Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
אליעזר קפלן	ממוזער\|שמאל\|250px\|אליעזר קפלן חותם על מגילת העצמאות 1948 שמאל\|250px\|ממוזער\|קבריהם של אליעזר ודבורה קפלן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל אליעזר קפלן (27 בינואר 1891 – 13 ביולי 1952) היה פעיל ציוני, חבר מועצת העיר תל אביב (1925–1933), חבר הנהלת הסוכנות היהודית ומנהל מחלקת הכספים שלה (1933–1948), חבר הכנסת, שר האוצר הראשון של ישראל ושר המסחר והתעשייה. מחותמי מגילת העצמאות. ביוגרפיה קפלן נולד במינסק שבבלארוס (אז בפלך מינסק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית), אחד מעשרת ילדיהם של פרומה ומאיר בן מיכאל קפלן, בעל בית מסחר סיטונאי גדול לחוטי אריגה. למד ב"חדר", בגימנסיה רוסית בלוביץ' (אז בתחומי האימפריה הרוסית, כיום בפולין) ובבית הספר הטכני הגבוה במוסקבה (MHTS). סיים לימודיו כמהנדס בניין ב-1917. נישא לד"ר דבורה לבית קפלן (בת דודו אברהם קפלן), רופאה, שעבדה שנים רבות כרופאת ילדים. עלה לארץ ישראל בשנת 1920, בתקופת העלייה השלישית, ומיד נשלח לשנתיים לגרמניה להקים את הסניף המקומי של התאחדות הפועל הצעיר, ובהמשך, לשמש כמזכירו. כשחזר לארץ ישראל בשנת 1923 כיהן כחבר הנהלה במשרד לעבודות ציבוריות ובנין וכמנהל המחלקה הטכנית של עיריית תל אביב. בקיץ 1925 השתתף ב שנערך בעיר וינה שבאוסטריה ונבחר לנשיאות הקונגרס כנציג הפועל הצעיר. נמנה עם ראשי ההסתדרות והיה מזכיר הוועד הפועל בשנים 1929–1933. כמו כן כיהן כחבר מועצת העיר תל אביב בין השנים 1925–1933. בשנים 1933–1948 היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית ומנהל מחלקת הכספים בה. אחרי מלחמת העולם השנייה, כגזבר הסוכנות, עסק בהכנת הבסיס הכלכלי למדינה שבדרך ובגיבוש תוכנית לעלייית מיליון איש. עם קבלת תוכנית החלוקה ופרוץ מלחמת העצמאות עסק בגיוס התקציבים הדרוש ליישוב. לפי תיאורו של זאב שרף, היה קפלן אחד מארבעת המצביעים במנהלת העם נגד הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948, אם כי יש היסטוריונים החולקים על זאת וטוענים שהייתה הסכמה כללית על הכרזת המדינה וההצבעה הייתה על נושא אחר. נמנה עם חותמי מגילת העצמאות. לאחר קום המדינה התמנה לשר האוצר. בתקופת כהונתו השיג את ההלוואות הראשונות ממקורות בחו"ל, שהצילו את המשק הישראלי מהתמוטטות, סיוע אמריקאי לישראל והלוואה מהבנק העולמי. בתחילת 1952 הגה והוביל את המדיניות הכלכלית החדשה. במקביל לכהונתו כשר האוצר, כיהן קפלן בשנים 1949–1950 גם כשר המסחר והתעשייה. כשבועיים לפני מותו התפטר ממשרתו בעקבות מצבו הבריאותי והתמנה לסגן ראש הממשלה ולשר בלי תיק. קפלן, שסבל ממחלת לב, קיבל התקף לב בבוקר 11 ביולי 1952 על סיפון האונייה "נגבה", כשהיה בדרכו לחופשה בשווייץ. הוא הובהל לטיפול רפואי בג'נובה שבאיטליה, שם נקבע מותו ב-13 ביולי 1952 לפנות בוקר. הוא היה הראשון להיקבר בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל, עוד בטרם נקבעו הקריטריונים לקבורה בחלקה. בעקבות כך, קפלן הוא המנהיג היחיד (לבד מטדי קולק ורעייתו) הקבור בחלקה למרות שלא מילא את תפקיד ראש ממשלת ישראל, נשיא מדינת ישראל או יושב ראש הכנסת (או בן/בת זוגו/ה). קפלן היה אב לשתיים. הנצחתו באוגוסט 1952 הוחלט לקרוא את היישוב בית אליעזר ליד חדרה על שמו (היישוב הפך לשכונה של חדרה אחר כך). בנוסף קרויים על שמו בית החולים קפלן ברחובות, שכונת קריית אליעזר בחיפה, שכונת קריית אליעזר בנתניה, שכונת קפלן בכפר סבא ורחובות רבים בערי ישראל, בהם רחוב קפלן (ומחלף קפלן שלצידו) בתל אביב שנקרא על שמו מאז 1961, ורחוב קפלן בירושלים שבו שוכנת הכנסת ומוסדות שלטון נוספים. עוד קרוי על שמו פרס קפלן, פרס ישראלי שניתן מאז 1954 על התייעלות והעלאת פריון העבודה. את הזוכים בפרס קובעת ועדה בראשות מנהל המכון לפריון העבודה והייצור, ואת הפרס מעניק לזוכים שר העבודה. כתביו די ווירטשאפטס-פּאָליטיק פון דער ציוניסטישער עקזעקוטיווע (דער ובאנייטער קאלאניזאציע-טעטיקייט), ירושלים, לונדון: הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תרצ"ה. חזון ומעש (העורך: יוסף שפירא), תל אביב: עם עובד - תרבות וחינוך, תשל"ג. (ראה אור לאחר מותו) קישורים חיצוניים ד"ר דבורה קפלן, 'בבית ציוני', בתוך: דוד כהן (כינס), שלמה אבן שושן (ערך), מינסק עיר ואם: קורות - מעשים - אישים - הוי, כרך א, תל אביב: ארגון יוצאי מינסק ובנותיה בישראל; הקיבוץ המאוחד; לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון, תשל"ה, עמ' 363–367 (, תמונה 367) (הכותבת היא אשתו ובת-דודו) אליעזר קפלן איננו, יומני כרמל יולי 1952 הערות שוליים * קטגוריה:שרי האוצר בממשלות ישראל קטגוריה:חותמי מגילת העצמאות קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית קטגוריה:יהודים בלארוסים קטגוריה:מינסק: אישים קטגוריה:אנשי העלייה השלישית קטגוריה:חברי הפועל הצעיר קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"י קטגוריה:חברי מועצת העיר תל אביב-יפו קטגוריה:חברי הנהלת הסוכנות היהודית קטגוריה:חברי הוועד הלאומי קטגוריה:חברי אספות הנבחרים קטגוריה:ציונים סוציאליסטים קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית קטגוריה:חברי הכנסת הראשונה קטגוריה:חברי הכנסת השנייה קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1891 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1952	2024-07-27T13:29:21
נקודת גבול	בטופולוגיה, נקודת גבול של קבוצה היא נקודה שבכל סביבה פתוחה שלה נמצאים אינסוף מאברי הקבוצה. במרחבים מטריים, נקודת גבול של קבוצה מהווה תמיד נקודת הצטברות של הקבוצה: בכל סביבה שלה ישנם אינסוף מאיברי הקבוצה, ולכן בכל סביבה שלה יש לפחות איבר אחד של הקבוצה השונה ממנה. נקודת גבול של סדרה היא נקודה שהסדרה מתכנסת אליה. קטגוריה:טופולוגיה	2024-02-03T07:15:25
קרל אוטו קוך	קארל אוטו קוך (; 2 באוגוסט 1897 – 5 באפריל 1945) היה קצין אס אס גרמני, מפקדם הראשון של מחנות הריכוז בוכנוואלד וזקסנהאוזן. שימש כמפקד מחנה הריכוז מיידנק מספטמבר 1941 עד לאוגוסט 1942. בתקופה זו גנב חפצי ערך וכסף מהיהודים שנרצחו. ביצע פשעים נגד האנושות. אשתו, אילזה קוך, לקחה חלק בפשעים במחנות בוכנוואלד ומיידנק. קורות חייו קוך נולד בדרמשטאדט, סיים בית ספר למסחר והיה פקיד בנק. אביו נפטר כשהיה בן 8. בשנת 1916 התנדב להצטרף לצבא הקיסרות הגרמנית, ולחם בחזית המערבית עד שנפל בשבי הבריטי. חזר לגרמניה באוקטובר 1919. בשנת 1930 הצטרף למפלגה הנאצית וכעבור שנה לאס אס. בשנת 1934 מילא תפקידי פיקוד שונים במחנות הריכוז הונשטיין (KZ Hohnstein), זקסנבורג, אסטרווגן וליכטנבורג והכיר את אשתו לעתיד אילזה קלר. בשנת 1935 מונה למפקד בית המאסר הנודע לשמצה קולומביה האוס שבברלין. במאי 1936 לאחר נישואיו לאילזה קלר עברו השניים להתגורר במחנה זקסנהאוזן, שהיה אחראי להקמתו ועליו פיקד לאחר מכן. באוגוסט 1937 מונה למפקד מחנה הריכוז בוכנוואלד שהוקם אז, והועלה לדרגת אס אס שטנדרטנפיהרר. בהמשך הוא הוחלף על ידי הנס הלוויג. בספטמבר 1941 מונה למפקד מחנה מיידנק, שהיה אז מחנה שבויים סובייטים של הוואפן אס אס שבלובלין. בעת פיקודו הורחב מאוד המחנה: הובאו אליו אסירים, בהם יהודים, נבנו משרפות, וגדל מאוד מספר האסירים שנרצחו במחנה. ביולי 1942 הייתה בריחה של אסירים רבים מהמחנה, הוא הושעה מתפקידו והועמד למשפט, ובפברואר 1943 זוכה. הוא מילא תפקידי ארגון ביחידות משמר הדואר. באוגוסט 1943 נאסר, הואשם ברצח, מעילות, זיוף מסמכים, באיומים על פקידים וב״פשעים אחרים״ (רציחות מחוץ להוראות, ואוספים של פיסות עור אדם עם ציורי קעקע וראשי אדם מצומקים). בראשית 1945 דן אותו שופט האס אס קונראד מורגן למיתה בבית הדין העליון של האס אס, וב-5 באפריל 1945 הוצא להורג על-ידי כיתת יורים. בשנת 2006 הוצג במוזיאון מחנה זקסנהאוזן אלבום תמונות, שהעניקו עובדי הסגל לקוך לרגל יום הולדתו ה-40, המנציח את הקמת המחנה ואת השגרה בו בשנה לאחר הקמתו. האלבום נמצא בארכיון ה-NKVD במוסקבה. משפחתו בשנת 1924 נישא ונולד לו בן בכור. בשנת 1931 התגרש הזוג. ב-25 במאי 1936 נישא לאילזה קוך, ולזוג נולדו בן ושתי בנות. אילזה נודעה בכינויים "המכשפה מבוכנוואלד" ו"הכלבה מבוכנוואלד" בשל אכזריותה כלפי האסירים. קישורים חיצוניים על קארל ואילזה קוך באתר יד ושם אלבומו של הרוצח, באתר העיתון "פרנקפורטר אלגמיינה" הערות שוליים קטגוריה:אנשי אס אס קטגוריה:אישים שהוצאו להורג במלחמת העולם השנייה קטגוריה:סגל מחנה מיידנק קטגוריה:סגל מחנה בוכנוואלד קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל קטגוריה:אנשי צבא גרמנים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:שבויים במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:דרמשטאדט: אישים קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1897 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945	2024-06-08T15:51:21
פלוטוניום	פְּלוּטוֹנְיוּם (Plutonium) הוא יסוד כימי מתכתי רדיואקטיבי מסדרת האקטינידים. סמלו הכימי Pu, ומספרו האטומי 94. זהו היסוד הטרנס-אורני השני, והוא שייך לקבוצת האקטינידים. יסוד זה הוא תוצר לוואי של תהליך ביקוע גרעיני המתרחש בכורים גרעיניים מסוימים ובחלק מפצצות הביקוע הגרעיני, אולם הוא קיים גם באופן טבעי, בכמויות מזעריות. הוא קרוי על שם כוכב הלכת הננסי פלוטו. כל האיזוטופים של היסוד רדיואקטיביים, ורובם גם פולטים קרינת אלפא חלשה יחסית. היסטוריה כמויות זעירות של פלוטוניום נמצאות בעפרת אורניום, והן תוצר של תהליכי ביקוע טבעיים של האורניום. אולם רובו המכריע של הפלוטוניום על פני כדור הארץ נוצר בידי האדם, בכורים ובפצצות, והוא אף התגלה לראשונה כתוצר מעבדתי: הוא נוצר בשנת 1941 באוניברסיטת קליפורניה בברקלי על ידי גלן תיאודור סיבורג, ג'וסף ו. קנדי, אדווין מטיסון מקמילן וארתור ק. וואל כאשר ארבעת המדענים הפציצו 238U בדאוטריום במאיץ חלקיקים. מההפצצה נוצר 238Np בעל זמן מחצית חיים של 2.1 ימים. לאחר כמה ימים דעך הנפטוניום והפך ל-238Pu תוך פליטת קרינת בטא. התגלית לא נחשפה עד לשנת 1946 מטעמים ביטחוניים, בשל העובדה שפלוטוניום שימש לבניית פצצת איש שמן שהוטלה על נגסאקי במלחמת העולם השנייה. בשנת 1942, זיהו סיבורג ומ. ל. פרלמן פלוטוניום בעפרת אורניום מקנדה (גם תגלית זו הוסתרה במשך כחצי עשור, ודווחה ב-1948), ומאוחר יותר זוהה פלוטוניום גם בעפרת אורניום מקונגו הבלגית. ריכוז הפלוטוניום הטבעי הוא מזערי - כ-1010 אטומים בגרם עפרה, שהם בערך 100 פיקוגרם פלוטוניום לגרם. עקב ניסויים בנשק גרעיני שנערכו בשנות החמישים והשישים יש באטמוספירת כדור הארץ כמות מסוימת של פלוטוניום. יצירת פלוטוניום פלוטוניום נוצר כתוצאה מבלעת נייטרון על ידי גרעין של האיזוטופ היציב אורניום-238. דלק גרעיני עשוי בדרך כלל מאורניום מועשר ברמה נמוכה או מאורניום טבעי. עיקר הדלק מורכב מהאיזוטופ אורניום-238, שאינו חומר בקיע. נייטרונים שמשתחררים בזמן השימוש בדלק כחלק מתהליך הביקוע הגרעיני, עשויים להיבלע בגרעיני האטום של האורניום-238 שהופך, כתוצאה מכך, לאורניום-239 . גרעני האטום של האורניום-239 עוברים דעיכה רדיואקטיבית (זמן מחצית חיים של 23.5 דקות) ופולטים קרינת בטא שלילית, היינו גרעין האטום פולט אלקטרון וכתוצאה מכך אחד הנייטרונים הופך לפרוטון ואטום האורניום-239 הופך לנפטוניום-239. גם אטומי הנפטוניום עוברים דעיכה רדיואקטיבית (זמן מחצית חיים של יומיים) ופולטים קרינת בטא שלילית. אטום הנפטוניום הופך לאטום של פלוטוניום-239 לאחר שגרעין הנפטוניום מאבד אלקטרון וכתוצאה מכך אחד מהנייטרונים בגרעין הופך לפרוטון. ̟ בבליעת נייטרונים נוספים על ידי גרעין הפלוטוניום יכולים ליצור איזוטופים נוספים של פלוטוניום. איזוטופים לפלוטוניום כ-15 איזוטופים ומתוכם 6 איזוטופים עיקריים: 238 - בעל זמן מחצית חיים של 88 שנים. 239 - בעל זמן מחצית חיים של 24,100 שנים. 240 - בעל זמן מחצית חיים של 6,500 שנים. 241 - בעל זמן מחצית חיים של 14 שנים. 242 - בעל זמן מחצית חיים של 373,000 שנים. 244 - בעל זמן מחצית חיים של 80,000,000 שנים (היציב ביותר). תכונות ושימושים הפלוטוניום פולט חום רב, הנובע מקרינת אלפא הנפלטת ממנו. כמתכת, הוא גם מוליך חשמל ומוליך חום. פלוטוניום מצוי בגנרטור תרמו גרעיני המותקן בחלליות ורכבי חלל, ומספק להם חשמל למשך זמן ארוך (עשרות שנים). אמצעי זהירות פלוטוניום הוא היסוד המסוכן ביותר בטבלה המחזורית מבחינה רדיולוגית, ושאיפה או בליעה של יותר ממיליונית הגרם יכולה לגרום למחלת הסרטן, ולכן הוא מאוחסן בתנאים מתאימים. קישורים חיצוניים התכונות הפיזיקליות, הגרעיניות והכימיות של פלוטוניום - באתר המכון למחקר אנרגיה וסביבה IEER הערות שוליים קטגוריה:יסודות כימיים קטגוריה:אקטינידים קטגוריה:גורמים מסרטנים קטגוריה:יסודות טרנס-אורניים קטגוריה:תוצרי לוואי	2024-08-02T06:32:42
לוגול	לוגול (Lugol) הוא שְׁמָן של טבליות שנועדו לצמצם את הנזק הבריאותי הנובע מדליפה של קרינה רדיואקטיבית מכור גרעיני. טבלית לוגול מכילה תערובת של יודיד האשלגן (Potassium Iodide - KI) בשילוב עם היסוד יוד ביחס משקלי של 2 ל-1. הטבליות קרויות על-שמו של הרופא הצרפתי ז'אן גיום אוגיסט לוגול (1786–1851) אשר גילה כי תערובת כזו יוצרת תרכובת של אשלגן תלת-יודי (KI3) מסיסה במים. אחד מהחומרים הרדיואקטיביים העלולים להיפלט מכור גרעיני בעת פגיעה חמורה בכור הוא איזוטופ רדיואקטיבי של יוד (יוד 131). היוד הרדיואקטיבי נכנס למחזור הדם ועלול להגיע לבלוטת המגן (בלוטת התריס), ולפגוע בה וברקמות הסובבות אותה. נטילת טבליות המכילות יוד תביא לכך שהיוד שבטבלייה ייקלט בבלוטת המגן, יביא אותה לרוויה מבחינת כמות היוד שהיא מסוגלת לספוג, ובכך תימנע קליטת היוד הרדיואקטיבי והנזק הכרוך בכך. בעקבות התקלה בכור בצ'רנוביל, בשנת 1986, נפגעו אלפי אנשים מסרטן בבלוטת המגן. הלוגול מספק הגנה מפני סיכון זה, אך אינו מספק כל הגנה בפני סיכוני קרינה אחרים, כגון הסיכון לחלות בסרטן באיברים אחרים. בעקבות אסון צ'רנוביל ניתנו בפולין טבליות לוגול ל-10.5 מיליון ילדים ול-7 מיליון מבוגרים. על פי המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן, בדרך כלל ההוראה של הרשויות במקרה של סכנה מקרינה היא לקחת מנה אחת של 130 מ"ג של אשלגן יודי למבוגרים, ו-65 מ"ג לילדים. כמות זו מספקת הגנה לכ-24 שעות ואחריה הרשויות מורות אם יש לקחת פעמים נוספות. השימוש בישראל בישראל מיוצרות טבליות לוגול על ידי חברת טבע תעשיות פרמצבטיות. כיוון שההתראה במקרה של פגיעה בכור גרעיני קצרה ביותר, המליצה מערכת הביטחון בשנת 2002 לחלק לוגול לתושבי היישובים הסמוכים לכורים הגרעיניים בדימונה (קמ"ג) ובנחל שורק (ממ"ג), כך שהטבליות יהיו זמינות באופן מיידי בשעת חירום. בהתאם לעוצמתו של כל כור, הוחלט לספק לוגול למתגוררים ברדיוס של 30 ק"מ מהקמ"ג וברדיוס של 3.5 ק"מ מהממ"ג. ממשלת ישראל אישרה את החלוקה ב־27 ביולי 2004 והחלוקה החלה ב-8 באוגוסט. פיקוד העורף הוציא הנחיה חד-משמעית: "אין כל תועלת בנטילת הטבליות מראש ללא הודעה מפורשת, ולכן אין לקחת לוגול על דעת עצמכם אלא לאחר הודעה של פיקוד העורף באמצעי התקשורת". תושבי היישובים שבהם מחולק לוגול חוששים מפגיעה תדמיתית ביישובם ובפגיעה בערך הדירות, משום שחלוקה זו מדגישה את הסכנה המיוחדת שמרחפת, אמנם בסבירות נמוכה, על יישובים אלה. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:תרופות קטגוריה:רדיואקטיביות	2023-06-05T10:44:13
בוכנוואלד	{{מחנה ריכוז \| שם = מחנה בוכנוואלד \| תמונה = 250px \| כיתוב = תצלום אוויר של מחנה בוכנוואלד, בתחילת שנות ה-40. הצילום נעשה מצפון: בחלקו המרכזי מחנה האסירים, מעבר לטור השני והשלישי מימין מגרש המסדרים. רחוק מימין, בחלק העליון של התמונה, מחנה האס אס \| סוג = מחנה עבודה \| שם בשפת המקור = KZ Buchenwald, Konzentrationslager Buchenwald \| מדינה = גרמניה \| מחוז = \| שמות אחרים = \| מחנות נלווים = מחנה הריכוז ריימסדורף \| תאריך הקמה = 16 ביולי 1937 \| תאריך סגירה = \| תאריך שחרור = 11 באפריל 1945 \| מפקדי המחנה = קארל קוך, הרמן פיסטר \| צבא משחרר = בעלות הברית \| מספר אסירים בשיא = \| השתייכות האסירים = יהודים, עדי יהוה, גרמנים, מתנגדי המשטר הנאצי, קומוניסטים, פושעים והומוסקסואלים. \| מספר הנספים = כ-70,000 \| מספר תאי גזים = \| מספר קרמטוריומים = 1 \| שימור היסטורי = חלקי \| קואורדינטות = \| מפה = \| מפה מפורטת = מרכז\|250px \| אתר = אתר המחנה }} ממוזער\|250px\|שמאל\|מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)בוכנוואלד (בגרמנית: KZ Buchenwald, Konzentrationslager Buchenwald בתרגום לעברית: יער של עצי אשור) היה מחנה ריכוז בגרמניה הנאצית, מהגדולים בגרמניה, אליו היו מסונפים כ־138 מחנות משנה. מחנה בוכנוואלד פעל מהקמתו ביולי 1937 ועד שחרורו בידי צבא ארצות הברית ב-11 באפריל 1945. בתקופה זו עברו בו כ-250,000 בני אדם. ההערכה היא כי בבוכנוואלד נרצחו כ-65,000 בני אדם, כולל האסירים שנרצחו בצעדות המוות עם ההודעה על התקרבות כוחות בעלות הברית, מעט לפני שחרור המחנה, ומבלי למנות את האסירים שנשלחו מבוכנוואלד למחנות ההשמדה ולמתקני תוכנית "T4" (מבצע אותנסיה), בטירת זוננשטיין ובאתרים אחרים. בשערו נכתב בציניות "Jedem das Seine" (בגרמנית: כל אחד לגורלו). היסטוריה מיקום והקמה מחנה בוכנוואלד היה ממוקם במורד הצפוני של הר אטרסברג (Ettersberg), כשמונה ק"מ צפונית לוויימאר וכחמישה עשר ק"מ צפונית מזרחית לארפורט במדינת תורינגיה שבגרמניה. במקור נקבע שמו של מחנה הריכוז אטרסברג (Konzentrationslager Ettersberg), על שם ההר שעליו נבנה. בוועדת התרבות של הגאו התורינגי של המפלגה הנאצית, ששכנה בוויימאר, הייתה התנגדות רבה לשם "מחנה הריכוז אטרסברג" עקב העובדה ששם ההר קשור באישים ובאירועים תרבותיים גרמניים חשובים: הקיסרית אנה אמליה בילתה את חודשי הקיץ בטירת אטרסבורג שבמקום, והמשורר הגרמני המפורסם יוהאן וולפגנג פון גתה, בן המאה ה-19, היה קשור במיוחד ליער; שם נהג לטייל, ובאותה טירה עסק גתה בהפקת המחזה איפיגניה בטאוריס שאותו כתב. בשל כך הוחלט על שינוי שם המחנה ל"מחנה הריכוז בוכנוואלד" (Konzentrationslager Buchenwald) שהיה שם פחות מוכר למקום, שהיה קיים עוד לפני כן. שמאל\|ממוזער\|250px\|שער מחנה בוכנוואלד עם הקמתו. אגפי המבנה טרם הושלמו; בצד השמאלי קבוצת אסירים בעבודה. מחנות ריכוז ראשונים הוקמו בידי השלטון הנאצי עם עלייתו לשלטון ב-1933. המחנות הראשונים, שהוקמו בגרמניה עד 1936, היו מחנות קטנים (פרט למחנה הריכוז דכאו (Dachau) שהוקם כבר בשנת 1933), ובהם נכלאו כמה מאות אסירים. ב-1936 הוחלט על שינוי המדיניות: המחנות הקטנים פורקו ובמקומם הוקמו מחנות גדולים יותר. ב-1936 הוקם מחנה זקסנהאוזן (Sachsenhausen), ב-1938 הוקמו מאוטהאוזן (Mauthausen) ופלוסנבירג (Flossenbürg), וב-1939 הוקם מחנה ראוונסבריק (Ravensbrück). לאחר תחילת המלחמה הוקמו מחנות נוספים במדינות במזרח-אירופה שנכבשו על ידי גרמניה. בוכנוואלד הוא מחנה הריכוז הגדול השלישי שנבנה על אדמת גרמניה (אחרי דכאו וזקסנהאוזן). ב-3 ביוני 1936 הציע תיאודור אייקה, מפקד מחנות הריכוז, להעביר את אסירי מחנות הריכוז ליכטנבורג וזקסנבורג למחנה חדש, שייבנה בצלע אטרסברג. המחנה הוקם ב־16 ביולי 1937, כשהועברה אליו קבוצה בת 149 אסירים, רובם "פליליים" ומיעוטם מדיניים. בשבועות הבאים פירקו רשויות האס אס את מחנות הריכוז זקסנבורג וליכטנבורג, והעבירו את האסירים לבוכנוואלד. בין האסירים שהועברו היו חברי מחתרת, עדי יהוה, פושעים פליליים מורשעים, והומוסקסואלים. האסירים הראשונים הועסקו בעבודות התשתית למחנה. כמפקד המחנה מונה קארל קוך, שלפני כן פיקד על מחנה זקסנהאוזן. בסוף אותה שנה מנה המחנה 2,561 אסירים, ועד אותו תאריך מתו במחנה 43 אסירים. ב-28 ביולי 1937 הוסב שמו של המחנה מ"מחנה הריכוז אטרסברג" (K.L. Ettersberg) ל"מחנה הריכוז בוכנוואלד" (K.L. Buchenwald). אסירים במחנה שמאל\|ממוזער\|250px\|טבעות: רכוש שנבזז מהאסירים ומויין למחסני הרייך השלישי בשנים 1937–1939 ברוב שנותיו של מחנה הריכוז הייתה רוב אוכלוסייתו גברים. נשים הובאו למחנה רק ב-16 ביולי 1943 כעובדות כפייה בבית הבושת במחנה. בימים הראשונים היו בבוכנוואלד בעיקר אסירים "פליליים" (הכוונה היא לאסירים פליליים לכאורה, שכן לא בהכרח שפשעו כלל). ואולם בשבועות שלאחר מכן הובאו לשם אסירים פוליטיים רבים. באפריל 1938 נערך בגרמניה מבצע מאסרים נרחב של משתמטי עבודה, חסרי בית, שיכורים, מהגרים ועוד. בכלל אסירים אלה נכלאו גם מי שהיו להם גם עברות קלות ומנהליות, כגון עברות חנייה, אי תשלום קנסות, ועוד. יותר מאלף יהודים שוכנו בדיר ובשלד מבנה המטבח שהלך ונבנה, ללא מיטות, כיסאות ושולחנות. מחוץ למחנה בנו אנשי האס אס גן חיות. במהלך קיץ 1938 גורשו למחנה עוד כ-2,400 יהודים מאוסטריה; חלקם גורשו מווינה לאחר סיפוחה לגרמניה, האנשלוס, שאירע במרץ אותה שנה. הם גורשו בתחילה לדכאו, ומשם הועברו לבוכנוואלד. לאחר ליל הבדולח גורשו 9,845 יהודים לבוכנוואלד, שם שוכנו בתנאים קשים מאוד, ועונו. כ-250 מהם מתו בשל ההתעללויות ותנאי המחיה. חלק גדול מהאסירים היהודיים שוחררו במהלך השנה, לאחר שהובטח שיהגרו מגרמניה, ואולם בסוף אותה שנה שהו במחנה 11,028 אסירים. באותה שנה נרשמו 771 מקרי מוות במחנה, מתוכם 408 יהודים. במחנה שהה הרב ישראל מאיר לאו בילדותו ואחיו נפתלי לאו. בשנים 1939–1943 שמאל\|ממוזער\|250px\|האורווה בבוכנוואלד, בה נרצחו שבויי מלחמה רוסיים (מתוך אוסף התמונות של אתר הזיכרון של בוכנוואלד) עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועברו למחנה 8,500 איש, בהם כ-700 מצ'כוסלובקיה, מאות צוענים (ראו בהמשך) מאוסטריה, למעלה מ-2,200 מפולין, וכ-1,000 יהודים נוספים מווינה. באזור שהיה מגרש המסדרים של המחנה הוקם מחנה אוהלים, ובו נדחסו 3,000 יהודים ופולנים. באזור זה היו התנאים גרועים במיוחד, שכן האסירים בו הורעבו, עונו והוזנחו. תנאי הצפיפות הקשים הביאו לפרוץ מגפות, כמו טיפוס ודיזנטריה, והדבר הכריח את שלטונות המחנה לסגור את המחנה הקטן ב-1940. עד אז מתו כמחצית מיושביו. כמו כן, הובאו אל בוכנוואלד אנשי מנהל ופוליטיקאים רבים מארצות הכיבוש של גרמניה הנאצית, כגון הולנד וצרפת. בין המפורסמים שבהם היו אדואר דאלאדיה, ראש ממשלת צרפת בתחילת המלחמה, פול ריינו, ראש הממשלה האחרון בצרפת לפני עליית משטר וישי, ולאון בלום, מראשי ממשלת צרפת לפני המלחמה. בלום היה במחנה עד סוף המלחמה. בין כל האישים המפורסמים נמצא חסיד אומות העולם בשם פיודור מיכאיליצ'נקו אשר הגן על הילד ישראל מאיר לאו (לימים הרב הראשי לישראל), וסיכן עצמו תוך כדי גנבת מזון וגנבת בגדים חמים. עם תחילת המערכה מול ברית המועצות, הובאו למחנה גם שבויי מלחמה סובייטיים; חלקם נורו באורוות המחנה מיד עם הגיעם למחנה, ואילו אחרים נכלאו במחנה מיוחד לשבויי מלחמה שנבנה בסמוך, שם הוחזקו בתנאים קשים. למעשה, הובאו לבוכנוואלד במשך שנות המלחמה אסירים מאתרים רבים והמשתייכים לקבוצות אתניות רבות ושונות, בהם עדי יהוה, הומוסקסואלים,"אנטי סוציאליים" (המינוח הנאצי לחסרי בית ומשתמטי עבודה), משתמטים וסרבני גיוס לצבא הגרמני, שבויי מלחמה ממדינות שונות, לוחמי מחתרת, עובדי כפייה שהובאו מכל רחבי אירופה. קבוצה נוספת שהובאה לבוכנוואלד הייתה בני רומה (צוענים). מאות מהם גורשו אליו והוחזקו במחנה בתנאים קשים וסבלו עינויים והשפלות; רבים מהם מתו בתקופה זו. בעת שחרור המחנה נמצאו בו אסירים מ-51 מדינות ולאומים, כולל שבויי מלחמה מארצות הברית, מקנדה ומבריטניה, אסירים מכל מדינות אירופה, אסירים ממצרים ואף ממונגוליה, וכן יהודים וצוענים. היחס לקבוצות השונות היה שונה. יהודים וצוענים הוחזקו בתנאים קשים מאוד, וסבלו מהתעללויות. שבויי המלחמה הסובייטים הוצאו להורג בירייה בעורף לעיתים קרובות מיד בהגיעם למחנה; לעיתים קרובות כלל לא נרשמו ברישומי המחנה. אחוז התמותה בין אסירי המחנה הגרמניים היה 3.6% ב-1941, ו-5% ב-1942; לעומתם, 15.7% מבין אסירי המחנה הפולנים מתו ב-1941, ואחוז דומה ב-1942. האסירים היהודיים סבלו הרבה יותר, ועל פי רישומי המחנה מתו ב-1941 כרבע מהם, וב-1942 הגיע אחוז האסירים היהודיים שמתו ליותר מ-38%. אחוז התמותה אינו כולל אסירים שנשלחו להשמדה במחנות אחרים לעיתים קרובות שלח האס אס אסירים שהיו חלשים מכדי לעבוד למחנות אושוויץ ומאוטהאוזן ושם נרצחו. אחרים נרצחו בבוכנוואלד, בזריקות רעל וזריקות אוויר. בין קבוצות האסירים השונות הייתה היררכיה, ומעמדם הוא שקבע את סיכוייהם לשרוד. כבמחנות אחרים, היו אסירים שמונו על ידי האס אס לתפקידי ניהול פנימיים במחנה: בראש האסירים עמד "זקן המחנה" (Lagerälteste) שהיה אחראי לסדר בצריפי האסירים; בכל צריף, בלוק, היה אסיר אחראי, "זקן הבלוק" (Blockälteste). על כל קבוצת עבודה היה אחראי קאפו, ותחתיו עבדו מנהלי עבודה. חלק מן האסירים המיוחסים יותר עבדו במערכת המנהל של המחנה, וכך היו יכולים להשפיע על עניינים רבים במחנה, עד כדי חיים ומוות. גם בבוכנוואלד סומנו האסירים באמצעות משולשים צבעוניים, שנתפרו על המעילים והמכנסיים: משולש אדום סימן אסיר פוליטי, משולש ורוד סימן אסיר הומוסקסואל, ומשולש ירוק סימן אסיר פלילי. משולש שחור היה סמל לאסיר "א-סוציאלי" (כזה שסירב לעבוד, וכדומה), משולש סגול סימן "פרשני המקרא" (גרמנית: Bibelforscher) ומשולש צהוב סימן אסיר יהודי. על המשולש של מתנגדים פוליטיים (אדום) שלא הגיעו מגרמניה נוספה אות המייצגת את שם המדינה ממנה הגיעו. למרות ההבדלים בהתייחסות לקבוצות השונות, היה היחס לאסירים בכלל קשה ואכזרי. תליית אסירים שנחשדו בחבלה או בניסיונות בריחה מהמחנה, חשדות אמיתיים או מדומים, הייתה עניין יום-יומי במחנה. בשנים הראשונות לא ראה האס אס ערך בעבודת האסירים: הם הועסקו בעבודות שונות, כגון כריתת עצים, בניית חלקי המחנה השונים, ובפרט עבודה במחצבה שהייתה בסמוך, ואולם מטרת העבודה הייתה בעיקר "שחיקת" האסירים, והמתתם על ידי הבאתם לאפיסת כוחות. אסירים נרתמו לעגלות משא ולמכבשים, כדי לשחוק את כוחם עד מוות; ניסיון בריחה הביא לכליאה ב"בונקר". ניצול האסירים לעבודת כפייה לטובת המאמץ המלחמתי החל רק בסוף 1942. נשים וילדים בבוכנוואלד באופן רשמי היה מחנה הריכוז בוכנוואלד מחנה עבודה לגברים. עם זאת, היו במחנה נשים שנוצלו מינית בבית בושת שהיה במחנה. בית הבושת הופעל לאחר ביקורו של היינריך הימלר בבוכנוואלד במרץ 1943. הימלר מתח ביקורת על היעדרו לשימוש האסירים במחנה, והורה על הקמת בורדל "כאמצעי להמרצת העבודה והגדלת התועלת". ב-16 ביולי 1943 הביא האס אס 16 אסירות ממחנה הריכוז ראוונסבריק, בגילים שבין 20 ל-30, ושיכן אותן ב"מבנה המיוחד" (Sonderbau). על פי הוראת האס אס היה על הנשים "לסייע" בממוצע לכחמישה גברים ביום. ליהודים, צוענים ורוסים היה השימוש בבית הבושת אסור. חוץ מהנשים שנוצלו מינית, הועסקו נשים אחדות גם בתעשיית התחמושת. נשים אלה הועברו ממחנות המשנה של ראוונסבריק ב-1 בספטמבר 1944 למחנה בוכנוואלד. למרות הגדרתו של מחנה הריכוז בוכנוואלד כמחנה עבודה לגברים, נכלאו בו גם ילדים ונערים. בשנותיו הראשונות של המחנה היו בו מעט ילדים ובני נוער, ב-30 באפריל 1942 נספרו במחנה 142 אסירים מתחת לגיל 20, 2% בלבד מכלל האסירים. ואולם, החל מ-1943, ועם עליית הצורך הדוחק של גרמניה הנאצית בפועלי כפייה, הופסקה ההתחשבות בגיל. ב-30 בדצמבר 1944 נספרו במחנה 23,085 אסירים מתחת לגיל 20, שהיוו אז 37% מכלל האסירים. ביום השחרור היה שטפן ירשי צוויג (Stefan Jerzy Zweig) הילד הצעיר ביותר שנמצא במחנה, והוא כבן 3 בלבד. הוא כונה "הילד מבוכנוואלד" (Das Buchenwaldkind). רבים מהילדים נותרו בחיים הודות לפעילות של אנטונין קאלינה. גידול המחנה: 1945-1942 שמאל\|ממוזער\|250px\|הכניסה למחנה הקטן, שנבנה מצפון למחנה האסירים ב-1944 החל מסוף 1942 החל מחנה בוכנוואלד לגדול מאוד, משתי סיבות: ההחלטה להעסיק אסירים בעבודת כפייה, וכן פינוי האסירים ממחנות במזרח, בשל התקדמות הצבא האדום. בשנים הראשונות הועסקו האסירים בעיקר בעבודת פרך במחצבה, ביערות ובבנייה, עבודה שמטרתה העיקרית הייתה שבירת ושחיקת האסירים, עד מותם. ואולם, עם התמשכות המלחמה, הגיעו ראשי האס אס למסקנה שניתן לנצל את האסירים הרבים שהיו במחנות הריכוז הנאציים, למען מאמץ המלחמה הגרמני. ב-1942 הקים היינריך הימלר, ראש האס אס, את המשרד הראשי למשק ומנהל של האס אס (SS Wirtschafts Verwaltungshauptamt); מחנות הריכוז וההשמדה הוכפפו למרותו של משרד זה, שמחד ניהל את ניצול כוח העבודה של האסירים בעצמו, ומאידך סיפק לאס אס אסירים לעבודות כפייה. בוכנוואלד היה אחד המוקדים החשובים לעבודת הכפייה. החל מסוף 1942 הוחל בהקמת מפעלי חימוש גדולים, שבהם הועסקו רבבות אסירי המחנה; במקביל הוקמו מחנות משנה בסביבות המחנה. מספר האסירים בבוכנוואלד הלך וגדל, כדי לספק את צורכי האס אס, והגיע לשיא של כ-112,000 איש בפברואר 1945. האסירים הועסקו בחברת DAW, מפעלי הציוד הגרמניים (Deutsche Ausrüstungs Werke), חברה שהייתה בבעלות האס אס והופעלה על ידיו, בבתי מלאכה שהיו במחנה, ובמחצבה. בפברואר 1942 הוקם המפעל הראשון, של חברת גוסטלוף, בעיר ויימאר; במרץ 1943 הוקם מפעל חימוש גדול ליד המחנה עצמו. סביב בוכנוואלד היו 136 מחנות משנה (Unterkommandos) בכל תקופת פעולתו – המוכר מביניהם הוא מחנה הריכוז מיטלבאו דורה – כאשר המספר הגבוה ביותר של מחנות משנה שפעלו במקביל היה כ-76 בפברואר 1945. מחנה נוסף היה מחנה הריכוז אוהרדרוף שהיה מחנה הריכוז הראשון ששוחרר על ידי צבא ארצות הברית. המחנות היו פרוסים מדיסלדורף במערב ועד גבול הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה במזרח. המפעלים היו בשליטת האס אס, בניהול המדינה או שייכים לחברות פרטיות; רובם היו מפעלי חימוש, מחצבות אבן ופרויקטים של בנייה. קציני אס אס נהגו לערוך סלקציות בין עובדי המחנות הללו לעיתים קרובות, והאסירים החלשים מכדי להמשיך לעבוד נשלחו לברנבורג, שם הומתו בבית החולים המקומי, כחלק מתוכנית T4 - אותנסיה. אסירים אחרים הומתו על ידי רופאי אס אס בזריקות רעל. התקדמות הצבא האדום ממזרח הביאה לחיסולם של מחנות הריכוז וההשמדה שהיו בפולין. הנאצים כפו על אסירי המחנות לצעוד מערבה בצעדות מוות או שנדחסו ברכבות. בוכנוואלד היה אחד היעדים העיקריים להעברת האסירים, והחל מ-1944 הועברו אליו אלפי יהודים מאושוויץ, כמו גם משלוחים של צוענים. בוכנוואלד הלך וגדל; מחנה העבודה לנשים בראוונסבריק סופח אליו באותה שנה. מאידך, מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שהיה אחד ממחנות הלוויין של בוכנוואלד גדל עד כדי כך שהפך למחנה עצמאי. חלק מן האסירים שהגיעו, בעיקר יהודים, שוכנו במחנה ארעי שנבנה מצפון למחנה, ונקרא "המחנה הקטן"; במחנה זה שוכנו האסירים ללא תנאי מחיה מינימליים, ברעב וללא מחסה, ומספר הנספים בו היה גדול. ב-1945 היה בוכנוואלד מחנה הריכוז הגדול ביותר בגרמניה, ובו כ-110,000 אסירים; סגל המחנה מנה כ-6,300 סוהרים ו-530 סוהרות. ביולי 1944 הועברו חלק מהאסירים למחנה הריכוז האלה. מבנה המחנה במחנה היו שני חלקים עיקריים. חלקו הצפוני היה מחנה הריכוז, ובו שוכנו האסירים, וחלקו הדרומי היה מיועד למגורי האס אס, למוסכים ובתי מלאכה, למפעלי תעשייה, וכדומה. שני חלקי המחנה נבנו משני עבריו של שביל קדום שנסלל במאה ה-18, המוביל לטירת אטרסברג, ממזרח למחנה. מחנה הריכוז ליד הכניסה למחנה עמדה תחנת רכבת, שהופעלה החל מ-1943. מסילת הרכבת נבנתה על ידי האסירים, ונועדו בתחילה להעברת חומרי גלם וציוד למפעלי התעשייה במקום. מאוחר יותר שימשה להבאת אסירים למחנה, במיוחד כאשר החל פינוי המחנות במזרח ועשרות אלפי אסירים הובאו לגרמניה. שביל הכניסה למחנה נקרא בפי האסירים Carachoweg, "הדרך לעזאזל"; המילה Caracho היא במקורה ספרדית, והשם ניתן על ידי אסירים מספרד שנשבו במלחמת האזרחים ונכלאו בבוכנוואלד. הכניסה למחנה הייתה דרך מבנה הכניסה, שנבנה ב-1937. זו הייתה הכניסה היחידה למחנה. אגפו המערבי של המבנה היה מיועד לקצין האס אס שפיקד על המחנה, ואילו האגף המזרחי נקרא בפי האסירים "הבונקר", ובו היו חדרי מעצר וחקירות, ובו עונו אסירים והוצאו להורג. השער עצמו היה עשוי מברזל יצוק, ובדומה למילים: העבודה משחררת בפתח מחנה ההשמדה אושוויץ, בפתח מחנה בוכנוואלד היו חקוקות המילים הגרמניות: "Jedem das Seine"; מילים אלה הן תרגום של המשפט הלטיני "Suum cuique" - "לכל אחד המגיע לו". (בפרוסיה הופיעו מילים אלו על עיטור האבירות הגבוה ביותר, ומשמעותן הייתה "לכל אחד על פי מעלותיו"); בכניסה לבוכנוואלד נהפכה משמעות זו למשמעות לעגנית וצינית: לכל אחד המגיע לו. מעבר לשער היה מגרש המסדרים, שבו כונסו האסירים מדי בוקר וערב לספירה. המסדרים ארכו לעיתים שעות רבות, על פי גחמותיהם של אנשי האס אס. במגרש המסדרים נערכו הוצאות להורג והלקאות פומביות; במגרש נקבעו אבנים ועליהן סימון המיקום שבו היה על האסירים מהקבוצות השונות שבמחנה לעמוד. לאחר המסדר יצאו האסירים לעבודה, לקול נגינתה של תזמורת המחנה. המבנים שבהם שוכנו האסירים, הבלוקים, נבנו בטורים, שהיו מסודרים במעין חצי גורן מול מגרש המסדרים והשער. הבלוקים היו צריפי עץ ארוכים ונמוכים: אורכם היה 53 מטרים ורוחבם 8 מטרים. היו כ-30 בלוקים כאלה, ובכל אחד מהם שוכנו בין 180 ל-250 אסירים. 15 מבלוקים היו בעלי שתי קומות. אסיר שהובא למחנה הוכנס בתחילה למבנה נמוך שהיה ממוקם בפינה הצפון-מזרחית של המחנה. במבנה זה גולח שערם של האסירים והם עברו חיטוי ומקלחות. משם הועברו האסירים דרך מנהרה למחסן, בו נלקחו מהם בגדיהם, וניתנו להם מדי האסיר. ממזרח למגרש המסדרים עמד מבנה הכבשן, הקרמטוריום, שהוקם ב-1940. עד אז נשלחו גוויות האסירים שמתו או נרצחו במחנה לשריפה בכבשן של העיר ויימאר הסמוכה. בכבשן נערכו גם הוצאות להורג. הכבשן הופעל בידי אסירים מן המחנה, שהתגוררו במבנה צמוד לכבשן. במרתף הכבשן היה אגף לפתולוגיה, שבו נבזזו גופות המומתים: שערות, שיני זהב, וכדומה. גופות וחלקי גופות, כמו עצמות ועור, שימשו כמוצגים רפואיים, כמזכרות ואף כחומר גלם למוצרים שונים. סמוך למבנה הכבשן היה אתר מחנה האוהלים שהוקם בתחילת המלחמה. בשלב מאוחר יותר מוקמו בו בתי מלאכה. בצידו המערבי של מגרש המסדרים הוקמו מבנים ארעיים שבהם נכלאו היהודים שהובאו למחנה אחרי ליל הבדולח. שמאל\|ממוזער\|250px\|מבט ממגדל השמירה הדרום מערבי, לכיוון מזרח. בהמשך הגדר נראה מבנה השער, ומשמאל לו מגרש המסדרים. מעבר למגרש המסדרים נראה הקרמטוריום. סמוך למגדל, משמאל, נמצאת הקנטינה, ואחריה צריפי האסירים שמאל\|ממוזער\|250px\|גופות של אסירים במחנה. (צולם לאחר שחרור המחנה, אפריל 1945) ממערב למגרש המסדרים הייתה קנטינה, מעין חנות שבה היו יכולים אסירים מסוימים, מועדפים, לרכוש מצרכים שונים שיוצרו במחנה או הובאו עבורם. במרתף הקנטינה היה בית מלאכה שבו יוצר סבון מבעלי חיים. מרתף זה שימש מאוחר יותר כבית מלאכה סודי עבור המחתרת במחנה. שמאל\|ממוזער\|250px\|שער המחנה, במבט החוצה. הכיתוב בגרמנית אומר "כל אדם לגורלו" מצפון למחנה האסירים נבנה בסוף 1942 מחנה מאסר נוסף, שנקרא "המחנה הקטן". המחנה הופרד ממחנה האסירים בגדר תיל, ומטרתו המקורית הייתה להוות מחנה הסגר; נכלאו בו אנשים שהובאו מאזורי הכיבוש הגרמניים, על מנת שיהוו עובדי כפייה. הם הוחזקו בהסגר למשך כמה שבועות, ואז הועברו למחנות המשנה. בתחילת 1945 החלו להגיע לבוכנוואלד משלוחים המוניים של אסירים ממחנות אושוויץ וגרוס-רוזן, כאשר אלה פונו ממזרח למערב, עם התקדמות הצבא האדום. האסירים המפונים שוכנו בתנאים קשים מאוד במחנה הקטן, ללא אוכל, ללא תנאי הגיינה בסיסיים, ועם הגנה מינימלית מתנאי החורף הקשה. המחנה הקטן היה למעשה מחנה מוות בפני עצמו. מחנה האסירים היה מוקף כולו בגדרות תיל, וגדר חיצונית בה זרם חשמל במתח 380 וולט. סביב הגדרות היו 23 מגדלי שמירה ודרך סיור, שבה סיירו תמיד שומרים, אנשי האס אס. שומרי המחנה היו, כבכל המחנות, אנשי טוטנקופפוורבנדה, יחידת גולגולת המת (SS-Totenkopfverbände). מחנה האס אס מחנה האס אס, היה מדרום למחנה האסירים. מבני האס אס היו בנויים במעין חצי גורן, שהייתה פתוחה לדרום, למגרש מסדרים. מחנה האס אס בבוכנוואלד כלל את בית המלאכה של האס אס, שבו יוצרו פריטים שונים עבור הארגון, וכן מחנה אימונים של יחידת גולגולת המת. סביב מחנה האס אס היו כמה מפעלי תעשייה, שבהם הועבדו אסירי המחנה, וממערב למחנה זה הייתה מחצבה, שגם בה עבדו האסירים עבודת כפייה; העבודה במחצבה הייתה קשה ואכזרית במיוחד, ואסירים רבים נרצחו בה. בצפון המחנה הייתה אורווה שנבנתה עבור סוסיו של מפקד המחנה הראשון, קארל קוך; ב-1941 הוסבה האורווה לאתר הוצאה להורג, שבו נורו שבויי מלחמה סובייטיים. ב-1944 הוקם באזור האס אס מתחם מיוחד, שנועד לכליאת אסירים פוליטיים גרמניים חשובים. באוגוסט 1944 נרצח במתחם זה ארנסט תלמאן, יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, שהיה כלוא במחנה כמה שנים. ב-1938 הוקם בפקודת מפקד המחנה, קארל קוך, אזור מנוחה ושעשועים ממזרח למבנה השער. האזור נועד עבור אנשי האס אס ובני משפחותיהם ובמרכזו היה גן חיות. גן החיות היה סמוך לגדר מחנה האסירים, ואלו היו יכולים לראות את החיות שהיו בו: קופים ודובים. במקום היו גם כלובים לבזים, וכן מזרקת מים. בשלבים מאוחרים של המלחמה שימש גן החיות גם לכליאת אסירים; לאון בלום הוחזק במשך זמן מסוים בכלובי הבזים, עד שהועבר לדכאו. מפקדי המחנה שמאל\|ממוזער\|250px\|קארל קוך, מפקד המחנה מ-1937 עד 1941 בשנים 1937 עד 1941 היה מפקד המחנה שטנדרטנפירר (קולונל) קארל קוך. קוך ואשתו, אילזה קוך, נודעו לשימצה בשל התנהגותם הסדיסטית כלפי האסירים. בין השאר הואשמה אילזה קוך בכך שנהגה להכין אהילים מעור של אסירים שנרצחו במחנה, וכן שנהגה לאסוף עור אדם שעליו כתובת קעקע, וכן ראשי אדם מצומקים. קוך הועבר לפיקוד על מחנה מיידנק בספטמבר 1941, אשתו עברה איתו והמשיכה במעשי הסאדיזם שלה גם במיידנק. אכזריותו ושחיתותו של קוך הייתה מוגזמת אפילו בסטנדרטים של האס אס, והוא הועמד לדין באוגוסט 1943 בגין מעילות, זיוף, איום על פקידים בכירים, ומה שכונה "פשעים אחרים", כנראה כינוי לרציחות שביצע מחוץ להוראותיו. אשתו חזרה לתפקיד מפקחת בבוכנוואלד. קוך הוצא להורג בתחילת אפריל 1945, כשבוע לפני שחרור המחנה; אשתו נידונה למאסר עולם לאחר המלחמה, והתאבדה בכלאה ב-1967. בינואר 1942 מונה אוברפירר (קולונל בכיר) הרמן פיסטר כמפקד המחנה. הוא מילא תפקיד זה עד תום המלחמה, והיה אחראי לפינוי המחנה וצעדת המוות שהתלוותה אליו. אלון גתה כאשר פתחו הנאצים בבניית מחנה הריכוז בוכנוואלד, היה צורך ממשי לברא חלקי יער נרחבים. בשטח אזור ביתני המגורים שבמחנה נכרתו כל העצים, מלבד לעץ אלון זקן אחד (עצים נוספים היו בחלק האחורי של אזור מגורי האסירים ובאזור האס אס). על עץ האלון הזה סיפרו תושבי האזור שתחתיו נהג הסופר, המדען והוגה הדעות יוהאן וולפגנג פון גתה לפגוש את אהובתו לוטה (Lotte, ובשמה המלא שרלוטה בוף). בהערצתם לסופר הגדול הותירו הנאצים את העץ בשלמותו ואף את המבנה שבנו בתחומו (בניין המכבסה) בנו עם נישה מיוחדת סביב העץ כדי לא לגדוע אותו. חלק מהאסירים ראו בעצם קיומו של העץ בשטח מחנה האסירים מעין סמל לכך שהתרבות (המיוצגת על ידי אלון גתה) נמצאת בצד של האסירים, ולא בצד של האס אס. בשנת 1944, כאשר נגדע העץ עקב מתקפה אווירית של בעלות הברית, שימרו הנאצים את הגדם לזכרו של גתה. ניסויים בבני אדם במקביל למינויו של פיסטר למפקד המחנה בינואר 1942, הוחל בביצוע ניסויים רפואיים באסירים. הניסויים בוצעו בצריפים 44 ו-49 במחנה האסירים. הניסויים נועדו לבחון את השפעתם של חיסונים נגד מחלות מידבקות כמו טיפוס, כולרה ודיפתריה. ניסויים אלה הביאו למותם של מאות אסירים. בשנת 1944 החל הרופא הדני קרל וארנט בסדרת ניסויים שנועדו "להבריא" הומוסקסואלים מנטייתם, באמצעות הזרקת הורמונים. מחתרת והתנגדות בבוכנוואלד האסירים הראשונים שהובאו לבוכנוואלד היו קומוניסטים, מאנשי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, בהם מנהיג המפלגה, ארנסט תלמאן. אסירים אלה הקימו בבוכנוואלד תאים ראשונים של מחתרת כבר ב-1938. המחתרת שאפה להשפיע על הנעשה במחנה על ידי החדרת אנשיה לעמדות מפתח במחנה; תפקידים רבים ניתנו על ידי האס אס לאסירים. ואולם בשנים הראשונות לקיום המחנה נמסרו תפקידים אלה לידי אסירים פליליים בלבד; לאחר מאבק ממושך בין האסירים הפוליטיים לאסירים הפליליים, הצליחו הראשונים להשתלט על כל עמדות המפתח שהיו בידי האסירים במחנה. לאחר כיבושן של ארצות שונות בידי הגרמנים בשנים הראשונות של המלחמה, הובאו למחנה אסירים פוליטיים רבים: פקידים ואנשי ממשל, יחד עם חברי תנועות מחתרת בארצות הכבושות. אלה יצרו תאי מחתרת חדשים, על בסיס לאומי. ב-1943 הצליחו התנועות השונות ליצור "ועד בינלאומי מחתרתי" שאיגד את כל תאי המחתרת, וכלל גם יהודים. המחתרת עסקה בחבלה במפעלי התחמושת שהיו סמוכים למחנה, והתכוננה למרד חמוש על ידי הברחת נשק למחנה. כמו כן, הצליחו חברי המחתרת להאט ולשבש את פינוי המחנה. יציאת אנשי האס אס מן המחנה לוותה בהשתלטות של אנשי המחתרת על המחנה, עוד לפני שחרורו בידי בעלות הברית. ז'אן בפטיס פיילן, שבעצמו היה אסיר במחנה, החביא אסיר יהודי ובכך הציל את חייו. על פעילות זו זכה בתואר חסיד אומות העולם. אומדני מספרי האסירים והנרצחים במחנה להלן מספרי האסירים במחנה, לפי מקורות אחדים. שנה מספר האסירים מספר המתים 1937 2,912 48 1938 20,122 771 1939 9,553 1,235 1940 2,525 1,772 1941 5,890 1,522 1942 14,111 2,898 1943 42,177 3,516 1944 97,867 8,644 1945 43,823 13,056 סך הכול 238,980 33,462 שמאל\|ממוזער\|250px\|גופות של אסירים במחנה. צולם מיד לאחר השחרור. רשימה זו כוללת רק את האסירים שנרשמו בספרי המחנה. מעבר למספרים אלה, היו שבויי מלחמה סובייטים שנרצחו מיד עם הגיעם למחנה, אסירים שנשלחו להשמדה באושוויץ ומאוטהאוזן, וכן אסירים שנרצחו בצעדות המוות עם פינוי המחנה. להלן הערכת מספרי האסירים שנרצחו בדרך זו: מספר הנרצחים שבויי מלחמה סובייטים שהוצאו להורג בתלייה 8,483 נרצחים שלגביהם יש ידיעות חלקיות בלבד 1,100 אסירים שנרצחו מתו מתשישות במהלך פינוי המחנה (הערכה) 13,500 נרצחו ב-1941 במבצע "אותנזיה" 472 נשלחו ב-1942 למאוטהאוזן, אושוויץ, ומתו במחנה דורה מיטלבאו 4,055 נשלחו ב-1943 לאושוויץ 1,380 נשלחו ב-1944 לאושוויץ ולברגן-בלזן 7,110 סך הכול 36,100 נסיגת הנאצים וכניסת הצבא האמריקני: אפריל 1945 שמאל\|ממוזער\|250px\|מחנה בוכנוואלד ימים אחדים לאחר כניסת הצבא האמריקני, 16 באפריל 1945 עם התקרבות צבאות בעלות הברית לגרמניה וקריסתם הצפויה של השלטונות הנאצים, החל היינריך הימלר, ראש האס אס, במגעים סבוכים בניסיון להציל מה שניתן, מנקודת מבטו. הימלר רצה לשמור על היהודים כקלפי מיקוח. ההנחיה נמסרה למפקדי המחנות, והרמן פיסטר, מפקד המחנה, הודיע לסגל הפיקוד שללא הנחיה אחרת יושאר המחנה כפי שהוא עד שיגיע הצבא האמריקני. ואולם, במקביל ובסתירה להוראה כזו הורה פיסטר להכין את האסירים היהודיים לשילוח מן המחנה, בנפרד מהאסירים האחרים; הם נועדו למשלוח לטרזיינשטט, בצ'כוסלובקיה. ואולם, כוחות שונים בביורוקרטיה הגרמנית הסבוכה החלו להעביר הנחיות סותרות לגבי פינוי המחנה; הבלבול גדל עוד יותר, לאור קריסת המערכות השלטוניות הגרמניות. בשל הבלבול הרב הפך פינוי בוכנוואלד, שהיה אמור להיות פינוי מסודר, לאוסף של פקודות סותרות. המחתרת במחנה הוסיפה עוד למהומה, על ידי עיכוב הפקודות ויצירת בלבול נוסף, מהלכים שהביאו להצלתם של רבים. ב-2 באפריל הוחל בפינויים של מחנות המשנה של בוכנוואלד, לתוך המחנה העיקרי; הפינויים היו אכזריים, ורבים מהאסירים נרצחו תוך כדי הפינוי. כ-3,000 עד 4,000 יהודים נשלחו לטרזיינשטט, ומהם הגיעו רק כמה מאות למחנה. לפי ההערכות, כשליש מאסירי בוכנוואלד ומחנות המשנה – בין 13,000 ל-15,000 בני אדם – נרצחו ומתו במהלך פינוי המחנות. מ-6 באפריל והלאה נשלחו עוד 22,000 אסירים מהמחנה, והם הובלו דרומה לכיוון דכאו; חלקם שוחררו שם, וחלקם שוחררו על ידי צבאות בעלות הברית אותם פגשו בדרכם. בימים האחרונים של קיום המחנה וילהלם המן הציל מספר ילדים יהודים ובהמשך זכה בתואר חסיד אומות העולם. ב-11 באפריל 1945 בשעות הבוקר, עזבו רוב אנשי האס אס את המחנה. בשעה 11:00 הגיעו למחנה חיילים אמריקניים, מהדיוויזיה המשוריינת ה-6, שהייתה חלק מהארמייה האמריקנית השלישית, בפיקוד ג'ורג' פטון. הטנקים האמריקנים ניהלו חילופי אש עם שרידי הס"ס. המחתרת במחנה נכנסה לפעולה, ואנשיה פתחו שערים וחתכו גדרות תיל, ואף השתלטו על כמה אנשי ס"ס, אם כי בשום שלב לא קיימו עימות אלים עם השומרים. האמריקנים סיימו את ההשתלטות על בוכנוואלד ב-14:30 לערך. הם מצאו במחנה כ-21,000 אסירים, בהם כ־4,000 יהודים. האסירים במחנה הוציאו להורג חלק מאנשי האס אס שנפלו בידיהם; אסירים אחרים פשטו על העיר ויימאר, בזזו, רצחו ואנסו את תושביה. מרטין גריפילד, אחד מאסירי המחנה (ולימים חייט ידוע של נשיאי וידועני ארצות הברית) אשר הועסק בעבודות כפייה והתעללות בבית ראש עיריית וייאמר ורעייתו, חזר לביתם על מנת לנקום בהם אך מצא את אשת ראש העיר יושבת עם בתה הפעוטה. לכן הוא החליט לחוס על חייה ולהסתפק בנקמה שבלקיחת מכונית המרצדס שלהם. בהמשך, ראש העיר נאסר במחנה ולבסוף הוצא להורג. גם רעייתו אולצה לשרת את הצבא האדום ולבסוף נפטרה ממחלה קשה. ימים ספורים לאחר שחרור המחנה, ב-15 באפריל, שידר כתב הרדיו אדוארד מורו שידור מבוכנוואלד, ובו תיאר למאזיניו את הזוועות שהתגלו לעיניו. דבריו התפרסמו מאוד, ונחתמו במילים: המראות היו כל כך קשים עד כדי כך שראשי צבאות בעלות הברית רצו לחזות במחנה במו עיניהם. ב-21 באפריל ביקרה משלחת מטעם בית הנבחרים הבריטי במחנה. המשלחת פרסמה דו"ח, בו תוארו התנאים הירודים שבמחנה. בסיום הדו"ח נכתב כי התנאים הללו מהווים את "שפל המדרגה שאליו ירדה האנושות". למחרת, ב-22 באפריל הגיעו הגנרלים דווייט אייזנהאואר, ג'ורג' פטון ועומר בראדלי לסיור במחנה המשוחרר והגיבו בהלם למראה עיניהם. מסופר כי פטון פרש לפינה צדדית ושם הקיא את נפשו. בימים הבאים הוא חתם על צו הפוקד על כל תושבי הסביבה הגרמניים לבוא למחנה, לחזות גם הם בזוועות ולקבור את הגופות. אומדן הקרבנות שנרשמו ושלא נרשמו מגיע לכ-70,000 איש, אשה וילד. אחרי מלחמת העולם השנייה ממוזער\|250px\|ניצולי מחנה בוכנוולד מניפים את הדגל הציוני בחלון רכבת בגרמניה, יוני 1945 לאחר המלחמה נשפט מפקד המחנה הרמן פיסטר, ונגזר