Split (1)

train · 96.9k rows

text stringlengths 0 473k

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Interstate_11] \| [TOKENS: 3486]
Contents Interstate 11 Interstate 11 (I-11), officially known as the Purple Heart Highway, is an Interstate Highway that runs for 54.193 miles (87.215 km) on a predominantly northwest–southeast alignment in the U.S. state of Nevada. It runs concurrently with either or both US 93 and US 95 from the Arizona state line (at the Mike O'Callaghan–Pat Tillman Memorial Bridge over the Colorado River within the Lake Mead National Recreation Area outside of the city limits of Boulder City) to Kyle Canyon Road (SR 157) in Las Vegas. The freeway is tentatively planned to run from Nogales, Arizona, to Fernley, Nevada, generally following the current routes of I-19, I-10, US 93, and US 95. Planners anticipate upgrading four existing highway segments to carry future I-11: US 93 in Arizona (from Kingman to the Nevada state line and from Kingman to Wickenburg), US 95 in Nevada (from the Las Vegas Valley to Schurz), and either US 95 (via Fallon) or US 95 Alt (via Yerington) to Fernley. The most recent extension came in 2024, when officials replaced I-515 signs in Las Vegas with I-11 signs and added I-11 signs on US 95 north of Downtown Las Vegas, which extended I-11 northward about 30.5 miles (49.1 km). An extension of the Interstate northward along US 95 to Mercury, Nevada, is planned after that. An exact alignment for I-11 south of Wickenburg has yet to be determined; a number of corridor alternatives, however, have been identified for further study and refinement. The building of I-11 in Arizona as a freeway bypass from I-19 in Sahuarita to US 93 in Wickenburg is controversial as it is currently facing fierce local opposition and backlash from conservation groups and others citing costs, environmental, traffic, economic and safety concerns. The project is currently on hold pending litigation as of 2025[update]. The numbering of this highway did not initially fit within the usual conventions of the existing Interstate Highway grid as the whole route was east of I-15. I-17 was already built to the east of the I-11 alignment in Arizona, making it impossible to fit this freeway's Interstate number into the national grid and remain within the traditional numbering convention. I-11 being extended along US 95 through Las Vegas and crossing over I-15 remedied this situation since it put a portion of I-11 west of I-15 and, thus, in line with the national grid numbering conventions. Route description The highway currently begins at the Arizona state line at the Mike O'Callaghan–Pat Tillman Memorial Bridge, then runs along the 15-mile (24 km) Boulder City Bypass around Boulder City, which opened on August 9, 2018. It is signed concurrently with US 93 throughout. An at-grade intersection just north of the Buchanan Boulevard overpass is for emergency vehicles only. At mile 14, I-11 intersects and joins with US 95 heading north. Continuing northwest, the highway runs along the former I-515 around Henderson to the Henderson Spaghetti Bowl interchange with I-215 and Lake Mead Parkway (SR 564). In May 2024, I-11 was extended through the Las Vegas Valley along US 93/US 95 (the rest of the alignment of former I-515) to Downtown Las Vegas and I-15, then running concurrently with US 95 northwest to SR 157. When this segment was designated, I-515 was decommissioned. Studies to extend I-11 from SR 157 northward to Mercury were started in late 2023. From I-15 to Elkhorn Road, I-11 and US 95 have HOV lanes that are currently enforced by both LVMPD (aka Metro) and NSP (formerly NHP). History As recently as 1997, US 93 was mostly a two-lane road between Wickenburg and Hoover Dam and was known for its dangerous curves and hills in the stretch between Wickenburg and I-40. In the late 1990s, the Arizona Department of Transportation (ADOT) began widening US 93 to four lanes and, in some areas, building a completely new roadway. In other places along the route, ADOT simply repaved the old highway and built two new lanes parallel to it. ADOT also began studying the possibility of adding grade separations to US 93 near the Santa Maria River to make the road a full freeway. At the same time, Nevada and Arizona began looking at US 93's crossing of Hoover Dam, a major bottleneck for regional commerce, with hairpin turns, multiple crosswalks for pedestrians, and steep grades. Plans for a bridge to bypass the dam became even more urgent when the road was closed to trucks after the September 11 attacks in 2001, forcing commercial traffic to detour through Bullhead City, Arizona, and Laughlin, Nevada, causing major transport delays as a result. With the completion of the Mike O'Callaghan–Pat Tillman Memorial Bridge on October 14, 2010, the vast majority of the roadway was now a four-lane divided highway. Still, with Phoenix and Las Vegas as the two largest neighboring cities in the U.S. not connected by an Interstate, leaders in both cities lobbied to include I-11 in the next Transportation Equity Act for the 21st Century re-authorization. With the rise of the concept of "megapolitan" urban regions, I-11 is considered a key connector to unify the triangle formed by Las Vegas, Phoenix, and the Los Angeles area (the triangle consisting of I-15 to the north/west, I-10 to the south, and I-11 on the east). The Federal Highway Administration (FHWA) approved the Nevada Department of Transportation (NDOT)'s environmental review of a bypass around Boulder City, which would connect the end of the recently-constructed Hoover Dam Bypass bridge east of Boulder City to I-515 west of the town. In December 2013, University of Nevada, Las Vegas, researchers discovered naturally-occurring asbestos along the route of the Boulder City Bypass. Containing the asbestos and monitoring the surrounding air to keep workers safe was estimated to cost at least an additional $12 million (equivalent to $15.9 million in 2024). Work was completed without any Occupational Safety and Health Administration incidents, with 14,000 air samples taken during the construction. On March 21, 2014, "Future I-11 Corridor" signs were installed along the US 93 corridor. On May 21, 2014, NDOT submitted an application to the American Association of State Highway and Transportation Officials (AASHTO) to request the creation of the I-11 designation between the Arizona state line and the I-215/I-515 Interchange in Henderson. AASHTO approved this request at their Spring 2014 Special Committee on US Route Numbering meeting, contingent on FHWA approval. On June 13, 2017, the advisory question regarding the extension of Buchanan Boulevard to I-11—including interchange plans—via Boulder City Question 2 were opposed by voters. On August 16, 2017, the first southbound segment was opened to traffic, with its accompanying northbound segment opening on January 27, 2018. On February 20, 2018, NDOT opened additional ramps connecting the new Railroad Pass Casino Road to both the Boulder City Parkway (formerly US 93 and US 95, now US 93 Business) and to I-11 (southbound exit and northbound entrance). The final portion of Phase 1—between the new casino access road and US 95—opened on May 23, 2018. On August 9, 2018, Phase 2 was opened to traffic, officially completing the Boulder City Bypass. Phase 2, which began construction on April 6, 2015, was expected to open by October 2018; in May 2018, however, the Regional Transportation Commission of Southern Nevada (RTC) announced that the section would be open by June 2018, three months ahead of schedule. That opening date was subsequently pushed back to August 9, 2018, as it was still in the post-construction stage. In March 2019, NDOT replaced I-515 signs along its southernmost five miles (8.0 km) with I-11 signs. The 80th session of the Nevada Legislature passed a bill designating the entire route of I-11 in the state as the Purple Heart Highway, which went into effect on July 1, 2019. On June 20, 2022, NDOT decided to route I-11 along the existing alignments of I-515/US 93/US 95 to Downtown Las Vegas, then running concurrently with US 95 northwest to SR 157 rather than use I-215 or construct a new corridor as had been proposed but abandoned due to opposition. NDOT replaced I-515 shields with I-11 shields in this area in 2024 and plans to finish adding I-11 shields all the way through the Las Vegas Valley by 2025. This extended I-11 northward about 30.5 miles (49.1 km) and eliminated the I-515 designation. Beginning in 2022, several construction projects were started or planned to improve the I-515 corridor before it became I-11. The projects included soundwall and retaining wall reconstruction, bridge rehabilitation and interchange improvements. All the projects are expected to be started by 2027. Current status As of January 2026[update], I-11 is entirely in Clark County, Nevada, extending from the Arizona state line on the Hoover Dam Bypass through Las Vegas to SR 157 northwest of the city. An extension to Mercury is currently[as of?] being planned. The Nevada portion of the original I-11 corridor is a full freeway that meets current Interstate Highway standards from the Mike O'Callaghan–Pat Tillman Memorial Bridge on US 93 to the northwest of Las Vegas on US 95. While the bulk of US 93 through Arizona has been widened to four lanes, some portions of the corridor are not built to Interstate Highway standards, as there are scattered at-grade intersections, substandard roadway and shoulder widths, median crossovers, and other deficiencies. Part of these dual roadways are repaved, restriped sections of very old parts of US 93. Farther south, a direct system interchange with US 93 and I-40 is planned to eliminate the bottleneck at Beale Street in western Kingman; once this interchange is completed and all at-grade intersections of US 93 between Kingman and Hoover Dam are eliminated, I-11 will be extended south into Arizona to I-40 in Kingman. The first phase of construction began in 2024 and will finish in 2026. It will construct direct connectors from westbound I-40 to northbound US 93 and from southbound US 93 to eastbound I-40. The remaining movements between US 93 and I-40 will continue to use the existing Beale Street interchange until traffic demands warrant and the second phase can be funded. Phase 4 of the US 93 Corridor Improvement Project will finish what was started in 1998 and connect the four sections of the divided highway to Wickenburg, allowing more traffic on these congested roads. US 93 will be cosigned as I-11 once it is built to Interstate standards. The funding bill for the U.S. Department of Transportation, which replaced stopgaps that expired on June 30, 2012, officially designated I-11. This bill sped up funding for studying, engineering, and possibly building the highway. The Arizona State Legislature passed a law in 2009 that allowed private investors to team up with ADOT. In July 2012, Nevada's Transportation Board awarded $2.5 million (equivalent to $3.37 million in 2024) in contracts to a team of consultants to study I-11's feasibility and its environmental and economic consequences. I-11 was previously projected to serve as an Intermountain West part of the U.S.'s long-term CANAMEX Corridor transportation plans, with potential extensions south from Casa Grande to the Sonoran border, and north from Las Vegas through northern Nevada (potentially passing through Reno or Elko) and onward through either eastern Oregon–Washington or western Idaho before terminating at the Canadian border. I-11 is projected to become the Intermountain West Corridor, extending from Phoenix and Las Vegas through Reno to the Pacific Northwest via central or eastern Oregon and central Washington to the Canada–United States border. Feasibility studies for these corridor extensions began in July 2013 and were published in November 2014. Officials in Pima County, Arizona, supported an extension of the planned I-11 from Casa Grande, which would wrap southwest of the Tucson Mountains before meeting with I-19 in Sahuarita, south of Tucson, and continuing east to I-10. Over 800 residents signed a petition opposing that west-side bypass because it would impact the Arizona-Sonora Desert Museum, Saguaro National Park, and Ironwood Forest National Monument. They recommended that I-11 be concurrent with existing I-10 route through Tucson. The additional segment would create the Tucson bypass route identified as a critical need by ADOT based upon I-10 traffic projections. In 2019, the draft tier 1 environmental impact statement selected the Tucson bypass route as the recommended corridor alternative, with the corridor parallel to I-10 until Casa Grande and a connection to I-10 in Marana. Although seen as beneficial to some people, the plan to build I-11 in Arizona as a whole is still receiving pushback and conservation groups are currently suing the FHWA over the construction of the route. The proposal to extend I-11 to the Reno area was supported by both of Nevada's U.S. Senators, Harry Reid and Dean Heller, as well as the rest of Nevada's delegation to the U.S. Congress. Heller stated that connecting the Phoenix area with Las Vegas and Northern Nevada would "spur long-term economic development, create jobs and bolster international trade". As originally proposed in the 2012 Moving Ahead for Progress in the 21st Century Act, the highway would run only from Casa Grande, Arizona, to Las Vegas. This was to provide a Las Vegas–Phoenix freeway link. Extensions of the corridor to the north toward Reno and to the south toward Nogales, however, have since been approved by the 2015 Fixing America's Surface Transportation Act (FAST Act) but not to extensions north of I-80. The Reno City Council was informed of potential I-11 corridor plans on March 15, 2018. North of its current terminus, I-11 is expected to follow and become co-signed with US 95 from Las Vegas to Schurz or Fallon pending upgrades to Interstate standards. North of Tonopah, the route is undecided, with various different proposed routings through Northern Nevada. These include a route through Yerington that roughly parallels SR 208 until just before the Topaz Lake area, then takes a new route into Gardnerville and Minden before meeting up with current I-580 in Carson City, which it follows to its terminus of I-80 in Reno. The other potential corridors stick closer to US 95, with one following US 95 Alternate (US 95 Alt.) through Silver Springs to meet I-80 in Fernley, while another would take a new route east of Silver Springs to Fernley, meeting current US 50 Alt. west of Fallon, which would then go to I-80 and US 95 Alt in Fernley. Another proposed route would go east of Mina and Luning and go north through Salt Wells before meeting US 95 north of Fallon, which then meets I-80 farther north. Other minor alterations to these routes were also shown. On July 26, 2018, NDOT selected the future northbound terminus of I-11 to I-80 and US 95 Alt. in Fernley near Reno and Sparks as there are only 2 options under consideration: US 95, US 50 and US 50 Alt. (Fernley East Connection aka Fallon option) and US 95 Alt. and US 50 Alt. (Fernley West Connection aka Yerington option) as the rest of them were removed from consideration. Exit list Old exits on I-11 were formerly exits on I-515 and US 95 numbered according to US 95 mileposts. See also References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_ref-404] \| [TOKENS: 76002]
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B,‏ 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Wikipedia:Village_pump_(proposals)] \| [TOKENS: 2508]
Contents Wikipedia:Village pump (proposals) Discussions are automatically archived after remaining inactive for 7 days. requests for comment on enabling the 25th anniversary birthday mode to celebrate wikipedia's 25th anniversary, a toggleable "birthday mode" has been created. it consists of easter eggs involving baby globe, such as having it scroll a phone in the top right of an article while the reader scrolls down an article. more details can be found on the linked page. if the feature is enabled, by 26 january, administrators can configure the mode through community configuration; and the mode will be public from 16 february to 16 march (an administrator will have to turn on the feature on the day itself). enabling the feature requires "a consensus from your community", so i have brought it here to ascertain the community consensus. (there was some previous discussion on Wikipedia:Village pump (miscellaneous)/Archive 86 § Easter eggs, but it was archived without further action.) should english wikipedia enable the 25th anniversary birthday mode, and if so, should it be on by default? ltbdl (skirt) 19:19, 17 January 2026 (UTC)[reply] If Option 1 or Option 2 passes, should this be alongside the 25th anniversary logo/globe (used at the time of this writing, File:WP25 Vector 2022 LOGO.svg on Vector2022, File:Wikipedia-logo-v2-en-25-alt.svg on Vector) or the standard Wikipedia globe (File:Wikipedia-logo-v2-en.svg)? Looking at the documentation, it looks like it will be pretty accessible (pop-up) on mobile, while V22 desktop users will have it in their configuration panel – not exactly hidden, but not the most accessible for new users unfamiliar with the interface. Chaotic Enby (talk · contribs) 21:30, 17 January 2026 (UTC)[reply] Regarding distractions, we have several articles with GIFs near the top of the page. Ones you'd expect, like Chronophotography, but also ones you may not, like Swing bridge and Panenka. Those GIFs can't be stopped by the average reader – at least, I wouldn't know how – which is in stark contrast to the cute puzzle globe, which looks like it can be disabled with one or two well-advertised button presses. Toadspike [Talk] 21:09, 18 January 2026 (UTC)[reply] Guideline status for WP:CLOSE Should WP:Closing discussions be made a guideline? Aaron Liu (talk) 17:22, 26 January 2026 (UTC)[reply] BOLD is actually more fundamental formal closing seems quite abnormal and exceptional The page waffles indecisively about how discussions may be left open for years or not closed at all it doesn't catalog these and explain their closure rules Wikipedia:Consensus#In talk pages and Wikipedia:What Wikipedia is not#Wikipedia is not a democracy appear to cover some of the same territory, so I'm not convinced this is necessary. Also: When the other editor pointed out that your close might have been imperfect, am I correct in assuming that said editor was on the "losing" side of that discussion, and thus motivated to find any possible rule that might extend the dispute instead of having it resolved the "wrong" way? WhatamIdoing (talk) 20:11, 26 January 2026 (UTC)[reply] Meta comment: A WP:PROPOSAL is supposed to be made on the talk page of the proposed guideline. I don't think we need to take any action right now, but if this discussion gets long (RFCs on Village pump pages frequently need to be WP:SPLIT to keep the overall page size under control), maybe it could be moved there instead of to a subpage. WhatamIdoing (talk) 20:25, 26 January 2026 (UTC)[reply] I agree that there should be a guideline on closing discussions, but it might be worth fine-tuning it a bit and getting everything in one place first. Right now it's not as concise as it probably could be. Thebiguglyalien (talk) 🛸 22:08, 26 January 2026 (UTC)[reply] Replace animated GIFs with SVG animation, AVIF or APNG As title, since the UK and US governmental websites do not consider any browser whose share of usage does not exceed 2%, and the only browsers (considering only newest versions) that lack APNG support are Internet Explorer and Opera Mini, which are extremely rarely used worldwide, and AVIF has major web browser support, and currently even an entry-level notebook can commit real-time SVG rendering quite quickly, just like in 2007, many PCs can not commit smooth H.264 decoding, yet not long after even an entry-level notebook can do so, and GIF lacks true color and color management support, this proposal won't harm. By the way Wikimedia Foundation can announce that IE and Opera Mini will be unsupported after 3 months, making exploiting newer web technologies (e.g. the newest edition of ECMAScript) possible and reducing the burden of newbies of the Mediawiki staff. RekishiEJ (talk) 13:42, 4 February 2026 (UTC)[reply] References RfC: Should we deprecate WP:RfA? This process has seen rare usgae, even its counterpart WP:RfB is not even used. Should we deprecate it? ~2026-36939-5 (talk) 15:56, 6 February 2026 (UTC)[reply] Make it so unregistred users cannot submit empty submissions There has been a increasing number of empty submissions submitted by unregistred users. Those are usually declined automatically on WP:AFC/R and,. to a lesser extent, WP:AFC/C. My proposal: implement a new guideline/policy regarding empty submissions on a new AfC subpage. ~2026-36939-5 (talk) 12:48, 7 February 2026 (UTC)[reply] On proposing a new contentious topic Is there an appropriate venue for proposing that a topic should be designated as a contentious topic? I've looked at the venues for ArbCom and RfC for this matter, though I've yet to find an appropriate place for such proposals. In this case, I'm indending on proposing East Asian politics and history, WW1 and beyond as a contentious topic, largely due to it having an extensive history of editing disputes. (to name a few, Japanese war crimes, Japan during World War II, Unit 731). I know that ArbCom proposals for cases like these require you to name a few users and such, however this issue is somewhat widespread, and would take much longer in compiling involved accounts anyhow. --- n✓h✓8 (he/him) 14:30, 10 February 2026 (UTC)[reply] One-click log out: restore the good old days The change to a two-click logout is really irritating me. Sure it's nice to cancel an accidental click, but that happens very rarely. Having to remember the second click - right across the other side of the page - is far the dominant action; timewasting, unreliable. All too often I come back to find that I am still logged in from last time. Having to log back in after a rare accidental click is not /that/ burdensome. Please can we restore the old-style one-click logout? Or at least make it an optional user setting? — Cheers, Steelpillow (Talk) 08:54, 12 February 2026 (UTC)[reply] Biographies in person Infoboxes The Infobox person block is a great place for noting essential data about the subject of a biographical article. As such, it seems to be an excellent place to note link(s) to primary biographical media about the subject. I notice that one of the box's current fields, television, is nearly perfect for this purpose but its very name and usage precludes the use of other media types: Television programmes presented by or closely associated with the subject. For multiple entries, use an inline list. I propose that the television field in the Infobox person template be deprecated and a new field TBD (bio_media perhaps) be created to replace it. The new field should be restricted entirely to link(s) to media (that is, books, films, television shows) about the subject that are: As an infobox field is it also important that its contents be brief. To prevent misuse it should: Ke6jjj (talk) 21:04, 12 February 2026 (UTC)[reply] Original idea: Template talk:Infobox person#Television jailbreaking article There should be an article on llm jailbreaking. ~2026-10003-58 (talk) 21:25, 13 February 2026 (UTC)[reply] Should we have an essay or something on "Jew tagging"? continuation of archived discussion Doug Weller talk 15:34, 16 February 2026 (UTC)See archived discussion.[reply] In the past, every baseball player whose ancestors were Jewish was described in Wikipedia as a "Jewish-American baseball player", while those whose ancestors were not Jewish were described as an "American baseball player". (Black American players were separately tagged.). This is, of course, offensive. The euphemism "from a Jewish family" can be deployed to tag Jews whose families have not identified as Jewish for generations. It is a particular irony that Wikipedia continues to employ the Nüremberg laws to define who is a Jew. MarkBernstein (talk) 04:45, 17 February 2026 (UTC)[reply] RfC: Bringing back Quickpolls The following discussion is closed. Please do not modify it. Subsequent comments should be made on the appropriate discussion page. No further edits should be made to this discussion. Previous discussions: Should we bring back quickpolls? Quickpolls were a trial of a system for making fast decisions about problematic users. They consisted of polls among Wikipedia regulars on issues that needed to be quickly resolved. It operated from March to June of 2004, although some action continued into July. General Background Color It's apparent that you've made several advancements in the past couple of years regarding your site's appearance, specifically in the ability to manage content organization. Wikipedia has always conveyed with its bare appearance that it was set up in someone's spare time, even though the content elements have become very sophisticated. A slightly fancier presentation appears long overdue. It will also help people read longer. Please add a readily available option to make the background of your pages a faint beige. It adds a touch of class and generally makes text easier to read, given that it provides a tiny bit less contrast, as black on white glows fairly quickly. And you already have the option for dark mode (which takes contrast to its own level). Three variations of this color have come out of discussion. They are best assessed at scale, behind actual content. One is more brown, and two are more peachy. The peachy ones come from popular situations, but I think that the brown one is easier to read from. The faint brown tint is: The peachy tints are: Other ideas were mentioned, built on this one; for example, applying this to every Wikimedia project. It's likely that this one simpler idea stands best on its own, for straight-forward implementation, and any others can be considered separately. Thanks for your time and consideration. ~2026-90420-1 (talk) 09:28, 18 February 2026 (UTC)[reply] Renaming of Articles for creation Should we rename "Articles for creation" to "Pages for creation"? WP:AFC/C does not only apply to articles but to othe rpages in namespaces as well. ~2026-36939-5 (talk) 11:30, 18 February 2026 (UTC)[reply]
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Wikipedia:Village_pump_(policy)] \| [TOKENS: 6312]
Contents Wikipedia:Village pump (policy) The policy section of the village pump is intended for discussions about already-proposed policies and guidelines, as well as changes to existing ones. Discussions often begin on other pages and are subsequently moved or referenced here to ensure greater visibility and broader participation. Please see this FAQ page for a list of frequently rejected or ignored proposals. Discussions are automatically archived after 6 days of inactivity. To keep this page's size accessible, discussions with more than about 100 comments should be split to a separate page. Upgrade MOS:ALBUM to an official guideline I floated this at Village pump (proposals) here awhile back, and there was wide support for doing this (some editors said they felt it unofficially already was a guideline). But, it was noted that the essay, Wikipedia:WikiProject Albums/Album article style advice, needed some clean up and to be fleshed out in places. After multiple discussions, including some disputes and RfCs, I think the essay is finally in a place where there is an updated consensus and enough detail that it can be an official MOS style guideline. This is a formal presentation of the updated and discussed essay to see if there is support for making it formally part of Wikipedia's Manual of Style.--3family6 (Talk to me\|See what I have done) 12:35, 26 January 2026 (UTC)[reply] Introduce maximum page size and mandatory archiving for pages intended for user communication (accessibility) Do you support these changes as presented in the table below? If not, which specific parts of the changes do you not like? A very similar set of ideas was previously discussed at the idea lab section of the Village Pump, where I got some encouraging feedback. Szmenderowiecki (talk · contribs) 14:29, 29 January 2026 (UTC)[reply] Do not archive pages manually, unless this is necessary because bot errors somehow prevent the pages from being archived. User talk: pages are exempt. Single discussions split into their own pages due to size considerations are exempt from internal archiving but have to be searchable through archives of the page they were split from. There are pages that remove discussions instead of deleting them, e.g. WP:ERRORS, which could benefit from the log-based scheme. Pages that remove discussions are already in violation of the rule that discussions should be archived, not blanked; this rule will make sure that the transition must take place. The point is to make sure that pages are responsive upon reading and editing. HTML size is not a perfect proxy for measuring this but much better than wikitext. Page weight matters a lot, so some value needs to be set. A median desktop page weighs about 800-900 KB HTML+CSS+JS these days. We can't measure the impact of JavaScript directly on the CPU/browser, but there are Inspect tools integrated in the (desktop) browser. For example, ANI (2062 KB HTML as I write) has an OK value for Largest Contentful Paint (1.86 s) and good Interaction to Next Paint time (40 ms), but not very good values for Cumulative Layout Shift (0.1 s). When I try to edit it in source, however, the latter two values grow to pretty horrible 1,256 ms and 1.02 s; typing text sends INP value - which is basically lag - to an asinine 4,432 ms (syntax highlight on; Chromium 143). The page visibly struggles. Larger talk pages may freeze or crash browsers, or make them effectively uneditable, which is an absolutely unacceptable outcome. The point is to make sure that the value is set reasonably high to allow wide discretion to manage talk pages but not too high to make compliant pages struggle on devices that are not top-shelf. Compliant pages should give users at most mild inconvenience in reading and editing, given any reasonable device and Internet configuration. Any threshold value is arbitrary but the value appears to be a good compromise. (second and later paragraphs based off performance and the page weight chapters of the HTTP Archive Almanac. See the performance page for good reference values of Inspect parameters I mentioned) Lazy loading and render engine improvements depend on WMF/MediaWiki. While their performance improvements are welcome, there is absolutely no guarantee that they will do it, and there is no deadline for them. This proposal is something we as users can do right now. Some users claimed that we should not do it because other websites become heavier over time, which they do, so the value will become obsolete as old hardware is inevitably replaced with better hardware. For one thing, if other websites create pages that consume tons of resources, they are free to do so, but it doesn't mean we should do the same or force people with devices that have poorer performance to make them suffer through loading. For another, consensus can change and we can edit the value later. Almost 1000 user talk pages exceed 400 KB wikitext weight. There are a couple of pretty bad talk pages, too. See also WP:CHOKING and Wikipedia:Vandalism#Illegitimate_page_lengthening. Articles have guidance on size. HTML size does not account for the weight of loaded images. If the page is image-heavy, consider lowering the maximum page size limit. To measure HTML weight of a given page, you can use tools such as WP:PROSESIZE. On desktop, there is also an option to open "View page source" and copy-paste the code into a text counter to see the number of bytes. If the page intended for user communication is likely to routinely exceed the maximum size limit, and if the log system is not used, the archiving interval (=time since the last comment in the thread) of an archiving bot must be set at at most 10 days. This, or lower, value, should be only set for high-traffic pages. The second part is designed to a) force high-traffic pages to adopt relatively aggressive archiving schedule and b) effectively exempt them from the requirement that the page be smaller than 1200 KB HTML. The only consideration for high-traffic pages is whether it's more desirable to keep the page small and friendly to edit/read or to keep threads for slightly longer to encourage more discussion. Generally more discussion is more desirable, but on pages like ANI, where threads are often closed in a matter of hours, this may actually be not necessary. Any user may choose to blank most messages on their own talk pages, but archiving is recommended instead. There are messages that the user must not remove. If a user removes a message from the talk page, whether by themselves or assisted by automation, this will mean that the user has read and is aware of its contents. Insisting on keeping the message that the user may delete against the user's wishes is not appropriate. Archive bots must not archive threads on pages intended for user communication if: The second requirement is to prevent (potentially) active discussions from being archived. As mentioned above, manual archiving of talk pages is discouraged. But on the off-chance that the thread still is relevant even if archived by bot, the instruction is kept. Users will still be able to manage User talk: pages as they like, but they will have to clear clutter from time to time. It doesn't matter how they do it so long as they do it. an administrator may unilaterally impose an archive bot using the loosest limits necessary to maintain the minimum user talk page accessibility criteria long-term, or correct values to more aggressive archiving if the archive bot was deployed but the size of the talk page is still too large. For people who use archiving by periods of time rather than numbers, a period can be chosen that is likely to stay within these limits, but no longer than 365 days. The archive bot must not be removed without agreement from the administrator who imposed it. The administrator must notify the user of the intervention. Non-administrators may request this intervention at the incidents section of administrative noticeboard. Such requests must be granted if any of the above points apply. If a user doesn't know how to set up an archive, they can always ask for help. Again, it doesn't matter how they choose to clean up the page to a minimum standard so long as they actually do the clean up. I'm not saying "make it super tidy" but more like "make it not look a total mess". If users feel particular attachment to the collections of their discussions that they ABSOLUTELY NEED on one page, they can create a subpage in the User: space for themselves and advertise it with big-ass fonts. They can also have discussions they are fond of on their talk page so long as they keep the overall size in check. The requirement for administrators to intervene is to make sure the heightened accountability standards apply, even if such intervention does not involve administrative tools. Note that having a big talk page is NOT in itself misconduct. No blocks, no warnings intended, unless there's some real shenanigans going on or the refusal is so stubborn it has a real impact on the community. Upper archive size limit: 150 KB (wikitext) Minimum thread count: 10 (outside user talk pages) Maximum archiving interval: 365 days (1 year), but not until the minimal thread count is exceeded. We already have a recommendation [about] [l]arge talk pages... The end.