text stringlengths 0 473k |
|---|
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%90%D7%93%D7%9D&veaction=edit§ion=62] | [TOKENS: 74883] |
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ (Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Gun_politics_in_the_United_States] | [TOKENS: 13411] |
Contents Gun politics in the United States In the context of gun violence in the United States, there are two primary opposing ideologies regarding private firearm ownership: gun control and gun rights. Advocates of gun control support increasingly restrictive regulations on gun ownership, while proponents of gun rights oppose such restrictions and often support the liberalization of gun ownership. These groups typically differ in their interpretations of the Second Amendment to the United States Constitution, as well as in their views on the role of firearms in public safety, their impact on public health, and their relationship to crime rates at both national and state levels.: 1–3 Since the early 21st century, private firearm ownership in the United States has been steadily increasing, with a notable acceleration during and after 2020. The survey also indicates a rise in the diversity of firearm owners, with increased ownership rates among females and ethnic minorities compared to previous years. History Firearms in American life begin with the earliest attempts to settle and colonize the United States. Firearms were made, imported and provided for agrarian, hunting, defense and diplomatic purposes. A connection between shooting skills and survival among American men in the colonial expanses was often a necessity, and could serve as a 'rite of passage' for those entering manhood.: 9 Today, the figures of the settler colonist, hunter and outdoorsman survive as central to American gun culture, regardless of modern trends away from hunting and rural life. Prior to the American Revolution, there was neither the ability nor political desire to maintain a standing army in the American colonies. Since at least the time of the Glorious Revolution, English political ideology was strongly opposed to the idea of a standing army. Therefore, the armed citizen-soldier carried responsibility. Service in colonial militia, including providing one's own ammunition and weapons, was mandatory for all men. Yet, as early as the 1790s, the mandatory universal militia duty evolved gradually to voluntary militia units and a reliance on a regular army. Throughout the 19th century the institution of the organized civilian militia gradually declined.: 10 The unorganized civilian militia under current U.S. law consists of all able-bodied males at least seventeen years of age and under the age of 45—with some exceptions—who are not members of the National Guard or Naval Militia, as codified in 10 U.S.C. § 246. Closely related to the militia tradition is the frontier tradition, with the need for self-protection pursuant to westward expansion and the extension of the American frontier.: 10–11 Though it has not been a necessary part of daily survival for over a century, "generations of Americans continued to embrace and glorify it as a living inheritance – as a permanent ingredient of this nation's style and culture".: 21 Since the founding-era of American Federalist politics, debates regarding firearm availability and gun violence in the United States have been characterized by concerns about the right to bear arms, as found in the Second Amendment to the U.S. Constitution, and the responsibility of the United States government to serve the needs of its citizens and to prevent crime and deaths. Firearms regulation supporters say that indiscriminate or unrestricted gun rights inhibit the government from fulfilling that responsibility, and causes a safety concern. Gun rights supporters promote firearms for self-defense – including security against tyranny, as well as hunting and sporting activities.: 96 Gun control advocates state that restricting and tracking gun access would result in safer communities, while gun rights advocates state that increased firearm ownership by law-abiding citizens reduces crime and assert that criminals have always had easy access to firearms. Gun legislation in the United States has become increasingly subject to federal judicial interpretation of the Constitution. The Second Amendment to the U.S. Constitution reads: "A well regulated Militia, being necessary to the security of a free State, the right of the people to keep and bear Arms, shall not be infringed." In 1791, the United States adopted the Second Amendment, and in 1868 adopted the Fourteenth Amendment. The historical tradition bounded by these two amendments has been the subject of U.S. Supreme Court decisions in District of Columbia v. Heller (2008), where the Court affirmed for the first time that the Second Amendment guarantees an individual right to possess firearms for traditionally lawful purposes (such as self-defense within the home), independent of service in a state militia, in McDonald v. City of Chicago (2010), where the Court ruled that the Second Amendment's restrictions are incorporated by the Due Process Clause of the Fourteenth Amendment and thereby apply to state as well as federal law, and most recently in the NYSRPA v. Bruen (2022). As emphasized in Bruen, the Second Amendment makes an "unqualified command" that the "individual-right" of firearms ownership, as opposed to the collective or militia-based theory of the right, is protected from all restriction unless a government authority can demonstrate their law is with the Nation's historical tradition of firearms regulation. In 2018 it was estimated that U.S. civilians own 393 million firearms, and that 40% to 42% of the households in the country have at least one gun. However, record gun sales followed in the following years. The U.S. has by far the highest estimated number of guns per capita in the world, at 120.5 guns for every 100 people. In the summer of 1619 in Jamestown, Virginia, leaders of the settlement came together to pass the first gun law: That no man do sell or give any Indians any piece, shot, or powder, or any other arms offensive or defensive, upon pain of being held a traitor to the colony and of being hanged as soon as the fact is proved, without all redemption. In the years prior to the American Revolution, the British, in response to the colonists' unhappiness over increasingly direct control and taxation of the colonies, imposed a gunpowder embargo on the colonies in an attempt to lessen the ability of the colonists to resist British encroachments into what the colonies regarded as local matters. Two direct attempts to disarm the colonial militias fanned what had been a smoldering resentment of British interference into the fires of war. These two incidents were the attempt to confiscate the cannon of the Concord and Lexington militias, leading to the Battles of Lexington and Concord of April 19, 1775, and the attempt, on April 20, to confiscate militia powder stores in the armory of Williamsburg, Virginia, which led to the Gunpowder Incident and a face-off between Patrick Henry and hundreds of militia members on one side and the Royal Governor of Virginia, Lord Dunmore, and British seamen on the other. The Gunpowder Incident was eventually settled by paying the colonists for the powder. According to historian Saul Cornell, states passed some of the first gun control laws, beginning with Kentucky's law to "curb the practice of carrying concealed weapons in 1813." There was opposition and, as a result, the individual right interpretation of the Second Amendment began and grew in direct response to these early gun control laws, in keeping with this new "pervasive spirit of individualism." As noted by Cornell, "Ironically, the first gun control movement helped give birth to the first self-conscious gun rights ideology built around a constitutional right of individual self-defense.": 140–141 The individual right interpretation of the Second Amendment first arose in Bliss v. Commonwealth (1822), which evaluated the right to bear arms in defense of themselves and the state pursuant to Section 28 of the Second Constitution of Kentucky (1799). The right to bear arms in defense of themselves and the state was interpreted as an individual right, for the case of a concealed sword cane. This case has been described as about "a statute prohibiting the carrying of concealed weapons [that] was violative of the Second Amendment". The first state court decision relevant to the "right to bear arms" issue was Bliss v. Commonwealth. The Kentucky court held that "the right of citizens to bear arms in defense of themselves and the State must be preserved entire,...": 161 Also during the Jacksonian Era, the first collective right (or group right) interpretation of the Second Amendment arose. In State v. Buzzard (1842), the Arkansas high court adopted a militia-based, political right, reading of the right to bear arms under state law, and upheld the 21st section of the second article of the Arkansas Constitution that declared, "that the free white men of this State shall have a right to keep and bear arms for their common defense", while rejecting a challenge to a statute prohibiting the carrying of concealed weapons. The Arkansas high court declared "That the words 'a well-regulated militia being necessary for the security of a free State', and the words 'common defense' clearly show the true intent and meaning of these Constitutions [i.e., Arkansas and the U.S.] and prove that it is a political and not an individual right, and, of course, that the State, in her legislative capacity, has the right to regulate and control it: This being the case, then the people, neither individually nor collectively, have the right to keep and bear arms." Joel Prentiss Bishop's influential Commentaries on the Law of Statutory Crimes (1873) took Buzzard's militia-based interpretation, a view that Bishop characterized as the "Arkansas doctrine," as the orthodox view of the right to bear arms in American law. The two early state court cases, Bliss and Buzzard, set the fundamental dichotomy in interpreting the Second Amendment, i.e., whether it secured an individual right versus a collective right.[citation needed] In the years immediately following the Civil War, the question of the rights of freed slaves to carry arms and to belong to the militia came to the attention of the federal courts. In response to the problems freed slaves faced in the Southern states, the Fourteenth Amendment was drafted. When the Fourteenth Amendment was drafted, Representative John A. Bingham of Ohio used the Court's own phrase "privileges and immunities of citizens" to include the first Eight Amendments of the Bill of Rights under its protection and guard these rights against state legislation. The debate in Congress on the Fourteenth Amendment after the Civil War also concentrated on what the Southern States were doing to harm the newly freed slaves. One particular concern was the disarming of former slaves. The Second Amendment attracted serious judicial attention with the Reconstruction era case of United States v. Cruikshank which ruled that the Privileges or Immunities Clause of the Fourteenth Amendment did not cause the Bill of Rights, including the Second Amendment, to limit the powers of the State governments, stating that the Second Amendment "has no other effect than to restrict the powers of the national government." Akhil Reed Amar notes in The Yale Law Journal, the basis of common law for the first ten amendments of the U.S. Constitution, which would include the Second Amendment, "following John Randolph Tucker's famous oral argument in the 1887 Chicago anarchist Haymarket affair case, Spies v. Illinois": Though originally the first ten Amendments were adopted as limitations on Federal power, yet in so far as they secure and recognize fundamental rights – common law rights – of the man, they make them privileges and immunities of the man as citizen of the United States...: 1270 Since the late 19th century, with three key cases from the pre-incorporation era, the U.S. Supreme Court consistently ruled that the Second Amendment (and the Bill of Rights) restricted only Congress, and not the States, in the regulation of guns. Scholars predicted that the Court's incorporation of other rights suggested that they may incorporate the Second, should a suitable case come before them. The first major federal firearms law passed in the 20th century was the National Firearms Act (NFA) of 1934. It was passed after Prohibition-era gangsterism peaked with the Saint Valentine's Day massacre of 1929. The era was famous for criminal use of firearms such as the Thompson submachine gun (Tommy gun) and sawed-off shotgun. Under the NFA, machine guns, short-barreled rifles and shotguns, and other weapons fall under the regulation and jurisdiction of the Bureau of Alcohol, Tobacco and Firearms (ATF) as described by Title II. In United States v. Miller (1939) the Court did not address incorporation, but whether a sawn-off shotgun "has some reasonable relationship to the preservation or efficiency of a well-regulated militia." In overturning the indictment against Miller, the U.S. District Court for the Western District of Arkansas stated that the National Firearms Act of 1934, "offend[ed] the inhibition of the Second Amendment to the Constitution." The federal government then appealed directly to the Supreme Court. On appeal the federal government did not object to Miller's release since he had died by then, seeking only to have the trial judge's ruling on the unconstitutionality of the federal law overturned. Under these circumstances, neither Miller nor his attorney appeared before the Court to argue the case. The Court only heard argument from the federal prosecutor. In its ruling, the Court overturned the trial court and upheld the NFA. The Gun Control Act of 1968 (GCA) was passed after the assassinations of President John F. Kennedy, Senator Robert Kennedy, and African-American activists Malcolm X and Martin Luther King Jr. in the 1960s. The GCA focuses on regulating interstate commerce in firearms by generally prohibiting interstate firearms transfers except among licensed manufacturers, dealers, and importers. It also prohibits selling firearms to certain categories of individuals defined as "prohibited persons." In 1986, Congress passed the Firearm Owners Protection Act. It was supported by the National Rifle Association because it reversed many of the provisions of the GCA. It also banned ownership of unregistered fully automatic rifles and civilian purchase or sale of any such firearm made from that date forward. The assassination attempt on President Ronald Reagan in 1981 led to enactment of the Brady Handgun Violence Prevention Act (Brady Law) in 1993 which established the national background check system to prevent certain restricted individuals from owning, purchasing, or transporting firearms. In an article supporting passage of such a law, retired chief justice Warren E. Burger wrote: Americans also have a right to defend their homes, and we need not challenge that. Nor does anyone seriously question that the Constitution protects the right of hunters to own and keep sporting guns for hunting game any more than anyone would challenge the right to own and keep fishing rods and other equipment for fishing – or to own automobiles. To 'keep and bear arms' for hunting today is essentially a recreational activity and not an imperative of survival, as it was 200 years ago. 'Saturday night specials' and machine guns are not recreational weapons and surely are as much in need of regulation as motor vehicles. A Stockton, California, schoolyard shooting in 1989 led to passage of the Federal Assault Weapons Ban of 1994 (AWB or AWB 1994), which defined and banned the manufacture and transfer of "semiautomatic assault weapons" and "large capacity ammunition feeding devices." According to journalist Chip Berlet, concerns about gun control laws along with outrage over two high-profile incidents involving the ATF (Ruby Ridge in 1992 and the Waco siege in 1993) mobilized the militia movement of citizens who feared that the federal government would begin to confiscate firearms. Though gun control is not strictly a partisan issue, there is generally more support for gun control legislation in the Democratic Party than in the Republican Party. The Libertarian Party, whose campaign platforms favor limited government regulation, is outspokenly against gun control. The National Rifle Association (NRA) was founded to promote firearm competency and natural conservation in 1871. The NRA supported the NFA and, ultimately, the GCA. After the GCA, more strident groups, such as the Gun Owners of America (GOA), began to advocate for gun rights. According to the GOA, it was founded in 1975 when "the radical left introduced legislation to ban all handguns in California." The GOA and other national groups like the Second Amendment Foundation (SAF) and its offshoot the Firearms Policy Coalition (FPC), Jews for the Preservation of Firearms Ownership (JPFO), and the Second Amendment Sisters (SAS), often take stronger stances than the NRA and criticize its history of support for some firearms legislation, such as GCA. The National Association for Gun Rights (NAGR) has been an outspoken critic of the NRA for a number of years. According to the Huffington Post, "NAGR is the much leaner, more pugnacious version of the NRA. Where the NRA has looked to find some common ground with gun reform advocates and at least appear to be reasonable, NAGR has been the unapologetic champion of opening up gun laws even more." These groups believe any compromise leads to greater restrictions.: 368 : 172 According to the authors of The Changing Politics of Gun Control (1998), in the late 1970s, the NRA changed its activities to incorporate political advocacy. Despite the impact on the volatility of membership, the politicization of the NRA has been consistent and the NRA-Political Victory Fund ranked as "one of the biggest spenders in congressional elections" as of 1998. According to the authors of The Gun Debate (2014), the NRA taking the lead on politics serves the gun industry's profitability. In particular when gun owners respond to fears of gun confiscation with increased purchases and by helping to isolate the industry from the misuse of its products used in shooting incidents. The Brady Campaign to Prevent Gun Violence began in 1974 as Handgun Control Inc. (HCI). Soon after, it formed a partnership with another fledgling group called the National Coalition to Ban Handguns (NCBH) – later known as the Coalition to Stop Gun Violence (CSGV). The partnership did not last, as NCBH generally took a tougher stand on gun regulation than HCI.: 186 In the wake of the 1980 murder of John Lennon, HCI saw an increase of interest and fundraising and contributed $75,000 to congressional campaigns. Following the Reagan assassination attempt and the resultant injury of James Brady, Sarah Brady joined the board of HCI in 1985. HCI was renamed in 2001 to Brady Campaign to Prevent Gun Violence. In 1996, Congress added language to the relevant appropriations bill which required "none of the funds made available for injury prevention and control at the Centers for Disease Control and Prevention may be used to advocate or promote gun control." This language was added to prevent the funding of research by the CDC that gun rights supporters considered politically motivated and intended to bring about further gun control legislation. In particular, the NRA and other gun rights proponents objected to work supported by the National Center for Injury Prevention and Control, then run by Mark L. Rosenberg, including research authored by Arthur Kellermann. In October 2003, the Centers for Disease Control and Prevention published a report on the effectiveness of gun violence prevention strategies that concluded "Evidence was insufficient to determine the effectiveness of any of these laws.": 14 A similar survey of firearms research by the National Academy of Sciences arrived at nearly identical conclusions in 2004. In September of that year, the Assault Weapons Ban expired due to a sunset provision. Efforts by gun control advocates to renew the ban failed, as did attempts to replace it after it became defunct. The NRA opposed bans on handguns in Chicago, Washington D.C., and San Francisco while supporting the NICS Improvement Amendments Act of 2007 (also known as the School Safety And Law Enforcement Improvement Act), which strengthened requirements for background checks for firearm purchases. The GOA took issue with a portion of the bill, which they termed the "Veterans' Disarmament Act." Besides the GOA, other national gun rights groups continue to take a stronger stance than the NRA. These groups include the Second Amendment Sisters, Second Amendment Foundation, Jews for the Preservation of Firearms Ownership, and the Pink Pistols. New groups have also arisen, such as the Students for Concealed Carry, which grew largely out of safety-issues resulting from the creation of gun-free zones that were legislatively mandated amidst a response to widely publicized school shootings. In 2001, in United States v. Emerson, the Fifth Circuit became the first federal appeals court to recognize an individual's right to own guns. In 2007, in Parker v. District of Columbia, the D.C. Circuit became the first federal appeals court to strike down a gun control law on Second Amendment grounds. Smart guns only fire when in the hands of the owner, a feature gun control advocates say eliminates accidental firings by children, and the risk of hostile persons (such as prisoners, criminal suspects, an opponent in a fight, or an enemy soldier) grabbing the gun and using it against the owner. Gun rights advocates fear mandatory smart gun technology will make it more difficult to fire a gun when needed. Smith & Wesson reached a settlement in 2000 with the administration of President Bill Clinton, which included a provision for the company to develop a smart gun. A consumer boycott organized by the NRA and NSSF nearly drove the company out of business and forced it to drop its smart gun plans. The New Jersey Childproof Handgun Law of 2002 requires that 30 months after "personalized handguns are available" anywhere in the United States, only smart guns may be sold in the state. Some gun safety advocates worry that by raising the stakes of introducing the technology, this law contributes to the opposition that has prevented smart guns from being sold anywhere in the United States despite availability in other countries. In 2014, a Maryland gun dealer dropped plans to sell the first smart gun in the United States after receiving complaints. In June 2008, in District of Columbia v. Heller, the Supreme Court upheld by a 5–4 vote the Parker decision striking down the D.C. gun law. Heller ruled that Americans have an individual right to possess firearms, irrespective of membership in a militia, "for traditionally lawful purposes, such as self-defense within the home." However, in delivering the majority opinion, Justice Antonin Scalia argued that the operative clause of the amendment, "the right of the people to keep and bear Arms, shall not be infringed," codifies an individual right derived from English common law and codified in the English Bill of Rights (1689). The majority held that the Second Amendment's preamble, "A well regulated Militia, being necessary to the security of a free State," is consistent with this interpretation when understood in light of the framers' belief that the most effective way to destroy a citizens' militia was to disarm the citizens. The majority also found that United States v. Miller supported an individual-right rather than a collective-right view, contrary to the dominant 20th-century interpretation of that decision. (In Miller, the Supreme Court unanimously held that a federal law requiring the registration of sawed-off shotguns did not violate the Second Amendment because such weapons did not have a "reasonable relationship to the preservation or efficiency of a well regulated militia.") Finally, the court held that, because the framers understood the right of self-defense to be "the central component" of the right to keep and bear arms, the Second Amendment implicitly protects the right "to use arms in defense of hearth and home." The four dissenting justices said that the majority had broken established precedent on the Second Amendment, and took the position that the Amendment refers to an individual right, but in the context of militia service. In June 2010, a Chicago law that banned handguns was struck down. The 5–4 ruling incorporated the Second Amendment, stating that "The Fourteenth Amendment makes the Second Amendment right to keep and bear arms fully applicable to the States." Justice Samuel Alito's plurality opinion attributed incorporation to the Amendment's Due Process Clause. In June 2022, the Supreme Court struck down the Sullivan Act's requirement for New York residents to show proper cause to obtain a license for concealed carry of handguns. The Supreme Court's 6-3 majority opinion authored by Justice Clarence Thomas rejected a two-part test previously used by federal courts to review challenges to gun-control measures, and instead introduced a new "text, history, and tradition" test, where courts should judge gun control laws based on historic and traditional gun control laws of the United States. It found that carrying a handgun in public for self-defense is protected under the Second Amendment, while still allowing for restrictions on carrying handguns in certain "sensitive places". The opinion however only allows for "sensitive place" restrictions where historical analogues may be present (such as schools, courthouses, and polling places), using the island of Manhattan as an example of one such sensitive place that would be considered unconstitutional. In a case decided in June 2024, the Supreme Court refined the Bruen test in United States v. Rahimi. The case involved a decision from the Fifth Circuit that had struck down a federal law banning gun ownership for those that were subject to domestic violence restraining orders, which had been based on the Bruen decision and the lack of any historical laws that were strict matches for the federal law, as past laws barring guns from dangerous people were based on the danger to the nation as a whole and not to individuals. The Supreme Court reversed the Fifth Circuit's decision, restating the "text, history, and tradition" test does not require a strict matching law but a close analogue, and in the specific case, that historical gun laws did bar people that were considered dangerous from ownership, regardless to the level of danger they presented. Thomas was the sole dissent on this case. One way advocacy groups influence politics is through "outside spending," using political action committees (PACs) and 501(c)(4) organizations. PACs and 501(c)(4)s raise and spend money to affect elections. PACs pool campaign contributions from members and donate those funds to candidates for political office. Super PACs, created in 2010, are prohibited from making direct contributions to candidates or parties, but influence races by running ads for or against specific candidates. Both gun control and gun rights advocates use these types of organizations. The NRA's Political Victory Fund super PAC spent $11.2 million in the 2012 election cycle, and as of April 2014, it had raised $13.7 million for 2014 elections. Michael Bloomberg's gun-control super PAC, Independence USA, spent $8.3 million in 2012 and $6.3 million in 2013. Americans for Responsible Solutions (since renamed Giffords Law Center to Prevent Gun Violence), another gun-control super PAC started by retired Congresswoman Gabby Giffords, raised $12 million in 2013, and planned to raise $16 to $20 million by the 2014 elections. The group's treasurer said that the funds would be enough to compete with the NRA "on an even-keel basis." Another way advocacy groups influence politics is through lobbying; some groups use lobbying firms, while others employ in-house lobbyists. According to OpenSecrets, gun politics groups with the most lobbyists in 2013 were: the NRA's Institute for Legislative Action (NRA-ILA); Mayors Against Illegal Guns (MAIG); the National Shooting Sports Foundation (NSSF); and the Brady Campaign. Gun rights groups spent over $15.1 million lobbying in Washington D.C. in 2013, with the National Association for Gun Rights (NAGR) spending $6.7 million, and the NRA spending $3.4 million. Gun control groups spent $2.2 million, with MAIG spending $1.7 million, and the Brady Campaign spending $250,000 in the same period. In August 2012, an open source group called Defense Distributed launched a project to design and release a blueprint for a handgun that could be downloaded from the Internet and manufactured using a 3D printer. In May 2013, the group made public the STL files for the world's first fully 3D printable gun, the Liberator .380 single shot pistol. Since 2018, 3D printed gun files have exponentially multiplied and been freely published on the Internet for anyone in the world to access, on websites like DEFCAD and Odysee. On January 16, 2013, in response to the Sandy Hook Elementary School shooting and other mass shootings, President Barack Obama announced a plan for reducing gun violence in four parts: closing background check loopholes; banning so-called "assault weapons" and "large capacity magazines"; making schools safer; and increasing access to mental health services.: 2 The plan included proposals for new laws to be passed by Congress, and a series of executive actions not requiring Congressional approval. No new federal gun control legislation was passed as a result of these proposals. President Obama later stated in a 2015 interview with the BBC that gun control: has been the one area where I feel that I've been most frustrated and most stymied, it is the fact that the United States of America is the one advanced nation on earth in which we do not have sufficient common-sense, gun-safety laws. Even in the face of repeated mass killings. And you know, if you look at the number of Americans killed since 9/11 by terrorism, it's less than 100. If you look at the number that have been killed by gun violence, it's in the tens of thousands. And for us not to be able to resolve that issue has been something that is distressing. But it is not something that I intend to stop working on in the remaining 18 months. The Arms Trade Treaty (ATT) is a multilateral treaty that regulates the international trade in conventional weapons, which entered into force on December 24, 2014. Work on the treaty commenced in 2006 with negotiations for its content conducted at a global conference under the auspices of the United Nations from July 2–27, 2012, in New York. As it was not possible to reach an agreement on a final text at that time, a new meeting for the conference was scheduled for March 18–28, 2013. On April 2, 2013, the UN General Assembly adopted the ATT. The treaty was opened for signing on June 3, 2013, and by August 15, 2015, it had been signed by 130 states and ratified or acceded to by 72. It entered into force on December 24, 2014, after it was ratified and acceded to by 50 states. On September 25, 2013, Secretary of State John Kerry signed the ATT on behalf of the Obama administration. This was a reversal of the position of the Bush administration which had chosen not to participate in the treaty negotiations. Then in October a bipartisan group of 50 senators and 181 representatives released concurrent letters to President Barack Obama pledging their opposition to ratification of the ATT. The group was led by Senator Jerry Moran (R-Kansas) and Representatives Mike Kelly (R-Pennsylvania) and Collin Peterson (D-Minnesota). Following these two letters, four Democratic senators sent a separate letter to the President stating that "because of unaddressed concerns that this Treaty's obligations could undermine our nation's sovereignty and the Second Amendment rights of law-abiding Americans [they] would oppose the Treaty if it were to come before the U.S. Senate." The four Senators are Jon Tester (D-Montana), Max Baucus (D-Montana), Heidi Heitkamp (D-North Dakota), and Joe Donnelly (D-Indiana). Supporters of the treaty claim that the treaty is needed to help protect millions around the globe in danger of human rights abuses. Frank Jannuzi of Amnesty International USA states, "This treaty says that nations must not export arms and ammunition where there is an 'overriding risk' that they will be used to commit serious human rights violations. It will help keep arms out of the hands of the wrong people: those responsible for upwards of 1,500 deaths worldwide every day." Secretary Kerry was quoted as saying that his signature would "help deter the transfer of conventional weapons used to carry out the world's worst crimes." As of December 2013, the U.S. has not ratified or acceded to the treaty. Following the Las Vegas shooting in October 2017 and the Stoneman Douglas High School shooting in February 2018, President Donald Trump and the Department of Justice (DOJ) sought ways to ban bump stocks, devices that can be used to make semi-automatic weapons fire as fully automatic ones as used in both shootings. Initially, the DOJ believed it had to wait for Congress to pass the appropriate legislation to ban the sale and possession of bump stocks. However, by March 2018, the DOJ introduced proposed revised regulations on gun control that incorporated bump stocks under the definition of machine guns, which would make them banned devices, as Congress had not yet taken any action. After a period of public review, the DOJ implemented the proposed ban starting on December 18, 2018, giving owners of bump stocks the option to either destroy them or turn them into authorities within 90 days, after which the ban would be in full effect (on March 26, 2019). Pro-gun groups immediately sought to challenge the order, but could not get the Supreme Court to put the ban on hold while the litigation was ongoing. In the following week, the Supreme Court refused to exempt the litigants in the legal challenge from the DOJ's order after this was raised as a separate challenge. President Joe Biden urged Congress to pass a ban on assault rifles and other measures. In April 2022, the President announced plans to crack down on privately made firearms, saying that they have become "weapons of choice for many criminals." From 2016 to 2021, the number of suspected privately made firearms recovered in criminal investigations increased tenfold, with about 20,000 suspected privately made firearms reported to ATF in 2021. The 2022 Justice Department decision restricted the sale of weapons parts kits (determining the kits, which can be assembled into firearms in a little as 20 minutes, to qualify as "firearms" within the definition of the federal Gun Control Act, thus requiring serial numbers and licensure of manufacturers and commercial sellers). U.S. district judge in Texas, Reed O'Connor, blocked the rule, finding that it exceeded the department's authority and issuing a nationwide injunction. The U.S. has appealed to the Fifth Circuit. On June 25, 2022, President Biden signed the Bipartisan Safer Communities Act into law, which included expanded background checks for firearm purchasers under the age of 21, $15 billion in funding for mental health programs and school security upgrades, federal funding to encourage states to implement red flag laws, and gun ownership bans for individuals convicted of domestic abuse charges. A White House Office of Gun Violence Prevention operated from 2023 until 2025 when the new second presidency of Donald Trump abolished it. Public opinion Huffington Post reported in September 2013 that 48% of Americans said gun laws should be made more strict, while 16% said they should be made less strict and 29% said there should be no change. Similarly, a Gallup poll found that support for stricter gun laws has fallen from 58% after the Newtown shooting, to 49% in September 2013. Both the Huffington Post poll and the Gallup poll were conducted after the Washington Navy Yard shooting. Meanwhile, the Huffington Post poll found that 40% of Americans believe stricter gun laws would prevent future mass shootings, while 52% said changing things would not make a difference. The same poll also found that 57% of Americans think better mental health care is more likely to prevent future mass shootings than stricter gun laws, while 29% said the opposite. 74% of those who incorrectly believed that the USA has universal background checks supported stricter gun laws, but 89% of those who thought that such checks were not universally required supported stricter laws. In a 2015 study conducted by the Law Center to Prevent Gun Violence, state gun laws were examined based on various policy approaches, and were scored on grade-based and ranked scales. States were rated positively for having passed stricter measures and stronger gun laws. Positive points were also given for states that required background checks on all sales of firearms and that limited bulk firearms purchases, and that prohibited sales of assault weapons and large-capacity magazines, and that carried out stricter evaluations of applications for handgun concealed-carry licenses, especially in the context of prohibited domestic-violence offenders. Meanwhile, points were deducted from states with laws that expanded access to guns, or that allowed concealed carry in public areas (particularly schools and bars) without a permit, or that passed "Stand Your Ground Laws" – which remove the duty to retreat and instead allow people to shoot potential assailants. Eventually, states were graded indicating the overall strengths or weakness of their gun laws. The ten states with the strongest gun laws ranked from strongest starting with California, then New Jersey, Massachusetts, Connecticut, Hawaii, New York, Maryland, Illinois, Rhode Island and finally Michigan. The states with weakest gun laws were ranked as follows: South Dakota, Arizona, Mississippi, Vermont, Louisiana, Montana, Wyoming, Kentucky, Kansas, and Oklahoma. A comparable study of state laws was also conducted in 2016. Based on these findings, The Law Center concluded that comprehensive gun laws reduce gun violence deaths, whereas weaker guns laws increase gun-related deaths. Furthermore, among different kinds of legislation, universal background checks were the most effective at reducing gun-related deaths. The Gallup organization regularly polls Americans on their views on guns. On December 22, 2012: On April 25, 2013: On October 6, 2013: In January 2014: On October 19, 2015: On October 16, 2017: According to a 2023 Fox News poll found registered voters overwhelmingly supported a wide variety of gun restrictions: A member poll conducted for the NRA between January 13 and 14, 2013 found: Place of living of respondents: Regional Break: A study conducted by Berryessa et al. in 2020 with 3410 qualifying respondents investigated how characteristics of victims and types of incidents described in a media report would affect respondents' support towards gun regulations. They found that mentions of victim race, particularly those of Black victims, was a strong predictor of lowered support for all categories of firearm regulation. Furthermore, regulations designed to address gun deaths from suicide and accidents were less likely to garner support compared to those addressing mass shootings or street-level gun homicide. Descriptions of age, mental illness, prior incarceration, and victim gender were less salient predictors of public support than those of race or incident type. Political arguments Rights-based arguments involve the most fundamental question about gun control: to what degree the government has the authority to regulate guns. Proponents of gun rights include but are not limited to the following: The primary author of the United States Bill of Rights, James Madison, considered the rights contained within– including a right to keep and bear arms – to be fundamental. In 1788, he wrote: "The political truths declared in that solemn manner acquire by degrees the character of fundamental maxims of free Government, and as they become incorporated with the national sentiment, counteract the impulses of interest and passion." The view that gun ownership is a fundamental right was affirmed by the U.S. Supreme Court in District of Columbia v. Heller (2008). The Court stated: "By the time of the founding, the right to have arms had become fundamental for English subjects." The Court observed that the English Bill of Rights of 1689 had listed a right to arms as one of the fundamental rights of Englishmen. When the Court interpreted the Fourteenth Amendment in McDonald v. City of Chicago (2010), it looked to the year 1868, when the amendment was ratified and said that most states had provisions in their constitutions explicitly protecting this right. The Court concluded: "It is clear that the Framers and ratifiers of the Fourteenth Amendment counted the right to keep and bear arms among those fundamental rights necessary to our system of ordered liberty." The Second Amendment to the United States Constitution, adopted on December 15, 1791, states: A well regulated militia, being necessary to the security of a free state, the right of the people to keep and bear arms, shall not be infringed. Prior to District of Columbia v. Heller, in the absence of a clear court ruling, there was a debate about whether or not the Second Amendment included an individual right. In Heller, the Court concluded that there is indeed such a right, but not an unlimited one. Although the decision was not unanimous, all justices endorsed an individual right viewpoint but differed on the scope of that right. Before Heller gun rights advocates argued that the Second Amendment protects an individual right to own guns. They stated that the phrase "the people" in that amendment applies to individuals rather than an organized collective and that the phrase "the people" means the same thing in the 1st, 2nd, 4th, 9th, and 10th Amendments.: 55–87 They also said the Second's placement in the Bill of Rights defines it as an individual right. As part of the Heller decision, the majority endorsed the view that the Second Amendment protects an individual, though not unlimited, right to own guns. Political scientist Robert Spitzer and Supreme Court law clerk Gregory P. Magarian argued that this final decision by the Supreme Court was a misinterpretation of the U.S. Constitution. After the Heller decision there was an increased amount of attention on whether or not the Second Amendment applies to the states. In 2010 in the case of McDonald v. City Chicago, the Supreme Court ruled that the Second Amendment's provisions do apply to the states as a result of the Fourteenth Amendment. The eighteenth-century English jurist William Blackstone (b. 1723), whose writings influenced the drafters of the U.S. Constitution, called self-defense "the primary law of nature" which (he said) man-made law cannot take away. Following Blackstone, the American jurist St. George Tucker (b. 1752) wrote that "the right of self-defense is the first law of nature; in most governments, it has been the study of rulers to confine this right within the narrowest limits possible." In both Heller (2008) and McDonald (2010) the Supreme Court deemed that the right of self-defense is at least partly protected by the United States Constitution. The court left details of that protection to be worked out in future court cases. The two primary interest groups regarding this issue are the Brady Campaign and the National Rifle Association. They have clashed, for example, regarding stand-your-ground laws which give individuals a legal right to use guns for defending themselves without any duty to retreat from a dangerous situation. After the Supreme Court's 2008 decision in Heller, the Brady Campaign indicated that it would seek gun laws "without infringing on the right of law-abiding persons to possess guns for self-defense." Left-wing and far-left advocates for gun rights argue that gun ownership is necessary for protecting marginalized communities, such as African Americans and the working class, from state repression. Far-left advocates argue that gun control laws mostly benefit white people and harm people of color. Another fundamental political argument associated with the right to keep and bear arms is that banning or even regulating gun ownership makes government tyranny more likely. A January 2013 Rasmussen Reports poll indicated that 65 percent of Americans believe the purpose of the Second Amendment is to "ensure that people are able to protect themselves from tyranny." A Gallup poll in October 2013 showed that 60 percent of American gun owners mention "personal safety/protection" as a reason for owning them, and 5 percent mention a "Second Amendment right," among other reasons. Another poll, published by the Pew Research Center in August 2023, confirms these results: 72% of polled gun owners state that self-protection is a major reason for their gun ownership. The anti-tyranny argument extends back to the days of colonial America and earlier in Great Britain. Various gun rights advocates and organizations, such as former governor Mike Huckabee, former Congressman Ron Paul, and Gun Owners of America, say that an armed citizenry is the population's last line of defense against tyranny by their own government. This belief was also familiar at the time the Constitution was written. The Declaration of Independence mentions "the Right of the People to alter or to abolish" the government, and Abraham Lincoln's first inaugural address reiterated the "revolutionary right" of the people. A right of revolution was not explicitly mentioned in the Constitution; instead, the Constitution was designed to ensure a government deriving its power from the consent of the governed. Historian Don Higginbotham wrote that the well-regulated militia protected by the Second Amendment was more likely to put down rebellions than participate in them. Gun rights advocates such as Stephen Halbrook and Wayne LaPierre support the "Nazi gun control" theory. The theory states that gun regulations enforced by the Third Reich rendered victims of the Holocaust weak, and that more effective resistance to oppression would have been possible if they had been better armed.: 484 : 87–8, 167–168 Other gun laws of authoritarian regimes have also been brought up such as gun control in the Soviet Union and in China. This counterfactual history theory is not supported by mainstream scholarship,: 412, 414 : 671, 677 : 728 though it is an element of a "security against tyranny" argument in U.S. politics. American gun rights activist Larry Pratt says that the anti-tyranny argument for gun rights is supported by successful efforts in Guatemala and the Philippines to arm ordinary citizens against communist insurgency in the 1980s. Gun-rights advocacy groups argue that the only way to enforce democracy is through having the means of resistance.: 55–87 Militia-movement groups cite the Battle of Athens (Tennessee, 1946) as an example of citizens who "[used] armed force to support the Rule of Law" in what they said was a rigged county election. Then-senator John F. Kennedy wrote in 1960 that, "it is extremely unlikely that the fears of governmental tyranny which gave rise to the Second Amendment will ever be a major danger to our nation...." In 1957, the legal scholar Roscoe Pound expressed a different view: He stated, "A legal right of the citizen to wage war on the government is something that cannot be admitted. ... In the urban industrial society of today, a general right to bear efficient arms so as to be enabled to resist oppression by the government would mean that gangs could exercise an extra-legal rule which would defeat the whole Bill of Rights." Public policy arguments are based on the idea that the central purpose of government is to establish and maintain order. This is done through public policy, which Blackstone defined as "the due regulation and domestic order of the kingdom, whereby the inhabitants of the State, like members of a well-governed family, are bound to conform their general behavior to the rules of propriety, good neighborhood, and good manners, and to be decent, industrious, and inoffensive in their respective stations.": 2–3 The public policy debates about gun violence include discussions about firearms deaths – including homicide, suicide, and unintentional deaths – as well as the impact of gun ownership, criminal and legal, on gun violence outcomes. After the Sandy Hook shooting, the majority of people, including gun owners and non-gun owners, wanted the government to spend more money in order to improve mental health screening and treatment, to deter gun violence in America. In the United States in 2009 there were 3.0 recorded intentional homicides committed with a firearm per 100,000 inhabitants. The U.S. ranks 28 in the world for gun homicides per capita. A U.S. male aged 15–24 is 70 times more likely to be killed with a gun than their counterpart in the eight (G-8) largest industrialized nations in the world (United Kingdom, France, Germany, Japan, Canada, Italy, Russia). In 2013, there were 33,636 gun-related deaths, in the United States. Meanwhile, in the same year of Japan, there were only 13 deaths that were involved with guns. In incidents concerning gun homicide or accidents, a person in America is about 300 times more likely to die than a Japanese person. In 2015, there were 36,252 deaths due to firearms, and some claim as many as 372 mass shootings, in the U.S., while guns were used to kill about 50 people in the U.K. More people are typically killed with guns in the U.S. in a day (about 85) than in the U.K. in a year.