עליו גזר דין מוות. הוא מת בכלא לפני ביצוע גזר הדין. מחנה מעצר סובייטי על פי ההחלטות שקיבלו מנהיגי בעלות הברית בועידת יאלטה, בפברואר 1945, היה השטח שבו נמצא מחנה בוכנוואלד בשליטת ברית המועצות, והצבא האמריקני העביר לשליטה סובייטית את המחנה כמה שבועות לאחר שחרורו. הסובייטים הפעילו מחדש את המחנה כמתקן כליאה לאסירים פוליטיים עד פברואר 1950. היה זה אחד מעשרה מחנות ושלושה בתי כלא שנבנו באזור הכיבוש הסובייטי. מחנה זה נקרא מחנה מעצר מיוחד 2 בוכנוואלד. במחנה נכלאה קבוצה קטנה יחסית של פושעי מלחמה, מספר גדול של פקידים נמוכים ובינוניים מן המפלגה הנאצית ושדרת הממשל הנאצי, קבוצה של חברים ומנהיגים בנוער ההיטלראי, אנשי וואפן אס אס, שוטרים וחיילים מארגוני המשטרה השונים בגרמניה הנאצית, קצינים בורמאכט, וכן מספר רב של אנשים שנעצרו בשל הלשנות, טעויות בזיהוי, ובאופן שרירותי. עד סוף 1945 היו במחנה כ-6,000 אסירים, ועד פירוק המחנה ב-1950 עברו בו 28,455 בני אדם (על פי הנתונים הרשמיים של המחנה); חלקם הובאו למחנה ממחנות אחרים, שפורקו. בשיאו אכלס המחנה בעת ובעונה אחת 16,371 איש. 1,500 אסירים נשלחו לברית המועצות, לעבודת כפייה. רובם המוחלט היו גברים; רק כ-1,000 נשים עברו במחנה. רק מיעוט מבין האסירים נעצרו בשל התנגדות לשלטון הסובייטי. האסירים היו מנותקים לחלוטין מהעולם החיצוני; המחנה נועד לחקירות, ומעבר להן כמעט ולא היה מגע בין צוות המחנה הסובייטי לבין האסירים. המחנה נוהל כולו על ידיהם, כמו גם הטיפול הרפואי. אף שהשאלה אם הסובייטים פגעו פיזית באסירים במטרה להביא למותם בצורה שיטתית שנויה במחלוקת, חוקרים מערביים קובעים בוודאות כי נערכו במחנה הוצאות להורג והלקאות אסירים. האסירים סבלו מצפיפות רבה, רעב, קור, תנאי הגיינה גרועים וממחלות שונות. אחוז התמותה היה גבוה: על פי הנתונים הסובייטיים מתו במחנה 7,113 מהאסירים. ביולי ואוגוסט 1948 שוחרר חלק גדול מהאסירים. פירוק המחנה החל ב-16 ביוני 1950, והושלם חודש לאחר מכן. 2,415 מהאסירים הועברו למערכת המשפטית של גרמניה המזרחית; בסדרה של משפטי ראווה שנקראו "משפטי ולדהיים" (Waldheimer Prozesse) נשפטו אסירים אלה לתקופות מאסר ארוכות. חלק נכבד מפסקי הדין שונה ב-1952. שימור במחנה והנצחת הקורבנות שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטת זיכרון בכניסה לבוכנוואלד, שנבנתה כחלק מהשימור הקומוניסטי שחזור ושימור המחנה הושפעו רבות מן העובדה, שבמחנה בוכנוואלד נכלאו אסירים פוליטיים רבים יחסית למחנות אחרים. אסירים אלה, ששרדו את המחנה, הניחו כבסיס להנצחה את רדיפתם הפוליטית ואת התנגדותם למשטר הנאצי; הם ראו עצמם כמי שזכותם ליטול חלק מרכזי בתהליך עיצוב הזיכרון. מחנה בוכנוואלד היה בין הראשונים ששוחררו על ידי בעלות הברית. המחנה זכה לסיקור נרחב בתקשורת – בעיתונות, בצילומים וביומני קולנוע. הייתה זו אחת החשיפות הראשונות של הציבור המערבי לזוועות המשטר בגרמניה הנאצית. מפקד הארמייה השלישית, הגנרל ג'ורג' פטון, הכריח כ-2,000 מתושבי העיר ויימאר לצעוד חמישה קילומטרים עד למחנה, כדי לראות את הזוועות. מעבר לתיעוד המצולם והקולנועי, אספה יחידת מודיעין של יחידת לוחמה פסיכולוגית בצבא ארצות הברית עדויות רבות של אסירים. בימים הראשונים לשחרור נאספו כ-150 עדויות של אסירים, בעיקר כאלה שמילאו תפקידים שונים במחנה והיו יכולים לספק תמונה רחבה על הנעשה במחנה. העדויות נאספו מאוחר יותר על ידי אסיר לשעבר במחנה, אויגן קוגון, שהיה מוציא לאור באוסטריה; אוסף העדויות יצא לאור ב-1946. ביולי 1949, לפני פירוק מחנה המעצר הסובייטי, ולפני הקמתה של גרמניה המזרחית, המליץ משרד המידע של השלטון הצבאי הסובייטי, על הקמת מוזיאון לאומי בבוכנוואלד. הצעה זו לא יצאה אל הפועל; הדגש עבר להנצחת ההתנגדות של פעילי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ובראשם יו"ר המפלגה, ארנסט תלמאן, שנרצח במחנה. ההחלטה הייתה להרוס את כל מבני המחנה, למעט המשרפה, בה נרצח תלמאן, מבנה השער ומגדלי השמירה המזרחי והמערבי, היו אמורים להיוותר על כנם. הוחלט גם על ייעור מחדש של כל שטח המחנה. מטרת הרס המבנים לא הייתה למחות את זכרו של מחנה המעצר הסובייטי; המטרה הייתה להדגיש את ההתנגדות ואת ההישרדות של האסירים במחנה, ואת ניצחון הרעיון שבו דגלו. על אף שרעיון הייעור לא בוצע, יותר מ-50% משטח המחנה הוזנח; בשטח הנותר הותקנה שורה ארוכה של לוחיות זיכרון, ובהן מידע על התנגדות האסירים מן המפלגה הקומוניסטית, על מאבקם המשותף והסולידריות ביניהם, בהנהגתו של תלמאן. הצגה פשטנית זו של המאורעות הועצמה על ידי התצוגות שהותקנו במחנה מ-1954 והלאה. שמאל\|ממוזער\|250px\|שער המחנה בתחילת המאה ה-21: השעון קבוע בשעה 15:15, השעה שבה נכנסו החיילים האמריקניים למחנה ב-14 בספטמבר 1958 הוקדש לבסוף אתר ההנצחה הלאומי בבוכנוואלד. אתר הזיכרון עוצב בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, והדגיש את המאבק הקומוניסטי נגד הפאשיזם, את הסולידריות הבינלאומית נגדו, ואת הניצחון הסובייטי על הפאשיזם, ניצחון שטרם הסתיים. המבקר באתר היה אמור להשתכנע בצדקת המאבק הקומוניסטי ובצורך לערנות ולדריכות אידאולוגית. ובכך, שימש האתר ומורשתו בעיקר לתעמולה סובייטית. נעשו בו מעט שינויים במשך השנים, למעט שינויים בתשתית האתר ועדכון התצוגות. באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 החלו לעלות שאלות לגבי אופייה של ההנצחה באתר. הסתבר שהדור הצעיר אינו מתרשם מן המסרים שהועברו באתר. מעבר לכך, הועלו טענות על כך שההנצחה באתר מתעלמת מאוכלוסיות אחדות שהיו במחנה, כמו יהודים, צוענים, הומוסקסואלים ועדי יהוה; טענות נוספות היו על התעלמות ההנצחה מנושאים שלא היו נוחים לקו הרשמי של גרמניה המזרחית, כמו הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. טענות אלה לא הגיעו לכלל יישום או שינוי מעשי באתר. נושא נוסף שממנו התעלמו הוא קיומו של מחנה המעצר הסובייטי באתר, ומן האסירים הרבים שנרצחו בו. לאחר נפילת גרמניה המזרחית, ב-1990, הוחל בחשיבה מחודשת על התפיסה הציבורית של האתר. בספטמבר 1991 הוצגו קווי יסוד חדשים לעיצוב האתר, על ידי ועדה שמונתה בידי משרד המדע של ממשלת תורינגיה. התפיסה החדשה שהוצגה גרסה, שעל האתר להנציח את מחנה הריכוז הנאצי ואת מחנה המעצר הסובייטי, כאשר מחנה הריכוז הנאצי הוא הנושא העיקרי, והנצחת שני המחנות תהיה נפרדת. האתר החדש מתבסס על המחקר העדכני, ומציג גם את הרקע להקמת אתר הזיכרון הקומוניסטי שקדם לו. באתר המחנה נמצאות אנדרטאות שונות לזכר של אסירים שנרצחו בו, בכלל ובקבוצות, מוזיאון קבוע, הנמצא בצריפי המחנה, ומבנה לתצוגות מתחלפות, הנמצא במבנה ששימש לקנטינה בעבר. חלק ממסילת הרכבת למחנה שוחזר, כחלק ממצגי הזיכרון. ראו גם ילדי בוכנוואלד ריימסדורף נגינה בכפייה בשואה לקריאה נוספת ג'ק ורבר, ויליאם ב' הלמרייך , להציל את הילדים: בוכנוולד - סיפור של אבדן והצלה''', ירושלים: הוצאת יד ושם, 2010. David A Hackett: The Buchenwald Report. Basic Books, 1997 Shai Ben-ari: When Buchenwald Was Liberated: A First Glimpse of the Holocaust, from "The Librarians", The National Library of Israel's blog. קישורים חיצוניים אתר הזיכרון למחנה בוכנוואלד אתר מקיף על בוכנוואלד אתר מוזיאון השואה בוושינגטון בוכנוואלד, מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם גלריית תמונות אתר אוניברסיטת מינסוטה The Nizkor Project Jewish Virtual Library אתר The Forgotten Camps, בתוך JewishJen. מרגרט ברק-וייט - הימים הראשונים לאחר השחרור Buchenwald Dachau Death בוכנוואלד ודכאו מחנה מוות, (הסרט נמצא ונערך בברזיל בדיבוב פורטוגזי), באתר YouTube סרטונים מבוכנוואלד \| קטע 1 \| קטע 2 \| קטע 3 \| 1940 - 1945, ארכיון AP אוסף מסמכים ממחנה בוכנוואלד, באתר מורשת בגבעת חביבה פליט, 'במחנה הריכוז בבוכנוואלד', הצופה, 2 באוגוסט 1939, עמ' 2 הערות שוליים * * קטגוריה:תורינגיה קטגוריה:ניסויים בבני אדם על ידי הנאצים: אתרים קטגוריה:מחנות ריכוז בגרמניה קטגוריה:מחנות עבודה קטגוריה:גרמניה הנאצית: תעשייה קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו קטגוריה:ויימאר: היסטוריה קטגוריה:השואה: מחנות ריכוז	2024-10-05T14:20:03
קמ"ג	הפניה הקריה למחקר גרעיני – נגב	2017-11-17T07:48:49
קרינה רדיואקטיבית	REDIRECT רדיואקטיביות	2004-08-10T19:50:51
פליקס האוסדורף	פליקס האוסדורף (בגרמנית: Felix Hausdorff; 8 בנובמבר 1868 – 26 בינואר 1942), מתמטיקאי יהודי-גרמני, ממייסדי הטופולוגיה המודרנית. ביוגרפיה נולד בברסלאו ללואיס והדוויג האוסדורף, במשפחה בעלת אמצעים. אביו לואיס האוסדורף (1843–1896) עבר עם משפחתו הצעירה בסתיו 1870 ללייפציג וניהל חברות שונות במהלך הזמן במרכז העיר, ביניהן חנות למוצרי פשתן וכותנה. הוא היה אדם משכיל וכבר בגיל 14 זכה בתואר "מורנו". כתב מספר מסכתות, כולל עבודה מקיפה על תרגומי המקרא לארמית מנקודת המבט של ההלכה התלמודית. אמו, הדוויג (1848–1902), המכונה במסמכים שונים גם יוהנה, באה ממשפחת טיץ הענפה. גם הרמן טיץ הגיע מענף של משפחה זו. פליקס גדל ולמד בלייפציג. בילדותו ביקש להיות מלחין, אולם בלחץ אביו נהיה מתמטיקאי. באוניברסיטת לייפציג למד מתמטיקה, אך גם קורסים בפיזיקה, קרימינולוגיה והיסטוריה. הוא הגיש עבודת דוקטורט, בשנת 1891, אותה כתב בהדרכתו של היינריך ברונס בנושא המתמטיקה של ההשפעות האופטיות של האטמוספירה. לאחר שהשלים עבודת פוסט-דוקטורט בשנת 1895 לימד בלייפציג עד 1910. בלייפציג הוא לימד גם קורסים במכניקה, בגאומטריה ובמתמטיקה של הביטוח; הקורס האחרון ניתן לו בשל "הנטייה המיוחדת לגזע שלו". משנת 1910 לימד כפרופסור מן המניין באוניברסיטת בון. בין 1913-1921 לימד באוניברסיטת גרייפסוואלד ולאחר מכן שב לאוניברסיטת בון. תוך הסתמכות על עבודתם של קודמים הוא ניסח פורמלית את התורה של מרחבים מטריים וטופולוגיים, ובנוסף תרם תרומות לתורת הקבוצות ולאנליזה פונקציונלית. האוסדורף פרסם מאמרים פילוסופיים, מהאסכולה של ניטשה, תחת שם העט פול מונגרה (Paul Mongré). האוסדורף נותר בגרמניה גם לאחר עליית הנאצים לשלטון. בזכות מעמדו הורשה להמשיך בעבודתו כפרופסור במשרה מלאה באוניברסיטת בון עד ליציאתו לפנסיה במרץ 1935. כנראה מתוך מחשבה שבשל מעמדו לא יסבול מרדיפות, הוא נשאר בגרמניה גם לאחר שעבודתו כונתה "מתמטיקה יהודית מנוונת". הוא המשיך לעבוד, תוך שהוא מפרסם את עבודתו בכתב עת מתמטי פולני, אך לאחר ליל הבדולח הפך למבודד יותר ויותר. בשנת 1942, משלא היה מסוגל יותר למנוע את שליחתו למחנה ריכוז, התאבד יחד עם אשתו וגיסתו. ראו גם ממד האוסדורף מרחב האוסדורף פרדוקס האוסדורף - גרסה מוקדמת של פרדוקס בנך-טרסקי עקרון המקסימום של האוסדורף קישורים חיצוניים שי דשא ויבורסקי, פליקס האוסדורף, מדע גדול, בקטנה הערות שוליים קטגוריה:מתמטיקאים יהודים גרמנים קטגוריה:טופולוגים יהודים קטגוריה:יהודים בשואה: גרמניה קטגוריה:מתאבדים: מדענים קטגוריה:סגל אוניברסיטת בון קטגוריה:סגל אוניברסיטת לייפציג קטגוריה:מדענים שנספו בשואה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לייפציג קטגוריה:ילידי 1868 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1942	2023-04-27T04:22:13
מאזן התשלומים	REDIRECT מאזן תשלומים	2004-08-10T20:16:27
לד זפלין	לד זפלין (באנגלית: Led Zeppelin) הייתה להקת הארד רוק בריטית, שמנעד יצירותיה נע בין הארד רוק, בלוז רוק, פולק רוק והבי מטאל. הלהקה הוקמה בשנת 1968 והתפרקה בשנת 1980. הלהקה הורכבה מהסולן רוברט פלאנט, הגיטריסט ג'ימי פייג', הבסיסט והקלידן ג'ון פול ג'ונס והמתופף ג'ון בונהם. במרבית שנות פעילותה, היה פייג' אמון על הלחנת השירים בעוד פלאנט היה אחראי במרבית המקרים על כתיבת המילים. בשנותיה האחרונות, גברה השפעתו של ג'ונס על הליך היצירה, בדגש על שימוש בעיבודים הכוללים שימוש בקלידים ובשילובים של מוזיקה אקספרימנטלית. לאורך 12 שנות פעילותה, בהן הוציאה שמונה אלבומי אולפן, זכתה הלהקה להצלחה מסחרית גדולה, כשמכרה למעלה מ-200 מיליון אלבומים, נתון אשר מיקם אותה במקום השלישי ברשימת האמנים המצליחים בהיסטוריה בארצות הברית. נחשבת ביחד עם בלאק סאבאת' ודיפ פרפל לאחת ממייסדות זרם ההבי מטאל. בשנת 1969, הוציאה הלהקה את שני אלבומיה הראשונים - "Led Zeppelin ו-"Led Zeppelin II". כעבור שנה יצא אלבומה השלישי "Led zeppelin III". בשנת 1971, הוציאה הלהקה את אלבום האולפן הרביעי שלה "Led Zeppelin" IV, שכלל בין היתר את השיר "Stairway To Heaven", שנחשב לאחד משירי הרוק המפורסמים בכל הזמנים. לאחר כשנתיים הפסקה, יצא בשנת 1973 אלבומה החמישי של הלהקה "Houses of the Holy". בשנת 1975, הוציאה הלהקה את אלבומה השישי "Physical Graffiti". את אלבומיה האחרונים - "Presence" ו-"In Through the Out Door" הוציאה הלהקה בשנת 1976 ו-1979 בהתאמה. בסוף שנות ה-70, החלה דעיכה בתפוקה המוזיקלית של הלהקה ובכמות הופעותיה, שהגיעה לשפל עם מותו של בונהם בשנת 1980 ופירוקה של הלהקה בהמשך אותה שנה. בשנת 1995, נכנסה הלהקה ל"היכל התהילה של הרוקנרול". הלהקה דורגה במקום ה-14 ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים״ של מגזין המוזיקה "רולינג סטון"'. היסטוריה תחילת הדרך (1970-1968) ציפורי החצר בשנת 1965, הצטרף ג'ימי פייג' ללהקת היארדבירדס, כנגן בס במקומו של פול סמואל סמית'. בהמשך, הפך פייג' לגיטריסט השני של הלהקה, לצד ג'ף בק, שעזב את הלהקה שנה לאחר מכן על מנת לקדם את קריירת הסולו שלו. בעקבות עזיבתו של בק באוקטובר 1966, המעיטה הלהקה בהופעות ובהקלטת שירים חדשים. במהלך אותה תקופה העלה פייג' רעיון שלא צלח בסופו של דבר להקמת סופר גרופ שתכלול בנוסף את בק, את חברי להקת המי - המתופף קית' מון ונגן הבס ג'ון אנטוויסל, ואת הסולנים סטיב מריוט' וסטיב וינווד.פייג', בק ומון שיתפו פעולה בהקלטת השיר "Beck's Bolero", שיצא ב-10 במרץ 1967. בהקלטה השתתף חבר להקה נוסף של לד זפלין - ג'ון פול ג'ונס. ב-7 ביולי 1968, הופיעה הלהקה בפעם האחרונה, אך בשל התחייבויות קודמות היא נדרשה לקיים עוד מספר הופעות בסקנדינביה. המתופף ג'ים מקארתי והסולן קית' רלף, שעזבו את הלהקה, העניקו את זכויות השימוש בשם הלהקה לפייג' ולבסיסט כריס דר'ה, שהחלו בחיפוש אחר חברי להקה חדשים. פייג' פנה ראשית אל טרי ריד, על מנת שימלא את תפקיד הסולן, אך הוא דחה את ההצעה ובמקום זאת המליץ על זמר צעיר אחר בשם רוברט פלאנט. פלאנט, שלבסוף קיבל את ההצעה, המליץ על המתופף ג'ון בונהם, שאיתו ניגן יחד בעבר בלהקת ה-"Band Of Joy". לאחר שדר'ה נטש את ההרכב למען קריירה בצילום, נענה פייג' לבקשתו של נגן גיטרת הבאס ג'ון פול ג'ונס, עמו ניגן בעבר, להחליפו. בכך הושלם ההרכב החדש. ב-19 באוגוסט 1968, ניגנו חברי הלהקה לראשונה באולפן חזרות בלונדון. השיר הראשון אותו בחרה הלהקה לנגן היה "Train Kept A-Rollin", שיר בלוז קצבי אותו הכיר פייג' בתקופתו בלהקת היארדבירדס, ואשר פתח את מרבית הופעותיה של הלהקה בשנותיה הראשונות. כחודש לאחר מכן, החל סיבוב ההופעות של הלהקה בסקנדינביה, לו התחייבה עוד בטרם פירוקה של היארדבירדס. בטרם יצאה הלהקה לסיבוב ההופעות, השתתפו חברי הלהקה בהקלטת אלבומו של הזמר הבריטי פי ג'יי פרובי. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה הלהקה בהקלטת אלבום בסטודיו. ב-7 בספטמבר 1968, קיימה הלהקה תחת הרכבה החדש את הופעתה הראשונה מול קהל, אשר נערכה בדנמרק. הלהקה השלימה את סבב ההופעות בסקנדינביה בשם הזמני "The New Yardbirds" (ציפורי החצר החדשות) ומיד בסיומו החליטה לשנות את שמה. בהמשך אותו חודש, החלה הלהקה לעבוד על אלבומה הראשון. לאחר סיום העבודה על האלבום, שערכה כתשעה ימים בלבד ומומן כולו מכיסו הפרטי של פייג', נאלצה הלהקה לשנות את שמה, לאחר שחבריה קיבלו הודעה על הפסקת פעילותה לצמיתות של ה-"Yardbirds", אשר כלל איסור שימוש בשם הלהקה בעתיד. חוזה הקלטות ושם חדש אחת מההשערות בנוגע למקור שמה של הלהקה היא הערה עוקצנית שהעלו חברי להקת המי ג'ון אנטוויסל וקית מון לפיה ההרכב מוזיקלי אותו רצו להקים פייג' וג'ף בק בתחילת הדרך, ייכשל כישלון חרוץ ("'Go down like a 'lead balloon"). בהצעת מנהל הלהקה פיטר גרנט, הוחלפה המילה Lead ב-Led, ואילו המילה Balloon (בלון) הוחלפה במילה Zeppelin (צפלין). ב-4 באוקטובר 1968, יצאה הלהקה, עדיין תחת שמה הישן, לסיבוב הופעות ראשון באנגליה. הופעתה הראשונה של הלהקה תחת שמה החדש נערכה ב-25 באוקטובר 1968 בקמפוס אוניברסיטת סארי שבדרום מזרח המדינה. בנובמבר 1968 חתם גרנט, על חוזה של 143,000 דולר עם חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס (כמיליון דולר, במונחים של היום). היה זה סכום שיא לחוזה הקלטות ראשון ללהקת רוק באותה תקופה. חברת אטלנטיק התמחתה בהחתמת מוזיקאים בסגנון הבלוז, ג'אז וגוספל, אך בשנות השישים המאוחרות החלה להתעניין בלהקות רוק בריטיות. החברה החליטה להמר על הלהקה, על אף שלא נפגשה עם חבריה טרם החתימה. חוזה ההקלטות העניק ללהקה חופש אומנותי רב וגמישות, בין היתר בהחלטה על מועדי הוצאת האלבומים ועיצובם, החלטה על הוצאת סינגלים, תאריכי סיבובי ההופעות וכו'. ב-26 בדצמבר 1968 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ראשון לארצות הברית, שארך כחודשיים. אלבום הבכורה (Led Zeppelin) ב־12 בינואר 1969, במהלך סיבוב ההופעות בארצות הברית, יצא אלבומה הראשון של הלהקה "Led Zeppelin". לאור העובדה כי הלהקה טרם חתמה על חוזה ההקלטות והייתה קצרה במזומנים, עלה הצורך לסיים את הקלטת האלבום במהירות יחסית. הלהקה, שביצעה את שירי האלבום מספר פעמים במהלך סיבוב ההופעות שערכה בסקנדינביה, הקליטה את האלבום במשך שלושים ושש שעות בלבד. האלבום שילב אלמנטים של מוזיקת בלוז ("You Shook Me" ו"Can't Quit You Baby") והארד רוק ("Good Times Bad Times"). האלבום זכה להצלחה מסחרית והגיע למקום ה-10 במצעד האלבומים של מגזין המוזיקה "בילבורד". ב-31 במרץ 1970 יצא האלבום באנגליה. על עטיפת האלבום, שהפכה לאייקונית, הוצגה תמונה של התרסקות ספינת האוויר הינדנבורג. על אף ההצלחה המסחרית, זכה האלבום לביקורות צוננות ממבקרי מוזיקה רבים. במהלך השנים עלה קרנו של האלבום, אשר נחשב לדעת מבקרים רבים כאחד מהאלבומים החשובים והמשפיעים בתולדות מוזיקת הרוק. Led Zeppelin II ההצלחה המסחרית של אלבום הבכורה, הובילה לעלייה בפופולריות של הלהקה, במיוחד בארצות הברית. הלהקה החלה לעבוד על אלבומה השני במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי בינואר 1969. בשל הנסיעות התכופות בתקופה זו, הוקלטו כל אחד משירי האלבום בנפרד ובאולפנים שונים בארצות הברית ובאנגליה. ב-22 באוקטובר 1969, הוציאה הלהקה את אלבומה השני "Led Zeppelin II". האלבום, שזכה אף הוא להצלחה מסחרית גדולה, נחשב לאחד מהחלוצים בתחום מוזיקת הרוק הכבד ובתור האלבום הראשון של ההבי מטאל. במהלך מסע ההופעות באירופה בשנת 1970, לאחר צאת התקליט השני הלהקה פגשה את הרוזנת אווה פון צפלין במהלך צילומים לתוכנית טלוויזיה. הרוזנת הביעה בפני הלהקה את אי שביעות רצונה מהשימוש בשם משפחתה כשם הלהקה והביעה שאט נפש מעטיפת האלבום בראשון בה נראית ספינת צפלין עולה באש באסון הצפלין. הרוזנת איימה עליהם בתביעה משפטית ואכן על מנת להימנע מהתביעה החליטה הלהקה לשנות את שמה לנובס (NOBS) לערב אחד במהלך הופעתם בקופנהגן בתאריך 28 בפברואר שנת 1970. Led Zeppelin III לטובת הקלטת אלבומם השלישי, "Led Zeppelin III", נסעו חברי הלהקה לנופש בבית כפרי, מרוחק ומבודד בוויילס, שנקרא "Bron Yr Aur", שהונצח באחד משירי האלבום (אך אוית בטעות "Bron Y Aur Stomp" על העטיפה). תקופה זו הניבה אלבום אקוסטי ושקט יותר, שהושפע רבות ממוזיקה קלטית עממית וגילה פן אחר של הלהקה, לרבות בשירים "That's The Way" ו-"Tangerine". האלבום זכה לביקורות פושרות, כשרבים מהמבקרים הופתעו מנטישת הסגנון שאפיין את שני האלבומים הקודמים של הלהקה, לטובת מוזיקת הפולק והסגנון האקוסטי. במשך השנים, זכה האלבום לפופולריות מחודשות ולהצלחה מסחרית רבה. על אף התפנית הסגנונית, נותר האלבום נאמן למקורות הבלוז, שבאו לידי ביטוי בשיר הבולט של האלבום, "Since I've Been Loving You". השיר הפותח את האלבום "Immigrant Song", הציג את יכולות הכתיבה של פלאנט, וכלל שימוש בדימויים אגדיים של ויקינגים ומיתולוגיה נורדית. את השיר הסוגר של האלבום, הקדיש ג'ימי פייג' לחברו מוזיקאי הפולק רוי הרפר, שאיתו יקליט אלבום משותף באמצע שנות השמונים. בנובמבר 1970, הוציאה חברת אטלנטיק רקורדס את השיר "Immigrant Song" כסינגל ללא הסכמת חברי הלהקה. התקליטון כלל את הבי סייד היחיד שלהם, "Hey Hey What Can I Do". הלהקה בשיאה (1975-1970) האלבום הרביעי (Led Zeppelin IV) האלבום הרביעי של הלהקה, שכונה "Led Zeppelin IV", יצא ב-8 בנובמבר 1971. האלבום, ששילב אלמנטים אקוסטיים עם מוזיקת הבי מטאל ובלוז, זכה להצלחה מסחרית גדולה ונמכר בכ-37 מיליון עותקים. רבים משירי האלבום הפכו ללהיטים, דוגמת: "Black Dog", "Going To California", "When The Levee Breaks", "Rock And Roll" ו-"Stairway to Heaven שנחשב לאחת מקלאסיקות הרוק הגדולות ביותר. עטיפת האלבום כללה ארבעה סמלים שמייצגים כל אחד מחברי הלהקה. Houses of the Holy שמאל\|ממוזער\|250px\|ג'ימי פייג' (מימין) ורוברט פלאנט בהופעה אקוסטית בשנת 1973 ב-28 במרץ 1973, הוציאה הלהקה את האלבום "Houses of the Holy". עטיפת האלבום יצרה סערה לאחר ששולבו בה תמונות של ילדים עירומים. במדינות מסוימות הודבקה על האלבום מדבקה עם שם האלבום במטרה להסתיר את ישבני הילדים. האלבום הגיע לראש המצעדים תוך זמן קצר ומסע ההופעות לקידום האלבום בארצות הברית שבר שיאי קהל, כאשר הלהקה מילאה בהופעותיה היכלים ואצטדיונים שלמים. לאצטדיון טמפה שבפלורידה הגיעו מעל 56,000 מעריצים. שלוש ההופעות המלאות במדיסון סקוואר גארדן צולמו לסרט קולנוע שיצא באיחור של שלוש שנים, בשנת 1976, ושמו "The Song Remains The Same", כשמו של אחד משירי האלבום. בשנת 1974, הקימה הלהקה את חברת התקליטים הפרטית שלהם "Swan Song Records", שנקראה על שם אחד מחמשת השירים שלד זפלין מעולם לא פרסמה. לוגו החברה התבסס על ציורו של ויליאם רימר משנת 1869 הנקרא "שקיעתו של היום" ואשר בו מוצגת דמותו של אפולו. בנוסף לייצוג לד זפלין, החתימה החברה אמנים נוספים דוגמתBad Company, Pretty Things, Maggie Bell, Detective, Dave Edmunds ועוד. החברה זכתה להצלחה רבה במהלך שנות פעילותה של לד זפלין, אך פורקה שלוש שנים לאחר התפרקות הלהקה. Physical Graffiti שמאל\|ממוזער\|250px\|הלהקה בהופעה בשנת 1975 ב-24 בפברואר 1975, אלבומה הכפול הראשון של הלהקה, "Physical Graffiti". היה זה גם האלבום הראשון שיצא תחת הלייבל "Swan Song". האלבום כלל 15 שירים, מהם 8 הוקלטו בהידליי גראנג' במהלך 1974. שאר האלבום, כלל שירים שהוקלטו על ידי הלהקה אך לא הוכנסו לאלבומים הקודמים. בשל כך, האלבום היה מגוון מבחינת סגנונות מוזיקליים, החל מקטעים אקוסטיים דוגמת "Bron Yr Aur", שירי רוק כבד דוגמת "Sick Again", ועד השיר הארוך ביותר של הלהקה, בו נעשה שימוש בגיטרת סלייד, "In My Time Of Dying". שיר בולט נוסף באלבום, "Kashmir", מאופיין בנגיעות מוזיקליות מזרחיות-ערביות. את השיר כתב פלאנט בהשראת נופים שונים במרוקו. האלבום זכה להצלחה אדירה, הן מסחרית והן ביקורתית, כאשר מגזין הרולינג סטון כתב שהתחרות היחידה שיש ללהקה על תואר "להקת הרוק הטובה ביותר" היא עם הרולינג סטונז והמי. זמן קצר לאחר יציאת האלבום הגיעו כל האלבומים הקודמים של הלהקה ל-200 המקומות הראשונים במצעדים, והלהקה יצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית. גם בסיבוב הופעות זה מילאה הלהקה היכלים עד אפס מקום. השנים המאוחרות, מותו של בונהאם והתפרקות הלהקה (1980-1975) Presence לאחר תום מסע ההופעות שלהם בהיכל ארל'ס קורט, לקחה הלהקה פסק זמן מהופעות. באוגוסט 1975, רוברט פלאנט ואשתו מורין היו מעורבים בתאונת דרכים קשה במהלך חופשה ברודוס שביוון. רוברט סבל מנקע בקרסול ומורין סבלה מפציעות חמורות ועירוי דם הציל את חייה. מאחר שנמנע מהם לצאת למסע הופעות, חזרה הלהקה לאולפני ההקלטות והחלו לעבוד על אלבומם השביעי, "Presence", במינכן שבגרמניה. האלבום שיצא במרץ 1976, הציג השינויים בכיוון המוזיקלי של הלהקה, שחזרה למקורות הבלוז שאפיינו אותה בתחילת דרכה. האלבום כולל כמה מהשירים ה"כבדים" ביותר של הלהקה, ביניהם "Achilles' Last Stand" ו-"Nobody's Fault But Mine". על אף שהגיע למעמד של אלבום פלטינה, זכה האלבום לתגובות מעורבות בקרב המעריצים והמבקרים. נטען גם כי הקלטות האלבום החלו במקביל להתמכרותו של ג'ימי פייג' להרואין, דבר שפגע בהופעות של הלהקה בהמשך, טענה שפייג' הכחיש. על אף הביקורות הקשות, טען פייג' שהאלבום הוא האהוב עליו מכל אלבומי הלהקה וכי "Achilles' Last Stand" הוא שירו האהוב עליו. פלאנט הצהיר אף הוא שהאלבום הוא בעל הסאונד הכי "זפליני" שיש מכל אלבומים הלהקה. סרט ההופעה "The Song Remains The Same" שמאל\|ממוזער\|250px\|ג'ימי פייג' (מימין) ורוברט פלאנט בהופעה בשנת 1977 ב-22 באוקטובר 1976, הוציאה הלהקה את אלבום ההופעה "The Song Remains The Same". האלבום איגד שירים משלוש ההופעות שקיימה הלהקה ביולי 1973 במדיסון סקוור גרדן בניו יורק, במהלך מסע ההופעות לקידום האלבום "Houses of the Holy" האלבום יצא יומיים לאחר יציאת סרט שתיעד את ההופעות. בשנת 1977, יצאה הלהקה למסע הופעות נוסף בארצות הברית. על אף שמסע ההופעות הניב רווחים רבים, צצו בעיות מחוץ להופעות. ב-3 ביוני, לאחר שהמופע באצטדיון טמפה נקטע עקב סופת ברקים, פרצו מהומות בקהל שהסתיימו במעצרים ופציעות רבות והמשטרה נאלצה להשתמש בגז מדמיע כדי להפריד בין המתפרעים. לאחר הופעה ב-23 ביוני בפסטיבל באוקלנד שבקליפורניה, ג'ון בונהם ומספר חברים בצוות של הלהקה (כולל פיטר גראנט, המנהל) נעצרו, לאחר שאחד האחראים לקידום הפסטיבל הוכה בצורה קשה. הסברה הייתה כי אותו אחראי סטר לבנו של גראנט שתלש שלט מדלת של חדר הלבשה, וכשהדבר הגיע לאוזניו של גראנט, הוא, בונהם ואחרים הגיעו עד קרונו של האחראי וחבטו בו ללא רחמים. ההופעה ביום המחרת הייתה ההופעה האחרונה של לד זפלין בארצות הברית. מיד לאחר ההופעה הגיעה אל רוברט פלאנט הידיעה שבנו בן החמש, קאראק, נפטר מזיהום בבטן. מסע ההופעות הופסק לאלתר. אלבום אחרון - "In Through the Out Door" בעקבות מותו של בנו של פלאנט ושל חברם הטוב, מתופף להקת המי קית' מון ב-1978, וכן מותו באוגוסט 1977 של אלביס פרסלי, שבינו לבין חברי הלהקה נוצרו קשרי ידידות, מצב רוחם של חברי הלהקה היה ירוד והם נמנעו מלהופיע. במקום זאת חזרה הלהקה בדצמבר לאולפן ההקלטות, הפעם באולפני "פולאר" של להקת אבבא בסטוקהולם שבשוודיה. התוצאה הייתה האלבום "In Through the Out Door". האלבום הציג התעסקות רבה בהתנסויות מוזיקליות, כשמעל כולן בולטת עבודת הקלידים של ג'ון פול ג'ונס ובמיוחד הקטע באורך עשר הדקות "Carouselambra" והשיר "Fool In The Rain". האלבום הגיע לראש המצעדים בבריטניה ובארצות הברית והפך לאלבום הראשון של להקת רוק שזינק ישירות לראש מצעדי הבילבורד. הבלדה "All My Love" שכתב פלאנט, הוקדשה לבנו המנוח. בשנת 1979 חזרה הלהקה להופיע ולאחר שתי הופעות ראשונות בקופנהגן הופיעה מול קהל עצום בפסטיבל נבוורת. רוברט פלאנט לא גילה התלהבות לחזור ולהופיע באותה תדירות כבעבר, ואף שקל לעזוב את הלהקה, אך שוכנע על ידי פיטר גראנט לחזור בו. מסע הופעות קצר בחודשים יוני ויולי 1980 התקיים באירופה, ללא האלתורים והביצועים הארוכים שאפיינו את ההופעות של הלהקה. הופעה אחת ב-27 ביוני בנירנברג שבגרמניה נקטעה בשיר השלישי, לאחר שבונהם התמוטט על הבמה והובהל לבית החולים. הלהקה סיימה את מסע ההופעות ב-7 ביולי בברלין. ההתלהבות של פלאנט שבה במהלך מסע ההופעות, והלהקה החלה לרקום תוכניות למסע הופעות אמריקני גדול במיוחד בסתיו וכן עלתה האפשרות לחזור אל אולפן ההקלטות לאחר מכן. מותו של בונאהם ב-24 בספטמבר 1980 נאסף ג'ון בונהם בידי עוזר הלהקה, רקס קינג, לחזרות באולפני בריי, לקראת מסע ההופעות בארצות הברית, הראשון שם מאז 1977. במהלך הנסיעה ביקש בונהם לעצור בצד לארוחת בוקר, שם לגם כמות רבה של וודקה (כ-16 כוסיות), עם נקניק חזיר. לאחר נגיסה אחת מהנקניק חזר לשתות, והמשיך כך עד שהגיע לאולפנים. לקראת הערב עייפו חברי הלהקה מהחזרות ופרשו אל בייתו של ג'ימי פייג' בווינדזור. לאחר חצות, נרדם בונהם. השמועות טוענות כי הוא שתה ארבעים כוסיות באותו לילה. למחרת בבוקר מצאו מנהל מסע ההופעות וג'ון פול ג'ונס את בונהם במיטתו ללא רוח חיים. הוא היה בן 32 במותו. פירוק הלהקה על אף שצצו שמועות בנוגע לאפשרות למחליף לבונהם, חברי הלהקה הנותרים פירקו את הלהקה לאחר מותו. ב-4 בדצמבר 1980 הוציאה הלהקה הודעה לתקשורת בה הודיעו כי לא יוכלו להמשיך להופיע ללא המתופף הבלתי ניתן להחלפה שלהם: איחודים ושיתופי פעולה (1982 - 2017) שנות השמונים וקריירות סולו בשנת 1982 חברי הלהקה הנותרים הוציאו אלבום אולפן בשם "CODA", שכלל קטעים מהקלטות שונות במהלך הקריירה, שלא זכו להגיע לאלבומים. ג'ימי פייג' הפסיק לנגן באופן סדיר עד שנת 1983, כאשר יצא למסע הופעות צדקה עם פרויקט של ה-A.R.M.S (Action Research for Multiple Sclerosis). מסע ההופעות כלל את הגיטריסטים הנוספים של להקת ציפורי החצר, אריק קלפטון וג'ף בק. בשנת 1984, חבר פייג' לזמר פול רוג'רס (לשעבר מהלהקות "Free" ו-"Bad Company") להקלטת שני אלבומים בשם "The Firm". האלבום הראשון כלל חומרים של פייג' שנועדו לצאת עם לד זפלין ועובדו מחדש בתור האלבום "Midnight Moonlight". רוברט פלאנט פתח אף הוא בקריירת סולו בשנת 1982, עם האלבום "Pictures at Eleven" ובשנת 1984 חבר עם פייג' להקלטת מיני-אלבום בשם "The Honeydrippers: Volume One", שבו השתתף גם ג'ף בק. איחוד ראשון במסגרת הלייב אייד ב-13 ביולי 1985 ג'ימי פייג', רוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס התאחדו למופע הלייב אייד באצטדיון JFK בפילדלפיה, להופעה קצרה לצד המתופפים טוני תומפסון ופיל קולינס (שניגן בשני אלבומי הסולו הראשונים של פלאנט). ההופעה, שכללה שלושה שירים ("Whole Lotta Love", "'Rock And Roll" ו-"Stairway to Heaven"), נפגמה עקב איכויות קול גרועות בשידור, אי תיאום בתיפוף שבין תומפסון לקולינס, ביצועים ווקאליים ממוצעים ומטה מצד פלאנט ואי כוונון גיטרת הגיבסון של פייג'. ג'ונס היה היחיד שיצא מהאיחוד ללא קטילה של הביקורות. כשיצא המופע בפורמט DVD, חברי הלהקה החליטו פה אחד לא לאפשר להציג את הביצועים ממנו, בטענה שהם לא עמדו בסטנדרטים המתאימים להם. בשנת 1986 חברו פייג', פלאנט וג'ונס בבאת' שבדרום-מערב אנגליה, כדי להתארגן לחזרות לקראת הופעה עם תומפסון על התופים, אך התוכניות בוטלו לאחר שזה היה מעורב בתאונת דרכים. איחוד שני שנת 1988 הסתברה להיות רבת משמעות בשביל חברי הלהקה הנותרים, כששמועות טענו לאיחוד במסע הופעות. הופעתו של פייג' באלבום של פלאנט "Now and Zen", יצרה התלהבות רבה, כאשר ניגן בשירים "Heaven Knows" ו-"Tall Cool One" (האחרון מציג גם ריפי גיטרה של פייג' מההקלטות המקוריות של לד זפלין). מאוחר יותר, פלאנט שר בשיר "The Only One" באלבום של פייג' "Outrider" שיצא ביוני אותה שנה. בפעם הראשונה מאז מותו של בונהם, פלאנט החל לבצע שירים של לד זפלין כחלק ממסע ההופעות שלו. כשמסע ההופעות האירופאי של פלאנט הגיע ללונדון בהיכל המרסמית' ב-17 באפריל, הצטרף פייג' אל פלאנט לבמה למספר שירים. במסעי ההופעות הנפרדים של פייג' ופלאנט בארצות הברית מאוחר יותר באותה שנה, בוצעו מספר שירים של לד זפלין. לד זפלין התאחדו בשנית במאי 1988, למופע יום ההולדת ה-40 של חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס עם בנו של בונהם, ג'ייסון בונהם, על התופים. בדומה להופעה בלייב אייד, ההופעה של חברי הלהקה הייתה מלאת פגמים, הפעם בגלל חסר בקלידים ובהופעה הכושלת של פייג' בשיר "Heartbreaker". שנות התשעים ב-30 ביוני 1990, בעת שפלאנט היה במסע הופעות לקידום אלבומו "Manic Nirvana", הצטרף אליו פייג' להופעה קצרה בפסטיבל המוזיקה בנבוורת. ההופעה כללה את השירים "Wearing and Tearing", "Misty Mountain Hop" ו-"Rock and Roll". ההופעה שודרה בתחנות הרדיו בכל רחבי העולם כשההופעה של השניים הייתה גולת הכותרת שלו, ומאוחר יותר גם שודרה ב-MTV. פייג' ופלאנט איחדו כוחות בשנת 1994 להופעת אנפלאגד של MTV שנקראה "Unledded" והובילה למסע הופעות עולמי עם תזמורת וכן אלבום הופעה שנקרא "No Quarter". נגן הבס היה צ'ארלי ג'ונס, שהיה חבר בלהקתו של פלאנט במשך מספר שנים (ונשוי לבתו). רבים ראו את הפעילות הפרטית בין פייג' לפלאנט כרמז למתיחות בין השניים לג'ון פול ג'ונס, כאשר זה התרגז על השניים שהופיעו בלעדיו. המתח התגבר כשפלאנט נשאל בראיון היכן היה ג'ונס, והוא ענה בבדיחות הדעת שהוא החנה את המכונית. מאוחר יותר ג'ונס הודה כי לא היה מרוצה מהעובדה שפייג' ופלאנט קראו לאלבום על שם שיר של לד זפלין שחלקו הרב כלל את עשייתו שלו. בריאיון עם מגזין "ספין", פייג' סילק את המראיין מהחדר בעקבות שאלה פשוטה בנוגע לג'ונס. ב-12 בינואר 1995 התקבלה לד זפלין להיכל התהילה של הרוקנ'רול בארצות הברית. המתיחות בין השלושה הייתה גלויה לכל בטקס הקבלה, כאשר ג'ונס התבדח כשקיבל את הפרס באומרו "תודה לכם, חברי, על שסוף סוף זכרתם את מספר הטלפון שלי", וגרם למבוכה בקרב פייג' ופלאנט. השלושה חברו לחברי להקת אירוסמית', סטיבן טיילר וג'ו פרי בשירים "Bring It On Home",Long Distance", "Call Blues" ו-"Baby Please Don't Go" ואל ניל יאנג ב-"For What It's Worth"/"When the Levee Breaks". ב-29 באוגוסט 1997 הוציאה חברת אטלנטיק רקורדס סינגל ערוך של "Whole Lotta Love" בארצות הברית, הסינגל היחידי של לד זפלין שיצא בתקליטור. שירים נוספים בו היו "Baby Come On Home" ו-"Travelling Riverside Blues". הלהקה מעולם לא הוציאה סינגל באנגליה. ב-11 בנובמבר 1997 יצא האלבום "BBC Sessions", האלבום הראשון של הלהקה מזה 15 שנה, וכלל כמעט את כל ההקלטות של הלהקה לתחנה הבריטית. ב-1998 המשיכו פייג' ופלאנט את שיתוף הפעולה ביניהם באלבום "Clarksdale", האלבום הראשון שכלל חומרים חדשים מאז פירוק לד זפלין. מסע ההופעות הציג שירים של הלהקה לצד מספר שירים מהאלבום החדש. בספטמבר 1999 הוציא ג'ונס את אלבום הסולו הראשון שלו, "Zooma", ושנתיים מאוחר יותר את האלבום השני "Thunderthief". שנות האלפיים שמאל\|ממוזער\|250px\|הלהקה בהופעה בשנת 2007 באוקטובר 2002 העיתונות הבריטית דיווחה שרוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס השלימו לאחר מריבה בת עשרים שנה שהפרידה בין חברי לד זפלין הנותרים, ושמועות החלו לצוץ בנוגע להופעות איחוד בשנת 2003. הידיעה הוכחשה מאוחר יותר בידי האמרגנים של פייג' ופלאנט. שנת 2003 הראתה התעוררות בפופולריות של הלהקה, עם יציאת אלבום ההופעה המשולש "How the West Was Won", ומארז ה-DVD, בהם הוצגו חומרים מתקופת הזוהר של הלהקה. בסוף השנה המארז מכר מעל 520,000 עותקים. בתקופת חג המולד באותה שנה, השיר "Stairway to Heaven" נבחר לשיר הרוק הטוב ביותר בקרב מאזיני תחנת "Planet Rock", בסקר שפורסם באתר התחנה. שני שירים נוספים של הלהקה הגיעו לעשרת המקומות הראשונים ברשימה: "Whole Lotta Love" ו-"Rock and Roll". ב-2005 קיבלה הלהקה פרס גראמי על מפעל חיים, דורגה במקום הראשון בסקר "מאה הלהקות הגדולות של הרוק הכבד" בערוץ Vh1, וקוראי המגזין "Guitar World" בחרו בסולו הגיטרה של "Stairway to Heaven" כסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים. בסקר הגיטריסטים הגדולים ביותר של מגזין הרולינג סטון, ג'ימי פייג' נבחר למקום השלישי, וברשימת מאה המוזיקאים הגדולים ביותר של כל הזמנים הלהקה הגיעה למקום ה-14. בנובמבר 2005 הוכרז כי לד זפלין והמנצח הרוסי ואלרי גארדייב, זכו בפרס פולאר למוזיקה. מלך שוודיה הגיש את הפרס לפלאנט, פייג' וג'ונס, יחד עם בתו של ג'ון בונהם, בסטוקהולם במאי 2006. על שער גיליון ינואר 2006 של מגזין "Guitar World" נקראה לד זפלין "הלהקה הגדולה ביותר בעולם". הלהקה, וג'ימי פייג' בפרט, הופיעו פעמים רבות בגיליון, בין אם במאמרים על הלהקה עצמה, על נושאים הקשורים בה או במאמרים בהם מוזיקאים אחרים התייחסו להשפעה רבת העוצמה שלה. באותה שנה, נבחר האלבום "Led Zeppelin IV" כאלבום הגיטרות מספר אחת בידי מצביעים בסקר בגיליון אוקטובר של המגזין, וכן הלהקה התקבלה להיכל התהילה של המוזיקה בבריטניה. בתחילת דרכם חברי לד זפלין היו מאוד נוקשים בנוגע לשימוש בשירים שלהם, ולעיתים נדירות הרשו להשתמש בהם בסרטים או בפרסומות. מאוחר יותר איפשרו השמעת שירי הלהקה בסרטים שונים כמו רוק בבית הספר וכמעט מפורסמים (במאי הסרט, קמרון קרואו, היה הכתב הצמוד ללהקה מטעם מגזין הרולינג סטון במהלך הקריירה שלה). חברי הלהקה הנותרים עדיין מתנגדים לתת שימוש לא אמנותי לשיריהם ובהוצאת ה-DVD של הסרט "בית הספר לרוק" קטע מיוחד מראה את כוכב הסרט, ג'ק בלאק, מתחנן בפני חברי הלהקה שיתנו לו להשתמש בשיר "Immigrant Song" בסרט. בהסכמה חד פעמית, ולמען שימוש פרסומי, נתנה הלהקה רשות להשתמש בשירה "Rock and Roll" בטלוויזיה ובפרסומות רדיו. במשך זמן מה התנגדו חברי הלהקה לאפשר קנייה והאזנה לשיריהם דרך האינטרנט, אך בשנת 2007 החלו להתפשר בנוגע לכך ואיפשרו השמעת מספר שירים שלהם בפורמט זה. איחוד שלישי ואחרון ב-12 בספטמבר 2007, פרסמה הלהקה הודעה בנוגע למופע איחוד מתוכנן, לזכרו של אהמט ארטגון, מנהל חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס, אשר נפטר בשנת 2006. זמן קצר לאחר ההודעה, קרס אתר האינטרנט שבו התקיימה ההרשמה להגרלת הכרטיסים להופעה. הביקוש לכרטיסים היה רב (כ-20 מיליון גולשים ביקשו לרכוש כרטיס) וכרטיסים להופעה נמכרו באלפי דולרים, כשזוג הכרטיסים האחרון נמכר תמורת 170 אלף דולר במסגרת מכירה פומית שהכנסותיה נתרמו לצדקה. ב-10 בדצמבר 2007, הופיעו שלושת חברי הלהקה הנותרים בלונדון, יחד עם בנו של ג'ון בונהם המנוח, ג'ייסון, כמחליפו על התופים. ההופעה, בה נכחו כ-20 אלף איש. ההופעה הוקלטה ויצאה במסגרת האלבום Celebration Day בנובמבר 2012. מקורות השראה וטענות על העתקות בשנות השבעים חברת התקליטים שייצגה את אמן הבלוז וילי דיקסון, תבעה את הלהקה על הפרת זכויות יוצרים בגין אחדים משיריה. בסופו של יום, יושבה התביעה מחוץ לכותלי בית המשפט. שירה של הלהקה, "The Lemon Song" התבסס על שירו של אמן הבלוז האולין וולף, "Killing Floor". באוקטובר 2020, לאחר מסכת משפטית שנמשכה כ-6 שנים דחה בית המשפט העליון האמריקאי את הטענה כי מוזיקת הפתיחה של "Stairway to heaven" הועתקה משירה של להקת ספיריט, "Taurus". בית המשפט קבע כי לחן השיר הוא יצירה מקורית של לד זפלין. חברי הלהקה רוברט פלאנט - זמרה, תוף מרים, מפוחית פה. ג'ימי פייג' - גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית ג'ון פול ג'ונס - גיטרה בס, קלידים ג'ון בונהם - מערכת תופים דיסקוגרפיה אלבומי אולפן שםתאריך יציאה לאור Led Zeppelin12 בינואר 1969Led Zeppelin II22 באוקטובר 1969Led Zeppelin III5 באוקטובר 1970Led Zeppelin IV8 בנובמבר 1971Houses of the Holy28 במרץ 1973Physical Graffiti24 בפברואר 1975Presence31 במרץ 1976In Through the Out Door15 באוגוסט 1979CODA19 בנובמבר 1982 לקריאה נוספת ריצ'י יורק, לד זפלין: סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם, מאנגלית: מתן קמינר, הוצאת רסלינג, 2011 (1994). Stephen Davis, Hammer of the Gods: The Led Zeppelin Saga; Harper Entertainment, 1985 (באנגלית) מאמר על לד זפלין באתר "נותן ברוק" https://notenbarock.co.il/led-zeppelin/ קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:זוכי פרס גראמי קטגוריה:להקות רוק בריטיות קטגוריה:להקות הארד רוק קטגוריה:להקות מטאל קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי קטגוריה:אמני אטלנטיק רקורדס קטגוריה:אמני דקה רקורדס	2024-08-27T03:20:18
תטיס (מיתולוגיה)	תטיס (ביוונית עתיקה: Θέτις) הייתה אחת מחמישים הנראידות במיתולוגיה היוונית – נימפות הים, והייתה ידועה בזכות בנה אכילס. קווים כלליים אביה היה הטיטאן נראוס, ואמה הטיטאנית דוריס – בתה של הטיטאנית טתיס (Tethys), שלפעמים מבלבלים בינה לבין נכדתה. למרות שתטיס בעלת רגלי הכסף הייתה אלה, ונחשבה לחשובה שבנראידות, תטיס ידועה בעיקר בזכות בנה אכילס ולא בשל פולחנים לכבודה. משמעות שמה ביוונית "לייסד", ולפי פיוט של המשורר הספרטני אלקמן היא זו שבראה את העולם הפיזי - בתחילה את ה"דרך", את "נקודות הציון", את ה"חושך" ואז את השמש ואת ירח. ה"דרך" (או המסלול) ו"נקודות הציון" הם היסודות של מסלול המירוץ - הסמל לאתלטיקה - שבספרטה היה בעל חשיבות גבוהה ביותר. ייתכן שסיפור זה קשור לבנה הגיבור אכילס, שנחשב למופת ולדוגמה לאתלטיות ולגבורה. נישואי תטיס עם פלאוס זאוס ואחיו פוסידון חשקו שניהם בתטיס (שאף שחררה פעם את זאוס כאשר כמה אלים כבלו אותו), אך כאשר שמעו על הנבואה שבנה של תטיס יעלה על אביו (הנבואה הייתה או מפרומתאוס או מתמיס או מקלכס ), הם השיאו אותה לפלאוס שהיה מלך המירמידונים שלא היה אל אלא בן אדם. תטיס לא הסכימה לדבר, ואז כיירון הקנטאור החכם (שלאחר מכן היה מחנכו של אכילס) יעץ לפלאוס להתגנב אל תטיס בשנתה ולכבול אותה כדי שלא תוכל להתחמק על ידי שינוי צורתה. פלאוס שמע לעצתו ולמרות שתטיס ניסתה להפוך את עצמה לשלהבת ולאריה זועם, לא הצליחה להתחמק ולכן הסכימה להינשא לו. ממוזער\|תטיס ופלאוס בכד יווני מסוף המאה ה-5 לפנה"ס בסגנון קדרות הדמות השחורה במוזיאון האקרופוליס חתונתם נחגגה על הר פליון וכל האלים השתתפו במשתה, אפולו ניגן בלירה והמוזות שרו. כיירון נתן לפלאוס כמתנת נישואין חנית אפורה, ופוסידון נתן לו את הסוסים בני האלמוות בליוס וקסנתוס . היות שאריס אלת הריב והמדון לא הוזמנה לחתונה, כנקמה היא זרקה בין המשתתפים תפוח מזהב שעליו היה כתוב: "ליפה ביותר". מיד התגלע סכסוך בין הרה, אתנה ואפרודיטה וכל אחת מהן טענה שלה מגיע התפוח. זאוס, שלא רצה להכעיס אף אחת מהן, נתן לפאריס להחליט מי מהן תקבל את התפוח. שלושתן ניסו לשחד אותו, הרה הציע לו את המלוכה על אסיה ואירופה, אתנה הציעה לו גבורה וחוכמה מופלאים, ואפרודיטה הציעה לו את היפה בנשים. הוא נתן התפוח לאפרודיטה, וקיבל את הלנה מספרטה שהייתה האישה היפה בעולם, דבר שהוביל למלחמת טרויה. תטיס ואכילס תטיס ילדה לפלאוס את בנם אכילס. היות שרצתה להעניק לבנה חיי נצח, טבלה את גופו בנהר השאול סטיקס כדי להפוך את גופו לחסין מפני כל פגע, אך כיוון שאחזה בעקבו, העקב לא טבל במים ונותר פגיע. לפי גרסאות אחרות, תטיס הפעילה כישוף על אכילס כדי להפוך אותו לבן אלמוות על ידי צריבתו באש האח בלילה ומשיחתו באמברוסיה (מאכל האלים) ביום. כאשר פלאוס גילה זאת, הוא הרים קול זעקה. תטיס מיד הפילה את אכילס לקרקע וברחה לתוך הים, ממנו לא חזרה עוד. פלאוס נתן אז את אכילס לכיירון שיגדל אותו. נאמר לתטיס בנבואה שלבנה אכילס יהיו חיים רגילים וארוכים או חיים מלאי תהילה וקצרים. כשפרצה מלחמת טרויה, תטיס לא רצתה שאכילס ישתתף בה למרות גבורתו והתהילה שיזכה בה, כי חששה לחייו, ולכן החביאה אותו מחופש לנערה אצל ליקומדס מלך סקירוס. כאשר אודיסאוס שמע שאכילס מסתתר בין הנשים שבחצרו של ליקומדס, הוא בא לשם מחופש לסוחר וערם על גבי השולחנות כלים ותכשיטים מזהב. כאשר ראה שאכילס לוקח את החרב המוזהבת, הוא הבין מי הוא ושכנע את אכילס להצטרף למלחמה. תטיס ביקשה מהפייסטוס שיכין לה מגן ושריון ונתנה אותם לבנה אך לאחר מכן סרבה לשלם להפייסטוס עבור השריון. לאחר שאכילס נהרג במלחמה על ידי פאריס, עלתה תטיס מהים עם שאר הנראידות כדי להתאבל עליו ואספה את אפרו בצנצנת זהב שהעניק לה הפייסטוס לאחר שהצילה אותו. היא הקימה לזכרו מצבת זיכרון וערכה לזכרו משתאות. אזכורים של תטיס במיתולוגיה כאשר הפייסטוס הושלך מאולימפוס על ידי הרה בגלל צליעתו, תטיס ואורינומה תפסוהו והביאו אותו לאי למנוס שמה הם טיפלו בו, והפייסטוס גמל להם ועבד עבורן כנפח אצל הקיקלופים. כאשר ליקורגוס , שהיה מלך בתראקיה, החרים את הפולחן לדיוניסוס וכלא את כל העובדים לו, דיוניסוס עצמו הצליח להימלט לים סוף ביחד עם תטיס על גבי מצע של אצות. במסעם של הארגונאוטים בעקבות גיזת הזהב, ליוותה תטיס יחד עם נראידות אחרות את ספינתם "ארגו" , והשגיחה עליה שלא תטבע. בתרבות האסטרואיד שהתגלה על ידי האסטרונום רוברט לות'ר, נקרא על שמה. קישורים חיצוניים מאמר על תטיס בפרויקט Theoi הערות שוליים קטגוריה:נראידות קטגוריה:אלים יווניים קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי	2024-09-04T07:08:01
