Split (1)

train · 96.9k rows

text stringlengths 0 473k

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/The_Snake_(TV_series)] \| [TOKENS: 473]
Contents The Snake (TV series) The Snake is an American reality competition series that premiered on Fox on June 10, 2025. The show is hosted by Jim Jefferies. Format The contestants compete in challenges based around manipulation, persuasion, and deception; whoever wins the challenge receives a snake medallion and the title of "the Snake". Each episode concludes with an elimination process known as the "Saving Ceremony": the Snake nominates the first contestant to be declared safe. In turn, the contestant nominates the next contestant to be saved, with this cycle continuing until only two contestants remain. At this point, the Snake selects the final contestant to be saved, with the remaining contestant being eliminated. Production On April 22, 2025, it was announced that Fox had ordered the series, with Jim Jefferies as the host. On April 24, it was announced that the series would premiere on June 10. On May 15, the contestants were announced. Overview Episodes Strongest Competitors: Amanda, Kailee, Cody, Jacob, MacLaine, Derek Weakest Competitors: Alyssa, Bryan, Devonte Jack, Jordan, Brett, Kethryn, Frank Snake Challenge: What's In The Box? Box Trades: Box Trade Winner/Snake: Kethryn Saving Ceremony: Eliminated: Kailee Drinking Challenge: Drinking Challenge winner/Snake: Jack New Competitor: Christine Saving Ceremony: Eliminated: Mena Partners: Puzzle Challenge winner and Two-Headed Snake: MacLaine & Jacob Saving Ceremony: Eliminated: Bryan & Cody Dinner Challenge winner and Snake: Alyssa New Competitor: John Saving Ceremony: Eliminated: Jacob Obstacle Challenge: Obstacle Challenge Winner/Snake: Derek Saving Ceremony: Eliminated: Devonte Coffin Challenge Winner/Snake: Jordan Saving Ceremony: Eliminated: Christine Mongoose Challenge: Mongoose Challenge Winner/Snake: John Saving Ceremony: Cobra Cane Challenge: Eliminated: Kethryn Swamp Challenge Winner/Secret Snake: Jack Saving Ceremony: Eliminated: John Zap Challenge Zap Challenge Winners/Two-Headed Snake: Brett & Jordan Saving Ceremony: Eliminated: Amanda & MacLaine Crate Challenge Winner: Frank Former Snakes: Saving Ceremony: Eliminated: Snake: (chosen by John) References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D] \| [TOKENS: 2054]
תוכן עניינים מלגשים מלגשים (במלגשית: Malagasy; בצרפתית: Malgaches) הם עם או קבוצה אתנית המהווה כמעט את כל האוכלוסייה של האי מדגסקר. מספרם נאמד ב-20 מיליון אנשים. בני מיעוט מלגשי חיים גם בראוניון (כ-5 אלפים), בקומורו ובמיוט (כאלפיים), באיי סיישל (כאלף) ובצרפת (כאלפיים). המלגשים מדברים בשפה המלגשית, על ניביה, שהיא שפה מלזו-פולינזית, חלק ממשפחת השפות האוסטרונזיות. המלגשים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות, "בני הגבהים" מרינה, סיהנאקה ובצילאו, החיים על הרמה המרכזית, סביב אנטננריבו, אמבטונדרזאקה, ופיאנארנצואה, ו"תושבי שפת הים" בשאר הארץ. חלוקה זו מתבססת על דפוסי ההתיישבות ההיסטוריים. המתיישבים האוסטרונזים מבורנאו הגיעו לאי בין המאות הרביעית והעשירית לספירה והקימו רשת של נסיכויות על הגבהים המרכזיים, אזור בו יכלו לגדל את האורז שהביאו איתם בסירות הקאנו ה"שלוחות" שלהם. מאוחר יותר הגיעו לאי מתיישבים רבים ממזרח אפריקה שייסדו גם הם ממלכות לאורך שפת הים שהייתה פחות מאוכלסת. ההבדלים במוצא האתני בולטים בין תושבי הגבהים ואלו שבשפת הים. בנוסף קיימים הבדלים בהיסטוריה הפוליטית שלהם. בשלהי המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 מלכי השבט מרינה איחדו את כל הנסיכויות שלהם וכפו את שלטונם גם על שכניהם, בני בצילאו. מאוחר יותר הצליחו להרחיב את שליטתם על מרבית אזורי שפת הים. ההתנגדות הצבאית ובסוף תבוסתם של תושבי שפת הים הביאו להישארותם במעמד נחות תחת חסות של הברית מרינה-בצילאו. המנהל הקולוניאלי הצרפתי ניצל בהמשך את הפערים הפוליטיים כשנתנו לתשתית המנהלית של בני המרינה להשתתף בניהול המושבה. מורשת חוסר השוויון הפוליטי המשיכה לרדוף את ההיסטוריה של המדינה הצעירה מדגסקר גם אחרי השגת העצמאות בשנת 1960. הזהויות האתניות או האזוריות יכלו לא פעם לסייע או להפריע בהצלחת המועמדים בבחירות הדמוקרטיות. במדגסקר המודרנית מבחינים באופן רשמי בין 18 אתניות עיקריות, המתאפיינות בפולחן אבות ייחודי ובאזורים הגאוגרפיים שבהם חיים. כ-75% מהמלגשים הם נוצרים. הם מחולקים שווה בשווה לקתולים ופרוטסטנטים . מעל-20% לא משוייכים לדת מסוימת או הם אנימיסטים, המכבדים את הדת הילידית של האבות. כיום כ-1% מהמלגשים הם מוסלמים בהשפעת הערבים והסומלים שהביאו את האסלאם בעיקר בחוף המזרחי. רוב המוסלמים חיים במחוזות בצפון-מערב - מהג'נגה ואנציראנה (דייגו סוארז לשעבר) ב-2017 נמנו גם כ- 120 מלגשים יהודים שגויירו על ידי שלושה רבנים אורתודוקסים באותה תקופה. ב-2020 הוקמה ישיבה על ידי רב בלגי. קישורים חיצוניים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/היסטוריה_של_ארצות_הברית#cite_note-5] \| [TOKENS: 49318]
תוכן עניינים היסטוריה של ארצות הברית ארצות הברית של אמריקה היא רפובליקה פדרלית, הנמצאת במרכז יבשת אמריקה הצפונית, הגובלת מצפון בקנדה ומדרום במקסיקו. ארצות הברית משתרעת בין האוקיינוס האטלנטי (החוף המזרחי) לבין האוקיינוס השקט (החוף המערבי), וכוללת גם את מדינת הוואי, שהיא קבוצת איים הנמצאת באוקיינוס השקט, ומדינת אלסקה הנמצאת בצפון-מערב היבשת, כמו גם טריטוריות נוספות ברחבי העולם. ההיסטוריה האמריקנית היא סיפורה של אומה שהתגבשה ב"עולם חדש" ממהגרים שהגיעו אליה בתחילה מאירופה ואחר כך מכל קצוות העולם ויצרו באופן הדרגתי מדינה רחבת ממדים שהפכה במאה העשרים למעצמה בעלת חשיבות עולמית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. התקופה הקדם קולוניאלית המתיישבים הראשונים באזור הגיעו ככל הנראה לפני אלפי שנים לאחר שחצו את מצר ברינג לכיוון אלסקה. העדות המוצקה הראשונה לתרבויות אלה מתוארכות לשנת 9,000 לפנה"ס והן משויכות לשבטי סאנדיה ותרבות קלוביס. קיים מידע מועט בלבד על הפלאו-אינדיאנים ("אינדיאנים עתיקים"), מונח המתייחס לבני האדם שאכלסו את יבשת אמריקה לקראת סופו של עידן הקרח האחרון. העדויות הארכאולוגיות והגאולוגיות מעידות על כך שאמריקה הצפונית הייתה מיושבת על ידי אנשים שהיגרו אליה מאסיה דרך מצר ברינג כבר לפני 11,000 שנים. אנשים אלו הפכו לילידים שאכלסו את אמריקה לפני הגעת משלחות הכיבוש והקולוניזציה האירופאיות בשלהי המאה ה-15. בשל טעותו של קולומבוס ילידים אלו כונו בתחילה בשם אינדיאנים (כלומר תושבי "אינדיה", היא הודו בשפות האירופאיות), אולם במהלך השנים הפסיקו להשתמש בטעות האירופוצנטרית, והשם אינדיאנים הוחלף לשמות כגון "עמים ילידים" או "אמרינדיאנים" או "אמריקאים ילידים". תרבויות רבות שגשגו ביבשת אמריקה הצפונית לפני הגעת האירופאים, תחילה התרבויות של התקופה הארכאית ואחר-כך האולמקים והאצטקים בדרום-מערב היבשת ותרבות אדנה במזרחה. התרבויות הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לאוכלוסיות גדולות וצפופות. החקלאות התפתחה גם היא החל מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, כאשר היא מתבססת על ביותם של החמנית, דלעת וצמחים ממשפחת הסלקיים. בסופו של דבר אומצו התירס והקטניות, שמקורם בדרום יבשת אמריקה הצפונית, כגידולים לתקופת הקיץ הקצרה במזרח אמריקה הצפונית והחליפו את המינים הילידים. המגע האירופאי הראשון עם אמריקה הצפונית היה בשנת 1000. הוויקינג לייף אייריקסון הקים נקודת התיישבות קצרת-ימים שנקראה וינלאנד באזור ניופאונדלנד של ימינו, אולם זו ננטשה לאחר זמן קצר ולא השפיעה על העמים הילידים באזור. רק 500 שנים לאחר מכן יגיעו אירופאים נוספים ליבשת. מספר מקורות ערביים מימי הביניים טוענים כי חוקרים מוסלמים מאל-אנדלוס וארצות המגרב חצו את האוקיינוס האטלנטי בין המאה ה-9 למאה ה-14. אמריקה הקולוניאלית לאחר תקופה בה תרו מספר משלחות אירופאיות את חופי אמריקה הצפונית הקימו מספר מדינות, כגון הולנד, ספרד, אנגליה, צרפת ושוודיה, נקודות יישוב באזור. קולומבוס היה האירופאי הראשון שהגיע לאזור ב-1492 ואחריו הגיעו קונקיסטאדורים ספרדים ואירופאים אחרים. במהלך המאה ה-16 הביאו האירופאים לאזור סוסים, בקר וחזירים. על המתיישבים האירופאים הראשונים, שהגיעו בעקבות גילוייו של כריסטופר קולומבוס ב-1492 קיים מידע עשיר, אך עדיין לא מלא. ככל הנראה היה חואן פונסה דה לאון, שהגיע לחוף עשיר, לו קרא פלורידה ב-1513, לאירופאי הראשון שהגיע לחלק היבשתי של ארצות הברית דהיום. מסעו של פונסה דה לאון הוא הראשון המתועד בוודאות. קיימות השערות על הגעת אירופאים אחרים לחופי אמריקה הצפונית קודם לכן, כגון זו בדבר ג'ון קבוט שנטען שהגיע לאזור כבר ב-1497, אולם אלו אינן מקובלות במחקר. בתוך שלושה עשורים מהגעתו של פונסה דה לאון הגיעו הספרדים להרי האפלצ'ים, נהר מיסיסיפי, גרנד קניון והמישורים הגדולים. ב-1540 הוביל החוקר ארננדו דה סוטו משלחת מחקר גדולה, ובאותה שנה הנהיג פרנסיסקו וסקס דה קורונדו משלחת של 2,000 ספרדים ואינדיאנים שפעלה באזור גבול אריזונה-מקסיקו של ימינו והגיעה עד למרכז קנזס. באותה תקופה פעלו חוקרים ספרדים נוספים וביניהם לוקאס וסקס דה איילון (Lucas Vázquez de Ayllón‏ 1526-1475), פאנפילו דה נארווס (Pánfilo de Narváez‏ 1528-1470), סבסטיאן ויסקאינו (Sebastián Vizcaíno‏; 1625-1548) וחואן רודריגס קבריו. הספרדים שלחו מספר מתיישבים, והקימו את היישובים האירופאים הקבועים הראשונים בחלק היבשתי של ארצות הברית. ההתיישבות הראשונה הייתה בסיינט אוגוסטין, פלורידה ב-1565, ולאחריה הספרדים התיישבו בסנטה פה, ניו מקסיקו, סן אנטוניו, טוסון, סן דייגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. רוב היישובים הספרדיים הוקמו לאורך החוף הקליפורני של נהר סנטה פה בניו מקסיקו. פורט קרוליין הייתה המושבה הצרפתית הראשונה באזור. היא הוקמה באזור ג'קסונוויל, פלורידה ב-1564, ושרדה במשך שנה אחת בלבד עד שנחרבה על ידי הספרדים. צרפת החדשה (בצרפתית: la Nouvelle-France) הייתה האזור שיושב על ידי צרפת במהלך התקופה שהשתרעה בין חקר נהר סנט לורנס על ידי ז'אק קרטייה ב-1534, ועד הוויתור הצרפתי על שטחים אלה לטובת ספרד והממלכה המאוחדת ב-1763. בשיא פריחתו ב-1712 (לפני הסכם אוטרכט) האזור השתרע מניופאונדלנד עד להרי הרוקי וממפרץ הדסון עד מפרץ מקסיקו. הטריטוריה חולקה לחמש מושבות, שכל אחת מהן נוהלה בנפרד: קנדה, אקאדיה, מפרץ הדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה. המתיישבים הראשונים לאורך החוף היו אנגלים והם עשו זאת במהלך המאה ה-17, ביחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. ב-14 במאי 1607 נוסדה ג'יימסטאון בווירג'יניה הנחשבת להתיישבות הקבע הראשונה של אנגליה בעולם החדש (קדמה לה המושבה באי רואנוק שלא שרדה). אמריקה הקולוניאלית התאפיינה במחסור חמור בכוח אדם, מה שהוביל לצורות שונות של עבודת כפייה ובהן עבדות ומשרתים חוזיים בשכר נמוך או ללא שכר כלל, ובאמצעות מדיניות בריטית של הזנחה קלה ("תקופת ההזנחה המבורכת") שאפשרה את ההתפתחות של רוח אמריקנית השונה מזו של המייסדים האירופאים. ב-1606 הוענקה הזכות להקמת מושבה בצפון אמריקה לחברת מניות לונדונית בשם "חברת וירג'יניה" שהוקמה לשם כך. החברה שלחה שלוש ספינות בהן 104 מתיישבים שייסדו ב-1607 באזור האמפטון רודס שבשפך מפרץ צ'ספיק לאוקיינוס האטלנטי את מושבת וירג'יניה – המושבה בריטית הראשונה בצפון אמריקה שהצליחה לשרוד. ב-1620 העניקה "חברת וירג'יניה" זכות לקבוצת אנגלים פרוטסטנטים, שנרדפו על ידי הכנסייה האנגליקנית, להגיע בספינה מייפלאואר לצפון המושבה. הם הגיעו לאזור מסצ'וסטס של היום וייסדו את מושבת פלימות'. דוגמה אחת לעימות בין האינדיאנים לבין המתיישבים האנגלים היא טבח ג'יימסטאון בווירג'יניה (1622), שבה האינדיאנים הרגו מאות מתיישבים אנגלים. העימות הגדול ביותר בין האינדיאנים לבין האנגלים במאה ה-17 היה מלחמת המלך פיליפ בניו אינגלנד. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה. הניסיון הראשון להתיישב בווירג'יניה היה הקמתה של פרובינציית קרוליינה, כאשר פרובינציית ג'ורג'יה (האחרונה מבין 13 המושבות שהוקמה) הוקמה ב-1733. חלק מהמושבות היו מושבות עונשין החל משנות ה-20 של המאה ה-17 ועד מלחמת העצמאות של ארצות הברית. הקמת ארצות הברית של אמריקה, מלחמת העצמאות ואישור החוקה (1776–1789) באמצע המאה ה-18 החלה תסיסה בקרב אוכלוסיית המושבות על רקע הטלת מיסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות, בניגוד לרעיונות תקופת ההשכלה שהתפתחו באירופה באותו זמן. בתגובה למיסים שהוטלו קמו תנועות פטריוטיות, שפעלו בנחרצות נגד השלטון הבריטי. קבוצה בולטת הייתה בני החירות, שפעלה בשיטות צבאיות נגד פקידי הממלכה עד כדי כך שבשעת אכיפת המיסים על התושבים, לא נשאר אף פקיד לאסוף את הכספים. המצב הגיע לנקודת רתיחה בשנות ה-70 של המאה לאחר טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי והעמידו בראשו את גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ורג' וושינגטון. מלחמת העצמאות האמריקנית החלה רשמית עם "הירייה שנשמעה ברחבי העולם" בקרבות לקסינגטון וקונקורד ב-19 באפריל 1775. באמצע המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. המלחמה נמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות. נקודת המפנה במלחמה הייתה בקרב סרטוגה השני, באוקטובר 1777, בו נחלו האמריקנים ניצחון. בעקבות כך צרפת ומדינות אירופיות נוספות שרצו בהחלשת הממלכה המאוחדת החלו לתמוך במדינה הצעירה. המלחמה הוכרעה עם ניצחון האמריקנים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781 והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הגיעו להסכמות עם האמריקנים ב-1782, ולבסוף הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783. בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המושבות, כאשר המוסד הפדרלי היחידי היה הקונגרס הקונטיננטלי. הבסיס החוקתי הרופף ביניהן היה מסמך סעיפי הקונפדרציה. אולם, מבנה זה לא היה מספיק למדינה שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הוועידה החוקתית כדי לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. החוקה אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789. לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון. ההתרחבות מערבה (1789–1849) לאחר אשרור החוקה החדשה התמנה ג'ורג' וושינגטון לנשיא ארצות הברית הראשון. מרד הוויסקי ב-1794 שבו מחו מספר מתיישבים בפנסילבניה נגד המס הפדרלי על ליקרים ומשקאות מזוקקים היה המבחן הראשון של הממשלה הפדרלית. עם תום המלחמה החלה ההתרחבות מערבה, במה שהוצג על ידי התעמולה האמריקאית כהייעוד הגלוי-שמטרתו לייסד מדינה שקצותיה יגיעו לשני האוקיינוסים. הם התחילו בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית. הסכסוכים באירופה המשיכו לשחק לידי המדינה הצעירה וזאת לאחר שצרפת בראשות נפוליאון שאפה להחליש את הממלכה המאוחדת. הצדדים החלו במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה ועד מהרה החליט נפוליאון להציע לאמריקנים את כל שטח לואיזיאנה שהיה בשליטת צרפת כדי לקבל כסף אשר ישמש לבניית הצבא הדרוש למערכות העתידיות לבוא באירופה. ב-30 באפריל 1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומאס ג'פרסון עם צרפת על הסכם רכישת לואיזיאנה. ברכישה זו נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי ובכך כמעט הוכפל שטחה. הרכישה יצרה בעיות טריטוריאליות חדשות עם הספרדים, שכוחם בעולם החדש הלך וקטן והם החלו לחוש מאוימים מהמדינה החדשה. האמריקאים טענו כי מערב פלורידה הייתה חלק מעסקת רכישת לואיזיאנה ואילו הספרדים לא היו מוכנים לוותר על השטח שהיה בשליטתם. אחרי סכסוכים רבים קנתה ב-1819 ארצות הברית את מערב פלורידה מידי ספרד בחתימת הסכם אדמס-אוניס, במהלכו הוסדרו סוגיות הנוגעות לסכסוכי גבולות בין שתי המדינות. כמו כן, רכישת לואיזיאנה אפשרה לחוואים מהמערב להשתמש בנהר המיסיסיפי, הסירה את הנוכחות הצרפתית מהגבול המערבי של ארצות הברית, וסיפקה למתיישבים פוטנציאליים שטח נרחב להתיישבות. בעקבות הפקעה מתמשכת של מלחים אמריקניים לטובת הצי המלכותי הבריטי ופגיעה בריבונות האמריקנית, כינס הנשיא ג'יימס מדיסון את המושב ה-12 של קונגרס ארצות הברית (בראש המושב עמדו נציגים מהדרום ומהמערב), שהחליט על הכרזת מלחמה נגד הממלכה המאוחדת ב-1812. מלחמה זו, שנקראה מלחמת 1812, הסתיימה ללא הכרעה, וזאת לאחר שנמשכה עד ה-18 בפברואר 1815. החלק העיקרי של הסכם גנט, שבה הוסכם על סיום המלחמה, היה שמירת הסטטוס קוו כפי שהיה לפני המלחמה; עם זאת, ובשונה למצב שלפני המלחמה, הבריטים ביטלו את הברית עם האינדיאנים. בדוקטרינת מונרו, שפורסמה ב-1823, בוטאה מדיניות אמריקנית שלפיה המעצמות האירופאיות לא צריכות להתערב יותר באמריקה. היה זה רגע מכריע במדיניות החוץ של ארצות הברית. דוקטרינת מונרו אומצה בתגובה לחששות אמריקניים ובריטיים מהתפשטותן של צרפת ורוסיה בחצי הכדור המערבי. רק בתקופת ממשלו של תאודור רוזוולט הפכה הדוקטרינה לחלק רשמי במדיניות החוץ של ארצות הברית. הדוקטרינה הופעלה במלחמת ארצות הברית–ספרד ובמאבקים מול ברית המועצות באמריקה המרכזית. ב-1830 עבר בקונגרס חוק העברת האינדיאנים, שאישר לנשיא לפתוח במשא ומתן ולחתום על הסכמים עם האינדיאנים שלפיהם יוחלפו שטחים במדינות המזרח בתמורה לאדמות אינדיאניות הנמצאות ממערב לנהר המיסיסיפי. דבר זה גרם לאנדרו ג'קסון, גיבור צבאי לשעבר ונשיא המדינה, להצטייר כרודן ביחס לאוכלוסיות ילידים. התוצאה המפורסמת ביותר של החוק הייתה הגלייתם הכפויה של מספר שבטי ילידים למערב, כאשר אינדיאנים מתו במהלך הדרך. החוק הוביל בסופו של דבר למלחמות סמינול. בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית במקסיקו השכנה, לאחר שנשיא המדינה הכריז על עצמו כדיקטטור בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה. המהלך החד צדדי הוביל לניתוק רפובליקת טקסס ממקסיקו ולהקמת מדינה טקסנית חדשה ועצמאית. הרפובליקה החדשה התקיימה זמן קצר מ-1836 עד 1845, השנה שבה סופחה הרפובליקה לארצות הברית. סיפוח השטחים לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראתה בהם חלק משטחה, והדבר הוביל למלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) שבמהלכה הביסו הכוחות האמריקאים את מקסיקו וסיפחו לארצות הברית טריטוריות חדשות הכוללות, לפי הגבולות של היום, את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו. ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם גואדלופה אידלגו שסיים את המלחמה, ובו נקבע כי ארצות הברית תקבל את השליטה בשטחים שנכבשו ולמקסיקו יוחזרו כל השטחים שנכבשו מדרום לנהר הריו גראנדה. כחמש שנים מאוחר יותר, ב-1853, הוסכם ברכישת גדסדן כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) – תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים. השטחים הללו איפשרו לארצות הברית לבנות את הרכבת הטרנס קונטיננטלית וכן לפצות את מקסיקו על איבוד השטחים במלחמה. בתוכנית המקורית היו אמורים להימכר שטחים נרחבים הרבה יותר, אבל התושבים המקסיקנים התנגדו לכך, ואיתם גם סנטורים אמריקאים שהתנגדו לעבדות בטענה כי הדבר יוסיף טריטוריות אשר מצדדות בעבדות. מלחמת האזרחים (1849–1865) ההתמקדות בנושאי פנים התבטאה באמצעות מדיניות החוץ של ארצות הברית שהתבססה על דוקטרינת מונרו (1823), שקבעה שארצות הברית לא תתערב בנעשה באירופה, אך גם לא תסבול התערבות אירופית בחצי הכדור המערבי. ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית הייתה קרועה בין מדינות הצפון התעשייתיות שבהן נאסרה העבדות, לבין מדינות הדרום החקלאיות שהתבססו על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר נגדו רוב בקונגרס. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, ופשרת 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות. חוק קנזס נברסקה, שהוצע על ידי מדינות הדרום ב-1854, ביטל את פשרת מיזורי שקבעה כי כל מדינה חדשה שתצטרף לברית תחליט בעצמה על עמדתה בעניין העבדות, וכאשר נבחר אברהם לינקולן לנשיאות מטעמה של המפלגה הרפובליקנית, פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, ובכך ניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, שבה ניצח לבסוף הצפון. מלחמת האזרחים החלה כאשר גנרל פ.ג.ט. בורגארד מצבא הדרום פתח באש על פורט סאמטר. האש נורתה כיוון שפורט סאמטר היה במדינת קונפדרציה. ארבע מדינות צפוניות (דלאוור, קנטקי, מרילנד, מיזורי) שהעבדות הייתה מותרת בהן הצטרפו לחלק המערבי של וירג'יניה (שנהפך למדינה וירג'יניה המערבית) ונודעו בשם מדינות הגבול. מעודדים מהצלחתם בקרב בול ראן השני, חיילי צבא הקונפדרציה פלשו לראשונה לצפון כאשר גנרל רוברט לי הוביל 55,000 איש מצבא צפון וירג'יניה לרוחב נהר הפוטומק ולתוך מרילנד. קרב אנטיאטם ליד שרפסבורג ב-17 בספטמבר 1862 היה היום העקוב מדם ביותר בהיסטוריה האמריקנית. בתחילת 1864 לינקולן מינה את גנרל יוליסס ס. גרנט לרמטכ"ל צבא האיחוד. גנרל ויליאם שרמן הגיע מצ'אטאנוגה לאטלנטה והביס את הכוח הצבאי של הקונפדרציה שהיה נתון לפיקודם של ג'וזף ג'ונסטון וג'ון בל הוד. צבאו של שרמן החריב כ-20% מהחוות בג'ורג'יה במה שכונה "הצעדה אל הים", והגיע לחוף האוקיינוס האטלנטי שבסאוואנה, ג'ורג'יה, בדצמבר 1864. צבאו של לי נכנע לצבא צפון וירג'יניה ב-9 באפריל 1865, בבית המשפט של אפומאטוקס. תקופת השיקום והתפתחות התעשייה (1865–1890) עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה "תקופת השיקום" ("Reconstruction"). לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום, אולם הוא נרצח כמעט מיד אחרי סיום המלחמה על ידי מתנקש דרומי, ולאנדרו ג'ונסון, סגן הנשיא שהחליפו לאחר הרצח, לא היה כוח רב. לאחר מלחמת האזרחים חוותה ארצות הברית תקופה של תיעוש מהיר, בעיקר במדינות הצפון. אולם, הרקונסטרקציה וכישלונה הותירו את הלבנים בדרום בעמדת כוח מול האוכלוסייה השחורה, כך שהם מנעו ממנה את זכויות האזרח שלה ושמרו אותה במעמד חברתי וכלכלי נמוך. לאחר תקופת הרקונסטרקציה הגיעה תקופת הזהב והדמויות הבולטות בה היו ג'ון רוקפלר ואנדרו קרנגי. המונופולים התרחבו מאוד ובתחומי הנפט, פלדה ומסילות הרכבת פשתה השחיתות. תגליות חדשות רבות סייעו בהגדלת הייצור אך מנגד גרמו לירידה תלולה ברמת השכר, שבסופו של דבר גרמה למהומות בחלקים רבים באמריקה. מדיניות הממשל הפדרלי של ארצות הברית מאז כהונתו של ג'יימס מונרו הייתה להעביר את אוכלוסיית הילידים אל שמורות אינדיאנים מיוחדות, הנמצאות במרחק מה ממקומות היישוב של המתיישבים. מספר שבטים אולצו לעבור לשמורות קטנות כאשר חוואים לבנים השתלטו על אדמותיהם. ב-1876 פרצה מלחמת שבט הסו האחרונה כאשר הבהלה לזהב בגבעות השחורות הגיעה לטריטוריה שלהם. הקונגרס, בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה כלפי הדרום. במדינות הקונפדרציה לשעבר הוטל ממשל צבאי, והמדינות נוהלו בעיקר על ידי אנשים מהצפון. התקבלו התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה שנועדו להבטיח אזרחות וזכות הצבעה לאמריקאים-אפריקאים, וקבלתן הוצבה כתנאי למדינות המורדות כדי להתקבל חזרה לאיחוד. גם אחרי קבלת המדינות המורדות חזרה לאיחוד נשמרה נוכחות צבאית פדרלית בהן. על רבים מחיילי הקונפדרציה לשעבר נאסרה ההצבעה, וכך שחורים רבים תפסו עמדות מפתח בממשלים המקומיים. גל הגירה בלתי צפוי אל ארצות הברית סיפק את כוח האדם שהיה דרוש לתעשייה האמריקנית, וכן יצר גיוון קהילתי באזורים הבלתי מפותחים. מפעלי ניצול תעשייתיים הובילו לעלייתה האלימה של תנועת העבודה בארצות הברית. בתקופה זו החלה עלייתה של ארצות הברית לעמדת כוח עולמית לאחר שחל גידול באוכלוסייה ובתעשייה הביתיות, ולאחר מספר רב של עימותים צבאיים, כולל מלחמת ארצות הברית–ספרד, שהחלה כאשר ארצות הברית האשימה את ספרד (בלא הוכחה ממשית) בהטבעתה של ה-USS מיין. תקופה זו הסתיימה ב-1917 כאשר ארצות הברית הצטרפה למדינות שנלחמו במלחמת העולם הראשונה. תקופת השיקום הסתיימה ב-1877, אחרי שהנשיא החדש רתרפורד הייז הוציא את הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. כתגובת נגד למאמצי הרפובליקנים להבטיח את זכויות העבדים השחורים, הציבור הלבן בדרום הקים את הקו קלוקס קלאן, ועם תום השיקום התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה רוקנו במידה רבה מתוכנם – לדוגמה, מדינות דרומיות רבות מנעו מאמריקאים-אפריקאים להצביע בבחירות בכך שחוקקו חוקים שונים שהגבילו את ההצבעה ליודעי קרוא וכתוב בלבד או לחלופין, בכך שגבו מס על כל הצבעה. כחלק ממבחן ידע כללי אופייני שנעשה לאמריקאים-אפריקאים הם נדרשו לשנן ולאחר מכן לקרוא בעל פה את חוקת ארצות הברית והכרזת העצמאות האמריקנית. את שאר האוכלוסייה החוק פטר בתואנה של "זכות אבות". לעבדים לשעבר, ששוחררו לא מכבר ממאות שנות עבדות מצטברות, לא ניתן היה להדביק את הפער שנוצר ביניהם לבין שאר האוכלוסייה. החוקים פגעו גם בילידים האמריקנים ובלבנים ממוצא לא בריטי. אך האפליה לא הייתה קיימת רק בדרגת המדינה, אלא הגיעה גם לממשל הפדרלי ולמוסדותיו. בית המשפט העליון אישר את מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "נפרד אך שווה", וכך מצב האפרו-אמריקאים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20. התקופה שלאחר המלחמה התאפיינה בצמיחה מואצת של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, ששיאה מסילת הברזל הטרנס-יבשתית שהושלמה ב-1869. מהפכה זו הייתה תוצאה הן של המלחמה עצמה שעודדה מעבר לייצור המוני, והן של תוצאותיה – ניצחון הצפון המתועש, ואיתו השתלטות על הפוליטיקה האמריקנית של המפלגה הרפובליקנית שייצגה את האינטרסים של התעשיינים, ודחיקת מעמדם של האינטרסים החקלאיים ששלטו בפוליטיקה האמריקנית מאז ימי ג'פרסון. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים. אולם, לתקופה זו היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים (שכונו בביקורת "הברונים השודדים"), בהם אנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר ולילנד סטנפורד, צברו הון עצום בתקופה קצרה, ומבלי לבחול באמצעים: שיחוד אנשי הממשל, מכירה במחירי הצף עד חיסול המתחרים, והקמת קרטלים. את ההצדקה לכל מעשיהם הם קיבלו מהאידאולוגיה של "הדרוויניזם החברתי" שהייתה פופולרית בארצות הברית באותה תקופה. כך נוצרו פערים כלכליים עצומים בין שכבה דקה של בעלי הון עצום למעמד חדש של פועלי יצור בלתי מיומנים, רבים מהם מהגרים שהגיעו לארצות הברית בגל אדיר מאירופה ומסין. גם הממשל הושחת והידרדר – הן בגלל לחצי בעלי ההון, והן בגלל מעברה של העילית מלעסוק בפעילות פוליטית לעסקית. לתקופה זו קרא מארק טוויין בלעג (בספר שהוציא עם צ'ארלס דאדלי ורנר) "העידן המוזהב" (The gilded age). אל מול עליית כוח התעשיינים קמו מספר גורמים: התקופה הפרוגרסיבית, האימפריאליזם החדש האמריקני ומלחמת העולם הראשונה (1890–1918) לקראת סוף המאה ה-19 הסתיימה התפשטות ארצות הברית לרוחב כל היבשת, וכשהסְפָר הפך לחלק לכל דבר מארצות הברית חל צורך בחיפוש אחר ספר חדש. ההתפתחות המואצת של התעשייה גרמה לחששות הן מהתדלדלות אוצרות הטבע, והן מחוסר בשווקים למוצרים שייצרה התעשייה האמריקנית (בעידן בו רוב המדינות הטילו מכסי מגן גבוהים). באותה עת גם התפתח באופן מואץ הצי האמריקני בעקבות ספריו של אלפרד מהן על "השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה" (1890 ו-1892). גורמים אלה, ביחד עם ההשפעות האידאולוגיות והתרבותיות של "האימפריאליזם החדש" האירופי בכלל והבריטי בפרט, הביאו לצמיחת "האימפריאליזם החדש האמריקני". האימפריאליזם הזה החל להתגלות בהשתלטות ההדרגתית של ארצות הברית על הוואי שהתחילה כהתיישבות של מיסיונרים ואחריהם מגדלי סוכר אמריקנים במהלך המאה ה-19, המשיכה בהשתלטותם על המדינה על ידי הכתבת חוקה חדשה ב-1887, והפלת המלוכה תוך התערבות צבאית אמריקנית בלתי מאושרת ב-1893, והסתיימה בסיפוח הוואי ב-1898, ולפני כן בעסקת רכישת אלסקה (1867). אימפריאליזם זה הגיע לשיאו תחת נשיאותו של ויליאם מקינלי במלחמת ארצות הברית–ספרד (1898), בה השתלטה ארצות הברית על רוב מושבותיה הנותרות של ספרד באיים הקריביים (פוארטו ריקו, וקובה שנותרה עצמאית להלכה) ובאוקיינוס השקט (הפיליפינים וגואם). ממשל תאודור רוזוולט (שנבחר על ידי מקינלי לשמש כסגן הנשיא בקדנציה השנייה שלו בעקבות פרסומו במלחמת ארצות הברית–ספרד) היה אחראי לכריית תעלת פנמה, שכללה את קריעת פנמה מקולומביה בעזרת תמיכה אמריקנית לא רשמית, והענקת האזור של תעלת פנמה על ידי ממשלת המדינה החדשה לשליטה אמריקנית. האימפריליזם הזה לא היה ביטול של דוקטרינת מונרו, אלא מעין הרחבה שלה מאמריקה לאוקיינוס השקט. ארצות הברית עדיין נמנעה מהתערבות בענייני אירופה, הימנעות שנמשכה עד לאמצע מלחמת העולם הראשונה. בחירתו של וודרו וילסון לנשיאות ב-1913 בישרה הרחבה של האידיאליזם הפרוגרסיבי גם למדיניות החוץ. כך למשל, וילסון הכריז על תוכנית למתן עצמאות לפיליפינים, שהפכה את המדיניות שרצתה לבסס את השליטה האמריקנית באיים והובילה ללוחמת גרילה מאז 1898, ושלח את כוחות הצבא האמריקני למקסיקו למען הדחת הרודן המקסיקני ויטוריו הוארטה. השילוב של אידיאליזם במדיניות החוץ של וילסון נמשך גם במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתחילה הקפידה ארצות הברית בהנהגתו של וודרו וילסון על הנייטרליות, עליה הכריזה רשמית באוגוסט 1914. אולם, הקשרים ההיסטוריים והלשוניים בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת, ותפיסת המלחמה (במיוחד אחרי נפילת השלטון הצארי באימפריה הרוסית) כמלחמה בין הדמוקרטיה לאוטוקרטיה גרמו לרוב הציבור לגלות אהדה רבה יותר לצד מדינות ההסכמה. כמדינה נייטרלית ארצות הברית רצתה לסחור עם שני הצדדים במלחמה. אולם, הממלכה המאוחדת וגרמניה ניסו לשבש את המסחר הימי באופן הדדי. הבריטים הצליחו במצור הימי שלהם במידה רבה יותר, והסחר הימי של גרמניה בכלל, ועם ארצות הברית בפרט, פסק הלכה למעשה. כך, ככל שהמלחמה התקדמה היה לארצות הברית אינטרס כלכלי הולך וגובר לתמוך במדינות ההסכמה. המצור הגרמני התבצע בעיקר על ידי צוללות שהטביעו ספינות שעשו את דרכן לממלכה המאוחדת, גם כאשר הן נשאו נוסעים, כשהמקרה הבולט ביותר הוא זה של ה"לוסיטניה" (מאי 1915) בו נספו 1,201 נוסעים, מהם 123 אמריקאים. לוחמת הצוללות הגרמנית הסעירה את דעת הקהל, והגבירה את הדימוי הברברי של הגרמנים אף על פי שגם הממלכה המאוחדת הפרה את חופש השיט של ארצות הברית כמדינה נייטרלית, האמריקנים התייחסו להפרות הגרמניות בחומרה רבה יותר הן במישור הרשמי, והן מבחינת דעת הקהל. ארצות הברית אף איימה על גרמניה בהצטרפות למלחמה, דבר שאכן הביא להפוגה במלחמת הצוללות ב-1916. במהלך שנת 1916 הנשיא וילסון ניסה לתווך בין הצדדים ולהוביל יוזמת שלום, ובסוף השנה הוא נבחר מחדש לנשיאות בין השאר בתור מי ש"שמר אותנו מחוץ למלחמה". הבחירות עיכבו את מאמצי התיווך ואחריהן וילסון ביקש מהצדדים לנסח את מטרות המלחמה ותנאי השלום שלהם. כשלא קיבל תשובות מספקות הוא פרש בנאום בפני הסנאט ב-22 בינואר 1917 את תפישותיו בקשר לשלום העתידי ודיבר על "שלום ללא ניצחון". אולם, עוד באותו החודש הכריזה גרמניה על חידוש מלחמת צוללות בלתי מוגבלת, שתופנה כלפי כל כלי השיט מסביב לממלכה המאוחדת, כולל כלי שיט נייטרליים, הכרזה שגרמה לארצות הברית לנתק את היחסים הדיפלומטיים איתה. מכיוון שהיה ברור להנהגה הגרמנית שדבר זה יוביל לכניסת ארצות הברית למלחמה, היא החלה לפעול כנגד ארצות הברית. כשנחשף הניסיון הגרמני לכרות ברית עם מקסיקו במברק צימרמן, דעת הקהל בארצות הברית דרשה להכריז מלחמה על גרמניה. באמצע מרץ החלו הגרמנים להטביע ספינות אמריקניות, ובתחילת אפריל, אחרי שקיבל את אישור הקונגרס, הכריז וילסון על מלחמה נגד גרמניה. מלבד הצי, ארצות הברית לא הייתה מוכנה מיידית למלחמה. נערך גיוס חובה סלקטיבי שהגדיל את הצבא ל-4 מיליון חיילים, והוכרז על קיצוב במצרכים והלאמת אמצעי יצור שדרושים למאמץ המלחמתי. כוח המשלוח האמריקני לאירופה, בפיקודו של גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ון פרשינג, שכלל כ-1.2 מיליון חיילים, החל לפעול בצורה משמעותית רק באפריל 1918. אולם, כוח טרי זה הכריע את הכף בין שני המחנות התשושים מארבע שנות מלחמה, והביא לניצחון צבאות הברית בנובמבר 1918. במלחמה נהרגו למעלה ממאה אלף חיילים אמריקנים, כמחציתם בקרב וכמחצית ממחלות. גם בימי המלחמה לא חדל וילסון מקידום תפישתו של השלום העתידי. ב-8 בינואר 1918 הציג בנאום לפני הקונגרס את ארבע עשרה הנקודות שעסקו במניעת הגורמים שלדעתו גרמו למלחמה, הבטחת זכות ההגדרה העצמית לעמים שהיו נתונים תחת שלטון האימפריות הגדולות, ובהקמת חבר הלאומים שווילסון קיווה שימנע להבא מלחמות. האידיאליזם שלו שכנע את העם האמריקני שארצות הברית יוצאת ל"מסע צלב למען הדמוקרטיה", ושהמלחמה הזו תהיה "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". וילסון עודד את המורל גם בשאר מדינות ההסכמה, והפך לדובר הראשי שלהן. עם התמוטטות גרמניה הפכה תוכנית ארבע עשרה הנקודות לבסיס לכניעתה, אם כי כבר התחיל תהליך של ריקונם מתוכן כאשר הממלכה המאוחדת התנגדה לסעיף החופש הימי. וילסון עצמו עמד בראש המשלחת האמריקנית לוועידת השלום בפריז, ושהה שם חצי שנה עד לאחר החתימה, ביוני 1919, על חוזה ורסאי שכלל את אמנת חבר הלאומים והסכם שלום בין מדינות ההסכמה לגרמניה. אולם, בניגוד לחזונו לא היה זה "שלום ללא מנצחים". מדינות ההסכמה היו אלה שניסחו את ההסכם לבדן והכתיבו אותו לגרמניה, ולדרישת צרפת והממלכה המאוחדת הוא כלל פיצויים כספיים עצומים מצד גרמניה. אך את המכה הקשה ביותר ספג וילסון מבית כאשר ניסה לקבל את אשרור הסנאט לחוזה כנדרש בחוקה. בבחירות של 1918 עברה השליטה בסנאט לידי הרפובליקנים שדגלו במדיניות בדלנית יותר ותוקפנית יותר. כאשר וילסון הגיש את החוזה לאישור הסנאט, מיעוט מתוכם דחה אותו לחלוטין. אולם רובם, בראשות מנהיג המפלגה הרפובליקנית בסנאט, הנרי קבוט לודג', תמכו באופן כללי בחוזה אך ניסו להכניס בהחלטה תיקונים והסתייגויות לחוזה, שבגיבושו לא היו שותפים, שיחלישו את מחויבות ארצות הברית לחבר הלאומים. וילסון ולודג' לא הצליחו להגיע לפשרה. וילסון יצא למסע נאומים מחוף לחוף כדי לשכנע את העם האמריקני לתמוך בעמדתו וללחוץ על חברי הסנאט לקבל את החוזה ללא ההסתייגות. באוקטובר 1919, תוך כדי המסע, סבל וילסון משבץ. עד תום הקדנציה שלו נשאר וילסון מבודד בבית הלבן כאשר את כל המגעים של הנשיא עם הממשל והקונגרס ניהלה אשתו, כל זאת מבלי שהציבור ידע על המצב. כשנערכו בסנאט ההצבעות על החוזה הוא לא זכה לרוב הדרוש של שני שלישים. בגרסה המקורית התנגדו לו הרפובליקנים, ובגרסה המתוקנת התנגדו לו נאמני וילסון. ארצות הברית נשארה מחוץ לחבר הלאומים, ונכנסה לעידן חדש של בדלנות בהתאם לרוח דוקטרינת מונרו. הניצחון הרפובליקני בבחירות של 1920 סתם את הגולל סופית על אשרור חוזה ורסאי, וארצות הברית חתמה במקומו על הסכם שלום נפרד עם גרמניה. ארצות הברית בין מלחמות העולם (1918–1940) לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה כוחה הצבאי והכלכלי של ארצות הברית בהשוואה לשאר העולם. תגובת "היום שאחרי" לאחר מהפכת אוקטובר גרמה לחשש גדול מפני הקומוניזם בארצות הברית, והובילה לתקופת הפחד האדום הראשונה. הסנאט של ארצות הברית סירב לאשר את חוזה ורסאי שכפו מדינות ההסכמה על מדינות המרכז; במקום זאת הסנאט בחר לדבוק במדיניות של חד-צדדיות, ואפילו בדלנות. הבסיס למדיניות זו נבע ממדיניות הממשלים הרפובליקנים של וורן הרדינג, קלווין קולידג' והרברט הובר, שייצגו במידה רבה את רוח המפלגה הרפובליקנית של לפני התקופה הפרוגרסיבית. ממשלים אלה שמו במקום הראשון את טובת התעשייה, העסקים ובעלי ההון, תחת סיסמאות כמו "פחות ממשלה בעסקים ויותר אנשי עסקים בממשלה", או "העסק של העסקים האמריקניים הוא עסקים", הם הטילו מחדש מכסי מגן גבוהים, וזנחו במידה רבה את הפעילויות נגד הקרטלים (ולעיתים אף עודדו אותם). למרות שהצמיחה הכלכלית הייתה בעיקר בתעשייה, בעוד שהמגזר החקלאי סבל ממיתון, היא גררה אווירה של אופטימיות בציבור האמריקני ואמונה שהצמיחה תימשך לנצח. אל הפריחה הכלכלית הצטרפה הפריחה של תרבות ההמונים. הקולנוע התבסס וכוכבים כצ'ארלי צ'פלין ורודולף ולנטינו גרמו להצפת בתי הקולנוע בצופים רבים. בתחום המוזיקה דיוק אלינגטון ולואי ארמסטרונג הובילו את עולם הג'אז והיו פופולריים בכל העולם. גם הרדיו החל לשדר לראשונה באופן המוני ומסחרי והביא אתו התפתחות של המוזיקה הפופולרית והג'אז ושל הפרסום. משחקי ספורט הועברו בשידורים חיים ברדיו, שנמצא בכל בית, והתחילו להישמע פרסומות. מכונית, דיינרים, בחורות בשמלות מנוקדות ומוזיקת צ'רלטון – סימנו את שנות העשרים העליזות והנהנתניות. בצד הפחות זוהר – הקו קלוקס קלאן שוב הרים ראש, והתנהל קרב בין כנפיות גנגסטרים על השליטה בעולם הברחות המשקאות החריפים כשבראש אחת הכנופיות עמד אל קפונה. הנרי פורד הקים את תעשיית המכוניות שסיפקה מקומות תעסוקה רבים ואפשרה לכל אדם לרכוש מכונית במחיר סביר. צ'ארלס לינדברג טס בטיסה ישירה מלונג איילנד לפריז, וקווי הטיסות הפרטיות והמסחריות התרחבו. תקופה זו של עליזות ונהנתנות, בשילוב חזרת החיילים ממלחמת העולם הראשונה, זכתה לכינוי "שנות העשרים הסוערות" (באנגלית: "The roaring twenties"). במקביל, עלתה קרנו של הפונדמנטליזם הנוצרי בעיקר באזורים החקלאיים והפחות מפותחים בדרום ובמרכז המדינה. הפונדמנטליזם עלה במידה רבה כתגובת נגד לאווירת הנהנתנות והמודרניות, שהייתה מקובלת בעיקר בחלקים העירוניים שהלכו וגדלו. ההתנגשות בין שתי המגמות הגיעה לשיא ב"משפט הקופים" בו נשפט בקיץ 1925 מורה שלימד על תורת האבולוציה בבית ספר בטנסי בניגוד לחוק שהתקבל שם באותה שנה. אזרחים רבים השקיעו את כספם בבורסה כדרך קלה להתעשרות. והתעשייה התרכזה בידיים מועטות של בעלי הון. בשנות ה-20 אמנם היה שגשוג משמעותי של החברה האמריקנית, אולם היו לו כמה חסרונות: ב-1928 נבחר הרברט קלרק הובר לנשיאות ארצות הברית. כמו קודמיו הוא האמין ביצירת שוק חופשי, יוזמה פרטית ואף ביזר את סמכויות הממשלה. השנים 1929–1939 היו שנות "השפל הגדול", והמאמץ לצאת ממנו – ה"ניו דיל". ראשיתו של המשבר ב-24 באוקטובר 1929, ב"יום חמישי השחור" בבורסה של ניו יורק, כאשר כמעט 13 מיליון מניות נמכרו. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחש "יום שלישי השחור", עם מכירות שיא של למעלה מ-16 מיליון מניות וצניחה של כארבעים נקודות בדאו ג'ונס של ה"וול סטריט ג'ורנל". ב-13 בנובמבר ירד המדד לשיא שלילי של 224 נקודות, כמחצית מגובהו חודשיים לפני כן. הגישה המסורתית בארצות הברית לטיפול במשברים כלכליים הייתה מדיניות לסה פר. כך אירע בזמן הבהלה של 1819, שעיצבה את הגישות הבסיסיות לבעיה , וכך שוב בזמן המשבר של 1837, בתקופת כהונתו של הנשיא מרטין ואן ביורן. בשני המקרים ננקטה המדיניות הקלאסית של לסה פר: אם אתה רוצה להותיר את הכלכלה בריאה, אל תתערב בה. המשבר האחרון בו ננקטה גישה זו, לכל הפחות בעיקרה, הייתה שפל 1920–1921 בו הייתה התערבות ממשלתית רחבה יותר, אך הממשל הניח לשכר לצנוח והוצאות הממשלה והמסים קוצצו. בכל המקרים הללו, תם המשבר בתוך כשנה. אמנם שנות ה-20 היו שנים של שגשוג כלכלי משמעותי, אך שגשוג זה טמן בחובו את הזרעים למשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-1929. שתי התאוריות המסבירות את משבר זה הן הקיינסיאנית (מונע על ידי צריכה), הנתמכת על ידי רוב הכלכלנים, וההסבר המוניטריסטי המוסבר על ידי מילטון פרידמן. ישנן גם תאוריות אפיקורסיות שונות הממעיטות או דוחות את ההסברים של הקיינסינים והמוניטריסטים. ככל התאוריות הבולטות מייחסות תפקיד מרכזי לפעולותיו ולתפקודו של הבנק הפדרלי לפני פרוץ המשבר, בתחילתו ובהמשכו. הגישה בה החזיקו אנשי הניו דיל והקיינסיאנים הייתה נעוצה בעיקר במדיניות שוק חופשי מובהקת שבה דגל הממשל האמריקני. עם זאת, ישנה הסכמה כי גם התערבות ממשלתית פרוטקציוניסטית בראשות הנשיא הרברט הובר החריפה את המצב. הסיבות העיקריות למשבר על פי גישה זו הן: על פי הסבר זה, גורמים אלו הובילו לשפל כלכלי שהלך ותפח. הירידה בביקוש גררה בעקבותיה ירידה ברמת הייצור שגררה את פיטוריהם של פועלים רבים, כאשר תהליך זה היה מעגלי. אנשים רבים גילו שהמניות שלהם אינן רווחיות כפי שנטו לחשוב. רבים הזדרזו למכור את מניותיהם בבורסה כאשר השיא היה ביום חמישי השחור (24 באוקטובר 1929) שבו נמכרו בבורסה הניו יורקית כ-13 מיליון מניות. אנשים רבים איבדו את כל חסכונותיהם ופנו אל הבנקים כדי למשוך מזומנים, אך אלה סגרו את שעריהם ולא אפשרו להם לעשות זאת. כך החל השפל הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. על פי התפיסה המוניטריסטית, כפי שהיא מבוטאת במיוחד על ידי מילטון פרידמן, היה הבנק הפדרלי גורם מרכזי בהתרחשות המשבר, בעיקר בגלל ניהול מדיניות כושל מצידו ו"הדפסת כסף" באמצעות מתן אשראי זול לבנקים. תפישה זו מקובלת היום על רבים, בין השאר משום שהסבריו של פרידמן תאמו היטב התפתחות משברים אחרים בתקופות שלאחר מכן. המשבר הכלכלי השפיע על תחומים רבים בחיי היומיום של האמריקנים בעיקר בתחומי הפוליטיקה, חברה וכלכלה: בנאום המסורתי לקונגרס על מצב האומה ב-8 בדצמבר 1931 הכריז הנשיא הובר על תוכנית קיצונית לטיפול במצב הקשה, על פי כמה ראשי-חץ עיקריים: בסופו של דבר נאלץ הנשיא הרברט הובר להתפטר לאחר שהפסיד בבחירות ברוב עצום למפלגה הדמוקרטית בראשותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. הובר ניסה להסביר את כישלונו במצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם כולו (מצב שהוא עצמו תרם לו, במידת מה, בהעלאת מכסים שהציתה מלחמת מכסים בעולם) ובמבנה רעוע וכושל של מערכת הבנקאות שלא עמדה במבחן. שני הלקחים שהפיק הובר מתקופת נשיאותו היו שעבודות ציבוריות אינן מספקות פתרון כלשהו ליציאה מהשפל, ושהשימוש בכלי האינפלציוני – הזרמת כספים באמצעות מערכת הבנק הפדרלי – מיצתה את עצמה ואינה יכולה להוות פתרון ממשי לבעיות מבניות. הממשל האמריקני ניסה להתמודד עם המשבר במגוון דרכים (הטלת מכסי מגן לדוגמה) אך ללא הצלחה רבה וזאת בשל אי ההתערבות בענפי הכלכלה השונים שנבעה ממדיניות הקפיטליזם החופשי. לאחר שעלה לשלטון, החליט רוזוולט לשנות את המדיניות הכלכלית ולנקוט במדיניות של התערבות ממשלתית בשוק. רוזוולט החל בביצועה של התוכנית הידועה בשם "ניו דיל". הבסיס של התוכנית היה הזרמת הון לשוק הכלכלי, הקמת מערכת פיקוח על המשק, פיקוח על תנאי העבודה ויוזמה ישירה. תוכנית הניו דיל התבססה על רפורמה בחוקים מיושנים, הגדלת הסעד (כגון הלוואות לעניים) ושיקום המשק הכלכלי בכל התחומים. דבר זה בוצע באופן הבא: החקיקה במסגרת הניו דיל הסתיימה ב-1939 והצלחת התוכנית הייתה חלקית בלבד (ב-1939 מספר המובטלים עלה ל-10 מיליון). רק לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הכלכלה האמריקנית חזרה לשגשג. ההישג העיקרי של הניו דיל היה בשינוי התפיסה החברתית-כלכלית בארצות הברית בכך שהעושר חולק בצורה יותר הוגנת והוחל היישום של מדיניות רווחה לאומית. הביטוי העיקרי להצלחת מדיניות הממשל היה בארבעה ניצחונות רצופים של רוזוולט בבחירות לנשיאות, שיא שלא נשבר עד היום. החידוש העיקרי בתוכנית היה הנטישה של עקרון הקפיטליזם החופשי. רוזוולט הכיר בכך שהממשל צריך לקבל אחריות בתחומים מסוימים של הכלכלה ולוודא שהאזרחים לא ניזוקים, כל זאת במקביל לשמירה על עקרון היוזמה החופשית. יתר על כן, רוזוולט אף גרם לעלייה יזומה באינפלציה בכך שהורה על הזרמת כספים לענפי המשק השונים. התוכנית היוותה גם שינוי מהותי במדיניות הממשל הפדרלי בכל מה שנוגע לשלטון המקומי במדינות המרכיבות את ארצות הברית. לסיכום, בתקופת כהונתו של רוזוולט חל שיפור במצב הכלכלי של ארצות הברית, אך בסוף שנות ה-30 פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה טרפה את כל הקלפים ושינתה את פניה של ארצות הברית לתקופה ארוכה. מלחמת העולם השנייה (1940–1945) בדומה למלחמה הקודמת, ארצות הברית הייתה בין המדינות האחרונות שהצטרפו לבעלות הברית. ההחלטה על הכרזת המלחמה התקבלה בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. עד לאותו יום, ארצות הברית הייתה נייטרלית בעקבות הגישה הבדלנית שנקטה בה. כל פעולה של ארצות הברית הקשורה למלחמה הייתה מוגבלת בגלל אי מוכנותה לעימות בסדר גודל זה; הכוחות המזוינים של ארצות הברית היו קטנים בהרבה בהשוואה לאלו של צרפת, גרמניה, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות ויפן. תרומתה הראשונה של ארצות הברית למלחמה הייתה הפסקה באספקת הנפט וחומרי הגלם שיפן הייתה זקוקה להם כדי להמשיך במתקפה על מנצ'וריה, ובמקביל לכך הגדלת הסיוע הצבאי והכלכלי לסין. הפעילות הראשונה לטובת בעלות הברית הייתה בספטמבר 1940, כאשר ארצות הברית נתנה לממלכה המאוחדת 50 משחתות תמורת בסיסים בקריביים. בדצמבר 1940 ארצות הברית החלה בתוכנית חכירת אדמות מהממלכה המאוחדת, וסיפקה לה עזרה צבאית חשובה. ב-31 באוקטובר 1941, פחות מחודשיים לפני המתקפה על פרל הארבור, משחתת אמריקנית שליוותה ספינות סוחר באוקיינוס האטלנטי הוטבעה על ידי צוללת גרמנית ולמרות זאת לא הוכרזה מלחמה על גרמניה. ב-7 בדצמבר 1941 יפן שיגרה מתקפת פתע על בסיס הצי בפרל הארבור, כאשר הסיבה לכך הייתה אמברגו הסחר שהוטל על ידי ארצות הברית. ביום שלאחר מכן פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לשכנע מושב משותף של הקונגרס להכריז מלחמה על יפן, וכינה את 7 בדצמבר "יום שייזכר לדיראון עולם". ב-11 בדצמבר הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית, ובכך גררה את המדינה למלחמה דו-חזיתית. כאשר ארצות הברית הצטרפה לקרבות היא הבינה שאין ביכולתה להילחם נגד יפן וגרמניה במקביל. מסיבה זו התקבלה החלטה לרכז את עיקר המאמצים במלחמה נגד היטלר באירופה, ולשמור על עמדות הגנתיות באוקיינוס השקט עד לתבוסתו של היטלר. הצעד האמריקני הראשון היה הקמתו של כוח אווירי גדול בממלכה המאוחדת שייעודו העיקרי הוא פשיטות הפצצה בתוך גרמניה עצמה. חיל האוויר האמריקני הסתמך בעיקר על B-17 מבצר מעופף כמטוס הקרב העיקרי. הממלכה המאוחדת הפסיקה את פשיטות ההפצצה ביום, וזאת בעקבות האבדות הכבדות שספגה מידי הלופטוואפה. ארצות הברית סבלה גם כן בהתחלה מאבדות כבדות, אולם לאחר שמטוס ה-P-51 מוסטנג (מטוס קרב לטווח ארוך) הוכנס לשירות, האמריקנים יכלו לבצע את הפצצות היום בצורה יותר בטוחה. בעקבות זאת החלה הפגזה יומית קבועה של גרמניה החל מאוגוסט 1942 ועד סוף המלחמה. הפעולה הקרקעית הראשונה של צבא ארצות הברית הייתה לחימה לצד צבאות הממלכה המאוחדת ואוסטרליה על אדמת צפון אפריקה, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה כיוון שממנה ניתן היה לשלוט על תעלת סואץ (נתיב מעבר ימי חשוב ביותר). במאי 1943 הצבא השמיני הבריטי הדף את הגרמנים מצפון אפריקה ובעלות הברית שלטו באזור עד סוף המלחמה. הצי האמריקני מילא תפקיד פעיל בהגנה על שיירות אספקה אמריקניות לממלכה המאוחדת שעברו במימי האוקיינוס האטלנטי. החל מאמצע 1943 בעלות הברית ניהלו את המלחמה מהממלכה המאוחדת כאשר יש להן קווי אספקה רצופים מארצות הברית, בעוד שצבאו של היטלר נאלץ להסתמך על קווי אספקה שהופצצו באופן תדיר, דבר שהשפיע גם על יכולת הייצור הגרמנית. מצב העניינים החל לנטות בבירור לטובת בעלות הברית בניגוד לראשית 1942. בתחילת 1944 החלו ההכנות לפלישה לתוך מערב אירופה. גרמניה צפתה זאת מראש, אולם תכנון אסטרטגי ברמה גבוהה, והיעדר זרימת מידע מהממלכה המאוחדת לגרמניה בעקבות חיסול רשתות המרגלים הגרמניות על ידי MI5 (השירות המקביל בממלכה המאוחדת לשב"כ), אפשרו להתקפה זאת להתרחש בהפתעה כמעט מוחלטת. עיקר ההתקפה היה מבצע אוברלורד שהחל ב-6 ביוני 1944. הכוח היבשתי הגדול ביותר נחת על חופי נורמנדי במה שכונה הפלישה לנורמנדי, והחל בחדירה לחלק המערבי גרמניה. היטלר נפל בפח שטמנו לו בעלות הברית ופקד על חייליו להתכונן לפלישה מקאלה, שממוקמת צפונית למקום הפלישה האמיתי. רק כאשר החלה הפלישה לנורמנדי הבין הצבא הגרמני מה קורה ושלח לאזור כוחות הגנה, אולם היה זה מאוחר מדי. בקרב, שנמשך 6 שבועות והסתיים בניצחון מוחץ לטובת בעלות הברית, השתתפו כ-5,000 ספינות, 10,000 כלי טיס ו-176,000 חיילים. גם לאחר הפלישה לנורמנדי המשיכו האמריקנים לתרום במידה רבה לתוצאות המלחמה, בעיקר בלחימה העיקשת בקרב הארדנים שהסתיים בניצחון בעלות הברית אף על פי שעל הנייר הגרמנים היו חזקים יותר. האמריקנים ספגו אבדות כבדות (כ-19,000 הרוגים) במהלך הקרב בלבד. מספר פשיטות ההפצצה על גרמניה גדל בשיעור ניכר לאחר הפלישה לנורמנדי, וכ-70% מכלל הפצצות שהוטלו על גרמניה הוטלו לאחר תאריך זה. גרמניה נחרבה כמעט לחלוטין. ב-30 באפריל 1945, כאשר ברלין נכבשה לחלוטין על ידי הצבא האדום הסובייטי, אדולף היטלר התאבד. ב-8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה עם גרמניה, בעקבות כניעתה ללא תנאי לבעלות הברית. החל מתרומה צנועה במספר החיילים בתחילת המלחמה באירופה, בסוף המלחמה כ-60% מכלל הכוחות הלוחמים במערב אירופה היו אמריקניים. בעקבות המחויבות האמריקנית להבסתו של היטלר באירופה, השנים הראשונות של המלחמה נגד יפן היו בעיקר קרבות מגננה שבהן צי ארצות הברית ניסה למנוע מהצי הקיסרי היפני להשתלט על אזור האוקיינוס השקט. בתחילת הקרבות הכף נטתה לטובת יפן. יפן ניצחה בקלות והקימה בסיסים בגואם, תאילנד, מאלאיה, הונג קונג, פפואה ניו גיני, אינדונזיה ובורמה. מסע הכיבושים הזה היה מהיר יותר מהבליצקריג הגרמני בתחילת המלחמה. הייתה זו תקופה חשובה עבור יפן כיוון שיכולת הייצור שלה הייתה קטנה פי 10 לעומת זו של ארצות הברית. נקודת המפנה במערכה הייתה לאחר קרב מידוויי ביוני 1942. צי ארצות הברית הצליח לפצח את הצפנים של מערכת התקשורת היפנית, מה שנתן לאמריקנים את האפשרות להיערך בצורה מתאימה כדי להביס את יפן. בעקבות זאת, האמריקנים החלו להתקדם לעבר סין כדי לבנות שם בסיסי אוויר מתאימים שיספקו תמיכה לגיחות הפצצה על יפן באמצעות צי מטוסי ה-בואינג B-29 סופרפורטרס. ארצות הברית נקטה בטקטיקה של תקיפת האיים הקטנים והפחות מוגנים ולא בתקיפת נקודות השליטה היפניות העיקריות. במהלך התקופה הזאת הונחה התשתית למה שעתיד להיות הניצחון הגדול ביותר במלחמה כולה. לאחר הבסת החיילים היפניים והנחיתה על איי מריאנה, יפן הגיבה באמצעות שליחת 6 נושאות מטוסים (שנשאו עליהן 430 מטוסים בסך הכול) לתקיפת נגד. הקרב שפרץ ב-19 ביוני 1944 נודע בשם קרב ים הפיליפינים. טייסי צי ארצות הברית הפילו 369 מטוסים מתוך 430 המפציצים, מטוסי קרב ומפציצי הצלילה היפניים, ופגעו קשות בשאר. רק 36 כלי טיס נותרו כשירים לפעילות מבצעית לאחר הקרב. המלחמה באוקיינוס השקט הפכה לעימות הימי הגדול בהיסטוריה. הצי האמריקני ניצח בקרבות רבים לאחר שבמהלך תקופה מסוימת היה קרוב לשבירה ולתבוסה מוחלטת על ידי הצי הקיסרי היפני. הכוחות האמריקניים נערכו לפלישה לתוך יפן עצמה כדי לכפות על יפן להיכנע ללא תנאי. ההחלטה להשתמש בנשק גרעיני כדי לסיים את המלחמה הפכה לאחד הנושאים השנויים במחלוקת הקשורים למלחמה. תומכי הטלת הפצצות טענו כי פלישה תעלה בחיי אדם רבים, והצביעו כדוגמה על קרב אוקינאווה שמספר ההרוגים בו היה גבוה במיוחד. כמו כן, תומכי הטלת הפצצות טענו שהפצצה קונבנציונלית תגבה יותר קורבנות אזרחיים, כפי שקרה בהפצצה על טוקיו. המתנגדים להטלת הפצצות טענו שהיה צורך לערוך תצוגת תכלית צבאית, או לאיים על היפנים בשימוש בפצצה הניסיונית שנבנתה במעבדות לוס אלמוס ולדרוש מהם להיכנע. הפצצה הראשונה הוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ובעקבות זאת היפנים היו בהלם מוחלט. הפצצה השנייה הוטלה על נגסאקי ב-9 באוגוסט, כאשר האמריקנים הפיצו דיסאינפורמציה שבכוונתם להמשיך בכך. ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה יפן ללא תנאי והמלחמה נגמרה. סוף המלחמה הגיע ללא פלישה שתגרור בעקבותיה מרחץ דמים, והוא היה חלק כפי שארצות הברית קיוותה. תחילת המלחמה הקרה (1945–1964) ועלייתה של תנועת זכויות האזרח המהלך שחתם את מלחמת העולם השנייה (הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי) הדגים את יכולתה הצבאית הרבה של ארצות הברית. אולם, ב-1945 הצליחה ברית המועצות גם כן לפתח נשק גרעיני. העוצמה הכוללת של כלי הנשק שהוחזקו בידי שתי המדינות הייתה כה גדולה עד כדי כך ששתי המעצמות נמנעו מעימות ישיר שעלול היה להסלים עד כדי מלחמה גרעינית. דבר זה יאפיין את כל תקופת המלחמה הקרה. מאפיינים נוספים היו שימוש רב במרגלים, כריתת בריתות, תמיכה שקטה בהפיכות ומתן תמיכה למדינות שונות שנלחמו זו בזו והיו מזוהות עם אחת מהמעצמות. בעולם החלו להתהוות שלושה גושי מדינות: הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית, הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות וגוש המדינות הבלתי-מזדהות. כמו כן, עד לסוף המלחמה הצבא האדום הסובייטי "שחרר" את המדינות שירכיבו את הגוש המזרחי ובהן: פולין, צ'כיה, הונגריה, יוגוסלביה, רומניה, ליטא, לטביה וכו'. הצבא האדום שלט בכל המדינות הללו ודאג להקמתם של משטרים קומוניסטיים פרו-סובייטיים. ברית המועצות טענה בתגובה לדברים שנאמרו על ידי מנהיגי המערב כי היא זקוקה לאזור ביטחון שימנע מצבאות המערב לפלוש לשטחה פעם נוספת. המערב בראשות ארצות הברית נאלץ לקבל את התפיסה הזאת ולוותר על הדרישה שבמדינות הללו ייערכו בחירות חופשיות. הדברים הבאים הם הסיבות העיקריות (אך לא היחידות) למאבק בין ארצות הברית וברית המועצות: סנאט ארצות הברית אישר ב-4 בדצמבר 1945 את הצטרפות המדינה לאו"ם, החלטה שהיוותה שינוי מדיניות לכיוון של מעורבות גדולה יותר בנושאים בינלאומיים (וזאת בהשוואה למדיניות הבדלנות שננקטה לפני המלחמה). התקופה שלאחר המלחמה הוגדרה כתחילת המלחמה הקרה, שבה ארצות הברית וברית המועצות ניסו להרחיב את השפעתן על חשבון הצד השני, מגמה שרוסנה על ידי ארסנל הנשק הגרעיני הגדול שהיה לשתי המדינות ועל ידי חשש מהתגשמות ההשמדה ההדדית המובטחת. נשיא ארצות הברית הארי טרומן החל לנקוט במה שכונה דוקטרינת טרומן. מניעיו של טרומן היו: התוצאה של כל המהלכים הללו הייתה סדרה של מאבקים בתקופה זו, כולל מלחמת קוריאה ומשבר הטילים בקובה. בתוך ארצות הברית, המלחמה הקרה הביאה לדאגות לגבי השפעת הקומוניזם, וגם המריצה את הממשלה לעודד את פיתוח המתמטיקה והמדע עבור מאמצים כמו המרוץ לחלל. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית נעשתה למקור השפעה בינלאומי בתחום הכלכלי, הפוליטי, הצבאי, התרבותי והטכנולוגי. מוקד חשוב בתרבות המעמד הבינוני מאז שנות ה-50 הוא המשיכה הגדלה והולכת למוצרי צריכה. ב-1960 נבחר הנשיא הצעיר ביותר עד אז, ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרטי. קנדי היה לקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, וגם נודע בשל הכריזמה שלו. בתקופת נשיאותו של קנדי המלחמה הקרה הגיעה לשיאה עם ההאצה של המרוץ לחלל, מעורבות אמריקנית מצומצמת וקטנה בווייטנאם ועם משבר הטילים בקובה ב-1962 במהלכו הונחתו משגרי טילים סובייטים באי קובה, במרחק 145 ק"מ מחופי פלורידה. קנדי פעל לסיום המשבר באמצעים דיפלומטיים והצליח, וזכה להערכה רבה, בעולם ובבית. ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון פ. קנדי בעת ביקור בדאלאס שבטקסס, על ידי לי הארווי אוסוואלד. מספר תאוריות קשר הועלו בנוגע לרצח, אך ועדת וורן קבעה באופן חד-משמעי כי אוסוולד הוא זה שרצח את קנדי, וכי פעל לבדו. ביום רציחתו של קנדי, על האייר פורס 1, הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, שנבחר ב-1964 לכהונה מלאה. ג'ונסון המשיך את פעילותו של קנדי בקידום תוכנית החלל של ארצות הברית ובחקיקה של זכויות אזרח, אך החריף את המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם בניגוד למדיניות שנקט בה הנשיא קנדי. מחאה עזה מצד מפלגתו גרמה לג'ונסון לבסוף לפרוש מהמרוץ למועמדות מפלגתו לנשיאות ב-1968. בינתיים, העם האמריקאי השלים את ההגירה הגדולה מהכפר אל העיר, וחווה תקופה של התרחבות כלכלית מתמשכת. בשנת 1955 החלה התנגדות נרחבת לגזענות בכל ארצות הברית ובייחוד בזו הממוסדת במדינות הדרום ולשילובם של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית באוכלוסייה הכללית. כך, למשל, ב-1957 החלו תלמידים שחורים ללמוד בבית ספר תיכון ללבנים בליטל רוק, ארקנסו. גם סיפורה של רוזה פארקס, שסירבה לקום באוטובוס למען אדם לבן, שינה את פני ההיסטוריה. מדיניות "נפרד אבל שווה" הגיעה לקיצה. אך עם זאת האפליה הגזעית נותרה מוחשית עד אשר ב-1963 ארגוני השחורים בארצות הברית ארגנו צעדה לוושינגטון די. סי. בה השתתפו כרבע מיליון בני אדם (רובם שחורים) בהם גם מרטין לותר קינג, שבו הוא השמיע את נאומו חוצב הלבבות "יש לי חלום". התנועה לזכויות האזרח, בראשותו של המנהיג האפרו-אמריקאי מרטין לותר קינג, הצליחו להוביל רפורמה שביטלה חוקים שהפלו אוכלוסיות שונות, ובעיקר שמו קץ לחוקיים גזעניים במדינות הדרום (הידועים כחוקי ג'ים קרואו) שהבחינו בין לבנים לשחורים. מהפכת תרבות הנגד בארצות הברית ותהליך ההיחלשות של המלחמה הקרה (1964–1980) המלחמה הקרה המשיכה במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70. בשנת 1964 הורה הנשיא לינדון ג'ונסון על שליחת כוחות צבאיים קרביים לווייטנאם, זאת אחרי כמה שנים שבהן ארצות הברית שלחה יועצים לדרום וייטנאם במטרה לסייע במאבק מול צפון-וייטנאם הקומוניסטית. ארצות הברית החלה להתערב ולאט לאט התחזקה תנועת מחאה כנגד המלחמה. התנועה התחזקה ודרשה מג'ונסון ומזכיר ההגנה שלו, רוברט מקנמארה, להתפטר. מקנמרה פוטר רק בשלהי ימיו של ג'ונסון בבית הלבן, אך הכוחות לא פונו. ב-1968 הביס המועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון, את יריבו יוברט האמפרי, ומונה לנשיא ארצות הברית. ניקסון ניסה לסיים את מלחמת וייטנאם, ועשה זאת כאשר בינואר 1972 נחתם ההסכם שהביא לפינוי הכוחות האמריקאיים מהמדינה, קריסת ממשלת דרום-וייטנאם אשר התבססה על תמיכה אמריקנית, ולמעשה התיר את כיבושה של ווייטנאם על ידי הוייטקונג הקומוניסטי. מלחמת וייטנאם גבתה את חייהם של 58,000 חיילים אמריקניים ומיליוני וייטנאמים. התנועה נגד מלחמת וייטנאם פעלה במקביל לעליית כוחן של תנועות חברתיות נוספות, כגון תנועות למען זכויות נשים, מיעוטים וילדים. מדיניותו של הנשיא לינדון ג'ונסון והאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון בראשותו של ארל וורן היו הבסיס של טווח הרפורמה החברתית במהלך השנים הללו. פמיניזם, תנועות איכות הסביבה וקבוצות "היפיות" הפכו לכוח פוליטי משמעותי, וחלה התקדמות בנושא זכויות אזרח שוות לכל האמריקנים. מהפכת תרבות הנגד שטפה את האומה ואת רוב העולם המערבי במהלך שנות ה-60, גרמה לפילוג נוסף אך התבססה גם על השקפות חברתיות ליברליות יותר. משבר האנרגיה של 1973 והצמיחה הכלכלית האיטית גרמו למצב של סטגפלציה. סופו של ממשל ניקסון הגיע בעקבות פרשת ווטרגייט בשנת 1974 אשר הובילה לכך שניקסון נאלץ להתפטר. סגן הנשיא ג'רלד פורד הושבע כנשיא ארצות הברית במקום ניקסון המתפטר. במשך כהונתו של ג'ימי קרטר במהלך שנות השבעים המאוחרות, המשיכה כלכלת ארצות הברית לעבור סטגפלציה (שילוב של עליית מחירים במשק, התגברות האבטלה ונסיגה בפיתוח הכלכלי). סוף המלחמה הקרה (1980–1991) ההפסדים של הדמוקרטים ברוב התחומים החברתיים-כלכליים הובילו לבסוף לבחירתו של רונלד רייגן כנשיא בשנת 1980. "הדמוקרטים של רייגן" היו אלה שבדרך כלל הצביעו למפלגה הדמוקרטית אולם חרגו מדפוס פעולתם והצביעו לרייגן בגלל המדיניות, האישיות והמנהיגות שלו, אך בייחוד עקב שמרנותו החברתית ומדיניות החוץ הניצית שלו. בחירתו של רייגן ציינה שינוי משמעותי לכיוון הימין בפוליטיקה אמריקאית אשר באו לידי ביטוי בעיקר במדיניות כלכלית שמרנית אותה הנהיג ממשל רייגן אשר כללה קיצוץ במיסים והפחתת הוצאות הרווחה (קו כלכלי אשר זכה לכינוי "רייגניזם"). בענייני חוץ, שיתוף הפעולה הזה לא היה אפשרי. הדמוקרטים התנגדו בעקשנות לרצונו של הנשיא לתמוך בלוחמי הגרילה בניקרגואה. רייגן נקט בקו נוקשה כלפי ברית המועצות, וגרם לדאגה רבה בקרב הדמוקרטים שרצו להקטין את מלאי הנשק הגרעיני. אולם, הוא הצליח לגרום להגדלת תקציב הביטחון ופתח בתוכנית לפיתוח מערכת הגנת טילים יקרה ומסובכת (הידועה בכינוי "מלחמת הכוכבים"), מתוך תקווה להרתיע את הסובייטים. אף על פי שפיתוח המערכת מעולם לא הושלם, המחקר והטכנולוגיות של המערכת סללו את הדרך למערכות מודרניות נגד טילים בליסטיים. כאשר מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות, רפובליקנים רבים פקפקו באפשרות שבינו לבין רייגן יהיו קשרי ידידות. גורבצ'וב ניסה להציל את הקומוניזם ברוסיה באמצעות סיום מרוץ החימוש עם ארצות הברית. לקראת סוף שנות השמונים, השלטונות הקומוניסטיים במדינות אירופה החלו לקרוס זה אחר זה (אירוע שנודע כסתיו העמים) דבר אשר הוביל לבסוף להתפרקותה הרשמית של ברית המועצות בתחילת שנות התשעים ולסיומה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לרוסיה. מסוף המלחמה הקרה ועד היום (1991–הווה) לאחר פירוק ברית המועצות ארצות הברית נותרה מעצמת העל היחידה בעולם, והיא החלה להפעיל כוח צבאי ברחבי העולם, ובייחוד במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר בחירתו ב-1992, הוביל הנשיא ביל קלינטון את הצמיחה הכלכלית הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקנית, שהייתה תופעת לוואי של המהפכה הדיגיטלית וההזדמנויות העסקיות החדשות שנוצרו בעקבות התפתחות האינטרנט. ב-1993 הטמין הטרוריסט המוסלמי רמזי יוסף פצצות בחניון של מרכז הסחר העולמי, ובעקבות התפוצצותן נהרגו שישה אנשים ונפצעו אלפים. מהלך זה סימן את תחילת תקופת הטרור. ב-1995 פוצץ טימותי מקוויי את בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי. בפיצוץ נהרגו 168 אנשים ונפצעו למעלה מ-800. מקווי הוצא להורג בזריקת רעל ב-11 ביוני 2001. הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, שבהן התמודדו ג'ורג' ווקר בוש ואל גור, היו בין הצמודות ביותר בהיסטוריה, ומהן החל הקיטוב הפוליטי. בתחילת האלף השלישי לספירה, ארצות הברית מצאה את עצמה מותקפת על ידי טרוריסטים מוסלמים, כאשר בפיגועי 11 בספטמבר חטפו טרוריסטים ארבעה מטוסי נוסעים, וריסקו שניים לתוך מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי, ואחד לתוך הפנטגון. הנוסעים על המטוס הרביעי (טיסה 93 של יונייטד איירליינס) התנגדו לחוטפים וגרמו להתרסקות המטוס במחוז סומרסט שבפנסילבניה. לפי דו"ח ועדת החקירה, המטוס היה אמור לפגוע בגבעת הקפיטול שבוושינגטון די. סי.. כתוצאה מהמתקפות, מגדלי התאומים קרסו, והרסו את כל הקומפלקס. תוך זמן קצר התגלו ראיות רבות שהצביעו כי האחראי להתקפות הוא טרוריסט מאפגניסטן בשם אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה. ההתקפות גרמו להתפרצות של פטריוטיזם בכל המדינה, מאמץ הניקיון הגדול ביותר בתולדות האומה, ולתחילת המלחמה העולמית בטרור. בתגובה להתקפות, פלשה ארצות הברית (בתמיכה צבאית של נאט"ו ורוב הקהילה הבינלאומית) לאפגניסטן והדיחה את משטר הטליבאן, שנתן מחסה ותמיכה לבן לאדן. בפעולה שעוררה מחלוקת, הנשיא בוש הורה על המשך המלחמה בטרור ועל פלישה לעיראק, הדחתו ולקיחתו בשבי של סדאם חוסיין (2003). הסיבות למלחמה בעיראק כללו "הפצת הדמוקרטיה", "חיסול הנשק להשמדה המונית שיש לסדאם" (מאוחר יותר הוכח כי הדבר התבסס על עדויות לא מדויקות), ו"שחרור העם העיראקי". פלישה זו לא זכתה לתמיכה עולמית והיוותה אחד הזרזים להתפתחות הרגשות האנטי-אמריקניים ברחבי העולם. הצבא האמריקני יצא מעיראק ב-2011, לאחר שהושגה רגיעה יחסית בשטח. ב-2014, עם התחדשות מלחמת האזרחים בעיראק, יצאה ארצות הברית למבצע נחישות טבועה, שכלל בעיקר הפצצות אוויריות ופעולות קומנדו נגד המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה. ב-2021 הוחלט לסיים פעילות מבצעית בעיראק אך יישאר ייעוץ לכוחות המקומיים. באוגוסט 2005 גרם הוריקן קתרינה להצפת חלקים רבים בניו אורלינס ולהרס רב בחוף מפרץ מקסיקו (אם כי נגרם גם נזק רב לחוף נהר המיסיסיפי). ההכנות והתגובה של הממשלה ספגו ביקורת ציבורית רבה ונטען כי הן היו חסרות תועלת ואיטיות.[דרוש מקור] ב-2006 גרמו מחירי האנרגיה הגבוהים להגברת המודעות לתלות ההולכת וגוברת באספקת נפט קבועה, כאשר הנשיא בוש אמר "ארצות הברית מכורה לנפט". ישנו חשש גדול מאוד מהאפשרות של משבר כלכלי חמור, אם יתרחש עימות מעבר לים או תהיה הפרעה באספקת הנפט, או אם יחול שינוי לרעה במצב הנפיץ שבמזרח התיכון. הממשל הפדרלי החל לממן בהיקף נרחב תוכניות ופרויקטים לפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים (כגון אתנול, אנרגיית רוח או אנרגיה סולארית). הפתרון נמצא בפצלי שמן. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008, בתוך המיתון העולמי הגדול, נבחר לנשיאות ברק אובמה, הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בתולדותיה של ארצות הברית, וכן הנשיא הראשון ממוצא מעורב. ארצות הברית וקובה ניהלו מגעים, שהוכרזו לראשונה על ידי הנשיא ברק אובמה בדצמבר 2014, לחידוש יחסיהן הדיפלומטיים לאחר נתק של חצי מאה. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו רשמית ביולי ובאוגוסט 2015, כאשר נפתחו שגרירויות בוושינגטון די. סי. ובהוואנה, לראשונה מאז 1961 בימי המלחמה הקרה. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. הקצין הקיטוב הפוליטי. הנשיא העדיף הסכמים בילטרליים על הסכמים בינלאומיים. גדלה היריבות עם סין והחלה מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין. יחסי ארצות הברית–רוסיה הושפעו מזהות ראש המדינה ומאירועים שונים כמו התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 ומלחמת האזרחים בסוריה. בעקבות הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020, נבחר ג'ו ביידן לנשיא ארצות הברית. טראמפ וביידן יזמו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 תוכניות סיוע כלכלי רחבות היקף לאור המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף ביידן ביקר את המדיניות הכלכלית שהונהגה בארצות הברית בעשורים הקודמים. אובמה, טראמפ וביידן שאפו לצמצם את כמות החיילים במזרח התיכון ולהימנע מפלישות גדולות. במקביל חוסלו ראש ארגונים כמו אוסאמה בן לאדן מאל-קאעדה ואבו בכר אל-בגדאדי מדאעש כחלק מהמלחמה העולמית בטרור. על סמך שאיפה זו, ארצות הברית הכריזה על סיום מלחמת עיראק בשנת 2011 ועל סיום מלחמת אפגניסטן, חתמה על חוזה שלום עם הטליבאן וקידמה את נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Template_talk:Advance_(company)] \| [TOKENS: 252]
Contents Template talk:Advance (company) Suggest renaming Advance is a very ambiguous title. I would suggest renaming it to {{Advance Publications}} to make it clearer. -- King of ♥ ♦ ♣ ♠ 05:37, 9 August 2009 (UTC)[reply] The Sartorialist I just removed The Sartorialist from the template. While Conde Nast handles its advertising and while the its author Scott Schuman also writes for GQ, a Conde Nast publication, I can't find anything that suggests the blog is actually owned by Conde Nast. —Neil 06:16, 9 September 2013 (UTC)[reply] Update needed This template seems seriously out of date. One major division of Advance Publications now apparently is Advance Local, which includes both local newspapers and local websites. The latter are grouped together in a unit called Advance Digital. Not sure where, if anywhere, 'Advance Internet' fits in. May be an old name for Advance Digital, but perhaps not a unit within Conde Nast... Major restructuring of this template may be needed. Thanks, DA Sonnenfeld (talk) 20:07, 6 December 2014 (UTC)[reply]
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%A8] \| [TOKENS: 4998]
תוכן עניינים שכרות שִׁכְרוּת או גילופין היא מצב שבו נמצא אדם בהשפעת אלכוהול. רמת השכרות עולה בהתאם לכמות האלכוהול הנצרכת. בממוצע, האלכוהול מתחיל לתת את אותותיו כעשרים דקות לאחר צריכתו. השפעת האלכוהול אינה אחידה, ומשתנה על פי מספר גורמים. רמת השכרות עולה עם עליית אחוזי האלכוהול בדם, וככל שהיא עולה – יורדת שליטתו העצמית של השיכור. שכרות מוגדרת על פי רוב במצב שבו מאבד האדם שליטה על פעולותיו; אך גם כמות קטנה יותר של אלכוהול משפיעה על הגוף, לפעמים בצורה שכמעט אינה מורגשת. תופעת לוואי של שיכרות היא החמרמורת (האנגאובר). גורמים האחראים על מידת השפעתו של האלכוהול כמו כן שילוב של אלכוהול עם עייפות גורם להשפעה חזקה יותר. זמן וכמות ההשפעה של האלכוהול וההשפעות עצמן משתנות אצל כל אחד ואחד, אך ההשפעות המוזכרות למעלה הן בדרך-כלל ההשפעות שבסופו של דבר קיימות אצל כל אדם. שלבי השכרות כמויות אלה אינן מדויקות – כאמור, השפעת האלכוהול פחותה בקרב בני אדם שרגילים בצריכת אלכוהול, והם יכולים להגיע למצבים בהם אחוזי האלכוהול בדמם גבוהים הרבה יותר. לאחר ההשתכרות במקרה של שתייה מרובה חווה לעיתים האדם השותה חמרמורת (הנגאובר), כתוצאה מהתייבשות, מספר שעות לאחר השתייה. זו מאופיינת בתסמינים כגון כאבי ראש, עייפות, קושי בריכוז, רגישות גבוהה לאור ולרעש ונדודי שינה. הסכנות בשכרות השכרות ביהדות בכמה מסיפורי המקרא מופיעה השכרות: בכמה הזדמנויות מוכיח ישעיהו הנביא את ממלכת ישראל ויהודה על מנהגם להשתכר ביין, ואף סימן חטא זה כזרע הפורענות שהביא להגלייתה: הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן: הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד: בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם... בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ: וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה: וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה: כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם כיוצא בזה מוכיח הנביא עמוס את המשתכרים השאננים מממלכת ישראל ויהודה, שבשכרותם מסרבים לקבל תוכחה ומוסר, וסופם שיגלו בחטאיהם. מובא במדרש תנחומא על פרשת נח : אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כשבא נח ליטע כרם, בא שטן ועמד לפניו אמר לו: מה אתה נוטע? אמר לו: כרם. אמר לו: מה טיבו? - פירותיו מתוקים, בין לחים בין יבשים, ועושין מהן יין המשמח לבבות, דכתיב: 'ויין ישמח לבב אנוש' (תהלים קד). אמר לו שטן: בא ונשתתף שנינו בכרם זה. אמר לו - לחיי. מה עשה שטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, אחר כך הביא ארי והרגו, ואחר כך הביא חזיר והרגו, ואחר כך הביא קוף והרגו תחת הכרם. והטיפו דמן באותו הכרם והשקוהו מדמיהן. רמז לו, שקודם שישתה אדם מן היין - הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. שתה כהוגן - הרי הוא גבור כארי, ואומר אין כמותו בעולם. כיוון ששתה יותר מדאי - נעשה כחזיר מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר. נשתכר - נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה. וכל זה אירע לנח הצדיק. מה נח הצדיק, שהקב"ה פירש שבחו כך [ארע לו] - שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. ועוד, שקילל זרעו ואמר: 'ארור כנען' במשנה ובתלמוד הבבלי מובאים מאמרים רבים בגנות השכרות, שהיא מקור לחטאי עבודה זרה ועריות, להתבזות, להתרוששות, ולתופעות שליליות נוספות. שתיית היין בהלכה היא חובה במצבים מסוימים כגון קידוש, ברית מילה, נישואים, ארבע כוסות בפסח ופורים. אולם מלבד חג הפורים שלגביו נאמר בתלמוד הבבלי: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא" (חייב אדם להתבשם בפורים), בשאר המועדים ואירועי השמחה שבהם משולבת שתיית יין, הורו פוסקי ההלכה שאין לשתות לשכרה: כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה - ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב'. הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות לשיכור יש הגבלות רבות בהלכה כתוצאה מחוסר שיקול הדעת הקיים בשעת שכרותו. לגבי תפילה לרוב הפוסקים תלוי הדבר ברמת השכרות. המדד המרכזי המשמש את הפוסקים הוא האם יכול השיכור לדבר בפני מלך. כלומר, האם יוכל השיכור להתנער מיינו כדי לדבר בצורה הראויה עם אדם מכובד. אם כן – מותר לו להתפלל (וישנה מחלוקת אם לכתחילה או רק בדיעבד), אם לא – אסור לו להתפלל. לגבי ברכות הנהנין הדין יותר קל, וכל זמן שלא הגיע לדרגת שכרותו של לוט יכול לברך. ובפורים מתירים הפוסקים גם לשיכור מעט להתפלל. במשפט הישראלי השכרות נמנית כאחת ההגנות במשפט הפלילי בישראל. המחוקק הישראלי, כמו מחוקקים אחרים, התייחס בדין להגנה מאחריות פלילית של ביצוע מעשה בשכרות. למעשה, השכרות עומדת לנאשם כהגנה במצב ייחודי בו הנאשם נכנס למצב השכרות שלא מדעתו. בדרך כלל שכרות בעת ביצוע עבירה מחמירה את מצבו המשפטי של הנאשם, ומסייעת לתביעה בכך שהיא יוצרת 'קיצור דרך' להוכחת יסוד נפשי. סייג השכרות מכונה בשל כך ”הגנה מדומה“. שופטי בית המשפט העליון נחלקו לגבי השפעת השכרות על הענישה. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Extracted_(TV_series)] \| [TOKENS: 479]
Contents Extracted (TV series) Extracted is an American reality competition television series that premiered on February 10, 2025, on Fox. It is filmed in the Canadian wilderness. In May 2025, the show was renewed for a second season, which premiered on January 26, 2026. Format Twelve teams composed of one amateur survivalist ("Competitor") and two friends or family members ("Companions") are sent into a forested area in British Columbia, Canada. The Competitors are each isolated in the wilderness and must do whatever they can (such as finding food and building shelter) to sustain themselves while their actions are monitored by cameras throughout the area. The Companions are together in a nearby compound with a studio where they can watch and listen to all the Competitors. At set intervals throughout the competition, the Companions have the opportunity to aid their teammates by selecting items for survival packages (e.g.: tools, bedding, food and other consumables) that are delivered to the Competitors via drone. The Competitors are informed that they will have no control on when their participation in the competition ends. The Competitors can only be removed from the wilderness by their Companions, who may press a red "extract" button in the studio to initiate their Competitor's evacuation. Doing so eliminates the entire team from contention. The last team remaining will win a grand prize of $250,000. Series overview Season 1 (2025) Color key: Season 2 (2026) Among the contestants are some former reality tv personalities - including 5-time Survivor contestant and two time winner, Sandra Diaz-Twine, her daughter a two time Australian Survivor contestant, and winner of The Anonymous, Nina Twine, and Analyse Talavera, who appeared on Big Brother. Color key: Reception Production The series pickup was announced on May 13, 2024, at Fox's upfronts, with its premiere date of February 10, 2025, divulged on December 2. The competitors and teams were revealed the next month on January 14, 2025. On May 10, 2025, Fox renewed the show for a second season which will premiere on January 26, 2026. The competitors and teams were revealed on December 16, 2025. References External links
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Fear_Factor] \| [TOKENS: 6574]
Contents Fear Factor Fear Factor is an American stunt/dare game show. The series first aired on NBC from 2001 to 2006, then hosted by Joe Rogan. The show was adapted by Endemol USA from the original Dutch series titled Now or Neverland. For the first five seasons, the contestants consisted regularly of three men and three women pitted against each other in a variety of three stunts for a grand prize, usually $50,000. In the sixth season, the show's format was modified to feature four competing teams of two people who have a pre-existing relationship with one another. Fear Factor was cancelled by NBC in 2006 after six seasons (142 episodes excluding specials with highlights); NBC would briefly revive the series for a nine-episode run in 2011. In 2017, MTV revived the series with Ludacris as its host; this incarnation ran two seasons (thirty-three episodes) before being cancelled in 2018. The show has since spawned many spin-offs, creating its own media franchise. On May 12, 2025, it was announced that Fox would be reviving the series as Fear Factor: House of Fear with Johnny Knoxville as the host. It premiered on January 11, 2026. Series overview History As NBC's answer to the CBS television series Survivor, the show was initially a hit for the network in the summer of 2001 and built strong ratings and popularity in the following seasons. Joe Rogan, then known for his role on the sitcom NewsRadio (1995–1999) and as a commentator for Ultimate Fighting Championship, was hired as the host. According to a 2015 interview with Art Bell, Rogan expected Fear Factor to be cancelled after a few episodes due to objections to some of the content and further stated that he took the job mainly to obtain observations and anecdotes for his stand-up comedy career. The series had a runaway success during the first few seasons, but after the series' fourth season (2003–2004), the popularity and ratings began to decline. By the time the series was in its sixth season, the ratings were in steep decline as a result of content concerns and a growing loss of viewer interest, coupled with the series facing tough competition with other TV shows in the same time slot. As a result, the series was only averaging a 2.6 in the ratings. Later that year, Fear Factor faced tough competition with the TV ratings champion, Fox's talent series American Idol on Tuesday nights and the ratings declined even further and continued to trend further downward during this period. Despite much publicity concerning an improved format and better stunts for season six, the series' ratings continued to drop and consequently, NBC put the struggling program on hiatus for the remainder of the season to make room for the sitcom Joey, the Friends spin-off that was itself removed from the NBC lineup a few weeks later. After a continuous and steep drop in the series' ratings, it was officially cancelled by NBC in May 2006 after six seasons (Joey was cancelled in April) and the network began airing the remainder of the season on June 13, 2006, with the remaining episodes to be aired throughout the summer, with its last episode airing on September 12, 2006. Over its six seasons, Fear Factor earned NBC a reported $600 million in advertising revenue. Currently only the first season has been released on DVD; in early 2009 a box set release containing the entire series on DVD was planned. The project was put on hold for an unknown reason in March 2010. On June 5, 2010, it was announced that the project was cancelled because of the low sales of the first season DVD. In 2004, Fear Factor became the first network reality show to be syndicated. In the fall of that year, NBCUniversal Television Distribution put it into barter syndication and it aired on Fox, The WB and UPN affiliates and on the cable channel FX. However, as of fall 2006, Fear Factor had left local syndication due to lack of sales of NBCUniversal and was not renewed for another season next fall since NBC canceled Fear Factor after six seasons due to low ratings. In addition to FX, reruns of Fear Factor have aired in syndication on Chiller, MTV2 and TBD, with TBD airing a Fear Factor marathon the weekend of May 15–16, 2021. The series also has a YouTube channel, where previously unaired footage is shown. With Chiller airing reruns of Fear Factor every Sunday night, the ratings led to Comcast informing Entertainment Weekly in a May 31, 2011 report that Fear Factor would be revived for a seventh season. Eight episodes were ordered, including two two-hour episodes and Rogan returning to hosting duties. The revival was shot in high-definition and owing to concerns over the then-ongoing NFL Lockout and the loss of NBC Sunday Night Football episodes, TV Guide reported in early July the show could be ready as early as September as lockout replacement programming (NBC eventually lost one episode, the season premiere Hall of Fame Game, because of the lockout that ended in late July). The series revival began airing on December 12, 2011; the two premiere episodes were viewed by 8.7 million and 8.5 million viewers, respectively. This makes the premiere the highest rated non-sports programming to air on NBC at 8:00 p.m. since February 2008. Following Rogan's verbal disclaimer, the narrator gives a statement and this is the one most commonly used: It all began 10 years ago at the dawn of reality television. Audiences had never seen anything like it. Now, the legend begins all over again. It's bigger, better and more intense than ever before. Welcome back to Fear Factor. The revival featured four teams of two people with a preexisting relationship per episode, rather than the original versions' six people (three males and three females). The first five seasons had typically used the three male, three female grouping, but the sixth and final pre-revival season always utilized four teams of two people each. The stunts remained basically the same, with the "gross" one in between the two physical ones. NBC pulled a two-hour, five team, five stunt episode entitled "Leeches & Shaved Heads & Tear Gas, Oh My!" which featured a stunt where teams spun a wheel to determine whether they would have to shave their heads and eyebrows, get tattooed or be tear gassed. This episode was scheduled to air in two parts on January 23 and 30, 2012, but it was postponed after Part 1 was replaced by a GOP debate. Another episode, entitled "Hee Haw! Hee Haw!" and featuring a stunt where contestants drink the urine and semen of a donkey, was then scheduled to air January 30, 2012. Hesitant about airing the stunt, NBC eventually pulled the episode after pictures of the stunt appeared online. Video footage of the stunt appeared online after the episode aired on Danish TV in June 2012 and Fear Factor eventually posted short clips of all three stunts on their YouTube channel in July 2014. The sixth episode, entitled "The Bees Are So Angry", was two hours instead of the usual one and included five teams, five stunts and a $100,000 prize instead of the usual four teams, three stunts and $50,000 prize. Following this episode, The Voice replaced the series' slot on Monday nights. On May 13, 2012, NBC announced that Fear Factor was officially cancelled. NBC rescheduled the two hour "Leeches & Shaved Heads & Tear Gas, Oh My!" episode, which aired in two parts over the nights of July 9 and 16. The first part ended with the "To Be Continued" subtitle followed by a preview for the second part. In April 2017, MTV announced that it would be reviving Fear Factor a second time for a 12-episode season. The first season of MTV's Fear Factor premiered on May 30, 2017, and concluded on August 22, 2017. Just prior to the first-season finale, it was announced that MTV had renewed the series for a second season consisting of 20 episodes. The first half of Season 2, subtitled Season From Hell, began airing on February 25, 2018; the second half, subtitled Celebrity Fear Factor, premiered on July 17, 2018. The MTV revival was hosted by Ludacris and continued to use the format of four teams competing for a $50,000 prize. The stunts drew inspiration from elements of pop culture, such as horror movies, urban legends, and viral videos. On May 12, 2025, it was announced that Fear Factor would be revived by Fox, titled Fear Factor: House of Fear. In addition to extreme stunts, this incarnation of the series incorporates a social element, in which contestants live in a house together after being dropped in a remote location. The revival premiered on January 11, 2026 with Johnny Knoxville serving as the host. Show format The show begins with an introduction from the narrator and this is one most commonly used: Imagine a world where your greatest fears become reality. Welcome to Fear Factor. Each show, six contestants from around the country battle each other in three extreme stunts. These stunts are designed to challenge the contestants both physically and mentally. If the contestant is too afraid to complete a stunt, they're eliminated. If they fail a stunt, they're eliminated. But if they succeed, they will be one step closer to the grand prize, $50,000. Six contestants, three stunts, one winner. Fear Factor. Before the contestants are introduced (and at the half-way point of a two-hour special), Rogan presents a verbal disclaimer. The wording has changed with certain versions, but this is one most commonly used: I'm Joe Rogan and this is Fear Factor. The stunts you're about to see were all designed and supervised by trained professionals. They are extremely dangerous and should not be attempted by anyone, anywhere, anytime. The normal format involves three men and three women—or four teams of two people with a pre-existing relationship—who have to complete three professional stunts to win US$50,000. Rogan noted that the stunts not only test any contestants/teams physically, but mentally as well. Any contestants or teams who were too scared to attempt a stunt, failed to complete a stunt or underperformed a stunt were eliminated from the competition. If only one contestant or team successfully completed the first or the second stunt, they automatically win $25,000 and the other contestants eliminated in the stunt along with the winner of the stunt return for the next stunt to compete for the remaining $25,000. If no one successfully completed the first or the second stunt, then all of the contestants and teams eliminated in the stunt would return to the next stunt to compete for a reduced $25,000. This rule did not apply for non-elimination stunts; in those cases, the prize would be carried over to the next stunt. The only exception to this was in season one, where if one person completed the stunt, the contestant won $10,000 and the $50,000 grand prize was not reduced. There were no instances during the first season where all contestants failed a stunt, so it was never revealed how this would have been handled (however Rogan did state 'as usual' in an early episode of the second season, when nobody completed the second stunt—even though it was the first time it had happened—that the prize would be reduced by 50%). In the final episode of season one, it was implied by Rogan during the second stunt that involved eating various pig parts that if only one person won the stunt (after only one contestant, Martin Beech, successfully completed the previous stunt), then that person would get the $50,000 prize without the need to complete the final stunt. Only once in the history of Fear Factor did the $50,000 prize go unclaimed in an episode; On September 27, 2004, a "Best Friends" edition, none of the remaining teams were able to complete the final stunt. In the stunt, one member of each team had to drive a ramp car, while the other member had to drive a sports car. The one driving the sports car had to drive it onto the truck bed via the ramp car. If the sports car fell off of the truck bed at any time, the team was automatically eliminated. Had it been successfully completed, the team who did this the fastest would have won. However, the last remaining contestants walked away with two Mazda vehicles for winning a previous stunt (see Second stunt). After the acquisition of Universal Studios of Vivendi by NBC's parent company General Electric in 2004, contestants could win vacations in order to promote the theme park division of NBCUniversal at Universal Orlando or win trips to Universal Studios in Hollywood. The order of the stunts on a typical episode of Fear Factor is as follows: First stunt: The first stunt is designed to physically test each of the contestants or teams (for example, jumping from one building to the next or hanging from a helicopter and collecting flags on a ladder). Usually, the two men and the two women or the three teams, that gave the best performance (such as the fastest time, farthest distance or number of flags collected in under a certain time) will move on to the second stunt. The others are eliminated. In some episodes in the sixth season, the best-performing team instead won the ability to eliminate a team of their choice, so teams who failed to complete the stunt or had the worst performance could still advance to the next round. Second stunt: The second stunt is meant to mentally challenge the contestants or teams. The three most common types of stunts in the second round are eating stunts, animal stunts and retrieval or transfer stunts. Eating stunts entail ingesting vile animal parts, live bugs or a blended concoction of multiple items; animal stunts entail immersing one's head or entire body in animals considered to be disgusting or intimidating (such as rats, spiders, snakes or worms); retrieval or transfer stunts involve retrieving items or gross objects (often by mouth) hidden in disgusting substances (for example, blood or lard) or live animals. On rare occasions, the 'mental' challenge would be of a completely different nature, and not be an objectively gross stunt (such as eating undesirable animal parts). Rather, it would be a test of pain endurance, for instance walking barefoot on broken glass or ingesting habanero peppers. At the time of broadcast, many fans commented that the latter stunt was amongst the most unreasonable stunts in the show's history. With the exception of retrieval or transfer stunts, contestants are usually not eliminated after this stunt unless they fail to complete it or vomit before finishing. In the case of teams, one team may be eliminated for having the worst performance. In later episodes, a common (but not always used) rule was that no one would be eliminated after the second stunt; instead, the contestant or team that performed the best would receive a prize, such as a vehicle or a prize package similar in value. More often than not, the contestant or team with the best performance had the privilege of choosing the order that the contestants or teams had to go in to perform the next stunt [for the following day]. Extremely rarely during the show's original run, Rogan would participate in the second stunt, most often as a way of encouraging contestants to take part. However, during a stunt involving tear gas in the third season, the wind changed direction and tear gas blew in the direction of Rogan, the camera crew and the other contestants that were not taking part at that particular moment. On another occasion during the first series, though it was not aired, Rogan ate three sheep eyes exactly like the contestants had to, as it was the first 'gross' stunt to be taped in the series' run and he did not feel it fair that the contestants should go at it alone, while he sat cheering them on. Third stunt: The third and final stunt is usually something from an extreme type of stunt seen in an action film. Like the first stunt, it usually involves heights, water, vehicles, or some combination of the three. In order to avoid ties, this stunt is always competitive. The player or team with the best performance this round wins the grand prize, usually $50,000 and has the privilege of being informed by Rogan that "evidently, fear is not a factor for you." Naturally, on the one occasion that the $50,000 prize went unclaimed (the season 5 Best Friends episode), Rogan instead informed the contestants that "evidently, fear is a factor for you." However, Rogan would also do this when nobody completed one of the earlier stunts, even when the stunt in question was not an elimination round. This was typically a 90-minute episode featuring four stunts instead of three. The first such episode aired in season 3 and was notable for a stunt involving body piercing. In seasons 4–6, at least one of the four stunts was a non-elimination stunt in which contestants competed for a prize. The four-stunt format was sometimes used in conjunction with themed episodes, such as Family Fear Factor, Twins Fear Factor and Thanksgiving Fear Factor. In season 5, six contestants from other reality shows competed in a two-hour, four-stunt episode for $50,000. Some Fear Factor competitions consisted of five or more stunts and featured an increased grand prize. These competitions were always presented as multi-part episodes or single two-hour episodes. The first such competitions were the Tournaments of Champions in seasons 2 and 3 (see below). Season 4 included a two-hour season premiere in which 12 contestants competed in six stunts for a grand prize of $1,000,000; and a two-part, six-stunt Las Vegas episode where the winner would have a chance to win up to $100,000 based on their performance in the final stunt (they would then have to bet half their winnings on a hand of blackjack). Season 6 featured two three-episode, six-stunt competitions ("Psycho Fear Factor" and "Reality Stars Fear Factor"). Season 7 included two five-stunt competitions in which five teams competed for a grand prize of $100,000; the first aired as a single two-hour episode, and the second aired in two parts. Tournament of Champions: Seasons 2–3 concluded with a Tournament of Champions featuring the winners of each episode of those respective seasons and a $100,000 grand prize. In season two, the 13 non-celebrity winners were divided into groups of eight men and five women. For the first four stunts, men competed amongst men and women competed amongst women in two stunts each. The men had to release a flag from a locked box while hanging suspended in the air and eat three different items from a table. The women had to collect flags while on top of an aircraft and retrieve three poles from a tank with alligators. The stunts narrowed the contestants down from eight men and five women to two men and two women who will, in the end, compete against each other for the grand prize by using a key to activate a horn while riding on a speeding truck. In season three, the 24 winners were divided into two groups of 12, each containing seven men and five women. In the first semifinal episode, the group was cut from 12 to six to three to two finalists. In the second semifinal episode, the group was cut from 12 to six in the first stunt, then the men competed amongst the men and the women competed amongst the women in the second stunt and then the final four contestants, two men and two women, were cut to two finalists. Each finalist won a 2004 Mazda RX-8 and a chance at the $100,000. In the finals, the four finalists competed in three stunts. Each stunt eliminated one contestant and the final stunt determined the winner. Couples Fear Factor: Seasons 4–5 both included Couples Fear Factor competitions that played out over seven episodes and featured a grand prize of $1,000,000. Nine couples competed in 17 stunts in season 4 and eight couples competed in 14 stunts in season 5. In season 4, each episode contained two or three stunts, with at least one stunt being a non-elimination stunt. In season 5, each episode featured two stunts; the first was always a non-elimination stunt and the second usually eliminated the team with the worst performance. In contrast to the regular format, only one team was eliminated in each elimination stunt; if multiple teams failed the stunt, then the teams that succeeded would vote on which failing team to eliminate. Almost every stunt offered a prize (e.g., cars, vacations, pre-loaded credit cards, a chance to steal a desired prize from another team) or a $10,000 incentive to the team with the best performance. Couples Fear Factor episodes had certain stylistic differences from the regular format, including a different opening sequence and onscreen interviews with the contestants (regular episodes usually presented interviews in voiceover format only). Psycho Fear Factor: A three-episode series in which six couples competed in six stunts for various cash and prizes, including a grand prize of $250,000. The stunts were centered around the Bates Motel on the set of the original Psycho horror movie from Paramount Pictures. Unlike other Fear Factor episodes, contestants were required to sleep in the filthy Bates Motel between stunts and were subjected to Fear Factor pranks and mini-challenges while in the motel. Reality Stars Fear Factor: A