992 הוכרזו במדינות שונות אירועי מחאה בשם יום ללא קניות.
קשה להפריד תנועות אלה מאחרות שפעלו באותה תקופה כנגד הקפיטליזם. מבקרים מהשמאל תפשו את תרבות הצריכה כסימפטום של הקפיטליזם, וטענו שדבר כזה לא היה קורה בשלטון סוציאליסטי. לטענה זו השיבו מתנגדיהם כי לכלכלה הסוציאליסטית ממילא אין את היכולת לייצר מוצרי צריכה, וכי היא איננה יודעת כיצד לחלק אותם באופן שווה, כפי שהודגם בבירור במדינות הגוש הקומוניסטי. בנוסף, הם טענו כי הערצה של סמלים (כדוגמת סמל הפטיש והמגל שמסמל את הקומוניזם ותמונתו של צ'ה גווארה) היא בעצם סוג של תרבות צריכה והערצת מותגים.
צנזורה כאמצעי הגנה בתרבות הצריכה
חלק מהמתנגדים לתרבות הצריכה, וביניהם חוגים שמרנים, פמיניסטיים, דתיים או בעלי אוריינטציה להתערבות חזקה של מנגנון המדינה בחברה, קוראים להגבלת צעדי המפרסמים על ידי צעדי בקרה וצנזורה שונים, בעיקר מטעם המדינה. לדוגמה, איסור על הצגת חיילים בפרסומות, או איסור על פרסום סיגריות בקולנוע, כחוקים מטעם המדינה. הטיעונים בעד הטלת מגבלות אלו נוגעים לרוב לתוכן פוגעני של פרסומות (כמו שימוש במין או אלימות), שעלול לפגוע ברגשות הצופים, לעודד התנהגות אנטי חברתית (כמו פשיעה, אלימות או תוקפנות מינית) או להשפיע לרעה על חינוכם של הילדים ולאו דווקא נוגעים ישירות לביקורת על תרבות הצריכה.
מולם טוענים חוגים הדוגלים בחופש הביטוי, מפרסמים, אנשי פרסום וכלכלנים, כי הפרסומות הן סוג של תקשורת, היות שהן מעבירות לצרכן מידע חיוני על איכות ומחיר המוצר, ולכן, בדומה לסוגי תקשורת אחרים, צריכות להיות חופשיות לחלוטין או כמעט לחלוטין מהתערבות ממשלתית, טענה שמקובלת כיום על רוב הזרמים בכל האמור בתקשורת בכלל.
מתנגדים אחרים לתרבות הצריכה, בעיקר אלו הקרובים יותר לאנרכיזם, מעלים סוג אחר של חלופות, ומתייחסים לנושא הצנזורה והתקשורת בצורה שונה.
ראשית, נטען, הטענה של מפרסמים ואחרים כי הם בעד חופש הדיבור היא טענה צבועה. צנזורה, על פי דעה זו, אינה רק הגבלה על המידע שמוטלת על ידי המדינה, אלא כאשר גוף חזק כלשהו (כמו הממשלה לדוגמה) משתמש בכוחו כדי לחסום את היכולת של גוף חלש יותר להעביר מידע. כאשר תאגידים משתמשים בכוחם כדי להשתיק מחאה מולם או דעות שאינן נוחות להן, או כאשר גופי ממשלה עושים זאת עבורם, אותם המגינים על הפרסומות בשם חופש הדיבור אינם מוצאים בכך דופי. טענה זו בעייתית לנוכח תופעת הרשתות החברתיות מראשית המאה ה-21
כדוגמאות לצנזורה כזאת, מובאות טענות על איומים של מפרסמים להפסיק את הפרסום באמצעי תקשורת, אלא אם אלו ינקטו קו פרסומי שונה. דוגמה למעשה כזה היה האיום סביב כתבותיה של נלי בליי, כנגד תנאי העבודה במפעלים בארצות הברית בתחילת המאה ה-20. דוגמאות אחרות הן סרובם של כלי תקשורת לכסות נושאים מסוימים מזווית ראייה מסוימת. כך לדוגמה, מציין קאלה לאסן את סרובה של רשות השידור הקנדית לפרסם פרסומות בתשלום של פעילי איכות סביבה, בעוד שאיפשרה לחברות לכריתת עצים לפרסם פרסומות בעלות קו טענות הפוך. התנגדות אידאולוגית היא גם הסיבה הרשמית להתנגדות של רוב רשתות הטלוויזיה בארצות הברית (למעט CNN) לאשר את ההקרנה של הפרסומת ליום חופשי מקניות של ארגון מכסחי הפרסומות, בטענות כמו "אנחנו לא רוצים לקחת פרסומות שתוכנן עוין לאינטרסים הכלכליים שלנו". מקרים אחרים היו ניסיונות השתקה של פעילים על ידי איומים בתביעות דיבה. הייעוץ המשפטי הנפוץ שקיבלו פעילים ועיתונים היה התקפלות והתנצלות, היות שהוצאות המשפטיות של משפט דיבה ארוך ירוששו את הנתבעים כלכלית, ללא השפעה ניכרת על התאגיד. כל האיומים עד למשפט הדיבה של מקדונלד'ס הסתיימו בהתקפלותם של הנתבעים הפוטנציאליים.
שנית, הטענה היא כי פרסומות, ובעיקר פרסום חוצות, אינן כמו תקשורת רגילה. בתקשורת רגילה האדם בוחר אם ברצונו לקרוא עיתון או ספר, ולנסות לברר יותר מידע על משהו (מידע במשיכה), בעוד שאדם במרחב הציבורי אינו יכול שלא להיחשף לפרסומות (מידע בדחיפה). המצב הקיצוני ביותר של מידע בדחיפה קרוי בפי תעשיית הפרסום "קהל שבוי": לדוגמה תלמידים רבים בארצות הברית מחויבים לראות פרסומות כחלק מהשידורים של 'ערוץ 1' בבתי הספר. מאפיין נוסף הוא שהתקשורת הרגילה מתיימרת להיות אובייקטיבית ולספק מידע אמיתי על המתרחש בעולם; בעוד שרבים מטילים בכך ספק, הרי שהפרסום אינו מתיימר כלל להראות מצב אמיתי, ומטרתו המוצהרת היא להשפיע על הצרכן לקנות תוך שימוש בכל אמצעי שהוא. מאפיין שלישי של הפרסום הוא פנייה לרגש, לתת מודע ושכנוע על ידי חזרות רבות, בניגוד לתקשורת שמתיימרת לפנות לאינטלקט, למודע ולשכנע על ידי טיעונים לוגיים.
שלישית, נטען כי במצבים מסוימים פרסום הוא במהותו אנטי-דמוקרטי. במצב בו גורם עשיר מתמודד מול גורם עני, העשיר יכול להשמיע את דעתו באופן חזק הרבה יותר, בנוסף לכך שהוא יכול להשפיע על גופים המשמשים במה פרסומית (כמו עיתונים או רשתות טלוויזיה וקולנוע) שלא לאפשר לצד השני להתבטא כלל, או להשפיע על מדיניות הכיסוי, כך שזו תציג את הטענות הנגדיות באופן חלקי ומעוות. כך, העיקרון של שוויון כוח ההצבעה של כל דולר מתנגש עם עקרון השוויון של כל אדם בהקשר הדמוקרטי ובהקשר של חופש הביטוי.
רביעית, אם פרסומות הן אכן חלק מתעשייה שתוצר הלוואי שלה הוא החדרה של תרבות הצריכה, הרי שניתן להתייחס לכך כפי שמתייחסים לניסיונות חדירה של תרבות זרה ולא כאל סתם תקשורת. יהודים אינם נותנים למיסיונרים נוצריים, לדוגמה, כניסה חופשית למוסדות החינוך שלהם, ורוב זרמי המחשבה מצדדים בעמדה שמאפשרת להורים להשפיע על החינוך והערכים אותם סופגים ילדיהם. בניגוד לכך, מפרסמים נכנסים לדוגמה לבתי ספר, הן בפרסום "רגיל" והן על ידי קביעה של תוכניות לימוד.
חמישית, היות שסוג ביקורת זה מופנה בעיקר מהכיוון הקרוב לאנרכיסטי, היות שההתייחסות היא אל תרבות הצריכה כאל תרבות, והיות שהביקורת היא בעיקרה מוסדית (כלומר נוגעת לאינטרסים המוסדיים של הפרסומות, גופי התקשורת ושאר הגופים הנוגעים בדבר) ולא תוכנית (כלומר מה תוכן הפרסומות), גם האמצעים המוצעים להתמודדות מול תרבות הצריכה אינם מדגישים את הצנזורה מטעם המדינה או מטעם גופים מרכזיים כמנוף להתנגדות ושינוי. בנוסף לסיבות האידיאלוגיות של התנגדות לכוח ריכוזי ומסורת הדוגלת בחופש הביטוי, הדבר נובע גם מאמונה שבעידן המודרני התערבות על ידי חקיקה במטרה להשפיע על התרבות (כגון איסור על תחבורה ציבורית לנסוע בשבת) משיגה פעמים רבות תוצאה הפוכה משום שהיא גורמת למצב של כפייה תרבותית גלויה, ולהתנגדות תרבותית נגדית.
לדוגמה, מוצע שגופים מקומיים (כמו ועדי הורים בבתי ספר) יחליטו אם ואיך יבוצע פרסום בבתי ספר (כלומר הטלת פיקוח וצנזורה, אבל ברמה מקומית, כך שהורים יקבלו החלטות על חינוך ילדיהם). הצעות אחרות הן הטלת מס על מפרסמים שיאפשר לאזרחים וארגונים להציג זמן פרסום ותקציבים כדי לשטוח טענות כנגד תעשיות הגורמות לדעתם להשפעות חיצוניות ולנזקים המבוצעים על ידי תעשיות אלו (זו דוגמה להפנמת עלויות והקטנת אי השוויון בכוח בין הצדדים השונים). באופן כללי, דרכי התמודדות רבות של מתנגדים אלו לתרבות הצריכה, אינן דוגלות בצנזורה על המפרסמים, אלא בדרישה ובניסיון למעבר לתקשורת מאוזנת, דמוקרטית ומגוונת יותר.
נושאים במחלוקת
לתאוריות בנוגע להון צרכני - אשר סביבן יש פחות מחלוקת - יש הסבר פשוט יותר להתנהגות הצרכנים: מותג רחב שם וידוע מייצג רמה מסוימת של שירות, זאת בעקבות העקביות בתהליכי הייצור והאחידות במבנה הארגוני. המותג מגן על שמו הטוב בעזרת שימוש בחוק הקניין הרוחני וכך, אדם הנוסע למקום זר וזקוק לשירות טוב ואמין יימשך באופן טבעי לשמות המוכרים לו ושבהם הוא בוטח. שמות אלו מייצגים ארגונים אשר מסוגלים לספק תוצאות דומות גם בסביבה עם תרבות שונה, לדוגמה חברת מקדונלד'ס. לפי השקפה זו, החששות של אדם כלשהו מפני מסע אל מקום זר הם אלו שהניעו את התפתחות המותגים הבינלאומיים.
אבל, כמה מותגים - כדוגמת נייקי - מזוהים בכל מקום גם כסמלי סטטוס. זאת בעקבות שיתוף הפעולה עם דמויות ספורט נערצות ובזכות מסעות הפרסום של החברה. לכן השקפה זו אינה סותרת את הצורך לחקור את תרבות הצריכה כהערצה לסמלי סטטוס. מובן גם כי זהו מבחינת אינטרס של חברות מסוימות למתג את מוצריהן כסמלי סטטוס, ובכך להסב להם יוקרה, כמו גם ליצור ביקוש רב לאותם מוצרים.
ויכוחים על נושא תרבות הצריכה נוטים להתמקד סביב אחד משלושה תחומים עיקריים:
מדידת איכות חיים — זאת בניגוד למדידה של כמות המוצרים הנצרכים. זהו ניסיון למנוע הטיה של מדידות של תוצר בידי תרבות הצריכה.
שימוש הצרכנים בצרכנות נבונה כדי שיוכלו לוודא שכספם לא משמש לתמיכה בפעילויות אשר מנוגדות לעקרונותיהם. פעולה זו חותרת כנגד המבנה של שווקים מונעי־מוצר, ומגדירה מחדש את אותם מוצרים כצריכה של דבר מורכב בהרבה. לדוגמה, קניית קפה הופכת להיות הפעולה של תמיכה באדמות שבהן הפולים גדלים, בגידול הפולים, בקטיפתם, הובלתם, טחינתם וכו'. שלבים אלה הופכים להיות תחת אחריותם של הצרכנים, ולא של היצרנים.
שיבוש תרבות מתמקד במגבלות הנכונות של זכויות קניין רוחני, ובהגבלות על זכותם של מותגים להיות בעלי מונופול בינלאומי על זכות השימוש בשם כלשהו אשר מייצג מושג רחב וחוצה־תרבויות.
ישנה ספרות רחבת־היקף בנוגע לתרבות צריכה והתנהגות של צרכנים - רובה נכתבה בידי המתנגדים לדבר. מעטים התומכים בתרבות הצריכה, אבל מצד שני פוליטיקאים וכלכלנים רבים קוראים להגברת הצריכה ותרבות הפנאי, כפי שעשה ג'ורג' בוש לאחר פיגועי 11 בספטמבר אשר צמצמו משמעותית את אותן פעילויות.
ביקורת
250px|ממוזער|גרפיטי אנטי צרכני באוסלו
בעוד שאין ממש תנועה אינטלקטואלית הדוגלת בצרכנות, בשנים האחרונות קיימת ביקורת חריפה על ההתנגדות לתרבות הצריכה. חלק נכבד ממנה בא מכיוון הזרם הליברטריאני. לדוגמה, המגזין 'היגיון' תקף ב-1999 את התנועה נגד תרבות הצריכה, בטענה ש"אקדמאים מרקסיסטים אורזים את הגותם הישנה באריזה מחודשת". ג'יימס טוויצ'ל (James Twitchell), פרופסור באוניברסיטת פלורידה וכותב פופולרי התייחס לטיעונים נגד תרבות הצריכה כאל "מרקסיזם קל".
הביקורת הליברטריאנית על התנועה נגד תרבות הצריכה מבוססת בעיקר על התפישה שזו מובילה לפטרנליזם. דהיינו, ליברטריאנים סבורים שלאיש אין זכות להחליט עבור אחרים אילו מוצרים הם "הכרחיים" לחיים ואילו אינם כאלו, או שמותרות הם בהכרח דבר בזבזני או מופקר, ולכן הם טוענים כי התנגדות לתרבות הצריכה היא סימן מקדים לתכנון מרכזי ולחברה טוטליטרית.
טיעון נוסף הוא כי מאז המהפכה התעשייתית מתבססת הכלכלה העולמית על הסממנים של תרבות הצריכה, כלכלה שבלעדיה לא הייתה מתאפשרת קידמה בתחומים רבים כגון מדע, רפואה ואף אומנות, תחומים שממומנים לעיתים קרובות באופן פרטי על ידי תאגידים (כתמיכה ללא תמורה או כהשקעה), בדיוק אותם תאגידים המותקפים על ידי המתנגדים לתרבות הצריכה. בנוסף, גם כאשר תחומים אלו ממומנים בכספי ציבור - באמצעות מיסים, הרי שללא מערכת כלכלית משוכללת שתייצר עודפים מהם ניתן לגבות מיסים, לא ניתן יהיה לממן אותם.
ראו גם
אנטי גלובליזציה
תאגיד רב-לאומי
הרברט מרקוזה
פוסטמודרניזם
אינדיבידואליזם
מזון מהיר
שופינג
צרכנות אתית
שמיטה ישראלית
פרדוקס הבחירות
תופעת העדר
עיקרון ההכבדה
לקריאה נוספת
נעמי קליין, בלי לוגו, בבל, 2002
דייוויד קורטן, כשהתאגידים שולטים בעולם, בבל, 2005
קאלה לאסן, שיבוש תרבות, בבל, 2002
The Consumer Society ,edited by Neva Goodwin, Frank Ackerman and David Kiron, 1997 Island Press
קישורים חיצוניים
תרבות הצריכה, באתר אקו-ויקי
אפלואנזה סרט תעודי בנושא "מחלת השפע"
אמנון דוקוב, חברת השפע במבט יהודי לאור ספר דברים, באתר מקור ראשון, 14 באוגוסט 2019
בלי לוגו
קטגוריה:תרבויות
קטגוריה:אנטי גלובליזציה
קטגוריה:מחאה אנטי תאגידית
קטגוריה:צרכנות
קטגוריה:צרכנות בת קיימא
| 2024-07-16T17:13:32
|
המהפכה התעשייתית
|
ממוזער|300px|מנוע הקיטור של ג'יימס ואט שבישר את המהפכה התעשייתית בבריטניה ובעולם
המהפכה התעשייתית (באנגלית: The Industrial Revolution) היא השם המקובל לשורה של שינויים טכנולוגיים, כלכליים, אקולוגיים, וחברתיים, שהתחוללו בעיקר בבריטניה, ואחר-כך ביתר מדינות אירופה ובארצות הברית, החל מאמצע המאה השמונה עשרה ועד מחצית המאה התשע עשרה ויש האומרים כי הם נמשכים עד היום. המהפכה העלתה את התפוקה בעשרות ואף מאות מונים, החדירה שכלולים ומיכון בייצור החקלאי והתעשייתי, והובילה לעיור חלק ניכר מן האוכלוסייה, גידול ניכר במספר התושבים והעלאת רמת חייהם ותוחלת חייהם של אוכלוסיות רבות. המונח נטבע במאה התשע עשרה על ידי לואי-אוגוסט בלנקי ופרידריך אנגלס.
המהפכה התעשייתית הייתה הגורם המרכזי לשינוי מסיבי בשיטות התחבורה והייצור, עקב התפתחות מנוע הקיטור מה שאפשר את המצאת הרכבות, הרכב הפרטי, אוניית הקיטור, פס הייצור והייצור ההמוני. בנוסף השפיעה המהפכה התעשייתית על תחומי תעשייה רבים כמו אריגה והפקת כותנה, עקב פיתוחם של תהליכי מיכון כגון המנפטה על ידי איליי ויטני בשנת 1793.
המהפכה התעשייתית מאופיינת במיכון בעזרת מקור אנרגיה חיצוני בעזרת דלקים פוסילים שהמרכזי בהם הוא פחם ושימוש באותם דלקים להנעת מנועי בעירה חיצונית שהמרכזי בהם הוא מנוע הקיטור.
בעקבות ההיסטוריון האנגלי ט. ס. אשטון מקובל לתארך את מועד תחילתה של המהפכה התעשייתית לשנת 1760 ואת סיום הגל הראשון שלה לשנת 1830, אך תיארוך זה אינו מחייב, שכן חלק ניכר מההתפתחויות הנמנות עם המהפכה התעשייתית החלו להבשיל זמן ניכר לפני שנת 1760. השינויים התחוללו תחילה בהיקף רחב באנגליה, שבה התחוללה המהפכה התעשייתית לפחות מתחילת המאה השמונה עשרה, ועברו ממנה לארצות הברית וכמה מדינות באירופה, ועד סוף המאה התשע עשרה התפשטו במידה כלשהי לרוב מדינות העולם.
סיבות היסטוריות למהפכה
250px|ממוזער|זירות מסחר עם מערב אירופה במאה ה-18
היו מספר סיבות עיקריות להתפתחותה של המהפכה התעשייתית. לסיבות השונות קשר הדוק גם למקום התרחשותה הראשוני: באירופה ובראש ובראשונה בבריטניה. ההתפתחות הבולטת ביותר בבריטניה במאות שקדמו למאה השמונה עשרה הייתה התפתחותו, החל במאה השש עשרה, של סחר בהיקף גדול בהרבה מזה שהתקיים קודם לכן. ההתפשטות הקולוניאלית הובילה את המעצמות הגדולות של התקופה, ובמיוחד האימפריה ההבסבורגית ששלטה במרכז אירופה ובספרד, לפתח מדיניות מרקנטליסטית, שעיקרה חתירה לרפד את קופות השלטון המרכזי בבוליון - אוצרות זהב וכסף - המבוססים על ייבוא זהב וכסף שנכרו בעולם החדש ועל סחר עבדים. הכוחות החלשים יותר והריכוזיים פחות, כמו הערים העצמאיות באיטליה, ובמיוחד ג'נובה וונציה, אנטוורפן בבלגיה, וכן הולנד ואנגליה, נפלו לידי המעצמות הגדולות, או שהתקשו במימון כיבוש קולוניאלי ושותפות של ממש בסחר העבדים, ולכן פנו יותר לנתיב של שימוש בסחר.
חולשה ראשונית זו התגלתה במהרה כמקור עוצמה - חולשת השלטון המרכזי אפשרה הופעת מספר רב של גורמים שעסקו בייצור, סחר ותעבורה, כאשר הממשל המרכזי אינו יכול לגרוף את כל הכנסותיהם. חולשת השלטון המרכזי גם גרמה לכך שידו קצרה מלכפות חסמים פנימיים בתוך המדינה על תעבורת סחורות, כפי שהיה מקובל בצרפת ובאזורי גרמניה. אנגליה והולנד החלו מתחרות זו בזו על מעמד של דומיננטיות בתחום הסחר הימי, בדרכי שלום ובשורה של מלחמות במהלך המאה ה-17, כאשר אנגליה הופכת בהדרגה לכוח הדומיננטי יותר.
שווקיה של אנגליה החלו משתנים ומתאימים את עצמם: מכלכלה המבוססת על ייצור חקלאי לצריכה פנימית, לכלכלה המבוססת על ייצור זעיר וסחר בינלאומי. הביקוש לתוצרת חקלאית מחוץ לאנגליה, ובמיוחד למוצרי טקסטיל, הוביל להופעת חקלאות בקנה מידה רחב יותר ויעיל יותר ולתופעת הגידור. האיכרים הקטנים עברו במקביל לעבודה בתעשייה זעירה, במיוחד בתחומים הקשורים לתעשיית הטקסטיל כמו אריגה וטווייה.
תופעה נוספת שהתפתחה באותה תקופה באנגליה הייתה השקעה חוזרת של הון. בזכות העיסוק בגידול ובייצור לצורכי סחר, נהנו חקלאים מגדלי צאן ותעשיינים זעירים מרווחים גדולים יותר על עמלם, בהשוואה למצב לפני כן. רבים מהם ביכרו להשקיע את הכסף שנותר בידיהם לא רק בשיפור רמת חייהם, אלא גם בשיפור התיעוש והגידול החקלאי. שיפור זה בא לידי ביטוי במהפכת החקלאות הבריטית , מה שהוביל לגידול בפריון הקרקע פר עובד, ולתהליכי עיור בעקבות הקיטון באוכלוסייה שעובדת בחקלאות.
ההון המושקע יצר ביקוש לשורה של פיתוחים טכנולוגיים בתחום החקלאי. אלו, מצידם, אפשרו לחקלאים תנובה גדולה עוד יותר מהקרקע ומגידול הצאן, ובזכות ההיצע הגדל דחפו לייעול ושיפור גם בתעשייה הזעירה. בהדרגה, הובילה התפתחות זו לתהליך של שיפור מתמיד, המבוסס על השקעת הון חוזרת וייעול הייצור. החל מאמצע המאה השמונה–עשרה, הובילה התפתחות זו להופעת המפעלים התעשייתיים המודרניים הראשונים, שריכזו כמויות גדולות יותר של עובדים.
תרומה עקיפה באה מן האקלים החברתי שנוצר באנגליה ובמדינות פרוטסטנטיות אחרות. לפי מקס ובר, בחיבורו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" נולד הקפיטליזם ומתוך כך המהפכה התעשייתית, מן האתיקה הפרוטסטנטית שגרסה צייתנות, מוסר עבודה נוקשה, השקעה חוזרת של הון ותפישה המדגישה את חשיבות הפרט וזכויות הקניין — בניגוד לאתיקה הקולקטיביסטית והנהנתנית יותר המאפיינת לטענת ובר את האתוס הקתולי.
בהתייחס לאנגליה, הצביע ובר במיוחד על דחיקתם של זרמים פרוטסטנטים פוריטנים ממשרות ציבוריות ומכוח שלטוני לפני מהפכת קרומוול ואחרי הרסטורציה ב-1660. חוק הקורפורציה משנת 1661, השנה שאחרי הרסטורציה, וחוק המבחן משנת 1773 אסרו על מי שאינם אנגליקנים לכהן במשרות ציבוריות או להתחנך באוניברסיטאות של אוקספורד וקיימברידג'. עובדה זו גרמה לזרמים הפוריטניים, בדומה להוגנוטים באירופה, לעסוק בעיקר בפעילות בנקאית, מסחרית ותעשייתית, ולפתח מערכות חינוכיות, ובמיוחד אצל האוניטרים, שהדגישו במיוחד את תחומי המתמטיקה והמדעים.
בעקבות חוקי האיחוד של 1707 דחפו חוקים אלו משכילים רבים להגר לסקוטלנד, שבה החינוך האוניברסיטאי היה חופשי לציבור הרחב, גורמים אלו בנוסף לתנועת הנאורות דחפו את סקוטלנד להפוך למרכז השכלה חדש דרך תהליך ארוך שנים שנקרא ההשכלה הסקוטית והוביל להשכלה של ממציאים וכלכלנים רבים בעלי השפעה מסיבית על התפתחות המדע במאה ה-18. פילוסופים סקוטים רבים השפיעו עמוקות על התרבות והחברה האנגלית. ביניהם, אדם סמית אבי הכלכלה המודרנית, דייוויד יום מאבות האמפיריציזם, ג'יימס ואט שנחשב לאבי מנוע הקיטור המודרני, ג'יימס מקסוול שהיה אחד מהפיזיקאים הבולטים בחקר האלקטרומגנטיות והחשמל והראשון שהצליח לפתח צילום צבע.
סיבות משפטיות
ממוזער|250px|גרסה משנת 1225 של המגנה כרטה, מעמודי התווך של המשפט החוקתי הבריטי
המצב המשפטי ששרר בבריטניה באותן שנים שהתבסס על ערכי המשפט המקובל, שליטת הפרלמנט הבריטי והמשפט החוקתי, היה מן הגורמים המבדילים והמרכזיים להתפתחות המהפכה התעשייתית בבריטניה. באותן שנים המשפט הבריטי תוצר של היסטוריה של מאות שנים של התפתחות משפטית היה מן היחידים באירופה שהכיר ברעיונות כגון זכויות אדם, קניין רוחני, קניין פרטי, חברה בערבון מוגבל (עבור תאגידים שהוכרו בצ'רטר מלכותי או חקיקה פרטית של הפרלמנט) וקרקע פרטית. הסיבות לכך נעוצות בהיסטוריה של המשפט הבריטי.
את התפתחות הרעיונות הליברלים וקפיטליסטים שאפיינה את מערכת המשפט הבריטית ניתן לקשר להתפתחות אירועים היסטוריים כגון חתימת המלך ג'ון על המגנה כרטה ב ומאוחר יותר מלחמת האזרחים האנגלית והמהפכה המהוללת כמבשרות כוחו של הפרלמנט הבריטי.
אחד החוקים החשובים להתפתחות חלק גדול ממנועי הקיטור על ידי הגנה על זכותם של ממציאים למונופול זמני על המצאתם היה חוק הפטנטים שחוקק ב-1624 בידי הפרלמנט הבריטי והכיר לראשונה בבריטניה בקניין רוחני (אך לא לראשונה בעולם, כיוון שחוקים קודמים נחקקו ברפובליקת ונציה ב-1474).
מרבית הממציאים הבריטים של מנועי הקיטור כגון תומאס ניוקומן ותומאס סייוורי (מנוע הקיטור המודרני), ג'יימס ואט (שכלול מנוע הקיטור של ניוקומן), ריצ'רד טרוויתיק (מנוע הקיטור בלחץ גבוה), ג'ורג' סטיבנסון (רכבת הקיטור הראשונה) ובנו רוברט סטיבנסון רשמו את המנועים שפיתחו כפטנט, מה שאיפשר להם להרוויח מהפטנט בהתאם להצלחתו במשך תקופת זמן קצובה ודחף יזמים ומשקיעים נוספים להשקיע בתחום.
ממוזער|250px|ג'יימס פקל (James Puckle) בשנת 1718 היה הראשון בבריטניה שנדרש לספק מפרט לפטנט שהגיש על מכונה שיצר שהיוותה את הדגם הראשון של מכונת ירייה
בנוסף בין השנים 1604 ל-1800 הוביל הפרלמנט הבריטי את תקנות הגידור תוך כדי המרת מיליוני אקר של אדמה חקלאית לידיים פרטיות, מה שהוביל ביחד גורמים נוספים את מהפכת החקלאות הבריטית לקיטון בכוח העבודה הדרוש לסקטור החקלאי וגידול בכוח העבודה הזמין לסקטור התעשייה מה שהיווה גורם מרכזי בהתפתחות תעשייתית, במיוחד תעשיית הפחם.
גורם נוסף ולא פחות משמעותי היה התפתחות של רעיון החברה בערבון מוגבל, שהתפתח במאה ה-17 עבור מונופולים שהוכרו בצ'רטר מלכותי או חקיקה פרטית של הפרלמנט והורחב באמצע המאה ה-19 לחברות כלליות, מה שאיפשר ניהול וגידור סיכונים יעיל בידי משקיעים על ידי השקעה במניות חברה ללא הסיכון שהיה קיים בהשקעה בעסקים פרטיים ביצירת הפסדים וחובות שיכבידו על המשקיעים. מרכז העסקים הבריטי התנהל בזמן המהפכה התעשייתית בבורסה של לונדון שהוקמה ב-1801.
ממציאים רבים כגון ג'ורג' ובנו רוברט סטיבנסון, יזמים הבולטים ביותר באותן שנים בבריטניה בפיתוח רכבות הקיטור, השיגו את מרבית ההון הדרוש לפיתוחם דרך רישום פטנטים על המצאתם והנפקת מניות ואיגרות חוב למשקיעים, בפרט במקרה זה על ידי יסוד חברת רוברט סטיבנסון שנוסדה ב-1823 והייתה הראשונה בפיתוח מסילות רכבת ורכבות מונעות קיטור בקנה מידה תעשייתי.
