Split (1)

train · 96.9k rows

text stringlengths 0 473k

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-94] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אצטדיון] \| [TOKENS: 2393]
תוכן עניינים אצטדיון אצטדיון מודרני הוא מבנה בו נערכים מופעים, תחרויות ספורט ואירועים אחרים, המורכב משדה או במה המוקפים בחלקם או לגמרי במבנה שנועד לאפשר לצופים לעמוד או לשבת אל מול האירוע. ההיסטוריה של האצטדיונים השם נגזר מהמילה היוונית "סטדיון" (στάδιον), שציינה יחידת מידה שאורכה המדויק לא ידוע, ומוערך שהוא בטווח של 150–210 מטר. ברומא העתיקה, אורכה של הזירה באצטדיון היה סטדיון אחד, כך ששמה של יחידת המידה הפך לשמו של המבנה. אצטדיונים יוונים ורומים נמצאו בערים רבות בעולם העתיק. האצטדיון המודרני לאצטדיונים מקורים יש גג. הם עדיין מכונים אצטדיונים בגלל היותם גדולים דיים, ותוכננו עבור מה שנחשב "ספורט של חוץ". ישנם אצטדיונים שלהם קירוי חלקי; לאחרים ישנם גגות נעים, וכמה אפילו תוכננו עם מגרש נע. למקצועות הספורט השונים נדרשים מגרשים בצורות שונות. על כן, אצטדיונים מסוימים מתוכננים בעיקר למקצוע ספורט יחיד בעוד אחרים מתוכננים למקצועות שונים. הרבה אצטדיונים מתוכננים להיות מגרשי כדורגל. הנפוצים מבין האצטדיונים הרב-שימושיים משלבים בין כדורגל ואתלטיקה. החסרון של מגרשים אלו הוא שהקהל מרוחק יחסית מהמגרש, בעיקר בקצותיו. סוג אחר של אצטדיונים רב שימושיים כמו למשל אצטדיון וומבלי, זה שימוש שלו גם לרוגבי ולפוטבול אמריקאי לצד כדורגל. באצטדיונים בהם מושבי הקהל מקיפים את המגרש, מקבל האצטדיון צורה אובלית. באצטדיונים בהם צד אחד פתוח, מקבל האצטדיון צורת פרסה. אסונות באצטדיון ריכוז ההמונים באצטדיונים, גרם למספר אסונות, בין היתר בגלל האווירה המיוחדת באירועים המתרחשים בהם ולעיתים בשל תכנונם וטעויות בניתוב הקהל אליהם והחוצה מהם. הידועים הם אסון הייזל ב-1985 בעת משחק גמר הגביע בין יובנטוס לבין ליברפול, אסון הילסבורו ב-1989, אסון ברדפורד סיטי ב-1985, אסון לוז'ניקי ב-1982 בו נהרגו 67 בני אדם, התפרעות האוהדים במשחק פרו-ארגנטינה ב-1964 שהביאה למותם של 318 איש, ועוד רבים. אצטדיונים בישראל בישראל קיימים אצטדיוני כדורגל כגון אצטדיון טדי בירושלים שהוקם בשנת 1991 ועבר הרחבה בשנת 1999 ושנת 2013, אצטדיון בלומפילד בתל אביב שהוקם בשנת 1962 ועבר הרחבה בשנים 2019-2016, אצטדיון סמי עופר בחיפה שהוקם בשנת 2014, אצטדיון טרנר בבאר שבע שהוקם בשנת 2015, אצטדיון נתניה בנתניה שהוקם בשנת 2012, אצטדיון המושבה בפתח תקווה שהוקם בשנת 2011. בעבר אצטדיון רמת גן שימש כאצטדיון הלאומי של ישראל עד לשנת 2013, בו נערכו בין היתר משחקי נבחרת ישראל בכדורגל, כמו גם טקס הפתיחה של המכביה. אצטדיונים מרכזיים לענפי ספורט נוספים הם אצטדיון האתלטיקה הדר יוסף בתל אביב שם מתקיימות אליפויות ישראל באתלטיקה, האצטדיון בגבעת רם שאירח את אליפות אירופה לאתלטיקה לנוער, ואצטדיון קנדה לטניס ברמת השרון שבו מתקיימים אירועי טניס חשובים כמו רוב משחקי גביע דייוויס של הנבחרת וטורניר הטניס של רמת השרון. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%91_(%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%95%D7%92_%D7%A9%D7%A4%D7%94)] \| [TOKENS: 3369]
תוכן עניינים ניב (סיווג שפה) נִיב, דִּיאָלֵקְט או לַהַג הוא וריאציה נבדלת של השפה המשמשת קבוצה מסוימת באוכלוסייה. הבחנה בין ניב לשפה כאשר שתי אוכלוסיות נחשבות לדוברות של שני ניבים שונים של אותה שפה, הן נחשבות לאוכלוסיות המצויות במצב ביניים בין שימוש בשתי שפות שונות לבין שימוש באותה השפה. הגבול שבין לשונות נפרדות לשני ניבים של אותה השפה הוא מטושטש, ולא קיימת הגדרה בלשנית מקובלת. ההבדל תלוי לעיתים קרובות בגורמים חוץ-לשוניים (פוליטיקה, חברה וכדומה); על־כך קיים הביטוי "שפה היא דיאלקט שיש לו צבא וצי" (הופיע לראשונה במאמר מאת חוקר היידיש מקס ויינרייך). הבנה הדדית בין דוברים של ניבים שונים (Mutual Intelligibility) יכולה להוות קריטריון בלשני לכך ששני ניבים שייכים לשפה אחת, אולם לעיתים קרובות הדוברים עצמם אינם משתמשים בקריטריון הזה. לדוגמה, הינדי ואורדו יכולות להיחשב כניבים של שפה אחת לפי קריטריון ההבנה ההדדית, אולם הדוברים רואים אותן כשפות נפרדות מטעמים היסטוריים, תרבותיים ופוליטיים. לעומת זאת דובר ערבית מרוקאית יתקשה להבין דובר ערבית עיראקית, אף כי שניהם יאמרו כי הם דוברי ערבית. פרופ' ג'ון מקוורטר, בלשן מאוניברסיטת קולומביה, טען כי אין הבדל מהותי בין שפה ובין ניב. לדבריו, הצורה הפשטנית להבדיל בין שפה ובין ניב תהיה מושתתת על הבנה. הוא הסביר שאם אדם יכול להבין את השפה האחרת ללא הכשרה, הרי שהיא נחשבת לניב של השפה שלו. אם הוא לא, הרי שהיא שפה אחרת. מערכת דיבור א' תחשב לניב של שפה ב' אם יתקיימו שלושת התנאים הבאים: על פי הגדרה זו, ערבית-עיראקית וערבית-מרוקאית הן ניבים של ערבית-ספרותית וגרמנית-שווייצרית היא ניב של גרמנית. אולם, יידיש אינה ניב של גרמנית אלא שפה עצמאית. חסרונה של הגדרה זו הוא באי-הגדרת היחס בין שפותיהן השונות במעט והנכתבות של אוכלוסיות שונות. הגדרה זו גם אינה שמה גבול ברור בין סלנג מקומי לבין ניב. ניבים והאבולוציה של השפה כיום, מדוברות ברחבי עולם כ-10,000 שפות אנושיות ואין ספור ניבים מקומיים. ניבים נוצרים בדרך כלל כאשר שפה מתפצלת למערכות לשוניות אחדות עקב התפצלות הקהילה הדוברת אותה לקהילות-משנה. גורמים אפשריים לפיצול קהילות הדוברות שפה מסוימת: פיצול של קהילה הדוברת שפה מסוימת לקהילות משנה יכול להתרחש עקב התפשטות האוכלוסייה על פני אזור גאוגרפי גדול יותר, והיווצרות נתק בין חלקיה השונים. בשל הניתוק מתפתחים הבדלים בהגייה של צלילים מסוימים, נוצרות מילים חדשות שאינן מוכרות לאוכלוסייה אחרת שדוברת את השפה וכך הלאה. התחום הגאוגרפי שבו מדובר ניב מסוים, או הגבול בין שני תחומים כאלה, מכונה איזוגלוסה (למונח זה יש גם משמעויות נוספות בבלשנות). גבול-איזוגלוסה ידוע הוא האוקיינוס האטלנטי - התיישבות האירופים ביבשת אמריקה, הביאה להתפשטות שפות אירופיות כגון אנגלית, צרפתית, ספרדית ופורטוגזית ביבשת אמריקה, אולם בימינו שונים הניבים המדוברים באמריקה במידה ניכרת ממקביליהם באירופה. באנגלית למשל מבחינים בהבדלים באוצר המילים (למשל: "מדרכה" נקראת Pavement באנגליה ו-Sidewalk באמריקה), בפונולוגיה (למשל: אופן הגיית העיצור /r/), ואף בכתיב (המילה "צבע" נכתבת Colour באנגליה ו-Color בארצות הברית). ניב תקני או רשמי של שפה בשפות רבות, שבהן יש הרבה ניבים, קיים ניב מסוים, שמוכר על ידי השלטונות המנהליים ועל ידי מערכת החינוך כניב הרשמי או התקני של אותה השפה. חלק מהסיבות לכך הן טכניות לחלוטין. קשה לנהל מדינה, כאשר המסמכים הרשמיים כתובים באופן בו אזרחים מאזורים שונים עשויים להבין את המסמכים באופן שונה. קשה גם להדפיס ספרי לימוד בגרסאות רבות על פי הניבים המקומיים. על כן, טבעי להכריז כניב הרשמי של השפה על ניב המקיים אחת (או יותר) מהדרישות הבאות: הניב הוא הנפוץ ביותר, הוא הקל ביותר להבנה על ידי דוברי ניבים אחרים, הוא הניב בו נכתבו יצירות הספרות החשובות של אותה שפה או שהוא הניב המקובל באזור עיר הבירה. לדוגמה, ניב האיטלקית של פירנצה מוכר כניב הרשמי של השפה הן על ידי ממשלת איטליה והן על ידי ממשלת שווייץ (כעשירית מאזרחי שווייץ הם דוברי איטלקית), על אף שרבים מאזרחיהן דוברי האיטלקית מדברים ניב אחר של איטלקית בחיי היום יום. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/המרכז_לטניס_בישראל_-_ירושלים] \| [TOKENS: 4280]
תוכן עניינים מרכז הטניס והחינוך ירושלים מרכז הטניס והחינוך ירושלים הוא אחד המרכזים של מרכזי הטניס והחינוך בישראל הממוקם בקריית הספורט מלחה, בסמוך לאצטדיון טדי ולפיס ארנה ירושלים. היסטוריה הקמת המרכז החלה ב-1979 על ידי עיריית ירושלים כחלק מפרויקט שיקום השכונות בקטמון ח'–ט', במימון המרכז לטניס בישראל ובסיוע הקהילה היהודית בדרום אפריקה, ונקרא על שמם של התורמים המרכזיים ג'ויס ובן אייזנברג. המרכז נחנך ביולי 1981, ובו 11 מגרשים. בהמשך הוקמו 6 מגרשים נוספים ואצטדיון טניס. הסיפור מאחורי הקמת המרכז, כפי שסיפר איאן פרומן, אחד מששת המייסדים של המרכז לטניס בישראל. המייסדים הציעו לראש עיריית ירושלים, טדי קולק, להקים מרכז טניס בעיר. קולק הוזמן למרכז לטניס ברמת השרון כדי להתרשם ממרכז טניס, צפה בהופעת ראווה של הילדים משחקים וקיבל הסברים על הפעילות. בסיום שאל קולק אם יש עוד מרכז טניס בסביבה שאפשר להתרשם ממנו ונאמר לו שהמרכז הקרוב הוא המרכז לטניס ביפו. הוא ביקש לנסוע לשם, כשהגיע נכנס ישירות לשירותים וכשיצא אמר לסובבים אותו: "אני אעזור לכם להקים מרכז טניס בירושלים". לשאלה מה שכנע אותו, הוא ענה שכחלק מההכנות לביקור שלו ברמת השרון, המרכז היה מצוחצח ונקי, אבל הוא רצה לראות מרכזי טניס אחרים בספונטניות כדי לוודא שהאיכות נשמרת בכולם והכי חשוב היה לו לראות את השירותים. "ברגע שהשירותים היו מצוחצחים גם ביפו", אמר קולק, "אז ידעתי שיש לי עסק עם אנשים רציניים והסכמתי להקמת המרכז בירושלים". המנהל הראשון של המרכז היה דני פריימן ששימש בתפקיד במשך 21 שנה, מנהלים נוספים היו יובל קרוצ'י ואילן ממן. מנהל המרכז משנת 2012 היה מוריס אוחיון, שגדל מול המרכז ועבד בו כשומר וכמאמן לאחר שירותו הצבאי. משנת 2024 מנהל המרכז הוא דני מזרחי. מגרשים במרכז ישנם 18 מגרשי טניס פעילים ומוארים, מתוכם 4 מקורים, ואצטדיון ל-539 צופים. בנוסף מגרש פאדל, חדר כושר, קליניקה לפיזיותרפיה, חדר מאמנים והרצאות, מסעדה וחנות לציוד ספורט. פעילויות המרכז מפעיל תוכניות טניס רבות לכל הגילאים: תוכנית לגני ילדים, תוכנית פיתוח מוטורי (גילאים 4–6), תוכנית מיני טניס (6–8), תוכניות טניס לגילאי 8–18, תוכנית תחרותית וחוגי טניס למבוגרים. המרכז מפעיל תוכניות למען הקהילה: שני פרויקטים של דו קיום בגני הילדים בשעות הבוקר (גן יהודי וגן ערבי מגיעים למרכז ועוברים יחד אימון של יכולת תנועה לגיל הרך), תוכנית דו קיום לילדים אחר הצהרים, פעילות לילדים ממשפחות יוצאי אתיופיה בשיתוף מתנ"ס גנים בקרית מנחם ומשרד הקליטה, תוכניות של ילדים ונוער חרדי בסיכון ותוכנית לילדים בעלי צרכים מיוחדים. המתחם החדש במסגרת הנחת התוואי של הקו הירוק והקמת תחנת הרכבת הקלה קריית הספורט מלחה, נהרסו שמונה מגרשי טניס בהם המגרש המקורה, וכן קירות הטניס. אמנם, כחלק מתקציב פרויקט הרכבת הקלה, ובעזרת תרומתו של הפילנתרופ היהודי-אמריקאי סטיוארט ויצמן, בוצע שדרוג של מרכז הטניס והקמת המבנה החדש מתחם סטיוארט ויצמן לטניס, בהשקעה של למעלה מ-70 מיליון שקל, בתכנון של משרד האדריכלים HQ, ובביצוע של חברת מוריה. המתחם נחנך ביולי 2025, וצפוי להיפתח במלואו לקראת שנת 2026. המבנה המשתרע על שטח כולל של כ-9,000 מ"ר, הוא בן שתי קומות תת-קרקעיות ושתי קומות מעל פני הקרקע. חזיתו של המבנה פונה לתחנת הרכבת הקלה וכוללת כניסה דרומית חדשה למרכז הטניס, בנוסף לכניסה הקיימת. המבנה עושה שימוש במערכות אוורור טבעיות לשם מיזוג אוויר. במפלס העליון נבנו שישה מגרשי טניס, ארבעה מהם מקורים עם גגות נפתחים, ושניים פתוחים. חזית המבנה של המגרשים המקורים בנויה מרפפות המאפשרת סגירה חלקית תוך שמירה על אוורור לאורך השנה אך בו זמנית באופן שלא תשנה את מסלול הכדורים ותפריע למשחק הטניס. במבנה קיימים ארבעה אולמות סקווש, אולם ג'ודו, חדר כושר, שטחי מסחר והסעדה, מרפאה וחדרי טיפולים, משרדי הנהלה, מחסני ציוד וחדרי הלבשה. בנוסף, פורסם בעבר על תכנון עתידי לשדרוג האצטדיון המרכזי על ידי כיסויו בגג נפתח והרחבתו ל-2,400 מקומות ישיבה. אירוח תחרויות המרכז אירח במהלך השנים תחרויות רבות כגון טורניר אייזנברג הבינלאומי עם פרסים על סך 50,000 דולר, אליפויות ישראל לבוגרים ולנוער, תחרויות במסגרת משחקי המכביה, תחרויות ארציות, אזוריות ופנימיות ואליפויות של המרכז לטניס בישראל. אירוע השיא של המרכז היה בשנת 1984 כאשר נבחרת ישראל אירחה את נבחרת פולין במסגרת גביע דייוויס וגברה עליה 0:5. בשנת 1987 התקיים באותו אצטדיון מפגש ראווה בין עמוס מנסדורף לאגדת הטניס, ג'ימי קונורס. בדצמבר 2018 חזר מרכז הטניס לארח את אליפות ישראל בטניס לאחר שנים רבות שלא התקיימה בה. מרכז הטניס אירח שוב את אליפויות ישראל 2024 ו-2025. בוגרים מפורסמים במהלך השנים גדלו במרכז בירושלים עשרות שחקנים ושחקניות שזכו בתארים של אלופי ישראל לנוער ובתחרויות ארציות רבות. השחקן המפורסם ביותר שגדל במרכז הוא אנדי רם, שחקן נבחרת הדייוויס של ישראל, שעשה את צעדיו הראשונים על המגרשים בירושלים כבר בגיל חמש וחצי. גם יוליה גלושקו, שזכתה באליפויות ישראל לנוער ולבוגרים ומייצגת את ישראל בגביע הפדרציה, עשתה את צעדיה הראשונים במרכז בירושלים. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_note-93] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92_(%D7%9E%D7%90%D7%92%D7%A8)] \| [TOKENS: 660]
תוכן עניינים אתנולוג (מאגר) אתנולוג: שפות העולם (באנגלית Ethnologue, מסוגנן: Ethnoloɠue) הוא מאגר מידע המופיע בדפוס ובאתר אינטרנט, ומספק נתונים סטטיסטיים ומידע אחר על השפות המדוברות כיום בעולם. הוא פורסם לראשונה ב-1951 וכעת מתעדכן מדי שנה על ידי ארגון SIL International. זהו ארגון אמריקאי, עולמי נוצרי מיסיונרי ללא כוונת רווח. מטרתו העיקרית של SIL היא ללמוד, לפתח ולתעד שפות לשם קידום אוריינות ולהפצת הנצרות. החל ב-2020, אתנולוג מכיל מידע מבוסס-אינטרנט על 7,117 שפות. במהדורה ה-23, המידע כלל את מספר דוברי השפה, מיקומם, הניבים, המיון הבלשני של השפה, זמינות התנ"ך בשפות אלה, תיאור קצר של מאמצי החייאה שדווחו, והערכת סטטוס ההישרדות של השפה באמצעות "סולם ההמשכיות הבין-דורית המדורג ומורחב" (EGIDS). ראו גם קישורים חיצוניים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_note-96] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%94] \| [TOKENS: 4141]
תוכן עניינים מטריארכיה מטריארכיה (הלחם: לטינית: mater - אם, יוונית: archen - שלטון; בעברית: אִמְּהָתָנוּת) היא שלטון האם, וכמושג סוציולוגי רחב יותר היא שיטת ארגון חברתי שבה הסמכויות מרוכזות בידיהן של הנשים, המעבירות את השלטון ביניהן. הכוח נשאר ונשמר תמיד בידי הנשים נותנות הטון, וכולל זכויות יתר על הגברים. מאפייני החברה המטריארכלית מטריארכיה היא שלטון האם. חברות מטריארכליות הן חברות המונהגות בידי אימהות, ובהן לאימהות יש סמכות לקבל החלטות, שליטה באדמה ובאמצעי הייצור, וכן הן הדמויות המנהיגות. כיום קיים מספר קטן של חברות כאלה ביבשות שונות שהמפורסמת שבהן היא חברת המוסו בסין. חברות מטריארכליות הן אינן חברות היררכיות, והנשים בהן נושאות תפקיד שונה מזה של הגברים בחברה הפטריארכלית המוכרת[דרוש מקור]. המטריארכיה שונה ממצב של שושלת אמהית, שבה שמו של הצאצא נקבע על פי אמו ולא על פי אביו. כמו כן, אין מדובר בחברות שבהן הסמכות האמהית היא הדומיננטית ביחסים הביתיים, כשבן הזוג עובר לגור עם משפחתה של בת זוגו לאחר נישואיהם. המטריארכיה היא שילוב של שני המרכיבים האלו. מבנה החברה המטריארכלית החברה מאורגנת בקְלֶאנִים המבוססים על יחסי משפחה, על בסיס הורות נשית (כלומר אמא, צאצאיה, צאצאי צאצאיה, אחיותיה וצאצאיהן). נשים חיות בבית אמם ולא עוברות לבתי בני זוגן. בחברה מטריארכלית הנשים עומדות בראש החברה ושולטות באמצעי הייצור, חלקן גם מטריליניאליות, כלומר שושלת בין-דורית של נשים ובנותיהן אשר הבעלות על אמצעי הייצור עוברת בה בירושה. בחברות המטריארכליות מקיימים נישואים בין קְלֶאנִים שונים בתוך הכפר או עם קלאנים מכפרים שכנים כך שקשר דם קיים בין כל המשפחות המטריארכליות באזור. לאחר הנישואין הגבר בא לישון אצל האישה, אך לא עובר לגור אצלה, אלא נשאר לגור אצל אמו ומחויב לעבוד את אדמתה בהמשך חייו. לאבהות ביולוגית אין כל משמעות: האימהות מגדלות את הילדים בלי כל התחשבות באב הביולוגי שלהם. הגברים מגדלים את הילדים של אחיותיהם. אלה חברות לא היררכיות, אופקיות, של קרבה משפחתית על פי השושלת האימהית. תהליך קבלת ההחלטות הפוליטיות מתבצע באופן פְרַקְטָלִי של מעגלים מתרחבים: בתוך הקְלֶאן מתבצעת החלטה בהסכמה במעגל המכיל את כל הקלאן. המבנה של מועצת הכפר מורכב משליחי הקלאנים, והשליחה היא בדרך כלל הסבתא המבוגרת בקלאן. השליחה רשאית לייצג רק את מה שבני הקלאן שלה כבר הסכימו עליו, ובשום פנים ואופן לא ניתן לה לקבל החלטות שלא הוסכמו על ידי שולחיה. אין החלטות בכפר שאינן מוסכמות על כל הכפר. במקרה של חוסר הסכמה חוזרים לשולחן הדיונים. קיימות גם מועצות אזוריות בין-כפריות. גם גברים נשלחים לייצג את הקלאנים ובמיוחד בוועידות בין-כפריות אשר ההשתתפות בהן דורשת לצאת ממשק הבית לכמה ימים. נשים הן מקבלות ההחלטות המרכזיות, אך כל המבוגרים משתתפים בקבלת ההחלטות עד להגעה להסכמה. אין צבירה של כוח ואין שליטים. נוצר מצב חברתי שבו המערכת אינה מדכאת את הפרט. מבחינת השקפת העולם, יש בחברות המטריארכליות אמונה עמוקה בלידה מחדש. החיים והמוות נתפשים כחוזרים על עצמם שוב ושוב במחזור הישות. הרעיון של לידה מחדש הוא קונקרטי: פירושו לחזור לתוך אותה חמולה, לכן הקְלֶאנִים מטפחים פולחנים חזקים של אמהות ואבות קדמונים, והילדים נתפשים כאבות ואמהות קדמוניים שנולדו מחדש. הם סוגדים לאמא אדמה ולאלת היקום; העולם כולו נתפש כאלוהות נשית. מאחר שהכול קדוש, הכול בחיים הוא חלק ממערכת סמלים. אם כן, אלה חברות פולחניות המקיימות את תרבות האלילה. כל אישה מאמינה שאחרי מותה היא תיוולד מחדש; מחזוריות החיים והמוות והמחזוריות של הטבע הן חלק מעולם האמונות והסמלים ההיולי והראשוני אשר מהווה מעין דת. האם הקדומה היא המניעה את גרמי השמיים ובוראת החיים. הקיום האנושי הוא המשך ישיר למעגליות החיים והטבע, וההפרדה בין הטבע לתרבות היא טעות פטריארכלית. בפרספקטיבה המטריארכלית מוות מוביל לחיים, וחיים מובילים לטוב, התכתשות בין טוב לרע איננה קיימת, אין יחס לאף סוג / מין כחלש יותר או חזק יותר. אין דואליות של טוב ורע באותו הסמל. הקדושה מפוזרת במרכיבי חיים שונים: כל דבר מסמל משהו, כל בית הוא קדוש, כל מעשה ביום יום הוא בעל משמעות קדושה. כלכלתן של חברות מטריארכליות מבוססת על חקלאות זעירה וסחר חליפין. בעבר החקלאות הייתה בעיקרה גידול פירות וירקות בגינות, אך במאה האחרונה ישנה גם חקלאות שלחין. הנשים הן הבעלות של האדמה, כלומר, יש להן שליטה על אמצעי היצור. התוצר מחולק על פי מערכת שוויונית, שפועלת בדומה לחלוקה תוך משפחתית, כולם נהנים יחד מהתוצר. עקרונות השיתוף והשוויון פועלים באופן מודע. היתרונות והחסרונות הקשורים בקניית סחורות מושפעות מחוקים חברתיים: אם העושר מתחיל להתפתח אז מתבצעת חלוקה מחדש ביוזמת המתעשרות וזאת באמצעות חלוקת משאבים. לדוגמה: אירועים בהם השבט שקיבל הכי הרבה יבול מארח את הפסטיבל ומחלק בו את העודפים. אין צבירה של סחורות. הערך המוביל את הפעולות הכלכליות השונות, ומקביל לתחרותיות בעולם המודרני, הוא הנתינה. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Pituffik_Space_Base] \| [TOKENS: 4804]
Contents Pituffik Space Base Pituffik Space Base (/biːduːˈfiːk/, bee-doo-FEEK; Greenlandic: [pitufːik]; IATA: THU, ICAO: BGTL), formerly Thule Air Base (/ˈtuːliː/, TOO-lee), is a United States Space Force base located on the northwest coast of Greenland in the Kingdom of Denmark under a defense agreement between Denmark and the United States. Denmark was a founding member of NATO in 1949, and the 1951 Greenland Defense Agreement allowed the United States to operate the base under a NATO framework, as long as both Denmark and the United States remain NATO members. Under the agreement, the United States has exclusive jurisdiction over its facilities at the base, but with the Danish flag being required to be flown over the base alongside the American flag and the Danes having the right to station a consulting liaison officer at the base. The 1951 agreement was modified in 2004 to require that the Greenlandic flag also be flown over the base and gave the Greenlandic government the right to appoint a liaison officer for the base. As of 2025, about 150 United States service members are permanently stationed there, after the United States significantly reduced its presence from 6,000 personnel during the Cold War. It is the northernmost Department of Defense installation, 1,210 km (750 mi) north of the Arctic Circle and 1,524 km (947 mi) from the North Pole. Pituffik's Arctic environment includes icebergs in North Star Bay, two islands (Saunders Island and Wolstenholme Island), a polar ice sheet, and Wolstenholme Fjord. The base is home to a substantial portion of the global network of missile warning sensors of Space Delta 4, and space surveillance and space control sensors of Space Delta 2, providing space awareness and advanced missile detection capabilities to North American Aerospace Defense Command (NORAD), the United States Space Force, and joint partners. Pituffik Space Base is also home to the 821st Space Base Group and is responsible for space base support within the Pituffik Defense Area for the multinational "Team Pituffik" population. The base hosts the 12th Space Warning Squadron (12 SWS), which operates a Ballistic Missile Early Warning System (BMEWS) designed to detect and track ICBMs launched against North America. The base is also host to Detachment 1 of the 23rd Space Operations Squadron, part of the Space Delta 6's global satellite control network. The airfield's 3,000 m (10,000 ft) runway handles more than 3,000 US and international flights per year. The base is also home to the northernmost deep water port in the world. The base was formally transferred to the Space Force in 2020 and was renamed Pituffik Space Base in 2023. In 2025, Pituffik Space Base garnered attention with regards to the Greenland crisis after Colonel Susannah Meyers, the base commander, was relieved of her command after opposing President Donald Trump's statements about annexing Greenland. History In 1818, Sir John Ross's expedition made first contact with nomadic Inughuit in the area. James Saunders's expedition aboard HMS North Star was marooned in North Star Bay in 1849–50 and named landmarks. In 1910 explorer Knud Rasmussen established a missionary and trading post there. He called the site "Thule" after classical ultima Thule; the Inuit called it Umanaq or Uummannaq ("heart-shaped"), and the site is commonly called "Dundas" today. Whaling captain, explorer, and ethnologist George Comer discovered a midden, dubbed Comer's Midden, at Umanaq in 1916, and an archaeological excavation subsequently revealed a village of the proto-Inuit who came to be called the Thule people. The United States abandoned its territorial claims in the area in 1917 in connection with the purchase of the Virgin Islands. Denmark assumed control of the village in 1937. A cluster of huts known as Pituffik ("quay, dock") stood on the wide plain where the base was built in 1951; a main base street was named Pituffik Boulevard. The population was forcibly relocated to Thule. Later in 1953, the USAF planned to construct an air defense site near that village, and in order to limit contact with soldiers, the Danish government again relocated 130 inhabitants of "Old Thule", settling them 97 km (60 mi) north in a newly constructed village also named Thule (colloquially "New Thule", now Qaanaaq). In a Danish Supreme Court judgment of 28 November 2003, the move was considered an expropriative intervention. During the proceedings, the Danish government recognized that the movement was a serious interference and an unlawful act against the local population. The Thule tribe was awarded damages of 500,000 kroner, and the individual members of the tribe who had been exposed to the transfer were granted compensation of 15,000 or 25,000 kroner each. A Danish radio station continued to operate at Dundas, and the abandoned houses remained. The USAF used that site only for about a decade, and it has since returned to civilian use. Knud Rasmussen was the first to recognize the Pituffik Plain as ideal for an airport. USAAF Colonel Bernt Balchen, who built Sondrestrom Air Base, knew Rasmussen and his idea. Balchen led a flight of two Consolidated PBY Catalina flying boats to Thule on 24 August 1942 and then sent a report advocating an air base to USAAF chief Henry "Hap" Arnold. However, the 1951 air base site is a few kilometers inland from the original 1946 airstrip and across the bay from the historical Thule settlement; an ice road connects it. The joint Danish-American defense area, designated by treaty, also occupies considerable inland territory in addition to the air base itself. After the German occupation of Denmark on 9 April 1940, Henrik Kauffmann, Danish Ambassador to the United States, agreed "In the name of the king" with the United States, authorizing the United States to defend the Danish colonies on Greenland from German aggression. This agreement faced Kauffmann with a charge of high treason by the protectorate Government. Beginning in the summer of 1941, the United States Coast Guard and the War Department established weather and radio stations at Narsarsuaq Airport (Bluie West-1), Sondrestrom Air Base (Bluie West-8), Ikateq (Bluie East Two), and Gronnedal (Bluie West-9). In 1943 the Army Air Forces set up weather stations Scoresbysund (Bluie East-3) on the east coast around the southern tip of Greenland, and Thule (Bluie West-6) to be operated by Danish personnel. Many other sites were set up, but BW-6, isolated in the far North, was then of very minor importance. After liberation, Denmark ratified the Kauffmann treaty but began efforts to take over US installations. Nonetheless, in the summer of 1946, the radio and weather station was enhanced with a gravel airstrip and an upper-air (balloon) observatory. This was part of an American-Canadian initiative to construct joint weather stations in the High Arctic. This station was under joint US-Danish operation. The location changed from the Thule (Dundas) civilian village to mainland Pituffik. From 1946 to 1951, the airstrip played an important role in Arctic resupply, aerial mapping, research, and search-and-rescue. The treaty's ratification in 1951 did not change much, except that the Danish national flag must be side by side with the US national flag on the base. In 1949, Denmark joined the North Atlantic Treaty Organization (NATO) and abandoned its attempt to remove the United States bases. By the outbreak of the Korean War next year, the USAF embarked on a global program of base-building in which Thule (at the time) would be considered the crown jewel owing to its location across the Pole from the Soviet Union, as well as its merit of being the northernmost port to be reliably resupplied by ship. Thule became a key point in American nuclear retaliation strategy. Strategic Air Command (SAC) bombers flying over the Arctic presented less risk of early warning than using bases in the United Kingdom. Defensively, Thule could serve as a base for intercepting bomber attacks along the northeastern approaches to Canada and the United States. A board of Air Force officers headed by Gordon P. Saville recommended pursuing a base at Thule in November 1950. It was subsequently supported by the Joint Chiefs of Staff and approved by President Truman. To replace the agreement entered into during World War II between the US and Denmark, a new agreement concerning Greenland was signed on 27 April 1951 and ratified by Denmark on 1 June 1951 (effective on 8 June 1951). At the request of NATO, the agreement became a part of the NATO defense program. The pact specified that the two nations would arrange for the use of facilities in Greenland by NATO forces in defense of the NATO area known as the Greenland Defense Area. Thule Air Base was constructed in secret under the code name Operation Blue Jay, but the project was made public in September 1952. Construction for Thule Air Base began in 1951 and was completed in 1953. The construction of Thule is said to have been comparable in scale to the enormous effort required to build the Panama Canal. The United States Navy transported the bulk of men, supplies, and equipment from the naval shipyards in Norfolk, Virginia. On 6 June 1951, an armada of 120 ships sailed from Naval Station Norfolk. On board were 12,000 men and 300,000 tons of cargo. They arrived at Thule on 9 July 1951. Construction, aided by continuous daylight in summer, took place around the clock. The workers lived on board the ships until quarters were built. Once they moved into the quarters, the ships returned home. On 16 June 1951, the base was accidentally discovered by French cultural anthropologist and geographer Jean Malaurie and his Inuit friend Kutikitsoq, on their way back from the geomagnetic North Pole. Originally established as a Strategic Air Command installation, Thule periodically served as a dispersal base for B-36 Peacemaker and B-47 Stratojet aircraft during the 1950s. It also provided an ideal site to test the operability and maintainability of these weapon systems in extreme cold weather. Similar operations were also conducted with B-52 Stratofortress aircraft in the 1950s and 1960s. In 1954, the 378 m (1,240 ft) Globecom Tower, a tower for military radio communication, was built at Northmountain. At the time of its completion, it was the third tallest human-made structure on earth[citation needed] and the tallest structure north of the Arctic Circle in the Western hemisphere. In the winter of 1956–1957, three KC-97 tankers and alternately one of two RB-47H aircraft made polar flights to inspect Soviet defenses. Five KC-97s were prepared for flight with engines running in temperatures of −46 °C (−50 °F) to ensure three could achieve airborne status. After a two-hour head start, a B-47 would catch up with them at the northeast coastline of Greenland where two would offload fuel to top off the B-47's tanks (the third was an air spare). The B-47 would then fly seven hours of reconnaissance, while the tankers would return to Thule, refuel, and three would again fly to rendezvous with the returning B-47 at northeast Greenland. The B-47 averaged ten hours and 4,500 km (2,800 mi) in the air, unless unpredictable weather closed Thule. In that case, the three tankers and the B-47 had to additionally fly to one of three equidistant alternates: England, Alaska, or Labrador. This sometimes occurred in moonless, 24-hour Arctic darkness, December through February. These flights demonstrated the capabilities of the US Strategic Air Command to Soviet Anti-Air Defense.[citation needed] In 1959, the airbase was the main staging point for the construction of Camp Century, some 240 km (150 mi) from the base. Carved into the ice, and powered by a nuclear reactor, PM-2A Camp Century was officially a scientific research base, but in reality was the site of the top secret Project Iceworm. The camp operated from 1959 until 1967. In the late 1950s, the DEW 1 to 4 were built as "weather stations". Thule Air Base would act as a supply station for the DYE bases.[citation needed] Other nearby installations built at the time that received support from Thule Air Base included the Cape Atholl (LORAN station), Camp TUTO (Ice Cap Approach Ramp and Airstrip), Sites 1 and 2 (Ice Cap Radar Stations), Pingarssuit Mountain ("P Mountain") (radar and communications site), Thule Site J (BMEWS), North and South Mountains (research sites), and a research rocket firing site. It also was essential in the construction and resupply of High Arctic weather stations, including CFS Alert (Alert Airport) and Station Nord.[citation needed] In 1957, construction began on four Nike Missile sites around the base, and they and their radar systems were operational by the end of 1958. In 1961, a Ballistic Missile Early Warning System (BMEWS) radar was constructed at "J-Site", 21 km (13 mi) northeast of the main base. BMEWS was developed by the RCA Corporation to warn North America of a transpolar missile attack from the Russian mainland and submarine-launched missiles from the Arctic and North Atlantic oceans. At this time, Thule was at its peak, with a population of about 10,000. Starting in July 1965, activities at Thule were generally downsized. The base host unit, the 4683d Air Defense Wing, was discontinued. By January 1968, the population of Thule was down to 3,370. On 21 January 1968, a B-52G bomber carrying four nuclear weapons crashed just outside Thule. Thule is the location where the fastest recorded sea level surface wind speed in the world was measured when a peak speed of 333 km/h (207 mph) was recorded on 8 March 1972, immediately prior to the instrument's destruction. Thule became an Air Force Space Command base in 1982. The US and Denmark agreed to reduce the base to half its original area on 30 September 1986. It was home to the 821st Space Base Group, which exercised air base support responsibilities within the Thule Defense Area. The base hosts the 12th Space Warning Squadron (21st Operations Group, 21st Space Wing), a Ballistic Missile Early Warning Site designed to detect and track ICBMs launched against North America. Missile warning and space surveillance information flows to NORAD command centers located at Peterson Space Force Base, Colorado. Thule is also host to Detachment 1 of the 23rd Space Operations Squadron, part of the 50th Space Wing's global satellite control network, as well as operating many new weapons systems. In addition, the airfield boasts a 3,047 by 42 m (9,997 by 138 ft) asphalt runway, with 3,000 US and international flights per year. The Dundas Peninsula, including Old Thule and Uummannaq, was relinquished by the US and returned to Danish jurisdiction on 20 February 2003. A delegation from the NATO Parliamentary Assembly visited Thule in early September 2010 and were told by the base commander that, at that time (summer), approximately 600 personnel were serving at Thule, a mix of mostly US and Danish active duty personnel and contractors. In 2015-2016, the runway was repaved, the first time since 1991. The runway is white to reduce permafrost thawing. Previously painted white, during the re-paving, extruded polystyrene foam boards were used in 18% of the runway instead of white. There is only a brief period each year in the summer when sea ice thins sufficiently to send supply ships to the base. The US sends one heavy supply ship each summer in what is called Operation Pacer Goose. In 2020, Thule Air Base was formally transferred to the United States Space Force. On 6 April 2023, Thule was renamed Pituffik Space Base, reflecting its status as a Space Force base and the native name for the region. On 28 March 2025, Vice President JD Vance, his wife Usha, and Mike Waltz, the national security adviser, toured the base, as part of a trip arranged by the Trump administration. Vance was the most senior US government official ever to visit the base. The visit came during a time of renewed discussion of the proposed acquisition of Greenland by President Donald Trump and was opposed by some Greenlanders. On 11 April 2025, the base commander, Colonel Susannah Meyers, was relieved of command by the Trump administration for "undermining" Vice President Vance after his visit by sending an email to base personnel (staffed by Americans, Canadians, Danes, and Greenlanders) that included: "I spent the weekend thinking about Friday's visit [by VP Vance]—the actions taken, the words spoken, and how it must have affected each of you. I do not presume to understand current politics, but what I do know is the concerns of the US administration discussed by Vice President Vance on Friday are not reflective of Pituffik Space Base. I commit that, for as long as I am lucky enough to lead this base, all of our flags will fly proudly—together". Sources for major commands and major units assigned: Remote tracking station Thule Tracking Station (TTS) is operated by Pituffik Space Base, using the callsign POGO. The station 76°30′57″N 68°36′0″W / 76.51583°N 68.60000°W / 76.51583; -68.60000) is a US Space Force installation in Greenland, near the base, and has a Remote Tracking Station (callsign: Polar Orbiting Geophysical Observatory (POGO)) of the Satellite Control Network. It was originally the classified 6594th Test Wing's Operating Location 5 designated by Air Force Systems Command on 15 October 1961: the station was operational on 30 March 1962, with "transportable antenna vans parked in an old Strategic Air Command bomb assembly building." The permanent RTS equipment was emplaced in 1964, and a communications terminal was emplaced on Pingarssuit Mountain—Thule Site N-32 (moved to Thule Site J in 1983. Based units Notable units based at Pituffik Space Base: Space Operations Command To assist with port operations, Pituffik is home to the only tugboat in the Department of the Air Force, the 71-foot Rising Star (USAF TG-71-9001). In the summertime, the Rising Star escorts fuel tankers and cargo ships, aligns them with the pier, and moves icebergs out of the way as vessels enter North Star Bay. It is also used for sightseeing tours of the surrounding bays and fjords during the summer. In the winter, it is hauled onto shore. In 2020, the tugboat was used to save a sinking ship and its crew of six 50 kilometers (31 mi) south of base, towing the distressed ship back to the port at Pituffik. Accidents In 1954, a Douglas C-124C Globemaster II operated by the US Air Force crashed on approach to the air base, killing ten people. On 21 January 1968, a B-52G Stratofortress from the 380th Strategic Aerospace Wing, Plattsburgh Air Force Base, New York, on a secret airborne nuclear alert crashed and burned on the ice near Thule Air Base. The impact detonated the high explosives in the primary units of all four of the B28 nuclear bombs it carried, but nuclear and thermonuclear reactions did not take place due to the PAL and fail-safe mechanisms in the weapons, thus preventing the actual detonation of the weapons themselves. The resulting fire caused extensive radioactive contamination. More than 700 Danish civilians and US military personnel worked under hazardous conditions, the former without protective gear, to clean up the nuclear material. In 1987, nearly 200 Danish workers tried unsuccessfully to sue the United States. Kaare Ulbak, chief consultant to the Danish National Institute of Radiation Hygiene, said Denmark had carefully studied the health of the Thule workers and found no evidence of increased mortality or cancer. The United States Department of Defense maintained that all four weapons had been destroyed. Although many of the details of the accident are still classified, some information was released by the US authorities in September 1994 under the Freedom of Information Act. After reviewing these files, an investigative reporter from BBC News claimed in May 2007 that the USAF was unable to account for one of the weapons. In 2009, the assertions of the BBC were refuted by a Danish report after a review of the available declassified documentation. Airlines and destinations As of 2010[update], one airline provided commercial service to Pituffik. Schuyler Line Navigation Company, a US flag ocean carrier, provides ocean transportation. Schuyler Line operates under a government contract to supply sustainment and building supplies to the base. Climate Pituffik has a tundra climate (ET) with long, severely cold winters lasting most of the year and short and cool summers. Precipitation is very low year round, but peaks during summer. The structures of the base are built on permafrost, which makes them vulnerable to the effects of climate change. Film Pituffik Space Base is depicted in the 2023 documentary film The Color of Ice, which follows scientists testing a hot-tip drill to melt into the ice sheet at the edge of the base. The film highlights how the ice-sheet surface at TUTO Ramp Road, which was built by United States Army Corps of Engineers for ice-sheet access to Camp Century in the 1960s, has melted downwards by almost 100 feet (30 m). Pituffik Space Base itself is arguably presented as a liminal space in the film. See also References Other sources Further reading External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-98] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Special:EditPage/Template:North_America_topic] \| [TOKENS: 59]
View source for Template:North America topic You do not have permission to edit this page, for the following reason: Why is the page protected? What can I do? Submit an edit request Pages transcluded onto the current version of this page (help): Return to Template:North America topic.