three-episode series in which five teams of Reality TV stars competed in six stunts for various cash and prizes, including a grand prize of $150,000. Featured the teams were Jonny Fairplay and Twila Tanner from Survivor, Jonathan Baker and Victoria Fuller from The Amazing Race, Craig Williams and Tana Goertz from The Apprentice, The Miz and Trishelle Cannatella from The Real World and Anthony Fedorov and Carmen Rasmusen from American Idol. The series was won by The Miz and Cannatella. Celebrity special (seasons two, three and six): In seasons 2–3, episodes with celebrity contestants were played in the normal format, except that contestants were playing for charity. The winning contestant's charity would receive $50,000 and other contestants' charities would receive a lesser amount ($10,000 or $25,000). In season 6, eight celebrity contestants paired up into teams of two for the first two stunts but competed individually in the final stunt. Stephen Baldwin, Kevin Richardson and Alan Thicke are among the celebrities who have competed on Fear Factor. Season 2 included an episode featuring six WWF/E stars; it was won by Matt Hardy. All-Gross Show (seasons 3–6): All three stunts on this show followed the format of the second (gross) stunt as described above. The first such episode involved bobbing for objects in a vat containing 50 gallons of cow blood. In seasons 4–5, the all-gross format was used for Halloween-themed episodes. In season six, a "Farm Fear Factor" episode featured all gross stunts. Mixed Team and Individual Stunts (seasons two, five and six): In most episodes, contestants competed individually or in teams of two for the entire competition. However, there were three episodes in which contestants paired up into teams for the first and/or second stunt but competed individually in the final stunt. The first instance of this was a season 2 episode in which three pairs of twins competed as teams in the first stunt and competed individually in the other two stunts. In season 5's "New York vs. L.A." episode, the first stunt narrowed a pool of eight contestants down to four (one man and one woman from each city); contestants from the same city then teamed up in the second stunt and all contestants competed as individuals in the final stunt. A season 6 celebrity episode had contestants competing as teams in the first two stunts and individually in the final stunt. In the latter episode, contestants were allowed to attempt the stunts alone if their partner quit before the stunt started. Holiday specials (seasons 3–5): Over the course of the series, Fear Factor produced three Christmas episodes, two Halloween episodes and a Thanksgiving episode. The Christmas episodes featured Christmas-themed stunts but were otherwise played in the normal format. The Halloween episodes followed the all-gross format and the Thanksgiving episode followed the four-stunt format. Las Vegas Show (seasons 3–5): Stunts took place at various hotels and casinos in Las Vegas. The show's winner was required to bet at least half of their winnings on one hand of Blackjack, with the chance to continue gambling if successful. Special Contestants (seasons 2–7): Some episodes featured a specific type of contestant (notably models, all-female, twins, military members, reality television stars, freaks and geeks, young and old, returning contestants) or teams with a specific type of relationship (e.g., couples, newlyweds, siblings, best friends, parent/child teams, exes). Many of these episodes were played in the regular format, although some used a four-stunt or extended competition format. Fear Factor Super Bowl Halftime Show (season 2): Played in the normal format with Playboy Playmates. The first stunt aired as counter programming to the Super Bowl halftime show and ended right before the third quarter of the game started. The remaining two stunts were shown immediately after the game as counter programming to the Super Bowl lead-out show. Miss USA (seasons 3–5): Played in the normal format with Miss USA contestants, with the winning contestant keeping $25,000 and giving $25,000 to a charity of their choice. There was no Miss USA edition in the sixth season of Fear Factor, as NBC produced a Miss USA edition of Deal or No Deal instead; the Miss USA contestants were the briefcase models for the entire episode. The next time that Miss USA delegates would be involved in a game show was in 2010 on Minute to Win It. The Miss USA edition was not present in the show's final two seasons, as the current format had four teams of two people. Blind Date (season 6): Four single men were introduced to four single women and either the women (in the first episode) or the men (in the second episode) got to choose their partner among the available contestants of the opposite sex. The game was then played in the regular format, with the winning team dividing the prize. Sleep Deprivation (season 4): Five co-ed pairs of contestants competed as teams in the normal format, with one exception: contestants had to stay awake for the 48-hour duration of the competition. If a contestant fell asleep at any time before the final stunt was completed, their team would be eliminated. This was the only episode in the entire series (original or revived) in which contestants could be eliminated in the downtime between stunts. Million Dollar Heist: (season 6): Played in the regular teams format, but instead of competing for the normal $50,000 prize, teams would race head-to-head to "steal" up to $1,000,000 worth of gold from an armored truck submerged in water for their final stunt. The team that "stole" the most money's worth of gold within the time limit would win the combined amount of money collected by both teams. Home Invasion: This short segment was included at the end of each episode in season six. It involved Rogan going to different homes across America and challenging a family to compete in a stunt. Each stunt usually involved the contestants under a time limit (usually one minute) ingesting or bobbing in something foul or undesirable. If successful, the family would win up to $5,000 in the form of pre-loaded credit cards from Capital One. MTV's Fear Factor revival continued to use the format of four teams of two people competing in three challenges for a $50,000 grand prize, as in the last two seasons of the NBC series. As the show started, Ludacris gives a verbal disclaimer. The wording has changed with certain versions, but this is one commonly used: The challenges you are about to see were designed and tested by trained professionals. They are extremely ludicrous and should never be attempted by anyone, anywhere, or at anytime. This is MTV's Fear Factor. However, the order of the stunts, as well as some of the rules, differ from the original format. Each episode in first season of the MTV version had three named rounds: Beat the Beast, Face Your Fear and The Final Fear. Beat the Beast: This stunt challenges the contestants to conquer their fear of something creepy (usually live creatures considered gross or intimidating) and generally follows the same format as animal stunts from the second stunt of the original version. The team with the best performance in this round wins a "FearVantage", which is an advantage in the next round (such as picking the order). Face Your Fear: This is a challenge tailored to a common fear shared by all of the contestants on a particular episode. The nature of this stunt varies widely depending on the fears of the contestants. The Final Fear: This is an extreme physical stunt that follows the same format as the first and third stunts from the original version of the show. The team with the best performance wins the $50,000 grand prize. The second season abandoned categorized rounds and FearVantages but continued to follow the general format of the first two rounds consisting of gross stunts and/or small-scale physical stunts, followed by an extreme physical stunt in the final round. Controversy Fear Factor has received criticism from the general public mainly because of the show's second stunt, which intends to disgust its viewers. The American Humane Association expressed concerns for allowing various animals to get injured and even killing insects by eating them alive during the videotaping of the show. The association also revealed that professional animal trainers have refused to work on the show because the producers of Fear Factor have demanded stunts that violate the association's guidelines. On December 30, 2004, Austin Aitken, a part-time paralegal from Cleveland, sued NBC for US$2.5 million for airing an episode involving blended rats, claiming that he felt so disgusted from watching the stunt, his blood pressure rose to the point he felt dizzy and lightheaded and subsequently vomited. His disorientation was so severe that he ran into a doorway and seriously injured himself. Two months later, U.S. District Judge Lesley B. Wells dismissed the lawsuit as frivolous. Fear Factor was also criticized by major U.S. electrical utilities for an episode that required contestants to climb through a simulated electrical substation with "electrified wires" complete with simulated sparks and electrical sounds added in post-processing. The Edison Electric Institute issued a warning regarding the episode, fearing that viewers might attempt to climb through a real substation with potentially fatal results. An episode originally scheduled for January 30, 2012, featuring contestants drinking donkey semen and urine was rejected by NBC, which instead aired a rerun. On January 31, 2012, two of the contestants, twin sisters Claire and Brynne Odioso, appeared on The Cowhead Show on Tampa Bay radio station WHPT to talk about their experiences in that episode; however, according to TMZ.com, producers of Fear Factor warned the Odioso sisters not to continue any discussion of the program, as doing so would put them in breach of their confidentiality agreements. Spin-off products and theme park attraction Fear Factor has also resulted in various spin-off products: See also References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_note-113] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Boxing_on_Fox] \| [TOKENS: 1049]
Contents Boxing on Fox Boxing on Fox refers to a series of boxing events produced by Fox Sports and televised by the Fox Broadcasting Company and Fox Sports 1. History Fox's first foray into boxing aired on December 16, 1995 in prime time headlined by a bout between Mike Tyson and Buster Mathis Jr. On September 14, Tyson promoter Don King would stun the boxing world by announcing that the Tyson–Mathis match would be broadcast for free on Fox. Three weeks before the fight, Tyson suffered a broken thumb, but did not announce it until November 1, three days before the fight. In a press conference at the MGM Grand, Tyson announced the cancellation of the fight because of the injury. Then, on November 22, it was announced that the bout had been moved to Atlantic City with a December 16 date in place and that Showtime would air the fight instead of Fox. Plans were changed after New Jersey gaming authorities ruled against having the fight in Atlantic City because Don King had been under suspension in New Jersey since 1994 because of legal troubles. On November 30, Philadelphia's CoreStates Spectrum was announced to host the fight with Fox regaining the rights to air it. The opening match on the card involved Terry Norris and Paul Vaden. Also featured was Frankie Randall defending his World Boxing Association junior welterweight title against Juan Coggi. Kevin Harlan provided blow-by-blow commentary, with Sean O'Grady and Bobby Czyz on analysis, and James Brown as the host. Meanwhile, Fox's then lead NFL color commentator, John Madden conducted a taped interview with Tyson. Madden's NFL on Fox broadcast partner, Pat Summerall was initially scheduled to call the card, but when it was pushed back from November 4 to December 16, his NFL duties interfered with him participating. Fox received a 16.9 Nielsen overnight rating and 29 share for the December 16 broadcast, making it the highest-rated night in Fox's then brief history as a network. In March 1998, Fox teamed with Oscar De La Hoya for a three-fight card from Mashantucket, Connecticut in prime time. Since De La Hoya himself, was under contract to fight exclusively on HBO, he couldn't fight. Instead, the card featured Yory Boy Campas fighting Anthony Stephens in a junior middleweight title bout, Eric "Butterbean" Esch in a super heavyweight fight against Bill Eaton, and a six-round women's match between Lucia Rijker and Mary Ann Almager. The card aired directly against the 70th Academy Awards on ABC. James Brown called the action with Gil Clancy on analysis and Sean O'Grady reporting. The telecast garnered Fox a 4.3 rating (5.9 million viewers). The March 20, 1998 event wouldn't be the last time that Fox would collaborate with Oscar De La Hoya. In April 2012, Fox reached a multi-year agreement with De La Hoya's Golden Boy Promotions. Under terms of the agreement Golden Boy Promotions would stage one event per month in the United States to be simulcast on Fox Deportes, Fox Sports' regional networks and Fuel TV. One year later, Fox announced that they had reached a multi-media rights extension with Golden Boy Promotions. Under this particular agreement, Fox Sports retained exclusive domestic rights to 48 live two-hour events (featuring two or three fights per event). Fox Sports 1 scheduled 24 live events per year, with Fox Deportes airing all 48 events live. This was an increase from 36 in the previous deal. The 24 events on FS1 would all originate in the United States, and most were expected to run on Monday nights once the network launched later that August. On August 4, 2015, Fox Sports 1 announced that it would air 21 PBC cards on Tuesday nights (Toe-to-Toe Tuesdays) on the network from September 8, 2015 through June 2016. The telecasts were also simulcast in Spanish by Fox Deportes. The announcement came following the end of a contract between Fox Sports and Golden Boy Promotions. By 2018, most of PBC's broadcasting agreements lapsed. In September 2018, PBC reached a four-year deal with Fox Sports, covering a series of 10 "marquee" cards per-year on the Fox broadcast network, 12 per-year on FS1, as well as Fox-produced pay-per-view events. Unlike the previous time-buy arrangements, Fox is paying rights fees; The Ring reported that Fox was paying $60 million per-year. Prior to the announcement, PBC reached a long-term deal with Showtime, through 2021. Both Fox and Showtime also began producing pay-per-view events (contrary to PBC's previous aversion to them). Meanwhile, Fox Deportes tapped International Boxing Hall of Fame member and former four-division world champion Erik “El Terrible” Morales to work alongside Jaime Motta (blow-by-blow) and Jessi Losada. See also References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94_%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%AA] \| [TOKENS: 33654]
תוכן עניינים מיתולוגיה מצרית מיתולוגיה מצרית היא אוסף הסיפורים הדתיים של מצרים העתיקה, המתארים את פעולות האלים המצריים כאמצעי להבנת העולם הסובב אותם. האמונות שהמיתוסים הללו מבטאים הן חלק חשוב מהדת המצרית העתיקה. מיתוסים מופיעים לעיתים קרובות בכתבים ובאמנות המצריים, במיוחד בסיפורים קצרים ובחומרים דתיים כגון מזמורים, כתבים פולחניים, כתבי לוויה ועיטור המקדש. מקורות אלה אינם מכילים תיאור שלם של מיתוסים ולעיתים קרובות מתארים רק קטעים קצרים מהם. בהשראת מחזוריות הטבע, המצרים ראו את הזמן בהווה כסדרה של דפוסים חוזרים, בעוד שתקופות הזמן המוקדמות ביותר היו ליניאריות. מיתוסים מתרחשים בזמנים קדומים אלה, והמיתוס קובע את הדפוס למחזוריות ההווה. אירועים בהווה חוזרים על אירועי המיתוס, ובתוך כך מחדשים את המאעת, הסדר היסודי של היקום. בין הפרקים החשובים ביותר מהעבר המיתי הם סיפורי הבריאה, שבהם האלים יוצרים את היקום מתוך כאוס קדמון; סיפורי מלכותו של אל השמש רע על פני האדמה; ומיתוס אוסיריס, הנוגע למאבקי האלים אוסיריס, איסיס והורוס נגד האל המשבש סת. אירועים מההווה שעשויים להיחשב כמיתוסים כוללים את מסעו היומיומי של רע בעולם ובדואת. נושאים שחוזרים על עצמם בפרקים מיתיים אלה כוללים את המאבק בין תומכי המאעת לבין כוחות האי-סדר, חשיבותו של פרעה בשמירה על המאעת, ומוות והתחדשות מתמשכים של האלים. הפרטים של אירועים קדושים אלה שונים מאוד מטקסט אחד למשנהו ולעיתים קרובות נראים כסותרים. המיתוסים המצריים הם בעיקרם מטאפוריים, ומתרגמים את המהות וההתנהגות של אלוהויות למונחים שבני אדם יכולים להבין. כל גרסה של מיתוס מייצגת פרספקטיבה סמלית אחרת, מעשירה את הבנתם של המצרים את האלים והעולם. המיתולוגיה השפיעה עמוקות על התרבות המצרית. היא שימשה השראה או השפיעה על כתבים דתיים רבים וסיפקה את הבסיס האידאולוגי למלכות. סצנות וסמלים מהמיתוס הופיעו באמנות בקברים, במקדשים ובקמעות. בספרות, נעשה שימוש במיתוסים או באלמנטים מהם הסיפורים נעים בין הומור לאלגוריה, מה שמוכיח שהמצרים התאימו את המיתולוגיה כדי לשרת מגוון רחב של מטרות. מוצא קשה לעקוב אחר התפתחות המיתוס המצרי. על האגיפטולוגים להסיק מסקנות לגבי השלבים המוקדמים ביותר שלה, בהתבסס על מקורות כתובים שהופיעו מאות שנים מאוחר יותר. השפעה ברורה אחת על המיתוס היא הסביבה הטבעית של המצרים. בכל יום זרחה ושקעה השמש, הביאה אור לארץ וויסתה את פעילות האדם; בכל שנה הוצף הנילוס, חידש את פוריות האדמה ואיפשר את החקלאות היצרנית ביותר שקיימה את הציוויליזציה המצרית. כך ראו המצרים במים ובשמש סמלים לחיים וראו את הזמן כסדרה של מחזוריות טבעית. דפוס מסודר זה היה בסיכון מתמיד של שיבוש: שיטפונות בעלי מפלס נמוך בצורה יוצאת דופן הביאו לרעב, ושיטפונות בעלי מפלס גבוה הרסו יבולים ומבנים. עמק הנילוס מסביר הפנים היה מוקף במדבר צחיח, מאוכלס בעמים שהמצרים ראו בהם לא מתורבתים ואויבי הסדר. מסיבות אלו, ראו המצרים בארצם מקום מבודד של יציבות, או מאעת, מוקף ובסכנת כאוס. נושאים אלו - סדר, כאוס והתחדשות - מופיעים שוב ושוב במחשבה הדתית המצרית. מקור אפשרי נוסף למיתולוגיה הוא הפולחן. טקסים רבים מתייחסים למיתוסים ולעיתים מבוססים ישירות עליהם. עם זאת, קשה לקבוע אם מיתוסים של תרבות התפתחו לפני הפולחן או להפך. שאלות על הקשר בין מיתוס לפולחן (אנ') הולידו דיונים רבים בקרב אגיפטולוגים וחוקרי דת השוואתית (אנ') בכלל. העדויות המוקדמות ביותר למנהגים דתיים במצרים העתיקה קדומות למיתוסים כתובים. פולחנים בתחילת ההיסטוריה המצרית כללו רק כמה מוטיבים מהמיתוס. מסיבות אלה, טענו מספר חוקרים כי במצרים, טקסים הופיעו לפני מיתוסים. אך מכיוון שהראיות המוקדמות כה דלות, ייתכן שהשאלה לעולם לא תיפתר עם וודאות מוחלטת. בפולחנים פרטיים, הנקראים לרוב "מאגיים", המיתוס והטקס קשורים קשר הדוק במיוחד. רבים מהסיפורים דמויי המיתוס המופיעים בכתבי הטקסים אינם מצויים במקורות אחרים. אפילו המוטיב הנרחב של האלה איסיס המצילה את בנה המורעל הורוס מופיע רק בסוג זה של טקסט. האגיפטולוג דייוויד פרנקפורטר טוען שפולחנים אלה מתאימים למסורות מיתיות בסיסיות כדי להתאים לטקס הספציפי, ויוצרים סיפורים חדשים משוכללים (המכונים היסטוריולים) המבוססים על מיתוס. לעומת זאת, יוריס בורווטס (אנ') אומר על כתבים מאגיים כי אין "שמץ של עדות לכך שסוג מסוים של מיתולוגיה 'לא שגרתית' נטבע... לסוגה הזו." חלק ניכר מהמיתולוגיה המצרית מורכב ממיתוסי מוצא, המסבירים את ראשיתם של מרכיבים שונים בעולם, כולל מוסדות אנושיים ותופעות טבע. המלכות שהתעוררה בין האלים בראשית הזמן ובהמשך עברה לפרעונים האנושיים; המלחמה נובעת כאשר בני אדם מתחילים להילחם זה בזה לאחר נסיגת אל השמש לשמיים. מיתוסים מתארים גם את ההתחלה כביכול של מסורות פחות בסיסיות. בפרק מיתי קטן, הורוס כועס על אמו איסיס וכורת את ראשה. ראשה האבוד של איסיס מוחלף בראש פרה. אירוע זה מסביר מדוע איסיס צוירה לפעמים עם קרניים של פרה כחלק מכיסוי הראש שלה. ייתכן שמספר מיתוסים נוצרו בהשראת אירועים היסטוריים. איחוד מצרים תחת הפרעונים, בסוף התקופה הקדם-שושלתית בסביבות שנת 3100 לפני הספירה, הפך את השליט למוקד הדת המצרית, וכך הפכה אידאולוגיית השלטון לחלק חשוב מהמיתולוגיה. בעקבות האיחוד, אלים שהיו פעם אלוהויות פטרוניות מקומיות קיבלו חשיבות לאומית, ויצרו קשרים חדשים שקישרו בין האלוהויות המקומיות למסורת לאומית מאוחדת. ג'רלדין פינץ' (אנ') מציעה שייתכן שנוצרו מיתוסים מוקדמים ממערכות היחסים הללו. מקורות מצריים קושרים את המחלוקת המיתולוגית בין האלים הורוס וסת עם סכסוך אזורי בין מצרים העליונה והתחתונה, שאולי התרחש בסוף העידן הקדם-שושלתי או בתקופה השושלתית הקדומה.[א] לאחר תקופה מוקדמת זו, רוב השינויים במיתולוגיה גרמו לפיתוח והתאמת מושגים קיימים במקום יצירת חדשים, אם כי היו יוצאים מן הכלל. חוקרים רבים הציעו שהמיתוס של אל השמש הנסוג אל השמים, משאיר את בני האדם להילחם בינם לבין עצמם, נוצר בהשראת התמוטטות הסמכות השלטונית והאחדות הלאומית בסוף תקופת הממלכה הקדומה (בערך 2686–2181 לפני הספירה). בתקופת הממלכה החדשה (בערך 1550–1070 לפני הספירה), התפתחו מיתוסים קטנים סביב אלוהויות כמו ים וענת שאומצו מהדת הכנענית. לעומת זאת, בתקופת יוון ורומא (332 לפני הספירה–641 לספירה), לתרבות היוונית-רומית (אנ') הייתה השפעה מועטה על המיתולוגיה המצרית. הגדרה והיקף חוקרים מתקשים להגדיר אילו אמונות מצריות עתיקות הן מיתוסים. ההגדרה הבסיסית למיתוס שהציע האגיפטולוג ג'ון ביינס (אנ') היא "סיפר קדוש או מרכזי מבחינה תרבותית". במצרים, הנרטיבים המרכזיים בתרבות ובדת עוסקים כמעט אך ורק באירועים בין האלים. נרטיבים ממשיים על מעשי האלים נדירים בכתבים מצריים, במיוחד מתקופות מוקדמות, ורוב ההתייחסויות לאירועים כאלה הם רק אזכורים או רמיזות. מספר אגיפטולוגים, כמו ביינס, טוענים שנרטיבים מלאים מספיקים כדי להיקרא "מיתוסים" היו קיימים בכל התקופות, אך המסורת המצרית העדיפה לא לכתוב אותם. אחרים, כמו יאן אסמאן (אנ'), אמרו כי מיתוסים אמיתיים היו נדירים במצרים ואולי הופיעו רק בחלק מההיסטוריה שלה, והתפתחו מתוך רסיסי הנרטיבים המופיעים בכתבים המוקדמים ביותר. אולם לאחרונה, וינסנט אריה טובין (Vincent Arieh Tobin) וסוזן ביקל (Susanne Bickel) הציעו כי אין צורך בנרטיבים ממושכים במיתולוגיה המצרית בשל אופייה המורכב והגמיש. טובין טוען שהנרטיב אפילו זר למיתוס, משום שהנרטיבים נוטים ליצור פרספקטיבה פשוטה ומקובעת על האירועים שהם מתארים. אם אין צורך בנרטיב למיתוס, כל אמירה שמעבירה רעיון לגבי טבעו או פעולותיו של אל יכולה להיקרא "מיתית". תוכן ומשמעות כמו מיתוסים בתרבויות רבות אחרות, המיתוסים המצריים שימשו כדי להצדיק מסורות אנושיות ולהתייחס לשאלות יסוד על העולם, כגון טבעו של אי-הסדר וגורלו הסופי של היקום. המצרים הסבירו את הבעיות העמוקות הללו באמצעות אמירות האלים. אלוהויות מצריות ייצגו תופעות טבע, החל מחפצים פיזיים כמו כדור הארץ או השמש ועד לכוחות מופשטים כמו ידע ויצירתיות. המצרים האמינו כי הפעולות ויחסי הגומלין של האלים שולטים בהתנהגותם של כל הכוחות והיסודות הללו. לרוב, המצרים לא תיארו את התהליכים המסתוריים הללו בכתבים תאולוגיים מפורשים. במקום זאת, היחסים ויחסי הגומלין של האלים המחישו תהליכים כאלה באופן מרומז. לרוב האלים של מצרים, כולל רבים מהעיקריים שבהם, אין תפקידים משמעותיים בסיפורים מיתיים כלשהם, אם כי טבעם ויחסיהם עם אלוהויות אחרות מבוססים לרוב ברשימות או באמירות חשופות ללא נרטיבים. עבור האלים המעורבים עמוקות בנרטיבים, אירועים מיתיים הם ביטויים חשובים מאוד לתפקידיהם בקוסמוס. לכן, אם רק נרטיבים הם מיתוסים, המיתולוגיה היא מרכיב מרכזי בהבנה הדתית המצרית, אך לא חיונית כמו שהיא בתרבויות רבות אחרות. הממלכה האמיתית של האלים היא מסתורית ובלתי נגישה לבני אדם. סיפורים מיתולוגיים משתמשים בסימבוליות כדי להפוך את האירועים בתחום זה למובנים. לא לכל פרט בסיפור מיתי יש משמעות סמלית. מספר דימויים ותקריות, אפילו בכתבים דתיים, נועדו פשוט כעיטורים חזותיים או דרמטיים של מיתוסים רחבים ומשמעותיים יותר. מעטים הסיפורים השלמים המופיעים במקורות המיתולוגיים המצריים. מקורות אלה מכילים לרוב רק רמיזות לאירועים שאליהם הם מתייחסים, וכתבים המכילים נרטיבים ממשיים מספרים רק חלקים מסיפור גדול יותר. לפיכך, ייתכן כי עבור כל מיתוס מצרי נתון היו רק קווי מתאר כלליים של סיפור, שממנו נשאבו חלקים המתארים אירועים מסוימים בפירוט. יתרה מכך, דמויות האלים אינן מוגדרות היטב, והמניעים לפעולותיהם לעיתים לא עקביות וניתנות לעיתים רחוקות. מיתוסים מצריים אינם, אם כן, סיפורים מפותחים לחלוטין. חשיבותם טמונה במשמעות הבסיסית שלהם, לא במאפיינים שלהם כסיפורים. במקום להתלכד לנרטיבים ארוכים ומקובעים, הם נשארו גמישים מאוד ולא דוגמטיים. המיתוסים המצריים היו כל כך גמישים עד שהם יכלו לכאורה להתנגש זה בזה. תיאורים רבים של בריאת העולם ותנועות השמש מופיעים בטקסטים מצריים, חלקם שונים מאוד זה מזה. היחסים בין אלים היו גמישים, כך שניתן לכנות, למשל, את האלה חתחור אמו, אשתו או בתו של אל השמש רע. אלוהויות נפרדות יכולות להיות אפילו ממוזגות, או מקושרות, כישות יחידה. כך שולב האל הבורא אתום עם רע ליצירת אתום-רע. אחת הסיבות הנפוצות לחוסר עקביות במיתוס היא שרעיונות דתיים היו שונים לאורך זמן ובאזורים שונים. הפולחנים המקומיים לאלוהויות שונות פיתחו תאולוגיות שבמרכזן האלים הפטרונים שלהם. ככל שהשפעתם של פולחנים שונים השתנתה, חלק מהמערכות המיתולוגיות השיגו דומיננטיות לאומית. בתקופת הממלכה הקדומה (בערך 2686–2181 לפני הספירה) החשובה מבין המערכות הללו הייתה פולחן אתום-רע, שבמרכזה הליופוליס. הם הקימו משפחה מיתית, תשיעיית האלים, שנאמר עליה כי יצרה את העולם. היא כללה את האלוהויות החשובות ביותר של אותה תקופה אך נתנה קדימות לאתום ולרע. המצרים גם הציפו רעיונות דתיים ישנים עם רעיונות חדשים. לדוגמה, על האל פתח, שפולחנו התרכז בממפיס, נאמר כי גם הוא אל בורא העולם. מיתוס הבריאה של פתח משלב מיתוסים עתיקים יותר באומרו כי תשיעיית האלים היא זו שמבצעת את פקודות היצירה של פתח. לפיכך, המיתוס הופך את פתח למבוגר וגדול יותר מתשיעיית האלים. חוקרים רבים ראו במיתוס זה ניסיון פוליטי להצהיר על עליונותו של האל של ממפיס על אלו של הליופוליס. על ידי שילוב מושגים בדרך זו, המצרים יצרו קבוצה מסובכת להפליא של אלוהויות ומיתוסים. בתחילת המאה העשרים חשבו אגיפטולוגים ששינויים פוליטיים כמו אלה הם הסיבה העיקרית לדימויים הסותרים במיתוס המצרי. עם זאת, בשנות הארבעים של המאה העשרים טען הנרי פרנקפורט, שהבין את האופי הסמלי של המיתולוגיה המצרית, שרעיונות סותרים לכאורה הם חלק מ"ריבוי הגישות" שהמצרים השתמשו בהן כדי להבין את התחום האלוהי. הטיעונים של פרנקפורט הם הבסיס לחלק ניכר מהניתוח העדכני יותר של אמונות מצריות. שינויים פוליטיים השפיעו על האמונות המצריות, אך לרעיונות שעלו באמצעות אותם שינויים יש גם משמעות עמוקה יותר. גרסאות מרובות של אותו מיתוס מבטאות היבטים שונים של אותה תופעה; אלים שונים שמתנהגים בצורה דומה משקפים את הקשרים ההדוקים בין כוחות הטבע. הסמלים השונים של המיתולוגיה המצרית מבטאים רעיונות מורכבים מכדי שניתן יהיה לראותם דרך עדשה אחת. מקורות המקורות הזמינים נעים בין מזמורים חגיגיים לסיפורים משעשעים. ללא גרסה קנונית אחת של מיתוס כלשהו, התאימו המצרים את המסורות הרחבות של המיתוס כך שיתאימו למטרות המגוונות של כתביהם. רוב המצרים היו אנאלפביתים ולכן אולי הייתה להם מסורת שבעל פה משוכללת שהעבירה מיתוסים באמצעות סיפורים מדוברים. סוזאן ביקל מציעה שקיומה של מסורת זו עוזר להסביר מדוע כתבים רבים הקשורים למיתוס נותנים מעט פרטים: המיתוסים כבר היו ידועים לכל מצרי. מעט מאוד עדויות למסורת שבעל פה זו שרדו, והידע המודרני על המיתוסים המצריים נשאב ממקורות כתובים וציוריים. רק חלק קטן מהמקורות הללו שרדו עד ימינו, ולכן הרבה מהמידע המיתולוגי שנכתב פעם אבד. מידע זה אינו שופע באותה מידה בכל התקופות, ולכן האמונות בהן החזיקו המצרים בתקופות מסוימות של ההיסטוריה שלהם מובנות בצורה גרועה יותר מאשר האמונות בזמנים מתועדים יותר. אלים רבים מופיעים ביצירות אמנות מהתקופה השושלתית הקדומה של ההיסטוריה המצרית (בערך 3100–2686 לפני הספירה), אך ניתן ללקט ממקורות אלה רק מעט על פעולות האלים, מכיוון שהם כוללים כתיבה מינימלית. המצרים החלו להשתמש בכתיבה באופן נרחב יותר בתקופת הממלכה הקדומה, שבה הופיע המקור העיקרי הראשון של המיתולוגיה המצרית: כתבי הפירמידות. כתבים אלו הם אוסף של כמה מאות לחשים שנכתבו בחללי הפנים של הפירמידות החל מהמאה ה-24 לפני הספירה. היו הם כתבי הלוויה המצריים הראשונים, שנועדו להבטיח שהמלכים הקבורים בפירמידות יעברו בשלום דרך החיים שלאחר המוות. רבים מהלחשים מרמזים על מיתוסים הקשורים לחיים שלאחר המוות, כולל מיתוסי הבריאה ומיתוס אוסיריס. סביר להניח שרבים מהכתבים עתיקים בהרבה מהעותקים הכתובים הידועים הראשונים שלהם, ולכן הם מספקים רמזים לגבי השלבים המוקדמים של האמונה הדתית המצרית. בתקופת הביניים הראשונה (בערך 2181–2055 לפני הספירה), התפתחו כתבי הפירמידות לכתבי ארונות קבורה, המכילים חומר דומה והיו זמינים לאוכלוסייה הכללית במצרים. כתבים להלוויה מצליחים, כמו ספר המתים בתקופת ממלכה החדשה וספר הנשימה (אנ') מהתקופה המאוחרת (664–323 לפני הספירה) ואילך, התפתחו מתוך האוספים הקודמים הללו. בתקופת הממלכה החדשה פותח סוג אחר של טקסט קבורה, המכיל תיאורים מפורטים ומגובשים של מסעו הלילי של אל השמש. טקסטים מסוג זה כוללים את האמדואת, ספר השערים וספר המערות (אנ'). מקדשים, ששרידיהם ששרדו הם בעיקר מתקופת הממלכה החדשה ומאוחר יותר, הם מקור חשוב נוסף למיתוסים. במקדשים רבים הייתה ספריית פר-ענח' (per-ankh), או ספריית מקדש, שאחסנה פפירוסים לטקסים ולשימושים אחרים. חלק מהפפירוסים הללו מכילים מזמורים, אשר, בהלל לאל על מעשיו, מתייחסים לעיתים קרובות למיתוסים המגדירים את הפעולות הללו. פפירוסי מקדש אחרים מתארים טקסים, שרבים מהם מבוססים בחלקם על מיתוסים. שרידים מפוזרים של אוספי הפפירוסים הללו שרדו עד היום. ייתכן שהאוספים כללו תיעוד שיטתי יותר של מיתוסים, אך לא שרדה עדות לטקסטים כאלה. כתבים ואיורים מיתולוגיים, הדומים לאלה שעל פפירוסי המקדש, מופיעים גם בעיטור מבני המקדש. המקדשים המעוטרים והשתמרו היטב מהתקופות התלמאית והרומית (305 לפנה"ס - 380 לספירה) הם מקור עשיר במיוחד למיתוס. המצרים ערכו גם טקסים למטרות אישיות כמו הגנה מפני מחלות או ריפוי. טקסים אלו נקראים לעיתים קרובות "מאגיים" ולא דתיים, אך האמינו שהם פועלים על פי אותם עקרונות כמו טקסי המקדש, ומעוררים אירועים מיתיים כבסיס לטקס. מידע ממקורות דתיים מוגבל על ידי מערכת של חסמים מסורתיים על מה שהם יכולים לתאר. רצח האל אוסיריס, למשל, לעולם אינו מתואר במפורש בכתבים מצריים. המצרים האמינו שמילים ודימויים יכולים להשפיע על המציאות, ולכן הם נמנעו מהסיכון להפוך אירועים שליליים כאלה לאמיתיים. המוסכמות של האמנות המצרית גם לא התאימו להצגת נרטיבים שלמים, ולכן רוב יצירות האמנות הקשורות למיתוס מורכבות מסצנות בודדות ודלילות. החל מתקופת הממלכה התיכונה מופיעות הפניות למיתוס גם בספרות מצרית שאינה דתית. רבים מההתייחסויות הללו הן רק רמיזות למוטיבים מיתיים, אך מספר סיפורים מבוססים לחלוטין על נרטיבים מיתיים. תיאורים ישירים יותר של מיתוסים נפוצים במיוחד בתקופה המאוחרת והיוונית-רומית, כאשר, על פי חוקרים כמו הייקה שטרנברג, המיתוסים המצריים הגיעו למצבם המפותח ביותר. היחס למיתוס בכתבים מצריים לא דתיים משתנה מאוד. חלק מהסיפורים דומים לנרטיבים מכתבים מאגיים, בעוד שאחרים נועדו בצורה ברורה יותר כבידור ואפילו מכילים פרקים הומוריסטיים. מקור אחרון למיתוס המצרי הוא כתביהם של סופרים יוונים ורומיים כמו הרודוטוס ודיודורוס סיקולוס, שתיארו את הדת המצרית במאות השנים האחרונות לקיומה. הבולט בין סופרים אלו הוא פלוטרכוס, שיצירתו מוראליה מכילה, בין היתר, את התיאור העתיק ביותר של מיתוס אוסיריס. הידע של מחברים אלה על הדת המצרית היה מוגבל מכיוון שהם לא נכללו במנהגים דתיים רבים, והצהרותיהם על אמונות מצריות מושפעות מהטיותיהם לגבי תרבותה של מצרים. קוסמולוגיה הקוסמולוגיה המצרית העתיקה מקבילה לקוסמולוגיה המזרח הקרוב העתיק, הקוסמולוגיה היוונית הקדומה (אנ') ומערכות קוסמולוגיות אחרות, אשר עשויות להיות מתויגות יחד כדבקות במודל "קוסמולוגיית עריסה" אם הן חולקות מקבץ של מאפיינים משותפים, כולל אדמה שטוחה שעל פניה רקיע טהור, כאוס מימי קדמון, מרכז קוסמי, שמיים המסתובבים מעל כדור הארץ, אוקיינוס ממוקם ומסביב קצוות כדור הארץ. אולם חקר הקוסמולוגיה המצרית נעשה במגבלות מסוימות. אין תיאורים שיטתיים של בריאה מהספרות המצרית העתיקה, ולכן השקפות קוסמולוגיות מורכבות ממגוון הפניות קצרות על פני כתבים שונים וכן מספר עדויות ציוריות. סוגיה שנייה היא שהשקפות על הקוסמולוגיה המצרית התפתחו לאורך ההיסטוריה הארוכה של מצרים, ובאזורים שונים היו גם מערכות קוסמולוגיות שונות: בעוד שתמיד יש אל בורא אחד שנוצר בעצמו שיוצא מהחושך המימי הנצחי נון, למשל, אל הבורא בזמנים ובמקומות שונים זוהה בנפרד כפתח, רע, אמון, אתום או ח'נום. המילה המצרית הכתובה m3ˁt, המכונה לעיתים קרובות מאעת, מתייחסת לסדר היסודי של היקום באמונה המצרית. המאעת הוקם עם בריאת העולם ומבדיל את העולם מהכאוס (אנ') שקדם לו והקיף אותו. מעאת כולל הן את ההתנהגות התקינה של בני האדם והן את התפקוד התקין של איתני הטבע, שניהם מאפשרים חיים ואושר. מכיוון שפעולות האלים שולטות בכוחות הטבע והמיתוסים מבטאים את הפעולות הללו, המיתולוגיה המצרית מייצגת את התפקוד התקין של העולם ואת מחיית החיים עצמם. בעיני המצרים, השומר האנושי החשוב ביותר של מאעת הוא פרעה. במיתוס פרעה הוא הבן של מגוון אלוהויות. ככזה, הוא נציגם המיועד, מחויב לשמור על הסדר בחברה האנושית בדיוק כפי שהם עושים בטבע, ולהמשיך את הטקסים המקיימים אותם ואת פעילותם. באמונה המצרית, כבר היה קיים אוקיינוס קדמון אינסופי וכאוטי שקדם לבריאת העולם המסודרת. האוקיינוס הקוסמי הזה התגלם על ידי האל נון. כדור הארץ, המגולם על ידי האל גב, שטוח ומכוסה גם ברקיע שטוח המתפתל מעליו ומפריד את כדור הארץ מהאוקיינוס הקוסמי שמסביב. עבור המצרים גן עדן היה מיוצג בדרך כלל על ידי נות, אלת השמים. כדור הארץ מופרד מהרקיע גם על ידי האטמוספירה, המוגדרת כאל שו לכן, המצרים תפסו את העולם המיושב כבועה של אוויר, סופית ויבשה, מוקפת באוקיינוס אוניברסלי ואינסופי, אפל, חסר צורה ואינרטי. על אל השמש רע נאמר כי הוא נע בשמים, על פני גופה של נות, ומחיה את העולם באורו. בלילה עובר רע מעבר לאופק המערבי לתוך הדואת, אזור מסתורי הגובל בחוסר הצורה של נון. עם עלות השחר הוא מגיח מהדואת באופק המזרחי. אופי השמים ומיקומו של הדואת אינם ברורים. כתבים מצריים מתארים באופן שונה את השמש הלילית כמטיילת מתחת לכדור הארץ ובתוך גופה של נות. האגיפטולוג ג'יימס פיטר אלן (אנ') מאמין שההסברים הללו על תנועות השמש הם רעיונות שונים אך חיים בדו-קיום. לדעת אלן, נות מייצגת את פני השטח הנראים של מימי נון, כאשר הכוכבים צפים על פני השטח הזה. השמש, אם כן, מפליגה על פני המים במעגל, בכל לילה עוברת מעבר לאופק כדי להגיע לשמים המתפתלים מתחת לארץ ההפוכה של הדואת. אולם לאונרד לסקו (אנ') מאמין שהמצרים ראו את השמים כחופה מוצקה ותיארו את השמש כנעה דרך הדואת מעל פני השמים, ממערב למזרח, במהלך הלילה. ג'ואן קונמן (Joanne Conman), ששינתה את המודל של לסקו, טוענת שהשמים המוצקים הללו הם כיפה קעורה ונעה העוטפת אדמה קמורה ועמוקה. השמש והכוכבים נעים יחד עם הכיפה הזו, ומעברם מתחת לאופק הוא פשוט תנועתם על פני אזורים בכדור הארץ שהמצרים לא יכלו לראות. אזורים אלה הם הדואת. בקוסמולוגיה המצרית, האדמות הפוריות של עמק הנילוס (מצרים העליונה) והדלתא (מצרים התחתונה) נמצאות במרכז העולם. מחוץ להם נמצאים המדבריות הפוריות, הקשורים לכאוס שנמצא מעבר לעולם. אי שם מעבר להם נמצא האופק, האח'ת (אנ'). שם, שני הרים, במזרח ובמערב, מסמנים את המקומות שבהם השמש נכנסת ויוצאת מהדואת. באידאולוגיה המצרית מדינות זרות קשורות למדבריות העוינות. אנשים זרים, כמו כן, מקובצים בדרך כלל ל"תשע קשתות" (אנ'), אנשים המאיימים על השלטון הפרעוני ועל יציבות המאעת, אם כי ניתן לראות באור חיובי יותר עמים הקשורים במצרים או כפופים לה. מסיבות אלו, אירועים במיתולוגיה המצרית מתרחשים לעיתים רחוקות בארצות זרות. בעוד שחלק מהסיפורים נוגעים לשמים או לדואת, מצרים עצמה היא בדרך כלל זירת פעולות האלים. לעיתים קרובות, נראה שאפילו המיתוסים המתרחשים במצרים מתרחשים במישור קיום נפרד מזה המאוכלס בבני אדם חיים, אם כי בסיפורים אחרים, בני אדם ואלים מקיימים יחסי גומלין. בכל מקרה, האלים המצריים קשורים מאוד לארץ מולדתם. תפיסת הזמן של המצרים הושפעה מסביבתם. בכל יום זרחה ושקעה השמש, מביאה אור לארץ ומווסתת את פעילות האדם; בכל שנה הוצף הנילוס, חידש את פוריות האדמה ואיפשר את החקלאות היצרנית ביותר שקיימה את הציוויליזציה המצרית. אירועים תקופתיים אלו העניקו השראה למצרים לראות את כל הזמן כסדרה של דפוסים חוזרים המווסתים על ידי מאעת, המחדשים את האלים ואת היקום. למרות שהמצרים הכירו בכך שתקופות היסטוריות שונות נבדלות בפרטיהן, דפוסים מיתיים שולטים בתפיסת ההיסטוריה המצרית. סיפורים מצריים רבים על האלים מאופיינים כמי שהתרחשו בתקופה קדמונית כאשר האלים התגלו על פני האדמה ושלטו בה. לאחר זמן זה, האמינו המצרים, כי הסמכות עלי אדמות עברה לפרעונים אנושיים. נראה שעידן קדום זה קדם לתחילת מסעה של השמש ולדפוסים החוזרים על עצמם של העולם הנוכחי. בקצה השני של הזמן נמצא סוף המחזורים והתפוררות העולם. מכיוון שהתקופות הרחוקות הללו מתאימות לנרטיב ליניארי טוב יותר מהמחזורים של ההווה, ג'ון ביינס (אנ') רואה בהן את התקופות היחידות שבהן מתרחשים מיתוסים אמיתיים. עם זאת, במידה מסוימת, ההיבט המחזורי של הזמן היה נוכח גם בעבר המיתי. המצרים ראו אפילו סיפורים שנקבעו בתקופה ההיא כנכונים תמידית. המיתוסים נעשו אמיתיים בכל פעם שהאירועים אליהם הם קשורים התרחשו. אירועים אלה נחגגו בטקסים, אשר עוררו לעיתים קרובות מיתוסים. הטקס אפשר לזמן לחזור (אנ') מעת לעת לעבר המיתי ולחדש חיים ביקום. מיתוסים עיקריים כמה מהמאפיינים המשותפים החשובים ביותר של המיתוסים מתוארים להלן. בשל האופי המקוטע של המיתוסים המצריים, ישנם סימנים ורמזים מועטים במקורות המצריים לרצף הכרונולוגי של אירועים אלו. עם זאת, המאפיינים המשותפים מסודרים בסדר כרונולוגי מאוד רופף. לפי מיתוס בריאת העולם כפי שהוא מופיע במיתולוגיה המצרית, בראשית היה נוּ, תהום המים החשוכה ששררה לפני היווצרות הזמן. מתוך החושך יצר האל אתוּם את עצמו בעזרת שימוש במחשבותיו ובכוח רצונו הטהור. הוא לא היה גבר ולא אישה, אלא גבעה בשם בנבן, והייתה לו עין מיוחדת הרואה הכול והיכולה לשוטט בכל רחבי היקום. בגרסה אחרת הופיע האל אתום על הגבעה, ובגרסאות אחרות של המיתוס הפציע האל מתוך פרח החבצלת שבראש הגבעה. לאחר בריאתו חש אתום בודד. הוא חבר אל הצל שלו כדי לברוא ילד וילדה מרוק ומהזרע שלו. הילד והילדה שנולדו היו שוּ ותֶּפְנוּת. (בגרסאות מאוחרות של פרשת הבריאה, האל הראשון שברא את עצמו היה דווקא רע אל השמש. האל אתום-רע היה מיזוג פולחני של שניהם). שו הפך לאל האוויר ותפנות הייתה לאלת הערפל והלחות. אביהם הטיל עליהם להפוך את הכאוס והחושך לעקרונות, חוקים, סדר ויציבות. שו ותפנות הפרידו בין האור ובין החושך. הסדר שהם יצרו קיבל צורת נוצה קלילה וטהורה, שהפכה לאלת הסדר מאעת. שו ותפנות יצרו גם אלים נוספים: גב אל האדמה ונות אלת השמים. בתחילה נועדו גב ונות להיות מחוברים זה לזה, אך בשם מעאת – הסדר והצדק בעולם – הם נאלצו להיפרד כדי למלא את תפקידם ואת ייעודם. כדי להפריד ביניהם דחף שו, אל האוויר, את נות מעלה אל השמים. שם היא נשארה מתוחה מעל גב אחיה ובן זוגה. נות בראה את הגשם וגב ברא צמחים. מדי לילה, לפני הזריחה ילדה נות את אל השמש רע. כאשר עלה היום, עקבה אם השמים נות אחר השמש במסלולה עד שרע מת בתוך פיה בשקיעה. באופן דומה, נות גם בולעת את הכוכבים בבוקר ויולדת אותם שוב בערב. לבסוף בראו שו ותפנות את האלים המלכותיים המצריים, שנולדו תחת עץ השיטה: איסיס מלכת החיים והפריון, חתחור אלת היופי האהבה והמוזיקה, אוסיריס שליט המתים, סת אל הרשע, תחות אל החוכמה, ונפתיס אלת הנהר. איסיס ואוסיריס הולידו את הורוס (אם כי השם הורוס מתייחס גם לאל אחר, עתיק יותר מששת האלים המלכותיים). בתקופת העבר המיתי לאחר הבריאה, שוכן האל רע על פני האדמה כמלך האלים ובני האדם. תקופה זו היא הדבר הקרוב ביותר לתור הזהב במסורת המצרית, תקופת היציבות שהמצרים ביקשו כל הזמן לעורר ולחקות. עם זאת, הסיפורים על שלטונו של רע מתמקדים בסכסוכים בינו לבין כוחות המשבשים את שלטונו, ומשקפים את תפקידו של המלך באידאולוגיה המצרית כאוכף המאעת. בפרק הידוע בגרסאות שונות מכתבי המקדש, חלק מהאלים מתריסים נגד סמכותו של רע, והוא משמיד אותם בעזרתם ועצותיהם של אלים אחרים כמו תחות והורוס האב.