Split (1)

train · 96.9k rows

text stringlengths 0 473k

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/KICU-TV] \| [TOKENS: 4810]
Contents KICU-TV KICU-TV (channel 36), branded as KTVU Plus, is a television station licensed to San Jose, California, United States, serving the San Francisco Bay Area. It is owned and operated by Fox Television Stations alongside Oakland-licensed Fox outlet KTVU (channel 2). The two stations share studios at Jack London Square in Oakland; KICU-TV's transmitter is located on Monument Peak in Milpitas. The station is primarily an independent station, although it carries programming from Fox's secondary programming service, MyNetworkTV, as a graveyard slot offering. History The Continental-Urban Television Corporation applied to the FCC on May 20, 1964, to build a new television station on channel 48 in San Jose. The FCC granted the construction permit on September 30, but before construction began, a national overhaul of UHF allocations moved the station to channel 36. Channel 36 first signed on the air on October 3, 1967, as KGSC-TV (for Greater Santa Clara County), from studios located at 1536 Kerley Drive in San Jose. In addition to syndicated off-network series, talk shows and religious programs, the station aired some San Jose-area sports events; a daily women's show hosted by Adel Hall; nightly and weekend Spanish-language programs; a daily children's show, Cosmo's Castle; and bullfighting. The station was small, but that suited the market and the times. KGSC-TV survived at a time when San Francisco had a series of high-profile UHF failures. Channel 36 was also locally known for its all-night movie presentations, which were co-hosted for several years during the early 1970s by Andy Moore as prospector Old Sourdough and Gary Ferry as his Native American companion Chief Wachikanoka, characters that Moore and Ferry originated for a similar movie showcase on rival independent KEMO-TV (channel 20, now KOFY-TV) (Moore and Ferry hosted a similar program, as the characters Race Street and Bascom Avenue, until Moore left KGSC in 1973–74). The two characters often made jokes about the movies being showcased (similar to the humor used in Mystery Science Theater 3000), as well as engaged in comedic banter with guests promoting local businesses. The format would eventually be revised, with the interstitial segments conducted by Moore and Ferry being phased out in favor of a half-hour segment preceding the film. While there were several sets of hosts for the all-night movies, including Eugene Hogan, an experienced emcee who was best known for his work at San Jose radio station KLOK (1170 AM), most of the station's film presentations following Moore's departure from the station were branded as Movies 'Til Dawn (which was also used by KTLA in Los Angeles for its overnight film telecasts during the 1970s and 1980s), and sponsored by local retailer MMM Carpets, with which Ferry served as its television spokesman until the mid-1990s. The station promoted itself as "The Perfect 36" during the 1970s, employing busty San Francisco stripper/entertainer Carol Doda as its spokesmodel for station image promotions; Gloria Aponte-Rodriguez also served as spokesmodel for the Latin Weekend Audience programming block during the period. After a 1978 sale application to Booth American Corporation fell through, Continental sold the station to Ralph Wilson Enterprises, another business owned by the Detroit businessman and Buffalo Bills founder/owner, in 1979. It was the third station owned by the Wilson group and its first independent; Wilson dropped the Perfect 36 image and introduced a new local talk show, known as Noonday. The station subsequently changed its call letters to KICU-TV (a play on the phrase "I See You") on March 27, 1981. The KICU call letters had previously been used in California on channel 43 in Visalia. Doda remained with the station after the Wilson acquisition, taking on a second role reading the station's then-required editorial segments, which were done tongue-in-cheek with double entendres, and with the station's low budget, only one take was recorded without editing and broadcast, even if Doda read something in error. Over the years, the station ran a number of drama series and older movies; it also added more classic sitcoms and children's programs by the mid-1990s. However, the station gradually decreased the amount of children's programs it carried on its schedule between 1998 and 2002, outside of those it aired on Saturday mornings. In 1992, William Hirshey and three members of the station's management staff—president/general manager Jim Evers, vice president of operations Bill Beeman, and vice president and general sales manager John DuBois—acquired minority ownership stakes in the station, with Ralph Wilson Enterprises retaining majority control. On August 28, 1999, after having rejected unsolicited bids to sell the station for the several years, Ralph Wilson Enterprises announced that it would sell KICU-TV. Station management cited the FCC's August 5 decision to relax its ownership rules to allow a single broadcasting company to own two television stations in the same market (on the pretense that one of the stations is not among the four highest-rated) as a caveat in its decision to divest KICU. Among the station groups reportedly interested in acquiring KICU was NBC Television Stations, which sought to acquire an owned-and-operated station in the Bay Area after NBC was outbid by Young Broadcasting for longtime NBC affiliate KRON-TV in November 1999, leading to a dispute between the network and Young (which has since merged with Media General, now Nexstar Media Group) during negotiations to renew NBC's affiliation agreement with KRON that resulted in the latter group declining to renew the contract after it expired on December 31, 2001. NBC would ultimately reach an affiliation deal with San Jose-based ABC affiliate KNTV (channel 11), after then-owner Granite Broadcasting Corporation (from which NBC would later acquire KNTV) on February 18, 2000. On November 29, 1999, Wilson sold the station to the Cox Broadcasting (now Cox Media Group) subsidiary of Cox Enterprises. The resulting pairing of KICU with KTVU created the Bay Area's first television station duopoly when the deal was finalized in March 2000; the operations of KICU migrated from that station's original studio facilities on Kerley Drive in San Jose, where KTVU relocated its South Bay news bureau, and were consolidated into KTVU's Jack London Square facility in Oakland. On June 24, 2014, Fox Television Stations announced that it would acquire KTVU and KICU from the Cox Media Group, in exchange for trading two Fox owned-and-operated stations, WFXT in Boston and WHBQ-TV in Memphis, to the latter group. The trade was completed on October 8, 2014. It was part of Fox's pursuit of station acquisitions in the markets of NFL teams that are part of the National Football Conference—the San Francisco–Oakland–San Jose market, where the San Francisco 49ers are based, became the sixth-largest NFC market where Fox owned at least one television station. With the completion of the deal, KICU became the first independent station to be operated by Fox since September 2006, when it converted KDFI in Dallas–Fort Worth into a charter owned-and-operated station of the co-owned MyNetworkTV programming service. Until September 2024, KICU was the only Fox Television Stations outlet that was not a MyNetworkTV O&O, due to a pre-existing agreement with KRON-TV, which, since the launch of MyNetworkTV, was their primary affiliation from 2006 to 2023 and, after transitioning to a CW owned-and-operated station on September 1, 2023, the service aired after KRON-TV's late newscasts on a secondary basis. In November 2014, when KTVU transitioned from Cox's in-house digital platforms to the WorldNow platform used for Fox Television Stations' websites and mobile apps, KICU discontinued its standalone website, with Fox reducing the station's web presence to a minimalist subpage on the revamped KTVU site, incorporating only listings for KICU and KTVU, FCC-required disclosures for Children's Television Act and employment requirements and forms of contact, and the default TMZ on TV video portal. On April 25, 2016, KICU adopted the "KTVU Plus" brand, replacing the "TV 36" branding that had been in use since September 2007. The co-branding with sister station KTVU is similar to that adopted in 2009 by San Jose PBS member station KQEH (channel 54), when that station, as a result of its purchase by Northern California Public Broadcasting two years earlier, changed its branding to "KQED Plus" to reflect its ties to sister station KQED (channel 9). The "KTVU Plus" branding has since inspired Fox to de-emphasize its localized MyNetworkTV brand and rebrand to an extension of its Fox O&O sisters in Washington, D.C., Phoenix, Minneapolis–St. Paul, Dallas–Fort Worth, Orlando, Seattle, Los Angeles, and Chicago. On September 17, 2024, KICU began carrying MyNetworkTV after the expiration of KRON-TV's affiliate agreement, though effectively it is still run as a complementary independent sister to KTVU and continues to carry its sister station's newscast in prime time. The service's programming airs in the graveyard slot on KICU Tuesday through Saturday mornings from 3 to 5 a.m. (the latest possible time it can in a broadcast day), and is sparingly promoted. Programming Occasionally as time permits, KICU may air Fox network programs normally seen on KTVU in the event that Channel 2 is unable to air them because of extended breaking news coverage or conflicts with Fox Sports event telecasts or locally produced special programming on that station; this was also the case when KTVU aired San Francisco Giants baseball games that ran into or aired during prime time hours, until that station lost the broadcast television rights to the Giants to NBC owned-and-operated station KNTV in 2007. Channel 36 assumed additional backup programming responsibilities in April 2016, when it began to air local newscasts normally seen on KTVU whenever that station is scheduled to air Fox Sports event telecasts that will overflow predeterminedly into the time slot of the given program. KICU previously aired select NBC programs pre-empted by the network's designated Bay Area affiliates at three separate times throughout its history. After the market's original NBC affiliate, KRON-TV, removed the program from its schedule in July 1998 (in favor of syndicated talk program The Howie Mandel Show), KICU aired Another World until the soap opera ended its run on the network in June 1999. Ten years later, after KNTV became the broadcast home of the Giants in 2008, KICU took on the role of airing NBC daytime and prime time programs pre-empted by the NBC-owned station. In April 2010, KRON took over the duties of running NBC programs preempted by KNTV. The duty of being NBC's backup affiliate in the Bay Area in the event that KNTV broadcasts Giants games and breaking news coverage reverted over to KICU in 2012. However, as of 2014, it is unlikely that preempted NBC programming will air on KICU due to its ownership by the corporate parent of competing network Fox; NBC O&O KNTV later used its Cozi TV-affiliated second digital subchannel to carry network programs in such situations. Currently it delays preempted programming until early morning hours. During the station's ownership tenures under Ralph Wilson Enterprises and Cox Enterprises, KICU-TV maintained a strong association with Bay Area sports. Perhaps with the exception of the NFL's San Francisco 49ers and the now-defunct San Jose Lasers of the American Basketball League, each of the city's major professional sports franchises, along with several local college and high school teams, have had their games televised on Channel 36. KICU obtained the broadcast rights to carry NBA games involving the Golden State Warriors beginning with the 1984–85 season. The station initially aired up to 70 preseason and regular season games per season, some of which were broadcast on tape delay beginning in the late 1990s; the number of Warriors games aired on Channel 36 decreased to 30 per season after the 1997–98 season, when the team renewed its cable agreement with regional sports network SportsChannel Bay Area (later FSN Bay Area, now NBC Sports Bay Area), with KICU also passing a limited number of additional games over to KTVU following Cox's 1999 purchase of KICU. The Warriors' relationship with KICU ended after the 2001–02 season, when the team moved its local broadcasts exclusively to Fox Sports Net Bay Area through the signing of a ten-year deal with the cable channel. On October 28, 1998, KICU-TV acquired the rights to broadcast Major League Baseball games from the Oakland Athletics, after the team exercised a clause in its existing five-year television contract with KRON-TV to shop the rights to other Bay Area television outlets following the 1998 regular season. It was the second stint for the Athletics on channel 36; they had aired 21 games in 1988 on the station. Under the initial deal in which it became the team's broadcast television flagship, which began with the 1999 season, Channel 36 offered an expanded schedule of 55 regular season games, 25 more than what KRON was able to offer within its schedule due to difficulties with its programming obligations with NBC (all other A's games that were not televised nationally aired in the market on now-defunct Fox Sports Bay Area). During the first year of the contract, KICU carried all of the team's afternoon games on tape delay on a trial basis, to allow viewers who were at work while the game was being played the opportunity to watch it that evening. However, due to viewer complaints (particularly since play-by-play audio of the games that KICU televised could be heard on radio live, although A's director of broadcasting Ken Pries noted to the San Francisco Chronicle that the team had reservations about allowing the telecasts to be tape-delayed beforehand), the station switched to airing all A's telecasts, regardless of when they were held, live-to-air in May 1999. After it was purchased by Cox, the duopoly of KICU and KTVU, which held the over-the-air rights to the Giants, essentially had exclusive control of the local broadcast television contracts to both of the Bay Area's MLB teams; this lasted until Channel 2 lost the rights to the Giants to NBC owned-and-operated station KNTV following the 2007 season. KICU subsequently lost the rights to the Athletics after the 2009 season, when the team signed an exclusive television deal with Comcast SportsNet California (now NBC Sports California). The station also was a longtime broadcaster of National Hockey League games featuring the San Jose Sharks from the team's inaugural season in 1991 until FSN Bay Area took over as the Sharks' exclusive local television broadcaster following the 2000–01 season. The station also carried Major League Soccer games involving the San Jose Clash (now the San Jose Earthquakes) from the team's inaugural season in 1996 until FSN Bay Area took over the local rights following the 2000–01 season, and the San Jose SaberCats Arena Football League franchise from that team's inaugural season in 1998 until FSN Bay Area assumed the local television rights to the team following the 2000–01 season. From 1991 until the program's cancellation in 2008, the station also aired the sports highlight program High School Sports Focus on Friday nights at 11 p.m. (which was rebroadcast on Sundays at 4 p.m.), which covered high school sports events throughout the Bay Area with a primary focus on events involving Santa Clara County area schools; the program won several Regional Emmy Awards throughout its 18-year run. In addition, after FSN Bay Area shut down in 2008, KICU occasionally served as a backup Fox Sports Net affiliate, carrying select basketball and football games to which FSN held rights through its contract with the Pacific-10 Conference. On April 24, 2017, KTVU relocated the rain-delayed Food City 500 to KICU, marking the first time a NASCAR Cup Series race has been broadcast on the station. This occurred again the next year on April 16, 2018, with the 2018 running of the same race. In February 2025, KICU will air matches from the Coachella Valley Invitational preseason tournament featuring San Jose Earthquakes of Major League Soccer and Bay FC of the National Women's Soccer League. As of September 2023[update], KTVU does not produce any regularly scheduled newscasts specifically for KICU. However, KICU rebroadcasts some regularly scheduled KTVU weekday newscasts on a delayed basis. In addition, KICU airs all or portions of KTVU's regularly scheduled newscasts live when KTVU preempts them for Fox Sports programming, particularly on Saturday and Sunday mornings. And at one time the station rebroadcast the KTVU-produced public affairs program Bay Area People, Sundays at 9 a.m. until KTVU canceled it. In August 1981, five months after the Wilson acquisition, KICU-TV debuted a half-hour early evening newscast at 7:30 p.m., focusing on Santa Clara Valley news. The program was eventually moved to 10 p.m. in 1988, placing it in direct competition with eventual sister station KTVU's higher-rated prime time newscast The 10 o'clock News. The newscast was anchored for several years by former KPIX-TV (channel 5) sports anchor Jan Hutchins and Bay Area news veteran Ysabel Duron; the station's reporting staff included among others Bill Buckmaster, Tony Russomanno, and Melanie Morgan. During its first three years in the later slot, Action 36 News at Ten was accompanied at 10:30 p.m. by the nationally syndicated Independent Network News, which was produced by fellow independent station WPIX (now a CW affiliate) in New York City, until both programs were canceled in June 1990. KICU revived its news department in 1992, with the debut of Action 36 Prime News, an early evening local newscast at 7 p.m. that aired seven nights a week; this program was canceled in 1994. In 1995, the station began producing the technology-focused business news program Silicon Valley Business This Week, which aired until 1999. After being acquired by Cox Enterprises, sister station KTVU began simulcasting its flagship newscast on KICU. In January 2000, the station began airing a rebroadcast of The Ten O'Clock News immediately following its initial broadcast on KTVU each night at 11 p.m., under the title The Eleven O'Clock Edition of the Original Ten O'Clock News (the "Original" branding was used during that period to differentiate from other prime time newscasts that aired in that hour a few years prior on KRON-TV and CBS station KPIX-TV—both of which pushed their network evening schedules one hour early in August 1992, in an attempt to improve prime time viewership and to compete with KTVU—as well as a KNTV-produced program that aired on KBWB-TV [channel 20, now KOFY-TV] at the time); the simulcast was dropped from the schedule on September 14, 2001. From 2001 to 2003, KICU also aired a simulcast of KTVU's morning newscast Mornings on 2 each Monday through Friday from 7 to 9 a.m., with the station inserting a ticker featuring traffic and weather information, news briefs and breaking news stories specific to the South Bay region. KTVU restored news programming to Channel 36's schedule on January 21, 2008, when that station began producing the half-hour Bay Area News at 7 on TV 36, airing at 7 p.m. each weeknight. The rebroadcast of The Ten O'Clock News was restored onto KICU's schedule on April 5, 2010, being shown this time at 11:30 p.m. each weeknight; the rebroadcast reverted to the 11 p.m. slot it held during its original run on KICU on July 1, 2013, but reverted to 11:30 p.m. when KTVU added an 11 p.m. newscast. On February 17, 2014, Bay Area News at 7 on TV 36 was renamed to KTVU Channel 2 News at 7 on TV 36. Concurrent with the station's rebranding under the "KTVU Plus" moniker on April 25, 2016, in addition to retaining the late rebroadcast of The Ten O'Clock News, KICU expanded its 7 p.m. newscast to one hour. KICU also began airing an hour-long rebroadcast of the 9 a.m. hour of Mornings on 2 during the 10 a.m. hour, and in September 2020 also began airing an hour-long rebroadcast of KTVU's weekday noon newscast during the 1 p.m. hour. On September 4, 2023, the 7 p.m. newscast was shifted to KTVU itself and KICU no longer airs news at that hour. Technical information The station's signal is multiplexed: The 36.2 subchannel was a Korean-language channel, KEMS (Korean Everrock Multimedia Service), that operated as a local cable channel and also aired Korean programming from KBS World. In 2007, it purchased KTVN Limited, which had begun using the 36.2 subchannel of KICU-TV the year prior. KEMS went off the air in December 2023. K24OB-D was a translator station licensed to Ukiah, California. The translator shut down in August 2021. KICU-TV shut down its analog signal, over UHF channel 36, on February 17, 2009, to conclude the federally mandated transition from analog to digital television. The station's digital signal relocated from its pre-transition UHF channel 52, which was among the high band UHF channels (52-69) that were removed from broadcasting use as a result of the transition, to its former analog-era UHF channel 36 for post-transition operations. References External links
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Tatler] \| [TOKENS: 918]
Contents Tatler Tatler (stylised in all caps) is a British magazine published by Condé Nast Publications. It focuses on fashion and lifestyle, as well as coverage of high society and politics. It is targeted towards the British upper and upper-middle classes, and people interested in relevant society events. According to Condé Nast, the majority of its readership are females with above-average household incomes of the British middle and upper-middle classes. Irish Tatler is published by Business Post. History Tatler was introduced on 3 July 1901, by Clement Shorter, publisher of The Sphere. It was named after the original literary and society journal founded by Richard Steele in 1709. Originally sold occasionally as The Tatler and for some time a weekly publication, it had a subtitle varying on "an illustrated journal of society and the drama". It contained news and pictures of high society balls, charity events, race meetings, shooting parties, fashion and gossip, with cartoons by "The Tout" and H. M. Bateman. In 1940, the magazine absorbed The Bystander, creating a publication called The Tatler and Bystander. In 1961, Illustrated Newspapers, which published Tatler, The Sphere, and The Illustrated London News, was bought by Roy Thomson. In 1965, Tatler was retitled London Life. In 1968, it was bought by Guy Wayte's Illustrated County Magazine group and the Tatler name restored. Wayte's group had a number of county magazines in the style of Tatler, each of which mixed the same syndicated content with county-specific local content. Wayte, "a moustachioed playboy of a conman" was convicted of fraud in 1980 for inflating Tatler's circulation figures from 15,000 to 49,000. Hong Kong Tatler was launched under licence in March 1977, the magazines are no longer associated and the Hong Kong edition now operates Tatler publications in Asia and Africa under Tatler Asia. The magazine was sold and relaunched as a monthly magazine in 1977, called Tatler & Bystander until 1982. Tina Brown (editor 1979–83), created a vibrant and youthful Tatler and is credited with putting the edge, the irony and the wit back into what was then an almost moribund social title. She referred to it as an upper-class comic and by increasing its influence and circulation made it an interesting enough operation for the then owner, Gary Bogard, to sell to publishers Condé Nast. Brown subsequently transferred to New York, to another Condé Nast title, Vanity Fair. After several later editors and a looming recession, the magazine was once again ailing; Jane Procter was brought in to re-invent the title for the 1990s. The circulation rose to over 90,000, a figure which was exceeded five years later by Geordie Greig. The magazine created various supplements including the Travel and Restaurant Guides, the often-referred to and closely watched Most Invited and Little Black Book lists, as well as various parties. Kate Reardon became editor in 2011. She was previously a fashion assistant on American Vogue and then, aged 21, became the youngest-ever fashion director of Tatler. Under Reardon's directorship Tatler retained its position as having the wealthiest audience of Condé Nast's magazines, exceeding an average of $175,000 in 2013. Reardon left the title at the end of 2017. The appointment of Richard Dennen as the new editor was announced at the beginning of February 2018, and he took up the post on 12 February. In 2014, the BBC broadcast a three-part fly-on-the-wall documentary television series, titled Posh People: Inside Tatler, featuring the editorial team going about their various jobs. In 2021, Tatler commissioned Nigerian painter Oluwole Omofemi to paint the last painting of Queen Elizabeth II before her death. Little Black Book One of Tatler's most talked-about annual features is the Little Black Book. The supplement is a compilation of "the most eligible, most beddable, most exotically plumaged birds and blokes in town", and individuals previously featured have included those from a number of backgrounds: aristocrats and investment bankers sit alongside celebrities and those working in the media sector. Editors and contributors Other editions See also Notes References Further reading External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%AA] \| [TOKENS: 32893]
תוכן עניינים בחירה חופשית בחירה חופשית או רצון חופשי הם ביטויים הבאים לציין שהתנהגותו של האדם (מעשיו, החלטותיו, מחשבותיו ורגשותיו) הם פרי רצון עצמאי ובן-חורין, ואינם קבועים מראש ומוכתבים בידי הסיבתיות הדטרמיניסטית ואף לא על ידי הגורל, או כוחות על-אנושיים. לפי תפיסה זו לאדם יש יכולת להחליט וחופש לבחור את מעשיו והלכי-רוחו, ובכך לקבוע במידה רבה את השתלשלות חייו. בניגוד לרעיון הבחירה החופשית עומדות ההשקפה הפטליסטית שלפיה גורלו של האדם קבוע מראש, השקפות דתיות מסוימות שלפיהן הכול בידי שמיים, ההשקפה הדטרמיניסטית, הרואה כל התנהגות אנושית כנובעת משרשרת נסיבתית קודמת הכרחית, ועקרונות מסוימים בפיזיקה, שמצביעים על כך שכל מאורע נקבע באופן הסתברותי ו/או אקראי. תפיסות אלו רואות את האדם כמי שנשלט על ידי כוח חיצוני, על-אנושי, אלוהי או טבעי, אשר קובע באופן מוחלט את התנהגותו וגורלו בחייו, ולפרט אין אפשרות לשנות עובדה זו. לשאלה זו קיימות השלכות דתיות ואתיות. מצד אחד, חלק מהדתות המונותאיסטיות הכפיפו לשליטת האל כל מאורע, וייחסו לו גם את בחירותיו של האדם; ומאידך, אחד העקרונות העומדים בבסיס המוסר, ובכלל זה המוסר המונותאיסטי, הוא שהאנושות נתבעת על מעשיה ונדרשת לתת עליהם דין וחשבון, ועיקרון זה מבוסס על אחריותו של האדם על מעשיו ובחירתו החופשית בהם. בחירה חופשית בפילוסופיה הכללית הדוגלים בבחירה חופשית רואים באדם יצור שמסוגל לקבל החלטות מתוך שיקול דעת. עמדה זו מתאימה לאינטואיציה הבסיסית של מרבית בני האדם הרואים במעשיהם תוצאה של בחירה. האמונה בחופש הרצון אינה מכחישה את קיומן של השפעות על האדם, כגון גורמים פסיכולוגיים או פיזיקליים, אלא גורסת שאלה אינם מכתיבים את עתידו של האדם והוא עדיין נשאר בעל יכולת לבחור. היכולת של האדם לבחור אינה גוזרת שכל פעולות האדם הן בהכרח תוצאות של בחירה. יכולים להיות מצבים שהאדם אינו מפעיל שיקול דעת אלא פועל מתוך אינסטינקט או הרגל. הסתירות הקיימות בין מה שנראה כמחייב את עקרון הבחירה החופשית, מתוך האתיקה ומתוך התחושה האישית של האדם כבוחר מרצונו, לבין מה שנראה כשולל את עקרון הבחירה החופשית, כמו עקרון הסיבתיות ועוד, הפכו את שאלת הרצון החופשי לאחד הנושאים העיקריים והחשובים בפילוסופיה, והובילו הוגים רבים למסקנות המניחות בחירה חופשית יחסית או חלקית, ולא מוחלטת. בעיית הבחירה החופשית כוללת צרור בעיות העולות מתוך סתירות, אמיתיות או מדומות, בין תחושות אינטואיטיביות שונות ומערכות אמונות: באופן אינטואיטיבי אנו סבורים כי לפחות לעיתים אנחנו יכולים לבחור אם לפעול בדרך מסוימת. מצד שני, חלקנו סבורים באופן אינטואיטיבי או מתוך התבוננות וחשיבה הגיונית, שהטבע הוא אחיד, ושלכל מאורע ישנם סיבות ותנאים הגורמים לו, וכך אנחנו רואים גם את מעשינו כמושפעים מטבענו המולד ומהסביבה שהשפיעה עליו. שתי התחושות הללו סותרות זו את זו, כיוון שהראשונה מניחה חופש רצון והשנייה מניחה סיבתיות. בתרבות האנושית הרווחת מקובל בדרך כלל להניח כי האדם אחראי למעשיו, והוא נושא באחריות לפעולות שעשה או נמנע מלעשות. על פי הגישה האינטואיטיבית, אחריות זו היא גם המצדיקה את מערכת הענישה והשכר. מצד שני, בתרבויות שונות רווחת תחושה עמוקה המאמינה בגורל ובפטליזם, ורואה את מעשיו של האדם כנקבעים על פי כוח שלא ניתן לעמוד מפניו. אך אם מעשיו של האדם נקבעו מראש, נראה כאילו אין הצדקה לשכר ולעונש. אם הכוכבים קובעים שאדם יעשה מעשה פשע, הוא אינו אחראי למעשה, ואין לדרוש ממנו דין וחשבון. במיוחד חזקה הטענה הזאת בהקשר הדתי: אם מלכתחילה אלוהים ברא אדם כך שיפשע, לא ראוי להענישו אחר כך. דחייה של עקרון הדטרמיניזם אינה פותרת את בעיית האחריות והצידוק לענישה, כיוון שאם מעשי האדם אינם מושפעים מסביבתו, ואין להם סיבות, הרי שהם אקראיים, ואין אחראי כלשהו שאפשר להטיל עליו את האחריות למעשה ולהענישו על כך. לא ניתן להיות אחראים למה שקורה באופן אקראי. אמונה בסיסית של האדם היא שניתן להחליט על העתיד, בעוד שלא ניתן לשנות את העבר. אולם דטרמיניזם פירושו שקילות בין אירועי עבר לבין אירועי עתיד. אם כן, אירוע א' בעתיד יכול להיות שקול לאירוע ב' בעבר – את אירוע א' אפשר לקבוע (לשנות) בעוד את אירוע ב' אי אפשר. את שמו קיבל טיעון הבטלן מדוגמה קונקרטית למצב מסוג זה. נאמר שאני עומד להיבחן מחר. מישהו חכם, עם יכולת ניבוי בלתי מוגבלת, ניבא את הציון שאקבל (הציון הוא אירוע א'), וכתב את הציון בפתק (הכתוב בפתק הוא אירוע ב'). את הכתוב בפתק אינני יכול לשנות, ומכיוון שאני בטוח שהוא זהה לציון שאקבל, גם את ציון הבחינה לא אוכל לשנות. אם כן, כדאי לי להתבטל (ולגלות מחר שהכתוב בפתק, כמו גם הציון האמיתי, הוא "נכשל"). בפרדוקס ניוקום השתמש ניוקום באותו טיעון, בכיוון הפוך: אם אני יכול לקבוע את אירוע א' (הציון) אני יכול לקבוע גם את אירוע ב' (הכתוב בפתק). בפרדוקס אירוע א' הוא ויתור על סכום כסף מסוים (לצורך המחשה 100 דולר), ואירוע ב' הוא סכום כסף גדול יותר (נאמר 1,000 דולר) שניתן לבוחר בעבר (נאמר, הושם בחשבון הבנק שלו, בלי שיוכל לדעת אם הושם או לא). אם החכם ניבא שהבוחר יוותר על 100 הדולר, הוא שם בחשבון הבנק של הבוחר 1,000 דולר. הפרדוקס הוא בכך שהבוחר יכול עתה לקבוע את העבר באמצעות בחירתו, להשפיע על קיום 1,000 הדולר בחשבונו. למכלול בעיות אלו לא ניתן בפילוסופיה פתרון מוסכם, ואף אין פתרון המתקרב להסכמה. את העמדות השונות ניתן לסווג כך: פילוסופים רבים נקטו "דטרמיניזם קשה" שלפיו לכל מאורע יש סיבה קבועה מראש. בין פילוסופים אלו נמנה דמוקריטוס, שהשתייך לאסכולה האטומיסטית בפילוסופיה הקדם-סוקרטית. דמוקריטוס טען שתנועת האטומים ומיקומם היא שרירותית מבחינת תכליתה, והכרחית מבחינת סיבותיה. כמו כן, על פי תפיסתו של הפילוסוף היהודי ההולנדי ברוך שפינוזה, ההשקפה שהאדם הוא בעל חופש בחירה היא, במילים אחרות, ההנחה שרצונו של האדם אינו כפוף לחוקיות הכללית השלטת בטבע. יוצא שעל פי הנחה זו, הרצון מתחיל שרשרות סיבתיות בלי שהוא עצמו יהיה חוליה בשרשרת כזאת. לתפיסתו הדבר מהווה אבסורד. על פי תפיסתו כל רצון הוא אירוע נפשי, ובתור שכזה הוא נקבע על ידי סיבות נפשיות קודמות. בתור דוגמה לכך שמקורה של הטעות הוא מחוסר ידיעה אמר שפינוזה: כל עיקרה של הדעה בדבר הרצון החופשי מקורה בכך שהאדם יודע את מעשיו, אך על סיבתם אינו חושב אפילו בחלום. הפילוסופים הסבורים שהדטרמיניזם אינו מתיישב עם חופש הרצון, ולכן שוללים או מחלישים את התזה הדטרמיניסטית, נקראים בדרך כלל ליברטריאנים, ולדבריהם הסיבתיות מוגבלת. אריסטו ואפיקורוס טענו שחופש הרצון נמצא במרווח הקטן שמותירה אי הידיעה על הסיבתיות: אומנם אפשר לנבא הרבה, אך לא הכול. כיום יש המוצאים את המרווח הזה בעקרון האי-ודאות הקוונטי. המפורסם בין הטוענים כך הוא רוג'ר פנרוז, בספרו The Emperor's New Mind, שבו הוא טוען שחופש הרצון נמצא באי האפשרות לנבא יריות פוטון בודדות בנוירונים במוח[דרוש מקור]. אך הסברים אלו לא נחלו הצלחה רבה בפתרון בעיית האחריות והפיכתה לבת-הבנה. הובס, יום, מיל ורבים בעקבותיהם, טענו שאין כל ניגוד בין דטרמיניזם וחופש בחירה, שהשניים דרים בכפיפה אחת (compatible), ומכאן הזרם הפילוסופי הקומפטיביליסטי. מקור תחושת הניגוד בין השניים הוא בטעות. חופש בחירה אינו מנוגד לדטרמיניזם, אלא לכפייה מבחוץ. מעשיו של אדם יכולים להיות כפופים לחוקים, ובכל זאת הוא יחוש חופשי, משום שמעשיו אינם נכפים עליו. הדבר דומה לחוקי הטבע, שהם מתארים כיצד דברים נעים אך אינם כופים עליהם לנוע; כך גם מעשי האדם מתוארים על ידי הסיבתיות, אך היא אינה כופה על האדם את דרכי הפעולה. כוחו של טיעון זה יפה רק כנגד הרכיב הראשון של בעיית חופש הרצון, כלומר דטרמיניזם אינו כופה על האדם את פעולותיו, אך הטיעון השני מתבטל על ידי "טיעון העצלן", איש עצל שאינו פועל למען המציאות שלו, לפי הדטרמיניזם יגיע לאותה נקודה גם אם היה פועל, בעוד לפי הבחירה החופשית יישאר באותו המקום. מיכאל אברהם בספרו "מדעי החופש", טוען להפרכה לוגית מוחלטת של טיעון זה, שכן אם בסופו של דבר פעולתו של אדם נקבעת על ידי סיבות פנימיות (ביולוגיות) או חיצוניות, שאינן מסורות לחופש רצון מוחלט (שממנו, ואך ורק ממנו מתחיל תהליך חדש), הרי שלא ניתן להטיל על אדם זה אחריות. ובמילים אחרות, קומפטיביליזם זהה לדטרמיניזם. מוריץ שליק, בספרו "בעיות באתיקה", טוען ששכר ועונש הם מכשירים בידי החברה שנועדו לעצב התנהגות, ואין להם דבר עם חופש הבחירה. למעשה, המכשיר הזה יעיל בדיוק משום שהחלטותיהם של בני אדם כפופות לחוקים. הציפייה לשכר ולעונש הופכת לחלק ממניעיהם של בני האדם. טיעון בדבר האחריות, שמכיל תובנה בדבר תופעת מעגליות שחבויה בבעיה, מופיע בסיפור הומוריסטי מימי הרומאים. אדם עמד להלקות עבד שסרח. העבד, שהכיר את נטיותיו הפילוסופיות של אדוניו, אמר "אינני אשם, כתוב היה בכוכבים שאחטא". האדון השיב "נכון. וכתוב גם בכוכבים שאלקה אותך". בחירה חופשית בפסיכולוגיה שלוש התאוריות הפסיכולוגיות המרכזיות של המאה ה-20 דוגלות באופן יסודי בחוסר בחירה חופשית: האדם אינו מחליט לפתח מחלות נפש, אלא הן נגרמות באופן מכניסטי. על פי הגישה הפסיכואנליטית, תכנים לא-מודעים של האדם גורמים לו לפתח הפרעה נפשית. על פי התאוריה ההתנהגותית המנגנון האחראי לפיתוח מחלות הנפש הוא מנגנון ההתניה (קישור התנהגות עם אירוע או מצב באופן לא רציונלי). על פי הגישה הביולוגית, חוסר איזון כימי במוח הוא האחראי להתפתחות מחלות הנפש. לעומתן, קמה במאה ה-21 תורת הבחירה הרציונלית בפסיכופתולוגיה. על פי תורה זו, האדם מפתח את ההפרעות הנפשיות באופן רציונלי, כיוון שהן עוזרות לו להסיח את דעתו ממצבי לחץ או דיכאון, וכן לקבל סיוע והקלות מהחברה. לאחר פיתוח ההפרעה הנפשית, האדם שוכח את העובדה כי פיתח אותה על ידי הסחת דעת מכוונת. זרם נוסף שדוגל בבחירה חופשית ובחופש הרצון של האדם הוא הזרם ההומניסטי, שמייצגיו העיקריים הם ויקטור פראנקל ואריך פרום. אחד משלושת היסודות של שיטת הלוגותרפיה של פראנקל הוא "חירות הרצון". אריך פרום כתב ספר שלם ששמו "מנוס מחופש" ובו הוא חוקר את חתירתו של המין האנושי לחופש, ואת בריחתו מכך כאשר הדבר ניתן בידיו. בין אם בחירה חופשית קיימת ובין אם לא, האמונה בבחירה חופשית עשויה לתרום לרווחה הנפשית, כיוון שהיא מעניקה משמעות לבחירות ולהחלטות, וקשורה ישירות לחוויה של סוכנות ומסוגלות עצמית, בעוד שאמונה בהיעדר בחירה חופשית עלולה להוביל לתחושת חוסר משמעות, רפיון ודיכאון, כפי שמדגים עקרון הבטלן[דרוש מקור]. טיפול נפשי מוגדר לעיתים כהרחבת חופש הבחירה של האדם, למשל על ידי הגדלת מודעותו לאפשרויות התנהגות נוספות, והסרת מכשולים (כגון פחדים משתקים) מחלופות התנהגותיות שלפני כן לא היו או לא נראו אפשריות, וכן על ידי עידודו לקחת אחריות על התנהגותו, מחשבותיו, צרכיו ורגשותיו. בחירה חופשית במדע עד גילוי תורת הקוונטים על ידי איינשטיין ונילס בור, שלט במדע זרם הדטרמיניזם המתנגד לקיומה של בחירה חופשית. לפי תפיסתם, האדם הוא תוצר של המטען הגנטי שלו מחד, וההשפעות הסביבתיות שהשפיעו עליו מאידך. היות שאין לאדם השפעה – לא על המטען הגנטי שלו (כי זה נקבע לפני הולדתו) ולא על ההשפעות הסביבתיות החיצוניות שמשפיעות עליו – כיצד תיתכן בחירה חופשית? אחד מההוגים הפליג בדבריו ואמר שאם היה יודע את מצב כדור הארץ בתחילת בריאתו, היה יכול לחזות את כל העתיד. עם התגלות הנוירונים ואופן פעולתם במאה ה-20, התחזקה התפיסה הדטרמיניסטית: אם המוח שולט בהתנהגותו ובהחלטותיו של האדם, ומוח זה מורכב מיחידות שפעילותן נקבעת על ידי סף מטען חשמלי כלשהו (שמקורו חיצוני) – כיצד אחראי האדם לבחירותיו? מספר לא מבוטל של מדענים העוסקים בחקר המוח טוענים כי הוכיחו באופן אמפירי את אי-קיומה של בחירה חופשית. הוכחה זו מסתמכת על גרסאות שונות של ניסוי שבוצע על ידי בנג'מין ליבט. בניסוי זה מבוצעת סריקה של המוח, שבמהלכה מתבקש הנבדק להחליט החלטה מסוימת ולבצעה. הסריקה הראתה שההחלטה על הפעולה נעשתה לאחר שהמוח כבר התחיל לפעול כדי להוציא אל הפועל את ההחלטה. משמע, התחושה של ההחלטה לפעול אינה אלא מצג שווא, מכיוון שפעילות המבצעת את ההחלטה כבר מתרחשת במוחו של האדם לפני ההחלטה עצמה. תוצאות הניסויים של ליבט עוררו דיון נרחב בין מדעני מוח, פסיכולוגים ופילוסופים, וניתנו להם גם הסברים אלטרנטיביים, המאפשרים להניח את קיומו של רצון חופשי. ליבט עצמו הציע שהרצון החופשי מתבטא ביכולת להימנע מלעשות משהו, כיוון שמצא בניסוייו שאף על פי שהרצון שהתעורר בקרב הנבדקים שלו לעשות משהו הוא צפוי מראש ואינו חופשי, קיים חלון הזדמנויות קצר, בן כעשירית השנייה, שבו הם יכולים להחליט להימנע מהמעשה. להחלטה זו לא מצאו ליבט ולא חוקרים אחרים פעילות חשמלית המנבאת אותה מראש, ומכך הסיק ליבט שההחלטה על המניעה נופלת בפועל רק ברגע שבו היא עולה במודעות. כך ייתכן שקיים חופש בחירה אמיתי, זהו החופש לא לעשות משהו. במחקר שבחן את ההבדלים בין החלטות שרירותיות למשמעותיות, נמצא כי הסימנים המוקדמים להחלטה נעדרים בהחלטות בעלות משמעות. גם זרם הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, שהשווה את המוח האנושי למחשב, לא הותיר כל מקום לבחירה חופשית. גילוי תורת הקוונטים העלה שאלה מחודשת לגבי הדטרמיניזם: אם הצופה משפיע על התצפית, ואם התנהגות המערכת ניתנת לניבוי רק באופן סטטיסטי – אולי בכל זאת יש בחירה חופשית, ולא הכול קבוע מראש. אך מצד שני, ניתן תמיד לומר שהשפעת הצופה על התצפית הייתה חייבת להתרחש עקב מכלול הנסיבות, והניבוי הוא סטטיסטי רק כיוון שאיננו יודעים עדיין כיצד לחשב את הסיבתיות בעולם הקוונטים. זה לא אומר שתורה זו חסרת סיבתיות.[דרושה הבהרה] בחירה חופשית בדתות המונותאיסטיות תפיסת הבחירה החופשית נחשבת למושג יסוד ביהדות ובשאר הדתות המונותאיסטיות, מכיוון שחלקים גדולים בתורה וכל נושא קיום המצוות ורעיונות התשובה ביהדות, והאמונה בקיום גיהנום וגן עדן בנצרות, מושתתים על כך שלאדם יש רצון חופשי ואפשרות להטות את עצמו להיכן שיבחר: אם לרע ואם לטוב. עם זאת, עקרון הבחירה החופשית עומד לכאורה בסתירה ליסוד אחר בדת המונותאיסטית: האמונה בידיעתו המוחלטת של האל. כלומר, אם האל יודע מה יקרה בעתיד, כיצד ניתן להאמין שברגע נתון ישנה אפשרות לאדם להחליט מה יעשה, הלא העתיד כבר צפוי? הוגי דעות רבים יישבו סתירה זאת בהסברים פילוסופיים שונים. הרמב"ם, למשל, גורס כי אין מקום לסתירה בין שני עקרונות אלו, מכיוון שידיעתו של האלוהים שונה במהותה מידיעתו של האדם, ואף מושג הזמן הוא שונה: אין עבר, הווה ועתיד. לעומתו הרלב"ג גורס כי אין האל יודע את העתיד במה שנתון לבחירת האדם[דרוש מקור], ואילו רבי חסדאי קרשקש הציע כי אין לאדם כלל בחירה חופשית, והעונש על מעשיו הוא תוצאה שמתגלגלת ממעשיו כיוון שכך טבע האל בעולם.[דרוש מקור] תפיסת העולם במקרא היא חד-משמעית בקשר לבחירה חופשית, המאשרת את הבחירה כדברי הכתוב: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות את הרע ואת הטוב ובחרת בחיים". אלא שבדברי הפרשנים מתברר שהבחירה אצל כל אדם נמצאת בטווח מסוים שיש לו רף תחתון ועליון וככל שיבחר האדם בטוב יותר בתוך אותו טווח, כך ייטב לו. אלא שיש להפריד בין הבחירה הפרטית של האדם לבין מהלכים כלל דוריים ותקופתיים מה שנקרא בפי חכמי המקובלים "סוד הייחוד", כמו שאפשר לראות מלשון הפסוקים עצמם. מצד אחד ישנם ביטויים רבים המבטאים את יכולת הבחירה החופשית של האדם בין הטוב לרע, אך מנגד ניתן למצוא גם רעיונות דטרמיניסטיים, המדברים על גורל שאינו בר שינוי, למשל דברי ה' למשה לפני מותו, המדברים על העתיד החד-משמעי הצפוי לעם ישראל אחרי כניסתו לארץ ישראל: "...הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ...". לפי פסוק זה אין לעם ישראל בחירה חופשית, מעשיהם, וחטאיהם, כבר ידועים מראש ולא ניתנים לשינוי. אך דברים אלו הם צפי מעם שלם ומדורות רבים, כך שלא מחייב שדור מסוים יעבוד אלילים או כל אחד מאותו הדור כנ"ל. התפיסה הפאטליסטית מוצגת באופן ברור במגילת קהלת. למשל, בתחילת קהלת, בפרק א', פסוק ט נאמר: "מה שהיה הוא שיהיה – ומה שנעשה הוא שיֵעשה". לפי התפיסה בפסוק – שום דבר לא משתנה, האדם איננו מסוגל לשנות כלום – מכיוון שגורלו נקבע מראש, והגלגל תמיד חוזר לאותה נקודה. תפיסה זו מוצגת לאורך רוב הספר ולאורך הספר מוצעות ונשללות דרכים להתמודדות איתה, אחת מהן היא ההדוניזם. בשל גישתו הקיצונית של קהלת, חכמי המשנה התלבטו אם לצרף אותו לתנ"ך. אולם יש המבינים את דברי קהלת על תוכן המעשים, שהם הדחפים היצרים והסיפוקים של האדם אשר לא משתנים לעולם. גישה אנטי דטרמיניסטית מובהקת מוצגת במקרא על ידי הנביא יחזקאל: "מַה-לָּכֶם, אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת-הַמָּשָׁל הַזֶּה, עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה?!" (יחזקאל, י"ח, ב) ובהמשך נאמר: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת." (שם, שם, ג). פרופ' יאיר הופמן כותב במאמרו כי: "זוהי תפיסה אנטי-דטרמיניסטית מובהקת וניכר שיחזקאל נלחם בתפיסה זאת שהייתה מושרשת ביותר". הנביא יחזקאל מוסיף ואומר כי האדם נשפט לפי מעשיו בהווה ולא על פי מעשיו בעבר. יש כאן חיזוק של הגישה האנטי דטרמיניסטית הקובעת שגורלו של אדם אינו נקבע בזמן מסוים בעבר, אלא האדם קובע את גורלו בכל רגע מחדש. ומובן על פי נבואה זו כי עוון אבות משולם לבנים אשר אוחזים בדרכי אביהם ובלי לבחון את נכונותם. כתות שונות ביהדות בימי בית שני נחלקו ביניהן גם בסוגיית הבחירה החופשית. לפי יוסף בן מתתיהו, האיסיים האמינו בפרדסטינציה, כלומר בגזירת אל הקובעת הכל מראש, ואין דבר שלא יקרה את בני-האדם לפי גורלם; לעומתם הצדוקים כפרו לחלוטין בפרדסטינציה ואילו הפרושים אמרו שהגורל הטוב נקבע מראש מידי האלוהים אך הרע נוצר כתוצאה מבחירותיו השגויות של אדם[דרוש מקור]. חיזוק לדבריו בנוגע לאיסיים נמצא בסרך היחד במגילות מדבר יהודה: "מגילת שתי הרוחות" בדפים 3–4 מלמדת על תפיסה בה החזיקו אנשי כת הקומראן (המזוהים עם האיסיים) לפיה גורלו של האדם – אם ללכת ב"דרך האמת" או ב"דרך העול" – כל זה נקבע מראש. אף אצל חז"ל יש עקבות של דטרמיניזם. אחד מהם הוא המאמר על כך ש"דוד המלך נולד במזל מאדים (יום שלישי) ולכן היה חייב להיות שופך דמים". אומנם חז"ל עצמם מסייגים זאת ואומרים שאדם שנולד במזל מאדים עדיין יכול לבחור האם להיות רוצח, שוחט או מוהל, ובכך להטות את נטיותיו לכיוון המוסרי. כך מוסרים רוב הביאורים במסכת שבת (קנה-קנו) על השפעת שעת ותאריך לידת האדם על פי הכוכבים ומסילותיהן. נהוג להסביר כי ביד האדם להטות את תכונותיו לטוב ולרע (לדוגמה עצלנות: להתעצל בקיום המצוות או בחטאים). אמירה מפורסמת נוספת של חז"ל היא "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". לפי משפט זה כל חיי האדם, ובפרט הגמול והעונש על בחירות האדם, קבועים בידי שמיים, אבל הבחירה עצמה נמצאת בידי האדם. ביטוי קרוב של רבי עקיבא בנושא זה הוא "הכל צפוי והרשות נתונה". לפי פירושם של ראשונים רבים, כוונת מאמר זה היא שעל אף שהכל צפוי כבר בעיני האל, הרשות ניתנת לאדם לפעול לפי רצונו. את המשך המשנה "והכל לפי רוב המעשה" פירש בעל העקידה שאכן חלק ממעשיו של האדם אינם תלויים בו, אך הוא נידון על פי רוב מעשיו. ישנם כאלו שפירשו את "הכל צפוי" לא מלשון תחזית עתידית אלא מלשון נראות – שאלוהים צופה בכל, לפי הפסוק "עיני ה' משוטטות בכל הארץ". לפי פירוש זה המשפט לא מבטא את הסתירה שבין הידיעה והבחירה. בתלמוד מובאת גישה כי איוב אחז בדיעה של דטרמניזם מוחלט. וכך נכתב במסכת בבא בתרא: אמר רבא: בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין. אמר לפניו: רבונו של עולם, בראת שור, פרסותיו סדוקות. בראת חמור, פרסותיו קלוטות. בראת גן עדן, בראת גיהנם, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך? ומאי אהדרו ליה חבריה [דאיוב]? (איוב טו, ד) 'אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל' ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין. רש"י מבאר שאיוב רצה לפטור את כל העולם משכר ועונש, בטענה שכל העבירות שעושה האדם באות בגלל היצר הרע שאלהים ברא, ואילו היה אלהים חפץ לא היה האדם רשע. ועל כך ענו לו חבריו שאלהים ברא יצר הרע וכנגד זה ברא את התורה שבאמצעות הלימוד בה מתבטלים הרהורי העבירה, כמו שאומרת הגמרא במסכת קידושין: ”תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא, נימוח. ואם ברזל הוא, מתפוצץ.” המהרש"א מסביר שטענתו של איוב הייתה שאין לאדם בחירה חופשית, וכמו שהשור שהוא המובחר שבמינים לא ישובח, והחמור שהוא המאוס שבמינים לא יגונה, משום שההכרח לא ישובח ולא יגונה. הרמב"ם מבאר שכל ספר איוב אינו אלא משל על עניין ההשגחה וכמו שהתלמוד מביא דעה ש'איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה', וגם לפי השיטות שהוא כן היה, הרי שדברי השטן ודברי ה' לשטן ומסירת איוב בידו ודאי היו משל. הרמב"ם מדגיש שאומנם נזכר שהוא היה בעל מעשים טובים אבל לא כתוב בשום מקום שהוא היה אדם חכם, משום שאילו היה חכם היה מבין כבר בהתחלה שישנה בחירה חופשית. ומתחילה איוב כפר בעצם המושג של השגחה פרטית וכמו דעתו של אריסטו שאלהים לא משגיח מן הגלגל ולמטה, ועל כך מובא בתלמוד ש'ביקש איוב להפוך את הקערה על פיה' ו'איוב כופר בתחיית המתים היה', ולמרות זאת לא נענש משום ש'אין אדם נתפס בשעת צערו'. ורק בסוף הבין איוב את מהות האלהות עד הסוף, שעצם ידיעת האלהות היא המטרה ואז היה מאושר. השקפות נוספות שמובאות בספר איוב הן של אליפז שאחז שכל מה שאיוב סובל זה בגלל חטאיו, שזה דומה להשקפה האמיתית על פי התורה, ושל בלדד השוחי שכל הייסורים מגיעים בשביל שיקבל גמול על כך, שזו השקפה הדומה לשיטת ה"מועתזלה", ושל צופר הנעמתי שהייסורים הם מגזירת חוכמתו ואין אנחנו מבינים את זה, שזו השקפה הדומה לשיטת ה"אשעריה", ואליהוא הוסיף שזכויותיו של האדם מועילות לו להינצל אבל לא לתמיד, וגם הוסיף שכמו שאיננו מבינים את העולם כך איננו יכולים להבין את השגחתו של האלהים. וזו מטרתו של ספר איוב לומר שכאשר מגיעים על האדם ייסורים הוא צריך להבין את מה שאמר אליהוא שהשגחתו אינה כהשגחתנו ובכך יקלו עליו הייסורים כשיבין את ההשקפה הנכונה. הרב מאיר שמחה הכהן מוסיף שמכיוון שאיוב הסתפק במושגים של ידיעה ובחירה, לכן אמר: "העיני בשר לך... כי תבקש לעוני", כלומר וכי ידיעתו של אלהים מכריחה את הבחירה כמו ידיעת בשר ודם? שהרי כרגע הוא לא חטא וכל הסיבה להביא עליו ייסורים היא בגלל חטאים עתידיים, והרי ידיעתו של אלהים לא מכריחה את הבחירה ואם כן למה נענש? רובם המכריע של הפילוסופים היהודים בימי הביניים אימצו את עקרון הבחירה החופשית, שבו ראו מפתח לכינונה של הדת המאמינה בשכר ועונש. להבנתם, אם האדם כפוי על ידי גורם כלשהו, פנימי או חיצוני, לבחור במה שבחר – אין לו לקבל שכר טוב על מעשיו הטובים ולא עונש על מעשיו הרעים. בין המכריעים לטובת הבחירה החופשית שהזכירו שיקול זה יש למצוא את רב סעדיה גאון, רבי אברהם אבן דאוד, רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה, הרמב"ם, רבי יוסף אלבו ודון יצחק אברבנאל. הרמב"ם ניסח עקרון יסוד זה במשנה תורה: רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, ואין הקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע... ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים, וכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום, כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים... אבל נדע בלא ספק, שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך... ומפני זה נאמר בנבואה, שדנים את האדם על מעשיו – כפי מעשיו: אם טוב ואם רע. ב"שמונה פרקים" שלל הרמב"ם את תליית מעשיו של האדם במזל שבו הוא נולד: השגעונות אשר ישקרו בהם חכמי הכוכבים אמתיות. כי יחשבו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח. בהמשך דבריו הסכים הרמב"ם כי האדם נולד עם תכונות בסיסיות – תוצאה של המזל בו נולד – תכונות שמקשות או מקלות עליו את הבחירה: "הכנת המזגים... שיקל לו עניין או יכבד". ואולם, עם זה שהמזל יכול להקשות על הבחירה, עדיין הוא לא שולל אותה. כי אומנם קשה הדבר לאדם לבחור נגד תכונותיו, אולם הדבר אפשרי בהחלט. המומר אבנר מבורגוס דגל בהשקפה שבחירה חופשית אינה קיימת, ואף על פי שאין הגורל או כל מניע חיצוני אחר גוזר על האדם מה שיעשה, מכל מקום לכל בחירה קיימת סיבה פנימית, ולסיבה זו קיימת סיבה משלה, כך שעקרון הסיבתיות שולל את הבחירה החופשית. הוא האריך בהצגת עמדתו בספר "מנחת קנאות" שנועד לצורך שכנוע היהודים בעמדותיו, ולדבריו גם הרמב"ם אינו חולק על עמדה זו, ומתוך סתירות שהוא מעלה בעניין בדעת הרמב"ם הוא מגיע למסקנה שדבריו של הרמב"ם בעד הבחירה החופשית לא נאמרו אלא כדי לחזק את האמונה הדתית בלב ההמון. את בעיית השכר והעונש הוא פתר, כשהניח שהם מגיעים כגמול טבעי, כדוגמת האש השורפת את מה שנכנס בתוכה, בלי קשר לשאלת האשמה והאחריות האישית שבמעשה זה. לדבריו בדעת הרמב"ם שותפים גם חוקרים אחרים. הגותו של אבנר מבורגוס השפיעה על רב חסדאי קרשקש, שהתלבט בנוגע לקיומה של הבחירה החופשית, משיקולים דומים לשל אבנר. חוקרים מצאו בספרו של קרשקש, "אור השם", שתי חטיבות שונות העוסקות בשאלת הבחירה החופשית. באחת מהן מוצגת תפיסה המכירה בחופשיותו של האדם לבחור מה יעשה, ובאיזו דרך יקבל את המאורעות שיבואו עליו. ואילו בחטיבה השנייה, שלדברי פרופסור אביעזר רביצקי היא מאוחרת יותר, טוען קרשקש לדטרמיניזם מוחלט. בנוסח הסופי קרשקש מציג את שתי האפשרויות כמסקנות אפשריות, ולא מכריע באופן חד ביניהן. עם זאת, לדעתו של פרופסור אליעזר שביד יש לפרש את דברי קרשקש ברוח אחרת, שאינה סותרת לעקרון הבחירה החופשית. אף בעת החדשה דגלו רוב ההוגים היהודים בעקרון הבחירה החופשית. רבים מהם פירשו שיכולת הבחירה החופשית של האדם נגזרת מצלמו האלוהי. המהר"ל מפראג כותב זאת בפירוש: האדם נברא בצלם אלוהים ויש לו דמיון בזה אל ה' יתברך. האדם שנברא בצלם אלהים יש לו סגולה זאת שהוא ברשות עצמו, כמו ה' יתברך שהוא עושה מה שירצה. וכך האדם יש רשות בידו לעשות מה שירצה והוא בעל בחירה אף המשך חכמה בפרשנותו למקרא, סובר בדומה כי אלוהים צמצם את שליטתו בעולם ונתן לאדם אוטונומיה לעשות כרצונו: הצלם האלהי הוא הבחירה החפשית בלי טבע מכריח רק מרצון ושכל חפשי... רק זאת אנו יודעים שלהבחירה החפשית הוא מצמצום האלקות שהשי"ת מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו ושלל ממפעליהם הגזירה וההחלטה בפרטיות, ולכן אמר אל לבו "נעשה אדם בצלמנו", פירוש, שהתורה מדברת בלשון בני אדם שאמר נניח מקום לבחירת האדם שלא יהא מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו, ויהיה בחירי חפשי לעשות טוב או רע כאשר יחפוץ נפשו, ויוכל לעשות דברים נגד מזגי טבעו ונגד הישר בעיני ד'. המלבי"ם משליך את יכולת הבריאה ושינוי סדרי הטבע של אלוהים אל האדם, וסובר שכמו שאלוהים הבורא משנה את סדרי הטבע לפי רצונו הבחירי, כך האדם יכול לשנות את "טבעי גוייתה", "ולברוא את עצמו בריאה חדשה להיות כבני אלהים". הרב יהודה לייב הלוי אשלג, מקובל מהמאה העשרים מוסיף ומסביר כי טבעו של האדם הוא רצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו (אגו). ובעל כורחו הוא מנוהל בטבע זה על ידי שתי מוסרות: המשיכה לתענוגים והבריחה מכאב. לדבריהם, מתוך טבעו האגואיסטי האדם מצוי תמיד בחישוב של רווח מול הפסד לתועלתו עצמו, ואין באפשרותו לבחור בייסורים אלא אם כן מתראה אליו התועלת העתידית או שמצבו הנוכחי מורגש אצלו כרע במיעוטו. גם קביעת סוגי התענוגים ותועלתם תלויים בגורמים כגון קניינים תורשתיים או מוסכמות שקבעה החברה שממנה הוא מושפע. "אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל... אלא מכוון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה – ולא רצוני החופשי". על פי תפיסתם של המקובלים, הבחירה החופשית מתאפשרת כאשר האדם מתחיל לזהות בתוכו את המניע האגואיסטי בכל מעשיו, ומתוך תובנה זו הוא רואה וקובע את הנזק שגורם האגו לו ולסובבים אותו. לאדם זה ניתנת הבחירה להכניס את עצמו לחברה שתתמוך ותעזור לו לרצות להתעלות מעל האגו ולשאוף לרכוש טבע שני – אהבת הזולת (אלטרואיזם). כאשר מצויים באדם שני הכוחות הללו, קבלה (אגואיזם) ונתינה (אלטרואיזם), רק אז הוא יכול להתחיל לבצע בחירה בכוח שבו הוא ישתמש בכל מעשה ומעשה, עד שישיג את תכונת הנתינה במלואה. "אולם יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות" (בעל הסולם, מאמר החרות). לדעת כמה חוקרים, גם בין ההוגים היהודיים של העת החדשה, נמצאו הוגים שמפאת פרשנותם לשליטתו המוחלטת של האלוהים בכל דבר, צמצמו את עקרון הבחירה החופשית במעשיו של אדם והציגו אותו כאשליה אנושית הכרחית, אך בלתי נכונה, יחד עם כל שאר מציאות העולם והאדם אל מול מציאות האל. בדומה במקצת לפתרונו של ר' חסדאי קרשקש, אף אלה תלו, לדעת אותם חוקרים, את מרחב הבחירה האמיתי למישור הכוונה והמחשבה בלבד. ביניהם נמנים רבי מרדכי יוסף ליינר, רבי צדוק הכהן מלובלין, יש הטוענים שכך הייתה גם דעתו של הרב קוק ואף של הרב אליהו אליעזר דסלר משך תקופה מסוימת. גישה הפוכה מזו מופיעה בספר מכתב מאליהו, שם גישתו של הרב דסלר קובעת, כי המדע – מעצם מהותו – אינו מציב שום שאלה מול עקרון הבחירה החופשית, וגם אם הבחירה סותרת את חוקי הפיזיקה, אין בכך שום שאלה. הרב דסלר מבאר כי המדע בודק את הדברים לפי מה שנתפס אצלנו בחמשת החושים, מבט שהוא "חיצוני ביחס להווייתנו הפנימית". לעומת זו הבחירה שייכת אל רובד אחר: ההוויה הפנימית של האדם. כלומר, הבחירה החופשית קיימת ברובד שאותו המדע אינו יכול לבחון. את המדע המשיל הרב דסלר שהיא כמו "מכונת צילום (- מצלמה) שאפשר לצלם בה רק את הדברים שחוץ ממנה". ומאידך - "אבל המבט הפנימי – היינו הרגשת אנוכיותנו – לא נמצא בשום אחד מהחושים, ולא בכולם יחד, אלא ידיעה תוכנית פנימית היא אשר נמצאת בעצמותנו". כלומר, הבחירה החופשית נבחנת ב"מבט פנימי" שאינו שייך להבחנות המדע הרואה רק את "הדברים שחוץ ממנו", ולאור זאת, בחינת הבחירה החופשית בכלים מדעיים היא בלתי רלוונטית. שהרי "הרגשת הבחירה... איננה על פי חוקי הפיזיקה, שאנו דנים בהם על העולם החיצון, אלא הרגשה זו היא יחסית אלינו, אשר באופן כזה נבחין הווייתנו; ואמת היא לפנימיותנו, אם גם לא תתאים לחוקים של מבט החיצוני..." דוגמה לדבר הביא הרב דסלר, מ"הרגשת "הווה" שבזמן" שהוא "מופרך על פי הפיזיקה". כלומר, כלי המדידה השונים יכולים למדוד את הזמן החולף ולא את הזמן ההווה. אולם כמובן שבתחושה חווה האדם את הזמן ההווה ולא את זה החולף. "וכמו ש"אנו אומרים שהרגשת ההווה איננה על פי חוקי הפיזיקה... ממש כן היא גם הבחירה, אשר נרגיש אותה בפנימיותנו, ביחס אל עצמותנו, אם גם לא תתאים למושגי הפיזיקה". לאור דבריו של הרב דסלר, התשובה לשאלת הבחירה החופשית והדטרמיניזם היא כך: חוקי הבריאה, ובכללם חוק סיבה ומסובב, מתייחסים אל הרובד החיצוני הטבעי של העולם. ברובד זה הדברים נראים בעלי חוקיות מוגדרת וניתנת לחיזוי. לאמיתו של דבר, קיימים בעולם רבדים רוחניים פנימיים, שאינם פועלים בחוקיות המוכרת של סיבה ומסובב. לאור זאת יש לומר, שרוחניות האדם הפנימית שייכת אל אותה פנימיות של הבריאה – בה אין חלות לכללי הטבע של הפיזיקה. באותה פנימיות רוחנית - שם נמצאת הבחירה החופשית, שממילא יכולה לפעול בצורה הנראית נוגדת את חוקי הטבע. הוגים אקזיסטנציאלים כמו אברהם יהושע השל ואחרים, צמצמו את עקרון הבחירה החופשית ורוקנו אותו ממשמעותו הראשונה כחופש פעולה לפעול במצב של חוסר ודאות בלי מניע, ויצקו בו משמעות קיומית חדשה, והיא – היכולת להגיב על הייחודי והחדשני, ל"אחר", מתוך השתחררות נדירה מכבליו של ה"אגו" ותהליך של התעלות עצמית ויצירה. כאשר הרב יוסף דב סולובייצ'יק עסק בשאלה זו הוא הגדיר את הבחירה החופשית בצורה שונה מהנהוג. לטענתו לאדם כמעט ואין יכולת לבחור בכל רגע נתון את הנעשה לאחר מכן (למעט מקרים חריגים), אך האדם יכול לבחור את "חוק הסיבה והמסובב שבו יפעל", את גבולות הגזרה של מה שהוא עצמו עתיד לבחור. בעת החדשה נוצרו מספר מחלוקות בין מדענים דתיים לגבי התפיסה האם קיימת במציאות בחירה חופשית. חיים סוֹמפּוֹלינסקי פיזיקאי וחוקר מדעי המוח, טוען שכיום לפי המחקרים העדכניים שמראים מכשירי ה-MRI, הפעולה שהאדם מבצע נוצרה ונקבעה זמן קדום עוד לפני המחשבה על ביצוע הפעולה. ירמיהו ברנובר כתב לגבי הדטרמיניזם השולל את אפשרות הבחירה החופשית כי הוא "אינו מתיישב גם עם מושגי המדע המודרניים, ואילו אצל יהודי – אינו מתקבל לחלוטין. כי באמת הקדוש ברוך הוא מהווה את העולם בכל רגע, מחיה ומנהיג את העולם כולו ולפרטיו הקטנים ביותר, וברצונו תלוי הדבר אם תהיה נכונה מחר האקסטרפולציה [השערה על מה שנעשה מעבר לטווח ידוע, מתוך ניסיונות בתוך הטווח... של החוקים שהוסקו על-סמך תצפיות שנעשו אתמול והיום]". הוא כתב גם כי עיקרון אי הוודאות החדיר את "תפיסת האינדטרמיניזם – דהיינו, הפך הדטרמיניזם – לכל תחומי המדע, וביטלה לחלוטין את כל היסוד לטיעוניו של לפלס", אשר כתב, שאם רק יקבל תיאור מדויק ומושלם של מצבו ומיקומו של כל אטום ביקום כל רגע נתון, הוא יוכל, בעיקרון, לחשב את עתידם של היקום ושל כל עצם בו בכל רגע ורגע, בלי שום הגבלה. ברנובר כתב על הגישה החדשה כי "זוהי מהפכה מדעית אמיתית... שהביאה בעקבותיה ערעור ושלילה של כמה מיסודות המדע, ויש לה גם השלכות.. לגבי הבחירה החופשית...". שאלה שהטרידה רבות את הפילוסופים בימי הביניים, הייתה שאלת "ידיעה ובחירה", המעמתת בין ההנחה שהאל יודע מראש את כל מה שיעשו בני האדם בעתיד, עם ההנחה שבחירתם של בני האדם היא חופשית. על שאלה זו כתב הרמב"ם: שמא תאמר, והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו? דע, שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה. אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שניים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי", אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע, וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו. לדעת הרמב"ם האלהות היא הידיעה בעצמה, רק שאין בכוחנו להבין זאת וכפי שאנחנו לא מסוגלים להבין את מהותו של אלהים. על דבריו של הרמב"ם כתב הראב"ד: "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה." לדעתו של הראב"ד עניין הבחירה אינו מובן כל צורכו, אולם ההבנה בפשטות היא שהבורא טבע בעולם את המזלות השולטים על הטבע ובידי האדם מונחת האפשרות לצאת משליטת המזל בכח השכל, והבורא יודע האם מזלו של האדם גובר על שכלו או להפך וכך הוא יודע מה יעשה האדם. כעין דבריו כתב הרב אליהו אליעזר דסלר שרצונו הפנימי של האדם אינו יכול להיבדק על פי חוקי הפיזיקה. בדרך זו רצה פרופסור ישעיהו ליבוביץ להסביר ששיטת הרמב"ם היא שהסיבתיות השולטת בטבע אינה שולטת ברצונו של האדם, ואנחנו לא מסוגלים להבין איך זה מתיישב עם ידיעתו של אלהים משום שאנחנו מכירים רק ידיעה הנובעת מהיש ואילו ידיעתו של אלהים קודמת ליש. כך כתב גם רבי מאיר שמחה הכהן שהצלם האלהי זהו הבחירה החופשית, וידיעתו של אלהים היא אינה ידיעה נוספת אלא היא עצמותו של אלהים כמו שכתב הרמב"ם, ואנחנו לא יכולים להבין איך זה עובד כי 'אילו ידעתיו הייתיו', אולם הוא מסביר על פי הקבלה שהבחירה החופשית נובעת מצמצום האלהות שה' מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו, מונח הידוע בקבלה כתורת הצמצום. עם זאת, את ידיעת הנבראים כן ביכולתנו להבין, ומשום כך ידיעתם של הנבראים הבאה על ידי בת קול וכדומה כן מכריעה את הבחירה, ובגלל זה את מאמרם של חז"ל 'ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני' שאומר שזיווגו של האדם ידוע לנבראים לפני כן, מסבירה הגמרא במסכת סוטה שהכוונה לזיווג הראשון בלבד. כך כתב גם הרב שמואל אוזידא שמה שאלהים צופה את מעשיו של האדם אינו מכריח שכך האדם יעשה, אולם לדבריו השאלה אינה שאלה משום שאלהים הוא מעל הזמן כמו שנאמר 'מביט לסוף דבר בקדמתו', ומתחילת ידיעתו רואה מה כבר היה, והביא שכך הסביר הרב משה אלמושנינו בדעת הרמב"ם, ומה שהרמב"ם נשאר בקושיא כתב הרב מנחם מענדל שניאורסון שהרמב"ם מדבר על הידיעה שלפני הצמצום, והרב אלמושנינו מדבר על הידיעה שלאחר הצמצום. הרב יצחק עראמה כתב שדברי הרמב"ם הם כפשוטם, שאלהים נתן לאדם את יכולת הבחירה ברוב מעשיו וזה לא סותר את ידיעתו ואל לו לאדם לחקור בזה כדי שלא יתבלבל. ובזה פירש את דברי רבי עקיבא "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון", כלומר שאף על פי שידיעתו של הבורא ובחירתו של האדם נראים כסותרים זה לזה, זה לא משפיע על השכר והעונש, משום ש"בטוב העולם נידון", כלומר בטוב ומבחר העולם שהוא השכל הנקי השוקל את הדברים בכף מאזנים ומכריח אל צד היושר והאמת העולם נידון. "והכל לפי רוב המעשה", כלומר שאכן ישנם דברים שאינם תלויים בבחירתו של האדם אלא הם בהשגחתו של האלהים, אבל אדם נשפט לפי שאר מעשיו שהם כן תלויים בו והם רוב מעשיו. דעת הרב יצחק בר ששת היא שבידי האדם מונחת הבחירה ואלהים יודע מראש מה תהיה הבחירה של האדם, ואין בכך כל סתירה משום שאם האדם היה עושה אחרת אלהים היה יודע מראש שכך הוא יעשה. כמוהו כתב הרב שמואל יפה אשכנזי, וכך נשמע מדבריו של הרב סעדיה גאון בספרו האמונות והדעות. לעומת כל אלו דעת רלב"ג היא שהבורא יודע רק לאחר מעשה מה עשה האדם, וקודם לכן ידיעתו היא רק מה אמור האדם לעשות על פי הטבע (השכל הפועל) אך עדיין ייתכן שהאדם יבחר לעשות אחרת. על דבריו הקשה הרב יצחק בר ששת שמלבד הגנות הגדולה בחוסר הידיעה לפני המעשה בפועל, הרי שלאחר המעשה נוספה לבורא ידיעה חדשה, מה שמעמיד אותו כדבר הניתן לשינוי ככל דבר גשמי, ואם גם לאחר המעשה אינו יודע מה נעשה כיצד יוכל לתת שכר ועונש. הרב יצחק עראמה הוסיף להקשות שבתורה מובא בהרבה מקומות מה יעשו בני אדם, והרי ייתכן שיחליטו לא לעשות כך. הרב רפאל בירדוגו יישב, שכיוון שאלוהים יודע את שני הצדדים שיכולים לקרות אין זו מגבלה בידיעה שלו, וכמו שקודם בריאת העולם אלהים יודע שאמור להבראות עולם, ולאחר בריאתו אלהים יודע שנברא העולם ואין זו מגבלה בידיעה, ומה שאלוהים יודע מה יעשו בני האדם הוא מתוך היקש שכלי שזה מה שמסתבר שהאדם יעשה. הרב בירדוגו הוסיף שזו משמעות דברי הרב שלמה יצחקי בפירושו למסכת סוטה, שכתב שבידי האדם מונחת הבחירה אם להיות צדיק או רשע. הראי"ה קוק בספרו אורות הקודש מסביר שהרלב"ג אינו מתכוון לומר שאין כזה דבר השגחה פרטית, אלא שבתוך ההשגחה הכללית מונחת ההשגחה הפרטית, רק שבמגבלת השכל האנושי אנחנו לא מבינים את זה. דבריו של הרלב"ג שאלהים אינו יכול לדעת את מעשי האדם מצטרפים לדעתו של הרב אברהם אבן עזרא, שאלהים יודע מה אמור להיעשות בכללות אך אינו יודע מה כל חלק יעשה. הרב ישעיה הלוי הורוביץ הלך גם הוא בדרכו של הרלב"ג וסבר שמה שהאדם עושה יוצר רושם באלהות, אך הוא מסביר שרצונו של אלהים היא ידיעתו, וברצונו ישנם שתי דרכים, טוב ורע, והוא מדריך את האדם ללכת בדרך הטוב ובידי האדם לעורר את הרצון הרע ואז הוא יוצר רושם רע. וכותב שאולי זו גם שיטת הרמב"ן ובעל הפרדס. בכתב העת "בד"ד", בגיליון השני (היוצא לאור על ידי אוניברסיטת בר-אילן) מובא מאמר הטוען שאולי אפשר לפרש כשיטת השל"ה את דברי הרד"ק. דעת הרב חסדאי קרשקש היא שאלהים יודע מה יהיו מעשיו של האדם, ואת מהות הבחירה ניתן לפרש בשתי דרכים. האחת, שאלהים יודע מה יהיו מעשיו של האדם, אך הכוונה במעשה תלויה בידו של האדם. כלומר, לאדם אין אפשרות להשפיע על העתיד, אבל כל דבר שהוא עושה יכול לעשות בכוונה טובה או רעה והוא נשפט על פי כוונתו. הדרך השנייה במשנתו של הרב קרשקש היא שהשכר והעונש הוא תוצאה טבעית של מעשי האדם, וזה חלק מהטבע שטבע האלהים בבריאה. על דבריו הקשה הרב דון יצחק אברבנאל שכיצד ניתן להעניש את האדם על הכרח טבעי, ואין זו "אפשרות" שעליה ניתן לקבל שכר ועונש. האסלאם, בפרט השיעי, נתן מקום נרחב לגזרה העליונה, ובכל אופן ישנו מרכיב של אחריות האדם על מעשיו. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים בחירה חופשית - כללי בחירה חופשית ביהדות הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/הסהר_האדום] \| [TOKENS: 2292]
תוכן עניינים הסהר האדום הסהר האדום הוא השם והסמל המקובלים לארגוני סיוע ועזרה ראשונה בארצות מוסלמיות. ארגוני הסהר האדום מקבילים בתפקידיהם לארגוני הצלב האדום בארצות אחרות ולארגון מגן דוד אדום הישראלי. ארגוני הצלב האדום והסהר האדום (ומאז דצמבר 2005 גם מגן דוד אדום) מאוגדים בארגון בינלאומי ששמו "תנועת הצלב האדום והסהר האדום הבינלאומי". מקורו של סמל הסהר האדום באימפריה העות'מאנית. האימפריה העות'מאנית אמנם הצטרפה לאמנת ז'נבה הראשונה ב-1864 (אמנה הקובעת כללי הגנה על צוותי רפואה, וקובעת שאלה יסומנו בצלב אדום על רקע לבן), אולם במהלך מלחמת רוסיה-טורקיה, בנובמבר 1876, הודיעה כי תסמן את צוותי הרפואה שלה בסהר אדום במקום בצלב אדום כדי שלא לפגוע ברגשות חייליה שרובם מוסלמים. באותה הודעה נמסר כי הצבא הטורקי יוסיף לכבד את הנייטרליות של סמל הצלב האדום גם אם לא ישתמש בו. ב-1906 קיבל ארגון הצלב האדום הבינלאומי החלטה, שעל-פיה הצלב האדום ימשיך להיות סמל הארגון הרשמי, אולם בארצות שבהן כבר התקבל בעבר סמל אחר, ימשיכו להשתמש בסמל המקומי. ההחלטה נגעה לטורקיה ולאיראן (באיראן היה נהוג עד המהפכה האיראנית סמל האריה והשמש הלאומי בצבע אדום לסימון צוותים רפואיים). רק בשנת 2005 לאחר לחץ מתמשך בעיקר מצד ישראל שמשתמשת בסמל מגן דוד אדום, קזחסטן שמשתמשת בשילוב של סהר אדום וצלב אדום, אריתראה ועוד, נקבע סמל נוסף סמל המעוין האדום ("הקריסטל האדום") שהוא נייטרלי מבחינה לאומית ודתית, ואשר בתוכו אפשר לשלב סמלים מקומיים. הסהר האדום הפלסטיני אגודות של הסהר האדום קיימות במרבית המדינות המוסלמיות, וגם באזורים שבהם חיים מוסלמים, למשל ארגון הסהר האדום הפלסטיני באזור הגדה המערבית (יהודה ושומרון) ורצועת עזה. כנגד הסהר האדום הפלסטיני הועלו טענות עקב הסתרת נשק המיועד לגורמי טרור באמבולנסים, ובדבר מעורבות של גורמי טרור בארגון. בדצמבר 2005 נחתם הסכם לשיתוף פעולה בין הסהר האדום הפלסטיני לבין ארגון מגן דוד אדום הישראלי. ההסכם מאפשר לסהר האדום הפלסטיני להיעזר בשירותי הארגון הישראלי, שציודו מתקדם יותר, ומסדיר טוב יותר את מעבר האמבולנסים של הסהר האדום בתקופות של מתיחות ביטחונית. ב-13 בנובמבר 2015, בפיגוע ירי שנערך בסמוך ליישוב עותניאל כחלק מגל הטרור הפוקד את המדינה, נורו למוות שני יהודים תושבי ישראל ממחבלים אשר ירו מטווח קצר על רכבם. לפי תחקיר מד"א, אמבולנס של הסהר האדום הפלסטיני שהגיע לזירת הפיגוע נמנע מלהגיש עזרה לפצועים בניגוד לכללי האתיקה הרפואית, דבר שגרר מחאה חריפה מצד ישראל, כולל הגשת תלונה לצלב האדום. בעקבות כך הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו לשגריר ישראל באו"ם, דני דנון, להגיש עתירה למזכ"ל האו"ם כנגד התנהגותם של הסהר האדום. הסהר האדום הכחיש את הדברים וטען שטיפל בפצועים. הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/KUTP] \| [TOKENS: 1451]
Contents KUTP KUTP (channel 45), branded Fox 10 Xtra, is a television station in Phoenix, Arizona, United States, broadcasting the MyNetworkTV programming service. It is owned and operated by Fox Television Stations alongside Fox outlet KSAZ-TV (channel 10). The two stations share studios on West Adams Street in Downtown Phoenix; KUTP's transmitter is located atop South Mountain. History In May 1984, the Federal Communications Commission (FCC) allocated channel 45 to Phoenix and began taking applications for the channel after United Television, a subsidiary of Chris-Craft Industries, petitioned for the additional slot. United soon got competition for the channel from another twelve applicants. Undeterred, United bought out all of the competitors for a reported $5 million and won a construction permit on December 20, 1984. United immediately set out to bring Phoenix its third independent station alongside the existing KPHO-TV and KNXV. It originally proposed to become KOLT-TV (as in "Kolt 45"), but United could not convince radio station KOLT in Scottsbluff, Nebraska, to give it the rights to share the designation. On December 23, 1985, a year after obtaining the construction permit, KUTP came to air as the only station United would build and sign on from the ground-up in the company's history. Along with movies and syndicated programs, United commissioned a revival of The Lloyd Thaxton Show, last seen in Los Angeles in the late 1960s, as a centerpiece of its programming efforts. In 1988, United made an even more consequential pickup when it signed a deal to telecast away games of the Phoenix Suns. The initial deal saw the station receive the rights to 25 road games for five years, with the figure increasing to 30 beginning in the 1990–91 season and to 41 games by the mid-1990s, when the Suns were the station's chief viewership draw. Under United Television ownership, the station carried programming from the Prime Time Entertainment Network programming service from January 1993 to January 1995. In the fall of 1994, United Television and Paramount Pictures announced the formation of the United Paramount Network (UPN), lining up independent stations that were owned by both companies at the time as charter affiliates; KUTP affiliated with UPN upon the network's January 16, 1995, debut. In 2000, Paramount parent company Viacom bought Chris-Craft's 50% ownership interest in UPN (which Chris-Craft had wholly owned, until Viacom acquired a stake in the network in 1996). On August 12 of that year, Chris-Craft sold its UPN stations to the Fox Television Stations subsidiary of News Corporation for $5.5 billion; this resulted in the creation of Phoenix's second television duopoly with KSAZ. KUTP merged its operations with KSAZ into that station's studio facilities on West Adams Street. On January 24, 2006, the Warner Bros. unit of Time Warner and CBS Corporation announced that the two companies would shut down UPN and The WB and combine the networks' respective programming to create a new jointly owned broadcast network called The CW. In unveiling the merged network, while WB and UPN affiliates owned by WB minority stakeholder Tribune Broadcasting and by CBS Television Stations were announced as charter outlets, none of the Fox-owned UPN stations—many of which were competitors to these stations—were chosen. Even though neither of these groups were present in Phoenix, as with the rest of the chain, Fox took immediate steps to remove UPN branding and promotions from KUTP, which branded as "PHX 45" for six months. The next month, News Corporation then announced the creation of its own secondary network, MyNetworkTV, to serve its own outgoing UPN stations as well as those that had not been selected for The CW. (Phoenix's WB affiliate, KASW, then signed an affiliation agreement with The CW; it is now an independent station.) Coinciding with the September 2006 launch of MyNetworkTV, Fox announced that KUTP would begin producing a local interactive dating show, My Dating Place, which aired on weeknights. On August 7, 2017, KUTP was re-branded as Fox 10 Xtra, a brand extension of KSAZ-TV, adding a two-hour block of the latter's live streaming YouTube channel Fox 10 News Now (now LiveNow from Fox) Monday through Friday between 10 a.m. and 12 noon. It now carries Fox 10 Talks at that time. Local programming Beginning in 2018, KSAZ-TV produced a 7 p.m. newscast, Fox 10 Xtra News at 7, for air on KUTP; this program, the station's first regular newscast, debuted in July 2018. It also carries newscasts at their usual time when KSAZ-TV has sports commitments at abnormal times, such as FIFA World Cup coverage or when prime time games run over 9 p.m. MST. In February 2022, KUTP began simulcast programming from Fox Weather. This programming airs from 1 to 2 p.m. on weekdays, and from 4 to 6 a.m. on Sundays. For 23 years, from 1988 to 2011, KUTP served as the over-the-air television home of the NBA's Phoenix Suns, televising all road games that did not have exclusive rights held by a national broadcast or cable television network, as well as selected home games, averaging at least 45 game telecasts each season. KUTP produced its own broadcast graphics, in conjunction with the Suns until the 2010–11 NBA season; this role of the regional television broadcaster of Suns games was taken over thereafter by corporate sibling Fox Sports Arizona (later Bally Sports Arizona) without any over-the-air rights, from 2011 to 2023. Basketball returned to channel 45 in 2019 when Grand Canyon University entered into a deal to move men's basketball coverage from YurView Arizona, a cable channel, to KUTP; the games are produced by Sneaky Big Studios for GCU and KUTP. The agreement was renewed for the 2021–22 season, adding women's basketball and men's baseball broadcasts. The agreement was expanded for the 2022–23 season, adding a softball broadcast for the first time. Technical information KUTP's transmitter is located on South Mountain. The station's signal is multiplexed: KUTP shut down its analog signal, over UHF channel 45, at 8:30 a.m. on June 12, 2009, the official date on which full-power television stations in the United States transitioned from analog to digital broadcasts under federal mandate. The station's digital signal continued to broadcast on its pre-transition UHF channel 26, using virtual channel 45. References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%98%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D] \| [TOKENS: 6524]
תוכן עניינים דטרמיניזם דֵּטֶרְמִינִיזְם או כּוֹרְחָנוּת היא השקפה פילוסופית לפיה כל מאורע בעולם, פעולות, החלטות או מחשבות אנושיות נקבעים באופן בלעדי על ידי אירועים קודמים. דטרמיניזם עולה בהקשרים רבים, ביניהם המדע, הדת ופילוסופיה של המוסר. ההיבט הלוגי אריסטו היה הראשון שניסח היבט זה ובחן אותו. לפי הלוגיקה, מתקיים "חוק השלישי הנמנע", לפיו כל טענה היא אמיתית או שקרית, ואין אפשרות שלישית. אריסטו בחן טענה זו על משפטים מן העתיד: טענה אודות העתיד היא אמיתית או שקרית כיום, ואין אפשרות שלישית. לכן, הייתה הטענה אמיתית או שקרית מאז ומעולם. אם הייתה כזאת מאז ומעולם, אזי היא תתרחש בהכרח. ההשקפה הסיבתית בסיס המושג נעוץ בתפיסה שלכל אירוע יש אירועים מקדימים, שמשפיעים עליו או גורמים להתרחשותו. או בלשון אחרת, לכל מסובב יש סיבות. פילוסופים מאסכולה זו טענו שכאשר עוקבים אחורה בשרשרת הסיבות (מה גרם למה גרם למה, וכן הלאה) ניתן להגיע, תאורטית לפחות, עד ל"מניע הראשון", שבמקרים רבים זוהה עם אלוהים, או, ואחרים זיהו אותה עם המפץ הגדול. הגישה שלפיה קיים מניע ראשון היא דאיזם. הדטרמיניזם טוען, בין היתר, גם כי לכל דבר יש סיבה. אחד מראשוני הפילוסופים שהחזיקו בתפיסה זו היה דמוקריטוס, שהשתייך לאסכולה האטומיסטית בפילוסופיה הקדם-סוקרטית. דמוקריטוס טען שתנועת האטומים ומיקומם היא שרירותית מבחינת תכליתה, והכרחית מבחינת סיבותיה. ההשקפה התכליתית דרך הסתכלות נוספת על מושג הדטרמיניזם היא הסתכלות תכליתית ולא סיבתית. אם מניחים שכל פעולה גוררת פעולה אחרת, אז ניתן לומר שלכל פעולה יש "סיבה" שגרמה לה, אך גם כי לכל פעולה יש "תוצאה" שלה, או "מטרה" שלה. לפיכך, תאורטית, בהינתן מספיק נתונים (כלל כל הדברים ביקום, אם מתחשבים באפקט הפרפר) ניתן לחזות מה יקרה לכל דבר. בניגוד לפטליזם (אמונה בגורל), אשר שם דגש על תוצאה ידועה ובלתי נמנעת בעתיד, שם הדטרמיניזם דגש על כך שההווה הוא בלתי נמנע. בעוד שהפטליסטים מאמינים שהתוצאה הסופית היא זהה, ללא תלות בדרך, הדטרמיניסטים טוענים שבחירה בדרך אחרת מעולם לא הייתה אפשרות. גם תהליך הבחירה הוא תוצר של מכלול הסיבות שהוביל אליו. עקרון הדטרמיניזם, הסותר את עקרון הבחירה החופשית, מוביל למסקנה שתחושת הבחירה החופשית היא אשליה. התלבטויותיו של אדם הן תהליך קוגניטיבי חישובי לאורך זמן, שלא ניתן לחזות את תוצאותיו מראש, אך תוצאתו יחידה, ואינה יכולה להיות אחרת. בעוד שחלק מהפטליסטים מאמינים ביד מכוונת, בישות כלשהי בעלת תוכנית או בכוונה סופית כלשהי, הדטרמיניזם מאמין שההתרחשויות בעולם הן טבעיות לחלוטין. דטרמיניזם דתי תפיסת האלוהים כמי שיודע הכול, כל יכול ועושה הכול, משמעותה לכאורה שהאל עושה ויודע כיצד יתנהל העולם וכיצד ינהג אדם מאז ומעולם ובכל רגע נתון, ולכן כל מה שיקרה, בהכרח יקרה: אין לאדם חופש בחירה חדש לשנות עכשיו את מה שידוע היה מראש. כך למשל, אם האל יודע מראש הכול, הרי שמראש לא ייתכן שהאדם יבחר אחרת (כי אז בחירתו ההפוכה של האדם תהפוך למפרע את ידיעתו מראש של האלוהים לידיעה שגויה). הנחות דתיות אלו מובילות לכאורה לדטרמיניזם. מעבר לבחירתו של האדם, גם התרחשויות הטבע נתפסות כהכרחיות אם חוכמת האלהים וטובו הם העומדים מאחורי הטבע, שהרי האל בחר מראש את החכם והטוב ביותר שיתרחש, ואם כן דבר לא יוכל להתרחש אחרת. הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ הציג עמדה זו במאה ה-18. נוסף על כך, מעצם הגדרתו של אלוהים כ"טוב אינסופי", נובע, על פי לייבניץ, כי העולם בו חיים בני האדם אמנם התרחש בהכרח ונקבע על פי אלוהים, אולם בשל טובו האינסופי של אלוהים, עולם זה הוא הטוב מבין כל העולמות האפשריים. לכן, אם מתרחש אסון כלשהו, אזי ברי לכל שהיה מן ההכרח שאסון זה יתרחש, כדי שימשיך להתקיים הטוב מבין העולמות האפשריים, ולאלוהים הטוב ודאי יש סיבות משלו לגרום להתרחשות אסון זה. תפיסה זו משקפת אופטימיות לגבי העולם ועתידו. הפילוסוף הצרפתי וולטר לעג לעמדה זו בספרו הסאטירי "קנדיד", שנכתב לאחר רעידת האדמה בליסבון. אם תפיסת האלוהות מובילה לדטרמיניזם, הרי שהתפיסה הדתית את חובת האדם מובילה לשלילתו: הדטרמיניזם הוא בעייתי מבחינה דתית משום שאם אין בחירה חופשית, קשה להטיל על האדם אחריות למעשיו, ועקרון השכר והעונש האלוהי על מעשי האדם איננו מוסרי. ביהדות מוצגת התמודדות עם התפיסה הדטרמיניסטית (על פי אחד הפירושים) בספר קהלת. למשל, במגילת קהלת, פרק א', פסוק ט': "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה". לפי התפיסה בפסוק, דבר אינו משתנה. האדם אינו מסוגל לשנות דבר, כיוון שגורלו נקבע מראש. אולם, יש המבינים[דרוש מקור: מי?] את דברי קהלת על תוכן המעשים, שהם הדחפים היצרים והסיפוקים של האדם אשר לא משתנים לעולם. תפיסה זו מוצגת לאורך רוב הספר, ולכן בימי קדם התלבטו האם לצרף אותו לתנ"ך.תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל' לבסוף צורף הספר, משום ש"תחילתו וסופו בדברי תורה", כלומר: המחבר מבצע חקירה לוגית-פילוסופית בדבר משמעות האדם ומה צריכה להיות דרכו בחיים על מנת להיות מאושר.[דרוש מקור] במשך רוב הספר פוסל המחבר את כל האפשרויות לאושר שמציע העולם ומראה שאין ביכולתן להביא לשלוות הנפש אותה מחפש האדם. בסוף הספר, אחרי שקהלת פסל כמעט כל דבר – מגיע השיא, היא האמת על פי המחבר: "סוף דבר, הכול נשמע: את-האלוהים ירא ואת-מצוותיו שמור, כי-זה כל-האדם. כי, את-כל-מעשה, האלוהים יביא במשפט, על כל-נעלם: אם-טוב, ואם-רע." מכאן ניתן לראות בבירור ניגוד חריף לדטרמיניזם, אשר אינו מאפשר משפט, מאחר שאין בחירה חופשית. התפיסה הדתית של היחס בין האמונה בדטרמיניזם האלוהי המוחלט ובין היסוד שיש לאדם בחירה חופשית, העסיקה את חז"ל. כך למשל נקבעו שני הקטבים באימרה תמציתית ומדויקת במסכת אבות: "הכל צפוי והרשות נתונה" (בשמו של רבי עקיבא). אמרה אחרת ניסתה להתיר את הסבך על ידי הקביעה "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים": הדטרמיניזם האלוהי שליט על הכל, אבל יש לו יוצא דופן אחד ויחיד – בחירתו החופשית של האדם להיות ירא שמים. בתולדות המחשבה הדתית היהודית ישנן דוגמאות מעטות, יחסית, לדטרמיניזם דתי השולל מן האדם את יכולת הבחירה החופשית. רבי חסדאי קרשקש הציע תפיסה דטרמיניסטית חמורה, שלפיה כל מעשה של האדם תלוי בגורמים קודמים שהיוו עילה למעשיו. מקרה אחר של הוגה יהודי הדוגל בדטרמיניזם דתי קיצוני נמצא בתנועה החסידית בהגותו יוצאת הדופן של הרבי מאיזביצה, ר' מרדכי יוסף ליינר בספרו "מי השילוח". הבחינה המדעית מבחינה מדעית היה הדטרמיניזם בסיס להבנה שהמדע מתנהל בצורה חד-ערכית ושכל אירוע נגרם על ידי אירוע אחר, ואם ידוע מצב של מערכת בזמן מסוים, ואילו היו כל חוקי הטבע ידועים, ניתן היה לחזות את מהלך האירועים עד קץ הדורות. טענה זו העלה לראשונה המדען פייר-סימון לפלס. הוא טען שבאופן תאורטי אם היה בנמצא מחשב-על שיכול לחשב את כל פעולות היקום, ניתן היה לחזות כל דבר. האופי ההסתברותי של מכניקת הקוונטים, שלפיה תוצאות תהליכים בסיסיים בטבע נקבעים באקראיות, ערערה על קביעה זו. אחת הסיבות שאלברט איינשטיין חלק על מכניקת הקוונטים היא אמונתו בדטרמיניזם. הוא ביטא זאת באמירתו המפורסמת "אלוהים לא משחק בקוביות". עם זאת, תחת מכניקת הקוונטים הדטרמיניזם הקלאסי מוחלף בדטרמיניזם קוונטי, הטוען שאומנם לא ניתן לחזות בוודאות את התוצאות של כל תהליך, אך תאורטית ניתן במקום זאת לחזות את ההסתברות המדויקת להתרחשותה של כל תוצאה. סוציולוגים ביקורתיים הוסיפו כי דטרמיניזם הוא מושג בעייתי, היות שהוא מבטל את חופש הבחירה של הפרט. לדוגמה, סוציולוגים רבים נדרשו לשאלה על אודות דטרמיניזם טכנולוגי, במיוחד בקשר למחקר על אודות המהפכה התעשייתית: חוקרים ממדעים שונים טענו כי המהפכה הוּבלה על ידי דטרמיניזם טכנולוגי ולכן הייתה חייבת לפרוץ. הסוציולוגים הביקורתיים דוחים קביעה זו ומציינים שקיימת התעלמות מהסיבות ההיסטוריות, החברתיות והכלכליות שהובילו לפרוץ מהפכה זו דווקא בתקופה שפרצה. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Vogue_Australia] \| [TOKENS: 1296]
Contents Vogue Australia Vogue Australia is the Australian edition of Vogue magazine. Prior to becoming a stand-alone edition, the Australian edition operated as a supplement to British Vogue from 1952. The magazine is published by News Corp under a licence from Condé Nast. History In 1952, Rosemary Cooper editor of the British Vogue Export Book visited Australia and so impressed by the fashions suggested the launch of a supplement for the country, that then launched the same year. Cooper edited the supplement and later the other commonwealth supplements of Vogue for New Zealand and South Africa. Vogue Australia launched with a Spring/Summer issue in 1959 featuring the Tania Mallet photographed by Norman Parkinson. The magazine was published by Condé Nast, this was until 1972 when it became licensed under Bernard Leser Publications. Condé Nast started publishing the magazine again in 1989. In 1971 Eve Harman (sister of Ilsa and John Konrads) was appointed editor-in-chief, she had been working at the magazine since 1961. By 1980 Vogue Australia had a similar circulation to Vogue Paris and Vogue Italia which both operated in larger markets than the Australian edition. Vogue Australia also had the highest sales compared to population of any Vogue worldwide. Marion Hume was the magazine's editor for only an 18 month period, during this time the magazines circulation dropped and Hume was sacked and replaced. In 1998 Juliet Ashworth was appointed editor-in-chief replacing Hume, previously editor-in-chief of Woman's Day her appointment was seen as Vogue Australia going downmarket in order to increase its declining circulation. Ashworth's first cover featured Patrick Rafter and Lara Feltham. Condé Nast pulled out of the Australian market in 2002, with this the magazine became licensed under the Federal Publishing Company. However in 2006 News Ltd. purchased Federal Publishing Companys magazines for $180 million (AUD) with this the magazine became part of News Ltd. The magazine's December 2003 issue was guest-edited by fashion designer Karl Lagerfeld, this was the first magazine to be guest edited by Lagerfeld and featured Eva Herzigová on the cover. For the December 2004 issue, Princess Mary of Denmark was photographed for the cover. In May 2012 Clements was fired from her role as editor-in-chief of Vogue Australia. Vogue Australia celebrated its 60th anniversary issue in December 2019 with Edward Enninful and British Vogue. Christine Centenera was appointed Editor-in-Chief of Vogue Australia in late 2022. Centenera previously worked as fashion director of Harper's Bazaar Australia and since 2012 had been fashion director of Vogue Australia. Her first issue was March 2023 and featured Hailey Bieber on the magazines cover. Features Elaine George became the first Indigenous Australian model to feature on the cover of any edition of Vogue with her September 1993 Vogue Australia cover. Regarding her historic cover, George stated "I wanted to make sure I represented my people in the best way […] it was like bringing the rest of Australia on a journey. I had that opportunity to make way for the next young Aboriginal model". In June 2010, 17 years after George, Dunghutti model Samantha Harris became the second Indigenous Australian model to feature on the cover of Vogue Australia. This was followed by Awabakal model Charlee Frasers' cover in April 2018. Vogue Australia has featured the work of Indigenous artists and designers. The 60th Anniversary issue in December 2019 featured Yolngu model Maminydjama (Magnolia) Maymuru and artist Maree Clarke, among others. On the theme of "hope", for the September 2020 cover, during the COVID-19 pandemic in Australia, Vogue Australia worked with the National Gallery of Australia to commission artist Betty Muffler, an Aṉangu Pitjantjatjara woman and Ngangkaṟi (spiritual healer) from remote South Australia, to bring hope and healing with her artwork Ngangkari Ngura (Healing Country). Of the cover, Muffler said, "Through my paintings you can see my Ngangkari work: watching over people and also looking after Country. My Country. This place is very important – we all need to look after each other and respect our home". May 2013 marked the first anniversary of a healthy body initiative that was signed by the magazine's international editors—the initiative represents a commitment from the editors to promote positive body images within the content of Vogue's numerous editions. Vogue Australia editor Edwina McCann explained: In the magazine we're moving away from those very young, very thin girls. A year down the track, we ask ourselves what can Vogue do about it? And an issue like this [June 2013 issue] is what we can do about it. If I was aware of a girl being ill on a photo shoot I wouldn't allow that shoot to go ahead, or if a girl had an eating disorder I would not shoot her. The Australian edition's June 2013 issue was entitled Vogue Australia: "The Body Issue" and featured articles on exercise and nutrition, as well as a diverse range of models. New York-based Australian plus-size model Robyn Lawley, previously featured on the cover of Vogue Italia, also appeared in a swimwear shoot for the June issue. Jonathan Newhouse, Condé Nast International chairman, stated that "Vogue editors around the world want the magazines to reflect their commitment to the health of the models who appear on the pages and the wellbeing of their readers." Alexandra Shulman, one of the magazine's editors, commented on the initiative by stating, "As one of the fashion industry's most powerful voices, Vogue has a unique opportunity to engage with relevant issues where we feel we can make a difference." Other editions Launched in 1967 originally as Vogue's Guide to Living. From 1970 it was published as Vogue Living. In 1999 the magazines circulation was increased from bimonthly to monthly but later returned to the bimonthly schedule. The magazine ceased publication in November 1977. Australian Vogue occasionally publishes supplements: Vogue Business Australia, Vogue Man Australia, and Vogue Fashion Week Australia. Editors See also References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA&action=edit&section=19] \| [TOKENS: 215]
עריכת הדף "היסטוריה של ארצות הברית" (פסקה) סימני פיסוק: ־ – — … קוד ויקי: • · [] [[]] () {{}} {{{}}} תווים מתמטיים: ~ \| ° ± − × ² ³ + תווים עבריים: בּ וֹ וּ בַ בָ בֶ בֵ בִ בֳ בֲ בֱ בְ בֻ שׁ שׂ תו כיווניות דף זה כלול ב־9 קטגוריות מוסתרות:
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Vogue_Arabia] \| [TOKENS: 556]
Contents Vogue Arabia Vogue Arabia / Vogue العربية (stylised in all caps) is the Arabian-edition of the American fashion magazine Vogue. The magazine has been in operation since 2017. Based in the United Arab Emirates, the magazine is distributed across the Middle East. Background Vogue Arabia is the Arabian-edition of the American fashion magazine Vogue magazine. The magazine is published eleven times per year (January, February, March, April, May, June, July/August, September, October, November, December). The magazine is published in two languages, Arabic and English. The magazine was launched under a licence with Nervora, digitally in 2016 and followed by a print magazine in 2017. In 2025 Condé Nast took over the magazine and it is no longer licensed. Most of the magazines readers are in Saudi Arabia. The sister publications of Vogue Arabia are: History Vogue Arabia was launched in October 2016 website-only (in Arabic and English), making it the first edition of Vogue to launch digital-first. Saudi Arabian Princess Deena Aljuhani Abdulaziz was the magazines editor from launch. Condé Nast licensed the Vogue name to Dubai-based media company Nervora to launch the magazine. The magazine launched its print edition in March 2017, it featured model Gigi Hadid photographed by Inez and Vinoodh and styled by Brandon Maxwell, Abdulaziz described Hadid on the cover as "in one poised photograph, she communicates a thousand words to a region that’s been waiting far too long for its Vogue voice to speak". On 13 April after only two issues (March, April) Abdulaziz was fired, she stated "I am proud of what I have been able to accomplish in such a short space of time... It had initially been my intention to build this important and groundbreaking edition of Vogue from inception to a mature magazine in line with others in the Vogue stable." A day after the announcement of her exit it was announced by Shashi Menon (CEO of Nervora) that Manuel Arnaut (ex-editor of Architectural Digest Middle East) would be the new editor-in-chief. Following a June 2018 cover with Princess Hayfa bint Abdullah al-Saud there was controversy on social media with netizens criticising the cover which featured al-Saud behind the wheel of a car in celebration of the Saudi Arabia lifting its ban on female drivers as the magazine omitted that women's rights activists who previously protested against the law were still under arrest. In January 2025 the publication was taken over by Condé Nast, under Condé Nast ownership Arnaut will continue to edit the magazine now as Head of Editorial Content. See also References External links