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/יוברט_האמפרי] \| [TOKENS: 47931]
תוכן עניינים יוברט האמפרי יוברט הורשיו האמפרי הבן (באנגלית: Hubert Horatio Humphrey, Jr.‎;‏ 27 במאי 1911 – 13 בינואר 1978) היה פוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כסגן נשיא ארצות הברית ה-38, בין 1965 ל-1969 כסגנו של הנשיא ג'ונסון. האמפרי כיהן פעמיים כסנאטור מטעם מדינת מינסוטה, בין השנים 1949–1964, ומשנת 1971 ועד למותו בינואר 1978. הוא היה מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1968, אך הפסיד בבחירות לנשיאות לסגן הנשיא לשעבר ולמועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון. האמפרי נולד בוולאס שבדקוטה הדרומית ב-1911, ולמד באוניברסיטת מינסוטה לפני שהשיג רישיון רוקחות ממכללת הרוקחים של הקפיטול ב-1931. הוא סייע בניהול בית המרקחת של אביו עד 1937 לפני שחזר לאקדמיה, והשיג תואר שני באוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה ב-1940, שם היה מרצה למדעי המדינה. הוא חזר למינסוטה במהלך מלחמת העולם השנייה וסייע בפיקוח על מנהל הקדמה והעבודה. לאחר מכן הפך לאחראי מטעם המדינה על תוכנית שירותי המלחמה של מינסוטה לפני שהפך לסגן יושב ראש ועדת כוח האדם למלחמה. ב-1943 הפך לפרופסור במדעי המדינה במכללת מקלסטר ונכשל בניסיון להיבחר לראשות עיריית מיניאפוליס. האמפרי סייע בהקמת מפלגת העבודה הדמוקרטית החקלאית ב-1944, וב-1945 הפך למועמדה לראשות עיריית מיניאפוליס והשיג 61% מהקולות. הוא כיהן כראש עיר עד ל-1948, נבחר מחדש וייסד את קבוצת האמריקנים לפעולה דמוקרטית, הליברלית והמתנגדת לקומוניזם, ב-1947. האמפרי נבחר לסנאט בבחירות ב-1948, ובאותה שנה הצעתו לסיום ההפרדה הגזעית נכללה במצע המפלגה בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1948, לאחר שנאם נאום בוועידה ודרש מהמפלגה הדמוקרטית "ללכת אל זריחת זכויות האדם." הוא שירת שלוש כהונות בסנאט בין 1949 ל-1964, והיה מצליף הרוב בסנאט בין 1961 ל-1964. במהלך כהונתו, הוביל את מאמצי חקיקת חוק זכויות האזרח, לקח חלק פעיל ביצירת חיל השלום, תמך בסעיף בחוק לביטחון לאומי שיאסור על הקמת מחנות ריכוז ל"גורמים חתרניים", הציע להפוך את החברות במפלגה הקומוניסטית לפשע, וניהל את הוועדה לפירוק מנשק. הוא היה פוליטיקאי פרוגרסיבי, סנאטור מוערך וידיד ישראל. האמפרי ניסה להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי ב-1952 וב-1956. לאחר שלינדון ג'ונסון מונה לנשיאות לאחר הירצחו של ג'ון פיצג'רלד קנדי בנובמבר 1963, הוא בחר בהאמפרי להיות סגנו ב-1964 מול בארי גולדווטר הרפובליקני, והדמוקרטים ניצחו ניצחון גדול ב-1964. לאחר שג'ונסון הכריז במרץ 1968 שלא ינסה להיבחר מחדש, החל האמפרי במסעו להיבחר כעבור חודש. מתנגדיו הראשיים היו יוג'ין מקארתי ורוברט קנדי שהתנגדו למלחמת וייטנאם. האמפרי נקשר שלא בטובתו במדיניות ממשל ג'ונסון, ובעיקר בהימשכה של מלחמת וייטנאם. אף שהתנגד למלחמה, הוא לא התנער ממנה בפומבי, אם משום שהיה נאמן לנשיא ואם משום שחשש מעוצמת נקמתו הפוליטית. הוא זכה במועמדות מטעם מפלגתו, לאחר מאבק קשה במחאות הוועידה הדמוקרטית ב-1968 בשיקגו, ולאחר שזכה בצירים של המדינות בהן לא נערכו בחירות מקדימות. הוא בחר באדמונד מאסקי כסגנו. לאחר הירצחו של מנהיג זכויות האזרח מרטין לותר קינג והירצחו של רוברט קנדי, וההתנגדות למלחמת וייטנאם, חוותה האומה תחושת משבר, והאמפרי הפסיד בבחירות לנשיאות לסגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון, כשפער הקולות ביניהם קטן מאוד, אך פער חבר האלקטורים גדול ומשמעותי. לאחר מכן חזר האמפרי להוראה במינסוטה וחזר לסנאט ב-1971. הוא הפך לסגן הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית הראשון, תפקיד בו כיהן עד למותו ב-1978. הוא מת מסרטן שלפוחית השתן בביתו בוייברלי שבמינסוטה ונקבר בבית הקברות של מיניאפוליס. אשתו במשך 41 שנה, מיוריאל האמפרי, החליפה אותו בסנאט, עד שיורש נבחר לקח את המושב. ראשית חייו ולימודיו האמפרי נולד בחדר מעל לבית המרקחת של אביו בוולאס שבדקוטה הדרומית. הוא היה בנם של רגנילד קריסטין סאנס (1883–1973), מהגרת נורווגית, ויוברט הורשיו האמפרי האב (1882-1949). את רוב נעוריו בילה בדונלד, דקוטה הדרומית, עיירה בת שש מאות אנשים. אביו היה רוקח מורשה והיה ראש העיר וחבר במועצת העיר. בנוסף שירת במועצה המחוקקת של העיר והיה הציר מטעם מדינתו לוועידות הדמוקרטיות הלאומיות של 1944 ו-1948. בסוף שנות העשרים, חוותה העיר משבר כלכלי חמור. הבנקים בעיר נסגרו ואביו של האמפרי התקשה לשמור על בית המרקחת שלו. לאחר שבנו סיים את לימודיו בתיכון המקומי, עזב יוברט האמפרי האב את דונלד ופתח בית מרקחת חדשה בחורון, דקוטה הדרומית (11,000 תושבים), שם קיווה להצליח כלכלית. בגלל הקושי הכלכלי של המשפחה, עזב האמפרי את אוניברסיטת מינסוטה לאחר שנה. הוא השיג רישיון רוקחות ממכללת הקפיטול לרוקחות בדנוור, קולורדו (כשהוא משלים תוכנית לימודים של שנתיים בחצי שנה), ובשנים 1931 עד 1937 ניסה לסייע לאביו לנהל את בית המרקחת המשפחתי. שניהם מצאו דרכים חדשניות למשוך לקוחות: הם סיפקו תרופות גם לחזירים, מה שמשך חקלאים רבים לבוא לקנות אצלם. הבן רקח את התרופות במרתף, ואילו האב נסע לנסיעות כדי למכור את המוצרים. האמפרי הוסיף בנזוקאין לתרופות, כך שהן שיככו כאבים. ההכנסה המשפחתית גדלה כתוצאה מכך. לאחר קצת זמן הפך בית המרקחת לרווחי. האמפרי נכח בכנסייה המתודיסטית והפך למדריך תנועת הנוער של הכנסייה. הוא ניהל משחקי כדורסל במרתף הכנסייה. האמפרי לא נהנה מעבודתו כרוקח, וחלומו היה להפוך לדוקטור במדעי המדינה ולהפוך לפרופסור במכללה. הוא עצמו חווה כאבי בטן והתעלפויות פסיכוסומטיות. באוגוסט 1937, אמר לאביו שהוא רוצה לחזור ללמוד. האב ניסה להציע לו שותפות מלאה בפירמה, אולם הוא סירב וטען שהוא היה מדוכא מהעבודה, מסופות האבק ומהעובדה שנקרע בין חלומותיו לבין נאמנותו לאביו. אביו דרש ממנו לעשות משהו בנוגע לאושרו. ב-1937 חזר האמפרי לאוניברסיטת מינסוטה והשיג תואר שני ב-1939. הוא היה חבר באחוות פי דלטה צ'י. בנוסף השיג תואר שני באוניברסיטת לואיזיאנה ב-1940, כששירת כעוזר מרצה למדעי המדינה. אחד מחבריו לכיתה היה ראסל לונג, בנו של יואי לונג וסנאטור לעתיד מטעם לואיזיאנה. לאחר מכן הפך למרצה ולתלמיד דוקטורט באוניברסיטת מינסוטה בין 1940 ל-1941, והיה מפקח על תוכנית מנהל הקדמה והעבודה. האמפרי היה נואם מבריק במועדון הדיונים של האוניברסיטה. אחד מחבריו למועדון היה אורוויל פרימן, מושל מינסוטה לעתיד ומזכיר החקלאות. ב-1940, התווכחו האמפרי ונשיא האוניברסיטה לעתיד, מלקולם מוס, על יכולותיהם של פרנקלין דלאנו רוזוולט, הנשיא הדמוקרטי, וונדל וילקי, המועמד הרפובליקני, בתחנת רדיו במיניאפוליס. האמפרי תמך ברוזוולט. האמפרי החל להיות פעיל בפוליטיקה המקומית, ולכן מעולם לא סיים את הדוקטורט שלו. נישואיו וראשית הקריירה ב-1934 החל האמפרי לצאת עם מיוריאל באק, מנהלת חשבונות. הם נישאו ב-1936 ונשארו נשואים עד למותו של האמפרי כעבור 42 שנה. נולדו להם ארבעה ילדים: יוברט האמפרי השלישי, ננסי, רוברט ודאגלס. בניגוד לפוליטיקאים בולטים אחרים, האמפרי לא היה למיליונר, ותמיד היה חסר לו כסף. כדי להשלים הכנסות, גבה האמפרי תשלום על נאומיו. ברוב כהונתו כסנאטור וכסגן נשיא, גר בבית במימון ממשלתי בפרוורי מרילנד. ב-1958, השתמש הזוג בחסכונותיו ובנה בית ליד מיניאפוליס. במהלך מלחמת העולם השנייה ניסה האמפרי שלוש פעמים להצטרף לצבא אולם נכשל. בפעמיים הראשונות ניסה להצטרף לצי, בהתחלה כקצין ואז כמגויס. הצי דחה אותו עקב עיוורון צבעים. הוא ניסה להתגייס לצבא בדצמבר 1944 אולם נכשל בגלל בעיות ריאה. אף על פי שניסה להתגייס לצבא, במהלך כל חייו הפוליטיים האשימו אותו יריביו בהשתמטות. האמפרי ניהל כמה רשויות מתקופת המלחמה ועבד כמרצה במכללה. ב-1942, היה האחראי מטעם המדינה על שירותי המלחמה. ב-1943 היה לסגן מנהל ועדת כוח האדם המלחמתית. בין 1943 ל-1944, היה האמפרי פרופסור למדעי המדינה במכללה במינסוטה, וניהל את מחלקת יחסי החוץ החדשה. המחלקה התמקדה בהקמת האומות המאוחדות. באביב 1944, לאחר שעזב את המכללה, עבד האמפרי כפרשן ברדיו בתחנה במיניאפוליס עד ל-1945. ב-1943, ניסה האמפרי להתמודד לראשונה במערכת בחירות, לתפקיד ראש עיריית מיניאפוליס. הוא הפסיד, אולם למרות קשיי מימון עדיין השיג יותר מ-47% מהקולות. ב-1944, היה האמפרי אחד מיוזמי המיזוג בין המפלגה הדמוקרטית של מינסוטה לבין מפלגת העבודה החקלאית, להקמת מפלגת העבודה הדמוקרטית החקלאית. באותה השנה, סייע לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט להיבחר מחדש ב-1944. ב-1945 ניסה קומוניסט להשתלט על המפלגה, והאמפרי פיתח דעות אנטי קומוניסטיות וסילק את הקומוניסטים מהמפלגה במינסוטה. לאחר המלחמה, רץ שוב פעם לתפקיד ראש עיריית מיניאפוליס. הפעם השיג 61% מהקולות. He served as mayor from 1945 to 1948. הוא נבחר שוב ב-1947 בפער הגדול ביותר בתולדות העיר באותה התקופה. האמפרי התפרסם כשהקים את ארגון האמריקנים לפעולה דמוקרטית, שהיה ליברלי ואנטי קומוניסטי, ובראשו עמד בין 1949 ל-1950. בתפקידו ביצע רפורמה בכוח המשטרה בעיר. באותה תקופה נחשבה העיר לבירת האנטישמיות במדינה, וגם הקהילה האפרו-אמריקאית סבלה מאפליה. בכהונתו נלחם האמפרי בדעות קדומות. ב-1960 אמר לעיתונאי שלהיות ראש עיר היא העבודה הטובה ביותר בין תפקיד המושל לתפקיד הנשיא. הוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1948 המפלגה הדמוקרטית ב-1948 הייתה מפולגת בין הצפון, שדרש מהממשלה להגן על זכויות האזרח של המיעוטים, והדרום, שהאמין שיש למדינות זכות להנהיג הפרדה גזעית בתוכן. בוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית ב-1948, מצע המפלגה שיקף את המחלוקות וכלל רק אמרות מעורפלות בנושא זכויות האזרח. הנשיא הארי טרומן ויתר על רוב ההמלצות מוועדה ב-1946 בנושאי זכויות האזרח, מחשש להרגיז את הדמוקרטים מהדרום. האמפרי כבר טען בריאיון שעל המפלגה הדמוקרטית לאמץ את כל עקרונות הוועדה. קואליציה מגוונת התנגדה למצע זכויות האזרח המעורפל, כולל ליברלים מתנגדים לקומוניזם כהאמפרי. הוא הציע להוסיף סעיף למצע המפלגה שיחייב את המפלגה להתנגדות להפרדה הגזעית. הוא דרש חקיקה נגד לינצ'ים, ביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר בדרום, וסיום האפליה בתעסוקה על רקע צבע עור. גם מנהיגים דמוקרטיים עירוניים תמכו במצע. אף על פי שהיו שמרנים, הם האמינו שאובדן הקולות בדרום יהיה קטן יחסית לתמיכה שיזכו לה מצד השחורים. למרות הלחץ מעוזריו של טרומן לא לדון בנושא, בחר האמפרי לנאום בשם הסעיף בוועידה. בנאומו, טען: ”לאלו האומרים, ידידָי, לאלו האומרים שאנו נחפזים בעניין זה של זכויות האזרח, להם אני אומר: אנו מאחרים ב-172 שנים! לאלו שאומרים שתוכנית זכויות האזרח פוגעת בזכויות המדינות, להם אני אומר: הגיע הזמן שהמפלגה הדמוקרטית תצא מהצל של זכויות המדינות ותלך אל זריחת זכויות האדם!” היה זה נאומו הנודע של האמפרי שדחף את המפלגה לאמץ מצע ליברלי, שעיקרו פעולה למען זכויות אזרח. 651 תמכו בהצעתו לעומת 582 שהתנגדו. כתוצאה מההחלטה, זעמו צירי הדרום על מה שהם ראו כפגיעה בזכויות המדינות הבודדות, לפעול (או שמא לא לפעול) בנושא זכויות האזרח, בקצב ובאופן שהן רואות לנכון. כל המשלחת ממיסיסיפי וחצי מהמשלחת מאלבמה נטשו את האולם. הדמוקרטים הדרומיים זעמו על הפגיעה ב"דרך החיים" שלהם והקימו את המפלגה ה"דיקסיקרטית" בראשות סטרום ת'ורמונד, מושל קרוליינה הדרומית ומועמדה הנשיאותי. מטרתם הייתה לזכות במספיק מדינות דרומיות מול טרומן ולגרום לתבוסתו. הם היו בטוחים שתבוסה כזאת תגרום לכך שהמפלגה לא תדרוש עוד תמיכה בזכויות האזרח. אולם פעולתו של האמפרי כנראה עזרה לטרומן להיבחר מחדש יותר משהזיקה, שכן הביאה לו את קולותיהם של שחורים ולבנים מתונים, כמשקל נגד לקולות שאיבד בדרום. כתוצאה מכך, ניצח טרומן באופן מפתיע את יריבו הרפובליקני, תומאס דיואי. הניצחון של טרומן החליש את מעמד הדמוקרטים הדרומיים. סנאטור (1949–1964) מינסוטה בחרה בהאמפרי לכהן בסנאט ב-1948 מטעם מפלגת העבודה הדמוקרטית החקלאית, כשבבחירות המקדימות במפלגה הוא משיג 89% מהקולות, וכשהוא מנצח את המועמד הרפובליקני, ג'וזף בל, ומשיג 60% מהקולות. האמפרי החל את כהונתו בסנאט ב-3 בינואר 1949, והיה הסנאטור הדמוקרטי הראשון מטעם מינסוטה לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית. אביו מת באותה השנה, ולכן הפסיק האמפרי להשתמש בסיומת "הבן" בשמו. פעמיים נבחר מחדש, ב-1954 ושוב ב-1960. הוא נבחר למצליף הרוב בסנאט ב-1961, תפקיד בו כיהן עד שעזב את הסנאט ב-29 בדצמבר 1964 כדי להתמודד לתפקיד סגן הנשיא. האמפרי כיהן בקונגרסים ה-81 עד ה-87, וגם כיהן בחלק מהקונגרס ה-88. תמיכתו של האמפרי בזכויות האזרח הובילה לנידויו מצד הדמוקרטים הדרומיים, ששלטו ברוב תפקידי המנהיגות בסנאט ורצו להעניש את האמפרי על הצעותיו בתחומי זכויות האזרח. הסנאטור ריצ'רד ראסל ג'וניור מג'ורג'יה, מנהיג הדמוקרטים הדרומיים, טען שהוא לא מאמין שאנשי מינסוטה שלחו את האמפרי לייצגם. האמפרי סירב שיאיימו עליו: יושרו, רהיטותו ותשוקתו לנושא הובילו לכך שגם הדרום כיבד אותו. הדרומיים החלו לקבל אותו לאחר שהפך לבן טיפוחיו של מנהיג הרוב בסנאט, לינדון ג'ונסון מטקסס. האמפרי לחם למען נושאים פרוגרסיביים מגוונים: זכויות האזרח, איכות הסביבה, סיוע הומניטרי, הגבלת תפוצת נשק גרעיני וניסויים בו, תלושי מזון ועוד. בתקופת המקארתיזם (1950-1954) הואשם האמפרי בחולשה מול הקומוניסטים, אף על פי שתמך בממשל טרומן נגד ברית המועצות ושהיה אנטי-קומוניסט מובהק. הוא תמך בסעיף לחוק הביטחון הלאומי שימנע הקמת מחנות ריכוז לגורמים חתרניים, וב-1954 תמך בחוק שיהפוך את החברות במפלגה הקומוניסטית לפשע, חוק שנכשל. הוא היה יושב הראש של ועדת הסנאט לנושא פירוק מנשק. אף על פי שתמך בכל המלחמות בין 1938 למותו, בפברואר 1960 הגיש חוק להקמת סוכנות שלום לאומית. הוא תמך בתיקון לחוק שדרש ממנהל המזון והתרופות להגדיר שתי קטגוריות לתרופות, תרופות במרשם ותרופות מורשות. כמצליף הדמוקרטי בסנאט ב-1964, תמך בהאמפרי בהעברת חוק זכויות האזרח באותה השנה. הוא היה ממנסחי החוק, יחד עם אוורט דירקסן, מנהיג המיעוט הרפובליקני מאילינוי. תמיכתו של האמפרי בנושאים ליברליים, ומזגו השמח, הוביל לכך שזכה לכינוי של כבוד, "הלוחם המאושר" (the happy warrior), על שם גיבור שירו של ויליאם וורדסוורת'. הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי נחשב למקים חיל השלום, אולם ב-1957 יזם האמפרי חוק שנועד להקמת חיל השלום. האמפרי היה ממובילי המאבק לחוק זכויות האזרח, והאמפרי היה זה שהציע את חיל השלום. בנוסף לכך הציע תוכניות לאספקת מזון למדינות מוכות רעב ואת מדיקר, 16 שנים לפני שהחוק עבר. הוא תמך בסיוע ממשלתי לחינוך ב-1949 ובאמנה לאיסור על ניסויים גרעיניים ב-1956. הנשיא ג'ונסון טען שרוב הסנאטורים הם דגיגים, אולם האמפרי הוא לוויתן. בפברואר 1959, אמר האמפרי שעל העיתונות האמריקנית היה להתעלם מאמרתו של ניקיטה חרושצ'וב, שקרא לו "מספר אגדות". בספטמבר, נאם וקרא לבלימת המלחמה הקרה. ניסיונות להיבחר לנשיאות ולסגנות (1952–1964) האמפרי ניסה להיות המועמד הדמוקרטי לתפקיד נשיא ארצות הברית פעמיים לפני שנבחר להיות סגן הנשיא ב-1964. ב-1952 היה המועמד המקומי של מינסוטה, והשיג רק 26 קולות בסיבוב הראשון. בפעם השנייה התמודד ב-1960. בין לבין, ניסה להפוך למועמד לתפקיד סגן הנשיא בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1956, והשיג 134 קולות בסיבוב הראשון ו-74 בשני. ב-1960, שוב ניסה האמפרי לרוץ לנשיאות מול הסנאטור ג'ון פיצג'רלד קנדי בבחירות המקדימות. הם התמודדו זה מול זה בוויסקונסין, שם ניצח מטה הבחירות המאורגן והעשיר של קנדי את ניסיונו הנמרץ אך הלוקה בתקציב של האמפרי. האמפרי האמין שאם ינצח בוויסקונסין יוכל להאט את קנדי, שהוביל במירוץ. אחיו, אחיותיו ואשתו של קנדי חרשו את המדינה ומשכו קולות, והאמפרי השווה את המאבק שלו בקנדי למאבק של עצמאי מול רשת גדולה. האמפרי טען שהוא ומיוריאל לא יכלו להשתוות לזוהר של ג'קי קנדי, או לתמיכה מצד פרנק סינטרה. קנדי ניצח בוויסקונסין, אולם בפער קטן יחסית. רבים טענו שהוא ניצח אך ורק באזורים שהיו קתוליים, ושהפרוטסטנטים תמכו בהאמפרי. האמפרי החליט להתמודד מול קנדי שוב בבחירות בווירג'יניה המערבית. האמפרי האמין שמפני שזכה לתמיכת המדינה ארבע שנים קודם לכן, ושהמדינה הייתה כפרית יותר, הוא יוכל לנצח בה. בנוסף, המדינה הייתה מלאה בפועלים מובטלים ובכורי פחם רעבים, בעיקר פרוטסטנטים, שהאמפרי חשב שיוכל למשוך. and deep-dyed Bible-belters besides." קנדי החליט להתעמת עם נושא הדת. בשידורי רדיו, טען שהנושא אינו קתולים מול פרוטסטנטים, אלא סובלנות מול חוסר סובלנות. האמפרי, שתמך בסובלנות כל חייו, נאלץ להתגונן. פרנקלין רוזוולט הבן תמך בקנדי וטען שהאמפרי השתמט מגיוס במלחמת העולם השנייה. רוברט קנדי, שניהל את מטה הבחירות של אחיו, לחץ על שימוש באסטרטגיה זאת. מערכת היחסים בין האמפרי וקנדי נפגעה. בנוסף, ההאשמות לא היו נכונות כיוון שהאמפרי ניסה להתגייס אולם נדחה מטעמי בריאות. לאחר מערכת הבחירות התנצל רוזוולט בפני האמפרי. רוזוולט טען שרוברט קנדי היה נחוש לנצח בכל מחיר ולכן ניצל אותו. האמפרי, שלא זכה לתרומות רבות, לא יכול היה להתמודד עם קנדי. הוא נסע במדינה באוטובוס שכור, ואילו קנדי טס במדינה במטוס של משפחתו. האמפרי הוציא 23,000 דולר על מערכת הבחירות ואילו קנדי הוציא 1.5 מיליון דולרים. מטה קנדי אף הואשם בשוחד בחירות. האמפרי טען שיכול היה לכבד כפולטיקאי את מסע הבחירות היעיל של קנדי, אולם שהאכזריות במסע הבחירות הייתה קשה. קנדי ניצח את האמפרי בקלות והשיג 60.8% מהקולות בווירג'יניה המערבית. באותו הערב פרש האמפרי מהמירוץ. קנדי התגבר על התחושה שלא יכול היה להיבחר בידי פרוטסטנטים והצליח להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי. האמפרי ניצח בדקוטה הדרומית ובמחוז קולומביה, מערכות בחירות בהן קנדי לא התמודד. בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1960, השיג ארבעים ואחד קולות. תבוסתו של האמפרי ב-1960 הובילה להבנה עבורו. הוא הבין שאדם עני לא יוכל להפוך לנשיא המדינה ללא הפיכה לסגן הנשיא קודם לכן. הוא האמין שרק כך יוכל לגייס משאבים וארגון מספק כדי להיות מועמד. לכן, במהלך הבחירות של 1964, הבהיר האמפרי את רצונו להיות עמיתו למירוץ של הנשיא לינדון ג'ונסון. בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1964, הסתיר ג'ונסון את החלטתו מפני שלושת המועמדים הפוטנציאליים, הסנאטור מקונטיקט תומאס דוד, הסנאטור השני ממינסוטה יוג'ין מקארתי והאמפרי, ומפני שאר המדינה, לפני שהכריז שהאמפרי הוא המועמד הנבחר. בנאום קבלת המועמדות, הכריז האמפרי על תמיכתו בג'ונסון, והחל לתקוף את המועמד הרפובליקני, בארי גולדווטר. הוא טען שרוב הדמוקרטים והרפובליקנים בסנאט תמכו בקיצוץ המס בן 11.5 מיליארד הדולרים, אולם לא גולדווטר. בנוסף, טען ש-80% מהרפובליקנים בסנאט תמכו בחוק זכויות האזרח, אולם לא גולדווטר. האמפרי חזר על דברים שגולדווטר התנגד אליהם לשמחת הקהל. היה ברור שהוא אהוד על התומכים של המפלגה. בנאום לפני מנהיגי איגודים מקצועיים ב-7 בספטמבר 1964, טען האמפרי שלאיגודים המקצועיים יש יותר השפעה מכל מגזר אחר על תוצאות הבחירות. בניו ג'רזי, ב-10 בספטמבר, טען האמפרי שלסנאטור גולדווטר היה רקורד כושל בנושא הדיור. ב-12 בספטמבר הגיע לדנוור, וטען שגולדווטר הצביע נגד תוכניות חברתיות שרוב האמריקנים והרפובליקנים תמכו בהן. באספה ב-13 בספטמבר בסנטה פה, ניו מקסיקו, טען האמפרי שהמפלגה הרפובליקנית מנסה להפריד בין האמריקנים כדי למשול, ושגולדווטר פוגע ביחידים בהקטנת הממשלה. ב-16 בספטמבר, טען שאיגוד האמריקנים לפעולה דמוקרטית תמך בסנקציות הכלכליות שהפעיל ממשל ג'ונסון מול קובה ורצה ממשלה קובנית חופשית. למחרת היום, הגיע לסן אנטוניו, טקסס, וטען שגולדווטר התנגד לתוכניות שרוב הטקסנים תמכו בהן. בהופעתו בקליבלנד, אוהיו ב-27 בספטמבר, טען האמפרי שממשל קנדי הצליח להביא את אמריקה לשגשוג וביקש מהבוחרים להצביע נגד "אלו שרוצים להחליף את פסל החירות בשער נעול". ב-2 באוקטובר, טען האמפרי בלוס אנג'לס, קליפורניה, שמערכת הבחירות מציבה בחירה בין הנשיא ג'ונסון לבין המועמד ש"מקלל את החושך אולם לא מדליק את האור". ב-9 באוקטובר, בניו ג'רזי, מנה בפני מבקרי הממשל, להם קרה "אמריקנים חולים ועייפים", את הישגי ממשל קנדי וג'ונסון. ב-18 באוקטובר, בזמן שהיה בטמפה, פלורידה, התפטר עוזר בכיר של ג'ונסון בגלל שערוריית מין, והאמפרי טען שלא היה מודע להדלפות בנושא. ב-24 באוקטובר, טען במיניאפוליס שגינויו של הסנאטור ג'וזף מקארתי, העברת חוק זכויות האזרח והאמנה על איסור ניסויים גרעיניים היו פעולות הסנאט הטובות ביותר בעשור האחרון, ושלכולן התנגד גולדווטר. ב-26 באוקטובר בשיקגו, טען האמפרי שגולדווטר הוא לא דמוקרטי ולא רפובליקני אלא קיצוני. ג'ונסון וקנדי ניצחו בקלות במערכת הבחירות, והשיגו 486 קולות מתוך 538. רק חמש מדינות דרומיות ומדינת אריזונה של גולדווטר תמכו ברפובליקנים. האמפרי חזה חודש קודם לכן שהדמוקרטים ינצחו בפער גדול. ב-6 בנובמבר 1964, נסע האמפרי לאיי הבתולה לחופשה בת שבועיים לפני כניסתו לתפקיד וטען בריאיון שלא סיכם עם הנשיא ג'ונסון מה יהיה תפקידו. ב-20 בנובמבר הודיע שיתפטר מהסנאט בחודש הבא כדי שוולטר מונדייל יחליף אותו. ב-10 בדצמבר 1964, נפגש האמפרי עם הנשיא ג'ונסון בחדר הסגלגל, והנשיא האשים אותו בכך שפיתח מנגנון ליחסי ציבור ולהאדרת שמו. הוא הציג בפניו כתבה שטענה שג'ונסון ימות בתוך חצי שנה ממחלת לב. באותו היום, הכריז ג'ונסון שהאמפרי יטפל בתוכניות זכויות האזרח של הממשל. ב-19 בינואר 1965, יום לפני כניסתו לתפקיד, טען בפני הוועדה הדמוקרטית הלאומית שהמפלגה התאחדה כתוצאה מהקונצנזוס שנוצר כתוצאה ממערכת הבחירות. סגן הנשיא (1965–1969) האמפרי נכנס לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית ב-20 בינואר 1965, והיה סגן הנשיא המכהן הראשון מזה ארבעה עשר חודשים, לאחר שסגן הנשיא, לינדון ג'ונסון, מונה לנשיאות לאחר רצח קנדי. בתחילה פקפק האמפרי בהסלמת מלחמת וייטנאם. לאחר התקפת פגע וברח של כוחות וייטקונג על מחנה צבאי אמריקני בפלייקו ב-7 בפברואר 1965 (בה נהרגו שבעה אמריקנים ונפצעו מאה ותשעה) חזר האמפרי מג'ורג'יה לוושינגטון בניסיון למנוע הסלמה. הוא טען בפני ג'ונסון שהפצצת צפון וייטנאם לא תפתור את הבעיות בדרום וייטנאם, אבל תדרוש הכנסת כוחות קרקעיים לדרום וייטנאם כדי להגן על בסיסי חיל האוויר. הוא טען שפתרון צבאי באזור ייקח שנים, ויגיע לסיומו רק לאחר הבחירות הבאות. בתגובה לעצתו, העניש ג'ונסון את האמפרי ומנע ממנו גישה למעגל הפנימי שלו, עד שהפך האמפרי לתומך במלחמה. כסגן הנשיא, היה האמפרי שנוי במחלוקת בגלל נאמנותו המוחלטת והפומבית לג'ונסון ולממשלו, גם לאחר שתומכיו הליברליים החלו להתנגד למדיניות ג'ונסון. ג'ונסון הטקסני המנוסה העריך נאמנות אישית מעל הכל, וזכה לנאמנות מוחלטת מצד האמפרי. כסגן הנשיא הוא הגן על עמדת הממשל, שאמנם תאמה את עמדתו בנושאים החברתיים-כלכליים, אך לא כן בנושא שהפך מרגע לרגע להיות הנושא היחיד בעיני הציבור - המעורבות הצבאית האמריקנית בווייטנאם, שהיקפה הלך וגדל תחת ג'ונסון. רוב חבריו הליברלים של האמפרי נטשו אותו בגלל סירובו לבקר את מדיניות ג'ונסון בווייטנאם. רק לאחר מכן גילו שג'ונסון איים על האמפרי שישמיד את סיכוייו להיבחר לנשיאות בוועידה הדמוקרטית הבאה אם יבקר אותו באופן פומבי. אולם מבקריו של האמפרי היו קשים: גם הכינוי "הלוחם המאושר" זכה כעת לפרשנות אחרת לגמרי, כאשר האמפרי צויר כ"נץ" וכתומך נלהב במלחמה, במקום כלוחם ליברלי למען זכויות האזרח והרווחה החברתית. לאחר תבוסתו בבחירות של 1968, טען האמפרי שכסגן נשיא איבד קצת מאישיותו ולא היה צריך לתת לג'ונסון להכתיב את עתידו. בהיותו סגן נשיא, הפך האמפרי לנושא לשיר סאטירי של טום לרר בשם "מה קרה ליוברט?". השיר טען שהפרוגרסיבים הרגישו מאוכזבים מצד האמפרי ששתק על מדיניות ג'ונסון. באותן השנים התארח האמפרי אצל ג'וני קרסון ב-The Tonight Show כמה פעמים. בנוסף התחבר עם פרנק סינטרה שתמך בו ב-1968 לפני שהפך לרפובליקני בתחילת שנות השבעים, וסינטרה ערך קונצרט מחווה עבורו כשגסס. ב-15 באפריל 1965, נאם האמפרי בפני אגודת עורכי העיתונים, והתחייב שהקונגרס הנוכחי יבצע יותר צעדים שישפיעו על המדינה מאז כהונתו הראשונה של פרנקלין דלאנו רוזוולט. הוא חזה ששלושה עשר חוקים יעברו לפני סיום המושב. באמצע מאי, נסע לדאלאס כדי לשוחח עם תורמים למסע הבחירות של ג'ונסון. הוא לווה באבטחה כבדה בגלל החשש בעקבות רצח קנדי. ב-31 במאי 1966, הופיע במכללה וטען שאל לארצות הברית לצפות לידידות או להכרת תודה בעזרה למדינות עניות. בנאומו בניו ג'רזי ב-22 בספטמבר 1966, באירוע לגיוס תרומות, טען שמלחמת וייטנאם תהיה קצרה יותר אם ארצות הברית תנקוט במדיניות תקיפה. ב-2 באוגוסט 1967, הופיע בדטרויט והציע שכל מדינה תשקול להקים מועצות לשמירה על השלום כדי למנוע אלימות ולהוביל לשיתוף פעולה קהילתי. ב-4 בנובמבר 1967, טען האמפרי שמלזיה היא דוגמה למה שתוכל להפוך אליה וייטנאם לאחר תבוסת הווייטקונג בנאומו באינדונזיה. למחרת היום, ביקש מאינדונזיה לנסות לתווך במלחמה בווייטנאם לאחר פגישה עם סוהארטו. ב-7 בדצמבר, אמר בריאיון שהוייטקונג יכול להיות גורם שייצור פשרה פוליטית עם ממשלת סייגון. בפברואר 1965, מינה הנשיא ג'ונסון את האמפרי ליושב ראש הוועדה הנשיאותית לשוויון הזדמנויות. האמפרי הציע את התפקיד, וביקש שגם חברי קבינט ומנהיגי סוכנויות פדרליות יהיו חלק מהוועדה, כדי ליצור מדיניות ציבורית בנושא הגזעים. בפגישה הראשונה של הוועדה ב-3 במרץ, טען האמפרי שהתקציב הוא 289,000 דולר והתחייב לעבוד קשה. לאחר המהומות הגזעיות בלוס אנג'לס באוגוסט 1965, הקטין ג'ונסון את תפקידו של האמפרי. ג'ונסון שינה את מדיניותו בגלל שינוי מצב הרוח הלאומי בנושא סיוע לשחורים. ג'ונסון טען שהאמפרי עסוק מספיק גם בלי התפקיד. כעבור כמה ימים, נפגש האמפרי עם ג'ונסון וקיבל את הורדת מעמדו. בדצמבר 1965 נסע האמפרי למזרח הרחוק. ב-29 בדצמבר נפגש עם ראש ממשלת יפן, אייסאקו סאטו, וביקש ממנו לתמוך בשלום בווייטנאם, שטען שהיה סיום עוצמתי למלחמה ולא הפגנת חולשה. האמפרי נסע לאירופה בסוף מרץ 1967, כדי לשקם את מעמד המדינה. ב-2 באפריל 1967, נפגש עם ראש ממשלת בריטניה, הרולד וילסון. לפני הפגישה, טען האמפרי שידברו על כמה נושאים, כולל הסכם אי הפצת נשק גרעיני, מאורעות באירופה, חיזוק הברית האטלנטית ו"המצב במזרח הרחוק". דובר הבית הלבן קיבל מהאמפרי מידע שנסיעתו הייתה מועילה מאוד. בפירנצה, איטליה ב-1 באפריל 1967, ניסה איש בן 23 לזרוק עליו ביצים, ונתפס בידי שומרי ראשו. בבריסל, בלגיה ב-9 באפריל, זרקו מפגינים קומוניסטים ביצים ופירות רקובים על מכוניתו של האמפרי ופגעו בשומרי ראשו. בסוף דצמבר 1967, נסע לאפריקה. הקמפיין לנשיאות 1968 בתחילת 1968 נראה היה שלינדון ג'ונסון הולך להתמודד על כהונה נשיאותית נוספת ב-1968. אולם לאחור שהודיע ב-31 במרץ 1968 שהוא לא יתמודד על כהונה נוספת נכנס האמפרי למירוץ כמועמד הממסד של המפלגה הדמוקרטית. ג'ונסון זכה להתנגדות הסנאטור יוג'ין מקארתי ממינסוטה, מועמד אנטי-מלחמתי, שהיה פופולרי בקרב בני הדור הצעיר, ההיפיים ואנשי תנועת השלום, שיחד עם הסנאטור רוברט קנדי מניו יורק התחרה מול האמפרי. המאבק הפך למאבק על השליטה במפלגה הדמוקרטית, ובין ה"פוליטיקה הישנה" של האמפרי לבין ה"פוליטיקה החדשה" של מקארתי וקנדי. מקור המחלוקת היה המלחמה, שהפכה ללא אהודה בקרב הציבור. האמפרי נכנס למירוץ מאוחר מכדי להתחרות בבחירות מקדימות, והתמקד במועמדים מקומיים שיזכו בצירים ויתמכו בו. בנוסף זכה לתמיכת המנהיגים העירוניים של המפלגה שסיפקו לו צירים. המועמדים האחרים ביקרו אותו על כך שלא זכה לתמיכת המצביעים. רוברט קנדי נרצח ביוני 1968, ומקארתי היה יריבו היחיד של האמפרי עד לוועידה הדמוקרטית הלאומית, כשהסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית ניסה להתמודד בתור יורשו של קנדי. בוועידת המפלגה הדמוקרטית הצליח האמפרי לגבור על יוג'ין מקארתי בסיבוב הראשון, אך הוא הגיח מן המאבק בעמדה חלשה, לעומת המועמד הרפובליקני ריצ'רד ניקסון מניו יורק שנבחר ברוב גדול במפלגתו. במהלך הוועידה התרחשו בשיקגו אירועי מחאה מחוץ לאולם הוועידה. האמפרי בחר בסנאטור האלמוני אדמונד מאסקי ממיין כעמיתו למירוץ. הבחירות הכלליות התנהלו סביב נושא המלחמה וסביב נושא החוק והסדר. ניקסון הוביל ברוב הסקרים במסע הבחירות והיטיב לנצל את האלימות בשיקגו במהלך הוועידה הדמוקרטית, כמו גם מהומות אחרות שפרצו ברחבי הארץ באותה שנה, כדי לפנות לבני המעמד הבינוני והמרכז הפוליטי ולהבטיח להם יד קשה בשמירה על הסדר. בעניין וייטנאם הבטיח ניקסון להביא לסיום מכובד של המלחמה, בלא לפרט כיצד יעשה זאת. האמפרי נאלץ להיות קשור לממשל ג'ונסון הלא אהוד. לקראת יום הבחירות הצליח האמפרי לצמצם את הפער הגדול שהיה בינו ובין ניקסון, בין השאר הודות ל"הפתעת אוקטובר" שהכין ג'ונסון, בדמות שיחות השלום בפריז. בסופו של דבר הפסיד בבחירות בהפרש קטן של 0.7% מהקולות. דעות הפרשנים חלוקות האם מועמדותו העצמאית של מושל אלבמה ג'ורג' ואלאס פגעה יותר בהאמפרי או בניקסון במערכת הבחירות הזו. לפני כניסתו של האמפרי למירוץ, ניסה ג'ונסון להיבחר מחדש, ונכנס אל הפריימריז בניו המפשייר, שהתרחשו לראשונה במרץ 1968. בסוף 1967, כשהוא מנצל את ההתנגדות למלחמה, נכנס הסנאטור יוג'ין מקארתי ממינסוטה אל המירוץ, כשהוא מבקר את מדיניות ג'ונסון בווייטנאם. גם לפני כניסתו של מקארתי, דאג ג'ונסון שיאתגרו אותו. הוא ידע שיריב יוכל להשיג תמיכה מצד מרטין לותר קינג ודוקטור בנג'מין ספוק, וכך לנצח אותו בניו המפשייר ולאלץ אותו לפרוש, בדומה לאתגר שחווה הנשיא הארי טרומן ב-1952 והוביל לפרישתו מהבחירות. האמפרי ערך מסע בחירות עבור ג'ונסון ונחשב לתומך הנלהב ביותר בנושא וייטנאם. המשימה הפכה לקשה ביותר לאחר מתקפת טט, שאף על פי שהייתה ניצחון טקטי, הסתיימה במותם של אלפי חיילים אמריקניים ודרום וייטנאמיים. בהתקפה פלשו כוחות הצפון לשגרירות האמריקנית בסייגון, ואמריקנים רבים החלו להאמין שכוחות הצפון היו חזקים יותר ממה שחשבו ושהמלחמה לא עומדת להסתיים. רוב האמריקנים האמינו שיש לנקוט באחת משתי דרכים: או להגביר את המאמץ כדי להשמיד את כל כוחות האויב, או להימנע משימוש בעוד משאבים בווייטנאם ולהסיג מיד את הצבא. מקארתי תקף את הממסד וטען שהממסד משקר בנושא ההתקדמות במלחמה. ג'ונסון ניסה להחליש את מבקרי המלחמה לפני הבחירות וטען שהקומוניסטים רוצים בכניעה. אף על פי שהסקרים חזו למקארתי רק 10%–20% מהקולות, הוא השיג 42.2%, מעט פחות מה-49.4% שג'ונסון השיג, תוצאה שנחשבה לניצחון עבורו. לאחר שראה שג'ונסון פגיע, החליט הסנאטור רוברט קנדי מניו יורק להיכנס למירוץ, אף על פי שהכריז שלא יתמודד מול הנשיא קודם לכן. האמפרי ניסה לעודד את ג'ונסון להיות מעורב יותר במסע הבחירות, אולם ג'ונסון לא היה מעוניין. הוא לא נפגש עם מועמדים מקומיים שיתמכו בו ולא שכר את מנהלי מסע הבחירות שלו מ-1964. האמפרי הצליח לשכנע את ג'ונסון לנאום בפני איגוד החוואים החזק במיניאפוליס לפני הבחירות בוויסקונסין. בסוף מרץ, חשפו סקרים שמקארתי יוכל לנצח בוויסקונסין. ג'ונסון החליט לפרוש מהמירוץ. כשהודיע על כך להאמפרי, ניסה סגנו להשאיר אותו במירוץ. ג'ונסון טען שהמדינה לא יכולה לערב את הפוליטיקה המפלגתית עם המשבר בווייטנאם, ושאם ייבחר, לא יוכל להשלים את כהונתו בכל מקרה כיוון שגברים ממשפחתו מתו בדרך כלל בתחילת העשור השביעי לחייהם. שבוע לפני הבחירות, ב-31 במרץ, הכריז ג'ונסון סופית שלא ינסה להיבחר שוב, וכך הכין את הקרקע לכניסתו של מקארתי. לאחר פרישתו של ג'ונסון, החלה התקשורת להתמקד בהאמפרי. עוזריו החלו להקים ארגון מפלגתי ולעודד את האמפרי להתחיל במסע הבחירות. לבסוף החליט האמפרי לקחת תומכים צעירים בעיקר, ביניהם הסנאטורים פרד האריס ווולטר מונדייל כדי להוביל את התנועה למען בחירתו. האריס היה האחראי על הצירים ומונדייל נועד לארגן את הוועידה. עוזריו של האמפרי פקפקו בבחירתו, כיוון שלא היה לסנאטורים ניסיון ארגוני. האמפרי דאג בנוגע לארגון במדינת איווה, אולם האריס ומונדייל הבטיחו לו שיוכלו לנצח במרילנד. הם האמינו שיצליחו לבנות קואליציה של דמוקרטים דרומיים ומדינות הגבול, וגם של עובדים מאוגדים ומנהיגי זכויות האזרח שיתמכו בהאמפרי. מונדייל והאריס גם רצו להוסיף כמה מתנגדי מלחמה לקואליציה. בינתיים, נוצר לחץ על האמפרי להכריז על כניסתו למירוץ. מנהיגי איגודי