—S Marshall T/C 20:36, 31 January 2026 (UTC)[reply] Pinging all participants of the deletion review that precipitated the discussion, the idea lab thread and the talk page guideline thread. I have reason to believe that these participants will be likely interested in this discussion. Pings: @Voorts, OwenX, GreenLipstickLesbian, SuperPianoMan9167, Katzrockso, Tryptofish, SmokeyJoe, Bradv, XtraJovial, Jumpytoo, EEng, SportingFlyer, ~2025-43151-08, Sugar Tax, Cryptic, Jclemens, S Marshall, Spartaz, LakesideMiners, Alalch E., Skynxnex, Schazjmd, WhatamIdoing, ActivelyDisinterested, Aaron Liu, Gnomingstuff, Anomie, ~2025-31733-18, Ritchie333, Mathglot, CapnZapp, Rolluik, Zxcvbnm, Locke Cole, Guy Macon, Vanamonde93, Cremastra, Rchard2scout, Polygnotus, JoJo Anthrax, Ltbdl, Odysseus1479, LaundryPizza03, Andrew Gray, GreenC, Levivich, SnowFire, FaviFake, Blueboar, and ~2025-35132-06: @JoJo Anthrax, Ltbdl, Odysseus1479, LaundryPizza03, Andrew Gray, GreenC, Levivich, SnowFire, FaviFake, Blueboar, ~2025-35132-06Swordman97, Rutebega, SunDawn, Stifle, Toadspike, Andrew Davidson, Alpha3031, Chipmunkdavis, Coining, Otr500, Andrybak, Andrew Gray, and Wbm1058: Szmenderowiecki (talk · contribs) 14:29, 29 January 2026 (UTC)[reply] You gave the reason yourself above (@23:10, 29 Jan) why this Rfc was unnecessary and a gigantic waste of time; quote: We already have a recommendation [about] [l]arge talk pages... Precisely. There are different levels of obligation and administrative enforcement depending on how serious a particular kind of violation is, which is why adding copyrighted material to a Wikipedia article or libeling someone is going to get you in hot water faster than conflict of interest violations, which in turn will get you in trouble faster than WP:Manual of style violations. As you say, we already have a recommendation about this, but apparently, your opinion is that the existing recommendation doesn't have enough teeth in it on the enforcement side, hence all the draconian language trying to sharpen the teeth. But this violates the sense of proportion. There is a reason that libel and copyright get more attention and stricter enforcement. No doubt in the thicket of Wikipedia regulations, improvements can be made, but we do not want very large talk pages to have the kind of enforcement wording or response that libel does; it is way out of proportion to the seriousness of the violation (if it is even deemed a violation at all). Nothing in your Rfc proposal is an improvement over current guidelines imho, imperfect as they my be; rather, they would make page and archiving guidelines worse, and cause additional strife among editors, perhaps resulting in enforcement discussions against users with long talk pages. Is that really the hill you want to die on?Mathglot (talk) 02:58, 30 January 2026 (UTC)[reply] A lot to unpack here: We don't know what the specs of that device that loaded the page for 30 seconds were, and what software they use. We don't know if that device is one of the "ancient" devices that the user uses for browsing the web (what is "ancient"?). What they said does not exclude the possibility that they tested it on an iPhone 16 Pro or some modern PC for $2000+. We don't know what the "other pages" are. I'm the user in question: that particular test was with an obsolete Android phone from circa 10 years ago. I tried it today with a 2015-model Raspberry PI 2 that I bought in 2016 for about $30 (now past end-of-life, has been sitting in a non-climate controlled junk drawer for years) and was also able to successfully load the page and open the editor (first load on that machine took about 10 minutes, but subsequent loads took ~30 seconds, indicating that the slow first load was due to media loading/caching, not byte size as targeted by this proposal). I don't claim to understand your computer setup better than you do, but I'm just saying that you seem to have far more powerful hardware than I do, on a better internet connection, yet you seem to be getting worse results. -- LWG talk (VOPOV) 02:22, 1 February 2026 (UTC)[reply] LONG PAGES At Wikipedia:Database reports/Long pages/User talk (no_subpages) I see a bunch of users who were indefed long ago and are obviously never coming back. Would anyone object if I or someone else set up archiving on those pages? --Guy Macon (talk) 02:17, 1 February 2026 (UTC)[reply] This discussion was opened two days ago (14:29, 29 January) so why does it already feel like a month? The section sizes template (which I don't trust for word count) tallies the discussion at 129,627 bytes and 606 prose words. My text editor (which I do trust, but which counts hidden text and sigs as words) tallies it as 130,065 bytes and 21,662 words. There is a do-not-archive-until template at the top configured for 5 March. If the discussion keeps going at this rate until 5 March, it will be approximately 1.8 million bytes and over 300,000 words.[b] What shall we do? Your choice? Mathglot (talk) 03:49, 1 February 2026 (UTC)[reply] I propose the following change to Wikipedia:Talk_page_guidelines#Archiving: sapphaline (talk) 10:22, 1 February 2026 (UTC)[reply] Per WP:RFC#Reasons and ways to end RfCs, there are five ways an Rfc may end. One way, is a consensus among participants to end it (#2 in the list). However, that requires discussion and time, and given the size of this discussion already and the number of participants, that may be a significant effort in itself. However, there is a much quicker and easier path. The originator may decide to withdraw the Rfc unilaterally (per #1) if the outcome seems clear early. Normally, this would be carried out by the OP removing the {{Rfc}} tag at the top, however, this Rfc has no such tag. So that we don't become bogged down in bureaucracy, I think I can speak for most participants here that a clear statement from the OP, such as, "I withdraw this Rfc because reason" would be sufficient to meet the requirements of method #1. Szmenderowiecki, you are in a unique position to be able to end the Rfc now. Would you be willing to do so? You are, of course, under no obligation whatever, and you don't even need to respond to this if you don't wish to. Cheers, Mathglot (talk) 23:00, 2 February 2026 (UTC)[reply] Concerns around COI Edit Request system Something I have seen often is professional public relations firm reps hinting or requesting they'd like their requests worked on by certain editors much like people specifying certain servers at restaurants based on past experience. I believe something that encourages randomized matching would benefit with protecting the integrity of neutrality. The concern I am seeing with the current system is serious potential for the formation of premediated "buddy system" planted by resourced public relations firms. Algorithm based random matching of requester and volunteer responder would prevent such collusion. Graywalls (talk) 18:26, 2 February 2026 (UTC)[reply] Many times I became a "regular" at some article with a declared COI editor. Reconrabbit described the real reasons, which are legit. I've never ran into someone expecting improper treatment. North8000 (talk) 12:56, 7 February 2026 (UTC)[reply] Since becoming more active in COI, I have worried about this issue. I focus on the oldest edit requests and clearing out the backlog. However, if there is some hidden priority system there could be a whole section of this content that I do not see. This discussion lacks data. I wonder if there is a way to get a histogram of all edit requests in the last year and the time it took between request being made and the request being closed. If this distribution is not exponential I suspect there is a problem. However, I am uncertain how to make such a distribtuion without a lot of programming. I may be able to write a Module if this if no one has a better solution.Czarking0 (talk) 19:57, 10 February 2026 (UTC)[reply] IP block exemption and Russia Hello. I am an editor of Russian Wikipedia, where a request is currently being considered by the Arbitration Committee regarding the ipblock-exempt flag. I would like to ask you for a brief comment on how this process works in English Wikipedia. In Russia, virtually all foreign sites and apps such as YouTube, WhatsApp, Facebook, Twitter, Telegram, etc. (but not wiki), are currently de-facto blocked. In this regard, I have several questions: Mitte27 (talk) 10:57, 12 February 2026 (UTC)[reply] How can we avoid Wikipedia containing misleading information that makes people think Uyghurs and Tibetans are not Chinese dissidents? I have found numerous misleading statements in Wikipedia articles using the phrase "Uyghurs, Tibetans, and Chinese dissidents," which may lead people to mistakenly believe that Uyghurs and Tibetans are not Chinese dissidents; I hope you can help me correct this to "Chinese dissidents, e.g. Uyghurs, Tibetans" or a similar expression! Uyghurs (talk) 21:04, 15 February 2026 (UTC)[reply] Structural Concerns About AfC Review of Scientific and Technical Topics The following discussion is closed. Please do not modify it. Subsequent comments should be made on the appropriate discussion page. No further edits should be made to this discussion. I would like to raise a policy‑level concern regarding AfC’s handling of scientific and technical submissions. This is not directed at individual reviewers but at systemic issues that affect Wikipedia’s reliability as a global public resource. Scientific notability does not follow media‑driven patterns. Scientists are not public figures, and publicity is often discouraged because it can compromise intellectual property, distort scientific communication, or encourage pseudo‑science. As a result, scientific impact is measured through scholarly citation networks, patent citations, industrial adoption, and peer recognition — not through traditional news coverage. AfC reviewers, who are generalists, are not trained to interpret these indicators. This leads to technically strong drafts being declined because they lack news profiles, even though news coverage is not a meaningful metric of scientific significance. Conversely, less rigorous content may be accepted because it fits a celebrity‑based model of notability. Additionally, scientific biographies necessarily include technical context. Frontier scientific work is not common knowledge, and without explanation of methods, frameworks, and contributions, readers cannot understand why the subject is notable. This content is not “fluff” or resume‑like; it is the core encyclopedic record of scientific progress. I propose that AfC develop clearer guidance for evaluating scientific notability, encourage deferral when reviewers are out of depth, and collaborate more closely with relevant WikiProjects. These steps would help align AfC practice with Wikipedia’s mission to provide accurate, balanced, and comprehensive information. U249601 (talk) 01:00, 16 February 2026 (UTC)[reply] WP:DAB vs WP:Set index article What's the difference between these two things? I ask because I recently nominated Domkino for deletion (see Wikipedia:Articles for deletion/Domkino based on the fact that it was a DAB page consisting only of redlinks, and I received some strong pushback indicating that this is not, in fact, a DAB page, but is instead at "set index article" (and was marked with {{Set index article}}. But my reading of WP:Set index article indicates that an SIA should be a fleshed out article about a broad topic that may have many links to specific articles (such as Dodge Charger, which broadly describes the brand, and links to many articles about specific years and sub-models of that car). But there is not broad discussion of the topic at Domkino, merely a set of links to specific places named Domkino. So where does the difference lie? WikiDan61ChatMe!ReadMe!! 15:25, 16 February 2026 (UTC)[reply] RfC: BLPRESTORE: removal vs. administrative deletions Please see Wikipedia talk:Biographies of living persons § RfC: BLPRESTORE for an RfC about whether the word "deleted" in WP:BLPRESTORE should refer to the removal of text or admin actions. ~ ToBeFree (talk) 09:52, 17 February 2026 (UTC)[reply] NPOV Regarding associates named in Epstein files There is an ongoing discussion here [] that I think could use more input. I’m interested in hearing how others think we should balance completeness with restraint here, and whether existing policy provides enough guidance or if clearer consensus is needed. Coffeeurbanite (talk) 17:34, 18 February 2026 (UTC)[reply] Exhaustive list of company's product I believe there's a general consensus to support that such should not be in the article about a company in accordance with WP:NOTADIRECTORY. However, is creating a list a reasonable approach per WP:LISTCRIT or would it be more like gaming the system? Examples are exhaustive list of albums, sometimes along with the catalog number of barely notable run of the mill independent record labels created as "discography of some record label" which is essentially like a "list of all light bulbs made by GE Lighting". For example Loud Records discography, which is basically using Wikipedia like Discogs. Some justified these articles by referring to the existence of https://en.wikipedia.org/wiki/Category:Discographies_of_American_record_labels this category. Graywalls (talk) 03:39, 19 February 2026 (UTC)[reply] Persistent businessman offering to write academic Wikipedia pages for a fee Between October 2025 and this month I have received six unsolicited emails from a person offering (insistently) to write a Wiki page about one of my academic books. The person/organisation seems dubious and traces back to an internet presence in Austin, Texas, in Johannesburg, South Africa, and an engineering supplier in Wyoming and Ghaziabad, India. The emails have gradually become more insistent, with the latest urging "The longer you wait, the more you leave your reputation in someone else’s hands" and "someone else could control the narrative". I have no interest in such a service and have not replied to him. I wondered whether such efforts are scams or contrary to Wikipedia policies. SFJoh (talk) 13:42, 19 February 2026 (UTC)[reply] "Notability" really is a terrible name. I've heard it discussed around a fair amount, and I'm sure it's one of those 'perennial proposals' that the veterans here are going to roll their eyes and say "ugh, somebody's bringing THIS up again," but I do think it bears saying. Notability is an awful descriptor for what we're actually looking for, which is presence in sources. That's 'notedness' if anything, not 'notability', and the inevitable result is that every time you tell someone you can't accept their autobiography/company's article/article about their favourite media thing because it's 'not notable,' they get their haunches up and go on a tirade about how many awards they/the thing have won and how many cool things they/the thing have done, etc. Pretty much every mention of something being notable or not notable has to be accompanied by a mandatory disclaimer of what notability means here and how it doesn't mean what they think it does. It's a thought particularly spurred on by my deletion nomination of the article Deaglán de Bréadún, which led the man himself to post a response essentially calling me a nasty person for daring to imply that him and his career aren't notable... which, of course, is not actually what we mean, despite literally saying the words "you aren't notable enough for a Wikipedia article" So, the obvious question is; what would we call it instead? I've heard the term "Criteria for inclusion" mentioned, which I think would be a graceful solution, since you can explain that the criteria for inclusion is presence in sources etc without ever having to use the scary word 'notability.' Whatever alternative option is presented, I do think it is seriously high time that Wikipedia take the big step of retiring the term 'notability' Athanelar (talk) 00:39, 20 February 2026 (UTC)[reply] Why is Graydon Carter's bio so awful Paragraph 1 has 3 sentences and 3 citation admonitions. "Early life" is similar. In addition, there is warning at the top that the article needs work. Excuse me, but doesn't anyone else find this aesthetically, and psychologically, distasteful? And if you keep reading it's a litany of complaints that [failed verification] [dead link] [bare URL] ad nauseam. I understand how we might have gotten here, but I object to where we are. This kind of article is very difficult to improve, because its "technical debt" wasn't managed. Thanks for listening to me complain, hoping for some advice and/or sympathy 11:41, 20 February 2026 (UTC) Reechard (talk) 11:41, 20 February 2026 (UTC)[reply] Template for gloss needed language maintenance tag? I'm a bit lost and don't know where to ask; it's an odd question; since I can't find anything like it in Category:Language maintenance templates, do we have something like {{Needs IPA}}, {{Verify spelling}}, {{Script needed inline}} but for needing someone to help with {{Literal translation}} or {{Gloss}}? The reason I'm asking, I found some suspicious looking "literal" translations that I'm not qualified to check validity for & am wondering how do I tag them to alert fluent speakers who may assist. Slovborg (talk) 15:51, 20 February 2026 (UTC)[reply] Why did the Prince Andrew page get renamed so fast with regards to COMMONNAME? The following discussion is closed. Please do not modify it. Subsequent comments should be made on the appropriate discussion page. No further edits should be made to this discussion. This isn't a rhetorical question or meant to actually change anything, sincere interest. The page for Prince Andrew was renamed to Andrew Mountbatten-Windsor within days (if even that) after his royal title was stripped from him. However, pages like Gulf of Mexico and Twitter are still titled their "old" names due to WP:COMMONNAME. What was different about Prince Andrew? TheRealOj32 (talk) 20:12, 20 February 2026 (UTC)[reply] AI SEO In WP:WikiProject AI Cleanup/Noticeboard#Chat hack there was a suggestion for some guideline or policy warning. Suggestion will be appreciated. Thanks Yesterday, all my dreams... (talk) 09:11, 21 February 2026 (UTC)[reply] Is large-scale paid editing considered NOTHERE? I've come across an editor whose userpage contains paid editing declarations for seven people and one company. Their entire editing activity here is dedicated to trying to publish articles about their clients. Is this not an example of someone whose entire purpose here is to promote their clients, and is therefore definitionally not here to build an encyclopedia? I know we don't outright forbid paid editing, but surely there must be a point of scale where we acknowledge that someone is interacting with Wikipedia as a marketer and not a contributor? Athanelar (talk) 10:57, 21 February 2026 (UTC)[reply]
========================================

[SOURCE: https://huggingface.co/huggingface/models] \| [TOKENS: 678]
Hugging Face The AI community building the future. FineVision: Open Data Is All You Need SmolVLM: Redefining small and efficient multimodal models The Future of the Global Open-Source AI Ecosystem: From DeepSeek to AI+ 18 days ago • 45 Architectural Choices in China's Open-Source AI Ecosystem: Building Beyond DeepSeek 25 days ago • 45 One Year Since the “DeepSeek Moment” Jan 20 • 60 On the Shifting Global Compute Landscape Oct 29, 2025 • 61 Announcing Hugging Face Fundamentals: A New Learning Track on DataCamp Oct 16, 2025 • 23 Yay! Organizations can now publish blog Articles Jan 20, 2025 • 53 huggingface 's models 18 Sort: Recently updated huggingface/documentation-images Updated 17 days ago • 10 huggingface/hugging-face-semi-analysis Updated Nov 28, 2025 • 1 huggingface/time-series-transformer-tourism-monthly Time Series Forecasting • 30.5k • Updated May 24, 2025 • 2.1k • 29 huggingface/timesfm-tourism-monthly 106k • Updated Mar 31, 2025 • 8 • 3 huggingface/CodeBERTa-language-id Text Classification • Updated Mar 29, 2024 • 283 • 67 huggingface/falcon-40b-gptq Text Generation • 7B • Updated Jun 14, 2023 • 24 • 14 huggingface/autoformer-tourism-monthly Updated May 24, 2023 • 972 • 10 huggingface/distilbert-base-uncased-finetuned-mnli Text Classification • 67M • Updated Mar 22, 2023 • 101 • 2 huggingface/informer-tourism-monthly Updated Feb 24, 2023 • 1.23k • 8 huggingface/the-no-branch-repo Text-to-Image • Updated Feb 10, 2023 • 9 • 6 huggingface/CodeBERTa-small-v1 Fill-Mask • Updated Jun 27, 2022 • 43.8k • • 88 huggingface/test-model-repo Updated Nov 19, 2021 • 2 huggingface/bert-base-cased-wikitext2 Fill-Mask • Updated Sep 26, 2021 • 4 • 1 huggingface/gpt2-wikitext2 Text Generation • Updated Sep 26, 2021 • 5 • 4 huggingface/prunebert-base-uncased-6-finepruned-w-distil-squad Question Answering • Updated May 19, 2021 • 37 • 4 huggingface/prunebert-base-uncased-6-finepruned-w-distil-mnli Text Classification • Updated May 19, 2021 • 46 • 2 huggingface/funnel-small-base Feature Extraction • Updated Aug 31, 2020 • 3 • 1 huggingface/funnel-small Feature Extraction • Updated Aug 31, 2020 • 232 • 1
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Wikipedia:Village_pump_(idea_lab)] \| [TOKENS: 4392]
Contents Wikipedia:Village pump (idea lab) Before commenting, note: Discussions are automatically archived after remaining inactive for 10 days. Signpost on Main page I have an idea to (propose to) include a dedicated box on the Main Page for The Signpost similar to that Today's Featured List/Picture etc. I'm thinking it should displayed on the Main Page for 3/5 days after each issue is published; Any thoughts/suggestions regarding it would be appreciated..! Vestrian24Bio 12:24, 18 January 2026 (UTC)[reply] I Support what has already been suggested here, a link in Template:Other areas of Wikipedia replacing the link to the obsolete portal space. Template:Other areas of Wikipedia/sandbox Guilherme Burn (talk) 22:02, 29 January 2026 (UTC)[reply] Can we reframe this? I urge contributors to remember the point of the idea lab is to be a brainstorming location. As noted at the top "Stalwart "Oppose" and "Support" comments generally have no place here." That is often challenging, because in many cases and this is a good example, it's easy to find reasons for outright rejection. However part of the point of brainstorming is to ask whether there is anything of value that could be reframed into something more acceptable. For example, MEN KISSING (talk · contribs) said "The Signpost is a big part of why I signed up for Wikipedia in the first place!". A potential reframe could be: Original: " put the signpost on the main page so it gets more exposure, " Reframe " the goal is more exposure; are there ways to accomplish this?" I'll also note the concern about the recent LLM issue, which arguably doesn't just make inclusion on the front page problematic, it might make more exposure in general problematic, but I would reframe that to say the LLM issue suggests "not now" rather than "absolutely not" S Philbrick(Talk) 21:43, 5 February 2026 (UTC)[reply] What if some articles could add a comment section? Like for example, what if an article on a fiction book or series could be commented on by people who feel like the article is missing something? Any thoughts if this is unreasonable? — Preceding unsigned comment added by ~2026-57372-0 (talk) 21:14, 27 January 2026 (UTC)[reply] Repetitive editors Do we have rules or policies for editors who systematically do the same thing repetitively? Like changing which/that or killed/murder or any number of examples. Like splitting/merging paragraphs. They are some of the most irritating editors. Some are banned and they never go away turning into decades-long zombie LTA cases. They start out in good faith, become true believers, irritate the hell of everyone, get banned, and keep coming back with socks and IPs. There should be some kind of rule that can quickly stop it. Call it WP:REPETITIVE, a noticeboard where the community can discuss cases brought there. This often comes up at ANI, but usually not until they have already caused a lot of disruption. Repetitive editing is neary the same as bots, which have strong regulations. Human editors doing the same have no checks, except ANI which is inconsistent and difficult. -- GreenC 04:20, 28 January 2026 (UTC)[reply] Disruptive editing is a pattern of editing that disrupts progress toward improving an article or building the encyclopedia. This may extend over a long time on many articles. Tendentious editing is a pattern of editing that is partisan, biased, skewed, and does not maintain an editorially neutral point of view. It may also involve repeated attempts to insert or delete content in the face of the objections of several other editors, or behavior that tends to frustrate proper editorial processes and discussions. This is more than just an isolated edit or comment that was badly thought out. addition of favorite pages almost all the pages on my watchlist, i dont actually add to because i want to watch them, but because i want a easy way to access them and remember them, so i propose favorites, specifically for pages you want to remember, plus, a average user of wikipedia probably only uses it for checking pages, they may have a particular or multiple pages they need to a easy way to access, for example, a person might need to write something on topic like color theory, they could add it to their favorites and not their watchlist as they have no plans to edit it Misterpotatoman (talk) 19:41, 2 February 2026 (UTC)[reply] a addition of a blogs to wikipedia by what i mean is a separate part of wikipedia that is purely for sharing interesting facts like average probability of a certain leaf, there is no widespread interesting fact sharing platform to my knowledge besides quora posts bug this would be more things you know, whole quora is more lessons you learn from what i've read and quite alot of people would like to fill that feeling, the best place for this would be to do is specific tumblr communities and those are more about fiction to my knowledge, this would be more about real life topics, it would feel out something akin to watching those interesting videos on relatively random topics, it would be separated into many sections, the main thing against this idea is that "why would this encyclopedia have unsourced content?" and to that i say because i think a majority of wikipedias users would also like this feature because they probably know alot of things they would like to share, the actual reason this shouldn't get added is because it would probably be better as separate wiki project, very different from anything to do with wikipedia and basically any other wide stream wikiproject. Misterpotatoman (talk) 09:20, 3 February 2026 (UTC)[reply] Five strikes down to three Wikipedia's default warning system (for example, with Twinkle) to problematic editors is an escalating set of five stages. Basically: note, caution, warning, final warning, and then a report for potential blocking. Recent changes reviewers may decide to skip levels, issue single warnings, etc, but the default is five. I feel that's a ridiculously lax standard. Because the harshest sanction we can enforce is to not allow editing, we reserve it for only the most persistent vandals and problematic editors. The problem with that mindset is that the threat of being blocked from editing is not actually a deterrent at all - because what does the bored kid who wants to add "eats poop" to an article care about eventually being unable to continue doing that? I'd like us to default to a three-tier system: caution, warning, block, with a low threshold for reducing that to immediate blocks. For TA's, a 24 or 31 hour block for a few clearly non-constructive edits (or a single egregious edit, such as to BLP articles) should be no big deal and handed out generously. Curious to see what others' thoughts are, especially fellow recent-change patrollers. Matt Deres (talk) 20:38, 3 February 2026 (UTC)[reply] some little page type shortcuts searching "{{" could show results for templates, so instead of "Template:Example" it could be "{{Example" or "{{Example}}" which would redirect to "Template:Example", "[[" could maybe also have the same effect with files, so "[[example"/"[[example]]" redirects to "File:example" Misterpotatoman (talk) 06:29, 5 February 2026 (UTC)[reply] LLM harm reduction policy Since the latest policy proposal on using LLMs is unlikely to pass, I thought that maybe a different approach could work. Most of these proposals suffer from the enforcement problem: that it's extremely difficult to definitively determine whether any given text was LLM-generated (see this report by WikiEdu for the discussion on what works and what doesn't). The community would not want to sanction editors based on uncertain evidence. Alternative proposal: address the harms directly! Rather than trying to detect LLM use itself, what if we focused enforcement on the specific problems that LLM-generated content causes? Consider the major issues with LLMs These measures target the harm to encyclopedia quality directly. They can work alongside (and serve as an enforcement mechanism of) a more general ban if we end up adopting it. They can also work on their own if we don't adopt a general ban on LLM content. What other specific harms from LLM use can you think of? Any side effects such measures might have? Alaexis¿question? 11:28, 5 February 2026 (UTC)[reply] talk page and forum edits being separated from edits to pages you probably had that moment where you've been in a few conversation and now suddenly can't find your actual edits easily, your edits would be separated into 2 main types, being edits (edits to articles normal people read) and posts (talk page and forum edits, like the one here now for editors to talk), this would make navigating edits easier, there could also be a option to make it like how it is now in preferences Misterpotatoman (talk) 19:33, 5 February 2026 (UTC)[reply] Automatic categories via WikiData This seems like something that would have been discussed in the past, but I haven't seen any discussions so here goes... Quick caveat: I'm just recently getting back into Wikipedia editing, so there's a good chance I'm not up to date on how some of this stuff works - so take the below with a grain of salt. Many (most?) categories on Wikipedia (and likely on other sites like Commons) look to me like they could be automatically generated by querying WikiData. For example, take https://en.wikipedia.org/wiki/Category:Albums. This category could be easily represented with a WikiData query - "Give me all Wikipedia pages that correspond to 'instance of' 'album'". For another example, take https://en.wikipedia.org/wiki/Category:Against_Me!_songs. Corresponding WikiData query: "Give me all Wikipedia pages that correspond to 'instance of'='album', where 'performer'='Against Me!'" Another non-music example: https://en.wikipedia.org/wiki/Category:People. Corresponding query: "Give me all Wikipedia pages that correspond to 'instance of'='person'". Over the long-term, I think it would be way more scalable and maintainable to generate Category lists automatically using WikiData, rather than requiring editors to manually keep these up to date. Benefits: Another option: Another possibility would be allowing let users to associate a WikiData query with a manually-created Category. Then, let the user click "run query" to get back a list of pages from the query. This would let the user compare the manually-curated pages in the Category to the query-generated Category pages. Another option: Create an alternative type of Category (maybe call it "auto-generated Categories" or similar) to fulfill this need, rather than messing with/impacting the existing Category system. And allow users to look at Categories and Auto-generated Categories side-by-side. This could be a beta feature for awhile, invisible by default until the bugs are worked out. Ancient9983 (talk) 10:42, 9 February 2026 (UTC)[reply] General Background Color Hello. [I have not seen much of the inner workings of Wikipedia previously, so please excuse me if my letter format, including the compliments preceding my idea, is thought of as superfluous.] Thank you all for all of your efforts collectively for 25 years. It's apparent that you've made several advancements in the past couple of years regarding your site's appearance, specifically in the ability to manage content organization. I have a suggestion just regarding the overall visual, and it should be fairly simple, because of the CSS layer of website code. It might take even a single change effecting all of your pages. Wikipedia has always conveyed with its bare appearance that it was set up in someone's spare time, even though the content elements have become very sophisticated. But given that you're touting your 25 years, and drawing attention to your extensive processes and the many people involved, a slightly fancier presentation appears long overdue. Please make the background of your pages a faint beige. It adds a touch of class and generally makes text easier to read, given that it provides a tiny bit less contrast, as black on white glows fairly quickly. Color #FFFEF5 is an example. With the various options that you've been adding, including the dark option (which takes contrast to its own level), maybe you'll feel it best to make this an option. Thanks for your time and consideration. ~2026-90420-1 (talk) 04:31, 10 February 2026 (UTC)[reply] New bot idea? Since autoblockiing bots can unintentionally block WMFLabs or cause other collateral damage, I think we should have a bot that automatically disables autoblock for users with the bot flag. Toast1454TC 13:10, 10 February 2026 (UTC)[reply] BLP ECR Has there ever been a discussion on making all BLPs ECR? This has always been an issue on Wikipedia with IPs (now TAs) and new users making drive by BLP edits that can be promotional or defamatory. Making them all ECR would probably help with that by ensuring editors are here for constructive purposes, and in the longrun help with reducing VRT workload responding to issues. Thoughts on this? Is it silly? Does it make sense? ← Metallurgist (talk) 19:29, 10 February 2026 (UTC)[reply] Better solutions for archiving web pages Given the stance of Wikipedia on the matter of copyright, it is not possible for Wikipedia itself to host and manage a publicly viewable archive of webpages being cited. The situation with archive.today should be a wake-up call to better plan out how to deal with this matter. However, Wikipedia can develop, or at least endorse, a decentralized/distributed alternative archive: where the editors can use the developed software to store the DOM tree and/or screenshot of the webpage on IPFS or equivalent content-addressed cache, where we can use cryptographic hash to verify the authenticity of the cited material. This should also reduce dependence on Internet Archive moving forwards. Some volunteers can use copyright-havens (an allusion to tax-havens) to host a gateway to this decentralized archive, avoiding DMCA takedowns and such, in the manner of Sci-Hub, Libgen etc. (It is also of interest how the courts will decide on scraping of the internet to obtain training data for LLMs.) What are the current state of the art in this direction? What do we need to do if we choose to go in this direction? What are some other viable directions to consider in this regard? Smlckz (talk) 11:38, 12 February 2026 (UTC)[reply] Citations to require date/accessdate when using URL (to help with link rot) To assist with verification and finding suitable archival snapshots of webpages, it may be a good idea to make it a requirement to provide a valid \|date= or \|accessdate= parameter whenever a \|url= parameter is used by a citation template. What I'm suggesting is that a warning message be displayed like when citing without a \|title= parameter. Ideally, only one of them would have to be present to remove the warning, since it's often preferable for verification to have \|date= but many websites don't provide one; \|accessdate= provides a fallback when the reference is undated. If doing it that way would be difficult to code we could instead leave \|date= as optional and make only \|accessdate= a requirement, though this would increase the backlog we would have to deal with, so I'd rather avoid it. If implemented as accepting either \|date= or \|accessdate=, the wording of the warning should make it clear that \|date= is not an alias or abbreviation for \|accessdate= so newer editors are not confused. The warning should probably only be visible to editors, not readers. If the presence of a date in some form were required with a URL, it would be a starting point for searching through snapshots of a webpage; just start with the snapshot with the nearest date. At present it's never a requirement, even for {{cite web}} where there's no alternative to using \|url=. It might also be helpful for bots, since a bot could then not only check if a snapshot merely exists on an archival site but also check which snapshot is likely to be the most helpful, based on the archival date. I first suggested this at Wikipedia:Requests for comment/Archive.is RFC 5 in the context of migrating archive links away from Archive.today; finding suitable snapshots elsewhere would be more straightforward if URLs were always paired with dates. Regardless of whether a consensus to deprecate/replace Archive.today links emerges, requiring dates with URLs would help with link rot in general. If implemented, it would have to be done by an editor who has both technical knowledge and relevant permissions, as it would require modifying protected templates and possibly Module:Cite and/or related modules. It would also require making an appropriate tracking category, so editors could monitor and begin dealing with the new backlog of citations that should have dates but don't. (I'm posting it here as I'm unsure if it's sufficiently "concrete" for "Proposals". If it is, please let me know so I can move this over there.) – Scyrme (talk) 23:03, 15 February 2026 (UTC)[reply] Gwtar: HTML archival format a static efficient single-file HTML format https://gwern.net/gwtar https://news.ycombinator.com/item?id=47024506 Piñanana (talk) 03:26, 16 February 2026 (UTC)[reply] Coloured WP:RSP How about we use colours to make WP:RS sources stand out? Something in lines with this? The pop-up link could be in green as well. A different colour will also raise intrigue among new editors, and will ultimately lead up to a good chunk of them getting aware of the different categories of sources, especially reliable sources, in Wikipedia. Cdr. Erwin Smith (talk) 07:23, 18 February 2026 (UTC)[reply] References Planning help for AI workflows A discussion has been started about what help page on using AI on Wikipedia to draft first. See Wikipedia talk:Help Project#Planning help for AI workflows. — The Transhumanist 13:35, 19 February 2026 (UTC)[reply] Using a bot to apply Template:New archival link needed to references I created Template:New archival link needed as a potential solution to highlight links to archive.today or other deprecated archival repositories. Following the archive.today RFC being closed in favor of deprecation and removal, I am wondering if it is possible to have a bot append this template to references linking to archive.today as part of the removal process. mdm.bla 03:21, 20 February 2026 (UTC)[reply] Do not delete a citation merely because the URL is not working. Dead links should be repaired or replaced if possible. If you encounter a dead URL being used as a reliable source to support article content, follow these steps prior to deleting it: Remove hopelessly-lost web-only sources References better calculation where to suggest on a zero return search. When I do a search for a string using insource, it is much more likely to actually finish if I add a "normal" word to search for in the search. So if I do a search on (putting # around my searches in this text) # insource:/dia of Fraternities/i stevens #, it goes much faster than and is far more likely to finish than # insource:/dia of Fraternities/i # . The issue is that if the first search returns no records (say if I'd searched on # insource:/\<ref>[^\<]dia of Fraternities/i stevens # ), it says "Showing results for sevens. No results found for insource:/\<ref>[^\<]dia of Fraternities/i stevens." This assumes that the "problem" is there are no hits for stevens, not that the insource is limiting them. In the case where an insource: (or intitle: etc.) squeeze the results down to zero records, I propose that it show the results for the normal word actually in the search, in that case stevens rather than sevens. This is just an example, I've run into it doing other similar searches. I'm not sure this is ready for a proposal, or where this discussion should be done, but the help desk doesn't seem like the right place.Naraht (talk) 21:44, 20 February 2026 (UTC)[reply]