התפתחות טכנולוגית
שיפורים בקצב הייצור
תחילת המהפכה התעשייתית הייתה קשורה למספר קטן של המצאות שהומצאו החל מהמחצית השנייה של המאה ה-18. עד שנות ה-30 של המאה ה-19 הושגו במספר טכנולוגיות מרכזיות השיפורים הבאים:
טקסטיל: המעבר מטוויית כותנה ידנית בעזרת גלגל טווייה לטוויית כותנה מכנית באמצעות קיטור או מים (על ידי מסגרת טווייה) הגדיל את התפוקה של פועל פי 1200 עד שנת 1832. המצאת הנול המכני הגדילה את התפוקה של פועל פי 40. המצאת המנפטה הגדילה את היעילות של הפרדת הזרעים מהכותנה פי 50. חלו גם שיפורים באריגה ובטווייה של צמר ופשתן, אך לא באותה המידה של כותנה.
קיטור: היעילות של מנועי קיטור השתפרה כך שהם נדרשו לבין חמישית לעשירית מכמות הדלק המקורית. פיתוח מנועי קיטור נייחים בעלי תנועה סיבובית התאים אותם לשימוש תעשייתי. למנוע בלחץ גבוה יש יחס הספק למשקל גבוה, שהתאים אותו לאמצעי תחבורה. השימוש בכוח הקיטור גדל במהירות אחרי 1800.
ייצור ברזל: השימוש בקוק בתור פחם (במקום פחם עץ) הוזיל במידה ניכרת את עלות הדלק לייצור של ברזל גולמי וברזל חשיל. בנוסף, השימוש בקוק אפשר בנייה של תנורי רם גדולים יותר, שהגדילו את יעילות הייצור על ידי היתרון לגודל. שימוש במנוע קיטור לשאיבת מים כדי להפעיל מפוחי אוויר במפחות החל באמצע שנות ה-50 של המאה ה-18, ואפשר הגדלה ניכרת בייצור הברזל על ידי הסרת המגבלה על כוח המים, שעד אז היה תלוי בזרימה הטבעית של נחלים ונהרות. בצילינדר ניפוח עשוי ברזל יצוק נעשה שימוש לראשונה ב-1760. מאוחר יותר הצילינדר שודרג לעבוד בפעולה כפולה, דבר שאפשר טמפרטורות גבוהות יותר בתנורי רם. תהליך המירוס (תהליך בו הברזל הגולמי מותך כך שמוצא ממנו הפחמן, כמו שיפורט בהמשך) אפשר יצירת ברזל חשיל עמיד בעלות נמוכה יחסית למפחה. ערגול מהיר פי חמישה-עשר מאשר עיצוב הברזל באמצעות פטיש. חימום מקדים של האוויר הנכנס לכבשן (טכנולוגיית משב אוויר חם) הגדיל מאוד את נצילות הדלק הנצרך בתהליך יצירת הברזל.
כלים מכניים: הומצאו הכלים המכניים הראשונים. אלה כללו מכונה לקידוח גליל ומכונת כרסום (כרסומת), והמחרטה שוכללה לעיבוד ברזל לחיתוך ברגים ועיצוב צירים. הכלים המכניים הפכו את הייצור הכלכלי של חלפי מתכת סטנדרטיים לאפשרי, אף על פי שלקח מספר עשורים לפתח שיטות אפקטיביות.
תעשיית הטקסטיל
סטטיסטיקות של תעשיית הטקסטיל הבריטית
שמאל|ממוזער|200px|אריגה בנול ידני ב-1747, מתוך סדרת התחריטים של ויליאם הוגארת, "חריצות ועצלות"
בשנת 1750 בריטניה ייבאה 2.5 מיליון פאונד (כ-1.1 מיליון ק"ג) של כותנה גולמית, שרובה נטוותה ונארגה בתעשייה ביתית בלנקשייר. העבודה נעשתה באופן ידני בבתי הפועלים או לעיתים בסדנאות של האורגים המומחים. בשנת 1787 צריכת הכותנה הגולמית הגיעה ל-22 מיליון פאונד (כ-10 מיליון ק"ג) כאשר רובה נוקתה, נופטה ונטוותה באופן מכני. תעשיית הטקסטיל הבריטית השתמשה ב-52 מיליון פאונד (כ-24 מיליון ק"ג) של כותנה בשנת 1800, שגדלו ל-588 מיליון פאונד בשנת 1850.
החלק של הערך המוסף על ידי תעשיית הכותנה בבריטניה עמד על 2.6% בשנת 1760, על 17% ב-1801 ועל 22.4% ב-1831. הערך המוסף לתעשיית הצמר הבריטית היה 14.1% ב-1801. מספר מפעלי הכותנה בבריטניה הוערך בקירוב ב-900 ב-1797. ב-1760 כשליש מבגדי הכותנה בבריטניה יוצאו, מספר שעלה לכשני שלישים ב-1800. בשנת 1781 הכותנה הטווייה בבריטניה הסתכמה ב-5.1 מיליון פאונד (כ-2.3 מיליון ק"ג), שעלו ל-56 מיליון פאונד (25 מיליון ק"ג) ב-1800. בשנת 1788 היו 50,000 פלכים בבריטניה, וכעבור 30 שנה מספרם עלה ל-7 מיליון.
המשכורות בלנקשייר, אזור ליבה של תעשייה ביתית ומאוחר יותר של מפעלי טווייה ואריגה, היו גבוהות בערך פי שישה מאשר המשכורות המקבילות בהודו של 1770, כאשר הפריון הכולל של בריטניה באותה תקופה היה גבוה פי שלושה בערך מאשר בהודו.
ייצור כותנה לפני המהפכה התעשייתית
שמאל|ממוזער|180px|אורג בנירנברג, 1524 לערך
לחלקים מהודו, סין, מרכז אמריקה, דרום אמריקה והמזרח התיכון יש היסטוריה ארוכה של ייצור טקסטיל מכותנה באופן ידני, שנהפך לענף תעשייה מרכזי זמן מה לאחר 1000 לספירה. בהודו חלק משמעותי מבדי הכותנה יוצר לשווקים מרוחקים, ונארג בדרך כלל על ידי אורגים מומחים. בעקבות עידן התגליות, החל מסחר נרחב של בדי כותנה, שהייתה חומר גלם קשה להשגה באירופה, בין הודו למדינות אירופה השונות, שעד אז היו זמינים בהן צמר ופשתן בלבד.
מגלי ארצות ספרדים מוקדמים גילו שהאינדיאנים מגדלים זנים לא ידועים של כותנה מאיכות מעולה: כותנת אי הים וכותנת הרמות. כותנת אי הים גדלה באזורים טרופיים ובאיים הסמוכים לקרוליינה וג'ורג'יה, אבל גדלה גרוע בפנים הארץ. כותנת הרמות גדלה היטב באזורים הפנימיים של ארצות הברית, אבל גידולה לא היה כלכלי בגלל הקושי להפריד את הזרעים מהסיבים.
החל מימי הביניים היו באירופה, ובכלל זה בבריטניה, ניסיונות לטווייה ואריגה של כותנה. הביגוד הבריטי לא היה יכול להתחרות בביגוד ההודי מכיוון שעלות כוח העבודה ההודי הייתה בערך רבע או שישית מעלות כוח העבודה הבריטי. ב-1700 ו-1721 העביר השלטון הבריטי את חוקי קליקו במטרה להגן על תעשיות האריגה והטווייה המקומיות מהכמות הגוברת של אריגי כותנה שמיובאים מהודו. למרות טווית הכותנה האירופית ויבוא הכותנה מהודו כמות הכותנה הנסחרת במערב אירופה הייתה שולית עד תחילת המאה ה-19.
הצורך באריגים כבדים יותר נענה על ידי תעשייה ביתית באזור לנקשייר שייצרה פוסטיאן, בגד עם שתי מפשתן וערב מכותנה. פשתן שימש בתור שתי היות שלכותנה לא היה החוזק הנדרש, אבל התוצאה המשולבת לא הייתה רכה כמו כותנה והייתה קשה יותר לתפירה.
ערב המהפכה התעשייתית, טווייה ואריגה נעשו במשקי בית, לצריכה פנימית וכתעשייה ביתית כחלק ממערכת של קבלנות משנה. לעיתים העבודה נעשתה בסדנאות של אורג מומחה. במסגרת מערכת קבלנות המשנה, פועלים ביתיים ייצרו תחת חוזה עם סוחרים, שלעיתים קרובות סיפקו את חומרי הגלם. בעונות מתות הנשים, בדרך כלל נשות האיכרים טוו את החוטים והגברים ארגו את הבד. לפי הערכות שונות, בעזרת גלגל הטווייה נדרשו שלושה עד שמונה טווים כדי לספק חוטים לאורג אחד עם נול ידני.
המצאת מכונות הטקסטיל
הבוכייר המעופף, עליו רשם ג'ון קאי פטנט בשנת 1733, הוא מנגנון המכיל מסילה צרה וארוכה, עליה הבוכייר (כלי המכיל בתוכו סליל עם חוט הערב) עובר בין חוטי השתי, ופטישים קטנים המניעים את הבוכייר מצד אחד של הנול לצד השני. הבוכייר, שקיבל מספר שכלולים בשנים הבאות כולל אחד חשוב בשנת 1747, הכפיל את התפוקה של האורגים, והחמיר את חוסר האיזון בין הטווייה לאריגה. הוא נכנס לשימוש רחב באזור לנקשייר אחרי 1760 כאשר הבן של ג'ון, רוברט, המציא את תיבת ההפלה (drop box), שהקלה על חילוף צבעי החוטים.
לואיס פול רשם פטנט על מכבש הטווייה (ב-1738) ועל מערכת דילוג וסליל (flyer and bobbin) כדי ליצור חוטי צמר בעובי גדול יותר. הוא פיתח את הטכנולוגיה בעזרת ג'ון וויאט בברמינגהם. פול וויאט הקימו מפעל בברמינגהם בו הם השתמשו בחמור כדי להפעיל את מכונת הכבישה שלהם. בשנת 1743 הוקם מפעל בנורת'המפטון עם 50 פלכים על כל אחת מחמש המכונות של פול וויאט, המפעל פעל עד 1764 בערך. מפעל דומה הוקם על ידי דניאל בורן בליאומינסטר, אך נשרף. לואיס פול ודניאל בורן רשמו שניהם פטנט על מכונות ניפוץ בשנת 1748. בהמצאה, שהתבססה על שתי מערכות של מכבשים שנעים במהירויות שונות, נעשה שימוש מאוחר יותר במפעל טווית הכותנה הראשון. ההמצאה של פול פותחה ושוכללה מאוחר יותר על ידי ריצ'רד ארקרייט, שהמציא את מכונת המים ועל ידי סמואל קרומפטון, שהמציא את פרד הטווייה.
שמאל|ממוזער|200px|מודל של ג'ני הטווה במוזיאון בוופרטאל. ג'ני הטווה, שהומצאה על ידי ג'יימס הרגריבס ב-1764, הייתה אחת ההמצאות שהתחילו את המהפכה.
בשנת 1764, בכפר סטנהיל בנפת לנקשייר, ג'יימס הרגריבס המציא את ג'ני הטווה, ורשם עליה פטנט בשנת 1770. זאת הייתה מכונת הטווייה המעשית הראשונה עם מספר פלכים. ג'ני פעלה בצורה דומה לגלגל טווייה, כאשר בהתחלה היא הידקה את הסיב ואז מתחה אותו תוך כדי פיתול. זו הייתה מכונת עץ פשוטה נתונה במסגרת, שעלתה רק כ-6 ליש"ט עבור מודל של 40 פלכים ב-1792, ונעשה בה שימוש בעיקר לטווייה ביתית. ג'ני הטווה ייצרה חוטים מפותלים קלות שהתאימו רק לשימוש כערב, לא כשתי.
מכונת הטוויה, או מכונת המים, יוצרה על ידי ריצ'רד ארקרייט, שרשם עליה פטנט יחד עם עוד שני שותפים ב-1769. לפי אחת הגרסאות, העיצוב שלה התבסס באופן חלקי על מכונת הטווייה שנבנתה עבור תומאס הייס על ידי השען ג'ון קאי (לא לבלבל עם ג'ון קאי ממציא הבוכייר המעופף),שהועסק (מאוחר יותר) על ידי ארקרייט. עבור כל פלך, מכונת המים השתמשה בסדרה של ארבעה זוגות של מכבשים שכל אחד מהם פעל במהירות גבוהה יותר מקודמו, כדי למתוח את הסיב לפני שהוא מפותל על ידי הפלך. המרווח בין המכבשים היה גדול מעט יותר מאורך החוט. מרווח קטן מדי יכול לגרום לסיב להיקרע ואילו מרווח גדול מדי יכול ליצור חוט לא אחיד. המכבשים העליונים כוסו בעור והעומס על המכבשים מומש בעזרת משקל. המשקל שמר על הפיתול של החוט מלהתפשט למאחורי המכבשים. המכבשים התחתונים היו עשויים עץ ומתכת, עם חריץ לאורך מיקום הסיב. מכונת המים ייצרה חוט חזק בעלות בינונית שמתאים לשמש כשתי, דבר שאפשר לראשונה לייצר בגדים מ-100% כותנה בבריטניה. המפעל הראשון שהשתמש במכונת הטווייה הופעל על ידי סוסים. ארקרייט ושותפיו השתמשו בכוח המים, שנתן להמצאה את שמה, במפעל בקרומפורד, דרבישייר, בשנת 1771.
שמאל|ממוזער|200px|הדגם האחרון ששרד מבין דגמי פרד הטוויה שנבנו על ידי הממציא סמואל קרומפטון. הפרד ייצר חוט בעל איכות גבוהה עם כוח אדם מינימלי. מוזיאון בולטון, מנצ'סטר רבתי.
סמואל קרומפטון המציא את פרד הטוויה בשנת 1779. הוא קרא לו כך כי המכונה הייתה מעין הכלאה בין ג'ני הטווה לבין מכונת המים. ב"פרד" הסיבים הגולמיים הוחזקו בסלילים הנמצאים במסגרת קבועה, וחוברו דרך מכבשים לפלכים, שנמצאו על עגלה מקבילה שהתקרבה והתרחקה מהמסגרת. כאשר העגלה התרחקה, הסיבים נמתחו והתפתלו בעזרת המכבשים, וכאשר העגלה התקרבה הסיבים הודקו והפלכים הסתובבו כדי לאסוף את החוטים שנטוו זה עתה. הפרד של קרומפטון היה מסוגל לייצר חוטים מעודנים יותר מאשר טווייה ידנית ובמחיר זול יותר. חוטים שיוצרו על ידי הפרד היו בעלי חוזק מתאים לשמש כשתי ולבסוף אפשרו לבריטניה לייצר אריגים תחרותיים בכמות גדולה.
כאשר אדמונד קרטרייט הבין שפקיעת הפטנט של ארקרייט תגדיל מאוד את אספקת הכותנה הטווייה ותגרום למחסור באורגים, הוא פיתח נול מכני אנכי שמופעל בידי שני אנשים ורשם עליו פטנט בשנת 1785. בשנת 1786 הוא רשם פטנט על נול רגיל יותר באופן פעולתו. קרטרייט הקים שני מפעלים, הראשון נשרף והשני נהרס על ידי העובדים שלו. לעיצוב של קרטרייט היו מספר חסרונות, שהרציני מבניהם הוא קריעה של סיבים בנול. סמואל הורוקס רשם פטנט על נול מצליח למדי בשנת 1813. ריצ'רד רוברטס שיפר את הנול של הורוקס בשנת 1822, וכמויות גדולות של נולים כאלה יוצרו על ידי רוברטס, היל ושות'.
הדרישה הגוברת לכותנה יצרה הזדמנות לבעלי המטעים בדרום ארצות הברית, שחשבו שכותנת הרמות תהיה גידול רווחי אם תהיה דרך טובה יותר להפריד ממנה את הזרעים. איליי ויטני נענה לאתגר והמציא מנפטת כותנה זולה. אדם המשתמש במנפטה היה יכול להפריד ביום אחד כמות סיבים שבעבר לקח לאישה חודשיים להפריד (בהנחה שהיא עבדה בקצב של פאונד כותנה ביום).
שמאל|ממוזער|180px|החלל הפנימי במפעל "טמפל וורקס" בלידס, מערב יורקשייר, שנבנה על ידי ג'ון מרשל.
ההתקדמות בתחומים אלו מומנה על ידי יזמים, שהידוע ביותר מבניהם הוא ריצ'רד ארקרייט. לזכותו של ארקרייט נזקפו מספר המצאות, שלמעשה פותחו על ידי אנשים כמו תומאס הייס וג'ון קאי. ארקרייט טיפח את הממציאים, רשם פטנטים על הרעיונות, מימן את היוזמות והגן על המכונות. הוא הקים טחנת כותנה ששילבה את כל תהליכי הייצור למפעל אחד ופיתח את השימוש בכוח - תחילה כוח סוסים ואחר כך כוח המים – שהפך את ייצור הכותנה לתעשייה מכנית. ממציאים אחרים הגדילו את היעילות של צעדים בודדים בתהליך הטווייה (ניפוץ, פיתול, טווייה וגלגול) כך שאספקת החוטים גדלה בהרבה. במהרה נכנס לשימוש כוח הקיטור והניע את מנגנוני הכותנה. העיר מנצ'סטר קיבלה את הכינוי "כותנופוליס" בתחילת המאה ה-19, כאות למפעלי הטקסטיל הרבים שלה.
אף על פי שהמיכון הפחית בצורה דרמטית את עלות בגדי הכותנה, באמצע המאה ה-19 בגדים שנארגו באופן מכני עדיין לא השתוו באיכותם לבגדים הודיים ארוגים בעבודת יד, חלקית בגלל העדינות של סוג הסיבים בהם השתמשו בענף הטקסטיל ההודי, דבר שאפשר מספר סיבים גבוה. למרות זאת, היעילות הגבוהה של תעשיית הטקסטיל הבריטית אפשרה לבגדים הבריטיים הגסים לרדת מתחת לרמת המחירים של הבגדים שנטוו ונארגו בעבודת יד בהודו בעלת רמת השכר הנמוכה, וכך לבסוף הרסה את התעשייה ההודית.
צמר
הניסיונות האירופאיים הראשונים למיכון הטווייה בוצעו בצמר. למרות זאת, טווית צמר הוכחה כקשה יותר למיכון מאשר טווית כותנה. השיפור ביעילות טווית הצמר במהלך המהפכה התעשייתית היה משמעותי, אבל הרבה פחות מאשר השיפור בטוויית הכותנה.
משי
שמאל|ממוזער|200px|המיקום הנוכחי של הטחנה של לומב, שנבנה כטחנת המשי דרבי
המפעל הממוכן הידוע הראשון היה טחנת המשי המונעת במים שהפעיל ג'ון לומב בדרבי בשנת 1721. לומב למד ייצור סיבי משי כאשר עבד באיטליה ופעל כמרגל תעשייתי. למרות שייתכן שבאיטליה היו מפעלים דומים, אך מכיוון שתעשיית המשי האיטלקית שמרה את הסודות שלה בקפדנות, מצב התעשייה באיטליה באותו זמן, לא ידוע. אף על פי שהמפעל של לומב היה מוצלח מבחינה טכנית, אספקת המשי הגולמי מאיטליה הופסקה כדי לחסל את התחרות. כדי לקדם את התיעוש, הכתר הבריטי שילם על המודלים המכניים של לומב והם הוצגו במצודת לונדון.
בצרפת נעשו במהלך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 מספר ניסיונות לבניית נול המסוגל לארוג דוגמאות משי סבוכות באופן אוטומטי. בשנת 1725 בזיל בושון המציא נול אוטומטי למחצה הנשלט על ידי סרט מנוקב. בין השנים 1747 ל-1750 הממציא הצרפתי ז'אק דה-ואוקנסון שיכלל את הנול של בושון ובנה נול אוטומטי באופן מלא, אך נול זה לא זכה להצלחה. לבסוף, בשנת 1804 המציא ז'וזף מארי ז'אקאר, טווה משי צרפתי, בהתבסס על ההמצאות הקודמות, את הנול של ז'אקאר, נול אוטומטי מוצלח המסוגל לארוג בדים מורכבים במהירות בעזרת כרטיסי ניקוב. השימוש בכרטיסי ניקוב ככלי לשליטה בפעולתה של המכונה נחשב לפורץ דרך בהיסטוריה של המחשוב.
תעשיית הברזל
סטטיסטיקות תעשיית הברזל הבריטית
ברזל חשיל היה הצורה הנסחרת של ברזל ונעשה בו שימוש ליצירת סחורות כמו מסמרים, חוטי תיל, צירים, פרסות סוסים, גלגלי עגלה, שרשראות ועוד. בנוסף, נעשה בו שימוש לצורות מבניות. בכמות קטנה של ברזל חשיל נעשה שימוש ליצירת פלדה. בברזל יצוק נעשה שימוש ליצירת סירים, תנורים ופריטים אחרים שלא נדרשו לרמת עמידות גבוהה. רוב ברזל היציקה זוקק והומר לברזל חשיל, עם אובדן ניכר. ברזל חשיל יוצר גם על ידי תהליך בלומרי, שהיה תהליך בולט להיתוך ברזל עד המאה ה-18 המאוחרת.
בשנת 1720 היו בבריטניה 20,500 טון ברזל יצוק שנוצרו בעזרת פחם עץ ו-400 טון שנוצרו בעזרת קוק. בשנת 1750 ייצור ברזל יצוק מפחם עץ עמד על 24,500 טון וייצור ברזל יצוק מקוק עמד על 2,500 טון. בשנת 1788 ייצור ברזל יצוק מפחם עץ עמד על 14,000 ולעומת זאת ייצור ברזל יצוק מקוק עמד על 54,000 טון. בשנת 1806 ייצור ברזל יצוק מפחם עץ עמד על 7,800 טון וייצור ברזל יצוק מקוק עמד על 250,000 טון.
בשנת 1750 בריטניה ייבאה, זיקקה מברזל יצוק או ייצרה ישירות 31,200 טון של ברזל חשיל בעזרת פחם עץ ו-100 טון בעזרת קוק. בשנת 1796 בריטניה ייצרה 125,000 טונות של ברזל חשיל בעזרת קוק ו-6,400 טון בעזרת פחם עץ, היבוא עמד על 38,00 טון והיצוא על 24,600 טון. בשנת 1806 בריטניה לא ייבאה ברזל חשיל, וייצאה 31,500 טון ברזל חשיל.
חידושים בתהליך הפקת הברזל
אחד השינויים המרכזיים בתעשיית הברזל במהלך המהפכה התעשייתית היה ההחלפה של עץ וביו-דלקים אחרים בפחם. עבור הפקת אותה כמות של חום, כריית פחם מצריכה כוח עבודה קטן יותר מאשר חטיבת עצים והפיכתם לפחם עץ. בנוסף, פחם היה מצוי בשפע יותר מעץ, שהאספקה שלו נעשתה מצומצמת לפני העלייה האדירה בייצור הברזל במהלך סוף המאה ה-18. בסביבות 1750 קוק החליף בדרך כלל את פחם העץ בהיתוך של נחושת ועופרת והתפשט בצורה רחבה בהכנת זכוכית. הברזל שנוצר על ידי היתוך וזיקוק עם פחם וקוק היה נחות בהשוואה לברזל שנוצר עם פחם עץ בגלל תכולת הגופרית של הפחם. התעשייה הכירה פחמים דלי-גופרית, אבל גם הם הכילו כמות מזיקה של גופרית. המרה של פחם לקוק הפחיתה רק במעט את כמות הגופרית, ורק מיעוט מהפחמים הפכו לקוק.
גורם אחר שהגביל את תעשיית הברזל לפני המהפכה התעשייתית היה המחסור בכוח מים הנדרש כדי להפעיל את מפוחי הכבשנים. מגבלה זו נפתרה על ידי המצאת מנוע הקיטור.
שמאל|ממוזער|200px|כבשן הדף מסוגל ליצור ברזל יצוק בעזרת פחם מאובן. הפחם הבוער נשמר נפרד מהברזל וכך לא מזהם את הברזל בסיגים כמו גופרית וסיליקה. דבר זה פתח את הדרך להגדלת ייצור הברזל.
השימוש בפחם להיתוך ברזל התחיל מעט לפני המהפכה התעשייתית, בעקבות החידושים של סר קלמנט קלרק ואחרים בשנת 1678, בשימוש בכבשני הדף מוזנים בפחם, שנודעו בכינוי "כיפה". כבשני הדף הם כבשנים בהם חומרי הבעירה ועפרות המתכת נמצאים בתאים נפרדים, והגזים הנפלטים מחומרי הבעירה עוברים לתא העפרות דרך חלל הנמצא מעל הקיר המפריד בין התאים. בכבשנים אלו הבעירה פעלה על תערובת של עפרות ופחם או פחם עץ, וחמזרה את התחמוצת למתכת. היתרון של טכנולוגיה זאת הוא שזיהומים בפחם (כמו אפר גופרית) לא חודרים לתוך המתכת. טכנולוגיה זו יושמה על עופרת החל מ-1678 ועל נחושת החל מ-1687. הטכנולוגיה יושמה גם לבית יציקת ברזל בשנות ה-90 של המאה ה-17 אבל במקרה כזה כבשן ההדף היה ידוע ככבשן אוויר.
בשנת 1709 אברהם דרבי הצליח להשתמש בקוק כדי להפעיל את תנור הרם שלו בקולברוקדייל. הברזל הגולמי שהוא ייצר מקוק לא התאים להכנת ברזל חשיל, אלא רק להכנת מוצרים מברזל יצוק כמו סירים וקומקומים. הסירים שנוצקו בתהליך שדרבי רשם עליו פטנט היו דקים יותר וזולים יותר מהסירים שיצרו מתחריו.
כמעט ולא נעשה שימוש בברזל גולמי שהוכן על ידי קוק ליצירת ברזל חשיל עד השנים 1755–1756, כשהבן של דרבי, אברהם דרבי השני, בנה כבשנים בהורסהיי ובקטליי, מקומות בהם היה זמין פחם דל בגופרית (והם לא היו רחוקים מקולברוקדייל). הכבשנים החדשים האלו, צוידו במפוחים מונעים במים, כאשר המים נשאבו לגובה בעזרת מנוע הקיטור של ניוקומן. המנועים לא חוברו ישירות לצילינדרי הניפוח מכיוון שהמנועים לבדם לא היו יכולים לייצר משב אוויר יציב. גם אברהם דרבי השלישי השתמש במפוחים מונעים במים שנשאבו בעזרת קיטור בחברת דייל, עליה הוא קיבל בעלות בשנת 1768. חברת דייל השתמשה במנועים לניקוז המכרות בבעלותה, וייצרה חלקי מנועים שנמכרו ברחבי המדינה.
השימוש במנועי קיטור הפך את השימוש בכבשנים בעלי נפח ולחץ גבוהים יותר לאפשרי. עם זאת, העור בו נעשה שימוש למפוחים היה יקר להחלפה. בשנת 1757 אמן הברזל ג'ון ווילקינסון רשם פטנט על מנוע ניפוח הידראולי לתנורי רם. צילינדר הניפוח לתנורי רם הומצא בשנת 1760, וצילינדר הניפוח שעוצב על ידי ג'ון סמיטון והוצב בקרינגטון בשנת 1768 נחשב לצילינדר הניפוח הראשון העשוי מברזל יצוק. צילינדרים מברזל יצוק שנועדו לפעול עם בוכנה היו קשים לייצור: הצילינדר צריך להיות חלק וישר ללא חורים או עיוותים. בשנת 1774 ג'ון ווילקינסון, שבנה צילינדר ניפוח מברזל יציקה לצורך מפעל הברזל שלו, המציא מכונת קידוח מדויקת לצילינדרי קידוח. מנוע הקיטור הסיבובי, אותו המציא ג'יימס וואט ב-1782, נכנס לשימוש נרחב להפעלת מפוחים, פטישים, לערגול ולחיתוך.
שמאל|ממוזער|200px|גשר הברזל, שרופשייר, אנגליה. הגשר הראשון בעולם שנבנה במרזל ונפתח ב-1781.
בעיית הגופרית נפתרה על ידי שימוש בכמות מספיקה של אבני גיר, שהפכו את הגופרית לסיגים, או בשימוש בפחם דל בגופרית. השימוש בגיר או באבני גיר הצריך כבשנים בעלי טמפרטורות גבוהות יותר, כדי ליצור סיגים בזרימה חופשית. העלייה בטמפרטורת הכבשנים, שנהפכה לאפשרית בזכות המפוחים המשופרים, הגדילה את הקיבולת של תנורי רם ואפשרה העלאה בגובה הכבשנים. בנוסף לעלות נמוכה יותר ולזמינות גבוהה יותר, הקוק קשה יותר מפחם העץ, דבר שאפשר לשורה של חומרים (עפרת ברזל, דלק, סיגים) לחלחל למטה בתנור הרם בצורה יותר חלקה בלי שחומר הדלק נמחץ בכבשנים הגבוהים מאוד של סוף המאה ה-19.
כאשר הברזל היצוק נהפך לזול ונגיש יותר, התחילו להשתמש בו לבניית גשרים ובניינים. דוגמה מוקדמת מפורסמת לכך היא גשר הברזל, שנבנה בשנת 1779 מברזל יצוק שיוצר על ידי אברהם דרבי השלישי ונפתח לתנועה בשנת 1781. למרות זאת, רוב הברזל היצוק הומר לברזל חשיל.
שמאל|ממוזער|250px|חתך אנכי (למעלה) ואופקי (למטה) של כבשן מירוס יחיד. A - סורג למקום האש, B - לבנים שרופות, C - מצמדים מוצלבים, D - מקום האש, E - דלת עבודה, F - אח, G - לוחות ברזל יציקה שמורים, H - קיר-גשר
אירופה הסתמכה על הבלומרי עבור רוב הברזל החשיל שלה עד להתחלת ייצור ברזל היציקה בכמויות גדולות. המרת ברזל היציקה נעשתה במפחות (finery forge – בית מלאכה בו הברזל היצוק הותך מחדש בתוך תנור מיוחד כדי להסיר ממנו את הפחמן על ידי חימצון, וחושל בעזרת קורנסים), כמו שנעשה זמן רב לפני תחילת המהפכה התעשייתית. לצורך ייצור ברזל חשיל ללא פחם עץ, פותח תהליך זיקוק משופר שכונה "חימום וריקוע" (בתהליך הברזל הותך באטמוספירה מחומצנת, קורר ורוקע. הברזל המרוקע הונח בקדירות שחוממו בכבשן הדף, ובסוף התהליך התקבל בלום שהיה ניתן לעבד בדרכים הרגילות) אבל הוא הוחלף על ידי תהליך המירוס שפיתח הנרי קורט. קורט פיתח שני תהליכי ייצור ברזל משמעותיים: ערגול בשנת 1783 ומירוס בשנת 1784. תהליך המירוס יוצר ברזל עמיד בעלות נמוכה יחסית.