העובדים טענו שאם לא יעשה זאת, יבטיח קנדי את המועמדות לעצמו. האמפרי הסביר שלא רצה לרוץ אל מסע הבחירות, וג'ונסון סירב ללחוץ עליו לרוץ. רבים ייעצו לו להתפטר מתפקיד סגן הנשיא כדי לבדל את עצמו מג'ונסון, אולם הוא סירב. לפני הכרזתו, נפגש האמפרי עם ג'ונסון כדי לשוחח על מסע הבחירות. ג'ונסון טען בפני האמפרי שהמכשול הגדול שלו יהיה מימון וארגון, ושעליו להתמקד במערב התיכון ובחגורת החלודה כדי לנצח. אחרי שבועות של שמועות, הכריז האמפרי על כניסתו למירוץ ב-27 באפריל 1968, לפני 1,700 תומכיו בוושינגטון שצעקו שהם רוצים שירוץ. הוא נאם במשך עשרים דקות, ונאומו שודר בכל רחבי המדינה. הנאום נכתב ארבעה ימים לאחר פרישתו של ג'ונסון. בנאומו, טען האמפרי שמערכת הבחירות קשורה להיגיון, לבגרות ולאחריות. הוא טען שיזכה במועמדות ויאחד את המפלגה, כדי שיוכל לאחד ולמשול במדינה. הוא טען שמסע הבחירות שלו יהיה "פוליטיקה של שמחה, פוליטיקה של כוונה, פוליטיקה של הנאה". הוא נכנס למירוץ מאוחר מדי כדי להיכנס לבחירות המקדימות. במהלך מסע הבחירות, ניסה האמפרי למצב את עצמו כדמוקרט שמרן יותר משאר המועמדים, כדי למשוך את הצירים מהדרום. הרפובליקנים, שחשו שהוא עומד לנצח, החלו לתקוף אותו, טענו שהיה סוציאליסט והזכירו לדרומיים שבעבר נחשב לליברל. הדמוקרטים הסכימו אולם טענו שבהשוואה למקארתי ולקנדי, הוא היה השמרן. הוא מיד השפיע בסקרים, וזכה ל-38% תמיכה במאי, לפני מקארתי וקנדי. מאבק פנימי בתוך מטה הבחירות בין מונדייל והאריס לבין התומכים הוותיקים של מקארתי פגע בארגון בכמה מדינות. האמפרי ציווה על כולם להקשיב למונדייל ולהאריס, אולם העימותים נמשכו במהלך המירוץ. בבחירות באינדיאנה, החל האמפרי באסטרטגיה של שימוש במועמדים מקומיים כשלוחה למסע הבחירות שלו להחלשת יריביו. המושל רוג'ר ברנין תמך בהאמפרי באינדיאנה, והגיע למקום השני לאחר קנדי. הסנאטור סטפן יאנג התמודד עבורו באוהיו וניצח. בכמות הצירים הגדולה ביותר זכה בששת השבועות לאחר 10 במאי, כשמלחמת וייטנאם הפכה לנושא פחות חשוב בגלל ההתקדמות בתהליכי השלום. בסוף מאי השיג 57 צירים מפלורידה, כשהסנאטור ג'ורג' סמתרס ניצח את מקארתי והשיג 46% מהקולות. האמפרי גם השיג צירים מפנסילבניה לאחר השגת תמיכה מראש עיריית פילדלפיה, והשיג צירים מניו יורק, מינסוטה, מונטנה, יוטה, דלאוור וקונטיקט. שאר המועמדים ביקרו את האסטרטגיה, והאשימו את האמפרי בארגון "ועידת בוסים" בניגוד לרצון העם. כעבור חודש, נרצח רוברט קנדי בלוס אנג'לס, מה שהוביל את האמפרי לחזור לביתו במינסוטה ולחשוב על המשך מסע הבחירות. האמפרי לקח חופשה של שבועיים ממסע הבחירות. הוא נפגש עם הנשיא ג'ונסון למשך שלוש שעות. ההתנקשות הבטיחה להאמפרי את הניצחון. האמפרי טען שלעולם לא רצה לנצח כך. תומכי קנדי רבים עברו לתמוך בהאמפרי, אולם הוא איבד תמיכה כספית מתומכים רפובליקניים שדאגו מתמיכת צירי קנדי, והתמיכה העממית עברה למקארתי. בנאומו בפני 50,000 איש ב-24 ביוני מול אנדרטת לינקולן, זכה לקריאות בוז אף על פי שנחשב לתומך זכויות האזרח. רבים חשבו שמדובר בתגובה אירונית, בהתחשב בכך שעשרים שנה קודם לכן זכה לקריאות בוז בוועידה הדמוקרטית עקב תמיכתו בזכויות האזרח. הוא ניסה להגן על עצמו מול תוקפיו הליברלים, אולם לעיתים קרובות תקפו אותו מפגינים נגד המלחמה. בסוף יוני היה ברור שהאמפרי עומד לנצח, אולם שהיה קרוב מדי לג'ונסון. האמפרי ביקש מג'ונסון רשות לסטות מעמדת הממשל ולהציע תוכנית להפסקת ההפצצות ולהסגת כוחות, וג'ונסון סירב בטענה שהדבר יפגע בתהליך השלום ויסכן חיילים. הוא טען שאם האמפרי יכריז על כך, דם חתנו ששירת בווייטנאם יהיה על ידיו. ביולי, ביקר האמפרי את מקארתי על כך שהתלונן על המלחמה אולם לא הציע תוכנית שלום. לאחר מכן אתגר מקארתי את האמפרי לסדרת עימותים בנושא וייטנאם. האמפרי הסכים אולם הציע שיהיה רק עימות אחד לפני הוועידה. העימות לא התרחש בגלל פלישת הגוש המזרחי לצ'כוסלובקיה והתעקשות מועמדים אחרים להשתתף בעימות. בסוף החודש, החל האמפרי לשקול למנות את הסנאטור טד קנדי ממסצ'וסטס, אחיו הקטן של רוברט, לעמיתו למירוץ, בתקווה שיוכל להשיג את תמיכת הליברלים ולהקטין את הביקורת על כך שהיה קשור לג'ונסון. קנדי סירב. האמפרי ביקש מלארי או'בריאן, שהיה יושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית, לנהל את מסע הבחירות שלו. או'בריאן האמין שהאמפרי לא יוכל לנצח בבחירות אולם הצטרף בגלל תמיכה בהאמפרי. הוא טען שהמירוץ יהיה צמוד במיוחד. לאחר שסגן הנשיא לשעבר ניקסון השיג את המועמדות הרפובליקנית, ערך האמפרי פגישה פרטית עם 23 תלמידי מכללות במשרדו. הוא שוחח על האקלים הפוליטי בלי לדעת שהיו כתבים בחדר. הוא טען שהנערים משתמשים במלחמה כ"אקספיזם" ומתעלמים מנושאי הפנים. הוא טען שקיבל אלפי מכתבים מנערים על המלחמה אולם שום מכתב על כך שמנע את הפלת תוכנית הסיוע לתלמידים עניים עקב כך ששבר תיקו בסנאט. לאחר שהיה ברור שהאמפרי ייבחר בוועידה, המשיכה המלחמה לפלג את המפלגה והכינה את הקרקע לקרב בשיקגו, והאמפרי קיווה להעביר את הוועידה למיאמי, פלורידה, הצעה שהנשיא ג'ונסון סירב לה. לפני הוועידה, החליט הסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית להיכנס למירוץ כיורשו של קנדי. עם תחילת הוועידה, טען האמפרי שהיו לו מספיק צירים כדי לזכות במועמדות, אולם פרשנים פוליטיים פקפקו ביכולתו לשמור עליהם. המשלחת מטקסס הכריזה כעס על ניסיונו של מטה מקארתי לשנות את ההליכים וטענו שיבחרו שוב בג'ונסון. רוב הצירים של האמפרי היו תומכי ג'ונסון ויכלו לעבור אליו. בינתיים, מחוץ לאולם הוועידה, נערכו מחאות, וראש עיריית שיקגו נאלץ לפזר אותן. כ-6,000 חיילים ו-18,000 אנשי המשמר הלאומי הגנו על אתר הוועידה. עימות טלוויזיוני נערך בין האמפרי, מקארתי ומקגוורן. האמפרי קיווה לאחד את המפלגה ודיבר על שלום בווייטנאם, אולם שני המועמדים האחרים זכו לתמיכת הקהל. האמפרי נבחר למועמד מפלגתו בסיבוב הראשון לאחר עימות בן שעתיים בין הצירים למחרת היום, כשהוא משיג 1759.25 צירים מול 601 למקארתי. מקגוורן השיג 146.5, ובהודעת תמיכתו בהאמפרי הודיע שהוא רוצה שיהיה "אדם בפני עצמו". מקארתי סירב לתמוך בו, אולם בשיחות עם האמפרי טען שלא יכול היה לתמוך בו מיד. האמפרי הצליח להעביר מצע שתמך במלחמת וייטנאם, אף על פי שהתחנן בפני ג'ונסון, ללא הצלחה, לפייס את יוני המפלגה. התוצאות גרמו למחאות לגבור, והובילו לשימוש בגז מדמיע אותו האמפרי יכול היה להריח בחדרו במלון. הוא גם קיבל שישה איומים במוות. היו דמוקרטים שביקרו את פיזור המחאות. בנאומו ניסה האמפרי לאחד את המפלגה והבטיח פוליטיקה חדשה. הוא ביקש מהמועמד הרפובליקני לשעבר נלסון רוקפלר להיות עמיתו למירוץ, אולם הוא סירב. לאחר מכן שקל האמפרי מועמדים אחרים. מושל טקסס ג'ון קונלי הוצע בידי הדמוקרטים הדרומיים, אולם הוא הציע את השגריר בווייטנאם, סיירוס ואנס. או'בריאן ופרד האריס הציעו את עצמם, וגם סרג'נט שרייבר נחשב למועמד. האמפרי בחר בסנאטור ובמושל לשעבר אדמונד מאסקי ממיין. מאסקי היה פעיל בנושאי זכויות אזרח ולמען איגודי העובדים, ולא נחשב לבעל עמדה חזקה בנוגע למלחמה, כך שפייס את הליברלים ולא הדאיג את הדמוקרטים הממסדיים. המועמד הרפובליקני ניקסון בירך את האמפרי על ניצחונו. מסע הבחירות החל. כשמערכת הבחירות החלה, המאבק העיקש ביותר היה על מימון. הסקרים חשפו שהאמפרי פיגר אחרי ניקסון, וכך התרומות אליו התמעטו. הנשיא ג'ונסון סירב להשתמש בעוצמתו כדי לסייע לו לגייס כספים. כדי לשמור על עצמו, לווה האמפרי כספים רבים, וחצי מתקציב 11.6 מיליון הדולרים שהשתמש בו הגיע מהלוואות. עובדי המטה שלו החליטו לא להשקיע כספים בפרסומות ברדיו או בטלוויזיה עד לשלושת השבועות האחרונים. בספטמבר, הראה ג'ונסון את תמיכתו בהאמפרי וביקש מדמוקרטים מטקסס לתמוך בסגנו. ג'ונסון לא תמך בו באופן רשמי עד לנאומו ברדיו ב-10 באוקטובר. בינתיים, טען האמפרי בניו יורק שניקסון הוא נץ, ושרצה להילחם בווייטנאם עוד ב-1954. מאוחר יותר בבאפלו, פגש האמפרי במפגינים. שני המועמדים השתמשו בסגניהם כדי לתקוף את המועמד השני. המועמד הרפובליקני לתפקיד סגן הנשיא, ספירו אגניו, טען שהאמפרי "רך מול קומוניזם" ו"רך מול אינפלציה ורך מול חוק וסדר". הוא השווה בינו לבין ראש ממשלת בריטניה לשעבר, נוויל צ'מברלין. אגניו ביצע כמה טעויות במהלך מסע הבחירות, בניגוד למאסקי שהצליח במסעו. במיזורי, לפני פגישה עם הנשיא לשעבר טרומן, ניסה מאסקי להגן על עמיתו מפני הקשר לממשל ג'ונסון. הוא טען שתחת ההיגיון הזה, על ניקסון להיות אשם בכישלונות ממשלו של דווייט אייזנהאואר. הוא טען שהרפובליקנים התעלמו מנושאים כחידוש עירוני, דיור, וסיוע ממשלתי לחינוך ולמערכות הביוב. מאסקי היה נואם מבריק, והצליח לסובב קהלים עוינים. במקרה אחד ביקר ממוחה נגד המלחמה להצטרף אליו אל הבמה. אף על פי שחיזק במקצת את האמפרי, ניקסון עדיין הוביל בהפרש של 15%, עם 44% לעומת 29% בסקר מ-27 בספטמבר. הדיפלומט ג'ורג' בול התפטר מממשל ג'ונסון כדי לסייע להאמפרי, בתקווה למנוע ניצחון של ניקסון. בסוף ספטמבר, הלכו סיכוייו של האמפרי וקטנו והתקשורת טענה שהרפובליקנים ינצחו. האמפרי הודיע באספה בבוסטון שבלי קשר לתוצאות, הוא רוצה שיזכרו שנלחם על מה שהאמין בו. The comment drew boos from the crowd. האמפרי התיש את עצמו כשטס ממקום למקום, אולם התעורר תמיד כשנאם מול הקהל. ב-30 בספטמבר, בתקווה להימנע מקישור לממשל ג'ונסון וכדי להשיג קולות ממתנגדי המלחמה בניו יורק ובקליפורניה, נאם האמפרי בסולט לייק סיטי נאום ששודר בטלוויזיה, והכריז שאם ייבחר, יפסיק את ההפצצות בצפון וייטנאם, וקרא להפסקת אש. הוא טען שמדובר ב"סיכון מובן עבור השלום." התוכנית הייתה דומה לזאת של ניקסון, שאותה לא חשף עד להשבעתו. לאחר הנאום, הפסיקו המוחים להופיע לנאומיו של האמפרי והוא זכה לתמיכת תומכי מקארתי. הוא השיג מיד תרומות בשווי 300,000 דולר ושיפר את מעמדו בסקרים, כשהוא מפגר אחרי ניקסון באחוזים בודדים לקראת אמצע אוקטובר. בינתיים, ניסה ניקסון להדגיש את נושא החוק והסדר, וטען שכל בחירה בהאמפרי תמשיך את הגישה הפסיבית בנושא הפשע במדינה. בנאום בסן אנטוניו, תקף האמפרי את ניקסון. הוא האשים את המועמד הרפובליקני במשחק פוליטי עם זכויות אדם, וטען שהיה "בדרך לתבוסה". כדי לקבל תמיכה מצד ההיספנים, טען האמפרי שניקסון מעולם לא דיבר על לבם במהלך מסע הבחירות. ניקסון המשיך לקשר בין האמפרי וג'ונסון. הוא טען שהממשל משחק בפוליטיקה עם המלחמה ומנסה להשלים הסכם לפני הבחירות לטובת סגן הנשיא. האמפרי תקף את ניקסון בחזרה וטען שניקסון משתמש באסטרטגיה הישנה שלו, של "רמיזות לא מבוססות" וביקש שיחשוף ראיות. האמפרי אתגר את ניקסון לסדרת עימותים, שאותם דחה ניקסון, בעיקר בגלל ההשפעה השלילית שלהם עליו בבחירות של 1960, וכדי למנוע מלהכיר במועמדותו של מועמד המפלגה העצמאית האמריקאית, המושל ג'ורג' וולאס מאלבמה, שהיה אמור להשתתף גם הוא. גם האמפרי וגם ניקסון דאגו שוולאס יזכה במספיק מדינות ואלקטורים כדי לאלץ את בית הנבחרים להכריע בבחירות. וולאס התמקד בעיקר בדרום, אולם גם משך הרבה תומכים בצפון. שני המועמדים השקיעו משאבים רבים כדי להוביל מסע תעמולה נגד וולאס ולטעון שזעם על ביטול ההפרדה הגזעית. לקראת יום הבחירות, ירד וולאס בסקרים, וכך ירדו סיכוייו להשפיע על התוצאות. כמה ימים לפני הבחירות, זכה האמפרי לתמיכתו של מקארתי. בפיטסבורג, טען שהיה מאושר מתמיכת מקארתי. גם סיכוייו של האמפרי עלו לאחר שהגיעו להסכם על הפסקת ההפצצות והמשא ומתן לשלום התקדם, כך שהובלה של 18% של ניקסון הפכה להובלה של שני אחוזים בלבד בסוף אוקטובר. ברית המועצות ניסתה להשפיע על כוחות הצפון לרכך את עמדתם כדי למנוע את ניצחונו של ניקסון, אולם ניקסון האשים את הנשיא ג'ונסון בהיחפזות במשא ומתן. מקורות חשפו שניקסון שכנע את ממשלת הדרום לא לבוא למשא ומתן בטענה שישיג להם עסקה טובה יותר כנשיא. האמפרי לא העלה את הנושא לפני מערכת הבחירות, כי לא רצה להיראות נואש כשהסקרים חשפו שהיה שוויון בינו לבין ניקסון. האמפרי ערך את אספת הבחירות האחרונה שלו ביוסטון ב-3 בנובמבר לצד ג'ונסון. המושל קונלי לא נכח באירוע, ונפוצו שמועות שתמך בניקסון, אולם הוא הבטיח להאמפרי את תמיכתו. בנאומו, ביקש האמפרי מהעם האמריקני להצביע מתוך תקווה ולא מתוך פחד. למחרת היום, ביום הבחירות, הופיע בלוס אנג'לס עם מאסקי, והתקבל בפני מאה אלף תומכים. מאוחר יותר באותו היום, ערכו האמפרי וניקסון שידורים טלוויזיוניים בני ארבע שעות ברשתות מתחרות בלוס אנג'לס. האמפרי הופיע ב-ABC בשמונה וחצי בערב, וניקסון ב-NBC בתשע בערב. האמפרי, כשמאסקי לצידו, ענה לשאלות מקהל חי וידוענים שהתקשרו כפרנק סינטרה ופול ניומן. ניקסון ענה לשאלות שנקראו מתוך כרטיסיות. מאסקי הצביע על העובדה שאגניו לא נוכח בשידור ושהכול נראה מבוים. כדי להחליש את מעמדו של האמפרי, טען ניקסון שאספקה רבה נשלחה לכיוון צפון וייטנאם ואי אפשר לעצור אותה. האמפרי טען שהטענות חסרות אחריות, וניקסון טען שהאמפרי "לא יודע מה קורה". מקארתי התקשר במהלך השידור ואימת את תמיכתו. טד קנדי שלח תמיכה מצולמת בהאמפרי מביתו במסצ'וסטס. ביום הבחירות, נוצח האמפרי כשהשיג 191 אלקטורים לעומת 301 לניקסון. וולאס השיג 46 מהדרום. מבחינת קולות, היה זה מרוץ צמוד: ניקסון ניצח עם 43.42% לעומת 42.72% להאמפרי, הפרש של חצי מיליון קולות. האמפרי ניצח במדינת מגוריו, מינסוטה, ובטקסס של הנשיא ג'ונסון (וגם במיין של מאסקי). הוא גם ניצח ברוב אזור צפון מזרח המדינה ובמישיגן, אולם הפסיד במערב לניקסון ובדרום לוולאס. האמפרי בירך את ניקסון על ניצחונו ואמר שיתמוך בו כנשיא. לאחר מכן אמר שעשה כמיטב יכולתו. הסקרים לאחר הבחירות חשפו שהפסיד במניין הקולות הלבנים וזכה ב-38%, תשעה אחוזים פחות מניקסון, אולם השיג 85% לעומת 12% מבחינת הקולות הלא לבנים, ביניהם 97% מקולות השחורים. השחורים תמכו בהאמפרי בגלל תמיכתו בזכויות האזרח והתנגדותם למלחמה, שכן חיילים רבים היו שחורים. החלוקה הגזעית בבחירות התרחבה מאז 1964, בשל המחאות בנושא זכויות האזרח והמהומות. האמפרי השיג 45% מקולות הנשים, 2% פחות מניקסון, אולם הפסיד לרפובליקני בקרב הגברים, עם 41% לעומת 43%. הבוחרים בעלי חינוך יסודי תמכו בהאמפרי בהפרש של 52% לעומת 33%, ואילו ניקסון ניצח בקרב אלו שהיו בעלי השכלה תיכונית ומטה (43% לעומת 42%) ואלו בעלי חינוך אוניברסיטאי (54% לעומת 37%). בקרב מקצועות, תמכו הפועלים בהאמפרי בהפרש של 50% לעומת 37%, כשעובדי צווארון לבן (47% לעומת 41%) והמקצוענים (56% לעומת 34%) תמכו בניקסון. האמפרי ניצח בקרב מצביעים בני פחות משלושים עם 47% לעומת 38%, וניצח את ניקסון בקרב המצביעים בין גילאי שלושים לארבעים ותשע, עם 44% לעומת 41%. ניקסון ניצח בקרב הבוחרים מעל גיל חמישים, עם 47% לעומת 41%. הקתולים תמכו בהאמפרי עם 59% מהקולות, הפרש של שנים עשר אחוזים מניקסון, אולם הפרוטסטנטים תמכו בניקסון, עם 49% לעומת 35%. האמפרי הפסיד בקרב העצמאיים עם 31% מול 44%, כש-25% תמכו בוולאס. בנוסף הוא זכה לאחוז נמוך יותר בקרב הדמוקרטים (74%) מאשר התמיכה בניקסון בקרב הרפובליקנים (86%). הסיבה לכך הייתה מערכת הבחירות המקדימות שגרמה לתומכי מקארתי, קנדי ומקגוורן לתמוך בניקסון ובוולאס במחאה. לאחר ההפסד (1969–1978) לאחר ההפסד, החל האמפרי ללמד מדע המדינה באוניברסיטת מינסוטה ובמכללה מקומית, ובנוסף שירת כיושב ראש חבר היועצים לתאגיד החינוכי של אנציקלופדיה בריטניקה. ב-11 בפברואר 1969, נפגש האמפרי עם ראש עיריית שיקגו ריצ'רד דיילי והכחיש שאי פעם נלחם בו. במרץ, סירב האמפרי לענות על שאלות לגבי ממשל ג'ונסון ועל מעורבותו בהפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם. במסיבת עיתונאים ב-2 ביוני 1969, גיבה האמפרי את תוכנית השלום של ניקסון, וביטל את ההאשמה שלא ניסה לסיים את המלחמה. ביולי, נסע לפינלנד לביקור פרטי. מאוחר יותר באותו החודש, חזר לוושינגטון לאחר ביקור באירופה, שבוע לאחר שהכריז מקארתי שלא ינסה להיבחר מחדש, וסירב לענות לשמועות שיחזור לסנאט. בסתיו, נפגש האמפרי עם ניקסון בתיווך היועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, וטען למחרת היום שניקסון הביע את הערכתו בנושא עמדתו של האמפרי בנושא וייטנאם. ב-3 באוגוסט, אמר האמפרי שרוסיה קונה זמן כדי לפתח טילים בליסטיים שידביקו את הפער מארצות הברית. כעבור כמה ימים, ביטל את ההאשמות נגד יוזמתו של ניקסון לפיתוח מערכת נגד טילים בליסטיים. באוקטובר, נאם בפני ועידת הפועלים והתעשיינים וטען שמדיניותו הכלכלית של ניקסון גורמת לאבטלה גבוהה ללא האטה מקבילה באינפלציה. ב-10 באוקטובר, הביע את תמיכתו במדיניות ניקסון בווייטנאם וטען שהדבר הכי גרוע לעשות הוא לפקפק במאמציו. ב-21 בדצמבר, במסיבת עיתונאים, הכריז האמפרי שהנשיא ניקסון השתתף ב"פוליטיקה מקטבת" ושלא יכול היה לדרוש אחדות מצד אחד אולם לפלג את העם האמריקני מצד שני. ב-26 בדצמבר, הגיב האמפרי לטענתו של הנשיא לשעבר ג'ונסון שקריאתו להפסקת ההפצצות עלתהלו בבחירות, בטענה שעשה מה שחשב שהיה נכון ואחראי. ב-4 בינואר 1970, אמר האמפרי שעל ארצות הברית להפסיק לערוך ניסויים בכלי נשק גרעיניים במהלך השיחות להגבלת הנשק עם ברית המועצות. בפברואר, חזה האמפרי שניקסון יוציא עוד 75,000 חיילים לפחות מווייטנאם לפני בחירות אמצע הכהונה ושהנושא המרכזי יהיה הכלכלה. ב-23 בפברואר, המליץ האמפרי שלורנס או'בריאן יחזור לנהל את הוועדה הדמוקרטית הלאומית. באפריל 1970, גרמו ההתקפות של וייטנאם על קמבודיה לכך שהאמפרי השלים עם העובדה שהמלחמה נותרה בשיח הפוליטי. במאי, התחייב האמפרי לעשות כל שביכולתו לספק עוד מטוסי קרב לישראל ולהציג את הנושא בפני מנהיגים אמריקניים. ב-11 באוגוסט, נאם בפני איגוד עורכי הדין וקרא לליברלים להפסיק להגן על הקיצוניים מהאוניברסיטאות והמיליטנטים ולתמוך בחוק ובסדר. האמפרי לא תכנן לשוב לחיים הפוליטיים לאחר ההפסד, אולם ב-1970 נקרתה בפניו הזדמנות אירונית לשוב לסנאט, לא למושב "שלו", אותו פינה ב-1964, אלא למושב השני של מדינת מינסוטה, שאותו אייש יריבו יוג'ין מקארתי. מקארתי איבד את כוחו הפוליטי בעקבות השתלשלות האירועים ב-1968, והבין שאפילו לא בטוח שיצליח להיבחר כמועמד מפלגתו, עקב ביקורתו על ג'ונסון והאמפרי. הוא החליט שלא לעמוד לבחירה מחדש, לנוכח סיכוייו הדלים. האמפרי זכה במועמדות, ניצח את חבר הקונגרס הרפובליקני קלארק מקגרגור וחזר לסנאט לכהונה רביעית ב-3 בינואר 1971. לפני כניסתו לתפקיד, נפגש ב-16 בנובמבר 1970 עם ניקסון יחד עם סנאטורים חדשים. ב-1976 הוא נבחר מחדש לסנאט, בפעם החמישית והאחרונה, ונשאר בתפקידו עד למותו. באופן נדיר למדי, ייצג האמפרי את מדינתו בסנאט בשני המושבים בכהונותיו. עם חזרתו לסנאט כיהן בקונגרסים ה-92, ה-93, ה-94 ובחלק מהקונגרס ה-95. הוא כיהן כיושב ראש ועדת הקונגרס לתיאום כלכלי בקונגרס ה-94. עם חזרתו לסנאט, שוב היה האמפרי סנאטור טירון ללא ותק, ונאלץ לבסס את עצמו בעיני הליברלים. ב-3 במאי 1971, לאחר שאיגוד האמריקנים לפעולה דמוקרטית אימץ החלטה שקראה להדחתו של הנשיא ניקסון, טען האמפרי שפעלו מתוך רגש ולא מתוך שיפוט, ושהיה זה בלתי אחראי לדרוש את ההדחה. ב-21 במאי, אמר האמפרי שסיום הרעב ותת-התזונה בארצות הברית היא מחויבות מוסרית. בחודש יוני, נאם האמפרי בפתיחת הסמסטר באוניברסיטת ברידג'פורט ולאחר מכן אמר שהאמין שהנשיא ניקסון מעוניין לסיים את המלחמה בשלום כמו כל אדם. ב-14 ביולי, כשהעיד לפני תת-הוועדה של הסנאט ליחסי חוץ בנושא בקרת נשק, הציע האמפרי לתקן את חוק ההגנה ולמנוע מימון ליצירת טילים ואת שימושם במהלך שיחות הגבלת הנשק. הוא טען שחברי הממשל צריכים לזכור שכשהם נושאים ונותנים בקשיחות, הם יקבלו תגובה חזקה. ב-6 בספטמבר, תקף האמפרי את הקפאת השכר של הממשל, וטען שכלכלת ניקסון מנסה לשפר את מצב המדינה בעזרת העשירים ולא העניים. ב-26 באוקטובר, הביע האמפרי את תמיכתו בהסרת המגבלות להרשמת מצביעים ובאישור הצבת קלפיות במכללות, בניגוד לדעתו של התובע הכללי ג'ון מיטשל. ב-24 בדצמבר 1971, האשים האמפרי את ממשל ניקסון בהזנחת האזורים הכפריים של המדינה, וטען שלא יושמו המלצות לשיקום הקהילות החקלאיות. ב-27 בדצמבר, אמר האמפרי שממשל ניקסון היה אחראי על ההסלמה במלחמה בדרום מזרח אסיה ודרש להפסיק את ההפצצות בצפון וייטנאם כשנאם בפני מפגינים נגד המלחמה בפילדלפיה. בינואר 1972, אמר האמפרי שאם היה נבחר לנשיאות הייתה המדינה יוצאת מווייטנאם, ושלניקסון לוקח יותר זמן להוציא את החיילים מהמדינה מאשר לנצח את אדולף היטלר. ב-20 במאי, אמר האמפרי שהצעתו של ניקסון להגביל את המיזוג הגזעי בהסעות לתלמידים פגעה בצרכי התלמידים ובחוקה, למרות תמיכתו בתוכנית בעבר. ב-30 במאי, הודיע האמפרי על תמיכתו בנסיגה מידית מדרום וייטנאם על אף איום בפלישה מהצפון. בינואר 1973, טען האמפרי שממשל ניקסון תכנן לחסל את תוכנית אספקת החלב לתלמידי בית הספר בתקציב הבא. ב-18 בפברואר 1973, אמר האמפרי שהמזרח התיכון יוכל להגיע לשלום לאחר סיום מלחמת וייטנאם ונסיגת ארצות הברית מהודו-סין. באוגוסט 1973, קרא האמפרי לנשיא ניקסון לקבוע פגישה עם מדינות שמייצאות ומייבאות מזון כדי להגיע למדיניות עולמית בנושאי מזון ולמנוע אגירת מזון. לאחר שניקסון פיטר את ארצ'יבלד קוקס, החוקר המיוחד לפרשת ווטרגייט, טען האמפרי שמצא את כל המצב כמייאש. שלושה ימים לאחר פיטורי קוקס, בנאום בפני איגוד הפועלים והתעשיינים ב-23 באוקטובר, סירב האמפרי לומר האם לדעתו יש להדיח את ניקסון, וטען שמעמדו בקונגרס יגרום לו לשחק תפקיד בגורלו של ניקסון. בתחילת ינואר 1974, נכנס האמפרי לבית חולים למבדקים רפואיים, מבדקים שקבעו שהוא בריא. בריאיון ב-29 במרץ 1974, טען האמפרי שהדחה של ניקסון היא אפשרית. הוא עצמו שמח מחקירות ניקסון.= ב-5 במאי 1975, העיד האמפרי במשפט של מנהל מסע הבחירות שלו, והודה שכמועמד ביקש את תמיכת איגוד יצרני החלב, אולם לא ידע על תרומות בלתי חוקיות למסע הבחירות שלו.= באוקטובר 1976, הובהל האמפרי לבית החולים להסרת גידול סרטני, וחזה שייבחר שוב לסנאט, כשהוא מעודד את חברי מפלגתו לפעול למען העלאת אחוז ההצבעה. ב-4 בנובמבר 1970, מעט לאחר היבחרו לסנאט, טען האמפרי שהוא ינסה לאחד את המפלגה הדמוקרטית ולמנוע ממועמדים לנשיאות לתקוף אחד את השני, לפני שהחליט לרוץ בבחירות. בדצמבר 1971, בנסיעתו לניו ג'רזי, ביקש את תמיכת מנהיגי המחוז. ב-1972, ניסה לזכות בסיבוב נוסף מול ניקסון, והכריז על מועמדותו ב-10 בינואר לאחר נאום בן עשרים דקות בפילדלפיה. עם הכרזתו, טען שבמצעו יציאה מווייטנאם והתאוששות כלכלית. הוא משך תומכים מאיגודי העובדים והקהילות השחורות והיהודיות, אולם נותר בלתי אהוד בקרב תלמידי המכללות בגלל זיהויו עם המלחמה, גם לאחר ששינה את דעתו. האמפרי תכנן לדלג על מערכת הבחירות המקדימות, כפי שעשה ב-1968. גם כששינה את דעתו הוא עדיין החליט לא להתמודד בניו המפשייר, החלטה שהובילה את ג'ורג' מקגוורן להפוך ליריבו של מאסקי במדינה. האמפרי ניצח בכמה מערכות בחירות, כמו אוהיו, אינדיאנה ופנסילבניה, אולם נוצח בידי מקגוורן באחרות, כולל בקליפורניה. מקגוורן היה מאורגן כהלכה במדינות בעלות האספות המפלגתיות ולכן האמפרי לא השיג מספיק צירים בזמן לוועידה הדמוקרטית הלאומית. הוא קיווה לפגוע באמינות של צירי מקגוורן וטען שהעובדה שמקגוורן זכה בכל הצירים של קליפורניה פגעה ברפורמות שנועדו לפעול לייצוגיות טובה יותר. ניסונו נכשל, והמפלגה הדמוקרטית פנתה באותה שנה הרחק שמאלה והציבה בראשה את מקגוורן. ב-22 באפריל 1974, אמר האמפרי שלא ינסה להתמודד מטעם הדמוקרטים ב-1976. הוא טען שניסה לשכנע את חברו לסנאט, וולטר מונדייל, לרוץ, אף על פי שהאמין שטד קנדי ינסה לרוץ גם הוא. לקראת מערכת הבחירות, טען האמפרי שכרגע הוא בעל תמיכה חזקה יותר מכל ימי חייו, אבל שהוא לא מוכן למאמץ הכספי, הפוליטי והפיזי שבנושא. סקר מדצמבר 1975 חשף שהאמפרי ורונלד רייגן היו המועמדים המובילים לקראת הבחירות. ב-12 באפריל 1976, אמר יושב ראש המפלגה בניו ג'רזי שבחירה בצירים שרובם אינם תומכים במועמד מסוים תהיה ניצחון להאמפרי. האמפרי הכריז שלא ייכנס לבחירות בניו ג'רזי ושלא ירצה את המועמדות בנאום ב-29 באפריל 1976. בסיום הבחירות המקדימות, גם כשג'ימי קרטר השיג את מספר הצירים הנחוץ כדי להיבחר, רבים רצו שהאמפרי יסכים להתמודד. הוא לא עשה זאת, וקרטר נבחר בסיבוב הראשון. האמפרי גילה שהיה לו סרטן סופני, ולכן בחר שלא להתמודד. גם בקדנציות המאוחרות של האמפרי בסנאט, הוא המשיך לפעול בנושאים פרוגרסיביים. ב-1974 ניסה להעביר חוק שיחייב את הממשלה (ואת הבנק הפדרלי) לתעסוקה מלאה. החוק נועד להבטיח תעסוקה מלאה לכל אזרח מעל גיל 16 ולקבוע מערכת קבועה של עבודות ציבוריות לשם כך. החוק עבר לבסוף בגרסה מרוככת, ב-1978. החוק קבע יעד של אבטלה בת ארבעה אחוזים ואינפלציה בת שלושה אחוזים, והנחה את חבר המנהלים של הבנק לנסות להגיע ליעדים הללו בזמן קביעת מדיניות. האמפרי ניסה להיבחר לתפקיד מנהיג הרוב בסנאט לאחר הבחירות ב-1976 אולם הפסיד לרוברט בירד מווירג'יניה המערבית. הסנאט כיבד את האמפרי ומינה אותו לתפקיד סגן הנשיא הזמני של הסנאט, משרה שנוצרה למענו. ב-16 באוגוסט 1977 הודיע בפומבי על כך שחלה בסרטן סופני. ב-25 באוקטובר, נאם בפני הסנאט, וב-3 בנובמבר הפך לאדם היחיד שאינו חבר בית הנבחרים או הנשיא שנאם בפני בית הנבחרים של ארצות הברית. הנשיא קרטר נתן לו את הפיקוד על אייר פורס 1 בנסיעתו האחרונה לוושינגטון ב-23 באוקטובר. באחד מנאומיו האחרונים טען האמפרי שמבחנה המוסרי של הממשלה הוא כיצד היא מתייחסת לאלו שבשחר חייהם, הילדים. לאלו שבדמדומי חייהם, הקשישים. ולאלו שבצל חייהם, החולים, הנזקקים והנכים. המשפט הפך לסיסמה של הליברלים. מותו את שבועות חייו האחרונים ניצל האמפרי לשיחות עם מכרים פוליטיים. הוא הזמין את ריצ'רד ניקסון ללוויה שלו. האמפרי עבר מחדר לחדר בבית החולים ועודד מטופלים אחרים. הוא מת ב-13 בינואר 1978, מסרטן בביתו. גופתו הוצבה בבניין הקפיטול וגם בקפיטול של מדינת מינסוטה, ונקברה במיניאפוליס. חבריו ויריביו, כולל ג'רלד פורד, ניקסון, הנשיא קרטר וסגן הנשיא מונדייל, נאמו בלווייתו. מונדייל טען שלימד את העם כיצד לחיות, ולבסוף גם כיצד למות. מושל מדינת מינסוטה מינה את אשתו מיוריאל להמשיך את כהונתו בסנאט, והיא כיהנה בתפקיד עד נובמבר באותה שנה, כשנבחר באופן רשמי מחליף לבעלה המנוח. מיוריאל נישאה שוב ב-1981 למקס בראון. ב-1998 נפטרה בגיל 86 ונטמנה לצד האמפרי. אותות כבוד ב-1965 קיבל האמפרי חברות כבוד באחוות אלפא פי אלפא, אחווה של שחורים. ב-1978, זכה האמפרי בפרס ג'פרסון לשירות ציבורי. לאחר מותו הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס ב-1979 והנשיא קרטר העניק לו ב-1980 את מדליית החרות הנשיאותית. האמפרי הוצג על בול דואר בשווי 52 סנט כחלק מסדרת האמריקנים הגדולים. לפני אולם העיר של מיניאפוליס, ישנו פסל של האמפרי. בישראל נקראו על שמו דרך בפארק עצמאות ארצות הברית בהרי יהודה, בין צומת מחסיה שליד בית שמש עד לצומת בר גיורא, בית הספר התיכון עמית עמל ראשון לציון ורחובות בלוד ובחיפה. בסרט אישה ושמה גולדה, משחק פרנקלין קאוור את האמפרי. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/וייטנאמים] \| [TOKENS: 2286]
תוכן עניינים וייטנאמים העם הווייטנאמי (בווייטנאמית: Người Việt או Người Kinh), המכונה באופן רשמי קין (וייטנאמית: Kinh) או וייֵט (וייטנאמית: Viet), הם קבוצה אתנית ואומה שמקורה בצפון וייטנאם ובדרום סין. קבוצה זו מהווה רוב בווייטנאם, כ-86 אחוז מן האוכלוסייה לפי מפקד שנערך בשנת 1999. ישנו גם מיעוט וייטנאמי ברפובליקה העממית של סין, שם הם מכונים ג'ינג (מסינית: 京族, פין-יין: Jīngzú, מילולית: בני ג'ינג). על אף שמבחינה גאוגרפית ולשונית הם נחשבים לדרום-מזרח אסייאתים, תקופות ארוכות של שליטה והשפעה סינית הפכו אותם יותר קרובים למזרח אסייתים מבחינה תרבותית, ובעיקר לשכניהם הצפוניים, תושבי דרום סין. מוצא לפי האגדה, הווייטנאמים הראשונים היו צאצאיו של הדרקון השליט לאק לונג קואן (בווייטנאמית: Lạc Long Quân) ואשתו, הפיית השלג בת האלמוות אוֹוְ קוֹ (וייטנאמית: Âu Cơ). לאחר נישואיהם נולדו להם מאה ילדים שבקעו ממאה ביצים. בנם הבכור, הוּנְג ווּנְג (וייטנאמית: Hùng Vương) היה המלך וייטנאם הראשון. היסטורית, מקורו של העם הווייטנאמי במהגרים העם מדרום סין שהתיישבו בדלתא של הנהר האדום ובילידים של אותו אזור. בשנת 258 לפני הספירה המלך אׇן דִיְינְג וִיְינְג ייסד את ממלכת אְוּ לָאק באזור צפון וייטנאם. ב-208 לפני הספירה הגנרל גַ'אוֹ טוּאוֹ מבני האן בסין התאחד עם מנהיגי בני יוּ, שישבו בדרום סין, הביס את אן אׇן דִיְינְג וִיְינְג, איחד את ממלכת אְוּ לָאק עם שטחים בדרום סין וקרא לממלכתו החדשה "נאם וייט" או "דרום יוּ". תפוצה במקור מאזורי צפון וייטנאם ודרום סין, הווייטנאמים כבשו שטחים רבים שהיו שייכים לממלכת צ'אמפה ולאימפריית קמר. הם הקבוצה האתנית השלטת ברוב מחוזות וייטנאם, ומהווים חלק משמעותי מאוכלוסיית קמבודיה. תחת שלטון הקמר רוז' בקמבודיה הם היו הקבוצה הנרדפת ביותר. עשרות אלפי וייטנאמים נרצחו במעשי טבח שאורגנו על ידי השלטון, ורוב הניצולים ברחו לווייטנאם. במהלך המאה ה-16 וייטנאמים רבים היגרו לתאילנד וסין. בתאילנד הם נמצאים כיום בעיקר במחוז איסאן ובסין הם נמצאים בעיקר באזור מחוז גואנגשי, שם הם נקראים עמי גין (Gin). הגין הם אחת מ-56 קבוצות אתניות המוכרות רשמית על ידי ממשלת סין. הם מדברים וייטנאמית מעורבבת עם ניב קנטונזי ומונים כ-20,000 איש. כשהצרפתים עזבו את וייטנאם בשנת 1954 היו וייטנאמים שהיגרו לצרפת, אולם בצרפת הייתה קיימת קהילה וייטנאמית מאז סיום מלחמת העולם השנייה. בעקבות החלוקה בין צפון לדרום וייטנאם כמיליון וייטנאמים ברחו מהצפון אל הדרום כדי להימלט מרדיפות, ומספר קטן של וייטנאמים עזבו את הדרום כדי להצטרף לצבא הצפון. לאחר סיומה של מלחמת וייטנאם וייטנאמים רבים ברחו מהמדינה – הרוב הגדול אל ארצות הברית, קנדה, בריטניה, צרפת, מערב גרמניה ואוסטרליה. ראו גם קישורים חיצוניים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%96%D7%A7_%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%98%D7%95%D7%9F] \| [TOKENS: 42503]