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Karachi] \| [TOKENS: 17154]
Contents Karachi Karachi[a] is the capital city of the province of Sindh, Pakistan. It is the largest city in Pakistan and 12th largest in the world, with a population of over 20 million. It is situated at the southern tip of the country along the Arabian Sea coast and formerly served as the country's capital from 1947 to 1959. Ranked as a beta-global city, it is Pakistan's premier industrial and financial centre, with an estimated GDP of over $200 billion (PPP) as of 2021[update]. Karachi is a major metropolitan area and is considered Pakistan's most cosmopolitan city, and among the country's most linguistically, ethnically, and religiously diverse regions, as well as one of the country's most progressive and socially liberal cities. The region has been inhabited for millennia, but the city was formally founded as the fortified village of Kolachi as recently as 1729. The settlement greatly increased in importance with the arrival of the East India Company in the mid-19th century. British administrators embarked on substantial projects to transform the city into a major seaport, and connect it with the extensive railway network of the Indian subcontinent. At the time of Pakistan's independence in 1947, the city was the largest in Sindh with an estimated population of 400,000 people, and a slim Hindu majority. Following the partition of India, the city experienced a dramatic shift in population and demography with the arrival of hundreds of thousands of Muslim immigrants from India, coupled with an exodus of nearly all of its Hindu residents. The city experienced rapid economic growth following Pakistan's independence, attracting migrants from throughout the country and other regions in South Asia. According to the 2023 Census of Pakistan, Karachi's total population was 20.3 million. Karachi is one of the world's fastest-growing cities, and has significant communities representing almost every ethnic group in Pakistan. Karachi holds more than two million Bengali immigrants, a million Afghan refugees, and up to 400,000 Rohingyas from Myanmar. Karachi is now Pakistan's premier industrial and financial centre. The city has a formal economy estimated to be worth $190 billion as of 2021[update], which is the largest in the country. Karachi collects 35% of Pakistan's tax revenue, and generates approximately 25% of Pakistan's entire GDP. Approximately 30% of Pakistani industrial output is from Karachi, while Karachi's ports handle approximately 95% of Pakistan's foreign trade. Approximately 90% of the multinational corporations and 100% of the banks operating in Pakistan are headquartered in Karachi. It also serves as a transport hub, and contains Pakistan's two largest seaports, the Port of Karachi and Port Qasim, as well as Pakistan's busiest airport, Jinnah International Airport. Karachi is also considered to be Pakistan's fashion capital, and has hosted the annual Karachi Fashion Week since 2009. Known as the "City of Lights" in the 1960s and 1970s for its vibrant nightlife, Karachi was beset by sharp ethnic, sectarian, and political conflict in the 1980s with the large-scale arrival of weaponry during the Soviet–Afghan War. The city had become well known for its high rates of violent crime, but recorded crimes sharply decreased following a crackdown operation against criminals, the MQM political party, and Islamist militants, initiated in 2013 by the Pakistan Rangers. As a result of the operation, Karachi dropped from being ranked the world's 6th-most dangerous city for crime in 2014, to 128th by 2022. Etymology Modern Karachi was reputedly founded in 1729 as the settlement of Kolachi-jo-Goth during the rule of Kalhora dynasty. The new settlement is said to have been named in honour of Mai Kolachi, whose son is said to have slain a man-eating crocodile in the village after his elder brothers had already been killed by it. The name Karachee, a shortened and corrupted version of the original name Kolachi-jo-Goth, was used for the first time in a Dutch report from 1742 about a shipwreck near the settlement. History The region around Karachi has been the site of human habitation for millennia. Upper Paleolithic and Mesolithic sites have been excavated in the Mulri Hills along Karachi's northern outskirts. These earliest inhabitants are believed to have been hunter-gatherers, with ancient flint tools discovered at several sites. The expansive Karachi region is believed to have been known to the ancient Greeks, and may have been the site of Barbarikon, an ancient seaport which was located at the nearby mouth of the Indus River. Karachi may also have been referred to as Ramya in ancient Greek texts. The ancient site of Krokola, a natural harbour west of the Indus where Alexander the Great sailed his fleet for Achaemenid Assyria, may have been located near the mouth of Karachi's Malir River, though some believe it was located near Gizri. No other natural harbour exists near the mouth of the Indus that could accommodate a large fleet. Nearchus, who commanded Alexander's naval fleet, also mentioned a hilly island by the name of Morontobara and an adjacent flat island named Bibakta, which colonial historians identified as Karachi's Manora Point and Kiamari (or Clifton), respectively, based on Greek descriptions. Both areas were island until well into the colonial era, when silting in led to them being connected to the mainland. In 711 CE, Muhammad bin Qasim conquered the Sindh and Indus Valley and the port of Debal, from where he launched his forces further into the Indus Valley in 712. Some have identified the port with Karachi, though some argue the location was somewhere between Karachi and the nearby city of Thatta. Under Mirza Ghazi Beg, the Mughal administrator of Sindh, the development of coastal Sindh and the Indus River Delta was encouraged. Under his rule, fortifications in the region acted as a bulwark against Portuguese incursions into Sindh. In 1553–54, Ottoman admiral Seydi Ali Reis, mentioned a small port along the Sindh coast by the name of Kaurashi which may have been Karachi. The Chaukhandi tombs in Karachi's modern suburbs were built around this time between the 15th and 18th centuries. The first port was established by the Kalhoras near Karachi in the mid-18th century, known as Kharak Bander. Nineteenth century Karachi historian Seth Naomal Hotchand recorded that a small settlement of 20–25 huts existed along the Karachi Harbour that was known as Dibro, which was situated along a pool of water known as Kolachi-jo-Kun. In 1725, a band of Baloch settlers from Makran and Kalat had settled in the hamlet after fleeing droughts and tribal feuds. A new settlement was built in 1729 at the site of Dibro, which came to be known as Kolachi-jo-Goth ("The village of Kolachi). The new settlement is said to have been named in honour of Mai Kolachi, a resident of the old settlement whose son is said to have slain a man-eating crocodile. Kolachi was about 40 hectares (99 acres) in size, with some smaller fishing villages scattered in its vicinity. The founders of the new fortified settlement were Sindhi Baniyas, and are said to have arrived from the nearby town of Kharak Bandar after the harbour there silted in 1728 after heavy rains. Kolachi was fortified, and defended with cannons imported from Muscat, Oman. Under the Talpurs, the Rah-i-Bandar road was built to connect the city's port to the caravan terminals. This road would eventually be further developed by the British into Bandar Road, which was renamed Muhammad Ali Jinnah Road. The name Karachee was used for the first time in a Dutch document from 1742, in which a merchant ship de Ridderkerk is shipwrecked near the settlement. In 1770s, Karachi came under the control of the Khan of Kalat, which attracted a second wave of Balochi settlers. In 1795, Karachi was annexed by the Talpurs, triggering a third wave of Balochi settlers who arrived from central Sindh and southern Punjab. The Talpurs built the Manora Fort in 1797, which was used to protect Karachi's Harbour from al-Qasimi pirates. In 1799 or 1800, the founder of the Talpur dynasty, Mir Fateh Ali Khan, allowed the East India Company under Nathan Crow to establish a trading post in Karachi. He was allowed to build a house for himself in Karachi at that time, but by 1802 was ordered to leave the city. The city continued to be ruled by the Talpurs until it was occupied by forces under the command of John Keane in February 1839. The British East India Company captured Karachi on 3 February 1839 after HMS Wellesley opened fire and quickly destroyed Manora Fort, which guarded Karachi Harbour at Manora Point. Karachi's population at the time was an estimated 8,000 to 14,000, and was confined to the walled city in Mithadar, with suburbs in what is now the Serai Quarter. British troops, known as the "Company Bahadur" established a camp to the east of the captured city, which became the precursor to the modern Karachi Cantonment. The British further developed the Karachi Cantonment as a military garrison to aid the British war effort in the First Anglo-Afghan War. The Portuguese Goan community started migrating to Karachi in the 1820s as traders. The majority of the estimated 100,000 who came to Pakistan are primarily concentrated in Karachi. Sindh's capital was shifted from Hyderabad to Karachi in 1840 when Karachi was annexed to the British Empire after Major General Charles James Napier captured the rest of Sindh following his victory against the Talpurs at the Battle of Hyderabad. Following the 1843 annexation, the entire province was amalgamated into the Bombay Presidency for the next 93 years, and Karachi remain the divisional headquarter. A few years later in 1846, Karachi suffered a large cholera outbreak, which led to the establishment of the Karachi Cholera Board (predecessor to the city's civic government). The city grew under the administration of its new Commissioner, Henry Bartle Edward Frere, who was appointed in the 1850s. Karachi was recognized for its strategic importance, prompting the British to establish the Port of Karachi in 1854. Karachi rapidly became a transportation hub for British India owing to newly built port and rail infrastructure, as well as the increase in agricultural exports from the opening of productive tracts of newly irrigated land in Punjab and Sindh. By 1856, the value of goods traded through Karachi reached £855,103, leading to the establishment of merchant offices and warehouses. The population in 1856 is estimated to have been 57,000. During the Sepoy Mutiny of 1857, the 21st Native Infantry, then stationed in Karachi, mutinied and declared allegiance to rebel forces in September 1857, though the British were able to quickly defeat the rebels and reassert control over the city. Following the Rebellion, British colonial administrators continued to develop the city's infrastructure, but continued to neglect localities like Lyari, which was home to the city's original population of Sindhi fishermen and Balochi nomads. At the outbreak of the American Civil War, Karachi's port became an important cotton-exporting port, with Indus Steam Flotilla and Orient Inland Steam Navigation Company established to transport cotton from rest of Sindh to Karachi's port, and onwards to textile mills in England. With increased economic opportunities, economic migrants from several ethnicities and religions, including Anglo-British, Parsis, Marathis, and Goan Christians, among others, established themselves in Karachi, with many setting-up businesses in the new commercial district of Saddar. Muhammad Ali Jinnah, the founder of Pakistan, was born in Karachi's Wazir Mansion in 1876 to such migrants from Gujarat. Public building works were undertaken at this time in Gothic and Indo-Saracenic styles, including the construction of Frere Hall in 1865 and the later Empress Market in 1889. With the completion of the Suez Canal in 1869, Karachi's position as a major port increased even further. In 1878, the British Raj connected Karachi with the network of British India's vast railway system. In 1887, Karachi Port underwent radical improvements with connection to the railways, along with expansion and dredging of the port, and construction of a breakwater. Karachi's first synagogue was established in 1893. By 1899, Karachi had become the largest wheat-exporting port in the East. In 1901, Karachi's population was 117,000 with a further 109,000 included in the Municipal area. Under the British, the city's municipal government was established. Known as the Father of Modern Karachi, mayor Seth Harchandrai Vishandas led the municipal government to improve sanitary conditions in the Old City, as well as major infrastructure works in the New Town after his election in 1911.[failed verification] In 1914, Karachi had become the largest wheat-exporting port of the entire British Empire, after large irrigation works in Sindh were initiated to increase wheat and cotton yields. By 1924, the Drigh Road Aerodrome was established, now the Faisal Air Force Base. Karachi's increasing importance as a cosmopolitan transportation hub leads to the influence of non-Sindhis in Sindh's administration. Half the city was born outside of Karachi by as early as 1921. Native Sindhis were upset by this influence, and so on 1 April 1936, Sindh was established as a province separate from the Bombay Presidency with Karachi was once again made capital of Sindh. In 1941, the population of the city had risen to 387,000. At the dawn of independence following the success of the Pakistan Movement in 1947, On 15 August 1947 Capital of Sindh shifted from Karachi to Hyderabad and Karachi was made the national capital of Pakistan. Karachi was Sindh's largest city with a population of over 400,000. The city had a slight Hindu majority, with around 51% of the population being Hindu. Partition resulted in the exodus of much of the city's Hindu population, though Karachi, like most of Sindh, remained relatively peaceful compared to cities in Punjab. Riots erupted on 6 January 1948, after which most of Sindh's Hindu population fled to India, with assistance of the Indian government. Karachi became the focus for the resettlement of middle-class Muslim Muhajir refugees who fled India, with 470,000 refugees in Karachi by May 1948, leading to a drastic alteration of the city's demography. In 1941, Muslims were 42% of Karachi's population, but by 1951 made up 96% of the city's population. The city's population had tripled between 1941 and 1951. Urdu replaced Sindhi as Karachi's most widely spoken language; Sindhi was the mother tongue of 51% of Karachi in 1941, but only 8.5% in 1951, while Urdu grew to become the mother tongue of 51% of Karachi's population. 100,000 Muhajir refugees arrived annually in Karachi until 1952. Muhajirs kept arriving from different parts of India until 2000. Karachi was selected as the first capital of Pakistan, and was administered as a federal district separate from Sindh beginning in 1948, the capital of Sindh shifted again from Hyderabad to Karachi until the national capital was shifted to Rawalpindi in 1958. While foreign embassies shifted away from Karachi, the city is host to numerous consulates and honorary consulates. Between 1958 and 1970, Karachi's role as capital of Sindh was ceased due to the One Unit programme enacted by President Iskander Mirza.[failed verification] Karachi of the 1960s was regarded as an economic role model around the world, with Seoul, South Korea, borrowing from the city's second "Five-Year Plan". Several examples of Modernist architect were built in Karachi during this period, including the Mazar-e-Quaid mausoleum, the distinct Masjid-e-Tooba, and the Habib Bank Plaza (the tallest building in all of South Asia at the time). The city's population by 1961 had grown 369% compared to 1941. By the mid-1960s, Karachi began to attract large numbers of Pashtun, Punjabis and Kashmiris from northern Pakistan. The 1970s saw a construction boom funded by remittances and investments from the Gulf States, and the appearance of apartment buildings in the city. Real-estate prices soared during this period, leading to a worsening housing crisis. The period also saw labour unrest in Karachi's industrial estates beginning in 1970 that were violently repressed by the government of President Zulfikar Ali Bhutto from 1972 onwards. To appease conservative forces, Bhutto banned alcohol in Pakistan, and cracked-down of Karachi's discotheques and cabarets – leading to the closure of Karachi's once-lively nightlife. The city's art scene was further repressed during the rule of dictator General Zia-ul-Haq. Zia's Islamization policies lead the Westernized upper-middle classes of Karachi to largely withdraw from the public sphere, and instead form their own social venues that became inaccessible to the poor. This decade also saw an influx of more than one million Bihari immigrants into Karachi from the newly made country Bangladesh which separated from Pakistan in 1971. In 1972, the Karachi district divided into three districts, East, West and South districts. The 1980s and 1990s saw an influx of almost one million Afghan refugees into Karachi fleeing the Soviet–Afghan War. This was followed by refugees escaping from post-revolution Iran. At this time, Karachi was also rocked by political conflict, while crime rates drastically increased with the arrival of weaponry from the War in Afghanistan. Conflict between the MQM party, and ethnic Sindhis, Pashtuns, Punjabis and Balochis was sharp. The party and its vast network of supporters were targeted by Pakistani security forces as part of the controversial Operation Clean-up in 1992 – an effort to restore peace in the city that lasted until 1994. Anti-Hindu riots also broke out in Karachi in 1992 in retaliation for the demolition of the Babri Mosque in India by a group of Hindu nationalists earlier that year. In 1996, two (02) more districts created in the Karachi Division named Central and Malir districts. The 2010s saw another influx of hundreds of thousands of Pashtun refugees fleeing conflict in North-West Pakistan and the 2010 Pakistan floods. By this point Karachi had become widely known for its high rates of violent crime, usually in relation to criminal activity, gang-warfare, sectarian violence, and extrajudicial killings. Recorded crimes sharply decreased following a controversial crackdown operation against criminals, the MQM party, and Islamist militants initiated in 2013 by the Pakistan Rangers. As a result of the operation, Karachi went from being ranked the world's 6th most dangerous city for crime in 2014, to 128th by 2022. In 2022 at least one million flood affectees from Sindh and Balochistan took refuge in Karachi. A major fire broke out on 18 January 2026 at Gul Plaza, a large shopping mall in Karachi, Pakistan, killing at least 21 people and leaving more than 60 missing. The blaze, one of the city’s largest in over a decade, spread through the multi-story complex containing around 1,200 shops and burned for more than 24 hours before being mostly extinguished. Rescue teams later recovered bodies from the site while cranes demolished remaining structures amid collapse concerns. The fire caused widespread damage, with many shop owners losing years of investment and livelihoods. Geography Karachi is located on the coastline of Sindh province in southern Pakistan, along the Karachi Harbour, a natural harbour on the Arabian Sea. Karachi is built on a coastal plain with scattered rocky outcroppings, hills and marshlands. Mangrove forests grow in the brackish waters around the Karachi Harbour (see: Chinna Creek), and farther southeast towards the expansive Indus River Delta. West of Karachi city is the Cape Monze, locally known as Ras Muari, which is an area characterised by sea cliffs, rocky sandstone promontories and beaches. Karachi lies very close to a major fault line, where the Indian tectonic plate meets the Arabian tectonic plate. However, Karachi lies near the western edge of the Indian Plate, on the Indo Gangetic Plain. Within the city of Karachi are two small ranges: the Khasa Hills and Mulri Hills, which lie in the northwest and act as a barrier between North Nazimabad and Orangi. Karachi's hills are barren and are part of the larger Kirthar Range, and have a maximum elevation of 528 metres (1,732 feet). Between the hills are wide coastal plains interspersed with dry river beds and water channels. Karachi has developed around the Malir River and Lyari Rivers, with the Lyari shore being the site of the settlement for Kolachi. To the east of Karachi lies the Indus River flood plains. Karachi has a tropical semi arid climate (Köppen: BSh), formerly a desert climate, dominated by a long "Summer Season" while moderated by oceanic influence from the Arabian Sea. The city has annual average precipitation levels (approx. 296 mm (12 in) per annum), the bulk of which occurs during the late June–September monsoon season. Summers are hot and humid, and Karachi is prone to deadly heatwaves. Over the past 20 years, rainfall has become more abundant. Tropical storms and thunderstorms, as well as flooding are becoming more common, especially during the summer monsoon. On the other hand, cool sea breezes typically provide relief during hot summer months. A text message-based early warning system alerts people to take precautionary measures and helps prevent fatalities during an unusually strong heatwave or thunderstorm. The winter climate is dry and lasts between December and February. It is dry and pleasant in winter relative to the warm hot season that follows, which starts in March and lasts until October. Proximity to the sea maintains humidity levels at near-constant levels year-round. Thus, the climate is similar to a humid tropical climate, except for the low precipitation and occasional temperatures well over 100 F (38 C) due to the influence of the Thar Desert nearby, close to the border with India. The city's highest annual rainfall was about 750–850 mm, recorded in the late 1970s. The city's highest monthly rainfall, 19 in (480 mm), occurred in July 1967. The city's highest rainfall in 24 hours occurred on 7 August 1953, when about 278.1 millimetres (10.95 in) of rain lashed the city, resulting in major flooding. Karachi's highest recorded temperature is 48.0 °C (118.4 °F) which was recorded on 22 and 23 April 2017, and the lowest is 0 °C (32 °F) recorded on 21 January 1934. The city first developed around the Karachi Harbour, and owes much of its growth to its role as a seaport at the end of the 18th century, contrasted with Pakistan's millennia-old cities such as Lahore, Multan, and Peshawar. Karachi's Mithadar neighbourhood represents the extent of Kolachi prior to British rule. British Karachi was divided between the "New Town" and the "Old Town", with British investments focused primarily on the New Town. The Old Town was a largely unplanned neighbourhood which housed most of the city's indigenous residents and had no access to sewerage systems, electricity, and water. The New Town was subdivided into residential, commercial, and military areas. Given the strategic value of the city, the British developed the Karachi Cantonment as a military garrison in the New Town to aid the British war effort in the First Anglo-Afghan War. The city's development was largely confined to the area north of the Chinna Creek prior to independence, although the seaside area of Clifton was also developed as a posh locale under the British, and its large bungalows and estates remain some of the city's most desirable properties. The aforementioned historic areas form the oldest portions of Karachi, and contain its most important monuments and government buildings, with the I. I. Chundrigar Road being home to most of Pakistan's banks, including the Habib Bank Plaza which was Pakistan's tallest building from 1963 until the early 2000s. Situated on a coastal plain northwest of Karachi's historic core lies the sprawling district of Orangi. North of the historic core is the largely middle-class district of Nazimabad, and upper-middle-class North Nazimabad, which were developed in the 1950s. To the east of the historic core is the area known as Defence, an expansive upscale suburb developed and administered by the Pakistan Army. Karachi's coastal plains along the Arabian Sea south of Clifton were also developed much later as part of the greater Defence Housing Authority project. Karachi's city limits also include several islands, including Baba and Bhit Islands, Oyster Rocks, and Manora, a former island which is now connected to the mainland by a thin 12-kilometre long shoal known as Sandspit. Gulistan-e-Johar, Gulshan-e-Iqbal, Federal B. Area, Malir, Landhi and Korangi areas were all developed after 1970. The city has been described as one divided into sections for those able to afford to live in planned localities with access to urban amenities, and those who live in unplanned communities with inadequate access to such services. 35% of Karachi's residents live in unplanned communities. Economy Being the largest city, Karachi is also Pakistan's financial and commercial capital. Since Pakistan's independence, Karachi has been the centre of the nation's economy, and remain's Pakistan's largest urban economy despite the economic stagnation caused by sociopolitical unrest during the late 1980s and 1990s. The city forms the centre of an economic corridor stretching from Karachi to nearby Hyderabad, and Thatta. As of 2021[update], Karachi had an estimated GDP (PPP) of $190 billion with a yearly growth rate of 5.5%. Karachi contributes 90% of Sindh's GDP and accounts for approximately 25% of the total GDP of Pakistan. The city has a large informal economy which is not typically reflected in GDP estimates. The informal economy may constitute up to 36% of Pakistan's total economy, versus 22% of India's economy, and 13% of the Chinese economy. The informal sector employs up to 70% of the city's workforce. In 2018 The Global Metro Monitor Report ranked Karachi's economy as the best performing metropolitan economy in Pakistan. Today along with Pakistan's continued economic expansion Karachi is now ranked third in the world for consumer expenditure growth with its market anticipated to increase by 6.6% in real terms in 2018 It is also ranked among the top cities in the world by an anticipated increase of a number of households (1.3 million households) with annual income above $20,000 measured at PPP exchange rates by 2025. The Global FDI Intelligence Report 2017/2018 published by Financial Times ranks Karachi amongst the top 10 Asia pacific cities of the future for FDI strategy. According to Anatol Lieven the economic growth of Karachi is a result of the influx of Muhajirs to Karachi during late 1940s and early 50s. Most of Pakistan's public and private banks are headquartered on Karachi's I. I. Chundrigar Road, which is known as "Pakistan's Wall Street", with a large percentage of the cash flow in the Pakistani economy taking place on I. I. Chundrigar Road. Most major foreign multinational corporations operating in Pakistan have their headquarters in Karachi. Karachi is also home to the Pakistan Stock Exchange, which was rated as Asia's best-performing stock market in 2015 on the heels of Pakistan's upgrade to emerging-market status by MSCI. Karachi has been the pioneer in cable networking in Pakistan with the most sophisticated of the cable networks of any city of Pakistan, and has seen an expansion of information and communications technology and electronic media. The city has become a software outsourcing hub for Pakistan.[citation needed] Several independent television and radio stations are based in Karachi, including Business Plus, AAJ News, Geo TV, KTN, Sindh TV, CNBC Pakistan, TV ONE, Express TV, ARY Digital, Indus Television Network, Samaa TV, Abb Takk News, Bol TV, and Dawn News, as well as several local stations. Industry contributes a large portion of Karachi's economy, with the city home to several of Pakistan's largest companies dealing in textiles, cement, steel, heavy machinery, chemicals, and food products. The city is home to approximately 30 percent of Pakistan's manufacturing sector, and produces approximately 42 percent of Pakistan's value added in large scale manufacturing. At least 4500 industrial units form Karachi's formal industrial economy. Karachi's informal manufacturing sector employs far more people than the formal sector, though proxy data suggest that the capital employed and value-added from such informal enterprises is far smaller than that of formal sector enterprises. An estimated 63% of the Karachi's workforce is employed in trade and manufacturing. Karachi Export Processing Zone, SITE, Korangi, Northern Bypass Industrial Zone, Bin Qasim and North Karachi serve as large industrial estates in Karachi. The Karachi Expo Centre also complements Karachi's industrial economy by hosting regional and international exhibitions. As home to Pakistan's largest ports and a large portion of its manufacturing base, Karachi contributes a large share of Pakistan's collected tax revenue. As most of Pakistan's large multinational corporations are based in Karachi, income taxes are paid in the city even though income may be generated from other parts of the country. As home to the country's two largest ports, Pakistani customs officials collect the bulk of federal duty and tariffs at Karachi's ports, even if those imports are destined for one of Pakistan's other provinces. Approximately 25% of Pakistan's national revenue is generated in Karachi. According to the Federal Board of Revenue's 2006–2007 year book, tax and customs units in Karachi were responsible for 46.75% of direct taxes, 33.65% of federal excise tax, and 23.38% of domestic sales tax. Karachi accounts for 75.14% of customs duty and 79% of sales tax on imports, and collects 53.38% of the total collections of the Federal Board of Revenue, of which 53.33% are customs duty and sales tax on imports. Demographics Karachi is dominated by the Urdu-speaking Muhajirs. It is the most linguistically, ethnically, and religiously diverse city in Pakistan. The city is a melting pot of ethnolinguistic groups from throughout Pakistan, as well as migrants from other parts of Asia. The 2017 census numerated Karachi's population to be 14,910,352, having grown 2.49% per year since the 1998 census, which had listed Karachi's population at approximately 9.3 million. According to the 2023 Census of Pakistan, Karachi's total population was 20.3 million. Karachi is one of the world's fastest-growing cities, The city's inhabitants are referred to by the demonym Karachiite in English, and Karāchīwālā in Urdu. Karachi has the largest number of Urdu speakers out of any city in Pakistan. As per the 2023 census, the linguistic breakdown of Karachi Division is: The category of "others" includes 653,727 Hindko speakers, 75,993 Brahui speakers, 50,982 Kashmiri speakers, 30,375 Mewati speakers, 26,906 Balti speakers, 14,073 Kohistani speakers, 21,860 Shina speakers, 614 Kalasha speakers, and 943,165 speakers of other languages such as Kutchi,Gujarati, Memoni, Burushaski, Marwari, Dari, Makrani, Khowar, Hazaragi, Bengali, Konkani and others. At the end of the 19th century, Karachi had an estimated population of 105,000.[citation needed] By the dawn of Pakistan's independence in 1947, the city had an estimated population of 400,000. The city's population grew dramatically with the arrival of hundreds of thousands of Muslim refugees from the newly independent Republic of India. Rapid economic growth following independence attracted further migrants from throughout Pakistan and South Asia. The 2017 census numerated Karachi's population to be 14,910,352, having grown 2.49% per year since the 1998 census, which had listed Karachi's population at approximately 9.3 million. Lower than expected population figures from the census suggest that Karachi's poor infrastructure, law and order situation, and weakened economy relative to other parts of Pakistan made the city less attractive to in-migration than previously thought. The figure is disputed by all the major political parties in Sindh. Karachi's population grew by 59.8% since the 1998 census to 14.9 million, while Lahore city grew 75.3% – though Karachi's census district had not been altered by the provincial government since 1998, while Lahore's had been expanded by Punjab's government, leading to some of Karachi's growth to have occurred outside the city's census boundaries. Karachi's population had grown at a rate of 3.49% between the 1981 and 1998 census, leading many analysts to estimate Karachi's 2017 population to be approximately 18 million by extrapolating a continued annual growth rate of 3.49%. Some had expected that the city's population to be between 22 and 30 million, which would require an annual growth rate accelerating to between 4.6% and 6.33%. Political parties in the province have suggested the city's population has been underestimated in a deliberate attempt to undermine the political power of the city and province. Senator Taj Haider from the PPP claimed he had official documents revealing the city's population to be 25.6 million in 2013, while the Sindh Bureau of Statistics, part of by the PPP-led provincial administration, estimated Karachi's 2016 population to be 19.1 million. According to 2023 Census, with 55,396.01 residents per square kilometre Karachi Central is the most densely populated district of the seven districts of Karachi as well as the entirety of Pakistan. The oldest portions of modern Karachi reflect the ethnic composition of the first settlement, with Sindhis and Balochis continuing to make up a large portion of the Lyari neighbourhood, though many of the residents are relatively recent migrants.[citation needed] Following Partition, large numbers of Hindus left Pakistan for the newly independent Dominion of India (later the Republic of India), while a larger percentage of Muslim migrant and refugees from India settled in Karachi. The city grew 150% during the ten-year period between 1941 and 1951 with the new arrivals from India, who made up 57% of Karachi's population in 1951. The city is now considered a melting pot of Pakistan and is the country's most diverse city. In 2011, an estimated 2.5 million foreign migrants lived in the city, mostly from Afghanistan, Bangladesh, Myanmar, and Sri Lanka. Much of Karachi's citizenry descend from Urdu-speaking migrants and refugees from North India who became known by the Arabic term for "Migrant": Muhajir. The first Muhajirs of Karachi arrived in 1946 in the aftermath of the Direct Action Day and subsequent 1946 Bihar riots. The city's wealthy Hindus opposed the resettlement of refugees near their homes, and so many refugees were accommodated in the older and more congested parts of Karachi. The city witnessed a large influx of Muhajirs following partition, who were drawn to the port city and newly designated federal capital for its white-collar job opportunities. Muhajirs continued to migrate to Pakistan throughout the 1950s and early 1960s, with Karachi remaining the primary destination of Indian Muslim migrants throughout those decades. The Muhajir Urdu-speaking community in the 2017 census forms slightly less than 45% of the city's population. Karachi is home to a wide array of non-Urdu speaking Muslim peoples from what is now the Republic of India. The city has a sizable community of Gujarati, Marathi, Konkani-speaking refugees.[failed verification] Karachi is also home to a several-thousand member strong community of Malabari Muslims from Kerala in South India. These ethno-linguistic groups are being assimilated in the Urdu-speaking community. During the period of rapid economic growth in the 1960s, large numbers Pashtuns from the NWFP migrated to Karachi with Afghan Pashtun refugees settling in Karachi during the 80's., Pashtuns from Afghanistan are regarded as the most conservative community.