text stringlengths 0 473k |
|---|
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Terrestrial_television] | [TOKENS: 2131] |
Contents Terrestrial television Terrestrial television, or over-the-air television (OTA), is a type of television broadcasting in which the content is transmitted via radio waves from the terrestrial (Earth-based) transmitter of a TV station to a TV receiver having an antenna. The term terrestrial is more common in Europe and Latin America, while in Canada and the United States, it is called over-the-air or simply broadcast. This type of TV broadcast is distinguished from newer technologies, such as satellite television (direct broadcast satellite or DBS television), in which the signal is transmitted to the receiver from an overhead satellite; cable television, in which the signal is carried to the receiver through a cable; and Internet Protocol television, in which the signal is received over an Internet stream or on a network utilizing the Internet Protocol. Terrestrial television stations broadcast on television channels with frequencies between about 52 and 600 MHz in the VHF and UHF bands. Since radio waves in these bands travel by line of sight, reception is generally limited by the visual horizon to distances of 64–97 kilometres (40–60 miles), although under better conditions and with tropospheric ducting, signals can sometimes be received hundreds of kilometers distant. Terrestrial television was the first technology used for television broadcasting. The BBC began broadcasting in 1929 and by 1930 many radio stations had a regular schedule of experimental television programmes. However, these early experimental systems had insufficient picture quality to attract the public, due to their mechanical scan technology, and television did not become widespread until after World War II with the advent of electronic scan television technology. The television broadcasting business followed the model of radio networks, with local television stations in cities and towns affiliated with television networks, either commercial (in the US) or government-controlled (in Europe), which provided content. Television broadcasts were in greyscale (called black and white) until the transition to color television in the 1960s. There was no other method of television delivery until the 1950s with the beginnings of cable television and community antenna television (CATV). CATV was initially only a rebroadcast of over-the-air signals. With the widespread adoption of cable across the United States in the 1970s and 1980s, viewing of terrestrial television broadcasts has been in decline; in 2018, it was estimated that about 14% of US households used an antenna. However, in certain other regions terrestrial television continue to be the preferred method of receiving television, and it is estimated by Deloitte as of 2020 that at least 1.6 billion people in the world receive at least some television using these means. The largest market is thought to be Indonesia, where 250 million people watch through terrestrial. By 2019, over-the-top media service (OTT), which is streamed via the internet, had become a common alternative. Analog Following the ST61 conference, UHF frequencies were first used in the UK in 1964 with the introduction of BBC2. In the UK, VHF channels were kept on the old 405-line system, while UHF was used solely for 625-line broadcasts (which later used PAL color). Television broadcasting in the 405-line system continued after the introduction of four analog programs in the UHF bands until the last 405-line transmitters were switched off on January 6, 1985. VHF Band III was used in other countries around Europe for PAL broadcasts until the planned phase-out and switch over to digital television. The success of analog terrestrial television across Europe varied from country to country. Although each country had rights to a certain number of frequencies by virtue of the ST61 plan, not all of them were brought into service. The first National Television System Committee standard was introduced in 1941. This standard defined a transmission scheme for a black-and-white picture with 525 lines of vertical resolution at 60 fields per second. In the early 1950s, this standard was superseded by a backward-compatible standard for color television. The NTSC standard was exclusively used in the Americas as well as Japan until the introduction of digital terrestrial television (DTT). While Mexico has ended all its analog television broadcasts and the United States and Canada have shut down nearly all of their analog TV stations, the NTSC standard continues to be used in the rest of Latin American countries except for Argentina, Paraguay and Uruguay, where PAL-N standard is used while testing their DTT platform. In the late 1990s and early 2000s, the Advanced Television Systems Committee developed the ATSC standard for digital high-definition terrestrial transmission. This standard was eventually adopted by many American countries, including the United States, Canada, Dominican Republic, Mexico, Argentina, El Salvador, Guatemala and Honduras; however, the four latter countries reversed their decision in favor of ISDB-Tb. The Pan-American terrestrial television operates on analog channels 2 through 6 (VHF-low band, 54 to 88 MHz, known as band I in Europe), 7 through 13 (VHF-high band, 174 to 216 MHz, known as band III elsewhere), and 14 through 51 (UHF television band, 470 to 698 MHz, elsewhere bands IV and V). Unlike with analog transmission, ATSC channel numbers do not correspond to radio frequencies. Instead, a virtual channel is defined as part of the ATSC stream metadata so that a station can transmit on any frequency but still show the same channel number. Additionally, free-to-air television repeaters and signal boosters can be used to rebroadcast a terrestrial television signal using an otherwise unused channel to cover areas with marginal reception. (see Pan-American television frequencies for frequency allocation charts) Analog television channels 2 through 6, 7 through 13, and 14 through 51 are only used for LPTV translator stations in the United States. Channels 52 through 69 are still used by some existing stations, but these channels must be vacated if telecommunications companies notify the stations to vacate that signal spectrum. By convention, broadcast television signals are transmitted with horizontal polarization. Terrestrial television broadcast in Asia started as early as 1939 in Japan through a series of experiments done by NHK Broadcasting Institute of Technology. However, these experiments were interrupted by the beginning of World War II in the Pacific. On February 1, 1953, NHK (Japan Broadcasting Corporation) began broadcasting. On August 28, 1953, Nippon TV (Nippon Television Network Corporation), the first commercial television broadcaster in Asia, was launched. Meanwhile, in the Philippines, Alto Broadcasting System (now ABS-CBN Corporation), the first commercial television broadcaster in Southeast Asia, launched its first commercial terrestrial television station DZAQ-TV on October 23, 1953, with the help of Radio Corporation of America (RCA). Digital By the mid-1990s, the interest in digital television across Europe was such the CEPT convened the "Chester '97" conference to agree on means by which digital television could be inserted into the ST61 frequency plan. The introduction of digital terrestrial television in the late 1990s and early years of the 21st century led the ITU to call a Regional Radiocommunication Conference to abrogate the ST61 plan and to put a new plan for DTT broadcasting only in its place. In December 2005, the European Union decided to cease all analog audio and analog video television transmissions by 2012 and switch all terrestrial television broadcasting to digital audio and digital video (all EU countries have agreed on using DVB-T). The Netherlands completed the transition in December 2006, and some EU member states decided to complete their switchover as early as 2008 (Sweden), and (Denmark) in 2009. While the UK began to switch off analog broadcasts, region by region, in late 2007, it was not completed until 24 October 2012. Norway ceased all analog television transmissions on 1 December 2009. Two member states (not specified in the announcement) expressed concerns that they might not be able to proceed to the switchover by 2012 due to technical limitations; the rest of the EU member states had stopped analog television transmissions by the end 2012. Many countries are developing and evaluating digital terrestrial television systems. Australia has adopted the DVB-T standards, and the government's industry regulator, the Australian Communications and Media Authority, mandated that all analog transmissions cease by 2012. Mandated digital conversion started early in 2009 with a graduated program. The first centre to experience analog switch-off was the remote Victorian regional town of Mildura. In 2010. The government supplied underprivileged households across the nation with free digital set-top converter boxes in order to minimize conversion disruption. Australia's major free-to-air television networks were all granted digital transmission licenses and are each required to broadcast at least one high-definition and one standard-definition channel into all of their markets. In North America, a specification laid out by the ATSC has become the standard for digital terrestrial television. In the United States, the Federal Communications Commission (FCC) set the final deadline for the switch-off of analog service for 12 June 2009. All television receivers must now include a DTT tuner using ATSC. In Canada, the Canadian Radio-television and Telecommunications Commission (CRTC) set 31 August 2011 as the date that terrestrial analog transmission service ceased in metropolitan areas and provincial capitals. In Mexico, the Federal Telecommunications Institute (IFT) discontinued the use of analog terrestrial television on 31 December 2015. ATSC 3.0 officially launched in select markets in 2020 is gradually replacing the earlier ATSC 1.0 standard, with over 60% of U.S. households now within range of ATSC 3.0 signals as of 2024.[update][citation needed] ATSC 3.0 is IP-based and supports advanced features including 4K UHD resolution, high dynamic range, wide color gamut, high frame rates, and immersive audio (e.g., Dolby AC-4). It also enables targeted advertising, enhanced emergency alerts, mobile TV reception, and hybrid broadcast-broadband services, offering interactivity akin to internet streaming platforms. ATSC 3.0 is not backward compatible with ATSC 1.0, requiring consumers to purchase compatible TVs or external tuners. See also References External links |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בית"ר_ירושלים] | [TOKENS: 67085] |
תוכן עניינים בית"ר ירושלים בית"ר ירושלים הוא מועדון כדורגל ישראלי מירושלים, המשתייך לאגודת הספורט בית"ר. קבוצת הכדורגל הבכירה של המועדון משחקת בליגת העל – ליגת הכדורגל הבכירה בישראל. המועדון הוקם ב-1936 והחל משנות השבעים נחשב לאחד המועדונים הבכירים והאהודים ביותר בכדורגל הישראלי. המועדון חבר שותף בארגון המועדונים האירופיים. במשחקי הקבוצה השחקנים נוהגים ללבוש תלבושת צהובה-שחורה. אצטדיונהּ הביתי של הקבוצה, החל משנת 1991, הוא אצטדיון טדי, הממוקם בשכונת מלחה שבירושלים ויש בו 31,733 מקומות ישיבה. לפני כן, בשנותיה המוקדמות, משחקיה הביתיים של הקבוצה התקיימו באצטדיון ימק"א. בית"ר זכתה בשש אליפויות ישראל, שמונה גביעי מדינה, ארבעה זכיות בגביע הטוטו ושתי זכיות בתואר אלוף האלופים. בית"ר ירושלים היא הקבוצה הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי ששיחקה במפעל במסגרת אירופאית, במשותף עם הפועל באר שבע, כאשר השתתפה בגביע האינטרטוטו בעונת 1976/1977. החל משנת 2022 נמצא המועדון בבעלות איש העסקים ברק אברמוב. היסטוריה קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים נוסדה בשנת 1936 על ידי דוד הורן. הורן, שהיה ראש סניף תנועת בית"ר בירושלים, אסף צעירים, שחלקם הניכר השתייך לתנועה הרוויזיוניסטית ולמחתרות האצ"ל והלח"י, והקים את קבוצת הכדורגל הראשונה. בימיה הראשונים כונתה הקבוצה: "המנורה", ועל חבריה נמנו: חיים קורפו (ששימש לימים כשר התחבורה בממשלתו של מנחם בגין), דב מילמן, גרשון אברמוביץ', חיים גרוסברג, יוסף ריפס, דוד אנגל, שלמה כהן, יעקב בק, יצחק טסלר, דוד אילן, משה ויצחק ברוך ואשר בנזימן (שהיה החלל הראשון של מחתרת האצ"ל בהתקפה על בניין הבולשת הבריטית בירושלים). מנהל הקבוצה היה גוטמן רבינוביץ', שאיבד את רגלו בעת השמירה על הכותל המערבי ב-1937. בעקבות אירוע זה, פרש רבינוביץ' מניהול הקבוצה. התלבושת הראשונה של הקבוצה, שעל גבה התנוסס סמל תנועת בית"ר, מומנה מכספיו של עורך הדין אהרון ברוך. קבוצה זו היוותה אטרקציה ספורטיבית באותם ימים, ומשכה קהל ירושלמי רב, זאת למרות גילם הצעיר של השחקנים, שעמד על ממוצע של כ-18 שנים. בתחילה הקבוצה לא נמנתה עם הקבוצות החברות בהתאחדות לכדורגל, והיא שיחקה משחקי ידידות לא רשמיים נגד קבוצות אנגליות, יהודיות וערביות מקומיות אשר שיחקו בשכונות שונות בירושלים. קודם לכן, פעלה קבוצת כדורגל אחרת ברובע היהודי שבעיר העתיקה, אשר כינוייה היה "המעופף". ששחקניה היו חברי תנועת בית"ר ברובע ששיחקו ב"חקורה" (שדה גידול), בסמוך לשער ציון. בעקבות מעצרו של מרקוביץ' בידי הבריטים ב-1938, נאלצה בית"ר להפסיק את פעילותה, עד הקמתה מחדש ב-1942 על ידי הורן ושמואל קירשטיין. הורן וקירשטיין הצליחו למזג את קבוצות "בית"ר ימין משה" ו"בית"ר ניל"י", אשר שיחקה בשכונת יגיע כפיים. כמו כן, צרפו שני אלו שחקנים נוספים לקבוצה המאוחדת, שרבים מהם היוו את שִלְדָהּ - עד שנות ה-50 המאוחרות. בין שחקניה הבולטים של הקבוצה נמנו: הקשר שהיה גם מתאגרף, אשר ברנבלום והחלוצים ישראל יחזקאל, אהרון חסון, שמעון שטרן ושלום ציון. כוכב הכדורגל הראשון של הקבוצה היה סימון אלפסי, והוא כיכב בשורות הקבוצה בשלהי שנות הארבעים והחמישים. לאחר פרישתו, הפך אלפסי למאמן-שחקן (אנ'), ולאחר מכן - למאמן הקבוצה. בנוסף, שיחקו בקבוצה זו: יוסף מיוחס, יצחק מיוחס, אלי מזרחי, שמואל בליכר, ליאון מזרחי, אהרון טוויל, ישעיהו לאריה, שלמה סידס, מושקה תנורי, יוסף שלום ודוד בדהב. קבוצה זו לא הצליחה לארגן משחקים נגד קבוצות יהודיות בכירות בישראל, מפאת חרם משותף של קבוצות מאגודות הפועל ומכבי. על כן, הסתפקה הקבוצה במשחקים נגד קבוצות בריטיות וערביות בלבד, עליהן נמנו: "הארד ספורט קלאב", "הומנטמן" ו"הויצ'מן". הטורניר הראשון בו השתתפה הקבוצה היה גביע בזק של "קרן תל חי", שבו העפילה הקבוצה למשחק הגמר, אך נוצחה על ידי בית"ר פתח תקווה. לאחר מכן, בטורניר נוסף בו השתתפה, "גביע ירושלים", העפילה הקבוצה פעם נוספת לגמר, אך הפרעה למהלכם התקין של המשחקים בטורניר זה, מטעם פעילים שהשתייכו לקבוצה היריבה של העיר הפועל ירושלים - מנעה מבית"ר את השתתפותה במשחק זה. ב-1 בינואר 1944, שיחקה הקבוצה לראשונה נגד קבוצה בכירה בכדורגל הארצישראלי, "בית"ר תל אביב", שניצחה אותה 0–3. באותה שנה, שיחקה בית"ר נגד קבוצות בכירות נוספות מהליגה הראשונה בארץ ישראל, דוגמת "הפועל ראשון לציון" ו"מכבי נתניה". ניצחונותיה במשחקים נגד קבוצות אלו, תרמו להעלאת התודעה של הקבוצה הירושלמית בקרב אוהדי הכדורגל בארץ ישראל. לאחר גילוי מעורבותם של רבים משחקני הקבוצה ושחקני קבוצות אחרות בפעילות מחתרתית לא חוקית בשנת 1944, ובעקבות פיצוץ בניין הבולשת הבריטית בירושלים, הוגלו חלק משחקני בית"ר על ידי ממשלת המנדט הבריטי לקניה, אריתריאה וסודאן בשל פעילותם. במחנות המעצר במדינות אלו, שהוקמו על ידי הבריטים, הקימו העצירים היהודים, 251 במספר, מספר קבוצות כדורגל באדיבות ובעידוד השומרים האנגליים. הקבוצות התבססו על אזורים בהם שיחקו המוגלים מירושלים, תל אביב ופתח תקווה. במקביל, תכננו העצורים בריחה המונית על מנת לחזור לישראל, דרך מנהרה שנחפרה ממחנה העצירים ועד מרכז מגרש הכדורגל. 54 מהם אף הצליחו לברוח, אך נתפסו שנית והוחזרו למחנה המעצר. בסופו של דבר רוב העצורים חזרו לישראל רק עם הקמת המדינה במאי 1948. בעת הגליית חלק מהשחקנים לאפריקה בשנת 1946, הגיעה הקבוצה לסיבוב השני של גביע ארץ ישראל, הישג השיא של הקבוצה לאותן שנים, ופגשה את מכבי תל אביב עמוסת הכוכבים, שנחשבה לקבוצה החזקה ביותר בארץ ישראל ביחד עם הפועל תל אביב, וכללה את הכוכבים: אלי פוקס, יוסל'ה מרימוביץ' ושייע גלזר. באותו טורניר, התקיים הגביע במתכונת של מפגש כפול, ומכבי הצליחה לנצח רק בשער שנוי במחלוקת, בדקה ה-90, בתוצאה 2–3. בדרכם חזרה לירושלים, נעצרו שחקני בית"ר ובילו לילה במחנה המעצר בלטרון. המשחק השני בימק"א נגמר בתיקו 3–3, לאחר פציעתו של הכוכב סימון אלפסי, ומכבי תל אביב העפילה לסיבוב הבא בדרך לזכייה בגביע בשנה זו. עונת 1947/1948 הייתה עונתה הראשונה של בית"ר בליגה בארץ ישראל כשנרשמה לראשונה בהתאחדות המקומית ושיחקה בליגה ב' בשם "נורדיה ירושלים". במהלך שנת 1947 הוצאה אגודת בית"ר מחוץ לחוק, אך הקבוצה המשיכה להתקיים בארץ ישראל בשם אחר: "נורדיה ירושלים" (על שם מקס נורדאו, ממייסדי התנועה הציונית). ב-15 בנובמבר 1947 התקיים הדרבי הירושלמי הראשון בין בית"ר להפועל ירושלים במסגרת המחזור הראשון בליגה (כאשר בית"ר משחקת בשם החליפי "נורדיה ירושלים"), בו ניצחה בית"ר 1–3. היה זה גם המשחק הרשמי הראשון למועדון במסגרת ליגה מאורגנת, כמו גם הדרבי הירושלמי הראשון אי פעם. בשנה זו גם נרשם הניצחון הגדול, כשבית"ר הביסה בתוצאה 1–8 את קבוצת דגל ציון תל אביב. במשחק זה כבש סימון אלפסי שישייה מרשימה ומחזיק מאז בשיא כיבושים של שחקן למשחק אחד. עם הכרזת העצמאות בתחילת 1948, הליגה והקבוצה השעו את פעילותם ולא התקיימו זמנית - בשל גיוסם של רוב השחקנים למלחמה במסגרת צה"ל. כחצי שנה לאחר סיום קרבות מלחמת העצמאות, בדצמבר 1949, חזרה הליגה המקומית לסדרה ובית"ר חזרה לשחק בליגה במחוז ירושלים. עונה לאחר מכן חזרה לליגה ב'. לאחר שתי עונות בינוניות במרכז הטבלה, ב1953/1954 הקבוצה העפילה לראשונה בתולדותיה לליגה הבכירה, לאחר שניצחה בימק"א את הפועל רחובות 1-2 (עם סימון אלפסי כשחקן-מאמן (אנ') על הקווים, ותמיכה בארבעת המחזורים האחרונים של עונה זו מלוניה דבורין), וכן ניצחון טכני על הפועל רעננה, לאחר ששחקן רעננה נשא שלא כחוק כרטיס שחקן של שחקן אחר. לאחר עונה אחת בלבד, ירדה בית"ר ליגה ושבה לליגת המשנה, בה שהתה 13 עונות רצופות, מתוכן הצליחה הקבוצה פעם אחת, ב-1957/1958, לסיים במקום הראשון בליגה א' (אז ליגת המשנה), אך ההתאחדות לכדורגל החליטה להפסיק את המשחקים בליגה במחזור ה-20, ולהקפיא את הקבוצות היורדות לליגה ב' והקבוצות העולות לליגה הבכירה באותה עונה - בעקבות אי-סדרים שנחשפו, ובכך נמנע מהקבוצה להעפיל לליגה הבכירה. עד אמצע שנות ה-60 נחשבה בית"ר קבוצה בינונית בליגת השנייה המנסה ללא הצלחה להעפיל לליגה הראשונה, כשהיא מסיימת בעונות אלו במקומות במרכז טבלת ליגת המשנה (ליגה א') ומעלה, אך נכשלת במשימה לעלות ליגה, בעיקר בעונות 1963–1966, בהן סיימה הקבוצה במקומות השלישי והשני בליגת המשנה האזורית (ליגה א' דרום). בעשור ביניים זה השחקנים הבולטים היו: חי מזרחי, דוד דוידוף, אהוד פדרמן, האחים אהרן ויוסי אמינוף, יוסף סיאני, יששכר בן אליהו והאחים משה ורפאל בביוף. בעונה הכפולה של 1966/1968 הצליחה הקבוצה להעפיל לליגה הראשונה, לאחר 13 עונות בליגה השנייה, ולהישאר בה למעט עונות בודדות - עד היום. בקבוצה שיחקו: ד"ר ראול גלר, שאול מזרחי, אודי רובוביץ', בצלאל אביטון, שמעון צ'רנוחה, חיים אזולאי, יצחק מונסה, ששון זמיר ורחמים עג'מי. מאמנהּ היהודי-ארגנטינאי של הקבוצה היה סמואל רזניק, משחקניה הגדולים של הקבוצה בעבר. משחק העלייה לליגה הבכירה התקיים נגד מכבי רמת עמידר ואודי רובוביץ' כבש את שער הניצחון לזכות בית"ר בדקות הסיום. בעונה לאחר העלייה, 1968/1969, נלחמה הקבוצה על חייה בליגה והצליחה לשרוד לבסוף כשהקדימה את הקו האדום ואת היורדת מכבי שעריים ב-3 נקודות בלבד. בעונה שלאחר מכן סיימה במקום החמישי והחלה לבסס את עצמה בתור קבוצה לגיטימית בליגה הבכירה. בשנות ה-70, עם עלייתו לקבוצה הבוגרת של אורי מלמיליאן, החלה הקבוצה לבסס את מעמדה כקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. לכך תרמו שחקני הבית של הקבוצה, דוגמת השוער יוסי מזרחי, המגנים יוסי חכם ויצחק ג'אנו ושלישיית הקישור ויקטור לוי, דני נוימן ומלמיליאן, שכונתה "שוקולד-מנטה-מסטיק", כשם הרכב מוזיקלי פופולרי באותן השנים. בעונת 1972/1973, סיימה בית"ר כסגנית אלופת המדינה, לראשונה בתולדותיה, כשרק מכבי תל אביב מקדימה אותה בארבע נקודות. באותה העת נוהלה הקבוצה על ידי חיים קורפו. במסגרת ליגת 1973/1974 סיימה הקבוצה במקום השלישי בליגה ומרוחקת 3 נקודות בלבד מהאלופה מכבי נתניה. במסגרת הגביע בשלב חצי גמר גביע המדינה של 1973/1974 אירע אירוע אלים ויוצא דופן בחומרתו, במשחקה של בית"ר מול הפועל פתח תקווה באצטדיון האורווה, ב-4 ביוני 1974, בתקשורת כונה האירוע "ליל הצינורות". פתח תקווה החזיקה ביתרון 1:0 מן המשחק הראשון בירושלים, ובית"ר ניצחה 2:1 בתום 90 הדקות של משחק הגומלין, לאחר שחזרה מפיגור של 1:0, ולכן המשחק נכנס להארכה. בהארכה כבשה פתח תקווה צמד בדקות ה-110 וה-115 ועלתה ליתרון של 3:2. לאחר מכן כבשה בית"ר שער, אך השופט ויקטור נעמן פסל אותו. לאחר מכן הופסק המשחק כאשר אוהדי בית"ר המאוכזבים רמסו את הגדרות ופרצו למגרש. לאורך המגרש היו מונחים צינורות השקיה מאלומיניום. האוהדים פירקו את הצינורות ממקומם ותקפו בהם את השוטרים ואת שחקני פתח תקווה. השחקנים אהרון סאלם, דב רמלר, גדי צלניקר ויהושע חביה הוכו קשות והועברו לבית חולים. לאחר שרוב שחקני פתח תקווה טיפסו על חומת הבטון של האצטדיון, או ברחו אל הפרדסים הסמוכים, האוהדים אף ביצעו מעשי ונדליזם בשערי המגרש עצמו ואף ניסו להבעירם. בתווך הצליחו האוהדים לתפוס את שחקן פתח תקווה שמוליק רוזנטל, אך השחקן של בית"ר, יצחק ג'אנו, נחלץ לעזרתו, גונן עליו בגופו, ומנע מהאוהדים לפגוע בו. על אירוע זה נענשה הקבוצה בעונש רדיוס במספר משחקים, ומשחקים ללא קהל שחלו בפתיחת העונה העוקבת. עונת 1974/1975 הייתה אחת העונות הרעות של המועדון מבחינה מקצועית, והקבוצה סיימה עם 9 ניצחונות ו-8 תוצאות תיקו בלבד לעומת 13 הפסדים מה שהציב אותה במקום ה-15 והכמעט אחרון כשהיא מדשדשת בתחתית הליגה. למזלה של הקבוצה, לא היו ירידות באותה העונה, עקב החלטת ההתאחדות להגדיל את הליגה, ועל כן נשארה בליגה. בעונת 1975/1976 וגם ב1977/1978, הגיעה בית"ר למקום השני בליגה, כשנקודות ספורות מפרידות בינה ובין האלופות באותן שנים, הפועל באר שבע ומכבי נתניה, בהתאמה. בית"ר החלה להגיע להישגים גם במסגרות אחרות של הכדורגל הישראלי, כגון גביע המדינה. בעונת 1974/1975 הצליחה הקבוצה להעפיל, לראשונה בתולדותיה, לגמר הגביע, אולם הפסידה להפועל כפר סבא בתוצאה 1–3, וסיימה כסגנית בלבד. שנה לאחר מכן, בעונת 1975/1976, העפילה הקבוצה פעם נוספת לגמר הגביע, אולם בניגוד לשנה שעברה, גברה על מכבי תל אביב בתוצאה 1–2 לאחר הארכה, משערים של מלמיליאן ונוימן, ובכך זכתה בתואר הראשון בתולדותיה. מאמן הקבוצה היה ניסים בכר, וקפטן הקבוצה, דוד ישי, היה זה שהניף את הגביע. ככל הנראה, היה זה משחק הכדורגל אליו הגיע מספר הצופים הרב ביותר אי פעם, במסגרת משחק בין שתי קבוצות ישראליות, כאשר 55,000 צופים חזו במשחק גמר זה.[דרוש מקור] בעקבות זכייתה בגביע המדינה בעונה זו, השתתפה הקבוצה, לראשונה בתולדותיה, בגביע בינלאומי כלשהו, ושיחקה בשישה משחקים במסגרת גביע האינטרטוטו של קיץ 1976. משחקה הראשון בהיסטוריה של הקבוצה במפעל האינטרטוטו התקיים ב-26 ביוני 1976, נגד קבוצת יאנג בויז ברן משווייץ. משחק זה הסתיים בהפסד של בית"ר 3–6 לשווייצרים, כשכובשי השערים לזכות בית"ר היו שחקן החיזוק יואל מסוארי (שמשון תל אביב), שלמה ג'רבי והקפטן דוד ישי. בית"ר הייתה הקבוצה הישראלית הראשונה, יחד עם הפועל באר שבע, אשר שיחקה במפעל השייך להתאחדות האירופית (אופ"א). בעונת 1978/1979, תחת שרביטו של שמעון שנהר, זכתה הקבוצה בגביע פעם נוספת, בשחקה בשנית נגד מכבי תל אביב. במשחק זה ניצחה בית"ר 1–2. את השערים לזכותה כבשו הקפטן נוימן והחלוץ יוסי אברהמי. נוסף על תואר זה, סיימה הקבוצה באותה שנה, בתום משחקי הליגה הסדירה - כסגנית אלופת המדינה - שנייה רק למכבי תל אביב. שלהי שנות ה-70 סימנו את הפיכתה של בית"ר, בהנהגתו של אורי מלמיליאן - לקבוצה המובילה של ירושלים. לכך תרמה העובדה שהיריבה העירונית, הפועל ירושלים דעכה בהדרגה בחלוף השנים. בעונת 1979/1980 ירדה הקבוצה לליגה השנייה (אז הליגה הארצית) לאחר עונה ניהולית סוערת בה החליפה 2 מאמנים ו-3 יו"רים, ובמהלכה איימו השחקנים בראשות דני נוימן על שביתה דרך ראיון בתקשורת כיוון שהתנגדו לפיטוריו של המאמן שמעון שנהר שלבסוף הוחלף בניסים בכר. במהלך העונה בליגה הארצית (1980/1981), דגל מאמן בית"ר שהתחלף שוב, אריה רדלר, בשיתוף שחקני נוער, ובנה את התשתית לשנים הבאות של הקבוצה. בתום עונה זו, עלתה הקבוצה בהדרכתו חזרה לליגה הבכירה, כשבשורותיה מככבים צעירים אלמוניים שכללו את: סמי מלכה, משה בן הרוש, אבי כהן, שלומי מלכה וכוכב הקבוצה לימים, אלי אוחנה. בפתיחת עונת 1981/1982, בשחקה בליגה הבכירה, אירחה בית"ר את מכבי תל אביב בביתה. במשחק זה התחולל אירוע שיפוטי חריג, המנוגד לנורמות המקובלות במשחקי כדורגל: במהלך המשחק, כבשה בית"ר שער מבעיטת עונשין, שנפסל על ידי השופט. בעוד שחקני בית"ר חגגו את כיבוש השער, חודש המשחק במהרה על ידי שחקני מכבי, ללא ידיעת שחקני בית"ר. הכדור נמסר למוטי איווניר, שכבש שער ניצחון מול שוער בית"ר, יוסי מזרחי. בתום עונה זו, דורגה בית"ר במקום השישי בליגה. בעונת 1983/1984, הייתה בית"ר הקבוצה הפייבוריטית לזכייה באליפות, כאשר הובילה ברוב שלבי העונה בפער נקודות גדול על שאר קבוצות הליגה. לרוע מזלה, זכתה לבסוף קבוצה אחרת בתואר הנכסף: מכבי חיפה, בהקדימה את בית"ר בנקודה אחת בלבד בתום משחקי הליגה. גם בעונה שלאחריה, 1984/1985, סיימה בית"ר כסגניתה של חיפה, הפעם בהפרש של חמש נקודות. עם זאת, זכתה בית"ר באותה עונה בתואר אחר - גביע המדינה, לאחר שגברה על מכבי חיפה בגמר בתוצאה 0–1, תחת הדרכתו של המאמן דוד שווייצר. הייתה זו הפעם השלישית, בו זוכה הקבוצה בתואר זה. בעונת 1985/1986, זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע, תחת הדרכתו של דרור קשטן. בעונות אלו ביסס אלי אוחנה את מעמדו ככוכב הקבוצה, יחד עם אורי מלמיליאן, כאשר כבשו שערים רבים ומכריעים, שסייעו לקבוצה לזכות בתארים שצוינו לעיל. בעונת 1986/1987, זכתה הקבוצה באליפות המדינה, לראשונה בתולדותיה, אף על פי שדווקא בעונה זו החליטה הקבוצה לארח את משחקיה באצטדיון בלומפילד, שאינו אצטדיונה הביתי מטעמים כלכליים (אצטדיון שיכל להכיל יותר קהל). בעונה זו ניצחה הקבוצה 19 משחקים, סיימה 9 בתיקו והפסידה שני משחקים בלבד. בין השותפים לתואר ההיסטורי היו אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, יוסי מזרחי, חנן אזולאי, יעקב שוורץ, סמי מלכה, גרי ונדרמולן והמגנים התוקפים אבי כהן ושלמה שירזי. בתום העונה, עזב אלי אוחנה את הקבוצה לטובת קריירה אירופית, כאשר חתם בקבוצת מכלן הבלגית. נוסף על כך, עזב המאמן דרור קשטן את משרת מאמן הקבוצה, בעוברו לאמן את מכבי חיפה. שני אירועים אלו גרמו להתרסקות הקבוצה בעונה לאחר מכן, בסיומה הגיעה הקבוצה למקום ה-11 בלבד בליגה והייתה מרחק פסע מלרדת לליגה השנייה. בעונת 1988/1989, זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע המדינה, לאחר ניצחון במשחק הגמר, בבעיטות הכרעה מאחד עשר מטרים - על מכבי חיפה. בתום 90 דקות הייתה התוצאה 2-2; בתום ההארכה הייתה התוצאה 3-3. בתום עונה זו, עזב אורי מלמיליאן את הקבוצה, בחותמו בקבוצת מכבי תל אביב. בעונת 1990/1991 ירדה הקבוצה לליגה השנייה. באותה שנה התבסס סגל הקבוצה על שחקני בית צעירים וחסרי ניסיון. הדבר נבע מחוסר תקציב ואי יכולת לגייס ספונסרים לקבוצה. לקראת העונה בליגה הארצית, שב לקבוצה יושב הראש לשעבר, משה דדש. צעדו הראשון היה החזרתו של אלי אוחנה מאירופה. הוא גייס את איש הקולנוע יורם גלובוס, שתרם 400 אלף דולר מכיסו לרכישת אוחנה, שכרטיסו היה שייך לקבוצת מכלן הבלגית. אוחנה הסכים לחזור לישראל אף על פי שהיה שחקן מצליח באירופה, ואף זכה עם קבוצתו בגביע המחזיקות ובתואר הכדורגלן הצעיר הטוב ביותר באירופה, על ידי מגזין "Guerin' Sportivo" האיטלקי, תואר המכונה גם בשם: "פרס בראבו". בקבוצה שיחקו באותה עונה השוער גיורא אנטמן וחלוץ רכש ממכבי יפו, עופר דגמי. את הקבוצה אימן לופא קדוש. בתום העונה, העפילה הקבוצה לליגת הלאומית, אז הליגה הראשונה. בעונה שלאחר מכן, 1992/1993, לאחר שהות של עונה בליגה הארצית, זכתה הקבוצה באליפות שנייה בתולדותיה, תחת הדרכתו של דרור קשטן, בקדנציה השנייה שלו בקבוצה. בשורותיה שיחקו, לצד אוחנה ויעקב שוורץ, שחקנים וותיקים אחרים: רונן חרזי, סרגיי טרטיאק, רונן שוויג וולדימיר גרשנייב. בנוסף, הובאו לקבוצה שחקנים ישראליים, דוגמת השוער יעקב אסייג והבלמים אהוד כחילה ויעקב הלל. הייתה זו האליפות השנייה מאז ומעולם (יחד עם האליפות של הפועל רמת גן ב-1963/1964) בה זכתה קבוצה, אשר עלתה מהליגה השנייה בתחילת אותה עונה. בשלוש העונות הבאות נחלשה בית"ר, וסיימה במקומות הרביעי, השישי והשלישי בהתאמה. בית"ר ירושלים זכתה לעדנה בעונות 1996/1997 ו-1997/1998, בהן זכתה הקבוצה בשתי אליפויות ברציפות תחת הדרכתם של אלי כהן (השריף) ודרור קשטן. בעונות אלו שיחקו בבית"ר אלי אוחנה, יוסי אבוקסיס, איציק זוהר, שמוליק לוי, דוד אמסלם והשוער איציק קורנפיין שחוזקו בהונגרים אישטוון שאלוי, אישטוון פישונט ואישטוון האמר. בשנים אלו בית"ר הציגה כדורגל התקפי ואטרקטיבי שהתחבר מאוד לרצון אוהדיה מחד לראות כדורגל התקפי ומאידך כמות נכבדת של שחקני בית שמככבים בהרכב הקבוצה, כך למשל בעונת 1997/1998, הציגה בית"ר מספר משחקים יוצאי דופן בכמות השערים, כמו ה-2–7 (לאחר מחצית מאופסת) וה-2–5 (לאחר הרחקה של שחקן ופיגור 0–2) על הפועל באר שבע, ועוד שתי חמישיות וארבע רביעיות שהבקיעה לשער יריבותיה במהלך העונה, תוך שהיא שוברת שיא מועדון של שערי זכות לעונה (71 שערים בשלושים משחקים בלבד).במסגרת זכייתה של הקבוצה באליפות השנייה שלה, אירע אירוע שנוי במחלוקת במשחק הליגה האחרון של הקבוצה, שהכריע את גורל האליפות לטובת בית"ר. באירוע זה נטען לכאורה, מצד קבוצת ואוהדי הפועל תל אביב, אשר התמודדה עם בית"ר על תואר האליפות, כי קבוצת הפועל בית שאן היטתה את תוצאת המשחק בינה ובין בית"ר. טענתם הייתה, שהמניע להטייה מצד קבוצת בית שאן נבע מכך, שעשר דקות לפני סופו של המשחק, הבטיחה האחרונה את מקומה מעל לקו האדום, וניצלה מירידת ליגה. במעשה זה מנעה בית שאן, לטענת הפועל תל אביב - את זכייתה של האחרונה באליפות, תוך שימוש באמצעים המנוגדים לעקרון ההגינות בספורט. פרשת הטיית משחק זה נודעת בקרב אוהדי הכדורגל בשם "משחק השרוכים". ב-2001 הודה איתן טייב שחקן בית שאן לשעבר, ואחד המעורבים העיקריים בפרשה, כי המשחק לא היה הוגן, וצוטט כאומר: "נתנו את המשחק לבית"ר". בקיץ לקראת עונת 1998/1999 החלה הקבוצה במסע רכש מרשים לחיזוק הקבוצה לקראת אירופה כאשר החתימה שחקנים ישראלים בכירים בליגה כדוגמת אילן בכר, אמיר שלח, אסי דומב, עופר שטרית וז'אן טלסניקוב (שכרטיסו נרכש במלואו מאשדוד), וזרים בולטים כמו תמאש שנדור (שהגיע בהשאלה מטורינו). בעקבות חוב של 11 מיליון ש"ח למס הכנסה שהתגלה באמצע הקיץ נעצר מסע הרכש, והקבוצה שהחלה את דרכה באירופה עם ניצחון על קבוצת בי-36 מאיי פארו קרסה בשלב לאחר מכן נגד בנפיקה ליסבון הפורטוגלית שהנחילה לה את התבוסה הגדולה ביותר שלה באירופה בתוצאה 0–6 בליסבון. הקבוצה ניסתה למכור את מגרש האימונים בית וגן על מנת שתוכל להמשיך לתפקד אך גם עסקה זו לא עלתה יפה. בסוף העונה סיימה במקום החמישי בליגה מה שלא אפשר לה אפילו לשחק באירופה וחתם עונה שנחשבה לכישלון. בעונת 1999/2000 הקבוצה נמכרה לקבוצת רוכשים בראשות איש העסקים ורואה החשבון קובי בן-גור, שהיה מנכ"ל קבוצת התקשורת "יס" שהשקיעו בקבוצה 10 מיליון ש"ח בעונה זו, ובמקביל מגרש האימונים נמכר על ידי היו"ר משה דדש לאיש העסקים ששון שם טוב ולשותפיו העסקיים: שאול לוי, מאיר לוי ומאיר פניג'ל ששילמו על בית וגן כ-6.5 מיליון דולר שסייעו לקבוצה. לקראת סוף העונה, בעקבות סכסוך עם המאמן הטרי אלי אוחנה, החליט בן-גור שהוא מעוניין לעזוב ודרש החזר על כספים אלו. לאחר דרישה זו הקבוצה עמדה על סף פירוק כאשר היו"ר דדש קרא להכרזת הקבוצה כפושטת רגל. לקראת סוף המילניום, לאחר חיפושים רבים ואף התערבות של ראש עיריית ירושלים באותה תקופה, אהוד אולמרט, נמצא רוכש אחר למועדון - איש העסקים החיפאי גד זאבי שהחזיק במניות בחברות:בזק וקשת, ובעלים של יבואן "סובארו" בישראל והגרנד קניון בחיפה. זאבי התחייב לשלם לבן גור כ-3 מיליון דולר ולהזרים 11 מיליון ש"ח נוספים לקופת הקבוצה. תקציב הקבוצה צפוי היה להיות כ-7 מיליון דולר בתחילה. שנות ה-90 היוו עבור בית"ר שנים תוססות וטובות, אף על פי שכללו ירידה לליגה הארצית (הליגה השנייה). שנים אלו לוו במעבר לאצטדיון חדיש ומפואר, וכללו שלוש אליפויות ושתי הופעות בגמר גביע המדינה (עונות 1998/1999 ו־1999/2000). בשתיהן, במשחק הגמר של 1999 ושל 2000, פוגשת בית"ר את היריבה המרה הפועל תל אביב - ומפסידה לה פעמיים, כאשר זהות המנצחת בשני גמרים אלו נקבעה רק לאחר בעיטות דו-קרב פנדלים, לאחר תוצאות תיקו בין הקבוצות בתום תשעים דקות, ולאחר הארכה. לקראת עונת 2000/2001, הבעלים החדש גד זאבי כיסה את חובותיה של הקבוצה ואף ניהל אותה. בעונה זו הוחתמו בבית"ר שחקנים בכירים רבים מהליגה כמו: אלון מזרחי שחזר לארץ מניס), יניב אברג'יל שנחשב לכשרון עולה מהפועל כפר סבא, פליקס חלפון מהיריבה מכבי תל אביב, וכוכב הקבוצה יוסי אבוקסיס קיבל חוזה חדש. בנוסף נעשה רכש מרשים גם בגזרת הזרים בקבוצה כגון מילאן סטויאנוסקי (שחקן נבחרת מקדוניה) ובראנקו סאביץ' מפרטיזן בלגרד. לתפקיד המאמן מונה אלי גוטמן שזכה עם הפועל חיפה באליפות היסטורית שנתיים לפני כן, איתו באו אחד מכוכבי הליגה בשנים הללו ג'ובאני רוסו והמגן הכשרוני דוד אמסלם שניהם גם מהפועל חיפה. תקציב הקבוצה שהחל ב-28 מיליון ש"ח האמיר לכ-62 מיליון ש"ח, סכומים גבוהים יחסית לסכומים שהיו נהוגים בבית"ר ובליגה עד אז. במשחקי טרום העונה זכתה הקבוצה בגביע השלום ברומא, לאחר ניצחון 0–1 על קבוצת רומא האיטלקית. בעונה זו עקב הרכש הרב והאיכותי, הייתה הקבוצה מועמדת בכירה לזכייה באליפות, אך כשלה במשימתה, וסיימה במקום החמישי בלבד בליגה כשבתווך גוטמן פוטר מאימון הקבוצה עקב סכסוך מתמשך עם קהל הקבוצה, ובמקומו מונה מאמן הקבוצה בעבר ומאמן קבוצת הנוער ניסים בכר. כמו כן, בעונה זו נחלה הקבוצה את הפסדה הגדול ביותר, 7-0, למכבי תל אביב. במקביל לבעיות המקצועיות בקבוצה, התגלו גם קשיי נזילות כספים של הבעלים החדש זאבי, שהפסיק להשקיע, והחליט לעזוב בסיום העונה את המועדון, ואף דרש החזרים על השקעותיו בקבוצה - ונהיה לנושה של המועדון, שהפך בין רגע להיות שקוע בחובות כבדים עם התחייבויות בפעם השנייה במספר שנים בודדות, ועל סף פירוק ומכירת כל נכסיו, והועברה לידיו של כונס נכסים. עונת 2001/2002 נחשבת לאחת העונות הקשות של המועדון בזיכרון האוהדים. בעונה זו, של אחרי עידן גד זאבי, התפרקה הקבוצה בבית המשפט והתירה את חוזיהם של רוב שחקניה הבכירים שנמכרו לכל המרבה במחיר, והחלה לשחק את הליגה רק מהמחזור הרביעי. הסיבה לעיכוב נגרמה בשל הבעיות הכלכליות הקשות אליה נקלעה הקבוצה. הסדר הושב על כנו רק לאחר ששלושה מאוהדי הקבוצה: מאיר פניג'ל, ששון שם-טוב ומאיר לוי (שרכשו את מגרש בית וגן שנתיים לפני כן) - רכשו אותה מכונס הנכסים, כיסו את חובותיה שהסתכמו בכ-6 מיליון ש"ח לאחר הפירוק אותו עברה, ובכך החזירו את הבעלות על הקבוצה - לידי אוהדי הקבוצה. הקבוצה התבססה ברובה על שחקנים אנונימיים ממחלקת הנוער וכמו כן במשך רוב עונה זו דשדשה בית"ר בתחתית הטבלה, ואף הגיעה במחזורים מסוימים עד כדי הפרש של שש נקודות מתחת "הקו האדום". שרשרת ניצחונות לקראת סיום העונה הצילו את הקבוצה מירידת ליגה, כאשר רק שני מחזורים לתום העונה עלתה הקבוצה מעל הקו האדום אחרי ניצחון 2–3 בחוץ על מכבי פתח תקווה. מחזור לאחר מכן הבטיחה הקבוצה את הישארותה בליגה לאחר תיקו 3-3 מול האחרונה מכבי קריית גת, משחק בו השוותה את התוצאה בתוספת הזמן, כשבמקביל הפסידה הפועל חיפה, יריבתה לתחתית, ונשרה במקומה לליגת המשנה, שתי קבוצות שעד לפני 3 עונות בלבד התמודדו יחדיו על תואר האליפות בליגה. בעונות 2002/2003 ו־2003/2004 התייצבה בית"ר והייתה לקבוצת מרכז טבלה, כשסיימה במקום התשיעי בשתי עונות אלו כשהתבססה על שחקנים צעירים כישרוניים, יוצאי מחלקות הנוער של הקבוצה, כגון: אבירם ברוכיאן, עמית בן שושן, ברק יצחקי, שלומי ארבייטמן, ומאור מליקסון, שהיוו את שלד הקבוצה לשנים הבאות. בעונת 2003/2004 הגיע לבית"ר כוכב מכבי תל אביב, אבי נמני, שעקב סכסוך עם מאמנו ניר קלינגר נאלץ לעזוב ובחר להגיע לבית"ר. נמני שיחק בקבוצה שתי עונות, וכבש שערים רבים, ביחס למספר ההופעות המועט, בהן שותף (כשחקן פותח או כמחליף). בעונת 2004/2005, הצליחה בית"ר לסיים במקום הרביעי בתום הליגה הסדירה, כשהיא מתבססת על חיזוקים צנועים ושחקני נוער מתפתחים. את הקבוצה אימן שחקן העבר המיתולוגי של הקבוצה, אלי אוחנה, כשהיא מצליחה להשיג את הכרטיס לגביע האינטרטוטו (השלישי בחשיבותו באירופה). אולם בשנים אלו כשלה בית"ר להעפיל למפעלים האירופיים הבכירים יותר, למעט עונת 2000/2001, בה הודחה בסיבוב הראשון בגביע אופ"א. מצב זה נמשך עד מכירתהּ של הקבוצה לארקדי גאידמק שהחל עידן חדש של הצלחות במועדון. מצבהּ של בית"ר השתנה באוגוסט 2005, עת נרכשה הקבוצה על ידי האוליגרך הרוסי-ישראלי ארקדי גאידמק. הגעת הבעלים החדשים לקבוצה הביאה לגידול משמעותי בתקציבהּ של הקבוצה, ולהיותה הקבוצה העשירה בליגת העל. בעונת 2005/2006, עזב המאמן אלי אוחנה את בית"ר, ובמקומו הובאו מספר מאמנים זרים, בהם טון קאנן ולואיס פרננדז, אך אלו שרדו זמן קצר בלבד בקבוצה והיא סיימה במקום השלישי בטבלת הליגה בתום עונה זו. לאחר מכן שחקנים רבים שוחררו ובמקומם נעשה רכש גדול של שחקנים בכירים בליגה הכולל את שמעון גרשון, מיכאל זנדברג, אריק בנדו וטוטו תמוז, שנרכשו כולם תמורת סכומי עתק ביחס לליגה, והוחתמו על חוזים חסרי תקדים לבית"ר ולליגת העל בכלל. בקיץ זה שברה בית"ר את שיא התקציב לקבוצת כדורגל ישראלית: 193 מיליון ש"ח לעונה אחת – שיא שלא נשבר עד היום[דרושה הבהרה] בליגה המקומית. ההשקעה הרבה השתלמה ובעונת 2006/2007 זכתה הקבוצה באליפות תחת הדרכתו של המאמן ושוער העבר של המועדון יוסי מזרחי, אשר החליף את אוסבלדו ארדילס כבר בתחילת העונה. על אף הזכייה באליפות, לא הוארך חוזהו של מזרחי. בתחילת 2007/2008 מונו יצחק שום כמאמן וגיורא שפיגל כמנג'ר ויועץ מקצועי של המועדון. בנוסף מונה למנכ"ל המועדון שוער העבר איציק קורנפיין, שפרש ממשחק פעיל. התוצאה הייתה מוצלחת למדי ולראשונה בעידן גאידמק לא הוחלף המאמן במשך כל העונה. אמנם בתחילתה כשלה בית"ר להעפיל מהסיבובים המוקדמים של ליגת האלופות כשהפסידה לפ.צ. קופנהגן בשלב המוקדמות הראשון, אך בהמשך התבססה שליטתה בליגת העל. בסיומה של העונה לאחר משחק גמר גביע דרמטי במיוחד בו ניצחה את היריבה המרה הפועל תל אביב בדו-קרב פנדלים לאחר 0-0 בסיום 120 דק', הצליחה הקבוצה לזכות בדאבל היסטורי למועדון ולבסס את מעמדה בתור הקבוצה החזקה בישראל בשנים אלו. לקראת עונת המשחקים 2008/2009 נכשלה הקבוצה במוקדמות ליגת האלופות כאשר הובסה על ידי קבוצת ויסלה קרקוב הפולנית בתוצאה 0–5, לאחר ניצחון של בית"ר בטדי, בתוצאה 1–2 מצמד של אבירם ברוכיאן. הפסדה זה גרר ביקורת רבה מהתקשורת והאוהדים סביב המועדון, ערער את מעמד הקבוצה וגרם לפיטורי המאמן יצחק שום, אשר הוחלף על ידי ראובן עטר. כמו כן, הוחלפה הנהלת הקבוצה, ולתפקיד יושב ראש הקבוצה מונה איציק קורנפיין, כאשר הבעלים ארקדי גאידמק הולך ומתרחק מהמועדון ולא ברור אם או איך יתקצב את הקבוצה בעונות הבאות. בסיום אותה עונה, זכתה בית"ר בגביע המדינה, בפעם השנייה ברציפות ופעם שביעית בתולדותיה, לאחר שניצחה במשחק הגמר את מכבי חיפה בתוצאה 1–2, ובכך מנעה ממנה לזכות בדאבל. למרות הזכייה בגביע מעמדה של הקבוצה נפגע עקב שלא הייתה פקטור במאבק על אליפות הליגה מזה מספר עונות. מצבה ותקציבה של בית"ר השתנה עוד יותר באופן דרסטי בקיץ 2009 לקראת עונת 2009/2010, כאשר ארקדי גאידמק הודיע כי הפסיק את תמיכתו בקבוצה לחלוטין והעניק ליו"ר איציק קורנפיין את הסמכויות המלאות לנהל את הקבוצה ולמצוא לה פתרונות מימון לבדו. לאחר שגאידמק סירב להזרים כספים לקבוצה כמו בשנים עברו, בית"ר הייתה על סף פירוק, ואז הגיע גומא אגייאר, איש עסקים אמריקאי יליד ברזיל, שעשה את הונו בעסקי הגז. אגייאר התעניין ברכישת הקבוצה אך עקב קשיי העברת בעלות וסירובו של גאידמק לשתף פעולה, הסכים לבסוף להיות רק הספונסר של הקבוצה ללא מסמכי בעלות, והעביר ערבות בסכום של כ-4 מיליון דולר, שמנעה מהקבוצה לפנות להליך של פירוק. בניגוד לשנים הקודמות בתקופתו של גאידמק כבעלים, עמד התקציב על כ-36 מיליון ש"ח בלבד. במהלך פגרת הקיץ, יצחק שום חזר לקדנציה שנייה בקבוצה עקב התחייבות הקבוצה לחוזה כלפיו עד סוף העונה ושחקן הקבוצה דוד אמסלם שפרש ממשחק פעיל באותה העונה, מונה לעוזר המאמן שלו. בהמשך העונה, בעקבות חוסר הצלחתה של הקבוצה, פוטר שום, ודוד אמסלם מונה כמחליפו עד תום העונה. בעונה זו זכתה הקבוצה בגביע הטוטו לעונת 2009/2010 לאחר שניצחה את הפועל רעננה בגמר המפעל בתוצאה 0–1. את העונה סיימה הקבוצה במקום החמישי בליגה. לקראת עונת 2010/2011, מונה שחקן העבר והסמל אורי מלמיליאן למאמן הקבוצה, אך לאחר המחזור ה-18 של הליגה עקב מיעוט בניצחונות, סכנת ירידה ויכולת רעה של הקבוצה, התפטר מלמיליאן מתפקידו ב-17 בינואר 2011. עוד באותו יום מונה רוני לוי למאמן הקבוצה החדש והצליח לייצב את הקבוצה ולהשאירה בליגה. הקבוצה סיימה במקום ה-11 בליגה, הנמוך ביותר מזה שנים רבות. בהכנה לעונת 2011/2012 עזב רוני לוי שקיבל הצעה לאמן בחו"ל, ובמקומו מונה דוד אמסלם למאמן, אך האחרון התפטר מתפקידו מספר ימים לפני פתיחת העונה עקב סיבות אישיות. ב-17 באוגוסט, מספר ימים לאחר התפטרותו של דוד אמסלם, חתם יובל נעים לעונה כמאמן הקבוצה. עקב יכולת חלשה של הקבוצה ולאחר הדחה מממפעל גביע המדינה עוד בסיבוב ח' כשהיא מפסידה לקבוצת הפועל בני לוד מהליגה הלאומית, התפטר נעים מתפקידו כמאמן הקבוצה באמצע העונה. במקומו מונה אלי כהן "השריף" שחזר לקדנציה שלישית במועדון, וסייע לקבוצה להישאר בליגה, כשהיא מסיימת את העונה במקום התשיעי. בקיץ לקראת עונת 2012/2013 הקימו אוהדי הקבוצה עמותה ("עמותת אוהדי בית"ר ירושלים") שמטרתה איסוף כספים לשיפור מצבה הכלכלי של הקבוצה, וכן כדי לזכות בייצוג בהנהלת הקבוצה. בחצי העונה הראשונה בית"ר זכתה להצלחה רבה בליגה והציגה כדורגל אטרקטיבי יחסית ששלהב את האוהדים, בנוסף מה שתרם היא העובדה שכמות נכבדת מההרכב הראשון כלל שחקני בית שצמחו במחלקות הנוער של המועדון כגון: אבי ריקן, אריאל הרוש, שי חדד, עמית בן שושן, אלי דסה, טל כחילה ואופיר קריאף. בחלון ההעברות של ינואר בעונה זו, יצאה הקבוצה למשחק ידידות-ראווה בצ'צ'ניה נגד הקבוצה מהליגה הרוסית, טרק גרוזני שהסתיים ב-0-0, ואירח נשיא צ'צ'ניה - שהוא גם בעלי המועדון, רמזן קדירוב. בעקבות זאת חלק מהאוהדים התרעמו וביקורת תקשורתית נשמעה על כך שהקבוצה עוזבת את ישראל עוד במהלכה של עונת הכדורגל בישראל בשביל משחק ראווה שלפי מספר פרסומים זרים נערך בעיקר על מנת לחזק את קשריו של הבעלים גאידמק שסירב להשקיע במועדון במשך מספר עונות אך השתמש בקבוצה לטובתו האישית, וכשלמשחק אין ערך ספורטיבי אמיתי. כמו כן נודע כי הקבוצה חיפשה להתחזק בחלון העברות לקראת המשך הליגה ומעשה כזה היה יכול לשכנע את גאידמק שסירב להשקיע כבר מספר שנים בקבוצה, לחזור ולהשקיע בה. מעט לאחר מכן כאשר חזרה הקבוצה לישראל, הודיעה הקבוצה בראשות היו"ר קורנפיין במהלך מפתיע, על צירוף שני שחקנים צ'צ'נים מוסלמים לשורותיה זאור סדאייב וג'יבריל קדאייב, שהגיעו בהשאלה מטרק גרוזני. עצם צירוף שחקנים מוסלמים למועדון גרר מחאה של אוהדי הקבוצה, ושלט עם הכיתוב "בית"ר טהורה לעד" הונף על ידי מספר אוהדים במשחק הליגה נגד בני יהודה תל אביב מיד לאחר צירוף השחקנים. תמונת השלט ביציע שסוקר נרחבות בכלי תקשורת - גרר תגובות רבות בארץ ובעולם בגלל אופיו הגזעני בהתייחס לקבוצה. מחאת האוהדים כללה בנוסף גם החרמת משחקים שטענו שמהלך זה נעשה על ידי גאידמק על מנת לפגוע בקבוצה, כאשר במקביל אוהדים אחרים בירכו על המהלך שלטענתם נעשה על מנת לחזק את הקבוצה מקצועית. הקבוצה סיימה במקום העשירי בלבד (לאחר שהייתה בצמרת הטבלה לפני הפרשה), כאשר היא נשארת סופית בליגה רק במחזור האחרון. בשנת 2017 יצא סרט דוקומנטרי הנקרא "טהורה לעד" (בהשראת השלט שהונף על ידי האוהדים), המגולל את סיפורה של הקבוצה בעונה זו וכולל צילומים תיעודיים מתוך הנהלת הקבוצה וחדר ההלבשה בתקופה זו, שם נראים אנשי המועדון מתמודדים עם הפרשה תוך כדי העונה הסדירה. בנוסף בראיון שמעניק הבעלים גאידמק לסרט, הוא טוען כי עשה את המהלך על מנת להציב מראה בפני החברה הישראלית ולהראות את הגזענות שיש בה כלפי מיעוטים (כפי שלטענתו הוא הרגיש אותה בעת שהותו כאן), וכי ידע שהמהלך ייצור פרובוקציה ועשה אותו בכוונה. לאחר עונה זו מאסו רוב אוהדי הקבוצה בהתנהלות הבעלים בפועל, גאידמק, וחיפשו אחר אדם בעל יכולות כלכליות (באמצעות גוף "עמותת אוהדי בית"ר"), במשך פגרת הקיץ, שיהיה מוכן לקחת את בית"ר ויוציא אותה לדרך חדשה. איש העסקים אלי טביב שסיים את דרכו ביריבה המרה הפועל תל אביב בעונה קודם לכן עקב סכסוך עם האוהדים החליט לקחת את בית"ר בשיתוף עם האוהדים. תהליך העברת הבעלות לטביב התבצע בזכות סעיף של עמותת האוהדים בהסכם עם גאידמק (שנחתם בעונת 2012/2013) שבעצם אפשר לעמותה להביא רוכש חיצוני ללא הסכמתו של גאידמק שייקח את הקבוצה. הליך זה אושר על ידי בית משפט כשבועיים לאחר הודעה של העמותה על ניצול הסעיף. החלטת בית המשפט העבירה סופית את המועדון לידיו של טביב והעמותה (טביב מחזיק ב-75 אחוז והעמותה 25 אחוז). לקראת עונת 2013/2014, לאחר שהושלמה עסקת העברת הבעלות על הקבוצה מידיו של גאידמק לידיו של אלי טביב, מינה טביב את חיים רביבו לנציג הבעלים בקבוצה. אלי כהן מונה למאמן הקבוצה לעונה אחת בהחליפו את אלי כהן "השריף", שסיים את חוזהו. דוד אמסלם מונה לעוזר המאמן. ב-13 באוגוסט 2013 פיטר טביב את איציק קורנפיין מתפקיד יושב הראש של הקבוצה, לאחר כהונה בת שש שנים בתפקיד זה. בדצמבר 2013 פוטר אלי כהן מאימון בית"ר ירושלים. שלושה ימים לאחר מכן, מונה רוני לוי לתפקיד מאמן הקבוצה; הייתה זו הפעם השנייה של לוי - בה כיהן כמאמן הקבוצה. באפריל 2014, מונה עומר עצמוני לתפקיד מנכ"ל הקבוצה, לאחר שכיהן בעברו כמנכ"ל בקבוצת הפועל תל אביב וכמנהל מחלקת הנוער של בית"ר. בתום העונה, סיימה בית"ר במקום הראשון בפלייאוף התחתון. בתחילת עונת 2014/2015, חתם במועדון המאמן מנחם קורצקי לעונה אחת. עוזרו היה אורי אוזן. ב-27 בינואר 2015 הודיע טביב על פיטוריו של קורצקי מאימון הקבוצה, זאת על רקע חילוקי דעות ביניהם, ככל הנראה בסוגיית רכש שחקנים. ב-28 בינואר 2015 מונה גיא לוי למאמן עד תום העונה. באותה עונה העפילה הקבוצה לפלייאוף העליון, לראשונה מזה חמש שנים. בסופה, סיימה הקבוצה במקום הרביעי בטבלה, והבטיחה את השתתפותה במוקדמות הליגה האירופית, לאחר שבע שנים בהן לא השתתפה במפעל אירופי כלשהו. בקיץ לקראת עונת 2015/2016, סיים גיא לוי את תפקידו במועדון לאחר חצי עונה, וזאת בגלל חילוקי דעות במשא ומתן בין טביב למאמן. במקומו מונה סלובודאן דראפיץ', אשר בבואו לקבוצה הביא עמו את שי ברדה, עוזרו מקבוצת בית"ר תל אביב. ב-22 ביוני 2015 החלה בית"ר את מסעה האירופי אחרי שבע שנים, והוגרלה בסיבוב הראשון של מוקדמות הליגה האירופית למשחק נגד אורדבסי שימקנט הקזחית. המשחק הראשון בין הקבוצות, אשר נערך בקזחסטן, הסתיים ב-0-0. משחק הגומלין, שהתקיים באצטדיון טדי, הסתיים בניצחון 1–2 לזכות בית"ר, שעברה שלב במפעל אירופי, לראשונה מזה 15 שנים. בסיבוב המוקדמות השני הוגרלה בית"ר ירושלים מול שרלרואה הבלגית. בטרם החל המשחק הראשון בבלגיה, התלהטו הרוחות בין אוהדי הקבוצות, ועם תחילתו התפרעו אוהדי בית"ר ירושלים וזרקו חזיזים ואבוקות אל המגרש. בהמשך המשחק, פגע בורג שנזרק מיציע האוהדים של הקבוצה בראשו של שוער שרלרואה, הצרפתי ניקולה פנטו, וגרם לפציעתו. במהלך המשחק הורחקו שני שחקני בית"ר ירושלים והקבוצה הובסה 1–5. זמן קצר לאחר המשחק, הכריז טביב כי החליט לסיים את דרכו בבית"ר ירושלים ובכדורגל הישראלי בעקבות המאורעות הקשים והאלימים במשחק זה. במשחק הגומלין, אשר נערך באצטדיון טדי, הובסה בית"ר 1–4, וסיימה את דרכה במפעל. לאחר מספר שבועות, כינס טביב מסיבת עיתונאים לקראת פתיחת עונת 2015/2016, וחזר בו מהחלטתו לזנוח את ניהול הקבוצה; כמו כן הודיע, כי ימשיך להשקיע בה עד שיימצא רוכש מתאים, אליו תועברנה זכויות הניהול - מידיו של טביב. בית"ר סיימה את עונת 2015/2016 במקום השלישי בטבלת ליגת העל, המוליך לסיבוב הראשון של מוקדמות הליגה האירופית, כשבמאזנה שלושה ניצחונות ושבעה הפסדים במסגרת הפלייאוף העליון. לקראת עונת 2016/2017, ב-1 ביוני 2016, הודיעה הנהלת בית"ר כי המאמן סלובודאן דראפיץ' סיים את דרכו במועדון ולא ימשיך בקבוצה בעונה הבאה. ב-8 ביוני 2016, חתם והוצג רן בן שמעון כמאמנה החדש של בית"ר ירושלים כשחתם על חוזה בקבוצה לעונה אחת. באותו היום הציגה בית"ר את סמל הקבוצה המחודש שילווה אותה בעונת 2016/2017 לציון שנת ה-80 לייסוד המועדון. ב-10 ביולי 2016, הצטרף משה דמאיו לקבוצה בתפקיד מנכ"ל הקבוצה והחליף את עומר עצמוני שחזר להיות אחראי על מחלקת הנוער בלבד. באוגוסט 2016 העפילה הקבוצה, לראשונה בתולדותיה, לשלב הפלייאוף במסגרת הליגה האירופית לאחר שבשלבי המוקדמות גברה על סלובודה טוזלה הבוסנית, אומוניה ניקוסיה הקפריסאית וילגבה הלטבית. בשלב הפלייאוף הקבוצה הודחה מהמפעל על ידי סנט אטיין הצרפתית, בזאת רשמה את הישג השיא שלה במסגרות אירופאיות. ב-23 באוגוסט 2016 הודיעה ההתאחדות לכדורגל בישראל כי אלי טביב שהורשע בפלילים לא יוכל לנהל בפועל את בית"ר ירושלים למשך שלוש שנים. ב-11 בינואר 2017 החליט בית הדין העליון של ההתאחדות לדחות את ערעורו של טביב בדבר פסק דין זה, אך קיצר את משך העונש לשנתיים שבהם טביב לא יוכל לנהל את בית"ר החל מקיץ 2017. ב-5 בפברואר 2017, פוטר רן בן שמעון מתפקיד מאמן הקבוצה, ומיד לאחר מכן חתם שרון מימר על החוזה כמאמן בית"ר ירושלים החדש עד לתום העונה. במאי 2017 סיימה בית"ר את העונה במקום השלישי בליגה, והבטיחה את הכרטיס למוקדמות הליגה האירופית בפעם השלישית ברצף, ובעקבות זאת חוזהו של מימר הוארך בעונה נוספת. ב-28 במאי, לאחר סיום העונה, חזר אלי אוחנה למועדון נעוריו וחתם לחמש שנים בתור יו"ר המועדון, כאשר בשנתיים הראשונות הוא שימש רשמית כמחזיק בזכויות הניהול והחתימה באופן מלא במקומו של טביב. מימר פוטר עוד לפני תחילת עונת 2017/2018, בעקבות כישלון במסגרת מוקדמות הליגה האירופית, הדחה מהמפעל והפסד כספי למועדון. לאחר מכן מונה למאמן זמני עוזרו של מימר, גילי לבנדה. ב-3 בספטמבר 2017 חתם אלי כהן "השריף" לקדנציה רביעית במועדון בתור "יועץ מקצועי" ומאמן בפועל. בעקבות התבטאות חריגה בתקשורת בנושא שחקנים מהמגזר הערבי ("לא אביא ערבי לבית"ר ירושלים") פוטר השריף מאימון הקבוצה לאחר עשרה ימים בלבד בתפקיד, ולבנדה הוחזר לעמדת המאמן הזמני פעם נוספת. ב-28 בספטמבר 2017 מונה בני בן זקן למאמן הקבוצה שהציגה כדורגל אטרקטיבי יחסית במהלך העונה והתחרתה בצמרת עד מספר מחזורים לסיום העונה. במסגרת הגביע הגיע הקבוצה עד לגמר גביע המדינה שנערך ב-9 במאי 2018, באצטדיונה הביתי, טדי, שם הפסידה להפועל חיפה בתוצאה 1–3 לאחר הארכה, והייתה