תוכן עניינים אייזק ניוטון סר אייזק ניוטון (באנגלית: Sir Isaac Newton;‏ 4 בינואר 1643 – 31 במרץ 1727) היה פיזיקאי ומתמטיקאי אנגלי הנחשב לאחד המדענים הגדולים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. ניוטון עסק בתחומים נוספים, ביניהם: אסטרונומיה, תאולוגיה ואלכימיה. ניוטון היה דמות מפתח במהפכה המדעית ובתקופת הנאורות שבאה לאחריה. חיבורו "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע", שפורסם ב-1687, כלל תיאור של מחקריו הפיזיקליים, כגון: קינמטיקה, שלושת חוקי התנועה וחוק הכבידה האוניברסלי, והניח את הבסיס למכניקה הקלאסית, ששלטה במדע הפיזיקה במשך כשלוש מאות שנים, ויצרה את הבסיס להנדסה המודרנית. ניוטון איחד לראשונה את תופעות התנועות השמיימיות והארציות תחת אותם עקרונות מדעיים. כלומר, לפי ניוטון, תנועת עצמים על פני כדור הארץ ותנועת גופים שמימיים פועלות לפי חוקי טבע אחידים: חוקי התנועה של ניוטון וחוק הכבידה האוניברסלית. המודל המתמטי שהציג לתנועת הגופים התבסס על חוקי קפלר ותצפיות נוספות. ניוטון הקיש את חוקי קפלר מניסוחו לכוח הכבידה, ונעזר באותם עקרונות כדי להסביר איכותית וכמותית את מסלוליהם של שביטים, את מחזור הגאות והשפל, ותופעות אחרות. בכך הסיר ניוטון את הספקות האחרונים בתקפותו של המודל ההליוצנטרי של מערכת השמש, וקבלת תורתו מהווה נדבך אחרון במהפכה הקופרניקאית. תחזיתו שצורת כדור הארץ היא כשל ספרואיד פחוס אומתה מאוחר יותר, ושכנעה את כל מדעני היבשת בעליונותה של השיטה המדעית של ניוטון על כל השיטות שקדמו לה. קביעתו של ניוטון שהיקום כולו כפוף לעקרונות מתמטיים אחידים, מדויקים והרמוניים, הייתה בעלת השפעה מכרעת על הפילוסופיה של המדע, על ההגות בכלל ועל הבנת היקום. באופטיקה המציא ובנה את הטלסקופ מחזיר האור הראשון, פיתח תאוריה חדשה של הצבע המבוססת על תצפית מנסרה המפצלת אור לבן לצבעי הספקטרום הנראה, והגה את התאוריה האטומיסטית של האור, לפיה הוא מורכב מזרם של חלקיקים. הוא ניסח את החוק האמפירי של הקירור, חקר את התאוריה המתמטית הראשונה של הקול, והציג את המושג זורם ניוטוני. במתמטיקה תרם ניוטון תרומה משמעותית לא פחות בפיתוח החשבון האינפיניטסימלי ובשימושיו המתמטיים, אף על פי שבספריו דבק בניסוח גאומטרי. כמו כן תרם רבות בענפי מתמטיקה נוספים כמו חקר טורי חזקות, הכללת משפט הבינום לחזקות לא שלמות, פיתוח שיטה לקירוב שורשים של פונקציה, נוסחאות ניוטון-קוטס לאינטגרציה נומרית, מיון רוב העקומים ממעלה שלישית, הוכחות גאומטריות ועוד. ניוטון היה בוגר טריניטי קולג' ובהמשך נבחר גם כפרופסור חבר באוניברסיטת קיימברידג'. הוא היה נוצרי אדוק אך לא קיבל את הדוגמות של הכנסייה האנגליקנית, ובאופן חריג בימים ההם, סירב לקבל הסמכה לכהונה בכנסייה, ככל הנראה מכיוון שדחה את הדוקטרינה של השילוש הקדוש וייתכן שהזדהה עם דעותיו של אריוס. בעוד שהוא זכור עקב מחקרו במתמטיקה ובמדעי הטבע, השקיע יותר מזמנו באלכימיה ובחישוב מועד האפוקליפסה, שהיה אמור לחול לדעתו לא לפני 2060, אך מרבית עבודתו בתחומים אלו לא פורסמה בחייו אלא רק זמן רב אחרי מותו. מאוחר בחייו התמנה לנשיא החברה המלכותית, בשנים 1703 – 1727. ניוטון גם שירת בשנים אלו את הממשלה הבריטית כשופט, כממונה על המטבעה המלכותית (Master of the Mint) וכחבר פרלמנט במסגרת בית הלורדים. ביוגרפיה ניוטון נולד ב-25 בדצמבר 1642 (4 בינואר 1643 לפי הלוח הגרגוריאני), באחוזת וולסת'ורפ שבכפר קטן באותו שם, במחוז לינקולנשייר שבמזרח אנגליה, כשלושה חודשים לאחר מות אביו, שהיה חקלאי אנאלפבית. כאשר היה בן 3, נישאה אמו מחדש לכומר בארנבוס סמית' ועברה להתגורר עמו, בהשאירה את בנה אצל סבתו. יחסיו עם אביו החורג, בצעירותו, לא היו טובים, וניוטון נטר טינה לאמו על נישואים אלו. ניתן ללמוד על אופי מערכת יחסים זו מהערה שציין ניוטון ברשימת חטאים שכתב בגיל 19: "איום על אמי ואבי סמית' לשרוף אותם ואת הבית יחד איתם". ילדותו לא הייתה קלה והוא התקשה ליצור קשרים חברתיים עם בני גילו. הוא מצא נחמה במדע, ולימים אהב לספר כיצד ניצח בתחרות קפיצות לאחר שחישב את מהירות הרוח. מגיל 12 עד 17 למד בבית הספר קינגס שבגרנתהם. באוקטובר 1659 עזב את לימודיו בבית הספר וחזר לכפר הולדתו, על פי דרישתה של אמו, לאחר שהתאלמנה מאביו החורג - סמית', וייעדה אותו לתפקיד מנהל החווה. לפי דיווחיהם של מכרים בני זמנו, ניוטון היה מאוכזב עמוקות מעבודה זו. הנרי סטוקס, מנהל בית הספר קינגס, שכנע את אמו לשלוח אותו בחזרה לבית הספר כדי שיוכל להשלים את לימודיו. ניוטון עשה כן בגיל 18, וסיים את הלימודים בהצטיינות. הביוגרפים אריק טמפל בל וה. איבס תיארו תקופה זו בחייו של ניוטון: ניוטון החל את לימודיו בבתי הספר של הכפר ומאוחר יותר נשלח ל"קינג'ס סקול", בית ספר ממשלתי בגרנתהם, שם היה לתלמיד מצטיין. בבית הספר קינג'ס, התגורר אצל הרוקח המקומי, ויליאם קלרק, ולימים התארס לבתו החורגת של הרוקח, אן סטורר, לפני שעבר לאוניברסיטת קיימברידג' בגיל 19. כאשר החל ניוטון להתעמק בלימודיו החדשים, הרומן בינם התקרר והגברת סטורר נישאה למישהו אחר. נאמר כי הוא שמר זיכרון חם של אהבה זו, שכן לא היו לו אהובות ידועות אחרות והוא מעולם לא נישא. ביוני 1661 החל ללמוד בטריניטי קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג' בהנחייתו של בנג'מין פוליין, והתוודע לפילוסופיה של אריסטו ולרעיונותיהם של פילוסופים מודרניים ובעיקר לדקארט, לאסטרונומים קופרניקוס, גלילאו ותומאס סטריט, שבאמצעות למידת כתביו נחשף לעבודתו החלוצית של קפלר. הוא כתב במחברתו רשימה של שאלות על פילוסופיה מכנית כפי שהבין אותה באותה עת. ב-1665 גילה והכליל את משפט הבינום והחל לפתח את התורה המתמטית שלימים תיקרא חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי (חשבון אינפיניטסימלי). באוגוסט אותה שנה, זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו, נסגרה אוניברסיטת קיימברידג' בעקבות התפרצות המגפה הגדולה של לונדון בשנים 1665 – 1666. את השנתיים הבאות בילה ניוטון בביתו בוולסת'רופ. מחקריו והגותו בשנתיים אלה גיבשו את הבסיס לתאוריות שלו בענפים השונים: הוא החל לנסח את החשבון האינפיניטסימלי, לערוך את הניסויים הראשונים שלו באופטיקה ולהסיק מהם מסקנות מהפכניות, והחל להרהר על חוקי התנועה וכוח הכבידה. ב-1669 התמנה למשרת פרופסור למתמטיקה על שם לוקאס בקיימברידג'. ניוטון ירש את מקומו של אייזיק בארו שביקש לעסוק בתאולוגיה. בעבודתו המתמטית של ניוטון הייתה תרומה משמעותית לכל ענפי המתמטיקה שנחקרו בזמנו. עבודתו הראשונית בחשבון דיפרנציאלי או בלשונו "fluxions", מתוארכת לכתב היד "על אנליזה באמצעות משוואות המכילות אינסוף איברים" מאוקטובר 1666. כתב היד העוסק בטורים אינסופיים הוא חלק ממכתב ששלח אייזק בארו לג'ון קולינס באוגוסט 1669, ובו מציין בארו: מר ניוטון, בוגר של הקולג' שלנו, איש צעיר מאוד... אך בעל גאונות ומיומנות יוצאת מגדר הרגיל בנושאים הללו. ההצגה השיטתית הראשונה של רעיונותיו המכלילים את תוצאותיהם של המתמטיקאים היווניים (במיוחד של ארכימדס) על חישוב שטחים ונפחים של עקומים וגופים מופיעה בספר הראשון של הפרינקיפיה (שפורסם מאוחר לניסוח שיטותיו רק ב-1687). ההוכחות בפרינקיפיה לא נכתבו בניסוח של "חשבון אינפיניטסימלי" כפי שאנו מכירים אותו, אלא מציגות גִרסה גאומטרית לשפת ה"קלקולוס" (חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, חדו"א) המתבססת על ערכי גבול של יחסי גדלים ה"הולכים וקטנים". בספרו, כינה ניוטון שיטה זו בשם "שיטת היחסים הראשונים והאחרונים", הסביר מדוע הוא מציג את תוצאותיו בצורה זו, והעיר כדרך אגב שהתהליכים הגאומטריים שתיאר שקולים לחישובים המבוצעים באמצעות "שיטת הגדלים הבלתי ניתנים לחלוקה (כלומר אינפיניטסימלים)". ההקשר בו כותב ניוטון הערה זו - באותם הימים ניסוח חשבון הגבולות, שהוא הכלי המרכזי בחדו"א, טרם עמד על יסודות איתנים, ובמידה רבה נחשב אזוטרי ולא מקובל בחוגי המתמטיקה הרציניים. ניוטון הבין את היעילות בניסוח חשבון הגבולות, או "חשבון האינסופיים" (האינפיניטסימלים), כפי שכונה באותם הימים, אך היעדר המסד הלוגי הנדרש להוכחות מתמטיות והגדרת מושגי יסוד והנחות יסוד ברורות ופשוטות מנע ממנו לעשות שימוש בו. בשל כך, ניוטון לא היה יכול לעשות שימוש בשיטות החדו"א שפיתח כדי להוכיח טענות מתמטית, ולא הייתה לו בררה אלא לעמול על הוכחות גאומטריות הדורשות משאבי ידע גדולים בהרבה. בהערתו ביקש להראות את יעילותן של השיטות ב"חשבון האינסופיים" (החדו"א) על פני ההוכחות הגאומטריות. במרוצת השנים נוסחו ההוכחות של ניוטון מחדש באמצעים אנליטיים במה שמכונה המכניקה האנליטית על ידי לגראנז', ומשנוסח החדו"א כהלכה על ידי קושי ואחרים, נזנח לחלוטין השימוש בהוכחות הגאומטריות, והן בעיקר נחלתם של מתמטיקאים. ברבות השנים התפתחה מחלוקת (אנ') בין ניוטון לגוטפריד וילהלם לייבניץ בשאלת הבכורה על פיתוח החשבון האינפיניטסימלי. רוב ההיסטוריונים המודרניים מאמינים כי ניוטון ולייבניץ גילו ופיתחו את החדו"א באופן בלתי תלוי. ניוטון, ככל הנראה, הקדים את לייבניץ, אך פרסם מעט מאוד מפיתוחיו עד 1693, ולא סיפק הסבר מלא עד 1704. מאוחר יותר טען ניוטון כי התעכב בפרסום רשימותיו מחשש שילעגו לו. לייבניץ, לעומת זאת, פרסם הסבר מלא של השיטות שלו כבר ב-1684. כמו כן הרשימות של לייבניץ מפורטות ביותר לגבי הפיתוחים שלו לעומת רשימותיו של ניוטון שהציגו תוצאות סופיות בלבד. הסימון של ניוטון היה "סימון הנקודה של ניוטון" ואילו לייבניץ הסתמך על "סימון דיפרנציאלי", והאחרון הוא שאומץ בקרב מרבית המתמטיקאים. אף הסימונים האחרים של לייבניץ בחשבון האינפיניטסימלי נחשבו למקובלים יותר מאשר אלו של ניוטון. ב-1699 הפך העימות ארוך השנים על זכות הראשונים לציבורי. הקהילה האוניברסיטאית האנגלית תמכה בניוטון, אך המתמטיקאים בשאר מדינות אירופה תמכו בלייבניץ, שהוכחותיו הבהירות והמפורטות יותר פורסמו קודם לכן ולכן גם נלמדו והשתרשו. כך נוצרה הפרדה בין הפעילות המתמטית באנגליה לזו של אירופה היבשתית. ניוטון אף גייס את החברה המלכותית, שהיה מזכירה, וב-1712 פורסם מסמך מטעמה שטען כי זכויות הגילוי הן של ניוטון, והאשים את לייבניץ בגנבה ספרותית. אמינותו של המסמך הוטלה בספק כאשר התברר מאוחר יותר כי ניוטון עצמו הוא שכתב חלקים ממנו. חלפו למעלה מ-200 שנה עד שהמצב התברר לאשורו וכיום ניתן הקרדיט על המצאת החדו"א הן לניוטון והן ללייבניץ, והמשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי נקרא גם משפט ניוטון-לייבניץ. ניוטון יישם את החשבון האינפיניטסימלי בפתרון מגוון בעיות: חישוב שטחים תחת עקומים, שיפועי משיקים, אורך של עקומות וחישוב מינימום ומקסימום של פונקציה. עבודתו בפיתוח ובשימוש בטורים אינסופיים הייתה חלוצית, בייחוד הצגה של פונקציות שונות כטורים (ראו טור טיילור), אשר אותם העריך באמצעות שיטות קירוב חדשניות. ניוטון הציג לראשונה את משפט הבינום המוכלל (שנקרא על שמו הבינום של ניוטון), המכליל את תיאור טור טיילור של הפונקציה ( 1 + x ) α {\displaystyle \ (1+x)^{\alpha }} גם כאשר α {\displaystyle \alpha } אינו מספר טבעי. הוא קירב סכומים חלקיים של הסדרה ההרמונית באמצעות לוגריתמים (בכך הקדים את נוסחת הסכום של אוילר) ותרם לחקר טורי חזקות. הוא תרם תרומות חשובות לתורה של הפרשים סופיים ולפתרון משוואות דיופנטיות. הוא פיתח והציג את זהויות ניוטון ואת שיטת ניוטון-רפסון להערכה נומרית של שורשי פונקציה, את נוסחאות ניוטון-קוטס לאינטגרציה נומרית, ומיין את העקומים המעוקבים במישור (פיתוח התורה של פולינומים ממעלה שלישית בשני משתנים). סקירה שימושית של המתמטיקה של ניוטון נכתבה על ידי המלומד טום ויטסייד (Tom Whiteside), שתרגם וערך את כל הכתבים המתמטיים של ניוטון, וכתב סיכום על עבודתו המתמטית של ניוטון והשפעתה. בעבודתו על פתרון נומרי של "משוואות אלגבריות מעורבות" הוא הציג את שיטת "מצולע ניוטון" (Newton polygon), המהווה הכללה רעיונית מרחיקת לכת של שיטת ניוטון-רפסון ממשוואות פולינומיות במשתנה אחד למשוואות פולינומיות בשני משתנים. במסגרת מחקרו על האינטגרציה של משוואות אלגבריות מעורבות כאלו, הוא גילה את הפיתוח הפורמלי של פתרונותיהן לטורי חזקות מסוג טורי פואיזֵה - טורי חזקות עם מעריכים שבריים (טורים אלו מכלילים את טורי החזקות הרגילים), כ-200 שנה לפני שפותחו עצמאית על ידי ויקטור פואיזה (Victor Puiseux). בכך היה באמתחתו כלי אנליטי "חסר תקדים" בכלליותו ועוצמתו, שהוא גם בעל שימושיות רבה בפיזיקה וגם בעל קשרים עמוקים לענפי מתמטיקה עיוניים יותר. הוא תיאר את ממצאיו אלו במכתבו מ-1676 להנרי אולדנבורג, ומאוחר יותר החשיב את הישגו זה ל"תרומתו הגדולתו ביותר למתמטיקה עיונית". בכל אופן, שיטתו להצגת פונקציות פולינומיות סתומות כטורי חזקות שבריים לא זכתה לפיתוח ראוי במהלך המאה ה-18, ורק ב-1850 החיה פואיזה את שיטתו. ניוטון כה מפורסם בשל עבודתו החלוצית על החדו"א, שקל להחמיץ את עובדת היותו אחד הגאומטריקנים הגדולים ביותר. בלב מחשבתו המתמטית עמדה הגישה הגאומטרית סינתטית, והוא בדרך כלל הציג הוכחות מוגמרות בצורה של טיעונים גאומטריים, גם כי אלה היו למעשה היחידים שהיו מקובלים מתמטית. הוא פתר את בעיית פאפוס. בין המשפטים הגאומטריים הרבים שבהם עסק, הוא הוכיח מספר משפטים על מרובעים והאליפסות החוסמות אותם והחסומות בהם. הוא בנה את הפרבולה המוגדרת על ידי ארבע נקודות. במסגרת חקירותיו את העקומים האלגבריים (ראו גם חתכי חרוט ועקום אליפטי), היה הראשון לקבוע את משפט בזו (Bézout's theorem), תוצאה יסודית וחשובה בגאומטריה אלגברית, הקובעת כי מספר נקודות החיתוך של שני עקומים אלגבריים פרויקטיביים מדרגות n ו-m שווה למכפלת הדרגות שלהם nm. ניוטון נחשב לאחד ממייסדי התאוריה של טרנספורמציות קרמונה (אנ'), שכן עבודתו על הבנייה האורגנית של עקומים אלגבריים נתפסת כיום כגרסה גאומטרית קלאסית של טרנספורמציות אלו. ניוטון היה מודע לחשיבותן בגאומטריה, ונעזר בהן כדי לייצר עקומים אלגבריים מסדרים גבוהים, כולל כאלו עם נקודות סינגולריות. ניוטון התניע את פיתוח תחום חשבון הווריאציות, והיה הראשון שניסח בבירור ופתר בעיה בתחום - בעיית ההתנגדות המינימלית של ניוטון ("צורת הקליע האופטימלית"), שאת ניסוחה ופתרונה כלל בכרך השני של פרינקיפיה (1687). בעיה זאת נחשבת לאחת הבעיות הקשות ביותר שהותקפו בכלים וריאציוניים עד לאמצע המאה ה-19, והצורה אותה תיאר כללה מאפיינים לא שגרתיים המשלבים בין חלק שטוח וחלק עקום; הפתרון שתיאר אינו גזיר ברציפות. אף על פי שהמודל שלו לגרר שמפעילים זורמים שגוי בעבור כמעט כל המהירויות המעשיות, לפתרון שלו יש חשיבות במקרה הגבולי של מהירויות היפרסוניות בגזים דלילים. ניוטון חזה שמודל ההתנגדות שלו יהיה מצליח יותר בעבור מהירויות גבוהות מאוד, כפי שההיקשים לפתרונו מראים בבירור. ב-1669 נבחר ניוטון לכהן כפרופסור לוקאסיאני למתמטיקה (אנ') באוניברסיטת קיימברידג'. באותם ימים, כל בעל משרה באוניברסיטת קיימברידג' או באוניברסיטת אוקספורד היה חייב להיות גם כומר אנגליקני מוסמך. למרות זאת, באופן חריג, תנאי המשרה דרשו שלא להיות פעיל בכנסייה (ככל הנראה היה זה כך על מנת שלמחזיקים במשרה יהיה זמן רב יותר לעסוק במדע). ניוטון טען שדרישה זו פוטרת אותו מההסמכה לכמורה, וצ'ארלס השני, מלך אנגליה, שאישורו היה הכרחי, קיבל את הטענה. בדרך זו נמנעה התנגשות בין אמונתו של ניוטון (שהיה אדם מאמין אם כי כנראה לא אנגליקני), ובין הכנסייה האנגליקנית. ב-1666, ניוטון ערך את ניסוי הנפיצה המפורסם שלו, בו גילה שספקטרום הצבעים היוצאים ממנסרה המוצבת בנקודת זווית ההסטה המינימלית (minimum deviation) הוא מלבני (דהיינו אלומת האור היוצאת אינה מתבדרת או מתכנסת) גם כאשר אלומת האור הנכנסת חרוטית ולכאורה מתבקש היה שההיטל הנוצר יהיה מעגלי. ניוטון הבין שכיוון שבהצבה בנקודת הסטה מינימלית, כל הקרניים הנכנסות אמורות להיות מוסטות באותה זווית - בגלל המינימום המקומי, אלומת האור היוצאת אמורה, כאמור, להישאר מעגלית, וכיוון שהניסוי שלל זאת, ההסבר הנכון היחידי הוא שהמנסרה מסיטה צבעים שונים בזוויות שונות. ניוטון הסיק מהניסוי שצבע האור (וצבע בכלל) הוא תכונה פנימית של האור, בניגוד לדעה שרווחה בימים ההם שמנסרה מוסיפה צבעים לאור הלבן. בשנים 1670–1672 ניוטון המשיך בין היתר לחקור תופעות אופטיות. בניסוי נוסף בנפיצה, הדגים ניוטון כיצד ניתן להיעזר בספקטרום צבעוני כדי להרכיב מחדש אור לבן. בניסוי ניוטון החשיך חדר ניסוי לחלוטין ובעזרת חריץ דק "בודד" קרן אור שמש לבן, במסלולה הניח מנסרה, כך שהאור הלבן שעבר במנסרה הפך לסדרת צבעי הקשת. ניוטון המשיך את הניסוי, הניח עדשה מרכזת (קמורה) במסלול קרני קשת הצבעים, אז במסלול הקרנים המרוכזות הניח מנסרה שנייה, וקיבל בחזרה אור לבן. הסברו החדשני של ניוטון היה שאור השמש הלבן הוא תערובת של צבעי הקשת, כאשר תערובת הצבעים עוברת דרך המנסרה כל צבע נשבר בזווית שונה, בניגוד לדעה שרווחה בימים ההם שחומר המנסרה "מזהם" את האור הלבן ה"טהור" ומוסיף לו צבעים. ניוטון הראה שאור בצבע אחד (ראו ספקטרום אור נראה) אינו משנה את תכונותיו, במספר ניסויים, בהם תחילה השיג אור בעל צבע מסוים על ידי העברת קרן אור לבן (כלומר תערובת של אור מצבעים שונים) דרך מנסרה והאור נפרד (נפץ) לקשת הצבעים, ואז האיר ניוטון עצמים שונים בעלי תכונות שונות של אטימות, שקיפות ושקיפות למחצה באור מצבע מסוים. הוא הבחין שגם כאשר האור הוחזר, נשבר או אוחד, הוא שמר על צבעו. מסקנתו הייתה שהצבעים הם תוצאה של האינטראקציה בין העצם לבין האור, ולא תוצר של העצמים עצמם. בכתביו, ניוטון טוען כי "הצבעים התמידיים" (Permanent colours) של גופים טבעיים נגזרים מהחלוקות הבין-אטומיות הקטנות ביותר של החומר בעל הצבע, ועמד על הדמיון בין הצבעים של שכבות דקות לאלו של עצמים טבעיים (ראו גם צבעוניות מבנית), במה שנודע כתאוריית הצבעים של ניוטון. לפי תאוריה זו, תכונות שונות של החומר, כגון מידת השקיפות או הצבע שלו כאשר הוא מואר באור לבן, הן תוצאה של מבנה ה"אגרגטים" או החלקיקים מהם עשוי החומר. ניוטון שיער כי לפי המרחק בין חלקיקי החומר המרכיבים גוף ניתן לעמוד על תכונותיו האופטיות. מרעיונות אלו הסיק ניוטון שכל טלסקופ המבוסס על שבירה של אור יסבול מן הנפיצה של האור הלבן לצבעים השונים המרכיבים אותו - (אברציה כרומטית). הוא הגה את רעיון הטלסקופ מחזיר האור גם כדי לפתור בעיה זו. בנייתו לא הייתה כרוכה רק בהגיית הרעיון, אלא שלפני ניוטון עמדו הבעיות הטכניות דוגמת יצירתו של החומר המתאים למראות ופיתוח טכניקת עיצוב צורתן, כדי לעצב את צורת המראות המיטבית - הפרבולית - באופן מדויק. ניוטון התיך סגסוגת ארד בשם "Speculum Metal" - תערובת מחזירה (רפלקטיבית) ביותר, המורכבת מנחושת ומעט בדיל. לקראת סוף 1668, היה מסוגל להרכיב את הטלסקופ מחזיר האור הראשון (הנקרא גם טלסקופ ניוטוני, על שמו). הטלסקופ היה באורך 8 אינץ' (20.5 סנטימטר) ונתן תמונה גדולה יותר וחדה יותר. ב-1671 החברה המלכותית ביקשה מניוטון לצפות בהדגמה של הטלסקופ החדש שלו. הבעת העניין בהמצאתו עודדה אותו לפרסם חיבור קצר על רעיונותיו שלו בשם "On Colour", אשר הורחב מאוחר יותר לספר המרכזי שלו בתחום אופטיקה. במאמרו המעמיק (31,724 מילה) "Hypothesis of Light" משנת 1675, ניוטון טען שאור מורכב מחלקיקים: חלקיקים יסודיים המסודרים יחדיו בצפיפות עצומה, אשר נעים בקווים ישרים, בדיוק כשם שהאור נע בקווים ישרים ויוצרים את האשליה כאילו נראית קרן אור ישרה ורציפה במרחב. בעשותו זאת ניוטון יצר את התאוריה החלקיקית של האור. על פי תאוריה זו קל לתאר את אפקט ההחזרה, וגם עד מידה מסוימת את תופעות השבירה. הסברו המכני של ניוטון לתופעת השבירה ולחוק סנל התבסס על היפותזה של כוח משיכה מסתורי בין חלקיקי התווך לחלקיקי האור (במעיין אפקט של "מתח פנים"), כך שאלו מוסטים במעבר בין שני תווכים. על פי הסבר זה מהירות האור בחומר גבוהה יותר מאשר בריק, בניגוד להסברו הגלי של הויגנס. הסברו של ניוטון לתופעת הנפיצה היה שצבעים שונים נוצרים על ידי חלקיקים בגדלים שונים, ולכן החלקיקים מוסטים (נשברים, בְּעָגָה אופטית) בזויות שונות ונפרדים. באותו המאמר תיאר ניוטון את התופעה שהתגלתה על ידי רוברט הוק וקרויה היום על שמו של ניוטון – טבעות ניוטון. טבעות ניוטון הן טבעות בצבעים שונים המתקבלות בין היתר כאשר מצמידים שתי מנסרות אחת לשנייה. כדי להסביר את התופעה, ניוטון נעזר בהשערת קיומו של האתר, חומר שתואר כבלתי נראה ונטול מסה הממלא את המרחב כתווך בו נע האור. הוא הסביר את התופעה על ידי כך שפגיעת חלקיקי האור במשטח זכוכית אחד יוצרות תנודות של האתר, או גלים באתר. הוא הסתמך על התאוריות של הוק וכריסטיאן הויגנס והוסיף את רעיון המחזוריות של גלי האתר וקבע אותו כתכונה בסיסית של גלי האתר. ניוטון הסביר את התופעה בכך שהתנודות המחזוריות של האתר מחזקות ומחלישות לסירוגין את מעבר האור במשטח השני. ניוטון ניסה למדוד את אורך הגל של תנודות אלו (לפי המדידות שלו, חישב את הערך 312 ⋅ 10 − 9 {\displaystyle 312\cdot 10^{-9}} מטר כאורך הגל של הצבע הצהוב, ערך נכון מבחינת סדר הגודל שלו), והציע שלכל צבע של האור יש תנודות באורך אופייני. אולם, עבור ניוטון התנודות המחזוריות של האתר היו רק תופעה משנית, ומהות האור עצמו הייתה חלקיקית. המחקרים של ניוטון בנושא טבע האור הביאו למחלוקות רבות עם הוק וכן עם כריסטיאן הויגנס הן על שאלות של קדימות והן על מהות האור. הוק והויגנס החזיקו בדעה שהאור הוא 'גל'. הוויכוח על מהותו של האור המשיך ללוות את הפיזיקה שנים רבות (ראה בערך שניוּת גל-חלקיק). ספרו של ניוטון, "אופטיקה" פורסם בשלושה חלקים ב-1704 והציג תאוריה חדשה של אור וצבע (כולל ההצגה הראשונה של רעיון "גלגל הצבעים"), ועסק בפרט בתאוריה החלקיקית של האור. בספר זה הציג ניוטון את רעיון האתר, את רעיונותיו בדבר טבע האור, תהליכי הייצור והעברה של החום, תופעות חשמליות ותהליכי הפעולה הכימית. הספר דן בהרחבה הן בצבעים של שכבות דקות (בפרט עסק בתופעת טבעות ניוטון), והן בצבעים של שכבות עבות, ומכיל את ההסבר החלקיקי - גלי שלו לתופעות אלו. הוא מתעד ניסויים שערך שמטרתם לזהות סטיות מתנועה קווית של חלקיקי האור ("inflexions", כלשונו), אשר קיומן מצביע על עקיפה ובכך מעיד על טבעו הגלי של האור: תיאוריו מתייחסים בין היתר לעקיפה מסביב לחוט שערה ולהב סכין. החלק השלישי של "אופטיקה", המכונה "השאילתות" (The Queries), הוא אוסף של שאלות רטוריות אשר דרכן ניוטון הביע את רעיונותיו הספקולטיביים על תופעות מדעיות מגוונות, והציב מעין פילוסופיית טבע מחקרית שבה המקור הראשוני לידע הוא הניסוי. במקרים רבים אישוש ניסיוני לרעיונותיו היה הרבה מעבר לכלים המדעיים של התקופה. בחלק זה ניוטון העלה את ההשערה שחלקיקי החומר עברו שינוי צורה אלכימי כלשהו והפכו לחלקיקי אור הנפלטים ממקורות אור שונים; כלשונו: "האם אין זה ייתכן כי גופים חומריים ואור ניתנים להמרה אחד אל השני ... והאם אין הגופים מקבלים את היכולת לבצע את מרבית הפעילות שלהם מחלקיקי האור שנכנסים אל המבנה הפנימי שלהם?". בשאילתות אחרות, הוא מציע באופן איכותי את קיומה של קרינה תרמית ומציג את המושג של גוף שחור (שאילתות 6 ו-18). השאילתה האחרונה בספרו (שאילתה 31) עסקה בפעולה כימית, והייתה בעלת חשיבות רבה בפיתוח התאוריה של קשרים כימיים במהלך המאה ה-18: ניוטון תיאר באריכות (20 עמודים) כיצד חומרים מסוימים מגיבים יותר לחומרים מסוימים מאשר לאחרים, תוך מתן התייחסות מיוחדת לכך שחומצה חנקתית מגיבה יותר לקלמין מאשר לברזל. כימאים בני המאה ה-18, כמו ויליאם קאלן ותורברן ברגמן, זקפו לזכות ניוטון קרדיט רב בפיתוח טבלאות אפיניות (זיקה כימית). ניוטון זיהה את התפקיד המרכזי של הכוח החשמלי בטבע, ושיער שתופעות כימיות רבות ניתנות להסבר במונחי הפעולה החשמלית ההדדית של חומרים. במסגרת מחקרו הבסיסי בתופעות חשמליות, ניוטון בנה גם צורה פרימיטיבית של גנרטור אלקטרוסטטי, המבוסס על חיכוך, באמצעות כפפת זכוכית (שאילתה 8). במרוצת השנים פרסם ניוטון בעיתון ה-Philosophical Transactions מאמרים רבים על היבטים שונים של מדע האופטיקה. מאמרים אלו תרמו רבות לביאור היבטים שונים של האור, ואף שרבות מהשקפותיו נמצאו בסופו של דבר שגויות, הן התוו הדרך עבור החוקרים אחריו ואף הניבו מספר תגליות בעלות ערך מיידי. במאמריו ניוטון כתב על שבירה כפולה וראייה בינוקולרית. בין היתר מצויה אצל ניוטון ההבחנה הראשונית של תכונת הקיטוב של האור, שניוטון מייחס את מקורה לקיומה של "אוריינטציה רוחבית", בלשונו, לקרן האור. התאוריה שלו על קיטוב האור מכילה אלמנטים מהותיים רבים של התאוריה הנוכחית. ניוטון היה הראשון לתאר את אפקט גוס-הנסן (אנ'), תופעה אופטית במסגרתה אור מקוטב ליניארית עובר הזזה רוחבית קטנה בהחזרה פנימית גמורה, אותה הסביר באמצעות מודל מכני עבור האור. בכתביו של ניוטון על אופטיקה שפורסמו לאחר מותו מופיעים התייחסויות והסברים מדעיים לתופעות מגוונות, הסברים אשר היו רבי-ערך בעבור ממשיכי דרכו במאה ה-18; למרות שפורסמו באיחור של יותר מחצי מאה, ההרצאות האופטיות של ניוטון בשנים 1670–1672 מכילות תוצאות רבות. ניוטון עסק בהן בזיהוי הליקויים של עדשות (אברציה כדורית וכרומטית), והיה הראשון לזהות ולתאר כמותית את האסטיגמטיזם של מערכות אופטיות (לממצאיו אלו הייתה השפעה מסוימת על עבודתו של תומאס יאנג בנושא). הוא הרחיב את המושג של אלומה של קרני אור למקרים תלת-ממדיים, והציג בנייה השקולה לרעיון המודרני של עיגול מיעוט הטשטוש. הוא פתר מספר בעיות אופטיות העוסקות בעקומים קאוסטיים ודיקאוסטיים. כיוון שתופעת הקשת בענן היא מופע טבעי של קאוסטיקה, במסגרת פתרונות אלו הרחיב ניוטון את הסברו של דקארט והיה הראשון שפיתח נוסחה לזוויות שבה מופיעות קשתות משניות מכל סדר n. בהקשר זה, ניוטון היה גם הראשון להסביר נכונה את התופעה של הילות, שהוא ייחס את מקורן לשבירה של אור השמש בגבישי קרח הקסגונליים זעירים באטמוספירה, והסביר בצורה כמותית את זווית ה-22° האופיינית להן באמצעות הרחבה של הסברו של דקארט לקשת בענן למקרה זה. ניוטון פיתח גם מודל מתמטי לשבירה אטמוספירית של קרני אור המגיעות מכוכבים מרוחקים, המאפשר לחשב את ההסטה הזוויתית במיקומם הנצפה בתלות בגובה הזוויתי שלהם בשמיים, ובעזרתו חישב טבלאות שבירה מדויקות עבור שלוש תקופות בשנה. טבלאות אלו היו לאמצעי עזר רב-ערך עבור אסטרונומים בני התקופה. לאחר ניוטון, המשיכו חוקרים רבים לעסוק בטיבו של האור. תומאס יאנג ואוגוסטן ז'אן פרנל שילבו בין התורה החלקיקית של ניוטון לתאוריה הגלית של הויגנס כדי להראות שהצבע של האור הוא ההתגלמות הנראית של אורך הגל של האור. המדע החל אט אט להבין את ההבדל בין תפיסת צבעים (הסובייקטיבית יותר באופייה) לאופטיקה אובייקטיבית הניתנת לכימות מתמטי. המשורר והמדען הגרמני, גתה, יצא נחרצות נגד ניוטון בכל הקשור לתאוריה שלו על ההיבטים התפיסתיים של האור. הוא ניסה לשלב בין תפיסתו הפואטית את הטבע לתפיסה המדעית של ניוטון, וחיבר את ספרו תאוריית הצבעים, שהכיל תאוריה שונה מזו של ניוטון, בייחוד בהיבטים התפיסתיים. הניסויים שהפריכו את התאוריה האופטית של ניוטון הם ניסוי שני הסדקים של יאנג, וניסוי מייקלסון-מורלי מסוף המאה ה-19. ניטון המציא גם את דיסק ניוטון, בעזרתו הוכיח סופית את העיקרון כי הצבע הלבן מורכב מצבעי הספקטרום הנראה. ב-1679 חזר ניוטון לעבודתו על תורת המכניקה, חוקי התנועה ובפרט השפעת הכבידה על תנועת כוכבי הלכת. ניוטון הצליח להסביר מדוע כוכבי הלכת נעים במסלול אליפטי סביב השמש ולא במסלול מעגלי. הוא פרסם חלק מהתוצאות אליהן הגיע בחיבורו "De Motu Corporum" שפורסם ב-1684 והיה היסוד לספרו "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע". הספר "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע" פורסם ב-5 ביולי 1687 בתמיכתו הכלכלית של אדמונד היילי. בחיבור זה קבע ניוטון את שלושת חוקי התנועה הקרויים על שמו, חוקים אשר נותרו ללא שינוי במשך למעלה ממאתיים שנים. הוא תיאר את כוח הכבידה, את המושגים משקל, מסה, תנע ותנע זוויתי ואת חוקי השימור שלהם. באמצעות התאוריה הפיזיקלית החדשה שלו הראה ניוטון כי כל הגופים ביקום מצייתים לאותם עקרונות והסביר באמצעותם תופעות שונות, כגון תנועת כוכבי הלכת וגאות ושפל, והראה כיצד ניתן לגזור מחוק הכבידה האוניברסלי את חוקי קפלר. הבעיה המקורית שניצבה בפני ניוטון הייתה סבוכה יותר מגזירת חוקי קפלר בלבד, בעיה שפתרונה היווה אחת מאבני היסוד לספרו, שכן המודל הדו-גופי הציג תמונה פשטנית שאינה הולמת את המציאות, ולכן היה על ניוטון לפתח מודל מתמטי להשפעה ההדדית של כוכבי הלכת והירחים זה על זה על מנת לאשש את חוק היפוך הריבוע של הכבידה. בספרו, היה לאל ידו של ניוטון להתחשב גם בהשפעות אלו על תנועת כוכבי הלכת, והתוצאה הייתה סינתזה כבירה של מידע אסטרונומי שהושג בתצפיות ושל תאוריה מתמטית-מדעית שמסבירה אותם, שהמסקנה המתבקשת ממנה היא שהתצפיות השונות מוכיחות את חוק היפוך הריבוע בדיוק מספיק. ההוכחות המתמטיות המוצגות בספר התניעו את המחקר של האי רגולציות במסלול הירח, ואת מחקר בעיית שלושת הגופים. באותה עבודה סיפק ניוטון גם את הקביעה האנליטית הראשונה של מהירות הקול באוויר (בהתבסס על חוק בויל), הסיק את הפחיסות של הצורה הספרואידית של כדור הארץ, סיפק תאוריה של נקיפת נקודת השוויון כתוצאה של המשיכה הכבידתית שמפעיל הירח על כדור הארץ הפחוס, סיפק תאוריה לקביעת מסלולי שביטים, והרבה יותר מכך. ההיפותזה של ניוטון על כוח "בלתי נראה" המסוגל לפעול ממרחק הובילה לביקורת שהכניס "סוכנויות נסתרות" למדע. מאוחר יותר, במהדורה השנייה של הפרינקיפיה (1713), דחה ניוטון באופן איתן ביקורות אלו בנספח "הסכוליום הכללי" (לטינית: "GENERAL SCHOLIUM"), וכתב שמספיק שהתופעות יעידו על משיכה כבידתית, כפי שנמצא בניסוי, והודה שלא הצליח לעמוד על מהות הכבידה בניסוי ולכן כל טענה בעניין תהיה בגדר השערה, ובלשונו, במה שהפך לביטוי מוכר, "אינני בודה השערות" (לטינית: "Hypotheses non fingo"). ניוטון היה אפוא הראשון שניסח תאוריה פיזיקלית מאוחדת, העולה בקנה אחד עם התאוריה הקופרניקאית. ספרו, הפרינקיפיה, הפך במהרה ליותר מספר מתמטי סבוך - אלא למייצגה של השקפת עולם מדעית ושל פילוסופיה מדעית חדשה. הניסוח השיטתי והמדויק של טענות מתמטיות על מערכת השמש, והסגנון הדדוקטיבי של הספר, יצרו רושם עמוק על הקהילה המדעית בפרט ועל הקהילה האינטלקטואלית בכלל של התקופה, ובמרוצת השנים על מרבית המדענים וההוגים. הספר נחשב לאחד החיבורים המייצגים והמובהקים של הגישה הדטרמיניסטית, הקובעת כי בהינתן תנאי ההתחלה של מערכת ושל החוקים שלפיהם היא מתפתחת, ניתן לחזות את מצבה של המערכת בכל זמן נתון, גישה שלימים תופרך על ידי ניסויי ועקרונות המכניקה הקוונטית. ניוטון טבע בספר את המושגים "מרחב וזמן מוחלטים" המהווים רקע סביל של האירועים. השקפת עולם זו על היקום משלה בכיפה במשך 250 השנים הבאות, עד שבתחילת המאה ה-20 התחוללה מהפכה מדעית-פילוסופית חדשה, כאשר, בהמשך ישיר למאמציהם של פיזיקאים ומתמטיקאים שונים (בהם הנדריק לורנץ, ארנסט מאך ואנרי פואנקרה), ניסח אלברט איינשטיין את תורת היחסות הפרטית. פרסום הפרינקיפיה הפך את ניוטון למפורסם ברמה בינלאומית. הוא רכש קהל של מעריצים, ובהם המתמטיקאי השווייצרי ניקולה פטיו דווילר, שהפך למעריץ מושבע של ניוטון ולחבר קרוב שלו, עד שהשניים הסתכסכו ב-1693. סכסוך זה השפיע קשות על ניוטון, והוביל אותו להתמוטטות עצבים. התמוטטות העצבים לוותה גם בהתפרצות מחלת נפש, וייתכן גם שהדבר קרה מלכתחילה בהשפעת עיסוקו במתכות רעילות במסגרת חקירותיו באלכימיה (חוקרים סבורים כיום כי סבל מהרעלת כספית). חלק ממאפייני המחלה היו שיגעון רדיפה והידרדרות שכלית. מחלת הנפש לא נמשכה זמן רב, וניוטון התאושש ממנה. רעיונותיו של דקארט היו מקור ההשפעה המשמעותי ביותר על ניוטון המתמטיקאי הצעיר. דקארט שחרר את העקומים המישוריים מהמגבלה היוונית של התמקדות בחתכי חרוט בלבד, וניוטון המשיך את דרכו בכך שנטל על עצמו פרויקט אישי למיין את כל העקומים המעוקבים במישור. הוא מצא 72 זנים של עקומים מתוך 78 אפשריים. הוא חילק אותם לארבע מחלקות, המקיימות משוואות שונות, וב-1717 סטרלינג, קרוב לוודאי שבעזרתו של ניוטון, הוכיח שכל עקום מעוקב שייך לאחת מארבע המחלקות האלה. במסגרת עבודתו על סיווג העקומים ממעלה שלישית הגיע גם במאמר Enumeratio Linearum Tertii Ordinis משנת 1704 לתגלית יוצאת דופן - בדיוק כשם שכל העקומים הריבועיים נוצרים על ידי הטלה של המעגל ממישור אחד על מישור אחר, ניוטון טען שכל העקומים ממעלה שלישית נוצרים על ידי הטלות ממישור אחד לאחר של עקום מעוקב מטיפוס מסוים; ספציפית זה שמשוואתו מהצורה y 2 = A x 3 + B x 2 + C x + D {\displaystyle y^{2}=Ax^{3}+Bx^{2}+Cx+D} . ניוטון פרסם תגלית זאת בחלקו החמישי של מאמר זה, שנשא את הכותרת "על יצירתן של עקומות באמצעות צלליות" ("The Generation of Curves by Shadows"), שם הוא מציין גם ש-"צלליותיהם של עקומים מגנוס 2 תמיד יהיו עקומים מגנוס 2; בעוד אלו של עקומים מגנוס 3 תמיד יהיו עקומים מגנוס 3; וכך הלאה עד לאינסוף". בנספח למאמר שכותרתו "התיאור האורגני של העקומים", ניוטון "הניח את היסודות לתאוריה של עקומים אלגבריים ממעלה גבוהה יותר, זאת באמצעות תיאור מפורט של האסימפטוטות, הצמתים ונקודות החוד (cusps) שלהם" (על פי ההיסטוריון Turnbull). בשנותיו האחרונות זנח ניוטון במידת מה את העיסוק בבעיות "הליבה" הקשות שטרדו אותו במהלך חייו (תנועת הירח למשל), והחל מגלה עניין מחודש רב באופטיקה, באלכימיה, בתאולוגיה ובמגוון בעיות טכנולוגיות מעשיות יותר. הוא עסק בבעיית קו האורך ובניווט ימי, והמציא את הסקסטנט. בקשר לבעיית קו האורך, ניוטון פרסם ב-1702 חיבור קטן על התאוריה הירחית, בו הציג תהליך מתמטי אלגוריתמי לקביעת מיקומו השמיימי העתידי של הירח. תאוריה זאת, שהייתה קרובה יותר ברוחה למסורת הקינטית הקדם-ניוטונית של ירמיה הורוקס מאשר לתאוריה הכבידתית שניוטון עצמו פיתח, הייתה כלי עזר מרכזי לחיזוי מיקומי הירח על ידי אסטרונומים במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-18. החל מאמצע המאה ה-18, הישגיהם של אוילר, מאייר, קלרו ואחרים קידמו מאוד את הדיוק ביכולת החיזוי של מסלול הירח, מה שהפך את האלגוריתם הניוטוני ללא עדכני. ההקשרים המתמטיים וההיסטוריים של פרסום זה של ניוטון נידונים לעומק בספר "Newton's forgotten lunar theory" של Nicholas Kollestrom . אף כי ניוטון לא היה מרוצה מפרסום זה, פרסם ויליאם ויסטון ב-1707 את סיכומי ההרצאות שלו באלגברה באוניברסיטת קיימברידג' בספר תחת הכותרת "אריתמטיקה אוניברסלית: חיבור על פירוק והרכבה אריתמטיים". הוא גם פרסם עבודה חשובה על החשבון האינפיניטסימלי שכותרתה "מבוא לתרבוע עקומות" ב-1704. העובדה שפעילותו המתמטית דעכה אין פירושה שהוא הפסיק להפיק תרומות מעמיקות; הוא נענה לאתגר המתמטי של יוהאן ברנולי ולייבניץ, ופתר את בעיית הברכיסטוכרון ובעיה נוספת ב-1697. בהקשר זה ידועה האנקדוטה המפורסמת המעידה על כוחו המתמטי של ניוטון, גם בשלב זה בחייו: שתי הבעיות היו ברמת קושי כזו שהמתמטיקאים המובילים באירופה באותה תקופה התקשו לפתרן. ניוטון לעומתם, פתר את שתי הבעיות כעבור שעות ספורות בלבד, אולם החליט לפרסם את הפתרון בעילום שם. הפתרון הדהים את המתמטיקאים בכל אירופה, והם ביקשו לדעת מי הפותר. שבועות אחדים לאחר