[failed verification][failed verification] The Pashtun community forms the bulk of manual labourers and transporters. The Sindhis makeup around 11–12 percent of Karachi's population, Sindhis form much of the municipal and provincial bureaucracy.[failed verification], Being the Provincial capital of Sindh Province, Karachi attracts many Sindhis from other parts of Sindh. In recent years Karachi has seen massive Sindhi migration to the city due to being economic and commercial hub as well as Capital of the province, While mostly Sindhis of Karachi are Muslim , The bulk of Karachi's Hindu community, which makes up 1.12% of the city's population, is Sindhi. Migrants from Punjab began settling in Karachi in large numbers in the 1960s, and now make up an estimated 8% of Karachi's population.[failed verification] The bulk of Karachi's Christian community, which makes up 2.5% of the city's population, is Punjabi. 4% of Karachi's population speaks Balochi as its mother tongue, though most Baloch speakers are of Sheedi heritage – a community that traces its roots to Africa. Following the Indo-Pakistani War of 1971 and independence of Bangladesh, thousands of Urdu-speaking Biharis arrived in the city, preferring to remain Pakistani rather than live in the newly independent country. Large numbers of Bengalis also migrated from Bangladesh to Karachi during periods of economic growth in the 1980s and 1990s. Karachi is now home to an estimated 2.5 to 3 million ethnic Bengalis living in Pakistan. Rohingya refugees from Myanmar, who speak a dialect of Bengali and are sometimes regarded as Bengalis, also live in the city. Karachi is home to an estimated 400,000 Rohingya residents. Large scale Rohingya migration to Karachi made Karachi one of the largest population centres of Rohingyas in the world outside of Myanmar. Central Asian migrants from Uzbekistan and Kyrgyzstan have also settled in the city. Domestic workers from the Philippines are employed in Karachi's posh locales, while many of the city's teachers hail from Sri Lanka. Many Sri Lankans moved to Karachi due to the 2022 Economic Crisis in Sri Lanka. Expatriates from China began migrating to Karachi in the 1940s, to work as dentists, chefs and shoemakers, while many of their descendants continue to live in Pakistan. Chinese also reached Karachi after 2015 in large number due to the CPEC project. The city is also home to a small number of British and American expatriates. During World War II, about 3,000 Polish refugees from the Soviet Union, with some Polish families who chose to remain in the city after Partition. Post-Partition Karachi also once had a sizable refugee community from post-revolutionary Iran. Karachi is a religiously homogeneous city with more than 96 per cent of its population adhering to Islam. Karachiites adhere to numerous sects and sub-sects of Islam, as well as Protestant Christianity, and community of Goan Catholics. The city also is home to large numbers of Hindus, and a small community of Zoroastrians and Parsi's. According to Nichola Khan Karachi is also the world's largest Muslim city. Prior to Pakistan's independence in 1947, the religious demographics of the city was estimated to be 51.1% Hindu, 42.3% Muslim, with the remaining 7% primarily Christians (both British and native), Sikhs, Jains, with a small number of Jews. Following the independence of Pakistan, the vast majority of Karachi's Sindhi Hindu population left for India while Muslim refugees from India, in turn, settled in the city. This mass migration dramatically changed the religious demographics of the city. Karachi is overwhelmingly Muslim, though the city is one of Pakistan's most secular cities.[failed verification] Approximately 85% of Karachi's Muslims are Sunnis, while 15% are Shi'ites. Sunnis primarily follow the Hanafi school of jurisprudence, with Sufism influencing religious practices by encouraging reverence for Sufi saints such as Abdullah Shah Ghazi and Mewa Shah. Shi'ites are predominantly Twelver, with a significant Ismaili minority which is further subdivided into Nizaris, Mustaalis, Dawoodi Bohras, and Sulaymanis. There are over 3000 mosques in Karachi, most famous of which include Grand Jamia Mosque, Baitul Mukarram Mosque, Masjid-e-Tooba and Memon Masjid. Approximately 2.2% of Karachi's population is Christian. The city's Christian community is primarily composed of Punjabi Christians and a community of Goan Catholics who are typically better-educated and more affluent than their Punjabi co-religionists. They established the posh Cincinnatus Town in Garden East as a Goan enclave. The Goan community dates from 1820 and has a population estimated to be 12,000–15,000 strong. Karachi is served by its own archdiocese, the Roman Catholic Archdiocese of Karachi. While most of the city's Hindu population left en masse for India following Pakistan's independence, Karachi still has a large Hindu community with a population of 211,138 as per 2023 Census. The Hindu community is split into a more affluent Sindhi Hindu and small Punjabi Hindu group that forms part of Karachi's educated middle class, while poorer Hindus of Rajasthani and Marwari descent form the other part and typically serve as menial and day laborers. Wealthier Hindus live primarily in Clifton and Saddar, while poorer ones live and have temples in Narayanpura and Lyari. There is a small community of Tamil Hindus in Karachi, with about 100 families in Madrasi Para. Many streets in central Karachi still retain Hindu names, especially in Mithadar, Aram Bagh (formerly Ram Bagh), and Ramswami. Many Mandirs exist in Saddar which are over 100 years old. Karachi's affluent and influential Parsis have lived in the region in the 12th century, though the modern community dates from the mid 19th century when they served as military contractors and commissariat agents to the British. Further waves of Parsi immigrants from Persia settled in the city in the late 19th century. The population of Parsis in Karachi and throughout South Asia is in continuous decline due to low birth-rates and migration to Western countries. In 2023, according to the 2023 census, approximately 1,435 Parsis are left in Karachi. Transportation Karachi is served by a road network estimated to be approximately 15,500 kilometres (9,600 miles) in length, serving approximately 5 million vehicles per day. Karachi is served by 6 Signal-Free Corridors which are designed as urban express roads to permit traffic to transverse large distances without the need to stop at intersections and stoplights. The 16 km (10 mi) Karsaz Road connects PAF Museum in central Karachi to SITE Industrial Area. The Rashid Minhas Road connects Surjani Town with Shah Faisal Town over a 20 km span. The 19 km (12 mi) University Road connects Karachi's urban centre to the Gulistan-e-Johar suburb. The 18 km (11 mi) Shahrah-e-Faisal connects Karachi's Sadar area to the Jinnah International Airport. The 18 km (11 mi) Shahrah-e-Pakistan connects city centre to Federal B. Area. The 18 km (11 mi) Sher Shah Suri Road connects the city centre to Nazimabad. The Lyari Expressway is a 16 km controlled-access highway along the Lyari River. This toll highway is designed to relieve congestion within the city. To the north of Karachi lies the 39 km Karachi Northern Bypass (M10), which bypasses the city to connect the M-9 Motorway to the N25 National Highway. A 39 km (24 mi) Malir Expressway is under construction along the Malir River. It will link Karachi's DHA to Karachi's Malir Town and terminate at Kathore on the M-9 motorway. Karachi is the terminus of the M-9 motorway, which connects Karachi to Hyderabad. The M-9 motorway is part of a larger countrywide motorways network, many of which were built through the China Pakistan Economic Corridor Project. From Hyderabad, motorways provide high-speed road access to all major Pakistani cities, including Peshawar, Islamabad, Lahore, Multan and Faisalabad. Karachi is also the terminus of the N-5 National Highway which connects the city to the historic medieval capital of Sindh, Thatta. It offers further connections to northern Pakistan and the Afghan border near Torkham. The N-25 National Highway connects Karachi to Quetta, the capital of Balochistan. The N-10 National Highway connects Karachi to the emerging port city of Gwadar. Karachi is linked by rail to the rest of the country by Pakistan Railways. The Karachi City Station and Karachi Cantonment Railway Station are the city's two major railway stations.[failed verification] The city has an international rail link, the Thar Express which links Karachi Cantonment Station with Bhagat Ki Kothi station in Jodhpur, India. The railway system also handles freight linking Karachi port to destinations up-country in northern Pakistan. The city is the terminus for the Main Line-1 Railway which connects Karachi to Peshawar. Pakistan's rail network, including the Main Line-1 Railway is being upgraded as part of the China Pakistan Economic Corridor, allowing trains to depart Karachi and travel on Pakistani railways at an average speed of 160 km/h (100 mph) versus the current average speed of 80 km/h (50 mph). The Pakistani Government is developing the Karachi Metrobus project, which is a 6-line 150-kilometre (93+1⁄4-mile) bus rapid transit system. The Metrobus project was inaugurated by then-Prime Minister Nawaz Sharif on 25 February 2016. Sharif said the "project will be more beautiful than Lahore Metro Bus". Orange and Green Lines are operational while Red-Line is underconstruction. In 2022, the provincial government launched Peoples Bus Service with a fleet of 100+ buses running on 12 different routes on nominal fare. The buses are air-conditioned, have Wi-Fi, have priority seating for the disabled and elderly, and are wheelchair accessible. Red buses are for the general public. Pink buses are for women only. White buses are environment friendly electric buses having designated charging points. Karachi Circular Railway is a partially active regional public transit system in Karachi, which serves the Karachi metropolitan area. KCR was fully operational between 1969 and 1999. Since 2001, restoration of the railway and restarting the system had been sought. In November 2020, the KCR partially revived operations. KCR was included in CPEC by Shehbaz Sharif and construction started in 2022. Existing 43 km KCR track and stations would be completely rebuilt into automated rapid transit system with electric trains. The route would not be changed however many underpasses and bridges would be built along the route to eliminate 22-level crossings. New KCR would be similar to Lahore's Orange Train. New KCR would have joint stations with Karachi Metrobus at points of intersection. Project would be operational by 2025. With its hub at Karachi City station on I. I. Chundrigar Road, KCR will connect the city centre with several industrial, commercial and residential districts within the city. A tramway service was started in 1884 in Karachi but was closed in 1975. However, the revival of tramway service is proposed by Karachi Administrator Iftikhar Ali. Turkey has offered assistance in the revival and launching modern tramway service in Karachi. Karachi's Jinnah International Airport is the busiest airport of Pakistan with a total of 7.2 million passengers in 2018. The current terminal structure was built in 1992, and is divided into international and domestic sections. Karachi's airport serves as a hub for the flag carrier, Pakistan International Airlines (PIA), as well as for Air Indus, Serene Air and airblue. The airport offers non-stop flights to destinations throughout East Asia, South Asia, Southeast Asia, Central Asia, the Gulf States, Europe and North America. The largest shipping ports in Pakistan are the Port of Karachi and the nearby Port Qasim, the former being the oldest port of Pakistan. Port Qasim is located 35 kilometres (22 miles) east of the Port of Karachi on the Indus River estuary. These ports handle 95% of Pakistan's trade cargo to and from foreign ports. These seaports have modern facilities which include bulk handling, containers and oil terminals. The ports are part of the Maritime Silk Road. Civic administration Karachi has a fragmented system of civic government. The urban area is divided into six District Municipal Corporations: Karachi East, Karachi West, Karachi Central, Karachi South, Malir, Korangi. Each district is further divided into between 22 and 42 Union Committees. Each Union Committee is represented by seven elected representatives, four of whom can be general candidates of any background; the other three seats are reserved for women, religious minorities, and a union representative or peasant farmer. Karachi's urban area also includes six cantonments, which are administered directly by the Pakistani military, and include some of Karachi's most desirable real-estate. Key civic bodies, such as the Karachi Water and Sewerage Board and KBCA (Karachi Building Control Authority), among others, are under the direct control of the Government of Sindh. Additionally, Karachi's city-planning authority for undeveloped land, the Karachi Development Authority, is under control of the government, while two new city-planning authorities, the Lyari Development Authority and Malir Development Authority were revived by the Pakistan Peoples Party government in 2011 – allegedly to patronize their electoral allies and voting banks. In response to a cholera epidemic in 1846, the Karachi Conservancy Board was organized by British administrators to control its spread. The board became the Karachi Municipal Commission in 1852, and the Karachi Municipal Committee the following year. The City of Karachi Municipal Act of 1933 transformed the city administration into the Karachi Municipal Corporation with a mayor, a deputy mayor and 57 councillors. In 1976, the body became the Karachi Metropolitan Corporation. During the 1900s, Karachi saw its major beautification project under the mayoralty of Harchandrai Vishandas. New roads, parks, residential, and recreational areas were developed as part of this project. In 1948, the Federal Capital Territory of Pakistan was created, comprising approximately 2,103 km2 (812 sq mi) of Karachi and surrounding areas, but this was merged into the province of West Pakistan in 1959. In 1960, Karachi and Lasbela District merged to create Karachi-Bela Division. In 1972, Lasbela District transferred to Kalat Division and Karachi metropolitan area was divided into three (03) districts East, West and South. In 1996, again the Karachi metropolitan area was divided into More two (02) districts Central and Malir, each with its own municipal corporation. In 2001, during the rule of General Pervez Musharraf, five districts of Karachi were merged to form the city district of Karachi, with a three-tier structure. The two most local tiers are composed of 18 towns, and 178 union councils. Each tier focused on elected councils with some common members to provide "vertical linkage" within the federation. Naimatullah Khan was the first Nazim of Karachi during the Union Council period, while Shafiq-Ur-Rehman Paracha was the first district coordination officer of Karachi. Syed Mustafa Kamal was elected City Nazim of Karachi to succeed Naimatullah Khan in 2005 elections, and Nasreen Jalil was elected as the City Naib Nazim. Each Union Council had thirteen members elected from specified electorates: four men and two women elected directly by the general population; two men and two women elected by peasants and workers; one member for minority communities; two members are elected jointly as the Union Mayor (Nazim) and Deputy Union Mayor (Naib Nazim). Each council included up to three council secretaries and a number of other civil servants. The Union Council system was dismantled in 2011. In July 2011, city district government of Karachi was reverted its original constituent units known as District Municipal Corporations (DMC). The five original DMCs are: Karachi East, Karachi West, Karachi Central, Karachi South and Malir. In November 2013, a sixth DMC, Korangi District was carved out from District East. In August 2020, Sindh cabinet approves formation of the seventh district in Karachi (Keamari District), Keamari District was formed by splitting District West. The committees for each district devise and enforce land-use and zoning regulations within their district. Each committee also manages water supply, sewage, and roads (except for 28 main arteries, which are managed by the Karachi Metropolitan Corporation). Street lighting, traffic planning, markets regulations, and signage are also under the control of the DMCs. Each DMC also maintains its own municipal record archive, and devises its own local budget. Municipal Administration of Karachi is also run by the Karachi Metropolitan Corporation (KMC), which is responsible for the development and maintenance of main arteries, bridges, drains, several hospitals, beaches, solid waste management, as well as some parks, and the city's firefighting services. Between 2016 and 2020 the mayor of Karachi was Waseem Akhtar (2016–2020), with Arshad Hassan serving as Deputy Mayor; both served as part of the KMC. The Administrator of Karachi is Syed Saif-ur-Rehman as of 2022. In 2023, Murtaza Wahab of PPP was elected the mayor of Karachi. The position of Commissioner of Karachi was created, with Iftikhar Ali Shallwani serving this role. There are six military cantonments, which are administered by the Pakistani Army, and are some of Karachi's most upscale neighbourhoods. The Karachi Development Authority (KDA), along with the Lyari Development Authority (LDA) and Malir Development Authority (MDA), is responsible for the development of most undeveloped land around Karachi. KDA came into existence in 1957 with the task of managing land around Karachi, while the LDA and MDA were formed in 1993 and 1994, respectively. KDA under the control of Karachi's local government and mayor in 2001, while the LDA and MDA were abolished. KDA was later placed under the direct control of the Government of Sindh in 2011. The LDA and MDA were also revived by the Pakistan Peoples Party government at the time, allegedly to patronize their electoral allies and voting banks. City-planning in Karachi, therefore, is not locally directed but is instead controlled at the provincial level. Each District Municipal Corporation regulate land-use in developed areas, while the Sindh Building Control Authority ensures that building construction is in accordance with building & town planning regulations. Cantonment areas, and the Defence Housing Authority are administered and planned by the military. Municipal services Municipal water supplies are managed by the Karachi Water and Sewerage Board (KW&SB), which supplies 640 million gallons daily (MGD) to the city (excluding the city's steel mills and Port Qasim), of which 440 MGD are filtered/treated. Most of the supply comes from the Indus River, and 90 MGD from the Hub Dam. Karachi's water supply is transported to the city through a complex network of canals, conduits, and siphons, with the aid of pumping and filtration stations. 80% of Karachi households have access to piped water as of 2022[update], with private water tankers supplying much of the water required in informal settlements. 15% of residents in a 2022 survey rated their water supply as "bad" or "very bad", while 40% expressed concern at the stability of water supply. By 2022, an estimated 35,000 people were dying due to water-borne diseases annually. The K-IV water project is under development at a cost of $876 million. It would connect Keenjhar Lake to Karachi hence eradicating water scarcity in eastern and northern parts of the city. It is expected to supply 650 million gallons daily of potable water to the city, the first phase 260 million gallons upon completion. Desalination plants are also planned to be built on Arabian Sea coast on western side of Karachi in near future. These would resolve water scarcity issues in western parts of the city including SITE Area, Shershah and Orangi Town. 98% of Karachi's households are connected to the city's underground public sewerage system, largely operated by the Karachi Water and Sewerage Board (KW&SB). The KW&SB operates 150 pumping stations, 25 bulk reservoirs, over 10,000 kilometres of pipes, and 250,000 manholes. The city generates approximately 472 million gallons daily (MGD) of sewage, of which 417 MGD are discharged without treatment. KW&SB has the optimum capacity to treat up to 150 MGD of sewage, but uses only about 50 MGD of this capacity. Three treatment plants are available, in SITE Town (Gutter Baghicha), Mehmoodabad, and Mauripur. 75% reported in 2022 that Karachi's drainage system overflows or backs up, the highest percentage of all major Pakistani cities. Parts of the city's drainage system overflow on average 2–7 times per month, flooding some city streets. Households in Orangi self-organized to set-up their own sewerage system under the Orangi Pilot Project, a community service organization founded in 1980. 90% of Orangi streets are now connected to a sewer system built by local residents under the Orangi Pilot Project. Residents of individual streets bear the cost of sewerage pipes, and provide volunteer labour to lay the pipe. Residents also maintain the sewer pipes, while the city municipal administration has built several primary and secondary pipes for the network. As a result of OPP, 96% of Orangi residents have access to a latrine. The Sindh Solid Waste Management Board (SSWMB) is responsible for the collection and disposal of solid waste, not only in Karachi but throughout the whole province. Karachi has the highest percentage of residents in Pakistan who report that their streets are never cleaned – 42% of residents in Karachi report their streets are never cleaned, compared to 10% of residents in Lahore. Only 17% of Karachi residents reporting daily street cleaning, compared to 45% in Lahore. 69% of Karachi residents rely on private garbage collection services, with only 15% relying on municipal garbage collection services. 53% of Karachi residents in a 2022 survey reported that the state of their neighbourhood's cleanliness was either "bad" or "very bad". compared to 35% in Lahore, and 16% in Multan. The one and only electricity providing company in Karachi is K-Electric. It was government owned but was privatised in 2019. Government still has some shares. However HUBCO is an Independent Power Producer (IPP) that owns few major powerplants. Karachi mostly gets electricity from oil, gas and coal powerplants established either on western coastline or Port Qasim Industrial Zone. Most recently built coal powerplants were the 1320MW Port Qasim Powerplant and the 1320MW Hub Coal Powerplant. 3 Nuclear Powerplants on western coastline namely KANUPP (K-1, K-2, K-3) also feed Karachi. Jhimpir, a nearby town has Wind Powerplants of more than 1000MW. This capacity is going to increase in future expansions. Solar Parks are envisioned to be established on western coastline having a starting generation of 1000MW. 75% of Karachi receives uninterrupted power supply almost throughout the year. 25% areas including industrial areas suffer with up to 6 hours of power outages everyday due to energy generation deficit. Power outages increase further in Peak-summer and Monsoon season (May to August). Many slums and unregulated areas are not yet electrified hence they indulge in electricity theft which is locally called Kunda-System. Police is under the control of provincial government and city government has no authority over it. Ambulance is run by private hospitals or NGOs, the most famous of which are Edhi, Chhipa and JDC. Firefighting is under control of local government and has enough firefighters and vehicles to work quickly during fire. Less than 1% of all firefighters in Pakistan are women. Education According to 2023 Census of Pakistan, Central is the most literate district among all the districts of Karachi and Sindh. Following is the literacy rate of 10 years and above population of the seven districts of Karachi: Karachi's primary education system is divided into five levels: primary (grades one through five); middle (grades six through eight); high (grades nine and ten, leading to the Secondary School Certificate); intermediate (grades eleven and twelve, leading to a Higher Secondary School Certificate); and university programs leading to graduate and advanced degrees. Karachi has both public and private educational institutions. Most educational institutions are gender-based from primary to intermediate. Universities are mostly co-education. Several of Karachi's schools, such as St Patrick's High School, St Joseph's Convent School and St Paul's English High School, are operated by Christian churches, and are among Pakistan's most prestigious schools. Karachi is home to several major public universities. Karachi's first public university's date from the British colonial era. The Sindh Madressatul Islam founded in 1885, was granted university status in 2012. Establishment of the Sindh Madressatul Islam was followed by the establishment of the D. J. Sindh Government Science College in 1887, and the institution was granted university status in 2014. The Nadirshaw Edulji Dinshaw University of Engineering and Technology (NED), was founded in 1921, and is Pakistan's oldest institution of higher learning. The Dow University of Health Sciences was established in 1945, and is now one of Pakistan's top medical research institutions. The University of Karachi, founded in 1951, is Pakistan's largest university with a student population of 24,000. The Institute of Business Administration (IBA), founded in 1955, is the oldest business school outside of North America and Europe, and was set up with technical support from the Wharton School and the University of Southern California. The Dawood University of Engineering and Technology, which opened in 1962, offers degree programmes in petroleum, gas, chemical, and industrial engineering. The Pakistan Navy Engineering College (PNEC), operated by the Pakistan Navy, is associated with the National University of Sciences and Technology (NUST) in Islamabad. Karachi is also home to numerous private universities. The Aga Khan University, founded in 1983, is Karachi's oldest private educational institution, and is one of Pakistan's most prestigious medical schools. The Indus Valley School of Art and Architecture was founded in 1989, and offers degree programmes in arts and architectural fields. Hamdard University is the largest private university in Pakistan with faculties including Eastern Medicine, Medical, Engineering, Pharmacy, and Law. The National University of Computer and Emerging Sciences (NUCES-FAST), one of Pakistan's top universities in computer education, operates two campuses in Karachi. Bahria University (BU) founded in 2000, is one of the major general institutions of Pakistan with their campuses in Karachi, Islamabad and Lahore offers degree programs in Management Sciences, Electrical Engineering, Computer Science and Psychology. Sir Syed University of Engineering and Technology (SSUET) offers degree programmes in biomedical, electronics, telecom and computer engineering. Karachi Institute of Economics & Technology (KIET) has two campuses in Karachi. The Shaheed Zulfiqar Ali Bhutto Institute of Science and Technology (SZABIST), founded in 1995 by former Prime Minister Benazir Bhutto, operates a campus in Karachi. Other names include: Healthcare Karachi is a centre of research in biomedicine with at least 30 public hospitals, 80 registered private hospitals and 12 recognized medical colleges, including the Indus Hospital, Lady Dufferin Hospital, Karachi Institute of Heart Diseases, National Institute of Cardiovascular Diseases, Civil Hospital, Combined Military Hospital, PNS Rahat, PNS Shifa, Aga Khan University Hospital, Liaquat National Hospital, Jinnah Postgraduate Medical Centre, Holy Family Hospital and Ziauddin Hospital. In 1995, Ziauddin Hospital was the site of Pakistan's first bone marrow transplant. Karachi municipal authorities in 2017 launched a new early warning system that alerted city residents to a forecasted heatwave. Previous heatwaves had routinely claimed lives in the city, but implementation of the warning system was credited for no reported heat-related fatalities. During the 2020–2021 COVID-19 pandemic, vaccines were available in all major hospitals.[citation needed] Entertainment, tourism and culture Karachi is home to Pakistan and South Asia's largest shopping mall, Lucky One Mall which hosts more than two hundred stores. According to TripAdvisor the city is also home to Pakistan's favorite shopping mall, Dolmen Mall, Clifton which was also featured on CNN. In 2023, another mega mall/entertainment complex named 'Mall of Karachi' situated at the bottom of Pakistan's tallest skyscraper Bahria Icon Tower will be opened. Major landmarks in Karachi include several important museums. The National Museum of Pakistan and Mohatta Palace exhibit a rich collection of artwork, while the city boasts several private art galleries. Additionally, Karachi features the Pakistan Airforce Museum, the Pakistan Maritime Museum and the country's first interactive science centre, the MagnifiScience Centre. Wazir Mansion, the birthplace of Pakistan's founder Muhammad Ali Jinnah has also been preserved as a museum open to the public. Quaid-e-Azam House, the residence of Muhammad Ali Jinnah's residence, also serves as a museum showcasing his furniture and other belongings. Other museums include TDF Ghar and the State Bank of Pakistan Museum & Art Gallery. Karachi is home to some of Pakistan's important cultural institutions. The National Academy of Performing Arts, located in the former Hindu Gymkhana, offers diploma courses in performing arts including classical music and contemporary theatre. Karachi is home to groups such as Thespianz Theater, a professional youth-based, non-profit performing arts group, which works on theatre and arts activities in Pakistan. Though Lahore was considered to be home of Pakistan's film industry, Karachi is home to Urdu cinema and Kara Film Festival annually showcases independent Pakistani and international films and documentaries. Bambino Cinema, Capri Cinema, Cinepax Cinema, Cinegold Plex Cinema (Bahria Town), Mega Multiplex Cinema (Millennium Mall), Nueplex Cinema (Askari-4), Atrium Mall Cinema (Sadar) are some of the most popular cinemas in Karachi. The All Pakistan Music Conference, linked to the 45-year-old similar institution in Lahore, has been holding its annual music festival since its inception in 2004. The National Arts Council (Koocha-e-Saqafat) has musical performances and mushaira. Social issues Sometimes stated to be amongst the world's most dangerous cities, the extent of violent crime in Karachi is not as significant in magnitude as compared to other cities. According to the Numbeo Crime Index 2014, Karachi was the 6th most dangerous city in the world. By the middle of 2016, Karachi's rank had dropped to 31 following the launch of anti-crime operations. By 2018, Karachi's ranking has dropped to 50. In 2021, Karachi's ranking fell to 115. In 2022, the ranking fell further to 128th place, ranking Karachi safer than regional cities such as Dhaka (56th place), Delhi (90th place), and Bangalore (122nd place). The city's large population results in high numbers of homicides with a moderate homicide rate. Karachi's homicide rates are lower than many Latin American cities, and in 2015 was 12.5 per 100,000 – lower than the homicide rate of several American cities such as New Orleans and St. Louis. The homicide rates in some Latin American cities such as Caracas, Venezuela and Acapulco, Mexico are in excess of 100 per 100,000 residents, many times greater than Karachi's homicide rate. In 2016, the number of murders in Karachi had dropped to 471, which had dropped further to 381 in 2017. In the late 1980s and early 1990s, Karachi was rocked by political conflict while crime rates drastically increased with the arrival of weaponry from the War in Afghanistan. Several of Karachi's criminal mafias became powerful during a period in the 1990s described as "the rule of the mafias." Major mafias active in the city included land mafia, water tanker mafia, transport mafia and a sand and gravel mafia. Karachi's highest death rates occurred in the mid-1990s. In 1995, 1,742 killings were recorded, with a maximum of 15 killings in a single day. Karachi had become widely known for its high rates of violent crime, but rates sharply decreased following a controversial crackdown operation against criminals, the MQM political party, and Islamist militants initiated in 2013 by the Pakistan Rangers. In 2015, 1,040 Karachiites were killed in either acts of terror or other crime – an almost 50% decrease from the 2,023 killed in 2014, and an almost 70% decrease from the 3,251 recorded killed in 2013 – the highest ever recorded number in Karachi history. Violent crime like target killings, kidnappings for ransom or extortion, burning or torturing to death, drugs and weapons smuggling decreased sharply after 2015. Street crime still remains high like snatching of cash, phones, motorcycles and cars on gunpoint. With 650 homicides in 2015, Karachi's homicide rate decreased by 75% compared to 2013. In 2017, the number of homicides had dropped further to 381. Extortion crimes decreased by 80% between 2013 and 2015, while kidnappings decreased by 90% during the same period. By 2016, the city registered a total of 21 cases of kidnap for ransom. Terrorist incidents dropped by 98% between 2012 and 2017, according to Pakistan's Interior Ministry. As a result of the Karachi's improved security environment, real-estate prices in Karachi rose sharply after 2015, with a rise in business for upmarket restaurants and cafés. Insufficient affordable housing infrastructure to absorb growth has resulted in the city's diverse migrant populations being largely confined to ethnically homogeneous neighbourhoods. The 1970s saw major labour struggles in Karachi's industrial estates. Violence originated in the city's university campuses, and spread into the city. Conflict was especially sharp between MQM party and ethnic Sindhis, Pashtuns, and Punjabis. The party and its vast network of supporters were targeted by Pakistani security forces as part of the controversial Operation Clean-up in 1992, as part of an effort to restore peace in the city that lasted until 1994. The ethnic conflicts kept going between linguistic groups until the late 2010s and are no more extreme. Urban planning and service delivery have not kept pace with Karachi's growth, resulting in the city's low ranking on livability rankings. The city has no cohesive transportation policy and inadequate transport, though up to 1,000 new vehicles are added daily to the city's congested streets. Roads and streets are broken at many places but are not repaired in timely manner. As a large metropolitan area, Karachi has many sources of pollution. Alongside air, water and noise pollution, waste management is a challenge due to solid trash not disposed to dedicated dumping sites. Karachi is the largest city in Pakistan and the 12th largest city in the world is facing a significant air pollution problem. The air quality of Karachi has been deteriorating over the years, with pollution levels often exceeding safe limits set by the World Health Organization (WHO). A 2025 analysis by Climate TRACE of the urban areas with the most people exposed to unhealthy levels of air pollution identified Karachi as the largest. Lastly there is water pollution in Lyari and Malir rivers as gutters directly open into these rivers. These rivers than directly go into Arabian sea untreated. So sewerage and industrial wastewater is directly being thrown into Indian Ocean hence polluting it and destroying marine life under the sea. 3 waste water treatment plants exist but are all dysfunctional. Karachi's sewage system is overwhelmed and in disrepair, and sewage commonly gets into the city's water lines. Thousands of hospitalisations each year are attributed to sewage contamination in Karachi's drinking water, and there are annual cholera outbreaks in the city. As of 2011, half of all middle-class children in Karachi have intestinal parasites attributed to poor water quality.: 787 Size of Drainage system and storm water drains (locally known as Naalahs) in the city is not enough to handle the heavy rainfalls of monsoon. The drainage system and storm water drains are also filled with solid trash. When water finds no path, it enters streets, roads, underpasses and even houses during rainfall in July and August of every year. Major Naalahs like Orangi Naalah, Gujjar Naalah, Mehmoodabad Naalah are cleaned every year by government but are polluted by people the next day. Flooding hinders connectivity of different areas of the city specially Landhi and Korangi. Floods have caused drown or electric shocks related deaths as well. Architecture Karachi has a collection of buildings and structures of varied architectural styles. The downtown districts of Saddar and Clifton contain early 20th-century architecture, ranging in style from the neo-classical KPT building to the Sindh High Court Building. Karachi acquired its first neo-Gothic or Indo-Gothic buildings when