מירוס משמעותו דה-פיחמון של הברזל הגולמי המותך על ידי חימצון איטי בכבשן הדף כאשר הברזל מעורבב באופן ידני בעזרת מוטות ארוכים. הברזל נטול הפחמן, שיש לו טמפרטורת התכה גבוהה יותר מברזל יצוק, נאסף לגושים על ידי הממרס. כאשר הגוש היה גדול מספיק, הממרס היה מוציא אותו. מירוס הייתה עבודה מפרכת וחמה באופן קיצוני. ממרסים מעטים הגיעו לגיל 40. מכיוון שהמירוס בוצע בכבשן הדף, הדלק בו נעשה שימוש היה פחם או קוק. תהליך המירוס היה בשימוש עד העשורים האחרונים של המאה ה-19, כאשר הברזל הוחלף בפלדה. מכיוון שתהליך המירוס הצריך מיומנות אנושית בזיהוי גושי הברזל, הוא מעולם לא מוכן בצורה מוצלחת. ערגול היה חלק חשוב מתהליך המירוס מפני שהמכבשים המחורצים הוציאו את רוב הסיגים המותכים ומיצקו את המסה של הברזל החשיל החם. הערגול ביצע את הפעולות האלו פי 15 מהר יותר מחישול הברזל על ידי קורנס. סוג אחר של ערגול, שנעשה בטמפרטורות נמוכות יותר מאשר ערגול להוצאת סיגים, נעשה כדי לייצר לוחות ברזל, ומאוחר יותר צורות מבניות כמו קורות, ברזל זוויתי וגדרות ברזל.
שמאל|ממוזער|200px|תיאור של בית יציקת ברזל בבישופות לייז' ב-1789 על ידי ליאונרד דפרנס
תהליך המירוס שופר בשנת 1818 על ידי בלדווין רוג'רס, שהחליף חלק מהחול שריפד את תחתית כבשן ההדף בתחמוצת ברזל. בשנת 1838 ג'ונתן הל רשם פטנט על שימוש בסיגים מחוממים (סיליקת ברזל) לתחתית הכבשן, דבר שהפחית מאוד את אובדן הברזל הנגרם מיצירת סיגים על ידי התחתית החולית של הכבשן. התהליך של הל השתמש גם בקשקשי ברזל או חלודה שהגיבו לפחמן בברזל המותך. התהליך של הל, שכונה מירוס רטוב, הפחית את אובדן הברזל הנגרם מסיגים מכמעט 50% לסביבות 8%.
המירוס נכנס לשימוש נרחב אחרי 1800. עד הזמן הזה, יצרני ברזל בריטיים השתמשו בכמויות ניכרות של ברזל שיובא משוודיה ורוסיה כתוספת לאספקה המקומית. בגלל הגידול בייצור הברזל הבריטי, היבוא החל לדעוך בשנת 1785 ובסביבות שנות ה-90 של המאה ה-18 בריטניה חיסלה את היבוא והפכה ליצואן מרכזי של ברזל מחושל.
משב אוויר חם (hot blast), שנרשם כפטנט על ידי ג'יימס ביאומונט נילסון ב-1828, היה ההתפתחות החשובה ביותר במאה ה-19 בחיסכון באנרגיה לייצור ברזל גולמי. על ידי חימום מוקדם של האוויר הנכנס לכבשן כמות הדלק הנדרש לייצור יחידה של ברזל גולמי פחתה בתחילה בשליש כאשר משתמשים בקוק ובשני שלישים כאשר משתמשים בפחם. יעילות התהליך גברה כאשר הטכנולוגיה השתפרה. בנוסף, משב אוויר חם העלה את טמפרטורת ההפעלה של הכבשן, דבר שאפשר את הגדלת קיבולת הכבשנים. השימוש בכמות קטנה יותר של פחם או קוק זיהם פחות את הברזל הגולמי, וכך התאפשר שימוש בפחם באיכות נמוכה או בפחם אבן במקומות שבהם קוק לא היה זמין או שהכנתו הייתה יקרה מדי. למרות זאת, לקראת סוף המאה ה-19 עלויות התובלה ירדו במידה ניכרת.
מעט לפני המהפכה התעשייתית נעשה שיפור בייצור הפלדה, שהייתה סחורה יקרה בה נעשה שימוש רק במקום שלא היה ניתן לעשות שימוש בברזל, כמו בייצור להבים לכלים חדים ובייצור קפיצים. בנג'מין הנטסמן פיתח את טכניקת פלדת הכוּר שלו בשנת 1740. חומר הגלם לתהליך היה פלדה צרופה, שיוצרה בעזרת תהליך צִימנוּט (תהליך מיושן, בו יוצרה פלדה על ידי פחמון של ברזל יצוק).
האספקה הזולה של ברזל ופלדה סייעה למספר תעשיות, כמו ייצור מסמרים, צירים, תיילים ועוד אביזרים קשיחים. ההתפתחות של הכלים המכניים אפשרה עבודה טובה יותר עם ברזל, דבר שהגדיל את השימוש בברזל בתעשיות הגדלות במהירות של מכניקה ומנועים.
כוח הקיטור
התפתחות מנוע הקיטור הנייח הייתה חלק חשוב מהמהפכה התעשייתית. למרות זאת, במהלך החלק המוקדם של המהפכה התעשייתית רוב הכוח התעשייתי סופק על ידי מים ורוח. הכוח שסופק על ידי קיטור בבריטניה בשנת 1800 מוערך בכ-10,000 כוחות סוס ואילו בשנת 1815 כוח הקיטור בבריטניה מוערך בכ-210,000 כוחות סוס.
השימוש המסחרי המוצלח הראשון בקיטור נעשה על ידי תומאס סייוורי בשנת 1698. הוא בנה בלונדון משאבת מים לגבהים נמוכים המבוססת על שילוב בין לחץ לוואקום ורשם עליה פטנט. המכונה לא הכילה חלקים נעים, ייצרה כוח סוס (מושג בו סייוורי השתמש לראשונה) אחד, ונעשה בה שימוש למספר מפעלי מים ומכרות מעטים (מכאן הגיע הכינוי של המשאבה, "ידיד הכורה"). המשאבה של סייוורי הייתה כלכלית עבור מספר קטן של כוחות סוס, אבל בגדלים גדולים יותר הדוד נטה להתפוצצויות. ייצור המשאבה של סייוורי המשיך עד המאה ה-18 המאוחרת.
שמאל|ממוזער|200px|המנוע האטמוספירי המונע בקיטור של ניוקומן היה מנוע הקיטור מבוסס הבוכנה הראשון. מנועי הקיטור הבאים אחריו היו הכוח המניע של המהפכה התעשייתית.
מנוע הקיטור מבוסס הבוכנה המצליח הראשון הומצא על ידי תומאס ניוקומן לפני 1712. מספר מנועי ניוקומן הותקנו במכרות בבריטניה כדי לנקז אזורים עמוקים בהם עד לאותה עת לא היה ניתן לעשות שימוש, כאשר המנוע מוצב על פני השטח. אלה היו מכונות גדולות, שבנייתן הצריכה כמות משמעותית של הון, וייצרו למעלה מ-5 כוחות סוס (3.7 קילו-וואט). הם הפעילו גם משאבות עירוניות לאספקת מים. במונחים מודרניים המכונות היו לא יעילות בצורה קיצונית, אבל הן הביאו תועלת גדולה במכרות, שם הפחם היה זול והן אפשרו הרחבה גדולה של כריית הפחם על ידי כרייה בעומקים גדולים יותר. למרות החסרונות שלהם, מנועי הקיטור של ניוקומן היו אמינים ופשוטים לתחזוקה, והשימוש בהם במכרות פחם נמשך עד העשורים המוקדמים של המאה ה-19. עד למותו של ניוקומן בשנת 1729, המנועים שלו התפשטו להונגריה (אליה הם הגיעו לראשונה בשנת 1722), לגרמניה, לאוסטריה ולשוודיה. עד שהפטנט המשותף של ניוקומן וסייוורי פקע בשנת 1733 ידוע שנבנו סך הכול 100 מנועים, מתוכם 14 מחוץ לבריטניה. בשנות ה-70 של המאה ה-18 המהנדס ג'ון סמיטון בנה מספר דגמים גדולים מאוד של המנוע והנהיג בו מספר שיפורים. סך הכול נבנו 1,454 מנועים עד שנת 1800.
שינוי יסודי בעקרונות הפעולה של מנוע הקיטור נגרם בזכות הסקוטי ג'יימס ואט, שרשם בשנת 1769 פטנט על עקרונות הפעולה הכלליים של המנוע שלו. עם תמיכה פיננסית משותפו העסקי, האנגלי מתיו בולטון, הוא הצליח להשלים עד שנת 1776 את מנוע הקיטור שלו, שכלל שורה של שינויים יסודיים, כמו איטום החלק העליון של הצילינדר, שגרם לקיטור לנוע לחלק העליון של הבוכנה במקום לאטמוספירה, שימוש במעטפת קיטור שחיממה את הצילינדר ותא נפרד לעיבוי הקיטור. המעבה הנפרד ביטל את הצורך במים שהוזרמו ישירות לתוך הצילינדר, קיררו את הצילינדר ובזבזו קיטור. בצורה דומה, מעטפת הקיטור מנעה מהקיטור מלהתעבות בתוך הצילינדר, דבר שהגדיל את יעילות המנוע. שיפורים אלה הגדילו את יעילות המנוע כך שהמנועים של בולטון וואט השתמשו רק ב-25% מכמות הדלק שנדרשה למנועי ניוקמן הישנים עבור אותה עבודה. בולטון וואט פתחו בשנת 1795 את בית היציקה סוהו לייצור מנועים אלו.
בשנת 1783 וואט סיים לפתח דגם סיבובי של מנוע הקיטור שלו הפועל בפעולה כפולה, כך שהיה אפשר להשתמש בו כדי להניע ישירות מכניקה סיבובית של מפעל או טחנה. שני דגמי המנועים הבסיסיים של וואט זכו להצלחה מסחרית גדולה, ועד 1800 החברה של בולטון ווואט בנתה 496 מנועים, מתוכם 164 הפעילו משאבות, 24 שירתו תנורי רם ו-308 הניעו אמצעים מכניים במפעלים. רוב המנועים ייצרו בין 5 ל-10 כוחות סוס (3.7 עד 7.5 קילו-וואט).
עד 1800 בערך הדגם הנפוץ ביותר של מנועי קיטור היה מנועי קורה, שנבנו כחלק אינטגרלי מבית-מנוע עשוי אבן או לבנים, אבל במהרה פותחו מספר דגמים של מנועים סיבוביים עצמאיים (ניתנים להזזה בקלות, אך לא על גלגלים). בסביבות 1800, כשתוקף הפטנט של בולטון וואט פקע, המהנדס ריצ'רד טרוויטיק מקורנוול והמהנדס האמריקאי אוליבר אוונס התחילו לבנות מנועי קיטור בלחץ גבוה ללא עיבוי, בהם הקיטור נדחף כנגד האטמוספירה. השימוש בלחץ גבוה הוביל למנוע ומיחם שהיו קטנים מספיק כדי שייעשה בהם שימוש על כלים ניידים כמו קטרים ואניות קיטור.
פיתוח של מחרטות ממונעות, כמו גם של מכונות הקצעה, כירסום ועיצוב המופעלות על ידי מנועים, אפשר חיתוך קל ומדויק של חלקי מתכת למנועי קיטור, דבר שבתורו אפשר לבנות מנועים גדולים וחזקים יותר.
דרישות הכוח של התעשיות הקטנות עדיין סופקו על ידי כוח השרירים של בני אדם ובעלי חיים עד להתפשטות הנרחבת של השימוש בחשמל בתחילת המאה ה-20. תעשיות אלו כללו סדנאות ומכניקה תעשייתית קלה שהופעלו על ידי ארכובות, דוושות, וסוסים.
כלים מכניים
מכניקה קדם-תעשייתית נבנתה על ידי מגוון בעלי מלאכה: בוני טחנות הקימו טחנות מים ורוח, נגרים הכינו מסגרות מעץ ונפחים וחרטים ייצרו חלקי מתכת. רכיבי עץ סבלו משינוי בממדיהם בהשפעת טמפרטורה ולחות והמפרקים השונים נטו להימתח (לעבוד רפוי) עם הזמן. כאשר המהפכה התעשייתית התקדמה, מכונות עם חלקים ומסגרות ממתכת נהפכו לנפוצות יותר. שימושים חשובים אחרים של חלקי מתכת היו לכלי נשק ומחברים כמו ברגים, בריחים ואומים. בנוסף היה קיים צורך בדיוק בייצור רכיבים. דיוק היה יכול לאפשר מכניקה העובדת טוב יותר, שימוש בחלקים חליפיים וסטנדרטיזציה של מחברים.
הדרישה לכלי מתכת הובילה לפיתוח מספר כלים מכניים. המקורות של כלים אלו היו בכלים שפותחו במהלך המאה ה-18 על ידי יצרני שעונים ויצרני מכשירים מדעיים כדי לאפשר להם ייצור קבוצתי של מנגנונים קטנים.
לפני ההופעה של הכלים המכניים, מתכות עובדו ידנית בעזרת כלים פשוטים כמו פטישים, פצירות, מסורים ואיזמלים. כתוצאה מכך, השימוש בחלקי מכונות ממתכת היה מינימלי. השיטות לייצור ידני היו מפרכות ויקרות, והיה קשה להשיג איתן דיוק טוב.
הכלי המכני המדויק הגדול הראשון היה מכונת הקידוח הגלילית, שהומצאה על ידי ג'ון ווילקינסון בשנת 1774. נעשה בה שימוש לקדיחה של צילינדרים בעלי היקף גדול למנועי קיטור מוקדמים. המכונה של ווילקינסון הייתה שונה מהמכונות המוקדמות, הנתמכות בקורה, לקדיחת קני תותחים בכך שכלי החיתוך הוצב על קורה שנמשכה לכל אורך הגליל הנקדח ונתמכה משני הצדדים שלו, ולא רק מצד אחד כמקודם.
שמאל|ממוזער|200px|הכרסומת של מידלטון מסביבות 1818, מיוחסת לרוברט ג'ונסון וסיימון נורת'.
מכונת ההקצעה, מכונת הכירסום (הכרסומת) ומכונת העיצוב פותחו בעשורים הראשונים של המאה ה-19.
רעיונות ראשוניים לבניית מכונות הקצעה עלו בצרפת של שנות ה-50 של המאה ה-18. בסוף העשור השני של המאה ה-19 מגוון חלוצים במספר סדנאות בריטיות (כולל ג'יימס פוקס, ג'ורג' ריניי, מת'יו מוראיי, ג'וזף קלמנט וריצ'רד רוברטס) פיתחו את מכונות ההקצעה לכלי מכני כמו שמקובל כיום.
הכירסומת התפתחה משיוף סיבובי, כלומר שימוש בכלי חיתוך מעגלי מסתובב כאמצעי חיתוך במחרטה. ידועה פצירה סיבובית כזאת שנוצרה על ידי ז'אק דה ואוקנסון בערך ב-1760. בשנת 1795 אלי טרי השתמש במכונת כירסום בפלימות', קונטיקט כדי לייצר חלקי שעונים מעץ והיה הראשון ליצור חלפים סטנדרטיים לתעשיית השעונים. הכירסומות המובחנות הראשונות (כאלה שהיו שונות מסתם מחרטה עם ראש מסתובב) נוצרו בין השנים 1814 ל-1818 בשתי נשקיות פדרליות של ארצות הברית ובמספר נשקיות פרטיות. לא ברור מי יצר את הכרסומת הראשונה, היסטוריונים שונים מציינים את איליי ויטני, רוברט ג'ונסון, ג'ון הל וסיימון נורת' כחלוצים בתחום. אף על פי שמכונת הכירסום (הכרסומת) הומצאה בזמן ההוא, היא לא פותחה ככלי עבודה רציני עד תקופה מאוחרת יותר במאה ה-19.
סמואל בנתאם פיתח מכונת עיצוב בין השנים 1791 ל-1793. למרות זאת, יש שמייחסים את ההמצאה לג'יימס נסמית' בשנת 1836.
מחרטת המתכת הראשונה הכוללת מאחז כלים נע הומצאה על ידי ז'אק דה ואוקנסון בשנת 1751 ותועדה באנציקלופדיה הגדולה. המחרטה נועדה לייצר מכבשים גליליים מדויקים כדי להטביע דוגמאות על בגדי משי.
שמאל|ממוזער|200px|המחרטות המפורסמות לחיתוך ברגים של מודסלאי, מהשנים 1797 ו-1800 לערך
בשנת 1774 ג'אן ורברוגן, נפח-אומן בבית יציקת התותחים המלכותי (Royal Gun Foundry) שברויאל ארסנל, ווליץ', התקין מכונת קידוח אופקית לקדיחת קני תותחים. כיוון שהמכונה סובבה את הקנים בניגוד לתנועת כלי החיתוך, מבחינה טכנית זאת הייתה המחרטה הראשונה בגודל תעשייתי בבריטניה. הנרי מודסלאי, שהיה שוליה של ורברוגן, הועסק מאוחר יותר על ידי ג'וזף בראמה בייצור מנעולי מתכת בעלי רמת אבטחה גבוהה, דבר שהצריך אומנות מדויקת. בראמה רשם פטנט על מחרטה עם קווי דמיון למחרטה עם מאחז כלים נע, ומודסלאי שכלל את המחרטה עם מאחז כלים נע, ויצר מחרטה שיכולה לחתוך ברגים מכניים עם זוויות תבריג משתנות בעזרת שימוש בגלגלי שיניים ניתנים להחלפה בין הציר לפס השיניים שמניע את המאחז. לפני ההמצאה שלו, דגמי המחרטות המוקדמים, שחלקם הועתקו מתבנית, לא איפשרו לחתוך בצורה מדויקת ברגים. המחרטה עם מאחז הכלים הנע נחשבת לאחת ההמצאות החשובות בהיסטוריה. אף על פי שזאת לא הייתה לחלוטין המצאה של מודסלאי, הוא היה האדם הראשון שבנה מחרטה מעשית שמשתמשת בשילוב בין ההמצאות הידועות מאחז כלים נע, פס שיניים וגלגלי שיניים מתחלפים.
מאוחר יותר, כאשר מודסלאי פתח סדנה לבניית גלגלות לספינות של הצי המלכותי במפעל הגלגלות של פורטסמות', הוא בנה את המכונות הראשונות לייצור המוני ולהכנת רכיבים עם מידה של חילופיות. מכונות אלו היו עשויות ממתכת בלבד. בסדנאות של מודלסאי התאמנו דור של בנאי כלים כמו ריצ'רד רוברטס, ג'וזף קלמנט וג'וזף וויטוורת'.
ההשפעה של כלים מכניים במהלך המהפכה התעשייתית לא הייתה רבה מכיוון שחוץ מכלי נשק, מחברים מוברגים ועוד כמה תעשיות קטנות היו מעט חלקי מתכת בייצור המוני. הטכניקות לייצור המוני של חלקי מתכת בעלי דיוק מספיק כדי לשמש כחלפים סטנדרטיים מיוחסות בעיקר לתוכנית של משרד המלחמה האמריקאי ששכלל את החלקים החליפיים לכלי נשק בתחילת המאה ה-19.
באמצע המאה, בעקבות ההמצאה של כלים מכניים בסיסיים, תעשיית המכונות נהפכה למגזר התעשייתי הגדול ביותר בארצות הברית, לפי ערך מוסף.
כימיקלים
הייצור בקנה מידה גדול של כימיקלים היווה התפתחות חשובה במהלך המהפכה התעשייתית. ההתקדמות הראשונה בתחום הייתה ייצור של חומצה גופרתית על ידי תהליך תאי העופרת, שהומצא על ידי האנגלי ג'ון רובק (השותף הראשון של ג'יימס וואט) בשנת 1746. הוא הצליח להגדיל מאוד את היקף הייצור על ידי החלפת כלי הזכוכית היקרים יחסית בהם נעשה שימוש בעבר ליצירת חומצה גופרתית בתאים גדולים וזולים יותר העשויים מלוחות עופרת ממוסמרים. במקום הכנה של כמות קטנה בכל פעם, רובק היה יכול להכין 50 ק"ג של חומצה גופרתית בכל אחד מהתאים, עליה של לפחות פי עשרה.
גם ייצור של אלקלי בקנה מידה גדול הפך למטרה חשובה, והכימאי הצרפתי ניקולא לבלן הצליח בשנת 1791 בפיתוח שיטה לייצור נתרן פחמתי (סודה לכביסה). תהליך לבלן נעשה בשני שלבים: תחילה יוצר נתרן גופרתי (וחומצת מימן כלורי) מנתרן כלורי (מלח בישול) וחומצה גופרתית, בשלב השני הנתרן הגופרתי חומם עם אבן גיר (סידן פחמתי) ופחם כדי ליצור תערובת של נתרן פחמתי וסידן גופרתי. בשלב האחרון נוספו מים כדי להפריד בין הנתרן הפחמתי המסיס לבין הסידן הגופרתי. התהליך יצר כמות גדולה של זיהום (חומצת המימן הכלורי התנדפה לאוויר והסידן הגופרתי היה פסולת חסרת תועלת), אף על פי כן, אבקת הסודה הסינתטית הזאת הוכחה ככלכלית בהשוואה לאבקות שהופקו משריפת צמחים מסוימים (ברילה) או מקלפ, וכן בהשוואה לאשלג (אשלגן פחמתי) שהופק מאפר עצים.
שני הכימיקלים האלה היו חשובים מאוד מכיוון שהם אפשרו הכנסה של מגוון המצאות אחרות, כאשר הם החליפו הרבה פעולות בקנה מידה קטן בתהליכים יעילים יותר כלכלית וברי שליטה. לנתרן פחמתי היו שימושים רבים בתעשיות הזכוכית, הטקסטיל, ייצור הסבונים וייצור הנייר. שימושים מוקדמים של חומצה גופרתית היו כבישה (הסרת חלודה) של ברזל ופלדה, והלבנת בגדים.
בשנת 1787 הביא ג'יימס ואט מצרפת לבריטניה את שיטתו של הכימאי הצרפתי קלוד לואיס ברתולה להלבנת אריגים בכלור. בסביבות 1800 הכימאי הסקוטי צ'ארלס טננט פיתח אבקת הלבנה (סידן תת-כלורי) בהתבסס על התגליות של ברתולה (נרשם פטנט ב-1799). האבקה יוצרה על ידי העברת גז כלור מעל סיד כבוי. הפיתוח עשה מהפכה בתהליך ההלבנה בתעשיית הטקסטיל על ידי הפחתה דרמטית של הזמן הנדרש (מחודשים לימים) בהשוואה לתהליכי ההלבנה המסורתיים שהיו אז בשימוש וכללו חשיפה חוזרת לשמש בשדות הלבנה אחרי שרייה של האריגים באלקלי או בחלב חמוץ. המפעל של טננט ברחוב רולוקס, צפון גלאזגו, נעשה למפעל הכימי הגדול בעולם.
בנוסף, בזמן המהפכה התעשייתית הייתה התקדמות בהפקת תוצרי הלוואי של הפחם. בשנת 1756 הגאולוג הסקוטי ג'יימס האטון הצליח להפיק אמוניום כלוריד מפיח. מאוחר יותר, ארצ'יבלד קוקרן, הרוזן מדנדונלד, סקוטי גם הוא, התחיל לעשות ניסויים בהפקת עטרן ולכה, חומרים שהיו חיוניים לבניית אוניות, מפסולת הגזים הנוצרת משריפת פחם. בשנת 1782 הרוזן הקים מפעל בקולרוס שייצר עטרן ולכה על פי שיטתו.
אחרי 1860 המוקד בהמצאת כימיקלים עבר לצבענים, וגרמניה לקחה את ההובלה העולמית, כשהיא בונה תעשייה כימית חזקה. כימאים שאפתנים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות בתקופה שבין 1860 ל-1914 כדי ללמוד על הטכניקות האחרונות. בניגוד אליהם, למדענים הבריטים חסרו אוניברסיטאות מחקר והם לא הכשירו סטודנטים מתקדמים. במקום זאת, הנוהג היה להעסיק כימאים שהוכשרו בגרמניה.
צמנט ובטון
בשנת 1756, לצורך בניית מגדלור חדש באדיסטון, המהנדס ג'ון סמיטון השתמש בצמנט המכיל סיד ממקור אבן גיר המכילה אחוז חרסית גבוה, שסמיטון קרא לו "סיד הידראולי". הצמנט הכיל חלקים שווים של סיד הידראולי וחומרים מתקשרים (פוצוליאניים) טבעיים. בהתבסס על הסיד ההידראולי, סמיטון המציא מחדש את הבטון, אחרי שאבד במשך 1,300 שנה, והשתמש בו לבניית המגדלור.
שמאל|ממוזער|200px|מנהרת התמזה (נפתחה ב-1843). במנהרה התת-ימית הראשונה בעולם נעשה שימוש בצמנט.
ב-1796 נרשם בבריטניה פטנט על "צמנט רומי" (השונה מהצמנט הרומי המקורי) שהוא למעשה סיד הידראולי מאבן גירנית עשירה בחרסית (חוואר), השימוש בצמנט זה התפשט במהירות והוא הפך לצמנט העיקרי בשימוש עד אמצע המאה ה-19. החוקר הצרפתי ויקה יצר סיד הידראולי מלאכותי על ידי קלייה של גיר מעורב בחרסית שנטחנו יחדיו.
בשנת 1824 ג'וזף אספדין, בנאי בריטי, רשם פטנט על תהליך כימי ליצירת צמנט לו הוא קרא "צמנט פורטלנד" שהיה התקדמות חשובה במקצוע הבנייה. התהליך כלל סינטור של תערובת של חרסית ואבן גיר בטמפרטורה של בערך 1400° מעלות, ואז שחיקה של התוצר לאבקה דקה, שניתן לערבב עם מים, חול וחצץ כדי ליצור ממנה בטון. המהנדס הבריטי הנודע מארק איזמבארד ברונל עשה שימוש בצמנט פורטלנד כאשר הוא בנה את מנהרת התמזה מספר שנים מאוחר יותר. כעבור שנות דור, נעשה שימוש נרחב בצמנט פורטלנד במהלך בניית מערכת הביוב של לונדון.
תאורת גז
תעשייה חשובה אחרת במהפכה התעשייתית המאוחרת הייתה תאורת גז. אף על פי שאחרים פיתחו המצאות דומות במקומות אחרים, הייצור רחב-ההיקף של תאורת גז התחיל בעבודתו של ויליאם מֶרְדוֹךְ, עובד של חלוצי מנועי הקיטור בולטון ווואט. התהליך הורכב מהפיכה לגז בקנה מידה גדול של פחם בכבשנים, טיהור של הגז (הסרה של גופרית, אמוניה, ופחמימנים כבדים), אחסון של הגז והפצה שלו. מרדוך התחיל לעשות ניסויים בגז בין השנים 1792 ו-1794 והשתמש בגז כדי להאיר את ביתו הפרטי. תאורת הגז הוצגה לציבור הרחב לראשונה ב-1802, כאשר החזית של בית היציקה סוהו הוארה באמצעות גז. מרדוך האיר לראשונה מפעל שלם בתאורת גז בשנת 1805. שירות תאורת הגז העירוני הראשון הותקן בלונדון בין השנים 1812 ל-1820. פנסי הגז הפכו במהרה לאחד מהצרכנים העיקריים של פחם בממלכה המאוחדת. תאורת גז השפיעה על הארגון החברתי והתעשייתי מכיוון שהיא אפשרה למפעלים וחנויות להישאר פתוחים מאוחר יותר ממה שאפשרו נרות חלב או שמן. הכנסת תאורת הגז גרמה לחיי הלילה בערים ובעיירות לשגשג כאשר רחובות ומבנים יכלו להיות מוארים בהיקף נרחב יותר מבעבר.
ייצור זכוכית
שמאל|ממוזער|250px|ארמון הבדולח מארח את התערוכה הגדולה בשנת 1851.
שיטה חדשה לייצור זכוכית, הידועה כתהליך הגליל, התפתחה באירופה בתחילת המאה ה-19. שיטה זו נבדלה מהשיטה הקודמת בכך שעכשיו גלילי הזכוכית המנופחים טולטלו בתוך חפירה מיוחדת וכך נהפכו לגדולים יותר. השיטה הפיקה שמשות גדולות יותר באיכות טובה יותר. בשנת 1832 נעשה שימוש בתהליך זה ליצירת לוחות זכוכית על ידי האחים צ'אנס. הם נהפכו ליצרנים המובילים של חלונות ומשטחי זכוכית. התקדמות זו אפשרה ייצור שמשות זכוכית גדולות יותר ללא הפרעה, ובכך שחררה את תכנון החלל ועיצוב החלונות במבנים. ארמון הבדולח הוא דוגמה בולטת לשימוש בלוחות זכוכית למבנים ייחודיים וחדשניים.
מכונת נייר
לואי-ניקולא רובר, מהנדס צרפתי שעבד עבור יצרן הנייר סן לז'ה דידו (Saint-Léger Didot), רשם בשנת 1798 פטנט על מכונה להכנת גיליון רציף של נייר. המכונה הכילה סרט שקיבל זרם רציף של חומר גלם והעביר גיליון רציף של נייר רטוב לזוג גלילי סחיטה. מכונת הנייר נקראת מכונת פורדריניר על שם המממנים שלה, האחים סילי והנרי פורדריניר, שהיו בעלי מפעל למכשירי כתיבה בלונדון. אף על פי שהמכונה שודרגה בהרבה ונוצרו לה גרסאות רבות, מכונת פורדריניר נשארה האמצעי המרכזי לייצור נייר עד היום.
השיטה של ייצור רציף שהודגמה על ידי מכונת הנייר השפיעה על פיתוח ערגול רציף של ברזל ומאוחר יותר של פלדה ועל תהליכי ייצור רציף אחרים.
חקלאות
מהפכת החקלאות הבריטית נחשבת לאחד הגורמים למהפכה התעשייתית מכיוון ששיפור היצרנות החקלאית שחרר עובדים לעבוד במגזרים אחרים של הכלכלה. למרות זאת, אספקת המזון לנפש באירופה הייתה קבועה או בירידה ולא השתפרה בחלקים מסוימים של אירופה עד המאה ה-18 המאוחרת.