מיילס דייוויס	מיילס דייוויס (באנגלית: Miles Davis; 26 במאי 1926 – 28 בספטמבר 1991) היה מוזיקאי ג'אז, חצוצרן, מלחין ומעבד מוזיקלי אמריקאי. בשנות פעילותו, שארכו למעלה מחמישה עשורים, המציא את עצמו בכל פעם מחדש ודחף קדימה את גבולות הז'אנר, עד כי בשנותיו האחרונות ניתן לטעון שהיה יותר מוזיקאי רוק מתקדם מאשר מוזיקאי ג'אז. בכל המהפכות שפקדו את הג'אז המודרני השתייך דייוויס ליוזמים או לראשוני המאמצים של המהפכה; כך היה מחלוצי הבי בופ, יוזם הקול ג'אז, מראשוני הזרם השלישי, ההארד בופ, הג'אז המודאלי והפיוז'ן. דייוויס כונה "הפיקאסו של הג'אז" בשל חיפושו המתמיד אחר דרכים חדשות להבעה עצמית, שהתבטאו בתקופות, שלא היו רק אינדיבידואליות אלא השפיעו על עולם הג'אז כולו. מרכזיותו של דייוויס הייתה לא רק כתוצאה מההערכה הרבה שרחשו לו כחצוצרן מחונן, אלא בעיקר בשל היותו בעל אישיות כריזמטית של מנהיג ומוביל. צליל החצוצרה שלו היה ייחודי, מלודי ולירי, מתואר במילים כ"רך", "מלטף" ו"עגול", והפך לחד ומחוספס יותר ברבות השנים. הוא היה גם מורה רוחני ו"צייד כישרונות", שבהרכביו השונים לאורך השנים נתן במה למוזיקאים צעירים שהפכו לכוכבי על של הג'אז – מג'ון קולטריין וקנונבול אדרלי, דרך ביל אוונס, דייב הולנד וצ'יק קוריאה ועד ג'ון מקלפלין ורבים אחרים. דייוויס היה חבר בולט בתנועת המחאה של האפרו-אמריקאים נגד מדיניות ההפרדה הגזעית, תמך בצד הרדיקלי יותר של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית והיה מראשי הקוראים לבדלנות שחורה. מפיו נרשמו מספר התבטאויות בוטות וגאות כנגד הגזענות של הממסד הלבן בארצות הברית וכנגד ה"תרבות הלבנה". דייוויס לא פעל רק דרך התבטאויות פוליטיות וציבוריות אלא, היה גם מבין המובילים של מגמת ההינתקות מהאסתטיקה האירופית במוזיקה, וחתר ליצירת מוזיקה שחורה המושפעת ממקצבים אפריקאיים, אסתטיקה אפריקאית וסולמות לא-אירופיים. מאידך, רבים מחבריו האישיים ושותפיו-לדרך, כמו גם חלק מהנשים בחייו של דייוויס, היו לבנים. מעמדו היה גבוה במיוחד באירופה (בעיקר בצרפת), שבה הגזענות האנטי-שחורה בשנות החמישים והשישים הייתה נמוכה בהרבה מזו ששררה באמריקה. שנים ראשונות מיילס דייוויס נולד באלטון, אילינוי, וגדל באיסט סנט לואיס שבאילינוי. אביו היה רופא שיניים ואמו הייתה מורה למוזיקה, ומשפחתו נהנתה מרווחה כלכלית (בניגוד לרקע שממנו הגיעו רוב אמני הג'אז). דייוויס ניגן בחצוצרה מגיל צעיר (בגיל 13 קנה לו אביו את חצוצרתו הראשונה), והוא נהג לבקר בהופעות להקות ביג בנד שהגיעו לעירו. כמו כן האזין למופעי גוספל ובלוז. בעודו תלמיד בבית ספר, עבד באופן מזדמן כנגן בברים ובבתי קפה, ולמד נגינה ממטופל של אביו. כשהיה בגיל 16 וחצי ביקרה בעירו להקתו של בילי אקסטיין. חברתו של דייוויס (ומי שתהיה לאשתו הראשונה), איירין בירת', עודדה אותו לנגן עם הלהקה. אקסטיין לא התלהב מהחצוצרן הצעיר, אך כישרונו תפס את אוזנם של שני נגנים צעירים שניגנו במקרה בלהקה זו זמן קצר; היו אלה דיזי גילספי וצ'ארלי פארקר, אבות סגנון הבי בופ. זמן קצר לאחר מכן עבר דייוויס לניו יורק, והחל ללמוד בבית ספר ג'וליארד לאמנות הבמה. אולם במקום ללמוד הוא בילה ברחוב 52, שבו שקקו מועדוני הג'אז וצ'ארלי פארקר החל להמציא את הבי-בופ. בשנת 1945 הקליט דייוויס עם פארקר את הקלטתו הראשונה לסטנדרטים Billie's Bounce ו-Now's the Time במסגרת התזמורת של בני קרטר. לאחר מכן יצא עם הביג בנד של דיזי גילספי למסע הופעות בקליפורניה, שם חבר שוב לפארקר וניגן עמו באופן קבוע עד 1948. אף על פי שדייוויס החשיב את פארקר למורה רוחני, פארקר נהג עמו באופן נבזי, שיקר לו, גנב ממנו ומישכן את מזוודתו. כבר בתקופה מוקדמת זו גיבש דייוויס את האלתורים הרחבים והמינימליסטיים שלו שהיוו ניגוד לאלתורים העמוסים של פארקר. התהילה שלה זכה פארקר הובילה גם להכרה בחצוצרן הצעיר שלו. שנות החמישים Birth of the Cool מורו הרוחני הבא של דייוויס היה המעבד הקנדי בתזמורתו של קלוד ת'ורנהיל, גיל אוונס. בדירתו של אוונס התכנסו מספר מנגני התזמורת, נגני הסקסופון לי קוניץ וג'רי מאליגן, הפסנתרן ג'ון לואיס, נגן הקרן גונתר שולר והטרומבוניסטים ג'יי ג'יי ג'ונסון וקאי ווינדינג. "רצינו ליצור את ההרכב הקטן ביותר האפשרי שעדיין יישמע כמו הביג בנד של קלוד ת'ורנהיל... [ולנגן ב]סגנון פחות אינטנסיבי מזה של הבי-בופ הרגיל," כתב דייוויס באוטוביוגרפיה שלו. גיל אוונס, ג'רי מאליגן ומיילס דייוויס היו אלה שהלחינו, עיבדו ופיתחו את הפילוסופיה של המוזיקה החדשה שיצרו, ודייוויס הפך, בכוח אישיותו, למנהיג ההרכב, שעמד בסופו של דבר על תשיעייה (נונט) שכללה חצוצרה, סקסופוני אלט ובריטון, טרומבון, קרן יער, טובה וחטיבת קצב שבה מערכת תופים, קונטרבס ופסנתר. הרכב הנגנים שהשתתפו בהקלטות החומר החדש כלל חבורה של 17 נגנים, אשר התחלפו בין הקטעים. בין 1949 ו-1950 הקליט ההרכב, במספר מפגשים, את מה שהפך לאלבום Birth of the Cool, שהגדיר את הקול ג'אז והפך לאחד האלבומים החשובים והמשמעותיים ביותר בג'אז המודרני. האלבום, שהוקלט בחברת התקליטים "קפיטול", היה ריאקציה לבי-בופ המהיר, התובעני והדחוס. הצליל של Birth of the Cool הרבה יותר רך, איטי ולירי, ושיתוף הפעולה בין הנגנים מורכב יותר מאשר בבי בופ, אשר שם דגש על וירטואוזיות אישית של הנגן. ההקלטות שיצאו לאור מהאלבום, שיצא במלואו רק ב-1957, נחלו כישלון מסחרי חרוץ, והתשיעייה התפרקה עד מהרה. סגנון נגינתו של דייוויס הושפע בתקופה זו מחצוצרן לבן משנות ה-20, ביקס ביידרבק. 1949 - 1953: "השנים האבודות" לאחר שהתפרקה התשיעייה, נסע דייוויס עם פארקר במאי 1949 למסע הופעות בפריז. דייוויס, שזו הייתה לו הפעם הראשונה שיצא מארצות הברית, נדהם; האווירה החופשית והנינוחה, שבה היה לכוכב אהוב על קהל לבן, מבלי שהשגיחו בצבע עורו או הִפלו אותו, הייתה בעבורו חוויה מטלטלת. הפתיחות המוזיקלית שהפגין הקהל הצרפתי הצעיר (לא רק כלפי דייוויס אלא כלפי הג'אז האמריקאי בכלל) הייתה בעבורו ניגוד חריף למאבקים בניסיונות הבלתי פוסקים של המבקרים בארצות הברית "לתייג" את המוזיקה ולשים אותה בתוך "תבניות" של ז'אנר על מנת להתמודד עִמה. דייוויס היה לדמות ידועה ברחוב סן ז'רמן דה-פרה, והכיר את ז'אן-פול סארטר, בוריס ויאן, פבלו פיקאסו ואת הזמרת והשחקנית הצרפתייה ז'ולייט גרקו, שעִמה פיתח קשר רומנטי. חזרתו לארצות הברית לאחר כחודש, הייתה מכה קשה. האפליה הגואה, המיתון בתעשיית המוזיקה שגרם לסגירת מועדונים והעובדה שחברת "קפיטול" סירבה לחדש את החוזה עמו לאחר גניזת Birth of the Cool, גרמו לו לייאוש כבד ולהתמכרות להרואין. ב-1951 חתם חוזה עם חברת התקליטים "פרסטיג'", אך לא הקליט וכמעט לא הופיע. באוקטובר 1951 הקליט שני אלבומים לפרסטיג': Dig ו-Conception (שהיו שיתוף פעולה ראשון עם סאני רולינס). הוא התגרש מאשתו הראשונה, ומכיוון שלא היה מסוגל לשלם מזונות, הושלך לכלא. כך עברה עליו שנת 1952. ב-1953 החליט להיגמל. הוא נכנס לבית אביו, סגר עצמו לשבועיים בחדר ונגמל מההרואין בבת-אחת (שיטה הידועה כ-Cold Turkey, הגורמת לייסורים קשים ויכולה להסב לנגמל פגיעות נוירולוגיות בלתי הפיכות). בשנת 1953 הקליט את האלבום השני שלו Blue Period בחברת ההקלטות פרסטיג'. 1954 - 1955: הארד בופ דייוויס חזר לניו יורק מלא ביצירתיות ואנרגיה. הוא הקליט עם הוראס סילבר (פסנתר) ופרסי הית' (בס), ארט בלייקי וקני קלארק (תופים) עבור בלו נוט תקליטים כ-Walkin (יחד עם ג'יי ג'יי ג'ונסון, סוני רולינס ואחרים), אשר בהם שילב דגש חזק יותר על חטיבת הקצב, באופן שהושפע מרית'ם אנד בלוז וגוספל. חלק מהקטעים היו סטנדרטים, אך רובם היו פרי עטו של דייוויס או של יתר חברי ההרכב. מוזיקה זו נודעה כ"הארד בופ", וגם אם דייוויס לא המציא אותה, הרי שהיה מראשוניה והבולט שבהם. בדיוק בשעה שהקול ג'אז הפך לזרם מרכזי (בעיקר בחוף המערבי של ארצות הברית) דייוויס כבר היה צעד אחד הלאה. ב-1954 הקליט דייוויס לפרסטיג' עם שניים מהחשובים והבולטים שבזירת הג'אז, ת'לוניוס מונק (Miles Davis and the Modern Jazz Giants) ומילט ג'קסון (Bags' Groove). בהקלטות אלה ואחרות מאותה תקופה החלה להתגבש סביב דייוויס חטיבת קצב קבועה שכללה את פרסי הית' ומקס רואץ'. הוא קיבל ביקורות קשות מצד מבקרים על התנהגותו בהופעות משום שלא תיקשר כלל עם הקהל. בשעת נגינת סולו לא יצר קשר עין, וכאשר לא ניגן, הפנה לקהל את גבו. בשנת 1955 יצר דייוויס צליל ייחודי, שבו עתיד היה להשתמש שנים רבות, שנוצר משילוב של שימוש בעמעם ונשיפה סמוך מאוד למיקרופון (Close Miking). 1955 - 1956: החמישייה הגדולה הראשונה ההרכב הקבוע הראשון של דייוויס היה חמישייה בהרכב של חצוצרה, סקסופון (בתחילה רצה דייוויס את סאני רולינס אך נאלץ "להסתפק" בסקסופוניסט טנור צעיר בשם ג'ון קולטריין), פסנתר (רד גרלנד), תופים (פילי ג'ו ג'ונס) ובס (פול צ'יימברס). חטיבת הקצב נחשבה לטובה בזמנה. אף על פי שכיום מדובר בחמישה שמות מהמפורסמים בג'אז, באותו הזמן חברי ההרכב היו צעירים ולא מוכרים יחסית. דייוויס זכר לחברת פרסטיג' חסד נעורים והקליט עבור חברת התקליטים ארבעה אלבומים: 'Relaxin', Cookin', Steamin ו-Workin' With The Miles Davis Quintet. שהוקלטו באולפנו של רודי ון גלדר במהלך ג'אם סשן שהתפרס על יומיים באוקטובר 1956, באופן טבעי ללא חזרות מיוחדות ובעריכה מינימלית. באלבומים שולבו סטנדרטים מוכרים ואהובים וקטעים של חברי ההרכב או חברים אחרים (כגון סאני רולינס), בגישת הארד בופ מתונה, יותר מלודית. האלבומים, שלא יצאו מיד לאור אלא ב"טפטוף" במשך כשלוש שנים, הפכו להצלחה והזניקו את פרסטיג' מעמדת שוליים לעמדה מרכזית בג'אז. הצעד הבא היה להחתים את החמישייה בחברת תקליטים גדולה - Columbia Records. אולם, למעט תקליט אחד, Round About Midnight, החמישייה (המכונה "החמישייה הגדולה הראשונה") לא הקליטה ככזו בקולומביה, כיוון שדייוויס פיטר את קולטריין וגארלנד על רקע שימוש בהרואין. Miles Ahead עבור דייוויס הגיעה השעה להמציא את עצמו ואת הג'אז מחדש פעם נוספת. הוא החל להקשיב למוזיקה קלאסית מודרנית של מלחינים כארם חצ'אטוריאן, מוריס ראוול, וקלוד דביסי וחבר לגונתר שולר, ג'ון לואיס, ג'ימי ג'ופרה וג'יי ג'יי ג'ונסון בהפקת התקליט הראשון של הזרם השלישי (ניסיון של לבצע סינתזה בין ג'אז למוזיקה קלאסית), The Birth of the Third Stream. בהמשך, בשנת 1957, חבר דייוויס שוב לגיל אוונס וביחד הנהיגו תזמורת של 19 נגנים, עם דייוויס כסולן בחצוצרה ובפלוגלהורן (הוא היחיד המנגן קטעי סולו). האלבום שהקליטו נקרא Miles Ahead (משחק מילים - "מיילים רבים קדימה" וגם "מיילס דייוויס ראשון"), שם שנטבע על ידי מפיק Columbia Records, ג'ורג' אוואקיאן. המוזיקה והעיבודים באלבום הושפעו ממוזיקה של פרדריק דיליוס וקלוד דביסי כמו גם מדיוק אלינגטון ומסורת ארוכה של תזמורות סווינג. בתקליט זה נעשה ניסיון לשלב בין "הזרם השלישי" לסווינג, אשר השפיע על מוזיקאים כג'ימי ג'ופרה וקרלה בליי ליצירת הדור המודרני של הביג בנד. 1957 - 1959: פריז, שישייה וג'אז מודאלי בסוף 1957 נסע דייוויס שוב לפריז למסע הופעות עם המתופף קני קלארק שחי אז בעיר. בפריז שב וביקר אצל ז'ולייט גרקו על מנת להיפרד ממנה, כיוון שהחליט להיות נאמן לאשתו החדשה, הרקדנית פרנסיס טיילור. בשהותו בפריז התבקש דייוויס על ידי הבמאי לואי מאל להקליט פסקול לסרטו "מעלית לגרדום" (Ascenseur pour l'echafaud). את הפסקול הקליט בלילה אחד ארוך. למעשה, האלבום עם פסקול הסרט הוא אלבום הג'אז המודאלי הראשון של מיילס דייוויס. עם חזרתו של דייוויס מפריז, החזיר את קולטריין וגרלנד להרכב המקורי, הוסיף להרכב החמישייה את קנונבול אדרלי בסקסופון אלט והחליף את פילי ג'ו בג'ימי קוב וכך יצר את "השישייה הגדולה". ההערכה שחש דייוויס לאדרלי הייתה כה גדולה עד שהסכים, בצעד חסר תקדים, להופיע בתקליטו של אדרלי Something Else, כחצוצרן תחת אדרלי כמוביל. האלבום הרשמי היחיד שהקליטה השישייה היה Milestones (שוב משחק מילים עם שמו - "אבני דרך" וגם "אבנים של מיילס"). הנגינה באלבום זה שונה מההקלטות של החמישייה והיא יותר אינטנסיבית, מהירה ותובענית, קטעי הסולו ארוכים יותר והאלתור חופשי יותר, דבר שהושפע גם מכיווני החקר החדשים של קולטריין באותה עת. חטיבת הקצב הגיעה בו לשיא של שלמות בתיאום, בשליטה ובהובלה. הקטע הנושא את שם האלבום הוא קטע ג'אז מודאלי המנבא את הכיוון אליו יצעד דייוויס מעתה. Kind of Blue מיד לאחר הקלטת האלבום חל שינוי קריטי בהרכב השישייה. גרלנד פוטר שוב ובמקומו שכר דייוויס פסנתרן צעיר (ולבן) בשם ביל אוונס. ביל אוונס היה לא רק פסנתרן אלא גם מעבד, והשפעתו על הצליל והפילוסופיה של המוזיקה של דייוויס הייתה גדולה ביותר. התוצר החשוב ביותר של השישייה עם אוונס היה האלבום הנמכר ביותר בתולדות הג'אז, "ההגדרה של אלבום ג'אז", "אחד התקליטים הטובים והחשובים ביותר לא רק בג'אז אלא במוזיקה בכלל" - Kind of Blue. ביל אוונס כתב בהערות האלבום המקוריות שהנגנים לא ביצעו חזרה על הקטעים שניגנו לבסוף בהקלטה (שהייתה באפריל 1958). כל האלתור באלבום נעשה באופן מודאלי רגוע, לא באמצעות שינויי אקורדים, כפי שהיה נהוג במסורת מאז הבי בופ. המלודיות הפשוטות יחסית שרובן הולחנו על ידי מיילס דייוויס קיבלו גוון ייחודי בזכות העיבוד של אוונס והאלתורים של קולטריין, הנחשבים בעיני רבים לגאוניים. מבקרים שונים מציינים את היותו של האלבום רב-רבדים. מצד אחד הוא תקליט "אווירה" (אמביינט), אך בשמיעות נוספות מתגלים בו רבדים רבים של עומק ומורכבות של האלתורים של שישיית נגנים מהמעולים שידע הג'אז, בתקופתם הפורה ביותר. לאחר הקלטת האלבום התפרקה השישייה שיצרה אותו. דייוויס הרכיב מספר הרכבים, הנודע שבהם הוא חמישייה עם קולטריין ועם וינטון קלי בפסנתר, פול צ'יימברס בבס וג'ימי קוב בתופים שהופיעה במספר פסטיבלים. הרכב זה פעל כשישייה, עם האנק מובלי בסקסופון שני, בהקלטת Someday my Prince Will Come. בהופעות השישייה באירופה החליף סאני סטיט את קולטריין. בשנת 1958 שיתפו דייוויס וביל אוונס פעולה פעם נוספת והקליטו עם תזמורת עיבוד לפורגי ובס וב-1959 הקליטו את Sketches of Spain, יצירה המושפעת ממוזיקה ספרדית, כמוזיקה של חואקין רודריגו, מנואל דה פאיה ומנגינות פלמנקו, אותן הכיר דייוויס באמצעות אשתו, פרנסיס טיילור. בניגוד להקלטות החמישייה הגדולה הראשונה, אך שנתיים קודם לכן, שנתנו תחושת "ג'אם סשן" חופשי, עבד כעת דייוויס עם העורך באולפן לאחר ההקלטה וביצע עריכה עמוקה של ההקלטה החיה, באופן חסר תקדים במוזיקה ה"קלה" של התקופה. על אף מעמדו היה דייוויס קורבן להתנכלות משטרתית על רקע גזעני. ב-26 באוגוסט 1959 עמד לפני מועדון בירדלנד בניו יורק וסירב להישמע להוראת שוטר "להמשיך לנוע" ("Keep moving"), שנבעה מתקנה מפלה שאסרה על שחורים להתגודד ברחוב. הוא הוכה ונעצר למספר שעות. כאשר שוחרר הצטלם כאשר חולצתו מוכתמת בדם והפך לסמל של המאבק במדיניות ההפרדה ובאפליה. שנות השישים 1960 - 1964: דריכה במקום בראשית שנות השישים היה דייוויס עסוק בהרכבת הרכב חדש. הוא אסף סביבו מוזיקאים צעירים ומוכשרים (שיהפכו לימים לשמות נודעים בעולם הג'אז). כבכל הרכביו השקיע דייוויס בהקמת חטיבת קצב מגובשת. הוא גייס את הבסיסט רון קרטר, הפסנתרן הרבי הנקוק והמתופף הצעיר והדינמי טוני ויליאמס והחל לבצע חזרות. מאוחר יותר הוסיף את ג'ורג' קולמן בסקסופון והשלים, שוב, חמישייה. החמישייה הופיעה בפסטיבלים והוקלטה בפסטיבל אנטיב בצרפת, ב-12 בפברואר 1964, הקלטה חיה שיצאה על גבי שני תקליטים My Funny Valentine ו-Four and More. תקליט חשוב נוסף מאותה תקופה הוא Seven Steps to Heaven שהוקלט עם ויקטור פלדמן כסקסופוניסט נוסף. בעוד שבמחצית השנייה של העשור הקודם חי דייוויס חיי משפחה שלווים ומוצלחים עם אשתו פרנסיס וילדיהם, החלו נישואיו מתפרקים ב-1963. הוא התגרש, שקע בדיכאון והתמכר לקוקאין. למרות זאת הופיע במסעי הופעות אינטנסיביים באותה תקופה, בין היתר ביפן (עם סם ריברס במקום קולמן) ובברלין (תקליטי ההופעות הללו Miles in Berlin ו-Miles in Tokyo, הם משיאי התקופה של חמישייה זו). החמישייה של ראשית שנות השישים נחשבת ל"דריכה במקום", דייוויס לא חידש והמשיך לנגן את החומר של החמישייה הראשונה עם נגנים אחרים. את הדריכה במקום סיים צירופו של סקסופוניסט טנור חדש להרכב - ויין שורטר. 1964 - 1968: החמישייה הגדולה השנייה עם שורטר הורכבה החמישייה הגדולה השנייה של דייוויס. התקליט הראשון של החמישייה הוא .E.S.P, שיצא ב-1965 ובו נוגנו רק קטעים מאת חברי ההרכב (ואף לא סטנדרט אחד), דבר שסימן יציאה לדרך יצירתית חדשה, אף על פי שהסגנון היה חזרה להארד בופ. מבחינה אישית היה מצבו של דייוויס בכי רע, ההתמכרות לקוקאין גבתה ממנו מחיר בריאותי והוא נכנס ויצא מבתי חולים, גם מבחינה נפשית היה שבור עקב גירושיו. למרות זאת היצירתיות של החמישייה השנייה לא נפגעה והיא הפיקה סדרה של תקליטים בהם Miles Smiles (אוקטובר 1966), Sorcerer (מאי 1967), Nefertiti (יוני 1967) ו-Miles in the Sky (מאי 1968). סגנון האלתור הפך לחופשי יותר ויותר, עם נגיעות של אוונגרד, אך המסגרת הייתה הארד בופ מבחינה מבנית עם אלתור חופשי על בסיס מודאלי. חטיבת הקצב ביצעה מספר שינויי מקצב במהלך כל קטע ובאופן הדרגתי הפכו מפגשי הנגינה לנגינה רצופה בה לא ניכר הבדל בין קטע לקטע. דייוויס העניק מקום רב לאלתור חופשי אינדיבידואלי של שותפיו, בעיקר לשורטר, שדייוויס ראה בו יורשו של קולטריין. 1969: מהפכת החשמול: מ-Filles de Kilimanjaro ל-In a Silent Way פרשת הקלטת האלבום Filles de Kilimanjaro מסמלת את המעבר של דייוויס לצעד הבא - שילוב כלים חשמליים ואלקטרוניים. דייוויס התלהב מהכלים החשמליים של הרוק ששלט בתרבות הפופולרית ודחק את הג'אז, וביקש לראות כיצד ניתן לשלב צליל יותר "מחושמל" בג'אז. לרעיונותיו היו שותפים גם ויליאמס ושורטר, אך לא רון קרטר והרבי הנקוק, שעזבו לאחר הקלטת מספר "טייקים" של Filles de Kilimanjaro. את קרטר החליף דייוויס בצעיר אנגלי בשם דייב הולנד ואילו הנקוק הוחלף בפסנתרן צעיר בשם צ'יק קוריאה. הולנד ניגן בגיטרה בס חשמלית וקוריאה ניגן בפסנתר חשמלי Fender Rhodes, דבר ששינה לחלוטין את הצליל של החמישייה. יחד השלימו את הקלטת Filles de Kilimanjaro. גם כאן דייוויס לא היה חלוץ, הקדים אותו ב"חשמול" ג'אז הקלידן של חמישיית קנונבול אדרלי, ג'ו זאווינול, אך כאשר דייוויס עשה דבר מה הדבר הכה גלים בעולם הג'אז. לטוב ולרע. דייוויס ספג ביקורת עזה על ה"חשמול", על "בגידתו" בצליל הג'אז ועל מתן יד למבקשים להחריב את הג'אז. דייוויס, כרגיל, לא התרגש במיוחד מהביקורת. דייוויס לא עצר. רצונו ליצור יצירת פיוז'ן גבר. בין יולי 1968 לפברואר 1969 צירף אליו את זאווינול בתור קלידן והחזיר את הנקוק. לאחר שנפגש עם ג'ימי הנדריקס ב-1968, הבין דייוויס שהמפתח לצליל החדש שהיה מעוניין בו נעוץ בגיטרה החשמלית וחיפש אחר נגן מתאים, טוני ויליאמס המליץ בפני דייוויס על גיטריסט צעיר בשם ג'ון מקלפלין ודייוויס יצר הרכב שונה מכל שידע עולם הג'אז עד אז - שלושה כלי מקלדת (פסנתר, עליו ניגן הנקוק; פסנתר חשמלי עליו ניגן קוריאה ואורגן חשמלי עליו ניגן זאווינול), גיטרה חשמלית (מקלפלין), סקסופון טנור (שורטר), חצוצרה (דייוויס), בס (הולנד) ותופים וכלי הקשה (ויליאמס). על חצוצרתו הרכיב דייוויס אפקטים חשמליים לעיוות הצליל. את הלחנים להרכב כתב זאווינול ויחד נכנסו חברי ההרכב לאולפני קולומביה על מנת להקליט תקליט בשם In a Silent Way. החומר שהוקלט הוא שעות של ג'אם סשן ארוך וחופשי ביותר, לעיתים מושפע מרוק (בעיקר ויליאמס ומקלפלין) ללא מלודיה וללא מסגרת מלודית. לאחר ההקלטה הצטרף דייוויס למפיק תיאו מסרו ויחד ביצעו עריכה לחומר המוקלט, שכללה הדבקה של קטעים ויצירת לולאות (לופים), באופן המזכיר את עבודתו של מפיק הביטלס ג'ורג' מרטין באלבומים המאוחרים של הלהקה. התקליט כלל רצועה אחת ארוכה בכל צד המאופיינת בנגינה מתמשכת ומתפתחת לאיטה, והכוללת צלילים אלקטרוניים שלא נשמעו קודם לכן בג'אז. הקהל קיבל את היצירה בתימהון. במבט לאחור מדובר בניסיון נועז ביותר בתחומי הביצוע, האלתור החופשי המשותף, הסאונד, ההקלטה והעריכה, ניסיון שפתח את הדרך ל"מפץ הגדול" - Bitches Brew. Bitches Brew ב-19 באוגוסט 1969 הזמין דייוויס לאולפני קולומביה חבורה בת 12 נגנים. פרט לחצוצרה של דייוויס השתתפו שורטר בסקסופון סופרן, בני מופין בקלרינט בס, ג'ון מקלפלין בגיטרה, צ'יק קוריאה וג'ו זאווינול בפסנתרים חשמליים, חטיבת הקצב המורחבת מאוד כללה את המתופפים ג'ק דז'ונט, לני וויט וצ'ארלס "דון" אליאס (בתופי קונגה), את נגני הבס דייב הולנד (קונטרבס) והארווי ברוקס (גיטרה בס) ואת ג'ים ריילי (או ג'ומה סנטוס) בכלי הקשה. דייוויס חילק הוראות כלליות בקשר למסגרת המלודית כגון מהלך אקורדים, ונתן קצב התחלתי והקבוצה החלה לאלתר באופן חופשי למדי על סמך הנחיות אלה. הכיוון היה מושפע ממוזיקת הרוק הפסיכדלי וה-פאנק (Funk) של ג'ימי הנדריקס וסליי אנד דה פמילי סטון שסיימו להופיע על בימת פסטיבל וודסטוק רק יום אחד קודם לכן, וממוזיקת רית'ם אנד בלוז כגון זו של ג'יימס בראון. לחטיבת הקצב המורחבת ניתן מקום מרכזי (בדומה לרוק). הקצב וההרמוניה בסיסיים ודומיננטיים בסגנון רוק או הארד בופ בעוד האלתור בכלי הנשיפה מזכיר ג'אז חופשי. קטעי הסולו הם כמעט רק בביצוע דייוויס. שורטר ומאפין מגיחים מ"שום מקום" על רקע הטקסטורות של כלי הקצב, ושבים ונעלמים. החצוצרה של דייוויס נשמעת חדה וצלולה ודייוויס מגיע, בניגוד להרגלו, לרגיסטרים הגבוהים. ההקלטות כללו חמישה קטעים ארוכים: Pharaoh's Dance ללחן של זאווינול, Bitches Brew, Spanish Key, John McLaughlin ו-Miles Runs the Voodoo Down מאת דייוויס ו-Sanctuary ללחן של שורטר. חלק מהקטעים היו מוכרים לחברי הלהקה מקודם, אך רובם היו חדשים. חלק מהקטעים נוגנו מספר פעמים, כאשר ניגנו לא ידעו הנגנים האם הם בחזרה או האם הם מוקלטים. בשנת 1998 הוציאה חברת קולומביה קופסה ובה ארבעה דיסקים המתעדים את כל החומר שהוקלט עבור האלבום. לאחר שנשלמה הנגינה שוחררו הנגנים, ודייוויס החל לעבוד עם העורך והמפיק תיאו מסרו. אולפן ההקלטות עצמו שימש ככלי נגינה נוסף. מיילס ומסרו הכניסו אפקטים שונים לשינוי הצליל כגון "לופים", השהיות, הדהוד וכדומה, ועשו שימוש נרחב וחלוצי (בג'אז) בריבוי ערוצי הקלטה. התוצאה שיצאה לאור באפריל 1970 הייתה אלבום שהכה את מאזיניו בתדהמה ובבלבול. מוזיקה כזו לא נשמעה קודם ולא היה ניתן לייחס אותה לז'אנר מוכר. לא רק המוזיקה הייתה מטלטלת, גם עטיפת האלבום שצוירה על ידי הצייר הסוריאליסטי מתי קלארווין (בנו של אדריכל משכן הכנסת, יוסף קלארווין), לא נראתה כלל כמו עטיפת אלבום ג'אז והכילה נושאים מעוררי מחלוקת החל מהמילה Bitches, בעלת הקונוטציות הגסות, דרך הצגת עירום שחור, שילוב גזעי שחור-לבן, אלמנטים פסיכדליים וכדומה. דייוויס לא רק חצה את גבול הג'אז, הוא יצר "מפץ גדול" שברא את הפיוז'ן הסינתזה בין רוק לג'אז. דייוויס החליף קהל, רבים מאוהדיו עד Bitches Brew נטשו אותו בזעם כיוון שהלך רחוק מדי. מאידך, רבים אחרים, שלא הכירו את מסורות הג'אז או בזו להן, חברים לדור פסטיבל וודסטוק, אימצו אותו ככוכב חדש. במהלך עבודת האולפן והקלטות ההשלמה ל-Bitches Brew הופיע דייוויס עם חמישייה שכללה את ויין שורטר, צ'יק קוריאה, דייב הולנד וג'ק דז'ונט. בחלק מההופעות צורפו לחמישייה אמנים אורחים כהרבי הנקוק ונגן כלי ההקשה איירטו מוריירה. החמישייה מהווה "חוליה מקשרת" בין העולם של החמישייה הגדולה השנייה והעולם של Bitches Brew, כאשר החומרים שלה כללו גם סטנדרטים קלאסיים, גם חומר מקורי של תקופת החמישייה השנייה וגם קטעים שעמדו בבסיס Bitches Brew כ-Miles Runs the Voodoo Down ו-Sanctuary. במהלך ההופעות השתנתה צורת הנגינה של החמישייה מביצוע אקוסטי לביצוע חשמלי (בבס, בפסנתר ובאפקטים על החצוצרה) ועצבני יותר. פעימות חטיבת הקצב הפכו לרוקיסטיות יותר וההופעה הפכה לרצף ארוך של קטעים בזרימה חופשית, ללא הפסקה ביניהם. במשך שנים רבות נחשבה החמישייה ל"אבודה", כיוון שלא היו הקלטות רשמיות של הופעותיה, אלא רק בוטלגים. בשנת 2001 יצאה לאור הקלטת הופעתה האחרונה של החמישייה מה-7 במרץ 1970 בפילמור איסט שבניו יורק. בשנים הבאות יצאו הקלטות נוספות באופן רשמי. דייוויס ניסה להסביר את הצלחת התקליט בכך ששנת 1969 הייתה שנת מכירות שיא לאלבומי רוק ופאנק (Funk), בעוד מכירות הג'אז נמצאו בשקיעה. גם אלבומיו של דייוויס לא נמכרו היטב ועוררו את חששה של "קולומביה", לפיכך נזקקו הן עולם הג'אז והן חברת קולומביה לאלבום מנצח. לפיכך שווק Bitches Brew באופן מאסיבי על ידי מבקרי רוק, במסגרת עיתונות הרוק החדשני ונמכר בלמעלה מחצי מיליון עותקים, דבר שזיכה את דייוויס באלבום הזהב הראשון שלו. הקבוצה שהקליטה את Bitches Brew לא המשיכה לשתף פעולה כהרכב, אבל המשתתפים ומקורבים אחרים לדייוויס באותה תקופה היו לזרעי מהפכת הפיוז'ן שנפוצו במפץ הגדול והיוו את הגרעין למספר הרכבים מרכזיים בג'אז-רוק של שנות השבעים. ג'ו זאווינול וויין שורטר הקימו את Weather Report (יחד עם נגן כלי ההקשה איירטו מוריירה), צ'יק קוריאה ולני ווייט הקימו את Return to Forever, ג`ון מקלפלין היה שותף להקמת Mahavishnu Orchestra ויחד עם טוני ויליאמס ולארי יאנג (שניגן פסנתר חשמלי באחד הקטעים של Bitches Brew) הקים את Lifetime והרבי הנקוק ובני מופין הקימו את Mwandishi ואת Headhunters. שנות השבעים 1970 - 1975: מוזיקה חללית, הודית ואלקטרונית ראשית שנות השבעים של דייוויס מתאפיינות באימוץ השפעות של רוק פסיכדלי, הן במוזיקה והן בסגנון ההופעה ועיצוב עטיפות התקליטים. חירות נוספת נפתחה לפניו להחצין את תמיכתו ב"כוח השחור" Black Power, הגאווה החדשה של האפרו-אמריקאים. באוטוביוגרפיה שלו ציין דייוויס שמטרתו הייתה ליצור מוזיקה עבור קהל אפרו-אמריקאי צעיר. כך למשל התקליטים Black Beauty, שהוא הקלטת הופעה חיה של הרכב המבוסס על "החמישייה האבודה" (למעט החלפתו של ויין שורטר בסטיב גרוסמן; יצא רק ב-1977), התקליט (1971) A Tribute to Jack Johnson, שהוא פסקול סרט תיעודי שנערך על המתאגרף האפרו-אמריקאי ג'ק ג'ונסון והתקליט (1972) On the Corner, הם תקליטים פאנקיים שדומים יותר לרית'ם אנד בלוז ורוקנרול מאשר לג'אז. תקליט חשוב נוסף מתקופה זו הוא Live-Evil, שילוב הקלטה חיה והקלטת אולפן מדצמבר 1970 שיצאו לאור בתקליט כפול ב-1971. בתקליט משלב מיילס לראשונה את הפסנתרן קית' ג'ארט בפסנתר חשמלי יחד עם מקלפלין (גיטרה חשמלית), ארייטו מוריירה (כלי הקשה), מייקל הנדרסון (גיטרה בס) וגרי בראץ בסקסופון טנור. בחלק מהקטעים (אלו שהוקלטו באולפן) מופיעים המתופף ג'ק דזונט והפסנתרן הרבי הנקוק והבסיסטים רון קרטר ודייב הולנד. הלחנים, כולם משל דייוויס, פרט לאחד משל המלחין הברזילאי הרמנטו פסקואל, מושפעים ממוזיקה פסיכדלית והביצוע מתחלף מפ'אנקי ומהיר לאיטי, "חללי" ומהפנט. הסאונד עטוף באפקטים אלקטרוניים שונים (wah-wah effects). הלהקה, שהופיעה בעיקר ללא מקלפלין במועדון The Cellar Door קראה לעצמה בשם זה. חבריה התקוממו על כך שהתקליט Live-Evil כולל את מקלפלין כמעט בכל קטע, בעוד שלא רק שלא היה חבר בהרכב הקבוע, אלא שנגינתו משנה את הצליל של ההרכב כליל. דייוויס הופיע עם ההרכב (ללא מקלפלין) בפסטיבלי רוק כגון בפסטיבל האי ווייט 1970, על אותה במה עם אמנים כלהקת הדלתות, ג'וני מיטשל, המי והנדריקס. ההופעה לא יצאה על גבי תקליט עד שנת 2004 עת הופק Miles Electric: A different Kind of Blue. במקביל, התוודע דייוויס למוזיקה הודית והתחיל לשלב כלי נגינה כטאבלה וסיטאר. שלושה חודשים בלבד לאחר הקלטת Bitches Brew הקליט את הקטעים הראשונים שיצאו לאור לבסוף בתקליטו מ-1974, Big Fun, עם צוות נגנים דומה לזה שניגן ב-Bitches Brew, בתוספת נגנים הודים. הוא ערך אף ניסיונות בשימוש באפקטים אלקטרוניים על צליל הסיטאר. ב-1972 נחשף דייוויס למוזיקה ולפילוסופיה של שטוקהאוזן ולמוזיקה שהקליט בהשראתו הוענקה התווית "מוזיקת חלל" על ידי מבקר הג'אז לאונרד פד'ר. התקליטים השייכים לתקופה זו הם Agharta, Dark Magus ו-Pangaea. כמעט אף חבר הרכב שליווה את דייוויס בתקליטים והופעות אלה לא היה בעל הכשרה של מוזיקאי ג'אז, פרט לדייב ליבמן שהופיע בסקסופון סופרן. התקליט מ-1975, Get Up with It מכיל מספר קטעים שהוקלטו משנת 1970 ועד 1974 עם הרכב ג'אזי המכיל כמעט את כל הנגנים ששיתפו פעולה עם דייוויס במהלך תקופה זו. התקליט, שהופק ונערך על ידי תיאו מסרו, הוא סיכום פעילותו של דייוויס בשנות השבעים ונחשב כ"שיר פרידה מעולם המוזיקה". ב-1974 יצא דייוויס לסיבוב הופעות ארוך בעולם, במסגרתו ביקר באירופה, באוסטרליה וביפן. במהלך הסיבוב סבל לא פעם מהתמוטטויות כאשר עירב וודקה ומשככי כאבים, להם היה מכור. ביולי 1975 הופיע בפעם האחרונה בניו יורק. 1975 - 1980: עוד שנים אבודות דייוויס סבל במשך שנים מהתמכרות לאלכוהול, לקוקאין ולמשככי כאבים. השימוש האינטנסיבי בסמים אלו גרמו להתדרדרות במצבו הבריאותי של דייוויס, ובשנות השבעים סבל משלל מחלות ותופעות בהן דלקת מפרקים ניוונית, החרפה במחלת האנמיה חרמשית, ממנה סבל כל ימיו, כיב פפטי (אולקוס) ודיכאון. במהלך השנים 1975 - 1979 מיעט לצאת מפתח ביתו ונחשב למי שזמנו עבר. חברת קולומביה המשיכה להוציא הקלטות עבר של דייוויס שלא יצאו לפני כן ועל כן ניתן לראות בדיסקוגרפיה של דייוויס תקליטים שיצאו גם בשנים אלה. העשור האחרון: 1981 עד 1991 שמאל\|ממוזער\|200px\|סיסלי טייסון שמאל\|ממוזער\|250px\|מיילס דייוויס בפסטיבל הים הצפוני, 1987 ב-1979 הכיר דייוויס את השחקנית סיסלי טייסון (שורשים). בזכות הקשר שלו עמה ובתמיכתו של גיל אוונס, הצליח אט אט להיחלץ ממצבו. הוא נגמל מקוקאין והתחיל לחזור ולנגן. הוא קיבץ סביבו להקה צעירה (שכללה סקסופוניסט ששמו ביל אוונס, ואת הבסיסט מרקוס מילר) ונכנס לאולפן הקלטות לראשונה מזה שלוש שנים. תקליטו שהוקלט בין השנים 1979 - 1981, The Man with the Horn, הוא תקליט עצוב, משום שלא נשמע בו שריד לכישרונו של דייוויס. תקליטו הבא, We Want Miles(אלבום כפול בהופעה) סימן מגמת שיפור, והופעתו בפסטיבל הג'אז של ניופורט 1981 סימנה את ה"קאמבק". באותה שנה נשא את טייסון לאשה ויצא למסעות ארוכים באירופה. בשנת 1985 הקליט דייוויס את התקליט Aura שהוא סוויטה בת עשרה פרקים (לכל פרק ניתן שם של צבע) שהולחנה על ידי פלה מיקלבורג (Palle Mikkelbourg) והיה מחווה לגיל אוונס. בתקליט מנגן דייוויס סולו יחד עם תזמורת גדולה ובה גם ג'ון מקלפלין ונגן הבס נילס-הנינג ארסטד פדרסון (Niels-Henning Ørsted Pederson). המוזיקה היא מחווה לדרכו של דייוויס ונעה בין מוזיקה קלאסית, ג'אז, רוק, מוזיקה אלקטרונית ועוד. התקליט נתפס כפרידה משולשת - של דייוויס מחברו הטוב גיל אוונס (שנפטר כשלוש שנים מאוחר יותר), של דייוויס מחברת התקליטים קולומביה ושל עולם המוזיקה מדייוויס. דייוויס החל להתעניין במוזיקת הפופ של שנות השמונים, בדגש על פריחת הדור האפרו-אמריקאי הצעיר. באלבומו מ-1985, You're Under Arrest, ביצע גרסאות משלו ללהיטי פופ כגון Time After Time של סינדי לאופר ו-Human Nature של מייקל ג'קסון. נגינתו הייתה פחות מחוספסת והוא השתמש בפחות אפקטים אלקטרוניים ביחס לשנות השבעים. ב-1986 הצטרף דייוויס למיזם "אמנים נגד אפרטהייד", תוצאת המיזם היא האלבום שנחשב לייחודי ביותר של דייוויס בעשור זה, Tutu. כותרת האלבום היא על שמו של הארכיבישוף הדרום אפריקאי, זוכה פרס נובל לשלום, דזמונד טוטו והוא מכיל קטע בשם Full Nelson, לכבודו של נלסון מנדלה. האלבום הוא בעיקר עבודת הפקה של מרקוס מילר, שצירף לחצוצרה של דייוויס רובדי הקלטה של מוזיקאים שונים. דייוויס ביקש לשתף את הזמר פרינס באלבום, אך שיתוף הפעולה לא צלח. משנת 1989 חבר דייוויס למפיק קווינסי ג'ונס לפרויקט "מהכנסייה לרחוב" שנועד להעלות את קרנה של המוזיקה השחורה וליצור רטרוספקטיבה מקיפה שלה מיסודותיה בגוספל ועד לביצועיה על ידי צעירים ב"גטאות", השכונות האפרו-אמריקאיות בערים הגדולות בארצות הברית. הפרויקט הוביל ליצירת האלבום זוכה הגראמי Back on the Block. שיתוף הפעולה שלו עם קווינסי ג'ונס בא לידי ביטוי גם בהופעה בפסטיבל הג'אז במונטרה ב-1991 שהונצחה באלבום זוכה גראמי Miles & Quincy Live at Montreux. בין פברואר למרץ 1991 עבד דייוויס יחד עם מפיק ההיפ הופ איזי מו בי (Easy Mo Bee) על אלבום המשלב את החצוצרה של דייוויס עם עולם ההיפ הופ שהקסים את דייוויס עוד מראשיתו. התקליט, בשם Doo Bop, יצא כשנה לאחר מותו של דייוויס, ואף זכה בפרס הגראמי לביצוע ה-R&B האינסטרומנטלי הטוב ביותר. בספטמבר 1991 לקה דייוויס בדלקת ריאות וב-28 בחודש לקה בשבץ ובכשל מערכות שהוביל למותו. הוא נפטר בסנטה מוניקה, קליפורניה ונקבר ברובע הברונקס בניו-יורק. הערכה ופרסים שמאל\|ממוזער\|150px\|פסלו של מיילס דייוויס מיילס דייוויס הוא אחד האמנים המוערכים ביותר בעולם הג'אז ובמוזיקה האמריקאית המודרנית בכלל. למרות חילוקי הדעות על המפנים החדים בקריירה שלו, לא היה ערעור על גדולתו כיוצר וכמוביל. ב-26 במאי 2014, ביום בו חל יום הולדתו ה-88, קראה עיריית ניו יורק לרחוב בו התגורר (West 77th street), על שמו: Miles Davis Way. בשנים 1955, 1957 ו-1961 זכה במשאל הקוראים והמבקרים של המגזין דאון ביט ל"חצוצרן הטוב ביותר" בשנת 1961 נבחר על ידי קוראי דאון ביט להיכלל בהיכל התהילה של הג'אז דייוויס זכה לעשרה פרסי גראמי, עבור Sketches of Spain , Bitches Brew, We Want Miles, Tutu, Miles & Quincy Live at Montreux, Doo-Bop שני פרסי גראמי עבור Aura (הן לסולו והן לביג-בנד) וב-1990 זכה לפרס גראמי עבור מפעל חיים כחודשיים בלבד לפני מותו הוכתר כאביר לגיון הכבוד הצרפתי בשנת 1998 נטבע כוכב הנושא את שמו בשדרת הכוכבים של הוליווד בשנת 2006 נכלל בהיכל התהילה של הרוקנרול ב-7 באוקטובר 2008 הגיע Kind of Blue למעמד של אלבום פלטינה מרובע (4 מיליון עותקים) והיה לאלבום הג'אז הראשון שהשיג הישג זה דיסקוגרפיה דיסקוגרפיה מלאה של מיילס דייוויס (אנגלית) לקריאה נוספת Carr, Ian. Miles Davis. . Chambers, Jack. Milestones: The Music and Times of Miles Davis. . Cole, George. The Last Miles: The Music of Miles Davis 1980 – 1991. . Cook, Richard (2007). It's About That Time: Miles Davis On and Off Record. Oxford University Press. Davis, Miles & Troupe, Quincy. Miles: The Autobiography. . Davis, Gregory. Dark Magus: The Jekyll & Hyde Life of Miles Davis. . Early, Gerald. Miles Davis and American Culture Szwed, John. So What: The Life of Miles Davis. . Tingen, Paul. Miles Beyond: The Electric Explorations of Miles Davis, 1967–1991. . http://www.miles-beyond.com Mandel, Howard (2007). Miles, Ornette, Cecil: Jazz Beyond Jazz. Routledge. . Paul Maher Jr. and Michael K. Dorr, Miles On Miles—Interviews and Encounters with Miles Davis, Lawrence Hill Books, 2008 Jeremy Yudkin, Miles Smiles, and the Invention of Post Bop, Indiana University, 2007 Farah Jasmine Griffin and Salim Washington, Clawing at the Limits of Cool, Thomas Dunne Books, 2008 קישורים חיצוניים ביקורות על שלוש ביוגרפיות של דייוויס Miles Davis - Kind of Blue 50th Anniversary, סרט רשמי של חברת Legacy (האחראית על הפצת תקליטים ישנים ב"סוני מיוזיק") לרגל 50 שנים לתקליט Kind of Blue הערות שוליים קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מנצחים אמריקאים קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס קטגוריה:זוכי פרס גראמי קטגוריה:חצוצרנים אמריקאים קטגוריה:מוזיקאים אמריקאים קטגוריה:מוזיקאי רוק קטגוריה:מלחינים אמריקאים קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:נגני בי בופ קטגוריה:נגני ג'אז: חצוצרנים קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה קטגוריה:זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה קטגוריה:אמני וורנר רקורדס קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1926 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1991	2024-10-02T14:00:46
ביג-בנד	REDIRECT ביג בנד	2004-08-10T22:19:51
מערכת תופים	ממוזער\|מערכת תופים מודרנית שמאל\|ממוזער\|270px\|1. תוף בס 2. פלור טום/דוד 3. תוף סְנֵר 4. טם טמים 5. היי האט 6. קראש 7. רייד 8. ספלאש 9. צ'יינה ממוזער\|נגינה על תופים ממוזער\|מייק פורטנוי מתופף במערכת תופים, בהופעת להקת דרים תיאטר, 2008 ממוזער\|מזוודה שאולתרה לתוף בס בכיכר טרפלגר, לונדון מערכת התופים, בגרסתה המודרנית, היא מערכת כלי הקשה המהווה מכלול של תופים ומצילות שמשמשים בסוגי מוזיקה רבים. צורת המערכת המוכרת כיום מיוחסת לרוב למתופף הג'אז ג'ין קרופה. מבנה המערכת תוף סְנֵר (Snare) – תוף בעל צליל חד וחזק. פותח במקור כתוף למצעדים צבאיים. הצליל המיוחד מושג בזכות רשת מתכת המתוחה מתחת לעורו התחתון של התוף. בעבר היו משתמשים בחרוזים על-מנת להשיג את הצליל הזה. טם טמים ('טוֹמים' Toms באנגלית) – קבוצה של תופים, שלהם צליל עמום, ארוך יחסית ועשיר בצלילים עיליים. במערכת תופים פשוטה יש שני טומים, הנבדלים זה מזה בגובה הצליל ובגודל (נקראים לרוב שמאל וימין, לפי מיקומם), ובנוסף ישנו טום הנקרא פלוֹר טום (משום שהוא מונח על הרצפה ולא "תלוי" מן המערכת), ולו צליל נמוך יותר. במערכת ג'אז יש לרוב רק טום אחד, ופלור. בז'אנרים שונים יש לעיתים במערכת תופים יותר משלושה טומים. תוף בס (Bass Drum/Kick) – זהו התוף בעל הצליל הנמוך ביותר במערכת. על תוף הבס לא מכים עם הידיים באמצעות מקלות התיפוף, בניגוד לשאר התופים במערכת, אלא עם הרגל (בדרך כלל ימין) באמצעות דוושה קפיצית. בסגנונות מוזיקה מסוימים (בעיקר במטאל) מוסיפים פדאל נוסף לדפיקה על תוף הבס, תוסף כזה נקרא 'דאבל פדאל' או 'דאבל בס'. לעיתים מתופפים אף שמים במערכת שני תופי בס או יותר בצלילים שונים (גבוהים ונמוכים יותר או חדים ועמומים יותר) וזאת כדי ליצור בס עם צליל ייחודי. בבסיס רעיון זה עמד המתופף קית' מון שניגן בלהקת המי. פלור טם/דוד (Floor Tom) – תוף העומד על שלוש רגליות, צלילו של הפלור נע בין צליל הבס לצלילי הטם טמים. הפלור הוא התוף הכי פחות מתוח. ישנם מתופפים רבים המשתמשים ביותר מפלור אחד. רייד (Ride) – מצילה גדולה בדרך כלל, שלה צליל עדין או בהיר יחסית. הרייד נמצאת בצד המערכת והיא המצילה הגדולה ביותר במערכת, בדרך כלל. קראש (Crash) – מצילה קטנה יותר מן הרייד, שלה צליל גס ועוצמתי ומכאן שמה. הקראש משמשת בעיקר לסיום פראזות בגלל הצליל המהיר שלה הדומה להתנפצות. בנוסף לקראש יש אפקט דרמטי חזק. היי האט (Hi-Hat) – הֶתקֵן של שתי מצילות, האחת קעורה והשנייה קמורה, שאפשר לפתוח ולסגור אותן באמצעות דוושת רגל. כאשר ההיי האט נמצא במצב סגור הצליל המופק הוא דק וחד ואפשר לנגן עליו בעזרת מקלות, וכאשר הוא פתוח הצליל הוא גדול ודומיננטי. בג'אז משתמשים הרבה בצליל הסגירה של ההיי האט. במוזיקה פופולרית משמש בעיקר לנגינת שמיניות לאורך רוב השיר. בנוסף יש מספר תופים ומצילות פחות נפוצים: קאובל/פעמון הפרה (Cowbell) – קופסת פח המפיקה צליל מתכתי, נפוצה בעיקר במוזיקה לטינית ובמוזיקת רגאיי. צ'יינה (China) – מצילה הנראית כאילו נתלית הפוכה, מקורה בגונג. צלילה אגרסיבי, חד ומלוכלך והשימוש בה הוא בעיקר במוזיקת הפרוגרסיב רוק, הפרוגרסיב מטאל ובאוונגרד. ספלאש (Splash) – המצילה הקטנה ביותר במערכת, לה צליל גבוה וקטן. שימוש הספלאש נפוץ במוזיקת הרוק. ישנם עשרות פעמונים, תופים ושאר כלי הקשה שנפוץ להוסיף למערכת ביניהם: פלורים וטומים נוספים. פעמוני מתכת – פעמונים דומים לקאובל, בגדלים שונים וצורות שונות. כל פעמון מפיק צליל שונה לחלוטין. פעמוני פלסטיק – פעמוני פלסטיק הם פעמונים בעלי קול יותר חד, והם מתאימים יותר למוזיקה לטינית ופחות לראגיי. פעמוני פלסטיק לרוב באים בסטים של שניים או שלושה. תופים אותנטיים – מתופפים רבים מוסיפים למערכת שלהם תופים אפריקאים. רוטוטומים – משמשים בעיקר במטאל ופרוגרסיב רוק. תופים הדומים לטומים, חסרי מסגרת, טונאליים, וצלילם גבוה ודק. שילובים של מצילות נפוצים גם כן, לדוגמה: קראש-רייד ספלאש צ'יינה דוגמאות לצלילים נפוצים Audio samples מרכיב תוכן צליל (לשמיעה הקישו על החצים)סנרUnmuffled snare drum קובץ:Snare drum unmuffled.oggMuffled snare drum קובץ:Snare drum muffled.oggRim click (knock) on a snare קובץ:Snare drum rim.oggתוף בסMuffled bass drum קובץ:Bass drum.oggטמים8-inch (20 cm) rack tom קובץ:Tom drum 8 inch.ogg12-inch (30 cm) rack tom קובץ:Tom 12 inch.oggFloor tom קובץ:Floor tom.oggהי-האטClosed hi-hat קובץ:Hi hat closed.oggOpen hi-hat קובץ:Hi hat open.oggHi-hat being opened and closed by its foot pedal (chick) קובץ:Hi hat foot pedal.oggקראשCrash cymbal קובץ:Crash cymbal.oggריידHit on the bow קובץ:Ride cymbal.oggHit on the bell of the cymbal קובץ:Ride cymbal bell.oggHit on the edge קובץ:Ride cymbal rim.oggביטA typical rock beat on hi-hat קובץ:Rock beat hi hat.oggTypical rock beat on ride cymbal קובץ:Rock beat ride cymbal.ogg חומר התוף התופים במערכות הזולות בדרך כלל בנויים מעץ זול כגון צפצפה או מהגוני, בעוד שתופים יקרים יותר עשויים מעץ לבנה או מאדר שהם עצים חזקים יותר וצלילם נחשב נעים יותר. ניתן למצוא גם תופים פחות קונבנציונליים, כמו אלה הבנויים מתערובת עצים או מפלסטיק. תוף הסנר יכול להיות עשוי מחומר אחר משאר המערכת ופעמים רבות הוא עשוי מתכת. לא רק סוג העץ קובע את צלילו ואיכותו של התוף. לעובי העץ משמעויות אקוסטיות רבות, גם לטפט שעליו. תופים איכותיים לרוב מחוברים למערכת בכמה שפחות מגע, כלומר דרך שלוש נקודות קטנות קרובות אחת לשנייה שמחוברות לזרוע. במערכות לא טובות יש צינור מתחת שחודר לתוך התוף. על התוף מתוח עור, שעליו מכים. ישנם כמה סוגים של עורות שנותנים צלילים שונים וגם משפיעים על המקל, שפוגע בהם בצורה אחרת. עורות עשויים כיום מפלסטיק בעוד שבעבר היו עשויים מעור (ומכאן שמם). ישנם עורות שקופים, עורות לבנים, עורות כפולים, עורות עם שכבת שמן פנימית ועוד. תופים אלקטרוניים ממוזער\|מערכת תופים אלקטרוניים תופים אלקטרונים הם כלי הקשה אלקטרוני, הבנוי כמערכת תופים. הצליל איננו נוצר באמצעות ויברציה אקוסטית, כבמערכת תופים אקוסטית (רגילה), אלא על ידי חיישנים אלקטרוניים, המתרגמים את עוצמת המכה לצליל התוף או המצילה המתאימים. הצליל המושמע בתגובה בדרך כלל הוא צליל שנדגם ממערכת תופים אקוסטית. מערכת התופים האלקטרונית בנויה בדרך כלל כאוסף משטחי גומי, פלסטיק או רשת, עגולים בדרך כלל, הממוקמים בדומה למערכת תופים אקוסטית. תופים אלקטרוניים מיוצרים על ידי מספר חברות, כשהידועות ביניהן הן רולאנד וימאהה. Aerodrums ממוזער\|קופסה ובה האביזרים של Aerodrums\|טקסט= Aerodrums הם תופים וירטואליים אשר פועלים על פי מחזירי אור ומצלמה. הרעיון ליצור את התופים האלה נבע מהקושי שבסחיבת התופים, והסרבול שבזה. התופים עובדים כך: ישנם שני מקלות מחזירי אור, ושני מחזירי אור שמלבישים על הרגליים. מחברים מצלמה ועליה מנורה שמאירה, למחשב. מפעילים את התוכנה הנדרשת, וכך מחזירי האור מחזירים את האור היוצא מן הנורה, המצלמה קולטת את זה, מעבירה למחשב והמחשב מוציא את הפלט. לתוכנה ניתן להוסיף ולהתקין תוכנה נוספת שמקנה שלושה ממדים לתופים בתוך המחשב. כדי להוריד את התוכנה הבסיסית נדרש קוד שאותו מקבלים בהזמינכם את החבילה של התופים. החיסרון העיקרי של התופים הללו, הוא שאין את התגובה של התוף למקלות כאשר מתופפים, דבר שמונע מהמתופף לבצע תרגילים מסוימים. קישורים חיצוניים מאגר קישורים - מידע על תופים ומערכות תופים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:כלי הקשה	2024-08-25T21:27:54
קראק (תוכנה)	ממוזער \|דוגמה לתוכנה מסוג קייגן אשר יוצרת מספר סידורי פרוץ קראק (מלועזית: Crack) הוא תוכנית המיועדת לעקיפת מנגנון הגנה של תוכנה, כלומר לאפשר שימוש מלא בתוכנה מסוימת, כזו שמורידים מהאינטרנט בגרסאות הדגמה או ניסיון או כזו שנמכרת עם מנגנון הגנה שנועד למנוע הפצה לא חוקית. מטרת הקראק היא עקיפת המנגנונים בתוכנה שנועדו להגביל את השימוש בה. הקראקים אינם תופסים מקום רב בזיכרון המחשב (בדרך כלל מדובר על מגה בייטים בודדים). הקראק משטה בתוכנה וגורם לה "לחשוב" שהמשתמש רכש אותה, או שהוא פשוט מונע ממנה לבדוק האם היא נרכשה. ישנם סוגים של קראקים המבטלים את הצורך בתקליטורים כאשר התוכנה על דיסק קשיח, או שמאפשרים להעתיק את התוכנה כאשר היא מוגנת. ברוב המקרים שימוש בקראק לא יעזור אם תוכנה או חלק ממנה תלויים בשירותי החברה באינטרנט, שכן אימות המספר הסידורי ייכשל בשרתי החברה המספקת את השירות. שימוש בקראק עלול להוות הפרת זכויות היוצרים. יצירת קראק יצירת קראק קלאסי כוללת לרוב שלושה שלבים עיקריים: שימוש בהידור לאחור כדי לקבל את רשימת ההוראות התכנותיות של תוכנית המחשב. ביצוע מעקב (Debug) וניתוח התוכנית בשיטות שונות כדי להבין היכן וכיצד מתבצעות בדיקות המקוריות. החלפת ההוראות שמבצעות את בדיקות המקוריות בהוראות חלופיות שגורמות לשינוי באופי זרימת התוכנית כך שהבדיקות המקוריות לכאורה תמיד יצליחו. ראו גם מספר סידורי (תוכנה) הגנת תוכנה DEViANCE פריצת תוכנה קטגוריה:העתקה פירטית של תוכנה	2024-10-01T01:54:04