Frere Hall, Empress Market and St. Patrick's Cathedral were completed. The Mock Tudor architectural style was introduced in the Karachi Gymkhana and the Boat Club. Neo-Renaissance architecture was popular in the 19th century and was the architectural style for St. Joseph's Convent (1870) and the Sind Club (1883). The classical style made a comeback in the late 19th century, as seen in Lady Dufferin Hospital (1898) and the Cantt. Railway Station. While Italianate buildings remained popular, an eclectic blend termed Indo-Saracenic or Anglo-Mughal began to emerge in some locations. The local mercantile community began acquiring impressive structures. Zaibunnisa Street in the Saddar area (known as Elphinstone Street in British days) is an example where the mercantile groups adopted the Italianate and Indo-Saracenic style to demonstrate their familiarity with Western culture and their own. The Hindu Gymkhana (1925) and Mohatta Palace are examples of Mughal revival buildings. The Sindh Wildlife Conservation Building, located in Saddar, served as a Freemasonic Lodge until it was taken over by the government. There are talks of it being taken away from this custody and being renovated and the Lodge being preserved with its original woodwork and ornate wooden staircase. Indus Valley School of Art and Architecture is one of the prime examples of Architectural conservation and restoration where an entire Nusserwanjee building from Kharadar area of Karachi has been relocated to Clifton for adaptive reuse in an art school. The procedure involved the careful removal of each piece of timber and stone, stacked temporarily, loaded on the trucks for transportation to the Clifton site, unloaded and re-arranged according to a given layout, stone by stone, piece by piece, and completed within three months. Architecturally distinctive, even eccentric, buildings have sprung up throughout Karachi. Notable example of contemporary architecture include the Pakistan State Oil Headquarters building. The city has examples of modern Islamic architecture, including the Aga Khan University hospital, Grand Jamia Mosque, Masjid e Tooba, Faran Mosque, Baitul Mukarram Mosque, Quaid's Mausoleum, and the Textile Institute of Pakistan. One of the unique cultural elements of Karachi is that the residences, which are two- or three-story townhouses, are built with the front yard protected by a high brick wall. I. I. Chundrigar Road features a range of tall buildings. The most prominent examples include the Habib Bank Plaza, UBL Tower, PRC Towers, PNSC Building and MCB Tower. Newer skyscrapers are being built in Clifton. At least 50 150m+ buildings were underconstruction in 2022. Sports Cricket's history in Pakistan predates the creation of the country in 1947. The first ever international cricket match in Karachi was held on 22 November 1935 between Sindh and Australian cricket teams. The match was seen by 5,000 Karachiites. Karachi is also the place that innovated tape ball, a safer and more affordable alternative to cricket. The inaugural first-class match at the National Stadium was played between Pakistan and India on 26 February 1955 and since then Pakistani national cricket team has won 20 of the 41 Test matches played at the National Stadium. The first One Day International at the National Stadium was against the West Indies on 21 November 1980, with the match going to the last ball. The national team has been less successful in such limited-overs matches at the ground, including a five-year stint between 1996 and 2001, when they failed to win any matches. The city has been host to a number of domestic cricket teams including Karachi, Karachi Blues, Karachi Greens, and Karachi Whites. The National Stadium hosted two group matches (Pakistan v. South Africa on 29 February and Pakistan v. England on 3 March), and a quarter-final match (South Africa v. West Indies on 11 March) during the 1996 Cricket World Cup. Rafi Cricket Stadium under construction in Bahria Town would soon become the largest cricket stadium in Pakistan with a capacity of 50,000+ spectators. Lyari, a neighbourhood in Karachi, holds an important place in Pakistan's football landscape due to its historical and cultural ties to the sport. Dating back several decades, Lyari has been a consistent source of football talent, contributing significantly to the national sports scene. One notable aspect is the nickname "Little Brazil" often associated with Lyari. In its early years, football in Pakistan was mainly concentrated to Balochistan and the locality of Lyari, from where majority of players of the Pakistan national football team were recruited mainly in the 1960s, which is often regarded as the early Golden Age of Pakistani football. Notable players during this period include Abdul Ghafoor, nicknamed the "Pakistani Pelé" and "Black Pearl of Pakistan", Muhammad Umer, Moosa Ghazi, Abid Ghazi, Turab Ali, Ali Nawaz Baloch, among others. The Kakri Ground and People's Football Stadium, which is one of the major football stadiums in the country are located in the city. In 2005, the city hosted the 2005 SAFF Championship at the Peoples Football Stadium, as well as the Geo Super Football League in 2007, which attracted capacity crowds during the games. When it comes to sports Karachi has a distinction, because some sources cite that it was in 1877 at Karachi in (British) India, where the first attempt was made to form a set of rules of badminton and likely place is said to be Frere Hall. Karachi has hosted seven editions of the National Games of Pakistan, most recently in 2007. The popularity of golf is increasing, with clubs in Karachi like Dreamworld Resort, Bahria Town Golf Club, Hotel & Golf Club, Arabian Sea Country Club, DA Country & Golf Club. The city has facilities for field hockey (Hockey Club of Pakistan, UBL Hockey Ground), boxing (KPT Sports Complex), squash (Jahangir Khan Squash Complex), and polo. There are marinas and boating clubs. National Bank of Pakistan Sports Complex is First-class cricket venue and Multi-purpose sports facility in Karachi. Notable people Twin towns and sister cities See also Notes References External links
========================================

[SOURCE: https://huggingface.co/huggingface/time-series-transformer-tourism-monthly] \| [TOKENS: 165]
huggingface / time-series-transformer-tourism-monthly like 29 Follow Hugging Face 82.8k Time Series Transformer (trained on monash_tsf/tourism-monthly) Time Series Transformer model trained on the tourism-monthly dataset for 30 epochs. Model description The Time Series Transformer is a vanilla encoder-decoder Transformer for time-series forecasting. The model is trained in the same way as one trains a Transformer for machine translation. At inference time, the model autoregressively generates samples, one time step at a time. Usage We refer to the documentation regarding usage. Files info Dataset used to train huggingface/time-series-transformer-tourism-monthly Monash-University/monash_tsf Updated Jun 13, 2023 • 3.36k • 59
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_ref-407] \| [TOKENS: 76002]
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B,‏ 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Fire_engine] \| [TOKENS: 3675]
Contents Fire engine A fire engine or fire truck (also spelled firetruck) is a vehicle, usually a specially designed or modified truck, that functions as a firefighting apparatus. The primary purposes of a fire engine include transporting firefighters and water to an incident as well as carrying equipment for firefighting operations in a fire drill. Some fire engines have specialized functions, such as wildfire suppression and aircraft rescue and firefighting, and may also carry equipment for technical rescue. Many fire engines are based on a commercial vehicle chassis that is further upgraded and customized for firefighting requirements. They are generally considered emergency vehicles authorized to be equipped with emergency lights and sirens, as well as communication equipment such as two-way radios and mobile computer technology. The terms fire engine and fire truck are often used interchangeably to a broad range of vehicles involved in firefighting; however, in some fire departments they refer to separate and specific types of vehicle. Design and construction The design and construction of fire engines focuses greatly on the use of both active and passive warnings. Passive visual warnings involve the use of high contrast patterns to increase the noticeability of the vehicle. They are more common on older vehicles or those in developing countries. Modern vehicles in developed countries use retroreflectors to create designs or display words such as "fire" or "rescue". European countries commonly use a pattern known as Battenburg markings. Along with the passive warnings, are active visual warnings which are usually in the form of flashing colored lights (also known as "beacons" or "lightbars"). These flash to attract the attention of other drivers as the fire truck approaches, or to provide warning to drivers approaching a parked fire truck in a dangerous position on the road. While the fire truck is headed towards the scene, the lights are always accompanied by loud audible warnings such as sirens and air horns. Some fire engines in the United States are lime yellow rather than red due to safety and ergonomics reasons. A 2009 study by the U.S. Fire Administration concluded that fluorescent colors, including yellow-green and orange, are easiest to spot in daylight. In some regions, a fire engine may be used to transport first responder firefighters, paramedics or EMTs to medical emergencies due to their proximity to the incident. Types The standard fire engine transports firefighters to the scene, carries equipment needed by the firefighters for most firefighting scenarios, and may provide a limited supply of water with which to fight the fire. The tools carried on the fire engine will vary greatly based on many factors including the size of the department and the usual situations the firefighters handle. For example, departments located near large bodies of water or rivers are likely to have some sort of water rescue equipment. Standard tools found on nearly all fire engines include ladders, hydraulic rescue tools (often referred to as the jaws of life), floodlights, fire hose, fire extinguishers, self-contained breathing apparatus, and thermal imaging cameras. The exact layout of what is carried on an engine is decided by the needs of the department. For example, fire departments located in metropolitan areas will carry equipment to mitigate hazardous materials and effect technical rescues, while departments that operate in the wildland–urban interface will need the gear to deal with brush fires. Fire engines may have a deluge gun, also called master streams, which directs a heavy stream of water to wherever the operator points it. Engines may also have a preconnected hose lines, known simply as preconnects, which remain attached to an onboard water supply as opposed to fire hydrants or water tenders. An aerial apparatus is a fire truck mounted with an extendable boom that enables firefighters to reach high locations. They can provide a high vantage point for spraying water and creating ventilation, an access route for firefighters and an escape route for firefighters and people they have rescued. In North America, aerial apparatuses are used for fire suppression, whereas in Europe, they are used more for rescue. A turntable ladder (TL) is an aerial apparatus with a large ladder mounted on a pivot which resembles a turntable, giving it its name. The key functions of a turntable ladder are allowing access or egress of firefighters and fire victims at height, providing a high-level water point for firefighting (elevated master stream), and providing a platform from which tasks such as ventilation or overhaul can be executed. To increase its length and reach, the ladder is often telescoping. Modern telescopic ladders may be hydraulic or pneumatic. These mechanical features allow the use of ladders which are longer, sturdier, and more stable. They may also have pre-attached hoses or other equipment. The pivot can be mounted at the rear of the chassis or in the middle, just behind the cab. The latter is sometimes called a "mid-ship" arrangement, and it allows a lower travel height for the truck. While the traditional characteristic of a TL was a lack of water pumping or storage, many modern TLs have a water pumping function built in (and some have their own on-board supply reservoir). Some may have piping along the ladder to supply water to firefighters at the top of the ladder, and some of these may also have a monitor installed at the top. Other appliances may simply have a track-way to securely hold a manually-run hose reel. In the United States, turntable ladders with additional functions such as an onboard pump, a water tank, fire hose, aerial ladder and multiple ground ladders, are known as quad or quint engines, indicating the number of functions they perform. The highest TL in the world is the Magirus M68L, with a range of 68 meters (223.1 ft). In the United States, a tiller truck, also known as a tractor-drawn aerial (TDA), tiller ladder, or hook-and-ladder truck, is a specialized turntable ladder mounted on a semi-trailer truck. Unlike a commercial semi, the trailer and tractor are permanently combined and special tools are required to separate them. It has two drivers, with separate steering wheels for front and rear wheels. One of the main features of the tiller-truck is its enhanced maneuverability. The independent steering of the front and back wheels allow the tiller to make much sharper turns, which is particularly helpful on narrow or winding streets. An additional feature of the tiller-truck is that its overall length, over 50 feet (15 m) for most models, allows for additional storage of tools and equipment. The extreme length gives compartment between 500 and 650 cubic feet (14 and 18 m3) of storage in the trailer with an additional 40 and 60 cubic feet (1.1 and 1.7 m3) in the cab. Some departments elect to use tiller-quints, which are tiller trucks that have the added feature of being fitted with an on-board water tank. These are particularly useful for smaller departments that do not have enough personnel to staff both an engine company and a truck company. A platform truck carries an aerial work platform, also known as a basket or bucket, on the end of a ladder or boom. These platforms can provide a secure place from which a firefighter can operate. Many platforms also allow for rescues to be performed and are outfitted with tie down clips and rappelling arms. Some booms are capable of articulating, allowing the arm to bend in one or more places. This allows the platform truck to go "up and over" an obstacle, and is an advantage over the traditional platform ladder, which can only extend in a straight line. In April 2026, the BRAND NEW Fire Engine Television Series release called Spencer the Fire Engine was production. A wildland fire engine is a specialized fire engine that can negotiate difficult terrain for wildfire suppression. A wildland fire engine is smaller than standard fire engines and has a higher ground clearance. They may also respond to emergencies in rough terrain where other vehicles cannot respond. Many wildland engines feature four-wheel drive capability to improve hill climbing and rough terrain capability. Some wildland apparatus can pump water while driving (compared to some traditional engines which must be stationary to pump water), allowing "mobile attacks" on vegetation fires to minimize the rate of spread. Fire departments that serve areas along the wildland–urban interface have to be able to tackle traditional urban fires as well as wildland fires. Departments in these areas often use a wildland–urban interface engine, which combine features of a standard fire engine with that of a wildland fire engine.[better source needed] A water tender is a specialist fire appliance with the primary purpose of transporting large amounts of water to the fire area to make it available for extinguishing operations. These are especially useful in rural areas where fire hydrants are not readily available and natural water resources are insufficient or difficult to exploit. Most tankers have an on-board pumping system. This pump is often not of sufficient power to fight fires (as it is designed to be attached to a fire engine), but is more often used to draw water into the tender from hydrants or other water sources. Many tankers are equipped with fast-drain valves on the sides and back of the truck. This allows firefighters to empty thousands of gallons of water into a portable water tank in just a few seconds. Most water tenders are designed to carry loads of 5,000–12,000 litres (1,100–2,600 imp gal). An airport crash tender is a specialized fire engine designed for use at aerodromes in aircraft accidents. Some of the features that make the airport crash tender unique are its ability to move on rough terrain outside the runway and airport area, large water capacity as well as a foam tank, a high-capacity pump, and water/foam monitors. Newer airport crash tenders also incorporate twin agent nozzles/injection systems that add dry chemical fire retardant (such as Purple-K) to create a stream of firefighting foam which is able to stop the fire faster. Some also have gaseous fire suppression tanks for electrical fires. These features give the airport crash tenders a capability to reach an airplane rapidly, and rapidly extinguish large fires with jet fuel involved. Other vehicles that are used by fire departments but may not be directly involved in firefighting may include: History An early device used to squirt water onto a fire was known as a squirt or fire syringe. Hand squirts and hand pumps are noted before Ctesibius of Alexandria invented the first fire pump around the 2nd century B.C., and an example of a force-pump possibly used for a fire-engine is mentioned by Heron of Alexandria. In 1650, Hans Hautsch built a fire engine with a compressed air vessel. On each side 14 men worked a piston rod back and forth in a horizontal direction. The air vessel, a type of pressure tank, issued an even stream despite the backward motion of the piston. This was made possible by a rotating pipe mounted on the hose which allowed the jet to reach heights up to 20 m (65.6 ft). Caspar Schott observed Hautsch's fire engine in 1655 and wrote an account of it in his Magia Universalis. Colonial laws in America required each house to have a bucket of water on the front stoop in preparation for fires at night. These buckets were intended for use by the initial bucket brigade that would supply the water at fires. Philadelphia obtained a hand-pumped fire engine in 1719, years after Boston's 1654 model appeared there, made by Joseph Jenckes Sr., but before New York's two engines arrived from London. By 1730, Richard Newsham, in London, had made successful fire engines. He also invented those first used in New York City in 1731 where the amount of manpower and skill necessary for firefighting prompted Benjamin Franklin to found an organized fire company in 1737. Thomas Lote built the first fire engine made in America in 1743. These earliest engines are called hand tubs because they are manually (hand) powered and the water was supplied by a bucket brigade dumping it into a tub (cistern) where the pump had a permanent intake pipe. An important advancement around 1822 was the invention of an engine which could draft water from a water source. This rendered the bucket brigade obsolete. In 1822, a Philadelphia-based manufacturing company called Sellers and Pennock made a model called "The Hydraulion". It is said to be the first suction engine. Some models had the hard, suction hose fixed to the intake and curled up over the apparatus known as a squirrel tail engine. The earliest engines were small and were either carried by four men or mounted on skids and dragged to a fire. As the engines grew larger they became horse-drawn and later self-propelled by steam engines. Until the mid-19th century, most fire engines were maneuvered by men, but the introduction of horse-drawn fire engines considerably improved the response time to incidents. The first self-propelled steam pumper fire engine was built in New York in 1841. Unfortunately for the manufacturers, some firefighters sabotaged the device and its use of the first engine was discontinued. However, the need and the utility of power equipment ensured the success of the steam pumper well into the twentieth century. Many cities and towns around the world bought the steam fire engines. Motorised fire engines date back to January 1897, when the Prefect of Police in Paris applied for funds to purchase "a machine worked by petroleum for the traction of a fire-engine, ladders, and so forth and for the conveyance of the necessary staff of pompiers". With great prescience the report states "If the experiment prove successful, as is anticipated, horses will eventually be entirely replaced by automobiles". This was, indeed, the case and motorised fire engines became commonplace by the early 20th century. By 1905, the idea of combining gas engine motor trucks into fire engines was attracting great attention; according to a Popular Mechanics article in that year, such trucks were rapidly gaining popularity in England. That same year, the Knox Automobile Company of Springfield, Massachusetts, began selling what some have described as the world's first modern fire engine. A year later, the city of Springfield, Illinois, had filled their fire department with Knox engines. Another early motorized fire engine was developed by Peter Pirsch and Sons of Kenosha, Wisconsin. For many years firefighters sat on the sides of the fire engines or even stood on the rear of the vehicles, exposed to the elements. This arrangement was uncomfortable and dangerous (some firefighters were thrown to their deaths when their fire engines made sharp turns on the road), and today nearly all fire engines have fully enclosed seating areas for their crews. The "hook and ladder" was an early type of fire units known since late 1700s. It was a horse-drawn carriage which brought ladders and hooks to the fire place. Ladders were used for access to upper floors and the roof. "Hooks" were pike poles used for pulling down and apart the burning construction. Early pumpers used cisterns as a source of water. Water was later put into wooden pipes under the streets and a "fire plug" was pulled out of the top of the pipe when a suction hose was to be inserted. Later systems incorporated pressurized fire hydrants, where the pressure was increased when a fire alarm was sounded. This was found to be harmful to the system and unreliable. Today's valved hydrant systems are kept under pressure at all times, although additional pressure may be added when needed. Pressurized hydrants eliminate much of the work in obtaining water for pumping through the engine and into the attack hoses. Many rural fire engines still rely upon cisterns or other sources for drafting water into the pumps. Steam pumper came in to use in the 1850s. In the late 19th century, means of reaching tall structures were devised. At first, manually extendable ladders were used; as these grew in length (and weight), they were put onto two large wheels. When carried by fire engines these wheeled escape ladders had the wheels suspended behind the rear of the vehicle, making them a distinctive sight. Before long, turntable ladders — which were even longer, mechanically extendable, and installed directly onto fire trucks—made their appearances. After World War II, turntable ladders were supplemented by the aerial work platform (sometimes called "cherry picker"), a platform or bucket attached onto a mechanically bending arm (or "snorkel") installed onto a fire truck. While these could not reach the height of similar turntable ladders, the platforms could extend into previously unreachable "dead corners" of a burning building. During the 20th century motorized pumps began replacing gasoline pumps, water pumps also became standard. Racing suits were also added to firetrucks, which allowed for more individuals to be saved from fires. Radio allowed for information to be relayed easier between a firetruck and a fire department, useful for coordinating to fires. Firetrucks with use of water cannons have been at time used to disperse protestors, particularly in authoritarian countries. During the civil rights movement in the US, firetrucks were often used against protests in the South. The use of high pressure water against protestors can lead to severe bruising, internal bleeding, hypothermia and organ damage. The use of water hosing protestors is often considered cruel and violating an individuals civil rights. Modern firetrucks are designed to aide in various humanitarian tasks, firetrucks are regularly used as ambulances to transport people in case of medical emergencies. They are also used during extreme natural disaster and are used for delivering necessities to people. Modern firetrucks are generally made out of high grade material such as stainless steel, polypropylene and sometimes carbon fibre. Most firetrucks house materials for medical treatment, and fire burns. Firetrucks designed to fight forest fires often have thermal cameras and use water drones. See also References External links
========================================

[SOURCE: https://huggingface.co/huggingface/timesfm-tourism-monthly] \| [TOKENS: 338]
huggingface / timesfm-tourism-monthly like 3 Follow Hugging Face 82.8k Model Card for Model ID Model Details This is the model card of a 🤗 transformers model that has been pushed on the Hub. This model card has been automatically generated. Uses [More Information Needed] [More Information Needed] [More Information Needed] Bias, Risks, and Limitations [More Information Needed] Users (both direct and downstream) should be made aware of the risks, biases and limitations of the model. More information needed for further recommendations. How to Get Started with the Model Use the code below to get started with the model. [More Information Needed] Training Details [More Information Needed] [More Information Needed] [More Information Needed] Evaluation [More Information Needed] [More Information Needed] [More Information Needed] [More Information Needed] Model Examination [optional] [More Information Needed] Environmental Impact Carbon emissions can be estimated using the Machine Learning Impact calculator presented in Lacoste et al. (2019). Technical Specifications [optional] [More Information Needed] [More Information Needed] [More Information Needed] [More Information Needed] Citation [optional] BibTeX: [More Information Needed] APA: [More Information Needed] Glossary [optional] [More Information Needed] More Information [optional] [More Information Needed] Model Card Authors [optional] [More Information Needed] Model Card Contact [More Information Needed] Files info Paper for huggingface/timesfm-tourism-monthly Quantifying the Carbon Emissions of Machine Learning Paper • 1910.09700 • Published Oct 21, 2019 • 34
========================================

[SOURCE: https://huggingface.co/huggingface/CodeBERTa-language-id] \| [TOKENS: 464]
huggingface / CodeBERTa-language-id like 67 Follow Hugging Face 82.8k CodeBERTa-language-id: The World’s fanciest programming language identification algo 🤯 To demonstrate the usefulness of our CodeBERTa pretrained model on downstream tasks beyond language modeling, we fine-tune the CodeBERTa-small-v1 checkpoint on the task of classifying a sample of code into the programming language it's written in (programming language identification). We add a sequence classification head on top of the model. On the evaluation dataset, we attain an eval accuracy and F1 > 0.999 which is not surprising given that the task of language identification is relatively easy (see an intuition why, below). Quick start: using the raw model Quick start: using Pipelines 💪 Let's start with something very easy: Now let's probe shorter code samples: What if I remove the const token from the assignment? For some reason, this is still statistically detected as JS code, even though it's also valid Python code. However, if we slightly tweak it: This is now detected as Python (Notice the u string modifier). Okay, enough with the JS and Python domination already! Let's try fancier languages: (Yes, I used the word "fancy" to describe PHP 😅) Why is the problem of language identification so easy (with the correct toolkit)? Because code's syntax is rigid, and simple tokens such as := (the assignment operator in Go) are perfect predictors of the underlying language: By the way, because we trained our own custom tokenizer on the CodeSearchNet dataset, and it handles streams of bytes in a very generic way, syntactic constructs such := are represented by a single token: Fine-tuning code CodeSearchNet citation Model tree for huggingface/CodeBERTa-language-id Base model Dataset used to train huggingface/CodeBERTa-language-id code-search-net/code_search_net Updated Jan 18, 2024 • 9.3k • 319 Spaces using huggingface/CodeBERTa-language-id 4 Paper for huggingface/CodeBERTa-language-id CodeSearchNet Challenge: Evaluating the State of Semantic Code Search Paper • 1909.09436 • Published Sep 20, 2019 • 2
========================================

[SOURCE: https://huggingface.co/huggingface/falcon-40b-gptq] \| [TOKENS: 121]
huggingface / falcon-40b-gptq like 14 Follow Hugging Face 82.8k Strict copy of https://huggingface.co/tiiuae/falcon-40b but quantized with GPTQ (on wikitext-2, 4bits, groupsize=128). Intended to be used with https://github.com/huggingface/text-generation-inference For full configuration and usage outside docker, please refer to https://github.com/huggingface/text-generation-inference Files info Space using huggingface/falcon-40b-gptq 1
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/תום_שגב] \| [TOKENS: 3241]
תוכן עניינים תום שגב תּוֹם שֶׂגֶב (נולד ב־1 במרץ 1945) הוא עיתונאי והיסטוריון ישראלי, אחד מ"ההיסטוריונים החדשים". היה בעל טור שבועי בעיתון "הארץ". ביוגרפיה נולד בשם תומאס שוורין להיינץ ולריקרדה שוורין בירושלים בשנת 1945, במשפחה בת שני ילדים. הוריו, ילידי גרמניה ובוגרי בית הספר "באוהאוס" בדסאו, נרדפו עם עליית הנאצים לשלטון בשל היותם קומוניסטים, ועלו לארץ ישראל ב־1935. אביו, היינץ שוורין (יליד 1910), היה אדריכל, אך בישראל התפרנס כיצרן צעצועים. אימו, ריקרדה שוורין, הייתה צלמת ידועה בירושלים. היא לא התגיירה ולמדה עברית בסיסית בלבד.[א] ההורים לא היו ציונים, ותכננו לחזור לגרמניה כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה. שגב גדל ברחוב הנביאים. שפתו הראשונה הייתה גרמנית, ואילו עברית למד רק מגיל שלוש. אביו נהרג ב־3 בפברואר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, ואימו היא שגידלה אותו ואת אחותו יוטה, הגדולה ממנו בארבע שנים, לימים פוליטיקאית גרמנייה. בילדותו סיפרה לו האם שאביו נפגע מכדור של צלף, וכך הוא גם הונצח, אך לימים גילה שגב כי האב נפל ממרזב שעליו טיפס אל גג בניין מגורים (אם כדי לשמור שם ואם כדי להביא קפה לשומרים), וכי האמת הוסתרה כדי שאלמנתו תקבל קצבה מהסוכנות היהודית. את לימודי התיכון עשה שגב בתיכון ליד האוניברסיטה.[ב] בצה"ל שירת כספרן במכללה לביטחון לאומי, ואז עברת את שמו. לשגב תואר ראשון בהיסטוריה ובמדע המדינה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר דוקטור בהיסטוריה מאוניברסיטת בוסטון. הוא שימש מרצה אורח באוניברסיטת רטגרס, באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובאוניברסיטת נורת'איסטרן (שבה העביר קורס על תולדות השואה). קודם לתחילת עבודתו בעיתון "הארץ" ב־1979, כתב שגב בעיתון הסטודנטים "פי האתון" וב"על המשמר", ערך והגיש את "היום הזה" ב"קול ישראל" והיה כתב "מעריב" בבון. כמו כן שימש ראש לשכת ראש העיר טדי קולק בירושלים. בשנים 1983–1987 ערך עם נחום ברנע את השבועון "כותרת ראשית". ספריו, העוסקים בהיסטוריה של מדינת ישראל ובשואה (יצאו לאור בהוצאת כתר ובהוצאת דומינו), הפכו ברובם לרבי־מכר ופורסמו ב־14 שפות. שגב נחשב בעיני רבים איש קבוצת ההיסטוריונים החדשים ופוסט־ציוני. עם זאת, על פי תפיסתו, הפוסט־ציונות איננה אידאולוגיה אלא מצב שבו האידאולוגיה הציונית הגשימה את עצמה, ובמדינת ישראל "אנשים מואסים באידאולוגיה ובקולקטיב ורוצים לחיות את חייהם שלהם כאינדיבידואלים". מנגד שגב ביטא פעמים רבות את הסכמתו – לעיתים הנלהבת – לשיוך לקבוצת ההיסטוריונים החדשים. הטור השבועי של שגב במוסף השבועי של "הארץ" נכתב במסורת ה"היסטוריה החדשה", ואכן הוא עסק באופן שיטתי וכמעט בלעדי באלמנטים בעייתיים בהיסטוריה הציונית. אלא שבספרו "הציונים החדשים" (2001) הוא טוען כי קבוצת "ההיסטוריונים החדשים" מתוארת כך בטעות: שגב הנחה את התוכנית "היו ימים" בערוץ הכנסת. הוא אב לבן מאומץ מאתיופיה. שגב נוהג לפרסם מפעם לפעם מאמרי ביקורת במוסף הספרים של עתון הארץ. כתיבתו עוסקת לרוב בביקורת על ספרי הסטוריה ישראלית או הסטוריה של השואה. מאמריו מנומקים ורחבי יריעה, ובדרך כלל משלבים גם את תובנותיו האישיות. כך לדוגמא, בביקורת שכתב על ספרה של יהודית דורי דסטון, המשפט האחרון העוסק במשפט דמאניוק, משלב שגב אנקדוטות אישיות מסיקור משפט דמאניוק לצד עמדה מנומקת היטב נגד האופן שבו נוהל המשפט. במקרים רבים, פרסמו מושאי הביקורת מאמרי תגובה ובהם תקפו את שגב ואת הביקורת. ביקורת לצד שבחים רבים בישראל ובעולם, ספג שגב התקפות רבות מצד גורמים שונים בזירה האקדמית. ההתקפה העזה ביותר על שגב הייתה במאמרם של הפרופסורים יהודה באואר וטוביה פרילינג "לא תום ולא שגב", שנכתב כתגובה לספרו "המיליון השביעי: הישראלים והשואה". טענות דומות הועלו מצד הפרופ' יהושע פורת לגבי הספר "ימי הכלניות" ומצד ההיסטוריון שלמה אהרונסון. ה"ניו יורק טיימס", לעומת זאת, כלל את הספר בין עשרת ספרי השנה של 2002. ספריו קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://huggingface.co/huggingface/autoformer-tourism-monthly] \| [TOKENS: 440]
huggingface / autoformer-tourism-monthly like 10 Follow Hugging Face 82.8k Autoformer Overview The Autoformer model was proposed in Autoformer: Decomposition Transformers with Auto-Correlation for Long-Term Series Forecasting by Haixu Wu, Jiehui Xu, Jianmin Wang and Mingsheng Long. The abstract from the paper is the following: Extending the forecasting time is a critical demand for real applications, such as extreme weather early warning and long-term energy consumption planning. This paper studies the long-term forecasting problem of time series. Prior Transformer-based models adopt various self-attention mechanisms to discover the long-range dependencies. However, intricate temporal patterns of the long-term future prohibit the model from finding reliable dependencies. Also, Transformers have to adopt the sparse versions of point-wise self-attentions for long series efficiency, resulting in the information utilization bottleneck. Going beyond Transformers, we design Autoformer as a novel decomposition architecture with an Auto-Correlation mechanism. We break with the pre-processing convention of series decomposition and renovate it as a basic inner block of deep models. This design empowers Autoformer with progressive decomposition capacities for complex time series. Further, inspired by the stochastic process theory, we design the Auto-Correlation mechanism based on the series periodicity, which conducts the dependencies discovery and representation aggregation at the sub-series level. Auto-Correlation outperforms self-attention in both efficiency and accuracy. In long-term forecasting, Autoformer yields state-of-the-art accuracy, with a 38% relative improvement on six benchmarks, covering five practical applications: energy, traffic, economics, weather and disease. Dataset used to train huggingface/autoformer-tourism-monthly Monash-University/monash_tsf Updated Jun 13, 2023 • 3.36k • 59 Space using huggingface/autoformer-tourism-monthly 1 Paper for huggingface/autoformer-tourism-monthly Autoformer: Decomposition Transformers with Auto-Correlation for Long-Term Series Forecasting Paper • 2106.13008 • Published Jun 24, 2021 • 1
========================================

[SOURCE: https://huggingface.co/huggingface/informer-tourism-monthly] \| [TOKENS: 486]
huggingface / informer-tourism-monthly like 8 Follow Hugging Face 82.8k Informer Overview The Informer model was proposed in Informer: Beyond Efficient Transformer for Long Sequence Time-Series Forecasting by Haoyi Zhou, Shanghang Zhang, Jieqi Peng, Shuai Zhang, Jianxin Li, Hui Xiong, and Wancai Zhang. This method introduces a Probabilistic Attention mechanism to select the "active" queries rather than the "lazy" queries and provides a sparse Transformer thus mitigating the quadratic compute and memory requirements of vanilla attention. The abstract from the paper is the following: Many real-world applications require the prediction of long sequence time-series, such as electricity consumption planning. Long sequence time-series forecasting (LSTF) demands a high prediction capacity of the model, which is the ability to capture precise long-range dependency coupling between output and input efficiently. Recent studies have shown the potential of Transformer to increase the prediction capacity. However, there are several severe issues with Transformer that prevent it from being directly applicable to LSTF, including quadratic time complexity, high memory usage, and inherent limitation of the encoder-decoder architecture. To address these issues, we design an efficient transformer-based model for LSTF, named Informer, with three distinctive characteristics: (i) a ProbSparse self-attention mechanism, which achieves O(L logL) in time complexity and memory usage, and has comparable performance on sequences' dependency alignment. (ii) the self-attention distilling highlights dominating attention by halving cascading layer input, and efficiently handles extreme long input sequences. (iii) the generative style decoder, while conceptually simple, predicts the long time-series sequences at one forward operation rather than a step-by-step way, which drastically improves the inference speed of long-sequence predictions. Extensive experiments on four large-scale datasets demonstrate that Informer significantly outperforms existing methods and provides a new solution to the LSTF problem. Dataset used to train huggingface/informer-tourism-monthly Monash-University/monash_tsf Updated Jun 13, 2023 • 3.36k • 59 Paper for huggingface/informer-tourism-monthly Informer: Beyond Efficient Transformer for Long Sequence Time-Series Forecasting Paper • 2012.07436 • Published Dec 14, 2020