הפרסום כתב יוהאן ברנולי כי רק אייזק ניוטון היה יכול להצליח במקום שבו כולם נכשלו – "אני יכול לזהות את האריה על פי טביעת כף רגלו", קבע. פתרונות אלו היו תרומה מוקדמת חשובה לחשבון הווריאציות, ענף מתמטי מתקדם שעוסק במציאת פונקציות שמקיימות תנאי אילוץ מסוים, באופן כזה שיביאו למינימום או למקסימום גודל מסוים. לצד הישגיו הגדולים בפיזיקה, עסק ניוטון רבות גם בפרשנות תנ"כית, וניסה לבנות לוח זמנים כרונולוגי להתרחשותם של אירועים שמקובל לראותם כמיתוסים בלבד. כמלומד תנ"כי, עמל ניוטון רבות כדי לחקור את הגאומטריה המקודשת של מקדש שלמה, ונעזר במידות המקראיות של בית המקדש ושל אוהל המשכן כדי להגיע למסקנות על הקווים המנחים בבניית מבנים אלה. הוא האמין שהגאומטריה של בית המקדש מייצגת יותר ממספר בעיות מתמטיות, אלא שהיא מקודדת בתוכה את הכרונולוגיה של אירועים חשובים בהיסטוריה העברית. בעשור האחרון של המאה ה-17 כתב מספר חיבורים דתיים הדנים בפרשנות ספרותית וסימבולית של התנ"ך. כתב יד שניוטון שלח לג'ון לוק, בו דחה קיומו של קשר בין פסקה מסוימת של הברית החדשה לכתבי היד המקוריים של הברית החדשה, פורסם רק ב-1785, עשרות שנים לאחר מותו. אף על פי שמחברים רבים טוענים שעבודה זאת מהווה אינדיקציה לכך שניוטון דחה את האמונה בשילוש הקדוש, אחרים טוענים שניוטון אכן העמיד בספק את אותנטיות הפסקה אך מעולם לא התכחש לשילוש הקדוש. הביוגרף שלו, סר דייוויד ברוסטר, אשר ערך את כתבי היד שלו במשך 20 שנה, כתב על המחלוקת בספרו הידוע "מאמרים על חייו, כתביו ותגליותיו של סר אייזק ניוטון", בו הוא טוען שניוטון פקפק באמיתות של הפסקאות האלה, אך מעולם לא טען שהדוקטרינה של השילוש הקדוש מפוקפקת. ברוסטר טען שניוטון מעולם לא היה ידוע כאריאני במהלך חייו. היה זה ויליאם ויסטון (שהיה אריאני) אשר טען לראשונה "שניוטון היה כה לבבי אל הבפטיסטים, כמו גם אל האוסביאנים או האריאנים, שהוא לעיתים קרובות חשד ששני הזרמים האלו היו העדים בהתגלויות", בעוד אחרים כמו הופטון היינס "ציינו בפני ריכרד ברון, שניוטון אחז באותה דוקטרינה כמו הוא עצמו". עבודות מאוחרות יותר - כמו "הכרונולוגיה של ממלכות קדומות" (1728) ו"עיונים בספר דניאל ובאפוקליפסה של הקדוש יוחנן" (1733), פורסמו לאחר מותו. הוא גם הקדיש חלק ניכר מזמנו לאלכימיה. הניסויים האלכימיים שלו כמעט ולא הניבו דבר בעל אופי מדעי, אך ניוטון גילה דרכם דברים רבים שניתנים לסיווג באופן מודרני ככימיה. חיבורו Tabula Quantilatum et Graduum Caloris מכיל סקלה השוואתית של טמפרטורות מזו של קרח נמס עד לזו של אש מטבח קטנה. הוא כתב מאמר כימי אחר - "De Natura Acidorum" ("על טבע החומצה"), שמהווה גם תרומה חשובה מוקדמת לחקר המדעי של חומצות. ניוטון כיהן בפרלמנט של אנגליה, במסגרת בית הלורדים, בשנים 1689–1690, וכן בשנת 1701 (למשך שנה אחת בלבד). ב-1696 עבר ללונדון עם מינויו למשרת מנהל המטבעה המלכותית (Master of the Mint), תפקיד שקיבל באמצעות פטרונו Charles Montagu, 1st Earl of Halifax, אז שר האוצר של בריטניה. הוא לקח חלק חשוב ברפורמה הגדולה של המטבע באנגליה - יסוד הבנק המרכזי (1694), איחוד מערכת המטבעות האנגלית והסקוטית עם איחודן של הממלכות ב-1704, קביעת תקינה קפדנית לשווי המטבעות מתוך התחשבות בערכו הריאלי של כל מטבע, ומה שדה פקטו היה הצמדת הפאונד לערך המסחרי של הזהב, ולמעשה תקן הזהב הראשון של בריטניה. בדרכו רמס במידת מה את לורד לוקאס, נציב מצודת לונדון (ובכך הבטיח שאדמונד האלי יקבל את משרת סגן המבקר בסניף צ'סטר הזמני). ניוטון הפך אולי לידוע מבין כל מנהלי המטבעה לאחר מותו של תומאס ניל ב-1699, והחזיק במשרה זו במשך 30 השנים האחרונות של חייו. מטרת מינויים אלה הייתה לאפשר לניוטון משרות מכניסות, אך ניוטון לקח אותם ברצינות, פרש מחובותיו באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1701, והתמסר במרב כוחותיו לניהול המטבע ובעיקר לאכיפת החוק נגד זייפנים. כמנהל המטבעה המלכותית, ניוטון גייס כוחו במתמטיקה והעריך כי 20 אחוז מהמטבעות שנוצקו ברפורמת המטבע הגדולה של 1696 היו מזויפים. זיוף מטבעות נחשב לבגידה חמורה בכתר הבריטי, והעונש על זיוף מטבעות היה הוצאה אכזרית להורג - תלייה, גרירה וביתור. ניוטון עצמו דרש שהחוק ייאכף במלוא החומרה, ובמקרים בהם חננו את העבריינים, היה הדבר למורת רוחו. הרשעת עבריינים, הייתה משימה מורכבת על פי חוק, אף על פי כן, ניוטון נדרש למשימה, אסף מרבית מן העדויות המפלילות בעצמו, ובמסגרת סמכויות השיפוט שלו שפט עבריינים רבים. נטען כי פעולותיו שהובילו לצימוד לזהב והזרימו זהב פנימה השוק הבריטי בעבור כסף (המתכת) החוצה השוק האירופאי, נבעו ישירות מגישתו האלכימית. ניוטון החל לכהן כנשיא החברה המלכותית ב-1703, ונעשה גם באותה שנה חבר זר של האקדמיה הצרפתית למדעים. במאה ה-18 צבר ניוטון הון רב, בעיקר בזכות מעמדו הרם במטבעה המלכותית. באפריל 1705, המלכה אן העניקה לניוטון תואר אביר במהלך ביקור מלכותי שלה בטריניטי קולג'. ניוטון נפטר בשנתו בלונדון ב-20 במרץ 1727, ונקבר במנזר ווסטמינסטר. וולטר היה ככל הנראה נוכח בהלווייתו. אחרי מותו, שיערו של ניוטון נבחן ונמצא כי הוא מכיל כספית, שנבעה ככל הנראה מחקירותיו האלכימיות. הרעלת כספית יכלה להסביר את האקסצנטריות של ניוטון מאוחר בחייו. המתמטיקאי הצרפתי ז'וזף לואי לגראנז' אמר לעיתים קרובות כי ניוטון היה הגאון הגדול ביותר שקם אי פעם. הוא אף הוסיף שהוא היה גם "בר המזל ביותר, כיוון שאי אפשר לייסד את מערכת העולם יותר מפעם אחת". המשורר האנגלי אלכסנדר פופ הושפע רבות מן השלמות הניוטונית, מה שהוביל אותו לכתוב את משפטו המפורסם: הַטֶּבַע וְחֻקָּיו נָחוּ בְּחֶשְׁכַת שְׁחוֹר, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי נְיוּטוֹן – וַיְהִי אוֹר. ניוטון עצמו הבין את ההקשר ההיסטורי של הישגיו, והיטיב לתאר כן בביטוי שהיה מוכר עוד בזמנו, במכתב לרוברט הוק בפברואר 1676: אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים. במאמר שנכתב מאוחר יותר, סיכם ניוטון את חייו כך: אינני יודע איך יראני העולם, אך לעצמי נדמה אני כילד, שכל ימיו שיחק על שפת הים ונהנה במוצאו מדי פעם חלוק אבן ממורט יותר, או קונכייה יפה מן האחרות – בעוד שים האמת הגדול משתרע לפניו, ועדיין לא חקרוֹ איש ולא חשף את סודותיו. אלברט איינשטיין שמר תמיד את תמונתו של ניוטון על הקיר שסמוך לשולחן העבודה שלו, יחד עם תמונותיהם של מייקל פרדיי וג'יימס קלארק מקסוול. ניוטון נותר משפיע עבור מדעני דורנו, כפי שהודגם בסקר שנערך ב-2005 בקרב חברי החברה המלכותית בבריטניה (שניוטון עמד בעבר בראשה) בו נשאל למי הייתה ההשפעה הגדולה ביותר על ההיסטוריה של המדע, ניוטון או איינשטיין. מדעני החברה המלכותית הצביעו ברוב שלניוטון הייתה השפעה כוללת גדולה יותר. ב-1999, סקר דעות של 100 פיזיקאים הצביע לאיינשטיין בתור "הפיזיקאי הגדול ביותר אי פעם" וניוטון במקום השני, בעוד שבסקר מקביל שנערך באתר PhysicsWeb נבחר ניוטון במקום הראשון. רחוב על שמו קרוי בשכונת קריית המדע בעיר נתניה. השקפות דתיות ניוטון היה אדם מאמין, אשר השקיע, בסתר, זמן רב בחקר כתבי הקודש ובאלכימיה. הוא נולד למשפחה אנגליקנית, אולם חוקרים מודרניים סבורים שהאמונה הדתית אותה פיתח לעצמו, ושבה החזיק בסתר עד סוף ימיו, התרחקה מהאמונה האורתודוקסית. הוא כתב עבודות בביקורת המקרא, אשר הבולטת בהן, "דו"ח היסטורי של שני אירועים תנ"כיים", פורסמה לראשונה ב-1754, 27 שנה לאחר מותו. הוא שיער שמועד צליבתו של ישו הוא 3 באפריל 33, תאריך התואם את אחד מהתאריכים המסורתיים המקובלים. כמו כן, ניסה למצוא הודעות מוסתרות בכתבי התנ"ך, ללא הצלחה יתרה. למעשה, כתב ניוטון על נושאי דת יותר משכתב על מדעי הטבע. לאחר מותו נמצאו בכתביו למעלה מ-1,400,000 מילים בנושאי דת, יותר ממה שכתב על אלכימיה ומתמטיקה, ואפילו יותר ממה שכתב על פיזיקה ואסטרונומיה. בין היתר פרסם ניוטון פרשנות לספר דניאל. אף על פי שחוקי התנועה והכבידה העולמית הפכו לתגליותיו הידועות ביותר של ניוטון, הוא התריע נגד השימוש בהם כדי לראות את היקום כמכונה טהורה הפועלת באופן אוטונומי ללא צורך בישות אלוהית. הוא כתב: ”הכבידה מסבירה את תנועת הכוכבים ביקום, אבל היא לא יכולה להסביר מי הניח אותם בתנועה מלכתחילה. אלוהים מושל בכל הדברים הללו ויודע מה יעשה או מה יכול להיעשות”. האסטרופיזיקאי האמריקאי ניל דה-גראס טייסון טען, שכל עוד הפרינקיפיה עסקה בנושאים שאותם ניוטון הצליח להסביר באמצעות תאוריה מתמטית, כמו פתרון הבעיה הדו-גופית, אזי אין בה אזכור של אלוהים. לעומת זאת בהתייחסות לנושאים שאותם הוא לא הצליח לפתור, כמו הבעיה התלת-גופית (לדוגמה, האופן שבו מאדים משפיע על תנועת כדור-הארץ סביב השמש) אז מזכיר ניוטון את אלוהים. הוא האמין בעולם רציונלי אימננטי, אך דחה את "חַיּוּת החומר" - ההילוציזם שבכתביהם של גוטפריד לייבניץ וברוך שפינוזה. העולם המאורגן באופן דינמי ניתן להבנה, וחייב להיות מובן, על ידי תובנה פעילה. בהתכתבויות שלו, ניוטון כתב כי בכתיבת הפרינקיפיה: "הוא שם עינו על עקרונות כאלו שיקרבו את בני האדם אל האלוהות". הוא ראה עדות לתכנון תבוני במערכת העולם: "כזאת אחידות מופלאה במערכת הפלנטרית חייבת לנבוע מאפקט הבחירה". ניוטון התעקש על כך שהתערבות אלוהית מחזורית נחוצה כדי לשמור על המערכת יציבה, אודות לגידול האיטי באי-יציבויות שיכול להוציא את המערכת כולה מאיזון. ניוטון דימה איפוא את היקום לשעון מכני ענקי, שכל חלקיו פועלים בדיוק ובחפיפה מושלמת אחד לשני, כאשר יוצר השעון, אלוהים, מכוון את מחוגיו בכל רגע. מסיבה זאת בדיוק, לייבניץ הגחיך אותו: "האל הכל יכול רוצה לתקן את השעון שלו מפעם לפעם; שכן אחרת הוא יפסיק לנוע. לא היה לו, כך נראה, מספיק חזון כדי ליצור מכונת תנועה נצחית". על עמדתו של ניוטון הגן בתקיפות סמואל קלארק, בהתכתבותו המפורסמת עם המתמטיקאי והפילוסוף לייבניץ, שנקטעה מוקדם עם מותו של לייבניץ. מאה שנה מאוחר יותר, עבודתו המונומנטלית של פייר-סימון לפלס "מכניקה שמיימית" סיפקה הסבר טבעי מדוע מסלולי הפלנטות לא מצריכים התערבות אלוהית מחזורית. ההתקפות נגד "החשיבה המאגית" של התקופה הקדם נאורה, ונגד האלמנטים המיסטיים של הנצרות, זכו לביסוס במסגרת הקונספציה המכנית של רוברט בויל את היקום. ניוטון השלים את רעיונותיו של בויל דרך הוכחות מתמטיות, וחשוב מכך, הצליח מאוד בהפיכתם לפופולריים. הגישות של ניוטון ובויל לפילוסופיה המכנית קודמו על ידי מסאים רציונליסטים כאלטרנטיבה בת-קיימא להשקפת העולם הפנתאיסטית, ונתקבלו ללא היסוס על ידי מטיפים פרוטסטנטים כמו גם על ידי מטיפים פורשים מזרם ה־latitudinarians. הם ראו בגישות אלה, פתח המאפשר מחשבה מדעית מסוימת, כיוון שלמעשה היו ביקורתיים כלפי הגישה המדעית נטולת הפניות, בזאת החמיצו את מהות ההגות של ניוטון ובויל. מחד הם ראו בשלילה העקרונות המטאפיזיים של האמונות הטפלות של כנסיות ה"נלהבים" (Enthusiasm) ומאידך התמיד בהם החשש מ"קפיצה" למסקנה אתאיסטית וממחשבות ניהליסטיות. בה בעת, הגל השני של הדאיסטים האנגלים טען כי תגליותיו של ניוטון עולות בקנה אחד עם תפיסת ה"דת הטבעית" בה דגלו. בבית הספרים הלאומי בירושלים מצוי אוסף כתבי יד של ניוטון, המכונה "סודותיו של ניוטון" (Newton's Secrets), העוסקים בפרשנות המקרא, במבנה המשכן ובית המקדש, בחישובי קץ הימים, באלכימיה ובהיסטוריה עתיקה. אוסף זה חושף צד פחות מוכר של ניוטון – כפילוסוף דתי. בין כתבי היד מצוי גם "רשימות על המקדש היהודי" העוסק בבית המקדש ובמנהגי הפולחן בו. כאשר נתרם עיזבונו של ניוטון לאוניברסיטת קיימברידג', נציגי האוניברסיטה סירבו לקבל את כתביו התאולוגיים מחוסר עניין והכתבים נשארו בידי יורשיו. כתבי היד נחשפו לציבור רק בשנת 1936, כאשר אחד מיורשיו החליט להעמיד למכירה פומבית את הכתבים. אברהם שלום יהודה, חוקר מקרא יליד ירושלים, קנה את מרבית כתבי היד. הוא ניסה לעניין בהם את הממסד המדעי, אולם ללא הצלחה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא היגר לארצות הברית, ועל סף מותו תרם את אוספו, כולל כתבי היד של ניוטון, לספרייה הלאומית בירושלים. רק בתחילת שנות השבעים הסתיימו המחלוקות המשפטיות עם היורשים, והכתבים הגיעו לירושלים. ביוני 2007 הציג בית הספרים הלאומי את כתבי היד לציבור במסגרת כנס בינלאומי בשם Newton in Pursuit of the Secrets of God and Nature – ניוטון בעקבות סודות האל והמדע. לימים, בפברואר 2016 הכריז אונסק"ו על מכלול כתבים אלו של ניוטון כנכסי רוח עולמיים. הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס קנה חלק אחר של כתבי היד, ופרסם בעקבות כך מאמר על "ניוטון האחר" ועל הקרבה בין מושג האל אצל ניוטון לבין תפיסת האל ביהדות. את כתבי היד שרכש הוריש קיינס לקינגס קולג' באוניברסיטת קיימברידג'. אוספים נוספים של כתבים תאולוגיים של ניוטון נמצאים בניו קולג' באוניברסיטת אוקספורד ובספרייה הבודליינית. אייזק ניוטון בתרבות הפופולרית האגדה מספרת שעל ניוטון נחה ההשראה לנסח את תאוריית הכבידה העולמית שלו מנפילת תפוח ארצה. סרטים מצוירים וגרסאות אחרות לסיפור הרחיקו לכת ואף הציעו שהתפוח נפל ישירות על ראשו. ג'ון קונדויט, עוזרו של ניוטון במטבעה המלכותית ובעלה של אחייניתו של ניוטון, תיאר את המאורע כאשר כתב על חייו של ניוטון: בשנת 1666 הוא פרש שוב מקיימברידג' לאמא שלו בלינקולנשייר. כאשר הוא ישב מהורהר בגינה שלו באה למוחו מחשבה שכוח הכבידה (מחשבה שהביאה נפילתו של תפוח מעץ) לא היה מוגבל למרחק מסוים מכדור הארץ, אלא שכוח זה נמשך רחוק הרבה יותר ממה שנחשב אז. מדוע שהכוח לא יפעל גם למרחק הירח הוא חשב לעצמו. ואם כך, הוא חייב להשפיע על תנועת הירח. אולי זהו הכוח שמחזיק את הירח במסלולו סביב כדור הארץ. מיד הוא שקע בחישובים בנוגע להשפעה של ההנחה שלו. השאלה לא הייתה אם כוח כזה אכן התקיים (שכן כח זה כבר היה ידוע ונדון כבר בפילוסופיה היוונית), אלא האם הוא מסוגל להחזיק את הירח במסלולו ממרחק כה רב. ניוטון הראה כי אם הכוח פרופורציונלי הפוך לריבוע המרחק, אז ניתן לחשב את מסלול הירח ולקבל התאמה טובה עם המדידות של המסלול. אבל הוא לא הסתפק בכך והגיע למסקנה שאותו הכוח הגורם לנפילת תפוחים ארצה (והמחזיק את הירח), זהה במהותו לכוח שמפעילה השמש על כוכבי הלכת, והוא שמחזיק אותם במסלוליהם. "בין כל שני חלקיקים בעלי מסה, ללא תלות בגודל המסה שלהם, פועל כוח משיכה שאינו מוגבל למרחק מסוים בינם", כתב ניוטון. הוא השתמש במילה הלטינית "gravitas" לציון הכוח, שלימים יצוין על ידי המילה "gravitation", או בעברית "כבידה". עתה הוא היה נכון להראות כי כוח הכבידה הוא כוח יסודי ביקום, המניע אותו כמערכת מכנית אחת גדולה. כותב בן זמנו של ניוטון, ויליאם סטיוקלי, תיאר בספרו "זיכרונות של חייו של אייזק ניוטון" שיחה עם ניוטון ב-15 באפריל 1726. לפי השיחה, "רעיון הכבידה הגיע למוחו של ניוטון כאשר תפוח נפל מן העץ ארצה, והוא נפל למצב רוח מהורהר. מדוע התפוח נופל תמיד במאונך לקרקע, חשב לעצמו. מדוע הוא לא הולך הצדה או למעלה, אלא נמשך בקביעות למרכז כדור הארץ". באופנים זהים, וולטר (שנכח בטקס הלוויה של ניוטון) כתב ב"חיבור על שירה אפית" (1727): "סר אייזק ניוטון הלך בגניו, ולפתע הגיעה למוחו המחשבה הראשונה על מערכת הכבידה, כתוצאה מנפילתו של תפוח לקרקע". אישיות ניוטון לא נישא, ואין עדויות שניהל מערכות יחסים רומנטיות כלשהן. הייתה לו ידידות קרובה עם המתמטיקאי השווייצרי ניקולס פאטיו דה דווייה, שאותו הכיר בלונדון בשנת 1689. הקשר האינטנסיבי שלהם הגיע לסיומו באופן פתאומי ולא מוסבר ב-1693, שלאחריו הוא סבל מהתמוטטות עצבים. בספטמבר אותה שנה, שלח ניוטון שסבל מהתמוטטות, מכתבי האשמה פראיים לחבריו סמיואל פיפס וג'ון לוק. בפתק שנשלח אל לוק, נכללה ההאשמה כי הוא "השתדל לסבך אותי עם woemen" (במקור). לניוטון הייתה גם ידידות עם האסטרונום אדמונד היילי אשר מימן את ספרו החשוב "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע". ניוטון נחשב למרוחק, מפוזר ולא מסודר. עד מהרה ניתק את רוב קשריו החברתיים ונטה לשקוע בקדחתנות במחקריו. מסופר גם שאיש כמעט לא הגיע להקשיב להרצאותיו הבלתי מובנות, אך הוא לא שם לב לכך. במרוצת השנים התגלעו מחלוקות קשות בינו לבין לייבניץ על נושאים אישיים כמו זכות הראשונים על ניסוחים מסוימים בחשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי וגם על נושאים מהותיים כמו תפיסתו האנטי אמפריציסטית (רציונליסטית). כמו גם הסכסוך בין ניוטון לבין הוק. בין אייזק ניוטון לרוברט הוק התקיימה מריבה ארוכת שנים וחריפה ביותר. בתקופה בה הוק עוד היה בחיים, הוא נחשב למדען גדול ומוכר בהרבה מניוטון. לעומת זאת, אחרי פטירתו של הוק ב-3 במרס 1703, החלה מגמת הפופולריות של ניוטון להתחדד, ורק בסוף המאה ה-20 החלה להתפתח הכרה חוזרת בהישגיו של הוק. נראה כי ניוטון הקפיד בהמעטת חשיבותו של הוק, וייחס רבים מממצאיו של הוק לעצמו (ראו לדוגמה, טבעות ניוטון). ככל הנראה, ניוטון, הושפע מספר המיקרוגרפיה של הוק, וייתכן כי זה מה שהצית בו את הלהט ללמוד אודות האור. ניוטון אמר על המצאת טבעות ניוטון במיקרוגרפיה של הוק: ניסוי לא צפוי, שמר הוק, במקום כלשהו במיקרוגרפיה שלו, סיפר שעשה עם שני כלים שקופים דמויי-טריז מוכרת האנקדוטה שאת המשפט, ”אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים”, כתב ניוטון להוק דווקא בעוקצנות, וזאת על רקע הסכסוך בין השנים, וטענותיו של הוק כי ניוטון "גנב" ממנוּ[דרוש מקור] את משוואת הכבידה ומצדו של ניוטון תחושה שהוק מנסה לנכס את הישגיו לחברה המלכותית (בטרם ניוטון היה חבר בה ונשיאהּ). הטענה, אם כן, שהביטוי "עומד על כתפי ענקים" (כפי שהשתמש בו ניוטון) והוא קיצור של הביטוי השגור "גמד העומד על כתפי ענקים", נועד על דרך המשכיל יבין, ללעוג להוק, שהיה קטן קומה וגיבן, ככל הנראה שגויה גם כיוון שטרם נתגלעו היחסים בין השנים, ראשית הסכסוך מתועדת ב-1679 כשלוש שנים מאוחר יותר לכתיבת המכתב, וגם משום שממקורות שונים, אכן נראה שזו הייתה תפיסתו של ניוטון את הישגיו. כתביו של ניוטון בין כתביו של ניוטון: לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A8] \| [TOKENS: 1167]
תוכן עניינים משורר משורר הוא אדם הכותב שירה. משוררים פעלו החל מתקופות עתיקות והתקיימו לאורך ההיסטוריה במקומות שונים. בכל תקופה, תרבות ושפה, סגנון המשוררים והטכניקות שלהם השתנו. ביטויי השירה בעברית נמצאים כבר בתנ"ך כדרך להבעת מסרים, רגשות, הוראות וקינות. פזמונאי הוא אדם הכותב טקסטים המיועדים בראש ובראשונה להלחנה. ישנם משוררים שלצד שיריהם הם כתבו גם פזמונים – למשל: נתן אלתרמן. ישנם שירים שהולחנו על אף שלא נועדו לכך – למשל: שיריו המולחנים של נתן יונתן. משוררים בעבר נקראו גם משכילים[דרוש מקור], אף על פי שגם אנשים אחרים היו משכילים במידה גבוהה. מספר משוררים כמו ג'ון גאוור וג'ון מילטון היו ידועים ביכולתם לכתוב שירה ביותר משפה אחת. לקראת המאה ה-20 החלו אוניברסיטאות רבות להציע תארים בכתיבה יצירתית. אף על פי שתואר זה לא הכרחי למשורר כדי ליצור, הוא יכול לספק כלים ליצירה, נוסף על זמן בעבורה[דרושה הבהרה]. שורשה העברי של המילה משורר בשיר השירים, ז', ג' מוצאים: שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר. שָׁרֵר, שמו של הטבור שהוא מרכז חִיות העֻבָּר. משורר – הוא המחבר מראשית הקיום למקור היניקה. נתן זך תהה: "הַצַּיָּר = מְצַיֵּר. הַסּוֹפֵר = מְסַפֵּר. הַפַּסָּל = מְפַסֵּל/ אַךְ הַמְּשׁוֹרֵר אֵינוֹ שָׁר" (כותרת השיר: הצייר מצייר) ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-106] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Cosmo_Radio] \| [TOKENS: 404]
Contents Cosmo Radio Fails the WP:GNG. Little enduring coverage of this satellite radio station beyond some reports of its launch. It's amazing the article is still here after apparently being created by the subject in 2006. (proposed by Sammi Brie) If you can address this concern by improving, copyediting, sourcing, renaming, redirecting, or merging the page, please edit this page and do so. You may remove this message if you improve the article or otherwise object to deletion for any reason. Although not required, you are encouraged to explain why you object to the deletion, either in your edit summary or on the talk page. If this template is removed, do not replace it. The article may be deleted if this message remains in place for seven days, i.e., after 03:33, 24 February 2026 (UTC). Cosmo Radio was a channel on Sirius XM Radio. The station launched on March 14, 2006 as a collaboration between SIRIUS Satellite Radio and Cosmopolitan magazine. The programs featured everything that Cosmopolitan offered like advice on sex, love, and relationships, beauty and fashion tips, celebrity news and music. Programming on Cosmo Radio included interviews with Cosmopolitan's expert editors, including Editor in Chief Kate White, on everything from astrological predictions to snagging the man of your dreams. The shows also featured celebrity guests talking about their latest projects as well as readers sharing their own experiences. Originally a Sirius-only channel, the channel was added to XM Satellite Radio on November 12, 2008. It went off the air on October 25, 2013. Off the air In October, 2013, Cosmo Radio elected to no longer continue with its radio offering on Sirius XM. The last day that Cosmo Radio was broadcast was Friday, October 25. References This article about a radio station in North America is a stub. You can help Wikipedia by adding missing information.
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A5_%D7%94%D7%93%D7%A2%D7%AA] \| [TOKENS: 6833]
תוכן עניינים חטא עץ הדעת חטא עץ הדעת הוא כינוי לסיפור מקראי בתחילת ספר בראשית על החטא של אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע על ידי אדם וחוה בניגוד לציווי של אלוהים ועל העונש שקיבלו אדם, חוה והנחש. בתאולוגיה הנוצרית, חטא זה תופס מקום מרכזי כחטא הקדמון. החטא ועונשו על פי הסיפור המקראי, לאחר שנברא האדם, הוא הונח בגן עדן, ושם היו עצים רבים "נחמדים למראה וטובים למאכל". בהיכנסו לגן עדן הוא הצטווה בידי אלוהים לאכול מכל עצי הגן אך הוזהר שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע כי אכילה ממנו תביא למותו: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם, לֵאמֹר: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע - לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת!" הנחש, שהיה ערמומי וחכם מכל חיות השדה, דיבר עם חוה, ושידל ופיתה אותה לאכול מעץ הדעת טוב ורע. ”טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל” (ספר בראשית, פרק ג', פסוק ו'). לאחר שחוה אכלה ממנו היא נתנה גם לאדם לאכול, ואז נפקחו עיניהם והם היו מודעים לכך שהם עירומים ועשו להם חגורות. כאשר שמעו את קול אלוהים מתהלך בגן, הם התביישו והסתתרו בתוך עץ הגן, ולאחר דין ודברים עם אלוהים, נענשו הנחש, חוה ואדם על חטאיהם: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. בנוסף, אדם וחוה גורשו מגן עדן. לפי ספר היובלים (פרק ג'), המאוחר לסיפור המקראי, החטא נעשה ב-17 בחודש השני (י"ז באייר) והגירוש היה באחד בחודש הרביעי (א' בתמוז), שהוא אחד מארבעת "ימי התקופה" בלוח השנה במגילות קומראן. גם בקוראן מסופר בקצרה סיפור החטא. מסופר שכאשר צוו המלאכים להשתחוות לאדם, השטן לא השתחווה, ואדם הוזהר שהשטן שונא אותו ואת אשתו, ועל כן עליהם להישמר ממנו, פן יוציא אותם מהגן והם ימותו. השטן לחש באוזנו של אדם והפנה את תשומת לבו לעץ החיים (שנאסר עליו לאכול ממנו) ול"מלכות עולמי עד", והוא ואשתו אכלו מהעץ, גילו שהם ערומים, וקשרו עלים לכסות את ערוותיהם. אדם הכעיס את אלוהים, והוא העניש אותו, אך לאחר מכן ריחם עליו והנחה אותו – מי שילך בדרך הטובה שאלוהים מראה לא יטעה, ומי שלא – תיפול עליו רעה. מהו עץ הדעת? שמו המלא של העץ הוא "עץ הדעת טוב ורע". מכאן שהמילה "דעת" בצירוף "עץ הדעת" איננה מתייחסת לידיעה באופן כללי, אלא להבחנה בין טוב לרע. בתלמוד ישנן שלוש שיטות מה היה עץ הדעת: תניא, אילן שאכל ממנו אדם הראשון, במדרש מובאות שלוש הדעות לעיל, ונוספה עליהן שיטה רביעית: רבי אבא דעכו אמר: אתרוג היה, ההוא דכתיב (בראשית ג) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", אמרת, צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו? ואין את מוצא אלא אתרוג. בנצרות נוצר שיוכו של העץ עם התפוח, אולי עקב צבעו האדום, המזכיר תשוקה, ואולי בגלל שכך ציירוהו הציירים הראשונים. ייתכן גם שמקור סברה זו בתרגום התנ"ך של הירונימוס ללטינית, בו הוא תרגם את המילה "פרי" למילה "תפוח", ככל הנראה בגלל הדמיון הלשוני בין המילה mālum בלטינית, שמשמעותה תפוח, לבין malum, שמשמעותה רוע. בדעתו של רבי יהודה תומך פרופ' מרדכי כסלו מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן, הסומך את דבריו על פסוקים מפרשת בראשית ומדברי חז"ל. פרופ' זהר עמר מבאר שחז"ל לא באו לזהות זיהוי בוטני של עץ הדעת משום ש"חס ושלום לא גילה הקב"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו" (בראשית רבה, טו, ז), אלא ביקשו לנצל את עמימות הפסוקים לצורך העברת רעיון או מסר מסוים, ומסביר את המסר אותו רצה ר' יהודה להעביר. סיפור עץ הדעת מובא גם בקוראן בלי רמז לאיזה עץ מדובר. פרשני הקוראן - שמשמרים מסורות זיהוי - העלו ברובם גם הם את הזיהויים של חז"ל. אך בנוסף עולים זיהויים של עצי בושם יקרים - גם קשור לתשוקה - וזיהוי בודד כעץ זית. בעקבות הסיפור סיפור חטא עץ הדעת, שמתואר כחטא הראשון בהיסטוריה האנושית, עורר את דמיונם של הוגים וחוקרים. האם הוא כפשוטו או שמא אלגורי? מהו עץ הדעת? מדוע הוא מתואר כטוב ורע? האם הוא מסמן אבן דרך בהתפתחות האנושית? מדוע בעקבות החטא נעשו בני האדם חכמים יותר וקיבלו מודעות? ושאלות נוספות. בבסיסו של הסיפור נמצא מעמדו העליון של האל וסמכותו למול האדם שברא, והתביעה הבלתי מתפשרת להישמע באופן מוחלט לציוויי האל. ייתכן שבכוונה נבחר חטא שאין לו משמעות ומובן בעיניים אנושיות, ולא ברור מדוע העונש עליו כה חמור, כדי לומר לבני האדם, שהם צריכים לקבל את הציווי האלוהי, גם כאשר אינם מבינים, מבלי לשאול עליו ועל טעמיו. הפסיכולוג אריך פרום רואה בחטא האדם הראשון את הייצוג הבולט לבעיית החופש של האדם. מעשה החטא הוא למעשה האקט הראשון של החופש האנושי. אי הציות לפקודת האל היא למעשה השתחררות מכפייתו של האל וראשיתה של התבונה האנושית. האדם צועד לקראת אנושיות ולקראת ייחודו, כאשר הוא מנפץ את ההרמוניה בינו לטבע. בניתוקו ובהתעלותו מעל הטבע, הוא מבחין ומודע לעירומו ומתבייש בעצמו. הוא בודד וחופשי ועם זאת חסר אונים ומפוחד. הוא זכה בחופש, אך חופש זה נראה לו כקללה, מפני שהוא איננו חופשי להגשים את ייחודו. באופן דומה רואה שמואל דוד לוצאטו את הדברים "אבל אם לא היה אבינו אוכל מן העץ ההוא, הרי אנו ובנינו ובני בנינו היינו כבהמה, או כתינוקות אשר לא ידעו היום טוב ורע." ביהדות יש פירושים שונים וגישות רבות לחטא עץ הדעת. היו שראו את החטא בכך שאדם וחוה ביקשו לראשונה את הדעת (עץ הדעת) ולא את החיים (עץ החיים). היו כאלו שראו בנחש סמל של כוחות הדמיון ואת החטא בכך שבמקום ללכת אחרי ההכרה השכלית הם התפתו לנהוג על-פי דמיונם הכוזב. בספרות המדרשית, התפתות האישה לשמוע בקול הנחש מדומה לקיום יחסי מין עמו. שאלה שהועלתה בדיונים בהקשר לחטא זה, הייתה, האם קודם לחטא היו אדם וחוה יצורים לא תבוניים? שהרי אם כן, יוצא לכאורה שראוי היה כי יאכלו מהעץ. לשאלה זו מתייחס הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (ח"א פ"ב), ושם הוא מסביר את דעתו, כי לפני חטא עץ הדעת היו אדם וחוה בעלי שכל מוחלט, המתעלם מהמוסכמות האנושיות ודן לפי מושגים של "אמת" ו"שקר", ואילו לאחר החטא נוספה להם הכניעה למוסכמות (ה"טוב" וה"רע"), שאינן רציונליות - כדוגמת הבושה מן העירום. הוגי דעות אחרים פירשו שהמצב המתוקן, שקדם לחטא, הוא זה שבו אין לאדם שכל הבוחן ובודק, והוא נשען על האל בלבד, כילד בחיק הוריו. בדומה לפי הנצי"ב הייתה זו ירידה ממדרגת רוח הקודש למדרגת חשיבה אנושית. בתפיסה זו, נתפס השכל שהתקבל בעקבות החטא כדבר שלילי בעיקרו. פרשנות נוספת הייתה ש"לדעת" טוב ורע נגזר משורש יד"ע, במובן של קיום יחסי מין ותאווה מינית (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"), והייצריות היא זו שנוספה לאדם הראשון, ומסיבה זו רק לאחר האכילה מן העץ התביישו אדם וחוה מהיותם עירומים. על פי גישת הנצרות, חטא זה קרוי "החטא הקדמון", שבעטיו נגזרה על כל האנושות לא רק מיתה, אלא אף חיי סבל וטומאה בעולם החומר המקולל ללא תקנה, שבו האישה חוברת לשטן, ומחטיאה ומדיחה את הגבר בפיתויים מיניים. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-115] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-118] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-119] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-114] \| [TOKENS: 74883]
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ ‏(Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/פרשת_ווטרגייט] \| [TOKENS: 19746]