חיים משה שפירא	חיים משה בצלאל שפירא (26 במרץ 1902 – 16 ביולי 1970) היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. עמד בראש הפועל המזרחי ובראש תנועת המזרחי. מחותמי מגילת העצמאות. קורות חייו משה שפירא נולד בגרודנה שברוסיה הלבנה (אז חלק מהאימפריה הרוסית; כיום בלארוס) בשם בצלאל לרב שלמה זלמן ושושנה. למד במוסדות חינוך דתיים לרבות מספר שנות שקידה בישיבה המקומית אצל הרב שמעון שקופ, שנחשב לאחד מגדולי הדור. בשנים 1924–1925 למד בבית המדרש לרבנים בברלין. אחיו זליג היה בחור בולט בישיבת החפץ חיים בראדין. היה פעיל בארגון צעירי מזרחי, ובזמן לימודיו בישיבה ארגן בעיר קבוצת נוער בשם ”בני-ציון”. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל והשתמש בשם אחיו משה כדי לקבל סרטיפיקט. באותה שנה נבחר לוועד הפועל הציוני ומאז השתתף בכל הקונגרסים הציוניים. בשנים 1936–1946 שימש מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ובשנים 1946–1948 כיהן כראש המחלקה. במסגרת תפקידו זה נפגש עם אדולף אייכמן, והביא להצלת כמה אלפים מיהודי העיר וינה. בשנת 1948,מונה לחבר מועצת העם ובעקבותיה מועצת המדינה הזמנית, ולחבר במנהלת העם, ובשל כך היה בין החותמים על מגילת העצמאות. שפירא כיהן כחבר הכנסת מהכנסת הראשונה (1949) ועד למותו בעת כהונתו בכנסת השביעית, ב-1970. עמד בראש הפועל המזרחי ומשנת 1951 עמד בראש תנועת המזרחי כולה. עם איחודן של מפלגות המזרחי והפועל המזרחי למפד"ל ב-1956 ועד לפטירתו היה מנהיגה הפוליטי של הציונות הדתית. כיהן כשר העלייה וכשר הבריאות בממשלה הזמנית (1948–1949), ושימש בממשלות ישראל בתפקיד שר הפנים (1949–1952, 1955 ובשלישית בין 1959–1970), שר העלייה (1949–1951), שר הדתות (1951–1958), שר הסעד (1953–1958) ושר הבריאות (1949–1951 ובשנית בין 1961–1965). כמו כן כיהן כיו"ר ועד המנהלים של אוניברסיטת בר-אילן וכיו"ר ועד המנהלים של בנק המזרחי. שפירא, שמיעט לעסוק בהגות ובפובליציסטיקה, אך היה ידוע כמנהיג מפוכח ומציאותי, היה יריב בתחום הדתי ליוסף בורג, מנהיג סיעת "למפנה" בפועל המזרחי. אף על פי שנחשב למתון בנושאי דת, וגם הציג פשרנות מדינית עקבית, הוא שלל התקרבות יתרה לחוגי השמאל. התעקשותו שלא לרשום במרשם התושבים כיהודים את אלו שאינם יהודים על פי ההלכה הובילה למשבר בשאלת "מיהו יהודי", שדוד בן-גוריון ניסה לפותרו באמצעות שליחת מכתבים לעשרות מחכמי ישראל בישראל ומחוצה לה ובהם בקשה לחוות דעתם בנושא. ב-29 באוקטובר 1957 נפצע קשה כאשר משה דואק יידה רימון יד במליאת הכנסת. בעקבות המקרה על פי החלטת הרבנים הראשיים נוסף השם "חיים" לשמו כסגולה לרפואה. שפירא נפטר מהתקף לב ב-16 ביולי 1970. שפירא בשאלות המדיניות את שפירא ניתן לשייך בבירור לקו היוני בציונות הדתית. קו זה נדחק הצידה לאחר מלחמת ששת הימים לטובת תפיסה הקושרת בין ראיית הציונות כ"אתחלתא דגאולה" ובין תמיכה בהתיישבות ובשליטה ישראלית בכל חלקי ארץ ישראל, שמובילה הרוחני היה הרב צבי יהודה הכהן קוק. שפירא התנגד לקיומם של הארגונים הפורשים, האצ"ל והלח"י, אף שהוא התפטר עקב ההתקפה על אניית הנשק והעולים אלטלנה. על פרשיות דיר יאסין וקיביה אמר: "זוהי דרך פסולה מבחינה יהודית. יהודים אינם יכולים לעשות כך". זאת בניגוד לקולות אחרים ב"פועל המזרחי", למשל קולו של שלמה זלמן שרגאי. ימין\|ממוזער\|250 פיקסלים\|חיים משה שפירא בקריקטורה (1967) מאת יואל בוכוולד בטרם החליט האו"ם על חלוקת הארץ היה שפירא בעמדת מיעוט בתנועתו כשתמך בהצעת החלוקה וגם כשדובר במהלכים צבאיים במלחמת העצמאות צידד בעמדות מתונות ואמר "אל נלך בגדולות יותר מדי". לאחר הקמת המדינה תמך במתן זכות שיבה למאה אלף פליטים תמורת הסכם שלום. שפירא צידד בנסיגה לאחר מבצע קדש ואמר "קצת יותר ענווה, קצת פחות התרברבות וגאווה לא יזיקו לנו". באותו הקשר הזכיר את החלטתו של רבן יוחנן בן זכאי להידבר עם הרומאים. כפי שהעיד יצחק רבין, שפירא היה התקיף מבין המתנגדים לפתיחה ביוזמה התקפית במלחמת ששת הימים, כשאמר לו: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". בעמדה זו הצטרפו לשפירא גם שריה האחרים של המפד"ל. אחר כך התנגד ליוזמה התקפית ברמת הגולן. עם זאת, היה לו חלק חשוב בהכללת שרי גח"ל ורפ"י בממשלת הליכוד הלאומי טרם המלחמה. בנאומיו של שפירא אחרי מלחמת ששת הימים הביע תמיכה מסוימת בתנועת ההתיישבות, אך אמר שפשרה בעתיד תתבסס על ויתורים טריטוריאליים. עם זאת, לדעתו לא היה טעם לדון בכך כל עוד הערבים מחזיקים בסרבנותם. דעה החלטית יותר הייתה לו בקשר לירושלים: "אין לעקור את בירת הנצח משלטונו של עם הנצח". כשהביעו תלמידי ישיבת מרכז הרב מורת רוח מגישתו המתונה, טען כי אין "להרחיקנו מעל ידידינו הספורים בעולם". הוא הסתייע בעמדתו המפורסמת של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, שלפיה את ההכרעות המדיניות יש למסור למומחי הביטחון. על רקע זה פרץ פולמוס בינו לבין משה דיין, שתבע לספח את יהודה ושומרון. שפירא התנגד ודיין תהה: "כיצד יכול יהודי דתי להיות ותרן כזה?". דיין אף טען שדעותיו של שפירא אינן משקפות את הדעה הכללית במפד"ל. משפחה היה נשוי לנחמה לאה לבית בסטומסקי. ילדיו: עורך הדין יהודה שפירא ונעמי כהן, אשת ארתור כהן. נינו, ענר אליקים שפירא, נרצח במתקפת הפתע על ישראל ב-2023, כשהדף בידיו את הרימונים שהושלכו על ידי המחבלים לעבר המיגונית שבה שהה, ובכך הציל את שאר השוהים בה. הנצחה על שמו נקראים: היישוב מרכז שפירא, שכונת "קריית משה" ברחובות, שכונת הגבעה הצרפתית (ששמה הרשמי הוא "גבעת שפירא") בירושלים, רחובות בערים רבות בישראל בהן נתניה, אשקלון, חיפה, חולון, אשדוד, רמת גן, בת ים, ראשון לציון, לוד, טבריה, קריית ים, באר שבע, עכו, קריית שמואל וחדרה, ואולפנית שח"ם, תיכון תורני לבנות בקריית אתא. לקריאה נוספת ש. דניאל, השר חיים-משה שפירא: דיוקנו של מדינאי דתי, בהוצאת יד שפירא, תל אביב ה'תש"ם. אליעזר דון יחיא, "מנהיגות ומדיניות בציונות הדתית", הציונות הדתית: עידן התמורות – מחקרים לזכר זבולון המר, מוסד ביאליק, ה'תשס"ד אליעזר דון יחיא, בין שלום לשלמות הארץ: הציונות הדתית בהנהגת חיים משה שפירא והמאבק על ארץ ישראל 1936-1970, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2019 קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:שרי ממשלת ישראל קטגוריה:חברי הכנסת השנייה קטגוריה:חברי הכנסת השלישית קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית קטגוריה:חברי הכנסת החמישית קטגוריה:חברי הכנסת השישית קטגוריה:חברי הכנסת השביעית קטגוריה:חברי הכנסת מטעם חזית דתית מאוחדת קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הפועל המזרחי קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המפד"ל קטגוריה:שרי העלייה והקליטה בממשלות ישראל קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם הפועל המזרחי קטגוריה:חותמי מגילת העצמאות קטגוריה:שרי ממשלת ישראל הזמנית קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית קטגוריה:ישראלים ילידי בלארוס קטגוריה:פעילים ציונים בבלארוס קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית קטגוריה:חברי הנהלת הסוכנות היהודית קטגוריה:ראשי המפד"ל קטגוריה:בוגרי בית המדרש לרבנים בברלין קטגוריה:בוגרי ישיבת שער התורה-גרודנה קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-1 קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-2 קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-3 קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-4 קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-6 קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-7 קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-8 קטגוריה:שרי ממשלת ישראל האחת עשרה קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השתים עשרה קטגוריה:שרי ממשלת ישראל הארבע עשרה קטגוריה:יושבי ראש בנק מזרחי טפחות קטגוריה:חברי הכנסת: פקידים קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם קטגוריה:שרי ממשלת ישראל שמתו במהלך כהונתם קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי קטגוריה:שרי הרווחה והביטחון החברתי בממשלות ישראל קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1968 קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת קהילת ירושלים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1902 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1970	2024-05-04T09:27:15
ממלכת ירושלים	ציר זמן של ממלכת ירושלים ומדינות צלבניות שכנות 1095 האפיפיור אורבן השני מכריז על מסע הצלב. 1096 מסע הצלב הראשון יוצא לדרך 1098 יסוד רוזנות אדסה ונסיכות אנטיוכיה 1099 כיבוש ירושלים וכינון הממלכה 1102יסוד רוזנות טריפולי 1104 מסע הצלב של 1101 יוצא לדרך 1110 כיבוש ביירות וצידון 1124 כיבוש צור 1127זנגי עולה לשלטון במוסול 1144 נפילת רוזנות אדסה 1146מותו של זנגי 1147מסע הצלב השני יוצא לדרך 1148–1149מצור על דמשק נכשל ומסע הצלב השני מסתיים במפלת הצלבנים 1153בלדווין השלישי שליט יחיד בירושלים; כיבוש אשקלון 1154נור א-דין כובש את דמשק 1163–11684 פלישות נוצריות למצרים (1161, 1164, 1167, 1168) 1170צלאח א-דין מתמנה למושל מצרים 1174 מותו של נור א-דין והשתלטותו של צלאח א-דין על דמשק 1177פלישת צלאח א-דין לממלכת ירושלים מסתיימת במפלתו בקרב גזר 1187מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין ממוטטת את הממלכה; ירושלים נופלת לידי המוסלמים 1189–1192 מסע הצלב השלישי יוצא לדרך ומסתיים עם הצלחה חלקית בלבד. 1193מותו של צלאח א-דין 1204 מסע הצלב הרביעי מסתיים עם כיבוש קונסטנטינופול 1215 ועידת לטיראן מחייה את רעיון מסעי הצלב 1217–1221 מסע הצלב החמישי מכוון נגד מצרים 1228 מסע הצלב השישי 1229 ירושלים חוזרת לידיים פרנקיות. 1240 מסע הצלב של ריצ'רד מקורנוול. 1244 מפלת הצלבנים קרב הירביה; אובדן ירושלים 1248–1254 מסע הצלב השביעי 1250 הממלוכים עולים לשלטון במצרים 1260 קרב עין ג'אלות מסתיים במפלת המונגולים; ביברס עולה לשלטון במצרים 1270 מסע הצלב השמיני 1271–1272 מסע הצלב התשיעי 1291 נפילתה של עכו שמאל\|ממוזער\|250px\|המזרח התיכון במאה ה-12 ממלכת ירושלים הייתה מדינה צלבנית שהוקמה בתחומי ארץ ישראל בשנת 1099 לאחר כיבוש ירושלים מידי הפטימים במסע הצלב הראשון. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות אירופה המערבית בימי הביניים בה הוקמה ישות מדינית גדולה מחוץ ליבשת אירופה. במקרה ראשון זה הצליחו האירופאים, שכונו באופן כולל "פרנקים", להקים לא רק התיישבות אלא מדינה שלמה, וזאת בלב אזור מוסלמי עוין. המאבק בין המוסלמים לצלבנים על השליטה בארץ הקודש נמשך לאורך כל תקופת השלטון הצלבני בארץ, וממלכת הצלבנים התכווצה והתרחבה לסירוגין בזירה בלתי פוסקת של קרבות בין העולם הנוצרי למוסלמי. ממלכת ירושלים הגיעה לקיצה עם כיבושה בידי צלאח א-דין באוקטובר 1187. ב-1192 הוקמה במסגרת הסכם עם המוסלמים ממלכת צלבנים שנייה שבירתה עכו. היא חוסלה בסופו של דבר ב-1260 על ידי הממלוכים, אם כי המעוז האחרון, עכו, נכבש רק ב-1291 ומלך ירושלים גלה לקפריסין. המשטר הפאודלי במדינה זו היה דומה לנהוג במדינות אירופה המערבית באותה תקופה. בראש המדינה עמד מלך, ולצידו האריסטוקרטים הבכירים. בראשית ימיה נהנתה הממלכה הצלבנית משלטון ריכוזי חזק ויעיל. בערך באמצע המאה ה-12 החלה נסיגה איטית בכוחה של המלוכה, וסמכויות רבות עברו לידי האצולה הגבוהה. תהליך זה גבר והלך עד שבמאה ה-13 היה שלטונו של המלך סמלי בלבד. 200 שנות קיומה של הממלכה הטביעו חותם עמוק על אירופה, וגרמו לשינויים ניכרים ביבשת זו. מסורת מסעי הצלב, שנפתחה עם מסע הצלב הראשון, המשיכה להתקיים מאות שנים אחרי נפילת ממלכת ירושלים. המסדרים הצבאיים שנוסדו על אדמת ארץ ישראל ובהשראתה המשיכו להתקיים גם הם. האירופאים אימצו מסורות רבות שלמדו במזרח התיכון, בכלל זה אדריכלות, קולינריה, והגברת האוריינות. השפעת הממלכה על המזרח התיכון הייתה קטנה יותר, בעיקר בגלל האופי הבדלני של הצלבנים כלפי העולם המוסלמי והיתרון המוסלמי באוריינות. היסטוריה ממלכת ירושלים הוקמה בידי הצלבנים בעקבות מסע הצלב הראשון. הצבא הצלבני הגיע מביירות בצפון והתקדם לאורך החוף עד קיסריה. משם פנה לרמלה. ערי החוף מביירות ועד יפו לא הותקפו בשלב זה, אבל התושבים הערבים של יפו, רמלה ולוד ברחו מפחד הצלבנים. מרמלה התקדם הצבא הצלבני לירושלים. ירושלים נכבשה ביולי 1099. תושביה נטבחו או נמכרו לעבדות ואוצרות כיפת הסלע נבזזו. הממלכה הצעירה הצליחה להתמודד עם האיום המוסלמי והרחיבה את גבולותיה בשיטתיות. לאחר כיבוש ירושלים נכבשו יהודה, השומרון והגליל, שהיו אזורים כפריים ברובם, ללא התנגדות. לאחר מכן נכבשו בהדרגה ערי החוף, כדי שהצבא הצלבני לא ינותק מבסיסיו באירופה ויוכל לקבל תגבורת ואספקה. כיבוש ערי החוף נתקל בהתנגדות של השליטים הפאטימים. עשר שנים התנהלו הקרבות על כיבוש ערי החוף. חיפה, ארסוף, קיסריה ועכו נכבשו בין השנים 1100 ל-1110. אשקלון נכבשה רק ב-1153. בחיפה, שרוב מגיניה היו יהודים, נערך טבח לאחר כיבוש העיר. גם בקיסריה ובעכו נערכו מעשי טבח גדולים. ממלכת ירושלים הגיעה לשיא גודלה בשליש הראשון של המאה ה-12 ונהנתה משלטון מרכזי חזק. בתקופה זו נוסד גם מסדר הטמפלרים שסלל את הדרך להופעתם של מסדרים צבאיים נוספים בארץ ישראל. עזה, שתושביה ברחו, נמסרה למסדר הטמפלרים והצלבנים יישבוה מחדש. למרות נחיתות מספרית, הנחיל הצבא הצלבני תבוסה למדינות המוסלמיות השכנות, ואף פלש למצרים והצליח להשתלט שם על כמה ערי מפתח לפרק זמן קצר. במחצית המאה ה-12 החל שלטון הממלכה להתערער. המוסלמים לא השלימו עם מפלתם, שהתאפשרה בשל הפיצול במחנה הערבי-מוסלמי, ולאחר איחודם תחת נור א-דין התאוששו בהדרגה ופתחו במלחמת ג'יהאד. בשנת 1134 כבשו המוסלמים את הגליל והגיעו עד עכו. באותה עת ממלכת הצלבנים כבר הייתה מכותרת על ידי נור א-דין שכבש את סוריה ואת מצרים. נפילת רוזנות אדסה בשנת 1144 הביאה ליציאת מסע הצלב השני לארץ ישראל. למרות המאמצים הרבים נדון המסע לכישלון, חלק גדול מן הצבא הושמד בקדמת אסיה, והחלק שהצליח להגיע לארץ ישראל נכשל במאמציו לכיבוש דמשק, עקב מחלוקות פנימיות שפרצו בין הצלבנים המקומיים לבין הצלבנים שמקרוב באו. ב-1177, לאחר שאיחד את המדינות המוסלמיות תחת שליטתו, יצא השליט המוסלמי החדש, צלאח א-דין, לכיבוש ערי החוף של הארץ ואף הגיע עד רמלה ולוד, אבל בנובמבר 1177 הוא הובס בקרב גזר וצבאו הושמד. באביב 1179 הוא פתח במתקפה חדשה שיעדה היה הגליל והגיע עד גשר בנות יעקב שם נחל ניצחון. ב-1182, לאחר שנתיים של שביתת נשק, חידש צלאח א-דין את התקפתו ופרץ מעבר הירדן המזרחי לגליל ולעמק יזרעאל. ב-1185 נחתמה שביתת נשק נוספת, אבל ב-1187 הוא הפר אותה, והביס את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין. המוסלמים ניצלו את תבוסת הצלבנים בקרב, ושטפו את ארץ ישראל בגל כיבוש. טבריה נכנעה, נצרת נכבשה, עכו וכל ערי החוף נכנעו. ב-9 באוקטובר 1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים ובזה בא הקץ לממלכת ירושלים. פרט למבצרים שנותרו בהם כיסי התנגדות צלבניים שהחזיקו מעמד עד 1192, שלט צלאח א-דין על כל חלקי הארץ. ב-1191 התקיים קרב נוסף בין הצלבנים לצלאח א-דין ליד ארסוף. הצלבנים ניצחו והחזירו לעצמם את מישור החוף מיפו ועד צור וקבעו את בירתם בעכו. בספטמבר 1192 נחתם הסכם בין הצדדים לשלוש שנים. ממלכת הצלבנים השנייה, שבירתה עכו, השתרעה מעתה לאורך החוף עד יפו וכן הייתה מובלעת באזור רמלה-לוד. ממלכת עכו הצלבנית עשתה כמה ניסיונות להחזיר לעצמה את השטחים שאבדו לה וניהלה עם יורשיו של צלאח א-דין, האיובים, מערכת יחסים שכללה מלחמות והסכמים זמניים. מסע הצלב השלישי שיצא מאירופה במטרה להשיב את ארץ ישראל לידיים נוצריות הצליח לייצב את המצב, והחזיר לשליטת הממלכה חלק מהשטחים שאבדו לה. המאבקים הפנימיים בין האיובים לבין עצמם והתפוררות המדינה המוסלמית המאוחדת נוצלו על ידי הצלבנים לשיקום הממלכה. מסעי צלב חדשים ותרומה כספית גדולה של אירופה היוו סיוע נוסף. ב-1226 הצליחו הצלבנים לכבוש את ירושלים. ב-1241 נחתם הסכם שלפיו חזר הגליל לשלטון צלבני וב-1243 נחתם הסכם נוסף שהרחיב את השלטון הצלבני לרוב שטחי הארץ. המאבק עם האיובים התחדש ב-1244 בקרב הירביה שבו נחלו הצלבנים תבוסה. שוב עברו שטחים רבים לידיים מוסלמיות, והמדינה הצלבנית רותקה לאזור חוף צר. אירופה איבדה עניין בנעשה בארץ הקודש, וזרם התרומות התחיל להצטמצם. מסעי צלב חדשים לא הצליחו לאושש את המדינה. ב-1250 השתלטו הממלוכים על מצרים והדיחו את האיובים. ב-1260 בקרב עין חרוד הם הביסו את המונגולים שפשטו על הארץ. ביברס, סולטאן מצרים, תקף את הערים שעוד נותרו בידיים פרנקיות בשנות ה-60 וראשית שנות ה-70 והצליח לצמצם את האחיזה הנוצרית לשלוש ערים בלבד: עכו, צור וצידון ועוד אי אלו מבצרים. עכו נפלה ב-1291 והקיץ הקץ על הממלכה הצלבנית בארץ ישראל. דמוגרפיה ממלכת הצלבנים הייתה חברה של כובשים ונכבשים. מצד אחד הפרנקים ומצד שני האוכלוסייה שנמצאה בארץ בעת הכיבוש, שהייתה בעלת הרכב מגוון: נוצרים מזרחים (אורתודוקסים), מוסלמים, יהודים ושומרונים. מרבית משתתפי מסעי הצלב שבו לארצותיהם, ובימיה הראשונים של הממלכה היה מספר הצלבנים שנותרו בה זעום, ולא עלה על אלפים אחדים. לא קיימים נתונים מדויקים אודות מספר הפרנקים שהשתקעו בארץ. משערים שלפני קרב קרני חיטין וכיבוש ירושלים (1187) עמד מספר הפרנקים על כ-100,000–120,000 נפש. עם נפילת הממלכה עזבו אותה הנוצרים הקתולים, ורק קומץ ערים במישור החוף נותרו בידיים פרנקיות. אוכלוסיית ערים אלו הייתה הומוגנית יותר, ורובה ככולה ממוצא אירופאי. רוב הצלבנים ישבו בתוך ערים גדולות, בעיקר בירושלים, עכו וצור. ירושלים הייתה נוצרית כולה ועל יהודים ומוסלמים נאסר לגור בה. בתחילת הכיבוש התרוקנו ערי החוף מהתושבים הלא-פרנקים בעקבות מעשי טבח וגירוש, אבל לאחר התייצבות השלטון הייתה שיבה מסוימת. ערי פנים הארץ נכנעו ולכן רוב התושבים המקומיים נשארו. בכל הערים חיו בסך הכול בין 50,000 ל-100,000 תושבים. בעכו היו 40,000 תושבים, באשקלון 10,000 תושבים, בירושלים 20,000 ובשאר הערים נעו המספרים בין 2,000 ל-5,000 איש. בני הארץ הופלו לרעה בערים, אולם באזורים הכפריים הם נהנו מאוטונומיה מסוימת והורשה להם להמשיך בחייהם הרגילים. האוכלוסייה הכפרית, מורכבת ברובה מנוצרים-מזרחים וממוסלמים, הייתה האוכלוסייה הגדולה ביותר, ומנתה כ-250,000 נפש. החוקרים חלוקים לגבי מספר הכפרים שהיו בארץ בתקופה הצלבנית, בין 200–300 ועד 1,000 כפרים. הפרנקים לא הצליחו לשלב בממלכתם את הנוצרים המזרחים שחיו בארץ ישראל, זאת בשונה ממדינות צלבניות אחרות כגון אדסה וטריפולי שבהן התקיים שיתוף פעולה אדוק עם הארמנים והמרונים (בהתאמה), שמונו על ידי השליטים הפרנקים למשרות בכירות בשלטון והראשונים אף לחמו בצבאותיהם. לעומתן, שיתוף הפעולה בין הפרנקים לנוצרים המקומיים בארץ הקודש התבסס על אינטרסים קרים, והסתכם בעיקר בהגנה של הפרנקים על אדמותיהם החקלאיות של הנוצרים המקומיים מפשיטות, ובתמורה הנוצרים המקומיים סיפקו לפרנקים מזון; וכן בעידוד התיישבותם של הנוצרים המזרחיים בערים הגדולות, ברבעים נטושים של מוסלמים ויהודים, כפי שהיה בירושלים, על מנת לאכלס אותן ולקדם את המסחר. על אף שתחילה רבים מהם ראו בצלבנים כמשחררים, ובירכו על היציבות השלטונית שהם הביאו לאזור, זאת לאחר כשלושה עשורים של אנרכיה בארץ (לאור המאבקים בין הסלג'וקים לפאטימים על השליטה בה); במשך מרבית הזמן היו הנוצרים המזרחיים נייטרלים בין הצדדים, וגילו אדישות לגורל הממלכה ולזהות השליט. כישלון הצלבנים ליצור רוב פרנקי היה בעוכריהם, וגרם בסופו של דבר לנפילת הממלכה. לא הייתה שפה רשמית לממלכה, אך מרבית הפרנקים דיברו בעיקר צרפתית עתיקה ואילו הסוחרים האיטלקים דיברו איטלקית. האוכלוסייה המקומית דיברה יוונית וערבית, ואילו הלטינית שימשה את הממלכה כגשר בינה לבין מדינות אחרות באירופה. גאוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250px\|מדינות צלבניות בשיא גודלן (צהוב בהיר) צהוב כהה – הממלכה הצלבנית אחרי התערבותו של פרידריך השני ליבה של הממלכה היה בארץ ישראל. גבולותיה אינם דומים לגבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל – הנגב בדרום היה ברובו מחוץ לשליטה צלבנית, אך הצלבנים שלטו בעבר הירדן המזרחי ובלבנון ובחלקים מסוריה. גבולות המדינות הצלבניות האחרות שנוסדו בעקבות מסע הצלב הראשון הגיעו עד טורקיה. ממערב לממלכה שכן הים התיכון. גבולות עד קרב קרני חיטין בתחילתה לא הייתה הממלכה אלא קומץ ערים שהיו בשליטת הפרנקים, עם מרכז גדול בירושלים, שהייתה בירת הממלכה, וכמה מבצרים פזורים. הדרכים היו פרוצות, וחבורות שודדים הפילו את חיתתם על הצליינים שביקשו להתפלל במקומות הקדושים. תנופת הכיבוש לא נעצרה עם ההשתלטות על גרעין ראשוני זה, ובזו אחר זו נפלו הערים המוסלמיות בידי הצלבנים. צור נכבשה ב-1124, ואשקלון, המעוז המוסלמי האחרון בארץ ישראל, נכבשה ב-1153. בשלב זה הגיעה הממלכה לשיא גודלה. שטחה היה גדול בהרבה משטחה של מדינת ישראל המודרנית. בתקופה זו שלטו הצלבנים על כל קו החוף, מגבול מצרים עד סוריה המודרנית. כל אזורי השפלה, יהודה, השומרון, בקעת הירדן והגדה המזרחית של הירדן היו נתונות לשליטת הממלכה. בצפון מזרח הגיע גבולה עד להרי הגולן, ובדרום שלטה הממלכה על מרבית הנגב, אם כי הוא לא היה מיושב על ידי הפרנקים, אלא על ידי הבדואים. מפרץ אילת גם כן היה נתון לשליטתם לפרק זמן קצר. מקרב קרני חיטין והלאה עם מפלת צבאה בקרב קרני חיטין (1187) איבדה הממלכה את מרבית שטחיה, ואת ירושלים יחד איתם. החזקותיה הצטמצמו למספר ערים ומבצרים, שהיו נתונים במצור מוסלמי. מסע הצלב השלישי, שנועד לשקם את הממלכה ולהחזיר את ירושלים לידי הצלבנים, נחל הצלחה חלקית בלבד. ריצ'רד לב הארי, מנהיג מסע הצלב שנותר בארץ עד סופו, הצליח להחזיר לידי הממלכה רק רצועת חוף צרה. בירת הממלכה עברה מירושלים שהייתה בידיים מוסלמיות לעכו, שהייתה באותה תקופה עיר נמל חשובה. פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הצליח להחזיר לידי הממלכה בשנות ה-20 של המאה ה-13 את ירושלים וחלק מהשטחים שאבדו לה. למרות חזרת ירושלים לשליטת הפרנקים, הבירה נותרה בעכו, והיישוב הפרנקי בירושלים היה מצומצם. מלאכתו של פרידריך ירדה לטמיון עם תבוסת הצלבנים בקרב הירביה (1244). קרב זה סימל את תחילת הסוף של הממלכה, ועריה אבדו בזו אחר זו בסדרה של פלישות מוסלמיות, שסופן בחורבן הממלכה כולה. אקלים ויישובים האקלים בימי הביניים בארץ ישראל היה דומה לאקלים בתקופה המודרנית: גשום בחורף, חם ולח בקיץ. פני השטח היו הרריים בגליל ובגולן, ומדבריים בדרום ובמזרח. נסיכות אנטיוכיה ורוזנות אדסה נהנו משטחים פוריים יותר וממרעה נוח יותר, ולכן היה קל יותר לגדל בהן סוסים שהיו בשימוש הפרשים בצבאה של הממלכה. אף על פי שלא היה שוני משמעותי באקלים, הנוף היה שונה במקצת מהנוכחי. הארץ הייתה מיוערת יותר, ושימשה משכן לחיות בר רבות יותר. ארץ ישראל הייתה משופעת במרכזים עירוניים משחר ההיסטוריה. גם בתקופה הצלבנית היו בה ערים רבות, חלקן גדולות מאוד יחסית לתקופתן. בניגוד למקובל באירופה בתקופה המקבילה, האצולה הצלבנית העדיפה להתגורר בערים ולא בכפרים ובעיירות קטנות. האזור הכפרי היה מאוכלס רובו ככולו בפלחים מוסלמים. אף שרשת הדרכים לא הייתה מפותחת במיוחד, היא סיפקה את צורכי הממלכה. המסחר הרווחי בדרך הבשמים עבר בשטחי ממלכת ירושלים, בצד עוד כמה דרכי מסחר חשובות שהשתמרו עוד מהעת העתיקה והמשיכו לפעול כסדרן. עליהן נוסף נתיב חשוב שעבר בחלקה הדרום-מזרחי של הממלכה, בעבר הירדן המזרחי. דרך זו שימשה את עולי הרגל לחג' למכה. כלכלה שמאל\|ממוזער\|250px\|היפרפרון ביזנטי הכלכלה בממלכה הייתה פיאודלית, אך בניגוד לאירופה המערבית בתקופה המקבילה, דגש רב ניתן למסחר ובעיקר לסחר ימי. המטבע הנפוץ בממלכה היה הביזנטין, אך מטבעות נוספים היו נפוצים גם כן. כלכלת הממלכה התבססה ברובה על חקלאות. עיקר כוח העבודה הורכב מהפלחים המוסלמים שישבו בכפרים. בדרך כלל לא התערבו הצלבנים בנעשה בתוך הכפרים, והסתפקו בתשלום מס בצורת תוצרת חקלאית. ה"ראיס", מנהיג הקהילה, נחשב מעין וסאל של האציל שהיה בעל האדמה, אך מכיוון שהאצילים התגוררו בערים הייתה לקהילות רמה גבוהה של אוטונומיה. הם גידלו תוצרת חקלאית עבור הצלבנים, אך לא היו חייבים בשירות צבאי עבורם כפי שנדרשו וסאלים באירופה. גם בני ערי-המדינה האיטלקיות שישבו בערי הנמל בממלכה היו פטורים משרות צבאי. בשל מדיניות גיוס זו היו צבאות הצלבנים קטנים, ורוב החיילים היו מהמשפחות הצרפתיות העירוניות. עקב מיעוט הקרקע, רק אצילים מעטים שלטו על שטחים חקלאים ניכרים. היות שהחיילים רכשו בעצמם את כלי נשקם, נאלצו אבירים רבים להסתמך על תשלום כספי שהועבר להם מהממלכה. תשלום זה המוכר בשם "פאוד כספי" לא היה נהוג באירופה. המדינה הצלבנית ישבה על צומת דרכים חשוב בימי הביניים, ותבלינים רבים זרמו דרכה לעבר סוחרים אירופאים, בעיקר בני איטליה הצפונית. סוחרים אלו אף השתתפו בכיבוש חלק מערי החוף, וקיבלו רבעים פטורים ממס למסחר בתמורה לעזרתם הצבאית. אל הממלכה הצלבנית יובאו גם סחורות מאירופה, כמו בדים מצפון היבשת. יחסי חוץ ממלכת ירושלים ניהלה קשרים ענפים עם שכנותיה ועם אירופה המערבית. כמקובל בתקופה, יחסים אלו התבססו בעיקר על החלפת איגרות ומשלחות רמות דרג. הממלכה הייתה תלויה תלות מוחלטת באירופה המערבית, לרבות צבא, ציוד וגידול האוכלוסייה. משפסק הסיוע האירופי הניכר באמצע המאה ה-13, שקעה המדינה וחרבה כעבור עשורים אחדים. אירופה המערבית, מצידה, זכתה בעזרת ממלכת ירושלים וממלכות צלבניות אחרות באזור להשפעה תרבותית רבה ולדרכי מסחר חשובות. לצד היחסים עם אירופה המערבית, התקיימו יחסים עם מדינות נוצריות אחרות במזרח התיכון, דוגמת האימפריה הביזנטית. יחסים אלו ידעו עליות ומורדות. פעמים שיתפו הצלבנים פעולה עם הביזנטים, ופעמים נלחמו נגדם. למרות הקרבה הדתית, החזיקו שני הצדדים בגרסאות שונות של נצרות: הצלבנים היו קתולים, והביזנטים אורתודוקסים. בנוסף, ראו הביזנטים בצלבנים כובשים האוחזים בשטחיהם ההיסטוריים. יחסי הצלבנים עם שכניהם המוסלמים החלו בעוינות ובעימות מזוין בעת שכבשו הצלבנים את הארץ. לאחר מכן נוצרו קשרי מסחר, ואף בריתות הגנה ותקיפה בין הצלבנים למוסלמים. כך למשל פעלו הצלבנים בשיתוף פעולה עם דמשק בעת פלישותיהם למצרים בשנות ה-60 של המאה ה-12. לימים התאחדו המוסלמים עם הממלוכים, וסילקו את הצלבנים מארץ ישראל ומהמזרח התיכון כולו. הכוחות המזוינים של הממלכה צבא השדה של הממלכה והמסדרים הצבאיים הגנת הממלכה התבססה על שני יסודות חשובים: צבא השדה וביצורים. הביצורים כללו מבצרים בגדלים שונים וערים בצורות. צבא השדה לא עלה מעולם, אפילו בשיא כוחה של הממלכה, על 15,000 איש, ולכן הייתה חשיבות מכרעת לביצור הגבולות. מבצרים קטנים הוקמו כמעט בכל צומת דרכים חשוב ולאורך דרכי מסחר עיקריות, ופטרולים רכובים סיירו לאורך הדרכים ושמרו על הצירים. לצד המבצרים הקטנים נבנו מבצרי ענק עם חומות עבות וארוכות, שהיו יכולים לאכלס מאות ואף אלפי לוחמים. מבצרים אלו הוקמו במקומות אסטרטגיים, ושימשו כבסיסים קדמיים ליציאה לפעולה צבאית. הצבא שהגן על הממלכה הורכב משני גורמים עיקריים: צבא הממלכה וצבאות המסדרים. במאה ה-11 היו שני מסדרים גדולים פעילים בממלכה – הטמפלרים וההוספיטלרים, ובמאה ה-12 נוסף אליהם גם המסדר הטבטוני. לצד האבירים היו למסדרים פרשים קלים המוכרים בשם טורקופולים, ותפקידם היה לסייע לאבירים במלחמתם נגד הפרשים הקלים של המוסלמים. אף שהמסדרים נשמעו הלכה למעשה לפקודות המלך, הם לא היו תחת פיקודו הישיר ולא היו חייבים בשירות צבאי למען הממלכה. צבא הממלכה גויס בצורה דומה לגיוס צבאות אירופה באותה תקופה, וסיפק כמחצית מכלל האבירים ואת רוב חיל הרגלים. אל צבא הממלכה נוספו חילות מצב שמומנו על ידי מלכים ואצילים רמי מעלה מאירופה המערבית. גם האפיפיור נהג לממן ביד נדיבה את הגנתה של ממלכת ירושלים, וצליינים נוצרים רבים שעלו לרגל לירושלים חשו חובה להשתתף בלוחמה בכופרים. נוסף לחילות מצב שנשלחו מטעמם של תקיפי אירופה, יצאו מסעות צלב אחדים למטרת סיוע צבאי לממלכה, ומימון אירופי איפשר הקמת מערך ביצורים רחב היקף. אירופה העניקה גם סיוע דיפלומטי לממלכה, שאיפשר את חיזוק מעמדה. מערכת הביצורים שמאל\|ממוזער\|250px\|מבצר בעין חמד שמאל\|ממוזער\|250px\|ביצורי עכו מגבלת כוח האדם הביאה את הפרנקים לחזק את אחיזתם בממלכתם על ידי הקמת ביצורים. בסך הכל הוקמו כ-80 מבצרים וערים בצורות, חלקם גדולים עם מקום למאות לוחמים, וחלקם קטנים לעשרות בודדות של לוחמים. מבצרי הגבול לא נועדו להדוף פלישה רבתי, אלא לשמור על גבולות הארץ מפשיטות שוד וביזה, להגן על עיר נצורה עד בוא התגבורת, להרתיע ולעכב כוחות פולשים בדרך של ניתוק נתיבי אספקה, וכיוצא באלה תפקידים. במקרים של פלישה גדולה, גויס צבא השדה ובא להגנת הגבולות. המבצרים שימשו גם כבסיסי מוצא לפלישות הצלבניות לעומק השטח המוסלמי. בצד החשש מפלישות חיצוניות, עמדו הפרנקים מול בעיה פנימית – הם היו מיעוט בארצם. מרבית האוכלוסייה הייתה מוסלמית, והייתה סכנה מוחשית למרידה מצידה, במיוחד נוכח מעשי הטבח והזוועה שאפיינו את ראשית הכיבוש הצלבני. מרידה זו לא התממשה מעולם בגלל סיבות רבות, שאחת מהן היא הביצורים הרבים שהקימו הצלבנים. בימי הביניים שימש המבצר לא רק כבסיס צבאי, אלא גם כמרכז מנהלי וציבורי חשוב. האציל שלט על נחלתו מתוך טירתו המבוצרת. גם חיי המסחר, הדת והיבטים נוספים בחיי היום-יום התנהלו בצילו של המבצר. כמו כן, ביצור טירתו אפשר לאריסטוקרט עמדת עצמאות וביטחון מול המלוכה. במקרה של חילוקי דעות עם המלך, יכול היה האציל להתבצר בטירתו ורק במאמץ רב ניתן היה להכניעו אם לא הסכים להיכנע. אחרי מפלת חיטין והירביה גדלה חשיבותם של המבצרים, וכסף רב הושקע בביצור הערים שנותרו בידיים פרנקיות. על מנת לסלק את הצלבנים ולמנוע מהם נקודות אחיזה בארץ ישראל, פקד ביברס, סולטאן מצרים, להרוס באופן שיטתי כמעט את כל המבצרים הצלבניים שהצליח לכבוש. בהיעדר מקומות אחיזה שניתן היה לבנות בהם ראשי גשר להתרחבות, נמנעו הצלבנים מפלישה נוספת. משטר שמאל\|ממוזער\|150px\|גוטפריד מבויון. על חזהו סמל ממלכת ירושלים המשטר בממלכה היה מבוסס על השיטה הפיאודלית המקובלת באירופה המערבית. אך למרות קווי הדמיון הרבים, היו במדינות הצלבניות מאפיינים משטריים אחדים שבלטו בשונותם על פני המקובל במרבית אזורי אירופה המערבית. כך למשל, כדי למשוך אבירים מאירופה, הורשו נשים בממלכה לרשת את הוריהן. כך היו בממלכה נשים בעלות נחלות או שצפויות לרשת נחלות, שברית נישואים איתן הייתה אטרקטיבית לאצילים אירופאים רבים. בראש המדינה עמד המלך, ומתחתיו האריסטוקרטים הבכירים. החלטות חשובות התקבלו בבית הדין-העליון, אסיפת החצר של הממלכה. המוני פשוטי העם היו חסרי כוח פוליטי ממשי, והיו יכולים להשפיע רק דרך פנייה לאציל רם מעלה שייצג את עניינם. בתחילה היה כוחו של הכתר רב והשלטון היה ריכוזי וחזק, אך עם הזמן חלה דעיכה בכוחו של הכתר, והאצילים השונים קיבלו כוח רב יותר. המשבר התחיל עוד באמצע המאה ה-12, החריף לקראת סוף המאה, והתפתח לממדי ענק לאחר התבוסה בקרב חיטין. הממלכה התרסקה, ויחד איתה אבד הכוח המלכותי. ריצ'רד לב הארי, שהשתתף במסע הצלב וניסה לכונן מחדש את הממלכה אחרי תבוסתה לצלאח א-דין, לא התחשב בדעתו של מלך ירושלים המובס, גי דה ליזיניאן. אחרי תככים רבים וסכינאות רבה, קיבל אדם אחר את הכתר במקומו של גי. המצב המשיך להתדרדר, והכתר עבר בירושה לנשים שנישאו לאצילים רמי מעלה, שחלקם אפילו לא היו תושבי ממלכת ירושלים. כך קיבל את הכתר קיסר האימפריה הרומית הקדושה. במצב החדש שנוצר, שבו אין בירושלים מלך בעל סמכות חזקה, איבד הכתר את שאריות יוקרתו וכוחו. הכוח עבר מן המלך אל האריסטוקרטים הבכירים ואל המסדרים הצבאיים. עם ההפסד בקרב הירביה, ותחילת ההתקפה הממלוכית על הממלכה במחצית השנייה של המאה ה-13, החל להצטמק שטחה של הממלכה, ויישוב אחר יישוב נפל לידי הממלוכים. במצב זה נוצר תוהו ובוהו מוחלט, והשלטון המרכזי חדל מלתפקד. כרונולוגיה של מלכי ירושלים אלה הם מלכי ירושלים מ-1099 ועד 1291: מלך תקופת מלוכה שליט בפועל גוטפריד מבויון (מגן הקבר הקדוש) 1099–1100 בלדווין הראשון 1100–1118 בלדווין השני 1118–1131 אסטאס גרנייה 1123גיום מביר 1123–1124 מליסנדה ופולק מאנז'ו 1131–1153 פולק איבד את השפעתו לאחר 1136 ומת ב-1143, ומליסנדה המשיכה ומלכה בלדווין השלישי 1143–1162, הוכתר כשליט במשותף ויורשה של מליסנדה. דרש סמכויות מלאות ב-1153 יחד עם מליסנדה 1153–1161 אמלריך הראשון 1162–1174 בלדווין הרביעי 1174–1185 רמון השלישי מטריפולי 1174–1177גי דה ליזיניאן, 1183–1184 בלדווין החמישי 1185–1186 רמון השלישי מטריפולי 1185–1186 סיבילה וגי דה ליזיניאן 1186–1187 ירושלים אבדה לצלבנים ב-1187, סיבילה מתה ב-1190 אך גי דה ליזיניאן סירב לוותר על כתרו. המאבק על המלוכה נמשך עד 1192, ולאחריו מלכו מלכי ירושלים על רצועת חוף צרה בארץ ישראל ובלבנון איזבל הראשונה 1192–1205 עם קונרד ממונפראטו 1192 עם אנרי הראשון 1192–1197 עם אמלריך השני 1198–1205 מרייה ממונפראטו 1205–1212 ז'אן מאיבלין, אדון ביירות 1205–1210 עם ז'אן דה בריין 1210–1212 איזבל השנייה 1212–1228 ז'אן דה בריין 1212–1225 עם פרידריך 1225–1228 קונרד השני 1228–1254 פרידריך 1228–1243אליס מקפריסין 1243–1246הנרי הראשון 1246–1253פלזאנס מקפריסין 1253–1254 קונרד השלישי 1254–1268 פלזאנס מקפריסין 1254–1261איזבל דה ליזיניאן 1261–1264הוגו, מלך ירושלים 1264–1268 איג, מלך ירושלים 1268–1284 שרל מאנז'ו 1277–1285 ז'אן השני 1284–1285 אנרי השני 1285–1291 כיבוש עכו ב-1291 וסופה של הממלכה פוליטיקה שורשי המחלוקת הפוליטית בממלכה נעוצים באופי התקופה ובאירועים שהביאו להקמתה. מסע הצלב הראשון לא נהנה מהנהגה מסודרת, ומשתתפיו סרו לפקודותיהם של אריסטוקרטים בכירים אחדים, כל אחד מהם ניצב בראש מחנה משלו. אריסטוקרטים אלה נאבקו בינם לבין עצמם על זהותו של שליט הממלכה החדשה. חלק ממשתתפי המסע, ובמיוחד שליח האפיפיור, טענו שיש לכונן ממלכה דתית ששליטה ימונה בידי האפיפיור. מחלוקות אלו הסתיימו בבחירתו של גוטפריד מבויון לשליט שנשא תואר לא מקובל בתקופה ההיא: מגן הקבר הקדוש. גוטפריד נפטר שנה לאחר שקיבל את התואר, ושליט חדש, בלדווין הראשון, הצליח להכריע את הסוגיה והוכתר למלך. בתחילה היה השלטון המרכזי חזק ויציב, אך תוך שנים לא רבות נוצרו בקיעים במבנה המשטר. בדומה לנעשה באירופה המערבית, אריסטוקרטים בכירים ניסו לזכות באוטונומיה בתחומי נחלתם. היה זה מאבק פוליטי תמידי בין המלך ותומכיו לבין האריסטוקרטים ששאפו להשיג את עצמאותם מהמלוכה. המאבק ידע עליות ומורדות, אך מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין (1187) טרפה את הקלפים. המלך נותר ללא נחלתו, והנוצרים חזרו לשלוט בארץ רק הודות לסיוע-חוץ מידיהם של משתתפי מסע הצלב השלישי. המלוכה לא הצליחה להתאושש מהפגיעה הקשה ביוקרתה, ואף שהממלכה לא החליפה באופן רשמי את משטרה ועדיין עמד בראש, לפחות להלכה, מלך, הרי שהשפעתם של האריסטוקרטים גָדְלה מאוד. המצב הוחרף כאשר הכתר עבר לשליטי האימפריה הרומית הקדושה, כתוצאה מנישואיו של קונרד למלכת ירושלים בשנות ה-20 של המאה ה-13. אביו, פרידריך, הגיע לארץ ישראל בכבודו ובעצמו כדי להסדיר את ענייניו של בנו, אך נאלץ לחזור לאירופה. קונרד לא הראה התעניינות מיוחדת במתרחש בממלכה, והשלטון עבר למעשה לנציגו של הקיסר שנשא בתואר "ביילי". האריסטוקרטיה המקומית לא קיבלה את הסידור הזה, והתעורר מאבק חריף שגלש לעיתים קרובות לעימות מזוין. לבסוף משכו הקיסרים את ידם מהנעשה בארץ, והיא שקעה לתוך מחלוקת בין האריסטוקרטים על הבכורה. גם התנאים המיוחדים שהיו בארץ ישראל תרמו להחמרת המצב. המסדרים הצבאיים שנוצרו בה בתחילת המאה ה-12 התחזקו מאוד, ועם אובדן מרבית השטחים אחרי מפלת חיטין הם היו לכוח הצבאי העיקרי בממלכה, שאביריה לא היו יכולים לחמש את עצמם בהיעדר מקורות פרנסה. בעקבות תהליך זה הפכו האבירים באופן מעשי לנותני הטון בפוליטיקה, בעיקר אחרי מסע הצלב השלישי, אף שלהלכה היו ראשי המסדרים כפופים לאפיפיור ולא לממלכה. הממשל המקומי בדומה למשטר הממלכתי, גם הממשל המקומי בממלכה היה מבוסס על הדגם הפאודלי. למלך הייתה נחלה משלו, ולצידו עוד ארבע סניוריות גדולות וכמה קטנות. הסניוריות היו כפופות בעקיפין למשטר המרכזי. מלבד הממשל המלכותי וממשל הסניורים, התקיימו גם איים של אוטונומיה מקומית. אוטונומיה מקומית ניתנה למסדרים הצבאיים באזורי הספר, וכן לסוחרים של הרפובליקות האיטלקיות כתשלום על עזרתם בכיבוש ערי החוף. שטחי הכתר כללו בעיקר את אזורי ירושלים ואת ההר. הסניוריות העיקריות היו (מלבד הנחלה המלכותית): נסיכות הגליל נסיכות עבר הירדן רוזנות יפו ואשקלון סניוריית צידון עם תבוסת הממלכה בקרב קרני חיטין (1187) אבד מרבית שטחה למוסלמים, ומסע הצלב השלישי, שיצא להשיב את ירושלים לידיים פרנקיות, הצליח רק באופן חלקי. מרבית הסניוריות הפכו לתארים נבובים, שמאחוריהם לא עמדה בעלות על הקרקע. האוטונומיה המקומית גדלה, ובמאה ה-13 נהנו רוב שטחיה המצומצמים של הממלכה מאוטונומיה מקומית. תהליך זה התרחש בעיקר עקב היחלשות המלוכה והאצולה, שלא היה בכוחן לשאת בהוצאות הכבדות של אחזקת מוצבי החוץ, ולכן המוצבים נמסרו למסדרים. הסוחרים האיטלקים, מצידם, הצליחו לקנות את שטחיהם על ידי מתן שירותים שונים לממלכה. הם אומנם זכו לאוטונומיה מקומית כבר במאה ה-12 בתמורה לשירותים דומים, אך במאה ה-13 התרחבה התופעה לממדים גדולים במיוחד. דת שמאל\|ממוזער\|250px\|כנסיית הבשורה היוונית אורתודוקסית בנצרת אף שאחד המניעים העיקריים ליציאת מסע הצלב הראשון היה דתי, הממלכה התאפיינה בשלטון חילוני ולדת היה תפקיד משני. המערכת הדתית בממלכה התבססה על שלושה מרכיבים עיקריים. הדת השלטת בממלכה הייתה הנצרות הקתולית, שהביאו איתם הכובשים הפרנקים. הפטריארך הלטיני עמד בראש כנסייה זו, והיא נהנתה מבכורה ומהקלות שונות במיסוי. בניגוד לנעשה באירופה המערבית, הכנסייה הייתה חייבת בתשלום מסוים – היא נדרשה לספק חיילים לצבא הממלכה. לצד הנצרות הקתולית, הייתה נפוצה גם הנצרות האורתודוקסית. כנסייה זו הייתה קשורה באופן הדוק לאימפריה הביזנטית, ומרבית הנוצרים שגרו במזרח התיכון לפני בוא הצלבנים השתייכו לזרם זה בנצרות. הנוצרים האורתודוקסים נהנו ממספר הטבות על פני האוכלוסיות הלא נוצריות, כגון האיסור למכור אותם לעבדות, אך הופלו לרעה יחסית לנוצרים הקתולים. החלק החשוב השלישי היה מורכב ממוסלמים. לפי עדות משלהי המאה ה-10 הייתה מרבית האוכלוסייה המוסלמית סונית, למעט בכמה אזורים בצפון-מזרח ארץ ישראל. חוקר ממלכת הצלבנים יהושע פראוור מניח שעם הכיבוש המצרי של ארץ ישראל תחת הנהגה שיעית, התפשטה השיעה גם לחלקים המערביים של ארץ ישראל. מרבית החקלאים ותושבים הכפרים היו מוסלמים, ואלה היו השכבה המדוכאת ביותר באוכלוסייה. הלוחם והמלומד המוסלמי (1095–1188), בן לשושלת בַּ֫נו מונקד', מתאר בזיכרונותיו את מערכת היחסים שנרקמה בין הכובש הנוצרי לנכבש המוסלמי: לצד שלוש קבוצות גדולות אלה היו גם קבוצות קטנות יותר דוגמת היהודים והדרוזים, אך שיעורם היה נמוך. חגים שמאל\|ממוזער\|250px\|כנסיית הקבר הקדוש בירושלים חגיה של ממלכת ירושלים היו דתיים באופיים, והיו בין התמריצים העיקריים להגעת צליינים לארץ. כאן יכלו המאמינים לחזות במקום שבו התרחשו האירועים המתוארים בספרי הקודש, דבר שהוסיף פן חשוב לחווייתם. התהלוכות, שהיו מקובלות מאוד בימי הביניים, יצאו על פי רוב מכנסיית הקבר והמשיכו למקומות שונים הקשורים לחג. במהלך התהלוכה היו מופעי ראווה מרשימים, שלא היו בהכרח בעלי משמעות דתית. מרבית חגי הממלכה היו משותפים לעולם הנוצרי הקתולי, מלבד שניים: חגיגת כיבוש ירושלים וחנוכת כנסיית הקבר. מדי שנה ב-15 ביולי, חגגה הממלכה את כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099, ובשנת 1149, שנת היובל לקום המדינה, נוספה חגיגה לציון חנוכת כנסיית הקבר. שחרור העיר נחגג בתהלוכה מפוארת, לפי מיטב המסורת של ימי הביניים, שבראשה צעד ראש הכנסייה הלטינית, הפטריארך הלטיני. התהלוכה יצאה מכנסיית הקבר וצעדה אל "מקדש האדון" (הכינוי הצלבני לכיפת הסלע), שם נעצרה התהלוכה ונערכו תפילות המוניות. לאחר התפילה המשיכה התהלוכה מזרחה אל מחוץ לחומות העיר, לעבר בית קברות שבו היו קבורים חללי הצלבנים שנהרגו בכיבוש העיר. לאחר מעבר על פני הקברים המשיכה התהלוכה צפונה לעבר צלב גדול שסימן את המקום שבו פרצו הצלבנים את חומות העיר. תפילת הודיה ודרשת הפטריארך סיימו את אירועי החג. היישוב היהודי מקום מיוחד בפריסת היישובים היהודיים שקיומם מתועד במאה ה-12 שמור לגליל ובמרכזו טבריה וצפת שתפסה מקום מרכזי במחצית השנייה של המאה ה-13. היישוב היהודי בכפרים, שהתייחס לשרידי היהדות הגלילית ששרדה לאחר הטבח שערכו בהם הקיסרים הביזנטים יוסטיניאנוס והרקליוס, התרכז בעיקר בגוש ההררי של הגליל העליון, בין עלמה לצפת. עכו הייתה החשובה בקהילות היהודיות בארץ ישראל של המאה ה-13 אחות לקהילות יהודיות לאורכה של רצועת החוף החל בביירות, צידון ועבור בצור, קיסריה ואשקלון. הייתה למרכז רוחני ומקום מפגש בין חכמי שלושת מרכזי התרבות היהודיים: הצרפתי-אשכנזי, הספרדי והמזרחי, מפגש שתוצאותיו ניכרות בספרות העברית בימי הביניים. ממנה התפתחה התפיסה של חידוש יישוב הארץ כמסקנה מכישלון הצלבנים והכובשים שקדמו להם ליישבה בבחינת הוכחת ההבטחה הקדומה, "ושממו אויביה עליה" ויצאה קריאתו של הרמב"ן לעלייה והתיישבות, כמצוות עשה בכל עת, כתנאי לגאולת עם ישראל וארץ ישראל. הנוסע בנימין מטודילה שביקר בארץ ישראל ב-1170 לערך מצא בכל הארץ למעלה מ-1,000 משפחות יהודיות, על פי הפירוט בטבלה: יהודים בארץ ישראל בשנת 1170 עכו 200 טבריה 50 עלמה 50 קיסריה 200 יפו 1 לוד 1 רמלה 300 ירושלים 4 בית לחם 2 בית-גוברין 3 בית נובה 2 זרעין 1 אשקלון 200 בשנת 1180 לערך ביקר בארץ הנוסע פתחיה מרגנסבורג והוא מנה כ-300 משפחות יהודיות. עליית בעלי התוספות במהלך המאה ה-12 אוששה מעט את היישוב היהודי המדולדל ואת רמתו התורנית. מעמדם החוקי של היהודים בממלכה היה דומה לזה של יתר התושבים הלא-פרנקים. כל גבר יהודי בן 15 ומעלה היה חייב בתשלום מס גולגולת. החוק הפרנקי אסר על יהודים להחזיק ברכוש קרקעי בשטחי הממלכה, והם היו כפופים לבתי הדין הפרנקיים בעניינים שנגעו לבני קבוצות אתניות שונות. בחלק מן הקהילות פעלו בתי דין רבניים שעסקו בעניינים פנים-קהילתיים. מכתבים מן הגניזה מעידים על כך שחיי היהודים בעת השלטון הפרנקי לא היו נוחים. ראו גם ירושלים בתקופה הצלבנית לקריאה נוספת יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963 יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1976 בנימין זאב קדר - פרסם מאמרים רבים וספרים אחדים על ממלכת ירושלים (את הרשימה המלאה אפשר לראות בערך אודותיו). איריס שגריר, מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה, האוניברסיטה הפתוחה, פרק ה: ממלכת ירושלים הפרנקית, עמ' 270–334. ישראל רול, אורן טל ומיכאל וינטר (עורכים), מפגש הצלבנים והמוסלמים בארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007 - אסופת מאמרים בעברית אודות מבצרים שונים בארץ ישראל ופרטים נוספים על הממלכה הצלבנית. איתמר עצמון, בשם הצלב, על השתקפות המגמות הפוליטיות והתרבותיות בממלכה הצלבנית בראי המטבעות, מתוך "הצד השלישי של המטבע", מגזין סגולה, מרץ 2012. Shlomo Lotan - The ‘Other’ in the Latin Kingdom of Jerusalem The Crusaders and their Varying Images of the Muslims in the Eastern Mediterranean Basin, The Mediterranean Other - The Other Mediterranean, M. Brehl, M. Dabag, K. Platt and A. Eckl (eds.), (further coming 2018). Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge University Press, 1951-54. Jonathan Riley-Smith - ספרים רבים. Hans E. Mayer, The Crusades, Oxford University Press, 1965 (במקור יצא בגרמנית) Malcolm Barber and Keith Bate, Letters from the East - Crusaders, Pilgrims and Settlers in the 12th-13th Centuries, Ashgate, 2013 קישורים חיצוניים ד"ר מירון בנבנשתי, ירושלים של החרב המתהפכת - ממלכת הצלבנים, באתר מסע אחר אוסף מפות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח יובל בן עמי מלך ירושלים, אשקלון והשלום: שלושה סיפורים על צלבנים הערות שוליים מרכז\|ממוזער\|750px\|תל אפק (מבצר אנטיפטרוס) * קטגוריה:ארץ ישראל: היסטוריה קטגוריה:המדינות הצלבניות קטגוריה:מדינות לשעבר במזרח התיכון קטגוריה:ארץ ישראל: ישויות מדיניות	2024-10-12T15:58:27
אוכלוסית העולם	הפניה דמוגרפיה של העולם	2017-08-10T00:18:06
Netscape navigator	REDIRECT נטסקייפ	2004-08-11T08:04:38
פינק אנדרסון	פינקני "פינק" אנדרסון (אנגלית: Pinkney "Pink" Anderson; 12 בפברואר 1900 - 12 באוקטובר 1974) היה זמר בלוז וגיטריסט אמריקאי. ביוגרפיה אנדרסון נולד בלורנס, צפון קרוליינה. לאחר שגדל בספרטנבורג, צפון קרוליינה, הוא חבר לדוקטור קר לחברת תכשירים רפואיים כדי לשעשע את הקהל (בשירה, ריקודים וסטנד-אפ), בזמן שקר ניסה למכור את התכשירים הרפואיים שאותם רקח. ב־1916, אנדרסון פגש את סימי דולי בספרטנבורג, ממנו למד פינק להיות זמר בלוז. כאשר אנדרסון לא נסע עם דוקטור קר, הוא ודולי ניגנו בפני אסיפות קטנות בספרטנבורג וקהילות שכנות. כאשר דוקטור קר פרש לגמלאות בשנת 1945, אנדרסון נשאר קרוב לבית והעביר זמנו בניגון על גיטרה קטנה ומפוחית, כדי לשמור על כישרונו המוזיקלי מהתנוונות. בעיות לב אילצו אותו לפרוש בשנת 1957. לאחר מכן, אנדרסון הקליט מספר שירים בשנות ה־60 ואף השתתף בסרט אנשי הבלוז שיצא לאקרנים בשנת 1963. את שלהי חייו העביר בעוני מחפיר, כאשר הוא מתקיים מאירוח משחקי קלפים ומכירת משקאות חריפים, חוקיים ולא חוקיים כאחד. בנו של פינק, הידוע גם בכינוי "פינק אנדרסון הקטן", משמר את מסורתו המוזיקלית של אביו, ופעיל כיום כאמן בלוז בג'ורג'יה. דיסקוגרפיה 1961 American Street Songs 1961 Vol. 1 Carolina Bluesman 1962 Carolina Medicine Show Hokum & Blues 1962 Vol. 2 Medicine Show Man 1963 Ballad & Folksinger, Vol. 3 ½ של פינק פלויד בשנות ה־60, סיד בארט הקים להקה בשם פינק פלויד, על ידי שילוב שמם של אנדרסון ופלויד קאונסל. כמו כן, קיימת סברה שבארט אף השתתף באחד מאריכי הנגן של אנדרסון. קישורים חיצוניים פינק אנדרסון קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס קטגוריה:זמרים אמריקאים קטגוריה:זמרי בלוז קטגוריה:גיטריסטים אמריקאים קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1900 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1974	2024-07-16T18:51:56
פלויד קאונסל	פלויד קאונסל (אנגלית: Floyd Council; 2 בספטמבר 1911 - 9 במאי 1976) היה מוזיקאי בלוז אמריקאי. חייו פלויד נולד בשפל היל, צפון קרוליינה להארי וליזי קאונסל, והחל את הקריירה המוזיקלית שלו ברחובות צ'אפל היל בשנות ה-20 יחד עם שני אחיו, לאו ותומאס. לפי ראיון שנערך עמו ב-1969, פלויד הצהיר שהוא הקליט 27 שירים במהלך הקריירה שלו, שבעה מהם כליווי מוזיקלי ללהקת Blind Boy Fuller, עמם עבד במהלך שנות ה-30. בשנות ה־60 עבר פלויד שבץ, אשר גרם לו לשיתוק חלקי בשרירי הגרון ולירידה ביכולתו המוטורית, אולם הוא נשאר צלול בדעתו. פלויד עבר לסנפורד, צפון קרוליינה, שם מת מהתקף לב בשנת 1976. דיסקוגרפיה לא ידוע על תקליטים שבהם ישנן עבודות בלעדיות של פלויד; אולם התקליטור "בלוז קרוליינה" כולל שישה שירים אותם הוא הקליט. הסדרה של Blind Boy Fuller בשם "ההקלטות המלאות" מכילה שירים רבים בהם פלויד מנגן בגיטרה. ½ של פינק פלויד בשנות ה־60 סיד בארט הקים להקה בשם פינק פלויד על ידי שימוש בשמם הפרטי של קאונסל ופינק אנדרסון. קישורים חיצוניים עוד על פלויד קאונסל קטגוריה:מוזיקאים אמריקאים קטגוריה:מוזיקאי בלוז קטגוריה:נכים אמריקאים קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1911 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1976	2024-07-16T18:52:40
תבלינים		2024-04-22T08:04:39
דגל סודאן	דגל סודאן (בערבית: علم السودان, בתעתיק מדויק: עלם אלסודאן) הוא דגלה הלאומי של סודאן. הוא אומץ ב-20 במאי 1970. הדגל הוא דגל טריקולור בצבעי הלאומיות הכלל-ערבית: אדום, לבן ושחור. משולש ירוק נמצא סמוך לניצב הדגל. עד המהפכה הצבאית של 1969 דגל סודאן היה דגל טריקולור בצבעים הכלל-אפריקאיים: כחול, צהוב וירוק. הצבע האדום מסמל את המאבק של סודאן להקמת אומה ערבית גדולה. הלבן מסמל את האסלאם, את השלום, את האור והאהבה. השחור מסמל את המהפכה בסודאן, והירוק מסמל עושר וחקלאות. ראו גם קישורים חיצוניים סודאן, דגל קטגוריה:סודאן: סמלים לאומיים סודאן סודאן סודאן	2024-03-31T03:25:49
דגל סיישל	דגל סיישל (באנגלית: Flag of Seychelles, בצרפתית: Drapeau des Seychelles) הוא דגלה הלאומי של סיישל. הוא אומץ רשמית ב־18 ביוני 1996. צבעי הדגל מסמלים את עתידה של המדינה ואת תנועתה של המדינה לעבר הקדמה והפיתוח בעתיד. הצבע הכחול מסמל את השמיים ואת האוקיינוס ההודי, בו מצויים האיים; הצהוב מסמל את השמש הנותנת אור וחיים; האדום את תושבי האיים העובדים יחד למען עתיד של אחדות ואהבה; הלבן מסמל צדק חברתי והרמוניה, והירוק מסמל את האיים ואת הצומח בהם. הדגל המקורי של האיים אומץ עם קבלת עצמאות האיים ב־29 ביוני 1976. בשנת 1977, עם הפלת הנשיא ג'יימס מאנצ'ם על ידי פרנס אלברט רנה, הוחלף הדגל בדגל המפלגה העממית המאוחדת של סיישל, שהוחלף בשנת 1996 בדגל הנוכחי. ראו גם קישורים חיצוניים סיישל, דגל קטגוריה:סיישל: סמלים לאומיים סיישל	2022-10-24T20:02:43