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/הארכיון_הלאומי_של_ארצות_הברית] \| [TOKENS: 1148]
תוכן עניינים הארכיון הלאומי של ארצות הברית הארכיון הלאומי (באנגלית: The National Archives and Records Administration, בראשי תיבות: NARA) נוסד ב-19 ביוני 1934, הוא סוכנות עצמאית של הקבינט של ארצות הברית אשר ממונה על שמירה ותיעוד של ההיסטוריה של ארצות הברית ומסמכים שונים של הממשל (חוקים פדרליים, תקנות שונות, וכו'), ועל יצירת נגישות ציבורית למידע זה. היסטוריה עד לשנת 1934 כל סוכנות בממשל האמריקאי הייתה אחראית לשמירת המסמכים שלה, דבר שהוביל לחוסר סדר ואף לאבדן. לכן הוחלט בשנה זו להקים את הארכיון, שהפך לסוכנות עצמאית ב-1 באפריל 1985. המטה הראשי של הארכיון נמצא בוושינגטון הבירה, בבניין הארכיון הלאומי ארכיון מרכזי נוסף שוכן באוניברסיטת מרילנד. בנוסף עליהם, יש כ-13 ארכיונים אזוריים פרוסים בערים מרכזיות ברחבי המדינה, כמו שיקגו, בוסטון, דנוור, פילדלפיה, סיאטל, סן פרנסיסקו, ניו יורק, קנזס סיטי, פורט וורת' וסנט לואיס. ישנם גם ספריות נשיאותיות, אשר משמרים מסמכים של כל נשיאי ארצות הברית מאז הרברט הובר. בין ספריות אלו ניתן למנות את הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים ג'ורג' בוש השוכנים בטקסס, המרכז הנשיאותי ע"ש קלינטון בליטל רוק, ארקנסו ואת המרכז הנשיאותי ג'ורג' ווקר בוש בבירת טקסס - דאלאס. נכון לשנת 2012, תקציב הארגון עומד על 391 מיליון דולר ועובדים בו כ-3,112 עובדים (נכון לשנת 2014). קישורים חיצוניים הארכיון הלאומי של ארצות הברית
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Wikipedia:Essays] \| [TOKENS: 1656]
Contents Wikipedia:Essays Essays, as used by Wikipedia editors, typically contain advice or opinions of one or more editors. The purpose of an essay is to aid or comment on the encyclopedia but not on any unrelated causes. Essays have no official status and do not speak for the Wikipedia community because they may be created and edited without overall community oversight. Following the instructions or advice given in an essay is optional. Notwithstanding, some essays are widely accepted as part of the Wikipedia gestalt. Generally soft advice belongs in an essay, thus avoiding instruction creep in Wikipedia's official protocols. There are over 2,000 essays on a wide range of Wikipedia-related topics. Wikipedia policy says, “Essays…that overtly contradict consensus, belong in the user namespace”. About essays Although essays are not policies or guidelines, many are worthy of consideration. Policies and guidelines cannot cover all circumstances. Consequently, many essays serve as interpretations of or commentary on perceived community norms for specific topics and situations. The value of an essay should be understood in context, using common sense and discretion. Essays can be written by anyone and can be long monologues or short theses, serious or humorous. Essays may represent widespread norms or minority viewpoints. An essay, as well as being useful, can potentially be a divisive means of espousing a point of view. Although an essay should not be used to create an alternative rule set, the Wikipedia community has historically tolerated a wide range of Wikipedia-related subjects and viewpoints on user pages. The difference between policies, guidelines, and some essays on Wikipedia may be obscure. Essays vary in popularity and how much they are followed and referred to. Editors should defer to official policies or guidelines when essays, information pages or template documentation pages are inconsistent with established community standards and principles. Avoid "quoting" essays as though they are policy—including this explanatory supplement page. Essays, information pages and template documentation pages can be written without much—if any—debate, as opposed to Wikipedia policies that have been thoroughly vetted by the community (see WP:Local consensus for details). In Wikipedia discussions, editors may refer to essays, provided that they do not hold them out as consensus or policy. Proposals for new guidelines and policies require discussion and a high level of consensus from the entire community for promotion. See Wikipedia:How to contribute to Wikipedia guidance and Wikipedia:Policy writing is hard for more information. Essays are located in the Wikipedia namespace (e.g., Wikipedia:Reasonability rule) and in User namespaces (e.g., User:Jimbo Wales/Statement of principles). The Help namespace contains pages which provide factual (usually technical) information on using Wikipedia and its software (see below). The {{Essay}}-family templates (with several variants like {{Notability essay}} and {{WikiProject advice}}), versus the {{Guideline}} (and variants, like {{MoS guideline}}) and {{Policy}} templates give an indication of a page's status within the community. Some essays at one time were proposed policies or guidelines, but they could not gain consensus overall; as indicated by the template {{Failed proposal}}. Other essays that at one time had consensus, but are no longer relevant, are tagged with the template {{Historical}}. Essays currently nominated for policy status are indicated by the banner {{Proposed}}. See Wikipedia:Template messages/Wikipedia namespace for a listing of namespace banners. Types of essays Essays in the Wikipedia namespace – which are never to be put in the main (encyclopedia article) namespace – typically address some aspect of working in Wikipedia. They have not been formally adopted as guidelines or policies by the community at large, but typically edited by the community. Some are widely accepted as part of the Wikipedia gestalt, and have a significant degree of influence during discussions (like "guideline supplements" WP:Tendentious editing, WP:Bold, revert, discuss cycle, and WP:Competence is required). Many essays, however, are obscure, single-author pieces. Essays may be moved into userspace as user essays (see below), or even deleted, if they are found to be problematic. Occasionally, even longstanding, community-edited essays may be removed or radically revised if community norms shift. Wikipedia's how-to and information pages are typically edited by the community and can also be found in the help namespace. They generally provide technical and factual information about Wikipedia or supplement guidelines and policies in greater detail. Where "essay pages" often offer advice or opinions through viewpoints, information pages are intended to clarify and explain current community practices in an impartial way (e.g., Wikipedia:Administration). WikiProjects are groups of editors who work together. Advice pages written by these groups are formally considered the same as pages written by anyone else, that is, they are essays unless and until they have been formally adopted as community-wide guidelines or policies. WikiProjects are encouraged to write essays explaining how the community's policies and guidelines should be applied to their areas of interest and expertise (e.g., Wikipedia:WikiProject Bibliographies#Recommended structure). According to Wikipedia policy, "Essays that the author does not want others to edit, or that are found to contradict widespread consensus, belong in the user namespace." These are similar to essays placed in the Wikipedia namespace; however, they are often authored/edited by only one person, and may represent a strictly personal viewpoint about Wikipedia or its processes (e.g., User:Jehochman/Responding to rudeness). Some of them are widely respected by other editors, and even occasionally have an effect on policy (e.g., the WP:General notability guideline originated in a user essay). Writings that contradict policy are somewhat tolerated within the User namespace. The author of a personal essay located in their user space has the prerogative to revert any changes made to it by any other user, within reason. Polemics in the form of personal attacks against particular people, groups, real-life ideas (e.g. artists or politicians), or against Wikipedia itself, are generally deleted at MFD, as unconstructive or disruptive. Likewise, advocacy of fringe POV and pushing of fringe content and conspiracy theories is not tolerated. Wikipedia is a mainstream encyclopedia that sides with RS and does not promote content based on unreliable sources. Such content is considered WP:UNDUE. The Wikimedia Foundation's Meta-wiki was envisioned as the original place for editors to comment on and discuss Wikipedia, although the "Wikipedia" project space has since taken over most of that role. Many historical essays can still be found at meta.wikimedia.org. It is generally preferable that inactive WikiProjects not be tagged as "Historical ", but instead be marked as {{WikiProject status\|inactive}} or {{WikiProject status\|Defunct}}. See WP:INACTIVEWP for more details. Creation and modification of essays Before creating an essay, it is a good idea to check if similar essays already exist. Although there is no guideline or policy that explicitly prohibits it, writing redundant essays is discouraged. Avoid creating essays just to prove a point or game the system. Essays that violate one or more Wikipedia policies, such as spam, personal attacks, copyright violations, or what Wikipedia is not tend to get deleted or transferred to user space. You do not have to have created an essay to improve it. If an essay already exists, you can add to, remove from, or modify it as you wish, provided that you use good judgment. However, essays placed in the User: namespace are often—though not always—meant to represent the viewpoint of one user only. You should usually not substantively edit someone else's user essay without permission. To be on the safe side, discuss any edits not covered by REFACTOR and MINOR before making them. If the original author is no longer active or available, seek consensus on the essay's talk page (other editors who have worked on the essay are likely to care about it), or just write a new one. Finding essays Wikipedia:Essay directory lists about 2100 essays to allow searching for key words or terms with your browser. Essays can also be navigated via categories, the navigation template, or by a custom search box (as seen below). Data Notes
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_ref-408] \| [TOKENS: 76002]
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B,‏ 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Santiago] \| [TOKENS: 15505]
Contents Santiago Santiago (/ˌsæntiˈɑːɡoʊ/ SAN-tee-AH-goh, US also /ˌsɑːn-/ SAHN-; Spanish: [sanˈtjaɣo]), also known as Santiago de Chile (Spanish: [sanˈtjaɣo ðe ˈtʃile] ⓘ), is the capital and largest city of Chile and one of the largest cities in the Americas. Located in the Chilean Central Valley within the Santiago Basin, between the Andes to the east and the Chilean Coastal Range to the west, it anchors the Santiago Metropolitan Region and its conurbation of Greater Santiago, which comprises more than forty communes and concentrates over a third of the national population and around 45% of Chile’s GDP.[citation needed] Most of the city lies between 500 and 650 m (1,640–2,133 ft) above sea level, with recent urban growth extending into the Andean foothills. The basin that Santiago occupies has been inhabited since at least the 10th millennium BC, with early agricultural villages established along the Mapocho River and later incorporated into the Inca sphere of influence. During the Spanish invasion of the Americas, conquistador Pedro de Valdivia founded the colonial city of Santiago del Nuevo Extremo on 12 February 1541, laying out a grid plan around the Plaza Mayor (now Plaza de Armas). Despite early food shortages, Indigenous attacks, floods, and devastating earthquakes—notably in 1647—the city consolidated as the capital of the Captaincy General of Chile. Santiago remained the political center during the Chilean War of Independence, beginning with the First Government Junta in 1810 and culminating in patriot victory at the Battle of Maipú in 1818, and subsequently expanded through 19th-century railway construction, state-building projects, and the creation of major educational and cultural institutions. The city today is the political and administrative heart of Chile: it houses the presidential palace and the main organs of the executive and judiciary, while the National Congress meets primarily in nearby Valparaíso. Economically, Santiago is the country’s principal industrial, commercial, and financial hub and a regional center for services, hosting the headquarters of major Chilean companies, regional offices of international organizations such as the Economic Commission for Latin America and the Caribbean (ECLAC), and several of the nation’s leading universities and research institutes. Urban growth has been marked by the emergence of high-rise business districts such as Sanhattan, dominated by Gran Torre Santiago, the tallest building in South America and the second tallest building in Latin America (behind Mexico's T.Op Torre 1). Santiago’s urban landscape combines a 19th-century neoclassical core and surviving colonial churches with extensive modern residential districts, standalone hills such as Cerro Santa Lucía and Cerro San Cristóbal, and parklands along the Mapocho River, including Parque Forestal, Parque Bicentenario, and Santiago Metropolitan Park. The city has a cool semi-arid climate with Mediterranean characteristics, warm, dry summers and cool, wetter winters; its location in an enclosed valley contributes both to its scenic views of the high Andes and to chronic air pollution and winter smog. Santiago is served by Arturo Merino Benítez International Airport, a dense network of urban highways, and one of Latin America’s most extensive metro systems. Etymology The name "Santiago" was chosen by the Spanish conqueror Pedro de Valdivia when he founded the city in 1541 as "Santiago del Nuevo Extremo", in reference to his home region of Extremadura and as a tribute to James the Great, the patron saint of Spain. The saint's name appears in various forms in Spanish, such as Diego, Jaime, Jacobo, or Santiago, with the latter derived from the Galician evolution of Vulgar Latin Sanctu Iacobu. Allegedly, there was no indigenous name for the area where Santiago is located, but the Mapuche language uses the adapted name Santiaw. In Chile, several entities share the name "Santiago", which can often lead to confusion. The commune of Santiago, also referred to as Santiago Centro, is an administrative division encompassing the area occupied by the city during colonial times. It is governed by the Municipality of Santiago and led by a mayor. This commune is part of Santiago Province, which is headed by a provincial delegate appointed by the President of the Republic, and it is also part of the Santiago Metropolitan Region, governed by a popularly elected governor. When the term "Santiago" is used without further clarification, it typically refers to Gran Santiago ('Greater Santiago'), the metropolitan area characterized by continuous urban development. This area includes the commune of Santiago and over 40 other communes, encompassing much of Santiago Province and parts of neighboring provinces. The definition of the metropolitan area has evolved over time as the city has expanded, incorporating smaller cities and rural areas. Residents of the city and region are referred to as santiaguinos (for males) and santiaguinas (for females). History Archaeological evidence suggests that the first human groups arrived in the Santiago basin around the 10th millennium BC. These groups were primarily nomadic hunter-gatherers, traveling from the coast to the interior to hunt guanacos during the Andean snowmelt. By around 800 AD, the first permanent settlers established agricultural communities along the Mapocho River, where they cultivated crops such as maize, potatoes, and beans, and domesticated camelids. The villages of the Picunche people (as they were known to Chileans) or the Promaucae (as referred to by the Incas) were under Inca rule from the late 15th century to the early 16th century. The Incas established a settlement of mitimas in the valley, located in the center of present-day Santiago, with fortifications such as Huaca de Chena and the El Plomo hill sanctuary. According to Chilean historian Armando de Ramón, the area served as a base for failed Inca expeditions to the south and was a junction along the Inca Trail. Pedro de Valdivia, a conquistador from Extremadura sent by Francisco Pizarro from Peru, arrived in the Mapocho valley on 13 December 1540, after a long journey from Cusco. Valdivia and his party camped by the river on the slopes of the Tupahue hill and gradually began interacting with the Picunche people who lived in the area. Valdivia later called a meeting with the local chiefs, during which he explained his plan to establish a city on behalf of Charles I of Spain. The city would serve as the capital of his governorship of Nueva Extremadura. On 12 February 1541, Valdivia officially founded the city of Santiago del Nuevo Extremo ('Santiago of New Extremadura') in honor of the Apostle James, the patron saint of Spain. The city was established near Huelén, which Valdivia renamed Santa Lucía. He assigned the city's layout to master builder Pedro de Gamboa, who designed a grid plan. At its center, Gamboa placed a Plaza Mayor, which became the town's central hub. Surrounding the plaza, plots were designated for the cathedral, the jail, and the governor's house. The city was divided into eight blocks from north to south and ten blocks from east to west, between the Mapocho River and the Cañada with each quarter-block, or solar, granted to settlers. The colonial architecture following the grid plan consisted of one or two-story houses, adobe walls, tile roofs, and rooms around interior corridors and patios. Valdivia left for the south with his troops months later, initiating the Arauco War. Santiago was left vulnerable, and a coalition of Mapuche and Picunche tribes led by chief Michimalonco destroyed the city on 11 September 1541, despite the efforts of a Spanish garrison of 55 soldiers defending the fort. The defense was led by Spanish Conquistadora Inés de Suárez. When she realized they were being overpowered, she ordered the execution of all indigenous prisoners, displaying their heads on pikes and throwing some towards the attackers. In response to this brutal act, the indigenous forces dispersed in fear. The city was gradually rebuilt, with the newly established city of Concepción gaining political prominence as the Royal Audiencia of Chile was established there in 1565. However, the ongoing threat of the Arauco War and frequent earthquakes delayed the establishment of the Royal Court in Santiago until 1607, which solidified the city's status as the capital. During the early years of the city, the Spanish suffered from severe shortages of food and other supplies. The Picunches had adopted a strategy of halting cultivation and retreating to more remote locations, which isolated the Spanish and forced them to resort to eating whatever they could find. The shortage of clothing meant that some Spanish had to dress with hides from dogs, cats, sea lions, and foxes. Although Santiago was facing the threat of permanent destruction early on, due to attacks from indigenous peoples, earthquakes, and floods, the city began to grow rapidly. Out of the 126 blocks designed by Pedro de Gamboa in 1558, 40 were occupied. In 1580, the first major buildings in the city started to be erected, marked by the placement of the foundation stone of the first Cathedral in 1561 and the building of the church of San Francisco in 1572. Both of these structures were primarily made of adobe and stone. In addition to the construction of significant buildings, the city began to thrive as the surrounding areas welcomed tens of thousands of livestock. During the 16th and 17th centuries, the growth of the city was hindered by a series of disasters including an earthquake, a smallpox epidemic in 1575, the Mapocho River floods in 1590, 1608, and 1618, and a devastating earthquake on 13 May 1647 which resulted in the death of over 600 people and affected over 5,000 others. Despite these setbacks, the capital of the Captaincy General of Chile continued to grow, with all the power of the country being centered on the Plaza de Armas in Santiago. In 1767, the corregidor Luis Manuel de Zañartu launched one of the most significant architectural projects of the colonial period, the Calicanto Bridge, connecting the city to La Chimba on the north side of the Mapocho River. He also began constructing embankments to prevent river overflows. Although the bridge was completed, its piers were frequently damaged by the river. In 1780, Governor Agustín de Jáuregui hired the Italian architect Joaquín Toesca, who designed several important buildings, including the cathedral's façade, the Palacio de La Moneda, the San Carlos Canal, and the completion of the embankments during the government of Ambrosio O'Higgins. These works were officially opened in 1798. The O'Higgins government also opened the road to Valparaíso in 1791, connecting the capital with the country's main port. On September 18, 1810, the First Government Junta was proclaimed in Santiago, marking the beginning of Chile’s path to independence. The city, which became the capital of the newly formed nation, faced various challenges, particularly from military actions in the vicinity. Although institutions like the Instituto Nacional and the National Library were established during the Patria Vieja, they were shut down after the patriots’ defeat at the Battle of Rancagua in 1814. The royal government continued until 1817, when the Army of the Andes emerged victorious at the Battle of Chacabuco and restored the patriot government in Santiago. However, independence was still uncertain. The Spanish army achieved further victories in 1818 and advanced toward Santiago, but their progress was finally halted at the Battle of Maipú on April 5, 1818, on the Maipo River plains. With the end of the war, Bernardo O'Higgins was accepted as Supreme Director and, like his father, undertook several important projects for the city. During the Patria Nueva era, previously closed institutions were reopened. The General Cemetery was inaugurated, work on the San Carlos Canal was completed, and the drying riverbed in the south arm of the Mapocho River, known as La Cañada, which had been used as a landfill for some time, was transformed into an avenue now known as the Alameda de las Delicias. Two earthquakes struck the city in the 19th century: one on November 19, 1822, and another on February 20, 1835. Despite these disasters, the city continued to grow rapidly. In 1820, the population was recorded as 46,000, but by 1854, it had risen to 69,018. By 1865, the census reported 115,337 residents. This significant increase was due to suburban expansion to the south and west of the capital, as well as the growth of the bustling district of La Chimba, which resulted from the division of old properties in the area. This new peripheral development marked the end of the previous checkerboard structure that had dominated the city center. During the Republican era, several institutions were founded, including the University of Chile, the Normal School of Preceptors, the School of Arts and Crafts, and the Quinta Normal. The latter comprised the Museum of Fine Arts (now the Museum of Science and Technology) and the National Museum of Natural History. These institutions were established primarily for educational purposes, but also served as examples of public planning during that period. In 1851, the first telegraph system connecting the capital to the Port of Valparaíso was inaugurated. During the "Liberal Republic" and the administration of Mayor Benjamín Vicuña Mackenna, a new phase in the urban development of the capital was initiated. One of the main projects during this period was the remodeling of Cerro Santa Lucía, which had fallen into disrepair despite its central location. In his effort to transform Santiago, Vicuña Mackenna initiated the construction of the Camino de Cintura, a road surrounding the entire city. The redevelopment of Alameda Avenue also took place during this time, turning it into the city's main road. Also during this era, O'Higgins Park was established with the help of European landscapers in 1873. The public park, known for its large gardens, lakes, and carriage trails, became a landmark in Santiago. Other notable structures were also opened during this period, including the Teatro Municipal opera house and the Club Hípico de Santiago. In addition, the 1875 International Exposition was held in the Quinta Normal grounds. Santiago emerged as the central hub of the national railway system. On 14 September 1857, the first railway arrived in the city and terminated at the Santiago Estación Central railway station, which was under construction at the time and officially opened in 1884. During this period, rail lines connected Santiago to Valparaíso and regions in northern and southern Chile. The streets of Santiago were also paved, and by 1875, there were 1,107 railway cars in the city, while 45,000 people used trams daily. As the new century began, Santiago underwent various changes due to the rapid growth of industry. Valparaíso, which had previously been the economic center of the country, gradually lost its prominence to the capital. By 1895, 75% of the national manufacturing industry was located in Santiago, while only 28% was in Valparaíso. By 1910, major banks and shops had established themselves in the central streets of Santiago, further diminishing the role of Valparaíso. The enactment of the Autonomous Municipalities Act empowered municipalities to establish various administrative divisions within the Santiago department, with the goal of enhancing local governance. In 1891, the municipalities of Maipú, Ñuñoa, Renca, Lampa, and Colina were created, followed by Providencia and Barrancas in 1897, and Las Condes in 1901. The La Victoria departmento was also divided, leading to the creation of Lo Cañas in 1891, which was then further split into La Granja and Puente Alto in 1892, followed by La Florida in 1899, and La Cisterna in 1925. The San Cristobal Hill underwent a prolonged process of development during this period. In 1903, an astronomical observatory was established on the hill, and the following year, construction began on a 14-meter (46 ft) statue of the Virgin Mary. Today, the statue is visible from various points in the city. However, the shrine was not completed until several decades later. The 1910 Chile Centennial celebrations marked the beginning of several urban development projects. The railway network was expanded, connecting the city and its growing suburbs with a new ring and route to Cajón del Maipo. A new railway station was also built in the north of the city: the Mapocho Station. The Parque Forestal was established on the southern side of the Mapocho river, and new buildings such as the Museum of Fine Arts, the Barros Arana public boarding school, and the National Library were opened. In addition, a sewer system was installed, serving approximately 85% of the city's population. The 1920 census estimated the population of Santiago to be 507,296 inhabitants, equivalent to 13.6% of the total population of Chile. This represented a growth of 52.5% from the 1907 census, an annual increase of 3.3%, which was almost three times the national average. This growth was mainly due to an influx of farmers from the southern regions who came to work in the factories and railroads that were being built. However, this growth was concentrated in the suburbs and not downtown. During this time, the downtown district consolidated as a commercial, financial, and administrative center, with the establishment of various shops and businesses around Ahumada Street and a Civic District in the vicinity of the Palace of La Moneda. The latter project involved the construction of modernist buildings for the offices of the ministries and other public services, as well as the start of the construction of medium-rise buildings. Meanwhile, the traditional residents of the center began to migrate to more rural areas like Providencia and Ñuñoa, which attracted the oligarchy and European immigrant professionals, and San Miguel for middle-class families. Additionally, in the periphery, villas were built by various organizations of the time. Modernity also spread in the city, with the introduction of the first theaters, the expansion of the telephone network, and the opening of Los Cerrillos Airport in 1928, among other advancements. The perception that the early 20th century was a time of economic prosperity due to technological advancements was in stark contrast to the living conditions of lower social classes. The previous decades of growth resulted in an unprecedented population boom starting in 1929, but was met with tragedy as the Great Depression hit. The collapse of the nitrate industry in the north left 60,000 people unemployed, compounded by a decline in agricultural exports, resulting in an estimated 300,000 unemployed people nationwide. Desperate for survival, many migrants flocked to Santiago and its thriving industry. However, they often found themselves struggling to find housing, with many being forced to live on the streets. The harsh living conditions resulted in widespread diseases like tuberculosis, and took a toll on the homeless population. At the same time, unemployment rates and living costs skyrocketed, while the salaries of the people in Santiago fell. The situation would change several years later with a new industrial boom fostered by CORFO and the expansion of the state apparatus from the late 1930s. At this time, the aristocracy lost much of its power, and the middle class, composed of merchants, bureaucrats, and professionals, acquired the role of setting national policy. In this context, Santiago began to develop a substantial middle- and lower-class population, while the upper classes sought refuge in the districts of the capital. Thus, the old moneyed class, who previously frequented Cousiño and Alameda Park, lost their hegemony over popular entertainment venues, and the National Stadium emerged in 1938. In the following decades, Santiago continued to grow at an unprecedented rate. In 1940, the city had a population of 952,075 residents, which increased to 1,350,409 by 1952, and reached 1,907,378 in the 1960 census. This growth was reflected in the urbanization of rural areas on the outskirts of the city, where middle and lower-class families with stable housing were established. In 1930, the urban area covered 6,500 hectares, which increased to 20,900 in 1960 and to 38,296 in 1980. Although growth was mainly concentrated in communities such as Barrancas to the west, Conchalí to the north, and La Cisterna and La Granja to the south, the center of the city lost population, leaving more space for commercial, banking, and government development. The upper class, on the other hand, began to settle in the foothills of Las Condes and the La Reina sector. The regulation of growth in Santiago only began in the 1960s with the creation of various development plans for Greater Santiago, a concept that reflected the city's new reality as a much larger urban center. In 1958, the Intercommunal Plan of Santiago was released, which proposed a limit of 38,600 urban and semi-urban hectares for a maximum population of 3,260,000 residents. The plan also included plans for the construction of new avenues, such as the Américo Vespucio Avenue and Panamericana Route 5, as well as the expansion of 'industrial belts'. The 1962 World Cup provided a new impetus for city improvement efforts, and in 1966, the Santiago Metropolitan Park was established on Cerro San Cristóbal. The Ministry of Housing and Urbanism (MINVU) also began to eradicate shantytowns and build new homes. Finally, the Edificio Diego Portales was constructed in 1972. In 1967, the new Pudahuel International Airport was opened, and after years of discussion, construction of the Santiago Metro began in 1969. The first phase of the Metro, which ran beneath the western section of Alameda, was opened in 1975 and soon became one of the most prestigious buildings in the city. Over the following years, the Metro continued to expand, with two perpendicular lines in place by the end of 1978. Building telecommunications infrastructure was also an important development of this period, as reflected in the construction of the Torre Entel, which, since its construction in 1975, has become one of the symbols of the capital and remained the tallest structure in the country for two decades. After the military coup of 1973 and the establishment of the military regime, significant changes in urban planning did not occur until the 1980s when the government embraced a neoliberal economic model. In 1979, the master plan was revised, expanding the urban area to over 62,000 hectares for real estate development. This led to urban sprawl, particularly in La Florida, causing the city to reach 40,619 hectares in size in the early 1990s. According to the 1992 census, Santiago became the country's most populous municipality, with 328,881 residents. On March 21, 1981, a fire in the Torre Santa María killed 11 people. A powerful earthquake struck the city on 3 March 1985, causing minimal casualties but leaving many homeless and destroying numerous historic buildings. With the onset of the transition to democracy in 1990, the city of Santiago surpassed four million inhabitants, with the majority residing in the south, particularly in La Florida, which was the most populous area, followed by Puente Alto and Maipú. The real estate development in these municipalities, as well as in others such as Quilicura and Peñalolén, was largely driven by the construction of housing projects for middle-class families. Meanwhile, high-income families relocated to the foothills, now commonly referred to as Barrio Alto, boosting the population of Las Condes and giving rise to young communes, including Lo Barnechea and Vitacura, both established in 1981 and 1991, respectively. The area around Providencia Avenue became an important commercial hub in the eastern sector. This development extended to the Barrio Alto, which became an attractive location for the construction of high-rise buildings. Major companies and financial corporations established themselves in the area, giving rise to a thriving modern business center commonly known as Sanhattan. The departure of these companies to Barrio Alto and the construction of shopping centers all around the city created a crisis in the city center. To reinvigorate the area, the government transformed the main shopping streets into pedestrian walkways, as it did in the 1970s, and offered tax benefits for the construction of residential buildings, which attracted young adults. The city faced a series of problems due to disorganized growth. During the winter months, air pollution reached critical levels and a layer of smog blanketed the city. In response, the authorities implemented legislative measures to reduce industrial pollution and placed restrictions on vehicle use. To address the problem of transportation, the metro system underwent significant expansion, with lines being extended and three new lines added between 1997 and 2006 in the southeastern sector. In 2011, a new extension was inaugurated in Maipú, bringing the total length of the metropolitan railway to 105 kilometers (65 mi). In the early 1990s, the bus system also underwent a major reform. In 2007, the master plan known as Transantiago was established, although it has faced various challenges since its implementation. Entering the 21st century, rapid development continued in Santiago. The Civic District was revitalized with the creation of the Plaza de la Ciudadanía and the construction of the Ciudad Parque Bicentenario, which marked the bicentenary of the Republic. The trend of constructing tall buildings continued in the eastern sector, which was highlighted by the opening of the Titanium La Portada and Gran Torre Santiago skyscrapers in the Costanera Center complex. On 27 February 2010, a powerful earthquake hit the capital city of Santiago, causing damage to some older buildings and rendering some modern structures uninhabitable. This sparked a heated discussion about the actual implementation of mandatory earthquake standards in the city's modern architecture. Despite urban integration efforts, socioeconomic inequality and geosocial fragmentation remain two of the most important problems, both in the city and in the country. These problems have been considered one of the factors that led to the "Estallido Social", a series of massive protests and severe riots carried out between 2019 and 2020. The protests led to a serious civil confrontation, which led to thousands of arrests and accusations of human rights violations. Meanwhile, the demonstrations registered serious episodes of violence against public and private infrastructure, mainly in the surroundings of Plaza Baquedano, with the Santiago Metro being one of the most affected by these episodes: more than half of its stations registered damage (several being partially set on fire) and only eleven months later the network returned to full normal service.