טכנולוגיות תעשייתיות שהשפיעו על החקלאות כוללות את מכונת הזריעה (המזרעה), את המחרשה ההולנדית, שהכילה חלקי ברזל, ואת מכונת הדישה.
עורך הדין האנגלי ג'תרו תול המציא מכונת זריעה משופרת בשנת 1701. זאת הייתה מזרעה מכנית שחילקה את הזרעים באופן שווה על פני חלקת אדמה ושתלה אותם בעומק הנכון. זה היה חשוב מכיוון שהיחס בין זרעים שנקצרו לזרעים שנשתלו באותו זמן היה בסביבות אחד לארבעה או אחד לחמישה. מכונת הזריעה של תול הייתה יקרה מאוד ולא מאוד אמינה, ולכן לא הייתה לה השפעה רבה. מכונות זריעה באיכות טובה לא יוצרו עד אמצע המאה ה-18.
המחרשה "רות'רהאם" שפותחה בשנת 1730 על ידי ג'וסף פולאם הייתה מחרשת הברזל הראשונה שזכתה להצלחה מסחרית. מכונת הדיש, שהומצאה על ידי המהנדס הסקוטי אנדרו מייקל בשנת 1784, החליפה את הדיש הידני שבוצע בעזרת מחבט, עבודה מפרכת שדרשה בערך רבע מכוח האדם החקלאי. לקח להמצאה מספר עשורים לחלחל. מכונת הדיש הייתה הקש ששבר את גב הגמל עבור פועלי חווה רבים, שעמדו על סף רעב, והובילה למרד החקלאי המכונה "מהומות סווינג" בשנת 1830.
כלים מכניים ושיטות לעיבוד מתכות שפותחו במהלך המהפכה התעשייתית הובילו בסופו של דבר לפיתוח שיטות ייצור מדויקות בסוף המאה ה-19 לייצור המוני של ציוד חקלאי, כמו מקצרות, מאגדי תבואה וקומביין תבואות.
כרייה
כריית פחם בבריטניה, במיוחד בדרום ויילס, התחילה בזמנים קדומים. לפני מנועי הקיטור, מכרות היו לעיתים קרובות מכרות פעמון (מכרות שמתרחבים למטה ולצדדים מסביב למרכז החפירה, וכך יוצרים צורה דמוית פעמון) רדודים, שעקבו אחרי מרבץ פחם לאורך פני השטח וננטשו כאשר הפחם במרבץ אזל. אם הגאולוגיה הייתה מתאימה, הפחם היה נכרה דרך פיר אופקי עם כניסה שנכרתה בצלע של גבעה. היו גם מכרות בעלי פיר אנכי באזורים מסוימים, אבל הגורם שהגביל אותם היה הוצאת מים שחדרו למכרה. הוצאת המים יכלה להיעשות על ידי שאיבת דליי מים דרך הפיר, או לתעלת ניקוז שניקזה את המים לעמק סמוך. בשני המקרים, המים נשאבים לתוך זרם או תעלה במקום שבו הם יכולים לזרום החוצה בעזרת כוח הכבידה. המצאת משאבת הקיטור על ידי תומאס סיוורי ב-1698 ומנוע הקיטור של ניוקמן שהומצא ב-1712 הקלו על הוצאת המים ואפשרו בניית פירים עמוקים יותר, וכך הגדילו את כמות הפחם שהופק מהמכרות. התפתחויות אלו החלו עוד לפני המהפכה התעשייתית, אולם אימוץ השיפורים של ג'ון סמיטון למנוע הקיטור של ניוקמן ואחריו מנועי הקיטור היעילים יותר של ג'יימס וואט משנות השבעים של המאה ה-18 הפחיתו את עלויות הדלק של המנועים, והפכו את המכרות לרווחיים יותר. המנוע הקורני, שפותח בעשור השני של המאה ה-19, היה יעיל הרבה יותר ממנוע הקיטור של וואט.
כריית פחם הייתה מסוכנת מאוד בגלל נוכחות גזים דליקים במרבצי פחם רבים. רמה מסוימת של בטיחות הושגה בזכות פנס הבטיחות, שהומצא בשנת 1816 על ידי סר המפרי דייווי, ובנפרד על ידי ג'ורג' סטיבנסון. עם זאת, המנורות היוו הבטחה כוזבת מכיוון שהן נעשו לא בטוחות במהירות רבה וסיפקו אור חלש. התפוצצויות גזים דליקים נמשכו, וגרמו לעיתים קרובות להתפוצצויות אבקת פחם, כך שמספר הקורבנות גדל לאורך כל המאה ה-19. תנאי העבודה היו גרועים מאוד, עם שיעור אבדות גבוה כתוצאה ממפולות סלעים.
לפי אשטון, נהוג לומר על פנסי הבטיחות שבתחילה הם לא תרמו להגדלת בטיחותו של הכורה אלא להגברת התפוקה, היות שהם אפשרו לנצל מרבצים שלפני כן נחשבו מסוכנים מדי לכרייה.
באמצע המאה נוצר בהדרגה עניין ציבורי באנגליה סביב תנאיהם של הכורים במכרות, ולאחר חשיפה של מספר מקרים של תנאי העסקה קשים במיוחד, נחקק בשנת 1842 חוק מכרות וסוכנויות תיווך , האוסר על העסקה במכרות של נשים ונערים מתחת לגיל 10. בשנים שלאחר מכן הוסדר הנושא בהדרגה. בדומה לתופעות נוספות שהיו חלק מהמהפכה, גם מגמה זו התפשטה בהדרגה מחוץ לאנגליה, וחוקים ברוח דומה נחקקו גם במדינות נוספות.
תחבורה
בתחילת המהפכה התעשייתית, תובלה יבשתית נעשתה על ידי דרכים או נהרות יפים לשיט, כאשר סחורות כבדות הושטו בים לאורך החופים. נעשה שימוש במסילות לעגלות כדי להעביר מטעני פחם לנהרות, משם הם הועברו הלאה, אך תעלות עדיין לא נבנו באופן נרחב. בהמות משא סיפקו את כוח ההנעה של כל אמצעי התובלה היבשתיים, ומפרשים סיפקו את כוח ההנעה בים. מסילות הברזל הראשונות נבנו לקראת סוף המאה ה-18 ונועדו לשימוש סוסים, כאשר קטרים נכנסו לשימוש בעשורים המוקדמים של המאה ה-19. שיפור טכנולוגיות המפרשים האיץ את מהירות השיט הממוצעת ב-50% בין השנים 1750 ו-1830.
המהפכה התעשייתית שיפרה את תשתית התחבורה בבריטניה עם רשת דרכים מהירות, רשת תעלות ונתיבי שיט ורשת מסילות ברזל. חומרים גולמיים ומוצרים מוגמרים יכלו לנוע במהירות גבוהה יותר ובעלות נמוכה יותר מאשר מקודם. התפתחות התחבורה אפשרה גם לרעיונות חדשים להתפשט במהירות.
תעלות ונתיבי שיט משופרים
שמאל|ממוזער|180px|תעלת ברידג'ווטר, המפורסמת בשל ההצלחה המסחרית שלה, חוצה את תעלת הספינות של מנצ'סטר, אחת מהתעלות האחרונות שנכרו.
לפני ובמהלך המהפכה התעשייתית שופר הניווט במספר נהרות בבריטניה על ידי הסרת מכשולים, יישור פיתולים, הרחבה, העמקה ובניית תאי שיט. בבריטניה היו יותר מ-1,000 מייל של נהרות ונחלים יפים לשיט ב-1750.
תעלות ונתיבי שיט אפשרו להוביל את רוב החומרים באופן יעיל כלכלית על פני מרחקים גדולים בפנים הארץ, זאת מכיוון שסוס יכול למשוך דוברה עם מטען גדול בעשרות מונים מהמטען שניתן להובלה בעגלה.
כריית התעלות בבריטניה החלה במאה ה-18 המאוחרת, כדי לקשר את מרכזי התעשייה העיקריים לאורך המדינה. תעלת ברידג'ווטר בצפון מערב אנגליה, שנפתחה בשנת 1761, מומנה ברובה על ידי הדוכס השלישי מברידג'ווטר (פרנסיס אגרטון) ונודעה בשל ההצלחה המסחרית הענקית שלה. חפירת התעלה מוורסלי עד לעיר הגדלה במהירות מנצ'סטר עלתה 168,000 ליש"ט (26,468,481 ליש"ט במושגי 2020) אבל היתרונות שלה על פני הובלה ביבשה או על פני נהר גרמו לכך שתוך שנה מפתיחת התעלה ב-1761 מחירי הפחם במנצ'סטר ירדו בערך בחצי. ההצלחה של התעלה נתנה השראה לתקופה של חפירת תעלות אינטנסיבית, שידועה כ"קדחת התעלות". תעלות חדשות נחפרו במהירות במטרה לשחזר את ההצלחה המסחרית של תעלת ברידג'ווטר, הבולטות מבניהן הן תעלת לידס וליברפול ותעלת התמזה והסוורן, שנפתחו ב-1774 ו-1789, בהתאמה.
בשנות העשרים של המאה ה-19 הייתה קיימת רשת תעלות לאומית. חפירת התעלות היוותה מודל לארגון ולשיטות ששימשו מאוחר יותר לבניית מסילות ברזל. בסופו של דבר התעלות, כמיזמים כלכליים נושאי רווח, הוחלפו על ידי מסילות הברזל משנות ה-40 והלאה. התעלה החשובה האחרונה שנחפרה בבריטניה היא תעלת הספינות של מנצ'סטר, שבשעת פתיחתה בשנת 1894 הייתה תעלת הספינות הגדולה בעולם והפכה את מנצ'סטר לעיר נמל. למרות זאת, התעלה לעולם לא השיגה את ההצלחה הכלכלית לה קיוו מממניה, וסימנה את שקיעת התעלות כעורקי תחבורה בעידן שנשלט על ידי מסילות הברזל, שהיו מהירות יותר ולעיתים קרובות גם זולות יותר.
רשת התעלות הבריטית, ביחד עם מבני הטחנות שלה ששרדו, מהווה את אחד המאפיינים הבולטים למהפכה התעשייתית המוקדמת שעדיין נראים בנוף הבריטי.
דרכים
ממוזער|סלילת דרך מק'אדם הראשונה בארצות הברית (1823). בחזית, פועלים שוברים לבנים "כך שלא יעלו על משקל 6 אונקיות או שיעברו טבעת בת שני אינץ'".
צרפת הייתה ידועה במערכת הדרכים המצוינת שלה בתקופת המהפכה התעשייתית. עם זאת, ברוב אירופה היבשתית ובבריטניה הדרכים היו במצב גרוע ומחורצות באופן מסוכן.
רוב מערכת הדרכים הבריטית המקורית תוחזקה בקושי על ידי אלפי קהילות מקומיות, אבל החל משנות ה-20 של המאה ה-18 (ולעיתים עוד קודם) החלו לקום נאמנויות כבישי אגרה כדי לגבות אגרה ולתחזק מספר דרכים. מספר גדל והולך של דרכים נהפכו לדרכי אגרה החל משנות ה-50 של המאה ה-18 עד למצב שבו כמעט כל הדרכים המרכזיות באנגליה ובוויילס היו תחת אחריות של נאמנויות אגרה. דרכים מתוכננות חדשות נבנו על ידי ג'ון מטקלאף, תומאס טלפורד, ובעיקר ג'ון לאודון מקאדם, כאשר קטע הכביש ה"מקאדמי" הראשון היה דרך מארש באשטון גייט, בריסטול, שנפתח ב-1816. הכבישים של מקאדם היו בנויים משכבות של אבני חצץ מהודקות היטב בגודל אחיד, כאשר השכבות הנמוכות יותר מכילות אבני חצץ גדולות והשכבות העליונות מכילות אבני חצץ קטנות. הכבישים נבנו עם קימור קל כדי לנקז את מי הגשמים לצידי הדרך. מהנדסים מאוחרים יותר הוסיפו תערובת של אבק-אבן ומים כדי למלא את המרווחים שבין אבני החצץ העליונות. כבישי האגרה המהירים התפשטו מלונדון החוצה ודרכם הדואר המלכותי היה יכול להגיע לשאר המדינה. הובלת סחורות כבדות נעשתה על ידי עגלות איטיות, רחבות גלגלים, המובלות על ידי קבוצת סוסים. סחורות קלות יותר הועברו על ידי עגלות קטנות יותר או על ידי קבוצה של סוסי משא. העשירים נהגו לנסוע בכרכרות, ואילו הפחות מבוססים יכלו לנסוע בעגלת נושאים.
יעילות התעבורה בדרכים עלתה מאוד במהלך המהפכה התעשייתית ועלות הנסיעה ירדה דרמטית. בין השנים 1690 ל-1840 יעילות התובלה למרחקים גדולים עלתה פי שניים-שלושה, ועלתה פי ארבעה בכרכרת נוסעים (דיליז'נס).
מסילות ברזל
ממוזער|ציור המתאר את פתיחת מסילת הברזל ליברפול מנצ'סטר ב-1830, מסילת הברזל הבין-עירונית הראשונה בעולם, שהביאה ל"שגעת הרכבות" בעקבות הצלחתה.
הפחתת החיכוך הייתה אחת הסיבות העיקריות להצלחת המסילות בהשוואה לעגלות. יתרון זה הודגם על ידי מסילה עשויה עץ מצופה בברזל ב-1805 בקרוידון, אנגליה:
בניית מסילות לעגלות להובלת פחם החלה במאה ה-17 באזורי מכרות, והן בדרך כלל קושרו למערכת של תעלות או נהרות להובלת הפחם בהמשך הדרך. עגלות אלו הונעו על ידי סוסים, או שהסתמכו על כוח המשיכה ונגררו בחזרה במעלה הדרך על ידי מנוע קיטור נייח. תחילה היו מסילות אלה עשויות עץ. בשנת 1767 בנה ריצ'רד ריינולדס מסילה מפסי יציקה שהוליכה מקולברוקדייל לנהר סוורן. ב-1789, לפי עצתו של המהנדס ג'ון סמיטון, הורדו האוגנים שנועדו למנוע את החלקת הקרונות מן המסילה והותקנו על גלגלי הקרונות.
מסילות הברזל נהפכו למעשיות בעקבות התפשטות הייצור של ברזל ממורס זול אחרי 1800, הקמת מפעלי ערגול ברזל לייצור פסי מסילות ופיתוח מנוע קיטור בלחץ גבוה בסביבות 1800. בשנת 1801 נסללה "מסילת הברזל של סרי" בין ונדסוורת לקרוידון.
בניית קטרים התחילה בעקבות פיתוח מנועי קיטור בלחץ גבוה אחרי פקיעת הפטנט של בולטון וואט בשנת 1800. מנועים בלחץ גבוה פלטו את הקיטור המשומש לאוויר וייתרו את הצורך במעבה ובמי קירור. המשקל והגודל שלהם היה נמוך משמעותית ממנועי עיבוי נייחים בעלי עוצמה זהה. בכמה מהקטרים המוקדמים האלו נעשה שימוש במכרות. מסילת הברזל הציבורית המונעת בקיטור הראשונה הייתה מסילת סטוקטון ודרלינגטון (שקישרה בין מכרות הפחם שליד שילדון לבין הערים סטוקטון ודרלינגטון, במחוז דרהאם) שנפתחה בשנת 1825.
ההתפשטות המהירה של מסילות הרכבת באה בעקבות "מבחני ריינהיל", תחרות קטרים שנערכה ב-1829 לצורך הקמת מסילת הברזל ליברפול-מנצ'סטר, בה הודגמה פעולתו של הקטר המוצלח שבנה רוברט סטיבנסון, ובעקבות המצאת משב האוויר החם ב-1828, שהקטין בצורה דרמטית את צריכת הדלק בתהליך ייצור הברזל והגדיל את הקיבולת של תנורי רם.
ב-15 בספטמבר 1830 נפתחה מסילת הברזל ליברפול-מנצ'סטר, מסילת הרכבת הבין-עירונית הראשונה בעולם, בנוכחות ראש הממשלה, הדוכס מוולינגטון. המסילה, שתוכננה בידי ג'וזף לוק וג'ורג' סטיבנסון (אביו של רוברט סטיבנסון), קישרה את העיר התעשייתית הגדלה במהירות מנצ'סטר לעיר הנמל ליברפול. החנוכה נפגמה על ידי תקלות שנגרמו בגלל האופי הפרימיטיבי של הטכנולוגיה בה נעשה שימוש, אך למרות זאת התקלות נפתרו בהדרגה והמסילה, שהעבירה נוסעים ומטען, נהפכה להצלחה גדולה. ההצלחה של מסילת הרכבת הבין-עירונית, במיוחד בהובלת מטענים וסחורות, הובילה ל"שגעת הרכבות".
בניית מסילות רכבת מרכזיות המחברות בין הערים הגדולות החלה בשנות ה-30 של המאה ה-19, אך תפסה תאוצה רק ממש בסוף המהפכה התעשייתית הראשונה. הרבה מהעובדים שעבדו בסלילת מסילות הרכבת לא חזרו לאורח החיים הכפרי שלהם בסיום העבודות אלא נשארו בערים, וסיפקו כוח עבודה נוסף למפעלים.
פיתוחים נוספים
פיתוחים נוספים כוללים גלגלי מים יעילים יותר, המבוססים על ניסויים שבוצעו על ידי המהנדס הבריטי ג'ון סמיטון, התחלה של תעשיית מכונות והמצאה של מכבש דפוס מונע בקיטור על ידי פרידריך קניג ב-1810.
הנס האירופאי
ממוזער|350px|הערכה לפי מדיסון של תמ"ג לנפש באירופה בשנים 1500-1950
ב-1981 טבע הכלכלן ההיסטורי אריק ג'ונס בספרו "הנס האירופאי - סביבה, כלכלה וגאופוליטיקה בהיסטוריה של אירופה ואסיה" את הביטוי "הנס האירופאי" לציון הגידול המסיבי בהכנסה מ-1500 עד להיום באזור אירופה, בעקבות ניתוח כלכלי אותו ביצע בספרו.
גידול שהגורמים לו רבים כגון וכוללים מספר מהפכות כולל מהפכת הדפוס, המהפכה המדעית, תנועת ההשכלה, הנאורות, המהפכה החקלאית הבריטית ולבסוף המהפכה התעשייתית. ג'ונס טוען כי הגידול המסיבי בהכנסה ובעקבותיה בהכנסה הפנויה של האזרח הבריטי בשנים שקדמו למהפכה התעשייתית היו מהגורמים המשמעותים לפרוץ המהפכה ולהתעוררות תרבות הצריכה בבריטניה. דבר זה הוביל במאה ה-19 לתהליכים דומים במדינות אירופה אחרות, ולהאצת התהליך. לצד התפתחות הקפיטליזם, מציין אריק ג'ונס את הגידול בידע, באוריינות ובהשכלה באירופה כאחד הגורמים המרכזיים למהפכה התעשייתית.
שמאל|350px|ממוזער|הערכת תמ"ג לנפש במערב אירופה בזמן המהפכה התעשייתית, לפי ההיסטוריון פול בריוש
שמאל|ממוזער|350px|מספר הספרים שיצאו לאור באירופה במאות נבחרות, ניתן להבחין בגידול מסיבי בעקבות מהפכת הדפוס החל מהמאה ה-15 (1450)
השלכות חברתיות
המהפכה התעשייתית חוללה שינוי ניכר במבנה החברתי טרם המהפכה, בו התחלקה החברה, לפי התפיסה המסורתית, לאצילים, אנשי דת ואיכרים, כשבלטה בה במיוחד עלייתו של מבנה חדש בו החלה לדעוך חשיבותם של אנשי הדת ואחר־כך האצולה לטובת מעמד חדש, הבורגנות, כשנהירה עצומה של אנשים שעסקו קודם לכן בעיבוד האדמה אל המפעלים יוצרת מעמד חדש של פועלי מפעלים ומכרות, הפרולטריון.
התיעוש שהביאה המהפכה התעשייתית חולל מספר שינויים חשובים ורבי השפעה: הירידה הניכרת בתמותת התינוקות כתוצאה מתת-תזונה מאמצע המאה השמונה-עשרה הובילה לגידול מטאורי באוכלוסייה, ולשינוי בדפוסי חייהם. המעבר מן הכפר אל העיר חולל את השינוי המשמעותי ביותר. עד לפרוץ המהפכה חי רוב גדול של התושבים בכפר, שם שימש בעבודה חקלאית כחוכר אדמות או כאיכר זעיר. רוב האנשים חיו בבית אחד עם בהמות המשק. המעבר לעיר ולעבודה במפעלים סימן עליה משמעותית ברמת החיים ובאיכותם, עם חדירתה של הכנסה כספית וחידושים כמו בגדים, נעליים ושאר אביזרי לבוש זולים יחסית, אותם ניתן היה להחליף כאשר התבלו, מקומות בהם ניתן לבלות אחרי שעות העבודה, שיפור ניכר בתזונה (כמו אכילת בשר, שהייתה אירוע נדיר, חד או דו שנתי עד אז), חדירה של ידיעת קרוא וכתוב, וכיוצא בזה. העבודה בקרב נשים, שהועסקו עד אז בעיקר בעבודה בשדות, החלה יורדת במקביל לעליה ברמת החיים, כשבקרב המעמד הבינוני (הבורגנות) אף הולכת ומתפתחת התפישה לפיה נשים אינן צריכות לעבוד. ילדים, שעד תחילת המהפכה התעשייתית עבדו בשדות או הועברו לשמש כמשרתים או שוליות (תמורת הזנתם) נכנסו בפעם הראשונה לשוק העבודה כמקבלי שכר. תופעה זו צמחה בבריטניה עד שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, ואז החלה דועכת בהדרגה, כשהעלייה בהכנסת העובדים אפשרה להם לשלוח את ילדיהם לבית-הספר במקום לעבודה.
ממוזער|200px|ימין|מנהיג הלודיטים (איור משנת 1812)
עבור חלק מהאוכלוסייה סימנה המהפכה התעשייתית איום משמעותי. בעלי מלאכה קטנים, שעסקו במלאכות כמו אריגה בנול ידני, עיבוד צמר, תפירה, רצענות, ייצור סיכות, ועוד, מצאו את רגליהם נדחקות לטובת הייצור ההמוני, שהיה זול ונגיש הרבה יותר. במקרים רבים, באופן אירוני, התחולל השינוי בעקבות שכלולים שנוצרו בידי מי שהיו בעלי-מלאכה או בני בעלי-מלאכה בעצמם: רוב השכלולים וההמצאות שנולדו במהלך המהפכה התעשייתית היו פרי רעיונותיהם ויוזמתם של תעשיינים וממציאים שבאו ממעמד זה. שינוי זה סימן את שקיעתם של בעלי המלאכה הקטנים ושל הארטיזנים (האוּמנים) ובמקומות שונים נערכו ניסיונות חבלה, התפרצויות לבתי החרושת והרס המכונות החדשות. מנהיגה הידוע של תנועה זו היה נד לוד, על שמו קרויה תנועה זו הלודיטים.
עבור אחרים, הייתה המהפכה התעשייתית הבטחה משמעותית. עובדים במפעלים הלכו עם השנים והצטרפו אל המעמד הבינוני (הנמוך והבינוני), שעה שהיזמים - הקפיטליסטים או הבורגנים, לפי ההגדרות שטבע קרל מרקס - הפכו למעמד שהתחרה בכוחו ובהשפעתו במעמד האצולה.
מפלגות הפועלים הולכות ומתרחבות
ברבע האחרון של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 קמו בכל רחבי אירופה מפלגות פועלים בעלות אופי סוציאליסטי. הן ייצגו את הפועלים נגד בעלי ההון (הקפיטליסטים) ונגד הממשלות ששירתו אותם. שמותיהן ואופיין היו שונים מארץ לארץ, אך בבסיס כולן עמדו על אותו עיקרון: השאיפה ליצור חברה חדשה ושוויונית ללא מנצלים ומנוצלים.
המהפכה התעשייתית השנייה ואילך
היסטוריונים רבים מפרידים את המהפכה התעשייתית מהמשך ההתפתחות הטכנולוגית בתקופה שבין 1840 לתחילת מלחמת העולם הראשונה וקוראים לאותה תקופה "המהפכה התעשייתית השנייה", הידועה גם כמהפכה הטכנולוגית בה התפתחו תעשיות רבות כדוגמת תעשיית החשמל, הרכב הפרטי, כלי התעופה, ייצור הפלדה ושיטת פס הייצור וטכנולוגיות רבות כגון מנוע הבעירה הפנימית, דשנים כימיים, וכלי התעופה הראשונים ששימשו בפועל לצורכי תחבורה.
חוקרים שונים ממשיכים ומגדירים את המהפכה התעשייתית כתקופה מתמשכת שלא הסתיימה, ושבמרכזה ארבעה גלים:
המהפכה התעשייתית הראשונה - שהחלה באמצע המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-19, ובמרכזה העיור, המצאת הקיטור, תעשיות הברזל והטקסטיל, מכונות הייצור ועוד.
המהפכה התעשייתית השנייה - שהחלה בסוף המאה ה-19 ונמשכה עד מלחמת העולם הראשונה, ובמרכזה השימוש בחשמל לייצור ההמוני, המצאת הטלפון והנורות, מנוע הבעירה הפנימית ועוד.
המהפכה התעשייתית השלישית - שהחלה בשנות ה-80 של המאה ה-20, ובמרכזה תחילת הדיגיטל, המחשב האישי, האינטרנט, ה-ICT ועוד.
המהפכה התעשייתית הרביעית - שהחלה בעשור השני של המאה ה-21, ובמרכזה רובוטיקה, בינה מלאכותית, ביג דאטה, ננוטכנולוגיה ועוד.
ראו גם
ציר זמן של המהפכה התעשייתית
לקריאה נוספת
ת.ס. אשטון, המהפכה התעשייתית 1760-1830, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1982.
עודד גלאור ואורי כץ, המסע של האנושות, כנרת זמורה-דביר, 2020.
קישורים חיצוניים
שמואל אביצור, הקיטור מגיע, על הגעת הקיטור לארץ ישראל במאה ה־19, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:העת החדשה
תעשייתית
קטגוריה:חברה וטכנולוגיה: יחסי גומלין
קטגוריה:מודרניזציה
| 2024-09-21T17:58:15
|
ת'לוניוס מונק
|
ת'לוניוס מונק (שמו המלא באנגלית: Thelonious Sphere Monk, 10 באוקטובר 1917 – 17 בפברואר 1982), היה פסנתרן ומלחין ג'אז אמריקאי. למונק סגנון נגינה אלתורי ייחודי, והיה מחלוצי מהפכת הבי בופ. כיום מונק נחשב לאחד מפסנתרני הג'אז הבולטים והמשפיעים ביותר בתחומו.
ביוגרפיה
ת'ליוניוס מונק נולד ב-10 באוקטובר 1917, ברוקי מאונט שבצפון קרוליינה. זמן קצר לאחר מכן עברה משפחתו לניו יורק. הוא החל לנגן בפסנתר בגיל 6, ואת הקריירה המקצועית שלו התחיל כפסנתרן בליווי מטיף דת נוצרי.
קריירה
בשנים 1940–1943 החליף את ארט טייטום כפסנתרן להקת הבית של המועדון הניו יורקי המפורסם מינטונז פליי האוס. המועדון היה מקום שבו התנסו ג'אזיסטים במוזיקה חדשנית. מונק עבד מעט עם לאקי מילינדר ב-1942 והצטרף לזמן קצר לתזמורתו של קוטי ויליאמס ב-1944, עמו הקליט לראשונה את הסטנדרטים המפורסמים שלו, ניגן את "אפיסטרופי" ומאוחר יותר גם את "ראונד מידנייט". רק כאשר הצטרף לקולמן הוקינס כפסנתרן הקבוע שלו קיבל מונק הכרה נרחבת. בהתחלה, התלוננו מעריציו של הוקינס על הפסנתרן האקסצנטרי שהוסיף ללהקה, אך מונק המשיך בהרכב.
בשנים 1945–1954 מונק נתקל באתגרים בקריירה שלו עם תחילת מהפכת הבי בופ. מונק, שעבד עם סגנונות ניגון ומקצבים ייחודיים התקשה לעניין את הקהל. למרות זאת, מונק עבד עם צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי, שהיו החלוצים של מהפכת הבי בופ והיוו את מרכז זרם מוזיקלי זה.
במהלך 1955 התחילה הקריירה של מונק להשתפר. הוא חתם על חוזה הקלטה עם ריוורסייד, ובהשפעת אורין קיפניוז שעבד בחברה זו, הקליט אלבום עם מספר שירים של דיוק אלינגטון וסטנדרטים אחרים, במטרה לפנות לקהל רחב יותר. ב-1956 מונק הוציא את אחד האלבומים הנחשבים לקלאסיקות שלו "Brilliant Corners", אך גם אז, לקח מעט זמן עד שההתייחסות למונק השתנתה באופן גורף וקבוע. אחרי צאת האלבומים הוא הופיע עם ג'ון קולטריין הצליח לחדור לתודעה הכללית. בתקופה זו הוא צד את עיניהם של מבקרי מוזיקה וסגנונו הייחודי זכה לתהודה. בתנופה זו החל מונק להוביל הרכבים משל עצמו ולהשפיע על עשרות מוזיקאים צעירים, מעמדו החדש נותר על כנו במהלך כל הקריירה שלו, ועד ל-1973 הקליט אלבומים רבים והופיע בתדירות גבוהה.
בשנת 1973 פרש מונק מהמוזיקה. הוא סבל מדיכאון ולא יכול היה לעבוד באופן תדיר כמו שעבד קודם לכן. מלבד מספר הופעות באמצע שנות ה-70, נטש את עולם הג'אז.
מונק נפטר ב-17 בפברואר 1982, כאשר היה בן 64. מוזיקאים רבים ניגנו ומנגנים במחווה למונק ולפועלו, ושירו המפורסם ביותר "Round Midnight" נחשב לאבן דרך במוזיקת הבלוז ג'אז. מספר פסנתרנים כגון טומי פלנגן ומרקוס רוברטס, ניסו לשחזר את סגנונו המיוחד, ואינספור מוזיקאים הושפעו ממנו.
מאפיינים בנגינת סולו
כשנכנס מונק לזירת הג'אז בניו יורק בתחילת שנות הארבעים, סגנונו האישי היה כבר מפותח לחלוטין. לאורך כל חייו, לא עניין אותו דבר מלבד המוזיקה שלו. את רוב יצירותיו כתב מונק בין הגילאים 45 ל-55.