[better source needed][circular reporting?] Within the gun politics debate, gun control and gun rights advocates disagree over the role that guns play in crime. Gun control advocates concerned about high levels of gun violence in the United States look to restrictions on gun ownership as a way to stem the violence and say that increased gun ownership leads to higher levels of crime, suicide and other negative outcomes. Gun rights groups say that a well-armed civilian populace prevents crime and that making civilian ownership of firearms illegal would increase the crime rate by making civilians vulnerable to criminal activity. They say that more civilians defend themselves with a gun every year than the law enforcement arrest for violent crimes and burglary and that civilians legally shoot almost as many criminals as law enforcement officers do. Higher rates of firearms ownership are associated with higher levels of firearm-related fatalities and injuries. Studies using FBI data and Police Reports of the incidents, have found that there are approximately 1,500 verified instances of firearms used in self-defense annually in the United States. Survey-based research derived from data gathered by the National Crime Victimization Survey has generated estimates that, out of roughly 5.5 million violent crime victims in the U.S. annually approximately 1.1 percent, or 55,000 used a firearm in self-defense (175,000 for the 3-year period.) When including property crimes, of the 15.5 million victims of property crimes annually found in the survey (46.5 million for 2013–2015), the NCV survey data yielded estimates that around 0.2 percent of property crime victims, or 36,000 annually (109,000 for the 3-year period) used a firearm in self-defense from the loss of property. Researchers working from the most recent NCVS data sets have found approximately 95,000 uses of a firearm in self-defense in the U.S. each year (284,000 for the years 2013–2015). In addition, the United States has a higher rate of firearm ownership than any other nation. According to a case-controlled study in The Lancet, "studies have found that countries and US states with higher rates of gun ownership also have significantly higher rates of mass shootings." The United States' gun homicide rate, while high compared to other developed nations, has been declining since the 1990s. Gun control has limited the availability of firearms to many individuals. Some of the limitations include any persons who have been dishonorably discharged from the military, any person that has renounced their United States citizenship, has been declared mentally ill or committed to a mental institution, is a fugitive, is a user or addicted to a controlled substance, and anyone illegally in the country. Still, in 2016, according to the Center for Disease Control, there were 19,362 homicides in the United States. Firearms were used in 14,415 or a little over 74% of all homicides. There were also 22,938 suicides that were performed with the assistance of a firearm. In total, in 2016, firearms were involved in the deaths of 38,658 Americans. According to Rifat Darina Kamal and Charles Burton, in 2016, study data, presented by Priedt (2016), showed that just the homicide rate, by itself, was 18 times greater than the rates of Australia, Sweden, and France. Due to the increase in mass shootings, in the United States, new laws are being passed. Recently, Colorado became the fifteenth state to pass the "Red Flag" bill which gives judges the authority to remove firearms from those believed to be a high risk of harming others or themselves. This "Red Flag" law has now been proposed in twenty-three states. There is an open debate regarding a causal connection (or the lack of one) between gun control and its effect on gun violence and other crimes. The numbers of lives saved or lost by gun ownership are debated by criminologists. Research difficulties include the difficulty of accounting accurately for confrontations in which no shots are fired and jurisdictional differences in the definition of "crime." Such research is also subject to a more fundamental difficulty affecting all research in this field: the effectiveness of the Criminal Law in preventing crime in general or in specific cases is inherently and notoriously difficult to prove and measure, and thus issues in establishing a causal link between gun control or particular gun control policies and violent crime must be understood to be an aspect of a more general empirical difficulty, which pervades the fields of Criminology and Law at large. It is not simple, for example, to prove a causal connection between the laws against murder and the prevailing murder rates, either. Consequently, this general background must be appreciated when discussing the causal and empirical issues here. A study published in The American Journal of Economics and Sociology in 1997 concluded that the amount of gun-related crime and deaths is affected more by the state of the area in terms of unemployment, alcohol problems and drug problems instead of the laws and regulations. This study analyzed statistics gathered on the amount of gun crime in states with strict and lenient gun policies and determined that the amount of gun crime is related to how impoverished an area is. A 2003 CDC study determined "The Task Force found insufficient evidence to determine the effectiveness of any of the firearms laws or combinations of laws reviewed on violent outcomes." They go on to state "a finding of insufficient evidence to determine effectiveness should not be interpreted as evidence of ineffectiveness but rather as an indicator that additional research is needed before an intervention can be evaluated for its effectiveness." With 5% of the world's population, U.S. residents own roughly 50% of the world's civilian-owned firearms. In addition, up to 48% of households within America have guns. According to the UNODC, 60% of U.S. homicides in 2009 were perpetrated using a firearm. U.S. homicide rates vary widely from state to state. In 2014, the lowest homicide rates were in New Hampshire, North Dakota, and Vermont (each 0.0 per 100,000 people), and the highest were in Louisiana (11.7) and Mississippi (11.4). Gary Kleck, a criminologist at Florida State University, and his colleague Marc Gertz, published a study in 1995 estimating that approximately 2.5 million American adults used their gun in self-defense annually. The incidents that Kleck extrapolated based on his questionnaire results generally did not involve the firing of the gun, and he estimates that as many as 1.9 million of those instances involved a handgun.: 164 These studies have been subject to criticism on a number of methodological and logical grounds and Kleck has responded with a rebuttal. Another study from the same period, the National Crime Victimization Survey (NCVS), estimated 65,000 DGUs (Defensive gun use) annually. The NCVS survey differed from Kleck's study in that it only interviewed those who reported a threatened, attempted, or completed victimization for one of six crimes: rape, robbery, assault, burglary, non-business larceny, and motor vehicle theft. The NCVS, however, does not actually directly ask about defensive gun use, so estimates of this set of events are not very meaningful. A National Research Council report said that Kleck's estimates appeared to be exaggerated and that it was almost certain that "some of what respondents designate[d] as their own self-defense would be construed as aggression by others". In a review of research of the effects of gun rates on crime rates, Kleck determined that of studies addressing homicide rate, half of them found a connection between gun ownership and homicide, but these were usually the least rigorous studies. Only six studies controlled at least six statistically significant confound variables, and none of them showed a significant positive effect. Eleven macro-level studies showed that crime rates increase gun levels (not vice versa). The reason that there is no opposite effect may be that most owners are noncriminals and that they may use guns to prevent violence. Commenting on the external validity of Kleck's report, David Hemenway, director of the Harvard Injury Control Research Center, said: "Given the number of victims allegedly being saved with guns, it would seem natural to conclude that owning a gun substantially reduces your chances of being murdered. Yet a careful case-control study of homicide in the home found that a gun in the home was associated with an increased rather than a reduced risk of homicide. Virtually all of this risk involved homicide by a family member or intimate acquaintance.": 1443 Kleck however pointed out that most of the firearms used in the Kellermann study were not the same ones kept in the household by the victim. Similarly in 2007 when the Permit-To-Purchase law was repealed in Missouri, 2008 saw a 34% increase in the rate of firearm homicides in that year alone, and the figure continues to be higher than the figure pre-2007. One study found that homicide rates as a whole, especially those as a result of firearms use, are not always significantly lower in many other developed countries. Kleck wrote, "...cross-national comparisons do not provide a sound basis for assessing the impact of gun ownership levels on crime rates." One study published in the International Journal of Epidemiology found that for the year of 1998: "During the one-year study period (1998), 88,649 firearm deaths were reported. Overall firearm mortality rates are five to six times higher in high-income (HI) and upper-middle-income (UMI) countries in the Americas (12.72) than in Europe (2.17) or Oceania (2.57) and 95 times higher than in Asia (0.13). The rate of firearm deaths in the United States (14.24 per 100,000) exceeds that of its economic counterparts (1.76) eightfold and that of UMI countries (9.69) by a factor of 1.5. Suicide and homicide contribute equally to total firearm deaths in the U.S., but most firearm deaths are suicides (71%) in HI countries and homicides (72%) in UMI countries." Firearms accounted for 51.5% of U.S. suicides in 2013, and suicides account for 63% of all firearm-related deaths. A 2012 review by researchers at the Harvard School of Public Health found that in the United States, the percent of suicide attempts that prove fatal is "strongly related to the availability of household firearms." Prior to this, one book written by criminologist Gary Kleck in the 1990s stated that they found no relationship between gun availability and suicide rates. Though the CDC does not prescribe firearm legislation measures, due to limited policy-related research findings, a CDC Vital Signs report identifies firearm-related death as "a significant and growing public health problem in the United States." The same report states that firearm related violence in the U.S. is linked to widening racial and ethnic inequalities. A 2022 correspondence between researchers at the University of Michigan and the New England Journal of Medicine states that "generational investments are being made in the prevention of firearm violence, including new funding opportunities from the CDC and the National Institutes of Health." The correspondence refers to "funding for the prevention of community violence (that) has been proposed in federal infrastructure legislation." The researchers emphasize the significance of such policy measures as a preventative public health solution, in light of data indicating rising child mortality as a result of firearm related incidents, citing statistical evidence of firearm-related deaths replacing motor vehicle accidents as the leading cause of child mortality in 2020. In 2009, the Public Health Law Research program, an independent organization, published several evidence briefs summarizing the research assessing the effect of a specific law or policy on public health, that concern the effectiveness of various laws related to gun safety. Among their findings: Federal and state laws The number of federal and state gun laws is unknown. A 2005 American Journal of Preventive Medicine study says 300, and the NRA says 20,000, though the Washington Post fact checker says of that decades-old figure: "This 20,000 figure appears to be an ancient guesstimate that has hardened over the decades into a constantly repeated, never-questioned talking point. It could be lower, or higher, depending on who's counting what." Federal gun laws are enforced by the Bureau of Alcohol, Tobacco, Firearms and Explosives (ATF). Most federal gun laws were enacted through: In addition to federal gun laws, all U.S. states and some local jurisdictions have imposed their own firearms restrictions. Each of the fifty states has its own laws regarding guns. Provisions in State constitutions vary. For example, Hawaii's constitution simply copies the text of the Second Amendment verbatim, while North Carolina and South Carolina begin with the same but continue with an injunction against maintaining standing armies. Alaska also begins with the full text of the Second Amendment, but adds that the right "shall not be denied or infringed by the State or a political subdivision of the State". Rhode Island subtracts the first half of the Second Amendment, leaving only, "[t]he right of the people to keep and bear arms shall not be infringed". The majority of the remaining states' constitutions differ from the text of the U.S. Constitution primarily in their clarification of exactly to whom the right belongs or by the inclusion of additional, specific protections or restrictions. Seventeen states refer to the right to keep and bear arms as being an individual right, with Utah and Alaska referring to it explicitly as "[t]he individual right to keep and bear arms", while the other fifteen refer to the right as belonging to "every citizen", "all individuals", "all persons", or another, very similar phrase.[nb 1] In contrast are four states which make no mention whatever of an individual right or of defense of one's self as a valid basis for the right to arms. Arkansas, Massachusetts, and Tennessee all state that the right is "for the common defense", while Virginia's constitution explicitly indicates that the right is derived from the need for a militia to defend the state. Most state constitutions enumerate one or more reasons for the keeping of arms. Twenty-four states include self-defense as a valid, protected use of arms;[nb 2] twenty-eight cite defense of the state as a proper purpose.[nb 3] Ten states extend the right to defense of home and/or property,[nb 4] five include the defense of family,[nb 5] and six add hunting and recreation.[nb 6] Idaho is uniquely specific in its provision that "[n]o law shall impose licensure, registration, or special taxation on the ownership or possession of firearms or ammunition. Nor shall any law permit the confiscation of firearms, except those actually used in the commission of a felony". Fifteen state constitutions include specific restrictions on the right to keep and bear arms. Florida's constitution calls for a three-day waiting period for all modern cartridge handgun purchases, with exceptions for handgun purchases by those holding a CCW license, or for anyone who purchases a black-powder handgun. Illinois prefaces the right by indicating that it is "[s]ubject ... to the police power". Florida and the remaining thirteen states with specific restrictions all carry a provision to the effect that the state legislature may enact laws regulating the carrying, concealing, and/or wearing of arms.[nb 7] Forty states preempt some or all local gun laws, due in part to campaigning by the NRA for such legislation. See also Notes References After Heller, the issue is: What reasonable gun laws should be passed that will make our families and communities safer, without infringing on the right of law-abiding persons to possess guns for self-defense? This framing of the issue will move the debate from the extremes to the middle and, as such, is highly favorable to progress toward a new, sensible, national gun policy. Before a standing army can rule, the people must be disarmed; as they are in almost every kingdom in Europe. The supreme power in America cannot enforce unjust laws by the sword; because the whole body of the people are armed, and constitute a force superior to any band of regular troops that can be, on any pretense, raised in the United States. Further reading External links |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/Cambridge_University_Press] | [TOKENS: 956] |
תוכן עניינים הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' (באנגלית: Cambridge University Press) הוא בית הוצאה לאור שפועל מכוח צו מלכותי של הנרי השמיני, מלך אנגליה מ-1534. זוהי הוצאת הספרים הפעילה הוותיקה ביותר ולה סניפים במדינות רבות. ההוצאה מוציאה לאור מעל ל-3,000 כותרים חדשים מדי שנה, ולה מאגרים של כ-16 מיליון ספרים בתשעה מחסנים בעולם. היא מדפיסה כ-35,000 כותרים. הספרים בהוצאה מכסים כמעט כל נושא לימודי, אקדמי ומחקרי בארצות דוברות האנגלית: ספרים מקצועיים, ספרי לימוד, מונוגרפיות, ספרי יעץ, חומרים ללימוד השפה האנגלית, ספרי תנ"ך ותפילה. ההוצאה מפרסמת גם כ-240 כתבי עת אקדמיים ב-32 תחומים. מטה ההוצאה הוא בקיימברידג', אנגליה. ההוצאה מעסיקה קרוב ל-2,000 אנשי צוות ב-39 מדינות. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים גונביל אנד קיז ג'יזס גירטון דאונינג דרווין הומרטון וולפסון טריניטי טריניטי הול יוז הול כרייסט לוסי קוונדיש מודלין מורי אדוארדס ניונהאם סידני ססקס סלוויין סנט אדמונד סנט ג'ון סנט קת'רין עמנואל פיטרהאוס פיצ'וויליאם פמברוק צ'רצ'יל קווינס קורפוס כריסטי קינגס קלייר קלייר הול רובינזון |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Mass_shootings_in_the_United_States] | [TOKENS: 7809] |
Contents Mass shootings in the United States Mass shootings are incidents involving multiple victims of firearm related violence. Definitions vary, with no single, broadly accepted definition. One definition is an act of public firearm violence—excluding gang killings, domestic violence, or terrorist acts sponsored by an organization—in which a shooter kills at least four victims. Using this definition, a 2016 study found that nearly one-third of the world's public mass shootings between 1966 and 2012 (90 of 292 incidents) occurred in the United States. In 2017, The New York Times recorded the same total of mass shootings for that span of years. Perpetrator demographics vary by type of mass shooting, though in almost all cases they are male. Contributing factors may include easy access to guns, perpetrator suicidality and life history factors, and sociocultural factors including media reporting of mass shootings and declining social capital. However, reliable statistical generalizations about mass shootings are difficult to establish due to the absence of a universal definition for mass shootings, sources for data on mass shootings being incomplete and likely including biased samples of incidents, and mass shootings having low base rates. The Federal Bureau of Investigation designated 61 of all events in 2021 as active shooter incidents. The United States has had more mass shootings than any other country. After a shooting, perpetrators generally either commit suicide or are restrained or killed by law enforcement officers. Mass shootings accounted for under 0.2% of gun deaths in the United States between 2000 and 2016, and less than 0.5% of all homicides in the United States from 1976 to 2018. Definitions There is no fixed definition of a mass shooting in the United States, and different researchers define "mass shootings" in different ways. Of the seven following definitions, most use a minimum of four victims as a threshold. Among the various definitions are those that are: The FBI defines an "active shooter" incident as "one or more individuals actively engaged in killing or attempting to kill people in a populated area", excluding gun-related incidents that were the result of self-defense, gang or drug violence, residential or domestic disputes, crossfire as a byproduct of another ongoing criminal act, controlled barricade or hostage situations, or actions that appeared not to have put other people in peril. The appropriateness of a broad versus narrow definition of "mass shooting" has been the subject of debate. Some commentators argue in favor of a narrow definition of mass shootings that excludes the victims of street crime. Mark Follman of Mother Jones, which compiles an open-source database of mass shootings, contends that "While all the victims are important, conflating those many other crimes with indiscriminate slaughter in public venues obscures our understanding of this complicated and growing problem." Northeastern University criminologist James Alan Fox argues against the use of the broad definition of "mass shooting" in the popular press, stating that it misleads readers. Others, by contrast, argue that defining "mass shooting" solely as a shooting in a public place in which the perpetrator fires at random is too narrow. For example, Mark Hay argues that although gang, party, and domestic violence "probably warrant different solutions" than random mass public shootings, a narrow definition fails "to capture and convey the full scope of large-scale gun violence in the United States" and its effect on marginalized communities. Frequency As of 2017, studies indicated that the rate at which public mass shootings occur has tripled since 2011. Between 1982 and 2011, a mass shooting occurred roughly once every 200 days. However, between 2011 and 2014, that rate has accelerated greatly with at least one mass shooting occurring every 64 days in the United States. FBI data shows that active shooter incidents increased from 2000 to 2019. Under the definition used by the Gun Violence Archive, by the end of 2019, there were 417 mass shootings; by the end of 2020, there had been 611; and by the end of 2021, 693. By mid-May 2021, there were 10 mass shootings per week on average; by mid-May 2022, there was a total of 198 mass shootings in the first 19 weeks of the year, which represents 11 mass shootings a week. The FBI designated 61 active shooter incidents. There were ten mass shootings in 2019, two in 2020, and six in 2021. Under the substantially narrower 2022 National Institute of Justice/The Violence Project dataset definition, there were 167 mass shootings (4 or more killed with firearms in public, not connected to "underlying criminal activity or commonplace circumstance") in the U.S. from 1966 to 2019, and 30.8% of the shootings occurred at the workplace. A comprehensive report by USA Today tracked all mass killings from 2006 through 2017 in which the perpetrator willfully killed four or more people. For mass killings by firearm for instance, it found 271 incidents with a total of 1,358 victims. In October 2018, PLOS One published a study analyzing 100 mass shootings from the Mother Jones database from January 1982 to May 2018 to evaluate whether mass shootings became more common in the United States over the preceding three decades. It found that mass shootings had steadily increased. However, some researchers dispute whether the frequency of mass shootings is increasing due to differences in research methods and differences in the criteria used to define events as mass shootings. In 2018 The Washington Post recorded 163 mass shootings in the United States between 1967 and June 2019. Mother Jones recorded 140 mass shootings between 1982 and February 2023. Under the Everytown for Gun Safety definition ("any incident in which four or more people are shot and wounded or killed, excluding the shooter") there were an average of 463 mass shootings in the U.S. each year from 2015 to 2022. The report found that: "In nearly all mass shootings over this period, the shooter was an adult man who acted alone. Thirty-two percent of mass shooters, or 92 shooters, ended with the perpetrator committing suicide, and another 24 shooters were killed by responding law enforcement. The remaining 145 mass shooters were taken into custody by law enforcement, while the outcomes and identities of 23 remain unknown." In 2022, the Violence Project of the National Institute of Justice recorded 185 mass shootings from 1966 to December 2022. A 2023 report published in The Journal of the American Medical Association (JAMA) covering 2014 to 2022, found there had been 4,011 mass shootings in the US. Perpetrator demographics According to The New York Times, there is no common profile of people who carry out mass shootings in the United States, except that they are mostly men. By race, according to a study, the proportion of mass shooters in the United States who are white is about equal to the overall proportion of white people in the general population of the US. The proportion of male mass shooters is considerably larger than the proportion of males in the general population. According to the Associated Press, white men comprise nearly 50% of all mass shooters in the US. According to the National Institute of Justice/The Violence project study, the demographics of shooters were 97.7% male, with an average age of 34.1 years, 52.3% white, 20.9% black, 8.1% Latino, 6.4% Asian, 4.2% Middle Eastern, and 1.8% Native American. According to the Center for Inquiry, mass shootings of family members (the most common) are usually carried out by white, middle-aged males. Felony-related mass shootings (connected with a previous crime) tend to be committed by young black or Hispanic males with extensive criminal records, typically against people of the same ethnic group. Public mass shootings of persons unrelated to the shooter, and for a reason not connected with a previous crime (the rarest but most publicized) are committed by men whose racial distribution closely matches that of the nation as a whole. Other than gender, the demographic profiles of public mass shooters are too varied to draw firm conclusions. In a 2014 review of 160 active shooter incidents in the U.S. from 2000 to 2013 across 40 states and the District of Columbia, the FBI found that the perpetrator was female in only 6 of the 160 incidents (4%) and that in only 2 incidents (1%) was there more than one perpetrator. Analogously, in December 2013, the Journal of Forensic Sciences published a sociodemographic network characteristics and antecedent behaviors survey of 119 lone-actor terrorists in the United States and Europe that found that 96.6% were male. Contributing factors Higher accessibility and ownership of guns has been cited as a reason for the U.S.'s high rate of mass shootings. The U.S. has the highest per-capita gun ownership in the world with 120.5 firearms per 100 people; the second highest is Yemen with 52.8 firearms per 100 people. Researchers have found a reduction in the number of mass shooting related homicides while the Federal Assault Weapons Ban (FAWB) was in place from 1994 to 2004, which had banned certain types of semi-automatic rifles, including AR-15s. However, researchers also acknowledged that it was difficult to prove that the ban was the cause of this. Conversely, the RAND Corporation published a review in 2023 of five studies researching the effects of the FAWB and state assault weapons bans on the frequency and lethality of mass shootings and found the evidence to be inconclusive, and the review also evaluated two studies researching the effect of high-capacity magazine bans on reducing the frequency and lethality of mass shootings and found the evidence for an effect to be limited. Several types of guns have been used in mass shootings in the United States, including semi-automatic handguns, semi-automatic rifles, revolvers, and shotguns. Of the 172 events from 1966 to 2019 classified as mass public shootings (four or more victims killed) in the U.S. by the dataset compiled by The Violence Project of the National Institute of Justice, perpetrators used handguns in 77.2% of cases and semi-automatic rifles in 25.1% of cases. An earlier 2016 study by James Alan Fox and Emma E. Fridel similarly concluded that "rather than assault weapons, semiautomatic handguns are the weapons of choice for most mass shooters." High-capacity magazines were used in more than half of mass shootings over the four decades up to 2018. Although semi-automatic rifles are used in only 1% of overall shootings in the U.S., they are used in 25% of mass shootings, and (as of 2018) in six of the ten deadliest mass shooting events. A study published in PLOS One in 2015 examined mass shootings in the U.S. from 2005 to 2013 (and school shootings in the U.S. from 1998 to 2013). The study authors found that the "state prevalence of firearm ownership is significantly associated with the state incidence of mass killings with firearms, school shootings, and mass shootings." Conversely, the October 2018 PLOS One study assessed the impact of state-level gun ownership rates in predicting state-level mass shooting rates and found that state-level gun ownership rates were not statistically significantly associated with the number of mass shootings in each state. The researchers tested the possibility that the relationship between gun ownership and the mass shooting rate was being confounded by gun law permissiveness and found that gun law permissiveness was only nominally correlated with gun ownership and that gun ownership was not statistically associated with the mass shooting rate with or without gun law permissiveness being adjusted. A 2019 study published in The BMJ conducted a cross-sectional time series study of U.S. states from 1998 to 2015; the study found that "States with more permissive gun laws and greater gun ownership had higher rates of mass shootings, and a growing divide appears to be emerging between restrictive and permissive states." The study specifically found that "A 10% increase in state gun ownership was associated with a significant 35.1% (12.7% to 62.7%, P=0.001) higher rate of mass shootings. Partially adjusted regression analyses produced similar results, as did analyses restricted to domestic and non-domestic mass shootings." A 2020 study published in Law and Human Behavior examined the relationship of state guns laws and the incidence and lethality of mass shootings in the U.S. from 1976 to 2018. The study found that "laws requiring permits to purchase a gun are associated with a lower incidence of mass public shootings, and bans on large capacity magazines are associated with fewer fatalities and nonfatal injuries when such events do occur." The study specifically found that large-capacity magazine bans were associated with approximately 38% fewer fatalities and 77% fewer nonfatal injuries when a mass shooting occurred. From 1966 to 2019, approximately 77% of mass shooters in the U.S. legally obtained the firearm used in the attacks. The researchers that compiled The Violence Project dataset found that 80% of perpetrators in school shootings obtained the firearm from family members, workplace shooters tended to use legally owned handguns, and other public shooters were more likely to acquire firearms illegally. In a general research review on mass shootings released in 2021, RAND Corporation researchers noted that the relative rarity of mass shootings leads the statistical assumptions of the causal inference methods used in gun policy research to rarely hold and potentially result in exaggerated effect sizes and spurious effects, while high variability of characteristics of mass shootings make analysis of policies to address mass shootings subject to extremely low statistical power and unlikely to find statistically significant effects even where researchers use appropriate statistical models and where policies are effective at reducing mass shootings. A panel of mental health and law enforcement experts has estimated that roughly one-third of acts of mass violence—defined as crimes in which four or more people were killed—since the 1990s were committed by people with a "serious mental illness" (SMI). However, the study emphasized that people with an SMI are responsible for less than 4% of all the violent acts committed in the United States. The American Psychiatric Association (APA) states that gun violence is a public health crisis and has repeatedly noted that the overwhelming majority of people with mental illness are not violent and "are far more likely to be victims of violent crime than perpetrators of violence." In February 2021, Psychological Medicine published a survey reviewing 14,785 publicly reported murders in English language news worldwide between 1900 and 2019 compiled in a database by psychiatrists at the New York State Psychiatric Institute and the Columbia University Irving Medical Center which found that of the 1,315 personal-cause mass murders (i.e. driven by personal motivations and not occurring within the context of war, state-sponsored or group-sponsored terrorism, gang activity, or organized crime) 11% of mass murderers and 8% of mass shooters had an SMI (e.g. schizophrenia, bipolar disorder, major depressive disorder), that mass shootings have become more common than other forms of mass murder since 1970 (with 73% occurring in the United States alone), and that mass shooters in the U.S. were more likely to have legal histories, to engage in recreational drug use or alcohol abuse, and to display non-psychotic psychiatric or neurologic symptoms. Psychiatrist Paul S. Appelbaum argued that the data from the New York State Psychiatric Institute and Columbia University Irving Medical Center database of mass shootings show that "legal problems, substance and alcohol use, and difficulty coping with life events seem more useful foci for prevention [of mass shootings] and policy than an emphasis on serious mental illness." In 2015, psychiatrists James L. Knoll and George D. Annas cited research by social psychologists Jean Twenge and W. Keith Campbell on narcissism and social rejection in the personal histories of mass shooters, as well as cognitive scientist Steven Pinker's suggestion in The Better Angels of Our Nature (2011) that further reductions in human violence may be dependent upon reducing human narcissism. The Violence Project's comprehensive mass shooting database has shown that mass shooters share a sense of entitlement and seek scapegoats when they fail to achieve goals in life. However, psychologist Peter F. Langman has argued that while mass shooters follow similar patterns, mass shooters do not fit a single psychological profile and the characterization of mass shooters as "friendless loners" is a stereotype. In 2018, the FBI Behavioral Analysis Unit released a survey of 63 active shooter cases between 2000 and 2013. It found that 62% of active shooters showed symptoms of mental health disorders, but those symptoms may have been "transient manifestations of behaviors and moods that would not be sufficient to warrant a formal diagnosis of mental illness" and that only one-fourth of active shooters surveyed had a formal diagnosis of any mental health disorder (and a psychotic disorder in only 3 cases). The survey concludes that given the high lifetime prevalence of the symptoms of mental illness among the U.S. population, "formally diagnosed mental illness is not a very specific predictor of violence of any type, let alone targeted violence." Psychiatrist Ronald W. Pies has suggested that psychopathology should be understood as a three-gradation continuum of mental, behavioral and emotional disturbance with most mass shooters falling into a middle category of "persistent emotional disturbance." In 2022, Psychology, Public Policy, and Law published a study by Jillian Peterson, James Densley, and others, assessing the life history variables of 172 mass shooters from 1966 to 2019. The researchers found that symptoms of psychosis played no role in 69% of mass shootings. In the October 2018 PLOS One study, the researchers studied whether state-level SMI rates predicted state-level mass shooting rates and found that state-level SMI rates did not predict state-level mass shooting rates. In 2004, the U.S. Secret Service and the U.S. Department of Education issued a report analyzing 41 school shootings in the United States that found that 78% of the shooters surveyed had histories of suicidal ideation or attempted suicide. In its 2014 active shooter incidents review, the FBI found that 96 of the 160 incidents (60%) ended before police arrived, and in 64 incidents (40%) the shooter committed suicide. In December 2021, the Journal of Threat Assessment and Management published a study comparing 171 public mass shooters and 63 active shooters in the United States from 1966 to 2019 (using cases compiled in The Violence Project's database) to the general population, homicide offenders, and people who die by suicide. In comparison to the general population, mass shooters were more likely to have a history of mental health issues, to have lifetime thought disorders, and greater lifetime suicidal ideation, while in comparison to general homicide offenders, mass shooters four times more frequently premeditated their homicides, eight times more frequently killed strangers, and were more likely to experience suicidal ideation and commit suicide directly or by cop. In comparison to people who committed suicide, mass shooters were actually more likely to have histories of suicidal ideation and were slightly more likely to premeditate the act. However, like the APA, the researchers emphasized that having a formal mental health disorder diagnosis is more predictive of being a victim of violence rather than a perpetrator. In the 2021 RAND Corporation review, the researchers noted that while most research has concluded that persons with SMIs are statistically overrepresented among mass shooters, the research has not established that a causal relationship between SMIs and mass shootings exists, and that estimates of mental illness prevalence among mass shooters vary widely by the definition of mass shootings used and the methods for identifying mental illness among mass shooters. In October 2022, the Journal of Forensic Sciences published a subsequent review of 82 mass murders in the Columbia University database that at least partially occurred in academic settings that found that 68% of the mass murder perpetrators and 81% of the mass shooters did not have an SMI and that 46% of the mass shootings surveyed ended with the perpetrator committing suicide, leading the researchers to conclude that their findings "strongly suggest that focusing on mental illness, particularly psychotic illness, when talking about mass school shooting risks is missing other factors that contribute to the vast majority of cases". In the December 2013 Journal of Forensic Sciences lone-actor terrorists survey, lone-actor attacks were rarely sudden or impulsive and the researchers have subsequently noted that a sizable subset of their subjects took preparations to maximize their chances of death by cop or suicide. Based upon the similarities in premeditation and lifetime suicidal ideation, James Densley has argued, "Many of these mass shootings are angry suicides." A 2021 cross-sectional study published in JAMA Network Open examining 170 perpetrators of mass public shootings from 1996 to 2019, found that 44% of mass shooters had leaked their plans prior to committing the act, and that "Leakage was associated with receiving counseling and suicidality, which suggests it may be best characterized as a cry for help from perpetrators prior to their act." "These findings suggest that leakage is a critical moment for mental health intervention to prevent gun violence." Psychologist Jillian Peterson and James Densley co-founded The Violence Project, a National Institute of Justice-funded project in which researchers studied every mass shooting since 1966, and approximately 150 mass shooters, and coded 50 life history variables for each. Their data suggest that almost all mass shooting perpetrators had four life history variables in common: they had (1) commonly experienced early childhood trauma and exposure to violence; (2) "reached an identifiable crisis point in the weeks or months leading up to the shooting," often linked to a specific grievance; (3) researched previous mass shootings, with many being radicalized through the internet; and (4) obtained the means (firearms) to carry out the plan, with perpetrators obtaining weapons from family members in 80% of school shootings, workplace shooters tending to use legally owned handguns, and other public shooters being more likely to acquire firearms illegally. A 2021 article in the journal Injury Epidemiology found that from 2014 to 2019, 59.1% of mass shootings in the United States were related to domestic violence, and the shooter either killed a family member or had a domestic violence history in 68.2% of mass shootings. In the December 2021 Journal of Threat Assessment and Management study, mass shooters were more likely to be unemployed and be unmarried in comparison to the general population, while in comparison to general homicide offenders, mass shooters were more likely to not be in an intimate relationship. In the December 2013 Journal of Forensic Sciences lone-actor terrorists survey, a wide range of activities and experiences preceded lone actors attacks, many but not all lone-actors were socially isolated, lone-actors regularly engaged in a detectable and observable range of activities with a wider pressure group, social movement, or terrorist organization, and a subset of 106 subjects for whom relationship data was available found that 68.9% had never married or were divorced or separated from their spouse and only 27.7% were reported to have children. However, in the 2021 RAND Corporation review, the researchers noted that due to mass shootings having low base rates, "policies targeting individuals based on risk factors would result in an extremely high rate of false positives" and that the probability of individuals identified by even the most predictive risk factors to commit a mass shooting is "on the order of one in a million." In a Gallup survey conducted in September and October 2020 of 1,035 randomly selected U.S. adults in all 50 states and the District of Columbia, 30% reported personally owning a firearm and 44% reported living in a household that owned at least one firearm, while the 2020 United States census enumerated the U.S. adult population to be approximately 258.3 million persons in 126.8 million households and the Gun Violence Archive recorded 610 mass shootings in the United States in the same year. The 2021 National Survey on Drug Use and Health conducted by the Substance Abuse and Mental Health Services Administration estimated that 57.8 million U.S. adults had a mental illness and 14.1 million U.S. adults had an SMI, while the Gun Violence Archive recorded 690 mass shootings in the United States in the same year. In 2022, there were 49,449 suicides in the United States (a record high) and the suicide rate in 2022 reached its highest level since 1941 at 14.3 per 100,000 persons, while the Gun Violence Archive recorded 646 mass shootings in the United States in the same year. From 1960 to 2011, the percentage of all U.S. adults who were married declined from 72 percent to a record low of 51 percent and from 1990 to 2015 the gap in the U.S. marriage rate by educational attainment widened, while the percentage of U.S. adults over the age of 25 who had never married rose to a record high of one-fifth in 2014 (with the rate of growth in the category of never married U.S. adults over the age of 25 accelerating since 2000) and the percentage of U.S. adults living without spouses or partners rose to 42 percent by 2017. The divorce rate in the United States more than doubled from 2.2 per 1,000 people in 1960 to 5.3 per 1,000 people by 1981 and then saw a long-term decline to 2.9 per 1,000 people by 2018. The percentage of U.S. households with married couples and children declined from 40 percent in 1970 to 26 percent by 1997, which fell further to 18 percent by 2021. Also, the National Coalition Against Domestic Violence has estimated that more than 12 million Americans experience domestic violence in the U.S. each year. Psychiatrists James L. Knoll and George D. Annas also noted that considering that mass shootings committed by perpetrators with SMIs amount to less than 1% of all gun-related homicides (and that most gun deaths in the United States are suicides rather than homicides), the tendency of most media attention following mass shootings on mental health leads to sociocultural factors being comparatively overlooked. In the October 2022 Journal of Forensic Sciences review of the Columbia University database, the researchers also concluded that "To prevent future mass school shootings, we need to begin to focus on the cultural and social drivers of these types of events... rather than on individual predictors". British criminologist Peter Squires argued that mass shooters in Europe and the U.S. "tend to be loners with not much social support who strike out at their communities, schools and families", and noted that countries with high gun-ownership rates but greater social capital (such as Norway, Finland, Switzerland, and Israel) have fewer mass killings. In its 2014 active shooter incidents review, the FBI found that 45.6% took place in a business or commercial setting, 16.9% occurred in schools, 7.5% in institutions of higher education, 9.4% in open spaces, 6.9% in (non-military) government properties, 3.1% in military sites, 4.4% in homes, 3.8% in places of worship, and 2.5% in healthcare settings. In 2019, the Journal of Crime & Justice published a study that found following the social disorganization theory in criminology and research on declining social capital in the United States by political scientist Robert D. Putnam that county-by-county residential instability associated with higher poverty rates and single-parent households and reduced civic engagement associated with younger populations and ethnic heterogeneity were both associated with greater mass shootings, and noted that the frequency of mass shootings in the United States had increased from 1970 to 2015 during a period Putnam identified with social capital decline in Bowling Alone (2000). A subsequent study published by the Journal of Crime & Justice in 2022 that also referenced Putnam's research on social capital found that counties in the contiguous United States with a greater number of religious congregations per capita had lower probabilities and numbers of mass shootings. However, in the 2021 RAND Corporation review, the researchers noted that county-level characteristics that are associated with mass shootings are possibly confounded by most mass shootings occurring in urban areas. The 2023 JAMA report showed mass shootings from 2014 to 2022 and related to crime, social violence, and domestic violence occurred most frequently in the Southeastern United States and Illinois. Mass shootings that did not fit any of these categories were geographically distributed more evenly across the country. The highest rate was found in the District of Columbia (10.4 shootings per one million people), followed by much lower rates in Louisiana (4.2 mass shootings per million) and Illinois (3.6 mass shootings per million). The 2019 Journal of Crime & Justice study found that a test of the Southern legacy of violence hypothesis found a robust negative association with mass shootings across two of four statistical models. Similarly, while Putnam did not discuss mass shootings in Bowling Alone, after constructing a state-by-state social capital index, Putnam found that the higher statewide homicide rates in the Southern