לסגנית מחזיקת גביע המדינה בפעם הרביעית. בליגה סיימה הקבוצה במקום השלישי והעפילה פעם נוספת למוקדמות הליגה האירופית. לאחר סיום העונה הודיע המאמן בן-זקן כי לא ימשיך בקבוצה. במהלך העונה התגבשה בקרב האוהדים מחאה כנגד הבעלים טביב והתנהלותו בנוגע לשחקנים, מאמנים, וקשרים עם האוהדים. המחאה הגיעה לשיאה לאחר הפסד הקבוצה בגמר הגביע באותה עונה ומעורבותו לכאורה של הבעלים טביב בקביעת הרכבי הקבוצה ובעניינים מקצועיים אחרים שגרמו לאי שיתופם של שחקנים בכירים של הקבוצה בגמר הגביע, אז הודיעו ארגוני האוהדים השונים של הקבוצה כי הם יחרימו את העונה הבאה ולא יקנו מנויים. בתגובה כינס טביב ב-15 במאי 2018 מסיבת עיתונאים בה הודיע על כוונתו לעזוב את הקבוצה, ועל העמדתה למכירה וחיפוש רוכש לקבוצה. בהכנות לקראת עונת 2018/2019 מונה המאמן גיא לוזון למאמן הקבוצה. בתווך הודחה הקבוצה ממוקדמות הליגה האירופית כבר בסיבוב הראשון מול יריבה נחותה במיוחד - צ'יחורה סצ'חרה הגיאורגית, לאחר 0-0 במשחק הראשון והפסד 1–2 במשחק הגומלין בארץ. בקיץ 2018 הוגברו מחאות האוהדים כנגד הבעלים טביב והם אף הגיעו לביתו בכפר שמריהו והפגינו מספר פעמים, כמו כן התבצעו הפגנות מחאה מול חנויות הבגדים של רעייתו דנה אשכנזי על מנת להפעיל עליו לחץ. כשבועיים לפני פתיחת עונת 2018/2019 נרכשה הקבוצה על ידי יזם ההייטק משה חוגג תמורת 26.5 מיליון שקל, כאשר 18.5 מתוכם עברו ישירות לטביב והשאר לחובות הקבוצה. אלי אוחנה נשאר בתפקידו כיושב ראש המועדון, ומוני ברוש מונה למנכ"ל. חוגג הוביל מדיניות רכש שחקנים מאסיבית והחתים שחקנים בכירים וביניהם טל בן חיים, מאור בוזגלו וערן לוי. ב-28 בספטמבר הוביל חוגג למהלך להחזרת קהלי החוץ במשחקים בין בית"ר לקבוצת בני סכנין. הקבוצה פתחה את העונה בצורה חלשה ובעקבות כך פוטר המאמן גיא לוזון לאחר המחזור השביעי. ב-29 באוקטובר מונה ניר קלינגר למאמן הקבוצה. ב-3 בדצמבר 2018 הוצג במסיבת עיתונאים לוגו חדש למועדון, עם ספונסר ראשי חדש בהסכם לשנתיים בסכום חסר תקדים לקבוצה של כמיליון דולר לעונה, ובנוסף הושק מועדון אוהדים חדש בשם "בית"ריסט" שיקנה לאוהדי הקבוצה הנחות בקניית כרטיסים, מינויים, ומוצרי המועדון תמורת תשלום חודשי קבוע. בגביע המדינה הודחה הקבוצה כבר בסיבוב ח' על ידי מכבי תל אביב, ובליגה נשרה לפלייאוף התחתון לראשונה מזה חמש עונות, וסיימה את העונה במקום השביעי והמאכזב מבחינתה. ב-21 במאי 2019 ערכה הקבוצה משחק ידידות מול אתלטיקו מדריד, בו ניצחה 2–1. ב-4 ביוני 2019 הודיעה הקבוצה על סיום תפקידו של קלינגר כמאמן הקבוצה, ויומיים לאחר מכן מונה המאמן רוני לוי לקדנציה שלישית במועדון לקראת העונה הבאה. ב-24 בספטמבר 2019 הפך רוני לוי למאמן התשיעי שזוכה עם קבוצת הבוגרים של בית"ר ירושלים בתואר, כאשר זכתה הקבוצה בגביע הטוטו השלישי בהיסטוריה שלה, והפעם לעונת 2019/2020, לאחר ניצחון מול מכבי תל אביב, בתוצאה 0–2. בגביע המדינה לעונה זו הודחה הקבוצה ברבע הגמר נגד מכבי פתח תקווה לאחר שהפסידה 3–5 בדו-קרב פנדלים, ובליגת העל לאותה עונה סיימה הקבוצה במקום השלישי בליגה המוביל להשתתפות במוקדמות הליגה האירופית לעונת 2020/2021. ב-27 באוגוסט 2020, כבר בסיבוב הראשון, הודחה בית"ר, לאחר שהפסידה 0–2 לטאוטה דורס האלבנית. בעקבות כישלון זה במפעל האירופי ולקבוצה נחותה, יום לאחר מכן פוטר רוני לוי מאימון הקבוצה. בעקבות פיטוריו של לוי, שלא היו על דעתו, התפטר גם המנהל המקצועי באותה עת, יוסי בניון. יוסי מזרחי שחזר למועדון לפני כן ושימש כמאמן במחלקת הנוער במועדון, מונה למאמן הזמני בבוגרים במקומו של לוי, עד למציאת מאמן קבוע. ב-4 בספטמבר 2020, מעט אחרי פתיחת עונת 2020/2021, מונו סלובודאן דראפיץ' ושי ברדה למאמני הקבוצה, וחזרו למועדון אחרי 4 עונות במכבי נתניה, ותחילת העונה של בית"ר הייתה לא טובה מקצועית. בדצמבר 2020, לאחר שמדינת ישראל חתמה על הסכם נורמליזציה עם איחוד האמירויות, חתם שייח' חמד בן ח'ליפה האמירייתי על מסמך המעביר לו 50% מהשליטה במועדון, ובתמורה הבטיח להשקיע 300 מיליון ש"ח במועדון לתקופה של עשר שנים ולהביא ספונסרים בסכומים גבוהים. בבדיקה שנעשתה לאחר מכן על ידי ההתאחדות לכדורגל בישראל על מנת לאשר את העסקה נמצא שרוב הונו המוצהר לוועדת אישור הבעלים הוא אג"ח של מדינת ונצואלה, שאינו סחיר וערכו אפסי. כמו כן נמצא כי בבעלותו עשרות חברות לא פעילות, וכי בן חליפה קשור לאנשים ששמם נקשר, בין היתר, בהונאות ובהלבנת הון. לאחר שבן ח'ליפה התקשה להביא תעודת יושר ולהצביע על מקור עושרו - העסקה נפלה ובית"ר ירושלים משכה את הבקשה לאישור בפברואר 2021. בדיעבד במאי 2025, פורסם לאחר המשך בדיקות וחקירות של גורמי תקשורת נטען כי השייח' הופעל על ידי גורמים עבריינים ישראליים ובינלאומיים, במטרה להכניס לישראל כספים שמקורם בפעולות לא חוקיות - דרך השקעה במועדון לצורך הלבנת הכספים. עם תום העונה הסדירה לאחר 26 מחזורים, ב-20 במרץ 2021, עקב כישלון במסגרת הליגה והגביע, התפטרו צמד המאמנים דראפיץ' וברדה מבית"ר ירושלים. במקומם מונה עד תום העונה יוסי מזרחי שהוקפץ פעם נוספת ממחלקת הנוער לבוגרים, והקבוצה סיימה את העונה במקום העשירי המאכזב מבחינתה. לאחר מכן הודיעה הנהלת המועדון כי בנוסף להיותו יו"ר, אלי אוחנה מונה למנהל המקצועי של המחלקה הבוגרת. בתחילת יוני כחלק מההכנות לעונת 2021/2022, מונה המאמן ההולנדי ארווין קומאן, אחיו של רונאלד קומאן, מאמן ברצלונה, לעונה אחת. היה זה המאמן הזר הראשון של בית"ר מזה 15 שנה, כאשר האחרון היה אוסבלדו ארדילס הארגנטינאי, ששימש כמאמן בעבר בעידן גאידמק. ב-9 בספטמבר 2021 הודיע משה חוגג כי הוא מפקיד את זכויות הניהול על הקבוצה בידי נאמן, עורך הדין יצחק יונגר, לניהול הקבוצה באיזון תקציבי ולמציאת רוכש חדש למועדון. לטענתו עשה זאת בשל כפיות טובה וחוסר כבוד של חלק מהאוהדים כלפיו, כאשר השקיע סכומי עתק ועם זאת הושמעו באצטדיון קללות המכוונות אליו ואל משפחתו. ב-1 בדצמבר 2021, בצל סערת מעצרו של בעלי הקבוצה משה חוגג במסגרת פרשת "המשחק הגדול", ותקופת חוסר ודאות לעתיד הקבוצה בעקבות פרשייה זו והצהרותיו של חוגג כי הוא לא ישקיע כסף במועדון, התפטר המאמן ארווין קומאן מהקבוצה (וגם הודיע על פרישתו לצמיתות מאימון כדורגל). לאחר התפטרות זו של ארווין מונה מנהל מחלקת הנוער, ושחקן העבר של המועדון יוסי מזרחי לקדנציה שישית בתור מאמן הקבוצה הבוגרת. ב-26 בינואר 2022, התפטר המאמן יוסי מזרחי מהקבוצה עקב חוסר הצלחתה, בנוסף המועדון התיר את חוזיהם של שלושה שחקנים זרים במסגרת תוכנית קיצוצים, והם שוחררו באופן חד צדדי, אך בהמשך אחד מהם הוחזר למועדון. בצל תקופת חוסר הוודאות התגבשה בקרב האוהדים מחאה כנגד הבעלים חוגג והתנהלותו בנוגע לחוסר השקעתו בקבוצה, והם אף הגיעו לביתו במגדל רמז, במהלך ההפגנה נורה לעבר המגדל רימון הלם, כמו כן התבצעו הפגנות מחאה מול ביתם של הוריו וגם של אחותו על מנת להפעיל עליו לחץ. ב-3 בפברואר 2022 מונה שחקן העבר של המועדון, יוסי אבוקסיס למאמן הקבוצה לעונה אחת. לאחר מינויו של אבוקסיס למאמן הקבוצה, התוצאות התייצבו מעט אך הקבוצה עדיין הייתה מסובכת במאבקי תחתית עד לסיום העונה של עונת 2021/2022. במסגרת הפלייאוף התחתון הצליחה לנצח את יריבותיה לתחתית ולהישאר בליגה לעונה נוספת אחרי שסיימה במקום העשירי בליגה, וזאת בצל חוסר הוודאות בקשר לניהול הקבוצה והבעלים שהכריז כי הוא עוזב. בנוסף לאחר סיום העונה סיים שחקן העבר אלי אוחנה שהיה מנהלה המקצועי ויושב הראש את תפקידו לאחר סיום החוזה. בהמשך התבצעו מספר מחאות של אוהדי המועדון ליד ביתו של בעלי המועדון חוגג על מנת להפעיל עליו לחץ לשחרר את המועדון, כמו כן בסמוך לביתה של יו"ר הבקרה באותה עת, סיגלית סייג, וליד ביתו של יו"ר ההתאחדות, אורן חסון, שלטענתם איפשרו את מצב העניינים בו חוגג מהתל ברשויות כאשר הוא נותן ערבויות שלא ניתן לחלט, ומחזיק במועדון כשבוי, וזאת בדרישה לנקוט נגדו בפעולות אקטיביות. שבוע לאחר מכן ב-26 ביוני 2022, חתמה עמותת האוהדים של בית"ר על טיוטת חוזה מול חוגג לרכישת הקבוצה מידיו, כאשר על פי המתווה על העמותה יהיה לגייס 12 מיליון שקלים על מנת להשלים את המהלך, זאת כדי להשלים את הסדרי החוב, להקטין את הגרעון ולהעמיד את תקציב השחקנים הדרוש, ובהמשך לכסות התחייבויות וגירעונות נוספים. ב-1 ביולי 2022 פורסם כי משטרת ישראל אוסרת על מכירת הקבוצה לגורמים אחרים, על מנת להבטיח כספים ברי חילוט ו/או למנוע הברחת נכסים של משה חוגג בשל החשדות כנגדו. במקביל, התנהל משא ומתן לרכישת המועדון בין משה חוגג לברק אברמוב, כאשר דווח כי השניים מכירים מעולם העסקים וכחברים אישיים. ב-13 ביולי 2022 הכריזה הקבוצה כי נחתמה עסקת העברת השליטה על המועדון ממשה חוגג לברק אברמוב, בעלי קבוצת בני יהודה תל אביב באותם ימים, בכפוף לאישור משטרת ישראל, עיריית ירושלים ובכפוף השלמת העברת הבעלות שלו על בני יהודה לרוכש מצד שלישי. ב-29 ביולי 2022 העביר אברמוב את הבעלות על בני יהודה חזרה למשה דמאיו. לאחר מכן הערימה משטרת ישראל קשיים על העברת המועדון ודרשה בטוחות וערבויות לסכומים שהוסכמו בין הצדדים מפאת המצב המשפטי בו היה נתון חוגג. ב-9 באוגוסט 2022, יום לפני הדדליין להעברת הקבוצה בבקרה התקציבית של ההתאחדות לכדורגל, הודיע ברק אברמוב כי הוא נסוג בו מרכישת בית"ר ירושלים מפאת הקשיים אותם מערימים הרשויות, ועל כן הקבוצה נותרה ללא רוכש ועל סף ירידה לליגה א' (כיוון שגם בליגה הלאומית נדרש לעבור בקרה תקציבית). יום לאחר מכן עקב תרומה שגויסה על ידי האוהד וחבר הכנסת ניר ברקת והסכמתו של אברמוב לבסוף כן לרכוש את המועדון, סוכמה סופית על העברתה של בית"ר ירושלים לידי ברק אברמוב. ב-11 באוגוסט אושר אברמוב על ידי ההתאחדות לכדורגל והוועדה להעברת זכויות, ומיד לאחר מכן העבירה הקבוצה את תקציבה לעונה הבאה בליגת העל, ובהמשך אישרה הבקרה התקציבית את תקציב המועדון והבטיחה את מקומה של הקבוצה בליגת העל. מספר ימים לאחר השלמת רכישתו של המועדון על ידי אברמוב, כפיר אדרי מונה למנכ"ל המועדון, כאשר הוא כבר שימש בתפקיד זה תחת אברמוב בבני יהודה. לקראת עונת 2022/2023 השאיר הבעלים החדש אברמוב את המאמן יוסי אבוקסיס וצוותו בתפקידם, וכמו כן הובאו מספר שחקני רכש, חלקם הגדול צעירים כישרוניים מושאלים מקבוצות הליגה כדוגמת רונן חנציס, בר כהן ואדוארדו גררו ממכבי תל אביב, וסתיו נחמני והשוער איתמר ישראלי ממכבי חיפה, ועוד מספר ישראלים אחרים. בנוסף הובאו שחקני הרכש דנילו אספרייה, חוסואה מחיאס ובהמשך הגיעו גם יון ניקולאסקו וטראזייה תומא על מנת לחזק את הקבוצה, שמקצועית הייתה מוקפאת במשך רוב הקיץ מפאת העברת הבעלות. את הסיבוב הראשון של העונה פתחה הקבוצה בצורה רעה, כשספגה 27 שערים ב-13 משחקים, אך את הסיבוב השני פתחה הקבוצה בצורה טובה, הצליחה זמנית להגיע למקום הרביעי, אך לבסוף סיימה בפלייאוף התחתון. בחלון העברות של ינואר התחזקה הקבוצה בשחקני הרכש מיגל סילבה, גריגורי מורוזוב, סרגיי בורודין ופרד פריידיי. את העונה בליגת העל סיימה הקבוצה במקום השמיני, עם 52 שערים (הכי הרבה אחרי שלושת המובילות מכבי חיפה, מכבי תל אביב והפועל באר שבע), אבל ספגה 58 שערים, הכי הרבה יחד עם מכבי נתניה (לה היו 2 משחקים יותר בפלייאוף העליון). ב-3 במאי, העפילה הקבוצה לגמר גביע המדינה, לאחר ניצחון מפתיע בתוצאה 3-1 על מכבי תל אביב, לראשונה מאז 2018. בגמר הגביע ניצחה בית"ר בתוצאה 0-3 את מכבי נתניה וזכתה בגביע השמיני בתולדות המועדון, ואחרי בצורת של 14 שנים (מאז 2009). כמו כן זהו הניצחון בהפרש הגבוהה ביותר של בית"ר במעמד גמר גביע המדינה. אולם לאחר שהקהל פרץ למגרש לאחר סיום המשחק בגמר הגביע, שגרם לעצירת ודחיית טקס ההענקה, הושת על הקבוצה עונש של הורדת ארבע נקודות ועוד שלוש נקודות על תנאי לעונה הבאה (וזאת לאחר 3 דיונים בבית הדין ו-2 ערעורים). ב-22 ביולי 2023 הפסידה הקבוצה למכבי חיפה בתוצאה 1-3 גביע אלוף האלופים, וסיימה רק כסגנית הגביע. בהמשך הקיץ במסגרת מוקדמות עונת 2023/2024 בקונפרנס ליג הודחה הקבוצה בסיבוב השני בגביע האירופי השלישי בחשיבותו, לאחר שהפסידה לקבוצה היוונית פאוק סלוניקי, כאשר סיימה בתיקו 0-0 בחוץ, אך הפסידה בתוצאה 4-1 בטדי לאחר משחק רווי אירועים עם אדום ופנדל שהוחמץ, ו-2 שערים עצמיים לחובת בית"ר. בתווך התכוננה הקבוצה לעונה הבאה, עונת 2023/2024 בליגת העל, והחתימה כ-10 שחקנים, ובמקביל שחררה כמות זהה מהסגל של העונה שעברה, והתחילה את הליגה במינוס 4 נקודות, עקב העונש שהושת עליה מסיום העונה שעברה בגמר הגביע. את העונה התחילה הקבוצה לא טוב בליגה עם הפסדים, והמשיכה באופן חסר יציבות עם מספר ניצחונות ותיקו אולם גם עם הפסדים נוספים לסירוגין. בגביע המדינה לעונת 2023/2024, הפסידה בסיבוב הראשון שהצטרפה (סיבוב ח') להפועל באר שבע בתוצאה 1-0 והודחה מהמפעל בשלב מוקדם. ב-31 בינואר 2024 נודע בתקשורת על התפטרותו של מאמן הקבוצה דאז יוסי אבוקסיס, לטענתו בגלל יחס עוין של הקהל הביתי כלפיו. יום לאחר מכן ערך בעלי הקבוצה ברק אברמוב מסיבת עיתונאים והודיע בתקשורת כי לא הוא זה שיזם את הפיטורין, תקף את המאמן שהתפטר, וטען כי אבוקסיס רוצה לאמן בקבוצת הפועל תל אביב וזו הסיבה להתפטרותו. בו בעת אמר הבעלים כי הוא ממנה את עוזר המאמן גל כהן למאמן הקבוצה לפחות עד לתום העונה, וזאת כאשר הקבוצה מדורגת במקום השמיני בליגה במרחק 2 נקודות מהמקום השישי המוביל לפלייאוף העליון. ב-12 בפברואר 2024 מונה אלמוג כהן שעזב את מכבי נתניה יום לפני כן, למנהלה המקצועי של הקבוצה, כאשר חתם ל-3 עונות בתפקיד. ב-19 בפברואר 2024, לאחר התדרדרות נוספת במצב הקבוצה, הודיעה הקבוצה על סיום תפקידו של גל כהן בתפקיד מאמן הקבוצה, ומינויו של שחקן העבר של המועדון ברק יצחקי, למאמן הקבוצה באופן מיידי תחת אלמוג כהן, כאשר יצחקי חתם בחוזה לשנתיים וחצי. בהמשך הקבוצה לא הצליחה להגיע לפלייאוף העליון, ואת ליגת העל לעונת 2023/2024 סיימה הקבוצה במקום ה-11 והבטיחה השארות עונה נוספת. בקיץ 2024 ביצעה הקבוצה מספר שינויים בסגל ובצוות המקצועי, ובעונת 2025\2024 פתחה הקבוצה עם 7 ניצחונות ותיקו מתוך עשרת המשחקים הראשונים, הפתיחה הטובה ביותר שלה מאז עונת האליפות האחרונה שלה - 2007/2008, כאשר בדרך ניצחה הקבוצה את יריבותיה לליגה: מכבי חיפה לראשונה מ־2020 ואת מכבי תל אביב לראשונה מ־2018. בסיבוב השני נחלשה והשיגה תוצאות בינוניות, ובמיוחד כאשר נכנסה לשלב הפלייאוף העליון. אולם בסיום העונה השיגה הקבוצה את המקום הרביעי בליגה שהוביל אותה לשלבי המוקדמות האירופאיים, המיקום הכי גבוהה בליגה מזה 5 עונות. במסגרת גביע המדינה לאותה עונה גברה על מ. ס. קריית ים, הפועל עכו, בני סכנין ומכבי בני ריינה בדרך לגמר הגביע ה-13 בתולדותיה, אך בגמר הגביע הפסידה בית"ר להפועל באר שבע, וסיימה כסגנית מחזיקה בלבד. בקיץ 2025 ביצעה בית"ר שינויים בסגל בעיקר בשחקניה הזרים כאשר החתימה את ג'ונבוסקו קאלו, בריאן קרבאלי, אריאל מנדי, איילסון טבארש ולוקה גדראני. את עונת 2025/2026 פתחה בית"ר עם כ-66% הצלחה בעשרת המחזורים הראשונים, כולל ניצחון היסטורי על היריבה מכבי תל אביב 6:2 באצטדיון בלומפילד (לראשונה מזה עשור). בתווך היא זוכה בפעם הרביעית בתולדותיה בגביע הטוטו לעונת 2025/2026, לאחר ניצחון 2:1 בגמר הגביע על היריבה המושבעת הפועל תל אביב. בתום הסיבוב הראשון ניצבה בית"ר במקום השני בליגה, ועמדה על 69% הצלחה. בהמשך השתפרה הקבוצה אף יותר והציגה רצף של 11 ניצחונות ותיקו אחד בלבד ב-12 משחקים (כולל 2 בגביע ו-10 בליגה), ועלתה למקום הראשון לראשונה במחזור ה-19, לאחר שיריבותיה איבדו נקודות. אצטדיון ומתקנים את משחקיה הראשונים כקבוצת כדורגל חובבנית (אנ') קיימה בית"ר במגרש מוזנח, בסמוך לרחוב הנביאים בירושלים. כינויו של מגרש זה היה "מגרש הבננות", ועל תחזוקתו היו אמונים שחקני הקבוצה עצמם. בראשית דרכה של בית"ר כקבוצת כדורגל רשמית תחת ההתאחדות לכדורגל, החל משנת 1942, שימש "מגרש דג'אני", אשר שכן בשכונת קטמון הישנה, כמגרשהּ הביתי של הקבוצה. לאחר חזרתם של גולי אפריקה לארץ בשנת 1948, אירחה הקבוצה את משחקיה לסירוגין, במגרש הצמוד לבניין ימק"א בירושלים או ב"מגרש הבננות". לאחר סיום מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל, מיקום המגרש בו שיחקה בית"ר - קצה רחוב שמואל הנביא - היה שטח הפקר; על כן, הועתקה באופן רשמי ביתיות הקבוצה לאצטדיון ימק"א, שהיווה מאז את מגרשה הביתי הקבוע של הקבוצה. ב-15 בנובמבר 1947, נערך הדרבי הראשון בין הפועל ובית"ר ירושלים (אשר כונתה באותה תקופה "בית"ר נורדיה") באצטדיון ימק"א. משחק זה הסתיים בניצחונה של בית"ר, 3–1. משחקהּ הרשמי הראשון של הקבוצה באצטדיון ימק"א כאצטדיונה הביתי, נערך ב-7 בינואר 1950, במסגרת ליגה מיוחדת שהוקמה ב-1949. במשחק זה אירחה בית"ר את קבוצת "הפועל רחובות", אשר ניצחה 2–4. עד שנת 1991 אירחה הקבוצה את כל משחקיה הביתיים בימק"א. למעט בין השנים 1986 ל–1989, אז עברה בית"ר לארח את משחקיה באצטדיון בלומפילד בתל אביב, מאחר שאצטדיון ימק"א, שהכיל באופן רשמי רק 4,500 מקומות ישיבה, לא אושר לשימוש, ומטעמים כלכליים (בלומפילד הכיל יותר קהל מה שהניב רווח גדול יותר לקבוצה שמילאה את האצטדיון ברוב משחקיה הביתיים). אצטדיון טדי הוא אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בארץ. בשנת 1991, עם פתיחתו, עברה בית"ר לשחק באצטדיון, ומאז הוא משמש כמגרשה הביתי של הקבוצה. האצטדיון שופץ מספר פעמים, במהלכן הוגבה הדשא; נבנו תאי שידור עבור צוותי הטלוויזיה המסקרים את משחקי הקבוצה; נבנו תאי צפייה יוקרתיים עבור הצוות הניהולי של הקבוצה, כמו גם עבור אורחים חשובים; בשנים 1999 ו-2013 נבנו מקומות ישיבה נוספים עבור האוהדים. בהמשך עבר האצטדיונים מספר שיפוצים ושדרוגים קוסמטיים של החלפת כיסאות ומסכים, התאמת תאי ה-VIP, המשך כירוי הגג, עד להשלמת המראה ההומוגני עם כיסאות כחולים. כיום מכיל האצטדיון כ-31,733 מושבים. אוהדיה ה"שרופים" של הקבוצה (האולטראס המקומיים) יושבים כדרך קבע ביציע המזרחי, ואוהדי הקבוצה האורחת יושבים ביציע הדרומי. אצטדיון זה נחשב מסורתית לביתי במיוחד, כיוון שמקומות הישיבה ממוקמים בסמיכות רבה לדשא, ואוהדיה הקולניים משפיעים בו רבות על מהלך המשחק. החל משנת 1980 בית"ר ירושלים מתאמנת במתחם האימונים בבית וגן. במתקן מתאמנות הקבוצה הבוגרת של המועדון ומחלקות הנוער והילדים שלו גם כן. המתחם מכיל שלושה מגרשי אימון, מתוכם שניים עם דשא סינתטי. בנוסף לכך, משני צידי המגרש בו מתאמנת הקבוצה הבוגרת ישנן שתי טריבונות, אחת מכל צד, המכילות כ-350 מקומות שתיהן יחד. המתחם כולל בתוכו חדרי הלבשה גם לקבוצה הבוגרת וגם למחלקת הנוער, חדרי כושר, חדרי פיזיותרפיה, חדר אוכל, מלתחות וחדרי טיפולים. בנוסף נמצאים במתחם גם משרדי הנהלת המועדון אשר הועברו מגבעת שאול בשנת 2009. המתחם כולו מרושת במצלמות אבטחה ומצלמות למען שידור לייב במשחקים של מחלקת הנוער ולעיתים גם אימונים, שבעבר שודרו עבור אוהדי הקבוצה הרשומים כחברי מועדון "ביתריסט" לשעבר. כמו כן, מצוי במתחם דוכן מכירות נייד הפועל בעיקר בפעילויות במתחם ומוכר מוצרי מרצ'נדייס של הקבוצה, וכן חנות אוהדים קבועה אשר נמכרים בה גם כן מוצרי עידוד עבור אוהדי הקבוצה. בשנים 2005–2009, עת רכש ארקדי גאידמק את הקבוצה, שופץ המתחם באופן משמעותי. סמל המועדון לאורך כל שנות קיומה, ייצגה המנורה את קבוצת בית"ר ירושלים. זאת, כהמשך היסטורי למנורה המקורית, אשר ייצגה את תנועת בית"ר. בהתאם לכך, דגלה בית"ר מאז ומתמיד בשילוב המנורה בסמל הקבוצה. על כן, מכונה בית"ר גם בשמות "המנורה" ו"הדגל של המדינה". בשלהי שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 החלה הקבוצה להשתמש בסמל משלה עם השם "בית"ר ירושלים" ומנורה במרכזו (בדומה לשאר הקבוצות השייכות לתנועת בית"ר). במהלך השנים שונה הסמל מספר פעמים כאשר המילים "בית"ר ירושלים" וסמל המנורה משולבות בכולם באופנים שונים. בשנות ה-80 השתמשה בית"ר בסמל הכולל כדור כדורגל, ובתחילת שנות ה-90 הציגה בית"ר סמל הכולל מנורה ומתחתיו הכיתוב "ביתר" ומעל שינות חומה המסמלות את חומות ירושלים העתיקה - אחד מהאייקונים הבולטים של ירושלים. בשנת 2006, במסגרת מיתוג מחודש של הקבוצה, נוספו שני אריות לסמל הקבוצה, בהתאמה לאלו הנמצאים בסמל העיר ירושלים. בשנת 2013, לאחר מעבר הקבוצה לידיו של טביב, שונה סמל הקבוצה פעם נוספת, כאשר האריות הוסרו ממנו ועיצוב המנורה שונה למנורת סמל ביתר המקורית. שינוי זה לווה בתהליך הצבעה, בו השתתפו אוהדי הקבוצה. לרשותם עמדו שלושה סמלים חדשים, אשר הוצגו בפרופיל המועדון בפייסבוק. ב-8 ביוני 2016, כמחווה לשמונים שנים לייסוד המועדון - חשפה בית"ר עבור קהל אוהדיה סמל מיוחד, אשר ליווה את הקבוצה בעונת המשחקים 2016/2017. לאחר מעבר הקבוצה לידי משה חוגג, חודש סמל הקבוצה כשהוצג ב-3 בדצמבר 2018, כאשר המנורה והרקע הפכו את צבעם - המנורה צהובה והרקע שחור, עם כיתוב שם המועדון, וקיצורו באנגלית ("FCBJ"). ב-5 באוגוסט 2020 חשף המועדון סמל חדש שהוא למעשה אותו הסמל הקודם בתוספת כוכב (לציון 5 מתוך 6 אליפויות בהם מחזיקה הקבוצה), וזאת לאחר שמנהלת הליגות לכדורגל קבעה סטנדרט לעניין הכוכבים בליגת העל. לפני פתיחת עונת 2025/2026, הציגה הקבוצה לוגו שהתנוסס על צידי המדים, כחלק ממחווה של המועדון ל-90 שנים להיווסדותו. צבע המועדון לאורך רוב שנותיה, מזוהה בית"ר עם הצבעים צהוב-שחור. אולם, בשנותיה הראשונות, צבע מדיה היה שחור-לבן - עד עונת 1960/1961. בעונה זו פרש יושב הראש ואחד ממייסדי הקבוצה, שמואל קירשטיין - מתפקיד ניהול הקבוצה. מחליפו, אלי גבאי, סבר כי יש להחליף את צבע מדי הקבוצה. גבאי סקר במשך מספר שבועות חנויות בדים שונות בירושלים ובתל אביב, ותר אחר צבע שיוכל להתאים לחזונו. בהגיעו לחנות הבדים "רב-און" ברחוב כורש בירושלים, החליט גבאי לבחור בצבע הצהוב. בית"ר עלתה לראשונה למשחק רשמי, כששחקניה לבושים מדים בצבעי צהוב-שחור ב-8 באוקטובר 1960, במשחק נגד מכבי חדרה, אשר נערך באצטדיון ימק"א. לאחר ניצחונה של הקבוצה, הוחלט על השארת צבע מדים זה. מאז, למעט משחקים בודדים, דוגמת משחקהּ נגד מכבי נתניה בעונת 1977/1978, בה שיחקה הקבוצה בצבע הירוק, שיחקה בית"ר את כל משחקיה הביתיים במדים הצהובים-שחורים. מדי החוץ של הקבוצה, עד שנות ה-90 המאוחרות, כללו וריאציות של מדים בצבעים כחול/לבן או תכלת בהיר, ומשנות ה-2000 ואילך - צבעם הוא שילובים של לבן שחור וצהוב או רק אחד מהם. מאז 2019 חזרו מדי החוץ להיות בצבע תכלת או כחול. יצרני תלבושות וספונסרים ראשיים קהל אוהדים מספר סקרים שנעשו בסוף העשור השני של המאה ה-21 מצאו שבית"ר ירושלים היא אחת הקבוצות האהודות ביותר במדינת ישראל. לבית"ר ירושלים אוהדים מפורסמים בתרבות ובאמנות הישראלית, חלקם אף מגיעים למשחקי הקבוצה. בתחום הזמר המזרחי ניתן למצוא אוהדים רבים של המועדון, כגון: אייל גולן, ליאור נרקיס, דודו אהרון (כתב מספר שירים המזוהים עם המועדון), מושיקו מור, תמיר גל, אבי ביטר, עופר לוי, איציק קלה, לי פישמן, שלומי שבת, עידן עמדי, אליעד נחום, ג'קי מייקה, אהובה עוזרי ועוד. חלקם אפילו שרו או כתבו שירי אליפות וגביעים למועדון כגון: עידן עמדי (שיר הזכייה בגביע בעונת 22/23) אייל גולן ("מגרש השדים"), אבי ביטר ("צהוב בעיניים"), ג'קי מייקה (שיר האליפות של 1987) ואהובה עוזרי (שיר הזכייה בגביע הראשון ב-1976). גם בתחום הבידור, תרבות והספורט הצהירו רבים על אהדתם לקבוצה, ביניהם שלום מיכאלשווילי, אסי ישראלוף, ציון ברוך, שלומי קוריאט, עמוס תמם, שאנן סטריט, חנן סביון, גיא עמיר, אנדי רם, ירון אילן, גורי אלפי, שי נובלמן, איל פלד ושדרן הרדיו אלעד עמדי. חלקם הגדול אף תרמו למיזם עמותת האוהדים בשנת 2012/2013. גם מספר אנשי תקשורת מזוהים כאוהדי בית"ר כגון אראל סג"ל, ינון מגל, אבישי בן חיים, דני רופ, קותי סבג ואלי סהר. בין אוהדי בית"ר בפוליטיקה בישראל ניתן למנות את אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן, איתמר בן גביר, רובי ריבלין, רוני בראון ובנימין נתניהו. בית"ר נחשבת קבוצה "עממית", ולכן ניתן לה הכינוי "הקבוצה של המדינה" או "הדגל של המדינה", כיוון שמסורתית בתחילת דרכה הייתה מזוהה עם אוהדים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה וכלל האוכלוסייה הפשוטה יכלה להזדהות עם מאפייניה. כתוצאה מכך התגבשו סביבה לאורך השנים סטריאוטיפים שליליים רבים, כגון אלימות פיזית ומילולית מצד אוהדיה. ניתן לראות זאת בתרבות ובאמנות הישראלית. דוגמאות לכך מופיעות אצל שלישיית "מה קשור", להקת "הדג נחש", "הגשש החיוור" ועוד. למשל במערכון "שירים, שערים וטכנאים" של הגשש החיוור: מהן בדיוק הדרישות שלכם כאוהדים? אנחנו רוצים לקבוע מי יהיו השופטים, אם לא - אנחנו נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג אוויר. - ואם זה לא יינתן לכם? נשרוף את המועדון. כמו כן, שלישיית "מה קשור" שיחקו את אוהדי בית"ר באופן סאטירי וקומי במספר תוכניות ("היכל התרבות", "אנחנו במפה", "בובה של לילה"). האוהדים מוזכרים בכמה משירי להקת "הדג נחש", למשל בשיר "הנה אני בא" שכולל את המילים: "יאללה בית"ר, יאללה חיים בכפר". באופן מסורתי נחשב שוק מחנה יהודה במרכז ירושלים, כמעוז האוהדים של בית"ר שאליו הולכים שחקנים ואנשי צוות בקבוצה על מנת לקבל את אהבת הקהל ולהתחכך באוכלוסייה המקומית. לרוב חגיגות התארים הרשמיות של הקבוצה נערכות בכיכר הסמוכה לבניין עיריית ירושלים, כיכר ספרא ובשנים היותר מאוחרות גם בגן סאקר הממוקם בקרבת מרכז העיר ירושלים. התסריטאים-שחקנים גיא עמיר וחנן סביון שאוהדים את בית"ר מילדותם, שגם כתבו וגם שיחקו בסדרותיהם, גילמו בסדרה עספור (2010-2011) את הדמויות "קצר" ו"ניוטון" שברקע העלילה הלכו למשחקי הקבוצה ושרו שירי אוהדים במהלך הסדרה. בנוסף העלילה המרכזית של הסדרה "באש ובמים" (2024) שנמכרה לנטפליקס, כתבו על חוויותיהם בתור אוהדי בית"ר שליוו את קבוצתם למשחק במוקדמות ליגת האלופות נגד ויסלה קרקוב בקיץ 2008. סדרת הטלוויזיה חוליגנים (2025), שנמכרה עוד לפני שידורה לשתי רשתות טלוויזיה אירופיות – CANAL+ בצרפת ו-SWR/ARD בגרמניה, מבוססת באופן רופף על קבוצת בית"ר ירושלים ועל הארגון לה פמיליה, למרות שבסדרה השמות שונו לשמות בדיוניים. על כך טענה בית"ר להפרה של סימני מסחר, לשון הרע ופגיעה במוניטין, וביקשה בין היתר צפייה מוקדמת בפרקים וצו מניעה לשידור. בתאגיד כאן שיצר את הסדרה, הגיבו כי הסדרה היא יצירה עלילתית בדיונית עם גיבורי קונפליקט, וכי היא נהנית מהגנות חופש הביטוי ואמנות, תוך הבהרת שאין כוונה לכוון לפגיעה בחובבי הקבוצה או להכליל את כולם. הפרק הראשון של הסדרה שודר ב-9 ביוני 2025 בערוץ כאן 11. ארגון האוהדים "גוב האריות" הוקם בקיץ 2002, לקראת עונת 2002/2003 והיה הגוף הראשון שפעל בצורה מאורגנת ביציעי בית"ר מאז היווסדה. מטרת הארגון הייתה לחזק את התיאום בין יציעי טדי ולשפר את העידוד במשחקי הקבוצה. באמנת הארגון נכתב שהתארגנות משלבת בין אהדה לקבוצה ובין הזדהות פוליטית מסוימת לימין אשר כונתה "צביון ימני". במשך כשנתיים פעל הארגון ביציע המזרחי באצטדיון טדי ודאג להשתמש באמצעי עידוד ופירוטכניקה, אך בעקבות חילוקי דעות בסוף עונת 2003/2004, התפרק הארגון. ארגון האוהדים "לה פמיליה" (מספרדית: "La Familia" - "המשפחה") נוסד בשנת 2005. רבים ממקימיו היו חברי ארגון "גוב האריות" לשעבר, שהתפרק שנה קודם לכן. בעקבות פירוק "גוב האריות" נוצר חוסר בארגון מעודד ביציעים (בעיקר ביציע המזרחי בטדי); על כן עלתה יוזמה באתרי האינטרנט ובפורומים של אוהדי הקבוצה להקים ארגון אוהדים חדש, שבעצם יתפוס את משבצת ה"אולטראס" של המועדון. מטרתו העיקרית של הארגון החדש נסובה על שיפור העידוד בקרב אוהדי הקבוצה, תוך שימוש נרחב באביזרי עידוד: דגלים, קונפטי, שלטים ופירוטכניקה. כמו כן, ארגן הארגון הסעות מיוחדות של אוהדי הקבוצה למשחקיה, כמו גם הטסת משלחות עידוד למשחקיה במפעלים האירופיים. בתחילת 2006, הכירה קבוצת בית"ר ירושלים בארגון זה כארגון האוהדים הרשמי שלה. בעונת 2006/2007, בעקבות הצלחת הקבוצה ופתיחת יציעים נוספים, עברו אוהדי הארגון לשבת ביציעו הצפוני של אצטדיון טדי, זאת על מנת ליצור שני יציעי עידוד, הסמוכים זה לזה. לאחר הידרדרות שחלה במצב הקבוצה בין השנים 2008–2010, נסגר יציע זה, ואוהדי הארגון חזרו לשבת ביציע המזרחי. כחלק מפעילותו, מארגן הארגון אירועי התרמה, כמו גם תמיכה במספר עמותות וארגוני התנדבות. בפרט, תמך הארגון בחיילי צה"ל ובתושבי הדרום בעת מבצעים צבאיים ברצועת עזה. כמו כן, מארגן הארגון אירועי הפנינג לאוהדים בחופשת חג הפסח ובחופשת הקיץ. נוסף לפעילות זו, ארגון האוהדים אמון על הנצחת אוהדי הקבוצה, שנהרגו במערכות ישראל. ארגון אוהדים זה נודע בתקשורת כבעל אוריינטציה ימנית רדיקלית. השם "לה פמיליה" נבחר בהשראת סרטים על המאפיה האיטלקית. שמו של ארגון האוהדים נקשר מספר פעמים לאירועי אלימות בספורט כמו: תקיפת אוהדי קבוצות אחרות, השלכת בקבוק תבערה לעברי משרדי ההתאחדות לכדורגל, ומעשי גזענות. חברי הארגון והמעשים המיוחסים להם שנויים במחלוקת בקרב אוהדי הקבוצה. בינואר 2013 הצטרפו לקבוצה שני שחקנים צ'צ'נים-מוסלמים, זאור סדאייב וג'בראיל קדאייב, במהלך מפתיע של הנהלת בית"ר בראשות היו"ר איציק קורנפיין. עם הגעתם של השניים התעוררה מחאה, שכללה חרם של חלק גדול מאוהדי הקבוצה במשך מספר משחקים, בשיאה של המחאה הוצת חדר המזכרות והגביעים במתחם האימונים של הקבוצה. מעשה זה יוחס לארגון ופעיליו, שלאחריו הודיע ארגון האוהדים על הפסקת פעילותו (עד תום העונה) וזאת בעקבות הביקורת הנוקבת שנמתחה עליו בתקשורת, בין היתר גם מהנהלת הקבוצה עצמה. בעונת 2013/2014 חזר הארגון לפעילות לאחר העברת בעלות הקבוצה לידי אלי טביב. ב-26 ביולי 2016, נעצרו כ-56 מחברי ארגון לה פמיליה במבצע של משטרת ישראל בעברות של אלימות, סחר באמל"ח והחזקת אמצעי פירוטכניקה לא מורשים, באמצעות סוכן סמוי שהפך לעד מדינה והוביל למעצרם של האוהדים. בתקופה זו גם השתנתה בהדרגה מערכת היחסים מול הנהלת הקבוצה, שבשנים הראשונות פעלה בשיתוף פעולה עם הארגון, ותחת בעלותו של טביב אף בצעה מהלכים שהקשו על גיוס כספים לארגון. ב-22 בינואר 2017 הורשעו שלושה מחברי הארגון בקשירת קשר, וביצוע חבלה חמורה במהלך תקיפת אוהד הפועל תל אביב בתיק "פלורנטין". בערעור של המדינה והנאשמים על העונש הוחמר עונשם של מרבית המורשעים. במרץ 2018 נגזרו עונשי מאסר של עד עשר שנים על שישה משתתפים אחרים בתקיפה זו. ערעור של המורשעים על חומרת עונשם נדחה בבית המשפט העליון. באוקטובר 2021, לאחר שמספר חברי ארגון הכו אוהדים אחרים של בית"ר ירושלים, שסירבו להשתתף בחרם-עידוד על השחקן המוסלמי בקבוצה, קמסו מארה, הארגון ספג ביקורות מאוהדים אחרים ומהנהלת הקבוצה, ביניהם יו"ר הקבוצה ושחקן העבר אלי אוחנה, ומבעלי הקבוצה, משה חוגג, שקרא בין היתר לאסור על חברי הארגון להיכנס למגרשים. אולם בפועל קבוצות יריבות סירבו להטיל עונש קולקטיבי זה על חברי הארגון שהיו חלק מקהל החוץ של אוהדי בית"ר מפאת בעיות משפטיות. ב-11 באוקטובר 2023 הפגינו בבית החולים שיבא מאות פעילי לה פמיליה, שבאו בעקבות שמועת שווא על מחבלי חמאס המאושפזים שם. 3 נעצרו. תדמית ציבורית וזיהוי פוליטי של המועדון בית"ר ירושלים נחשבת באופן מסורתי לקבוצה המזוהה עם הימין הפוליטי בישראל, ובייחוד עם מפלגת "הליכוד". היא גם אחת הקבוצות האהודות ביותר בציבור הדתי והחרדי ובקרב תושבי יהודה ושומרון היהודים[דרוש מקור]. בעונות 1996/1997 ו-1997/1998, בהן זכתה בית"ר בשתי אליפויות, הרבו פוליטיקאים ממפלגות הימין להתארח במשחקי הקבוצה. בין אוהדיה הבולטים של בית"ר ניתן למצוא את ראשי הממשלה אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, השר רוני בר-און ונשיא המדינה ראובן ריבלין, אשר שימשו בעבר כיושבי הראש של האגודה, השר יהושע מצא שהחליף את ריבלין בתפקיד, השר חיים קורפו, שאף היה כדורגלן פעיל בבית"ר בשנות ה-40 של המאה ה-20, וח"כ והשר אביגדור ליברמן. בית"ר ירושלים היא אחת הקבוצות היחידות בכדורגל הישראלי אשר מקפידות באופן קבוע בכל משחק ביתי להשמיע את ההמנון הלאומי של מדינת ישראל התקווה לפני תחילת המשחק, בנוסף לכך הרבה מאוהדי הקבוצה גם נוטים להניף דגלי ישראל ביציעים כמעט בכל משחק של הקבוצה, בעיקר במשחקי הקבוצה נגד הקבוצות הפועל תל אביב ובני סכנין שמייצגות בעיני האוהדים של בית"ר את הצד האנטי ציוני והאנטי ישראלי. לאורך השנים אירעו פעמים רבות אירועי הסתה והתפרעויות כנגד מפלגות וארגונים המזוהים עם השמאל הפוליטי ומנהיגיו (דוגמה לכך היא ביזוי הטקס השנתי, הנערך לזכר יצחק רבין ב-2007). אירועי הסתה, שגלשו להתפרעויות וקריאות גזעניות הופנו פעמים רבות גם כלפי ערביי ישראל. חלק משירי היציע של חלק מאוהדי הקבוצה עוררו מחלוקת בעקבות הקשרם הגזעני כנגד ערביי ישראל, כגון השירים "שיישרף לכם הכפר", "מוחמד מת", ו-"הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה". בשנת 2013 הוחתמו בקבוצה שני שחקנים מוסלמים ממוצא צ׳צ'ני-רוסי, ג'יבראיל קדאייב וזאור סדאייב, דבר אשר התקבל בשלילה עזה על ידי חלק אחר מאוהדי הקבוצה אשר מחו על המהלך בין היתר כאשר נטשו את המשחק לאחר שאחד מהם כבש שער ואף הייתה התארגנות אשר הציתה את משרדי המועדון, תוך קריאות גזעניות, וקריאות נגד הבעלים והנהלת המועדון. בשנת 2019 נרכש השחקן עלי מוחמד ממכבי נתניה, ובאימונו הראשון בקבוצה קיללו אותו חלק מהאוהדים בגלל שמו המוסלמי (למרות שהשחקן מצהיר על עצמו כנוצרי). אולם מספר ימים לאחר מכן הגיעו אוהדים אחרים ותמכו בשחקן ובבעלי הקבוצה דאז, משה חוגג. באוקטובר 2021 במהלך משחק של בית"ר נגד הפועל תל אביב התחמם להיכנס להופעת הבכורה שחקן הרכש של בית"ר, קמסו מארה - שחקן מוסלמי ממוצא גינאי. חלק מאנשי ארגון האוהדים לה פמיליה הפסיק לעודד במחאה על כניסתו, אולם אוהדים אחרים המשיכו לעודד מה שיצר עימות אלים ביציעי הקבוצה, ופגיעה פיזית באוהדים המעודדים בידי המוחים, עוד בזמן המשחק. בעטיים של אירועים ומעשים אלו נענשה הקבוצה מספר רב של פעמים בעונשים שונים מטעם בית הדין של ההתאחדות לכדורגל. על עונשים אלו נמנים, בין היתר: קנסות כספיים, משחקי רדיוס (משחק שהוא לא במגרש הביתי של המועדון), משחקים ללא קהל ועונש של הפחתת נקודות בטבלת הליגה – אשר בגינם נגרם נזק כלכלי, תדמיתי וספורטיבי למועדון. נוסף לכך, בית"ר היא הקבוצה היחידה בליגת העל בה מעולם לא שיחק בשורותיה שחקן מוסלמי ממוצא ערבי-ישראלי, כאשר שחקנים כאלו שנשאלו בעבר על אפשרות שיגיעו למועדון, השיבו בשלילה והביעו סלידה מלהגיע לשחק עבור הקבוצה עקב היחס הצפוי מהאוהדים, או סלידה מתדמית המועדון הימנית קיצונית. אירועים פרובוקטיביים אלו, הנגרמים על ידי מספר אוהדים מצומצם יחסית, הסבו לאורך השנים בעיה תדמיתית עבור כלל האוהדים, המהווים את הרוב המכריע של אוהדי הקבוצה. בעקבות ביצוע אירועים אלו הקבוצה המצומצמת של אוהדים הגורמים לאירועים, מכונה בכינוי: "הקומץ הבית"רי" או בקיצור "הקומץ". כינוי זה שימש לתיאור של אוהדי בית"ר במהלך השנים בעיתונות בעת תיאור אירועים אלימים או לגנותם, למשל במהלך "נאום הקומץ" שנשא פעיל השמאל יאיר גרבוז בעצרת שנערכה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ועורר תגובות נרחבות בציבור באשר להכללות של ציבורים שלמים בכינוי זה. עוד בתרבות במספר מערכונים של להקת "הגשש החיוור" מוצגים אוהדי בית"ר כאלימים וחסרי תרבות, במיוחד במגרשם הביתי (אז מגרש ימק"א), אם כי הדבר נעשה באופן הומוריסטי ופארודי. בשנת 2014 הוקמה קבוצת אוהדים חדשה בליגה ג' בשם בית"ר נורדיה ירושלים. הנימוק הרשמי לייסוד הקבוצה על ידי מקימיו, היה סלידה מהגזענות ומהאלימות המאפיינות לטענתם של המייסדים את בית"ר ירושלים המקורית ואוהדיה כיום, לעומת הערכים של תנועת בית"ר וזאב ז'בוטינסקי בפרט, הכוללים בין היתר גם שוויון וסובלנות כלפי המיעוטים החיים בארץ ישראל. יריבויות בין בית"ר ובין יריבתה העירונית, הפועל ירושלים, קיימת יריבות רבת שנים, הנובעת בעיקר מזיהויין הפוליטי של הקבוצות. בעבר, הייתה שייכת בית"ר לתנועת בית"ר, אשר היוותה חלק מהציונות הרוויזיוניסטית. לעומתה, הפועל ירושלים זוהתה כחלק מה"ממסד", והשתייכה להסתדרות. חלוקה פוליטית זו תקפה עד ימינו אלה: בעוד בית"ר מהווה את קבוצת הדגל של הימין - הפועל מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. חלוקה זו בולטת במיוחד ביחס לערביי ישראל. בבית"ר ובקרב אוהדיה היחס כלפי ערבים שלילי ולעיתים אף עוין, ומעולם לא שיחק בשורותיה שחקן ערבי כלשהו; בניגוד מוחלט לעובדה זו, בהפועל שיחקו לאורך ההיסטוריה ומשחקים כיום שחקנים ערבים. במשך תקופות ארוכות לבשה היריבות גם אופי דמוגרפי עירוני, כשמרבית אוהדי בית"ר התגוררו בצפון העיר (נחלאות, רחביה, מחנה יהודה, מוסררה וכו'), בעוד שאוהדי הפועל הגיעו מדרום העיר (קטמון, המושבה הגרמנית, בקעה, קריית יובל, בית הכרם וכו'). חלוקה זו נבעה ממיקומם של אצטדיונם הביתי של שתי הקבוצות: ימק"א בצפון וקטמון בדרום. אף שגם כיום מעוזי האוהדים הם קטמון עבור אוהדי הפועל, ומחנה יהודה עבור אוהדי בית"ר, החלוקה בין מחנות האוהדים אינה כה ברורה כבעבר, ה"גבולות" הטשטשו, כאשר להפועל ירושלים קיימים אוהדים מכל חלקי העיר, ולבית"ר ירושלים שהפכה לפופולרית יותר קיימים אוהדים רבים מכל חלקי הארץ, לאו דווקא מירושלים. בין בית"ר ירושלים ובין הפועל תל אביב איבה ותיקת שנים, בשל ניגודים סימבוליים בין המועדונים, כגון רוויזיוניסטים נגד סוציאליסטים וימין נגד שמאל. זוהי אחת היריבויות הוותיקות בספורט הישראלי, והסתיימה מספר פעמים בקטטות המוניות במגרשים. עם ירידת כוחה של היריבה העירונית הפועל ירושלים, יריבות זו תפסה מקום יותר גדול בקרב אוהדי בית"ר וסימנה את הפועל תל אביב כיריבה המרה ביותר כיום. בין בית"ר ירושלים לבין בני סכנין יש יריבות בעיקר על רקע השסע היהודי-ערבי בישראל. למרות ניסיונות הפישור והפיוס שנעשו על ידי ארקדי גאידמק ומאזן גנאים בשנות ה-2000 היריבות המרה נמשכה. יריבות זו החלה ב-2003, אז עלתה בני סכנין לראשונה לליגת העל והקבוצות ואוהדיה נפגשו, ואז משחקים אלו כללו עימותים רבים בין מחנות האוהדים מאז, שכללו התפרעויות בין מחנות האוהדים וגם בין האוהדים לבין משטרת ישראל. תארים ליגת העל: גביע המדינה: גביע הטוטו: אלוף האלופים גביע ליליאן גביע השלום הישגים ושיאים בית"ר ירושלים היא הקבוצה הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי, ששיחקה במפעל אירופאי כלשהו (במשותף עם הפועל באר שבע), בעונת 1976/1977. עד תחילת שנות ה-90, השתתפו הקבוצות הישראליות בגביע האינטרטוטו בלבד, ולא קיבלו כרטיס למפעלים האירופים הבכירים. בית"ר השתתפה במפעל זה שמונה פעמים. תוצאות משחקים אלו מפורטות מטה. החל מעונת 1992/1993 החלו קבוצות ישראליות לקבל כרטיס למפעלים האירופיים הבכירים, הכוללים את גביע אופ"א וליגת האלופות, וזאת בנוסף להשתתפותם בגביע האינטרטוטו. תוצאות בית"ר ירושלים במפעלים אלו מפורטות מטה. (*) (BOLD) מודגש - הישג השיא של המועדון במפעל. להלן עשרת השחקנים ששיחקו הכי הרבה משחקי ליגה במדי בית"ר ירושלים, נכון ל-1 ביולי 2009 *בשני העשורים הראשונים לא התקיימו רישומים מדויקים דיים כדי להכלילם בטבלה. להלן עשרת השחקנים שכבשו את מספר שערי הליגה הרב ביותר במדי בית"ר ירושלים, נכון ל-1 ביולי 2009. בלם *בשני העשורים הראשונים לא התקיימו רישומים מדויקים דיים כדי להכלילם בטבלה. שחקנים בולטים ששיחקו במועדון מאמנים לפחות 57 מאמנים שונים (במעל ל-80 קדנציות) הדריכו את שחקני מועדון הכדורגל הירושלמי מהקמתו. להלן רשימת המאמנים של בית"ר ירושלים לאורך שנותיה: עליית ליגה (1953/1954) גביע המדינה (6) (2007/2008) הערות: (ז) - מאמן זמני מתקן אימונים בית וגן מגרש בית וגן הוא מתקן האימונים של בית"ר ירושלים הממוקם בשכונת בית וגן שבירושלים ומשמש כמגרש האימונים של הקבוצה הבוגרת ומחלקת הנוער. המתקן כולל שלושה מגרשים: מגרש סינתטי (עליון) המשמש את קבוצות מחלקת הנוער במהלך השנה ואת הקבוצה הבוגרת בימים גשומים, ושני מגרשי דשא רגילים המשמשים את הקבוצה הבוגרת במרבית ימי השנה. בשנת 2018, לאחר מעבר המועדון לידי משה חוגג הורחבו חדרי ההלבשה, חדר האספות, וחדר האוכל, ושודרגו חדר הכושר והטיפולים של השחקנים. בנוסף, גם משרדי הנהלת המועדון עברו שיפוץ, והוצבו מצלמות במתחם ובסביבתו, כולל המגרשים עצמם, בין היתר על מנת לשדר בשידור חי את משחקי הנוער ואימוני הבוגרים לחברי מועדון האוהדים. בחלקו הדרומי של המתקן, מוצבים מתקני מחלקת הנוער הכוללים חדרי הלבשה של קבוצות המחלקה, משרדי הנהלה של המחלקה וחנייה של כ-30 מקומות. מחלקת הנוער והאקדמיה לכדורגל מאז הקמתה, התבססה הקבוצה הבוגרת של בית"ר ירושלים על "שחקני בית", כלומר: שחקנים שהתאמנו במחלקת הנוער של המועדון, ובהגיעם לבגרות שיחקו בקבוצה הבוגרת. שחקני בית אלו הובילו את בית"ר לתאריה הראשונים. למרות זאת, עד אמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, זכתה קבוצת הנוער בתואר אליפות בליגה החובבנית לנוער. תואר זה הושג בעונת 1971/1972, כשבשורותיה שיחקו אורי מלמיליאן, דני נוימן, יוסי מזרחי, אלי מיאלי ועמנואל כהן, ומאמן הקבוצה היה סמואל רזניק. עם הגעת מאיר פניג'ל, ששון שם טוב והאחים מאיר ושאול לוי לקבוצה - הושקעו משאבים רבים בפיתוח מחלקת הנוער, מתוך כוונה להצמיח כישרונות צעירים, שיהוו את שלד הקבוצה לעונות הבאות. שם הקבוצה "בית"ר "אורן" ירושלים" נקראת על שמו של בנו של מאיר פניג'ל, אורן פניג'ל, שנהרג בנובמבר 1998, במהלך שוד מזוין שהתרחש במקום עבודתו - חנות המפעל של אביו. מאיר ביקש להנציחו באמצעות מחלקת הנוער, ובקשתו היחידה בעת מכירת הקבוצה לארקדי גאידמק הייתה, ששם הנצחה זה יישאר שמה של קבוצת הנוער של המועדון. עם רכישת הקבוצה על ידי גאידמק, הוקמה בבית"ר אקדמיית כדורגל לנוער, ומתקן האימונים הצמוד לשכונת בית וגן שודרג, לרבות חדרי ההלבשה, המתחם עצמו והדשא. בעונת 2005/2006, זכתה הקבוצה לראשונה בתואר רשמי - גביע המדינה לנוער. בעונת 2006/2007, מונה גיא עזורי למאמן קבוצת הנוער, שזכתה תחת הדרכתו בדאבל הנוער. בעונת 2007/2008, זכתה הקבוצה באליפות שנייה ברציפות. בעונת 2015/2016, ירדה הקבוצה לליגה הלאומית לנוער, לראשונה אחרי עונות רבות בהן נשארה בליגת העל לנוער. בעונת 2016/2017, עלתה הקבוצה חזרה לליגת העל לנוער. מנהל מקצועי חטיבה צעירה: סמי מלכה (*) האליפות בעונת 1971/1972 הייתה לפני הפיכתה של ליגת העל לנוער לליגה מקצוענית ב-1994.(**) כמו כן, זכתה קבוצת הנוער בטורניר נייקי בקטרגל, בשנת 2007. סגל הקבוצה ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים (ש) = מאמן-שחקן ; (ז) = מאמן זמני |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/עונת_1986/1987_בליגה_הלאומית] | [TOKENS: 735] |
תוכן עניינים עונת 1986/1987 בליגה הלאומית עונת 1986/1987 בליגה הלאומית הייתה העונה ה-31 של הליגה הלאומית כליגת הכדורגל הבכירה בישראל. על ניצחון במשחק הוענקו שלוש נקודות ונקודה בודדת הוענקה על תיקו. לעונת 1986/1987 לליגה הלאומית עלו בית"ר נתניה, בית"ר תל אביב והפועל לוד. בתום העונה סיימה בית"ר ירושלים במקום הראשון, וזכתה באליפות לראשונה בתולדותיה. המבקיע המצטיין של העונה היה אלי יאני מהפועל כפר סבא שכבש 16 שערים. באותה עונה הייתה קרובה בני יהודה להשלים עונה שלמה ללא אף הפסד ליגה, כאשר עד המחזור ה-29 היו במאזנה 0 הפסדים, אך במחזור הסיום נחלה הקבוצה את הפסד הליגה היחיד שלה באותה עונה, כשנוצחה 2-5 בחוץ בידי מכבי חיפה. בסיום העונה מכבי יבנה, מכבי יפו ובית"ר נתניה ירדו ליגה. לעונת 1987/1988 לליגה הלאומית עלתה קבוצת צפרירים חולון זאת בעקבות ההחלטה להקטין את הליגה הלאומית ל-14 קבוצות. טבלת הליגה |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-121] | [TOKENS: 74883] |
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ (Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/ירושלים#cite_note-113] | [TOKENS: 69613] |
תוכן עניינים ירושלים יְרוּשָׁלַיִם (האזנהⓘⒾ; בערבית: الْقُدْسⓘⒾ, נהגה אל־קֻדְס [משמעות מילולית: הקדושה או מקום הקודש]; או לחלופין أُورُشَلِيم, אוּרֻשַׁלִים) היא בירתה של מדינת ישראל, והעיר הגדולה ביותר בה. היא שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, בין הים התיכון וים המלח, ברום ממוצע של 820 מטר מעל פני הים. בירושלים שוכנים על פי חוק מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא, בית ראש הממשלה, המטה הארצי של המשטרה ורוב משרדי הממשלה. נכון לסוף מאי 2024, מתגוררים בה כמיליון תושבים. העיר מקודשת לשלוש הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. היא הייתה המרכז הדתי והמדיני של חיי העם היהודי בימי קדם: בה שכן בית המקדש, והיא הייתה בירת ממלכת יהודה תחת בית דוד ושוב בימי בית חשמונאי ובית הורדוס. העיר שימשה מושא כמיהתו וכיסופיו של העם היהודי בגלות, והיא מוזכרת בהבלטה בסידור התפילה היהודי, בתפילות הנאמרות מדי יום, כמו תפילת שמונה עשרה וברכת המזון. משום חשיבותה הדתית לשלוש הדתות המונותאיסטיות הייתה לאורך הדורות מוקד למאבקים ולסכסוכים. ירושלים החלה כיישוב סמוך למעיין הגיחון, באתר המכונה כיום "עיר דוד", כבר בתקופה הכלכוליתית, אם כי צביונה העירוני ניכר בעיקר מתקופת הברונזה התיכונה. עד לאמצע תקופת הבית הראשון, ושוב עד אמצע תקופת הבית השני, היה מוקד היישוב בגבעה זו, וממנה התפשטה העיר אל הר ציון ואל תחומי העיר העתיקה של ימינו, בעוד שליבה המדיני והדתי של העיר שכן בהר הבית. ערב חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה הגיעה העיר לשיא גודלה ההיסטורי, שעמד בעינו עד לסוף המאה ה-19. בתקופה שבין שני מועדים אלה נתחמה ירושלים לשטח המוקף כיום בחומות העיר העתיקה, ורק בסוף המאה ה-19 החלה הקמתן של שכונות חדשות מחוץ לחומות. בראשית המאה ה-21 מאכלסות שכונות אלו את הרוב המוחלט של תושבי העיר. ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, וב־1982 היא נכנסה לרשימת האתרים בעולם הנמצאים בסיכון בשל מה שהארגון מכנה כ"חשש מאובדן משמעותי של אותנטיות היסטורית ומשמעות תרבותית, העדר מדיניות שימור והשפעות של תכנון העיר". גזרון השמות התעודות הראשונות שבהן נזכר שמהּ של ירושלים היו בכתבי המארות, במאה ה־20 לפנה"ס במצרים העתיקה, בהם מופיעה העיר תחת השם "אושאמם" (ꜣwšꜣmm), אשר נהגה ככל הנראה כ־"אוּרוּסַלִים" (ú-ru-sa-lim). מחקרים עדכניים טוענים כי השם "אוּרוּסַלִים" מתבסס על האל שלם, אל השקיעה הכנעני ("אוּרוּסַלִים" מתורגם ל־"ביתו של שלם" ממצרית קדומה). במאה ה־19 לפנה"ס, נחרט שם העיר על קערה, "רושלימום" (Ru-ša-lim-um), שמתורגם גם ממצרית עתיקה ל־"ביתו של שלום". עם זאת, יש מחלוקת על האם הכוונה באל הכנעני "שלם" או במילה "שלום" ככוונה לעיר שבה "הושכנה שלום". במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה־14 לפנה"ס, הופיע שמהּ של העיר כ"אוּרוּסַלִים". אזכור ארכאולוגי של המילה ירושלים בכתיב זה נמצא בחפירות ליד בנייני האומה בכניסה לעיר המודרנית, על עמוד אבן גלילי משלהי תקופת בית שני (המאה ה־1 לספירה), שם הוא מופיע בכתב עברי הדומה לזה של ימינו, וכן במגילת המלחמה, אחת ממגילות מדבר יהודה, אשר מתוארכת לאותה תקופה. שמה של העיר ירושלים נגזר מהמילה שָׁלֵם, שהיא אחד משמותיה הקדומים של העיר, כפי שכתוב במקרא: ”וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן” (תהילים ע"ו, ג'). בהתאם מקובל לפרש שמלכי־צדק, הנזכר בספר בראשית כמלך שָׁלֵם, היה למעשה מלך ירושלים. בתנ"ך מופיע שם העיר כמעט תמיד בכתיב חסר, ירושלם, הרומז להגייה קדומה לשם, "יְרוּשְׁלֶם" (כמנוקד בפרקי הארמית שבספרי דניאל ועזרא); אך כאשר המילה מנוקדת, מופיע באופן חריג חיריק בין הלמ"ד למ"ם (יְרוּשָׁלִַם), המצביע על ההגייה המודרנית. הכתיב ירושלים מופיע בתנ"ך בחמישה מקומות בלבד, אך נעשה לדומיננטי בלשון חז"ל, והוא המקובל בשפה העברית מאז ועד היום. התחילית "יְרוּ" לקוחה מן השורש השמי י-ר-ה, שפירושו בעברית בת ימינו "ייסד", על פי הפסוק: ”מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ” (איוב ל"ח, ו'). לפיכך, על פי חקר המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד שלם" או "הוליד שלם". על פי מדרש שמתבסס על הפסוק ”וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה” (בראשית כ"ב, י"ד), השם "ירושלים" הוא הלחם בסיסים של יִרְאֶה, השם שנתן לה אברהם, ושל שָׁלֵם, השם הקדום שנודעה בו העיר בימי מלכי־צדק. לירושלים שמות רבים: על פי המדרש והמסורת היהודית – לעיר שבעים שמות שונים, המבטאים את חשיבותה ומעלותיה. בין הידועים שבהם: יְרוּשָׁלַיִם, שָׁלוֹם, יִרְאֶה, יְבוּס, צִיּוֹן, חֶפְצִיבָהּ, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, יְפֵה נוֹף, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, וְעִיר דָּוִד. בדומה לארץ ישראל, המכונה בשם "הארץ", ובית המקדש, המכונה "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" עם ה"א הידיעה. כך למשל: ”חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...” (גמרא, מסכת תענית, כ"ו). בתרגום השבעים, תרגום התנ"ך ליוונית עתיקה, תועתק שם ירושלים ל־"Ιερουσαλήμ" (יֶרוּסַלִים), ובמקורות יווניים עתיקים אחרים קיים גם הכתיב Ἱεροσόλυμα (הִייֶרוֹסוֹלִימָה). פירוש המילה "הִייֶרוֹס" (ἱερός) ביוונית הוא "קדוש", ובשל מעמדה הדתי של ירושלים שמה פורש לעיתים קרובות בדרך זו. בוולגטה, תרגום המקרא ללטינית, תועתק השם ל"הִייֶרוּסַלֶם" (Hierusalem), ובתרגום הפשיטתא לארמית סורית נקראת העיר "אוּרִשְׁלֶם" (ܐܽܘܪܺܫܠܶܡ). שמהּ של ירושלים ברוב לשונות אירופה העכשוויות נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים, המשתקפים גם בכתיב. בשנת 130, לאחר שירושלים היהודית חרבה במרד הגדול, הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבותיה עיר רומית, לה נתן את השם הלטיני אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה (Aelia Capitolina): "איליה" – על שם משפחתו, בית אַיְלִיָה (Gens Aelia), ו"קפיטולינה" מלשון קַפִּיטוֹלִינוּס (Capitolinus), אחד מתאריו של האל יופיטר. השם הלטיני היה בשימוש במשך כל התקופה הרומית, ואף שהקיסר הנוצרי קונסטנטינוס החיה את שם ירושלים בצורתו היוונית (Ιερουσαλήμ), בירושלים הביזנטית שימשו שני השמות זה לצד זה. אף בשנים הראשונות לאחר הכיבוש המוסלמי אף היה מקובל להשתמש בגרסה הערבית "איליא" (إيلياء), אך בחלוף הזמן השימוש בשם זה נעלם. השם "אוּרְשַלִים" (أُورْشَلِّيم), שהוא שערוב של השם הארמי "אורשלם", ממשיך להתקיים בעיקר במגזר הערבי–נוצרי, וכך גם בתרגומי המקרא וכתבי הקודש הנוצריים לערבית. השם הנפוץ ביותר לירושלים בערבית, בעיקר בקרב מוסלמים, הוא אַל-קֻדְס (القُدْس), שפירושו המילולי הוא "הקדושה". שם זה התקבע במאה ה־12. בהקשרים דתיים אסלאמיים, מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אַל-ק֫וּדְס אַ-שַׁרִ֫יף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בערבית, בשילוט דרכים ובשידורי הרדיו והטלוויזיה הישראלים בערבית מוזכרים שני השמות האמורים יחד: "אורשלים אל-קדס" (أورشليم القدْس). במקורות אסלאמיים מוקדמים מוזכרת העיר בשם "בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), הנגזר מ"בית המקדש" העברי. בשפה האנגלית נקראת העיר "Jerusalem" (נהגה "גֶ'רוּזַלֶם"), בהתבסס על הכתיב הלטיני Ierusalem, וברוב לשונות מערב אירופה העכשוויות מקובל כתיב דומה (אם כי ההגייה משתנה בהתאם לשפה). ביוונית מודרנית שם העיר הוא "Ιεροσόλυμα" (הִייֶרוֹסוֹלִימָה), ברוסית: "Иерусалим" (יֶרוּסַלִים), ובארמנית: "Երուսաղեմ" (יֶרוּסַגֶֿם). היסטוריה על־פי ממצאים ארכאולוגיים, תחילת תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית, סביבות האלף ה־5 לפנה"ס. בחפירות שנערכו ב־2009 בשכונות בקצה העיר, התגלו ממצאים ארכאולוגיים קדומים אף יותר, המתוארכים לתקופה הנאוליתית[דרוש מקור]. ממצאים אלה מעידים על התיישבות בעת העתיקה, באזור השוכן על הגבעה המכונה "עיר דוד". ההתיישבות במקום זה נסמכה על הקרבה למעיין הגיחון, ששימש מקור מים לתושבי המקום, ונקודת ציון אסטרטגית החולשת על השטח הסובב אותה. עם הפיכת העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תנאי השטח הטופוגרפיים ההרריים, הקשים לטיפוס, להגנה טבעית מפני כובשים. ב־1909 התגלו באזור מעיין הגיחון, במחקר ארכאולוגי בראשות מונטגיו פארקר, שברי חרס שתוארכו לתקופת הברונזה הקדומה. ממצאים אלה היוו עדות למגורים בסמוך למקום. הפיכת ירושלים מיישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה־19 לפנה"ס. בתקופת הברונזה המאוחרת, במהלך המאה ה־14 לפנה"ס, ביססה ירושלים את מעמדהּ כעיר־מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל-עמארנה, שבהם מוזכרת ירושלים פעמיים. על פי המסופר במקרא, הייתה ירושלים עיר יבוסית עד לכיבושהּ בידי דוד המלך, שקבע בה את מרכז שלטונו. בנו, שלמה המלך, בנה בה את בית המקדש הראשון. ירושלים שכנה תחילה על הגבעה המזוהה כ"עיר דוד", ומאוחר יותר התפשטה משם צפונה להר הבית. ב־597 לפנה"ס נכבשה ירושלים על ידי נבוכדנאצר השני, מלך האימפריה הנאו־בבלית. אחרי ניסיון התמרדות של המלך צדקיהו כנגד אדוניו הבבלים, הטיל נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי מלך בבל מצור על העיר, וב־586 לפנה"ס כבש אותה. כעבור כחודש החריב נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו, את ירושלים וחולל את חורבן בית המקדש הראשון. עם יציאת היהודים לגלות בבל מלאה ירושלים בני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כּוּתִים). כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם עליית האימפריה הפרסית ופרסום הכרזת כורש ב־538 לפני הספירה, שוקמה והוכרזה ירושלים מחדש כבירת הפחווה ביהודה. רבים מגולי בבל שבו אליה והקימו בה את בית המקדש השני. גם לאחר השיבה המשיכו לשבת בה לא־יהודים, כמו הפיניקים. ב־332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב והשליט בירושלים משטר כיבוש הלני (יווני). משטר זה התאפיין בחקיקת חוקים דרקוניים ובאכיפתם על היהודים, בכללם כאלה הסותרים את עיקרי הדת היהודית, דוגמת הניסיון לכפות עליהם להמיר את דתם ולאכול מזונות שאינם כשרים. כפייה זאת הובילה לפריצת מרד החשמונאים, ב־167 לפני הספירה. בתום מרד זה, כבשה משפחת בית חשמונאי את יהודה מידי השלטון ההלני, ושלטה בירושלים עד כיבושהּ בשנת 63 לפני הספירה, בידי צבא האימפריה הרומית. ב־37 לפני הספירה מינו הרומאים את הורדוס למלך יהודה מטעמם. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר ובנה בה את מקדש הורדוס. ב־66 לספירה פרץ "המרד הגדול" נגד הרומאים. מרד זה דוכא ביד קשה ב־69, עם הגעתו של טִיטוּס לשערי ירושלים, בראש צבא רומי גדול. טיטוס כבש את העיר בשנת 70, שרף אותה וחולל את חורבן בית המקדש השני. במהלך דיכוי המרד הגדול נהרגו וגורשו יהודים רבים. העיר עברה טלטלה דמוגרפית והפכה למרכז שלטון רומי. היא אוכלסה בעיקר בחיילי לגיונות הצבא הרומי ובבני לאומים אחרים. מעט היהודים שנותרו בה התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט ברחבי ארץ ישראל, ובפרט בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא, שהתרחש בין השנים 132–135, התרוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מתושביה היהודים, ומפרק זמן של כ־500 שנים לא הגיעו לידי החוקרים כמעט עדויות לקיום קהילה יהודית בה. ירושלים עמדה בחורבנהּ עד תקופתו של הקיסר אדריאנוס, שהחל לבנותה מחדש ב־130 לספירה. העיר נשאה צביון רומי, וכונתה אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה. השלטון הרומי בעיר אסר בהוראת הקיסר אדריאנוס על כניסת יהודים לתחומהּ. ב־133 השתלטו מורדים יהודים בראשותו של בר כוכבא על ירושלים, בניסיון להפיל את השלטון הרומי. המרד דוכא באכזריות בידי חיילי הצבא הרומי והעיר שבה לשליטה רומית ב־136 לספירה. מעמדהּ הרם של העיר החל לדעוך החל מאמצע המאה השלישית, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס, שהיה מוצב בעיר. החל מ־324 לספירה, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (בתחילת התקופה הביזנטית בארץ ישראל), מלאה ירושלים אנשי דת ונזירים נוצְרים, במשך כ־300 שנה ויותר. מימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה קרנה של ירושלים כקדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב במהלך המאה הרביעית לספירה. בהקשר זה נבנתה בעיר כנסיית הקבר וכנסיות נוספות אחרות. כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב־614, קטע זמנית את השלטון הנוצרי–הביזנטי בעיר. ב־628 שבו הביזנטים לשלוט בירושלים למשך עשר שנים נוספות בלבד, עד לכיבושהּ הסופי בידי הערבים. ב־636, לאחר המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, הגיעו הערבים–מוסלמים לשערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של שישה חודשים. במסגרת הסכם הכניעה שנערך בין הכובשים הערבים לבין אזרחי העיר באותה העת, הובטח שלומם של הנוצרים וכן שלמות כנסיותיהם. הח'ליף עבד אל-מלכ בנה ב־691 את כיפת הסלע על הר הבית. ירושלים עברה לשלטון חליפות בית אומיה עד שנת 750, ולאחריו – לח'ליפות בית עבאס, עד 969. בשנה זאת, עברה ירושלים לידי הפאטימים. המזרח התיכון וארץ ישראל בתוכו נכנסו לתקופה של אי יציבות, אותה ניצלו ב־1071 הסלג'וקים, אשר כבשו את ירושלים והחזיקו בה במשך תקופה קצרה. הכיבוש הערבי–מוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי: היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאוד, והתרבו בה הן המוסלמים שהיגרו אליה מחצי האי ערב, והן היהודים, אשר הורשו לשוב אליה לאחר שנים ארוכות. ב־1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעטייה צומצם רכיב ההגנה של החומה, דרום העיר ננטש ותושביו היהודים נאלצו להעתיק מגוריהם לחלקהּ הצפוני של העיר. עד 1099 הייתה רוב אוכלוסיית העיר ערבית, ובמקביל חיו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי בירושלים התרכז בעיקר בהר ציון. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב־1099, שבה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך כמאה שנים, בשני פרקי זמן נפרדים: בין השנים 1099–1187, ושוב בשנים: 1229–1244. במהלך שלטון הכיבוש הצלבני בירושלים נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והיא הפכה חלקית לעיר רפאים. הצלבנים התקשו למלאהּ במאמינים נוצרים, ולשם כך עודדו עולי רגל נוצרים מארמניה וממזרח אירופה להגר אל העיר הנטושה. הצלבנים פיתחו את מערך השווקים בעיר, ובהמשך חל גידול במספר תושביה הנוצריים. מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, והם ביקרו שם לעיתים נדירות בלבד. ב־1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, ורוב האוכלוסייה הנוצרית סולקה ממנה, מלבד קהילה נוצרית–מזרחית קטנה. העיר קיבלה צביון מוסלמי למשך 700 השנים הבאות. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים, שהתיישבו בה באותה תקופה, שרדו עד ימינו אלה: משפחות חוסייני, נשאשיבי, ח'אלדי, דג'אני, נוסייבה ואחרות. באביב 1219 חרבו חומות ירושלים, והעיר נותרה ב־316 השנים הבאות ללא חומות. ב-1229, כחלק מהסכם יפו שבא לאחר מסע הצלב השישי, שבה העיר לשליטת הצלבנים, והם החזיקו בה עד שחרבה שוב ב־1244, הפעם מידי הח'וואריזמים. ב־1260, בתום שלטון הח'וואריזמים, נפלה העיר בידי הממלוכים, שהשתלטו על הארץ והחזיקו בה עד 1516. בתקופת האימפריה הממלוכית הפכה ירושלים לעיר חסרת חשיבות אסטרטגית, המרוחקת מדרך הדואר. הממלוכים בנו בה מבני שלטון ודת רבים, ביניהם ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו מרכזי לימוד לכתבי הקוראן. תושבי ירושלים בעת ההיא היו ברובם עניים. אף ליהודים, אשר הורשו לשוב לירושלים בראשית הכיבוש הממלוכי, לקח זמן רב להתבסס בה. תיאורו של הרמב"ן, שביקר בירושלים ב־1267, מלמד כי הוא מצא בה כ־2,000 תושבים, מתוכם כ־300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: ”ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון.” (איגרת הרמב"ן, 1267). בהמשך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, ובהשפעת הספרות הערבית של התקופה החלה העיר להיקרא על שם בית מקדש: "בית אלמקדס". בתקופה זאת נתקבע מעמדהּ של ירושלים בתודעה האסלאמית כעיר קודש, השלישית ברמת קדושתהּ, אחרי מכה ואל-מדינה. במהלך המאה ה־15 החלה העיר העתיקה להתגבש בפורמט ארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום. רוב תושביה בעת ההיא היו מוסלמים. מפקדי אוכלוסין שנערכו בעיר במאות ה־18 וה־19 (ראו טבלה מצורפת) העידו על גידול האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד חלקהּ של האוכלוסייה הנוצרית בה הלך ופחת. ב־1517 נכבשה והארץ בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה סביב העיר את חומות ירושלים ובהן את שערי ירושלים ושיפץ בין היתר גם את מגדל דוד. עם זאת, במהלך שקיעתהּ הממושכת של האימפריה העות'מאנית, התדרדר גם מצבהּ הכלכלי והדמוגרפי של ירושלים וחלקים גדולים של העיר העתיקה הפכו שוממים. לאורך המאה ה־18 והמאה ה־19 החל היישוב היהודי להתעצם, ולקראת סוף המאה הוא מנה כ־11,000 נפש – הקהילה הגדולה ביותר בעיר. חבורת רבי יהודה החסיד, בני יהדות אשכנז, אשר עלתה לארץ ישראל ב־1700, סולקה מן העיר עקב חוב כספי גדול לבנאים מוסלמים. במקביל, מצבם הכלכלי של יהודי העיר השתפר בראשית המאה ה־19 הודות לעליית תלמידי הגר"א[דרושה הבהרה], בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב, ובעיקר הודות לסיוע מצד משפחת רוטשילד; האחרונה פרעה את חובותיה של חבורת רבי יהודה החסיד, ואיפשרה לחבריה לשוב ולגור בירושלים בבטחה. במאה ה־19 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בקשר לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בהמשך החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה גם מחוצה להן. במחצית השנייה של המאה ה־19 גברה עוד יותר ההשפעה האירופאית. הציבור הנוצרי בירושלים כלל ערבים, ילידי אירופה, תושבים ארעיים, ואנשי כמורה ודת. היציאה מן החומות הקיפה גם את הציבור היהודי. ב־1860 נוסדה השכונה היהודית משכנות שאננים בידי משה מונטיפיורי, והייתה לשכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות בירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות, בהן "שכונות חצר", השוכנות כיום במרכז העיר והיו אבני יסוד עבור העיר החדשה; בין היתר נבנו שכונת הבוכרים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד ומאה שערים. בכתבה "בניינים ופרוורים חדשים", אשר התפרסמה בעיתון "המליץ", בי"ט באב תר"מ (1880), דווח כי "בירושלים הושלש מספר הבתים", והוצג בה תיאור מפורט אודות פלאי הבנייה: האדון ל. שיק איש אשכנזי אדריכל חכם משגיח על בניני העיר (בוי-אינספעקטור) בירושלים כותב: בירושלים יסדו היהודים אגודות שותפים ויבנו בניינים רבים, ארוכים בתבניתם כאוהלים ומסוגלים לישיבת משפחות רבות, מספר הבתים בירושלים גדל במשך כ"ה השנים האחרונות על אחת שתים או גם על אחת שלוש. ב־1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי, שקבע אותה כבירת ארץ ישראל וריכז בה את מוסדות שלטונו, בכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי. בעת ההיא, שימשה ירושלים כמרכז המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו המוסדות הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. נוסף על מוסדות אלה נבנתה גם האוניברסיטה העברית בירושלים, השוכנת על הר הצופים. בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, אמורות היו ירושלים ובית לחם להיכלל באזור נייטרלי, תחת שליטה בין-לאומית. אולם, שני הצדדים – הן היהודי והן הערבי – התעלמו ממנה, וחתרו כל אחד להגיע למצב של שליטה על העיר ועל סביבתהּ. כוחות הלוחמים הערביים בעיר הורכבו מתושבים מקומיים, כמו גם מכוחות עזר של מתנדבים, שנשלחו אליה ממדינות ערב. כוחות אלה כללו את "הלגיון הערבי", "האחים המוסלמים" וצבא סדיר ממצרים. הערבים הטילו מצור על העיר, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה בידי חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוטל על העיר, תוך כדי שפילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד. בלטרון התנהלו בין הצדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך חרף זאת נחסמה הגישה לעיר הרמטית החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור. במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והארץ, והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הירדני, שהשתלט על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה החדשה, ביולי 1948, ומאז יכלו שיירות אספקת מזון וציוד לתושבי העיר, לנסוע אליה ברציפות ובביטחון יחסי. בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה תמה. שנה לאחר מכן, ב־5 בדצמבר 1949, הכריז דוד בן-גוריון על ירושלים כבירת ישראל. בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני ("קו התפר") היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון–מזרחהּ של העיר – נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר צליינים נוצריים בחג המולד. משער זה יצאה שיירת חיילים ושוטרים, דו־שבועית, לשם הגנה על המובלעת הישראלית בהר הצופים. שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות סְפָר, שאליהן צלפו מפעם לפעם חיילים ירדניים; על כן הן הפכו לשכונות מצוקה והתאפיינו בעוני. עם שכונות אלה נמנו: שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה. עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב־5 ביוני 1967, הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר. מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלה. מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה־90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילונים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה. בשנת 2010 נרשמו לחינוך הממלכתי–חילוני 13% מכלל הנרשמים לכיתות א' בעיר, יהודים וערבים. חלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית–נוצרית בעיר יורד בשל הגירת תושבים ממנה, בפרט למדינות אחרות. בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר־אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו. במהלך האינתיפאדה הראשונה, אשר פרצה בשנת 1987 על ידי קבוצות פלסטיניות שונות, אירעו במזרח ירושלים ובשכונות על קו התפר ניסיונות חבלה והצתות כלי רכב. במהלך האינתיפאדה השנייה, אשר פרצה בראשית המאה ה־21, אירעו בה פיגועי התאבדות קשים ובהם: הפיגוע במסעדת סבארו, הפיגוע בקפה מומנט, הפיגוע במדרחוב בן־יהודה, הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הפיגוע בקפה הלל והפיגוע בקו 32א. בעשור הראשון של המאה ה־21 פחתה הבנייה הפרברית בשולי העיר ומרכז העיר שופץ. נוסף על אלה, הוקמה בה הרכבת הקלה, המשרתת עשרות אלפי אנשים מדי יום. במהלך מבצע עמוד ענן, ב־2012, שוגרו לראשונה רקטות קרקע–קרקע מרצועת עזה לכיוון ירושלים, נשמעו בה אזעקות והתושבים נאלצו להיכנס למקלטים. מציאות זאת חזרה על עצמה גם במהלך מבצע צוק איתן, ב־2014. החל מסוף שנת 2015 ועד סוף 2016 פקד את העיר, כמו מקומות נוספים בישראל, גל טרור. גל זה התאפיין בתקיפת עוברי אורח ואנשי כוחות הביטחון בידי ערבים, בפרט בחלקה המזרחי של העיר, תוך שימוש בירי, בדקירה ובדריסה. בשנת 2021, מהומות בירושלים פרצו על רקע תסיסה בעיר, שהלכה וגברה במהלך חודש הרמדאן. בהמשך, 7 רקטות נורו אל עבר העיר באמצע מצעד "ריקוד הדגלים". קדושת העיר ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהמבואר במקרא שהיא המקום שבו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו גם מהעובדה ההיסטורית שבירושלים שכן בית המקדש הראשון בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה השישית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קורבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתייה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק. ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי התורה בשמה המפורש, אלא כ”הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (ספר דברים, פרק י"ב), אם כי יש מסורת לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (י"ד, י"ח) היא ירושלים. עם זאת, מוזכרת העיר פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (667 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד ובתפילות. כמו כן, היא מופיעה בשם "ציון". רבים גם המייחסים את "הר המוריה", מקום עקידת יצחק, להר הבית. המקרא וההלכה מציינים כמה מצוות הכרוכות בירושלים, וכולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש. המצווה המרכזית הקשורה בה היא העלייה לרגל, שלוש פעמים בשנה ("שלוש רְגָלִים"): בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בזמן שבית המקדש היה קיים חלה על העולים לירושלים מצוות הקרבת קרבנות, לשם התרת נדרים או בקשת כפרה על חטאים. מצוות נוספות הן הבאת ביכורים לירושלים החל חג השבועות וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת עץ – ולאוכלם בירושלים ("נטע רבעי"). בשנים מסוימות ישנה מצווה להביא מעשר שני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו. במהלך תפילה נהוג להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה – לכיוון הר הבית), על פי הנאמר בתפילת שלמה המלך, בחנוכת בית המקדש הראשון: כָּל תְּפִלָּה, כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם, לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ, וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה...כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם, וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ...וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם, וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ. על פי המסורת היהודית, חל איסור לקבור מתים בתוך העיר, מתוך חשש שהמת יטמא את פירות המעשר שעוברים לירושלים והקורבנות המוקרבים בירושלים. לכן, נהוג היה לקבור את המתים מחוץ לעיר, באתרים כמו הר הזיתים, עמק יהושפט, גיא בן הינום וגבעות רבות נוספות המקיפות את העיר הקדומה, המוקפת חומה (אזור העיר העתיקה ועיר דוד). עם זאת, בספר מלכים ובספר דברי הימים נכתב, כי מלכי בית דוד נקברו בתוך תחומי העיר. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו קברים של בני אצולה מימי בית שני בתוך תחומי החומה אז. עם קברים אלה נמנה גם קברו של דוד המלך, שיש הסוברים כי מקום קבורתו נמצא ב"קבר דוד" שבהר ציון. שבחה של ירושלים מתואר בתלמוד באימרה: ”עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ט, עמוד ב') הרבנות הראשית לישראל שוכנת בירושלים. בראשית הנצרות (המאה ה־4), היה היחס לירושלים דואלי. בירושלים, על פי המסורת הנוצרית, שוכנים האתרים במהלכם חי ומת ישו, דוגמת ויה דולורוזה וכנסיית הקבר. חורבנהּ של ירושלים במרד הגדול נתפש כעונש לעם ישראל, על כך שדחה את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית, נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר. חשיבותהּ של ירושלים עבור הדת הנוצרית עלתה עם כיבושהּ מידי המוסלמים, במיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה־11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים, הפכה ירושלים בירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, קיימות בנצרות גישות, המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטפורי כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן, מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" (הרוחנית) כנגד ירושלים הגשמית (הפיזית). גישה זאת התפתחה, כנראה, משום שירושלים מרוחקת מרוב המדינות הנוצריות וגם משום שמרכז הנצרות הקתולית נמצא בקריית הוותיקן. הפטריארכיה הלטינית, הממונה מטעם האפיפיור על הקהילה הנוצרית–קתולית בישראל, ברשות הפלסטינית, בירדן ובקפריסין, שוכנת במבנה ענק ברובע הנוצרי. הפטריארכיה היוונית–אורתודוקסית של ירושלים שוכנת ברחוב הפטריארכיה היוונית ברובע הנוצרי משני צדדיו. היא ממונה על כל כהני הדת והמאמינים האורתודוקסים בישראל, בממלכת ירדן ובחצי האי סיני. הפטריארכיה הארמנית, המכונה בארמנית "הכס האפוסטולי של יעקב קדוש בירושלים", שוכנת במבנה גדול ברובע הארמני ברחוב הנקרא על שמה. היא ממונה על המקומות הקדושים בירושלים ועל הכנסיות ברחבי ישראל, יהודה ושומרון וירדן. ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים האתר השלישי בחשיבותו הדתית, לאחר מֶ֫כָּה ואַל-מַדִ֫ינָה; לפיכך היא מכונה: "תַ֫'אלִת' אַל-חַרַמַ֫יְיןִ" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין המקומות הקדושים. באסלאם השיעי מהווה ירושלים את המקום החמישי בחשיבותו, אחרי מסגד אימאם עלי בנג'ף ומקדש אימאם חוסיין בכרבלה. אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "א֫וּלָא אַל-קִיבְּלַתָ֫יְיןִ" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא במסורת המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכַּעְבָּה שבמֶ֫כָּה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136–144. זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באַל-מַדִ֫ינָה המכונה "ד'וּ אַל-קִיבְּלַתָ֫יְין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת – לכיוון מֶ֫כָּה. הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכַּעְבָּה. לפי גרסה אחרת התפלל מוחמד לכיוון ירושלים, עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; לפיכך, פנה להתפלל לכיוון הכַּעְבָּה. הסברים אחרים נסובים סביב מעמדהּ הקדוש של מֶ֫כָּה בחצי האי ערב עקב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה מוכרת ומקודשת פחות באותה התקופה. על פי הסבר אחר, הכַּעְבָּה במֶ֫כָּה הייתה מוקד של עבודת אלילים, על כן מלכתחילה לא ניתן היה לפנות לעברה בעת התפילה, ובמקומה נבחרה ירושלים לשמש ככיוון התפילה. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכַּעְבָּה, שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונהּ. מקור קדושתהּ של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסוב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתהּ התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן בשום שם משמותיה המקובלים: "בַּ֫יְת אַל-מֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), "אִ֫ילִיַאא'" (إيلياء, על שם אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה), "אַל-ק֫וּדְס" (القدس). הכינוי "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אַלְאִ֫סְרַאא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אַל-אַ֫קְצָא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, "אַלְאִסְרַ֫אא'") ומקום עלייתו השמימה (المعراج, "אַלְמִעְרַ֫אג'"). החדית' מספר, כי כדי להוכיח לבני שבט קורייש שאכן ביקר במסע הלילה בירושלים, תיאר להם מוחמד את העיר כשאללה מציג לפניו חיזיון שלה. לעומת זאת, מסורת מוסלמית קדומה פירשה שהמסגד המדובר נמצא בשמים, אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מֶכָּה ובין טאיף. החוקר אורי רובין טוען, כי הפרשנות של "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית, אשר מטרתהּ להפחית ממעמדהּ של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 תיאר במקור את המסע הלילי של מוחמד. לעומת רובין, סבור המזרחן מרדכי קידר, שקדושתהּ של ירושלים עבור דת האסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה השביעית ועד ימינו אלה. חשיבותהּ של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה־7 וה־8, עם הקמת מבני התפילה המוסלמיים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה־11 וה־12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פַצַ֫'אאִיל בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס, פַצַ֫'אאִיל אַלְקֻ֫דְס), אשר חיזקה את מעמדהּ של ירושלים באסלאם. הווקף הוא הגוף האדמיניסטרטיבי המוסלמי האחראי על הר הבית. גאוגרפיה ירושלים נמצאת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית ועל קו פרשת המים שלה, בין הים התיכון וים המלח. היא שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה, ברום של 570–857 מטרים מעל גובה פני הים. מרכז העיר, הממוקם בחלקהּ הצפוני של העיר, בנוי על אזור מישורי יחסית. מרבית שכונות העיר בנויות על הגבעות, כאשר ביניהן נפרשים עמקים וואדיות, דוגמת עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר היא פסגת שכונת גילה, המתנשאת לגובה של 857 מטרים מעל פני הים. בשל היותה הררית ותלולה, הייתה ירושלים מקום קשה להתיישבות ולעיסוק בחקלאות. הטופוגרפיה הגבילה את החקלאות לשימוש בטרסות או לעיבוד העמקים המתונים בלבד. הגידול המרכזי באזור היה מאז ומתמיד הזיתים. מלבדם נשתלו גם עצי תפוח (בין השאר בעמק הצבאים) ועצי פרי אחרים. כיום נשארו מעט חלקות מעובדות בעיר, בעיקר על יד קיבוץ רמת רחל, ובין גילה לבית לחם. בשנים הראשונות לקיומה, הסתפקה העיר באספקת מים ממי המעיינות רוגל והגיחון. מעיין הגיחון בוצר כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, ובנוסף לו אגרו התושבים מים בבורות מים בתוך העיר. חזקיהו היה הראשון שהקים מערכת אספקת מים מוסדרת בעיר, באמצעות חציבת נקבת ובריכת השילוח. בתקופת החשמונאים, סופקו לעיר ולבית המקדש מים באמצעות אמת מים ארוכה. אמת מים זאת קישרה בין העיר ובין עין עיטם, השוכנת דרומית לה. אמות נוספות נבנו בתקופת הורדוס, ובימי השליטים הרומיים אשר שלטו בה – לאחר בניית העיר "איליה קפיטולינה"[דרוש מקור]. אמות מים קטנות יותר נבנו מצפון לעיר, והובילו מים לבריכות הצאן. לאורך השנים, ננטשו ונהרסו אמות ובורות המים, עד ששופצו בתקופות הממלוכית והעות'מאנית. הבריטים הם שהקימו בעיר מערכת הובלת מים מודרנית, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. מערכת זאת שאבה מים ממעיינות נחל פרת וראש העין. כיום חברת מקורות מובילה מים לעיר, וחברת הגיחון אחראית לאגירתם וחלוקתם לבתים. אקוויפר ההר הוא ממקורות המים העיקריים של העיר. בעבר נדלו ממנו מים דרך בורות המים שהיו בשימוש נרחב בשכונות. כיום תחנות השאיבה המודרניות (של מקורות וחברת הגיחון) שואבות ומספקות ממנו מים. ירושלים שוכנת על קו הגבול בין האזור הים־תיכוני ובין סְפָר המדבר. הקיץ בה חם ויבש, והחורף קר וגשום. כמות המשקעים הממוצעת במרכז העיר (810 מטרים מעל פני הים) עומדת על 550 מילימטרים בשנה. בפאתיה המערביים של העיר (הר נוף, עין כרם, רמות אלון) כמות המשקעים השנתית מגיעה ל־650 מ״מ, ואילו בפאתיה המזרחיים חלה הפחתה ל־450 מ״מ. ממוצע הלחות השנתי בה עומד על כ־55%. לרוב שלג יורד בעיר כל שנה, ובעיקר בשכונותיה הגבוהות, דוגמת גילה (859 מטרים מעל פני הים), רמות אלון (850 מטרים מעל פני הים), רוממה ובית וגן. אחת ל־3–4 שנים יורד בעיר שלג כבד, המצטבר לגובה של כ-30 עד 40 סנטימטרים, ואשר גורם לשיבושי תנועה בכבישים, לשיבושים באספקת החשמל לתושביה ולנפילת עצים בחורף 1991–1992 ירדו במרכז ירושלים 1,134 מ"מ משקעים וזהו שיא משקעים מוחלט לשנה מאז החלו בה מדידות משקעים סדירות בעיר העתיקה, באמצע המאה ה-19 (ינואר 1846). בכנסיית סנטה-אנה אף ירדו 1,254.5 מ״מ משקעים, ובפאתיה הצפוניים של העיר, בתחנת שדה תעופה עטרות, נמדדו באותו חורף 1,279.9 מ״מ. אלו הן כמויות המשקעים הגדולות ביותר לעונת גשם שתועדו בעיר. החורפים היבשים ביותר בעיר היו חורף 1959–1960 בו ירדו 206.4 מ״מ וחורף 1998–1999 עם 210.1 מ״מ. "ירושמיים" הוא אתר אינטרנט ייעודי, המתעד והסוקר את מזג האוויר הייחודי של העיר. דמוגרפיה הערות: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים בירושלים 1,063,278 תושבים, מתוכם 1,010,991 תושבי ישראל (מקום 1 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה +1.9% בשנה. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-2022) היה 38.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 8,882 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, גם כאשר מביאים בחשבון את תושביה היהודים בלבד. אחוז התושבים היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מכ־72% מכלל האוכלוסייה בירושלים – לכ־61%. אחוז תושביה הערבים עלה מכ־24% לכ־38%, ונשאר יציב. בין השנים 2005–2017, גדלה האוכלוסייה הערבית–מוסלמית בירושלים מכ־245,000 לכ־341,000 תושבים: קצב גידול של כ־3.3% בשנה. לעומת הגידול באוכלוסייה זאת, עמד שיעור הגידול של תושבי שאר הדתות בירושלים על כ־1.3% בלבד בשנה, מכ־475,000 בשנת 2005 לכ־571,000 בסוף שנת 2020. עיקר הגידול באוכלוסיית ירושלים נובע משיעור ילודה גבוה, שכן מאזן ההגירה של העיר בשנים אלה היה שלילי: בין השנים 2008–2015, עזבו את העיר כ־18,000 תושבים בממוצע בשנה, והיגרו אליה כ־11,000 תושבים בלבד. עם זאת, 56% מההגירה השלילית חלה ביישובים השוכנים בעיקר במטרופולין ירושלים, ופחות בירושלים עצמה. האזור המטרופוליני של ירושלים, הכולל יישובים קרובים המקיימים זיקה ברורה לעיר מבחינת תעסוקה ושירותים, מנה ב־2018, על פי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, כ־1.31 מיליון נפש. זהו האזור המטרופוליני השני בגודלו בישראל, לאחר מטרופולין תל אביב–יפו. במסגרת סקר שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2019, נתבקשו תושביה היהודים של ירושלים להגדיר את מידת אדיקותם בדת היהודית. תוצאות סקר זה העלו, כי כ־35% מכלל היהודים בני 20 ומעלה הגדירו עצמם "חרדים", כ־24% מהם הגדירו עצמם "מסורתיים", כ־20% מהם – "דתיים", וכ־19% מהם – "חילונים". מזרח וצפון מזרח ירושלים מאוכלסים בעיקר על ידי ערבים. בשכונות שמצפון לרחוב יפו, בחלק משכונות רמות ונווה יעקב, וכן בשכונות הר נוף ובית וגן ועוד מתגוררת בעיקר אוכלוסייה חרדית. במרכז, מערב ודרום העיר, כמו גם בפרברי העיר, קיים רוב של יהודים חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים. נכון לסוף אפריל 2024, אוכלוסיית העיר עומדת על כ־1,000,777 תושבים. על פי נתוני הלמ"ס, נכון לשנת 2024, הייתה ירושלים העיר עם צפיפות האוכלוסין החמישית הגבוהה ביותר בישראל, אחרי בני ברק ולפני בת ים. מעמדהּ החוקי של ירושלים מאז 1948 אינו מוסכם מעמדהּ החוקי והבין-לאומי של ירושלים. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים ובית לחם תהיינה חלק מאזור בשליטה בין-לאומית של מושל זר ונייטרלי, אשר ימונה על ידי האו"ם, לצד מועצה שתורכב מנציגי התושבים. על פי התוכנית, שיטת ממשל זאת בעיר תארך עשר שנים ובסיומה יערך משאל עם אשר יקבע את עתיד העיר. במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל וירדן. במלחמת ששת הימים אוחדו שני חלקי העיר ולראשונה הייתה ירושלים כולה בידי שלטון יהודי מזה אלפיים שנה. כבר ב־17 במאי 1948 חקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת שטח נטוש, תש"ח–1948, אשר בסעיף 2 שלה נקבע כי "כל שטח ומקום שנכבשו, נכנעו או נעזבו ייחשב כשטח נטוש, וככזה – רשאית הממשלה להטיל עליו בצו את החוק הקיים". משום חשיבותה של ירושלים, מצאה מדינת ישראל לנכון להכריז על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה ב־17 ביולי 1948, בנוסף ל'פקודת שטח נטוש' ממאי 1948. הכנסת הראשונה שהתכנסה בתחילת 1949 קיימה את ארבע ישיבותיה הראשונות בבניין הסוכנות היהודית בירושלים ולאחר מכן באותה שנה התכנסה בתל אביב. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים–קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו לקבל בה הכרה. בדצמבר 1949, קיבלה עצרת האו"ם החלטה, הקוראת לבנאום ירושלים. ישראל התנגדה לבנאום ירושלים, אף על פי שהייתה חלק מתוכנית החלוקה שהתקבלה ביישוב. דוד בן-גוריון טען כי האו"ם לא טרח לפעול ליישומה של תוכנית החלוקה וכן לא פעל להצלת 100,000 יהודי ירושלים מהתקפות צבאותיהן של מצרים וירדן, אשר דחו מלכתחילה את התוכנית, למרות פניותיו החוזרות והנשנות של היישוב ולאחריו מדינת ישראל לאו"ם. לדבריו, לולא פרץ צה"ל את הדרך לירושלים והשתלט על מערב העיר – היה גורל יהודי העיר כגורל יהודי גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה. משום כך, לא היה זה מוסרי ליישם את החלטת עצרת האו"ם. בדצמבר 1949 התקיימה ההכרזה הרשמית על העיר כעל בירת המדינה. ב־26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים ומאז היא מתכנסת שם. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מ־13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. היא עברה למשכנה הנוכחי ב־1966. לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה הממשלה את כ"ח באייר, יום איחוד ירושלים, כיום חג. ב־1980 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". בשנת 1998 הפך יום ירושלים לחג לאומי רשמי, באמצעות "חוק יום ירושלים". ביום זה מתקיימים אירועים חגיגיים דוגמת טקסי זיכרון, עצרות ותהלוכות וטקס ממלכתי בגבעת התחמושת. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר תפילת הלל ביום זה. בתחילת שנות ה־50, הוקמה קריית הממשלה במערב העיר, ולאחר 1967 הוקמה קריית הממשלה במזרח העיר, כחלק מתוכנית אכיפת החוק והשלטון באזור. בתחילת שנות ה־70, הוקם במזרח העיר בניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה, ובתחילת שנות ה־80 הוקם המבנה הנוכחי של בנק ישראל ששכן קודם לכן ברחוב יפו. בתחילת שנות ה־90, הוקם בסמוך אליו בית המשפט העליון בקריית הממשלה, השוכנת במערב העיר. כמו כן, שוכן במערב העיר מושב בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית. בית הדין השרעי לערעורים שוכן ברחוב הלל. בתחילת שנות ה־90, הוחלט להכין תוכנית מסודרת, לפיה ימוקמו כל משרדי הממשלה ומוסדות המדינה במערב העיר, ובמהלך שנות האלפיים החלה להבנות במרכז העיר "קריית הלאום", שתחבר את קריית הממשלה אל מרכז העיר ובה ירוכזו כל המוסדות הלאומיים של המדינה, בכללם משכן הכנסת. לצידה מוקם פרויקט הכניסה לעיר, המרחיב את הכניסה העיקרית לעיר, מכיוון כביש מספר 1. מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל שוכן בבית אגיון, בשכונת רחביה, ומשכן הנשיא שוכן בשכונת טלביה. בהר חוצבים שוכן ארכיון המדינה. שאלת הריבונות על מזרח ירושלים מהווה את אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי–פלסטיני. בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן הוסכם, כי אין לירדן תביעות כלשהן על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. מייד אחרי מלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, על פי צו הממשלה, בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. לאחר סיפוח ירושלים המזרחית קיבלו הערבים הפלסטינים המתגוררים בה מעמד של תושבי קבע, אך לרובם אין אזרחות ישראלית, ולכן הם אינם זכאים להצביע בבחירות לכנסת או להוציא דרכון ישראלי. על פי החוק הבין־לאומי, שטח מזרח ירושלים נחשב לחלק מיהודה ושומרון, ולכן השכונות היהודיות שבו נחשבות להתנחלויות. לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כסיפוח. הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית, בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. בהצהרת העצמאות של אש"ף מ־1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב־2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ממשלות ישראל ניסו למנוע נוכחות של מוסדות פלסטיניים רשמיים במזרח העיר. כך בשנת 2001 בצו של שר הביטחון הוחלט לסגור את אוריינט האוס ששימש בשנות ה־80 וה־90 כמטה של אש"ף בעיר. בחוות דעת של בית הדין הבין־לאומי לצדק מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל במזרח ירושלים אינה חוקית, וכי על ישראל לסיים את נוכחותה בשטח בהקדם האפשרי. לפי בית הדין, המשטר שישראל מנהלת ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים דומה במאפייניו למשטר אפרטהייד, בשל מערכות החוקים השונות וההפרדה הפיזית במרחב בין האוכלוסייה הפלסטינית באזורים האלו לבין המתנחלים המחזיקים באזרחות ישראלית. במהלך השנים, קבעו שבע עשרה מדינות את מושב שגריריהן בירושלים, אולם באמצע העשור השני של המאה ה־21 לא נותרו מדינות כאלה. עם זאת, כל השגרירים הזרים מגישים את כתבי ההאמנה שלהם לנשיא המדינה במשכן הנשיא בירושלים. היעדרן של שגרירויות בירושלים פסק במאי 2018, סמוך ליום ירושלים התשע"ח, כאשר פתחה ארצות הברית את שגרירותה בעיר. בעקבותיה הלכו גואטמלה, פרגוואי, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה. ישראל נתמכת רבות בארצות הברית, כלכלית ומדינית, ולעמדתה השפעה רבה על מעמדה הבין-לאומי של ירושלים. מאז הקמת המדינה, נמנעו נשיאי ארצות הברית מהבעה מפורשת של עמדתם בנוגע למעמדה של ירושלים, מתוך רצון להשאיר את הסוגיה לדיונים בין ישראל ובין הפלסטינים ולהימנע מיצירת מתחים נוספים. בשנת 2002 קבע הקונגרס של ארצות הברית, בתמיכתם של רוב חברי הבית הרפובליקניים, כמו גם של אלה הדמוקרטיים תומכי ישראל, כי בדרכונו האמריקאי של אזרח ארצות הברית שנולד בירושלים יש לרשום "ישראל" כארץ הלידה. החלטת הקונגרס באה בעקבות מדיניות השלטונות האמריקניים להשאיר את רישום המדינה ריק בדרכונם של אזרחים אמריקניים ילידי ירושלים, ולציין רק את שם העיר. עם זאת, בפועל, סירבה מחלקת המדינה של ארצות הברית, האמונה על הנפקת דרכונים, לאמץ החלטה זאת, בנימוק שהיא מפרה את עקרון הפרדת הרשויות. ביוני 2015, נתקבלה החלטה תקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר אימץ את עמדת מחלקת המדינה, לפיה קביעת הסמכות בעניין מעמדה של ירושלים נתונה לנשיא ולממשלתו, ולא לקונגרס. פרשנים ראו בהחלטה זאת מכה הסברתית קשה לממשלת ישראל, ובעלת השפעה משמעותית על מעמדה של ירושלים המזרחית והמערבית. ב־6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כבירתה של ישראל. טראמפ הוסיף, כי גבולותיה הסופיים של ירושלים ייקבעו במסגרת מתווה של הסכם עתידי, אשר ייחתם בבוא העת בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית. בעקבות הצהרתו של טראמפ, הצהירה צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל. ימים מספר לאחר מכן, הצהירה גם גואטמלה על העתקת שגרירותה לירושלים. שגרירות ארצות הברית בישראל, שוכנת החל ממאי 2018 בירושלים. שאר השגרירויות בישראל, מלבד ארצות הברית, גואטמלה, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה, שוכנות באופן רשמי בתל אביב, בפועל בתל אביב ובערים הסמוכות. עיריית ירושלים עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת ישראל ומושב מוסדות השלטון שלה, כעיר קדושה עבור דתות אחדות, כמוקד של סכסוכים בין-לאומיים ומתיחויות על רקע דתי, פוליטי ומדיני, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות. עיריית ירושלים הוקמה ב־1867, כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית, המתבססת על מודל המשטר הצרפתי, הכולל חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית השלטון המקומי. כלומר, כל גוף שלטוני היה אמון על שלטון בשטח מסוים של העיר; ככל ששטח מסוים של העיר היה חשוב יותר – הוא הופקד בידיו של פקיד ממשל בעל דרגה גבוהה יותר, ולהפך. שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה. עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין – ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שבה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, אשר היוותה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית). ראש העירייה הנוכחי הוא משה ליאון. בתקופת המנדט הבריטי לא היה לעיריית ירושלים סמל. סמלה של ירושלים התקבל בשנת 1949, בעקבות מכרז שפרסמה "ועדת הסמל" של עיריית ירושלים. במכרז זכתה הצעתה של "אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית". הסמל הנבחר כולל שלושה מרכיבים: כלכלה מסוף המאה ה־20 ובעשור הראשון של המאה ה־21 מתאפיינת כלכלת ירושלים בשיעור אבטלה גבוה, ובאחוז גבוה של תושבים החיים מתחת לקו העוני. ממוצע המשפחות החיות מתחת לקו העוני בישראל עלה לאורך השנים בכ־60%, ובירושלים עלה שיעור המשפחות העניות פי שלושה. בתקופה זאת עלה שיעור הילדים העניים בעיר בכמעט פי ארבעה, לעומת עלייה פי שניים בשיעור הילדים העניים בישראל. בשנת 1969 חיו כ־9.9% מהמשפחות בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 7.8% בתל אביב ובחיפה בפרט, ו־11.9% בישראל בכלל. לעומת זאת, על־פי דו"ח תחולת העוני של שנת 2003, כ־33.2% מהמשפחות חיו בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 10.9% בתל אביב, 17.5% בחיפה ו־19.3% בישראל. על פי נתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות, בשנת 2021 חיו מתחת לקו העוני בירושלים 39% מהמשפחות, 42% מהנפשות ו־51% מהילדים. שיעור הנפשות העניות עומד על 60% בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים, ו־43% בקרב האוכלוסייה החרדית. בקרב כלל האוכלוסייה היהודית שיעור הנפשות העניות הוא 31%. בשנת 2022 עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בגילי העבודה העיקריים (25–64) על 67%, שיעור הנמוך באופן ניכר מהשיעור בכלל הארץ (82%). שיעור ההשתתפות הנמוך בירושלים בקרב גברים נובע בין היתר משיעור השתתפות נמוך יחסית של גברים חרדים, שעל פי המכון החרדי למחקרי מדיניות עומד על 42.2% בגילי העבודה (לעומת 73.8% בקרב הנשים החרדיות). שיעור ההשתתפות הנמוך בקרב נשים בירושלים נובע בין היתר משיעור בהשתתפות נמוך במיוחד של נשים ערביות (27% לעומת 83% בקרב הנשים היהודית בירושלים). בשנת 2018 ענפי הכלכלה העיקריים שבהם עבדו המועסקים בירושלים היו חינוך (17%), שירותי בריאות ורווחה (14%), מינהל מקומי וציבורי (11%) ומסחר (9%). בשל היותה בירת ישראל ומרכז מינהלי ושלטוני שבו מרוכזים משרדי הממשלה ומוסדות הלאום – אחוז המועסקים בשירות הציבורי בירושלים גבוה ביחס לערים אחרות ונמצא במגמת עלייה עם השנים. לעומת זאת, חלקם של המועסקים בתעשייה בירושלים נמוך ביחס לערים אחרות, והוא נמצא במגמת ירידה לאורך השנים (5% בשנת 2018 לעומת 15% בשנת 1970). בשנת 2017 היו בירושלים כ–500 חברות סטארט־אפ, ומדי שנה מוקמות בה חברות רבות נוספות. בעיר נמצאים מרכזי פיתוח של חברות בין-לאומיות גדולות, כגון אינטל, מובילאיי, NDS, סיסקו, יבמ ואחרות. בירושלים ריכוז חברות הביוטק, דוגמת טבע, הגבוה בישראל. ירושלים נבחרה לאחת מ–25 הערים המובילות בעולם מבחינת האקו־סיסטם היזמי־טכנולוגי שלה, לפי הדירוג הבין-לאומי Startup Genome. ירושלים גם מהווה אכסניה לכ־15 קרנות הון–סיכון, שהידועה בהן היא JVP. אזורי תעשייה הכוללים מפעלים אשר מייצרים מוצרי בסיס בירושלים הם: אזור התעשייה עטרות, תלפיות וגבעת שאול. שני האזורים האחרונים הפכו עם השנים אזורי מסחר ומשרדים. הר חוצבים ומלחה הם אזורי תעשייה מתקדמת (היי־טק). פעילות ההיי־טק מפוזרת על פני חמישה אזורי תעשייה עיקריים: הר חוצבים, עטרות, פארק הביו-מד בעין כרם, גבעת שאול ואזור ההיי־טק בגבעת רם. בכל האזורים האלה עובדים כ־16 אלף איש. תיירות ירושלים היא העיר המתוירת ביותר בישראל. בשל האתרים הקדושים בה לשלושת הדתות, וכן גם אטרקציות בעיר החדשה. בפרט מוזיאון ישראל, מוזיאון יד ושם, ושוק מחנה יהודה. בשנת 2019 שנת שיא בתיירות בישראל, היו כ־11 אלף חדרי מלון ב־91 בתי מלון. בהם כ־5 מיליון לינות. מתוכם כ־4 מיליון לינות של תיירים. ובשנות שגרה היא מהווה פרנסה לכ־16% מתושבי העיר. למרות עושר האטרקציות התיירותיות שבה, מבקרים בה כמות מועטה יחסית של תיירים לעומת הפוטנציאל. וזאת כתוצאה מאי היציבות הפוליטית הנובעת מהסכסוך הישראלי הערבי. בפרט בירושלים המהווה כמוקד מרכזי בסכסוך. תוכנית המתאר של ירושלים מציינת מספר מוקדים, המכונים "מרחבי תיירות". על מוקדים תיירותיים אלה נכללים: הכניסה לעיר, מתחם הרכבת, ממילא ומגרש הרוסים, אזורים היסטוריים דוגמת העיר העתיקה, ליפתא, עין כרם, מרכז העיר ומתחם המוזיאונים. על האתרים ההיסטוריים הבולטים בעיר, המהווים אטרקציות תיירותיות אטרקטיביות, נמנים בין היתר: בשנת 2006 נפתח שביל ירושלים: שביל הליכה באורך של כ־38 קילומטרים, העובר בדרכו באתרים היסטוריים ותרבותיים, בתוך העיר ומחוצה לה. קו 99 ("סובב ירושלים") עבר אף הוא בדרכו בסמוך לאתרי תיירות פופולריים בעיר. בכל שנה, במהלך חול המועד סוכות, מתקיימת בעיר צעדת ירושלים, במהלכה רבבות בני אדם, ישראלים ותיירים, צועדים ברחובותיה. בשנת 2010 דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגוריית "אפריקה והמזרח התיכון". באותה השנה, דורגה ירושלים על ידי המדריך המקוון "TripAdvisor" במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם, בקטגוריית "תרבות וביקור באתרים תיירותיים". העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009. ביהדות: על פי ההלכה, הייתה קיימת בתקופת בית המקדש מצוות עלייה לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בנוסף, נהוגה הייתה מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, בזמן שהיה קיים, מחג הקציר עד חג האסיף. בשל הרצון לשמר מצוות אלה גם בימינו, רבים הם המטיילים היהודיים הפוקדים את העיר במועדים אלה, במיוחד באתרים: הכותל המערבי, הרובע היהודי, עיר דוד וקברי צדיקים. במסגרת מנהג "ברכת הכהנים", הנערך פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ופסח, פוקדים את רחבת הכותל המערבי עשרות אלפי מתפללים. בנצרות: קיימת מסורת ארוכת שנים של עלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ הקודש בכלל, ולירושלים בפרט. על אתרי התיירות הנוצרית נמנים, בין היתר: כנסיית הקבר וויה דולורוזה בעיר העתיקה, הר ציון, עליו ממוקם חדר הסעודה האחרונה, וגת שמנים, השוכן על מורדות הר הזיתים. הר זה כולל גם את כנסיית כל העמים ואת קבר מרים, אם ישו. עין כרם נחשבת אף היא מקום מקודש לנצרות, כמו גם אתר צליינות, בשל הסברה, על פי הדת הנוצרית, כי זהו מקום הולדתו של יוחנן המטביל. במקום מספר כנסיות ומנזרים, שאותם פוקדים תיירים. באסלאם: בירושלים שוכנים שני מקומות קדושים למוסלמים – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. על פי דת האסלאם, מסגד אל-אקצא הוא אחד משלושה מסגדים, בהם שמותר לבקר לשם זיארה (מסורת מוסלמית של ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה). עשרות אלפי מוסלמים, המגיעים משטחי הרשות הפלסטינית ומרחבי ישראל פוקדים אתר זה, בעיקר בעת תפילת יום שישי. אדריכלות בשל קדושתה לדתות השונות ושפע הכוחות ששלטו עליה ופעלו בה, משופעת ירושלים בסגנונות אדריכליים רבים. בהר הבית, בעיר העתיקה ובקברים בסביבותיה ניתן לראות שרידים לאדריכלות הרומית המונומנטלית – מבנה הר הבית, קבר בני חזיר ועוד, והביזנטית – הקארדו והכנסיות העתיקות ברובע הנוצרי ובהר הזיתים. השלטון המוסלמי שבא לאחר מכן השאיר את חותמו בדמות כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, המאופיינים בערבסקות, בשימוש בקרמיקה ובצורניות המאפיינת את האדריכלות המוסלמית. האדריכלות הצלבנית נותרה בכנסיות הרבות ובמבני הציבור ששופצו ונבנו בתקופת שליטתם בעיר, ביניהן כנסיית הקבר, קתדרלת יעקב הקדוש ומצודת מגדל דוד. בתקופת השלטון הממלוכי נשלחו לירושלים הקדושה והנידחת פקידים ואנשי מעשה שסרחו או שאיימו על המשטר, ובה נדרשו לתקן את מעשיהם, לרוב בעזרת הקדשת מבנה דתי כלשהו – מדרסות, שחלקן פועלות עד ימינו, ראבאטים – בתי הארחה לצליינים מוסלמים, קברי קדושים ובתי תמחוי. דבר זה הוביל לנוכחות הגבוהה של האדריכלות הממלוכית בעיר העתיקה, הרבה מעבר לצרכים של תושבי העיר. מלבד מבני ההקדש ניתן למנות על הבניה הממלוכית בעיר גם את ארמון הגבירה טונשוק, שוק הכתנים על בתי המרחץ שבו, שיפוץ השווקים, צריחי חומת הר הבית, חאן אל סולטאן ועוד. המדרסות הבולטות שנבנו הן אל-מדרסה א-תנכיזיה והאשרפיה. האדריכלות הממלוכית כוללת מספר מצומצם של מאפיינים ייחודיים. מבנה ממלוכי טיפוסי מאופיין בחזית מפוארת עם כניסה שמעליה גומחה מעוטרת בנטיפי אבן – "מוקרנס", ספסלי אבן ולוח הקדשה לבונה. כמו כן נעשה שימוש באבלק – שילוב של אבנים מצבעים שונים, לרוב לבן ואדום או שחור. מוטיבים ממלוכיים שימשו מאות שנים לאחר מכן אדריכלים שניסו לתת מראה "מזרחי" או "ירושלמי" למבנים. ב 1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית ותחת שלטונו של סולימאן המפואר חלה בה תנופת בנייה, שהתבטאה בעיקר בבניית חומות העיר, השערים ומגדל דוד. בשלהי התקופה העות'מאנית החלה העיר מתפתחת אל מחוץ לחומות. בעיר העתיקה נבנו כמה מבנים של גורמים ממדינות אירופה באזור שער יפו וברובע הנוצרי. לאחר מלחמת ששת הימים שוקם ונבנה מחדש הרובע היהודי, תוך ניסיון לשמור על המראה הישן של "אדריכלות ללא אדריכלים". חוק עזר עירוני של ירושלים מחייב לחַפּוֹת כל קיר חיצוני בעיר ב"אבן ירושלמית" (בלוק אבן מסותת). חוק זה חוקק עוד בשנת 1918, והוא נמצא בתוקף עד היום. מטרתו של החוק היא שימור אופייהּ וצביונהּ הייחודי של העיר. עם זאת, נבנו בכמה מקרים בתים בלא ציפוי אבן, בעיקר בשכונות שאוכלסו על ידי עולי העלייה ההמונית, בשנותיה הראשונות של המדינה. בשל העיור הרב באזור ירושלים רבתי, הפכה האבן הירושלמית נדירה יותר להשגה, וכיום ניתן להשיגהּ רק במחצבות ספורות בצפון ירושלים. את מקומה בחיפוי מבנים ובריצוף שטחים ציבוריים תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן, כגון אבן נסורה. למרות השימוש בתחליפים אלה, חוק זה עודנו מייקר את עלויות הבנייה בירושלים ובסביבתהּ. בירושלים לא נבנו, באופן מסורתי, בניינים גבוהים, אף על פי שלא קיים חוק האוסר זאת. עם תחילת תקופת השלטון הבריטי ב־1918, הוצגה לראשונה תוכנית מתאר לבנייה בעיר. במסגרת תוכנית זאת נקבע, כי אופי הבנייה בירושלים יתבסס בעיקרו על מבנים נמוכים; זאת, כדי להדגיש את התבליט המיוחד של העיר ואת קו הרקיע הטבעי שלה, כמו גם כדי לא לגמד את העיר העתיקה. תוכניות מתאר שונות הגבילו את גובה הבנייה ואת צפיפות המבנים בשכונות שונות בעיר, בהתאם למרחק מהעיר העתיקה. עם זאת, מספר בניינים גבוהים נבנו בתקופות שונות באזור מרכז העיר. הפרויקט הראשון של בנייה לגובה בירושלים היה "מגדל ירושלים" (17 קומות), השוכן ברחוב הלל, שהחל להיבנות בשנת 1965. אחריו נבנו "מגדלי וולפסון" (כ־20 קומות) מול הכנסת, בשכונת קריית וולפסון. ב־1977, נבנה סמוך לגן העצמאות "מלון לאונרדו פלזה", בן 22 קומות. בהמשך שנות ה־70, נבנו "מגדל העיר", בן 21 קומות, ברחוב המלך ג'ורג', ו"מרכז כלל", בן 15 קומות, ברחוב יפו. ב־1980, הוקם "בית רג'ואן" (12 קומות), במקום בית היתומים: "בית טליתא קומי". בכניסה המערבית לעיר נבנה "מלון קראון פלזה" (21 קומות), שהיה הבניין הגבוה בירושלים עד שנת 2010, וכן מספר בתי מלון בגובה של כ־12 קומות, באזור גן פעמון הדרור. מאז, נבנה מספר מועט של מבנים גבוהים בעיר, באזורים שונים. על מבנים אלה נמנים "מגדל המשרדים", בן 18 הקומות, של גט"י, השוכן בשכונת מלחה, ו"מגדל דונה", בן 15 הקומות, השוכן בשכונת גבעת שאול. החל משנת 2010, הבניין הגבוה ביותר בירושלים הוא "מגדל 1" (המכונה גם: "הולילנד טאואר") במתחם ההולילנד, המתנשא לגובה של 32 קומות. במאה ה־21 מתבצעת בנייה לגובה בכל רחבי העיר, בעיקר בשכונות החדשות, ומתוכננת בנייה של מקבץ גורדי שחקים בכניסה אליה, כמו גם במרכזהּ. גנים וטבע עירוני בירושלים גנים ופארקים ציבוריים רבים. על החשובים שבהם נמנים: גן סאקר, גן העצמאות, פארק המסילה וגן פעמון הדרור. כמו כן, קיימים בעיר שלושה גנים בוטניים: הגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם, הממוקם בשולי קמפוס גבעת רם, בשכונת ניות; הגן הבוטני האוניברסיטאי בהר הצופים, שהוא גם הגן הבוטני הלאומי, הממוקם בשולי קמפוס הר הצופים; וגן החיות התנ"כי, הממוקם בסמוך לשכונת מלחה. גנים אלה יוצרים בירושלים ריאות ירוקות. נוסף על כל אלה, שוכן בשכונת המושבה הגרמנית מוזיאון הטבע והסביבה. חמישה אתרים בעיר מופיעים בתוכנית מתאר מקומית 2000 ירושלים כאתרים הראויים להיעשות "אתר טבע עירוני": תרבות ירושלים היא מקום משכנם של מוסדות תרבותיים והיסטוריים לאומיים רבים, כגון מוזיאון ישראל, הכולל את היכל הספר, בו שמורים מגילות מדבר יהודה וכתר ארם צובא, ומוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה המסועף אליו. בסמוך למוזיאון ישראל נמצאת הקריה הלאומית לארכאולוגיה של ארץ ישראל, בה מצויים משרדי רשות העתיקות. בהר הרצל מצוי בית הקברות הצבאי וחלקת גדולי האומה, כמו גם מוזיאון הרצל, המספר את תולדות חייו של בנימין זאב הרצל והסוקר את תולדות חזון הציונות. בסמוך אליו שוכן מוזיאון יד ושם, מוזיאון השואה הלאומי. כמו כן, שוכנים בעיר הספרייה הלאומית וסינמטק ירושלים, אשר מתפקד גם כארכיון הסרטים הלאומי של ישראל. על יד קריית הממשלה שוכן מוזיאון המדע. בעיר שוכנים מוזיאונים ואתרים רבים, הסוקרים והמציגים פנים ונקודות מבט שונות של העיר, במגוון תחומים: ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות ותיאטראות. ביניהן: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, תזמורת ירושלים מזרח ומערב, תזמורת ירושלים החדשה, קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון הקרון ותיאטרון פסיק. הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד, אך העיר מתאפיינת במיוחד בירידים ובפסטיבלים אשר מתקיימים בה מדי שנה, למשל פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, ופסטיבל הקולנוע ירושלים אשר מתקיים כל קיץ בסינמטק ירושלים ומארח קולנוענים מכל רחבי העולם ועוד. בעיר קיימים בתי תרבות רבים כמו בית עגנון, בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל, המרכז למוזיקה ירושלים וביתא ירושלים. אתרי תרבות עיקריים: בירושלים קיימים מספר מתחמי בילוי, בהם מרוכזים בתי הקפה, המסעדות והפאבים. על מתחמים אלה נמנים מדרחוב בן־יהודה ורחוב נחלת שבעה, השוכנים במרכז העיר, קניון מלחה, המושבה הגרמנית ואזור התעשייה תלפיות. בקיץ 2007 נפתח מתחם בילויים וקניות חדש בשם שדרות ממילא, אשר נבנה בשכונת ממילא ההיסטורית, והפך במהירות אחד ממוקדי הקניות המרכזיים בעיר, בעיקר בזכות סמיכותו לשער יפו ומגדל דוד. כלל אזורים אלה שוקקים כל שעות היום, וחלקם, בעיקר אזור מרכז העיר, עמוסים בתיירים ובבליינים עד השעות הקטנות של הלילה. במאה ה־21 התרחבו חיי הלילה בירושלים אל רחוב שלומציון המלכה והרחובות המסתעפים ממנו. רחוב יפו ובן יהודה הפכו למדרחובים, עובדה אשר סייעה לשדרוג מעמדם כאזורי בילוי. שוק מחנה יהודה מהווה אזור קניות מרכזי למוצרי מזון. מלבד היותו שוק פשוט לממכר מזון וביגוד, הפך בחלקו ל"שוק בוטיק", המציע מאכלי גורמה במסעדות מיוחדות, כמו גם בגדי מעצבים ומזונות אורגניים ייחודיים. השוק הפך אף הוא מרכז חיי לילה בחודשי הקיץ. בסמוך לבנייני האומה פועל מתחם בתי הקולנוע "סינמה סיטי ירושלים", ובו אטרקציה המכונה "עיר התנ"ך". מלבד זאת, הוקמו במקום שני אולמות תיאטרון ומוזיאון העוסק בקולנוע. במקום פועל גם מרכז קניות הכולל יותר מחמישים עסקים. במאי 2013 נפתח מתחם התחנה הראשונה בבניין תחנת הרכבת הישנה של ירושלים. המתחם סמוך לאזור המושבה הגרמנית, וכולל מתחם בילויים, בתי קפה ומסעדות. המקום מהווה חלק מפארק המסילה, על כן משלב אווירה ספורטיבית, ומציע שיעורי ספורט הפתוחים לקהל הרחב. אירועים נוספים הנערכים בעיר: ירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה: הערוץ הראשון ואולפני קול ישראל שנסגרו בשנת 2017 והוחלפו בתאגיד השידור הישראלי. בעיר נמצאים גם משרדי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אולפני הבירה ירושלים המשמשים לאולפני טלוויזיה וחלק מאולפני הרדיו של גלי צה"ל. כמו כן, בעיר ממוקמים משרדי דואר ישראל. גופי תקשורת מקומית בעיר הם רדיו ירושלים, מקומונים כגון ידיעות ירושלים, זמן ירושלים (במקור "כל הזמן", יצא בשנים 1999–2013), כל העיר, ועיתון ירושלים. כמו כן, בירושלים נמצאים משרדים של מספר עיתונים ושבועונים כגון מקור ראשון, המודיע, המחנה החרדי, משפחה, מוצש ומקומונים שכונתיים שונים. בנוסף לעיתונות העברית, מתפרסמים בעיר העיתונים ג'רוזלם פוסט ו־Jerusalem Christian Review באנגלית וכן אל-סבאר בערבית. חלק מתושבי ירושלים משתמשים בעגה ירושלמית. בעגה זאת, בין היתר, אומרים מָאָתַיִם במקום מָאתַיִם; המילה "חתולה" נהגית במלעיל ומהווה את ברירת המחדל לחתול שמינו לא ידוע; בעגה הירושלמית ישנן גם מילים ייחודיות, למשל: חינוך ואקדמיה בירושלים פועלת האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר דורגה ב־2012 בין מאה האוניברסיטאות המובילות בעולם בתחום המחקר, כמו גם האקדמיה ללשון העברית. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם ועין כרם. זאת, בנוסף לקמפוסים ולמעבדות במקומות שונים בישראל, המהווים שלוחות מטעם האוניברסיטה העברית והמתופעלים על ידה. לאוניברסיטת אל-קודס היו בעבר מספר שלוחות אקדמיות, אשר היו פזורות ברחבי ירושלים וסביבתה, עד איחודן בין השנים 1984–1995. כמו כן, פועלת בעיר שלוחה של אוניברסיטת בריגהאם יאנג (האוניברסיטה המורמונית). בעיר קיימים מוסדות נוספים להשכלה גבוהה, עליהם נמנים: בית הספר הגבוה לאמנויות "בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים", המשמש כאקדמיה הישראלית הלאומית לאמנויות, עזריאלי מכללה אקדמית להנדסה, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, בית הספר "מעלה" לקולנוע, המרכז האקדמי לב, מכללת ליפשיץ, מכללת אפרתה, מכללה ירושלים, האקדמיה למוסיקה ולמחול ומכללת הדסה. בהיכל שלמה ממוקם קמפוס של המכללה האקדמית הרצוג. כמו כן, משמשת ירושלים מקום משכנם של מכוני מחקר רבים, עליהם נמנים: מכון ירושלים למחקרי מדיניות, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם. ברחבי ירושלים ממוקמים כ־20 כפרי סטודנטים מטעם ארגונים שונים (בני עקיבא, שעלים ותנועת החלוץ). הכפרים ממוקמים בשכונות רבות, ובהן קטמונים-ח'-ט', פסגת זאב, גילה, ארמון הנציב ועוד. בירושלים פועלות ישיבות ומוסדות תורניים רבים. בהן הישיבה הגדולה בעולם – ישיבת מיר, ישיבת הדגל החרדית ישיבת חברון, ישיבת מרכז הרב המכונה ספינת הדגל של הציונות הדתית וכן ישיבת הר המור הנחשבת לישיבת הדגל של ישיבות הקו. בירושלים פועלות גם מספר רב של מדרשות תורניות לנשים ובהן מדרשת נשמת, מדרשת לינדנבאום, מת"ן ומדרשת הרובע. היכל שלמה שימש בעבר מקום משכנה של הרבנות הראשית לישראל (עברה לבית יהב בשכונת רוממה). כיום, משמש המבנה מוזיאון לאמנות יהודית ואולם הופעות. החינוך העירוני בירושלים מתנהל לרוב על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, למעט בתי ספר ומוסדות חינוך ערביים, כמו גם מוסדות חינוך חרדיים, המסרבים לאמץ תוכנית זאת. נכון לשנת 2010, 61% מתלמידי כיתה א' היהודיים היו חרדים. בתי ספר וגני ילדים חילוניים שנעזבו, לרבות בניינים נטושים, שופצו ונבנו מחדש, ומשמשים כיום מוסדות חינוך חרדיים. מערכת החינוך הערבית בירושלים פועלת ברובה בשטחה של ירושלים המזרחית. כמו כן, שוכנים בעיר מוסדות חינוך נוצריים, עליהם נמנים בתי ספר ממלכתיים ופרטיים, הפועלים והממומנים בחלקם בחסות כנסיות. חלק מבתי הספר בעיר, רובם ככולם במזרח ירושלים, פועלים על פי התוכניות הפדגוגיות של הרשות הפלסטינית. בעשור השני של המאה ה־21 ביצע ראש עיריית ירושלים רפורמה במערכת החינוך הממלכתי, החינוך הממלכתי דתי והחינוך הערבי שבניהול עירוני בעיר. במסגרת הרפורמה נפתחו אזורי הרישום בעיר, ובמטרה לאפשר להורים בחירה מושכלת פיתחה העירייה "עץ ערכים" שמודד כל בית ספר לפי שלושה פרמטרים: חברתי–ערכי, סביבה פדגוגית והישגים. "מועצת הנוער העירונית ירושלים" פועלת בעיר במתכונת דמוקרטית משנת 2010. נציגיה נבחרים בבחירות דמוקרטיות בחלק מבתי הספר בעיר. על הפרויקטים הבולטים שארגנה והוציאה לפועל המועצה, ניתן למנות את כרטיס "נוער ירושלמי", את אירועי "בירת הנוער" ואת יריד התעסוקה בקניון מלחה. המועצה משתייכת למועצה המחוזית של ירושלים, ושמורים לה שלושה מקומות לנציגים במועצת התלמידים והנוער הארצית. בריאות מערך הבריאות והרפואה בירושלים נחשב לאחד מהגדולים, המפותחים והחשובים בישראל, וקנה לעצמו אף שם עולמי בזכות בתי החולים מהחשובים במדינה, מכוני מחקר ופיתוח בתחום הרפואי, והפקולטות לרפואה השוכנים בעיר. מערכת הבריאות הירושלמית משרתת יותר ממיליון תושבי ירושלים והסביבה ואף מטופלים מרחבי הארץ שבאים אליה. ירושלים היא העיר היחידה בישראל בה כל המוסדות הרפואיים (בתי חולים ומרפאות) הם בבעלות פרטית (עמותות וארגונים) ולא קיים בה מערך רפואי ממשלתי. המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית החולים הגדול בירושלים, ונמנה עם בתי החולים הגדולים במדינה, מבחינת מספר מטופלים שאושפזו בו ומספר ימי האשפוז. בשנת 1980, עבר בית החולים למשכנו בשכונת בית וגן. בדצמבר 2012, סופח אליו בית החולים ביקור חולים. המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית חולים אוניברסיטאי הקשור לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והפקולטה למדעי הבריאות של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מאפיין ייחודי של בית החולים שערי צדק נקבע עוד בעת היווסדו. אז הוחלט כי בית החולים יהיה מודרני בגישתו הרפואית, אך יתנהל על פי חוקי ההלכה היהודית. גם כיום ממשיך בית החולים להתנהל במתכונת זאת. מרכז רפואי הדסה הוא המוסד הרפואי השני בגודלו בירושלים, גם הוא נמנה עם בתי החולים הגדולים והחשובים במדינה. המרכז כולל שני בתי חולים אוניברסיטאיים (בית החולים הדסה עין כרם ובית החולים הדסה הר הצופים), וכן בתי ספר לרפואה, רפואת שיניים, ריפוי בעיסוק, רוקחות וסיעוד, המשותפים הן להדסה והן לאוניברסיטה העברית, ומרפאות חוץ. בנוסף למרכזים הללו, פועלים בעיר מספר בתי חולים כלליים נוספים: בית החולים אל-מקאסד בהר הזיתים ובית חולים אוגוסטה ויקטוריה, השוכן במתחם כנסייתי מפואר (גם הוא בהר הזיתים) – שניהם משמשים את האוכלוסייה הערבית, ובית החולים משגב לדך, הממוקם בשכונת קטמון. כמו כן, קיימים בעיר בתי חולים ייעודיים: בית החולים סנט ג'ון לרפואת עיניים, בית החולים השיקומי אלי"ן לילדים, בית החולים הגריאטרי הרצוג והמרכז הירושלמי לבריאות הנפש, המאחד את שני בתי החולים הפסיכיאטריים: בית החולים כפר שאול ובית החולים איתנים. במהלך המאה ה־19 נבנו בעיר מספר בתי חולים על ידי המעצמות האירופאיות, שבעבר פעלו בה וכיום חלקם כבר לא פועלים בה, אלא המבנה בו שכנו הוסב לשימושים אחרים, וחלקם סופחו לבתי החולים הקיימים (דלעיל) שאף להם היסטוריה ארוכה שראשיתה מאותה תקופה: בית החולים האיטלקי עד שנת 1939, בית החולים של המיסיון האנגלי עד 1948, בית החולים הגרמני עד 1918, המתחם הצרפתי בירושלים ובניין אביחיל. מוסדות נוספים שפעלו בעבר היו בית היולדות סדובסקי, אשר פעל בין השנים 1933–1948, ובית הנסן, אשר שכן בשכונת טלביה. לכל קופות החולים הפועלות במדינה יש מרפאות וסניפים בכל רחבי העיר וכן מרפאות מומחים מיוחדות, כמו כן בעיר נוסדה רשת המרפאות לרפואה דחופה טרם וכיום היא מפעילה כמה סניפים ברחבי העיר ונותנת מענה 24/7. בעיר שוכנים מספר מטות של ארגונים ועמותות שונים בתחום הרפואי כגון איחוד הצלה ויד שרה. נוסף למערך האמבולנסים של מד"א, במזרח העיר פועל מערך אמבולנסים של הסהר האדום. תחבורה בהיותה העיר הגדולה בישראל ומרכז מטרופוליני ותיירותי חשוב, ירושלים מתמודדת עם עומסי תחבורה רבים שגדלים משנה לשנה, ותופעת היוממות הולכת וגדלה כאשר מדי שנה מספר כלי הרכב הנכנסים אל העיר והיוצאים ממנה עולה בהתמדה ועומד על עשרות אלפי כלי רכב שנכנסים אל העיר מדי יום מסביבתה ומשאר חלקי הארץ[דרוש מקור]. לאחר שנים שתשתיות התחבורה בעיר לא התפתחו כיאה לעיר גדולה ולא עמדו בקצב גידול אוכלוסייתה, וכדי להתמודד עם המצב, החלו גורמי התכנון העירוניים והממשלתיים תיקון ארוך שנים באמצעות שורת השקעות ממשלתיות ופרויקטי תחבורה גדולים בהיקפם. תכנון זה אמור להפוך את ירושלים למרכז תחבורתי חשוב וחדשני במישור הארצי, לחזק את מעמדה כעיר מובילה ולהפחית את עומסי התחבורה. בנוסף לכך, ירושלים מתמודדת עם מפגעי זיהום אוויר ורעש שמקורם ברכבים המזהמים, וכן עם מצוקת חניה הולכת וגוברת – וכדי להתמודד עם בעיות אלה, בעירייה בעידוד הממשלה, הוחלט על צמצום הדרגתי של מספר כלי הרכב בעיר, על ידי השקעה מסיבית בפרויקטים לתחבורה ציבורית, פעילות הסברתית בנושא, שורה של תקנות שאמורות להחליף אוטובוסים ישנים באוטובוסים חדישים ופחות מזהמים, הגבלת כניסת כלי רכב פרטיים למרכז העיר ועוד. באזור בנייני האומה קיים המרכז התחבורתי המשולב הגדול ביותר בישראל שכלול את התחנה המרכזית, תחנת רכבת ישראל תחנת רכבת קלה של הקו האדום ובעתיד (נכון לשנת 2025) הקו הירוק של הרכבת הקלה, חניון עם מאות מקומות, מנהרה למעבר כלי רכב, שבילי אופניים ומרחבים גדולים להולכי רגל. את ירושלים חוצה מצפון לדרום כביש מהיר: כביש בגין. הכביש מחבר בין כל צירי התנועה המרכזיים של המטרופולין הירושלמי. הכניסה המרכזית והעיקרית היא מכיוון מערב, בסמוך להר המנוחות ושכונת גבעת שאול. המתחברת לכביש 1. אומנם מקובל לכנות את אזור בנייני האומה "ככניסה לעיר", אף על פי שבמחלף מוצא מספר קילומטרים מערבית לאזור זה, מתחיל התחום המוניציפלי של העיר. כבישים נוספים המובילים לעיר: צירי תנועה אחרים בתוך העיר הם: דרך האלוף נרקיס ודרך חברון המהווים את המשכו של כביש 60, כביש 20 המקשר את פסגת זאב דרך בית חנינא עם כביש בגין, דרך מנהרת הארזים (המשכו של כביש 1 הנכנס לתוך העיר ככביש מס' 9 עירוני), דרך בר־אילן–לוי אשכול (שהם קטע מכביש 417) ועוד. התחנה המרכזית בירושלים היא התחנה המרכזית העמוסה ביותר בישראל, ומהיותה עיר הבירה של ישראל, יוצאים ממנה אוטובוסים לכל רחבי המדינה. בנוסף רחוב ירמיהו משמש כמרכז לתחבורה הבינעירונית לציבור החרדי, כשבעתיד (נכון לשנת 2025) השירות הבינעירוני החרדי יעבור ברובו למסוף הארזים בצומת רמות. בתוך ירושלים קיים מערך אוטובוסים ענף, אשר היה מופעל באופן בלעדי על ידי חברת אגד עד שנת 2021. בשנים 1931–1967 פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר". ב־2021 נוספו לשירות העירוני חברות נוספות, במהלך שאמור לצמצם את חלקה של אגד ל־40% מכלל השירות העירוני. נכון לשנת 2024 פועלות בעיר החברות אגד, אקסטרה וסופרבוס. קיימות תוכניות לסלילת נתיבי תח"צ בלעדיים בצירים מרכזיים בעיר כדי לשפר את מערך התח"צ. העיר מקושרת באמצעות קווי אוטובוסים בינעירוניים של חברות אגד, אגד תעבורה, סופרבוס, אפיקים, וקווים כמעט לכל יעד ברחבי ישראל. במזרח ירושלים, פועלת חברת אוטובוסים נפרדת (בפיקוח ממשלתי של משרד התחבורה) הנותנת שירות לתושבי מזרח ירושלים ומקשרת את השכונות הללו אף ליעדים מחוץ לעיר, בתחום הרשות הפלסטינית. מתחילת יולי 2007 פועלים בעיר קווי לילה. בעיר פועלים שירותי מוניות נרחבים בהתחשב בגודלה. אף פעם לא היה בה שירות מוניות שירות עירוני (בניגוד לתל אביב וחיפה) ופועל בה שירות מוניות שירות בין ירושלים לתל אביב ולנמל התעופה בן-גוריון. השימוש באופניים (גם חשמליים) בעיר ככלי תחבורה אלטרנטיבי הוא מועט, מכיוון שהטופוגרפיה של ירושלים והפרשי הגבהים בין השכונות אינם מאפשרים שימוש נוח ומהיר באופניים. תוכנית זאת מתווספת לתוכנית אחרת של העירייה אשר במסגרתה הוקם פרויקט להשכרת אופניים רגילים וחשמליים ברחבי העיר בשם "ירופאן" בדומה לתל אופן בתל אביב. במסגרת פרויקטים אלה העירייה מבקשת לעודד את הפיכתם של האופניים גם לכלי תחבורה אלטרנטיבי מעבר לפעילות פנאי. בעיר גם קיים מערך שיתופי להשכרת כלי רכב, שנקרא "CAR2GO", ביוזמת ואחריות העירייה. הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים נחנך בקיץ 2011, והוא קו הרכבת העירוני הראשון בישראל. מספר הנוסעים ביום בקו האדום מגיע לכ־150 אלף איש ביום חול ממוצע. בסיום בניית מערך הרכבות, ישרתו את העיר שמונה קווי רכבת קלה. כמו כן, מתוכננים עוד חמישה קווי רכבת מטרופוליניים שיקשרו את העיר אל פרווריה. על בסיס קו הרכבת הראשון בארץ ישראל, שהושק ב־1892, בימי השלטון העות'מאני, עובר גם כיום, בחפיפה כמעט מלאה, תוואי מסילת הרכבת יפו–ירושלים, אולם על תוואי זה רכבות אינן נכנסות לעיר. שירות הרכבות בקו: תל אביב – בית שמש – תחנת הרכבת ירושלים – מלחה שודרג בשנת 2005 והחל לפעול מחדש לאחר שבע שנות השבתה. קו זה נחשב ליפה מבין מסלולי הרכבת בארץ, בשל נופו המרהיב של נחל שורק – לאורכו מתפתלת המסילה. ביחס לכמות הנוסעים בקווים האחרים, מעטים הנוסעים אשר עשו שימוש בקו זה. הדבר נבע, ככל הנראה, מזמן הנסיעה הארוך (כ־110 דקות) מתחנת תל אביב ועד תחנת מלחה בירושלים, כמו גם מתוואי נסיעתה של הרכבת, העוצרת בתחנות המרוחקות ממרכז העיר. סיבות אלה הפכו את השימוש בקו רכבת זה למשתלם פחות מדרך החלופה שלו: כביש 1. בגלל הסיבות האלה פיצלו את הקו מתל אביב לבית שמש ומבית שמש לירושלים. בשנת 2020, עקב התפרצות נגיף הקורונה בישראל הוחלט להשבית את הקו יחד עם שאר קווי הרכבת בישראל. כשחזרה תנועת הרכבות הוחלט שהקו מבית שמש לירושלים לא ישוב לפעול, ובעקבות כך שתי התחנות ירושלים – גן החיות התנ"כי וירושלים – מלחה נסגרו לצמיתות. בשלהי העשור השני של המאה ה־21 התבצעו עבודות לבניית תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון. בשלהי שנת 2018 נפתח קו הרכבת המהיר, אשר מקשר בין תל אביב ותחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון, הממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית של ירושלים. התחנה ממוקמת כשמונים מטרים מתחת לפני הקרקע. הרכבת המהירה מקשרת בין ירושלים להרצליה, דרך תל אביב ונמל התעופה בן-גוריון, כאשר נסיעה בין ירושלים לתל אביב אורכת 35 דקות. התחנה היא השלישית העמוסה בישראל. עם כ־25 אלף נוסעים ביום חול ממוצע. בעתיד תוארך מסילת רכבת ישראל אל תוך העיר במסלול תת־קרקעי לשתי תחנות חדשות, ירושלים מרכז וירושלים החאן, הסמוכה למתחם התחנה. כיום, נמל התעופה היחיד המשרת את העיר הוא נמל התעופה בן-גוריון, הממוקם כחמישים קילומטרים צפונית מערבית לעיר, והגישה אליו מכיוון ירושלים מתבצעת באמצעות כביש 1. בשנת 2018 נחנך הקו המהיר של רכבת ישראל, כאשר בין היתר הקו מחבר את העיר לנמל התעופה ומאפשר נסיעה מהירה של כ־20 דקות בין היעדים. שדה התעופה עטרות הוא שדה תעופה לא פעיל, השוכן בצפון ירושלים, ליד אזור התעשייה עטרות, בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. שדה התעופה זה היה בעבר כנמל תעופה בין-לאומי בתקופת השלטון הירדני. אך לאחר 1967, שימש רק כמות מועטה של טיסות פנים. לאור הקרבה היחסית לנמל התעופה בן-גוריון, וסירוב יאט"א לאפשר טיסות בין-לאומיות בשל היותו בשטח שלא הוכר בין-לאומית כשטח ישראלי. השדה נסגר ב־2001 בעקבות קרבתו לקלנדיה והחשש שיתבצע ירי על מטוסים. על השטח השדה מתוכננת שכונה חרדית. ספורט ירושלים נחשבת לאחד ממרכזי הספורט החשובים בישראל. חלק ניכר מקבוצות העיר בענפי ספורט שונים ובראשם כדורגל, כדורסל ושחיה מייצגים את העיר בליגת העל הישראלית. מדי שנה מתקיימים בעיר שלל אירועי ספורט מקומיים ובין-לאומיים שונים כגון מרתון ירושלים, מרוצי האופניים ג'ירו ד'איטליה 2018 וה־GFNY, מרוץ האופניים סובב ירושלים, אירועי המכביה ה־16 ה־19 וה־20, אליפות אירופה בכדורגל עד גיל 21 – 2013, העיר מארחת את אירועי גמר גביע המדינה בכדורגל וכדורסל, ושלל תחרויות ארציות ובין-לאומיות בענפי ספורט שונים (בנוסף לכדורגל ולכדורסל). ירושלים אף הייתה מועמדת בעבר לאירוח משחקי יורו 2020 אך לא העפילה לשלב הגמר ועל כן לא נבחרה בסופו של דבר. בתחום המוטורי אירחה ירושלים בעבר את הפורמולה 1. נבחרת ישראל בכדורגל משתמשת באצטדיון טדי כמגרשה הביתי. קריית הספורט הירושלמית שבשכונת מלחה, בדרום העיר, נחשבת לאחת הגדולות בישראל. בקריית הספורט ממוקם אצטדיון טדי, המכונה על שמו של ראש העירייה לשעבר, טדי קולק, והוא רשמית אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בישראל (לאחר שאצטדיון רמת גן הוגבל ל־13,370 מקומות ישיבה). האצטדיון מכיל 31,733 מושבים וקיימות תוכניות להרחיב אותו בעתיד. צפונית אליו ממוקם מרכז הטניס של העיר ובו כ־20 מגרשים וכן אצטדיון ל־2,000 צופים. היכל הספורט פיס ארנה ירושלים (שהוא אולם רב־תכליתי), ממוקם גם הוא בסמוך. האולם מכיל 11,000 מושבים (כאשר ניתן להרחיב אותו אף ל־15,000 מושבים באירועים שונים), והוא הגדול ביותר בישראל. האולם משמש את קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים, ומלבד זה גם משמש לאירוח אירועי ספורט ובידור שונים וכמרכז כנסים. בחלל מתחת לאולם עתיד לקום מרכז החלקה על הקרח חצי־אולימפי, שיהיה הגדול בישראל. עוד עתידה לקום במתחם הקריה הבריכה האולימפית של ירושלים, חניה תת־קרקעית שתכיל מאות מקומות חניה לבאי המתחם בין הארנה לאצטדיון טדי, ומעליה יקום מתחם מסחרי גדול ומלון שיכיל 240 חדרים בעבור אירוח ספורטאים. עוד פועלים בעיר אולמות ספורט שונים כגון אולם דנמרק בשכונת קטמון, מגרשי פנאי ואימונים לכדורגל ולכדורסל ומתחמים לענפי ספורט נוספים, כמו כן, בעיר פועלת שלוחה של מכון וינגייט להכשרת מדריכים בענפי ספורט שונים. מועדוני הכדורגל המרכזיים בירושלים הם: כמו כן במזרח העיר קיימות מספר קבוצות כדורגל ערביות, המשחקות בליגת העל הפלסטינית: מועדוני כדורגל אחרים: בירושלים פועלים מספר מועדוני כדורסל: שכונות ירושלים מפת ירושלים על שכונותיה, אחרי שנת 1967(הקליקו על שם השכונה כדי להגיע לערך אודותיה) החל משנות השמונים הוקמו בירושלים 28 מינהלים קהילתיים, על פי חזונו של טדי קולק לביזור סמכויות העירייה. תפקידם המרכזי הוא לסייע לעירייה, לתושבים ולנותני השירותים הפועלים במסגרתה לשפר את שירותיהם בתחומי החברה, הסביבה, הרווחה והחינוך. בין תפקידיו הבולטים של המינהל הקהילתי נכללת העסקת מתכנן אורבני, אשר באמצעותו מעבירה המנהלה את התייחסות התושבים להצעות לתוכניות מתאר. המינהלים שולבו בין תפקידי המינהלות השכונתיות שהוקמו בשנות ה־70 והתמקדו בעיקר בחיזוק הדמוקרטיה בשכונה ובפיתוח החברה האזרחית, ובין תפקידי המתנ"סים שהתרכזו בעיקר במתן שירותים ובהפעלת תוכניות בתחומי התרבות, הנוער והספורט. הקמת המינהלים הקהילתיים לא לוותה בהסדר חקיקתי, לא הוגדרו יחסי הגומלין בינם לבין העירייה, ולא נקבעו הנחיות באשר להליכי הבחירות למינהל. לאחר שנים רבות ללא בחירות דמוקרטיות, החל ראש העירייה ניר ברקת בהליכי בחירות למינהלים הקהילתיים, ותקנון בחירות נקבע על ידי ועדה עירונית. בדצמבר 2020 התקיימו לאחר כעשור בחירות לחלק מהמנהלים הקהילתיים בירושלים, בשכונות בקעה, הר חומה, גוננים, פסגת זאב, בית צפאפא וגינות העיר. בבחירות הצביעו 18,436 מצביעים, שהם כ־17 אחוזים מבעלי זכות הצבעה באותן שכונות. 1. רובע צפון 2. רובע אלונים 3. רובע מערב 4. רובע אורנים קטמון הישנה, קריית שמואל, ניות 5. רובע מרכז 6. רובע דרום 7. רובע מזרח (שמונה השכונות) בית ישראל, החומה השלישית, מעלות דפנה, רמות אשכול ירושלים בתרבות ירושלים מוזכרת בהקשרים שונים בשירים רבים, החל מההמנון הלאומי, התקווה, ועד ללהיטים פופולריים. שיר שזכה למעמד מיוחד בהקשר זה והפך למזוהה עם העיר, הוא ירושלים של זהב. השיר נכתב לכבוד פסטיבל הזמר והפזמון של יום העצמאות תשכ"ז (1967), כאשר התבקשה נעמי שמר לכתוב שיר לכבוד ירושלים על ידי גיל אלדמע לבקשתו של טדי קולק. לפיכך כתבה והלחינה שיר בן שלושה בתים – ירושלים של זהב. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרורה של ירושלים כתבה בית נוסף כמשלים לבתים הקודמים המקוננים על מצבה של ירושלים השוממה הכבושה בידי הערבים. השיר ירושלים של ברזל חובר על ידי מאיר אריאל ויצא לאחר מלחמת ששת הימים, כמעין תגובה לשיר "ירושלים של זהב" ומתנגן באותו הלחן. השיר מתאר את הקרבות על ירושלים, את האווירה ששרתה בזמן המלחמה, וכן את שחרור העיר העתיקה וההגעה להר הבית. שירים רבים נוספים נכתבו על ירושלים, בהם "שישו את ירושלים" של "צמד דרום" שנכתב לפסטיבל הזמר החסידי לשנת 1970, "ירושלים" של הזמר עומר אדם, השיר באמהרית 'ירוסלם קדוסה קטמה' ("ירושלים עיר הקודש") שחובר בידי יהודי אתיופיה, ירושלים שבלב של אברהם פריד, ירושלים של ויליאם בלייק (ההמנון לא רשמי של אנגליה), אלבום ירושלים של להקת הפה והטלפיים. אתרים על שם ירושלים ערים תאומות גלריית תמונות ראו גם לקריאה נוספת עיינו גם בפורטל פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה. קישורים חיצוניים הספרייה הלאומית היסטוריה תמונות נתונים סטטיסטיים הערות שוליים הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה. |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/מר_גורבצ'וב,_הפל_חומה_זו!] | [TOKENS: 5176] |
תוכן עניינים מר גורבצ'וב, הפל חומה זו! מר גורבצ'וב, הפל חומה זו! (באנגלית: !Mr. Gorbachev, tear down this wall) היא שורה מתוך נאום שנשא נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, בברלין המערבית ב-12 ביוני 1987, בו הוא קרא למנהיג ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, להסיר את חומת ברלין, שמשנת 1961 הפרידה בין מערב העיר למזרחה. רקע נאום זה לא היה הראשון מבין נאומיו של הנשיא רייגן בהם הוא התייחס לסוגיית חומת ברלין. בביקורו בברלין המערבית ביוני 1982 הכריז רייגן, "הייתי רוצה להציג שאלה למנהיגי ברית המועצות... מדוע החומה ניצבת שם?". ב-1986, 25 שנים לאחר בניית החומה, בתגובה לשאלתו של כתב העיתון המערב גרמני, בילד, מתי הוא סבור שהחומה תופל, השיב רייגן, "אני קורא לאחראים עליה להפילה היום". ביום שקדם לתחילת הביקור ב-1987, הפגינו 50,000 איש כנגד נוכחותו של הנשיא האמריקאי בברלין. במהלך הביקור עצמו, נסגרו חלקים גדולים של העיר כדי למנוע מחאות נוספות נגד הנשיא. במיוחד הוגבלה התנועה בשכונת קרויצברג, והתנועה שעברה דרכה נחסמה לחלוטין, כולל סגירת קו U1 של הרכבת התחתית של ברלין. מקור השורה הנאום עצמו היה נושא למחלוקת בתוך חוגי ממשל רייגן. כמה בכירים ויועצים בממשל סברו שאין להכניס את השורה הזאת לנאום, באומרם שכל אזכור בנאום שיגרום למתחים נוספים בגרמניה המזרחית, או למבוכה אפשרית לגורבצ'וב, שאיתו יצר הנשיא רייגן יחסים טובים, חייב להימחק מנוסח הנאום. פקידים אמריקאים בגרמניה המערבית וכותבי הנאומים של הנשיא, כולל פיטר רובינסון, סברו אחרת. רובינסון סייר בגרמניה המערבית כדי לבחון מקומות אפשריים לנאום והוא הבחין בתחושה הכללית שרוב תושבי ברלין המערבית מתנגדים לקיומה של החומה. הוא אמר שרוב השורות המפורסמות מהנאום, נכתבו בהשראת שיחה שלו עם תושבת ברלין המערבית אינגבורג אלז. לדבריו היא אמרה "אם האדם הזה גורבצ'וב רציני בדיבוריו על גלאסנוסט ופרסטרויקה, הוא יכול להוכיח את זה על ידי זה שייפטר מהחומה הזו". למרות התמיכה המועטה, הותיר רובינסון את המשפט בנוסח הנאום. ב-18 במאי 1987 נפגש הנשיא רייגן עם כותבי הנאומים שלו והגיב לנוסח הנאום, באומרו "חשבתי שזוהי טיוטה טובה ומבוססת". ראש סגל הבית הלבן, הווארד בייקר, התנגד באומרו שמשפט זה נשמע "קיצוני" ו"לא נשיאותי" וסגן היועץ לביטחון לאומי, קולין פאוול הסכים עמו. בכל אופן, הנשיא רייגן אהב את המשפט ואמר "אני חושב שנשאיר אותו". כותב הנאומים הראשי של רייגן, אנתוני דולן, סיפק מקור אחר למשפט זה, וייחס את ניסוחו לנשיא עצמו. במאמר שפורסם בעיתון וול סטריט ג'ורנל בנובמבר 2009 מסר דולן דיווח מפורט על ישיבה שהתקיימה בחדר הסגלגל עוד לפני שנכתבה הטיוטה של רובינסון, ובה העלה הנשיא את הרעיון למשפט זה. הוא סיפר על התרשמותו הברורה ועל תגובתו של רובינסון לרעיון זה באותה עת. בנובמבר 2009 פרסם הוול סטריט ג'ורנל מכתבים שכתבו רובינסון ודולן על גרסאותיהם לנסיבות חיבור הנאום. הנאום בהגיעם לברלין ב-12 ביוני 1987 הובאו הנשיא רייגן ורעייתו אל בניין הרייכסטאג, שם הם צפו ממרפסת הבניין על חומת ברלין. לאחר מכן, בשעה 14:00, נשא הנשיא את נאומו בשער ברנדנבורג, כשמאחוריו שני לוחות של זכוכית משוריינת. בקהל המאזינים נכחו נשיא גרמניה המערבית, ריכרד פון וייצזקר, קנצלר גרמניה המערבית, הלמוט קוהל וראש עיריית ברלין המערבית, אברהרד דיפגן. באותו אחר צהריים אמר הנשיא רייגן: "אנו מקדמים בברכה שינויים ופתיחות. שכן אנו מאמינים שחירות וביטחון הולכים יד ביד, שקידומה של החירות האנושית יכולה רק לחזק את המטרה של שלום עולמי. ישנו רק צעד אחד שהסובייטים יכולים לעשות שלא יהווה טעות מצדם, שיקדם באופן דרמטי את המטרות של חירות ושלום. המזכיר הכללי גורבצ'וב, אם אתה שואף לשלום, אם אתה שואף לשגשוג של ברית המועצות ושל מזרח אירופה, אם אתה שואף לליברליזציה, בוא לשער זה. מר גורבצ'וב, פתח את השער הזה. מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!" בהמשך נאומו אמר רייגן: "כאשר השקפתי לפני כמה רגעים מבניין הרייכסטאג, התגלמות האחדות הגרמנית, הבחנתי במילים שרוססו בגסות על החומה, אולי על ידי צעיר ברלינאי: 'חומה זו תיפול, אמונות הופכות למציאות'. כן, בכל רחבי אירופה, חומה זו תיפול. שכן היא לא יכולה לעמוד בפני האמונה. היא לא יכולה לעמוד בפני האמת. החומה לא יכולה לעמוד בפני החירות. נקודת שיא נוספת של נאומו של רייגן הייתה קריאתו לשים קץ למרוץ החימוש, בהתייחסו לטילים שנושאים נשק גרעיני מסוג SS-20 ועל האפשרות של "לא רק הגבלת ייצור הנשק, אלא גם השמדה, בפעם הראשונה, של סדרה שלמה של כלי נשק גרעיניים מעל פני האדמה". בריאיון, סיפר רייגן כי משטרת גרמניה המזרחית לא אפשרה לתושבים להתקרב לחומה ולכן נמנע מהם לשמוע את הנאום. המשטרה במערב התמודדה עם מהומות דומות במהלך ההפגנות נגד רייגן. תגובות ומורשת 20 שנה מאוחר יותר טען הטיים מגזין שבזמנו הנאום "זכה לכיסוי מצומצם יחסית מהתקשורת". סוכנות הידיעות הסובייטית טאס"ס האשימה את רייגן בנאום פרובוקטיבי ומחרחר מלחמה. חבר הפוליטביורו של מזרח גרמניה גינטר שבובסקי כינה את הנאום "אבסורדי". אולם באופן אירוני, היה זה שבובסקי שהביא לנפילת החומה רק חצי שנה לאחר מכן, כשבטעות הכריז על כך במסיבת עיתונאים. קנצלר גרמניה המערבית לשעבר, הלמוט קוהל, אמר שהוא לעולם לא ישכח את העת בה עמד לצד רייגן כאשר הוא קרא תיגר על גורבצ'וב שיפיל את חומת ברלין. "זה היה הבזק של גאונות עבור העולם, במיוחד עבור אירופה". אולם ג'ון קורנבלום, דיפלומט אמריקאי בכיר בברלין באותה תקופה ושגריר ארצות הברית בגרמניה מ-1997 ועד 2001, אמר: "[הנאום] לא קיבל את חשיבותו הנוכחית עד 1989, לאחר נפילת החומה". למרות העובדה שרייגן האיץ בגורבצ'וב להפיל את חומת ברלין, יש כאלה, כמו רומש רתניסאר מהמגזין טיים, שטענו שקיימות מעט עדויות על כך שלנאום הייתה בכלל השפעה על ההחלטות להפיל את החומה, קל וחומר על האנשים שאליהם כוון הנאום. ביקורת נוספת על הנאום נמתחה ב-2012 על ידי ליאם הור במאמר שפרסם בכתב העת The Atlantic ובו ציין את הסיבות הרבות של הנטייה של התקשורת האמריקאית להתמקד במשמעות של הנאום המסוים הזה, מבלי לשקול את המורכבות של האירועים כפי שהם התרחשו בגרמניה המזרחית, בגרמניה המערבית ובברית המועצות. הסופר ג'יימס מאן טען כי הנאום לא היה חסר משמעות לחלוטין וגם לא גורם מכריע לנפילת הקומוניזם. במאמר שפרסם ב-2007 בניו יורק טיימס, כתב שמדובר היה בניסיון של רייגן להרגיע את מבקריו מהימין האמריקאי. קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%97%27] | [TOKENS: 4578] |
תוכן עניינים תהילים ח' (א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד (ב) ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם. (ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. (ד) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. (ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. (ו) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. (ז) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. (ח) צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. (ט) צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אׇרְחוֹת יַמִּים. (י) ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ. תהילים ח' הוא המזמור השמיני בספר תהילים, הפותח במילים: לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד. זהו מזמור שבח לאלוהים על נפלאות הבריאה, יחד עם התבוננות על מקומו של האדם בתוך הבריאה. מבנה המזמור ותוכנו לתחושת משורר המזמור, תהילת ה' עולה מכל מרכיב בבריאה, הן מהשמיים ומהארץ והן ממלמוליהם של תינוקות. אולם ההתבוננות הקיומית של האדם במצבו מביאה אותו לראיית דבר והיפוכו - מחד גיסא, הוא חש פעוט וחסר ערך ביחס לפלאי הבריאה כולם ובייחוד למול צבא השמיים, ומאידך גיסא האדם מושל בבעלי החיים השונים ואף בחלקים מן הים. משמעות המילה גיתית איננה ברורה בהקשר זה. לפי חלק מהדעות מדובר על כלי נגינה שנקרא גיתית, לפי דעות אחרות מדובר על שיר שהיו שרים בעת דריכת הענבים בגת, ויש הסבורים כי מדובר במזמור ששורר על ידי בני עובד אדום הגתי. נחשבים לפסוקים קשים בקרב פרשני וחוקרי המקרא וניתנו להם מספר הסברים. הצירוף ”אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם” ובעיקר המילה "תנה" עשויים להיות מובנים בשני אופנים שונים. האחד, צורה מקוצרת של המילה "אתנה", השני, שם פועל "תנה", כמו "רדה". לגבי פסוק ג' ”מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז...” מציעים הפרשנים והחוקרים שלל אפשרויות. ראב"ע מציע שתי אפשרויות - מדובר על פעולת היניקה, המבטאת את השגחת ה' בפרטים הקטנים בעולם, או שמדובר בפעולת הדיבור האנושי שמאפשרת לשבח את האל. וייס מציע שמלמול התינוקות הוא מעין ביטוי אמוני מלא החסין לכל דבר כפירה. בין הפרשנים והחוקרים ניטשת מחלוקת לגבי המסר המרכזי שאותו ביקש המשורר להעביר במזמור. יש מי שמוצא איזון ושוויון בשני הנושאים המרכזיים בו: גדולת ה' ושלטון האדם, אולם יש מי שרואה בדברי ההלל לאלוהים את הנושא המרכזי שבפרק. גישה פרשנית אחרת מתמקדת בקוטביות במעמדו של האדם בלבד ולא עוסקת בקשר המיוחד שבינו ובין האלהים. כיוון נוסף, ובו נוקט מלבי"ם, הוא שהמזמור נוצר על רקע התמודדות עם עמדה פילוסופית שכפרה בהשגחה האלוהית על הארץ בכלל ועל האדם בפרט, ודחתה גם את תפיסת הגמול. מלבי"ם סבור שבעל המזמור מתפלמס עם העמדה הפילוסופית הזו, וטוען כלפיה שהאדם הוא נזר הבריאה שממלא תפקיד ושליחות אלוהית, לפיכך נמצא האדם בהשגחת האל שנתן לו מצוות ודן אותו על פי מעשיו. בניגוד לכך טוען ג'פרי טיגאי כי אין מדובר בפרק פולמוסי וכי יש במזמור תהייה אמיתית של המשורר לגבי הניגוד שבין תפקידו של האל כמושל ומכתיב הקוסמוס אך גם משגיח ודואג לאדם הפרטי. במחקר מ"צ סגל ואחרים סבורים כי החלק השני של פסוק ב' ופסוק ג' - ”(ב2) אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם. (ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.” - הם תוספת מאוחרת לפרק שלא הייתה קיימת בנוסחו המקורי. לטענת סגל, הפסוקים הללו פוגעים ברצף שבין תחילת פס' ב' לבין פסוקים ד' ואילך. לדידו, הנושא המרכזי של הפרק הוא "גבורתו של הבורא, והגדולה והממשלה בתבל שנתן הבורא לאנוש החלש". בניגוד לכך, מאיר וייס סבור כי המזמור הוא אחדותי. הוא מסביר זאת הן באמצעים סגנוניים והן באמצעים תוכניים ספרותיים. נראה כי מבחינת ביצוע המזמור - פסוקי הפתיחה ופסוק הסיום נאמרים על ידי המקהלה, כמעין פזמון חוזר. יתר הפסוקים נאמרים על ידי המשורר עצמו, בלשון יחיד. המזמור ביהדות למנהג הגר"א משמש מזמור זה כשיר של יום לשמחת תורה בחו"ל (יום טוב שני של גלויות). בקצת קהילות אשכנז, הוא נאמר בסוף תפילת "מעריב בזמנו" (כלומר כשמתפללים ערבית אחרי צאת הכוכבים) בימות החול. פסוק ג' של המזמור, "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז", הפך לביטוי על כוח תפילתם של תינוקות של בית רבן. במדרש מובאים הפסוקים הראשונים כנימוקם של המלאכים לכך שהתורה אינה מתאימה לבני אדם: ”בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים!”. לאחר מכן השיב להם משה בעידוד ה' מדוע התורה דווקא שייכת לבני אדם והמלאכים קיבלו את דבריו ובירכו אותו. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/חנינה] | [TOKENS: 13389] |
תוכן עניינים חנינה חנינה היא צעד שבו הגוף המוסמך (על-פי רוב ראש מדינה, דהיינו נשיא או מלך) מוחל לאדם שנאשם או הורשע בפלילים ומבטל בכך כל הליך משפטי רלוונטי, בין של חקירה, משפט או מאסר, וכן את הרישום הפלילי אם כבר נכתב בגיליון ההרשעות. החלטת החנינה יכולה להורות על שחרור אסיר מהכלא בטרם סיים לרצות את תקופת המאסר המלאה שנגזרה עליו ולעיתים היא יכולה להורות על הפחתה או הקלה בעונש המאסר וברכיבי ענישה אחרים שנגזרו על אסיר (כגון: מאסר על תנאי, קנס). כאמור, החלטת חנינה יכולה להורות לא רק על ביטול עונש או הקלה בו, אלא גם על מחיקת הרישום הפלילי בגין ביצוע העבירה. על-פי רוב, החלטת ראש המדינה בבקשת החנינה סופית, מוחלטת ואינה נתונה לערעור. מסיבה זו, במדינות רבות מגבילים אותה על ידי כך שמחייבים כתנאי נוסף גם את הסכמתה של ועדה מיוחדת או של שר המשפטים (או שניהם). במדינות פדרטיביות, הנשיא מוסמך להעניק חנינה למי שעברו על חוקים פדרליים ואילו המושלים של מדינות הפדרציה מוסמכים להעניק חנינה למי שעברו על חוקים מדינתיים. חנינה המונית נקראת אמניסטיה (Amnesty). היסטוריה שורשי החנינה והחנינה נמצאים בחוק העתיק. התייחסויות למוסדות הדומים במקצת לחנינת המודם מופיעות במשפט הבבלי והעברי הקדום. טרם הליך החנינה המודרני, ביטולי חוב כלליים היו מהמאפיינים העיקריים של חברות בתקופת הברונזה במסופוטמיה. ישנן עדויות לביטול חוב כבר בשנת 2400 לפנה"ס, שש מאות שנה לפני שלטונו של חמורבי, בעיר לגש בשומר. הדוגמה המוכרת האחרונה אירעה בשנת 1400 לפנה"ס בנוזי. בסך הכול, היסטוריונים זיהו בוודאות כשלושים ביטולי חוב כלליים במסופוטמיה בין השנים 2400 ועד 1400 לפנה"ס. קיימים ביטויים מסופוטמיים שונים לביטולי חוב אלו, שמחקו חוויות שליליות מהעבר ואפשרו לפתוח דף חדש: "אמרגי" בלגש, "ניג-סיסה" באור, "אנדורארום" באשור, "מישארום" בבבל, "שודוטו" בנוזי. כמו כן, ניתן למצוא אנלוגיה בחוקי היובל המקראיים. החנינה הראשונה בהיסטוריה מיוחסת בדרך כלל לתראסיבולוס(אנ') ביוון העתיקה (403 לפנה"ס); אלא שכבר במקרא ישנן עדויות להליכי חנינה. סיפורו של יוסף במצרים כלל החלטה דמוית חנינה, כאשר פרעה החליט לשחרר את שר המשקים, ובהמשך אף יוסף עצמו זכה לחנינה כשבתמורה לשחרורו מהכלא השיבו פרעה לתפקידו כמפענח חלומותיו וליועץ לפתרון לרעב הצפוי בארץ מצרים. גם מלך בבל אמל-מרדוך חנן את יהויכין מלך יהודה הגולה והוציאו מהכלא. עם זאת, המילה "חנינה" עצמה מופיעה פעם אחת בלבד במקרא כאשר הנביא ירמיהו (טז, יג) מדבר מפי האל באחת מנבואות הזעם שלו: ”והטלתי אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם ועבדתם שם את אלהים אחרים יומם ולילה אשר לא אתן לכם חנינה”. הרומאים, לעומת זאת, פיתחו מספר צורות של חסד, ואלה השפיעו על ההתפתחויות המאוחרות יותר במשפט האירופי. באירופה של ימי הביניים הכוח להעניק חנינה הוחזק על ידי גופים שונים, כולל הכנסייה הקתולית ושליטים מקומיים מסוימים, אך במאה ה-16 הוא התרכז בדרך כלל בידי המלך. לאחר הרפורמציה באנגליה שימשה הזכות המלכותית של "רחמים" לשלוש מטרות עיקריות: פסקה 2 בסעיף 2 לחוקת ארצות הברית קובעת כי לנשיא ישנה הסמכות "להעניק חנינה על עבירות כלפי ארצות הברית, למעט מקרי מעילה בתפקיד של נושא משרה ציבורית". בית המשפט העליון של ארצות הברית פירש סמכות זו כ"מלאה", כלומר סמכות רחבה במידה ניכרת ושאינה כפופה בדרך כלל לשינוי בקונגרס. את מקור כוח החנינה בחוקת ארצות הברית ניתן למצוא בהיסטוריה האנגלית, שכונתה בעבר "זכות הרחמים" (Royal prerogative of mercy) (אנ'). היא הופיעה לראשונה בתקופת שלטונו של אינה (אנ'), מלך וסקס במאה ה-7. סוגי חנינה סמכות החנינה ברוב מדינות העולם, מופעלת סמכות החנינה בשיתוף עם רשות אחרת או אפילו עם שתי רשויות אחרות. בדרך כלל מופעלת הסמכות על ידי הרשות המבצעת ולעיתים קרובות גם בעזרת אנשי הרשות השיפוטית. עם זאת, קשה לקבוע לאיזה משלוש הרשויות שייכת סמכות זאת וייתכן שהפתרון הוא אמנם לראותה כמוסד שאין לסווגו עם אף אחת מרשויות אלו. מקור הענקת החנינה שאוב[דרושה הבהרה] מגישתו של הפילוסוף הגרמני הגל, לפיה במדינה שוויונית צריכה להיות סמכות שהיא מעל למידת הדין, שתגלם במקרים מסוימים את מידת הרחמים. במדינות רבות הזכות לחון ניתנת למלוכה. בישראל, הסמכות להעניק חנינה ניתנה לנשיא המדינה. חנינה בישראל מוסד הנשיאות מוכר כאחד ממוסדות היסוד של המדינה, במקביל למוסדות החקיקה והביצוע. עניין זה משתקף בקיומו העצמאי של חוק יסוד: נשיא המדינה. ידועים בהקשר זה דבריו של השופט חיים כהן, כי: ”נשיא המדינה עומד מעל לכל הרשויות הללו, הוא מגלם באישיותו את המדינה עצמה”. נשיא המדינה נחשב למעין רשות עצמאית בכירה - הרשות החוננת. סמכות החנינה המוענקת לו מתוארת גם כ"סמכות פררוגטיבית". בישראל, כמדינת דמוקרטיה פרלמנטרית, לנשיא תפקיד ייצוגי בעיקרו. על אף זאת, סמכות החנינה מקנה לנשיא המדינה שיקול דעת ומרחב הכרעה עצמאי. זו הסמכות המהותית ביותר של נשיא המדינה, המעוגנת בסעיף 11(ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה, לפיו: ”לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם”. מקובל לסווג את מדינת ישראל בתוך קבוצת המדינות אשר בהן הנשיא ממלא בעיקר תפקיד ייצוגי, ולמעשה אין בתפקידו אלו סמכות של ממש. קיים ויכוח האם סמכות החנינה נמנית עם תפקידיו היצוגיים, או שמא נתונות לו במסגרתה סמכויות של ממש. נראה כי על פי הגדרת סעיף 11 לחוק היסוד, קיימת חלוקה מבנית בין "תפקידים" לבין "סמכויות", כאשר החנינה מוגדרת כ"סמכות" - כוח לשנות או להחליט על עשיית פעולה זו או אחרת, או על הימנעות מכל פעולה, על פי שיקול דעתו של בעל הסמכות. כמו כן, בסעיף זה נמנע המחוקק מלציין מיהו הגוף שהמלצתו מובאת בפני הנשיא לפני החנינה. נראה כי התכוון המחוקק להפקיד בידיו שיקול דעת מלא להכריע בעניין. לגישתו של פרופסור לסלי סבה: ”סמכות הנשיא לחון נידונים היא סמכות ייחודית המיוחדת לרשות המחוננת והיא נועדה להקנות לנשיא, בתחום זה, חופש מלא להחליט כרצונו ולפי מיטב הבנתו, אל לנו לאפשר לרשות אחרת לנגוס בסמכות זו”. קיימות רשויות אחרות שבכוחן להתחשב במצבו המיוחד של העבריין ולהקל עליו. המשטרה טרם העמדה לדין, בבואה לחקור את העבירה; התביעה הכללית, בבואה להחליט האם להעמיד אדם לדין; בית משפט, בשלב גזירת הדין; ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר או הוועדה לעיון בעונש לפי חוק השיפוט הצבאי, לאחר סיום ההליך הפלילי. עם זאת, נעדר מסמכותן של ועדות אלו האופי הרחב והגמיש שיש לסמכויותיו של הנשיא, או לסמכויות הרמטכ"ל על פי תקנה 55 לתקנות ההגנה (שעת חירום), שהן רחבות למדי. לכאורה, אף לממשלה ניתנה סמכות חנינה, שכן הועברו אליה כל סמכויות הנציב העליון, "בלתי אם ניתנה למועצה הזמנית" (הכנסת). אלא שהכנסת, בחוק יסוד: הממשלה, הוציאה מידה סמכות זו, כשקבעה בסעיף 29 כי: ”הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת”. סעיף 12 לחוק-יסוד: נשיא המדינה קובע כי: ”חתימתו של נשיא המדינה על מסמך רשמי טעונה חתימת קיום של ראש הממשלה או של שר אחר שהחליטה עליו הממשלה...”. אין פטור בחוק לגבי מסמכים הקשורים עם מתן חנינה ולפיכך, גם כתב חנינה טעון חתימת קיום. אל חתימת הנשיא מצטרפת חתימת קיום של שר המשפטים. כאשר מדובר במקרים ביטחוניים, נדרשת חתימתו של שר הביטחון. מצד אחד, משמעות הדרישה היא כי המסמך אינו תקף בהיעדר חתימת קיום. גישה זו מתחזקת על ידי עצם הבחירה במונח "קיום", הרומז על כך שבלעדי חתימתו של השר הרלוונטי, אין לחתימת הנשיא קיום מבחינה משפטית. מצד שני, נראה כי משמעות זו אינה מוחלטת ואין לשר שיקול דעת לסרב להוסיף חתימת קיום על החלטתו של הנשיא, גם אם אינו תמים דעים עמו. מנגד, אין בכוחו של השר לחייב את נשיא המדינה להעניק חנינה בניגוד לרצונו. כפי שאמר בעבר שר המשפטים דאז דב יוסף: "הסמכות היא של הנשיא". לא זו אף זו, כל עוד אין שר המשפטים מצליח לשכנע את נשיא המדינה לשנות את דעתו, עליו להגן על ההחלטה לאחר מכן. פרשת ניר זוהר העלתה לראשונה את שאלת מעמדה המשפטי של "חתימת הקיום". שאלה זו נדונה במשך 50 השנים הראשונות בהן הופעלה סמכות החנינה על ידי משפטנים, ללא הכרעה ברורה, בשל הגמישות הקיימת ביחסים בין הנשיא לבין שר המשפטים, כמו גם בשל מיעוט אפשרויות ההכרעה השיפוטית. זאת, עד למקרה האמור. סמכותו של הנשיא מעלה דילמות אתיות ומקצועיות לעניין הענקת החנינה - האם ראוי להעניק לנשיא המדינה סמכות כל כך רחבה, ואף להעניק לו חסינות רחבה בכל הנוגע להפעלתה, כך שיוכל לפעול על פי שיקול דעתו הבלעדי? לא ניתן להכריע סוגיה זו באופן חד משמעי וכל עוד נדרשת חתימת קיום, יהיה צורך בשיתוף פעולה בין משרד המשפטים והנשיא לעניין תקינותו של הליך החנינה. פרופ' לסלי סבה המליץ לבטל כליל את דרישת חתימת הקיום. העניין נדון מספר פעמים בישיבות ועדת חוקה, חוק ומשפט. הוועדה הציעה לדון בסמכות החנינה של הנשיא באופן מקיף והעלתה שאלות אודות מנגנוני הבקרה על הסמכות, כגון חתימת הקיום, כמו גם ביקורת עקיפה על הזרוע השיפוטית וקראה למיסוד אחריות הנשיא כלפי הכנסת. בבג"ץ 10021/06 ניר זוהר נגד שר המשפטים, קבע בית המשפט כי לשר המשפטים אין שיקול דעת וזכות התערבות בתפקידו של הנשיא וכי אין באפשרותו להימנע מלהוציא לפועל את החלטת הנשיא, הפועל כרשות נפרדת מהרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. בג"ץ קבע, כי חתימת הקיום נועדה להבטיח שכל המידע הרלוונטי להחלטת הנשיא הועבר לעיונו ושלא נפלו בו שגיאות כלשהן. דהיינו, שיקול הדעת המוקנה לשר מצומצם לכדי וידוא תקינות ההליך המנהלי בפנייה, בטרם החלטת הנשיא. אם ההליך המנהלי מתנהל באופן תקין, אין לשר המשפטים כל שיקול דעת והוא מחויב לחתום על החנינה. על פסק דין זה הוגשה בקשה לדיון נוסף, ובו התהפכה התוצאה. בדיון הנוסף, בהרכב של תשעה שופטים, ונפסק בו (ברוב של 8 שופטים) כי: אין לזנוח את העיקרון לפיו אין סמכות שלטונית שאינה כפופה לבקרה, לרבות כאשר מדובר בסמכויות הנתונות לנשיא המדינה. עיקרון זה מחייב מתן שיקול דעת לשר המשפטים אם לצרף את חתימת הקיום להחלטת חנינה או הקלה בעונש של הנשיא, באופן שמאפשר בקרה פרלמנטרית ושיפוטית על הפעלת סמכות החנינה. בקרה זו, כפי שצוין לעיל, ראוי שתופעל במתינות ובהתחשב בטיבה של סמכות החנינה ובמעמדו הרם של נשיא המדינה, שהוא בעל הסמכות. לאור האחריות הפרלמנטרית המונחת בבסיסה של חתימת הקיום, נעשות פעולות הכנה במשרד המשפטים בעקבות כל בקשת חנינה. בבואו להעניק חנינה, מתבסס הנשיא על המלצת שר המשפטים, לפי חוות דעת שניתנה על ידי מחלקת החנינות שבמשרדו. החל מנובמבר 2016 ניתן להגיש בקשות חנינה באמצעות האינטרנט, באתר מחלקת החנינות. מחלקת החנינות במשרד המשפטים מכינה את החומר הנוגע למבקש, פונה לגופים שונים לשם קבלת חומר וחוות דעת, ביניהם בית המשפט הרלוונטי, לשם קבלת תיקו של המבקש, המטה הארצי של המשטרה, שירות בתי הסוהר ושירות המבחן במשרד הרווחה. לאחר קבלת החומר, מכינה המחלקה תזכיר לשר המשפטים, כדי שייקבע את עמדתו. אם המלצת השר היא חיובית, מצורפת חוות דעת עם נוסח ההקלה בעונש או כתב חנינה. הנשיא מעניק חנינה גם לפי המלצתה של ועדת שחרורים שמונתה בהתאם לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001. קציבת עונשו של אסיר עולם, כלומר המרת עונש זה ממאסר עולם למאסר שמספר שנותיו קצוב, נעשית בהתאם להמלצתה של ועדת שחרורים מיוחדת. בשנת 2001 תוקן חוק שחרור על-תנאי ממאסר ונקבע בו, שוועדת השחרורים לא תמליץ על קציבת עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה עקב מניע פוליטי-אידאולוגי ולא תמליץ על מתן חנינה לאסיר כזה. כדי שלא לפגוע בכבוד הנשיא, לא נפגעה סמכותו לקצוב את העונש או לחון את האסיר, אך הנשיא משה קצב התחייב שלעולם לא יחון או יקצוב את עונשו של יגאל עמיר, שמעשה הרצח שביצע הביא לחקיקת התיקון האמור. הנשיא רשאי לסרב לתת חנינה אף אם משרד המשפטים המליץ להעניקה. לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, כלולה בסמכות החנינה גם סמכות מחיקת הרשעה, בהגשת בקשה מתאימה, אך אין בכוחה להשליך על הליכים אחרים. בסמכותו של הנשיא להקל בכל עונש שהוטל בדין תעבורתי על נהגים שהורשעו בבית משפט לתעבורה בגין גרימת מוות ברשלנות או גרימת חבלה של ממש בתאונת דרכים וכן בכל עונש שהוטל בדין פלילי, דהיינו מאסר, פסילת רישיון או קנס. לשכת הנשיא מביאה בחשבון שיקולים השונים מהשיקולים המשמשים לגזירת הדין במסגרת התיק הפלילי, שיקולים נרחבים בהרבה הכוללים מלבד המצב המשפטי גם נתוני מציאות כללית חוץ-משפטיים. לא פעם, יבחר אדם המעוניין לערער על גזר דינו של בית משפט את דרך הגשת בקשת חנינה כתחליף להגשת ערעור. במקרים חריגים, מצא הנשיא לנכון 'על פי שיקול דעתו' להעניק חנינה לאדם לפני שניתן פסק דין בעניינו ואף בטרם הועמד לדין (לדוגמה, פרשת קו 300 משנת 1986). חנינה גורפת מבטלת את העונש וגם את ההרשעה בעבירה שהובילה לעונש. חנינה כזו מאפשרת לאישיות פוליטית לשוב ולשמש בתפקיד ציבורי, אף אם הורשעה בעבירה שיש עמה קלון. חנינה זו חלה גם על עונשים מנהליים. לעומתה, חנינה קצובה היא קציבת עונשו של אדם, כלומר קיצורו. האחרונה יכולה להינתן גם לנאשם שנגזר עליו עונש מאסר עולם, באופן שייקצב עונשו, כך שיעמוד על 30 שנות מאסר לכל היותר. כמו כן, ניתן לבקש חנינה גם עבור עונשים פחותים בחומרתם, למשל בעבירות תעבורה. חלוקה נוספת היא חנינה לאדם פרטי וחנינה הניתנת לקבוצה שלמה של אנשים העומדים בקריטריונים מסוימים. סמכותו של נשיא המדינה מוגבלת לחנינה פרטית. הסמכות להענקת חנינה קבוצתית נתונה לכנסת. בשנת 1968, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, החליטה הכנסת על הענקת חנינה קבוצתית, בתהליך שלא היה מעורב בו הנשיא. ניסיונות נוספים להענקת חנינה מסוג זה, לדוגמה בשנת יובל למדינה, כשלו. יוצאי דופן הם נאשמי טבח כפר קאסם. בשנת 1959 העניק הנשיא יצחק בן-צבי חנינה לאחרוני המורשעים במעורבות בטבח שעוד נותרו בכלא. סמכות החנינה היא כוח שהשימוש בו משנה את המערכים הנורמטיביים של הכפופים לו. חנינת אדם מורשע משנה מערכי זכויות וחובות. לעומת זאת, חנינת אדם לפני שהורשע מפקיעה אותו מגדר כוחות בית המשפט. אדם שקיבל חסינות רטרואקטיבית לא רכש מעולם, מבחינה משפטית, מעמד של עבריין. זהו פן של החסינות הרטרואקטיבית כפיקציה משפטית. לעומת זאת, כאשר אדם נחון בדיעבד, מעמדו כעבריין מתגבש לנצח. בבג"ץ 428/86 ברזילי, במסגרתו נדונה חנינה למעורבים בפרשת קו 300, נקבע כי ניתן להעניק "חנינה מראש". אולם, נקבעו לכך סייגים דקדקניים ומחמירים. הנשיא מאיר שמגר כתב בהחלטתו: רק נסיבות חריגות לחלוטין, בהן עולה אינטרס ציבורי עליון או נסיבות אישיות קיצוניות ביותר, ואשר בהן לא נחזה פתרון סביר אחר - יכולות להצדיק התערבות מוקדמת כמתואר במהלך הרגיל של סדרי המשפט... השימוש בסמכות החנינה לפני הרשעה אינו אלא אמצעי נדיר וקיצוני אשר הושאר בידי הנשיא כסמכות חוקתית שיורית בעלת אופי של שסתום ביטחון. בבסיס עמדת הרוב עמדו שני טיעונים: חנינה כללית חנינה כללית, או אמניסטיה, היא מתן חנינה גורפת למספר רב של אסירים בכל בתי הכלא. חנינה כזו ניתנת בארצות רבות בעולם עקב אירועים לאומיים ופוליטיים יוצאי דופן. בדרך כלל, נלווה אליה הרצון לפתוח דף חדש במערכת החברתית וביחסים בין האוכלוסייה לשלטון. בניגוד לחנינה אישית, שמוענקת על ידי ראש המדינה, החנינה הכללית מעוגנת בחוק. גם בישראל החנינה הכללית איננה בסמכותו של נשיא המדינה, אלא נקבעת בחוק של הכנסת. עד כה, הוענקו שתי חנינות כלליות: פקודת חנינה כללית, תש"ט-1949, לרגל הקמת המדינה, וחוק החנינה, תשכ"ז-1967, לרגל הניצחון במלחמת ששת הימים. בחנינות אלו לא נכללו אסירים שנשפטו על ביצוע פשעים חמורים, כגון רצח. מאז, עלה רעיון החנינה הכללית לדיון ציבורי פעמים אחדות (כמו בשנת היובל להקמת המדינה), אך לא הבשיל לכדי החלטה. חנינת מס חנינת מס היא אמצעי המשמש את המדינה כאשר נוצר צורך ועניין לעודד גבייה של כספי מיסים שהועלמו. העלמת מס היא תופעה נרחבת ונתפסת לבעיה קשה שכן הציבור, המשלם מיסים כחוק מרגיש מרומה כאשר ישנם המתחמקים מתשלום המס. מקורה של חנינת המס ניתנת בחקיקה או בהוראה מנהלית, המאפשרת לנישומים מעלימי מס לפנות מיוזמתם אל רשויות המס על מנת להצהיר על העלמות מס שביצעו ובכך לשלם בדיעבד את חובם למדינה. בתמורה זוכים נישומים אלו להגנה מפני סנקציה פלילית אשר היו צפויים לה אילו היו נתפסים ומועמדים לדין. חנינות מפורסמות חנינה לאחר המוות לעיתים מוענקת לאדם או לקבוצה חנינה לאחר המוות. חנינה כזו משמשת לטיהור שמו של המנוח, ומשקפת עמדה לפיה לא הייתה הצדקה להרשעתו. דוגמאות: ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-357] | [TOKENS: 76002] |
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B, 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/גרילה] | [TOKENS: 7301] |
תוכן עניינים גרילה גרילה (בספרדית: Guerrilla, מילולית: "מלחמה קטנה") היא שיטת לחימה בלתי-סדירה הננקטת לרוב על ידי כוחות מזוינים קטנים, גמישים ובעלי ניידות גבוהה, הפועלים נגד כוח צבאי סדיר, גדול ומאורגן מהם. הלחימה בשיטת הגרילה מתאפיינת בטקטיקות כגון פגע וברח, מארבים, פשיטות, חבלות וחדירות לעומק שטח האויב, במטרה לשחוק את כוחותיו, לערער את יציבותו ולשבש את שליטתו באזור. הגרילה איננה רק אמצעי צבאי טקטי אלא פעמים רבות גם ביטוי למאבק פוליטי, אידאולוגי או לאומי. היא מקובלת בעיקר בקרב תנועות שחרור לאומי, מרידות עממיות, או קבוצות חמושות הפועלות בשטח הכבוש על ידי שלטון עוין או זר. כוחות גרילה עשויים לפעול מקרב האוכלוסייה האזרחית ולהיעזר בתמיכתה, דבר ההופך את הלחימה בהם למורכבת מבחינה מוסרית, צבאית ומשפטית. הביטוי "גרילה" נטבע בספרד בראשית המאה ה-19 במהלך הפלישה הצרפתית לספרד בימי מלחמות נפוליאון (1808–1814), כאשר קבוצות לוחמים ספרדים לא-סדירים נלחמו נגד הצבא הצרפתי בפשיטות ובמארבים. על פי מקורות היסטוריים, תנועות אלה כונו בתחילה "לוחמי גרילה" (guerrilleros) והפכו לסמל להתנגדות עממית עקבית, נחושה ובלתי-קונבנציונלית. הגרילה נבדלת ממלחמה סדירה לא רק באמצעים אלא גם בשאיפה להימנע מעימותים חזיתיים ישירים. מטרותיה כוללות שחיקת כוחות האויב לאורך זמן, שימור כוחות לוחמים, והובלת תהליך פוליטי או מהפכני דרך לוחמה מתמשכת ולא סימטרית. בשונה מטרור, הגרילה מכוונת בדרך כלל כנגד מטרות צבאיות או ממסדיות, אם כי לעיתים הגבול בין גרילה לטרור איננו חד מבחינה מעשית או תודעתית. אטימולוגיה המילה הספרדית guerrilla היא צורת ההקטנה של המילה guerra (מלחמה), ומשמעותה אפוא היא "מלחמה קטנה". המונח הפך לנפוץ בתקופת מלחמת חצי האי האיברי (ראשית המאה ה-19), כאשר לאחר תבוסת צבאותיהם הסדירים, קמו עמי ספרד ופורטוגל נגד כוחות נפוליאון והצליחו להביס צבא עדיף לאין ערוך באמצעות אסטרטגיית גרילה בשילוב עם מדיניות אדמה חרוכה ומלחמת עם. בשימוש הספרדי התקני, אדם החבר ביחידת גרילה מכונה guerrillero (גרִייֶרוֹ) אם הוא גבר, או guerrillera (גרִייֶרָה) אם היא אישה. ארתור ולסלי (הדוכס מוולינגטון) אימץ את המונח "גרילה" לאנגלית מהשימוש הספרדי בשנת 1809, הן כדי לתאר את הלוחמים הבודדים (למשל: "המלצתי לשלח את לוחמי הגרילה לפעולה"), והן, כפי שנהוג גם בספרדית, כדי לציין קבוצה או גדוד של לוחמים כאלו. עם זאת, ברוב השפות, המונח גרילה מציין כיום סגנון מסוים של לוחמה. השימוש בצורת ההקטנה (guerrilla) מבטא את הפערים במספר, בהיקף ובסדרי הגודל שבין צבא הגרילה לבין צבאה הרשמי והמקצועי של מדינה. היסטוריה לפי הסופר וההיסטוריון זאב לקויר השימוש הראשוני בטקטיקת ולוחמת גרילה מוזכר אולי לראשונה בהיסטוריה בפפירוס אנאסטאסי מן המאה ה-15 לפנה"ס. מורסיליס, המלך החתי, התלונן באיגרת כי "הבלתי-סדירים לא הרהיבו עוז בנפשם לתקוף אותי לאור היום, והעדיפו להסתער עלי בלילה". בספרו "אומנות המלחמה" הגנרל והאסטרטג הסיני סון דזה (המאה ה-6 לפנה"ס) היה הראשון להציע את השימוש בלוחמת גרילה. בכך העניק השראה ישירה להתפתחות לוחמת הגרילה המודרנית. עדויות של לוחמה קונבנציונלית, לעומת זאת, לא הופיעו עד 3100 לפנה"ס במצרים ובמסופוטמיה. מאז עידן הנאורות, אידאולוגיות כגון לאומיות, ליברליזם, סוציאליזם ופונדמנטליזם דתי מילאו תפקיד חשוב בעיצוב ההתקוממויות ומלחמות הגרילה. בתנ"ך מוזכרים לוחמי גרילה כמו יפתח ודוד. על דוד נאמר שהיה שוכן במדבר יהודה, אשר שישמש לו בסיס זמני, ומשם היה יוצא ומכה באויביו. גם על גדעון מסופר שהיה מבצע התקפות גרילה כמו ההתקפת הלילית שביצע בעין חרוד. במרד המכבים, המכבים גם נדרשו ללוחמת גרילה כמו שמסופר על יהודה המכבי שהיה תוקף בלילה, ואילו אחיו יהונתן היה יוצא לפשיטות מבסיסו במדבר יהודה. אחד מלוחמי הגרילה המרשימים ביותר היה וריאטוס, אשר התקומם והוביל את ההתנגדות נגד האימפריה הרומית באמצעות מספר ניצחונות בין 147 לפני הספירה ל־139 לפני הספירה באזור זמורה (ספרד של היום). בזכות טקטיקה חדשנית זו ביחס לתקופתו נטבע הכינוי "Terror Romanorum" (הטרור של הרומאים). ספרטקוס, שהיה מנהיג עבדים במהלך מלחמת העבדים השלישית, השתמש גם בטקטיקת גרילה, אשר הביאה להשגים רבים, עד שהוחלפה במלחמה גלויה מול הרומאים, וכך נחל הפסד. בתקופה שלפני קום מדינת ישראל, המחתרות שפעלו בארץ ישראל, האצ"ל והלח"י בעיקר פעלו בצורה של לוחמת גרילה, כאשר בתקופת תנועת המרי העברי, גם ההגנה הצטרפה אליהם, לפעילויות כמו ליל הגשרים, פיצוץ מלון המלך דוד ועוד. עקרונות הלוחמה הגרילה הקלאסית מתבטאת בעקרונות הבאים: מנהיגים קומוניסטים כמו מאו דזה-דונג והו צ'י מין יישמו לוחמת גרילה והעניקו לה מסגרת תאורטית ששימשה מודל לאסטרטגיות דומות במקומות אחרים בעולם, כמו תאוריית הגרילה הקובנית "פוקו" והמוג'אהדין האנטי־סובייטי שבאפגניסטן. מאו דזה-דונג הגדיר את לוחמת הגרילה כטקטיקה של פיזור גייסות שמטרתן תהיה הטרדה בקנה מידה קטן אך קוהרנטי של גייסות האויב: "האויב תוקף – אנו נסוגים, האויב נעצר – אין אנו מניחים לו, האויב התעייף – אנו תוקפים, האויב נסוג – אנו רודפים אחריו. טקטיקה זו דומה למכמורת שאותה אוספים ברגע נתון ומשליכים ברגע נתון." דזה דונג, אבי הגרילה המודרנית, מתאר ב"תאוריית שלושת השלבים" שלו, כיצד תהפוך תנועת גרילה למנצחת: לוחמת גרילה היא סוג של לוחמה אסימטרית: מאבק בין כוחות לא שווים בגודלם או בעוצמתם. גרילה היא גם סוג של לוחמה לא סדירה, כלומר היא לא מיועדת רק כדי להביס את האויב, אלא גם כדי לזכות בתמיכה עממית ובהשפעה פוליטית באזור הלחימה. בהתאם לכך, אסטרטגיית הגרילה נועדה להגביר את השפעתו של כוח קטן ונייד על פני כוח גדול יותר ומסורבל יותר. אם האסטרטגיה תצליח, גרילה תגרום להתשת האויב, ובסופו של דבר תאלץ אותו לסגת. מבחינה טקטית, לוחמי הגרילה בדרך כלל נמנעים מעימות עם יחידות גדולות של חיילי האויב. הם מחפשים קבוצות קטנות של אנשי ומשאבי האויב ולאחר מכן מפציצים אותן כדי להקטין בהדרגה את הכוח היריב תוך צמצום ההפסדים שלהם עצמם. לוחמת הגרילה מעלה על נס אלמנטים כמו סודיות, מוביליות והפתעה, הבאים לידי ביטוי בארגון ביחידות קטנות המנצלות שטחים שקשה ליחידות גדולות יותר לנצל. בנוסף לשיטות הצבאיות המסורתיות, קבוצות הגרילה יכולות להסתמך גם על הריסת תשתיות באמצעות שימוש בחומרי נפץ מאולתרים. הם גם מסתמכים בדרך כלל על תמיכה לוגיסטית ופוליטית מצד האוכלוסייה המקומית, ומנסים להיטמע בה לעיתים קרובות (ובכך משתמשים באוכלוסייה כמגן אנושי). תנועות גרילה רבות גם כיום משתמשות בילדים כלוחמים, סיירים, סבלים, מרגלים ומלשינים, פעולות אשר ספגו גינוי בין-לאומי. לוחמה בלתי סדורה, המבוססת על אלמנטים מאוחרים יותר של לוחמת הגרילה המודרנית, התקיימה לאורך מלחמות רבות של תרבויות עתיקות. צמיחת לוחמת הגרילה במאה ה־20 הושפעה ממספר עבודות וספרים שנעשו בתחום: כולם נכתבו לאחר המהפכות המוצלחות שביצעו בסין, בקובה וברוסיה בהתאמה. ארגוני טרור משתמשים בלוחמת גרילה להגשמת מטרותיהם. בשיח המשמש את השלטון שכנגדו נלחמים לוחמי הגרילה, גם לוחמי הגרילה הם טרוריסטים. הבחנה אובייקטיבית יותר לא תראה לוחמי גרילה כטרוריסטים, כאשר מאבקם מופנה רק נגד השלטון וכוחותיו, ולא כנגד אזרחים חפים מפשע, ולהפך, ארגון התוקף במכוון אזרחים חפים מפשע הוא ארגון טרור, גם אם הוא במקביל נוקט בפעולות גרילה כנגד מטרות צבאיות. חזבאללה, למשל, האחראי לפעולות טרור נגד תושבים בישראל ובעולם כולו, משלב גם לוחמת גרילה. פעולות גרילה כוונו באופן אינטנסיבי נגד צבא ההגנה לישראל עד לנסיגה מלבנון בשנת 2000. בבית הספר ללוחמה זעירה בצה"ל מכוון המונח לוחמה זעירה (לו"ז) ללוחמת קומנדו, טקטיקה המשמשת במבצעים מיוחדים. אמצעי לחימה מעצם אופייה של לוחמת גרילה, מתאפיינים לוחמי גרילה בנשק קל לטלטול, ובפרט נשק קל. אף על פי שהומצאו על ידי צבא סדיר (הצבא הפיני במלחמת החורף), בקבוקי תבערה הם נשק שלוחמי גרילה משתמשים בו רבות, בניגוד לצבא סדיר שברשותו יש תשתית מתאימה לשימוש בנשק מתקדם יותר: כסף, שטחי אימונים, בסיסים ושירותי חימוש ותחזוקה. התפתחות הטכנולוגיה של אמצעי הלחימה מאפשרת ללוחמי גרילה גם שימוש בכלי נשק מתוחכמים וקלי משקל, כגון טילי כתף, טילי נ"ט, רקטות נ"ט וכדומה. ארגוני גרילה וטרור גדולים משתמשים גם בנשק תלול־מסלול דוגמת מרגמות וארטילריה רקטית קלה (דוגמת רקטות קסאם הפלסטיניות או רקטות הגראד הסובייטיות). כיום, רוב ארגוני הגרילה בעולם משתמשים בנשק רוסי - בייחוד רובי AK-47 קלאצ'ניקוב ומטולי רקטות מדגם RPG-7. הנשק הרוסי נפוץ במיוחד בגלל מספר רב של גורמים: בנוסף לרובים ומטולי רקטות ארגוני גרילה מרבים להשתמש במטעני חבלה - בייחוד מטעני צד ומטעני גחון (מעין מוקשים מאולתרים) - כנגד שיירות הצבא. סוגי גרילה ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-5] | [TOKENS: 74883] |