בכל הקלטה בה השתתף מונק, נשמע סגנונו המובהק. בביוגרפיה שלו, סיפר דיזי גילספי שהוא מעולם לא שמע את מונק מנגן בצורה שונה. קני קלארק מוסיף, שבזמן בית הספר התיכון, כשניגן מונק מוזיקת גוספל, לא היה דבר מיוחד בסגנונו. כאשר החל המסע ברחבי ארצות הברית, בקנזס סיטי שמעה אותו מרי לו ויליאמס וציינה את סגנונו השוטף והמהיר באותן שנים, סגנון שאף על פי שהגיע מהסווינג, היה שונה ממנו לחלוטין. במשך כל שנותיו כפסנתרן, לא השתנה סגנונו, למרות שינויים רדיקליים שעבר הג'אז בשנות הקריירה שלו. סגנונו של מונק היה בולט מאוד, וניתן היה לזהות את נגינתו בכל רגע. מהבחינה הזו הוא היה ייחודי – מספר הפסנתרנים עם סגנונות מובחנים ומגובשים היה קטן באותה תקופה.
למרות ייחודו, סגנונו של מונק קשה מאוד לניתוח. הנגינה של מונק בדרך-כלל לא מתואמת במתכוון, גם למנגינה המנוגנת וגם לשאר הכלים. הצליל שהפיק מונק מהפסנתר היה בלתי רגיל ביותר ונוצר מהמגע הנוקשה שלו בקלידים. בדרך כלל בתקופה זו, תשומת הלב שמקבל המגע כגורם להוצאת צליל מהפסנתר היא קטנה, ורק במקרה של יוצרים כמו מונק ניתן לשים לב אל סגנון המגע. הטכניקה הרווחת, של מתיחת האצבעות, לא הייתה בשימוש אצל מונק, ולמרות שהיה איש גדול ממדים, אצבעותיו היו קטנות. במקום טכניקה זו, ניגן מונק בטכניקת "תקיפה", כאשר אצבעותיו מכוונות כמו חץ אל הפסנתר, והוא "יורה" אותן לכיוונה של המקלדת. הטכניקה הזאת נוגדת למעשה את הטכניקה שפותחה על מנת לאפשר מהירות ושטף בנגינה. למרות שלמעשה לא השתמש בטכניקה הנכונה ושילם על כך מעט במהירות, אין להתייחס לסגנונו כברירת מחדל עבורו. מונק בחר מהתחלה את הדרך הזאת, כאשר יכול היה לבחור גם בדרך המקורית. כשמונק בחר להראות שטף או טכניקה, הוא היה מנגן את הסולם המוגדל, האהוב עליו בעיקר באלתורים, או סולמות כרומטיים.
גם בתחום הפקת הצליל, העדיף מונק את הסקונדה הקטנה, לעיתים מתפרש הדבר כאילו חיפש את רבע הטון שבין שני צליל הסקונדה הקטנה. למעשה, האזנה קשובה מראה כי לעיתים רחוקות נוגנו שני הצלילים באותה עוצמה.
בדרך כלל זוכה הצליל הרלוונטי לסולם ליתר עוצמה ומשך זמן. הדבר יוצר אפקט גלישה מצליל לצליל כפי שנגני כלי הנשיפה מבצעים את ה"Blue Notes".
לעיתים קרובות הסקונדה הקטנה משמשת כמעין קיצור לאקורדים בעלי דרגה תשיעית. פן נוסף בנגינתו הוא המינימליזם והקטיעות הרבות בנגינתו. וכך גם החיסכון בליווי.
מונק משתמש בהפוגות בנגינה כניגודים וכחיזוק האלמנט באוזן המאזין, כשמופיעים אקורדים שלכאורה מתנגדים לטונליות, למאזין יש מספיק ביטחון בהחלטיות של מונק באשר לביצועם בשל ההפסקות והנשימות שבנגינתו.
השליטה הכמעט בלתי מודעת בקומפוזיציה והמבנה ההרמוני שלה, הוא הבסיס לשליטה של מונק בסאונד. הדבר משתמע מדבריו של דיזי גילספי: "אם אתה רוצה לשמוע את מונק, אתה חייב להכיר את היצירה ואת ההרמוניה על בוריה. אחרת, תיתקל בקשיים רבים." מונק תמיד התייחס באלתוריו למבנה כולו: אקורדים, דגשים קצביים ומלודיה.
על בסיס המבנה הוורטיקאלי של הקטע, פיתח מונק רעיונות הוריזונטליים אשר מצטיינים לרוב באופי קצר, וריאציות חוזרות על הרעיונות התימטיים והקצביים של החומר. מתוך גישה זו ברור כי חלוקת התפקידים בין הידיים כנהוג בבי בופ, כשיד ימין מנגנת תווים בודדים ויד שמאל מעטרת בהרמוניה שברקע – אינה תקיפה בנגינתו של מונק. בסאונד, ובמיוחד בהקלטות הסולו, נשענת הנגינה על חלוקת תפקידים שווה בין הידיים.
פסנתר הסטרייד היה בשבילו סגנון אחד מבין סגנונות רבים של הפקת צליל – סגנון שהוא מאוד העריך. בכל מקרה, מונק עשה שימוש בסגנון זה כדי ליטול מעט מהתפקידים המסורתיים של יחידת הקצב בהרכב הבי בופ.
הסגנון המקובל בבי בופ היה נגינת קווים המדמים כלי נשיפה (Horn Lines), כאשר באותה עת, יד שמאל מספקת באופן ספורדי, את ההרמוניה.
בניגוד לכך, ידו הימנית של מונק אינה מנגנת "Horn Lines". היא מקווצת באופן פסנתרני את מה שנשפן היה מביע בריצות ארוכות, בעת בה יד שמאל מתעמתת ומשלבת קווי בס ואקורדים. באופן אולטימטיבי, הכול משרת את הצרכים של הסאונד האופייני למונק.
מונק היה פסנתרן הג'אז המודרני הראשון שביצע הקלטות סולו. למעשה, באלבום הסולו הראשון, שהוקלט בפריז ב-1954 הוא אינו מנגן כה שונה מהקלטותיו המוקדמות, במסגרת הרכב. בהקלטות אלו מופיע פן נוסף בסאונד של מונק. הפיתוח ההוריזונטלי של נגינתו שואב לעיתים מתח מן העובדה שאף אחת מהידיים – לעיתים לאורך מספר תיבות – אינה מספקת באופן ברור את החומר הבסיסי של מבנה הקטע.
בהקלטות הסולו המאוחרות שלו, הגדיל מונק לנצל את הזדמנויות הרובטו (קצב חופשי, לא מטרונומי), אך אפילו בסגנון זה כוחם הריתמי של המשפטים המוזיקליים כה משכנע עד כי תחושת הסווינג נשמרת גם בסגנון חופשי זה.
צד בצד עם טכניקת הרובטו, עובר מונק לעיתים לתבניות בס שעוזרות לבסס את הפעמה. הוא שואב אותן מהסטרייד, ומשתמש בהן במיוחד כשהוא מבצע קטעי סטנדרט. מה שנובע מכך אינו מהווה פרודיה, אלא תצוגה הומוריסטית של החומר הישן אל תוך עולמו האישי של מונק. מונק אינו מתרחק יותר מדי מהנושא המקורי של היצירה, כך שהקווים המלודיים המקוריים נשארים תמיד בשמיעתו של המאזין, כחומר להשוואה.
מאפיינים בנגינת הרכב
סגנונו הייחודי של מונק התפתח בנגינת הרכבים: במינטונ'ס פלייהאוס בתחילת שנות הארבעים. ליווי הפסנתר היה בראש ובראשונה חסכני. לעיתים נשאר דומם במשך תיבות שלמות ואז אפקטיבי יותר בנגיעות ההרמוניות המלוות. בכך דומה הפסנתר מעט לסגנונו של המתופף קני קלארק, שהתפתח לכיוון הבי בופ ביחד עם מונק. מונק ראה בליווי לא רק תרומה הרמונית, אלא גם הזדמנות לעצב את המבנה שמתחת למלודיה או לסולו. הוא מקפיד לחזור ולהזכיר מוטיבים מתוך הנושא, ועושה בהם שימוש גם בליווי, וכך יוצר מקשה אחת קוהרנטית. לעיתים העדיף מונק שללא ללוות כלל, ולגלות למאזין את הייחוד והאווריריות שביחידת קצב מלווה, ללא הרמוניה.
באלתוריו במסגרת הנגינה בהרכבים, עשה מונק דרך שרק פסנתרנים מעטים עשו. כפי שכבר נאמר, התחלקה הפקת הצליל בין שתי הידיים באופן פחות או יותר שווה. הידיים מנגנות לעיתים באופן חופשי זו מזו, ולעיתים בתיאום כדי להפיק מלודיה מהורמנת (Block Chords) אשר בה הדרגה התשיעית לרוב דומיננטית. במנעד הנמוך, התשיעיות מתקצרות לכדי סקונדות. כשבכל זאת מופיעים משפטים בסגנון כלי נשיפה, הם בדרך כלל מופיעים בקצרה והחלטיות.
מונק כמלחין
ניתן לשער כי ההשפעה של מוזיקה קלאסית מערבית על מונק הייתה מעטה מאד.
מהר מאוד הפכו יצירותיו של מונק ליצירות סטנדרט בקרב נגני הבי בופ. כישרונו כמלחין פיצה לעיתים על חסרונותיו כפסנתרן בעיני כמה מוזיקאים.
עד לאוקטובר 1952 כלל הרפרטואר של מונק 23 יצירות מקוריות. בהן, "Epistrophy”, "Straight No Chaser" ו-"Well You Needn't" זכו במיוחד להכרה כסטנדרטים. בשלוש השנים העוקבות, הוסיף מונק 16 קטעים נוספים, מהן "Bemsha Swing" ו- "Blue Monk" הפכו לסטנדרטים. בשבע השנים עם חברת "Riverside" נוספו 13 יצירות נוספות, בהן: "Brilliant Corners" ו-"Crepuscule With Nellie". אך סגנונו של מונק מוטבע בקטעים אלה באופן כה מובהק, עד שמעטים הנגנים בני זמנו, שההינו לנגנם. בין השנים 1962 ל-1967 הוסיף מונק עוד 10 יצירות.
רוב יצירותיו הן במבנים המסורתיים של 12 או 32 תיבות, אך גם במבנים נדושים אלה השיג מונק תוצאות ייחודיות וראויות לציון. במבנה ה-AABA שלו, חלק ה-B הוא המרכיב הדומיננטי. שם מתגלה שפתו של מונק ביתר שאת. קטעי הבלוז שלו בדרך כלל יותר מתעלים מעל לריף-ארבע-התיבות המקובל. גם במבנה פשוט זה, שינוי המקום של המוטיבים המלודיים מבטיח תמיד מעבר לקו התיבה, או לקו הדמיוני בין חטיבות ארבע התיבות. אכן, קסמן של המלודיות של מונק הוא בתחושה ובמיקום הקצבי שלהן. החסכנות ההרמונית של מונק, מונעות מהבלדות האמוציונליות ביותר שלו להישמע רגשניות יתר על המידה. נאמר עליו שהאלתורים שלו היו יצירות שעברו "המסה", ואילו יצירותיו היו אלתורים שעברו "הקפאה". בשני המקרים, זוהי תוצאה של גישה פסנתרנית מובהקת. יצירותיו של מונק הן בראש ובראשונה יצירות לפסנתר.
קטעים מפורסמים שהלחין
Blue Monk
Brilliant Corners
Epistrohpy
Evidence
In Walked Bud
Off Minor
'Round Midnight
Ruby my dear
Straight, No Chaser
Well, You Needn't
קישורים חיצוניים
יאיר שפיגל, The SideMan – על שיתוף הפעולה עם ג'ון קולטריין, 1957
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס
קטגוריה:נגני ג'אז: פסנתרנים
קטגוריה:פסנתרנים אמריקאים
קטגוריה:נגני בי בופ
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: ציון לשבח
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1917
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1982
| 2024-07-16T19:48:12
|
הרקולס
|
הרקולס (ביוונית עתיקה: Ἡρακλῆς, הֵרַקְלֵס; בלטינית: Hercules; נולד בשם אַלקאיוֹס Ἀλκαῖος או אַלקֵיידֵס Ἀλκείδης) הוא גיבור מן המיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הרומית. בן האל היווני זאוס ובת התמותה אלקמנה (אשת אמפיטריאון). אחד המפורסמים שבגיבוריה האגדיים של יוון העתיקה.
משמעות השם הֵרַקְלֵס הוא "תהילת הרה". השם בא ללעוג להרה, שכן הוא אינו בנה, אלא פרי בגידותיו של זאוס, בעלה; "הרקולס" הוא הגרסה הרומית לשם שאומץ בהמשך בעולם המערבי. פולחן הרקולס, שכלל טקסים לכבוד הגיבור וגם האל היה נהוג בכל רחבי העולם ההלניסטי (פסטיבל ההרקלאה) והועתק במלואו בתוספות ושינויים קלים לתרבות הרומית.
כוח בלתי רגיל, אומץ, תושייה ותעוזה הם מהתכונות המאפיינות את הרקלס, וגם התלהבות מופרזת לעיתים. במהלך חייו ובמיוחד בצעירותו, שזורים אירועים של פזיזות, חוסר יכולת לשלוט בזעמו, להעריך את כוחו האדיר ואת תוצאות השימוש בו.
על שמו קרויים עמודי הרקולס, שני צוקים הנמצאים בכניסה המזרחית למצר גיברלטר.
הרקולס במיתולוגיה היוונית
לפי האגדה, חשק זאוס, אל השמים ובכיר האלים היוונים, באלקמנה. כדי לזכות בה התחזה לבעלה אמפיטריאון וקיים עמה יחסי מין בזמן שבעלה נעדר. ממפגש זה נולד הרקלס, שבזכות היותו בנו של אל, ניחן בחוזק על אנושי. האלה הרה, אשתו של זאוס, המתוארת באגדות היווניות כאישה נוטרת טינה ונקמנית, שנאה את הרקלס מיום היוולדו בגלל היותו סמל לבגידתו של בעלה. היא רדפה את הרקלס כל ימי חייו, ושנאתה מהווה ציר מרכזי ברבות מהאגדות על הרקלס.
כבר בהיותו תינוק שלחה הרה שני נחשים ארסיים כדי להורגו בעריסה. למשמע הקולות מחדר הילדים, נזעקו הוריו אל החדר. הם מצאו את הרקלס, שכבר אז ניחן בכוח בלתי רגיל, צוחק ובידיו שני הנחשים שחנק (בגרסה אחרת, החזיק אותם לאחר שרוצץ את גולגולתם), בעוד אחיו איפיקלס צורח מפחד. מסופר שאת המורה לנגינה לינוס הרג בשוגג כאשר השליך לעברו לירה בתגובה נזעמת לדרישת המורה להקפיד על שעות הנגינה שלו. אמפיטריאון חשש שתקריות מסוג זה יישנו ולכן שלח את בנו לחיות בין הרועים.
הקנטאור כירון חינך את הרקלס. כשגדל, על פי סיפורו של פרודיקוס, הוא פגש בצומת דרכים שתי דמויות – את ארטה (המידה הטובה) ואת קקיה (רוע). קקיה הציעה לו נוחות, הנאות ועושר אם ילך בדרכה. ארטה הציעה לו רק תהילה תמורת מאבק מתמיד ברוע. הרקלס בחר בדרכה של ארטה.
נישואיו הראשונים של הרקלס
בבגרותו נשא הרקלס לאישה את בתו של מלך תבאי קריאון, מגארה, והיא ילדה לו שלושה בנים. בהתקפת טירוף שהביאה עליו הרה, זרק הרקלס לאש את אשתו ואת שלושת בניו והרגם (לפי גרסה אחרת רק את הבנים). כששבה אליו שפיותו החליט להתאבד, אולם חברו תסאוס מנע ממנו לעשות כן.
כדי לכפר על חטאו הנורא הלך הרקלס לשאול בעצתו של האורקל מדלפי. הפיתיה שלחה אותו לשרת את דודנו אוריסתאוס, מלך מיקנה במשך עשר שנים ולבצע כל משימה שייבחר זה להטיל עליו. במשך תריסר שנים היה הרקלס כפוף לאוריסתאוס שהחליט להטיל עליו עשר משימות קשות. לאחר שהרקלס סיים לבצע אותן הכריז אוריסתאוס כי המשימה השנייה והחמישית לא בוצעו בהתאם לכללים ולכן יש להוסיף עוד שתיים. משימות אלה ידועות בשם שנים-עשר מעללי הגבורה.
שנים-עשר מעללי הגבורה
הריגת אריה אכזר שחי בעמק נמאה.
הריגת ההידרה, נחש ים בעל תשעה ראשים.
לכידתה של האיילה מקריניאה.
צייד חזיר הבר מהר ארימנתוס.
ניקוי הרפתות של אוגיאס מלך אליס.
הריגת ציפורי סטימפליה שניזונו מבשר אדם.
ללכוד את שור הבר שבאי כרתים.
ללכוד את הסוסות הפראיות של דיומדס מלך תראקיה, שניזונו מבשר אדם.
להשיג את החגורה של היפוליטה מלכת האמזונות.
ללכוד את שווריו של גריאון שישב באי האגדי אריתיאה.
להביא שלושה תפוחי זהב שגדלו בגנן של ההספרידות (שלוש נימפות אחיות בגן האושר שבקצה העולם).
לתפוס ולהביא את קרברוס, כלב בעל שלושה ראשים ששמר על שערי ממלכת השאול.
המטלה הראשונה – האריה מנמאה
האריה מנמאה, בנה של המפלצת אכידנה, שכן בנמאה מצפון לארגוס. הוא היה מגיח ממערה בעלת שני פתחים ומשמיד כל מי שמצא בדרכו. כמטלה ראשונה שלח אוריסתאוס את הרקלס להרוג את האריה.
הרקלס טיפס על ההר, פילס דרך בסבך השיחים, ולפנות ערב הבחין באריה הענק וירה בו חץ. עורו של האריה היה בלתי חדיר לכלי נשק אנושיים והחץ החליק מעליו בלא שיעורר את תשומת לבו. החץ השני פגע בחזהו של האריה, אך גם הוא לא חדר לגופו אלא צנח בין רגליו. אז הבחין האריה בהרקולס וזינק לעברו. הרקלס הלם באלה על ראש האריה אך האלה שהייתה עשויה מענף עץ זית, נשברה.
האריה לא נפגע, רק עיניו התערפלו והוא נסוג למערה. הרקלס חסם את הפתח האחורי של המערה ופרץ מפתחה הקדמי. הרקולס שהבין שנשק לא יועיל לו החליט להאבק באריה בידיים חשופות. הוא תפס את האריה בגבו כדי לא להפגע מציפורניו החדות מכל נשק ולפת בעוצמה את צווארו. וכך בעודו דורך בכפות רגליו על כפותיו של האריה ומחשק את ברכיו את צלעותיו, חנק אותו הרקלס למוות.
האריה מת, אך מכיוון שעורו היה חסין מפני כלי נשק, אי אפשר היה לפשוט אותו בעזרת סכין. הרקולס השתמש בציפורני האריה כדי לחתוך את העור. מאז נהג הרקלס להתעטף בעור הזה כשריון וראש האריה שימש לו כקסדה. כשהופיע כך במיקנה נבהל אוריסתאוס ומאז אסר עליו להיכנס העירה עם שללו. תמונת הקרב בין הרקלס והאריה הנמאי או הרקלס עוטה את עור האריה הם מוטיבים נפוצים באמנות הפלסטית בתרבות המערבית.
על מנת לשבח את ניצחונו של הרקולס נקבעו "המשחקים הנמאים" ביוון.
המטלה השנייה – ההידרה מלרנה
המטלה השנייה הייתה להרוג את ההידרה, מפלצת המים מאגם לֶרְנָה. היא שכנה במאורה ליד מעיינות נהר אמימונה, והייתה משתכשכת בביצות העמוקות שהשתרעו מסביב. היה לה גוף של כלב ותשעה ראשי נחש, שאחד מהם היה בן אלמוות. היא ירקה ארס מפיה, ונשיפותיה היו קטלניות. היא הייתה מגיחה מהביצות, טורפת בעלי חיים ומשמידה יבול בשדות.
הרקלס הגיע למקום במרכבה שבה נהג אחיינו איאולאוס בן איפיקלס. הרקלס מצא את מאורת ההידרה, ובירי חיצים בוערים אילץ את ההידרה לצאת ולפת אותה בזרועותיו. ההידרה נצמדה אליו בלפיתה. לעזרתה נחלץ גם סרטן ענק, אותו שלחה הרה, שצץ מתוך הרפש ונשך את רגלו של הרקלס. את הסרטן מעך הרקלס בעקבו, אבל את ההידרה התקשה להרוג, מכיוון שכל ראש שרוצץ באלתו הצמיח מיד שני ראשים חדשים. אז קרא הרקלס לעזרתו את איולאוס. איולאוס הבעיר אש בחורשה ובענפים בוערים צרב את צווארי הראשים הכרותים. כך מנע מהם לצמוח מחדש. את הראש בן האלמוות קבר הרקלס לצד הדרך, והניח עליו סלע ענק. הוא שיסע את גוף ההידרה וטיבל את חיציו בארסה. מאז כל פציעה מחיצים אלו הייתה קטלנית.
כאשר שב הרקולס למיקנה טען אוריסתאוס כי המטלה לא בוצעה כראוי מכיוון שהרקולס נעזר באיולאוס.
המטלה השלישית – האיילה מקריניאה
כמטלה שלישית ציווה אוריסתאוס על הרקולס לתפוס ולהביא אליו את האיילה בעלת קרני הזהב ששוטטה בקיריניאה שבארקאדיה. טייגטה בת אטלס שנמלטה מחיזוריו האלימים של זאוס הקדישה את האיילה לאלה ארטמיס כאות תודה על עזרתה.
הרקולס לא רצה להרוג בחיציו את האיילה המקודשת לאלה. לכן, רדף אחריה במשך שנה תמימה. במרוצתו הגיע עד לנהר איסטרוס (הדנובה) ואל הארץ האגדית שבירכתי צפון. שם עמד מתפעל למראה עצי הזית היפים והחליט לקחת מהם ולנטוע אותם באולימפיה. הוא ביקש מיושבי המקום ההיפרבוראים לקחתם והם נענו לבקשתו.
בתום אותה שנה רצה האיילה בשארית כוחותיה לעבר הר ארטמיס, וכשניסתה לחצות את הנהר לדון השיג אותה הרקולס. הוא נשא אותה בזרועותיו, וכאשר עבר בארקאדיה נתקל באפולו ובארטמיס שגערו בו על ששלח יד בחיה הקדושה. הרקולס שכנע אותם שהדבר נכפה עליו, המשיך בדרכו והביא את האיילה למיקנה.
המטלה הרביעית – החזיר מהר ארימנתוס
המשימה הבאה שהטיל אוריסתאוס על הרקולס הייתה להביא את חזיר הבר ששכן בהר ארימנתוס. החזיר היה פושט על אזור פסופיס וזורע הרג והרס. בדרך התארח הרקולס אצל הקנטאור פולוס שהגיש לו בשר צלוי, אף שקנטאורים נוהגים לאכול רק בשר נא. פולוס שמר אצלו את כד היין המשותף לכל הקנטאורים, אך חשש למזוג ממנו לאורחו. הרקולס הרגיע אותו ופתח את הכד. לריח היין הבלתי-מהול נזעקו הקנטאורים, חמושים בסלעים ועצי אשוח. כשפרצו למערה הניס אותם הרקולס בגזרי עצים בוערים ובמטחי חיצים.
הרקולס רדף אחריהם ואחר כך חזר למערתו של פולוס. כאשר חזר למערתו של פולוס מצאו הרקולס מת. בהיעדרו בדק פולוס חץ מחיציו של הרקולס וניסה להבין מה מקור כוחו. החץ נשמט מידיו, שרט את רגלו, וסקרנותו עלתה לו בחייו.
הרקולס הלך משם לארימנתוס, מצא את מאורת חזיר הבר והניס אותו בצעקות מסבך הצמחייה לעבר אזור מכוסה בשלג עמוק. לאחר שעייף אותו במרדף קשר אותו והביאו למיקנה.
המטלה החמישית – ניקוי רפתות אוגיאס
המטלה החמישית שהטיל אוריסתאוס על הרקולס הייתה לנקות את רפתותיו של אוגיאס מלך אליס.
הרקולס בא אל אוגיאס והציע לו לנקות את הרפתות תמורת עשירית מהבקר. אוגיאס הקשיב בלגלוג ספקני, אך בכל זאת נענה להצעה, בתנאי שהזבל יפונה עד רדת הערב.
הרקולס חפר תעלה אל החצר, היטה אליה את הנהרות פניוס ואלפאוס, ומצידה השני של הרפת חפר תעלה שתנקז את המים בחזרה אל אפיקיהם. מי הנהרות שטפו וסחפו את הדומן מהחצר ומהרפתות. אך בערב, כשנשלמה המלאכה, התכחש אוגיאס להבטחתו וסירב לתת להרקולס את מכסת הפרות. הדבר הובא לפני בוררים, ופילאוס בנו של אוגיאס אף העיד ביושר כנגד אביו. אוגיאס כעס על בנו וגירש אותו ואת הרקולס מהעיר.
כשחזר הרקולס למיקנה, סירב אוריסתאוס להכיר בניקוי הרפתות כמטלה שבוצעה כהלכה, מכיוון שלדבריו פעל הרקולס לשם רווח.
המטלה השישית – הציפורים מסטימפליה
בסטימפליה שבארקאדיה השתכנו סביב האגם סיעות ציפורים בעלות ציפורניים, כנפיים ומקורים מפליז. הן היו עטות על כבשים ופרות, ולא נרתעו מלנעוץ את מקור המתכת שלהן גם באנשים.
כשהגיע הרקולס, הסתתרו הציפורים ביערות העבותים שצמחו סביב האגם. הרקולס קיבל מאתנה רעשן נחושת גדול שהתקין עבורו הפייסטוס. הרקולס התייצב בראש ההר והחריד ברעשן את הציפורים. כאשר הציפורים התעופפו מעל היער השמיד אותן הרקולס בחיציו.
המטלה השביעית – השור מכרתים
כמטלה שביעית ציווה אוריסתאוס על הרקולס לתפוס את השור מכרתים. מספרים שהיה זה השור הלבן, שפוסידון שלח מבטן הים למלך מינוס. מינוס נדר לזבוח את השור לאל, אך הפר את נדרו. הוא שמר את השור הלבן לעצמו, ובמקומו זבח לאל שור רגיל. כתגובה למעשה החטא של מלך מינוס גרם פוסידון לאשת מינוס פסיפאה להתאהב בשור הלבן ולשכב איתו. לאחר קיום יחסי המין נעשה השור אלים ופרוע. הרקולס השתלט עליו והביא אותו למיקנה, הציגו לעיני אוריסתאוס ואז שחרר אותו. השור נדד עד למרתון ושם הציק לתושבי האזור עד שהומת לבסוף בידי תסאוס.
המטלה השמינית – סוסות דיומדס
המטלה השמינית שהטיל אוריסתאוס על הרקולס הייתה לתפוס ולהביא למיקנה את ארבע סוסותיו של דיומדס. דיומדס היה מלך תראקיה ושלט בביסטונים שהיו שבט אלים ופראי. את סוסותיו, שניזונו מבשר אדם, קשר בשלשלאות לאבוסיהן ונהג לפטם אותן בבשר אורחיו.
הרקולס הגיע בלילה אל ארמונו של דיומדס, חדר לאורווה בחשאי והתגבר על השומרים. את אחד השומרים השליך לאבוס המגואל בדם, והסוסות הרעבות טרפו אותו וגרסו בשיניהן את עצמותיו. הרקולס הוביל את הסוסות לחורש על חוף הים, הפקיד אותן בידי ידידו אבדרוס, ושב עם מלוויו כדי להדוף את הביסטונים שרדפו אחריו. לאחר שהביס אותם והרג את דיומדס, חזר הרקולס לחוף וגילה שהסוסות טרפו בינתיים את אבדרוס.
הרקולס קבר את ידידו ויסד במקום את העיר אבדרה. את הסוסות רתם למרכבה והדהיר אותן למיקנה. אוריסתאוס ציווה לשחרר אותן, והן עשו את דרכן צפונה אל הר אולימפוס, שם השמידו אותן חיות טרף.
המטלה התשיעית – חגורת היפוליטה
לשם ביצוע המטלה התשיעית הרחיק הרקולס עד לחופי הים השחור. הוא נשלח להביא את חגורתה של היפוליטה מלכת האמזונות. את החגורה נתן לה ארס, אל המלחמה היווני. האמזונות היו שבט של נשים לוחמות אשר רכבו על סוסים ועסקו במלאכות גברים. הרקולס גייס חיל מתנדבים, נחת בנמל תמיסקירה ונפגש עם היפוליטה. היא הוקסמה למראה עוצמתו והבטיחה לתת לו את חגורתה. אבל הרה לבשה דמות של אמזונה והפיצה את השמועה שהנוכרים שהגיעו בספינה מתכוננים לחטוף את המלכה. האמזונות קפצו על סוסיהן ותקפו את היוונים. במהומה הרג הרקולס את היפוליטה ולקח את חגורתה.
המטלה העשירית – עדר הבקר של גריאון
המפלצת כריסאור והסוס המכונף פגסוס נולדו מתוך גופה של הגורגונה מדוזה כאשר כרת פרסאוס את ראשה. פגסוס מצא את מנוחתו באורוות האלים ואילו כריסאור הוליד מקלירואה, בתו של אוקיינוס, יצור כלאיים נוסף – גריאון הענק, שהיה בעל שלושה גופים מחוברים זה לזה במותניהם. גריאון ישב באי אריתיה, ליד שטף האוקיינוס המקיף כטבעת את העולם, שם היה לו עדר של פרות אדומות. את הפרות רעה עבורו אוריטיון בעזרת הכלב אורתוס. כלב זה, שהיה בעל שני ראשים, נולד למפלצות הכתוניות טיפון ואכידנה.
מטלתו העשירית של הרקולס הייתה ליטול מגריאון את עדר הבקר שלו, ולהביאו למיקנה. הוא הרחיק עד גבולות העולם המיושב והגיע לטרטסוס (תרשיש), ובמיצר שבין קצה אירופה וקצה אפריקה הציב את צוקי גיברלטר שנקראו על שמו.