United States from 1980 to 1995 in comparison to the country as a whole was entirely explained by lower rates of social capital in the region rather than a Southern culture of honor, that differences in statewide homicides rates within the region and within the Northern United States were also entirely explained by differences in social capital, and that rural communities in the country had higher civic engagement and social capital than the cities and suburbs of major metropolitan areas. In the first edition of Bowling Alone, Putnam found that social capital in the United States sharply declined beginning in the 1960s, and that this was caused primarily by the expansion of television ownership by U.S. households (which grew from an ownership rate of 1 percent in 1948 to 75 percent by 1955), the gradual replacement of the Greatest Generation and Silent Generation birth year cohorts by the Baby boomer and Generation X birth year cohorts, and the effect of the television ownership expansion on Baby boomers and Generation X. In the afterword to the second edition of Bowling Alone (2020), Putnam found that the expansion of internet access, social media, social networking services, online dating services, professional networking services, and e-commerce was probably accelerating the decline in social capital among the U.S. population, while mostly just reinforcing existing social connections rather than creating new ones (i.e. bonding social capital versus bridging social capital)—analogously to the effect that the expansion of telephone ownership by U.S. households had (which grew from an ownership rate of 1 percent in 1890 to a majority by 1946 and to 75 percent by 1957). Mass shooting contagion (the "copycat phenomenon") has been studied. A study published in PLOS One in 2015 examined mass shootings in the U.S. from 2005 to 2013 (and school shootings in the U.S. from 1998 to 2013). The study authors found that "significant evidence that mass killings involving firearms are incentivized by similar events in the immediate past," concluding that: "On average, this temporary increase in probability lasts 13 days, and each incident incites at least 0.30 new incidents (p = 0.0015). We also find significant evidence of contagion in school shootings, for which an incident is contagious for an average of 13 days and incites an average of at least 0.22 new incidents (p = 0.0001)." The October 2018 PLOS One study found that state-level poverty rates and state-level population sizes did not predict state-level mass shooting rates, but did find that greater online media coverage and online search interest levels correlated with shorter intervals between any two consecutive incidents of mass shootings and the researchers concluded that their findings suggest that online media might correlate with an increasing incidence rate of mass shootings. The Violence Project's comprehensive mass shooting database has shown that mass shootings tend to occur in clusters, and that hate-motivated and fame-seeking mass shootings have increased since 2015. Steven Pinker has also noted that much of the news media in the United States has an editorial policy of "if it bleeds, it leads". Other posited factors contributing to the prevalence of mass shootings include perpetrators' desire to seek revenge for perceived school or workplace bullying, the widespread chronic gap between people's expectations for themselves and their actual achievement, perpetrators' desire for fame and notoriety, toxic masculinity (mass shootings are perpetrated almost exclusively by men and boys), and a failure of government background checks due to incomplete databases and/or staff shortages. Feminist activist and psychotherapist Harriet Fraad and Marxian economist Richard D. Wolff contend that "American hyper-capitalism" fosters loneliness and social alienation among American men who become mass shooters. A 2019 analysis of mass shootings from 1990 to 2015 published in BMC Public Health found that communities with rising levels of income inequality are at an increased risk of mass shootings. Effects A British Journal of Political Science study first published in 2017 (and in print in 2019) found that increase in proximity to mass public shootings in the U.S. was associated with statistically significant and "substantively meaningful" increases in support for stricter gun control laws. The study also found that repeated events, magnitude, and recency of mass shootings play a role with "proximity to repeated events, more horrific events and more recent events" increasing "the salience of gun violence, and thus ... support for gun control." However, the study found that the "most powerful effects" in support or opposition to gun control "are driven by variables related to local culture, with pronounced but expected differences emerging between respondents in rural, conservative, and gun-heavy areas and those residing in urban, liberal areas with few firearm stores." A separate 2019 replication study, extending the earlier panel analysis, found no evidence that mass shootings caused a "significant or substantively meaningful main effect" on attitudes toward gun control. However, the study did find evidence that mass shootings "have polarizing effects conditional on partisanship": "That is, Democrats who live near a mass shooting even tend to become more supportive of gun control restrictions, while Republican attitudes shift in the opposite direction." The study authors concluded, "To the extent that mass shootings may affect public opinion, the result is polarizing rather than consensus building." Research suggests that there are few, if any, effects on electoral outcomes. A 2020 study published in the American Political Science Review using data on school shootings from 2006 to 2018 concluded the incidents had "little to no effect on electoral outcomes in the United States." Although a 2021 study in the same journal covering a broader time period (1980–2016) found that the vote share of the Democratic Party increased by an average of almost 5 percentage points in counties that had experienced a "rampage-style" school shooting, these findings appear to be spurious and merely the result of the fact that shootings tend to happen in areas that were already trending Democratic rather than a response to gun violence. Both studies found no increase in voter turnout. A 2021 study published in Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America concluded that "mass shootings have a strong impact on the emotions of individuals, but the impact is politicized, limited to individuals living within the town or city where the incident occurs, and fades within a week of the incident." The study authors suggested that this phenomenon could help explain why mass shootings in the U.S. have not led to meaningful policy reform efforts. A review article first published online in 2015 and then printed in January 2017 in the journal Trauma, Violence, & Abuse concluded that "mass shootings are associated with a variety of adverse psychological outcomes in survivors and members of affected communities". It says that, while "the psychological effects of mass shootings on indirectly exposed populations" is less well-understood, "there is evidence that such events lead to at least short-term increases in fears and declines in perceived safety." Identified risk factors for adverse psychological outcomes have included, among others, demographics, greater proximity to the attack, acquaintance with victims, and less access to psychosocial resources. With the aftermath of the shooting being psychological, hospitals should acquire programs or help facilities for their patients. The most vulnerable patients are children and young adults due to the fact that their brains aren't fully developed. The likelihood of them developing PTSD, depression, anxiety, suicidal thoughts, and more, are extraordinarily high. Studies show that 12.4% of mass shooting patients were diagnosed with some form of mental illness, most common being PTSD. Men show lower rates of developing PTSD unlike women who show higher rates. Men and women who fit the criteria for PTSD also showed that they gained depression. Deadliest mass shootings since 1949 The following mass shootings are the deadliest to have occurred in modern U.S. history. Only incidents with ten or more fatalities by gunshots, excluding those of the perpetrators, are included. This list starts in 1949, the year in which Howard Unruh committed his shooting, which was the first in modern U.S. history to incur ten or more fatalities. See also Explanatory notes References Further reading External links |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/משפט_(דין)] | [TOKENS: 2444] |
תוכן עניינים משפט (דין) לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו פורטל חוק ומשפט. משפט הוא הליך שבמסגרתו מתבררת תביעה בפני בית משפט או בית דין. הליך זה מתקיים כאשר צד אחד של ההליך הנקרא תובע, מחליט להגיש תביעה נגד הצד השני של ההליך הנקרא נתבע, בשל סיבות שונות. המשפט מתברר בפני שופט יחיד, הרכב של שופטים אחדים או שופט וחבר מושבעים. לעיתים קרובות, הצדדים מיוצגים על ידי עו"ד או באי כוחם, אשר עורכים את טענות הצדדים ומציגים אותם בשפה משפטית על פי המשפט הפרוצדורלי. ההכרעה במשפט ניתנת בסיומו בפסק דין. פסק הדין תקף כלפי הצדדים, ובמקרים מסוימים אף כלפי כולי עלמא, על פי שיטות משפט שונות. במקרה בו אחד מהצדדים אינו מקיים את פסק הדין שנגזר, לעיתים ניתן לפנות להוצאה לפועל. במקרה של משפט פלילי באה קודם הכרעת דין (הרשעה או זיכוי) ובמקרה של הרשעה מתווסף אליה לאחר מכן גזר הדין שבו נקבע עונשו של הנאשם. ישנן שתי שיטות משפט מרכזיות: 1) שיטת המשפט האדברסרית אשר באופן עקרוני נוהגת במדינות המשפט המקובל. 2) שיטת המשפט האינקוויזטורית אשר נוהגת בארצות המשפט הקונטיננטלי. בבית משפט נערכים משפטים בשלוש קטגוריות עיקריות: משפטים נערכו משחר ההיסטוריה. משפטים קדומים נודעים הם משפט שלמה ומשפטו של סוקרטס, שבו נגזר דינו למוות. בימינו אנו, המשפט מקבל ערך מוסף, בשל החשיבות הרבה שאנו מייחסים לפסק הדין ולאופן צורת בירור סכסוכים בה התרבות שלנו דוגלת. המשפט נכנס לשלל תחומי החיים, ברחבי העולם בכלל, ובעולם המערבי ובמדינות המתפתחות בפרט. מותב חבר השופטים היושבים בדין במשפט מסוים קרוי מוֹתָב.[א] משפטים רבים נדונים בפני שופט יחיד. אחרים נידונים בפני הרכב של שלושה שופטים. במקרים נדירים, של משפט בסוגיה חשובה, בית המשפט העליון דן במותב גדול יותר, של חמישה או שבעה שופטים או יותר, ובבג"ץ עילת הסבירות, שדן בסמכותו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חוק יסוד, נקבע מותב מורחב של כל 15 שופטי בית המשפט העליון. בית המשפט העליון של ארצות הברית יושב תמיד במותב הכולל את כל שופטיו. במקרה של חילוקי דעות בין השופטים מתקבלת הכרעה ברוב קולות, ולכן מותב כולל תמיד מספר אי-זוגי של שופטים, כדי למנוע מצב של תיקו. בהתאם לחוק בתי המשפט, אחד משופטי המותב הוא אב בית הדין, לפי כללים המפורטים בחוק זה. בבית הדין לעבודה מותב של יותר משופט יחיד כולל, בנוסף לשופט מקצועי, גם שני שופטים שהם נציגי ציבור, האחד נציג העובדים והאחר נציג המעסיקים. גם בבית הדין לתחרות מותב כולל שופט מקצועי ושני נציגי ציבור. מותב של בית דין צבאי כולל גם קצינים שאינם משפטנים. במדינות שבהן נהוגה השיטה של חבר מושבעים כולל המותב שופט מקצועי וחבר המושבעים שלצדו. תפקיד המשפט תפקיד המשפט זה בירור האמת באמצעות ראיות המפריכות גרסת הצד המשקר או מוכיחות את הצד הצודק, עשיית הצדק או פתרון צודק לסכסוך. ציווי האל מהתורה על משפט ראו גם קישורים חיצוניים ביאורים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA&action=edit§ion=21] | [TOKENS: 215] |
עריכת הדף "היסטוריה של ארצות הברית" (פסקה) סימני פיסוק: ־ – — … קוד ויקי: • · [] [[]] () {{}} {{{}}} תווים מתמטיים: ~ | ° ± − × ² ³ + תווים עבריים: בּ וֹ וּ בַ בָ בֶ בֵ בִ בֳ בֲ בֱ בְ בֻ שׁ שׂ תו כיווניות דף זה כלול ב־9 קטגוריות מוסתרות: |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/המקשר] | [TOKENS: 4522] |
תוכן עניינים המקשר "המקשר" הייתה אגודה שיתופית (קואופרטיב) שהפעילה תחבורה ציבורית בירושלים באמצעות אוטובוסים בשנים 1931–1967. בשנת 1967 התמזגה עם קואופרטיב אגד. היסטוריה המקשר הוקם ב-22 ביוני 1931 ביוזמת אברהם דוד ליכטמן, בתמיכת ההסתדרות וגופים נוספים. ליכטמן ארגן ואיחד את רוב הנהגים ובעלי המכוניות בירושלים במגמה להקים אגודה שיתופית של נהגים יהודים בירושלים, שיפעלו תחת קורת גג אחת במקום שיתחרו זה בזה. רובם היו בעלי רישיונות להפעלת קווים מטעם שלטונות המנדט. נוסף על כך הצטרפו לקואופרטיב נהגים שכירים ונהגים יחידים שרובם עבדו בקואופרטיב אחדות, נהגי קואופרטיב מרץ של הבוכרים אשר הפעילו קווי שירות משכונת הבוכרים דרך מאה שערים לעיר העתיקה וקו לשכונת רחביה, שכונת שערי חסד ולמרכז העיר. בשנת 1934 נוסף קו השירות של ״שוורץ״ אשר כלי הרכב שברשותו נסעו מבית הכרם, מתלפיות וממקור חיים להר הצופים. באותה שנה (1934) מנה הקואופרטיב 72 חברים. תחנת המוצא של "המקשר" הייתה שער יפו, משם נסעו האוטובוסים לבית וגן, למחנה יהודה, למשכנות שאננים ולתלפיות. הסופר הרב חיים סבתו מתאר בספרו "בואי הרוח" נסיעה באוטובוס של "המקשר": "והאוטובוס, או הגיע או לא הגיע. אם הגיע היה עמוס ודחוק, או עצר או לא עצר. התחנה הייתה מלאה... הנוסעים שבאוטובוס היו עומדים צפופים, נתלים ברצועות עור שהשתלשלו מן הגג, מתנודדים מצד אל צד. והנהג היה מניף את ידיו כמי שמשתתף בצערם של העומדים בתחנה וצועק: מלא, מלא. אם רק פתח דלת להוריד נוסע, מיד נדחפו הכול לפתחו כגוש אחד." המקשר בתקופת מתח ביטחוני בשנותיו הראשונות של הקואופרטיב הייתה ירושלים עיר מעורבת ונתונה למחלוקות ולחצים בין תושביה היהודים, הערבים-מוסלמים והערבים-נוצרים. מסלולי קווי האוטובוס עברו בתוך השכונות הערביות, וכאשר המצב הביטחוני היה רגוע השתמשו תושבים העיר הערבים בקווי המקשר. אולם בזמן המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939 וכן ערב מלחמת העצמאות, כלומר מ-1947 ואילך, נהגו התושבים הערבים להתנכל לתחבורה היהודית. הואיל וכך הוחלט לנקוט כמה פעולות כדי למנוע את הפגיעה בנהגים ובאוטובוסים: למרות כל הפעולות שננקטו היו מקרים שבהם הושלכו לעבר האוטובוסים בקבוקי תבערה, אבנים ורימוני יד ולא פעם נהרגו או נפצעו נוסעים ונהגים. במקרים אחרים הוטמנו מוקשים במסלול נסיעת האוטובוסים, ואלה גרמו להשבתתם. אומנם הוקצה לאוטובוסים ליווי צבאי בריטי, אך לא תמיד אפשר היה לסמוך עליו הואיל והוא שירת את האינטרס הבריטי. החניון והמוסך מיקומם של החניון והמוסך היה בצד המזרחי של שדרות הרצל מול שיכון המקשר, והם נחנכו בשנת 1939. בשנת 1952 הופקע שטחם לטובת הקמת קריית הממשלה, אך בפועל ההפקעה לא בוצעה. והם המשיכו לשמש את המקשר ואחר כך גם את אגד במשך שנים רבות. במוסך היו כמה מחלקות, והגדולה והחשובה שבהן הייתה מחלקת המכונאות בניהולו של משה שווילי; עוזרו היה דוד רוסו. נוסף עליהם עבדו המכונאים בנימין גילקרוב וניסים ברוך. לאלה הצטרפו חניכים ומכונאים, ובהמשך הם נקלטו באגודה כחברים. שיפוץ המנוע, שהיה מורכב ודרש מיומנות, נעשה באופן ידני. המומחים לכך היו יוסף אשכנזי, יצחק שושני ואברהם פרירה. במוסך היו גם המחלקות האלה: מחלקת שיפוץ החלקים, מחלקת נפחות וקפיצים, מחלקת רדיאטורים, מחלקת רפדות, מחלקת צמיגים וגלגלים ומחסן חלקים. למוסך הייתה מסונפת צרכניה ותושבי השיכון והקואופרטיב נהגו לקנות בה מצרכים, מקצתם באמצעות תלושים. שיכון המקשר שיכון המקשר, ששימש דיור בר השגה לחברי הקואופרטיב, נבנה בשכונת קריית משה בשנת 1937 בתכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן. השיכון נבנה על שטח משולש בן כשבעה דונם, התחום בין שדרות הרצל, רחוב פיק ורחוב קריית משה, על חלקות בגודל של כ-500 מ״ר, וכלל 10 בתים משותפים. הבתים היו בני שתי קומות ולהם כניסה אחת לחדר מדרגות משותף. הגגות היו שטוחים והקירות מצופים בטיח. המבנים נבנו באופן שכל דירה כללה חלונות שפנו למזרח ולמערב. בסמוך למוסך הקואופרטיב הוקם בשנת 1945 שיכון נוסף של המקשר – שיכון המקשר ב', ומאוחר יותר נוסף גם שיכון ג׳ של חברי הקואופרטיב. ביוני 2018 נהרס שיכון המקשר א׳ במסגרת פרויקט פינוי בינוי. התוכנית היא להקים שכונה חדשה בשם נאות המקשר, ועל שטח השיכון שנהרס יוקמו שני מגדלים בני 25 קומות כל אחד, שיהיו בהם 260 דירות. שיכוני המקשר ב׳ וג׳ נהרסו, ותושביהם נאלצו להתפנות לצורך סלילת תוואי כביש בגין ובשל הרחבת התשתיות בירושלים. המיזוג עם אגד בשנת 1954 נעשה ניסיון לאחד את שני הקואופרטיבים – המקשר ואגד, אך הניסיון לא צלח בשל החשש שלא יצליחו להגיע להבנות על שווי הנכסים וחלוקת הקווים. כמה שנים מאוחר יותר היה ניסיון נוסף להגיע למיזוג, בעקבות לחצו של אברהם דוד ליכטמן. ליכטמן העריך שהמיזוג יפתח בפני המקשר את האפשרות לעבוד עם המגזר החרדי בעיר וכן לבצע הסעות מיוחדות שהיו נתונות בידי אגד. נוסף על כך בשנת 1960 פרץ סכסוך בין המקשר לאגד על קידום הקמת תחנה מרכזית חדשה בירושלים. אגד באותה תקופה הפעילה קווים בין-עירוניים לירושלים ולא פעלה בתוכה. בשנת 1966 החלו הדיונים על מיזוג שני הקואופרטיבים ובדצמבר אותה שנה אישרו חברי המקשר את המיזוג. בעקבות המיזוג הועברו נכסי אגד ברחבי הארץ לחברת נצב״א, במגמה להשוות בין אגד להמקשר, הואיל ומספר הנכסים שהיו לאגד היה גדול יותר מן הנכסים שהיו להמקשר. החניון בבנייני האומה בירושלים עבר לנצב״א כחלק מזכויות חברי המקשר. בינואר 1967 הושלם המיזוג. מספר הנהגים היה 7,000, ומלאי האוטובוסים כלל 2,200 אוטובוסים. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93:%D7%9E%D7%A9%D7%90%D7%91%D7%99_%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA/978-3-642-02724-6] | [TOKENS: 804] |
תוכן עניינים משאבי ספרות חיצוניים להלן רשימה של קישורים לקטלוגים של ספריות ולאתרים המוֹכרים ספרים, וכן לאתרים אחרים שעשוי להיות בהם מידע נוסף לגבי ספרים שאתם מחפשים. לוויקיפדיה אין קשר לעסקים אלה, ואין לראות ברשימה זו המלצה, פרסום או עידוד לעשות שימוש באתרים אלה דווקא.לתשומת לבכם: חנויות ספרים נוספות דפים עם ערך מסת"ב שגוי בקטגוריה:דפים עם ערך מסת"ב שגוי נמצאים ערכים שנבדקו באופן אוטומטי ומופיע בהם מסת"ב שגוי. הבדיקה נעשית על אורך המסת"ב (אם הוא מסת"ב 10 או מסת"ב 13) וגם בדיקה אם יש שגיאה בספרת הביקורת. שגיאות יכולות לנבוע מכל מיני סיבות כמו: שגיאות הקלדה, הוספת מקור מומצא על ידי משתמש או על ידי שימוש ב-AI. במקרים מסויימים יכול להימצא שספרת הביקורת השגויה לא מצביעה על שגיאה אלא ספרת ביקורת שהוספה בשנות ה-90 בטעות. המסת"ב "השגוי" מופיע במסדי הנתונים של ספריות. קוד הבדיקה מופיע ביחידה:קוד מזהה (הסבר טכני). |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93:%D7%9E%D7%A9%D7%90%D7%91%D7%99_%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA/978-1-59884-174-9] | [TOKENS: 804] |
תוכן עניינים משאבי ספרות חיצוניים להלן רשימה של קישורים לקטלוגים של ספריות ולאתרים המוֹכרים ספרים, וכן לאתרים אחרים שעשוי להיות בהם מידע נוסף לגבי ספרים שאתם מחפשים. לוויקיפדיה אין קשר לעסקים אלה, ואין לראות ברשימה זו המלצה, פרסום או עידוד לעשות שימוש באתרים אלה דווקא.לתשומת לבכם: חנויות ספרים נוספות דפים עם ערך מסת"ב שגוי בקטגוריה:דפים עם ערך מסת"ב שגוי נמצאים ערכים שנבדקו באופן אוטומטי ומופיע בהם מסת"ב שגוי. הבדיקה נעשית על אורך המסת"ב (אם הוא מסת"ב 10 או מסת"ב 13) וגם בדיקה אם יש שגיאה בספרת הביקורת. שגיאות יכולות לנבוע מכל מיני סיבות כמו: שגיאות הקלדה, הוספת מקור מומצא על ידי משתמש או על ידי שימוש ב-AI. במקרים מסויימים יכול להימצא שספרת הביקורת השגויה לא מצביעה על שגיאה אלא ספרת ביקורת שהוספה בשנות ה-90 בטעות. המסת"ב "השגוי" מופיע במסדי הנתונים של ספריות. קוד הבדיקה מופיע ביחידה:קוד מזהה (הסבר טכני). |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%91%D7%9F_%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%A8] | [TOKENS: 4860] |
תוכן עניינים סטיבן פינקר Nancy Etcoff (1980–1992 (כ־12 שנים)) סטיבן ארתור פינקר (באנגלית: Steven Arthur Pinker; נולד ב-18 בספטמבר 1954 במונטריאול, קנדה) הוא פסיכולוג ניסויי יהודי-קנדי, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, מומחה במדעי הקוגניציה, ומחבר ספרי מדע פופולרי. ידוע בתמיכתו בפסיכולוגיה האבולוציונית ובגישה חישובית ליכולות שכליות. תחומי ההתמחות האקדמיים של פינקר הם קוגניציה חזותית והתפתחות השפה אצל ילדים. הוא ידוע כמפיץ הרעיון שהשפה היא "אינסטינקט", או תכונה ביולוגית שנוצרה על ידי ברירה טבעית. רעיון זה נובע מתורתו של הבלשן נועם חומסקי, אבל גישתו של פינקר שמה דגש רב יותר על השורשים האבולוציוניים של היכולת הלשונית. פינקר הוא כותב פורה של מדע פופולרי וספריו זכו בפרסים רבים והיו בין רבי-המכר של "הניו יורק טיימס". קורות חייו פינקר נולד במונטריאול וסיים את לימודיו במכללת דוסון בשנת 1973. הוא קיבל תואר ראשון בפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת מקגיל בשנת 1976, ודוקטורט באותו תחום, באוניברסיטת הרווארד בשנת 1979. הוא עסק במשך שנה במחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). אז היה לחבר סגל באוניברסיטת הרווארד ולאחר מכן באוניברסיטת סטנפורד. מ-1982 עד 2003, פינקר לימד במחלקה למוח ומדעים קוגניטיביים ב-MIT, למעט שנת שבתון אחת (1995-6) שעשה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. הוא היה לראש המרכז למדעי-העצב הקוגניטיביים. נכון לשנת 2008, הוא פרופסור לפסיכולוגיה בהרווארד, מחזיק הקתדרה על שם משפחת ג'וסטון. פינקר היה אחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם של המגזין "טיים" בשנת 2004, ואחד מ-100 האינטלקטואלים המובילים של המגזינים "פרוספקט" ו"מדיניות חוץ" בשנת 2005. הוא קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מקגיל בקנדה, מהאוניברסיטאות של ניוקאסל וסרי בבריטניה, מאוניברסיטת טרמוסו בנורווגיה, וכן מאוניברסיטת תל אביב. הוא היה פעמיים, בשנים 1998 ו-2003, בין המועמדים הסופיים לפרס פוליצר. בחודש ינואר 2005, פינקר הגן על לורנס סאמרס, נשיא אוניברסיטת הרווארד, שהערותיו על הפער המגדרי במתמטיקה ומדעים הכעיסו רבים מחברי מהסגל בה. ב-13 במאי 2006, קיבל פינקר את פרס הומניסט השנה של האגודה ההומניסטית האמריקאית על תרומתו להבנה הציבורית של האבולוציה האנושית. פינקר הוא בן הקהילה היהודית דוברת האנגלית במונטריאול. אביו, עורך דין בהכשרתו, עבד כסוכן נסיעות. אמו הייתה בתחילה עקרת-בית, ואחרי כן יועצת חינוכית וסגנית-מנהל בית ספר תיכון. יש לו שני אחים צעירים. אחיו הוא מנתח מדיניות בממשלת קנדה. אחותו, סוזן פינקר, היא פסיכולוגית חינוכית ומחברת הספר "הפרדוקס המיני". פינקר נשוי בשלישית לרבקה גולדסטיין, סופרת ופרופסור לפילוסופיה. אין לו ילדים. פינקר הוא אתאיסט ידוע. לדבריו, "מעולם לא הייתי דתי במובן התאולוגי... מעולם לא חזרתי בי מבחירתי באתאיזם בגיל 13, אבל בזמנים מסוימים הייתי יהודי במובן התרבותי". כנער, הוא החשיב את עצמו לאנרכיסט, עד שהיה עד למהומות שהתעוררו בעקבות שביתת המשטרה בשנת 1969. הגותו המדעית עבודותיו המפורסמות של פינקר עוסקות בשאלה איך ילדים רוכשים שפה. את העבודות האלה, ואת עבודתו של נועם חומסקי על מולדות השפה, פרסם לקהל הרחב בספרו משנת 1994 אינסטינקט השפה (The Language Instinct). פינקר הציע שקיים רכיב מנטלי שאחראי על השפה ושהתפתח באופן אבולוציוני, רעיון שנותר שנוי במחלוקת. ב"אינסטינקט השפה", טוען פינקר שבני האדם נולדים עם יכולת לשונית מולדת. בנוסף, הוא מציג בצורה חיובית את הטענה שבכל השפות האנושיות יש ראיות לדקדוק אוניברסלי. פינקר גם טוען שיכולות מנטליות רבות נוספות של בני אדם נוצרו בצורה אבולוציונית (ובכך הוא בן-בריתם של דניאל דנט וריצ'רד דוקינס בוויכוחים רבים על אבולוציה). ספריו של פינקר "כיצד פועל המוח" (How the Mind Works, 1997) ו"הלוח החלק" (The Blank Slate, 2002) שייכים למסורת הפסיכולוגיה האבולוציונית, הרואה במוח "אולר שווייצרי" שמצויד במערך של כלים ייעודיים (או מודולים) להתמודדות עם הבעיות שאיתן התמודדו אימותינו ואבותינו בתקופת הפליסטוקן. פינקר ופסיכולוגים אבולוציוניים אחרים מאמינים שכלים אלה התפתחו באמצעות ברירה טבעית, כמו איברים אחרים. חלוצי התחום של פסיכולוגיה אבולוציונית היו אדוארד א' וילסון, לדה קוסמידס (אנ') וג'ון טובי (אנ'); אחד המתנגדים הבולטים לגישה זו הוא הבלשן ג'פרי סמפסון (אנ'), שכתב את הספר "לחנך את חוה: הוויכוח בדבר 'האינסטינקט הלשוני'". פינקר תוקף את הגישה הרואה בתרבות או בחינוך את חזות הכול, הוא סבור כי האדם מושפע משילוב של גורמי תורשה עם היבטים סביבתיים (תרבותיים, חינוכיים ואחרים). ספרו של פינקר "המלאכים הטובים של טבענו" (The Better Angels of Our Nature, 2011; טרם תורגם לעברית) בא לתת אישוש ולבאר תאוריה בדבר דעיכה מתמשכת של שימוש באלימות פיזית לאורך ההיסטוריה. פינקר קיבץ מאות מחקרים בתחומי אלימות שונים, החל ממעשי רצח, דרך מלחמה וענישה פיזית, וכלה בהכאת ילדים, שכולם מראים מגמה בת אלפי שנים של התמתנות בשימוש באלימות, עם חריגות זמניות. פינקר מבאר זאת מתוך הבנתו למניעי האלימות ומרסני האלימות על פי הפסיכולוגיה האבולוציונית, וניתוח היסטורי שמצביע על מסגרת ה"לווייתן" ההובסיאני כגורם להעדפת המרסנים על פני הגורמים המעודדים אלימות. ספר זה מצוטט כל שנה במאות ספרים ופרסומים מדעיים לפי גוגל סקולר. עשור ומחצית העשור לאחר צאתו לאור, דעיכת האלימות בהיסטוריה כבר נחשבת לעובדה כה גלוייה ואמינה, עד כי אתר האינטרנט Our World in Data] שהוקם בין השאר לצורך בדיקתה והמחשתה לציבור, כבר עבר להתמקד בהמחשת נושאים שאפתניים ומסובכים יותר לגבי עתיד האנושות. בספרו "נאורות עכשיו" (Enlightenment Now, 2018) טוען פינקר שמצבו של המין האנושי הולך ומשתפר. בשונה מספריו הקודמים, הוא מאמץ גישה אופטימית, ומדגים בעזרת גרפים וטבלאות את השיפור הדרמטי של החיים שבא לידי ביטוי למשל בהיעלמות מחלות, בירידה בהיקף הפשע, בעלייה ברמת ההשכלה ובצמצום אי שוויון בין נשים לגברים ספריו בעברית ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/טובת_הנאה] | [TOKENS: 3798] |
תוכן עניינים טובת הנאה טובת הנאה היא הטבה, בכסף, בשווה כסף ולעיתים אף הטבה שלא ניתן לכמת אותה בכסף, שאדם מקבל בתמורה לפעילותו. קבלת טובת הנאה עלולה להיחשב לשוחד, ולעיתים היא חייבת במס. במשפט העברי ישנה התייחסות גם לטובת הנאה כערך כלכלי, ולהגדרת ערך זה השלכות שונות בהלכות משפטיות שונות. איסורים בחוקי מדינת ישראל על קבלת טובת הנאה ברבים מחוקי מדינת ישראל משמש המושג "טובת הנאה" כחלק מתיאור של קבלה או נתינה שיש בהם עבירה פלילית. חוק העונשין קובע כי "אין נפקא מינה בשוחד – אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". בחוק בחירות לגופים ציבוריים מוגדר שוחד, שנתינתו וקבלתו אסורות, "לרבות מתנה, זכות הלוואה, מתן עבודה וכל טובת הנאה אחרת". חוק שירות הציבור (מתנות) קובע "ניתנה לעובד הציבור באשר הוא עובד הציבור מתנה ... ועובד הציבור לא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר, תקום המתנה לקנין המדינה; ובמתנה שאין בה קנין חייב עובד הציבור לשלם לאוצר המדינה את שוויה." מתנה, לעניין זה, היא "הקניית נכס שלא בתמורה או מתן שירות או טובת הנאה אחרת שלא בתמורה". עם זאת, החוק מתיר קבלת מתנות מסוימות, ובהן מתנה קטנת ערך וסבירה ומתנה מחברים לעבודה. נציבות שירות המדינה פרסמה הנחיות בעניין זה. סעיף 63 לחוק העונשין קובע "בשל עבירה שנתכוון בה הנאשם לגרום נזק ממון לאחר או להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר, רשאי בית המשפט להטיל על הנאשם קנס פי ארבעה משוויים של הנזק שנגרם או של טובת ההנאה שהושגה על ידי העבירה, או את הקנס שנקבע בחיקוק, הכל לפי הגדול שבהם". איסורים במשפט העברי על קבלת טובת הנאה התורה אוסרת על השופט לקחת שוחד: ”וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח” (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ח'); ”לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם” (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ט). רש"י, בפירושו לפסוק בספר שמות, מציין שהאיסור חל אף אם השוחד ניתן כדי לשפוט אמת, וכך פסק הרמב"ם. כדי להמחיש עד כמה יש להיזהר בעניין זה מביא התלמוד דוגמאות אחדות לטובות הנאה פעוטות שנתן בעל דין לדיין, ועקב כך פסל הדיין עצמו מלדון בעניינו: איסור קבלת שוחד, החל על השופטים, הורחב גם לעובדי הציבור, למשל בדבריו של יום טוב ליפמן הלר: "כתבתי זה להורות לנתמנים על הציבור, אף על פי שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך, אפילו הכי יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם". מיסוי טובת הנאה טובת הנאה בעלת ערך כספי שנתן מעסיק לעובד היא הכנסה חייבת במס, בהתאם לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, הקובע את הכנסתו של שכיר החייבת במס: "השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשותו של העובד; והכל - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו". כאשר ניתנת לעובד טובת הנאה לשם מילוי תפקידו אצל מעסיקו, אין היא נחשבת כהכנסה בידי העובד. ביגוד שניתן לעובד ממעסיקו ומשמש רק לצורך העבודה, אינו נחשב כהכנסה לעובד. גם התקנת מזגן אוויר במקום העבודה, אף שגם העובד נהנה ממנה, אינה נחשבת כהכנסה בידי העובד, משום שמטרתה העיקרית היא יצירת תנאי עבודה נאותים. לעומת זאת, רכב צמוד שעובד מקבל לשם מילוי תפקידו, ומשמש את העובד גם לנסיעות פרטיות, נחשב כהכנסה בידי העובד, החייבת בכל המיסים החלים על השכר. במיקומו של קו הגבול בין הנאת העובד לטובת המעביד עוסק פסק דין של בית המשפט העליון שעסק בשאלה האם המדים שנותן קואופרטיב "דן" לעובדיו הם בגדר טובת הנאה לעובדים. השופט אלפרד ויתקון הציג את הדילמה: "הבעיה כפולה. עלינו להיזהר משתי תקלות, אחת שלא נחייב במס דבר שלמעשה אינו הכנסה, ואחת שלא נפטור מהמס דבר שלמעשה אינו אלא הכנסה מוסווית." בהתאם לקווים המנחים שנוסחו בפסק הדין נקבע כי "בגדי החורף והנעליים שניתנו לחברים ולעובדים הקבועים להנאתם ולא כבגדי עבודה דווקא - הכנסה הם, וכי שווי ההכנסה הזאת הוא אותו סכום שהמצרך עלה למערערת" ואילו בגדי הקיץ שניתנו הם בגדר בגדי עבודה, שאין לראות בהם טובת הנאה לעובדים. מתנה שמקבל עובד ממעסיקו לרגל מאורע אישי משמח (נישואים, הולדת ילד וכדומה) ומתנה שמקבל אדם במסגרת קשריו העסקיים (מתנה מספק, מתנה מלקוח) אינה בגדר טובת הנאה חייבת במס, בגבולות תקרה שנתית (210 ש"ח לשנה בשנת 2017). קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/סופרבוס] | [TOKENS: 5667] |
תוכן עניינים סופרבוס סופרבוס הסעים ותיור בע"מ המוכרת בשם המקוצר סופרבוס היא חברת תחבורה ציבורית בבעלות משפחת בליליוס, אשר הוקמה בשנת 2000 כחלק מפתיחת שוק התחבורה הציבורית בישראל לתחרות. פעילות לחברה משרדים בירושלים, חיפה, עפולה ויקנעם עילית, בבעלותה כ-600 אוטובוסים והיא מפעילה חניונים ומוסכי שירות. לחברה גם חברת בת בשם "סופרבוס היסעים ותיור", המשמשת לביצוע נסיעות פרטיות ולתיירות פנים בכל רחבי הארץ, באמצעות כ-45 אוטובוסים. סופרבוס היא החברה החמישית בגודלה בישראל בכמות הנסיעות המבוצעות. החברה מסיעה למעלה מ-20 מיליון נוסעים בשנה באמצעות למעלה מ-5000 נסיעות יומיות, בקווים העירוניים והבינעירוניים. בנוסף, מפעילה החברה קווים מיוחדים להסעת תלמידים. אשכולות ההפעלה של סופרבוס מתחלקים ל-4 אשכולות: היסטוריה האשכול הראשון שהפעילה החברה הוא אשכול "מתיתיהו" הכולל את הערים: רמלה, לוד, מודיעין עילית ושוהם, אותו הפעילה בין השנים 2002 -2013, אז זכתה באשכול חברת קווים. החברה עתרה לבג"ץ בטענה לפגמים במכרז ושזכייתה של חברת קווים במכרז זה היא מרומה, אך בג"ץ דחה את העתירה וקווים החלה להפעיל את האשכול כמתוכנן. בשנת 2009 זכתה סופרבוס במכרז אשכול "בית שמש ופרוזדור ירושלים", בשנת 2020 חברת נתיב אקספרס ותנופה זכו במכרזי תחבורה מחודשים באשכול בית שמש ופרוזדור ירושלים, נתיב אקספרס החליפה את סופרבוס באשכול בית שמש ביולי 2021 וחברת תנופה החליפה את סופרבוס באשכול פרוזדור ירושלים באוקטובר 2021. במרץ 2014 זכתה החברה במכרז להפעלת אשכול "העמקים" של משרד התחבורה במקום המפעילים "אומני אקספרס", "קווים" ו"אלקטרה-אפיקים", לקראת כניסתה להפעלת האשכול, הצטיידה החברה בכ-50 אוטובוסים בהרכבה מקומית של חברת מרכבים מדגם מארס על שלדת מרצדס-בנץ OC500, וכן ייבאה אוטובוסים מתוצרת גולדן דרגון הסינית, שבהמשך הזמן הפכה לספקית האוטובוסים העיקרית שלה. בדצמבר 2014 החלה סופרבוס בהדרגה להתחיל להפעיל את אשכול "העמקים" כאשר החלה בהפעלת אשכול יקנעם במקום חברת אומני אקספרס. בחודש מרץ 2015 החלה להפעיל את אשכול עפולה במקום חברת קווים ובחודש יולי 2015 השלימה את כניסתה לאשכול כאשר החלה להפעיל את קווי טבריה והסביבה במקום חברת "אלקטרה-אפיקים". פעילות החברה בעמקים גדלה ב-2016 עם פתיחתה המחודשת של רכבת העמק באוקטובר 2016, כשהחברה הפעילה קווי הזנה אל תחנות הרכבת. מרבית קווי ההזנה הם בעפולה וסביבתה שכוללת קווים עירוניים, קווים מיישובי הסביבה וקווים בינעירוניים מנצרת ונוף הגליל לתחנת הרכבת עפולה, כן הופעלו מספר קווי הזנה בבית שאן, מגדל העמק ואזור יקנעם עילית. ביוני 2017 התגלו ליקויי בטיחות חמורים באוטובוסים מתוצרת גולדן דרגון של החברה שכללו תקלות במערכת ההיגוי והבלימה, בדלתות, במערכת החשמל ובמושבי הנוסעים. בעקבות תלונות רבות של נהגים פשטה המשטרה על אוטובוסים של החברה בעפולה והורידה מהכביש 18 אוטובוסים עם ליקויי בטיחות חמורים. במקביל עוכבו לחקירה נהגים, סדרנים, קצין הבטיחות וגם מנכ"ל החברה, זאת בנוסף לתלונות הנהגים על העסקתם למעלה מ-14 שעות. באוגוסט 2017 בוצעה רפורמה בקווי החברה במגדל העמק שכללה שדרוג רשת הקווים העירונית וממנה אל תחנת רכבת כפר ברוך ופארק תעשיות שגיא 2000, יחד עם הגברת התדירות. בינואר 2021 זכתה סופרבוס במכרז להפעלת קווי המטרונית בחיפה והקריות במקום דן בצפון. בנוסף לקווי המטרונית שהיו קיימים עד ינואר 2021, התחייבה סופרבוס במסגרת המכרז להפעיל שני קווים נוספים - אחד המחבר בין הקריות למרכזית חוף הכרמל דרך מנהרות הכרמל ואחד לנשר. סופרבוס החלה להפעיל את קווי המטרונית ב-15 באוקטובר 2021 באמצעות כ-121 אוטובוסים מפרקיים חדשים מתוצרת גולדן דרגון ואוטו-קאר, כאשר 50 מהם חשמליים. בפברואר 2021 זכתה סופרבוס במכרז ירושלים - מרכז הכולל כשליש מהקווים העירוניים בירושלים, בעיקר במרכזה. במסגרת המכרז יעבור אשכול לידי החברה בהדרגה החל מאוקטובר 2021 ועד 2023. לקווים הקיימים באשכול יתווספו כ-30 קווים חדשים, בין השאר קווים ישירים לאזורי התעסוקה. החברה תפעיל באשכול כ-400 אוטובוסים. החברה החלה בהפעלת מספר קווים ביולי 2021. במרץ 2025 זכתה סופרבוס במכרז דרום גוש דן וצפויה להפעיל חלק מקווי אוטובוס בערים תל אביב, חולון, בת ים וראשון לציון במקום אגד ודן שפועלות באזור כבר עשרות שנים, ובמסגרת המכרז יורחב השירות באשכול דרום גוש-דן ב-10%, עוד הם כוללים חיבורים נוספים לפתח תקווה ולרחובות, ובשלב הראשון יימסרו קווי האוטובוסים 85, 143, 145, 146, 163 ו-173 של אגד וקווים 29 ו-73 של דן, ובהמשך בשלב השני תורחב ההפעלה וסופרבוס תקבל לידיה את יתרת הקווים הכלולים במכרז. כמו כן, יחלו לפעול קווים חדשים: קו 13 - מבאר יעקב לאזור התעשייה חולון דרך ראשון לציון וקו 199 - מאזור התעשייה הדרומי בבת ים למרכז העיר חולון. המכרז עצמו כולל הפעלה באמצעות כ-430 אוטובוסים חשמליים.. ב-26 בדצמבר 2025 החלה החברה להפעיל את השירות באשכול בשלב ראשון באמצעות קווים: 29, 85, 145 ו-146. צי החברה בעלי סופרבוס, קבוצת בליליוס, הם יבואני גולדן דרגון הסינית ועקב כך מרבית האוטובוסים בצי החברה הם מיצרן זה. בנוסף לאוטובוסים תוצרת גולדן דרגון בצי ישנם גם אוטובוסים בהרכבה ישראלית, תוצרת וולוו ומרצדס. כמו כן, במסגרת הפעלת המטרונית בחיפה והקריות, מופעלים אוטובוסים מפרקיים רגילים מתוצרת גולדן דרגון ואוטו-קאר ובנוסף מפעילה כ-50 אוטובוסים מפרקיים בהרכבה ישראלית תוצרת גולדן דרגון. בירושלים מפעילה החברה אוטובוסים מפרקיים תוצרת סולאריס ובנוסף מופעלים אוטובוסים חשמליים ורגילים תוצרת גולדן דרגון בהרכבה ישראלית. • גולדן דרגון pivot (רגיל, מפרקי) • גולדן דרגון הארגז epsilon e (רגיל) • גולדן דרגון מרכבים פיוניר (רגיל, מפרקי) • סולאריס אורבינו 18 (מפרקי) • מרצדס ספרינטר 519 (מיניבוס) • גולדן דרגון טריומף (אוטובוס בינעירוני) • אוטוקאר קנט c 18 (מפרקי) • טמסה (רגיל) • QEV zeroid e-urban (מיניבוס) מבנה שירות לפי אשכולות קווים בולטים (רשימה חלקית לפי אתר החברה): 2, 31, 38, 49, 62, 71, 72, 74, 75, 77, 78, 82, 83, 90, 91, 92, 95, 97, 136, 163, 333, 504, 505, 506, 508, 509, 510, 512, 516, 517, 531, 540, 580, 636, 663, 729, 735, 746, 749, 750, 773, 793, 804, 822, 823, 824, 825, 844, 850, 851, 870, 882, 931, 932, 933 ועוד. קווים בולטים (רשימה חלקית לפי אתר החברה): 1, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16, 17, 18, 19, 20, 21, 22, 23, 25, 26, 27, 28, 29, 30, 31, 33, 36, 37, 38, 39, 41, 42, 44, 45, 46, 47, 48, 49, 50, 51, 52, 53, 54, 55, 56, 57, 58, 59, 62, 67, 68, 69, 70, 71, 72, 73, 74, 75, 76, 77, 78, 80, 81, 82, 83, 84, 85, 86, 87, 90, 91, 92, 93, 95, 96, 97, 98, 99, 117, 118, 136, 156, 157, 163, 180, 181, 184, 185, 188, 190, 191, 193, 242, 246, 247, 248, 296, 300, 301, 302, 305, 333, 348, 350, 352, 354, 356, 395, 407, 411, 412, 413, 426, 432, 450, 452, 456, 457, 500, 503, 504, 505, 506, 508, 509, 510, 512, 516, 517, 531, 540, 580, 636, 663, 729, 735, 746, 749, 750, 773, 793, 804, 822, 823, 824, 825, 844, 849, 850, 851, 854, 855, 856, 859, 869, 870, 882, 931, 932, 933, 969. 2,1, 3, 4, 5, 5א 29, 85, 145, 146 קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/ירושלים#cite_note-104] | [TOKENS: 69613] |
תוכן עניינים ירושלים יְרוּשָׁלַיִם (האזנהⓘⒾ; בערבית: الْقُدْسⓘⒾ, נהגה אל־קֻדְס [משמעות מילולית: הקדושה או מקום הקודש]; או לחלופין أُورُشَلِيم, אוּרֻשַׁלִים) היא בירתה של מדינת ישראל, והעיר הגדולה ביותר בה. היא שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, בין הים התיכון וים המלח, ברום ממוצע של 820 מטר מעל פני הים. בירושלים שוכנים על פי חוק מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא, בית ראש הממשלה, המטה הארצי של המשטרה ורוב משרדי הממשלה. נכון לסוף מאי 2024, מתגוררים בה כמיליון תושבים. העיר מקודשת לשלוש הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. היא הייתה המרכז הדתי והמדיני של חיי העם היהודי בימי קדם: בה שכן בית המקדש, והיא הייתה בירת ממלכת יהודה תחת בית דוד ושוב בימי בית חשמונאי ובית הורדוס. העיר שימשה מושא כמיהתו וכיסופיו של העם היהודי בגלות, והיא מוזכרת בהבלטה בסידור התפילה היהודי, בתפילות הנאמרות מדי יום, כמו תפילת שמונה עשרה וברכת המזון. משום חשיבותה הדתית לשלוש הדתות המונותאיסטיות הייתה לאורך הדורות מוקד למאבקים ולסכסוכים. ירושלים החלה כיישוב סמוך למעיין הגיחון, באתר המכונה כיום "עיר דוד", כבר בתקופה הכלכוליתית, אם כי צביונה העירוני ניכר בעיקר מתקופת הברונזה התיכונה. עד לאמצע תקופת הבית הראשון, ושוב עד אמצע תקופת הבית השני, היה מוקד היישוב בגבעה זו, וממנה התפשטה העיר אל הר ציון ואל תחומי העיר העתיקה של ימינו, בעוד שליבה המדיני והדתי של העיר שכן בהר הבית. ערב חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה הגיעה העיר לשיא גודלה ההיסטורי, שעמד בעינו עד לסוף המאה ה-19. בתקופה שבין שני מועדים אלה נתחמה ירושלים לשטח המוקף כיום בחומות העיר העתיקה, ורק בסוף המאה ה-19 החלה הקמתן של שכונות חדשות מחוץ לחומות. בראשית המאה ה-21 מאכלסות שכונות אלו את הרוב המוחלט של תושבי העיר. ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, וב־1982 היא נכנסה לרשימת האתרים בעולם הנמצאים בסיכון בשל מה שהארגון מכנה כ"חשש מאובדן משמעותי של אותנטיות היסטורית ומשמעות תרבותית, העדר מדיניות שימור והשפעות של תכנון העיר". גזרון השמות התעודות הראשונות שבהן נזכר שמהּ של ירושלים היו בכתבי המארות, במאה ה־20 לפנה"ס במצרים העתיקה, בהם מופיעה העיר תחת השם "אושאמם" (ꜣwšꜣmm), אשר נהגה ככל הנראה כ־"אוּרוּסַלִים" (ú-ru-sa-lim). מחקרים עדכניים טוענים כי השם "אוּרוּסַלִים" מתבסס על האל שלם, אל השקיעה הכנעני ("אוּרוּסַלִים" מתורגם ל־"ביתו של שלם" ממצרית קדומה). במאה ה־19 לפנה"ס, נחרט שם העיר על קערה, "רושלימום" (Ru-ša-lim-um), שמתורגם גם ממצרית עתיקה ל־"ביתו של שלום". עם זאת, יש מחלוקת על האם הכוונה באל הכנעני "שלם" או במילה "שלום" ככוונה לעיר שבה "הושכנה שלום". במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה־14 לפנה"ס, הופיע שמהּ של העיר כ"אוּרוּסַלִים". אזכור ארכאולוגי של המילה ירושלים בכתיב זה נמצא בחפירות ליד בנייני האומה בכניסה לעיר המודרנית, על עמוד אבן גלילי משלהי תקופת בית שני (המאה ה־1 לספירה), שם הוא מופיע בכתב עברי הדומה לזה של ימינו, וכן במגילת המלחמה, אחת ממגילות מדבר יהודה, אשר מתוארכת לאותה תקופה. שמה של העיר ירושלים נגזר מהמילה שָׁלֵם, שהיא אחד משמותיה הקדומים של העיר, כפי שכתוב במקרא: ”וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן” (תהילים ע"ו, ג'). בהתאם מקובל לפרש שמלכי־צדק, הנזכר בספר בראשית כמלך שָׁלֵם, היה למעשה מלך ירושלים. בתנ"ך מופיע שם העיר כמעט תמיד בכתיב חסר, ירושלם, הרומז להגייה קדומה לשם, "יְרוּשְׁלֶם" (כמנוקד בפרקי הארמית שבספרי דניאל ועזרא); אך כאשר המילה מנוקדת, מופיע באופן חריג חיריק בין הלמ"ד למ"ם (יְרוּשָׁלִַם), המצביע על ההגייה המודרנית. הכתיב ירושלים מופיע בתנ"ך בחמישה מקומות בלבד, אך נעשה לדומיננטי בלשון חז"ל, והוא המקובל בשפה העברית מאז ועד היום. התחילית "יְרוּ" לקוחה מן השורש השמי י-ר-ה, שפירושו בעברית בת ימינו "ייסד", על פי הפסוק: ”מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ” (איוב ל"ח, ו'). לפיכך, על פי חקר המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד שלם" או "הוליד שלם". על פי מדרש שמתבסס על הפסוק ”וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה” (בראשית כ"ב, י"ד), השם "ירושלים" הוא הלחם בסיסים של יִרְאֶה, השם שנתן לה אברהם, ושל שָׁלֵם, השם הקדום שנודעה בו העיר בימי מלכי־צדק. לירושלים שמות רבים: על פי המדרש והמסורת היהודית – לעיר שבעים שמות שונים, המבטאים את חשיבותה ומעלותיה. בין הידועים שבהם: יְרוּשָׁלַיִם, שָׁלוֹם, יִרְאֶה, יְבוּס, צִיּוֹן, חֶפְצִיבָהּ, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, יְפֵה נוֹף, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, וְעִיר דָּוִד. בדומה לארץ ישראל, המכונה בשם "הארץ", ובית המקדש, המכונה "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" עם ה"א הידיעה. כך למשל: ”חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...” (גמרא, מסכת תענית, כ"ו). בתרגום השבעים, תרגום התנ"ך ליוונית עתיקה, תועתק שם ירושלים ל־"Ιερουσαλήμ" (יֶרוּסַלִים), ובמקורות יווניים עתיקים אחרים קיים גם הכתיב Ἱεροσόλυμα (הִייֶרוֹסוֹלִימָה). פירוש המילה "הִייֶרוֹס" (ἱερός) ביוונית הוא "קדוש", ובשל מעמדה הדתי של ירושלים שמה פורש לעיתים קרובות בדרך זו. בוולגטה, תרגום המקרא ללטינית, תועתק השם ל"הִייֶרוּסַלֶם" (Hierusalem), ובתרגום הפשיטתא לארמית סורית נקראת העיר "אוּרִשְׁלֶם" (ܐܽܘܪܺܫܠܶܡ). שמהּ של ירושלים ברוב לשונות אירופה העכשוויות נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים, המשתקפים גם בכתיב. בשנת 130, לאחר שירושלים היהודית חרבה במרד הגדול, הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבותיה עיר רומית, לה נתן את השם הלטיני אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה (Aelia Capitolina): "איליה" – על שם משפחתו, בית אַיְלִיָה (Gens Aelia), ו"קפיטולינה" מלשון קַפִּיטוֹלִינוּס (Capitolinus), אחד מתאריו של האל יופיטר. השם הלטיני היה בשימוש במשך כל התקופה הרומית, ואף שהקיסר הנוצרי קונסטנטינוס החיה את שם ירושלים בצורתו היוונית (Ιερουσαλήμ), בירושלים הביזנטית שימשו שני השמות זה לצד זה. אף בשנים הראשונות לאחר הכיבוש המוסלמי אף היה מקובל להשתמש בגרסה הערבית "איליא" (إيلياء), אך בחלוף הזמן השימוש בשם זה נעלם. השם "אוּרְשַלִים" (أُورْشَلِّيم), שהוא שערוב של השם הארמי "אורשלם", ממשיך להתקיים בעיקר במגזר הערבי–נוצרי, וכך גם בתרגומי המקרא וכתבי הקודש הנוצריים לערבית. השם הנפוץ ביותר לירושלים בערבית, בעיקר בקרב מוסלמים, הוא אַל-קֻדְס (القُدْس), שפירושו המילולי הוא "הקדושה". שם זה התקבע במאה ה־12. בהקשרים דתיים אסלאמיים, מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אַל-ק֫וּדְס אַ-שַׁרִ֫יף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בערבית, בשילוט דרכים ובשידורי הרדיו והטלוויזיה הישראלים בערבית מוזכרים שני השמות האמורים יחד: "אורשלים אל-קדס" (أورشليم القدْس). במקורות אסלאמיים מוקדמים מוזכרת העיר בשם "בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), הנגזר מ"בית המקדש" העברי. בשפה האנגלית נקראת העיר "Jerusalem" (נהגה "גֶ'רוּזַלֶם"), בהתבסס על הכתיב הלטיני Ierusalem, וברוב לשונות מערב אירופה העכשוויות מקובל כתיב דומה (אם כי ההגייה משתנה בהתאם לשפה). ביוונית מודרנית שם העיר הוא "Ιεροσόλυμα" (הִייֶרוֹסוֹלִימָה), ברוסית: "Иерусалим" (יֶרוּסַלִים), ובארמנית: "Երուսաղեմ" (יֶרוּסַגֶֿם). היסטוריה על־פי ממצאים ארכאולוגיים, תחילת תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית, סביבות האלף ה־5 לפנה"ס. בחפירות שנערכו ב־2009 בשכונות בקצה העיר, התגלו ממצאים ארכאולוגיים קדומים אף יותר, המתוארכים לתקופה הנאוליתית[דרוש מקור]. ממצאים אלה מעידים על התיישבות בעת העתיקה, באזור השוכן על הגבעה המכונה "עיר דוד". ההתיישבות במקום זה נסמכה על הקרבה למעיין הגיחון, ששימש מקור מים לתושבי המקום, ונקודת ציון אסטרטגית החולשת על השטח הסובב אותה. עם הפיכת העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תנאי השטח הטופוגרפיים ההרריים, הקשים לטיפוס, להגנה טבעית מפני כובשים. ב־1909 התגלו באזור מעיין הגיחון, במחקר ארכאולוגי בראשות מונטגיו פארקר, שברי חרס שתוארכו לתקופת הברונזה הקדומה. ממצאים אלה היוו עדות למגורים בסמוך למקום. הפיכת ירושלים מיישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה־19 לפנה"ס. בתקופת הברונזה המאוחרת, במהלך המאה ה־14 לפנה"ס, ביססה ירושלים את מעמדהּ כעיר־מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל-עמארנה, שבהם מוזכרת ירושלים פעמיים. על פי המסופר במקרא, הייתה ירושלים עיר יבוסית עד לכיבושהּ בידי דוד המלך, שקבע בה את מרכז שלטונו. בנו, שלמה המלך, בנה בה את בית המקדש הראשון. ירושלים שכנה תחילה על הגבעה המזוהה כ"עיר דוד", ומאוחר יותר התפשטה משם צפונה להר הבית. ב־597 לפנה"ס נכבשה ירושלים על ידי נבוכדנאצר השני, מלך האימפריה הנאו־בבלית. אחרי ניסיון התמרדות של המלך צדקיהו כנגד אדוניו הבבלים, הטיל נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי מלך בבל מצור על העיר, וב־586 לפנה"ס כבש אותה. כעבור כחודש החריב נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו, את ירושלים וחולל את חורבן בית המקדש הראשון. עם יציאת היהודים לגלות בבל מלאה ירושלים בני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כּוּתִים). כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם עליית האימפריה הפרסית ופרסום הכרזת כורש ב־538 לפני הספירה, שוקמה והוכרזה ירושלים מחדש כבירת הפחווה ביהודה. רבים מגולי בבל שבו אליה והקימו בה את בית המקדש השני. גם לאחר השיבה המשיכו לשבת בה לא־יהודים, כמו הפיניקים. ב־332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב והשליט בירושלים משטר כיבוש הלני (יווני). משטר זה התאפיין בחקיקת חוקים דרקוניים ובאכיפתם על היהודים, בכללם כאלה הסותרים את עיקרי הדת היהודית, דוגמת הניסיון לכפות עליהם להמיר את דתם ולאכול מזונות שאינם כשרים. כפייה זאת הובילה לפריצת מרד החשמונאים, ב־167 לפני הספירה. בתום מרד זה, כבשה משפחת בית חשמונאי את יהודה מידי השלטון ההלני, ושלטה בירושלים עד כיבושהּ בשנת 63 לפני הספירה, בידי צבא האימפריה הרומית. ב־37 לפני הספירה מינו הרומאים את הורדוס למלך יהודה מטעמם. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר ובנה בה את מקדש הורדוס. ב־66 לספירה פרץ "המרד הגדול" נגד הרומאים. מרד זה דוכא ביד קשה ב־69, עם הגעתו של טִיטוּס לשערי ירושלים, בראש צבא רומי גדול. טיטוס כבש את העיר בשנת 70, שרף אותה וחולל את חורבן בית המקדש השני. במהלך דיכוי המרד הגדול נהרגו וגורשו יהודים רבים. העיר עברה טלטלה דמוגרפית והפכה למרכז שלטון רומי. היא אוכלסה בעיקר בחיילי לגיונות הצבא הרומי ובבני לאומים אחרים. מעט היהודים שנותרו בה התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט ברחבי ארץ ישראל, ובפרט בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא, שהתרחש בין השנים 132–135, התרוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מתושביה היהודים, ומפרק זמן של כ־500 שנים לא הגיעו לידי החוקרים כמעט עדויות לקיום קהילה יהודית בה. ירושלים עמדה בחורבנהּ עד תקופתו של הקיסר אדריאנוס, שהחל לבנותה מחדש ב־130 לספירה. העיר נשאה צביון רומי, וכונתה אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה. השלטון הרומי בעיר אסר בהוראת הקיסר אדריאנוס על כניסת יהודים לתחומהּ. ב־133 השתלטו מורדים יהודים בראשותו של בר כוכבא על ירושלים, בניסיון להפיל את השלטון הרומי. המרד דוכא באכזריות בידי חיילי הצבא הרומי והעיר שבה לשליטה רומית ב־136 לספירה. מעמדהּ הרם של העיר החל לדעוך החל מאמצע המאה השלישית, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס, שהיה מוצב בעיר. החל מ־324 לספירה, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (בתחילת התקופה הביזנטית בארץ ישראל), מלאה ירושלים אנשי דת ונזירים נוצְרים, במשך כ־300 שנה ויותר. מימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה קרנה של ירושלים כקדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב במהלך המאה הרביעית לספירה. בהקשר זה נבנתה בעיר כנסיית הקבר וכנסיות נוספות אחרות. כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב־614, קטע זמנית את השלטון הנוצרי–הביזנטי בעיר. ב־628 שבו הביזנטים לשלוט בירושלים למשך עשר שנים נוספות בלבד, עד לכיבושהּ הסופי בידי הערבים. ב־636, לאחר המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, הגיעו הערבים–מוסלמים לשערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של שישה חודשים. במסגרת הסכם הכניעה שנערך בין הכובשים הערבים לבין אזרחי העיר באותה העת, הובטח שלומם של הנוצרים וכן שלמות כנסיותיהם. הח'ליף עבד אל-מלכ בנה ב־691 את כיפת הסלע על הר הבית. ירושלים עברה לשלטון חליפות בית אומיה עד שנת 750, ולאחריו – לח'ליפות בית עבאס, עד 969. בשנה זאת, עברה ירושלים לידי הפאטימים. המזרח התיכון וארץ ישראל בתוכו נכנסו לתקופה של אי יציבות, אותה ניצלו ב־1071 הסלג'וקים, אשר כבשו את ירושלים והחזיקו בה במשך תקופה קצרה. הכיבוש הערבי–מוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי: היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאוד, והתרבו בה הן המוסלמים שהיגרו אליה מחצי האי ערב, והן היהודים, אשר הורשו לשוב אליה לאחר שנים ארוכות. ב־1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעטייה צומצם רכיב ההגנה של החומה, דרום העיר ננטש ותושביו היהודים נאלצו להעתיק מגוריהם לחלקהּ הצפוני של העיר. עד 1099 הייתה רוב אוכלוסיית העיר ערבית, ובמקביל חיו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי בירושלים התרכז בעיקר בהר ציון. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב־1099, שבה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך כמאה שנים, בשני פרקי זמן נפרדים: בין השנים 1099–1187, ושוב בשנים: 1229–1244. במהלך שלטון הכיבוש הצלבני בירושלים נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והיא הפכה חלקית לעיר רפאים. הצלבנים התקשו למלאהּ במאמינים נוצרים, ולשם כך עודדו עולי רגל נוצרים מארמניה וממזרח אירופה להגר אל העיר הנטושה. הצלבנים פיתחו את מערך השווקים בעיר, ובהמשך חל גידול במספר תושביה הנוצריים. מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, והם ביקרו שם לעיתים נדירות בלבד. ב־1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, ורוב האוכלוסייה הנוצרית סולקה ממנה, מלבד קהילה נוצרית–מזרחית קטנה. העיר קיבלה צביון מוסלמי למשך 700 השנים הבאות. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים, שהתיישבו בה באותה תקופה, שרדו עד ימינו אלה: משפחות חוסייני, נשאשיבי, ח'אלדי, דג'אני, נוסייבה ואחרות. באביב 1219 חרבו חומות ירושלים, והעיר נותרה ב־316 השנים הבאות ללא חומות. ב-1229, כחלק מהסכם יפו שבא לאחר מסע הצלב השישי, שבה העיר לשליטת הצלבנים, והם החזיקו בה עד שחרבה שוב ב־1244, הפעם מידי הח'וואריזמים. ב־1260, בתום שלטון הח'וואריזמים, נפלה העיר בידי הממלוכים, שהשתלטו על הארץ והחזיקו בה עד 1516. בתקופת האימפריה הממלוכית הפכה ירושלים לעיר חסרת חשיבות אסטרטגית, המרוחקת מדרך הדואר. הממלוכים בנו בה מבני שלטון ודת רבים, ביניהם ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו מרכזי לימוד לכתבי הקוראן. תושבי ירושלים בעת ההיא היו ברובם עניים. אף ליהודים, אשר הורשו לשוב לירושלים בראשית הכיבוש הממלוכי, לקח זמן רב להתבסס בה. תיאורו של הרמב"ן, שביקר בירושלים ב־1267, מלמד כי הוא מצא בה כ־2,000 תושבים, מתוכם כ־300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: ”ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון.” (איגרת הרמב"ן, 1267). בהמשך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, ובהשפעת הספרות הערבית של התקופה החלה העיר להיקרא על שם בית מקדש: "בית אלמקדס". בתקופה זאת נתקבע מעמדהּ של ירושלים בתודעה האסלאמית כעיר קודש, השלישית ברמת קדושתהּ, אחרי מכה ואל-מדינה. במהלך המאה ה־15 החלה העיר העתיקה להתגבש בפורמט ארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום. רוב תושביה בעת ההיא היו מוסלמים. מפקדי אוכלוסין שנערכו בעיר במאות ה־18 וה־19 (ראו טבלה מצורפת) העידו על גידול האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד חלקהּ של האוכלוסייה הנוצרית בה הלך ופחת. ב־1517 נכבשה והארץ בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה סביב העיר את חומות ירושלים ובהן את שערי ירושלים ושיפץ בין היתר גם את מגדל דוד. עם זאת, במהלך שקיעתהּ הממושכת של האימפריה העות'מאנית, התדרדר גם מצבהּ הכלכלי והדמוגרפי של ירושלים וחלקים גדולים של העיר העתיקה הפכו שוממים. לאורך המאה ה־18 והמאה ה־19 החל היישוב היהודי להתעצם, ולקראת סוף המאה הוא מנה כ־11,000 נפש – הקהילה הגדולה ביותר בעיר. חבורת רבי יהודה החסיד, בני יהדות אשכנז, אשר עלתה לארץ ישראל ב־1700, סולקה מן העיר עקב חוב כספי גדול לבנאים מוסלמים. במקביל, מצבם הכלכלי של יהודי העיר השתפר בראשית המאה ה־19 הודות לעליית תלמידי הגר"א[דרושה הבהרה], בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב, ובעיקר הודות לסיוע מצד משפחת רוטשילד; האחרונה פרעה את חובותיה של חבורת רבי יהודה החסיד, ואיפשרה לחבריה לשוב ולגור בירושלים בבטחה. במאה ה־19 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בקשר לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בהמשך החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה גם מחוצה להן. במחצית השנייה של המאה ה־19 גברה עוד יותר ההשפעה האירופאית. הציבור הנוצרי בירושלים כלל ערבים, ילידי אירופה, תושבים ארעיים, ואנשי כמורה ודת. היציאה מן החומות הקיפה גם את הציבור היהודי. ב־1860 נוסדה השכונה היהודית משכנות שאננים בידי משה מונטיפיורי, והייתה לשכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות בירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות, בהן "שכונות חצר", השוכנות כיום במרכז העיר והיו אבני יסוד עבור העיר החדשה; בין היתר נבנו שכונת הבוכרים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד ומאה שערים. בכתבה "בניינים ופרוורים חדשים", אשר התפרסמה בעיתון "המליץ", בי"ט באב תר"מ (1880), דווח כי "בירושלים הושלש מספר הבתים", והוצג בה תיאור מפורט אודות פלאי הבנייה: האדון ל. שיק איש אשכנזי אדריכל חכם משגיח על בניני העיר (בוי-אינספעקטור) בירושלים כותב: בירושלים יסדו היהודים אגודות שותפים ויבנו בניינים רבים, ארוכים בתבניתם כאוהלים ומסוגלים לישיבת משפחות רבות, מספר הבתים בירושלים גדל במשך כ"ה השנים האחרונות על אחת שתים או גם על אחת שלוש. ב־1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי, שקבע אותה כבירת ארץ ישראל וריכז בה את מוסדות שלטונו, בכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי. בעת ההיא, שימשה ירושלים כמרכז המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו המוסדות הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. נוסף על מוסדות אלה נבנתה גם האוניברסיטה העברית בירושלים, השוכנת על הר הצופים. בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, אמורות היו ירושלים ובית לחם להיכלל באזור נייטרלי, תחת שליטה בין-לאומית. אולם, שני הצדדים – הן היהודי והן הערבי – התעלמו ממנה, וחתרו כל אחד להגיע למצב של שליטה על העיר ועל סביבתהּ. כוחות הלוחמים הערביים בעיר הורכבו מתושבים מקומיים, כמו גם מכוחות עזר של מתנדבים, שנשלחו אליה ממדינות ערב. כוחות אלה כללו את "הלגיון הערבי", "האחים המוסלמים" וצבא סדיר ממצרים. הערבים הטילו מצור על העיר, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה בידי חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוטל על העיר, תוך כדי שפילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד. בלטרון התנהלו בין הצדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך חרף זאת נחסמה הגישה לעיר הרמטית החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור. במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והארץ, והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הירדני, שהשתלט על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה החדשה, ביולי 1948, ומאז יכלו שיירות אספקת מזון וציוד לתושבי העיר, לנסוע אליה ברציפות ובביטחון יחסי. בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה תמה. שנה לאחר מכן, ב־5 בדצמבר 1949, הכריז דוד בן-גוריון על ירושלים כבירת ישראל. בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני ("קו התפר") היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון–מזרחהּ של העיר – נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר צליינים נוצריים בחג המולד. משער זה יצאה שיירת חיילים ושוטרים, דו־שבועית, לשם הגנה על המובלעת הישראלית בהר הצופים. שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות סְפָר, שאליהן צלפו מפעם לפעם חיילים ירדניים; על כן הן הפכו לשכונות מצוקה והתאפיינו בעוני. עם שכונות אלה נמנו: שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה. עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב־5 ביוני 1967, הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר. מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלה. מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה־90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילונים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה. בשנת 2010 נרשמו לחינוך הממלכתי–חילוני 13% מכלל הנרשמים לכיתות א' בעיר, יהודים וערבים. חלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית–נוצרית בעיר יורד בשל הגירת תושבים ממנה, בפרט למדינות אחרות. בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר־אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו. במהלך האינתיפאדה הראשונה, אשר פרצה בשנת 1987 על ידי קבוצות פלסטיניות שונות, אירעו במזרח ירושלים ובשכונות על קו התפר ניסיונות חבלה והצתות כלי רכב. במהלך האינתיפאדה השנייה, אשר פרצה בראשית המאה ה־21, אירעו בה פיגועי התאבדות קשים ובהם: הפיגוע במסעדת סבארו, הפיגוע בקפה מומנט, הפיגוע במדרחוב בן־יהודה, הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הפיגוע בקפה הלל והפיגוע בקו 32א. בעשור הראשון של המאה ה־21 פחתה הבנייה הפרברית בשולי העיר ומרכז העיר שופץ. נוסף על אלה, הוקמה בה הרכבת הקלה, המשרתת עשרות אלפי אנשים מדי יום. במהלך מבצע עמוד ענן, ב־2012, שוגרו לראשונה רקטות קרקע–קרקע מרצועת עזה לכיוון ירושלים, נשמעו בה אזעקות והתושבים נאלצו להיכנס למקלטים. מציאות זאת חזרה על עצמה גם במהלך מבצע צוק איתן, ב־2014. החל מסוף שנת 2015 ועד סוף 2016 פקד את העיר, כמו מקומות נוספים בישראל, גל טרור. גל זה התאפיין בתקיפת עוברי אורח ואנשי כוחות הביטחון בידי ערבים, בפרט בחלקה המזרחי של העיר, תוך שימוש בירי, בדקירה ובדריסה. בשנת 2021, מהומות בירושלים פרצו על רקע תסיסה בעיר, שהלכה וגברה במהלך חודש הרמדאן. בהמשך, 7 רקטות נורו אל עבר העיר באמצע מצעד "ריקוד הדגלים". קדושת העיר ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהמבואר במקרא שהיא המקום שבו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו גם מהעובדה ההיסטורית שבירושלים שכן בית המקדש הראשון בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה השישית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קורבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתייה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק. ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי התורה בשמה המפורש, אלא כ”הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (ספר דברים, פרק י"ב), אם כי יש מסורת לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (י"ד, י"ח) היא ירושלים. עם זאת, מוזכרת העיר פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (667 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד ובתפילות. כמו כן, היא מופיעה בשם "ציון". רבים גם המייחסים את "הר המוריה", מקום עקידת יצחק, להר הבית. המקרא וההלכה מציינים כמה מצוות הכרוכות בירושלים, וכולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש. המצווה המרכזית הקשורה בה היא העלייה לרגל, שלוש פעמים בשנה ("שלוש רְגָלִים"): בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בזמן שבית המקדש היה קיים חלה על העולים לירושלים מצוות הקרבת קרבנות, לשם התרת נדרים או בקשת כפרה על חטאים. מצוות נוספות הן הבאת ביכורים לירושלים החל חג השבועות וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת עץ – ולאוכלם בירושלים ("נטע רבעי"). בשנים מסוימות ישנה מצווה להביא מעשר שני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו. במהלך תפילה נהוג להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה – לכיוון הר הבית), על פי הנאמר בתפילת שלמה המלך, בחנוכת בית המקדש הראשון: כָּל תְּפִלָּה, כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם, לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ, וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה...כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם, וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ...וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם, וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ. על פי המסורת היהודית, חל איסור לקבור מתים בתוך העיר, מתוך חשש שהמת יטמא את פירות המעשר שעוברים לירושלים והקורבנות המוקרבים בירושלים. לכן, נהוג היה לקבור את המתים מחוץ לעיר, באתרים כמו הר הזיתים, עמק יהושפט, גיא בן הינום וגבעות רבות נוספות המקיפות את העיר הקדומה, המוקפת חומה (אזור העיר העתיקה ועיר דוד). עם זאת, בספר מלכים ובספר דברי הימים נכתב, כי מלכי בית דוד נקברו בתוך תחומי העיר. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו קברים של בני אצולה מימי בית שני בתוך תחומי החומה אז. עם קברים אלה נמנה גם קברו של דוד המלך, שיש הסוברים כי מקום קבורתו נמצא ב"קבר דוד" שבהר ציון. שבחה של ירושלים מתואר בתלמוד באימרה: ”עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ט, עמוד ב') הרבנות הראשית לישראל שוכנת בירושלים. בראשית הנצרות (המאה ה־4), היה היחס לירושלים דואלי. בירושלים, על פי המסורת הנוצרית, שוכנים האתרים במהלכם חי ומת ישו, דוגמת ויה דולורוזה וכנסיית הקבר. חורבנהּ של ירושלים במרד הגדול נתפש כעונש לעם ישראל, על כך שדחה את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית, נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר. חשיבותהּ של ירושלים עבור הדת הנוצרית עלתה עם כיבושהּ מידי המוסלמים, במיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה־11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים, הפכה ירושלים בירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, קיימות בנצרות גישות, המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטפורי כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן, מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" (הרוחנית) כנגד ירושלים הגשמית (הפיזית). גישה זאת התפתחה, כנראה, משום שירושלים מרוחקת מרוב המדינות הנוצריות וגם משום שמרכז הנצרות הקתולית נמצא בקריית הוותיקן. הפטריארכיה הלטינית, הממונה מטעם האפיפיור על הקהילה הנוצרית–קתולית בישראל, ברשות הפלסטינית, בירדן ובקפריסין, שוכנת במבנה ענק ברובע הנוצרי. הפטריארכיה היוונית–אורתודוקסית של ירושלים שוכנת ברחוב הפטריארכיה היוונית ברובע הנוצרי משני צדדיו. היא ממונה על כל כהני הדת והמאמינים האורתודוקסים בישראל, בממלכת ירדן ובחצי האי סיני. הפטריארכיה הארמנית, המכונה בארמנית "הכס האפוסטולי של יעקב קדוש בירושלים", שוכנת במבנה גדול ברובע הארמני ברחוב הנקרא על שמה. היא ממונה על המקומות הקדושים בירושלים ועל הכנסיות ברחבי ישראל, יהודה ושומרון וירדן. ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים האתר השלישי בחשיבותו הדתית, לאחר מֶ֫כָּה ואַל-מַדִ֫ינָה; לפיכך היא מכונה: "תַ֫'אלִת' אַל-חַרַמַ֫יְיןִ" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין המקומות הקדושים. באסלאם השיעי מהווה ירושלים את המקום החמישי בחשיבותו, אחרי מסגד אימאם עלי בנג'ף ומקדש אימאם חוסיין בכרבלה. אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "א֫וּלָא אַל-קִיבְּלַתָ֫יְיןִ" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא במסורת המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכַּעְבָּה שבמֶ֫כָּה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136–144. זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באַל-מַדִ֫ינָה המכונה "ד'וּ אַל-קִיבְּלַתָ֫יְין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת – לכיוון מֶ֫כָּה. הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכַּעְבָּה. לפי גרסה אחרת התפלל מוחמד לכיוון ירושלים, עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; לפיכך, פנה להתפלל לכיוון הכַּעְבָּה. הסברים אחרים נסובים סביב מעמדהּ הקדוש של מֶ֫כָּה בחצי האי ערב עקב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה מוכרת ומקודשת פחות באותה התקופה. על פי הסבר אחר, הכַּעְבָּה במֶ֫כָּה הייתה מוקד של עבודת אלילים, על כן מלכתחילה לא ניתן היה לפנות לעברה בעת התפילה, ובמקומה נבחרה ירושלים לשמש ככיוון התפילה. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכַּעְבָּה, שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונהּ. מקור קדושתהּ של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסוב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתהּ התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן בשום שם משמותיה המקובלים: "בַּ֫יְת אַל-מֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), "אִ֫ילִיַאא'" (إيلياء, על שם אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה), "אַל-ק֫וּדְס" (القدس). הכינוי "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אַלְאִ֫סְרַאא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אַל-אַ֫קְצָא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, "אַלְאִסְרַ֫אא'") ומקום עלייתו השמימה (المعراج, "אַלְמִעְרַ֫אג'"). החדית' מספר, כי כדי להוכיח לבני שבט קורייש שאכן ביקר במסע הלילה בירושלים, תיאר להם מוחמד את העיר כשאללה מציג לפניו חיזיון שלה. לעומת זאת, מסורת מוסלמית קדומה פירשה שהמסגד המדובר נמצא בשמים, אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מֶכָּה ובין טאיף. החוקר אורי רובין טוען, כי הפרשנות של "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית, אשר מטרתהּ להפחית ממעמדהּ של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 תיאר במקור את המסע הלילי של מוחמד. לעומת רובין, סבור המזרחן מרדכי קידר, שקדושתהּ של ירושלים עבור דת האסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה השביעית ועד ימינו אלה. חשיבותהּ של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה־7 וה־8, עם הקמת מבני התפילה המוסלמיים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה־11 וה־12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פַצַ֫'אאִיל בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס, פַצַ֫'אאִיל אַלְקֻ֫דְס), אשר חיזקה את מעמדהּ של ירושלים באסלאם. הווקף הוא הגוף האדמיניסטרטיבי המוסלמי האחראי על הר הבית. גאוגרפיה ירושלים נמצאת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית ועל קו פרשת המים שלה, בין הים התיכון וים המלח. היא שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה, ברום של 570–857 מטרים מעל גובה פני הים. מרכז העיר, הממוקם בחלקהּ הצפוני של העיר, בנוי על אזור מישורי יחסית. מרבית שכונות העיר בנויות על הגבעות, כאשר ביניהן נפרשים עמקים וואדיות, דוגמת עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר היא פסגת שכונת גילה, המתנשאת לגובה של 857 מטרים מעל פני הים. בשל היותה הררית ותלולה, הייתה ירושלים מקום קשה להתיישבות ולעיסוק בחקלאות. הטופוגרפיה הגבילה את החקלאות לשימוש בטרסות או לעיבוד העמקים המתונים בלבד. הגידול המרכזי באזור היה מאז ומתמיד הזיתים. מלבדם נשתלו גם עצי תפוח (בין השאר בעמק הצבאים) ועצי פרי אחרים. כיום נשארו מעט חלקות מעובדות בעיר, בעיקר על יד קיבוץ רמת רחל, ובין גילה לבית לחם. בשנים הראשונות לקיומה, הסתפקה העיר באספקת מים ממי המעיינות רוגל והגיחון. מעיין הגיחון בוצר כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, ובנוסף לו אגרו התושבים מים בבורות מים בתוך העיר. חזקיהו היה הראשון שהקים מערכת אספקת מים מוסדרת בעיר, באמצעות חציבת נקבת ובריכת השילוח. בתקופת החשמונאים, סופקו לעיר ולבית המקדש מים באמצעות אמת מים ארוכה. אמת מים זאת קישרה בין העיר ובין עין עיטם, השוכנת דרומית לה. אמות נוספות נבנו בתקופת הורדוס, ובימי השליטים הרומיים אשר שלטו בה – לאחר בניית העיר "איליה קפיטולינה"[דרוש מקור]. אמות מים קטנות יותר נבנו מצפון לעיר, והובילו מים לבריכות הצאן. לאורך השנים, ננטשו ונהרסו אמות ובורות המים, עד ששופצו בתקופות הממלוכית והעות'מאנית. הבריטים הם שהקימו בעיר מערכת הובלת מים מודרנית, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. מערכת זאת שאבה מים ממעיינות נחל פרת וראש העין. כיום חברת מקורות מובילה מים לעיר, וחברת הגיחון אחראית לאגירתם וחלוקתם לבתים. אקוויפר ההר הוא ממקורות המים העיקריים של העיר. בעבר נדלו ממנו מים דרך בורות המים שהיו בשימוש נרחב בשכונות. כיום תחנות השאיבה המודרניות (של מקורות וחברת הגיחון) שואבות ומספקות ממנו מים. ירושלים שוכנת על קו הגבול בין האזור הים־תיכוני ובין סְפָר המדבר. הקיץ בה חם ויבש, והחורף קר וגשום. כמות המשקעים הממוצעת במרכז העיר (810 מטרים מעל פני הים) עומדת על 550 מילימטרים בשנה. בפאתיה המערביים של העיר (הר נוף, עין כרם, רמות אלון) כמות המשקעים השנתית מגיעה ל־650 מ״מ, ואילו בפאתיה המזרחיים חלה הפחתה ל־450 מ״מ. ממוצע הלחות השנתי בה עומד על כ־55%. לרוב שלג יורד בעיר כל שנה, ובעיקר בשכונותיה הגבוהות, דוגמת גילה (859 מטרים מעל פני הים), רמות אלון (850 מטרים מעל פני הים), רוממה ובית וגן. אחת ל־3–4 שנים יורד בעיר שלג כבד, המצטבר לגובה של כ-30 עד 40 סנטימטרים, ואשר גורם לשיבושי תנועה בכבישים, לשיבושים באספקת החשמל לתושביה ולנפילת עצים בחורף 1991–1992 ירדו במרכז ירושלים 1,134 מ"מ משקעים וזהו שיא משקעים מוחלט לשנה מאז החלו בה מדידות משקעים סדירות בעיר העתיקה, באמצע המאה ה-19 (ינואר 1846). בכנסיית סנטה-אנה אף ירדו 1,254.5 מ״מ משקעים, ובפאתיה הצפוניים של העיר, בתחנת שדה תעופה עטרות, נמדדו באותו חורף 1,279.9 מ״מ. אלו הן כמויות המשקעים הגדולות ביותר לעונת גשם שתועדו בעיר. החורפים היבשים ביותר בעיר היו חורף 1959–1960 בו ירדו 206.4 מ״מ וחורף 1998–1999 עם 210.1 מ״מ. "ירושמיים" הוא אתר אינטרנט ייעודי, המתעד והסוקר את מזג האוויר הייחודי של העיר. דמוגרפיה הערות: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים בירושלים 1,063,278 תושבים, מתוכם 1,010,991 תושבי ישראל (מקום 1 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה +1.9% בשנה. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-2022) היה 38.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 8,882 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, גם כאשר מביאים בחשבון את תושביה היהודים בלבד. אחוז התושבים היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מכ־72% מכלל האוכלוסייה בירושלים – לכ־61%. אחוז תושביה הערבים עלה מכ־24% לכ־38%, ונשאר יציב. בין השנים 2005–2017, גדלה האוכלוסייה הערבית–מוסלמית בירושלים מכ־245,000 לכ־341,000 תושבים: קצב גידול של כ־3.3% בשנה. לעומת הגידול באוכלוסייה זאת, עמד שיעור הגידול של תושבי שאר הדתות בירושלים על כ־1.3% בלבד בשנה, מכ־475,000 בשנת 2005 לכ־571,000 בסוף שנת 2020. עיקר הגידול באוכלוסיית ירושלים נובע משיעור ילודה גבוה, שכן מאזן ההגירה של העיר בשנים אלה היה שלילי: בין השנים 2008–2015, עזבו את העיר כ־18,000 תושבים בממוצע בשנה, והיגרו אליה כ־11,000 תושבים בלבד. עם זאת, 56% מההגירה השלילית חלה ביישובים השוכנים בעיקר במטרופולין ירושלים, ופחות בירושלים עצמה. האזור המטרופוליני של ירושלים, הכולל יישובים קרובים המקיימים זיקה ברורה לעיר מבחינת תעסוקה ושירותים, מנה ב־2018, על פי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, כ־1.31 מיליון נפש. זהו האזור המטרופוליני השני בגודלו בישראל, לאחר מטרופולין תל אביב–יפו. במסגרת סקר שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2019, נתבקשו תושביה היהודים של ירושלים להגדיר את מידת אדיקותם בדת היהודית. תוצאות סקר זה העלו, כי כ־35% מכלל היהודים בני 20 ומעלה הגדירו עצמם "חרדים", כ־24% מהם הגדירו עצמם "מסורתיים", כ־20% מהם – "דתיים", וכ־19% מהם – "חילונים". מזרח וצפון מזרח ירושלים מאוכלסים בעיקר על ידי ערבים. בשכונות שמצפון לרחוב יפו, בחלק משכונות רמות ונווה יעקב, וכן בשכונות הר נוף ובית וגן ועוד מתגוררת בעיקר אוכלוסייה חרדית. במרכז, מערב ודרום העיר, כמו גם בפרברי העיר, קיים רוב של יהודים חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים. נכון לסוף אפריל 2024, אוכלוסיית העיר עומדת על כ־1,000,777 תושבים. על פי נתוני הלמ"ס, נכון לשנת 2024, הייתה ירושלים העיר עם צפיפות האוכלוסין החמישית הגבוהה ביותר בישראל, אחרי בני ברק ולפני בת ים. מעמדהּ החוקי של ירושלים מאז 1948 אינו מוסכם מעמדהּ החוקי והבין-לאומי של ירושלים. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים ובית לחם תהיינה חלק מאזור בשליטה בין-לאומית של מושל זר ונייטרלי, אשר ימונה על ידי האו"ם, לצד מועצה שתורכב מנציגי התושבים. על פי התוכנית, שיטת ממשל זאת בעיר תארך עשר שנים ובסיומה יערך משאל עם אשר יקבע את עתיד העיר. במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל וירדן. במלחמת ששת הימים אוחדו שני חלקי העיר ולראשונה הייתה ירושלים כולה בידי שלטון יהודי מזה אלפיים שנה. כבר ב־17 במאי 1948 חקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת שטח נטוש, תש"ח–1948, אשר בסעיף 2 שלה נקבע כי "כל שטח ומקום שנכבשו, נכנעו או נעזבו ייחשב כשטח נטוש, וככזה – רשאית הממשלה להטיל עליו בצו את החוק הקיים". משום חשיבותה של ירושלים, מצאה מדינת ישראל לנכון להכריז על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה ב־17 ביולי 1948, בנוסף ל'פקודת שטח נטוש' ממאי 1948. הכנסת הראשונה שהתכנסה בתחילת 1949 קיימה את ארבע ישיבותיה הראשונות בבניין הסוכנות היהודית בירושלים ולאחר מכן באותה שנה התכנסה בתל אביב. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים–קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו לקבל בה הכרה. בדצמבר 1949, קיבלה עצרת האו"ם החלטה, הקוראת לבנאום ירושלים. ישראל התנגדה לבנאום ירושלים, אף על פי שהייתה חלק מתוכנית החלוקה שהתקבלה ביישוב. דוד בן-גוריון טען כי האו"ם לא טרח לפעול ליישומה של תוכנית החלוקה וכן לא פעל להצלת 100,000 יהודי ירושלים מהתקפות צבאותיהן של מצרים וירדן, אשר דחו מלכתחילה את התוכנית, למרות פניותיו החוזרות והנשנות של היישוב ולאחריו מדינת ישראל לאו"ם. לדבריו, לולא פרץ צה"ל את הדרך לירושלים והשתלט על מערב העיר – היה גורל יהודי העיר כגורל יהודי גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה. משום כך, לא היה זה מוסרי ליישם את החלטת עצרת האו"ם. בדצמבר 1949 התקיימה ההכרזה הרשמית על העיר כעל בירת המדינה. ב־26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים ומאז היא מתכנסת שם. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מ־13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. היא עברה למשכנה הנוכחי ב־1966. לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה הממשלה את כ"ח באייר, יום איחוד ירושלים, כיום חג. ב־1980 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". בשנת 1998 הפך יום ירושלים לחג לאומי רשמי, באמצעות "חוק יום ירושלים". ביום זה מתקיימים אירועים חגיגיים דוגמת טקסי זיכרון, עצרות ותהלוכות וטקס ממלכתי בגבעת התחמושת. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר תפילת הלל ביום זה. בתחילת שנות ה־50, הוקמה קריית הממשלה במערב העיר, ולאחר 1967 הוקמה קריית הממשלה במזרח העיר, כחלק מתוכנית אכיפת החוק והשלטון באזור. בתחילת שנות ה־70, הוקם במזרח העיר בניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה, ובתחילת שנות ה־80 הוקם המבנה הנוכחי של בנק ישראל ששכן קודם לכן ברחוב יפו. בתחילת שנות ה־90, הוקם בסמוך אליו בית המשפט העליון בקריית הממשלה, השוכנת במערב העיר. כמו כן, שוכן במערב העיר מושב בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית. בית הדין השרעי לערעורים שוכן ברחוב הלל. בתחילת שנות ה־90, הוחלט להכין תוכנית מסודרת, לפיה ימוקמו כל משרדי הממשלה ומוסדות המדינה במערב העיר, ובמהלך שנות האלפיים החלה להבנות במרכז העיר "קריית הלאום", שתחבר את קריית הממשלה אל מרכז העיר ובה ירוכזו כל המוסדות הלאומיים של המדינה, בכללם משכן הכנסת. לצידה מוקם פרויקט הכניסה לעיר, המרחיב את הכניסה העיקרית לעיר, מכיוון כביש מספר 1. מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל שוכן בבית אגיון, בשכונת רחביה, ומשכן הנשיא שוכן בשכונת טלביה. בהר חוצבים שוכן ארכיון המדינה. שאלת הריבונות על מזרח ירושלים מהווה את אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי–פלסטיני. בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן הוסכם, כי אין לירדן תביעות כלשהן על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. מייד אחרי מלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, על פי צו הממשלה, בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. לאחר סיפוח ירושלים המזרחית קיבלו הערבים הפלסטינים המתגוררים בה מעמד של תושבי קבע, אך לרובם אין אזרחות ישראלית, ולכן הם אינם זכאים להצביע בבחירות לכנסת או להוציא דרכון ישראלי. על פי החוק הבין־לאומי, שטח מזרח ירושלים נחשב לחלק מיהודה ושומרון, ולכן השכונות היהודיות שבו נחשבות להתנחלויות. לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כסיפוח. הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית, בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. בהצהרת העצמאות של אש"ף מ־1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב־2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ממשלות ישראל ניסו למנוע נוכחות של מוסדות פלסטיניים רשמיים במזרח העיר. כך בשנת 2001 בצו של שר הביטחון הוחלט לסגור את אוריינט האוס ששימש בשנות ה־80 וה־90 כמטה של אש"ף בעיר. בחוות דעת של בית הדין הבין־לאומי לצדק מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל במזרח ירושלים אינה חוקית, וכי על ישראל לסיים את נוכחותה בשטח בהקדם האפשרי. לפי בית הדין, המשטר שישראל מנהלת ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים דומה במאפייניו למשטר אפרטהייד, בשל מערכות החוקים השונות וההפרדה הפיזית במרחב בין האוכלוסייה הפלסטינית באזורים האלו לבין המתנחלים המחזיקים באזרחות ישראלית. במהלך השנים, קבעו שבע עשרה מדינות את מושב שגריריהן בירושלים, אולם באמצע העשור השני של המאה ה־21 לא נותרו מדינות כאלה. עם זאת, כל השגרירים הזרים מגישים את כתבי ההאמנה שלהם לנשיא המדינה במשכן הנשיא בירושלים. היעדרן של שגרירויות בירושלים פסק במאי 2018, סמוך ליום ירושלים התשע"ח, כאשר פתחה ארצות הברית את שגרירותה בעיר. בעקבותיה הלכו גואטמלה, פרגוואי, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה. ישראל נתמכת רבות בארצות הברית, כלכלית ומדינית, ולעמדתה השפעה רבה על מעמדה הבין-לאומי של ירושלים. מאז הקמת המדינה, נמנעו נשיאי ארצות הברית מהבעה מפורשת של עמדתם בנוגע למעמדה של ירושלים, מתוך רצון להשאיר את הסוגיה לדיונים בין ישראל ובין הפלסטינים ולהימנע מיצירת מתחים נוספים. בשנת 2002 קבע הקונגרס של ארצות הברית, בתמיכתם של רוב חברי הבית הרפובליקניים, כמו גם של אלה הדמוקרטיים תומכי ישראל, כי בדרכונו האמריקאי של אזרח ארצות הברית שנולד בירושלים יש לרשום "ישראל" כארץ הלידה. החלטת הקונגרס באה בעקבות מדיניות השלטונות האמריקניים להשאיר את רישום המדינה ריק בדרכונם של אזרחים אמריקניים ילידי ירושלים, ולציין רק את שם העיר. עם זאת, בפועל, סירבה מחלקת המדינה של ארצות הברית, האמונה על הנפקת דרכונים, לאמץ החלטה זאת, בנימוק שהיא מפרה את עקרון הפרדת הרשויות. ביוני 2015, נתקבלה החלטה תקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר אימץ את עמדת מחלקת המדינה, לפיה קביעת הסמכות בעניין מעמדה של ירושלים נתונה לנשיא ולממשלתו, ולא לקונגרס. פרשנים ראו בהחלטה זאת מכה הסברתית קשה לממשלת ישראל, ובעלת השפעה משמעותית על מעמדה של ירושלים המזרחית והמערבית. ב־6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כבירתה של ישראל. טראמפ הוסיף, כי גבולותיה הסופיים של ירושלים ייקבעו במסגרת מתווה של הסכם עתידי, אשר ייחתם בבוא העת בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית. בעקבות הצהרתו של טראמפ, הצהירה צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל. ימים מספר לאחר מכן, הצהירה גם גואטמלה על העתקת שגרירותה לירושלים. שגרירות ארצות הברית בישראל, שוכנת החל ממאי 2018 בירושלים. שאר השגרירויות בישראל, מלבד ארצות הברית, גואטמלה, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה, שוכנות באופן רשמי בתל אביב, בפועל בתל אביב ובערים הסמוכות. עיריית ירושלים עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת ישראל ומושב מוסדות השלטון שלה, כעיר קדושה עבור דתות אחדות, כמוקד של סכסוכים בין-לאומיים ומתיחויות על רקע דתי, פוליטי ומדיני, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות. עיריית ירושלים הוקמה ב־1867, כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית, המתבססת על מודל המשטר הצרפתי, הכולל חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית השלטון המקומי. כלומר, כל גוף שלטוני היה אמון על שלטון בשטח מסוים של העיר; ככל ששטח מסוים של העיר היה חשוב יותר – הוא הופקד בידיו של פקיד ממשל בעל דרגה גבוהה יותר, ולהפך. שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה. עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין – ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שבה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, אשר היוותה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית). ראש העירייה הנוכחי הוא משה ליאון. בתקופת המנדט הבריטי לא היה לעיריית ירושלים סמל. סמלה של ירושלים התקבל בשנת 1949, בעקבות מכרז שפרסמה "ועדת הסמל" של עיריית ירושלים. במכרז זכתה הצעתה של "אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית". הסמל הנבחר כולל שלושה מרכיבים: כלכלה מסוף המאה ה־20 ובעשור הראשון של המאה ה־21 מתאפיינת כלכלת ירושלים בשיעור אבטלה גבוה, ובאחוז גבוה של תושבים החיים מתחת לקו העוני. ממוצע המשפחות החיות מתחת לקו העוני בישראל עלה לאורך השנים בכ־60%, ובירושלים עלה שיעור המשפחות העניות פי שלושה. בתקופה זאת עלה שיעור הילדים העניים בעיר בכמעט פי ארבעה, לעומת עלייה פי שניים בשיעור הילדים העניים בישראל. בשנת 1969 חיו כ־9.9% מהמשפחות בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 7.8% בתל אביב ובחיפה בפרט, ו־11.9% בישראל בכלל. לעומת זאת, על־פי דו"ח תחולת העוני של שנת 2003, כ־33.2% מהמשפחות חיו בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 10.9% בתל אביב, 17.5% בחיפה ו־19.3% בישראל. על פי נתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות, בשנת 2021 חיו מתחת לקו העוני בירושלים 39% מהמשפחות, 42% מהנפשות ו־51% מהילדים. שיעור הנפשות העניות עומד על 60% בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים, ו־43% בקרב האוכלוסייה החרדית. בקרב כלל האוכלוסייה היהודית שיעור הנפשות העניות הוא 31%. בשנת 2022 עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בגילי העבודה העיקריים (25–64) על 67%, שיעור הנמוך באופן ניכר מהשיעור בכלל הארץ (82%). שיעור ההשתתפות הנמוך בירושלים בקרב גברים נובע בין היתר משיעור השתתפות נמוך יחסית של גברים חרדים, שעל פי המכון החרדי למחקרי מדיניות עומד על 42.2% בגילי העבודה (לעומת 73.8% בקרב הנשים החרדיות). שיעור ההשתתפות הנמוך בקרב נשים בירושלים נובע בין היתר משיעור בהשתתפות נמוך במיוחד של נשים ערביות (27% לעומת 83% בקרב הנשים היהודית בירושלים). בשנת 2018 ענפי הכלכלה העיקריים שבהם עבדו המועסקים בירושלים היו חינוך (17%), שירותי בריאות ורווחה (14%), מינהל מקומי וציבורי (11%) ומסחר (9%). בשל היותה בירת ישראל ומרכז מינהלי ושלטוני שבו מרוכזים משרדי הממשלה ומוסדות הלאום – אחוז המועסקים בשירות הציבורי בירושלים גבוה ביחס לערים אחרות ונמצא במגמת עלייה עם השנים. לעומת זאת, חלקם של המועסקים בתעשייה בירושלים נמוך ביחס לערים אחרות, והוא נמצא במגמת ירידה לאורך השנים (5% בשנת 2018 לעומת 15% בשנת 1970). בשנת 2017 היו בירושלים כ–500 חברות סטארט־אפ, ומדי שנה מוקמות בה חברות רבות נוספות. בעיר נמצאים מרכזי פיתוח של חברות בין-לאומיות גדולות, כגון אינטל, מובילאיי, NDS, סיסקו, יבמ ואחרות. בירושלים ריכוז חברות הביוטק, דוגמת טבע, הגבוה בישראל. ירושלים נבחרה לאחת מ–25 הערים המובילות בעולם מבחינת האקו־סיסטם היזמי־טכנולוגי שלה, לפי הדירוג הבין-לאומי Startup Genome. ירושלים גם מהווה אכסניה לכ־15 קרנות הון–סיכון, שהידועה בהן היא JVP. אזורי תעשייה הכוללים מפעלים אשר מייצרים מוצרי בסיס בירושלים הם: אזור התעשייה עטרות, תלפיות וגבעת שאול. שני האזורים האחרונים הפכו עם השנים אזורי מסחר ומשרדים. הר חוצבים ומלחה הם אזורי תעשייה מתקדמת (היי־טק). פעילות ההיי־טק מפוזרת על פני חמישה אזורי תעשייה עיקריים: הר חוצבים, עטרות, פארק הביו-מד בעין כרם, גבעת שאול ואזור ההיי־טק בגבעת רם. בכל האזורים האלה עובדים כ־16 אלף איש. תיירות ירושלים היא העיר המתוירת ביותר בישראל. בשל האתרים הקדושים בה לשלושת הדתות, וכן גם אטרקציות בעיר החדשה. בפרט מוזיאון ישראל, מוזיאון יד ושם, ושוק מחנה יהודה. בשנת 2019 שנת שיא בתיירות בישראל, היו כ־11 אלף חדרי מלון ב־91 בתי מלון. בהם כ־5 מיליון לינות. מתוכם כ־4 מיליון לינות של תיירים. ובשנות שגרה היא מהווה פרנסה לכ־16% מתושבי העיר. למרות עושר האטרקציות התיירותיות שבה, מבקרים בה כמות מועטה יחסית של תיירים לעומת הפוטנציאל. וזאת כתוצאה מאי היציבות הפוליטית הנובעת מהסכסוך הישראלי הערבי. בפרט בירושלים המהווה כמוקד מרכזי בסכסוך. תוכנית המתאר של ירושלים מציינת מספר מוקדים, המכונים "מרחבי תיירות". על מוקדים תיירותיים אלה נכללים: הכניסה לעיר, מתחם הרכבת, ממילא ומגרש הרוסים, אזורים היסטוריים דוגמת העיר העתיקה, ליפתא, עין כרם, מרכז העיר ומתחם המוזיאונים. על האתרים ההיסטוריים הבולטים בעיר, המהווים אטרקציות תיירותיות אטרקטיביות, נמנים בין היתר: בשנת 2006 נפתח שביל ירושלים: שביל הליכה באורך של כ־38 קילומטרים, העובר בדרכו באתרים היסטוריים ותרבותיים, בתוך העיר ומחוצה לה. קו 99 ("סובב ירושלים") עבר אף הוא בדרכו בסמוך לאתרי תיירות פופולריים בעיר. בכל שנה, במהלך חול המועד סוכות, מתקיימת בעיר צעדת ירושלים, במהלכה רבבות בני אדם, ישראלים ותיירים, צועדים ברחובותיה. בשנת 2010 דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגוריית "אפריקה והמזרח התיכון". באותה השנה, דורגה ירושלים על ידי המדריך המקוון "TripAdvisor" במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם, בקטגוריית "תרבות וביקור באתרים תיירותיים". העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009. ביהדות: על פי ההלכה, הייתה קיימת בתקופת בית המקדש מצוות עלייה לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בנוסף, נהוגה הייתה מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, בזמן שהיה קיים, מחג הקציר עד חג האסיף. בשל הרצון לשמר מצוות אלה גם בימינו, רבים הם המטיילים היהודיים הפוקדים את העיר במועדים אלה, במיוחד באתרים: הכותל המערבי, הרובע היהודי, עיר דוד וקברי צדיקים. במסגרת מנהג "ברכת הכהנים", הנערך פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ופסח, פוקדים את רחבת הכותל המערבי עשרות אלפי מתפללים. בנצרות: קיימת מסורת ארוכת שנים של עלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ הקודש בכלל, ולירושלים בפרט. על אתרי התיירות הנוצרית נמנים, בין היתר: כנסיית הקבר וויה דולורוזה בעיר העתיקה, הר ציון, עליו ממוקם חדר הסעודה האחרונה, וגת שמנים, השוכן על מורדות הר הזיתים. הר זה כולל גם את כנסיית כל העמים ואת קבר מרים, אם ישו. עין כרם נחשבת אף היא מקום מקודש לנצרות, כמו גם אתר צליינות, בשל הסברה, על פי הדת הנוצרית, כי זהו מקום הולדתו של יוחנן המטביל. במקום מספר כנסיות ומנזרים, שאותם פוקדים תיירים. באסלאם: בירושלים שוכנים שני מקומות קדושים למוסלמים – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. על פי דת האסלאם, מסגד אל-אקצא הוא אחד משלושה מסגדים, בהם שמותר לבקר לשם זיארה (מסורת מוסלמית של ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה). עשרות אלפי מוסלמים, המגיעים משטחי הרשות הפלסטינית ומרחבי ישראל פוקדים אתר זה, בעיקר בעת תפילת יום שישי. אדריכלות בשל קדושתה לדתות השונות ושפע הכוחות ששלטו עליה ופעלו בה, משופעת ירושלים בסגנונות אדריכליים רבים. בהר הבית, בעיר העתיקה ובקברים בסביבותיה ניתן לראות שרידים לאדריכלות הרומית המונומנטלית – מבנה הר הבית, קבר בני חזיר ועוד, והביזנטית – הקארדו והכנסיות העתיקות ברובע הנוצרי ובהר הזיתים. השלטון המוסלמי שבא לאחר מכן השאיר את חותמו בדמות כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, המאופיינים בערבסקות, בשימוש בקרמיקה ובצורניות המאפיינת את האדריכלות המוסלמית. האדריכלות הצלבנית נותרה בכנסיות הרבות ובמבני הציבור ששופצו ונבנו בתקופת שליטתם בעיר, ביניהן כנסיית הקבר, קתדרלת יעקב הקדוש ומצודת מגדל דוד. בתקופת השלטון הממלוכי נשלחו לירושלים הקדושה והנידחת פקידים ואנשי מעשה שסרחו או שאיימו על המשטר, ובה נדרשו לתקן את מעשיהם, לרוב בעזרת הקדשת מבנה דתי כלשהו – מדרסות, שחלקן פועלות עד ימינו, ראבאטים – בתי הארחה לצליינים מוסלמים, קברי קדושים ובתי תמחוי. דבר זה הוביל לנוכחות הגבוהה של האדריכלות הממלוכית בעיר העתיקה, הרבה מעבר לצרכים של תושבי העיר. מלבד מבני ההקדש ניתן למנות על הבניה הממלוכית בעיר גם את ארמון הגבירה טונשוק, שוק הכתנים על בתי המרחץ שבו, שיפוץ השווקים, צריחי חומת הר הבית, חאן אל סולטאן ועוד. המדרסות הבולטות שנבנו הן אל-מדרסה א-תנכיזיה והאשרפיה. האדריכלות הממלוכית כוללת מספר מצומצם של מאפיינים ייחודיים. מבנה ממלוכי טיפוסי מאופיין בחזית מפוארת עם כניסה שמעליה גומחה מעוטרת בנטיפי אבן – "מוקרנס", ספסלי אבן ולוח הקדשה לבונה. כמו כן נעשה שימוש באבלק – שילוב של אבנים מצבעים שונים, לרוב לבן ואדום או שחור. מוטיבים ממלוכיים שימשו מאות שנים לאחר מכן אדריכלים שניסו לתת מראה "מזרחי" או "ירושלמי" למבנים. ב 1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית ותחת שלטונו של סולימאן המפואר חלה בה תנופת בנייה, שהתבטאה בעיקר בבניית חומות העיר, השערים ומגדל דוד. בשלהי התקופה העות'מאנית החלה העיר מתפתחת אל מחוץ לחומות. בעיר העתיקה נבנו כמה מבנים של גורמים ממדינות אירופה באזור שער יפו וברובע הנוצרי. לאחר מלחמת ששת הימים שוקם ונבנה מחדש הרובע היהודי, תוך ניסיון לשמור על המראה הישן של "אדריכלות ללא אדריכלים". חוק עזר עירוני של ירושלים מחייב לחַפּוֹת כל קיר חיצוני בעיר ב"אבן ירושלמית" (בלוק אבן מסותת). חוק זה חוקק עוד בשנת 1918, והוא נמצא בתוקף עד היום. מטרתו של החוק היא שימור אופייהּ וצביונהּ הייחודי של העיר. עם זאת, נבנו בכמה מקרים בתים בלא ציפוי אבן, בעיקר בשכונות שאוכלסו על ידי עולי העלייה ההמונית, בשנותיה הראשונות של המדינה. בשל העיור הרב באזור ירושלים רבתי, הפכה האבן הירושלמית נדירה יותר להשגה, וכיום ניתן להשיגהּ רק במחצבות ספורות בצפון ירושלים. את מקומה בחיפוי מבנים ובריצוף שטחים ציבוריים תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן, כגון אבן נסורה. למרות השימוש בתחליפים אלה, חוק זה עודנו מייקר את עלויות הבנייה בירושלים ובסביבתהּ. בירושלים לא נבנו, באופן מסורתי, בניינים גבוהים, אף על פי שלא קיים חוק האוסר זאת. עם תחילת תקופת השלטון הבריטי ב־1918, הוצגה לראשונה תוכנית מתאר לבנייה בעיר. במסגרת תוכנית זאת נקבע, כי אופי הבנייה בירושלים יתבסס בעיקרו על מבנים נמוכים; זאת, כדי להדגיש את התבליט המיוחד של העיר ואת קו הרקיע הטבעי שלה, כמו גם כדי לא לגמד את העיר העתיקה. תוכניות מתאר שונות הגבילו את גובה הבנייה ואת צפיפות המבנים בשכונות שונות בעיר, בהתאם למרחק מהעיר העתיקה. עם זאת, מספר בניינים גבוהים נבנו בתקופות שונות באזור מרכז העיר. הפרויקט הראשון של בנייה לגובה בירושלים היה "מגדל ירושלים" (17 קומות), השוכן ברחוב הלל, שהחל להיבנות בשנת 1965. אחריו נבנו "מגדלי וולפסון" (כ־20 קומות) מול הכנסת, בשכונת קריית וולפסון. ב־1977, נבנה סמוך לגן העצמאות "מלון לאונרדו פלזה", בן 22 קומות. בהמשך שנות ה־70, נבנו "מגדל העיר", בן 21 קומות, ברחוב המלך ג'ורג', ו"מרכז כלל", בן 15 קומות, ברחוב יפו. ב־1980, הוקם "בית רג'ואן" (12 קומות), במקום בית היתומים: "בית טליתא קומי". בכניסה המערבית לעיר נבנה "מלון קראון פלזה" (21 קומות), שהיה הבניין הגבוה בירושלים עד שנת 2010, וכן מספר בתי מלון בגובה של כ־12 קומות, באזור גן פעמון הדרור. מאז, נבנה מספר מועט של מבנים גבוהים בעיר, באזורים שונים. על מבנים אלה נמנים "מגדל המשרדים", בן 18 הקומות, של גט"י, השוכן בשכונת מלחה, ו"מגדל דונה", בן 15 הקומות, השוכן בשכונת גבעת שאול. החל משנת 2010, הבניין הגבוה ביותר בירושלים הוא "מגדל 1" (המכונה גם: "הולילנד טאואר") במתחם ההולילנד, המתנשא לגובה של 32 קומות. במאה ה־21 מתבצעת בנייה לגובה בכל רחבי העיר, בעיקר בשכונות החדשות, ומתוכננת בנייה של מקבץ גורדי שחקים בכניסה אליה, כמו גם במרכזהּ. גנים וטבע עירוני בירושלים גנים ופארקים ציבוריים רבים. על החשובים שבהם נמנים: גן סאקר, גן העצמאות, פארק המסילה וגן פעמון הדרור. כמו כן, קיימים בעיר שלושה גנים בוטניים: הגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם, הממוקם בשולי קמפוס גבעת רם, בשכונת ניות; הגן הבוטני האוניברסיטאי בהר הצופים, שהוא גם הגן הבוטני הלאומי, הממוקם בשולי קמפוס הר הצופים; וגן החיות התנ"כי, הממוקם בסמוך לשכונת מלחה. גנים אלה יוצרים בירושלים ריאות ירוקות. נוסף על כל אלה, שוכן בשכונת המושבה הגרמנית מוזיאון הטבע והסביבה. חמישה אתרים בעיר מופיעים בתוכנית מתאר מקומית 2000 ירושלים כאתרים הראויים להיעשות "אתר טבע עירוני": תרבות ירושלים היא מקום משכנם של מוסדות תרבותיים והיסטוריים לאומיים רבים, כגון מוזיאון ישראל, הכולל את היכל הספר, בו שמורים מגילות מדבר יהודה וכתר ארם צובא, ומוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה המסועף אליו. בסמוך למוזיאון ישראל נמצאת הקריה הלאומית לארכאולוגיה של ארץ ישראל, בה מצויים משרדי רשות העתיקות. בהר הרצל מצוי בית הקברות הצבאי וחלקת גדולי האומה, כמו גם מוזיאון הרצל, המספר את תולדות חייו של בנימין זאב הרצל והסוקר את תולדות חזון הציונות. בסמוך אליו שוכן מוזיאון יד ושם, מוזיאון השואה הלאומי. כמו כן, שוכנים בעיר הספרייה הלאומית וסינמטק ירושלים, אשר מתפקד גם כארכיון הסרטים הלאומי של ישראל. על יד קריית הממשלה שוכן מוזיאון המדע. בעיר שוכנים מוזיאונים ואתרים רבים, הסוקרים והמציגים פנים ונקודות מבט שונות של העיר, במגוון תחומים: ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות ותיאטראות. ביניהן: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, תזמורת ירושלים מזרח ומערב, תזמורת ירושלים החדשה, קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון הקרון ותיאטרון פסיק. הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד, אך העיר מתאפיינת במיוחד בירידים ובפסטיבלים אשר מתקיימים בה מדי שנה, למשל פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, ופסטיבל הקולנוע ירושלים אשר מתקיים כל קיץ בסינמטק ירושלים ומארח קולנוענים מכל רחבי העולם ועוד. בעיר קיימים בתי תרבות רבים כמו בית עגנון, בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל, המרכז למוזיקה ירושלים וביתא ירושלים. אתרי תרבות עיקריים: בירושלים קיימים מספר מתחמי בילוי, בהם מרוכזים בתי הקפה, המסעדות והפאבים. על מתחמים אלה נמנים מדרחוב בן־יהודה ורחוב נחלת שבעה, השוכנים במרכז העיר, קניון מלחה, המושבה הגרמנית ואזור התעשייה תלפיות. בקיץ 2007 נפתח מתחם בילויים וקניות חדש בשם שדרות ממילא, אשר נבנה בשכונת ממילא ההיסטורית, והפך במהירות אחד ממוקדי הקניות המרכזיים בעיר, בעיקר בזכות סמיכותו לשער יפו ומגדל דוד. כלל אזורים אלה שוקקים כל שעות היום, וחלקם, בעיקר אזור מרכז העיר, עמוסים בתיירים ובבליינים עד השעות הקטנות של הלילה. במאה ה־21 התרחבו חיי הלילה בירושלים אל רחוב שלומציון המלכה והרחובות המסתעפים ממנו. רחוב יפו ובן יהודה הפכו למדרחובים, עובדה אשר סייעה לשדרוג מעמדם כאזורי בילוי. שוק מחנה יהודה מהווה אזור קניות מרכזי למוצרי מזון. מלבד היותו שוק פשוט לממכר מזון וביגוד, הפך בחלקו ל"שוק בוטיק", המציע מאכלי גורמה במסעדות מיוחדות, כמו גם בגדי מעצבים ומזונות אורגניים ייחודיים. השוק הפך אף הוא מרכז חיי לילה בחודשי הקיץ. בסמוך לבנייני האומה פועל מתחם בתי הקולנוע "סינמה סיטי ירושלים", ובו אטרקציה המכונה "עיר התנ"ך". מלבד זאת, הוקמו במקום שני אולמות תיאטרון ומוזיאון העוסק בקולנוע. במקום פועל גם מרכז קניות הכולל יותר מחמישים עסקים. במאי 2013 נפתח מתחם התחנה הראשונה בבניין תחנת הרכבת הישנה של ירושלים. המתחם סמוך לאזור המושבה הגרמנית, וכולל מתחם בילויים, בתי קפה ומסעדות. המקום מהווה חלק מפארק המסילה, על כן משלב אווירה ספורטיבית, ומציע שיעורי ספורט הפתוחים לקהל הרחב. אירועים נוספים הנערכים בעיר: ירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה: הערוץ הראשון ואולפני קול ישראל שנסגרו בשנת 2017 והוחלפו בתאגיד השידור הישראלי. בעיר נמצאים גם משרדי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אולפני הבירה ירושלים המשמשים לאולפני טלוויזיה וחלק מאולפני הרדיו של גלי צה"ל. כמו כן, בעיר ממוקמים משרדי דואר ישראל. גופי תקשורת מקומית בעיר הם רדיו ירושלים, מקומונים כגון ידיעות ירושלים, זמן ירושלים (במקור "כל הזמן", יצא בשנים 1999–2013), כל העיר, ועיתון ירושלים. כמו כן, בירושלים נמצאים משרדים של מספר עיתונים ושבועונים כגון מקור ראשון, המודיע, המחנה החרדי, משפחה, מוצש ומקומונים שכונתיים שונים. בנוסף לעיתונות העברית, מתפרסמים בעיר העיתונים ג'רוזלם פוסט ו־Jerusalem Christian Review באנגלית וכן אל-סבאר בערבית. חלק מתושבי ירושלים משתמשים בעגה ירושלמית. בעגה זאת, בין היתר, אומרים מָאָתַיִם במקום מָאתַיִם; המילה "חתולה" נהגית במלעיל ומהווה את ברירת המחדל לחתול שמינו לא ידוע; בעגה הירושלמית ישנן גם מילים ייחודיות, למשל: חינוך ואקדמיה בירושלים פועלת האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר דורגה ב־2012 בין מאה האוניברסיטאות המובילות בעולם בתחום המחקר, כמו גם האקדמיה ללשון העברית. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם ועין כרם. זאת, בנוסף לקמפוסים ולמעבדות במקומות שונים בישראל, המהווים שלוחות מטעם האוניברסיטה העברית והמתופעלים על ידה. לאוניברסיטת אל-קודס היו בעבר מספר שלוחות אקדמיות, אשר היו פזורות ברחבי ירושלים וסביבתה, עד איחודן בין השנים 1984–1995. כמו כן, פועלת בעיר שלוחה של אוניברסיטת בריגהאם יאנג (האוניברסיטה המורמונית). בעיר קיימים מוסדות נוספים להשכלה גבוהה, עליהם נמנים: בית הספר הגבוה לאמנויות "בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים", המשמש כאקדמיה הישראלית הלאומית לאמנויות, עזריאלי מכללה אקדמית להנדסה, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, בית הספר "מעלה" לקולנוע, המרכז האקדמי לב, מכללת ליפשיץ, מכללת אפרתה, מכללה ירושלים, האקדמיה למוסיקה ולמחול ומכללת הדסה. בהיכל שלמה ממוקם קמפוס של המכללה האקדמית הרצוג. כמו כן, משמשת ירושלים מקום משכנם של מכוני מחקר רבים, עליהם נמנים: מכון ירושלים למחקרי מדיניות, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם. ברחבי ירושלים ממוקמים כ־20 כפרי סטודנטים מטעם ארגונים שונים (בני עקיבא, שעלים ותנועת החלוץ). הכפרים ממוקמים בשכונות רבות, ובהן קטמונים-ח'-ט', פסגת זאב, גילה, ארמון הנציב ועוד. בירושלים פועלות ישיבות ומוסדות תורניים רבים. בהן הישיבה הגדולה בעולם – ישיבת מיר, ישיבת הדגל החרדית ישיבת חברון, ישיבת מרכז הרב המכונה ספינת הדגל של הציונות הדתית וכן ישיבת הר המור הנחשבת לישיבת הדגל של ישיבות הקו. בירושלים פועלות גם מספר רב של מדרשות תורניות לנשים ובהן מדרשת נשמת, מדרשת לינדנבאום, מת"ן ומדרשת הרובע. היכל שלמה שימש בעבר מקום משכנה של הרבנות הראשית לישראל (עברה לבית יהב בשכונת רוממה). כיום, משמש המבנה מוזיאון לאמנות יהודית ואולם הופעות. החינוך העירוני בירושלים מתנהל לרוב על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, למעט בתי ספר ומוסדות חינוך ערביים, כמו גם מוסדות חינוך חרדיים, המסרבים לאמץ תוכנית זאת. נכון לשנת 2010, 61% מתלמידי כיתה א' היהודיים היו חרדים. בתי ספר וגני ילדים חילוניים שנעזבו, לרבות בניינים נטושים, שופצו ונבנו מחדש, ומשמשים כיום מוסדות חינוך חרדיים. מערכת החינוך הערבית בירושלים פועלת ברובה בשטחה של ירושלים המזרחית. כמו כן, שוכנים בעיר מוסדות חינוך נוצריים, עליהם נמנים בתי ספר ממלכתיים ופרטיים, הפועלים והממומנים בחלקם בחסות כנסיות. חלק מבתי הספר בעיר, רובם ככולם במזרח ירושלים, פועלים על פי התוכניות הפדגוגיות של הרשות הפלסטינית. בעשור השני של המאה ה־21 ביצע ראש עיריית ירושלים רפורמה במערכת החינוך הממלכתי, החינוך הממלכתי דתי והחינוך הערבי שבניהול עירוני בעיר. במסגרת הרפורמה נפתחו אזורי הרישום בעיר, ובמטרה לאפשר להורים בחירה מושכלת פיתחה העירייה "עץ ערכים" שמודד כל בית ספר לפי שלושה פרמטרים: חברתי–ערכי, סביבה פדגוגית והישגים. "מועצת הנוער העירונית ירושלים" פועלת בעיר במתכונת דמוקרטית משנת 2010. נציגיה נבחרים בבחירות דמוקרטיות בחלק מבתי הספר בעיר. על הפרויקטים הבולטים שארגנה והוציאה לפועל המועצה, ניתן למנות את כרטיס "נוער ירושלמי", את אירועי "בירת הנוער" ואת יריד התעסוקה בקניון מלחה. המועצה משתייכת למועצה המחוזית של ירושלים, ושמורים לה שלושה מקומות לנציגים במועצת התלמידים והנוער הארצית. בריאות מערך הבריאות והרפואה בירושלים נחשב לאחד מהגדולים, המפותחים והחשובים בישראל, וקנה לעצמו אף שם עולמי בזכות בתי החולים מהחשובים במדינה, מכוני מחקר ופיתוח בתחום הרפואי, והפקולטות לרפואה השוכנים בעיר. מערכת הבריאות הירושלמית משרתת יותר ממיליון תושבי ירושלים והסביבה ואף מטופלים מרחבי הארץ שבאים אליה. ירושלים היא העיר היחידה בישראל בה כל המוסדות הרפואיים (בתי חולים ומרפאות) הם בבעלות פרטית (עמותות וארגונים) ולא קיים בה מערך רפואי ממשלתי. המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית החולים הגדול בירושלים, ונמנה עם בתי החולים הגדולים במדינה, מבחינת מספר מטופלים שאושפזו בו ומספר ימי האשפוז. בשנת 1980, עבר בית החולים למשכנו בשכונת בית וגן. בדצמבר 2012, סופח אליו בית החולים ביקור חולים. המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית חולים אוניברסיטאי הקשור לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והפקולטה למדעי הבריאות של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מאפיין ייחודי של בית החולים שערי צדק נקבע עוד בעת היווסדו. אז הוחלט כי בית החולים יהיה מודרני בגישתו הרפואית, אך יתנהל על פי חוקי ההלכה היהודית. גם כיום ממשיך בית החולים להתנהל במתכונת זאת. מרכז רפואי הדסה הוא המוסד הרפואי השני בגודלו בירושלים, גם הוא נמנה עם בתי החולים הגדולים והחשובים במדינה. המרכז כולל שני בתי חולים אוניברסיטאיים (בית החולים הדסה עין כרם ובית החולים הדסה הר הצופים), וכן בתי ספר לרפואה, רפואת שיניים, ריפוי בעיסוק, רוקחות וסיעוד, המשותפים הן להדסה והן לאוניברסיטה העברית, ומרפאות חוץ. בנוסף למרכזים הללו, פועלים בעיר מספר בתי חולים כלליים נוספים: בית החולים אל-מקאסד בהר הזיתים ובית חולים אוגוסטה ויקטוריה, השוכן במתחם כנסייתי מפואר (גם הוא בהר הזיתים) – שניהם משמשים את האוכלוסייה הערבית, ובית החולים משגב לדך, הממוקם בשכונת קטמון. כמו כן, קיימים בעיר בתי חולים ייעודיים: בית החולים סנט ג'ון לרפואת עיניים, בית החולים השיקומי אלי"ן לילדים, בית החולים הגריאטרי הרצוג והמרכז הירושלמי לבריאות הנפש, המאחד את שני בתי החולים הפסיכיאטריים: בית החולים כפר שאול ובית החולים איתנים. במהלך המאה ה־19 נבנו בעיר מספר בתי חולים על ידי המעצמות האירופאיות, שבעבר פעלו בה וכיום חלקם כבר לא פועלים בה, אלא המבנה בו שכנו הוסב לשימושים אחרים, וחלקם סופחו לבתי החולים הקיימים (דלעיל) שאף להם היסטוריה ארוכה שראשיתה מאותה תקופה: בית החולים האיטלקי עד שנת 1939, בית החולים של המיסיון האנגלי עד 1948, בית החולים הגרמני עד 1918, המתחם הצרפתי בירושלים ובניין אביחיל. מוסדות נוספים שפעלו בעבר היו בית היולדות סדובסקי, אשר פעל בין השנים 1933–1948, ובית הנסן, אשר שכן בשכונת טלביה. לכל קופות החולים הפועלות במדינה יש מרפאות וסניפים בכל רחבי העיר וכן מרפאות מומחים מיוחדות, כמו כן בעיר נוסדה רשת המרפאות לרפואה דחופה טרם וכיום היא מפעילה כמה סניפים ברחבי העיר ונותנת מענה 24/7. בעיר שוכנים מספר מטות של ארגונים ועמותות שונים בתחום הרפואי כגון איחוד הצלה ויד שרה. נוסף למערך האמבולנסים של מד"א, במזרח העיר פועל מערך אמבולנסים של הסהר האדום. תחבורה בהיותה העיר הגדולה בישראל ומרכז מטרופוליני ותיירותי חשוב, ירושלים מתמודדת עם עומסי תחבורה רבים שגדלים משנה לשנה, ותופעת היוממות הולכת וגדלה כאשר מדי שנה מספר כלי הרכב הנכנסים אל העיר והיוצאים ממנה עולה בהתמדה ועומד על עשרות אלפי כלי רכב שנכנסים אל העיר מדי יום מסביבתה ומשאר חלקי הארץ[דרוש מקור]. לאחר שנים שתשתיות התחבורה בעיר לא התפתחו כיאה לעיר גדולה ולא עמדו בקצב גידול אוכלוסייתה, וכדי להתמודד עם המצב, החלו גורמי התכנון העירוניים והממשלתיים תיקון ארוך שנים באמצעות שורת השקעות ממשלתיות ופרויקטי תחבורה גדולים בהיקפם. תכנון זה אמור להפוך את ירושלים למרכז תחבורתי חשוב וחדשני במישור הארצי, לחזק את מעמדה כעיר מובילה ולהפחית את עומסי התחבורה. בנוסף לכך, ירושלים מתמודדת עם מפגעי זיהום אוויר ורעש שמקורם ברכבים המזהמים, וכן עם מצוקת חניה הולכת וגוברת – וכדי להתמודד עם בעיות אלה, בעירייה בעידוד הממשלה, הוחלט על צמצום הדרגתי של מספר כלי הרכב בעיר, על ידי השקעה מסיבית בפרויקטים לתחבורה ציבורית, פעילות הסברתית בנושא, שורה של תקנות שאמורות להחליף אוטובוסים ישנים באוטובוסים חדישים ופחות מזהמים, הגבלת כניסת כלי רכב פרטיים למרכז העיר ועוד. באזור בנייני האומה קיים המרכז התחבורתי המשולב הגדול ביותר בישראל שכלול את התחנה המרכזית, תחנת רכבת ישראל תחנת רכבת קלה של הקו האדום ובעתיד (נכון לשנת 2025) הקו הירוק של הרכבת הקלה, חניון עם מאות מקומות, מנהרה למעבר כלי רכב, שבילי אופניים ומרחבים גדולים להולכי רגל. את ירושלים חוצה מצפון לדרום כביש מהיר: כביש בגין. הכביש מחבר בין כל צירי התנועה המרכזיים של המטרופולין הירושלמי. הכניסה המרכזית והעיקרית היא מכיוון מערב, בסמוך להר המנוחות ושכונת גבעת שאול. המתחברת לכביש 1. אומנם מקובל לכנות את אזור בנייני האומה "ככניסה לעיר", אף על פי שבמחלף מוצא מספר קילומטרים מערבית לאזור זה, מתחיל התחום המוניציפלי של העיר. כבישים נוספים המובילים לעיר: צירי תנועה אחרים בתוך העיר הם: דרך האלוף נרקיס ודרך חברון המהווים את המשכו של כביש 60, כביש 20 המקשר את פסגת זאב דרך בית חנינא עם כביש בגין, דרך מנהרת הארזים (המשכו של כביש 1 הנכנס לתוך העיר ככביש מס' 9 עירוני), דרך בר־אילן–לוי אשכול (שהם קטע מכביש 417) ועוד. התחנה המרכזית בירושלים היא התחנה המרכזית העמוסה ביותר בישראל, ומהיותה עיר הבירה של ישראל, יוצאים ממנה אוטובוסים לכל רחבי המדינה. בנוסף רחוב ירמיהו משמש כמרכז לתחבורה הבינעירונית לציבור החרדי, כשבעתיד (נכון לשנת 2025) השירות הבינעירוני החרדי יעבור ברובו למסוף הארזים בצומת רמות. בתוך ירושלים קיים מערך אוטובוסים ענף, אשר היה מופעל באופן בלעדי על ידי חברת אגד עד שנת 2021. בשנים 1931–1967 פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר". ב־2021 נוספו לשירות העירוני חברות נוספות, במהלך שאמור לצמצם את חלקה של אגד ל־40% מכלל השירות העירוני. נכון לשנת 2024 פועלות בעיר החברות אגד, אקסטרה וסופרבוס. קיימות תוכניות לסלילת נתיבי תח"צ בלעדיים בצירים מרכזיים בעיר כדי לשפר את מערך התח"צ. העיר מקושרת באמצעות קווי אוטובוסים בינעירוניים של חברות אגד, אגד תעבורה, סופרבוס, אפיקים, וקווים כמעט לכל יעד ברחבי ישראל. במזרח ירושלים, פועלת חברת אוטובוסים נפרדת (בפיקוח ממשלתי של משרד התחבורה) הנותנת שירות לתושבי מזרח ירושלים ומקשרת את השכונות הללו אף ליעדים מחוץ לעיר, בתחום הרשות הפלסטינית. מתחילת יולי 2007 פועלים בעיר קווי לילה. בעיר פועלים שירותי מוניות נרחבים בהתחשב בגודלה. אף פעם לא היה בה שירות מוניות שירות עירוני (בניגוד לתל אביב וחיפה) ופועל בה שירות מוניות שירות בין ירושלים לתל אביב ולנמל התעופה בן-גוריון. השימוש באופניים (גם חשמליים) בעיר ככלי תחבורה אלטרנטיבי הוא מועט, מכיוון שהטופוגרפיה של ירושלים והפרשי הגבהים בין השכונות אינם מאפשרים שימוש נוח ומהיר באופניים. תוכנית זאת מתווספת לתוכנית אחרת של העירייה אשר במסגרתה הוקם פרויקט להשכרת אופניים רגילים וחשמליים ברחבי העיר בשם "ירופאן" בדומה לתל אופן בתל אביב. במסגרת פרויקטים אלה העירייה מבקשת לעודד את הפיכתם של האופניים גם לכלי תחבורה אלטרנטיבי מעבר לפעילות פנאי. בעיר גם קיים מערך שיתופי להשכרת כלי רכב, שנקרא "CAR2GO", ביוזמת ואחריות העירייה. הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים נחנך בקיץ 2011, והוא קו הרכבת העירוני הראשון בישראל. מספר הנוסעים ביום בקו האדום מגיע לכ־150 אלף איש ביום חול ממוצע. בסיום בניית מערך הרכבות, ישרתו את העיר שמונה קווי רכבת קלה. כמו כן, מתוכננים עוד חמישה קווי רכבת מטרופוליניים שיקשרו את העיר אל פרווריה. על בסיס קו הרכבת הראשון בארץ ישראל, שהושק ב־1892, בימי השלטון העות'מאני, עובר גם כיום, בחפיפה כמעט מלאה, תוואי מסילת הרכבת יפו–ירושלים, אולם על תוואי זה רכבות אינן נכנסות לעיר. שירות הרכבות בקו: תל אביב – בית שמש – תחנת הרכבת ירושלים – מלחה שודרג בשנת 2005 והחל לפעול מחדש לאחר שבע שנות השבתה. קו זה נחשב ליפה מבין מסלולי הרכבת בארץ, בשל נופו המרהיב של נחל שורק – לאורכו מתפתלת המסילה. ביחס לכמות הנוסעים בקווים האחרים, מעטים הנוסעים אשר עשו שימוש בקו זה. הדבר נבע, ככל הנראה, מזמן הנסיעה הארוך (כ־110 דקות) מתחנת תל אביב ועד תחנת מלחה בירושלים, כמו גם מתוואי נסיעתה של הרכבת, העוצרת בתחנות המרוחקות ממרכז העיר. סיבות אלה הפכו את השימוש בקו רכבת זה למשתלם פחות מדרך החלופה שלו: כביש 1. בגלל הסיבות האלה פיצלו את הקו מתל אביב לבית שמש ומבית שמש לירושלים. בשנת 2020, עקב התפרצות נגיף הקורונה בישראל הוחלט להשבית את הקו יחד עם שאר קווי הרכבת בישראל. כשחזרה תנועת הרכבות הוחלט שהקו מבית שמש לירושלים לא ישוב לפעול, ובעקבות כך שתי התחנות ירושלים – גן החיות התנ"כי וירושלים – מלחה נסגרו לצמיתות. בשלהי העשור השני של המאה ה־21 התבצעו עבודות לבניית תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון. בשלהי שנת 2018 נפתח קו הרכבת המהיר, אשר מקשר בין תל אביב ותחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון, הממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית של ירושלים. התחנה ממוקמת כשמונים מטרים מתחת לפני הקרקע. הרכבת המהירה מקשרת בין ירושלים להרצליה, דרך תל אביב ונמל התעופה בן-גוריון, כאשר נסיעה בין ירושלים לתל אביב אורכת 35 דקות. התחנה היא השלישית העמוסה בישראל. עם כ־25 אלף נוסעים ביום חול ממוצע. בעתיד תוארך מסילת רכבת ישראל אל תוך העיר במסלול תת־קרקעי לשתי תחנות חדשות, ירושלים מרכז וירושלים החאן, הסמוכה למתחם התחנה. כיום, נמל התעופה היחיד המשרת את העיר הוא נמל התעופה בן-גוריון, הממוקם כחמישים קילומטרים צפונית מערבית לעיר, והגישה אליו מכיוון ירושלים מתבצעת באמצעות כביש 1. בשנת 2018 נחנך הקו המהיר של רכבת ישראל, כאשר בין היתר הקו מחבר את העיר לנמל התעופה ומאפשר נסיעה מהירה של כ־20 דקות בין היעדים. שדה התעופה עטרות הוא שדה תעופה לא פעיל, השוכן בצפון ירושלים, ליד אזור התעשייה עטרות, בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. שדה התעופה זה היה בעבר כנמל תעופה בין-לאומי בתקופת השלטון הירדני. אך לאחר 1967, שימש רק כמות מועטה של טיסות פנים. לאור הקרבה היחסית לנמל התעופה בן-גוריון, וסירוב יאט"א לאפשר טיסות בין-לאומיות בשל היותו בשטח שלא הוכר בין-לאומית כשטח ישראלי. השדה נסגר ב־2001 בעקבות קרבתו לקלנדיה והחשש שיתבצע ירי על מטוסים. על השטח השדה מתוכננת שכונה חרדית. ספורט ירושלים נחשבת לאחד ממרכזי הספורט החשובים בישראל. חלק ניכר מקבוצות העיר בענפי ספורט שונים ובראשם כדורגל, כדורסל ושחיה מייצגים את העיר בליגת העל הישראלית. מדי שנה מתקיימים בעיר שלל אירועי ספורט מקומיים ובין-לאומיים שונים כגון מרתון ירושלים, מרוצי האופניים ג'ירו ד'איטליה 2018 וה־GFNY, מרוץ האופניים סובב ירושלים, אירועי המכביה ה־16 ה־19 וה־20, אליפות אירופה בכדורגל עד גיל 21 – 2013, העיר מארחת את אירועי גמר גביע המדינה בכדורגל וכדורסל, ושלל תחרויות ארציות ובין-לאומיות בענפי ספורט שונים (בנוסף לכדורגל ולכדורסל). ירושלים אף הייתה מועמדת בעבר לאירוח משחקי יורו 2020 אך לא העפילה לשלב הגמר ועל כן לא נבחרה בסופו של דבר. בתחום המוטורי אירחה ירושלים בעבר את הפורמולה 1. נבחרת ישראל בכדורגל משתמשת באצטדיון טדי כמגרשה הביתי. קריית הספורט הירושלמית שבשכונת מלחה, בדרום העיר, נחשבת לאחת הגדולות בישראל. בקריית הספורט ממוקם אצטדיון טדי, המכונה על שמו של ראש העירייה לשעבר, טדי קולק, והוא רשמית אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בישראל (לאחר שאצטדיון רמת גן הוגבל ל־13,370 מקומות ישיבה). האצטדיון מכיל 31,733 מושבים וקיימות תוכניות להרחיב אותו בעתיד. צפונית אליו ממוקם מרכז הטניס של העיר ובו כ־20 מגרשים וכן אצטדיון ל־2,000 צופים. היכל הספורט פיס ארנה ירושלים (שהוא אולם רב־תכליתי), ממוקם גם הוא בסמוך. האולם מכיל 11,000 מושבים (כאשר ניתן להרחיב אותו אף ל־15,000 מושבים באירועים שונים), והוא הגדול ביותר בישראל. האולם משמש את קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים, ומלבד זה גם משמש לאירוח אירועי ספורט ובידור שונים וכמרכז כנסים. בחלל מתחת לאולם עתיד לקום מרכז החלקה על הקרח חצי־אולימפי, שיהיה הגדול בישראל. עוד עתידה לקום במתחם הקריה הבריכה האולימפית של ירושלים, חניה תת־קרקעית שתכיל מאות מקומות חניה לבאי המתחם בין הארנה לאצטדיון טדי, ומעליה יקום מתחם מסחרי גדול ומלון שיכיל 240 חדרים בעבור אירוח ספורטאים. עוד פועלים בעיר אולמות ספורט שונים כגון אולם דנמרק בשכונת קטמון, מגרשי פנאי ואימונים לכדורגל ולכדורסל ומתחמים לענפי ספורט נוספים, כמו כן, בעיר פועלת שלוחה של מכון וינגייט להכשרת מדריכים בענפי ספורט שונים. מועדוני הכדורגל המרכזיים בירושלים הם: כמו כן במזרח העיר קיימות מספר קבוצות כדורגל ערביות, המשחקות בליגת העל הפלסטינית: מועדוני כדורגל אחרים: בירושלים פועלים מספר מועדוני כדורסל: שכונות ירושלים מפת ירושלים על שכונותיה, אחרי שנת 1967(הקליקו על שם השכונה כדי להגיע לערך אודותיה) החל משנות השמונים הוקמו בירושלים 28 מינהלים קהילתיים, על פי חזונו של טדי קולק לביזור סמכויות העירייה. תפקידם המרכזי הוא לסייע לעירייה, לתושבים ולנותני השירותים הפועלים במסגרתה לשפר את שירותיהם בתחומי החברה, הסביבה, הרווחה והחינוך. בין תפקידיו הבולטים של המינהל הקהילתי נכללת העסקת מתכנן אורבני, אשר באמצעותו מעבירה המנהלה את התייחסות התושבים להצעות לתוכניות מתאר. המינהלים שולבו בין תפקידי המינהלות השכונתיות שהוקמו בשנות ה־70 והתמקדו בעיקר בחיזוק הדמוקרטיה בשכונה ובפיתוח החברה האזרחית, ובין תפקידי המתנ"סים שהתרכזו בעיקר במתן שירותים ובהפעלת תוכניות בתחומי התרבות, הנוער והספורט. הקמת המינהלים הקהילתיים לא לוותה בהסדר חקיקתי, לא הוגדרו יחסי הגומלין בינם לבין העירייה, ולא נקבעו הנחיות באשר להליכי הבחירות למינהל. לאחר שנים רבות ללא בחירות דמוקרטיות, החל ראש העירייה ניר ברקת בהליכי בחירות למינהלים הקהילתיים, ותקנון בחירות נקבע על ידי ועדה עירונית. בדצמבר 2020 התקיימו לאחר כעשור בחירות לחלק מהמנהלים הקהילתיים בירושלים, בשכונות בקעה, הר חומה, גוננים, פסגת זאב, בית צפאפא וגינות העיר. בבחירות הצביעו 18,436 מצביעים, שהם כ־17 אחוזים מבעלי זכות הצבעה באותן שכונות. 