[ב] בשלב מסוים הוא מתמודד ומתנגד אפילו מהרחבה של עצמו, העין של רע, שיכולה לפעול ללא תלות בו בצורה של אלה. אלת העין כועסת על רע ובורחת ממנו, משוטטת פראית ומסוכנת בארצות שמחוץ למצרים, בדרך כלל נוביה. רע, שנחלש עקב היעדרותה, שולח את אחד האלים האחרים - שו, תחות או אונוריס, בחשבונות שונים - כדי לחלץ אותה, בכוח או בשכנוע. מכיוון שהעין של רע קשורה לכוכב סות'יס (Sothis), שעלייתו ההליאטית (אנ') סימנה את תחילתו של מבול הנילוס, חזרתה של אלת העין למצרים חופפת להצפה מעוררת החיים. עם שובה, האלה הופכת לבת זוגו של רע או של האל שהחזיר אותה. הפיוס שלה מחזיר את הסדר ומחדשת חיים. ככל שרע מתבגר ונחלש, גם האנושות פונה נגדו. בפרק שנקרא לעיתים קרובות "הרס האנושות", הקשור בספר הפרה השמיימית (אנ'), מגלה רע שהאנושות זוממת מרד נגדו ושולח את עינו להעניש אותם. היא הורגת אנשים רבים, אבל רע כנראה מחליט שהוא לא רוצה שהיא תהרוס את כל האנושות. יש לו בירה צבועה באדום כדי להידמות לדם והוא מפזר אותה על השדה. אלת העין שותה את הבירה, משתכרת ומפסיקה להשתולל. לאחר מכן נסוג רע אל השמים, עייף מלשלוט על פני האדמה, ומתחיל במסע היומי שלו דרך השמים והדואת. בני האדם ששרדו נחרדים, והם תוקפים את האנשים שזממו נגד רע. אירוע זה הוא מקור המלחמה, המוות והמאבק המתמיד של בני האדם כדי להגן מפני פעולות הרס של אנשים אחרים. בספר הפרה השמימית, נראה שתוצאות ההרס של האנושות מסמנות את קץ שלטונם הישיר של האלים ושל הזמן הליניארי של המיתוס. תחילת דרכו של רע היא תחילתו של הזמן המחזורי של ההווה. אולם במקורות אחרים, הזמן המיתי נמשך לאחר השינוי הזה. דיווחים מצריים נותנים רצפים של שליטים אלוהיים אשר תופסים את מקומו של אל השמש כמלך על פני כדור הארץ, כל אחד מהם מלוך אלפי שנים. אף על פי שדיבורים שונים לגבי אילו אלים שלטו ובאיזה סדר, הירושה מרע-אתום לצאצאיו שו וגב - שבה המלוכה עוברת לזכר בכל דור של תשיעיית האלים - נפוצה. שניהם מתמודדים עם מרידות המקבילות לאלו בתקופת שלטונו של אל השמש, אך המרד שזוכה למרבית תשומת הלב במקורות המצריים הוא זה בתקופת שלטונו של יורשו של גב, אוסיריס. אוסף הפרקים סביב מותו של אוסיריס והירושה הוא המשוכלל ביותר מכל המיתוסים המצריים, והייתה לו ההשפעה הנרחבת ביותר בתרבות המצרית. בחלק הראשון של המיתוס, אוסיריס, המזוהה עם פוריות ומלכות כאחד, נרצח על ידי אחיו סת והאחרון עולה לשלטון. במספר גרסאות של המיתוס, גופת אוסיריס למעשה מבותרת וחתיכות ממנה מפוזרות ברחבי מצרים. אחותו ואשתו של אוסיריס, איסיס, מוצאת את גופתו של בעלה ומחזירה אותה לשלמותה. היא נעזרת באלי לוויה כמו נפתיס ואנוביס, ותהליך השיקום של אוסיריס משקף מסורות מצריות של חניטה וקבורה (אנ'). לאחר מכן מחייה איסיס לזמן קצר את אוסיריס כדי להרות איתו יורש: האל הורוס. החלק הבא של המיתוס נוגע ללידתו וילדותו של הורוס. איסיס יולדת ומגדלת את בנה במקומות בטוחים, מוסתרים מאיום סת. הפרקים בשלב זה של המיתוס נוגעים למאמציה של איסיס להגן על בנה מפני סת או יצורים עוינים אחרים, או לרפא אותו ממחלה או פציעה. בפרקים אלה איסיס היא התגלמות של מסירות אימהית ומתרגלת רבת עוצמה של קסם מרפא. בשלב השלישי של הסיפור, הורוס נאבק עם סת על המלוכה. המאבק שלהם מקיף מספר רב של פרקים נפרדים ונע באופיו מעימות אלים ועד לשיפוט על ידי האלים שנאספו. בפרק חשוב אחד, סת תולש את אחת מעיניו של הורוס או את שתיהן, ומאוחר יותר הן משוחזרות על ידי מאמצי הריפוי של תחות או חתחור. מסיבה זו, עין הורוס היא סמל בולט לחיים ולרווחה באיקונוגרפיה המצרית. מכיוון שהורוס הוא אל שמיים, כאשר עין אחת משולה לשמש והשנייה לירח, ההרס והשיקום של העין הבודדת מסבירים מדוע הירח פחות בהיר מהשמש. טקסטים מציגים שתי החלטות שונות לתחרות האלוהית: אחת שבה מצרים מחולקת בין שני הטוענים לכתר, ואחרת שבה הורוס הופך לשליט יחיד. בגרסה האחרונה, עלייתו של הורוס, יורשו החוקי של אוסיריס, מסמלת את הקמתו מחדש של המאעת לאחר השלטון הבלתי צודק של סת. עם החזרת הסדר על כנו, יכול הורוס לערוך את טקסי ההלוויה עבור אביו שהם חובתו כבן ויורש. באמצעות שירות זה ניתן לאוסיריס חיים חדשים בדואת, שהוא הופך לשליט שלו. מערכת היחסים בין אוסיריס כמלך המתים והורוס כמלך החיים מייצגת את היחסים בין כל מלך לקודמיו שנפטרו. אוסיריס, בינתיים, מייצג את התחדשות החיים. על פני האדמה מיוחס לו הגידול השנתי של היבולים, ובדואת הוא מעורב בתקומת השמש והנשמות אנושיות שנפטרו. למרות שהורוס מייצג במידה מסוימת כל פרעה חי, הוא אינו הסוף לשושלת האלים השולטים. ירשו אותו תחילה האלים ולאחר מכן הרוחות המייצגות זיכרונות עמומים של שליטי מצרים הקדם-שושלתיים, נשמותיהם של נחן ופע (אנ'). הם מקשרים את השליטים המיתיים לחלוטין לחלק האחרון של הרצף, השושלת של המלכים ההיסטוריים של מצרים. לפי מיתוס בריאת האדם המופיע במיתולוגיה המצרית, יצאו שו ותפנות לטיול ואיבדו את דרכם. אביהם אתום שדאג להם, שלח את עינו רואת-הכל כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו שטפטפו על האדמה, הפכו לאדם הראשון. על פי המיתולוגיה המצרית בריאת האדם תורמת למאעת', הסדר שנקבע לעולם. מספר כתבים מצריים שונים עוסקים בנושא דומה: לידתו של ילד מאב אלוהי שהוא יורש המלוכה. נראה שההופעה המוקדמת ביותר הידועה של סיפור כזה אינה מיתוס אלא סיפור עם משעשע, פפירוס ווסטכר שנמצא מתקופת הממלכה התיכונה, על הולדת שלושת המלכים הראשונים של השושלת החמישית של מצרים. בסיפור זה, שלושת המלכים הם צאצאיהם של האל רע ואישה אנושית. אותו נושא מופיע בהקשר דתי מוצק בתקופת הממלכה החדשה, כאשר השליטים חתשפסות, אמנחותפ השלישי ורעמסס השני תיארו בתבליטי המקדש את התפיסה והלידה שלהם, שבהן האל אמון הוא האב והמלכה ההיסטורית האם. בקביעה שמקורו של המלך בין האלים ונברא בכוונה על ידי האל החשוב ביותר בתקופה, הסיפור נותן רקע מיתי להכתרת המלך, המופיע לצד סיפור הלידה. הקשר האלוהי נותן לגיטימציה לשלטונו של המלך ומספק רציונל לתפקידו כמשתדל בין אלים ובני אדם. סצנות דומות מופיעות במקדשים רבים לאחר תקופת הממלכה החדשה, אך הפעם האירועים שהם מתארים מערבים את האלים בלבד. בתקופה זו, רוב המקדשים הוקדשו למשפחה מיתית של אלוהויות, בדרך כלל אב, אם ובנו. בגרסאות אלו של הסיפור, הלידה היא של הבן בכל שלישייה. כל אחד מאלי הילדים הללו הוא יורש העצר, שיחזיר את היציבות למדינה. שינוי המיקוד הזה מהמלך האנושי אל האלים הקשורים אליו משקף ירידה במעמדו של פרעה בשלבים המאוחרים של ההיסטוריה המצרית. תנועותיו של רע בשמים ובדואת אינן מסופרות במלואן במקורות המצריים, אם כי כתבי קבורה כמו האמדואת, ספר השערים וספר המערות (אנ') מתארים את חצי הלילה של המסע ברצפים של וִינְיֶטָות (אנ'). מסע זה הוא המפתח לטבעו של רע ולמחיית כל החיים. במעבר על פני השמים, רע מביא אור לכדור הארץ ומקיים את כל הדברים שחיים בו. הוא מגיע לשיא כוחו בצהריים ואז מזדקן ונחלש כשהוא נע לעבר השקיעה. בערב, רע לובש צורה של אתום, האל הבורא, העתיק מכל הדברים בעולם. לפי כתבים מצריים מוקדמים, בסופו של יום הוא יורק החוצה את כל האלוהויות האחרות, אותן טרף עם הזריחה. כאן הם מייצגים את הכוכבים, והסיפור מסביר מדוע הכוכבים נראים בלילה ולכאורה נעדרים במהלך היום. עם השקיעה עובר רע דרך האח'ת (akhet), האופק, במערב. לעיתים מתואר האופק כשער או דלת המובילה אל הדואת. באחרים אומרים על אלת השמים נות שהיא בולעת את אל השמש, כך שמסעו דרך הדואת דומה למסע בגופה. בכתבי הלוויה, הדואת והאלוהויות שבו מתוארים בדימויים משוכללים, מפורטים ומגוונים. התמונות הללו מסמלות את הטבע המדהים והחידתי של הדואת, שבו הן האלים והן המתים מתחדשים על ידי מגע עם כוחות הבריאה המקוריים. ואכן, למרות שכתבים מצריים נמנעים מלומר זאת במפורש, כניסתו של רע לדואת נתפסת כמותו. נושאים מסוימים מופיעים שוב ושוב בתיאורי המסע. רע מתגבר על מכשולים רבים במסלולו, המייצג את המאמץ הדרוש לשמירה על מאעת. האתגר הגדול ביותר הוא ההתנגדות של עאפפ, אל נחש המייצג את ההיבט ההרסני של אי סדר, ומאיים להשמיד את אל השמש ולגרום לבריאה לצלול לכאוס. ברבים מהכתבים, מתגבר רע על המכשולים הללו בסיועם של אלוהויות אחרות שנוסעות עמו; הם מייצגים סמכויות שונות הנחוצות לשמירה על סמכותו של רע. בקטע שלו רע גם מביא אור לדואת, מחייה את המתים המבורכים השוכנים שם. לעומת זאת, אויביו - שמטרתם לערער את המאעת - מתייסרים ומושלכים לבורות אפלים או אגמי אש. האירוע המרכזי במסע הוא המפגש של רע ואוסיריס. בתקופת הממלכה החדשה התפתח אירוע זה לסמל מורכב של תפיסת החיים והזמן המצרית. אוסיריס, הנדחק לדואת, הוא כמו גופה חנוטה בתוך קברו. רע, זז בלי סוף, הוא כמו הבה, או הנשמה, של אדם שנפטר, שעשוי לנסוע במהלך היום אך חייב לחזור לגופו בכל לילה. כשרע ואוסיריס נפגשים, הם מתמזגים לישות אחת. הזיווג שלהם משקף את חזון הזמן המצרי כדפוס חוזר מתמשך, כאשר איבר אחד (אוסיריס) הוא תמיד סטטי והשני (רע) חי במחזור קבוע. לאחר שהתאחד עם כוח ההתחדשות של אוסיריס, ממשיך רע במסעו בחיוניות מחודשת. התחדשות זו מאפשרת את הופעתה של רע עם עלות השחר, הנתפסת כלידה מחדש של השמש - המתבטאת במטאפורה שבה נות יולדת את רע לאחר שבלעה אותו - וחוזרת על הזריחה הראשונה ברגע הבריאה. ברגע זה, אל השמש העולה בולע את הכוכבים פעם נוספת וסופג את כוחם. במצב המתחדש הזה, רע מתואר כילד או כאל החפושית ח'פרי, שניהם מייצגים לידה מחדש באיקונוגרפיה המצרית. טקסטים מצריים מתייחסים בדרך כלל לפירוק העולם כאל אפשרות שיש להימנע ממנה, ומסיבה זו הם לא מרבים לתאר זאת בפירוט. עם זאת, טקסטים רבים מרמזים על הרעיון שהעולם, לאחר אינספור מחזורי התחדשות, עתיד להיגמר. סוף זה מתואר בקטע מכתבי ארונות קבורה ובמפורש יותר בספר המתים, שבו אומר אתום שיום אחד ימוסס את העולם המסודר ויחזירו למצבו הקדום והאינרטי בתוך מימי הכאוס. כל הדברים מלבד הבורא יפסיקו להתקיים, מלבד אוסיריס, שישרוד יחד איתו. פרטים על הסיכוי האסכטולוגי הזה נותרו לא ברורים, כולל גורלם של המתים הקשורים לאוסיריס. אולם עם האל הבורא ואלוהי ההתחדשות יחדיו במים שהולידו את העולם המסודר, יש פוטנציאל לבריאה החדשה להתעורר באותו אופן כמו הישנה. השפעה על התרבות המצרית מכיוון שהמצרים מיעטו לתאר רעיונות תאולוגיים במפורש, הרעיונות המרומזים של המיתולוגיה היוו חלק ניכר מהבסיס לדת המצרית. מטרת הדת המצרית הייתה שמירה על המאעת, והמושגים שהמיתוסים מבטאים היו חיוניים למאעת. הטקסים של הדת המצרית נועדו להפוך את האירועים המיתיים, והמושגים שהם ייצגו, לממשיים פעם נוספת, ובכך לחדש את המאעת. המצרים האמינו שהטקסים משיגים את האפקט הזה באמצעות כוח ההקה (heka), אותו חיבור בין התחום הפיזי והאלוהי שאיפשר את הבריאה המקורית. מסיבה זו, הטקסים המצריים כללו לעיתים קרובות פעולות שסימלו אירועים מיתיים. טקסי המקדש כללו הרס של דגמים המייצגים אלים זדוניים כמו סת או אפופיס, לחשים קסומים פרטיים שקראו לאיסיס לרפא חולים כפי שעשתה עבור הורוס, וטקסי לוויה כגון טקס פתיחת הפה וטקסי מנחות למתים עוררו את מיתוס תחייתו של אוסיריס. עם זאת, לעיתים רחוקות, אם בכלל, טקסים כללו שחזור דרמטי של מיתוסים. ישנם מקרים גבוליים, כמו טקס הרומז למיתוס אוסיריס שבו שתי נשים לקחו על עצמן את התפקידים של איסיס ונפתיס, אך החוקרים חלוקים בדעתם אם ההופעות הללו יצרו רצפי אירועים. מרבית הטקסים המצריים התמקדו בפעילויות בסיסיות יותר כמו מתן מנחות לאלים, כאשר נושאים מיתיים שימשו רקע אידאולוגי ולא כמוקד הטקס. עם זאת, המיתוס והטקס השפיעו מאוד זה על זה. מיתוסים יכולים לעורר טקסים, כמו הטקס עם איסיס ונפתיס; וטקסים שלא היו להם במקור משמעות מיתית ניתנים לפירוש מחדש כבעלי משמעות כזו, כמו במקרה של טקסים של הקרבה, שבהם אוכל ופריטים אחרים שניתנו לאלים או למתים הושוו לעין של הורוס. מלכות הייתה מרכיב מרכזי בדת המצרית, דרך תפקידו של השליט כמקשר בין האנושות לאלים. מיתוסים מסבירים את הרקע לקשר הזה בין מלכות לאלוהות. המיתוסים על תשיעיית האלים מבססים את השליט כיורש לשושלת השליטים המגיעים בחזרה אל היוצר; מיתוס הלידה האלוהית קובע שהשליט הוא בנו ויורש של אל; והמיתוסים על אוסיריס והורוס מדגישים כי ירושה נכונה לכס המלכות חיונית לשמירה על המאעת. לפיכך, המיתולוגיה סיפקה את הרציונל לעצם טיבו של השלטון המצרי. איורי אלים ואירועים מיתיים מופיעים בהרחבה לצד כתיבה דתית בקברים, במקדשים ובכתבי הלוויות. סצנות מיתולוגיות ביצירות אמנות מצריות לעיתים רחוקות ממוקמות ברצף כנרטיב, אך סצנות בודדות, במיוחד המתארות את תחייתו של אוסיריס, מופיעות לפעמים ביצירות אמנות דתיות. רמיזות למיתוס היו נפוצות מאוד באמנות ובאדריכלות המצרית. בתכנון המקדש, הנתיב המרכזי של ציר המקדש הושווה לנתיב של אל השמש על פני השמים, והמקדש שבקצה השביל ייצג את מקום הבריאה ממנו קם. עיטור המקדש היה מלא בסמלים שמשיים שהדגישו את הקשר הזה. באופן דומה, מסדרונות הקברים נקשרו למסע האל דרך הדואת, וחדר הקבורה עם קברו של אוסיריס. ייתכן שהפירמידה, הידועה מכל הצורות האדריכליות המצריות, נוצרה בהשראת סמליות מיתית, שכן היא ייצגה את תל הבריאה ואת הזריחה המקורית, המתאימה לאנדרטה שנועדה להבטיח את לידתו מחדש של הבעלים לאחר מותו. סמלים במסורת המצרית פורשו מחדש לעיתים קרובות, כך שהמשמעויות של סמלים מיתיים יכלו להשתנות ולהתרבות עם הזמן כמו המיתוסים עצמם. יצירות אמנות רגילות יותר תוכננו גם לעורר נושאים מיתיים, כמו הקמעות שהמצרים נהגו לענוד כדי לעורר כוחות אלוהיים. העין של הורוס, למשל, הייתה צורה נפוצה מאוד לקמעות מגן מכיוון שהיא ייצגה את רווחתו של הורוס לאחר שחזור עינו האבודה. קמעות בצורת חרפושית סימלו את התחדשות החיים, בהתייחסו לאל ח'פרי, הצורה שאומרים שאל השמש לובש עם עלות השחר. נושאים ומוטיבים מהמיתולוגיה מופיעים לעיתים קרובות בספרות המצרית, גם מחוץ לכתבים דתיים. טקסט הוראה מוקדם, "הוראות למלך מרי כא רע" (אנ') מתקופת הממלכה התיכונה, מכיל התייחסות קצרה למיתוס כלשהו, אולי חורבן האנושות; הסיפור הקצר המצרי המוקדם ביותר הידוע, "סיפורו של מלח הספינה הטרופה", משלב רעיונות על האלים ועל פירוק העולם בסופו של דבר לסיפור המתרחש בעבר. מספר סיפורים מאוחרים יותר לוקחים חלק ניכר מהעלילה שלהם מאירועים מיתיים: "סיפורם של שני אחים" (אנ') מעבד חלקים ממיתוס אוסיריס לסיפור פנטסטי על אנשים רגילים, ו"עיוורון האמת על ידי שקר" (אנ') הופך את המאבק בין הורוס לסת לאלגוריה. קטע של טקסט על מעשיהם של הורוס וסת מתוארך לתקופת הממלכה התיכונה, מה שמרמז שסיפורים על האלים התעוררו בתקופה ההיא. מספר כתבים מסוג זה מוכרים מתקופת הממלכה החדשה, ורבים נוספים נכתבו בתקופה המאוחרת ובתקופה היוונית-רומית. למרות שכתבים אלו נגזרים מהמיתוס בצורה ברורה יותר מאלה שהוזכרו לעיל, הם עדיין מתאימים את המיתוסים למטרות לא דתיות. "המאבקים של הורוס וסת" (אנ'), מתקופת הממלכה החדשה, מספר את סיפור הסכסוך בין שני האלים, לעיתים קרובות בנימה הומוריסטית ולכאורה חסרת כבוד. "מיתוס עין השמש" מהתקופה הרומית משלב אגדות בסיפור מסגרת שנלקח מהמיתוס. מטרות הספרות הכתובה יכולות להשפיע גם על הנרטיבים בטקסטים מאגיים, כמו בסיפור מתקופת הממלכה החדשה "איסיס, בנה של האישה העשירה ואשת הדייג", המעביר מסר מוסרי שאינו קשור לתכליתו המאגית. מגוון הדרכים שבהן מתייחסים סיפורים אלה למיתולוגיה מדגים את מגוון המטרות הרחב שהמיתוס יכול לשרת בתרבות המצרית. מראי מקום לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/טבח] \| [TOKENS: 2192]
תוכן עניינים טבח טֶבַח הוא הרג או רצח המוני ישיר ומכוון, בייחוד של אזרחים לא לוחמים, או אלו שאין ביכולתם להתגונן כראוי. מעשי טבח הוגדרו בעבר כפרעות, במיוחד כשבוצעו נגד יהודים, וכיום מוגדרים לעיתים קרובות כפשעי מלחמה או כ"זוועות". טבח אינו משמש לתיאור הריגת לוחמים שבהגדרתם אינם כאלו שאין ביכולתם להתגונן, אלא אם כן התיאור הוא מטפורי – לעיתים קרבות קשים מכונים כ"טבח" בגלל כמות המתים בהם, אף על פי ששני הצדדים היו חמושים. עם זאת, רצח המוני ומכוון של שבויים מוגדר לעיתים קרובות כטבח. כמו כן, השתמשו במילה "טבח" כדי לתאר רצח של אזרחים או חיילי צבא בהיקפים קטנים יותר, אם לאירוע הייתה השפעה פוליטית על אירועים עתידיים אחרים, לדוגמה טבח בוסטון. בחלק מהמקרים, שרויה חוסר הבחנה בין המונחים של "רצח המוני" ו"מעשי טבח", ואין הגדרה אובייקטיבית למה מהווה "טבח". ארגונים בין־לאומיים הציעו הגדרה רשמית של המונח פשעים נגד האנושות, לא שקולה, שתכלול גם מקרים של רדיפה או התעללות שאינם גורמים למוות; גם "טבח" אינו בהכרח תמיד "פשע נגד האנושות". מונחים חופפים אחרים הם פשע מלחמה, פוגרום, רצח המוני, הרג המוני והרג ללא משפט. מעשי הטבח והרציחות ההמוניות הגדולות בהיסטוריה היו הניסיונות להשמיד קבוצות אוכלוסייה שלמות או קהילות של אנשים, בדרך כלל על בסיס השתייכותם האתנית או הדתית – חלק מהרציחות ההמוניות הללו נחשבים לרצח עם ואחרים לפשעים נגד האנושות, אך לעיתים קרובות פשעים מסוג זה הובילו להרשעות אחדות או שלא הובילו לאף הרשעה. מעשי טבח נפוצים בתקופות מלחמה ובייחוד בזמן מלחמת אזרחים. כמו כן, מעשי טבח רבים נערכים בעת ניסיונות לביצוע טיהור אתני או רצח עם (דוגמת השואה, שהיקף מעשי הטבח השיטתי והמוסדר של 10 מיליון נפש במהלכה היו מקרה שלא היה כדוגמתו במאות שנים), בעת ניסיונות של משטרים דיקטטוריים לדכא את האופוזיציה או את הקבוצה האתנית שאיננה משתייכת לקבוצה השלטת, וכן בעת ביצוע פעולות טרור (דוגמת הפיגוע במלון פארק והטבח בפסטיבל נובה שנחשבים לפיגועי הטרור הגדולים בתולדות מדינת ישראל). מעשי טבח מבוצעים לעיתים גם ללא מניע פוליטי או אחר (כדוגמת הטבח בתיכון קולומביין). השימוש במילה זו לעיתים שנוי במחלוקת, במיוחד כשהוא נועד לגייס את דעת הקהל הבין־לאומית נגד מבצעי הפשע כביכול. דוגמה לכך הוא השימוש במילה "טבח" לתיאור הקרב בג'נין על ידי סאיב עריקאת (ולאחר מכן על ידי אחרים ברשות הפלסטינית או במסגרת הסרט ג'נין ג'נין). דוגמה נוספת היא כינוי הקרבות ב-13 באוקטובר 1990 בשלהי מלחמת האזרחים בלבנון בין תומכי מישל עון למיליציות הנוצריות האחרות וצבא סוריה כ"טבח", למרות שהתנהלו קרבות די שקולים בין הכוחות. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Public_holidays_in_the_United_States] \| [TOKENS: 2224]
Contents Public holidays in the United States Page version status This is an accepted version of this page In the United States, public holidays are set by federal, state, and local governments and are often observed by closing government offices or giving government employees paid time off. The federal government does not require private businesses to close or offer paid time off, as is the case for most state and local governments, so employers determine which holidays to observe. Several federal holidays are widely observed by private businesses with paid time off. These include New Year's Day, Memorial Day, Independence Day, Labor Day, Thanksgiving, and Christmas. Businesses often close or grant paid time off for New Year's Eve, Christmas Eve, and the Day after Thanksgiving, but none of these are federal holidays. Other federal holidays are less widely observed by businesses. Most federal holidays are celebrated on a Monday or Friday to create a three-day weekend. Christmas is the only religious holiday that is a federal holiday. Some businesses allow religious employees to take paid time off for religious observances. Other holidays, such as Halloween and Valentine's Day, are widely celebrated in the United States but rarely include paid time off. Overview There are no national holidays on which the law requires all businesses to close. Federal holidays are only established for certain federally chartered and regulated businesses, government contractors, and the city of Washington, DC. All other public holidays are created by the States. Most states allow local jurisdictions, cities, villages, etc., to establish local holidays. As a result, holidays have not historically been governed at the federal level, and federal law does not govern business openings. Many states have additional holidays that the federal government does not observe. Most prominent among these are holidays to celebrate statehood. Since 2000, some city and state-level celebrations of Malcolm X Day and Rosa Parks Day have been created, in addition to the federal Martin Luther King Jr. Day, to honor and recognize African American contributions to the United States. Missouri honors Rosa Parks on her birthday. Colorado became the first state to establish a paid state holiday honoring a woman in 2020 with the designation of the first Monday in October as Frances Xavier Cabrini Day. Many businesses observe certain holidays, which are also not mandated by any government agency. Many workplaces celebrate religious observance as well as ethnic holidays, such as Saint Patrick's Day, Kwanzaa, Diwali, Mardi Gras, and Cinco de Mayo, as a matter of best practice. While the popularity of each public holiday cannot easily be measured, the holiday with the highest greeting card sales is Christmas. Major retail establishments, such as shopping malls and centers, close only on Thanksgiving and Christmas, but remain open on all other holidays, with early closings on Christmas Eve and New Year's Eve, and sometimes on other major holidays. In the face of a rapidly tightening retail market in the 2010s, retailers have increasingly been opening on Thanksgiving evening and night to extend Black Friday and the holiday shopping season, however, the COVID-19 pandemic greatly limited this practice. Virtually all large companies observe and close on the major holidays (New Year's Day, Memorial Day, Independence Day, Labor Day, Thanksgiving, and Christmas). Some non-retail businesses close the day after Thanksgiving, while others, such as federal banks and post offices, are not allowed to close that day. Some smaller businesses normally open on Sundays will close on Easter Sunday if they expect to have very few customers that day. Some states restrict certain business activities on some holidays. Business closures are mandated on a few holidays in some states for certain kinds of businesses by blue laws. For example, businesses that operate on more than 5,000 square feet (460 m2) cannot open on Thanksgiving in some New England states. The most notable businesses to close on such occasions are car dealerships and liquor stores. Some holidays are observed with community service, depending on the meaning of the holiday. Service is not mandated by any government agencies, whether they be federal, state, or local. Federal holidays The following federal holidays are observed by the majority of private businesses with paid time off: Other federal holidays are less widely observed by businesses. These include: Established in 2021, Juneteenth is the newest federal holiday. In its second year of federal observance, 30% of private employers offered paid time off. Holidays with religious significance Religious and cultural holidays in the United States are characterized by a diversity of religious beliefs and practices. However, the First Amendment to the United States Constitution provides that "Congress shall make no law respecting an establishment of religion, or prohibiting the free exercise thereof ...." and Article VI specifies that "no religious Test shall ever be required as a Qualification to any Office or public Trust under the United States." As a result, various religious faiths have flourished, as well as perished, in the United States. In 2002, a majority of Americans reported that religion plays a "very important" role in their lives, a proportion unique among developed nations. In 2012, the majority of Americans (73–80%) identified themselves as Christians and about 15–20% had no religious affiliation. In the 2008 American Religious Identification Survey (ARIS), 76% of American adults population identified themselves as Christians, with 51% professing attendance at a variety of churches that could be considered Protestant or unaffiliated, and 25% professing Catholic beliefs. The same survey said that other religions (including, for example, Islam, Judaism, Buddhism, and Hinduism) collectively made up about 4% of the adult population, another 15% of the adult population claimed no religious affiliation, and 5.2% said they did not know, or they refused to reply. In a 2012 survey by the Pew forum, 36 percent of Americans stated that they attended services nearly every week or more. With 65% of adults in the U.S. identifying as Christian in 2019, many holidays from the liturgical calendar are observed by this segment of the population. Many businesses, as well as federal, state, and local governments, are closed on Christmas. A reference in the film A Christmas Story shows a Chinese restaurant being the only establishment open on Christmas. Some private businesses and certain other institutions are closed on Good Friday (April 18 2025, April 3 2026, March 26 2027, April 14 2028). The financial market and stock market is closed on Good Friday. Most retail stores remain open, although some might close early. Public schools and most universities are closed on Good Friday, either as a holiday of its own, or part of spring break. The postal service operates, and banks regulated by the federal government do not close for Good Friday. Many companies, including banks, malls, shopping centers, and most private retail stores that normally open on Sundays are closed on Easter (April 20 2025, April 5 2026, March 28 2027, April 16 2028). The three most commonly celebrated Jewish holidays are Passover (Sunset, April 1, 2026 – nightfall, April 9, 2026), Rosh Hashanah (Sunset, September 11, 2026 – nightfall, September 13, 2026), and Yom Kippur (Sunset, September 20, 2026 – nightfall, September 21, 2026).[failed verification] Passover, Yom Kippur, Rosh Hashanah, and Hanukkah (Sunset, December 4, 2026 – nightfall, December 12, 2026) are recognized as an optional state level holiday in Texas. All Jewish holidays start the night before, as that is when the Jewish day begins. The major Islamic holidays of Ramadan, Eid al-Fitr, and Eid al-Adha have been recognized in the United States. Awareness of these holidays can be found in calendars published by major calendar manufacturers. According to Al-Jazeera, schools in New York and Michigan (mainly Dearborn) may begin to close in observance of all Muslim holidays.[when?] The Hindu holidays of Diwali and Holi are celebrated in some parts of the United States, mostly by Indian Americans or peoples of Indian descent. Holi, the "festival of colors" has inspired a Broadway musical based on this festival. While not officially recognized in most of the United States, the New York City Council officially recognized these as official school holidays in New York City. CNN reported that the Diwali holiday is shown in American pop culture through an episode of The Office. Holidays with other cultural or historical significance According to the National Institutes of Health, about 86% of the population over 18 drinks alcohol recreationally or socially. In the United States, the holidays that are considered the most "festive" are generally regarded as some of the "most drunken holidays". Celebrations usually revolve around barbecues and beer. Although many of these holidays lack any official status, they are generally observed by the drinking culture for the fact that these holidays revolve around drinking. One measurement of the popularity of these holidays is the amount of alcohol purchased for the occasion. One survey names New Year's Eve as the holiday on which the most alcohol is consumed based on sales. While many holidays are listed, some are generally notable for their drinking requirement while others are known for abstinence. Some holidays in the United States celebrate or recognize the struggle of African-Americans for emancipation from slavery and civil rights. Two holidays are celebrated as Federal holidays: Some states and cities have additional holidays honoring African-Americans: A significant African-American cultural celebration is Kwanzaa, observed from December 26 to January 1. Created by Maulana Karenga in 1966, the holiday honors African heritage in African-American culture. Some states celebrate holidays honoring the Confederate States of America that seceded from the United States. Many of these state holidays were created in the early twentieth century, fifty years after the end of the Civil War, as part of the myth of the Lost Cause of the Confederacy. In addition to the federal/national holidays, many religious, ethnic, and other traditional holidays populate the calendar, as well as lighter celebrations. These are rarely observed by businesses as holidays; indeed, many are viewed as opportunities for commercial promotion. Because of this commercialization, some critics apply the deprecatory term Hallmark holiday to such days, after the Hallmark greeting card company. See also References External links (federal) = federal holidays, (abbreviation) = state/territorial holidays, (religious) = religious holidays, (cultural) = holiday related to a specific racial/ethnic group or sexual minority, (week) = week-long holidays, (month) = month-long holidays, (36) = Title 36 Observances and Ceremonies
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/FXX] \| [TOKENS: 3035]
Contents FXX FXX is an American basic cable channel owned by FX Networks, a subdivision of the Disney Entertainment business segment and division of The Walt Disney Company. It is the sister channel of FX and FXM, with its programming focusing on original and acquired comedy series and feature films for a primary demographic of men ages 16–34. FXX launched on September 2, 2013, at 7:00 a.m. ET/6:00 a.m. CT, replacing Fox Soccer. The channel set a record for the longest continuous marathon in the history of television with a marathon featuring every episode of The Simpsons that had been released at the time and The Simpsons Movie over the course of twelve days. This record has since been broken by a 19-day marathon of Saturday Night Live by VH1 Classic (now MTV Classic). As of November 2023[update], FXX is available to approximately 58,000,000 pay television households in the United States, down from its 2019 peak of 87,000,000 households. History In January 2013, it was reported by various media outlets that sports-focused channel Fox Soccer would be shut down and be replaced with a general entertainment network that would act as a brother service to FX; while FXX (formerly an initialism for Fox Extended Extra) was a possible name from the start, another name proposed for the new network was FX2. The decision appeared to have been made after Fox Sports' American television rights to English Premier League soccer matches, which it had shared with ESPN, moved to NBC Sports, which acquired the American rights to the league in October 2012, a deal that took effect at the start of the 2013–14 season. Also likely having an effect on Fox Soccer's future was the eventual conversion of two other Fox Sports specialty channels on August 17, 2013, when the motorsports-oriented Speed became the new general-interest Fox Sports 1 and the extreme sports-heavy Fuel TV converted to Fox Sports 2 (Premier League broadcasts on NBC began that same day). On March 28, 2013, News Corporation's FX Networks outlined plans to launch FXX on September 2 which would replace the Fox Soccer channel. The new network would be available in approximately 74 million American homes. FX President John Landgraf said FXX would complete "a suite of three channels" targeting three different demos: FX would aim for viewers 18–49, FXX would seek viewers 18–34, and its movie network, FXM, would go for viewers 25–54. He would oversee all three channels. In the months leading up to the launch, Fox was generally concerned about definitively confirming where FXX would be placed on cable/satellite channel lineups, though Fox officials had indicated off the record that the plan was to indeed replace Fox Soccer with the new network. Fox Soccer's conversion to FXX took place on the morning of September 2, 2013, leading out of a final airing of Fox Soccer's Being: Liverpool with an hour block of paid programming (which featured an FXX disclaimer card at the front) at 6 a.m. (ET), followed by the proper launch an hour later at 7 a.m. (ET). The launch clip had FC Barcelona's Lionel Messi about to score a goal (two scenes taken from the UEFA Champions League matches on April 3, 2012 and March 12, 2013) "broken up" before gradually transitioning to a clip of Frank Reynolds (Danny DeVito) of It's Always Sunny in Philadelphia bursting through a leather couch (representing a television screen being "ripped") being "birthed" in the nude (a scene taken from the 2009 Christmas special episode "A Very Sunny Christmas"), suggesting the "birth" of FXX; this led into the pilot episode of Parks and Recreation, the start of an all-day marathon airing of the series. As a result of the rebranding, Fox Soccer's remaining event rights, including CONCACAF and UEFA matches, have moved to Fox Sports 1, Fox Sports 2, or in some cases, Fox Soccer Plus. The channel was intended by Fox to be part of the basic cable lineup, but it started on many providers (including Suddenlink Communications, Comcast, DirecTV, Verizon Fios, and Charter Communications) in its previous placement within a specialty sports package (along with the costs which come with those packages), a holdover from the channel's previous iteration as Fox Soccer. The vast majority of providers have since moved it to reasonable basic channel positions over time, often next to FX where possible. In October 2013, oil company ExxonMobil sued Fox for trademark infringement and claimed that FXX's logo infringed the interlocking X of its Exxon fuel brand. The network disputed the company's claim that there was the possibility of confusion, with a spokesperson explaining that "we are confident that viewers won't tune into FXX looking for gas or motor oil and drivers won't pull up to an Exxon pump station expecting to get It's Always Sunny in Philadelphia." ExxonMobil and 21CF dismissed the lawsuit in October 2015. On November 15, 2013, FXX acquired broadcast syndication rights to the Fox series The Simpsons. Original contracts had previously stated that syndication rights for the series would not be sold to cable until the series' conclusion in deference to the local broadcast stations throughout the United States which had carried the series in syndication since the fall of 1993. However, all parties had not projected the series' longevity, nor of the technological advances since 1993. The series premiered on the network on August 21, 2014, starting with a twelve-day marathon. This featured the first 552 episodes (every episode that had been released at the time) aired chronologically, including The Simpsons Movie, which FX Networks had already owned the rights to air. The first day of the marathon was the highest rated broadcast day in the history of FXX at that time, the ratings more than tripled those of regular prime time programming for FXX. Ratings during the first six nights of the marathon grew night after night, with FXX ranking within the top 5 networks in basic cable each night. It became the longest continuous marathon in the history of television, until VH1 Classic broke FXX's record with their nineteen-day marathon of Saturday Night Live in February 2015. A Canadian version of FXX launched on April 1, 2014. The launch was an extension of FX Network's joint venture with Canada's Rogers Sports & Media; a Canadian version of FX previously launched on October 31, 2011. Both networks are jointly owned by the two entities, with FX Networks owing a 33.36% stake in each. On December 17, 2014, the network announced it would launch a late-night animation block on January 22. The block would feature shows originally developed and produced by Fox's Animation Domination High-Def Studios. Using the Animation Domination branding, the block would launch with eight new episodes of Lucas Bros. Moving Co. and Stone Quackers. The block however, only lasted for several months before being canceled in 2016, along with the above-mentioned series. In November 2016, around Thanksgiving, FXX launched a 13-day, 600-episode run of The Simpsons in honor of the show's 600th episode. The marathon would include the first four episodes of The Simpsons' 28th season (of which was then-current as the season was still being aired by Fox) and ending with the episode "Treehouse of Horror XXVII". On July 15, 2017, a 2017 CONCACAF Gold Cup soccer game featuring the U.S. men's national team aired on FXX due to sports programming conflicts with Fox and Fox Sports 1; The Washington Post noted that the match was likely placed on FXX rather than Fox Sports 2 due to its broader carriage, as it is available in nearly as many households as FS1, and on basic tiers on some providers. As part of 21st Century Fox's acquisition by The Walt Disney Company, FX Networks was integrated into the newly renamed Walt Disney Television unit on March 20, 2019. On April 8, 2019, FX Networks announced its acquisition of off-network rights to Family Guy, starting with its sixteenth season, and Bob's Burgers, starting with its ninth season. Family Guy began airing on FXX on April 16, while Bob's Burgers made its debut on September 24, 2019. FXX shares the rights to Family Guy with sister networks Freeform and FX, which aired the show until 2024. Warner Bros. Discovery's Adult Swim and TBS originally held the cable rights to the prior seasons of both shows; their rights to older seasons of Family Guy expired originally on September 18, 2021, leaving TBS permanently, while Adult Swim reacquired the rights of the show and returned on January 1, 2025, with a 3-day marathon, sharing rights with FXX and Paramount Skydance's Comedy Central (who acquired the rights in August 14, 2024 and airing since September 2, 2024 with a fan-favorite episodes marathon), while with Bob's Burgers a similar case happen, with the show left TBS on August 26, 2023, while at the same time with Adult Swim, they made a new deal to share rights in both networks, with earlier seasons premiered on FXX in September 28, 2023 and the later seasons premiered on Adult Swim in October 2, 2023, sharing rights with both networks (but not with TBS). On August 29, 2019, FXX announced Cake, a half-hour series featuring short-form adult animation and live-action content, would premiere September 25. Cake is the network's first original animated program since the aborted pilot of Cassius and Clay and the discontinuation of their Animation Domination block in 2016. On September 20, 2021, FXX began airing reruns of fellow 20th Television animated shows King of the Hill and The Cleveland Show, and dramatically overhauled the network lineup to air roughly 14 hours of adult animated series every day, aside from for airings of It's Always Sunny in Philadelphia and Dave (before Dave was cancelled in 2024, and Sunny reruns being reduced and those hours taken by the adult animation shows), with films only airing in the mornings and early afternoon. This later expanded to roughly 16 hours after FXX began airing Futurama on November 15, 2021, having acquired the off-network rights to that series from NBCUniversal's Syfy (who last aired the series on November 10). FX Networks currently shares the rights to Family Guy and Bob's Burgers with Adult Swim, previously King of the Hill and Futurama both shows were shared from November 22, 2021 to November 22, 2025 and December 27, 2021 to December 27, 2025, respectively with Adult Swim, while also sharing Family Guy with Comedy Central, previously The Cleveland Show was shared before left FXX (between September 2021 to September 2024), remaining with sporadically airings on that network, and with Futurama, the show left the lineup of September 19, 2025, after being shared since November 15, 2021 until final airdate on Comedy Central, remaining on FXX in exclusive in the meantime, together with King of the Hill since November 22, 2025, respectively. FXX ran its first marathon of every Family Guy episode from the first 19 seasons, except "Partial Terms of Endearment", from December 25, 2021 to January 1, 2022, in a similar fashion to their previous multi-day marathons of The Simpsons.[citation needed] Following the shift in the network lineup, FXX averaged 243,000 viewers in primetime in 2022, up 23% compared to 2021, ranking 53rd among all networks. FXX also went up 23% in the 18-49 demographic, averaging 139,000 and ranking 25th. Both numbers beat that of their closest competitor, Adult Swim. On September 1, 2023, the carriage agreement between Disney and Charter expired due to Charter's request that Disney provide free access to Disney+ and ESPN+ for all of Charter's subscribers. Disney requested that Charter maintain temporary carriage of their networks during the negotiation period, but Charter declined. This resulted in these networks being removed from the service that lasted 11 days, during which 15 million Spectrum television customers were unable to access to Disney's television networks. On September 11, 2023, Charter and Disney agreed to a renewed carriage agreement, which allowed Spectrum customers to resume watching the Disney content that were originally promised in their subscription package. However, in addition to FXX, BabyTV, Freeform, FXM, Nat Geo Wild, Nat Geo Mundo, Disney Junior, and Disney XD were not restored. On June 26, 2025, Charter and Disney struck a new deal with Spectrum that they'll be adding Hulu's ad-supported tier and restore 8 networks that were dropped in 2023, which includes FXX and its sister network FXM. Programming Much of FXX's original programming has consisted of comedy series that previously aired on Fox’s sister networks, such as It's Always Sunny in Philadelphia, Archer, and shows from the Animation Domination High-Def block. Premieres of such programming generally air on Wednesday or Thursday nights in the last hour of network primetime. As of September 2021, FXX's acquired lineup (outside programming shared with FX and FXM) consists of film telecasts in the morning and adult animated series (mainly 20th Television Animation-produced shows) airing in the afternoon and evenings. FXX is the cable home of The Simpsons (excluding the Tracey Ullman shorts), of which marathons are aired in primetime. FXX is known for their larger Simpsons marathon events in which the entire run of the series at the time is aired over a number of days. A third marathon, the "Plus+Size Holiday Marathon," aired from December 17 to 31, 2019, and consisted of 661 episodes, excluding "Stark Raving Dad", and the syndication premiere of The Longest Daycare animated short. The marathon was a promotional event for Disney+, which would become the exclusive streaming service for the series after the shuttering of FX's Simpsons World hub. References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בית_חולים_אלי"ן] \| [TOKENS: 5117]
תוכן עניינים בית חולים אלי"ן בית-חולים אלי"ן (ראשי תיבות: אגודה לעזרת ילדים נכים) הוא מוסד שיקומי לילדים ונוער, היחיד מסוגו בישראל, השוכן בשכונת קריית יובל בירושלים. בית החולים שהוקם בשנת 1932 מציע את שירותיו לילדים ובני נוער מכל רחבי הארץ, הסובלים מפגיעות נרכשות עקב תאונות דרכים, כוויות, מחלת הסרטן, פיגועי טרור, ילדים לאחר ניתוחים או טיפולים קשים, ילדים עם מוגבלות מולדת כגון מחלות שריר/עצב, פגיעות עמוד השדרה, שיתוק מוחין, תסמונות ועוד. בבית החולים פועלות מחלקות שונות ובניהן כאלו המטפלות בילדים תלויי הנשמה. תחום השיקום הנשימתי הוא ייחודי לבית חולים אלי"ן. ייחודה של המחלקה הוא בגמילה מהנשמה או שיקום ושחרור לקהילה של ילדים הזקוקים להנשמה לטווח ארוך, לעיתים לכל חייהם. הצוות של אלי"ן מונה רופאים מומחים בנושאים שונים, אחיות, פסיכולוגים, מטפלים ממקצועות הבריאות ועוד. בנוסף מפעיל אלי"ן פרויקטים ומיזמים שונים במסגרת עבודת השיקום עם ילדים ובני נוער. משנת 2011, מנהלת בית החולים היא ד"ר מורית בארי. המרכז הוא מלכ"ר. היסטוריה ראשית המוסד במאמציו של ד"ר חנוך (הנרי) קלר, שהיה רופא אורתופד שעלה מארצות הברית ב-1934 וביקש להקים מחלקה אורתופדית באחד מבתי החולים בירושלים. לאחר שלא הצליח בכך, פתח מרפאה פרטית קטנה ברחוב בצלאל. במקביל לעיסוקו במרפאה הפרטית, טיפל בהתנדבות בילדים מחוסרי אמצעים. אחר כך, שכר ד"ר קלר את הקומה הרביעית בבנין יוסיפוף ברחוב בן-יהודה, אליה עברה המרפאה, ורשם בשנת 1936, בסיוע עו"ד חיים מרגליות, את "האגודה לעזרת ילדים נכים" (ובראשי תיבות, אלי"ן). מרגליות התמנה ליו"ר הוועד ולצידו פעל מוריס גולדברג. השניים הקימו ועד לאגודה. ד"ר קלר נתמנה למנהל הרפואי, ומימן מכיסו את ההוצאות. האחות פני הלפרן סייעה בידו בהתנדבות ולידה אהובה ענתבי. מאמציו של קלר לגייס כספים בארצות הברית לא צלחו. בשנת 1937 התקיימו לצד המרפאה קורסים להכשרה מקצועית ולהשכלה כללית שבהמשך כונה בית ספר. בשנת 1937 מונה שלמה נפחא למנהל האדמיניסטרטיבי של האגודה, אותה ניהל עד 1958 והפך את המרפאה לבית חולים. כדי לבצע את המהפך פנה נפחא לנציב העליון הבריטי, ארתור ווקופ להיות פטרון האגודה, ולאשת המזכיר הכללי של השלטון הבריטי, מקפרסון, להיות נשיאת הכבוד. השניים הסכימו, ובעקבותיהם הצטרפו לוועד גם דניאל אוסטר, סגן ראש עיריית ירושלים, שני הרבנים הראשיים: הרב הרצוג והרב עוזיאל, והשופט העליון המנדטורי יוסף משה ולירו. קלארק, מנהל בנק ברקליס, התמנה לנשיא האגודה והפך למתרים העקרי שלה בקרב יהודים וערבים כאחד. מהערבים צרף נפחא נציגים משלושת הזרמים הפוליטיים: ד"ר טנוס, מסיעתו של ג'מאל אל-חוסייני, נתמנה לסגן-נשיא האגודה, רג'אב ביי נאששיבי, מסיעת הנאששיבים, ואמין ומוחי ביי עבדול האדי מסיעת האסתקלל. מהארמנים צורף הרוקח ארסניאן. שיתוף הפעולה בין היהודים והערבים בוועד העמיק על אף המרד הערבי הגדול שהתחולל באותן שנים. בשנת 1938 הוקם לבית החולים סניף בחיפה ובשנת 1941 פעלה האגודה להקים סניפים נוספים בתל אביב ובעיר העתיקה. האגודה הגיעה לבסוף לפרישה של עשרה סניפים. ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה, חלה ד"ר קלר ולקה בשטף דם במוחו ונותר משותק. ד"ר יעקב (אדגר) היילברונר, שעבד לצידו של ד"ר קלר, מונה למנהל הרפואי תחת קלר. באותו חודש הוחלט על הפיכת המרפאה לבית חולים שבו תהיינה 13 מיטות. במיטה ה-13 אושפז ד"ר קלר עד מותו ב-1944. לטקס ההקמה הגיע הנציב העליון הרולד מקמייקל ואשתו. ד"ר קלר פגש אותם ממיטת חוליו. בשנה שלאחר מכן גדל מספר המטות ל-45. ב-1946 עם התגברות פעולות תנועת המרי העברית, שיתוף הפעולה עם האנגלים והערבים בוועד פסק. בית החולים נקלע למשבר כספי ונסגר לשלושה חודשים. לאחר שאותרו מקורות ממימון חליפיים, בית החולים נפתח מחדש. במהלך מלחמת העצמאות, עדיין העביר ראש עריית שכם את תרומת העירייה לאגודה והילדים הערביים משכם וערים אחרות נשארו בבית החולים. לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הורדו הילדים הנכים לקומה השלישית ואילו בקומה הרביעית אושפזו נפגעי ההפגזות. לאחר הקרב בסן סימון הובאו 16 פצועים מהפלמ"ח. משרד הבריאות הכיר בעקבות זאת בבית החולים והחל לתקצב אותו לפי מספר המיטות. בבית החולים נותרו 6 ילדים ערבים בסוף 1948. לאחר שירדן הודיעה על צירוף יהודה ושומרון לממלכת ירדן, הוציאו ההורים הערבים את ילדיהם והודו לסגל בית החולים. באוגוסט 1950 נותר בבית החולים ילד ערבי אחד. בשנת 1950, פשטה בארץ מגפת הפוליו וגרמה למספר רב של חולים בשיתוק ילדים, היות שבית חולים אלי"ן היה היחיד אליו ניתן היה להפנות את הילדים, הוקצה לו שטח במנזר סן סימון, שטח עם בניינים הרוסים. בפברואר 1952 נחנך המבנה במקום. בשנת 1955 נוספה מחלקה עם 115 מיטות. בחצר המבנה היו בריכות קטנות בהם שטו ברווזים וספסלים וגינה למרגוע הילדים. ב-1959 מונה כמנהל הרפואי של המוסד פרופ' מאיר מייקין, מנהל המחלקה האורתופדית בבית החולים הדסה בירושלים. לתומכים באגודה הצטרף גם ארגון "מלב"ן" של הג'וינט שסייע לחולים בקרב העולים ו"אלומה", לשכת הבונים החופשיים. בסיוע האחים רטקין, שהקימו את אגודת ידידי אלי"ן בארצות הברית, גויסו תרומות שאפשרו רכישת ציוד מתקדם. במאי 1965 בשנת 1965 הונחה אבן הפינה לבניין החדש של בית החולים. בשנת 1971 הועבר בית החולים לבניין החדש בשכונת קריית יובל מול עין כרם, בו הוא שוכן עד היום. את הבניין תכנן האדריכל חנן הברון, בנו של יעקב היילברונר. המבנה בסן סימון הפך למרכז שיקומי לנכים בוגרים. פעילות ושירותים אלי"ן הוא בית חולים אוניברסיטאי המסונף לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. שירותי השיקום לילדים ונוער הניתנים בו כוללים, בין היתר: נוסף על אלה, מפעיל בית החולים מסגרות שונות, מיזמים ופרויקטים המהווים מעטפת משלימה לטיפול הרפואי הבסיסי, ובהם: בתרבות בסרט הדוקומנטרי "הילדים ממנזר סן סימון", עוקבים סימה שמעוני ופיני נויבירט אחר סיפורם של הילדים שגדלו בבית החולים אלי"ן, בעת ששכן במנזר סן סימון. את הסרט יזמה סימה שמעוני, שהייתה בעצמה מאושפזת בבית החולים בהיותה ילדה, והוא מספר מנקודת מבטה את סיפורה ואת סיפורי ילדים נוספים שאושפזו עמה בתקופה זו. את הסרט ביים שחר גל-נור והפיקו מולי וצליל לנדסמן, והוא הוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב בשנת 2024. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אנרגיה] \| [TOKENS: 5226]