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Vogue_China] \| [TOKENS: 787]
Contents Vogue China Vogue China (Chinese: 服饰与美容) is the Chinese edition of Vogue magazine. The magazine carries a mixture of local and foreign content. The magazine is published by Condé Nast in partnership with the state-owned China Pictorial Publishing House. There are 16 editions of Vogue China published every year. As of November 2020, Vogue China circulated around 2 million copies. Mario Testino has described Vogue China as the world's "most important Vogue". History Vogue China became the sixteenth edition of Vogue when its first issue was released for September 2005; its debut had been in the works for over two years. The magazine's first cover featured Australian model Gemma Ward alongside Chinese models Du Juan (杜鹃), Wang Wenqin (王雯琴), Tong Chenjie (佟晨洁), Liu Dan (刘丹), and Ni Mingxi (倪明曦). Its initial first printing of 300,000 copies sold out, requiring a second printing to be made. Editor-in-chief Angelica Cheung (张宇) had a journalistic background and had worked for multiple newspapers and magazines in Hong Kong such as Marie Claire and she was previously the editorial director of Chinese Elle. In 2016 a spin-off of Vogue China called Vogue Me was launched. The magazine was aimed at the millennial audience. The magazine ceased publication 2021 when its successor Vogue+ was launched, aimed at Gen Z. Australian-born digital influencer Margaret Zhang became the editor-in-chief of Vogue China in February 2021, replacing Angelica Cheung who had been the editor-in-chief since the magazine's launch in 2005. Zhang was appointed to the role of editor-in-chief at the age of 27, making her the youngest EIC in Vogue history. In Autumn of 2021, Vogue China launched a new bi-monthly edition titled Vogue Plus (+). The edition targets Gen Z audiences and is run by Lily Chou. The first cover of Vogue+, featured Timothée Chalamet, both as its cover model and guest editor, and discussed Chalamet's performance in Dune. In February 2024, it was announced that Zhang would leave Vogue China when her contract ends in March and the June issue would be the final issue under her direction. Condé Nast began an extensive search for a new editor-in-chief. In July 2024, it was announced that Rocco Liu of GQ China would be in charge of the editorial direction of the Vogue China brand across all platforms with immediate effect. Advertising and profit Many advertisers are competing for space in Chinese publications. "Advertisers don't pay attention to large distribution, rather they prefer a safe environment for their advertisement," says Hung, the publisher of the independent fashion magazine. It is reported that "fashion labels are putting even more money into advertising in China than in the States." Vogue magazine is already an internationally well-known publication, which makes advertisers feel safe placing their advertisements in their magazines. There is a large competition to get advertisements in magazines. "When Vogue came and took away some of the others' advertising income, Trends Media Group, who publishes Harper's Bazaar and Cosmopolitan, reported Vogue for a "minor regulatory technicality," which forced Vogue to move its whole editorial staff from Shanghai to Beijing." Magazines fight each other over advertisers because they are a large source of profit. However, since there is no third party auditing system in China, it is unclear whether high profile magazines such as Vogue are profitable because of their distribution sales or the advertisements that they feature. "In a fair market environment, our niche distribution will not seem so distant from the bloated distribution figures of the giants," said Hung, a publisher of the independent fashion magazine iLook. Editions See also References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-295] \| [TOKENS: 76002]
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B,‏ 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/WDCA] \| [TOKENS: 3122]
Contents WDCA WDCA (channel 20), branded Fox 5 Plus, is a television station in Washington, D.C. It operates primarily as an independent station, but airs MyNetworkTV programming. WDCA is owned by Fox Television Stations alongside Fox outlet WTTG (channel 5). The two stations share studios on Wisconsin Avenue in Bethesda, Maryland, and are broadcast on the same multiplex from a tower on River Road nearby. WDCA began broadcasting as an independent station in April 1966. It was founded by the Capital Broadcasting Company, whose president was Washington broadcaster Milton Grant; Grant sold the station in 1969 to the Superior Tube Company of Pennsylvania but remained general manager until January 1980, leaving to start a career in broadcast station ownership. Channel 20 served as Washington's second-rated independent behind WTTG for decades and as a longtime home for local sports coverage and children's programming. After being owned by Taft Broadcasting from 1979 to 1987, WDCA and four other Taft-owned independent stations were sold to TVX Broadcast Group, which soon fell into financial difficulties because of the debt associated with the purchase. The Paramount Stations Group acquired WDCA and other stations in two parts between 1989 and 1991, bringing much-needed stability. WDCA was one of several Paramount-owned stations to be charter outlets for the United Paramount Network (UPN) in 1995; in 2001, after UPN was acquired by CBS, Fox took possession of the station in a trade and merged its operations with WTTG. When UPN merged into The CW in 2006, bypassing all of Fox's UPN and independent stations in the process, the station became part of Fox's MyNetworkTV service. The station was rebranded as Fox 5 Plus, an expansion of WTTG, in 2017, and it airs several WTTG-produced prime time newscasts. History The first interest around channel 20 came in the early 1950s, shortly after the assignment of ultra high frequency (UHF) channels nationwide. Three Washington radio stations—WWDC, WGMS, and WEAM—had applied for the channel by May 1953. WGMS won the permit in 1954, but it returned it in 1956, with company president N. Robert Rogers having "regretfully concluded" that the station would not be viable. On November 19, 1962, Capital Broadcasting Company applied to build a new television station on channel 20 in Washington, D.C. By May, the Federal Communications Commission (FCC) had received a second application, from Automated Electronics, Inc. of Dallas, which proposed to install the station in nearby Arlington, Virginia.[a] Capital Broadcasting comprised six stockholders including Milton Grant, a high-profile personality on WTTG (channel 5) from 1956 to 1961 as host of The Milt Grant Show, a teen dance hour. As part of his transition from an on-air personality to a media executive, Grant began going by Milton instead of Milt. Capital Broadcasting was granted the construction permit on August 13, 1963. WDCA-TV began broadcasting on April 20, 1966, with a schedule emphasizing sports programming. It was the third independent station in Washington—after WTTG and WOOK-TV (channel 14)—and the area's third UHF outlet following WOOK-TV and WETA-TV (channel 26). After a decade, Vince McMahon's Capitol Wrestling Corporation promotion moved from channel 5 to channel 20. The station's sports programming ranged from the Virginia Sailors of the Atlantic Coast Football League to local high school football. Some games, particularly hockey, were tape delayed for the sole purpose of adding commercial breaks. Grant boasted that the station was turning a profit within 18 months, having projected not to do so in at least three years. In 1968, Grant reached an agreement to sell channel 20 to the Superior Tube Company, a metal tube manufacturer based in Wynnewood, Pennsylvania; Grant would remain as general manager. Prior to finalizing the agreement with Superior Tube, it was reported that the station was in negotiations to be purchased by Bishop Industries, the parent company of Hazel Bishop cosmetics. Despite its claims that WDCA-TV had become profitable sooner than projected, Capital Broadcasting had lost "substantial sums" on channel 20. Grant and his partners no longer had the money to continue running the station. That finding was key in the FCC approving the $2.2 million sale in May 1969. Channel 20 continued to promote itself as a sports station, airing 10 games of the Washington Caps of the American Basketball Association in the 1969–70 season and serving as the originating station for Baltimore Bullets basketball even though the team had not yet moved to Washington. In 1977, the station signed a five-year deal for full live coverage of mostly away games for the nascent Washington Capitals, replacing WTOP-TV (channel 9); that station's sporadic and often tape-delayed and edited coverage was called "revolting" by The Washington Post. WDCA entered into a similar deal with the relocated Washington Bullets the same year, also replacing WTOP-TV. The station began splitting coverage of both teams with cable channel Home Team Sports (now Monumental Sports Network) in 1984, an arrangement that continued until both teams moved their over-the-air games to WBDC-TV (channel 50) in 1995. It was also the Washington-area affiliate of the Baltimore Orioles television network. In the 1970s and 1980s, WDCA-TV also featured a variety of other local programs. For children, the station featured "Captain 20", a children's show host created in 1969 but played by Dick Dyszel from 1972 to 1987; Dyszel also doubled as "Gore De Vol", host of the station's late night horror movies. The Captain 20 Club, wrapped around afternoon cartoons ranging from Bugs Bunny to Ultraman, also included regular monkey races. From 1972 until his death in 1984, channel 20 also broadcast Petey Greene's Washington, a public affairs program hosted by Ralph "Petey" Greene, civil-rights activist and native Washingtonian. Superior Tube originally agreed to sell WDCA-TV to the Tribune Company for $12 million in January 1978. However, when ratings results for January and early February turned up major increases in viewership for channel 20, Superior Tube raised its asking price, and Tribune backed out of the sale in early March. Another broadcast station owner, Taft Broadcasting, then struck an agreement to purchase WDCA-TV for $13.5 million. The deal took more than a year to close, in part because of objections raised over children's programming by a group known as WATCH (Washington Association for Television and Children). Due to inflation, a strong market for TV stations, and the length of time the deal took to approve, Taft raised its price to $15.5 million. Even though the FCC approved a contingent license renewal and the transfer of the license in mid-August 1979, a federal appeals court temporarily blocked the purchase and ordered Taft not to operate the station, though the FCC rejected WATCH's motion. At issue was an infrequently enforced and commonly waived FCC policy restricting the number of TV stations that one group could own in the top 50 markets. The FCC officially dropped the policy in November 1979 after the WDCA-TV sale, its only attempt to enforce it in 13 years. The appeals court upheld the sale in 1981, primarily because of the mootness of the case in light of the repeal, though it criticized the FCC's handling of the case. In January 1980, Grant left channel 20 after nearly 14 years as general manager in order to file an application to build a new station on the unused channel 14. By this time, channel 20 had firmly established itself as the second independent in the market. It had also become a regional superstation, with a cable footprint stretching as far north as southern Pennsylvania and as far south as Charlotte, North Carolina. However, channel 20 continued to lag far behind WTTG, which was the nation's highest-rated independent station during 1984. Per Paul Harris in Variety, the station attracted "some undistinguished ratings" outside of its children's and sports programming. To that end, in September 1986, the station conducted a schedule overhaul with increased sports programming and more movies. The change touched every part of the station except the call letters, and management had even contemplated changing those. Tony Vinciquerra, who later became the president of Fox Networks Group, served as WDCA-TV's general sales manager from 1985 to 1986. Taft put its broadcast group up for sale in August 1986 due to agitation by investor Robert Bass; while it asked $500 million for five independent stations, the winning bidder—TVX Broadcast Group of Norfolk, Virginia—only paid $240 million, and Taft estimated its after-tax loss for the sale at $45 to $50 million. TVX implemented budget cuts, laying off about 15 percent of the staff at the acquisitions; in Washington, 11 employees were immediately laid off—of a planned reduction of 18 personnel—and the production of local children's and public affairs programming was canceled. Among the employees TVX laid off was Dyszel. The Taft stations purchase left TVX highly leveraged and highly vulnerable. TVX's bankers, Salomon Brothers, provided the financing for the acquisition and in return held more than 60 percent of the company. The company was to pay Salomon Brothers $200 million on January 1, 1988, but missed the first payment deadline, having been unable to lure investors to its junk bonds even before Black Monday. While TVX recapitalized by the end of 1988, Salomon Brothers reached an agreement in principle in January 1989 for Paramount Pictures to acquire options to purchase the investment firm's majority stake. This deal was replaced in September with an outright purchase of 79 percent of TVX for $110 million. In 1991, Paramount acquired the remainder of TVX, forming the Paramount Stations Group. The deal gave Paramount a strategic entrance into the television stations market. The original Viacom purchased the group as part of its acquisition of Paramount Pictures in 1993. WDCA became an affiliate of the United Paramount Network (UPN) upon its launch in January 1995. From 1995 to 1997, annual revenues rose from $17 million to $45 million. In 2000, Viacom purchased CBS. On August 12 of that year, United Television—the United in UPN—sold its UPN stations to the Fox Television Stations subsidiary of News Corporation for $5.5 billion; the deal was finalized on July 31, 2001. As part of its acquisition of United Television, Fox had purchased KBHK-TV in San Francisco, a city in which Fox did not own its affiliate—but there was a CBS owned-and-operated station. Similarly, Viacom now owned UPN stations in Houston (KTXH) and Washington, D.C. (WDCA), markets where it did not own the CBS affiliate but where there was a Fox owned-and-operated station. It also needed to reduce its national coverage to come under FCC ownership limits. As a result, Fox traded KBHK-TV to Viacom in exchange for KTXH and WDCA, resulting in three new duopolies, including new Fox duopolies in Houston and Washington. The FCC approved the deal in August 2001 on the condition that Viacom sell one of its San Francisco radio stations. Fox consolidated the two stations' operations at WTTG's studios in Washington's Friendship Heights neighborhood, and it also dismissed WDCA's general manager, placing both stations under WTTG's management. On January 24, 2006, the Warner Bros. unit of Time Warner and CBS Corporation (which had been created as a result of the split of Viacom at the start of the year) announced that the two companies would shut down The WB and UPN and combine the networks' respective programming to create a new "fifth" network called The CW. In unveiling the merged network, while WB and UPN affiliates owned by WB minority stakeholder Tribune Broadcasting (including WBDC-TV in Washington) and by CBS Television Stations were announced as charter outlets, none of the Fox-owned UPN stations—many of which were competitors to these stations—were chosen. Fox immediately moved to strip the stations of UPN branding. The next month, News Corporation announced the creation of its own secondary network, MyNetworkTV, to serve its own outgoing UPN stations as well as those that had not been selected for The CW. WDCA shut down its analog signal, over UHF channel 20, on June 12, 2009, the official date on which full-power television stations in the United States transitioned from analog to digital broadcasts under federal mandate. The station's digital signal continued to broadcast on its pre-transition UHF channel 35, using virtual channel 20. On April 4, 2017, the FCC announced that WDCA was a winner in the 2016–17 spectrum reallocation auction and in return received $119 million for the frequency. WDCA ceased broadcasting its own signal over channel 35 on July 18, 2018, continuing to broadcast on WTTG's multiplex. On April 17, 2017, Fox announced that WDCA would be re-branded as "Fox 5 Plus" on July 17, to provide better name recognition with and aligning it as an extension of WTTG, including a new 8 p.m. prime time newscast. WTTG and WDCA relocated from Friendship Heights along Wisconsin Avenue to new studios in Bethesda, Maryland, in 2021. Newscasts In July 1995, WDCA experimented with a half-hour nightly 10 p.m. newscast, UPN 20 News at 10, to compete with WTTG's long-running prime time newscast. The newscast was produced by regional cable news channel NewsChannel 8. The newscast was discontinued in the summer of 1996. WDCA began airing an 8 p.m. prime time newscast, Fox 5 News on the Plus, on July 17, 2017, as a half-hour broadcast on weekdays and a full hour on weekends. News updates would also air throughout the day. A 9 p.m. half-hour was added in 2018 as part of a series of news expansions across the Fox Television Stations group. The station also has an hour-long 7 p.m. newscast on Saturdays and a 30-minute 7 p.m. newscast on Sundays. In February 2022, WDCA began simulcasting an hour of programming on weekdays from Fox Weather. Subchannels WTTG and WDCA are broadcast from a transmitter facility on River Road in Bethesda, Maryland. Notes References External links
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/WFTC] \| [TOKENS: 4382]
Contents WFTC WFTC (channel 9.2) is a television station licensed to Minneapolis, Minnesota, United States, broadcasting the MyNetworkTV programming service to the Twin Cities area. It is owned and operated by Fox Television Stations alongside Fox outlet KMSP-TV (channel 9). The two stations share studios on Viking Drive in Eden Prairie; WFTC's transmitter is located in Shoreview, Minnesota. KFTC (channel 26) in Bemidji, Minnesota, rebroadcasts the main subchannels of WFTC and KMSP-TV, alongside a network of translators across Minnesota. This station began broadcasting on October 6, 1982, as WFBT-TV on channel 29. Owned by Channel 29 Television and the Faith Broadcasting Network, it intended to be a family-friendly independent station with Christian ministry programming and classic TV shows. Ratings were low, and in 1984 the Beverly Hills Hotel Corporation acquired the station. It relaunched in May 1984 as a more conventionally programmed independent under the KITN-TV call sign. KITN became a major sports station under the ownership of Beverly Hills and Nationwide Communications, at various times in its history holding rights to telecast games of the Minnesota North Stars, Minnesota Timberwolves, and Minnesota Twins. In 1988, it became the Fox affiliate for the Twin Cities after KMSP-TV dropped the network over its underperforming Saturday night lineup. Clear Channel Television acquired the station in 1993 and changed its call sign to WFTC ("Fox Twin Cities") in September 1994. WFTC was Clear Channel's largest-market TV station and, by 2001, its highest-billing. The station began airing a 9 p.m. local newscast in April 2001, but this was overshadowed by Fox parent News Corporation's acquisition of Chris-Craft Television, the owner of KMSP-TV. Speculation circulated for more than a year that KMSP-TV, with its existing news department and higher profile, would become the new Fox affiliate for the Twin Cities. This proved correct: on September 8, 2002, KMSP-TV became a Fox affiliate and WFTC a UPN affiliate. WFTC's news department was partially absorbed into KMSP's operation, with the 9 p.m. news moved to 10 p.m., but ratings fell even as they rose for KMSP's newscasts, leading to the cancellation of WFTC's news on June 30, 2006. When UPN and The WB merged into The CW in September 2006, Fox's UPN stations were not invited, with competing stations in many markets (though not the Twin Cities) announced as affiliates. Fox started MyNetworkTV to serve stations not chosen for The CW, including WFTC. The station rebranded as Fox 9+ in 2017 and began airing a 7 p.m. local newscast. History On November 30, 1976, Faith Broadcasting Network applied with the Federal Communications Commission (FCC) for permission to build a TV station on channel 29 in Minneapolis. It was the second application for the channel that year, after one by Buford Television of Tyler, Texas. Buford was interested in programming a subscription television (STV) station, while Faith was interested in a family-friendly independent station with Christian programming. Buford was the second group interested in STV in the Twin Cities. The first was Viking Television, the permitholder for KTMA (channel 23), which had been authorized in 1969 but was delayed by tower siting issues. In 1980, Faith Broadcasting Network opened a studio in Edina to produce programming for cable television. In 1980, Buford Television dropped its bid for channel 29 and bought 80 percent of Viking Television, the channel 23 permittee. However, tower siting woes continued to snarl channel 29's attempts to get on air. The FCC in the late 1960s had required that the VHF television stations give room to new UHF stations that wished to broadcast from Shoreview, and KMSP-TV's mast was supposed to accommodate channel 23 and channel 29. However, when KSTP-TV obtained permission for a 274-foot (84 m) height extension to its tower (which also held WCCO-TV), only the KMSP tower was left out because it could not be extended with the UHF stations on it. This prompted KMSP-TV to rescind the agreement, resulting in legal action. Faith sold 90 percent ownership in the station, forming Channel 29 Television, to strengthen its financial qualifications and obtained a lease on the KMSP tower. The station was given a construction permit in July 1981. An attempt to locate the station's studios in a historic barn in Brooklyn Center fell through; channel 29 set up in a building in Brooklyn Park. WFBT-TV ("We're Family Broadcasting for the Twin Cities") began broadcasting on October 6, 1982. Half of its programs were religious, with local Christian ministries and national producers from the Christian Broadcasting Network and PTL Satellite Network, while the other half consisted of shows deemed to be family-friendly. It was one of three television stations to debut in 1982 alongside KTMA and KXLI-TV in St. Cloud, Minnesota. WFBT-TV made comparatively little impact on the Twin Cities television market. The combination format of Christian programming and classic TV series confused viewers and reduced potential advertising revenue. Some Christian viewers were displeased by programming such as The Merv Griffin Show, and the station's October 1983 telethon fell $80,000 short of its goal. Its highest ratings came from telecasts of Minnesota Golden Gophers men's hockey games. In December 1983, the Beverly Hills Hotel Corporation (owned by New York City financier Ivan Boesky), agreed to purchase WFBT-TV from Channel 29 Television for $12 million. The company had entered the television industry earlier that year by buying Oklahoma City independent station KGMC-TV. The acquisition by Beverly Hills Hotel Corporation heralded a new direction for channel 29 as a more conventionally programmed independent station with a limited inventory of religious programs. The new ownership named Robert Fransen general manager; Fransen had been the manager of WTCN-TV from 1964 to 1980, mostly during its period as an independent. The new ownership took over on May 1, 1984, and the station changed its call sign to KITN-TV ("Independent Twenty-Nine"). On May 6, the station launched a new program lineup with syndicated programming and movies. Beverly Hills Hotel Corporation sold KITN-TV to Nationwide Communications, the broadcasting subsidiary of Columbus, Ohio–based Nationwide Insurance, in 1985 for $24 million. The station called itself "The KITN That Roars"; one station promotion featured Oscar, a growling 115-pound (52 kg) pet cougar. With its new orientation, KITN-TV became an aggressive competitor for sports rights. In 1984, channel 29 became the new home of Minnesota North Stars hockey telecasts that fall, airing a 25-game regular-season package and ending a six-year relationship between the team and KMSP. A bid to air Minnesota Twins baseball was unsuccessful, as the team renewed with KMSP. In 1985, it added Big Ten Conference football, followed the next year by a package of Minnesota Golden Gophers hockey and basketball events, outbidding KMSP-TV. The relationship with the University of Minnesota expanded in 1987, though channel 29 lost the North Stars to KXLI because the team was interested in reaching more fans in outstate Minnesota. While channel 29 had become more aggressive, KITN-TV remained the second-rated independent in the Twin Cities. Hoping to spark a change, Nationwide dismissed Fransen in October 1987 and replaced him with Gail Brekke, who had been running WGBO-TV in the Chicago market. When the Fox network began in 1986, its Twin Cities affiliate was KMSP-TV. The network offered programming by the 1987–88 season on Saturday and Sunday nights, but the Saturday night lineup was comparatively anemic. In December 1987, KMSP-TV owner Chris-Craft moved to cancel the Fox Saturday night lineup for KMSP-TV and KPTV in Portland, Oregon. Though Chris-Craft postponed the decision so it could meet with network executives, KMSP-TV dropped the Fox Saturday night lineup in favor of movies it believed would attract better ratings. Ultimately, KMSP-TV refused to give in to Fox's insistence that it resume airing the Saturday lineup and, on July 21, 1988, cut ties with the network effective at the end of August. KMSP and KPTV were two of three stations to disaffiliate from Fox after the 1987–88 season: Fox president Jamie Kellner told Variety, "Fox feels it's strong enough to say goodbye to the two United [Television] stations. We just weren't willing to accept half a marriage." After the announcement, Fox began negotiating an affiliation agreement with KITN-TV. KITN-TV replaced KMSP-TV as the Fox affiliate in September, carrying the full network schedule. In 1989, KITN added two professional sports teams to its lineup. Under a deal with WCCO-TV owner Midwest Communications, channel 29 began airing 30 Minnesota Twins baseball games a year; with KSTP-TV, it split the rights to the NBA's expansion Minnesota Timberwolves, airing 17 games a season. That same year, the station lost University of Minnesota athletic events to WCCO-TV. Nationwide Communications, citing "an offer we couldn't refuse", sold KITN to Clear Channel Television for $36 million in 1993. Clear Channel owned seven other TV stations, of which six were Fox affiliates. At the time, Minneapolis was the largest market in which the company operated in radio or television. With Fox's increasing network offerings, the station dropped its local sports coverage. The Twins remained on KITN through the 1993 season, after which time station management dropped them due to the increasing preemptions of network programming that baseball games necessitated and the games moved to KLGT-TV. The Timberwolves followed suit, with KLGT replacing KITN for the 1994–95 NBA season. On September 16, 1994, the station changed its call sign to WFTC, for "Fox Twin Cities", as part of a push to "Fox-ify and localize" the station. The call sign change came even though Rupert Murdoch visited KSTP-TV in hopes of persuading it to switch from ABC to Fox. Rip Riordan was named channel 29's general manager after Clear Channel took it over and remained in the post until being promoted to head of operations for the entire station group, based in Minneapolis, in 1995. Riordan remained associated with the station. In 1997, an educational children's program, Algo's FACTory, was produced at the WFTC studios, with Riordan as executive producer; it aired nationally on UPN but in the Twin Cities on channel 29. Riordan's connections with the Minnesota Vikings football team, which at the time was facing ownership turmoil, led him to put the owners in touch with Red McCombs, who eventually bought the team in 1998. In 1999, Clear Channel acquired the construction permit for KAGR (channel 26) in Bemidji from Media Properties Inc. The station began broadcasting October 1, 1999, as KFTC, a satellite station of WFTC. On April 26, 2000, WFTC general manager Steve Spendlove announced that the station would begin airing a local newscast in April 2001 from a new facility in Minneapolis. At the time, the station was the largest-market Fox affiliate that did not offer local news. While WFTC began taking steps toward local news, another development emerged. That August, News Corporation, the parent company of Fox, agreed to buy Chris-Craft, owner of KMSP-TV. Provisions in WFTC's Fox affiliation agreement gave Fox the option to move its programming to a station it owned without penalty, potentially leaving channel 29 without the network. In spite of the uncertainty, WFTC moved ahead with news department development, hiring a news director in November. To anchor its weeknight 9 p.m. newscast, the station hired people who mostly had prior experience in the market. Lead male anchor Chris Conangla had worked at KSTP prior to a stint at KCBS-TV in Los Angeles; sports director John Henk was a local native moving back to the market after 16 years in Sacramento; and meteorologist Karl Spring was a native of Hopkins. Fox 29 News @ 9 debuted on April 23, 2001. It was the third 9 p.m. newscast in the Twin Cities after offerings from KMSP-TV, whose late newscast was among the highest-rated in the country, and KSTC-TV. In its first ratings survey, it captured 3% of the audience compared to 8% for KMSP. That July, the station signed a deal to become the over-the-air broadcast home of the Timberwolves for the first time since 1994, airing 35 games per season for three years. The FCC approved News Corporation's acquisition of the Chris-Craft stations on July 25, 2001. Days later, News Corporation announced a station trade with Clear Channel by which it traded KTVX in Salt Lake City, a market where Fox already owned a station and thus had to sell, and KMOL-TV in San Antonio, Clear Channel's headquarters city, for WFTC, which had been Clear Channel's highest-billing TV station. This created a duopoly of KMSP and WFTC. As had been expected since 2000, Fox announced on May 24, 2002, that Fox programming would move to KMSP-TV and UPN to WFTC on September 8. The changeover was timed to coincide with the first regular-season Vikings game of the year, aired by Fox. Concurrent with the affiliation change was a restructuring of WFTC's news offerings. The 9 p.m. newscast—which had aired five nights a week—was replaced by a seven-day-a-week newscast at 10 p.m. This removed competition with KMSP, which at the same time dropped its newscast in that time slot. Though the two stations' newsrooms and other operations such as sales were combined at an expanded KMSP facility in Eden Prairie, leaving behind the leased quarters occupied by WFTC, the two stations retained separate news identities and their existing anchor talent. Channel 29 lost the Timberwolves to KSTC-TV after 2004, but it picked up a 28-game package of Twins games in 2005 as part of a five-year deal including the Fox-owned regional sports network Fox Sports North. After the switch, the balance of news ratings and resources tipped toward KMSP, which experienced increases in ratings for its morning and late evening news and expanded to a 5 p.m. newscast under the leadership of news director Ted Canova. In November 2004 alone, KMSP added three percentage points of the viewing audience while WFTC lost more than half of its viewership. With low ratings and poor lead-in programming, the WFTC 10 p.m. newscast was discontinued on June 30, 2006, and replaced with a new newscast from KMSP that debuted on August 28. Conangla and Jordana Green, the channel 29 anchor team, were not retained, but 23 other WFTC news staffers were absorbed into the KMSP newsroom. On January 24, 2006, the Warner Bros. unit of Time Warner and CBS Corporation announced that the two companies would shut down UPN and The WB and combine the networks' respective programming to create a new jointly owned broadcast network called The CW. In unveiling the merged network, while WB and UPN affiliates owned by WB minority stakeholder Tribune Broadcasting and by CBS Television Stations were announced as affiliates, none of the Fox-owned UPN stations—many of which were competitors to these stations—were chosen. Fox president Peter Chernin moved immediately to remove all UPN branding from all of the company's stations. The next month, Fox parent News Corporation announced the creation of its own secondary network, MyNetworkTV, to serve its outgoing UPN stations as well as those WB and UPN affiliates owned by others that had not been selected for The CW. After the 2010 season, the Twins moved to a cable-exclusive package, with almost all games on Fox Sports North. The Timberwolves broadcast 10 games on channel 29 in 2010–11, none in 2011–12, and up to 25 in 2012–13. From 2013 to 2016, WFTC broadcast a local entertainment program, On the Fly, late on weeknights. Hosted by local radio personality Tony Fly, the program featured interviews with celebrity guests and interactive segments. In 2016 and 2017, the station broadcast Minnesota United FC soccer, covering their last season in the North American Soccer League and first season in Major League Soccer. On August 11, 2017, WFTC rebranded as "Fox 9+", a brand extension of KMSP-TV, and debuted a half-hour 7 p.m. newscast. Programming In 2023, WFTC became the official media outlet for the University of St. Thomas Tommies athletics teams. The station broadcasts select home competitions for the football, men's and women's basketball, and men's and women's hockey teams. The Western Collegiate Hockey Association also reached an agreement with WFTC to carry a package of regular season games and the conference championship series; these games are simulcast with Big Ten Plus. That year, the Minnesota Aurora women's soccer club began airing select games on WFTC. In February 2025, WFTC aired matches from the Coachella Valley Invitational preseason tournament featuring Minnesota United FC of Major League Soccer. Later in 2025, WFTC announced an agreement with the St. Paul Saints, the Triple-A affiliate of the Minnesota Twins, to air 11 games. WFTC airs a 7 p.m. newscast, Fox 9+ News at 7, on weeknights. Technical information KMSP-TV and WFTC broadcast from the KMSP Tower in Shoreview, Minnesota. The signal of KMSP-TV contains six subchannels, while WFTC's signal contains four. All subchannels on both transmitters share the same major virtual channel of 9. The WFTC transmitter also broadcasts two subchannels of WUCW (23.2 Comet and 23.6 Antenna TV), the market's ATSC 3.0 (NextGen TV) host station. In November 2009, KMSP was added to a subchannel of WFTC and vice versa, to aid viewers that had difficulty receiving KMSP's signal on the VHF band. Beginning June 24, 2014, subchannels of WFTC began using major channel 9, with 29.1 changed to 9.2, and KMSP-TV began broadcasting in high definition from the WFTC transmitter on channel 9.1. KFTC is broadcast from a transmitter northeast of Bemidji. KFTC also broadcasts 23.2 Comet and 23.6 Antenna TV from WUCW. KFTC began providing high-definition service for the main KMSP and WFTC subchannels in October 2014. Translators of KMSP in Brainerd and Walker were switched to KFTC, making WFTC available over-the-air in those communities for the first time. On February 5, 2009, WFTC's Bemidji-based satellite station KFTC began broadcasting its signal in digital only. WFTC shut down its analog signal, over UHF channel 29, on June 12, 2009, the official date on which full-power television stations in the United States transitioned from analog to digital broadcasts under federal mandate. The station's digital signal relocated from its pre-transition UHF channel 21 to former UHF analog channel 29 for post-transition operations on August 18. KFTC, which did not receive a companion digital channel prior to the digital transition, flash-cut to digital on its former analog channel assignment of UHF channel 26. In addition to the main transmitter in Shoreview and KFTC in Bemidji, the signals of KMSP-TV and WFTC signal are relayed to outlying parts of Minnesota through a network of translators. The main channels of each station are available from all translators. The following translators rebroadcast WFTC: The following translators rebroadcast KMSP-TV: The following translators rebroadcast KFTC: See also References
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA&veaction=edit&section=19] \| [TOKENS: 49318]