1. רובע צפון 2. רובע אלונים 3. רובע מערב 4. רובע אורנים קטמון הישנה, קריית שמואל, ניות 5. רובע מרכז 6. רובע דרום 7. רובע מזרח (שמונה השכונות) בית ישראל, החומה השלישית, מעלות דפנה, רמות אשכול ירושלים בתרבות ירושלים מוזכרת בהקשרים שונים בשירים רבים, החל מההמנון הלאומי, התקווה, ועד ללהיטים פופולריים. שיר שזכה למעמד מיוחד בהקשר זה והפך למזוהה עם העיר, הוא ירושלים של זהב. השיר נכתב לכבוד פסטיבל הזמר והפזמון של יום העצמאות תשכ"ז (1967), כאשר התבקשה נעמי שמר לכתוב שיר לכבוד ירושלים על ידי גיל אלדמע לבקשתו של טדי קולק. לפיכך כתבה והלחינה שיר בן שלושה בתים – ירושלים של זהב. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרורה של ירושלים כתבה בית נוסף כמשלים לבתים הקודמים המקוננים על מצבה של ירושלים השוממה הכבושה בידי הערבים. השיר ירושלים של ברזל חובר על ידי מאיר אריאל ויצא לאחר מלחמת ששת הימים, כמעין תגובה לשיר "ירושלים של זהב" ומתנגן באותו הלחן. השיר מתאר את הקרבות על ירושלים, את האווירה ששרתה בזמן המלחמה, וכן את שחרור העיר העתיקה וההגעה להר הבית. שירים רבים נוספים נכתבו על ירושלים, בהם "שישו את ירושלים" של "צמד דרום" שנכתב לפסטיבל הזמר החסידי לשנת 1970, "ירושלים" של הזמר עומר אדם, השיר באמהרית 'ירוסלם קדוסה קטמה' ("ירושלים עיר הקודש") שחובר בידי יהודי אתיופיה, ירושלים שבלב של אברהם פריד, ירושלים של ויליאם בלייק (ההמנון לא רשמי של אנגליה), אלבום ירושלים של להקת הפה והטלפיים. אתרים על שם ירושלים ערים תאומות גלריית תמונות ראו גם לקריאה נוספת עיינו גם בפורטל פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה. קישורים חיצוניים הספרייה הלאומית היסטוריה תמונות נתונים סטטיסטיים הערות שוליים הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה. |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Texture_(app)] | [TOKENS: 294] |
Contents Texture (app) Texture (previously known as Next Issue) was a digital magazine app launched in 2012. The service had a monthly subscription fee that gave readers access to over 200 magazines. The service was established by Next Issue Media, a joint-venture between Condé Nast, Hearst Magazines, Meredith Corporation, News Corp, Rogers Media, and Time Inc. Reading apps were available on iOS, Android and Kindle Fire HD. Rogers Communications brought the service to Canada in late 2013. The following year, a French version of the app was launched. In December 2014, Next Issue Media secured $50 million in financing from KKR. Next Issue rebranded itself as Texture and relaunched in September 2015. That same year, Texture paid out $15 million in subscription revenue to publishers. On March 12, 2018, Apple announced it had signed an agreement to acquire Texture for an undisclosed sum. In March 2019, Apple announced a new subscription offering within its Apple News application, Apple News+, which offers a similar service. Texture was shut down on May 28, 2019, in favor of Apple News+. Unlike Texture, Apple News+ is available only on Apple iOS and macOS devices. References This article about Apple Inc. is a stub. You can help Wikipedia by adding missing information. This software company article is a stub. You can help Wikipedia by adding missing information. |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-317] | [TOKENS: 76002] |
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B, 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Opioid_epidemic_in_the_United_States] | [TOKENS: 17999] |
Contents Opioid epidemic in the United States There is an ongoing opioid epidemic (also known as the opioid crisis) in the United States, originating out of both medical prescriptions and illegal sources. It has been described as "one of the most devastating public health catastrophes of our time". The opioid epidemic unfolded in three waves. The first wave of the epidemic in the United States began in the late 1990s, according to the Centers for Disease Control and Prevention (CDC), when opioids were increasingly prescribed for pain management, resulting in a rise in overall opioid use throughout subsequent years. The second wave was from an expansion in the heroin market to supply already addicted people. The third wave, starting in 2013, was marked by a steep tenfold increase in the synthetic opioid-involved death rate as synthetic opioids flooded the US market. In the United States, there were approximately 109,600 drug-overdose-related deaths in the 12-month period ending January 31, 2023, at a rate of 300 deaths per day. From 1999 to 2020, nearly 841,000 people died from drug overdoses, with prescription and illicit opioids responsible for 500,000 of those deaths. In 2017, there were 70,237 recorded drug overdose deaths; of those deaths, 47,600 involved an opioid. A December 2017 report estimated that 130 people die every day in the United States due to opioid-related drug overdose. The great majority of Americans surveyed in 2015 who used prescription opioids did not believe that they were misusing them. The problem is significantly worse in rural areas, where socioeconomic variables, health behaviors, and accessibility to healthcare are responsible for a higher death rate. Teen use of opioids has been noticeably increasing, with prescription drugs used more than any illicit drug except cannabis - more than cocaine, heroin, and methamphetamine combined. Background Opioids are a diverse class of strong, addictive, and inexpensive drugs, which include opiates (i.e., morphine and codeine), oxycodone (OxyContin, Percocet), hydrocodone (Vicodin, Norco), and fentanyl. Traditionally, opioids have been prescribed for short-term pain management, as short-term use is supported by a body of evidence. The usefulness of opioids in chronic pain is dependent on the kind of pain being treated (e.g., visceral and central pain may be "especially unresponsive to long-term opioid therapy") and the patient. Clinical guidelines advise that opioids should only be used for chronic pain if safer alternatives are not feasible, as their risks often outweigh their benefits. The potency and availability of opioids have made them popular as both medical treatments and recreational drugs. The Substance Abuse and Mental Health Services Administration (SAMHSA) estimated that over 10 million Americans abused prescription opioids in 2018; 47,600 Americans died from opioid overdoses in 2018. These substances have high risks of addiction and overdose, and long-term use can cause tolerance and physical dependence. When people continue to use opioid medications beyond what a doctor prescribes, whether to minimize pain or induce euphoric feelings, it can mark the beginning stages of an opioid addiction. More than 650,000 Americans have died of drug overdoses since the opioid epidemic began. Waves of the opioid epidemic The Centers for Disease Control and Prevention described the U.S. opioid epidemic as having arrived in three waves. 2022 research indicates that since 2016, the United States has been experiencing the fourth wave of the opioid epidemic. The epidemic began with the overprescription and abuse of prescription drugs. As prescription drugs became less accessible in 2016 in response to CDC opioid prescribing guidelines, there was an increase in demand and accessibility to cheaper, illicit alternatives to opioids, such as heroin and fentanyl. The first wave, which marked the start of the epidemic, began in the 1990s due to the push towards using opioid medications for chronic pain management and the increased promotion by pharmaceutical companies for medical professionals to use their opioid medications. During this time, around 100 million people in the United States were estimated to be affected by chronic pain. Opioids were only reserved for acute pain experienced secondary to cancer or terminal illnesses. Physicians avoided prescribing opioids for other medical conditions because of the lack of evidence supporting their use, the concern of opioids having addictive properties, and the fear of being investigated or disciplined for liberal opioid practices. A letter to the editor featured in a January 1980 issue of The New England Journal of Medicine (NEJM) was frequently cited to justify more liberal use of opioids in pain management, which the World Health Organization eventually supported. In addition, medical organizations began to push for more attentive physician responses to pain, referring to pain as the "fifth vital sign". This was coupled with the promotion of opioids by pharmaceutical companies which insisted that patients could not become addicted. Opioids became an acceptable treatment for a wide variety of conditions, leading to a consistent increase in opioid prescriptions. From 1990 to 1999, the total number of opioid prescriptions grew from 76 million to approximately 116 million, making them the most prescribed class of medications in the United States. Mirroring the positive trend in the volume of opioid pain relievers prescribed was an increase in admissions for substance use disorder treatments and opioid-related deaths. This illustrates how legitimate clinical prescriptions of pain relievers were being diverted through an illegitimate market, leading to misuse, addiction, and death. With the increase in volume, the potency of opioids also increased. By 2002, one in six drug users was prescribed drugs more powerful than morphine. By 2012, the ratio had doubled to one in three. The most commonly prescribed opioids were oxycodone and hydrocodone. The second wave of the opioid epidemic began around 2010 and is characterized by the surge in heroin use and overdose deaths. Between 2005 and 2012, the number of people who used heroin nearly doubled, growing from 380,000 to 670,000 individuals. In 2010, there were 2,789 fatal heroin overdoses, representing an almost 50% increase compared to previous years. This sharp increase can be attributed to the availability of heroin in the United States and its decreasing prices, which enticed a significant portion of individuals already dependent on opioids to switch to a more potent and cost-effective alternative. During this same period, there was a reformulation of OxyContin that made it more difficult to crush and misuse, although the precise impact of this reformulation on the rise in heroin use remains uncertain. According to the CDC, the third wave of the opioid epidemic began in 2013, and concluded in 2016. This wave coincided with a significant increase in overdose deaths involving synthetic opioids, particularly illegally produced fentanyl. During this period, deaths related to prescription opioids increased marginally, while heroin-related deaths remained relatively stable. The demographic affected during this wave was younger, less frequently male, and more likely to be white and rural compared to the previous waves. The third wave also witnessed an increase in opioid-related overdoses among Black and Hispanic individuals in urban areas who use drugs. The rise in fentanyl-related deaths is attributed to the fact that fentanyl is 50 to 100 times more potent than morphine, and it is often mixed into heroin or cocaine to increase potency at a low cost. Considering that Black Americans tend to consume cocaine more frequently than heroin or other prescription opioids compared to white populations, the increase in deaths is linked to the greater prevalence of fentanyl-laced cocaine. The fourth wave, which began in 2016, is characterized by polysubstance use and increased use of stimulants like methamphetamines and cocaine. The availability and use of illicit fentanyl continue to be the leading cause of fatalities, but the recent rise of polysubstance use, defined as the practice of using multiple drugs at once or in succession, and stimulants, is linked to the increased fatality rate with the ongoing opioid epidemic. Between 2012 and 2018, there was a threefold increase in mortality related to cocaine use, and a fivefold increase in mortality related to psychostimulants like methamphetamine. This increase has primarily been observed in male populations from non-Hispanic American Indian, non-Hispanic Black, and non-Hispanic White populations. Researchers attribute the increase in illicit drug use to the CDC's recommendations to reduce opioid use through measures like tapering opioid prescribing. In 2023, opioid deaths began a sustained decline after peaking at 73,000 that year. Deaths declined by over 1/3 in 2024. The decline is attributed to the reduced availability of fentanyl precursors from China, as the quality of fentanyl decline along supply chains affecting production in both Mexico and China. Causes In 2019, the epidemic was described by Rolling Stone as a "uniquely American problem". In 2017, prescription rates for opioids in the United States were 40 percent higher than the rate in other developed countries such as Germany or Canada. The structure of the U.S. healthcare system, in which people not qualifying for government programs are required to obtain private insurance, favors prescribing drugs over more expensive therapies. According to Professor Judith Feinberg, "Most insurance, especially for poor people, won't pay for anything but a pill." While the rates of opioid prescriptions increased between 2001 and 2010, the prescription of non-opioid pain relievers (aspirin, ibuprofen, etc.) decreased from 38% to 29% of ambulatory visits in the same period. The annual opioid prescribing rates have been slowly decreasing since 2012, but the number is still high. There were about 58 opioid prescriptions per 100 Americans in 2017. Characteristics of jurisdictions with a greater number of opioid prescriptions per resident include small cities or large towns, cities with more dentists and primary care doctors per capita, cities with a higher percentage of white residents, cities with a higher uninsured/unemployment rate, and cities with more residents who have diabetes, arthritis, or a disability. Studies have been conducted to find out how opioids were primarily acquired. A 2013 national survey indicated that 74% of people who recreationally use opioids acquired their opioids directly from a single doctor, friend, or relative, who received their opioids from a clinician. Among pharmacies, the most prolific distributor was Walgreens, which bought 13 billion oxycodone and hydrocodone pills from 2006 to 2012, about twenty percent of all such pills in US pharmacies. Though aggressive opioid prescription practices played the biggest role in creating the epidemic, the popularity of illegal substances such as potent heroin and illicit fentanyl has become an increasingly large factor. It has been suggested that the decreased supply of prescription opioids, caused by opioid prescribing reforms, has directed addicts to illegal substances. In 2015, approximately 50% of drug overdoses were not the result of an opioid product from a prescription, though most recreational users' first exposure had been via a lawful prescription. A 2018 study suggested that 75% of people who use opioids recreationally started their opioid use by taking drugs obtained in a way other than by legitimate prescription. History Opiates such as morphine have been used for pain relief in the United States since the 1800s, and were used during the American Civil War. Opiates soon became known as a wonder drug and were prescribed for a wide array of ailments, even for relatively minor treatments such as cough relief. Bayer began marketing heroin commercially in 1898. Beginning around 1920, however, the addictiveness was recognized, and doctors became reluctant to prescribe opiates. Heroin was made an illegal drug with the Anti-Heroin Act of 1924, in which the US Congress banned the sale, importation, or manufacture of heroin. In the 1950s, heroin addiction was still fairly uncommon among average Americans, many of whom saw it as a frightening condition. The fear extended into the 1960s and 1970s, although it became common to hear or read about drugs such as cannabis and psychedelics, which were widely used at rock concerts like Woodstock. Heroin addiction began to make the news around 1970 when rock star Janis Joplin died from an overdose. During and after the Vietnam War, addicted soldiers returned from Vietnam, where heroin was easily bought. Heroin addiction grew within low-income housing projects during the same time period. In 1971, congressmen released an explosive report, The World Heroin Problem, on the growing heroin epidemic among US servicemen in Vietnam, finding that ten to fifteen percent were addicted to heroin. "The Nixon White House panicked," wrote political editor Christopher Caldwell, and declared drug abuse "public enemy number one". By 1973, there were 1.5 overdose deaths per 100,000 people. There were fewer than 3,000 overdose deaths in 1979, when a heroin epidemic was raging in U.S. cities. There were fewer than 5,000 recorded in 1988, around the height of the crack epidemic. More than 64,000 Americans died from drug overdoses in 2016, according to the U.S. Centers for Disease Control and Prevention. Modern prescription opiates such as Vicodin and Percocet entered the market in the 1970s, but acceptance took several years and doctors were apprehensive about prescribing them. Until the 1980s, physicians had been taught to avoid prescribing opioids because of their addictive nature. A brief letter published in the New England Journal of Medicine (NEJM) in January 1980, titled "Addiction Rare in Patients Treated with Narcotics", was frequently cited to downplay such concerns. The NEJM reexamined the 1980 letter in June 2017, pointing out among other things that the conclusions were based on hospitalized patients only, and not on patients taking the drugs after they were sent home. The letter's original author, Hershel Jick, has said that he never intended for it to justify widespread opioid use. In the mid-to-late 1980s, the crack epidemic followed widespread cocaine use in American cities. The death rate was worse, reaching almost 2 per 100,000. In 1982, Vice President George H. W. Bush and his aides began pushing for the involvement of the CIA and the US military in drug interdiction efforts, the so-called war on drugs. The initial promotion and marketing of OxyContin was an organized effort throughout 1996–2001, to dismiss the risk of opioid addiction. Purdue Pharma hosted over forty promotional conferences at three select locations in the southwest and southeast of the United States. Coupling a convincing "Partners Against Pain" campaign with an incentivized bonus system, Purdue trained its salesforce to convey the message that the risk of addiction was under one percent, ultimately influencing the prescribing habits of the medical professionals that attended these conferences. Consulting firm McKinsey & Company reached a nearly $600 million settlement with 49 of 50 U.S. states in 2021 over the firm's role in driving opioid sales for Purdue Pharma and other pharmaceutical companies. In 2016, the opioid epidemic was killing on average 10.3 people per 100,000, with the highest rates including over 30 per 100,000 in New Hampshire and over 40 per 100,000 in West Virginia. Purdue heavily promoted oxycodone, increasing their earning to US$35 billion by 2017. The owners, the Sackler family, were nevertheless able to file for bankruptcy afterwards. According to the Substance Abuse and Mental Health Services Administration's National Survey on Drug Use and Health, in 2016 more than 11 million Americans misused prescription opioids, nearly 1 million used heroin, and 2.1 million had an addiction to prescription opioids or heroin. While rates of overdose of legal prescription opiates have leveled off in the past decade, overdoses of illicit opiates have surged since 2010, nearly tripling. In a 2015 report, the US Drug Enforcement Administration stated that "overdose deaths, particularly from prescription drugs and heroin, have reached epidemic levels.": iii Nearly half of all opioid overdose deaths in 2016 involved prescription opioids. From 1999 to 2008, overdose death rates, sales, and substance use disorder treatment admissions related to opioid pain relievers all increased substantially. By 2015, there were more than 50,000 annual deaths from drug overdose, causing more deaths than either car accidents or guns. In 2016, around 64,000 Americans died from overdoses, 21 percent more than the approximately 53,000 in 2015. By comparison, the figure was 16,000 in 2010, and 4,000 in 1999. While death rates varied by state, in 2017 public health experts estimated that nationwide over 500,000 people could die from the epidemic over the next 10 years. In Canada, half of the overdoses were accidental, while a third were intentional. The remainder were unknown. Many of the deaths are from an extremely potent opioid, fentanyl, which is trafficked from Mexico. The epidemic cost the United States an estimated $504 billion in 2015. In 2017, around 70,200 Americans died from drug overdose. 28,466 deaths were associated with synthetic opioids such as fentanyl and fentanyl analogs, 15,482 were associated with heroin use, 17,029 with prescription opioids (including methadone), 13,942 with cocaine use, and 10,333 with psychostimulants (including methamphetamine). In 2021, there was an increase in overdose deaths; more than 106,000 drug-related overdoses occurred, including deaths caused by both illegal and prescribed opioids. Of this, 70,601 deaths were caused by synthetic opioids primarily fentanyl. Additionally, 32,537 overdose deaths involved stimulants like cocaine or psychostimulants with abuse potential (primarily methamphetamine). Between 2017 and 2019, rappers Lil Peep, Mac Miller, and Juice Wrld died of drug overdoses related to opioids. William D. Bodner of the Drug Enforcement Administration's Los Angeles field division and special agent in charge of the investigation into Miller's death said in a statement, "The tragic death of Mac Miller is a high-profile example of the tragedy that is occurring on the streets of America every day." In 2023, the Biden administration announced a crackdown on Mexican drug cartels smuggling fentanyl into the United States. The Biden administration also targeted Chinese companies importing chemicals used to make fentanyl. Rahul Gupta led White House efforts to combat the opioid epidemic. Between 4 and 6% of people who misuse prescription opioids turn to heroin, and 80% of heroin addicts began abusing prescription opioids. Many people addicted to opioids switch from taking prescription opioids to heroin because heroin is less expensive and more easily acquired on the black market. Women are at a higher risk of overdosing on heroin than men. Overall, opioids are among the biggest killers of every race. Heroin use has been increasing over the years. An estimated 374,000 Americans used heroin in 2002–2005, and this estimate grew to nearly double where 607,000 of Americans had used heroin in 2009–2011. During the first two waves of the opioid epidemic, heroin use increased among non-Hispanic Whites but decreased among non-White groups; additionally during this time, the vulnerability for overdose shifted to younger age groups. In 2014, it was estimated that more than half a million Americans had an addiction to heroin. Oxycodone is the most widely used recreational opioid in the United States. The US Department of Health and Human Services estimates that about 11 million people in the US consume oxycodone in a non-medical way annually. Oxycodone was first made available in the United States in 1939. In the 1970s, the FDA classified oxycodone as a Schedule II drug, indicating a high potential for non-medical use and addiction. After its 1995 approval by the FDA by Deputy Director Curtis Wright IV, Purdue Pharma introduced OxyContin, a controlled release formulation of oxycodone in 1996. However, drug users quickly learned how to simply crush the controlled release tablet to swallow, inhale, or inject the high-strength opioid for a powerful morphine-like high. In fact, Purdue's private testing conducted in 1995 determined that 68% of the oxycodone could be extracted from an OxyContin tablet when crushed. In 2007, Purdue paid $600 million in fines after being prosecuted for making false claims about the risk of opioid use disorder associated with oxycodone. In 2010, Purdue Pharma reformulated OxyContin, using a polymer to make the pills extremely difficult to crush or dissolve in water to reduce non-medical use of OxyContin. The FDA approved relabeling the reformulated version as abuse-resistant. OxyContin use following the 2010 reformulation declined slightly while no changes were observed in the use of other opioids. In June 2017, the FDA asked the manufacturer to remove its long-acting form of oxymorphone (Opana ER) from the US market, because the drug's benefits may no longer outweigh its risks, this being the first time the agency has asked to remove a currently marketed opioid pain medication from sale due to public health consequences of non-medical use. Hydrocodone is second among the list of top prescribed opioid painkillers, but it is also high on the list of most frequently used for recreational use. In 2011, the non-medical use of hydrocodone was responsible for more than 97,000 visits to the emergency room. In 2012, the Food and Drug Administration (FDA) rescheduled it from a Schedule III drug to a Schedule II drug, recognizing its high potential for non-medical use and addiction. Hydrocodone can be prescribed under various different brand names. These brand names include Norco, Lortab, and Vicodin. Hydrocodone typically exists in formulations where it is combined with another non-opioid pain reliever such as acetaminophen, or even a cough suppressant. When opioids like hydrocodone are taken as prescribed, for the indication prescribed, and for a short period of time, then the risk of non-medical use and addiction is small. Problems have surfaced over the last decade however, due to its wide overuse and misuse in the setting of chronic pain. The elderly are at an increased risk for opioid related overdose because several different classes of medications can interact with opioids and older patients are often taking multiple prescribed medications at a single time. One class of drug that is commonly prescribed in this patient population is benzodiazepines. Benzodiazepines by themselves put older people at risk for falls and fractures due to associated side effects related to dizziness and sedation. Opioids by themselves put older people at risk of respiratory depression and impaired ability to operate vehicles and other machinery. Combining these two drugs together not only increases a person's risk of the aforementioned adverse effects, but can increase a person's risk of overdose and death. Benzodiazepines are also the second leading cause of teen overdose death after fentanyl. They killed 152 people in 2021, less than a fifth of fentanyl's death toll. Hydrocodone was declared the most widely prescribed opioid between 2007 and 2016, and in 2015 the International Narcotics Control Board reported that greater than 98% of the hydrocodone consumed in the entire world was consumed by Americans. Codeine is a prescription opiate used to treat mild to moderate pain. It is available as a tablet and cough syrup. A 2013 study on the concoction of codeine with alcohol or soda, also known as "purple drank," reported that codeine is most widely used in a recreational way by men, Native Americans and Hispanics, urban students, and LGBT persons. The study also noted that all people who used "purple drank" reported using alcohol within the past month, and roughly 10 percent of cannabis users reported abusing "purple drank". As of 2021, the drug epidemic in the United States was the deadliest it had ever been, according to federal data. More than 100,000 people died of drug overdoses in the United States during the 12-month period ending April 2021, according to provisional data published November 17, 2021, by the US Centers for Disease Control and Prevention. Overdose deaths increased 28.5% from the same period a year earlier and nearly doubled over the previous five years. Opioids continued to be the primary cause of drug overdose deaths. Additionally, the drug is increasingly affecting younger populations. A 2018 study found that fentanyl is involved in the majority of opioid-related deaths and that deaths involving fentanyl were more likely to occur in younger age groups and among non-Hispanic white individuals. Furthermore, young adults are increasingly affected by nonfatal fentanyl overdoses in recent time periods along with these other deadly occurrences. The drug is 50 to 100 times stronger than morphine and often cut with other drugs, meaning the user does not know they are taking fentanyl. The Drug Enforcement Administration (DEA) says 2.2 pounds represents half a million lethal doses. Synthetic opioids, primarily fentanyl, caused nearly two-thirds (64%) of all drug overdose deaths in the 12-month period ending April 2021, up 49% from the year before, the CDC's 's National Center for Health Statistics found.[citation needed] Fentanyl, a synthetic opioid painkiller, is 50 to 100 times more potent than morphine and 30 to 50 times more potent than heroin, with only 2 mg becoming a lethal dose. As of 2023, one dose costs $8 for users in San Francisco. It is pure white, odorless and flavorless. The potency of fentanyl has led to the mistaken belief that exposure to fentanyl by touch can cause an overdose, a myth that has been repeated by media outlets and even government publications. As a result, the Drug Enforcement Administration has recommended that officers not field test drugs if fentanyl is suspected, but instead collect and send samples to a laboratory for analysis. "Exposure via inhalation or skin absorption can be deadly," they state. However, the American College of Medical Toxicity and the American Academy of Clinical Toxicology stated that, as of 2017, they were not aware of "emergency responders developing signs or symptoms consistent with opioid toxicity from incidental contact with opioids.". A 2021 article in the journal Health & Justice reported that "many of the reported fentanyl exposure incidents among police share the symptoms of a panic attack rather an opioid overdose," and a 2020 article from the Journal of Medical Toxicology stated that "the consensus of the scientific community remains that illness from unintentional exposures is extremely unlikely, because opioids are not efficiently absorbed through the skin and are unlikely to be carried in the air." According to the United States Drug Enforcement Agency in 2023, China continued to be the primary source of fentanyl being imported into the United States, killing over 100 Americans every day. Over a two-year period, close to $800 million worth of fentanyl was illegally sold online to the US by Chinese distributors. The drug is usually manufactured in China, then shipped to Mexico, where it is processed and packaged, which is then smuggled into the US by drug cartels. A large amount is also purchased online and shipped through the US Postal Service. It can also be purchased directly from China, which has become a major manufacturer of various synthetic drugs illegal in the US. AP reporters found multiple sellers in China willing to ship carfentanyl, an elephant tranquilizer that is so potent it has been considered a chemical weapon. The sellers also offered advice on how to evade screening by US authorities. According to Assistant US Attorney Matt Cronin in 2019: It is a fact that the People's Republic of China is the source for the vast majority of synthetic opioids that are flooding the streets of the United States and Western democracies. It is a fact that these synthetic opioids are responsible for the overwhelming increase in overdose deaths in the United States. It is a fact that if the People's Republic of China wanted to shut down the synthetic opioids industry, they could do so in a day. According to the United States House Select Committee on Strategic Competition between the United States and the Chinese Communist Party, the Chinese government directly subsidizes producers of fentanyl precursors and analogues through tax rebates and other incentives. Since 2019, the Chinese government has removed online records of subsidies for fentanyl-related producers. In 2016, federal legislation loosened the de minimis exemption, which permitted parcels under $800 in value to enter the country duty-free with minimal inspection. The change in the de minimis eligibility led to the rapid growth in parcels coming from China, including those containing fentanyl. Deaths from fentanyl in 2016 increased by 540 percent across the United States since 2013. This accounts for almost "all the increase in drug overdose deaths from 2015 to 2016", according to a study published in the Journal of the American Medical Association. Readily available fentanyl killed 70,000 people in 2021 alone. Fentanyl-laced heroin has become a big problem for major cities, including Philadelphia, Detroit and Chicago. Its use has caused a spike in deaths among users of heroin and prescription painkillers, while becoming easier to obtain and conceal. Some arrested or hospitalized users are surprised to find that what they thought was heroin was actually fentanyl. According to former CDC director Tom Frieden in 2016: As overdose deaths involving heroin more than quadrupled since 2010, what was a slow stream of illicit fentanyl, a synthetic opioid 50 to 100 times stronger than morphine, is now a flood, with the amount of the powerful drug seized by law enforcement increasing dramatically. America is awash in opioids; urgent action is critical. According to the Centers for Disease Control and Prevention (CDC), death rates from synthetic opioids, including fentanyl, increased over 72% from 2014 to 2015. In addition, the CDC reports that the total deaths from opioid overdoses may be under-counted, since they do not include deaths that are associated with synthetic opioids which are used as pain relievers. The CDC presumes that a large proportion of the increase in deaths is due to illegally-made fentanyl; as the statistics on overdose deaths (as of 2015) do not distinguish pharmaceutical fentanyl from illegally-made fentanyl, the actual death rate could, therefore, be much higher than reported. Those taking fentanyl-laced heroin are more likely to overdose because they do not know they also are ingesting the more powerful drug. The most high-profile death involving an accidental overdose of fentanyl was singer Prince. Fentanyl has surpassed heroin as a killer in several locales: in all of 2014 the CDC identified 998 fatal fentanyl overdoses in Ohio, which is the same number of deaths recorded in just the first five months of 2015. The US Attorney for the Northern District of Ohio stated: One of the truly terrifying things is the pills are pressed and dyed to look like oxycodone. If you are using oxycodone and take fentanyl not knowing it is fentanyl, that is an overdose waiting to happen. Each of those pills is a potential overdose death. In 2016, the medical news site STAT reported that while Mexican cartels are the main source of heroin smuggled into the US, Chinese suppliers provide both raw fentanyl and the machinery necessary for its production. In Southern California, a home-operated drug lab with six pill presses was uncovered by federal agents; each machine was capable of producing thousands of pills an hour. Overdoses involving fentanyl have greatly contributed to the havoc caused by the opioid epidemic. In New Hampshire, two thirds of the fatal drug overdoses involved fentanyl, and most do not know that they are taking fentanyl. In 2017, a cluster of fentanyl overdoses in Florida was found to be caused by street sales of fentanyl pills sold as Xanax. According to the DEA, one kilogram (2.2 lb) of fentanyl can be bought in China for $3,000 to $5,000, and then smuggled into the United States by mail or Mexican drug cartels to generate over $1.5 million in revenue. The profitability of this drug has led dealers to adulterate other drugs with fentanyl without the knowledge of the drug user. In 2022, the FDA warned, that xylazine, an animal tranquilizer, is increasingly being detected in heroin and illicit fentanyl. One study found that, although relatively uncommon, "the presence of fentanyl in the stimulant supply increased significantly between 2011 and 2016, with the greatest increases occurring between 2015—2016; the presence of these products was concentrated in the U.S. Northeast." Demographics In 2016, opioid overdoses killed approximately 91 Americans each day. Roughly half of these deaths were caused by prescribed opioids. Given the complexity of the topic and the difficulty of controlling factors while researching, there is much speculation the differences between demographics. In 2015, Anne Case and Angus Deaton's theory of the deaths of despair identified the root causes of the increase in opioid deaths as high levels of poverty, income inequality, and unemployment due to deteriorating labor markets, a lack of access to social capital, a lack of access to healthcare, and high social isolation. They reported that opioid overdose deaths were disproportionately affecting white, middle-aged, and less-educated Americans, particularly those living in rural areas. Black rates as of 2020 surpassed white rates of opioid overdose. From the .csv data download for the 2020 table below: "Persons of Hispanic origin may be of any race, but are categorized as Hispanic; other groups are non-Hispanic." In 2023, the most opioid overdose deaths were among White Americans (47,754), followed by African Americans (16,481), Latinos (11,310), Native Americans (1,170), and Asians (695). While media attention has often focused on the uptick of deaths among middle class White Americans, the heroin overdose death rate among African Americans has gone up more than 200 percent since 2010. Among Latinos, it climbed nearly 140 percent. The prevalence of rural opioid overdose deaths per 100,000 within the USA was highest for Native Americans, followed by non-Hispanic Whites, Black, Hispanic, and Asian/Pacific Islander individuals. During the first and second wave of the opioid epidemic, White American people were most affected by opioid overdose. While all groups were affected in the third and fourth wave of the epidemic, White Americans and non-Hispanic Black individuals saw the greatest rise in deaths. Native Americans and Alaska Natives experienced a five-fold increase in opioid-overdose deaths between 1999 and 2015, with Native Americans having the highest increase of any demographic group. With the belief that there would be a low risk of addiction, Indian Health Service physicians, like doctors nationwide, readily prescribed opioids. In addition, structural health care deficiencies from the provider and cultural beliefs against receiving care from the patient, as well as inadequate community support structures for substance misuse, contributed to high mortality rates. In 2015, American Indians/Alaska Natives had the greatest drug overdose mortality rates of any U.S. population, comparable to White Americans. In 2018, the opioid crisis continued to disproportionately affect non-Hispanic Whites and Native Americans with the National Institutes of Health (NIH) reporting a rise in opioid morbidity and opioid related fatalities. During 2019–2020, non-Hispanic American Indian/Alaska Native and Black individuals experienced the greatest increases in drug overdose mortality rates. Additionally, American Indian/Alaska Native and Black individuals had the highest opioid overdose rate 2020 and 2021. The percentage of individuals with documentation of prior treatment for substance use disorders was low, especially among Black individuals, at 8.3%. Overall, Hispanics, Native Hawaiians, and Asians experienced the lowest rate of overdose deaths. Though previous statistics show that non-Hispanic White Americans have been affected by the opioid epidemic more than other racial/ethnic groups in the United States, recent statistics show that Black Americans are experiencing a sharper increase in opioid-overdose deaths. The annual percentage change of opioid overdose deaths among Black Americans increased to 26.16 from 2012 to 2018 while White Americans only experienced an 18.96 increase from 2013 to 2016 and even had an annual percentage change decrease to 5.07 from 2016 to 2018. The challenges that non-Hispanic Black Americans face have a disparate impact on the rates of opioid-overdose related deaths when compared to non-Hispanic White Americans who have not dealt with the challenges of structural racism. Recent research has linked the rise in opioid-overdose deaths among Black Americans to the lack of safety, security, stability, and survival in their communities. Those missing pieces in these communities can be linked to a host of things including exposure to structural racism, lack of access to resources, and widespread mistrust in the healthcare system. Structural racism continues to have a lasting impact on predominantly Black communities in the United States. Racial segregation is one of the main forms of structural racism that has been linked to the increase in opioid-overdose related deaths among non-Hispanic Black Americans. Racial segregation does not only impact access to social and economic resources. It also has an impact on public health and disrupts access to health care. The impact that racial segregation has health care spills over to the access of substance use services. This leads to Black Americans having a more difficult time when seeking treatment for opioid use. Structural racism has also led to the consistent misdirection of funds and the over-funding of criminal legal systems within predominantly non-Hispanic Black communities. Instead of funding being used to improve substance abuse treatment and prevention, funds have been used to criminalize drugs and impose harsh penalties on Black community members. The policies put in place years ago have led to stereotyping and fear within Black communities that prevents Black Americans from seeking substance abuse treatment. In America there are continual concerns regarding racial biases against non-Hispanic Black Americans when it comes to drug enforcement. Black Americans have historically been more criminalized for opioid related offenses, and despite calls for change there are still lasting impacts of this today. Medication-assisted treatments like buprenorphine have been proven to help treat substance use. The facilities that offer this treatment tend to be in communities with predominantly non-Hispanic White populations and they are rarely seen in predominantly non-Hispanic Black communities despite their proven effectiveness. The national focus being on prescription of opioids for pain management is a leading cause for non-Hispanic Black