תוכן עניינים פרשת ווטרגייט פרשת ווטרגייט (באנגלית: Watergate scandal) הייתה פרשה פוליטית שהתרחשה בארצות הברית בין השנים 1972 ל-1974, והובילה בסופו של דבר להתפטרותו של נשיאה ה-37, ריצ'רד ניקסון. הפרשה אירעה במהלך מלחמת וייטנאם, בתקופה שבה החל הציבור האמריקאי לאבד את אמונו בצדקת המלחמה, והתמיכה הציבורית בה ירדה מאוד, תהליך שהחל עוד בתקופתו של הנשיא הקודם, לינדון ג'ונסון. המונח "פרשת ווטרגייט" מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. תחילת הפרשה בגילוין של פעולות בלתי חוקיות שנקטו אנשי ממשל ניקסון נגד מחאת הדמוקרטים על המלחמה בווייטנאם. באוגוסט 1974 נחשפה קלטת ובה ראיות חותכות לפעולות אלו ולמעורבותו של הנשיא ניקסון בהן. חשיפת הקלטת גרמה לסערה ציבורית ומשפטית, שגררה מהלך שנועד להביא להדחת הנשיא ניקסון מכס הנשיאות, אך הוא הקדים את המהלך והתפטר ארבעה ימים מאוחר יותר, ב-9 באוגוסט 1974. רקע סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-70 היו שנים של מתח חברתי ופוליטי רב בארצות הברית. מלחמת וייטנאם, שבה הלכה ארצות הברית והסתבכה, הביאה להחלטתו של הנשיא לינדון ג'ונסון, איש המפלגה הדמוקרטית, שלא לנסות לשוב ולהיבחר בבחירות 1968. באותן בחירות זכה מועמד המפלגה הרפובליקנית, ריצ'רד ניקסון. ניקסון זכה בבחירות ברוב קטן של 500,000 קולות בלבד מול יריבו הדמוקרטי יוברט האמפרי. הרוב האלקטורלי היה 301 אלקטורים לניקסון מול 191 להאמפרי (ועוד 46 אלקטורים למועמד העצמאי ג'ורג' ואלאס). מלחמת וייטנאם גרמה לתסיסה חזקה בדעת הקהל בארצות הברית. מספר אנשי הצבא שנשלחו לווייטנאם בתקופתו של ג'ונסון עלה מ-16,000 ב-1963 ליותר מ-550,000 ב-1968. מספר האבדות הלך וגדל, והגיע ליותר מ-1,000 בחודש. הוויכוח הציבורי הלך והתלהט, והגיע אף לסירוב פקודה ולהתחמקות מגיוס במעגלים הולכים וגדלים. באוניברסיטאות בארצות הברית רבו ההפגנות והמחאות, שהתרחבו גם לרחוב. תסיסה זו הייתה קשורה לתסיסה חברתית כוללת ורחבה יותר בארצות הברית. הדרישה לשוויון זכויות לאפרו-אמריקאים הגיעה לשיאה בשנים אלו, וכללה מחאות והפגנות נרחבות. ארצות הברית השמרנית צפתה בהתעוררות של תרבות אלטרנטיבית החל מ-1969, שכונתה "ילדי הפרחים". תרבות זו התעוררה כתגובה לשקיעה במלחמת וייטנאם, וערערה על רבים מערכיה המסורתיים של החברה האמריקאית. ב-17 ביוני 1967, עוד בזמן ממשלו של הנשיא לינדון ג'ונסון, הטיל מזכיר ההגנה, רוברט מקנמארה, על צוות מיוחד במשרדו לבחון את השתלשלותה של המעורבות האמריקאית בווייטנאם. המסמך שנכתב על פי הנחיה זו נקרא מסמכי הפנטגון (The Pentagon Papers). המסמך הושלם ב-15 בינואר 1969, חמישה ימים לפני כניסתו של ניקסון לנשיאות. אף שהמסמכים סווגו ברמת "סודי ביותר", החליט דניאל אלסברג, אחד מהשותפים לצוות שכתב את המסמכים, להדליפם לעיתון הניו יורק טיימס עקב חשיבותם. המסמכים חשפו שממשל ארצות הברית הטעה את הציבור, שיקר ופעל בסתר בניגוד למדיניותו הרשמית. ב-13 ביוני 1971 פרסם העיתון לראשונה חלקים נרחבים מהמסמכים. הממשל התנגד בחריפות לפרסום וטען כי יש בו סכנה לביטחון הלאומי, ואף האשים את העיתונים בבגידה; בית המשפט הוציא בתחילה צו מניעה שאסר על הניו יורק טיימס לפרסם את הדברים, אך כשבוע לאחר מכן החל גם העיתון וושינגטון פוסט לפרסם קטעים מהמסמכים. בסוף אותו חודש הקריא הסנאטור מייק גראוול קטעים שלמים מהמסמכים בישיבת הקונגרס והכניס כ-4,000 עמודים מתוכם לפרוטוקול הישיבה; בדרך זו לא ניתן היה לתבוע את הסנאטור על דבריו, שכן הייתה לו חסינות פרלמנטרית בדיונים על פי הפרק הראשון לחוקת ארצות הברית, ומעבר לכך סיכומי דיוני הקונגרס פתוחים לציבור. למחרת, ב-30 ביוני, הכריע בית המשפט העליון של ארצות הברית שזכותו של הניו יורק טיימס לפרסם את המסמכים. הפרשה הביאה לתחושת אי אמון קשה כלפי הממשל, הן בשל מה שהתגלה במסמכים והן בשל ניסיונו לבלום את פרסום המסמכים. מאידך, יום לאחר פסיקת בית המשפט הציעו שניים מאנשי צוותו של הנשיא להקים יחידה שתיקרא "השרברבים", שתהיה אחראית למניעת הדלפות ולבדיקת הדלפות שכבר אירעו. אחת הפעולות הראשונות שעשו השרברבים הייתה פריצה למשרדו של הפסיכיאטר שטיפל באלסברג, בניסיון למצוא את תיקו האישי, ניסיון שנכשל בסופו של דבר. ניקסון הבטיח לבוחריו לסיים את המלחמה בווייטנאם, אך בפועל התרחבה המלחמה עוד בעת שלטונו. במקביל פעל ניקסון במרץ בתחום יחסי החוץ: ב-1972 ביקר לראשונה בסין וחידש את קשרי החוץ עמה, קשרים שנותקו עוד ב-1949. כמו כן פעל רבות יחד עם מזכיר המדינה, ד"ר הנרי קיסינג'ר, וביחד הם יצרו את מדיניות הדטאנט עם ברית המועצות, מדיניות שהביאה להחלשת המתח בין שתי המעצמות. לבחירות 1972 הגיע ניקסון בעמדת כוח משמעותית. הדמוקרטים העמידו מולו את ג'ורג' מקגוורן, שתואר על ידי הרפובליקנים כבעל עמדות רדיקליות. הבחירות התקיימו ב-7 בנובמבר 1972, וניקסון זכה בהן בהפרש ניכר: מספר הקולות עבורו היה גדול ב-23.2% מזה של מתחרהו, אחד ההפרשים הגדולים בתולדות הבחירות בארצות הברית, וכן זכה ניקסון ב-520 אלקטורים לעומת 17 בלבד למקגוורן, בזכייתו ב-49 מדינות, מלבד מסצ'וסטס ומחוז קולומביה. הפריצה ותחילת החקירה והסיקור העיתונאי ב-17 ביוני 1972 הבחין פרנק וילס, איש ביטחון שעבד במתחם ווטרגייט השוכן בוושינגטון די. סי., מקום מושבו של מטה המפלגה הדמוקרטית, בסרט הדבקה שמנע מהדלת המפרידה בין המרתף לחניון המכוניות להיסגר. וילס הזיז את פיסת הסרט מתוך הנחה כי צוות הניקיון הניח אותה בנקודה זו בכוונה תחילה. מאוחר יותר שב וילס לאזור והבחין כי סרט ההדבקה הושב למקומו. וילס הבין שמשהו אינו כשורה, והזעיק את משטרת וושינגטון. השוטרים, שהגיעו למטה המפלגה הדמוקרטית במתחם, גילו חמישה אנשים שפרצו למקום, ועצרו אותם. אחד מהעצורים היה ג'יימס ו. מקורד ג'וניור, ששימש בתפקיד אחראי הביטחון בעמותה לבחירתו המחודשת של הנשיא ניקסון (שנקראה Committee to Re-elect the President, בראשי תיבות: CRP; מתנגדי הנשיא קראו לוועדה CREEP, "שרץ"). לחוקרים הסתבר שהחמישה פרצו למקום כשלושה שבועות מוקדם יותר, וכעת חזרו כדי לתקן את ציוד ההאזנה שלא פעל כראוי. לפי מקורות נוספים, הייתה להם משימה נוספת – צילום מסמכים. חמשת הפורצים נשאו עליהם סכומים גדולים מאוד במזומן, והדבר העלה את החשד שמאחוריהם עומד גורם מצויד וממומן היטב. גם בדיקת חשבונות הבנק שלהם העלתה שהופקדו בהם סכומים גדולים מאוד, הרבה מעבר לרמת החיים האישית של הפורצים. בדיקת המקור לכספים אלה הובילה אל הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא. הכורח לפרוץ למטה הדמוקרטי בפעם השנייה היה הטעות הגסה ביותר של הפורצים. טעות נוספת שהתבררה כמשמעותית נחשפה כאשר מספר הטלפון של אחד מבכירי הבית הלבן, א. הווארד הנט, נמצא בפנקסו של מקורד, ואפשר לקשור בין הפורצים לנשיא, או לכל הפחות לאנשיו. למרות זאת הכחיש רון זיגלר, מזכיר התקשורת של הנשיא, את ההאשמות, וטען כי לנשיא אשר מוביל בצורה כה ברורה בסקרים אין סיבה להסתבך בצרות מסוג זה. גם כיום עדיין לא ברור לחלוטין האם ידע הנשיא ניקסון על הפריצה, אם כי ידוע שהתובע הכללי בממשלו של ניקסון באותה העת, ג'ון ניוטון מיטשל, אישר את פריצת השרברבים למתחם. הבולשת הפדרלית החלה בחקירת הפריצה המוזרה; כמה ימים לאחר הפריצה דן הנשיא ניקסון עם ראש הסגל שלו, בוב הולדמן, בדרכים "להוריד" את הבולשת מהחקירה, בין השאר באמצעות סוכנות הביון המרכזית. העילה לכך, לפי ניקסון, הייתה הטענה כי חקירה מסוג זה עלולה לגרום לפגיעה בביטחונה הלאומי של ארצות הברית. באותה עת החלו שני כתבים צעירים של העיתון "וושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקרל ברנסטין, לסקר ולחקור את הפרשה. וודוורד וברנסטין נשענו על מארק פלט, ששימש כמשנה לראש ה-FBI וסייע לוודוורד בחשיפת הפרשה. המודיע המסתורי זכה לכינוי "גרון עמוק", וה"טיפ" הראשון שמסר לוודוורד היה הימצאות מספר הטלפון של האנט בפנקס הטלפונים של מקורד. פעילותם של וודוורד וברנסטין, שזכתה לעידוד מעורך העיתון בן בראדלי, מנעה את ירידתה של הפרשה מסדר היום הציבורי. הקשר בין הפורצים למפלגה הרפובליקנית הקשר בין הפורצים למפלגה הרפובליקנית עורר לא מעט תמיהות, שהתגברו מאוד כאשר הסתבר, בתחילת אוגוסט (הפריצה הייתה ביוני), שבחשבון הבנק של אחד מן הפורצים נתגלתה המחאה על סך 25,000 דולר, שיועדה במקורה לוועדה לבחירה מחדש של הנשיא. הקשר אל מטהו של הנשיא החל להתבהר מכמה כיוונים; הסתבר שההמחאה נכתבה לפקודתו של מוריס סטאנס, שהיה בעבר שר המסחר בממשלו של ניקסון ובאותו שלב שימש כאחד ממגייסי התרומות העיקריים עבורו. במקביל, דרש חבר המושבעים הגדול שעסק בחקירת הפורצים עדויות משני אישים, סוכן ה-CIA לשעבר הווארד האנט וסוכן ה-FBI לשעבר, גורדון לידי; שני האנשים הללו היו בצוות הבית הלבן, והיו חלק מצוות ה"שרברבים", אך הדבר לא היה ידוע אז. הבית הלבן הוסיף להכחיש את החשדות. ב-30 באוגוסט הודיע הנשיא שאחד מיועציו, ג'ון דין, חקר את הנושא והסתבר שאין קשר בין הפריצה בווטרגייט לבין צוות הבית הלבן. ב-15 בספטמבר הוגשו כתבי אישום נגד הפורצים. "גרון עמוק" המשיך בהדלפת פרטים מן החקירה לכתבי הוושינגטון פוסט, ואלו פרסמו שורה של "סקופים": ב-30 בספטמבר פרסם העיתון ידיעה ועל פיה ניהל התובע הכללי, ג'ון מיטשל, קרן סודית שמימנה פעולות סודיות כנגד המפלגה הדמוקרטית. כשבועיים לאחר מכן פרסם העיתון ידיעה נוספת, ובה נטען שוב כי הפריצות למתחם ווטרגייט היו חלק ממערכה מסיבית של ריגול ופעילות חשאית שניהל צוותו של ניקסון כנגד הדמוקרטים. למרות פרסומים אלה, לא זכו הכותרות לתשומת לב מצד עיתונים אחרים, ולא יצרו סערה ציבורית. ב-7 בנובמבר זכה ניקסון בבחירות ברוב עצום, ונבחר לכהונה שנייה. התרחבות הפרשה אף על פי שעד שלב זה לא גרמה הפרשה לסערה משמעותית, הרי שמתחילת 1973 החלה הזירה המשפטית והציבורית לסעור. הפרשה נעה בשלושה צירים מקבילים: משפטם של חמשת הפורצים ושל שני אנשי הבית הלבן שנקשרו לפריצה, לידי והאנט; החלטת הסנאט של ארצות הברית לפתוח בחקירת הפרשה; וחקירה נוספת שנוהלה בידי חוקר מיוחד שמינה התובע הכללי. כל אלה היו מלווים בסיקור עיתונאי שהלך והתרחב. גם משפטו של דניאל אלסברג, שהדליף את "מסמכי הפנטגון", שהתנהל באותה השנה, הביא לעלייתן של עדויות שהרחיבו את הפרשה. חמשת הפורצים הועמדו לדין ב-8 בינואר 1973. שלושה מתוך החמישה (מקורד סירב להודות) הודו באשמה. מאוחר יותר התברר שהפורצים שהודו קיבלו תשלום מן המועצה לבחירה מחודשת של הנשיא תמורת שתיקתם לגבי כל שאלה מעבר להודאה במעשה. השופט ג'ון סיריקה, שהיה ידוע בקשיחותו ובהחמרתו עם נאשמיו, הרשיע את כל הנאשמים וגזר עליהם עונש של 30 שנות מאסר. בעת מתן גזר הדין ציין השופט כי ישקול שוב את העונש אם הנאשמים ימסרו את המידע שסירבו לגלות. ב-17 במרץ חשף השופט סיריקה מכתב שכתב אליו מקורד, ובו הודה כי מסר עדות שקר במשפט, וזאת בהשפעת אנשי הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא, ג'ון דין, יועץ הנשיא, וג'ון מיטשל, התובע הכללי. במקביל התנהל משפטו של דניאל אלסברג, שהואשם בהדלפת "מסמכי הפנטגון". ב-26 באפריל התגלה במשפט כי האנט ולידי, שניים מהפורצים, פרצו למשרדו של הפסיכיאטר שטיפל באלסברג, בתקווה למצוא חומר שיערער את עדותו. הפורצים לא מצאו דבר ועזבו את המקום. הגילוי חשף את העובדה שהבית הלבן עסק בריגול פנימי נרחב בהרבה ממה שהיה ידוע עד אז. הזעזוע שגרם גילוי זה הביא ב-30 באפריל להתפטרותם של שניים מהיועצים הבכירים בבית הלבן: ג'ון ארליכמן (John Ehrlichman) והארי רובין הולדמן (H. R. Haldeman); במקביל פרש באותו יום מתפקידו התובע הכללי (שהחליף את ג'ון מיטשל), ריצ'רד קליינדינסט (Richard Kleindienst). ויחד עם שלושה אלה, פוטר גם יועץ הנשיא, ג'ון דין. ב-7 בפברואר החליט הסנאט, שנשלט על ידי המפלגה הדמוקרטית, על הקמת ועדה מיוחדת לחקר פעילות הבחירה מחדש של הנשיא ניקסון. לראשות הוועדה נבחר הסנאטור הדמוקרטי סם ארווין, והוועדה בראשותו מילאה תפקיד חשוב באיסוף העדויות וגילוי הפרשה בהיקפה המלא. דיוני הוועדה החלו ב-17 במאי; השימועים שנערכו על ידי הוועדה סוקרו ברשתות הטלוויזיה בין 17 במאי ל-7 באוגוסט; ההערכה היא כי 85% מן האזרחים האמריקאים שהיו בעלי טלוויזיה צפו בלפחות סיקור אחד של השימועים, ואלו גרמו נזק פוליטי כבד לניקסון. במקביל, החליט התובע הכללי החדש, אליוט ריצ'רדסון, למנות חוקר מיוחד לחקירת הפרשה. החוקר שמונה, ארצ'יבלד קוקס (Archibald Cox), החל בחקירתו באמצע חודש מאי. הראשון מבין אנשי הבית הלבן שהחל לשתף פעולה עם החוקרים היה ג'ון דין. ב-3 ביוני חשפו וודוורד וברנסטין כי דין העיד בפני הוועדה, שבניגוד להכחשותיו של הנשיא הוא (דין) אכן שוחח עם הנשיא עשרות פעמים על הפרשה ועל מאמצי הטיוח בנושא. דין חשף גם כי לבית הלבן הייתה תוכנית נרחבת לריגול אחרי מתחריו. הקלטות למרות הגילויים המרעישים של דין, הזעזוע המרכזי חל כאשר הוועדה החלה לשאול ישירות על חלקו של הנשיא ניקסון. התפנית התרחשה כאשר חבר הוועדה, הסנאטור הרפובליקני הווארד בייקר, שאל את השאלה המפורסמת: "מה ידע הנשיא ומתי ידע זאת?". ב-13 ביולי נשאל עוזרו של הנשיא, אלכסנדר בטרפילד, אם הייתה מערכת הקלטה בבית הלבן. בטרפילד ענה: "הלוואי ולא היית שואל זאת" והודה, באי רצון, שאכן הייתה מערכת שהקליטה את כל מה שנאמר בחדר הסגלגל. תגלית משמעותית זו שינתה לחלוטין את חקירת הפרשה. ב-18 ביולי הורה ניקסון על ניתוק מערכות ההקלטה, אך צעד זה היה מאוחר מדי; ב-23 ביולי הוציאו התובע המיוחד וחברי ועדת החקירה של הסנאט צו שהורה על זימון הקלטות לבית המשפט, בתקווה כי אלו יסייעו בהערכת חלקו של הנשיא בפרשה. על ידי ניצול חסינותו סירב ניקסון לחשוף את הקְלטות השיחות שנערכו בחדר הסגלגל. במהלך החודשים הבאים התנהל קרב משפטי על הסגרת הקלטות; חברי הוועדה, התובע המיוחד והשופט סיקירה תבעו מבית המשפט העליון לחייב את הנשיא להעביר את ההקלטות, אך זה התמיד בסירובו. הערכאות המשפטיות שדנו בסירובו של הנשיא לא קיבלו את עמדותיו, וקבעו כי על הנשיא להעביר את החומר. ניקסון סירב להיכנע, ותבע מן התובע הכללי לבטל את צו הזימון שהוציא התובע המיוחד, קוקס. התובע הכללי, ריצ'רדסון, וקוקס, סירבו לבטל את הצו. ביום שישי, 19 באוקטובר 1973, הציע ניקסון פשרה: הוא לא יגיש את הקלטות אלא סיכום ערוך שלהן, שייערך בידי הסנאטור הדמוקרטי ג'ון סטניס, אחד מן הסנאטורים הוותיקים והמוערכים. קוקס סירב לפשרה; המערכת ציפתה לעוד כמה שבועות וחודשים של תמרונים משפטיים, אך ניקסון הקדים במה שכונה מאוחר יותר "טבח מוצאי שבת" (Saturday Night Massacre). למחרת, בשבת 20 באוקטובר 1973, דרש הנשיא מהתובע הכללי שיפטר את החוקר המיוחד. זה סירב, ופוטר; ניקסון תבע מסגן התובע הכללי, ויליאם רקלשאוס (William Ruckelshaus), לבצע את הפיטורים, וגם זה האחרון סירב והתפטר במחאה (על אף שאנשי הבית הלבן טענו שרקלשאוס פוטר). הנשיא פנה כעת לרוברט בורק, האדם השלישי בחשיבותו במשרד המשפטים שהיה כעת התובע הכללי בפועל; בורק שקל גם הוא להתפטר, אך ריצ'רדסון ורקלשאוס ביקשו ממנו שלא יעשה כן, מחשש לנזק הכבד שייגרם למערכת המשפטית עקב התפטרותם של שלושה מראשיה. בשל כך הסכים בורק לפטר את החוקר המיוחד. הקונגרס רתח מזעם, ורבים מחבריו האשימו את הנשיא בניצול לרעה של סמכויותיו. חברי קונגרס החלו בהגשת הצעות לדיון בהדחת הנשיא. גם התגובה הציבורית הייתה סוערת: מאות מפגינים עמדו מול הבית הלבן עם שלטים בידיהם, בהם נאמר: "צפור כדי להדיח (את הנשיא)" (Honk to Impeach), ומאות נהגים צפרו בתגובה. הנשיא הגיב בנאומו המפורסם "אינני נוכל" (I'm not a crook!), מול 400 עיתונאים בדיסניוורלד, פלורידה. בנאום טען הנשיא כי בכל חיי הציבוריים מעולם לא עברתי על החוק. ואני סבור, גם כן, שבכל חיי הציבוריים שמחתי על חקירות מעין אלו, כיוון שזכותם של האזרחים לדעת האם הנשיא שלהם נוכל. ובכן, אינני נוכל! הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי. פיטוריו של קוקס לא הועילו רבות לניקסון, שכן הוא לא יכול היה למנוע מינוי תובע מיוחד חדש, וזה המשיך בחקירה. לאחר מספר סירובים, הסכים ניקסון לפרסם תעתיקים ערוכים של ההקלטות מהחדר הסגלגל, ללא מסירת הקלטות המקוריות. הוא ציין שכל מידע המצוי על הקלטות ועלול לסכן את ביטחון המדינה יימחק. מעבר להשמטות אלו, הועלתה הסברה שהשיחות כללו שפה גסה והתבטאויות גזעניות, שהיו אף מחמירות את תדמיתו של הנשיא. בחודשים הראשונים של 1974 החל ממשלו של ניקסון לקרוס סביבו. בזה אחר זה הודו בכירי הממשל ומטהו של הנשיא בעבירות של עדות שקר ופעילות לא חוקית. ב-28 בינואר הודה עוזר התעמולה של ניקסון, הרברט פורטר, בכך ששיקר ל-FBI בשלבים הראשונים של חקירת הפרשה. ב-25 בפברואר הודה עורך דינו הפרטי של הנשיא בפעילויות לא חוקיות לקראת הבחירות. שאר ההאשמות בוטלו בשל שיתוף הפעולה העתידי של עורך הדין בהליכי המשפט. ב-1 במרץ הואשמו עוזריו לשעבר של הנשיא, שנודעו כשביעיית ווטרגייט, בשיבוש הליכי החקירה בפרשה. שבעת העוזרים הודו באשמה, וחבר המושבעים הגדול שעסק בחקירה הכריז שגם הנשיא ניקסון היה בין קושרי הקשר לביצוע העבירה. ב-7 באפריל הואשם סגן מושל קליפורניה הרפובליקני, אד ריינק, בשלוש עבירות של מתן עדות שקר מול ועדת הסנאט. יומיים לפני כן הואשם בכך גם אחד המזכירים לשעבר של ניקסון, ששיקר לחבר המושבעים הגדול. ב-24 ביולי 1974 פסק בית המשפט העליון, פה אחד, כי טענותיו של ניקסון לחסינות ולצנזור ההֵקלטות חסרות תוקף חוקי. שישה ימים לאחר מכן חויב ניקסון למסור את הקלטות לתובע. עם מסירת הקלטות התגלה שבאחת מהן חסרות כ-18.5 דקות, שנמחקו מחמישה מקומות שונים לפחות. מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטע בטעות, כאשר לחצה על הכפתור הלא נכון בעת שענתה לטלפון. צילומי עיתונות הפריכו טענות אלו, כשהראו שלא ייתכן שהייתה יכולה לעשות את שתי הפעולות באותו זמן. באוגוסט פורסמה הקְלטה מ-23 ביוני 1972, שבה ניתן היה לשמוע שיחה בין ניקסון לראש צוות הבית הלבן. ההקלטה תיעדה את השניים מתכננים את סיכול החקירות בכך שה-CIA יטען כי ביטחון המדינה יהיה בסכנה אם תיחשף הפרשה. הקלטת נחשבה לראיה החותכת בפרשה. עם חשיפת ראיה אחרונה זו נטשו את ניקסון תומכיו האחרונים. חברי הקונגרס שהתנגדו קודם לכן לשלושת הסעיפים של ההאשמות נגדו, הכריזו לאחר החשיפה על תמיכה בהם. הקלטה זו נקראה בפי העיתונות "האקדח המעשן" (Smoking Gun)‏. מעמדו של ניקסון הלך והידרדר. קודם לכן במאי החלה ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית לבדוק את הליך הדחתו של הנשיא, ובית הנבחרים החל לחקור את האשמת הנשיא בהתנהגות בלתי הולמת. ועדת המשפט של בית הנבחרים החליטה ברוב של 27 מול 11 על הצגת הסעיף הראשון בהאשמות נגד הנשיא – מניעת צדק. הסעיף השני היה ניצול כוחו לרעה והשלישי – זילות הקונגרס. כל שלושת הסעיפים התקבלו על ידי הוועדה ב-29 ביולי וב-30 ביולי. לאחר שסנאטורים רפובליקנים הודיעו לנשיא כי קיימים די קולות כדי להדיחו החליט הנשיא להתפטר. בנאום ששודר ברחבי המדינה ב-8 באוגוסט 1974 הכריז ניקסון על פרישתו. אף על פי שהפרישה פטרה את ניקסון מן ההאשמות הממשלתיות, עדיין עמדו בפניו האשמות פליליות. סגן הנשיא ג'רלד פורד מונה לנשיא במקומו. ב-8 בספטמבר נתן פורד חנינה לניקסון, משמע, העניק לו חסינות מפני תביעה על כל פשע שביצע בזמן כהונתו. קבלת החנינה התפרשה על ידי הציבור כהודאה באשמה על אף העובדה כי ניקסון התמיד בטענה לחפותו. לעומת זאת, בתגובתו לחנינה הוא השכיל להודות כי נהג בחוסר יושר והחלטיות בפרשת ווטרגייט, ש"הפכה משערורייה פוליטית לטרגדיה לאומית". שניים מכתבי האישום שקיבלו חברי "שביעיית ווטרגייט" בוטלו, וחמשת האחרים הועמדו למשפט באוקטובר 1974, ובינואר 1975 הורשעו ארבעה מהם. למעשה, רק שלושה מהם נכלאו, והרביעי זכה במשפט חוזר. תוצאות הנשיא החדש, ג'רלד פורד, ערך רה-ארגון מקיף בממשלו, במה שנקרא "טבח ליל כל הקדושים". כמה מראשי הממשל של ניקסון הודחו מתפקידם; בין השאר הודח הנרי קיסינג'ר מתפקידו כיועץ לביטחון לאומי, אם כי המשיך לכהן כמזכיר המדינה; הוא הוחלף על ידי ברנט סקוקרופט; דונלד רמספלד מונה למזכיר ההגנה, ודיק צ'ייני, לימים סגן נשיא ארצות הברית, מונה לראש סגל הבית הלבן. בבחירות 1976 הובס פורד על ידי המועמד הדמוקרטי ומושל ג'ורג'יה לשעבר, ג'ימי קרטר, ויש שייחסו לפרשה ולחנינתו של ניקסון על ידי פורד תרומה מכרעת לניצחונו של קרטר. הדמוקרטים הגדילו את ייצוגם בבתי הנבחרים, והסנאטורים החדשים כונו "תינוקות ווטרגייט". מעבר להתפטרות הנשיא וכליאת חלק מעוזריו, לפרשת ווטרגייט היו גם תוצאות עקיפות. הפרשה הובילה לחקיקת חוקים שונים בנושא מימון מפלגות ולשינויים בחוק חופש המידע בשנת 1986. בנוסף, בעקבות הפרשה נחקקו חוקים הדורשים שקיפות בנושאים כספיים של אנשי ציבור ממשלתיים. מאז הפרשה, חשיפת עניינים פרטיים כגון תשלום מסים הפכה מקובלת בקרב בכירים. כמו כן, למיטב ידיעת הציבור, נשיאים הפסיקו להקליט את שיחותיהם. מבחינה עיתונאית הובילה פרשת ווטרגייט לעידן שבו הפכה תקשורת ההמונים לאגרסיבית וצינית יותר בדיווחיה על פוליטיקאים. עיתונאים אימצו את הכתיבה התחקירנית בתקווה לחשוף את השערורייה הבאה. חלק נכבד מן האישים המעורבים בפרשה, בהם ניקסון עצמו, היו עורכי דין, והפרשה הטילה כתם על מקצוע זה בעיני הציבור. בתגובה, הוסיפה לשכת עורכי הדין של ארצות הברית קורס חובה בנושא אחריות מקצועית אשר שינה את דפוסי ההתנהגות הנדרשים מן המשפטן על פי חוק. הרושם הלאומי כמו גם הבינלאומי שהשאירה פרשת ווטרגייט היה כה גדול עד שלשערוריות נוספות הוספה הסיומת "גייט", למשל: איראן-קונטרהגייט, ווייטווטרגייט, טרוולגייט, פיילגייט, מוניקה-גייט, אובמהגייט ופיצהגייט בארצות הברית; טונהגייט בקנדה; דיאנהגייט ותאצ'רגייט בממלכה המאוחדת; פמקסגייט וטואלהגייט במקסיקו, וקטארגייט בישראל. זהותו של "גרון עמוק" נשמרה בסוד על ידי וודוורד וברנסטין, שיחד עם העורך בראדלי, היו שלושת האנשים היחידים שידעו את שמו, והגנו בעקשנות על הסוד במשך עשרות שנים. רק בשנת 2005, לאחר ספקולציות רבות במשך השנים, הזדהה מארק פלט, מי שהיה מס' 2 בשורות הבולשת בשנות ה-70 המוקדמות כ"גרון עמוק". גם לאחר חשיפה זו סירבו וודוורד וברנסטין לאמת את הידיעה; רק עם מותו של פלט ב-18 בדצמבר 2008 הוסר סופית מעטה הסודיות. בתרבות פופולרית משזכתה הפרשה להד ציבורי נרחב, רבו ההתייחסויות השונות לה ביצירות תרבות. ראשית בספר רב המכר של וודוורד וברנסטין - "כל אנשי הנשיא", אשר יצא לאור בשנת 1974 ועובד לסרט כשנתיים לאחר מכן, כאשר את דמויותיהם מגלמים רוברט רדפורד ודסטין הופמן, בהתאמה. ההתייחסות לפרשה כאירוע מכונן על פני יצירות שלא עסקו בה ישירות, אלא בתקופה: בסרט "פורסט גאמפ", אשר גיבורו מתגלה כגורם לא צפוי במספר אירועים היסטוריים בעלי משמעות במאה ה-20 בארצות הברית, זה מתלונן על רעשים ואורות הבוקעים מבניין ווטרגייט, ובכך "מפוצץ" את הפרשה. כך גם במיני סדרה "שנות ה-70", אשר עסקה בתקופה, אחת הדמויות עובדת במטה הרפובליקני. גם עשורים לאחר הפרשה המשיכו יוצרים אמריקאים לעסוק בה, ובין השאר יצא לאקרנים סרטו של רון הווארד "פרוסט/ניקסון", המציג סדרת ראיונות עם ניקסון לאחר התפטרותו. בסדרה האמריקאית "Timeless" המתרחשת כמסע בזמן מוקדש פרק לאירועי הפרשה. התייחסויות קומיות וסאטיריות לפרשה כמו מ"עולם הדיסק" של הסופר הבריטי טרי פראצ'ט וכלה בנובלה הגרפית "השומרים" של אלן מור, השתמשו בפרטים המוכרים מהאירוע כדי להמשיל אירועים או לרמוז להתרחשויות ביצירותיהם. כמו כן, הייתה התייחסות לפרשה בתוכנית הקומית הישראלית "ייסורי אפרים". סרט הקומדיה "דיק" מציג את סיפורן של שתי נערות (קירסטן דנסט ומישל ויליאמס) שבמקרה נקלעו לפרשה וממלאות את תפקידו של "גרון עמוק". בשלהי שנת 2017 יצא לאקרנים סרט הדרמה "מארק פלט-האיש שהפיל את הבית הלבן" (The Man Who Brought Down the White House) בכיכובו של השחקן ליאם ניסן. הסרט מציג את פרשיית ווטרגייט מנקודת מבטו של "גרון עמוק" ומבליט את פועלו המכונן של מארק פלט בשמירה על היסודות הדמוקרטים של האומה האמריקאית ועל שימור עצמאותו של ארגון ה-FBI. באפריל 2022 עלתה לאוויר ברשת Starz האמריקאית הסדרה "גזלייט", בכיכובם של ג'וליה רוברטס ושון פן. הסדרה מספרת את סיפור הפרשה מנקודת המבט של מרתה מיטשל (אשת חברה מארקנסו שהייתה אשתו של התובע הכללי, ג'ון מיטשל), הנחשבת לראשונה שהאשימה את ניקסון בפומבי על מעורבותו בפרשה, ומספר דמויות אחרות בשולי הפרשה. ב-2023 עלתה לשידור דראמה סאטירית מבית HBO בכיכובו של וודי הארלסון שמביאה נקודת מבט חדשה על הפרשה בשם "שרברבי הבית הלבן". ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%91%D7%AA%27] \| [TOKENS: 6865]
תוכן עניינים מקבת' מקבת' (באנגלית: The Tragedy of Macbeth, מילולית: הטרגדיה של מקבת') הוא מחזה פופולרי והטרגדיה הקצרה ביותר שכתב ויליאם שייקספיר. המחזה שנכתב בין 1599 ל-1606 (ובשנה זו גם הועלה לראשונה), מוצג בתכיפות בתיאטראות מקצועיים ובתיאטראות חובבים ברחבי העולם. המחזה נקרא על שמו של מקבת', מלך סקוטלנד. ב-1847 כתב המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי אופרה בשם "מקבת'" בהשראת מחזהו של שייקספיר. רקע המחזה הוא ארכיטיפ של סיפור המתאר את הסכנות שבתשוקה לכוח ובבגידה בחברים. המחזה מבוסס במקצת על המהלכים ההיסטוריים של מקבת' מלך סקוטלנד כפי שתוארו על ידי הפילוסוף הסקוטי הקטור בויס(אנ'). כתביו של בויס מכפישים במידה רבה את המלך מקבת'. למחזה תכונות האופייניות למחזה מוסר. חוקרים מאמינים שהמחזה מאפיין את המחזות מהתקופה בכך שיש בו תמיכות רבות בשלטונו של המלך ג'יימס הראשון, ושהוא נכתב בין שנת 1603–1606. ישנן הוכחות לכך שהטקסט עבר שינויים נוספים על ידי תומאס מידלטון שהוסיף קטעים מתוך המחזה שכתב, "המכשפה" (1615). התוספות העיקריות הן של סצנה נוספת עם המכשפות ועם הקטה, סצנות שהיו פופולרית בזמנו של מידלטון. גרסאות מודרניות של המחזה בדרך כלל מציינות את התוספות הללו, שכוללות את כל הסצנה החמישית של המערכה השלישית ושל חלק מהסצנה הראשונה של המערכה הרביעית, כהוספות מאוחרות. התפקיד של ליידי מקבת' נחשב לאחד התפקידים המורכבים ביותר לנשים בגלל הרגשות העזים והמגוונים שהוא דורש מהשחקנית. שחקנים ואנשי תיאטרון רבים מתייחסים למחזה כמקולל, ועקב אמונה טפלה קוראים לו "המחזה הסקוטי" במקום לקרוא לו בשמו המקורי. לדמויות קוראים לעיתים מקרס (Mackers) וליידי מקרס (Lady Mackers). לפי האמונה הטפלה, אמירת שם המחזה בתוך אולם תיאטרון תוביל לכישלון ההפקה, ואף לפגיעה פיזית באנשי ההפקה. תיאור העלילה את המחזה פותחות שלוש מכשפות המתכננות את פגישתן העתידית עם מקבת'. מקבת' ובנקו, גנרלים בצבאו של דאנקן מלך סקוטלנד, שבים משדה הקרב שם מנעו פלישת צבאות מנורווגיה ומאירלנד תחת פיקודו של המורד מקדונוואלד. המכשפות מברכות לשלום את מקבת' ובנקו ומשמיעות בפניהם נבואות: המכשפה הראשונה מברכת את מקבת' כשליט של גלמיס (Thane of Glamis), השנייה קוראת למקבת' השליט של קודור (Thane of Cawdor), והשלישית מנבאת שמקבת' יהיה למלך סקוטלנד. לבנקו המכשפות מבשרות שצאצאיו יהיו מלכים. בעוד מקבת' ובנקו מהרהרים במשמעות הנבואות המכשפות נעלמות, ושליח מאת המלך (השליט של רוז) מבשר למקבת' כי מעתה הוא נהייה שליטה של קודור. בכך מתגשמת הנבואה השנייה (מכיוון שמקבת' כבר נושא בתואר השליט של גלמיס). כמעט מיד מקבת' נושא עיניו לכס המלוכה הסקוטי. מקבת' כותב לאשתו, ליידי מקבת', ומספר לה על הנבואות. המלך דאנקן מחליט לישון בטירתו של מקבת', וליידי מקבת' יוזמת תוכנית לרצוח אותו על מנת לעזור לבעלה לעלות לשלטון. אף על פי שמקבת' מתנגד בתחילה למזימה, הוא לבסוף משתכנע. בלילה, מקבת' רוצח את דאנקן, בעוד ליידי מקבת' מורחת דם על השומרים הישנים שנמצאים מחוץ לחדרו של המלך ומטמינה את הפגיונות בחדרם על מנת להפלילם. למחרת בבוקר לנוקס, אציל סקוטי, ומקדף, מושל פייף', מגיעים לטירה. שומר הסף פותח להם את דלתות הטירה ומקבת' מוביל אותם לחדרו של המלך, שם מגלה מקדף את גופת דאנקן. בהתקף זעם מזויף מקבת' רוצח את המשרתים לפני שהם מספיקים להכריז על חפותם. מקדף חושד במקבת'. בניו של המלך, מלקולם ודונלביין, חוששים לחייהם ובורחים, הראשון לאנגליה והשני לאירלנד. מכיוון ששני היורשים לכתר עזבו, מקבת' (הבא בשרשרת הירושה), מוכתר למלך סקוטלנד. למרות הצלחתו, מקבת' חי בחשש בצל הנבואה שבנקו יהיה לאביהם של מלכים. בהאמינו שבנקו מהווה איום על שלטונו, הוא מזמין את בנקו ואת בנו, פליאנס, לנשף בטירתו ומבקשם ללון אצלו. מקבת' נפגש בחשאי עם רוצחים ומזמין את רציחתם של בנקו ופליאנס. הרוצחים משספים את צווארו של בנקו, אולם פליאנס מצליח לברוח מידיהם. בנשף, רוחו של בנקו מתיישבת בכיסאו של מקבת', אך איש מלבד מקבת' אינו מסוגל לראות את רוח הרפאים. התנהגותו המפוחדת ונאומו של מקבת' מרמזים על רגשי האשמה שלו. מוטרד, מקבת' הולך למכשפות ומבקשן להתנבא שוב; הן מעלות באוב שלוש רוחות המזהירות אותו ממקדף, אולם מוסיפות שאף ילוד אישה לא מהווה סכנה עבורו, וששלטונו מובטח "עד אשר יער בירנם יצעד לכיוון טירתו". כיוון שמקדף בגלות, מקבת' מתנפל על טירתו של מקדף בהיעדרו ורוצח את כל הנוכחים, כולל את רעייתו, ליידי מקדף, וילדיו. בעקבות מעשיה, דעתה של ליידי מקבת' משתבשת, ותחושות האשמה משתלטות עליה. בסצנה המפורסמת היא הולכת בשנתה ומנסה, כביכול, לשטוף דם דמיוני מידיה. באנגליה, מלקולם ומקדף מתכננים פלישה לסקוטלנד. מקדף מוביל צבא להתקפה על טירת דונסינן. לאחר שמקבת' מתבשר על מותה של ליידי מקבת' (סיבת המוות אינה ידועה, אולם מקובל להאמין שהיא מתאבדת) הוא נושא מונולוג ניהליסטי מפורסם. בינתיים, צבאו של מלקולם עובר דרך היער, כורת את ענפי העצים לשימוש כהסוואה, וגורם לאשליה כאילו היער עצמו צועד לעבר הטירה. בזמן ההתקפה מקדף ומקבת' מתעמתים. מקבת' מאמין שמקדף אינו יכול לו, ומסתמך על נבואת המכשפות שאף ילוד אישה לא מאיים עליו. מקדף מכריז שהוא נולד בניתוח קיסרי, ולכן אינו "ילוד אישה". מקבת' מבין, מאוחר מדי, שנפל קורבן לכשל לוגי בהבנת הנבואה. במהלך הקרב עורף מקדף את ראשו של מקבת' מאחורי הקלעים, ובכך מגשים, למעשה, את נבואת המכשפות. בסצנה האחרונה מוכתר מלקולם למלך סקוטלנד, מהלך המרמז על חזרת השלום לממלכה. אולם לצופים במחזה ידוע כי נבואת המכשפות לבנקו גם היא תתקיים, מכיוון שג'יימס הראשון היה, לפי הטענות, צאצא של בנקו. נוסח המחזה מקבת' הודפס לראשונה במהדורת הפוליו הראשונה שיצאה לאור בשנת 1623. הפוליו הוא המקור המוסמך היחיד של הטקסט. עובדה זו מצערת, שכן ישנם סימוכים לכך שהטקסט שונה מגרסתו המקורית של שייקספיר. חוקרים רבים מאמינים ששני שירים מאת תומאס מידלטון, שנמצאים גם במחזה "המכשפה", הוספו למחזה מאוחר יותר. בעקבות זאת, חוקרים רבים דוחים את כל הקטעים הכוללים את האלה הקטה ומגדירים אותם כלא אותנטיים וכהוספת עריכה ששייקספיר לא היה אחראי לה. חלקם מייחסים עריכה זו למידלטון. גם עם הכללת הסצנות עם הקטה, המחזה נחשב לקצר במיוחד, מה שמרמז כי מקור הטקסט בפוליו הוא מתקציר הפקה. המחזה בישראל המחזה מקבת' הועלה מספר פעמים על במות ישראל. המחזה הוצג לראשונה בעברית, בתרגומו של אפרים ברוידא, בתיאטרון הבימה, ב-12 באפריל 1954. במאי ההפקה היה סנדרו מלמקוויסט ובתפקיד ליידי מקבת' שיחקה חנה רובינא. התיאטרון הקאמרי העלה את המחזה ב-29 במרץ 1989, בבימויו של מיכאל גורביץ. הפקה זו השתמשה בתרגום חדש מאת מאיר ויזלטיר. בשנת 1997 עלתה גרסת יחיד של רועי נווה בשם "המכשפות של מקבת - העלמות והמוות" בפסטיבל עכו בבימויו של אילן זיו. כחצי שנה לאחר מכן המשיכה ההפקה בגרסתה השנייה בשם "הזיות גורל" והציגה במרכז הפרינג' בבית ציוני אמריקה. ב-6 בדצמבר 1994, שוב עלה המחזה בתיאטרון הבימה בבימויו של טובי רוברטסון. גם הפקה זו השתמשה בתרגומו של ויזלטיר. תרגומו של ויזלטיר יצא במהדורת ספר בהוצאת עם עובד, בתוספת נספחים של אברהם עוז וויזלטיר עצמו. ב-2008 הופקה גרסה חדשה למחזה בתיאטרון הפרינג' תמונע, בבימוי: לילך דקל-אבנרי, מוזיקה: קרני פוסטל ואסף אמדורסקי, שחקנים: לני שחף-בנאי / שרה כהן-סיבוני, סאלח בכרי, איריס ארז, שרון פרידמן, קרני פוסטל, אברום הורביץ. ביוני 2009, במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי הראשון של תל אביב, שנערך בתיאטרון הקאמרי, עלתה הפקה פולנית של המחזה, בביצוע תיאטרון ביורו פודרוזי מפוזנן. ביולי 2013 העלה התיאטרון הקאמרי את המחזה, בבימוי עמרי ניצן, על פי תרגום מחודש של דורי פרנס, כשבתפקידים הראשיים שיחקו: גיל פרנק בתפקיד מקבת' ורותי אסרסאי בתפקיד ליידי מקבת'. בשנת 2014 העלה תיאטרון האינקובטור גרסת היפ הופ/ספוקן וורד של המחזה בבימויו של עמית אולמן, ובתרגום ששת השחקנים: עומר הברון, עמית אולמן, דנה ידלין, דניאל שפירא, יפתח ליבוביץ' ויוסף אלבלק. בשנת 2018 העלה תיאטרון גשר את המחזה "מקבת גרסה ללא מילים" בבימוי סרגיי זמליאנסקי ובהשתתפות אבי אזולאי ופיראס נסאר בתפקיד מקבת', רוני עינב בתפקיד ליידי מקבת' והנרי דוד בתפקיד המלך דנקן. מקורותיו של שייקספיר מקבת' בתרבות לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/ג'ימי_קרטר] \| [TOKENS: 54780]