תוכן עניינים היסטוריה של ארצות הברית ארצות הברית של אמריקה היא רפובליקה פדרלית, הנמצאת במרכז יבשת אמריקה הצפונית, הגובלת מצפון בקנדה ומדרום במקסיקו. ארצות הברית משתרעת בין האוקיינוס האטלנטי (החוף המזרחי) לבין האוקיינוס השקט (החוף המערבי), וכוללת גם את מדינת הוואי, שהיא קבוצת איים הנמצאת באוקיינוס השקט, ומדינת אלסקה הנמצאת בצפון-מערב היבשת, כמו גם טריטוריות נוספות ברחבי העולם. ההיסטוריה האמריקנית היא סיפורה של אומה שהתגבשה ב"עולם חדש" ממהגרים שהגיעו אליה בתחילה מאירופה ואחר כך מכל קצוות העולם ויצרו באופן הדרגתי מדינה רחבת ממדים שהפכה במאה העשרים למעצמה בעלת חשיבות עולמית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. התקופה הקדם קולוניאלית המתיישבים הראשונים באזור הגיעו ככל הנראה לפני אלפי שנים לאחר שחצו את מצר ברינג לכיוון אלסקה. העדות המוצקה הראשונה לתרבויות אלה מתוארכות לשנת 9,000 לפנה"ס והן משויכות לשבטי סאנדיה ותרבות קלוביס. קיים מידע מועט בלבד על הפלאו-אינדיאנים ("אינדיאנים עתיקים"), מונח המתייחס לבני האדם שאכלסו את יבשת אמריקה לקראת סופו של עידן הקרח האחרון. העדויות הארכאולוגיות והגאולוגיות מעידות על כך שאמריקה הצפונית הייתה מיושבת על ידי אנשים שהיגרו אליה מאסיה דרך מצר ברינג כבר לפני 11,000 שנים. אנשים אלו הפכו לילידים שאכלסו את אמריקה לפני הגעת משלחות הכיבוש והקולוניזציה האירופאיות בשלהי המאה ה-15. בשל טעותו של קולומבוס ילידים אלו כונו בתחילה בשם אינדיאנים (כלומר תושבי "אינדיה", היא הודו בשפות האירופאיות), אולם במהלך השנים הפסיקו להשתמש בטעות האירופוצנטרית, והשם אינדיאנים הוחלף לשמות כגון "עמים ילידים" או "אמרינדיאנים" או "אמריקאים ילידים". תרבויות רבות שגשגו ביבשת אמריקה הצפונית לפני הגעת האירופאים, תחילה התרבויות של התקופה הארכאית ואחר-כך האולמקים והאצטקים בדרום-מערב היבשת ותרבות אדנה במזרחה. התרבויות הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לאוכלוסיות גדולות וצפופות. החקלאות התפתחה גם היא החל מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, כאשר היא מתבססת על ביותם של החמנית, דלעת וצמחים ממשפחת הסלקיים. בסופו של דבר אומצו התירס והקטניות, שמקורם בדרום יבשת אמריקה הצפונית, כגידולים לתקופת הקיץ הקצרה במזרח אמריקה הצפונית והחליפו את המינים הילידים. המגע האירופאי הראשון עם אמריקה הצפונית היה בשנת 1000. הוויקינג לייף אייריקסון הקים נקודת התיישבות קצרת-ימים שנקראה וינלאנד באזור ניופאונדלנד של ימינו, אולם זו ננטשה לאחר זמן קצר ולא השפיעה על העמים הילידים באזור. רק 500 שנים לאחר מכן יגיעו אירופאים נוספים ליבשת. מספר מקורות ערביים מימי הביניים טוענים כי חוקרים מוסלמים מאל-אנדלוס וארצות המגרב חצו את האוקיינוס האטלנטי בין המאה ה-9 למאה ה-14. אמריקה הקולוניאלית לאחר תקופה בה תרו מספר משלחות אירופאיות את חופי אמריקה הצפונית הקימו מספר מדינות, כגון הולנד, ספרד, אנגליה, צרפת ושוודיה, נקודות יישוב באזור. קולומבוס היה האירופאי הראשון שהגיע לאזור ב-1492 ואחריו הגיעו קונקיסטאדורים ספרדים ואירופאים אחרים. במהלך המאה ה-16 הביאו האירופאים לאזור סוסים, בקר וחזירים. על המתיישבים האירופאים הראשונים, שהגיעו בעקבות גילוייו של כריסטופר קולומבוס ב-1492 קיים מידע עשיר, אך עדיין לא מלא. ככל הנראה היה חואן פונסה דה לאון, שהגיע לחוף עשיר, לו קרא פלורידה ב-1513, לאירופאי הראשון שהגיע לחלק היבשתי של ארצות הברית דהיום. מסעו של פונסה דה לאון הוא הראשון המתועד בוודאות. קיימות השערות על הגעת אירופאים אחרים לחופי אמריקה הצפונית קודם לכן, כגון זו בדבר ג'ון קבוט שנטען שהגיע לאזור כבר ב-1497, אולם אלו אינן מקובלות במחקר. בתוך שלושה עשורים מהגעתו של פונסה דה לאון הגיעו הספרדים להרי האפלצ'ים, נהר מיסיסיפי, גרנד קניון והמישורים הגדולים. ב-1540 הוביל החוקר ארננדו דה סוטו משלחת מחקר גדולה, ובאותה שנה הנהיג פרנסיסקו וסקס דה קורונדו משלחת של 2,000 ספרדים ואינדיאנים שפעלה באזור גבול אריזונה-מקסיקו של ימינו והגיעה עד למרכז קנזס. באותה תקופה פעלו חוקרים ספרדים נוספים וביניהם לוקאס וסקס דה איילון (Lucas Vázquez de Ayllón‏ 1526-1475), פאנפילו דה נארווס (Pánfilo de Narváez‏ 1528-1470), סבסטיאן ויסקאינו (Sebastián Vizcaíno‏; 1625-1548) וחואן רודריגס קבריו. הספרדים שלחו מספר מתיישבים, והקימו את היישובים האירופאים הקבועים הראשונים בחלק היבשתי של ארצות הברית. ההתיישבות הראשונה הייתה בסיינט אוגוסטין, פלורידה ב-1565, ולאחריה הספרדים התיישבו בסנטה פה, ניו מקסיקו, סן אנטוניו, טוסון, סן דייגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. רוב היישובים הספרדיים הוקמו לאורך החוף הקליפורני של נהר סנטה פה בניו מקסיקו. פורט קרוליין הייתה המושבה הצרפתית הראשונה באזור. היא הוקמה באזור ג'קסונוויל, פלורידה ב-1564, ושרדה במשך שנה אחת בלבד עד שנחרבה על ידי הספרדים. צרפת החדשה (בצרפתית: la Nouvelle-France) הייתה האזור שיושב על ידי צרפת במהלך התקופה שהשתרעה בין חקר נהר סנט לורנס על ידי ז'אק קרטייה ב-1534, ועד הוויתור הצרפתי על שטחים אלה לטובת ספרד והממלכה המאוחדת ב-1763. בשיא פריחתו ב-1712 (לפני הסכם אוטרכט) האזור השתרע מניופאונדלנד עד להרי הרוקי וממפרץ הדסון עד מפרץ מקסיקו. הטריטוריה חולקה לחמש מושבות, שכל אחת מהן נוהלה בנפרד: קנדה, אקאדיה, מפרץ הדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה. המתיישבים הראשונים לאורך החוף היו אנגלים והם עשו זאת במהלך המאה ה-17, ביחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. ב-14 במאי 1607 נוסדה ג'יימסטאון בווירג'יניה הנחשבת להתיישבות הקבע הראשונה של אנגליה בעולם החדש (קדמה לה המושבה באי רואנוק שלא שרדה). אמריקה הקולוניאלית התאפיינה במחסור חמור בכוח אדם, מה שהוביל לצורות שונות של עבודת כפייה ובהן עבדות ומשרתים חוזיים בשכר נמוך או ללא שכר כלל, ובאמצעות מדיניות בריטית של הזנחה קלה ("תקופת ההזנחה המבורכת") שאפשרה את ההתפתחות של רוח אמריקנית השונה מזו של המייסדים האירופאים. ב-1606 הוענקה הזכות להקמת מושבה בצפון אמריקה לחברת מניות לונדונית בשם "חברת וירג'יניה" שהוקמה לשם כך. החברה שלחה שלוש ספינות בהן 104 מתיישבים שייסדו ב-1607 באזור האמפטון רודס שבשפך מפרץ צ'ספיק לאוקיינוס האטלנטי את מושבת וירג'יניה – המושבה בריטית הראשונה בצפון אמריקה שהצליחה לשרוד. ב-1620 העניקה "חברת וירג'יניה" זכות לקבוצת אנגלים פרוטסטנטים, שנרדפו על ידי הכנסייה האנגליקנית, להגיע בספינה מייפלאואר לצפון המושבה. הם הגיעו לאזור מסצ'וסטס של היום וייסדו את מושבת פלימות'. דוגמה אחת לעימות בין האינדיאנים לבין המתיישבים האנגלים היא טבח ג'יימסטאון בווירג'יניה (1622), שבה האינדיאנים הרגו מאות מתיישבים אנגלים. העימות הגדול ביותר בין האינדיאנים לבין האנגלים במאה ה-17 היה מלחמת המלך פיליפ בניו אינגלנד. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה. הניסיון הראשון להתיישב בווירג'יניה היה הקמתה של פרובינציית קרוליינה, כאשר פרובינציית ג'ורג'יה (האחרונה מבין 13 המושבות שהוקמה) הוקמה ב-1733. חלק מהמושבות היו מושבות עונשין החל משנות ה-20 של המאה ה-17 ועד מלחמת העצמאות של ארצות הברית. הקמת ארצות הברית של אמריקה, מלחמת העצמאות ואישור החוקה (1776–1789) באמצע המאה ה-18 החלה תסיסה בקרב אוכלוסיית המושבות על רקע הטלת מיסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות, בניגוד לרעיונות תקופת ההשכלה שהתפתחו באירופה באותו זמן. בתגובה למיסים שהוטלו קמו תנועות פטריוטיות, שפעלו בנחרצות נגד השלטון הבריטי. קבוצה בולטת הייתה בני החירות, שפעלה בשיטות צבאיות נגד פקידי הממלכה עד כדי כך שבשעת אכיפת המיסים על התושבים, לא נשאר אף פקיד לאסוף את הכספים. המצב הגיע לנקודת רתיחה בשנות ה-70 של המאה לאחר טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי והעמידו בראשו את גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ורג' וושינגטון. מלחמת העצמאות האמריקנית החלה רשמית עם "הירייה שנשמעה ברחבי העולם" בקרבות לקסינגטון וקונקורד ב-19 באפריל 1775. באמצע המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. המלחמה נמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות. נקודת המפנה במלחמה הייתה בקרב סרטוגה השני, באוקטובר 1777, בו נחלו האמריקנים ניצחון. בעקבות כך צרפת ומדינות אירופיות נוספות שרצו בהחלשת הממלכה המאוחדת החלו לתמוך במדינה הצעירה. המלחמה הוכרעה עם ניצחון האמריקנים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781 והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הגיעו להסכמות עם האמריקנים ב-1782, ולבסוף הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783. בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המושבות, כאשר המוסד הפדרלי היחידי היה הקונגרס הקונטיננטלי. הבסיס החוקתי הרופף ביניהן היה מסמך סעיפי הקונפדרציה. אולם, מבנה זה לא היה מספיק למדינה שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הוועידה החוקתית כדי לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. החוקה אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789. לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון. ההתרחבות מערבה (1789–1849) לאחר אשרור החוקה החדשה התמנה ג'ורג' וושינגטון לנשיא ארצות הברית הראשון. מרד הוויסקי ב-1794 שבו מחו מספר מתיישבים בפנסילבניה נגד המס הפדרלי על ליקרים ומשקאות מזוקקים היה המבחן הראשון של הממשלה הפדרלית. עם תום המלחמה החלה ההתרחבות מערבה, במה שהוצג על ידי התעמולה האמריקאית כהייעוד הגלוי-שמטרתו לייסד מדינה שקצותיה יגיעו לשני האוקיינוסים. הם התחילו בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית. הסכסוכים באירופה המשיכו לשחק לידי המדינה הצעירה וזאת לאחר שצרפת בראשות נפוליאון שאפה להחליש את הממלכה המאוחדת. הצדדים החלו במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה ועד מהרה החליט נפוליאון להציע לאמריקנים את כל שטח לואיזיאנה שהיה בשליטת צרפת כדי לקבל כסף אשר ישמש לבניית הצבא הדרוש למערכות העתידיות לבוא באירופה. ב-30 באפריל 1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומאס ג'פרסון עם צרפת על הסכם רכישת לואיזיאנה. ברכישה זו נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי ובכך כמעט הוכפל שטחה. הרכישה יצרה בעיות טריטוריאליות חדשות עם הספרדים, שכוחם בעולם החדש הלך וקטן והם החלו לחוש מאוימים מהמדינה החדשה. האמריקאים טענו כי מערב פלורידה הייתה חלק מעסקת רכישת לואיזיאנה ואילו הספרדים לא היו מוכנים לוותר על השטח שהיה בשליטתם. אחרי סכסוכים רבים קנתה ב-1819 ארצות הברית את מערב פלורידה מידי ספרד בחתימת הסכם אדמס-אוניס, במהלכו הוסדרו סוגיות הנוגעות לסכסוכי גבולות בין שתי המדינות. כמו כן, רכישת לואיזיאנה אפשרה לחוואים מהמערב להשתמש בנהר המיסיסיפי, הסירה את הנוכחות הצרפתית מהגבול המערבי של ארצות הברית, וסיפקה למתיישבים פוטנציאליים שטח נרחב להתיישבות. בעקבות הפקעה מתמשכת של מלחים אמריקניים לטובת הצי המלכותי הבריטי ופגיעה בריבונות האמריקנית, כינס הנשיא ג'יימס מדיסון את המושב ה-12 של קונגרס ארצות הברית (בראש המושב עמדו נציגים מהדרום ומהמערב), שהחליט על הכרזת מלחמה נגד הממלכה המאוחדת ב-1812. מלחמה זו, שנקראה מלחמת 1812, הסתיימה ללא הכרעה, וזאת לאחר שנמשכה עד ה-18 בפברואר 1815. החלק העיקרי של הסכם גנט, שבה הוסכם על סיום המלחמה, היה שמירת הסטטוס קוו כפי שהיה לפני המלחמה; עם זאת, ובשונה למצב שלפני המלחמה, הבריטים ביטלו את הברית עם האינדיאנים. בדוקטרינת מונרו, שפורסמה ב-1823, בוטאה מדיניות אמריקנית שלפיה המעצמות האירופאיות לא צריכות להתערב יותר באמריקה. היה זה רגע מכריע במדיניות החוץ של ארצות הברית. דוקטרינת מונרו אומצה בתגובה לחששות אמריקניים ובריטיים מהתפשטותן של צרפת ורוסיה בחצי הכדור המערבי. רק בתקופת ממשלו של תאודור רוזוולט הפכה הדוקטרינה לחלק רשמי במדיניות החוץ של ארצות הברית. הדוקטרינה הופעלה במלחמת ארצות הברית–ספרד ובמאבקים מול ברית המועצות באמריקה המרכזית. ב-1830 עבר בקונגרס חוק העברת האינדיאנים, שאישר לנשיא לפתוח במשא ומתן ולחתום על הסכמים עם האינדיאנים שלפיהם יוחלפו שטחים במדינות המזרח בתמורה לאדמות אינדיאניות הנמצאות ממערב לנהר המיסיסיפי. דבר זה גרם לאנדרו ג'קסון, גיבור צבאי לשעבר ונשיא המדינה, להצטייר כרודן ביחס לאוכלוסיות ילידים. התוצאה המפורסמת ביותר של החוק הייתה הגלייתם הכפויה של מספר שבטי ילידים למערב, כאשר אינדיאנים מתו במהלך הדרך. החוק הוביל בסופו של דבר למלחמות סמינול. בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית במקסיקו השכנה, לאחר שנשיא המדינה הכריז על עצמו כדיקטטור בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה. המהלך החד צדדי הוביל לניתוק רפובליקת טקסס ממקסיקו ולהקמת מדינה טקסנית חדשה ועצמאית. הרפובליקה החדשה התקיימה זמן קצר מ-1836 עד 1845, השנה שבה סופחה הרפובליקה לארצות הברית. סיפוח השטחים לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראתה בהם חלק משטחה, והדבר הוביל למלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) שבמהלכה הביסו הכוחות האמריקאים את מקסיקו וסיפחו לארצות הברית טריטוריות חדשות הכוללות, לפי הגבולות של היום, את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו. ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם גואדלופה אידלגו שסיים את המלחמה, ובו נקבע כי ארצות הברית תקבל את השליטה בשטחים שנכבשו ולמקסיקו יוחזרו כל השטחים שנכבשו מדרום לנהר הריו גראנדה. כחמש שנים מאוחר יותר, ב-1853, הוסכם ברכישת גדסדן כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) – תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים. השטחים הללו איפשרו לארצות הברית לבנות את הרכבת הטרנס קונטיננטלית וכן לפצות את מקסיקו על איבוד השטחים במלחמה. בתוכנית המקורית היו אמורים להימכר שטחים נרחבים הרבה יותר, אבל התושבים המקסיקנים התנגדו לכך, ואיתם גם סנטורים אמריקאים שהתנגדו לעבדות בטענה כי הדבר יוסיף טריטוריות אשר מצדדות בעבדות. מלחמת האזרחים (1849–1865) ההתמקדות בנושאי פנים התבטאה באמצעות מדיניות החוץ של ארצות הברית שהתבססה על דוקטרינת מונרו (1823), שקבעה שארצות הברית לא תתערב בנעשה באירופה, אך גם לא תסבול התערבות אירופית בחצי הכדור המערבי. ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית הייתה קרועה בין מדינות הצפון התעשייתיות שבהן נאסרה העבדות, לבין מדינות הדרום החקלאיות שהתבססו על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר נגדו רוב בקונגרס. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, ופשרת 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות. חוק קנזס נברסקה, שהוצע על ידי מדינות הדרום ב-1854, ביטל את פשרת מיזורי שקבעה כי כל מדינה חדשה שתצטרף לברית תחליט בעצמה על עמדתה בעניין העבדות, וכאשר נבחר אברהם לינקולן לנשיאות מטעמה של המפלגה הרפובליקנית, פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, ובכך ניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, שבה ניצח לבסוף הצפון. מלחמת האזרחים החלה כאשר גנרל פ.ג.ט. בורגארד מצבא הדרום פתח באש על פורט סאמטר. האש נורתה כיוון שפורט סאמטר היה במדינת קונפדרציה. ארבע מדינות צפוניות (דלאוור, קנטקי, מרילנד, מיזורי) שהעבדות הייתה מותרת בהן הצטרפו לחלק המערבי של וירג'יניה (שנהפך למדינה וירג'יניה המערבית) ונודעו בשם מדינות הגבול. מעודדים מהצלחתם בקרב בול ראן השני, חיילי צבא הקונפדרציה פלשו לראשונה לצפון כאשר גנרל רוברט לי הוביל 55,000 איש מצבא צפון וירג'יניה לרוחב נהר הפוטומק ולתוך מרילנד. קרב אנטיאטם ליד שרפסבורג ב-17 בספטמבר 1862 היה היום העקוב מדם ביותר בהיסטוריה האמריקנית. בתחילת 1864 לינקולן מינה את גנרל יוליסס ס. גרנט לרמטכ"ל צבא האיחוד. גנרל ויליאם שרמן הגיע מצ'אטאנוגה לאטלנטה והביס את הכוח הצבאי של הקונפדרציה שהיה נתון לפיקודם של ג'וזף ג'ונסטון וג'ון בל הוד. צבאו של שרמן החריב כ-20% מהחוות בג'ורג'יה במה שכונה "הצעדה אל הים", והגיע לחוף האוקיינוס האטלנטי שבסאוואנה, ג'ורג'יה, בדצמבר 1864. צבאו של לי נכנע לצבא צפון וירג'יניה ב-9 באפריל 1865, בבית המשפט של אפומאטוקס. תקופת השיקום והתפתחות התעשייה (1865–1890) עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה "תקופת השיקום" ("Reconstruction"). לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום, אולם הוא נרצח כמעט מיד אחרי סיום המלחמה על ידי מתנקש דרומי, ולאנדרו ג'ונסון, סגן הנשיא שהחליפו לאחר הרצח, לא היה כוח רב. לאחר מלחמת האזרחים חוותה ארצות הברית תקופה של תיעוש מהיר, בעיקר במדינות הצפון. אולם, הרקונסטרקציה וכישלונה הותירו את הלבנים בדרום בעמדת כוח מול האוכלוסייה השחורה, כך שהם מנעו ממנה את זכויות האזרח שלה ושמרו אותה במעמד חברתי וכלכלי נמוך. לאחר תקופת הרקונסטרקציה הגיעה תקופת הזהב והדמויות הבולטות בה היו ג'ון רוקפלר ואנדרו קרנגי. המונופולים התרחבו מאוד ובתחומי הנפט, פלדה ומסילות הרכבת פשתה השחיתות. תגליות חדשות רבות סייעו בהגדלת הייצור אך מנגד גרמו לירידה תלולה ברמת השכר, שבסופו של דבר גרמה למהומות בחלקים רבים באמריקה. מדיניות הממשל הפדרלי של ארצות הברית מאז כהונתו של ג'יימס מונרו הייתה להעביר את אוכלוסיית הילידים אל שמורות אינדיאנים מיוחדות, הנמצאות במרחק מה ממקומות היישוב של המתיישבים. מספר שבטים אולצו לעבור לשמורות קטנות כאשר חוואים לבנים השתלטו על אדמותיהם. ב-1876 פרצה מלחמת שבט הסו האחרונה כאשר הבהלה לזהב בגבעות השחורות הגיעה לטריטוריה שלהם. הקונגרס, בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה כלפי הדרום. במדינות הקונפדרציה לשעבר הוטל ממשל צבאי, והמדינות נוהלו בעיקר על ידי אנשים מהצפון. התקבלו התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה שנועדו להבטיח אזרחות וזכות הצבעה לאמריקאים-אפריקאים, וקבלתן הוצבה כתנאי למדינות המורדות כדי להתקבל חזרה לאיחוד. גם אחרי קבלת המדינות המורדות חזרה לאיחוד נשמרה נוכחות צבאית פדרלית בהן. על רבים מחיילי הקונפדרציה לשעבר נאסרה ההצבעה, וכך שחורים רבים תפסו עמדות מפתח בממשלים המקומיים. גל הגירה בלתי צפוי אל ארצות הברית סיפק את כוח האדם שהיה דרוש לתעשייה האמריקנית, וכן יצר גיוון קהילתי באזורים הבלתי מפותחים. מפעלי ניצול תעשייתיים הובילו לעלייתה האלימה של תנועת העבודה בארצות הברית. בתקופה זו החלה עלייתה של ארצות הברית לעמדת כוח עולמית לאחר שחל גידול באוכלוסייה ובתעשייה הביתיות, ולאחר מספר רב של עימותים צבאיים, כולל מלחמת ארצות הברית–ספרד, שהחלה כאשר ארצות הברית האשימה את ספרד (בלא הוכחה ממשית) בהטבעתה של ה-USS מיין. תקופה זו הסתיימה ב-1917 כאשר ארצות הברית הצטרפה למדינות שנלחמו במלחמת העולם הראשונה. תקופת השיקום הסתיימה ב-1877, אחרי שהנשיא החדש רתרפורד הייז הוציא את הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. כתגובת נגד למאמצי הרפובליקנים להבטיח את זכויות העבדים השחורים, הציבור הלבן בדרום הקים את הקו קלוקס קלאן, ועם תום השיקום התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה רוקנו במידה רבה מתוכנם – לדוגמה, מדינות דרומיות רבות מנעו מאמריקאים-אפריקאים להצביע בבחירות בכך שחוקקו חוקים שונים שהגבילו את ההצבעה ליודעי קרוא וכתוב בלבד או לחלופין, בכך שגבו מס על כל הצבעה. כחלק ממבחן ידע כללי אופייני שנעשה לאמריקאים-אפריקאים הם נדרשו לשנן ולאחר מכן לקרוא בעל פה את חוקת ארצות הברית והכרזת העצמאות האמריקנית. את שאר האוכלוסייה החוק פטר בתואנה של "זכות אבות". לעבדים לשעבר, ששוחררו לא מכבר ממאות שנות עבדות מצטברות, לא ניתן היה להדביק את הפער שנוצר ביניהם לבין שאר האוכלוסייה. החוקים פגעו גם בילידים האמריקנים ובלבנים ממוצא לא בריטי. אך האפליה לא הייתה קיימת רק בדרגת המדינה, אלא הגיעה גם לממשל הפדרלי ולמוסדותיו. בית המשפט העליון אישר את מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "נפרד אך שווה", וכך מצב האפרו-אמריקאים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20. התקופה שלאחר המלחמה התאפיינה בצמיחה מואצת של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, ששיאה מסילת הברזל הטרנס-יבשתית שהושלמה ב-1869. מהפכה זו הייתה תוצאה הן של המלחמה עצמה שעודדה מעבר לייצור המוני, והן של תוצאותיה – ניצחון הצפון המתועש, ואיתו השתלטות על הפוליטיקה האמריקנית של המפלגה הרפובליקנית שייצגה את האינטרסים של התעשיינים, ודחיקת מעמדם של האינטרסים החקלאיים ששלטו בפוליטיקה האמריקנית מאז ימי ג'פרסון. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים. אולם, לתקופה זו היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים (שכונו בביקורת "הברונים השודדים"), בהם אנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר ולילנד סטנפורד, צברו הון עצום בתקופה קצרה, ומבלי לבחול באמצעים: שיחוד אנשי הממשל, מכירה במחירי הצף עד חיסול המתחרים, והקמת קרטלים. את ההצדקה לכל מעשיהם הם קיבלו מהאידאולוגיה של "הדרוויניזם החברתי" שהייתה פופולרית בארצות הברית באותה תקופה. כך נוצרו פערים כלכליים עצומים בין שכבה דקה של בעלי הון עצום למעמד חדש של פועלי יצור בלתי מיומנים, רבים מהם מהגרים שהגיעו לארצות הברית בגל אדיר מאירופה ומסין. גם הממשל הושחת והידרדר – הן בגלל לחצי בעלי ההון, והן בגלל מעברה של העילית מלעסוק בפעילות פוליטית לעסקית. לתקופה זו קרא מארק טוויין בלעג (בספר שהוציא עם צ'ארלס דאדלי ורנר) "העידן המוזהב" (The gilded age). אל מול עליית כוח התעשיינים קמו מספר גורמים: התקופה הפרוגרסיבית, האימפריאליזם החדש האמריקני ומלחמת העולם הראשונה (1890–1918) לקראת סוף המאה ה-19 הסתיימה התפשטות ארצות הברית לרוחב כל היבשת, וכשהסְפָר הפך לחלק לכל דבר מארצות הברית חל צורך בחיפוש אחר ספר חדש. ההתפתחות המואצת של התעשייה גרמה לחששות הן מהתדלדלות אוצרות הטבע, והן מחוסר בשווקים למוצרים שייצרה התעשייה האמריקנית (בעידן בו רוב המדינות הטילו מכסי מגן גבוהים). באותה עת גם התפתח באופן מואץ הצי האמריקני בעקבות ספריו של אלפרד מהן על "השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה" (1890 ו-1892). גורמים אלה, ביחד עם ההשפעות האידאולוגיות והתרבותיות של "האימפריאליזם החדש" האירופי בכלל והבריטי בפרט, הביאו לצמיחת "האימפריאליזם החדש האמריקני". האימפריאליזם הזה החל להתגלות בהשתלטות ההדרגתית של ארצות הברית על הוואי שהתחילה כהתיישבות של מיסיונרים ואחריהם מגדלי סוכר אמריקנים במהלך המאה ה-19, המשיכה בהשתלטותם על המדינה על ידי הכתבת חוקה חדשה ב-1887, והפלת המלוכה תוך התערבות צבאית אמריקנית בלתי מאושרת ב-1893, והסתיימה בסיפוח הוואי ב-1898, ולפני כן בעסקת רכישת אלסקה (1867). אימפריאליזם זה הגיע לשיאו תחת נשיאותו של ויליאם מקינלי במלחמת ארצות הברית–ספרד (1898), בה השתלטה ארצות הברית על רוב מושבותיה הנותרות של ספרד באיים הקריביים (פוארטו ריקו, וקובה שנותרה עצמאית להלכה) ובאוקיינוס השקט (הפיליפינים וגואם). ממשל תאודור רוזוולט (שנבחר על ידי מקינלי לשמש כסגן הנשיא בקדנציה השנייה שלו בעקבות פרסומו במלחמת ארצות הברית–ספרד) היה אחראי לכריית תעלת פנמה, שכללה את קריעת פנמה מקולומביה בעזרת תמיכה אמריקנית לא רשמית, והענקת האזור של תעלת פנמה על ידי ממשלת המדינה החדשה לשליטה אמריקנית. האימפריליזם הזה לא היה ביטול של דוקטרינת מונרו, אלא מעין הרחבה שלה מאמריקה לאוקיינוס השקט. ארצות הברית עדיין נמנעה מהתערבות בענייני אירופה, הימנעות שנמשכה עד לאמצע מלחמת העולם הראשונה. בחירתו של וודרו וילסון לנשיאות ב-1913 בישרה הרחבה של האידיאליזם הפרוגרסיבי גם למדיניות החוץ. כך למשל, וילסון הכריז על תוכנית למתן עצמאות לפיליפינים, שהפכה את המדיניות שרצתה לבסס את השליטה האמריקנית באיים והובילה ללוחמת גרילה מאז 1898, ושלח את כוחות הצבא האמריקני למקסיקו למען הדחת הרודן המקסיקני ויטוריו הוארטה. השילוב של אידיאליזם במדיניות החוץ של וילסון נמשך גם במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתחילה הקפידה ארצות הברית בהנהגתו של וודרו וילסון על הנייטרליות, עליה הכריזה רשמית באוגוסט 1914. אולם, הקשרים ההיסטוריים והלשוניים בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת, ותפיסת המלחמה (במיוחד אחרי נפילת השלטון הצארי באימפריה הרוסית) כמלחמה בין הדמוקרטיה לאוטוקרטיה גרמו לרוב הציבור לגלות אהדה רבה יותר לצד מדינות ההסכמה. כמדינה נייטרלית ארצות הברית רצתה לסחור עם שני הצדדים במלחמה. אולם, הממלכה המאוחדת וגרמניה ניסו לשבש את המסחר הימי באופן הדדי. הבריטים הצליחו במצור הימי שלהם במידה רבה יותר, והסחר הימי של גרמניה בכלל, ועם ארצות הברית בפרט, פסק הלכה למעשה. כך, ככל שהמלחמה התקדמה היה לארצות הברית אינטרס כלכלי הולך וגובר לתמוך במדינות ההסכמה. המצור הגרמני התבצע בעיקר על ידי צוללות שהטביעו ספינות שעשו את דרכן לממלכה המאוחדת, גם כאשר הן נשאו נוסעים, כשהמקרה הבולט ביותר הוא זה של ה"לוסיטניה" (מאי 1915) בו נספו 1,201 נוסעים, מהם 123 אמריקאים. לוחמת הצוללות הגרמנית הסעירה את דעת הקהל, והגבירה את הדימוי הברברי של הגרמנים אף על פי שגם הממלכה המאוחדת הפרה את חופש השיט של ארצות הברית כמדינה נייטרלית, האמריקנים התייחסו להפרות הגרמניות בחומרה רבה יותר הן במישור הרשמי, והן מבחינת דעת הקהל. ארצות הברית אף איימה על גרמניה בהצטרפות למלחמה, דבר שאכן הביא להפוגה במלחמת הצוללות ב-1916. במהלך שנת 1916 הנשיא וילסון ניסה לתווך בין הצדדים ולהוביל יוזמת שלום, ובסוף השנה הוא נבחר מחדש לנשיאות בין השאר בתור מי ש"שמר אותנו מחוץ למלחמה". הבחירות עיכבו את מאמצי התיווך ואחריהן וילסון ביקש מהצדדים לנסח את מטרות המלחמה ותנאי השלום שלהם. כשלא קיבל תשובות מספקות הוא פרש בנאום בפני הסנאט ב-22 בינואר 1917 את תפישותיו בקשר לשלום העתידי ודיבר על "שלום ללא ניצחון". אולם, עוד באותו החודש הכריזה גרמניה על חידוש מלחמת צוללות בלתי מוגבלת, שתופנה כלפי כל כלי השיט מסביב לממלכה המאוחדת, כולל כלי שיט נייטרליים, הכרזה שגרמה לארצות הברית לנתק את היחסים הדיפלומטיים איתה. מכיוון שהיה ברור להנהגה הגרמנית שדבר זה יוביל לכניסת ארצות הברית למלחמה, היא החלה לפעול כנגד ארצות הברית. כשנחשף הניסיון הגרמני לכרות ברית עם מקסיקו במברק צימרמן, דעת הקהל בארצות הברית דרשה להכריז מלחמה על גרמניה. באמצע מרץ החלו הגרמנים להטביע ספינות אמריקניות, ובתחילת אפריל, אחרי שקיבל את אישור הקונגרס, הכריז וילסון על מלחמה נגד גרמניה. מלבד הצי, ארצות הברית לא הייתה מוכנה מיידית למלחמה. נערך גיוס חובה סלקטיבי שהגדיל את הצבא ל-4 מיליון חיילים, והוכרז על קיצוב במצרכים והלאמת אמצעי יצור שדרושים למאמץ המלחמתי. כוח המשלוח האמריקני לאירופה, בפיקודו של גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ון פרשינג, שכלל כ-1.2 מיליון חיילים, החל לפעול בצורה משמעותית רק באפריל 1918. אולם, כוח טרי זה הכריע את הכף בין שני המחנות התשושים מארבע שנות מלחמה, והביא לניצחון צבאות הברית בנובמבר 1918. במלחמה נהרגו למעלה ממאה אלף חיילים אמריקנים, כמחציתם בקרב וכמחצית ממחלות. גם בימי המלחמה לא חדל וילסון מקידום תפישתו של השלום העתידי. ב-8 בינואר 1918 הציג בנאום לפני הקונגרס את ארבע עשרה הנקודות שעסקו במניעת הגורמים שלדעתו גרמו למלחמה, הבטחת זכות ההגדרה העצמית לעמים שהיו נתונים תחת שלטון האימפריות הגדולות, ובהקמת חבר הלאומים שווילסון קיווה שימנע להבא מלחמות. האידיאליזם שלו שכנע את העם האמריקני שארצות הברית יוצאת ל"מסע צלב למען הדמוקרטיה", ושהמלחמה הזו תהיה "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". וילסון עודד את המורל גם בשאר מדינות ההסכמה, והפך לדובר הראשי שלהן. עם התמוטטות גרמניה הפכה תוכנית ארבע עשרה הנקודות לבסיס לכניעתה, אם כי כבר התחיל תהליך של ריקונם מתוכן כאשר הממלכה המאוחדת התנגדה לסעיף החופש הימי. וילסון עצמו עמד בראש המשלחת האמריקנית לוועידת השלום בפריז, ושהה שם חצי שנה עד לאחר החתימה, ביוני 1919, על חוזה ורסאי שכלל את אמנת חבר הלאומים והסכם שלום בין מדינות ההסכמה לגרמניה. אולם, בניגוד לחזונו לא היה זה "שלום ללא מנצחים". מדינות ההסכמה היו אלה שניסחו את ההסכם לבדן והכתיבו אותו לגרמניה, ולדרישת צרפת והממלכה המאוחדת הוא כלל פיצויים כספיים עצומים מצד גרמניה. אך את המכה הקשה ביותר ספג וילסון מבית כאשר ניסה לקבל את אשרור הסנאט לחוזה כנדרש בחוקה. בבחירות של 1918 עברה השליטה בסנאט לידי הרפובליקנים שדגלו במדיניות בדלנית יותר ותוקפנית יותר. כאשר וילסון הגיש את החוזה לאישור הסנאט, מיעוט מתוכם דחה אותו לחלוטין. אולם רובם, בראשות מנהיג המפלגה הרפובליקנית בסנאט, הנרי קבוט לודג', תמכו באופן כללי בחוזה אך ניסו להכניס בהחלטה תיקונים והסתייגויות לחוזה, שבגיבושו לא היו שותפים, שיחלישו את מחויבות ארצות הברית לחבר הלאומים. וילסון ולודג' לא הצליחו להגיע לפשרה. וילסון יצא למסע נאומים מחוף לחוף כדי לשכנע את העם האמריקני לתמוך בעמדתו וללחוץ על חברי הסנאט לקבל את החוזה ללא ההסתייגות. באוקטובר 1919, תוך כדי המסע, סבל וילסון משבץ. עד תום הקדנציה שלו נשאר וילסון מבודד בבית הלבן כאשר את כל המגעים של הנשיא עם הממשל והקונגרס ניהלה אשתו, כל זאת מבלי שהציבור ידע על המצב. כשנערכו בסנאט ההצבעות על החוזה הוא לא זכה לרוב הדרוש של שני שלישים. בגרסה המקורית התנגדו לו הרפובליקנים, ובגרסה המתוקנת התנגדו לו נאמני וילסון. ארצות הברית נשארה מחוץ לחבר הלאומים, ונכנסה לעידן חדש של בדלנות בהתאם לרוח דוקטרינת מונרו. הניצחון הרפובליקני בבחירות של 1920 סתם את הגולל סופית על אשרור חוזה ורסאי, וארצות הברית חתמה במקומו על הסכם שלום נפרד עם גרמניה. ארצות הברית בין מלחמות העולם (1918–1940) לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה כוחה הצבאי והכלכלי של ארצות הברית בהשוואה לשאר העולם. תגובת "היום שאחרי" לאחר מהפכת אוקטובר גרמה לחשש גדול מפני הקומוניזם בארצות הברית, והובילה לתקופת הפחד האדום הראשונה. הסנאט של ארצות הברית סירב לאשר את חוזה ורסאי שכפו מדינות ההסכמה על מדינות המרכז; במקום זאת הסנאט בחר לדבוק במדיניות של חד-צדדיות, ואפילו בדלנות. הבסיס למדיניות זו נבע ממדיניות הממשלים הרפובליקנים של וורן הרדינג, קלווין קולידג' והרברט הובר, שייצגו במידה רבה את רוח המפלגה הרפובליקנית של לפני התקופה הפרוגרסיבית. ממשלים אלה שמו במקום הראשון את טובת התעשייה, העסקים ובעלי ההון, תחת סיסמאות כמו "פחות ממשלה בעסקים ויותר אנשי עסקים בממשלה", או "העסק של העסקים האמריקניים הוא עסקים", הם הטילו מחדש מכסי מגן גבוהים, וזנחו במידה רבה את הפעילויות נגד הקרטלים (ולעיתים אף עודדו אותם). למרות שהצמיחה הכלכלית הייתה בעיקר בתעשייה, בעוד שהמגזר החקלאי סבל ממיתון, היא גררה אווירה של אופטימיות בציבור האמריקני ואמונה שהצמיחה תימשך לנצח. אל הפריחה הכלכלית הצטרפה הפריחה של תרבות ההמונים. הקולנוע התבסס וכוכבים כצ'ארלי צ'פלין ורודולף ולנטינו גרמו להצפת בתי הקולנוע בצופים רבים. בתחום המוזיקה דיוק אלינגטון ולואי ארמסטרונג הובילו את עולם הג'אז והיו פופולריים בכל העולם. גם הרדיו החל לשדר לראשונה באופן המוני ומסחרי והביא אתו התפתחות של המוזיקה הפופולרית והג'אז ושל הפרסום. משחקי ספורט הועברו בשידורים חיים ברדיו, שנמצא בכל בית, והתחילו להישמע פרסומות. מכונית, דיינרים, בחורות בשמלות מנוקדות ומוזיקת צ'רלטון – סימנו את שנות העשרים העליזות והנהנתניות. בצד הפחות זוהר – הקו קלוקס קלאן שוב הרים ראש, והתנהל קרב בין כנפיות גנגסטרים על השליטה בעולם הברחות המשקאות החריפים כשבראש אחת הכנופיות עמד אל קפונה. הנרי פורד הקים את תעשיית המכוניות שסיפקה מקומות תעסוקה רבים ואפשרה לכל אדם לרכוש מכונית במחיר סביר. צ'ארלס לינדברג טס בטיסה ישירה מלונג איילנד לפריז, וקווי הטיסות הפרטיות והמסחריות התרחבו. תקופה זו של עליזות ונהנתנות, בשילוב חזרת החיילים ממלחמת העולם הראשונה, זכתה לכינוי "שנות העשרים הסוערות" (באנגלית: "The roaring twenties"). במקביל, עלתה קרנו של הפונדמנטליזם הנוצרי בעיקר באזורים החקלאיים והפחות מפותחים בדרום ובמרכז המדינה. הפונדמנטליזם עלה במידה רבה כתגובת נגד לאווירת הנהנתנות והמודרניות, שהייתה מקובלת בעיקר בחלקים העירוניים שהלכו וגדלו. ההתנגשות בין שתי המגמות הגיעה לשיא ב"משפט הקופים" בו נשפט בקיץ 1925 מורה שלימד על תורת האבולוציה בבית ספר בטנסי בניגוד לחוק שהתקבל שם באותה שנה. אזרחים רבים השקיעו את כספם בבורסה כדרך קלה להתעשרות. והתעשייה התרכזה בידיים מועטות של בעלי הון. בשנות ה-20 אמנם היה שגשוג משמעותי של החברה האמריקנית, אולם היו לו כמה חסרונות: ב-1928 נבחר הרברט קלרק הובר לנשיאות ארצות הברית. כמו קודמיו הוא האמין ביצירת שוק חופשי, יוזמה פרטית ואף ביזר את סמכויות הממשלה. השנים 1929–1939 היו שנות "השפל הגדול", והמאמץ לצאת ממנו – ה"ניו דיל". ראשיתו של המשבר ב-24 באוקטובר 1929, ב"יום חמישי השחור" בבורסה של ניו יורק, כאשר כמעט 13 מיליון מניות נמכרו. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחש "יום שלישי השחור", עם מכירות שיא של למעלה מ-16 מיליון מניות וצניחה של כארבעים נקודות בדאו ג'ונס של ה"וול סטריט ג'ורנל". ב-13 בנובמבר ירד המדד לשיא שלילי של 224 נקודות, כמחצית מגובהו חודשיים לפני כן. הגישה המסורתית בארצות הברית לטיפול במשברים כלכליים הייתה מדיניות לסה פר. כך אירע בזמן הבהלה של 1819, שעיצבה את הגישות הבסיסיות לבעיה , וכך שוב בזמן המשבר של 1837, בתקופת כהונתו של הנשיא מרטין ואן ביורן. בשני המקרים ננקטה המדיניות הקלאסית של לסה פר: אם אתה רוצה להותיר את הכלכלה בריאה, אל תתערב בה. המשבר האחרון בו ננקטה גישה זו, לכל הפחות בעיקרה, הייתה שפל 1920–1921 בו הייתה התערבות ממשלתית רחבה יותר, אך הממשל הניח לשכר לצנוח והוצאות הממשלה והמסים קוצצו. בכל המקרים הללו, תם המשבר בתוך כשנה. אמנם שנות ה-20 היו שנים של שגשוג כלכלי משמעותי, אך שגשוג זה טמן בחובו את הזרעים למשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-1929. שתי התאוריות המסבירות את משבר זה הן הקיינסיאנית (מונע על ידי צריכה), הנתמכת על ידי רוב הכלכלנים, וההסבר המוניטריסטי המוסבר על ידי מילטון פרידמן. ישנן גם תאוריות אפיקורסיות שונות הממעיטות או דוחות את ההסברים של הקיינסינים והמוניטריסטים. ככל התאוריות הבולטות מייחסות תפקיד מרכזי לפעולותיו ולתפקודו של הבנק הפדרלי לפני פרוץ המשבר, בתחילתו ובהמשכו. הגישה בה החזיקו אנשי הניו דיל והקיינסיאנים הייתה נעוצה בעיקר במדיניות שוק חופשי מובהקת שבה דגל הממשל האמריקני. עם זאת, ישנה הסכמה כי גם התערבות ממשלתית פרוטקציוניסטית בראשות הנשיא הרברט הובר החריפה את המצב. הסיבות העיקריות למשבר על פי גישה זו הן: על פי הסבר זה, גורמים אלו הובילו לשפל כלכלי שהלך ותפח. הירידה בביקוש גררה בעקבותיה ירידה ברמת הייצור שגררה את פיטוריהם של פועלים רבים, כאשר תהליך זה היה מעגלי. אנשים רבים גילו שהמניות שלהם אינן רווחיות כפי שנטו לחשוב. רבים הזדרזו למכור את מניותיהם בבורסה כאשר השיא היה ביום חמישי השחור (24 באוקטובר 1929) שבו נמכרו בבורסה הניו יורקית כ-13 מיליון מניות. אנשים רבים איבדו את כל חסכונותיהם ופנו אל הבנקים כדי למשוך מזומנים, אך אלה סגרו את שעריהם ולא אפשרו להם לעשות זאת. כך החל השפל הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. על פי התפיסה המוניטריסטית, כפי שהיא מבוטאת במיוחד על ידי מילטון פרידמן, היה הבנק הפדרלי גורם מרכזי בהתרחשות המשבר, בעיקר בגלל ניהול מדיניות כושל מצידו ו"הדפסת כסף" באמצעות מתן אשראי זול לבנקים. תפישה זו מקובלת היום על רבים, בין השאר משום שהסבריו של פרידמן תאמו היטב התפתחות משברים אחרים בתקופות שלאחר מכן. המשבר הכלכלי השפיע על תחומים רבים בחיי היומיום של האמריקנים בעיקר בתחומי הפוליטיקה, חברה וכלכלה: בנאום המסורתי לקונגרס על מצב האומה ב-8 בדצמבר 1931 הכריז הנשיא הובר על תוכנית קיצונית לטיפול במצב הקשה, על פי כמה ראשי-חץ עיקריים: בסופו של דבר נאלץ הנשיא הרברט הובר להתפטר לאחר שהפסיד בבחירות ברוב עצום למפלגה הדמוקרטית בראשותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. הובר ניסה להסביר את כישלונו במצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם כולו (מצב שהוא עצמו תרם לו, במידת מה, בהעלאת מכסים שהציתה מלחמת מכסים בעולם) ובמבנה רעוע וכושל של מערכת הבנקאות שלא עמדה במבחן. שני הלקחים שהפיק הובר מתקופת נשיאותו היו שעבודות ציבוריות אינן מספקות פתרון כלשהו ליציאה מהשפל, ושהשימוש בכלי האינפלציוני – הזרמת כספים באמצעות מערכת הבנק הפדרלי – מיצתה את עצמה ואינה יכולה להוות פתרון ממשי לבעיות מבניות. הממשל האמריקני ניסה להתמודד עם המשבר במגוון דרכים (הטלת מכסי מגן לדוגמה) אך ללא הצלחה רבה וזאת בשל אי ההתערבות בענפי הכלכלה השונים שנבעה ממדיניות הקפיטליזם החופשי. לאחר שעלה לשלטון, החליט רוזוולט לשנות את המדיניות הכלכלית ולנקוט במדיניות של התערבות ממשלתית בשוק. רוזוולט החל בביצועה של התוכנית הידועה בשם "ניו דיל". הבסיס של התוכנית היה הזרמת הון לשוק הכלכלי, הקמת מערכת פיקוח על המשק, פיקוח על תנאי העבודה ויוזמה ישירה. תוכנית הניו דיל התבססה על רפורמה בחוקים מיושנים, הגדלת הסעד (כגון הלוואות לעניים) ושיקום המשק הכלכלי בכל התחומים. דבר זה בוצע באופן הבא: החקיקה במסגרת הניו דיל הסתיימה ב-1939 והצלחת התוכנית הייתה חלקית בלבד (ב-1939 מספר המובטלים עלה ל-10 מיליון). רק לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הכלכלה האמריקנית חזרה לשגשג. ההישג העיקרי של הניו דיל היה בשינוי התפיסה החברתית-כלכלית בארצות הברית בכך שהעושר חולק בצורה יותר הוגנת והוחל היישום של מדיניות רווחה לאומית. הביטוי העיקרי להצלחת מדיניות הממשל היה בארבעה ניצחונות רצופים של רוזוולט בבחירות לנשיאות, שיא שלא נשבר עד היום. החידוש העיקרי בתוכנית היה הנטישה של עקרון הקפיטליזם החופשי. רוזוולט הכיר בכך שהממשל צריך לקבל אחריות בתחומים מסוימים של הכלכלה ולוודא שהאזרחים לא ניזוקים, כל זאת במקביל לשמירה על עקרון היוזמה החופשית. יתר על כן, רוזוולט אף גרם לעלייה יזומה באינפלציה בכך שהורה על הזרמת כספים לענפי המשק השונים. התוכנית היוותה גם שינוי מהותי במדיניות הממשל הפדרלי בכל מה שנוגע לשלטון המקומי במדינות המרכיבות את ארצות הברית. לסיכום, בתקופת כהונתו של רוזוולט חל שיפור במצב הכלכלי של ארצות הברית, אך בסוף שנות ה-30 פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה טרפה את כל הקלפים ושינתה את פניה של ארצות הברית לתקופה ארוכה. מלחמת העולם השנייה (1940–1945) בדומה למלחמה הקודמת, ארצות הברית הייתה בין המדינות האחרונות שהצטרפו לבעלות הברית. ההחלטה על הכרזת המלחמה התקבלה בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. עד לאותו יום, ארצות הברית הייתה נייטרלית בעקבות הגישה הבדלנית שנקטה בה. כל פעולה של ארצות הברית הקשורה למלחמה הייתה מוגבלת בגלל אי מוכנותה לעימות בסדר גודל זה; הכוחות המזוינים של ארצות הברית היו קטנים בהרבה בהשוואה לאלו של צרפת, גרמניה, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות ויפן. תרומתה הראשונה של ארצות הברית למלחמה הייתה הפסקה באספקת הנפט וחומרי הגלם שיפן הייתה זקוקה להם כדי להמשיך במתקפה על מנצ'וריה, ובמקביל לכך הגדלת הסיוע הצבאי והכלכלי לסין. הפעילות הראשונה לטובת בעלות הברית הייתה בספטמבר 1940, כאשר ארצות הברית נתנה לממלכה המאוחדת 50 משחתות תמורת בסיסים בקריביים. בדצמבר 1940 ארצות הברית החלה בתוכנית חכירת אדמות מהממלכה המאוחדת, וסיפקה לה עזרה צבאית חשובה. ב-31 באוקטובר 1941, פחות מחודשיים לפני המתקפה על פרל הארבור, משחתת אמריקנית שליוותה ספינות סוחר באוקיינוס האטלנטי הוטבעה על ידי צוללת גרמנית ולמרות זאת לא הוכרזה מלחמה על גרמניה. ב-7 בדצמבר 1941 יפן שיגרה מתקפת פתע על בסיס הצי בפרל הארבור, כאשר הסיבה לכך הייתה אמברגו הסחר שהוטל על ידי ארצות הברית. ביום שלאחר מכן פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לשכנע מושב משותף של הקונגרס להכריז מלחמה על יפן, וכינה את 7 בדצמבר "יום שייזכר לדיראון עולם". ב-11 בדצמבר הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית, ובכך גררה את המדינה למלחמה דו-חזיתית. כאשר ארצות הברית הצטרפה לקרבות היא הבינה שאין ביכולתה להילחם נגד יפן וגרמניה במקביל. מסיבה זו התקבלה החלטה לרכז את עיקר המאמצים במלחמה נגד היטלר באירופה, ולשמור על עמדות הגנתיות באוקיינוס השקט עד לתבוסתו של היטלר. הצעד האמריקני הראשון היה הקמתו של כוח אווירי גדול בממלכה המאוחדת שייעודו העיקרי הוא פשיטות הפצצה בתוך גרמניה עצמה. חיל האוויר האמריקני הסתמך בעיקר על B-17 מבצר מעופף כמטוס הקרב העיקרי. הממלכה המאוחדת הפסיקה את פשיטות ההפצצה ביום, וזאת בעקבות האבדות הכבדות שספגה מידי הלופטוואפה. ארצות הברית סבלה גם כן בהתחלה מאבדות כבדות, אולם לאחר שמטוס ה-P-51 מוסטנג (מטוס קרב לטווח ארוך) הוכנס לשירות, האמריקנים יכלו לבצע את הפצצות היום בצורה יותר בטוחה. בעקבות זאת החלה הפגזה יומית קבועה של גרמניה החל מאוגוסט 1942 ועד סוף המלחמה. הפעולה הקרקעית הראשונה של צבא ארצות הברית הייתה לחימה לצד צבאות הממלכה המאוחדת ואוסטרליה על אדמת צפון אפריקה, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה כיוון שממנה ניתן היה לשלוט על תעלת סואץ (נתיב מעבר ימי חשוב ביותר). במאי 1943 הצבא השמיני הבריטי הדף את הגרמנים מצפון אפריקה ובעלות הברית שלטו באזור עד סוף המלחמה. הצי האמריקני מילא תפקיד פעיל בהגנה על שיירות אספקה אמריקניות לממלכה המאוחדת שעברו במימי האוקיינוס האטלנטי. החל מאמצע 1943 בעלות הברית ניהלו את המלחמה מהממלכה המאוחדת כאשר יש להן קווי אספקה רצופים מארצות הברית, בעוד שצבאו של היטלר נאלץ להסתמך על קווי אספקה שהופצצו באופן תדיר, דבר שהשפיע גם על יכולת הייצור הגרמנית. מצב העניינים החל לנטות בבירור לטובת בעלות הברית בניגוד לראשית 1942. בתחילת 1944 החלו ההכנות לפלישה לתוך מערב אירופה. גרמניה צפתה זאת מראש, אולם תכנון אסטרטגי ברמה גבוהה, והיעדר זרימת מידע מהממלכה המאוחדת לגרמניה בעקבות חיסול רשתות המרגלים הגרמניות על ידי MI5 (השירות המקביל בממלכה המאוחדת לשב"כ), אפשרו להתקפה זאת להתרחש בהפתעה כמעט מוחלטת. עיקר ההתקפה היה מבצע אוברלורד שהחל ב-6 ביוני 1944. הכוח היבשתי הגדול ביותר נחת על חופי נורמנדי במה שכונה הפלישה לנורמנדי, והחל בחדירה לחלק המערבי גרמניה. היטלר נפל בפח שטמנו לו בעלות הברית ופקד על חייליו להתכונן לפלישה מקאלה, שממוקמת צפונית למקום הפלישה האמיתי. רק כאשר החלה הפלישה לנורמנדי הבין הצבא הגרמני מה קורה ושלח לאזור כוחות הגנה, אולם היה זה מאוחר מדי. בקרב, שנמשך 6 שבועות והסתיים בניצחון מוחץ לטובת בעלות הברית, השתתפו כ-5,000 ספינות, 10,000 כלי טיס ו-176,000 חיילים. גם לאחר הפלישה לנורמנדי המשיכו האמריקנים לתרום במידה רבה לתוצאות המלחמה, בעיקר בלחימה העיקשת בקרב הארדנים שהסתיים בניצחון בעלות הברית אף על פי שעל הנייר הגרמנים היו חזקים יותר. האמריקנים ספגו אבדות כבדות (כ-19,000 הרוגים) במהלך הקרב בלבד. מספר פשיטות ההפצצה על גרמניה גדל בשיעור ניכר לאחר הפלישה לנורמנדי, וכ-70% מכלל הפצצות שהוטלו על גרמניה הוטלו לאחר תאריך זה. גרמניה נחרבה כמעט לחלוטין. ב-30 באפריל 1945, כאשר ברלין נכבשה לחלוטין על ידי הצבא האדום הסובייטי, אדולף היטלר התאבד. ב-8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה עם גרמניה, בעקבות כניעתה ללא תנאי לבעלות הברית. החל מתרומה צנועה במספר החיילים בתחילת המלחמה באירופה, בסוף המלחמה כ-60% מכלל הכוחות הלוחמים במערב אירופה היו אמריקניים. בעקבות המחויבות האמריקנית להבסתו של היטלר באירופה, השנים הראשונות של המלחמה נגד יפן היו בעיקר קרבות מגננה שבהן צי ארצות הברית ניסה למנוע מהצי הקיסרי היפני להשתלט על אזור האוקיינוס השקט. בתחילת הקרבות הכף נטתה לטובת יפן. יפן ניצחה בקלות והקימה בסיסים בגואם, תאילנד, מאלאיה, הונג קונג, פפואה ניו גיני, אינדונזיה ובורמה. מסע הכיבושים הזה היה מהיר יותר מהבליצקריג הגרמני בתחילת המלחמה. הייתה זו תקופה חשובה עבור יפן כיוון שיכולת הייצור שלה הייתה קטנה פי 10 לעומת זו של ארצות הברית. נקודת המפנה במערכה הייתה לאחר קרב מידוויי ביוני 1942. צי ארצות הברית הצליח לפצח את הצפנים של מערכת התקשורת היפנית, מה שנתן לאמריקנים את האפשרות להיערך בצורה מתאימה כדי להביס את יפן. בעקבות זאת, האמריקנים החלו להתקדם לעבר סין כדי לבנות שם בסיסי אוויר מתאימים שיספקו תמיכה לגיחות הפצצה על יפן באמצעות צי מטוסי ה-בואינג B-29 סופרפורטרס. ארצות הברית נקטה בטקטיקה של תקיפת האיים הקטנים והפחות מוגנים ולא בתקיפת נקודות השליטה היפניות העיקריות. במהלך התקופה הזאת הונחה התשתית למה שעתיד להיות הניצחון הגדול ביותר במלחמה כולה. לאחר הבסת החיילים היפניים והנחיתה על איי מריאנה, יפן הגיבה באמצעות שליחת 6 נושאות מטוסים (שנשאו עליהן 430 מטוסים בסך הכול) לתקיפת נגד. הקרב שפרץ ב-19 ביוני 1944 נודע בשם קרב ים הפיליפינים. טייסי צי ארצות הברית הפילו 369 מטוסים מתוך 430 המפציצים, מטוסי קרב ומפציצי הצלילה היפניים, ופגעו קשות בשאר. רק 36 כלי טיס נותרו כשירים לפעילות מבצעית לאחר הקרב. המלחמה באוקיינוס השקט הפכה לעימות הימי הגדול בהיסטוריה. הצי האמריקני ניצח בקרבות רבים לאחר שבמהלך תקופה מסוימת היה קרוב לשבירה ולתבוסה מוחלטת על ידי הצי הקיסרי היפני. הכוחות האמריקניים נערכו לפלישה לתוך יפן עצמה כדי לכפות על יפן להיכנע ללא תנאי. ההחלטה להשתמש בנשק גרעיני כדי לסיים את המלחמה הפכה לאחד הנושאים השנויים במחלוקת הקשורים למלחמה. תומכי הטלת הפצצות טענו כי פלישה תעלה בחיי אדם רבים, והצביעו כדוגמה על קרב אוקינאווה שמספר ההרוגים בו היה גבוה במיוחד. כמו כן, תומכי הטלת הפצצות טענו שהפצצה קונבנציונלית תגבה יותר קורבנות אזרחיים, כפי שקרה בהפצצה על טוקיו. המתנגדים להטלת הפצצות טענו שהיה צורך לערוך תצוגת תכלית צבאית, או לאיים על היפנים בשימוש בפצצה הניסיונית שנבנתה במעבדות לוס אלמוס ולדרוש מהם להיכנע. הפצצה הראשונה הוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ובעקבות זאת היפנים היו בהלם מוחלט. הפצצה השנייה הוטלה על נגסאקי ב-9 באוגוסט, כאשר האמריקנים הפיצו דיסאינפורמציה שבכוונתם להמשיך בכך. ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה יפן ללא תנאי והמלחמה נגמרה. סוף המלחמה הגיע ללא פלישה שתגרור בעקבותיה מרחץ דמים, והוא היה חלק כפי שארצות הברית קיוותה. תחילת המלחמה הקרה (1945–1964) ועלייתה של תנועת זכויות האזרח המהלך שחתם את מלחמת העולם השנייה (הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי) הדגים את יכולתה הצבאית הרבה של ארצות הברית. אולם, ב-1945 הצליחה ברית המועצות גם כן לפתח נשק גרעיני. העוצמה הכוללת של כלי הנשק שהוחזקו בידי שתי המדינות הייתה כה גדולה עד כדי כך ששתי המעצמות נמנעו מעימות ישיר שעלול היה להסלים עד כדי מלחמה גרעינית. דבר זה יאפיין את כל תקופת המלחמה הקרה. מאפיינים נוספים היו שימוש רב במרגלים, כריתת בריתות, תמיכה שקטה בהפיכות ומתן תמיכה למדינות שונות שנלחמו זו בזו והיו מזוהות עם אחת מהמעצמות. בעולם החלו להתהוות שלושה גושי מדינות: הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית, הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות וגוש המדינות הבלתי-מזדהות. כמו כן, עד לסוף המלחמה הצבא האדום הסובייטי "שחרר" את המדינות שירכיבו את הגוש המזרחי ובהן: פולין, צ'כיה, הונגריה, יוגוסלביה, רומניה, ליטא, לטביה וכו'. הצבא האדום שלט בכל המדינות הללו ודאג להקמתם של משטרים קומוניסטיים פרו-סובייטיים. ברית המועצות טענה בתגובה לדברים שנאמרו על ידי מנהיגי המערב כי היא זקוקה לאזור ביטחון שימנע מצבאות המערב לפלוש לשטחה פעם נוספת. המערב בראשות ארצות הברית נאלץ לקבל את התפיסה הזאת ולוותר על הדרישה שבמדינות הללו ייערכו בחירות חופשיות. הדברים הבאים הם הסיבות העיקריות (אך לא היחידות) למאבק בין ארצות הברית וברית המועצות: סנאט ארצות הברית אישר ב-4 בדצמבר 1945 את הצטרפות המדינה לאו"ם, החלטה שהיוותה שינוי מדיניות לכיוון של מעורבות גדולה יותר בנושאים בינלאומיים (וזאת בהשוואה למדיניות הבדלנות שננקטה לפני המלחמה). התקופה שלאחר המלחמה הוגדרה כתחילת המלחמה הקרה, שבה ארצות הברית וברית המועצות ניסו להרחיב את השפעתן על חשבון הצד השני, מגמה שרוסנה על ידי ארסנל הנשק הגרעיני הגדול שהיה לשתי המדינות ועל ידי חשש מהתגשמות ההשמדה ההדדית המובטחת. נשיא ארצות הברית הארי טרומן החל לנקוט במה שכונה דוקטרינת טרומן. מניעיו של טרומן היו: התוצאה של כל המהלכים הללו הייתה סדרה של מאבקים בתקופה זו, כולל מלחמת קוריאה ומשבר הטילים בקובה. בתוך ארצות הברית, המלחמה הקרה הביאה לדאגות לגבי השפעת הקומוניזם, וגם המריצה את הממשלה לעודד את פיתוח המתמטיקה והמדע עבור מאמצים כמו המרוץ לחלל. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית נעשתה למקור השפעה בינלאומי בתחום הכלכלי, הפוליטי, הצבאי, התרבותי והטכנולוגי. מוקד חשוב בתרבות המעמד הבינוני מאז שנות ה-50 הוא המשיכה הגדלה והולכת למוצרי צריכה. ב-1960 נבחר הנשיא הצעיר ביותר עד אז, ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרטי. קנדי היה לקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, וגם נודע בשל הכריזמה שלו. בתקופת נשיאותו של קנדי המלחמה הקרה הגיעה לשיאה עם ההאצה של המרוץ לחלל, מעורבות אמריקנית מצומצמת וקטנה בווייטנאם ועם משבר הטילים בקובה ב-1962 במהלכו הונחתו משגרי טילים סובייטים באי קובה, במרחק 145 ק"מ מחופי פלורידה. קנדי פעל לסיום המשבר באמצעים דיפלומטיים והצליח, וזכה להערכה רבה, בעולם ובבית. ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון פ. קנדי בעת ביקור בדאלאס שבטקסס, על ידי לי הארווי אוסוואלד. מספר תאוריות קשר הועלו בנוגע לרצח, אך ועדת וורן קבעה באופן חד-משמעי כי אוסוולד הוא זה שרצח את קנדי, וכי פעל לבדו. ביום רציחתו של קנדי, על האייר פורס 1, הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, שנבחר ב-1964 לכהונה מלאה. ג'ונסון המשיך את פעילותו של קנדי בקידום תוכנית החלל של ארצות הברית ובחקיקה של זכויות אזרח, אך החריף את המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם בניגוד למדיניות שנקט בה הנשיא קנדי. מחאה עזה מצד מפלגתו גרמה לג'ונסון לבסוף לפרוש מהמרוץ למועמדות מפלגתו לנשיאות ב-1968. בינתיים, העם האמריקאי השלים את ההגירה הגדולה מהכפר אל העיר, וחווה תקופה של התרחבות כלכלית מתמשכת. בשנת 1955 החלה התנגדות נרחבת לגזענות בכל ארצות הברית ובייחוד בזו הממוסדת במדינות הדרום ולשילובם של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית באוכלוסייה הכללית. כך, למשל, ב-1957 החלו תלמידים שחורים ללמוד בבית ספר תיכון ללבנים בליטל רוק, ארקנסו. גם סיפורה של רוזה פארקס, שסירבה לקום באוטובוס למען אדם לבן, שינה את פני ההיסטוריה. מדיניות "נפרד אבל שווה" הגיעה לקיצה. אך עם זאת האפליה הגזעית נותרה מוחשית עד אשר ב-1963 ארגוני השחורים בארצות הברית ארגנו צעדה לוושינגטון די. סי. בה השתתפו כרבע מיליון בני אדם (רובם שחורים) בהם גם מרטין לותר קינג, שבו הוא השמיע את נאומו חוצב הלבבות "יש לי חלום". התנועה לזכויות האזרח, בראשותו של המנהיג האפרו-אמריקאי מרטין לותר קינג, הצליחו להוביל רפורמה שביטלה חוקים שהפלו אוכלוסיות שונות, ובעיקר שמו קץ לחוקיים גזעניים במדינות הדרום (הידועים כחוקי ג'ים קרואו) שהבחינו בין לבנים לשחורים. מהפכת תרבות הנגד בארצות הברית ותהליך ההיחלשות של המלחמה הקרה (1964–1980) המלחמה הקרה המשיכה במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70. בשנת 1964 הורה הנשיא לינדון ג'ונסון על שליחת כוחות צבאיים קרביים לווייטנאם, זאת אחרי כמה שנים שבהן ארצות הברית שלחה יועצים לדרום וייטנאם במטרה לסייע במאבק מול צפון-וייטנאם הקומוניסטית. ארצות הברית החלה להתערב ולאט לאט התחזקה תנועת מחאה כנגד המלחמה. התנועה התחזקה ודרשה מג'ונסון ומזכיר ההגנה שלו, רוברט מקנמארה, להתפטר. מקנמרה פוטר רק בשלהי ימיו של ג'ונסון בבית הלבן, אך הכוחות לא פונו. ב-1968 הביס המועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון, את יריבו יוברט האמפרי, ומונה לנשיא ארצות הברית. ניקסון ניסה לסיים את מלחמת וייטנאם, ועשה זאת כאשר בינואר 1972 נחתם ההסכם שהביא לפינוי הכוחות האמריקאיים מהמדינה, קריסת ממשלת דרום-וייטנאם אשר התבססה על תמיכה אמריקנית, ולמעשה התיר את כיבושה של ווייטנאם על ידי הוייטקונג הקומוניסטי. מלחמת וייטנאם גבתה את חייהם של 58,000 חיילים אמריקניים ומיליוני וייטנאמים. התנועה נגד מלחמת וייטנאם פעלה במקביל לעליית כוחן של תנועות חברתיות נוספות, כגון תנועות למען זכויות נשים, מיעוטים וילדים. מדיניותו של הנשיא לינדון ג'ונסון והאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון בראשותו של ארל וורן היו הבסיס של טווח הרפורמה החברתית במהלך השנים הללו. פמיניזם, תנועות איכות הסביבה וקבוצות "היפיות" הפכו לכוח פוליטי משמעותי, וחלה התקדמות בנושא זכויות אזרח שוות לכל האמריקנים. מהפכת תרבות הנגד שטפה את האומה ואת רוב העולם המערבי במהלך שנות ה-60, גרמה לפילוג נוסף אך התבססה גם על השקפות חברתיות ליברליות יותר. משבר האנרגיה של 1973 והצמיחה הכלכלית האיטית גרמו למצב של סטגפלציה. סופו של ממשל ניקסון הגיע בעקבות פרשת ווטרגייט בשנת 1974 אשר הובילה לכך שניקסון נאלץ להתפטר. סגן הנשיא ג'רלד פורד הושבע כנשיא ארצות הברית במקום ניקסון המתפטר. במשך כהונתו של ג'ימי קרטר במהלך שנות השבעים המאוחרות, המשיכה כלכלת ארצות הברית לעבור סטגפלציה (שילוב של עליית מחירים במשק, התגברות האבטלה ונסיגה בפיתוח הכלכלי). סוף המלחמה הקרה (1980–1991) ההפסדים של הדמוקרטים ברוב התחומים החברתיים-כלכליים הובילו לבסוף לבחירתו של רונלד רייגן כנשיא בשנת 1980. "הדמוקרטים של רייגן" היו אלה שבדרך כלל הצביעו למפלגה הדמוקרטית אולם חרגו מדפוס פעולתם והצביעו לרייגן בגלל המדיניות, האישיות והמנהיגות שלו, אך בייחוד עקב שמרנותו החברתית ומדיניות החוץ הניצית שלו. בחירתו של רייגן ציינה שינוי משמעותי לכיוון הימין בפוליטיקה אמריקאית אשר באו לידי ביטוי בעיקר במדיניות כלכלית שמרנית אותה הנהיג ממשל רייגן אשר כללה קיצוץ במיסים והפחתת הוצאות הרווחה (קו כלכלי אשר זכה לכינוי "רייגניזם"). בענייני חוץ, שיתוף הפעולה הזה לא היה אפשרי. הדמוקרטים התנגדו בעקשנות לרצונו של הנשיא לתמוך בלוחמי הגרילה בניקרגואה. רייגן נקט בקו נוקשה כלפי ברית המועצות, וגרם לדאגה רבה בקרב הדמוקרטים שרצו להקטין את מלאי הנשק הגרעיני. אולם, הוא הצליח לגרום להגדלת תקציב הביטחון ופתח בתוכנית לפיתוח מערכת הגנת טילים יקרה ומסובכת (הידועה בכינוי "מלחמת הכוכבים"), מתוך תקווה להרתיע את הסובייטים. אף על פי שפיתוח המערכת מעולם לא הושלם, המחקר והטכנולוגיות של המערכת סללו את הדרך למערכות מודרניות נגד טילים בליסטיים. כאשר מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות, רפובליקנים רבים פקפקו באפשרות שבינו לבין רייגן יהיו קשרי ידידות. גורבצ'וב ניסה להציל את הקומוניזם ברוסיה באמצעות סיום מרוץ החימוש עם ארצות הברית. לקראת סוף שנות השמונים, השלטונות הקומוניסטיים במדינות אירופה החלו לקרוס זה אחר זה (אירוע שנודע כסתיו העמים) דבר אשר הוביל לבסוף להתפרקותה הרשמית של ברית המועצות בתחילת שנות התשעים ולסיומה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לרוסיה. מסוף המלחמה הקרה ועד היום (1991–הווה) לאחר פירוק ברית המועצות ארצות הברית נותרה מעצמת העל היחידה בעולם, והיא החלה להפעיל כוח צבאי ברחבי העולם, ובייחוד במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר בחירתו ב-1992, הוביל הנשיא ביל קלינטון את הצמיחה הכלכלית הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקנית, שהייתה תופעת לוואי של המהפכה הדיגיטלית וההזדמנויות העסקיות החדשות שנוצרו בעקבות התפתחות האינטרנט. ב-1993 הטמין הטרוריסט המוסלמי רמזי יוסף פצצות בחניון של מרכז הסחר העולמי, ובעקבות התפוצצותן נהרגו שישה אנשים ונפצעו אלפים. מהלך זה סימן את תחילת תקופת הטרור. ב-1995 פוצץ טימותי מקוויי את בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי. בפיצוץ נהרגו 168 אנשים ונפצעו למעלה מ-800. מקווי הוצא להורג בזריקת רעל ב-11 ביוני 2001. הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, שבהן התמודדו ג'ורג' ווקר בוש ואל גור, היו בין הצמודות ביותר בהיסטוריה, ומהן החל הקיטוב הפוליטי. בתחילת האלף השלישי לספירה, ארצות הברית מצאה את עצמה מותקפת על ידי טרוריסטים מוסלמים, כאשר בפיגועי 11 בספטמבר חטפו טרוריסטים ארבעה מטוסי נוסעים, וריסקו שניים לתוך מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי, ואחד לתוך הפנטגון. הנוסעים על המטוס הרביעי (טיסה 93 של יונייטד איירליינס) התנגדו לחוטפים וגרמו להתרסקות המטוס במחוז סומרסט שבפנסילבניה. לפי דו"ח ועדת החקירה, המטוס היה אמור לפגוע בגבעת הקפיטול שבוושינגטון די. סי.. כתוצאה מהמתקפות, מגדלי התאומים קרסו, והרסו את כל הקומפלקס. תוך זמן קצר התגלו ראיות רבות שהצביעו כי האחראי להתקפות הוא טרוריסט מאפגניסטן בשם אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה. ההתקפות גרמו להתפרצות של פטריוטיזם בכל המדינה, מאמץ הניקיון הגדול ביותר בתולדות האומה, ולתחילת המלחמה העולמית בטרור. בתגובה להתקפות, פלשה ארצות הברית (בתמיכה צבאית של נאט"ו ורוב הקהילה הבינלאומית) לאפגניסטן והדיחה את משטר הטליבאן, שנתן מחסה ותמיכה לבן לאדן. בפעולה שעוררה מחלוקת, הנשיא בוש הורה על המשך המלחמה בטרור ועל פלישה לעיראק, הדחתו ולקיחתו בשבי של סדאם חוסיין (2003). הסיבות למלחמה בעיראק כללו "הפצת הדמוקרטיה", "חיסול הנשק להשמדה המונית שיש לסדאם" (מאוחר יותר הוכח כי הדבר התבסס על עדויות לא מדויקות), ו"שחרור העם העיראקי". פלישה זו לא זכתה לתמיכה עולמית והיוותה אחד הזרזים להתפתחות הרגשות האנטי-אמריקניים ברחבי העולם. הצבא האמריקני יצא מעיראק ב-2011, לאחר שהושגה רגיעה יחסית בשטח. ב-2014, עם התחדשות מלחמת האזרחים בעיראק, יצאה ארצות הברית למבצע נחישות טבועה, שכלל בעיקר הפצצות אוויריות ופעולות קומנדו נגד המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה. ב-2021 הוחלט לסיים פעילות מבצעית בעיראק אך יישאר ייעוץ לכוחות המקומיים. באוגוסט 2005 גרם הוריקן קתרינה להצפת חלקים רבים בניו אורלינס ולהרס רב בחוף מפרץ מקסיקו (אם כי נגרם גם נזק רב לחוף נהר המיסיסיפי). ההכנות והתגובה של הממשלה ספגו ביקורת ציבורית רבה ונטען כי הן היו חסרות תועלת ואיטיות.[דרוש מקור] ב-2006 גרמו מחירי האנרגיה הגבוהים להגברת המודעות לתלות ההולכת וגוברת באספקת נפט קבועה, כאשר הנשיא בוש אמר "ארצות הברית מכורה לנפט". ישנו חשש גדול מאוד מהאפשרות של משבר כלכלי חמור, אם יתרחש עימות מעבר לים או תהיה הפרעה באספקת הנפט, או אם יחול שינוי לרעה במצב הנפיץ שבמזרח התיכון. הממשל הפדרלי החל לממן בהיקף נרחב תוכניות ופרויקטים לפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים (כגון אתנול, אנרגיית רוח או אנרגיה סולארית). הפתרון נמצא בפצלי שמן. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008, בתוך המיתון העולמי הגדול, נבחר לנשיאות ברק אובמה, הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בתולדותיה של ארצות הברית, וכן הנשיא הראשון ממוצא מעורב. ארצות הברית וקובה ניהלו מגעים, שהוכרזו לראשונה על ידי הנשיא ברק אובמה בדצמבר 2014, לחידוש יחסיהן הדיפלומטיים לאחר נתק של חצי מאה. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו רשמית ביולי ובאוגוסט 2015, כאשר נפתחו שגרירויות בוושינגטון די. סי. ובהוואנה, לראשונה מאז 1961 בימי המלחמה הקרה. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. הקצין הקיטוב הפוליטי. הנשיא העדיף הסכמים בילטרליים על הסכמים בינלאומיים. גדלה היריבות עם סין והחלה מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין. יחסי ארצות הברית–רוסיה הושפעו מזהות ראש המדינה ומאירועים שונים כמו התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 ומלחמת האזרחים בסוריה. בעקבות הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020, נבחר ג'ו ביידן לנשיא ארצות הברית. טראמפ וביידן יזמו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 תוכניות סיוע כלכלי רחבות היקף לאור המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף ביידן ביקר את המדיניות הכלכלית שהונהגה בארצות הברית בעשורים הקודמים. אובמה, טראמפ וביידן שאפו לצמצם את כמות החיילים במזרח התיכון ולהימנע מפלישות גדולות. במקביל חוסלו ראש ארגונים כמו אוסאמה בן לאדן מאל-קאעדה ואבו בכר אל-בגדאדי מדאעש כחלק מהמלחמה העולמית בטרור. על סמך שאיפה זו, ארצות הברית הכריזה על סיום מלחמת עיראק בשנת 2011 ועל סיום מלחמת אפגניסטן, חתמה על חוזה שלום עם הטליבאן וקידמה את נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בית_החולים_אוגוסטה_ויקטוריה] \| [TOKENS: 21565]
תוכן עניינים מתחם אוגוסטה ויקטוריה מתחם אַוגוּסְטֶה ויקטוֹריה בירושלים הוקם בראשית המאה ה-20 על ידי וילהלם השני, קיסר גרמניה על שם אשתו, אוגוסטה ויקטוריה. המתחם, המשתרע על שטח של כ-80 דונם על שלוחה של הר הזיתים הנקראת כתף הר הזיתים, כולל כנסייה מפוארת ולהּ מגדל פעמונים, וכן אכסניית צליינים, שנועדה גם לגרמנים תושבי הארץ. לימים הוסבה האכסניה לבית חולים. במזרח המתחם שוכן המכון הפרוטסטנטי הגרמני לארכאולוגיה (אנ'), שהוקם בתחילת המאה ה-20, ובו ספרייה גדולה. הרקע להקמת המתחם בשנת 1898 ביקר הקיסר וילהלם השני בארץ ישראל כחלק ממסע אימפריאלי שבו ביקש להדק את קשרי גרמניה עם האימפריה העות'מאנית. שיא המסע היה בירושלים, שבה ביקר הקיסר במקומות הקדושים, ואף זכה שחלק קטן בחומות ירושלים, ליד שער יפו, ייפרץ לכבודו. במהלך הביקור רכש הקיסר חלקות אדמה אחדות בירושלים עבור הקהילות הגרמניות שבה, ואף קיבל חלקת אדמה בהר ציון מהמושל העות'מאני של העיר. אותות הביקור, שארך רק ימים ספורים, הותירו את רישומם בנוף הירושלמי בדמות שלושה מבנים גרמניים הקיימים עד היום: כנסיית הגואל ברובע הנוצרי, כנסיית דורמיציון בהר ציון וכנסיית אוגוסטה ויקטוריה בהר הזיתים. את הכנסייה בהר הזיתים הקדיש הקיסר לרעייתו, שהתלוותה אליו למסע. בצמוד לכנסייה נבנתה אכסניה, שאת הקמתה יזמה אוגוסטה ויקטוריה בעקבות פנייה מהגרמנים-הפרוטסטנטים המקומיים. בעת ביקור הזוג המלכותי בהר הזיתים בחרה הקיסרית את המקום, ועם שובה לגרמניה הקימה בברלין את "האגודה למען הר הזיתים" (Ölberg Verein). האכסניה נועדה לשמש בית הארחה לצליינים ובית מרגוע לנתינים גרמנים תושבי ירושלים, שביקשו לנפוש במקום אוורירי בימי הקיץ החמים. בשנת 1903, חמש שנים לאחר הביקור ההיסטורי, נרכש שטח של 81 דונם על הר הזיתים, במקום שבו בחרה הקיסרית. יש הרואים במקום זה את אחד המקומות היפים בירושלים, והיפה בסביבתו. הוא מתנשא לגובה של כ-810 מטרים מעל פני הים, כ-1,200 מטרים מעל פני ים המלח, וצופה אל הר הבית מגובה של למעלה מ-80 מטר. תולדות המתחם במשך שלוש שנים אספה "האגודה למען הר הזיתים" כסף למימון הפרויקט, עד שהגיעה לסכום של כמיליון וחצי גולדמארק. שני שלישים מן הסכום (דהיינו, מיליון גולדמארק) נתרמו על ידי יושבי העיר קלן בגרמניה. את הכנסייה והאכסניה תכנן האדריכל הגרמני רוברט לייבניץ (Leibnitz) ממשרד הארכיטקטים הברלינאי "גַאוּזֶה". הוא חישב את העלויות עד רמת הפטרוזיליה והבצל בגן הירק, ושאף לרמת גימור גבוהה, שבה הכלים הסניטריים, השירותים וחדרי האמבטיה יהיו ברמה אירופאית, וציוד המטבח יהיה מהמתקדמים בזמנו מגרמניה. לבקשת הקיסרית, תכנן לייבניץ את המבנים ברוח השיר הכנסייתי הגרמני "מבצר איתן הוא אלוהינו" (Ein feste Burg ist unser Gott), לכמה מטרות: הבניין נבנה בסגנון גרמני קלאסי "מוצק" ומלכותי, הכולל קשתות, קמרונות וגג רעפים אפור. הבנייה נעשתה באבן ירושלמית בסיתות גס, והיא כוללת פינות מעוגלות הרומזות לביצורים עתיקים. החצר הפנימית אופיינית למתחמים דומים בגרמניה. תכנון הכנסייה לפרטי פרטים נעשה בגרמניה, וכך גם האלמנטים האדריכליים שלה, כולל כותרות העמודים, הפסלים והתבליטים, שנעשו כולם בגבס. אלה הועברו לירושלים באוניות, וכאן הועתקו במדויק באבן על ידי אמנים מקומיים. הפסיפסים וציורי הקיר נעשו כולם בגרמניה, והובאו ארצה חלקים-חלקים. בשנת 1907 הונחה אבן הפינה, והבנייה נמשכה כשלוש שנים. האדריכל אוטו הופמן הגיע מברלין כדי לפקח על הבנייה מטעם משרדי גַאוּזֶה, והיה מזועזע משיטות העבודה הפרימיטיביות לטעמו, ולנוכח הרגלי הבנייה המזרח-תיכוניים: במקום שהמבנה יצמח בצורה אופקית שווה, משמאל היה חלק שהושלם עד הגג, ולידו המבנה המרכזי, שהופיע בצורה מדורגת כנעלם נטול שלד, אך כל זאת כאין וכאפס למול האנשים בכל גיל ותלבושת שישבו על הארץ וסיתתו אבנים בדומה לחייט היושב בביתו על קרש התפירה. שיירות גמלים פילסו דרכן דרך הסתתים, וגדודי חמורים ללא רתמות דהרו בשטח פתוח. מצד שני, בנאי בודד עומד על עמוד, חופשי ללא פיגום, ומניח אבן על אבן. והכול ברעש ובשירה קצבית של הפועלים הערבים. על הרגלי הבנאים הערבים כתב הופמן: הם ישבו ישיבה מזרחית על הארץ ואחזו כותרת עמוד בין הרגליים. הם התקרבו אליהן כמו חתול אל קפלי הבגד של הגברת, גמישים ומתרפקים. נדמה היה שהם רק משחקים עם הידיים. אך בסופו של דבר יצאו יצירות מרשימות. ב-9 באפריל 1910 נערכה חנוכת הבית בטקס מפואר, שבו נכחו כ-700 מוזמנים מגרמניה, כולל שני נסיכים בוואריים קתולים, ונסיך ונסיכה פרוטסטנטים, כסמל לפתיחותו של הקיסר לכל הזרמים (הקיסר וילהלם ה-2 ואשתו אוגוסטה היו פרוטסטנטים). הכנסייה והאכסניה בהר הזיתים שימשו צליינים ונופשים רבים במשך ארבע שנים, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בזמן זה נוהל בית ההארחה בידי אנשי מסדר ההוספיטלרים, שמקורו בימי הביניים, כשאז ניהל רשת של בתי הארחה ובתי חולים בארץ הקודש, ולאחר תבוסת הצלבנים עבר המסדר לפרוסיה המזרחית ושם הקים מעין מדינת מסדר. לראש המסדר הייתה דירת קבע בבית ההארחה, אשר מעקי המדרגות המובילות אליה עוטרו בתבליטים צלבניים. בחלקו האחורי המזרחי של המתחם נמצא 'בית הגנן'. במבנה הזה נמצא המכון הגרמני-אוונגלי לחקר קדמוניות הארץ, שייסד התאולוג, הבלשן והחוקר השוודי פרופ' גוסטב דלמן. במקום נמצאת ספרייה ומעט ממצאים ארכאולוגיים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוסב מבנה האכסניה לבית חולים צבאי, ושימש גם מפקדה ראשית למטה הטורקי-גרמני הכללי בירושלים, וזאת במסגרת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות במלחמה זו. כיוון שכך התגורר במקום גם המפקד הטורקי, ג'מאל פאשה. לאחר כיבוש ירושלים בידי בריטניה בשנת 1917 הולאם המתחם, והוסב למפקדה הראשית של הצבא הבריטי בארץ ישראל. כשהתחילה תקופת המנדט הבריטי בשנת 1920 אכלס המבנה את מוסדות השלטון, והנציב העליון, הרברט סמואל, עבר להתגורר בו למשך חמש שנים. בראשית תקופה זו, ב-27 במרץ 1921, נערכה במקום הפגישה ההיסטורית בין שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, הנציב העליון, הרברט סמואל, לורנס איש ערב והאמיר עבדאללה, בנוגע לעתיד המדיני של ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי. בפגישה זו הוצע לאמיר עבדאללה לעמוד בראש מדינה שתקום בעבר הירדן, ובכך נקרע עבר הירדן המזרחי מתחומי "הבית הלאומי" שביקשו היהודים להקים בעקבות הצהרת בלפור. בקומה השנייה של מבנה האכסניה, המשמש כבית חולים, ישנו חדר לזכרו של צ'רצ'יל. בשנים 1925–1927 התגורר במבנה "אוגוסטה ויקטוריה" הנציב העליון, הפילדמרשל הרברט פלומר. אך אז פקדה רעידת אדמה קשה את ירושלים, וסדקה את המבנה. בעקבות זאת עבר הנציב העליון להתגורר באופן זמני בבית מחניים ברחוב הנביאים, ששימש עד אז את נשיא קק"ל, מנחם אוסישקין. מוסדות השלטון שפעלו בבניין על מחלקותיהם השונות עברו לאכסניית סנט פול מול שער שכם. בתוך כך החלה בניית ארמון הנציב בדרום העיר שאליו עבר הנציב העליון בשנת 1933 עם כל דייריו האחרונים של מתחם אוגוסטה ויקטוריה. באוקטובר 1930 נדרשה ממשלת המנדט לשלם פיצויים לבעלי המתחם על הנזקים שנגרמו למבנה ברעידת האדמה. את עבודת השיפוץ של המבנים שניזוקו במתחם אוגוסטה ויקטוריה, קיבל על עצמו מסדר הנזירות הדיאקוניסיות ממחוז קייזרסוורת (Diakoniewerk Kaiserswerth) בגרמניה כדי להכשירו לבית חולים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 החרימו הבריטים את המתחם, עקב היותו רכוש אויב, והשתמשו במבנה בית החולים לצורכי הצבא הבריטי. במקום טופלו גם חיילים יהודים, בהם מתנדבי היישוב ומתנדבי צבא אנדרס. בתום המלחמה הוחזר הרכוש לגרמנים, אך הם העדיפו שלא יזוהה עוד עם לאום מסוים, והמתחם כולו הועבר לניהול של הLWF - הפדרציה הלותרנית העולמית (Lutheran World Federation). עם שוך הקרבות בירושלים במלחמת העצמאות נחצתה העיר למזרח ולמערב. חלקה המזרחי, ובכלל זה העיר העתיקה, נהפך לשטח ירדן. מדינת ישראל החזיקה במובלעת בהר הצופים, ובה פעלו האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, ואליהם הגיעו בשיירות דו-שבועיות. על פי מפת חלוקת האזור, שנקבעה בהסכמי שביתת הנשק, אמור היה מתחם אוגוסטה ויקטוריה להיות בידי ישראל, אך הירדנים הם שהחזיקו בו בפועל, והשתמשו בו כמאחז צבאי. בשנים 1948–1949 הפעיל במקום הצלב האדום הבינלאומי בית חולים לפליטים ערבים, ובהמשך סיפק ארגון אונר"א תקציב עבור הפליטים שטופלו בו. בשנת 1966 נערכו עבודות שיפוץ מקיפות בבית החולים כדי להפכו למודרני. עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-1967, הפציץ חיל האוויר הישראלי את מתחם אוגוסטה ויקטוריה, וזאת בשל החשש שהמאחז הירדני במקום ישמש לתקיפת המובלעת הישראלית שבהר הצופים. הייתה זו התקיפה האווירית היחידה בתחומי ירושלים במהלך מלחמה זו. ביום השני לקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים עלו שני גדודים של חטיבה 55 להר הזיתים, וכבשו את המתחם לאחר הפגזה. למבנים במתחם נגרם נזק רב בעקבות המלחמה, נזק שהוערך בכמליון מארק גרמני. בשוך הקרבות הבטיח ראש עיריית ירושלים טדי קולק, למשלחת של בית החולים שפגשה אותו, כי העירייה תסייע בשיקום הנזקים. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 עבר המתחם שיפוץ מקיף. מבנה הכנסייה שהוזנח במשך השנים עבר שיפוץ מקיף במטרה שישמש שוב צליינים. בנוסף הותקנו במבנה המרכזי מעליות. מאז השיפוץ בכנסייה נערכים מדי פעם קונצרטים למוזיקה ווקאלית וליטורגית. המתחם נמצא בבעלות ארגון The Lutheran World Federation וממשיך לשם כבית חולים מרכזי במזרח ירושלים. בית החולים מתמחה בריפוי מחלת הסרטן ומחלות אף אוזן גרון. בשל מיקומו בפסגת ההר, בית החולים מכונה בשם "אלמֻטְלָע" - "העליון". יש בו כ-100 מיטות, רוב מוחלט של החולים בו הם תושבי הרשות הפלסטינית ועזה, הוא משמש כמרכז לטיפולי סרטן לתושבי הרשות הפלסטינית, וקופות החולים בישראל לא מפנות אליו. חלק מתקציב בית החולים מומן מתרומה שנתית של ממשלת ארצות הברית, אך בספטמבר 2018 החליט הנשיא דונלד טראמפ לקצץ חלק ניכר מהתקציב שלו. ביולי 2022 ביקר נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בבית החולים ללא ליווי ישראלי, והוא הוגדר כביקור פרטי-הומניטרי. בינואר 2021 הוכרז על תוכנית להרחבת בית החולים ב-100 מיטות נוספות. אדריכלות הכנסייה ועיטוריה כנסיית אוגוסטה ויקטוריה היא מן היפות והמפוארות בירושלים, והיא מוקדשת לעליית ישו השמימה מהר הזיתים, כפי שמעיד שמה הגרמני של הכנסייה: Himmelfahrtkirche.‏ זאת הסיבה שבניגוד לרובן המוחלט של הכנסיות בעולם, הפונות לכיוון מזרח, היא פונה דווקא דרומה, אל כנסיית העלייה המציינת את המקום המדויק שבו אירע הדבר על-פי המסורת הנוצרית. מבנה הכנסייה מאופיין באדריכלות יוצאת דופן המשלבת אלמנטים שונים מהמזרח ומהמערב. העיטורים אופייניים בחלקם לאמנות הביזנטית, וחלקם אופייניים דווקא לאמנות הצלבנית. מבנה הכנסייה ייחודי בהיותו העתק כמעט מדויק של כנסיות קתוליות מימי הביניים, כשבפועל הכנסייה נבנתה לשימושם של מתפללים פרוטסטנטים. הכנסייה דומה באופן ניכר לכנסיית מיכאל שבהילדסהיים, המתוארכת למאה ה-11 ונראה שהיוותה מקור השראה מרכזי לבניית הכנסייה בירושלים. צידה המערבי של הכנסייה מחופה במבנה חיצוני מאסיבי (ברביקן) שנועד להגן עליה מפני נזקי טבע כמו רוחות וגשמים, הנפוצים בפסגת הר הזיתים. הכנסייה בנויה במתכונת צלבנית קלאסית, הכוללת אולם תווך ושתי סיטראות המופרדות מהאולם בשורת עמודים. חזית הכנסייה פונה אל אפסיס רחב, ולאורכה נמתח יציע, הצופה אל הכנסייה מגובה ארבעה מטרים. עמודיה העיקריים של הכנסייה מודגשים בתשליבי אבלק באדום ולבן, והאפסיס מחופה באריחי שיש כהה. הכנסייה כולה מעוטרת בציורי קיר ובפסיפסים מפוארים, המעטרים את כל התקרות, וכן בעמודי שיש וחיפויי שיש על הקירות. ציורי הקיר והתקרות נעשו בטכניקת סיד-קָזֵאין, שבה מורחים שלוש שכבות של סיד, ומעליהן צבע מעורבב בסיד ובגבינה לבנה. הפסיפסים נעשו במפעל פול ווגנר (Puhl & Wagner) בברלין, והם פרי יצירתו של הצוות שיצר גם את הפסיפסים בכנסיית הזיכרון על שם הקייזר וילהלם בברלין, המעצב הרמן שָפֶּר (1911-1853) (Hermann Schaper) והאמן ארנסט פפאנשמידט (Pfannschmidt) (1941-1868). הטכניקה שבה נעשו הפסיפסים היא "השיטה ההפוכה" שהומצאה בוונציה באמצע המאה ה-19. בשיטה זו מציירים על קרטון את הציור המבוקש ושוטחים עליו בד דקיק ושקוף. על הבד מורחים שכבת דבק דקה, ומניחים עליה את אבני הפסיפס, כשראשן כלפי מטה. בתום מלאכת השיבוץ שופכים על הכול טיח רטוב, וכשהוא מתייבש הופכים את הפסיפס ומסירים בעדינות את הבד הדקיק. יעילות השיטה היא בקבלת פסיפס שטוח לחלוטין, שאותו ניתן לשכפל במדויק על פי הציור שעל הקרטון. האפסיס של הכנסייה מחופה בחצי כיפה ובה חמישה חלונות, שביניהם עלי קוציץ. במרכז הכיפה נראה ישו הפורס את ידיו, כשהוא מלווה משני צדיו ב"שני האנשים הלבושים בלבן" (מלאכים) המוזכרים באירוע העלייה השמימה בספר מעשי השליחים פרק א'. מתחתם נראים סמליהן ההֶרָלְדים של משפחות אצולה שונות בגרמניה, חלקן קתוליות וחלקן פרוטסטנטיות. מוטיב זה מלווה את הכנסייה כולה, בעיקר בחלונות הויטראז', ומטרתו להציג את נאמנותו של הקיסר לכל הגרמנים באשר הם. משני צדיו של האפסיס ישנם פסיפסים בסגנון ביזנטי מובהק, כשבמזרחי שבהם מוצגת מרים, אם ישו ישובה על כס המלכות, בידיה ישו התינוק, וסביבה שלושת האמגושים שבישרו לה על משיחיותו לאחר היוולדו. בפסיפס המערבי מוצגת צליבתו של ישו על רקע שמים חשוכים. פסיפסים אלה מבטאים את לידתו של ישו בצד מזרח, במקום זריחתה של השמש, ואת מותו במקום שקיעתה, כעין סיפור חיים שלם החולף על פני האפסיס. משני צידי הקשת של האפסיס מופיעים שני מדליונים ובהם פטרוס מחזיק במפתח ופאולוס אוחז בחרב. רצפת האפסיס עשויה תשליבים גאומטריים בשחור ולבן, ובמרכזה מזבח. המזבח מעוטר בשיש אדום, ובראשו ציור של טלה, המסמל את ישו הקורבן. בחלקו העליון של המזבח מופיעה וריאציה חופשית לתיאור הסעודה האחרונה בברית החדשה: כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ, לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים בְּאָמְרוֹ: "קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי." לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: "שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית (הַחֲדָשָּׁה), הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים." (הבשורה על-פי מתי פרק כ"ו, פסוקים 26–27). מאחורי המזבח קבועה אבן הפינה של הבניין, ועליה התאריך, 1907. לוחות השיש הכהה המעטרים את קירות האפסיס, עשויים בטכניקה מקומית, שבה נוטלים לוח שיש רבוע אחד וחוצים אותו לכל אורכו במחצית עוביו. כך מתקבלים שני לוחות שיש דקים, אותם מציבים זה לצד זה כספר פתוח, ומקבלים "העתק תבנית" של האחד כנגד השני. דוגמה לטכניקה זו ניתן למצוא בכיפת הסלע שבהר הבית, שם נעשה הדבר בשיש בהיר. תקרת האפסיס מעוטרת באיור המציג את ירושלים בסגנון רפאלי, ובמרכזה בית המקדש, הזהה כמעט לזה המופיע בציור חתונת הבתולה של רפאל. ירושלים עצמה מתוארת כעיר שמימית וסימטרית, שחומתה בצורת כוכב, והיא מוגנת בידי שישה מגדלים ושלושה מלאכים. בחזית העיר ניצבת כנסייה ומעליה צלב. מעל העיר כתובות המילים הלטיניות: URBS SANCTA JERUSALEM, כלומר "עיר הקודש ירושלים". הציור כולו נתון בתוך תבנית תלתנית האופיינית לעיטורים מימי הביניים. סביב העיר ניצבים ארבעת מלכיה החשובים מהתקופה הצלבנית: גוטפריד מבויון, בלדווין הראשון, בלדווין השני ופוּלְק מאָנְז'וּ. סגנון הציור ותכניו מלמדים על התפיסה הרומנטית של זוג הקיסרים, שראו עצמם כ"צלבנים החדשים" בארץ הקודש. תקרת אולם התווך של הכנסייה מעוטרת כולה בפרסקאות שנעשו בשיטת סיד קזאין. במרכז האולם נראה ישו אחרי תחיית המתים בתנוחת הפָּנְטוֹקְרָאטוֹר ("שליט הכל") – יושב על כס מלכות וידו הימנית מציגה שתי אצבעות מונפות אל על. ידו השמאלית אוחזת ספר ובו האות הראשונה והאות האחרונה באלפבית היווני - אלפא ואומגה, המסמלות את אמירתו של ישו "אני אלפא ואומגה; ההתחלה והסוף; הראשון והאחרון" (ספר התגלויות, פרק י"ג, 22). רגליו של ישו נשענות על גרמי השמים – השמש והירח, ומאחוריו קשת וסביבה כוכבים. את ישו מקיפים ארבעה עיגולים ובתוכם סמלי כותבי הבשורות – מתי, לוקס, מרקוס ויוחנן כאריה, נשר, פר ואדם. כן מקיפים אותו ארבעה מלבנים ובתוכם ארבעת מלאכי השרת – מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל. סביב כולם נראים שנים-עשר השליחים, ממשיכי דרכו של ישו. ציורים וסמלים מסוג זה אופייניים מאוד לאמנות הביזנטית, ומטרתם כאן לחבר את הכנסייה החדשה למורשת העתיקה של המקום שבו נבנתה. ציור הקיר בצדו הצפוני של האולם מציג את הזוג הקיסרי לבוש בבגדים בסגנון ימי-הביניים, כשהוא אוחז דגם של האכסניה והכנסייה. מנח זה אופייני אף הוא לתקופה הביזנטית, בדומה למשל, לציורי קיר המופיעים בכנסייה הביזנטית איה סופיה שבאיסטנבול. הקיסר בתקרת כנסיית אוגוסטה ויקטוריה מלווה בדמות נשית המיצגת את החוכמה, ואילו הקיסרית – מלווה בדמות נשית המיצגת את הרחמים. מתחת לזוג הקיסרי נראים סמלים הראלדיים של בית המלוכה, של היוהניטים ושל הצלבנים. בסטרא המערבית, מימין לכניסה, ישנה ויטרינה המציגה כמה פריטים הרלוונטיים לכנסייה, בהם המפתח המעוצב, שבאמצעותו פתח וילהלם השני את הכנסייה בטקס שנערך ב-1910; כף סיידים מסוגננת, המסמלת את עבודת הכפיים הרבה שהושקעה בבנייה; וכן סידור תפילה יהודי כתוב עברית הפתוח בדף בו מופיעה תפילה מיוחדת לשלום הקיסר וילהלם השני והקיסרית אוגוסטה ויקטוריה. מתחת שמם מוזכר לברכה גם יורש העצר פרידריך, אך הוא מכונה בטעות (כנראה פליטת קולמוס) בשם "הקיסרית פרידריך". באותה פינה מוצג אגן טבילה עשוי שיש, שנתגלה במקום במהלך חפירת היסודות, והוא מתוארך לתקופה הביזנטית. נראה שהאגן שימש "יהודים-נוצרים" (או "נצרנים" – יהודים מראשית התקופה הביזנטית, שהאמינו בישו כמשיח), שכן על אחת מידיות האגן נראה בבירור תחריט מנורה. מעל אגן הטבילה, בתוך גומחה, נראה פסלו של דוד המלך מנגן בנבל, והוא מייצג את הרוחניות. בסטרא המקבילה, באותו מקום, מוצגת בגומחה דמותו של משה רבנו, אוחז בלוחות הברית, כמייצג המוסר. מתחת לדמות של משה הוצב ב-2010 מזבח משוקם ומשוחזר באבני פסיפס מקוריות שנאספו במפעל פול ווגנר שבברלין. המזבח הועבר לכאן מהכנסייה של מתחם שנלר לאחר שצה"ל עזב את המתחם. בצפון מזרח האפסיס מצוי דוכן הטפה מעוטר באבני פסיפס מצופות זהב ובלוחות של דר צדפות. ממערב לאפסיס מצוי חדר גלוסקמאות ובו אוסף של גלוסקמאות מקושטות שלמות ועל רובן חרותים שמות הנפטרים בעברית וביוונית. הכניסה ליציעים היא דרך גרם מדרגות, היוצא מהפינה הצפונית-מערבית של הכנסייה (גרם מדרגות זו ממשיך מעלה אל המגדל). על קיר היציע המערבי תלויה תמונה גדולה מאוד של ישו המגיע לבית פגי, ומתקבל בו בכבוד רב, כמסופר בברית החדשה: כַּאֲשֶׁר הִתְקָרְבוּ לִירוּשָׁלַיִם וּבָאוּ אֶל בֵּית פַּגֵּי, אֶל הַר הַזֵּיתִים... רַבִּים מִן הֶהָמוֹן פָּרְשׂוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם עַל הַדֶּרֶךְ וַאֲחֵרִים כָּרְתוּ עֲנָפִים מִן הָעֵצִים וְשָׁטְחוּ אוֹתָם עַל הַדֶּרֶךְ. וַהֲמוֹן הָעָם שֶׁהָלְכוּ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו קָרְאוּ: "הוֹשַׁע-נָא לְבֶן-דָּוִד! בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה'! הוֹשַׁע-נָא בַּמְּרוֹמִים!" מכל סצנות הברית החדשה, נבחרה דווקא זו, שכן בית פגי שוכנת בהר הזיתים. בהמשך, מעל פתח הגישה ליציע הצופה אל האפסיס ממערב, ישנו ציור המתאר את ישו מנבא על חורבנה של ירושלים באוזני יושביה. בתקרת היציע המערבי ישנו ציור המציג את דוד המלך עם ישעיהו הנביא ומלכיצדק, ששימש "כוהן לאל עליון", ונחשב לדמות מפתח בתאולוגיה הנוצרית. ציור התקרה ביציע הסִטרא המזרחית מציג את שלמה המלך ואת הנביאים ירמיהו ודניאל. בציור שמעל לפתח יציע האפסיס נראה ישו בחברת מרים אמו ומריה מגדלנה בבית עניה בעת החייאת לזרוס. אירוע זה מסמל את האמונה בישו כגואל ממוות. זהו גם המקום בו התקבל בזרועות פתוחות במסעו האחרון לירושלים; לשם חזר מדי ערב מהעיר; ומכאן נערכה כניסת הניצחון שלו לירושלים, לאחר שחלף בבית פגי. מן היציע נראית הכנסייה כולה, ומשם ניתן גם להבחין בכותרות העמודים השונות זו מזו, כיאה לכנסייה צלבנית קלאסית. כן ניתן לראות מן היציע את העוגב הענק, הצמוד לקיר הצפוני של הכנסייה. העוגב נבנה בשנת 1910 במפעל Sauer שבפרנקפורט ושופץ בשנת 2009. סורגי היציעים עשויים אבן גיר לבנה ועליהם תשליבים גרלנדות ובעלי חיים כמו פיל, עיט דרקון ועוד. מגדל הפעמונים של הכנסייה מתנשא לגובה של כ-50 מטרים, ובראשו ארבעה פעמונים שמשקלם הכולל הוא 12 טונות. העלייה לראש המגדל עוברת דרך 220 מדרגות, ומשם ניתן לצפות מערבה אל מרחב ירושלים העתיקה והישנה; צפונה אל מתחם האוניברסיטה, לכפר עיסאוויה, לשכונת פסגת זאב ועל הדרך היורדת ליריחו מהגבעה הצרפתית; מזרחה למדבר יהודה, כולל הכפרים הערבים שבדרך עד מעלה אדומים; ודרומה לכפרי הר הזיתים וכנסיית העלייה הרוסית. המגדל נבנה במתכונת האופיינית לכנסיות הערים באיטליה, ונראה תמיד כאמצעי מבין "שלושת המגדלים של ירושלים" יחד עם מגדל כנסיית העלייה הרוסית ומגדל האוניברסיטה העברית. המגדל נראה היטב ממרבית נקודות התצפית בעיר. במגדל 4 פעמונים, הראשי מכונה "Herrenmeister", משקלו 6120 ק"ג, וצלילו מכוון לתו סול. התבליטים שעליו כוללים את שמו, העיט הפרוסי נח על צלב מסדר סנט ג'והן וסדרה של תאריכים היסטוריים (598 גרגורי הגדול - האפיפיור גרגורי שולח מכתב לפטריאך ירושלים, 1098 גרהרד-האח גרהרד היה האחראי על ההוספיס של סנטה מריה לטינה במוריסטאן, 1120 ריימונד מפואי- בימי האח ריימונד הפך המסדר של ההוספיס למסדר האבירים ההוספיטלרים והוא הפך ל"Meister" ממנו התפתח התואר של ראש המסדר "Herrenmeister", 1898 ווילאם השני ו 1910 הנסיך פרידריך). שלושת הפעמונים הנוספים ("keiserin" הקיסרית, קיסר גרמניה "deutscher Keiser" ושלום "Friede") במגדל מכוונים לתווים, סי, מי, ורה. הסעת הפעמונים ממפעל יציקת הפעמונים "APOLDA" ועד יפו עלה 616 גולדמארק ואילו מיפו לירושלים 1476 גולדמארק וזאת עקב כך שהעגלות היו רחבות מכדי לעבור ברחובות יפו עד לרכבת ולכן עקפו את יפו ושקעו בבוץ ובחולות וצריך היה לחלץ את הפעמונים חזרה לרציף ולסלול כביש עוקף מנמל יפו אל תחנת הרכבת. מתחנת ירושלים העלו אותם להר הזיתים בעגלות רתומות לשני תריסרי פרדות. בשנת 1927 התמוטט חלקו העליון של המגדל ברעידת אדמה, והוא שופץ כמעט כליל. נראה כי הוא הונמך אז מעט וצורתו שונתה, זאת בהשוואה לצילומי המגדל לפני רעידת האדמה, שם הגג משופע יותר. יש הטוענים כי שלוש הכנסיות שבנה הקיסר – אוגוסטה ויקטוריה, הגואל ודורמיציון - מחוברות יחד למנגנון צלצול פעמונים אחד, ואילו ניתן היה "להחריש" את שאון העיר לזמן קצר, ניתן היה לשמוע את פעמוניהן של השלוש מצלצלים יחד במועד אחד. נכון לשנת 2007, המעלית המובילה לראש המגדל אינה תקינה זה שנים רבות. לטענת האחראים, הסיבה לכך כספית, שכן מדובר בתיקון מקיף של המנגנון כולו. במגדל מוצגות תמונות והסברים על הפעמונים ועל מיזמיו של שנלר. אולם קבלת הפנים צמוד לקיר הצפוני של הכנסייה, בגובה היציע, שוכן "אולם קבלת הפנים", ששימש כאולם אירועים רשמי של המקום. אולם זה שימש כחדר מעבר מהאכסניה לכנסייה, ואפשר לבאים להתרשם מן הכנסייה כולה, בטרם ירדו אליה לתפילה. בחלקו המזרחי של האולם קבוע קמין מפואר, מעוטר בתשליבי אבן עדינים, שהשתמר ללא פגע מיום היווסדו. ברצפה משולבים אריחים אדומים, המציגים צלחות ודגים. מדובר בעיטור נפוץ במבנים נוצריים דתיים, שכן הוא רומז לעיסוקו של ישו, שהיה דייג. סביב קירות האולם ישנם עמודים צמודים, ועליהם פסלי אריות מוזהבים, המסמלים את מלכותו של הקיסר. שניים מהם מוצגים כנקבות, המניקות את גוריהן. בקיר המערבי ישנן שתי כותרות עמודים יוצאות דופן, המחקות באופן מושלם כמעט כותרות דומות מן התקופה הצלבנית: העמוד השמאלי מציג דמויות גרוטסקיות המשולבות זו בזו; והכותרת השמאלית מציגה סצנות מלחמה, השאובות מהעולם העתיק ומהמיתולוגיה היוונית. אולם קבלת הפנים עבר שיפוצים נרחבים בשנות ה-80 של המאה ה-20, שכללו גם חלקים מהכנסייה. בקיר המזרחי הושארו חלק מעיטורי הפרסקו המקוריים, כדי לתת למתבונן מושג כיצד נראה החדר כולו בראשיתו. החדר משמש כאולם הרצאות ותערוכות מתחלפות, וכולל תערוכת קבע אחת ובה תמונות ישנות של המתחם. בקיר המערבי ישנם שני ציורי קיר שמימיים, ועליהם כיתוב בגרמנית ובערבית: "כִּי רָעֵב הָיִיתִי וּנְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל; צָמֵא הָיִיתִי וְהִשְׁקֵיתֶם אוֹתִי; עוֹבֵר אֹרַח הָיִיתִי וַאֲסַפְתֶּם אוֹתִי; עָרוֹם - וְהִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי; חוֹלֶה הָיִיתִי וּבִקַּרְתֶּם אוֹתִי; בְּמַאֲסָר הָיִיתִי וּבָאתֶם אֵלַי." (הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ה, פסוקים 35–36). (נכון ל-2009 - סגור לרגל שיפוצים). בית החולים כאמור, מלכתחילה נבנה בית החולים כבית הארחה, אך בשנות ה-60 הוסב לבית חולים, שזהו שימושו עד ימינו. פתח הכניסה הראשי עשוי תשליב אבן מפואר, שבמרכזו קשת רומנסקית מסוגננת של מדליונים עם פני מלאכים, ומעליה פסלי שני אריות וצלב. משני צדי הקשת ניצבים פסליהם של גאורגיוס הקדוש ומיכאל הקדוש בדמות אבירים צלבנים מימי הביניים, שעל חזם צלב מלטה האופייני למסדר היוהניטים והם עומדים מעל מפלצות ודמויות מהשאול. הכניסה מובילה אל אולם גדול ועגול, המשמש כאולם קבלת חולים, וממנו עולה גרם מדרגות מעוגל לקומות העליונות שבקירותיו משוקעים תבלטי אבן. מאולם הכניסה ניתן להיכנס למסדרונות ארוכים בעלי קמרונות צולבים, המקיפים את החצר הפנימית הגדולה, המשתרעת על 43X25 מטרים. בקומה השנייה של המבנה עוברים מסדרונות זהים, המוקפים ב-99 עמודונים, שלהם כותרות בצורות שונות. כל המסדרונות צופים אל החצר דרך חלונות גדולים. בחצר בית החולים צומחים כמה עצי תמר, ובצדה המערבי בולט אולם קבלת הפנים העגול אל תוך החצר. מבנה זה מעוטר במוטיבים אדריכליים האופייניים לימי הביניים, כמו תבליטי אבן; "מפלצות" מפוסלות וכן פסליהם של הקיסר והקיסרית עשויים מברונזה ומוצגים בלבוש צלבני קלאסי: הקיסר מוצג כפרידריך השני; לראשו כתר מלך ירושלים, והוא אוחז חרב ומגן צלבני; אוגוסטה ויקטוריה מוצגת כאליזבת הקדושה מהונגריה, שבעלה הרוזן לודוויג הרביעי מתורינגיה היה בפמליה של פרידריך. לאחר מות בעלה עקרה אליזבת למרבורג (Marburg), שם מסרה את ילדיה למשפחות אומנות, והקדישה את חייה לאל. גלריית תמונות ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/קובץ:Yad_Sarah.jpg] \| [TOKENS: 502]
קובץ:Yad Sarah.jpg תקציר ירושלים יעוז. רישיון במקרה ששחרור לרשות הציבור לא אפשרי מבחינה חוקית: יעוז מעניק לכל אחד הזכות להשתמש בתמונה זו לכל צורך, ללא כל תנאי, מלבד תנאים הנדרשים כחוק. יומן העלאה מקורי היסטוריית הקובץ ניתן ללחוץ על תאריך/שעה כדי לראות את הקובץ כפי שנראה באותו זמן. שימוש בקובץ הדפים הבאים משתמשים בקובץ זה: מטא־נתונים קובץ זה מכיל מידע נוסף, שכנראה הגיע ממצלמה דיגיטלית או מסורק שבהם הקובץ נוצר או עבר דיגיטציה. אם הקובץ שונה ממצבו הראשוני, כמה מהנתונים להלן עלולים שלא לשקף באופן מלא את הקובץ הנוכחי.
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/הפלישה_לנורמנדי] \| [TOKENS: 75503]
תוכן עניינים הפלישה לנורמנדי ארצות הברית הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת קנדה צרפת החופשית אוסטרליה אוסטרליה ניו זילנד ניו זילנד הולנד הולנד נורווגיה נורווגיה פולין צבא בלגיה החופשית צ'כוסלובקיה יוון[א] גרמניה הנאצית גרמניה הנאצית דווייט אייזנהאואר (כוחות בעלות הברית באירופה) הממלכה המאוחדת ברנרד מונטגומרי (כוחות יבשתיים) ברטרם רמזי (כוחות ימיים) חיל האוויר המלכותי טרפורד לי מלורי (כוחות אוויריים) הארי קריראר (הארמייה הקנדית הראשונה) עומר בראדלי (הארמייה האמריקנית הראשונה) הממלכה המאוחדת מיילס דמפסי (הארמייה הבריטית השנייה). גרמניה הנאצית גרד פון רונדשטט (פיקוד מערב) גרמניה הנאצית ארווין רומל (קבוצת ארמיות B) גרמניה הנאצית פרידריך דולמן (הארמייה השביעית). סה"כ 156,000[ב] (ביום הראשון של הפלישה) ארצות הברית – 73,000 הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת – 62,000 קנדה – 21,000. גרמניה הנאצית יחידות מ־3 דיוויזיות חי"ר ודיוויזיית פאנצר בחופים בהם בוצעה הנחיתה, או במרחק קצר מהם. 2 דיוויזיות חי"ר נוספות בחצי האי קרנטן. כ־10,000 נפגעים ושבויים. מתוכם לפחות 4,413 הרוגים 9,000-4,000 נפגעים ושבויים הפלישה לנורמנדי (שם קוד: "מבצע נפטון"; באנגלית: "Normandy landings"; ידועה בכינוי D-Day) הייתה פלישה אמפיבית של צבאות בעלות הברית המערביות אל חופי נורמנדי שבצרפת הכבושה, שהתרחשה ב־6 ביוני 1944 במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. ביומה הראשון של הפלישה נחתו כ־156,000 חיילים של בעלות הברית מהים ומהאוויר על אדמת נורמנדי, בסיוע כ־12,000 כלי טיס וכ-6,939 כלי שיט. היה זה מבצע הנחיתה הימי הגדול בהיסטוריה. הפלישה לנורמנדי מסמנת את פתיחתה של חזית שנייה במלחמה נגד גרמניה, ואת ראשית הקץ של גרמניה הנאצית. תכנון מבצע אוברלורד, שהחל בראשית 1943, היה קפדני ומפורט, וממדיו היו חסרי תקדים. ההכנות לפלישה היו כרוכות בהתארגנות לוגיסטית בהיקף עצום, שכללה בניית אלפי כלי שיט ומטוסים רבים וריכוז ציוד וכוחות אמריקניים וקנדיים גדולים בדרום אנגליה. בחודשים שקדמו לפלישה ניהלו בעלות הברית מבצעי הונאה מורכבים שסייעו להטעות את הגרמנים בדבר מועד הפלישה ומיקומה. הפיקוד העליון של גרמניה, שצפה פלישה מאנגליה, החל כבר ב־1942 להקים את החומה האטלנטית, מערך ביצורים אדיר שהשתרע על פני אלפי קילומטרים לאורך חופי מערב אירופה ונועד לעצור כל ניסיון נחיתה מהים. ב־6 ביוני 1944, מעט אחרי חצות, הוצנחו מהאוויר כ־23,000 חיילים אמריקאים ובריטים בנורמנדי. בשעות הבוקר המוקדמות פתחו ספינות מלחמה בהפגזה ארטילרית של החופים, ובשעה 06:30 החלו לנחות עשרות אלפי חיילים וכלי רכב בחמישה אתרי נחיתה בחופי בנורמנדי. עומק החדירה של כוחות בעלות הברית לאדמת צרפת ביום הפלישה היה קטן, ומרבית היעדים שהוקצו לכוחות הנוחתים ביום הפלישה הראשון לא הושגו, אך הושג היעד העיקרי: הבקעת החומה האטלנטית וביסוס ראשי גשר על אדמת צרפת. במהלך השבועות הבאים הנחיתו בעלות הברית כוחות גדולים נוספים בנורמנדי ופתחו בתנועה איטית אך מתמדת אל תוך צרפת, אל מול התנגדות עיקשת של הכוחות הגרמנים. המערכה על נורמנדי, שבאה בעקבות הפלישה, ארכה כחודשיים וחצי שבמהלכם ספגו כוחות בעלות הברית אבדות כבדות, אך הביאה לשבירת כוחו של הצבא הגרמני על אדמת צרפת, ולנסיגה מהירה של שרידיו לשטח גרמניה. אין נתונים מדויקים לגבי אבדות הצדדים היריבים ביום הפלישה. מספר הנפגעים והשבויים בצד הגרמני מוערך בין 4,000–9,000. בצד בעלות הברית מספר הנפגעים והשבויים מוערך בכ־10,000, מהם לפחות 4,413 הרוגים [ג]. מקור המונח D-Day הנוהל הצבאי המקובל בעריכת תוכנית צבאית אינו מפרט בדרך כלל את התאריך שבו תתחיל הוצאתה לפועל, משום שזוהי החלטה המתקבלת בנפרד. המונח "יום הע'"[ד], שנקרא באנגלית D-Day, השגור בתכנונים צבאיים בכל פקודת מבצע שהיא, פירושו "היום שייקבע בבוא העת לפתיחתו של מבצע כלשהו". האות D מציינת Day, יום, כלומר D-Day משמעו "יום הימים". בדומה לכך, "שעת הש'" (H Hour) היא השעה שבה ייפתח המבצע או שעת השעות. כיוון שכך, גם תכנון מבצע אוברלורד כלל יום ע' (שתאריכו המדויק נקבע ממש ברגע האחרון). עם זאת, בלשון העיתונאית התבסס מאז הכינוי D-Day כשמו המיוחד של היום הראשון של מבצע אוברלורד, אף שהוא אינו שמו הרשמי; עוד קודם לפלישה לנורמנדי וגם לאחריה נעשה שימוש במונח D-Day למבצעים ופלישות שונים[ה]. רקע כבר לאחר נפילת צרפת ונסיגת הצבא הבריטי בדנקרק בקיץ 1940 החלו הבריטים לתכנן את חזרתם ליבשת, אף שבפועל לא היו להם המשאבים וכוח האדם הנחוצים למבצע כה גדול ומסובך, מאחר שבריטניה עמדה לבדה במערכה נגד גרמניה הנאצית באירופה. עם כניסת ארצות הברית למלחמה, בעקבות המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, הסכימו ביניהן בעלות־הברית המערביות על אסטרטגיית "גרמניה תחילה", כלומר, מטרת המלחמה המרכזית שלהן הייתה הכנעת גרמניה בלא תנאי והפלת המשטר הנאצי. לפיכך היה ברור שיהיה עליהן לפלוש ליבשת אירופה. האמריקאים, ובראשם ראש מטה צבא ארצות הברית, הגנרל ג'ורג' מרשל, לחצו לבצע פלישה מוקדמת לאירופה בשלהי 1942 (מבצע סלדג'האמר) או באמצע 1943 (מבצע ראונדאפ)[ו]. גם מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין דרש ממנהיגי בעלות הברית המערביות לפתוח חזית שנייה במערב, כדי להקל על הלחץ הגדול שבו היה נתון הצבא האדום, עליו הוטל להתמודד מול מרבית הצבא הגרמני מאז הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. אולם הנסיבות לא אפשרו פלישה בהיקף גדול לאירופה באותה עת. הצבא האמריקני עוד היה בתהליך הקמה והנחתות הדרושות לחציית תעלת למאנש עוד לא נבנו במספרים מספקים. מעבר לכך, ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל וראש המטה הכללי הבריטי אלן ברוק נמנעו מפלישה ליבשת אירופה במועד שנראה להם מוקדם מדי משיקולים צבאיים ופוליטיים. במקום זאת הם כפו את הסטת היוזמה לסדרה של מערכות בצפון אפריקה, בים התיכון ולאחר מכן באיטליה, שנועדו להחליש ולפצל את הוורמאכט. הפעלת כל צבא בעלות הברית המערביות אך ורק במערכה מוגבלת באיטליה לא הייתה מקובלת מבחינתם של האמריקאים והסובייטים. אף שהאסטרטגיה המועדפת על צ'רצ'יל הייתה לתקוף את גרמניה דרך איטליה, אותה כינה "שיפולי הבטן הרכים של אירופה", שכן היא הייתה גם מפתח לכיבוש יוון והבלקן, הוא נאלץ לבסוף להסכים ללחץ האמריקאים, שהיו כעת הבכירים בברית האנגלו־אמריקנית, לפלישה למערב אירופה. איטליה נותרה בגדר זירת מלחמה משנית עד תום המלחמה. בוועידת וושינגטון (מאי 1943) ובוועידת קוויבק (אוגוסט 1943), שבה נפגשו צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, אושרה לבסוף התוכנית לפלישה לצפון־מערב אירופה בשם הקוד אוברלורד, שתחל לא יאוחר ממאי 1944; עוד הוחלט על מבצע אנוויל – נחיתה בדרום צרפת, שנועדה להתחיל במקביל לאוברלורד. החלטה זו הוצגה בפני סטלין בוועידת טהראן (נובמבר-דצמבר 1943), שהבטיח בתמורה לפתוח במתקפה מתואמת במזרח ולהכריז מלחמה על יפן אחרי שגרמניה תיכנע. לאחר כישלון מבצע ברברוסה והתבוסה בקרב סטלינגרד היה ברור לפיקוד הגרמני, שלא ניתן ככל הנראה להשיג הכרעה צבאית במערכה בחזית המזרחית ושרוב המשאבים הצבאיים של גרמניה ימשיכו להיות מופנים למערכה נגד ברית המועצות. לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב־1941 הפכה אפשרות הפלישה מהאי הבריטי ליבשת אירופה לממשית. קנצלר גרמניה הנאצית אדולף היטלר הבין כי בעלות הברית המערביות ינסו לפתוח בסופו של דבר "חזית שנייה" במערב אירופה, אך שורת המבצעים הצבאיים האנגלו־אמריקניים בזירת הים התיכון בשנת 1943 והמערכה במזרח שדרשה את כל המשאבים הגרמניים הפנויים, הובילו אותו להמעיט בסכנת הפלישה למערב אירופה. בשלהי 1943 הבין היטלר כי איננו יכול להתעלם עוד מהאיום. ב"הנחיית הפיהרר מס' 51", מיום 3 בנובמבר 1943, הוא הורה לחזק את ההגנות במערב ולהעביר תגבורות מהמזרח, מאחר שלדעתו עתידה המערכה המכרעת להתנהל בחופי צרפת. בהנחיה זו הצהיר כי האיום שנשקף ממערב, מבעלות הברית המערביות, גדול אף יותר מהסכנה ממזרח, מהצבא האדום. לתפיסתו (כפי שמתואר בהנחיה 51), המרחבים העצומים במזרח מאפשרים אובדן שטח ניכר ללא סכנה ישירה על גרמניה, בעוד שהתקפה אנגלו־אמריקנית מוצלחת במערב אירופה תיצור איום ישיר על לב אזורי התעשייה של גרמניה, חבל הריין וחבל הרוהר. מעבר לכך, בתחילת 1944 הוא העניק קדימות לחזית המערבית. ב־20 במרץ הסביר למפקדיו במערב כי סיכול הנחיתה יהיה הגורם המכריע של המלחמה כולה; הוא האמין כי אם ייכשל ניסיון הפלישה, לא ינסו בעלות הברית לפלוש שוב לעולם ואז יוכל הוורמאכט להעביר עשרות דיוויזיות לחזית המזרחית ולהטות את המצב שם לטובתו. היטלר הכיר בכך שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בחזית נוספת. בעקבות הפשיטה של כוחות קומנדו בריטיים בסן-נאזר שבבריטני במרץ 1942, הוא הוציא את "הנחיית הפיהרר מספר 40" ב־23 במרץ, שציוותה על הקמת ביצורים (שנודעו בשם "החומה האטלנטית") לאורך חופי מערב אירופה, על מנת לעצור כל ניסיון פלישה אנגלו־אמריקאי. הוא ציווה שההגנה תהיה כל כך מסודרת ושהיחידות תהיינה כל כך יעילות, שכל ניסיון פלישה יתנפץ לפני הנחיתה או מייד אחריה. באוגוסט 1942 ערך היטלר דיון בהשתתפות הרייכסמיניסטר אלברט שפר (הממונה על ארגון הבנייה הנאצית, הטודט) ובכירים מפיקוד המערב. הוא הורה להכין את ביצורי הקבע החזקים ביותר שניתן לכל אורך החוף הנתון לשליטה נאצית (3,800 קילומטרים), מגבול ספרד–צרפת ועד נורווגיה; הוא רצה 15,000 נקודות מבוצרות שיאוישו ב־300,000 מגנים והורה להשלים את בניית הביצורים עד 1 במאי 1943, המועד המוקדם ביותר בו צפויה פלישה. כישלון הפשיטה על דייפ באוגוסט 1942, הודות להגנה הגרמנית בחופים, העצים אצל היטלר את האמונה בחשיבותה של החומה האטלנטית. בנובמבר 1943 הטיל היטלר את משימת שיפור ביצורה של החומה האטלנטית בתעלה על פילדמרשל ארווין רומל, אחד ממפקדי השריון המוכשרים של גרמניה, ומינה אותו למפקד קבוצת ארמיות B בינואר 1944. רומל האמין שביצורם של החופים הכרחי על מנת לעצור את הפלישה המתקרבת, שלאור ריכוזי הכוחות הגדולים בבריטניה הייתה צפויה בחודשים הקרובים. תחת פיקודו של רומל הואץ קצב הבנייה ונבנו בונקרים וביצורים בכל קטע חוף שהתאים אפילו במידה מועטה לנחיתה אמפיבית. קו ההגנה הראשון מול החוף הכיל מוקשים מעוגנים בתעלה. המכשולים ברצועת הגאות החלו במה שכונה שערים בלגיים, מבנים דמויי שער עשויים ממסגרות ברזל בגובה של כשלושה מטרים, שהוצבו במים כ־150 מטרים מקו שיא הגאות. למבנים הוצמדו מוקשי צלחת 'טלר' (Teller), מוקשים נגד טנקים, או פגזי ארטילריה. אחריהם, כמאה מטרים מקו שיא הגאות, נגררו קורות כבדות לתוך המים והונחו כשהן מכוונות אל הים. במרחק שבעים מטרים מהחוף הכילה חגורת המכשולים העיקרית קיפודים צ'כיים, שנועדו לקרוע את תחתיתן של נחתות. עד רגע הפלישה זרעו הגרמנים מיליוני מוקשים בצפון צרפת. כדי להכביד על נחיתת כוחות מוטסים, הוצפו במים שטחים נמוכים ונזרעו מוקשים ומכשולים הרחק מעבר לקו החוף. בשטחים הפתוחים הראויים לנחיתת דאונים ננעצו קורות באורך שלושה מטרים בקרקע שכונו "האספרגוס של רומל". החומה האטלנטית מעולם לא הושלמה למרות המאמצים הכבירים שהושקעו בבנייתה. הסיבה לכך היא שלגרמנים לא היה מושג היכן בעלות הברית מתכננות לפלוש ואי לכך היה צורך לבצר קו חוף באורך אלפי קילומטרים. כמו כן, הגרמנים האמינו שהאזור הסביר ביותר בו תתרחש הפלישה הוא פה־דה־קאלה (וזאת משתי סיבות: זו הנקודה הקרובה ביותר לחופי האי הבריטי ויש בה נמל מים עמוקים וכן הודות למבצע הטעיה נרחב של בעלות הברית, מבצע שומר ראש, שליבתו המרכזית הייתה מבצע פורטיטיוד) ולפיכך השקיעו את מרב מאמציהם בביצור אזור זה. סיבה נוספת טמונה בקשיים של הגרמנים להעביר חומרי בנייה (ברזל, מלט וחול) לחזית, כתוצאה מהרס שיטתי של תשתיות הדרכים בגרמניה ובצרפת על ידי הפצצות בעלות הברית ופעילות חבלנית מצד תנועת ההתנגדות הצרפתית. תכנון מבצע אוברלורד במרץ 1943 מינתה ועדת ראשי המטות המשולבים של בעלות הברית את לוטננט גנרל פרדריק מורגן הבריטי לראש המטה של המפקד העליון של בעלות הברית המיועד (COSSAC), גוף שקדם למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF). הוטל עליו לתאם ולקדם את התוכניות להתקפה בהיקף מלא על היבשת (אירופה המערבית), לא יאוחר מ־1944. מורגן גיבש תחתיו צוות של קצינים בריטים ואמריקנים, והם החלו בתכנון המבצע. לבחירת אתר הנחיתה היו מספר גורמים מגבילים. הוא חייב להיות בטווח מטוסי היירוט של בעלות הברית, שבסיסיהם היו בממלכה המאוחדת. בקרבה מיידית חייב להיות לפחות נמל גדול אחד, שניתן לכבוש מכיוון היבשה ולהפעילו מהר ככל האפשר. מגבלה נוספת הייתה מספר הנחתות שהוקצו למבצע, שהגבילו את המתכננים להסתערות של שלוש דיוויזיות. אחד העקרונות בתכנון המבצע היה ריכוז הכוח: יהיה אתר פלישה אחד והדיוויזיות ינחתו זו בצד זו. נשקלו מספר רב של אתרי נחיתה. חוף פה־דה־קלה, בקצה הצפוני של צרפת, היה אידיאלי מרוב הבחינות, שכן הוא היה הנתיב הימי הקצר ביותר וקרוב יותר לגרמניה, אך שם הקימו הגרמנים את הקטע המבוצר ביותר של החומה האטלנטית, שכן מסיבות אלו הם צפו שהפלישה תתרחש שם. לחבל ברטאן במערב צרפת היו יתרונות של נמל עיקרי בברסט, אך חבל זה היה מרוחק מדי מבריטניה ומגרמניה. נמל שרבור בחצי האי קוטנטן היה קרוב יותר לשניהם, אבל הוא נצפה מאיי התעלה גרנזי וג'רזי שהוחזקו בידי הגרמנים, ובסיסו הצר של קוטנטן היה מאפשר לגרמנים לנתק את ראש החוף בקלות יחסית. בתהליך הניפוי הצטמצמה הבחירה לחוף קלוודוס בנורמנדי. בעיית היעדר נמל גדול נפתרה באמצעות תכנונם של נמלים מלאכותיים אשר כונו נמלי מאלברי. בקרבת העיר המרכזית בנורמנדי, קן, היה נמל תעופה שניתן היה להשתלט עליו בהסתערות מוצנחת ביום הראשון לפלישה. תפיסת קן תנתק את מסילת הברזל ואת הכביש מפריז לשרבור, כך שהיא תבודד את חצי האי קוטנטן, ובה בעת תאפשר לפולשים לאיים על פריז. בנוסף, אזור זה נמצא בנקודת התפר בין הגזרה בה החזיקה הארמייה הגרמנית ה־15 בצפון מזרח, לבין הגזרה של הארמייה השביעית בדרום מערב, ומשום כך היווה נקודת תורפה. ההתקפה תונחת בעיקר על הארמייה השביעית החלשה יותר, שתחת פיקודה הייתה רק דיוויזיית פאנצר אחת (ה־21). טיוטת התוכנית הראשונה ל"מבצע אוברלורד" גובשה בקיץ 1943 על ידי COSSAC, לפיה הנחיתה תבוצע בחבל נורמנדי