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ (Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-יוז2014_8-0] | [TOKENS: 74883] |
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ (Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-7] | [TOKENS: 74883] |
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ (Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Anguilla] | [TOKENS: 5929] |
Contents Anguilla Anguilla[b] is a British Overseas Territory in the Caribbean. It is one of the most northerly of the Leeward Islands in the Lesser Antilles, lying east of Puerto Rico and the Virgin Islands and directly north of Saint Martin. The territory consists of the main island of Anguilla, approximately 16 miles (26 kilometres) long by 3 miles (5 km) wide at its widest point, together with a number of much smaller islands and cays with no permanent population. The territory's capital is The Valley. The total land area of the territory is 35 square miles (91 km2), with a population of approximately 15,753 in 2021. Etymology The native Arawak name for the island was Malliouhana. In reference to the island's shape, the Italian anguilla, meaning "eel" (in turn, from the Latin diminutive of anguis, "snake") was used as its name. Anguillan tradition holds that Christopher Columbus named the island. History Anguilla was first settled by Indigenous American peoples who migrated from South America. The earliest Native American artefacts found on Anguilla have been dated to around 1300 BC; remains of settlements date from AD 600. There are two known petroglyph sites in Anguilla: Big Spring and Fountain Cavern. The rock ledges of Big Spring contain more than 100 petroglyphs (dating back to AD 600–1200), the majority consisting of three indentations that form faces. Precisely when Anguilla was first seen by Europeans is uncertain: some sources claim that Columbus sighted the island during his second voyage in 1493, while others state that the first European explorer was the French Huguenot nobleman and merchant René Goulaine de Laudonnière in 1564. The Dutch West India Company established a fort on the island in 1631. However, the Company later withdrew after its fort was destroyed by the Spanish in 1633. Traditional accounts state that Anguilla was first colonised by English settlers from Saint Kitts beginning in 1650. The settlers focused on planting tobacco, and to a lesser extent cotton. The French temporarily took over the island in 1666 but returned it to English control under the terms of the Treaty of Breda the next year. Major John Scott, who visited in September 1667, wrote of leaving the island "in good condition" and noted that in July 1668, "200 or 300 people fled thither in time of war". The French attacked again in 1688, 1745 and 1798, causing much destruction but failing to capture the island. It is likely that the early European settlers brought enslaved Africans with them. Historians confirm that African slaves lived in the region in the early 17th century, such as slaves from Senegal living on St Kitts in the mid-1600s. By 1672 a slave depot existed on the island of Nevis, serving the Leeward Islands. While the time of African arrival in Anguilla is difficult to place precisely, archival evidence indicates a substantial African presence of at least 100 enslaved people by 1683; these seem to have come from Central Africa as well as West Africa. The slaves were forced to work on the sugar plantations which had begun to replace tobacco as Anguilla's main crop. Over time, the African slaves and their descendants came to vastly outnumber the white settlers. The African slave trade was eventually terminated within the British Empire in 1807, and slavery outlawed completely in 1834. Many planters subsequently sold up or left the island. During the early colonial period, Anguilla was administered by the British through Antigua; in 1825, it was placed under the administrative control of nearby Saint Kitts. Anguilla was federated with St Kitts and Nevis in 1882, against the wishes of many Anguillans. Economic stagnation, and the severe effects of several droughts in the 1890s and later the Great Depression of the 1930s led many Anguillans to emigrate for better prospects elsewhere. Full adult suffrage was introduced to Anguilla in 1952. After a brief period as part of the West Indies Federation (1958–1962), the island of Anguilla became part of the associated state of Saint Kitts-Nevis-Anguilla with full internal autonomy in 1967. However many Anguillans had no wish to be a part of this union, and resented the dominance of St Kitts within it. On 30 May, 1967, Anguillans forcibly ejected the St Kitts police force from the island and declared their separation from St Kitts following a referendum. The events, led by Atlin Harrigan and Ronald Webster among others, became known as the Anguillan Revolution; its goal was not independence per se, but rather independence from Saint Kitts and Nevis and a return to being a British colony. With negotiations failing to break the deadlock, a second referendum confirming Anguillans' desire for separation from St Kitts was held and the Republic of Anguilla was declared unilaterally, with Ronald Webster as president. Efforts by British envoy William Whitlock failed to break the impasse and 300 British troops were subsequently sent in March 1969. British authority was restored, and confirmed by the Anguilla Act 1971 (c. 63) of July 1971. In 1980, Anguilla was finally allowed to formally secede from Saint Kitts and Nevis and become a separate British Crown colony (now a British overseas territory). Since then, Anguilla has been politically stable, and has seen a large growth in its tourism and offshore financing sectors. Geography and geology Anguilla is a flat, low-lying island of coral and limestone in the Caribbean Sea, measuring some 16 miles (26 km) long and 3.5 miles (6 km) in width. It lies to the east of Puerto Rico and the Virgin Islands and directly north of Saint Martin, separated from that island by the Anguilla Channel. The soil is generally thin and poor, supporting scrub, tropical and forest vegetation. The terrain is generally low-lying, with the highest terrain located in the vicinity of The Valley; Crocus Hill, Anguilla's highest peak at 240 feet (73 m), lies in the western regions of the town. Anguilla is noted for its ecologically important coral reefs and beaches. Apart from the main island of Anguilla itself, the territory includes a number of other smaller islands and cays, mostly tiny and uninhabited: In Anguilla, forest cover is around 61% of the total land area, equivalent to 5,500 hectares (ha) of forest in 2020, which was unchanged from 1990. Anguilla (and the wider Anguilla Bank) is of volcanic origin, lying on the Lesser Antilles volcanic island arc, and tuffs and volcaniclastic breccias of Eocene age are exposed locally on the island. The island was largely submerged during the Miocene, leading to the formation of the reefal limestone Anguilla Formation, which was subsequently tectonically uplifted and covers most of the island today. Since the late Pleistocene, however, Anguilla has undergone tectonic subsidence at a rate of around 1–2 mm/yr. Northeastern trade winds keep this tropical island relatively cool and dry. Average annual temperature is 80 °F (27 °C). July–October is its hottest period, December–February, its coolest. Rainfall averages 35 inches (890 mm) annually, although the figures vary from season to season and year to year. The island is subject to both sudden tropical storms and hurricanes, which occur in the period from July to November. The island suffered damage from Hurricane Luis in 1995, severe flooding 5 to 20 feet (1.5 to 6 metres) from Hurricane Lenny in 1999 and severe damage from Hurricane Irma in 2017, which remains the most powerful hurricane to hit the island. Governance Anguilla is an internally self-governing overseas territory of the United Kingdom. Its politics take place in a framework of a parliamentary representative democratic dependency, whereby the Premier is the head of government, and of a pluriform multi-party system. A governor is appointed by the British government to represent the King. The United Nations Committee on Decolonization includes Anguilla on the United Nations list of non-self-governing territories. The territory's constitution is the Anguilla Constitutional Order 1 April 1982 (amended 1990). Executive power is exercised by the government, with legislative power being vested in both the government and the House of Assembly. The judiciary is independent of the executive and the legislature. As a British overseas territory, the UK is responsible for Anguilla's military defence, although there are no active garrisons or armed forces present in the territory. Since 2020, the Royal Navy has often forward-deployed a River-class offshore patrol vessel long-term to the Caribbean for patrol and sovereignty protection duties. In October 2023, the destroyer HMS Dauntless (which had temporarily replaced the River-class patrol vessel HMS Medway on her normal Caribbean tasking), visited the territory in order to assist local authorities in preparing for the climax of the hurricane season. Anguilla had a small marine police force, comprising around 32 personnel, which operated one VT Halmatic M160-class 52-foot (16 m) fast patrol boat.[citation needed] Policing on the island is the responsibility of the Royal Anguilla Police Force. Population The majority of residents (90.08%) are of West African ancestry, most of whom are the descendants of enslaved people transported from Africa. Minorities include whites at 3.74% and people of mixed race at 4.65% (figures from 2001 census). Of the population, 72% is Anguillan while 28% is non-Anguillan (2001 census). Of the non-Anguillan population, many are citizens of the United States, United Kingdom, St Kitts & Nevis, the Dominican Republic, and Jamaica. The years 2006 and 2007 saw an influx of large numbers of Chinese, Indian and Mexican workers, brought in as labour for major tourist developments due to the local population not being large enough to support the labour requirements. Christian churches did not have a consistent or strong presence during the initial period of English colonisation; spiritual and religious practices of Europeans and Africans tended to reflect their regional origins. As early as 1813, Christian ministers formally ministered to enslaved Africans and promoted literacy among converts. The Wesleyan (Methodist) Missionary Society of England built churches and schools from 1817. According to the 2001 census, Christianity is Anguilla's predominant religion, with 29% of the population practising Anglicanism; another 23.9% are Methodist. Other churches on the island include Seventh-day Adventist, Baptist, Roman Catholic (served by the Diocese of Saint John's–Basseterre, with the See at Saint John on Antigua and Barbuda) and a small community of Jehovah's Witnesses (0.7%). Between 1992 and 2001, the number of followers of the Church of God and Pentecostals increased considerably.[citation needed] There are at least 15 churches on the island. Although a minority on the island, Anguilla is an important location to followers of Rastafarian religion as the birthplace of Robert Athlyi Rogers, author of the Holy Piby which had a strong influence on Rastafarian and other Africa-centre belief systems. More recently, a Muslim cultural centre has opened on the island. Today most people in Anguilla speak a British-influenced variety of standard English. Other languages are also spoken on the island, including varieties of Spanish, Chinese and the languages of other immigrant communities. However, the most common language other than Standard English is the island's own English-lexifier Creole language (not to be confused with Antillean Creole ('French Creole'), spoken in French islands such as Martinique and Guadeloupe). It is referred to locally by terms such as "dialect" (pronounced "dialek"), Anguilla Talk or "Anguillian". It has its main roots in early varieties of English and West African languages, and is similar to the dialects spoken in English-speaking islands throughout the Eastern Caribbean in terms of its structural features. Linguists who are interested in the origins of Anguillan and other Caribbean Creoles point out that some of its grammatical features can be traced to African languages while others can be traced to European languages. Three areas have been identified as significant for the identification of the linguistic origins of those forced migrants who arrived before 1710: the Gold Coast, the Slave Coast and the Windward Coast. Sociohistorical information from Anguilla's archives suggest that Africans and Europeans formed two distinct, but perhaps overlapping speech communities in the early phases of the island's colonisation. "Anguillian" is believed to have emerged as the language of the masses as time passed, slavery was abolished and locals began to see themselves as "belonging" to Anguillan society. Education There are six government primary schools, one government secondary school (Albena Lake Hodge Comprehensive School), and two private schools. There is a single library, the Edison L. Hughes Education & Library Complex of the Anguilla Public Library. A branch of the Saint James School of Medicine was established in 2011 in Anguilla. It is a private, for-profit medical school headquartered in Park Ridge, Illinois. There is a University of the West Indies Open campus site in the island. Culture The island's cultural history begins with the native Taino, Arawak and Carib. Their artefacts have been found around the island, telling of life before European settlers arrived. Anguillan culture has also been built through immigration. Many European families have moved to the island and have affected the formalities of the Anguillan people. Similar to nearby islands, Anguillans geography and location require a cultural reliance on the ocean. The island's abundance of sea life has led to the incorporation of many fish and crustacean into daily life. They have become a part of the local cuisine, opened up opportunities for ecotourism, and introduced celebrations such as Lobster Fest and boat races. As throughout the Caribbean, holidays are a cultural fixture. Anguilla's most important holidays are of historic as much as cultural importance – particularly the anniversary of the emancipation (previously August Monday in the Park), celebrated as the Summer Festival, or Carnival, the sailboat races, and Lobster Fest. British festivities, such as the King's Birthday, are also celebrated. Music in Anguilla presents itself as an important part of its culture as well. All different genres of music are played at the celebrations mentioned above. This music represents the deep history of talent that Anguillans have displayed for decades. The Anguilla National Trust (ANT) was established in 1989 and opened its current office in 1991 charged with the responsibility of preserving the heritage of the island, including its cultural heritage. The Heritage Collection Museum used to showcase the history and artefacts of Anguilla, but in 2024 the collection was handed over to the Anguilla National Museum. Anguillan cuisine is influenced by native Caribbean, West African, Spanish, French, and English cuisines. Seafood is abundant, including prawns, shrimp, crab, spiny lobster, conch, mahi-mahi, red snapper, marlin, and grouper. Salt cod is a staple food eaten on its own and used in stews, casseroles and soups. Livestock is limited due to the small size of the island and people there use poultry, pork, goat, and mutton, along with imported beef. Goat is the most commonly eaten meat, used in a variety of dishes. The official national food of Anguilla is pigeon peas and rice. A significant amount of the island's produce is imported due to limited land suitable for agriculture production; much of the soil is sandy and infertile. The agriculture produce of Anguilla includes tomatoes, peppers, limes and other citrus fruits, onion, garlic, squash, pigeon peas, and callaloo. Starch staple foods include imported rice and other foods that are imported or locally grown, including yams, sweet potatoes and breadfruit. Anguilla celebrates its cuisine at annual island-wide and village festivals including Festival del Mar over Easter weekend, Anguilla Culinary Experience in May and Welches Festival around Anguilla's Whit Monday. The Anguilla National Trust has programmes encouraging Anguillan writers and the preservation of the island's history. In 2015, Where I See The Sun – Contemporary Poetry in Anguilla A New Anthology by Lasana M. Sekou was published by House of Nehesi Publishers. Among the forty three poets in the collection are Rita Celestine-Carty, Bankie Banx, John T. Harrigan, Patricia J. Adams, Fabian Fahie, Dr. Oluwakemi Linda Banks, and Reuel Ben Lewi. Various Caribbean musical genres are popular on the island, such as soca and calypso, but reggae most deeply roots itself in Anguillan society. Anguilla has produced many artists and groups in this genre. Reggae has shown itself to be the most popular genre in Anguilla. The most successful of reggae artists originating in Anguilla come from the Banks family. Bankie "Banx" and his son Omari Banks have had many chart-topping songs listened to around the world. The two musicians continue to provide live performances across the island quite often. British Dependency has also gained popularity throughout the 21st century. The band, who began in Anguilla, boasts the island's first female bass player. Performing alongside The Wailers on tour, British Dependency have earned attention from an American audience. One of many musical events that take place in Anguilla is Moonsplash. Moonsplash is an annual reggae music festival that has occurred in Anguilla for 33 consecutive years and proves to be the oldest independent musical event in the Caribbean. Along with its longstanding history, it is the largest festival annually alongside carnival. While not many soca and calypso artists have gained extreme popularity, the genres are still widely listened to across the island. Boat racing has deep roots in Anguillan culture and is the national sport. There are regular sailing regattas on national holidays, such as Carnival, which are contested by locally built and designed boats. These boats have names and have sponsors that print their logo on their sails. As in many other former British colonies, cricket is also a popular sport. Anguilla is the home of Omari Banks, who played for the West Indies Cricket Team, while Cardigan Connor played first-class cricket for English county side Hampshire and was 'chef de mission' (team manager) for Anguilla's Commonwealth Games team in 2002. Other noted players include Chesney Hughes, who played for Derbyshire County Cricket Club in England. Rugby union is represented in Anguilla by the Anguilla Eels RFC, who were formed in April 2006. The Eels have been finalists in the St. Martin tournament in November 2006 and semi-finalists in 2007, 2008, 2009 and Champions in 2010. The Eels were formed in 2006 by Scottish club national second row Martin Welsh, Club Sponsor and President of the AERFC Ms. Jacquie Ruan, and Canadian standout Scrumhalf Mark Harris (Toronto Scottish RFC). Anguilla is the birthplace of sprinter Zharnel Hughes who has represented Great Britain since 2015, and England at the 2018 Commonwealth Games. He won the 100 metres at the 2018 European Athletics Championships, the 4 x 100 metres at the same championships, and the 4 x 100 metres for England at the 2018 Commonwealth Games. He also won a 4 × 100 m relay team gold at the 2022 Birmingham Commonwealth Games and a silver on the 4 × 100 m relay for Great Britain at the 2020 Olympic Games. In 2023 he broke the British record for the 100m sprint, with a time of 9.83 seconds. Shara Proctor, British Long Jump Silver Medalist at the World Championships in Beijing, first represented Anguilla in the event until 2010 when she began to represent Great Britain and England. Under the Anguillan Flag she achieved several medals in the NACAC games. Keith Connor, triple jumper, is also an Anguillan. He represented Great Britain and England and achieved several international titles including Commonwealth and European Games gold medals and an Olympic bronze medal. Connor later became Head Coach of Australia Athletics. Natural history Anguilla has habitat for the Cuban tree frogs (Osteopilus septentrionalis). The red-footed tortoise (Chelonoidis carbonaria) is a species of tortoise found here, which originally came from South America. Hurricanes in the mid-90s led to over-water dispersal of the green iguanas (Iguana iguana) to Anguilla. All three animals are introductions. Five species of bats are known in the literature from Anguilla – the threatened insular single leaf bat (Monophyllus plethodon), the Antillean fruit-eating bat (Brachyphylla cavernarum), the Jamaican fruit bat (Artibeus jamaicensis), the Mexican funnel-eared bat (Natalus stramineus), and the velvety free-tailed bat (Molossus molossus). Notable people Economy Anguilla's thin arid soil being largely unsuitable for agriculture, the island has few land-based natural resources. Its main industries are tourism, offshore incorporation and management, offshore banking, captive insurance and fishing. Anguilla's currency is the East Caribbean dollar, though the US dollar is also widely accepted. The exchange rate is fixed to the US dollar at US$1 = EC$2.70. The economy, and especially the tourism sector, suffered a setback in late 1995 due to the effects of Hurricane Luis in September. Hotels were hit particularly hard but a recovery occurred the following year. Another economic setback occurred during the aftermath of Hurricane Lenny in 2000. Before the 2008 worldwide crisis, the economy of Anguilla was growing strongly, especially the tourism sector, which was driving major new developments in partnerships with multi-national companies. Anguilla's tourism industry received a major boost when it was selected to host the World Travel Awards in December 2014. Known as "the Oscars of the travel industry", the awards ceremony was held at the CuisinArt Resort and Spa and was hosted by Vivica A. Fox. Anguilla was voted the World's Leading Luxury Island Destination from a short list of top-tier candidates such as St. Barts, the Maldives, and Mauritius. The economy, including the tourism sector, suffered its biggest setback in late 2017 due to the effects of Hurricane Irma in September, which was the most powerful hurricane to hit the island and which caused major material damage of $320 million. A lot of infrastructure was damaged, which was repaired in 2018/19 and the economy began to recover in 2019. However, the onset of the COVID-19 pandemic in 2020/21, caused a setback in the economy. Anguilla's financial system comprises seven banks, two money services businesses, more than 40 company managers, more than 50 insurers, 12 brokers, more than 250 captive intermediaries, more than 50 mutual funds, and eight trust companies. Anguilla has become a popular tax haven, having no capital gains, estate, profit, sales, or corporate taxes. In April 2011, faced with a mounting deficit, it introduced a 3% "Interim Stabilisation Levy", Anguilla's first form of income tax. Anguilla also has a 0.75% property tax. Anguilla aims to obtain 15% of its energy from solar power to become less reliant on expensive imported diesel. The Climate & Development Knowledge Network is helping the government gather the information it needs to change the territory's legislation, so that it can integrate renewables into its grid. Barbados has also made good progress in switching to renewables, but many other Small Island Developing States are still at the early stages of planning how to integrate renewable energy into their grids. "For a small island we're very far ahead," said Beth Barry, Coordinator of the Anguilla Renewable Energy Office. "We've got an Energy Policy and a draft Climate Change policy and have been focusing efforts on the question of sustainable energy supply for several years now. As a result, we have a lot of information we can share with other islands." According to a Bloomberg report, due to a skyrocketing interest in artificial intelligence, Anguilla was expected to profit in 2023 from a surge in demand for web addresses ending with the country's top-level domain .ai. The total number of registrations of .ai domain names had already doubled in 2022, and according to Vince Cate, who has managed the top-level domain, Anguilla will bring in as much as $30 million in domain-registration fees for 2023. As of 2024[update], the government reported 105.5 million East Caribbean dollars (US$39m), about the quarter of the government's total revenue for the year, and expects this to increase by another 25% next year. Transportation Anguilla is served by Clayton J. Lloyd International Airport (prior to 4 July 2010 known as Wallblake Airport). The primary runway at the airport is 5,462 feet (1,665 m) in length and can accommodate moderate-sized aircraft. Regional scheduled passenger services connect to various other Caribbean islands via local airlines. In December 2021 Anguilla inaugurated its first ever international regular commercial jet service flight to and from the mainland U.S. American Eagle operating on behalf of American Airlines began nonstop Embraer 175 regional jet service to Anguilla from Miami in an aviation watershed moment for Anguilla with the airport also currently attempting to attract other international air carriers.[citation needed] Other airlines currently serving the airport include Tradewind Aviation and Cape Air which provide scheduled air service to San Juan, Puerto Rico. Several other small airlines serve the airport as well. The airport can handle large narrow-body jets such as the Boeing 737 and Airbus A320 and has growing private jet service flights with a new private jet terminal being built.[citation needed] Aside from taxis, there is no public transport on the island. Cars drive on the left and most roads are unsealed. There is no rail network. There are regular ferries from Saint Martin to Anguilla. It is a 20-minute crossing from Marigot, St. Martin, to Blowing Point, Anguilla. There is also a charter service which offers boat trips from Blowing Point, Anguilla, to Princess Juliana Airport. See also Notes References Further reading External links Lat. and Long. 18°13′14″N 63°4′7″W / 18.22056°N 63.06861°W / 18.22056; -63.06861 • British Overseas Territories • Overseas France (Overseas collectivity Overseas country of France) • Realm of New Zealand (Political status of the Cook Islands and Niue) • States and territories of Australia (Australian Indian Ocean Territories) • British Overseas Territories • Overseas France (Overseas collectivity Overseas country of France) • Realm of New Zealand (Political status of the Cook Islands and Niue) • States and territories of Australia (Australian Indian Ocean Territories) 18°13′38″N 63°02′56″W / 18.22723°N 63.04899°W / 18.22723; -63.04899 |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/גביע_המדינה_2007/2008] | [TOKENS: 515] |
תוכן עניינים גביע המדינה בכדורגל 2007/2008 גביע המדינה בכדורגל 2007/2008 הייתה התחרות ה-70 מאז היווסדה וה-55 לאחר קום מדינת ישראל. המשחקים החלו ב-28 בספטמבר 2007 והסתיימו ב-13 במאי 2008. בית"ר ירושלים ניצחה במשחק הגמר ובכך זכתה בגביע בפעם השישית. בעקבות כך שבית"ר ירושלים זכתה גם באליפות, הקבוצה שהעפילה לתחרות גביע אופ"א הייתה הפועל תל אביב. התוצאות בשלב המוקדם השתתפו קבוצות של ליגה ג'. בסיבוב התשיעי שהתקיים ב-26 בפברואר 2008 לתחרות הצטרפו קבוצות של ליגת העל. הקבוצה שאירחה את המשחק במגרשה הביתי צוינה כראשונה בכל זוג. הערה: משחק הגמר קישורים חיצוניים |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Bermuda] | [TOKENS: 16444] |
Contents Bermuda Bermuda[c][d] is a British Overseas Territory in the North Atlantic Ocean. The closest land outside the territory is in the U.S. state of North Carolina, about 1,035 km (643 mi) to the west-northwest. Bermuda is an archipelago consisting of 181 islands, although the most significant islands are connected by bridges and appear to form one landmass. It has a land area of 54 square kilometres (21 sq mi). Bermuda has a tropical climate, with warm winters and hot summers. Its climate also exhibits oceanic features similar to other coastal areas in the Northern Hemisphere with warm, moist air from the ocean ensuring relatively high humidity and stabilising temperatures. Bermuda is prone to severe weather from recurving tropical cyclones; however, it receives some protection from a coral reef and its position north of the Main Development Region, which limits the direction and severity of approaching storms. Divided into nine parishes, Bermuda is a self-governing parliamentary democracy with a bicameral parliament located in the capital Hamilton. The House of Assembly, which is the lower house of the Parliament, dates from 1620, making it one of the world's oldest legislatures. The premier is the head of government and is formally appointed by the governor, who is nominated by the British government as the representative of the King. The United Kingdom is responsible for foreign affairs and defence. An independence referendum was held in 1995 with a large majority voting against independence. As of 2019, Bermuda had a population of around 64,000 people, making it the second-most populous of the British Overseas Territories. Black Bermudians, a diverse population primarily of any mixture of African, European, and Native American ancestry, make up around 50% of the population, while White Bermudians, primarily of British, Irish and Portuguese descent, make up 30% of the population. There are smaller groups from other races or identifying as mixed race and about 30% of the population is not Bermudian by birth. The last remaining territory in the former British North America (following the 1867 Confederation of Canada and the Colony of Newfoundland becoming the Dominion of Newfoundland in 1907), Bermuda has a distinct dialect of English and has historically had strong ties with other English-speaking countries in the Americas, including the United States, Canada, and the Commonwealth Caribbean. It is an associate member of the Caribbean Community. History Bermuda was discovered in the early 1500s by Spanish explorer Juan de Bermúdez and named after him. Bermuda had no Indigenous population when it was discovered. It was mentioned in Legatio Babylonica, published in 1511 by historian Pedro Mártir de Anglería, and was included on Spanish charts of that year. Both Spanish and Portuguese ships used the islands as a replenishment spot to take on fresh meat and water. Shipwrecked Portuguese mariners are now thought to have been responsible for the 1543 inscription on Portuguese Rock, previously called Spanish Rock. Legends arose of spirits and devils, now thought to have stemmed from the calls of raucous birds (most likely the Bermuda petrel, or cahow) and loud nocturnal noises from introduced wild hogs. With its frequent storm-racked conditions and dangerous reefs, the archipelago became known as the "Isle of Devils". Neither Spain nor Portugal attempted to settle it. For the next century, the island was frequently visited but not settled. The English began to focus on the New World, starting British colonisation in North America by establishing a colony at Jamestown, Virginia in 1607. Two years later, a flotilla of seven ships left England with several hundred settlers, food, and supplies to relieve the Jamestown colony. However, the flotilla was broken up by a storm and the flagship, the Sea Venture, drove onto Bermuda's reef to prevent her sinking, resulting in the survival of all her passengers and crew. The settlers were unwilling to move on, having now heard about the true conditions in Jamestown from the sailors, and made several attempts to rebel and stay in Bermuda. They argued that they had a right to stay and establish their own government. The new settlement became a prison labour camp and built two ships, the Deliverance and the Patience. In 1612 the English began settlement of the archipelago, officially named Virgineola, with arrival of the ship the Plough. New London (renamed St George's Town) was settled that year and designated as the colony's first capital. It is the oldest continuously inhabited English town in the New World. In 1616 and 1620 acts were passed banning the hunting of certain birds and young sea turtles. The archipelago's limited land area and resources led to the Bermuda Assembly passing An Act Agaynst The Killing Of Ouer Young Tortoyses, which may be the earliest conservation law in the New World. In 1615 the colony, which had been renamed the Somers Isles in commemoration of Sir George Somers, was passed on to the Somers Isles Company. As Bermudians settled the Carolina Colony and contributed to establishing other English colonies in the Americas, several other locations were named after the archipelago. During this period the first slaves were held and trafficked to the islands. These were a mixture of native Africans who were trafficked to the Americas via the African slave trade and Native Americans who were enslaved from the new world colonies. The first two slaves arrived in Bermuda in 1616, not from Africa but from the West Indies, one being Black and the other Native American, after Bermuda Governor Tucker had sent the ship "Edwin" to the West Indies to find slaves to dive for pearls in Bermuda. There proved to be no pearls to dive for. More black slaves were later trafficked to the island in large numbers, originating from America and the Caribbean. As the black population grew, so did the fear of insurrection among the white settlers. In 1623 a law was passed that forbade blacks to buy or sell, barter or exchange tobacco or any other produce for goods without the consent of their master. Unrest among the slaves predictably erupted several times over the next decades. Major rebellions occurred in 1656, 1661, 1673, 1682, 1730 and 1761. In 1761 a conspiracy was discovered that involved the majority of the blacks on the island. Six slaves were executed and all black celebrations were prohibited. In 1649 King Charles I was beheaded in Whitehall, London, in the wake of the English Civil War. The conflict spilled over into Bermuda, where most of the colonists developed a strong sense of devotion to the Crown. The royalists ousted the Somers Isles Company's Governor and elected John Trimingham as their leader (see Governor of Bermuda). Bermuda's civil war was ended by militias and dissenters were pushed to settle The Bahamas under William Sayle. The rebellious royalist colonies of Bermuda, Virginia, Barbados and Antigua were the subjects of a punitive Act of the Rump Parliament of England. The royalist colonies were also threatened with invasion. The Government of Bermuda eventually reached an agreement with the Parliament of England that retained the status quo in Bermuda. In 1655 fifty-four Bermudians became the first English subjects to settle permanently on the Island of Jamaica, followed by a further (200) Bermudians in 1658, following Cromwell's Invasion of Jamaica. In the 17th century, the Somers Isles Company suppressed shipbuilding, as it needed Bermudians to farm to generate income from the land. The Virginia colony, however, far surpassed Bermuda in quality and quantity of tobacco produced. Bermudians began to turn to maritime trades relatively early in the 17th century, but the Somers Isles Company used all its authority to suppress turning away from agriculture. This interference led to islanders demanding, and receiving, revocation of the company's charter in 1684, and the company was dissolved. Bermudians rapidly abandoned agriculture for shipbuilding, replanting farmland with the native juniper trees (Juniperus bermudiana, called Bermuda cedar). Establishing effective control over the Turks Islands, Bermudians deforested their landscape to begin the salt trade. It became the world's largest and remained the cornerstone of Bermuda's economy for the next century. Bermudians also vigorously pursued whaling, privateering, and the merchant trade.[citation needed] Some islanders, especially in St David's, still trace their ancestry to Native Americans, and others are unaware that they have such ancestry. Hundreds of Native Americans were shipped to Bermuda. The best-known examples were the Algonquian peoples such as Pequots, Wampanoags, Podunks, Nipmucks, Narragansetts and others who were exiled from the New England colonies and sold into slavery in the seventeenth century, notably in the aftermaths of the Pequot War and King Philip's War; some are believed to have been brought from as far away as Mexico.