תוכן עניינים ג'ימי קרטר ג'יימס ארל "ג'ימי" קרטר הבן (באנגלית: .James Earl "Jimmy" Carter Jr;‏ 1 באוקטובר 1924 – 29 בדצמבר 2024) היה פוליטיקאי אמריקאי, שכיהן קדנציה אחת כנשיאהּ ה-39 של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית בין השנים 1977–1981. לפני נשיאותו כיהן כמושל ג'ורג'יה ה-76 בין 1971 ל-1975, אחרי שתי כהונות בסנאט של ג'ורג'יה בין 1963 ל-1967. מאז עזיבתו את הבית הלבן היה פעיל בקידום זכויות האדם, הקים את מרכז קרטר וזכה בפרס נובל לשלום בשנת 2002 על הקמת מוסד זה. קרטר למד באקדמיה הימית האמריקאית ושירת בצוללת בצי ארצות הברית. לאחר מות אביו ב-1953 ניהל את העסקים המשפחתיים של גידול בוטנים בג'ורג'יה. ההפרדה הגזעית בתקופתו ועליית התנועה לזכויות האזרח הובילה אותו להפוך לפעיל המפלגה הדמוקרטית. ב-1970 נבחר למושל ג'ורג'יה, כשהוא מקדם מצע שהתנגד להפרדה הגזעית ותמך בהעדפה מתקנת. ב-1976 נבחר לתפקיד המועמד הדמוקרטי לנשיאות ונכנס למרוץ כמועמד "סוס שחור". בבחירות הנשיאותיות ניצח קרטר את הנשיא הרפובליקני המכהן ג'רלד פורד, במערכת בחירות צמודה. קרטר העניק חנינה לכל משתמטי מלחמת וייטנאם. במהלך כהונתו הוקמו שתי מחלקות בקבינט: מחלקת האנרגיה ומחלקת החינוך. בתחום האנרגיה נקט מדיניות שכללה שימור סביבתי, בקרה על מחירי הדלק וניסיון להפיק דלק חדש. בתחום יחסי החוץ יזם והשתתף בהסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכם סאל"ט 2, והסכמי טוריחוס-קרטר להחזרת אזור תעלת פנמה לפנמה. קרטר ביטל את מדיניות הדטאנט של קודמיו והוביל להחרפה במלחמה הקרה. בתחום הכלכלי סבלה כלכלת ארצות הברית בתקופת כהונתו מסטגפלציה. במחצית השנייה של כהונתו התמודד קרטר עם המהפכה האיראנית ומשבר בני הערובה באיראן, אשר התרחש בין 1979 ל-1981, משבר האנרגיה העולמי ב-1979, תאונת אי שלושת המילין והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. בתגובה לפלישה הוביל חרם על אולימפיאדת 1980 במוסקבה. ב-1980 נחל הפסד בבחירות לנשיאות למועמד הרפובליקני רונלד רייגן, שניצח ברוב מוחץ. קרטר נסע רבות כדי לתווך בין צדדים בעימותים, לפקח על בחירות ולקדם מניעת מחלות במדינות המתפתחות. בנוסף כתב כמה ספרים. קרטר נחשב למבקר גדול של מדיניותה של ישראל במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנים שלאחר הנשיאות נפגש עם גורמים בחמאס וקרא להכרה בארגון. כמו כן, כתב שני ספרים על הסכסוך הישראלי פלסטיני בהם האשים את ישראל בביצוע אפרטהייד. בספרו פלסטין: שלום ולא אפרטהייד התבטא בצורה שרבים ראו בה הכרה בפיגועי התאבדות פלסטינים כדרך מאבק לגיטימית. ראשית חייו קרטר נולד בעיירה הקטנה והמתפתחת פליינס, ג'ורג'יה, ב-1 באוקטובר 1924, בבית חולים בו עבדה אימו כאחות. הוא הנשיא הראשון שנולד בבית חולים. קרטר נולד כבן הבכור למשפחה חקלאית בת ארבעה ילדים. הוא צאצא של תומאס קרטר, מהגר אנגלי שהתיישב בווירג'יניה ב-1635. הוא היה בנם של ג'יימס האב ושל ליליאן גורדי קרטר. משפחת קרטר התגוררה בג'ורג'יה במשך שנים. קרטר הוא גם צאצא של תומאס קורנל (אנ'), ולכן קשור משפחתית גם לריצ'רד ניקסון ולביל גייטס. אביו היה בעל חנות, ושירת בצבא האמריקאי במלחמת העולם הראשונה. המשפחה עברה כמה בתים במהלך ילדותו של קרטר. הם התיישבו באזורי עוני לצד משפחות של אפרו-אמריקאים. אימו עבדה שעות רבות. אביו תמך בהפרדה גזעית אך התיר לבנו להתחבר עם ילדים אפרו-אמריקאים. קרטר קיבל חלק משטח החווה של אביו ומכר בוטנים. קרטר למד בתיכון בפליינס בין 1937 ל-1941. עקב השפל הגדול האזורים נפגעו קשות ובתקופת הניו דיל החל אביו של קרטר להיות מעורב בפוליטיקה. קרטר נחשב לתלמיד טוב שאהב לקרוא. הוא שיחק כדורסל והצטרף לאיגוד החקלאים. קריירה בצי ופעילות חקלאית ב-1941 החל קרטר ללמוד במכללה מקומית, והיה הראשון במשפחתו שרכש השכלה גבוהה. קרטר, שחבר בכנסייה הבפטיסטית, גילה מגיל צעיר מחויבות אישית עמוקה לנצרות. כעבור שנה עבר ללמוד במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה, ומשם המשיך ללימודים באקדמיה הימית באנאפוליס, מרילנד. באקדמיה הימית היה קרטר סטודנט מצטיין, אך מאידך גם ביישן – בניגוד לתדמית האגרסיבית של בוגרי בית הספר הצבאי. עם תום לימודיו ב-1946 נישא לרוזלין סמית, חברתה של אחותו אותה הכיר במהלך לימודיו, ולזוג נולדו ארבעה ילדים. הוא גם היה חבר בנבחרת הפוטבול של הצי. קרטר סיים במקום ה-60 מתוך 820 תלמידים בשנתון שלו עם תואר ראשון במדעים, בדרגת סגן משנה. לאחר מכן, באותה השנה, החל את שירותו הצבאי הסדיר, וגויס לצי הצוללות ושירת כצוללן. בעת שירותו הוצב בצוללות רבות ברחבי המדינה, ובין השנים 1946–1953 חי באופן זמני עם רוזלין בווירג'יניה, בהוואי, בקליפורניה, בקונטיקט ובניו יורק. ב-1952 קודם לדרגת לוטננט. ב-1952 החל קרטר לימודי פיזיקה גרעינית בוושינגטון, בניסיון להצטרף לתוכנית הצוללות הגרעיניות בפיקוד היימן ריקובר. קרטר טען שריקובר היה האדם שהשפיע עליו יותר מכל אדם אחר פרט להוריו. קרטר הצטרף לצוות שעסק בפיתוח צוללות גרעיניות ופיקד על צוותים בהן. ב-1952 קרתה תאונה שבמהלכה התפוצץ כור ניסיוני בקנדה ונהרס. קרטר פיקד על צוות הטכנאים שפעל למען סגירת הכור. לימים טען שהתקרית הובילה אותו, כנשיא, לעצור את פיתוחה של פצצת נייטרון. במאי 1953 מת אביו של קרטר. לכן השתחרר קרטר מהשירות הסדיר וירש את חוות גידול הבוטנים המשפחתית בעיירת הולדתו בג'ורג'יה. ההחלטה הייתה קשה, בעיקר בגלל הלחץ מצד רוזלין, שתיארה זאת כ"צעד אחורה". קרטר מאס בנוקשות הצבאית והחליט ללכת בעקבות אביו. הוא שוחרר מהשירות ב-9 באוקטובר 1953. הוא היה חבר שירות המילואים הלא פעיל עד ל-1961, ושוחרר בדרגת סגן. בשירותו הצבאי זכה לסדרת אותות. אביו של קרטר היה איש עשיר וגם נבחר לבית הנבחרים של ג'ורג'יה זמן קצר לפני מותו. אולם בין שמיטת החובות שערך וחלוקת עושרו בין היורשים, ירש קרטר מעט מאוד הון. במשך שנה, גרו ג'ימי, רוזלין ושלושת בניהם בדיור ציבורי. קרטר ביקש להרחיב את חוות הבוטנים של אביו. בשנתו הראשונה היבול נפגע מבצורת והוא לקח כמה הלוואות. הוא למד חקלאות ורוזלין למדה הנהלת חשבונות. אף על פי שהם בקושי הצליחו להחזיר את ההוצאות בשנתם הראשונה, העסק הצליח. תחילת הקריירה הפוליטית (1962–1971) המתח הגזעני בפליינס עלה ב-1954, בעקבות החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך. קרטר תמך בעירוב גזעי ובסובלנות - פעם אף הוחרם לאחר שסירב להצטרף לאיגוד גזעני – אולם באותה העת סירב להצהיר על עמדתו. ב-1961 הוא היה חבר בולט בקהילה ובכנסייה הבפטיסטית, וחבר בוועד בית הספר המקומי, והחל לנאום בזכות עירוב גזעי. ב-1962, התפנה מושב בסנאט של מדינת ג'ורג'יה בגלל ארגון מחדש של המחוזות. קרטר הכריז על התמודדותו חמישה עשר ימים לפני הבחירות. רוזלין, שהצטיינה בארגון פוליטי, סייעה לו. תחילה הפסיד, אך לאחר שהתגלו אי סדרים בהצבעה נערכה ספירה מחודשת – והוא נבחר לסנאט שם כיהן במשך שתי קדנציות בשנים 1963–1967. התנועה לזכויות האזרח החלה במאבקה במהלך כהונתו של קרטר. משפחתו תמכה בנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. ב-1962, העיר אמריקוס הייתה מלאה בעוינות כלפי השחורים, בין אם הפגינו ובין אם לאו. קרטר נמנע מלהגיב בנושא כדי לא לפגוע בשותפיו שתמכו בהפרדה גזעית. הוא התנגד להתניית זכות הצבעה בידיעת קרוא וכתוב, והתנגד לשינוי בחוקת ג'ורג'יה, שינוי שסבר שנועד לכפייה דתית. עם רצח קנדי, הודיע קרטר שמדובר במכה הקשה ביותר שספג מאז מות אביו. קרטר היה מחוקק פורה מאוד ולמד קריאה מהירה כדי לעמוד בעומס. בתוך שנתיים היה לחבר בוועדה הדמוקרטית המקומית ושינה את חוקי המפלגה במדינה. הוא מונה ליושב ראש הוועדה לפיתוח מערב-מרכז ג'ורג'יה. עם היבחרו של בו קאלווי לבית הנבחרים בנובמבר 1964, ניסה קרטר להדיח אותו. קרטר וקאלווי הרפובליקני התעמתו בנושאי חינוך רבים. קרטר נבחר שוב באותה השנה. הוא עמד בראש ועדת החינוך וגם ניהל את ועדת התקציב לקראת סוף כהונתו. קארטר היה אחראי לחוק שהרחיב את המימון לחינוך. הוא הגביר את קצב עבודתו ונאם רבות כדי להגביר את נוכחותו. ביום האחרון לכהונתו, הכריז שינסה להתמודד לקונגרס. באמצע מאי, הופתע קרטר כשבו קאלווי החליט לא להתמודד על מושבו בקונגרס אלא לרוץ לתפקיד מושל ג'ורג'יה. הדמוקרטים לא רצו לאבד את תפקיד המושל, בו החזיקו מאז תקופת השיקום. קרטר החליט להתמודד. באותה שנה, בעת הכנתו לשאת נאום, דיווח קרטר לעיתונות כי ראה עצם בלתי מזוהה, ובשנת 1973 דיווח על התקרית באופן רשמי לרשויות, אך סבר לבסוף כי לא ראה חוצנים. בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, ניסה קרטר להציג את עצמו כאלטרנטיבה מתונה מול השמרנים והליברלים. הוא אמנם הפסיד, אבל הצליח להשיג מספיק קולות כדי לאלץ סיבוב שני. מי שנבחר היה לבסוף לסטר מאדוקס שתמך בהפרדה גזעית. קרטר חזר לעסקי החקלאות ותכנן כיצד יתמודד בשנית ב-1970. קרטר התקרב לנצרות באותה התקופה, ובהשפעת ריינהולד ניבור הכריז על לידתו מחדש. בתו הצעירה איימי נולדה ב-19 באוקטובר 1967. המושל הליברלי לשעבר, קארל סנדרס, היה יריבו של קרטר בבחירות המקדימות ב-1970. קרטר ניסה להיות מתון יותר הפעם, והשתמש בעיקר במידע ובניתוח סטטיסטי. בשל הסקרים, הוא פנה לקול השמרני. הוא מיצב את עצמו כפופוליסט, ותקף את סנדרס על עושרו. הוא טען שסנדרס היה מושחת, הצהרה שלא הצליח לגבות. במהלך המירוץ הביע עמדות התומכות בג'ורג' וולאס – המושל השנוי במחלוקת של אלבמה, והבטיח לקדם תומכים בהפרדה גזעית (על אף שניסה להשיג גם את קולות השחורים). בספטמבר, הוביל קרטר על סנדרס בסיבוב הראשון עם 49% מהקולות מול 38%, מה שהוביל לסיבוב שני. למרות תמיכתו בזכויות האזרח, ביקר מטה קרטר את סנדרס על תמיכתו במרטין לותר קינג. קרטר השיג 60% מהקולות - ו-7% מקולות השחורים - ונבחר בבחירות הכלליות. סנאטורים מקומיים שחורים טענו שקרטר ניהל את מסע הבחירות בצורה כזאת כיוון שהבין שלא יוכל לנצח ללא גזענות. מושל ג'ורג'יה (1971–1975) קרטר הושבע לתפקיד מושל ג'ורג'יה ה-76 במספר ב-12 בינואר 1971. בנאום השבעתו לתפקיד הפתיע קרטר את הציבור, והצהיר כי תם זמנה של ההפרדה הגזעית. הקהל נדהם מהשינוי הפתאומי בדבריו של קרטר, ותומכי ההפרדה הגזעית חשו נבגדים. סגנו של קרטר היה לסטר מאדוקס, המושל לשעבר. השניים התעמתו רבות במהלך הכהונה של קרטר. קרטר סירב למנות מינויים פוליטיים, נגד עמדתה של המועצה המחוקקת. במהלך כהונתו ערך רפורמה מנהלית נרחבת בממשל, שכללה ביטול משרות רבות, והנהיג מדיניות של שקיפות ופתיחת דיוני הממשל לציבור. הוא תמך בהרחבת סמכותו, ותמך בשינוי המבנה התקציבי של המחלקות, תוך ביטול התקציב ההמשכי והחלפתו בתקצוב על בסיס אפס, וגם הקים ועדה לבחירת שופטים. רק לאחר מאבק במועצה המחוקקת הצליחה להעביר את התוכנית. התוכנית מיזגה בין שלוש מאות סוכנויות לעשרים ושתיים - מעשה שהדגיש במהלך ריצתו לנשיאות - אם כי לא בטוח שהצעד חסך כסף. ב-13 בינואר 1972 ביקש קרטר מהמועצה לממן תוכנית לרפורמה בבתי הכלא, לתוכנית פיתוח לילדים והעלאת משכורת לעובדי מדינה. ב-1 במרץ 1972, הודיע שיכנס את האספה הכללית אם מחלקת המשפטים תבטל את המינויים שמינה. ב-20 באפריל, הודיע על כינוס האספה לצורך רפורמה בהליך בחירת השופטים. באפריל 1972, נסע לאמריקה הלטינית כדי לבדוק אפשרות לחתימה על הסכם סחר. קרטר פעל לקדם העדפה מתקנת. הוא הרחיב את מספר עובדי המדינה, השופטים וחברי המועצות השחורים. הוא שכר אישה שחורה שתייעץ לו בכך. כמושל הציב את תמונתו של מרטין לותר קינג בבניין בית המחוקקים של המדינה, למרות הטרדות מצד הקו קלוקס קלאן. ב-31 בינואר 1973, הודיע שהוא תומך בתיקון חוקתי שימנע שילוב גזעי באוטובוסים. קרטר תמך בהחלטה נגד שילוב גזעי באוטובוסים שהציע ג'ורג' וולאס בוועידת המושלים, שהתרחשה בג'ורג'יה. לאחר שבית המשפט העליון ביטל את עונש המוות בג'ורג'יה, תמך בהחזרת עונש המוות. הוא חתם על חוק בנושא. לאחר מכן התחרט על כך. קרטר ניסה לבצע רפורמות להרחבת המימון לאזורים העניים בג'ורג'יה, להקמת מרכזים קהילתיים לילדים עם מגבלות ולתוכניות חינוכיות לאסירים. הוא התגאה בתוכנית מינוי השופטים שלו, שטיהרה את בית המשפט מהשפעה פוליטית. באחת מהחלטותיו השנויות במחלוקת, הטיל וטו על תוכנית לבניית סכר בג'ורג'יה. הוא טען שמזלזלים בעלות התוכנית ובהשפעתה על החיים באזור, מה שהוביל להתעניינות פעילי איכות הסביבה. לאחר שהואשם סגן בצבא באחריות לטבח מי ליי, נמנע קרטר מלהתייחס לכך, והציע במקום שבוע בו כל התושבים ייסעו עם אורות דלוקים בתמיכה בצבא. קרטר פעל גם בתחום איכות הסביבה, להרחבת אזורים מוגנים ולהגנה על הנהרות. כמו כן קידם החמרת ענישה על עברות סמים. קרטר קיווה לרוץ לנשיאות, והתחיל להופיע יותר באירועים פוליטיים. הוא היה ציר בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1972, במהלכה נבחר הסנאטור הליברל ג'ורג' מקגוורן כמועמד המפלגה לנשיאות. קרטר ניסה, ללא הצלחה, להתמנות לסגנו של מקגוורן דרך שיתוף פעולה עם השמרנים הדמוקרטים (לצורך איזון המועמדות בקלפי בריצה משותפת של ליברל ושמרן) לאחר הפסדו של מקגוורן בנובמבר 1972, החל קרטר להיפגש עם מטה הבחירות שלו. הוא החליט לנסות להתמודד. כדי לחזק את מעמדו ניסה להתמודד לראשות איגוד המושלים. הוא נבחר לוועד השלישייה בהמלצת דייוויד רוקפלר. במאי 1973, הזהיר את המפלגה הדמוקרטית מלהפוך את נושא פרשת ווטרגייט לעניין פוליטי, והוא ייחס אותה לכך שהנשיא ריצ'רד ניקסון לא הפגין שקיפות בקבלת החלטות. על פי חוקי ג'ורג'יה מנוע המושל מלכהן שתי כהונות רצופות, וקרטר סיים את תפקידו בתחילת 1975, כשהדמוקרט ג'ורג' באסבי יורש את מקומו כמושל המדינה. הבחירות לנשיאות 1976 ב-12 בדצמבר 1974, הכריז באופן רשמי על ריצתו למועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. בתחילת המירוץ היה קרטר דמות שולית – מושל לא מוכר ממדינה בינונית בדרום, שלא מעורה בפוליטיקה המפלגתית ברמה הלאומית. הוא נחשב למועמד ללא סיכוי, בעיקר כיוון שרק שני אחוזים מהציבור הכירו אותו. ב-26 בינואר 1976, חשף סקר שרק ארבעה אחוזים מהדמוקרטים העדיפו אותו על פני מועמדים אחרים. עד מרץ 1976, הוא הפך למועמד המוביל, והוביל על הנשיא פורד בכמה אחוזים. באווירה האנטי-ממסדית ששררה אחרי פרשת ווטרגייט הפכה האלמוניות של קרטר דווקא ליתרון, כיוון שהוא הציג את עצמו כאאוטסיידר פוליטי, שיוכל לנקות את האורוות ולארגן מחדש את הממשלה בוושינגטון. ביוני 1976 פרסם ספר כדי להציג את עצמו בפני הציבור. מועמדותו קיבלה זריקת עידוד מניצחונות מוקדמים בבחירות המקדימות באיווה ובניו המפשייר. הוא התמקד באסטרטגיה כפולה: בדרום, שרובו תמך בג'ורג' וולאס, רץ כמועמד מקומי ומתון. כיוון שוולאס הוביל עליו, ערך קרטר מסע בחירות נמרץ. בצפון, ניסה קרטר למשוך את המצביעים הכפריים ואת הנוצרים השמרנים. היה לו מעט סיכוי לזכות ברוב מוחלט בכל המדינות. הוא נסע לשלושים ושבע מדינות ונאם מעל מאתיים נאומים לפני שהמועמדים האחרים הכריזו על התמודדותם. הוא נחשב בתחילה למועמד אזורי, אך האסטרטגיה שלו הייתה יעילה ביותר, והוא התקרב למועמדות. התקשורת תמכה בקרטר ברובה. במהלך המירוץ ענה בתשובה לשאלה של עיתונאי כי אנשים זכאים לשמור על "טהרה אתנית" של שכונתם. התשובה עוררה סערה, והוא התנצל עליה רק כעבור כמה ימים, אולם בסופו של דבר ההערה לא פגעה במועמדותו. במהלך מסע הבחירות שלו הודיע קרטר על תמיכתו בהקמת סוכנות להגנת צרכנים, בהקמת מחלקת חינוך, בחתימת הסכם עם ברית המועצות שימנע שימוש בנשק גרעיני, בהקטנת תקציב הביטחון, בהעלאת מס לבעלי הכנסות גבוהות לצד הקטנת שיעור המס לבעלי הכנסות נמוכות ובינוניות, בתיקון חוק הביטחון החברתי, ובאיזון התקציב עד לסוף כהונתו. ביולי 1976 זכה קרטר במועמדות המפלגה לנשיאות בוועידה שהתכנסה בניו יורק, וצירף אליו למירוץ כסגנו את הסנאטור ממינסוטה, וולטר מונדייל – איש האגף הליברלי במפלגה, שבניגוד לקרטר גם היה מעורה היטב בפוליטיקה הארצית. בבחירות הכלליות התמודד קרטר כנגד הנשיא הרפובליקני המכהן ג'רלד פורד. את פורד רדפו רוחות ווטרגייט. אמנם הוא אישית לא היה מעורב בפרשה, אבל עם כניסתו לתפקיד העניק חנינה גורפת לריצ'רד ניקסון שפגעה קשות במוניטין הציבורי שלו. קרטר ופורד התעמתו שלוש פעמים במהלך הבחירות. הייתה זאת הפעם הראשונה שהתרחש עימות בין מועמדים לנשיאות מאז 1960. במהלך מערכת הבחירות הוביל קרטר על פורד בעשרים אחוזים, אולם פורד צמצם את ההובלה של קרטר. בבחירות שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1976 ניצח קרטר בתוצאה דחוקה של מעט יותר מ-50% מקולות המצביעים כנגד 48% לפורד. קרטר זכה בקולות 297 אלקטורים, רובם מהדרום ומהחוף המזרחי הצפוני, יחד עם שלוש מדינות מהמערב התיכון – אוהיו, ויסקונסין ומינסוטה, שממנה הגיע סגנו וולטר מונדייל. זאת לעומת 240 אלקטורים לפורד. בכך היה קרטר הנשיא הראשון מ"הדרום העמוק" מאז מלחמת האזרחים. הדמוקרטים הצליחו במקביל להגדיל את הרוב שלהם בבית הנבחרים ובסנאט במסגרת הבחירות לקונגרס, כך שתנאי הפתיחה של קרטר בתור נשיא היו נוחים. נשיאותו כהונתו של קרטר החלה ב-20 בינואר 1977, כשהושבע לנשיאות. היא הסתיימה ב-20 בינואר 1981, לאחר שהפסיד בבחירות של 1980 לרונלד רייגן. קרטר ניסה להפוך את הממשלה ל"יעילה ובעלת חמלה", אולם באמצע משבר כלכלי שנגרם בשל משבר האנרגיה והסטגפלציה, התקשה בהשגת המטרות. עם סוף כהונתו, הצליח קרטר להוביל לירידה מתונה בכלכלה ובגרעון, אולם המיתון המשיך. קרטר הקים את מחלקת החינוך של ארצות הברית ואת מחלקת האנרגיה של ארצות הברית, ביסס מדיניות אנרגטית וניסה לבצע רפורמה בשירות לאזרח ובביטוח הלאומי. בנושאי חוץ הדגיש את נושאי זכויות האדם. הוא חתם על הסכם סאל"ט 2 עם ברית המועצות, ופעל למען הסכמי קמפ דייוויד. הוא העביר את תעלת פנמה לפנמה, תהליך שהסתיים ב-1999. בנוסף, הוא ביסס את היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה העממית של סין וחתם על חוק שהגדיר את היחסים עם טאיוואן. בשנתו האחרונה בתפקיד, התרחשו כמה משברים, כולל ההשתלטות על השגרירות האמריקנית באיראן ולקיחת בני ערובה בשבי, ניסיון חילוץ כושל של בני הערובה, מחסור חמור בדלק, ופלישה סובייטית לאפגניסטן. ב-1980 הוא התמודד מול טד קנדי בתוך המפלגה הדמוקרטית, והפסיד בהפרש גדול לרייגן. בנאום השבעתו, טען קרטר שהעם האמריקני הבין שיותר אינו בהכרח טוב יותר, שגם לארצות הברית ישנן מגבלות, ושאי אפשר לפתור את כל הבעיות. קרטר טען שיגביל את כוחו, ועוד ביום השבעתו צעד מהקפיטול אל הבית הלבן, בניגוד להנחיות המאבטחים. בימיו הראשונים בבית הלבן קיצץ בשליש את מספר העובדים, ביטל את המימון הממשלתי להסעות לחברי קבינט, ומכר את היאכטה הנשיאותית. בנוסף קיים את הבטחתו, והעניק חנינה גורפת לכל משתמטי הגיוס ממלחמת וייטנאם. לאחר היבחרו, הציע קרטר את תפקיד ראש סגל הבית הלבן לשניים מיועציו, המילטון ג'ורדן וצ'ארלס קירבו, אולם שניהם סירבו. קרטר בחר לא למנות ראש סגל ונתן לחברי הקבינט גישה ישירה אליו. למרות התנגדותו של קרטר לוושינגטון, רוב המינויים שלו היו דמוקרטים ששירתו בממשלים קודמים (בעיקר בממשלי קנדי וג'ונסון) או כאלו שהכיר מג'ורג'יה. קרטר מינה את זביגנייב בז'ז'ינסקי לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, והוא היה אחד מיועציו הקרובים של קרטר. ב-1979, לאחר "נאום החולי", ביצע קרטר שינויים בקבינט, ומינה את ג'ורדן לראש הסגל שלו. קרטר הוא הנשיא היחיד שכיהן כהונה מלאה כנשיא, אולם מעולם לא מינה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. שניים מהשופטים שמינה לבתי המשפט לערעורים - סטיבן ברייר ורות ביידר גינסבורג - התמנו לבית המשפט העליון בתקופת ביל קלינטון. קרטר מינה חמישים ושישה שופטים לבית המשפט לערעורים, ועוד מאתיים ושלושה לבתי המשפט המחוזיים. בנוסף חווה משבר במינויים שלו, כששלושה ממועמדיו לבית המשפט הפדרלי לערעורים לא אושרו בידי ועדת המשפטים בסנאט (בעלת הרוב הדמוקרטי לפני תום כהונתו. בתחום הפנים הישגיו של קרטר היו מעטים יחסית. קרטר ניהל את מסע הבחירות שלו כ"סוס שחור", וביקר לא רק את פורד אלא גם את הקונגרס הדמוקרטי. כנשיא, הוא המשיך בכך. סירובו להתפשר עם הקונגרס הובילו למערכת יחסים קשה איתו. לאחר הבחירות, דרש קרטר את הסמכות לארגן מחדש את הרשות המבצעת, ובכך הוביל לכעס מצד דמוקרטים מובילים ובראשם טיפ אוניל, יושב ראש בית הנבחרים. במהלך תקופת נשיאות ניקסון, העביר הקונגרס חוקים שצמצמו את סמכויותיו של הנשיא, ורוב חברי הקונגרס סירבו להחזיר את הסמכויות גם כשהנשיא היה דמוקרטי. קרטר לא הסכים להחזיר טובות פוליטיות ולכן התקשה בהעברת המצע שלו. כמה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, במחשבה שיש לו התמיכה של שבעים וארבעה חברי קונגרס, פרסם קרטר "רשימת חיסול" לפרויקטים ממשלתיים שטען שהיו בזבזניים. הוא טען שיטיל וטו על כל חוק שיתמוך בהם. בתגובה, העביר הקונגרס חוק שמיזג כמה מהפרויקטים אליהם התנגד קרטר עם חוקים כלכליים בהם תמך. קרטר החליט לחתום על החוק, אולם הביקורת שהעביר על הפרויקטים הובילה לפגיעה בתמיכה בו בקונגרס. עם כניסתו לתפקיד, הציע קרטר חוק שייתן לכל אזרח זיכוי מס בשווי חמישים דולרים, יקצץ את המיסים לחברות בתשע מאות מיליון דולרים, ויגביר את ההשקעה בעבודות ציבוריות. הוא קיווה להימנע מאינפלציה בכך שיימנע מהעלאת ההוצאות הממשלתית, אולם התנגדותו להרחבת הסיוע הממשלתי הובילה להתקפות כלפיו מצד חברי מפלגתו. קרטר גם קיווה לבצע רפורמה במערכת המס שתאפשר מיסוי פשוט יותר. הוא רצה וכשל בניסיונו להטיל מס רווח הון כמו מיסים רגילים, לחסל מקלטי מס, להגביל את ניכויי המס במקור, ולהעלות את הניכוי הסטנדרטי. הגירעון התקציבי בתקופת קרטר נשאר בסביבות 70 מיליארד דולר, כמו לפני כניסתו לתפקיד, וירד מ-4% מהתוצר ל-2.5% בשנתו האחרונה בתפקיד. החוב הלאומי עלה ב-280 מיליארד דולרים, ועלה מ-620 מיליארד דולרים בתחילת 1977 ל-900 מיליארד בסוף שנות השבעים. מפני שהצמיחה הכלכלית השיגה את הגידול בחוב, יחס החוב-תוצר ירד במקצת, מ-33.6% בתחילת 1977 ל-31.8% בסוף 1980. קרטר תמך ברפורמה במערכת הרווחה שתחסוך כסף ותעזור לסייע לנזקקים. ב-1977 סירב לתוכניות בריאותיות שכללו הרחבת הוצאות ובהמשך כשל בהעברת רפורמה לחיוב שכר מינימום בקונגרס. ב-1978, בתגובה ללחץ מצד חברי הקונגרס השחורים, הצליח קרטר להעביר בסנאט את חוק התעסוקה המלאה, אולם בגרסה מרוככת. באפריל 1976, הציע קרטר רפורמה בביטוח הבריאות שתכלול את רוב הסעיפים בהצעת חוק דו מפלגתית, שתתמוך בביטוח בריאות ממלכתי, כפי שדרש הסנאטור טד קנדי. אף על פי שלרוב האמריקנים היו ביטוחי בריאות דרך מדיקר, מדיקאייד או ביטוח פרטי, לעשרה אחוזים מהאוכלוסייה לא היה כיסוי רפואי ב-1977. קרטר דחה את הגשת החוק בגלל דאגה מהגירעון. המחלוקת הובילה לקרע בין קרטר לקנדי. ביוני 1979, הציע קרטר ביטוח בריאות מוגבל - חיוב המעסיקים לספק (ולשלם שבעים וחמישה אחוזים מהעלות של) ביטוח בריאות פרטי למקרים חריגים, בעיקר כיסוי לנשים בהריון ולילדים, הלאמת מדיקאייד והרחבתה לעניים ללא ילדים, והוספת כיסוי במקרים חריגים למדיקר. בנושא בטיחות וגיהות בתעסוקה, התרחשה התקדמות מסוימת. ממשל קרטר הצליח לפשט את התקנים ולמנוע חשיפה לחומרים מסוכנים, ובנוסף הרחיב את המודעות לסביבת עבודה לא בטוחה. רוב הרפורמות בוטלו לבסוף בגלל התנגדות קשה. עם כניסתו לתפקיד, קרטר התמודד עם משבר האנרגיה. ייבוא הנפט עלה ב-65% מדי שנה מאז 1973. ב-1973, במהלך כהונת ניקסון, החליט ארגון אופ"ק להקטין את אספקת הנפט לשוק העולמי, בשל נטישת תקן הזהב שהובילה לעליית ערך הדולר, ובשל תמיכת אמריקה בישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים. הדבר הוביל למשבר אנרגיה, שהוביל לעלייה חדה במחירי הנפט ולאינפלציה שפגעה בצמיחה. ממשלת ארצות הברית הנהיגה פיקוח מחירים על דלק ועל נפט, מה שהוביל למחסור בדלק ולתורים ארוכים בתחנות הדלק. התורים הופסקו לאחר סיום פיקוח המחירים על דלק, אולם הפיקוח על הנפט נותר בעינו עד לכהונתו של רייגן. המשבר העמיק וקרטר טען שמדובר בסכנה למדינה, מה שהוביל אותו לתכנן תוכנית לטיפול במצב. כל אזרח אמריקני צרך פי שניים דלק מאזרחי מדינות מפותחות אחרים. קרטר שאף להקטין את הצריכה. הוא הצליח לשכנע את הקונגרס להקים את מחלקת האנרגיה של ארצות הברית למטרת שימור אנרגיה. עבור הצגת דוגמה אישית: על גג הבית הלבן הותקנו לוחות שמש לחימום המים, תנור עץ הותקן בחדר השינה, בחלק מהמחלקות הממשלתיות הופסקה אספקת המים החמים, וב-1979 ו-1980 לא הודלקו קישוטי חג המולד על מנת לחסוך בחשמל. קרטר ביקש מהקונגרס להטיל פיקוח מחירים על אנרגיה, תרופות ומחירים לצרכן, אולם לא הצליח בכך. הקונגרס כן אישר ב-1975 חוק שימור אנרגיה, שהסמיך את הנשיאים לבטל פיקוח מחירים על נפט שהופק בתוך המדינה. ביולי 1979 ביטל קרטר את הפיקוח על נפט אמריקני כדי להעלות את התפוקה. ייבוא הנפט, שהגיע לשיא של 2.4 מיליארד חביות ב-1977 (חמישים אחוז מהתצרוכת), צנח בחצי עד ל-1983. ב-1979 וב-1980, החל קרטר תהליך של הסרת הפיקוח מתעשיית הנפט. הוא עשה זאת בכך שביטל בקרה ממשלתית על הפקת הנפט. במהלך "נאום החולי" ביקש מהקונגרס להטיל מס על רווחים פתאומיים. אחת מהסיבות לכך הייתה ציפייתו שהסרת הפיקוח תוביל לעליית רווחים דרמטית בחברות הנפט. החוק הוטל על חברות הנפט ב-1980, אולם בוטל ב-1988 עם ירידת המחירים. ביולי 1979 הגיעה התמיכה בקרטר לשפל חסר תקדים. משבר האנרגיה שהחל באותה השנה הוביל אותו לנאום כמה נאומים בהם הטיף לעם האמריקני לחסוך באנרגיה. לאחר ארבעה נאומים, הוא חש שהציבור כבר לא מקשיב לו. לאחר מכן נסע אל אחוזת קמפ דייוויד. קרטר כינס בקמפ-דייוויד עשרות אנשים: מושלים, חברי קונגרס, מנהיגי עובדים, אנשי אקדמיה ואנשי דת, בשביל לשמוע את ביקורתם על ממשלו. רבים טענו שארצות הברית חווה משבר אמון, זאת לאחר רצח קנדי בשנות השישים, מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט. ב-15 ביולי, אחרי תום הפסגה הזו, נשא קרטר לאומה נאום בו טען שיש משבר אמון חמור בקרב העם האמריקני. הנאום נודע כ"נאום החולי" (Malaise speech), זאת אף על פי שקרטר לא השתמש במונח בנאום. בנוסף להכרזה על צעדים לטיפול במשבר האנרגיה, ובמחסור בנפט, אותן ייחס לצריכת יתר, הוא חלק עם הציבור חלק מהביקורת שהופנתה כלפיו, ואף הטיף לעם האמריקאי על כך שבמקום להעריך את העבודה הקשה והאמונה, יותר מידי אנשים מעריכים את עצמם על פי הישגיהם החומריים. אף על פי שבתחילה התקבל הנאום יפה בציבור, וקרטר חווה עלייה בסקרים, לאחר מספר ימים התהפכה דעת הקהל, והוא נתפס כהפגנה של פסימיות וחוסר מנהיגות. שלושה ימים לאחר הנאום, ביקש קרטר את התפטרותם של כל חברי הקבינט שלו, וחמישה מתוכם אכן התפטרו. קרטר מינה את המילטון ג'ורדן לראש הסגל שלו. הנאום והחלפת הקבינט התקבלו בזלזול מצד התקשורת. כהונתו של קרטר מחולקת לשתי תקופות כלכליות שוות באורכן. בשנתיים הראשונות לכהונתו, התרחשה התאוששות מהמיתון של אמצע העשור, במהלכו נפגעו ההשקעות והאבטלה עלתה על תשעה אחוזים. בשנתיים האחרונות לכהונתו הייתה אינפלציה דו-ספרתית, שיעורי ריבית גבוהים, מחסור חמור בנפט וצמיחה איטית. התוצר צמח ב-3.4% בכל שנה (השיעור הממוצע לצמיחה) וממשל קרטר יצר יותר עבודות במגזר הפרטי בכל חודש מאשר כל ממשל פרט לזה של קלינטון. כלכלת ארצות הברית, שצמחה בחמישה אחוזים ב-1976, צמחה בקצב דומה ב-1977 וב-1978. האבטלה צנחה מ-7.5% בינואר 1977 ל-5.6% במאי 1979, ומעל תשעה מיליון משרות חדשות נוספו, כשההכנסה החציונית למשק בית עולה בחמישה אחוזים. ההתאוששות בהשקעות, שהחלה ב-1976, התעצמה גם כן. ההשקעה צמחה בשלושים אחוזים עד ל-1979, מכירות הבתים עלו בשליש ב-1978, והתפוקה ומכירות המכוניות עלו ב-15%. פרט לשיעור התחלות הבנייה, שהיה מעט מתחת לרמת השיא של 1972, כל התחומים הללו הגיעו לשיאם ב-1978 או ב-1979. משבר הנפט השני ב-1979 חיסל את הצמיחה, ושיעורי האינפלציה והריבית עלו, כשהם מחסלים את הצמיחה הכלכלית, יצירת המשרות וביטחון הצרכנים. המדיניות המוניטרית המרחיבה אותה אימץ ויליאם מילר, יושב ראש הפדרל ריזרב, הובילה לאינפלציה גבוהה מלכתחילה, כשהאינפלציה עולה מ-5.8% ב-1976 ל-7.7% ב-1978. הכפלת מחירי הנפט הגולמי בידי אופ"ק הובילה לעליית האינפלציה לרמה דו-ספרתית, כשהיא מגיעה ל-11.3% ב-1979 ול-13.5% ב-1980. לאחר החלפת הקבינט באוגוסט 1979, מונה מילר לתפקיד מזכיר האוצר של ארצות הברית, ואילו פול וולקר מונה ליושב ראש מועצת הנגידים של הפדרל ריזרב. וולקר הוביל מדיניות מוניטרית מצמצמת כנגד האינפלציה. המדיניות אמנם זכתה להצלחה, אולם הובילה למיתון חמור ולעלייה באבטלה. קרטר ניסה לקצץ בתקציב כדי לחסל את האינפלציה. האינפלציה ושיעורי הריבית הגיעו ל-18% בפברואר ובמרץ 1980. ב-14 במרץ 1980 קרטר, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, להכריז על פיקוח על האשראי. מדיניות וולקר וקרטר הובילה למיתון חד באביב 1980. קרטר הצליח להוביל לפיקוח על האשראי במאי, וביולי, ירד שיעור הריבית הממשלתית ל-11%, כשהאינפלציה יורדת מתחת ל-13% לשארית השנה. המיתון החד התרחש במהלך שנת בחירות, והוביל להפסד צורב. כבר ברבעון הראשון של 1981, חזרו שיעורי התעסוקה ורמת התוצר לרמתם לפני המיתון. קרטר ביצע מספר רב של פעולות לצורך שמירה על איכות הסביבה, בתגובה למשבר האנרגיה ולזיהום האוויר, חתם קרטר על חוק האנרגיה הלאומי ועל חוק רגולציה למשאבי ציבור. מטרת חוקים אלו הייתה לעודד שימור אנרגיה ופיתוח מקורות אנרגיה טבעיים, כולל אנרגיה מתחדשת, כמו אנרגיית רוח ואנרגיה סולארית. בנוסף התקין מערכת חימום סולארית על גג הבית הלבן ב-1979, כדי לקדם את השימוש באנרגיה סולארית. ב-1977, חתם קרטר על חוק שהטיל פיקוח על כרייה שעלולה לפלוט חומרים מזהמים. בדצמבר 1980 חתם על חוק שנועד להסדיר טיפול באתרים שנחשפו לחומרים מסוכנים. באותו חודש חתם על חוק שהקים רשויות פארקים לאומיות באלסקה, והקצה קרקעות ציבוריות לשירות היערות. החוק תרם 321,900 קילומטרים רבועים לקרקעות ציבוריות, ושליש מתוכן הוקצו לשמורת טבע באלסקה. עם תחילת כהונתו, נשא ונתן קרטר עם הקונגרס כדי להקים מחלקת חינוך. באוקטובר 1979, חתם על חוק שהקים את מחלקת החינוך של ארצות הברית. בנוסף הרחיב את התוכניות החינוכיות לעוד 43,000 ילדים. במהלך כהונתו, הוכפל אחוז ההשקעה בחינוך. חוק פיתוח הדיור והקהילה ב-1977 הביא מענקים לאזורי פיתוח, הרחיב את הסיוע לנכים ולקשישים, וביסס את חוק ההשקעה בקהילה של 1978, שניסה למנוע מבנקים לסרב למתן אשראי לקהילות עניות. חוק מ-1978 מנע אפליה נגד נשים בהריון. חוק אחר מ-1978 הקציב סכומים להלוואות בריבית נמוכה לצורך התנעת עסקים. שכר המינימום הורחב גם לחקלאים, וחוק מ-1978 הגביר את האכיפה נגד אפליה מטעמי גיל במגזר הפרטי. בנוסף, בוטלה הדרישה לרכישת תלושי מזון, עבר חוק לסיוע למשפחות נזקקות עם עלויות החימום, ובנוסף הונהג חוק לתעסוקת צעירים. ב-1978, עברו חוקים שהורידו את הרגולציה בענף התעופה האזרחית, בענף המשאיות, הרכבות, התקשורת והפיננסים. קרטר חתם על חוק שתיקן את חוק הביטוח הלאומי, הגדיל את התשלום לביטוח לאומי והקטין את הקצבאות. קרטר היה הנשיא הראשון שדיבר בנושא זכויות להט"ב. הוא התנגד לחוק שדרש למנוע מהומוסקסואלים ומתומכיהם ללמד בבתי ספר ציבוריים. ממשלו היה הראשון שנפגש עם פעילים בנושא. קרטר טען שהוא מתנגד לאפליה על בסיס העדפה מינית ושיש להגן בחוק על אנשים בעלי נטיות מיניות שונות. נושאי החוץ בכלל, והמזרח התיכון בפרט, היו בעלי חשיבות גדולה בכהונתו של קרטר. קרטר התנגד לתורת הבלימה, המדיניות כלפי ברית המועצות. לקרטר לא היה ניסיון קודם בענייני חוץ, אולם בשל הרקע הדתי שלו הוא הביא עמו תפיסה שהדגישה את ענייני זכויות אדם וקידום השלום, ותחושת שליחות הדומה ברטוריקה שלה לזו של וודרו וילסון. זאת בניגוד לקודמיו, שהתעלמו מנושאי זכויות האדם בקרב משטרים שסייעו לארצות הברית. קרטר מינה את פעילת זכויות האזרח, פטרישיה דריאן, לסגנית מזכיר המדינה. בנוסף הפסיק קרטר את הסיוע לחמש מדינות מאמריקה הלטינית בשל הפרת זכויות אדם. הממשל הפסיק את התמיכה באנסטסיו סומוסה דביילה בניקרגואה וסייע לממשלת חזית הסנדיניסטית שעלתה במקומו. עיתונאי שעונה במהלך המלחמה המלוכלכת בארגנטינה טען שמדיניות קרטר היא הסיבה לשיפור הדרגתי במצב זכויות האדם באזור, וטען שקרטר הוביל לעליית המודעות לנושא בארצות הברית. כמו כן תמך בארגוני זכויות האדם בברית המועצות ואירח בבית הלבן דיסידנטים סובייטיים, בהם אנדריי סחרוב. בז'ז'ינסקי התנגד לתמיכה בזכויות אדם מעבר לים והעדיף התמקדות בנושא המלחמה הקרה. העימות בין התפיסות הגיע לשיאו ב-1979, במהלך רצח העם בקמבודיה שבוצע בידי משטרו של פול פוט. לאחר שווייטנאם פלשה לקמבודיה, הצליח בז'זינסקי לשכנע את הממשל לא להכיר בממשלה החדשה בשל כך שנתמכה בידי ברית המועצות. קרטר הצליח לשכנע את הקונגרס להחזיר את הסנקציות על רודזיה. לחץ חזק מצד ארצות הברית והממלכה המאוחדת הוביל לקיום בחירות דמוקרטיות. בבחירות נבחר רוברט מוגאבה לראשות ממשלת זימבבואה, וממשל קרטר ביטל את הסנקציות והרחיב את הקשרים הדיפלומטיים. קרטר ניסה למנוע מצד הסובייטים להשיג דריסת רגל בזימבבואה ולקדם את השוויון הגזעי. קרטר נכנס לתפקידו בעיצומו של משבר האנרגיה שבא בעקבות מלחמת יום כיפור. דבר זה הוביל לגישה ששמה דגש על ניסיונות להגיע להסכמי שלום מלאים בין ישראל לשכנותיה הערביות במקום פתרונות חלקיים. הגישה האישית שהביא קרטר למדיניות החוץ גם הובילה לשימת דגש על הבעיה הפלסטינית, שבממשלים הקודמים נראתה שולית. עם כניסת הממשל החדש לתפקידו עיקר המאמץ הופנה למען כינוסה מחדש של ועידת ז'נבה בהשתתפות ישראל ומדינות ערב. בתחילת 1977, הופסקו הניסיונות לכנס את הוועידה. במרץ 1977 ביקר בבית הלבן ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. קרטר העלה בשיחה ביניהם עמדות שחלקן נתפסו על ידי הממשלה הישראלית כבלתי נוחות: הוא גרס כי היעדר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני מלבה את לב הסכסוך, התנחלויות מהוות "מכשול לשלום", והצהיר כי ארצות הברית מחויבת לתוכנית רוג'רס. קרטר אף העלה את האפשרות לשיתוף אש"ף בתהליך המדיני. לעומת זאת צידד קרטר בעמדת ישראל ששלום חייב לכלול נורמליזציה וקיום קשרים דיפלומטיים. אחרי רבין ביקרו בוושינגטון גם נשיא מצרים אנואר סאדאת וחוסיין מלך ירדן, וקרטר נפגש בז'נבה עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד. המהפך בישראל ועלייתו לשלטון של מנחם בגין נראו בתחילה לממשל קרטר כנסיגה בתהליך. ביקורו של בגין בוושינגטון ביולי, זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, הפיג חלק מהחששות. אולם החלטת הממשלה על הקמת התנחלויות איששו אותן מחדש לפחות חלקית. במקביל לניסיונות לכינוס ועידת ז'נבה גיבש ממשל קרטר עם ברית המועצות נייר הסכמות בנוגע לסכסוך, לכינוס ועידת ז'נבה, ולהשתתפות הפלסטינית בה, מסמך שעם פרסומו עורר סערה. לבסוף הצליח קרטר לשכנע את אנואר סאדאת, נשיא מצרים, לבקר בישראל. ביקור סאדאת בירושלים בנובמבר, והמשא ומתן הישיר שניהלו הצדדים, טרפו את הקלפים. הדבר הוביל לגינוי מצד הליגה הערבית, אולם להתקדמות במשא ומתן. כעבור חודשים אחדים נקלע המשא ומתן לקשיים וארצות הברית נקראה להתערב: בגין דרש ערבויות לביטחונה של ישראל, וסאדאת דרש נסיגה ישראלית מחצי האי סיני, בנוסף לאוטונומיה לפלסטינים. בינואר 1978 נפגש קרטר עם סאדאת באסואן והגיע עמו לנוסחה