Americans receiving unequal treatment opportunities. Data has shown that this is not the main issue in every city/state, which shows the need for a more local data driven approach to opioid abuse intervention. This is especially concerning considering the epidemiology of opioid affliction among white women, who are at a greater risk because they receive more prescription medications than men. According to the NIH (2018), "The opioid epidemic is increasingly young, white, and female" with 1.2 million women being diagnosed with an opioid use disorder compared to 0.9 million men in 2015. In 2014, roughly 12 percent of young adults between the ages of 18 and 25 reported abusing prescribed opioids. Non-medical prescription drug use rates have been increasing in teenagers with access to parents' medicine cabinets, especially as 12- to 17-year-old girls were one-third of all new users of prescription drugs in 2006. Teens used prescription drugs more than any illicit drug except cannabis, more than cocaine, heroin, and methamphetamine combined. In 2014, roughly 6 percent of teenagers between the ages of 12 and 17 reported abusing prescribed opioids. Deaths from overdose of heroin affect younger people more than deaths from other opiates. Prescription opioids are considered a better financial choice for treating pain than surgery. This resulted in an increased use of prescription opioids by individuals living in communities that were underserved medically or did not have health insurance. Overdose death rates increased across most racial and ethnic groups due to county-level income inequality, particularly among Black and Hispanic individuals. In 2020, overdose rates were more than twice as high in counties with greater inequality compared to counties with lower inequality. In the United States, those living in rural areas of the country have been the hardest hit. According to Rita Noonan from the CDC, in rural areas, the overall death rate for accidental injuries is 50% higher than in urban areas. Differences in a multitude of factors, such as income, social supports, and accessibility to health care resources, have led to rural communities majorly exceeding urban areas when it comes to the rate of opioid-involved overdose deaths. Between 1999 and 2017, Non-Hispanic Black populations in medium-small metropolitan regions saw a growth of opioid overdoses at 12.3%, while non-Hispanic whites in non-metropolitan areas had an increase of 13.6% annually. Urban Black Americans had the largest rise in overdose rates between 2013 and 2017, with younger (aged 55 years) and older adults seeing increases of 178% and 87%, respectively. However, Black individuals living in urban areas had the largest rise in fentanyl-related fatalities during the same time period. Prescription rates for opioids vary widely across states. In 2012, healthcare providers in the highest-prescribing state wrote almost three times as many opioid prescriptions per person as those in the lowest-prescribing state. Health issues that cause people pain do not vary much from place to place and do not explain this variability in prescribing. Researchers suspect that the variation results from a lack of consensus among elected officials in different states about how much pain medication to prescribe. A higher rate of prescription drug use does not lead to better health outcomes or patient satisfaction, according to studies. In Palm Beach County, Florida, overdose deaths went from 149 in 2012 to 588 in 2016. In Middletown, Ohio, overdose deaths quadrupled in the 15 years since 2000. In British Columbia, 967 people died of an opiate overdose in 2016, and the Canadian Medical Association expected over 1,500 deaths in 2017. In Pennsylvania, the number of opioid deaths increased 44 percent from 2016 to 2017, with 5,200 deaths in 2017. Governor Tom Wolf declared a state of emergency in response to the crisis. Impact The high death rate by overdose, the spread of communicable diseases, and the economic burden are major issues caused by the epidemic, which has emerged as one of the worst drug crises in American history. More than 33,000 people died from overdoses in 2015, nearly equal to the number of deaths from car crashes, with the deaths from heroin alone outnumbering gun homicides. It has also left thousands of children suddenly in need of foster care after their parents have died from an overdose. A 2016 study showed the cost of prescription opioid overdoses, non-medical use, and dependence in the United States in 2013 was approximately $78.5 billion, most of which was attributed to health care and criminal justice spending, along with lost productivity. By 2015 the epidemic had worsened with overdose and with deaths doubling in the past decade. The White House stated on November 20, 2017, that in 2015 alone the opioid epidemic cost the United States an estimated $504 billion. Two employees of the University of Notre Dame were killed in a murder-suicide over the refusal of Dr. Todd Graham, 56, to renew the opioid prescription for the wife of Mike Jarvis, 48. United States Representative Jackie Walorski sponsored a bill in the memory of the doctor who would not over-prescribe; the Dr. Todd Graham Pain Management Improvement Act is intended to address the opioid epidemic. The National Safety Council calculated that the lifetime odds of dying from an opioid overdose (1 in 96) in 2017 were greater than the lifetime odds of dying in an automobile accident (1 in 103) in the United States. The opioid epidemic, combined with the Patient Protection and Affordable Care Act, has led to a situation called the Florida shuffle, where a drug user moves between drug rehabilitation centers so those centers may bill the user's insurance company. In one study, a decision analytical model of the US population aged 12 years or older found that "under the status quo, an estimated 484,429 individuals were projected to die of fatal opioid overdose" between 2020 and 2029. However, a combination of "reducing opioid prescribing, increasing naloxone distribution, and expanding treatment for opioid use disorder was associated with an estimated 179,151 lives saved when compared to the status quo." Healthcare professionals are also among those heavily affected by this epidemic. Studies have been done to determine how well nursing students, nurses, and even doctors are prepared to treat patients affected by opioid addictions. The studies have pointed to the fact that nurses and other healthcare professionals are highly undertrained in this area. As a result, many specific education programs have been proposed and implemented into nursing education institutions. After slight decreases in opioid fatalities 2017–2018, overdose deaths in the US increased in 2019, due largely to an increase in non-medical use of fentanyl. The COVID-19 pandemic's interference with both social safety and health care delivery systems has intensified the opioid epidemic. US media, on national, state, and local levels, infer that overdose deaths are increasing. But there is no national reporting system on overdose mortality to confirm these reports. Conclusions on the relationship between increasing overdose fatalities and the COVID-19 pandemic will require more research. Studies, such as those by Wainwright et al. and Ochalek et al. estimate that opioid use and overdose deaths may be increasing, just as reported by the media. But more study is needed. Statistics reveal that during the COVID-19 epidemic, drug overdoses increased. According to statistics from the Centers for Disease Control and Prevention, there were 91,799 overdose fatalities in the United States in 2020, a more than 30% rise from 2019. Drug-related overdose fatalities increased to more over 106,000 in 2021, the greatest number of overdose deaths recorded in a 12-month period. Most of these deaths were caused by synthetic opioids other than methadone (mostly fentanyl or analogues) and methamphetamine. During this time, non-Hispanic Black and non-Hispanic American Indian populations had the highest rate of overdose deaths, and non-Hispanic American Indian and white populations had the greatest increase in overdose rates. Further, during the first year of the COVID-19 pandemic, overdose disparities widened between Black persons and White persons. For example, in 2020, overdose rates among Black men 65 years or older (52.6 per 100 000) were nearly 7 times those of White men of the same age (7.7 per 100 000). During times of economic distress such as the COVID-19 pandemic or the 2008 recession, harmful rates of drug use has been seen to increase in populations experiencing joblessness and disadvantaged populations; moreover, Carpenter et al. found evidence that economic downturns lead to increases in the intensity of prescription pain reliever use as well as increases in clinically significant substance use disorders involving opioids. In addition, the COVID-19 pandemic has marked the start of health care policies that, should they be adopted permanently, could not only lessen the effects of the pandemic on overdoses, but also make overall treatment of opioid use disorder more effective by eliminating obstacles to previously proven therapies for these disorders. Other studies have looked at treatments for OUD during the COVID-19 pandemic. For example, one JAMA Internal Medicine research letter from December 2020 found that since the COVID-19 national emergency declaration, "the number of individuals filling buprenorphine prescriptions has plateaued but has not decreased; however, filled prescriptions for all medications collectively have decreased considerably." Countermeasures In 2010, the US government began cracking down on pharmacists and doctors who were overprescribing opioid painkillers. An unintended consequence of this was that those addicted to prescription opiates turned to heroin, a significantly more potent but cheaper opioid, as a substitute. A 2017 survey in Utah of heroin users found about 80 percent started with prescription drugs. In 2010, the Controlled Substances Act was amended with the Secure and Responsible Drug Disposal Act, which allows pharmacies to accept controlled substances from households or long-term care facilities in their drug disposal programs or "take-back" programs. In 2011, the federal government released a white paper describing the administration's plan to deal with the crisis. Its concerns have been echoed by numerous medical and government advisory groups around the world. In July 2016, President Barack Obama signed into law the Comprehensive Addiction and Recovery Act, which expands opioid addiction treatment with buprenorphine and authorizes millions of dollars in funding for opioid research and treatment. In 2011, the Obama administration began to deal with the crisis, and in 2016, President Barack Obama authorized millions of dollars in funding for opioid research and treatment, followed by CDC director Thomas Frieden stating that "America is awash in opioids; urgent action is critical." Soon after, many state governors declared a "state of emergency" to combat the opioid epidemic in their own states, and undertook major efforts to stop it. In July 2017, opioid addiction was cited as the "Food and Drug Administration's biggest crisis", followed by President Donald Trump declaring the opioid crisis a "national emergency." In September 2019, he ordered U.S. mail carriers to block shipments of fentanyl coming from other countries. In 2016, the US Surgeon General listed statistics which describe the extent of the problem. The House and Senate passed the Ensuring Patient Access and Effective Drug Enforcement Act which was signed into law by President Obama on April 19, 2016, and may have decreased the DEA's ability to intervene in the opioid crisis. In December 2016, the 21st Century Cures Act, which includes $1 billion in state grants to fight the opioid epidemic, was passed by Congress by a wide bipartisan majority (94–5 in the Senate, 392–26 in the House of Representatives), and was signed into law by President Obama. As of March 2017[update], President Donald Trump appointed a commission on the epidemic, chaired by Governor Chris Christie of New Jersey. On August 10, 2017, President Trump agreed with his commission's report released a few weeks earlier and declared the country's opioid crisis a "national emergency". Trump nominated Representative Tom Marino to be director of the Office of National Drug Control Policy, or "drug czar". One interview in 2015 with the then Director of the White House Office of National Drug Control Policy under the Obama administration, Michael Botticelli, where he states that because opioid users are predominantly 'white and middle class', they "know how to call a legislator, [and] fight with their insurance company." In October 2017, Marino withdrew his nomination after it was reported that his relationship with the drug industry might be a conflict of interest. In July 2017, FDA commissioner Scott Gottlieb stated that for the first time, pharmacists, nurses, and physicians would have training made available on appropriate prescribing of opioid medicines, because opioid addiction had become the "FDA's biggest crisis". Trump nominated his then deputy chief-of-staff, James Carroll as the acting director of the Office of National Drug Control Policy in 2018. In January 2019, Carroll was approved by the Senate. In April 2017, the Department of Health and Human Services announced their "Opioid Strategy" consisting of five aims: The US Food and Drug Administration (FDA) has taken another approach to this epidemic: requiring manufacturers of long-acting opioids to sponsor educational programs for prescribers. The FDA hoped that these educational programs would help deter off-label and overprescribing; however, it is still unclear if these programs truly have a positive effect on reducing opioid prescriptions. In March 2019, two FDA specialists publicly demanded that the FDA suspend new opioid approvals, alleging that the FDA's oversight of opioid approvals had been dangerously deficient. In July 2017, a 400-page report by the National Academy of Sciences presented plans to reduce the addiction crisis, which it said was killing 91 people each day. The Substance Abuse and Mental Health Services Administration administers the Opioid State Targeted Response grants, a two-year program authorized by the 21st Century Cures Act which provided $485 million to states and US territories in the fiscal year 2017 for the purpose of preventing and combatting opioid misuse and addiction. Thomas Frieden, former director of the Centers for Disease Control and Prevention, said that "America is awash in opioids; urgent action is critical." The crisis has changed moral, social, and cultural resistance to street drug alternatives such as heroin. Many state governors have declared a "state of emergency" to combat the opioid epidemic or undertaken other major efforts against it. In July 2017, opioid addiction was cited as the "FDA's biggest crisis". In October 2017, President Donald Trump concurred with his Commission's report and declared the country's opioid crisis a "public health emergency". Federal and state interventions are working on employing health information technology in order to expand the impact of existing drug monitoring programs. Recent research shows promising results in mortality and morbidity reductions when a state integrates drug monitoring programs with health information technologies and shares data through a centralized platform. The Substance Use-Disorder Prevention that Promotes Opioid Recovery and Treatment for Patients and Communities Act or the SUPPORT for Patients and Communities Act was introduced by the US House of Representatives on June 22, 2018, and was advanced on June 22, 2018. The bill includes Medicare and Medicaid reform in order to improve treatment, recovery, and prevention efforts while also strengthening the fight against synthetic drugs like fentanyl. In September 2018, the US Senate approved the SUPPORT for Patients and Communities Act (H.R. 6). The committee reached a final agreement on terms of the bill on September 25, 2018. The final agreement included provisions from multiple other acts, such as The Opioid Crisis Response Act of 2018, The Helping to End Addiction and Lessen (HEAL) Substance Use Disorders Act of 2018, and the Synthetics Trafficking and Overdose Prevention (STOP) Act of 2018. The House and The Senate passed the final draft on September 28 and October 3, respectively. President Donald Trump signed the package into law on October 28, 2018. In July 2019, English multinational consumer goods corporation Reckitt Benckiser, parent of US pharmaceutical company Indivior, agreed to pay $1.4 billion to the U.S. Department of Justice and the Federal Trade Commission to resolve false marketing claims about the effectiveness of its opioid addiction drug, Suboxone, and to resolve charges over their scheme to direct patients towards doctors who were likely to prescribe Suboxone. In September 2019, President Trump issued an executive order to block shipments of fentanyl and counterfeit goods from other countries, where illegal distributors were using regular mail for deliveries. While China was a focus for the action, the order included any nation where it was either manufactured or shipped from. Trump claimed that the Chinese government had not done enough to stop the smuggling of fentanyl manufactured there: I am ordering all carriers, including FedEx, Amazon, UPS and the Post Office, to search for and refuse all deliveries of fentanyl from China (or anywhere else!). Fentanyl kills 100,000 Americans a year. President Xi said this would stop – it didn't. A March 2020 report by ProPublica revealed that Walmart used its political influence with the Trump administration to avoid criminal prosecution for over-dispensing opioids in Texas. In July 2020, Indivior Solutions, Indivior Inc., and Indivior plc agreed to pay $600 million to resolve liability related to false marketing of Suboxone to MassHealth for use by patients with children under the age of six years old. Additionally, Indivior Solutions pled guilty to one-count of felony information. On December 15, 2025, Trump signed an executive order classifying fentanyl as a "weapon of mass destruction". In response to the surging opioid prescription rates by health care providers that contributed to the opioid epidemic in the United States, US states began passing legislation to stifle high-risk prescribing practices (such as prescribing high doses of opioids or prescribing opioids long-term). These new laws fell primarily into one of the following four categories: In May 2019, in the first successful prosecution of top pharmaceutical executives for crimes related to the prescribing of opioids, the founder and four former executives of Insys Therapeutics Inc. were convicted by a federal jury in Boston in connection with bribing medical practitioners to prescribe Subsys, a highly-addictive sublingual fentanyl spray intended for cancer patients experiencing breakthrough pain, and for defrauding Medicare and private insurance carriers. The company declared bankruptcy about two weeks after they lost the case. Dozens of states are suing pharmaceutical companies, accusing them of causing the epidemic. Suits filed by almost 2,000 cities, counties, and tribal lands have been rolled into a single federal case scheduled to be heard in Fall 2019. In the first state case to reach a decision, on August 26, 2019, Oklahoma district court judge Thad Balkman found the pharmaceutical company Johnson & Johnson responsible for creating a "public nuisance" under state law, and ordered the company to pay a fine of $572 million. The company said they will appeal. Two other drug makers had previously settled with the state of Oklahoma. Purdue Pharma, the maker of OxyContin, agreed to a fine of $270 million in March 2019, and Teva Pharmaceuticals, which makes generic drugs, agreed to pay $85 million in May. In October 2021, a landmark trial began in a Cleveland court. The defendants are pharmacy chains and operators, including Walmart, Walgreens and CVS. These chains are accused of not having enough trained staff and sophisticated systems to responsibly dispense opioids. Lawyers allege that pharmacies have not fulfilled their legal responsibility to act as a "last line of defense," and that the chains enable illegal street dealing of prescription opioids. Lake and Trumbull Counties in northeast Ohio were the plaintiffs and alleged the chains had "substantially contributed to the crisis of opioid overdose and deaths…." in the counties. In November 2021, a 12-person jury, after five and a half days of deliberation, held the retailers accountable for contributing to a "public nuisance." This was the first jury verdict in the decades-long crisis. The retailers said they would appeal the jury's verdict. On August 17, 2022, CVS, Walgreens and Walmart were forced to pay out $650.5 million to Lake and Trumbull County. In February 2020, 21 US states turned down an $18 billion (US), 18-year offer from McKesson Corporation, Cardinal Health Inc, and AmerisourceBergen Corp. that would have resolved litigation against the pharmaceutical companies over their distribution of the addictive painkillers. A letter from the attorneys general of Ohio, Florida and Connecticut (among others) said the settlement, as "currently structured," was not acceptable to the states. This particular offer was part of the proposed $50 billion (US) agreement to find a resolution to over 2,000 lawsuits from both local and state governments attempting to recoup billions of dollars they have spent combatting the crisis. Four major drug manufacturers and distributors, J&J, McKesson, Cardinal Health, and AmerisourceBergen, have agreed to a settlement announced by a group of state attorneys general in July 2021. The settlement, $26 billion (US), will be used on the prevention of opioid addiction and treatment programs. J&J will pay $5 billion (US) over the next five years; the remaining $21 billion (US) will be paid by the other firms. The settlement, when approved by a "significant" group of states and local governments, will settle more than 4,000 individual legal actions. All four of the manufacturing firms disputed all allegations in the lawsuits. The United States' three largest pharmaceutical distributors, AmerisourceBergen, Cardinal Health and McKesson Corporation reached an agreement in October 2019 where they will pay two Ohio counties a combined US$215 million. As part of the deal, Israel drug manufacturer Teva will also provide US$20 million in cash and US$25 million worth of Suboxone, an opioid addiction treatment. Cuyahoga County (Cleveland) and Summit County (Akron) brought the suit in US Federal District Court (Northern District of Ohio). The settlement averted what would have been the first federal trial over the US opioid crisis. The defendants offered no admission of wrongdoing. More than 2,600 lawsuits against the US pharmaceutical industry are still in the offing. The plaintiffs in those cases said the Ohio settlement allows them time to attempt to negotiate a national settlement. It also pressures the participants to work out a deal, as every partial settlement diminishes the aggregate total the companies will be able to pay. The two counties had reached a similar settlement of US$20.4 million with Johnson & Johnson and its subsidiary Ethicon, Inc. earlier in October 2019. Homicide by overdose is the act of giving someone a specified controlled substance which causes that person to die. They are considered an easy way to murder an addict as no one will suspect it's anything but a routine overdose. However states are charging people even when the overdose was unintentional. As of 2019, half of all US states have "homicide-by-overdose" or "drug-induced homicide" (DIH) laws. While these laws date back to the 1980s, they were originally used infrequently. Prosecutions dramatically increased in the 21st century. (In 2000, there were 2 prosecutions; in 2017, there were 717 prosecutions.) In 2017, legislators in at least 13 states introduced bills to enhance these laws or create new ones. In 2016, the CDC published its "Guideline for Prescribing Opioids for Chronic Pain", recommending opioids only be used when benefits for pain and function are expected to outweigh risks, and then used at the lowest effective dosage, with avoidance of concurrent opioid and benzodiazepine use whenever possible. Silvia Martins, an epidemiologist at Columbia University, has suggested getting out more information about the risks: The greater "social acceptance" for using these medications (versus illegal substances) and the misconception that they are "safe" may be contributing factors to their misuse. Hence, a major target for intervention is the general public, including parents and youth, who must be better informed about the negative consequences of sharing with others medications prescribed for their own ailments. Equally important is the improved training of medical practitioners and their staff to better recognize patients at potential risk of developing nonmedical use, and to consider potential alternative treatments as well as closely monitor the medications they dispense to these patients. As of April 2017, prescription drug monitoring programs (PDMPs) exist in every state. A person on opioids for more than three months has a 15-fold (1,500%) greater chance of becoming addicted. The CDC's "Guideline for Prescribing Opioids for Chronic Pain" offers many non-pharmacological options as alternatives to prescribing opioids. Physical therapist interventions is an example that is offered in regards to an alternative to prescribing opioids. PDMPs allow pharmacists and prescribers to access patients' prescription histories to identify suspicious use. However, a survey of US physicians published in 2015 found only 53% of doctors used these programs, while 22% were not aware these programs were available. Following the implementation of pill mill laws and prescription drug monitoring programs in Florida, there was a large decline in opioid prescriptions written by high-risk prescribers (those prescribing the top 5th of opioids by volume). The Centers for Disease Control and Prevention (CDC) was tasked with establishing and publishing a new guideline, and was heavily lobbied. A 2018 study by the University of Florida concluded that there is little evidence that drug-monitoring databases are having a positive effect on the number of drug overdoses in the US. Researcher Chris Delcher also concluded that "there was a concurrent rise in fatal overdoses from fentanyl, heroin and morphine" due to ease of availability and lower cost following prescription drug crackdowns. The American Medical Association (AMA) has created an Opioid Task Force for helping physicians to combat the epidemic. The AMA has suggested 6 actions for physicians to take: The Opioid Task Force 2018 Progress Report states that between 2013 and 2017 opioid prescriptions have decreased by 22.2%, which includes a 9% decrease from 2016 to 2017 alone. The AMA Opioid Task Force also reports a 389% increase in physician participation in PDMPs. Further, physicians are encouraged to co-prescribe naloxone to those at risk of overdose. In 2017 alone, weekly filled naloxone prescriptions have more than doubled from 3,500 to 8,000 and more than 50,000 physicians were certified in 2017 to provide in-office buprenorphine. Patrice A. Harris, chair of the AMA Opioid Task Force, urges increased participation by physicians, saying "what is needed now is a concerted effort to greatly expand access to high quality care for pain and for substance use disorders. Unless and until we do that, this epidemic will not end." Media coverage has largely focused on law-enforcement solutions to the epidemic, which portray the issue as criminal, whereas some see it as a medical issue. There has been differential reporting on how white suburban or rural addicts of opioids are portrayed compared to black and Hispanic urban addicts, often of heroin, reinforcing stereotypes of drug users and drug-using offenders. In newspapers, white addicts' stories are often given more space, allowing for a longer backstory explaining how they became addicted, and what potential they had before using drugs. In early 2016 the national desk of The Washington Post began an investigation with assistance from fired Drug Enforcement Administration regulator Joseph Razzazzisi on the rapidly increasing numbers of opioid related deaths. While media coverage has focused more heavily on overdoses among whites, use among African, Hispanic and Native Americans has increased at similar rates. Deaths by overdose among white, black, and Native Americans increased by 200–300% from 2010 to 2014. During this time period, overdoses among Hispanics increased 140%, and the data available on overdoses by Asians was not comprehensive enough to draw a conclusion. In August 2014, the website Annals of Emergency Medicine collaborated with the Academic Life in Emergency Medicine (ALiEM) and posted a discussion board about the opioid epidemic. The discussion acquired a little over 1000 readers and lasted roughly 14 days. There were four questions posted on the discussion that encouraged readers to share their opinions on how opioids should be prescribed and used. In July 2019 the Washington Post and the Charleston (WV) Gazette-Mail gained a court order after a year-long battle with the Drug Enforcement Administration (DEA). The order allowed the Post access to the DEA Automation of Reports and Consolidated Orders System (ARCOS), a system that traces the manufacture, distribution and retail sale of every pain pill in the US. The Post's analysis of the data indicated 76 billion oxycodone and hydrocodone pain pills were distributed throughout the US 2006–2012. 57 billion (75%) of these pain pills were distributed by these companies: McKesson Corporation, Walgreens, Cardinal Health, AmerisourceBergen, CVS and Walmart. Nearly 67 billion (88%) of the drugs were manufactured by SpecGx, a subsidiary of Mallinckrodt; Actavis Pharma; and Par Pharmaceutical, a subsidiary of Endo Pharmaceuticals. The greatest number of pills/person were found in West Virginia – 66.5; Kentucky – 63.3; Tennessee – 57.7; and Nevada – 54.7. The highest opioid overdose rate 2006-2012 was in West Virginia. Rural communities were hit particularly hard. 306 pills/person/year were shipped to Norton VA; 242 to Martinsville VA; 203 the Mingo County WV; and 175 to Perry County KY. The opioid epidemic is often discussed in terms of prevention, but helping those who are already addicted is addressed less frequently. Opioid dependence can lead to a number of consequences like contraction of HIV and overdose. For addicted persons who wish to treat their addiction, there are two classes of treatment options available: medical and behavioral. Neither is guaranteed to successfully treat opioid addiction. Which treatment, or combination of treatments, is most effective varies from person to person. These treatments are doctor-prescribed and -regulated, but differ in their treatment mechanism. Popular treatments include kratom, naloxone, methadone, and buprenorphine, which are more effective when combined with a form of behavioral treatment. Accessing treatment, however, can be difficult. The strict regulation of opioid treatment programs dates back to the early 20th century. Before 1919, physicians prescribed milder forms of opiates to help wean patients off opium. In Webb v. United States, the Supreme Court ruled that doctors could no longer prescribe narcotics to aid in treating a narcotic use disorder. Thus, morphine dispensaries emerged in communities to fill the treatment gap and were the early precedents to modern methadone clinics. It is still difficult for providers to prescribe opioids for medication-assisted treatment despite the data that show individuals addicted to opioids have better outcomes with that than abstinence-based treatment programs. Programs are required to be accredited by SAMHSA or the Drug Enforcement Administration which is a lengthy, time- and resource-consuming process including intensive training and site visit reviews. To stay in operation, they must submit to re-accreditation every 1–3 years. Accredited programs are also able to administer buprenorphine, provided that those prescribing and administering the drug have completed the 8–24 hours of SAMHSA training. Office-based physicians who wish to prescribe buprenorphine for the treatment of opioid use disorder must also complete the required training, as well as apply for and receive a waiver from SAMHSA. Under regulation, physicians may not have more than 30 buprenorphine patients in their first year of prescribing the drug. They may apply to have this limit increased to 100 patients by year two and 275 patients by year three. In December 2015, the US Government Accountability Office began a survey of the laws and regulations around opioid treatment programs and medication-assisted treatment and found that they were barriers to getting people with opioid use disorders the treatment they need. Despite the fact that there is a shortage of opioid treatment programs across the United States, many clinicians do not want to start their own because the time and effort required to comply with the regulations is prohibitive. Individual-level barriers to accessing medication-assisted treatment also exist. The federal regulations regarding program admission into treatment programs are considered "high-threshold." Individuals seeking treatment must meet several criteria to be eligible for treatment. These criteria require potential patients to: In addition to these federal criteria, each state may have its own criteria individuals must meet. The US GAO also cited the cost of treatment and lack of health insurance coverage for MAT as barriers for many addicted to opioids. While methadone treatments are covered by Medicaid for low-income individuals, the extent of coverage depends on which state they are in and if the state has opted into Medicaid expansion under the Affordable Care Act. Buprenorphine, on the other hand, is not covered by Medicaid or, often, even by private health insurers. Because buprenorphine must typically be paid for out-of-pocket, lower-income individuals are often priced out of the lower-risk MAT. In some areas this creates major disparities along racial lines with the higher-risk treatment utilized by lower-income individuals - disproportionately represented by people of color - and the lower-risk treatment only accessible to higher-income individuals - disproportionately represented by whites. Other individual-level barriers may include transportation, especially for those who live in rural areas. The nearest Opioid Treatment Program (OTP) could be up to an hour away, and when daily methadone doses are required for treatment, this may interfere with the success of the MAT or the client's compliance in the program. In rural Vermont, 48% of respondents in treatment reported they had missed an appointment due to travel challenges. Because of issues like these, it is estimated that, nationwide, only 10% of individuals who would be eligible to receive MAT actually receive the treatment. The price of opioid treatment may vary due to different factors, but the cost of treatment can range from $6,000 to $15,000 a year. Based on the research, most addicts come from lagging economic environment which multiple addicts do not have the support or funding to complete alternative medication for the addictions. Methadone has been used for opioid dependence since 1964, and is the most-studied of the pharmacological treatment options. It is a synthetic long-acting opioid, so it can replace multiple heroin uses by being taken once daily. It works by binding to the opioid receptors in the brain and spinal cord, activating them, reducing withdrawal symptoms and cravings while suppressing the "high" that other opioids can elicit. The decrease in withdrawal symptoms and cravings allow the user to slowly taper off the drug in a controlled manner, decreasing the likelihood of relapse, though some jurisdictions allow for indefinite maintenance on a dose at which the patient is comfortable. It is not accessible to all addicts. It is a regulated substance, and requires that each dose be picked up from a methadone clinic daily, though some jurisdictions allow take home doses. This can be inconvenient as some patients are unable to travel to a clinic, or wish to avoid the stigma associated with drug addiction. Treatment with methadone maintenance has been generally shown to significantly reduce mortality among opioid addicted populations. Its efficacy in reducing opioid use and positive treatment outcomes has been established, and is generally considered to be the "gold standard" of care for opiate addiction. Buprenorphine is used similarly to methadone, with some doctors recommending it as the best solution for medication-assisted treatment to help people reduce or quit their use of heroin or other opiates. It is claimed to be safer and less regulated than methadone, with month-long prescriptions allowed. It is also said to eliminate opiate withdrawal symptoms and cravings in many patients without inducing euphoria. Probuphine is an implantable form of buprenorphine lasting six months. Rates of buprenorphine use increased between 2003 and 2011, with sales increasing, on average, by 40%. Unlike methadone treatment, which must be performed in a highly structured clinic, buprenorphine, according to SAMHSA, can be prescribed or dispensed in physician offices. Patients can thereby receive a full year of treatment for a fraction of the cost of detox programs. Buprenorphine/naloxone is a combination medication that has been approved by the FDA in 2002 for treatment of opioid dependence. It is a combination medication that contains two separate drugs: buprenorphine and naloxone. Buprenorphine works as a partial opioid agonist. It is given in combination with Naloxone because Naloxone works as an opioid antagonist, meaning it will block the effects of the opioid medication. This combination medication can reduce a person's opioid withdrawal symptoms while they are discontinuing opioids after a period of long-term use. While buprenorphine/naloxone is indicated for the treatment of opioid use disorder, it does contain an opioid which means a person may be at risk of developing dependence to it as well. Behavioral treatment is less effective without medical treatment during the initial detoxification. It has similarly been shown that medical treatments tend to get better results when accompanied by behavioral treatment. For opioid dependence, popular non-pharmacological treatment options include cognitive behavioral therapy (CBT), group or individual therapy, residential treatment centers, and twelve-step programs such as Narcotics Anonymous. Since addictive behavior is a learned behavior in opioid dependence, cognitive behavioral therapy aims to promote positive motivation to change that behavior. Studies such as the Rat Park series indicate that a greater focus on improving the environments of those with opioid use disorders could also be beneficial. Harm reduction programs operate under the understanding that certain levels of drug use are inevitable and focus on minimizing adverse effects associated with drug use. In the context of the opioid epidemic, harm reduction strategies are designed to improve health outcomes and reduce overdose deaths. Because many pain sufferers are also depressed, a challenge of harm reduction is that some applications, such as the use of drugs to reverse or avoid opioid overdose can nullify the effects of antidepressant medications which depend on the natural human opioid system. One of the first serious efforts to spread the harm reduction practices to combat heroin overdoses in American and beyond occurred in a conference in Seattle in January 2001 called "Preventing Heroin Overdose: Pragmatic Approaches." The conference was co-sponsored by the Alcohol and Drug Abuse Institute at the University of Washington and the Lindesmith Center (later known as the Drug Policy Alliance), which was led by Ethan Nadelmann, financed by George Soros, and aimed to end the war on drugs and promote harm reduction. The conference brought "scholars, researchers, doctors and other health care providers, drug-treatment providers and a handful of police officials" from across North America and Europe together to discuss approaches in combatting heroin overdoses. While some strategies endorsed in the program, including needle-exchange programs and good samaritan laws, became mainstream in American drug policy, other approaches that were advocated at the conference, including safe injection sites, have yet to be widely endorsed in the United States. Nadelmann said at the time of the conference, "We could cut heroin overdoses in half if the information from this conference was widely disseminated." There are currently two types of laws in place to reduce opioid overdoses through increased bystander intervention: Good Samaritan Laws (GSLs) and Naloxone Access Laws (NALs). GSLs allow a bystander to not face civil damages when acting in good faith to provide emergency care in the event of an overdose, and NALs increase the distribution and accessibility of Naloxone. Research suggests that increasing naloxone access will be the second most effective intervention for reducing overdoses. Most states have the following three or varying degrees of Naloxone access: third party distribution, pharmacist prescribing power, and standing orders. The standing order for naloxone allows for its distribution to a patient if they meet a certain criterion, which is most often the prescription of an opioid. The effectiveness of this legislation has been disputed since its success depends on the change in behavior of people who are present during an overdose and the accessibility of naloxone. In 2001, New Mexico was the first state to create a NAL, which granted third-party prescribing and criminal immunity to prescribers. By 2017, all states had a NAL in place. Connecticut first implemented a GSL in 2011, and it has been updated yearly since 2014. Some research suggests that Connecticut's GSL has not affected overdose deaths but has resulted in positive behavioral changes with an increase of 9 calls; however, deaths may still continue to increase in spite of the increased awareness from GSLs. From 2000 to 2014, McClellan et al. (2018) found that opioid overdose mortality decreased by 14% and 15% when laws increased the engagement of layperson intervention, respectively, through an increase in NALs or GSLs. NALs were related to greater reductions in mortality in Black populations, and GSLs were related to reductions of mortality in Black and Hispanic populations. Rees et al. (2019) found that NALs were associated with a statistically significant decrease in non-heroin opioid-related deaths. The adoption of a GSL resulted in a decrease of 12–19%; early adopters of NALs or those that passed NALs before 2011 experienced an 18–29% reduction in overdoses. However, it was also found that NALs were only effective on the Western coast, and the Eastern and Southern US experienced little impact due to fentanyl not fully reaching the West in 2014. Naloxone (Narcan) can be used as a rescue medication for opioid overdose or as a preventive measure for those wanting to stop using opiates. It is an opioid antagonist, meaning it binds to opioid receptors, which prevents them from being activated by opiates. It binds more strongly than other drugs, so that when someone is overdosing on opioids, naloxone can be administered, allowing it to take the place of the opioid drug in the person's receptors, turning them off. This blocks the effect of the receptors. Take-home naloxone overdose prevention kits have shown promise in areas exhibiting rapid increases in opioid overdoses and deaths due to the increased availability of fentanyl and other synthetic opioids. Many counties offer naloxone training programs with the aim of educating the surrounding community on how to use naloxone. Early implementation of programs that widely distribute THN kits across these areas can substantially reduce the number of opioid overdose deaths. Additionally, persons at risk for opioid overdose did not engage in riskier, compensatory drug use as a result of having access to naloxone kits. Beginning in Spring 2023 in Illinois, vending machines filled with free naloxone have been placed in high-density areas to prevents opioid overdose deaths. Despite the illegality of injecting illicit drugs in most places around the world, many injectable drug users a report willingness to utilize overdose prevention centers. Those at especially high risk for overdose were significantly more willing. This observed willingness suggests that safe injection sites would be best utilized by people who could benefit most from them. As of 2018, legislation in the US did not allow for the opening of overdose prevention centers; there were no government-sponsored sites but several efforts were underway to try to create them. Critics of overdose prevention centers say they enable and exacerbate drug use. Data from 2014 suggested that safe injection sites could reduce overdoses while not increasing the number of drug users. The CDC defines needle exchange programs (NEP), also known as syringe services programs, as "community-based programs that provide access to sterile needles and syringes free of cost and facilitate safe disposal of used needles and syringes". NEP were first established in the US in the late 1980s as a response to the HIV pandemic. Because federal funding has long been banned from being used for NEP, their prominence in the US has been minimal. However, in early 2016, in the face of the ever-increasing heroin crisis, Congress effectively rolled back those regulations and is now allowing federal funding to support certain aspects of NEP. NEP are cited by the CDC as a vital aspect of the multi-faceted approach to the opioid crisis. While opposition to NEP includes fears of increased drug use, studies have shown that they do not increase drug use among users or within a community. NEP have also been known to increase admittance into addiction treatment centers, offer counseling, housing support and help users begin the path to recovery through outreach from trusted staff. In addition, NEP that operate on a one-for-one basis help to drastically reduce the amount of discarded needles in public. Both the Center for Disease Control and National Institute of Health support the idea that NEP are a crucial aspect to a comprehensive approach to the opioid crisis. As of 2018, some retailers had begun experimenting with the use of blue light bulbs in bathrooms in order to deter addicts from using such spaces to inject opiates. Blue lights are said to make finding veins to inject more difficult. However, a 2013 study has found that the use of blue lights are unlikely to deter drugs users from injecting in public washrooms and may increase drug use-related harm. A "pill mill" is a clinic that dispenses narcotics to patients without a legitimate medical purpose. This is done at clinics and doctors' offices, where doctors examine patients extremely quickly with a purpose of prescribing painkillers. These clinics often charge an office fee of $200 to $400 and can see up to 60 patients a day, which is very profitable for the clinic. Pill mills are also large suppliers of the illegal painkiller black markets on the streets. Dealers may hire people to go to pill mills to get painkiller prescriptions. There have been attempts to shut down pill mills. 250 pill mills in Florida were shut down in 2015. Since the implementation of pill mill laws and drug monitoring programs in Florida, high-risk patients (defined as those who use both benzodiazepines and opioids, those who have been using high opioid doses for extended periods of time, or "opioid shoppers" that obtain their opioid painkillers from multiple sources) have shown significant reductions in opioid use. As the number of opioid prescriptions rose, drug cartels began flooding the US with heroin from Mexico. For many opioid users, heroin was cheaper, more potent, and often easier to acquire than prescription medications. According to the CDC, tighter prescription policies by doctors did not necessarily lead to this increased heroin use. The main suppliers of heroin to the US have been Mexican transnational criminal organizations. From 2005 to 2009, Mexican heroin production increased by over 600%, from an estimated 8 metric tons in 2005 to 50 metric tons in 2009. Between 2010 and 2014, the amount seized at the border more than doubled. According to the Drug Enforcement Administration, smugglers and distributors "profit primarily by putting drugs on the street and have become crucial to the Mexican cartels.": 3 Illicit fentanyl is commonly made in Mexico and trafficked by cartels. North America's dominant trafficking group is Mexico's Sinaloa Cartel, which has been linked to 80 percent of the fentanyl seized in New York. Works See also References Further reading |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/קווים] | [TOKENS: 2522] |