[citation needed] Bermuda's ambivalence towards the American rebellion changed in September 1774, when the Continental Congress resolved to ban trade with Great Britain, Ireland, and the West Indies after 10 September 1775. Such an embargo would mean the collapse of their inter-colonial commerce, famine and civil unrest. Lacking political channels with Great Britain, the Tucker Family met in May 1775 with eight other parishioners and resolved to send delegates to the Continental Congress in July, aiming for an exemption from the ban. Henry Tucker noted a clause in the ban which allowed the exchange of American goods for military supplies. The clause was confirmed by Benjamin Franklin when Tucker met with the Pennsylvania Committee of Safety. Independently, others confirmed this business arrangement with Peyton Randolph, the Charlestown Committee of Safety, and George Washington. Three American boats, operating from Charlestown, Philadelphia and Newport, sailed to Bermuda, and on 14 August 1775, 100 barrels of gunpowder were taken from the Bermudian magazine while Governor George James Bruere slept, and loaded onto these boats. As a consequence, on 2 October the Continental Congress exempted Bermuda from their trade ban, and Bermuda acquired a reputation for disloyalty. Later that year, the British Parliament passed the Prohibitory Act to prohibit trade with the American rebelling colonies and sent HMS Scorpion to keep watch over the island. The island's forts were stripped of cannons. Yet, wartime trade of contraband continued along well-established family connections. With 120 boats by 1775, Bermuda continued to trade with St. Eustatius until 1781 and provided salt to North American ports.: 389–415 In June 1776, HMS Nautilus secured the island, followed by HMS Galatea in September. Yet, the two British captains seemed more intent on capturing prize money, causing a severe food shortage on the island until the departure of Nautilus in October. After France's entry into the war in 1778, Henry Clinton refortified the island under the command of Major William Sutherland. As a result, 91 French and American ships were captured in the winter of 1778–1779, bringing the population once again to the brink of starvation. Bermudian trade was severely hampered by the combined efforts of the Royal Navy, the British garrison and loyalist privateers, such that famine struck the island in 1779.: 416–427 Upon the death of George Bruere in 1780, the governorship passed to his son, George Jr., an active loyalist. Under his leadership, smuggling was stopped, and the Bermudian colonial government was populated with like-minded loyalists. Even Henry Tucker abandoned trading with the United States, because of the presence of multiple privateers.: 428–433 The Bermuda Gazette, Bermuda's first newspaper, began publishing in 1784. The editor, Joseph Stockdale, had been given financial incentive to move to Bermuda with his family and establish the newspaper. He also provided other printing services and operated Bermuda's first local postal service. The Bermuda Gazette was sold by subscription and delivered to subscribers, with Stockdale's employee also delivering mail for a fee. After the American Revolution, the Royal Navy began improving the harbours on the Bermudas. In 1811, work began on the large Royal Naval Dockyard on Ireland Island, which was to serve as the islands' principal naval base guarding the western Atlantic Ocean shipping lanes. To guard the dockyard, the British Army built the Bermuda Garrison, and heavily fortified the archipelago. During the War of 1812 between Britain and the United States, the British attacks on Washington, D.C., and the Chesapeake were planned and launched from Bermuda, where the headquarters of the Royal Navy's North American Station had recently been moved from Halifax, Nova Scotia. In 1816, James Arnold, the son of Benedict Arnold, fortified Bermuda's Royal Naval Dockyard against possible US attacks. Today, the National Museum of Bermuda, which incorporates Bermuda's Maritime Museum, occupies the Keep of the Royal Naval Dockyard. Due to its proximity to the southeastern US coast, Bermuda was frequently used during the American Civil War as a stopping point base for the Confederate States' blockade runners on their runs to and from the Southern states, and England, to evade Union naval vessels on blockade patrol. The blockade runners were then able to transport essential war goods from England and deliver valuable cotton back to England. The old Globe Hotel in St. George's, which was a centre of intrigue for Confederate agents, is preserved as a public museum. During the Anglo-Boer War (1899–1902), 5,000 Boer prisoners of war were housed on five islands of Bermuda. They were located according to their views of the war. "Bitterenders" (Afrikaans: Bittereinders), who refused to pledge allegiance to the British Crown, were interned on Darrell's Island and closely guarded. Other islands such as Morgan's Island held 884 men, including 27 officers; Tucker's Island held 809 Boer prisoners, Burt's Island 607, and Ports Island held 35. Hinson's Island housed underage prisoners. The camp cemetery is on Long Island. The New York Times reported an attempted mutiny by Boer prisoners of war en route to Bermuda and that martial law was enacted on Darrell's Island. The most famous escapee was the Boer prisoner of war Captain Fritz Joubert Duquesne, who was serving a life sentence for "conspiracy against the British government and on (the charge of) espionage". On the night of 25 June 1902, Duquesne slipped out of his tent, worked his way over a barbed-wire fence, swam 1.5 miles (2.4 km) past patrol boats and bright spotlights, through storm-swept waters, using the distant Gibbs Hill Lighthouse for navigation until he arrived ashore on the main island. He settled in the US and later became a spy for Germany in both World Wars. In 1942, Col. Duquesne was arrested by the FBI for leading the Duquesne Spy Ring, which to this day remains the largest espionage case uncovered in the history of the United States. In the early 20th century Bermuda became a popular destination for American, Canadian and British tourists arriving by sea. The US Smoot–Hawley Tariff Act of 1930, which enacted protectionist trade tariffs on goods imported into the US, led to the demise of Bermuda's once-thriving agricultural export trade to America and encouraged development of tourism as an alternative source of income. The island was one of the centres for illegal alcohol smuggling during the era of Prohibition in the United States (1920–1933). A rail line was constructed in Bermuda in the 1920s, opening in 1931 as the Bermuda Railway and abandoned in 1948. The right of way is now the Bermuda Railway Trail. In 1930, after several failed attempts, a Stinson Detroiter seaplane flew to Bermuda from New York City. It was the first aeroplane ever to reach the islands. In 1936 Deutsche Luft Hansa began to experiment with seaplane flights from Berlin via the Azores, with continuation flights to New York City. In 1937 Imperial Airways and Pan American Airways began operating scheduled flying boat airline services from New York and Baltimore to Darrell's Island, Bermuda. In World War II the Hamilton Princess Hotel became a censorship centre. All mail, radio and telegraphic traffic bound for Europe, the US and the Far East was intercepted and analysed by 1,200 censors, of British Imperial Censorship, part of British Security Coordination (BSC), before being routed to their destination. With BSC working closely with the FBI, the censors were responsible for the discovery and arrest of a number of Axis spies operating in the US, including the Joe K ring. In 1948 a regularly scheduled commercial airline service began to operate, using land-based aeroplanes landing at Kindley Field (now L.F. Wade International Airport), helping tourism to reach a peak in the 1960s and 1970s. By the end of the 1970s, however, international business had supplanted tourism as the dominant sector of Bermuda's economy. The Royal Naval Dockyard and its attendant military garrison remained important to Bermuda's economy until the mid-20th century. In addition to considerable building work, the armed forces needed to source food and other materials from local vendors. Beginning in World War II, US military installations were also located in Bermuda, including a naval air station and submarine base. The American military presence lasted until 1995. Universal adult suffrage and development of a two-party political system took place in the 1960s. Universal suffrage was adopted as part of Bermuda's Constitution in 1967; voting had previously been dependent on a certain level of property ownership. On 10 March 1973 the governor of Bermuda, Richard Sharples, was assassinated by local Black Power militants during a period of civil unrest. Some moves were made towards possible independence for the islands but this was decisively rejected in a referendum in 1995. At the 2020 Summer Olympics Bermuda became the smallest overseas territory to earn a gold medal when Flora Duffy won Bermuda's first ever Olympic gold medal in the women's triathlon. Geography Bermuda is a group of low-forming volcanoes in the Atlantic Ocean, in the west of the Sargasso Sea, roughly 578 nmi (1,070 km; 665 mi) east-southeast of Cape Hatteras on the Outer Banks of North Carolina, United States which is the nearest landmass. Its next nearest neighbour is Cape Sable Island, Nova Scotia Canada which is 1,236 km (768 mi) north of Bermuda. It is also located 1,750 km (1,090 mi) south-southwest of Saint Pierre and Miquelon (France), 1,759 km (1,093 mi) north-northeast of Havana, Cuba, 1,538 km (956 mi) north of the British Virgin Islands, and 1,537.17 km (955.15 mi) north of San Juan, Puerto Rico. The territory consists of 181 islands, with a total area of 53.3 km2 (20.6 sq mi). The largest island is Main Island (also called Bermuda). Eight larger and populated islands are connected by bridges. The territory's tallest peak is Town Hill on Main Island at 79 m (259 ft) tall. The territory's coastline is 103 km (64 mi). Bermuda gives its name to the Bermuda Triangle, a region of sea in which, according to legend, a number of aircraft and boats have disappeared under unexplained or mysterious circumstances. Bermuda's pink sand beaches and clear, cerulean blue ocean waters are popular with tourists. A number of Bermuda's hotels are located along the south shore of the island. In addition to its beaches, there are a number of sightseeing attractions. The historic Town of St George is a designated World Heritage Site. Scuba divers can explore a number of wrecks and coral reefs in relatively shallow water (typically 30–40 ft or 9–12 m in depth), with virtually unlimited visibility. A number of nearby reefs are readily accessible from shore by snorkellers, especially at Church Bay. Bermuda's most popular visitor attraction is the Royal Naval Dockyard, which includes the National Museum of Bermuda. Other attractions include the Bermuda Aquarium, Museum and Zoo, Bermuda Underwater Exploration Institute, the Botanical Gardens and Masterworks Museum of Bermuda Art, lighthouses, and the Crystal Caves with stalactites and underground saltwater pools. Somerset Bridge is the world's smallest drawbridge, and Horseshoe Bay and Warwick Long Bay are among the beautiful beaches in Bermuda. Non-residents have traditionally been prohibited from driving cars on the island. Public transport and taxis are available and visitors can rent scooters (and more latterly small cars) for use as private transport. Bermuda consists of over 150 limestone islands, with five main islands along the southern margin of the Bermuda Platform, one of three topographic highs found on the Bermuda Pedestal. This Bermuda Pedestal sits atop the Bermuda Rise, a mid-basin swell surrounded by abyssal plains. The Bermuda Pedestal is one of four topographic highs aligned roughly from North-East to South-West. The others, all submerged, are Bowditch Seamount to the north-east, and Challenger Bank and Argus Bank to the south-west. Initial uplift of this rise occurred in the Middle to Late Eocene and concluded by the Late Oligocene, when it subsided below sea level. The volcanic rocks associated with this rise are tholeiitic lavas and intrusive lamprophyre sheets, which form a volcanic basement, on average, 50 m (160 ft) below the island carbonate surface. The limestones of Bermuda consist of biocalcarenites with minor conglomerates. The portion of Bermuda above sea level consists of rocks deposited by aeolian processes, with a karst terrain. These eolianites are actually the type locality, and formed during interglaciations (i.e., the upper levels of the limestone cap, formed primarily by calcium-secreting algae, was broken down into sand by wave action during interglaciation when the seamount was submerged, and during glaciation, when the top of the seamount was above sea level, that sand was blown into dunes and fused together into a limestone sandstone), and are laced by red paleosols, also referred to as geosols or terra rossas, indicative of Saharan atmospheric dust and forming during glacial stages. The stratigraphic column starts with the Walsingham Formation, overlain by the Castle Harbour Geosol, the Lower and Upper Town Hill Formations separated by the Harbour Road Geosol, the Ord Road Geosol, the Belmont Formation, the Shore Hills Geosol, the Rocky Bay Formation, and the Southampton Formation. The older eolianite ridges (older Bermuda) are more rounded and subdued compared to the outer coastline (Younger Bermuda). Thus, post deposition morphology includes chemical erosion, with inshore water bodies demonstrating that much of Bermuda is partially drowned Pleistocene karst. The Walsingham Formation is a clear example, constituting the cave district around Castle Harbour. The Upper Town Hill Formation forms the core of the Main Island, and prominent hills such as Town Hill, Knapton Hill, and St. David's Lighthouse, while the highest hills, Gibbs Hill Lighthouse, are due to the Southampton Formation. Bermuda has two major aquifers: the Langton Aquifer located within the Southampton, Rocky Bay and Belmont Formations, and the Brighton Aquifer located within the Town Hill Formation. Four freshwater lenses occur in Bermuda, with the Central Lens being the largest on Main Island, containing an area of 7.2 km2 (1,800 acres) and a thickness greater than 10 m (33 ft). Bermuda has a humid subtropical climate (Köppen climate classification: Cfa), bordering closely on the tropical rainforest climate (Köppen climate classification: Af). Bermuda's oceanic influence results in a more moderate climate, more similar to the western coast of Europe than on the eastern coast of North America, characterised by high relative humidity, which moderates temperature, ensuring generally mild winters and summers (by example, Glasgow, Scotland, at 55°51′40″ North, has an average winter temperature around 3° Celsius, with temperatures as low as -8° Celsius possible in December - its coldest month, while at about the same latitude, on the coast of Labrador, winter temperatures average −12 ° Celsius, and can drop as low as -35° Celsius. Lisbon, Portugal, and Princeton, New Jersey, at similar latitudes, have daily means in January of 11.8° Celsius and −0.4° Celsius, respectively). Like western Europe, Bermuda is down wind of, and warmed by, the nearby Gulf Stream, with ocean temperatures warmer in winter than air temperatures, and heat radiated from the ocean into the atmosphere keeping air temperatures above freezing (this effect is more marked on the coastal areas, with lower elevations of inland valleys, such as Paget Marsh and Devonshire Marsh, often being distinctly cooler). The lowest temperatures are generally in February and March, not December and January, as the humidity generally causes a two-month lag between the winter solstice and the coldest point of the year (and also between the summer solstice and the warmest time of the year, July/August). January to March [average 18 °C (64 °F)]. Pre-industrial temperatures at Bermuda, as globally, were lower than temperatures over the last century and a half, with Little Ice Ages that began about 1650, 1770, and 1850. Temperatures low enough for ice to form at ground level have not been recorded since the 19th Century (climate data for the first three centuries of Bermuda's settlement is not included in the dataset from which historical high or low temperatures for Bermuda are usually given, with the lowest temperature "since records began" consequently being 43.3° Celsius recorded on 26 February, 1993, although the Royal Engineers kept detailed records of local weather for much of the 19th Century, which show a low of 34.0° Celsius on the 26 February, 1880, at the City of Hamilton). Although precipitation at altitude does include snow, Bermuda's highest elevation is only 79 metres (259 ft) above sea level (at Town Hill), and snow always melts to become rain before it reaches ground level, unless circulating before falling as hail, which is common in winter (and has fallen thickly enough to form blankets over parts of the island that melt more slowly than snow would). The hardiness zone is 11b/12a. In other words, the lowest that the annual minimum temperature may be expected to be is around 10 °C (50 °F). This is high for such a latitude and is a half-zone higher than the upper Florida Keys and Miami. Wind chill at Bermuda can be considerable, and can put the felt temperature below freezing even when the ambient temperature is well above. The summertime heat index in Bermuda can be high, although mid-August temperatures rarely exceed 30 °C (86 °F). The highest recorded temperature was 34 °C (93 °F) in August 1989 (when Hurricane Dean drove hot air northwards to Bermuda). The average annual temperature of the Atlantic Ocean around Bermuda is 22.8 °C (73.0 °F), from 18.6 °C (65.5 °F) in February to 28.2 °C (82.8 °F) in August. Bermuda lies within the Main Development Region and is often in the direct path of hurricanes recurving in the westerlies, although they usually begin to weaken as they approach Bermuda, whose small size means that direct hurricane-strength landfalls are rare. Hurricane Emily was the first to do so for three decades when it struck Bermuda without warning in 1987. The most recent hurricanes to cause significant damage to Bermuda were Category 2 Hurricane Gonzalo on 18 October 2014 and Category 3 Hurricane Nicole on 14 October 2016, both of which struck the island direct. Category 2 Hurricane Paulette directly hit the island in 2020. Before that, Hurricane Fabian on 5 September 2003 was the last major hurricane to hit Bermuda directly, with wind speeds of over 120 mph (190 km/h), category 3). The most recent tropical cyclone to directly hit the island was Hurricane Ernesto as a weakening Category 1 storm on 17 August 2024. With no rivers or freshwater lakes, the only source of fresh water is rainfall, which is collected on roofs and catchments (or drawn from underground lenses) and stored in tanks. Each dwelling usually has at least one of these tanks forming part of its foundation. The law requires that each household collect rainwater that is piped down from the roof of each house. Average monthly rainfall is highest in October, at over 6 in (150 mm), and lowest in April and May. Access to biocapacity in Bermuda is much lower than world average. In 2016, Bermuda had 0.14 global hectares of biocapacity per person within its territory, far lower than the world average of 1.6 global hectares per person. In 2016 Bermuda used 7.5 global hectares of biocapacity per person – their ecological footprint of consumption. This means they use much more biocapacity than Bermuda contains. As a result, Bermuda runs a biocapacity deficit. When discovered, Bermuda was uninhabited by humans and mostly dominated by forests of Bermuda cedar, with mangrove marshes along its shores. Forest cover is around 20% of the total land area, equivalent to 1,000 hectares (ha) of forest in 2020, unchanged from 1990. Only 165 of the island's current 1,000 vascular plant species are considered native; fifteen of those, including the eponymous cedar, are endemic. The tropical climate of Bermuda allowed settlers to introduce several non-native species of tree and plant to the island. Today several types of palm tree, fruit tree and banana grow on Bermuda, though the cultivated coconut palms are considered non-native and may be removed. The country contains the Bermuda subtropical conifer forests terrestrial ecoregion. The only indigenous mammals of Bermuda are five species of bat, all of which are also found in the eastern United States: the silver-haired bat Lasionycteris noctivagans, eastern red bat Lasiurus borealis, hoary bat Lasiurus cinereus, Seminole bat Lasiurus seminolus and tricolored bat Perimyotis subflavus. Other commonly known fauna of Bermuda include its national bird, the Bermuda petrel or cahow, which was rediscovered in 1951 after having been thought extinct since the 1620s. The cahow is important as an example of a Lazarus species, hence the government has a programme to protect it, including restoration of its habitat areas. Another well-known species includes the white-tailed tropicbird, locally known as the longtail. These birds come inland to breed in February and March and are Bermudians' first sign of spring. The Bermuda rock lizard (or Bermuda rock skink) was long thought to have been the only indigenous non-bird land vertebrate of Bermuda, discounting the marine turtles that lay their eggs on its beaches. However scientists have recently discovered through genetic DNA studies that a species of turtle, the diamondback terrapin, previously thought to have been introduced to the archipelago, actually pre-dated the arrival of humans. Only three bee species have been recorded on Bermuda. The western honey bee Apis mellifera was introduced by English colonists around 1616, marking the beginning of beekeeping's cultural significance on the island. A second species, the sweat bee Lasioglossum semiviridie, was last recorded in 1922. Recent DNA analysis has revealed that the leafcutter bee Megachile pruina in Bermuda constitutes a unique evolutionary lineage, distinct from M. pruina populations in the United States. Demographics Bermuda's 2016 Census put its population at 63,779, and with an area of 53.2 km2 (20.5 sq mi) it has a calculated population density of 1,201 people/km2 (3,110 people/mi2). As of July 2018 the population is estimated to be 71,176. The racial makeup of Bermuda was 52% Black, 31% White, 9% multiracial, 4% Asian, and 4% other races, these numbers being based on self-identification recorded by the 2016 census. The majority of those who answered Black may have any mixture of black, white or other ancestry. Native-born Bermudians made up 70% of the population, compared with 30% non-natives. The island experienced large-scale immigration over the 20th century, especially after World War II. About 64% of the population identified themselves with Bermudian ancestry in 2010, an increase from the 51% who did so in the 2000 census. Those identifying with British ancestry dropped by one percentage point to 11% – although those born in the United Kingdom remain the largest non-native group at 3,942 people. The number of people born in Canada declined by 13%. 13% of the population reported West Indian ancestry and the number increased by 538. A significant segment of the population is of Portuguese ancestry (25%), the result of immigration over the past 160 years, of whom 79% have residency status. In June 2018, Premier Edward David Burt announced that 4 November 2019 'will be declared a public holiday to mark the 170th anniversary of the arrival of the first Portuguese immigrants in Bermuda' due to the significant impact that Portuguese immigration has had on the territory. Those first immigrants arrived from Madeira aboard the vessel the Golden Rule on 4 November 1849. There are also several thousand expatriate workers, principally from the United Kingdom, Canada, the West Indies and South Africa, who reside in Bermuda. They are primarily engaged in specialised professions such as accounting, finance and insurance. Others are employed in various trades, such as hotels, restaurants, construction and landscaping services. Despite the high cost of living, the high salaries offer expatriates several benefits. Of the total workforce of 38,947 people in 2005, government employment figures stated that 11,223 (29%) were non-Bermudians. The predominant language in Bermuda is Bermudian English. British English spellings and conventions are used in print media and formal written communications. Portuguese is also spoken by migrants from the Azores, Madeira and the Cape Verde Islands and their descendants. Christianity is the largest religion on Bermuda. Various Protestant denominations are dominant at 46.2% (including Anglican 15.8%; African Methodist Episcopal 8.6%; Seventh-day Adventist 6.7%; Pentecostal 3.5%; Methodist 2.7%; Presbyterian 2.0%; Church of God 1.6%; Baptist 1.2%; Salvation Army 1.1%; Brethren 1.0%; other Protestant 2.0%). Roman Catholics form 14.5%, Jehovah's Witnesses 1.3%, and other Christians 9.1%. The balance of the population are Muslim 1%, other 3.9%, none 17.8%, or unspecified 6.2% (2010 est.). The Anglican Church of Bermuda, an Anglican Communion diocese separate from the Church of England, operates the oldest non-Catholic parish in the New World, St. Peter's Church. Catholics are served by a single Latin diocese, the Diocese of Hamilton in Bermuda. Politics Bermuda is an Overseas Territory of the United Kingdom, and the Government of the United Kingdom is the sovereign government. Executive authority in Bermuda is vested in the British monarch (currently Charles III) and is exercised on his behalf by the governor of Bermuda. The governor is appointed by the king on the advice of the British Government. Since January 2025, the governor is Andrew Murdoch; he was sworn in on 23 January 2025. There is also a deputy governor (currently Tom Oppenheim). Defence and foreign affairs are the responsibility of the United Kingdom, which also retains responsibility to ensure good government and must approve any changes to the Constitution of Bermuda. Bermuda is Britain's oldest overseas territory. Although the UK Parliament retains ultimate legislative authority over the territory, in 1620, a Royal Proclamation granted Bermuda limited self-governance, delegating to the House of Assembly of the Parliament of Bermuda the internal legislation of the colony. The Parliament of Bermuda is the fifth oldest legislature in the world, behind the Sejm of Poland, the Parliament of England, the Tynwald of the Isle of Man, and the Althing of Iceland. The Constitution of Bermuda came into force in 1968 and has been amended several times since then. The head of government is the premier of Bermuda; a cabinet is nominated by the premier and appointed officially by the governor. The legislative branch consists of a bicameral parliament modelled on the Westminster system. The Senate is the upper house, consisting of 11 members appointed by the governor on the advice of the premier and the leader of the opposition. The House of Assembly, or lower house, has 36 members, elected by the eligible voting populace in secret ballot to represent geographically defined constituencies. Elections for the Parliament of Bermuda must be called at no more than five-year intervals. The most recent took place on 1 October 2020. Following this election, the Progressive Labour Party held onto power, with Edward David Burt sworn in as Premier for the second time. There are few accredited diplomats in Bermuda. The United States maintains the largest diplomatic mission in Bermuda, comprising both the United States Consulate and the US Customs and Border Protection Services at the L.F. Wade International Airport. The United States is Bermuda's largest trading partner (providing over 71% of total imports, 85% of tourist visitors, and an estimated $163 billion of US capital in the Bermuda insurance/re-insurance industry). According to the 2016 Bermuda census 5.6% of Bermuda residents were born in the US, representing over 18% of all foreign-born people. Citizenship rights were granted by Royal Charters at the founding of the colony. Bermuda (fully The Somers Isles or Islands of Bermuda) had been settled by the London Company (which had been in occupation of the archipelago since the 1609 wreck of the Sea Venture) in 1612, when it received its Third Royal Charter from King James I, amending the boundaries of the First Colony of Virginia far enough across the Atlantic to include Bermuda. The citizenship rights guaranteed to settlers by King James I in the original Royal Charter of 10 April 1606, thereby applied to Bermudians: Alsoe wee doe, for us, our heires and successors, declare by theise presentes that all and everie the parsons being our subjects which shall dwell and inhabit within everie or anie of the saide severall Colonies and plantacions and everie of theire children which shall happen to be borne within the limitts and precincts of the said severall Colonies and plantacions shall have and enjoy all liberties, franchises and immunites within anie of our other dominions to all intents and purposes as if they had been abiding and borne within this our realme of Englande or anie other of our saide dominions. These rights were confirmed in the Royal Charter granted to the London Company's spin-off, the Company of the City of London for the Plantacion of The Somers Isles, in 1615 on Bermuda being separated from Virginia: And wee doe for vs our heires and successors declare by these Pnts, that all and euery persons being our subjects which shall goe and inhabite within the said Somer Ilandes and every of their children and posterity which shall happen to bee borne within the limits thereof shall haue and enjoy all libertyes franchesies and immunities of free denizens and natural subjectes within any of our dominions to all intents and purposes, as if they had beene abiding and borne within this our Kingdome of England or in any other of our Dominions In 1968 (prior to which British colonials had the same citizenship, Citizen of the United Kingdom and Colonies, and rights in that part of the British Realm that lay within the British Isles),[clarification needed] there was a racist backlash against ethnic-Indian migration from British African colonies that had chosen independence (with ethnic-Indians in those colonies being permitted to retain United Kingdom and Colonies Citizenship in order to prevent them being left stateless if racist governments of their newly independent countries denied them citizenship). Therefore the British Government modified the Commonwealth Immigrants Act 1962 with the Commonwealth Immigrants Act 1968, with the first imposed immigration barriers against British nationals, including Bermudians. This was followed by the Immigration Act 1971, and the British Nationality Act 1981, under which Bermudians and other British nationals from British Colonies (excepting Falkland Islanders and Gibraltarians, and also the people of the Crown Dependencies, who, along with those of the island of Britain and the North of Ireland, became "British Citizens") became nominally citizens, not of Britain, but of the collective British Dependent Territories, which effectively became a Bantustan within the British realm. In 2002, British Dependent Territories Citizenship was renamed British Overseas Territories citizenship, and remains the default citizenship for British nationals of the overseas territories (excepting Falkland Islanders and Gibraltarians, and also the Crown Dependencies), including Bermudians, although the restrictions against their immigration into, and residence in, the UK-proper were lifted at the same time and they were permitted to also obtain British Citizenship, rights that they had previously been stripped of without their consent. In March 2021, the government implemented a new visa policy towards foreigners, through which residency can be obtained by way of investing at least $2.5 million in "real estate, Bermuda government bonds, a contribution to the island's debt relief fund or the Bermuda Trust Fund, and charity", among other options. According to the Labour Minister, Jason Hayward, this step had to be taken to relieve some of the country's debt resulting from the Covid pandemic. Bermuda is divided into nine parishes and two incorporated municipalities. Bermuda's nine parishes are: Bermuda's two incorporated municipalities are: Bermuda's two informal villages are: Jones Village in Warwick, Cashew City (St. George's), Claytown (Hamilton), Middle Town (Pembroke), and Tucker's Town (St. George's) are neighbourhoods (the original settlement at Tucker's Town was replaced with a golf course in the 1920s and the few houses in the area today are mostly on the water's edge of Castle Harbour or the adjacent peninsula); Dandy Town and North Village are sports clubs, and Harbour View Village is a small public housing development. As a British Overseas Territory, Bermuda does not have a seat in the United Nations; it is represented by Britain in matters of foreign affairs. To promote its economic interests abroad, Bermuda maintains representative offices in London and Washington, D.C. Only the United States and Portugal have full-time diplomatic representation in Bermuda (the US maintains a Consulate-General, and Portugal maintains a Consulate), while 17 countries maintain honorary consuls in Bermuda. Bermuda's proximity to the US had made it attractive as the site for summit conferences between British prime ministers and US presidents. The first summit was held in December 1953, at the insistence of Prime Minister Winston Churchill, to discuss relations with the Soviet Union during the Cold War. Participants included Churchill, US president Dwight D. Eisenhower and French premier Joseph Laniel. In 1957 a second summit conference was held. The British prime minister, Harold Macmillan, arrived earlier than President Eisenhower, to demonstrate they were meeting on British territory, as tensions were still high regarding the previous year's conflict over the Suez Canal. Macmillan returned in 1961 for the third summit with President John F. Kennedy. The meeting was called to discuss Cold War tensions arising from construction of the Berlin Wall. The most recent summit conference in Bermuda between the two powers occurred in 1990, when British prime minister Margaret Thatcher met US president George H. W. Bush. Direct meetings between the president of the United States and the premier of Bermuda have been rare. The most recent meeting was on 23 June 2008, between Premier Ewart Brown and President George W. Bush. Prior to this, the leaders of Bermuda and the United States had not met at the White House since a 1996 meeting between Premier David Saul and President Bill Clinton. Bermuda has also joined several other jurisdictions in efforts to protect the Sargasso Sea. In 2013 and 2017 Bermuda chaired the United Kingdom Overseas Territories Association. On 11 June 2009, four Uyghurs who had been held in the United States Guantánamo Bay detention camp, in Cuba, were transferred to Bermuda. The four men were among 22 Uyghurs who claimed to be refugees who were captured in 2001 in Pakistan after fleeing the American aerial bombardment of Afghanistan. They were accused of training to assist the Taliban's military. They were cleared as safe for release from Guantánamo in 2005 or 2006, but US domestic law prohibited deporting them back to China, their country of citizenship, because the US government determined that China was likely to violate their human rights. In September 2008, the men were cleared of all suspicion and Judge Ricardo Urbina in Washington ordered their release. Congressional opposition to their admittance to the United States was strong and the US failed to find a home for them until Bermuda and Palau agreed to accept the 22 men in June 2009. The secret bilateral discussions that led to prisoner transfers between the US and the devolved Bermuda government sparked diplomatic ire from the United Kingdom, which was not consulted on the move despite Bermuda being a British territory. The British Foreign Office issued the following statement: We've underlined to the Bermuda Government that they should have consulted with the United Kingdom as to whether this falls within their competence or is a security issue, for which the Bermuda Government do not have delegated responsibility. We have made clear to the Bermuda Government the need for a security assessment, which we are now helping them to carry out, and we will decide on further steps as appropriate. In August 2018, the four Uyghurs were granted limited citizenship in Bermuda. The men now have the same rights as Bermudians except the right to vote. The British Government originally grouped Bermuda with North America (given its proximity, and Bermuda having been established as an extension of the Colony of Virginia, and with Carolina Colony, the nearest landfall, having been settled from Bermuda). After the acknowledgement by the British Government of the independence of thirteen continental colonies (including Virginia and the Carolinas) in 1783, Bermuda was generally grouped regionally by the British Government with The Maritimes and Newfoundland and Labrador (and more widely, as part of British North America), substantially nearer to Bermuda than is the Caribbean. From 1783 through 1801, the British Empire, including British North America, was administered by the Home Office and by the Home Secretary, then from 1801 to 1854 by the War Office (which became the War and Colonial Office) and Secretary of State for War and Colonies (as the Secretary of State for War was renamed). From 1824, the British Empire was divided by the War and Colonial Office into four administrative departments, including North America, the West Indies, Mediterranean and Africa, and Eastern Colonies, of which the North American department included Bermuda. The Colonial Office and War Office, the Secretary of State for the Colonies and the Secretary of State for War, were all separated in 1854. The War Office, from then until the 1867 confederation of the Dominion of Canada, split the military administration of the British colonial and foreign stations into nine districts with North America and North Atlantic including the station of Bermuda. The Colonial Office, by 1862, oversaw eight Colonies in British North America, which included Bermuda separately. By 1867, administration of the South Atlantic Ocean archipelago of the Falkland Islands, which had been colonised in 1833, had been added to the remit of the North American Department of the Colonial Office. Following the 1867 confederation of most of the British North American colonies to form the Dominion of Canada while Bermuda and Newfoundland remained as the only British colonies in North America (although the Falkland Islands also continued to be administered by the North American Department of the Colonial Office). The reduction of the territory administered by the British Government would result in re-organisation of the Colonial Office. In 1901, the departments of the Colonial Office included the North American and Australasian department to which Bermuda was a part. In 1907, the Colony of Newfoundland became the Dominion of Newfoundland, leaving the Imperial fortress of Bermuda as the sole remaining British North American colony. Bermuda, with a land mass totalling less than 21 square miles and a population of 17,535, could hardly constitute an Imperial administrative region on its own. By 1908, the Colonial Office included two departments (one overseeing dominion and protectorate business, the other colonial): The Crown Colonies Department was made up of a West Indian Division that included Bermuda, as well as Jamaica, Turks Islands, British Honduras, British Guiana, Bahamas, Bermuda, Trinidad, Barbados, Windward Islands, Leeward Islands, Falkland Islands, and St. Helena. Following Canadian confederation in 1867, the British political, naval and military hierarchy in Bermuda became increasingly separated from that of the Canadian Government. The Royal Navy headquarters for the North America and West Indies Station had spent summers at Halifax, Nova Scotia, and winters at Bermuda, but settled at Bermuda year round with the Royal Naval Dockyard, Halifax finally being transferred to the Royal Canadian Navy in 1907. The Bermuda Garrison had been placed under the military Commander-in-Chief America in New York during the American War of Independence, and had been part of the Nova Scotia Command thereafter, but became the separate Bermuda Command from the 1860s with the Major-General or Lieutenant-General appointed as Commander-in-Chief of Bermuda also filling the civil role of Governor of Bermuda, and Bermuda was increasingly perceived by the British Government as in, or at least grouped for convenience with, the British West Indies (although the established Church of England in Bermuda, which from 1825 to 1839 had been attached to the See of Nova Scotia) remained part of the Diocese of Newfoundland and Bermuda until 1879, when the Synod of the Church of England in Bermuda was formed and a Diocese of Bermuda became separate from the Diocese of Newfoundland, but continued to be grouped under the Bishop of Newfoundland and Bermuda until 1919, when Newfoundland and Bermuda each received its own bishop. Newfoundland attained Dominion status in 1907, leaving the nearest other territories to Bermuda that were still within the British Realm (a term which replaced Dominion in 1952 as the dominions and a number of colonies moved towards full political independence) as the British colonies in the British West Indies. Other denominations also at one time included Bermuda with Nova Scotia or Canada. Following the separation of the Church of England from the Roman Catholic Church, Roman Catholic worship was outlawed in England (subsequently Britain) and its colonies, including Bermuda, until the Roman Catholic Relief Act 1791, and operated thereafter under restrictions until the Twentieth Century. Once Roman Catholic worship was established, Bermuda formed part of the Archdiocese of Halifax, Nova Scotia until 1953, when it was separated to become the Apostolic Prefecture of Bermuda Islands. The congregation of the first African Methodist Episcopal Church in Bermuda (St. John African Methodist Episcopal Church, erected in 1885 in Hamilton Parish) had previously been part of the British Methodist Episcopal Church of Canada. An appreciable number of British West Indians immigrated to Bermuda during the course of the 20th century, with some filling qualified roles and integrating into the community, but others working as labourers and often derided as criminals or "jump ups" competing for jobs and pushing down the cost of labour. In recent decades, West Indians also came to be associated in Bermuda with law enforcement. The difficulty faced by the Bermuda Police Service in obtaining recruits locally had long led to recruitment of constables from the British Isles, which resulted in criticism of the racial make up of the force not reflecting that of the wider community. Consequently, in 1966 the Bermuda Police Force (as it was then titled) began also recruiting constables from British West Indian police forces, starting with seven constables from Barbados. Although the practice of recruiting from the British West Indies would continue, it was not deemed entirely successful. As the "Bermuda Report for the year 1971" recorded: More recently police have been recruited from the Caribbean with a view to correcting the racial imbalance in the force. This has not been particularly successful, Bermudians regarding West Indians as much, if not more, expatriate as recruits from the United Kingdom, which has been and remains the main source of recruitment. Despite the traditional antipathy some Bermudians had for West Indians, and despite Bermuda not being in the Caribbean region, Bermuda became an associate member of the Caribbean Community (CARICOM) in July 2003. CARICOM is a socio-economic bloc of nations in or near the Caribbean Sea established in 1973. Other outlying member states include the Co-operative Republic of Guyana and the Republic of Suriname in South America, and Belize in Central America. The Turks and Caicos Islands, an associate member of CARICOM, and the Commonwealth of The Bahamas, a full member of CARICOM, are in the Atlantic, but close to the Caribbean. Other nearby nations or territories, such as the United States, are not members (although the US Commonwealth of Puerto Rico has observer status, and the United States Virgin Islands announced in 2007 that they would seek ties with CARICOM). Bermuda has minimal trade with the Caribbean region, and little in common with it economically, being roughly 1,600 kilometres (1,000 mi) from the Caribbean Sea; it joined CARICOM primarily to strengthen cultural links with the region.[citation needed] Among some scholars,[who?] "the Caribbean" can be a socio-historical category, commonly referring to a cultural zone characterised by the legacy of slavery (a characteristic Bermuda shared with the Caribbean and the US) and the plantation system (which did not exist in Bermuda). It embraces the islands and parts of the neighbouring continent, and may be extended to include the Caribbean Diaspora overseas. The PLP, which was the party in government when the decision was made to join CARICOM, has been dominated for decades by West Indians and their descendants. The prominent roles of West Indians among Bermuda's black politicians and labour activists predated party politics in Bermuda, as exemplified by E. F. Gordon. The late PLP leader, Dame Lois Browne-Evans (whose parents and grandparents emigrated to Bermuda from Nevis and St. Kitts in 1914), and her Trinidadian-born husband, John Evans (who co-founded the West Indian Association of Bermuda in 1976), were prominent members of this group. A generation later, PLP politicians included Premiers Dr. Ewart Brown (raised in Jamaica, with two Jamaican grandparents) and Edward David Burt (whose mother is Jamaican), Deputy Premier Walter Roban (son of Matthew Roban, from St. Vincent and the Grenadines), Speaker of the House of Assembly Randy Horton (whose paternal grandparents came from Saba and St. Kitt's, and Senator Rolfe Commissiong (son of Trinidadian musician Rudolph Patrick Commissiong). They have emphasised Bermuda's cultural connections with the West Indies. A number of Bermudians, both black and white, who lack family connections to the West Indies have objected to this emphasis. The decision to join CARICOM stirred up a huge amount of debate and speculation among the Bermudian community and politicians. Opinion polls conducted by two Bermudian newspapers, The Royal Gazette and The Bermuda Sun, showed that clear majorities of Bermudians were opposed to joining CARICOM. The UBP, which had been in government from 1968 to 1998, argued that joining CARICOM was detrimental to Bermuda's interests, in that: Law enforcement in Bermuda is provided chiefly by the Bermuda Police Service and is also supported with the Customs Department and Immigration Department. During certain times the Royal Bermuda Regiment can be called in to assist law enforcement personnel. A former Imperial fortress colony once known as "the Gibraltar of the West" and "Fortress Bermuda", defence of Bermuda, as part of the British sovereign state, is the responsibility of the British Government. For the first two centuries of settlement, the most potent armed force operating from Bermuda was its merchant shipping fleet, which turned to privateering at every opportunity. The Bermuda government maintained a local (infantry) militia and fortified coastal artillery batteries manned by volunteer artillerymen. Bermuda tended toward the Royalist side during the English Civil War, being the first of six colonies to recognise Charles II as King on the execution of his father, Charles I, in 1649, and was one of those targeted by the Rump Parliament in An Act for prohibiting Trade with the Barbadoes, Virginia, Bermuda and Antego, which was passed on 30 October 1650. With control of the "army" (the militia and coastal artillery), the colony's Royalists deposed the Governor, Captain Thomas Turner, elected John Trimingham to replace him, and exiled a number of its Parliamentary leaning Independents to settle the Bahamas under William Sayle as the Eleutheran Adventurers. Bermuda's barrier reef, coastal artillery batteries and militia provided a defence too powerful for the fleet sent in 1651 by Parliament under the command of Admiral Sir George Ayscue to capture the Royalist colonies. The Parliamentary Navy was consequently forced to blockade Bermuda for several months 'til the Bermudians negotiated a peace. After the American Revolutionary War, Bermuda was established as the Western Atlantic headquarters of the North America Station (later called the North America and West Indies Station, and later still the America and West Indies Station as it absorbed other stations) of the Royal Navy. Once the Royal Navy established a base and dockyard defended by regular soldiers, however, the militias were disbanded following the War of 1812. At the end of the 19th century, the colony raised volunteer units to form a reserve for the military garrison. Due to its isolated location in the North Atlantic Ocean, Bermuda was vital to the Allies' war effort during both world wars of the 20th century, serving as a marshalling point for trans-Atlantic convoys, as well as a naval air base. By the Second World War, both the Royal Navy's Fleet Air Arm and the Royal Air Force were operating Seaplane bases on Bermuda. In May 1940, the US requested base rights in Bermuda from the United Kingdom, but British Prime Minister Winston Churchill was initially unwilling to accede to the American request without getting something in return. In September 1940, as part of the Destroyers for Bases Agreement, the UK granted the US base rights in Bermuda. Bermuda and Newfoundland were not originally included in the agreement, but both were added to it, with no war material received by the UK in exchange. One of the terms of the agreement was that the airfield the US Army built would be used jointly by the US and the UK (which it was for the duration of the war, with RAF Transport Command relocating there from Darrell's Island in 1943). The US Army established the Bermuda Base Command in 1941 to co-ordinate its air, anti-aircraft, and coast artillery assets during the war. The US Navy operated a submarine base on Ordnance Island from 1942 through 1945. Construction began in 1941 of two airbases consisting of 5.8 km2 (2.2 sq mi) of land, largely reclaimed from the sea. For a number of years, Bermuda's bases were used by US Air Force transport and refuelling aircraft and by US Navy aircraft patrolling the Atlantic for enemy submarines, first German and, later, Soviet. The principal installation, Kindley Air Force Base on the eastern coast, was transferred to the US Navy in 1970 and redesignated Naval Air Station Bermuda. As a naval air station, the base continued to host both transient and deployed USN and USAF aircraft, as well as transitioning or deployed Royal Air Force and Canadian Forces aircraft. The original NAS Bermuda on the west side of the island, a seaplane base until the mid-1960s, was designated as the Naval Air Station Bermuda Annex. It provided optional anchorage and dockage facilities for transiting US Navy, US Coast Guard and NATO vessels, depending on size. An additional US Navy compound known as Naval Facility Bermuda (NAVFAC Bermuda), a submarine-detecting SOSUS station, was located to the west of the Annex near a Canadian Forces communications facility in the Tudor Hill area; it was converted from a US Army coast artillery bunker in 1954 and operated until 1995. Although leased for 99 years, US forces withdrew in 1995, as part of the wave of base closures following the end of the Cold War. Canada, which had operated a war-time naval base, HMCS Somers Isles, on the old Royal Navy base at Convict Bay, St George's, also established a radio-listening post at Daniel's Head in the West End of the islands during this time. In the 1950s, after the end of World War II, the Royal Naval dockyard and the military garrison were closed. A small Royal Navy supply base, HMS Malabar, continued to operate within the dockyard area, supporting transiting Royal Navy ships and submarines until it, too, was closed in 1995, along with the American and Canadian bases. Bermudians served in the British armed forces during both World War I and World War II. After the latter, Major-General Glyn Charles Anglim Gilbert, Bermuda's highest-ranking soldier, was instrumental in developing the Royal Bermuda Regiment. A number of other Bermudians and their descendants had preceded him into senior ranks, including Bahamian-born Admiral Lord Gambier, and Bermudian-born Royal Marines Brigadier A. John Harvey. When promoted to brigadier at age 38, following his wounding at the Allied invasion of Sicily, Harvey became the youngest-ever Royal Marine Brigadier. The Cenotaph in front of the Cabinet Building (in Hamilton) was erected in tribute to Bermuda's Great War dead (the tribute was later extended to Bermuda's Second World War dead) and is the site of the annual Remembrance Day commemoration. Today, the only military unit remaining in Bermuda, other than naval and army cadet corps, is the Royal Bermuda Regiment, an amalgam of the voluntary units originally formed toward the end of the 19th century. Although the Regiment's predecessors were voluntary units, until 2018 the modern body was formed primarily by conscription: balloted males were required to serve for three years, two months part-time, once they turn 18. Conscription was abolished 1 July 2018. In early 2020 the Royal Bermuda Regiment formed the Bermuda Coast Guard. Its 24-hour on-duty service includes search and rescue, counter-narcotics operations, border control, and protection of Bermuda's maritime interests. The Bermuda Coast Guard will interact with the rest of the Royal Bermuda Regiment and the Bermuda Police Service. Economy Banking and other financial services now form the largest sector of the economy at about 85% of GDP, with tourism being the second largest industry at 5%. Industrial and agriculture activities occur; however, these are on a limited scale and Bermuda is heavily reliant on imports. Living standards are high and as of 2019 Bermuda has the 6th-highest GDP per capita in the world. Early Easter Lily bulb exports to New York—then vital financially for Bermuda—became badly diseased from the late 19th century to the mid-1920s. Lawrence Ogilvie, the Bermuda Department of Agriculture plant pathologist saved the industry by identifying the problem as a virus (not aphid damage as previously thought) and instituting controls in the fields and packing houses. Exports showed a marked improvement: from 23 cases of lily bulbs in 1918, to 6,043 cases in 1927 from the 204 lily fields then in existence. Still in his 20s at the time, Ogilvie was professionally honoured by an article in Nature magazine. The lily export trade continued to flourish until the 1940s when the Japanese captured much of the market.