כפר גלובלי	REDIRECT הכפר הגלובלי	2004-08-11T12:10:36
דגל סלובניה	דגל סלובניה (בסלובנית: Zastava Slovenije) הוא דגלה הלאומי של סלובניה. עיצובו טריקולור המורכב משלושה פסים אופקיים בצבעי הלאומיות הכלל-סלאבית: לבן, כחול ואדום, כשסמל סלובניה ממוקם בקנטון (הפינה השמאלית העליונה), על רקע הפסים הלבנים והכחולים. לסמל צורת מגן, והוא מורכב מציור של שלוש פסגות הרים לבנים על רקע כחול, שמתחתיהן שני קווים גליים כחולים. מעל לפסגות ממוקמים שלושה כוכבים משושים בצבע זהב, המסודרים בצורת משולש. הפסגות מייצגות את הר טריגלב, הפסגה הגבוהה בסלובניה, הקווים הכחולים מייצגים את הים האדריאטי ונהרות מקומיים, והכוכבים לקוחים מסמל רוזני סלג'ה, שושלת אצילים סלובנית חזקה בחלק המאוחר של המאה ה-14, ובתחילת המאה ה-15. צבעי הדגל הם פאן-סלביים, אך שימשו כבר בסמלים מוקדמים יותר של סלובניה, ונחשבו לצבעיה הלאומיים גם לפני שהשתמשו בהם בדגל. הדגל בעיצובו הבסיסי הנוכחי עוצב בשנת 1848, במהלך מאורעות אביב העמים באירופה, כחלק מהמאבק של העמים הסלאבים באימפריה האוסטרו-הונגרית. עיצוב הדגל הושפע מדגל רוסיה. הדגל המשיך להיות מזוהה עם סלובניה במהלך התקופה שסלובניה היוותה חלק מיוגוסלביה. בשנת 1945 הוצב כוכב אדום על הדגל ששימש את הרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה. לאחר שסלובניה זכתה לעצמאות מיוגוסלביה, הכוכב הוסר והסמל החדש הוסף במקומו. הדגל אומץ באופן רשמי ב-27 ביוני 1991. ב-2005 החלה ממשלת סלובניה במערכה שתכליתה לשנות או להחליף לגמרי את הדגל, כדי להגביר את ההכרה הבינלאומית בסלובניה, ובמיוחד כדי להבדילה מסלובקיה והדגל שלה. ראו גם קישורים חיצוניים הצעות לדגל חדש לסלובניה סלובניה, דגל קטגוריה:סלובניה: סמלים לאומיים סלובניה סלובניה סלובניה סלובניה	2021-01-22T12:04:49
דגל סלובקיה	דגל סלובקיה אומץ ב-1 בינואר 1992. הגרסה המקורית לא כללה את הסמל, (צלב לורן שמזוהה יותר עם צבא צרפת החופשית.) שהוסף ב-3 בספטמבר באותה שנה. דגל זה, כמו הדגלים של שאר המדינות הסלאביות, הוא דגל טריקולור הכולל את צבעי הלאומיות הכלל-סלאבית: אדום, לבן וכחול - בדומה לדגל רוסיה. ראו גם קישורים חיצוניים סלובקיה, דגל קטגוריה:סלובקיה: סמלים לאומיים סלובקיה סלובקיה סלובקיה סלובקיה סלובקיה	2024-09-12T05:20:19
דגל סנגל	דגל סנגל (בצרפתית: Drapeau du Sénégal) הוא דגלה הלאומי של סנגל. הוא אומץ רשמית ב-20 באוגוסט 1960. הדגל מבוסס על דגל פדרציית מאלי הזהה לו, כאשר לדגל סנגל נוסף כוכב ירוק המופיע במרכז הדגל. הדגל הוא טריקולור (דגל תלת צבעי) בצבעים הכלל-אפריקאיים: ירוק, צהוב ואדום. עיצוב הסמל דגל סנגל הוא דגל תלת-פסי אנכי (טריקולור) בצבעי ירוק, צהוב ואדום שמוטען בכוכב בעל חמישה קודקודים בצבע ירוק. ירוק – לצבע משמעות סמלית דתית במרבית הדתות במדינה. באסלאם, דתם של 94% מהאוכלוסייה, הצבע הירוק הוא צבעו של הנביא מוחמד. הנוצרים רואים בירוק כמסמל תקווה, ואנימיסטים רואים בו כמסמל פוריות. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים סנגל, דגל קטגוריה:סנגל: סמלים לאומיים סנגל סנגל סנגל סנגל	2024-09-07T05:37:00
פלצבו	ממוזער ממוזער פלצבו (ידוע גם בתור פלסבו; מקור המילה בלטינית ופירושה "אני ארַצה"; המונח העברי הוא תְּרוּפַת דֶּמֶה - לפי קביעת האקדמיה ללשון העברית משנת תשנ"ה, או אֵינְבּוֹ) הוא טיפול דמה שבו נותנים לחולה בדרך כלל חומר נטול השפעה. אפשר לבצע שימוש בפלצבו במגוון צורות, כמו נטילת כדורים, זריקה, ואפילו ניתוחי דמה. האפקט מתרחש גם בטיפולים אמיתיים - מצבו של החולה משתפר בחלקו ללא קשר להשפעתה הישירה של התרופה שקיבל. תרופות פלצבו (או פרוצדורות דמה) משמשות במחקרים קליניים לבחינת יעילות הטיפול הרפואי (מתן הלא דמה). מעצם הידיעה, ההכרה והציפייה שהתרופה תטפל בבעיה הבריאותית חל שיפור במצב הגופני. כתוצאה, החולה עשוי להרגיש שיפור בתסמיניו. הפלצבו מעורר השפעה של תגובה פיזיולוגית בהמשך לגירוי הכרתי, והשפעה זו נקראת תגובת פלצבו, בהמשך לשכנועו של החולה כי קיבל תרופה (אף על פי שלא ניתן לו כל טיפול). תופעה זאת נקראת אפקט הפלצבו. השפעת הפלצבו נגזרת במידה רבה מהשקפותיו של החולה על הטיפול במחלה. בתוך כך, מערכת האמונות התרבותית בנוגע לטיפול עשויה להשפיע על יעילות אפקט הפלצבו, ולכן זו יכולה להשתנות מאזור לאזור. למשל, נמצא כי השפעת הפלצבו בניסוי בחולים בגרמניה הייתה גבוהה מהשפעת פלצבו בחולים בברזיל. מאפייני הפלצבו, כמו גודל, כמות, מחיר ומראה, משפיעים גם הם על תגובתו של החולה לטיפול. לדוגמה, נמצא כי גלולות בצבעים חמים גורמות להמרצה וגלולות בעלות צבעים קרים גורמות לדיכוי. אפקט נוֹצֶבּוֹ הוא היפוכו של הפלצבו. זהו מצב בו החולה חושב שהטיפול אמור להזיק לו, ואכן מצבו מידרדר לאחר הטיפול (גם אם זה היה טיפול דמה). אטימולוגיה "פלצבו" היא מילה לטינית שפירושה הוא הפועל לרַצות (placeo) בעתיד בגוף ראשון (אני אֲרַצֶּה). מקור המונח "פלצבו" בפסוק מספר תהילים בתרגום הלטיני של התנ"ך (הוולגטה): . התרגום הלטיני, "Placebo Domino in regione vivorum", הוא תרגום ישיר של תרגום השבעים, ופירושו "אֲרַצֶּה את אלוהים בארצות החיים". הפסוק שימש כפתיח לתפילה שהייתה מקובלת אצל כמרים נוצריים במאה ה-12. מאוחר יותר, המילה פלצבו עברה לשמש כתיאור של מתן מחמאה לשם ריצוי. כך רופאים החלו לקרוא לטיפול שניתן רק כדי לרצות את החולה בתור פלצבו. היסטוריה ממוזער\|ג'ון היגארת' גילה את השפעת הפלצבו עד מחצית המאה ה-20, השימוש בפלצבו היה נפוץ כשיטה שרופאים הרבו להשתמש בה במודע. ב-1807, תומאס ג'פרסון תיאר את מה שכינה "התרמית האדוקה" כשסיפר על אחד מהרופאים המצליחים של זמנו שסיפר לו על השימוש הנפוץ בכדורי לחם, טיפות מים צבועות וכו' בפרקטיקה שלו. אפילו 100 שנה לאחר מכן ניתן למצוא תיאורים של רופאים המשתמשים במודע בתרופות דמה כחלק מהפרקטיקה המקובלת. ג'ון היגארת' היה אולי הראשון שתיאר ניסוי מבוקר של השוואת טיפול הנחשב אמיתי כנגד פלצבו ב-1801. הוא בחן טיפול במוטות מתכת שנקרא "perkin tactors" ואשר נחשב כיעיל, במחשבה שמשפיע באמצעות כוח אלקטרומגנטי. היגארת' השתמש כפלסבו במוטות חיקוי מעץ, ומצא שארבעה מתוך חמישה נבדקים הגיבו בהקלה של הסימפטומים, שיעור דומה למספר החולים שהגיבו בהקלה לשימוש במוטות המקוריים. הוא הסיק שהשפעת טיפול "dummy" המדומה זהה להשפעת הטיפול ה"פעיל". אמיל קואה, רוקח צרפתי שעסק רבות במחלות נפש, השתמש ברעיון של השימוש בפלצבו והתמיד בכתיבת מאמרים חיוביים לגבי פעילות תרופות דמה על ידי אוטוסוגסטיה. כך, בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, האתיקה הרפואית השכיחה איפשרה שימוש בתרופות דמה המשפיעות רק באמצעות אפקט הפלצבו. השפעה פלצבו יכול לשפר את התוצאות המדווחות על ידי מטופלים כמו כאבים ובחילה, אך השפעה זו בלתי צפויה וקשה למדידה, אפילו בניסויים שנערכו בצורה מיטבית. לדוגמה, אם משתמשים בו לטיפול בנדודי שינה, פלצבו יכול לגרום לחולים לדווח שהם ישנים טוב יותר, אך אינו משפר מדידות אובייקטיביות של הזמן עד התחלת השינה. מטא-אנליזה של אפקט הפלצבו של שיתוף פעולה של קבוצת Cochrane משנת 2010 בדקה ניסויים ב-40 מצבים רפואיים שונים, והסיקה כי המקרה היחיד בו הוכח כי הפלצבו השפיע בצורה משמעותית היה על כאבים. לעומת זאת, נראה כי פלצבו אינו משפיע על המחלות בפועל, או על תוצאות שאינן תלויות בתפיסתו של המטופל. מעניין לציין כי יוצאת מן הכלל היא מחלת פרקינסון, בה מחקרים עדכניים קישרו התערבויות פלצבו לתפקודים מוטוריים משופרים. המחשבה היא כי מנגנון הפעולה של אפקט הפלצבו מעורב ישירות במנגנון הפגיעה של המחלה, ומכאן ההשפעה. לפלצבו יש גם השפעה פסיכולוגית: ציפייה, הפחתת חרדה, תקווה. מסיבה זו רופאים רבים נותנים פלצבו לחולים חרדתיים מתוך שאיפה להרגיע אותם. על כך אמר החוקר יורם יובל: מכניזם פלצבו הוא חומר בלתי מזיק שאין לו השפעה פיזיולוגית ספציפית. עם זאת, לא ניתן לומר שלפלצבו אין כל השפעה. זאת משום שכאשר האדם הנוטל אותו סבור שיש לו השפעה מסוימת הוא יכול לגרום לה להתרחש. אופיאטים פנימיים אופיאטים פנימיים הם פפטידים המופקים על ידי המוח, המתפקדים כמשככי כאבים טבעיים ומשרים תחושה נעימה. אופיום ונגזרותיו פועלים על אותם הרצפטורים במוח המשמשים את האופיאטים הפנימיים. במהלך ניסוי ניתן לחולים פלצבו, ולאחר שאלה דיווחו על ירידה בכאב הוזרק להם ללא ידיעתם הסם נלוקסון, החוסם את השפעת האופיאטים הפנימיים. החולים דיווחו על חזרת הכאב. ממצא זה מצביע על כך שהאופיאטים הפנימיים ממלאים תפקיד באפקט פלצבו. במחקרים מאוחרים יותר הראה פרופ' בנדטי כי מתן פלצבו לאחר התניה יכול להשפיע גם על פרמטרים פיזיולוגיים אובייקטיביים (כמו נשימה), אף בלי שהמטופלים מודעים להשפעה זו. בעבודות חדשות הודגם, כי אפקט האֵינבְּוֹ אינו פועל בהכרח במסלולים אופיואידיים, אלא שהוא תלוי בסוג ההתניה. כאשר ההתניה הייתה עם חומרים אופיואידיים אזי גם אפקט הפלצבו פעל דרך מסלולים אופיואידיים ונחסם על ידי נלוקסון. אך כאשר ההתניה נעשתה בחומרים לא אופיואידיים, הפלצבו פעל במסלולים אחרים, כגון המסלול האנדוקנבינואידי, ולכן האפקט נחסם על ידי Rimonabant (חסם לקולטנים קנבינואידים), אך לא על ידי נלוקסון. ההשלכות הפילוסופיות וטיפוליות של תהליך זה הן משמעותיות ומכוננות במגוון תחומים של רפואה אלטרנטיבית, ששמה לעיתים דגש על יכולת התכנות העצמי של המוח. שימוש קליני ומחקרי באפקט מחקר התגובה לתרופה אמיתית כוללת שני רכיבים: אפקט פלצבו והשפעת הרכיב הפעיל. מחקרים השואפים לגלות את ההשפעה של תרופה מסוימת חייבים להשתמש בקבוצת ביקורת שבה הנבדקים מקבלים פלצבו. זאת משום שרק כך הם יוכלו לוודא שההשפעה הנראית של התרופה היא תוצאה של החומר הפעיל שלה ולא של אפקט פלצבו. במחקר קליני אפקט פלצבו מתאר מצב בו מטרת התרופה מושגת גם כשניתן במקומה חומר בלתי פעיל. ברוב המחקרים, לפחות שליש מהחולים שקיבלו תרופות דמה מדווחים על הקלה או העלמות של הסימפטומים מהם סבלו. יש גם מחקרים שבהם מתן תרופות דמה הוביל לשיפור באחוזים ניכרים. בחלק מהמחקרים לא מדובר רק בדיווח של החולים, אלא גם מדדים פיזיולוגיים העידו שחל שיפור במצבו של החולה. הצורך בקבוצת ניסוי של פלצבו קיים גם עבור ניסויים בבעלי חיים. אף על פי שסביר מאוד להניח שהחיות אינן מושפעות מ"אמונות" כלשהן בנוגע לתרופה, הן יכולות להיות מושפעות מהאופן שבו ניתנת התרופה וכן מהתניה פבלובית. אופן החדרת התרופה הנפוץ ביותר עבור חיות מעבדה הוא הזרקה ורידית (IV). תהליך זה יכול להיות בלתי נעים לחיה, בעיקר כאשר החוקר מגביל את תנועתה. לכן גם כאשר נעשה שימוש בחומר בלתי פעיל, עצם תהליך קבלת התרופה באמצעות הזרקה יכול לעורר את מערכת העצבים האוטונומית של החיה, לגרום לשחרור של הורמוני לחץ ולהשפעות פיזיולוגיות אחרות. בדיקת יעילות הטיפול כיום, על מנת להוכיח את יעילותה של תרופה, יש לערוך, תוך שימוש בשיטת סמיות כפולה, ניסוי שבו חלק מהמשתתפים מקבלים מנת דמה ("קבוצת ביקורת"), ושמצבם ישתפר פחות ממצבם של אלה שקיבלו תרופה אמיתית. בניסוי כזה גם קבוצת החוקרים אינה יודעת אילו המשתתפים קיבלו את התרופה ומי את תרופת הדמה. מצב זה מונע השפעות סובייקטיביות, מודעות או לא מודעות, של החוקרים על המשתתפים. לדוגמה, מחלקים אנשים עם הפרעות שינה לשתי קבוצות. קבוצה אחת מקבלת כדורי שינה, והשנייה מקבלת גלולת דמה (פעמים רבות זוהי גלולת סוכר). בדרך כלל אנשים משתי הקבוצות מדווחים על שינה טובה יותר. אפקט פלצבו בניתוחים בשנות ה-50 הוכנס ניתוח חדש לטיפול במחלת לב כלילית ולסובלים מכאבים בחזה בעקבות מחלה זו. בניתוח החדש נקשר עורק בבית החזה. בערך 40% מהחולים שעברו את הניתוח דיווחו על היעלמות הכאב בחזה, וכן השתפרו המדדים הפיזיולוגיים שלהם. קבוצת רופאים ספקנים חשבו שהניתוח לא עוזר וביצעו את הניסוי הבא: הם חילקו חולים שהיו מיועדים לעבור את הניתוח לשתי קבוצות באופן אקראי. חברי קבוצה אחת עברו את הניתוח. חברי הקבוצה השנייה הוכנסו לחדר ניתוח והורדמו, ביצעו להם חתך בחזה ותפרו, מבלי לנתח את העורק. שתי הקבוצות הציגו שיפור זהה במצבן לאחר הניתוח. השימוש בניתוח הופסק, לאחר שבארצות הברית בוצעו בין 10,000 ל-15,000 ניתוחים מסוג זה. אפקט פלצבו בפסיכותרפיה ניסויים עם סמיות כפולה שכיחים פחות בהערכת אפקטיביות של פסיכותרפיה מאשר בהערכת אפקטיביות של טיפולים תרופתיים. במחקר מטא-אנליזה משנת 2003 נמצא שכאשר יוצרים פלצבו אמין לטיפול פסיכולוגי, הפער באפקטיביות בינו לבין הטיפול קטן מאוד ואף זניח. תוצאות דומות נמצאו במחקר מטא-אנליזה משנת 2015 שבחן טיפול פסיכולוגי לחולים בדיכאון. כאשר השוו בין פסיכותרפיה לבין היעדר טיפול בכלל, נמצא אפקט טיפולי גדול. אך כאשר השוו פסיכותרפיה לקבוצת ביקורת שקיבלה טיפול אחר (פלצבו פסיכולוגי, פלצבו תרופתי, טיפול כרגיל), גודל האפקט היה קטן עד שולי. הראיה האתית קיימות מחלוקות רבות סביב השימוש בפלצבו, שמצד אחד שימוש כהטעיה עלול לסכן את היחס בין הרופא לחולה המבוסס על אמינות וצדק, בנוסף שהוא פוגע באוטונומיה של החולה, מאידך נטען שהימנעות משימוש בפלצבו משבש העזרה לחולה ברגע שהוא נושא פוטנציאל גדול לרפא החולה, בנוסף שקידום הרפואה מחייב לעיתים קרובות ניסויים בבני אדם, שניסויים אלו יכולים לרפא חולים אשר יזדקקו בעתיד לתרופה שעדיין בפיתוח. דרך ביניים גורסת שניתן להשתמש בפלצבו רק במקרים שאין אמצע רפואי אחר שיעילותו כבר הוכחה, השימוש בפלצבו בניסוי קליני מותר בנסיבות מסוימות: כאשר יש סיבות מדעיות שמחייבות שימוש בפלצבו כדי למדוד יעילות אמצעי רפואי. שימוש בפלצבו לא גורם נזק לחולה. שימוש בזהירות יתר, במיוחד כאשר הוא ניתן ללא הסכמה מדעת של החולים, דבר שקורה לעיתים קרובות בקרב חולים פסיכיאטריים. על פי עקרונות הצהרת הלסינקי יש לתת למטופל את הטיפול הטוב ביותר האפשרי. מצד שני, על מנת לאמת את תוצאות הטיפול או על מנת לבצע ניסוי קליני, נדרש לעיתים לתת לקבוצת ביקורת טיפול פלצבו. לשם פתרון דילמת האתיקה הרפואית, נקבעו על ידי ההסתדרות הרפואית העולמית, ובישראל על ידי ההסתדרות הרפואית, כללים מחייבים ומגבילים לשימוש בפלצבו לצורך ניסוי קליני. שימוש שנוי במחלוקת ב'פלצבו פעיל' נעשה במחקרים דוגמת ניסוי החיסון לנגיף הפפילומה האנושי (גרדסיל). באותו מחקר, קיבלו נבדקות קבוצת הביקורת 'זריקת פלצבו' שהכילה אדג'ובנט עם אלומיניום, באופן שחושף אותן לסיכונים שלא לצורך, ולכן מנוגד, לדעת המבקרים, לאתיקה הרפואית. פלצבו והתניה קלאסית מחקרים הראו שאפקט הפלצבו הראה יעילות אף בטיפול בבעלי חיים ובתינוקות, על אף שאין להם מודעות לטיפול, ומשכך אינם נתונים לכאורה להשפעות של תרופות פלצבו. ההסבר לתופעה הוא פעולתה של ההתניה הפבלובית המאותתת לגוף על התרופה, והגוף פועל בהתאם באופן ביולוגי מבלי מודעות מצידו של המטופל. נוצבו פירוש המילה נוצבו הוא: "אני אפגע", וזה מעיד על השפעה הפוכה של הטיפול כך שמצב החולה שלא מאמין ביעילות הטיפול עלול להיפגע. ההשפעה השלילית לא נגרמת על ידי החומר שניתן לחולה, אלא בעקבות גורמים אחרים כמו אי-אמון של החולה ביכולתו להירפא או שהסימפטומים מידרדרים בצורה אקראית. כשם שאפקט הפלצבו מתווך על ידי אופיאטים, כך גם אפקט הנוצבו מתווך עלי ידי חסימת קולטנים אופיאטים. ראו גם הסכמה מדעת ניסויים בבני אדם נוירופסיכולוגיה פסיכולוגיה קוגניטיבית קישורים חיצוניים ד"ר ארז גרטי, הכל בראש – אפקט הפלצבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, 28 במאי 2012 לי אברמוביץ', "צמיד האיזון: אמת או בלוף?" - על אפקט הפלצבו. כתבה מצולמת. חדשות ערוץ 2, מאקו, 19 במרץ 2011 פלסבו - סדרת מאמרים מתוך הבלוג חשיבה חדה בן גולדייקר: להילחם במדע גרוע – הרצאה באנגלית על שימוש נכון בפלצבו מאתר TED עם כתוביות בעברית רן לוי, אפקט הפלצבו – הונאה או תרופת פלא?, חלק א', חלק ב', בתוכנית עושים היסטוריה, יוני 2016 נדב בנדל, הכול בראש? בעד ונגד הטיפול בפלצבו ניק בארומן, מיתוס הפלצבו, אלכסון, 28 בדצמבר 2016 האדם כמכלול - גוף ונפש, באתר עמלנט הערות שוליים קטגוריה:מדעי הרוקחות קטגוריה:שיטות ניסוי ביורפואיות קטגוריה:מילים וביטויים בלטינית קטגוריה:ניסוי קטגוריה:ספקנות מדעית קטגוריה:פסיכולוגיה רפואית קטגוריה:פסיכותרפיה	2024-10-14T04:36:47
דגל ספרד	דגל ספרד (ספרדית: Bandera de España) הוא דגלה הלאומי של ספרד. על פי המוגדר בחוקה הספרדית של שנת 1978, הוא דגל בעיצוב טריבנד בצבעים אדום וצהוב, כאשר סדר הפסים הוא אדום, צהוב אדום. הפס האמצעי הצהוב כפול בעוביו מהפסים האדומים - מאפיין ייחודי, בשם פס ספרדי, שהבדיל את דגל ספרד משאר הדגלים האירופים, ונועד להקל את הזיהוי של ספינות ספרד מרחוק. בצדו השמאלי של הפס הצהוב מוטען סמל ספרד. שורשיו של דגל ספרד מצויים בדגל הצבאי הימי של צי המלחמה של המלך קרלוס השלישי, שנת 1785. במרוצת המאות ה-18, ה-19 וה-20, לא השתנתה סכמת הצבעים של הדגל, למעט בתקופת הרפובליקה השנייה (1931 - 1939) אז הניפה ספרד טריקולור אדום-צהוב-סגול. למעט תקופה זו השינויים היחידים היו שינויים בצורתו של הסמל המוטען במרכז הדגל. עיצובו של הדגל שמאל\|250px\|תבנית עיצובו של הדגל סידור ההתקנים עיצובו הבסיסי של הדגל הוא שלושה פסים אופקיים בצבעי אדום-צהוב-אדום, כאשר רוחבו של הפס המרכזי שווה לרוחבם של שני הפסים הקיצוניים. תקנה 1511 מפרטת את עיצובו של הדגל החלק, ללא הסמל המוטען במרכז, אשר משמש כדגל האזרחי של ספרד. הדגל המדיני והצבאי, בים וביבשה, מוטען בסמל ספרד אשר ממוקם במרחק של 1/3 המרחק מן התורן וגובהו 2/5 מגובהו של הדגל. בדגלים מרובעים, או הקרובים לריבוע, כדגלי היחידות הצבאיות או הדגלים האישיים של בכירי הממשל, מוטען הסמל במרכזו של הדגל. צבעי הדגל צבעי הדגל הרשמיים נקבעו בצו מלכותי ומוגדרים בספר החוקים הספרדי: ערכי CIELAB (Illuminant C) CIE צבעי רשת שם הצבע H* C* L* x y Y קוד HTML <font color=white> אדום דגל (Rojo bandera) 35º 70 37 0,614 0,320 9,5 #AA151B צהוב דגל (Amarillo-gualda bandera) 85º 95 80 0,488 0,469 56,7 #F1BF00 סמל ספרד 200px\|שמאל\|סמל ספרד סמל ספרד, אשר נכנס לשימוש ב-19 בדצמבר 1981, הוא שלט הרלדי הכולל מגן מחולק לרבעים המייצגים את ארבע הממלכות אשר מוזגו לממלכה אחת בשלהי המאה ה-15: ממלכת קסטיליה, המיוצגת על ידי טירה זהובה על רקע אדום; ממלכת לאון, המיוצגת על ידי אריה סגול על רקע כסוף; ממלכת אראגון, המיוצגת על ידי ארבעה פסים אדומים על רקע זהב וממלכת נווארה, המיוצגת על ידי מערכת של שרשראות זהובות מחוברות, על רקע אדום. בנקודה קטנה בתחתית המגן מופיע סמל הרימון של ממלכת גרנדה הנוצרית בצבעיו הטבעיים, ובמרכזו של המגן ממוקם סמל בית בורבון (שממנו יצאה שושלת מלכי ספרד הנוכחית), שלוש פלר דה ליס מוזהבות על רקע כחול. מעל המגן ממוקם כתר ממלכת ספרד מוזהב, המסמל את המלוכה הספרדית. משני עבריו של המגן מוצבים עמודים המסמלים את עמודי הרקולס, גיברלטר וסאוטה מוכתרים אחד בכתר הספרדי והשני בכתר קיסר אוסטריה, ומקיפה אותם מגילה עם המוטו הספרדי "PLVS VLTRA" (לטינית: עוד מעבר). היסטוריה הניסים המלכותיים בעוד שהמושג דגל לאומי לא היה קיים בימי הביניים כפי שהוא מוכר כיום, שימש הנס המלכותי, אשר עוצב לרוב על בסיס עיצובו של שלט האצולה המלכותי, כסמל הלאומי של מדינות רבות ובהן גם הממלכות אשר מהם נוצרה ספרד המודרנית. לכל אחת מהממלכות אשר התאחדו באמצע המאה ה-16 היו הניסים והסמלים ההרלדיים שלהם וציי הממלכות הניפו את דגליהם שטחי חסות והשפעה שלהן במימי הים התיכון והן באוקיינוס האטלנטי. דגלו של כתר אראגון (הסניירה בקטלונית) היה דגל צהוב עליו הוטענו 4 פסים אדומים אופקיים. דגלו של כתר קסטיליה, מאז האיחוד הסופי בין ממלכת קסטיליה וממלכת לאון בשנת 1230, היה דגל מחולק לארבעה רבעים אשר הציגו שני רבעים אדומים מוטענים בטירה זהובה עם פתחים כחולים (לציונה של קסטיליה) ושני רבעי כסף מוטענים באריה בעל טפרים ולשון אדומים וכתר זהב (סמלה של לאון). דגל זה היה הדגל האירופאי הראשון אשר הונף על אדמות אמריקה במסעו הראשון של כריסטופר קולומבוס בשנת 1492. עם איחודן של הממלכות לכדי ישות פוליטית אחת, נוצר גם נס מלכותי אשר שימש את המלכים הקתוליים, אולם דגל זה לא שימש כדגלם של ציי וצבאות הממלכה באזורי ספרד, הים התיכון ומעבר לאוקיינוס, שם הונפו דגלי הממלכות השונות לצד דגל צלב בורגונדיה (ראו להלן). 150px\|גבול150px\|גבול100px\|גבול23px דגל כתר קסטיליה23px דגל כתר אראגון23px דגלם האישי של המלכים הקתולים 1475 - 1492 דגל צלב בורגונדיה שמאל\|ממוזער\|150px\| 23px דגל צלב בורגונדיה בואו של פליפה הראשון, דוכס בורגונדיה (בשנת 1496) ונישואיו לחואנה מקסטיליה, בתם של המלכים הקתוליים, הביא לספרד דגל חדש, אשר הפך במהרה לאחד הסמלים הספרדיים הבולטים ביותר וזאת על אף מקורו הזר. דגל צלב בורגונדיה, סמלו האישי של פיליפה הראשון היה צלב סאלטייר משונן אדום על רקע לבן (בדרך כלל אך לעיתים גם בצבעים אחרים). הצלב נצבע על מדיהם של הקשתים הבורגונדיים אשר שירתו בצבאות ספרד ועל אף מקורותיו הזרים, הפך לסמל ספרדי נפוץ בהופיעו מהמאה ה-16 על מדיהם של הצבאות הצבאות הספרדיים, ובהמשך הונף כדגלי וניסי הקרב של ציי המלחמה של ספרד עד לשנת 1785 ושל צבאות היבשה הספרדיים עד 1843, אז נכנס לשימוש דגל הקרב (ראו להלן) ושימש כדגל מלכות המשנה של ספרד החדשה. ספרד ההבסבורגית בעת עלייתה לשלטון של השושלת ההבסבורגית באמצע המאה ה-16, לכל יחידה צבאית היה דגל יחידתי אשר שימש אותה כדגל קרב. דגל זה היה למעשה דגל צלב בורגונדיה אשר הושחת בשלט האצולה של מפקד היחידה. על מנת ליצג את המלך את דגל הקורונה - דגל צהוב אשר הוטען בשלט האצולה של המלך. עם עלייתו לשלטון הורה פליפה השני כי כל יחידה תניף, בנוסף לדגל היחידתי שלה, גם דגל צהוב עליו צלב בורגונדיה אדום. יחידות הפרשים הניפו דגלים דומים אך קטנים יותר. פליפה החמישי ושושלת בורבון החדשה עלייתו לכס השלטון הספרדי של פליפה החמישי הביא לשילוב שלט האצולה של שושלת בורבון בסמל המלכותי הספרדי. השלט החדש, אשר עוצב בידי הכרוזים הצרפתיים שארל-רנה ד'אוזיה ופייר קלרמבו בשנת 1700 הציגו, לצד סמלי אראגון וקסטיליה ולאון וסיציליה, את סמלי בית בורבון. פליפה החמישי שינה את המהות של הדגל הספרדי, הוא הטעין את סמלו האישי על צלב בורגונדיה אדום על שדה לבן ובכך העניק לספרד לראשונה דגל אשר שימש את כל הצבאות הלוחמים. זהו עדיין לא היה "דגל לאומי" אך היה זה ניסיון אחד, לצד שורה של ניסיונות ברחבי אירופה ליצירת דגל לאומי. דגלי ספרד באותה תקופה חולקו לשלוש קבוצות עיקריות: ניסים מלכותיים: דגלים ארגמניים המוטענים בשלט האצולה המלכותי. דגלים צבאיים: דגלים לבנים המוטענים בצלב בורגונדיה ושלט האצולה המלכותי. דגלים ימיים: דגלים לבנים המוטענים בשלט האצולה המלכותי. 150px\|גבול150px\|גבול130px 23px דגל צבאי ימי 1701 - 1748 23px דגל צבאי ימי 1748 - 1785 23px דגלו הצבאי של פליפה החמישי מקורותיו של העיצוב הנוכחי שמאל\|ממוזער\|250px\|ציורי הדגלים אשר בחר קרלוס השלישי בשנת 1785. דגל הקרב (כולל נס) ודגל אזרחי לשימוש על ספינות צי הסוחר בשנת 1785, כאשר הממלכה הייתה תחת שלטונו של קרלוס השלישי מבית בורבון, היה צורך בדגל שיבדיל אותה מהסמלים המלכותיים של בית בורבון בשתי הממלכות העיקריות האחרות של הבית, צרפת ושתי הסיציליות. לפי גרסה אחת השתמש קרלוס השלישי בעיצוב של דגל נאפולי כמקור לדגל החדש. לפי גרסה אחרת הדגל החדש נבחר בתחרות עיצוב, והיה יורש ישיר של הדגל הספרדי באותו זמן. שתי גרסאות של דגלים נבחרו, אחת לשימושו של הצבא, ואחת לשימוש אזרחי. הדגל הצבאי היה מקביל לעיצוב המודרני, רק בלי הסמל הנוכחי. הדגל השני, שיועד למטרות אזרחיות, הורכב מחמישה פסים מקבילים בצבעים אדום וצהוב, שלא היו שווים בגודלם. במהלך המאות ה-18, וה-19 סכמת הצבעים לא השתנתה. השינוי המרכזי בדגל היה בסמל שעליו. בשנת 1873 צורף לראשונה סמל לעיצוב הדגל, אם כי שונה מזה שקיים כיום בדגל המודרני. במהלך מלחמת האזרחים הספרדית אימצו הרפובליקאים דגל שהורכב מטריקולור בצבעים אדום, צהוב וסגול, כאשר במרכזם הוצב הסמל המוכר לנו כיום. עם ניצחונם של הפשיסטים של פרנקו במלחמה, סולק הדגל הרפובליקאי, וספרד חזרה להשתמש בדגל המסורתי של בית בורבון. בשנת 1981 אומץ הדגל הנוכחי, כשהשינוי המרכזי בו הייתה חזרתו של הסמל לדגל, אך בצורה מפושטת הרבה יותר בהשוואה לגרסאות קודמות. פרוטוקול הדגל שמאל\|ממוזער\|250px\|דגל ספרד מונף בחזית השורה, מאחוריו דגלי הקהילות האוטונומיות של ספרד בפתח בניין הפרלמנט הספרדי הנפת הדגל את הדגל הספרדי ניתן להניף בצורה אופקית מבניינים ציבוריים, בתים פרטיים, בנייני מסחר, ספינות, כיכרות או במהלך טקסים רשמיים. בעוד שאת הדגל ניתן להניף מזריחת השמש ועד לשקיעתה - על בנייני ממשל ציבוריים, בספרד ומחוצה לה, יש להניף את הדגל במשך כל שעות היממה (במהלך הלילה יש לדאוג כי יהיה מואר כהלכה). על הדגל להיות בממדיו התקניים ואסור להניפו אם מוכתם או ניזוק בשום צורה שהיא. מנהגי אבלות על מנת להביע אבלות, ניתן להניף את הדגל במספר צורות: הצורה ראשונה, הידועה גם כחצי התורן, מבוצעת כאשר הדגל מונף אל ראש התורן ולאחר מכן מורד למיקום בשלישו הראשון של התורן; הצורה השנייה, הצמדת סרט שחור לדגל, מבוצעת כאשר הדגל מקובע לתורן ולא ניתן להניפו באמצעות חבל. הסרט המוצמד לדגל יהיה ברוחב 10 ס"מ ויוצמד לתורן כך שקצהו יגיע לשולי הדגל. בהלוויה ממלכתית של אנשי ממשל בכירים, חיילים, ואישים מכובדים אחרים יכסה הדגל את ארון המתים בעת הלוויה ויקופל ויימסר לפני הקבורה לקרוב המשפחה או שאר הבשר הקרוב ביותר למנוח. הנפת הדגל לצד דגלים נוספים כאשר הדגל מונף לצד דגלים נוספים סדר הקדימויות של ההנפה יהיה: הדגל הספרדי, דגלים של מדינות זרות, דגל האיחוד האירופי, דגלי ארגונים בינלאומיים לא-ממשלתיים, דגלים צבאיים וממשלתיים, דגלי הקהילות האוטונומיות, דגלי ערים ודגלים אחרים. בעת הנפת הדגל הספרדי לצד דגלים לאומיים נוספים, יתפוס הדגל הספרדי עמדה של כבוד ולאחריו יסודרו הדגלים הנוספים על פי סדר האלפבית הספרדי. כמו כן, גודלם של הדגלים הנוספים אסור לעלות על גודלו של הדגל הספרדי בממדיהם. ראו גם סמל ספרד המנון ספרד גלריית דגלי ספרד קישורים חיצוניים הערות שוליים ספרד, דגל קטגוריה:ספרד: סמלים לאומיים * ספרד ספרד ספרד קטגוריה:אריות בתרבות	2023-06-10T18:53:44
אר דקו	ממוזער\|250px\|שמאל\| הלובי בבניין אמפייר סטייט אר דקו (בצרפתית: Art déco), המכונה לעיתים גם דקו, הוא סגנון בתחומי אמנות חזותית, אדריכלות ועיצוב שהופיע לראשונה בצרפת בתקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הסגנון השפיע על עיצוב מבנים, רהיטים, תכשיטים, אופנה, מכוניות, בתי קולנוע, רכבות, אוניות אוקייניות וחפצים יומיומיים כמו מכשירי רדיו ושואבי אבק. הוא זכה לשמו (קיצור של Arts Décoratifs) בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (arts décoratifs et industriels modernes) שהתקיימה בפריז ב-1925. אר דקו שילב סגנונות מודרניים עם עבודת אומנות משובחת וחומרים מהודרים. בתקופת הזוהר שלו, הוא ייצג יוקרה, זוהר, שפע ואמונה בקידמה חברתית וטכנולוגית. מראשיתו, הושפע האר דקו מהצורות הגאומטריות המובלטות ומודגשות של הקוביזם והזצסיון הווינאי; הצבעים העזים של הפוביזם ושל הבלט רוס; האומנות העדכנית של הרהיטים בתקופות של לואי פיליפ הראשון ולואי השישה עשר; והסגנונות האומנותיים האקזוטיים של סין ויפן, הודו, פרס, מצרים העתיקה והמאיה. הוא כלל חומרים נדירים ויקרים, כמו הובנה ושנהב, ואומנות מעולה. בניין קרייזלר וגורדי שחקים אחרים בניו יורק שנבנו במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 הם מונומנטים של הסגנון. בשנות ה-30, בתקופת השפל הגדול, הפך האר דקו למאופק יותר עם כניסת חומרים חדשים, כולל ציפוי כרום, נירוסטה ופלסטיק. צורה מלוטשת יותר של הסגנון, הנקראת סטרים ליין (Streamline Moderne), הופיעה בשנות ה-30 של המאה ה-20, וכללה צורות מתעקלות ומשטחים חלקים ומלוטשים. האר דקו הוא אחד מהסגנונות הבינלאומיים הראשונים, אך הדומיננטיות שלו הסתיימה עם תחילת מלחמת העולם השנייה ועלייתם של הסגנונות הפונקציונליים הבלתי מעוטרים של האדריכלות המודרנית והסגנון הבינלאומי שבאו בעקבותיו. אטימולוגיה הוא זכה לשמו (קיצור של Arts Décoratifs) בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (arts décoratifs et industriels modernes) שהתקיימה בפריז ב-1925, אף על פי שהסגנונות המגוונים המאפיינים אותו כבר הופיעו בפריז ובבריסל לפני מלחמת העולם הראשונה. השימוש הראשון באמנויות דקורטיביות היה בצרפת בשנת 1858 ב-Bulletin de la Société française de photographie. בשנת 1868, השתמש העיתון "לה פיגארו" במונח חפצי אמנות דקורטיביים (objets d'art décoratifs) כדי לתאר חפצים לתפאורת במה, שנוצרו עבור תיאטרון סאל לה פלטייה. בשנת 1875, מעצבי רהיטים, מעצבי טקסטיל, תכשיטנים, אמני זכוכית ובעלי מלאכה אחרים קיבלו רשמית מעמד של אמנים על ידי ממשלת צרפת. בתגובה, "בית הספר המלכותי החופשי לעיצוב" (École royale gratuite de dessin), שנוסד בשנת 1766 תחת המלך לואי ה-16 כדי להכשיר אמנים ואומנים במלאכות הקשורות לאמנויות היפות, שונה לשם "בית הספר הלאומי לאמנויות דקורטיביות" (École nationale des arts décoratifs). הוא קיבל את שמו הנוכחי, "בית הספר הלאומי לאמנויות דקורטיביות", בשנת 1927. בתערוכה של 1925, האדריכל לה קורבוזיה כתב סדרת מאמרים על התערוכה עבור המגזין שלו L'Esprit Nouveau, תחת הכותרת "1925 EXPO. ARTS. DECO.", אשר שולבו לספר, "אמנות דקורטיבית של היום" (L'art décoratif d'aujourd'hui). הספר תקף נמרצות את העודף בחפצים צבעוניים ומפוארים בתערוכה, ועל הרעיון שלחפצים מעשיים כמו רהיטים אין עיטור כלל; המסקנה שלו הייתה ש"לקישוט המודרני אין עיטור". בפועל, המונח אר דקו לא הופיע בדפוס עד 1966. התערוכה המודרנית הראשונה בנושא, שנערכה על ידי המוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפריז, "Les Annees 25: Art déco, Bauhaus, Stijl, Esprit Nouveau", כיסתה את מגוון הסגנונות העיקריים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. במאמר של הילרי גלסון משנת 1966 ב"טיימס" (לונדון, 12 בנובמבר), שימש המונח כדי לתאר את הסגנונות השונים בתערוכה. אר דקו צבר מוניטין כתווית סגנונית יישומית ב-1968 כאשר ההיסטוריון בוויס הילייר פרסם את הספר האקדמי העיקרי הראשון על הסגנון, אר דקו של שנות ה-20 וה-30 (Art Deco of the 20s and 30s). הוא ציין שהמונח כבר נמצא בשימוש על ידי סוחרי אמנות, וציטט כדוגמאות את המאמר ב"טיימס" (2 בנובמבר 1966) ומאמר בשם Les Arts Déco במגזין Elle (נובמבר 1967). ב-1971 הוא ארגן תערוכה במכון מיניאפוליס לאמנויות, עליה הוא מפרט בספרו "עולם האר דקו". מקורות אגודת האמנים הדקורטיביים (1901–1913) הופעתו של האר דקו הייתה קשורה קשר הדוק לעליית מעמדם של האמנים הדקורטיביים, שעד סוף המאה ה-19 נחשבו פשוט כאמנים. המונח "אמנויות דקורטיביות" הומצא בשנת 1875, והעניק למעצבי רהיטים, טקסטיל וקישוטים אחרים מעמד רשמי. אגודת האמנים הדקורטיביים נוסדה בשנת 1901, והאמנים הדקורטיביים קיבלו את אותן זכויות יוצרים כמו ציירים ופסלים. תנועה דומה התפתחה גם באיטליה. התערוכה הבינלאומית הראשונה, שהוקדשה כולה לאמנויות דקורטיביות, Esposizione Internazionale d'Arte Decorativa Moderna, נערכה בטורינו ב-1902. מספר מגזינים חדשים, המוקדשים לאמנויות דקורטיביות, נוסדו בפריז, כולל ה-Arts et Décoration וה-L'Art décoratif moderne. חלקי אומנויות דקורטיביים הוכנסו לתערוכות השנתיות של Sociéte des artistes français, ומאוחר יותר לסלון הסתיו. גם הלאומיות הצרפתית שיחקה תפקיד בהתעוררות האמנויות הדקורטיביות, שכן מעצבים צרפתים חשו מאותגרים על ידי היצוא הגובר של ריהוט גרמני זול יותר. בשנת 1911, הציעה אגודת האמנים הדקורטיביים את קיומה של תערוכה בינלאומית חדשה וגדולה לאמנויות דקורטיביות שתתקיים בשנת 1912. לא יורשו בה הצגת סגנונות ישנים, רק יצירות מודרניות. התערוכה לא התקיימה עד ל-1914, ולאחר מכן, בגלל המלחמה, נדחתה עד לשנת 1925. כאשר נפתחה נקראה בשם כל משפחת הסגנונות המכונים "דקו". גם לחנויות כלבו ומעצבי אופנה פריזאים היה חלק חשוב בעליית האר דקו. עסקים בולטים כמו חברת כלי הכסף כריסטופל, מעצב הזכוכית רנה לליק והתכשיטנים לואיס קרטייה ובושרון החלו לעצב מוצרים בסגנונות מודרניים יותר. החל משנת 1900, בתי הכלבו גייסו אמנים דקורטיביים לעבודה בסטודיו לעיצוב שלהם. החל משנת 1912, הופקדה מלאכת עיצוב סלון הסתיו בידי חנות הכלבו פרינטמפס, ובאותה שנה הקים בית מלאכה משלו, שנקרא פרימוורה. עד 1920 העסיק בית המלאכה פרימוורה יותר מ-300 אמנים, שסגנונותיהם נעו בין גרסאות מעודכנות של רהיטי לואי ה-14, לואי ה-16, ובמיוחד של רהיטי לואי פיליפ הראשון מתוצרת לואי סו ובית המלאכה פרימוורה, ועד לצורות מודרניות יותר מבית המלאכה של הלובר. מעצבים אחרים, ביניהם אמיל-ז'אק רולמן ופול פולוט, סירבו להשתמש בייצור המוני, והתעקשו שכל פריט ייעשה באופן יחידני. סגנון האר דקו המוקדם כלל חומרים יוקרתיים ואקזוטיים כמו הובנה, שנהב ומשי, צבעים עזים מאוד ומוטיבים מסוגננים, במיוחד סלסלות וזרי פרחים מכל הצבעים, שהעניקו מראה מודרני לאותה תקופה. הזצסיון הווינאי והסדנה הוינאית לאדריכלי הזצסיון הווינאי (שנוסד ב-1897), במיוחד יוזף הופמן, הייתה השפעה ניכרת על האר דקו. בית סטוקלט שלו, בבריסל (1905–1911), היה אב טיפוס של סגנון האר דקו, הכולל נפחים גאומטריים, סימטריה, קווים ישרים, בטון מכוסה לוחות שיש, עיטורים מפוסלים עדינים ופנים מפואר, כולל עיטורי כותרת מפסיפס מאת גוסטב קלימט. הופמן ייסד גם הסדנה הוינאית, אגודה של אומנים ומעצבי פנים שפעלה בשנים 1903–1932 וקידמה את הסגנון החדש. הסדנה הוינאית הייתה למודל עבור חברת האומנויות הצרפתית (Compagnie des arts français), שנוצרה ב-1919, והפגישה את אנדרה מארה ולואי סו, מעצבי האר דקו הצרפתיים המובילים הראשונים. חומרים וטכנולוגיות חדשות חומרים וטכנולוגיות חדשות, במיוחד בטון מזוין, היו המפתח לפיתוח והופעתו של אר דקו. בית הבטון הראשון נבנה בשנת 1853 בפרברי פריז על ידי פרנסואה קויגנה (François Coignet). בשנת 1877 הציג ג'וזף מונייר (Joseph Monier) את הרעיון של חיזוק הבטון עם סידור מוטות ברזל בצורת רשת. ב-1893 בנה אוגוסט פרה את מוסך הבטון הראשון בפריז, אחר כך בניין דירות, בית, ואז, ב-1913, את תיאטרון השאנז אליזה. התיאטרון הוקע על ידי מבקר אחד בתיאורו כ"צפלין של שדרת מונטן", השפעה גרמנית לכאורה, שהועתקה מהזצסיון הווינאי. לאחר מכן, רוב מבני האר דקו תוכננו ונבנו מבטון מזוין, מה שנתן חופש צורה גדול יותר מבעבר בזכות היכולת לצמצם את מספר וגודל העמודים בבניין. פרה היה גם חלוץ בחיפוי הבטון באריחי קרמיקה, הן להגנה והן לקישוט. האדריכל לה קורבוזיה למד לראשונה את השימושים של בטון מזוין בעבודה כשרטט בסטודיו של פרה. טכנולוגיות חדשות נוספות שהיו חשובות להתפתחות האר דקו היו ביישום שיטות חדשות לייצור זכוכית וזיגוג, שהיו זולות יותר ואיפשרו ליצור חלונות גדולים וחזקים יותר, לייצור המוני של אלומיניום, ששימש לבניין ולמסגרות לחלונות ובהמשך, לרהיטים קלים שעוצבו על ידי קורבוזיה, וורן מקארתור (Warren McArthur) ואחרים. תיאטרון שאנז אליזה ממוזער\|300px\|אנטואן בורדל, 1910–1912, תבליט של אפולו והגותו מוקפים ב-9 המוזות בתיאטרון השאנז אליזה. עבודה זו מייצגת את אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר למה שנודע בשם פיסול אר דקו תיאטרון שאנז אליזה (1910–1913), שתוכנן בידי אוגוסט פרה, היה בניין האר דקו הראשון שהושלם בפריז. בעבר, בטון מזוין שימש רק עבור בניית מבני תעשייה ובנייני דירות, פרה תכנן את בניין הדירות המודרני הראשון מבטון מזוין בפריז ברחוב בנג'מין פרנקלין בשנים 1903–1904. אנרי סובג', אדריכל חשוב נוסף שתכנן בסגנון אר דקו, הקים בניין מגורים נוסף ב-1904 ברחוב 7 Rue de Trétaigne בעיר. מ-1908 עד 1910, עבד לה קורבוזיה בן ה-21 כשרטט במשרדו של פרה ולמד את הטכניקות של תכנון ובנייה בבטון. לבניין של פרה היו צורה מלבנית נקייה, עיטור גאומטרי וקווים ישרים, סימני ההיכר העתידיים של אר דקו. גם העיצוב של התיאטרון היה מהפכני; החזית עוטרה בתבליטים גבוהים של אנטואן בורדל, תכנון הכיפה של מוריס דני, ציורים מאת אדואר וויארד, ווילון אר דקו מאת קר-גזבייה רוסל. התיאטרון התפרסם כמקום הופעתן של ההצגות הראשונות של בלט רוס. פרה וסובג' הפכו לאדריכלי האר דקו המובילים בפריז בשנות ה-20. סלון הסתיו עם לידתו בין 1910 ל-1914, האר דקו היה מאופיין ב"פיצוץ של צבעים", שהציג גוונים בהירים ולעיתים קרובות בצבעים מתנגשים שלא תמיד מתאימים להופיע זה לצד זה, בעיצובי פרחים, שהוצגו בריפוד רהיטים, שטיחים, מסכים, טפטים ובדים. יצירות צבעוניות רבות, כולל כיסאות ושולחן מאת מוריס דופרן ושטיח גובלין בהיר מאת פול פולו הוצגו ב-Salon des artistes décorateurs ב-1912. בשנים 1912–1913 הכין המעצב אדריאן קרבוסקי (Adrien Karbowsky) כיסא פרחוני בעיצוב תוכי עבור בקתת הציד של אספן האמנות ז'אק דוסט. מעצבי הרהיטים לואי סו ואנדרה מארה הופיעו לראשונה בתערוכת 1912, תחת השם Atelier français, בשילוב בדים צבעוניים עם חומרים אקזוטיים ויקרים, כולל הובנה ושנהב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם הפכו לאחת מחברות עיצוב הפנים הצרפתיות הבולטות ביותר, שייצרו את הרהיטים לסלונים ותאי הנוסעים של המעמד העליון באוניות הטרנס-אטלנטיות הצרפתיות. הצבעים העזים של האר דקו הגיעו ממקורות רבים, כולל עיצובי התפאורה האקזוטיים של ליאון באקסט לבלט רוס, שעוררו סנסציה בפריז לפני מלחמת העולם הראשונה. חלק מהצבעים נלקחו בהשראת תנועת הפוביזם המוקדמת יותר שהוביל אנרי מאטיס; אחרים על ידי האורפיזם של ציירים כמו סוניה דלונה; אחרים על ידי תנועת הנאבי, ובעבודתו של הצייר הסימבוליסטי אודילון רדון, שעיצב קמינים וחפצי נוי אחרים. צבעים בהירים היו מאפיין בעבודתו של מעצב האופנה פול פוירט (Paul Poiret), שעבודתו השפיעה בהמשך הן על אופנת האר דקו והן על עיצוב הפנים. קוביזם תנועת האומנות המכונה קוביזם הופיעה בצרפת בין 1907 ל-1912, והשפיעה על התפתחות האר דקו. בספרו "Art Deco Complete: The Definitive Guide to the Decorative Arts of the Decorative Arts of the Decorative Art of the 1920 and 1930s" כתב אלסטייר דושאן (Alastair Duncan) ש"הקוביזם, בצורה ממזרית מסוימת, הפך ללינגואה פרנקה של האמנים הדקורטיביים באותה תקופה". הקוביסטים, בעצמם תחת השפעתו של פול סזאן, התעניינו בפישוט הצורות ליסודות הגאומטריים שלהן: הגליל, הכדור, החרוט. בשנת 1912 הציגו אמני "סקציית ד'אור" (המוכרת גם בשם קבוצת פוטו) יצירות נגישות לקהל הרחב, שהושפעו במידה ניכרת מהקוביזם האנליטי של פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק. אוצר המילים של שפת הקוביזם משך אליו גם מעצבי אופנה, מעצבי רהיטים ומעצבי פנים. כתביו של אנדרה ורה מ-1912, "סגנון לה נובו", שפורסמו בכתב העת L'Art décoratif, ביטאו את דחיית צורות האר נובו (אסימטריות, צבעוניות, רב-גוניות וציוריות) וקראו לפשטות מרצון, סימטריה גלויה, סדר והרמוניה. עקרונות שהפכו בסופו של דבר לנפוצים באר דקו, אם כי סגנון האר דקו היה לעיתים קרובות צבעוני ביותר ולעיתים קרובות מורכב. בחלק לאמנות הדקורטיבית של תערוכת סלון הסתיו משנת 1912, הוצג מיצג אדריכלי הידוע בשם "הבית הקוביסטי" (La Maison Cubiste). החזית עוצבה על ידי ריימונד דושאן-ויון. עיצוב הבית היה של אנדרה מארה. "הבית הקוביסטי" היה מיצג מרוהט עם חזית, גרם מדרגות, מעקות ברזל יצוק, חדר שינה, סלון - סלון בורז'ואה (Salon Bourgeois), שבו נתלו ציורים של אלבר גלז, ז'אן מצינגר, מארי לורנסן, מרסל דושאן, פרנאן לז'ה ורוג'ר דה לה פרסניי. אלפי ממבקרי התערוכה עברו דרך הדגם שהוצב בקנה מידה מלא. חזית הבית, שתוכננה על ידי ריימונד דושאן-ויון, לא הייתה קיצונית במיוחד למראה בסטנדרטים מודרניים; הגמלון והמשקופים היו אמנם בעלי צורות פריזמטיות, אך חוץ מזה, דמתה צורת החזית לבית הממוצע של אותה התקופה. בשני החדרים עיצב מארה את הטפט, שהציג ורדים מסוגננים ודפוסי פרחים, לצד ריפודים, רהיטים ושטיחים, כולם עם מוטיבים ראוותניים וצבעוניים. זו הייתה אתנחתא ברורה ושינוי מהעיצוב המסורתי. המבקר אמיל סדיין תיאר את עבודתו של מארה בכתב העת Art et Décoration בתיאורו: "הוא לא מביך את עצמו בפשטות, כי הוא מכפיל פרחים בכל מקום שאפשר לשים אותם. ההשפעה שהוא מחפש היא כמובן של ציוריות ועליזות. הוא משיג את זה". את האלמנט הקוביסטי סיפקו הציורים. המיצג הותקף על ידי כמה מבקרים כרדיקלי ביותר, מה שתרם להצלחתו. מיצג אדריכלי זה הוצג לאחר מכן בתערוכת הארמורי של 1913, ניו יורק, שיקגו ובוסטון. הודות לתערוכה בעיקר, המונח "קוביסט" החל להיות מיושם על כל דבר מודרני, החל מתספורות נשים, ביגוד וכלה במופעי תיאטרון". ההשפעה הקוביסטית נמשכה לתוך האר דקו, אפילו שהאר דקו המשיך להסתעף לכיוונים רבים אחרים. בשנת 1927 הקוביסטים ג׳וסף צ׳אקי, ז'אק ליפשיץ, לואי מרקוזיס, אנרי לורנס, הפסל גוסטבה מיקלוס ואחרים שיתפו פעולה בעיצוב ועיטור בית סטודיו, ברחוב סן-ג'יימס, ניי-סיר-סן, שתוכנן על ידי האדריכל פול רואו ובבעלותו של מעצב האופנה הצרפתי ז'אק דוסט - אספן של אמנות פוסט-אימפרסיוניסטית מאת אנרי מאטיס וציורים קוביסטים (כולל העלמות מאביניון, אותו קנה ישירות מהסטודיו של פיקאסו). לורנס עיצב את המזרקה, צ׳אקי עיצב את גרם המדרגות של דוסט, ליפשיץ ייצר את מדף האח, ומרקוסיס יצר שטיח קוביסטי. מלבד האמנים הקוביסטים, דוסט הביא מעצבי פנים נוספים מסגנון האר דקו שיעזרו בעיצוב הבית, כולל פייר לגראן, שהיה אחראי על ארגון מלאכת העיטור, ופול איריב, מרסל קורד, אנדרה גרול, איילין גריי ורוז אדלר שיספקו רהיטים. העיצוב כלל יצירות מסיביות עשויות הובנה מקאסר בהשראת אמנות אפריקאית, ורהיטים מכוסים בעור מרוקאי, עור תנין ועור נחש, ודוגמאות שנלקחו מעיצובים אפריקאיים. "הגאומטריה המשורטטת של הקוביזם הפכה למטבע בתחום בשנות ה-20 של המאה ה-20. התפתחות האר דקו מהגאומטריה הסלקטיבית של הקוביזם הוביל למגוון רחב יותר של צורות, נשא את הקוביזם כטקסונומיה ציורית לקהל רחב הרבה יותר ולמשיכה רחבה יותר." - ריצ'רד הריסון מרטין, מוזיאון מטרופוליטן לאמנות. השפעות אר דקו לא היה סגנון יחיד, אלא אוסף של סגנונות שונים ולפעמים סותרים ומנוגדים. באדריכלות, האר דקו היה היורש והתגובה נגד האר נובו, סגנון ששגשג באירופה בין השנים 1895 ל-1900, וגם החליף בהדרגה את אדריכלות האמנויות היפות ואדריכלות נאו-קלאסית, שהיו דומיננטיות באדריכלות האירופית והאמריקאית. בשנת 1905 כתב ופרסם אז׳ן גראסט את Method of Ornamental Composition, Rectilinear Elements, שבה הוא חקר באופן שיטתי את ההיבטים הדקורטיביים (הנוי) של אלמנטים גאומטריים, צורות, מוטיבים והווריאציות שלהם, בניגוד (וכיציאה מ) סגנון האר נובו הגלי של הקטור גימאר, שהיה כל כך פופולרי בפריז כמה שנים קודם לכן. גראסט הדגיש את העיקרון שצורות גאומטריות פשוטות שונות כמו משולשים ומרובעים הם הבסיס לכל סידורי הקומפוזיציה. בנייני הבטון המזוין של אוגוסט פרה והנרי סאווג', ובמיוחד תיאטרון שאנז אליזה, הציעו צורה חדשה של בנייה וקישוט שהועתקה ברחבי העולם. בעיטור, סגנונות רבים ושונים הושאלו ונעשה בהם שימוש באר דקו. הם כללו אמנות פרה-מודרנית מרחבי העולם הניתנת לצפייה במוזיאון הלובר, מוזיאון האדם ובמוזיאון הלאומי לאמנויות אפריקה ואוקיאניה. באותה תקופה הייתה גם התעניינות פופולרית בקרב הציבור בארכאולוגיה עקב החפירות בפומפיי, טרויה וקברו של פרעה בשושלת ה-18, תות ענח' אמון. אמנים ומעצבים שילבו מוטיבים ממצרים העתיקה, אפריקה, מסופוטמיה, יוון העתיקה, רומא העתיקה, אסיה, מסו-אמריקה ואוקיאניה עם אלמנטים של עידן המכונה. סגנונות אחרים שהושאלו כללו קונסטרוקטיביזם רוסי ופוטוריזם איטלקי, כמו גם אורפיזם, פונקציונליזם ומודרניזם באופן כללי. אר דקו השתמש גם בצבעים ובעיצובים המתנגשים של פאוביזם, בעיקר בעבודתם של אנרי מאטיס ואנדרה דרן, שימש השראה לעיצובים של טקסטיל אר דקו, טפטים וקרמיקה מצוירת. הוא ביטא רעיונות מאוצר המילים של אופנת העל של התקופה, שהציגה עיצובים גאומטריים, שברונים, זיגזגים וזרי פרחים מסוגננים. הוא הושפע מתגליות באגיפטולוגיה, ועניין גובר במזרח ובאמנות אפריקאית. משנת 1925 ואילך, השתמשו בו לעיתים קרובות מתשוקה למכונות חדשות, כגון ספינות אוויר, מכוניות ואוניות אוקייניות, ועד 1930 השפעת האר דקו התפתחה לזרם הנקרא סטרים ליין. סגנון של יוקרה ומודרניות אר דקו היה מזוהה בתחילת דרכו עם יוקרה ומודרניות כאחד. הוא שילב חומרים יקרים מאוד ואומנות מעולה שהוכנסה לצורות מודרניות. שום פרט או חומר לא היו זולים באר דקו: רהיטים כללו שיבוצי שנהב וכסף, ותכשיטי אר דקו שילבו יהלומים עם פלטינה, ירקן, אלמוגים וחומרים יקרים אחרים. הסגנון שימש לקישוט הסלונים מהשורה הראשונה של אוניות קו אוקייניות, רכבות דלוקס וגורדי שחקים. הוא שימש כדי לקשט את "ארמונות הקולנוע" (Movie palace) הגדולים של סוף שנות ה-20 וה-30 ברחבי העולם. מאוחר יותר, לאחר השפל הגדול, הסגנון השתנה, התפכח ונהיה זול יותר. דוגמה טובה לסגנון היוקרתי של אר דקו הוא הבודואר בביתה של מעצבת האופנה ז'אן לנוון, בעיצובו של ארמאנד-אלבר ראטו (1882–1938), שנעשה בין 1922 ל-1925. הוא היה ממוקם בביתה ב-16 rue Barbet de Jouy, בפריז, שנהרס ב-1965. החדר שוחזר במוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפריז. הקירות מכוסים בדפנות יצוקות מתחת לתבליטים מפוסלים בטיח. הגומחה ממוסגרת בעמודי שיש על בסיסים ומיסד מעץ מפוסל. הרצפה משיש לבן ושחור, ובארונות מוצגים חפצי נוי על רקע משי כחול. בחדר האמבטיה שלה היו אמבט ומעמד כביסה עשויים משיש סיינה, עם קיר של טיח מגולף ואביזרים מברונזה. עד 1928 הסגנון הפך נוח יותר, עם כיסאות מועדון עמוקים מעור. הגרסה שעוצבה על ידי חברת Alavoine בפריז עבור איש עסקים אמריקאי בשנים 1928–1930, נמצא כעת במוזיאון ברוקלין. בשנת 1932 עיצב המעצב פול רואו את סלון הזכוכית עבור סוזן טלבוט. עד שנות ה-30, הסגנון היה מפושט במקצת, אבל הוא עדיין היה אקסטרווגנטי. היא כללה כורסת סרפנטין ושתי כורסאות צינורות מאת