בין העיר קן לחצי האי קוטנטן בכוח של שלוש דיוויזיות ושתי בריגדות שיוצנחו מהאוויר; ישנה חשיבות בהבטחת עליונות אווירית וימית מוחלטת ומניעת התקפות־נגד גרמניות על ידי הפצצות מהאוויר והצנחת חיילים; 11 דיוויזיות נוספות ינחתו בפרק זמן של שבועיים מיום הע' באמצעות נמלים מלאכותיים שיובלו דרך התעלה; בהתבסס ראש גשר, יתקבץ בצרפת כוח של 100 דיוויזיות (שעיקרו אמריקאי) לקראת המתקפה הסופית על הרייך. בדצמבר 1943 התמנה דוויט אייזנהאואר למפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית באירופה המערבית וברנרד לו מונטגומרי נעשה מפקד כל כוחות היבשה שלו. אייזנהאואר פיקד בעבר על שלוש פלישות מוצלחות, שכולן היו מבצעים משולבים, בהשתתפות כוחות אוויר, ים ויבשה בריטיים ואמריקניים. הוא הקים בלונדון את מפקדתו, המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית, שנטלה לידיה את תפקידי COSSAC. אחד השינויים החשובים שהוכנסו לתוכנית הפלישה המקורית של COSSAC היה הרחבת חזית הפלישה להתקפה ראשונית משלוש לחמש דיוויזיות ומגזרה של 40 קילומטרים ל־65. אייזנהאואר ומונטגומרי גם דחו את תאריך הפלישה מ־1 במאי לשבוע הראשון של יוני, בגלל הצורך להחזיר מאיטליה את הנחתות שהופעלו במתקפה על אנציו, לאפשר בניית נחתות נוספות, וכדי לתת למפציצים זמן רב יותר להריסת הדרכים, מסילות הברזל, הגשרים והמנהרות שהיו יכולים לשמש את כוחות העתודה הגרמניים בצאתם להתקפות נגד. לפי תוכנית הפלישה הסופית, תוביל קבוצת הארמיות ה־21 של מונטגומרי את ההסתערות. היא הורכבה משתי ארמיות: הארמייה הראשונה של ארצות הברית בפיקודו של גנרל עומר ברדלי ובה שני קורפוסים, הקורפוס ה-5 בפיקודו של לאונרד ג'רואו והקורפוס ה-7 בפיקודו של ג'וזף לוטון קולינס, שינחתו בחופים המערביים. הארמייה השנייה הבריטית בפיקודו של מיילס דמפסי, ובה הקורפוס ה־30 הבריטי בפיקודו של ג'רארד באקנל והקורפוס ה-1 הבריטי־קנדי בפיקודו של ג'ון קרוקר, ינחתו בחופים המזרחיים. מייד אחרי ההשתלטות על ראשי החוף תתחיל הזרמת כוחות לנורמנדי (בעיקר הארמייה השלישית האמריקאית של ג'ורג' פטון), במטרה להשתלט בשלב ראשון על השטח בין הנהרות לואר וסן, ולכבוש את נמלי שרבור וברסט. בשלב שני נועדו כוחות בעלות הברית להשלים את שחרור צרפת וארצות השפלה ולאחר מכן לפלוש לגרמניה ב'חזית רחבה'[ז]. במסגרת חלקו הימי של המבצע, שקיבל את שם הקוד "נפטון", יפתחו כ־1,000 מפציצים ו־200 ספינות קרב בהרעשה ארטילרית מסיבית על הגנות החופים, ולאחריה ינחתו חמש דיוויזיות בחמישה חופים שונים. דיוויזיית הרגלים הרביעית האמריקנית תנחת בגזרה המערבית ביותר, בחצי האי קוטנטן, בקטע החוף שקיבל את כינוי הצופן "יוטה". לאחר שתחצה את החוף הוטל עליה להשיג שליטה על כביש החוף ולנוע מערבה לעבר שרבור, שם נמצא נמל חיוני. דיוויזיות הרגלים האמריקנית הראשונה המנוסה, מתוגברת ברגימנט מדיוויזיית הרגלים ה־29 האמריקנית, ינחתו מזרחה בחוף קלוודוס, בקטע שזכה לכינוי הצופן "אומהה". הוטל עליהן לכבוש את הכפרים קולוויל, ויירוויל וסן־לורן ואז להבקיע את דרכן לפנים הארץ. שני גדודי הריינג'רס (כוחות מיוחדים) שינחתו באומהה וביוטה נועדו לכבוש ולנטרל את סוללת התותחים בפואנט־דו־אוק, שתאיים על החופים שעליהם ינחתו הכוחות האמריקאיים. הבריטים והקנדים ינחתו בקטעי החוף שמשתרעים מערבה משפך הנהר אורן; בקצה המזרחי, הדיוויזיה הבריטית השלישית בתוספת לוחמי קומנדו בריטים וצרפתיים, תנחת בחוף "סורד" (Sword). עליה לפרוץ מהחוף לעבר קן ולכבוש את העיר ואת שדה התעופה הסמוך. הדיוויזיה הקנדית השלישית תנחת בחוף "ג'ונו" ואז תבקיע דרכו ותנתק את כביש קן־באייה. על הדיוויזיה הבריטית ה־50 בחוף "גולד" שתוחם בגזרה של "אומהה" הוטלה משימה דומה, בתוספת השתלטות על הנמל הקטן בארומאנש ועל סוללת הארטילריה הגרמנית בלונג סור־מר. בקרב הפיקוד העליון של בעלות הברית שררו דעות ואסכולות שונות סביב אופן הפעלתם של הכוחות המוטסים באוברלורד. הצנחה לילית בהיקף כה גדול מעולם לא נוסתה קודם לכן. אסכולה אחת, שבה תמך ראש מטה צבא ארצות הברית ג'ורג מרשל, חזתה בהפעלת הצנחנים בעומק אסטרטגי בפנים הארץ, באופן שייצור איום על עתודות האויב הרחוקות. כוח זה יכבוש שדות תעופה ויתוגבר בדרך האוויר. אסכולה נוספת, שלה היה שותף מפקד הכוחות האוויריים של אוברלורד טרפורד לי מלורי, שללה הפעלת צנחנים בגלל התלות הרבה שלהם בתנאי מזג האוויר, שעלולה להביא לאבדות שיעלו על חמישים אחוז. האסכולה שהתקבלה הייתה הפעלה מרוכזת של כוחות מוטסים שתפקידם העיקרי לבודד את חופי הנחיתה והרחקת תגבורות גרמניות, כאשר המטרה המשנית הייתה לסייע לכוחות הנוחתים מהים על ידי תפיסת דרכים הדרושות להתקדמותם והשמדת ארטילריית האויב. לפי התוכנית שהתגבשה, בחלקו המוטס של המבצע יוצנחו בחצות הלילה שלוש דיוויזיות – אחת בריטית ושתיים אמריקאיות. הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית תוצנח בין הנהרות אורן ודיב ותאבטח את האגף השמאלי של חזית הפלישה בפני התקפות נגד גרמניות. הוטל עליה להשמיד את סוללת תותחי הארטילריה במרוויל שבשפך נהר אורן. הדיוויזיה המוטסת ה־101 תוצנח מדרום מערב לסנט־מר־אגליז, כדי לאבטח את צידם היבשתי של הכבישים המוגבהים, תשמיד את הגשרים בקרנטן, תוך תפיסת גשרים אחרים להגנה על האגף הדרומי של חוף יוטה. הדיוויזיה המוטסת ה־82 תוצנח מערבה משני צידי הנהר מרדרה, בכוונה לתפוס את השטח שבין הנהרות דוב ומרדרה. עליה לחסום תנועת תגבורות גרמניות לקוטנטן ולכבוש את סנט־מר־אגליז, צומת דרכים חיוני. הכוחות המוטסים יתוגברו בשעות הבאות על ידי חטיבות דאונים ויחידות מונחתות אחרות ובהן אנשי מפקדה, תותחים נגד־טנקים, תותחי שדה, ג'יפים ויחידות שירותים אחרות. צבא בעלות הברית הפלישה לנורמנדי הייתה מבצע צבאי משותף, בהשתתפות כוחות ים, אוויר ויבשה של מספר רב של מדינות. המרכיב העיקרי של כוחות בעלות הברית, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינת ציוד היה אמריקאי. המרכיב השני בחשיבותו היו כוחות צבא מהאימפריה הבריטית וממדינות חבר העמים הבריטי (במיוחד מקנדה). בנוסף לכך כללו כוחות בעלות הברית יחידות צבא מצרפת וכן ממדינות נוספות שנמצאו תחת הכיבוש הנאצי. דווייט אייזנהאואר, ששימש כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית ביבשת אירופה, ניצל את כישרונותיו הדיפלומטיים כדי לשמור על תיאום בין צבאות המדינות, ששירתו תחת פיקודו. מרבית צבא היבשה של בעלות הברית שתוכנן להשתתף במערכה בצפון אירופה היה חסר ניסיון. כך לדוגמה, מתוך כחמישים דיוויזיות הרגלים, השריון והצנחנים האמריקאיים, רק שתי דיוויזיות השתתפו קודם בלחימה – דיוויזיית הרגלים הראשונה והדיוויזיה המוטסת ה־82. הדיוויזיות הרביעית וה־29 הופעלו מחדש בשנותיה הראשונות של המלחמה, אך לא לקחו בה חלק. גם רוב הצבא הבריטי היה חסר ניסיון מבצעי, על אף שהבריטים היו שרויים בלחימה עם גרמניה זה ארבע שנים. רק דיוויזיות מעטות שנועדו לקחת חלק בפלישה לנורמנדי השתתפו קודם לכן בלחימה במערכות באפריקה ובאיטליה. למעט הדיוויזיה ה־50 המנוסה. הדיוויזיה השלישית והדיוויזיה המוטסת השישית כמעט ולא השתתפו בלחימה קודם לכן[ח]. הדיוויזיה הקנדית השלישית הוקמה ב־1941 ובמשך שלוש שנים עברו אנשיה אימונים באנגליה. צבא היבשה של ארצות הברית, שכלל במאי 1944 כ־89 דיוויזיות, מתוכן 16 משוריינות, הורכב ברובו ממגויסי חובה. עם זאת, היחידות הלוחמות לא זכו להקצאה עדיפה של כוח אדם, כשמיטב המגויסים (המשכילים והבריאים יותר) נשלחו לשרת בזרוע האוויר ויחידות המטה והשירותים השונות. יוצאות דופן היו הדיוויזיות המוטסות, שנחשבו ליחידות עילית. אנשיהן, שהיו מתנדבים, עברו אימונים קשים ומפרכים. אולם דיוויזיות מוטסות אלו היו ביסודן דיוויזיות "קלות", שלא נשאו נשק כבד כמו תותחי נ"ט וארטילריה. עקב כך הן היו תלויות באספקה מהאוויר והיו חסרות יכולת להתמודד נגד שריון. הארמדה הימית שתוכננה לסייע לפלישה הייתה אחת הגדולות בהיסטוריה הצבאית וכללה אלפי כלי שיט, החל מאוניות קרב ועד אסדות נחיתה קטנות. תפקיד הכוח הימי, תחת פיקודו של אדמירל ברטרם רמזי, היה לאבטח את התעלה האנגלית, להפגיז את הגנות החופים קודם לנחיתות, לשאת את הגייסות ולהנחיתם בחופים ולהעביר אספקה ותגבורות עד אשר יכבשו נמלים עיקריים. תחילה אמור היה להיות הכוח הימי מורכב בעיקר מספינות בריטיות, מאחר שהצי האמריקני היה מחויב באותה עת למלחמה באוקיינוס השקט נגד היפנים, שהצריכה כמות עצומה של כלי שיט. עם התרחבות תוכנית הפלישה נאלץ צי ארצות הברית (למרות התנגדותו של מפקד הצי) להקצות ספינות נוספות למבצע נפטון. קבוצת הארמיות ה-21 בפיקוד פילדמרשל ברנרד מונטגומרי: מפקד כוחות הצי של חיל המשלוח: אדמירל ברטרם רמזי: מפקד כוחות האוויר של חיל המשלוח: מרשל אוויר ראשי טרפורד לי מלורי: ההכנות לפלישה נמשכו כשנתיים והיו כרוכות בהתארגנות לוגיסטית בהיקף עצום, שכללה בניית כלי שיט ומטוסים רבים. כמה חודשים אחרי כניסת ארצות הברית למלחמה החל מבצע בולרו – ריכוז ציוד וכוחות אמריקניים וקנדים אדירים בדרום אנגליה. עד תחילת יוני 1944 הגיעו לבריטניה שני מיליון אנשי צבא אמריקאים ועוד רבע מיליון קנדים. הכוחות הפולשים עברו אימונים מפרכים בתנאים שדימו את גזרת הלחימה שלה יועדו. כל ההכנות האלה נעשו תוך שמירה קפדנית על ביטחון שדה והסתרת המועד והיעד של הפלישה מן הגרמנים. במבצע אוברלורד היו כארבעה סוגים עיקריים של אוניות ונחתות להבאת חיילים וציוד אל החוף: ה־LST ‏(Landing Ship Tank), אונייה להנחתת כלי רכב וחיילים, הייתה אונייה גדולה, בגודל סיירת קלה, שאורכה כ־100 מטר ויכולת הנשיאה שלה 4,000 טונות. ה־LCT ‏(Landing craft tank), נחתת טנקים, הייתה כלי שיט שטוח תחתית, באורך כ־35 מטר, שיכול להוביל 4 עד 8 טנקים (בהתאם לדגם הנחתת) ולפרוק אותם על פני כבש המורד בעת ההגעה לחוף. ה־LSI ‏ (Landing Ship Infantry), אונייה להנחתת חיילים, הייתה אונייה הדומה למעבורת נוסעים, שיכלה לשאת מאות חיילים וציוד. ה־LCA ‏(Landing Craft Assault), היו נחתות קטנות שהובילו מחלקת רובאים שירדו ממנה היישר לחוף בכבש מורד. הנפוצה מביניהן בנורמנדי הייתה ה־LCVP, נחתת שאורכה כ־11 מטרים ורוחבה 3.2 מטרים שיכלה לשאת מחלקה בת 36 לוחמים, או ג'יפ וכיתה של 12 לוחמים. הן כונו "סירות היגינס", על שם מתכנן אנדרו היגינס, ובסך הכל נבנו יותר מ־20,000 כאלו עד סוף המלחמה. בעיה עיקרית שניצבה בפני מתכנני אוברלורד הייתה הבאת ציוד ואספקה באופן יעיל לכוח הפולש, עד אשר ייכבש נמל בעל קיבולת מספקת. אחד הלקחים המרכזיים של הפשיטה בדייפ היה כי ערי נמל בצפון צרפת יהוו יעד מבוקש לנחיתת בעלות הברית ובשל כך יהיו ממוגנות היטב, מה שיגרום לאבדות רבות בכיבושן. מהנדסים של בעלות הברית הגו את הרעיון לפיו ייבנו שני נמלים מלאכותיים מחלקים מוכנים מראש, שחלקיהם ייגררו על פני תעלת למאנש אל חופי הפלישה. שם יוצבו וישמשו בסיס אליו יוכלו בעלות הברית לפרוק אספקה עד לתפיסת אחת מערי הנמל הגדולות. בנייתם של נמלים אלו, שקיבלו את שם הצופן מאלברי (עץ תות), הצריכה משאבים וכוח אדם רב – בנייתם בלעה 600,000 טונות של בטון והעסיקה 20,000 איש. נמל אחד הוצב בחוף אומהה והשני בסמוך לחוף גולד ליד העיירה ארומאנש[ט]. כחלק מהלקחים מכישלון הפשיטה על דייפ, חיפשו הבריטים דרך להביא סיוע משוריין לרצועת החוף ומעבר לה, כדי להבקיע את ההגנות ולצלוח את שדות המוקשים של החומה האטלנטית. המשימה הוטלה על גנרל פרסי הוברט מהדיוויזיה המשוריינת ה־79, שיחד עם מתכננים בריטיים המציא מספר רב של כלים משוריינים ייעודיים, שנודעו בכינוי "שעשועי הוברט" (אנ') בפי החיילים. אלה כללו בין היתר טנקים אמפיביים שכונו "DD" (ראשי תיבות של Duplex Drive – הנעה כפולה), טנקי מורג לפיצוץ מוקשים, טנקי להביור ועוד. ביום הפלישה עשו הבריטים שימוש מלא ומושכל בכלים אלה, שהוכיחו את יעילותם ומנעו אבדות כבדות. אולם האמריקנים הפגינו בהם עניין מועט – פרט לטנקים האמפיביים. כחלק מההכנות לפלישה הוחלט לקיים תרגיל באש חיה בשם "טייגר" אשר דימה את הפלישה לחוף יוטה. במהלך התרגיל, אשר התקיים בעיירה סלפטון (אנ') שבמחוז דבון, קרו שתי תקריות חריגות: ב־27 באפריל לא הגיעה הודעה על דחיית התרגיל בשעה לכל הכוחות וכוחות הנחיתה נפגעו מאש ארטילרית ולאחריה נפגעו מאש מקלעים. בתקרית זו שהוצנעה נהרגו 450 חיילים שנקברו בקברי אחים. למחרת נתקלו 8 נחתות של בעלות הברית (מהן רק אחת חמושה בטורפדו) וקורבטה בריטית ב־9 סירות טורפדו מהירות (E-boats) גרמניות אשר פגעו ב־4 מהן בירי טורפדו כשמתוכן 2 טובעו והוסיפו עוד 749 הרוגים. למרות האסונות, הופקו לקחים מהתרגיל שסייעו לכוחות הנוחתים ביום הפלישה, כגון נהלים לצמצום סיכוני הטביעה. תרגיל פביוס (אנ'), אשר נערך ב־3 במאי 1944, דימה את מבצע "נפטון" (שהיה החלק הימי של מבצע "אוברלורד") קרוב ככל האפשר למציאות, מבלי לחצות את התעלה האנגלית כוחות ופיקוד גרמנים בתאוריה מנה פיקוד מערב תחת פילדמרשל גרד רונדשטט מיליון וחצי אנשים, אף שלא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה והקריגסמרין. ב־6 ביוני היו תחת פיקוד מערב, שהיה אחראי על צרפת וארצות השפלה, 59 דיוויזיות גרמניות, שמונה מהן בהולנד ובבלגיה[י]. למעלה ממחצית המספר הזה היו דיוויזיות נייחות להגנת חופים (כלומר, דלות באמצעי תעבורה ממוכנים) או דיוויזיות אימונים, ורק עשר היו משוריינות; שלוש מהן נמצאו בדרום צרפת ואחת בקרבת אנטוורפן. איכותן של יחידות צבא היבשה, שמנו 850,000 איש, הייתה מאוד לא אחידה. האבדות העצומות שספג הצבא הגרמני במהלך הלחימה בחזית המזרחית ואובדן נגדים וקצינים מנוסים רבים, גרמו לירידה ממשית באיכות כוח האדם ביחידות קו החזית, כולל יחידות העילית. איכות החיילים ששירתו בדיוויזיות הרגלים הייתה יותר נמוכה, מפני שטובי המגויסים נשלחו ליחידות הוואפן אס אס, לצנחנים ולדיוויזיות הניידות (פאנצר ופאנצרגרנדיר). נוסף על כך, הנמיך הוורמאכט במידה ניכרת את רף הכושר הגופני, כדי להציב יותר חיילים בקו. משך ההחלמה מפציעות ומחלות קוצר וכך גם תקופת הטירונות. הפיקוד הגרמני החל לגייס לשורותיו נערים בני 16 ומעלה וגברים בגילאים 45–60, כדי להשלים את אבדותיו. בצבא, שמנה 4,270,000 איש בדצמבר 1943, היו יותר מ־1.5 מיליון חיילים מעל גיל 34. הצורך הנואש למלא את השורות אילץ את הוורמאכט לגייס חיילים מאלזס, לורן ולוקסמבורג, וכן כאלה שהוגדרו כפולקסדויטשה – "גרמנים אתנים" מהבלקן ועד פולין. כמו כן, הועברו לצרפת ב־1943/1944 גדודי "אוסט" (מזרח), כדי להחליף את החיילים הגרמנים באיוש הגנות החופים. אלו היו מגויסי כפייה ומתנדבים מהשטחים הכבושים של ברית המועצות בידי גרמניה. ביוני 1944 השתייך אחד מכל שישה רובאים גרמנים לגדוד "אוסט". הוורמאכט שינה את תפיסתו הטקטית ואת אופי אמצעי הלחימה שלו, ומצבא בעל אופי התקפי המצויד בעיקר בטנקים קלים ובינוניים, הוא הפך בשלבים המאוחרים של המלחמה, בכורח הנסיבות, לצבא שהותאם בעיקר ללחימה במיגננה, וחימושו כלל בעיקר טנקים ותותחי סער כבדים. להוציא את דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר, שהיוו רק כ־20 אחוז מהיחידות של הצבא הגרמני, הייתה לכוחות היבשה של הוורמאכט ניידות מעטה. הם חסרו אמצעי תובלה ותותחים מתנייעים ומרבית הארטילריה שלהם עדיין הייתה נגררת (באמצעות סוסים). דבר זה היה נכון במיוחד לגבי היחידות הנייחות, שהוקצו להגנת החופים. החימוש והציוד של האחרונות, שכללו גם אחוז גבוה של חיילים עם בעיות רפואיות, לקה בחסר וכלל מגוון כלי נשק מדגמים מיושנים, שנלקחו שלל מהמדינות שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית בראשית המלחמה. מבנה הפיקוד הגרמני ב־1944 היה סבוך ומבולבל. באופן פורמלי, הפיקוד העליון של הוורמאכט ‏(OKW) היה הגוף הפיקודי העליון בגרמניה הנאצית. עם זאת, המעורבות הגבוהה של הדרג הפוליטי ובמיוחד של היטלר פגעו בעצמאותו. יתרה מכך, בדצמבר 1941 אף מינה היטלר את עצמו לראש הכוחות המזוינים של גרמניה בעקבות התבוסה הגרמנית בקרב מוסקבה ובכך היה הסמכות הפיקודית העליונה במדינה. כך נוצרה יריבות בין הפיקוד העליון של הוורמאכט למפקדה העליונה של כוחות היבשה (OKH). לכאורה, ה־OKH אמור היה להיות אחד המדורים העיקריים בוורמאכט (יחד עם OKL – הפיקוד העליון של הלופטוואפה וה־OKM – הפיקוד העליון של חיל הים), אך היריבות שטופחה על ידי הדרג הפוליטי הביאה לכך שזה לא היה כך למעשה. עם התקדמות המלחמה הלכה והתגברה חלוקת התפקידים בין ה־OKW וה־OKH כאשר ה־OKW לקח על עצמו את הפיקוד על הכוחות המוצבים בחזית המערבית ואילו ה־OKH הופקד על החזית המזרחית. אולם יתרה מזו, תחת ה־OKW הופקדה ההגנה על פלישה למערב אירופה בידי OB West (אוברבפסלהאברווסט) – הפיקוד העליון במערב, בפיקודו של רונדשטט. אך למעשה לא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה (וכן על יחידות הצנחנים והנ"מ שהיו כפופות ללופטוואפה) והקריגסמרין, שהיו כפופות למפקדותיהן שלהן. הדבר נכון היה גם בנוגע לעתודה המשוריינת במערב, קבוצת פאנצר מערב, שניתן להכניסה למערכה רק בפקודתו הישירה של היטלר. ביסודו של דבר, מינויו של ארווין רומל למפקד קבוצת ארמיות B יצר כפילות בינו לבין רונדשטט, שכן אף פעם לא היה ברור מי משניהם ינהל את המערכה. רומל, מפקד נאצי מוערך ואחד המפקדים שפקדו עליהם להיערך לפלישה המתקרבת, הכין את החוף לפלישה. בעוד שהנאצים האמינו שהפלישה לא תהיה בנורמנדי, הוא כן. כמה ימים לפני שהפלישה התחילה נסע רומל לבקר את אשתו ובכך פיספס את הפלישה. בסך הכל החזיקו ביום הפלישה שש דיוויזיות גרמניות בכ־300 קילומטרים של חוף בנורמנדי. חצי האי קוטנטן הוחזק על ידי שלוש דיוויזיות: הדיוויזיה הסטטית ה־709 (מול חוף יוטה), דיוויזיית הרגלים 243 ודיוויזיית לופטלאנדה 91[י"א]. לאורך חוף קלוודוס, בגזרה שבין נהר ויר במערב לנהר אורן במזרח, הגנה דיוויזיית הרגלים ה־716 על האזורים בהם נועדו לנחות הכוחות הבריטיים והקנדיים, בעוד הדיוויזיה ה־352 הגנה על הגזרה המערבית, מול קטע החוף בו נועדו לנחות הכוחות האמריקאים (חוף אומהה). דיוויזיית הפאנצר ה־21 חנתה סביב קן ונועדה לשמש כעתודה הניידת של הארמייה הגרמנית השביעית. הדיוויזיות ה־709 וה־716 היו יחידות נייחות ששימשו למשימות הגנה בצרפת הכבושה, בעיקר הגנת חופים והגנת נ"מ. ככאלו, הן חסרו ניידות ולא היו מאומנות בלוחמה ניידת. איכות כוח האדם בדיוויזיות אלו הייתה ירודה לעומת יחידות אחרות של הצבא והן הורכבו בעיקר מחיילים חסרי ניסיון קרבי, חיילים מבוגרים ומגויסי כפייה מהשטחים הכבושים[י"ב]. רמת האימון שלהם הייתה נמוכה ביותר. דיוויזיית הרגלים 352 ודיוויזיית הפאנצר ה־21 נבנו סביב גרעין של קצינים ומש"קים מנוסים, אך מרבית החיילים שלהם היו טירונים חסרי ניסיון קרבי. דיוויזיית הפאנצר ה־21 הוקמה ב־1940 ולחמה כחלק מקורפוס אפריקה בקרבות בצפון אפריקה, עד אשר הושמדה למעשה במאי 1943 בתוניסיה. היא הוקמה מחדש בנורמנדי ביוני 1943. הדיוויזיה ה־352 הוקמה בנובמבר 1943 והוצבה בחוף נורמנדי במרץ 1944, שלושה חודשים לפני הפלישה. רומל האמין שהביצורים הקבועים יוכלו רק לעכב את ההסתערות של חיילי בעלות הברית ולא להדוף אותה. הוא חשב שלכך תידרש התקפת נגד מהירה ביום הפלישה עצמו, על ידי דיוויזיות ניידות של רגלים ופאנצר שיהדפו את ההסתערות על קו המים. לתפיסתו, עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות, כי אם יינתן לאויב להקים ראש גשר איתן, יהיה כמעט בלתי אפשרי לסלקו מהיבשה. על סמך ניסיונו במערכה בצפון אפריקה, רומל סבר כי עתה, לאחר שבעלות הברית השיגו עליונות אווירית מוחלטת בצפון־מערב אירופה, יש להציב את דיוויזיות הפאנצר קרוב ככל האפשר לחופים, בעמדות מחופרות, מאחר שאם תורחקנה מהחזית לצורך מתקפת־נגד הן לעולם לא תצלחנה להגיע לקרב בזמן כדי להכריעו, מפני שליטת בעלות הברית באוויר. מפקד חזית המערב, פילדמרשל רונדשטט, יחד עם גנרל ליאו גייר פון שוופנבורג, מפקד קבוצת פאנצר מערב, חלקו עליו בסוגיה זאת[י"ג]. הם טענו, שיש להציב את יחידות הפאנצר הרחק מן החופים, להתיר לבעלות הברית לנוע פנימה לתוך היבשת ואז לבצע מתקפות נגד הרחק מטווח התותחים הימיים הכבדים של ספינות בעלות הברית. לדעתם ולדעת גנרל היינץ גודריאן, מומחה ללוחמת שריון, הניסיון בסלרנו ובסיציליה, שבו ניסו כוחות שריון גרמניים לתקוף את ראשי החוף של בעלות הברית ונכתשו באש התותחים הימיים, הוכיח כי אי אפשר לקרב את השריון לחופים. בנוסף, לראייתם, התחפרות הטנקים בקרבת החוף מנוגדת היגיון, שכן העוצמה של עוצבות הפאנצר גלומה בניידות ובכוח האש שלהן. בפגישה שהתקיימה במרץ 1944, בין מפקדים בכירים במערב עם היטלר, ביקש רומל שליטה על כל דיוויזיות השריון במערב, שעד אותה עת היו תחת פיקודה של קבוצת פאנצר מערב. בסופו של דבר, היטלר בחר בפשרה רפה והעביר לפיקודו של רומל שלוש דיוויזיות פאנצר – דיוויזיית הפאנצר ה־2, דיוויזיית הפאנצר ה־21 ודיוויזיית הפאנצר ה־116, בעוד שארבע הדיוויזיות האחרות (האס אס ה־1, האס אס ה־12, פאנצרגרנדיר ה־17 ופאנצר להר) בגזרה של פיקוד מערב נשמרו בפנים הארץ ככוח עתודה נייד; הן הוכפפו אישית להיטלר, שפקד שהן לא יופעלו בלי הוראה ממנו עצמו. הפתרון הבעייתי שבחר היטלר, לפצל את הפיקוד על יחידות השריון, משמעותו היה שבשעת חירום יקבלו מפקדי דיוויזיות הפאנצר פקודות משלוש סמכויות: מרומל, מרונדשטט ומהיטלר. תוכניות הטעיה במקביל להכנות לפלישה ניהלו בעלות הברית תוכנית הטעיה והונאה משוכללת לה ניתן כינוי הצופן "שומר ראש" (Bodyguard) שכללה 7 תוכניות הונאה ראשיות ועוד כמה עשרות משניות וקטנות. המבצע המרכזי והמצליח ביותר בתוכה היה מבצע פורטיטיוד (Fortitude – חוסן), שנחלק ל"פורטיטיוד צפון" ו"פורטיטיוד דרום". מטרותיו היו להטעות את הפיקוד העליון הגרמני באשר למיקומה של הפלישה הממשמשת ובאה ולגרום להם להאמין שההתקפה האמיתית היא הטעיה. כל אחת משתי המטרות הללו הצריכה שכנוע של הגרמנים, שכוח הפלישה של בעלות הברית חזק פי שניים בערך ממה שהיה באמת. מבצע "פורטיטיוד צפון" הציג כיעד לפלישה את נורווגיה, אתר בסיסי הצוללות של גרמניה, שהיה חיוני לגרמנים[י"ד]. כדי לאלץ את הגרמנים להתמקד בנורווגיה, יצרו בעלות הברית בראשית 1944 ארמייה מזויפת, הארמייה הבריטית הרביעית, שהוצבה בסקוטלנד. בחודשים שקדמו לפלישה הוחלפו שדרים אלחוטיים בדרגת הצפנה נמוכה ויצרו את הרושם של ארמייה אמיתית. מרגלים של האבווהר (המודיעין הנאצי) בממלכה המאוחדת, ש"הוסבו" על ידי המודיעין הבריטי (MI5), שידרו למפקדת האבווהר בגרמניה מסרים שתיארו תנועת רכבות כבדה בסקוטלנד והופעת תגי דיוויזיות חדשים באדינבורו. בנוסף לכך, החלו מפציצים עשויים עץ להופיע בשדות התעופה בסקוטלנד. התוצאה של פורטיטיוד צפון הייתה מרשימה: בשלהי אביב 1944 עוד נמצאו בנורווגיה 13 דיוויזיות גרמניות. דיוויזיות אלו נשארו בנורווגיה עד לכניעת גרמניה הנאצית מבצע "פורטיטיוד דרום" כלל את הקמתה של קבוצת הארמיות הראשונה של ארצות הברית (שנודעה בראשי תיבות FUSAG), בפיקודו של גנרל ג'ורג' פטון, שהוצבה בדובר בדרום מזרח אנגליה, מול פה־דה־קאלה. תוכנית זו נועדה לבסס את אמונתם של הגרמנים בפלישה בפה־דה־קלה. הבחירה של אייזנהאואר בפטון לפקד על FUSAG, נבעה בין היתר מפני שהגרמנים ראו בו את המצביא הטוב ביותר של בעלות הברית המערביות והמוניטין שלו חיזק את הנחת הגרמנים כי הוא ינהיג את המתקפה. FUSAG הכילה ארמיות, קורפוסים ודיוויזיות, אמיתיים ובדויים כאחד[ט"ו]. היא כללה טנקי דמה שנעשו מעיסת נייר וגומי, מפקדות מדומות, נחתות דמה ומטבחי שדה שפלטו עשן. בנוסף, מספר ההפצצות והסיור על קאלה היה כפול ממספרן בשמי נורמנדי. הצלחת מבצע פורטיטיוד נמדדה בהערכתם של הגרמנים את עוצמת בעלות הברית וחיזוי אתר הפלישה. במאי 1944 העריך האבוור כי שבעים ותשע דיוויזיות חונות בבריטניה, אף שלמעשה המספר האמיתי היה ארבעים ושבע. הגרמנים האמינו כי לבעלות הברית יש די נחתות כדי להביא עשרים דיוויזיות אל החוף בגל הראשון, כאשר בפועל היו להן די לשש דיוויזיות. ב־2 ביוני דיווח בלצ'לי פארק, על סמך פענוחי ה"אולטרה", כי הגרמנים מצפים לנחיתה ראשונית בנורמנדי או בברטאן, ולאחריה למאמץ העיקרי בפה־דה־קאלה. בסופו של דבר, נדרש לגרמנים כמעט שבוע אחרי הנחיתות בנורמנדי כדי להבין שאין זו פעולת הסחה אלא הפלישה האמיתית עצמה, וב־26 ביוני עדיין נשארה הארמייה הגרמנית ה־15, שהגנה על חופי בלגיה וצפון צרפת מצפון לנהר הסן, בעמדותיה, בהמתנה לפלישה נוספת של בעלות הברית באזור פה דה קאלה. פעולות המחתרת הצרפתית המחתרת הצרפתית, ה"רזיסטנס", שצמחה מקבוצות מבודדות לאחר כניעת ממשלת צרפת וצבאה ב־1940, הייתה מורכבת ומפוצלת. ארגון המחתרת היה מחולק אזורית ופוליטית (לדוגמה, קומוניסטים וגוליסטים) והתקשורת בין תאי ההתנגדות השונים הייתה כמעט אפסית. ראש הארגון המוכר של תנועת ההתנגדות הצרפתית היה אומנם שארל דה גול, אך הוא שהה רחוק מצרפת ולא מסוגל היה לקיים שליטה הדוקה בה. הקשר בין דה גול למחתרת התקיים באמצעות "מנהלת המבצעים המיוחדים" (SOE) הבריטית, שהצניחה סוכנים לצרפת החל מאביב 1941 ובאמצעות "המשרד לשירותים אסטרטגיים" (OSS) של ארצות הברית החל מ־1943. בפברואר 1944 הושגה אחדות מסוימת בין קבוצות המחתרות השונות כאשר הוקמה "המועצה הלאומית של הרזיסטנס" וז'ורז' בידו נבחר למנהיגה. בשלבי התכנון של מבצע אוברלורד, לא נתפס הרזיסטנס כגורם משמעותי שיכול להעלות תרומה לפלישה, בין היתר בגלל חוסר הוודאות לגבי כוחו והקושי לשלוט בכל פלגיו. כאשר עלתה השאלה בנוגע לתפקיד שיוטל על המחתרת לקראת ובעת הפלישה ושחרור צרפת, שקלו הבריטים אפשרות של התקוממות לאומית שתרים תרומה אסטרטגית למבצע אוברלורד. אך אפשרות זאת לא נתפסה כמציאותית; לפי הערכת "מנהלת המבצעים המיוחדים", מנו כוחות הרזיסטנס 350,000 חברים באביב 1944, אך רק ל־100,000 מתוכם היו כלי נשק שמישים ומעט מאוד תחמושת. המפקדה העליונה של בעלות הברית הכירה בכך שהתרומה המשמעותית ביותר של הרזיסטנס תהיה במודיעין ובפעולות חבלה בקווי תחבורה ותקשורת גרמניים, שיסייעו לבידודה של נורמנדי ויקשו על הגרמנים לתגבר את כוחותיהם שם. לשם כך הגו בעלות הברית ארבע תוכניות; כחלק מ"התוכנית הירוקה" (Plan Vert), חוליות רזיסטנס יניחו מטענים לפיצוץ מסילות רכבת עיקריות, החל מיום הפלישה. במאי דיווחה מנהלת המבצעים המיוחדים למפקדה העליונה על 571 מטרות במערכת הרכבות שמוכנות לפיצוץ. "תוכנית צב" (Plan Tortue) כוונה לחסימת כבישים בפני תנועה של תגבורות גרמניות לכיוון נורמנדי. "התוכנית הכחולה" (Plan Bleu) התמקדה בניתוק קווי תקשורת יבשתיים ואילצה את הגרמנים להשתמש בתקשורת אלחוטית, שאת שדריה פיענחו בעלות הברית באמצעות האולטרה. "התוכנית הסגולה" (Plan Violet) התמקדה בניתוק כבלים תת־קרקעיים שהיו בשימוש הגרמנים. מלבד פעולות חבלה, הרזיסטנס היה המקור הטוב ביותר באיסוף מודיעין על החומה האטלנטית, משום שעובדי כפייה צרפתים רבים עמלו על הקמתה. הם העתיקו תוכניות ומפות, זיהו שדות מוקשים ותנועת יחידות גרמניות והעבירו את כל המידע המודיעיני לבעלות הברית. מאחר שלא ניתן היה להעביר לרזיסטנס את מועד הפלישה ואזור הפלישה המדויקים מחשש שאנשיה ילכדו בידי הגרמנים, הועברו הפקודות לביצוע תוכניות החבלה במסרים מוצפנים שישודרו בבי־בי־סי. הרזיסטנס קיבלה את הפקודה להתכונן לפלישה ב־1 ביוני, כששידר הבי־בי־סי את השורה הראשונה מ"שיר הסתיו" של המשורר פול ורלן. לבסוף, בערב 5 ביוני, קיבלו אנשיה פקודות מוצפנות להתחלת הפעולה בכל רחבי צרפת. קביעת עיתוי הפלישה קביעת המועד המדויק לפלישה היוותה אתגר בפני המתכננים של בעלות הברית, שנדרשו לקבוע מועד מוקדם ככל האפשר. המחסור בנחתות וספינות נושאות גייסות, יחד עם איום הצוללות הגרמניות שהוסר רק באמצע 1943, וכיוון שנחתות אינן מסוגלות לחצות את תעלת למאנש מספטמבר עד מרץ מחמת מזג האוויר הגרוע, כל הגורמים הללו הגבילו את המתכננים. ועדת ראשי המטות של ארצות הברית הציעה כיעד את 1 באפריל 1944, אך תאריך זה לא התאים בגלל מזג האוויר ההפכפך בתעלה, שאי אפשר היה לחזותו, והן משום שהפשרת השלגים ברוסיה לא תאפשר לצבא האדום לבצע מתקפה מתואמת. COSSAC בראשותו של מורגן בחרה ביעד את 1 במאי, אולם אייזנהאואר ומונטגומרי דחו את היעד ל־1 ביוני, כדי לאפשר צבירת נחתות והפצצות נוספות. הדרישות העיקריות שנלקחו בחשבון לקביעת עיתוי המדויק של הפלישה נגעו לאור ירח, ולזרמי גאות ושפל. הן חיל הים והן חיל האוויר דרשו מהמטאורולוגים מזג אוויר ללא עננות כבדה ורוחות חזקות מדי, שיגבילו את הסיוע האווירי והימי החשובים כל כך לפלישה. צליחה התעלה תתבצע בלילה, כדי לשמור את גורם ההפתעה עד לרגע האחרון ולנחות מיד אחרי האור הראשון. הגרמנים צפו שההתקפה תיערך בשיא הגאות, מה שיבטיח לגלי ההסתערות את רצועת החוף הצרה ביותר לחצייה, אך בעלות הברית העדיפו לנחות עם המעבר בין שפל לגאות, כדי שהנחתות יעלו היישר אל החוף ואחר כך יצופו בחופשיות על מי הגאות, וכדי שהמכשולים הימיים יהיו גלויים לעין. אייזנהאואר קבע את מועד הפלישה ל־5 ביוני, אולם ב־4 ביוני דיווח לו קצין המטאורולוגיה הראשי שלו שצפויה סערה קשה בתעלה. בבוקר 5 ביוני דווח שמתקרבת חזית סינופטית נוחה, ואייזנהאואר נתן את ההוראה לפקודה הסופית לביצוע הפלישה ב־6 ביוני. מטאורולוגים גרמנים, שחסרו את המידע שהיה זמין לבעלות הברית מפני שליטתן באוקיינוס האטלנטי, סברו שהתנאים לא יהיו מתאימים לפלישה לפני 10 ביוני. על יסוד תחזיות אלו, ועל יסוד המידע המועט שהיה בידי הגרמנים – שכן מטוסי הסיור של הלופטוואפה לא יכלו לערוך טיסות סיור מעל לנמלי החוף הדרומי של אנגליה, והצי הגרמני הפסיק את סיוריו בתעלה ב־5 ביוני מחמת הגלים העזים – נעדרו רבים מהקצינים הבכירים של הארמייה השביעית מעמדותיהם ביום הפלישה, משום שקיימו תרגילי מלחמה בעיר רן. גם רומל נסע לגרמניה לפני הפלישה, לרגל יום הולדתה של אשתו, וכדי לדרוש מהיטלר שיעביר לסמכותו דיוויזיות פאנצר נוספות. עקב כך, הוא הגיע למפקדתו רק בשעות הלילה ב־6 ביוני. המערכה האווירית גם בריטניה וגם ארצות הברית השקיעו בתקופת המלחמה מאמץ אדיר בבניית צי האוויר שלהן ומשאבים רבים הופנו לייצור כלי טיס. נוסף על כך, לחילות האוויר שלהן ניתנה עדיפות בכוח אדם על חשבון כוחות הקרקע. הלופטוואפה, מאידך, נאלץ לפצל את כוחו בין שתי חזיתות – מול הצבא הסובייטי בחזית המזרחית, ומול בעלות הברית המערביות בדרום אירופה ובהגנה על שמי גרמניה מפני ההפצצות האסטרטגיות של חיילות האוויר של בעלות הברית, שנועדו לפגוע בתפוקת התעשייה הגרמנית ולשבור את מורל האוכלוסייה האזרחית. הפצצות שהלכו וגברו בשלבים המאוחרים של המלחמה. התוצאה הייתה התשת כוחו של הלופטוואפה, שספג אבדות כבדות, והשגת עליונות אווירית בשמי צרפת לחילות האוויר של בעלות הברית מסוף שנת 1943 ואילך. אומנם, בראשית 1944, תחת השגחתו של שר החימוש אלברט שפר, עלה בהדרגה ייצור מטוסי הקרב הגרמניים, ובשלושת החודשים שקדמו ליום הפלישה יוצרו בין 7,000 ל־8,000 מטוסי קרב, אך היעדר טייסים מנוסים, כתוצאה מהאבדות הכבדות וממחסור בדלק לאימונים, גרע מכך[ט"ז]. בעת הפלישה היו ללופטוואפה במערב, בסך הכל, 1,515 מטוסי קרב, מתוכם רק 590 שיכלו לפעול באזור הפלישה. בין פיקוד המפציצים של בריטניה וארצות הברית לבין המפקדה העליונה ואייזנהאואר נחלקו הדעות בעניין תפקיד המפציצים לסיוע לפלישה בחודשים שקדמו לה. גנרל קארל ספאץ, מפקד חיל האוויר השמיני של ארצות הברית ומרשל אוויר ראשי ארתור האריס, ראש פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי, היו שותפים להשקפה שהמפציצים לעצמם יכולים להביא את הניצחון במלחמה ושמבצע אוברלורד איננו נחוץ. שניהם גרסו, כי ככל שהמפציצים יפעלו עמוק יותר מאחורי קווי החזית, כלומר בתחומי גרמניה עצמה, בתקיפת מטרות אסטרטגיות דוגמת מפעלי זיקוק ומפעלי ייצור מטוסים, כן תגדל האפקטיביות שלהם. מנגד, אייזנהאואר ואנשי המפקדה העליונה היו משוכנעים שעל המפציצים לפעול קרוב ככל האפשר לחזית, בצרפת, בתקיפת מטרות טקטיות שיסייעו להצלחת הפלישה. מאחר שגופי המפציצים היו נפרדים מהמפקדה העליונה, הובאה המחלוקת בפני נשיא ארצות הברית רוזוולט, שפסק בעד המפקדה העליונה, וכחודשיים לפני יום הע' חלה תפנית במאמץ ההפצצות של בעלות הברית, מפגיעה בערי גרמניה לסיוע לנחיתות בנורמנדי ובמיוחד לניסיונות לנתק את הדרכים ואת מסילות הברזל, שיוכלו לשרת את הגרמנים להזרמת תגבורות. בין 1 באפריל ל־5 ביוני 1944 שיגרו פיקודי המפציצים של בריטניה וארצות הברית 200,000 גיחות הפצצה באמצעות 11,000 כלי טיס והטילו 195,000 טונות של פצצות על מסילות הברזל, צמתי תחבורה ותקשורת בצרפת, וכן על שדות תעופה גרמניים, מתקני רדאר, בסיסי צבא וסוללות תותחים ימיים. מערכה זו קיבלה את שם הצופן "תוכנית התובלה" והביאה להרס גשרים על הנהרות סן ולואר, ותוך כך בודדה את אזור הפלישה מפני הזרמת תגבורות גרמניות משאר חלקי צרפת ומגרמניה, ותרמה בכך להצלחת המבצע. בעלות הברית איבדו כ־2,000 מטוסים ו־12,000 אנשי צוות אוויר ואלפי אזרחים צרפתים נהרגו ונפצעו במערכה האווירית המקדימה. העוצמה האווירית המכרעת של בעלות הברית באה לידי ביטוי גם ביום הפלישה, בו הזניקו בעלות הברית לאוויר 3,467 מפציצים כבדים, 1,645 מפציצים בינוניים ו־5,409 מטוסי יירוט ושיגרו 13,688 גיחות אוויריות. הלופטוואפה, לעומת זאת, כלל לא הצליח להפריע לפלישה ושיגר 309 גיחות בלבד. לרוע מזלם של הגרמנים, יומיים לפני הפלישה פוזרו מטוסי הלופטוואפה ברחבי צרפת לקבוצות קטנות (2–3 מטוסים), מחשש לתקיפות נוספות על שדות התעופה שלהם. כתוצאה מכך, לא יכלו הגרמנים לרכז כוח אווירי משמעותי כנגד נחיתות בעלות הברית. ביום הפלישה הופלו 113 מטוסים של בעלות הברית, אך כולם נפגעו מאש נ"מ ואף לא אחד על ידי מטוסי הלופטוואפה. הפלישה בלילה שבין 5 ל־6 ביוני 1944 הוצנחו 23,400 צנחנים אמריקניים, בריטים וקנדים, ממאות מטוסי C-47 דקוטה ומאות דאונים נושאי ציוד וגייסות במרחק קצר מחופי הנחיתה המיועדים בנורמנדי, במטרה לתפוס נקודות מפתח ביציאות מהחופים, להגן על ראשי הגשר של בעלות הברית מפני התקפות נגד גרמניות, לשבש את קווי התקשורת והאספקה הגרמניים, להשמיד סוללות תותחים ולזרוע בלבול והרס. כדי להגביר את הבלבול אצל הגרמנים תכננו בעלות הברית את מבצע טיטניק, שבוצע בעת הצניחות באמצעות ארבעים מטוסי הנדלי פייג' הליפקס, לוקהיד הדסון ושורט סטרלינג של חיל האוויר המלכותי. מטוסים אלו הצניחו 500 צנחני דמה – בובות גומי המתפוצצות ויוצרות אשליית ירי כאשר הן פוגעות בקרקע – וצוותים של אנשי אס־איי־אס הרחק מאזור הפלישה, כדי להטעות את הגרמנים לגבי מקום התקיפה. הם הוצנחו דרומית לקרנטאן שבבסיס חצי האי קוטנטן, ממזרח לנהר דיב ודרומית מזרחית לקן. באותו לילה המריאו אלפי מטוסי קרב של בעלות הברית מ־100 שדות תעופה באנגליה. המאמץ האווירי היה מבצע משותף שכלל טייסות ממספר רב של מדינות. המפציצים תקפו ביצורי חוף וסוללות גרמניות, בעוד מטוסי הקרב סיפקו כיסוי אווירי מעל נורמנדי ותקפו שדות תעופה גרמניים ושיירות של כוחות קרקע. בדיעבד התברר שחלק מההפצצות על העמדות הגרמניות, שהגנו על חופי הנחיתה המיועדים, לא היו מדויקות. רוב הבונקרים הגרמניים שהגנו על החופים לא נפגעו וגרמו לאחר מכן לאבדות קשות בקרב כוחות בעלות הברית, שביצעו את הגל הראשון של הנחיתות. משימתה העיקרית של הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית (שכללה בתוכה את הגדוד הקנדי המוטס ה־1) הייתה לאבטח את האגף של חוף סורד, שנמצא בקצה השמאלי של חזית הפלישה. לפי התוכנית, הוטל על אנשיה להשתלט על השטח שבין נהר אורן ונהר דיב ולהגן עליו. הבריגדה המוצנחת השלישית תהרוס את חמשת הגשרים על נהר דיב, כדי למנוע מתקפות נגד משוריינות גרמניות מכיוון מזרח. הבריגדה המוצנחת החמישית תשתלט על שני הגשרים על הנהר אורן ועל תעלת קן כשהם שלמים, שכן לשני הגשרים האלה, ששכנו על כביש החוף, נודעה חשיבות אסטרטגית חיונית, כי כל התקפת נגד גרמנית ממזרח הייתה חייבת לחצות אותם וכך גם כל התקדמות של כוחות הברית מערבה. יעד נוסף היה השמדת סוללת התותחים הגרמנית במרוויל, בגדת שפך האורן, שכללה ארבעה תותחים המוגנים על ידי בתי תותח מבטון עבה המחוזק בפלדה, כשמסביבם גדרות תיל, מוקשים ומערכת חפירות המוחזקות על ידי חיל מצב. הסכנה הנשקפת מסוללה זו הייתה גדולה, שכן להערכת המודיעין של בעלות הברית, תותחים בעלי קליבר גדול יכלו לכסות באש את חוף "סורד", ועל כן הם הפכו למטרה ראשית, והוחלט לתקוף אותם מהאוויר ומן הקרקע. לאחר הפצצה אווירית על ידי מאה מפציצים, תחל תקיפה קרקעית על ידי הגדוד המוצנח התשיעי הבריטי, בפיקודו של לוטננט קולונל טרנס אוטווי שכלל 750 חיילים, שיונחת מדאונים בתוך הסוללה. בשעה 00:16 החלה הפעילות המבצעית הראשונה במבצע אוברלורד, עם נחיתתם של דאוני הורסה ובהם כ־90 לוחמי רגלים מוטסי הדאונים בריטים מפלוגה D מהגדוד השני ברגימנט האוקספורדשייר ובאקינגהמשייר ("אוקס אנד באקס"), בפיקוד מייג'ור ג'ון הווארד, מרחק קצר מהגשר על תעלת קן, לו ניתן שם הקוד "גשר פגסוס", ומהגשר על נהר אורן. הצנחנים הבריטים הפתיעו את המגינים הגרמנים ותוך זמן קצר השתלטו על שני הגשרים החיוניים האלה עם אבדות קלות, לפני שהגרמנים הספיקו לפוצץ אותם במטענים שהונחו עליהם. חמשת הגשרים על נהר דיב גם הם הושמדו כולם בהצלחה בידי הבריגדה המוטסת ה־3, במחיר נפגעים נמוך. חייליו של הגדוד התשיעי המוטס שתוכנן לנחות במרוויל, פוזרו לכל עבר מחמת אש הנ"מ הגרמנית. פחות מ־160 חיילים מבין ה־750 הצליחו להגיע למקום המפגש. מפקד הגדוד, קולונל אוטווי, נאלץ להמשיך במשימתו, ולשלוח את האות להצלחתה לפני השעה 06:00, אז תפתח ספינת הקרב הבריטית ארתוז'ה באש על הסוללה. הכוח, המצויד בנשק קל בלבד בגלל אובדן חלק גדול מן הציוד בצניחה, המשיך במשימה כמתוכנן כשהוא מנטרל את התותחים במחיר של 75 נפגעים. בסופו של דבר, התברר כי אלו לא היו תותחים ימיים בקוטר 150 מ"מ, אלא רק תותחי שדה בקוטר 75 מ"מ, שלא היוו איום לארמדה של בעלות הברית. זמן קצר לאחר ההשתלטות על הגשרים על האורן ועל תעלת קן תוגבר הכוח על ידי הבריגדה החמישית (גדודים 7, 12 ו־13), שהרחיבה באופן משמעותי את ראש הגשר והחלה להתחפר בציפייה למתקפות נגד. בשעה 03:00 נחת גל דאונים נוסף שכלל את מפקד הדיוויזיה המוטסת, מייג'ור גנרל ריצ'רד גייל, את מטה הדיוויזיה שלו וציוד כבד כמו ג'יפים ותותחי נ"ט שסייעו לבצר את העמדות שנכבשו. עם עלות השחר השלימה הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית את כל יעדיה, במחיר נפגעים נמוך מהמצופה. בהמשך יום הע' היא תוגברה בידי בריגדה נוספת שהוצנחה בדאונים. במהלך הימים הבאים הוטל על אנשיה להחזיק בשטח ולבלום את התקפות הנגד הגרמניות הצפויות. בשעות הבוקר המוקדמות ביצעה פלוגה גרמנית מהדיוויזיה ה־716 התקפת נגד כדי להשתלט מחדש על הגשרים על האורן ועל תעלת קן, אך נבלמה לאחר שהטנק המוביל שלה נפגע. הדיוויזיה המוטסת ה־101 והדיוויזיה המוטסת ה־82 תוכננו לנחות מערבה מחוף "יוטה", בחצי האי קוטנטן. לפי התוכנית אמורה הייתה הדיוויזיה המוטסת ה־82 לצנוח משני צידי הנהר מרדרה ולהשתלט ועל העיירה סנט־מר־אגליז, צומת דרכים חשוב, ועל הגשרים מעל הנהר, כך שהכוחות שיגיעו דרך הים יוכלו לחצות במהירות חצי האי ולנתק אותו, לפני שיתקדמו צפונה לעבר שרבור. הדיוויזיה ה־101 תוצנח קרוב יותר לחוף "יוטה", תשתלט על ארבע הדרכים המובילות מחוף יוטה, בין סן־מרטין־דה־ורוויל לפופוויל, ותבסס שני ראשי גשר על נהר דוב, צפונית מזרחית מקרנטן. כל אחת משתי דיוויזיות הצנחנים האמריקניות פעלה בהרכב של שלוש חטיבות (רגימנט) צנחנים וחטיבה אחת של נחתי דאונים. נדרשו למעלה מ־800 מטוסי תובלה להובלת שתי הדיוויזיות, כל מטוס נשא בתוכו דבוקה בת 18–20 לוחמים. הכוחות הגרמניים בשטחי הצניחה בקוטנטן שלחמו בצנחנים הורכבו בעיקר מדיוויזיית לופטלאנדה 91[י"ז] ומרגימנט הצנחנים ה־6, שנחשב ליחידת עילית. נתיבי הטיסה של הדקוטות נושאות הצנחנים (בניגוד לדאונים) היו ארוכים יותר מאחר שהם ביצעו עקיפה חדה לדרום מזרח, עברו מעל איי התעלה ג'רזי וגרנסי ופנו לכיוון שטחי הצניחה בחצי האי קוטנטן. זאת כדי להימנע מלטוס מעל ספינות הצי אשר היו בדרכן ליבשת, כלקח מטעויות הפלישה לסיציליה, שם אש נ"מ של אוניות הברית הפילה עשרות מטוסי תובלה בשגגה. מטוסי ה־C-47 טסו במבנה בצורת V תוך שמירה על דממת אלחוט. רק לטייס המוביל בכל גוש של 45 מטוסים היה מכשיר יוריקה עם תצוגת אורות, להדרכת הטייסים שבעקבותיו. לביצוע צניחת לילה, הטייסים היו תלויים באמצעים ויזואליים כמו משואות איתות לאיתור שטחי ההצנחה. כחצי שעה לפני הצניחה העיקרית הוצנחו גששים (Pathfinders), שתפקידם היה לסמן באמצעות משואות איתות את שטחי הצניחה לטייסים. התעבות העננים מעל קוטנטן ואש נ"מ גרמנית, גרמו לכך שבמקומות רבים לא הוצנחו הגששים במדויק. מטוסי התובלה נושאי הצנחנים, שהגיעו כעבור זמן קצר, לא הצליחו לטוס במבנה סדור, והתוצאה הייתה שטייסים רבים פיזרו את הצנחנים במרחק קילומטרים מיעדיהם. מפקדים קיבצו קבוצות קטנות של חיילים וניסו להגיע למטרותיהם. ציוד רב אבד בנחיתה. ביצוע המשימות התנהל באיטיות וליחידות נדרשו לעיתים שעות, עד עלות השחר ואף יותר, כדי לחבור לכוח לוחם ולהגיע ליעדיהן. מתוך 6,600 לוחמי ה־101 שהוצנחו, רק 2,500 לחמו בסוף היום ביחידות מאורגנות כלשהן. צנחנים רבים, בעיקר מהדיוויזיה ה־82, טבעו לאחר שהוצנחו בשדות שהציפו הגרמנים מבעוד מועד. הדיוויזיה המוטסת ה־101 החלה לנחות בנורמנדי בסביבות השעה 01:00. רגימנט 502, שנחת בצפון הגזרה המיועדת, הצליח לתפוס את יציאה מספר 3 מיוטה והשתלט על סן־מרטין־דה־ורוויל. אנשי רגימנט 506, שהוצנחו בדרום הגזרה, הצליחו להשיג את מרבית יעדיהם אף על פי שפוזרו לכל עבר. כוח מעורב של כ־75 צנחנים הצליח להשתלט בקלות יחסית על הכפר סן־מרי־דו־מון וניטרל סוללת תותחים בקוטר 105 מ"מ. מפקד הדיוויזיה, גנרל מקסוול טיילור, אסף תחתיו קבוצת חיילים והצליח להשתלט על היציאה הדרומית ביותר בפופוויל, לאחר מספר שעות של קרב עם חיל מצב גרמני. גם שני הגשרים הקטנים ליד לה־פורט נתפסו. עם זאת, הרגימנט לא הצליח להשתלט על יציאה מספר 2. רגימנט 501 הצליח לכבוש את סכר 'לה ברקט' על נהר דוב, אך כשל בהשמדת שני הגשרים על הנהר, עקב התנגדות גרמנית. הדיוויזיה המוטסת ה־82 החלה לנחות בנורמנדי קצת לפני השעה שתיים בלילה. חטיבה 505, שיעדה העיקרי היה להשתלט על העיירה סנט־מר־אגליז, הוצנחה ממזרח למרדרה בצורה המדויקת ביותר וחלק גדול מחייליה הצליחו להתארגן בצורה מהירה יחסית. גדוד אחד הצליח בשעה 04:30 לערך לאבטח את סנט־מר־אגליז, אך השליטה עליה נותרה בסכנה, שכן הגרמנים ביצעו שם מתקפות נגד בשעות הבאות. שתי החטיבות האחרות של הדיוויזיה, ה־507 וה־508, שתוכננו לצנוח ממערב למרדרה, פוזרו באופן ניכר הרחק מיעדיהן. עקב כך, הן לא הצליחו להשלים את משימותיהן ולהשתלט על הגשרים על נהר מרדרה. מצב הדיוויזיה בסיום יום הפלישה לא היה טוב; היא לא הצליחה לחבור לכוחות שנחתו מהיבשה, כשהיא למעשה מנותקת וללא כל תקשורת. בשעה 03:00 לפנות בוקר החלו להגיע הדאונים, שנשאו תגבורות וציוד כבד (ג'יפים, תותחים נגד טנקים וכלי נשק אחרים שהיו גדולים מדי להצנחה). בסיכום היום השיגו הדיוויזיות רק חלק ממטרותיהן. אומנם היציאות מחוף יוטה אובטחו ברובן וסנט־מר־אגליז נכבשה, אך הגשרים על נהר דוב לא הושמדו, והאגף המערבי של בעלות הברית לא היה מאובטח, והיה נתון בסכנה של מתקפת נגד גרמנית. פיזורן של הדיוויזיות, שהוצנח על שטח גדול יחסית, העלתה תרומה, שכן היא זרעה מהומה בקרב הגרמנים – שהעריכו כי 100,000 חיילי בעלות הברית צנחו, פי ארבעה מהמספר האמיתי. אבדות הכוחות המוצנחים האמריקאיים, אף שהיו נמוכות מהמצופה, היו כבדות – כ־1,200 הרוגים, פצועים ונעדרים בכל דיוויזיה. הצנחנים מילאו בהמשך יום הע' ובימים הבאים תפקיד חשוב בבלימת התקפות נגד גרמניות, כמו זאת שבקרנטן. צי הפלישה של בעלות הברית חולק לשני כוחות משימה, "כוח המשימה המערבי" בפיקוד אדמירל משנה אלן קירק שהוקצה לחופים האמריקניים, ו"כוח המשימה המזרחי" בפיקוד אדמירל משנה פיליפ ויאן שהוקצה לחופים הבריטיים/קנדיים. סך הכל השתתפו 6,939 כלי שיט ו־195,700 אנשי צוות במבצע נפטון: למעלה מ־4,000 נחתות ואסדות נחיתה לוו על ידי שש אוניות מערכה (נבדה, טקסס וארקנסו האמריקניות וראמיליס, וורספייט ורודני הבריטיות), ארבע ספינות תותחים, עשרים ושלוש סיירות, 104 משחתות, 152 ספינות ליווי, וכן 287 שולות המוקשים שיצאו ראשונות כדי לנקות את התעלה ממוקשים גרמניים. בנוסף, השתתפו כלי שיט נוספים שהיו חיוניים למבצע, כגון ספינות הצלה, ספינות סיור, ספינות סוחר וספינות חסימה, שנועדו להטבעה כדי ליצור נמלים מלאכותיים מול חופי גולד ויוטה. רובו המכריע של הצי השתייך לצבאות ארצות הברית, בריטניה וקנדה, אך היו גם ספינות צרפתיות, פולניות, הולנדיות ונורווגיות. נגד העוצמה המכריעה של בעלות הברית בים, עמד לרשות הקריגסמרינה (חיל הים הנאצי) צי קטן יחסית. הצי הגרמני, מאחר שלא ידע היכן תתקיים הפלישה, היה פרוס בדלילות לכל אורך החוף האטלנטי. בקרבת נורמנדי היו לגרמנים כמה טרפדות בלה האבר, בולון־סור־מר ושרבור; 116 שולות מוקשים בין דנקירק לסן־מלו; 44 ספינות סיור בלה האבר וסן־מלו; ו־42 דוברות ארטילריה. בנוסף, היו לו עוד כמה ספינות קרב גדולות, אך כולן הוחזקו הרחק מאזור הפלישה ולא לקחו בה חלק. גם מצבו של צי הצוללות הגרמני לא היה טוב יותר; מ־49 הצוללות שהוקצו לפעילות נגד הפלישה, רק 35 היו כשירות מבצעית ב־6 ביוני. התקפה של ציי צוללות גרמניות הייתה האיום שהטריד ביותר את מפקדי בעלות הברית לקראת הפלישה, ואי לכך נפרסו כוחות ימיים נגד צוללות, הונחו מוקשים ימיים בתעלה והוקצו טייסות מפציצים שהוסבו לתקיפת צוללות. בסיכומו של דבר, לא חדרה אף צוללת גרמנית אחת לתעלה האנגלית ביום הפלישה. עם עלות השחר פתחו ספינות בעלות הברית בהפגזה כבדה על ביצורי החוף הגרמניים לאורך כל חופי נורמנדי. לאחר הריכוך הארטילרי הייתה כל ספינה אחראית לקו החוף שלה, וספינות קטנות יותר הוקצו לסיוע ישיר לגיסות, כך שכל גדוד קיבל אש סיוע ממשחתת לפחות. בשעת הש', 06:30, החלו הנחיתות האמריקניות בחופי יוטה ואומהה, ושעה אחר כך בחופים הבריטים קנדיים. עשרות אלפי חיילים נחתו באמצעות נחתות בחופי נורמנדי והחלו קרבות קשים. ציוד הפריצה של חילות ההנדסה של הכוחות האמריקאיים כלל טנקים אמפיביים מדגם שרמן DD, דחפורים משוריינים לפריצת מכשולים ומטעני "בנגלור" לפיצוץ ביצורים. כוחות בעלות הברית נחתו בחמישה חופים, שקיבלו את שמות הקוד (ממערב למזרח): חוף יוטה, חוף אומהה, חוף גולד, חוף ג'ונו וחוף סורד. בגזרת הקורפוס השביעי, בחוף "יוטה" שאורכו כחמישה קילומטרים, הנמצא בחצי האי קוטנטן, נחתה דיוויזיית חיל הרגלים הרביעית האמריקנית. על קטע חוף זה הגן רגימנט הרגלים ה־919 מהדיוויזיה ה־709 הגרמנית. ההגנות הגרמניות ביוטה היו מעטות, מאחר שהגרמנים הציפו את השטחים מאחורי יוטה, ולכן לא ציפו לנחיתה שם. תוכנית הנחיתה התחלקה לשתי גזרות וארבעה גלי נחיתה. לאחר שתחצה את החוף היו מטרות הדיוויזיה ליום הע' להשיג שליטה על כביש החוף ולחבור לדיוויזיות המוטסות האמריקניות. לפני הנחיתה, כ־360 מפציצים בינוניים מפיקוד המפציצים התשיעי הפציצו את הגנות החופים ביוטה מרום נמוך, כשלאחריהם הגיעה הרעשה ימית. בשעה 06:30 בבוקר עלה לחוף גל הנחיתה הראשון של הדיוויזיה, כארבע פלוגות. זרמי הים סחפו את הנחתות כמעט 2,000 מטרים דרומה מהגזרה המיועדת. תוכנית הנחיתה הועתקה למעשה, והכוחות נחתו לפי התוכנית, אך בחוף המקביל מדרום לגזרה המקורית. הכוח הגיע לחלק של החוף שההגנה עליו הייתה דלילה מאוד, ותחת התנגדות חלשה הצליחו הנחתות להעלות את הרגלים לחוף ביחד עם 28 מ־32 טנקי שרמן אמפיביים. בעוד שחיילי הרגלים טיהרו את מעוזי ההתנגדות הבודדים של הגרמנים בחוף, חיילי ההנדסה התגברו על המכשולים והחלו במשימה של פתיחת צירים מאחורי החוף. לנוכח התנגדות קלה, הדיוויזיה השתלטה על אזור החוף, ועל 3 מ־4 היציאות מהחוף בסיוע צנחנים כבר לפני השעה 10:00 בבוקר. היציאה הרביעית, הדרומית ביותר, אובטחה כשעתיים לאחר מכן בסיוע חיילים מהדיוויזיה המוטסת ה־101, שהשתלטו על העיירה פופוויל. אך מכאן ההתנגדות הגרמנית גברה, והתקדמות הדיוויזיה הייתה איטית לשארית היום, בין היתר בגלל הקושי לנוע באזור הביצתי והמוצף שאפיין את האזור. בסך הכל עלו לחוף 23,000 איש ו־1,700 כלי רכב ביוטה ביום הע', במחיר נמוך של 197 נפגעים. הדיוויזיה הרביעית לא השיגה בסופו של דבר את כל יעדיה, משום שהיא נחתה דרומה מהמתוכנן, אבל עד סוף היום היא הצליחה לבסס ראש גשר איתן, להבקיע 7 קילומטרים ליבשה ולחבור ליחידות הצנחנים מהדיוויזיה ה־101 ליד קרנטן. "חוף אומהה", שנמצא בין יוטה לגולד, היה החוף המוגן ביותר בנורמנדי. אורכו כ־10 קילומטרים, שטחו היה צר, בלי אפשרות איגוף, עם מצוקים גבוהים שהגרמנים הקימו עליהם ביצורים ששלטו על אזור הריגה רחב ופתוח לכל כוח רגלי שינסה לצלוח את רצועת החוף. מתכנני בעלות הברית סלדו מהרעיון להסתער על חוף אומהה, מאחר ששטח הנחיתה היה גרוע, אך נחיתה בו הייתה הכרחית כדי לחבר את החופים הבריטים ממזרח לבין חוף יוטה ממערב, שכן אם הנחיתה לא הייתה מצליחה בחוף זה, הכוח של בעלות הברית היה מתפצל לשני ראשי גשר נפרדים ופגיעים. לפיכך רוכזו באומהה שני שלישים ממאמץ הנחיתה האמריקני: המשימה הוטלה על דיוויזיית חיל הרגלים ה־1 הוותיקה ועל רגימנט 116 מהדיוויזיה ה־29 שסופחה אליה, ושזו הייתה טבילת האש הראשונה שלה, בנוסף ל־8 פלוגות של ריינג'רס וטנקי שרמן אמפיביים. המשימה העיקרית שלהם הייתה לבסס ראש גשר בין פור־אן־בסן לנהר וייר ולהתקדם דרומה לעבר העיירה סן־לו. הכוח הגרמני המגן על החוף כלל רגימנט מדיוויזיית החופים ה־716 בסיוע יחידות מהדיוויזיה ה־352. ההרעשה המקדימה שביצע חיל הים האמריקאי כמעט ולא הייתה אפקטיבית ולא הצליחה לנטרל את המגינים בעמדותיהם המבוצרות היטב. החשש של מפקדי האוניות היה ממוקשים ימיים ולכן היו מרוחקות מידי. מאוחר יותר הורו להם להתקרב כדי לפגוע בביצורים הגרמניים. אחת ההשפעות היחידות של ההפגזה הייתה פיצוץ שדות מוקשים. גם הפצצות האוויר, שהחלו בשעה 06:05, כמעט ולא הועילו. מבני המפציצים הגיעו מן הים במקום לאורך קו החוף, כדי להפחית את פגיעותם לאש נ"מ. כשהגיעו מעל לחוף דחו צוותי האוויר במספר שניות את הטלת הפצצות כדי למנוע פגיעה באסדות נחיתה המתקרבות לחוף, וכתוצאה מכך החטיאו הפצצות את הגנות החוף. הרוחות והמים הסוערים הסיטו את מרבית הנחתות מיעדיהן, ורק 5 מ־32 הטנקים האמפיביים שהורדו למים במרחק של 5,500 מטרים מהחוף הגיעו לחוף. הרגליים הורדו מהנחתות במים שעומקם הגיע עד לראשם, ונאלצו לצלוח את המרחק עד לחומת הים תחת אש כבדה של מקלעים ומרגמות, כל זאת ללא סיוע שריון. בשעה 08:30, לאחר שהפיקוד האמריקאי הבין שהכוח הנוחת מרותק לחוף מבלי יכולת להתקדם לאחר שספג אבדות כבדות, הוחלט לעצור זמנית את משלוח גלי הנחיתה הבאים עד להתבהרות המצב. למרות המצב הקשה שנוצר בחוף, במהלך שעות הבוקר החלו קבוצות קטנות של לוחמים, שפעלו ביוזמה מקומית, להיחלץ מהחוף הפתוח, לטפס על המצוקים ולתקוף את העמדות הגרמניות ששלטו על החוף בסיוע אש מאוניות המלחמה שהונחו להתקרב יותר לחוף ופגעו בביצורים הגרמנים ביתר יעילות. האש הגרמנית פחתה בהדרגה, לאחר שחלק גדול מהעמדות הגרמניות הושמדו, וחלקן אוגפו והותקפו מהעורף על ידי הלוחמים האמריקאים. בהדרגה טוהרו היציאות מהחוף ועד לשעות הערב הצליחו הכוחות הנוחתים לאבטח את חוף אומהה ולבסס ראש גשר יציב. חוף אומהה בליל 6 ביוני אבדות הקורפוס החמישי במהלך הנחיתה בחוף אומהה היו גבוהות (יחסית לאבדות שספגו כוחות בעלות הברית בחופי הנחיתה האחרים), ונעו לפי הערכות שונות בין 2,400 ל־3,800 הרוגים, פצועים ונעדרים[י"ח]. עד רדת הלילה הצליחו לנחות בחוף 34,000 איש. הדיוויזיה הגרמנית ה־352 ספגה כ־1,200 הרוגים, פצועים ונעדרים, כעשרים אחוזים מכוחה, במהלך הלחימה ביום הפלישה. הקורפוס החמישי השיג את יעדו הבסיסי ויצר מאחז בחוף, אך היה רחוק מלהשיג את יעדי יום הע'; בסך הכל הצליחו חייליו לחדור לעומק 2.5 קילומטרים לפנים היבשה, ולתפוס עמדות סביב העיירות קולוויל, ויירוויל וסן־לורן. הלחימה הקשה בחוף אומהה גרמה לכך, שבין אומהה לראשי הגשר ביוטה במערב ובגולד ממזרח, נותר פער מסוכן, שעלול היה להיות מנוצל על ידי הגרמנים לצורך התקפת נגד. פואנט דו אוק, על חוף נורמנדי, היה מצוק סלעי, שגובהו 30 מטר מעל פני הים. הייתה זו עמדה שולטת בין חופי הנחיתה אומהה ויוטה, ששכנה בשטח קשה לגישה. צילומי ביון של בעלות הברית זיהו במקום סוללת תותחים בקוטר 155 מ"מ, בעלי טווח של 25 ק"מ, בבונקרים מבטון, שהיו עלולים לפגוע קשות בכוחות האמריקאיים הנוחתים ובספינות הצי של בעלות הברית מול חופי הנחיתה. לפיכך הוחלט כי נטרול הסוללה יהיה מרכיב חיוני בהצלחתן של הנחיתות באומהה וביוטה. המשימה הוטלה על גדודי הריינג'רס השני והחמישי בפיקודו של לוטננט קולונל ג'יימס רדר, שנועדו לנחות משני עברי המצוק. לפי התוכנית, גדוד הריינג'רס השני נועד לתקוף את המצוק חזיתית מכיוון הים, בעוד הגדוד החמישי נועד לנחות בחוף אומהה ולתקוף את הכוח הגרמני בפואנט דו אוק מעורפו. הנחיתה של גדוד הריינג'רס השני בפואנט דו אוק בוצעה מעט אחרי השעה 07:00, באיחור של יותר משלושים דקות. החיילים טיפסו על המצוק, תחת אש גרמנית עזה, והשתלטו עליו לאחר שספגו אבדות כבדות, אך משהגיעו לעמדות התותחים גילו שהן ריקות. הריינג'רס איתרו את הסוללה הגרמנית במרחק 500 מטרים, כשהיא מוכנה לירי על חוף יוטה, וניטרלו את התותחים בעזרת רימונים. לאחר שהשלים את משימתו מצא עצמו כוח הריינג'רס, שכלל כ־200 אנשים בפואנט דו אוק, מנותק (הגדוד החמישי שנחת באומהה לא הצליח לחבור אליו עקב הלחימה הקשה בחוף), ונאלץ להדוף התקפות נגד גרמניות במשך יומיים, עד אשר חברו אליו כוחות אמריקאים שהתקדמו מחופי הנחיתה. חוף גולד, האמצעי מבין חמשת החופים, השתרע מלונג סור־מר (Longues-sur-Mer) במערב עד העיירה לה־ריביירה (La Rivière) במזרח, ואורכו הכולל היה 16 קילומטרים. מהחוף הוביל שיפוע מתון אל פנים הארץ, ללא מפלס גבוה. פנים הארץ היה שטח כפרי בנוי, ללא משוכות של גדר חיה.