תוכן עניינים אנרגיה בפיזיקה, אֵנֶרְגִּיָּה (בכתיב חסר ניקוד: אנרגיה, לפי כללי האקדמיה ללשון העברית: אנרגייה[א]) היא גודל פיזיקלי סקלרי, שמציין את כמות העבודה היכולה להיעשות על ידי כוח. המושג "אנרגיה" מסייע להבנה בכל תחומי הפיזיקה. לפי הגדרה כללית יותר, אנרגיה היא הגודל הפיזיקלי שנשמר כתוצאה מכך שחוקי הפיזיקה קבועים בזמן. ובמובן אחר, הכושר לבצע עבודה. במילים פשוטות, אנרגיה היא סכום של כמה מספרים ("סוגי אנרגיה") שתמיד נשמר קבוע, ושימושית בגלל התכונה הזו: אם יש עלייה באחד מסוגי האנרגיה, ניתן להבין שהייתה ירידה זהה בסך סוגי האנרגיה האחרים, ומכאן ניתן לגזור מסקנות. לדוגמה, עבור משקולת במסה של 1 קילוגרם שנופלת בריק, מידת האנרגיה (שנמדדת ביחידות ג'ול) שווה לביטוי 9.81 h + 1 2 v 2 {\displaystyle 9.81h+{\frac {1}{2}}v^{2}} כאשר h גובה המשקולת מהקרקע (במטרים) ו-v מהירותה (במטרים לשנייה). החלק הראשון של הביטוי נקרא "אנרגיה פוטנציאלית" ותלוי בגובה המשקולת, והחלק השני נקרא "אנרגיה קינטית" ותלוי במהירותה. סכומם הוא "סך האנרגיה", ואם הוא ידוע בתחילת הנפילה של גוף, ניתן למצוא את מהירות הנפילה של המשקולת בכל גובה. זאת משום שירידה בגובה מלווה בירידה באנרגיה הפוטנציאלית, ולכן האנרגיה הקינטית צריכה לעלות באותה מידה, וניתן לחלץ מכאן את המהירות. באופן דומה, עבור תופעות שונות (כמו אור, קול, חום, חשמל, תנועה, שינוי מיקום וכו') ניתן לשייך מספרים שתלויים ב'עוצמת' התופעה וסכומם קבוע. כך לדוגמה כדי לתכנן מנורה שמפיצה כמות מסוימת של אור וחום, אפשר לדעת לכמה חשמל נזדקק; זאת משום שהגדלת אנרגיית האור והחום תצטרך להיות מלווה באיבוד אנרגיה מסוג אחר. סוגי האנרגיה השונים מסווגים בכמה מחלקות עיקריות: אנרגיה פוטנציאלית היא גודל שתלוי במיקום של גופים (כמו בדוגמה בפסקה הקודמת), אנרגיה קינטית קשורה לתנועתם, ואנרגיה של שדות, שהיא אנרגיה הקשורה בקיומם של שדות־כוח, למשל שדה אלקטרומגנטי. אטימולוגיה המונח 'אנרגיה' במשמעותו המודרנית נטבע על ידי הרופא והפיזיקאי הגרמני הרמן פון הלמהולץ כאשר ניסח את חוק שימור האנרגיה, שעל פיו אנרגיה אינה "נעלמת" או נוצרת מאין, אלא רק משנה את פניה (כלומר, יכולה לעבור מגוף אחד לשני וללבוש צורות שונות), מה שאומר שכמות האנרגיה הקיימת ביקום כולו אינה משתנה, כלומר הייתה קיימת תמיד. מקור המלה ביוונית: energeia – עשייה; חיבור המילים en ("ב־") ו־ergon ("עבודה, פעולה"). בלטינית: actualis, מ־actus (מעשה). בעברית של ימי הביניים: "בפועל" – מה שקיים (ביוונית: dynamis). "בכוח" – מה שאפשרי אך לא קיים (בלטינית: potentialis). האקדמיה ללשון העברית הציעה בשנת 1930 את המילה מֶרֶץ במקביל למילה אנרגיה, אך זנחה מילה זו כעבור עשור. צורות שונות של אנרגיה ניתן לסווג את האנרגיה לכמה מחלקות בסיסיות: פגם אחד בחלוקה הזו הוא, שאנרגיה של שדות ואנרגיה פוטנציאלית הן לעיתים אותו הדבר (למשל במקרה של האנרגיה של גופים טעונים במצב אלקטרוסטטי), ולמעשה מהוות נקודות מבט שונות על אותו מצב פיזיקלי. חוקי התרמודינמיקה באנרגיה שולטים חוקי התרמודינמיקה: לחוקים אלו השלכות מרחיקות לכת בדבר זמינות האנרגיה לצרכים מעשיים, ובמהלך ההיסטוריה, אנשים שונים ניסו לבנות מכונות נצח – מכונות המפיקות אנרגיה רבה יותר מזו שהושקעה בהפעלתם. ניסיון זה מעולם לא צלח וקיומן של מכונות אלו עומד בניגוד לעקרונות פיזיקליים בסיסיים. אנרגיה כיכולת לבצע עבודה אנרגיה היא רק אחד מהגדלים שמגדירים מצב של מערכת. מדדים נוספים הם למשל מסה, טמפרטורה, נפח או לחץ. כאמור, האנרגיה לובשת צורות שונות שניתנות להמרה זו בזו. החוק הראשון של התרמודינמיקה, חוק שימור האנרגיה, קושר בין האנרגיה הכוללת של המערכת (או הגוף) לבין החום והעבודה שניתן לקבל מאנרגיה זו: Δ E = Q + W {\displaystyle \Delta E=Q+W} . כאשר מעוניינים להסיק את הבית, שואפים ליצירת חום מרבי, ואילו כאשר מעוניינים בהנעת מכונית, למשל, שואפים לעבודה מרבית. מתוך החוק הראשון והשני של התרמודינמיקה נובע כי רק חלק מן האנרגיה יכול להפוך לעבודה, בהתאם לנצילות הפקתה. ביצוע עבודה גורם להמרת סוג אחד של אנרגיה לסוגים אחרים. למשל: כאשר שדה כבידה גורם לגוף ליפול, הוא ממיר את האנרגיה הפוטנציאלית הכובדית של הגוף באנרגיה קינטית. חיסכון באנרגיה משמעותו ניצול כמות מזערית של אנרגיה לביצוע עבודה. אמנם כמות האנרגיה הדרושה לביצוע עבודה מסוימת היא קבועה, אך כמות האנרגיה שתיצרך בפועל תלויה מאוד בנצילות המערכת. כך, למשל, להרתחה של ליטר מים בטמפרטורת חדר של 20 מעלות צלזיוס נדרשת כמות קבועה וידועה של אנרגיה, אך בכל שיטה לביצוע הפעולה - בקומקום חשמלי, על מבער גז או על גחלים תנוצל כמות שונה של דלק ותופק כמות שונה של אנרגיית חום. בקרב אורגניזמים מתבטא החיסכון באנרגיה בביצוע פעולות תוך ניצול מזערי של קלוריות - קלוריות שמקורן במזון. למעשה, המשמעות האמיתית של חיסכון באנרגיה היא חיסכון במשאבים, ובפרט בדלק (בפעילות אנושית) או במזון (בטבע). חום המושג חום מתאר מעבר של אנרגיה מגוף אחד למשנהו, המתבצע דרך מספר גדול של תנועות מיקרוסקופיות אקראיות. מעבר חום בדרך כלל גורם לשינויים בטמפרטורה, על פי חוקי התרמודינמיקה. החום אינו צורת אנרגיה נפרדת. כדוגמה פשוטה, כאשר גז אידיאלי מתחמם מעל להבה (כלומר הטמפרטורה שלו עולה), סך האנרגיה הקינטית של כל החלקיקים המהווים את הגז, עולה. מאחר שאת אותה התוצאה ניתן להשיג על ידי דחיסה מכנית של הגז, כלומר ללא מעבר חום, ברור שאין טעם לחשוב על "החום שבתוך הגז". בשני המקרים האנרגיה של הגז היא קינטית, ובשני המקרים היא גדלה. ההבדל הוא באופן שבו מתרחש מעבר האנרגיה לתוך הגז. יחידות מידה לאנרגיה במערכת היחידות הבין-לאומית, יחידת המידה של אנרגיה היא ג'ול (J), כך שג'ול אחד הוא (למשל) מידת האנרגיה הקינטית של מערכת שמסתה שני קילוגרם והיא נעה במהירות של מטר אחד בשנייה. ניתן להגדיר ג'ול אחד גם כעבודה שמבצע כוח של ניוטון אחד לאורך מטר אחד. יחידה מקובלת נוספת לאנרגיה היא האלקטרון וולט (eV). אלקטרון וולט הוא מידת האנרגיה הקינטית שמקבל אלקטרון כאשר הוא מואץ בהפרש מתחים של וולט אחד. 1 e V ≈ 1.6 × 10 − 19 J {\displaystyle 1eV\approx 1.6\times 10^{-19}J} . בתיאור תהליכים גרעיניים, יחידה שימושית היא מגה אלקטרון וולט: M e V = 10 6 e V {\displaystyle \ MeV=10^{6}eV} . יחידות מידה נוספות לאנרגיה הן: קלוריה וארג. בצריכה ביתית ובאגירה עבור רשתות חשמל גדולות משתמשים בקילוואט שעה: יחידת מידה לאנרגיה השווה להספק של קילוואט אחד במשך שעה. ראו גם קישורים חיצוניים ביאורים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_flags_of_the_United_States] \| [TOKENS: 2230]
Contents List of flags of the United States This is a list of flags in the United States describing the evolution of the flag of the United States, as well as other flags used within the United States, such as the flags of governmental agencies. There are also separate flags for embassies and ships. National flags Since 1818, a star for each new state has been added to the flag on the Fourth of July the year immediately following each state's admission. In years in which multiple states have been admitted, the corresponding number of stars were added to the flag. This change has typically been the only change made with each revision of the flag since 1777, with the exception of changes in 1795 and 1818, which increased the number of stripes to 15 and then returned it to 13, respectively. As the exact pattern of stars was not specified prior to 1912, many of the historical U.S. national flags (shown below) have had varied arrangements of the stars. Executive branch flags Flag of the Navy Flag of the Chief of Naval Operations Flag of the Vice Chief of Naval Operations Flag of the Navy fleet admiral Flag of an unrestricted line (URL) Navy admiral (staff corps flag officers have white flags with the appropriate number of blue stars in an identical pattern as URL admiral's flags). Flag of an URL Navy vice admiral Flag of an URL Navy rear admiral Flag of an URL Navy rear admiral (lower half) Flag of United States Navy Chaplain Corps Flag of Military Sealift Command Church Pennant Jewish Worship Pennant The Civil Air Patrol (CAP) is a congressionally chartered, federally supported non-profit corporation that serves as the official civilian auxiliary of the U.S. Air Force. It has quasi-military organizational and rank structures modeled on those of the Air Force. Flag of the Department of the Interior Flag of the Secretary of the Interior Flag of the Deputy Secretary of the Interior Flag of the National Park Service Guidon of the National Park Service Flag of the Bureau of Indian Affairs Flag of the Fish and Wildlife Service Flag of the Bureau of Land Management Flag of the Geological Survey Legislative branch flags Other federal flags Many agencies, departments, and offices of the U.S. federal government have their own flags, guidons, or standards. Following traditional American vexillology, these usually consist of the agency's departmental seal on a blank opaque background, but not always. State and territory flags The flags of the U.S. states, territories, and federal district exhibit a variety of regional influences and local histories, as well as different styles and design principles. Nonetheless, the majority of the states' flags share the same design pattern consisting of the state seal superimposed on a monochrome background, commonly every different shade of blue, which remains a source of criticism from vexillologists. The most recent current state flag is that of Minnesota (May 11, 2024), while the most recent current territorial flag is that of the Northern Mariana Islands (July 1, 1985). Modern U.S. state flags date from the 1890s, when states wanted to have distinctive symbols at the 1893 World's Columbian Exposition in Chicago, Illinois. Most U.S. state flags were designed and adopted between 1893 and World War I. According to a 2001 survey by the North American Vexillological Association, New Mexico has the best-designed flag of any U.S. state, U.S. territory, or Canadian province, while Georgia's state flag was rated the worst design. (Georgia adopted a new flag in 2003; Nebraska's state flag, whose design was rated second worst, remains in use to date.) Dates in parentheses denote when the current flag was adopted by the state's legislature. Flag of Alabama(February 16, 1895) Flag of Alaska (May 2, 1927) Flag of Arizona (February 27, 1917) Flag of Arkansas (April 5, 2011) Flag of California (June 14, 1953) Flag of Colorado (March 31, 1964) Flag of Connecticut (September 9, 1897) Flag of Delaware (July 24, 1913) Flag of Florida (May 21, 1985) Flag of Georgia (February 19, 2003) Flag of Hawaii (December 29, 1845) Flag of Idaho (March 1957) Flag of Illinois (September 17, 1969) Flag of Indiana (1955) Flag of Iowa (March 29, 1921) Flag of Kansas (September 24, 1961) Flag of Kentucky (March 26, 1918) Flag of Louisiana (November 22, 2010) Flag of Maine (February 23, 1909) Flag of Maryland (March 9, 1904) Flag of Massachusetts (July 3, 1971) Flag of Michigan (August 1, 1911) Flag of Minnesota (May 11, 2024) Flag of Mississippi (January 11, 2021) Flag of Missouri (March 22, 1913) Flag of Montana (July 1, 1981) Flag of Nebraska (July 16, 1963) Flag of Nevada (March 26, 1929) Flag of New Hampshire (1931) Flag of New Jersey (May 11, 1896) Flag of New Mexico (March 19, 1925) Flag of New York (April 2, 1901) Flag of North Carolina (March 9, 1885) Flag of North Dakota (March 11, 1911) Flag of Ohio (May 9, 1902) Flag of Oklahoma (April 2, 1925) Flag of Oregon (obverse) (April 15, 1925) Flag of Oregon (reverse) Flag of Pennsylvania (June 13, 1907) Flag of Rhode Island (November 1, 1897) Flag of South Carolina (January 26, 1861) Flag of South Dakota (November 9, 1992) Flag of Tennessee (April 17, 1905) Flag of Texas (January 25, 1839) Flag of Utah (March 9, 2024) Flag of Vermont (June 1, 1923) Flag of Virginia (March 28, 1912) Flag of Washington (March 5, 1923) Flag of West Virginia (March 7, 1929) Flag of Wisconsin (May 1, 1981) Flag of Wyoming (January 31, 1917) County flags City flags Maritime flags Since 1777, the national ensign of the United States has also simultaneously served as its national flag. The current version is shown below; for previous versions, please see the section Historical progression of designs above. Native American tribal flags Associated state flags While the countries mentioned are recognized independent nations with United Nations seats, the United States maintains and exercises jurisdictional control over the countries in defense, security, and funding grants. Historical flags Flag of the President (1882) Flag of the President (1899) Flag of the President (1902) Flag of the President (1916) Flag of the President (1945) Flag of the Vice President (1915) Flag of the Vice President (1936) Flag of the Vice President (1948) Flag of the Environmental Science Services Administration (1965–1970) Flag of the Federal Emergency Management Agency (until 2003) Flag of the Bureau of Alcohol, Tobacco, Firearms and Explosives (until 2003) Flag of the Immigration and Naturalization Service Flag of the Department of the Interior (until 1917) Flag of the General Services Administration (1972–1973) Flag of the General Services Administration (1973–1989) Flag of the Secretary of the Interior (1917–1934) Infantry Battalion flag (de facto flag of the U.S. Navy until 1959) Flag of the Secretary of Defense (1947-1949) Flag of the Secretary of Labor (1915–1960) Flag of the Department of Labor (1915–1960) Flag of the Secretary of the Treasury (1887–1915) Flag of the Department of Health, Education, and Welfare Flag of the Secretary of Health, Education, and Welfare Flag of the Under Secretary of Health, Education and Welfare Flag of the Assistant Secretary of Health, Education and Welfare Flag of the Public Health and Marine-Hospital Service Flag of the Marine Hospital Service Flag of the Bureau of Navigation (?–1946) Flag of the Director of the Bureau of Marine Inspection and Navigation (?–1946) Ensign of the Revenue-Marine (1799) Ensign of the Revenue-Marine (1815) Ensign of the Revenue-Marine (1836) Ensign of the Revenue-Marine (1841) Ensign of the Revenue-Marine (1867) Ensign of the Revenue-Marine (1868) Ensign of the Coast Guard (1915–1953) Flag of the Coast Guard Auxiliary (1940–1968) Flag of the Office of Homeland Security (2001–2002) Flag of the Director of Central Intelligence Flag of the National Imagery and Mapping Agency Boat flag (1912–1916) Flag of U.S. Forces – Iraq (2010–2011) Flag of the United States Bureau of Fisheries (?–1940) Flag of the Commissioner of Fisheries (?–1940) Flag of the United States Fish and Wildlife Service (1940–c. 2019) Flag of the United States Coast and Geodetic Survey (1899–1970) Commissioning pennant of the United States Coast and Geodetic Survey for Class I vessels ( ? –1970) Commissioning pennant of the United States Coast and Geodetic Survey for Class II, III, and IV vessels ( ? –1970) Pennant of theUnited States Life-Saving Service(?–1915) Pennant of the United States Lighthouse Service(?–1939) Flag of the Commissioner of Lighthouses(?–1939) Flag of the Superintendent of Lighthouses(?–1939) Flag of the Marine Corps(1861–1863) Flag of the Marine Corps(1914–1939) Flag of the Chief of Chaplains of the United States Army Flag of the United States Army Adjutant General's Corps Flag of the United States Army Chaplain Corps (1983–1993) Flag of the 140th Military Intelligence Battalion Fort Sumter Flag (1861) Flag of the Chief of the National Guard Bureau (1998-2008) Flag of the Department of Transportation (1967–1980) See also References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA&veaction=edit&section=16] \| [TOKENS: 49318]
תוכן עניינים היסטוריה של ארצות הברית ארצות הברית של אמריקה היא רפובליקה פדרלית, הנמצאת במרכז יבשת אמריקה הצפונית, הגובלת מצפון בקנדה ומדרום במקסיקו. ארצות הברית משתרעת בין האוקיינוס האטלנטי (החוף המזרחי) לבין האוקיינוס השקט (החוף המערבי), וכוללת גם את מדינת הוואי, שהיא קבוצת איים הנמצאת באוקיינוס השקט, ומדינת אלסקה הנמצאת בצפון-מערב היבשת, כמו גם טריטוריות נוספות ברחבי העולם. ההיסטוריה האמריקנית היא סיפורה של אומה שהתגבשה ב"עולם חדש" ממהגרים שהגיעו אליה בתחילה מאירופה ואחר כך מכל קצוות העולם ויצרו באופן הדרגתי מדינה רחבת ממדים שהפכה במאה העשרים למעצמה בעלת חשיבות עולמית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. התקופה הקדם קולוניאלית המתיישבים הראשונים באזור הגיעו ככל הנראה לפני אלפי שנים לאחר שחצו את מצר ברינג לכיוון אלסקה. העדות המוצקה הראשונה לתרבויות אלה מתוארכות לשנת 9,000 לפנה"ס והן משויכות לשבטי סאנדיה ותרבות קלוביס. קיים מידע מועט בלבד על הפלאו-אינדיאנים ("אינדיאנים עתיקים"), מונח המתייחס לבני האדם שאכלסו את יבשת אמריקה לקראת סופו של עידן הקרח האחרון. העדויות הארכאולוגיות והגאולוגיות מעידות על כך שאמריקה הצפונית הייתה מיושבת על ידי אנשים שהיגרו אליה מאסיה דרך מצר ברינג כבר לפני 11,000 שנים. אנשים אלו הפכו לילידים שאכלסו את אמריקה לפני הגעת משלחות הכיבוש והקולוניזציה האירופאיות בשלהי המאה ה-15. בשל טעותו של קולומבוס ילידים אלו כונו בתחילה בשם אינדיאנים (כלומר תושבי "אינדיה", היא הודו בשפות האירופאיות), אולם במהלך השנים הפסיקו להשתמש בטעות האירופוצנטרית, והשם אינדיאנים הוחלף לשמות כגון "עמים ילידים" או "אמרינדיאנים" או "אמריקאים ילידים". תרבויות רבות שגשגו ביבשת אמריקה הצפונית לפני הגעת האירופאים, תחילה התרבויות של התקופה הארכאית ואחר-כך האולמקים והאצטקים בדרום-מערב היבשת ותרבות אדנה במזרחה. התרבויות הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לאוכלוסיות גדולות וצפופות. החקלאות התפתחה גם היא החל מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, כאשר היא מתבססת על ביותם של החמנית, דלעת וצמחים ממשפחת הסלקיים. בסופו של דבר אומצו התירס והקטניות, שמקורם בדרום יבשת אמריקה הצפונית, כגידולים לתקופת הקיץ הקצרה במזרח אמריקה הצפונית והחליפו את המינים הילידים. המגע האירופאי הראשון עם אמריקה הצפונית היה בשנת 1000. הוויקינג לייף אייריקסון הקים נקודת התיישבות קצרת-ימים שנקראה וינלאנד באזור ניופאונדלנד של ימינו, אולם זו ננטשה לאחר זמן קצר ולא השפיעה על העמים הילידים באזור. רק 500 שנים לאחר מכן יגיעו אירופאים נוספים ליבשת. מספר מקורות ערביים מימי הביניים טוענים כי חוקרים מוסלמים מאל-אנדלוס וארצות המגרב חצו את האוקיינוס האטלנטי בין המאה ה-9 למאה ה-14. אמריקה הקולוניאלית לאחר תקופה בה תרו מספר משלחות אירופאיות את חופי אמריקה הצפונית הקימו מספר מדינות, כגון הולנד, ספרד, אנגליה, צרפת ושוודיה, נקודות יישוב באזור. קולומבוס היה האירופאי הראשון שהגיע לאזור ב-1492 ואחריו הגיעו קונקיסטאדורים ספרדים ואירופאים אחרים. במהלך המאה ה-16 הביאו האירופאים לאזור סוסים, בקר וחזירים. על המתיישבים האירופאים הראשונים, שהגיעו בעקבות גילוייו של כריסטופר קולומבוס ב-1492 קיים מידע עשיר, אך עדיין לא מלא. ככל הנראה היה חואן פונסה דה לאון, שהגיע לחוף עשיר, לו קרא פלורידה ב-1513, לאירופאי הראשון שהגיע לחלק היבשתי של ארצות הברית דהיום. מסעו של פונסה דה לאון הוא הראשון המתועד בוודאות. קיימות השערות על הגעת אירופאים אחרים לחופי אמריקה הצפונית קודם לכן, כגון זו בדבר ג'ון קבוט שנטען שהגיע לאזור כבר ב-1497, אולם אלו אינן מקובלות במחקר. בתוך שלושה עשורים מהגעתו של פונסה דה לאון הגיעו הספרדים להרי האפלצ'ים, נהר מיסיסיפי, גרנד קניון והמישורים הגדולים. ב-1540 הוביל החוקר ארננדו דה סוטו משלחת מחקר גדולה, ובאותה שנה הנהיג פרנסיסקו וסקס דה קורונדו משלחת של 2,000 ספרדים ואינדיאנים שפעלה באזור גבול אריזונה-מקסיקו של ימינו והגיעה עד למרכז קנזס. באותה תקופה פעלו חוקרים ספרדים נוספים וביניהם לוקאס וסקס דה איילון (Lucas Vázquez de Ayllón‏ 1526-1475), פאנפילו דה נארווס (Pánfilo de Narváez‏ 1528-1470), סבסטיאן ויסקאינו (Sebastián Vizcaíno‏; 1625-1548) וחואן רודריגס קבריו. הספרדים שלחו מספר מתיישבים, והקימו את היישובים האירופאים הקבועים הראשונים בחלק היבשתי של ארצות הברית. ההתיישבות הראשונה הייתה בסיינט אוגוסטין, פלורידה ב-1565, ולאחריה הספרדים התיישבו בסנטה פה, ניו מקסיקו, סן אנטוניו, טוסון, סן דייגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. רוב היישובים הספרדיים הוקמו לאורך החוף הקליפורני של נהר סנטה פה בניו מקסיקו. פורט קרוליין הייתה המושבה הצרפתית הראשונה באזור. היא הוקמה באזור ג'קסונוויל, פלורידה ב-1564, ושרדה במשך שנה אחת בלבד עד שנחרבה על ידי הספרדים. צרפת החדשה (בצרפתית: la Nouvelle-France) הייתה האזור שיושב על ידי צרפת במהלך התקופה שהשתרעה בין חקר נהר סנט לורנס על ידי ז'אק קרטייה ב-1534, ועד הוויתור הצרפתי על שטחים אלה לטובת ספרד והממלכה המאוחדת ב-1763. בשיא פריחתו ב-1712 (לפני הסכם אוטרכט) האזור השתרע מניופאונדלנד עד להרי הרוקי וממפרץ הדסון עד מפרץ מקסיקו. הטריטוריה חולקה לחמש מושבות, שכל אחת מהן נוהלה בנפרד: קנדה, אקאדיה, מפרץ הדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה. המתיישבים הראשונים לאורך החוף היו אנגלים והם עשו זאת במהלך המאה ה-17, ביחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. ב-14 במאי 1607 נוסדה ג'יימסטאון בווירג'יניה הנחשבת להתיישבות הקבע הראשונה של אנגליה בעולם החדש (קדמה לה המושבה באי רואנוק שלא שרדה). אמריקה הקולוניאלית התאפיינה במחסור חמור בכוח אדם, מה שהוביל לצורות שונות של עבודת כפייה ובהן עבדות ומשרתים חוזיים בשכר נמוך או ללא שכר כלל, ובאמצעות מדיניות בריטית של הזנחה קלה ("תקופת ההזנחה המבורכת") שאפשרה את ההתפתחות של רוח אמריקנית השונה מזו של המייסדים האירופאים. ב-1606 הוענקה הזכות להקמת מושבה בצפון אמריקה לחברת מניות לונדונית בשם "חברת וירג'יניה" שהוקמה לשם כך. החברה שלחה שלוש ספינות בהן 104 מתיישבים שייסדו ב-1607 באזור האמפטון רודס שבשפך מפרץ צ'ספיק לאוקיינוס האטלנטי את מושבת וירג'יניה – המושבה בריטית הראשונה בצפון אמריקה שהצליחה לשרוד. ב-1620 העניקה "חברת וירג'יניה" זכות לקבוצת אנגלים פרוטסטנטים, שנרדפו על ידי הכנסייה האנגליקנית, להגיע בספינה מייפלאואר לצפון המושבה. הם הגיעו לאזור מסצ'וסטס של היום וייסדו את מושבת פלימות'. דוגמה אחת לעימות בין האינדיאנים לבין המתיישבים האנגלים היא טבח ג'יימסטאון בווירג'יניה (1622), שבה האינדיאנים הרגו מאות מתיישבים אנגלים. העימות הגדול ביותר בין האינדיאנים לבין האנגלים במאה ה-17 היה מלחמת המלך פיליפ בניו אינגלנד. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה. הניסיון הראשון להתיישב בווירג'יניה היה הקמתה של פרובינציית קרוליינה, כאשר פרובינציית ג'ורג'יה (האחרונה מבין 13 המושבות שהוקמה) הוקמה ב-1733. חלק מהמושבות היו מושבות עונשין החל משנות ה-20 של המאה ה-17 ועד מלחמת העצמאות של ארצות הברית. הקמת ארצות הברית של אמריקה, מלחמת העצמאות ואישור החוקה (1776–1789) באמצע המאה ה-18 החלה תסיסה בקרב אוכלוסיית המושבות על רקע הטלת מיסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות, בניגוד לרעיונות תקופת ההשכלה שהתפתחו באירופה באותו זמן. בתגובה למיסים שהוטלו קמו תנועות פטריוטיות, שפעלו בנחרצות נגד השלטון הבריטי. קבוצה בולטת הייתה בני החירות, שפעלה בשיטות צבאיות נגד פקידי הממלכה עד כדי כך שבשעת אכיפת המיסים על התושבים, לא נשאר אף פקיד לאסוף את הכספים. המצב הגיע לנקודת רתיחה בשנות ה-70 של המאה לאחר טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי והעמידו בראשו את גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ורג' וושינגטון. מלחמת העצמאות האמריקנית החלה רשמית עם "הירייה שנשמעה ברחבי העולם" בקרבות לקסינגטון וקונקורד ב-19 באפריל 1775. באמצע המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. המלחמה נמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות. נקודת המפנה במלחמה הייתה בקרב סרטוגה השני, באוקטובר 1777, בו נחלו האמריקנים ניצחון. בעקבות כך צרפת ומדינות אירופיות נוספות שרצו בהחלשת הממלכה המאוחדת החלו לתמוך במדינה הצעירה. המלחמה הוכרעה עם ניצחון האמריקנים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781 והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הגיעו להסכמות עם האמריקנים ב-1782, ולבסוף הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783. בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המושבות, כאשר המוסד הפדרלי היחידי היה הקונגרס הקונטיננטלי. הבסיס החוקתי הרופף ביניהן היה מסמך סעיפי הקונפדרציה. אולם, מבנה זה לא היה מספיק למדינה שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הוועידה החוקתית כדי לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. החוקה אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789. לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון. ההתרחבות מערבה (1789–1849) לאחר אשרור החוקה החדשה התמנה ג'ורג' וושינגטון לנשיא ארצות הברית הראשון. מרד הוויסקי ב-1794 שבו מחו מספר מתיישבים בפנסילבניה נגד המס הפדרלי על ליקרים ומשקאות מזוקקים היה המבחן הראשון של הממשלה הפדרלית. עם תום המלחמה החלה ההתרחבות מערבה, במה שהוצג על ידי התעמולה האמריקאית כהייעוד הגלוי-שמטרתו לייסד מדינה שקצותיה יגיעו לשני האוקיינוסים. הם התחילו בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית. הסכסוכים באירופה המשיכו לשחק לידי המדינה הצעירה וזאת לאחר שצרפת בראשות נפוליאון שאפה להחליש את הממלכה המאוחדת. הצדדים החלו במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה ועד מהרה החליט נפוליאון להציע לאמריקנים את כל שטח לואיזיאנה שהיה בשליטת צרפת כדי לקבל כסף אשר ישמש לבניית הצבא הדרוש למערכות העתידיות לבוא באירופה. ב-30 באפריל 1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומאס ג'פרסון עם צרפת על הסכם רכישת לואיזיאנה. ברכישה זו נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי ובכך כמעט הוכפל שטחה. הרכישה יצרה בעיות טריטוריאליות חדשות עם הספרדים, שכוחם בעולם החדש הלך וקטן והם החלו לחוש מאוימים מהמדינה החדשה. האמריקאים טענו כי מערב פלורידה הייתה חלק מעסקת רכישת לואיזיאנה ואילו הספרדים לא היו מוכנים לוותר על השטח שהיה בשליטתם. אחרי סכסוכים רבים קנתה ב-1819 ארצות הברית את מערב פלורידה מידי ספרד בחתימת הסכם אדמס-אוניס, במהלכו הוסדרו סוגיות הנוגעות לסכסוכי גבולות בין שתי המדינות. כמו כן, רכישת לואיזיאנה אפשרה לחוואים מהמערב להשתמש בנהר המיסיסיפי, הסירה את הנוכחות הצרפתית מהגבול המערבי של ארצות הברית, וסיפקה למתיישבים פוטנציאליים שטח נרחב להתיישבות. בעקבות הפקעה מתמשכת של מלחים אמריקניים לטובת הצי המלכותי הבריטי ופגיעה בריבונות האמריקנית, כינס הנשיא ג'יימס מדיסון את המושב ה-12 של קונגרס ארצות הברית (בראש המושב עמדו נציגים מהדרום ומהמערב), שהחליט על הכרזת מלחמה נגד הממלכה המאוחדת ב-1812. מלחמה זו, שנקראה מלחמת 1812, הסתיימה ללא הכרעה, וזאת לאחר שנמשכה עד ה-18 בפברואר 1815. החלק העיקרי של הסכם גנט, שבה הוסכם על סיום המלחמה, היה שמירת הסטטוס קוו כפי שהיה לפני המלחמה; עם זאת, ובשונה למצב שלפני המלחמה, הבריטים ביטלו את הברית עם האינדיאנים. בדוקטרינת מונרו, שפורסמה ב-1823, בוטאה מדיניות אמריקנית שלפיה המעצמות האירופאיות לא צריכות להתערב יותר באמריקה. היה זה רגע מכריע במדיניות החוץ של ארצות הברית. דוקטרינת מונרו אומצה בתגובה לחששות אמריקניים ובריטיים מהתפשטותן של צרפת ורוסיה בחצי הכדור המערבי. רק בתקופת ממשלו של תאודור רוזוולט הפכה הדוקטרינה לחלק רשמי במדיניות החוץ של ארצות הברית. הדוקטרינה הופעלה במלחמת ארצות הברית–ספרד ובמאבקים מול ברית המועצות באמריקה המרכזית. ב-1830 עבר בקונגרס חוק העברת האינדיאנים, שאישר לנשיא לפתוח במשא ומתן ולחתום על הסכמים עם האינדיאנים שלפיהם יוחלפו שטחים במדינות המזרח בתמורה לאדמות אינדיאניות הנמצאות ממערב לנהר המיסיסיפי. דבר זה גרם לאנדרו ג'קסון, גיבור צבאי לשעבר ונשיא המדינה, להצטייר כרודן ביחס לאוכלוסיות ילידים. התוצאה המפורסמת ביותר של החוק הייתה הגלייתם הכפויה של מספר שבטי ילידים למערב, כאשר אינדיאנים מתו במהלך הדרך. החוק הוביל בסופו של דבר למלחמות סמינול. בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית במקסיקו השכנה, לאחר שנשיא המדינה הכריז על עצמו כדיקטטור בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה. המהלך החד צדדי הוביל לניתוק רפובליקת טקסס ממקסיקו ולהקמת מדינה טקסנית חדשה ועצמאית. הרפובליקה החדשה התקיימה זמן קצר מ-1836 עד 1845, השנה שבה סופחה הרפובליקה לארצות הברית. סיפוח השטחים לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראתה בהם חלק משטחה, והדבר הוביל למלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) שבמהלכה הביסו הכוחות האמריקאים את מקסיקו וסיפחו לארצות הברית טריטוריות חדשות הכוללות, לפי הגבולות של היום, את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו. ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם גואדלופה אידלגו שסיים את המלחמה, ובו נקבע כי ארצות הברית תקבל את השליטה בשטחים שנכבשו ולמקסיקו יוחזרו כל השטחים שנכבשו מדרום לנהר הריו גראנדה. כחמש שנים מאוחר יותר, ב-1853, הוסכם ברכישת גדסדן כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) – תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים. השטחים הללו איפשרו לארצות הברית לבנות את הרכבת הטרנס קונטיננטלית וכן לפצות את מקסיקו על איבוד השטחים במלחמה. בתוכנית המקורית היו אמורים להימכר שטחים נרחבים הרבה יותר, אבל התושבים המקסיקנים התנגדו לכך, ואיתם גם סנטורים אמריקאים שהתנגדו לעבדות בטענה כי הדבר יוסיף טריטוריות אשר מצדדות בעבדות. מלחמת האזרחים (1849–1865) ההתמקדות בנושאי פנים התבטאה באמצעות מדיניות החוץ של ארצות הברית שהתבססה על דוקטרינת מונרו (1823), שקבעה שארצות הברית לא תתערב בנעשה באירופה, אך גם לא תסבול התערבות אירופית בחצי הכדור המערבי. ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית הייתה קרועה בין מדינות הצפון התעשייתיות שבהן נאסרה העבדות, לבין מדינות הדרום החקלאיות שהתבססו על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר נגדו רוב בקונגרס. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, ופשרת 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות. חוק קנזס נברסקה, שהוצע על ידי מדינות הדרום ב-1854, ביטל את פשרת מיזורי שקבעה כי כל מדינה חדשה שתצטרף לברית תחליט בעצמה על עמדתה בעניין העבדות, וכאשר נבחר אברהם לינקולן לנשיאות מטעמה של המפלגה הרפובליקנית, פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, ובכך ניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, שבה ניצח לבסוף הצפון. מלחמת האזרחים החלה כאשר גנרל פ.ג.ט. בורגארד מצבא הדרום פתח באש על פורט סאמטר. האש נורתה כיוון שפורט סאמטר היה במדינת קונפדרציה. ארבע מדינות צפוניות (דלאוור, קנטקי, מרילנד, מיזורי) שהעבדות הייתה מותרת בהן הצטרפו לחלק המערבי של וירג'יניה (שנהפך למדינה וירג'יניה המערבית) ונודעו בשם מדינות הגבול. מעודדים מהצלחתם בקרב בול ראן השני, חיילי צבא הקונפדרציה פלשו לראשונה לצפון כאשר גנרל רוברט לי הוביל 55,000 איש מצבא צפון וירג'יניה לרוחב נהר הפוטומק ולתוך מרילנד. קרב אנטיאטם ליד שרפסבורג ב-17 בספטמבר 1862 היה היום העקוב מדם ביותר בהיסטוריה האמריקנית. בתחילת 1864 לינקולן מינה את גנרל יוליסס ס. גרנט לרמטכ"ל צבא האיחוד. גנרל ויליאם שרמן הגיע מצ'אטאנוגה לאטלנטה והביס את הכוח הצבאי של הקונפדרציה שהיה נתון לפיקודם של ג'וזף ג'ונסטון וג'ון בל הוד. צבאו של שרמן החריב כ-20% מהחוות בג'ורג'יה במה שכונה "הצעדה אל הים", והגיע לחוף האוקיינוס האטלנטי שבסאוואנה, ג'ורג'יה, בדצמבר 1864. צבאו של לי נכנע לצבא צפון וירג'יניה ב-9 באפריל 1865, בבית המשפט של אפומאטוקס. תקופת השיקום והתפתחות התעשייה (1865–1890) עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה "תקופת השיקום" ("Reconstruction"). לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום, אולם הוא נרצח כמעט מיד אחרי סיום המלחמה על ידי מתנקש דרומי, ולאנדרו ג'ונסון, סגן הנשיא שהחליפו לאחר הרצח, לא היה כוח רב. לאחר מלחמת האזרחים חוותה ארצות הברית תקופה של תיעוש מהיר, בעיקר במדינות הצפון. אולם, הרקונסטרקציה וכישלונה הותירו את הלבנים בדרום בעמדת כוח מול האוכלוסייה השחורה, כך שהם מנעו ממנה את זכויות האזרח שלה ושמרו אותה במעמד חברתי וכלכלי נמוך. לאחר תקופת הרקונסטרקציה הגיעה תקופת הזהב והדמויות הבולטות בה היו ג'ון רוקפלר ואנדרו קרנגי. המונופולים התרחבו מאוד ובתחומי הנפט, פלדה ומסילות הרכבת פשתה השחיתות. תגליות חדשות רבות סייעו בהגדלת הייצור אך מנגד גרמו לירידה תלולה ברמת השכר, שבסופו של דבר גרמה למהומות בחלקים רבים באמריקה. מדיניות הממשל הפדרלי של ארצות הברית מאז כהונתו של ג'יימס מונרו הייתה להעביר את אוכלוסיית הילידים אל שמורות אינדיאנים מיוחדות, הנמצאות במרחק מה ממקומות היישוב של המתיישבים. מספר שבטים אולצו לעבור לשמורות קטנות כאשר חוואים לבנים השתלטו על אדמותיהם. ב-1876 פרצה מלחמת שבט הסו האחרונה כאשר הבהלה לזהב בגבעות השחורות הגיעה לטריטוריה שלהם. הקונגרס, בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה כלפי הדרום. במדינות הקונפדרציה לשעבר הוטל ממשל צבאי, והמדינות נוהלו בעיקר על ידי אנשים מהצפון. התקבלו התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה שנועדו להבטיח אזרחות וזכות הצבעה לאמריקאים-אפריקאים, וקבלתן הוצבה כתנאי למדינות המורדות כדי להתקבל חזרה לאיחוד. גם אחרי קבלת המדינות המורדות חזרה לאיחוד נשמרה נוכחות צבאית פדרלית בהן. על רבים מחיילי הקונפדרציה לשעבר נאסרה ההצבעה, וכך שחורים רבים תפסו עמדות מפתח בממשלים המקומיים. גל הגירה בלתי צפוי אל ארצות הברית סיפק את כוח האדם שהיה דרוש לתעשייה האמריקנית, וכן יצר גיוון קהילתי באזורים הבלתי מפותחים. מפעלי ניצול תעשייתיים הובילו לעלייתה האלימה של תנועת העבודה בארצות הברית. בתקופה זו החלה עלייתה של ארצות הברית לעמדת כוח עולמית לאחר שחל גידול באוכלוסייה ובתעשייה הביתיות, ולאחר מספר רב של עימותים צבאיים, כולל מלחמת ארצות הברית–ספרד, שהחלה כאשר ארצות הברית האשימה את ספרד (בלא הוכחה ממשית) בהטבעתה של ה-USS מיין. תקופה זו הסתיימה ב-1917 כאשר ארצות הברית הצטרפה למדינות שנלחמו במלחמת העולם הראשונה. תקופת השיקום הסתיימה ב-1877, אחרי שהנשיא החדש רתרפורד הייז הוציא את הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. כתגובת נגד למאמצי הרפובליקנים להבטיח את זכויות העבדים השחורים, הציבור הלבן בדרום הקים את הקו קלוקס קלאן, ועם תום השיקום התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה רוקנו במידה רבה מתוכנם – לדוגמה, מדינות דרומיות רבות מנעו מאמריקאים-אפריקאים להצביע בבחירות בכך שחוקקו חוקים שונים שהגבילו את ההצבעה ליודעי קרוא וכתוב בלבד או לחלופין, בכך שגבו מס על כל הצבעה. כחלק ממבחן ידע כללי אופייני שנעשה לאמריקאים-אפריקאים הם נדרשו לשנן ולאחר מכן לקרוא בעל פה את חוקת ארצות הברית והכרזת העצמאות האמריקנית. את שאר האוכלוסייה החוק פטר בתואנה של "זכות אבות". לעבדים לשעבר, ששוחררו לא מכבר ממאות שנות עבדות מצטברות, לא ניתן היה להדביק את הפער שנוצר ביניהם לבין שאר האוכלוסייה. החוקים פגעו גם בילידים האמריקנים ובלבנים ממוצא לא בריטי. אך האפליה לא הייתה קיימת רק בדרגת המדינה, אלא הגיעה גם לממשל הפדרלי ולמוסדותיו. בית המשפט העליון אישר את מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "נפרד אך שווה", וכך מצב האפרו-אמריקאים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20. התקופה שלאחר המלחמה התאפיינה בצמיחה מואצת של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, ששיאה מסילת הברזל הטרנס-יבשתית שהושלמה ב-1869. מהפכה זו הייתה תוצאה הן של המלחמה עצמה שעודדה מעבר לייצור המוני, והן של תוצאותיה – ניצחון הצפון המתועש, ואיתו השתלטות על הפוליטיקה האמריקנית של המפלגה הרפובליקנית שייצגה את האינטרסים של התעשיינים, ודחיקת מעמדם של האינטרסים החקלאיים ששלטו בפוליטיקה האמריקנית מאז ימי ג'פרסון. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים. אולם, לתקופה זו היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים (שכונו בביקורת "הברונים השודדים"), בהם אנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר ולילנד סטנפורד, צברו הון עצום בתקופה קצרה, ומבלי לבחול באמצעים: שיחוד אנשי הממשל, מכירה במחירי הצף עד חיסול המתחרים, והקמת קרטלים. את ההצדקה לכל מעשיהם הם קיבלו מהאידאולוגיה של "הדרוויניזם החברתי" שהייתה פופולרית בארצות הברית באותה תקופה. כך נוצרו פערים כלכליים עצומים בין שכבה דקה של בעלי הון עצום למעמד חדש של פועלי יצור בלתי מיומנים, רבים מהם מהגרים שהגיעו לארצות הברית בגל אדיר מאירופה ומסין. גם הממשל הושחת והידרדר – הן בגלל לחצי בעלי ההון, והן בגלל מעברה של העילית מלעסוק בפעילות פוליטית לעסקית. לתקופה זו קרא מארק טוויין בלעג (בספר שהוציא עם צ'ארלס דאדלי ורנר) "העידן המוזהב" (The gilded age). אל מול עליית כוח התעשיינים קמו מספר גורמים: התקופה הפרוגרסיבית, האימפריאליזם החדש האמריקני ומלחמת העולם הראשונה (1890–1918) לקראת סוף המאה ה-19 הסתיימה התפשטות ארצות הברית לרוחב כל היבשת, וכשהסְפָר הפך לחלק לכל דבר מארצות הברית חל צורך בחיפוש אחר ספר חדש. ההתפתחות המואצת של התעשייה גרמה לחששות הן מהתדלדלות אוצרות הטבע, והן מחוסר בשווקים למוצרים שייצרה התעשייה האמריקנית (בעידן בו רוב המדינות הטילו מכסי מגן גבוהים). באותה עת גם התפתח באופן מואץ הצי האמריקני בעקבות ספריו של אלפרד מהן על "השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה" (1890 ו-1892). גורמים אלה, ביחד עם ההשפעות האידאולוגיות והתרבותיות של "האימפריאליזם החדש" האירופי בכלל והבריטי בפרט, הביאו לצמיחת "האימפריאליזם החדש האמריקני". האימפריאליזם הזה החל להתגלות בהשתלטות ההדרגתית של ארצות הברית על הוואי שהתחילה כהתיישבות של מיסיונרים ואחריהם מגדלי סוכר אמריקנים במהלך המאה ה-19, המשיכה בהשתלטותם על המדינה על ידי הכתבת חוקה חדשה ב-1887, והפלת המלוכה תוך התערבות צבאית אמריקנית בלתי מאושרת ב-1893, והסתיימה בסיפוח הוואי ב-1898, ולפני כן בעסקת רכישת אלסקה (1867). אימפריאליזם זה הגיע לשיאו תחת נשיאותו של ויליאם מקינלי במלחמת ארצות הברית–ספרד (1898), בה השתלטה ארצות הברית על רוב מושבותיה הנותרות של ספרד באיים הקריביים (פוארטו ריקו, וקובה שנותרה עצמאית להלכה) ובאוקיינוס השקט (הפיליפינים וגואם). ממשל תאודור רוזוולט (שנבחר על ידי מקינלי לשמש כסגן הנשיא בקדנציה השנייה שלו בעקבות פרסומו במלחמת ארצות הברית–ספרד) היה אחראי לכריית תעלת פנמה, שכללה את קריעת פנמה מקולומביה בעזרת תמיכה אמריקנית לא רשמית, והענקת האזור של תעלת פנמה על ידי ממשלת המדינה החדשה לשליטה אמריקנית. האימפריליזם הזה לא היה ביטול של דוקטרינת מונרו, אלא מעין הרחבה שלה מאמריקה לאוקיינוס השקט. ארצות הברית עדיין נמנעה מהתערבות בענייני אירופה, הימנעות שנמשכה עד לאמצע מלחמת העולם הראשונה. בחירתו של וודרו וילסון לנשיאות ב-1913 בישרה הרחבה של האידיאליזם הפרוגרסיבי גם למדיניות החוץ. כך למשל, וילסון הכריז על תוכנית למתן עצמאות לפיליפינים, שהפכה את המדיניות שרצתה לבסס את השליטה האמריקנית באיים והובילה ללוחמת גרילה מאז 1898, ושלח את כוחות הצבא האמריקני למקסיקו למען הדחת הרודן המקסיקני ויטוריו הוארטה. השילוב של אידיאליזם במדיניות החוץ של וילסון נמשך גם במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתחילה הקפידה ארצות הברית בהנהגתו של וודרו וילסון על הנייטרליות, עליה הכריזה רשמית באוגוסט 1914. אולם, הקשרים ההיסטוריים והלשוניים בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת, ותפיסת המלחמה (במיוחד אחרי נפילת השלטון הצארי באימפריה הרוסית) כמלחמה בין הדמוקרטיה לאוטוקרטיה גרמו לרוב הציבור לגלות אהדה רבה יותר לצד מדינות ההסכמה. כמדינה נייטרלית ארצות הברית רצתה לסחור עם שני הצדדים במלחמה. אולם, הממלכה המאוחדת וגרמניה ניסו לשבש את המסחר הימי באופן הדדי. הבריטים הצליחו במצור הימי שלהם במידה רבה יותר, והסחר הימי של גרמניה בכלל, ועם ארצות הברית בפרט, פסק הלכה למעשה. כך, ככל שהמלחמה התקדמה היה לארצות הברית אינטרס כלכלי הולך וגובר לתמוך במדינות ההסכמה. המצור הגרמני התבצע בעיקר על ידי צוללות שהטביעו ספינות שעשו את דרכן לממלכה המאוחדת, גם כאשר הן נשאו נוסעים, כשהמקרה הבולט ביותר הוא זה של ה"לוסיטניה" (מאי 1915) בו נספו 1,201 נוסעים, מהם 123 אמריקאים. לוחמת הצוללות הגרמנית הסעירה את דעת הקהל, והגבירה את הדימוי הברברי של הגרמנים אף על פי שגם הממלכה המאוחדת הפרה את חופש השיט של ארצות הברית כמדינה נייטרלית, האמריקנים התייחסו להפרות הגרמניות בחומרה רבה יותר הן במישור הרשמי, והן מבחינת דעת הקהל. ארצות הברית אף איימה על גרמניה בהצטרפות למלחמה, דבר שאכן הביא להפוגה במלחמת הצוללות ב-1916. במהלך שנת 1916 הנשיא וילסון ניסה לתווך בין הצדדים ולהוביל יוזמת שלום, ובסוף השנה הוא נבחר מחדש לנשיאות בין השאר בתור מי ש"שמר אותנו מחוץ למלחמה". הבחירות עיכבו את מאמצי התיווך ואחריהן וילסון ביקש מהצדדים לנסח את מטרות המלחמה ותנאי השלום שלהם. כשלא קיבל תשובות מספקות הוא פרש בנאום בפני הסנאט ב-22 בינואר 1917 את תפישותיו בקשר לשלום העתידי ודיבר על "שלום ללא ניצחון". אולם, עוד באותו החודש הכריזה גרמניה על חידוש מלחמת צוללות בלתי מוגבלת, שתופנה כלפי כל כלי השיט מסביב לממלכה המאוחדת, כולל כלי שיט נייטרליים, הכרזה שגרמה לארצות הברית לנתק את היחסים הדיפלומטיים איתה. מכיוון שהיה ברור להנהגה הגרמנית שדבר זה יוביל לכניסת ארצות הברית למלחמה, היא החלה לפעול כנגד ארצות הברית. כשנחשף הניסיון הגרמני לכרות ברית עם מקסיקו במברק צימרמן, דעת הקהל בארצות הברית דרשה להכריז מלחמה על גרמניה. באמצע מרץ החלו הגרמנים להטביע ספינות אמריקניות, ובתחילת אפריל, אחרי שקיבל את אישור הקונגרס, הכריז וילסון על מלחמה נגד גרמניה. מלבד הצי, ארצות הברית לא הייתה מוכנה מיידית למלחמה. נערך גיוס חובה סלקטיבי שהגדיל את הצבא ל-4 מיליון חיילים, והוכרז על קיצוב במצרכים והלאמת אמצעי יצור שדרושים למאמץ המלחמתי. כוח המשלוח האמריקני לאירופה, בפיקודו של גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ון פרשינג, שכלל כ-1.2 מיליון חיילים, החל לפעול בצורה משמעותית רק באפריל 1918. אולם, כוח טרי זה הכריע את הכף בין שני המחנות התשושים מארבע שנות מלחמה, והביא לניצחון צבאות הברית בנובמבר 1918. במלחמה נהרגו למעלה ממאה אלף חיילים אמריקנים, כמחציתם בקרב וכמחצית ממחלות. גם בימי המלחמה לא חדל וילסון מקידום תפישתו של השלום העתידי. ב-8 בינואר 1918 הציג בנאום לפני הקונגרס את ארבע עשרה הנקודות שעסקו במניעת הגורמים שלדעתו גרמו למלחמה, הבטחת זכות ההגדרה העצמית לעמים שהיו נתונים תחת שלטון האימפריות הגדולות, ובהקמת חבר הלאומים שווילסון קיווה שימנע להבא מלחמות. האידיאליזם שלו שכנע את העם האמריקני שארצות הברית יוצאת ל"מסע צלב למען הדמוקרטיה", ושהמלחמה הזו תהיה "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". וילסון עודד את המורל גם בשאר מדינות ההסכמה, והפך לדובר הראשי שלהן. עם התמוטטות גרמניה הפכה תוכנית ארבע עשרה הנקודות לבסיס לכניעתה, אם כי כבר התחיל תהליך של ריקונם מתוכן כאשר הממלכה המאוחדת התנגדה לסעיף החופש הימי. וילסון עצמו עמד בראש המשלחת האמריקנית לוועידת השלום בפריז, ושהה שם חצי שנה עד לאחר החתימה, ביוני 1919, על חוזה ורסאי שכלל את אמנת חבר הלאומים והסכם שלום בין מדינות ההסכמה לגרמניה. אולם, בניגוד לחזונו לא היה זה "שלום ללא מנצחים". מדינות ההסכמה היו אלה שניסחו את ההסכם לבדן והכתיבו אותו לגרמניה, ולדרישת צרפת והממלכה המאוחדת הוא כלל פיצויים כספיים עצומים מצד גרמניה. אך את המכה הקשה ביותר ספג וילסון מבית כאשר ניסה לקבל את אשרור הסנאט לחוזה כנדרש בחוקה. בבחירות של 1918 עברה השליטה בסנאט לידי הרפובליקנים שדגלו במדיניות בדלנית יותר ותוקפנית יותר. כאשר וילסון הגיש את החוזה לאישור הסנאט, מיעוט מתוכם דחה אותו לחלוטין. אולם רובם, בראשות מנהיג המפלגה הרפובליקנית בסנאט, הנרי קבוט לודג', תמכו באופן כללי בחוזה אך ניסו להכניס בהחלטה תיקונים והסתייגויות לחוזה, שבגיבושו לא היו שותפים, שיחלישו את מחויבות ארצות הברית לחבר הלאומים. וילסון ולודג' לא הצליחו להגיע לפשרה. וילסון יצא למסע נאומים מחוף לחוף כדי לשכנע את העם האמריקני לתמוך בעמדתו וללחוץ על חברי הסנאט לקבל את החוזה ללא ההסתייגות. באוקטובר 1919, תוך כדי המסע, סבל וילסון משבץ. עד תום הקדנציה שלו נשאר וילסון מבודד בבית הלבן כאשר את כל המגעים של הנשיא עם הממשל והקונגרס ניהלה אשתו, כל זאת מבלי שהציבור ידע על המצב. כשנערכו בסנאט ההצבעות על החוזה הוא לא זכה לרוב הדרוש של שני שלישים. בגרסה המקורית התנגדו לו הרפובליקנים, ובגרסה המתוקנת התנגדו לו נאמני וילסון. ארצות הברית נשארה מחוץ לחבר הלאומים, ונכנסה לעידן חדש של בדלנות בהתאם לרוח דוקטרינת מונרו. הניצחון הרפובליקני בבחירות של 1920 סתם את הגולל סופית על אשרור חוזה ורסאי, וארצות הברית חתמה במקומו על הסכם שלום נפרד עם גרמניה. ארצות הברית בין מלחמות העולם (1918–1940) לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה כוחה הצבאי והכלכלי של ארצות הברית בהשוואה לשאר העולם. תגובת "היום שאחרי" לאחר מהפכת אוקטובר גרמה לחשש גדול מפני הקומוניזם בארצות הברית, והובילה לתקופת הפחד האדום הראשונה. הסנאט של ארצות הברית סירב לאשר את חוזה ורסאי שכפו מדינות ההסכמה על מדינות המרכז; במקום זאת הסנאט בחר לדבוק במדיניות של חד-צדדיות, ואפילו בדלנות. הבסיס למדיניות זו נבע ממדיניות הממשלים הרפובליקנים של וורן הרדינג, קלווין קולידג' והרברט הובר, שייצגו במידה רבה את רוח המפלגה הרפובליקנית של לפני התקופה הפרוגרסיבית. ממשלים אלה שמו במקום הראשון את טובת התעשייה, העסקים ובעלי ההון, תחת סיסמאות כמו "פחות ממשלה בעסקים ויותר אנשי עסקים בממשלה", או "העסק של העסקים האמריקניים הוא עסקים", הם הטילו מחדש מכסי מגן גבוהים, וזנחו במידה רבה את הפעילויות נגד הקרטלים (ולעיתים אף עודדו אותם). למרות שהצמיחה הכלכלית הייתה בעיקר בתעשייה, בעוד שהמגזר החקלאי סבל ממיתון, היא גררה אווירה של אופטימיות בציבור האמריקני ואמונה שהצמיחה תימשך לנצח. אל הפריחה הכלכלית הצטרפה הפריחה של תרבות ההמונים. הקולנוע התבסס וכוכבים כצ'ארלי צ'פלין ורודולף ולנטינו גרמו להצפת בתי הקולנוע בצופים רבים. בתחום המוזיקה דיוק אלינגטון ולואי ארמסטרונג הובילו את עולם הג'אז והיו פופולריים בכל העולם. גם הרדיו החל לשדר לראשונה באופן המוני ומסחרי והביא אתו התפתחות של המוזיקה הפופולרית והג'אז ושל הפרסום. משחקי ספורט הועברו בשידורים חיים ברדיו, שנמצא בכל בית, והתחילו להישמע פרסומות. מכונית, דיינרים, בחורות בשמלות מנוקדות ומוזיקת צ'רלטון – סימנו את שנות העשרים העליזות והנהנתניות. בצד הפחות זוהר – הקו קלוקס קלאן שוב הרים ראש, והתנהל קרב בין כנפיות גנגסטרים על השליטה בעולם הברחות המשקאות החריפים כשבראש אחת הכנופיות עמד אל קפונה. הנרי פורד הקים את תעשיית המכוניות שסיפקה מקומות תעסוקה רבים ואפשרה לכל אדם לרכוש מכונית במחיר סביר. צ'ארלס לינדברג טס בטיסה ישירה מלונג איילנד לפריז, וקווי הטיסות הפרטיות והמסחריות התרחבו. תקופה זו של עליזות ונהנתנות, בשילוב חזרת החיילים ממלחמת העולם הראשונה, זכתה לכינוי "שנות העשרים הסוערות" (באנגלית: "The roaring twenties"). במקביל, עלתה קרנו של הפונדמנטליזם הנוצרי בעיקר באזורים החקלאיים והפחות מפותחים בדרום ובמרכז המדינה. הפונדמנטליזם עלה במידה רבה כתגובת נגד לאווירת הנהנתנות והמודרניות, שהייתה מקובלת בעיקר בחלקים העירוניים שהלכו וגדלו. ההתנגשות בין שתי המגמות הגיעה לשיא ב"משפט הקופים" בו נשפט בקיץ 1925 מורה שלימד על תורת האבולוציה בבית ספר בטנסי בניגוד לחוק שהתקבל שם באותה שנה. אזרחים רבים השקיעו את כספם בבורסה כדרך קלה להתעשרות. והתעשייה התרכזה בידיים מועטות של בעלי הון. בשנות ה-20 אמנם היה שגשוג משמעותי של החברה האמריקנית, אולם היו לו כמה חסרונות: ב-1928 נבחר הרברט קלרק הובר לנשיאות ארצות הברית. כמו קודמיו הוא האמין ביצירת שוק חופשי, יוזמה פרטית ואף ביזר את סמכויות הממשלה. השנים 1929–1939 היו שנות "השפל הגדול", והמאמץ לצאת ממנו – ה"ניו דיל". ראשיתו של המשבר ב-24 באוקטובר 1929, ב"יום חמישי השחור" בבורסה של ניו יורק, כאשר כמעט 13 מיליון מניות נמכרו. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחש "יום שלישי השחור", עם מכירות שיא של למעלה מ-16 מיליון מניות וצניחה של כארבעים נקודות בדאו ג'ונס של ה"וול סטריט ג'ורנל". ב-13 בנובמבר ירד המדד לשיא שלילי של 224 נקודות, כמחצית מגובהו חודשיים לפני כן. הגישה המסורתית בארצות הברית לטיפול במשברים כלכליים הייתה מדיניות לסה פר. כך אירע בזמן הבהלה של 1819, שעיצבה את הגישות הבסיסיות לבעיה , וכך שוב בזמן המשבר של 1837, בתקופת כהונתו של הנשיא מרטין ואן ביורן. בשני המקרים ננקטה המדיניות הקלאסית של לסה פר: אם אתה רוצה להותיר את הכלכלה בריאה, אל תתערב בה. המשבר האחרון בו ננקטה גישה זו, לכל הפחות בעיקרה, הייתה שפל 1920–1921 בו הייתה התערבות ממשלתית רחבה יותר, אך הממשל הניח לשכר לצנוח והוצאות הממשלה והמסים קוצצו. בכל המקרים הללו, תם המשבר בתוך כשנה. אמנם שנות ה-20 היו שנים של שגשוג כלכלי משמעותי, אך שגשוג זה טמן בחובו את הזרעים למשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-1929. שתי התאוריות המסבירות את משבר זה הן הקיינסיאנית (מונע על ידי צריכה), הנתמכת על ידי רוב הכלכלנים, וההסבר המוניטריסטי המוסבר על ידי מילטון פרידמן. ישנן גם תאוריות אפיקורסיות שונות הממעיטות או דוחות את ההסברים של הקיינסינים והמוניטריסטים. ככל התאוריות הבולטות מייחסות תפקיד מרכזי לפעולותיו ולתפקודו של הבנק הפדרלי לפני פרוץ המשבר, בתחילתו ובהמשכו. הגישה בה החזיקו אנשי הניו דיל והקיינסיאנים הייתה נעוצה בעיקר במדיניות שוק חופשי מובהקת שבה דגל הממשל האמריקני. עם זאת, ישנה הסכמה כי גם התערבות ממשלתית פרוטקציוניסטית בראשות הנשיא הרברט הובר החריפה את המצב. הסיבות העיקריות למשבר על פי גישה זו הן: על פי הסבר זה, גורמים אלו הובילו לשפל כלכלי שהלך ותפח. הירידה בביקוש גררה בעקבותיה ירידה ברמת הייצור שגררה את פיטוריהם של פועלים רבים, כאשר תהליך זה היה מעגלי. אנשים רבים גילו שהמניות שלהם אינן רווחיות כפי שנטו לחשוב. רבים הזדרזו למכור את מניותיהם בבורסה כאשר השיא היה ביום חמישי השחור (24 באוקטובר 1929) שבו נמכרו בבורסה הניו יורקית כ-13 מיליון מניות. אנשים רבים איבדו את כל חסכונותיהם ופנו אל הבנקים כדי למשוך מזומנים, אך אלה סגרו את שעריהם ולא אפשרו להם לעשות זאת. כך החל השפל הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. על פי התפיסה המוניטריסטית, כפי שהיא מבוטאת במיוחד על ידי מילטון פרידמן, היה הבנק הפדרלי גורם מרכזי בהתרחשות המשבר, בעיקר בגלל ניהול מדיניות כושל מצידו ו"הדפסת כסף" באמצעות מתן אשראי זול לבנקים. תפישה זו מקובלת היום על רבים, בין השאר משום שהסבריו של פרידמן תאמו היטב התפתחות משברים אחרים בתקופות שלאחר מכן. המשבר הכלכלי השפיע על תחומים רבים בחיי היומיום של האמריקנים בעיקר בתחומי הפוליטיקה, חברה וכלכלה: בנאום המסורתי לקונגרס על מצב האומה ב-8 בדצמבר 1931 הכריז הנשיא הובר על תוכנית קיצונית לטיפול במצב הקשה, על פי כמה ראשי-חץ עיקריים: בסופו של דבר נאלץ הנשיא הרברט הובר להתפטר לאחר שהפסיד בבחירות ברוב עצום למפלגה הדמוקרטית בראשותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. הובר ניסה להסביר את כישלונו במצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם כולו (מצב שהוא עצמו תרם לו, במידת מה, בהעלאת מכסים שהציתה מלחמת מכסים בעולם) ובמבנה רעוע וכושל של מערכת הבנקאות שלא עמדה במבחן. שני הלקחים שהפיק הובר מתקופת נשיאותו היו שעבודות ציבוריות אינן מספקות פתרון כלשהו ליציאה מהשפל, ושהשימוש בכלי האינפלציוני – הזרמת כספים באמצעות מערכת הבנק הפדרלי – מיצתה את עצמה ואינה יכולה להוות פתרון ממשי לבעיות מבניות. הממשל האמריקני ניסה להתמודד עם המשבר במגוון דרכים (הטלת מכסי מגן לדוגמה) אך ללא הצלחה רבה וזאת בשל אי ההתערבות בענפי הכלכלה השונים שנבעה ממדיניות הקפיטליזם החופשי. לאחר שעלה לשלטון, החליט רוזוולט לשנות את המדיניות הכלכלית ולנקוט במדיניות של התערבות ממשלתית בשוק. רוזוולט החל בביצועה של התוכנית הידועה בשם "ניו דיל". הבסיס של התוכנית היה הזרמת הון לשוק הכלכלי, הקמת מערכת פיקוח על המשק, פיקוח על תנאי העבודה ויוזמה ישירה. תוכנית הניו דיל התבססה על רפורמה בחוקים מיושנים, הגדלת הסעד (כגון הלוואות לעניים) ושיקום המשק הכלכלי בכל התחומים. דבר זה בוצע באופן הבא: החקיקה במסגרת הניו דיל הסתיימה ב-1939 והצלחת התוכנית הייתה חלקית בלבד (ב-1939 מספר המובטלים עלה ל-10 מיליון). רק לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הכלכלה האמריקנית חזרה לשגשג. ההישג העיקרי של הניו דיל היה בשינוי התפיסה החברתית-כלכלית בארצות הברית בכך שהעושר חולק בצורה יותר הוגנת והוחל היישום של מדיניות רווחה לאומית. הביטוי העיקרי להצלחת מדיניות הממשל היה בארבעה ניצחונות רצופים של רוזוולט בבחירות לנשיאות, שיא שלא נשבר עד היום. החידוש העיקרי בתוכנית היה הנטישה של עקרון הקפיטליזם החופשי. רוזוולט הכיר בכך שהממשל צריך לקבל אחריות בתחומים מסוימים של הכלכלה ולוודא שהאזרחים לא ניזוקים, כל זאת במקביל לשמירה על עקרון היוזמה החופשית. יתר על כן, רוזוולט אף גרם לעלייה יזומה באינפלציה בכך שהורה על הזרמת כספים לענפי המשק השונים. התוכנית היוותה גם שינוי מהותי במדיניות הממשל הפדרלי בכל מה שנוגע לשלטון המקומי במדינות המרכיבות את ארצות הברית. לסיכום, בתקופת כהונתו של רוזוולט חל שיפור במצב הכלכלי של ארצות הברית, אך בסוף שנות ה-30 פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה טרפה את כל הקלפים ושינתה את פניה של ארצות הברית לתקופה ארוכה. מלחמת העולם השנייה (1940–1945) בדומה למלחמה הקודמת, ארצות הברית הייתה בין המדינות האחרונות שהצטרפו לבעלות הברית. ההחלטה על הכרזת המלחמה התקבלה בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. עד לאותו יום, ארצות הברית הייתה נייטרלית בעקבות הגישה הבדלנית שנקטה בה. כל פעולה של ארצות הברית הקשורה למלחמה הייתה מוגבלת בגלל אי מוכנותה לעימות בסדר גודל זה; הכוחות המזוינים של ארצות הברית היו קטנים בהרבה בהשוואה לאלו של צרפת, גרמניה, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות ויפן. תרומתה הראשונה של ארצות הברית למלחמה הייתה הפסקה באספקת הנפט וחומרי הגלם שיפן הייתה זקוקה להם כדי להמשיך במתקפה על מנצ'וריה, ובמקביל לכך הגדלת הסיוע הצבאי והכלכלי לסין. הפעילות הראשונה לטובת בעלות הברית הייתה בספטמבר 1940, כאשר ארצות הברית נתנה לממלכה המאוחדת 50 משחתות תמורת בסיסים בקריביים. בדצמבר 1940 ארצות הברית החלה בתוכנית חכירת אדמות מהממלכה המאוחדת, וסיפקה לה עזרה צבאית חשובה. ב-31 באוקטובר 1941, פחות מחודשיים לפני המתקפה על פרל הארבור, משחתת אמריקנית שליוותה ספינות סוחר באוקיינוס האטלנטי הוטבעה על ידי צוללת גרמנית ולמרות זאת לא הוכרזה מלחמה על גרמניה. ב-7 בדצמבר 1941 יפן שיגרה מתקפת פתע על בסיס הצי בפרל הארבור, כאשר הסיבה לכך הייתה אמברגו הסחר שהוטל על ידי ארצות הברית. ביום שלאחר מכן פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לשכנע מושב משותף של הקונגרס להכריז מלחמה על יפן, וכינה את 7 בדצמבר "יום שייזכר לדיראון עולם". ב-11 בדצמבר הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית, ובכך גררה את המדינה למלחמה דו-חזיתית. כאשר ארצות הברית הצטרפה לקרבות היא הבינה שאין ביכולתה להילחם נגד יפן וגרמניה במקביל. מסיבה זו התקבלה החלטה לרכז את עיקר המאמצים במלחמה נגד היטלר באירופה, ולשמור על עמדות הגנתיות באוקיינוס השקט עד לתבוסתו של היטלר. הצעד האמריקני הראשון היה הקמתו של כוח אווירי גדול בממלכה המאוחדת שייעודו העיקרי הוא פשיטות הפצצה בתוך גרמניה עצמה. חיל האוויר האמריקני הסתמך בעיקר על B-17 מבצר מעופף כמטוס הקרב העיקרי. הממלכה המאוחדת הפסיקה את פשיטות ההפצצה ביום, וזאת בעקבות האבדות הכבדות שספגה מידי הלופטוואפה. ארצות הברית סבלה גם כן בהתחלה מאבדות כבדות, אולם לאחר שמטוס ה-P-51 מוסטנג (מטוס קרב לטווח ארוך) הוכנס לשירות, האמריקנים יכלו לבצע את הפצצות היום בצורה יותר בטוחה. בעקבות זאת החלה הפגזה יומית קבועה של גרמניה החל מאוגוסט 1942 ועד סוף המלחמה. הפעולה הקרקעית הראשונה של צבא ארצות הברית הייתה לחימה לצד צבאות הממלכה המאוחדת ואוסטרליה על אדמת צפון אפריקה, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה כיוון שממנה ניתן היה לשלוט על תעלת סואץ (נתיב מעבר ימי חשוב ביותר). במאי 1943 הצבא השמיני הבריטי הדף את הגרמנים מצפון אפריקה ובעלות הברית שלטו באזור עד סוף המלחמה. הצי האמריקני מילא תפקיד פעיל בהגנה על שיירות אספקה אמריקניות לממלכה המאוחדת שעברו במימי האוקיינוס האטלנטי. החל מאמצע 1943 בעלות הברית ניהלו את המלחמה מהממלכה המאוחדת כאשר יש להן קווי אספקה רצופים מארצות הברית, בעוד שצבאו של היטלר נאלץ להסתמך על קווי אספקה שהופצצו באופן תדיר, דבר שהשפיע גם על יכולת הייצור הגרמנית. מצב העניינים החל לנטות בבירור לטובת בעלות הברית בניגוד לראשית 1942. בתחילת 1944 החלו ההכנות לפלישה לתוך מערב אירופה. גרמניה צפתה זאת מראש, אולם תכנון אסטרטגי ברמה גבוהה, והיעדר זרימת מידע מהממלכה המאוחדת לגרמניה בעקבות חיסול רשתות המרגלים הגרמניות על ידי MI5 (השירות המקביל בממלכה המאוחדת לשב"כ), אפשרו להתקפה זאת להתרחש בהפתעה כמעט מוחלטת. עיקר ההתקפה היה מבצע אוברלורד שהחל ב-6 ביוני 1944. הכוח היבשתי הגדול ביותר נחת על חופי נורמנדי במה שכונה הפלישה לנורמנדי, והחל בחדירה לחלק המערבי גרמניה. היטלר נפל בפח שטמנו לו בעלות הברית ופקד על חייליו להתכונן לפלישה מקאלה, שממוקמת צפונית למקום הפלישה האמיתי. רק כאשר החלה הפלישה לנורמנדי הבין הצבא הגרמני מה קורה ושלח לאזור כוחות הגנה, אולם היה זה מאוחר מדי. בקרב, שנמשך 6 שבועות והסתיים בניצחון מוחץ לטובת בעלות הברית, השתתפו כ-5,000 ספינות, 10,000 כלי טיס ו-176,000 חיילים. גם לאחר הפלישה לנורמנדי המשיכו האמריקנים לתרום במידה רבה לתוצאות המלחמה, בעיקר בלחימה העיקשת בקרב הארדנים שהסתיים בניצחון בעלות הברית אף על פי שעל הנייר הגרמנים היו חזקים יותר. האמריקנים ספגו אבדות כבדות (כ-19,000 הרוגים) במהלך הקרב בלבד. מספר פשיטות ההפצצה על גרמניה גדל בשיעור ניכר לאחר הפלישה לנורמנדי, וכ-70% מכלל הפצצות שהוטלו על גרמניה הוטלו לאחר תאריך זה. גרמניה נחרבה כמעט לחלוטין. ב-30 באפריל 1945, כאשר ברלין נכבשה לחלוטין על ידי הצבא האדום הסובייטי, אדולף היטלר התאבד. ב-8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה עם גרמניה, בעקבות כניעתה ללא תנאי לבעלות הברית. החל מתרומה צנועה במספר החיילים בתחילת המלחמה באירופה, בסוף המלחמה כ-60% מכלל הכוחות הלוחמים במערב אירופה היו אמריקניים. בעקבות המחויבות האמריקנית להבסתו של היטלר באירופה, השנים הראשונות של המלחמה נגד יפן היו בעיקר קרבות מגננה שבהן צי ארצות הברית ניסה למנוע מהצי הקיסרי היפני להשתלט על אזור האוקיינוס השקט. בתחילת הקרבות הכף נטתה לטובת יפן. יפן ניצחה בקלות והקימה בסיסים בגואם, תאילנד, מאלאיה, הונג קונג, פפואה ניו גיני, אינדונזיה ובורמה. מסע הכיבושים הזה היה מהיר יותר מהבליצקריג הגרמני בתחילת המלחמה. הייתה זו תקופה חשובה עבור יפן כיוון שיכולת הייצור שלה הייתה קטנה פי 10 לעומת זו של ארצות הברית. נקודת המפנה במערכה הייתה לאחר קרב מידוויי ביוני 1942. צי ארצות הברית הצליח לפצח את הצפנים של מערכת התקשורת היפנית, מה שנתן לאמריקנים את האפשרות להיערך בצורה מתאימה כדי להביס את יפן. בעקבות זאת, האמריקנים החלו להתקדם לעבר סין כדי לבנות שם בסיסי אוויר מתאימים שיספקו תמיכה לגיחות הפצצה על יפן באמצעות צי מטוסי ה-בואינג B-29 סופרפורטרס. ארצות הברית נקטה בטקטיקה של תקיפת האיים הקטנים והפחות מוגנים ולא בתקיפת נקודות השליטה היפניות העיקריות. במהלך התקופה הזאת הונחה התשתית למה שעתיד להיות הניצחון הגדול ביותר במלחמה כולה. לאחר הבסת החיילים היפניים והנחיתה על איי מריאנה, יפן הגיבה באמצעות שליחת 6 נושאות מטוסים (שנשאו עליהן 430 מטוסים בסך הכול) לתקיפת נגד. הקרב שפרץ ב-19 ביוני 1944 נודע בשם קרב ים הפיליפינים. טייסי צי ארצות הברית הפילו 369 מטוסים מתוך 430 המפציצים, מטוסי קרב ומפציצי הצלילה היפניים, ופגעו קשות בשאר. רק 36 כלי טיס נותרו כשירים לפעילות מבצעית לאחר הקרב. המלחמה באוקיינוס השקט הפכה לעימות הימי הגדול בהיסטוריה. הצי האמריקני ניצח בקרבות רבים לאחר שבמהלך תקופה מסוימת היה קרוב לשבירה ולתבוסה מוחלטת על ידי הצי הקיסרי היפני. הכוחות האמריקניים נערכו לפלישה לתוך יפן עצמה כדי לכפות על יפן להיכנע ללא תנאי. ההחלטה להשתמש בנשק גרעיני כדי לסיים את המלחמה הפכה לאחד הנושאים השנויים במחלוקת הקשורים למלחמה. תומכי הטלת הפצצות טענו כי פלישה תעלה בחיי אדם רבים, והצביעו כדוגמה על קרב אוקינאווה שמספר ההרוגים בו היה גבוה במיוחד. כמו כן, תומכי הטלת הפצצות טענו שהפצצה קונבנציונלית תגבה יותר קורבנות אזרחיים, כפי שקרה בהפצצה על טוקיו. המתנגדים להטלת הפצצות טענו שהיה צורך לערוך תצוגת תכלית צבאית, או לאיים על היפנים בשימוש בפצצה הניסיונית שנבנתה במעבדות לוס אלמוס ולדרוש מהם להיכנע. הפצצה הראשונה הוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ובעקבות זאת היפנים היו בהלם מוחלט. הפצצה השנייה הוטלה על נגסאקי ב-9 באוגוסט, כאשר האמריקנים הפיצו דיסאינפורמציה שבכוונתם להמשיך בכך. ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה יפן ללא תנאי והמלחמה נגמרה. סוף המלחמה הגיע ללא פלישה שתגרור בעקבותיה מרחץ דמים, והוא היה חלק כפי שארצות הברית קיוותה. תחילת המלחמה הקרה (1945–1964) ועלייתה של תנועת זכויות האזרח המהלך שחתם את מלחמת העולם השנייה (הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי) הדגים את יכולתה הצבאית הרבה של ארצות הברית. אולם, ב-1945 הצליחה ברית המועצות גם כן לפתח נשק גרעיני. העוצמה הכוללת של כלי הנשק שהוחזקו בידי שתי המדינות הייתה כה גדולה עד כדי כך ששתי המעצמות נמנעו מעימות ישיר שעלול היה להסלים עד כדי מלחמה גרעינית. דבר זה יאפיין את כל תקופת המלחמה הקרה. מאפיינים נוספים היו שימוש רב במרגלים, כריתת בריתות, תמיכה שקטה בהפיכות ומתן תמיכה למדינות שונות שנלחמו זו בזו והיו מזוהות עם אחת מהמעצמות. בעולם החלו להתהוות שלושה גושי מדינות: הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית, הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות וגוש המדינות הבלתי-מזדהות. כמו כן, עד לסוף המלחמה הצבא האדום הסובייטי "שחרר" את המדינות שירכיבו את הגוש המזרחי ובהן: פולין, צ'כיה, הונגריה, יוגוסלביה, רומניה, ליטא, לטביה וכו'. הצבא האדום שלט בכל המדינות הללו ודאג להקמתם של משטרים קומוניסטיים פרו-סובייטיים. ברית המועצות טענה בתגובה לדברים שנאמרו על ידי מנהיגי המערב כי היא זקוקה לאזור ביטחון שימנע מצבאות המערב לפלוש לשטחה פעם נוספת. המערב בראשות ארצות הברית נאלץ לקבל את התפיסה הזאת ולוותר על הדרישה שבמדינות הללו ייערכו בחירות חופשיות. הדברים הבאים הם הסיבות העיקריות (אך לא היחידות) למאבק בין ארצות הברית וברית המועצות: סנאט ארצות הברית אישר ב-4 בדצמבר 1945 את הצטרפות המדינה לאו"ם, החלטה שהיוותה שינוי מדיניות לכיוון של מעורבות גדולה יותר בנושאים בינלאומיים (וזאת בהשוואה למדיניות הבדלנות שננקטה לפני המלחמה). התקופה שלאחר המלחמה הוגדרה כתחילת המלחמה הקרה, שבה ארצות הברית וברית המועצות ניסו להרחיב את השפעתן על חשבון הצד השני, מגמה שרוסנה על ידי ארסנל הנשק הגרעיני הגדול שהיה לשתי המדינות ועל ידי חשש מהתגשמות ההשמדה ההדדית המובטחת. נשיא ארצות הברית הארי טרומן החל לנקוט במה שכונה דוקטרינת טרומן. מניעיו של טרומן היו: התוצאה של כל המהלכים הללו הייתה סדרה של מאבקים בתקופה זו, כולל מלחמת קוריאה ומשבר הטילים בקובה. בתוך ארצות הברית, המלחמה הקרה הביאה לדאגות לגבי השפעת הקומוניזם, וגם המריצה את הממשלה לעודד את פיתוח המתמטיקה והמדע עבור מאמצים כמו המרוץ לחלל. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית נעשתה למקור השפעה בינלאומי בתחום הכלכלי, הפוליטי, הצבאי, התרבותי והטכנולוגי. מוקד חשוב בתרבות המעמד הבינוני מאז שנות ה-50 הוא המשיכה הגדלה והולכת למוצרי צריכה. ב-1960 נבחר הנשיא הצעיר ביותר עד אז, ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרטי. קנדי היה לקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, וגם נודע בשל הכריזמה שלו. בתקופת נשיאותו של קנדי המלחמה הקרה הגיעה לשיאה עם ההאצה של המרוץ לחלל, מעורבות אמריקנית מצומצמת וקטנה בווייטנאם ועם משבר הטילים בקובה ב-1962 במהלכו הונחתו משגרי טילים סובייטים באי קובה, במרחק 145 ק"מ מחופי פלורידה. קנדי פעל לסיום המשבר באמצעים דיפלומטיים והצליח, וזכה להערכה רבה, בעולם ובבית. ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון פ. קנדי בעת ביקור בדאלאס שבטקסס, על ידי לי הארווי אוסוואלד. מספר תאוריות קשר הועלו בנוגע לרצח, אך ועדת וורן קבעה באופן חד-משמעי כי אוסוולד הוא זה שרצח את קנדי, וכי פעל לבדו. ביום רציחתו של קנדי, על האייר פורס 1, הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, שנבחר ב-1964 לכהונה מלאה. ג'ונסון המשיך את פעילותו של קנדי בקידום תוכנית החלל של ארצות הברית ובחקיקה של זכויות אזרח, אך החריף את המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם בניגוד למדיניות שנקט בה הנשיא קנדי. מחאה עזה מצד מפלגתו גרמה לג'ונסון לבסוף לפרוש מהמרוץ למועמדות מפלגתו לנשיאות ב-1968. בינתיים, העם האמריקאי השלים את ההגירה הגדולה מהכפר אל העיר, וחווה תקופה של התרחבות כלכלית מתמשכת. בשנת 1955 החלה התנגדות נרחבת לגזענות בכל ארצות הברית ובייחוד בזו הממוסדת במדינות הדרום ולשילובם של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית באוכלוסייה הכללית. כך, למשל, ב-1957 החלו תלמידים שחורים ללמוד בבית ספר תיכון ללבנים בליטל רוק, ארקנסו. גם סיפורה של רוזה פארקס, שסירבה לקום באוטובוס למען אדם לבן, שינה את פני ההיסטוריה. מדיניות "נפרד אבל שווה" הגיעה לקיצה. אך עם זאת האפליה הגזעית נותרה מוחשית עד אשר ב-1963 ארגוני השחורים בארצות הברית ארגנו צעדה לוושינגטון די. סי. בה השתתפו כרבע מיליון בני אדם (רובם שחורים) בהם גם מרטין לותר קינג, שבו הוא השמיע את נאומו חוצב הלבבות "יש לי חלום". התנועה לזכויות האזרח, בראשותו של המנהיג האפרו-אמריקאי מרטין לותר קינג, הצליחו להוביל רפורמה שביטלה חוקים שהפלו אוכלוסיות שונות, ובעיקר שמו קץ לחוקיים גזעניים במדינות הדרום (הידועים כחוקי ג'ים קרואו) שהבחינו בין לבנים לשחורים. מהפכת תרבות הנגד בארצות הברית ותהליך ההיחלשות של המלחמה הקרה (1964–1980) המלחמה הקרה המשיכה במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70. בשנת 1964 הורה הנשיא לינדון ג'ונסון על שליחת כוחות צבאיים קרביים לווייטנאם, זאת אחרי כמה שנים שבהן ארצות הברית שלחה יועצים לדרום וייטנאם במטרה לסייע במאבק מול צפון-וייטנאם הקומוניסטית. ארצות הברית החלה להתערב ולאט לאט התחזקה תנועת מחאה כנגד המלחמה. התנועה התחזקה ודרשה מג'ונסון ומזכיר ההגנה שלו, רוברט מקנמארה, להתפטר. מקנמרה פוטר רק בשלהי ימיו של ג'ונסון בבית הלבן, אך הכוחות לא פונו. ב-1968 הביס המועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון, את יריבו יוברט האמפרי, ומונה לנשיא ארצות הברית. ניקסון ניסה לסיים את מלחמת וייטנאם, ועשה זאת כאשר בינואר 1972 נחתם ההסכם שהביא לפינוי הכוחות האמריקאיים מהמדינה, קריסת ממשלת דרום-וייטנאם אשר התבססה על תמיכה אמריקנית, ולמעשה התיר את כיבושה של ווייטנאם על ידי הוייטקונג הקומוניסטי. מלחמת וייטנאם גבתה את חייהם של 58,000 חיילים אמריקניים ומיליוני וייטנאמים. התנועה נגד מלחמת וייטנאם פעלה במקביל לעליית כוחן של תנועות חברתיות נוספות, כגון תנועות למען זכויות נשים, מיעוטים וילדים. מדיניותו של הנשיא לינדון ג'ונסון והאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון בראשותו של ארל וורן היו הבסיס של טווח הרפורמה החברתית במהלך השנים הללו. פמיניזם, תנועות איכות הסביבה וקבוצות "היפיות" הפכו לכוח פוליטי משמעותי, וחלה התקדמות בנושא זכויות אזרח שוות לכל האמריקנים. מהפכת תרבות הנגד שטפה את האומה ואת רוב העולם המערבי במהלך שנות ה-60, גרמה לפילוג נוסף אך התבססה גם על השקפות חברתיות ליברליות יותר. משבר האנרגיה של 1973 והצמיחה הכלכלית האיטית גרמו למצב של סטגפלציה. סופו של ממשל ניקסון הגיע בעקבות פרשת ווטרגייט בשנת 1974 אשר הובילה לכך שניקסון נאלץ להתפטר. סגן הנשיא ג'רלד פורד הושבע כנשיא ארצות הברית במקום ניקסון המתפטר. במשך כהונתו של ג'ימי קרטר במהלך שנות השבעים המאוחרות, המשיכה כלכלת ארצות הברית לעבור סטגפלציה (שילוב של עליית מחירים במשק, התגברות האבטלה ונסיגה בפיתוח הכלכלי). סוף המלחמה הקרה (1980–1991) ההפסדים של הדמוקרטים ברוב התחומים החברתיים-כלכליים הובילו לבסוף לבחירתו של רונלד רייגן כנשיא בשנת 1980. "הדמוקרטים של רייגן" היו אלה שבדרך כלל הצביעו למפלגה הדמוקרטית אולם חרגו מדפוס פעולתם והצביעו לרייגן בגלל המדיניות, האישיות והמנהיגות שלו, אך בייחוד עקב שמרנותו החברתית ומדיניות החוץ הניצית שלו. בחירתו של רייגן ציינה שינוי משמעותי לכיוון הימין בפוליטיקה אמריקאית אשר באו לידי ביטוי בעיקר במדיניות כלכלית שמרנית אותה הנהיג ממשל רייגן אשר כללה קיצוץ במיסים והפחתת הוצאות הרווחה (קו כלכלי אשר זכה לכינוי "רייגניזם"). בענייני חוץ, שיתוף הפעולה הזה לא היה אפשרי. הדמוקרטים התנגדו בעקשנות לרצונו של הנשיא לתמוך בלוחמי הגרילה בניקרגואה. רייגן נקט בקו נוקשה כלפי ברית המועצות, וגרם לדאגה רבה בקרב הדמוקרטים שרצו להקטין את מלאי הנשק הגרעיני. אולם, הוא הצליח לגרום להגדלת תקציב הביטחון ופתח בתוכנית לפיתוח מערכת הגנת טילים יקרה ומסובכת (הידועה בכינוי "מלחמת הכוכבים"), מתוך תקווה להרתיע את הסובייטים. אף על פי שפיתוח המערכת מעולם לא הושלם, המחקר והטכנולוגיות של המערכת סללו את הדרך למערכות מודרניות נגד טילים בליסטיים. כאשר מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות, רפובליקנים רבים פקפקו באפשרות שבינו לבין רייגן יהיו קשרי ידידות. גורבצ'וב ניסה להציל את הקומוניזם ברוסיה באמצעות סיום מרוץ החימוש עם ארצות הברית. לקראת סוף שנות השמונים, השלטונות הקומוניסטיים במדינות אירופה החלו לקרוס זה אחר זה (אירוע שנודע כסתיו העמים) דבר אשר הוביל לבסוף להתפרקותה הרשמית של ברית המועצות בתחילת שנות התשעים ולסיומה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לרוסיה. מסוף המלחמה הקרה ועד היום (1991–הווה) לאחר פירוק ברית המועצות ארצות הברית נותרה מעצמת העל היחידה בעולם, והיא החלה להפעיל כוח צבאי ברחבי העולם, ובייחוד במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר בחירתו ב-1992, הוביל הנשיא ביל קלינטון את הצמיחה הכלכלית הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקנית, שהייתה תופעת לוואי של המהפכה הדיגיטלית וההזדמנויות העסקיות החדשות שנוצרו בעקבות התפתחות האינטרנט. ב-1993 הטמין הטרוריסט המוסלמי רמזי יוסף פצצות בחניון של מרכז הסחר העולמי, ובעקבות התפוצצותן נהרגו שישה אנשים ונפצעו אלפים. מהלך זה סימן את תחילת תקופת הטרור. ב-1995 פוצץ טימותי מקוויי את בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי. בפיצוץ נהרגו 168 אנשים ונפצעו למעלה מ-800. מקווי הוצא להורג בזריקת רעל ב-11 ביוני 2001. הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, שבהן התמודדו ג'ורג' ווקר בוש ואל גור, היו בין הצמודות ביותר בהיסטוריה, ומהן החל הקיטוב הפוליטי. בתחילת האלף השלישי לספירה, ארצות הברית מצאה את עצמה מותקפת על ידי טרוריסטים מוסלמים, כאשר בפיגועי 11 בספטמבר חטפו טרוריסטים ארבעה מטוסי נוסעים, וריסקו שניים לתוך מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי, ואחד לתוך הפנטגון. הנוסעים על המטוס הרביעי (טיסה 93 של יונייטד איירליינס) התנגדו לחוטפים וגרמו להתרסקות המטוס במחוז סומרסט שבפנסילבניה. לפי דו"ח ועדת החקירה, המטוס היה אמור לפגוע בגבעת הקפיטול שבוושינגטון די. סי.. כתוצאה מהמתקפות, מגדלי התאומים קרסו, והרסו את כל הקומפלקס. תוך זמן קצר התגלו ראיות רבות שהצביעו כי האחראי להתקפות הוא טרוריסט מאפגניסטן בשם אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה. ההתקפות גרמו להתפרצות של פטריוטיזם בכל המדינה, מאמץ הניקיון הגדול ביותר בתולדות האומה, ולתחילת המלחמה העולמית בטרור. בתגובה להתקפות, פלשה ארצות הברית (בתמיכה צבאית של נאט"ו ורוב הקהילה הבינלאומית) לאפגניסטן והדיחה את משטר הטליבאן, שנתן מחסה ותמיכה לבן לאדן. בפעולה שעוררה מחלוקת, הנשיא בוש הורה על המשך המלחמה בטרור ועל פלישה לעיראק, הדחתו ולקיחתו בשבי של סדאם חוסיין (2003). הסיבות למלחמה בעיראק כללו "הפצת הדמוקרטיה", "חיסול הנשק להשמדה המונית שיש לסדאם" (מאוחר יותר הוכח כי הדבר התבסס על עדויות לא מדויקות), ו"שחרור העם העיראקי". פלישה זו לא זכתה לתמיכה עולמית והיוותה אחד הזרזים להתפתחות הרגשות האנטי-אמריקניים ברחבי העולם. הצבא האמריקני יצא מעיראק ב-2011, לאחר שהושגה רגיעה יחסית בשטח. ב-2014, עם התחדשות מלחמת האזרחים בעיראק, יצאה ארצות הברית למבצע נחישות טבועה, שכלל בעיקר הפצצות אוויריות ופעולות קומנדו נגד המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה. ב-2021 הוחלט לסיים פעילות מבצעית בעיראק אך יישאר ייעוץ לכוחות המקומיים. באוגוסט 2005 גרם הוריקן קתרינה להצפת חלקים רבים בניו אורלינס ולהרס רב בחוף מפרץ מקסיקו (אם כי נגרם גם נזק רב לחוף נהר המיסיסיפי). ההכנות והתגובה של הממשלה ספגו ביקורת ציבורית רבה ונטען כי הן היו חסרות תועלת ואיטיות.[דרוש מקור] ב-2006 גרמו מחירי האנרגיה הגבוהים להגברת המודעות לתלות ההולכת וגוברת באספקת נפט קבועה, כאשר הנשיא בוש אמר "ארצות הברית מכורה לנפט". ישנו חשש גדול מאוד מהאפשרות של משבר כלכלי חמור, אם יתרחש עימות מעבר לים או תהיה הפרעה באספקת הנפט, או אם יחול שינוי לרעה במצב הנפיץ שבמזרח התיכון. הממשל הפדרלי החל לממן בהיקף נרחב תוכניות ופרויקטים לפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים (כגון אתנול, אנרגיית רוח או אנרגיה סולארית). הפתרון נמצא בפצלי שמן. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008, בתוך המיתון העולמי הגדול, נבחר לנשיאות ברק אובמה, הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בתולדותיה של ארצות הברית, וכן הנשיא הראשון ממוצא מעורב. ארצות הברית וקובה ניהלו מגעים, שהוכרזו לראשונה על ידי הנשיא ברק אובמה בדצמבר 2014, לחידוש יחסיהן הדיפלומטיים לאחר נתק של חצי מאה. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו רשמית ביולי ובאוגוסט 2015, כאשר נפתחו שגרירויות בוושינגטון די. סי. ובהוואנה, לראשונה מאז 1961 בימי המלחמה הקרה. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. הקצין הקיטוב הפוליטי. הנשיא העדיף הסכמים בילטרליים על הסכמים בינלאומיים. גדלה היריבות עם סין והחלה מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין. יחסי ארצות הברית–רוסיה הושפעו מזהות ראש המדינה ומאירועים שונים כמו התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 ומלחמת האזרחים בסוריה. בעקבות הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020, נבחר ג'ו ביידן לנשיא ארצות הברית. טראמפ וביידן יזמו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 תוכניות סיוע כלכלי רחבות היקף לאור המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף ביידן ביקר את המדיניות הכלכלית שהונהגה בארצות הברית בעשורים הקודמים. אובמה, טראמפ וביידן שאפו לצמצם את כמות החיילים במזרח התיכון ולהימנע מפלישות גדולות. במקביל חוסלו ראש ארגונים כמו אוסאמה בן לאדן מאל-קאעדה ואבו בכר אל-בגדאדי מדאעש כחלק מהמלחמה העולמית בטרור. על סמך שאיפה זו, ארצות הברית הכריזה על סיום מלחמת עיראק בשנת 2011 ועל סיום מלחמת אפגניסטן, חתמה על חוזה שלום עם הטליבאן וקידמה את נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_note-114] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_note-115] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אזרח_(דיני_מלחמה)] \| [TOKENS: 1609]
תוכן עניינים אזרח (דיני מלחמה) במשפט ההומניטרי, אזרח הוא אדם שאינו נמנה עם הכוחות המזוינים או על מיליציות אחרות. בכך הוא נבדל מחייל. לאזרחים מוענקת הגנה לפי חוק מפני השפעותיהם של מלחמה ושל שלטון כיבוש צבאי. בפרשנותו משנת 1958 על אמנת ז'נבה הרביעית מציין הצלב האדום: לכל אדם המוחזק בידי האויב מוכרח להיות מעמד כלשהו תחת החוק הבינלאומי: או שהוא שבוי מלחמה, וככזה הוא מוגן על ידי אמנת ז'נבה השלישית, או שהוא אזרח המוגן על ידי האמנה הרביעית, או שהוא נמנה עם צוותי הרפואה של הכוחות המזוינים ומוגן על ידי האמנה הראשונה. אין מעמד ביניים; אף אחד לא יכול להיות מחוץ לחוק בידי האויב. אנו חשים שזהו פתרון מספק – לא רק מספק את המחשבה, אלא גם, ומעל לכול, מספק מנקודת מבט הומניטרית. הצלב האדום אף חיווה את דעתו כי אם אזרחים לוקחים חלק פעיל בעימותים, הם נחשבים ללוחמים בלתי חוקיים, בלתי מוגנים או צדדים בעימות (האמנות של המשפט ההומניטרי אינן מכילות בפירוש מונחים אלה). הם יכולים לעמוד לדין תחת החוק המקומי של מדינה המביאה למעצר עבור פעולה כזו. בפרוטוקול I הנספח לאמנות ז'נבה משנת 1977, פרק II, סעיף 50 – "הגדרה של אזרחים ואוכלוסייה אזרחית" – מרמז שאזרח הוא אינו לוחם חוקי. כן הוא קובע כי במקרה של ספק אם אדם הוא אזרח, ייחשב אדם זה לאזרח. סעיף 51 מתאר את ההגנות שצריכות להינתן לאוכלוסייה אזרחית ואזרחים בודדים. פרק III של פרוטוקול זה מסדיר את הפגיעה במטרות אזרחיות. סעיף 8(2)(ב)(א) באמנת רומא גם כולל זאת ברשימת פשעי המלחמה: תקיפה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית כזו או של אזרחים בודדים שלא לוקחים חלק בעימות. לא כל המדינות אשררו את פרוטוקול I או את אמנת רומא, בהן ישראל וארצות הברית, אולם זהו עיקרון מקובל של המשפט ההומניטרי הבינלאומי שפגיעה מכוונת באזרחים היא הפרה של דיני המלחמה הנהוגים והיא תקפה לגבי כל הצדדים בעימות. במלחמות מודרניות המעמד האמיתי של אזרח נשאר מסובך בשל מספר גורמים, בהם: ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/היסטוריה_של_ארצות_הברית#cite_note-6] \| [TOKENS: 49318]
תוכן עניינים היסטוריה של ארצות הברית ארצות הברית של אמריקה היא רפובליקה פדרלית, הנמצאת במרכז יבשת אמריקה הצפונית, הגובלת מצפון בקנדה ומדרום במקסיקו. ארצות הברית משתרעת בין האוקיינוס האטלנטי (החוף המזרחי) לבין האוקיינוס השקט (החוף המערבי), וכוללת גם את מדינת הוואי, שהיא קבוצת איים הנמצאת באוקיינוס השקט, ומדינת אלסקה הנמצאת בצפון-מערב היבשת, כמו גם טריטוריות נוספות ברחבי העולם. ההיסטוריה האמריקנית היא סיפורה של אומה שהתגבשה ב"עולם חדש" ממהגרים שהגיעו אליה בתחילה מאירופה ואחר כך מכל קצוות העולם ויצרו באופן הדרגתי מדינה רחבת ממדים שהפכה במאה העשרים למעצמה בעלת חשיבות עולמית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. התקופה הקדם קולוניאלית המתיישבים הראשונים באזור הגיעו ככל הנראה לפני אלפי שנים לאחר שחצו את מצר ברינג לכיוון אלסקה. העדות המוצקה הראשונה לתרבויות אלה מתוארכות לשנת 9,000 לפנה"ס והן משויכות לשבטי סאנדיה ותרבות קלוביס. קיים מידע מועט בלבד על הפלאו-אינדיאנים ("אינדיאנים עתיקים"), מונח המתייחס לבני האדם שאכלסו את יבשת אמריקה לקראת סופו של עידן הקרח האחרון. העדויות הארכאולוגיות והגאולוגיות מעידות על כך שאמריקה הצפונית הייתה מיושבת על ידי אנשים שהיגרו אליה מאסיה דרך מצר ברינג כבר לפני 11,000 שנים. אנשים אלו הפכו לילידים שאכלסו את אמריקה לפני הגעת משלחות הכיבוש והקולוניזציה האירופאיות בשלהי המאה ה-15. בשל טעותו של קולומבוס ילידים אלו כונו בתחילה בשם אינדיאנים (כלומר תושבי "אינדיה", היא הודו בשפות האירופאיות), אולם במהלך השנים הפסיקו להשתמש בטעות האירופוצנטרית, והשם אינדיאנים הוחלף לשמות כגון "עמים ילידים" או "אמרינדיאנים" או "אמריקאים ילידים". תרבויות רבות שגשגו ביבשת אמריקה הצפונית לפני הגעת האירופאים, תחילה התרבויות של התקופה הארכאית ואחר-כך האולמקים והאצטקים בדרום-מערב היבשת ותרבות אדנה במזרחה. התרבויות הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לאוכלוסיות גדולות וצפופות. החקלאות התפתחה גם היא החל מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, כאשר היא מתבססת על ביותם של החמנית, דלעת וצמחים ממשפחת הסלקיים. בסופו של דבר אומצו התירס והקטניות, שמקורם בדרום יבשת אמריקה הצפונית, כגידולים לתקופת הקיץ הקצרה במזרח אמריקה הצפונית והחליפו את המינים הילידים. המגע האירופאי הראשון עם אמריקה הצפונית היה בשנת 1000. הוויקינג לייף אייריקסון הקים נקודת התיישבות קצרת-ימים שנקראה וינלאנד באזור ניופאונדלנד של ימינו, אולם זו ננטשה לאחר זמן קצר ולא השפיעה על העמים הילידים באזור. רק 500 שנים לאחר מכן יגיעו אירופאים נוספים ליבשת. מספר מקורות ערביים מימי הביניים טוענים כי חוקרים מוסלמים מאל-אנדלוס וארצות המגרב חצו את האוקיינוס האטלנטי בין המאה ה-9 למאה ה-14. אמריקה הקולוניאלית לאחר תקופה בה תרו מספר משלחות אירופאיות את חופי אמריקה הצפונית הקימו מספר מדינות, כגון הולנד, ספרד, אנגליה, צרפת ושוודיה, נקודות יישוב באזור. קולומבוס היה האירופאי הראשון שהגיע לאזור ב-1492 ואחריו הגיעו קונקיסטאדורים ספרדים ואירופאים אחרים. במהלך המאה ה-16 הביאו האירופאים לאזור סוסים, בקר וחזירים. על המתיישבים האירופאים הראשונים, שהגיעו בעקבות גילוייו של כריסטופר קולומבוס ב-1492 קיים מידע עשיר, אך עדיין לא מלא. ככל הנראה היה חואן פונסה דה לאון, שהגיע לחוף עשיר, לו קרא פלורידה ב-1513, לאירופאי הראשון שהגיע לחלק היבשתי של ארצות הברית דהיום. מסעו של פונסה דה לאון הוא הראשון המתועד בוודאות. קיימות השערות על הגעת אירופאים אחרים לחופי אמריקה הצפונית קודם לכן, כגון זו בדבר ג'ון קבוט שנטען שהגיע לאזור כבר ב-1497, אולם אלו אינן מקובלות במחקר. בתוך שלושה עשורים מהגעתו של פונסה דה לאון הגיעו הספרדים להרי האפלצ'ים, נהר מיסיסיפי, גרנד קניון והמישורים הגדולים. ב-1540 הוביל החוקר ארננדו דה סוטו משלחת מחקר גדולה, ובאותה שנה הנהיג פרנסיסקו וסקס דה קורונדו משלחת של 2,000 ספרדים ואינדיאנים שפעלה באזור גבול אריזונה-מקסיקו של ימינו והגיעה עד למרכז קנזס. באותה תקופה פעלו חוקרים ספרדים נוספים וביניהם לוקאס וסקס דה איילון (Lucas Vázquez de Ayllón‏ 1526-1475), פאנפילו דה נארווס (Pánfilo de Narváez‏ 1528-1470), סבסטיאן ויסקאינו (Sebastián Vizcaíno‏; 1625-1548) וחואן רודריגס קבריו. הספרדים שלחו מספר מתיישבים, והקימו את היישובים האירופאים הקבועים הראשונים בחלק היבשתי של ארצות הברית. ההתיישבות הראשונה הייתה בסיינט אוגוסטין, פלורידה ב-1565, ולאחריה הספרדים התיישבו בסנטה פה, ניו מקסיקו, סן אנטוניו, טוסון, סן דייגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. רוב היישובים הספרדיים הוקמו לאורך החוף הקליפורני של נהר סנטה פה בניו מקסיקו. פורט קרוליין הייתה המושבה הצרפתית הראשונה באזור. היא הוקמה באזור ג'קסונוויל, פלורידה ב-1564, ושרדה במשך שנה אחת בלבד עד שנחרבה על ידי הספרדים. צרפת החדשה (בצרפתית: la Nouvelle-France) הייתה האזור שיושב על ידי צרפת במהלך התקופה שהשתרעה בין חקר נהר סנט לורנס על ידי ז'אק קרטייה ב-1534, ועד הוויתור הצרפתי על שטחים אלה לטובת ספרד והממלכה המאוחדת ב-1763. בשיא פריחתו ב-1712 (לפני הסכם אוטרכט) האזור השתרע מניופאונדלנד עד להרי הרוקי וממפרץ הדסון עד מפרץ מקסיקו. הטריטוריה חולקה לחמש מושבות, שכל אחת מהן נוהלה בנפרד: קנדה, אקאדיה, מפרץ הדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה. המתיישבים הראשונים לאורך החוף היו אנגלים והם עשו זאת במהלך המאה ה-17, ביחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. ב-14 במאי 1607 נוסדה ג'יימסטאון בווירג'יניה הנחשבת להתיישבות הקבע הראשונה של אנגליה בעולם החדש (קדמה לה המושבה באי רואנוק שלא שרדה). אמריקה הקולוניאלית התאפיינה במחסור חמור בכוח אדם, מה שהוביל לצורות שונות של עבודת כפייה ובהן עבדות ומשרתים חוזיים בשכר נמוך או ללא שכר כלל, ובאמצעות מדיניות בריטית של הזנחה קלה ("תקופת ההזנחה המבורכת") שאפשרה את ההתפתחות של רוח אמריקנית השונה מזו של המייסדים האירופאים. ב-1606 הוענקה הזכות להקמת מושבה בצפון אמריקה לחברת מניות לונדונית בשם "חברת וירג'יניה" שהוקמה לשם כך. החברה שלחה שלוש ספינות בהן 104 מתיישבים שייסדו ב-1607 באזור האמפטון רודס שבשפך מפרץ צ'ספיק לאוקיינוס האטלנטי את מושבת וירג'יניה – המושבה בריטית הראשונה בצפון אמריקה שהצליחה לשרוד. ב-1620 העניקה "חברת וירג'יניה" זכות לקבוצת אנגלים פרוטסטנטים, שנרדפו על ידי הכנסייה האנגליקנית, להגיע בספינה מייפלאואר לצפון המושבה. הם הגיעו לאזור מסצ'וסטס של היום וייסדו את מושבת פלימות'. דוגמה אחת לעימות בין האינדיאנים לבין המתיישבים האנגלים היא טבח ג'יימסטאון בווירג'יניה (1622), שבה האינדיאנים הרגו מאות מתיישבים אנגלים. העימות הגדול ביותר בין האינדיאנים לבין האנגלים במאה ה-17 היה מלחמת המלך פיליפ בניו אינגלנד. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה. הניסיון הראשון להתיישב בווירג'יניה היה הקמתה של פרובינציית קרוליינה, כאשר פרובינציית ג'ורג'יה (האחרונה מבין 13 המושבות שהוקמה) הוקמה ב-1733. חלק מהמושבות היו מושבות עונשין החל משנות ה-20 של המאה ה-17 ועד מלחמת העצמאות של ארצות הברית. הקמת ארצות הברית של אמריקה, מלחמת העצמאות ואישור החוקה (1776–1789) באמצע המאה ה-18 החלה תסיסה בקרב אוכלוסיית המושבות על רקע הטלת מיסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות, בניגוד לרעיונות תקופת ההשכלה שהתפתחו באירופה באותו זמן. בתגובה למיסים שהוטלו קמו תנועות פטריוטיות, שפעלו בנחרצות נגד השלטון הבריטי. קבוצה בולטת הייתה בני החירות, שפעלה בשיטות צבאיות נגד פקידי הממלכה עד כדי כך שבשעת אכיפת המיסים על התושבים, לא נשאר אף פקיד לאסוף את הכספים. המצב הגיע לנקודת רתיחה בשנות ה-70 של המאה לאחר טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי והעמידו בראשו את גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ורג' וושינגטון. מלחמת העצמאות האמריקנית החלה רשמית עם "הירייה שנשמעה ברחבי העולם" בקרבות לקסינגטון וקונקורד ב-19 באפריל 1775. באמצע המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. המלחמה נמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות. נקודת המפנה במלחמה הייתה בקרב סרטוגה השני, באוקטובר 1777, בו נחלו האמריקנים ניצחון. בעקבות כך צרפת ומדינות אירופיות נוספות שרצו בהחלשת הממלכה המאוחדת החלו לתמוך במדינה הצעירה. המלחמה הוכרעה עם ניצחון האמריקנים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781 והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הגיעו להסכמות עם האמריקנים ב-1782, ולבסוף הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783. בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המושבות, כאשר המוסד הפדרלי היחידי היה הקונגרס הקונטיננטלי. הבסיס החוקתי הרופף ביניהן היה מסמך סעיפי הקונפדרציה. אולם, מבנה זה לא היה מספיק למדינה שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הוועידה החוקתית כדי לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. החוקה אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789. לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון. ההתרחבות מערבה (1789–1849) לאחר אשרור החוקה החדשה התמנה ג'ורג' וושינגטון לנשיא ארצות הברית הראשון. מרד הוויסקי ב-1794 שבו מחו מספר מתיישבים בפנסילבניה נגד המס הפדרלי על ליקרים ומשקאות מזוקקים היה המבחן הראשון של הממשלה הפדרלית. עם תום המלחמה החלה ההתרחבות מערבה, במה שהוצג על ידי התעמולה האמריקאית כהייעוד הגלוי-שמטרתו לייסד מדינה שקצותיה יגיעו לשני האוקיינוסים. הם התחילו בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית. הסכסוכים באירופה המשיכו לשחק לידי המדינה הצעירה וזאת לאחר שצרפת בראשות נפוליאון שאפה להחליש את הממלכה המאוחדת. הצדדים החלו במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה ועד מהרה החליט נפוליאון להציע לאמריקנים את כל שטח לואיזיאנה שהיה בשליטת צרפת כדי לקבל כסף אשר ישמש לבניית הצבא הדרוש למערכות העתידיות לבוא באירופה. ב-30 באפריל 1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומאס ג'פרסון עם צרפת על הסכם רכישת לואיזיאנה. ברכישה זו נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי ובכך כמעט הוכפל שטחה. הרכישה יצרה בעיות טריטוריאליות חדשות עם הספרדים, שכוחם בעולם החדש הלך וקטן והם החלו לחוש מאוימים מהמדינה החדשה. האמריקאים טענו כי מערב פלורידה הייתה חלק מעסקת רכישת לואיזיאנה ואילו הספרדים לא היו מוכנים לוותר על השטח שהיה בשליטתם. אחרי סכסוכים רבים קנתה ב-1819 ארצות הברית את מערב פלורידה מידי ספרד בחתימת הסכם אדמס-אוניס, במהלכו הוסדרו סוגיות הנוגעות לסכסוכי גבולות בין שתי המדינות. כמו כן, רכישת לואיזיאנה אפשרה לחוואים מהמערב להשתמש בנהר המיסיסיפי, הסירה את הנוכחות הצרפתית מהגבול המערבי של ארצות הברית, וסיפקה למתיישבים פוטנציאליים שטח נרחב להתיישבות. בעקבות הפקעה מתמשכת של מלחים אמריקניים לטובת הצי המלכותי הבריטי ופגיעה בריבונות האמריקנית, כינס הנשיא ג'יימס מדיסון את המושב ה-12 של קונגרס ארצות הברית (בראש המושב עמדו נציגים מהדרום ומהמערב), שהחליט על הכרזת מלחמה נגד הממלכה המאוחדת ב-1812. מלחמה זו, שנקראה מלחמת 1812, הסתיימה ללא הכרעה, וזאת לאחר שנמשכה עד ה-18 בפברואר 1815. החלק העיקרי של הסכם גנט, שבה הוסכם על סיום המלחמה, היה שמירת הסטטוס קוו כפי שהיה לפני המלחמה; עם זאת, ובשונה למצב שלפני המלחמה, הבריטים ביטלו את הברית עם האינדיאנים. בדוקטרינת מונרו, שפורסמה ב-1823, בוטאה מדיניות אמריקנית שלפיה המעצמות האירופאיות לא צריכות להתערב יותר באמריקה. היה זה רגע מכריע במדיניות החוץ של ארצות הברית. דוקטרינת מונרו אומצה בתגובה לחששות אמריקניים ובריטיים מהתפשטותן של צרפת ורוסיה בחצי הכדור המערבי. רק בתקופת ממשלו של תאודור רוזוולט הפכה הדוקטרינה לחלק רשמי במדיניות החוץ של ארצות הברית. הדוקטרינה הופעלה במלחמת ארצות הברית–ספרד ובמאבקים מול ברית המועצות באמריקה המרכזית. ב-1830 עבר בקונגרס חוק העברת האינדיאנים, שאישר לנשיא לפתוח במשא ומתן ולחתום על הסכמים עם האינדיאנים שלפיהם יוחלפו שטחים במדינות המזרח בתמורה לאדמות אינדיאניות הנמצאות ממערב לנהר המיסיסיפי. דבר זה גרם לאנדרו ג'קסון, גיבור צבאי לשעבר ונשיא המדינה, להצטייר כרודן ביחס לאוכלוסיות ילידים. התוצאה המפורסמת ביותר של החוק הייתה הגלייתם הכפויה של מספר שבטי ילידים למערב, כאשר אינדיאנים מתו במהלך הדרך. החוק הוביל בסופו של דבר למלחמות סמינול. בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית במקסיקו השכנה, לאחר שנשיא המדינה הכריז על עצמו כדיקטטור בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה. המהלך החד צדדי הוביל לניתוק רפובליקת טקסס ממקסיקו ולהקמת מדינה טקסנית חדשה ועצמאית. הרפובליקה החדשה התקיימה זמן קצר מ-1836 עד 1845, השנה שבה סופחה הרפובליקה לארצות הברית. סיפוח השטחים לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראתה בהם חלק משטחה, והדבר הוביל למלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) שבמהלכה הביסו הכוחות האמריקאים את מקסיקו וסיפחו לארצות הברית טריטוריות חדשות הכוללות, לפי הגבולות של היום, את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו. ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם גואדלופה אידלגו שסיים את המלחמה, ובו נקבע כי ארצות הברית תקבל את השליטה בשטחים שנכבשו ולמקסיקו יוחזרו כל השטחים שנכבשו מדרום לנהר הריו גראנדה. כחמש שנים מאוחר יותר, ב-1853, הוסכם ברכישת גדסדן כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) – תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים. השטחים הללו איפשרו לארצות הברית לבנות את הרכבת הטרנס קונטיננטלית וכן לפצות את מקסיקו על איבוד השטחים במלחמה. בתוכנית המקורית היו אמורים להימכר שטחים נרחבים הרבה יותר, אבל התושבים המקסיקנים התנגדו לכך, ואיתם גם סנטורים אמריקאים שהתנגדו לעבדות בטענה כי הדבר יוסיף טריטוריות אשר מצדדות בעבדות. מלחמת האזרחים (1849–1865) ההתמקדות בנושאי פנים התבטאה באמצעות מדיניות החוץ של ארצות הברית שהתבססה על דוקטרינת מונרו (1823), שקבעה שארצות הברית לא תתערב בנעשה באירופה, אך גם לא תסבול התערבות אירופית בחצי הכדור המערבי. ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית הייתה קרועה בין מדינות הצפון התעשייתיות שבהן נאסרה העבדות, לבין מדינות הדרום החקלאיות שהתבססו על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר נגדו רוב בקונגרס. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, ופשרת 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות. חוק קנזס נברסקה, שהוצע על ידי מדינות הדרום ב-1854, ביטל את פשרת מיזורי שקבעה כי כל מדינה חדשה שתצטרף לברית תחליט בעצמה על עמדתה בעניין העבדות, וכאשר נבחר אברהם לינקולן לנשיאות מטעמה של המפלגה הרפובליקנית, פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, ובכך ניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, שבה ניצח לבסוף הצפון. מלחמת האזרחים החלה כאשר גנרל פ.ג.ט. בורגארד מצבא הדרום פתח באש על פורט סאמטר. האש נורתה כיוון שפורט סאמטר היה במדינת קונפדרציה. ארבע מדינות צפוניות (דלאוור, קנטקי, מרילנד, מיזורי) שהעבדות הייתה מותרת בהן הצטרפו לחלק המערבי של וירג'יניה (שנהפך למדינה וירג'יניה המערבית) ונודעו בשם מדינות הגבול. מעודדים מהצלחתם בקרב בול ראן השני, חיילי צבא הקונפדרציה פלשו לראשונה לצפון כאשר גנרל רוברט לי הוביל 55,000 איש מצבא צפון וירג'יניה לרוחב נהר הפוטומק ולתוך מרילנד. קרב אנטיאטם ליד שרפסבורג ב-17 בספטמבר 1862 היה היום העקוב מדם ביותר בהיסטוריה האמריקנית. בתחילת 1864 לינקולן מינה את גנרל יוליסס ס. גרנט לרמטכ"ל צבא האיחוד. גנרל ויליאם שרמן הגיע מצ'אטאנוגה לאטלנטה והביס את הכוח הצבאי של הקונפדרציה שהיה נתון לפיקודם של ג'וזף ג'ונסטון וג'ון בל הוד. צבאו של שרמן החריב כ-20% מהחוות בג'ורג'יה במה שכונה "הצעדה אל הים", והגיע לחוף האוקיינוס האטלנטי שבסאוואנה, ג'ורג'יה, בדצמבר 1864. צבאו של לי נכנע לצבא צפון וירג'יניה ב-9 באפריל 1865, בבית המשפט של אפומאטוקס. תקופת השיקום והתפתחות התעשייה (1865–1890) עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה "תקופת השיקום" ("Reconstruction"). לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום, אולם הוא נרצח כמעט מיד אחרי סיום המלחמה על ידי מתנקש דרומי, ולאנדרו ג'ונסון, סגן הנשיא שהחליפו לאחר הרצח, לא היה כוח רב. לאחר מלחמת האזרחים חוותה ארצות הברית תקופה של תיעוש מהיר, בעיקר במדינות הצפון. אולם, הרקונסטרקציה וכישלונה הותירו את הלבנים בדרום בעמדת כוח מול האוכלוסייה השחורה, כך שהם מנעו ממנה את זכויות האזרח שלה ושמרו אותה במעמד חברתי וכלכלי נמוך. לאחר תקופת הרקונסטרקציה הגיעה תקופת הזהב והדמויות הבולטות בה היו ג'ון רוקפלר ואנדרו קרנגי. המונופולים התרחבו מאוד ובתחומי הנפט, פלדה ומסילות הרכבת פשתה השחיתות. תגליות חדשות רבות סייעו בהגדלת הייצור אך מנגד גרמו לירידה תלולה ברמת השכר, שבסופו של דבר גרמה למהומות בחלקים רבים באמריקה. מדיניות הממשל הפדרלי של ארצות הברית מאז כהונתו של ג'יימס מונרו הייתה להעביר את אוכלוסיית הילידים אל שמורות אינדיאנים מיוחדות, הנמצאות במרחק מה ממקומות היישוב של המתיישבים. מספר שבטים אולצו לעבור לשמורות קטנות כאשר חוואים לבנים השתלטו על אדמותיהם. ב-1876 פרצה מלחמת שבט הסו האחרונה כאשר הבהלה לזהב בגבעות השחורות הגיעה לטריטוריה שלהם. הקונגרס, בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה כלפי הדרום. במדינות הקונפדרציה לשעבר הוטל ממשל צבאי, והמדינות נוהלו בעיקר על ידי אנשים מהצפון. התקבלו התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה שנועדו להבטיח אזרחות וזכות הצבעה לאמריקאים-אפריקאים, וקבלתן הוצבה כתנאי למדינות המורדות כדי להתקבל חזרה לאיחוד. גם אחרי קבלת המדינות המורדות חזרה לאיחוד נשמרה נוכחות צבאית פדרלית בהן. על רבים מחיילי הקונפדרציה לשעבר נאסרה ההצבעה, וכך שחורים רבים תפסו עמדות מפתח בממשלים המקומיים. גל הגירה בלתי צפוי אל ארצות הברית סיפק את כוח האדם שהיה דרוש לתעשייה האמריקנית, וכן יצר גיוון קהילתי באזורים הבלתי מפותחים. מפעלי ניצול תעשייתיים הובילו לעלייתה האלימה של תנועת העבודה בארצות הברית. בתקופה זו החלה עלייתה של ארצות הברית לעמדת כוח עולמית לאחר שחל גידול באוכלוסייה ובתעשייה הביתיות, ולאחר מספר רב של עימותים צבאיים, כולל מלחמת ארצות הברית–ספרד, שהחלה כאשר ארצות הברית האשימה את ספרד (בלא הוכחה ממשית) בהטבעתה של ה-USS מיין. תקופה זו הסתיימה ב-1917 כאשר ארצות הברית הצטרפה למדינות שנלחמו במלחמת העולם הראשונה. תקופת השיקום הסתיימה ב-1877, אחרי שהנשיא החדש רתרפורד הייז הוציא את הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. כתגובת נגד למאמצי הרפובליקנים להבטיח את זכויות העבדים השחורים, הציבור הלבן בדרום הקים את הקו קלוקס קלאן, ועם תום השיקום התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה רוקנו במידה רבה מתוכנם – לדוגמה, מדינות דרומיות רבות מנעו מאמריקאים-אפריקאים להצביע בבחירות בכך שחוקקו חוקים שונים שהגבילו את ההצבעה ליודעי קרוא וכתוב בלבד או לחלופין, בכך שגבו מס על כל הצבעה. כחלק ממבחן ידע כללי אופייני שנעשה לאמריקאים-אפריקאים הם נדרשו לשנן ולאחר מכן לקרוא בעל פה את חוקת ארצות הברית והכרזת העצמאות האמריקנית. את שאר האוכלוסייה החוק פטר בתואנה של "זכות אבות". לעבדים לשעבר, ששוחררו לא מכבר ממאות שנות עבדות מצטברות, לא ניתן היה להדביק את הפער שנוצר ביניהם לבין שאר האוכלוסייה. החוקים פגעו גם בילידים האמריקנים ובלבנים ממוצא לא בריטי. אך האפליה לא הייתה קיימת רק בדרגת המדינה, אלא הגיעה גם לממשל הפדרלי ולמוסדותיו. בית המשפט העליון אישר את מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "נפרד אך שווה", וכך מצב האפרו-אמריקאים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20. התקופה שלאחר המלחמה התאפיינה בצמיחה מואצת של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, ששיאה מסילת הברזל הטרנס-יבשתית שהושלמה ב-1869. מהפכה זו הייתה תוצאה הן של המלחמה עצמה שעודדה מעבר לייצור המוני, והן של תוצאותיה – ניצחון הצפון המתועש, ואיתו השתלטות על הפוליטיקה האמריקנית של המפלגה הרפובליקנית שייצגה את האינטרסים של התעשיינים, ודחיקת מעמדם של האינטרסים החקלאיים ששלטו בפוליטיקה האמריקנית מאז ימי ג'פרסון. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים. אולם, לתקופה זו היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים (שכונו בביקורת "הברונים השודדים"), בהם אנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר ולילנד סטנפורד, צברו הון עצום בתקופה קצרה, ומבלי לבחול באמצעים: שיחוד אנשי הממשל, מכירה במחירי הצף עד חיסול המתחרים, והקמת קרטלים. את ההצדקה לכל מעשיהם הם קיבלו מהאידאולוגיה של "הדרוויניזם החברתי" שהייתה פופולרית בארצות הברית באותה תקופה. כך נוצרו פערים כלכליים עצומים בין שכבה דקה של בעלי הון עצום למעמד חדש של פועלי יצור בלתי מיומנים, רבים מהם מהגרים שהגיעו לארצות הברית בגל אדיר מאירופה ומסין. גם הממשל הושחת והידרדר – הן בגלל לחצי בעלי ההון, והן בגלל מעברה של העילית מלעסוק בפעילות פוליטית לעסקית. לתקופה זו קרא מארק טוויין בלעג (בספר שהוציא עם צ'ארלס דאדלי ורנר) "העידן המוזהב" (The gilded age). אל מול עליית כוח התעשיינים קמו מספר גורמים: התקופה הפרוגרסיבית, האימפריאליזם החדש האמריקני ומלחמת העולם הראשונה (1890–1918) לקראת סוף המאה ה-19 הסתיימה התפשטות ארצות הברית לרוחב כל היבשת, וכשהסְפָר הפך לחלק לכל דבר מארצות הברית חל צורך בחיפוש אחר ספר חדש. ההתפתחות המואצת של התעשייה גרמה לחששות הן מהתדלדלות אוצרות הטבע, והן מחוסר בשווקים למוצרים שייצרה התעשייה האמריקנית (בעידן בו רוב המדינות הטילו מכסי מגן גבוהים). באותה עת גם התפתח באופן מואץ הצי האמריקני בעקבות ספריו של אלפרד מהן על "השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה" (1890 ו-1892). גורמים אלה, ביחד עם ההשפעות האידאולוגיות והתרבותיות של "האימפריאליזם החדש" האירופי בכלל והבריטי בפרט, הביאו לצמיחת "האימפריאליזם החדש האמריקני". האימפריאליזם הזה החל להתגלות בהשתלטות ההדרגתית של ארצות הברית על הוואי שהתחילה כהתיישבות של מיסיונרים ואחריהם מגדלי סוכר אמריקנים במהלך המאה ה-19, המשיכה בהשתלטותם על המדינה על ידי הכתבת חוקה חדשה ב-1887, והפלת המלוכה תוך התערבות צבאית אמריקנית בלתי מאושרת ב-1893, והסתיימה בסיפוח הוואי ב-1898, ולפני כן בעסקת רכישת אלסקה (1867). אימפריאליזם זה הגיע לשיאו תחת נשיאותו של ויליאם מקינלי במלחמת ארצות הברית–ספרד (1898), בה השתלטה ארצות הברית על רוב מושבותיה הנותרות של ספרד באיים הקריביים (פוארטו ריקו, וקובה שנותרה עצמאית להלכה) ובאוקיינוס השקט (הפיליפינים וגואם). ממשל תאודור רוזוולט (שנבחר על ידי מקינלי לשמש כסגן הנשיא בקדנציה השנייה שלו בעקבות פרסומו במלחמת ארצות הברית–ספרד) היה אחראי לכריית תעלת פנמה, שכללה את קריעת פנמה מקולומביה בעזרת תמיכה אמריקנית לא רשמית, והענקת האזור של תעלת פנמה על ידי ממשלת המדינה החדשה לשליטה אמריקנית. האימפריליזם הזה לא היה ביטול של דוקטרינת מונרו, אלא מעין הרחבה שלה מאמריקה לאוקיינוס השקט. ארצות הברית עדיין נמנעה מהתערבות בענייני אירופה, הימנעות שנמשכה עד לאמצע מלחמת העולם הראשונה. בחירתו של וודרו וילסון לנשיאות ב-1913 בישרה הרחבה של האידיאליזם הפרוגרסיבי גם למדיניות החוץ. כך למשל, וילסון הכריז על תוכנית למתן עצמאות לפיליפינים, שהפכה את המדיניות שרצתה לבסס את השליטה האמריקנית באיים והובילה ללוחמת גרילה מאז 1898, ושלח את כוחות הצבא האמריקני למקסיקו למען הדחת הרודן המקסיקני ויטוריו הוארטה. השילוב של אידיאליזם במדיניות החוץ של וילסון נמשך גם במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתחילה הקפידה ארצות הברית בהנהגתו של וודרו וילסון על הנייטרליות, עליה הכריזה רשמית באוגוסט 1914. אולם, הקשרים ההיסטוריים והלשוניים בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת, ותפיסת המלחמה (במיוחד אחרי נפילת השלטון הצארי באימפריה הרוסית) כמלחמה בין הדמוקרטיה לאוטוקרטיה גרמו לרוב הציבור לגלות אהדה רבה יותר לצד מדינות ההסכמה. כמדינה נייטרלית ארצות הברית רצתה לסחור עם שני הצדדים במלחמה. אולם, הממלכה המאוחדת וגרמניה ניסו לשבש את המסחר הימי באופן הדדי. הבריטים הצליחו במצור הימי שלהם במידה רבה יותר, והסחר הימי של גרמניה בכלל, ועם ארצות הברית בפרט, פסק הלכה למעשה. כך, ככל שהמלחמה התקדמה היה לארצות הברית אינטרס כלכלי הולך וגובר לתמוך במדינות ההסכמה. המצור הגרמני התבצע בעיקר על ידי צוללות שהטביעו ספינות שעשו את דרכן לממלכה המאוחדת, גם כאשר הן נשאו נוסעים, כשהמקרה הבולט ביותר הוא זה של ה"לוסיטניה" (מאי 1915) בו נספו 1,201 נוסעים, מהם 123 אמריקאים. לוחמת הצוללות הגרמנית הסעירה את דעת הקהל, והגבירה את הדימוי הברברי של הגרמנים אף על פי שגם הממלכה המאוחדת הפרה את חופש השיט של ארצות הברית כמדינה נייטרלית, האמריקנים התייחסו להפרות הגרמניות בחומרה רבה יותר הן במישור הרשמי, והן מבחינת דעת הקהל. ארצות הברית אף איימה על גרמניה בהצטרפות למלחמה, דבר שאכן הביא להפוגה במלחמת הצוללות ב-1916. במהלך שנת 1916 הנשיא וילסון ניסה לתווך בין הצדדים ולהוביל יוזמת שלום, ובסוף השנה הוא נבחר מחדש לנשיאות בין השאר בתור מי ש"שמר אותנו מחוץ למלחמה". הבחירות עיכבו את מאמצי התיווך ואחריהן וילסון ביקש מהצדדים לנסח את מטרות המלחמה ותנאי השלום שלהם. כשלא קיבל תשובות מספקות הוא פרש בנאום בפני הסנאט ב-22 בינואר 1917 את תפישותיו בקשר לשלום העתידי ודיבר על "שלום ללא ניצחון". אולם, עוד באותו החודש הכריזה גרמניה על חידוש מלחמת צוללות בלתי מוגבלת, שתופנה כלפי כל כלי השיט מסביב לממלכה המאוחדת, כולל כלי שיט נייטרליים, הכרזה שגרמה לארצות הברית לנתק את היחסים הדיפלומטיים איתה. מכיוון שהיה ברור להנהגה הגרמנית שדבר זה יוביל לכניסת ארצות הברית למלחמה, היא החלה לפעול כנגד ארצות הברית. כשנחשף הניסיון הגרמני לכרות ברית עם מקסיקו במברק צימרמן, דעת הקהל בארצות הברית דרשה להכריז מלחמה על גרמניה. באמצע מרץ החלו הגרמנים להטביע ספינות אמריקניות, ובתחילת אפריל, אחרי שקיבל את אישור הקונגרס, הכריז וילסון על מלחמה נגד גרמניה. מלבד הצי, ארצות הברית לא הייתה מוכנה מיידית למלחמה. נערך גיוס חובה סלקטיבי שהגדיל את הצבא ל-4 מיליון חיילים, והוכרז על קיצוב במצרכים והלאמת אמצעי יצור שדרושים למאמץ המלחמתי. כוח המשלוח האמריקני לאירופה, בפיקודו של גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ון פרשינג, שכלל כ-1.2 מיליון חיילים, החל לפעול בצורה משמעותית רק באפריל 1918. אולם, כוח טרי זה הכריע את הכף בין שני המחנות התשושים מארבע שנות מלחמה, והביא לניצחון צבאות הברית בנובמבר 1918. במלחמה נהרגו למעלה ממאה אלף חיילים אמריקנים, כמחציתם בקרב וכמחצית ממחלות. גם בימי המלחמה לא חדל וילסון מקידום תפישתו של השלום העתידי. ב-8 בינואר 1918 הציג בנאום לפני הקונגרס את ארבע עשרה הנקודות שעסקו במניעת הגורמים שלדעתו גרמו למלחמה, הבטחת זכות ההגדרה העצמית לעמים שהיו נתונים תחת שלטון האימפריות הגדולות, ובהקמת חבר הלאומים שווילסון קיווה שימנע להבא מלחמות. האידיאליזם שלו שכנע את העם האמריקני שארצות הברית יוצאת ל"מסע צלב למען הדמוקרטיה", ושהמלחמה הזו תהיה "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". וילסון עודד את המורל גם בשאר מדינות ההסכמה, והפך לדובר הראשי שלהן. עם התמוטטות גרמניה הפכה תוכנית ארבע עשרה הנקודות לבסיס לכניעתה, אם כי כבר התחיל תהליך של ריקונם מתוכן כאשר הממלכה המאוחדת התנגדה לסעיף החופש הימי. וילסון עצמו עמד בראש המשלחת האמריקנית לוועידת השלום בפריז, ושהה שם חצי שנה עד לאחר החתימה, ביוני 1919, על חוזה ורסאי שכלל את אמנת חבר הלאומים והסכם שלום בין מדינות ההסכמה לגרמניה. אולם, בניגוד לחזונו לא היה זה "שלום ללא מנצחים". מדינות ההסכמה היו אלה שניסחו את ההסכם לבדן והכתיבו אותו לגרמניה, ולדרישת צרפת והממלכה המאוחדת הוא כלל פיצויים כספיים עצומים מצד גרמניה. אך את המכה הקשה ביותר ספג וילסון מבית כאשר ניסה לקבל את אשרור הסנאט לחוזה כנדרש בחוקה. בבחירות של 1918 עברה השליטה בסנאט לידי הרפובליקנים שדגלו במדיניות בדלנית יותר ותוקפנית יותר. כאשר וילסון הגיש את החוזה לאישור הסנאט, מיעוט מתוכם דחה אותו לחלוטין. אולם רובם, בראשות מנהיג המפלגה הרפובליקנית בסנאט, הנרי קבוט לודג', תמכו באופן כללי בחוזה אך ניסו להכניס בהחלטה תיקונים והסתייגויות לחוזה, שבגיבושו לא היו שותפים, שיחלישו את מחויבות ארצות הברית לחבר הלאומים. וילסון ולודג' לא הצליחו להגיע לפשרה. וילסון יצא למסע נאומים מחוף לחוף כדי לשכנע את העם האמריקני לתמוך בעמדתו וללחוץ על חברי הסנאט לקבל את החוזה ללא ההסתייגות. באוקטובר 1919, תוך כדי המסע, סבל וילסון משבץ. עד תום הקדנציה שלו נשאר וילסון מבודד בבית הלבן כאשר את כל המגעים של הנשיא עם הממשל והקונגרס ניהלה אשתו, כל זאת מבלי שהציבור ידע על המצב. כשנערכו בסנאט ההצבעות על החוזה הוא לא זכה לרוב הדרוש של שני שלישים. בגרסה המקורית התנגדו לו הרפובליקנים, ובגרסה המתוקנת התנגדו לו נאמני וילסון. ארצות הברית נשארה מחוץ לחבר הלאומים, ונכנסה לעידן חדש של בדלנות בהתאם לרוח דוקטרינת מונרו. הניצחון הרפובליקני בבחירות של 1920 סתם את הגולל סופית על אשרור חוזה ורסאי, וארצות הברית חתמה במקומו על הסכם שלום נפרד עם גרמניה. ארצות הברית בין מלחמות העולם (1918–1940) לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה כוחה הצבאי והכלכלי של ארצות הברית בהשוואה לשאר העולם. תגובת "היום שאחרי" לאחר מהפכת אוקטובר גרמה לחשש גדול מפני הקומוניזם בארצות הברית, והובילה לתקופת הפחד האדום הראשונה. הסנאט של ארצות הברית סירב לאשר את חוזה ורסאי שכפו מדינות ההסכמה על מדינות המרכז; במקום זאת הסנאט בחר לדבוק במדיניות של חד-צדדיות, ואפילו בדלנות. הבסיס למדיניות זו נבע ממדיניות הממשלים הרפובליקנים של וורן הרדינג, קלווין קולידג' והרברט הובר, שייצגו במידה רבה את רוח המפלגה הרפובליקנית של לפני התקופה הפרוגרסיבית. ממשלים אלה שמו במקום הראשון את טובת התעשייה, העסקים ובעלי ההון, תחת סיסמאות כמו "פחות ממשלה בעסקים ויותר אנשי עסקים בממשלה", או "העסק של העסקים האמריקניים הוא עסקים", הם הטילו מחדש מכסי מגן גבוהים, וזנחו במידה רבה את הפעילויות נגד הקרטלים (ולעיתים אף עודדו אותם). למרות שהצמיחה הכלכלית הייתה בעיקר בתעשייה, בעוד שהמגזר החקלאי סבל ממיתון, היא גררה אווירה של אופטימיות בציבור האמריקני ואמונה שהצמיחה תימשך לנצח. אל הפריחה הכלכלית הצטרפה הפריחה של תרבות ההמונים. הקולנוע התבסס וכוכבים כצ'ארלי צ'פלין ורודולף ולנטינו גרמו להצפת בתי הקולנוע בצופים רבים. בתחום המוזיקה דיוק אלינגטון ולואי ארמסטרונג הובילו את עולם הג'אז והיו פופולריים בכל העולם. גם הרדיו החל לשדר לראשונה באופן המוני ומסחרי והביא אתו התפתחות של המוזיקה הפופולרית והג'אז ושל הפרסום. משחקי ספורט הועברו בשידורים חיים ברדיו, שנמצא בכל בית, והתחילו להישמע פרסומות. מכונית, דיינרים, בחורות בשמלות מנוקדות ומוזיקת צ'רלטון – סימנו את שנות העשרים העליזות והנהנתניות. בצד הפחות זוהר – הקו קלוקס קלאן שוב הרים ראש, והתנהל קרב בין כנפיות גנגסטרים על השליטה בעולם הברחות המשקאות החריפים כשבראש אחת הכנופיות עמד אל קפונה. הנרי פורד הקים את תעשיית המכוניות שסיפקה מקומות תעסוקה רבים ואפשרה לכל אדם לרכוש מכונית במחיר סביר. צ'ארלס לינדברג טס בטיסה ישירה מלונג איילנד לפריז, וקווי הטיסות הפרטיות והמסחריות התרחבו. תקופה זו של עליזות ונהנתנות, בשילוב חזרת החיילים ממלחמת העולם הראשונה, זכתה לכינוי "שנות העשרים הסוערות" (באנגלית: "The roaring twenties"). במקביל, עלתה קרנו של הפונדמנטליזם הנוצרי בעיקר באזורים החקלאיים והפחות מפותחים בדרום ובמרכז המדינה. הפונדמנטליזם עלה במידה רבה כתגובת נגד לאווירת הנהנתנות והמודרניות, שהייתה מקובלת בעיקר בחלקים העירוניים שהלכו וגדלו. ההתנגשות בין שתי המגמות הגיעה לשיא ב"משפט הקופים" בו נשפט בקיץ 1925 מורה שלימד על תורת האבולוציה בבית ספר בטנסי בניגוד לחוק שהתקבל שם באותה שנה. אזרחים רבים השקיעו את כספם בבורסה כדרך קלה להתעשרות. והתעשייה התרכזה בידיים מועטות של בעלי הון. בשנות ה-20 אמנם היה שגשוג משמעותי של החברה האמריקנית, אולם היו לו כמה חסרונות: ב-1928 נבחר הרברט קלרק הובר לנשיאות ארצות הברית. כמו קודמיו הוא האמין ביצירת שוק חופשי, יוזמה פרטית ואף ביזר את סמכויות הממשלה. השנים 1929–1939 היו שנות "השפל הגדול", והמאמץ לצאת ממנו – ה"ניו דיל". ראשיתו של המשבר ב-24 באוקטובר 1929, ב"יום חמישי השחור" בבורסה של ניו יורק, כאשר כמעט 13 מיליון מניות נמכרו. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחש "יום שלישי השחור", עם מכירות שיא של למעלה מ-16 מיליון מניות וצניחה של כארבעים נקודות בדאו ג'ונס של ה"וול סטריט ג'ורנל". ב-13 בנובמבר ירד המדד לשיא שלילי של 224 נקודות, כמחצית מגובהו חודשיים לפני כן. הגישה המסורתית בארצות הברית לטיפול במשברים כלכליים הייתה מדיניות לסה פר. כך אירע בזמן הבהלה של 1819, שעיצבה את הגישות הבסיסיות לבעיה , וכך שוב בזמן המשבר של 1837, בתקופת כהונתו של הנשיא מרטין ואן ביורן. בשני המקרים ננקטה המדיניות הקלאסית של לסה פר: אם אתה רוצה להותיר את הכלכלה בריאה, אל תתערב בה. המשבר האחרון בו ננקטה גישה זו, לכל הפחות בעיקרה, הייתה שפל 1920–1921 בו הייתה התערבות ממשלתית רחבה יותר, אך הממשל הניח לשכר לצנוח והוצאות הממשלה והמסים קוצצו. בכל המקרים הללו, תם המשבר בתוך כשנה. אמנם שנות ה-20 היו שנים של שגשוג כלכלי משמעותי, אך שגשוג זה טמן בחובו את הזרעים למשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-1929. שתי התאוריות המסבירות את משבר זה הן הקיינסיאנית (מונע על ידי צריכה), הנתמכת על ידי רוב הכלכלנים, וההסבר המוניטריסטי המוסבר על ידי מילטון פרידמן. ישנן גם תאוריות אפיקורסיות שונות הממעיטות או דוחות את ההסברים של הקיינסינים והמוניטריסטים. ככל התאוריות הבולטות מייחסות תפקיד מרכזי לפעולותיו ולתפקודו של הבנק הפדרלי לפני פרוץ המשבר, בתחילתו ובהמשכו. הגישה בה החזיקו אנשי הניו דיל והקיינסיאנים הייתה נעוצה בעיקר במדיניות שוק חופשי מובהקת שבה דגל הממשל האמריקני. עם זאת, ישנה הסכמה כי גם התערבות ממשלתית פרוטקציוניסטית בראשות הנשיא הרברט הובר החריפה את המצב. הסיבות העיקריות למשבר על פי גישה זו הן: על פי הסבר זה, גורמים אלו הובילו לשפל כלכלי שהלך ותפח. הירידה בביקוש גררה בעקבותיה ירידה ברמת הייצור שגררה את פיטוריהם של פועלים רבים, כאשר תהליך זה היה מעגלי. אנשים רבים גילו שהמניות שלהם אינן רווחיות כפי שנטו לחשוב. רבים הזדרזו למכור את מניותיהם בבורסה כאשר השיא היה ביום חמישי השחור (24 באוקטובר 1929) שבו נמכרו בבורסה הניו יורקית כ-13 מיליון מניות. אנשים רבים איבדו את כל חסכונותיהם ופנו אל הבנקים כדי למשוך מזומנים, אך אלה סגרו את שעריהם ולא אפשרו להם לעשות זאת. כך החל השפל הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. על פי התפיסה המוניטריסטית, כפי שהיא מבוטאת במיוחד על ידי מילטון פרידמן, היה הבנק הפדרלי גורם מרכזי בהתרחשות המשבר, בעיקר בגלל ניהול מדיניות כושל מצידו ו"הדפסת כסף" באמצעות מתן אשראי זול לבנקים. תפישה זו מקובלת היום על רבים, בין השאר משום שהסבריו של פרידמן תאמו היטב התפתחות משברים אחרים בתקופות שלאחר מכן. המשבר הכלכלי השפיע על תחומים רבים בחיי היומיום של האמריקנים בעיקר בתחומי הפוליטיקה, חברה וכלכלה: בנאום המסורתי לקונגרס על מצב האומה ב-8 בדצמבר 1931 הכריז הנשיא הובר על תוכנית קיצונית לטיפול במצב הקשה, על פי כמה ראשי-חץ עיקריים: בסופו של דבר נאלץ הנשיא הרברט הובר להתפטר לאחר שהפסיד בבחירות ברוב עצום למפלגה הדמוקרטית בראשותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. הובר ניסה להסביר את כישלונו במצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם כולו (מצב שהוא עצמו תרם לו, במידת מה, בהעלאת מכסים שהציתה מלחמת מכסים בעולם) ובמבנה רעוע וכושל של מערכת הבנקאות שלא עמדה במבחן. שני הלקחים שהפיק הובר מתקופת נשיאותו היו שעבודות ציבוריות אינן מספקות פתרון כלשהו ליציאה מהשפל, ושהשימוש בכלי האינפלציוני – הזרמת כספים באמצעות מערכת הבנק הפדרלי – מיצתה את עצמה ואינה יכולה להוות פתרון ממשי לבעיות מבניות. הממשל האמריקני ניסה להתמודד עם המשבר במגוון דרכים (הטלת מכסי מגן לדוגמה) אך ללא הצלחה רבה וזאת בשל אי ההתערבות בענפי הכלכלה השונים שנבעה ממדיניות הקפיטליזם החופשי. לאחר שעלה לשלטון, החליט רוזוולט לשנות את המדיניות הכלכלית ולנקוט במדיניות של התערבות ממשלתית בשוק. רוזוולט החל בביצועה של התוכנית הידועה בשם "ניו דיל". הבסיס של התוכנית היה הזרמת הון לשוק הכלכלי, הקמת מערכת פיקוח על המשק, פיקוח על תנאי העבודה ויוזמה ישירה. תוכנית הניו דיל התבססה על רפורמה בחוקים מיושנים, הגדלת הסעד (כגון הלוואות לעניים) ושיקום המשק הכלכלי בכל התחומים. דבר זה בוצע באופן הבא: החקיקה במסגרת הניו דיל הסתיימה ב-1939 והצלחת התוכנית הייתה חלקית בלבד (ב-1939 מספר המובטלים עלה ל-10 מיליון). רק לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הכלכלה האמריקנית חזרה לשגשג. ההישג העיקרי של הניו דיל היה בשינוי התפיסה החברתית-כלכלית בארצות הברית בכך שהעושר חולק בצורה יותר הוגנת והוחל היישום של מדיניות רווחה לאומית. הביטוי העיקרי להצלחת מדיניות הממשל היה בארבעה ניצחונות רצופים של רוזוולט בבחירות לנשיאות, שיא שלא נשבר עד היום. החידוש העיקרי בתוכנית היה הנטישה של עקרון הקפיטליזם החופשי. רוזוולט הכיר בכך שהממשל צריך לקבל אחריות בתחומים מסוימים של הכלכלה ולוודא שהאזרחים לא ניזוקים, כל זאת במקביל לשמירה על עקרון היוזמה החופשית. יתר על כן, רוזוולט אף גרם לעלייה יזומה באינפלציה בכך שהורה על הזרמת כספים לענפי המשק השונים. התוכנית היוותה גם שינוי מהותי במדיניות הממשל הפדרלי בכל מה שנוגע לשלטון המקומי במדינות המרכיבות את ארצות הברית. לסיכום, בתקופת כהונתו של רוזוולט חל שיפור במצב הכלכלי של ארצות הברית, אך בסוף שנות ה-30 פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה טרפה את כל הקלפים ושינתה את פניה של ארצות הברית לתקופה ארוכה. מלחמת העולם השנייה (1940–1945) בדומה למלחמה הקודמת, ארצות הברית הייתה בין המדינות האחרונות שהצטרפו לבעלות הברית. ההחלטה על הכרזת המלחמה התקבלה בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. עד לאותו יום, ארצות הברית הייתה נייטרלית בעקבות הגישה הבדלנית שנקטה בה. כל פעולה של ארצות הברית הקשורה למלחמה הייתה מוגבלת בגלל אי מוכנותה לעימות בסדר גודל זה; הכוחות המזוינים של ארצות הברית היו קטנים בהרבה בהשוואה לאלו של צרפת, גרמניה, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות ויפן. תרומתה הראשונה של ארצות הברית למלחמה הייתה הפסקה באספקת הנפט וחומרי הגלם שיפן הייתה זקוקה להם כדי להמשיך במתקפה על מנצ'וריה, ובמקביל לכך הגדלת הסיוע הצבאי והכלכלי לסין. הפעילות הראשונה לטובת בעלות הברית הייתה בספטמבר 1940, כאשר ארצות הברית נתנה לממלכה המאוחדת 50 משחתות תמורת בסיסים בקריביים. בדצמבר 1940 ארצות הברית החלה בתוכנית חכירת אדמות מהממלכה המאוחדת, וסיפקה לה עזרה צבאית חשובה. ב-31 באוקטובר 1941, פחות מחודשיים לפני המתקפה על פרל הארבור, משחתת אמריקנית שליוותה ספינות סוחר באוקיינוס האטלנטי הוטבעה על ידי צוללת גרמנית ולמרות זאת לא הוכרזה מלחמה על גרמניה. ב-7 בדצמבר 1941 יפן שיגרה מתקפת פתע על בסיס הצי בפרל הארבור, כאשר הסיבה לכך הייתה אמברגו הסחר שהוטל על ידי ארצות הברית. ביום שלאחר מכן פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לשכנע מושב משותף של הקונגרס להכריז מלחמה על יפן, וכינה את 7 בדצמבר "יום שייזכר לדיראון עולם". ב-11 בדצמבר הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית, ובכך גררה את המדינה למלחמה דו-חזיתית. כאשר ארצות הברית הצטרפה לקרבות היא הבינה שאין ביכולתה להילחם נגד יפן וגרמניה במקביל. מסיבה זו התקבלה החלטה לרכז את עיקר המאמצים במלחמה נגד היטלר באירופה, ולשמור על עמדות הגנתיות באוקיינוס השקט עד לתבוסתו של היטלר. הצעד האמריקני הראשון היה הקמתו של כוח אווירי גדול בממלכה המאוחדת שייעודו העיקרי הוא פשיטות הפצצה בתוך גרמניה עצמה. חיל האוויר האמריקני הסתמך בעיקר על B-17 מבצר מעופף כמטוס הקרב העיקרי. הממלכה המאוחדת הפסיקה את פשיטות ההפצצה ביום, וזאת בעקבות האבדות הכבדות שספגה מידי הלופטוואפה. ארצות הברית סבלה גם כן בהתחלה מאבדות כבדות, אולם לאחר שמטוס ה-P-51 מוסטנג (מטוס קרב לטווח ארוך) הוכנס לשירות, האמריקנים יכלו לבצע את הפצצות היום בצורה יותר בטוחה. בעקבות זאת החלה הפגזה יומית קבועה של גרמניה החל מאוגוסט 1942 ועד סוף המלחמה. הפעולה הקרקעית הראשונה של צבא ארצות הברית הייתה לחימה לצד צבאות הממלכה המאוחדת ואוסטרליה על אדמת צפון אפריקה, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה כיוון שממנה ניתן היה לשלוט על תעלת סואץ (נתיב מעבר ימי חשוב ביותר). במאי 1943 הצבא השמיני הבריטי הדף את הגרמנים מצפון אפריקה ובעלות הברית שלטו באזור עד סוף המלחמה. הצי האמריקני מילא תפקיד פעיל בהגנה על שיירות אספקה אמריקניות לממלכה המאוחדת שעברו במימי האוקיינוס האטלנטי. החל מאמצע 1943 בעלות הברית ניהלו את המלחמה מהממלכה המאוחדת כאשר יש להן קווי אספקה רצופים מארצות הברית, בעוד שצבאו של היטלר נאלץ להסתמך על קווי אספקה שהופצצו באופן תדיר, דבר שהשפיע גם על יכולת הייצור הגרמנית. מצב העניינים החל לנטות בבירור לטובת בעלות הברית בניגוד לראשית 1942. בתחילת 1944 החלו ההכנות לפלישה לתוך מערב אירופה. גרמניה צפתה זאת מראש, אולם תכנון אסטרטגי ברמה גבוהה, והיעדר זרימת מידע מהממלכה המאוחדת לגרמניה בעקבות חיסול רשתות המרגלים הגרמניות על ידי MI5 (השירות המקביל בממלכה המאוחדת לשב"כ), אפשרו להתקפה זאת להתרחש בהפתעה כמעט מוחלטת. עיקר ההתקפה היה מבצע אוברלורד שהחל ב-6 ביוני 1944. הכוח היבשתי הגדול ביותר נחת על חופי נורמנדי במה שכונה הפלישה לנורמנדי, והחל בחדירה לחלק המערבי גרמניה. היטלר נפל בפח שטמנו לו בעלות הברית ופקד על חייליו להתכונן לפלישה מקאלה, שממוקמת צפונית למקום הפלישה האמיתי. רק כאשר החלה הפלישה לנורמנדי הבין הצבא הגרמני מה קורה ושלח לאזור כוחות הגנה, אולם היה זה מאוחר מדי. בקרב, שנמשך 6 שבועות והסתיים בניצחון מוחץ לטובת בעלות הברית, השתתפו כ-5,000 ספינות, 10,000 כלי טיס ו-176,000 חיילים. גם לאחר הפלישה לנורמנדי המשיכו האמריקנים לתרום במידה רבה לתוצאות המלחמה, בעיקר בלחימה העיקשת בקרב הארדנים שהסתיים בניצחון בעלות הברית אף על פי שעל הנייר הגרמנים היו חזקים יותר. האמריקנים ספגו אבדות כבדות (כ-19,000 הרוגים) במהלך הקרב בלבד. מספר פשיטות ההפצצה על גרמניה גדל בשיעור ניכר לאחר הפלישה לנורמנדי, וכ-70% מכלל הפצצות שהוטלו על גרמניה הוטלו לאחר תאריך זה. גרמניה נחרבה כמעט לחלוטין. ב-30 באפריל 1945, כאשר ברלין נכבשה לחלוטין על ידי הצבא האדום הסובייטי, אדולף היטלר התאבד. ב-8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה עם גרמניה, בעקבות כניעתה ללא תנאי לבעלות הברית. החל מתרומה צנועה במספר החיילים בתחילת המלחמה באירופה, בסוף המלחמה כ-60% מכלל הכוחות הלוחמים במערב אירופה היו אמריקניים. בעקבות המחויבות האמריקנית להבסתו של היטלר באירופה, השנים הראשונות של המלחמה נגד יפן היו בעיקר קרבות מגננה שבהן צי ארצות הברית ניסה למנוע מהצי הקיסרי היפני להשתלט על אזור האוקיינוס השקט. בתחילת הקרבות הכף נטתה לטובת יפן. יפן ניצחה בקלות והקימה בסיסים בגואם, תאילנד, מאלאיה, הונג קונג, פפואה ניו גיני, אינדונזיה ובורמה. מסע הכיבושים הזה היה מהיר יותר מהבליצקריג הגרמני בתחילת המלחמה. הייתה זו תקופה חשובה עבור יפן כיוון שיכולת הייצור שלה הייתה קטנה פי 10 לעומת זו של ארצות הברית. נקודת המפנה במערכה הייתה לאחר קרב מידוויי ביוני 1942. צי ארצות הברית הצליח לפצח את הצפנים של מערכת התקשורת היפנית, מה שנתן לאמריקנים את האפשרות להיערך בצורה מתאימה כדי להביס את יפן. בעקבות זאת, האמריקנים החלו להתקדם לעבר סין כדי לבנות שם בסיסי אוויר מתאימים שיספקו תמיכה לגיחות הפצצה על יפן באמצעות צי מטוסי ה-בואינג B-29 סופרפורטרס. ארצות הברית נקטה בטקטיקה של תקיפת האיים הקטנים והפחות מוגנים ולא בתקיפת נקודות השליטה היפניות העיקריות. במהלך התקופה הזאת הונחה התשתית למה שעתיד להיות הניצחון הגדול ביותר במלחמה כולה. לאחר הבסת החיילים היפניים והנחיתה על איי מריאנה, יפן הגיבה באמצעות שליחת 6 נושאות מטוסים (שנשאו עליהן 430 מטוסים בסך הכול) לתקיפת נגד. הקרב שפרץ ב-19 ביוני 1944 נודע בשם קרב ים הפיליפינים. טייסי צי ארצות הברית הפילו 369 מטוסים מתוך 430 המפציצים, מטוסי קרב ומפציצי הצלילה היפניים, ופגעו קשות בשאר. רק 36 כלי טיס נותרו כשירים לפעילות מבצעית לאחר הקרב. המלחמה באוקיינוס השקט הפכה לעימות הימי הגדול בהיסטוריה. הצי האמריקני ניצח בקרבות רבים לאחר שבמהלך תקופה מסוימת היה קרוב לשבירה ולתבוסה מוחלטת על ידי הצי הקיסרי היפני. הכוחות האמריקניים נערכו לפלישה לתוך יפן עצמה כדי לכפות על יפן להיכנע ללא תנאי. ההחלטה להשתמש בנשק גרעיני כדי לסיים את המלחמה הפכה לאחד הנושאים השנויים במחלוקת הקשורים למלחמה. תומכי הטלת הפצצות טענו כי פלישה תעלה בחיי אדם רבים, והצביעו כדוגמה על קרב אוקינאווה שמספר ההרוגים בו היה גבוה במיוחד. כמו כן, תומכי הטלת הפצצות טענו שהפצצה קונבנציונלית תגבה יותר קורבנות אזרחיים, כפי שקרה בהפצצה על טוקיו. המתנגדים להטלת הפצצות טענו שהיה צורך לערוך תצוגת תכלית צבאית, או לאיים על היפנים בשימוש בפצצה הניסיונית שנבנתה במעבדות לוס אלמוס ולדרוש מהם להיכנע. הפצצה הראשונה הוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ובעקבות זאת היפנים היו בהלם מוחלט. הפצצה השנייה הוטלה על נגסאקי ב-9 באוגוסט, כאשר האמריקנים הפיצו דיסאינפורמציה שבכוונתם להמשיך בכך. ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה יפן ללא תנאי והמלחמה נגמרה. סוף המלחמה הגיע ללא פלישה שתגרור בעקבותיה מרחץ דמים, והוא היה חלק כפי שארצות הברית קיוותה. תחילת המלחמה הקרה (1945–1964) ועלייתה של תנועת זכויות האזרח המהלך שחתם את מלחמת העולם השנייה (הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי) הדגים את יכולתה הצבאית הרבה של ארצות הברית. אולם, ב-1945 הצליחה ברית המועצות גם כן לפתח נשק גרעיני. העוצמה הכוללת של כלי הנשק שהוחזקו בידי שתי המדינות הייתה כה גדולה עד כדי כך ששתי המעצמות נמנעו מעימות ישיר שעלול היה להסלים עד כדי מלחמה גרעינית. דבר זה יאפיין את כל תקופת המלחמה הקרה. מאפיינים נוספים היו שימוש רב במרגלים, כריתת בריתות, תמיכה שקטה בהפיכות ומתן תמיכה למדינות שונות שנלחמו זו בזו והיו מזוהות עם אחת מהמעצמות. בעולם החלו להתהוות שלושה גושי מדינות: הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית, הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות וגוש המדינות הבלתי-מזדהות. כמו כן, עד לסוף המלחמה הצבא האדום הסובייטי "שחרר" את המדינות שירכיבו את הגוש המזרחי ובהן: פולין, צ'כיה, הונגריה, יוגוסלביה, רומניה, ליטא, לטביה וכו'. הצבא האדום שלט בכל המדינות הללו ודאג להקמתם של משטרים קומוניסטיים פרו-סובייטיים. ברית המועצות טענה בתגובה לדברים שנאמרו על ידי מנהיגי המערב כי היא זקוקה לאזור ביטחון שימנע מצבאות המערב לפלוש לשטחה פעם נוספת. המערב בראשות ארצות הברית נאלץ לקבל את התפיסה הזאת ולוותר על הדרישה שבמדינות הללו ייערכו בחירות חופשיות. הדברים הבאים הם הסיבות העיקריות (אך לא היחידות) למאבק בין ארצות הברית וברית המועצות: סנאט ארצות הברית אישר ב-4 בדצמבר 1945 את הצטרפות המדינה לאו"ם, החלטה שהיוותה שינוי מדיניות לכיוון של מעורבות גדולה יותר בנושאים בינלאומיים (וזאת בהשוואה למדיניות הבדלנות שננקטה לפני המלחמה). התקופה שלאחר המלחמה הוגדרה כתחילת המלחמה הקרה, שבה ארצות הברית וברית המועצות ניסו להרחיב את השפעתן על חשבון הצד השני, מגמה שרוסנה על ידי ארסנל הנשק הגרעיני הגדול שהיה לשתי המדינות ועל ידי חשש מהתגשמות ההשמדה ההדדית המובטחת. נשיא ארצות הברית הארי טרומן החל לנקוט במה שכונה דוקטרינת טרומן. מניעיו של טרומן היו: התוצאה של כל המהלכים הללו הייתה סדרה של מאבקים בתקופה זו, כולל מלחמת קוריאה ומשבר הטילים בקובה. בתוך ארצות הברית, המלחמה הקרה הביאה לדאגות לגבי השפעת הקומוניזם, וגם המריצה את הממשלה לעודד את פיתוח המתמטיקה והמדע עבור מאמצים כמו המרוץ לחלל. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית נעשתה למקור השפעה בינלאומי בתחום הכלכלי, הפוליטי, הצבאי, התרבותי והטכנולוגי. מוקד חשוב בתרבות המעמד הבינוני מאז שנות ה-50 הוא המשיכה הגדלה והולכת למוצרי צריכה. ב-1960 נבחר הנשיא הצעיר ביותר עד אז, ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרטי. קנדי היה לקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, וגם נודע בשל הכריזמה שלו. בתקופת נשיאותו של קנדי המלחמה הקרה הגיעה לשיאה עם ההאצה של המרוץ לחלל, מעורבות אמריקנית מצומצמת וקטנה בווייטנאם ועם משבר הטילים בקובה ב-1962 במהלכו הונחתו משגרי טילים סובייטים באי קובה, במרחק 145 ק"מ מחופי פלורידה. קנדי פעל לסיום המשבר באמצעים דיפלומטיים והצליח, וזכה להערכה רבה, בעולם ובבית. ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון פ. קנדי בעת ביקור בדאלאס שבטקסס, על ידי לי הארווי אוסוואלד. מספר תאוריות קשר הועלו בנוגע לרצח, אך ועדת וורן קבעה באופן חד-משמעי כי אוסוולד הוא זה שרצח את קנדי, וכי פעל לבדו. ביום רציחתו של קנדי, על האייר פורס 1, הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, שנבחר ב-1964 לכהונה מלאה. ג'ונסון המשיך את פעילותו של קנדי בקידום תוכנית החלל של ארצות הברית ובחקיקה של זכויות אזרח, אך החריף את המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם בניגוד למדיניות שנקט בה הנשיא קנדי. מחאה עזה מצד מפלגתו גרמה לג'ונסון לבסוף לפרוש מהמרוץ למועמדות מפלגתו לנשיאות ב-1968. בינתיים, העם האמריקאי השלים את ההגירה הגדולה מהכפר אל העיר, וחווה תקופה של התרחבות כלכלית מתמשכת. בשנת 1955 החלה התנגדות נרחבת לגזענות בכל ארצות הברית ובייחוד בזו הממוסדת במדינות הדרום ולשילובם של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית באוכלוסייה הכללית. כך, למשל, ב-1957 החלו תלמידים שחורים ללמוד בבית ספר תיכון ללבנים בליטל רוק, ארקנסו. גם סיפורה של רוזה פארקס, שסירבה לקום באוטובוס למען אדם לבן, שינה את פני ההיסטוריה. מדיניות "נפרד אבל שווה" הגיעה לקיצה. אך עם זאת האפליה הגזעית נותרה מוחשית עד אשר ב-1963 ארגוני השחורים בארצות הברית ארגנו צעדה לוושינגטון די. סי. בה השתתפו כרבע מיליון בני אדם (רובם שחורים) בהם גם מרטין לותר קינג, שבו הוא השמיע את נאומו חוצב הלבבות "יש לי חלום". התנועה לזכויות האזרח, בראשותו של המנהיג האפרו-אמריקאי מרטין לותר קינג, הצליחו להוביל רפורמה שביטלה חוקים שהפלו אוכלוסיות שונות, ובעיקר שמו קץ לחוקיים גזעניים במדינות הדרום (הידועים כחוקי ג'ים קרואו) שהבחינו בין לבנים לשחורים. מהפכת תרבות הנגד בארצות הברית ותהליך ההיחלשות של המלחמה הקרה (1964–1980) המלחמה הקרה המשיכה במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70. בשנת 1964 הורה הנשיא לינדון ג'ונסון על שליחת כוחות צבאיים קרביים לווייטנאם, זאת אחרי כמה שנים שבהן ארצות הברית שלחה יועצים לדרום וייטנאם במטרה לסייע במאבק מול צפון-וייטנאם הקומוניסטית. ארצות הברית החלה להתערב ולאט לאט התחזקה תנועת מחאה כנגד המלחמה. התנועה התחזקה ודרשה מג'ונסון ומזכיר ההגנה שלו, רוברט מקנמארה, להתפטר. מקנמרה פוטר רק בשלהי ימיו של ג'ונסון בבית הלבן, אך הכוחות לא פונו. ב-1968 הביס המועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון, את יריבו יוברט האמפרי, ומונה לנשיא ארצות הברית. ניקסון ניסה לסיים את מלחמת וייטנאם, ועשה זאת כאשר בינואר 1972 נחתם ההסכם שהביא לפינוי הכוחות האמריקאיים מהמדינה, קריסת ממשלת דרום-וייטנאם אשר התבססה על תמיכה אמריקנית, ולמעשה התיר את כיבושה של ווייטנאם על ידי הוייטקונג הקומוניסטי. מלחמת וייטנאם גבתה את חייהם של 58,000 חיילים אמריקניים ומיליוני וייטנאמים. התנועה נגד מלחמת וייטנאם פעלה במקביל לעליית כוחן של תנועות חברתיות נוספות, כגון תנועות למען זכויות נשים, מיעוטים וילדים. מדיניותו של הנשיא לינדון ג'ונסון והאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון בראשותו של ארל וורן היו הבסיס של טווח הרפורמה החברתית במהלך השנים הללו. פמיניזם, תנועות איכות הסביבה וקבוצות "היפיות" הפכו לכוח פוליטי משמעותי, וחלה התקדמות בנושא זכויות אזרח שוות לכל האמריקנים. מהפכת תרבות הנגד שטפה את האומה ואת רוב העולם המערבי במהלך שנות ה-60, גרמה לפילוג נוסף אך התבססה גם על השקפות חברתיות ליברליות יותר. משבר האנרגיה של 1973 והצמיחה הכלכלית האיטית גרמו למצב של סטגפלציה. סופו של ממשל ניקסון הגיע בעקבות פרשת ווטרגייט בשנת 1974 אשר הובילה לכך שניקסון נאלץ להתפטר. סגן הנשיא ג'רלד פורד הושבע כנשיא ארצות הברית במקום ניקסון המתפטר. במשך כהונתו של ג'ימי קרטר במהלך שנות השבעים המאוחרות, המשיכה כלכלת ארצות הברית לעבור סטגפלציה (שילוב של עליית מחירים במשק, התגברות האבטלה ונסיגה בפיתוח הכלכלי). סוף המלחמה הקרה (1980–1991) ההפסדים של הדמוקרטים ברוב התחומים החברתיים-כלכליים הובילו לבסוף לבחירתו של רונלד רייגן כנשיא בשנת 1980. "הדמוקרטים של רייגן" היו אלה שבדרך כלל הצביעו למפלגה הדמוקרטית אולם חרגו מדפוס פעולתם והצביעו לרייגן בגלל המדיניות, האישיות והמנהיגות שלו, אך בייחוד עקב שמרנותו החברתית ומדיניות החוץ הניצית שלו. בחירתו של רייגן ציינה שינוי משמעותי לכיוון הימין בפוליטיקה אמריקאית אשר באו לידי ביטוי בעיקר במדיניות כלכלית שמרנית אותה הנהיג ממשל רייגן אשר כללה קיצוץ במיסים והפחתת הוצאות הרווחה (קו כלכלי אשר זכה לכינוי "רייגניזם"). בענייני חוץ, שיתוף הפעולה הזה לא היה אפשרי. הדמוקרטים התנגדו בעקשנות לרצונו של הנשיא לתמוך בלוחמי הגרילה בניקרגואה. רייגן נקט בקו נוקשה כלפי ברית המועצות, וגרם לדאגה רבה בקרב הדמוקרטים שרצו להקטין את מלאי הנשק הגרעיני. אולם, הוא הצליח לגרום להגדלת תקציב הביטחון ופתח בתוכנית לפיתוח מערכת הגנת טילים יקרה ומסובכת (הידועה בכינוי "מלחמת הכוכבים"), מתוך תקווה להרתיע את הסובייטים. אף על פי שפיתוח המערכת מעולם לא הושלם, המחקר והטכנולוגיות של המערכת סללו את הדרך למערכות מודרניות נגד טילים בליסטיים. כאשר מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות, רפובליקנים רבים פקפקו באפשרות שבינו לבין רייגן יהיו קשרי ידידות. גורבצ'וב ניסה להציל את הקומוניזם ברוסיה באמצעות סיום מרוץ החימוש עם ארצות הברית. לקראת סוף שנות השמונים, השלטונות הקומוניסטיים במדינות אירופה החלו לקרוס זה אחר זה (אירוע שנודע כסתיו העמים) דבר אשר הוביל לבסוף להתפרקותה הרשמית של ברית המועצות בתחילת שנות התשעים ולסיומה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לרוסיה. מסוף המלחמה הקרה ועד היום (1991–הווה) לאחר פירוק ברית המועצות ארצות הברית נותרה מעצמת העל היחידה בעולם, והיא החלה להפעיל כוח צבאי ברחבי העולם, ובייחוד במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר בחירתו ב-1992, הוביל הנשיא ביל קלינטון את הצמיחה הכלכלית הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקנית, שהייתה תופעת לוואי של המהפכה הדיגיטלית וההזדמנויות העסקיות החדשות שנוצרו בעקבות התפתחות האינטרנט. ב-1993 הטמין הטרוריסט המוסלמי רמזי יוסף פצצות בחניון של מרכז הסחר העולמי, ובעקבות התפוצצותן נהרגו שישה אנשים ונפצעו אלפים. מהלך זה סימן את תחילת תקופת הטרור. ב-1995 פוצץ טימותי מקוויי את בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי. בפיצוץ נהרגו 168 אנשים ונפצעו למעלה מ-800. מקווי הוצא להורג בזריקת רעל ב-11 ביוני 2001. הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, שבהן התמודדו ג'ורג' ווקר בוש ואל גור, היו בין הצמודות ביותר בהיסטוריה, ומהן החל הקיטוב הפוליטי. בתחילת האלף השלישי לספירה, ארצות הברית מצאה את עצמה מותקפת על ידי טרוריסטים מוסלמים, כאשר בפיגועי 11 בספטמבר חטפו טרוריסטים ארבעה מטוסי נוסעים, וריסקו שניים לתוך מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי, ואחד לתוך הפנטגון. הנוסעים על המטוס הרביעי (טיסה 93 של יונייטד איירליינס) התנגדו לחוטפים וגרמו להתרסקות המטוס במחוז סומרסט שבפנסילבניה. לפי דו"ח ועדת החקירה, המטוס היה אמור לפגוע בגבעת הקפיטול שבוושינגטון די. סי.. כתוצאה מהמתקפות, מגדלי התאומים קרסו, והרסו את כל הקומפלקס. תוך זמן קצר התגלו ראיות רבות שהצביעו כי האחראי להתקפות הוא טרוריסט מאפגניסטן בשם אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה. ההתקפות גרמו להתפרצות של פטריוטיזם בכל המדינה, מאמץ הניקיון הגדול ביותר בתולדות האומה, ולתחילת המלחמה העולמית בטרור. בתגובה להתקפות, פלשה ארצות הברית (בתמיכה צבאית של נאט"ו ורוב הקהילה הבינלאומית) לאפגניסטן והדיחה את משטר הטליבאן, שנתן מחסה ותמיכה לבן לאדן. בפעולה שעוררה מחלוקת, הנשיא בוש הורה על המשך המלחמה בטרור ועל פלישה לעיראק, הדחתו ולקיחתו בשבי של סדאם חוסיין (2003). הסיבות למלחמה בעיראק כללו "הפצת הדמוקרטיה", "חיסול הנשק להשמדה המונית שיש לסדאם" (מאוחר יותר הוכח כי הדבר התבסס על עדויות לא מדויקות), ו"שחרור העם העיראקי". פלישה זו לא זכתה לתמיכה עולמית והיוותה אחד הזרזים להתפתחות הרגשות האנטי-אמריקניים ברחבי העולם. הצבא האמריקני יצא מעיראק ב-2011, לאחר שהושגה רגיעה יחסית בשטח. ב-2014, עם התחדשות מלחמת האזרחים בעיראק, יצאה ארצות הברית למבצע נחישות טבועה, שכלל בעיקר הפצצות אוויריות ופעולות קומנדו נגד המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה. ב-2021 הוחלט לסיים פעילות מבצעית בעיראק אך יישאר ייעוץ לכוחות המקומיים. באוגוסט 2005 גרם הוריקן קתרינה להצפת חלקים רבים בניו אורלינס ולהרס רב בחוף מפרץ מקסיקו (אם כי נגרם גם נזק רב לחוף נהר המיסיסיפי). ההכנות והתגובה של הממשלה ספגו ביקורת ציבורית רבה ונטען כי הן היו חסרות תועלת ואיטיות.[דרוש מקור] ב-2006 גרמו מחירי האנרגיה הגבוהים להגברת המודעות לתלות ההולכת וגוברת באספקת נפט קבועה, כאשר הנשיא בוש אמר "ארצות הברית מכורה לנפט". ישנו חשש גדול מאוד מהאפשרות של משבר כלכלי חמור, אם יתרחש עימות מעבר לים או תהיה הפרעה באספקת הנפט, או אם יחול שינוי לרעה במצב הנפיץ שבמזרח התיכון. הממשל הפדרלי החל לממן בהיקף נרחב תוכניות ופרויקטים לפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים (כגון אתנול, אנרגיית רוח או אנרגיה סולארית). הפתרון נמצא בפצלי שמן. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008, בתוך המיתון העולמי הגדול, נבחר לנשיאות ברק אובמה, הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בתולדותיה של ארצות הברית, וכן הנשיא הראשון ממוצא מעורב. ארצות הברית וקובה ניהלו מגעים, שהוכרזו לראשונה על ידי הנשיא ברק אובמה בדצמבר 2014, לחידוש יחסיהן הדיפלומטיים לאחר נתק של חצי מאה. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו רשמית ביולי ובאוגוסט 2015, כאשר נפתחו שגרירויות בוושינגטון די. סי. ובהוואנה, לראשונה מאז 1961 בימי המלחמה הקרה. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. הקצין הקיטוב הפוליטי. הנשיא העדיף הסכמים בילטרליים על הסכמים בינלאומיים. גדלה היריבות עם סין והחלה מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין. יחסי ארצות הברית–רוסיה הושפעו מזהות ראש המדינה ומאירועים שונים כמו התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 ומלחמת האזרחים בסוריה. בעקבות הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020, נבחר ג'ו ביידן לנשיא ארצות הברית. טראמפ וביידן יזמו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 תוכניות סיוע כלכלי רחבות היקף לאור המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף ביידן ביקר את המדיניות הכלכלית שהונהגה בארצות הברית בעשורים הקודמים. אובמה, טראמפ וביידן שאפו לצמצם את כמות החיילים במזרח התיכון ולהימנע מפלישות גדולות. במקביל חוסלו ראש ארגונים כמו אוסאמה בן לאדן מאל-קאעדה ואבו בכר אל-בגדאדי מדאעש כחלק מהמלחמה העולמית בטרור. על סמך שאיפה זו, ארצות הברית הכריזה על סיום מלחמת עיראק בשנת 2011 ועל סיום מלחמת אפגניסטן, חתמה על חוזה שלום עם הטליבאן וקידמה את נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA&veaction=edit&section=17] \| [TOKENS: 49318]
תוכן עניינים היסטוריה של ארצות הברית ארצות הברית של אמריקה היא רפובליקה פדרלית, הנמצאת במרכז יבשת אמריקה הצפונית, הגובלת מצפון בקנדה ומדרום במקסיקו. ארצות הברית משתרעת בין האוקיינוס האטלנטי (החוף המזרחי) לבין האוקיינוס השקט (החוף המערבי), וכוללת גם את מדינת הוואי, שהיא קבוצת איים הנמצאת באוקיינוס השקט, ומדינת אלסקה הנמצאת בצפון-מערב היבשת, כמו גם טריטוריות נוספות ברחבי העולם. ההיסטוריה האמריקנית היא סיפורה של אומה שהתגבשה ב"עולם חדש" ממהגרים שהגיעו אליה בתחילה מאירופה ואחר כך מכל קצוות העולם ויצרו באופן הדרגתי מדינה רחבת ממדים שהפכה במאה העשרים למעצמה בעלת חשיבות עולמית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. התקופה הקדם קולוניאלית המתיישבים הראשונים באזור הגיעו ככל הנראה לפני אלפי שנים לאחר שחצו את מצר ברינג לכיוון אלסקה. העדות המוצקה הראשונה לתרבויות אלה מתוארכות לשנת 9,000 לפנה"ס והן משויכות לשבטי סאנדיה ותרבות קלוביס. קיים מידע מועט בלבד על הפלאו-אינדיאנים ("אינדיאנים עתיקים"), מונח המתייחס לבני האדם שאכלסו את יבשת אמריקה לקראת סופו של עידן הקרח האחרון. העדויות הארכאולוגיות והגאולוגיות מעידות על כך שאמריקה הצפונית הייתה מיושבת על ידי אנשים שהיגרו אליה מאסיה דרך מצר ברינג כבר לפני 11,000 שנים. אנשים אלו הפכו לילידים שאכלסו את אמריקה לפני הגעת משלחות הכיבוש והקולוניזציה האירופאיות בשלהי המאה ה-15. בשל טעותו של קולומבוס ילידים אלו כונו בתחילה בשם אינדיאנים (כלומר תושבי "אינדיה", היא הודו בשפות האירופאיות), אולם במהלך השנים הפסיקו להשתמש בטעות האירופוצנטרית, והשם אינדיאנים הוחלף לשמות כגון "עמים ילידים" או "אמרינדיאנים" או "אמריקאים ילידים". תרבויות רבות שגשגו ביבשת אמריקה הצפונית לפני הגעת האירופאים, תחילה התרבויות של התקופה הארכאית ואחר-כך האולמקים והאצטקים בדרום-מערב היבשת ותרבות אדנה במזרחה. התרבויות הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לאוכלוסיות גדולות וצפופות. החקלאות התפתחה גם היא החל מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, כאשר היא מתבססת על ביותם של החמנית, דלעת וצמחים ממשפחת הסלקיים. בסופו של דבר אומצו התירס והקטניות, שמקורם בדרום יבשת אמריקה הצפונית, כגידולים לתקופת הקיץ הקצרה במזרח אמריקה הצפונית והחליפו את המינים הילידים. המגע האירופאי הראשון עם אמריקה הצפונית היה בשנת 1000. הוויקינג לייף אייריקסון הקים נקודת התיישבות קצרת-ימים שנקראה וינלאנד באזור ניופאונדלנד של ימינו, אולם זו ננטשה לאחר זמן קצר ולא השפיעה על העמים הילידים באזור. רק 500 שנים לאחר מכן יגיעו אירופאים נוספים ליבשת. מספר מקורות ערביים מימי הביניים טוענים כי חוקרים מוסלמים מאל-אנדלוס וארצות המגרב חצו את האוקיינוס האטלנטי בין המאה ה-9 למאה ה-14. אמריקה הקולוניאלית לאחר תקופה בה תרו מספר משלחות אירופאיות את חופי אמריקה הצפונית הקימו מספר מדינות, כגון הולנד, ספרד, אנגליה, צרפת ושוודיה, נקודות יישוב באזור. קולומבוס היה האירופאי הראשון שהגיע לאזור ב-1492 ואחריו הגיעו קונקיסטאדורים ספרדים ואירופאים אחרים. במהלך המאה ה-16 הביאו האירופאים לאזור סוסים, בקר וחזירים. על המתיישבים האירופאים הראשונים, שהגיעו בעקבות גילוייו של כריסטופר קולומבוס ב-1492 קיים מידע עשיר, אך עדיין לא מלא. ככל הנראה היה חואן פונסה דה לאון, שהגיע לחוף עשיר, לו קרא פלורידה ב-1513, לאירופאי הראשון שהגיע לחלק היבשתי של ארצות הברית דהיום. מסעו של פונסה דה לאון הוא הראשון המתועד בוודאות. קיימות השערות על הגעת אירופאים אחרים לחופי אמריקה הצפונית קודם לכן, כגון זו בדבר ג'ון קבוט שנטען שהגיע לאזור כבר ב-1497, אולם אלו אינן מקובלות במחקר. בתוך שלושה עשורים מהגעתו של פונסה דה לאון הגיעו הספרדים להרי האפלצ'ים, נהר מיסיסיפי, גרנד קניון והמישורים הגדולים. ב-1540 הוביל החוקר ארננדו דה סוטו משלחת מחקר גדולה, ובאותה שנה הנהיג פרנסיסקו וסקס דה קורונדו משלחת של 2,000 ספרדים ואינדיאנים שפעלה באזור גבול אריזונה-מקסיקו של ימינו והגיעה עד למרכז קנזס. באותה תקופה פעלו חוקרים ספרדים נוספים וביניהם לוקאס וסקס דה איילון (Lucas Vázquez de Ayllón‏ 1526-1475), פאנפילו דה נארווס (Pánfilo de Narváez‏ 1528-1470), סבסטיאן ויסקאינו (Sebastián Vizcaíno‏; 1625-1548) וחואן רודריגס קבריו. הספרדים שלחו מספר מתיישבים, והקימו את היישובים האירופאים הקבועים הראשונים בחלק היבשתי של ארצות הברית. ההתיישבות הראשונה הייתה בסיינט אוגוסטין, פלורידה ב-1565, ולאחריה הספרדים התיישבו בסנטה פה, ניו מקסיקו, סן אנטוניו, טוסון, סן דייגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. רוב היישובים הספרדיים הוקמו לאורך החוף הקליפורני של נהר סנטה פה בניו מקסיקו. פורט קרוליין הייתה המושבה הצרפתית הראשונה באזור. היא הוקמה באזור ג'קסונוויל, פלורידה ב-1564, ושרדה במשך שנה אחת בלבד עד שנחרבה על ידי הספרדים. צרפת החדשה (בצרפתית: la Nouvelle-France) הייתה האזור שיושב על ידי צרפת במהלך התקופה שהשתרעה בין חקר נהר סנט לורנס על ידי ז'אק קרטייה ב-1534, ועד הוויתור הצרפתי על שטחים אלה לטובת ספרד והממלכה המאוחדת ב-1763. בשיא פריחתו ב-1712 (לפני הסכם אוטרכט) האזור השתרע מניופאונדלנד עד להרי הרוקי וממפרץ הדסון עד מפרץ מקסיקו. הטריטוריה חולקה לחמש מושבות, שכל אחת מהן נוהלה בנפרד: קנדה, אקאדיה, מפרץ הדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה. המתיישבים הראשונים לאורך החוף היו אנגלים והם עשו זאת במהלך המאה ה-17, ביחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. ב-14 במאי 1607 נוסדה ג'יימסטאון בווירג'יניה הנחשבת להתיישבות הקבע הראשונה של אנגליה בעולם החדש (קדמה לה המושבה באי רואנוק שלא שרדה). אמריקה הקולוניאלית התאפיינה במחסור חמור בכוח אדם, מה שהוביל לצורות שונות של עבודת כפייה ובהן עבדות ומשרתים חוזיים בשכר נמוך או ללא שכר כלל, ובאמצעות מדיניות בריטית של הזנחה קלה ("תקופת ההזנחה המבורכת") שאפשרה את ההתפתחות של רוח אמריקנית השונה מזו של המייסדים האירופאים. ב-1606 הוענקה הזכות להקמת מושבה בצפון אמריקה לחברת מניות לונדונית בשם "חברת וירג'יניה" שהוקמה לשם כך. החברה שלחה שלוש ספינות בהן 104 מתיישבים שייסדו ב-1607 באזור האמפטון רודס שבשפך מפרץ צ'ספיק לאוקיינוס האטלנטי את מושבת וירג'יניה – המושבה בריטית הראשונה בצפון אמריקה שהצליחה לשרוד. ב-1620 העניקה "חברת וירג'יניה" זכות לקבוצת אנגלים פרוטסטנטים, שנרדפו על ידי הכנסייה האנגליקנית, להגיע בספינה מייפלאואר לצפון המושבה. הם הגיעו לאזור מסצ'וסטס של היום וייסדו את מושבת פלימות'. דוגמה אחת לעימות בין האינדיאנים לבין המתיישבים האנגלים היא טבח ג'יימסטאון בווירג'יניה (1622), שבה האינדיאנים הרגו מאות מתיישבים אנגלים. העימות הגדול ביותר בין האינדיאנים לבין האנגלים במאה ה-17 היה מלחמת המלך פיליפ בניו אינגלנד. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה. הניסיון הראשון להתיישב בווירג'יניה היה הקמתה של פרובינציית קרוליינה, כאשר פרובינציית ג'ורג'יה (האחרונה מבין 13 המושבות שהוקמה) הוקמה ב-1733. חלק מהמושבות היו מושבות עונשין החל משנות ה-20 של המאה ה-17 ועד מלחמת העצמאות של ארצות הברית. הקמת ארצות הברית של אמריקה, מלחמת העצמאות ואישור החוקה (1776–1789) באמצע המאה ה-18 החלה תסיסה בקרב אוכלוסיית המושבות על רקע הטלת מיסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות, בניגוד לרעיונות תקופת ההשכלה שהתפתחו באירופה באותו זמן. בתגובה למיסים שהוטלו קמו תנועות פטריוטיות, שפעלו בנחרצות נגד השלטון הבריטי. קבוצה בולטת הייתה בני החירות, שפעלה בשיטות צבאיות נגד פקידי הממלכה עד כדי כך שבשעת אכיפת המיסים על התושבים, לא נשאר אף פקיד לאסוף את הכספים. המצב הגיע לנקודת רתיחה בשנות ה-70 של המאה לאחר טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי והעמידו בראשו את גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ורג' וושינגטון. מלחמת העצמאות האמריקנית החלה רשמית עם "הירייה שנשמעה ברחבי העולם" בקרבות לקסינגטון וקונקורד ב-19 באפריל 1775. באמצע המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. המלחמה נמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות. נקודת המפנה במלחמה הייתה בקרב סרטוגה השני, באוקטובר 1777, בו נחלו האמריקנים ניצחון. בעקבות כך צרפת ומדינות אירופיות נוספות שרצו בהחלשת הממלכה המאוחדת החלו לתמוך במדינה הצעירה. המלחמה הוכרעה עם ניצחון האמריקנים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781 והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הגיעו להסכמות עם האמריקנים ב-1782, ולבסוף הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783. בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המושבות, כאשר המוסד הפדרלי היחידי היה הקונגרס הקונטיננטלי. הבסיס החוקתי הרופף ביניהן היה מסמך סעיפי הקונפדרציה. אולם, מבנה זה לא היה מספיק למדינה שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הוועידה החוקתית כדי לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. החוקה אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789. לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון. ההתרחבות מערבה (1789–1849) לאחר אשרור החוקה החדשה התמנה ג'ורג' וושינגטון לנשיא ארצות הברית הראשון. מרד הוויסקי ב-1794 שבו מחו מספר מתיישבים בפנסילבניה נגד המס הפדרלי על ליקרים ומשקאות מזוקקים היה המבחן הראשון של הממשלה הפדרלית. עם תום המלחמה החלה ההתרחבות מערבה, במה שהוצג על ידי התעמולה האמריקאית כהייעוד הגלוי-שמטרתו לייסד מדינה שקצותיה יגיעו לשני האוקיינוסים. הם התחילו בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית. הסכסוכים באירופה המשיכו לשחק לידי המדינה הצעירה וזאת לאחר שצרפת בראשות נפוליאון שאפה להחליש את הממלכה המאוחדת. הצדדים החלו במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה ועד מהרה החליט נפוליאון להציע לאמריקנים את כל שטח לואיזיאנה שהיה בשליטת צרפת כדי לקבל כסף אשר ישמש לבניית הצבא הדרוש למערכות העתידיות לבוא באירופה. ב-30 באפריל 1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומאס ג'פרסון עם צרפת על הסכם רכישת לואיזיאנה. ברכישה זו נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי ובכך כמעט הוכפל שטחה. הרכישה יצרה בעיות טריטוריאליות חדשות עם הספרדים, שכוחם בעולם החדש הלך וקטן והם החלו לחוש מאוימים מהמדינה החדשה. האמריקאים טענו כי מערב פלורידה הייתה חלק מעסקת רכישת לואיזיאנה ואילו הספרדים לא היו מוכנים לוותר על השטח שהיה בשליטתם. אחרי סכסוכים רבים קנתה ב-1819 ארצות הברית את מערב פלורידה מידי ספרד בחתימת הסכם אדמס-אוניס, במהלכו הוסדרו סוגיות הנוגעות לסכסוכי גבולות בין שתי המדינות. כמו כן, רכישת לואיזיאנה אפשרה לחוואים מהמערב להשתמש בנהר המיסיסיפי, הסירה את הנוכחות הצרפתית מהגבול המערבי של ארצות הברית, וסיפקה למתיישבים פוטנציאליים שטח נרחב להתיישבות. בעקבות הפקעה מתמשכת של מלחים אמריקניים לטובת הצי המלכותי הבריטי ופגיעה בריבונות האמריקנית, כינס הנשיא ג'יימס מדיסון את המושב ה-12 של קונגרס ארצות הברית (בראש המושב עמדו נציגים מהדרום ומהמערב), שהחליט על הכרזת מלחמה נגד הממלכה המאוחדת ב-1812. מלחמה זו, שנקראה מלחמת 1812, הסתיימה ללא הכרעה, וזאת לאחר שנמשכה עד ה-18 בפברואר 1815. החלק העיקרי של הסכם גנט, שבה הוסכם על סיום המלחמה, היה שמירת הסטטוס קוו כפי שהיה לפני המלחמה; עם זאת, ובשונה למצב שלפני המלחמה, הבריטים ביטלו את הברית עם האינדיאנים. בדוקטרינת מונרו, שפורסמה ב-1823, בוטאה מדיניות אמריקנית שלפיה המעצמות האירופאיות לא צריכות להתערב יותר באמריקה. היה זה רגע מכריע במדיניות החוץ של ארצות הברית. דוקטרינת מונרו אומצה בתגובה לחששות אמריקניים ובריטיים מהתפשטותן של צרפת ורוסיה בחצי הכדור המערבי. רק בתקופת ממשלו של תאודור רוזוולט הפכה הדוקטרינה לחלק רשמי במדיניות החוץ של ארצות הברית. הדוקטרינה הופעלה במלחמת ארצות הברית–ספרד ובמאבקים מול ברית המועצות באמריקה המרכזית. ב-1830 עבר בקונגרס חוק העברת האינדיאנים, שאישר לנשיא לפתוח במשא ומתן ולחתום על הסכמים עם האינדיאנים שלפיהם יוחלפו שטחים במדינות המזרח בתמורה לאדמות אינדיאניות הנמצאות ממערב לנהר המיסיסיפי. דבר זה גרם לאנדרו ג'קסון, גיבור צבאי לשעבר ונשיא המדינה, להצטייר כרודן ביחס לאוכלוסיות ילידים. התוצאה המפורסמת ביותר של החוק הייתה הגלייתם הכפויה של מספר שבטי ילידים למערב, כאשר אינדיאנים מתו במהלך הדרך. החוק הוביל בסופו של דבר למלחמות סמינול. בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית במקסיקו השכנה, לאחר שנשיא המדינה הכריז על עצמו כדיקטטור בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה. המהלך החד צדדי הוביל לניתוק רפובליקת טקסס ממקסיקו ולהקמת מדינה טקסנית חדשה ועצמאית. הרפובליקה החדשה התקיימה זמן קצר מ-1836 עד 1845, השנה שבה סופחה הרפובליקה לארצות הברית. סיפוח השטחים לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראתה בהם חלק משטחה, והדבר הוביל למלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) שבמהלכה הביסו הכוחות האמריקאים את מקסיקו וסיפחו לארצות הברית טריטוריות חדשות הכוללות, לפי הגבולות של היום, את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו. ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם גואדלופה אידלגו שסיים את המלחמה, ובו נקבע כי ארצות הברית תקבל את השליטה בשטחים שנכבשו ולמקסיקו יוחזרו כל השטחים שנכבשו מדרום לנהר הריו גראנדה. כחמש שנים מאוחר יותר, ב-1853, הוסכם ברכישת גדסדן כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) – תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים. השטחים הללו איפשרו לארצות הברית לבנות את הרכבת הטרנס קונטיננטלית וכן לפצות את מקסיקו על איבוד השטחים במלחמה. בתוכנית המקורית היו אמורים להימכר שטחים נרחבים הרבה יותר, אבל התושבים המקסיקנים התנגדו לכך, ואיתם גם סנטורים אמריקאים שהתנגדו לעבדות בטענה כי הדבר יוסיף טריטוריות אשר מצדדות בעבדות. מלחמת האזרחים (1849–1865) ההתמקדות בנושאי פנים התבטאה באמצעות מדיניות החוץ של ארצות הברית שהתבססה על דוקטרינת מונרו (1823), שקבעה שארצות הברית לא תתערב בנעשה באירופה, אך גם לא תסבול התערבות אירופית בחצי הכדור המערבי. ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית הייתה קרועה בין מדינות הצפון התעשייתיות שבהן נאסרה העבדות, לבין מדינות הדרום החקלאיות שהתבססו על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר נגדו רוב בקונגרס. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, ופשרת 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות. חוק קנזס נברסקה, שהוצע על ידי מדינות הדרום ב-1854, ביטל את פשרת מיזורי שקבעה כי כל מדינה חדשה שתצטרף לברית תחליט בעצמה על עמדתה בעניין העבדות, וכאשר נבחר אברהם לינקולן לנשיאות מטעמה של המפלגה הרפובליקנית, פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, ובכך ניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, שבה ניצח לבסוף הצפון. מלחמת האזרחים החלה כאשר גנרל פ.ג.ט. בורגארד מצבא הדרום פתח באש על פורט סאמטר. האש נורתה כיוון שפורט סאמטר היה במדינת קונפדרציה. ארבע מדינות צפוניות (דלאוור, קנטקי, מרילנד, מיזורי) שהעבדות הייתה מותרת בהן הצטרפו לחלק המערבי של וירג'יניה (שנהפך למדינה וירג'יניה המערבית) ונודעו בשם מדינות הגבול. מעודדים מהצלחתם בקרב בול ראן השני, חיילי צבא הקונפדרציה פלשו לראשונה לצפון כאשר גנרל רוברט לי הוביל 55,000 איש מצבא צפון וירג'יניה לרוחב נהר הפוטומק ולתוך מרילנד. קרב אנטיאטם ליד שרפסבורג ב-17 בספטמבר 1862 היה היום העקוב מדם ביותר בהיסטוריה האמריקנית. בתחילת 1864 לינקולן מינה את גנרל יוליסס ס. גרנט לרמטכ"ל צבא האיחוד. גנרל ויליאם שרמן הגיע מצ'אטאנוגה לאטלנטה והביס את הכוח הצבאי של הקונפדרציה שהיה נתון לפיקודם של ג'וזף ג'ונסטון וג'ון בל הוד. צבאו של שרמן החריב כ-20% מהחוות בג'ורג'יה במה שכונה "הצעדה אל הים", והגיע לחוף האוקיינוס האטלנטי שבסאוואנה, ג'ורג'יה, בדצמבר 1864. צבאו של לי נכנע לצבא צפון וירג'יניה ב-9 באפריל 1865, בבית המשפט של אפומאטוקס. תקופת השיקום והתפתחות התעשייה (1865–1890) עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה "תקופת השיקום" ("Reconstruction"). לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום, אולם הוא נרצח כמעט מיד אחרי סיום המלחמה על ידי מתנקש דרומי, ולאנדרו ג'ונסון, סגן הנשיא שהחליפו לאחר הרצח, לא היה כוח רב. לאחר מלחמת האזרחים חוותה ארצות הברית תקופה של תיעוש מהיר, בעיקר במדינות הצפון. אולם, הרקונסטרקציה וכישלונה הותירו את הלבנים בדרום בעמדת כוח מול האוכלוסייה השחורה, כך שהם מנעו ממנה את זכויות האזרח שלה ושמרו אותה במעמד חברתי וכלכלי נמוך. לאחר תקופת הרקונסטרקציה הגיעה תקופת הזהב והדמויות הבולטות בה היו ג'ון רוקפלר ואנדרו קרנגי. המונופולים התרחבו מאוד ובתחומי הנפט, פלדה ומסילות הרכבת פשתה השחיתות. תגליות חדשות רבות סייעו בהגדלת הייצור אך מנגד גרמו לירידה תלולה ברמת השכר, שבסופו של דבר גרמה למהומות בחלקים רבים באמריקה. מדיניות הממשל הפדרלי של ארצות הברית מאז כהונתו של ג'יימס מונרו הייתה להעביר את אוכלוסיית הילידים אל שמורות אינדיאנים מיוחדות, הנמצאות במרחק מה ממקומות היישוב של המתיישבים. מספר שבטים אולצו לעבור לשמורות קטנות כאשר חוואים לבנים השתלטו על אדמותיהם. ב-1876 פרצה מלחמת שבט הסו האחרונה כאשר הבהלה לזהב בגבעות השחורות הגיעה לטריטוריה שלהם. הקונגרס, בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה כלפי הדרום. במדינות הקונפדרציה לשעבר הוטל ממשל צבאי, והמדינות נוהלו בעיקר על ידי אנשים מהצפון. התקבלו התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה שנועדו להבטיח אזרחות וזכות הצבעה לאמריקאים-אפריקאים, וקבלתן הוצבה כתנאי למדינות המורדות כדי להתקבל חזרה לאיחוד. גם אחרי קבלת המדינות המורדות חזרה לאיחוד נשמרה נוכחות צבאית פדרלית בהן. על רבים מחיילי הקונפדרציה לשעבר נאסרה ההצבעה, וכך שחורים רבים תפסו עמדות מפתח בממשלים המקומיים. גל הגירה בלתי צפוי אל ארצות הברית סיפק את כוח האדם שהיה דרוש לתעשייה האמריקנית, וכן יצר גיוון קהילתי באזורים הבלתי מפותחים. מפעלי ניצול תעשייתיים הובילו לעלייתה האלימה של תנועת העבודה בארצות הברית. בתקופה זו החלה עלייתה של ארצות הברית לעמדת כוח עולמית לאחר שחל גידול באוכלוסייה ובתעשייה הביתיות, ולאחר מספר רב של עימותים צבאיים, כולל מלחמת ארצות הברית–ספרד, שהחלה כאשר ארצות הברית האשימה את ספרד (בלא הוכחה ממשית) בהטבעתה של ה-USS מיין. תקופה זו הסתיימה ב-1917 כאשר ארצות הברית הצטרפה למדינות שנלחמו במלחמת העולם הראשונה. תקופת השיקום הסתיימה ב-1877, אחרי שהנשיא החדש רתרפורד הייז הוציא את הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. כתגובת נגד למאמצי הרפובליקנים להבטיח את זכויות העבדים השחורים, הציבור הלבן בדרום הקים את הקו קלוקס קלאן, ועם תום השיקום התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה רוקנו במידה רבה מתוכנם – לדוגמה, מדינות דרומיות רבות מנעו מאמריקאים-אפריקאים להצביע בבחירות בכך שחוקקו חוקים שונים שהגבילו את ההצבעה ליודעי קרוא וכתוב בלבד או לחלופין, בכך שגבו מס על כל הצבעה. כחלק ממבחן ידע כללי אופייני שנעשה לאמריקאים-אפריקאים הם נדרשו לשנן ולאחר מכן לקרוא בעל פה את חוקת ארצות הברית והכרזת העצמאות האמריקנית. את שאר האוכלוסייה החוק פטר בתואנה של "זכות אבות". לעבדים לשעבר, ששוחררו לא מכבר ממאות שנות עבדות מצטברות, לא ניתן היה להדביק את הפער שנוצר ביניהם לבין שאר האוכלוסייה. החוקים פגעו גם בילידים האמריקנים ובלבנים ממוצא לא בריטי. אך האפליה לא הייתה קיימת רק בדרגת המדינה, אלא הגיעה גם לממשל הפדרלי ולמוסדותיו. בית המשפט העליון אישר את מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "נפרד אך שווה", וכך מצב האפרו-אמריקאים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20. התקופה שלאחר המלחמה התאפיינה בצמיחה מואצת של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, ששיאה מסילת הברזל הטרנס-יבשתית שהושלמה ב-1869. מהפכה זו הייתה תוצאה הן של המלחמה עצמה שעודדה מעבר לייצור המוני, והן של תוצאותיה – ניצחון הצפון המתועש, ואיתו השתלטות על הפוליטיקה האמריקנית של המפלגה הרפובליקנית שייצגה את האינטרסים של התעשיינים, ודחיקת מעמדם של האינטרסים החקלאיים ששלטו בפוליטיקה האמריקנית מאז ימי ג'פרסון. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים. אולם, לתקופה זו היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים (שכונו בביקורת "הברונים השודדים"), בהם אנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר ולילנד סטנפורד, צברו הון עצום בתקופה קצרה, ומבלי לבחול באמצעים: שיחוד אנשי הממשל, מכירה במחירי הצף עד חיסול המתחרים, והקמת קרטלים. את ההצדקה לכל מעשיהם הם קיבלו מהאידאולוגיה של "הדרוויניזם החברתי" שהייתה פופולרית בארצות הברית באותה תקופה. כך נוצרו פערים כלכליים עצומים בין שכבה דקה של בעלי הון עצום למעמד חדש של פועלי יצור בלתי מיומנים, רבים מהם מהגרים שהגיעו לארצות הברית בגל אדיר מאירופה ומסין. גם הממשל הושחת והידרדר – הן בגלל לחצי בעלי ההון, והן בגלל מעברה של העילית מלעסוק בפעילות פוליטית לעסקית. לתקופה זו קרא מארק טוויין בלעג (בספר שהוציא עם צ'ארלס דאדלי ורנר) "העידן המוזהב" (The gilded age). אל מול עליית כוח התעשיינים קמו מספר גורמים: התקופה הפרוגרסיבית, האימפריאליזם החדש האמריקני ומלחמת העולם הראשונה (1890–1918) לקראת סוף המאה ה-19 הסתיימה התפשטות ארצות הברית לרוחב כל היבשת, וכשהסְפָר הפך לחלק לכל דבר מארצות הברית חל צורך בחיפוש אחר ספר חדש. ההתפתחות המואצת של התעשייה גרמה לחששות הן מהתדלדלות אוצרות הטבע, והן מחוסר בשווקים למוצרים שייצרה התעשייה האמריקנית (בעידן בו רוב המדינות הטילו מכסי מגן גבוהים). באותה עת גם התפתח באופן מואץ הצי האמריקני בעקבות ספריו של אלפרד מהן על "השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה" (1890 ו-1892). גורמים אלה, ביחד עם ההשפעות האידאולוגיות והתרבותיות של "האימפריאליזם החדש" האירופי בכלל והבריטי בפרט, הביאו לצמיחת "האימפריאליזם החדש האמריקני". האימפריאליזם הזה החל להתגלות בהשתלטות ההדרגתית של ארצות הברית על הוואי שהתחילה כהתיישבות של מיסיונרים ואחריהם מגדלי סוכר אמריקנים במהלך המאה ה-19, המשיכה בהשתלטותם על המדינה על ידי הכתבת חוקה חדשה ב-1887, והפלת המלוכה תוך התערבות צבאית אמריקנית בלתי מאושרת ב-1893, והסתיימה בסיפוח הוואי ב-1898, ולפני כן בעסקת רכישת אלסקה (1867). אימפריאליזם זה הגיע לשיאו תחת נשיאותו של ויליאם מקינלי במלחמת ארצות הברית–ספרד (1898), בה השתלטה ארצות הברית על רוב מושבותיה הנותרות של ספרד באיים הקריביים (פוארטו ריקו, וקובה שנותרה עצמאית להלכה) ובאוקיינוס השקט (הפיליפינים וגואם). ממשל תאודור רוזוולט (שנבחר על ידי מקינלי לשמש כסגן הנשיא בקדנציה השנייה שלו בעקבות פרסומו במלחמת ארצות הברית–ספרד) היה אחראי לכריית תעלת פנמה, שכללה את קריעת פנמה מקולומביה בעזרת תמיכה אמריקנית לא רשמית, והענקת האזור של תעלת פנמה על ידי ממשלת המדינה החדשה לשליטה אמריקנית. האימפריליזם הזה לא היה ביטול של דוקטרינת מונרו, אלא מעין הרחבה שלה מאמריקה לאוקיינוס השקט. ארצות הברית עדיין נמנעה מהתערבות בענייני אירופה, הימנעות שנמשכה עד לאמצע מלחמת העולם הראשונה. בחירתו של וודרו וילסון לנשיאות ב-1913 בישרה הרחבה של האידיאליזם הפרוגרסיבי גם למדיניות החוץ. כך למשל, וילסון הכריז על תוכנית למתן עצמאות לפיליפינים, שהפכה את המדיניות שרצתה לבסס את השליטה האמריקנית באיים והובילה ללוחמת גרילה מאז 1898, ושלח את כוחות הצבא האמריקני למקסיקו למען הדחת הרודן המקסיקני ויטוריו הוארטה. השילוב של אידיאליזם במדיניות החוץ של וילסון נמשך גם במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתחילה הקפידה ארצות הברית בהנהגתו של וודרו וילסון על הנייטרליות, עליה הכריזה רשמית באוגוסט 1914. אולם, הקשרים ההיסטוריים והלשוניים בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת, ותפיסת המלחמה (במיוחד אחרי נפילת השלטון הצארי באימפריה הרוסית) כמלחמה בין הדמוקרטיה לאוטוקרטיה גרמו לרוב הציבור לגלות אהדה רבה יותר לצד מדינות ההסכמה. כמדינה נייטרלית ארצות הברית רצתה לסחור עם שני הצדדים במלחמה. אולם, הממלכה המאוחדת וגרמניה ניסו לשבש את המסחר הימי באופן הדדי. הבריטים הצליחו במצור הימי שלהם במידה רבה יותר, והסחר הימי של גרמניה בכלל, ועם ארצות הברית בפרט, פסק הלכה למעשה. כך, ככל שהמלחמה התקדמה היה לארצות הברית אינטרס כלכלי הולך וגובר לתמוך במדינות ההסכמה. המצור הגרמני התבצע בעיקר על ידי צוללות שהטביעו ספינות שעשו את דרכן לממלכה המאוחדת, גם כאשר הן נשאו נוסעים, כשהמקרה הבולט ביותר הוא זה של ה"לוסיטניה" (מאי 1915) בו נספו 1,201 נוסעים, מהם 123 אמריקאים. לוחמת הצוללות הגרמנית הסעירה את דעת הקהל, והגבירה את הדימוי הברברי של הגרמנים אף על פי שגם הממלכה המאוחדת הפרה את חופש השיט של ארצות הברית כמדינה נייטרלית, האמריקנים התייחסו להפרות הגרמניות בחומרה רבה יותר הן במישור הרשמי, והן מבחינת דעת הקהל. ארצות הברית אף איימה על גרמניה בהצטרפות למלחמה, דבר שאכן הביא להפוגה במלחמת הצוללות ב-1916. במהלך שנת 1916 הנשיא וילסון ניסה לתווך בין הצדדים ולהוביל יוזמת שלום, ובסוף השנה הוא נבחר מחדש לנשיאות בין השאר בתור מי ש"שמר אותנו מחוץ למלחמה". הבחירות עיכבו את מאמצי התיווך ואחריהן וילסון ביקש מהצדדים לנסח את מטרות המלחמה ותנאי השלום שלהם. כשלא קיבל תשובות מספקות הוא פרש בנאום בפני הסנאט ב-22 בינואר 1917 את תפישותיו בקשר לשלום העתידי ודיבר על "שלום ללא ניצחון". אולם, עוד באותו החודש הכריזה גרמניה על חידוש מלחמת צוללות בלתי מוגבלת, שתופנה כלפי כל כלי השיט מסביב לממלכה המאוחדת, כולל כלי שיט נייטרליים, הכרזה שגרמה לארצות הברית לנתק את היחסים הדיפלומטיים איתה. מכיוון שהיה ברור להנהגה הגרמנית שדבר זה יוביל לכניסת ארצות הברית למלחמה, היא החלה לפעול כנגד ארצות הברית. כשנחשף הניסיון הגרמני לכרות ברית עם מקסיקו במברק צימרמן, דעת הקהל בארצות הברית דרשה להכריז מלחמה על גרמניה. באמצע מרץ החלו הגרמנים להטביע ספינות אמריקניות, ובתחילת אפריל, אחרי שקיבל את אישור הקונגרס, הכריז וילסון על מלחמה נגד גרמניה. מלבד הצי, ארצות הברית לא הייתה מוכנה מיידית למלחמה. נערך גיוס חובה סלקטיבי שהגדיל את הצבא ל-4 מיליון חיילים, והוכרז על קיצוב במצרכים והלאמת אמצעי יצור שדרושים למאמץ המלחמתי. כוח המשלוח האמריקני לאירופה, בפיקודו של גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ון פרשינג, שכלל כ-1.2 מיליון חיילים, החל לפעול בצורה משמעותית רק באפריל 1918. אולם, כוח טרי זה הכריע את הכף בין שני המחנות התשושים מארבע שנות מלחמה, והביא לניצחון צבאות הברית בנובמבר 1918. במלחמה נהרגו למעלה ממאה אלף חיילים אמריקנים, כמחציתם בקרב וכמחצית ממחלות. גם בימי המלחמה לא חדל וילסון מקידום תפישתו של השלום העתידי. ב-8 בינואר 1918 הציג בנאום לפני הקונגרס את ארבע עשרה הנקודות שעסקו במניעת הגורמים שלדעתו גרמו למלחמה, הבטחת זכות ההגדרה העצמית לעמים שהיו נתונים תחת שלטון האימפריות הגדולות, ובהקמת חבר הלאומים שווילסון קיווה שימנע להבא מלחמות. האידיאליזם שלו שכנע את העם האמריקני שארצות הברית יוצאת ל"מסע צלב למען הדמוקרטיה", ושהמלחמה הזו תהיה "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". וילסון עודד את המורל גם בשאר מדינות ההסכמה, והפך לדובר הראשי שלהן. עם התמוטטות גרמניה הפכה תוכנית ארבע עשרה הנקודות לבסיס לכניעתה, אם כי כבר התחיל תהליך של ריקונם מתוכן כאשר הממלכה המאוחדת התנגדה לסעיף החופש הימי. וילסון עצמו עמד בראש המשלחת האמריקנית לוועידת השלום בפריז, ושהה שם חצי שנה עד לאחר החתימה, ביוני 1919, על חוזה ורסאי שכלל את אמנת חבר הלאומים והסכם שלום בין מדינות ההסכמה לגרמניה. אולם, בניגוד לחזונו לא היה זה "שלום ללא מנצחים". מדינות ההסכמה היו אלה שניסחו את ההסכם לבדן והכתיבו אותו לגרמניה, ולדרישת צרפת והממלכה המאוחדת הוא כלל פיצויים כספיים עצומים מצד גרמניה. אך את המכה הקשה ביותר ספג וילסון מבית כאשר ניסה לקבל את אשרור הסנאט לחוזה כנדרש בחוקה. בבחירות של 1918 עברה השליטה בסנאט לידי הרפובליקנים שדגלו במדיניות בדלנית יותר ותוקפנית יותר. כאשר וילסון הגיש את החוזה לאישור הסנאט, מיעוט מתוכם דחה אותו לחלוטין. אולם רובם, בראשות מנהיג המפלגה הרפובליקנית בסנאט, הנרי קבוט לודג', תמכו באופן כללי בחוזה אך ניסו להכניס בהחלטה תיקונים והסתייגויות לחוזה, שבגיבושו לא היו שותפים, שיחלישו את מחויבות ארצות הברית לחבר הלאומים. וילסון ולודג' לא הצליחו להגיע לפשרה. וילסון יצא למסע נאומים מחוף לחוף כדי לשכנע את העם האמריקני לתמוך בעמדתו וללחוץ על חברי הסנאט לקבל את החוזה ללא ההסתייגות. באוקטובר 1919, תוך כדי המסע, סבל וילסון משבץ. עד תום הקדנציה שלו נשאר וילסון מבודד בבית הלבן כאשר את כל המגעים של הנשיא עם הממשל והקונגרס ניהלה אשתו, כל זאת מבלי שהציבור ידע על המצב. כשנערכו בסנאט ההצבעות על החוזה הוא לא זכה לרוב הדרוש של שני שלישים. בגרסה המקורית התנגדו לו הרפובליקנים, ובגרסה המתוקנת התנגדו לו נאמני וילסון. ארצות הברית נשארה מחוץ לחבר הלאומים, ונכנסה לעידן חדש של בדלנות בהתאם לרוח דוקטרינת מונרו. הניצחון הרפובליקני בבחירות של 1920 סתם את הגולל סופית על אשרור חוזה ורסאי, וארצות הברית חתמה במקומו על הסכם שלום נפרד עם גרמניה. ארצות הברית בין מלחמות העולם (1918–1940) לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה כוחה הצבאי והכלכלי של ארצות הברית בהשוואה לשאר העולם. תגובת "היום שאחרי" לאחר מהפכת אוקטובר גרמה לחשש גדול מפני הקומוניזם בארצות הברית, והובילה לתקופת הפחד האדום הראשונה. הסנאט של ארצות הברית סירב לאשר את חוזה ורסאי שכפו מדינות ההסכמה על מדינות המרכז; במקום זאת הסנאט בחר לדבוק במדיניות של חד-צדדיות, ואפילו בדלנות. הבסיס למדיניות זו נבע ממדיניות הממשלים הרפובליקנים של וורן הרדינג, קלווין קולידג' והרברט הובר, שייצגו במידה רבה את רוח המפלגה הרפובליקנית של לפני התקופה הפרוגרסיבית. ממשלים אלה שמו במקום הראשון את טובת התעשייה, העסקים ובעלי ההון, תחת סיסמאות כמו "פחות ממשלה בעסקים ויותר אנשי עסקים בממשלה", או "העסק של העסקים האמריקניים הוא עסקים", הם הטילו מחדש מכסי מגן גבוהים, וזנחו במידה רבה את הפעילויות נגד הקרטלים (ולעיתים אף עודדו אותם). למרות שהצמיחה הכלכלית הייתה בעיקר בתעשייה, בעוד שהמגזר החקלאי סבל ממיתון, היא גררה אווירה של אופטימיות בציבור האמריקני ואמונה שהצמיחה תימשך לנצח. אל הפריחה הכלכלית הצטרפה הפריחה של תרבות ההמונים. הקולנוע התבסס וכוכבים כצ'ארלי צ'פלין ורודולף ולנטינו גרמו להצפת בתי הקולנוע בצופים רבים. בתחום המוזיקה דיוק אלינגטון ולואי ארמסטרונג הובילו את עולם הג'אז והיו פופולריים בכל העולם. גם הרדיו החל לשדר לראשונה באופן המוני ומסחרי והביא אתו התפתחות של המוזיקה הפופולרית והג'אז ושל הפרסום. משחקי ספורט הועברו בשידורים חיים ברדיו, שנמצא בכל בית, והתחילו להישמע פרסומות. מכונית, דיינרים, בחורות בשמלות מנוקדות ומוזיקת צ'רלטון – סימנו את שנות העשרים העליזות והנהנתניות. בצד הפחות זוהר – הקו קלוקס קלאן שוב הרים ראש, והתנהל קרב בין כנפיות גנגסטרים על השליטה בעולם הברחות המשקאות החריפים כשבראש אחת הכנופיות עמד אל קפונה. הנרי פורד הקים את תעשיית המכוניות שסיפקה מקומות תעסוקה רבים ואפשרה לכל אדם לרכוש מכונית במחיר סביר. צ'ארלס לינדברג טס בטיסה ישירה מלונג איילנד לפריז, וקווי הטיסות הפרטיות והמסחריות התרחבו. תקופה זו של עליזות ונהנתנות, בשילוב חזרת החיילים ממלחמת העולם הראשונה, זכתה לכינוי "שנות העשרים הסוערות" (באנגלית: "The roaring twenties"). במקביל, עלתה קרנו של הפונדמנטליזם הנוצרי בעיקר באזורים החקלאיים והפחות מפותחים בדרום ובמרכז המדינה. הפונדמנטליזם עלה במידה רבה כתגובת נגד לאווירת הנהנתנות והמודרניות, שהייתה מקובלת בעיקר בחלקים העירוניים שהלכו וגדלו. ההתנגשות בין שתי המגמות הגיעה לשיא ב"משפט הקופים" בו נשפט בקיץ 1925 מורה שלימד על תורת האבולוציה בבית ספר בטנסי בניגוד לחוק שהתקבל שם באותה שנה. אזרחים רבים השקיעו את כספם בבורסה כדרך קלה להתעשרות. והתעשייה התרכזה בידיים מועטות של בעלי הון. בשנות ה-20 אמנם היה שגשוג משמעותי של החברה האמריקנית, אולם היו לו כמה חסרונות: ב-1928 נבחר הרברט קלרק הובר לנשיאות ארצות הברית. כמו קודמיו הוא האמין ביצירת שוק חופשי, יוזמה פרטית ואף ביזר את סמכויות הממשלה. השנים 1929–1939 היו שנות "השפל הגדול", והמאמץ לצאת ממנו – ה"ניו דיל". ראשיתו של המשבר ב-24 באוקטובר 1929, ב"יום חמישי השחור" בבורסה של ניו יורק, כאשר כמעט 13 מיליון מניות נמכרו. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחש "יום שלישי השחור", עם מכירות שיא של למעלה מ-16 מיליון מניות וצניחה של כארבעים נקודות בדאו ג'ונס של ה"וול סטריט ג'ורנל". ב-13 בנובמבר ירד המדד לשיא שלילי של 224 נקודות, כמחצית מגובהו חודשיים לפני כן. הגישה המסורתית בארצות הברית לטיפול במשברים כלכליים הייתה מדיניות לסה פר. כך אירע בזמן הבהלה של 1819, שעיצבה את הגישות הבסיסיות לבעיה , וכך שוב בזמן המשבר של 1837, בתקופת כהונתו של הנשיא מרטין ואן ביורן. בשני המקרים ננקטה המדיניות הקלאסית של לסה פר: אם אתה רוצה להותיר את הכלכלה בריאה, אל תתערב בה. המשבר האחרון בו ננקטה גישה זו, לכל הפחות בעיקרה, הייתה שפל 1920–1921 בו הייתה התערבות ממשלתית רחבה יותר, אך הממשל הניח לשכר לצנוח והוצאות הממשלה והמסים קוצצו. בכל המקרים הללו, תם המשבר בתוך כשנה. אמנם שנות ה-20 היו שנים של שגשוג כלכלי משמעותי, אך שגשוג זה טמן בחובו את הזרעים למשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-1929. שתי התאוריות המסבירות את משבר זה הן הקיינסיאנית (מונע על ידי צריכה), הנתמכת על ידי רוב הכלכלנים, וההסבר המוניטריסטי המוסבר על ידי מילטון פרידמן. ישנן גם תאוריות אפיקורסיות שונות הממעיטות או דוחות את ההסברים של הקיינסינים והמוניטריסטים. ככל התאוריות הבולטות מייחסות תפקיד מרכזי לפעולותיו ולתפקודו של הבנק הפדרלי לפני פרוץ המשבר, בתחילתו ובהמשכו. הגישה בה החזיקו אנשי הניו דיל והקיינסיאנים הייתה נעוצה בעיקר במדיניות שוק חופשי מובהקת שבה דגל הממשל האמריקני. עם זאת, ישנה הסכמה כי גם התערבות ממשלתית פרוטקציוניסטית בראשות הנשיא הרברט הובר החריפה את המצב. הסיבות העיקריות למשבר על פי גישה זו הן: על פי הסבר זה, גורמים אלו הובילו לשפל כלכלי שהלך ותפח. הירידה בביקוש גררה בעקבותיה ירידה ברמת הייצור שגררה את פיטוריהם של פועלים רבים, כאשר תהליך זה היה מעגלי. אנשים רבים גילו שהמניות שלהם אינן רווחיות כפי שנטו לחשוב. רבים הזדרזו למכור את מניותיהם בבורסה כאשר השיא היה ביום חמישי השחור (24 באוקטובר 1929) שבו נמכרו בבורסה הניו יורקית כ-13 מיליון מניות. אנשים רבים איבדו את כל חסכונותיהם ופנו אל הבנקים כדי למשוך מזומנים, אך אלה סגרו את שעריהם ולא אפשרו להם לעשות זאת. כך החל השפל הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. על פי התפיסה המוניטריסטית, כפי שהיא מבוטאת במיוחד על ידי מילטון פרידמן, היה הבנק הפדרלי גורם מרכזי בהתרחשות המשבר, בעיקר בגלל ניהול מדיניות כושל מצידו ו"הדפסת כסף" באמצעות מתן אשראי זול לבנקים. תפישה זו מקובלת היום על רבים, בין השאר משום שהסבריו של פרידמן תאמו היטב התפתחות משברים אחרים בתקופות שלאחר מכן. המשבר הכלכלי השפיע על תחומים רבים בחיי היומיום של האמריקנים בעיקר בתחומי הפוליטיקה, חברה וכלכלה: בנאום המסורתי לקונגרס על מצב האומה ב-8 בדצמבר 1931 הכריז הנשיא הובר על תוכנית קיצונית לטיפול במצב הקשה, על פי כמה ראשי-חץ עיקריים: בסופו של דבר נאלץ הנשיא הרברט הובר להתפטר לאחר שהפסיד בבחירות ברוב עצום למפלגה הדמוקרטית בראשותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. הובר ניסה להסביר את כישלונו במצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם כולו (מצב שהוא עצמו תרם לו, במידת מה, בהעלאת מכסים שהציתה מלחמת מכסים בעולם) ובמבנה רעוע וכושל של מערכת הבנקאות שלא עמדה במבחן. שני הלקחים שהפיק הובר מתקופת נשיאותו היו שעבודות ציבוריות אינן מספקות פתרון כלשהו ליציאה מהשפל, ושהשימוש בכלי האינפלציוני – הזרמת כספים באמצעות מערכת הבנק הפדרלי – מיצתה את עצמה ואינה יכולה להוות פתרון ממשי לבעיות מבניות. הממשל האמריקני ניסה להתמודד עם המשבר במגוון דרכים (הטלת מכסי מגן לדוגמה) אך ללא הצלחה רבה וזאת בשל אי ההתערבות בענפי הכלכלה השונים שנבעה ממדיניות הקפיטליזם החופשי. לאחר שעלה לשלטון, החליט רוזוולט לשנות את המדיניות הכלכלית ולנקוט במדיניות של התערבות ממשלתית בשוק. רוזוולט החל בביצועה של התוכנית הידועה בשם "ניו דיל". הבסיס של התוכנית היה הזרמת הון לשוק הכלכלי, הקמת מערכת פיקוח על המשק, פיקוח על תנאי העבודה ויוזמה ישירה. תוכנית הניו דיל התבססה על רפורמה בחוקים מיושנים, הגדלת הסעד (כגון הלוואות לעניים) ושיקום המשק הכלכלי בכל התחומים. דבר זה בוצע באופן הבא: החקיקה במסגרת הניו דיל הסתיימה ב-1939 והצלחת התוכנית הייתה חלקית בלבד (ב-1939 מספר המובטלים עלה ל-10 מיליון). רק לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הכלכלה האמריקנית חזרה לשגשג. ההישג העיקרי של הניו דיל היה בשינוי התפיסה החברתית-כלכלית בארצות הברית בכך שהעושר חולק בצורה יותר הוגנת והוחל היישום של מדיניות רווחה לאומית. הביטוי העיקרי להצלחת מדיניות הממשל היה בארבעה ניצחונות רצופים של רוזוולט בבחירות לנשיאות, שיא שלא נשבר עד היום. החידוש העיקרי בתוכנית היה הנטישה של עקרון הקפיטליזם החופשי. רוזוולט הכיר בכך שהממשל צריך לקבל אחריות בתחומים מסוימים של הכלכלה ולוודא שהאזרחים לא ניזוקים, כל זאת במקביל לשמירה על עקרון היוזמה החופשית. יתר על כן, רוזוולט אף גרם לעלייה יזומה באינפלציה בכך שהורה על הזרמת כספים לענפי המשק השונים. התוכנית היוותה גם שינוי מהותי במדיניות הממשל הפדרלי בכל מה שנוגע לשלטון המקומי במדינות המרכיבות את ארצות הברית. לסיכום, בתקופת כהונתו של רוזוולט חל שיפור במצב הכלכלי של ארצות הברית, אך בסוף שנות ה-30 פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה טרפה את כל הקלפים ושינתה את פניה של ארצות הברית לתקופה ארוכה. מלחמת העולם השנייה (1940–1945) בדומה למלחמה הקודמת, ארצות הברית הייתה בין המדינות האחרונות שהצטרפו לבעלות הברית. ההחלטה על הכרזת המלחמה התקבלה בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. עד לאותו יום, ארצות הברית הייתה נייטרלית בעקבות הגישה הבדלנית שנקטה בה. כל פעולה של ארצות הברית הקשורה למלחמה הייתה מוגבלת בגלל אי מוכנותה לעימות בסדר גודל זה; הכוחות המזוינים של ארצות הברית היו קטנים בהרבה בהשוואה לאלו של צרפת, גרמניה, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות ויפן. תרומתה הראשונה של ארצות הברית למלחמה הייתה הפסקה באספקת הנפט וחומרי הגלם שיפן הייתה זקוקה להם כדי להמשיך במתקפה על מנצ'וריה, ובמקביל לכך הגדלת הסיוע הצבאי והכלכלי לסין. הפעילות הראשונה לטובת בעלות הברית הייתה בספטמבר 1940, כאשר ארצות הברית נתנה לממלכה המאוחדת 50 משחתות תמורת בסיסים בקריביים. בדצמבר 1940 ארצות הברית החלה בתוכנית חכירת אדמות מהממלכה המאוחדת, וסיפקה לה עזרה צבאית חשובה. ב-31 באוקטובר 1941, פחות מחודשיים לפני המתקפה על פרל הארבור, משחתת אמריקנית שליוותה ספינות סוחר באוקיינוס האטלנטי הוטבעה על ידי צוללת גרמנית ולמרות זאת לא הוכרזה מלחמה על גרמניה. ב-7 בדצמבר 1941 יפן שיגרה מתקפת פתע על בסיס הצי בפרל הארבור, כאשר הסיבה לכך הייתה אמברגו הסחר שהוטל על ידי ארצות הברית. ביום שלאחר מכן פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לשכנע מושב משותף של הקונגרס להכריז מלחמה על יפן, וכינה את 7 בדצמבר "יום שייזכר לדיראון עולם". ב-11 בדצמבר הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית, ובכך גררה את המדינה למלחמה דו-חזיתית. כאשר ארצות הברית הצטרפה לקרבות היא הבינה שאין ביכולתה להילחם נגד יפן וגרמניה במקביל. מסיבה זו התקבלה החלטה לרכז את עיקר המאמצים במלחמה נגד היטלר באירופה, ולשמור על עמדות הגנתיות באוקיינוס השקט עד לתבוסתו של היטלר. הצעד האמריקני הראשון היה הקמתו של כוח אווירי גדול בממלכה המאוחדת שייעודו העיקרי הוא פשיטות הפצצה בתוך גרמניה עצמה. חיל האוויר האמריקני הסתמך בעיקר על B-17 מבצר מעופף כמטוס הקרב העיקרי. הממלכה המאוחדת הפסיקה את פשיטות ההפצצה ביום, וזאת בעקבות האבדות הכבדות שספגה מידי הלופטוואפה. ארצות הברית סבלה גם כן בהתחלה מאבדות כבדות, אולם לאחר שמטוס ה-P-51 מוסטנג (מטוס קרב לטווח ארוך) הוכנס לשירות, האמריקנים יכלו לבצע את הפצצות היום בצורה יותר בטוחה. בעקבות זאת החלה הפגזה יומית קבועה של גרמניה החל מאוגוסט 1942 ועד סוף המלחמה. הפעולה הקרקעית הראשונה של צבא ארצות הברית הייתה לחימה לצד צבאות הממלכה המאוחדת ואוסטרליה על אדמת צפון אפריקה, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה כיוון שממנה ניתן היה לשלוט על תעלת סואץ (נתיב מעבר ימי חשוב ביותר). במאי 1943 הצבא השמיני הבריטי הדף את הגרמנים מצפון אפריקה ובעלות הברית שלטו באזור עד סוף המלחמה. הצי האמריקני מילא תפקיד פעיל בהגנה על שיירות אספקה אמריקניות לממלכה המאוחדת שעברו במימי האוקיינוס האטלנטי. החל מאמצע 1943 בעלות הברית ניהלו את המלחמה מהממלכה המאוחדת כאשר יש להן קווי אספקה רצופים מארצות הברית, בעוד שצבאו של היטלר נאלץ להסתמך על קווי אספקה שהופצצו באופן תדיר, דבר שהשפיע גם על יכולת הייצור הגרמנית. מצב העניינים החל לנטות בבירור לטובת בעלות הברית בניגוד לראשית 1942. בתחילת 1944 החלו ההכנות לפלישה לתוך מערב אירופה. גרמניה צפתה זאת מראש, אולם תכנון אסטרטגי ברמה גבוהה, והיעדר זרימת מידע מהממלכה המאוחדת לגרמניה בעקבות חיסול רשתות המרגלים הגרמניות על ידי MI5 (השירות המקביל בממלכה המאוחדת לשב"כ), אפשרו להתקפה זאת להתרחש בהפתעה כמעט מוחלטת. עיקר ההתקפה היה מבצע אוברלורד שהחל ב-6 ביוני 1944. הכוח היבשתי הגדול ביותר נחת על חופי נורמנדי במה שכונה הפלישה לנורמנדי, והחל בחדירה לחלק המערבי גרמניה. היטלר נפל בפח שטמנו לו בעלות הברית ופקד על חייליו להתכונן לפלישה מקאלה, שממוקמת צפונית למקום הפלישה האמיתי. רק כאשר החלה הפלישה לנורמנדי הבין הצבא הגרמני מה קורה ושלח לאזור כוחות הגנה, אולם היה זה מאוחר מדי. בקרב, שנמשך 6 שבועות והסתיים בניצחון מוחץ לטובת בעלות הברית, השתתפו כ-5,000 ספינות, 10,000 כלי טיס ו-176,000 חיילים. גם לאחר הפלישה לנורמנדי המשיכו האמריקנים לתרום במידה רבה לתוצאות המלחמה, בעיקר בלחימה העיקשת בקרב הארדנים שהסתיים בניצחון בעלות הברית אף על פי שעל הנייר הגרמנים היו חזקים יותר. האמריקנים ספגו אבדות כבדות (כ-19,000 הרוגים) במהלך הקרב בלבד. מספר פשיטות ההפצצה על גרמניה גדל בשיעור ניכר לאחר הפלישה לנורמנדי, וכ-70% מכלל הפצצות שהוטלו על גרמניה הוטלו לאחר תאריך זה. גרמניה נחרבה כמעט לחלוטין. ב-30 באפריל 1945, כאשר ברלין נכבשה לחלוטין על ידי הצבא האדום הסובייטי, אדולף היטלר התאבד. ב-8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה עם גרמניה, בעקבות כניעתה ללא תנאי לבעלות הברית. החל מתרומה צנועה במספר החיילים בתחילת המלחמה באירופה, בסוף המלחמה כ-60% מכלל הכוחות הלוחמים במערב אירופה היו אמריקניים. בעקבות המחויבות האמריקנית להבסתו של היטלר באירופה, השנים הראשונות של המלחמה נגד יפן היו בעיקר קרבות מגננה שבהן צי ארצות הברית ניסה למנוע מהצי הקיסרי היפני להשתלט על אזור האוקיינוס השקט. בתחילת הקרבות הכף נטתה לטובת יפן. יפן ניצחה בקלות והקימה בסיסים בגואם, תאילנד, מאלאיה, הונג קונג, פפואה ניו גיני, אינדונזיה ובורמה. מסע הכיבושים הזה היה מהיר יותר מהבליצקריג הגרמני בתחילת המלחמה. הייתה זו תקופה חשובה עבור יפן כיוון שיכולת הייצור שלה הייתה קטנה פי 10 לעומת זו של ארצות הברית. נקודת המפנה במערכה הייתה לאחר קרב מידוויי ביוני 1942. צי ארצות הברית הצליח לפצח את הצפנים של מערכת התקשורת היפנית, מה שנתן לאמריקנים את האפשרות להיערך בצורה מתאימה כדי להביס את יפן. בעקבות זאת, האמריקנים החלו להתקדם לעבר סין כדי לבנות שם בסיסי אוויר מתאימים שיספקו תמיכה לגיחות הפצצה על יפן באמצעות צי מטוסי ה-בואינג B-29 סופרפורטרס. ארצות הברית נקטה בטקטיקה של תקיפת האיים הקטנים והפחות מוגנים ולא בתקיפת נקודות השליטה היפניות העיקריות. במהלך התקופה הזאת הונחה התשתית למה שעתיד להיות הניצחון הגדול ביותר במלחמה כולה. לאחר הבסת החיילים היפניים והנחיתה על איי מריאנה, יפן הגיבה באמצעות שליחת 6 נושאות מטוסים (שנשאו עליהן 430 מטוסים בסך הכול) לתקיפת נגד. הקרב שפרץ ב-19 ביוני 1944 נודע בשם קרב ים הפיליפינים. טייסי צי ארצות הברית הפילו 369 מטוסים מתוך 430 המפציצים, מטוסי קרב ומפציצי הצלילה היפניים, ופגעו קשות בשאר. רק 36 כלי טיס נותרו כשירים לפעילות מבצעית לאחר הקרב. המלחמה באוקיינוס השקט הפכה לעימות הימי הגדול בהיסטוריה. הצי האמריקני ניצח בקרבות רבים לאחר שבמהלך תקופה מסוימת היה קרוב לשבירה ולתבוסה מוחלטת על ידי הצי הקיסרי היפני. הכוחות האמריקניים נערכו לפלישה לתוך יפן עצמה כדי לכפות על יפן להיכנע ללא תנאי. ההחלטה להשתמש בנשק גרעיני כדי לסיים את המלחמה הפכה לאחד הנושאים השנויים במחלוקת הקשורים למלחמה. תומכי הטלת הפצצות טענו כי פלישה תעלה בחיי אדם רבים, והצביעו כדוגמה על קרב אוקינאווה שמספר ההרוגים בו היה גבוה במיוחד. כמו כן, תומכי הטלת הפצצות טענו שהפצצה קונבנציונלית תגבה יותר קורבנות אזרחיים, כפי שקרה בהפצצה על טוקיו. המתנגדים להטלת הפצצות טענו שהיה צורך לערוך תצוגת תכלית צבאית, או לאיים על היפנים בשימוש בפצצה הניסיונית שנבנתה במעבדות לוס אלמוס ולדרוש מהם להיכנע. הפצצה הראשונה הוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ובעקבות זאת היפנים היו בהלם מוחלט. הפצצה השנייה הוטלה על נגסאקי ב-9 באוגוסט, כאשר האמריקנים הפיצו דיסאינפורמציה שבכוונתם להמשיך בכך. ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה יפן ללא תנאי והמלחמה נגמרה. סוף המלחמה הגיע ללא פלישה שתגרור בעקבותיה מרחץ דמים, והוא היה חלק כפי שארצות הברית קיוותה. תחילת המלחמה הקרה (1945–1964) ועלייתה של תנועת זכויות האזרח המהלך שחתם את מלחמת העולם השנייה (הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי) הדגים את יכולתה הצבאית הרבה של ארצות הברית. אולם, ב-1945 הצליחה ברית המועצות גם כן לפתח נשק גרעיני. העוצמה הכוללת של כלי הנשק שהוחזקו בידי שתי המדינות הייתה כה גדולה עד כדי כך ששתי המעצמות נמנעו מעימות ישיר שעלול היה להסלים עד כדי מלחמה גרעינית. דבר זה יאפיין את כל תקופת המלחמה הקרה. מאפיינים נוספים היו שימוש רב במרגלים, כריתת בריתות, תמיכה שקטה בהפיכות ומתן תמיכה למדינות שונות שנלחמו זו בזו והיו מזוהות עם אחת מהמעצמות. בעולם החלו להתהוות שלושה גושי מדינות: הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית, הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות וגוש המדינות הבלתי-מזדהות. כמו כן, עד לסוף המלחמה הצבא האדום הסובייטי "שחרר" את המדינות שירכיבו את הגוש המזרחי ובהן: פולין, צ'כיה, הונגריה, יוגוסלביה, רומניה, ליטא, לטביה וכו'. הצבא האדום שלט בכל המדינות הללו ודאג להקמתם של משטרים קומוניסטיים פרו-סובייטיים. ברית המועצות טענה בתגובה לדברים שנאמרו על ידי מנהיגי המערב כי היא זקוקה לאזור ביטחון שימנע מצבאות המערב לפלוש לשטחה פעם נוספת. המערב בראשות ארצות הברית נאלץ לקבל את התפיסה הזאת ולוותר על הדרישה שבמדינות הללו ייערכו בחירות חופשיות. הדברים הבאים הם הסיבות העיקריות (אך לא היחידות) למאבק בין ארצות הברית וברית המועצות: סנאט ארצות הברית אישר ב-4 בדצמבר 1945 את הצטרפות המדינה לאו"ם, החלטה שהיוותה שינוי מדיניות לכיוון של מעורבות גדולה יותר בנושאים בינלאומיים (וזאת בהשוואה למדיניות הבדלנות שננקטה לפני המלחמה). התקופה שלאחר המלחמה הוגדרה כתחילת המלחמה הקרה, שבה ארצות הברית וברית המועצות ניסו להרחיב את השפעתן על חשבון הצד השני, מגמה שרוסנה על ידי ארסנל הנשק הגרעיני הגדול שהיה לשתי המדינות ועל ידי חשש מהתגשמות ההשמדה ההדדית המובטחת. נשיא ארצות הברית הארי טרומן החל לנקוט במה שכונה דוקטרינת טרומן. מניעיו של טרומן היו: התוצאה של כל המהלכים הללו הייתה סדרה של מאבקים בתקופה זו, כולל מלחמת קוריאה ומשבר הטילים בקובה. בתוך ארצות הברית, המלחמה הקרה הביאה לדאגות לגבי השפעת הקומוניזם, וגם המריצה את הממשלה לעודד את פיתוח המתמטיקה והמדע עבור מאמצים כמו המרוץ לחלל. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית נעשתה למקור השפעה בינלאומי בתחום הכלכלי, הפוליטי, הצבאי, התרבותי והטכנולוגי. מוקד חשוב בתרבות המעמד הבינוני מאז שנות ה-50 הוא המשיכה הגדלה והולכת למוצרי צריכה. ב-1960 נבחר הנשיא הצעיר ביותר עד אז, ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרטי. קנדי היה לקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, וגם נודע בשל הכריזמה שלו. בתקופת נשיאותו של קנדי המלחמה הקרה הגיעה לשיאה עם ההאצה של המרוץ לחלל, מעורבות אמריקנית מצומצמת וקטנה בווייטנאם ועם משבר הטילים בקובה ב-1962 במהלכו הונחתו משגרי טילים סובייטים באי קובה, במרחק 145 ק"מ מחופי פלורידה. קנדי פעל לסיום המשבר באמצעים דיפלומטיים והצליח, וזכה להערכה רבה, בעולם ובבית. ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון פ. קנדי בעת ביקור בדאלאס שבטקסס, על ידי לי הארווי אוסוואלד. מספר תאוריות קשר הועלו בנוגע לרצח, אך ועדת וורן קבעה באופן חד-משמעי כי אוסוולד הוא זה שרצח את קנדי, וכי פעל לבדו. ביום רציחתו של קנדי, על האייר פורס 1, הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, שנבחר ב-1964 לכהונה מלאה. ג'ונסון המשיך את פעילותו של קנדי בקידום תוכנית החלל של ארצות הברית ובחקיקה של זכויות אזרח, אך החריף את המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם בניגוד למדיניות שנקט בה הנשיא קנדי. מחאה עזה מצד מפלגתו גרמה לג'ונסון לבסוף לפרוש מהמרוץ למועמדות מפלגתו לנשיאות ב-1968. בינתיים, העם האמריקאי השלים את ההגירה הגדולה מהכפר אל העיר, וחווה תקופה של התרחבות כלכלית מתמשכת. בשנת 1955 החלה התנגדות נרחבת לגזענות בכל ארצות הברית ובייחוד בזו הממוסדת במדינות הדרום ולשילובם של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית באוכלוסייה הכללית. כך, למשל, ב-1957 החלו תלמידים שחורים ללמוד בבית ספר תיכון ללבנים בליטל רוק, ארקנסו. גם סיפורה של רוזה פארקס, שסירבה לקום באוטובוס למען אדם לבן, שינה את פני ההיסטוריה. מדיניות "נפרד אבל שווה" הגיעה לקיצה. אך עם זאת האפליה הגזעית נותרה מוחשית עד אשר ב-1963 ארגוני השחורים בארצות הברית ארגנו צעדה לוושינגטון די. סי. בה השתתפו כרבע מיליון בני אדם (רובם שחורים) בהם גם מרטין לותר קינג, שבו הוא השמיע את נאומו חוצב הלבבות "יש לי חלום". התנועה לזכויות האזרח, בראשותו של המנהיג האפרו-אמריקאי מרטין לותר קינג, הצליחו להוביל רפורמה שביטלה חוקים שהפלו אוכלוסיות שונות, ובעיקר שמו קץ לחוקיים גזעניים במדינות הדרום (הידועים כחוקי ג'ים קרואו) שהבחינו בין לבנים לשחורים. מהפכת תרבות הנגד בארצות הברית ותהליך ההיחלשות של המלחמה הקרה (1964–1980) המלחמה הקרה המשיכה במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70. בשנת 1964 הורה הנשיא לינדון ג'ונסון על שליחת כוחות צבאיים קרביים לווייטנאם, זאת אחרי כמה שנים שבהן ארצות הברית שלחה יועצים לדרום וייטנאם במטרה לסייע במאבק מול צפון-וייטנאם הקומוניסטית. ארצות הברית החלה להתערב ולאט לאט התחזקה תנועת מחאה כנגד המלחמה. התנועה התחזקה ודרשה מג'ונסון ומזכיר ההגנה שלו, רוברט מקנמארה, להתפטר. מקנמרה פוטר רק בשלהי ימיו של ג'ונסון בבית הלבן, אך הכוחות לא פונו. ב-1968 הביס המועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון, את יריבו יוברט האמפרי, ומונה לנשיא ארצות הברית. ניקסון ניסה לסיים את מלחמת וייטנאם, ועשה זאת כאשר בינואר 1972 נחתם ההסכם שהביא לפינוי הכוחות האמריקאיים מהמדינה, קריסת ממשלת דרום-וייטנאם אשר התבססה על תמיכה אמריקנית, ולמעשה התיר את כיבושה של ווייטנאם על ידי הוייטקונג הקומוניסטי. מלחמת וייטנאם גבתה את חייהם של 58,000 חיילים אמריקניים ומיליוני וייטנאמים. התנועה נגד מלחמת וייטנאם פעלה במקביל לעליית כוחן של תנועות חברתיות נוספות, כגון תנועות למען זכויות נשים, מיעוטים וילדים. מדיניותו של הנשיא לינדון ג'ונסון והאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון בראשותו של ארל וורן היו הבסיס של טווח הרפורמה החברתית במהלך השנים הללו. פמיניזם, תנועות איכות הסביבה וקבוצות "היפיות" הפכו לכוח פוליטי משמעותי, וחלה התקדמות בנושא זכויות אזרח שוות לכל האמריקנים. מהפכת תרבות הנגד שטפה את האומה ואת רוב העולם המערבי במהלך שנות ה-60, גרמה לפילוג נוסף אך התבססה גם על השקפות חברתיות ליברליות יותר. משבר האנרגיה של 1973 והצמיחה הכלכלית האיטית גרמו למצב של סטגפלציה. סופו של ממשל ניקסון הגיע בעקבות פרשת ווטרגייט בשנת 1974 אשר הובילה לכך שניקסון נאלץ להתפטר. סגן הנשיא ג'רלד פורד הושבע כנשיא ארצות הברית במקום ניקסון המתפטר. במשך כהונתו של ג'ימי קרטר במהלך שנות השבעים המאוחרות, המשיכה כלכלת ארצות הברית לעבור סטגפלציה (שילוב של עליית מחירים במשק, התגברות האבטלה ונסיגה בפיתוח הכלכלי). סוף המלחמה הקרה (1980–1991) ההפסדים של הדמוקרטים ברוב התחומים החברתיים-כלכליים הובילו לבסוף לבחירתו של רונלד רייגן כנשיא בשנת 1980. "הדמוקרטים של רייגן" היו אלה שבדרך כלל הצביעו למפלגה הדמוקרטית אולם חרגו מדפוס פעולתם והצביעו לרייגן בגלל המדיניות, האישיות והמנהיגות שלו, אך בייחוד עקב שמרנותו החברתית ומדיניות החוץ הניצית שלו. בחירתו של רייגן ציינה שינוי משמעותי לכיוון הימין בפוליטיקה אמריקאית אשר באו לידי ביטוי בעיקר במדיניות כלכלית שמרנית אותה הנהיג ממשל רייגן אשר כללה קיצוץ במיסים והפחתת הוצאות הרווחה (קו כלכלי אשר זכה לכינוי "רייגניזם"). בענייני חוץ, שיתוף הפעולה הזה לא היה אפשרי. הדמוקרטים התנגדו בעקשנות לרצונו של הנשיא לתמוך בלוחמי הגרילה בניקרגואה. רייגן נקט בקו נוקשה כלפי ברית המועצות, וגרם לדאגה רבה בקרב הדמוקרטים שרצו להקטין את מלאי הנשק הגרעיני. אולם, הוא הצליח לגרום להגדלת תקציב הביטחון ופתח בתוכנית לפיתוח מערכת הגנת טילים יקרה ומסובכת (הידועה בכינוי "מלחמת הכוכבים"), מתוך תקווה להרתיע את הסובייטים. אף על פי שפיתוח המערכת מעולם לא הושלם, המחקר והטכנולוגיות של המערכת סללו את הדרך למערכות מודרניות נגד טילים בליסטיים. כאשר מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות, רפובליקנים רבים פקפקו באפשרות שבינו לבין רייגן יהיו קשרי ידידות. גורבצ'וב ניסה להציל את הקומוניזם ברוסיה באמצעות סיום מרוץ החימוש עם ארצות הברית. לקראת סוף שנות השמונים, השלטונות הקומוניסטיים במדינות אירופה החלו לקרוס זה אחר זה (אירוע שנודע כסתיו העמים) דבר אשר הוביל לבסוף להתפרקותה הרשמית של ברית המועצות בתחילת שנות התשעים ולסיומה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לרוסיה. מסוף המלחמה הקרה ועד היום (1991–הווה) לאחר פירוק ברית המועצות ארצות הברית נותרה מעצמת העל היחידה בעולם, והיא החלה להפעיל כוח צבאי ברחבי העולם, ובייחוד במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר בחירתו ב-1992, הוביל הנשיא ביל קלינטון את הצמיחה הכלכלית הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקנית, שהייתה תופעת לוואי של המהפכה הדיגיטלית וההזדמנויות העסקיות החדשות שנוצרו בעקבות התפתחות האינטרנט. ב-1993 הטמין הטרוריסט המוסלמי רמזי יוסף פצצות בחניון של מרכז הסחר העולמי, ובעקבות התפוצצותן נהרגו שישה אנשים ונפצעו אלפים. מהלך זה סימן את תחילת תקופת הטרור. ב-1995 פוצץ טימותי מקוויי את בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי. בפיצוץ נהרגו 168 אנשים ונפצעו למעלה מ-800. מקווי הוצא להורג בזריקת רעל ב-11 ביוני 2001. הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, שבהן התמודדו ג'ורג' ווקר בוש ואל גור, היו בין הצמודות ביותר בהיסטוריה, ומהן החל הקיטוב הפוליטי. בתחילת האלף השלישי לספירה, ארצות הברית מצאה את עצמה מותקפת על ידי טרוריסטים מוסלמים, כאשר בפיגועי 11 בספטמבר חטפו טרוריסטים ארבעה מטוסי נוסעים, וריסקו שניים לתוך מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי, ואחד לתוך הפנטגון. הנוסעים על המטוס הרביעי (טיסה 93 של יונייטד איירליינס) התנגדו לחוטפים וגרמו להתרסקות המטוס במחוז סומרסט שבפנסילבניה. לפי דו"ח ועדת החקירה, המטוס היה אמור לפגוע בגבעת הקפיטול שבוושינגטון די. סי.. כתוצאה מהמתקפות, מגדלי התאומים קרסו, והרסו את כל הקומפלקס. תוך זמן קצר התגלו ראיות רבות שהצביעו כי האחראי להתקפות הוא טרוריסט מאפגניסטן בשם אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה. ההתקפות גרמו להתפרצות של פטריוטיזם בכל המדינה, מאמץ הניקיון הגדול ביותר בתולדות האומה, ולתחילת המלחמה העולמית בטרור. בתגובה להתקפות, פלשה ארצות הברית (בתמיכה צבאית של נאט"ו ורוב הקהילה הבינלאומית) לאפגניסטן והדיחה את משטר הטליבאן, שנתן מחסה ותמיכה לבן לאדן. בפעולה שעוררה מחלוקת, הנשיא בוש הורה על המשך המלחמה בטרור ועל פלישה לעיראק, הדחתו ולקיחתו בשבי של סדאם חוסיין (2003). הסיבות למלחמה בעיראק כללו "הפצת הדמוקרטיה", "חיסול הנשק להשמדה המונית שיש לסדאם" (מאוחר יותר הוכח כי הדבר התבסס על עדויות לא מדויקות), ו"שחרור העם העיראקי". פלישה זו לא זכתה לתמיכה עולמית והיוותה אחד הזרזים להתפתחות הרגשות האנטי-אמריקניים ברחבי העולם. הצבא האמריקני יצא מעיראק ב-2011, לאחר שהושגה רגיעה יחסית בשטח. ב-2014, עם התחדשות מלחמת האזרחים בעיראק, יצאה ארצות הברית למבצע נחישות טבועה, שכלל בעיקר הפצצות אוויריות ופעולות קומנדו נגד המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה. ב-2021 הוחלט לסיים פעילות מבצעית בעיראק אך יישאר ייעוץ לכוחות המקומיים. באוגוסט 2005 גרם הוריקן קתרינה להצפת חלקים רבים בניו אורלינס ולהרס רב בחוף מפרץ מקסיקו (אם כי נגרם גם נזק רב לחוף נהר המיסיסיפי). ההכנות והתגובה של הממשלה ספגו ביקורת ציבורית רבה ונטען כי הן היו חסרות תועלת ואיטיות.[דרוש מקור] ב-2006 גרמו מחירי האנרגיה הגבוהים להגברת המודעות לתלות ההולכת וגוברת באספקת נפט קבועה, כאשר הנשיא בוש אמר "ארצות הברית מכורה לנפט". ישנו חשש גדול מאוד מהאפשרות של משבר כלכלי חמור, אם יתרחש עימות מעבר לים או תהיה הפרעה באספקת הנפט, או אם יחול שינוי לרעה במצב הנפיץ שבמזרח התיכון. הממשל הפדרלי החל לממן בהיקף נרחב תוכניות ופרויקטים לפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים (כגון אתנול, אנרגיית רוח או אנרגיה סולארית). הפתרון נמצא בפצלי שמן. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008, בתוך המיתון העולמי הגדול, נבחר לנשיאות ברק אובמה, הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בתולדותיה של ארצות הברית, וכן הנשיא הראשון ממוצא מעורב. ארצות הברית וקובה ניהלו מגעים, שהוכרזו לראשונה על ידי הנשיא ברק אובמה בדצמבר 2014, לחידוש יחסיהן הדיפלומטיים לאחר נתק של חצי מאה. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו רשמית ביולי ובאוגוסט 2015, כאשר נפתחו שגרירויות בוושינגטון די. סי. ובהוואנה, לראשונה מאז 1961 בימי המלחמה הקרה. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. הקצין הקיטוב הפוליטי. הנשיא העדיף הסכמים בילטרליים על הסכמים בינלאומיים. גדלה היריבות עם סין והחלה מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין. יחסי ארצות הברית–רוסיה הושפעו מזהות ראש המדינה ומאירועים שונים כמו התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 ומלחמת האזרחים בסוריה. בעקבות הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020, נבחר ג'ו ביידן לנשיא ארצות הברית. טראמפ וביידן יזמו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 תוכניות סיוע כלכלי רחבות היקף לאור המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף ביידן ביקר את המדיניות הכלכלית שהונהגה בארצות הברית בעשורים הקודמים. אובמה, טראמפ וביידן שאפו לצמצם את כמות החיילים במזרח התיכון ולהימנע מפלישות גדולות. במקביל חוסלו ראש ארגונים כמו אוסאמה בן לאדן מאל-קאעדה ואבו בכר אל-בגדאדי מדאעש כחלק מהמלחמה העולמית בטרור. על סמך שאיפה זו, ארצות הברית הכריזה על סיום מלחמת עיראק בשנת 2011 ועל סיום מלחמת אפגניסטן, חתמה על חוזה שלום עם הטליבאן וקידמה את נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-284] \| [TOKENS: 76002]
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B,‏ 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Advance_Newspapers] \| [TOKENS: 117]
Contents Advance Newspapers Advance Newspapers, based in Hudsonville, Michigan, published weekly community newspapers for Kent County, Michigan and portions of Muskegon, Ottawa, and Allegan counties. Advance Newspapers started as an independent company, later purchased by Advance Publications which later placed them into their MLive Media Group unit. MLive Media Group ceased publication of the seven community newspapers as of January 27, 2019, citing the "cost of publishing the products exceeded the company’s ability to sustain production." The seven Advance community newspapers at the time of their shuttering were: References
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA&action=edit&section=18] \| [TOKENS: 215]
עריכת הדף "היסטוריה של ארצות הברית" (פסקה) סימני פיסוק: ־ – — … קוד ויקי: • · [] [[]] () {{}} {{{}}} תווים מתמטיים: ~ \| ° ± − × ² ³ + תווים עבריים: בּ וֹ וּ בַ בָ בֶ בֵ בִ בֳ בֲ בֱ בְ בֻ שׁ שׂ תו כיווניות דף זה כלול ב־9 קטגוריות מוסתרות:
========================================

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.