איילין גריי, רצפה של לוחות זכוכית כסופה מחצלת, פאנל של דוגמאות מופשטות בלכה כסף ושחור, ומבחר של עורות בעלי חיים. התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (1925) האירוע שסימן את שיא הסגנון והעניק לו את שמו היה התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות, שהתקיימה בפריז מאפריל ועד אוקטובר של שנת 1925. התערוכה קיבלה תמיכה ומימון רשמי של ממשלת צרפת, והתקיימה על שטח של 55 דונם בפריז, הנמשך ממוזיאון הגרנד פלה על הגדה הימנית להאינווליד בגדה השמאלית, ולאורך גדות נהר הסיין. מוזיאון הגרנד פלה, האולם הגדול בעיר, התמלא בתערוכות של אמנות דקורטיבית מהמדינות המשתתפות. היו בה כ-15,000 מציגים מעשרים מדינות שונות, כולל אוסטריה, בלגיה, צ'כוסלובקיה, דנמרק, בריטניה, איטליה, יפן, הולנד, פולין, ספרד, שוודיה וברית המועצות החדשה. גרמניה לא הוזמנה בגלל מתיחות לאחר המלחמה; ארצות הברית, שלא הבינה את מטרת התערוכה, סירבה להשתתף. האירוע זכה לביקור של שישה עשר מיליון איש במהלך שבעת החודשים שהתקיים. כללי התערוכה דרשו שכל העבודות יהיו מודרניות; סגנונות היסטוריים לא הורשו לתצוגה. המטרה העיקרית של התערוכה הייתה לקדם את היצרנים הצרפתיים של רהיטי יוקרה, פורצלן, זכוכית, עבודות מתכת, טקסטיל ומוצרי נוי אחרים. כדי להמשיך ולקדם את המוצרים, לכל חנויות הכלבו הגדולות בפריז ולמעצבים הגדולים היו ביתנים משלהם בתערוכה. לתערוכה הייתה מטרה משנית בקידום מוצרים ממושבות צרפתיות באפריקה ובאסיה, כולל שנהב ועצים אקזוטיים. Hôtel du Collectionneur היה אטרקציה פופולרית בתערוכה; הוא הציג את עיצובי הרהיטים החדשים של אמיל-ז'אק רולמן, כמו גם בדי אר דקו, שטיחים וציורים של ז'אן דופאס. עיצוב הפנים עקב אחר אותם עקרונות של סימטריה וצורות גאומטריות, שהבדילו אותו מהאר נובו, וצבעים עזים, אומנות משובחת חומרים נדירים ויקרים, שהבדילו אותו מהפונקציונליות הקפדנית של הסגנון המודרניסטי. בעוד שרוב הביתנים היו מעוטרים בפאר ומלאים בריהוט יוקרתי בעבודת יד, שני ביתנים, אלה של ברית המועצות ו-Pavilion de L'Esprit Nouveau, שנבנו על ידי המגזין בשם זה בניהולו של לה קורבוזיה, נבנו בצורה מחמירה. סגנון עם קירות לבנים פשוטים וללא קישוט; הם היו בין הדוגמאות המוקדמות ביותר לאדריכלות מודרנית. גורדי שחקים גורדי שחקים אמריקאים סימנו את פסגת סגנון האר דקו; הם הפכו לבניינים המודרניים הגבוהים והמזוהים ביותר בעולם. הם תוכננו להראות את היוקרה של הבנאים שלהם דרך גובהם, צורתם, צבעם והתאורה הדרמטית שלהם בלילה. בניין אמריקן רדיאטור מאת ריימונד הוד (1924) שילב אלמנטים גותיים ודקו מודרניים בעיצוב הבניין. לבנים שחורות בחזית המבנה (המסמלות פחם) נבחרו כדי לתת מושג על מוצקות ולהעניק למבנה מסה מוצקה. חלקים אחרים של החזית כוסו בלבני זהב (המסמלות אש), והכניסה עוטרה בשיש ובזכוכיות שחורות. גורד שחקים נוסף בסגנון אר דקו מוקדם היה בניין גארדיאן של דטרויט, שנפתח ב-1929. עוצב על ידי האדריכל המודרניסט ווירט רוולנד (Wirt C. Rowland), הבניין היה הראשון שהשתמש בפלדת אל חלד כאלמנט דקורטיבי, והשימוש הרב בעיצובים צבעוניים במקום קישוטים מסורתיים. קו הרקיע של העיר ניו יורק השתנה באופן קיצוני עם סיום בנייתו של בניין קרייזלר במנהטן (הושלם ב-1930), שתוכנן על ידי ויליאם וון אלן. זו הייתה פרסומת ענק בגובה שבעים ושבע קומות עבור מותג המכוניות קרייזלר. החלק העליון נראה ככתר נירוסטה, ועוטר ב"גרגוילים" דקו בצורת עיטורי כובעי רדיאטור מנירוסטה. בסיס המגדל, שלושים ושלוש קומות מעל הרחוב, עוצב באפריזים צבעוניים בסגנון אר-דקו, והלובי עוצב בסמלים ובתמונות אר-דקו המבטאות מודרניות. בניין קרייזלר נעקף עד מהרה בגובהו על ידי בניין האמפייר סטייט של האדריכל ויליאם פ. לם (1931), שעוצב בסגנון אר דקו קצת פחות מפואר ובניין RCA (כיום 30 רוקפלר פלאזה) של האדריכל ריימונד הוד (1933) שיחד שינו לחלוטין את קו הרקיע של העיר יורק. ראשי הבניינים עוטרו בכתרי אר דקו וצריחים מכוסים בנירוסטה, ובמקרה של בניין קרייזלר, בגרגוילים בסגנון אר דקו שעוצבו על פי עיטורי רדיאטור, בעוד שהכניסות והמבואות היו מעוטרות בפאר בפסלי אר דקו, קרמיקה ועיצוב. בניינים דומים, אם כי לא ממש גבוהים, הופיעו עד מהרה בשיקגו ובערים גדולות אחרות באמריקה. מרכז רוקפלר הוסיף אלמנט עיצובי חדש: כמה בניינים גבוהים מקובצים סביב רחבה פתוחה, עם מזרקה במרכז. אר דקו מאוחר ב-1925, התקיימו יחד שתי אסכולות מתחרות שונות בתוך אר דקו: המסורתיים, שהקימו את אגודת האמנים הדקורטיביים; כלל את מעצב הרהיטים אמיל ז'אק רולמן, ז׳ן דונאנד, הפסל אנטואן בורדל והמעצב פול פוירט; הם שילבו צורות מודרניות עם אומנות מסורתית וחומרים יקרים. מהצד השני היו המודרניסטים, שדחו יותר ויותר את העבר ורצו סגנון המבוסס על התקדמות בטכנולוגיות חדשות, פשטות, חוסר קישוט, חומרים לא יקרים וייצור המוני. ב-1929, המודרניסטים הקימו ארגון משלהם, האיגוד הצרפתי לאמנים מודרניים. חבריה כללו את האדריכלים פייר שארו, פרנסיס ז'ורדן, רובר מאלה-סטבן, לה-קורבוזיה ובברית המועצות קונסטנטין מלניקוב; המעצבת האירית איילין גריי, המעצבת הצרפתייה סוניה דלונה והתכשיטנים ז'אן פוקה וז'אן פויפורקה. הם תקפו בחריפות את סגנון האר דקו המסורתי, שלדבריהם נוצר רק עבור העשירים, ועמדו על כך שמבנים שנבנו היטב צריכים להיות זמינים לכולם, והצורה צריכה ללכת לפי התפקוד והייעוד. היופי של חפץ או בניין טמון בשאלה האם הם מתאימים לחלוטין למלא את תפקידו. שיטות תעשייתיות מודרניות הביאו לכך שניתן היה לייצר רהיטים ומבנים בייצור המוני, ולא בעבודת יד. מעצב הפנים פול פולו הגן על האר דקו בצורה זו: "אנחנו יודעים שהאדם לעולם אינו מסתפק בדבר הכרחי ושתמיד צריך את העודף... אם לא, נצטרך להיפטר ממוזיקה, פרחים ותַמרוּקִים..!" עם זאת, לה קורבוזיה היה פובליציסט מבריק לאדריכלות מודרניסטית; הוא הצהיר כי בית הוא פשוט "מכונה לחיות בה", וקידם את הרעיון שאר דקו הוא העבר והמודרניזם הוא העתיד. רעיונותיו של לה קורבוזיה אומצו בהדרגה על ידי בתי ספר לאדריכלות, והאסתטיקה של האר דקו נזנחה. אותם מאפיינים שהפכו את האר דקו לפופולרי בתחילת הדרך, האומנות, החומרים העשירים והקישוט שלו, הובילו עתה לדעיכתו. הזרז לכך היה שפל הגדול שהחל בארצות הברית ב-1929, והגיע לאירופה זמן קצר לאחר מכן, צמצם מאוד את מספר הלקוחות העשירים שיכלו לשלם עבור הריהוט וחפצי האמנות. בנוסף, באקלים הכלכלי של השפל, חברות מעטות היו מוכנות לבנות גורדי שחקים חדשים. אפילו חברת Ruhlmann פנתה לייצור רהיטים בסדרות, ולא פריטים בודדים בעבודת יד. הבניינים האחרונים שנבנו בפריז בסגנון החדש היו המוזיאון לעבודות ציבוריות מאת אוגוסט פרה (כיום המועצה הצרפתית לכלכלה, חברתית וסביבתית), ארמון שאיו מאת לואי-היפוליט בואלו, ז'אק קרלו וליאון אזמה, ופאלה דה טוקיו של התערוכה העולמית של פריז 1937; הם הביטו החוצה אל הביתן הגרנדיוזי של גרמניה הנאצית, שתוכנן על ידי אלברט שפר, שניצב מול הביתן הסוציאליסטי-ריאליסטי הגרנדיוזי לא פחות של ברית המועצות של סטלין. לאחר מלחמת העולם השנייה, הסגנון האדריכלי השולט הפך לסגנון הבינלאומי שחלוציו לה קורבוזיה ולודוויג מיס ון דר רוהה. קומץ מלונות בסגנון אר דקו נבנו במיאמי ביץ' לאחר מלחמת העולם השנייה, אך במקומות אחרים הסגנון נעלם במידה רבה, למעט בעיצוב תעשייתי, שם המשיך לשמש בעיצוב רכב ומוצרים כמו קופסאות נגינה. בשנות ה-60 האר דקו חווה התעוררות אקדמית צנועה, בין היתר הודות לכתביהם של היסטוריונים אדריכליים כמו בוויס הילייר. בשנות ה-70 נעשו מאמצים בארצות הברית ובאירופה לשמר את הדוגמאות הטובות ביותר של אדריכלות אר דקו, ומבנים רבים שוחזרו וייעודו מחדש. אדריכלות פוסט-מודרנית, שהופיעה לראשונה בשנות השמונים, כמו אר דקו, כללה לעיתים קרובות מאפיינים דקורטיביים גרידא. אר דקו ממשיך לעורר השראה במעצבים, והוא משמש לעיתים קרובות באופנה עכשווית, תכשיטים ומוצרי טואלטיקה. ציור בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות של 1925 לא הוקדש מרחב לציור. ציור אר דקו היה בהגדרתו דקורטיבי, שנועד לקשט חדר או יצירת אדריכלות, ולכן מעט ציירים עבדו אך ורק בסגנון, אך שני ציירים קשורים קשר הדוק לאר דקו. ז'אן דופאס צייר ציורי קיר בסגנון אר דקו עבור ביתן בורדו בתערוכת האמנויות הדקורטיביות בפריז ב-1925, ואף צייר את התמונה מעל האח בתערוכת Maison du Collectionneur של 1925, שהציגה רהיטים של רולמן ומעצבי אר דקו בולטים אחרים. ציורי הקיר שלו בלטו גם בתפאורה של אוניית הקו-האוקיינית הצרפתית SS Normandie. עבודתו הייתה דקורטיבית גרידא, ועוצבה כרקע או מלווה לאלמנטים אחרים של התפאורה. הציירת השנייה הקשורה באופן הדוק לסגנון היא תמרה דה למפיקה. נולדה בפולין, היגרה לפריז לאחר המהפכה הרוסית. היא למדה אצל מוריס דני ואנדרה לוט, והשאילה אלמנטים רבים מהסגנונות שלהם. היא ציירה פורטרטים בסגנון אר דקו ריאליסטי, דינמי וצבעוני. בשנות ה-30 הופיעה בארצות הברית צורה חדשה ודרמטית של ציור אר דקו. במהלך השפל הגדול, פרויקט האמנות הפדרלי של מינהל התקדמות העבודות נוצר כדי לתת עבודה לאמנים מובטלים. רבים קיבלו את המשימה לקשט מבני ממשלה, בתי חולים ובתי ספר. לא היה סגנון אר דקו ספציפי בשימוש בציורי הקיר; אמנים העוסקים בציור ציורי קיר בבנייני ממשלה הגיעו מבתי ספר רבים ושונים, מרֶגְיוֹנָלִיזְם אמריקאי ועד לריאליזם חברתי ; הם כללו את רג'ינלד מארש, רוקול קנט והצייר המקסיקני דייגו ריברה. ציורי הקיר היו אר דקו מכיוון שכולם היו דקורטיביים וקשורים לפעילויות בבניין או בעיר שבהם צוירו: רג'ינלד מארש ורוקול קנט קישטו שניהם בנייני דואר בארצות הברית, והראו עובדי דואר בעבודה בעוד שדייגו ריברה תיאר עובדי מפעלי רכב עבור המכון לאמנויות של דטרויט . ציור הקיר של דייגו ריברה "אדם בצומת דרכים" (1933) במרכז רוקפלר הציג דיוקן לא מורשה של לנין. כאשר ריברה סירב להסיר את דמותו של לנין, הציור נמחק והוזמן ציור קיר חדש שצויר על ידי האמן הספרדי ז'וזפ מריה סרט. פיסול פיסול מונומטלי וציבורי פיסול היה מאפיין נפוץ ואינטגרלי באדריכלות אר דקו. בצרפת, תבליטים אלגוריים המייצגים מחול ומוזיקה מאת אנטואן בורדל עיטרו את סימן הנוף הקדום ביותר באר דקו בפריז, תיאטרון שאנז אליזה, ב-1912. בתערוכה של 1925 הוצבו עבודות פיסול גדולות ברחבי האתר, ביתנים עוטרו באפריזים פיסוליים, וכמה ביתנים שהוקדשו לפיסול סטודיו קטן יותר. בשנות ה-30, קבוצה גדולה של פסלים בולטים יצרה עבודות עבור התערוכה העולמית לאמנות וטכנולוגיה בחיים המודרניים של 1937 בשכונת שאיו היוקרתית בפריז. אלפרד ג'אניוט יצר את פסלי התבליט על חזית פלה דה טוקיו. המוזיאון לאמנות מודרנית של פריז, והרחבה הציבורית הפתוחה בחזית ארמון שאיו, מול מגדל אייפל, היו עמוסים בפסלונים חדשים של שארל מאלפריי , הנרי ארנולד ורבים אחרים. פיסול אר דקו ציבורי היה כמעט תמיד ייצוגי, בדרך כלל של דמויות הרואיות או אלגוריות הקשורות למטרת הבניין או החדר. הנושאים נבחרו בדרך כלל על ידי הפטרונים, ולא האמן. פיסול מופשט לקישוט היה נדיר ביותר. בארצות הברית, פסל האר דקו הבולט ביותר לאמנות ציבורית היה פול מנשיפ, שעידכן נושאים קלאסיים ומיתולוגיים בסגנון אר דקו. עבודתו המפורסמת ביותר הייתה הפסל של פרומתאוס במרכז רוקפלר בניו יורק, עיבוד מהמאה ה-20 לנושא קלאסי. יצירות חשובות נוספות עבור מרכז רוקפלר נעשו על ידי לי לורי, כולל החזית הפיסולית ופסל אטלס. במהלך השפל הגדול בארצות הברית, פסלים רבים הוזמנו ליצור עבודות לקישוט מבני ממשל פדרליים, עם כספים שסופקו על ידי ה-Works Progress Administration. ביניהם הוזמנו הפסל סידני וואו, שיצר תמונות מסוגננות ואידיאליזציה של עובדים ומשימותיהם עבור בנייני משרדים ממשלתיים פדרליים. בסן פרנסיסקו, ראלף סטקפול סיפק פסל לחזית בניין הבורסה החדש של סן פרנסיסקו. בוושינגטון די.סי. מיכאל לנץ הכין עבודות עבור בניין ועדת הסחר הפדרלית. בבריטניה, פסל דקו יוצר על ידי אריק גיל עבור בית השידור של ה-BBC, בעוד רונלד אטקינסון עיטר את הלובי של בניין הדיילי אקספרס לשעבר בלונדון (1932). אחד מפסלי האר דקו הציבוריים הידועים ביותר ובוודאי הגדול ביותר הוא ישו הגואל מאת הפסל הצרפתי פול לנדובסקי, שהושלם בין 1922 ל-1931, וממוקם על פסגת הר המשקיפה על ריו דה ז'ניירו, ברזיל. פיסול סטודיו פסלי אר דקו מוקדמים רבים היו קטנים, ונועדו לקשט סלונים. סגנון בולט של הפיסול הזה נקרא פיסול קריסלפנטין , על שם סגנון של פסלי מקדשים יוונים עתיקים העשויים מזהב ושנהב. לפעמים הם היו עשויים מברונזה, או לפעמים עם חומרים הרבה יותר מפוארים, כמו שנהב, אוניקס, בהט ועלי זהב. אחד מפסלי הסלון בסגנון האר דקו הידועים ביותר היה דמטרה שיפארוס, יליד רומניה, שיצר פסלים קטנים צבעוניים של רקדנים. פסלי סלונים בולטים נוספים כללו את פרדיננד פרייס, יוזף לורנצל, אלכסנדר קלטי, דורות׳יאה שרול וגוסטב שמידט-קאסל. פסלת אמריקאית חשובה נוספת במתכונת הסטודיו הייתה הארייט ויטני פרישמות', שלמדה אצל אוגוסט רודן בפריז. פייר לה פגוואי היה פסל סטודיו בולט בסגנון ארט דקו, שעבודותיו הוצגו בתערוכה ב-1925. הוא עבד עם ברונזה, שיש, שנהב, אוניקס, זהב, בהט וחומרים יקרים אחרים. פרנסואה פונפון היה חלוץ הפיסול המודרני המסוגנן של בעלי חיים. הוא לא זכה להכרה מלאה בשל הישגיו האמנותיים עד גיל 67 בסלון הסתיו של 1922 עם היצירה Ours blanc, הידועה גם בשם הדוב הלבן, שנמצאת כיום במוזיאון ד'אורסה בפריז. במקביל לפסלי אר דקו אלה, פסלים מודרניים אוונגרדיים ומופשטים יותר פעלו בפריז ובניו יורק. הבולטים שבהם היו קונסטנטין ברנקושי, ג'וזף צ'אקי, אלכסנדר ארכיפנקו, אנרי לורנס, ז'אק ליפשיץ, גוסטבה מיקלוס, ז׳ן למברט-ראקי, יאן וג'ואל מרטל , חנה אורלוף ופבלו גרגאיו. אמנות גרפית סגנון האר דקו הופיע מוקדם באמנויות הגרפיות, עוד בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. הוא הופיע בפריז בפוסטרים ובעיצובי התלבושות של ליאון באקסט לבלט רוס, ובקטלוגים של מעצבי האופנה פול פוירט. האיורים של ז'ורז' ברבייה, וז'ורז' לפאפ והתמונות במגזין האופנה La Gazette du bon ton תפסו בצורה מושלמת את האלגנטיות והחושניות של הסגנון. בשנות ה-20, המראה השתנה; האופנות שהודגשו היו יותר יומיומיות, ספורטיביות ונועזות, כאשר הדוגמניות בדרך כלל עישנו סיגריות. מגזיני אופנה אמריקאיים כמו ווג, ואניטי פייר והרפרס בזאר קלטו במהירות את הסגנון החדש והפכו אותו לפופולרי בארצות הברית. הוא גם השפיע על עבודתם של מאיירי ספרים אמריקאים כמו רוקול קנט. בגרמניה, אמן הכרזות המפורסם ביותר של התקופה היה לודוויג הוהלוויין, שיצר כרזות צבעוניות ודרמטיות לפסטיבלי מוזיקה, בירות, ובסוף הקריירה שלו גם למפלגה הנאצית. במהלך תקופת האר נובו, פוסטרים פרסמו בדרך כלל מוצרים תיאטרליים או קברטים. בשנות ה-20, כרזות נסיעות, שיוצרו עבור קווי ספינות קיטור וחברות תעופה, הפכו לפופולריים ביותר. סגנון הכרזות השתנה במיוחד בשנות ה-20, כדי למקד את תשומת הלב במוצר המפורסם. התמונות הפכו לפשוטות יותר, מדויקות יותר, ליניאריות יותר, דינמיות יותר, ולעיתים קרובות הוצבו על רקע צבע אחד. בצרפת, מבין מעצבי האר דקו הפופולריים נמנו שארל לופו ופול קולן, שהתפרסם בזכות הכרזות שלו של הזמרת והרקדנית האמריקאית ג'וזפין בייקר. ז׳ן קרלו עיצב פוסטרים לסבונים, תיאטראות וסרטים של צ'רלי צ'פלין; בסוף שנות ה-30 היגר לארצות הברית, שם, במהלך מלחמת העולם, עיצב כרזות לעידוד ייצור מלחמה. המעצב שארל ז'זמר התפרסם בזכות יצירת פוסטרים עבור הופעות הזמרת מיסטינגוט וחברת התעופה אייר פראנס. בין מעצבי הפוסטרים הצרפתיים הידועים ביותר בסגנון האר דקו היה קסנדרה, שיצר את הכרזה המפורסמת של אוניית האוקיינוס SS Normandie ב-1935. בשנות ה-30 הופיעה סוגה חדשה של פוסטרים בארצות הברית בתקופת השפל הגדול. פרויקט האמנות הפדרלי שכר אמנים אמריקאים ליצור כרזות לקידום תיירות ואירועי תרבות. אדריכלות הסגנון האדריכלי של אר דקו הופיע לראשונה בפריז בשנים 1903–1904, עם בניית שני בנייני דירות, האחד של אוגוסט פרה ברחוב בנג'מין פרנקלין והשני ברחוב טרטה מאת אנרי סובאז׳. שני האדריכלים הצעירים השתמשו לראשונה בבטון מזוין בבנייני מגורים בפריז; לבניינים החדשים היו קווים נקיים, צורות מלבניות ללא עיטור על החזיתות; הם סימנו באופן נקי את שקיעת סגנון האר נובו. בין 1910 ל-1913, פרה השתמש בניסיונו בבנייני דירות מבטון כדי לבנות את תיאטרון השאנז אליזה בשדרת מונטן 15. בין 1925 ל-1928 בנה סובאז׳ את חזית האר דקו החדשה של חנות הכלבו La Samaritaine בפריז. לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו להופיע מבני אר דקו מפלדה ובטון מזוין בערים גדולות ברחבי אירופה וארצות הברית. בארצות הברית הסגנון שימש לרוב עבור בנייני משרדים, מבני ממשלה, בתי קולנוע ותחנות רכבת. לפעמים היה האר דקו משולב עם סגנונות אחרים; בניין העירייה של לוס אנג'לס שילב אר דקו עם גג המבוסס על המאוזוליאום היווני העתיק בהליקרנסוס, בעוד שתחנת הרכבת של לוס אנג'לס שילבה דקו עם ארכיטקטורת מיסיון ספרדית. אלמנטים בסגנון אר דקו הופיעו גם בפרויקטים הנדסיים, כולל המגדלים של גשר שער הזהב ומגדלי היניקה של סכר הובר. בשנות ה-20 וה-30 הוא הפך לסגנון בינלאומי ראשון שידע העולם, עם דוגמאות רבות הכוללות את ארמון האמנויות היפות במקסיקו סיטי מאת Federico E. Mariscal , תחנת המטרו מאיאקובסקיה במוסקבה ובניין הפרלמנט הלאומי של יפן בטוקיו שתוכנן בידי וואטנבה פוקוזו. סגנון האר דקו לא הוגבל לבניינים על פני הקרקע בלבד; אוניית האוקיינוס SS Normandie, שהפלגתה הראשונה התקיימה ב-1935, עוצבה בסגנון אר דקו, כולל חדר אוכל שתקרתו ועיטורו נעשו מזכוכית בעיצובו של לליק. "קתדרלות המסחר" עיצובי הפנים של סגנון אר דקו, הכוללים חלונות ראווה גדולים, יושמו בלובאי בנייני ממשלה, תיאטראות ובמיוחד בבנייני משרדים. חללי הפנים הללו צבעוניים ודינמיים במיוחד, ומשולבים בהם פיסול, ציורי קיר ועיצוב גאומטרי מעוטר בשיש, זכוכית, קרמיקה ונירוסטה. דוגמה מוקדמת לכך הוא בניין פישר בדטרויט, בעיצובו של ג'וזף נת׳ניאל פרנץ'; הלובי מעוטר לעילא בפיסול וקרמיקה. בניין גארדיאן (במקור בניין ה-Union Trust) בדטרויט, מאת וירט רולנד (1929), מעוטר בשיש אדום ושחור וקרמיקה בצבעים עזים, מודגש על ידי דלתות מעליות ודלפקים מפלדה מלוטשת. העיטורים הפיסוליים שהותקנו בקירות ממחישים את סגולות התעשייה והחיסכון; הבניין כונה מיד "קתדרלת המסחר". בניין לרפואת השיניים, 450 Sutter Street, בסן פרנסיסקו מאת טימותי ל. פלוגר עוצב ותוכנן בהשראת אדריכלות המאיה, בצורה מאוד מסוגננת; הוא השתמש בצורות פירמידה, והקירות הפנימיים היו מכוסים בשורות מסוגננות מאוד של הירוגליפים. בצרפת, אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לעיצוב פנים בסגנון אר דקו בתקופה זו הייתה פלה דה לה פורט דורה (1931) מאת אלבר לפרד, לאון ז'וסלי ולאון באזן. הבניין (כיום המוזיאון הלאומי להגירה, עם אקווריום במרתף) נבנה עבור התערוכה הקולוניאלית בפריז, שהתקיימה בשנת 1931, כדי לשבח את האנשים והתוצרים של המושבות הצרפתיות. החזית החיצונית כוסתה כולה בפסלים, והלובי יצר הרמוניה בסגנון אר דקו עם רצפת פרקט עץ בדוגמה גאומטרית, ציור קיר המתאר את אנשי המושבות הצרפתיות; והרכב הרמוני של דלתות אנכיות ומרפסות אופקיות. בתי קולנוע רבות מהדוגמאות הטובות ביותר ששרדו עד ימינו ומייצגות את סגנון האר דקו הם בתי הקולנוע שנבנו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. סגנון האר דקו עלה במקביל לתקופה בה סרטים החלו להפוך מסרטים אילמים לסרטי קול, וחברות סרטים בנו בתי קולנוע גדולים בערים המרכזיות כדי לשעשע ולהרוויח מהקהל הרב שהגיע לראות סרטים. בתי הקולנוע בשנות ה-20 שילבו לעיתים קרובות עיצובים אקזוטיים עם סגנון האר דקו; התיאטרון המצרי של גראומן בהוליווד (1922) נוצר בהשראת קברים ופירמידות מצריים עתיקים, בעוד שבתיאטרון פוקס בבייקרספילד, קליפורניה נוצר חיבור בין מגדל בסגנון מיסיון קליפורניה ואולם אר דקו. הגדול מכולם הוא אולם המוזיקה רדיו סיטי בניו יורק, שנפתח בשנת 1932. תוכנן במקור כתיאטרון במה, הפך במהירות לאולם קולנוע, המכיל 6,015 איש בתפוסה מרבית. עיצוב הפנים של דונלד דסקי עשה שימוש בזכוכית, אלומיניום, כרום ועור כדי ליצור מפלט צבעוני מהמציאות. לתיאטרון פרמאונט באוקלנד, קליפורניה, מאת טימותי ל. פלוגר, חזית קרמיקה צבעונית, לובי בגובה 4 קומות, וחדרי עישון נפרדים בסגנון אר דקו לג'נטלמנים ולגברות. ארמונות מפוארים דומים הופיעו באירופה. אולמות מפוארים דומים נבנו גם באירופה. הגראנד רקס בפריז (1932), עם המגדל בכניסה שלו, היה בית הקולנוע השני בגודלו באירופה אחרי קולנוע גאומונט עם 6,000 המושבים שהכיל (1931–1973). לקולנוע גאומונט סטייט בלונדון (1937) היה מגדל שעוצב לפי בניין האמפייר סטייט, מכוסה באריחי קרמיקה בצבע שמנת וחלק פנימי בסגנון אר דקו רנסאנס איטלקי. תיאטרון הפרמאונט בשנגחאי, סין (1933) נבנה במקור כאולם ריקודים בשם "השער של 100 ההנאות" והוסב לאולם קולנוע לאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1949. כיום משמש כאולם נשפים ודיסקו. בשנות ה-30 של המאה ה-20 בנו אדריכלים איטלקיים בית קולנוע קטן בשם אימפרו, באסמרה (כיום אריתריאה). כיום, רבים מבתי הקולנוע חולקו למספר אולמות שונה וגדול מהתכנון המקורי, אך אחרים שוחזרו ומשמשים כמרכזי תרבות בקהילותיהם. סטרים ליין בסוף שנות ה-30, מגוון חדש של אדריכלות אר דקו הפך לנפוץ. הוא נקרא סטרים ליין (Streamline Moderne) או בצרפת סגנון אוניות קו-אטלנטיות (Paquebot). לבניינים בסגנון זה היו פינות מעוגלות וקווים אופקיים ארוכים. הם נבנו מבטון מזוין וכמעט תמיד היו לבנים. לעיתים היו להם מאפיינים ימיים, כמו מעקות ואשנבים שדומים לאלה שעל סיפונן של אוניות. מוטיב הפינה המעוגלת לא היה חדש לגמרי; הוא הופיע בברלין ב-1923 בבניין Mossehaus שתכנן אריך מנדלסון, ואחר כך בבניין הובר, מתחם תעשייתי בפרבר הלונדוני, פריווייל. בארצות הברית, הוא הפך למזוהה ביותר עם תחבורה. תכנון בנייני משרדים בסגנון הסטרים ליין היה נדיר, אך שימש לעיתים קרובות בעיצוב תחנות אוטובוס ולטרמינלים של נמלי תעופה, כגון הטרמינל בנמל התעופה לה גוארדיה בניו יורק, שהיווה את ביתן של הטיסות הטרנס-אטלנטיות הראשונות של חברת PanAm Clipper. בארכיטקטורת מבנים שבצד הדרך, כמו תחנות דלק ודיינרים. בסוף שנות ה-30 יוצרו והוצבו בעיירות בניו אינגלנד סדרה של דיינרים, שעוצבו כקרונות רכבת בסגנון הסטרים ליין. לפחות שני דיינרים כאלו עדיין נותרו במקומם והם מוגדרים כמבנים היסטוריים רשומים. עיטור ומוטיבים מרכזיים עיטור בתקופת האר דקו עבר כמה שלבים נפרדים. בין השנים 1910 ל-1920, שסגנון האר נובו דעך, סגנונות העיצוב החלו לחזור לסגנונות קודמים ו"מסורתיים", במיוחד בעבודתו של פול איריב. בשנת 1912 פרסם אנדרה ורה מאמר במגזין L'Art Décoratif הקורא לחזור לאומנות ולחומרים של המאות הקודמות, ומשתמש ברפרטואר חדש של צורות הלקוחות מהטבע, במיוחד סלים וזרים של פירות ופרחים. מגמה שנייה של אר דקו, גם היא מהשנים 1910–1920, נוצרה בהשראת הצבעים העזים של התנועה האמנותית המכונה פוביזם ומהתלבושות והסטים הצבעוניים של בלט רוס. סגנון זה, לרוב, בא לידי ביטוי בחומרים אקזוטיים כמו עור כריש, אם הפנינה, שנהב, עורות בצבעים וגוונים כהים, עץ לכה ועץ צבוע, ושיבוצים דקורטיביים על רהיטים שהדגישו את הגאומטריה שלהם. תקופת השיא של סגנון זה הגיעה בתערוכת פריז של 1925 לאמנויות דקורטיביות. בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20 השתנה הסגנון הדקורטיבי, בהשראת חומרים וטכנולוגיות חדשות. האר דקו הפך לבעל פנים ומשטחים חלקים יותר ופחות מעוטרים. ריהוט, בדומה לאדריכלות, החל לקבל קצוות מעוגלים ולקבל מראה מלוטש ויעיל, שנלקח מהסגנון המודרני "סטרים-ליין". חומרים חדשים, כגון פלדה מצופה ניקל או כרום, אלומיניום ובקליט (צורה מוקדמת של פלסטיק) החלו להופיע ברהיטים ובעיטורים. לאורך תקופת האר דקו, ובמיוחד בשנות ה-30, ביטאו מוטיבים בעיצוה הפנים את תפקיד המבנה. תיאטראות עוטרו בפיסול שהמחיש מוזיקה, ריקוד והתרגשות; חברות חשמל האירו רחובות בצבעים, בניין קרייזלר עוטר כקישוטי מכסי מנוע מסוגננים; האפריזים של הפלה דה לה פורט דורה בתערוכה הקולוניאלית של פריז ב-1931 הציגה את פניהם של הלאומים השונים והמושבות הצרפתיות. סגנון הסטרים ליין גרם למבנים להראות בתנועה. ציורי הקיר של ה-Works Progress Administration של שנות ה-30 הציגו אנשים בשגרת יומם; עובדי בית חרושת, עובדי דואר, משפחות וחקלאים, במקום דמויות גיבורים קלאסיים. ריהוט ריהוט צרפתי מ-1910 ועד תחילת שנות ה-20 היה בעיקר עדכון של סגנונות ריהוט מסורתיים צרפתיים, ועיצובי האר-נובו של לואי מג'ורל, שארל פלומט ויצרנים אחרים. יצרני רהיטים צרפתיים חשו מאוימים מהפופולריות הגוברת של יצרנים וסגנונות גרמניים, במיוחד סגנון הבידרמאייר , שהיה פשוט ובעל קווים נקיים. המעצב הצרפתי פרנץ ג׳ורדיין, נשיא סלון הסתיו בפריז, הזמין מעצבים ממינכן להשתתף בסלון 1910. מעצבים צרפתים ראו את הסגנון הגרמני החדש, והחליטו לעמוד באתגר הגרמני. המעצבים הצרפתים החליטו להציג סגנונות צרפתיים חדשים בסלון של 1912. כללי הסלון ציינו שרק סגנונות מודרניים יורשו לתצוגה. כל מעצבי הריהוט הצרפתים הגדולים לקחו חלק בסלון: פול פולו, פול איריב, מוריס דופרן, אנדרה גרול, אנדרה מארה ולואי סו, והציגו עבודות חדשות שעדכנו את הסגנונות הצרפתיים המסורתיים של לואי ה-16 ולואי פיליפ עם פינות ישרות יותר בהשראת הקוביזם ובצבעים בהירים יותר בהשראת הפאוביזם ותנועת הנאבי. הצייר אנדרה מארה ומעצב הרהיטים לואי סו השתתפו שניהם בסלון של 1912. לאחר המלחמה חברו השניים יחדיו כדי להקים חברה משלהם, שנקראה באופן רשמי Compagnie des Arts Française, אך בדרך כלל ידועה בפשטות בשם Suë and Mare. בניגוד למעצבי האר נובו הבולטים כמו לואי מג'ורל, שעיצבו כל יצירה באופן אישי, הם הרכיבו צוות של אומנים מיומנים וייצרו עיצובי פנים שלמים, כולל רהיטים, כלי זכוכית, שטיחים, קרמיקה, טפטים ותאורה. עבודתם כללה צבעים עזים ורהיטים מעצים משובחים, כגון הובנה מצופה אם הפנינה, אבלון ומתכת כסופה ליצירת זרי פרחים. הם עיצבו הכל, החל מהפנים של ספינות אוקייניות ועד בקבוקי בושם עבור המותג של ז'אן פאטו. החברה שגשגה בתחילת שנות ה-20, אך שניהם היו בעלי מלאכה טובים ואנשי עסקים בינוניים. ב-1928 מכרו את החברה ועזבו אותה. מעצב הרהיטים הבולט ביותר בתערוכת האמנויות הדקורטיביות ב-1925 היה אמיל-ז'אק רולמן, מאלזס. הוא הציג לראשונה את עבודותיו בסלון הסתיו של 1913, בתערוכה של 1925 קיבל ביתן תצוגה משלו, "בית האספן העשיר". הוא השתמש רק בחומרים הנדירים והיקרים ביותר, כולל הובנה, מהגוני, רוזווד, אמבון ועצים אקזוטיים אחרים, מעוטרים בשיבוצי שנהב, שריון צב, אם הפנינה, פונפונים קטנים ממשי קישטו את ידיות המגירות של הארונות. הרהיטים שלו התבססו על דגמים מהמאה ה-18, אך פושטו ועוצבו מחדש. בכל עבודתו, המבנה הפנימי של הרהיטים הוסתר לחלוטין. המסגרת, בדרך כלל מעץ אלון, כוסתה כולה בשכבה של רצועות עץ דקות, ולאחר מכן מכוסתה בשכבה שנייה של רצועות עצים נדירים ויקרים. לאחר מכן שכבה זו כוסתה בפורניר מלוטש, כך שהחתיכה נראתה כאילו נחתכה מגוש עץ בודד. יצירת ניגודיות לעץ הכהה הוענקה על ידי שיבוץ שנהב. לדברי רולמן, הכורסאות היו צריכות להיות מעוצבות בצורה שונה בהתאם לפונקציות של החדרים שבהם הופיעו; כורסאות סלון תוכננו להיות מסבירות פנים, כיסאות משרד נוחים וכיסאות סלון חושניים. רק מספר קטן של חלקים מכל עיצוב הרהיטים יוצר, והמחיר הממוצע של אחת המיטות או הארונות שלו היה גבוה ממחירו של בית ממוצע. ג׳ולס ללו היה מעצב רהיטים מסורתי שעבר בצורה חלקה לאר דקו בשנות ה-20; הוא עיצב את הרהיטים לחדר האוכל של ארמון האליזה, ולתאים מהמחלקה הראשונה של אוניית הקיטור נורמנדי. סגנונו התאפיין בשימוש בעץ הובנה, עץ מקסר, אגוז, עם עיטור של לוחות שנהב ואם הפנינה. הוא הציג את סגנון רהיטי האר דקו מצופים לכה בסוף שנות ה-20, ובסוף שנות ה-30 הציג רהיטים עשויים מתכת עם לוחות של זכוכית מעושנת. באיטליה, המעצב ג׳יו פונטי היה מפורסם בעיצובי הסטרים ליין. הרהיטים היקרים והאקזוטיים של רולמן ושל מעצבים מסורתיים אחרים עוררו את זעמם של המודרניסטים, כולל האדריכל לה קורבוזיה, מה שגרם לו לכתוב סדרת מאמרים מפורסמת המגנה את סגנון האמנויות הדקורטיביות. הוא תקף רהיטים שנעשו לעשירים בלבד, וקרא למעצבים ליצור רהיטים עשויים מחומרים זולים וסגנון מודרני, שאנשים רגילים יכולים להרשות לעצמם. הוא עיצב את הכיסאות שלו, כך שיהיו זולים והתחשבו בתהליך הייצור ההמוני. בשנות ה-30, עיצובי הרהיטים הותאם לצורתם, עם משטחים חלקים יותר וצורות מעוקלות. אחד מהמומחים של הסגנון המאוחר כללו את דונלד דסקי, שהיה אחד המעצבים המשפיעים ביותר; הוא עיצב את חללי הפנים של בניין "רדיו סיטי מיוזיק הול". הוא השתמש בתערובת של חומרים מסורתיים ומודרניים מאוד, כולל אלומיניום, כרום ובקליט (צורה מוקדמת של פלסטיק). מומחים נוספים של רהיטי אר דקו בשנות ה-30 בארצות הברית כללו את גילברט רודה, וורן מקארת'ור, קם ובר ווולפגנג הופמן. סגנון מפל המים היה פופולרי בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, סגנון האר דקו הנפוץ ביותר של רהיטים באותה תקופה. החלקים היו בדרך כלל מדיקט בגימור פורניר בלונד ועם קצוות מעוגלים, הנותנים מראה הדומה למפל. עיצוב תעשייתי סטרים ליין הוא זרם עיצובי בתקופת האר דקו המאוחרת שהופיע באמצע שנות ה-30. הוא הושפע מעקרונות אווירודינמיים מודרניים שפותחו עבור תעופה ובליסטיקה כדי להפחית כוח גרר אווירודינמי במהירויות גבוהות. צורות כדוריות יושמו על ידי מעצבי מכוניות, רכבות, ספינות ואף על חפצים שלא נועדו לנוע, דוגמת מקררים, משאבות דלק ובניינים. אחד הרכבים הראשונים שיוצרו בסגנון זה היה קרייזלר איירפלו משנת 1933. הוא לא הצליח מבחינה מסחרית, אבל היופי והפונקציונליות בעיצובו יצרו תקדים; מוכוון למודרניות. השימוש בסגנון המשיך גם לאחר מלחמת העולם השנייה. חומרים תעשייתיים חדשים החלו להיכנס לתעשייה ולהשפיע על עיצוב מכוניות וחפצים ביתיים. חומרים אלו כללו אלומיניום, כרום ובקליט (צורה מוקדמת של פלסטיק). בקליט הוא חומר הניתן לכופף בקלות לצורות שונות, ועד מהרה החל לשמש בייצור טלפונים, מכשירי רדיו ומכשירים אחרים. ספינות אוקייניות עוצבו גם הן בסגנון האר דקו, הידוע בצרפתית כסגנון Paquebot, או "סגנון אוקיינוס לינר". הדוגמה המפורסמת ביותר הייתה אוניית קו אוקיינית ה-SS נורמנדי , שערכה את השייט הטרנס-אטלנטי הראשון שלה ב-1935. היא תוכננה במיוחד לשייט תענוגות כדי להביא אמריקאים עשירים כדי לעשות קניות בפריז. התאים והסלונים כללו את הריהוט והקישוט העדכניים ביותר בסגנון האר דקו. הסלון הגדול של הספינה, ששימש גם כמסעדה לנוסעי המחלקה הראשונה, היה גדול יותר מאולם המראות של ארמון ורסאי. הוא הואר על ידי נורות חשמל שהופץ מתוך 12 עמודי קריסטל לליק; 36 עמודים תואמים הותקנו על הקירות. זו הייתה אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לשילוב ישיר של תאורה כחלק מהאדריכלות. עד מהרה הותאם סגנון האוניות האטלנטיות למבנים. דוגמה בולטת נמצאת על חוף הים של סן פרנסיסקו. בניין המוזיאון הימי, שנבנה כמרחץ ציבורי ב-1937, מזכיר סירת מעבורת, עם מעקות אוניות ופינות מעוגלות. טרמינל המעבורת סטאר בהונג קונג השתמש גם הוא בווריאציה של הסגנון. טרמינל המעבורת סטאר בהונג קונג עוצב גם הוא בווריאציה של הסגנון. טקסטיל ואופנה טקסטיל מילא חלק חשוב מסגנון האר דקו. הוא בא בצורת טפטים, ריפודים ושטיחים צבעוניים. בשנות ה-20, מעצבים קיבלו השראה מתפאורות הבמה של הבלט רוס, עיצובי בדים ותלבושות של ליאון באקסט ויצירות הסדנה הוינאית. עיצובי הפנים המוקדמים של אנדרה מארה כללו זרי ורדים ופרחים בצבעים בהירים ומסוגננים מאוד, שקישטו את הקירות, הרצפות והרהיטים. מוטיבים פרחוניים מסוגננים שלטו גם בעבודותיהם של ראול דופי ופול פוירט, ובעיצובי הרהיטים של אמיל-ז'אק רולמן. השטיח הפרחוני הומצא מחדש, אך הפעם בסגנון דקו על ידי פול פוירט. השימוש בסגנון האר דקו הוגבר מאוד עם כניסת מערכת ההדפסה המבוססת על שבלונות, שאפשרה למעצבים להשיג פריכות בקווים וצבעים חיים מאוד. צורות אר דקו הופיעו בבגדיהם של פול פוירט, צ'ארלס פרדריק וורת' וז'אן פאטו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, יצוא של בגדים ובדים הפך לאחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר של צרפת. טפטים וטקסטיל בסגנון אר דקו מאוחר כללו לפעמים סצנות תעשייתיות מסוגננות, נופים עירוניים, קטרים ונושאים מודרניים אחרים, כמו גם דמויות נשיות מסוגננות, צבעים מתכתיים ועיצובים גאומטריים. האופנה השתנתה באופן דרמטי בתקופת האר דקו, הודות למעצבים פול פוירט ומאוחר יותר קוקו שאנל. פוירט הציג חידוש חשוב לעיצוב אופנה, יציאה מעבודת החייטות ומדפוסי העבר. הוא עיצב בגדים חתוכים בקווים ישרים הבנויים ממוטיבים מלבניים. הסגנון שלו הציע פשטות מבנית, מראה המחוך והסגנונות הפורמליים של התקופה הקודמת נזנחו, והאופנה התייעלה והפכה מעשית יותר. עם תחילת השימוש בחומרים חדשים, החל גם השימוש בצבעים בהירים יותר ועיצובים מודפסים. המעצבת קוקו שאנל המשיכה בתהליך המעבר, והפכה לפופולרית בזכות סגנון השיק הספורטיבי והיומיומי. תכשיטנות בשנות ה-20 וה-30, מעצבים רבים וביניהם רנה לליק וקרטייה ניסו להפחית את הדומיננטיות המסורתית של יהלומים על ידי הצגת אבני חן צבעוניות יותר, כמו אבני ברקת קטנות, אבני אודם ואבני ספיר. הם גם שמו דגש גדול יותר על הגדרות מאוד משוכללות ואלגנטיות, הכוללות חומרים זולים יותר כמו אמייל, זכוכית, קרן ושנהב. היהלומים עצמם נחתכו בצורות פחות מסורתיות; בתערוכה של 1925 נראו יהלומים רבים חתוכים בצורה של מוטות זעירים או גפרורים. גם ההגדרות ליהלומים השתנו; לעיתים קרובות, יותר ויותר תכשיטנים השתמשו בפלטינה במקום בזהב, בזכות חוזקה וגמישותה, והיא יכלה לשאת אשכולות של אבנים טובות. תכשיטנים החלו להשתמש גם בחומרים בגוונים כהים יותר, כמו אמייל ואוניקס שחור, שסיפקו ניגודיות גבוהה יותר לצד היהלומים. תכשיטים הפכו להרבה יותר צבעוניים ומגוונים בסגנון. קרטייה וחברת בושרון שילבו יהלומים עם אבני חן צבעוניות אחרות חתוכות בצורה של עלים, פירות או פרחים, כדי ליצור סיכות ראש, טבעות, עגילים, אטבים ותליונים. גם נושאי המזרח הרחוק הפכו פופולריים; לוחות של ירקן וקורל שולבו עם פלטינה ויהלומים, וקופסאות איפור, קופסאות סיגריות וקופסאות אבקה עוטרו בנופים יפניים וסיניים עשויים מאם הפנינה, אמייל ולכה. האופנות שהתחלפו במהירות בבגדים הביאו סגנונות חדשים של תכשיטים. שמלות ללא שרוולים של שנות ה-20 הביאו למצב בו הזרועות יכלו לקבל קישוטים, ומעצבים יצרו במהירות צמידים מזהב, כסף ופלטינה מצופים בלפיס לזולי, אוניקס, קורל ואבנים צבעוניות אחרות; צמידים אחרים נועדו לזרועות העליונות, ולעיתים קרובות נענדו מספר צמידים בו-זמנית. התספורות הקצרות של נשים בשנות העשרים פתחו אפשרויות לעיצובי עגילי דקו משוכללים. כאשר נשים החלו לעשן בציבור, מעצבים יצרו מארזי סיגריות מקושטים מאוד ומחזיקי סיגריות משנהב. המצאת שעון היד לפני מלחמת העולם הראשונה העניקה השראה לתכשיטנים ליצור שעונים מעוטרים יוצאי דופן, מצופים יהלומים ומצופים אמייל, זהב וכסף. גם שעוני תליון, התלויים על סרט, הפכו לאופנתיים. בתי התכשיטים המבוססים של פריז בתקופה, קרטייה, שאומט, ז'ורז' פוקה, מאובוסין (Mauboussin), ואן קליף וארפלס (Van Cleef & Arpels) יצרו כולם תכשיטים וחפצים לפי האופנה החדשה. חברת Chaumet יצרה קופסאות סיגריות גאומטריות במיוחד, מציתים, פנקסים ומחברות, העשויות מאבנים קשות מעוטרות בירקן, לפיס לזולי, יהלומים ואבני ספיר. אליהם הצטרפו מעצבים צעירים רבים, כל אחד עם רעיונות הדקו שלו. ריימונד טמפלייה עיצב יצירות עם דוגמאות גאומטריות מורכבות ביותר, כולל עגילי כסף שנראו כמו גורדי שחקים. ז'ראר סנדוז היה רק בן 18 כשהחל לעצב תכשיטים ב-1921; הוא עיצב יצירות מפורסמות רבות המבוססות על המראה החלק והמלוטש של מכונות מודרניות. לתחום התכשיטנות נכנס גם מעצב הזכוכית רנה לליק, שיצר תליונים של פירות, פרחים, צפרדעים, פיות או בתולות ים מזכוכית מפוסלת בצבעים עזים, תלויים על חוטי משי עם עיטורי ציציות. התכשיטן פול ברנדט העמיד דגמים מלבניים ומשולשים, והטמיע פנינים בקווים על לוחות אוניקס. ז'אן דספרס יצר שרשראות בצבעים מנוגדים על ידי חיבור של כסף ולכה שחורה, או זהב עם לאפיס לזולי. רבים מהעיצובים שלו נראו חלקים מלוטשים במיוחד כמו חלקי מכונות התקופה. ז׳ן דונאנד קיבל גם הוא השראה ממכונות מודרניות, בשילוב גוונים בהירים של אדום ושחור, בניגוד למתכת המלוטשת. אמנות זכוכית כמו בתקופת האר נובו המוקדמת, תקופת האר דקו הייתה יוצאת דופן עבור אמנות עדינה בזכוכית וחפצי נוי אחרים, שתוכננו להתאים לסביבתם האדריכלית. היצרן המפורסם ביותר של חפצי זכוכית היה רנה לליק, שעבודותיו, מאגרטלים ועד קישוטי מכסה מנוע למכוניות, הפכו לסמלים של התקופה. הוא עיצב למיזמים אחדים בתחום הזכוכית לפני מלחמת העולם הראשונה, ועיצב בקבוקים לבשמים של פרנסואה קוטי, אבל הוא לא החל בייצור בהיקף גדול של זכוכית אמנותית עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1918, בגיל 58, הוא קנה מפעל זכוכית גדול בקומבס-לה-ויל והחל לייצר חפצי זכוכית אומנותיים ושימושיים כאחד. הוא התייחס לזכוכית כאל חומר פיסולי, ויצר פסלונים, אגרטלים, קערות, מנורות וקישוטים. לרוב השתמש בחצי-גביש ולא בזכוכית קריסטל, כך שהחומר יהיה רך וקל יותר ליצירה ולפיסול, אם כי לא מבריק. לעיתים הוא השתמש בזכוכית צבעונית, אך לעיתים קרובות יותר השתמש בזכוכית אטומה, שבה חלקו או כולו של המשטח החיצוני הוכתם. לליק סיפק את לוחות הזכוכית הדקורטיביים, גופי התאורה ותקרות הזכוכית המוארות עבור האונייה האוקיינית SS Île de France ב-1927 ו-SS Normandie ב-1935, ולכמה תאי השינה במחלקה הראשונה של הרכבות הצרפתיות. בתערוכה לאמנויות דקורטיביות ב-1925, היה לו ביתן משלו, והוא עיצב חדר אוכל עם עריכת שולחן ותקרת זכוכית תואמת עבור ביתן Sèvres, בנוסף עיצב מזרקת זכוכית לחצר ה-Cours des Métiers, עמוד זכוכית דק עליו נשפכו מים מהצדדים באופן קבוע והוא הואר בלילה. יצרני זכוכית בולטים נוספים בסגנון אר דקו כללו את מריוס-ארנסט סבינו, שהתמחה בפסלונים, אגרטלים, קערות ופסלי זכוכית של דגים, עירום ובעלי חיים. עבור אלה, השתמש לעיתים קרובות בזכוכית אטומה שיכולה להשתנות בצבעה מלבן לכחול לענבר, בהתאם לאור אליה נחשפת. האגרטלים והקערות שלו הציגו אפריזים מעוצבים של חיות, עירום או חזה של נשים עם פירות או פרחים. עבודתו הייתה פחות עדינה אך צבעונית יותר מזו של לליק. אמני זכוכית, בסגנון אר-דקו, בולטים אחרים כללו את אדמונד אטלינג, שהשתמש גם הוא בצבעים אטומים בהירים, לעיתים קרובות עם דפוסים גאומטריים ועירום מפוסל; אלברט סימונט, אריסטיד קולוט ומוריס מארינו , שהיה ידוע בזכות בקבוקי הבושם והאגרטלים הפיסוליים בעלי החריטה העמוקה שלו. חברת דאום מהעיר נאנסי, שהתפרסמה בזכות אמנות הזכוכית בסגנון האר נובו שלה, ייצרה קו של אגרטלי דקו ופיסול זכוכית, מוצק, גאומטרי בצורה שמנמנה. יצירות צבעוניות עדינות יותר נעשו בידי גבריאל ארז'י-רוסו, שייצר אגרטלים צבעוניים עדינים עם פרפרים ונימפות מפוסלות, ופרנסואה דקורשמון, שאגרטליו היו מפוספסים ומשישים. השפל הגדול הביא להרס של חלק גדול מתעשיית הזכוכית הדקורטיבית, שהייתה תלויה בלקוחות עשירים. בתקופה זו פנו מספר אמנים לעיצוב חלונות ויטראז' לכנסיות. בשנת 1937, חברת הזכוכית Steuben Glass Works החלה בהזמנת אמנים מפורסמים לייצר כלי זכוכית. לואי מג'ורל, שהתפרסם בזכות רהיטי האר נובו שלו, עיצב חלון ויטראז' יוצא דופן בסגנון אר דקו המציג פועלים מתחום תעשיית הפלדה, עבור משרדי Aciéries de Longwy, מפעל פלדה בלונגווי, צרפת. בקתדרלת אמיין קיימת דוגמה נדירה של חלונות ויטראז' בסגנון אר דקו בקפלת הלב הקדוש, שנעשתה בשנים 1932–1934 על ידי אמן הזכוכית של פריז ז'אן גודין על פי רישומים של ז'אק לה ברטון. אמנות מתכת אמני אר דקו ייצרו מגוון רחב של חפצים פרקטיים, עשויים מחומרים תעשייתיים. מברזל יצוק מסורתי ועד פלדה מצופה כרום. האמן האמריקאי נורמן בל גדס עיצב סט לקוקטייל דמוי גורד שחקים עשוי פלדה מצופה כרום. ריימונד סובס עיצב סורג מתכת אלגנטי לכניסה של פלה דה לה פורט דורה, החלק המרכזי של התערוכה הקולוניאלית של פריז ב-1931. הפסל הצרפתי ז׳ן דונאנד ייצר דלתות מפוארות כחלק מערכת נושא "הצייד", מכוסות עלי זהב וציור על טיח (1935). אנימציה דמויות חזותיות בסגנון אר דקו שימשו סרטי אנימציה מרובים, כולל באטמן, Night Hood , All's Fair at the Fair , Merry Mannequins, Page Miss Glory, פנטסיה והיפהפייה הנרדמת. שימור וניאו אר דקו בערים רבות נעשו ונעשים מאמצים לשמר ולהגן על מבני האר דקו שנותרו. בערים רבות בארצות הברית, אולמות קולנוע היסטוריים בסגנון אר דקו שומרו והפכו למרכזי תרבות. מבני אר דקו צנועים אף יותר נשמרו כחלק מהמורשת האדריכלית של אמריקה; בית קפה בסגנון אר דקו ותחנת דלק לאורך כביש 66 ב-Shamrock, טקסס מוגדר עם חשיבות של מבנה היסטורי. קיים שימור רחב ברובע האדריכלות של מיאמי ביץ' על כמה מאות בניינים ישנים, וישנה דרישה עירונית שמבנים חדשים, הנבנים ברובע, יתאימו לסגנון. בהוואנה, קובה, מבנים רבים בסגנון אר דקו הידרדרו ונזנחו קשות. קיימים מאמצים להחזיר את המבנים לצבעם ולמראה המקורי שלהם. במאה ה-21, גרסאות מודרניות של אר דקו, הנקראות ניאו אר דקו, הופיעו בכמה ערים אמריקאיות, בהשראת מבני האר דקו הקלאסיים של שנות ה-20 וה-30. דוגמאות אלו כוללות את מגדל NBC בשיקגו, בהשראת מרכז רוקפלר בניו יורק; ומרכז סמית' לאמנויות הבמה בלאס וגאס, נבאדה, הכולל מאפייני אר דקו מסכר הובר, 80 ק"מ משם גלריה ביבליוגרפיה Ardman, Harvey (1985). Normandie, Her Life and Times. New York: Franklin Watts. . Arwas, Victor (1992). Art Deco. Harry N. Abrams Inc. . Bayer, Patricia (1999). Art Deco Architecture: Design, Decoration and Detail from the Twenties and Thirties. Thames & Hudson. . Benton, Charlotte; Benton, Tim; Wood, Ghislaine (2003). Art Deco: 1910–1939. Bulfinch. . Blondel, Alain (1999). Tamara de Lempicka: a Catalogue Raisonné 1921–1980. Lausanne: Editions Acatos. Breeze, Carla (2003). American Art Deco: Modernistic Architecture and Regionalism. W. W. Norton. . Cabanne, Pierre (1986). Encyclopédie Art Deco (in French). Somogy. . Charles, Victoria (2013). Art Déco. Parkstone International. . De Morant, Henry (1970). Histoire des arts décoratifs (in French). Hachette. Ducher, Rpbert (2014). La charactéristique des styles (in French). Flammarion. . Duncan, Alastair (1988). Art déco. Thames & Hudson. . Duncan, Alastair (2009). Art Deco Complete: The Definitive Guide to the Decorative Arts of the 1920s and 1930s. Abrams. . Gallagher, Fiona (2002). Christie's Art Deco. Pavilion Books. . Hillier, Bevis (1968). Art Deco of the 20s and 30s. Studio Vista. . Le Corbusier (1996). L'Art Decoratif Aujourd'hui (in French). Flammarion. . Long, Christopher (2007). Paul T. Frankl and Modern American Design. Yale University Press. . Lucie-Smith, Edward (1996). Art Deco Painting. Phaidon Press. . Ray, Gordon N. (2005). Tansell, G. Thomas (ed.). The Art Deco Book in France. Bibliographical Society of The University of Virginia. . Lehmann, Niels (2012). Rauhut, Christoph (ed.). Modernism London Style. Hirmer. . Morel, Guillaume (2012). Art Déco (in French). Éditions Place des Victoires. . Okroyan, Mkrtich (2008–2011). Art Deco Sculpture: From Root to Flourishing (vol.1,2) (in Russian). Russian Art Institute. . Plagnieux, Philippe (2003). Cathérale Notre Dame d'Amiens (in French). Éditions du Patrimoine, Centre des Monuments Nationaux. . Plum, Giles (2014). Paris architectures de la Belle Epoque (in French). Parigramme. . Poisson, Michel (2009). 1000 Immeubles et monuments de Paris (in French). Parigramme. . Savage, Rebecca Binno; Kowalski, Greg (2004). Art Deco in Detroit (Images of America). Arcadia. . Texier, Simon (2012). Paris: Panorama de l'architecture (in French). Parigramme. . Texier, Simon (2019). Art Déco. Editions Ouest-France. . Unes, Wolney (2003). Identidade Art Déco de Goiânia (in Portuguese). Ateliê. . Vincent, G.K. (2008). A History of Du Cane Court: Land, Architecture, People and Politics. Woodbine Press. . Ward, Mary; Ward, Neville (1978). Home in the Twenties and Thirties. Ian Allan. . ראו גם שנות העשרים הסוערות אופנה במדינות המערב בשנות ה-20 של המאה ה-20 התערוכה העולמית של שיקגו (1933) מוזיאון המטרופוליטן לאומנות בניין פלמוליב מוזיאון ואן ביורן, בריסל, בלגיה קישורים חיצוניים Art Deco Miami Beach Art Deco Mumbai Art Deco Montreal Art Deco Society of Washington Art Deco Society of California Art Deco Rio de Janeiro Art Deco Shanghai Art Deco Museum in Moscow Art Deco Society New York Art Deco Society of Los Angeles Art Deco Walk in Montreal הערות שוליים * קטגוריה:עיצוב אר דקו קטגוריה:אסכולות באמנות קטגוריה:אדריכלות מודרנית קטגוריה:מילים וביטויים בצרפתית קטגוריה:בין שתי מלחמות העולם	2024-09-01T11:39:37