בדבר הכרה "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", ובמרץ נפגש בוושינגטון עם בגין לפגישה קשה, אחריה קרטר האשים את בגין בהכשלת המשא ומתן. בקיץ 1978 הגיע קרטר למסקנה שרק מהלך דרמטי יכול להחזיר את תהליך השלום למסלולו, ובניגוד לאזהרות חלק מיועציו שטענו שהסיכון גדול מהסיכוי, הוא החליט לכנס את בגין וסאדאת לוועידת פסגה בהשתתפותו. לצורך כך הוא ניתלה בתקדים היסטורי של מאמצי התיווך של תאודור רוזוולט בין רוסיה ליפן ב-1905. ועידת קמפ דייוויד התכנסה ב-4 בספטמבר 1978. כיוון ששיחות ישירות בין בגין וסאדאת לא הביאו להתקדמות, לקח קרטר חלק פעיל ומרכזי בהפעלת הלחץ על שני הצדדים ובהבאת הסכם המסגרת, כולל פגישות עם שני המנהיגים. ב-12 בספטמבר הציע קרטר את הפרדת ההסכמים. ההסכם הראשון דן בנושא השטחים הפלסטיניים, יהודה ושומרון ורצועת עזה. ההסכם דרש בחירת גוף מייצג ומתן אוטונומיה לפלסטינים בנושאים עירוניים. חמש שנים לאחר מכן, יוכלו הצדדים לדון בנושאים. הפלסטינים והירדנים זעמו על מידורם מהמשא ומתן, וההסכם לא יצא לפועל. ההסכם השני דן בנושא הסכם בין ישראל למצרים, יחסי המדינות והנסיגה הישראלית מסיני. ב-17 בספטמבר המשלחות הגיעו לבית הלבן לחתום על ההסכם. התגובה להסכם בעולם הערבי הייתה שלילית. סאדאת הותקף על כך שפנה להסכם שלא על דעת העולם הערבי ועל השלום עם ישראל. על פי הסכמי קמפ דייוויד הסכם שלום היה אמור להיחתם תוך שלושה חודשים, אולם השיחות הגיעו שוב למבוי סתום. ישראל דרשה שההסכם יעפיל על הסכמים אחרים של מצרים, גם על אלו עם מדינות ערב, ובנוסף לקבל גישה לנפט. קרטר הודיע שיערוב לאספקת הנפט הישראלית. ממשלת ישראל אישרה את ההסכם, והכנסת אישרה אותו ברוב גדול. הממשלה המצרית התאכזבה מכך שההסכם היה נפרד מהשאלה הפלסטינית. בתחילת מרץ זימן קרטר אליו את בגין, ובעת ביקורו החליט קרטר שהגיע הזמן לצעד דרמטי נוסף. בניגוד לדעת רוב יועציו החליט שוב להטיל את מלוא כובד משקלו, ולצאת בעצמו לקהיר וירושלים בשביל ליישב את המחלוקות שנותרו בדרך להסכם. ב-8 במרץ יצא קרטר לקהיר שם קיבל את הסכמת סאדאת להצעותיו, בתיקונים קלים. במוצאי שבת 10 במרץ נחת קרטר בנמל התעופה בן-גוריון לביקור ששילב אירועים טקסיים עם משא ומתן של הרגע האחרון. בלילה האחרון לביקורו בישראל נראה היה שהשליחות שלו נידונה לכישלון. עם צאת מטוסו של קרטר חזרה למצרים התקשורת דיווחה על כישלון ההימור הענקי שקרטר לקח על עצמו. אולם קרטר הביא איתו הסכמות שהושגו ברגע האחרון. ההסכמות התקבלו על ידי סאדאת, וכך הודיע קרטר על השגת ההסכם, כשסאדאת לצדו. הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם ב-26 במרץ על מדשאות הבית הלבן, והתמונה של בגין, סאדאת וקרטר בלחיצת הידיים המשולשת נכנסה להיסטוריה. קרטר זכה לשבחים על מעורבותו בנושא ההסכם, ונטען שללא מעורבותו לא היו הצדדים מגיעים להסכם. מסיבות שונות ובהן הלחץ שקרטר הפעיל על ישראל במהלך ההגעה להסכם, ובפרט הבאתו לקדמת הבמה את גורל הפלסטינים, נתפס קרטר במידה רבה על ידי הציבור הישראלי, ועוד יותר מכך, על ידי יהודי ארצות הברית ואף על ידי האמריקאים עצמם, כנשיא עוין לישראל (בבחירות ב-1980 הייתה התמיכה בו על ידי יהודים הנמוכה ביותר במועמד דמוקרטי מאז שנות העשרים). עד כדי כך שבשנת 1978 הוציאו מקהלת הילדים פרחי מיאמי שיר שנקרא Mr. Carter בו הם שואלים Mr. Carter, What do you want, from me? פורד וניקסון ניסו להגיע להסכם נוסף לניהול שיחות סאל"ט, להקטנת כמות הנשק הגרעיני שהיה בידי ארצות הברית וברית המועצות. קרטר קיווה להרחיב את השיחות, אולם ביקר את מדיניות זכויות האדם של ברית המועצות, בעיקר משום שהאמין שהציבור לא יתמוך במשא ומתן עם הסובייטים אם ייתפס כרך מדי. קרטר והמנהיג הסובייטי ליאוניד ברז'נייב הגיעו להסכם סאל"ט 2 ביוני 1979, שנפל שנה מאוחר יותר בעקבות הפלישה לאפגניסטן. ב-27 באפריל 1978, ביצעו כוחות קומוניסטיים הפיכה באפגניסטן. המשטר החדש היה מפולג בין מתונים וקיצוניים אולם חתם על הסכם ידידות עם ברית המועצות בדצמבר. ניסיונות ההשקעה בחינוך חילוני וחלוקת האדמות מחדש לוו בהוצאות להורג של מנהיגים דתיים, והדיכוי הפוליטי גבר. הדבר הוביל למרד מצד המוג'אהדין. לאחר מרד באפריל 1979, נרצח נשיא אפגניסטן נור מוחמד טרקי בידי שותפו לשלטון - חפיזאוללה אמין - בספטמבר. אמין נחשב לשליט אכזרי וגם הסובייטים חששו ממנו, ואף טענו שהיה סוכן של ה-CIA. ב-25 בדצמבר 1979, לאחר שממשלתו של אמין איבדה שליטה על רוב המדינה, פלשו כוחות הצבא האדום לאפגניסטן, הוציאו את אמין להורג והחליפו אותו בבבראק קרמאל. קרטר הופתע מהפלישה, בעיקר מפני שהיא התרחשה שלא על דעת גורמי המודיעין. באותם ימים היה עסוק בעיקר במשבר באיראן. הפלישה נחשבה לאיום לביטחון העולמי ולאספקת הנפט מהמפרץ הפרסי. בנוסף עלה החשש שברית המועצות תפלוש גם אל איראן ופקיסטן. בז'ז'ינסקי ראה בנושא חשיבות עצומה. הנושא נגע לממשלי קרטר ורייגן, שתמכו במוג'אהדין וחיזקו את פקיסטן. בתגובה הכריז קרטר על הקפאת הסכמי סאל"ט 2, החזרת השגריר האמריקאי ממוסקבה והכריז על "דוקטרינת קרטר" על פיה תתייחס ארצות הברית לכל התערבות סובייטית במזרח התיכון כאיום ישיר על ביטחונה של ארצות הברית. הוחל רישום לגיוס, וקרטר הניע את החרם האמריקני על אולימפיאדת מוסקבה שהתקיימה בקיץ 1980, חרם אליו הצטרפו מדינות נוספות, בהן ישראל. ראש הממשלה הבריטית מרגרט תאצ'ר תמכה בקרטר בהתלהבות, אף על פי שהמודיעין הבריטי טען שארצות הברית מפריזה באיום הסובייטי על אפגניסטן. ב-3 ביולי 1979 חתם על צו נשיאותי המאשר מימון כוחות גרילה אנטי-קומוניסטיים באפגניסטן, ובנוסף קיבל התחייבות מערב הסעודית לממן גם מורדים. התמיכה במורדים עלתה בממשלו של רונלד רייגן, והגיעה לשלושה מיליארד דולרים. הסובייטים, לאחר מלחמת גרילה ממושכת, נסוגו ללא הישגים ב-1989. ההחלטה לסייע לאפגניסטן הובילה למכירת נשק באופן בלתי חוקי בשווקים ולעלייה באלימות. פקיסטן ניתבה את הנשק למורדים מוסלמים קיצוניים. קרטר לא התחרט על כך, וטען שמדובר ב"לוחמי חופש". ההתנגשות הגדולה ביותר בנושאי זכויות אדם והאינטרסים האמריקאים במהלך כהונתו של קרטר הייתה באיראן. השאה האיראני היה בן ברית של ארצות הברית עוד מאז מלחמת העולם השנייה, ויחד עם ערב הסעודית היה אחד מעמודי התווך היציבים ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון. שלטונו היה אוטוקרטי ומושחת. בשנת 1978 ביקר קרטר בטהראן, שם שיבח את השאה מוחמד רזא שאה פהלווי כ"אי של יציבות באזור גועש", הכרזה שהתבררה מאוחר יותר כקצרת ראות. עם פרוץ המהפכה האיראנית, הממשל היה מפולג בנוגע לסיוע לשאה. מזכיר המדינה סיירוס ואנס טען שעל השאה לבצע רפורמות כדי להקל על האזרחים, ואילו בז'ז'ינסקי הציע חיסול מוחלט של המרידות וממשל צבאי. המסרים המעורבים שממשל קרטר העניק לשאה הובילו לבלבול מצדו. בספטמבר הוכרז שלטון צבאי בכל הערים המרכזיות, אולם דבר זה לא הצליח למנוע את השחיקה באיתנות המשטר, וב-16 בינואר 1979 נמלט השאה למצרים, ומשם נדד בין ארצות שונות. ב-1 בפברואר חזר האייתוללה ח'ומייני מגלות בצרפת והנהיג את המהפכה, וב-11 בפברואר הודחה ממשלת השאה. עד מהרה השתלטו הגורמים האסלאמיים על המהפכה ואיראן הפכה לרפובליקה אסלאמית. לפי תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן, ייתכן ולממשל קרטר היה חלק בעצם המהפכה והפלת השאה. קרטר סירב לאפשר לשאה להיכנס למדינה, גם לצורך טיפול רפואי. ב-22 באוקטובר, החליט קרטר להכניס את השאה לארצות הברית לצורך טיפול בסרטן. לאחר מכן עבר השאה לפנמה ב-15 בדצמבר 1979. בתגובה לכניסת השאה לארצות הברית, ב-4 בנובמבר, צרו מאות סטודנטים איראנים על השגרירות האמריקנית בטהראן, בעקבות קריאה של ח'ומייני לפגוע באינטרסים אמריקניים וישראליים, ובכך התחיל משבר בני הערובה באיראן. היה בכך שילוב של הפגנת כוח של השלטון החדש כנגד ארצות הברית, ונקמה על עשרות שנות תמיכה בשלטון העריץ של השאה. אחרי ששישה מהאמריקנים הצליחו לברוח בחסות המהומה, והנשים והאפרו-אמריקאים שוחררו לאחר מספר ימים, נותרו בשגרירות 52 בני ערובה. האיראנים דרשו: קרטר הטיל מיד חרם על יצוא הנפט האיראני, הקפיא נכסים איראנים בארצות הברית וגירש מהמדינה אזרחים איראניים, עוד ב-14 בנובמבר 1979. הנכסים המוחרמים היו בשווי של שמונה מיליארד דולרים. על אף מות השאה במצרים ביולי 1980, קרטר סירב לתנאים. קרטר פנה לתכנון פעולה צבאית לשחרור בני הערובה – החלטה שהובילה להתפטרות מזכיר המדינה ואנס. בליל 24–25 באפריל יצא מבצע טופר העיט לפועל, אולם מספר מסוקים שובשו בשל סופות חול, ומסוק אחד התרסק ושמונה חיילים נהרגו. האיראנים הציגו לראווה את המסוקים ואף את גופות החיילים האמריקאים שהושארו מאחור. הייתה זאת מכה קשה עבור אמריקה וקרטר בראשה. אחרי מותו של השאה ביולי, ותחילת מלחמת איראן–עיראק בספטמבר 1980 הבשילו התנאים למשא ומתן על שחרור החטופים, אך הוא החל רק לאחר הפסדו של קרטר בבחירות – הפסד שפרשת בני הערובה תרמה לו רבות. בימים לפני כניסתו של רייגן לתפקיד, נפתח המשא ומתן לשחרור בני הערובה. לבסוף בני הערובה שוחררו ביום האחרון לכהונתו של קרטר, 20 בינואר 1981. קרטר חתם על צווים ששחררו נכסים איראניים ואת נכסי השאה, והבטיח שארצות הברית לא תתבע את איראן בנושא בני הערובה. איראן גם הסכימה להקציב חלק מהסכום (כשני מיליארד דולרים) כפיצוי לשבויים. קרטר קיבל את פניהם של השבויים בבסיס חיל האוויר האמריקאי בגרמניה. לאחר המהפכה האיראנית, המשיך לראות ממשל קרטר את איראן כחומת מגן מול עיראק וברית המועצות, ולכן ניסה ליצור ברית אסטרטגית עם ממשלתה הזמנית של איראן בראשות מהדי באזרגאן. האיראנים היו מעוניינים במודיעין אמריקני על עיראק, ולכן האמריקנים הסכימו להעניק להם מידע על ההכנות הצבאיות של עיראק לקראת הפלישה לאיראן. במרץ 1979, הזהיר הפנטגון שעיראק מתכננת לפלוש אל ח'וזסתאן, המחוז העשיר בנפט באיראן, ומנסה לעודד התקוממות בקרב הערבים תושבי המקום. האיראנים עצמם לא פעלו בהתאם להנחיות, ולא היו מוכנים למלחמת איראן–עיראק. בספטמבר 1980 פלשה עיראק אל איראן, לאחר תקופת מתח בין שתי המדינות, כולל היתקלויות בגבול וקריאות מצד חומייני לשיעים למרוד במפלגת הבעת', כולל האשמות מצד איראן שעיראק מממנת מורדים באיראן. חוסיין שאף לכפות את הסכם אלג'יר על איראן, והמצב הלא יציב באיראן הוביל אותו לנסות לפלוש אליה. המנהיגים האיראנים חומייני ועלי ח'אמנאי האמינו שארצות הברית נתנה לעיראק "אור ירוק" לפלישה, דבר אותו הכחישו אנשי ממשל. רוב העולם הערבי מאמין שארצות הברית תמכה בפלישה. האיראנים חשדו בשימוש בעיראק לצורך השגת קלף מיקוח בנושא בני הערובה עוד לפני הפלישה, כפי שכתב קרטר ביומנו באפריל 1980. הסיבות לכך היו שממשל קרטר שאף לפיוס עם עיראק. לאחר הניתוק ביחסי איראן – ארצות הברית, האמריקנים והעיראקים החלו בהתקרבות, ששיאו היה בנאום בו חוסיין גינה את הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. ה-CIA שמר קשר עם האופוזיציה האיראנית, וגם זאת עודדה את חוסיין לפלוש. הפיכת נוז'ה הכושלת נגד חומייני רק החריפה את החשד האיראני בארצות הברית. באוגוסט, נסע חוסיין אל ערב הסעודית וח'אלד, מלך ערב הסעודית נתן את ברכתו לפלישה. בסיכומו של דבר, רוב החוקרים טוענים שארצות הברית לא אישרה את הפלישה לאיראן, בעיקר בשל הסיכון לבני הערובה. ב-9 באפריל, התקבל מידע מודיעיני לפיו עיראק עשויה לפלוש לאיראן. ב-11 באפריל הבהיר ניתוח של ה-CIA שעיראק מתכוונת לפלוש באופן ודאי לאיראן ולהשיג תמיכה אמריקנית בנושא. קרטר עצמו טען שהחשש שבני הערובה יוצאו להורג במקרה של פלישה הייתה הסיבה לאישור מבצע טופר העיט ב-24 באפריל. ממשל קרטר זלזל ברצינות כוונותיו של חוסיין לפלוש לאיראן. עם תחילת המלחמה, נקט קרטר במדיניות נייטרלית. מדינות המפרץ הפרסי סירבו לסייע לעיראק במלחמה. באוקטובר ייעץ בז'ז'ינסקי לקרטר לנסות לסייע לאיראן כדי לאלץ את עיראק לסגת, כדי לחסום התפשטות סובייטית. ארצות הברית מנעה משלוחי נשק מירדן לאיראן, אולם אישרה משלוחי נשק ממצרים לעיראק, זאת בתמורה לכך שעיראק תחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם מצרים, שהייתה מבודדת מאז הסכם השלום עם ישראל. בנוסף הבטיחה ארצות הברית את יכולתה של עיראק לייצא נפט במפרץ. רונלד רייגן תמך בעיראק בהמשך המלחמה. מחלקת המדינה המליצה לתמוך באיראן לצורך פיוס עתידי. קרטר ביקר אותו על כך. קרטר קיווה להקל על היחסים עם מדינות אמריקה הלטינית, והצליח להגיע להסכמי טוריחוס-קרטר, שקבעו שפנמה תקבל את השליטה על אזור תעלת פנמה ב-1999. ההסכמים נחתמו בארוחת ערב ממלכתית שאירח הנשיא קרטר בבניין האיחוד הפאן אמריקאי, ב-7 בספטמבר 1977, ארוחה בה התארחו כל מנהיגי המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה, ולמעשה כל מנהיגי המדינות של יבשת אמריקה. הציבור האמריקאי, בעיקר השמרנים, התנגד להסכמים, וטען שקרטר מוותר על "נכס אסטרטגי". שמרנים ניסו להכשיל את ההסכם, וקרטר הטיל את כל כובד משקלו כשהשיג רק מעט יותר מהרוב של שני השלישים הדרושים כדי לאשרר את ההסכם בסנאט. במהלך כהונת קרטר, התרחשה הגירה המונית של קובנים לארצות הברית וקרטר אישר זאת, בין 15 באפריל ל-31 באוקטובר 1980. הדבר נגרם בגלל הידרדרות הכלכלה הקובנית שהובילה למתחים באי ולבריחה של 10,000 קובנים לשגרירות הפרואנית. ממשלת קובה אישרה לרוצים בכך לעזוב, וכך החלה הגירה המונית, אותה ארגנו קובנים-אמריקנים. לאחר שהתברר שמספר רב מהגולים שוחררו מבתי כלא וממוסדות לחולי נפש, ההגירה פגעה בקרטר. לבסוף הסכימו שתי הממשלות באוקטובר 1980 לעצור את ההגירה. עד אז, כ-125,000 קובנים עברו לפלורידה. קרטר ניסה להמשיך את מדיניות ניקסון ולהתקרב אל הרפובליקה העממית של סין. ב-1979, הוא הציע הכרה דיפלומטית בסין. ההחלטה הובילה לעלייה בסחר בין ארצות הברית וסין. בינואר 1980, ביטל קרטר באופן חד צדדי את הסכם ההגנה האמריקני עם הרפובליקה הסינית, שבמהלך מלחמת האזרחים הסינית איבדה את שליטתה בסין היבשתית וגורשה לאי טאיוואן. הרפובליקנים השמרנים בהנהגת בארי גולדווטר ניסו לתבוע את קרטר בבית המשפט העליון על כך, אולם התביעה נדחתה על ידי בית המשפט אשר קבע שהנושא פוליטי ואינו שפיט. ארצות הברית המשיכה את קשריה עם טאיוואן. ב-9 במרץ 1977, במהלך מסיבת עיתונאים, הודיע קרטר על כוונתו להסיג באופן הדרגתי את החיילים האמריקנים מקוריאה הדרומית כדי שהמדינה תוכל להגן על עצמה מפני קוריאה הצפונית. ב-21 באפריל 1978, הכריז קרטר על הקטנת החיילים האמריקנים שהוצבו בקוריאה הדרומית בשני שלישים עד לסיום השנה. בין 30 ביוני ו-1 ביולי 1977, נפגש עם פאק צ'ונג-הי, נשיא קוריאה הדרומית, ושוחח איתו על היחסים בין המדינות. ממשל קרטר הגביר את מכירת הנשק לממשלת סוהארטו האינדונזית במהלך כיבוש מזרח טימור. בריאיון, טען סגן מזכיר המדינה ריצ'רד הולברוק שהיה זה אינטרס אמריקני: אינדונזיה הייתה המדינה בעלת האוכלוסייה החמישית בגודלה בעולם, לא הייתה מזוהה עם הגושים במלחמה הקרה, הפיקה נפט והייתה במקום אסטרטגי. במהלך כהונת קרטר, קיבל משטר סוהארטו האוטוקרטי כל שנה נשק בשווי של כשישים מיליון דולרים, כפול מתקופת פורד שנעשה עקרונית נגד מדיניות ההתחשבות בזכויות האדם של קרטר. בריאיון ב-2007, טען קרטר שלא תודרך כראוי בנושא מזרח טימור והיה עסוק בנושאים אחרים בעולם. קרטר נסע מחוץ לארצות הברית שתים עשרה פעמים ל-25 מדינות במהלך כהונתו. בארט לאנס, אחראי התקציב בממשל קרטר, התפטר ב-21 בספטמבר 1977, בגלל האשמות בפעילות בנקאית מושחתת לפני מינויו. הוא היה אחד מחבריו הקרובים של קרטר. לאנס עמד למשפט אולם זוכה. הפרשה הביכה את קרטר, ובנוסף גם התרחשה מעט זמן לאחר פרשת ווטרגייט. באפריל 1979, מינה גריפין בל, התובע הכללי, את פול קורן בתור יועץ מיוחד לחקירת הלוואות שניתנו לעסקי הבוטנים של קרטר בידי הבנק של בארט לאנס. בניגוד לתובעים המיוחדים שנקבעו לפרשת ווטרגייט, קורן היה יועץ מיוחד, ולכן לא יכול היה להגיש כתבי אישום אלא באישור סגן התובע הכללי. קרטר היה לנשיא המכהן הראשון שהעיד תחת שבועה כחלק מחקירה שלו עצמו. החקירה הסתיימה באוקטובר 1979, וקורן הכריז שלא נמצאו ראיות שהעידו שהלוואות מהבנק של ג'ורג'יה נמסרו למסע הבחירות של קרטר. דייוויד מרסטון מונה בידי הנשיא פורד לכהן כתובע המחוז המזרחי של פנסילבניה. הוא חקר חבר דמוקרטי בבית הנבחרים עבור כסף שקיבל, שנטען שהיה חלק ממענק ממשלתי לבית חולים באזור. התובע הכללי בל פיטר את מרסטון. ב-1978 הפסיד חבר בית הנבחרים בבחירות, וכעבור שלושה חודשים הודה בניגוד עניינים, מה שהוביל למאסר על תנאי בן חמש שנים וקנס של עשרת אלפים דולרים. הבחירות לנשיאות 1980 עם התקרבות מערכת הבחירות, עמד קרטר לנוכח התנגדות קשה, גם מתוך מפלגתו. משבר האנרגיה והמצב הכלכלי פגעו בו, והוא ספג ביקורת כיוון שלא הנהיג ביטוח בריאות ממלכתי. מהאגף הליברלי במפלגה צמחה התמיכה במועמדותו של אדוארד (טד) קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא המנוח ג'ון פ. קנדי, כדי להחליף את קרטר. הפופולריות הדועכת של קרטר הניעה את קנדי לרוץ בבחירות המקדימות נגדו, ולהכריז על מועמדותו בנובמבר 1979. קרטר הרבה לפקפק במעשיו של קנדי במהלך ריצתו לנשיאות, ובנוסף לכך העדיף לעסוק במשבר בני הערובה באיראן במקום במסע הבחירות. קנדי ניהל קמפיין חלש ולכן לא אתגר בצורה משמעותית את קרטר, אולם הוא הצליח לזכות בניצחונות במספר מדינות, בהן ניו יורק, והמשיך במירוץ גם כאשר המינוי היה מונח כבר בכיסו של קרטר, ובכך פגע במעמדו. הוא אף ניצח בכמה מדינות לקראת סוף מערכת הבחירות. מועמדותו של קנדי בשלב המוקדם ערערה את התמיכה של האגף הליברלי בקרטר, אף במהלך הבחירות הכלליות לנשיאות, שהתקיימו בנובמבר 1980. בבחירות המקדימות שערכה המפלגה הרפובליקנית, זכה רונלד רייגן, איש האגף השמרני במפלגה, אשר מונה למועמד הרפובליקני לנשיאות. ג'ון אנדרסון, איש האגף המתון במפלגה הרפובליקנית, שהפסיד לרייגן, פרש מן המפלגה הרפובליקנית והתמודד כמועמד עצמאי לנוכח חוסר שביעות הרצון הציבורית משני המועמדים של המפלגות המסורתיות. הסקרים בספטמבר העידו על שוויון בין רייגן וקרטר. קרטר פגע בדמוקרטים מסורתיים, כולל באיגודי העובדים והקתולים, ואילו רייגן משך את האוונגליסטים שתמכו קודם לכן בקרטר ב-1976. קרטר היה בטוח שהמדינה תסרב לשמרנות של רייגן, וקיווה לנצח בעזרת סימנים מעודדים בתחום הכלכלי ובנושא בני הערובה האיראנים. קרטר עמד בפני אתגרים מן האגף השמרני (רונלד רייגן, הרפובליקני), המרכז (ג'ון אנדרסון, העצמאי) ואף מצידה הליברלי-פרוגרסיבי של המפה הפוליטית (אדוארד קנדי, הדמוקרטי). קרטר התמודד עם הכלכלה המוכה בסטגפלציה ועם משבר בני הערובה. לאחר שהכריז על גיוס, פגע בליברלים. מנהל הקמפיין של קרטר, טימותי קראפט, פרש מתפקידו כחמישה שבועות לפני מועד עריכת הבחירות הכלליות, בשל האשמות לא מבוססות בדבר שימוש בקוקאין. ב-28 באוקטובר, השתתפו רייגן וקרטר בעימות הנשיאותי היחידי במערכת הבחירות ההיא. רייגן עדיין פיגר בסקרים מאחורי קרטר. קרטר סירב להשתתף בעימות אליו הוזמן אנדרסון. בעימות היחידי שהתקיים בין רייגן לקרטר, הדף רייגן את כל האשמות קרטר בביטוי "הנה אתה שוב מתחיל", וחתם את העימות בשאלה לעם האמריקאי: "האם מצבכם טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים". הופעתו של רייגן בעימות וכישלונו של קרטר בשחרור בני הערובה הובילה לעלייה בתמיכה ברייגן. חודשים אחדים לפני הבחירות הכלליות, הודלף לתקשורת סיפור אודות תקרית בין קרטר לארנב ביצות, במסגרתה צולם קרטר נאבק בארנב בעת שיט בסירת דיג. התקשורת התייחסה בהרחבה לתקרית ופרסמה קריקטורות המציגות את קרטר כחלש אופי וכפחדן. לנוכח אירועים אלו תדמיתו של קרטר התערערה לקראת הבחירות. רייגן קיבל 51% מהקולות ו-489 אלקטורים לעומת 41% מהקולות ו-49 אלקטורים לקרטר, ו-7% מהקולות לאנדרסון. קרטר זכה רק בשש מדינות שהגדולות בהן היו ג'ורג'יה מדינתו, ומינסוטה ממנה בא סגנו. במערכת בחירות זו השיגו הרפובליקנים רוב בסנאט, בפעם הראשונה מאז 1952. בנאום התבוסה שלו, הודה קרטר שנפגע מתוצאת הבחירות אולם הבטיח תקופת מעבר יציבה בין שני הממשלים. לאחר הנשיאות בשנת 1982 הקים את מרכז קרטר שמרכזו באטלנטה. המרכז פועל רבות בעולם השלישי ביישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם, פרויקטים לחיסון נגד מחלות, ופרויקטים להגברת התוצרת החקלאית. המרכז סייע בשיפור איכות החיים בשמונים מדינות שונות. כמו כן פעיל קרטר, במסגרת המרכז, בפיקוח על בחירות בארצות שונות, בהן גם הבחירות ברשות פלסטינית ב-1996, ב-2005 וב-2006. בשנת 1987, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה. ב-1994 ביקש הנשיא ביל קלינטון מקרטר לצאת למשלחת בקוריאה הצפונית. ב-2010 נסע שוב לקוריאה הצפונית והביא לשחררו של אגלון מאלי גומז. במהלך המתיחות בין שתי המדינות ב-2017, המליץ קרטר על חתימה על הסכם שלום בין המדינות, וטען שהציע לממשל טראמפ את שירותיו כדיפלומט. ב-1994 עמד בראש משלחת לפתרון המשבר בהאיטי, והשיג הסכם לפירוק המשטר הצבאי והחזרת הנשיא המודח ז'אן-ברטראן אריסטיד. ב-1999 העניק לו הנשיא קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית. באוקטובר 1984, הוכרז כאזרח כבוד של פרו. בפברואר 1986, לאחר שנסע לניקרגואה, הצליח קרטר להביא לשחרורם של פעילי אופוזיציה. קרטר עורר את חמתם של ממשלי בוש האב והבן הרפובליקנים בכמה מפעולותיו, כגון פגישה עם יאסר ערפאת בשנת 1990, ביקור בקובה ב-2002 ושוב ב-2011, ובהתנגדותו הנוקבת למלחמת עיראק; כמו כן, פגישתו באפריל 2008 עם ח'אלד משעל מראשי החמאס, ועם בכירים נוספים בארגון. בספטמבר 1981 נפגש קרטר בפעם האחרונה עם מנחם בגין, ובמרץ 1983 נפגש במצרים עם חברי אש"ף. בדצמבר 2008 פגש בבשאר אל-אסד. בדצמבר 2006 יצא לאור בארצות הברית ספרו: "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד", שבו הטיל על ישראל במידה רבה את האחריות לכישלון תהליך השלום בינה לבין שכנותיה הערביות והפלסטינים. את עיקר האש משך השימוש מלבה היצרים בביטוי אפרטהייד. ביולי 2007, הצטרף אל נלסון מנדלה בדרום אפריקה והצטרף לקבוצת מנהיגים עולמיים בדיונים על שלום. לאחר מכן ביקר בדארפור, קפריסין, קוריאה והמזרח התיכון. הוא ניסה לבקר גם בזימבבואה, אולם נעצר לפני שהגיע לשם בידי ממשלת מוגבה. בין 1995 ו-1996, כינס ועידות בנושא האלימות באפריקה. בנוסף טרם להסכם בין סודאן ואוגנדה. קרטר זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2002 על "עשורים של מאמץ בלתי נלאה למציאת פתרונות של שלום לסכסוכים בינלאומיים, לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם, ולעידוד פיתוח כלכלי וחברתי". במהלך מבצע מבצע צוק איתן, בשנת 2014, מתח ביקורת על ישראל וקרא לנשיא ברק אובמה להכיר בלגיטימיות ארגון החמאס, בנימוק שביכולתו לשמש שחקן פוליטי באזור. באפריל 2015 סירבו נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להיפגש עם קרטר, בנימוק כי עמדותיו אנטי-ישראליות. בשנתו הראשונה התחיל קרטר כשהתחייב לא לבקר את ממשל רייגן, הביע את תמיכתו לאחר ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן, ותמך במדיניות רייגן שהגדילה את הצבא. עם זאת, הוא ביקר את מדיניות רייגן במזרח התיכון. לאחר מכן הרבה לבקר את ממשל רייגן לאורכה של כהונתו. ב-1985, ביקר קרטר את רייגן על תמיכתו ביוזמת ההגנה האסטרטגית, ועל טענתו שישנה קנוניית טרור עולמית. קרטר גם הרבה לבקר את ממשל ג'ורג' בוש הבן, וממשל בוש מצידו טען שקרטר מעיד על אי רלוונטיות בקרב הציבור. בסוף כהונתו השנייה של בוש, טען קרטר בפני מגזין סורי שכהונתו של בוש מאכזבת. אף על פי ששיבח את ברק אובמה עם תחילת כהונתו, הוא הביע את אכזבתו מכך שאובמה השתמש במזל"טים כנגד חשודים בטרור, על שהשאיר את מתקן המעצר בגואנטנמו פתוח, וטען שחשיפותיו של אדוארד סנודן בנושא מעקבים ממשלתיים חשפו שאין בארצות הברית דמוקרטיה מתפקדת. קרטר התנגד לפסק דין סיטיזנס יונייטד נגד ועדת הבחירות הפדרלית, שביטל כל מגבלה על תרומות של תאגידים ואיגודי עובדים למסעות בחירות, וטען שהדבר הופך את ארצות הברית למדינת שוחד. במהלך כהונת טראמפ, תמך קרטר בביצוע רפורמת הגירה. בבחירות ב-1984 נחשב קרטר למועמד אפשרי, אולם לבסוף לא רץ ותמך בסגנו לשעבר מונדייל. לאחר שמונדייל נבחר להיות המועמד, ביקר קרטר את מסע הבחירות של רייגן, נאם בוועידה הדמוקרטית הלאומית וייעץ למונדייל. בבחירות בשנת 1988, סירב קרטר להתמודד. לאחר ניצחון בוש בבחירות טען קרטר שיהיה לו קשה יותר מרייגן כנשיא מפני שאין לו את אותה כמות אהדה. בבחירות 1992 תמך במועמדותו של מושל ארקנסו, ביל קלינטון וביקר את רוס פרו. קרטר תמך באל גור לפני הבחירות בשנת 2000, וטען שגור היה אמור לנצח בבחירות. בבחירות של 2004, תמך קרטר בג'ון קרי ונאם בוועידה הדמוקרטית הלאומית. בנוסף הביע חשש מהטיית בחירות בפלורידה בהתחשב בבחירות 2000. במהלך הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית ב-2008, היו שמועות שקרטר תומך בסנאטור ברק אובמה ולא בהילרי קלינטון. במערכת הבחירות ביקר קרטר את ג'ון מקיין, שהגיב לו בחזרה, ודרש מאובמה לא לבחור בקלינטון כסגניתו. קרטר תמך במיט רומני הרפובליקני במהלך הבחירות המקדימות לקראת הבחירות ב-2012, והבהיר שתמך בו כיוון שהוא יהיה היריב הקל יותר עבור אובמה. קרטר ביקר את דונלד טראמפ לאחר שזה נכנס לבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית וטען שיפסיד, בטענה שהאווירה הפוליטית שונה מאשר בתקופתו. בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית תמך בסנאטור ברני סנדרס, ובהילרי קלינטון בבחירות הכלליות. קרטר ביקר את ממשל בוש בנושא הטיפול בהוריקן קתרינה ושיתף פעולה עם נשיאים לשעבר כדי לסייע לנפגעי הוריקן הארווי והוריקן אירמה בחוף המפרץ ובטקסס, בנוסף לכתיבת מאמרים על האזרחים האמריקנים שסייעו לנפגעי האסונות. השקפות אישיות קרטר נודע בהתנגדותו החריפה לעונש המוות, והביע זאת במהלך ריצתו לנשיאות, בדומה לג'ורג' מקגוורן, כמו גם בנאום קבלת פרס נובל שלו. גם וולטר מונדייל ומייקל דוקאקיס הביעו את התנגדותם. במכתב למושל ניו מקסיקו, ביקש מהמושל לחתום על חוק שמבטל את עונש המוות והופך אותו למאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. ניו מקסיקו ביטלה את עונש המוות בתחומה ב-2009. קרטר ביקש גם להמתיק את הדין לרבים שהוצאו להורג. קרטר תמך באיסור על כלי נשק שמשמשים לתקיפה ובבדיקות רקע לרוכשי רובים. במאי 1994, יחד עם רונלד רייגן וג'רלד פורד, כתב לבית הנבחרים של ארצות הברית בתמיכה בחוק שיאסור על אקדחים חצי אוטומטיים. בפברואר 2013 טען שאם חוק איסור על נשקי תקיפה לא יעבור, יהיה זה בגלל התנגדות איגוד הרובאים הלאומי ולחץ על פוליטיקאים חלשים. בריאיון לאמנסטי אינטרנשיונל ב-2008 ביקר קרטר את מתקן הכליאה בגואנטנמו וטען שהוא פוגע ביסודות המדינה. אף על פי שקרטר "התנגד באופן אישי" להפלות, הוא תמך בהפיכתן לחוקיות לאחר פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין רו נגד וייד ב-1973. כנשיא, הוא לא תמך בהעלאת המימון לשירותי ההפלות ספג ביקורת מצד האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות. ב-2012 התראיין קרטר וטען שעל המפלגה הדמוקרטית להפוך ליותר מתנגדת להפלות. הוא טען שבכהונתו ניסה לצמצם מאוד את הצורך בהפלות, הקל על אימוץ ילדים והנהיג תוכניות סיוע, אבל שהוא מתנגד להפלות אלא במקרה בו חיי האם בסכנה, או שההיריון נגרם מאונס או גילוי עריות. הוא קרא למפלגה הדמוקרטית לאמץ את עמדתו לצורך הרחבת קהל הבוחרים. באוקטובר 2000 הודיע קרטר שהוא מנתק את קשריו עם הכנסייה הבפטיסטית הדרומית, שבה היו חברים גם אביו וסבו, בגלל התנגדותה לנשים בתפקידי כמורה. כעבור כמה שנים, הצטרף למנהיגים עולמיים אחרים בהתנגדות לאפליית נשים בידי מוסדות דת. ב-15 ביולי 2009 כתב טור דעה על שוויון לנשים וטען שיש לבחור בשוויון על פני המנהיגות הדתית. קרטר טען שמדובר בהפרת זכויות אדם ובפגיעה בנביאים שקראו לשוויון. ב-2014 פרסם קרטר ספר על נשים ודת. קרטר טען שהוא תומך בנישואים חד-מיניים בטקסים אזרחיים. באוקטובר 2014 טען שיש להשאיר את הנושא להחלטת המדינות ולא הממשל. קרטר הוביל לוויכוח בספטמבר 2009 כשטען שרוב הטינה כלפי ברק אובמה היא בשל צבע עורו השחור. אובמה טען שהוא לא מסכים עם כך, אף על פי שהסכים שישנם אנשים שמתנגדים אליו בגלל הגזע שלו. בריאיון באוקטובר 2013 ביקר קרטר את חוק ביטוח הבריאות של אובמה וטען שביצועו לוקה בחסר. ביולי 2017 טען שיש לעבור למערכת ביטוח בריאות ממלכתית. חיים אישיים קרטר ורעייתו רוזלין היו ידועים בעבודתם ההתנדבותית, ותרמו לעניים רבים בג'ורג'יה. קרטר היה חובב ציור, דיג, נגרות, רכיבה על אופניים, טניס וסקי. הוא גם חובב שירה, בעיקר את זאת של דילן תומאס. במהלך ביקור בממלכה המאוחדת ב-1977, טען קרטר שיש להנציח את תומאס בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר, דבר שהתרחש ב-1982. קרטר היה נוצרי אדוק מגיל צעיר. הוא לימד בכנסייה ודיאקון בכנסייה המקומית שלו. כנשיא, הוא התפלל כמה פעמים ביום. הוא הושפע מדרשה ששמע מגיל צעיר: "אם אי פעם תיעצר על היותך נוצרי, האם ישנן מספיק ראיות כדי להרשיע אותך?". קרטר קירב את הנצרות האוונגליסטית אל מרכז הפוליטיקה האמריקנית במהלך כהונתו. לקרטר היו שלושה אחים קטנים שמתו מסרטן הלבלב: האחיות גלוריה (1926–1990) ורות' (1929–1983) והאח בילי (1937–1988). לקרטר ולרוזלין נולדו שלושה בנים, בת אחת, שמונה נכדים, שלוש נכדות ושני נינים. את יום הנישואין השבעים שלהם חגגו ביולי 2016, ובכך הפכו לזוג הנשיאותי הנשוי הכי הרבה זמן. נישואיהם ארכו 77 שנים, עד למותה של רוזלין ב-2023. בנם ג'ק קרטר ניסה להתמודד לסנאט ב-2006 אולם הפסיד. נכדו ג'ייסון כיהן כסנאטור בג'ורג'יה וניסה להתמודד לתפקיד מושל ג'ורג'יה ב-2014, אולם הפסיד. ב-20 בדצמבר 2015, הכריז קרטר שנכדו ג'רמי מת ממחלה עלומה. בתו של קרטר, איימי, גרה בבית הלבן במהלך כהונת אביה. היא זכתה לתשומת לב תקשורתית רחבה, כיוון שמאז כהונתו של ג'ון פיצג'רלד קנדי לא גרו ילדים בבית הלבן. אחיו של קרטר, בילי, משך הרבה תשומת לב במהלך כהונתו של קרטר בגלל התנהגותו הצבעונית. בתחילת 1977, החל בילי לפרסם בירה. בנוסף הטיל את מימיו בנמל תעופה לעיני עיתונאים. בסוף 1978 ובתחילת 1979, ביקר בלוב שלוש פעמים וקיבל מהם מענק[דרושה הבהרה]. הדבר הוביל לחקירה בסנאט. ב-12 באוגוסט 2015 חשף כי הוא חולה במלנומה, שהתפשט לכבד ולחלקים מסוימים במוחו. הוא החל טיפול שבראשיתו כלל ניתוח, ולאחר מכן אימונותרפיה ורדיותרפיה. שני הוריו וכל אחיו גם חלו בסרטן. ב-6 בדצמבר 2015 הודיע כי הסרטן נעלם מגופו וכי כעת הוא בריא. ב-20 בינואר 2017, בגיל 92, הפך קרטר לנשיא המבוגר ביותר שנכח בהשבעה נשיאותית. קרטר הוא הנשיא האמריקאי שזכה להאריך ימים יותר מכל נשיא אמריקאי אחר שחי אי פעם, ובפרט, הראשון שחצה את גיל מאה. בשנים האחרונות לחייו אושפז פעמים רבות ובפברואר 2023 נמסר כי החליט לחדול מהטיפול הרפואי שקיבל עד כה ולעבור לטיפול במתכונת של הוספיס-בית, כדי להעביר את הזמן שנותר לו לצד בני משפחתו. קרטר נפטר ב-29 בדצמבר 2024, בגיל 100. הוא נקבר בפליינס, עיירת הולדתו, לצד רעייתו. תדמיתו ומורשתו בעקבות פרשת ווטרגייט קרטר נתפס בעיני הציבור כאדם כן, ישר ובעל כוונות טובות. עם תחילת כהונתו זכה לתמיכת 66% מהציבור אולם ירד ל-34% בלבד עם תום כהונתו, כש-55% מהציבור מתנגדים אליו. ב-1980 הציג את עצמו מושל קליפורניה רונלד רייגן כאדם קליל ובטוח בעצמו, בניגוד לקרטר, הרציני והמופנם. קרטר, ששם לב לפרטים ונראה פסימי, חלש ולא החלטי, עמד בניגוד לקסמו של רייגן ולאופטימיות שלו. רייגן השתמש בבעיות הכלכליות, במשבר בני הערובה ובחוסר שיתוף הפעולה בוושינגטון כדי להציג את קרטר כמנהיג חלש ולא משפיע. כמו קודמו, פורד, קרטר לא כיהן כהונה שנייה כנשיא. מבין אלו שגם נבחרו לנשיאות, היה קרטר הראשון מאז הרברט הובר ב-1932 שהפסיד. כ-31% מהציבור תמכו בקרטר לפני הבחירות ב-1980, אולם ב-2009 הוא זכה לתמיכה של 64% מהציבור על פעולותיו כנשיא. הסרט "ערוצים חשאיים - מחיר השלום" נותן לקרטר קרדיט על מאמציו להשגת הסכמי קמפ דייוויד בין ישראל ומצרים. קרטר זכה לכמה פרסים לאחר סיום כהונתו, וכמה מוסדות ומקומות נקראו על שמו. הספרייה הנשיאותית על שמו נפתחה ב-1986. ב-1998, הכריז חיל הים על צוללת שתיקרא על שמו של קרטר. היא אחת מכלי השיט המעטים שקרואים על שמו של אדם חי. בנוסף לכך קיבל באותה שנה את פרס האו"ם לזכויות אדם, ואת מדליית הובר למהנדסים שתרמו לעולם. קרטר זכה בשני פרסי גראמי עבור ספריו המוקלטים. שדה התעופה באמריקוס, ג'ורג'יה נקרא על שמו החל מ-2009. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.