[כ] דיוויזיית חיל הרגלים ה־50 הבריטית המנוסה, יחד עם חיילי קומנדו מחיל הנחתים המלכותי והבריגדה המשוריינת השמינית[כ"א] נחתו בשעה 07:30 ברצועת חוף באורך 8 קילומטרים, בין העיירות לה־ריביירה ולה־האמל. משימות הכוח הבריטי בגולד היו לבסס ראש גשר איתן, להשתלט על הנמל הקטן בארומאנש, על סוללת הארטילריה הגרמנית בלונג סור־מר, ועל צומת הדרכים בבאייה, ולחבור עם הכוחות האמריקאיים במערב, באומהה, ובמזרח, בג'ונו. ההגנה על חוף גולד הייתה רובה באחריות הדיוויזיה ה־716 הנייחת, ובייחוד רגימנט 726[כ"ב]. שני גדודים איישו את ההגנות מלה־האמל ועד הגבול עם "אומהה", וגדוד "אוסט" 441 (שהורכב ברובו משבויים סובייטים) אייש את הגנות החוף מלה ריביירה ועד לה־האמל, אזור הנחיתה העיקרי של הבריטים. יחידות נוספות שסייעו להגנה בחוף כללו יחידות מרגימנט 736 וגדוד מדיוויזיה 352. מרבית המגינים בחוף הוצבו בבתי הקיט לאורך רצועת החוף, כאשר הריכוז העיקרי היה בלה־האמל ובלה־ריביירה. עמדות הגרמנים בבתים היו פגיעות לאש מתותחי הצי והפצצות מהאוויר, ובפנים הארץ היו מעט מאוד עמדות הגנה נייחות שיכלו לבלום כוח תוקף. הגרמנים סמכו על מתקפת־נגד מצד כוח עתודה נייד למחצה של דיוויזיה 352 – "צוות קרב מאייר"[כ"ג] – כוח בן 2,700 איש שהוצב בבאייה ואשר ערך פעמים רבות תמרוני הגעה מהירה לחוף. כשעתיים לפני הנחיתה החלה הפצצה ימית של ספינות קרב בריטיות על העמדות בגולד. מרבית בתי התותח (בקוטר 75 ו־88 מ"מ) בלה־ריביירה ובלה־האמל ניזוקו באופן קל בלבד; אך הסוללה הגרמנית על המצוק בלונג־סור־מר, שכללה ארבעה תותחים בקוטר 155 מ"מ בתאי בטון משוריינים והיוותה איום על צי הפלישה, ספגה פגיעה ישירה מהסיירת הבריטית הקלה "אייג'קס", ושלושה מתותחיה הושמדו. בשעת הש', 07:25, החלו לנחות צוותי החבלה ואנשי חיל ההנדסה המלכותי בגולד, ומייד בעקבותיהם בא גל הנחיתה הראשון של הטנקים והרגלים. רוח צפונית מערבית ערמה שכבת מים בעומק רב, כך שקו המכשולים החיצוני, שנועד לפגוע בנחתות, היה מוסתר מתחת למים, וצוותי ההנדסה הבריטיים התקשו לסלקם. ההתנגדות בחוף הייתה קלה יחסית, כתוצאה מאש תותחי הצי, שפגעו בעמדות הגרמניות. הכוחות הבריטיים סבלו אבדות קלות, והצליחו להבקיע מהחוף ולהשתלט על לה־ריביירה בשעה 10:00 ועל לה־האמל בצהרי היום. ההגנה הגרמנית התבססה על עמדות הגנה נייחות, ומגינים רבים, בעיקר חיילי גדוד אוסט 441, נכנעו או נמלטו כאשר הם נאלצו להילחם בשטח פתוח. מאחורי קו החוף היו רק יחידות מרגימנט 726 ורגימנט ארטילרי 352, וההגנה הגרמנית הפכה לכיסי התנגדות מבודדים. מייד לאחר שהכוחות הבריטיים כבשו את החוף החלו להקים נמל זמני ולהעביר דרכו בחופשיות כוחות נוספים. עד היום, ליד מוזיאון הפלישה, נשארו חלקים של אותו נמל זמני כתזכורת. חומרת המצב התבררה לגנרל דיטריך קרייס, מפקד הדיוויזיה הגרמנית ה־352, שהבין כי הכוח הבריטי שנחת בגולד יכול לנוע דרומה ולכבוש את באייה, ואז לתקוף מהעורף את הדיוויזיה שלו, שמרביתה הייתה מצויה בלחימה באומהה ונגד הצנחנים ליד נהר ויר. עתודת הדיוויזיה, קבוצת קרב מאייר, שהוצבה בבאייה, הייתה בעמדה מצוינת לתקוף את הכוח הבריטי בגולד. אך קרייס שלח אותה בשעה 04:00 בלילה מערבה לעבר נהר ויר, לאחר שקיבל דיווחים על נחיתת צנחנים אמריקאים בהיקף גדול באזור. בשעות הבוקר, לאחר שהתבהר כי לא הייתה צניחה בהיקף משמעותי שם, הוא הורה לכוח לחזור על עקבותיו ולנוע לבאייה, מרחק 30 ק"מ. כתוצאה מהתנועה הלוך ושוב של הכוח בוזבז זמן יקר, והוא הגיע לשטח הכינוס בברזנוויל רק בשעות הצהריים המאוחרות. לפני שמאייר הצליח לפתוח במתקפת הנגד המתוכננת, הותקף צוות הקרב שלו על ידי כוחות בריטיים, שהסתייעו במטוסי קרב. לאחר שמאייר נהרג ומרבית כוחו הושמד, הורה קרייס לשאר הכוחות הגרמניים שנותרו באזור באייה לעבור למגננה וליצור צוותי קרב מאולתרים, כדי לבלום את המשך ההתקדמות הבריטית לעבר באייה. עם רדת הלילה עצרה הדיוויזיה הבריטית ה־50 להתאוששות ולקבלת תגבורות. היא הצליחה לבסס ראש גשר ולהבקיע עד 10 קילומטרים לפנים היבשה, כאשר יחידת חלוץ שלה אף הצליחה לבצע חדירה עמוקה ולחצות את כביש החוף. אך בסיכומו של דבר, לא הושגה שליטה על כביש החוף ועל באייה, אף שסיורים בריטים דיווחו כי מעט מאוד כוחות גרמניים נותרו להגן על העיר. בדומה למה שהתרחש בחופים האחרים, איבדה המתקפה הבריטית את תנופתה בגלל עיכובים בנחיתת גלי ההמשך בחוף, שנגרמו בשל גאות גבוהה ומכשולי החוף הרבים, בנוסף להתנגדות הגרמנית המאולתרת. אף שאגף שמאל שלה אובטח על ידי חבירה עם הקנדים בג'ונו, לא בוצעה חבירה עם אומהה ואגפה הימני נותר חשוף. הדיוויזיה העלתה 25,000 אנשים לחוף, במחיר של 400 נפגעים בחוף, וכ־1,000 בסך הכל. קבוצת הקומנדו 47 של חיל הנחתים המלכותי, יחידה בסדר גודל של גדוד שמנתה 420 איש, תוכננה לנחות בקצה הימני של גזרת הנחיתה הבריטית בגולד. תפקידה היה לחדור לפנים הארץ, לפנות מערבה ולהשתלט מן העורף על הנמל הקטן בפורט־אן־בסן, אשר נמצא על הגבול עם אומהה (כ־11 קילומטרים מארומאנש), ולחבור שם עם הכוחות האמריקניים. מספר נחתות שהובילו את הקומנדו ניזוקו או טבעו ממכשולי החוף הגרמניים, ולפחות 70 חיילי קומנדו נפגעו או נהרגו. קבוצת הקומנדו המשיכה להתקדם מערבה, תוך כדי התנגשויות מקומיות עם חיילים גרמניים. אנשיה הגיעו בשעות הערב המאוחרות למרחק של 2 קילומטרים בערך מהנמל והתחפרו בכוונה לתקוף אותו למחרת היום. הקומנדו השתלטו על פור־אן־בסן והנמל בלילה שבין 7 ל־8 ביוני. הדיוויזיה הקנדית השלישית (הורכבה מהבריגדות ה־7, ה־8 וה־9 בעתודה), בסיוע הבריגדה הקנדית המשוריינת השנייה וטנקי הנדסה מהדיוויזיה המשוריינת ה־79, תוכננו לנחות בחוף "ג'ונו" בשעה 07:45 בבוקר. אורכו של חוף ג'ונו היה 10 קילומטרים, והוא השתרע מלה־ריביירה במערב עד סן־אובן־סור־מר (Saint-Aubin-sur-Mer) במזרח. במרכז החוף שכנה העיירה קורסיי־סור־מר (Courseulles-sur-Mer) עם נמל קטן שהגרמנים ביצרו, וממזרח שתי עיירות הדיג הקטנות ברנייר סור מר (Bernières-sur-Mer) וסן־אובן סור מר. מאחורי חומת הים בג'ונו, היו עיירות דיג קטנות שגם אותן הגרמנים ביצרו. השטח היה כפרי, מישורי ופתוח יחסית, עם מעט משוכות גדר. ג'ונו חולק לשתי גזרות נחיתה: "מייק" במערב, שם תנחת הבריגדה ה־7, ו"נאן" במזרח, שם תנחת הבריגדה ה־8. הבריגדה ה־9 תנחת זמן קצר לאחר מכן ב"נאן". לאחר הנחיתה הראשונית תנחת קבוצת הקומנדו 48 של חיל הנחתים המלכותי בקצה המזרחי של החוף, אז תנוע מזרחה, תתקוף את המעוז בלנגרון סור מר (Langrune-sur-Mer) ותחבור עם הדיוויזיה הבריטית השלישית שתנחת ב"סורד". יעדי יום הע' של הקנדים היו לחבור עם שני החופים הבריטים משני צדדיו של ג'ונו, להבקיע לכביש הראשי של קן־באייה ולהשתלט על נמל התעופה "קרפיקה" מערבה מקן. ההגנה הגרמנית בחוף הורכבה מאלמנטים של רגימנט 736 מהדיוויזיה ה־716 ויחידות מגדוד "אוסט" 441, כולם יחידות בעלי איכות נמוכה. בשעות הבוקר המוקדמות החלה הפגזה אווירית וימית מקדימה על חוף ג'ונו. מרבית המפציצים החטיאו את הביצורים הגרמנים, וכך גם ספינות הקרב של הצי המלכותי שפתחו בירי בשעה 06:00 בבוקר. ההפגזה הימית פסקה ב־07:30, כאשר הגל הראשון תוכנן לנחות בחוף. הגלים העזים, שנגרמו בגלל רוח צפון־מערבית חזקה, עיכבו את הנחיתה הראשונית בלמעלה מ־10 דקות. כ־90 מ־306 הנחתות נפגעו ממוקשים ימיים לאחר שהן פרקו את חייליהן ונסוגו. העיכוב גרם לכך, שחיילי הרגלים נחתו לפני השריון האמפיבי שתוכנן לנחות לפניהם. הגל הראשון של הרגלים נתקל באש קלה בלבד כאשר ירד מהנחתות למים, מאחר שהעמדות הגרמניות היו מטווחות לירות באש צולבת על קו החוף. לאחר שגל ההסתערות צלח את המים, הוא נתקל באש כבדה וספג אבדות גבוהות. חיילי הבריגדה הקנדית ה־7, בסיוע טנקים אמפיביים, הצליחו לנטרל את העמדות הגרמניות על החוף, אך הנחיתה המאוחרת של חיילי ההנדסה גרמה לעיכוב בטיהור יציאות מהחוף. התוצאה הייתה, שחיילי החוד הצליחו אומנם לחדור יותר משני קילומטרים ליבשה, אך גלי ההמשך שנתקעו בפקקי תנועה האטו את ההתקדמות. מזרחה משם, בגזרת הבריגדה ה־8, חיילי הרגלים נאלצו להסתדר ללא סיוע משוריין בגלל הים הסוער. לאחר שנתקלו בהתנגדות עיקשת סביב עיירת הדיג ברנייר, הם השתלטו עליה בסביבות השעה 09:30. לאחר שהרגלים הקנדים הבקיעו את חומת הים, הם נכנסו לקרבות רחוב בכפרים או נגד קני התנגדות גרמניים. ההתנגדות הגרמנית בפנים הארץ הייתה מפוזרת ולא אחידה; במקומות מסוימים לא נתקלו יחידות החלוץ הקנדיות בשום התנגדות, ואילו במקומות אחרים עוכבו למשך שעות וספגו אבדות כבדות. רק בשעות הצהריים המאוחרות השתלטו הקנדים על סן־אובן. קבוצת הקומנדו 48, שנחתה בקצה המזרחי של החוף, בגזרת "נאן", איבדה לא מעט מאנשיה לאחר ששתיים מהנחתות שלה הושמדו ממוקשים. הקומנדו התקדמו לעבר יעדם הראשוני, המעוז בלונגרון – רחוב של מבנים מבוצרים מחוזקים בבטון עם תותחים ועמדות מכונות ירייה – שהתברר כאתגר קשה מדי לנחתים החמושים בנשק קל. עם רדת הלילה עצרו הנחתים את המתקפה, לאחר שספגו למעלה מ־50 אחוז אבדות. הם לא הצליחו להשתלט על לונגרון ולחבור עם הבריטים מ"סורד". התקדמות הארמייה הבריטית השנייה מחופי הנחיתה שלה במהלך יום הפלישה ומתקפת הנגד הגרמנית הדיוויזיה הקנדית השלישית ביססה אומנם ראש גשר איתן בג'ונו, אך השיגה רק מעט מיעדי יום הע' שלה. לכך היו מספר סיבות: הגאות הגבוהה הקשתה על הנחיתות וגרמה לעיכובים בלוח הזמנים; המכשולים והמגננה הגרמנית בחוף היו חזקים יותר מששוער; יחידות המשך וכלי רכב רבים הובאו לחוף מוקדם מדי ויצרו פקקי תנועה כבדים, שפירוקם הצריך שעות, ועקב כך איבדה ההתקפה את תנופתה. בסיכומו של דבר, הדיוויזיה הקנדית ביצעה את החדירה העמוקה ביותר ביום הפלישה, כאשר הבריגדה ה־9 הגיעה למרחק של 5 קילומטרים מפרווריה החיצוניים של קן. מחלקת טנקים בודדה הצליחה אומנם לחדור לעומק של 15 קילומטרים לפנים הארץ וחצתה את כביש קן־באייה, אך ללא סיוע היא נאלצה לסגת. במערב, הצליחו חיילי הדיוויזיה לחבור עם הכוחות הבריטיים שנחתו בחוף "גולד" מימינם, אך לא עם הכוחות שנחתו בחוף "סורד" משמאלם. עקב כך, נוצר פער מסוכן של יותר מ־3 קילומטרים בין שני החופים, שהגרמנים ניצלו למתקפת נגד. הקנדים העלו לחוף 21,400 חיילים ביום הע', במחיר של למעלה מ־1,000 נפגעים, רובם בגלי ההסתערות הראשונים בחוף. "חוף סורד", החוף המזרחי ביותר בתוכנית הפלישה, השתרע על פני 8 קילומטרים מליון־סור־מר (Lion-sur-Mer) במערב עד אויסטרהאם על שפך נהר האורן במזרח. גזרת הנחיתה עצמה הייתה ברוחב 3 קילומטרים, מאחר ששוניות מנעו אפשרות נחיתה בשאר שטח החוף. הכוחות שנועדו להשתתף בנחיתה בחוף כללו את הדיוויזיה הבריטית השלישית, הבריגדה המשוריינת ה־27, טנקי הנדסה מהדיוויזיה המשוריינת ה־79 ובריגדת הקומנדו הראשונה. הנחיתה נועדה להתחיל בשעה 07:25, וגל ההסתערות הראשון הורכב משני גדודי רגלים, שתוכננו לנחות מייד בעקבות השריון האמפיבי. יעדי הדיוויזיה השלישית היו לדחוף פנימה לעומק היבשה, להשתלט על שדה התעופה קרפיקה (Carpiquet Airport) ועל העיר קן (Caen) – לה הייתה חשיבות ראשונה במעלה, מאחר שהיא פתחה למעשה את הדרך הישירה לפריז – ולהגן על האגף המזרחי של ראש הגשר של בעלות הברית, מפני התקפת נגד צפויה של דיוויזיית הפאנצר ה־21 הגרמנית, שמפענחי "אולטרה" זיהו ליד קן. לפי התוכנית נועדה בריגדת הקומנדו להוביל את התקדמות הכוחות הנוחתים בחוף, להתקדם במהירות לעבר נהר האורן והגשרים על תעלת קן, ולחבור עם כוחות מהדיוויזיה המוטסת השישית, שאמורים היו לנחות באזור זה בלילה הקודם ליום הפלישה ולהשתלט על הגשרים החיוניים. גזרת חוף סורד הוחזקה על ידי אלמנטים מרגימנט 736 מהדיוויזיה ה־716 הגרמנית. ארבע פלוגות חי"ר היו פרושות על קו החוף וארבע נוספות מאחוריו. ההגנה הגרמנית על קו החוף ומאחוריו כללה כ־20 מעוזים; קו ההגנה הראשון הורכב ממצדיות עם מכונות ירייה, מרגמות, תותחים נגד־טנקים ותותחי ארטילריה בקטרים הנעים מ־50 מ"מ עד 88 מ"מ. מעבר לחומת הים היו שדות מוקשים, עמדות תותחי נ"ט ומספר סוללות ארטילריה בקטרים גדולים יותר, 100 עד 155 מ"מ. כמו כן, כ־32 קילומטרים מזרחה מסורד הוצבה סוללת תותחים 155 מ"מ בלה האבר, שיכלה לטווח את החוף ואת צי הפלישה. דיוויזיית הפאנצר ה־21, שנפרסה דרומית מזרחית מקן, במרחק קצר מהחוף, הייתה העתודה הניידת של הגרמנים באזור, שהוטל עליה לבצע מתקפת־נגד ביום הע'. תמונת מצב של עמדות הכוחות היריבים בנורמנדי, בשעה 24:00, 6 ביוני לפנות בוקר החלו מטוסי קרב־הפצצה של בעלות הברית לתקוף את המעוזים הגרמניים בחוף ומאחוריו, ואחר כך החלה הרעשה ימית מספינות קרב וממשחתות. מספר טרפדות גרמניות ניצלו את מסך העשן שהורידו מטוסים בריטיים – כדי להגן על צי הפלישה מסוללות התותחים הכבדות הגרמניות – והצליחו להטביע את המשחתת הנורווגית "סוונר" (Svenner)[כ"ד]. זאת הייתה הפעולה המוצלחת היחידה של הצי הגרמני ביום הפלישה. בשעה 07:25 החלו לנחות הטנקים האמפיביים שהורדו למים במרחק של 4,500 מטרים מהחוף, ואיתם גלי ההסתערות הראשונים של הרגלים מהבריגדה ה־8 וצוותי החבלה. 31 מתוך 40 הטנקים שהוקצו לסיוע לנחיתה הצליחו להגיע לחוף, שם סייעו רבות לדיכוי אש המעוזים הגרמניים. ההתנגדות על קו החוף הייתה קלה יחסית, וכוחות החלוץ הבריטיים מהבריגדה ה־8 הצליחו לעבור בתוך שעה קלה את חומת הים ולטהר נתיבי יציאה מהחוף, והחלו להתקדם לפנים הארץ. בדומה למה שהתרחש בחופים האחרים בעת הגאות, התעכבו גם ב"סורד" גלי הנחיתה המאוחרים – שכללו חיילים, טנקים, תותחים וציוד – בגלל הגאות הגבוהה שהביאה את קו המים כמעט עד לדיונות, וצמצמה את רוחב רצועת החוף לכמה עשרות מטרים בלבד. עד רדת הלילה העלו הבריטים לחוף סורד 29,000 איש במחיר 630 נפגעים. אבדות הגרמנים היו רבות יותר וחיילים רבים נלקחו בשבי. הבריטים הצליחו אומנם לבסס ראש גשר יציב בחוף, ולחבור באגף המזרחי עם הדיוויזיה המוטסת השישית בגשרים על נהר האורן, אך לא הצליחו להשתלט על שדה התעופה קרפיקה ולחבור עם הקנדים ב"ג'ונו", במערב, והפער שבין החופים נוצל על ידי דיוויזיית הפאנצר ה־21 למתקפת נגד. כיבוש העיר קן – יעד שמפקד כוחות היבשה של בעלות הברית, פילדמרשל מונטגומרי, ייחס חשיבות מכרעת להשגתו ביום הראשון של הפלישה – התברר כמשימה שאפתנית מדי. קן נפלה לידי הכוחות הבריטים רק לאחר חודש וחצי נוספים של לחימה קשה. בשעות הבוקר המוקדמות העבירה קבוצת ארמיות B את דיוויזיית הפאנצר ה־21 (שכללה 127 טנקים מדגם פאנצר סימן 4 ו־40 תותחי סער, בפיקודו של גנרל אדגר פויכטנגר) תחת פיקוד הארמייה השביעית, כדי לבצע מתקפת נגד על הצנחנים הבריטים מזרחה לנהר אורן. רגימנט הפאנצר ה־22 של הדיוויזיה החל לנוע בשעה 08:00 בבוקר לעבר היעד, אך התקדמותו הייתה איטית, מכיוון שמטוסי בעלות הברית תקפו את טורי הטנקים שנעו בשטח הפתוח, לאור יום, וגרמו להם אבדות ניכרות. בשעה 12:00 קיבל הרגימנט שינוי משימה ממפקד הקורפוס ה־84, גנרל אריך מרקס, שפקד עליו לתקוף לכיוון מערב מקן, כדי למנוע את נפילת העיר לידי בעלות הברית, ולאחר מכן לנוע לעבר קו החוף, כדי להשמיד את ראשי הגשר של בעלות הברית. רק פלוגה אחת של הרגימנט הושארה כדי להתמודד עם איום הצנחנים הבריטיים. כתוצאה מכך נגרם עיכוב נוסף בפתיחת מתקפת הנגד הגרמנית. רק בשעה 14:00 הגיע רגימנט הפאנצר ה־22 לנקודת ההיערכות מצפון לקן, שם חבר אליו הרגימנט הנוסף של הדיוויזיה – רגימנט הפאנצרגרנדיר (חיל רגלים משוריין) ה־192. בשעה 16:30 החלה דיוויזיית הפאנצר ה־21 להתקדם לבסוף לעבר לביזה (Lebisey). שם נתקלו הטנקים שלה במארב של טנקי שרמן פיירפליי[כ"ה] ורגלים בריטיים המצוידים בתותחים נ"ט 6 ליטראות ובתותחים מתנייעים, מהדיוויזיה הבריטית השלישית. תוך פרק זמן קצר השמידו הבריטים 13 טנקים גרמניים והסבו נזק למספר טנקים נוספים. מתקפת הנגד הגרמנית נבלמה, אולם יחידות מרגימנט הפאנצרגרנדיר 192 שהתקדמו באגף השמאלי, ניצלו את הפער שנותר בין הדיוויזיה הבריטית השלישית לכוחות הקנדיים שנחתו בחוף ג'ונו, והצליחו להגיע בשעות הערב לקו החוף, שם חברו לכיסים מבודדים של חיילים מהרגימנט ה־736 של הדיוויזיה ה־716 בליון־סור־מר. אף על פי שהצליחו ליצור טריז בין ראש הגשר הבריטי והקנדי, לא היו לגרמנים תגבורות כדי לנצל את ההצלחה. בנוסף לכך, שעה קלה לאחר מכן, בשעה 21:00, החלו להגיע לחוף נורמנדי גלים של מטוסי תובלה עם יותר מ־250 דאונים שהובילו את הגל השני של הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה־6, שתוכנן לנחות באזור סן־אובן. מפקד דיוויזיית הפאנצר ה־21, שחשש כי הצנחנים הבריטיים ינחתו בעורפו ויגרמו לכיתור הדיוויזיה שלו, הורה לכל יחידותיו לסגת ולבסס קו הגנה סביב קן. הפריצה הגרמנית לקו החוף לא יצרה אומנם איום משמעותי על ראשי הגשר של בעלות הברית, אך גרמה לעצירת התקדמות הדיוויזיה הבריטית השלישית לעבר קן, עקב החשש ממתקפות נגד גרמניות נוספות. הפעולה של דיוויזיית הפאנצר ה־21 הייתה מתקפת הנגד המשמעותית היחידה של הגרמנים ביום הפלישה. במהלך כל יום הע' שרר בלבול רב בקרב הפיקוד העליון של גרמניה הנאצית, שהגיב לפלישה בצורה איטית מאוד. היו לכך מספר סיבות: הצלחת מבצע ההונאה של בעלות הברית (פורטיטיוד), הותירה את הפיקוד הגרמני בחוסר ודאות ביחס למקום בו תתנהל הפלישה העיקרית של בעלות הברית; הכוחות המוצנחים של בעלות הברית נחתו בשטחים נרחבים מאוד וגרמו לדיווחים מוטעים לגבי היקף הצניחות; קווי תקשורת רבים במפקדות נותקו על ידי המחתרת הצרפתית; היעדרותם של רומל וקצינים רבים מהארמייה השביעית ממפקדותיהם. לכל אלו יש להוסיף את מבנה הפיקוד הגרמני המסובך, ואת התעקשותו של היטלר שאסר להטיל לקרב ללא אישורו את העתודה המשוריינת – קבוצת פאנצר מערב. כשהגיעו דיווחים ראשונים על נחיתות בעלות הברית, בפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW) לא היו בטוחים אם אכן מדובר בפלישה רחבת היקף, או בפעולת הסחה שנועדה להסב את תשומת לבם מהפלישה האמיתית שתבוצע באזור אחר, ככל הנראה פה־דה־קלה. את ההססנות הזו ניתן לייחס להצלחתו של מבצע ההונאה הגדול "מבצע שומר ראש", שליווה את תכנון הפלישה מראשיתו וכלל, בין היתר, גם את פורטיטיוד על שני חלקיו. רונדשטט, מפקד חזית מערב, היה מהקצינים הבכירים הבודדים שהאמינו כי הנחיתה בנורמנדי היא הפלישה האמיתית, ובשעות הבוקר המוקדמות ביקש את אישור הפיקוד העליון להפעיל את דיוויזיות הפאנצר. האישור התמהמה להגיע, כנראה משום שהיטלר ישן עד שעות הצהריים וקציני המטה הבכירים במפקדתו סירבו להעיר אותו[כ"ו]. גם לאחר שהיטלר התעורר עדיין לא היו הוא ופיקוד ה־OKW משוכנעים שהנחיתה בנורמנדי היא אכן הפלישה האמיתית, ולכן סירבו להתיר לעתודה המשוריינת לנוע לנורמנדי כדי לבצע מתקפת נגד על הכוחות הנוחתים. בסופו של דבר, לאחר שבוזבז זמן רב, אישר היטלר לשלוח שתי דיוויזיות פאנצר מהעתודה – האס אס ה־12 ופאנצר להר, שנמצאו באזור ההיערכות ליד פריז – לנורמנדי, כדי לתקוף את ראשי הגשר של בעלות הברית ולהדוף את הכוחות הפולשים חזרה לים. בשעה 14:30, ב־6 ביוני, החלה דיוויזיית הפאנצר האס אס ה־12 לנוע לעבר קן, אולם בדרכה לשם היא הותקפה מהאוויר על ידי מטוסי הקרב של בעלות הברית, שגרמו לה אבדות ניכרות. כתוצאה מכך, הדיוויזיה התעכבה באופן משמעותי והגיעה לאזור היעד שלה רק בשעה 22:00, מאוחר מדי מכדי לבצע מתקפת־נגד. גם דיוויזיית פאנצר להר סבלה קשות ממטוסי הקרב של בעלות הברית בדרכה לנורמנדי. לטענת מפקד הדיוויזיה, אבדותיה באותו יום הסתכמו בלמעלה מ־130 כלי רכב ממונעים, 84 תותחי־סער וזחל"מים, ו־5 טנקים, כל זאת מבלי שהספיקה להגיע ליעדה ולקחת חלק בקרבות ביום הפלישה. הפאנצר להר הגיעה לקו החזית בנורמנדי רק יומיים לאחר מכן, ב־8 ביוני. תוצאות הפלישה הפלישה לנורמנדי הייתה מבצע הנחיתה הימי הגדול ביותר בהיקפו בהיסטוריה הצבאית המודרנית והכוחות שהשתתפו בה כללו מעל ל־5,000 כלי שיט, אלפי מטוסים ומאות אלפי חיילים. עד לתום יום הפלישה הראשון, 6 ביוני, הנחיתו בעלות הברית בחוף נורמנדי 156,000 חיילים דרך הים והאוויר, במחיר אלפי נפגעים (ראו פרק אבדות). הנחיתות מהים בוצעו בחזית רחבה שהשתרעה על פני 90 קילומטרים, מחצי האי קוטנטן במערב עד נהר האורן במזרח. אומנם, עומק החדירה של כוחות בעלות הברית לאדמת צרפת ביום הע' היה מועט, ולא עלה על עשרה קילומטרים (בחוף אומהה היה עומק ראש הגשר שהושג כשני קילומטרים בלבד), ומרבית היעדים שהוקצו לכוחות הנוחתים ביום הפלישה הראשון לא הושגו, אך בעלות הברית השיגו את יעדן העיקרי: הבקעת החומה האטלנטית וביסוס ראש גשר על אדמת צרפת. בין ראשי הגשר השונים בחוף נורמנדי נותרו אומנם פערים של מספר קילומטרים (מלבד גולד וג'ונו), אך לצבא הגרמני לא היו כמעט כוחות עתודה ניידים באזור שיכלו לנצל זאת ב־6 ביוני. כל ראשי הגשר אוחדו רק ב־12 ביוני. מייד לאחר הפלישה החלו לזרום לנורמנדי תגבורות שכללו חיילים, כלי רכב וציוד, דרך שני נמלי מאלברי מלאכותיים שהוקמו, אחד בארומאנש בגזרה הבריטית, והשני באומהה, בגזרה האמריקנית. עד 19 ביוני העלו הבריטים לצרפת 314,547 אנשים, 54,000 כלי רכב, ו־102,000 טונות של אספקה, והאמריקנים העלו 314,504 אנשים, 41,000 כלי רכב ו־116,000 טונות של אספקה. במהלך השבועות הבאים פילסו כוחות בעלות הברית, שנהנו מיתרון מספרי גדול בחיילים ובציוד על הכוחות הגרמניים בנורמנדי, את דרכם באיטיות רבה, אך בבטחה אל עומק היבשה, אל מול התנגדות עיקשת מצד הכוחות הגרמנים, בייחוד דיוויזיות הפאנצר והאס אס שהוזרמו לנורמנדי. הגרמנים השכילו לנצל היטב את פני הקרקע, במיוחד באזור ה"בוקאז", כדי לעכב ולהאט את התקדמות כוחות בעלות הברית. בגזרה האמריקנית, בחלק המערבי של קו החזית, התקדמו הכוחות האמריקנים לחצי האי קוטנטן, וכבשו את שרבור ב־27 ביוני, לאחר שהגרמנים הרסו את הנמל בעיר, אך התקדמותם דרומה לכיוון העיר סן־לו הייתה איטית ביותר. הבריטים ריכזו את עיקר מאמציהם בכיבוש העיר קן, אולם השלימו את השתלטותם על העיר רק לאחר חודש וחצי של לחימה קשה, מאחר שבגזרה זו ריכזו הגרמנים את מרבית הדיוויזיות הניידות שלהם. המערכה על חצי האי נורמנדי, שבאה בעקבות הפלישה, ארכה כחודשיים וחצי ועלתה לכוחות בעלות הברית באבדות כבדות, אך היא הביאה לשבירת כוחו של הצבא הגרמני על אדמת צרפת ולנסיגה מהירה של שרידיו לשטח גרמניה. מבצע אוברלורד היה אחת מנקודות המפנה החשובות במלחמת העולם השנייה. הוא הצליח לפתוח חזית מערבית באירופה ואילץ את גרמניה הנאצית לפצל את כוחותיה בין שלוש חזיתות – נגד ברית המועצות במזרח, שפתחה כשבועיים לאחר מכן במבצע בגרטיון, ונגד בעלות הברית המערביות, באיטליה ובצרפת, דבר שהחליש את כוח עמידתה. היה זה ציון דרך חשוב בדרך לכניעתה של גרמניה הנאצית במאי 1945. ניתן למנות מספר גורמים עיקריים להצלחת הפלישה: אבדות אין בנמצא נתונים מדויקים ביחס לאבדות (הרוגים, פצועים ונעדרים) הצדדים היריבים ביום הפלישה. אצל בעלות הברית המערביות, לדוגמה, התברר מאוחר יותר כי חיילים שנרשמו כנעדרים בקרב ביום הפלישה, נהרגו, נשבו, הצטרפו ליחידות אחרות, או לא דווח כי הועברו לאנגליה כפצועים. מספרי האבדות הרשמיים של מרבית היחידות מתייחסים לפרק זמן ארוך יותר מיום הע'. הנתונים המדויקים היחידים העומדים לרשות החוקרים מתייחסים לימים 6–20 ביוני. במהלך תקופה זו ספגה הארמייה האמריקנית הראשונה 24,162 נפגעים (מתוכם 3,082 הרוגים, 13,121 פצועים ו־7,959 נעדרים), מספר הנפגעים הבריטיים במהלך אותה תקופה היה 13,121 חיילים (מתוכם כ־5,000 הרוגים ונעדרים), ואילו הקנדים ספגו באותו פרק זמן 2,815 נפגעים (מתוכם כ־1,400 הרוגים ונעדרים). במשך שנים רבות היה הנתון המקובל שהופיע ברוב המחקרים שעסקו בנושא כי בעלות הברית ספגו ביום הפלישה כ־10,000 אבדות, מתוכם כ־2,500 הרוגים. מחקר מקיף ומעודכן שנערך על ידי אתר הזיכרון הלאומי האמריקני ליום הפלישה, מצא כי מספר ההרוגים היה גבוה בהרבה – 4,413, מתוכם 2,499 חיילים אמריקנים (מרביתם בחוף אומהה), ו־1,914 מצבאות שאר המדינות שהשתתפו בפלישה. גם מספר הנפגעים והשבויים בקרב הכוחות הגרמניים ביום הפלישה אינו ברור, ונע לפי הערכות שונות בין 4,000 ל־9,000 חיילים. מורשת הקרב והנצחתו ישנם מספר בתי קברות צבאיים ואתרי הנצחה בחבל נורמנדי. בבית הקברות הצבאי והאנדרטה האמריקניים בנורמנדי בקולוויל סור־מר, ליד חוף אומהה, קבורים אלפי חיילים אמריקניים. בבית הקברות הצבאי בבאייה קבורים חיילי בריטניה והדומיניונים שלה. בית הקברות הגרמני בלה־קמבה הוא הגדול בנורמנדי, ומכיל 21,000 קברים של חיילים גרמנים שנהרגו במערכה על נורמנדי. סמל העיירה של סנט־מר־אגליז מנציח את הקרבות של הכוחות המוטסים האמריקניים בה, עם שני מצנחים פתוחים המעטרים אותו. במהלך הקרבות בין הצנחנים לחיילים הגרמנים צנח אחד הצנחנים מהרגימנט ה־505 על גג הכנסייה בעיירה וצפה בקרבות כשהוא תלוי על הגג למשך כשעתיים. על גג הכנסייה הוצב פסל צנחן אמריקאי עם מצנח כהנצחה לאירוע, ובעיירה הוקם מוזיאון המוקדש לצוותי האוויר האמריקניים. באנדרטת באייה הונצחו שמות 1,801 חיילי האימפריה הבריטית שנהרגו בקרבות בצרפת עד סוף אוגוסט 1944 ומקום קבורתם לא נודע. בעיירה ארומאנש, שלחופה שכן בעבר הנמל הבריטי, ניצבים שרידי נמל מאלברי, וכן קיים בעיר מוזיאון המספר על המבצע ובו דגם של הנמל. בשנת 2021 הוקמה ממזרח לארומנש, שגם בה יש מוזיאון הפלישה לנורמנדי משנת 1954, אנדרטת נורמנדי הבריטית. בעיירה סנט־מרי־דו־מון ישנו מוזיאון המנציח את "חוף יוטה". גשר פגסוס, שהיה יעד של הצנחנים הבריטיים, הוחלף והועבר ב־1994 למוזיאון קרוב, שם הוא מוצג. מאחורי חוף ג'ונו הקימה הממשלה הקנדית מוזיאון המתאר את הנחיתה הקנדית ביום הפלישה, וכך גם את המלחמה עצמה. אחד המוזיאונים החשובים של הפלישה הוקם בסאות'סי, אנגליה, ב־1984. מדי שנה נערכים בנורמנדי טקסי זיכרון ב־6 ביוני. הפלישה לנורמנדי בתרבות ובאמנות הפלישה לנורמנדי והקרב על נורמנדי זכו לאזכורים רבים באמנות, בהם: ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Sexuality_in_the_United_States] \| [TOKENS: 1212]
Contents Sexuality in the United States Sexuality in the United States varies by region and time period. History During the Victorian era, romance was increasingly viewed as a key component of sexuality. One study of the interwar period suggests that prudish attitudes were more pronounced among women than among men, with 47% in a poll describing premarital sex as wicked while only 28% of men said the same. The 1960s are often viewed as the period wherein the U.S. underwent a substantial change in perception of sexual norms, with a substantial increase in extramarital sex. The United States involved with lesbian, gay, bisexual, transgender and queer (LGBTQ) people, as well as the LGBTQ social movements they have built. Until the 20th century, it was uncommon for LGBTQ individuals to live open lives due to persecution and social ostracization. The nation's Protestant roots led to a heteronormative culture, reinforced through sodomy laws, often falsely attributed to Puritans. These laws began when King Henry VIII established himself as head of the Church of England. With this came The Buggery Act 1533. Before this, while the Catholic Church was known to prosecute sodomites from time to time, sodomy was considered a church issue secular courts had little interest in. This stigma forced most LGBTQ people to live in the closet. LGBTQ life before the mid-20th century, especially that of lesbians, is mostly preserved through personal writings. The process of decriminalizing sodomy began in 1962 with the repeal of Illinois's anti-sodomy statute. This process continued until 2003, when Lawrence v. Texas ruled the 14 remaining anti-sodomy statutes unconstitutional. In 1973, the American Psychiatric Association declassified homosexuality as a mental disorder. In the mid-20th century, gay men and lesbians began organizing movements to advocate for their rights. As the century went on, bisexual and transgender individuals gained visibility and the GLBT acronym was formed. Key social advances of the 20th and 21st centuries included the decriminalization of homosexuality, the creation of domestic partnerships, anti-discrimination legislation at the state and local levels, advocacy for HIV/AIDS patients, and the legalization of gay marriage. Media Some scholars argue that American media is the most sexually suggestive in the world. According to this view, the sexual messages contained in film, television, and music are becoming more explicit in dialog, lyrics, and behavior. In addition, these messages may contain unrealistic, inaccurate, and misleading information. Some scholars argue that still developing teens may be particularly vulnerable to media effects. A 2001 report found that teens rank the media second only to school sex education programs as a leading source of information about sex, but a 2004 report found that "the media far outranked parents or schools as the source of information about birth control." Media often portray emotional side-effects of sexuality such as guilt, and disappointment, but less often physical risks such as pregnancy or STDs. One media analysis found that sex was usually between unmarried couples and examples of using condoms or other contraception were "extremely rare." Many of programs or films do not depict consequence for sexual behavior. For example, only 10% programs that contain sexual scenes include any warnings to the potential risks or responsibilities of having sex such as sexually transmitted diseases or pregnancy. In television programing aimed at teens, more than 90% of episodes had at least one sexual reference in it with an average of 7.9 references per hour. However, government statistics suggest that since 1991, both teen sex and teen pregnancy have declined dramatically despite the media generally becoming increasingly sexually explicit. Some analysts have said that this points to an inclination among latter millennials and Generation Z to have hyposexual and desexualized tendencies. Demographics According to a 2016 study, an estimated 4.1% of American adults identified themselves as being lesbian, gay, bisexual or transgender. Roughly 99% of the adult U.S. population is allosexual (experiences sexual desires) while 1% is asexual (experiences no sexual desires). One study has shown that there is no correlation between sexlessness and unhappiness, with sexually active and sexually inactive adult Americans showing roughly equal amounts of happiness. Vicenarian women (aged between twenty and twenty-nine years) are about as likely to engage in infidelity as vicenarian men at 11% and 10% respectively. Law Sexual relations are mostly legal in the U.S. if there is no direct or unmediated exchange of money, if it is consensual, teleiophilic (between adults) and non-consanguineous i.e. between people who are not related familially or by kinship. There are however exceptions, with for instance adult incestual relations being legal in states such as New Jersey and Rhode Island as of 2017. Prostitution laws in the U.S. are by far the strictest in the developed world,[citation needed] but the state of Nevada licenses several of its counties to operate brothels and permits prostitutes/sex workers to sell sex, and clients to purchase sex. There are also exceptions to age of consent laws, with some states permitting an ephebophilic relationship if the two persons are close in age under what are known as Romeo-and-Juliet laws. Modern The 21st century saw increasingly permissive attitudes towards homosexuality, however many laws continued to be heteronormative. One survey has found that Millennials, on average, have sex less frequently than previous generations. This has led to some analysts ruminating on a moral panic wherein young adults of the 2010s decade are uninterested in sex. According to OKCupid, Portland, Oregon is the most promiscuous city in the United States. Some studies have shown that Americans in general have more prudistic and coitophobic attitudes to sex than Europeans. See also References
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/הזירה_האירופית:_1939–1941] \| [TOKENS: 9969]
תוכן עניינים הזירה האירופית: 1939–1941 בעלות הברית: בריטניה בריטניה צ'כוסלובקיה הלגיון הצ'כוסלובקי צרפת צרפת פולין פולין ברית המועצות ברית המועצות (מ-1941) הולנד הולנד בלגיה בלגיה לוקסמבורג לוקסמבורג ממלכת יוון ממלכת יוגוסלביה ממלכת יוגוסלביה נורווגיה נורווגיה דנמרק דנמרק פינלנד פינלנד (עד 1941) פולין כוחות פולין במערב שוודיה קורפוס המתנדבים השוודי קנדה אוסטרליה אוסטרליה ניו זילנד ניו זילנד צ'כוסלובקיה צ'כוסלובקיה צרפת החופשית צרפת החופשית בתמיכת: ארצות הברית ארצות הברית מדינות הציר: גרמניה הנאצית גרמניה הנאצית פינלנד פינלנד (החל מ-1941) ממלכת רומניה ממלכת רומניה הונגריה (1920–1945) ממלכת הונגריה ממלכת איטליה ממלכת איטליה סלובקיה (1939-1945) הרפובליקה הסלובקית הראשונה ממלכת בולגריה ממלכת בולגריה המדינה העצמאית של קרואטיה (מ-1941) המדינה הספרדית הדיוויזיה הכחולה (מ-1941) אלבניה תחת השלטון האיטלקי הזירה האירופית במלחמת העולם השנייה נחלקת בחלוקה גסה לשני שלבים: שלב התקדמות מדינות הציר בשנים 1939–1941, ולעומתו שלב התקדמות בעלות ברית בשנים 1942 - 1945. בשלב הראשון במלחמת העולם השנייה נכבשה מרבית יבשת אירופה בידי גרמניה הנאצית. בשלב זה הצדדים הראשיים היו גרמניה מול בריטניה וצרפת (עד שזו נכבשה). לאחר שסיימה את כיבושה של מערב פולין פנתה גרמניה מערבה ובקלות יחסית השתלטה על דנמרק, נורווגיה, מדינות השפלה וצרפת. לאחר מכן השתלטה על הבלקנים ולבסוף פלשה לברית המועצות, ופתחה את החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. בשלב הראשון ההצלחה האירה פנים לגרמניה, וכמעט בכל מקום בו דרך המגף הנאצי, הוא נכבש בקלות בעיקר באמצעות אסטרגייית הבליץ קריג המפורסמת. אך עם התקפת הנגד הראשונה של ברית המועצות בדצמבר 1941 לאחר הקרב על מוסקבה ועם כניסתה של ארצות הברית למלחמה באותו זמן, הכף התהפך, וגרמניה הנאצית החלה לסבול מכישלונות רבים עד סיומה של מלחמת העולם השנייה בזירה האירופית, שהסתיימה בתבוסה נאצית מוחצת ובכניעת גרמניה הנאצית. כיבוש פולין כוחות גרמניה פלשו לפולין ב-1 בספטמבר 1939, לאחר שאנשי SS ביימו התקפה על תחנת הרדיו בגלייביץ, פרובוקציה שנועדה לשמש כעילה תעמולתית לפלישה המתוכננת זה מכבר. הצבא הפולני התקשה להילחם נגד כוחות השריון והאוויר הגרמניים. הגרמנים פרצו לפולין במלחמת בזק (Blitzkrieg). תוך 36 יום נכבשה פולין וצבאה ובו כמיליון חיילים הושמד. הממשלה הפולנית ושארית הצבא נמלטו לרומניה. ברית המועצות נכנסה גם היא לפולין ב-17 בספטמבר, על פי החלק הסודי של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. פולין חולקה בין שתי המדינות: ברית המועצות שלטה במזרח פולין, מערב פולין סופח לרייך, ובמרכז פולין הוקם ממשל צבאי גרמני ("הממשל הכללי" – "גנרלגוברנמן"). הניצחון הגרמני הסוחף נבע מיתרון מכריע של הוורמאכט (הצבא הגרמני) על הצבא הפולני. הם נקטו לראשונה במאה ה-20 באסטרטגיית "מלחמת בזק: שילוב מדהים של פריצה מהירה של כוחות יבשה, בעיקר כוחות השריון - "הפנצרים" בסיוע צמוד של מטוסים. הלופטוואפה (Luftwaffe) - חיל האוויר הגרמני - הצליח להשמיד את רוב מטוסי הפולנים על הקרקע, וכך השיג עליונות מוחלטת באוויר, אותה ניצל להפצצות על מחנות-צבא, שיירות פליטים, ערים מאוכלסות, אך בעיקר להשמדת כוחות האויב. לעומתם, הצבא הפולני לא היה מוכן להתמודד מול הצבא הגרמני, על אף שהאמין שמסוגל לטפל בפלישה. ציודו היה מיושן ויחידות חיל הפרשים עמדו מול טנקים בגבורה חסרת סיכוי. בנוסף, הצבא הרוסי פלש גם הוא ממזרח וכך הפולנים היו נתונים בין הפטיש לסדן. יום הפלישה לפולין, 1 בספטמבר 1939, נחשב ליום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. יומיים לאחר מכן בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, בהתאם להסכם שלהן עם פולין. בעקבות בריטניה הכריזו מלחמה על גרמניה גם אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד ודרום אפריקה. מעתה, נחלק העולם לבעלות הברית האנטי-גרמניות ומדינות הציר התומכות בגרמניה. אף על פי כן לא היה סיוע של בריטניה וצרפת לפולין. הן לא יכלו לסייע לפולין המרוחקת, ולא חשו עצמן ערוכות למלחמה כנגד הצבא הגרמני במערב. המלחמה המדומה (זיצקריג) צבאות צרפת ובריטניה לא ניצלו את המתקפה הגרמנית על פולין, לתקיפת החזית המערבית של הגרמנים שהייתה חלשה יחסית היות שרוב הכוחות היו בפולין. במקום זאת ביצעו צבאות בריטניה וצרפת מספר מהלכים הססניים, כמו כיבוש מספר כפרים והתקדמות של קילומטרים ספורים. במקום פצצות הטילו בעלות הברית כרוזי תעמולה על גרמניה, ובאופן כללי ניתן לומר כי לא התרחשה בשלב זה (בין ספטמבר 1939 למאי 1940) מלחמה של ממש בגבול גרמניה צרפת. תקופה זו נקראת המלחמה המדומה (The Phony War). ההשתלטות על סקנדינביה לאחר כיבוש פולין פנו שתי המדינות הכובשות לכיבושים נוספים. ברית המועצות פלשה לפינלנד ב-30 בנובמבר 1939. למרות יתרונו הכמותי העצום של 100 ל־1, התקשה הצבא האדום להביס את הצבא הפיני הקטן שנעזר בתנאי הסביבה הקשים של מולדתו. בעזרת כמויות עצומות של חיילים וארטילריה הצליחו הרוסים להכריע את פינלנד בפברואר 1940 וחודש לאחר מכן פינלנד נכנעה לדרישות ברית המועצות. המערב עקב באהדה אחר מאבקם העיקש של הפינים, אך לא יכל וגם לא רצה להתערב בשלב זה. נוסף על-כך סיפח סטלין את המדינות הבלטיות באמצעות לחץ על הנהגתן וכן שטחים מרומניה באמצעות כיבושם ב-1940, בהתאם לחוזה ריבנטרופ-מולוטוב. מהקושי הסובייטי בכיבוש פינלנד נלמדו מספר לקחים. בתחום הצבאי נלמד הלקח שיש להסתגל לתנאי השטח כדי להילחם ביעילות. כמו כן טקטיקת הניידות של הפינים הוכחה שנית כמוצלחת (הפעם הראשונה הייתה כשגרמניה כבשה את פולין). כלפי חוץ, היטלר צפה באי-הצלחת הצבא הסובייטי כנגד הצבא הפיני הקטן, ומכך הסיק, שהצבא הגרמני יוכל להביס את הצבא הסובייטי למרות יתרונו המספרי. הדבר עודד אותו לתקוף את ברית המועצות ב-1941. ממשלת צרפת נפלה בשל חוסר יכולתה לעזור לפינלנד ועלתה ממשלה בראשות פול רנו. גרמניה פלשה לדנמרק ונורווגיה ב-9 באפריל 1940. דנמרק נכנעה תוך שעות ספורות וחתמה על הסכם שביתת נשק, אך נורווגיה גילתה התנגדות קשה בסיוע כוחות בריטיים וצרפתיים שנחתו מהים. לאחר חודשיים הצליחו הגרמנים לכבוש את מרבית שטח נורווגיה בעזרת פעילות צנחנים נועזת וסיוע מבפנים - נאצים נורווגים בראשות קוויזלינג (ששמו הפך לכינוי לבוגד). הצי הבריטי וכוחות משלוח בריטיים וצרפתיים שנחתו בנרוויק בצפון נורווגיה, ניסו להדוף את הגרמנים ללא הועיל. הכיבוש עלה לגרמניה באבדות ימיות רבות. גרמניה כבשה את נורווגיה משתי סיבות עיקריות - אסטרטגית וכלכלית. ראשית, הפיורדים והנמלים הנורווגיים יכלו לשמש בסיסים לצי הגרמני ובכך לאפשר לו לחלוש על דרכי האספקה לבריטניה באוקיינוס האטלנטי. כך גם יכולה הייתה להימנע שליטה בריטית בנמלים ויובטח העורף הגרמני. שנית, מנורווגיה יש גישה נוחה ומהירה לעפרות הברזל בצפון שוודיה. שתי תוצאות חשובות נבעו מכיבוש נורווגיה: צבאית – היטלר נאלץ להחזיק בנורווגיה צבא של 300 אלף חיילים בשל חשש שהשטח ייכבש על ידי בעלות הברית ובשל הטרדות הנורווגים. פוליטית – ממשלת צ'מברלין נפלה וצ'רצ'יל עלה במקומו ב-9 במאי 1940. הוא עתיד להנהיג את בריטניה עד לניצחון הסופי על גרמניה. כיבוש מערב אירופה היטלר המשיך במתקפתו על אירופה לכיוון מערב לאחר ש"טיפל" בצפון ובמזרח. במאי 1940 כבשה גרמניה את הולנד, בלגיה ולוקסמבורג. בכך עקף הצבא את "קו מאז'ינו" האימתני שאמור היה להגן על צרפת מפני פלישה. כיבוש הולנד נמשך 4 ימים וההולנדים איבדו כ-14,000 חיילים. הקרבות בבלגיה היו קשים יותר. חיל המשלוח האנגלו-צרפתי שבא לעזרת הבלגים והיו בו 400 אלף חיילים בפיקודו של לורד גורט כותר על ידי הצבא הגרמני על שפת התעלה בדנקרק. במבצע מהיר, "דינמו", שהתאפשר הודות לחילוקי-דעות בצבא הגרמני, הצליחו לפנות 350 אלף חיילים (מתוכם כ-200,000 בריטים) בעזרת ספינות מכל הסוגים וכך למרות התבוסה הצבאית של בעלות-הברית החילוץ עודד אותם מוראלית. בתחילת יוני פלשה גרמניה לצרפת ותוך קצת יותר משבוע נכבשה פריז. צרפת נכנעה ב-22 ביוני, למרות התנגדות עזה של הצבא הצרפתי לקראת סוף הפלישה. צפון ומערב צרפת היו תחת שלטון כיבוש גרמני. בדרום צרפת הוקם שלטון משתף פעולה שבסיסו בעיר וישי (ועל-כן נקרא משטר וישי) בראשות המרשל פטן (גם שם זה הפך לכינוי נרדף לבוגד) הישיש, גיבור מלחמת העולם הראשונה, אשר החליף את ראש הממשלה הלוחמני פול רנו שהתפטר, על מנת שלא להיות האדם שאישר את הכניעה. הצבא הצרפתי בן כמה מיליוני החיילים המצויד בנשק מודרני הובס בתוך עשרה ימים. ישנם מספר גורמים לתבוסה המהירה. קודם כל הצבא הגרמני היה נייד, מהיר ושילב ביעילות כוחות קרקע ואוויר באסטרטגית מלחמת הבזק. מעל לכל הוא הצליח להפתיע את הצבא הצרפתי בכך שעקף את קו מאז'ינו ונכנס דרך יערות הארדנים שנחשבו לבלתי עבירים לשריון (2 מתוך 9 דיוויזיות השריון פלשו מהארדנים). הצרפתים היו בטוחים שקו הביצורים שעל גבול גרמניה אינו בר-הבקעה וכך הצבא היה שאנן ושבוי בקונספציה מוטעית. סיבה נוספת הייתה העדר כוחות עתודה ופיזור רוב השריון בין דיוויזיות חיל הרגלים. צרפת עצמה הייתה מפולגת בתוכה בין ימין ושמאל, המוראל הלאומי נמצא בשפל וההנהגה הייתה חלשה. הצבא היה מעורב בפוליטיקה וסבל מהמאבקים הללו. על אף שמספרית הוא היה גדול מהצבא הגרמני, היה תחת השפעת הפחד שהטיל עליו הצבא הגרמני במלחמת העולם הקודמת. בריטניה כמעט ולא סייעה לצרפת מבחינה צבאית ואף הוציאה כוחות מצרפת לאחר הכישלון בבלגיה. צ'רצ'יל חשב שכיבוש צרפת בלתי-נמנע ולכן העדיף לשמור את כוחות בריטניה ליום הגורלי. הקרב על בריטניה בקיץ 1940 גרמניה שלטה למעשה ברוב אירופה. יריבתה היחידה, בריטניה, לא נחשבה כחלק מ"מרחב המחיה" על פי הנאציזם. אף על פי כן רצה היטלר לפלוש אליה כדי להוציאה מהמלחמה ולהגשים תוכניות נוספות. הגרמנים תכננו את צליחת תעלת למאנש ופלישה לאי הבריטי - מבצע ארי-הים, אך הוחלט שהמבצע אינו בר-ביצוע - פלישה דרך הים לבריטניה לא הייתה מעשית בגלל חולשת הצי הגרמני. היטלר הטיל על רייכסמרשל הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה - חיל האוויר שלו, להפציץ את בריטניה ולהשמיד את חיל האוויר המלכותי בעזרת 3,000 מטוסים. ב-13 באוגוסט נפתח מבצע נשר - הקרב האווירי על בריטניה. המטוסים הגרמניים הפציצו ללא הרף שדות תעופה, בסיסי צבא ויעדים אזרחיים. חיל האוויר הבריטי נעזר בהמצאה הבריטית החדשה, מכ"ם, ולחם במטוסי האויב ואף תקף את ברלין (הייתה לכך השפעה מוראלית יותר מנזק מוחשי), אך מצבה של בריטניה היה קשה. בספטמבר 1940 שינו הגרמנים את יעדם ותקפו את ערי בריטניה, ובמיוחד את לונדון, במטרה לשבור את המוראל של הבריטים ולהביא לכניעתם. זו הייתה טעות אסטרטגית חמורה מכיוון שאפשרה לצבא הבריטי לשקם את כוחו, לתקן שדות תעופה שנפגעו ולשפץ מתקני-צבא שנהרסו. חיל האוויר הבריטי התאושש והחל לגרום לאבדות כבדות לחיל האוויר הגרמני ובכך נחלשה המתקפה הגרמנית עד הפסקתה לקראת סוף ספטמבר 1940. כיבוש הבלקנים גרמניה אילצה את רומניה, הונגריה, סלובקיה ובולגריה להצטרף אל "הברית המשולשת" (שהוקמה בספטמבר 1940, בין גרמניה איטליה ויפן). גם יוגוסלביה חתמה על הצטרפות למדינות הציר, אך בתגובה התחוללה במדינה הפיכה אנטי גרמנית. מדינות הציר פלשו ליוגוסלביה ב-6 באפריל 1941 והכניעו אותה תוך 11 ימים. יוגוסלביה חולקה בין המדינות הכובשות - גרמניה, איטליה, הונגריה ובולגריה, ובקרואטיה הוקמה מדינת בובות גזענית. באותו חודש, אפריל 1941, פלש היטלר ליוון כדי לעזור לבעלת בריתו, איטליה הפשיסטית, אשר פלשה באוקטובר 1940 ליוון. מלחמת איטליה–יוון החלה בהדיפת הכוח הפולש האיטלקי, ולאחר כחצי שנת מלחמה היה מצבם של האיטלקים חמור. צבאם לחם בתוך אלבניה שנכבשה על ידי איטליה ב-1939, ומספר מתקפות עזות של הצבא האיטלקי נהדפו. שיקול נוסף של היטלר היה רצונו להביס את הכוח הבריטי שנכח ביוון. תוך 3 שבועות נכנעה אתונה, ואחריה התמוטטה השליטה היוונית בדרום יוון. עם זאת בריטניה שוב הצליחה לפנות את רוב חיל המשלוח, ולגרמניה נגרמו אבדות כבדות למדי כשצנחניה כבשו את האי כרתים. המערכה בבלקנים אמנם נסתיימה בניצחון מדינות הציר, אך גרמה לדחיית המתקפה על ברית המועצות ("מבצע ברברוסה"), ובהמשך התברר שלדחייה הזו היו השלכות מרחיקות לכת על התפתחות המלחמה. הפלישה לברית המועצות ראו גם