תוכן עניינים קווים קווים תחבורה ציבורית בע"מ היא חברה המספקת שירותי תחבורה ציבורית בישראל, והיא החברה השלישית בגודלה בתחום (אחרי אגד ודן). נכון ל-2023 מעסיקה החברה כ-2,600 עובדים מתוכם כ-2,200 נהגים.[דרוש מקור] קווים היא מפעילת התחבורה הציבורית השנייה בגודלה בישראל מבחינת כמות הנסיעות המבוצעות נכון לשנת 2018. על החברה החברה הוקמה בשנת 2000 כשותפות בין חברת מאיר חברה למכוניות ומשאיות וחברת ההסעות הורן את ליבוביץ, ברקע החלטת משרד התחבורה להפסיק את הדואופול של אגד ודן בהפעלת שירותי תחבורה ציבורית. ב-3 ביולי 2011, היא התמזגה עם "עילית". בשנת 2020 רכשה חברת מאיר מכוניות את חלקה של חברת הורן את ליבוביץ והחברה עברה לבעלותה המלאה. אשכולות ואזורי פעילות אשכול חשמונאים (רמלה - לוד - מודיעין - מודיעין עילית- שוהם) הכולל שירות עירוני בערים האלו ושירות בינעירוני בינם לגוש דן וירושלים. החברה מפעילה את האשכול מ-2012, כשהיא מחליפה את החברות ויאוליה (במודיעין) וסופרבוס (ברמלה לוד ומודיעין עילית). אשכול ביתר עלית - עמק האלה השירות כולל שירות עירוני בביתר עילית ושירות בינעירוני ממנה אל ערים אחרות, בנוסף לשירות מעמק האלה לירושלים ובית שמש. את השירות בביתר סיפקה חברת עילית החל מ-2006, שהתמזגה בחברה ב-2011, ושאר השירות בעמק האלה הופעל על ידי סופרבוס עד 2015. אשכול נתניה - חדרה ועמק חפר הכולל את השירות מישובי האזור אליהם ושירות עירוני באום אל-פחם, בנימינה, חריש, כפר יונה, כפר קרע ואור עקיבא כמו גם קווים מצפון השרון אל גוש דן. השירות מסופק על ידי החברה מ-2012, כשהחליפה את נתיב אקספרס. קוויקר - Quicker בעמק חפר מופעל שירות הנסיעות הגמיש "קוויקר". בשנת 2021 הקימה החברה את שירות Quicker בהזמנה מראש באפלקציית Moovit בשת"פ עם חברת ההזנק הישראלית MoovitApp Global LTD. בסוף שנת 2025 נסגר שירות Quicker על ידי משרד התחבורה עקב טענה על חוסר יעילות משאבים. היסטוריה ותאריכים בספטמבר 2005 השיקה החברה לראשונה בארץ כרטיס חכם בשם "אופק" אשר ניתן להטעין בכסף ונועד להחליף את כרטיסיות הניקוב, כרטיס החופשי-יומי, וכרטיס החופשי-חודשי.. כרטיס זה התפתח והפך לכרטיס הרב-קו הארצי. באוגוסט 2008, הייתה הראשונה במדינה אשר הפעילה את הכרטיס החכם "רב-קו", ושנה אחר כך, ב-2009, השיקה את השירות הטלפוני "Next Bus", המאפשר לקבל מידע עדכני אודות זמני ההגעה של קווים לתחנותיהם. בשנת 2019 חתמה החברה על הסכם קיבוצי עם ההסתדרות הלאומית שהוגדר כהסכם מהפכני בענף התחבורה הציבורית בישראל. במסגרת ההסכם נכללו שלל הטבות, והנהגים עברו לקבלת שכר חודשי ולא שעתי, שלדברי הסתדרות העובדים הלאומית יעמוד על כ-13 אלף שקלים בממוצע. בשנת 2021 הקימה החברה את שירות Quicker בהזמנה מראש באפלקציית Moovit בשת"פ עם חברת ההזנק הישראלית MoovitApp Global LTD. באוקטובר 2021 פרסמו האקרים מקבוצת בלאק שאדו מידע מפריצה לסייברסרב בהם גם פרטים על לקוחות קווים. בדצמבר 2021 האתר חזר לפעילות מלאה. צי החברה לחברת קווים כ-1,700 אוטובוסים, מידיבוסים ומיניבוסים, עירוניים ובינעירוניים מתוצרת וולוו, יוטונג ומרצדס הייגר גולדן דרגון, BYD, איסוזו וזונג טונג קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-318] | [TOKENS: 76002] |
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B, 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/מזרח_ירושלים#תחבורה_ציבורית] | [TOKENS: 17869] |
תוכן עניינים מזרח ירושלים מזרח ירושלים (בערבית: القدس الشرقية) או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. ההבחנה בין מזרח ירושלים למערב ירושלים נוצרה במלחמת העצמאות, עם חלוקת השליטה בעיר בין ישראל לירדן. אזור מזרח ירושלים סופח למדינת ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים בצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1) תשכ"ז-1967. עם זאת, על פי החוק הבין-לאומי, שטח מזרח ירושלים נחשב לחלק מיהודה ושומרון, והשכונות היהודיות שבו נחשבות להתנחלויות. המונח המצומצם כולל רק את השכונות הערביות של העיר, הממוקמות בעיקר במזרחה. לאחר סיפוח ירושלים המזרחית קיבלו הערבים הפלסטינים המתגוררים בה מעמד של תושבי קבע, אך לרובם המוחלט אין אזרחות ישראלית. השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967. דגמורפיה החלוקה לדתות במזרח ירושלים ב-2022 מנתה אוכלוסיית מזרח ירושלים כ-612,400 תושבים (כ-62% מאוכלוסיית העיר) מהם כ-378,800 ערבים וכ-233,600 יהודים. נכון ל 2024 מנתה האוכלוסייה הערבית בין 370,332 ל 391,388 תושבים (לפי שיטות חישוב שונות), וכמעט 42% מאלה הם בגילים 0-18. עיריית ירושלים נדרשה לשפר תשתיות, כבישים ומערכות ניקוז במזרח ירושלים, אך לא עשתה זאת במשך שנים. גאוגרפיה בשפה היומיומית, מתייחס המונח "מזרח ירושלים" בעיקר לשכונות הערביות במזרח העיר. מייד לאחר כיבוש מזרח ירושלים והגדה המערבית במלחמת ששת הימים החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. על פי ההגדרה הפוליטית של "מזרח ירושלים", היא כוללת לא רק את השכונות הערביות במזרח העיר, אלא את כל השטחים שסיפחה ישראל ב-1967 לתחום המוניציפלי של ירושלים ממזרח, מדרום ומצפון לעיר ובכלל זה העיר העתיקה, הר הזיתים, הר הצופים שמחוץ למובלעת הר הצופים, אזור סילואן (כפר התימנים בשילוח), ואדי ג'וז, ג'בל מוכאבר, א-טור, שרפאת, חלק מבית צפאפא, חלק מאבו דיס, שועפאט, בית חנינא ואזור עטרות וקלנדיה בצפון ירושלים, וכן השכונות היהודיות שנבנו בשטחים אלה לאחר מלחמת ששת הימים, כגון רמות, גילה, נווה יעקב, תלפיות מזרח (המכונה "ארמון הנציב"), חומת שמואל, פסגת זאב ועוד. בעיר העתיקה נמצאים אתרים רבים הקדושים לשלוש הדתות האברהמיות, יהדות, נצרות ואסלאם, בהם הכותל המערבי, כנסיית הקבר, ויה דולורוזה, מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע. עתיד מזרח ירושלים הוא נדבך משמעותי ביותר במחלוקת על עתידה של העיר ירושלים כולה, והוא מהווה חלק משמעותי בסכסוך הישראלי-פלסטיני. היסטוריה מאז אמצע המאה ה-19, מרבית תושבי ירושלים היו יהודים. לפני מלחמת העולם הראשונה היו בירושלים כ-70,000 תושבים, מתוכם כ-45,000 יהודים. ערב מלחמת העצמאות גרו בירושלים כ-100,000 תושבים יהודים לעומת כ-65,000 תושבים ערבים. בראשית המאה ה-20 התרכזו מרבית תושביה היהודיים של ירושלים בעיר העתיקה. רובם התגוררו ברובע היהודי, אך חלקם גרו באזורים אחרים בהם חצר ראנד, וחצר גליציה שברובע המוסלמי וכפר השילוח שבמורדות הר הזיתים. בעקבות מאורעות תרפ"ט ועוד יותר בעקבות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ברחו מרבית היהודים מבתיהם במזרח ירושלים, והמעטים שנשארו, כ-1,700 איש, התרכזו אך ורק ברובע היהודי. בתיהם של הבורחים נשדדו ונבזזו על ידי התושבים הערבים. במהלך מלחמת העצמאות הצבא הירדני כבש את כל הרובע היהודי ואסר את התושבים היהודים שנותרו. חלקם נלקחו בשבי וחלקם גורשו למערב ירושלים, ולא נותרו יהודים במזרח ירושלים. על פי הצעת תוכנית החלוקה של האומות המאוחדות (האו"ם) משנת 1947, הייתה העיר ירושלים אמורה להיות חלק משטח בין-לאומי בניהול האו"ם, אולם התוכנית לא התקבלה ולא יושמה בפועל. לאחר מלחמת העצמאות שלטה ישראל בחלקיה המערביים של העיר ירושלים (אזור מרבית השכונות היהודיות) ובאזור הר הצופים, ואילו ממלכת ירדן שלטה בעיר העתיקה ובשכונות המזרחיות של העיר, בהם גם הרובע היהודי, שתושביו היהודים גורשו לישראל. בשנת 1950, סיפחה ממלכת ירדן את הגדה המערבית ומזרח ירושלים בתוכה, והחילה עליהם את החוק הירדני. סיפוח זה הוכר רשמית רק על ידי בריטניה, ורוב מדינות העולם קיבלו אותו דה-פקטו. במהלך השלטון הירדני איבדה ירושלים המזרחית את מעמדה מתקופת המנדט כעיר מרכזית, והפכה לעיר-סְפר. חרף סעיף בהסכמי רודוס (1949) שהבטיח גישה חופשית למקומות הקדושים, מנע השלטון הירדני כניסת ישראלים למקומות הקדושים ליהודים, והתיר לתיירים בני דתות אחרות לצאת מהחלק הירדני של העיר אל החלק הישראלי – אך לא להיכנס אליו מישראל. בנוסף, במהלך המלחמה, הרס השלטון הירדני את בתי הכנסת העתיקים ששימשו את היהודים במקום, בהם בית הכנסת החורבה ובית הכנסת תפארת ישראל, בניסיון למחוק כל זכר להיסטוריה היהודית במקום. בסך הכל, הרסו הירדנים 58 בתי כנסת בשטחים שכבשו מידי ישראל וכן הרסו את היישובים היהודיים שבצפון מזרח ירושלים - עטרות ונווה יעקב. במהלך שנות שלטונם במזרח ירושלים, הרסו הירדנים כ-38,000 מצבות בבית הקברות היהודי בהר הזיתים. רוב המצבות נהרסו במהלך בנייתו של בית המלון אינטרקונטיננטל ובמהלך סלילת הכביש ליריחו. גישת יהודים למקום נאסרה באופן גורף. השלטון הירדני התיר לנוצרים להמשיך להתגורר במזרח ירושלים וכן התיר להם גישה למקומות הקדושים להם, אך הצר את צעדיהם בדרכים רבות. ב-1953 אסר השלטון הירדני על הנוצרים לרכוש אדמות בסמוך למקומות הקדושים ומאוחר יותר, הרחיב את האיסור לכל שטח ירושלים. ב-1955, הוכפפו כל בתי הספר במזרח ירושלים למשרד החינוך הירדני. צעד זה חייב את בתי הספר הנוצריים לקיים את הלימודים בערבית, לקיים לימודי קוראן ולהעביר את יום החופשה השבועי, מיום ראשון ליום שישי - בהתאם לנוהג המוסלמי. צעדים אלו ואחרים, גרמו לכך שמספר הנוצרים במזרח ירושלים, ירד במהלך השלטון הירדני מ-25,000 ל-12,600. בעקבות הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים נכללה מזרח ירושלים בשטחי הממשל הצבאי שהוקם בגדה המערבית ואל"ם שלמה להט מונה למושל העיר המזרחית. 4 ימים לאחר הפסקת האש החליטה ממשלת ישראל לספח את העיר המזרחית, אך על מנת למנוע פגיעה במאמצים הדיפלומטים למנוע את קבלת דרישת ברית המועצות לנסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו במלחמה, נדחה הדיון עד לאחר ישיבת חירום של העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב־19 ביולי 1967. ב־28 ביולי החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים לפי צו בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי (6.4 קמ"ר), ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו (64 קמ"ר). תושביה הערבים של מזרח העיר קיבלו מעמד של תושבי קבע; שכונת המוגרבים, הסמוכה לכותל המערבי, נהרסה כדי לפנות מקום לרחבת הכותל. מרבית הקהילה הבין-לאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים שמעמדם שנוי במחלוקת, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה – התנחלויות ביהודה ושומרון. לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כסיפוח.[דרוש מקור] בשנת 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, המכריז בסעיף 1: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". בעקבות חקיקת החוק החליטה פה אחד מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (בהימנעות ארצות הברית) את החלטה 478 הקובעת כי החוק מהווה הפרה של המשפט הבין-לאומי. בשנת 1988 הכריזה ירדן כי היא מוותרת על כל תביעותיה לריבונות ביהודה ושומרון (ואגב כך, שללה את אזרחותם הירדנית של הפלסטינים המתגוררים בה). עם זאת בהסכם השלום שנחתם בינה לבין ישראל ב-1994 הובטח לה מעמד מיוחד במקומות הקדושים בירושלים. הירדנים הצהירו כי אופיו של מעמד זה ייקבע בתיאום עם הפלסטינים. הסכם אוסלו שנחתם ב-13 בספטמבר 1993 לא הציג פתרון לסוגיית מעמדה של ירושלים ודחה את ההכרעה להסכם מאוחר יותר בין ישראל לרשות הפלסטינית. סקר שפורסם בראשית 2011 טען כי אחוז נכבד מתושבי מזרח ירושלים מעדיפים לחיות תחת שלטון ישראלי בכל הסדר עתידי וחלקם אף מוכנים להעביר את מקום מגוריהם כדי להישאר אזרחים ישראלים במקרה שהשטח יועבר לרשות הפלסטינית. בעקבות האינתיפאדה השנייה הוחלט להקיף את ירושלים, ובכלל זה מזרח ירושלים, ואף שטחים נוספים ממזרח לה שלא סופחו רשמית לישראל, בגדר ההפרדה, על מנת למנוע פיגועי טרור בעיר. פרויקט זה מכונה "עוטף ירושלים". בנוסף לכך, צה"ל הקים מספר מחסומים בין ירושלים המערבית למזרח ירושלים. באמצע שנת 2014 החלו מהומות במזרח ירושלים, שבהן פגעו ערבים בתושבי השכונות היהודיות. המהומות כללו שלושה אירועי ירי: הראשון בשכונת מעלה הזיתים, השני בשכונת נוף ציון ובמקרה השלישי נורה חייל צה"ל בשכונת ואדי אל-ג'וז ונפצע קשה. ערבים מוצאם של חלק מערביי מזרח ירושלים הוא מיהודה ושומרון, ובפרט מחברון. לצידם ישנן במזרח ירושלים משפחות ירושלמיות ותיקות, בהן נשאשיבי, חוסייני ונוסייבה ולאחר 1967 נוספו גם משפחות ערביות רבות שעברו מצפון הארץ. לאחר מלחמת ששת הימים והחלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים, הוענק מעמד של תושבי קבע לכ-70,000 ערבים במזרח העיר שהיו בה בעת מפקד אוכלוסין שהתקיים ביוני 1967, והם נושאים תעודות תושב כחולות. ערביי מזרח ירושלים רשאים לקבל אזרחות בישראל בהתאם לחוק האזרחות, תשי"ב-1952. אזרחות מכוח התאזרחות על פי ס' 5, שהוא ההליך הנפוץ, מחייבת, בין היתר, הצהרת נאמנות, אי החזקת אזרחות זרה וידיעה בסיסית של השפה העברית. התאזרחות כפופה לשיקול דעתו של שר הפנים. רוב ערביי מזרח ירושלים לא ביקשו אזרחות ישראלית. נכון ל-2022, על פי נתוני משרד הפנים, 18,982 מהערבים תושבי מזרח ירושלים, המהווים פחות מ-5%, הם אזרחי מדינת ישראל. רק כ-34% מהבקשות לאזרחות מאושרות, וברבים מהמקרים אישור הבקשה אורך שנים. בפועל, רוב התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים אינם זכאים להצביע בבחירות לכנסת ואינם יכולים להוציא דרכון ישראלי. בין השנים 1977–1987 העמיק אש"ף, בהנהגתו של פייסל חוסייני, את אחיזתו בקרב ערבי מזרח ירושלים ואת הלאומיות הפלסטינית בקרבם, תוך כרסום במעמד הקודם שנותר לממלכה ההאשמית אצלם. בשלהי המאה ה-20 חברו מספר גורמים להחלשה כוחו של אש"ף ולהחלשת הלאומיות-החילונית הפלסטינית בקרבם: מותו של חוסייני, אלימות ושחיתות ברש"פ, סגירת האוריינט האוס והקמת גדר הפרדה החוצצת בין מרבית ערביי מזרח ירושלים לבין יהודה ושומרון. הדבר הוביל את חלקם להשתלבות בחברה הישראלית. במאה ה-21 התחזקה תמיכה בתנועות אחרות, רובן אסלאמיסטיות, בהן החמאס ותנועות נוספות של האחים המוסלמים וכן תנועת חזב א-תחריר הפונדמנטליסטית-סלפית ששוללת את הלאומיות ומבקשת לכונן ח'ליפות אסלאמית. טורקיה וקטר תומכות משמעותית בחלק מהתנועות הללו ומקבלות באמצעותם השפעה במזרח ירושלים. על רקע היחלשות מעמד הרשות הפלסטינית, אנשי התנזים והפת"ח בעיר, בהובלתו של עדנאן ע'ית', הפגינו עמדה קשיחה של תמיכה במאבק מזוין והתנגדות לכל נורמליזציה עם ישראל. הרשות הפלסטינית מינתה את עדנאן חוסייני לאחראי על מזרח ירושלים מטעמה, ומזרימה כספים למאבקים משפטיים וציבוריים נגד מכירת נכסים ליהודים, נגד הריסת בתים בלתי חוקיים ונגד הכנסת תוכנית הלימודים הישראלית לבתי הספר. בעיסאווייה ובית צפאפא ובכפרי דרום מזרח ירושלים (שהם שבטיים יותר), מעמדם של המוח'תארים הוותיקים נותר איתן. לעומת זאת בקרב מרבית אוכלוסיית ערביי מזרח ירושלים נחלשה משמעותית המנהיגות הוותיקה ואת המעמד שלה תפסה מנהיגות צעירה שבין אנשיה אנשי חינוך ורווחה וסוחרים, שחלקם בעלי זיקה משמעותית לישראל. במשך השנים חל שינוי ביחס של רבים מערביי מזרח ירושלים כלפי עיריית ירושלים ומוסדותיה; בניגוד לעבר אז נתפסה העירייה כגוף עוין, רבים החלו לראות בה גוף שלטוני שניתן למצות ממנו זכויות ושירותים. בניגוד לעבר, מנְהלים קהילתיים בשכונות מזרח העיר מקיימים דיאלוג עם העירייה. בסקר שנערך בסוף שנת 2010 ייחסו 67%–69% מהנשאלים חשיבות רבה לזהותם הערבית, הירושלמית והפלסטינית, וכמעט אותו שיעור של נסקרים ייחסו חשיבות רבה להיותם בעלי תעודת זהות כחולה. כ-39% אמרו שאם תינתן בידיהם הבחירה הם יעדיפו להיות אזרחי ישראל לעומת 31% שיעדיפו להיות אזרחי מדינה פלסטינית. לפי סקר עומק שערך מכון וושינגטון 5 שנים לאחר מכן, ביוני 2015, רוב של 52% מקרב תושבי ירושלים הערבים "העדיפו לחיות כאזרחים ישראלים שווי זכויות תחת ריבונות ישראלית". במקביל ניתן לראות זינוק חד בבקשות התאזרחות שהגישו ערביי מזרח ירושלים, כאשר בשנת 2016 הוגשו למעלה מאלף בקשות כאלו לעומת פחות ממאה בקשות בשנת 2003. בשנת 2017 עמד מספרם של ערביי מזרח ירושלים על כ-320 אלף איש, ועוד כ-50 אלף ערבים שאינם תושבי ישראל שהו במזרח ירושלים באופן בלתי-חוקי או בעיצומו של הליך איחוד משפחות. בסקר שנערך בסוף שנת 2021 בקרב ערביי מזרח ירושלים שלא מחזיקים בתעודת זהות כחולה, 93% העדיפו להמשיך לחיות תחת ריבונות ישראלית, לעומת 7% שהעדיפו להשתייך לרשות הפלסטינית. רק 1% העידו כי יהיו מוכנים לוותר על מעמד תושב הקבע שלהם בישראל. נכון ל 2024 כ-90% מהתושבים הערבים במזרח ירושלים הם במעמד של "תושבי קבע בישראל", 9% הם אזרחים, והשאר נמצאים במעמד ארעי או בבדיקה. בשנת הלימודים התשע"ח היו כ-90,000 תלמידים במערכת החינוך במזרח העיר. 46% מהתלמידים למדו בבתי הספר הרשמיים, 35% למדו בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, ו-19% למדו בבתי ספר פרטיים שאינם מוכרים. כ-92% למדו על פי תוכנית הלימוד הפלסטינית. כ-23,000 ילדים בגיל 3–18 לא היו רשומים באף מוסד חינוכי, לעומת 20,000 ילדים שאינם רשומים בכל מדינת ישראל ללא מזרח ירושלים. באותה שנה מספר התלמידים שנשרו מבתי ספר מוכרים היה 10,800. שיעור הנשירה בכיתות ט'-י"ב היה 26.5%, זאת לעומת שיעור נשירה של 7.4% במגזר הערבי כולו ללא מזרח ירושלים. לפי עיריית ירושלים בשנת 2018 היה מחסור של יותר מ-2,000 כיתות לימוד במזרח העיר. בדו"ח של עמותת עיר עמים מ-2019 הוערך כי קיים מחסור של 3,000 כיתות לימוד. בשנת 2011 פסק בג"ץ שהמצב במערכת החינוך מהווה פגיעה בזכות ילדי מזרח ירושלים לשוויון בחינוך, פגיעה בזכותם לחינוך רשמי חינם ובכך גם פגיעה בזכויות החוקתיות שמוקנות לתושבי מזרח ירושלים מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם מבקר המדינה קבע בדו"ח שפורסם באוגוסט 2019 כי קיימת הזנחה של מערכת החינוך במזרח ירושלים, ושהמדינה ומשרד החינוך לא מקיימים את חובתם למתן חינוך חינם עקב מחסור בכיתות לימוד ועקב כך שלא הגיעו להסדרים כספיים עם בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים. מבקר המדינה העיר גם על אוזלת יד של משרד החינוך והעירייה באיתור תלמידים שאינם רשומים באף מוסד חינוכי, ושלא מופעלות תוכניות למניעת נשירה מלימודים. בעיה נוספת שמצא המבקר היא היקף שעות נמוך המוקדש ללימודי עברית, במיוחד ללומדים על פי תוכנית הלימוד הפלסטינית. המצב החברתי-כלכלי של תושבי מזרח ירושלים גרוע בממוצע מהמצב של תושבי מערב העיר. בשנת 2016 75% מתושבי מזרח ירושלים חיו מתחת קו העוני, לעומת 29% מהיהודים בירושלים ו-52% מהערבים בכלל מדינת ישראל. 80% מהמשפחות במזרח העיר סבלו מקשיים כלכליים ו-18% סבלו מאלימות והזנחה. לפי הביטוח הלאומי, שיעור הילדים העניים במזרח ירושלים עמד בשנת 2017 על 83.4% (בהשוואה ל־56.7% בקרב ערביי ישראל שאינם מתגוררים במזרח ירושלים), ושיעור התעסוקה של הנשים עמד על כ-14% בלבד (לעומת 32% בקרב הנשים הערביות בגליל). מבקר המדינה מצא שעל אף הקשיים הכלכליים במזרח העיר, שירותי הרווחה באזור פותחו ב-40 השנים הראשונות לאחר 1967 בקצב איטי, ולא ענו על הצרכים של התושבים. בשנת 2014 החליטה ממשלת ישראל על תוספת תקציב של 37.9 מיליון ש"ח לתוכניות רווחה המזרח העיר. בעקבות כך, בשנים 2016–2018 גדל תקציב שירותי הרווחה בכ-270%. מספר העובדים הסוציאליים עלה ביותר מפי ארבעה בשנים 2005–2017. עם זאת, הוא מצא שעדיין קיים פער גדול בשירותי הרווחה לעומת השירותים במערב העיר וקיים מחסור בלשכות רווחה ובעובדים סוציאליים. תושבים החיים מעבר לגדר הביטחון נתקלים בקשיים רבים יותר בקבלת שירותי רווחה. המבקר העיר גם שהטיפול בילדים ונוער במצבי סיכון במזרח העיר לוקה בחסר. ב-2018, מתוך כלל הילדים והנוער בסיכון בעיר 48% היו ממזרח העיר, אך רק 32% מהילדים המטופלים במסגרת התוכנית של העירייה לסיוע לילדים בסיכון היו ממזרח העיר. הוא גם מצא שהתקציב שמופנה לשירותים חברתיים במזרח ירושלים - 24% מתקציב ההשמות - לא הולם את הצרכים של האוכלוסייה ואת חלקה היחסי באוכלוסיית העיר. במאי 2018 החליטה ממשלת ישראל על הקצבה של כשני מיליארד ש"ח לצמצום פערים חברתיים-כלכליים ופיתוח כלכלי במזרח ירושלים. התקציב כולל הפניית סכומים משמעותיים לחינוך ולשירותים חברתיים. כ-43% מהתקציב המיועד לחינוך מותנה במעבר של בתי ספר לתוכנית הלימוד הישראלית. נכון למאי 2020, התוכנית נחלה הצלחה חלקית בתחום החינוך. לפי דו"ח שהכינו עמותת עיר עמים וארגון העובדים מען, שיעור העוני בעיר גדל בשנתיים שעברו מאז ההחלטה. שכונות כל הנתונים להלן נכונים לשנת 2016: השכונות הערביות העיקריות במזרח ירושלים הן: שכונות ומתחמים יהודים במזרח ירושלים הם: חשמל הזיכיון להולכת חשמל בירושלים היה עוד לפני חלוקת העיר בידי חברת החשמל המזרח ירושלמית, בראשותו של אנוואר נוסייבה. החברה ייצרה חשמל באמצעות מתקן גנרטורים והוליכה אותו לצרכנים בשכונות העיר ובסביבותיה. עם איחוד העיר בשלטון ישראל ב-1967 נותרה החברה בשליטה פרטית וקיבלה זיכיון מממשלת ישראל לאספקת חשמל לשכונות מזרח ירושלים וצפונה. עד סוף שנת 1987 סיפקה החברה חשמל גם לשכונות היהודיות באזור כמו מעלה אדומים, נווה יעקב, הגבעה הצרפתית, רמות אלון ותלפיות מזרח. כיום החברה היא בעלת זיכיון לרכישת חשמל מחברת החשמל לישראל, הולכתו ומכירתו לצרכנים במזרח העיר, ברמאללה, בבית לחם וביריחו. תחבורה ציבורית עד שנת 2004 שררה אנדרלמוסיה בקוי התחבורה הציבורית בשכונות הערביות במזרח העיר. עשרות חברות פרטיות ומשפחתיות הפעילו קווים בלתי סדירים או סדרים למחצה, בלא פיקוח נאות ובכלי רכב מיושנים. בשנת 2004 הגדירו עיריית ירושלים, משרד התחבורה ותוכנית אב לתחבורה ירושלים פרויקט לאיחוד של החברות למסגרת של חברת האוטובוסים המאוחדת (شركة السفريات الموحدة, שרכת א-ספריאת אל-מווחדה, "חברת הנסיעות המאוחדת") ובה חמש חברות-בנות, המופעלות לפי זיכיון. יחד עם נציגי האוכלוסייה תוכננו ונקבעו מסלולים קבועים. כן נקבעו מספרי קווים ותדירות (גבוהה יחסית) וניתנו זיכיונות הפעלה לפי מכרז. החברה מפעילה צי של מיניבוסים שנרכשו בסיוע משרד התחבורה. המיניבוסים צבועים באופן אחיד בתבנית פסים ירוק-לבן (לקווים פנים-עירוניים) או כחול-לבן (לקווים כפריים/פריפריאליים) ונקראים בעגה המקומית "זברות" או "אוטובוס ערבי". המחירים מסובסדים ונקבעים לפי חוק. מרכז ההפעלה הוא התחנה המרכזית של מזרח ירושלים שלה שני מסופים סמוכים: האחד ברחוב סולטאן סולימאן, ממזרח לגן הקבר, בין שער שכם ושער הפרחים המיועד בעיקר לקווים הבין-עירוניים, והשני בדרך שכם ממערב לגן הקבר המשמש את הקווים העירוניים. בנוסף פרושות ברחבי מזרח העיר עשרות תחנות אוטובוס תקניות, חלקן משותפות עם קווי "אגד". הקווים נוסעים בעיקר בכבישים העירוניים והכפריים של מזרח ירושלים, אך גם בדרך חברון וכביש מספר 1 (שדרות בר-לב) וכן בשכונות "קו תפר" כמו הגבעה הצרפתית ותלפיות מזרח. הקווים נחשבים לנוחים ויעילים ורוב תושבי האזור מעדיפים אותם על פני תחבורה פרטית, שנתח השימוש בה ירד מאוד. גם ציבור קטן של יהודים משתמש בתחבורה ציבורית זו, בעיקר בשבת ותיירים בעלי תקציב נמוך. מסלול הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים עובר בכמה שכונות ערביות במזרח העיר. הוא מוזן, בין השאר, מקווי האוטובוס של חברת האוטובוסים המזרח-ירושלמית. ביולי 2014, לאחר שמהומות בשכונות הערביות הובילו לפגיעה בתשתית ובקרונות של הרכבת הקלה, שונה מסלול הקו האדום לזמן קצר. כעבור כמה שבועות שבה הרכבת למסלולה. גדר ההפרדה עוטף ירושלים, חלק מגדר ההפרדה שנמצא באזור ירושלים, נבנה בעשור הראשון של המאה ה-21. תוואי הגדר הביא להפרדת ירושלים מערים אחרות בגדה המערבית. התוואי הביא להפרדה בין שכונות שונות במזרח ירושלים, וכן להפרדה בין חלק מהשכונות למרכז העסקים הראשי של מזרח העיר. שני האזורים העיקריים במזרח העיר המופרדים מעיקר העיר המזרחית הם אזור כפר עקב (מוערך בכ-50 אלף תושבים) ואזור מחנה הפליטים שועפאט והשכונות סביבו (מוערך בכ-25 אלף תושבים). לפי נתוני הלמ"ס המעודכנים לסוף שנת 2023, בשני האזורים הללו ביחד גרים כ-75 אלף תושבים, המהווים כ-20% מתושבי ירושלים הערבים. גדר ההפרדה מקשה על תושבי השכונות שנותרו מחוץ לה להגיע לירושלים, ומחייבת אותם לעבור במחסומים, המלווה לעיתים בהמתנה של שעות על מנת להגיע לצד המערבי של החומה. בנוסף, אנשי עיריית ירושלים ורשות הדואר נמנעים מלהיכנס לחלק מהשכונות שמחוץ לגדר כדי לספק שירותים והמשטרה נכנסת אך ורק בליווי של מג"ב. מנגד, לרשות הפלסטינית אסור לפעול באזורים אלו ולהעניק שירותים, מכיוון שהם שייכים מוניציפלית לעיריית ירושלים. בתגובה לעתירות שהגישה האגודה לזכויות האזרח, טענה עיריית ירושלים כי היא עושה מאמץ לדאוג לתושבים, וכי בעיות באספקת שירותים, אם קיימות, הן תוצאה של חששות ביטחוניים ולא של מדיניות מכוונת". ב-7 בינואר 2010 אמר יקיר שגב, מחזיק תיק מזרח ירושלים בעירייה כי ”לעיריית ירושלים כיום אין כל תפקיד בניהול אותן שכונות ואין לה את היכולת להתמודד עם המצב המורכב אליו נקלעו כ-55 אלף תושביהן. מדינת ישראל ויתרה. הן מחוץ למרחב הטיפול של מדינת ישראל ובוודאי של העירייה. מבחינת כל ביטוי מעשי – זה רמאללה. חוץ מהימין החצי הזוי, אני לא מכיר אנשים שרוצים להחיל ריבונות ישראלית באזורים אלו”. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%94_(%D7%90%D7%AA%D7%A8_%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98)#ויקישיבה] | [TOKENS: 946] |
תוכן עניינים ישיבה (אתר אינטרנט) אתר ישיבה הוא אתר אינטרנט בעברית ובאנגלית, אשר מהווה חלק ממוסדות ישיבת בית אל. באתר אלפי שיעורי תורה לקריאה, צפייה והאזנה. האתר הוקם על ידי עזרא כהן ושותפים מהישיבה בחודש אדר תש"ס (2000), בעידודו ותמיכתו של ראש הישיבה, הרב זלמן ברוך מלמד. אתר ישיבה הוא האתר הישיבתי השני שקם אחרי אתר ישיבת הר עציון ואתר היהדות הסלולרי הראשון. מטרת הקמת האתר, בהמשך להקמת ערוץ 7 ואתר ערוץ 7 על ידי צוות הישיבה, הייתה לפנות אל הקהל הרחב, ולפתוח שער אל עולמה של התורה לכל יהודי באשר הוא, בישראל ומחוצה לה. כיום הישיבה מעסיקה 16 עובדים בתחזוקת האתר. באתר יש כ-50,000 שיעורים שונים בעברית ובאנגלית, ולמעלה מ-100,000 תשובות שנענו במדור "שאל את הרב", והוא מפיק כמאתיים שידורים חיים בשנה. אתר ישיבה זוכה לחשיפה של כ-850,000 משתמשים בחודש. החל משנת תשע"ט[דרוש מקור] מקיים האתר שבתות לציבור הרחב בבתי מלון, בהשתתפות הרב עזרא כהן ורבנים ואישים שונים, בהם הרבנים זלמן ברוך מלמד, אליקים לבנון, יהושע שפירא, חגי לונדין וליאור אנגלמן, הרבנית ימימה מזרחי, מרים פרץ ועוד. מבנה האתר לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Category:United_States] | [TOKENS: 53] |
Category:United States Subcategories This category has the following 18 subcategories, out of 18 total. Pages in category "United States" The following 3 pages are in this category, out of 3 total. This list may not reflect recent changes. |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/הפיכה] | [TOKENS: 1952] |
תוכן עניינים הפיכה הֲפִיכָה היא הפעלת כוח נחרצת פתאומית בפוליטיקה, במיוחד הפלה אלימה או שינוי של ממשלה קיימת על ידי קבוצה קטנה. התנאי העיקרי להפיכה הוא שליטה בכל הכוחות המזוינים, המשטרה וגורמים צבאיים אחרים, או בחלקם. שלא כמו מהפכה, שבדרך כלל מושגת על ידי מספר רב של אנשים הפועלים למען שינוי חברתי, כלכלי ופוליטי יסודי, הפיכה מבוצעת על ידי קבוצה בעלת כוח והשינוי עשוי להתבטא רק בהחלפה פתאומית של אנשי ממשל. הפיכות לא משנות בהכרח את המדיניות החברתית והכלכלית הבסיסית של אומה, והן גם לא בהכרח מביאות לחלוקה מחדש של הכוח בין קבוצות פוליטיות מתחרות. הפיכה מצומצמת במיוחד היא הפיכת חצר, שבה נמנה השליט החדש עם הקבוצה השלטת עוד בטרם היותו לשליט. שני מונחים לועזיים המתארים הפיכה הפכו בין-לאומיים – המונח הצרפתי "coup d'état" ובקיצור "coup": "קוּ דֵטָה", "קוּ"; והמונח הגרמני Putsch: "פּוּטְשׁ". הפיכה צבאית הפיכה צבאית היא הפיכה שבה משתלט הצבא על מרכזי הכוח במדינה, לרוב תוך מינוי חלק מראשיו לתפקידי ההנהגה הבכירים (כינון שלטון של כת צבאית או "חונטה"). הפיכות צבאיות מתרחשות בעידן המודרני בעיקר במדינות עולם שלישי, שבהן הצבא הוא אחד ממייצבי המשטר הבולטים, ומעורב בחיים האזרחיים. על מנת להפחית את האיום בהפיכה צבאית, מקפידות ממשלות רבות להצר את צעדי הצבא בתחומים האזרחיים, ולעיתים גם מחליפות את מפקדי הצבא הבכירים בקצב גבוה כך שלא יוכלו לצבור כוח רב. הפיכה עצמית "הפיכה עצמית" או "הפיכה מלמעלה" מתבצעת על ידי גורמים בממשל ומביאה לשינוי שיטת המשטר. מהפכה לעיתים חורגת השפעתה של הפיכה מגבולותיה של המדינה שבה אירעה, ומשנה את פני כלל התרבות והחברה האנושית; במקרה זה היא נקראת מהפכה. דוגמה לכך היא מהפכת אוקטובר, שהחלה כהפיכה ברוסיה, וייצאה את הקומוניזם לרחבי העולם. דוגמה אחרת היא המהפכה הצרפתית ששינתה לעד את שיטת הממשל בצרפת. לפעמים משתמשים במושג "מהפכה" לתיאור הפיכה שבה לא נעשה שינוי מהותי בסוג המשטר, לרוב מסיבות של נקודת מבט לאומית מצומצמת, ובעיקר מסיבות של רטוריקה ותעמולה. לעיתים מזומנות מחלחל השיח התעמולתי גם להיסטוריוגרפיה, על אף שהדבר אינו מדויק מבחינה מושגית. דוגמאות להפיכות טעות נפוצה היא לחשוב כי המצעד על רומא של בניטו מוסוליני בשנת 1922 היה הפיכה, אך למעשה מוסוליני קיבל את כוחו באופן חוקתי לגמרי. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Template_talk:Fox_Business_Shows] | [TOKENS: 50] |
Template talk:Fox Business Shows Talk pages are where people discuss how to make content on Wikipedia the best that it can be. You can use this page to start a discussion with others about how to improve the "Template:Fox Business Shows" page. |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/ירושלים#cite_note-105] | [TOKENS: 69613] |
תוכן עניינים ירושלים יְרוּשָׁלַיִם (האזנהⓘⒾ; בערבית: الْقُدْسⓘⒾ, נהגה אל־קֻדְס [משמעות מילולית: הקדושה או מקום הקודש]; או לחלופין أُورُشَلِيم, אוּרֻשַׁלִים) היא בירתה של מדינת ישראל, והעיר הגדולה ביותר בה. היא שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, בין הים התיכון וים המלח, ברום ממוצע של 820 מטר מעל פני הים. בירושלים שוכנים על פי חוק מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא, בית ראש הממשלה, המטה הארצי של המשטרה ורוב משרדי הממשלה. נכון לסוף מאי 2024, מתגוררים בה כמיליון תושבים. העיר מקודשת לשלוש הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. היא הייתה המרכז הדתי והמדיני של חיי העם היהודי בימי קדם: בה שכן בית המקדש, והיא הייתה בירת ממלכת יהודה תחת בית דוד ושוב בימי בית חשמונאי ובית הורדוס. העיר שימשה מושא כמיהתו וכיסופיו של העם היהודי בגלות, והיא מוזכרת בהבלטה בסידור התפילה היהודי, בתפילות הנאמרות מדי יום, כמו תפילת שמונה עשרה וברכת המזון. משום חשיבותה הדתית לשלוש הדתות המונותאיסטיות הייתה לאורך הדורות מוקד למאבקים ולסכסוכים. ירושלים החלה כיישוב סמוך למעיין הגיחון, באתר המכונה כיום "עיר דוד", כבר בתקופה הכלכוליתית, אם כי צביונה העירוני ניכר בעיקר מתקופת הברונזה התיכונה. עד לאמצע תקופת הבית הראשון, ושוב עד אמצע תקופת הבית השני, היה מוקד היישוב בגבעה זו, וממנה התפשטה העיר אל הר ציון ואל תחומי העיר העתיקה של ימינו, בעוד שליבה המדיני והדתי של העיר שכן בהר הבית. ערב חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה הגיעה העיר לשיא גודלה ההיסטורי, שעמד בעינו עד לסוף המאה ה-19. בתקופה שבין שני מועדים אלה נתחמה ירושלים לשטח המוקף כיום בחומות העיר העתיקה, ורק בסוף המאה ה-19 החלה הקמתן של שכונות חדשות מחוץ לחומות. בראשית המאה ה-21 מאכלסות שכונות אלו את הרוב המוחלט של תושבי העיר. ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, וב־1982 היא נכנסה לרשימת האתרים בעולם הנמצאים בסיכון בשל מה שהארגון מכנה כ"חשש מאובדן משמעותי של אותנטיות היסטורית ומשמעות תרבותית, העדר מדיניות שימור והשפעות של תכנון העיר". גזרון השמות התעודות הראשונות שבהן נזכר שמהּ של ירושלים היו בכתבי המארות, במאה ה־20 לפנה"ס במצרים העתיקה, בהם מופיעה העיר תחת השם "אושאמם" (ꜣwšꜣmm), אשר נהגה ככל הנראה כ־"אוּרוּסַלִים" (ú-ru-sa-lim). מחקרים עדכניים טוענים כי השם "אוּרוּסַלִים" מתבסס על האל שלם, אל השקיעה הכנעני ("אוּרוּסַלִים" מתורגם ל־"ביתו של שלם" ממצרית קדומה). במאה ה־19 לפנה"ס, נחרט שם העיר על קערה, "רושלימום" (Ru-ša-lim-um), שמתורגם גם ממצרית עתיקה ל־"ביתו של שלום". עם זאת, יש מחלוקת על האם הכוונה באל הכנעני "שלם" או במילה "שלום" ככוונה לעיר שבה "הושכנה שלום". במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה־14 לפנה"ס, הופיע שמהּ של העיר כ"אוּרוּסַלִים". אזכור ארכאולוגי של המילה ירושלים בכתיב זה נמצא בחפירות ליד בנייני האומה בכניסה לעיר המודרנית, על עמוד אבן גלילי משלהי תקופת בית שני (המאה ה־1 לספירה), שם הוא מופיע בכתב עברי הדומה לזה של ימינו, וכן במגילת המלחמה, אחת ממגילות מדבר יהודה, אשר מתוארכת לאותה תקופה. שמה של העיר ירושלים נגזר מהמילה שָׁלֵם, שהיא אחד משמותיה הקדומים של העיר, כפי שכתוב במקרא: ”וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן” (תהילים ע"ו, ג'). בהתאם מקובל לפרש שמלכי־צדק, הנזכר בספר בראשית כמלך שָׁלֵם, היה למעשה מלך ירושלים. בתנ"ך מופיע שם העיר כמעט תמיד בכתיב חסר, ירושלם, הרומז להגייה קדומה לשם, "יְרוּשְׁלֶם" (כמנוקד בפרקי הארמית שבספרי דניאל ועזרא); אך כאשר המילה מנוקדת, מופיע באופן חריג חיריק בין הלמ"ד למ"ם (יְרוּשָׁלִַם), המצביע על ההגייה המודרנית. הכתיב ירושלים מופיע בתנ"ך בחמישה מקומות בלבד, אך נעשה לדומיננטי בלשון חז"ל, והוא המקובל בשפה העברית מאז ועד היום. התחילית "יְרוּ" לקוחה מן השורש השמי י-ר-ה, שפירושו בעברית בת ימינו "ייסד", על פי הפסוק: ”מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ” (איוב ל"ח, ו'). לפיכך, על פי חקר המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד שלם" או "הוליד שלם". על פי מדרש שמתבסס על הפסוק ”וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה” (בראשית כ"ב, י"ד), השם "ירושלים" הוא הלחם בסיסים של יִרְאֶה, השם שנתן לה אברהם, ושל שָׁלֵם, השם הקדום שנודעה בו העיר בימי מלכי־צדק. לירושלים שמות רבים: על פי המדרש והמסורת היהודית – לעיר שבעים שמות שונים, המבטאים את חשיבותה ומעלותיה. בין הידועים שבהם: יְרוּשָׁלַיִם, שָׁלוֹם, יִרְאֶה, יְבוּס, צִיּוֹן, חֶפְצִיבָהּ, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, יְפֵה נוֹף, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, וְעִיר דָּוִד. בדומה לארץ ישראל, המכונה בשם "הארץ", ובית המקדש, המכונה "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" עם ה"א הידיעה. כך למשל: ”חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...” (גמרא, מסכת תענית, כ"ו). בתרגום השבעים, תרגום התנ"ך ליוונית עתיקה, תועתק שם ירושלים ל־"Ιερουσαλήμ" (יֶרוּסַלִים), ובמקורות יווניים עתיקים אחרים קיים גם הכתיב Ἱεροσόλυμα (הִייֶרוֹסוֹלִימָה). פירוש המילה "הִייֶרוֹס" (ἱερός) ביוונית הוא "קדוש", ובשל מעמדה הדתי של ירושלים שמה פורש לעיתים קרובות בדרך זו. בוולגטה, תרגום המקרא ללטינית, תועתק השם ל"הִייֶרוּסַלֶם" (Hierusalem), ובתרגום הפשיטתא לארמית סורית נקראת העיר "אוּרִשְׁלֶם" (ܐܽܘܪܺܫܠܶܡ). שמהּ של ירושלים ברוב לשונות אירופה העכשוויות נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים, המשתקפים גם בכתיב. בשנת 130, לאחר שירושלים היהודית חרבה במרד הגדול, הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבותיה עיר רומית, לה נתן את השם הלטיני אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה (Aelia Capitolina): "איליה" – על שם משפחתו, בית אַיְלִיָה (Gens Aelia), ו"קפיטולינה" מלשון קַפִּיטוֹלִינוּס (Capitolinus), אחד מתאריו של האל יופיטר. השם הלטיני היה בשימוש במשך כל התקופה הרומית, ואף שהקיסר הנוצרי קונסטנטינוס החיה את שם ירושלים בצורתו היוונית (Ιερουσαλήμ), בירושלים הביזנטית שימשו שני השמות זה לצד זה. אף בשנים הראשונות לאחר הכיבוש המוסלמי אף היה מקובל להשתמש בגרסה הערבית "איליא" (إيلياء), אך בחלוף הזמן השימוש בשם זה נעלם. השם "אוּרְשַלִים" (أُورْشَلِّيم), שהוא שערוב של השם הארמי "אורשלם", ממשיך להתקיים בעיקר במגזר הערבי–נוצרי, וכך גם בתרגומי המקרא וכתבי הקודש הנוצריים לערבית. השם הנפוץ ביותר לירושלים בערבית, בעיקר בקרב מוסלמים, הוא אַל-קֻדְס (القُدْس), שפירושו המילולי הוא "הקדושה". שם זה התקבע במאה ה־12. בהקשרים דתיים אסלאמיים, מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אַל-ק֫וּדְס אַ-שַׁרִ֫יף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בערבית, בשילוט דרכים ובשידורי הרדיו והטלוויזיה הישראלים בערבית מוזכרים שני השמות האמורים יחד: "אורשלים אל-קדס" (أورشليم القدْس). במקורות אסלאמיים מוקדמים מוזכרת העיר בשם "בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), הנגזר מ"בית המקדש" העברי. בשפה האנגלית נקראת העיר "Jerusalem" (נהגה "גֶ'רוּזַלֶם"), בהתבסס על הכתיב הלטיני Ierusalem, וברוב לשונות מערב אירופה העכשוויות מקובל כתיב דומה (אם כי ההגייה משתנה בהתאם לשפה). ביוונית מודרנית שם העיר הוא "Ιεροσόλυμα" (הִייֶרוֹסוֹלִימָה), ברוסית: "Иерусалим" (יֶרוּסַלִים), ובארמנית: "Երուսաղեմ" (יֶרוּסַגֶֿם). היסטוריה על־פי ממצאים ארכאולוגיים, תחילת תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית, סביבות האלף ה־5 לפנה"ס. בחפירות שנערכו ב־2009 בשכונות בקצה העיר, התגלו ממצאים ארכאולוגיים קדומים אף יותר, המתוארכים לתקופה הנאוליתית[דרוש מקור]. ממצאים אלה מעידים על התיישבות בעת העתיקה, באזור השוכן על הגבעה המכונה "עיר דוד". ההתיישבות במקום זה נסמכה על הקרבה למעיין הגיחון, ששימש מקור מים לתושבי המקום, ונקודת ציון אסטרטגית החולשת על השטח הסובב אותה. עם הפיכת העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תנאי השטח הטופוגרפיים ההרריים, הקשים לטיפוס, להגנה טבעית מפני כובשים. ב־1909 התגלו באזור מעיין הגיחון, במחקר ארכאולוגי בראשות מונטגיו פארקר, שברי חרס שתוארכו לתקופת הברונזה הקדומה. ממצאים אלה היוו עדות למגורים בסמוך למקום. הפיכת ירושלים מיישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה־19 לפנה"ס. בתקופת הברונזה המאוחרת, במהלך המאה ה־14 לפנה"ס, ביססה ירושלים את מעמדהּ כעיר־מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל-עמארנה, שבהם מוזכרת ירושלים פעמיים. על פי המסופר במקרא, הייתה ירושלים עיר יבוסית עד לכיבושהּ בידי דוד המלך, שקבע בה את מרכז שלטונו. בנו, שלמה המלך, בנה בה את בית המקדש הראשון. ירושלים שכנה תחילה על הגבעה המזוהה כ"עיר דוד", ומאוחר יותר התפשטה משם צפונה להר הבית. ב־597 לפנה"ס נכבשה ירושלים על ידי נבוכדנאצר השני, מלך האימפריה הנאו־בבלית. אחרי ניסיון התמרדות של המלך צדקיהו כנגד אדוניו הבבלים, הטיל נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי מלך בבל מצור על העיר, וב־586 לפנה"ס כבש אותה. כעבור כחודש החריב נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו, את ירושלים וחולל את חורבן בית המקדש הראשון. עם יציאת היהודים לגלות בבל מלאה ירושלים בני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כּוּתִים). כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם עליית האימפריה הפרסית ופרסום הכרזת כורש ב־538 לפני הספירה, שוקמה והוכרזה ירושלים מחדש כבירת הפחווה ביהודה. רבים מגולי בבל שבו אליה והקימו בה את בית המקדש השני. גם לאחר השיבה המשיכו לשבת בה לא־יהודים, כמו הפיניקים. ב־332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב והשליט בירושלים משטר כיבוש הלני (יווני). משטר זה התאפיין בחקיקת חוקים דרקוניים ובאכיפתם על היהודים, בכללם כאלה הסותרים את עיקרי הדת היהודית, דוגמת הניסיון לכפות עליהם להמיר את דתם ולאכול מזונות שאינם כשרים. כפייה זאת הובילה לפריצת מרד החשמונאים, ב־167 לפני הספירה. בתום מרד זה, כבשה משפחת בית חשמונאי את יהודה מידי השלטון ההלני, ושלטה בירושלים עד כיבושהּ בשנת 63 לפני הספירה, בידי צבא האימפריה הרומית. ב־37 לפני הספירה מינו הרומאים את הורדוס למלך יהודה מטעמם. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר ובנה בה את מקדש הורדוס. ב־66 לספירה פרץ "המרד הגדול" נגד הרומאים. מרד זה דוכא ביד קשה ב־69, עם הגעתו של טִיטוּס לשערי ירושלים, בראש צבא רומי גדול. טיטוס כבש את העיר בשנת 70, שרף אותה וחולל את חורבן בית המקדש השני. במהלך דיכוי המרד הגדול נהרגו וגורשו יהודים רבים. העיר עברה טלטלה דמוגרפית והפכה למרכז שלטון רומי. היא אוכלסה בעיקר בחיילי לגיונות הצבא הרומי ובבני לאומים אחרים. מעט היהודים שנותרו בה התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט ברחבי ארץ ישראל, ובפרט בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא, שהתרחש בין השנים 132–135, התרוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מתושביה היהודים, ומפרק זמן של כ־500 שנים לא הגיעו לידי החוקרים כמעט עדויות לקיום קהילה יהודית בה. ירושלים עמדה בחורבנהּ עד תקופתו של הקיסר אדריאנוס, שהחל לבנותה מחדש ב־130 לספירה. העיר נשאה צביון רומי, וכונתה אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה. השלטון הרומי בעיר אסר בהוראת הקיסר אדריאנוס על כניסת יהודים לתחומהּ. ב־133 השתלטו מורדים יהודים בראשותו של בר כוכבא על ירושלים, בניסיון להפיל את השלטון הרומי. המרד דוכא באכזריות בידי חיילי הצבא הרומי והעיר שבה לשליטה רומית ב־136 לספירה. מעמדהּ הרם של העיר החל לדעוך החל מאמצע המאה השלישית, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס, שהיה מוצב בעיר. החל מ־324 לספירה, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (בתחילת התקופה הביזנטית בארץ ישראל), מלאה ירושלים אנשי דת ונזירים נוצְרים, במשך כ־300 שנה ויותר. מימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה קרנה של ירושלים כקדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב במהלך המאה הרביעית לספירה. בהקשר זה נבנתה בעיר כנסיית הקבר וכנסיות נוספות אחרות. כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב־614, קטע זמנית את השלטון הנוצרי–הביזנטי בעיר. ב־628 שבו הביזנטים לשלוט בירושלים למשך עשר שנים נוספות בלבד, עד לכיבושהּ הסופי בידי הערבים. ב־636, לאחר המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, הגיעו הערבים–מוסלמים לשערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של שישה חודשים. במסגרת הסכם הכניעה שנערך בין הכובשים הערבים לבין אזרחי העיר באותה העת, הובטח שלומם של הנוצרים וכן שלמות כנסיותיהם. הח'ליף עבד אל-מלכ בנה ב־691 את כיפת הסלע על הר הבית. ירושלים עברה לשלטון חליפות בית אומיה עד שנת 750, ולאחריו – לח'ליפות בית עבאס, עד 969. בשנה זאת, עברה ירושלים לידי הפאטימים. המזרח התיכון וארץ ישראל בתוכו נכנסו לתקופה של אי יציבות, אותה ניצלו ב־1071 הסלג'וקים, אשר כבשו את ירושלים והחזיקו בה במשך תקופה קצרה. הכיבוש הערבי–מוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי: היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאוד, והתרבו בה הן המוסלמים שהיגרו אליה מחצי האי ערב, והן היהודים, אשר הורשו לשוב אליה לאחר שנים ארוכות. ב־1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעטייה צומצם רכיב ההגנה של החומה, דרום העיר ננטש ותושביו היהודים נאלצו להעתיק מגוריהם לחלקהּ הצפוני של העיר. עד 1099 הייתה רוב אוכלוסיית העיר ערבית, ובמקביל חיו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי בירושלים התרכז בעיקר בהר ציון. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב־1099, שבה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך כמאה שנים, בשני פרקי זמן נפרדים: בין השנים 1099–1187, ושוב בשנים: 1229–1244. במהלך שלטון הכיבוש הצלבני בירושלים נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והיא הפכה חלקית לעיר רפאים. הצלבנים התקשו למלאהּ במאמינים נוצרים, ולשם כך עודדו עולי רגל נוצרים מארמניה וממזרח אירופה להגר אל העיר הנטושה. הצלבנים פיתחו את מערך השווקים בעיר, ובהמשך חל גידול במספר תושביה הנוצריים. מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, והם ביקרו שם לעיתים נדירות בלבד. ב־1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, ורוב האוכלוסייה הנוצרית סולקה ממנה, מלבד קהילה נוצרית–מזרחית קטנה. העיר קיבלה צביון מוסלמי למשך 700 השנים הבאות. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים, שהתיישבו בה באותה תקופה, שרדו עד ימינו אלה: משפחות חוסייני, נשאשיבי, ח'אלדי, דג'אני, נוסייבה ואחרות. באביב 1219 חרבו חומות ירושלים, והעיר נותרה ב־316 השנים הבאות ללא חומות. ב-1229, כחלק מהסכם יפו שבא לאחר מסע הצלב השישי, שבה העיר לשליטת הצלבנים, והם החזיקו בה עד שחרבה שוב ב־1244, הפעם מידי הח'וואריזמים. ב־1260, בתום שלטון הח'וואריזמים, נפלה העיר בידי הממלוכים, שהשתלטו על הארץ והחזיקו בה עד 1516. בתקופת האימפריה הממלוכית הפכה ירושלים לעיר חסרת חשיבות אסטרטגית, המרוחקת מדרך הדואר. הממלוכים בנו בה מבני שלטון ודת רבים, ביניהם ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו מרכזי לימוד לכתבי הקוראן. תושבי ירושלים בעת ההיא היו ברובם עניים. אף ליהודים, אשר הורשו לשוב לירושלים בראשית הכיבוש הממלוכי, לקח זמן רב להתבסס בה. תיאורו של הרמב"ן, שביקר בירושלים ב־1267, מלמד כי הוא מצא בה כ־2,000 תושבים, מתוכם כ־300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: ”ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון.” (איגרת הרמב"ן, 1267). בהמשך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, ובהשפעת הספרות הערבית של התקופה החלה העיר להיקרא על שם בית מקדש: "בית אלמקדס". בתקופה זאת נתקבע מעמדהּ של ירושלים בתודעה האסלאמית כעיר קודש, השלישית ברמת קדושתהּ, אחרי מכה ואל-מדינה. במהלך המאה ה־15 החלה העיר העתיקה להתגבש בפורמט ארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום. רוב תושביה בעת ההיא היו מוסלמים. מפקדי אוכלוסין שנערכו בעיר במאות ה־18 וה־19 (ראו טבלה מצורפת) העידו על גידול האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד חלקהּ של האוכלוסייה הנוצרית בה הלך ופחת. ב־1517 נכבשה והארץ בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה סביב העיר את חומות ירושלים ובהן את שערי ירושלים ושיפץ בין היתר גם את מגדל דוד. עם זאת, במהלך שקיעתהּ הממושכת של האימפריה העות'מאנית, התדרדר גם מצבהּ הכלכלי והדמוגרפי של ירושלים וחלקים גדולים של העיר העתיקה הפכו שוממים. לאורך המאה ה־18 והמאה ה־19 החל היישוב היהודי להתעצם, ולקראת סוף המאה הוא מנה כ־11,000 נפש – הקהילה הגדולה ביותר בעיר. חבורת רבי יהודה החסיד, בני יהדות אשכנז, אשר עלתה לארץ ישראל ב־1700, סולקה מן העיר עקב חוב כספי גדול לבנאים מוסלמים. במקביל, מצבם הכלכלי של יהודי העיר השתפר בראשית המאה ה־19 הודות לעליית תלמידי הגר"א[דרושה הבהרה], בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב, ובעיקר הודות לסיוע מצד משפחת רוטשילד; האחרונה פרעה את חובותיה של חבורת רבי יהודה החסיד, ואיפשרה לחבריה לשוב ולגור בירושלים בבטחה. במאה ה־19 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בקשר לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בהמשך החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה גם מחוצה להן. במחצית השנייה של המאה ה־19 גברה עוד יותר ההשפעה האירופאית. הציבור הנוצרי בירושלים כלל ערבים, ילידי אירופה, תושבים ארעיים, ואנשי כמורה ודת. היציאה מן החומות הקיפה גם את הציבור היהודי. ב־1860 נוסדה השכונה היהודית משכנות שאננים בידי משה מונטיפיורי, והייתה לשכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות בירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות, בהן "שכונות חצר", השוכנות כיום במרכז העיר והיו אבני יסוד עבור העיר החדשה; בין היתר נבנו שכונת הבוכרים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד ומאה שערים. בכתבה "בניינים ופרוורים חדשים", אשר התפרסמה בעיתון "המליץ", בי"ט באב תר"מ (1880), דווח כי "בירושלים הושלש מספר הבתים", והוצג בה תיאור מפורט אודות פלאי הבנייה: האדון ל. שיק איש אשכנזי אדריכל חכם משגיח על בניני העיר (בוי-אינספעקטור) בירושלים כותב: בירושלים יסדו היהודים אגודות שותפים ויבנו בניינים רבים, ארוכים בתבניתם כאוהלים ומסוגלים לישיבת משפחות רבות, מספר הבתים בירושלים גדל במשך כ"ה השנים האחרונות על אחת שתים או גם על אחת שלוש. ב־1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי, שקבע אותה כבירת ארץ ישראל וריכז בה את מוסדות שלטונו, בכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי. בעת ההיא, שימשה ירושלים כמרכז המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו המוסדות הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. נוסף על מוסדות אלה נבנתה גם האוניברסיטה העברית בירושלים, השוכנת על הר הצופים. בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, אמורות היו ירושלים ובית לחם להיכלל באזור נייטרלי, תחת שליטה בין-לאומית. אולם, שני הצדדים – הן היהודי והן הערבי – התעלמו ממנה, וחתרו כל אחד להגיע למצב של שליטה על העיר ועל סביבתהּ. כוחות הלוחמים הערביים בעיר הורכבו מתושבים מקומיים, כמו גם מכוחות עזר של מתנדבים, שנשלחו אליה ממדינות ערב. כוחות אלה כללו את "הלגיון הערבי", "האחים המוסלמים" וצבא סדיר ממצרים. הערבים הטילו מצור על העיר, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה בידי חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוטל על העיר, תוך כדי שפילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד. בלטרון התנהלו בין הצדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך חרף זאת נחסמה הגישה לעיר הרמטית החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור. במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והארץ, והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הירדני, שהשתלט על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה החדשה, ביולי 1948, ומאז יכלו שיירות אספקת מזון וציוד לתושבי העיר, לנסוע אליה ברציפות ובביטחון יחסי. בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה תמה. שנה לאחר מכן, ב־5 בדצמבר 1949, הכריז דוד בן-גוריון על ירושלים כבירת ישראל. בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני ("קו התפר") היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון–מזרחהּ של העיר – נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר צליינים נוצריים בחג המולד. משער זה יצאה שיירת חיילים ושוטרים, דו־שבועית, לשם הגנה על המובלעת הישראלית בהר הצופים. שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות סְפָר, שאליהן צלפו מפעם לפעם חיילים ירדניים; על כן הן הפכו לשכונות מצוקה והתאפיינו בעוני. עם שכונות אלה נמנו: שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה. עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב־5 ביוני 1967, הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר. מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלה. מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה־90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילונים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה. בשנת 2010 נרשמו לחינוך הממלכתי–חילוני 13% מכלל הנרשמים לכיתות א' בעיר, יהודים וערבים. חלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית–נוצרית בעיר יורד בשל הגירת תושבים ממנה, בפרט למדינות אחרות. בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר־אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו. במהלך האינתיפאדה הראשונה, אשר פרצה בשנת 1987 על ידי קבוצות פלסטיניות שונות, אירעו במזרח ירושלים ובשכונות על קו התפר ניסיונות חבלה והצתות כלי רכב. במהלך האינתיפאדה השנייה, אשר פרצה בראשית המאה ה־21, אירעו בה פיגועי התאבדות קשים ובהם: הפיגוע במסעדת סבארו, הפיגוע בקפה מומנט, הפיגוע במדרחוב בן־יהודה, הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הפיגוע בקפה הלל והפיגוע בקו 32א. בעשור הראשון של המאה ה־21 פחתה הבנייה הפרברית בשולי העיר ומרכז העיר שופץ. נוסף על אלה, הוקמה בה הרכבת הקלה, המשרתת עשרות אלפי אנשים מדי יום. במהלך מבצע עמוד ענן, ב־2012, שוגרו לראשונה רקטות קרקע–קרקע מרצועת עזה לכיוון ירושלים, נשמעו בה אזעקות והתושבים נאלצו להיכנס למקלטים. מציאות זאת חזרה על עצמה גם במהלך מבצע צוק איתן, ב־2014. החל מסוף שנת 2015 ועד סוף 2016 פקד את העיר, כמו מקומות נוספים בישראל, גל טרור. גל זה התאפיין בתקיפת עוברי אורח ואנשי כוחות הביטחון בידי ערבים, בפרט בחלקה המזרחי של העיר, תוך שימוש בירי, בדקירה ובדריסה. בשנת 2021, מהומות בירושלים פרצו על רקע תסיסה בעיר, שהלכה וגברה במהלך חודש הרמדאן. בהמשך, 7 רקטות נורו אל עבר העיר באמצע מצעד "ריקוד הדגלים". קדושת העיר ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהמבואר במקרא שהיא המקום שבו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו גם מהעובדה ההיסטורית שבירושלים שכן בית המקדש הראשון בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה השישית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קורבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתייה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק. ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי התורה בשמה המפורש, אלא כ”הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (ספר דברים, פרק י"ב), אם כי יש מסורת לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (י"ד, י"ח) היא ירושלים. עם זאת, מוזכרת העיר פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (667 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד ובתפילות. כמו כן, היא מופיעה בשם "ציון". רבים גם המייחסים את "הר המוריה", מקום עקידת יצחק, להר הבית. המקרא וההלכה מציינים כמה מצוות הכרוכות בירושלים, וכולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש. המצווה המרכזית הקשורה בה היא העלייה לרגל, שלוש פעמים בשנה ("שלוש רְגָלִים"): בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בזמן שבית המקדש היה קיים חלה על העולים לירושלים מצוות הקרבת קרבנות, לשם התרת נדרים או בקשת כפרה על חטאים. מצוות נוספות הן הבאת ביכורים לירושלים החל חג השבועות וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת עץ – ולאוכלם בירושלים ("נטע רבעי"). בשנים מסוימות ישנה מצווה להביא מעשר שני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו. במהלך תפילה נהוג להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה – לכיוון הר הבית), על פי הנאמר בתפילת שלמה המלך, בחנוכת בית המקדש הראשון: כָּל תְּפִלָּה, כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם, לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ, וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה...כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם, וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ...וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם, וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ. על פי המסורת היהודית, חל איסור לקבור מתים בתוך העיר, מתוך חשש שהמת יטמא את פירות המעשר שעוברים לירושלים והקורבנות המוקרבים בירושלים. לכן, נהוג היה לקבור את המתים מחוץ לעיר, באתרים כמו הר הזיתים, עמק יהושפט, גיא בן הינום וגבעות רבות נוספות המקיפות את העיר הקדומה, המוקפת חומה (אזור העיר העתיקה ועיר דוד). עם זאת, בספר מלכים ובספר דברי הימים נכתב, כי מלכי בית דוד נקברו בתוך תחומי העיר. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו קברים של בני אצולה מימי בית שני בתוך תחומי החומה אז. עם קברים אלה נמנה גם קברו של דוד המלך, שיש הסוברים כי מקום קבורתו נמצא ב"קבר דוד" שבהר ציון. שבחה של ירושלים מתואר בתלמוד באימרה: ”עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ט, עמוד ב') הרבנות הראשית לישראל שוכנת בירושלים. בראשית הנצרות (המאה ה־4), היה היחס לירושלים דואלי. בירושלים, על פי המסורת הנוצרית, שוכנים האתרים במהלכם חי ומת ישו, דוגמת ויה דולורוזה וכנסיית הקבר. חורבנהּ של ירושלים במרד הגדול נתפש כעונש לעם ישראל, על כך שדחה את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית, נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר. חשיבותהּ של ירושלים עבור הדת הנוצרית עלתה עם כיבושהּ מידי המוסלמים, במיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה־11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים, הפכה ירושלים בירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, קיימות בנצרות גישות, המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטפורי כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן, מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" (הרוחנית) כנגד ירושלים הגשמית (הפיזית). גישה זאת התפתחה, כנראה, משום שירושלים מרוחקת מרוב המדינות הנוצריות וגם משום שמרכז הנצרות הקתולית נמצא בקריית הוותיקן. הפטריארכיה הלטינית, הממונה מטעם האפיפיור על הקהילה הנוצרית–קתולית בישראל, ברשות הפלסטינית, בירדן ובקפריסין, שוכנת במבנה ענק ברובע הנוצרי. הפטריארכיה היוונית–אורתודוקסית של ירושלים שוכנת ברחוב הפטריארכיה היוונית ברובע הנוצרי משני צדדיו. היא ממונה על כל כהני הדת והמאמינים האורתודוקסים בישראל, בממלכת ירדן ובחצי האי סיני. הפטריארכיה הארמנית, המכונה בארמנית "הכס האפוסטולי של יעקב קדוש בירושלים", שוכנת במבנה גדול ברובע הארמני ברחוב הנקרא על שמה. היא ממונה על המקומות הקדושים בירושלים ועל הכנסיות ברחבי ישראל, יהודה ושומרון וירדן. ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים האתר השלישי בחשיבותו הדתית, לאחר מֶ֫כָּה ואַל-מַדִ֫ינָה; לפיכך היא מכונה: "תַ֫'אלִת' אַל-חַרַמַ֫יְיןִ" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין המקומות הקדושים. באסלאם השיעי מהווה ירושלים את המקום החמישי בחשיבותו, אחרי מסגד אימאם עלי בנג'ף ומקדש אימאם חוסיין בכרבלה. אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "א֫וּלָא אַל-קִיבְּלַתָ֫יְיןִ" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא במסורת המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכַּעְבָּה שבמֶ֫כָּה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136–144. זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באַל-מַדִ֫ינָה המכונה "ד'וּ אַל-קִיבְּלַתָ֫יְין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת – לכיוון מֶ֫כָּה. הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכַּעְבָּה. לפי גרסה אחרת התפלל מוחמד לכיוון ירושלים, עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; לפיכך, פנה להתפלל לכיוון הכַּעְבָּה. הסברים אחרים נסובים סביב מעמדהּ הקדוש של מֶ֫כָּה בחצי האי ערב עקב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה מוכרת ומקודשת פחות באותה התקופה. על פי הסבר אחר, הכַּעְבָּה במֶ֫כָּה הייתה מוקד של עבודת אלילים, על כן מלכתחילה לא ניתן היה לפנות לעברה בעת התפילה, ובמקומה נבחרה ירושלים לשמש ככיוון התפילה. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכַּעְבָּה, שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונהּ. מקור קדושתהּ של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסוב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתהּ התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן בשום שם משמותיה המקובלים: "בַּ֫יְת אַל-מֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), "אִ֫ילִיַאא'" (إيلياء, על שם אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה), "אַל-ק֫וּדְס" (القدس). הכינוי "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אַלְאִ֫סְרַאא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אַל-אַ֫קְצָא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, "אַלְאִסְרַ֫אא'") ומקום עלייתו השמימה (المعراج, "אַלְמִעְרַ֫אג'"). החדית' מספר, כי כדי להוכיח לבני שבט קורייש שאכן ביקר במסע הלילה בירושלים, תיאר להם מוחמד את העיר כשאללה מציג לפניו חיזיון שלה. לעומת זאת, מסורת מוסלמית קדומה פירשה שהמסגד המדובר נמצא בשמים, אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מֶכָּה ובין טאיף. החוקר אורי רובין טוען, כי הפרשנות של "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית, אשר מטרתהּ להפחית ממעמדהּ של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 תיאר במקור את המסע הלילי של מוחמד. לעומת רובין, סבור המזרחן מרדכי קידר, שקדושתהּ של ירושלים עבור דת האסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה השביעית ועד ימינו אלה. חשיבותהּ של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה־7 וה־8, עם הקמת מבני התפילה המוסלמיים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה־11 וה־12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פַצַ֫'אאִיל בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס, פַצַ֫'אאִיל אַלְקֻ֫דְס), אשר חיזקה את מעמדהּ של ירושלים באסלאם. הווקף הוא הגוף האדמיניסטרטיבי המוסלמי האחראי על הר הבית. גאוגרפיה ירושלים נמצאת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית ועל קו פרשת המים שלה, בין הים התיכון וים המלח. היא שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה, ברום של 570–857 מטרים מעל גובה פני הים. מרכז העיר, הממוקם בחלקהּ הצפוני של העיר, בנוי על אזור מישורי יחסית. מרבית שכונות העיר בנויות על הגבעות, כאשר ביניהן נפרשים עמקים וואדיות, דוגמת עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר היא פסגת שכונת גילה, המתנשאת לגובה של 857 מטרים מעל פני הים. בשל היותה הררית ותלולה, הייתה ירושלים מקום קשה להתיישבות ולעיסוק בחקלאות. הטופוגרפיה הגבילה את החקלאות לשימוש בטרסות או לעיבוד העמקים המתונים בלבד. הגידול המרכזי באזור היה מאז ומתמיד הזיתים. מלבדם נשתלו גם עצי תפוח (בין השאר בעמק הצבאים) ועצי פרי אחרים. כיום נשארו מעט חלקות מעובדות בעיר, בעיקר על יד קיבוץ רמת רחל, ובין גילה לבית לחם. בשנים הראשונות לקיומה, הסתפקה העיר באספקת מים ממי המעיינות רוגל והגיחון. מעיין הגיחון בוצר כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, ובנוסף לו אגרו התושבים מים בבורות מים בתוך העיר. חזקיהו היה הראשון שהקים מערכת אספקת מים מוסדרת בעיר, באמצעות חציבת נקבת ובריכת השילוח. בתקופת החשמונאים, סופקו לעיר ולבית המקדש מים באמצעות אמת מים ארוכה. אמת מים זאת קישרה בין העיר ובין עין עיטם, השוכנת דרומית לה. אמות נוספות נבנו בתקופת הורדוס, ובימי השליטים הרומיים אשר שלטו בה – לאחר בניית העיר "איליה קפיטולינה"[דרוש מקור]. אמות מים קטנות יותר נבנו מצפון לעיר, והובילו מים לבריכות הצאן. לאורך השנים, ננטשו ונהרסו אמות ובורות המים, עד ששופצו בתקופות הממלוכית והעות'מאנית. הבריטים הם שהקימו בעיר מערכת הובלת מים מודרנית, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. מערכת זאת שאבה מים ממעיינות נחל פרת וראש העין. כיום חברת מקורות מובילה מים לעיר, וחברת הגיחון אחראית לאגירתם וחלוקתם לבתים. אקוויפר ההר הוא ממקורות המים העיקריים של העיר. בעבר נדלו ממנו מים דרך בורות המים שהיו בשימוש נרחב בשכונות. כיום תחנות השאיבה המודרניות (של מקורות וחברת הגיחון) שואבות ומספקות ממנו מים. ירושלים שוכנת על קו הגבול בין האזור הים־תיכוני ובין סְפָר המדבר. הקיץ בה חם ויבש, והחורף קר וגשום. כמות המשקעים הממוצעת במרכז העיר (810 מטרים מעל פני הים) עומדת על 550 מילימטרים בשנה. בפאתיה המערביים של העיר (הר נוף, עין כרם, רמות אלון) כמות המשקעים השנתית מגיעה ל־650 מ״מ, ואילו בפאתיה המזרחיים חלה הפחתה ל־450 מ״מ. ממוצע הלחות השנתי בה עומד על כ־55%. לרוב שלג יורד בעיר כל שנה, ובעיקר בשכונותיה הגבוהות, דוגמת גילה (859 מטרים מעל פני הים), רמות אלון (850 מטרים מעל פני הים), רוממה ובית וגן. אחת ל־3–4 שנים יורד בעיר שלג כבד, המצטבר לגובה של כ-30 עד 40 סנטימטרים, ואשר גורם לשיבושי תנועה בכבישים, לשיבושים באספקת החשמל לתושביה ולנפילת עצים בחורף 1991–1992 ירדו במרכז ירושלים 1,134 מ"מ משקעים וזהו שיא משקעים מוחלט לשנה מאז החלו בה מדידות משקעים סדירות בעיר העתיקה, באמצע המאה ה-19 (ינואר 1846). בכנסיית סנטה-אנה אף ירדו 1,254.5 מ״מ משקעים, ובפאתיה הצפוניים של העיר, בתחנת שדה תעופה עטרות, נמדדו באותו חורף 1,279.9 מ״מ. אלו הן כמויות המשקעים הגדולות ביותר לעונת גשם שתועדו בעיר. החורפים היבשים ביותר בעיר היו חורף 1959–1960 בו ירדו 206.4 מ״מ וחורף 1998–1999 עם 210.1 מ״מ. "ירושמיים" הוא אתר אינטרנט ייעודי, המתעד והסוקר את מזג האוויר הייחודי של העיר. דמוגרפיה הערות: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים בירושלים 1,063,278 תושבים, מתוכם 1,010,991 תושבי ישראל (מקום 1 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה +1.9% בשנה. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-2022) היה 38.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 8,882 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, גם כאשר מביאים בחשבון את תושביה היהודים בלבד. אחוז התושבים היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מכ־72% מכלל האוכלוסייה בירושלים – לכ־61%. אחוז תושביה הערבים עלה מכ־24% לכ־38%, ונשאר יציב. בין השנים 2005–2017, גדלה האוכלוסייה הערבית–מוסלמית בירושלים מכ־245,000 לכ־341,000 תושבים: קצב גידול של כ־3.3% בשנה. לעומת הגידול באוכלוסייה זאת, עמד שיעור הגידול של תושבי שאר הדתות בירושלים על כ־1.3% בלבד בשנה, מכ־475,000 בשנת 2005 לכ־571,000 בסוף שנת 2020. עיקר הגידול באוכלוסיית ירושלים נובע משיעור ילודה גבוה, שכן מאזן ההגירה של העיר בשנים אלה היה שלילי: בין השנים 2008–2015, עזבו את העיר כ־18,000 תושבים בממוצע בשנה, והיגרו אליה כ־11,000 תושבים בלבד. עם זאת, 56% מההגירה השלילית חלה ביישובים השוכנים בעיקר במטרופולין ירושלים, ופחות בירושלים עצמה. האזור המטרופוליני של ירושלים, הכולל יישובים קרובים המקיימים זיקה ברורה לעיר מבחינת תעסוקה ושירותים, מנה ב־2018, על פי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, כ־1.31 מיליון נפש. זהו האזור המטרופוליני השני בגודלו בישראל, לאחר מטרופולין תל אביב–יפו. במסגרת סקר שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2019, נתבקשו תושביה היהודים של ירושלים להגדיר את מידת אדיקותם בדת היהודית. תוצאות סקר זה העלו, כי כ־35% מכלל היהודים בני 20 ומעלה הגדירו עצמם "חרדים", כ־24% מהם הגדירו עצמם "מסורתיים", כ־20% מהם – "דתיים", וכ־19% מהם – "חילונים". מזרח וצפון מזרח ירושלים מאוכלסים בעיקר על ידי ערבים. בשכונות שמצפון לרחוב יפו, בחלק משכונות רמות ונווה יעקב, וכן בשכונות הר נוף ובית וגן ועוד מתגוררת בעיקר אוכלוסייה חרדית. במרכז, מערב ודרום העיר, כמו גם בפרברי העיר, קיים רוב של יהודים חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים. נכון לסוף אפריל 2024, אוכלוסיית העיר עומדת על כ־1,000,777 תושבים. על פי נתוני הלמ"ס, נכון לשנת 2024, הייתה ירושלים העיר עם צפיפות האוכלוסין החמישית הגבוהה ביותר בישראל, אחרי בני ברק ולפני בת ים. מעמדהּ החוקי של ירושלים מאז 1948 אינו מוסכם מעמדהּ החוקי והבין-לאומי של ירושלים. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים ובית לחם תהיינה חלק מאזור בשליטה בין-לאומית של מושל זר ונייטרלי, אשר ימונה על ידי האו"ם, לצד מועצה שתורכב מנציגי התושבים. על פי התוכנית, שיטת ממשל זאת בעיר תארך עשר שנים ובסיומה יערך משאל עם אשר יקבע את עתיד העיר. במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל וירדן. במלחמת ששת הימים אוחדו שני חלקי העיר ולראשונה הייתה ירושלים כולה בידי שלטון יהודי מזה אלפיים שנה. כבר ב־17 במאי 1948 חקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת שטח נטוש, תש"ח–1948, אשר בסעיף 2 שלה נקבע כי "כל שטח ומקום שנכבשו, נכנעו או נעזבו ייחשב כשטח נטוש, וככזה – רשאית הממשלה להטיל עליו בצו את החוק הקיים". משום חשיבותה של ירושלים, מצאה מדינת ישראל לנכון להכריז על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה ב־17 ביולי 1948, בנוסף ל'פקודת שטח נטוש' ממאי 1948. הכנסת הראשונה שהתכנסה בתחילת 1949 קיימה את ארבע ישיבותיה הראשונות בבניין הסוכנות היהודית בירושלים ולאחר מכן באותה שנה התכנסה בתל אביב. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים–קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו לקבל בה הכרה. בדצמבר 1949, קיבלה עצרת האו"ם החלטה, הקוראת לבנאום ירושלים. ישראל התנגדה לבנאום ירושלים, אף על פי שהייתה חלק מתוכנית החלוקה שהתקבלה ביישוב. דוד בן-גוריון טען כי האו"ם לא טרח לפעול ליישומה של תוכנית החלוקה וכן לא פעל להצלת 100,000 יהודי ירושלים מהתקפות צבאותיהן של מצרים וירדן, אשר דחו מלכתחילה את התוכנית, למרות פניותיו החוזרות והנשנות של היישוב ולאחריו מדינת ישראל לאו"ם. לדבריו, לולא פרץ צה"ל את הדרך לירושלים והשתלט על מערב העיר – היה גורל יהודי העיר כגורל יהודי גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה. משום כך, לא היה זה מוסרי ליישם את החלטת עצרת האו"ם. בדצמבר 1949 התקיימה ההכרזה הרשמית על העיר כעל בירת המדינה. ב־26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים ומאז היא מתכנסת שם. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מ־13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. היא עברה למשכנה הנוכחי ב־1966. לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה הממשלה את כ"ח באייר, יום איחוד ירושלים, כיום חג. ב־1980 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". בשנת 1998 הפך יום ירושלים לחג לאומי רשמי, באמצעות "חוק יום ירושלים". ביום זה מתקיימים אירועים חגיגיים דוגמת טקסי זיכרון, עצרות ותהלוכות וטקס ממלכתי בגבעת התחמושת. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר תפילת הלל ביום זה. בתחילת שנות ה־50, הוקמה קריית הממשלה במערב העיר, ולאחר 1967 הוקמה קריית הממשלה במזרח העיר, כחלק מתוכנית אכיפת החוק והשלטון באזור. בתחילת שנות ה־70, הוקם במזרח העיר בניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה, ובתחילת שנות ה־80 הוקם המבנה הנוכחי של בנק ישראל ששכן קודם לכן ברחוב יפו. בתחילת שנות ה־90, הוקם בסמוך אליו בית המשפט העליון בקריית הממשלה, השוכנת במערב העיר. כמו כן, שוכן במערב העיר מושב בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית. בית הדין השרעי לערעורים שוכן ברחוב הלל. בתחילת שנות ה־90, הוחלט להכין תוכנית מסודרת, לפיה ימוקמו כל משרדי הממשלה ומוסדות המדינה במערב העיר, ובמהלך שנות האלפיים החלה להבנות במרכז העיר "קריית הלאום", שתחבר את קריית הממשלה אל מרכז העיר ובה ירוכזו כל המוסדות הלאומיים של המדינה, בכללם משכן הכנסת. לצידה מוקם פרויקט הכניסה לעיר, המרחיב את הכניסה העיקרית לעיר, מכיוון כביש מספר 1. מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל שוכן בבית אגיון, בשכונת רחביה, ומשכן הנשיא שוכן בשכונת טלביה. בהר חוצבים שוכן ארכיון המדינה. שאלת הריבונות על מזרח ירושלים מהווה את אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי–פלסטיני. בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן הוסכם, כי אין לירדן תביעות כלשהן על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. מייד אחרי מלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, על פי צו הממשלה, בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. לאחר סיפוח ירושלים המזרחית קיבלו הערבים הפלסטינים המתגוררים בה מעמד של תושבי קבע, אך לרובם אין אזרחות ישראלית, ולכן הם אינם זכאים להצביע בבחירות לכנסת או להוציא דרכון ישראלי. על פי החוק הבין־לאומי, שטח מזרח ירושלים נחשב לחלק מיהודה ושומרון, ולכן השכונות היהודיות שבו נחשבות להתנחלויות. לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כסיפוח. הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית, בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. בהצהרת העצמאות של אש"ף מ־1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב־2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ממשלות ישראל ניסו למנוע נוכחות של מוסדות פלסטיניים רשמיים במזרח העיר. כך בשנת 2001 בצו של שר הביטחון הוחלט לסגור את אוריינט האוס ששימש בשנות ה־80 וה־90 כמטה של אש"ף בעיר. בחוות דעת של בית הדין הבין־לאומי לצדק מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל במזרח ירושלים אינה חוקית, וכי על ישראל לסיים את נוכחותה בשטח בהקדם האפשרי. לפי בית הדין, המשטר שישראל מנהלת ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים דומה במאפייניו למשטר אפרטהייד, בשל מערכות החוקים השונות וההפרדה הפיזית במרחב בין האוכלוסייה הפלסטינית באזורים האלו לבין המתנחלים המחזיקים באזרחות ישראלית. במהלך השנים, קבעו שבע עשרה מדינות את מושב שגריריהן בירושלים, אולם באמצע העשור השני של המאה ה־21 לא נותרו מדינות כאלה. עם זאת, כל השגרירים הזרים מגישים את כתבי ההאמנה שלהם לנשיא המדינה במשכן הנשיא בירושלים. היעדרן של שגרירויות בירושלים פסק במאי 2018, סמוך ליום ירושלים התשע"ח, כאשר פתחה ארצות הברית את שגרירותה בעיר. בעקבותיה הלכו גואטמלה, פרגוואי, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה. ישראל נתמכת רבות בארצות הברית, כלכלית ומדינית, ולעמדתה השפעה רבה על מעמדה הבין-לאומי של ירושלים. מאז הקמת המדינה, נמנעו נשיאי ארצות הברית מהבעה מפורשת של עמדתם בנוגע למעמדה של ירושלים, מתוך רצון להשאיר את הסוגיה לדיונים בין ישראל ובין הפלסטינים ולהימנע מיצירת מתחים נוספים. בשנת 2002 קבע הקונגרס של ארצות הברית, בתמיכתם של רוב חברי הבית הרפובליקניים, כמו גם של אלה הדמוקרטיים תומכי ישראל, כי בדרכונו האמריקאי של אזרח ארצות הברית שנולד בירושלים יש לרשום "ישראל" כארץ הלידה. החלטת הקונגרס באה בעקבות מדיניות השלטונות האמריקניים להשאיר את רישום המדינה ריק בדרכונם של אזרחים אמריקניים ילידי ירושלים, ולציין רק את שם העיר. עם זאת, בפועל, סירבה מחלקת המדינה של ארצות הברית, האמונה על הנפקת דרכונים, לאמץ החלטה זאת, בנימוק שהיא מפרה את עקרון הפרדת הרשויות. ביוני 2015, נתקבלה החלטה תקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר אימץ את עמדת מחלקת המדינה, לפיה קביעת הסמכות בעניין מעמדה של ירושלים נתונה לנשיא ולממשלתו, ולא לקונגרס. פרשנים ראו בהחלטה זאת מכה הסברתית קשה לממשלת ישראל, ובעלת השפעה משמעותית על מעמדה של ירושלים המזרחית והמערבית. ב־6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כבירתה של ישראל. טראמפ הוסיף, כי גבולותיה הסופיים של ירושלים ייקבעו במסגרת מתווה של הסכם עתידי, אשר ייחתם בבוא העת בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית. בעקבות הצהרתו של טראמפ, הצהירה צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל. ימים מספר לאחר מכן, הצהירה גם גואטמלה על העתקת שגרירותה לירושלים. שגרירות ארצות הברית בישראל, שוכנת החל ממאי 2018 בירושלים. שאר השגרירויות בישראל, מלבד ארצות הברית, גואטמלה, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה, שוכנות באופן רשמי בתל אביב, בפועל בתל אביב ובערים הסמוכות. עיריית ירושלים עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת ישראל ומושב מוסדות השלטון שלה, כעיר קדושה עבור דתות אחדות, כמוקד של סכסוכים בין-לאומיים ומתיחויות על רקע דתי, פוליטי ומדיני, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות. עיריית ירושלים הוקמה ב־1867, כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית, המתבססת על מודל המשטר הצרפתי, הכולל חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית השלטון המקומי. כלומר, כל גוף שלטוני היה אמון על שלטון בשטח מסוים של העיר; ככל ששטח מסוים של העיר היה חשוב יותר – הוא הופקד בידיו של פקיד ממשל בעל דרגה גבוהה יותר, ולהפך. שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה. עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין – ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שבה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, אשר היוותה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית). ראש העירייה הנוכחי הוא משה ליאון. בתקופת המנדט הבריטי לא היה לעיריית ירושלים סמל. סמלה של ירושלים התקבל בשנת 1949, בעקבות מכרז שפרסמה "ועדת הסמל" של עיריית ירושלים. במכרז זכתה הצעתה של "אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית". הסמל הנבחר כולל שלושה מרכיבים: כלכלה מסוף המאה ה־20 ובעשור הראשון של המאה ה־21 מתאפיינת כלכלת ירושלים בשיעור אבטלה גבוה, ובאחוז גבוה של תושבים החיים מתחת לקו העוני. ממוצע המשפחות החיות מתחת לקו העוני בישראל עלה לאורך השנים בכ־60%, ובירושלים עלה שיעור המשפחות העניות פי שלושה. בתקופה זאת עלה שיעור הילדים העניים בעיר בכמעט פי ארבעה, לעומת עלייה פי שניים בשיעור הילדים העניים בישראל. בשנת 1969 חיו כ־9.9% מהמשפחות בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 7.8% בתל אביב ובחיפה בפרט, ו־11.9% בישראל בכלל. לעומת זאת, על־פי דו"ח תחולת העוני של שנת 2003, כ־33.2% מהמשפחות חיו בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 10.9% בתל אביב, 17.5% בחיפה ו־19.3% בישראל. על פי נתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות, בשנת 2021 חיו מתחת לקו העוני בירושלים 39% מהמשפחות, 42% מהנפשות ו־51% מהילדים. שיעור הנפשות העניות עומד על 60% בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים, ו־43% בקרב האוכלוסייה החרדית. בקרב כלל האוכלוסייה היהודית שיעור הנפשות העניות הוא 31%. בשנת 2022 עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בגילי העבודה העיקריים (25–64) על 67%, שיעור הנמוך באופן ניכר מהשיעור בכלל הארץ (82%). שיעור ההשתתפות הנמוך בירושלים בקרב גברים נובע בין היתר משיעור השתתפות נמוך יחסית של גברים חרדים, שעל פי המכון החרדי למחקרי מדיניות עומד על 42.2% בגילי העבודה (לעומת 73.8% בקרב הנשים החרדיות). שיעור ההשתתפות הנמוך בקרב נשים בירושלים נובע בין היתר משיעור בהשתתפות נמוך במיוחד של נשים ערביות (27% לעומת 83% בקרב הנשים היהודית בירושלים). בשנת 2018 ענפי הכלכלה העיקריים שבהם עבדו המועסקים בירושלים היו חינוך (17%), שירותי בריאות ורווחה (14%), מינהל מקומי וציבורי (11%) ומסחר (9%). בשל היותה בירת ישראל ומרכז מינהלי ושלטוני שבו מרוכזים משרדי הממשלה ומוסדות הלאום – אחוז המועסקים בשירות הציבורי בירושלים גבוה ביחס לערים אחרות ונמצא במגמת עלייה עם השנים. לעומת זאת, חלקם של המועסקים בתעשייה בירושלים נמוך ביחס לערים אחרות, והוא נמצא במגמת ירידה לאורך השנים (5% בשנת 2018 לעומת 15% בשנת 1970). בשנת 2017 היו בירושלים כ–500 חברות סטארט־אפ, ומדי שנה מוקמות בה חברות רבות נוספות. בעיר נמצאים מרכזי פיתוח של חברות בין-לאומיות גדולות, כגון אינטל, מובילאיי, NDS, סיסקו, יבמ ואחרות. בירושלים ריכוז חברות הביוטק, דוגמת טבע, הגבוה בישראל. ירושלים נבחרה לאחת מ–25 הערים המובילות בעולם מבחינת האקו־סיסטם היזמי־טכנולוגי שלה, לפי הדירוג הבין-לאומי Startup Genome. ירושלים גם מהווה אכסניה לכ־15 קרנות הון–סיכון, שהידועה בהן היא JVP. אזורי תעשייה הכוללים מפעלים אשר מייצרים מוצרי בסיס בירושלים הם: אזור התעשייה עטרות, תלפיות וגבעת שאול. שני האזורים האחרונים הפכו עם השנים אזורי מסחר ומשרדים. הר חוצבים ומלחה הם אזורי תעשייה מתקדמת (היי־טק). פעילות ההיי־טק מפוזרת על פני חמישה אזורי תעשייה עיקריים: הר חוצבים, עטרות, פארק הביו-מד בעין כרם, גבעת שאול ואזור ההיי־טק בגבעת רם. בכל האזורים האלה עובדים כ־16 אלף איש. תיירות ירושלים היא העיר המתוירת ביותר בישראל. בשל האתרים הקדושים בה לשלושת הדתות, וכן גם אטרקציות בעיר החדשה. בפרט מוזיאון ישראל, מוזיאון יד ושם, ושוק מחנה יהודה. בשנת 2019 שנת שיא בתיירות בישראל, היו כ־11 אלף חדרי מלון ב־91 בתי מלון. בהם כ־5 מיליון לינות. מתוכם כ־4 מיליון לינות של תיירים. ובשנות שגרה היא מהווה פרנסה לכ־16% מתושבי העיר. למרות עושר האטרקציות התיירותיות שבה, מבקרים בה כמות מועטה יחסית של תיירים לעומת הפוטנציאל. וזאת כתוצאה מאי היציבות הפוליטית הנובעת מהסכסוך הישראלי הערבי. בפרט בירושלים המהווה כמוקד מרכזי בסכסוך. תוכנית המתאר של ירושלים מציינת מספר מוקדים, המכונים "מרחבי תיירות". על מוקדים תיירותיים אלה נכללים: הכניסה לעיר, מתחם הרכבת, ממילא ומגרש הרוסים, אזורים היסטוריים דוגמת העיר העתיקה, ליפתא, עין כרם, מרכז העיר ומתחם המוזיאונים. על האתרים ההיסטוריים הבולטים בעיר, המהווים אטרקציות תיירותיות אטרקטיביות, נמנים בין היתר: בשנת 2006 נפתח שביל ירושלים: שביל הליכה באורך של כ־38 קילומטרים, העובר בדרכו באתרים היסטוריים ותרבותיים, בתוך העיר ומחוצה לה. קו 99 ("סובב ירושלים") עבר אף הוא בדרכו בסמוך לאתרי תיירות פופולריים בעיר. בכל שנה, במהלך חול המועד סוכות, מתקיימת בעיר צעדת ירושלים, במהלכה רבבות בני אדם, ישראלים ותיירים, צועדים ברחובותיה. בשנת 2010 דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגוריית "אפריקה והמזרח התיכון". באותה השנה, דורגה ירושלים על ידי המדריך המקוון "TripAdvisor" במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם, בקטגוריית "תרבות וביקור באתרים תיירותיים". העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009. ביהדות: על פי ההלכה, הייתה קיימת בתקופת בית המקדש מצוות עלייה לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בנוסף, נהוגה הייתה מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, בזמן שהיה קיים, מחג הקציר עד חג האסיף. בשל הרצון לשמר מצוות אלה גם בימינו, רבים הם המטיילים היהודיים הפוקדים את העיר במועדים אלה, במיוחד באתרים: הכותל המערבי, הרובע היהודי, עיר דוד וקברי צדיקים. במסגרת מנהג "ברכת הכהנים", הנערך פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ופסח, פוקדים את רחבת הכותל המערבי עשרות אלפי מתפללים. בנצרות: קיימת מסורת ארוכת שנים של עלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ הקודש בכלל, ולירושלים בפרט. על אתרי התיירות הנוצרית נמנים, בין היתר: כנסיית הקבר וויה דולורוזה בעיר העתיקה, הר ציון, עליו ממוקם חדר הסעודה האחרונה, וגת שמנים, השוכן על מורדות הר הזיתים. הר זה כולל גם את כנסיית כל העמים ואת קבר מרים, אם ישו. עין כרם נחשבת אף היא מקום מקודש לנצרות, כמו גם אתר צליינות, בשל הסברה, על פי הדת הנוצרית, כי זהו מקום הולדתו של יוחנן המטביל. במקום מספר כנסיות ומנזרים, שאותם פוקדים תיירים. באסלאם: בירושלים שוכנים שני מקומות קדושים למוסלמים – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. על פי דת האסלאם, מסגד אל-אקצא הוא אחד משלושה מסגדים, בהם שמותר לבקר לשם זיארה (מסורת מוסלמית של ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה). עשרות אלפי מוסלמים, המגיעים משטחי הרשות הפלסטינית ומרחבי ישראל פוקדים אתר זה, בעיקר בעת תפילת יום שישי. אדריכלות בשל קדושתה לדתות השונות ושפע הכוחות ששלטו עליה ופעלו בה, משופעת ירושלים בסגנונות אדריכליים רבים. בהר הבית, בעיר העתיקה ובקברים בסביבותיה ניתן לראות שרידים לאדריכלות הרומית המונומנטלית – מבנה הר הבית, קבר בני חזיר ועוד, והביזנטית – הקארדו והכנסיות העתיקות ברובע הנוצרי ובהר הזיתים. השלטון המוסלמי שבא לאחר מכן השאיר את חותמו בדמות כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, המאופיינים בערבסקות, בשימוש בקרמיקה ובצורניות המאפיינת את האדריכלות המוסלמית. האדריכלות הצלבנית נותרה בכנסיות הרבות ובמבני הציבור ששופצו ונבנו בתקופת שליטתם בעיר, ביניהן כנסיית הקבר, קתדרלת יעקב הקדוש ומצודת מגדל דוד. בתקופת השלטון הממלוכי נשלחו לירושלים הקדושה והנידחת פקידים ואנשי מעשה שסרחו או שאיימו על המשטר, ובה נדרשו לתקן את מעשיהם, לרוב בעזרת הקדשת מבנה דתי כלשהו – מדרסות, שחלקן פועלות עד ימינו, ראבאטים – בתי הארחה לצליינים מוסלמים, קברי קדושים ובתי תמחוי. דבר זה הוביל לנוכחות הגבוהה של האדריכלות הממלוכית בעיר העתיקה, הרבה מעבר לצרכים של תושבי העיר. מלבד מבני ההקדש ניתן למנות על הבניה הממלוכית בעיר גם את ארמון הגבירה טונשוק, שוק הכתנים על בתי המרחץ שבו, שיפוץ השווקים, צריחי חומת הר הבית, חאן אל סולטאן ועוד. המדרסות הבולטות שנבנו הן אל-מדרסה א-תנכיזיה והאשרפיה. האדריכלות הממלוכית כוללת מספר מצומצם של מאפיינים ייחודיים. מבנה ממלוכי טיפוסי מאופיין בחזית מפוארת עם כניסה שמעליה גומחה מעוטרת בנטיפי אבן – "מוקרנס", ספסלי אבן ולוח הקדשה לבונה. כמו כן נעשה שימוש באבלק – שילוב של אבנים מצבעים שונים, לרוב לבן ואדום או שחור. מוטיבים ממלוכיים שימשו מאות שנים לאחר מכן אדריכלים שניסו לתת מראה "מזרחי" או "ירושלמי" למבנים. ב 1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית ותחת שלטונו של סולימאן המפואר חלה בה תנופת בנייה, שהתבטאה בעיקר בבניית חומות העיר, השערים ומגדל דוד. בשלהי התקופה העות'מאנית החלה העיר מתפתחת אל מחוץ לחומות. בעיר העתיקה נבנו כמה מבנים של גורמים ממדינות אירופה באזור שער יפו וברובע הנוצרי. לאחר מלחמת ששת הימים שוקם ונבנה מחדש הרובע היהודי, תוך ניסיון לשמור על המראה הישן של "אדריכלות ללא אדריכלים". חוק עזר עירוני של ירושלים מחייב לחַפּוֹת כל קיר חיצוני בעיר ב"אבן ירושלמית" (בלוק אבן מסותת). חוק זה חוקק עוד בשנת 1918, והוא נמצא בתוקף עד היום. מטרתו של החוק היא שימור אופייהּ וצביונהּ הייחודי של העיר. עם זאת, נבנו בכמה מקרים בתים בלא ציפוי אבן, בעיקר בשכונות שאוכלסו על ידי עולי העלייה ההמונית, בשנותיה הראשונות של המדינה. בשל העיור הרב באזור ירושלים רבתי, הפכה האבן הירושלמית נדירה יותר להשגה, וכיום ניתן להשיגהּ רק במחצבות ספורות בצפון ירושלים. את מקומה בחיפוי מבנים ובריצוף שטחים ציבוריים תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן, כגון אבן נסורה. למרות השימוש בתחליפים אלה, חוק זה עודנו מייקר את עלויות הבנייה בירושלים ובסביבתהּ. בירושלים לא נבנו, באופן מסורתי, בניינים גבוהים, אף על פי שלא קיים חוק האוסר זאת. עם תחילת תקופת השלטון הבריטי ב־1918, הוצגה לראשונה תוכנית מתאר לבנייה בעיר. במסגרת תוכנית זאת נקבע, כי אופי הבנייה בירושלים יתבסס בעיקרו על מבנים נמוכים; זאת, כדי להדגיש את התבליט המיוחד של העיר ואת קו הרקיע הטבעי שלה, כמו גם כדי לא לגמד את העיר העתיקה. תוכניות מתאר שונות הגבילו את גובה הבנייה ואת צפיפות המבנים בשכונות שונות בעיר, בהתאם למרחק מהעיר העתיקה. עם זאת, מספר בניינים גבוהים נבנו בתקופות שונות באזור מרכז העיר. הפרויקט הראשון של בנייה לגובה בירושלים היה "מגדל ירושלים" (17 קומות), השוכן ברחוב הלל, שהחל להיבנות בשנת 1965. אחריו נבנו "מגדלי וולפסון" (כ־20 קומות) מול הכנסת, בשכונת קריית וולפסון. ב־1977, נבנה סמוך לגן העצמאות "מלון לאונרדו פלזה", בן 22 קומות. בהמשך שנות ה־70, נבנו "מגדל העיר", בן 21 קומות, ברחוב המלך ג'ורג', ו"מרכז כלל", בן 15 קומות, ברחוב יפו. ב־1980, הוקם "בית רג'ואן" (12 קומות), במקום בית היתומים: "בית טליתא קומי". בכניסה המערבית לעיר נבנה "מלון קראון פלזה" (21 קומות), שהיה הבניין הגבוה בירושלים עד שנת 2010, וכן מספר בתי מלון בגובה של כ־12 קומות, באזור גן פעמון הדרור. מאז, נבנה מספר מועט של מבנים גבוהים בעיר, באזורים שונים. על מבנים אלה נמנים "מגדל המשרדים", בן 18 הקומות, של גט"י, השוכן בשכונת מלחה, ו"מגדל דונה", בן 15 הקומות, השוכן בשכונת גבעת שאול. החל משנת 2010, הבניין הגבוה ביותר בירושלים הוא "מגדל 1" (המכונה גם: "הולילנד טאואר") במתחם ההולילנד, המתנשא לגובה של 32 קומות. במאה ה־21 מתבצעת בנייה לגובה בכל רחבי העיר, בעיקר בשכונות החדשות, ומתוכננת בנייה של מקבץ גורדי שחקים בכניסה אליה, כמו גם במרכזהּ. גנים וטבע עירוני בירושלים גנים ופארקים ציבוריים רבים. על החשובים שבהם נמנים: גן סאקר, גן העצמאות, פארק המסילה וגן פעמון הדרור. כמו כן, קיימים בעיר שלושה גנים בוטניים: הגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם, הממוקם בשולי קמפוס גבעת רם, בשכונת ניות; הגן הבוטני האוניברסיטאי בהר הצופים, שהוא גם הגן הבוטני הלאומי, הממוקם בשולי קמפוס הר הצופים; וגן החיות התנ"כי, הממוקם בסמוך לשכונת מלחה. גנים אלה יוצרים בירושלים ריאות ירוקות. נוסף על כל אלה, שוכן בשכונת המושבה הגרמנית מוזיאון הטבע והסביבה. חמישה אתרים בעיר מופיעים בתוכנית מתאר מקומית 2000 ירושלים כאתרים הראויים להיעשות "אתר טבע עירוני": תרבות ירושלים היא מקום משכנם של מוסדות תרבותיים והיסטוריים לאומיים רבים, כגון מוזיאון ישראל, הכולל את היכל הספר, בו שמורים מגילות מדבר יהודה וכתר ארם צובא, ומוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה המסועף אליו. בסמוך למוזיאון ישראל נמצאת הקריה הלאומית לארכאולוגיה של ארץ ישראל, בה מצויים משרדי רשות העתיקות. בהר הרצל מצוי בית הקברות הצבאי וחלקת גדולי האומה, כמו גם מוזיאון הרצל, המספר את תולדות חייו של בנימין זאב הרצל והסוקר את תולדות חזון הציונות. בסמוך אליו שוכן מוזיאון יד ושם, מוזיאון השואה הלאומי. כמו כן, שוכנים בעיר הספרייה הלאומית וסינמטק ירושלים, אשר מתפקד גם כארכיון הסרטים הלאומי של ישראל. על יד קריית הממשלה שוכן מוזיאון המדע. בעיר שוכנים מוזיאונים ואתרים רבים, הסוקרים והמציגים פנים ונקודות מבט שונות של העיר, במגוון תחומים: ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות ותיאטראות. ביניהן: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, תזמורת ירושלים מזרח ומערב, תזמורת ירושלים החדשה, קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון הקרון ותיאטרון פסיק. הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד, אך העיר מתאפיינת במיוחד בירידים ובפסטיבלים אשר מתקיימים בה מדי שנה, למשל פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, ופסטיבל הקולנוע ירושלים אשר מתקיים כל קיץ בסינמטק ירושלים ומארח קולנוענים מכל רחבי העולם ועוד. בעיר קיימים בתי תרבות רבים כמו בית עגנון, בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל, המרכז למוזיקה ירושלים וביתא ירושלים. אתרי תרבות עיקריים: בירושלים קיימים מספר מתחמי בילוי, בהם מרוכזים בתי הקפה, המסעדות והפאבים. על מתחמים אלה נמנים מדרחוב בן־יהודה ורחוב נחלת שבעה, השוכנים במרכז העיר, קניון מלחה, המושבה הגרמנית ואזור התעשייה תלפיות. בקיץ 2007 נפתח מתחם בילויים וקניות חדש בשם שדרות ממילא, אשר נבנה בשכונת ממילא ההיסטורית, והפך במהירות אחד ממוקדי הקניות המרכזיים בעיר, בעיקר בזכות סמיכותו לשער יפו ומגדל דוד. כלל אזורים אלה שוקקים כל שעות היום, וחלקם, בעיקר אזור מרכז העיר, עמוסים בתיירים ובבליינים עד השעות הקטנות של הלילה. במאה ה־21 התרחבו חיי הלילה בירושלים אל רחוב שלומציון המלכה והרחובות המסתעפים ממנו. רחוב יפו ובן יהודה הפכו למדרחובים, עובדה אשר סייעה לשדרוג מעמדם כאזורי בילוי. שוק מחנה יהודה מהווה אזור קניות מרכזי למוצרי מזון. מלבד היותו שוק פשוט לממכר מזון וביגוד, הפך בחלקו ל"שוק בוטיק", המציע מאכלי גורמה במסעדות מיוחדות, כמו גם בגדי מעצבים ומזונות אורגניים ייחודיים. השוק הפך אף הוא מרכז חיי לילה בחודשי הקיץ. בסמוך לבנייני האומה פועל מתחם בתי הקולנוע "סינמה סיטי ירושלים", ובו אטרקציה המכונה "עיר התנ"ך". מלבד זאת, הוקמו במקום שני אולמות תיאטרון ומוזיאון העוסק בקולנוע. במקום פועל גם מרכז קניות הכולל יותר מחמישים עסקים. במאי 2013 נפתח מתחם התחנה הראשונה בבניין תחנת הרכבת הישנה של ירושלים. המתחם סמוך לאזור המושבה הגרמנית, וכולל מתחם בילויים, בתי קפה ומסעדות. המקום מהווה חלק מפארק המסילה, על כן משלב אווירה ספורטיבית, ומציע שיעורי ספורט הפתוחים לקהל הרחב. אירועים נוספים הנערכים בעיר: ירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה: הערוץ הראשון ואולפני קול ישראל שנסגרו בשנת 2017 והוחלפו בתאגיד השידור הישראלי. בעיר נמצאים גם משרדי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אולפני הבירה ירושלים המשמשים לאולפני טלוויזיה וחלק מאולפני הרדיו של גלי צה"ל. כמו כן, בעיר ממוקמים משרדי דואר ישראל. גופי תקשורת מקומית בעיר הם רדיו ירושלים, מקומונים כגון ידיעות ירושלים, זמן ירושלים (במקור "כל הזמן", יצא בשנים 1999–2013), כל העיר, ועיתון ירושלים. כמו כן, בירושלים נמצאים משרדים של מספר עיתונים ושבועונים כגון מקור ראשון, המודיע, המחנה החרדי, משפחה, מוצש ומקומונים שכונתיים שונים. בנוסף לעיתונות העברית, מתפרסמים בעיר העיתונים ג'רוזלם פוסט ו־Jerusalem Christian Review באנגלית וכן אל-סבאר בערבית. חלק מתושבי ירושלים משתמשים בעגה ירושלמית. בעגה זאת, בין היתר, אומרים מָאָתַיִם במקום מָאתַיִם; המילה "חתולה" נהגית במלעיל ומהווה את ברירת המחדל לחתול שמינו לא ידוע; בעגה הירושלמית ישנן גם מילים ייחודיות, למשל: חינוך ואקדמיה בירושלים פועלת האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר דורגה ב־2012 בין מאה האוניברסיטאות המובילות בעולם בתחום המחקר, כמו גם האקדמיה ללשון העברית. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם ועין כרם. זאת, בנוסף לקמפוסים ולמעבדות במקומות שונים בישראל, המהווים שלוחות מטעם האוניברסיטה העברית והמתופעלים על ידה. לאוניברסיטת אל-קודס היו בעבר מספר שלוחות אקדמיות, אשר היו פזורות ברחבי ירושלים וסביבתה, עד איחודן בין השנים 1984–1995. כמו כן, פועלת בעיר שלוחה של אוניברסיטת בריגהאם יאנג (האוניברסיטה המורמונית). בעיר קיימים מוסדות נוספים להשכלה גבוהה, עליהם נמנים: בית הספר הגבוה לאמנויות "בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים", המשמש כאקדמיה הישראלית הלאומית לאמנויות, עזריאלי מכללה אקדמית להנדסה, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, בית הספר "מעלה" לקולנוע, המרכז האקדמי לב, מכללת ליפשיץ, מכללת אפרתה, מכללה ירושלים, האקדמיה למוסיקה ולמחול ומכללת הדסה. בהיכל שלמה ממוקם קמפוס של המכללה האקדמית הרצוג. כמו כן, משמשת ירושלים מקום משכנם של מכוני מחקר רבים, עליהם נמנים: מכון ירושלים למחקרי מדיניות, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם. ברחבי ירושלים ממוקמים כ־20 כפרי סטודנטים מטעם ארגונים שונים (בני עקיבא, שעלים ותנועת החלוץ). הכפרים ממוקמים בשכונות רבות, ובהן קטמונים-ח'-ט', פסגת זאב, גילה, ארמון הנציב ועוד. בירושלים פועלות ישיבות ומוסדות תורניים רבים. בהן הישיבה הגדולה בעולם – ישיבת מיר, ישיבת הדגל החרדית ישיבת חברון, ישיבת מרכז הרב המכונה ספינת הדגל של הציונות הדתית וכן ישיבת הר המור הנחשבת לישיבת הדגל של ישיבות הקו. בירושלים פועלות גם מספר רב של מדרשות תורניות לנשים ובהן מדרשת נשמת, מדרשת לינדנבאום, מת"ן ומדרשת הרובע. היכל שלמה שימש בעבר מקום משכנה של הרבנות הראשית לישראל (עברה לבית יהב בשכונת רוממה). כיום, משמש המבנה מוזיאון לאמנות יהודית ואולם הופעות. החינוך העירוני בירושלים מתנהל לרוב על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, למעט בתי ספר ומוסדות חינוך ערביים, כמו גם מוסדות חינוך חרדיים, המסרבים לאמץ תוכנית זאת. נכון לשנת 2010, 61% מתלמידי כיתה א' היהודיים היו חרדים. בתי ספר וגני ילדים חילוניים שנעזבו, לרבות בניינים נטושים, שופצו ונבנו מחדש, ומשמשים כיום מוסדות חינוך חרדיים. מערכת החינוך הערבית בירושלים פועלת ברובה בשטחה של ירושלים המזרחית. כמו כן, שוכנים בעיר מוסדות חינוך נוצריים, עליהם נמנים בתי ספר ממלכתיים ופרטיים, הפועלים והממומנים בחלקם בחסות כנסיות. חלק מבתי הספר בעיר, רובם ככולם במזרח ירושלים, פועלים על פי התוכניות הפדגוגיות של הרשות הפלסטינית. בעשור השני של המאה ה־21 ביצע ראש עיריית ירושלים רפורמה במערכת החינוך הממלכתי, החינוך הממלכתי דתי והחינוך הערבי שבניהול עירוני בעיר. במסגרת הרפורמה נפתחו אזורי הרישום בעיר, ובמטרה לאפשר להורים בחירה מושכלת פיתחה העירייה "עץ ערכים" שמודד כל בית ספר לפי שלושה פרמטרים: חברתי–ערכי, סביבה פדגוגית והישגים. "מועצת הנוער העירונית ירושלים" פועלת בעיר במתכונת דמוקרטית משנת 2010. נציגיה נבחרים בבחירות דמוקרטיות בחלק מבתי הספר בעיר. על הפרויקטים הבולטים שארגנה והוציאה לפועל המועצה, ניתן למנות את כרטיס "נוער ירושלמי", את אירועי "בירת הנוער" ואת יריד התעסוקה בקניון מלחה. המועצה משתייכת למועצה המחוזית של ירושלים, ושמורים לה שלושה מקומות לנציגים במועצת התלמידים והנוער הארצית. בריאות מערך הבריאות והרפואה בירושלים נחשב לאחד מהגדולים, המפותחים והחשובים בישראל, וקנה לעצמו אף שם עולמי בזכות בתי החולים מהחשובים במדינה, מכוני מחקר ופיתוח בתחום הרפואי, והפקולטות לרפואה השוכנים בעיר. מערכת הבריאות הירושלמית משרתת יותר ממיליון תושבי ירושלים והסביבה ואף מטופלים מרחבי הארץ שבאים אליה. ירושלים היא העיר היחידה בישראל בה כל המוסדות הרפואיים (בתי חולים ומרפאות) הם בבעלות פרטית (עמותות וארגונים) ולא קיים בה מערך רפואי ממשלתי. המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית החולים הגדול בירושלים, ונמנה עם בתי החולים הגדולים במדינה, מבחינת מספר מטופלים שאושפזו בו ומספר ימי האשפוז. בשנת 1980, עבר בית החולים למשכנו בשכונת בית וגן. בדצמבר 2012, סופח אליו בית החולים ביקור חולים. המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית חולים אוניברסיטאי הקשור לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והפקולטה למדעי הבריאות של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מאפיין ייחודי של בית החולים שערי צדק נקבע עוד בעת היווסדו. אז הוחלט כי בית החולים יהיה מודרני בגישתו הרפואית, אך יתנהל על פי חוקי ההלכה היהודית. גם כיום ממשיך בית החולים להתנהל במתכונת זאת. מרכז רפואי הדסה הוא המוסד הרפואי השני בגודלו בירושלים, גם הוא נמנה עם בתי החולים הגדולים והחשובים במדינה. המרכז כולל שני בתי חולים אוניברסיטאיים (בית החולים הדסה עין כרם ובית החולים הדסה הר הצופים), וכן בתי ספר לרפואה, רפואת שיניים, ריפוי בעיסוק, רוקחות וסיעוד, המשותפים הן להדסה והן לאוניברסיטה העברית, ומרפאות חוץ. בנוסף למרכזים הללו, פועלים בעיר מספר בתי חולים כלליים נוספים: בית החולים אל-מקאסד בהר הזיתים ובית חולים אוגוסטה ויקטוריה, השוכן במתחם כנסייתי מפואר (גם הוא בהר הזיתים) – שניהם משמשים את האוכלוסייה הערבית, ובית החולים משגב לדך, הממוקם בשכונת קטמון. כמו כן, קיימים בעיר בתי חולים ייעודיים: בית החולים סנט ג'ון לרפואת עיניים, בית החולים השיקומי אלי"ן לילדים, בית החולים הגריאטרי הרצוג והמרכז הירושלמי לבריאות הנפש, המאחד את שני בתי החולים הפסיכיאטריים: בית החולים כפר שאול ובית החולים איתנים. במהלך המאה ה־19 נבנו בעיר מספר בתי חולים על ידי המעצמות האירופאיות, שבעבר פעלו בה וכיום חלקם כבר לא פועלים בה, אלא המבנה בו שכנו הוסב לשימושים אחרים, וחלקם סופחו לבתי החולים הקיימים (דלעיל) שאף להם היסטוריה ארוכה שראשיתה מאותה תקופה: בית החולים האיטלקי עד שנת 1939, בית החולים של המיסיון האנגלי עד 1948, בית החולים הגרמני עד 1918, המתחם הצרפתי בירושלים ובניין אביחיל. מוסדות נוספים שפעלו בעבר היו בית היולדות סדובסקי, אשר פעל בין השנים 1933–1948, ובית הנסן, אשר שכן בשכונת טלביה. לכל קופות החולים הפועלות במדינה יש מרפאות וסניפים בכל רחבי העיר וכן מרפאות מומחים מיוחדות, כמו כן בעיר נוסדה רשת המרפאות לרפואה דחופה טרם וכיום היא מפעילה כמה סניפים ברחבי העיר ונותנת מענה 24/7. בעיר שוכנים מספר מטות של ארגונים ועמותות שונים בתחום הרפואי כגון איחוד הצלה ויד שרה. נוסף למערך האמבולנסים של מד"א, במזרח העיר פועל מערך אמבולנסים של הסהר האדום. תחבורה בהיותה העיר הגדולה בישראל ומרכז מטרופוליני ותיירותי חשוב, ירושלים מתמודדת עם עומסי תחבורה רבים שגדלים משנה לשנה, ותופעת היוממות הולכת וגדלה כאשר מדי שנה מספר כלי הרכב הנכנסים אל העיר והיוצאים ממנה עולה בהתמדה ועומד על עשרות אלפי כלי רכב שנכנסים אל העיר מדי יום מסביבתה ומשאר חלקי הארץ[דרוש מקור]. לאחר שנים שתשתיות התחבורה בעיר לא התפתחו כיאה לעיר גדולה ולא עמדו בקצב גידול אוכלוסייתה, וכדי להתמודד עם המצב, החלו גורמי התכנון העירוניים והממשלתיים תיקון ארוך שנים באמצעות שורת השקעות ממשלתיות ופרויקטי תחבורה גדולים בהיקפם. תכנון זה אמור להפוך את ירושלים למרכז תחבורתי חשוב וחדשני במישור הארצי, לחזק את מעמדה כעיר מובילה ולהפחית את עומסי התחבורה. בנוסף לכך, ירושלים מתמודדת עם מפגעי זיהום אוויר ורעש שמקורם ברכבים המזהמים, וכן עם מצוקת חניה הולכת וגוברת – וכדי להתמודד עם בעיות אלה, בעירייה בעידוד הממשלה, הוחלט על צמצום הדרגתי של מספר כלי הרכב בעיר, על ידי השקעה מסיבית בפרויקטים לתחבורה ציבורית, פעילות הסברתית בנושא, שורה של תקנות שאמורות להחליף אוטובוסים ישנים באוטובוסים חדישים ופחות מזהמים, הגבלת כניסת כלי רכב פרטיים למרכז העיר ועוד. באזור בנייני האומה קיים המרכז התחבורתי המשולב הגדול ביותר בישראל שכלול את התחנה המרכזית, תחנת רכבת ישראל תחנת רכבת קלה של הקו האדום ובעתיד (נכון לשנת 2025) הקו הירוק של הרכבת הקלה, חניון עם מאות מקומות, מנהרה למעבר כלי רכב, שבילי אופניים ומרחבים גדולים להולכי רגל. את ירושלים חוצה מצפון לדרום כביש מהיר: כביש בגין. הכביש מחבר בין כל צירי התנועה המרכזיים של המטרופולין הירושלמי. הכניסה המרכזית והעיקרית היא מכיוון מערב, בסמוך להר המנוחות ושכונת גבעת שאול. המתחברת לכביש 1. אומנם מקובל לכנות את אזור בנייני האומה "ככניסה לעיר", אף על פי שבמחלף מוצא מספר קילומטרים מערבית לאזור זה, מתחיל התחום המוניציפלי של העיר. כבישים נוספים המובילים לעיר: צירי תנועה אחרים בתוך העיר הם: דרך האלוף נרקיס ודרך חברון המהווים את המשכו של כביש 60, כביש 20 המקשר את פסגת זאב דרך בית חנינא עם כביש בגין, דרך מנהרת הארזים (המשכו של כביש 1 הנכנס לתוך העיר ככביש מס' 9 עירוני), דרך בר־אילן–לוי אשכול (שהם קטע מכביש 417) ועוד. התחנה המרכזית בירושלים היא התחנה המרכזית העמוסה ביותר בישראל, ומהיותה עיר הבירה של ישראל, יוצאים ממנה אוטובוסים לכל רחבי המדינה. בנוסף רחוב ירמיהו משמש כמרכז לתחבורה הבינעירונית לציבור החרדי, כשבעתיד (נכון לשנת 2025) השירות הבינעירוני החרדי יעבור ברובו למסוף הארזים בצומת רמות. בתוך ירושלים קיים מערך אוטובוסים ענף, אשר היה מופעל באופן בלעדי על ידי חברת אגד עד שנת 2021. בשנים 1931–1967 פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר". ב־2021 נוספו לשירות העירוני חברות נוספות, במהלך שאמור לצמצם את חלקה של אגד ל־40% מכלל השירות העירוני. נכון לשנת 2024 פועלות בעיר החברות אגד, אקסטרה וסופרבוס. קיימות תוכניות לסלילת נתיבי תח"צ בלעדיים בצירים מרכזיים בעיר כדי לשפר את מערך התח"צ. העיר מקושרת באמצעות קווי אוטובוסים בינעירוניים של חברות אגד, אגד תעבורה, סופרבוס, אפיקים, וקווים כמעט לכל יעד ברחבי ישראל. במזרח ירושלים, פועלת חברת אוטובוסים נפרדת (בפיקוח ממשלתי של משרד התחבורה) הנותנת שירות לתושבי מזרח ירושלים ומקשרת את השכונות הללו אף ליעדים מחוץ לעיר, בתחום הרשות הפלסטינית. מתחילת יולי 2007 פועלים בעיר קווי לילה. בעיר פועלים שירותי מוניות נרחבים בהתחשב בגודלה. אף פעם לא היה בה שירות מוניות שירות עירוני (בניגוד לתל אביב וחיפה) ופועל בה שירות מוניות שירות בין ירושלים לתל אביב ולנמל התעופה בן-גוריון. השימוש באופניים (גם חשמליים) בעיר ככלי תחבורה אלטרנטיבי הוא מועט, מכיוון שהטופוגרפיה של ירושלים והפרשי הגבהים בין השכונות אינם מאפשרים שימוש נוח ומהיר באופניים. תוכנית זאת מתווספת לתוכנית אחרת של העירייה אשר במסגרתה הוקם פרויקט להשכרת אופניים רגילים וחשמליים ברחבי העיר בשם "ירופאן" בדומה לתל אופן בתל אביב. במסגרת פרויקטים אלה העירייה מבקשת לעודד את הפיכתם של האופניים גם לכלי תחבורה אלטרנטיבי מעבר לפעילות פנאי. בעיר גם קיים מערך שיתופי להשכרת כלי רכב, שנקרא "CAR2GO", ביוזמת ואחריות העירייה. הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים נחנך בקיץ 2011, והוא קו הרכבת העירוני הראשון בישראל. מספר הנוסעים ביום בקו האדום מגיע לכ־150 אלף איש ביום חול ממוצע. בסיום בניית מערך הרכבות, ישרתו את העיר שמונה קווי רכבת קלה. כמו כן, מתוכננים עוד חמישה קווי רכבת מטרופוליניים שיקשרו את העיר אל פרווריה. על בסיס קו הרכבת הראשון בארץ ישראל, שהושק ב־1892, בימי השלטון העות'מאני, עובר גם כיום, בחפיפה כמעט מלאה, תוואי מסילת הרכבת יפו–ירושלים, אולם על תוואי זה רכבות אינן נכנסות לעיר. שירות הרכבות בקו: תל אביב – בית שמש – תחנת הרכבת ירושלים – מלחה שודרג בשנת 2005 והחל לפעול מחדש לאחר שבע שנות השבתה. קו זה נחשב ליפה מבין מסלולי הרכבת בארץ, בשל נופו המרהיב של נחל שורק – לאורכו מתפתלת המסילה. ביחס לכמות הנוסעים בקווים האחרים, מעטים הנוסעים אשר עשו שימוש בקו זה. הדבר נבע, ככל הנראה, מזמן הנסיעה הארוך (כ־110 דקות) מתחנת תל אביב ועד תחנת מלחה בירושלים, כמו גם מתוואי נסיעתה של הרכבת, העוצרת בתחנות המרוחקות ממרכז העיר. סיבות אלה הפכו את השימוש בקו רכבת זה למשתלם פחות מדרך החלופה שלו: כביש 1. בגלל הסיבות האלה פיצלו את הקו מתל אביב לבית שמש ומבית שמש לירושלים. בשנת 2020, עקב התפרצות נגיף הקורונה בישראל הוחלט להשבית את הקו יחד עם שאר קווי הרכבת בישראל. כשחזרה תנועת הרכבות הוחלט שהקו מבית שמש לירושלים לא ישוב לפעול, ובעקבות כך שתי התחנות ירושלים – גן החיות התנ"כי וירושלים – מלחה נסגרו לצמיתות. בשלהי העשור השני של המאה ה־21 התבצעו עבודות לבניית תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון. בשלהי שנת 2018 נפתח קו הרכבת המהיר, אשר מקשר בין תל אביב ותחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון, הממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית של ירושלים. התחנה ממוקמת כשמונים מטרים מתחת לפני הקרקע. הרכבת המהירה מקשרת בין ירושלים להרצליה, דרך תל אביב ונמל התעופה בן-גוריון, כאשר נסיעה בין ירושלים לתל אביב אורכת 35 דקות. התחנה היא השלישית העמוסה בישראל. עם כ־25 אלף נוסעים ביום חול ממוצע. בעתיד תוארך מסילת רכבת ישראל אל תוך העיר במסלול תת־קרקעי לשתי תחנות חדשות, ירושלים מרכז וירושלים החאן, הסמוכה למתחם התחנה. כיום, נמל התעופה היחיד המשרת את העיר הוא נמל התעופה בן-גוריון, הממוקם כחמישים קילומטרים צפונית מערבית לעיר, והגישה אליו מכיוון ירושלים מתבצעת באמצעות כביש 1. בשנת 2018 נחנך הקו המהיר של רכבת ישראל, כאשר בין היתר הקו מחבר את העיר לנמל התעופה ומאפשר נסיעה מהירה של כ־20 דקות בין היעדים. שדה התעופה עטרות הוא שדה תעופה לא פעיל, השוכן בצפון ירושלים, ליד אזור התעשייה עטרות, בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. שדה התעופה זה היה בעבר כנמל תעופה בין-לאומי בתקופת השלטון הירדני. אך לאחר 1967, שימש רק כמות מועטה של טיסות פנים. לאור הקרבה היחסית לנמל התעופה בן-גוריון, וסירוב יאט"א לאפשר טיסות בין-לאומיות בשל היותו בשטח שלא הוכר בין-לאומית כשטח ישראלי. השדה נסגר ב־2001 בעקבות קרבתו לקלנדיה והחשש שיתבצע ירי על מטוסים. על השטח השדה מתוכננת שכונה חרדית. ספורט ירושלים נחשבת לאחד ממרכזי הספורט החשובים בישראל. חלק ניכר מקבוצות העיר בענפי ספורט שונים ובראשם כדורגל, כדורסל ושחיה מייצגים את העיר בליגת העל הישראלית. מדי שנה מתקיימים בעיר שלל אירועי ספורט מקומיים ובין-לאומיים שונים כגון מרתון ירושלים, מרוצי האופניים ג'ירו ד'איטליה 2018 וה־GFNY, מרוץ האופניים סובב ירושלים, אירועי המכביה ה־16 ה־19 וה־20, אליפות אירופה בכדורגל עד גיל 21 – 2013, העיר מארחת את אירועי גמר גביע המדינה בכדורגל וכדורסל, ושלל תחרויות ארציות ובין-לאומיות בענפי ספורט שונים (בנוסף לכדורגל ולכדורסל). ירושלים אף הייתה מועמדת בעבר לאירוח משחקי יורו 2020 אך לא העפילה לשלב הגמר ועל כן לא נבחרה בסופו של דבר. בתחום המוטורי אירחה ירושלים בעבר את הפורמולה 1. נבחרת ישראל בכדורגל משתמשת באצטדיון טדי כמגרשה הביתי. קריית הספורט הירושלמית שבשכונת מלחה, בדרום העיר, נחשבת לאחת הגדולות בישראל. בקריית הספורט ממוקם אצטדיון טדי, המכונה על שמו של ראש העירייה לשעבר, טדי קולק, והוא רשמית אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בישראל (לאחר שאצטדיון רמת גן הוגבל ל־13,370 מקומות ישיבה). האצטדיון מכיל 31,733 מושבים וקיימות תוכניות להרחיב אותו בעתיד. צפונית אליו ממוקם מרכז הטניס של העיר ובו כ־20 מגרשים וכן אצטדיון ל־2,000 צופים. היכל הספורט פיס ארנה ירושלים (שהוא אולם רב־תכליתי), ממוקם גם הוא בסמוך. האולם מכיל 11,000 מושבים (כאשר ניתן להרחיב אותו אף ל־15,000 מושבים באירועים שונים), והוא הגדול ביותר בישראל. האולם משמש את קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים, ומלבד זה גם משמש לאירוח אירועי ספורט ובידור שונים וכמרכז כנסים. בחלל מתחת לאולם עתיד לקום מרכז החלקה על הקרח חצי־אולימפי, שיהיה הגדול בישראל. עוד עתידה לקום במתחם הקריה הבריכה האולימפית של ירושלים, חניה תת־קרקעית שתכיל מאות מקומות חניה לבאי המתחם בין הארנה לאצטדיון טדי, ומעליה יקום מתחם מסחרי גדול ומלון שיכיל 240 חדרים בעבור אירוח ספורטאים. עוד פועלים בעיר אולמות ספורט שונים כגון אולם דנמרק בשכונת קטמון, מגרשי פנאי ואימונים לכדורגל ולכדורסל ומתחמים לענפי ספורט נוספים, כמו כן, בעיר פועלת שלוחה של מכון וינגייט להכשרת מדריכים בענפי ספורט שונים. מועדוני הכדורגל המרכזיים בירושלים הם: כמו כן במזרח העיר קיימות מספר קבוצות כדורגל ערביות, המשחקות בליגת העל הפלסטינית: מועדוני כדורגל אחרים: בירושלים פועלים מספר מועדוני כדורסל: שכונות ירושלים מפת ירושלים על שכונותיה, אחרי שנת 1967(הקליקו על שם השכונה כדי להגיע לערך אודותיה) החל משנות השמונים הוקמו בירושלים 28 מינהלים קהילתיים, על פי חזונו של טדי קולק לביזור סמכויות העירייה. תפקידם המרכזי הוא לסייע לעירייה, לתושבים ולנותני השירותים הפועלים במסגרתה לשפר את שירותיהם בתחומי החברה, הסביבה, הרווחה והחינוך. בין תפקידיו הבולטים של המינהל הקהילתי נכללת העסקת מתכנן אורבני, אשר באמצעותו מעבירה המנהלה את התייחסות התושבים להצעות לתוכניות מתאר. המינהלים שולבו בין תפקידי המינהלות השכונתיות שהוקמו בשנות ה־70 והתמקדו בעיקר בחיזוק הדמוקרטיה בשכונה ובפיתוח החברה האזרחית, ובין תפקידי המתנ"סים שהתרכזו בעיקר במתן שירותים ובהפעלת תוכניות בתחומי התרבות, הנוער והספורט. הקמת המינהלים הקהילתיים לא לוותה בהסדר חקיקתי, לא הוגדרו יחסי הגומלין בינם לבין העירייה, ולא נקבעו הנחיות באשר להליכי הבחירות למינהל. לאחר שנים רבות ללא בחירות דמוקרטיות, החל ראש העירייה ניר ברקת בהליכי בחירות למינהלים הקהילתיים, ותקנון בחירות נקבע על ידי ועדה עירונית. בדצמבר 2020 התקיימו לאחר כעשור בחירות לחלק מהמנהלים הקהילתיים בירושלים, בשכונות בקעה, הר חומה, גוננים, פסגת זאב, בית צפאפא וגינות העיר. בבחירות הצביעו 18,436 מצביעים, שהם כ־17 אחוזים מבעלי זכות הצבעה באותן שכונות. 1. רובע צפון 2. רובע אלונים 3. רובע מערב 4. רובע אורנים קטמון הישנה, קריית שמואל, ניות 5. רובע מרכז 6. רובע דרום 7. רובע מזרח (שמונה השכונות) בית ישראל, החומה השלישית, מעלות דפנה, רמות אשכול ירושלים בתרבות ירושלים מוזכרת בהקשרים שונים בשירים רבים, החל מההמנון הלאומי, התקווה, ועד ללהיטים פופולריים. שיר שזכה למעמד מיוחד בהקשר זה והפך למזוהה עם העיר, הוא ירושלים של זהב. השיר נכתב לכבוד פסטיבל הזמר והפזמון של יום העצמאות תשכ"ז (1967), כאשר התבקשה נעמי שמר לכתוב שיר לכבוד ירושלים על ידי גיל אלדמע לבקשתו של טדי קולק. לפיכך כתבה והלחינה שיר בן שלושה בתים – ירושלים של זהב. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרורה של ירושלים כתבה בית נוסף כמשלים לבתים הקודמים המקוננים על מצבה של ירושלים השוממה הכבושה בידי הערבים. השיר ירושלים של ברזל חובר על ידי מאיר אריאל ויצא לאחר מלחמת ששת הימים, כמעין תגובה לשיר "ירושלים של זהב" ומתנגן באותו הלחן. השיר מתאר את הקרבות על ירושלים, את האווירה ששרתה בזמן המלחמה, וכן את שחרור העיר העתיקה וההגעה להר הבית. שירים רבים נוספים נכתבו על ירושלים, בהם "שישו את ירושלים" של "צמד דרום" שנכתב לפסטיבל הזמר החסידי לשנת 1970, "ירושלים" של הזמר עומר אדם, השיר באמהרית 'ירוסלם קדוסה קטמה' ("ירושלים עיר הקודש") שחובר בידי יהודי אתיופיה, ירושלים שבלב של אברהם פריד, ירושלים של ויליאם בלייק (ההמנון לא רשמי של אנגליה), אלבום ירושלים של להקת הפה והטלפיים. אתרים על שם ירושלים ערים תאומות גלריית תמונות ראו גם לקריאה נוספת עיינו גם בפורטל פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה. קישורים חיצוניים הספרייה הלאומית היסטוריה תמונות נתונים סטטיסטיים הערות שוליים הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה. |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-4] | [TOKENS: 74883] |
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ (Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים |
======================================== |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.