דגל ערב הסעודית	דגל ערב הסעודית (בערבית: علم السعودية – עַלַם א-סעודִ֫יה) הוא דגלה הלאומי של ערב הסעודית. עיצובו רקע ירוק, ועליו כתובת ה"שהאדה" בערבית וחרב המסמלת צדק, שניהם בצבע לבן. היסטוריה דגל ערב הסעודית מקורו בדגל התנועה הוואהבית, שהוקמה בתחילת המאה ה-18. מספר מדינות סעודיות קדומות, בהם אמירות א-דִּרְעִיה (1727–1818), אמירות נג'ד (1822–1891) ואמירות ריאד (1902–1921) החזיקו בדגל ירוק ששלישו הימני לבן, ועליו השהאדה. ב-1912, לאחר כיבוש אל-אחסא והקמת אמירות ריאד ואל-אחסה, הוסיף אבן סעוד לדגלו שתי חרבות לבנות מוצלבות מעל השהאדה, לסמל את כיבושיו וחוזקו. ב-1921, לאחר הקמת סולטנות נג'ד, הוסרה חרב אחת מהדגל, כיוון ששם המדינה כלל רק מילה אחת. ב-1926, לאחר הקמת ממלכת נג'ד וחג'אז, הועברה החרב לתחתית הדגל ונוסף לו הכיתוב "نصر من الله وفتح قريب", הלקוח מסורת א-צףסורה 61, פסוק יד, ומתורגם בתרגום אורי רובין כ"ניצחון מעם אלוהים והכרעה קרבה ובאה". עם הקמת ממלכת ערב הסעודית בשנת 1932 אימצה הממלכה דגל שכלל רק את השהאדה, כתובה בקליגרפיה, ותחתיה חרב. בשנים שלאחר המדינה הוצר הפס הלבן שמימין לדגל ב-1934, והוסר ב-1937. בשנת 1978 קיבל הדגל את עיצובו הנוכחי, עם החלפת החרב שעל הדגל. ב-2007 הוצע לקבל דגל אזרחי נוסף לערב הסעודית, שישמש את הממלכה לצורכי חול, בנוסף לדגל הרשמי שעליו כתובה השהאדה. עיצוב שמאל\|ממוזער\|250px\|דגל ערב הסעודית עם חלוקת השהאדה למילים. על הדגל כתובות בקליגרפיה ערבית את ה"שהאדה" – הצהרת האמונה האיסלמית: لا إله إلا الله محمد رسول الله ובתעתוק לעברית: לַא אִלַהַ אִלַּא (א)לְלַה מֻחַמַּד רַסוּל (א)ללַּה שפירושן: אין אלוהים מלבדי אללה ומוחמד שליח אללה הפסוק נחשב לקדוש ולפיכך נאסרת הדפסתו של הדגל על אביזרי לבוש יומיים או עצמים אחרים. ברוח זו מחתה ערב הסעודית נגד כוונת התאחדות הכדורגל העולמית (פיפ"א) להטביע את דגלה על כדורי רגל הכוללים את כל דגלי המדינות שהשתתפו בגביע העולם בכדורגל בשנת 2002. בעיטה בכדור ועליו הפסוק המקודש נתפסה כבושה למוחמד ולאסלאם ולכן כבלתי נסבלת. בנוסף, כיוון שהדגל נושא את "דבר האל", לעולם אינו מורד אל חצי התורן כסימן אבל, מעשה שייתפס ככפירה בפסוק. בניגוד לרוב הדגלים, מודפס הדגל הסעודי משני צידיו כך שכאשר הוא מונף ניתן תמיד לקרוא את פסוק השאהדה מימין לשמאל וחודה של החרב פונה שמאלה. דגלים ירוקים הנושאים טקסט זה או טקסטים אחרים בערבית נפוצים ברחבי עולם האסלאמי (השווה, למשל, את דגל תנועת החמאס), ואין לבלבל בינם לבין דגל ערב הסעודית. יצוין, כי דגלים אלו לרוב אינם נושאים את סמל החרב. צבעו הירוק של הדגל הוא הצבע המסורתי שמזוהה עם האסלאם, ובדומה לדגלים אסלאמיים אחרים, הצבע נגזר, על פי המסורת, מהגלימה הירוקה שעטה הנביא מוחמד. בגרסותיו המוקדמות של הדגל סימלה החרב את כיבושיו הנרחבים של אִבְּן סָעוּד, אבי שושלת המלכה הסעודית, בתחילת המאה ה-20. דגל זה מכיל את הריכוז הגבוה ביותר של הצבע הירוק – 91.6% ממנו צבועים בירוק. גלריה ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים ערב הסעודית, דגל קטגוריה:ערב הסעודית: סמלים לאומיים ערב הסעודית ערב הסעודית קטגוריה:שהאדה קטגוריה:ערב הסעודית: דת ערב הסעודית	2024-09-16T04:52:10
ס. יזהר	ס. יזהר או יזהר סְמִילַנְסקי (27 בספטמבר 1916 – 21 באוגוסט 2006) היה סופר עברי בולט, מחנך וחבר הכנסת, חתן פרס ישראל לספרות יפה וחתן פרס א.מ.ת. לספרות. את שם העט ס. יזהר נתן לו המשורר והעורך יצחק למדן כשפרסם את סיפורו הראשון של יזהר, "אפרים חוזר לאספסת", בכתב העת "גליונות" בשנת 1938, ומאז חתם יזהר על יצירותיו הבדיוניות בשם ס. יזהר, ועל כתביו העיוניים בשם יזהר סמילנסקי. נהוג לזהותו כחלק מסופרי דור תש"ח, אם כי הוא עצמו התנגד לזיהוי זה. ביוגרפיה יזהר נולד לזאב ומרים סמילנסקי בחווה הניסיונית בחולדה, שם שהו הוריו במשך מספר שנים,ראו "סיפור חיים" (לעיל), כר' א', עמ' 99. "ייתכן שבילה [זאב] בחולדה את השנים הקשות של מלחמת העולם הראשונה. ברור שהיה שם לקראת סוף המלחמה, כי בנו השני, יזהר, בילה שם את שתי שנותיו הראשונות". יזהר נולד למשפחה של סופרים: אביו, זאב סמילנסקי (ז"ס) היה מראשי "הפועל הצעיר", דודו של אביו היה הסופר המפורסם משה סמילנסקי, ועוד נמנים עם משפחת הסופרים סמילנסקי גם מאיר-סיקו ודוד. זאב ומרים הכירו את יהודית הררי ברחובות וקראו לבנם השני יזהר בעקבות השם שיהודית העניקה לבנה הבכור, יזהר הררי. עם תום המלחמה עברה המשפחה לתל אביב. יזהר החל לימודיו היסודיים בבית הספר היסודי "בלפור" בתל אביב. בהיותו כבן 11 עברו הוריו לרחובות ויזהר סיים את לימודיו היסודיים בבית הספר היסודי ברחובות. אחיו הבכור ישראל נהרג בתאונת דרכים בעת שנסע לנגב בשליחות הקרן הקיימת, בשנת 1941. בגיל שש עשרה הכיר יזהר את נעמי וולמן, איתה התחתן בשנת 1942. באותה שנה נולד בנם ישראל, בשנת 1944 נולדה בתם הילה ובשנת 1954 נולד בנם זאב. יזהר סיים לימודי הוראה בבית המדרש למורים (ע"ש דוד ילין) בבית הכרם בירושלים, והיה מורה ביבנאל, בכפר הנוער בן שמן וברחובות. בשנת 1937 התחיל את לימודיו האוניברסיטאיים במדעי הטבע אך לא סיימם. במלחמת העצמאות היה קצין המודיעין של חטיבת מחוז השפלה "המחוקה מרוב צניעות". את לימודיו האקדמיים החל בפועל בהיותו כבן 52, והפעם במדעי הרוח - חינוך: "איך ללמד לקרוא סיפור". המשיך את לימודיו באוניברסיטה עד לתואר השלישי, ושימש כפרופסור לחינוך באוניברסיטת תל אביב וכמרצה במכללת לוינסקי לחינוך עד פרישתו. יזהר כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י מהכנסת הראשונה. הוא העריץ ואהב את דוד בן-גוריון, לימים היה ממייסדי רפ"י, והתפרסם בעיקר בפעילותו למען חוקי שמירת הטבע. ס. יזהר כיהן בכנסת בין השנים 1949–1967, למעט הפסקה של כשנה ורבע בראשית ימי הכנסת השלישית, שאליה נכנס ב-1956. היה חבר בועדת החינוך והתרבות, בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת החוקה, חוק ומשפט. בכהונתיו בכנסת עסק בנושאים הנוגעים לחינוך ולתרבות. חלק חשוב בפעילותו כחבר הכנסת הייתה היוזמה ל"מידוע המדינה" כלומר, להפכה למדינת היי-טק. בכך הלך בדרכי אביו שטען עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, שעתיד המדינה היהודית בתעשייה מתוחכמת ולא בחקלאות. הנהגת מפא"י זלזלה ביוזמתו. כמו כן הקדיש מאמצים רבים בנושא "הפרדת הרשויות" ונאבק ב"ועדת השבעה" שבה הממשלה שפטה בתואנה כי: "כדאי עדיף על צודק". למרות חברותו במפלגה השלטת לא היסס יזהר להביע ביקורת מסוימת על הטיפול של רשויות המדינה בנושא החינוך ובאחד מנאומיו הקדיש את רוב הנאום לביקורת על מוסדות המדינה שלא עושים מספיק למען הדור הצעיר ומאלצים אותו להיות "דור האספרסו". המדובר בדור "המבקש לו חוויית-מעט ובלבד שתהא חריפה, מהירה וזולה. ומונים כאן בנשימה אחת את תאוות המהירות, את ביטוי הזלזול, ה'סתם', ה'נמאס לנו', ומספרים מעשים ברדיפה אחר עינוגים של חטף חפוז, מקדירים עפעפיים של אובדן האמונה בכל אוטופיה שהיא, ועל הריצה 'להעביר את הזמן הפנוי', להתבדר, להשתעשע, ולהסתלק מנטילת אחריות, ולהשתמט מהליכה אנושית גדולה ומעפילה". ביולי 1964 הגיש את הצעת החוק ערכי טבע מוגנים, החוק התקבל בסוף שנת 1964. במשך רבות מ"שנות השתיקה הספרותית" של יזהר, שבאו לאחר פרסום ספרו הגדול "ימי צקלג" הוא לא פרסם יצירות ספרותיות, והיה פעיל מאוד בפרסומים פובליציסטיים מעל דפי העיתונות. בספרה של פרופ' ניצה בן ארי "סיפור חיים" מובאים פרטים על קשרים רומנטיים שניהל בעת שהיה נשוי לנעמי סמילנסקי. לפי הכתוב בספר זה - נעמי בחרה להמשיך בחיים אלה, אף על פי שידעה על אורח חייו. בין הפרסים שהוענקו לו ניתן למנות את: פרס עיריית רמת-גן, 1943, על סיפוריו הראשונים; פרס רופין, 1948 על "החורשה אשר בגבעה"; פרס ברנר ב-1950, על "שיירה של חצות". בשנת 1959 הוענק ליזהר פרס ישראל, והוא בן 43 בלבד, מצעירי הזוכים בפרס. לצד כתיבתו הספרותית, כתב כתיבה פובליציסטית עשירה, ומאמריו עשו להם שם בעיקר בעת מלחמת לבנון הראשונה ואחריה. ממוזער\|236x236 פיקסלים\|שלט הרחוב על שמו של ס.יזהר בעיר נתניה בשנת 1994 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה. וכן קיבל תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ס. יזהר נפטר ב-2006 ונקבר בבית העלמין של מועצה אזורית גדרות. על שמו קרוי רחוב ב"קרית-יהלום" בעיר נתניה ובשכונת ׳המדע׳ בעיר רחובות, בה אף עבד כמורה, יחד עם רחובות נוספים בשכונה זו שנקראו על שם זוכי פרס ישראל. יחסו לערכים תפיסתו המרכזית של יזהר סמילנסקי היא שחינוך לערכים הוא בלתי אפשרי, הן מפני שטבעם של ערכים להשתנות עם רוח הזמן; הן מפני שהמציאות המשתנה מעמידה דילמות חדשות; והן מפני שאי אפשר לכפות על אדם לחיות לאורו של ערך מסוים בניגוד לרצונו הממשי. נגד דבריו יצאו רבים ובהם רוב המורים הדוגלים בלימוד וחינוך לערכים. בשלושה מקרים יש לערכים מקום ריאלי בחינוך. האחד שלילי: כאשר כולאים את "קורבן" החינוך וכופים עליו לבלוע בלי להתנגד, אלא שאז אין זה עוד חינוך. ושניים חיובים: האחד כשמציעים אותם בעקיפין כמעט בשתיקה, והשני על ידי הסכמה שמחייבת את המסכים, לאחר שהמסכים בחר להיות מסכים. יזהר מגיע למסקנה ש"לא צריך לחנך לערכים וגם אי אפשר". אשר להוראת הספרות, הוא קרא לשחרר את הספרות מידי מערכת החינוך, מהמחקר התאורטי, מהתורות השונות למיניהן ומהמיפויים הספרותיים. יחסו לחילוניות והדת במאמרו "עוז להיות חילוני" שהתפרסם בשדמות בשנת 1981 והכה גלים בחוגים שונים, כותב יזהר כי:חילוני אינו חילוני מחמת ש"נתרוקן לו", מחמת ש"אמונתו נתייבשה", אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל-כוללת, שלימה מאופק עד אופק, אמונת "כיפת הסלע". להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, שעל ראשו.</blockquote>החילוני הוא מי שמקבל עליו עמידה מתמדת במצב מהפכני. אין לו את מי להאשים ואין לו אל מי לפנות. כל האחריות עליו. האחריות ומחירה, האחריות וכאב בדידותה, אבל גם האחריות וריבונותה. הוא בעול אחריותו שבחר בה. הכל עליו עד שיימצא לו מה שיימצא, אם יימצא, ובלבד שתתיישב לו עם בחירתו וחופש רצונו - ואם לא - לא. הוא מבקש לעמוד בלא הזה, ככל האפשר, בלי להתפשר מדי. ובלי לרוץ מהר מדי לחפש לו הקלה או שלווה.<blockquote>הדתי המצוי אינו מחפש. הוא כבר יש לו. עליו רק לקיים, רק לציית, רק לעשות כמצווה. לכל היותר לפרש סתירות. הוא, עומד וידיו מלאות לו, מלאות הלכות, תשובות ופסקים, ומנגנונים שלפיהם מכריעים בחוש שעוד לו נודע. אלא, שמי שידיו מלאות הוא לא יוכל לקחת עוד. רק מי שידיו ריקות יוכל לקחת - כשיימצאו. מבחינה זו, אשרי הידיים הריקות, הן יכולות לקחת - כשיימצא. ידיו הריקות של החילוני - הן יתרונו: הן עשויות לחיפוש, וכשימצא ייקח. יצירתו חוקרי ספרות רבים מעריכים כי הפרוזה של יזהר היא בין ההישגים הגדולים ביותר של הפרוזה העברית החדשה, אם כי בתקופה שבה פרסם את עיקר יצירותיו היה שרוי במחלוקת עזה. פניה עוז-זלצברגר כינתה אותו "גדול סופרי דור המדינה, וירטואוז-העברית הבלתי ניתן לתרגום כמעט". דן מירון כתב על יצירתו: "ההישג הוודאי והמעניין ביותר (אם לא ההישג הוודאי והמעניין היחיד) שהושג עד כה ביצירתם של המספרים בני הארץ". לאה איני קראה לו "אביה מולידה של הספרות העברית החדשה". יזהר שאב לא מעט מיצירתו של אורי ניסן גנסין, והשפעתו בולטת ביצירתו המוקדמת. הוא שאב גם ממקורות אחרים, ובהם גם מן המדעים הקשורים בארץ ישראל, כמו הגאולוגיה של ישראל, הגאומורפולוגיה שלה, אקלימה, ובעיקר עולם הצומח שלה. יש האומרים שהיחס בין האדם למרחב, בין איש הארץ לארץ ישראל, בין האמן והנוף, הם ליבת יצירתו הספרותית. דן מירון מתרשם שביצירתו של יזהר הגיעה הספרות העברית לראשונה ליכולות גבוהות מאוד של מבע תיאורי ולשוני של מראות הטבע הישראלי על כל פרטיו ודקדוקיו. זריחה ושקיעה, שמים זרועי כוכבים, קולותיו הסמויים של הלילה, צמחים וחיות - כולם קיבלו בלשונו העשירה והחדשנית של יזהר תיאור שמותיר בקורא חוויה לא רגילה. "כיבושו האמנותי הלשוני של עולם המרחבים הארץ ישראלי" ביצירתו של יזהר הוא, לדעת מירון, אחת התרומות האמנותיות החשובות לספרות העברית. הוא היה מחדש גדול הן מבחינה לשונית והן מבחינת יכולת המבע המיוחדת והמדויקת של לשונו. כתיבתו מתאפיינת בלשון מיוחדת במינה. בניסוחיו הארוכים הוא גורר את הקורא אל תוך זרם התודעה של גיבוריו, ומשמשים אצלו בערבוביה גבהות לשון וציטוטי רחוב. יזהר החל לפרסם את יצירותיו בסוף שנות השלושים. פרסם מספר נובלות ובהן "אפרים חוזר לאספסת", "בפאתי נגב", "החורשה בגבעה", "לילה בלי יריות", "מסע אל גדות הערב", "שיירה של חצות", השבוי, חרבת חיזעה, וכן כמה קובצי סיפורים קצרים. בסוף שנות החמישים הופיעה יצירת הענק שלו "ימי צקלג" – יצירה בת שני כרכים ובהם למעלה מאלף עמודים, המספרת על מחלקה של חיילים במלחמת העצמאות הנערכת לקרב, ותיאור סיפור חייהם האישיים וכל המתרחש בלבם: אהבותיהם, פחדיהם ומצוקותיהם. יצירה זו שינתה לחלוטין את נוף הפרוזה העברית מחד, ואת "ספרות המלחמה" העברית מאידך. מבקר הספרות, ברוך קורצווייל, תקף באופן חריף את "ימי צקלג". הוא הגדיר את הספר כ"מעשה אונן מילוליים". כלשונה של כותבת הביוגרפיה של יזהר, ניצה בן ארי: " בזאת פתח קורצווייל פתח רווח והצלה לכל מי שלא צלח את 1143 העמודים של הספר". הבקורת הקשה ומצב המכירות הגרוע בין השאר השתיקו את כתיבתו של יזהר לכמה עשרות שנים. על חייו ועל יצירתו של יזהר מוטל צל כבד: מותם של שני אנשים קרובים: אחיו, ישראל, וחברו האהוב מכולם, יחיעם ויץ. ישראל סמילנסקי, האח, נהרג בהתנגשות אופנועו ברכבת בחורף של שנת 1942. רק באיחור של כעשרים שנה, בשנת 1963, נעשה ניסיון ההתמודדות הממשי של ס. יזהר "עם מה שממתין בתחתית הלב ימים כה רבים", מות האח, בנובלה "סיפור שלא התחיל" שנכללה בקובץ הסיפורים האחרון שנדפס לפני שתיקתו הגדולה – "סיפורי מישור". דמות האח הופיעה עוד קודם לכן בסיפור "ערימת הדשן" שנדפס גם הוא באותו קובץ, והיא חוזרת ומופיעה גם בספריו המאוחרים כמו "מקדמות" או "צלהבים" ובסיפורים נוספים כמו "סעודה בפלוג'ה" בקובץ "צדדיים". מלבד סיפורים אלה, שבהם ההתייחסות הביוגרפית גלויה לגמרי, חוזרת ומופיעה דמות האח-האב הבוגר, איש המעשה הגברי, האקסטרוברט המובהק, כניגודו של האח הצעיר, הרך והמופנם, במיוחד בסיפוריו המוקדמים של ס. יזהר שנכללו בקובץ "החורשה בגבעה". יחיעם ויץ, בן דודו של יזהר וחברו הטוב מילדות (אמו של יזהר, מרים לבית ויץ, הייתה אחותו של יוסף ויץ, אביו של יחיעם), נהרג בפעולת הפלמ"ח בגשר א-זיב (אכזיב) ב"ליל הגשרים" ביוני 1946. כחודשיים לאחר נפילתו של יחיעם וייץ, כתב עליו יזהר מעין סיפור מצחיק ואופטימי "הדוד יחיאל צד גנבים" שפורסם ב"דבר לילדים" כרך ב' עמ' 166 ] .סמוך לכך כתב את הסיפור "דרך גשומה" שפורסם ב"מאסף דבר"בשנת 1948 הופיע הקובץ "מכתבי יחיעם ויץ" בעריכת יזהר. הדמות של הרע האהוב חוזרת ומופיעה מאז בשורה ארוכה של סיפורים, כמעט לאורך חמישים שנה, ובסוגות שונות: מסיפור המלחמה "בטרם יציאה" (1948, נכלל בקובץ "ארבעה סיפורים"), בסיפור הילדים "טרזינות" (1959, נכלל בקובץ "ברגלים יחפות") ועד לספרו המאוחר "צלהבים" (1993), שבו חזר יזהר ועיצב במליאות אוהבת את דיוקנו של יחיעם בנעוריו. יזהר כתב גם כמה סיפורי ילדים, ובהם התמודד עם נושאי ילדותו המובהקים, כגון "תפו ופוזה" על הפרדסנות הארצישראלית, בסיפור "הכרכרה של הדוד משה", הציב מעין זיכרון לדמותו של דוד אביו המפורסם משה סמילנסקי - זהו סיפור על הדוד שהיה "שותק השותקים" והוא מתקשר גם לסיפור "הצניחה מן הצמרת". מראשית שנות השמונים פרסם מאמרים רבים שבהם נקט עמדה יונית וקרא לנסיגה מן השטחים ולהידברות עם אש"ף. כתיבתו עוררה לעיתים התנגדות רבה בציבור הישראלי, שכן הציבה סימני שאלה בנוגע למיתוס הציוני ולמידת המוסריות של חיילי צה"ל. סיפורו הידוע, חרבת חיזעה, נתקבל בעת פרסומו על ידי רוב הקוראים בחיוב ואף נכלל בתוכנית הלימודים. כך למשל משה סמילנסקי שיבח סיפור זה. בשנת 1978 נערך, על ידי הבמאי רם לוי, סרט כעבוד חופשי של הסיפור - וסרט זה עורר ויכוחים בעד ונגד בציבור. לאחר למעלה משלושים שנות שתיקה ספרותית, ולאחר שיצאה מהדורה מחודשת ומתוקנת של ימי צקלג בהוצאת זמורה ביתן ביוזמת עורך ההוצאה חיים פסח, חזר יזהר לפרסם סיפורת, והוציא לאור את הספר "מקדמות". עם כל זאת, הוא לא פסק מלפרסם מאמרים בבמות השונות בכל אותן השנים, ובייחוד בעיתון "דבר". לאחר "מקדמות" פרסם ס. יזהר עוד חמישה ספרים נוספים. ספרו האחרון, "גילוי אליהו", שעלילתו מתרחשת בזמן מלחמת יום כיפור, עורר גם הוא פולמוס בשעתו. יזהר מביע בספר בגלוי את דעתו כנגד מלחמות בכלל, ובמיוחד כנגד מלחמת יום הכיפורים, שלדעתו ניתן היה למנוע אותה מבעוד מועד. חוקר הספרות אבנר הולצמן סבור, שספרו האחרון של ס. יזהר, "גילוי אליהו", הוא יצירת מופת של ספרות המלחמה העברית בכלל, ושל מלחמת יום הכיפורים בפרט. עמוס עוז במכתב פרטי לס. יזהר הצטרף לדעה זו. דן מירון כתב על ס. יזהר: "גודל הישגו של יזהר וחשיבות מפעלו הוכרו כמעט מראשית דרכו. על יצירתו נכתבה ספרות ביקורתית עשירה. הוא זכה בכל הפרסים הספרותיים שיכלה החברה הישראלית להעניק לו [...]. יזהר היה ונשאר נביא בעירו".ס. יזהר, לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית, (כתב דן מירון) חידושי לשון יזהר נהג לחדש מילים בעברית. רוב החידושים שלו נועדו לצרכים ספרותיים ולא נקלטו בשפה לאורך זמן. בין אלה שכן נקלטו בעברית: תִּגְבֵּר, שאפתני, לִחְשֵׁשׁ, ישנוני, דור האספרסו, דורגל, צדקנות; וכן כאלה שנשארו בתחום הסלנג: מזופת, מחורבן, סוף העולם (במשמעות של: הטוב ביותר). מבחר מכתביו אפרים חוזר לאספסת, (נדפס לראשונה ב"גליונות", 1938) החורשה בגבעה (ועוד שלושה סיפורים), 1947 חרבת חזעה, השבוי, 1949. שיירה של חצות, תש"י עלילות חומית, תשי"ח ימי צקלג, 1958. ברגלים יחפות: שישה סיפורים לבני הנעורים, 1959 סיפורי מישור, 1963 על חינוך ועל חינוך לערכים, 1974 תפו ופוזה, תשל"ו לקרוא סיפור, 1982. סיפור אינו, 1983 קריאה לחינוך, 1984 פרידה מן החינוך, 1988. שישה סיפורי קיץ, 1990 שני פולמוסים: פולמוס החינוך ופולמוס הספרות, 1990 מקדמות: סיפור, תל אביב: זמורה ביתן, 1992 צַלְהַבים: סיפור, תל אביב: זמורה ביתן, 1993 צדדיים: סיפורים, תל אביב: זמורה ביתן, 1996 אצל הים: שלושה סיפורים, תל אביב: זמורה ביתן, 1996 מַלְקוֹמִיָה יפהפייה: סיפור, תל אביב: זמורה ביתן, 1998 גילוי אליהו: סיפור, תל אביב: זמורה ביתן, 1999 פרסים שזכה בהם על כתיבתו פרס ישראל, 1959, על ספרו "ימי צקלג" פרס למדן, 1960, על ספרו "ברגלים יחפות" פרס ברנר, 1959, על ספרו "ימי צקלג" פרס ביאליק, 1991 פרס א.מ.ת, 2002 פרס אוסישקין, 1963, על ספרו "סיפורי מישור" פרס בן-גוריון, 2001 מחקר אוניברסיטאי כרמי נחום, התבנית המונולוגית ומאפייניה הלשוניים: < עיונים בסיפורי א"נ גנסין וס' יזהר >, תל אביב, 1977, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למדעי הרוח - החוג לספרות עברית, (עבודת גמר לתואר מ.א). רוטשטין, מרק דוד, צורות אירוניה בספורים הקצרים של ס' יזהר (Forms of irony in the short stories of S. Yizhar), דיסרטציה: Brandeis University 1978. ליאור שטרנברג, מראות ראשונים, מהדורות שניות: ילדות, זיכרון וזהות אצל חיים נחמן ביאליק, ס. יזהר, מרסל פרוסט ונטלי סארוט, עבודת גמר (מ"א), האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ח, 1998. נילי אסינג, לשון פיגורטיבית בסיפורת של ס' יזהר: מאפיינים ותפקוד, דיסרטציה האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"א 2001. נעמי שני, ייצוג התודעה המספרת ביצירת ס' יזהר, רמת-גן, דיסרטציה אוניברסיטת בר-אילן, תשס"א 2000. מירי גלעד, האובייקט - מכמיהה להתבוננות ועד התגלות: דיון משווה ביצירתם של וירג'יניה וולף וס. יזהר רמת-גן, דיסרטציה אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד, 2003. עמית עסיס, ייצוג המציאות, הלשון והסוביקט הדובר ביצירתו של ס. יזהר, רמת-גן, עבודת גמר, מ.א. אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה, 2005. הדי שייט, הצבר התלוש בסיפורת המוקדמת של 'דור בארץ': על פי יצירות של ס. יזהר, משה שמיר וחנוך ברטוב, דיסטרציה, אוניברסיטת חיפה, 2005. מקסים אוסצקי-פלדמן, המבנה עם הכינוי הדטיבי החוזר לנושא בלשון הסיפורת של ס' יזהר, עבודת גמר מ.א., האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006. נדב חרובי, קריאה אקזיסטנציאליסטית ב'ימי צקלג' לס' יזהר, עבודת גמר מ.א., האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע"ב, 2011. דביר צור, הבית והשדה כפולי הפנים: פואטיקת המרחב בספרים "מקדמות" ו"צלהבים" לס. יזהר, דיסרטציה, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע"ב, 2012. .Yuval Jobani and Gideon Katz, In the Convoy and Alongside It: A Study of S. Yizhar’s Works on Education and Literature, Contemporary Jewry, 36(2), 2016, pp.203-224 לקריאה נוספת יוסף שה-לבן, ס. יזהר – האיש ויצירתו, הוצאת אור עם, 1978 קובי נסים, חזיון הולדת היהודי החדש, על המשמר, ז' בניסן תשנ"ב, 10 באפריל 1992, עמ' 19. על: ס' יזהר, מקדמות (תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ב 1992). ניצה בן-דב, "אפוס על בן נבחר, עם ועולם: על מקדמות של ס. יזהר" חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות (שוקן, 2011) 76-52 ניצה בן-ארי, ס. יזהר: סיפור חיים, כרך ראשון, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2013 ניצה בן-ארי, ס. יזהר: סיפור חיים, כרך שני, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב 2017 חיים נגיד, ס. יזהר; מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תל אביב, עם עובד, 1972 גידי נבו, שבעה ימים בנגב – על "ימי צקלג" לס. יזהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון בן-גוריון, 2006 דביר צור, בין הבית לשדה, בין אדם למקום: המרחב והמקום בספריו של ס. יזהר 'מקדמות' ו'צלהבים', הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, 2015 אבי מעפיל, עיצוב המציאות בסיפורי ס. יזהר (דיסרטציה), ירושלים, האוניברסיטה העברית, 1988 חנן חבר, "שום גירוש לא פותר כלום; על "חרבת חזעה" מאת ס. יזהר", מרקמים ב' (תשע"ג), 601–614 נורית גוברין. "ספר של תיקון: 'צדדיים' לס. יזהר". 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ב', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב/2002. נורית גוברין, "איך אבא מושיב ילד על קן צרעות; בין בן להוריו, קריאה מחודשת בכתבי ס. יזהר", דפים למחקר בספרות, (תשס"ט), 16-17, עמ' 251–293. כונס: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ד', הוצאת כרמל, תשס"ח/2008. עמית עסיס, לנוכח ערב סתיו מחריש: ס. יזהר והולדת הצבר מרוח הספרות, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2017. תרגומו של ס. יזהר מימיו בתיכון למקטע מתוך המלט, נסיך דניה לצ'ארלס ומרי למב, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יא', 2019. עמוס עוז, "'החום והיום והרוח' (על פתיחת הנובלה "מקדמות" מאת ס. יזהר)", מתחילים סיפור, הוצאת כתר, 1996. אביבה קרינסקי, דרכי עיצוב ופענוח של אלמנטים סמליים בסיפור "השבוי", בתוך המוטיב והסמל להוראת מונחי יסוד בספרות בשילוב עם אמנויות נוספות, אור-עם, 1985, עמ' 53–58. יובל גלעד האפוס של ס. יזהר - הפיצול הכפול, יקום תרבות, 7 באוקטובר 2014. שהם סמיט, ילד חולות: שישה ספורים בעקבות ס. יזהר, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017. בני פירסט, "מלון או מולדת"; נאומי ס' יזהר כמבשרי הרטוריקה הסביבתית בישראל (מתוך מגמות נה2), מכון הנרייטה סאלד קישורים חיצוניים ס. יזהר חוזר, הכתבים הלא מכונסים של ס. יזהר ארכיון ס. יזהר זמין לעיון בספרייה הלאומית שיחת וידאו עם ס. יזהר על סופרים ומשוררים שהכיר, במסגרת פרויקט העברים. אלישע פורת, מפאתי צפון - עד "פאתי נגב", מסה על מקורות יצירתו של ס. יזהר, באתר "ליטרטורה" רינה בן-שחר, ס' יזהר: מאפיינים לשוניים-סגנוניים בספריו המאוחרים. בתוך: ספר רפאל ניר, ירושלים: כרמל, עמ' 103 - 124. (שלושים למותו) עמוס לויתן, "אהבתיו", על ס' יזהר, עתון 77, גיליון 314, ספטמבר 2006 שרית פוקס, בריאיון עם ס. יזהר, התפרסם ב"סופשבוע" מעריב, 9 בפברואר 2001 "שיחות עם סופרים", פרק ראשון מתוך ספרו של משה גרנות ובו הוא משוחח עם ס. יזהר על יצירתו מכּתביו: "שקדייה אחת" - סיפור קצר של ס. יזהר, באתר "פאזל" בטרם יציאה - סיפור קצר של ס. יזהר, מתוך ספרו חרבת חזעה, באתר הוצאת ידיעות אחרונות 2011. על כתביו: זיוה שמיר, לבטי בגרות בצל כנף הפסנתר - המוזיקה בסיפוריו המאוחרים של ס' יזהר על קִדמת נעוריו ועלומיו, פרק מתוך הספר הספרות ורוח המוזיקה: ייצוגים של נגנים וכלי נגינה בסיפורת העברית החדשה (2019) הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1959 קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:סופרי דור הפלמ"ח קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת. קטגוריה:זוכי פרס ברנר קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין קטגוריה:זוכי פרס בן-גוריון קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: חינוך קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: חינוך קטגוריה:סופרים ישראלים הידועים בשם עט קטגוריה:משפחת סמילנסקי קטגוריה:משפחת ויץ קטגוריה:מועצה אזורית גדרות: אישים קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים קטגוריה:חברי הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית קטגוריה:חברי הכנסת השנייה קטגוריה:חברי הכנסת השלישית קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית קטגוריה:חברי הכנסת החמישית קטגוריה:חברי הכנסת השישית קטגוריה:סגל מכללת לוינסקי לחינוך קטגוריה:זוכי פרס למדן קטגוריה:בוגרי המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע קטגוריה:רחובות: חברי הכנסת קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1916 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2006	2024-10-05T08:39:52
לאונידים	מטר לאונידים הוא מטר מטאורים אשר מתרחש בכל שנה בין 13 בנובמבר ל-20 בנובמבר. שיאו של המטר הוא בסביבות ה-17 בנובמבר, כאשר כדור הארץ חולף דרך שובל האבק שמותיר אחריו השביט טמפל-טאטל (Tempel-Tuttle). הלאונידים קיבלו את שמם משום שנקודת ההקרנה (radiant) שלהם נמצאת בקבוצת הכוכבים אריה, שבלועזית שמה Leo. בדרך-כלל הקז"ש של הלאונידים הוא בסביבות ה-20 מטאורים לשעה. אך היות שהשביט טמפל-טאטל מקיף את השמש במחזור קצר יחסית, 33 שנה, הרי ששובל-האבק שלו מתחדש לעיתים קרובות. אם כדור-הארץ חולף דרך השובל זמן קצר לאחר מעבר השביט, מתקבל מטר מרשים ביותר, "סופת מטאורים" של ממש. בשנים שכאלה מגיע הקז"ש לאלפי מטאורים בשעה. "סופות לאונידים" מרשימות שכאלה נצפו בשנים 1698, 1799, 1833, 1866, 1966, 1999, 2000, 2001 ו-2002. מישראל, נצפו בהרחבה על ידי אסטרונומים מקצועיים וחובבים כאחד הפעילות המוגברת בשנת 1998 וכן סופות המטאורים בשנים 1999, 2001, 2002 ופעילות מוגברת בשנת 2008 . תחזיות שבישרו על היתכנותה של סופת לאונידים בשנת 2009 התמתנו ככל שתאריכי המטר התקרבו, ונכון לנובמבר 2009 הן עמדו על כ-200 מטאורים בשעת השיא. המעברים הקרובים של טמפל-טאטל ליד השמש לא יניבו סופות לאונידים: כוח-הכבידה של צדק צפוי להטות את השביט מעט ממסלולו, ולפי החישובים הסופה הבאה תהיה רק בשנת 2099, אם כי צפויות בכל זאת חזרות של המטר בפעילות מוגברת (פחות מרמת סופה אך יותר מהקז"ש בשנים רגילות) גם סביב השנים 2032 ו-2065. ראו גם פרסאידים קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מטרות מטאורים קטגוריה:קבוצת הכוכבים אריה קטגוריה:אירועים בחודש נובמבר	2024-10-18T08:17:17
ארכאונים	אַרְכֵאוֹנִים (שם מדעי: Archaea, בעברית "חיידקים קדמונים") הם יצורים המהווים את אחת משלוש העל-ממלכות הטקסונומיות בביולוגיה (לצד אאוקריוטים וחיידקים). הארכאונים הם מיקרואורגניזמים פרוקריוטיים (חסרי גרעין ואברונים). ביולוגים החלו להפריד אותם במיון הטקסונומי מהחיידקים רק בשנות ה-70 של המאה ה-20; הרכבם ותנאי החיים הייחודיים של חלק מהם מעוררים עניין רב במחקר הביולוגי. הארכאונים "אלמוניים" יחסית לחיידקים, וזאת משלוש סיבות: מספר המינים המוכרים של הארכאונים מצומצם בהרבה מזה של החיידקים; בניגוד לחיידקים, הגורמים למספר רב של מחלות, לא נתגלו עדיין ארכאונים הגורמים למחלה כלשהי; חלק מהארכאונים חיים בסביבות קיצוניות הנמצאות הרחק מסביבת האדם. בין הארכאונים והחיידקים קיימים הבדלים ניכרים ומהותיים בהרכב התא (ובמיוחד בהרכב הממברנה) ובחומר התורשתי. בעבר ראו בארכאונים קבוצה של חיידקים והם נקראו archaebacteria, אולם הבדלים גנטיים (ב-RNA הריבוזומי) הביאו לפיצול החיידקים והארכאונים לשתי על-ממלכות, וכן להסקת מסקנה מרחיקת לכת (שיש כאלה החולקים עליה): הארכאונים קרובים יותר מבחינה אבולוציונית אל האיקריוטים (ובכללם האדם) מאשר לחיידקים. הפרדת החיידקים לשתי על-ממלכות יצרה את החלוקה המקובלת היום של שלוש על-ממלכות שאותה הציע לראשונה קרל ווז : ארכאונים, איקריוטים וחיידקים. היסטוריה של המחקר הדיווח הקדום ביותר על מה שיסווג מאוחר יותר כזן מסוג ארכיאה, Halococcus morrhuae L.D. 3.1, מתוארך לשנת 1880, יותר ממאה שנה לאחר שמולר תיאר את המין הראשון של בקטריה מסוג Aquaspirillum serpens, בשנת 1786, אף כי זו זוהתה כחיידק רק מאוחר יותר בתחילת שנות ה-1900, למיקרוביולוגים הייתה גישה לערכת כלים מוגבלת מאד בהשוואה למיקרוביולוגים מודרניים. כתוצאה מכך, סיווגים מוקדמים, המבוססים בעיקר על מאפיינים פנוטיפיים, קיבצו ארכאונים וחיידקים יחד. מספר התקדמות מדעית וטכנולוגית במחצית השנייה של המאה העשרים, כולל פיתוח טכנולוגיות רצף DNA ופילוגניה מולקולרית, שינו בצורה יסודית את תחום המיקרוביולוגיה. בשנת 1977, קרל ווז וג'ורג' פוקס זיהו את ארכיאה (שנקראה אז Archaebacteria) כעל-ממלכה שלישי של חיים, לצד חיידקים ואיקריוטים, וזאת באמצעות עצי RNA ריבוזומליים של תת-יחידות קטנות אוניברסליות (rRNA). מאז, תוארו בספרות המדעית מאפיינים מרכזיים של הביולוגיה של הארכאים, כולל פיזיולוגיה, ביולוגיה של התא, הגיוון ואורחות החיים שלהם. המחקרים מדגישים את הייחודיות וההבחנה האבולוציונית שלהם מחיידקים ואיקריוטים. עם זאת, נכון לשנת 2021, בהשוואה לקבוצות מיקרוביאליות אחרות, הארכאות עוד לא נחקרו במידה ניכרת, והיבטים רבים של הביולוגיה שלהן נותרו מעורפלים. מיון שמאל\|ממוזער\|250px\|מושבות ארכאונים תרמופיליים צבעוניים בפארק ילוסטון קיימות מספר מערכות (לעיתים מסווג כממלכות) של ארכאונים: ניתן לחלק את הארכאונים גם על פי סוג סביבת המחיה שאימצו להם. ארכאונים רבים חיים בסביבות קיצוניות. חלקם תרמופיליים וחיים במעיינות מים חמים ובאזורים געשיים במעמקי האוקיינוסים. אחרים הם הלופיליים (אוהבי מלח) וחיים בימות מלוחות. ויש החיים בסביבה חומצית. המגוון הגנטי של הארכאונים לא ידוע במלואו והוא מתרחב בהדרגה. בשנת 2005, הערכות למספר המערכות הטקסונומיות נעות בין 18 ל-23, ומתוכן רק שמונה מערכות מופו וזוהו בוודאות. נכון לשנת 2021 לאחר 40 שנות מחקר, המגוון של ארכיאות ידועות התרחב מ-2 מערכות לכ-30, הכוללות מעל מ-20,000 מינים. רוב המגוון הזה נחשף על ידי סקרי רצף גן אמפליקוני 16S rRNA סביבתיים, תוך שימוש במגוון רחב של פריימרים אוניברסליים וממוקדים. מורפולוגיה ארכאונים שונים בגודלם, וקוטרם נע מ-0.1 מיקרומטר (μm) ועד 15 מיקרומטר. הם מופיעים במגוון צורות שהנפוצות שבהן הן נקדים (ספרות), מתגים וספירלות, אולם ייתכנו גם צורות אחרות בהן ריבועים כבמין Haloquadra walsbyi, או מתגים מלבניים כבסוג Thermoproteus או Pyrobaculum. הצורות המיוחדות מוחזקות ככל הנראה על ידי דופן התא הפרוקריוטי. חלבונים הקשורים למרכיבי שלד התא באורגניזמים אחרים מופיעים גם בארכאונים, ובתוך התאים נוצרים סיבים, אך בשונה מאורגניזמים אחרים מבנים תאיים אלו לא מובנים היטב למדע בארכאונים. מינים מסוימים של ארכאונים מתאגדים יחדיו לגושים או סיבים של תאים היכולים להגיע לאורך של 200μm, ואלו יכולים להיות חלק המרכיב ביופילם. דוגמה לכך הוא המין Thermococcus coalescens, שפרטים ממין זה יכולים להתמזג יחד בתרבית וליצור תאים ענקיים בודדים. דוגמה נוספת להתקבצות של ארכאונים היא בסוג Pyrodictium, שארכאונים השייכים אליו יכולים ליצור מעיין צינורות חלולים ארוכים ודקים הידועים כ-cannulae העשויים מתאים שנדבקו יחד. תפקידה של צורת ה-cannulae איננו ברור, אולם ייתכן שבצורה זו יכולים התאים לשתף חומרי מזון עם התאים השכנים. נצפו התקבצויות של ארכאונים גם ממינים שונים. גנטיקה לארכאונים יש לרוב כרומוזום מעגלי יחיד. הכרומוזום עשוי להגיע בגודלו עד ל-5,751,492 זוגות בסיסים במין Methanosarcina acetivorans, שהגנום שלו הוא הארוך ביותר שרוצף בין הארכאונים. כעשירית מאורך זה הוא אורכו של הגנום של Nanoarchaeum equitans, שאורכו 490,885 זוגות בסיסים בלבד, והוא הגנום הארכאוני הקטן ביותר שרוצף; מוערך כי בגנום זה יש רק 537 גנים המקודדים לחלבונים. חתיכות קטנות יותר של DNA, הנקראות פלסמידים, מופיעות גם כן בארכאונים. פלסמידים יכולים לעבור בין תאים שונים במגע פיזי, בתהליך הדומה לקוניוגציה בחיידקים. שמאל\|ממוזער\|220px\|ארכאון Sulfolobus שהודבק בנגיף DNA דו-גדילי, STSV1 ארכאונים יכולים להידבק בנגיפי DNA דו-גדילי, השונים משאר הנגיפים ויכולים להופיע במגוון צורות. עיקר המחקר של נגיפים אלו נעשה בנגיפים הפוגעים בארכאונים תרמופילים, ובפרט בסדרות Sulfolobales ו-Thermoproteales. לארכאונים מנגנוני הגנה נגד נגיפים אלו, בהם RNAi. מבחינה גנטית, השונות בין הארכאונים לאיקריוטיים, מתבטאת ב-15% של חלבונים המקודדים בגנום של כל ארכאון שהם ייחודיים לארכאונים, אף על פי שלא ידוע תפקידם של חלבונים אלו. מבין הגנים הייחודיים לארכאונים שתפקידם ידוע, רובם קשורים למתאנוגנזה (ייצור מתאן). הגנים המשותפים לארכאונים ואיקריוטים אחראים לעיקר התפקוד של התא, ובהם גנים הקשורים לשעתוק ותרגום. מאפיינים נוספים של הגנום הארכאוני הם ארגון הגנים הקשורים לתפקיד מסוים באופרונים (כדוגמת אנזימים המזרזים שלבים שונים באותו מסלול מטבולי), ושינויים רבים בגנים של tRNA ובאנזימי האמינו-אציל tRNA סינתתאזות. הקשר האבולוציוני בין ארכאונים לאיקריוטים לא ברור במלואו. מלבד הדמיון במבנה התא ותפקודו הפונקציונלי, יש הרבה מן המשותף מבחינה גנטית. שעתוק ותרגום בארכאונים דומים יותר לתהליכים המקבילים באיקריוטים מאשר בחיידקים, וה-RNA פולימראז והריבוזומים של הארכאונים קרובים מאוד לאלו של האיקריוטים. אף על פי שלארכאונים סוג אחד בלבד של RNA פולימראז, מבנהו ותפקידו דומים לRNA פולימראז II האיקריוטי, עם הרכבים דומים של חלבונים (פקטורי שעתוק כללים; general transcription factors) המנחים את קשירת ה-RNA פולימראז לפרומוטר. פקטורי שעתוק אחרים של ארכאונים דומים יותר לאלו של חיידקים. מודפיקציה אחר שעתוק פשוטה יותר מזו של איקריוטים, מאחר שמרבית הגנים חסרי אינטרונים, אולם בגנים של tRNA ושל rRNA יש אינטרונים רבים, ואינטרונים מופיעים גם במספר גנים אחרים המקודדים לחלבונים. מטבוליזם ופליטת מתאן ארכאונים רבים מפיקים אנרגיה במסלולים ייחודיים; בחלק מהמקרים מדובר בנשימה תאית שבה קולט האלקטרונים הסופי אינו חמצן (כפי שמתרחש ביצורים אווירניים). קבוצה מיוחדת של ארכאונים אל-אווירניים, שאינם שורדים באטמוספירה המכילה חמצן, מכונים ארכאונים מתאנוגניים. הם משתמשים במימן מולקולרי, H2, לחיזור מקור פחמן, למשל פחמן דו-חמצני (CO2) או חומצה אצטית (CH3COOH). תוצר החיזור הוא הגז מתאן (CH4). והתהליך בכללותו מכונה מתאנוגנזה (methanogenesis). CO2 + 4H2 ⇒ CH4 + 2H2O 2CH3COOH + 2H2 ⇒ 2CH4 + 2CO2 המרבצים התת-קרקעיים של מתאן, שהאדם מנצל להפקת גז טבעי, נוצרו כתוצאה מפירוק בן אלפי שנים של יצורים שמתו, וכל זאת על ידי הארכאונים המתאנוגניים. ראו גם חיידקים אאוקריוטים היסטוריה אבולוציונית של החיים ביולוגיה אבולוציונית קישורים חיצוניים ים המוות? לא בדיוק חיידקים מסוג ארכאונים התגלו בים המלח - מאתר הידען הערות שוליים * קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קרל ווז קטגוריה:ארכאונים שתוארו ב-1990 קטגוריה:מיקרוביולוגיה קטגוריה:על-ממלכה	2024-08-01T03:40:43
וסקולריים	REDIRECT צמחים וסקולריים	2008-10-23T18:40:29
מתיחת הירח הגדולה	שמאל\|ממוזער\|400px\|תמונה שהופיעה לצד המאמרים מתיחת הירח הגדולה הייתה סדרה של שישה מאמרים שהופיעו בעיתון "ניו יורק סאן" החל ב־25 באוגוסט 1835 ושטענו למציאת חיים על הירח. המאמרים יוחסו לסר ג'ון הרשל, האסטרונום הידוע ביותר של אותה תקופה (שלא כתב אותם). הכותרת הייתה: המאמרים נכתבו למעשה על ידי ריצ'רד אדמס לוק (Richard Adams Locke; 1800–1871); מגזין אדינבורו למדע (Edinburgh Journal of Science) היה מגזין אמיתי שהפסיק להתפרסם כמה שנים קודם לכן. לוק אמר מאוחר יותר שכוונתו הייתה סאטירית ולא לערוך תרמית, אלא לצחוק על מדענים ועל מה שלדעתו היו הספקולציות הפרועות שלהם. המאמרים תיארו חיות פנטסטיות על הירח, בהן ביזונים, עזים, חדי־קרן, בונים דו־רגליים, חסרי זנב והומינידים דמויי עטלף בעלי כנפיים ("Vespertilio-homo") שבנו מקדשים. עוד תוארו עצים, אוקיינוסים וחופים. תגליות אלו בוצעו, לכאורה, על ידי "טלסקופ עצום שפועל בעיקרון חדש לגמרי". התרמית התגלתה כעבור שבועות מספר, אך העיתון לא פרסם תיקון לידיעה. הרשל עצמו היה משועשע בתחילה, וציין שתגליותיו האמיתיות לעולם לא יכלו להיות כה מדהימות, אבל מאוחר יותר הוא התרגז משום שנאלץ להתמודד עם שאלות מאנשים שלקחו ברצינות את התרמית. ראו גם מתיחת מאדים קישורים חיצוניים The Moon hoax that fooled the world - סרטון מאתר ה-BBC מתיחת הירח של 1835 סדרת המאמרים המאמר הראשון (25 באוגוסט 1835) המאמר השני (26 באוגוסט 1835) המאמר השלישי (27 באוגוסט 1835) המאמר הרביעי (28 באוגוסט 1835) המאמר החמישי (29 באוגוסט 1835) המאמר השישי (31 באוגוסט 1835) קטגוריה:מתיחות קטגוריה:1835 בארצות הברית קטגוריה:אירועי תקשורת המונים קטגוריה:בדיות עיתונאיות קטגוריה:הירח באומנות	2023-01-02T05:10:13
חיידקים	חַיידקים (שם מדעי: Bacteria; מכונים גם חיידקים אמיתיים) הם יצורים חד-תאיים המהווים את אחת משלוש העל-ממלכות הטקסונומיות בביולוגיה (לצד אאוקריוטים וחיידקים קדומים). החיידקים הם מבין היצורים הראשונים שהופיעו על פני כדור ארץ ומאכלסים קשת רחבה מאוד של אזורי מחיה, כגון מים טרמליים, סלעי קרחונים, אזורים צחיחים, אזורי מחיה פוריים ודלים, וחלקם אף מתאכסנים באורגניזמים מן החי או הצומח כטפילים או כקומנסלים, ביחסים סימביוטיים שונים ומגוונים. החיידקים הראשונים התפתחו ככל הנראה לפני כ-4 מיליארד שנה. מדובר במיקרואורגניזמים פרוקריוטיים (החסרים גרעין תא ואברונים). החיידקים הם בין צורות החיים הנפוצות ביותר על פני כדור הארץ, והם יכולים להתקיים בסביבות מחיה מגוונות, ואף בסביבות קיצוניות שבהן לא הצליח להתקיים אף אורגניזם אחר. מקור השם הלועזי "בקטריה" הוא מיוונית, ופירושו "מקלות קטנים", משום שכך נראו החיידקים בעיני החוקרים הראשונים שצפו בהם תחת מיקרוסקופ ביניהם אנטוני ואן לוונהוק, ב-1674 אשר פתחו את תאוריית המיקרואורגניזמים germ theory והובילו את החוקרים במאה התשע עשרה, לואי פסטר, רוברט קוך ו-ג'וסף ליסטר להבנה בצורך בחיטוי בתהליכים של טיפול בחולים ויולדות, ובהבנה שתהליכים של תסיסה ליצירת מזונות שונים, הם תהליכים הנגרמים על ידי מיקרואורגניזמים, ובהכרח לפסטור החלב. השם העברי "חַיידק", פרי חידושו של אליעזר בן-יהודה, הוא הלחם של המילים חַי ודַק; משמעות שם התואר 'דק' הוא דבר קטן. שמה המדעי של על-ממלכת החיידקים האמיתיים הוא Bacteria. התא הבקטריאלי מתאפיין בציטופלסמה מוקפת בקרום תא בנוי מפוספוליפידים וחלבון ביחס של 3:1, בעל יכולת העברה סלקטיבית של חומרים מהסביבה אל תוך התא ומן התא אל הסביבה החיצונית, וריבוזומים. לחיידקים יש תכונה משותפת עם עובש, שמרים וצמחים והיא נוכחות של דופן תא המקיף את קרום התא. הדופן המקנה עמידות בפני שינויי לחצים אוסמוטיים. לחלקם יש קפסולה המקיפה את דופן התא. הקפסולה בנויה מרב-סוכר עם בליטות של אברונים הקרויים פילי, שתפקידם להיצמד למשטחים וליצור רובדי גידול. לחלק מהחיידקים יש שוטון אחד או יותר המשמש לתנועתיות מכוונת, ונוקלאואיד המכיל את החומר התורשתי של התא. רוב החיידקים מקיימים בעצמם תהליכי חיים עצמאיים ומתרבים על ידי פליגה. חיידקי אי-קולי, למשל, מתחלקים בכל כ-20 דקות בתנאי גידול מיטביים של חום ומזון. החיידקים ניזונים מהסביבה, מפרישים פסולת לסביבה ובניגוד לנגיפים, רובם אינם זקוקים למאכסן, כך שאינם מתקיימים כטפילים. חלקם זקוקים למאכסן מן החי או מהצומח. חלק הופכים לפתוגניים וחלק לקומנסלים. בניגוד לתאיהם של בעלי חיים ובדומה לתאים צמחיים, לתאיהם של רוב החיידקים יש דופן תא המבטיח עמידות בפני שינויים בלחצים אוסמוטיים. החיידקים מסווגים לשתי קבוצות לפי סוג הדופן שלהם. בזכות נוכחות הדופן בתאי החיידקים והיעדרה בתאי האדם ובעלי חיים אחרים (יונקים, עופות, דגים), היא משמשת כמטרה לפעילות האנטימיקרוביאלית של סוגי אנטיביוטיקה, כגון פניצילין, צפלוספורינים וואנקומיצין כאמצעי ריפוי. היסטוריה של המחקר בתחום שמאל\|ממוזער\|250px\|אנטוני ואן לוונהוק, החוקר הראשון שצפה בחיידקים חיידקים נצפו לראשונה על ידי האדם ב-1676, כאשר אנטוני ואן לוונהוק צפה בחיידקים בעזרת מיקרוסקופ אור שפיתח. הוא כינה את החיידקים שראה בשם אנימלקולס (animalcules) ותיאר את תצפיותיו בסדרת מכתבים לחברה המלכותית. הראשון שהשתמש במונח בקטריה כשם לחיידקים היה כריסטיאן גוטפריד אהרנברג בשנת 1838. בשנת 1859 הדגים לואי פסטר באמצעות ניסוי כי תסיסה נגרמת מגידול של מיקרואורגניזמים, וכי המקור לגדילה זו אינו בבריאה ספונטנית. פסטר ניסה לבסס את הקשר בין חיידקים ומחלות, והיו לו הצלחות בתחום אבל הוא לא הצליח לבסס את הקשר בצורה מספקת. הרופא והחוקר הגרמני רוברט קוך, שחקר מגוון חיידקים גורמי מחלות ובהם כולרה, גחלת ושחפת, הצליח לתת אישוש מספק לתאוריה המדעית כי חיידקים אחראיים למחלות מידבקות והניח את היסודות למדע הבקטריולוגיה על פי ארבעת הקריטריונים שלו. קוך זכה בפרס נובל לרפואה ב-1905. אף על פי שכבר במאה ה-19 היה ידוע כי חיידקים אחראיים למחלות רבות, לא היו טיפולים אנטיבקטריאליים זמינים. ב-1910 פיתח פאול ארליך את החומר האנטיביוטי, וב-1908 זכה בפרס נובל על עבודתו בתחום האימונולוגיה. ארליך היה החלוץ בשימוש בצביעה לזיהוי וסיווג חיידקים, ועבודתו הייתה הבסיס לצביעת גראם ולצביעת ציל-נילסן המאפשרים לראות את הצורה המורפולוגית של חיידקים בעזרת מיקרוסקופ. ב-1977 גילה קרל ווז כי לארכאונים (חיידקים קדומים) יש קו התפתחות אבולוציונית נפרד מזה של החיידקים האמיתיים. הטקסונומיה הפילוגנטית החדשה מתבססת על ריצוף הרנ"א הריבוזומלי 16S והביאה לחלוקה של הפרוקריוטים לשתי ממלכות, חיידקים אמיתיים (בקטריה) וחיידקים קדומים (ארכיאה). מורפולוגיה שמאל\|ממוזער\|250px\|צורות של חיידקים שמאל\|ממוזער\|250px\|מבנה החיידק: A – פילי B – ריבוזום C – קפסולה D – דופן התא E – שוטון חיידקי F – ציטופלזמה G – חלולית H – פלסמיד I – מולקולת DNA J – קרום התא חיידקים הם מיקרואורגניזמים פרוקריוטים בעלי צורות מורפולוגיות שונות: מתגים, נקדים, סלילונים, ופסיקונים, בגודל שנע בין 0.5 ל־2.0 מיקרונים. עם זאת ישנם חיידקים כמו Thiomargarita namibiensis או Epulopiscium fishelsoni, המגיעים לאורך של עד חצי מילימטר ואף עשויים להיראות בעין בלתי מזוינת. חיידקים קטנים במיוחד הם החיידקים מן הסוג Mycoplasma שאורכם כ-0.3 מיקרומטרים, בדומה לנגיפים גדולים במיוחד. המתגים גדלים כבודדים או בשרשראות, ואילו הנקדים מאורגנים בצברים, בזוגות או טטראדות (רביעיות), או שמאורגנים בשרשראות. התא הבקטריאלי מתאפיין בציטופלסמה מוקפת בקרום תא בנוי מפוספוליפידים וחלבון ביחס של 3:1, בעל יכולת העברה סלקטיבית של חומרים מהסביבה החיצונית אל התא ומן התא אל הסביבה החיצונית, וריבוזומים האחראים לבנית חלבונים. תכונה משותפת שיש לחיידקים עם עובשים, שמרים וצמחים והיא נוכחות של דופן תא קשיח המקיף את קרום התא. לחלק מהחיידקים יש קפסולה המקיפה את דופן התא. הקפסולה בנויה מרב-סוכר עם בליטות של אברונים הקרויים פילי, שתפקידם להיצמד למשטחים וליצור רובדי גידול. לחלק מהחיידקים יש שוטון אחד או יותר המשמש לתנועתיות מכוונת, ונוקלאואיד המכיל את החומר התורשתי של התא. חיידקים מופיעים במגוון צורות שונות המושפעות משלד התא ודופן התא החיידקי: חיידקי נקד (Coccus) – חיידקים בעלי צורת כדור המכונה נקד. כל החיידקים ששמם מסתיים ב-"coccus", לרוב יהיו מאוגדים בצברים. יש נקדים המאורגנים בשרשראות כמו הסוג Streptococcus, כגון Streptococcus lactis.