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/BHC_Communications#United_Television] \| [TOKENS: 1313]
Contents BHC Communications BHC Communications, Inc. was the holding company for the broadcast property of Chris-Craft Industries. BHC stands for "broadcasting holding company". History The firm was originally incorporated in 1977 as BHC, Incorporated by Chris-Craft Industries to hold its two existing incorporated independent television stations, KCOP Television (KCOP-TV in Los Angeles) and Oregon Television (KPTV in Portland, Oregon), within BHC's Chris-Craft Television subsidiary. That same year, Chris-Craft purchased a share of 20th Century Fox. In 1981, the 20th Century Fox share, then at 20 percent, was traded for 19% of United Television. United owned three other television stations: independent KMSP-TV in Minneapolis, ABC affiliate KTVX in Salt Lake City, and NBC affiliate KMOL-TV (now WOAI-TV) in San Antonio. Warner Communications, Inc. purchased a 42.5 percent share in BHC for $200 million in convertible preferred stock. With the Time, Inc./Warner Communications, Inc. merger into Time-Warner, Inc., BHC got a return of some stock held by Warner, cash, and Time Warner convertible preferred stock in Time Warner, a total of valued at $2.3 billion over a six-year period. With this settlement, BHC was reincorporated as BHC Communications, Inc. with stock restructured with two classes of stock giving Chris-Craft most of the voting power. Some BHC's shares were distributed to other Warner stockholders made it a publicly traded corporation. Some the payment were used to buy back BHC class A shares. WWOR-TV, an independent station (and national superstation) in the New York City area, was purchased in 1992 for $313 million. In 1995, United Sales Enterprises was formed to hand national spot advertising time for all BHC/United stations. Chris-Craft TV teamed up with MCA Television for a syndicated programming block, Hollywood Premiere Network, for only the 1990–1991 season. In the early 1990s, BHC formed an alternative programming consortium, Prime Time Entertainment Network, with other station groups and Time Warner-owned Warner Bros. Domestic Television that was planned to expand into the fifth television network. In January 1995, BHC affiliated all of its stations, except the Salt Lake City and San Antonio outlets, with the newly launched United Paramount Network, which it fully owned and financed but ran with Paramount/Viacom, the network's producer. In December 1996, Paramount exercised its option to buy half of the Network by paying half of the losses ($160 million). Included in the deal was to continue selling UPN "Star Trek: Voyager" instead of placing it in syndication. In the late 1990s, BHC acquired two television stations, WHSW (now WUTB) in Baltimore, Maryland, and WRBW in Orlando, Florida, it resulted in the increase of BHC's number of television stations to ten. In 1999, Viacom announced plans to merge with CBS Corporation. Because of a regulation upheld by the FCC years ago, prohibiting companies from owning two broadcast networks. Viacom's announcement raised questions regarding the future of Chris-Craft and Viacom's joint ownership of UPN. In Viacom and Chris-Craft's original agreement, two options for exiting the partnership had been determined—buying out the other partner or paying for what the partner had invested up to that date and providing funds for the future operation of UPN. Either option would cost Viacom substantial sums of money. Industry analysts agreed that Chris-Craft could emerge the winner and offered other possible scenarios—that Viacom might offer Chris-Craft some of its stations in exchange for severing the partnership or that Chris-Craft might sell Viacom's share to another company. In 2000, a lawsuit was filed by BHC against the Viacom-CBS merger as BHC saw this as a breach of the UPN partnership. BHC lost the suit and sold its remaining ownership in UPN to Viacom for $5 million. Shortly thereafter, Chris-Craft announced that it was getting out of broadcasting after losing $500 million on UPN, the possibility of UPN shutting down or having their affiliation pulled. Many industry observers thought Viacom would end up getting the stations, but Viacom's bid lost out to News Corporation's Fox Television Stations, resulting in a sale which closed on July 31, 2001. Former stations United Television United Television was a corporation founded in 1956 to run station KMSP-TV in Minneapolis. In 1975, United purchased KTVX, a Salt Lake City ABC affiliate, and KMOL-TV, a San Antonio NBC affiliate. Fox purchased an interest in the company, making it a subsidiary, and in 1980 briefly considered purchasing NBC affiliate WRBT in Baton Rouge prior to the interest change in 1981. In 1981, BHC/Chris-Craft traded its interest in 20th Century Fox to Marvin Davis and Marc Rich for a 19% interest in United. BHC upped its stake in United to 50.1 percent of common stock in 1983. A UHF station was acquired that same year in San Francisco. In the final quarter of 1985, United started a new UHF station in Phoenix, KUTP. Loaning its name to a network joint venture of its parent corporation BHC with Paramount Pictures, most of United stations switch programming to United Paramount Network. In January 1998, United Television acquired a third UHF station in Baltimore for $80 million, changed its call letters to WUTB, and made the station a UPN affiliate. United, in October 1997, agreed to purchase WRBW (channel 65), a UHF station and UPN affiliate in Orlando, Florida, for $60 million and possible further considerations. In April 1998, United took a minority stake in Bohbot Entertainment & Media. 20th Century Fox later returned to interest in the broadcast industry when in 1986, it purchased 6 stations from Metromedia, which these stations became affiliated with Fox's new Fox Broadcasting Company, which was first aired in late 1986. Fox later reacquired United Television's stations as part of the acquisition of BHC by the latter in 2001. References
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/British_Vogue] \| [TOKENS: 953]
Contents British Vogue British Vogue (stylised in all caps) is the British edition of the American fashion magazine Vogue. The magazine was launched in 1916 by Condé Nast, linking together fashion and high society. British Vogue is the third most profitable edition of Vogue worldwide (other than the American and Chinese editions). Background British Vogue is the British edition of the American fashion magazine Vogue. The magazine is published monthly twelve times per year. Within the United Kingdom copies of the magazine come without the 'British' in the 'O' in the publications logo. History During the World War I, Condé Nast (publisher of Vogue) dealt with restrictions on overseas shipping and paper shortages in the United States. To answer the problem the decision was made to launch a British edition providing Vogue coverage across the British Isles, with the American edition unable to be shipped to Britain. Under the editor Elspeth Champcommunal, articles included 'society and sporting news ... Health and beauty advice ... travelogues ... and editorials', making a 'skilfully mixed cocktail'. Dorothy Todd became editor in 1923 and was renowned for her boldness, especially blending the arts and fashion. Under her leadership the magazine shifted its focus from fashion to literature, featuring articles from Clive Bell, Virginia Woolf, Aldous Huxley, and more. However, the magazine also lost much of its audience due to these changes and she was replaced by Alison Settle in 1926. Audrey Withers became editor of the magazine in 1940 (replacing Elizabeth Penrose Howkins who edited the publication from 1935 to 1939). During the World War II the magazine reported on events of the war. In 1944, Lee Miller was sent to Normandy by Withers to produce an article on wartime nursing; then following the Allied advance through Europe reporting on the liberation of Paris and Buchenwald concentration camp. Anna Wintour served as editor-in-chief from 1985 to 1987 before taking over House & Garden, editing the magazine for only ten months before becoming editor-in-chief of American Vogue, a position she is still in. Liz Tilberis then took over the magazine running the publication until 1992 when she joined Vogue's rival Harper's Bazaar in New York City as editor-in-chief. Under Alexandra Shulman the magazine drew over a million readers. Shulman developed collectors issues of the magazine such as the 'Gold Millennium Issue'. Shulman was also praised for her use of up and coming photographers like Mario Testino.[citation needed] Shulman pushed designers to stop using 'size-zero' models and attempted to 'change the face of fashion'.[citation needed] In 2016, Shulman collaborated with photographer Josh Olins to shoot Catherine, Duchess of Cambridge on the cover of Vogue's centenary issue. The photographs were subsequently featured in the National Portrait Gallery, London The magazine under Shulman was the subject of Richard Macer's behind-the-scenes BBC documentary, Absolutely Fashion: Inside British Vogue (2016).[citation needed] Edward Enninful was confirmed as the new editor-in-chief of British Vogue on 10 April 2017. Condé Nast International chairman and CEO Jonathan Newhouse announced him as the successor to Alexandra Shulman, calling Enninful "an influential figure in the communities of fashion, Hollywood and music which shape the cultural zeitgeist", adding that "by virtue of his talent and experience, Edward is supremely prepared to assume the responsibility of British Vogue". Enninful's first issue as editor-in-chief was 2017's December issue, featuring British model and activist Adwoa Aboah on the cover. The magazine's September 2020 triple gatefold cover featured pictures of 20 activists often associated with the Black Lives Matter movement, including Marcus Rashford and Adwoa Aboah. The Activism Now edition was photographed by Misan Harriman and was the first British Vogue cover taken by a black man in the magazine's 104-year history (Nadine Ijewere was the first black female to take a cover photograph). Actress Dame Judi Dench became the oldest person at age 85 to be featured on the June 2020 cover. In 2022, actor Timothée Chalamet became the first, solo male print cover star in the magazine's history. In June 2023, Enninful announced his departure from the magazine and his last cover was the March 2024 issue. Chioma Nnadi succeeded Enninful as editor, and was the first black woman to be head of editorial content at the publication. See also Notes References External links
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/New_World_Pictures] \| [TOKENS: 3088]
Contents New World Pictures New World Pictures (also known as New World Entertainment, New World Communications Group, Inc., and New World International) was an American independent production, distribution, and (in its final years as an autonomous entity) multimedia company. It was founded in 1970 by Roger Corman and Gene Corman as New World Pictures, Ltd., a producer and distributor of motion pictures, eventually expanding into television production in 1984. New World eventually expanded into broadcasting with the acquisition of seven television stations in 1993, with the broadcasting unit expanding through additional purchases made during 1994. 20th Century Fox (then solely owned by News Corporation), controlled by Rupert Murdoch, became a major investor in 1994 and purchased the company outright in 1997; the alliance with Murdoch, specifically through a group affiliation agreement with New World reached between the two companies in May 1994, helped to cement the Fox network as the fourth major U.S. television network. Although effectively defunct, it continues to exist as holding companies within the Fox Corporation corporate structure along with various regional subsidiaries (e.g., "New World Communications of Tampa"). New World Pictures' co-founder Gene Corman died at his home in Beverly Hills, California, on September 28, 2020, at the age of 93. Roger Corman later died at his home in Santa Monica, California, on May 9, 2024, at the age of 98. History Founded on July 8, 1970, New World Pictures, Ltd. was co-founded by B-movie director Roger Corman and his brother Gene, following their departure from American International Pictures (AIP). As the last remaining national low-budget film distributor at the time, New World quickly became one of the most successful independent companies in the nation. [citation needed] Corman hoped to continue AIP's formula at New World, making low-budget films by new talent and distributing them internationally. However, it started with only ten domestic offices, and one each in Canada and the United Kingdom; its films were distributed regionally by other companies. New World initially made exploitation films such as The Student Nurses and other small-scale productions. Corman helped launch the filmmaking careers of Jonathan Demme (Caged Heat, Crazy Mama), Jonathan Kaplan (White Line Fever), Ron Howard (Grand Theft Auto), Paul Bartel (Death Race 2000) and Joe Dante (Piranha), all of whom made some of their early films as interns for the company. New World also released foreign films from acclaimed directors such as Ingmar Bergman (Cries and Whispers, Autumn Sonata), Federico Fellini (Amarcord) and Akira Kurosawa (Dersu Uzala). Corman conceived the distribution of such films to disassociate New World from being an exhibitor of exploitation films. New World would also acquire and re-edit foreign films for American audiences, such as 1973's Nihon Chinbotsu, released in 1975 as Tidal Wave during the height of the disaster film era. In 1983, Corman sold New World to Larry Kupin, Harry E. Sloan and Larry A. Thompson for $16.5 million; the three new owners decided to take the company public. Corman retained the film library, while New World acquired home video rights to the releases. In 1984, Robert Rehme – who formerly served as CEO of Avco Embassy Pictures and Universal Pictures and had previously worked for New World as its VP of sales in the 1970s – returned to the company as its new CEO. Later that year, Thompson left the company to form his firm. On February 21, 1984, New World Pictures added 3 new pictures to produce a minimum of 14 releases per year, and had plans to start their regional network. In 1984, the company created three new divisions: New World International, which would handle distribution of New World's productions outside the United States; New World Television, a production unit focusing on television programs (the first television programs produced by the unit were the soap opera Santa Barbara and the made-for-TV movie Playing With Fire); and New World Video, which would handle home video distribution of films produced mainly by New World Pictures. It would eventually see the success of its video division in its first few months of operation. In 1986, New World acquired the post-production facility Lions Gate Studios for $4.4 million, as well as the Marvel Entertainment Group (MEG), the corporate parent of Marvel Comics from the liquidated Cadence Industries. In July 1967, William "Bill" Deneen left Encyclopædia Britannica Films to start up the Learning Corporation of America, a rival company with Columbia Pictures. It would quickly become one of EBF's biggest rivals in the 16mm field. During his past decade with EBF, William Deneen's specialty was geography films. He was the owner of an independent film company since 1950, which was distributing through EBF until they absorbed his company and made him VP. Among his most famous in-depth looks of everyday life overseas were a series on Japan, Hungary and Communism and a trio shot on Samuel Bronston's sets of Fall of the Roman Empire, including Claudius: Boy of Ancient Rome. Despite being made very economically, these were undoubtedly the most expensive-looking school films of the era. In 1987, New World acquired educational film company Learning Corporation of America and independent film studio Highgate Pictures. By this time New World Pictures changed its name to New World Entertainment to better reflect its range of subsidiaries besides the film studio, including its purchase of Marvel Comics, and partner Harry Sloan said that the name change would have the revised banner "more accurately reflects the business the company is in". Also that year New World almost purchased two toy companies, Kenner Parker Toys and Mattel, but both planned acquisitions never materialized (although Tonka would acquire Kenner in 1987). Around this time, New World faced a significant financial slump, and the company began restructuring itself. This began with the sale of Marvel Entertainment Group to Andrews Group (run by financier Ronald Perelman) on January 6, 1989; Marvel Productions was excluded from the sale. After a failed bid by Giancarlo Parretti's Pathé Communications, New World was sold to the Andrews Group in April 1989; Perelman indicated that, while New World's television operations would continue, their motion picture and home video activity would be cut back, if not scrapped entirely. The bulk of its film and home video holdings were sold in January 1990 to Trans-Atlantic Pictures, a newly formed production company founded by a consortium of former New World executives (Trans-Atlantic was sold to Lakeshore Entertainment in 1996). Highgate Pictures and Learning Corporation of America were shut down in 1990.[citation needed] On October 7, 1991, New World sold much of its "network" television assets to Sony Pictures Entertainment, who used these assets to relaunch TriStar Television. Some television programs produced by New World such as Santa Barbara and The Wonder Years would remain in production by the company until their cancellations in 1993; New World would not return to producing programs for the major broadcast television networks until early 1995. On February 17, 1993, Perelman purchased a majority stake in SCI Television, taking over control of the company from George Gillett. SCI's stations included CBS affiliates WAGA-TV in Atlanta, WJBK-TV in Detroit, WJW-TV in Cleveland, WITI-TV in Milwaukee; NBC affiliate KNSD in San Diego; and independent WSBK-TV in Boston. The core of the group was the former television properties of Storer Communications, which Gillett bought in 1987 financed through junk bonds that soured after Black Monday, putting him in a 10:1 debt-to-profit ratio. WTVT in Tampa, also affiliated with CBS and owned directly by Gillett, was included. Perelman folded SCI Television into New World Entertainment, forming New World Communications. In 1993, New World Entertainment purchased ownership stakes in syndication distributor Genesis Entertainment through Four Star Television and made a direct purchase of infomercial production company, Guthy-Renker. The company agreed to purchase Argyle Television in May 1994 and its four stations: CBS affiliates KTBC-TV in Austin, Texas, and KDFW-TV in Dallas; NBC affiliate WVTM-TV in Birmingham, Alabama; and ABC affiliate KTVI in St. Louis. At the same time, New World acquired four stations owned by Citicasters: ABC affiliates WBRC-TV in Birmingham and WGHP-TV in High Point, North Carolina; NBC affiliate WDAF-TV in Kansas City, Missouri; and CBS affiliate KSAZ-TV in Phoenix. Due to WBRC and WVTM being in the same market, New World opted to placed WBRC and WGHP in a blind trust and sought buyers for both. The biggest deal involving New World Communications would aid in changing the face of American broadcasting. In the wake of Fox's landmark $1.58-billion deal with the National Football League (NFL) on December 17, 1993, which awarded it the television rights to the National Football Conference (NFC) beginning with the league's 1994 season, the network began seeking agreements with various station groups such as SF Broadcasting to affiliate with VHF stations that had established histories as affiliates of the Big Three (ABC, CBS and NBC) and therefore had higher value with advertisers (compared to its predominately UHF affiliate body, the vast majority of which were independent stations before joining the network), in an effort to bolster the network's newly acquired package of NFL game telecasts. Shortly after the Citicasters acquisition announcement, on May 23, 1994, New World Communications and Fox reached a multi-year affiliation agreement in which New World would switch most of its television stations to the network beginning that fall. The deal would include most of the stations that New World was acquiring from Argyle and Citicasters, with all of the affected stations joining Fox after existing affiliation contracts with their then-current network partners concluded. In exchange, Fox parent News Corporation agreed to purchase a 20% interest in New World for $500 million. New World was approached by Fox in part due to the group's expanding presence in several primary and secondary markets of NFC teams. New World, meanwhile, was concerned about the effect that the network's loss of NFC rights to Fox would have on both CBS, which was near the bottom of the network ratings at the time, and on the group's CBS-affiliated stations. The stations that became Fox affiliates had to acquire or produce additional programming to fill their broadcast days, as Fox programmed significantly fewer hours of network content (prime time programming for two hours on Monday through Saturdays and three hours on Sundays, the Monday through Saturday children's block Fox Kids, and an hour of late night programming on Saturdays) than its three established major network competitors; on top of that, most of the New World stations (with KTVI later becoming the lone exception) declined to carry the Fox Kids block. The time vacated by news programs, daytime shows and children's programs from each station's former network was filled by additional syndicated programming, particularly local newscasts. The deal as a whole (as well as a second affiliation agreement that was struck one month after the New World deal through the purchase of four stations by a joint venture with Savoy Pictures) caused a domino effect that resulted in various individual and group affiliation deals involving all four networks (primarily CBS, Fox, and ABC) affecting television stations in more than 70 media markets; in most of those areas, New World did not own a station. Three New World stations were excluded from the Fox affiliation deal. In Boston, where New World owned WSBK-TV, Fox was already affiliated with WFXT (channel 25). WVTM was exempted in Birmingham, as, in the summer of 1995, New World sold WBRC and WGHP to Fox Television Stations, with WBRC switching to Fox after its affiliation contract with ABC expired on August 31, 1996. KNSD (also a UHF station) also did not switch as Fox was already affiliated with a VHF station in the San Diego market, Tijuana, Baja California, Mexico-based XETV-TV (channel 6). KNSD and WVTM retained their NBC affiliations, although in 1995, its contract was renewed for 10 years. New World planned to sell all 3 stations as well, to comply with the FCC's 12-station ownership limit. In November 1994, New World sold WSBK-TV to the Paramount Stations Group subsidiary of Viacom for $100 million. Later that year, Brandon Tartikoff, who helped NBC out of its ratings doldrums in the 1980s in his former role as President of Entertainment at NBC, joined New World Communications in an executive position; concurrently, New World acquired Tartikoff's production company Moving Target Productions. New World also acquired the remaining interest in Genesis Entertainment, which expanded upon New World's production assets into television distribution (Genesis has subsequently renamed New World-Genesis Distribution following the closure of the purchase). After New World took over Moving Target Productions, the production company was renamed to MT2 Services. In 1995, Stone Stanley Productions was signed an exclusive agreement with New World Entertainment. 1995 also saw the acquisitions of Cannell Entertainment and entertainment magazine Premiere. In May 1996, New World sold WVTM and KNSD to NBC Television Stations for $425 million. On July 17, 1996, Fox parent News Corporation announced it would acquire the remainder of New World Communications for $2.48 billion in stock. When the merger with News Corporation was finalized on January 22, 1997, New World's television production and distribution arms folded into 20th Century Fox Television and 20th Television, respectively and the former New World television stations were transferred into its Fox Television Stations subsidiary, turning the former group's 12 Fox affiliates into owned-and-operated stations of the network, joining WGHP and WBRC. The New World Animation and Marvel Films Animation libraries were acquired by Saban Entertainment and Fox Kids Worldwide (in turn acquired by Disney through its 2001 purchase of Fox Family Worldwide) following News Corporation's acquisition of New World. As part of the acquisition of 21st Century Fox by The Walt Disney Company, the New World library was transferred to TFCF America, Inc., a subsidiary of The Walt Disney Company, effective March 20, 2019, while the New World holding companies remained with Fox Corporation. Legacy New World is noted for the number of its cult movies it distributed. Filmink have argued "in the history of Hollywood, few studios are as beloved by fans as Corman era New World." Former stations Films Television programs See also References
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/שדרות_הרצל_(ירושלים)] \| [TOKENS: 10962]
תוכן עניינים שדרות הרצל (ירושלים) שדרות הרצל הוא רחוב ראשי במערב ירושלים, הנמתח בין הכניסה המערבית לעיר והר הרצל. הרחוב נקרא על שם בנימין זאב הרצל מ־17 בנובמבר 1949. הרחוב עובר בשכונות קריית משה, בית הכרם, יפה נוף ובית וגן. הכניסה הראשית אל הר הרצל נמצאת במספר 1 ביחד עם כניסות נוספות לפניו. רקע היסטורי ב־11 ביוני 1948, כשלושה שבועות לאחר הכרזת העצמאות, החליטה עיריית ירושלים להחליף את שמו של רחוב יפו ולקרוא לו "רחוב הרצל". השינוי לא נתקבע ושם הרחוב חזר לקדמותו. בשנת 1949 הועלו עצמות הרצל לישראל והובאו לקבורה בפסגה בדרום-מערבה של ירושלים, שעד אותו זמן הייתה חשופה וידועה בשם "גֶ'בֶּל אֶ-שּׂרְפֶה". בנובמבר 1951 החליטה ועדת השמות הממשלתית לקרוא לבית העלמין החדש הר הרצל ולרחוב המוביל אליו קראו שדרות הרצל. תוואי הרחוב וציוני דרך רחוב שדרות הרצל מתחיל בצומת הסמוך לכניסה המערבית, בסמוך לשכונת קריית משה, בכניסה הראשית לירושלים (צומת הרחובות הרצל-שזר-ויצמן-יפו-ירמיהו). צומת זה מנקז את התנועה אל תוך העיר כאשר ציר שדרות הרצל מוביל את התנועה הזורמת לשכונות בדרום מערב העיר. מתחת לצומת עוברת מנהרה של שדרות בגין ומעליו עובר גשר המיתרים, עליו עובר הקו האדום של הרכבת הקלה. הרחוב ממשיך בשכונת בית הכרם, ועולה לשכונת בית וגן. גשר המיתרים הוא גשר תלוי, בתכנונו של האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטרווה. הגשר נבנה בכניסה לירושלים כחלק מפרויקט הרכבת הקלה שהחל לפעול בעיר החל משנת 2010 והוא מקשר בין שדרות הרצל ורחוב יפו. הגשר נחנך ב-25 ביוני 2008. הקו האדום הוא הקו הראשון שיצא לפועל מבין שמונת קווי מערך הרכבת הקלה בירושלים, ומסיע המונים מפסגת זאב בצפון ועד הר הרצל בדרום. אורכו של הקו האדום הוא 13.8 קילומטר והוא מתחיל בפסגת זאב, עובר ברחוב יקותיאל אדם, ממשיך בדרך שועפאט ובשדרות חיים בר-לב, רחוב הצנחנים, דרך כיכר צה"ל, לכל אורך רחוב יפו החותך את מרכז העיר, עובר דרך התחנה המרכזית של ירושלים וממשיך בתוואי של שדרות הרצל עד הר הרצל תחנתו הסופית. בשנת-2023 צפויות להיפתת הערכות הקו מנווה יעקב בצפון לבית חולים הדסה עין כרם בדרום. בדרכו דרומה נושקות שדרות הרצל לשכונה הוותיקה קריית משה. השכונה הוקמה בשנת 1923 בסיועה של קרן "מזכרת משה מונטיפיורי". היא נמצאת בגובה של 820 מטרים מעל פני הים. מצפון גובלת בתחומה שכונת גבעת שאול והכניסה לירושלים, מדרום שכונת בית הכרם. ב"פינה" הצפונית של השכונה, צופה על שדרות הרצל עומד "בית החינוך לעיוורים", בניין מסיבי בעל נוכחות. בשנת 1932 נחנך בניין המוסד, שהכניסה אליו היא מרחוב הרב צבי יהודה 6. הבניין תוכנן על ידי האדריכל הבריטי טגארט באופן שיקל על העיוורים את ההתמצאות בו. באמצע שנות השישים התרחב המוסד ונבנו האגפים החדשים מצפון לבניין המקורי, לצד רחוב דגל ראובן של היום. המוסד מכשיר ילדים ונערים עיוורים להשתלבות בחברה ומפתח אצלם יכולות למידה ויצירה. זהו אחד המוסדות הוותיקים ביותר בשכונה. קואופרטיב "המקשר" הוקם ב־22 ביוני 1931 ההתארגנות לקואופרטיב הייתה בהשפעת ההסתדרות ובתמיכת ראשי היישוב בזמנו. שיכון המקשר שיכון "המקשר א" הוקם ב-1937 (תרצ"ז) על ידי חברי קואופרטיב הנהגים של חברת "המקשר" בקרבת שכונת קריית משה, בין הרחובות: שד' הרצל, משה פיק, קריית משה (היום נחשבת כחלק משכונת קריית משה). לצורך הבנייה נערכה תחרות בין ארכיטקטים לתכנון עשרה בניינים על שטח מצומצם של שישה דונמים, כשהתנאים שנדרשו היו: יצירת ציר אורך כשהבתים משני צדיו, עם שטח ירוק. השיכון שנבנה היה של בתים מבטון בני שתי קומות, בכל קומה שתי דירות בנות שלושה חדרים, ס"ה 40 דירות. הדירות נבנו על ידי חברה שלימים תיקרא סולל בונה. מחיר כל דירה 25.000 לירות א"י. מאחר שהשיכון אכלס רק מחצית מחברי "המקשר" באותה תקופה, נקנה מאוחר יותר שטח נוסף - מאחורי מוסך "המקשר" שמעברו המזרחי של שד' הרצל של היום. השיכון השני - "המקשר ב" -נבנה ב-1945 והיו בו 53 דירות. שיכון זה נהרס עם בניית כביש בגין. שיכון "המקשר א" מיועד להריסה כחלק מתוכנית ציפוף בינוי של עיריית ירושלים. במסגרת התוכנית ייהרסו 15 מבנים במתחם ובמקום יוקמו בחזית הפונה לשדרות הרצל 2 מגדלים בגובה 25 קומות עם 660 דירות וגינה ציבורית מאחוריהם. מוסך המקשר בצידם השני של שדרות הרצל, מול שכונת קריית משה ומתחת לבנייני האומה הקים קואופרטיב המקשר מוסך לתחזוקת האוטובוסים שבבעלותו. מוסך זה שהשתרע על גבי שטח נרחב כלל מספר סככות לשטיפה סיכה ותיקונים לצד עמדת תדלוק אוטובוסים וכן מגרש חניה גדול ממדים המכיל כ-150 אוטובוסים. מוסך זה הועבר לקואופרטיב אגד משהתמזגו שני הקואופרטיבים אחד בשני בשנת 1967. עם הזמן צומצם שטח המוסך לטובת פרויקטים שונים בתחום הבניין. לאורך שדרות הרצל בין מתחם אגד וכביש בגין הוקמה רצועת מלונות. במסגרת תוכנית הפיתוח של רובע הכניסה לעיר, מיועד לקום במתחם אגד מקבץ של 5 מגדלים בגובה 35 קומות סביב לכיכר ציבורית בשם "כיכר האומה" ולצידם מבנים נמוכים יותר. בתחילת 2017 ביקשה עיריית ירושלים להפקיע את השטח ששטחו כ-18 דונמים לקראת מימוש תוכניות הבנייה וכן להפנות את אגד למספר מגרשי חנייה חלופיים, בהם אחד שנועד לקום לא הרחק משם, בשולי גן סאקר בשטח מגרשי הספורט הגובל בפרויקט המגורים "משכנות האומה" ואחר לצד מסוף אגד המתוכנן לקום סמוך להר חוצבים וכביש גולדה מאיר. בין הרחובות שדרות יצחק רבין ושדרות וולפסון המתחברים לשדרות הרצל ורחוב זאב וילנאי המקביל, הוקמו מספר מלונות: "רמדה רנסאנס ירושלים", "פרימה פארק" ו"גני ירושלים" המכילים מאות חדרים ומהווים חלק ממקבץ המלונות סמוך לכניסה לעיר. בשנים הבאות אמורים להיבנות מלונות נוספים בשדרות הרצל גם מצפון לשדרות רבין ולאורך שדרות שז"ר במסגרת תוכנית הבינוי סביב "כיכר האומה" ו"בנייני האומה" כשהתוספת המתוכננת היא עד 2000 חדרי מלון חדשים ברצועת המלונות המורחבת. בצומת הרחובות: "החלוץ" פינת שדרות הרצל. שכונת בית הכרם שוכנת על כיפה במערב העיר, ומוקפת בשכונות מכל עבריה. בצפון היא גובלת בשכונת קריית משה, במערב בשכונת יפה נוף וביער ירושלים. שדרות הרצל חוצות את השכונה לשניים, בין הגרעין הראשוני של השכונה לבין שכונת יפה נוף הנחשבת כיום לחלק מהשכונה רבתי. על שדרות הרצל צופה המבנה המפואר של המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין, אחת המכללות הראשונות למורים בארץ ישראל. שמה המקורי של המכללה הוא "בית המדרש למורים העברי". המכללה מוכרת גם בשמה "סמינר למורים" והיום שמה המקובל הוא "מכללת דוד ילין". יפה נוף היא שכונה במערב ירושלים, אשר הוקמה ב-1929. יחד עם רמת בית הכרם וגבעת בית הכרם היא מרכיבה את שכונת בית הכרם רבתי. שמה של השכונה, יפה נוף, כאחד משמות ירושלים. באזור כיכר מיליקובסקי, מול בית החולים שערי צדק, עתיד להיבנות מחלף שיתחבר אל כביש 16. בצומת הרחובות שמואל בייט ושדרות הרצל, הקרוי גם צומת מוליקובסקי, מצדן המזרחי של שדרות הרצל, בצמוד לשכונת בית הכרם, עומד הקומפלקס של המרכז הרפואי שערי צדק. במהלך שנות השבעים של המאה העשרים הוברר כי המבנה הישן בו שכן בית החולים שתוכנן על פי אמות מידה של סוף המאה ה-19 איננו מתאים יותר לצורכי בית חולים מודרני, ובשנת 1980 עבר בית החולים בשלמותו לקמפוס חדש בשכונת בית וגן בירושלים בסמוך להר הרצל. מרכז הרפואי שערי צדק נבנה על גבי מגרש במיקום מרכזי בירושלים שגודלו כ 45,000 מטר רבוע. בניית המתחם הושלמה בשנת 1979 והוא כולל שורת בניינים המחוברים ביניהם במעברים עיליים ותת-קרקעיים. בצמוד לבית החולים הוכשר שטח חנייה לעובדים לחולים ולמבקרים. בשטח הגובל בקומפלקס המבנים של שערי צדק, רחוב שמואל בייט ושדרות הרצל הוקם בשטח של 12 דונם פרויקט "לב העיר" הכולל 6 מגדלים למגורים ותחתיהם קומת מסחר. ממול למרכז הרפואי שערי צדק עומד בנין ההנהלה ומרכז מבקרים של ארגון יד שרה. הבולט בגרם מדרגות החירום ממתכת שעוצב ביד אומן על ידי יובל רימון. יד שרה היא אגודת מתנדבים גדולה הפועלת בישראל ומעניקה מגוון שירותים לטיפולי בית לסיפוק צרכים המיוחדים של הפרט המתמודד עם קשיים תפקודיים. האגודה זכתה בפרס ישראל (שנת תשנ"ד – 1994). בית ספר שש-שנתי ועל יסודי שבו לומדים כ-1,000 תלמידים. ממוקם בסמוך לבניין יד שרה ולבית החולים שערי צדק. מכון התלמוד הישראלי השלם הוא מכון הפועל כעמותה במסגרת "יד הרב הרצוג" ועוסק בהוצאה לאור של ספרות תורנית. מקום מושבו הוא מול הר הרצל וצמוד אל "גן הרצל הקטן". מכון מדעי טכנולוגי להלכה הנמצא בצמוד אל מכון התלמוד הישראלי השלם בפינת רחוב הפסגה 1 בשכונת "בית וגן". הר הרצל הוא הר בין השכונות עין כרם, בית הכרם, בית וגן ויפה נוף. על ההר ממוקמים מספר מונומנטים לאומיים בהם חלקת קברו של בנימין זאב הרצל, בית הקברות הלאומי של מדינת ישראל ובצידו השני נמצא בית הקברות הצבאי הראשי של מדינת ישראל, בין חלקות בית הקברות מצויים: חלקת גדולי האומה, חלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל, חלקת משפחת ז'בוטינסקי, וחלקת המעפילים שנספו בדרכם אל הארץ ובו מתוכנן לקום היכל הזיכרון הלאומי שבו יונצחו כל הנופלים בהגנה על הארץ. הרחבה שלפני קברו של הרצל משמשת מדי שנה כאתר טקס הדלקת המשואות - הטקס הרשמי של סיום אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ותחילת חגיגות יום העצמאות. הטקס כולל פתיחת חגיגות יום העצמאות והדלקת המשואות. הכניסה הראשית אל הר הרצל נמצאת בשדרות הרצל 1 בצומת הכניסה אל יד ושם. הנוסעים בשדרות הרצל מהכניסה לירושלים ולכוון דרום יעמדו בצומת קטן המוביל לרחבה קטנה ואל תוך בית הקברות הצבאי. משרד הביטחון פנה לאחר קום המדינה אל הקרן הקיימת על מנת לאתר אזור בירושלים שבו יוקם בית העלמין הצבאי של העיר. זמן קצר לפני טקס קבורתו של הרצל בפסגת ההר החליטה הקרן הקיימת לייעד את מורדותיו הצפוניים של ההר לצורך הקמת בית העלמין הצבאי של ירושלים. בית הקברות עצמו, נמצא כאמור על מדרונותיו הצפוניים של הר הרצל. תכנון בית העלמין מושפע מהטופוגרפיה באתר והוא מחולק למספר רב של חלקות הבנויות במפלסים לאורך המדרון. בנוסף מפוזרות על המדרון גם אנדרטאות הזיכרון, כגון האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים, הצוללת אח"י דקר ואנדרטאות לזכר חיילים יהודים שנלחמו במסגרת צבאית בארצם (כגון האנדרטה לזכר חיילים יהודים של הצבא האדום שנלחמו במלחמת העולם השנייה) והאנדרטה לזכר החיילים העבריים שטבעו על סיפונה של הספינה ארינפורה במלחמת העולם השנייה. הכניסה הראשית אל בית הקברות הצבאי נמצאת בשדרות הרצל לפני הכניסה הראשית. כניסה נפרדת, הניצבת על מגרש חניה ורחבת כניסה הנושקות אף הם לשדרות הרצל, מובילה אל אחוזת הקבר של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. הוועדה שמונתה לבחירת המקום, והייתה משותפת לממשלת ישראל ולהסתדרות הציונית, התלבטה באשר למקום בו ייקבר הרצל. הוועדה, שלא הייתה מעוניינת לקבור את הרצל בבית קברות קיים, אלא ליצור אתר חדש בעל משמעות סמלית לתקומת המדינה אותה חזה, בחרה בירושלים כמקום קבורתו וזאת לא רק עקב היותה הבירה, אלא גם לצורך הדגשת ריבונותה של ישראל על העיר. מבין החלופות נבחרה פסגה חשופה באזור שכונת בית וגן במערב ירושלים, שכונתה עד אותה תקופה בשמה הערבי "אלשראפה" ("הנשקפת"). בכניסה לאתר קברו של הרצל ניצב מוזיאון הרצל, ובו תצוגה על חייו ופועלו, כולל שחזור חדר עבודתו בווינה על רהיטיו המקוריים. ברחבת הכניסה הראשית ניצב מוזיאון הרצל, ובו תצוגה על חייו ופועלו, כולל שיחזור חדר עבודתו בווינה על רהיטיו המקוריים. בשנת 2005 שופץ ושודרג המוזיאון והפך לאינטראקטיבי. בצמוד אליו פעלה המדרשה ללימודי ציונות על שם ד"ר אריה צימוקי. המוזיאון נמצא בכניסה הראשית אל הר הרצל בשדרות הרצל 1 פינת הכביש המוביל אל יד ושם. בכניסה הראשית אל בית הקברות הצבאי בשדרות הרצל עתיד לקום "היכל הזיכרון הלאומי" שבו יונצחו כל חללי מערכות ישראל משנת 1860 ועד היום. במרכזו של ההיכל מתוכננת אנדרטה לזכר החיילים האלמונים של ישראל. שכונת בית וגן היא שכונה במערב העיר ירושלים. השכונה גובלת עם השכונות רמת בית הכרם, רמת שרת, גבעת מרדכי וקריית יובל. נוסדה ב-1921 כאחת משכונות הגנים שהוקמו בירושלים בימי המנדט הבריטי על ידי הסתדרות "המזרחי" וארגון בני ברית כשכונה מעורבת - דתית וחילונית. השכונה נמצאת במיקום גבוה יחסית לרוב העיר, בקצהו המזרחי של שלוחת רכס לבן, ולכן הוקם במרכזה מאגר מים עירוני, שהוא מאגר המים המקורה הגדול בישראל. שדרות הרצל מסתיימות בכיכר הולנד, הסמוכה להר הרצל ושכונת בית וגן. בכיכר זו אפשר להמשיך ישר ושם הרחוב משתנה לרחוב קריית היובל שחוצה את השכונה בעלת אותו השם, שבהמשך מחליף את שמו עוד מספר פעמים עד שמגיע ליישוב אורה. פניה שמאלה בכיכר מובילה לרחוב הפסגה בשכונת בית וגן ופניה ימינה מובילה ליד ושם, לשביל ירושלים ולרחוב עין כרם על שם השכונה הסמוכה. הקו האדום של הרכבת הקלה מסתיים בסמוך לכיכר, וסמוך לה הוקם חניון "חנה וסע" בן 530 מקומות חנייה, לשירות נוסעי הרכבת הקלה. על הצומת הוצב פסלו האחרון של הפסל אלכסנדר קלדר בסגנון אבסטרקטי ובצבע אדום. הקרוי מחווה לירושלים, הפסל הוקם ב־1977. הפסל מורכב משש קשתות פלדה אדומות, מחוברות בהלחמה ובברגים. הקשתות מהוות הד צורני להרים סביב ובאות להזכיר לצופה את נוף הרי ירושלים - תוך שהצופה מסוגל לראות את ההרים מבעד לקשתות. צבע הפסל נועד להוות ניגוד לנוף ההרים הירוק שסביבו. במשך העבודות לבניית הרכבת הקלה בירושלים בשדרות הרצל הועבר הפסל באופן זמני למגרש פנוי בשדרות הרצל פינת רחוב שמואל בייט הסמוך למרכז הרפואי שערי צדק. באביב 2008 הוחזר הפסל למקומו המקורי, נצבע מחדש וכיום הוא ניצב מעל בניין החניון. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/FCC_v._Fox_Television_Stations,_Inc._(2012)] \| [TOKENS: 888]
Contents FCC v. Fox Television Stations, Inc. (2012) Federal Communications Commission v. Fox Television Stations, Inc., 567 U.S. 239 (2012), was a decision by the Supreme Court of the United States regarding whether the U.S. Federal Communications Commission's scheme for regulating speech is unconstitutionally vague. The Supreme Court excused the broadcasters from paying fines levied for what the FCC had determined indecency, in a majority opinion delivered by Justice Anthony Kennedy. The Supreme Court had previously issued an opinion in the case in 2009 addressing the nature of the fine itself, without addressing the restriction on indecent speech. Initial case The case entered the Supreme Court's docket in October 2007 and specifically concerns obscene language broadcast on the Fox television network from two Billboard Music Awards shows occurring in 2002 and 2003. On the December 9, 2002 ceremony, while accepting an artist achievement award for her career, Cher said "fuck 'em" regarding people who she believed criticized her; on the ceremony occurring on December 10, 2003, presenter Nicole Richie stated regarding her television show: "Why do they even call it The Simple Life? Have you ever tried to get cow shit out of a Prada purse? It's not so fucking simple." In 2004, after those incidents and another incident in January 2003 involving NBC and the 2003 Golden Globes, where U2 lead singer Bono called the band's win for Best Original Song "really, really, fucking brilliant" in his acceptance speech, Federal Communications Commission (FCC) changed its rules on expletives to prohibit "single uses of vulgar words" under any circumstances, including previous instances where it gave leeway for "fleeting" expletives that networks unknowingly allowed to enter the airwaves. Fox was subsequently fined through its owned and operated television stations group, and challenged its fine in the courts. The United States Court of Appeals for the Second Circuit ruled in the initial case () that the FCC cannot punish broadcast stations for such incidents. The FCC appealed to the Supreme Court, and in the 2009 case, the Supreme Court reversed the Second Circuit, finding that the new policy was not arbitrary. However, the issue of constitutionality was remanded to the Second Circuit, which had not considered the issue initially. Background Upon remand to hear the initially deferred issue of constitutionality, the Second Circuit Court of Appeals re-heard the case in January 2010. On July 13, 2010, in a unanimous decision written by Judge Rosemary S. Pooler, the Second Circuit vacated the FCC order and policy on First Amendment grounds, finding that "by prohibiting all 'patently offensive' references to sex, sexual organs, and excretion without giving adequate guidance as to what 'patently offensive' means, the FCC effectively chills speech, because broadcasters have no way of knowing what the FCC will find offensive. To place any discussion of these vast topics at the broadcaster's peril has the effect of promoting wide self-censorship of valuable material which should be completely protected under the First Amendment." The Second Circuit added We do not suggest that the FCC could not create a constitutional policy. We hold only that the FCC's current policy fails constitutional scrutiny." The FCC requested that the full Second Circuit hear the case en banc, but was denied. The Supreme Court heard oral arguments in this round on January 10, 2012. Ruling In an 8–0 decision (Justice Sonia Sotomayor recused herself because she had previously sat on the Second Circuit) written by Justice Anthony Kennedy, the Supreme Court ruled that because the regulations at the time did not cover "fleeting expletives" (the regulations have since been amended to that end), the fines issued were invalidated as "unconstitutionally vague" under the Due Process Clause. Because the case was resolved on that basis, the Court declined to address the First Amendment implications of the FCC's indecency regulations or to reconsider FCC v. Pacifica, 438 U.S. 726 (1978). Ginsburg authored a one-paragraph concurrence in which she agreed with the decision, but argued that the Supreme Court should have revisited Pacifica, as she felt it was "wrong when it was issued". See also References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-299] \| [TOKENS: 76002]
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B,‏ 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון
========================================

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.