[citation needed] Geography The city lies in the center of the Santiago Basin, a large bowl-shaped valley consisting of broad and fertile lands surrounded by mountains. The city has a varying elevation, gradually increasing from 400 meters (1,300 feet) in the western areas to more than 700 m (2,297 ft) in the eastern areas. Santiago's international airport, in the west, lies at an altitude of 474 m (1,555 ft). The historic center, Plaza de Armas, lies at 565 m (1,854 ft). Estadio San Carlos de Apoquindo, at the eastern edge of the city, has an elevation of 960 m (3,150 ft). The Santiago Basin is part of the Intermediate Depression and is remarkably flat, interrupted only by a few "island hills;" among them are Cerro Renca, Cerro Blanco, and Cerro Santa Lucía. The basin is approximately 80 kilometers (50 miles) in a north–south direction and 35 km (22 mi) from east to west. The Mapocho River flows through the city. The city is flanked by the main chain of the Andes to the east and the Chilean Coastal Range to the west. On the north, it is bordered by the Cordón de Chacabuco, a mountain range of the Andes. At the southern border lies the Angostura de Paine, an elongated spur of the Andes that almost reaches the coast. The mountain range immediately bordering the city on the east is known as the Sierra de Ramón, which was formed due to tectonic activity of the San Ramón Fault. This range reaches 3296 meters at Cerro de Ramón. The Sierra de Ramón represents the "Precordillera" of the Andes. 20 km (12 mi) further east is the even larger Cordillera of the Andes, which has mountains and volcanoes that exceed 6,000 m (19,690 ft) and on which some glaciers are present. The tallest is the Tupungato mountain at 6,570 m (21,555 ft). Other mountains include Tupungatito, San José, and Maipo. Cerro El Plomo is the highest mountain visible from Santiago's urban area. During recent decades, urban growth has outgrown the boundaries of the city, expanding to the east up the slopes of the Andean Precordillera. In areas such as La Dehesa, Lo Curro, and El Arrayan, urban development is present at over 1,000 meters of altitude. The natural vegetation of Santiago is made up of a thorny woodland of Vachellia caven (also known as Acacia caven and espinillo) and Prosopis chilensis in the west and an association of Vachellia caven and Baccharis paniculata in the east around the Andean foothills. Santiago has a cool semi-arid climate (BSk according to the Köppen climate classification), with Mediterranean (Csb) patterns, while the eastern areas, being closer to the mountain range, have a true Mediterranean climate (Csb): warm dry summers (October to March) with temperatures reaching up to 35 °C (95 °F) on the hottest days; winters (April to September) are cool with cool to cold mornings; typical daily maximum temperatures of 14 °C (57 °F), and low temperatures near 0 °C (32 °F). In climate station of Quinta Normal (near downtown) the precipitation average is 286.3 mm, and in climate station of Quebrada de Macul between the communes of Peñalolén and La Florida (in higher grounds near the Andes mountains) the precipitation average is 438 mm. In the airport area of Pudahuel, mean rainfall is 276.9 millimeters (10.90 inches) per year, about 80% of which occurs during the winter months (May to September), varying between 50 and 80 mm (1.97 and 3.15 in) of rainfall during these months. That amount contrasts with a very sunny season during the summer months between December and March, when rainfall does not exceed 4 mm (0.16 in) on average, caused by an anticyclonic dominance continued for about seven or eight months. There is significant variation within the city, with rainfall at the lower-elevation Pudahuel site near the airport being about 20 percent lower than at the older Quinta Normal site near the city center. Santiago's rainfall is highly variable and heavily influenced by the El Niño Southern Oscillation cycle, with rainy years coinciding with El Niño events and dry years with La Niña events. The wettest year since records began in 1866 was 1900 with 819.7 millimeters (32.27 in) – part of a "pluvial" from 1898 to 1905 that saw an average of 559.3 millimeters (22.02 in) over eight years incorporating the second wettest year in 1899 with 773.3 millimeters (30.44 in) – and the driest 1924 with 66.1 millimeters (2.60 in). Typically there are lengthy dry spells even in the rainiest of winters, intercepted with similarly lengthy periods of heavy rainfall. For instance, in 1987, the fourth wettest year on record with 712.1 millimeters (28.04 in), there was only 1.7 millimeters (0.07 in) in the 36 days between 3 June and 8 July, followed by 537.2 millimeters (21.15 in) in the 38 days between 9 July and 15 August. Precipitation is usually only rain, as snowfall only occurs in the Andes and Precordillera, being rare in eastern districts, and extremely rare in the central and western districts of the city. In winter, the snow line is about 2,100 meters (6,890 ft), and it ranges from 1,500–2,900 meters (4,921–9,514 ft). The city is affected only occasionally by snowfall. The period between 2000 and 2017 has been registered 9 snowfalls and only two have been measured in the central Santiago (2007 and 2017). The amount of snow registered in Santiago on 15 July 2017 ranged between 3.0 cm in Quinta Normal and 10.0 cm in La Reina (Tobalaba). Temperatures vary throughout the year from an average of 20 °C (68 °F) in January to 8 °C (46 °F) in June and July. In the summer days are very warm to hot, often reaching over 30 °C (86 °F) and a record high close to 38 °C (100 °F), while nights are very pleasant and cool, at 11 °C (52 °F). During autumn and winter the temperature drops, and is slightly lower than 10 °C (50 °F). The temperature may even drop to 0 °C (32 °F), especially during the morning. The historic low of −6.8 °C (20 °F) was in July 1976. Santiago's location within a watershed is one of the most important factors determining the climate of the city. The coastal mountain range serves as a screen that stops the spread of maritime influence, contributing to the increase in annual and daily thermal oscillation (the difference between the maximum and minimum daily temperatures can reach 14 °C) and maintaining low relative humidity, close to an annual average of 70%. It also prevents the entry of air masses, with the exception of some coastal low clouds that penetrate to the basin through the river valleys. Prevailing winds are from the southwest, with an average of 15 km/h (9 mph), especially during the summer; the winter is less windy. Santiago is located on the Pacific Ring of Fire, where two tectonic plates, the Nazca and South American Plates, collide. This results in a high frequency of earthquakes. The first recorded earthquake to hit Santiago was in 1575, just 34 years after its founding. The most devastating earthquake in the city's history took place in 1647, inspiring the novel The Earthquake In Chile by Heinrich von Kleist. In response to the destructive earthquakes of 1960 (Valdivia) and 1985 (Algarrobo), Santiago implemented strict building codes to minimize damage from future earthquakes. In 2010, Chile was hit by the sixth largest recorded earthquake with a magnitude of 8.8 on the moment magnitude scale. The earthquake caused the death of 525 people, 13 of whom were in Santiago, and resulted in an estimated cost of 15–30 billion US dollars. Although many homes were damaged, the stricter building codes prevented the scale of destruction seen in the Haiti earthquake of the same year, in which over 100,000 people lost their lives. While large earthquakes pose a threat, smaller earthquakes from local faults in and around Santiago are also a significant risk. In particular, the San Ramón and El Arrayán faults in the east and north of the city are considered to be particularly dangerous. The eastern neighborhoods of Santiago are also susceptible to landslides, especially of the debris flow type, which pose a significant hazard to the area. Environmental issues Santiago has a serious air pollution problem. Despite a decrease in air pollution in the 1990s, the level of pollution has not significantly improved since 2000. In fact, a study conducted by a Chilean university in 2010 showed that the pollution levels in Santiago had doubled since 2002. Particulate matter air pollution, specifically PM2.5 and PM10, frequently exceeds the standards set by the US Environmental Protection Agency and the World Health Organization, posing a significant threat to public health. One of the major sources of air pollution in Santiago is the El Teniente copper mine smelter, which operates year-round. The government typically does not classify it as a local pollution source, as it is located just outside the reporting area of the Santiago Metropolitan Region, 110 kilometers from downtown. During the winter months, thermal inversion can trap and concentrate smog and air pollution in the Central Valley. However, Santiago has made significant progress in wastewater treatment, with the Mapocho Wastewater Treatment Plant beginning operations in 2012. This development increased the city’s wastewater treatment capacity to 100%, making Santiago the first capital city in Latin America to achieve full coverage of potable water, sewerage, and municipal wastewater treatment. Demographics According to data collected in the 2002 census by the National Institute of Statistics, the Santiago metropolitan area population reached 5,428,590 inhabitants, equivalent to 35.9% of the national total and 89.6% of total regional inhabitants. This figure reflects broad growth in the population of the city during the 20th century: it had 383,587 inhabitants in 1907; 1,010,102 in 1940; 2,009,118 in 1960; 3,899,619 in 1982; and 4,729,118 in 1992. (percentage of total population, 2007) The growth of Santiago has undergone several changes over the course of its history. In its early years, the city had a rate of growth 2.9% annually until the 17th century, then down to less than 2% per year until the early 20th century figures. During the 20th century, Santiago experienced a demographic explosion as it absorbed migration from mining camps in northern Chile during the economic crisis of the 1930s. The population surged again via migration from rural sectors between 1940 and 1960. This migration was coupled with high fertility rates, and annual growth reached 4.9% between 1952 and 1960. Growth has declined, reaching 1.4% in the early 2000s. The size of the city expanded constantly; The 20,000 hectares Santiago covered in 1960 doubled by 1980, reaching 64,140 hectares in 2002. The population density in Santiago is 8,464 inhabitants/km2.[citation needed] The population of Santiago has seen a steady increase in recent years. In 1990 the total population under 20 years was 38.0% and 8.9% were over 60. Estimates in 2007 show that 32.9% of men and 30.7% of women were less than 20 years old, while 10.2% of men and 13.4% of women were over 60 years. For the year 2020, it is estimated that the figures will be 26.7% and 16.8%. 4,313,719 people in Chile say they were born in one of the communes of the Santiago Metropolitan Region, which, according to the 2002 census, amounts to 28.5% of the national total. 67.6% of the inhabitants of Santiago claim to have been born in one of the communes of the metropolitan area. In communes such as Santiago Centro and Independencia, according to 2017 census, 1/3 of residents is a Latin American immigrant (28% and 31% of the population of these communes, respectively). Other communes of Greater Santiago with high numbers of immigrants are Estación Central (17%) and Recoleta (16%). Economy Santiago is the industrial and financial center of Chile, and generates 45% of the country's GDP. Some international institutions, such as ECLAC (Economic Commission for Latin America and the Caribbean), have their offices in Santiago. The strong economy and low government debt is attracting migrants from Europe and the United States. Santiago's steady economic growth over the past few decades has transformed it into a modern metropolis. The city is now home to a growing theater and restaurant scene, extensive suburban development, dozens of shopping centers, and a rising skyline, including the second tallest building in Latin America, the Gran Torre Santiago. It includes several major universities, and has developed a modern transportation infrastructure, including a free flow toll-based, partly underground urban freeway system and the Metro de Santiago, South America's most extensive subway system. Santiago is an economically divided city (Gini coefficient of 0.47). The western half (zona poniente) of the city is, on average, much poorer than the eastern communes, where the high-standard public and private facilities are concentrated. The Costanera Center, a mega project in Santiago's Financial District, includes a 280,000-square-meter (3,000,000 sq ft) mall, a 300-meter (980 ft) tower, two office towers of 170 meters (558 ft) each, and a hotel 105 meters (344 ft) tall. In January 2009 the retailer in charge, Cencosud, said in a statement that the construction of the mega-mall would gradually be reduced until financial uncertainty is cleared. In January 2010, Cencosud announced the restart of the project, and this was taken generally as a symbol of the country's success despite the Great Recession. Close to Costanera Center another skyscraper is already in use, Titanium La Portada, 190 meters (623 ft) tall. Although these are the two biggest projects, there are many other office buildings under construction in Santiago, as well as hundreds of high rise residential buildings. In February 2011, Gran Torre Santiago, part of the Costanera Center project, located in the called Sanhattan district, reached the 300-meter mark, officially becoming the tallest structure in Latin America. Santiago is Chile's retail capital. Falabella, Paris, Johnson, Ripley, La Polar, and several other department stores dot the mall landscape of Chile. The east side neighborhoods like Vitacura, La Dehesa, and Las Condes are home to Santiago's Alonso de Cordova street, and malls like Parque Arauco, Alto Las Condes, Mall Plaza and Costanera Center are known for their luxurious shopping. Alonso de Cordova, Santiago's equivalent to Rodeo Drive or Rua Oscar Freire in São Paulo, has exclusive stores like Louis Vuitton, Hermès, Emporio Armani, Salvatore Ferragamo, Ermenegildo Zegna, Swarovski, MaxMara, Longchamp, and others. Alonso de Cordova also houses some of Santiago's most famous restaurants, art galleries, wine showrooms and furniture stores. The Costanera Center has stores like Armani Exchange, Banana Republic, Façonnable, Hugo Boss, Swarovski, and Zara. There are plans for a Saks Fifth Avenue in Santiago. Several mercados in the city such as the Mercado Central de Santiago sell local goods. Barrio Bellavista and Barrio Lastarria have some of the most exclusive night clubs, chic cafés and restaurants. Transportation Arturo Merino Benítez International Airport (IATA: SCL) is Santiago's national and international airport and the principal hub of LATAM Airlines, Sky Airline, Aerocardal and JetSmart. The airport is located in the western commune of Pudahuel. The largest airport in Chile, it is ranked sixth in passenger traffic among Latin American airports, with 14,168,282 passengers served in 2012 – a 17% increase over 2011. It is located 15 km (9.3 mi) from the city center. Peldehue airport in Colina began operations on 13 December 2021. It will be able to service up to 25 flights each hour. Santiago is also served by Eulogio Sánchez Airport (ICAO: SCTB), a small, privately owned general aviation airport in the commune of La Reina. Trains operated by Chile's national railway company, Empresa de los Ferrocarriles del Estado (EFE), connect Santiago to several cities in the south-central part of the country: Rancagua, San Fernando, Talca (connected to the coastal city of Constitución by a different train service), Linares and Chillán. All such trains arrive and depart from the Estación Central railway station (Central Station), which can be accessed by bus or subway. The proposed Santiago–Valparaíso railway line would connect Santiago with Valparaíso in 45 minutes, and expansions of the commuter rail network to Melipilla and Batuco are under discussion. Bus companies provide passenger transportation from Santiago to most areas of the country as well as to foreign destinations, while some also provide parcel shipping and delivery services. There are several bus terminals in Santiago: A network of free flow toll highways connects the various areas of the city. They include the Vespucio Norte and Vespucio Sur highways, which surround the city completing a nearly full circle; Autopista Central, the section of the Pan American highway crossing the city from north to south, divided in two highways 3 km (1.9 mi) apart; and the Costanera Norte, running next to the Mapocho River and connecting the international airport with the downtown and with the wealthier areas of the city to the east, where it divides into two highways. Other free flow toll roads connecting Santiago to other cities, include: Rutas del Pacífico (Ruta 68), the continuation of the Alameda Libertador General Bernardo O'Higgins Avenue to the west, provides direct access to Valparaíso and Viña del Mar; Autopista del Sol (Ruta 78), connects Melipilla and the port of San Antonio with the capital; Autopista Ruta del Maipo (a.k.a. "Acceso Sur") is an alternative to the Pan American highway to access the various localities south of Santiago; Autopista Los Libertadores provides access to the main border crossing to Argentina, via Colina and Los Andes; and Autopista Nororiente, which provides access to the suburban development known as Chicureo, north of the capital. Santiago has 37% of Chile's vehicles, totaling 991,838, of which 979,346 are motorized. An extensive network of streets and avenues crisscrosses Santiago, facilitating travel between the different communities that make up the metropolitan area. In the 1990s, the government attempted to reorganize the public transportation system. New routes were introduced in 1994, and the buses were painted yellow. However, the system faced significant issues such as route overlaps, high levels of air and noise pollution, and safety concerns for both riders and drivers. To address these problems, a new transportation system called Transantiago was devised. It was officially launched on February 10, 2007, combining core services across the city with the subway and local feeder routes, all under a unified payment system using a contactless smartcard called Tarjeta bip! The change was not well received by users, who complained of a lack of buses, excessive transfers between buses, and reduced coverage. While some of these issues were eventually addressed, the system developed a poor reputation that it struggled to overcome. As of 2011, fare evasion remained persistently high. In 2019, the government rebranded the public transportation system as RED, aiming to distance it from the problematic Transantiago brand. Santiago Metro has seven operating lines (1, 2, 3, 4, 4A, 5 and 6), extending over 149 km (93 mi) and connecting 143 stations. The system carries around 2,400,000 passengers per day. Two underground lines (Line 4 and 4A) and an extension of Line 2 were inaugurated in 2005 and 2006, while an extension of Line 5 was inaugurated in 2011. Line 6 was inaugurated in 2017, adding 10 stations to the network and approximately 15 km (9.3 mi) of track. Line 3 opened on 22 January 2019, with 18 new stations. EFE provides suburban rail service under the brandname of Metrotren. There are 2 southbound routes. The most popular is the Metrotren Nos service, between the Central Station of Santiago and Nos station, in San Bernardo. This line, inaugurated in 2017, serves 8 million people per year, with 12 trains serving 10 stations with a frequency of 6 minutes during rush hours, and 12 during the rest of the time. The other route is the Metrotren Rancagua service, between the Central Station of Santiago and the Rancagua station, connecting Santiago with the regional capital of O'Higgins. Red (formerly known as Transantiago) is the name of Santiago's comprehensive public transportation system. It operates by integrating local feeder bus lines, main bus lines, EFE commuter trains, and the metro network. The system features an integrated fare system that enables passengers to make transfers between bus, metro, and train services using a single, contactless smartcard known as "Bip!". Additionally, it offers reduced fares for senior citizens, high school students, and university students. Taxicabs are prevalent in Santiago and are easily recognizable by their black bodies and yellow roofs, as well as their orange license plates. Another type of taxi called radiotaxis can be ordered by phone and can come in any make, model, or color, but must always have the orange license plates. Colectivos are shared taxis that follow a specific route and charge a fixed fee for the ride. Cabify, Uber and DiDi are also available in Santiago, though authorities warn they currently operate outside the law. The average amount of time people spend commuting with public transit in Santiago - to and from work, for example - on a weekday is 53 min. Just 4,3% of public transit riders ride for more than 2 hours every day. The average amount of time people wait at a stop or station for public transit (considering transfers) is 14 min, while 17,4% of riders wait less than 5 minutes on average every day. The average distance people usually ride in a single trip with public transit is 8.03 km, while 18% travel for over 12 km in a single direction. Between 2012 and 2023, cycling in Santiago shifted from a marginal to a consolidated mode of urban transport. According to mobility surveys, the share of trips made by bicycle increased from around 4 % in 2012 to approximately 7.8 % by 2023, overpassing cities such as London, equivalent to about 1.5 million daily trips. This growth coincided with a sustained expansion of cycling infrastructure, particularly after 2015, when national and metropolitan programs accelerated the construction of bike lanes. By 2025, Santiago had the largest cycling networks in Latin America, although its continuity and design quality still vary significantly between communes. Dedicated bike lanes have reduced conflicts with motor traffic and pedestrians, yet many cyclists continue to ride in mixed traffic where the network remains fragmented. Helmet and light use are mandatory in Chile. As of 2006, Santiago was home to 992,000 vehicles, 979,000 of which were motorized. This made up 37.3% of Chile's total vehicle count. 805,000 cars passed through the city, which is 37.6% of the national total[clarification needed] or one car for every seven people. The main road is the Avenida Libertador General Bernardo O'Higgins, better known as Alameda Avenue, which runs northeast and southwest. From north to south, it is crossed by Autopista Central and the Independencia, Gran Avenida, Recoleta, Santa Rosa, Vicuña Mackenna and Tobalaba avenues. Other major roads include the Avenida Los Pajaritos to the west and Providencia Avenue and Apoquindo Avenue to the east. Finally, the Américo Vespucio Avenue acts as a ring road. During the 2000s, several urban highways were built through Santiago in order to improve the situation for vehicles. The road General Velásquez and sections of the Pan-American Highway in Santiago were converted into the Autopista Central, while Américo Vespucio became variously the highways Vespucio Norte Express and Vespucio Sur, as well as Vespucio Oriente in the future. Following the edge of the Mapocho River, Costanera Norte was built to link the northeast of the capital to the airport and the downtown area. All these highways, totaling 210 km in length, have a free flow toll system. Administrative divisions Greater Santiago lacks a metropolitan government for its administration, which is distributed between authorities, complicating the operation of the city as a single entity. The highest authorities in Santiago are considered to be the governor of the Santiago Metropolitan Region, who is popularly elected to the office, now held by Claudio Orrego, and the regional presidential delegate of Santiago Metropolitan Region, an official appointed by the president of Chile. The conurbation of Greater Santiago does not fit perfectly into any administrative division, as it extends into four different provinces and 35 communes plus 11 satellite communes which together make the Santiago Metropolitan Area. The majority of its 641.4 km2 (247.65 sq mi) (as of 2002) lie within Santiago Province, with some peripheral areas contained in the provinces of Cordillera, Maipo, and Talagante. Although there is no official consensus in this regard, the communes of the city are usually grouped into seven sectors: north, center, northeast, southeast, south, southeast and southwest. Culture Only a few historical buildings from the Spanish colonial period remain in the city, because – like the rest of the country – Santiago is regularly hit by earthquakes. Extant buildings include the Casa Colorada (1769), the San Francisco Church (1586), and Posada del Corregidor (1750). The cathedral on the central square (Plaza de Armas) is a sight that ranks as high as the Palacio de La Moneda, the Presidential Palace. The original building was built between 1784 and 1805, and architect Joaquín Toesca was in charge of its construction. Other buildings surrounding the Plaza de Armas are the Central Post Office Building, which was finished in 1882, and the Palacio de la Real Audiencia de Santiago, built between 1804 and 1807. It houses the Chilean National History Museum, with 12,000 objects that can be exhibited. On the southeast corner of the square stands the green cast-iron Commercial Edwards building, which was built in 1893. East of that is the colonial building of the Casa Colorada (1769), which houses the Museum of Santiago. Close by is the Municipal Theater of Santiago, which was built in 1857 by the French architect Brunet of Edward Baines. It was badly damaged by an earthquake in 1906. Not far from the theater is the Subercaseaux Mansion and the National Library, one of the largest libraries of South America. The Former National Congress Building, the Justice Palace, and the Royal Customs Palace (Palacio de la Real Aduana de Santiago) are located close to each other. The latter houses the Museum of pre-Columbian art. A fire destroyed the building of the Congress in 1895, which was then rebuilt in a neoclassical style and reopened in 1901. The Congress was deposed under the military dictatorship (1973–89) of Augusto Pinochet, and after the dictatorship was newly constituted on 11 March 1990, in Valparaíso. The building of the Justice Palace (Palacio de Tribunales) is located on the south side of the Montt Square. It was designed by the architect Emilio Doyére and built between 1907 and 1926. The building is home to the Supreme Court of Chile. The panel of 21 judges is the highest judicial power in Chile. The building is also the headquarters of the Court of Appeals of Santiago. Bandera street leads toward the building of the Santiago Stock Exchange (the Bolsa de Comercio), completed in 1917, the Club de la Unión (opened in 1925), the Universidad de Chile (1872), and toward the oldest churchhouse in the city, the San Francisco Church (constructed between 1586 and 1628), with its Marian statue of the Virgen del Socorro ("Our Lady of Help"), which was brought to Chile by Pedro de Valdivia. North of the Plaza de Armas ("Square of Arms", where the colonial militia was mustered) are the Paseo Puente, the Santo Domingo Church (1771), and the Central Market (Mercado Central), an ornamental iron building. Also in downtown Santiago is the Torre Entel, a 127.4-meter-high television tower with observation deck completed in 1974; the tower serves as a communication center for the communications company, ENTEL Chile. The Costanera Center was completed in 2009, and includes housing, shopping, and entertainment venues. The project, with a total area of 600,000 square meters, includes the 300-meter high Gran Torre Santiago (South America's tallest building) and other commercial buildings. The four office towers are served by highway and subway connections. Within the metropolitan area of Santiago, there are 174 heritage sites in the custody of the National Monuments Council, among which are archeological, architectural and historical monuments, neighborhoods and typical areas. Of these, 93 are located within the commune of Santiago, considered the historic center of the city. Although no santiaguino monument has been declared a World Heritage Site by Unesco three have already been proposed by the Chilean government: the Incan sanctuary of El Plomo, the church and convent of San Francisco and the palace of La Moneda. In the center of Santiago are several buildings built during the Spanish domination and that mostly correspond to, as the Metropolitan Cathedral and the aforementioned church of San Francisco Catholic churches. Buildings of the period are those located on the sides of Plaza de Armas, as the seat of Real Audiencia, the Post Office or the Casa Colorada. During the nineteenth century and the advent of independence, new architectural works began to be erected in the capital of the young republic. The aristocracy built small palaces for residential use, mainly around the neighborhood Republica and preserved until today. To this other structures adopted artistic trends from Europe, as the Equestrian Club of Santiago, the head offices of the University of Chile and the Catholic University, Central Station and the Mapocho Station, Mercado Central, join the National Library, Museum of Fine Arts and the Barrio París-Londres, among others. Various green areas in the city contain within and around various sites of heritage character. Among the most important are the fortifications of Santa Lucia hill, the shrine of the Virgin Mary on the summit of San Cristobal hill, the lavish crypt of the General Cemetery, Parque Forestal, the O'Higgins Park and the Quinta Normal Park. In Santiago's major theater companies are located, hosting several national and international projects, with the highest expression during the International Theater Festival known as Santiago a Mil, which takes place every January since 1994 and has gathered more than one million spectators. Also is the Planetarium at the University of Santiago de Chile. To carry out various cultural, artistic and musical events, there are several precincts within which highlight the Mapocho Cultural Center, 100 Matucana Cultural Center, the Gabriela Mistral Cultural Center, Centro Cultural Palacio de La Moneda, the Movistar Arena and the Caupolican Theater. On the other hand, the opera and ballet performances are permanently accepted by the Municipal Theater of Santiago, located in the heart of the city and which has a capacity of 1500 spectators. There are 18 cinemas in the capital with a total of 144 rooms and over 32,000 seats, the projection centers than 5 arthouse add. For children and teenagers, there are several entertainment venues, such as amusement park Fantasilandia, the National Zoo or the Buin Zoo on the outskirts of the city. The Bellavista, Brasil, Manuel Montt, Plaza Ñuñoa and Suecia account for most of the nightclubs, restaurants and bars in the city, the main evening entertainment centers in the capital. In order to promote the economic development of other regions, the law prohibits the construction of a casino in the metropolitan region, but nearby are the casino from the coastal city of Vina del Mar, 120 km from distance from Santiago, and Monticello Grand Casino in Mostazal, 56 kilometers south of Santiago, which opened in 2008. Santiago has a wealth of museums of different kinds, among which are three of 'National' class administered by the Directorate of Libraries, Archives and Museums (DIBAM): the National History Museum, National Museum of Fine Arts and the National Museum of Natural History. Most of the museums are located in the historic city center, occupying the old buildings of colonial origin, such as with the National History Museum, which is located in the Palacio de la Real Audiencia. La Casa Colorada houses the Museum of Santiago, while the Colonial Museum is housed in a wing of the Church of San Francisco and the Museum of Pre-Columbian Art occupies part of the old Palacio de la Aduana. The Museum of Fine Arts, though it is located in the city center, was built in the early twentieth century, especially for housing the museum and in the back of the building was laid in 1947, the Museum of Contemporary Art, under the Faculty of Arts of the University of Chile. Quinta Normal Park also has several museums, among which are the already mentioned Natural History, Artequin Museum, the Museum of Science and Technology, and the Santiago Railway Museum. In 2010, the Museum of Memory and Human Rights was inaugurated, which commemorates the victims of human rights violations committed during the country's military dictatorship. In other parts of the city there are some museums such as the Aeronautical Museum in Cerrillos, Museum of Tajamares in Providence and the Museo Interactivo Mirador in La Granja. The latter opened in 2000 and designed mainly for children and youth has been visited by more than 2.8 million visitors, making it the busiest museum in the country. The most important public library is the National Library located in downtown Santiago. Its origins date back to 1813, when it was created by the nascent Republic and was moved to its current premises a century later, also home to the headquarters of the National Archives. In order to provide more closeness to the population, incorporating new technologies and complement the services provided by public libraries and the National Library was opened in 2005 the Library of Santiago at Barrio Matucana. Santiago has two symphony orchestras: There are a number of jazz establishments, some of them, including "El Perseguidor", "Thelonious", and "Le Fournil Jazz Club", are located in Bellavista, one of Santiago's "hippest" neighborhoods, though "Club de Jazz de Santiago", the oldest and most traditional one, is in Ñuñoa. Annual festivals featured in Santiago include Lollapalooza and the Maquinaria festival. The most widely circulated newspapers in Chile are published by El Mercurio and Copesa and have earned more than the 91% of revenues generated in printed advertizing in Chile. Some newspapers available in Santiago are: Santiago is home to the major Chilean television networks including the public broadcaster TVN and the privately held Canal 13, Chilevisión, La Red and Mega. In addition, the radio stations ADN Radio Chile, Radio Agricultura, Radio Concierto, Radio Cooperativa, Radio Pudahuel and Radio Rock & Pop are located in the city. Santiago is home to some of Chile's most successful soccer clubs. Colo-Colo, founded on 19 April 1925, has a long tradition, and has played continuously in the highest league since the establishment of the first Chilean league in 1933. The club's wins include 30 national titles, 10 Copa Chile successes, and champions of the Copa Libertadores tournament in 1991, the only Chilean team to have won this tournament. The club hosts its home games in the Estadio Monumental in the commune of Macul. Universidad de Chile has 18 national titles and 5 Copa Chile wins. In 2011 they were champions of Copa Sudamericana, the only Chilean team to have won this tournament. The club was founded on 24 May 1927, under the name Club Deportivo Universitario as a union of Club Náutico and Federación Universitaria. The founders were students of the University of Chile. In 1980, the organization separated from the University of Chile and the club is now completely independent. The team plays its home games in the Estadio Nacional de Chile in the commune of Ñuñoa. Club Deportivo Universidad Católica (UC) was founded on 21 April 1937. It consists of fourteen different departments. This team plays its home games in Estadio San Carlos de Apoquindo. Universidad Católica has 13 national titles, making it the third most successful soccer club in the country. It has played the Copa Libertadores more than 20 times, reaching the final in 1993, losing to São Paulo FC. Several other soccer clubs are based in Santiago, including Unión Española, Audax Italiano, Palestino, Santiago Morning, Magallanes and Barnechea. Other sports, mainly tennis and basketball, are also popular. The Club Hípico de Santiago and the Hipódromo Chile are the two horseracing tracks in the city. Santiago hosted the final stages of the official 1959 Basketball World Cup, where Chile won the bronze medal. The city held a round of the all-electric FIA Formula E Championship on 3 February 2018, on a temporary street circuit incorporating the Plaza Baquedano and Parque Forestal. It was the first FIA sanctioned race in the country. The 2023 Pan American Games were