[citation needed] In 1970, the colony switched its currency from the Bermudian pound to the Bermudian dollar, which is pegged at par with the US dollar. US notes and coins are used interchangeably with Bermudian notes and coins within the islands for most practical purposes; however, banks levy an exchange rate fee for the purchase of US dollars with Bermudian dollars for those going out of the islands for external purposes. The Bermuda Monetary Authority is the issuing authority for all banknotes and coins and regulates financial institutions. Bermuda is an offshore financial centre, which results from its minimal standards of business regulation/laws and direct taxation on personal or corporate income. It has one of the highest consumption taxes in the world and taxes all imports in lieu of an income tax system. Bermuda's consumption tax is equivalent to local income tax to local residents and funds government and infrastructure expenditures. The local tax system depends upon import duties, payroll taxes and consumption taxes. Foreign private individuals cannot easily open bank accounts or subscribe to mobile phone or internet services.[failed verification] Having no corporate income tax, Bermuda is a popular tax avoidance location. Google, for example, is known to have shifted over $10 billion in revenue to its Bermuda subsidiary using the Double Irish and Dutch Sandwich tax avoidance strategies, reducing its 2011 tax liability by $2 billion. The Bermuda Black Hole is another tax avoidance method in which untaxed profits end up in Bermuda. Large numbers of leading international insurance companies operate in Bermuda. Those internationally owned and operated businesses that are physically based in Bermuda (around four hundred) are represented by the Association of Bermuda International Companies (ABIC). In total, over 15,000 exempted or international companies are currently registered with the Registrar of Companies in Bermuda, most of which hold no office space or employees. The Bermuda Stock Exchange (BSX) specialises in listing and trading of capital market instruments such as equities, debt issues, funds (including hedge fund structures) and depository receipt programmes. The BSX is a full member of the World Federation of Exchanges and is located in an OECD member nation. It also has Approved Stock Exchange status under Australia's Foreign Investment Fund (FIF) taxation rules and Designated Investment Exchange status by the UK's Financial Services Authority. Four banks operate in Bermuda, having consolidated total assets of $24.3 billion (March 2014). Tourism is Bermuda's second-largest industry, with the island attracting over half a million visitors annually, of whom more than 80% are from the United States. Other significant sources of visitors are from Canada and the United Kingdom. However, the sector is vulnerable to external shocks, such as the 2008 recession. The affordability of housing became a prominent issue during Bermuda's business peak in 2005 but has softened with the decline of Bermuda's real estate prices. The World Factbook lists the average cost of a house in June 2003 as $976,000, while real estate agencies have claimed that this figure had risen to between $1.6 million and $1.845 million by 2007, though such high figures have been disputed. Bermuda consists of several islands with an area of 53.2 km2 (20.5 sq mi) with 447 km (278 mi) of paved roads—225 km (140 mi) of which are public roads and 222 km (138 mi) are private paved roads. A former railway track has been converted into a walking trail. There are also two marine ports (Hamilton and St. George's), and an airport, the L.F. Wade International Airport, located at the former U.S. Naval Air Station. A causeway links Hamilton Parish, Bermuda to St. George's and the airport. In common with the United Kingdom and most British Overseas Territories, traffic drives on the left. Bermuda's Ministry of Tourism and Transport manages the public ferry service, "SeaExpress", and the public bus system. Education The Bermuda Education Act 1996 requires that only three categories of schools can operate in the Bermuda Education system: Prior to 1950, the Bermuda school system was racially segregated. When the desegregation of schools was enacted in 1965, two of the formerly maintained "white" schools and both single-sex schools opted to become private schools. The rest became part of the public school system and were either aided or maintained. There are 38 schools in the Bermuda Public School System, including 10 preschools, 18 primary schools, 5 middle schools, 2 senior schools (The Berkeley Institute and Cedarbridge Academy), 1 school for students with physical and cognitive challenges, and 1 for students with behavioural problems. There is one aided primary school, two aided middle schools, and one aided senior school. Since 2010, Portuguese has been taught as an optional foreign language in the Bermudian school system. For higher education, the Bermuda College offers various associate degrees and other certificate programmes. Bermuda does not have any Bachelor-level colleges or universities. Bermuda's graduates usually attend Bachelor-level universities in the United States, Canada and the United Kingdom. In May 2009, the Bermudian Government's application was approved to become a contributory member of the University of the West Indies (UWI). Bermuda's membership enabled Bermudian students to enter the university at an agreed-upon subsidised rate by 2010. UWI also agreed that its Open Campus (online degree courses) would become open to Bermudian students in the future, with Bermuda becoming the 13th country to have access to the Open Campus. In 2010, it was announced that Bermuda would be an "associate contributing country" due to local Bermudian laws. Culture Bermuda's culture is a mixture of the various sources of its population: Native American, Spanish-Caribbean, English, Irish, and Scots cultures were evident in the 17th century, and became part of the dominant British culture. English is the primary and official language. Due to 160 years of immigration from Portuguese Atlantic islands (primarily the Azores, though also from Madeira and the Cape Verde Islands), a portion of the population also speaks Portuguese. There are strong British influences, together with Afro-Caribbean ones. The first notable, and historically important, book credited to a Bermudian was The History of Mary Prince, a slave narrative by Mary Prince. The book was published in 1831 at the height of Great Britain's abolitionist movement. Ernest Graham Ingham, an expatriate author, published his books at the turn of the 19th and 20th centuries. The novelist Brian Burland (1931– 2010) achieved a degree of success and acclaim internationally. More recently, Angela Barry has won critical recognition for her published fiction. West Indian musicians introduced calypso music when Bermuda's tourist industry was expanded with the increase of visitors brought by post-Second World War aviation. Local icons the Talbot Brothers performed calypso music for a number of decades both in Bermuda and the United States, and appeared on the Ed Sullivan Show. While calypso appealed more to tourists than to the local residents, reggae has been embraced by a number of Bermudians since the 1970s with the influx of Jamaican immigrants. Noted Bermudian musicians include operatic tenor Gary Burgess; jazz pianist Lance Hayward; singer-songwriter and poet, Heather Nova, and her brother Mishka, reggae musician; classical musician and conductor Kenneth Amis; and more recently, dancehall artist Collie Buddz. The dances of the Gombey dancers, seen at multiple events, are strongly influenced by African, Caribbean and British cultural traditions. Alfred Birdsey was one of the more famous and talented watercolourists, known for his impressionistic landscapes of Hamilton, St George's, and the surrounding sailboats, homes, and bays of Bermuda. Hand-carved cedar sculptures are another speciality. In 2010, his sculpture We Arrive was unveiled in Barr's Bay Park, overlooking Hamilton Harbour, to commemorate the freeing of slaves in 1835 from the American brig Enterprise. Local resident Tom Butterfield founded the Masterworks Museum of Bermuda Art in 1986, initially featuring works about Bermuda by artists from other countries. He began with pieces by American artists, such as Winslow Homer, Charles Demuth, and Georgia O'Keeffe, who had lived and worked on Bermuda. In 2008, the museum opened its new building, constructed within the Botanical Gardens. Bermuda hosts an annual international film festival, which shows multiple independent films. One of the founders is film producer and director Arthur Rankin Jr., co-founder of the Rankin/Bass production company. Many sports popular today were formalised by British public schools and universities in the 19th century. These schools produced the civil servants and military and naval officers required to build and maintain the British Empire, and team sports were considered a vital tool for training their students to think and act as part of a team. Former public schoolboys continued to pursue these activities, and founded organisations such as the Football Association (FA). Bermuda's role as the primary Royal Navy base in the Western Hemisphere ensured that the naval and military officers quickly introduced the newly formalised sports to Bermuda, including cricket, association football, rugby football, and even tennis and rowing. Bermuda's national cricket team participated in the Cricket World Cup 2007 in the West Indies but were knocked out of the World Cup. The Bermuda national football team managed to qualify to the 2019 CONCACAF Gold Cup, the country's first ever major football competition. In 2007, Bermuda hosted the 25th PGA Grand Slam of Golf. This 36-hole event was held on 16–17 October 2007, at the Mid Ocean Club in Tucker's Town. This season-ending tournament is limited to four golfers: the winners of the Masters, US Open, The Open Championship and PGA Championship. The event returned to Bermuda in 2008 and 2009. One-armed Bermudian golfer Quinn Talbot was both the United States National Amputee Golf Champion for five successive years and the British World One-Arm Golf Champion. The Government announced in 2006 that it would provide substantial financial support to Bermuda's cricket and football teams. Football did not become popular with Bermudians until after the Second World War. Bermuda's most prominent footballers are Clyde Best, Shaun Goater, Kyle Lightbourne, Reggie Lambe, Sam Nusum and Nahki Wells. In 2006, the Bermuda Hogges were formed as the nation's first professional football team to raise the standard of play for the Bermuda national football team. The team played in the United Soccer Leagues Second Division but folded in 2013. Sailing, fishing and equestrian sports are popular with both residents and visitors alike. The prestigious Newport–Bermuda Yacht Race is a more than 100-year-old tradition, with boats racing between Newport, Rhode Island, and Bermuda. In 2007, the 16th biennial Marion-Bermuda yacht race occurred. A sport unique to Bermuda is racing the Bermuda Fitted Dinghy. International One Design racing also originated in Bermuda. At the 2004 Summer Olympics, Bermuda competed in sailing, athletics, swimming, diving, triathlon and equestrian events. In those Olympics, Bermuda's Katura Horton-Perinchief made history by becoming the first black female diver to compete in the Olympic Games. Bermuda has had two Olympic medallists, Clarence Hill – who won a bronze medal in boxing – and Flora Duffy, who won a gold medal in triathlon. It is tradition for Bermuda to march in the Opening Ceremony in Bermuda shorts, regardless of the summer or winter Olympic celebration. Bermuda also competes in the biennial Island Games, which it hosted in 2013. In 1998, Bermuda established its own basketball association. Healthcare The Bermuda Hospitals Board operates the King Edward VII Memorial Hospital, located in Paget Parish, and the Mid-Atlantic Wellness Institute, located in Devonshire Parish. Boston's Lahey Medical Center has an established visiting specialists program on the island which provides Bermudians and expats with access to specialists regularly on the island. There were about 6,000 hospital admissions, 30,000 emergency department attendances and 6,300 outpatient procedures in 2017. Unlike the other territories that still remain under British rule, Bermuda does not have national healthcare. Employers must provide a healthcare plan and pay for up to 50% of the cost for each employee. Healthcare is a mandatory requirement and is expensive, even with the help provided by employers. There are only a few approved healthcare providers that offer insurance to Bermudians. As of 2016[update], these were the Bermudian government's Health Insurance Department, three other approved licensed health insurance companies, and three approved health insurance schemes (provided by the Bermudian government for its employees and by two banks). There are no paramedics on the island. The Bermuda Hospitals Board said in 2018 that they were not vital in Bermuda because of its small size. Nurse practitioners on the island, of which there are not many, can be granted authority to write prescriptions "under the authority of a medical practitioner". The Minister for Health during the COVID-19 pandemic was Kim Wilson, who led the territory's approach with "an abundance of caution". See also Explanatory notes References Further reading External links • British Overseas Territories • Overseas France (Overseas collectivity Overseas country of France) • Realm of New Zealand (Political status of the Cook Islands and Niue) • States and territories of Australia (Australian Indian Ocean Territories) 32°19′N 64°44′W / 32.32°N 64.74°W / 32.32; -64.74 |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-הוזל-2012_11-1] | [TOKENS: 74883] |
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ (Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-358] | [TOKENS: 76002] |
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B, 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/גביע_המדינה_2022/2023?action=edit&redlink=1] | [TOKENS: 599] |
יצירת הדף "גביע המדינה 2022/2023" ליצירת דף חדש, כתבו את התוכן שלכם בתיבת הטקסט למטה (לעזרה נוספת). אם הגעתם לדף זה בטעות, ייתכן שתרצו לחזור אחורה באמצעות כפתור Back בדפדפן. לפני פרסום ערך חדש: אחרי פרסום ערך: לכותבים חדשים: ערך חדש צריך לכלול לפחות כמה משפטים, כשהמשפט הראשון יהיה לרוב הגדרה של נושא הערך. ויקיפדיה אינה מילון, והציפייה היא שהערכים יכללו לפחות קצת מעבר להגדרה מילונית. ערך קצר מדי עלול להימחק, ולפיכך מומלץ להשקיע בכתיבת פסקה או שתיים לפחות. סימני פיסוק: ־ – — … קוד ויקי: • · [] [[]] () {{}} {{{}}} תווים מתמטיים: ~ | ° ± − × ² ³ + תווים עבריים: בּ וֹ וּ בַ בָ בֶ בֵ בִ בֳ בֲ בֱ בְ בֻ שׁ שׂ תו כיווניות |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/גביע_המדינה_2008/2009] | [TOKENS: 587] |
תוכן עניינים גביע המדינה בכדורגל 2008/2009 גביע המדינה בכדורגל 2008/2009 הייתה התחרות ה-71 מאז היווסדה וה-56 לאחר קום מדינת ישראל. המשחקים החלו ב-28 בספטמבר 2008 והסתיימו ב-26 במאי 2009. בית"ר ירושלים ניצחה במשחק הגמר ובכך זכתה בגביע בפעם השביעית ובפעם השנייה ברציפות. בעקבות כך שבית"ר ירושלים לא יכלה להשתתף בתחרות אירופיות, ומכבי חיפה העפילה לליגת האלופות, נציגות ישראל לליגה האירופית נקבעה על בסיס תוצאות הליגה בלבד. התוצאות בשלב המוקדם השתתפו קבוצות של ליגה ג'. בסיבוב התשיעי שהחל ב-13 בפברואר 2009 לתחרות הצטרפו קבוצות של ליגת העל. הקבוצה שאירחה את המשחק במגרשה הביתי צוינה כראשונה בכל זוג. הערה: משחק הגמר קישורים חיצוניים |
======================================== |
[SOURCE: https://huggingface.co/docs/hub] | [TOKENS: 1141] |
Hub documentation Hugging Face Hub documentation Hub and get access to the augmented documentation experience to get started Hugging Face Hub documentation The Hugging Face Hub is a platform with over 2M models, 500k datasets, and 1M demo apps (Spaces), all open source and publicly available, in an online platform where people can easily collaborate and build ML together. The Hub works as a central place where anyone can explore, experiment, collaborate, and build technology with Machine Learning. Are you ready to join the path towards open source Machine Learning? 🤗 What’s the Hugging Face Hub? We are helping the community work together towards the goal of advancing Machine Learning 🔥. The Hugging Face Hub is a platform with over 2M models, 500k datasets, and 1M demos in which people can easily collaborate in their ML workflows. The Hub works as a central place where anyone can share, explore, discover, and experiment with open-source Machine Learning. No single company, including the Tech Titans, will be able to “solve AI” by themselves – the only way we’ll achieve this is by sharing knowledge and resources in a community-centric approach. We are building the largest open-source collection of models, datasets, and demos on the Hugging Face Hub to democratize and advance ML for everyone 🚀. We encourage you to read the Code of Conduct and the Content Guidelines to familiarize yourself with the values that we expect our community members to uphold 🤗. What can you find on the Hub? The Hugging Face Hub hosts Git-based repositories, which are version-controlled buckets that can contain all your files. 💾 On it, you’ll be able to upload and discover… The Hub offers versioning, commit history, diffs, branches, and over a dozen library integrations! All repositories build on Xet, a new technology to efficiently store Large Files inside Git, intelligently splitting files into unique chunks and accelerating uploads and downloads. You can learn more about the features that all repositories share in the Repositories documentation. Models You can discover and use dozens of thousands of open-source ML models shared by the community. To promote responsible model usage and development, model repos are equipped with Model Cards to inform users of each model’s limitations and biases. Additional metadata about info such as their tasks, languages, and evaluation results can be included, with training metrics charts even added if the repository contains TensorBoard traces. It’s also easy to add an inference widget to your model, allowing anyone to play with the model directly in the browser! For programmatic access, a serverless API is provided by Inference Providers. To upload models to the Hub, or download models and integrate them into your work, explore the Models documentation. You can also choose from over a dozen libraries such as 🤗 Transformers, Asteroid, and ESPnet that support the Hub. Datasets The Hub is home to over 500k public datasets in more than 8k languages that can be used for a broad range of tasks across NLP, Computer Vision, and Audio. The Hub makes it simple to find, download, and upload datasets. Datasets are accompanied by extensive documentation in the form of Dataset Cards and Data Studio to let you explore the data directly in your browser. While many datasets are public, organizations and individuals can create private datasets to comply with licensing or privacy issues. You can learn more about Datasets here on the Hugging Face Hub documentation. The 🤗 datasets library allows you to programmatically interact with the datasets, so you can easily use datasets from the Hub in your projects. With a single line of code, you can access the datasets; even if they are so large they don’t fit in your computer, you can use streaming to efficiently access the data. Spaces Spaces is a simple way to host ML demo apps on the Hub. They allow you to build your ML portfolio, showcase your projects at conferences or to stakeholders, and work collaboratively with other people in the ML ecosystem. We currently support two awesome Python SDKs (Gradio and Streamlit) that let you build cool apps in a matter of minutes. Users can also create static Spaces, which are simple HTML/CSS/JavaScript pages, or deploy any Docker-based application. If you need GPU power for your demos, try ZeroGPU: it dynamically provides NVIDIA H200 GPUs, in real-time, only when needed. After you’ve explored a few Spaces (take a look at our Space of the Week!), dive into the Spaces documentation to learn all about how you can create your own Space. You’ll also be able to upgrade your Space to run on a GPU or other accelerated hardware. ⚡️ Organizations Companies, universities and non-profits are an essential part of the Hugging Face community! The Hub offers Organizations, which can be used to group accounts and manage datasets, models, and Spaces. Educators can also create collaborative organizations for students using Hugging Face for Classrooms. An organization’s repositories will be featured on the organization’s page and every member of the organization will have the ability to contribute to the repository. In addition to conveniently grouping all of an organization’s work, the Hub allows admins to set roles to control access to repositories, and manage their organization’s payment method and billing info. Machine Learning is more fun when collaborating! 🔥 Explore existing organizations, create a new organization here, and then visit the Organizations documentation to learn more. Security The Hugging Face Hub supports security and access control features to give you the peace of mind that your code, models, and data are safe. Visit the Security section in these docs to learn about: |
======================================== |
[SOURCE: https://huggingface.co/subscribe/pro] | [TOKENS: 154] |
Subscribe to Hugging Face PRO For only $9/month Private Repositories: Get 10× private storage capacity (up to 1TB) Public Repositories: Get 2× public storage capacity (up to 10TB) Inference Providers: Get 20× included credits across all inference providers Spaces ZeroGPU: Get 8× daily usage quota with the highest priority in queues Spaces Hosting: Host ZeroGPU Spaces running on distributed H200 hardware Spaces Dev Mode: Faster iteration cycles with SSH/VS Code support for Spaces Dataset Viewer: Activate and use it on private datasets Articles: Write and publish blog articles on your HF profile Features Preview: Get exclusive early access to upcoming features PRO PRO Badge: Show your support on your profile Already have an account? Log in |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Fox_Sports_News_(Australia)] | [TOKENS: 274] |
Contents Fox Sports News (Australia) Fox Sports News is an Australian cable and satellite sports news channel, owned by Fox Sports. History Fox Sports News launched on 1 October 2006. Initially, for 6 hours a day (midnight – 6 am AEST) the channel would simulcast Sky Sports News, similar to the set-up of Australian News channel Sky News Australia. It was later replaced by a continuous loop of different newscasts broadcast that day. On 5 March 2013 at Fox Sports new headquarters launch in Gore Hill, New South Wales, among the announcements relating to Fox Sports was the new logo of Fox Sports and Fox Sports News which is in line with its global affiliate broadcasters. On 3 November 2014, Fox Sports News launched a HD simulcast. In addition, it moved from channel 513 to channel 500. Fox Sports News is available at the Fox Sports website free of charge. However, its live stream is only accessible in Australia. The live programming has always been varied since the channel's launch. It was originally live from 6 am to midnight, then 6 am to 1 am, and 5 am to 1 am. It currently runs live programming from 5:30 am to 12:30 am. Presenters Former presenters Reporters Programs Seasonal: See also References |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אדם#cite_ref-12] | [TOKENS: 74883] |
תוכן עניינים אדם אדם נבון מודרני ספיאנס אידלטו אדם או אדם נבון (שם מדעי: Homo sapiens, בתעתיק: הוֹמוֹ סָפִּיֶינס, בלטינית: "הוֹמוֹ" – אדם, "סָפִּיֶינס" – חושב או תבוני) הוא מין של יונק ממשפחת קופי האדם, היחיד שנותר בסוג האדם. האדם ייחודי בעולם החי במוחו הגדול (יחסית לגודל גופו) יותר מכל בעלי החיים: גדול פי שלושה בערך אפילו ממוחות קופי האדם הקרובים אליו ביותר, שימפנזה וגורילה. האדם נבדל מהם גם בהליכתו הזקופה על שתי גפיו האחוריות, בהתאמת זרועותיו ואצבעות ידיו לשימוש מתקדם בכלים, וביכולת הדיבור שלו. הוא מאכלס מגוון עשיר של בתי גידול יבשתיים, יותר מכל בעל חיים אחר, ומשנה את בתי הגידול שלו כך שיתאימו לצרכיו ולמחייתו, ובכך נחשב למין מהנדס סביבה. הוא מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי. האדם נפוץ כיום בכל יבשות כדור הארץ, והוא חי דרך קבע בכולן למעט באנטארקטיקה. בני אדם מודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולאחר מכן החלו להתפשט בהדרגה לשאר יבשות העולם הישן, ולאחר מכן גם לאמריקה, תוך החלפה והטמעה של אוכלוסיות אדם קדומות יותר שחיו במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. לאורך מרבית הפרהיסטוריה הם חיו כציידים-לקטים, ורק לפני כעשרת אלפי שנים החלו לביית צמחים ובעלי חיים בהיקף נרחב לצורך חקלאות. לפני כחמשת אלפי שנים לכל היותר פיתחו לראשונה כתב, והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. במאות השנים האחרונות, אפשרו המהפכה התעשייתית וחידושי המדע גידול מהיר באוכלוסיית האנושות, והיא מונה כיום כ-8 מיליארד נפש. כל בני-האדם בני-ימינו, וכן בני אדם בעבר אשר היו זהים מבחינה אנטומית לבני אדם בני-ימינו, מסווגים לתת-מין אדם נבון מודרני (Homo sapiens sapiens). סיווג זה נועד להבדילם ממינים נכחדים קרובים אך שונים באנטומיה שלהם, כמו האדם הניאנדרטלי, שמסווג כתת-מין נפרד בתוך המין "אדם נבון" או כמין נפרד בסוג אדם (Homo). האדם הנבון המודרני נחשב לתת-המין היחיד ששרד עד ימינו מבין תת-המינים של הומו ספיינס, מבין הסוג הומו ומבין תת-השבט הומינינים. אטימולוגיה המילה אדם משמשת הן לתיאור פרט יחיד מהמין מכל גיל וזוויג, והן לתיאור המין כולו. בעברית, המילה אדם לתיאור בן המין האנושי היא גם שמו של אדם הראשון במקרא. לפי סיפור הבריאה השני בספר בראשית (ב, ד ואילך), השם נגזר מהשורש "אדמה", לציין את בריאת האדם מ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה”. כיום המילה "אדם" ככינוי כללי משמשת בדרך-כלל לגברים ולנשים באותה מידה. לעיתים קרובות מתייחסים גם במונח בני אדם לגברים ולנשים כאחת, לנשים בלבד מתייחסים במונח "בנות אדם"[א], ולעיתים רחוקות במונח "בנות חוה" על שמה של חוה המקראית. האדם מכונה גם "אנוש", "אנושי" או "בן אנוש",[ב] בדומה לשמו של אנוש, נכדו של אדם הראשון על פי המקרא[ג]. כלל בני-האדם נקראים לעיתים האֱנוֹשׁוּת או המין האנושי. שם התואר "אנושי" לעיתים מציין שייכות ביולוגית למין האדם או לסוג האדם, ותכונות אנושיות הן תכונות הנחשבות כמאפיינות או מייחדות בני אדם בהקשרים שונים, למשל מוסריות ואמפתיה בהשוואה לבעלי-חיים, מודעות עצמית בהשוואה למחשבים, או הזדקנות ומוות בהשוואה לאלים ומלאכים. מילה נוספת היא איש. צורת הריבוי שלה, אנשים, נמצאת בשימוש נרחב במובן של בני אדם כלליים – לא רק זכרים. "א. נשים" היא תחליף לא רשמי בכתבים שמקפידים על ניסוח נייטרלי מבחינה מגדרית. ביוונית המילה ἄνθρωπος (אַנְתְּרוֹפּוֹס) פירושה "אדם" או "אנוש", וממנה נגזרו המונח "אנתרופולוגיה", התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית, ומונחים רבים נוספים כמו "אנתרופוצנטריות", "אנתרופומורפיזם" ו"העיקרון האנתרופי". המילה הלטינית לאדם היא Homo (הוֹמוֹ), והיא משמשת בביולוגיה כשם המדעי של סוג האדם. כמו כן נגזרו ממנה המונח "הומניזם" והמילה האנגלית Human אשר משמשת גם כשם עצם שפירושו "בן אנוש" וגם כשם תואר שפירושו "אנושי". השם המדעי של האדם, Homo sapiens (הוֹמוֹ סָפִּיֶינס), ניתן בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס במסגרת פועלו להגדרת הטקסונומיה של עולם החי. השם תואם לשיטת השם המדעי הכפול של לינאוס, שבו המילה הראשונה מתארת את הסוג והשנייה את המין. שם הסוג, Homo, נלקח מהמילה הלטינית ל"אדם", ושם המין, sapiens, פירושו "תבוני", "נבון" או "חושב". בהמשך נגזרו מהשורש Homo גם השמות המדעיים של קבוצות ביולוגיות המכילות את האדם והמינים הקרובים לו ביותר, כמו משפחת האדם "הומינידיים" ותת-שבט "הומינינים". ביולוגיה לערכים רבים בנושא הגוף האנושי, ראו פורטל גוף האדם. האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר: מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם. בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם. שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמות להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך גופו בהשוואה לפרימטים אחרים, מפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן הוא בצורה ייחודית של "קערה", שבעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בדומה לאות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול הפועל כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקה וטיפול במכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן – תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לטיפול בכלים ולהכנתם. בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (הנקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל 17 ויותר, המאוחר יחסית, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך ניתן לזהות מבחוץ אצל בני אדם בוגרים בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה: הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות הן מהחי והן מהצומח. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש. בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבעים מפותחת בבני אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט של אנשים אחרים. חוש הריח של האדם חלש אפילו יותר משל הקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי. אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[ד] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה. מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך בכ-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים. למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט – מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ (Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מהצפוי ליונק בעל גודל גוף דומה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדירוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. ערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מהצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים. האזור המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול, שכוללת אזורים המתמחים בתפיסה, תנועה רצונית, מודעות, הבנת שפה, דיבור ועוד. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית של תאי עצב ותאי גלייה ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[ה][ו]. המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם – במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. תצרוכת יחסית זו של המוח אף גבוהה יותר אצל תינוקות – כ-50%, ואצל ילדים בני 4 שנים כ-66%. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים. עור האדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעור האדם אינו פחות מזה שבעורם של יונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מעור האדם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני אדם בתגובה לקור (התחושה המכונה "עור ברווז") ולעיתים בתגובה להתרגשות כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח"), לעיתים בליווי צמרמורת. בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[ז]. צבע העור מגוון מאוד בבני אדם ממוצא שונה – משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף בתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מהאפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפיים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D. צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין ויוצרות צבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה. כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי – כל אחד מהתאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מהאם ואחד מהאב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מהקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו זה עם זה ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם. אופן קביעת הזוויג באדם זהה אף הוא לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצא זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא זוג כרומוזומי XY, כלומר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, מזווגים זה לזה. כרומוזום Y קטן יותר מכרומוזום X. הורשת כרומוזום Y מהאב גורמת לעוּבָּר להתפתח לבן, בעוד שהורשת כרומוזום X מהאב גורמת לעובּר להתפתח לבת. כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים, והוא גדול בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מהגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). נוקלאוטידים אלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבונים, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבונים. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם לחלבונים אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, חלק ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ולשרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד. בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, דהיינו כ-0.1% מהגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר: שימפנזה מצוי ובונובו. ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות – שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, כלומר אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[ח]. מרבית המוטציות האלו הן נייטרליות – אינן מזיקות ואינן מועילות – ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מוּרָשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות אי-סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה). מתוך המגוון הגנטי הקיים, או השונות הגנטית, כ-85% מוסברים על ידי הבדלים שבין בני אדם בודדים, ורק חלק קטן מוסבר על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. המתאם החלקי שקיים בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם. מחקרים המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהמתאם הוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים, בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר. תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[ט], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה, אליו הגיעה ז'אן לואיז קלמן הצרפתית. היריון באדם נמשך בממוצע תשעה חודשים (כ־40 שבועות), שבמהלכם גוף האם עובר שינויים פיזיולוגיים והורמונליים רבים כדי לתמוך בעובר המתפתח. במהלך התקופה נבנית שליה המחוברת לחבל הטבור, והיא משמשת כמתווכת להעברת חמצן, חומרי תזונה ונוגדנים מדם האם אל העובר, וכן לסילוק חומרי פסולת. ההיריון נחקר ברפואה במסגרת גינקולוגיה ומיילדות, ובמיוחד בתחום רפואת האם והעובר, העוסקת בזיהוי וטיפול בסיבוכים רפואיים. התפתחות עובר האדם מתחילה לאחר הפריה, כאשר תא הביצית המופרית מתחלק במהירות למורולה ולבלסטוציסט, הנקלט בדופן הרחם. בשבועות הראשונים נוצרים שכבות התאים העובריות בתהליך הגסטרולציה, ומהן מתפתחים בהמשך איברי הגוף. התקופה עד לשבוע השמיני מכונה שלב העובריות ובה מתהווים איברי היסוד, ואילו מהשבוע התשיעי ואילך מתחיל שלב העובר, שבו האיברים מבשילים ומתפתחים עד ללידה. תחום זה נחקר במסגרת אמבריולוגיה, וביולוגיה התפתחותית בשילוב שיטות אבחון רפואיות מודרניות כגון אולטרה סאונד ותבחיני דם. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בהריון ולידה לעובר ולאם פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר. התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה). כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[י]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים. תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, כלכלתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכול תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות. לאדם אין עונת רבייה קבועה, והוא מתרבה בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מהשחלה, ואם איננה מופרית בתא זרע היא נשטפת החוצה מהרחם וביצית חדשה חורגת מהשחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום. תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" – האישה איננה מגלה סימני ייחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מהאישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילוֹת מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי. כמו אצל נקבות של מיני יונקים אחרים, הנקה גורמת לגוף האישה להפריש את ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ, וכך מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה – בדרך-כלל פוליגיניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעוֹת של היריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמיים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. בעשורים האחרונים במערב הפכו מקובלות במידת מה מסגרות הורות שונות, אולם בהסתכלות כללית על כלל חברות האדם בנות זמננו, המשפחה הנורמטיבית ביותר עדיין כוללת גבר ואישה המקיימים יחסי-מין בלעדיים זה עם זה ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים. תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות. לערכים רבים בנושאי מזון ותזונה, ראו פורטל המזון. בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מהחי והצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים על ציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מהצומח או כמעט בלעדית מהחי. במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי גידולים חקלאיים שהם היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[י"א]. לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי עבור אוכלוסיות של בני אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, צריכת המזון הממוצעת בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום, בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה. מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ יותר ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[י"ב][ט]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[י"ג]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם ששרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה מתו כתוצאה ממגפות כאלו, יותר מאשר נהרגו במלחמות או כתוצאה משעבוד[י"ד]. במאות השנים האחרונות חלו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ששינו את מאזן התחלואה והתמותה בצורה מהפכנית. במאה ה־19 התגלתה ההתאוריה החיידקית של המחלות, בזכות עבודותיהם של לואי פסטר ורוברט קוך, שהראו כי חיידקים ונגיפים הם גורמי מחלות מידבקות. בעקבות הבנה זו פותחו חיסונים ראשונים, כמו חיסון נגד כלבת שיצר פסטר, ובהמשך חיסונים רבים נוספים, וכן אנטיביוטיקה, ובראשן פניצילין שהתגלתה על ידי אלכסנדר פלמינג ב־1928. במקביל, חידושים בתחום סניטציה והיגיינה ציבורית – כגון מערכות ביוב מודרניות, אספקת מי שתייה נקיים ושיפור תנאי מגורים – הפחיתו במידה ניכרת את התפשטות המחלות הזיהומיות. בעקבות תהליכים אלו ירדו במדינות המפותחות שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, ותשומת הלב הרפואית הופנתה יותר אל גורמי התמותה העיקריים הבאים: מחלות לב וכלי דם, מחלות ניווניות וסרטן. עם זאת, במדינות המתפתחות, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן: בית גידול, תפוצה ואוכלוסייה תחום תפוצת האדם כולל את כל יבשות כדור הארץ פרט לאנטארקטיקה (שיש בה תחנות מחקר אך לא מגורי קבע). האדם הוא מין החולייתן היבשתי בעל התפוצה הגאוגרפית הרחבה ביותר, וחי במספר הרב ביותר של בתי גידול. מתקרבים אליו בכך רק כמה מינים החיים במשכנות האדם, כמו העורב האפור והחולדה המצויה[ט"ו]. הטכנולוגיה והתרבות אפשרו לאדם לחיות באזורי אקלים ובבתי-גידול שונים ומגוונים מאוד, כגון מדבריות, יער גשם טרופי, איים מבודדים בלב האוקיינוס וטונדרה ארקטית. לעומת זאת, בקרב חסרי חוליות ומיקרואורגניזמים קיימים מינים עם תפוצה אקולוגית אף רחבה יותר – למשל יתושים, זבוב הבית, תיקן גרמני, נמצאים במגוון עצום של סביבות, ואילו, דובוני מים חיידקים וארכאונים קיימים כמעט בכל סביבה על פני כדור הארץ, כולל אזורי קיצון כמו מעיינות חמים, טונדרה קפואה ומצולות האוקיינוס. נכון ל-2023, אוכלוסיית האדם בכדור הארץ מונה 8 מיליארד נפש. ואולם מספר זה הוא תוצאת גידול כה מהיר במהלך מאות השנים האחרונות, עד כי יש המתארים אותו במונח התפוצצות אוכלוסין. במשך מרבית הפרהיסטוריה, אוכלוסיית העולם מנתה רק כמה עשרות אלפי בני אדם[ט"ז]. לפני כמה אלפי שנים, המעבר מכלכלה המבוססת על ציד ולקט לכלכלה מבוססת על חקלאות אפשר לראשונה להגדיל באופן משמעותי את אוכלוסיית האדם, ובמשך מרבית ההיסטוריה נאמד גודלה בכמה עשרות או מאות מיליונים. לפני כמאתיים שנה, חידושי המהפכה התעשייתית וירידה בתמותת תינוקות כתוצאה מהשגי הרפואה גרמו לגידול מהיר באוכלוסייה, אשר הגיעה למיליארד נפש בראשית המאה ה-19, לשני מיליארד נפש בראשית המאה ה-20, ולשבעה מיליארד נפש בראשית המאה ה-21. קצב גידול האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 – כ-2.2% בשנה שפירושם הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 31 שנה. מאז ועד היום, אמצעי מניעה ושיטות נוספות לפיקוח ילודה סייעו להוריד את קצב הגידול העולמי לפחות מ-1% בשנה, שפירושו הכפלת גודל האוכלוסייה מדי 70 שנים. תחזיות לגודל האוכלוסייה בשנים הבאות תלויות בתחזית לקצב הגידול: במרבית המדינות המפותחות בעולם כיום ירד קצב הגידול הטבעי לאפס ואף למטה מכך (כלומר ירידה בגודל האוכלוסייה), ובהנחה שמדינות העולם השלישי תלכנה בעקבותיהן חוזה כיום ארגון האומות המאוחדות שאוכלוסיית העולם תתייצב בראשית המאה ה-22 על גודל של כ-10.5 מיליארד בני אדם[י"ז]. השפעות מערכתיות של האדם על הסביבה פעילות האדם משנה בקנה־מידה עולמי את מערכות התמיכה בחיים בכדור הארץ. במסגרת מחקרים על אקולוגיה וקיימות כמו מחקר גבולות פלנטריים זוהו מספר תחומים שבהם פעילות האדם משפיעה בצורה נרחבת על הפלנטה במידה שהיא משפיעה על מינים רבים אחרים וכבר חצתה את "המרחב הבטוח" לקיום האנושות. גידול האוכלוסייה, פיתוחי החקלאות והטכנולוגיה, התאום החברתי והפעילות הכלכלית מאפשרים לאדם לשנות בתי גידול בקנה-מידה נרחב על-מנת להתאימם לצרכיו (מין מהנדס סביבה) – מברא יערות על-מנת להפוך אותם לאדמה חקלאית או לערים, מביית צמחי בר וחיות בר, ובונה סכרים, מאגרי-מים ומתקני השקיה המאפשרים לגדל צמחים וחיות כאלו אפילו בבתי-גידול שחונים ומדבריים. ישנם בתי גידול שלמים שנמצאים כיום בסכנת היעלמות כתוצאה מפעולות האדם. למשל, מעריכים שיותר משני שלישים משטחי היער והחורש הים-תיכוני הושמדו, כתוצאה מרעיית יתר, כריתת עצים לבערה והכשרת שטחים לחקלאות ולעיור. פעילות האדם גרמה או סייעה להכחדה של מיני בעלי-חיים וצמחים רבים, בעיקר ביבשות ואיים שיושבו לראשונה על ידי הומו ספיינס ולא התקיימו בהם לפני-כן אוכלוסיות אדם ארכאיות. יש המעריכים שכבר בתקופה הפרהיסטורית תרמו ציידים-לקטים להכחדתם של רבים ממיני בעלי החיים הגדולים שנעלמו בסוף הפליסטוקן וראשית ההולוקן. למשל, לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אוסטרליה לפני כ-45 אלף שנה נכחדו שם 23 מתוך 24 המינים שמשקלם עלה על 44 ק"ג, ובכללם הדיפרוטודון, הפרוקופטודון, אריה הכיס והמגלניה. לאחר שהיגרו בני האדם הראשונים ליבשת אמריקה לפני כ-14 אלף שנה נכחדו שם מרבית היונקים במשקל מעל 100 ק"ג, ובכלל זה כל מיני הסוסים, בעלי החדק, עצלני הקרקע, ואף כמה טורפים גדולים דוגמת הסמילודון, האריה האמריקני וזאב הבלהות. מידת תרומתו של האדם להכחדות של סוף הפליסטוקן, בהשוואה לגורמים אחרים כמו תמורות אקלים, שנויה במחלוקת במחקר בעיקר בגלל הקושי לתארך במדויק את היעלמות בעלי החיים הגדולים מחד גיסא, ואת העדויות הארכאולוגיות להגעת האדם מאידך גיסא. לעומת זאת אין מחלוקת על ייחוס הכחדות ההולוקן להגירות האדם. לדוגמה, בניו זילנד נכחדו מספר מינים של עוף המואה ועיט האסטי לאחר שהגיעו לשם המאורים, ובמדגסקר נכחדו 8 מיני עוף הפיל, 17 מיני למורים (ובכלל זה הלמור הענק), ושני מיני היפופוטמיים, לאחר שהגיעו לשם לראשונה בני אדם מאינדונזיה. בתקופות היסטוריות, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע תיעד את הכחדתם של 784 מיני בעלי-חיים וצמחים מאז שנת 1500 לספירה, בכללם שור הבר, זברת הקואגה, הזאב הטסמני, פרת הים, עוף הדודו ומלומיס קי ברמבל. האיגוד מעריך שמינים רבים מכך בהרבה נכחדו ללא תיעוד, וכן מגדיר כמעט 4,000 מינים החיים כיום "בסכנה חמורה" להכחדה. מחזור הפחמן – שריפת דלק מאובנים ובירוא יערות גרמו לעלייה ניכרת בריכוז פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים באטמוספירה, מה שהוביל להתחממות עולמית ולהפרת דפוסי אקלים טבעיים. מחזור החנקן והזרחן – שימוש נרחב בדשנים ובחקלאות תעשייתית מחדיר מדי שנה כמויות עודפות של תרכובות חנקן וזרחן למערכות יבשתיות וימיות. עודפים אלה נשטפים לנהרות וימים, יוצרים איטרופיקציה שגורמת לפריחת אצות רעילות, לחנק אקוויפרים וליצירת "אזורים מתים" באוקיינוסים. בעקבות שינוי מחזור הפחמן (וכן גזי חממה אחרים) האדם אף מסוגל להשפיע על האקלים של כדור הארץ כולו. חוקרים במדעי האקלים גילו שהחקלאות והתעשייה של האדם העלו באופן ניכר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספירה, ומוערך ששינוי זה תרם באופן משמעותי להתחממות של פני כדור הארץ בשיעור ממוצע של למעלה מ-0.75 מעלת צלזיוס במאה השנים האחרונות[י"ח]. האדם מייצר ומשחרר לסביבה אלפי כימיקלים חדשים, שרבים מהם מתפזרים במערכות אקולוגיות ואינם מתפרקים. מזהמים אורגניים עמידים (Persistent organic pollutants – POPs) כמו די-די-טי, PCB ודיוקסינים מצטברים ברקמות בעלי־חיים ובשרשרת המזון, וגורמים לפגיעה בפוריות, חסינות ובריאות האדם. מיקרופלסטיק ופלסטיק חד־פעמי חדרו כמעט לכל מערכות כדור הארץ – ממעמקי האוקיינוס ועד אנטארקטיקה. חלקיקים אלו נבלעים על ידי פלנקטון, דגים ועופות ים, וריכוזם עולה במעלה שרשרת המזון עד לאדם. זיהום מתכות כבדות (כגון כספית, קדמיום ועופרת) מהתעשייה והכרייה גורם לנזקים עצביים ובריאותיים חמורים. לקיחה מתוך הייצור הראשוני הגלובלי – מחקרים מעריכים שהאנושות צורכת באופן ישיר או עקיף 25–40% מכלל האנרגיה הביולוגית המיוצרת בפוטוסינתזה ביבשה, מה שמגביל את המשאבים למינים אחרים ותורם לדחיקתם. החמצת אוקיינוסים – קליטת עודפי הפחמן הדו-חמצני על ידי מי הים גורמת להחמצת האוקיינוסים, הפוגעת ביכולת של אלמוגים, רכיכות ופלנקטון לבנות שלד גירני. הרס מערכות ימיות – פיתוח חופים, כריית חול, דיג הרסני (למשל רשתות גרירה) וזיהום כימי פוגעים בשוניות אלמוגים, מנגרובים ועשב ים, המשמשים בתי גידול קריטיים לרבייה ולשמירה על מגוון ביולוגי ימי. אזורים מתים – אזורים נרחבים באוקיינוסים, בעיקר בשפכי נהרות גדולים, סובלים מרמות חמצן נמוכות עד אפסיות כתוצאה מזיהום חקלאי ותעשייתי. השינויים במערכות האקולוגיות אינם פוגעים רק במינים אחרים אלא חוזרים ומשפיעים ישירות על בני האדם: מוצא האדם תומאס הנרי האקסלי, בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (1863), וצ'ארלס דרווין, בספרו "מוצא האדם" (1871), היו הראשונים שטענו כי האדם לא הופיע כמות שהוא, אלא התפתח אבולוציונית מתוך מין נכחד אשר היה אב קדמון משותף לאדם ולקופי האדם. האקסלי ודרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם קופי האדם הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האב הקדמון המשותף ביבשת אפריקה, מקום תפוצתם של השימפנזה והגורילה (וראו גם אב קדמון משותף אדם–שימפנזה, המאוחר יותר מהאב הקדמון המשותף להם ולגורילה). אף כי פרטים רבים באבולוציה של האדם עדיין אינם ידועים, וייתכן שחלקם לא ייוודעו לעולם, יש כיום קונצנזוס מדעי מוחלט על עצם התפתחותו האבולוציונית של האדם מאבות קדמונים המשותפים לו ולקופי האדם. במחקרים אבולוציונים גנטיים בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 הוברר כי רצף גנום האדם אכן דומה מאוד לזה של קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה והגורילה. שיטות שעון מולקולרי מאפשרות לתארך את זמן הפיצול בין הענף שממנו התפתח האדם, המסווג כיום כתת-שבט ההומינינים, לענפים שהובילו לשאר קופי האדם. כיום מוערך זמן הפיצול בין ההומינינים לענף השימפנזה ב-8 עד 4 מיליון שנים לפני זמננו, והפיצול מענף הגורילה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים לפני כן. מתקופה זו נמצאו באפריקה מאובנים ממספר מיני הומינידים, אך רובם חלקיים מאוד ולכן לא ברור עדיין אם אחד מהם הוא האב הקדמון המשותף או המין ההומיניני הראשון. התפתחות אבולוציונית חשובה המגדירה את הענף ההומיניני היא ההזדקפות על הרגליים האחוריות, אשר שחררה את הידיים לטיפול בעצמים שונים, וככל הנראה גם לשימוש בכלים. תצורת שלד המפגינה שלב מעבר בין טיפוס על ארבע לבין הליכה על שתיים נמצאה אצל ההומינין הנכחד ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), שמאובן מפורט מאוד שלו התגלה באתיופיה ומתוארך לתקופה של 4.4 מיליון לפני זמננו. מתקופה מאוחרת יותר, בין 4.2 מיליון ל-1.4 מיליון שנה לפני זמננו, מוכרים מאפריקה מאובנים של מספר מינים שונים מהסוג אוסטרלופיתקוס (Australopithecus), שכבר הלכו זקופים לחלוטין, אף על פי ששמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. ממדידת הנפח הפנימי של הגולגולות שלהם עולה שמוחם לא היה גדול בהרבה ממוח קופי אדם בני-ימינו. כמעט כל הפלאואנתרופולוגים כיום מסכימים שאחד ממינים אלו היה אביו הקדמון של סוג האדם, אם כי לא ברור עדיין מי מהם. המינים הראשונים מסוג האדם (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה, ולקדומים שבהם, כמו הומו הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף) נחשב כמין האדם הראשון שהיגר מאפריקה, לפני כ-1.8 מיליון שנה, והתפשט למזרח התיכון, לאירופה ולמזרח אסיה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה. אצל מיני סוג האדם התרחשה עלייה הדרגתית בגודל המוח, שתוך פחות משני מיליון שנה שילש את נפחו מכ-400 סמ"ק אצל אוסטרלופיתקים, לכ-600 סמ"ק אצל הביליס, כ-1,000 סמ"ק אצל ארקטוס ו-1,350 סמ"ק בממוצע אצל בני אדם בני-ימינו. במקביל לעלייה בגודל המוח מתגלה שכלול הולך וגובר בטכנולוגיית הסיתות של כלי האבן המקושרים עם מאובנים אלו (ראו בפרק הפרהיסטוריה). מאובני האדם הקדומים ביותר המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו ספיינס (Homo sapiens) התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. אך מאובנים אלו עדיין מפגינים מאפייני גולגולת פרימיטיביים ונפח מוח קטן בממוצע ממוח בני אדם בני-ימינו, ולכן מסווגים תחת המונח החצי-רשמי "הומו ספיינס ארכאי", בעוד שחוקרים אחרים מגדירים אותם כמין משלהם הומו היידלברגנסיס. נראה שלפני כ-400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב-אסיה, ולאדם המודרני באפריקה. הניאנדרטלים היו כבר בעלי מוח גדול כשל מוחות בני אדם בני-ימינו, אך מאפייני הגולגולת שלהם עדיין היו ארכאיים, ובתרבות שלהם התגלו רק עדויות מעטות לקבורה טקסית, אומנות וחשיבה סימבולית. קיימת מחלוקת בתחום האם יש לסווג את הניאנדרטלים כמין נפרד מספיינס, או כתת-מין בתוך המין ספיינס. דנ"א שמוצה ממאובני ניאנדרטלים בשיטות פלאוגנטיות מאשר כי הם התפצלו מהשושלת שהובילה לאנושות המודרנית לפני כמה מאות אלפי שנים, אך מגלה גם עדויות לשיעור נמוך של רביית כלאיים ביניהם לבין האדם המודרני בתקופה מאוחרת יותר (ראו בסעיף הבא). אוכלוסיות אדם נכחדות נוספות שהתקיימו בו-זמנית עם האדם המודרני הן האדם הדניסובי בסיביר (תאריך ידוע אחרון לפני כ-40 אלף שנה), הומו פלורסיינסיס באיי סונדה (תאריך ידוע אחרון לפני כ-50 אלף שנה), והומו ארקטוס בדרום-מזרח אסיה (תיארוכים אחרונים לפני כ-50 אלף שנה). גם באפריקה נראה שאוכלוסיות ספיינס ארכאי התקיימו זמן רב לצד אוכלוסיות מודרניות בהופעתן, ושלדי אדם עם תכונות ארכאיות התגלו שם עד תקופה של כ-15 אלף שנה לפני זמננו. מאובני אדם הזהים אנטומית לבני אדם בני-ימינו נקראים במינוח המדעי המקובל הומו ספיינס מודרני אנטומית, ולעיתים מוגדרים במינוח הטקסונומי כתת-המין "הומו ספיינס ספיינס" (Homo sapiens sapiens). המאובנים העתיקים ביותר שסווגו כך התגלו באתר אומו קיביש בדרום אתיופיה, ותוארכו בשיטה הרדיומטרית ארגון-ארגון לגיל של כ-190 אלף שנה לפני זמננו. בהשוואה לניאנדרטלים וספיינס ארכאי, התכונות האנטומיות המציינות את האדם המודרני הן: בנוסף לעדות המאובנים, העדויות הגנטיות מרצפי הגנום של אנשים ברחבי העולם, ולאחרונה אף עדויות פלאוגנטיות מגנומים שמוצו מתוך מאובני אדם, מצביעות אף הן על מקורה של האנושות המודרנית ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנה. מאובני האדם המודרני הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה נמצאו בארץ ישראל, במערת מיסְלִיָּה (כ-194 עד 177 אלפי שנים לפני זמננו), וכן במערת הגדי ובמערת הקפיצה (כ-120 עד 90 אלפי שנים לפני זמננו). ייתכן שמאובנים אלו מייצגים שלבים ראשונים של הגירת האדם המודרני מחוץ לאפריקה, שהותירו עדויות גנטיות מסוימות. בתקופה מאוחרת יותר (לפני כ-60 עד 40 אלף שנה) נמצאו בישראל בעיקר מאובני ניאנדרטלים. לפני כ-60 עד 50 אלף שנה החלה הגירה נרחבת של האדם המודרני אל מחוץ לאפריקה, אשר יצרה את האנושות בת-זמננו. ממצאים משלימים מצביעים על האפשרות שאירוע אקלימי יצר "פרוזדור אקלימי", לפני כמה עשרות אלפי שנים, והזדמנות זו אפשרה לאדם המודרני לנדוד באופן נרחב הלאה מאפריקה. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר לגל הנדידה המאוחר היא הגולגולת ממערת מנות בישראל שגילה כ-55 אלף שנה. על פי הממצאים הגנטיים וממצאי המאובנים נראה כי בני אדם מודרניים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-60 אלף שנה, לאירופה לפני כ-40 אלף שנה ולאמריקה לפני כ-17 אלף שנה. הגירה בסירות לאיי הים התיכון, לאיי פולינזיה באוקיינוס השקט ולמדגסקר באוקיינוס ההודי התרחשה לפני אלפי שנים בלבד. בתקופת היציאה מאפריקה נעלמו האוכלוסיות האחרונות של בני אדם ארכאיים, ולכן יש חוקרים הסבורים שהם הושמדו על ידי הפולשים המודרניים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקר פלאוגנטי של הגנום הניאנדרטלי והגנום הדניסובי מעיד על שיעור נמוך של רביית כלאיים פורייה בין האוכלוסיות הפולשות והארכאיות. כתוצאה מכך לכל בני האדם בני-ימינו ממוצא אסייתי, אירופאי או אמריקאי יש אחוז קטן של אבות קדמונים ניאנדרטלים, ולילידי גינאה החדשה ואוסטרליה יש בנוסף גם אחוז קטן של אבות קדמונים דניסובים. סביר להניח שבאופן דומה גם לאפריקאים בני זמננו אחוז קטן של אבות קדמונים ארכאיים מאפריקה, אף כי קשה לוודא זאת משום שעדיין לא מוצו גנומים עתיקים ממאובנים ארכאיים באפריקה. אבולוציה ממשיכה להתרחש בבני אדם גם בימינו, אם כי קשה להבחין בה בפעולה משום שהשתלטות מוטציה חדשה על האוכלוסייה אורכת בדרך כלל אלפי שנים. נמצאו ראיות שקצב האבולוציה האנושית אף הואץ בעשרות אלפי השנים האחרונות, כתוצאה מן הגידול באוכלוסייה המגדיל את מספר המוטציות החדשות המופיעות בה. ברירה טבעית במשך אלפי השנים האחרונות מסייעת להסתגלות של בני אדם לאורח חיים חקלאי, למשל מוטציות המאפשרות למבוגרים לעכל את סוכר החלב השתלטו בברירה טבעית על מרבית האוכלוסייה של חברות אנושיות המגדלות בהמות חלב, אך בחברות אנושיות שאינן צורכות מוצרי חלב אין למוטציות אלו יתרון ברירה, ושם הן עדיין נדירות. באופן דומה, מוטציות שכפול הגדילו את מספר העותקים של הגן לעיכול עמילן משניים בלבד – המספר הנפוץ אצל ציידים-לקטים בני ימינו, וגם אצל בני אדם פרהיסטוריים וקופי אדם – לכ-8 עותקים בממוצע אצל בני אדם בחברות חקלאיות הניזונים מצמחים מבויתים עתירי עמילן דוגמת חיטה, אורז ותפוח אדמה. פרהיסטוריה המונח פרהיסטוריה מתייחס לתולדות האדם ותרבותו בתקופה שקדמה להמצאת הכתב ולתיעוד המאורעות. נהוג לפתוח אותה בהופעת הסוג אדם וכלי האבן המסותתים הראשונים, כ-3.3 מיליון שנה לפני זמננו במזרח אפריקה. התקופה הפרהיסטורית מסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים עם תחילת השימוש בכתב (בתקופות שונות במקומות שונים בעולם). לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים מאבן, מעצם ומחרס, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו. חלוקת הפרהיסטוריה האנושית משתנה ממקום למקום. באזור המזרח התיכון, אירואסיה וצפון אפריקה מקובל להבחין בין תקופת האבן לתקופות בהן החל עיבוד המתכת, כמו התקופה הכלקוליתית בקדמת אסיה ובדרום אירופה, ותקופות הברונזה והברזל[י"ט]. בתוך תקופת האבן מקובלת החלוקה לתקופה הפלאוליתית, בה בני האדם היו נוודים וקיימו אורח חיים של ציידים-לקטים, והתקופה הנאוליתית, בה החל ייצור המזון (ביות צמחים וחיות משק) והתיישבות בכפרי קבע חקלאיים. המעבר מהשלב הפלאוליתי לשלב הנאוליתי אירע (בהדרגה) בסביבות 11,500 שנים לפני זמננו בסהר הפורה, וכאלף עד 5,000 שנים מאוחר יותר בדרום ומזרח אסיה, צפון אפריקה ואירופה. ייצור המזון, עליו מתבססת הציוויליזציה האנושית, הגיע לאזורים אחרים רק במהלך אלפיים השנים האחרונות (למשל לדרום אפריקה), ולאזורים אחרים, כאוסטרליה, לא הגיע כלל עד העת החדשה. במאה ה-20 ובמאה ה-21 עדיין מתקיימים בכמה אזורים נידחים בעולם קומץ של שבטי אדם החיים ללא כתב וחרושת מתכת, וחלקם אף ללא חקלאות, ומתוך המחקר האנתרופולוגי שלהם ניתן להסיק על אורח החיים בתקופות פרהיסטוריות. זוהי התקופה הפרהיסטורית הקדומה והארוכה ביותר, ומקובל להגדירה החל מהעדויות הראשונות לכלי אבן מסותתים, כ-3.3 מיליון שנה ועד כ-250 אלף שנה לפני זמננו. האתרים הארכאולוגיים האופייניים לה שייכים לתרבות האולדובאית, המתאפיינת בסיתות נתזים פשוטים ומקצצים, ולאחריה לתרבות האשלית, המאופיינת בסיתות מוקפד יותר של אבני יד וטיפוסי כלים תקניים אחרים. תרבויות אלה נוצרו בידי מיני אדם שקדמו למין האנושי המודרני, בעיקר הומו הביליס באפריקה והומו ארקטוס שהתפשט גם למזרח התיכון, דרום-אירופה ודרום ומזרח-אסיה. לפני כ-600 אלף שנה, מאובני האדם המסווגים לראשונה על ידי חוקרים מסוימים כ"הומו ספיינס ארכאי", ועל ידי חוקרים אחרים כמין בפני עצמו הומו היידלברגנסיס, עדיין מקושרים עם כלי אבן מהתרבות האשלית ומתרבויות דומות. עדויות לשימוש קבוע באש נעשות נפוצות רק לקראת סוף התקופה הפלאוליתית התחתונה, ועדויות משכנעות לקבורה, לפולחן ולאומנות נעדרות ממנה כמעט לחלוטין. מקובל להגדיר תקופה זו מ-250 אלף ועד כ-45 אלף שנים לפני זמננו, בעיקר על פי השימוש הנרחב בתרבות המוסטרית ובתרבויות דומות לסיתות כלי צור דקים ומתוחכמים מכלי האבן האשלים. בתרבויות אלו השתמשו בתקופה זו בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית, שהופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, אך גם הניאנדרטלים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובאירופה. בתקופה הפלאוליתית התיכונה שלטו בני אדם באש וצדו פרסתנים גדולים כעניין שבשגרה. עם זאת, קיים ויכוח בין חוקרים אם בני אדם אלו כבר היו מודרניים לחלוטין מבחינה קוגניטיבית, שכן עדויות לקבורה מכוונת וטקסית, לשימוש בצבע ולייצור חרוזים לקישוט הן עדיין נדירות מאוד בתקופה זו. במהלך תקופה זו נדד לראשונה האדם במספרים גדולים אל מחוץ לאפריקה, והתפשט בהדרגה אל אסיה ובמידה מסוימת גם אל יבשות נוספות. תקופה זו מתאפיינת בתרבויות חומריות דוגמת התרבות האוריניאקית, שייצרו כלים משוכללים מאבן ואף מחומרים נוספים כגון עצם וקרן, וכן חרוזים משיני בעלי חיים, פריטי אומנות מגולפים בכישרון וציורי מערות מרהיבי-עין. בני אדם מודרניים אנטומית היגרו מאפריקה והשתלטו בהדרגה על כל יבשות העולם (פרט לאנטארקטיקה), תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם ארכאיות כמו הניאנדרטלים, או הטמעתן לתוך האוכלוסיות המודרניות. האדם המודרני גם יישב אזורים שלא הייתה בהם מקודם נוכחות אנושית כלשהי: הגירה לגינאה החדשה ולאוסטרליה החלה ככל הנראה כבר לפני כ-45 אלף שנה, ולמרות המפלס הנמוך של פני-הים באותה תקופה חייבה טכנולוגיה כלשהי של סירות או רפסודות לחציית מצרי ים ברוחב עשרות קילומטרים. ההגירה מסיביר לאמריקה הצפונית דרך ברינגיה, גשר יבשתי שחיבר באותה תקופה את מצר ברינג, החלה ככל הנראה לפני כ-17 אלף שנה, ולאחר כשלושת אלפי שנים נוספות התפשטו המהגרים עד קצה הדרומי של אמריקה הדרומית. הישגים מעין אלו מצביעים על כך שבני-האדם בתקופה הפלאוליתית העליונה כבר היו מודרניים לחלוטין ביכולותיהם, בעלי שפה מורכבת, תודעה וכישורי מחייה וטכנולוגיה זהים לאלו של ציידים-לקטים בני-ימינו. לפני כ-12 אלפי שנים החלו חברות אדם רבות לעבור בהדרגה מאורח-חיים המבוסס על ציד ולקט לאורח-חיים המבוסס על חקלאות. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה ככל הנראה תמורה באקלים הגלובלי: סיום עידן הקרח של הפליסטוקן שהביא לעליית הטמפרטורות ומפלס פני הים, ולהעלמות רבים מהקרחונים שכיסו את צפון אירואסיה ואמריקה. בעלי-חיים רבים ששימשו כמזון לאדם התמעטו, או אף נכחדו לחלוטין עקב תמורות האקלים וציד אינטנסיבי. מצד שני, במקומות רבים אִפשר האקלים החם והיבש יעילות מוגברת בגידול דגנים, אך גם כפה התיישבות לצד מקורות מים. המהפכה החלה בכמה מוקדים בלתי-תלויים ברחבי העולם – באזור הסהר הפורה בשנים 9,500 עד 8,500 לפנה"ס, אך באזורים אחרים, כגון מערב אפריקה ויבשת אמריקה, רק מאוחר הרבה יותר, בשנים 4,000 עד 3,000 לפנה"ס. המהפכה התבססה על ביות מספר קטן יחסית של מיני בעלי חיים וצמחים, אשר שינו במשך הדורות את הפיזיולוגיה שלהם ואת התנהגותם בתהליך השבחה, מכוון או בלתי-מכוון, באמצעות ברירה מלאכותית, עד כי רבים מהם שונים כיום מאוד מאבותיהם הפראיים. הזאב המצוי יוצא-דופן בכך שביותו החל עוד לפני המהפכה הנאוליתית, וממנו הושבחו הגזעים הרבים של כלב הבית. מינים נוספים ושונים זה מזה בויתו באזורים גאוגרפיים שונים: באזור הסהר הפורה בויתו החיטה והשעורה כצמחי זרעים למאכל, וכן עז הבר (שהפכה לעז הבית), בקר הבר (שהפך לבקר הבית), כבש המופלון (שהפך לכבש הבית) והערוד (שהפך לחמור הבית) כבהמות למאכל, חלב, צמר ועבודה. בערבות מרכז אסיה בוית סוס הבר (שהפך לסוס הבית) בעיקר לצורך עבודה ותחבורה, אך גם למאכל ולחלב. במזרח אסיה בוית צמח האורז, באמריקה המרכזית התירס, ובאמריקה הדרומית תפוח האדמה. מרבית החוקרים כיום מגדירים את המהפכה הנאוליתית כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי, שכן היא אִפשרה לראשונה ייצור ואגירת כמויות גדולות של מזון ומוצרי יסוד אחרים, והודות לכך גם מגורי קבע, עיור וניהול של קהיליות, מוסדות, ומיזמים גדולים. יכולת ארגון ותכנון לטווח ארוך התפתחה בכפרים ובערים לצורך משימות כמו תיחום חלקות שדה, הקצאת מי השקיה ותזמון הגידולים החקלאיים עם תחזית עונות השנה. במקביל לישובי קבע של איכרים הופיעו חברות חקלאיות של רועים נוודים, שביססו את כלכלתם על רעיית בהמות בית דוגמת עזים, סוסים, גמלים ואף איילי צפון, בעיקר באזורי ערבה ומדבר שחונים מדי לגידולים חקלאיים. השתלטות על מאגרי מזון, אדמה פורייה, מקורות מים ואזורי מרעה הפכה מניע עיקרי לפשיטות, למלחמות ולנדידות עמים, במיוחד בעיתות מחסור ורעב, למשל כתוצאה מבצורת, והביאה להקמת צבאות ולביצור ערים בחומות. חברות ציידים-לקטים עדיין המשיכו להתקיים, אך לעיתים קרובות נדחקו בלחץ החברות החקלאיות הגדולות והמאורגנות יותר לאזורים שבהם קשה היה לקיים חקלאות, כגון יערות עבותים, מדבריות שחונים או ערבות קרח. היסטוריה המונח היסטוריה מתייחס לחקר תולדות האדם על פי תיעוד המאורעות, ולכן גיל ההיסטוריה כגילו של הכְּתב. בסין סמלים שגולפו על שריון צבים תוארכו לתקופה של 6600 שנה לפנה"ס, אך הכתב הידוע הראשון שנעשה בו שימוש נרחב מתועד מ-3500 לפנה"ס לערך, והוא כתב היתדות של שומר העתיקה, שנחקק על לוחות חרס. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח את כיבושיהם. באופן מסורתי מחולקת ההיסטוריה לשלוש תקופות[כ]: בעזרת הכתב הוקמו ערי-מדינה ואף האימפריות הראשונות, בעיקר בעמקי הנהרות הגדולים: שומר והאימפריה האכדית בעמקי הפרת והחידקל; מצרים העתיקה בעמק הנילוס; תרבות עמק האינדוס בהודו; המדינות הסיניות הראשונות בעמקי הנהר הצהוב ונהר היאנגצה; האולמקים והמאיה במרכז אמריקה. ציוויליזציות אלו היו מבודדות זו מזו באופן חלקי או לחלוטין, עקב מגבלות התחבורה ביבשה ובים, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות שונות. סירות וספינות קטנות, מוּנָעות במשוטים ובמפרשים פשוטים, אִפשרו שֵׁיט חופים ואִכלוס נרחב של איים הסמוכים ליבשת, דוגמת איי הים התיכון, איי יפן והאיים הקריביים, אך לא היו מסוגלות לצלוח אוקיינוסים נרחבים, ורק האימפריות העשירות ביותר היו בעלות יכולת לסלול דרכים ציבוריות שהאיצו את התעבורה כמה מונים, ולאחר המצאת הגלגל גם הכפילו פי כמה וכמה את משקל המטען שניתן היה לשנע. רובה הגדול של האוכלוסייה הורכב מחקלאים שעסקו בייצור מזון, אך בערים בעיקר הופיעו גם מעמדות של בעלי מלאכה שונים, סוחרים, חיילים, פקידי ממשל וכוהני דת. המצאת שיטות מתקדמות יותר ויותר לעיבוד מתכות הייתה מפתח עיקרי לקידום טכנולוגיות חקלאות, מלאכה ובנייה. לפיכך נוהגים היסטוריונים לחלק את העת העתיקה במרבית חלקי העולם הישן לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל. אך באמריקה, באוסטרליה ובאוקיאניה לא השתמשו כלל בברונזה או בברזל, וחלקים מאפריקה נכנסו לתקופת הברזל בלי לעבור דרך שלב הברונזה. לחופי הים התיכון, התקופה הקלאסית נחשבת למבשרת תרבות המערב. באירופה מקובל לפתוח את ימי הביניים במאה החמישית לספירה בנפילת האימפריה הרומית המערבית בעקבות הגירות נרחבות של עמים. תפיסת ימי הביניים כעידן של אפלה ושקיעה משקפת בעיקר נקודת מבט של היסטוריונים אירופים, בעוד שבמזרח התיכון, בהודו, בסין, באפריקה ובאמריקה קמו בתקופה זו ציוויליזציות ואימפריות גדולות ומפותחות כמו אלו של העת העתיקה. ציוויליזציות אלו עדיין נבזזו ונכבשו מדי פעם על ידי שבטים ועמים בשוליהן, בעיקר רועים נוודים רוכבי סוסים מן הערבות של מרכז אסיה, אך בדרך-כלל הטמיעו את גלי הפלישה תוך דור או שניים. בין דרום ומזרח אסיה לבין אירופה, צפון ומזרח אפריקה התקיימו קשרי מסחר רופפים בים וביבשה, שבנוסף לתבלינים ולמשי הפיצו גם חידושים טכנולוגים כמו שיטת הספירה העשרונית, הדפוס, ואבק השרפה, ולעיתים קרובות גם מגפות דוגמת המוות השחור. באוקיאניה, ספנים פולינזים יישבו את איי הוואי וניו זילנד, ובאוקיינוס ההודי יישבו ספנים מאינדונזיה את מדגסקר. אך אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה נותרו מנותקות מהעולם הישן. באמריקה המרכזית והדרומית צמחו אימפריות המאיה, האצטקים והאינקה, ובאפריקה גאנה ומאלי, אך שבטים קטנים באזורים מבודדים המשיכו להתקיים על ציד ולקט, לעיתים בתוספת חקלאות פשוטה. את העת החדשה מקובל לפתוח בעידן התגליות האירופי במאה ה-16, אשר הוליך בסופו של דבר ליצירת קשר בין כל הציוויליזציות של האנושות, וכתוצאה מכך לעידן הגלובליזציה הכלכלית, התרבותית והפוליטית. השיטה המדעית והמהפכה התעשייתית פותחו בתחילה בעיקר באירופה, ואִפשרו עיור נרחב ומעבר של מרבית האוכלוסייה מחקלאות לתעשייה ולמתן שירותים. התפתחויות אלו העניקו למדינות אירופה יתרונות טכנולוגים וכלכליים שאִפשרו לחלקן להשתלט על שטחים נרחבים בשאר היבשות, להתיישב בהם ולהשליט בהם את תרבות המערב, בתהליך האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, אף כי תהליך זה נבלם בהדרגה עם סגירת הפער על ידי מדינות העולם השלישי. תנועות לאומיות זכו להצלחה גדולה, עד כי הממשל על כל השטחים המיושבים בכדור הארץ התחלק בין מדינות לאום שונות. ההתקדמות המדעית, הטכנולוגית והרפואית הביאה לעלייה ברמת החיים ולהארכת תוחלת החיים בעשרות שנים, בעיקר כתוצאה מירידה חדה בתמותת תינוקות, ועקב כך להכפלה של אוכלוסיית האנושות מדי כמה עשרות שנים. הלאומיות והגלובליזציה גררו גם עימותים גלובליים בין מדינות החל מן המאה ה-18, שהגיעו לשיאם בשתי מלחמות עולם במאה ה-20. פסיכולוגיה הנפש (במובנה המדעי של המילה, באנגלית mind) היא אוסף של תפקודים ותהליכים קוגניטיביים הכוללים מודעות, חשיבה, למידה, זיכרון, רגש ועוד. פסיכולוגיה היא התחום המדעי העוסק בחקר נפש האדם, ומדעי המוח חוקרים את הנפש כתולדה של תהליך עצבי המתרחש במוח. הבעיה הפסיכופיזית בפילוסופיה של הנפש עוסקת בשאלת היחס שבין הגוף והנפש. בני אדם מחשיבים את עצמם כעליונים על בעלי-החיים ברבים מהיבטי הנפש, ואף כייחודיים בכל עולם החי[כ"א]. אמנם ייתכן שרבות מתכונות נפש האדם קיימות באופן כלשהו גם בבעלי-חיים, אך זהו נושא קשה למחקר משום שהחוקר האנושי אינו מודע לנפש יצורים אחרים באופן הבלתי-אמצעי שבו הוא מודע לנפשו שלו, ומשום שבעלי-חיים אינם יכולים לדווח על הנעשה בנפשם באותו אופן שבני אדם יכולים לעשות זאת. נושאים רבים בפסיכולוגיה נחקרו בעיקר בתרבות המערב, ולכן לעיתים קרובות נזנחה השאלה אילו תכונות פסיכולוגיות הן "אוניברסליות" לכל חברות האדם ואילו אופייניות לתרבויות מסוימות בלבד. מצב זה החל להשתנות בעקבות פרסום הספר "אוניברסלים אנושיים" ובו רשימה של מאפיינים המשותפים לכל תרבויות האדם על סמך סקירה מקפת של מאמרי אנתרופולוגים. כיום ידועות מאות תכונות המשותפות לכל תרבויות האדם, ורבות אחרות שמשותפות לכמעט כל תרבויות האדם. פסיכולוגיה בין תרבותית היא התחום העוסק בחקר התנהגות ונפש האדם על פני תרבויות שונות. למשל, אהבה רומנטית נחשבה זמן רב למאפיין של תרבות המערב, אך מחקר ב-166 תרבויות ברחבי העולם מצא עדות לאהבה רומנטית בהתנהגות ובפולקלור של כמעט כולן[כ"ב]. לעומת זאת, הנשיקה הרומנטית פה-אל-פה נהוגה רק במיעוט מתוך התרבויות שנבדקו[כ"ג]. מודעות עצמית היא יכולת האדם לבחינה והתבוננות של נפש עצמו: מחשבותיו, צרכיו ופעולותיו. מבחן זיהוי עצמי במראה משמש לעיתים במחקר כראיה לקיומה של מודעות עצמית. תינוקות אדם מתייחסים בתחילה לבבואתם במראה כאל אדם אחר, אך בגיל 18 חודשים בממוצע הם לומדים לזהות בה את עצמם[כ"ד]. נושא קרוב הוא התאוריה של הנפש – היכולת להבין ולפרש את נפשם של בני אדם ויצורים אחרים, ולייחס להם רגשות, מחשבות, כוונות ואמונות משלהם. ניסויים פסיכולוגים מראים שילדי אדם מתרבויות שונות מפתחים בגיל ארבע עד חמש שנים את היכולת לייחס לבני אדם אחרים אמונות שונות מאלו של עצמם. היכולת למודעות עצמית והבנת נפש הזולת מאפשרות לבני אדם לחזות את התנהגותם שלהם והתנהגות יצורים אחרים בסיטואציות שונות, ועל כן מהווה יתרון בקיום יחסים חברתיים תקינים. למשיכה מינית בין בני אדם יש תפקודים חברתיים חשובים בנוסף להזדווגות עצמה – היא עשויה לסייע ביצירת אינטימיות וקשרים רגשיים עמוקים, אשר בתורם מסייעים לבניית משפחה יציבה, ובאופן זה תורמים לגידול ילדים ואף נכדים. הנטייה המינית הנפוצה באדם היא הטרוסקסואליות – משיכה של זכרים לנקבות ונקבות לזכרים, או מונוסקסואליות באופן כללי, אף כי בסדרת מחקרים שערך אלפרד קינסי בשנות ה-40 וה-50 נמצא שאחוזים משמעותיים של בוגרים באוכלוסייה "הגיבו" מינית לבני שני המינים, כך שלבני-אדם רבים יש נטייה מינית בקשת הביסקסואלית (שלבים 1–5 בסולם קינסי). המחקרים בוצעו כשנטיות להט"ביות נחשבו בעיני הרוב לסטייה. מאז שנות ה-60 העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מקבל יותר ויותר את הקהילה הגאה, כך שייתכן שהנתונים במחקרים של קינסי לגבי משיכה מינית לא מדויקים ונמוכים מהמציאות. לפי מחקרים מן השנים האחרונות, בין 8.8% ל-27% מן האוכלוסייה האמריקנית הבוגרת, כתלות בשיטת הבדיקה, מדווחים על ניסיון מיני כלשהו או על משיכה מינית כלשהי לבני המגדר שלהם. כמו אצל בני-האדם, גם אצל פרימטים קרובים[כ"ה] נטיות מיניות הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן נדירות. תרבות תרבות היא מכלול המנהגים, הכישורים, הידע, האמונות, הערכים, ותפיסת העולם שהאדם רוכש בתוקף היותו חלק מהחברה. אנתרופולוגיה הוא התחום המדעי העוסק בחקר החברה והתרבות האנושית. כאשר מסבירים תכונות והתנהגות של בני אדם מקובל להבדיל בין סיבות ביולוגיות, העוברות בתורשה או בדרכים אפיגנטיות, לבין סיבות תרבותיות, הנלמדות מהסביבה והחברה. אך בפועל, מרבית תכונות האדם נקבעות על ידי פעולת גומלין מורכבת בין סיבות ביולוגיות ותרבותיות. למשל, דיבור והבנת שפה סימבולית משוכללת היא ככל הנראה יכולת ביולוגית ייחודית לבני אדם המתאפשרת על ידי מוחם הגדול, ואף על ידי אזורי מוח ייחודיים כמו אזור ורניקה ואזור ברוקה, אך כל ילד לומד את השפה המדוברת בתרבות שבה הוא חי, ולא ילמד שפה כלל באם לא ייחשף אליה. עם התפשטות האדם בתקופות פרהיסטוריות לרחבי יבשות כדור הארץ, חברות בני אדם לעיתים קרובות היו מבודדות זו מזו למשך תקופות ארוכות, וכתוצאה מכך פיתחו תרבויות וציוויליזציות רבות ושונות. בדוגמה המוכרת ביותר, אוכלוסיות יבשת אמריקה היו מבודדות כמעט לחלוטין מאוכלוסיות העולם הישן למשך כ-13 אלף שנה עד לגילוי אמריקה בתחילת העת החדשה[כ"ו]. במשך תקופה זו הן הגיעו באופן בלתי-תלוי להשגים תרבותיים מקבילים אבל שונים מהשגי העולם הישן, כמו חקלאות המבוססת על ביות הצמחים ובעלי-החיים המקומיים ביבשת אמריקה, פיתוח צורות כתב הירוגליפי ייחודיות משלהן, לוח שנה מבוסס תצפיות אסטרונומיות, ומתמטיקה הכוללת את מושג ה-אפס. לעומת זאת הן לא פיתחו טכנולוגיות ברונזה וברזל ולא השתמשו בגלגל. בעת החדשה, טכנולוגיות תחבורה ותקשורת הביאו לגלובליזציה תרבותית של האנושות המודרנית, אך להבדלים בין תרבויות מקומיות יש עדיין עוצמה רבה[כ"ז]. תרבויות שונות התפתחו בקצב שונה בתקופות שונות, למשל חלקן המשיכו לחיות בשבטים קטנים המתקיימים על ציד ולקט בלבד, בעוד שאחרות הקימו חקלאות, תעשייה וארגונים נרחבים. חוקרים והוגי דעות במהלך ההיסטוריה לעיתים ניסו להסביר הבדלים כאלו בעליונותן הביולוגית של תרבויות שהם החשיבו כמתקדמות יותר. אך בני אדם מתרבויות "נחשלות" לעיתים קרובות מסתגלים לחיים בתרבויות ה"מתקדמות" תוך מספר דורות, מה שמקשה מאוד על הסברים גנטיים ותורשתיים. גישה אחרת מסבירה הבדלים כאלו באילוצים מקומיים, כמו חסרון בעלי-חיים מתאימים לביות באזורים מסוימים בעולם. חקר הביולוגיה האנושית עדיין לא גילה תכונות גנטיות, אנטומיות או פיזיולוגיות העשויות להסביר באופן ביולוגי עליונות של תרבויות מסוימות על אחרות. למרות ההבדלים הרבים, תכונות תרבותיות מסוימות הן אוניברסליות ומופיעות בצורות שונות בכל החברות האנושיות בימינו. לערכים רבים בנושא שפה ובלשנות, ראו פורטל הבלשנות. שפה סמלית היא דרך תקשורת ייחודית לאדם, ולדעת רבים היכולת המגדירה אותו כאדם וסוד הצלחתו כמין[כ"ח]. שפה מבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. הסמלים עשויים להיות מקודדים כאותות קוליים, כמו בשפת דיבור; כסמלים גרפיים כמו בכתיבה; כמחוות גוף כמו בשפת סימנים, או אף כאותות חשמליים המועברים ומפוענחים על ידי מכשירים שונים, כגון מחשבים. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים, ויכולה להיעשות בשמיעה או בקריאה. בלשנות היא התחום העוסק בחקר השפה והשימוש בה. סמנטיקה היא הענף המתמקד בחקר המשמעות של השפה. כ-7,000 שפות טבעיות שונות מדוברות כיום על ידי בני אדם[כ"ט]. השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית (4.68%). בלשנים מסווגים שפות טבעיות למשפחות, כאשר השפות בתוך כל משפחה מפגינות דמיון ברור זו לזו, ובדרך-כלל מדוברות על ידי קבוצות אתניות הקרובות גאוגרפית זו לזו. לעיתים אף ניתן לשחזר את השפה האם של שפות המשפחה על אף שחדלה להתקיים כשפה מדוברת עוד לפני המצאת הכתב, למשל את הפרוטו-שמית, השפה האם של כל השפות השמיות. ואולם שפות מתפתחות ומשתנות במהירות רבה מכדי לשחזר את השפה האם המשותפת של משפחות שונות, למשל את האם המשותפת של הפרוטו-שמית ושל הפרוטו-הודו-אירופית, ולכן בלשנים היסטוריים עדיין לא הצליחו להראות שכל השפות בעולם מקורן בשפה-אם אחת בלבד. כל השפות הטבעיות המוכרות הן שפות משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר[ל]. באופן כללי, אפילו שפותיהם של שבטי הציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר מורכבות לא פחות מהשפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[ל"א]. כל בני-האדם רוכשים שפת דיבור אחת לפחות בינקותם ובילדותם המוקדמת, בגיל שנה עד שש שנים לערך. הם קולטים את השפות המדוברות בסביבתם הקרובה, בדרך-כלל ללא צורך בהוראה מיוחדת ובלי מאמץ נראה לעין, תוך מעבר בין אותם שלבים של רכישת שפה. בני אדם מסוגלים ללמוד שפות נוספות גם בבגרותם, אך בגיל זה הלימוד דורש מהם מאמץ רב, ולעיתים קרובות הם אינם רוכשים באופן מלא את המבטא והתחביר של השפות החדשות. קושי בהבנה הדדית הוא בין הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה, לעוינות ואף לאלימות בין חברות אנושיות הדוברות שפות שונות. בדוגמה טיפוסית, בני יוון העתיקה ורומא העתיקה התייחסו לדוברי שפות אחרות בכינוי הגנאי הלעגני "ברברים", מצלול המדמה דיבור בשפה בלתי-מובנת (בדומה ל"ברבור", "גרגור" או "גמגום"). לערכים רבים בנושא טכנולוגיה, ראו פורטל הטכנולוגיה. ישנם בעלי-חיים נוספים פרט לאדם המשתמשים בכלים וכמה מהם אף משנים את סביבתם, כגון הבונה המקים סכרים. אצל שימפנזים נמצאו מסורות שימוש בכלים המועברות מדור לדור באמצעות חיקוי, כך שבכל קהילייה מתגבשת תרבות טכנולוגית שונה מאלו שבקהיליות אחרות. ואולם התרבות הטכנולוגית הועלתה לרמה שונה לחלוטין בסוג האדם. למשל, רק בני אדם משתמשים תכופות בכלי אחד על מנת לייצר כלי אחר, ורק בני אדם מדריכים את חבריהם וצאצאיהם באופן יזום ומאורגן בשימוש בכלים. מיני אדם אחרים קדמו לאדם הנבון בסיתות כלי אבן (לפני לפחות 3.3 מיליון שנה) ובשימוש באש (לפני לפחות 800 אלף שנה), והוא ככל הנראה ירש מהם טכנולוגיות אלו מייד עם הופעתו, אך פיתח ושיכלל אותן בתקופה הפלאוליתית העליונה (ראו בפרק הפרהיסטוריה). המהפכה הנאוליתית התבססה על טכנולוגיות חקלאיות כמו השקייה, חרישה ודישה (ראו בפרק המהפכה הנאוליתית). טכנולוגיות לעיבוד חומרים עומדות בבסיס הטכנולוגיה האנושית. כלים ממתכות שונות, חרס וזכוכית החליפו בתפקידים רבים את כלי האבן והעץ של התקופה הפלאוליתית (ראו בפרק ההיסטוריה). על-מנת לבודד ולהגן על עצמם מאיתני הטבע, בני אדם פיתחו טכנולוגיות בנייה מעץ, אבן, לבני חימר ובטון, וטכנולוגיות לבוש, בתחילה מעור ופרווה, ולאחר מכן ארוג מסיבים טווּיים, טבעיים כמו צמר, פשתן וכותנה, ולבסוף גם סיבים סינתטיים. לאורך הפרהיסטוריה, מקור האנרגיה היחידי כמעט שעמד לרשות האדם לצורך ביצוע עבודה היו שריריו. במהפכה הנאוליתית, ביות בקר, סוסים וחיות-בית אחרות אִפשר לרתום גם את כוח השרירים שלהם לתחבורה, לעבודות שדה ולבנייה, וכן פותחו שיטות מוגבלות לניצול אנרגיית מים, כמו טחנת מים ואנרגיית רוח, כמו בטכנולוגיית השייט באמצעות מפרש. כבר בעת העתיקה הכפיל האדם את כוח השרירים שלו ושל חיות הבית בעזרת מכונות פשוטות, אך רק בעת החדשה המהפכה התעשייתית הביאה להפקה נרחבת של אנרגיה כימית לצורך ביצוע עבודה באמצעות מנועים, וכן לאגירה והולכה של אנרגיה באמצעות טכנולוגיית חשמל. תחום מרכזי של הטכנולוגיה האנושית עוסק במידע – קידודו, תיעודו ועיבודו. שיטות כתב הירוגליפי פותחו באופן בלתי-תלוי בסהר הפורה ובדרום אמריקה, ואִפשרו ניהול ארגונים אנושיים גדולים ואף הקמת אימפריות. כתב אלפביתי הקל מאוד על לימוד הקריאה, וסייע להגדיל את שיעורי האוריינות ממיעוט זעיר של לבלרים מומחים בראשית ההיסטוריה למרבית האוכלוסייה ברוב החברות האנושיות בימינו. המצאת הספרה אפס והשיטה העשרונית תלויית המיקום לציון מספרים שיפרה מאוד את ביצועם של חישובים אריתמטיים. המצאת הדפוס המודרני ייעלה בסדרי גודל הפצת ספרים, עיתונים ומסמכים אחרים, ואִפשרה את המהפכה הטכנולוגית והמדעית בתרבות המערב בעת החדשה. המְצאוֹת הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב ורשת האינטרנט חוללו מהפכה בחיים ובמדע של המאה ה-20 וה-21. התועלת מהשיפור בטכנולוגיה היא שיפור באיכות החיים על כל גווניה: העלאת תוחלת החיים בייחוד על ידי ירידה בתמותת תינוקות, ועלייה באיכות הרפואה, המזון, ההגיינה והדיור. חלוקתם הביולוגית של בני אדם לשני זוויגים – נקבות וזכרים – משתקפת גם בהבדלים תרבותיים בין מגדרי הנשים והגברים. תרבויות אנושיות רבות מייחסות להם מאפיינים ותפקידי מגדר שונים, כגון זהות מגדרית, מעמד חוקי, עיסוקים, תכונות אופי וסגנון לבוש שונה. בפרט, בכל החברות נשים נוטות יותר לעסוק בטיפול בילדים, בעוד שגברים נוטים יותר לעסוק בתפקידים קשים פיזית, מסוכנים או ציבוריים. כמעט כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכליות לפחות במידה מסוימת, ומעמד הגברים בהן גבוה בממוצע ממעמד הנשים, אף כי נשים מסוימות מצליחות לעיתים להגיע למעמד הגבוה ביותר[ל"ב]. בתרבות המערב במאות השנים האחרונות, אידיאלים פמיניסטיים הוליכו למאבק בעד שוויון הזדמנויות ונגד אפליית נשים. כל החברות האנושיות מתארגנות בהתבסס על קשרי משפחה, כאלו המבוססים על קרבת דם, כמו בין אדם לצאצאיו, וכאלו המבוססים על קשר שאינו קשר דם כגון נישואין או אימוץ. במרבית החברות קיימים ערכים ומוסכמות שונים אשר מגדירים, על פי יחסי השְּׁאֵרוּת בין בני אדם, את תחומי האחריות שלהם ואת הדרישות החברתיות המצופות מהם. למשל, כמעט תמיד מצופה מהאם לטפל בילדיה ומהאב לפרנס את האם וילדיהם המשותפים. קשרי שארות לעיתים קרובות מגדירים קבוצות השתייכות על פי מוצא משותף, כמו קלאנים, שבטים, ואף קבוצות אתניות שלמות או עמים. קשרי נישואין לעיתים יוצרים בריתות בין קבוצות השתייכות שונות. בנוסף, כמעט בכל החברות יש יחסי שארות הנחשבים כקרובים מכדי לאפשר נישואין, ויחסי מין בין שארים כאלו ייתפסו כגילוי עריות. בני אדם תכופות מתארגנים בקבוצות אתניות הגדולות בהרבה ממשפחות. סיבות נפוצות להגדרת קבוצה אתנית הן מוצא והיסטוריה משותפים, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת וזהות לאומית. הגדרות ומאפיינים אתניים לעיתים קרובות מוצדקים באמצעות סיפרים (נראטיבים) משותפים, המחזקים את תחושות הזהות וההשתייכות של בני אדם לקבוצות האתניות שלהם. עמים וקבוצות אתניות בדרך-כלל מקבילים לארגונים פוליטיים ברמות שונות, כמו ערי-מדינה, מדינות ואומות. לערכים רבים בנושאי ממשל, ראו פורטל מדע המדינה. אפילו חברות קטנות יחסית של בני אדם הן מורכבות מכדי שיוכל פרט יחיד כלשהו למשול בהן לבדו, ולפיכך הן מצריכות מערכת מסועפת של בריתות והבנות לחלוקת הכוח הנקראת פוליטיקה. יתר-על-כן, חברות אנושיות רבות הן גדולות מכדי שיוכל מי מחבריהן להכיר ולזכור את כל שאר החברים, ולפיכך נוצר צורך במיסוד של תפקידים, ארגונים ונורמות חברתיות. במדינות, ממשל ניתן להגדרה כאמצעי הפוליטי לחוקק ולאכוף חוקים, ולצורך אכיפה זו הוקמו מוסדות ציבוריים כמו משפט ומשטרה. במשך הפרהיסטוריה וההיסטוריה הופיעו שיטות ממשל רבות ושונות בארגונים אנושיים. שבטים קטנים של ציידים-לקטים בדרך-כלל חיים במשטר שוויוני יחסית, מפני שאין להם יישובי קבע וחקלאות, שמאפשרים לצבור רכוש רב ולאגור מזון בהיקף גדול. כפרים בחברות חקלאיות בדרך-כלל מונהגים על ידי מועצה של ראשי המשפחות, הבוחרים אדם אחד או יותר לעמוד בראשם. קואליציות גדולות יותר של שבטים או כפרים לעיתים מתאחדות תחת משטר צ'יף, ערי-מדינה ומדינות תחת מונרכיות, ומספר מדינות עשויות להתאגד יחד בבריתות, אימפריות ופדרציות. שליטים ואנשים בעמדות כוח נוטים לצבור זכויות, השפעה ורכוש, ולעיתים קרובות להוריש אותם לצאצאיהם או לקרובי משפחה אחרים, תהליך המוביל ליצירת מונרכיה העוברת בירושה ואצולה מצד אחד, ומעמדות עניים ואף משועבדים מצד שני. על-מנת להגביל ולבקר את כוחם של שליטים ומוסדות שלטון, ולשמור על זכויות בסיסיות לכל אדם, פותחו שיטות ממשל דמוקרטיות ורפובליקניות. ממשלים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ומוסדות רווחה מפעילים מנגנונים ציבוריים שונים, דוגמת מסים, לחלוקה מחדש של משאבים בחברה. לערכים רבים בנושאי מסחר וכלכלה, ראו פורטל הכלכלה. מסחר הוא חליפין-מרצון של סחורות ושל שירותים. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. כלכלה היא הענף במדעי החברה העוסק ברכוש ובמסחר בו. בחברות ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות קדומות, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים, והשוק היה מקום פיזי שבו התנהל מסחר, לעיתים בימי יריד. המסחר אִפשר לבני אדם להתמחות בעיסוקים שונים, ובאופן זה לחלק את העבודה ביניהם ביעילות רבה יותר. מסחר בין קהיליות עודד יחסי שלום ביניהן, וכתוצאה מכך גם החלפת ידע והפריה הדדית בין השקפות עולם שונות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין באבן צור ובזכוכית געשית כבר בתקופה הפלאוליתית. המהפכה הנאוליתית הגדילה מאוד את עודפי המזון וצבירת הרכוש בקהיליות אדם, וכן שיפרה את אמצעי התובלה. נתיבי מסחר בינלאומי ידועים לראשונה מן האלף השלישי לפנה"ס, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תרבות עמק האינדוס בהודו. במהלך ההיסטוריה פותחו אמצעי-חליפין שונים, כגון כסף (במטבעות, בשטרות ניר או באמצעים אחרים) ואשראי, אשר קידמו מאוד את יעילות המסחר הודות לאפשרות להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה ומקבלת שכר. על פי סברה מקובלת, צורות הכתב הראשונות התפתח ממערכות סימנים מוסכמות ששימשו לניהול חשבונות ולתיעוד בעלות ועסקאות. בעת החדשה ובייחוד מאז המהפכה התעשייתית, מהירותה של הקידמה הטכנולוגית והמדעית אפשרה גם סחר בינלאומי גלובלי נרחב, צמיחה כלכלית מהירה, הגדלה ניכרת באשראי להשקעה ביוזמות חדשות, ושיפור עצום ברמת החיים: בשנת 1500 היה התוצר הלאומי הגולמי לנפש בעולם שווה-ערך ל-550 דולר, ובראשית המאה ה-21 הוא עומד על 8,800 דולר. לערכים רבים בנושאי דתות, ראו פורטל הדת. בממצאים ארכאולוגיים בני למעלה מ-100 אלף שנה ממערת הגדי ומערת קפזה בישראל, כמו גם במערות שיושבו בידי האדם הניאנדרטלי באותה תקופה, ניתן לזהות לראשונה סימני קבורה טקסית מלווה במנחות קבורה, הרומזים על אמונה בחיים שלאחר המוות. צלמיות וציורי סלע מן התרבות האוריניאקית, לפני כ-30 אלף שנה, מתארים נשים שופעות גוף אשר ייתכן שהיו אלות פיריון, ויצורים שחציים אדם וחציים חיה, דוגמת הארי-אדם ממערת שטאדל, המצביעים על אמונה בעל-טבעי. דת היא סוג של התארגנות חברתית ותרבותית אשר כוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם המקשרות את האדם לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים וכתבי קודש המיועדים להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום, ואת משמעותם. אנימיזם – האמונה בנשמות של חיות ואף של חפצים דוממים – נפוצה כיום אצל ילדים קטנים, וכן בתרבויות ציידים-לקטים. פוליתאיזם היא אמונה בריבוי אלים שהייתה נפוצה בתרבות המערב בימי-קדם, וגם כיום בדתות מזרח שונות כמו שינטו והינדואיזם. המונותאיזם – אמונה באלוהים אחד ויחיד – השתרש בתרבות המערב בעיקר עם הופעת הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. דתות אחרות כגון קונפוציאניזם, זן בודהיזם וטאואיזם מדגישות פילוסופיה ודרך-חיים יותר מאשר אמונה באלים מסוימים. כל חברות האדם מתאפיינות במסורות מוסכמות של נורמות, מנהגים, גבולות ואיסורים לצורת ההתנהגות הראויה. בני אדם נוטים לגמול לנשמעים לנורמות החברתיות ולהעניש את החורגים מהן. ההבדלים בין הנורמות של חברות אדם ברחבי העולם מעידים על כך שהן מתעצבות ומועברות באופן תרבותי, אך לרבות מהן עשוי להיות גם בסיס ביולוגי. נורמות חברתיות מושרשות עמוק בחשיבתם ובמנהגיהם של בני אדם, ומעצבות את רגשותיהם והתנהגותם הפרטית אפילו בהיעדר גמול, עונש או השלכות חברתיות כלשהן. התגבשות נורמות למערכת סדורה של ערכים וכללים נקראת מוסר. בחברות אדם גדולות וממוסדות, גם חלק מהנורמות והמוסר ממוסד בחוק, שעברה עליו מוענשת כפשע. חברות אדם רבות מקדשות את המוסר והחוק, ומייחסות להם מקור וצידוק נעלים – אלוהיים, טבעיים או אידאולוגיים. לנושאים וערכים רבים בנושאי אומנות, ראו פורטל האומנות. אֳמָנוּת במובנו הרחב של המונח מתייחס ליצירה ולעיצוב של חפצים ופעילויות למען יופים או הרגשות שהם מעוררים, בנוסף או אף ללא תועלת חומרית כלשהי. רמזים ראשונים לחוש אסתטי ניתן למצוא כבר בעיצוב הסימטרי המוקפד של אבני יד מן התרבות האשלית שקדמו לאדם הנבון בלמעלה ממיליון שנה. תכשיטים לקישוט, בעיקר צדפים ושיני חיות מחוררים, מתגלים החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, אך עדיין נדירים ביותר. רק החל בתקופה הפלאוליתית העליונה מתגלות בממצא הארכאולוגי מספר רב של יצירות אמנות פרהיסטורית מובהקות, כמו ציורי המערות ותגליפים המתארים בכישרון ובדיוק רב בעלי-חיים שונים; מאותה תקופה התגלו גם חלילים מגולפים מעצם המעידים על ביטוי מוזיקלי. אמנות נחשבת לצורת ביטוי אנושית אוניברסלית, וכל קהילייה אנושית כיום עוסקת בה באופן כלשהו. בין צורות האמנות המוכרות ניתן למנות את האמנויות החזותיות והפלסטיות: ציור, פיסול ואדריכלות; אמנויות הבמה כגון מוזיקה, תיאטרון, ריקוד; וספרות כגון שירה וסיפורת. פיתוח טכנולוגיות חדשניות אִפשר גם סוגי אמנות חדשים, כמו צילום וקולנוע. יכולת מיוחדת באֻמָּנוּת, מלאכת-יד או פעילות אחרת שיש לה שימוש מעשי, כגון קדרות, בישול או לחימה, עשויה להתעלות בעיני אנשים מסוימים לדרגת אמנות. צורות רבות של אמנות הן אופייניות מאוד לתרבות, לתקופה ולחברה שבהן נוצרו, ואנשים מתרבויות אחרות מתקשים להעריכן ללא הכרות עם הרקע וההקשר המתאימים; למשל הגשת תה, קיפול נייר ושליפת חרב עשויות להיות צורות אמנות בתרבות היפנית. אמנות ממלאת תפקיד מרכזי בפעילויות ובתרבויות אנושיות. פולקלור שימש לאיחוד קהיליות אנושיות סביב סיפרים ומיתוסים מוכרים שהועברו מדור לדור. צורות שונות של אמנות משמשות לעורר רגשות, לבטא עמדות וליצור הזדהות בקהל אנשים, לעיתים בשירות מטרות שונות כמו בטקסים לאומיים, צבאיים או דתיים, לעיתים לצורך חינוך, בידור, או משיכה מינית ורומנטית, ולעיתים רק לצורך ביטוי אישי של האָמָּן היוצר. אמנים משתמשים באמנות כדי להפגין את היצירתיות שלהם ואת מיומנותם הווירטואוזית בכלים, בסגנון או בסוגה שבהם התמחו. יצירות מופת מסוימות זוכות להערכה ולהערצה כה רבות, עד כי לא ניתן עוד לרכוש אותן בכסף, הן מוצגות רק במוסדות ובאירועים מיוחדים, ונחשבות על ידי אנשים רבים כפסגת הישגי האנושות. אלימות היא התנהגות כוחנית הפוגעת בבני אדם וביצורים אחרים, לעיתים עד כדי גרימה למותם. להתנהגות אלימה בבני אדם יש מאפיינים ביולוגיים שנמצאו גם אצל בעלי חיים, כמו נטייה להיכנס למצב הפיזיולוגי המוכר במונח הילחם או ברח. עם זאת, התנהגות אלימה בבני אדם מושפעת מאוד מתרבותם. בני אדם הם כמעט היחידים בעולם החי[ל"ג] אשר מתכננים, בונים, מתאמנים ומשתמשים בכלי נשק – מכשירים ייעודיים לפגיעה בבני אדם וביצורים אחרים. כלי נשק עמדו לעיתים קרובות בחזית הפיתוח הטכנולוגי, למשל הקשת הייתה בין המכשירים הראשונים שאצרו ושחררו אנרגיה אלסטית; טכנולוגיות להפקה וחישול ברונזה, ברזל ופלדה פותחו במידה רבה לייצור נשק קר ושריון גוף; כלי ירייה מבוססי אבק שרפה היו השימוש הנפוץ הראשון שהמיר אנרגיית בעירה לביצוע עבודה מכנית; והפצצה הגרעינית הייתה השימוש הראשון לאנרגיה גרעינית. אלימות פיזית נגד בני אדם אחרים משמשת להשגת רווח חומרי, לענישה, להבעת רגשות, ליישוב סכסוכים וחילוקי דעות, ואף כשעשוע סדיסטי. הלגיטימיות החברתית והתרבותית של אלימות תלויה בהקשר שלה. מאז ימי הביניים עברו חברות אנושיות רבות תהליך מתועד של תירבות, וכיום מדינות רבות בעולם מוקיעות ומגנות אלימות, מחוקקות חוקים ומקבלות תקנות בינלאומיות כנגדה. אך גם בחברות כאלו אלימות נתפסת במקרים מסוימים כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או בארגונים רשמיים של משטרה וצבא שהוסמכו על ידי הממשל לאכוף את שלטונו וחוקיו. בדומה למרבית צורות ההתנהגות של בני אדם, גם האלימות שלהם לעיתים מאורגנת בקבוצות גדולות. מלחמה היא מאבק אלים וחמוש בין ארגונים אנושיים גדולים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, המנוהל במטרה להכניע את הצד שכנגד, להכתיב לו דרישות שונות, לשלוט בטריטוריה ובאוכלוסייה שלו, ובמקרים קיצוניים אף להשמידו כליל. ניסיון מכוון ומאורגן להשמיד קבוצה חברתית מובחנת, כגון לאומית, אתנית או דתית, נקרא רצח עם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע מספר ההרוגים במלחמות לשיא של עשרות מיליונים, בעיקר במלחמות העולם הראשונה והשנייה. אולם תקופה זו גם התאפיינה בגידול מהיר של אוכלוסיית העולם: כאשר מתייחסים למספר ההרוגים כאחוז מתוך האוכלוסייה או מכלל מקרי המוות, ניתן להעריך כי לאורך ההיסטוריה הייתה ירידה הדרגתית בשיעורי פשע אלים ומלחמה, ועשרות השנים האחרונות הן מן השלוות הידועות בהיסטוריה. תרבויות אנושיות עוסקות באופן מאורגן בחקר העולם, בחיפוש אחר תבניות וסדירויות במציאות, באגירת ידע ובארגונו, בהכללה שלו לעקרונות מופשטים ואוניברסליים, ובהנחלתו לדורות הבאים. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב, מדידה והתווית צורות גאומטריות, ומטרתה בניית הכללות מופשטות וכלליות יותר ויותר, כמו מספרים מסוגים שונים. תרבויות חקלאיות עתיקות, כמו תרבויות שומר ומצרים העתיקה, השתמשו במתמטיקה כבר לפני למעלה מ-5,000 שנים כדי לעקוב אחר עונות השנה, לתכנן מבני ענק ולערוך חישובי מס ומסחר. במקביל התפתחה הפילוסופיה לחקר ביקורתי של מושגי יסוד בהכרה האנושית, כמו קיום, מציאות, היגיון, וסיבתיות. הלוגיקה, שהתפתחה בעיקר ביוון העתיקה, היא שיטה מסודרת להיסק מתוך ידע קיים באמצעות אינדוקציה ודדוקציה. עד העת החדשה לא הייתה הבחנה ברורה בין מדע לבין תחומים מטאפיזיים כמו מיתוס, דת, פילוסופיה, ופסאודו-מדע[ל"ד]. השיטה המדעית פותחה לבחינה מסודרת של השערות על ידי עימותן עם תוצאות ניסויים מדעיים ותצפיות, ולניסוח חוקי טבע ותאוריות מדעיות. הצלחתה הגדולה הובילה למהפכה המדעית, העומדת בבסיס ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית המואצת של האנושות במאות השנים האחרונות[ל"ה]. מדע האסטרונומיה חוקר את היקום, הפיזיקה והכימיה חומרים ואנרגיה, והגאולוגיה את מבנה ותולדות כדור הארץ. מדעי החיים חוקרים את החיים, את מבנה הגוף והמוח ואת הרפואה. במאות השנים האחרונות התפתחו גם מדעי הרוח, כמו היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ולינגוויסטיקה, ומדעי החברה כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה. האדם בתרבות סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים". גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו מפסלת בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום. במיתולוגיות אחרות בני אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את האלה תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים. בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים. מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את ניסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא ויראקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוסיף גם בעלי חיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים. לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו. דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[ל"ו], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[ל"ז]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מהאל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו; ז'אן-ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי. שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות. שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[ל"ח]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[ל"ט]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[מ]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[מ"א], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מהסביבה והחינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע. ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://huggingface.co/contact/sales] | [TOKENS: 50] |
Talk to our Sales team We will discuss your project and requirements and help you find the right plan and pricing for your business needs. . Name Email Company How many people will need access? Country I agree to be contacted by Hugging Face sales team. |
======================================== |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.