כשהליוס, אל השמש, קפח בקרניו על ראשו, איים עליו הרקולס בחיציו, והאל השאיל לו את ספל הזהב שבתוכו שט כל לילה באוקיינוס בשובו אל המזרח. הרקולס הפליג בספל הזה לאריתיה, שם רוצץ באלתו את ראשיו של הכלב אורתוס, הרג את הרועה אוריטיון ולבסוף קטל בחיציו את גריאון עצמו. בספלו של הליוס הוביל הרקולס את העדר לטרטסוס, החזיר את הספל להליוס ופנה ליוון.
בדרך נלחם הרקולס בליגורים, שניסו לגזול ממנו את הבקר. כשאזלו חיציו, רגם את הליגורים בסלעים שזאוס המטיר למענו מהשמיים. בקצה איטליה נמלט שור אחד, שחה לסיציליה והרקולס שיצא בעקבותיו מצא אותו לבסוף ברפתו של המלך אריקס. המלך השחצן הזמין את הרקולס לקרב היאבקות. שלוש פעמים הכריע הרקולס את המלך עד שהרגו. כשהמשיך בדרכו צפונה, לאורך חוף הים האדריאטי, שילחה הרה בעדרו זבובי בקר. בעמל רב אסף הרקולס את הפרות המוכות שנפוצו בהרי תראקיה. הוא מילא את אפיקו של הנהר סטרימון בסלעים, חצה את הנהר עם העדר והגיע ללא תקלות עד ללשון היבשה ליד קורינתוס. שם, על צוק נישא, עמד הענק אלקיאונאוס ורגם אותו בסלעים. הרקולס הדף באלתו סלע שהושלך אליו והסלע שב בתנופה כפולה ומחץ את הענק.
לבסוף הביא הרקולס את העדר למיקנה, שם זבח אותו אוריסתאוס להרה.
המטלה האחת-עשרה – תפוחי ההספרידות
הרקולס השלים עשר מטלות, אך מכיוון שאוריסתאוס לא הכיר במילוי שתיים מהן (קטילת ההידרה וניקוי רפתות אוגיאס) הוא שלח אותו למטלה אחת-עשרה. את העץ המניב תפוחים מזהב העניקה גאיה כשי כלולות לזאוס והרה. הוא ניטע במקום סתר, ועל תפוחיו השגיחו ארבע "נערות המערב", ההספרידות, בעזרתו של הנחש לאדון.
מכאן ישנן שתי גרסאות לסיפור:
גרסה ראשונה: את מקומו של העץ ידע נראוס שר הים. הרקולס תפס אותו כשהיה שקוע בשינה ולא הרפה ממנו, על אף שנראוס ניסה להתחמק בלובשו צורות שונות ומשונות. לבסוף פצה האל הזקן את פיו וגילה לו את מקום הסתר. הרקולס הגיע לגן, הרג את הנחש ונטל מהתפוחים.
גרסה שנייה: בדרכו נקלע הרקולס למקום שבו עומד אטלס ונושא את השמים. אטלס שרצה לנוח ביקש מהרקולס להחליפו, והרקולס הסכים בתנאי שאטלס יביא לו מהתפוחים. אטלס הניח על גב הרקולס את הנטל, יצא לדרך וחזר עם שלושה תפוחים. אבל מכיוון שטעם את טעמו המתוק של החופש עמד על דעתו שישלים בעצמו את המטלה ויביא את התפוחים לאוריסתאוס. הרקולס לכאורה הסכים, אך הסביר שנחוצה לו שהות על מנת לשים רפידה על ראשו, וביקש מאטלס שייקח ממנו לרגע את השמיים. אטלס הניח ארצה את התפוחים, עמס את משאו ואז הרים הרקולס את התפוחים ויצא לדרכו.
ישנה גם גרסה שמשלבת בין השתיים, כלומר הרקולס השתמש בנראוס רק כדי לגלות היכן נמצא המקום, ובאטלס כדי לקחת את התפוחים, כיוון שהרקולס לא יכול היה לקחת אותם בעצמו עקב התנגדות ההספרידות.
כאן מסתיימת מחלוקת הגרסאות.
כשעבר בלוב נתקל הרקולס בענק אנטאיוס בן פוסידון, שנהג לאלץ את העוברים להיאבק איתו ובגולגולותיהם ריצף את גג מקדש אביו. אנטאיוס היה בלתי מנוצח כל עוד נגעו רגליו באדמה, שכן הקרקע הייתה מחדשת את כוחותיו (כיוון שאימו הייתה גאיה). הרקולס נוכח שאינו יכול להכריעו ולכן הרים אותו, השהה אותו באוויר עד שנחלש, ואז מעך את צלעותיו והמיתו.
בשובו, כשעבר במצרים, נקלע הרקולס לארמונו של המלך בוסיריס . מצרים לקתה אז בבצורת ממושכת, והמלך למד מפי הנביא פראסיוס מקפריסין, שהפוריות תשוב אל ארצו רק אם יזבח לזאוס איש נוכרי מדי שנה בשנה. בוסיריס זבח את הנביא עצמו, והמשיך לזבוח נוכרים שהגיעו למצרים. לצורך זה תפסו גם את הרקולס. אך כשהובל הרקולס לבוש מחלצות אל המזבח הוא ניתק את כבליו, הרג את בוסיריס ובנו ועשה שמות בשומריו.
בדרכו ליוון עבר הרקולס ליד הצוק שאליו רותק פרומתאוס. כשראה את העיט יורד כדרכו לנקר את כבדו של הטיטאן הכבול, שילח בו הרקולס חץ קטלני. בהסכמת זאוס שחרר את פרומתאוס.
כאשר חזר ליוון נתן הרקולס את התפוחים לאוריסתאוס אך הוא החזירם להרקולס שנתן אותם לאתנה והיא החזירה אותם לידי ההספרידות, כי לא ניתן לאדם בן תמותה להחזיק בפירות בני האלמוות.
המטלה השתים-עשרה – העלאת קרברוס
כמטלה אחרונה, המטלה השתים-עשרה, נדרש הרקולס להעלות ממעמקי השאול את הכלב קרברוס, המוצב כזקיף בשער ממלכת המתים. היה זה יצור שמצווארו צמחו שלושה ראשי כלב, נחש שימש לו כזנב, וראשי נחשים בצבצו מגבו.
בטיינרון שבקצה הפלופונסוס ירד הרקולס לממלכתו של האדס. כשהופיע הגיבור בשערי השאול, נסו מפניו כל המתים מלבד שניים: הגורגונה מדוזה ומלאגרוס מקלידון. הרקולס רצה לדקור את מדוזה, אך נוכח לדעת שהיא צל חסר חיים.
הרקולס התייצב לפני אל המתים וביקש רשות להעלות את קרברוס. האדס הערמומי הסכים, אך הציב תנאי: הרקולס לא ישתמש בנשק. הרקולס התעטף בעור האריה, תפס בצווארו של הכלב ולפת אותו בחוזקה עד שהכניעו.
בעזרת זאוס אביו העלה הרקולס את קרברוס ממעמקי השאול והביאו למיקנה. לאחר שהציגו לעיני אוריסתאוס החזיר את הכלב אל השאול. בזמן שהותו בשאול שוחח הרקולס עם מלאגרוס מקלידון, הרקולס התלהב מהגיבור ושאלו אם יש לו אחות דומה לו שפנויה לנישואין. מלאגרוס סיפר לו על אחותו דיאנירה והרקולס יצא מהשאול והלך לבקש את ידה.
מות הרקולס
מותו של הרקולס מתואר בהרחבה במחזה "נשי טראכיס" של סופוקלס; הרקולס חשק באיולה בת אוריטוס ולכן לאחר שאביה סירב יצא לכבוש את אויכליה.
לאחר כיבושה לקח הרקולס את איולה ורצה לשאתה. אחד הזקנים בעיר גילה זאת לדיאנירה והיא נזכרה בשיקויו של נסוס, הקנטאור שהרקולס הרג בעזרת חץ מורעל, כך רצתה לשמר את אהבתו של הרקולס רק אליה כאשר משחה דיאנירה את כותנתו של הרקולס בדם הקנטאור, היא לא ידעה שהוא רעל, והרקולס מת בייסורים.
כאשר לא יכול היה לסבול יותר את כאבו שכנע את בנו הילוס להטיל אותו אל מדורת האש ועלה בסערה אל האולימפוס. על פי המסורת האירוע התרחש בקרבת העיר טראכיס.
כששמעה דיאנירה על מצבו של הרקולס לפני מותו, הצטערה על מעשיה, נעצה סכין בליבה ומתה.
האל הרקולס
עם הגעתו למשכן האלים נתקבל בהערצה ובהערכה על ידי שאר האלים, התפייס עם הרה והתחתן עם בתה הבה, אלת הנעורים, והפך לפטרון הגיבורים, אל הגבורה והכוח. לעיתים הוא מופיע גם כפטרון החלשים. אתרי פולחן ומקדשים רבים נבנו לכבודו, בהם הוא מוצג כגיבור שרירי, עוטה ראש אריה ומחזיק אלה.
צאצאי הרקולס
שליטים רבים ביוון העתיקה ייחסו את מוצא בית המלוכה שלהם להרקולס. מהם מפורסמים בייחוד מלכי ספרטה ההרקלידים, כמו לאונידס הראשון, והשושלת הארגיאדית של מלכי מוקדון, כמו אלכסנדר הגדול.
מספר חוקרי מיתולוגיה יוונית ויוון הקלאסית, החל מן המלומד הגרמני קרל אוטפריד מולר במאה ה-19, תיארו את מיתוס צאצאי הרקולס או ה"הרקלידאה" כמיתוס מוצא שנועד להצדיק בדיעבד את הפלישה הדורית לדרום יוון, ובייחוד לחצי-האי של הפלופונסוס. פלישה זו התרחשה במשבר תקופת הברונזה המאוחרת במאה ה-12 לפנה"ס, וכתוצאה ממנה החליפו הדורים את התרבות המיקנית ואת היוונים הפלסגים בפלופונסוס. כל ערי המדינה הדוריות העיקריות בפלופונסוס, ובכללן ספרטה, ארגוס וקורינתוס, ראו בהרקולס את האב המייסד של שושלות המלוכה שלהן. המונח "הרקלידאה" נשאל משם טרגדיה של המחזאי האתונאי אוריפידס, שם המתורגם מיוונית גם כ"צאצאי הרקולס". הטרגדיה מבוססת על המיתוס הדורי לפיו הבטיח זאוס לבנו הרקולס שהוא וצאצאיו ימלכו על הפלופונסוס, אך לאחר רצח הרקולס עקב תככיה של הרה גלו צאצאיו מן הפלופונסוס, ורק דורות לאחר מכן שבו לשם ככובשים, כדי לממש את הבטחת זאוס.
הרקולס במיתולוגיה הרומית
הרומים אימצו את הרקולס כמעט ללא שינויים למיתולוגיה שלהם. למעשה השם הרקולס הוא צורה שהושאלה מהשפה האטרוסקית של השם המקורי, הרקלס. עם זאת מספר מהעלילות עברו עיבודים קלים אשר יתאימו לתנאים הגאוגרפיים של האימפריה הרומית. שניים מן הקיסרים הרומיים – קומודוס ומקסימינוס דאיה – הביעו הזדהות עם הרקולס. גם פולחן הרקולס הועתק כמעט בשלמותו מתרבות יוון לזו של רומי.
אגדות הרקולס שימשו כאחד מהנושאים החביבים על האמנות האטרוסקית, ודמותו של הרקולס הופיעה פעמים רבות על מראות ברונזה שנמצאו מאותה התקופה.
בתקופה הקיסרית, הפולחן של הרקולס כאליל התרכז בעיקר בהיספניה ובגאליה.
ההיסטוריון טקיטוס מציין כי העמים הגרמאניים העריצו אף הם את הרקולס, ומציין בפרק 3 של "גרמאניה" כי: .
חוקרים מודרניים משערים כי טאקיטוס למעשה תיאר את פולחן האל הגרמאני דונר (ת'ור) והחליף את שמו לשם האל הרומי ה"מקביל", הרקולס, מטעמי רומאניזציה (interpretatio romana).רודולף סימק (2007:140–142) תורגם על ידי אנג'לה הול. Dictionary of Northern Mythology. D.S. Brewer.
הרקולס בספרות היוונית והרומית
את ספורי הרקולס אפשר לקרוא במספר מקורות:
הוא מוזכר ב"איליאדה" של הומרוס (המחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס) בשיר יח' (משורה 107); בשיר יט' (משורה 87).
בפואמה "מגן הרקלס" מאת הסיודוס (המאה ה-8 לפנה"ס).
במחזה "הרקלס" מאת אוריפידס (המאה ה-5 לפנה"ס).
במחזה "ילדי הרקלס" מאת אוריפידס.
במחזה "נשי טראכיס" מאת סופוקלס (המאה ה-5 לפנה"ס).
בספר מטמורפוזות מאת אובידיוס (נשלם בשנת 8 לספירה), בספר התשיעי. מוזכר גם: בספר 11, 628; ספר 12, 309' 574; ספר 15, 8, 47, 231.
בביבליותקה של פסאודו-אפולודורוס (המאה ה-1 או ה-2 לספירה), ספר ב' (ד', 12).
הרקולס מתואר כמי שנפצע קשה, מנשיכת ההידרה ולא מצא מרפא, עד שהופנה לאזור הגליל המערבי בידי זאוס מלך האלים. לאחר מסע מפרך הוא מגיע ליעדו, מוצא צמח מרפא שהיה, אולי, הדס ונרפא באורח פלא. לכן, קראו היוונים למקום עקא=רפואה ביוונית קדומה, וכוונתם לעיר עכו.
מוצאו של הרקולס
על פי המיתוס היווני היה הרקולס בנם של זאוס ואלקמנה, אבל קיימות גרסאות נוספות. ההיסטוריון היווני הרודוטוס, כותב בספרו "היסטוריות" כי הרקולס היה אל עתיק ממוצא מצרי. הוא תואר במיתולוגיה היוונית כמי שלבוש בעור אריה, בדיוק כפי שלבשו הכוהנים במצרים העתיקה וכפי שמופיע גם בציורי קיר מאותו הזמן. הרקולס זוהה במצרים עם ח'ונסו, בנו של האל אמון-רע. הרודוטוס טוען כי ההוכחה העיקרית למוצאו של הרקולס היא, שהן אמפיטריון והן אלקמנה, הוריו של הרקולס, היו ממוצא מצרי. גרסה נוספת שמביא הרודוטוס היא שמוצאו של הרקולס מפניקיה. הוא ראה במו עיניו את מקדש הרקולס בצור, שבכניסה אליו ניצבו שני עמודים, עמודי הרקולס (בשם זה קרויים היום מיצרי גיברלטר). המקדש בצור הוקדש לאל הפיניקי מלקרת. אשתו הראשונה של הרקולס הייתה מגארה, שמוצאה היה פיניקי. היא הייתה בתו של קריאון, מלך תבאי, משושלת המלוכה של קדמוס, הנסיך הפיניקי מצור, שייסד את העיר.
הרקולס בגרסאות מודרניות
הרקולס בניו יורק סרט משנת 1969 עם ארנולד שוורצנגר.
משא-המיתוס של אטלס והרקולס, מאת ג'נט וינטרסון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
הרקולס (סרט, 1997) – חברת סרטי האנימציה וולט דיסני יצרה סרט פופולרי ומצליח בשנת 1997 אודות הרקולס.
הרקולס: המסעות המופלאים סדרה שהופקה בין השנים 1995 ל-1999.
ב-1998 יצאה סדרת טלוויזיה הרקולס הצעיר בה שיחק ראיין גוסלינג.
ב-2009 יצא בחנוכה מחזמר לילדים בו מייקל לואיס שיחק את הרקולס ולצידו שחקה רוני דואני.
הרקולס, האגדה מתחילה – סרט פעולה שיצא בשנת 2014 המתאר את עלילותיו של הרקולס ומלחמתו בכוחות הרשע.
מארוול יצרו גיבור על המבוסס על הרקולס
האסטרואיד הכפול 5143 Heracles נקרא על שמו
דמות ראשית במשחקי הווידאו Disney's Hercules, 12 Labours of Hercules, דמות משנית במשחקים Smite וGod of War.
גלריה
לקריאה נוספת
גוסטאב שוואב, אלים וגיבורים, (מגרמנית: חנה לבנת), אור יהודה: דביר, 2007. עמ' 177–220.
קישורים חיצוניים
יעל רנן, ספרות המערב: הרקולס וקוטלת הגבר 2.4
הערות שוליים
*
קטגוריה:גיבורים מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:מיתולוגיה רומית
קטגוריה:אלים למחצה
| 2024-09-05T13:55:44
|
דגל צרפת
|
דגל צרפת (נקרא גם דגל הטריקולור, בצרפתית: Drapeau tricolore), הוא דגלה הרשמי של צרפת. פירוש השם "טריקולור" הוא "שלושה צבעים", ואכן – בדגל זה שלושה פסים אנכיים בצבעים כחול (בצד התורן), לבן ואדום.
היסטוריה
תחילה היו שלושת הפסים ברוחב שונה, בנימוק שלוּ היו ברוחב שווה אזי הפס הלבן, שהוא בהיר יותר, היה נראה רחב יותר לעין האנושית. נפוליאון שינה אותם לפסים שווי רוחב, אך הצי הצרפתי ממשיך להשתמש בדגל שבו לפסים רוחב שונה. בעיצוב המקורי היה דווקא הצבע האדום בצד התורן, אך העיצוב שונה כשהדגל אומץ רשמית ב-15 בפברואר 1794, בתקופת הרפובליקה הצרפתית הראשונה.
ימין|ממוזער|250px|מטוסים במפגן אווירובטי יוצרים את "דגל הטריקולור" של צרפת.
שלושת צבעי הדגל מתייחסים בהתאמה לשלושת העקרונות של המהפכה הצרפתית. הכחול מתייחס לחירות, הלבן לשוויון והאדום לאחווה.
הדגל הופיע לראשונה במהלך המהפכה הצרפתית, ואומץ באופן רשמי על ידי האספה הלאומית ב-15 בפברואר 1794, בתקופת הרפובליקה הצרפתית הראשונה. עיצובו מיוחס למרקיז דה לה פאייט – דמות בולטת במהפכה. על פי מיתוס רווח, צירוף זה של שלושת הצבעים – כחול, לבן ואדום – מקורו בשילוב בין צבעי סמלה של פריז (אדום וכחול) לבין צבע המלוכה (לבן). נכונותו של מיתוס זה מוטלת בספק, שכן מאז 1789 לא היו צבעי העיר פריז עוד בשימוש. סברה מקובלת יותר לגבי מקור צבעי דגל צרפת, שמקובלת על רוב ההיסטוריונים ואף הצרפתים שבהם, היא שהמרקיז דה לה פאייט שאל את צבעי דגל צרפת מצבעי מלחמת העצמאות של המושבות האמריקאיות – כחול, אדום ולבן. לה פאייט, שהיה ידיד אישי של ג'ורג' וושינגטון, השתתף באופן פעיל באותה מלחמה, שהתחוללה בשנים 1775–1783 והסתיימה רשמית עם בחירתו של וושינגטון לנשיאות ארצות הברית ב-1789 – אותה שנה שבה פרצה המהפכה הצרפתית.
לאחר החזרת שושלת בית בורבון עם תבוסת נפוליאון בשנת 1815, הוחלף הדגל בדגל לבן שעליו הופיע פרח האירוס המלכותי – ה"פלר-דה-ליס", שהיה בשימוש לפני המהפכה. אולם, לאחר מהפכת יולי 1830 ועליית המלך לואי פיליפ, המלך-אזרח, הוחזר דגל הטריקולור להיות הדגל הלאומי, וכך נשאר עד היום.
דגל אקדיה – התיישבות של צרפתים בצפון אמריקה – היה מבוסס אף הוא על דגל צרפת.
ימין|ממוזער|200px|שער הניצחון, מבט מבפנים – מציג את דגל צרפת ודגל האיחוד האירופי.
במהלך מלחמת העולם השנייה הוסיפו אנשי "צרפת החופשית", אשר התנגדו לכיבוש הנאצי, את סמל צלב לוריין בצבע אדום ברצועה המרכזית, הלבנה, של הדגל. זאת משום שגורמים כגון צרפת של וישי השתמשו אף הם בדגל, והיה צורך להבדיל בין הגורמים המשתפים פעולה עם הגרמנים ואלו המתנגדים להם. לאחר המלחמה, עם שחרורה של צרפת, לא היה בכך עוד צורך.
בשנת 1976, בהחלטת הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אאסטן, הובהר צבע הכחול הכהה שבדגל, לצבע כחול בהיר יותר, כדי שיתאים לצבעי האיחוד האירופי.
הנשיא יכול לשנות את סמלי המדינה בקלות, ללא התייעצות עם האספה הלאומית או הממשלה.
ב-2018, ללא הודעה מוקדמת, הופיע הנשיא מקרון במהלך נאום לאומה, כשדגל עם גוון כחול כהה מאחוריו.
ביום העצמאות הצרפתי, ב-13 ביולי 2020, הוחלפו גם כל דגלי הארמון.
150px|מרכז|דגל צרפת לפני השינוי
רק בנובמבר 2021, דווח כי בשנת 2020 שונה גוון הדגל לכחול כהה.
מאפיינים
הגוונים המדויקים לצבעי הכחול, האדום והלבן מפורטים בטבלה להלן:
נכון עד 2018.
תבניתכחוללבןאדום פנטון Reflex blue Safe Red 032 CMYK 100.80.0.0 0.0.0.0 0.100.100.0 HTML #0055A4 RGB (0,85,164) (255,255,255) (239,65,53)
סרטים על הדגל
הדגל שימש השראה לקשישטוף קישלובסקי ביצירת טרילוגיית הסרטים "".
ראו גם
מריאן
התרנגול הגאלי
לקריאה נוספת
אבנר בן-עמוס, "המארסייז, הפנתיאון, הטריקולור וכל השאר: המהפכה והתרבות הפוליטית בצרפת," זמנים מספר 30/31 (קיץ 1989), עמ' 58-67
קישורים חיצוניים
דגל צרפת - מידע נוסף על דגל צרפת
הערות שוליים
*
צרפת, דגל
קטגוריה:צרפת: סמלים לאומיים
צרפת
צרפת
צרפת
| 2024-05-09T09:37:42
|
1 בספטמבר
|
ממוזער|אברהם יצחק הכהן קוק (1935)|294x294 פיקסלים
1 בספטמבר הוא היום ה-244 בשנה בלוח הגריגוריאני (245 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 121 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1759 – השבטים המונגולים נכנעים בשינג'יאנג בפני שושלת צ'ינג הסינית שתשלוט באזור למשך מאות השנים הבאות
1804 – האסטרונום הגרמני קארל לודוויג הרדינג מגלה את 3 יונו, אחד מהאסטרואידים הגדולים ביותר בחגורת האסטרואידים
1864 – מלחמת האזרחים האמריקנית: תושבי אטלנטה שבג'ורג'יה מפונים מהעיר לאחר מצור שנמשך ארבעה חודשים
1897 – בבוסטון נחנכת הרכבת התחתית הראשונה בצפון אמריקה
1902 – מסע אל הירח, סרט המדע הבדיוני הראשון, מוקרן בבכורה בפריז
1905 – אלברטה וססקצ'ואן הופכות לפרובינציות רשמיות בקנדה
1908 – נחנכת מסילת הרכבת החיג'זית
1914 – יונה נודדת אחרונה, נקבה בשם מרתה, מתה בגן החיות בסינסינטי והמין נכחד מן העולם
1920 – בעקבות הסכם סייקס–פיקו נוצרת לבנון הגדולה
1923 – רעידת האדמה הגדולה בקאנטו פוגעת בטוקיו וביוקוהמה שביפן, וגורמת ליותר מ-100,000 הרוגים
1928 – אהמט זוגו מכריז על אלבניה כעל מלוכה ועליו כמלך זוג הראשון
1939 – מלחמת העולם השנייה – יום פרוץ המלחמה, כאשר גרמניה הנאצית פולשת לפולין
1943 – תחילת חיסול גטו וילנה על ידי הנאצים
1951 – ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד חותמות על ברית הגנה בשם ANZUS
1965 – דוד בן-גוריון, יוסף אלמוגי, שמעון פרס וחנה למדן מודחים ממפלגת מפא"י בגלל הקמת מפלגת רפ"י
1967 – ועידת חרטום של מנהיגי מדינות ערב אחרי ניצחון ישראלי במלחמת ששת הימים
1969 – בלוב מתרחשת הפיכה שמעלה לשלטון את מועמר קדאפי
1970 – התנקשות כושלת בחוסיין, מלך ירדן, מובילה לאירועי ספטמבר השחור
1972 – ברייקיאוויק שבאיסלנד מנצח בובי פישר את בוריס ספסקי ומוכרז אלוף העולם בשחמט
1975 – נחתם הסכם ההפרדה השני בין מצרים לישראל
1978 – מתקיים המיצג "כלוב השלום" של דב אור-נר
1979 – החללית פיוניר 11 הופכת לחללית הראשונה המתקרבת לכוכב הלכת שבתאי, כשהיא חולפת במרחק 21,000 ק"מ בלבד ממנו
1983 – טיסה 007 של קוריאן אייר: מטוס נוסעים דרום קוריאני מופל עם כניסתו לתחום האווירי של ברית המועצות, וכל 269 נוסעיו נספים
1985 – משלחת משותפת אמריקאית-צרפתית מאתרת את שרידי הטיטניק
1986 – בהתנגשות בין שתי ספינות סובייטיות נספים 448 נוסעים
1991 – אוזבקיסטן מקבלת עצמאות מברית המועצות
2003 – ועדת אור לחקר אירועי אוקטובר 2000 מציגה את מסקנותיה, הכוללות מסקנות אישיות נגד שלמה בן עמי, יהודה וילק ואליק רון, וביקורת על ראש הממשלה אהוד ברק
2004 – פורץ משבר בני הערובה בבסלאן
2016 – התפוצצות המשגר פלקון 9 של חברת ספייס-אקס ועליו הלווין הישראלי עמוס 6 שהיה אמור לחבר את יבשת אפריקה לאינטרנט ולשדר חלק מערוצי חברת yes
2017 – האסטרואיד 3122 פלורנס חלף במרחק של כ-7 מיליון ק"מ מכדור הארץ
נולדו
ממוזער|230x230 פיקסלים|שלום חנוך
1588 – אנרי, נסיך קונדה (נפטר ב-1646)
1653 – יוהאן פכלבל, מלחין גרמני (נפטר ב-1706)
1726 – פרנסואה אנדרה פילידור, מלחין ושחמטאי צרפתי (נפטר ב-1795)
1835 – ויליאם סטנלי ג'בונס, כלכלן ולוגיקן בריטי (נפטר ב-1882)
1854 – אנגלברט הומפרדינק, מלחין גרמני (נפטר ב-1921)
1861 – לזר אדליאנו, כימאי רומני-יהודי (נפטר ב-1941)
1875 – אדגר רייס בורוז, סופר אמריקאי, יוצרו של טרזן (נפטר ב-1950)
1877 – פרנסיס ויליאם אסטון, פיזיקאי בריטי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1922 (נפטר ב-1945)
1878 – טוליו סראפין, מנצח אופרה איטלקי (נפטר ב-1968)
1891 – יוסף זריצקי, צייר ישראלי (נפטר ב-1985)
1900 – פדרו סאה, כדורגלן אורוגוואי (נפטר ב-1970)
1901 – אדוארד ון ביינום, מנצח הולנדי (נפטר ב-1959)
1914 – בן סלומון, רופא יהודי בצבא ארצות הברית; עוטר במדליית הכבוד (נהרג ב-1944)
1914 – כתריאל שלמון, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה ודיפלומט ישראלי, שירת כנספח צה"ל בבריטניה ובארצות הברית (נפטר ב-1967)
1920 – איצ'ה ממבוש, אמן ישראלי, ממייסדי כפר האמנים עין הוד (נפטר ב-2015)
1922 – חנה הורן, סופרת ילדים ישראלית (נפטרה ב-2021)
1923 – רוקי מרציאנו, מתאגרף אמריקאי ממוצא איטלקי (נפטר ב-1969)
1925 – רוי גלאובר, פיזיקאי יהודי-אמריקאי, זוכה פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2018)
1926 – צביקה דרור, מחנך ומתעד
1927 – אורי בר-רצון, מפקד חטיבת גולני (נפטר ב-1990)
1930 – אורה נמיר, שרה וחברת הכנסת מטעם מפלגת העבודה (נפטרה ב-2019)
1933 – אן ריצ'רדס, פוליטיקאית אמריקאית מהמפלגה הדמוקרטית, שכיהנה כמושלת מדינת טקסס, ונודעה בעמדותיה הפמיניסטיות (נפטרה ב-2006)
1935 – סייג'י אוזאווה, מנצח יפני (נפטר ב-2024)
1936 – נחום שליט, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי (נפטר ב-2015)
1936 – יחזקאל אדירם, עיתונאי ישראלי (נפטר ב-2020)
1938 – אלן דרשוביץ, משפטן אמריקאי
1939 – לילי טומלין, שחקנית וקומיקאית אמריקאית
1939 – טוני פרנג'יה, פוליטיקאי לבנוני ומנהיג מיליציה בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים בלבנון (נפטר ב-1978)
1940 – אורי אלוני, עיתונאי ישראלי (נפטר ב-2020)
1944 – דורון רובין, אלוף בצה"ל ואיש עסקים ישראלי (נפטר ב-2018)
1944 – ליאונרד סלטקין, מנצח אמריקאי
1945 – אריה כספי, פובליציסט ישראלי (נפטר ב-2003)
1946 – בארי גיב, זמר פופ
1946 – שלום חנוך, זמר ישראלי
1947 – בתיה גור, סופרת ישראלית (נפטרה ב-2005)
1948 – יצחק שום, מאמן כדורגל ישראלי
1949 – לזלי פיינברג, סופרת ופעילת זכויות להט"ב (נפטרה ב-2014)
1950 – גיורא מרטונוביץ', נוירולוג ישראלי ולשעבר קצין רפואה ראשי בצה"ל
1950 – סלים דאו, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ערבי ישראלי
1951 – מירון קרן, אלוף-משנה בצה"ל, אשר פיקד על חטיבת הנגב (נפטר ב-2013)
1954 – פיליפ וויאנוביץ', מדינאי ונשיא מונטנגרו
1955 – גרהארד שטראק, כדורגלן גרמני (נפטר ב-2020)
1955 – אפרים גור, חבר הכנסת וסגן שר במשרדי התחבורה והתקשורת
1956 – שלמה גולדמן (השני), האדמו"ר השמיני של חסידות זוועהיל בארץ ישראל (נפטר ב-2022)
1957 – גלוריה אסטפן, זמרת
1958 – אמנון רכטר, אדריכל ישראלי
1962 – רוד חוליט, שחקן כדורגל הולנדי
1966 – טים הארדוויי, שחקן כדורסל אמריקאי
1967 – סטיב פמברטון, שחקן וקומיקאי בריטי
1968 – מוחמד עטא, אחד ממתכנני פיגועי 11 בספטמבר (נפטר ב-2001)
1970 – גלעד כהנא, זמר, פזמונאי, משורר וסופר ישראלי
1971 – הקאן שוקור, שחקן כדורגל טורקי
1972 – אלון יפת, שופט כדורגל ישראלי בין-לאומי
1973 – גילי ארגוב, זמר ישראלי
1975 – נומי לאם, זמרת-יוצרת ופעילת להט"ב פמיניסטית אמריקאית
1983 – חוסה אנטוניו רייס, כדורגלן ספרדי (נפטר ב-2019)
1985 – ניראל קאראנתינג'י, דוגמנית ערבייה ישראלית
1986 – שחר צוברי, גולש ישראלי וזוכה מדליית ארד באולימפיאדת בייג'ינג
1989 – דניאל סטארידג', כדורגלן אנגלי
1996 – זנדאיה קולמן, זמרת, שחקנית, רקדנית ודוגמנית אמריקאית
1997 – ג'ון ג'ונג-קוק, זמר-יוצר דרום קוריאני
נפטרו
ממוזער|234x234 פיקסלים|לואי ה-14
ממוזער|269x269 פיקסלים|הרב קוק
ממוזער|221x221 פיקסלים|אלברט שפר
870 – מוחמד אל-בוח'ארי, חוקר אסלאמי פרסי (נולד ב-810)
1159 – אדריאנוס הרביעי, אפיפיור (נולד ב-1100)
1339 – היינריך הארבעה עשר, דוכס בוואריה (נולד ב-1305)
1375 – פיליפ, דוכס אורליאן (נולד ב-1336)
1557 – ז'אק קרטייה, מגלה ארצות צרפתי (נולד ב-1491)
1599 – קורנליס דה האוטמן, חוקר ארצות הולנדי (נולד ב-1565)
1715 – לואי ה-14, מלך צרפת (נולד ב-1638)
1838 – ויליאם קלארק, מגלה ארצות אמריקני (נולד ב-1770)
1930 – בנציון רסקין, סופר יידיש ועברית ומתרגם (נולד ב-1890)
1935 – אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי של ארץ ישראל (נולד ב-1865)
1953 – ז'אק טיבו, כנר צרפתי (נולד ב-1880)
1961 – אירו סארינן, אדריכל ומעצב פיני-אמריקאי (נולד ב-1910)
1967 – סיגפריד ששון, משורר בריטי (נולד ב-1886)
1967 – ג'יימס דאן, שחקן קולנוע אמריקאי זוכה פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר לשנת 1945 על משחקו בסרט "אילן גדל בברוקלין" (נולד ב-1901)
1967 – אילזה קוך, אשתו של קארל קוך, מפקד מחנה הריכוז בוכנוואלד; נודעה לשמצה עקב אכזריותה כלפי האסירים במחנה; התאבדה במהלך ריצוי מאסר עולם (נולדה ב-1906)
1970 – פרנסואה מוריאק, סופר צרפתי (נולד ב-1885)
1981 – אלברט שפר, אדריכל גרמני ופושע מלחמה נאצי (נולד ב-1905)
1988 – לואיס אלוורז, כימאי, חתן פרס נובל לכימיה 1968 (נולד ב-1911)
1997 – זולטן צ'יבור, כדורגלן הונגרי (נולד ב-1929)
1997 – מיכאל וילף, סופר, מבקר ספרות וביבליוגרף ישראלי (נולד ב-1937)
1999 – ריצ'רד סטיבנס, מחבר של ספרים בתחום מערכת ההפעלה UNIX ו-TCP/IP (נולד ב-1951)
2001 – יהלי וגמן, פסנתרן, מנצח ומורה למוזיקה ישראלי (נולד ב-1925)
2004 – אחמד כפתארו, איש דת מוסלמי סוני, כיהן בתפקיד המופתי הגדול של סוריה (נולד ב-1915)
2008 – דון לה פונטיין, קריין ומדבב אמריקאי (נולד ב-1940)
2008 – עודד שרם, מתמטיקאי ישראלי שעסק בתורת השדות הקונפורמיים ובתורת ההסתברות (נולד ב-1961)
2012 – האל דייוויד, פזמונאי יהודי-אמריקאי (נולד ב-1921)
2015 – אברהם אהוביה, איש חינוך ישראלי ויוצר תנ"ך רם (נולד ב-1921)
2016 – ג'ון פוליטו, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1950)
2020 – מיכאל וינטר, פרופסור בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה שבאוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1934)
2021 – ז'אן דניס ברדן, עורך דין והיסטוריון צרפתי (נולד ב-1929)
2022 – ברברה ארנרייך, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1941)
2023 – שרה כהן, זמרת ישראלית, מחלוצות השירה בציבור בישראל (נולדה ב-1927)
2023 – ג'ימי באפט, מוזיקאי, זמר רוק, פופ, כותב שירים, סופר ושחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1946)
2023 – ביל ריצ'רדסון, פוליטיקאי, מחבר ודיפלומט אמריקאי (נולד ב-1947)
2024 – נפתלי הרשטיק, חזן, מלחין ומנצח, החזן הראשי בבית הכנסת הגדול בירושלים והמנהל האמנותי של מכון תל אביב לחזנות (נולד ב-1947)
חגים ואירועים החלים ביום זה
תחילת שנת הלימודים ברוב מדינות העולם (כולל ישראל)
(ביפן) – היום למניעת אסונות, לזכר רעידת האדמה הגדולה בקאנטו
31 באוגוסט – 2 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט א
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-08T23:04:36
|
קבוצת החזקה
|
בתורת הקבוצות, קבוצת החזקה של קבוצה נתונה היא קבוצת כל תת הקבוצות של , ומסמנים אותה ב־. פורמלית , ולדוגמה: . במסגרת תורת הקבוצות האקסיומטית, קיומה של קבוצת חזקה נובע ישירות מאקסיומת קבוצת החזקה.