held in Santiago. The 2027 Special Olympics World Summer Games will be held in Santiago. This will mark the first time that a Spanish speaking country, the southern hemisphere and Latin America has ever hosted the Special Olympics World Games. There is an extensive network of bicycle trails in the city, especially in the Providencia commune. The longest section is the Americo Vespuccio road, which contains a very wide dirt path with many trees through the center of a street used by motorists on both sides. The next longest path is along the Mapocho River along Andrés Bello Avenue. Many people use folding bicycles to commute to work. The city's main parks are: There are ski resorts to the east of the city (Valle Nevado, La Parva, El Colorado) and wineries in the plains west of the city. Cultural venues include: The main sports venues are Estadio Nacional (site of the 1962 World Cup final), Estadio Monumental David Arellano, Estadio Santa Laura, and Estadio San Carlos de Apoquindo. As in most of Chile, the majority of the population of Santiago is Catholic. According to the National Census, carried out in 2002 by the National Statistics Bureau (INE), in the Santiago Metropolitan Region, 3,129,249 people 15 and older identified themselves as Catholics, equivalent to 68.7% of the total population, while 595,173 (13.1%) described themselves as Evangelical Protestants. Around 1.2% of the population declared themselves as being Jehovah's Witnesses, while 2.0% identified themselves as Latter-day Saints (Mormons), 0.3% as Jewish, 0.1% as Eastern Orthodox and 0.1% as Muslim. Approximately 10.4% of the population of the Metropolitan Region stated that they were atheist or agnostic, while 5.4% declared that they followed other religions. In 2010 construction was initiated on the Santiago Bahá'í Temple, serving as the Baháʼí House of Worship for South America, in the commune of Peñalolen. Construction at the site was completed and the temple was dedicated in October 2016. Education The city is home to numerous universities, colleges, research institutions, and libraries. The largest university and one of the oldest in the Americas is Universidad de Chile. The roots of the university date back to the year 1622, as on 19 August the first university in Chile under the name of Santo Tomás de Aquino was founded. On 28 July 1738, it was named the Real Universidad de San Felipe in honor of King Philip V of Spain. In the vernacular, it is also known as Casa de Bello (Spanish: House of Bello – after their first Rector, Andrés Bello). On 17 April 1839, after Chile's independence from the Kingdom of Spain, it was renamed the Universidad de Chile, and reopened on 17 September 1843. The Pontificia Universidad Católica de Chile (PUC) was founded in June 1888 and was ranked as the best school in Latin America in 2014. On 11 February 1930 it was declared a university by a decree of Pope Pius XI. It received recognition by the Chilean government as an appointed Pontifical University in 1931. Joaquín Larraín Gandarillas (1822–1897), Archbishop of Santiago, was the founder and first rector of the PUC. The PUC is a modern university; the campus of San Joaquin has a number of contemporary buildings and offers many parks and sports facilities. Several courses are conducted in English. Ex-president, Sebastián Piñera, minister Ricardo Raineri, and minister Hernán de Solminihac all attended PUC as students and worked in PUC as professors. In the 2010 admission process, approximately 48% of the students who achieved the best score in the Prueba de Selección Universitaria matriculated in the UC. International relations Santiago is home to a number of international relations institutions, such as the Regional Unit for International Affairs (URAI) of the Metropolitan Regional Government of Santiago, responsible for analyzing and managing the Santiago Metropolitan Region’s bilateral and multilateral relations with Latin America and the rest of the world; the International Cooperation Commission of the Metropolitan Regional Council of Santiago; the Ministry of Foreign Affairs of Chile; the National Migration Service; the National Headquarters for Migration and International Police of the Investigations Police of Chile; the General Directorate for Export Promotion; the Chilean Agency for International Cooperation for Development; the International Relations Unit of the Municipality of Peñalolén; and municipal migration offices in 32 communes of the Santiago Metropolitan Area. Santiago serves as the national and Latin American regional headquarters for several international organizations, such as the Economic Commission for Latin America and the Caribbean (ECLAC), the United Nations Development Programme (UNDP), the Pan American Health Organization (PAHO), the Food and Agriculture Organization of the United Nations (FAO), the International Labour Organization (ILO), the United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization (UNESCO), the World Bank, the Inter-American Development Bank, and CAF – Development Bank of Latin America and the Caribbean. In the field of international relations and higher education, the main actors in Santiago are the Office of the Vice President for International Affairs of the Pontifical Catholic University of Chile, the Office of International Relations of the University of Chile, the Department of International and Interuniversity Relations of the University of Santiago, Chile, the Office of International Relations of the Adolfo Ibáñez University, the Vice-Rector’s Office for International Affairs of the Andrés Bello University, the Directorate of Globalization of the University of Development, and the General Directorate of International Relations of the Diego Portales University. Santiago also hosts higher education and research institutions specializing in International Relations, such as the Institute of International Studies of the University of Chile, the Institute for Advanced Studies of the University of Santiago, Chile, the Diplomatic Academy of Chile “Andrés Bello” (ACADE), and the National Academy of Political and Strategic Studies (ANEPE). Santiago is twinned with: Santiago is part of the Union of Ibero-American Capital Cities from 12 October 1982.[citation needed] See also References Bibliography External links
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/P%C3%A9tion-Ville] \| [TOKENS: 1055]
Contents Pétion-Ville Pétion-Ville (French pronunciation: [petjɔ̃ vil]; Haitian Creole: Petyonvil) is a commune and a suburb of Port-au-Prince, Haiti, in the hills east and separate from the city itself on the northern hills of the Massif de la Selle. Founded in 1831 by president Jean-Pierre Boyer, it was named after Alexandre Sabès Pétion (1770–1818), the Haitian general and president later recognized as one of the country's four founding fathers. The district is primarily a residential and touristic area. It had a population of 283,052 at the 2003 Census, which was officially estimated to have reached 376,834 in 2015. Many diplomats, foreign merchants and wealthy people who engage in business reside in Pétion-Ville. Despite the distance from the capital and the general affluence of the district, the lack of administrative enforcement has led to the formation of shantytowns on the outer edges of the district, as poor locals migrate upward and have settled there in search of job opportunities. On 28 or 29 August 2020, Haitian Lawyer Monferrier Dorval was assassinated in front of his home. On 7 July 2021, Haitian president Jovenel Moïse was assassinated at his private residence. 2010 earthquake On 12 January 2010, around 4:53 pm, a 7.0 earthquake struck the Pétion-Ville area. The earthquake caused the collapse of a hospital in the city. The 7.0-magnitude earthquake destroyed many buildings in Port-au-Prince, and a lot of homes in the Montana area, including the Hôtel Montana. The Club de Pétion-Ville golf course was converted into a tent city by the US Army and housed 50,000 to 80,000 Haitians in 2010. Its tennis courts hosted elements of the US 82nd Airborne division. The club was built in the 1930s and had around 300 members at the time. The golf clubhouse was turned into a field hospital. In early February 2010, the Israeli-based humanitarian organization, IsraAid, opened a child education center in the Pétion-Ville tent city, in conjunction with other agencies, such as Operation Blessing. The center was set up initially in the tents from the Israel Defense Forces' field hospital. The "Muncheez" pizza restaurant was turned into a community soup kitchen. It served approximately 1,000 free meals a day. Before the quake, the restaurant chain was a place where few even in Pétion-Ville could afford to eat. After the quake, owners realized that the food stored at the three restaurants would spoil before it would get back into business and decided to give it all away. Although still living in the streets, the cooks still came to cook for the masses. Owners distributed blue bracelets throughout Pétion-Ville, one bracelet for one meal. They selected one of the outlets to become the soup kitchen and moved all 105 employees to that site to cook. When food ran out after two days, the Hôtel Montana donated what could be salvaged from their freezers. When they began running out of fuel, cooking oil and food, a convoy from relatives of the owners in the Dominican Republic arrived, funded by donations with more food and fuel. USAID supplied fuel, cooking oil and food to cook, and World Vision supplied bulgur and lentils. Electricity was restored to some sectors at the beginning of February and to most of the rest of the city later. 2021 assassination of Jovenel Moïse On 7 July 2021, then-President of Haiti Jovenel Moïse was assassinated by a group of 28 gunmen while sleeping in his private residence located in Pétion-Ville. Facilities The Club de Pétion-Ville country club was built in the 1930s and has Haiti's only golf course, a nine-hole course. It also contains tennis courts and a swimming pool. The Club de Pétion-Ville is not in the suburb of Pétion-Ville, but is actually in Bourdon.[citation needed] The El Rancho Hotel & Casino is in Pétion-Ville. It was built from the private estate of Albert Silvera, a sports and luxury car collector who was one of the pioneers of Haiti's hotel industry. In the neighborhood of Juvenat, the Hotel Karibe is a 174-room hotel with a spa, restaurant and conference center. In 2014, it hosted the Miss Haiti pageant. Cabane Choucoune is a cabaret and thatch-roofed club. It was built on 1940 by Max Ewald. It is known as one of the best méringue dance clubs. It has featured Haitian artists such as Nemours Jean-Baptiste as well as international entertainers. Education Union School Haiti is in Pétion-Ville. Notable people See also References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/National_Central_Library?action=edit&redlink=1] \| [TOKENS: 585]
יצירת הדף "National Central Library" ליצירת דף חדש, כתבו את התוכן שלכם בתיבת הטקסט למטה (לעזרה נוספת). אם הגעתם לדף זה בטעות, ייתכן שתרצו לחזור אחורה באמצעות כפתור Back בדפדפן. לפני פרסום ערך חדש: אחרי פרסום ערך: לכותבים חדשים: ערך חדש צריך לכלול לפחות כמה משפטים, כשהמשפט הראשון יהיה לרוב הגדרה של נושא הערך. ויקיפדיה אינה מילון, והציפייה היא שהערכים יכללו לפחות קצת מעבר להגדרה מילונית. ערך קצר מדי עלול להימחק, ולפיכך מומלץ להשקיע בכתיבת פסקה או שתיים לפחות. סימני פיסוק: ־ – — … קוד ויקי: • · [] [[]] () {{}} {{{}}} תווים מתמטיים: ~ \| ° ± − × ² ³ + תווים עבריים: בּ וֹ וּ בַ בָ בֶ בֵ בִ בֳ בֲ בֱ בְ בֻ שׁ שׂ תו כיווניות
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/הספרייה_הלאומית_והאוניברסיטאית_בזאגרב] \| [TOKENS: 508]
תוכן עניינים הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בזאגרב הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בזאגרב (בקרואטית: Nacionalna i sveučilišna knjižnica u Zagrebu) היא הספרייה הלאומית של קרואטיה והספרייה המרכזית של אוניברסיטת זאגרב. הספרייה נוסדה בשנת 1607 ומטרתה העיקרית הייתה לפתח ולשמר את המורשת הכתובה הקרואטית, היא מכילה בין היתר אוסף כתבי יד וספרי עתיקים, ארכיון מוזיקלי, יצירות אומנות של אומנות קרואטים. בין שירותי הספרייה הן השאלות בין ספרייתיות ותערוכות שונות. מאז 1995 היא נמצאת במשכנה הנוכחי במבנה בצורת קובייה הממוקם במרכז זגרב. קישורים חיצוניים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Overhead_power_line] \| [TOKENS: 4876]
Contents Overhead power line An overhead power line is a structure used in electric power transmission and distribution to transmit electrical energy along large distances. It consists of one or more conductors (commonly multiples of three) suspended by towers or poles. Since the surrounding air provides good cooling, insulation along long passages, and allows optical inspection, overhead power lines are generally the lowest-cost method of power transmission for large quantities of electric energy. Construction Towers for support of the lines are made of wood (as-grown or laminated), steel or aluminum (either lattice structures or tubular poles), concrete, and occasionally reinforced plastics. The bare wire conductors on the line are generally made of aluminum (either plain or reinforced with steel, or composite materials such as carbon and glass fiber), though some copper wires are used in medium-voltage distribution and low-voltage connections to customer premises. A major goal of overhead power line design is to maintain adequate clearance between energized conductors and the ground so as to prevent dangerous contact with the line, and to provide reliable support for the conductors, resilience to storms, ice loads, earthquakes and other potential damage causes. Today,[when?] some overhead lines are routinely operated at voltages exceeding 765,000 volts between conductors, with even higher voltages possible in some cases. Classification by operating voltage Overhead power transmission lines are classified in the electrical power industry by the range of voltages: Structures Structures for overhead lines take a variety of shapes depending on the type of line. Structures may be as simple as wood poles directly set in the earth, carrying one or more cross-arm beams to support conductors, or "armless" construction with conductors supported on insulators attached to the side of the pole. Tubular steel poles are typically used in urban areas. High-voltage lines are often carried on lattice-type steel towers or pylons. For remote areas, aluminum towers may be placed by helicopters. Concrete poles have also been used. Poles made of reinforced plastics are also available, but their high cost restricts application. Each structure must be designed for the loads imposed on it by the conductors. The weight of the conductor must be supported, as well as dynamic loads due to wind and ice accumulation, and effects of vibration. Where conductors are in a straight line, towers need only resist the weight since the tension in the conductors approximately balances with no resultant force on the structure. Flexible conductors supported at their ends approximate the form of a catenary, and much of the analysis for construction of transmission lines relies on the properties of this form. A large transmission line project may have several types of towers, with "tangent" ("suspension" or "line" towers, UK) towers intended for most positions and more heavily constructed towers used for turning the line through an angle, dead-ending (terminating) a line, or for important river or road crossings. Depending on the design criteria for a particular line, semi-flexible type structures may rely on the weight of the conductors to be balanced on both sides of each tower. More rigid structures may be intended to remain standing even if one or more conductors is broken. Such structures may be installed at intervals in power lines to limit the scale of cascading tower failures. Foundations for tower structures may be large and costly, particularly if the ground conditions are poor, such as in wetlands. Each structure may be stabilized considerably by the use of guy wires to counteract some of the forces applied by the conductors. Power lines and supporting structures can be a form of visual pollution. In some cases the lines are buried to avoid this, but this "undergrounding" is more expensive and therefore not common. For a single wood utility pole structure, a pole is placed in the ground, then three crossarms extend from this, either staggered or all to one side. The insulators are attached to the crossarms. For an "H"-type wood pole structure, two poles are placed in the ground, then a crossbar is placed on top of these, extending to both sides. The insulators are attached at the ends and in the middle. Lattice tower structures have two common forms. One has a pyramidal base, then a vertical section, where three crossarms extend out, typically staggered. The strain insulators are attached to the crossarms. Another has a pyramidal base, which extends to four support points. On top of this a horizontal truss-like structure is placed. A grounded wire is sometimes strung along the tops of the towers to provide lightning protection. An optical ground wire is a more advanced version with embedded optical fibers for communication. Overhead wire markers can be mounted on the ground wire to meet International Civil Aviation Organization recommendations. Some markers include flashing lamps for night-time warning. A single-circuit transmission line carries conductors for only one circuit. For a three-phase system, this implies that each tower supports three conductors. A double-circuit transmission line has two circuits. For three-phase systems, each tower supports and insulates six conductors. Single phase AC-power lines as used for traction current have four conductors for two circuits. Usually both circuits operate at the same voltage. In HVDC systems typically two conductors are carried per line, but in rare cases only one pole of the system is carried on a set of towers. In some countries like Germany most power lines with voltages above 100 kV are implemented as double, quadruple or in rare cases even hextuple power line as rights of way are rare. Sometimes all conductors are installed with the erection of the pylons; often some circuits are installed later. A disadvantage of double circuit transmission lines is that maintenance can be difficult, as either work in close proximity of high voltage or switch-off of two circuits is required. In case of failure, both systems can be affected. The largest double-circuit transmission line is the Kita-Iwaki Powerline. Insulators Insulators must support the conductors and withstand both the normal operating voltage and surges due to switching and lightning. Insulators are broadly classified as either pin-type, which support the conductor above the structure, or suspension type, where the conductor hangs below the structure. The invention of the strain insulator was a critical factor in allowing higher voltages to be used. At the end of the 19th century, the limited electrical strength of telegraph-style pin insulators limited the voltage to no more than 69,000 volts. Up to about 33 kV (69 kV in North America) both types are commonly used. At higher voltages only suspension-type insulators are common for overhead conductors. Insulators are usually made of wet-process porcelain or toughened glass, with increasing use of glass-reinforced polymer insulators. However, with rising voltage levels, polymer insulators (silicone rubber based) are a lower cost, shorter life span option. China has already developed polymer insulators having a highest system voltage of 1100 kV and India is currently developing a 1200 kV (highest system voltage) line which will initially be charged with 400 kV to be upgraded to a 1200 kV line. Suspension insulators are made of multiple units, with the number of unit insulator disks increasing at higher voltages. The number of disks is chosen based on line voltage, lightning withstand requirement, altitude, and environmental factors such as fog, pollution, or salt spray. In cases where these conditions are suboptimal, longer insulators must be used. Longer insulators with longer creepage distance for leakage current, are required in these cases. Strain insulators must be strong enough mechanically to support the full weight of the span of conductor, as well as loads due to ice accumulation, and wind. Porcelain insulators may have a semi-conductive glaze finish, so that a small current (a few milliamperes) passes through the insulator. This warms the surface slightly and reduces the effect of fog and dirt accumulation. The semiconducting glaze also ensures a more even distribution of voltage along the length of the chain of insulator units. Polymer insulators by nature have hydrophobic characteristics providing for improved wet performance. Also, studies have shown that the specific creepage distance required in polymer insulators is much lower than that required in porcelain or glass. Additionally, the mass of polymer insulators (especially in higher voltages) is approximately 50% to 30% less than that of a comparative porcelain or glass string. Better pollution and wet performance is leading to the increased use of such insulators. Insulators for very high voltages, exceeding 200 kV, may have grading rings installed at their terminals. This improves the electric field distribution around the insulator and makes it more resistant to flash-over during voltage surges. Conductors The most common conductor in use for transmission today is aluminum conductor steel reinforced (ACSR). Also seeing much use is all-aluminum-alloy conductor (AAAC). Aluminum is used because it has about half the weight of a comparable resistance copper cable (though larger diameter due to lower specific conductivity), as well as being cheaper. Copper was more popular in the past and is still in use, especially at lower voltages and for grounding. While larger conductors lose less energy due to lower electrical resistance, they are more costly than smaller conductors. An optimization rule called Kelvin's Law (named for Lord Kelvin) states that the optimum size of conductor for a line is found when the cost of the energy wasted in the conductor is equal to the annual interest paid on that portion of the line construction cost due to the size of the conductors. The optimization problem is made more complex by additional factors such as varying annual load, varying cost of installation, and the discrete sizes of cable that are commonly made. Since a conductor is a flexible object with uniform weight per unit length, the shape of a conductor strung between two towers approximates that of a catenary. The sag of the conductor (vertical distance between the highest and lowest point of the curve) varies depending on the temperature and additional load such as ice cover. A minimum overhead clearance must be maintained for safety. Since the temperature and therefore length of the conductor increase with increasing current through it, it is sometimes possible to increase the power handling capacity (uprate) by changing the conductors for a type with a lower coefficient of thermal expansion or a higher allowable operating temperature. Such conductors which offer reduced thermal sag are known as composite core conductors or type 4 HTLS conductors, and include brand names from various manufacturers such as ACCC, ACCR, HVCRC and Losag. In lieu of steel core strands that are often used to increase overall conductor strength, HTLS conductors use a composite core made principally of carbon fiber that offers a coefficient of thermal expansion about 1/10 of that of steel. While the composite core is nonconductive, it is substantially lighter and stronger than steel, which allows the incorporation of 28% more aluminum (using compact trapezoidal-shaped strands) without any diameter or weight penalty. The added aluminum content helps reduce line losses by 25 to 40% compared to other conductors of the same diameter and weight, depending upon electric current. The carbon core conductor's reduced thermal sag allows it to carry up to twice the current ("ampacity") compared to all-aluminum conductor (AAC) or ACSR. The power lines and their surroundings must be maintained by linemen, sometimes assisted by helicopters with pressure washers or circular saws which may work three times faster. However this work often occurs in the dangerous areas of the Helicopter height–velocity diagram, and the pilot must be qualified for this "human external cargo" method. For transmission of power across long distances, high voltage transmission is employed. Transmission higher than 132 kV poses the problem of corona discharge, which causes significant power loss and interference with communication circuits. To reduce this corona effect, it is preferable to use more than one conductor per phase, or bundled conductors. Bundle conductors consist of several parallel cables connected at intervals by spacers, often in a cylindrical configuration. The optimum number of conductors depends on the current rating, but typically higher-voltage lines also have higher current. American Electric Power is building 765 kV lines using six conductors per phase in a bundle. Spacers must resist the forces due to wind, and magnetic forces during a short-circuit. Bundled conductors reduce the voltage gradient in the vicinity of the line. This reduces the possibility of corona discharge. At extra high voltage, the electric field gradient at the surface of a single conductor is high enough to ionize air, which wastes power, generates unwanted audible noise and interferes with communication systems. The field surrounding a bundle of conductors is similar to the field that would surround a single, very large conductor—this produces lower gradients which mitigates issues associated with high field strength. The transmission efficiency is improved as loss due to corona effect is countered. Bundled conductors cool themselves more efficiently due to the increased surface area of the conductors, further reducing line losses. When transmitting alternating current, bundle conductors also avoid the reduction in ampacity of a single large conductor due to the skin effect. A bundle conductor also has lower reactance, compared to a single conductor. While wind resistance is higher, wind-induced oscillation can be damped at bundle spacers. The ice and wind loading of bundled conductors will be greater than a single conductor of the same total cross section, and bundled conductors are more difficult to install than single conductors. Overhead power lines are often equipped with a ground conductor (shield wire, static wire, or overhead earth wire). The ground conductor is usually grounded (earthed) at the top of the supporting structure, to minimize the likelihood of direct lightning strikes to the phase conductors. In circuits with earthed neutral, it also serves as a parallel path with the earth for fault currents. Very high-voltage transmission lines may have two ground conductors. These are either at the outermost ends of the highest cross beam, at two V-shaped mast points, or at a separate cross arm. Older lines may use surge arresters every few spans in place of a shield wire; this configuration is typically found in the more rural areas of the United States. By protecting the line from lightning, the design of apparatus in substations is simplified due to lower stress on insulation. Shield wires on transmission lines may include optical fibers (optical ground wires/OPGW), used for communication and control of the power system. At some HVDC converter stations, the ground wire is used also as the electrode line to connect to a distant grounding electrode. This allows the HVDC system to use the earth as one conductor. The ground conductor is mounted on small insulators bridged by lightning arrestors above the phase conductors. The insulation prevents electrochemical corrosion of the pylon. Medium-voltage distribution lines may also use one or two shield wires, or may have the grounded conductor strung below the phase conductors to provide some measure of protection against tall vehicles or equipment touching the energized line, as well as to provide a neutral line in Wye wired systems. On some power lines for very high voltages in the former Soviet Union, the ground wire is used for PLC systems and mounted on insulators at the pylons. Overhead insulated cables are rarely used, usually for short distances (less than a kilometer). Insulated cables can be directly fastened to structures without insulating supports. An overhead line with bare conductors insulated by air is typically less costly than a cable with insulated conductors. A more common approach is "covered" line wire. It is treated as bare cable, but often is safer for wildlife, as the insulation on the cables increases the likelihood of a large-wing-span raptor to survive a brush with the lines, and reduces the overall danger of the lines slightly. These types of lines are often seen in the eastern United States and in heavily wooded areas, where tree-line contact is likely. The only pitfall is cost, as insulated wire is often costlier than its bare counterpart. Many utility companies implement covered line wire as jumper material where the wires are often closer to each other on the pole, such as an underground riser/pothead, and on reclosers, cutouts and the like. Because power lines can suffer from aeroelastic flutter driven by wind, Stockbridge dampers are often attached to the lines to reduce the vibrations. Compact transmission lines A compact overhead transmission line requires a smaller right of way than a standard overhead powerline. Conductors must not get too close to each other. This can be achieved either by short span lengths and insulating crossbars, or by separating the conductors in the span with insulators. The first type is easier to build as it does not require insulators in the span, which may be difficult to install and to maintain. Examples of compact lines are: Compact transmission lines may be designed for voltage upgrade of existing lines to increase the power that can be transmitted on an existing right of way. Low voltage Low voltage overhead lines may use either bare conductors carried on glass or ceramic insulators or an aerial bundled cable system. The number of conductors may be anywhere between two (most likely a phase and neutral) up to as many as six (three phase conductors, separate neutral and earth plus street lighting supplied by a common switch); a common case is four (three phase and neutral, where the neutral might also serve as a protective earthing conductor). Overhead lines (transportation) Overhead lines or overhead wires are used to transmit electrical energy to trams, trolleybuses or trains. Overhead line is designed on the principle of one or more overhead wires situated over rail tracks. Feeder stations at regular intervals along the overhead line supply power from the high-voltage grid. For some cases low-frequency AC is used, and distributed by a special traction current network. Further applications Overhead lines are also occasionally used to supply transmitting antennas, especially for efficient transmission of long, medium and short waves. For this purpose a staggered array line is often used. Along a staggered array line the conductor cables for the supply of the earth net of the transmitting antenna are attached on the exterior of a ring, while the conductor inside the ring, is fastened to insulators leading to the high-voltage standing feeder of the antenna. Use of area under overhead power lines Use of the area below an overhead line is limited because objects must not come too close to the energized conductors. Overhead lines and structures may shed ice, creating a hazard. Radio reception can be impaired under a power line, due both to shielding of a receiver antenna by the overhead conductors, and by partial discharge at insulators and sharp points of the conductors which creates radio noise. In the area surrounding the overhead lines it is dangerous to risk interference; e.g. flying kites or balloons, using ladders or operating machinery. Overhead distribution and transmission lines near airfields are often marked on maps, and the lines themselves marked with conspicuous plastic reflectors, to warn pilots of the presence of conductors. Construction of overhead power lines, especially in wilderness areas, may have significant environmental effects. Environmental studies for such projects may consider the effect of bush clearing, changed migration routes for migratory animals, possible access by predators and humans along transmission corridors, disturbances of fish habitat at stream crossings, and other effects. Aviation accidents General aviation, hang gliding, paragliding, skydiving, balloon, and kite flying must avoid accidental contact with power lines. Nearly every kite product warns users to stay away from power lines. Deaths occur when aircraft crash into power lines. Some power lines are marked with obstruction markers, especially near air strips or over waterways that may support floatplane operations. The placement of power lines sometimes use up sites that would otherwise be used by hang gliders. History The first transmission of electrical impulses over an extended distance was demonstrated on July 14, 1729 by the physicist Stephen Gray.[citation needed] The demonstration used damp hemp cords suspended by silk threads (the low resistance of metallic conductors not being appreciated at the time). However the first practical use of overhead lines was in the context of telegraphy. By 1837 experimental commercial telegraph systems ran as far as 20 km (13 miles). Electric power transmission was accomplished in 1882 with the first high-voltage transmission between Munich and Miesbach (60 km). 1891 saw the construction of the first three-phase alternating current overhead line on the occasion of the International Electricity Exhibition in Frankfurt, between Lauffen and Frankfurt. In 1912 the first 110 kV-overhead power line entered service followed by the first 220 kV-overhead power line in 1923. In the 1920s RWE AG built the first overhead line for this voltage and in 1926 built a Rhine crossing with the pylons of Voerde, two masts 138 meters high. In 1953, the first 345 kV line was put into service by American Electric Power in the United States. In Germany in 1957 the first 380 kV overhead power line was commissioned (between the transformer station and Rommerskirchen). In the same year the overhead line traversing of the Strait of Messina went into service in Italy, whose pylons served the Elbe crossing 1. This was used as the model for the building of the Elbe crossing 2 in the second half of the 1970s which saw the construction of the highest overhead line pylons of the world. Earlier, in 1952, the first 380 kV line was put into service in Sweden, in 1000 km (625 miles) between the more populated areas in the south and the largest hydroelectric power stations in the north. Starting from 1967 in Russia, and also in the USA and Canada, overhead lines for voltage of 765 kV were built. In 1985 overhead power line was built in Soviet Union between Kokshetau and the power station at Ekibastuz, this was a three-phase alternating current line at 1150 kV. In 1999, in Japan the first powerline designed for 1000 kV with 2 circuits were built, the Kita-Iwaki Powerline. In 2002 the building of the highest overhead line commenced in China, the Yangtze River Crossing, its two 346.5 m (1,137 ft) high suspension towers beginning service in 2004. In the 21st century, replacing steel with carbon fiber cores (advanced reconductoring) became a way for utilities to increase transmission capacity without increasing the amount of land used. Mathematical analysis An overhead power line is one example of a transmission line. At power system frequencies, many useful simplifications can be made for lines of typical lengths. For analysis of power systems, the distributed resistance, series inductance, shunt leakage resistance and shunt capacitance can be replaced with suitable lumped values or simplified networks. A short length of a power line (less than 80 km) can be approximated with a resistance in series with an inductance and ignoring the shunt admittances. This value is not the total impedance of the line, but rather the series impedance per unit length of line. For a longer length of line (80–250 km), a shunt capacitance is added to the model. In this case it is common to distribute half of the total capacitance to each side of the line. As a result, the power line can be represented as a two-port network, such as with ABCD parameters. The circuit can be characterized as where The medium line has an additional shunt admittance where See also References Further reading External links
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Wikipedia:The_Wikipedia_Library/Free_resources] \| [TOKENS: 96]
Contents Wikipedia:The Wikipedia Library/Free resources Get free access to research! Research tools and services Outreach Get involved This is a starting point for collating free, web-based resources available to editors, as well as indexes to help point to sources. Please feel free to add new resources with a URL to the site, and a brief description. Don't worry too much about presentation or organization, this is just a draft. Add new headings as needed. Other lists Wikipedia Articles General By subject
========================================

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.