תכונות
כל קבוצה מכילה את עצמה ואת הקבוצה הריקה, ועל כן שני אלו הם איברים בקבוצת החזקה.
ניתן להוכיח כי עוצמת קבוצת החזקה של קבוצה סופית כלשהי שווה ל־ (שתיים בחזקת עוצמת ), ובניסוח מתמטי: . בשל תכונה זו עבור קבוצות סופיות, גם כאשר גודל הקבוצה הוא אינסופי, נהוג לסמן את עוצמת קבוצת החזקה של בסימון , ויש המסמנים את קבוצת החזקה עצמה ב־.
קבוצת החזקה של איזומורפית לקבוצת הפונקציות המציינות של תת־קבוצות של , היא (כל תת־קבוצה מתאימה לפונקציה המציינת שלה ). לכן הסימון לעוצמת קבוצת החזקה עקבי עם כללי האריתמטיקה של עוצמות (שלפיהם ). זו המוטיבציה לסימון שיש הנוקטים בו עבור קבוצת החזקה של ("" מתאים לקבוצה בת שני האיברים ).
משפט קנטור מראה כי אי השוויון שפשוט יחסית להוכיחו לקבוצות סופיות, נכון לכל קבוצה .
ראו גם
הפרדוקס של קנטור
מונחים בתורת הקבוצות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:פעולות אונאריות
| 2022-07-16T10:46:19
|
9 בספטמבר
|
9 בספטמבר הוא היום ה-252 בשנה בלוח הגרגוריאני (253 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 113 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
9 – בקרב יער טויטובורג מביס ארמיניוס בראשות ברית של שישה שבטים גרמאניים שלושה לגיונות רומיים (ה־17, ה־18 וה־19) שהובלו על ידי פובליוס קווינקטיליוס וארוס
1000 – קרב סבולד, קרב מכריע בתקופה הוויקינגית באזור סבולד, כיום חלק מהאי ריגן בים הבלטי
1513 – ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד, מובס בקרב פלודן
1543 – מרי סטיוארט מוכתרת "מלכת הסקוטים", בהיותה בת 9 חודשים
1776 – הקונגרס היבשתי באמריקה קובע באופן רשמי כי שם המדינה החדשה יהיה ארצות הברית
1850 – קליפורניה מצטרפת לארצות הברית בתור המדינה ה-31
1867 – עצמאותה של לוקסמבורג מאושרת מחדש בהסכם לונדון
1886 – נחתמת אמנת ברן, המגנה על זכויות יוצרים בינלאומיות
1923 – מפלגת העם הרפובליקאית מוקמת על ידי אבי האומה הטורקי מוסטפא כמאל אטאטורק
1940 – מלחמת העולם השנייה: הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב – הקשה בהתקפות שפגעו בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה
1944 – מלחמת העולם השנייה: צבא ברית המועצות משחרר את בולגריה
1947 – מתגלה הבאג הראשון במחשב – עש שנלכד באחד הרכיבים
1948 – הכרזת העצמאות של קוריאה הצפונית, ותום השלטון הצבאי של ברית המועצות במדינה
1969 – ישראל פותחת במבצע רביב
1971 – מהומות בכלא אטיקה במדינת ניו יורק שבארצות הברית
1976 – אש"ף מצטרף לליגה הערבית כנציג פלסטין
1991 – טג'יקיסטן מכריזה על עצמאותה מברית המועצות
1999 – טרור: 94 הרוגים בפיצוץ בית מגורים במוסקבה
2001 – פיגוע התאבדות של החמאס בתחנת הרכבת נהריה. 3 אזרחים נרצחים, המחבל היה אזרח ישראלי
2003 – שני פיגועי התאבדות של החמאס: הפיגוע בתחנת האוטובוס בצריפין (9 נרצחים) ובקפה הלל בירושלים (7 נרצחים)
2004 – אל-קאעידה מבצע פיגוע בשגרירות אוסטרליה בג'קרטה, בירת אינדונזיה. בפיגוע נהרגו למעלה מ־11 אנשים ונפצעו כמאה אנשים
2017 – מצעד בעלי החיים הגדול בעולם נערך בתל אביב
נולדו
ממוזער|286x286 פיקסלים|אורליאנוס
ממוזער|255x255 פיקסלים|הונוריוס
ממוזער|256x256 פיקסלים|לב טולסטוי
ממוזער|226x226 פיקסלים|קולונל סנדרס
214 – אורליאנוס, מגדולי קיסר רומא (נרצח ב-275)
384 – הונוריוס, קיסר האימפריה הרומית המערבית (נפטר ב-423)
1349 – אלברכט השלישי, דוכס אוסטריה (נפטר ב-1395)
1585 – קרדינל ארמן-ז'אן דה פלסי, דוכס רישלייה, פוליטיקאי צרפתי (נפטר ב-1642)
1737 – לואיג'י גלווני, רופא ופיזיקאי איטלקי (נפטר ב-1798)
1754 – ויליאם בליי, קצין ימי בריטי (מפקד ה"באונטי") (נפטר ב-1817)
1828 – לב טולסטוי, סופר רוסי (נפטר ב-1910)
1890 – הרלנד סנדרס, יזם מזון מהיר ("KFC") (נפטר ב-1980)
1892 – קרל ארנשטיין, סופר, משורר ומתרגם יהודי-אוסטרי (נפטר ב-1971)
1907 – הורסט וסל, מחבר המנון המפלגה הנאצית (נפטר ב-1930)
1909 – אליהו גולדנברג, שחקן, במאי וקריין ישראלי (נפטר ב-1976)
1911 – ג'ון גורטון, ראש ממשלת אוסטרליה ה-19 (נפטר ב-2002)
1922 – ברנרד ביילין, היסטוריון אמריקאי (נפטר ב-2020)
1924 – סילביה מיילס, שחקנית קולנוע אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1926 – אוריאל בכרך, מגרעין מייסדי חיל המדע ופרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים
1926 – יוסוף אל-קרדאווי, איש דת מוסלמי-סוני ומנהיג אסלאמיסטי מצרי (נפטר ב-2022)
1926 – צ'ארלס דאנקן, יזם, מנהל ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמזכיר האנרגיה של ארצות הברית (נפטר ב-2022)
1930 – פרנק לוקאס, סוחר הרואין וראש פשע מאורגן אמריקאי (נפטר ב-2019)
1935 – חיים טופול, שחקן ישראלי (נפטר ב-2023)
1936 – יצחק בן-שהם, מפקד חטיבה 188 "ברק" במלחמת יום הכיפורים (נהרג ב-1973)
1937 – הלל גורדין, ביולוג ימי וחוקר דגים (נפטר ב-2022)
1939 – ראובן ריבלין, הנשיא העשירי של מדינת ישראל, חבר הכנסת ויושב ראש הכנסת
1941 – אוטיס רדינג, זמר אפרו-אמריקאי (נהרג ב-1967)
1941 – דניס ריצ'י, מדען מחשבים אמריקאי (נפטר ב-2011)
1943 – מיקי פדרמן, איש עסקים ישראלי
1945 – יצחק איתן, קריין-שדרן רדיו ישראלי
1945 – שאול גוטמן, פרופסור להנדסת מכונות ואיש ציבור ישראלי
1946 – מרים פריד, כנרת ישראלית בעלת שם עולמי
1946 – פנינה דבורין, משפטנית ישראלית
1948 – אלון גרבוז, איש תרבות ישראלי
1950 – אמיר גבע, מומחה לשוק ההון, יועץ פיננסי, מפיק סרטי קולנוע וטלוויזיה, משקיע אנג'ל ופעיל ציבור
1951 – מייקל קיטון, שחקן קולנוע אמריקאי
1951 – נסים זאב, חבר הכנסת מטעם ש"ס
1952 – ישראלה אורון, אשת ביטחון ישראלית, לשעבר קצינת ח"ן ראשית וסגנית ראש המועצה לביטחון לאומי
1953 – מוטי שלם, איש חינוך והיסטוריון ישראלי (נפטר ב-2019)
1953 – ורדה פולק-סאם, סופרת ואמנית רב-תחומית ישראלית (נפטרה ב-2023)
1957 – טוביה טננבום, מחזאי וסופר ישראלי אמריקאי
1957 – שרי אריסון, בעלת השליטה בנכסים בישראל
1960 – יו גרנט, שחקן קולנוע בריטי
1960 – טל גלעד, תסריטאי, מרצה וסופר ישראלי
1962 – נתן וסרמן, אשורולוג ומשורר ישראלי
1963 – רוברטו דונאדוני, כדורגלן ומאמן איטלקי
1964 – שגיא בשן, יחצ"ן ישראלי וכתב בערוץ 2 (נפטר ב-2021)
1966 – אדם סנדלר, שחקן וקומיקאי אמריקאי
1967 – יולי הרגיל-שדה, שחקנית ובמאית ישראלית
1968 – ג'וליה סוואלה, שחקנית אנגלייה
1968 – איציק כהן, קומיקאי, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1972 – דודו ארז, קומיקאי, שחקן, תסריטאי, במאי טלוויזיה וסטנדאפיסט ישראלי
1974 – ערן סיקורל, עיתונאי ישראלי, עורך חדשות החוץ של קול ישראל
1975 – יאיר בן-חור, משורר, עורך ספרות, עורך לשון, נקדן ועורך שירה
1980 – ענת קלאוזנר, שחקנית ישראלית
1980 – לביא זיטנר, שחקן תיאטרון וטלוויזיה ישראלי
1985 – לוקה מודריץ', שחקן כדורגל קרואטי
1985 – ליאור אליהו, שחקן כדורסל ישראלי
1987 – גיא ברנע, שחיין ישראלי
1987 – אפרוג'ק, מפיק ודיג'יי הולנדי
1988 – יוליה פלוטקין, שחקנית ודוגמנית ישראלית
1991 – אוסקר, כדורגלן ברזילאי
1996 – לנארד קאמנה, רוכב אופני כביש גרמני
נפטרו
ממוזער|304x304 פיקסלים|ויליאם הכובש
ממוזער|223x223 פיקסלים|פיטר ברויגל האב
ממוזער|246x246 פיקסלים|מאו דזה דונג
1000 – אולף הראשון, מלך נורווגיה
1087 – ויליאם הראשון, מלך אנגליה (נולד ב-1027)
1271 – יארוסלאב השלישי, נסיך ולדימיר (נולד ב-1230)
1438 – דוארטה, מלך פורטוגל (נולד ב-1391)
1513 – ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד (נולד ב-1473)
1569 – פיטר ברויגל האב, צייר פלמי (נולד ב-1525)
1596 – אנה יגיילונקה, מלכת פולין ווהדוכסית הגדולה של ליטא (נולדה ב-1523)
1901 – אנרי דה טולוז-לוטרק, צייר צרפתי (נולד ב-1864)
1961 – אלכסנדר זאובר, עיתונאי ישראלי, איש התנועה הרוויזיוניסטית ובורר, המוציא לאור והעורך של השבועון "עיתון מיוחד" (נולד ב-1903)
1976 – מאו דזה-דונג, שליט הרפובליקה העממית של סין (נולד ב-1893)
1978 – ג'ק וורנר, מייסד אולפני וורנר בהוליווד (נולד ב-1892)
1981 – ז'אק לאקאן, פסיכואנליטיקאי צרפתי (נולד ב-1901)
1981 – מוריס רסקין, מאמן כדורסל אמריקאי, מאמנה הראשון של נבחרת ישראל (נולד ב-1902)
1984 – דניאל רקנאטי, בנקאי ואיש עסקים (נולד ב-1921)
1994 – אדוארד אולארצ'יק, מלחין ומוזיקאי יהודי שפעל בפולין ובישראל (נולד ב-1915)
2003 – אדוארד טלר, פיזיקאי יהודי אמריקאי ממוצא הונגרי, "אבי פצצת המימן" (נולד ב-1908)
2003 – דוד אפלבום, רופא ישראלי (נולד ב-1952)
2008 – הדה אורן, מורה למחול וכוריאוגרפית ישראלית (נולדה ב-1934)
2008 – אורי סבג, מפיק קולנוע וטלוויזיה ישראלי (נולד ב-1962)
2014 – חנה ריבר, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה (נולדה ב-1927)
2019 – רוברט פרנק, צלם, צלם קולנוע ובמאי (נולד ב-1924)
2020 – עמוס לוצאטו, רופא יהודי איטלקי, סופר ומחבר מאמרים וחוקר עולמי בנושא התרבות היהודית (נולד ב-1928)
2020 – שייר הייט, מחנכת מינית ופמיניסטית (נולדה ב-1942)
2024 – קטרינה ולנטה, זמרת, גיטריסטית, רקדנית ושחקנית איטלקייה (נולדה ב-1931)
2024 – ג'יימס ארל ג'ונס, שחקן אמריקאי (נולד ב-1931)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום היווסדות הרפובליקה – יום העצמאות והחג הלאומי של קוריאה הצפונית
טג'יקיסטן: יום העצמאות
8 בספטמבר – 10 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט ט
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-11T22:53:40
|
25 בספטמבר
|
25 בספטמבר הוא היום ה-268 בשנה (269 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 97 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
275 – קלאודיוס טקיטוס מתמנה לקיסר האימפריה הרומית בידי הסנאט הרומי
762 – מרד של קבוצה מתוך השיעים בראשות מוחמד אל נפס אל זכייה, נגד הח'ליפות העבאסית פורץ באזור חג'אז ודרום עיראק
1066 – קרב גשר סטמפורד סימל את סוף עידן הוויקינגים
1237 – ברית יורק נחתמה בין אנגליה לבין סקוטלנד, להגדרת גבול משותף בין שתי המדינות
1396 – קרב ניקופול מוכרע בניצחון האימפריה העות'מאנית נגד צבא נוצרי משולב מתוך כמה מדינות
1513 – מגלה הארצות וסקו נונייס דה בלבואה מגיע לאוקיינוס השקט
1555 – שלום אאוגסבורג נחתם בעיר אאוגסבורג על ידי קרל החמישי ונסיכי ברית שמלקלדן
1690 – העיתון הראשון של אמריקה, Publick Occurrences Both Forreign and Domestick, מפורסם בפעם הראשונה והאחרונה
1768 – טורקיה מכריזה מלחמה על האימפריה הרוסית ופורצת מלחמת רוסיה-טורקיה
1789 – הקונגרס האמריקאי בוחר להעביר את מגילת הזכויות
1890 – הפארק הלאומי יוסמיטי מוקם בקליפורניה
1955 – מוקם חיל האוויר הירדני
1956 – מבצע לולב – פעולת תגמול נרחבת
1978 – טיסת PSA182, מטוס מסוג בואינג 727, מתנגש במטוס ססנה 172 ונופל בסן-דייגו, קליפורניה. כתוצאה מכך, נהרגים 144 אנשים
1982 – "הפגנת ה-400 אלף" של שלום עכשיו במחאה על אירועי סברה ושתילה בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין)
1985 – חוליית מחבלים משתלטת על יאכטה ישראלית בקפריסין; הורגת שלושה אנשים ששהו עליה, ומסגירה עצמה לרשויות
1992 – הושלמה בניית תעלת מיין-דנובה
1996 – נסגר אחרון "בתי המחסה מגדלנה" באירלנד, בהם החזיקו בכפייה נשים צעירות שנכנסו להיריון בתנאי עבדות ומסרו את ילדיהן לאימוץ
1996 – מהומות מנהרת הכותל
1997 – התנקשות כושלת של "המוסד" בבכיר החמאס, ח'אלד משעל, בירדן
1998 – לאחר כ-73 ימים בן לקומט מסיים את חציית האוקיינוס האטלנטי בשחייה בפעם הראשונה בהיסטוריה
2003 – רעידת אדמה במגניטודה 8.0 פוגעת באזור הוקאידו, יפן
2003 – השקת האונייה "קווין מרי 2" מחברת "קיונארד"
2008 – פול מקרטני מופיע לראשונה בישראל
2017 – משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית
2018 – פתיחת קו הרכבת המהירה לירושלים מתחנת ירושלים-יצחק נבון לתחנת נתב"ג
נולדו
ממוזער|251x251 פיקסלים|דמיטרי שוסטקוביץ'
ממוזער|230x230 פיקסלים|כריסטופר ריב
ממוזער|267x267 פיקסלים|ויל סמית'
1599 – פרנצ'סקו בורומיני, אדריכל איטלקי (התאבד ב-1667)
1644 – אולה רמר, אסטרונום דני (נפטר ב-1710)
1683 – ז'אן-פיליפ ראמו, אחד מחשובי המלחינים והתאורטיקנים למוזיקה בצרפת של תקופת הבארוק (נפטר ב-1764)
1711 – צ'יאן לונג, קיסר סין (נפטר ב-1799)
1744 – פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה (נפטר ב-1797)
1862 – בילי יוז, ראש ממשלת אוסטרליה השביעי (נפטר ב-1952)
1881 – לו שו'ן, סופר סיני (נפטר ב-1936)
1889 – הלנה כגן, רופאת ילדים האישה הראשונה בארץ ישראל (נפטרה ב-1978)
1895 – אנדרה שרון, שחמטאי צרפתי (נפטר ב-1980)
1897 – ויליאם פוקנר, סופר אמריקאי (נפטר ב-1962)
1906 – דמיטרי שוסטקוביץ', מלחין רוסי בתקופה הסובייטית (נפטר ב-1975)
1913 – יוזף ביצאן, כדורגלן אוסטרי-צ'כסלובקי, גדול הכובשים בכל הזמנים (נפטר ב-2001)
1921 – רוברט מולדון, ראש ממשלת ניו זילנד ה-31 (נפטר ב-1992)
1926 – מל מרמלשטיין, ניצול שואה ממוצא הונגרי (נפטר ב-2022)
1926 – ארנסט מסטמקר, חוקר גרמני בתחום מדע המשפט (נפטר ב-2024)
1927 – קולין דייוויס, מנצח בריטי (נפטר ב-2013)
1928 – דוד ברוך, שחקן ישראלי (נפטר ב-2017)
1928 – הרולד בקר, במאי קולנוע וטלוויזיה, מפיק וצלם אמריקאי
1929 – ברברה וולטרס, עיתונאית אמריקאית (נפטרה ב-2022)
1930 – של סילברסטיין, כותב וסאטיריקן (נפטר ב-1999)
1930 – עוזר שילד, פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה ונשיאה, הנשיא הראשון של המרכז האוניברסיטאי אריאל ומדען ראשי במשרד החינוך (נפטר ב-2006)
1932 – בריאן מרפי, שחקן אנגלי
1933 – חנניה גיבשטיין, איש עסקים ישראלי וראש עיריית ראשון לציון ה-7 (נפטר ב-2024)
1933 – יובי בראון, כדורסלן ומאמן כדורסל אמריקאי
1938 – איתן בנצור, דיפלומט ישראלי
1941 – דוד מונשיין, איש עסקים, פובליציסט, סופר ושחקן קולנוע
1943 – יואב גלבר, היסטוריון ישראלי
1943 – רוברט גייטס, מזכיר ההגנה האמריקני ה-22
1944 – מייקל דאגלס, שחקן אמריקאי
1949 – פדרו אלמודובר, במאי קולנוע ספרדי
1951 – בוב מקאדו, כדורסלן אמריקאי ששיחק בעמדות הסנטר והפאוור פורוורד
1951 – ירדנה ארזי, זמרת ומגישת טלוויזיה ישראלית
1951 – מארק המיל, שחקן אמריקאי
1952 – כריסטופר ריב, שחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2004)
1952 – אמינה וואדוד, חוקרת מגדר ואסלאם אמריקאית
1955 – קרל היינץ רומניגה, כדורגלן גרמני
1957 – ולדימיר פופובקין, מנהל סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה (נפטר ב-2014)
1961 – הת'ר לוקליר, שחקנית ודוגמנית אמריקאית
1961 – רוני וילן, כדורגלן אירי
1964 – קרלוס רואיס סאפון, סופר ספרדי (נפטר ב-2020)
1965 – סקוטי פיפן, כדורסלן אמריקאי
1965 – רפאל מרטין ואסקס, כדורגלן ספרדי
1968 – שמואל חיימוביץ', תסריטאי ובמאי קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1968 – ויל סמית', שחקן וראפר אמריקאי
1969 – קתרין זיטה-ג'ונס, שחקנית ודוגמנית אמריקאית
1969 – צביקה פורמן, שחקן ומדבב ישראלי
1971 – נדב אבקסיס, סטנדאפיסט ושחקן ישראלי
1972 – סמי סמיר, שחקן קולנוע, תיאטרון ובמאי ערבי ישראלי
1972 – דורית רביניאן, סופרת ותסריטאית ישראלית
1975 – ענבל גבריאלי, אשת תקשורת ופוליטיקאית ישראלית
1977 – דנה אברהם-סמו, שחקנית ישראלית
1977 – קליאה דובאל, שחקנית אמריקאית
1979 – מיקלה סקרפוני, רוכב אופני כביש איטלקי (נפטר ב-2017)
1983 – דונלד גלובר, שחקן, זמר, וכותב אמריקאי, זוכה חמישה פרסי גראמי ושני פרסי אמי
1984 – ברק יצחקי, כדורגלן ישראלי
1985 – יקיר שינה, כדורגלן ישראלי
1995 − סופיה רייס, זמרת-יוצרת מקסיקנית
2001 – בר סביר, שחקנית ומדבבת ישראלית
נפטרו
ממוזער|157x157 פיקסלים|האראלד השלישי
ממוזער|219x219 פיקסלים|ג'ון בונהם
ממוזער|237x237 פיקסלים|אבא קובנר
1066 – האראלד השלישי, מלך נורווגיה (נולד ב-1015)
1066 – טוסטיג גודווינסון, רוזן נורת'מבריה (נולד ב-1026)
1506 – פליפה הראשון, מלך קסטיליה (נולד ב-1478)
1534 – קלמנס השביעי, אפיפיור (נולד ב-1478)
1903 – פאול ארנפסט, פיזיקאי תאורטיקן אוסטרו-הונגרי (נולד ב-1880)
1950 – אלכסנדר טאירוב, במאי תיאטרון בברית המועצות, מקים התיאטרון הקאמרי (נולד ב-1885)
1970 – אריך מריה רמרק, סופר גרמני (נולד ב-1898)
1971 – הוגו בלאק, סנאטור מטעם אלבמה ושופט בית המשפט העליון של ארצות הברית (נולד ב-1886)
1980 – מארי אונדר, מן המשוררות הבולטות של אסטוניה (נולדה ב-1883)
1980 – לואיס מיילסטון, במאי קולנוע וזוכה פרס האוסקר (נולד ב-1895)
1980 – ג'ון בונהם, המתופף של לד זפלין (נולד ב-1948)
1987 – אבא קובנר, מנהיג פרטיזנים ומשורר עברי (נולד ב-1918)
1991 – קלאוס ברבי, פושע מלחמה נאצי (נולד ב-1913)
2001 – יאיר פרג, מדען ופרופסור לבוטניקה וגנטיקה של צמחים (נולד ב-1929)
2003 – עמירם סיוון, מנכ"ל משרד האוצר ומנכ"ל בנק הפועלים (נולד ב-1938)
2005 – אריאל עמיעד, קצין קשר ראשי בצה"ל, מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ"ל חברת החשמל וסגן ראש עיריית תל אביב (נולד ב-1924)
2005 – יורי ברונפנברנר, פסיכולוג התפתחותי, ידוע כמפתח תאוריית המערכות האקולוגיות (נולד ב-1917)
2007 – חיידר עבד א-שאפי, מדינאי פלסטיני, ממבקריו העקביים של יאסר ערפאת, עמד בראש המשלחת הפלסטינית-ירדנית לוועידת מדריד ב-1991 (נולד ב-1919)
2014 – סוליימן טיהיץ', אחד משלושת חברי נשיאוּת בוסניה והרצגובינה (2002-2006) ויו"ר הנשיאות (2004, 2006), כנציג הבוסניאקי של הפדרציה (נולד ב-1951)
2015 – מוטי קירשנבאום, עיתונאי, איש טלוויזיה ורדיו ישראלי (נולד ב-1939)
2016 – יוסף חיים סיטרוק, הרב הראשי של יהודי צרפת (נולד ב-1944)
2018 – אסתר קל, סופרת עברייה, עיתונאית ועורכת ישראלית (נולדה ב-1930)
2019 – פאול בדורה-סקודה, פסנתרן אוסטרי (נולד ב-1927)
2019 – קטי קולינס, לוחמת MMA אמריקאית במשקל זבוב (נולדה ב-1987)
2019 – דוד גודבלט, היסטוריון אמריקאי, מרצה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, וראש הקתדרה ללימודי היהדות באוניברסיטה (נולד ב-1942)
חגים ואירועים החלים ביום זה
24 בספטמבר – 26 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט כה
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-24T07:40:15
|
26 בספטמבר
|
26 בספטמבר הוא היום ה-269 בשנה בלוח הגריגוריאני (270 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 96 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
46 לפנה"ס – יוליוס קיסר מקדיש מקדש לאלה המיתית ונוס ועל ידי כך מימש את הבטחתו מקרב פארסאלוס
1087 – ויליאם השני מוכתר למלך אנגליה
1580 – סר פרנסיס דרייק מסיים את הקפת כדור הארץ בשיט
1687 – הפרתנון באתונה נהרס באופן חלקי בשל התפוצצות מחסן תחמושת שנפגע מפגז במלחמה בין ונציה והעות'מאנים
1777 – כוח צבאי בריטי כבש את פילדלפיה במסגרת מלחמת העצמאות של ארצות הברית
1860 – דגל אקוודור מאומץ
1892 – חנוכה רשמית של מסילת הרכבת יפו–ירושלים
1907 – ניו זילנד מקבלת מעמד דומיניון מהממלכה המאוחדת
1954 – בטביעת המעבורת טויה מארו ביפן נספו 1,159 איש
1957 – מתקיימת הצגת הבכורה של סיפור הפרברים
1960 – משודר עימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה – בין ג'ון קנדי לריצ'רד ניקסון
1969 – Abbey Road, האלבום שהוקלט על ידי להקת הביטלס, יוצא לאור
1983 – סטניסלב פטרוב בוחר להתעלם מהתרעה מפני מתקפת טילים מצידה של ארצות הברית ובכך מונע תגובת שרשרת של מתקפות גרעיניות הדדיות מצד שתי המעצמות
1988 – האצן בן ג'ונסון נאלץ להשיב את המדליות האולימפיות שבהן זכה באולימפיאדת סיאול עקב שימוש בסמים
2002 – מסוק צה"ל יורה שני טילי הלפייר לעבר מכוניתו של מוחמד דף שנפצע קשה, אך מצליח לחמוק מן הסיכול הממוקד
2006 – נחתמה האמנה למניעת כפל מס בין ישראל לפורטוגל
2017 – הפיגוע בשער בידו בכניסה להר אדר
2019 – רעידת אדמה באמבון
2021 – נערכו הבחירות לבונדסטאג הגרמני
2022 – שיאו של ניסוי הסטת אסטרואיד כפול: התרסקות מכוונת של גשושית DART באסטרואיד דימורפוס שנועדה להסיט את האסטרואיד ממסלולו, משימה שמטרתה לבחון אסטרטגיה שתמנע בעתיד התנגשות של אסטרואידים בכדור הארץ
נולדו
ממוזער|238x238 פיקסלים|הבאבא סאלי
ממוזער|224x224 פיקסלים|ג'ורג' גרשווין
931 – אבו תמים מעד אל-מועיז, ח'ליף האימפריה הפאטִמית הגדולה (נפטר ב-975)
1526 – וולפגנג, רוזן פפאלץ-צווייבריקן (נפטר ב-1569)
1785 – צ'ארלס בירד קינג, צייר אמריקאי שנודע בתיאוריו של מנהיגים ואנשי שבטים אינדיאנים (נפטר ב-1862)
1874 – לואיס היין, צלם אמריקאי (נפטר ב-1940)
1877 – אלפרד קורטו, פסנתרן צרפתי (נפטר ב-1962)
1884 – אנטוניו ברלוצי, אדריכל איטלקי שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי (נפטר ב-1960)
1888 – תומאס סטרנס אליוט, משורר ומחזאי אמריקאי (נפטר ב-1965)
1889 – מרטין היידגר, פילוסוף גרמני (נפטר ב-1976)
1889 – באבא סאלי, כינויו של רבי ישראל אבוחצירא, רב ומקובל (נפטר ב-1984)
1891 – שארל מינש, מנצח וכנר צרפתי (נפטר ב-1968)
1897 – פאולוס השישי, האפיפיור בין 1963 ו-1978 (נפטר ב-1978)
1898 – ג'ורג' גרשווין, מלחין יהודי אמריקאי (נפטר ב-1937)
1911 – צבי רוזנבלט, ישראלי שהואשם ברצח ארלוזורוב וזוכה ממנו (נפטר ב-1984)
1915 – גדעון האוזנר, משפטן ופוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-1990)
1922 – ניקולאי רומנוביץ' רומנוב, נשיאה של אגודת משפחת רומנוב (נפטר ב-2014)
1922 – צבי שיפרין, פרופסור ללימודי מזרח אסיה ולסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ואבי לימודי מזרח אסיה בישראל, חתן פרס ישראל למדעי המזרח הרחוק (נפטר ב-2024)
1929 – זמרה ארנת, זמרת ישראלית (נפטרה ב-2021)
1929 – יהושע זק, פיזיקאי ישראלי, פרופסור במחלקה לפיזיקה של הטכניון (נפטר ב-2024)
1932 – ולדימיר ווינוביץ', סופר ומחזאי רוסי (נפטר ב-2018)
1932 – מאנמוהאן סינג, ראש הממשלה השלושה-עשר של הודו
1936 – ויני מדיקיזלה-מנדלה, פעילת אנטי-אפרטהייד ופוליטיקאית דרום-אפריקאית (נפטרה ב-2018)
1937 – שמואל דכנר, ניצול השואה, מיקרוביולוג, מנהלן ואיש עסקים, התפרסם כעד המדינה "ש.ד." בפרשת הולילנד (נפטר ב-2013)
1937 – אלי עמיר, סופר ישראלי
1939 – אדלרדו רודריגס, כדורגלן ספרדי
1945 – גל קוסטה, זמרת ברזילאית (נפטרה ב-2022)
1946 – אנדריאה דבורקין, הוגה ופעילה פמיניסטית, ממובילות הגל השני של הפמיניזם (נפטרה ב-2005)
1948 – אוליביה ניוטון-ג'ון, זמרת ושחקנית אוסטרלית-בריטית (נפטרה ב-2022)
1948 – אהוד יתום, מבכירי השב"כ וחבר הכנסת
1953 – ביל סקייט, ראש הממשלה של פפואה גינאה החדשה (נפטר ב-2006)
1954 – יורם בינור, עיתונאי ישראלי
1956 – לינדה המילטון, שחקנית אמריקאית
1957 – קלאוס אאוגנטאלר, כדורגלן ומאמן גרמני
1958 – קני סנסום, כדורגלן אנגלי
1959 – גני תמיר, זמרת, שחקנית ומדבבת ישראלית
1960 – אובה ביין, כדורגלן גרמני
1964 – אורי ענבר, מפיק, במאי ותסריטאי קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1965 – ראדיסאב צ'ורצ'יץ', כדורסלן סרבי-ישראלי
1967 – אבנר בן-זקן, היסטוריון
1970 – בני אבני, שחקן ישראלי
1970 – מוש בן ארי, זמר, מוזיקאי, פזמונאי ומלחין ישראלי
1971 – עמיחי שפיגלר, שדר כדורגל, מנחה מהדורת הערב של חדשות הספורט בערוץ הספורט
1972 – בטו או'רורק, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הדמוקרטית
1977 – גולן חרמון, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת הבלם
1978 – תומר אור, סייף ישראלי
1981 – סרינה ויליאמס, טניסאית אמריקאית
1988 – באדי מרפי, מתאבק ב-WWE
1990 – מייקל מת'יוס, רוכב אופני כביש אוסטרלי
נפטרו
1290 – מרגרט, נסיכה נורווגית ויורשת העצר לכתר הסקוטי (נולדה ב-1283)
1328 – אבן תיימיה, תאולוג ופרשן אסלאמי סוני שחי בחורן (נולד ב-1263)
1413 – שטפן השלישי, דוכס בוואריה (נולד ב-1337)
1820 – דניאל בון, חלוץ אמריקני (נולד ב-1734)
1868 – אוגוסט פרדיננד מביוס, מתמטיקאי ואסטרונום גרמני (נולד ב-1790)
1877 – הרמן גראסמן, איש אשכולות גרמני (נולד ב-1809)
1902 – לוי שטראוס, ממציא מכנסי הג'ינס (נולד ב-1829)
1937 – בסי סמית, זמרת בלוז אמריקאית (נולדה ב-1894)
1940 – ולטר בנימין, פילוסוף, מסאי, מבקר ספרות, מתרגם, שדרן רדיו ומרקסיסט יהודי-גרמני (נולד ב-1892)
1945 – בלה בארטוק, מלחין הונגרי (נולד ב-1881)
2008 – פול ניומן, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1925)
2010 – גלוריה סטיוארט, שחקנית אמריקאית (נולדה ב-1910)
2016 – הרשל גורדון לואיס, במאי אמריקאי (נולד ב-1929)
2019 – דוד פיינגולד, ביוכימאי אמריקאי, שגר שנים ספורות בישראל, במהלכן זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים (נולד ב-1922)
2019 – ז'אק שיראק, נשיא צרפת (נולד ב-1932)
2020 – חיים מילר, לוחם ומפקד בפלמ"ח ובהגנה (נולד ב-1921)
2020 – משה אפרתי, רקדן וכוריאוגרף ישראלי, חתן פרס ישראל למחול (נולד ב-1934)
2021 – הרצל שפיר, אלוף בצה"ל והמפכ"ל ה-7 של משטרת ישראל (נולד ב-1929)
2021 – יהודה ג'אד נאמן, במאי ומפיק סרטים (נולד ב-1936)
2021 – סרגיי גראסימץ, כדורגלן סובייטי ובלארוסי ממוצא אוקראיני (נולד ב-1965)
2022 – יוסוף אל-קרדאווי, איש דת מוסלמי-סוני ומנהיג אסלאמיסטי מצרי (נולד ב-1926)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום המהפכה בצפון תימן
25 בספטמבר – 27 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט כו
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-07-28T05:15:08
|
28 בספטמבר
|
28 בספטמבר הוא היום ה-271 בשנה (272 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 94 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1066 – ויליאם הכובש פולש לאנגליה
1238 – חיימה הראשון מלך אראגון כובש את ולנסיה מידי המורים, אשר נסוגים לממלכת גרנדה שהוקמה באותה שנה
1362 – הוכתר אורבנוס החמישי, אפיפיור ה-200 לאחר מות אינוקנטיוס השישי
1542 – חואן רודריגס קבריו הוא האירופי הראשון המגיע לשטח המזוהה עם קליפורניה כיום
1871 – חוק הרחם החופשי בברזיל – שלב נוסף בתהליך ביטול העבדות במדינה
1928 – בריטניה מוציאה את הקנאביס מחוץ לחוק
1939 – מלחמת העולם השנייה: ורשה נופלת בידי הוורמאכט ובכך תם המצור על ורשה
1941 – מלחמת העולם השנייה: הקורבטה הבריטית "א.ה.מ. היאצינט" מטביעה את הצוללת האיטלקית "פיסליה" מצפון מערב לנמל יפו
1951 – נכנס לתוקף חוק שעות עבודה ומנוחה
1954 – הספינה "בת גלים" אשר ניסתה לפרוץ את הסגר הימי בתעלת סואץ נעצרת בידי שלטונות מצרים
1958 – בצרפת מוקמת הרפובליקה הצרפתית החמישית, לאחר משאל עם אשר אישר את החוקה החדשה
1958 – גינאה מכריזה על עצמאותה
1961 – הפיכה צבאית בסוריה שמה קץ לאיחוד בינה לבין מצרים, הרפובליקה הערבית המאוחדת
1994 – 852 הרוגים בטביעת המעבורת "אסטוניה" בים הבלטי
1995 – נחתם הסכם אוסלו ב'
2000 – אריאל שרון מבקר בהר הבית ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה
2006 – נפתח רשמית נמל התעופה סוברנבהומי בבנגקוק לטיסות מסחריות
2014 – דניס קימטו שבר את שיא העולם בריצת מרתון וסיים את המסלול לאחר 2:02:57 שעות
2020 – בית המשפט העליון של ספרד הדיח את נשיא קטלוניה ז'ואקים טורה מתפקידו
נולדו
ממוזער|253x253 פיקסלים|קונפוציוס
ממוזער|239x239 פיקסלים|ז'ורז' קלמנסו
551 לפנה"ס – קונפוציוס, פילוסוף סיני (נפטר ב-479 לפנה"ס)
1841 – ז'ורז' קלמנסו, פוליטיקאי צרפתי (נפטר ב-1929)
1905 – מקס שמלינג, מתאגרף גרמני (נפטר ב-2005)
1910 – אנחל סאנס בריס, דיפלומט ספרדי, חסיד אומות העולם (נפטר ב-1980)
1915 – אתל רוזנברג, יהודיה אמריקאית שהורשעה ביחד עם בעלה בריגול למען ברית המועצות (הוצאה להורג ב-1953)
1924 – מרצ'לו מסטרויאני, שחקן קולנוע איטלקי (נפטר ב-1996)
1926 – מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר הישראלי ה-7 (נפטר ב-2003)
1926 – פריץ שטרלץ, גנרל-אוברסט מזרח-גרמני בצבא העם הלאומי אשר שימש כראש המטה הראשי
1929 – אילן אלדד, במאי תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1930 – עמנואל ולרשטיין, סוציולוג נאו-מרקסיסטי יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2019)
1934 – בריז'יט בארדו, שחקנית קולנוע צרפתיה
1935 – זאב יפת, מו"ל וכותב מדריכי התיירות "פספורט לאירופה", עיתונאי-חוקר בשבועון "העולם הזה" ובעיתון "הארץ" (נפטר ב-2021)
1936 – יהושע קולודני, פרופסור לגאולוגיה במכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ישראל למדעי כדור הארץ לשנת ה'תש"ע (נפטר ב-2024)
1937 – שלמה וינר, משורר עברי, מורה ומתמטיקאי ואיש חינוך מתמטי
1941 – צ'ארלי טיילור, שחקן פוטבול אמריקני (נפטר ב-2022)
1942 – אריה מינטקביץ, איש עסקים ישראלי, מבכירי שוק ההון
1944 – רות אלמגור-רמון, בלשנית ישראלית
1947 – שייח חסינה, ראש הממשלה של בנגלדש
1947 – דב רייזר, שחקן תיאטרון, טלוויזיה, קריין ומדבב ישראלי זוכה פרס קלצ'קין
1949 – זלמן שושי, תל אביבי שנודע בעיקר בשל היותו קרוס-דרסר (נפטר ב-2016)
1956 – חנוך סער, סופר, המנהל והבעלים של הוצאת הספרים "סער"
1957 – לירון נירגד, שחקנית קולנוע ישראלית
1961 – איילה חסון, עיתונאית ישראלית
1962 – עזאם עזאם, דרוזי ישראלי שהיה כלוא במצרים באשמת ריגול לטובת מדינת ישראל
1963 – דוקי דרור, במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק ויוצר דוקומנטרי
1964 – ג'נין גרופלו, שחקנית, מדבבת, קומיקאית, סטנדאפיסטית, מגישת רדיו ופעילה פוליטית אמריקאית
1964 – מיכל זמיר, סופרת ישראלית
1967 – מירה סורבינו, שחקנית קולנוע אמריקאית
1968 – נעמי ווטס, שחקנית קולנוע אוסטרלית
1969 – אסי לוי, שחקנית ישראלית
1970 – הדר גלרון, מחזאית, תסריטאית, קומיקאית, במאית, שחקנית ופזמונאית ישראלית
1972 – לילך גליקסמן, זמרת-ילדה ישראלית בשנות ה-70 וה-80
1972 – יפתח קליין, שחקן ישראלי
1976 – אוהד קנולר, שחקן ישראלי
1978 – שירי ארטשטיין-אבידן, מתמטיקאית ישראלית ופרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב
1982 – אמקה אוקפור, כדורסלן אמריקאי
1986 – לורי פני, עיתונאית ופעילה פמיניסטית בריטית
1987 – הילרי דאף, שחקנית וזמרת אמריקאית
1988 – מרין צ'יליץ', טניסאי קרואטי
1996 – מייקל רונדה, שחקן וזמר מקסיקני
נפטרו
ממוזער|109x109px|פומפיוס
ממוזער|150x150px|רבי עקיבא
ממוזער|118x118px|לואי פסטר
ממוזער|130x130px|גמאל עבד אל נאצר
ממוזער|155x155px|שמעון פרס
48 לפנה״ס – פומפיוס, מדינאי רומי, מצביא ומתחרהו הגדול של יוליוס קיסר (נולד ב-106 לפנה"ס)
135 – רבי עקיבא, מגדולי חכמי ישראל, היה תנא ארץ ישראלי ומראשי מרד בר כוכבא (נולד ב-50)
1197 – היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1165)
1213 – גרטרוד ממראניה, נסיכה ממוצא גרמני בווארי (נולדה ב-1185)
1789 – תומאס דיי, סופר, חבר אגודת הירח של ברמינגהאם ופעיל לביטול העבדות (נולד ב-1748)
1891 – הרמן מלוויל, סופר ומשורר אמריקאי (נולד ב-1819)
1895 – לואי פסטר, מדען צרפתי (נולד ב-1822)
1953 – אדווין האבל, אסטרונום אמריקאי (נולד ב-1889)
1964 – הארפו מרקס, אחד מהאחים מרקס צוות בדרנים וזמרים שזכו להצלחה בקולנוע (נולד ב-1888)
1970 – גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים (נולד ב-1918)
1978 – ה יוחנן פאולוס הראשון, שהספיק לכהן רק 33 יום בתפקידו (נולד ב-1912)
1985 – אנדרה קרטס, צלם הונגרי (נולד ב-1894)
1989 – פרדיננד מרקוס, נשיא הפיליפינים (נולד ב-1917)
1991 – מיילס דייוויס, חצוצרן (נולד ב-1926)
1997 – חה פנגשאן, חסיד אומות העולם, קונסול סין בווינה, שהציל יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה (נולד ב-1901)
1999 – יוסף הרפז, אלוף-משנה, מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל (נולד ב-1922)
2003 – איליה קאזאן, במאי קולנוע אמריקאי ממוצא יווני (נולד ב-1909)
2008 – שלמה תנשמת, שחיין ישראלי (נולד ב-1917)
2010 – ארתור פן, במאי ומפיק קולנוע אמריקאי (נולד ב-1922)
2010 – רומינה ז'אן, שחקנית, תסריטאית, זמרת ורקדנית ארגנטינאית (נולדה ב-1974)
2012 – אברהם אדן, אלוף בצה"ל, מפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד הדרום (נולד ב-1926)
2014 – גיל אלדמע, מלחין ומעבד ישראלי (נולד ב-1928)
2015 – איגנסיו סוקו, כדורגלן ספרדי (נולד ב-1939)
2016 – שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל התשיעי וראש ממשלתה השמיני (נולד ב-1923)
2016 – גלוריה ניילור, סופרת אפריקאית-אמריקאית (נולדה ב-1950)
2017 – דניאל פאר, עיתונאי ושדרן טלוויזיה ישראלי (נולד ב-1943)
2018 – יששכר שדמי, מפקד בפלמ"ח ותת-אלוף בצה"ל (נולד ב-1922)
2018 – שמואל ביקסון, אדריכל ישראלי (נולד ב-1926)
2018 – אברהם תורג'מן, ניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1932)
2018 – אריאל דרבסי, פרופסור מן המניין במחלקה לגנטיקה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ראש החוג לביולוגיה וסגן דיקן הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע (נולד ב-1962)
2019 – מארק זכארוב, במאי תיאטרון ותסריטאי סובייטי ורוסי ממוצא יהודי (נולד ב-1933)
2020 – מרים לוינגר, ממקימי גוש אמונים וממחדשי היישוב היהודי בחברון (נולדה ב-1937)
2021 – משה דוד טנדלר, רב אורתודוקסי-אמריקאי (נולד ב-1926)
2022 – קוליו, ראפר ושחקן אמריקאי (נולד ב-1963)
2023 – דיאן פיינסטיין, פוליטיקאית אמריקאית, ראש העיר סן פרנסיסקו, סנאטורית שייצגה את מדינת קליפורניה (נולדה ב-1933)
2024 – קריס קריסטופרסון, זמר קאנטרי, פזמונאי ושחקן (נולד ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום הגישה למידע הבינלאומי של אונסק"ו
יום הכלבת הבינלאומי
27 בספטמבר – 29 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט כח
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-30T06:47:41
|
30 בספטמבר
|
30 בספטמבר הוא היום ה-273 בשנה בלוח הגרגוריאני (274 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 92 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1399 – הנרי הרביעי מוכתר למלך אנגליה
1544 – מלך אנגליה הנרי השמיני מסיג את כוחותיו מצרפת
1681 – הולנד ושוודיה כורתות ברית
1791 – בווינה עולה הצגת הבכורה של האופרה חליל הקסם מאת מוצרט
1808 – התיאטרון המלכותי הבריטי נהרס בשריפה
1862 – ראש ממשלת פרוסיה אוטו פון ביסמרק נושא את נאום "הדם והברזל"
1868 – מלכת ספרד איזבלה מודחת ובורחת לצרפת
1924 – נוסדת תנועת הנוער העובד, שהפכה מאוחר יותר לתנועת הנוער העובד והלומד
1935 – הופעת הבכורה של פורגי ובס, אופרה מאת המלחין ג'ורג' גרשווין
1935 – סכר הובר נחנך
1938 – ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין חוזר לארצו, לאחר שחתם על הסכם מינכן, ומכריז כי השיג "שלום בדורנו" (Peace for our time)
1949 – הרכבת האווירית לברלין מסתיימת
1965 – טיהור הקומוניסטים באינדונזיה: ניסיון הפיכה כושל באינדונזיה שיוחס לקומוניסטים, ואשר השלכותיו גרמו לנשיא סוקרנו לאבד את השלטון
1966 – שטח-החסות הבריטי "בצ'ואנאלנד" מכריז על עצמאות והופך לרפובליקת בוצוואנה
1980 – טכנולוגיית האתרנט מוכרזת כתקן תעשייה על ידי זירוקס פארק, DEC ואינטל
1982 – שידור הבכורה של סדרת הטלוויזיה הפופולרית: "חופשי על הבר"
1986 – מרדכי ואנונו מתפתה לבוא לרומא על ידי הסוכנת "סינדי", ונחטף משם על ידי סוכני המוסד
1991 – נשיא האיטי, ז'אן-ברטראן אריסטיד, מודח מתפקידו
2000 – פרסום הסרטון שבמרכז פרשת מוחמד א-דורה
2005 – פרשת קריקטורות מוחמד: משבר ביחסי דנמרק עם העולם האיסלאמי, בעקבות שתים-עשרה קריקטורות שנושאן הוא הנביא מוחמד
2015 – קבוצת כדורסל הנשים אליצור רמלה שזכתה ב-9 אליפויות, 5 גביעי מדינה וגביע יורוקאפ נשים היסטורי, מודיעה על התפרקותה לאחר חובות רבים
2022 – רוסיה מכריזה על סיפוח ארבעה מחוזות שנכבשו במהלך הפלישה הרוסית לאוקראינה על ידי צבא רוסיה
נולדו
ממוזער|260x260 פיקסלים|אהוד אולמרט
ממוזער|252x252 פיקסלים|מישל עאון
1207 – ג'לאל א-דין רומי, משורר, משפטן ותאולוג פרסי סופי (נפטר ב-1273)
1227 – ניקולאוס הרביעי, אפיפיור (נפטר ב-1292)
1732 – ז'אק נקר, מדינאי וכלכלן צרפתי (נפטר ב-1804)
1882 – הנס גייגר, פיזיקאי גרמני (נפטר ב-1945)
1895 – לואיס מיילסטון, במאי קולנוע אמריקאי (נפטר ב-1980)
1908 – דוד אויסטרך, כנר יהודי-רוסי (נפטר ב-1974)
1917 – פאק צ'ונגהי, נשיא קוריאה הדרומית (נרצח ב-1979)
1917 – באדי ריץ', מתופף ג'אז (נפטר ב-1987)
1917 – דניאל יצחק לוי, איש ציבור ישראלי שכיהן כחבר הכנסת מטעם המפד"ל (נפטר ב-1995)
1921 – דברה קר, שחקנית סקוטית (נפטרה ב-2007)
1924 – טרומן קפוטה, סופר אמריקאי (נפטר ב-1984)
1925 – מנחם שרמן, ראש מועצת רמת השרון ומנכ"ל משרד הקליטה (נפטר ב-2021)
1928 – אלי ויזל, סופר אמריקאי יהודי, ניצול שואה (נפטר ב-2016)
1929 – של אסקילדסן, סופר נורווגי (נפטר ב-2021)
1931 – אנג'י דיקנסון, שחקנית אמריקאית
1932 – שינטרו אישיהארה, מושל טוקיו וסופר, שחקן ובמאי יפני (נפטר ב-2022)
1933 – אברהם בר-עוז, משורר וצייר ישראלי (נפטר ב-2020)
1934 – אודו יורגנס, זמר ומלחין אוסטרי, זוכה אירוויזיון 1966 כנציג אוסטריה (נפטר ב-2014)
1935 – מישל עאון, פוליטיקאי לבנוני
1941 – אנג'לה פלזנס, שחקנית אנגלייה
1944 – תמי ספיבק, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, פעילה בתחום הפרינג' בישראל (נפטרה ב-2018)
1945 – אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל וראש עיריית ירושלים
1947 – מארק בולאן, סולן להקת טי רקס (נפטר ב-1977)
1949 – שלום לרנר, פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ודיקן הפקולטה (נפטר ב-2022)
1950 – לאורה אסקיבל, סופרת מקסיקנית
1950 – דני וסלי, מפיק טלוויזיה וזמר ישראלי
1952 – דורית ראובני, זמרת ישראלית
1954 – ג'ון דרו, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2022)
1955 – דורון אייל, יוצר וזמר רוק ישראלי
1957 – פראן דרשר, שחקנית, מפיקה ותסריטאית אמריקאית
1957 – תמר גלבץ, סופרת ועיתונאית (נפטרה ב-2022)
1959 – שרה אנג'ל, סופרת ישראלית
1961 – יורם רותם, עורך מוזיקה ושדרן רדיו ישראלי
1961 – אריק סטולץ, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי
1962 – גל פרידמן, יוצר טלוויזיה ישראלי
1962 – פרנק רייקארד, כדורגלן ומאמן כדורגל הולנדי
1964 – מוניקה בלוצ'י, שחקנית ודוגמנית עבר איטלקייה
1964 – אנקי באגר, זמרת ושוודית
1967 – שאול בצר, במאי, תסריטאי וסופר
1969 – אילת ברגור, במאית סרטים, תסריטאית וסופרת ישראלית
1970 – גלעד ארדן, חבר הכנסת מטעם הליכוד ושגריר ישראל באו"ם
1971 – ג'נה אלפמן, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית
1973 – מיקי בוגנים, מעצב שיער, איש אופנה ומנחה טלוויזיה ישראלי
1975 – מריון קוטיאר, שחקנית קולנוע צרפתייה, זוכת פרס אוסקר
1975 – גל תורן, מוזיקאי ושחקן ישראלי
1980 – מרטינה הינגיס, טניסאית שווייצרית
1980 – דורון בן-דוד, שחקן ישראלי
1982 – לייסי שאבר, שחקנית אמריקאית
1984 – עדו ברטל, שחקן ישראלי
1993 – יהב שחף, שחיין ישראלי
1997 – מקס ורסטאפן, נהג מרוצים הולנדי
2000 – עילי בנירי, שחקן ברידג' ישראלי
2002 – מאדי זיגלר, רקדנית ושחקנית אמריקאית
נפטרו
420 – הירונימוס, מחבר תרגום הוולגטה (נולד ב-342)
1246 – יארוסלאב השני, נסיך ולדימיר (נולד ב-1191)
1551 – אוצ'י יושיטאקה, שליט פיאודלי יפני בתקופת סנגוקו (נולד ב-1507)
1865 – שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), פרשן המקרא, פילוסוף, משורר ומתרגם יהודי איטלקי (נולד ב-1800)
1913 – רודולף דיזל, ממציא גרמני (נולד ב-1858)
1942 – הנס יואכים מרסיי, טייס קרב ואלוף הפלות גרמני (נולד ב-1919)
1955 – ג'יימס דין, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1931)
1985 – סימון סיניורה, שחקנית קולנוע צרפתיה (נולדה ב-1921)
1987 – אלפרד בסטר, סופר מדע בדיוני אמריקאי (נולד ב-1913)
1991 – שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים (נולד ב-1930)
1998 – נחמה הנדל, זמרת, גיטריסטית, מלחינה ובדרנית ישראלית (נולדה ב-1936)
2007 – מילן יליץ', נשיא רפובליקה סרפסקה (נולד ב-1956)
2014 – מרטין פרל, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1995 (נולד ב-1927)
2017 – מונטי הול, מנחה שעשועוני טלוויזיה (נולד ב-1921)
2018 – זאב לקויר, היסטוריון יהודי-אמריקאי ופרשן פוליטי (נולד ב-1921)
2019 – ג'סי נורמן, זמרת אופרה רסיטלים אמריקאית (נולדה ב-1945)
2019 – רוני פיטרסון, זמר, מוזיקאי וגיטריסט ישראלי (נולד ב-1957)
2020 – קינו, מאייר ארגנטינאי (נולד ב-1932)
2020 – חי מזרחי, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1936)
2020 – טימותי ריי בראון, אזרח ארצות הברית שנחשב לאדם הראשון שהחלים מאיידס/HIV (נולד ב-1966)
2021 – קרלייל פלויד, מלחין אופרה אמריקאי (נולד ב-1926)
2024 – דיקמבה מוטומבו, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1966)
2024 – דן תיכון, יושב ראש הכנסת מטעם הליכוד (נולד ב-1937)
2024 – קן פייג', שחקן וזמר אמריקאי (נולד ב-1954)
חגים ואירועים החלים ביום זה
בוצוואנה – יום העצמאות (משנת 1966)
יום התרגום הבינלאומי (משנת 2017)
29 בספטמבר – 1 באוקטובר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט ל
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-10-01T05:49:01
|