יש המתארגנים בזוגות, דוגמת Diplococcus, כגון Streptococcus pneumoniae, ברביעיות כמו Leuconostoc, ויש שמתארגנים באשכולות כמו הסוג Staphylococcus, דוגמת Staphylococcus aureus. חיידקי מתג (Bacillus) – חיידקים בעלי צורת מקל. לרוב יהיו מאוגדים בשרשרות כמו הסוג Bacillus או בודדים. חלקם נושאי נבגים (Bacillus, Clostridium) וחלקם חסרי נבגים (Salmonella, Lactobacillus ,Listeria). קוקובצילים (Coccobacilli) – חיידקים בעלי צורה כדורית מוארכת, שמהווה מעין מצב ביניים בין צורה נקדית לצורה מתגית, כגון המין Francisella tularensis. מתגים מכופפים – כפי ששמם רומז אלה חיידקים בעלי צורה של מתג מכופף בניגוד למתג ישר. זו מעין צורת ביניים בין מתג לסלילון. חיידקי המין Vibrio cholerae בעלי צורה זאת. חיידקים סלילוניים (Spiral bacteria) – חיידקים בעלי צורת סליל, כמו Campylobacter jejuni Leptospira spp. לחלק מהחיידקים יש, בנוסף לדופן התא גם מעטפת רירית הבנויה מרב-סוכר הקרויה קופסית (Capsula. שכבה זו מאפשרת לחיידקים להיצמד זה לזה וגם למשטחים וכן מסייעת לחיידקים בהתמודדות עם תאי דם לבנים. לעיתים קרובות נצמדים חיידקים למשטחים ויוצרים שכבה הקרויה ביופילם. ביופילמים מכילים פוליסכרידים הקרויים EPS שהופרשו על ידי החיידקים השונים ומאוכלוסייה מעורבת של אותם החיידקים אשר הסתגלה לתנאי הסביבה הייחודיים שנוצרו בביופילם. הביופילמים עשוי להיות בעובי של כמה מיקרומטרים ועד לחצי סנטימטר ועשויים להכיל מינים שונים של חיידקים, פרוטיסטים וחיידקים קדומים. ביופילמים שנוצרים על פני ציוד במערכות שונות, כגון, מערכות להובלת מים, מערכות תעשייתיות שונות, עלולות להוות מקור לאילוח חוזר. חיידקים החיים בביופילים מופיעים בסדרים מורכבים של תאים ומרכיבים חוץ תאיים, היוצרים מבנים שניוניים ובהן רשתות של תעלות המאפשרות דיפוזיה של חומרי המזון. לביופילימים חשיבות רבה ברפואה, מאחר שמבנים אלו מופיעים לעיתים בזיהומים כרוניים, וחיידקים החיים בביופילמים הרבה יותר עמידים לחומרים אנטיביוטיים ולחומרי ניקוי וחיטוי, מחיידקים החיים בחופשיות. ביופילמים עשויים להתפתח גם על ציוד ומכשור מפעלי, ובייחוד על משטחים מפותלים וקשים לגישה. בביופילמים החיידקים עשויים לבצע שינויים מורפולוגיים גדולים לדוגמה, כאשר יש מחסור בחומצות אמינו חיידקי Myxobacteria מזהים את התאים מסביב בתהליך הקרוי חישת סף (quorum sensing), נצמדים אחד אל השני ומתאמים פעילות משותפת של עד 100,000 תאים. תנועה יש חיידקים בעלי שוטונים המאפשרים להם לנוע ולעומתם יש אחרים המצוידים באמצעי הצמדות הקרויים פילי (pilli). מינים שונים של חיידקים נבדלים במספר ובסידור השוטונים על פניהם; לחלקם יש שוטון בודד (monotrichous), שוטון בכל אחד מהקצוות (amphitrichous), אשכול של שוטונים בכל קצה (lophotrichous), או שוטונים על פני כל התא (peritrichous). השוטון החיידקי מורכב מ-20 חלבונים, יחד עם כ-30 חלבונים נוספים החיוניים להרכבה ולרגולציה של השוטון. השוטון הוא מבנה שמסתובב בבסיסו הודות למפל אלקטרוכימי. גנטיקה למרבית החיידקים יש כרומוזום מעגלי בודד היכול להגיע בגודלו מ-160,000 זוגות של בסיסים ב-Candidatus Carsonella ruddii ועד ל-12,200,000 זוגות בסיסים ב-Sorangium cellulosum. חיידקים מן הסוג Borrelia, כמו החיידק Borrelia burgdorferi האחראי למחלת ליים, הם יוצאי דופן מבחינת סידור הגנום, ולהם כרומוזום קווי יחיד. הגנים בחיידקים הם לרוב מקטע רציף ב-DNA, ובמינים מעטים בלבד נמצאו אינטרונים בגנים. חיידקים רבים מכילים פלסמיד, שהם מקטעי DNA נוספים על הכרומוזומים שיכולים להכיל גנים המקנים עמידות לאנטיביוטיקה או גנים המקודדים פקטורים פתוגניים. סוג נוסף של DNA חיידקי הם נגיפים המשתלבים בתאי החיידקים (בקטריופאג'ים) בתופעה הידועה כליזוגניות. קיימים זנים רבים של בקטריופאג'ים, חלקם מתמוססים בתוך התא של החיידק המארח, ואילו אחרים נוספים אל הכרומוזום של החיידק. הנגיפים עשויים להשפיע על פנוטיפים שאותם מבטא החיידק, ודוגמה לכך היא ביטוי גנים של רעלנים על ידי החיידק Clostridium botulinum כאשר יש בו פאג'. חיידקים פיתחו מנגנוני הגנה שונים מפני פאג'ים בהם אנזימי הגבלה, החותכים DNA זר, או רצפי קריספר, שהם מקטעים חוזרים בגנום המאפשרים לחיידקים לפתח חיסון נרכש מפאג'ים. חיידקים, כאורגניזמים שמתרבים ברבייה אל-זוויגית, יורשים העתקים זהים של הגנים של הוריהם. ואולם שינויים בגנים עשויים להתרחש בעקבות שחלוף או מוטציה. מוטציות נוצרות בעקבות שגיאות במהלך העתקת ה-DNA או כתוצאה מחשיפה למוטגנים. שיעור המוטציות במיני חיידקים שונים הוא גבוה, ואף בזנים שונים מאותו המין. שינויים גנטיים בגנום החיידק עשויים להתרחש או בעקבות מוטציות אקראיות, או בעקבות מוטציות הנגרמות ממצבי עקה, שבה גנים החיוניים להתפתחות חיידק בסביבה מסוימת עוברים מוטציות רבות. חלק מהחיידקים מעבירים גם חומר תורשתי בין תאים. תהליך כזה יכול להתרחש בשלושה אופנים: טרנספורמציה – קליטת DNA אקסוגני מן הסביבה. טרנסדוקציה – בקטריופאג' (נגיף של חיידק) מחדיר DNA של תא אחד אל כרומוזום של תא שני קוניוגציה – בתהליך שבו עובר DNA דרך מגע ישיר בין תאים. קליטת גנים מחיידקים שונים או מהסביבה נקראת העברה גנטית אופקית, והיא עשויה להיות נפוצה מאוד בסביבה טבעית. להעברת גנים חשיבות מיוחדת בעמידות לאנטיביוטיקה, שכן היא מאפשרת העברה של גנים המקנים עמידות לאנטיביוטיקה בחיידקים פתוגניים שונים. אבולוציה של חיידקים החיידקים הראשונים התפתחו ככל הנראה לפני כ-4 מיליארד שנה. מגוון ועמידות שמאל\|ממוזער\|250px\|חיידקים מסוג Salmonella חודרים לתוך תא אנושי בהדמיית מיקרוסקופ אלקטרונים [[קובץ:E coli at 10000x.jpg\|שמאל\|ממוזער\|250px\|חיידקי E. coli]]החיידקים, שמספרם על-גבי כדור הארץ עולה על זה של כל שאר היצורים גם יחד, הם יצורים מגוונים וסתגלנים במידה בלתי רגילה. ניתן לחלק אותם למספר סוגים, כאשר שתי קבוצות הראשונית כוללות את רוב אוכלוסיית החיידקים: פסיכרופילים – חיידקים אוהבי קור. משגשגים בטמפרטורות של 8–18 מעלות ורובם עמידים לקיפאון. נמצאו חיידקים פסיכרופילים בעצמות לווייתנאים ששרדו 20 שנים אחרי מות הלווייתן וניזונו משומנים שציפו את העצמות. חיידקים פסיכרופילים עשירים באנזימים מפרקי שומן. מזופילים – חיידקים המשגשגים בטמפרטורת גוף האדם. הטמפרטורה האופטימלית של המזופילים היא 20–45oC. רוב חיידקי המחמצת המשמשים להפקת תוצרת חלב הם מזופילים. תרמופילים – חיידקים חובבי חום אשר חיים בטמפרטורות גבוהות. תרמופילים נמצאו משגשגים בטמפרטורות גבוהות מאוד, דוגמת מעיינות מים חמים או בזרמים תת-ימיים חמים. חיידקים תרמוטולרנטים – חיידקים המסוגלים לשגשג בטמפרטורות של מעל ל-45oC. היפרתרמופילים – חיידקים חובבי טמפרטורות גבוהות במיוחד. חלק מהמינים התרמופילים מתרבים בצורה אידיאלית מעל 100oC, ויכולים לשרוד בטמפרטורה של עד 121oC. מתנוטרופים – חיידקים המשתמשים במתאן כמקור לאנרגיה. חיידקים אלה ניתן לנצל בהפיכת מתאן למתנול. חלקם יכולים גם לפרק כלור. הלופילים – חיידקים חובבי ריכוז מלחים גבוה. אוסמופילים ואוסמוטרופים – אלו חיידקים הגדלים בסביבה בה הלחץ האוסמוטי גבוה, למשל בריכוזי סוכר גבוהים. בתא החיידק קיימים תהליכים של אוסמורגולציה המאפשר לתא להסתגל לשינויים אוסמותיים סביבתיים. דופן התא מעניק לחיידק יכולת עמידה בפני שינויים של אוסמוטיים כתוצאה משינוי ריכוזי חומרים מומסים בסביבה המימית החיצונית (למשל, כתוצאה מסביבה עתירת סוכרים, מלח בישול) וכתוצאה משינויים בריכוז המים עקב תהליכים טרמיים, כגון ריכוז, ייבוש, הקפאה והפשרה. קסרופילים – חיידקים הגדלים בסביבה דלת מים עד כדי יובש קיצוני. אקסטרמופילים – בעברית חיידקים קיצונאים. מונח המתאר מיני חיידקים המסוגלים לשרוד בתנאים קשים במיוחד (חום גבוה, קור, חומציות רבה, חשיפה לקרינה (דוגמת ה-Deinococcus radiodurans), תנאי לחץ קשים ועוד. חילוף חומרים כל החיידקים זקוקים לאנרגיה לצורך קיומם. לפיכך ניתן למיין בצורה גסה את החיידקים ל-2 קבוצות: חיידקים פוטו-טרופים – מקבלים אנרגיה מהשמש בתהליך הדומה לפוטוסינתזה. חיידקים כימו-טרופים – מקור האנרגיה הוא תגובה כימית עם חומר אורגני או אנאורגני. כל החיידקים זקוקים למקור פחמן. החיידקים יכולים להשיגו ב-2 דרכים: אוטוטרופיות – השגת מקור הפחמן מפחמן דו-חמצני או ממקור אי-אורגני אחר. הטרוטרופיות – השגת מקור הפחמן מפירוק אורגניים. את החיידקים ניתן לסווג גם לפי אופן קיומם בנוכחות חמצן: חיידקים אירוביים – חיידקים שמסוגלים או מוכרחים להתקיים בנוכחות של חמצן. חיידקים אלה מתחלקים ל-3 קבוצות: אווירניים אובליגטוריים – חיידקים שמסוגלים להתקיים בריכוז חמצן אטמוספירי בלבד. מיקרואירופילים – חיידקים שזקוקים לחמצן על מנת להתקיים אך בריכוזים נמוכים בהרבה מהרגיל; ריכוזים גבוהים של חמצן עלולים להרגם. אווירניים פקולטטיביים – ראו אל-אווירניים פקולטטיביים בהמשך. חיידקים אנאירוביים - חיידקים שמסוגלים או מוכרחים לחיות בהיעדר חמצן חופשי. חיידקים אלה מתחלקים ל-3 קבוצות: אל-אווירניים אובליגטוריים – חיידקים שלא מסוגלים להתקיים בנוכחות חמצן כלל. אל-אווירניים פקולטטיביים (או אווירניים פקולטטיביים) – חיידקים שמסוגלים לחיות בנוכחות חמצן ולנצלו לצרכיהם המטבוליים (מפיקים אנרגיה בעזרת חמצן כשהוא בנמצא, כאשר החמצן משמש כמקבל אלקטרונים סופי) אך גם בהיעדרו, בסביבות אל-אווירניות, הם מסוגלים להפיק אנרגיה בדרכים אחרות (למשל על ידי שימוש בסולפט, או בניטראט, כמקבלי אלקטרונים סופיים). סובלי אוויר – חיידקים שאינם זקוקים לחמצן על מנת להתקיים, אולם בשונה מן האל-אווירניים האובליגטוריים אינם נפגעים מנוכחותו. עמידות לאנטיביוטיקה יותר ויותר חיידקים מפתחים עמידות לפניצילין ולשאר סוגי האנטיביוטיקה. האנטיביוטיקה עצמה היא מוצר חדש יחסית שקיימת בשימוש מסחרי מתקופת מלחמת העולם השנייה והפכה לנפוצה רק בשנות ה-50. האנטיביוטיקה פועלת על חיידקים גראם-חיוביים וגראם-שליליים תוך ניצול תכונות דופן תא החיידק כך שתאים אחרים (תאי האדם) לא ייפגעו. כבר בשנות ה-60 התברר כי זנים מסוימים של חיידקים פיתחו עמידות כלפי האנטיביוטיקה (בייחוד כלפי הפנצילין) והיה צורך לפתח סוגים חזקים יותר של אנטיביוטיקה על מנת להתמודד עם חיידקים אלו. חיידק ה-MRSA מוכר החל משנת 1996 כ"חיידק בתי החולים". חיידק זה עלול להיות עמיד בפני כל סוגי האנטיביוטיקה הידועים, ובכך מאיים על כל המאושפזים בבתי החולים. סכנתו כפולה היות שהוא תוקף את החולה במצב בו מערכות ההגנה הרגילות שלו אינן פועלות כראוי. מיני החיידק Pseudomonas, דוגמת Pseudomonas aeruginosa נפוץ כגורם זיהומים אצל מדוכאי מערכת החיסון ובבתי חולים ואף הוא פיתח עמידות נגד רוב סוגי האנטיביוטיקה הקיימים. חיידקים עמידים במיוחד מטופלים באמצעות ליפופפטידים, אך ב-2007 נמצאו חיידקים שפיתחו עמידות גם לטיפול זה. בחודש מרץ 2007 התפרסמו ידיעות על תמותה של חולים המאושפזים בבתי חולים בישראל בגלל התפרצות החיידק האלים Klebsiella pneumoniae. רבייה וגידול רוב החיידקים מתרבים על ידי חלוקת התא לשניים (פליגה), אולם יש שיטות רבייה נוספות כמו רבייה באמצעות נבגים והנצה. חלוקת התא – התא גדל ומתפצל לשני תאים הגדלים כל אחד בנפרד לגודל תא רגיל של אותו חיידק. נבגים (Endospores) – צורת רבייה המתאימה למצבי מחסור במשאבים בה החיידק יוצר תא נוסף המכיל חומרי תשמורת, אבל לא מקיים פעילויות תוך תאיות ונשאר רדום עד לשינוי מתאים בתנאי הקיום. תופעה זאת קיימת בקרב חלק מחיידקי מתג גראם-חיוביים. הנצה (Budding) – באחת מדפנות החיידק מופיע "ניצן" שמתפתח וגדל עד שהוא מגיע לגודל הרצוי ואז הוא מתנתק והופך לחיידק עצמאי המכיל את החומר התורשתי של החיידק האם. הזמן האורך לאוכלוסיית חיידקים להכפיל את עצמה נקרא זמן הדור. בדרך כלל זמן הדור של החיידקים הוא קצר ביותר ביחס לזמן הדור של האדם, ותחת תנאים אופטימליים יכול להיות אף 9.8 דקות עבור חיידקים מסוימים. חיידקי Escherichia coli, הנחקרים ביותר מבין החיידקים, מתרבים בתנאי מעבדה מיטביים כל 20 דקות. זמן קצר זה הוא יתרון ברור בתחום ההנדסה הגנטית. כך לדוגמה חיידקים המהונדסים גנטית מפיקים את ההורמון אינסולין על ידי תעתוק גן שהוחדר אליהם. זמן דור של 20 דקות, מאפשר התפשטות מהירה של החיידקים ובעקבות כך כמות גדולה מאוד של אינסולין המופק מחיידקים אלה. את האינסולין ממצים בשיטות תעשייתיות. במעבדות מגדלים חיידקים במדיום מוצק או נוזלי. מדיום גידול מוצק כמו צלחות אגר, מאפשר לבודד מושבות של חיידקים. שימוש במדיום נוזלי נעשה כאשר נדרש נפח גדול של חיידקים. לעיתים משתמשים במדיום גידול סלקטיבי, שבו מוספים או מוסרים חומרי מזון או אנטיביוטיקות, וכך מתאפשר זיהוי סוגים ואף מינים של חיידקים. שלבים בגידול מבוקר של אוכלוסיית חיידקים שמאל\|ממוזער\|250px\|תרשים גידול של מספר החיידקים (לוגריתם) כנגד הזמן שלב ההשהיה – החיידקים מתרבית המזרע מסתגלים למצע ומייצרים חומרים (וביניהם מטבוליטים ראשוניים, אנזימים וכדומה) המכינים אותם לרבייה מהירה. השלב המעריכי – או שלב הגידול האקספוננציאלי Exponential growth phase. שלב שבו כל החיידקים באוכלוסייה מתחלקים בקצב מרבי ביחס לתנאים בהם הם מצויים. כאשר התאים נכנסים לשלב הזה כל המנגנונים מותאמים לגידול ולהכפלה ובשלב הזה חל גידול מאוזן, עליה הדרגתית בקצב שווה של כל מרכיבי התא: חלבונים, RNA, DNA וכיוצ"ב, המוביל לחלוקת התא לשניים. מתא אחד יתקבלו שניים, משני תאים יתקבלו ארבעה וכו'. גידול זה הוא גידול אקספוננציאלי (מעריכי). בשלב זה ניתן למדוד את זמן הדור וקצב הגידול. זמן הגידול המעריכי מותנה בתנאי הסביבה. שלב העמידה – עקב צפיפות האוכלוסייה, ירידה בחומרי המצע והפרשת חומרי לוואי, אוכלוסיית החיידקים עוברת למצב סטטי. בנוסף האוכלוסייה מצויה במצב עקה, ומפרישה מטבוליטים משניים לסביבה. מספר החיידקים לא משתנה מפני שהם נכנסים למצב עקה, בו מתבטאים גנים המעורבים בתיקון DNA, מטבוליזם אנטי-אוקסידנטי ומעבר של נוטריינטים. שלב התמותה – מפאת חוסר מתמשך של חומרי המצע והצטברות של חומרי לוואי, אוכלוסיית החיידקים מצויה בגידול שלילי מתמשך. לעיתים החיידקים המתים מתפרקים כתוצאה מנוכחות אנזימים פרוטאוליטיים. זיהוי חיידקים החיידקים הם לרוב חסרי צבע ולכן קשה להבחין בינם לבין המצע. צביעתם מאפשרת להשיג ניגוד בינם לבין סביבתם. קיימות שיטות רבות ומגוונות של צביעת חיידקים. בחירה בצביעה שונה נותנת זיהוי קל של אוכלוסיית חיידקים שונה ומדגישה חלקים אחרים של התא. צביעת גראם, למשל, היא הצביעה הנפוצה ביותר בבקטריולוגיה והיא תהליך שנועד להבדלה ראשונית בין סוגי חיידקים על סמך מבנה הדופן שלהם. צביעת גראם מבדילה בין חיידקים גראם-חיוביים לגראם-שליליים (בעלי דופן תא עבה או דקה, בהתאמה). התהליך קרוי על שם הרופא הדני הנס כריסטיאן גראם שהחל את פיתוחו. צביעת גראם אינה, כאמור, השיטה היחידה לצביעת חיידקים. שיטות נוספות בהן משתמשים על מנת לצבוע חיידקים הן: צביעה יציבת חומצה – צביעה בה משתמשים לצורך אבחנה של חיידקי הסוג מיקובקטריום. Schaeffer–Fulton stain – צביעת נבגים (בצבע ירוק) בעזרת חימום על ידי אדים. צביעת קפסולה (בצבע שחור) צביעת דופן תא – טוענים את דופן התא במטען חשמלי חיובי. מוסיפים צבע חומצי בעל מטען שלילי, דבר שגורם לצבע להסתפח לדופן התא בלבד. צביעת שוטון החיידקים והאדם רק מיעוט מתוך מאות אלפי סוגי החיידקים הם פתוגנים הגורמים למחלות. סוגים רבים של חיידקים אף מועילים או חיוניים לאדם ולבריאותו. שימוש בחיידקים כמו ה-Lactobacillus לצד שמרים ועובשים משמש את האדם בהכנת מזונות שונים כמו גבינות, חמוצים, חומץ, יין ויוגורט. בהקשר למוצרים אלה, החיידקים הם אלו הגורמים פעמים רבות את הריח הרע הנובע מהם. גם במחלות ובתופעות המלוות בחיידקים נלווה ריח לא נעים, לדוגמה בתופעת אבני שקדים (טונסילוליטים). יכולתם של חיידקים לצרוך מגוון רחב של תרכובות מנוצלת על ידי האדם למען שמירת הסביבה כמו פירוק שפכים, או שימוש בחיידקים הצורכים פחמימנים בנפט לטיפול בהתבקעות מכליות נפט. שימוש נוסף בחיידקים לטובת האדם הוא בהדברה ביולוגית במזיקים, ודוגמה בולטת לכך הוא חיידק מהמין Bacillus thuringiensis'' הפוגע במיני זחלים שונים של יתושים. זמן הדור הקצר של החיידקים, המאפשר גידול מהיר באוכלוסייה, וכן היכולת לבצע שינויים גנטיים בצורה פשוטה יחסית בחיידקים הפכו אותם ככלי חשוב בהנדסה גנטית. באמצעות הנדסה גנטית גורמים לחיידקים לייצר חלבונים מבוקשים, למשל ייצור אינסולין על ידי חיידקים במקום להפיק אותו מבלוטת הלבלב של בעלי חיים. חיידקים מלאכותיים בעשור השני של המאה ה-21 החלה התקדמות ראשונית בפיתוח חיידקים מלאכותיים או מלאכותיים למחצה. בשנת 2010 הצליח צוותו של קרייג ונטר לסרוק את הקוד הגנטי של חיידק ולייצר קוד זה באופן מלאכותי. הקוד הגנטי הוחדר לחיידק ממין אחר, שהחל לתפקד בתור החיידק המקורי בהתאם לקוד הגנטי. בשנת 2014 צוות מחקר ממכון סקריפס למחקר הצליח ליצור חיידק מלאכותי-למחצה שה-DNA שלו עשוי מארבעת הנוקלאוטידים הטבעיים, ובנוסף עשוי משני נוקלאוטידים מלאכותיים. במחקרם שהתפרסם בשנת 2017 הראו שהחיידקים יכולים לשמור על הקוד הגנטי לאורך זמן, והנוקלאוטידים המלאכותיים נשמרו גם לאחר 60 חלוקות של התא. עד סוף העשור ייצור חיידקים מלאכותיים למחצה נחשב לחסר כל יכולת יישום של ממש בתעשייה או ברפואה. בסוף שנת 2019 הציג הטכניון פיתוח של חיידק שמסוגל לבצע חישוב מתמטי בסיסי. מיון בעבר נקראו ממלכות החיידקים האמיתיים והחיידקים הקדומים בשם הכולל מונרה (Monera). עד לפני כמה עשרות שנים סווג חלק מהחיידקים כצמחים, חלק כפטריות וחלק כאצות, וממלכת החיידקים לא הייתה קיימת. התגלית שהביאה לסיווגם של החיידקים כיצורים נפרדים היא ההבדל הבסיסי ביותר בין חיידקים ובין שאר היצורים: כל החיידקים (אמיתיים וקדומים) הם פרוקריוטיים, ואילו כל היצורים האחרים הם איקריוטיים (בעלי גרעין). להלן המיון השלם, המלא והמעודכן לשנת 2004: ראו גם פרוקריוטים ארכאונים (חיידקים קדומים) בקטריולוגיה חיידקים גראם-חיוביים חיידקים גראם-שליליים פליגה עמידות לאנטיביוטיקה קישורים חיצוניים אסתר טל, חיידק מחמד שלי, "חיים אחרים", 14 באוגוסט 2012 על ההבדל בין וירוסים לחיידקים: , פברואר 2001 מידע על פרוקריוטים, באתר אוניברסיטת בר-אילן אתר הקורס "עולם החיידקים" באוניברסיטה הפתוחה הערות שוליים * קטגוריה:בקטריולוגיה קטגוריה:חיידקים שתוארו ב-1990 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קרל ווז קטגוריה:על-ממלכה קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:פרוקריוטים קטגוריה:תא	2024-09-22T09:18:05
פרוקריוטים	שמאל\|ממוזער\|350px\| השוואה בין תא פרוקריוטי לתא איקריוטי פרוקריוטים (בכתיב לועזי: Prokaryote; מיוונית: 'פרו' = קדום, לפני; 'קריון' = גרעין; פרוקריוט = 'לפני הגרעין') הם יצורים מיקרוסקופיים בעלי תא יחיד חסר גרעין טבעי. הם תאים קטנים יותר מתאים איקריוטיים, וקוטרם אינו עולה בדרך כלל על שני מיקרומטר. הם עטופים בדופן (השונה מהדופן של תאים צמחיים) המקנה לתא יציבות ולעיתים תנועתיות, ואין לו שלד תאי. מרכיבי הדופן הם לעיתים גליקופרוטאינים (לעומת דופן תא צמחי הבנוי מתאית). לדופן אין סלקטיביות וכל החומרים יכולים לעבור דרכו. בנוסף, יש להם גם קרום תא, כמו לכל תא אחר. קרום זה חיוני לקיום חיים. חד-תאיים פרוקריוטיים או תאים היוצרים צברי תאים מצליחים לחיות גם בסביבות של תנאים קיצוניים שיצורים איקריוטיים לא יכולים לשרוד בהם. הם ניזונים מחומרים מומסים בלבד. בעבר נחשבו לממלכה נפרדת בעולם הטבע שהייתה קרויה מונרה וכללה גם את הכחוליות (חיידקים כחוליים, ובעבר אצות כחוליות). בימינו נהוג לחלק את הפרוקריוטים מבחינה טקסונומית לשתי על־ממלכות: חיידקים (בלועזית: Bacteria) – הכחוליות הן אחת המערכות בעל־ממלכה זו ארכאונים (בלועזית: Archaea) מאחר שאין להם גרעין תא, ה-DNA של התאים "ארוז" בנוקלאואיד. בנוסף, יש בתא פרוקריוטי ריבוזומים האחראים על ייצור חלבונים. כמות הריבוזומים גדולה מאחר שיש צורך בייצור של חלבונים רבים. ישנם תאים המצוידים בשוטון, המאפשר לתא הפרוקריוטי לנוע. עם התאים הפרוקריוטים נמנים בעיקר יצורים פשוטים בעלי תא אחד, כמו חיידקים או צברי חד-תאיים שחיים ביחד. הם נחשבים פרימיטיביים מהאיקריוטים ומקובל לחשוב כי צורות החיים הראשונות שהתפתחו בכדור הארץ היו תאים אל-אווירניים – פרוקריוטיים, וכי רק מאוחר יותר הופיעו גם תאים אווירניים – איקריוטיים. לעומת התאים האיקריוטים, מקור הכוח של התאים הפרוקריוטים מגוון מאוד. המשותף לכל מקורות כוח אלו הוא השימוש בתהליכים שאינם כוללים חמצן. מגוון מקורות הכוח עבור תאים אלו כולל הטמעת אור (בדומה לצמחים, אך ללא שימושי ההמשך בפירוק פחמימות, שכן אין בתאים אלו מיטוכונדריה), ופירוק חומרים גופרתיים וחנקתיים הנוצרים בסביבה מימית כתוצאה מפעילות געשית, כתוצאה מהתפרקותם של תאים חיים לאחר מותם, וכן כתוצאה מהפרשות מתוך תאים חיים (ובעלי חיים) במהלך חייהם. הודות למגוון מקורות הכוח של צורות חיים אלו והתאמתן לסביבות רבות, הן בעלות כושר הישרדות רב וניתן למצוא אותן גם בסביבות עוינות, שבהן יצורים אווירניים – איקריוטים, אינם יכולים לחיות. המאובן הקדום ביותר שנתגלה, באוסטרליה, הוא של מושבה של יצורים פרוקריוטיים – סטרומטוליט שמעריכים את גילו כ-3.9 מיליארד שנה. הוא דומה מאוד למבנים המיוצרים גם היום על ידי כחוליות (שבעבר נקראו אצות כחולות או חיידקים כחוליים). על סמך ממצאים נוספים חוקרים חושבים כי פרוקרויטים הופיעו בכדור הארץ עוד קודם- לפני כ-4.1 מיליארד שנה. לפני כ 3.5 מילארד שנה התקיים האב הקדמון המשותף אחרון - לחיידקים ולארכיאונים. לפני כ-3 מיליארד שנה הופיעו הכחוליות. הכחוליות החלו לראשונה תהליך של פוטוסינתזה שגרמה לעליית ריכוז החמצן באטמוספירה ובאוויר, לאחר חימצון כמויות גדולות של ברזל, התרחש לפני כ 2.4 מיליארד שנה אסון החמצן - שינוי משמעותי של אטמוספירת כדור הארץ שגרר הכחדה המונית של יצורים שהיו ברובם אל אווירניים. איקריוטים הופיעו לראשונה לפני 1.8 מיליארד שנה כשהם מכילים מספר מרכיבים כמו שלד, גרעין, מיטוכנודריה ועוד שאינם מצויים בקרב הפרוקריוטים. עם זאת גם כיום רוב האיקרויטים הם חד-תאיים. יצורים רב-תאיים כמו אלמוגים, ספוגים או צמחים הופיעו לראשונה רק לפני כ-600 מיליון שנה - כלומר לאחר יותר מ 3 מיליאד שנים של קיום חיים. למרות שפרוקריוטים הם קדומים בהרבה ונחשבים פשוטים יותר בצורות שונות, לא נובע מכך שהם סובלים מחסרון אבולוציוני לעומת איקריוטים. יש להם מנגוננים ותכונות שיכולים להעניק להם יתרונות על פני יצורים איקריוטים. כמו כן, כפי שניתן לראות גם מדוגמאות של יצורים איקריוטים, ברירה טבעית אינה בהכרח נותנת יתרון ליצורים מתוחכמים יותר - כך לדוגמה אמבות וספוגים הם פשוטים יותר וקדומים בהרבה לעומת דינזוארים והם הצליחו לשרוד במשך תקופה ארוכה בהרבה מהם. יש חוקרים הסבורים שהמיטוכונדריון – אברון הנשימה בתאים האיקריוטים נוצר מתא פרוקריוטי קדמון שהיה בו תהליך נשימה – כלומר הפקת כוח מתהליך בעירה נשלט שבו אטומי הפחמן של הפחמימה (בעיקר חד-הסוכר גלוקוזה) מתחברים עם החמצן שבאוויר. לפי סברה זו, מיטוכונדריון קדמון זה הוטמע אל תוך תא פרוקריוטי אחר במהלך האבולוציה, וכך, בתהליך שיתוף סימביוטי, נוצרו התאים האיקריוטים – תאי החי והצומח הנושמים. סברה זו, הנקראת התאוריה האנדוסימביוטית, קודמה במידה רבה בידי החוקרת לין מרגוליס. אברון המיטוכונדריון, ובדומה לו גם הכלורופלסט המבצע את הפוטוסינתיזה בצמחים, מתרבה על ידי חלוקה באופן עצמאי ונפרד מהחלוקה התאית של שאר אברוני התא, ויש לו חומר תורשתי עצמאי המגדיר אותו. קישורים חיצוניים * קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אדואר שטון קטגוריה:מיקרוביולוגיה קטגוריה:פרוקריוטים שתוארו ב-1925	2024-10-03T22:45:08
פיליפ שיידמן	פיליפ שיידֵמן (בגרמנית: Philipp Scheidemann; 26 ביולי 1865 – 29 בנובמבר 1939) היה מדינאי גרמני, סוציאל-דמוקרט. הקנצלר השני של רפובליקת ויימאר. ביוגרפיה שיידמן נולד בעיר קאסל בגרמניה (אז בנסיכות הבוחר מהסן). בצעירותו עבד כפועל דפוס וכמגיה, בטרם החל לעבוד כעיתונאי. תחילת דרכו ב-1883 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, ועבד כעיתונאי וכעורך בעיתונים סוציאליסטים שונים. בשנת 1903 נבחר לרייכסטאג, ועד מהרה הפך לאחד הקולות הבולטים שבקרב מנהיגי הסוציאליסטים, לצד פרידריך אברט והוגו האזה, עמו הנהיג את סיעת הסוציאל-דמוקרטים. שיידמן צידד בכניסתה של גרמניה למלחמת העולם הראשונה. הוויכוח על ההשתתפות במלחמה הוליך לפיצול המפלגה, ולפרישת סיעת ה"סוציאל-דמוקרטים העצמאים" אשר כללה אישים כקורט אייזנר. שיידמן נותר איש סיעת הרוב, והמשיך בתמיכה במלחמה, אם כי קרא למשא ומתן להשגת הסכם שלום הוגן. כאשר הכניס הנסיך מקס פון באדן את נציגי הסוציאל-דמוקרטים לממשלה, לקראת סופה של המלחמה, הצטרף אף שיידמן עמם, בתפקיד שר בלי תיק, באוקטובר 1918. ב-9 בנובמבר 1918, הודיע פון באדן לממשלתו ההמומה על כך שהקייזר התפטר ונמלט לחו"ל, ועל התפטרותו של פון באדן עצמו מתפקיד הקאנצלר (ומסירתו לידי פרידריך אברט, הסוציאל-דמוקרט הראשון אשר שימש בתפקיד זה). הממשלה החדשה הייתה אובדת עצות. ברור היה כי גרמניה הובסה במלחמה, ועליה לקבל את תנאי הכניעה מבעלות הברית. ברור היה כי כל ממשלה שתעשה צעדים בכיוון זה תסומן בידי חוגי הימין כבלתי לגיטימית וכ"בוגדת". הייתה זו תחילתה של אגדת תקיעת הסכין בגב לפיה השתלטו השמאל והיהודים על ממשלת גרמניה, וגרמו לכניעה מחפירה, בעוד הצבא נלחם בעוז רוח בחזית. היה זה תכסיס שקוף שנועד להטיל את האשמה כולה בכניעה על השמאל, על הדמוקרטיה ועל הליברלים. מצד שני, עוד בטרם התפטר הקייזר הכריז קורט אייזנר על "רפובליקה סוציאליסטית" בבוואריה, וברחובות ברלין התגודדו המוני פועלים ממורמרים, המונהגים בידי ארגון שמאל קיצוני המכונה "הליגה הספרטקיסטית" אשר שם לו למטרה להכריז על "רפובליקה סובייטית גרמנית" בנוסח שהיה מוכר (ומטיל אימה) מברית המועצות שזה עתה קמה. היה ברור כי אם לא תפעל הממשלה מהר ובנחישות, יהיו ימיה כימי ממשלתו של רודולף קרנסקי בברית המועצות - משטר ביניים בין מונרכיה אבסולוטית ודיקטטורה קומוניסטית. לא כך רצו אברט ושיידמן להיכנס אל דפי ההיסטוריה. בלחץ האירועים, בעוד הממשלה מכונסת בבניין הרייכסטאג, יצא שיידמן, מבלי שנועץ באיש מחבריו אל ההמון שהתכנס מחוץ לבניין והכריז על הקמת "רפובליקה גרמנית". הכרזה היסטורית זו הייתה ערש לידתה של רפובליקת ויימאר, קצרת הימים והסוערת. מינויו לקנצלר גרמניה לאחר הכרזת הרפובליקה שימש שיידמן בתפקיד האחראי על האוצר בממשלת הביניים שהוקמה, ובפברואר 1919, התכנסה בוויימאר האספה הלאומית, ומינתה את אברט לנשיא, ואת שיידמן לקאנצלר. ממשלתו הראשונה של שיידמן כללה גורמים מהמפלגה הסוציאליסטית (SPD), המפלגה הדמוקרטית (DDP), ומפלגת המרכז (ZENTRUM). הממשלה החזיקה פחות מחמישה חודשים, והתמוטטה בטרם נחתם הסכם ורסאי, ששיידמן היה מראשי המתנגדים לו, ובטרם נחתמה חוקת הרפובליקה, שעל ניסוחה עבד שר הפנים בממשלה, הפרופסור הוגו פרויס. שיידמן התפטר ב 20 ביוני 1919, על מנת שלא לחתום על הסכמי ורסאי, שכגרמנים רבים ראה בהם אך השפלה והתעללות בלתי ראויה בצד המובס במלחמה. שוב לא שירת בממשלה, למרות שנותר פעיל בפוליטיקה, כראש העיר של קאסל, בין השנים 1920 עד 1925, ובמקביל כציר ברייכסטאג. לאחר הפרישה ב-4 ביוני 1922 ניצל שיידמן מניסיון התנקשות, שבוצע על ידי חוגי ימין קיצוני, אנשי הפרייקור לשעבר. גלות ומוות עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933, נמלט שיידמן לדנמרק, ושם מת בגלות, בשנת 1939. קישורים חיצוניים קטגוריה:רפובליקת ויימאר: פוליטיקאים קטגוריה:קנצלרי גרמניה קטגוריה:חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה קטגוריה:ילידי 1865 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1939	2024-05-31T14:56:15
ויימאר	וַיימאר (בגרמנית: Weimar) היא עיר במדינת תורינגיה שבגרמניה. העיר נתנה את שמה לאחת התקופות החשובות בתולדות גרמניה, תקופת רפובליקת ויימאר. בשנת 2015 מנתה אוכלוסייתה 64,000 איש. ממוזער\|שמאל\|עיריית ויימאר היסטוריה ממוזער\|מונומנט גתה ושילר בויימאר המסמכים הראשונים בהם מוזכר השם ויימאר הם משנת 899 לספירה, ומשנה זו יושבה העיר באופן רצוף. ויימאר היא אחד מאתרי התרבות הידועים באירופה. העיר הייתה ביתם של ענקי תרבות כיוהאן סבסטיאן באך, פרידריך שילר, יוהאן גוטפריד הרדר ויוהאן וולפגנג פון גתה. מאז אמצע המאה ה-18, עת בחר בה גתה למגוריו, הייתה ויימאר מוקד עלייה לרגל של האינטליגנציה הגרמנית. ניתן למצוא בה את קבריהם של גתה, פרידריך ניטשה, שילר ורבים אחרים, כמו גם את הארכיונים הפרטיים של גתה ושילר. התקופה שבין 1918 ו-1933 נקראת "רפובליקת ויימאר", זאת מכיוון שחוקת הרפובליקה נוסחה בעיר זאת. עיר הבירה ברלין נחשבה למסוכנת מדי, לאור מרידת ה"ספרטקיסטים", אנשי השמאל הקיצוני, ברחובותיה ב-1918. מסיבה זו בחרה האספה הלאומית להתכנס בוויימאר, ולקבל שם את החוקה. במהלך מלחמת העולם השנייה שכן ביער הסמוך לוויימאר (בו נהג גתה לבקר) מחנה הריכוז בוכנוואלד. תושבי העיר ככל הנראה ידעו על המתרחש ביער. ראש העיר בעצמו העסיק בביתו קבוצה של עובדי כפייה מהמחנה. אחרי שחרור המחנה בידי הצבא האדום באפריל 1945, ראש העיר נאסר בעצמו במחנה, ולבסוף הוצא להורג. גם רעייתו אולצה לשרת את הצבא האדום ולבסוף נפטרה ממחלה קשה. בנוסף, מספר גדול מתושבי העיר אולצו להגיע למחנה ולצפות באסירים ולהיוודע לזוועות שהתרחשו בו. מתום מלחמת העולם השנייה ועד איחוד גרמניה מחדש השתייכה ויימאר לגרמניה המזרחית. ב-1991 נערך בוויימאר מפגש שרי החוץ של המדינות גרמניה, פולין וצרפת, בו נוסד "משולש ויימאר", שנועד לסייע לתהליך יציאתה של פולין מהשלטון הקומוניסטי. נציגי המדינות ממשיכים להיפגש בכינוסי משולש ויימאר בערך מדי שנה, בכל פעם בעיר אחרת באחת משלוש המדינות. באחד המפגשים ב-2011 הוחלט על הקמת יחידת חיילים בשם "לוחמי ויימאר", שתהיה מוכנה לפריסה באזורי משבר בעולם החל מ-2013. תרבות מאז אמצע המאה ה-19 שכן בוויימאר ארכיון ליצירות מוזיקליות. בוויימאר התקיים מדי שנה פסטיבל מוזיקה, שלשמו הוזמנו יצירות אצל מלחיני התקופה. לכל יצירה שהוזמנה ובוצעה בפסטיבל נשמרו בארכיון הן הפרטיטורה והן ההתכתבות הנוגעת להזמנה ולביצוע. באופן כזה נאצרו בארכיון אלפי יצירות, הן מוכרות והן נדירות. מנהל הפסטיבל האחרון, בשנת 1934, היה ריכרד שטראוס. השלטון הנאצי סגר את הפסטיבל והורה לחסל את הארכיון, אך האחראים עליו העבירו אותו לגניזה במחבוא בשטח שבו הוקם בשנים הבאות מחנה הריכוז בוכנוואלד. לאחר הקמת המחנה, נשלחו אליו יהודים מגרמניה ומארצות אחרות, כמו הולנד וצ'כוסלובקיה, ופרטיטורות וכתבי יד של יצירות מוזיקליות שנמצאו בכליהם הועברו גם הם לארכיון. בהם פרטיטורה של ברוקנר. אחרי הפלת חומת ברלין נפתח הארכיון מחדש. כ-30 אחוזים מתוכנו נהרסו, בהם פרטיטורות וכתבי יד של בטהובן. בין היצירות שנשמרו בארכיון היו יצירות של מלחינים יהודים. במיזם משותף לאקדמיה למוזיקה בירושלים ולאקדמיה ע"ש ליסט בוויימאר, בשם "כנר על גג הרייכסטאג", מבצעת תזמורת משותפת לשתי האקדמיות יצירות נשכחות של יוצרים יהודים. הכנר רועי שילוח ניגן קונצ'רטו לכינור של קרל גולדמארק, שלא הושמע זה עשרות שנים. אתרים ויימאר הייתה מוקד לתנועה האדריכלית באוהאוס. בעיר מצויים גלריות אמנות, מוזיאונים, התיאטרון הלאומי הגרמני ואוניברסיטת הבאוהאוס. במסגרת שנת ה-100 לבאוהאוס, חודשו מבנים רבים בקשורים למוסד המיתולוגי שנפתח לראשונה בוויימאר, בהם בית על ההורן שנבנה על ידי מורי ותלמידי הבאוהאוס ב-1923. שני אתרי מורשת עולמית הוכרזו על ידי ארגון אונסק"ו בוויימאר. הראשון: אתרי הבאוהאוס בוויימאר (במשותף עם דסאו וברנאו שליד ברלין) בשנת 1996, והשני ויימאר הקלאסית בשנת 1998. בנוסף, הכריז האיחוד האירופי על העיר כ"בירת התרבות של אירופה" לשנת 1999. בעיר ממוקמת ספריית הדוכסית אנה אמליה, המאחסנת אוסף נרחב של ספרות גרמנית ומסמכים היסטוריים. קישורים חיצוניים קול ישראל בשיתוף פעולה עם האקדמיה למוזיקה בירושלים מיכאל יעקובסון: באוהאוס חוגג מאה: סיפורו של בית הספר האגדי שהפך למיתוס עולמי, 21 בינואר 2019, xnet הערות שוליים * קטגוריה:גרמניה: אתרי מורשת עולמית	2024-09-23T18:37:32
דגל פקיסטן	דגל פקיסטן הוא דגלה הלאומי של פקיסטן. הוא עוצב על ידי מוחמד עלי ג'ינה, ואומץ עם עצמאות המדינה ב־14 באוגוסט 1947. החלק הירוק מסמל את המוסלמים, בעוד החלק הלבן מייצג את המיעוטים הלא־מוסלמיים. הסהר מסמל קדמה; הכוכב מסמל אור וידע. ראו גם קישורים חיצוניים פקיסטן, דגל פקיסטן קטגוריה:פקיסטן: סמלים לאומיים פקיסטן	2021-10-30T04:13:56
קלאס אולדנבורג	ממוזער\|שמאל\|250px\|"ליבת תפוח", מוצב בגן האמנות ע"ש בילי רוז של מוזיאון ישראל. קְלַאס אוֹלדֶנבּוּרג (בשוודית: Claes Oldenburg; 28 בינואר 1929 – 18 ביולי 2022) היה פסל שוודי אמריקאי שנודע בעיקר בזכות עבודתו על פסלים סביבתיים שהיוו גרסאות ענק של חפצים יום-יומיים. מוטיב מרכזי נוסף ביצירתו היה גרסאות רכות של חפצים קשיחים. זוכה פרס רולף שוק לאמנות חזותית 1995. ביוגרפיה אולדנבורג בן לדיפלומט, נולד ב-1929 בסטוקהולם שבשוודיה. בילדותו עבר יחד עם משפחתו לארצות הברית. בשנת 1936 למד באוניברסיטת ייל ובמכון לאמנות בשיקגו. יצירתו אולדנברג החל להתפרסם בתחילת שנות ה-60, בלוס אנג'לס. הוא מזוהה עם זרם הפופ ארט. אחת מיצירותיו הגדולות הראשונות הייתה "שפתון (מתרומם) על שרשראות זחל"ם", שנמצא כיום בחצר באוניברסיטת ייל. ביצירתו קיבלה המציאות היבט תלת־ממדי סביבתי בוטה וברור. הוא טען שהוויית הכרך העירוני לא התבטאה בעולם הנוצץ והפרסומי, אלא בחומרים הלקוחים מ"תרבות הביבים" של שכונות העוני ואזוריה המזרחיים של מנהטן. אולדנבורג ביקש לבטא את הוולגריות של אמריקה באמצעות "סביבות" ו"אירועים". הרחוב שימש בעבורו לא רק מקום שממנו נלקחו האובייקטים ליצירותיו אלא אף נושא יצירתו המוקדמות. הוא לא הסתפק באובייקט בודד המופקע מהקשרו הסביבתי, ויצר סביבה שיש בה חומרי פסולת ופריטים שאסף ועיצב למערך מאורגן, שעל פיו על הצופה לחדור פנימה כדי לחוות את המוצג, ולא רק להתבונן בו כמוצג בתערוכה. רחוב, 1960, בגלריה ג'דסון. חלל הגלריה התמלא בחומרי פסולת שאסף בסביבת מגוריו. מחומרים אלו עיצב צורות תלת־ממדיות, המאורגנות באי סדר המזכירים קיר מלא כתובות גרפיטי. האובייקטים מוקמו - כאילו באקראי - בחלל הגלריה ובכך יצר "סביבה" בעלת אמירה אסתטית ייחודית, אך גם אמירה חברתית: העברת תרבות הרחוב הנמוכה לגלריה לאמנות מעניקה לה לגיטימציה. יש להכיר בעידן השפע הכלכלי לא רק במוצרי הצריכה שבמרכולים, בפרסומות וכו' אלא ב"חיים האמיתיים", שאינם מתועדים במדורי הרכילות. בנוסף לעבודתו כפסל אולדנבורג השתתף לעיתים בפרויקטים אדריכליים. דוגמה בולטת לכך היא עיצובה של הכניסה לבניין הנהלת סוכנות הפרסום Chiat\Day בלוס אנג'לס, המעוצבת כמשקפת ענק שחורה, בצוות תכנון יחד עם האדריכל פרנק גרי. מיצירותיו הידועות "אטב" שממוקם במרכז פילדלפיה "גשר הכף והדובדבן" בגן הפסלים של מינאפוליס "ליבת תפוח" מ-1992 מוצב בגן האמנות ע"ש בילי רוז שבמוזיאון ישראל בירושלים. Inverted Collar and Tie שמוצב מול הבניין וסטנדשטראסה 1. פרסים והוקרה 1989 פרס וולף לאמנות 1995 פרס רולף שוק לאמנות חזותית. חיים אישיים אולדנבורג שיתף פעולה מאז 1976 ועד למותה ב-2009 עם פסלת הפופ ההולנדית אמריקאית קוסיה ואן ברוגן. השניים נשאו ב-1977. נפטר ב-18 ביולי 2022. גלריית תמונות של יצירות קישורים חיצוניים עדי צור, יסודות קאמפיים בעבודותיו של קלאס אולדנבורג הערות שוליים קטגוריה:פסלים אמריקאים קטגוריה:פסלים שוודים קטגוריה:אמני פופ ארט קטגוריה:זוכי פרס וולף לאמנות קטגוריה:זוכי פרס רולף שוק לאמנות חזותית קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1929 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2022 קטגוריה:שוודים שנפטרו ב-2022 קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות	2024-05-31T15:02:15
סמל פקיסטן	סמל פקיסטן אומץ בשנת 1954 לאחר שאושר על ידי ממשלת פקיסטן. הסמל בדרך כלל צבוע בירוק, אשר מייצג את הרוב האסלאמי בפקיסטן (הצבע הירוק מזוהה עם דת האסלאם), בדומה לסהר ולכוכב בראש. במרכז הסמל ישנו מגן המסמל את החקלאות במדינה על ידי תיאור ארבעה מסוגי היבול העיקריים של פקיסטן בזמן אימוץ הסמל: כותנה, יוטה, תה וחיטה. עטרת הפרחים סביב המגן מייצגת את ההיסטוריה של פקיסטן, שכן העטרה היא סמל מוגולי. לבסוף, המגילה בתחתית הסמל כוללת את המוטו הלאומי בשפת אורדו. המוטו הוא אמרה של מוחמד עלי ג'ינה (המושל הראשון של פקיסטן והעומד בראש "הליגה המוסלמית" שהייתה אחראית להקמתה של המדינה) וכתוב בו, מימין לשמאל: "אימאן, אֶתֶהאד, נַזְם" שמשמעו "אמונה, אחדות, משמעת". קישורים חיצוניים פקיסטן, סמל קטגוריה:פקיסטן: סמלים לאומיים פקיסטן קטגוריה:צמחים בתרבות	2024-01-28T19:41:28
אביהו	קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים	2021-02-06T08:59:52
דגל פולין	הדגל האזרחי של פולין נמצא בשימוש מאז תחילת המאה ה-20. הדגל הימי האזרחי ודגל המדינה (שלא משתמשים בו הרבה) מכילים את סמל המדינה במרכז המחצית הלבנה של הדגל. היסטוריה ב-7 בנובמבר 1831, במהלך מרידת נובמבר הסיים החליט שהצבעים הלאומיים של פולין יהיו אלו של סמל האיחוד הפולני-ליטאי, כלומר לבן ואדום. ב-1 באוגוסט 1919 הסיים של פולין, ששוב זכתה לעצמאות, יצר את דגל פולין בצורתו הנוכחית. מאז 2004, 2 במאי הוא יום הדגל בפולין. יום זה אינו יום חופש. ראו גם דגל אינדונזיה דגל מונקו קישורים חיצוניים פולין, דגל קטגוריה:פולין: סמלים לאומיים פולין פולין פולין	2024-02-25T11:00:22
דגל פינלנד	דגל פינלנד (פינית siniristilippu) מורכב מצלב סקנדינבי תכול על גבי רקע לבן. הדגל, כמו כל דגלי מדינות סקנדינביה, מעוצב בתבנית הדגל הדני, הדנברו. לפי החוק הפיני ממדי הדגל הם 18/11 (גובה/רוחב). בדגל הרשמי של פינלנד מופיע במרכז הצלב סמל פינלנד - אריה זהוב שמחזיק חרב הדורך על יד האוחזת בחרב בסגנון רוסי. האריה מוצב על רקע של מגן אדום המשובץ בתשעה ורדים. צבעי הדגל, כחול ולבן, הם הצבעים המסורתיים של פינלנד. הצבע הכחול מסמל את האגמים והשמים, ולבן סמל את השלג המכסה את פינלנד רוב ימות השנה. הסמל מייצג את ההתנגדות הלאומית הפינית לפלישה הרוסית מהמאה ה-16 והלאה. הדגל אומץ רשמית זמן מה לאחר קבלת העצמאות של פינלנד ב-1917, ולפי המסורת הפינית, עיצובו התבוסס על פי הצעתו של המשורר זכריס טופליוס משנת 1860. הצעה דומה, בה הצבעים הוצעו הפוך (צלב לבן על רקע כחול) הוצעה על ידי הצייר הפיני הנודע אקסלי גאלן-קאללה, אך נדחתה. לפי החוק הפיני, הדגל חייב להיות נקי ולא פגום. אסור להשחיתו או לקשטו. כשמכבסים את הדגל, יש לייבשו בתוך מבנה. יש לכבד את הדגל ואין להפילו ארצה או להשתמש בו לכל מטרה אחרת. כאשר הדגל מונף על תורן, מומלץ שרוחב הדגל יהיה רבע מגובה התורן. ראו גם קישורים חיצוניים פינלנד, דגל קטגוריה:פינלנד: סמלים לאומיים פינלנד פינלנד פינלנד	2022-09-20T15:25:23
אולטרה סאונד	ממוזער\|שמאל\|הדמיה באמצעות סונוגרם של עובר בן 14 שבועות ממוזער\|שמאל\|תמונה של לב בבדיקת אקו-לב באולטרה סאונד אוּלְטְרָה סָאוּנְד (בעברית: על-שמע; באנגלית: "Ultra sound" או בראשי תיבות, "US") הוא קול בתדירות גבוהה מזו שאדם יכול לשמוע (תחום השמע של האדם הוא מ-20 הרץ עד 20 קילוהרץ כאשר תחום התדרים העליון נפגע במהלך השנים - ילדים שומעים תדרים שמבוגרים כבר אינם שומעים). כמה בעלי-חיים, כגון כלבים, דולפינים ועטלפים, יכולים לשמוע תדירויות גבוהות יותר מהאדם, ולפיכך ביכולתם לשמוע אולטרה סאונד (בתדירויות מסוימות). שימושים ברפואה בדיקת אולטרה סאונד משמשת לדימות של שרירים ורקמות רכות, והיא שימושית ברפואה לסריקת איברים. סורקי אולטרה סאונד טיפוסיים פועלים בתדירויות של 2 עד 10 מגהרץ. תדרים נמוכים מאוד, בתדירויות של 0.25 עד 3 מגהרץ מתאימים לטיפולים להפחתת דלקות, ריכוך רקמות גוף רכות, והפחתת כאב בשרירים (בפיזיותרפיה למשל). גלי אולטרה סאונד חזקים משמשים גם לטיפולים כגון ריסוק אבנים בכליות וטיפול בגידולים. אולטרה סאונד מונחה MRI היא שיטה בה ניתן לטפל במיומות ברחם ובהפרעות תנועה כגון רעד ראשוני ומחלת פרקינסון. בתעשייה אולטרה סאונד משמש גם למכשירי ניקוי, הפועלים בדרך-כלל בתדירויות של 20 עד 40 קילוהרץ. מכשירים אלה שימושיים לניקוי תכשיטים, עדשות ורכיבים אופטיים אחרים, שעוני יד, מכשירים לרפואת שיניים, מכשירי ניתוח, ורכיבים תעשייתיים. במעבדות ביולוגיה נקראים מכישירים אלו סוניקטורים. ראו גם בדיקת אולטרה סאונד להיריון קישורים חיצוניים קטגוריה:אקוסטיקה קטגוריה:ציוד רפואי קטגוריה:טכנולוגיה רפואית קטגוריה:מכשירי חשמל רפואיים	2023-07-02T11:45:58
מרחב קשיר	שמאל\|ממוזער\|המחשה גרפית למושג. המרחב העליון A קשיר, בעוד שהתחתון B אינו קשיר קשירוּת היא תכונה העשויה לאפיין מרחב טופולוגי. היא מבחינה בין מרחבים שהם "חתיכה אחת" לבין מרחבים שאפשר לפרק לכמה מרכיבים שונים. דוגמאות למרחבים קשירים: מרחב המספרים הממשיים (), הקטע הממשי , המישור (), ריבוע במישור. דוגמאות למרחבים לא קשירים: הישר הממשי שהוציאו ממנו נקודה אחת, האיחוד של שני הקטעים ו-. מרחב שאינו קשיר, אפשר לפרק למרכיבים באופן השומר על התכונות הטופולוגיות, ולכן במקרים רבים די ללמוד את הטופולוגיה של מרחבים קשירים. הגדרה זוג של קבוצות פתוחות זרות במרחב טופולוגי, שאיחודן שווה לכל המרחב, נקרא פירוק של המרחב. אם אחת משתי הקבוצות היא הקבוצה הריקה והשנייה היא כל המרחב, הפירוק נקרא טריוויאלי. מרחב שהפירוק היחיד שלו הוא הפירוק הטריוויאלי נקרא מרחב קשיר. דוגמאות מרחב המספרים הממשיים הוא קשיר. אמנם אפשר להציג את כאיחוד של שתי קבוצות, למשל , אבל אינה פתוחה ב-. מרחב המספרים הממשיים, שהוציאו ממנו את הראשית, אינו קשיר. ניתן להציג אותו כאיחוד של שתי קבוצות: , ששתיהן פתוחות. לעומת זאת, המישור, שהוציאו ממנו את הראשית (או אף קבוצה בת-מניה כלשהי של נקודות), הוא עדיין קשיר. המרחב אינו קשיר. ניתן להציג אותו כאיחוד של שתי הקבוצות , . הקבוצות הללו הן אמנם סגורות ב- אבל הן פתוחות במרחב . באופן כללי: תת-מרחב של הוא קשיר, אם ורק אם הוא קטע. מרחב המספרים הרציונליים אינו קשיר, וכך גם קבוצת קנטור. הגדרות שקולות מכיוון שהמשלים של קבוצה פתוחה הוא קבוצה סגורה, הקבוצות המהוות פירוק של המרחב הן גם סגורות. מכאן עולה שמרחב הוא קשיר אם ורק אם אי אפשר לכתוב אותו כאיחוד זר של שתי קבוצות סגורות זרות (לא ריקות). אותו טיעון מעיד על נוסח שקול נוסף: מרחב הוא קשיר אם ורק אם אין לו תת-קבוצה לא טריוויאלית (לא הקבוצה הריקה ולא המרחב כולו) שהיא פתוחה וסגורה כאחת. קבוצה כזאת נקראת "סגוחה" (clopen). תנאי נוסף השקול לקשירות הוא תכונת ערך הביניים: מרחב הוא קשיר, אם ורק אם לכל פונקציה רציפה מ- אל (המספרים הממשיים), התמונה היא קטע ב-. הוכחת שקילות: אם לא קשיר, הפונקציה ששולחת את אחת מהקבוצות הפתוחות ל- והשנייה ל- היא רציפה. בכיוון השני, אם ו- בתמונה אך לא, התמונות ההפוכות של ושל הן פתוחות. קשירוּת ורציפות תמונה רציפה של קבוצה קשירה היא קבוצה קשירה. בפרט, כל מרחב מנה של מרחב קשיר הוא מרחב קשיר, כי העתקת המנה היא רציפה. אם לכל פונקציה רציפה מהמרחב לעצמו יש נקודת שבת, אז המרחב קשיר (משום שאם פירוק לקבוצות פתוחות, עם נקודות , אז לפונקציה השולחת נקודות ב- ל- ונקודות ב- ל- אין נקודות שבת). מכפלה של קבוצות קשירות המכפלה של מרחבים טופולוגיים היא קשירה אם ורק אם כל המרחבים המשתתפים במכפלה קשירים. סגור ופנים של קבוצה קשירה הסגור של קבוצה קשירה הוא קבוצה קשירה. מעבר לכך, אם קשירה, אז גם כל קשירה. באופן פיגורטיבי: כאשר מוסיפים לקבוצה קשירה נקודות ה"נוגעות" בה, הקשירות אינה נפגמת. לעומת זאת, הפנים של קבוצה קשירה הוא לא תמיד קבוצה קשירה. למשל, במישור, איחוד של שני עיגולים סגורים משיקים הוא קשיר, אבל הפנים של איחוד זה (שהוא איחוד של הפנימים של שני העיגולים) אינו קשיר. איחוד וחיתוך של קבוצות קשירות איחוד של קבוצות קשירות אינו בהכרח קשיר. למשל, האיחוד של שני קטעים פתוחים זרים ב-, אינו קשיר. אולם, אם חיתוכן של הקבוצות אינו ריק, אז איחודן הוא קשיר. כך קובע "משפט הפרח": אם היא משפחה של תת-קבוצות קשירות שהחיתוך של כל שתיים מהן לא ריק, אז גם קשירה. לדוגמה, איחוד של ישרים במישור העוברים דרך הראשית (בצורת "פרח") הוא קשיר. התוצאה נכונה גם כאשר מניחים רק שכל שתי קבוצות במשפחה אינן מופרדות. חיתוך של קבוצות קשירות אינו בהכרח קשיר. למשל, חיתוך של שני מעגלים במישור (שאינם משיקים) הוא שתי נקודות. תת-קבוצות קשירות תת-קבוצה של מרחב היא קשירה, אם היא מהווה מרחב קשיר בטופולוגיה היחסית שלה. כדי לתאר הגדרה זו במונחי הטופולוגיה של , יש לעדן את מושג הפירוק: קבוצות לא ריקות שהסגור של כל אחת מהן זר לשנייה, הן קבוצות מופרדות, והאיחוד שלהן מופרד. תת-קבוצה היא קשירה, אם ורק אם לא ניתן לכסות אותה באיחוד של קבוצות מופרדות, אלא אם היא מכוסה מלכתחילה על ידי אחד המרכיבים. רכיבי קשירות תת-הקבוצות הקשירות המקסימליות של מרחב נקראות רכיבי קשירות, וכל מרחב טופולוגי מתפרק לאיחוד זר של רכיבי קשירות. כל רכיב קשירות הוא קבוצה סגורה (כי בהינתן רכיב שהוא מחלקת שקילות המתאימה לאיבר , מכך ש- מתקיים , ובנוסף מכך ש- קשיר נובע שגם קשיר. אבל הקבוצה הקשירה המקסימלית שמכילה את , ולכן . לכן , מה שאומר ש- סגור). נקודות השייכות זו לקבוצה אחת וזו לאחרת בהפרדה של המרחב, נקראות נקודות מופרדות. נקודות שאינן ניתנות להפרדה שייכות לאותן קבוצות פתוחות-וסגורות. היחס "לא ניתנות להפרדה" הוא יחס שקילות, ומחלקות השקילות שלו הזה הן רכיבי קוואזי-קשירות. כל רכיב קשירות מוכל ברכיב קוואזי-קשירות של המרחב. אם למרחב יש רק רכיב קוואזי-קשירות יחיד, אז הוא קשיר (ולכן אין צורך להגדיר את המושג "מרחב קוואזי-קשיר"). במרחב האוסדורף קומפקטי מרכיבי הקוואזי-קשירות ומרכיבי הקשירות מתלכדים. קשירות מסילתית מסילות במרחב הטופולוגי מאפשרות להגדיר גם יחסי שקילות עדינים יותר. כל תמונה רציפה של הקטע במרחב נקראת מסילה, והקצוות שלה קשורים מסילתית. אם המסילה אינה חותכת את עצמה, היא נקראת קשת, והקצוות שלה קשורים קשתית. קשירות מסילתית וקשירות קשתית של נקודות הם יחסי שקילות, ויש להן מחלקות שקילות, הנקראות, בהתאמה, רכיבי קשירות מסילתית ורכיבי קשירות קשתית. מרחב קשיר מסילתית מקומית שבנוסף לכך הוא קשיר, הוא קשיר מסילתית. זה נובע מכך שבמרחב קשיר מסילתית מקומית, כל רכיב קשירות מסילתית הוא קבוצה פתוחה, לכן רכיבי קשירות שונים (שהם תמיד זרים זה לזה) יתנו פירוק לפתוחות זרות, בסתירה לקשירות. לכן במרחב כזה קיים רכיב קשירות מסילתית יחיד. הקשר בין המרכיבים השונים רכיבי הקוואזי-קשירות במרחב הם הגדולים ביותר. כאמור, כל רכיב קוואזי-קשירות הוא איחוד של רכיבי קשירות. אלו, בתורם, הם איחוד של רכיבי קשירות מסילתית, ואת האחרונים אפשר לכתוב כאיחוד של רכיבי קשירות קשתית. יש דוגמאות המראות שהרכיבים (ויחסי השקילות המתאימים להם) עשויים להיות שונים זה מזה. מקורות דניאלה ליבוביץ, טופולוגיה קבוצתית, פרק 4 (כרך ב'), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1997. Counterexamples in Toplogy, L.A. Seen and J.A. Seebach Jr., Chapter 4. ראו גם מרחב קשיר מקומית מרחב קשיר מסילתית מרחב בלתי קשיר לחלוטין קישורים חיצוניים * קשיר	2024-04-12T04:48:56
דגל פרגוואי	דגל פרגוואי (בספרדית: Bandera del Paraguay) הוא דגלה הלאומי של פרגוואי. הדגל אומץ בשנת 1842. הסמלים והממדים השתנו לאורך השנים. האזכור הרשמי הראשון של דגל פסים הוא מה-15 באוגוסט 1812 וההיסטוריה של הדגל מגיעה עד לשנת 1806, אז קראו כוחות צבאיים באסונסיון, חבושי מדים בצבעים אלה, לתמיכה בבואנוס איירס נוכח הפלישות הבריטיות לריו דה לה פלטה. דגל פרגוואי הוא טריקולור המורכב מפסים בצבע אדום, לבן וכחול כשבמרכז הפס הלבן נמצא סמל. הצבעים הושפעו מצבעי הטריקולור הצרפתי, שהוא סמל של שחרור - קיימת טענה כי חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה, שהיה מעריץ של נפוליאון, הנהיג את הדגל בשל כך. סמליות הצבעים היא עשירה מאוד בקרב הפרגוואים. האדום מסמל פטריוטיזם, אומץ, גבורה, שוויון וצדק; הלבן מסמל טוהר, איתנות, איחוד ושלום; והכחול מסמל שלווה, אהבה, ידע, אמת וחירות. הסמלים משני צדי הדגל שונים, דבר שמייקר מאוד את ייצור הדגל ומהווה תופעה ייחודית בין דגלי מדינות העולם. מהצד הראשי מציג הדגל את הסמל הלאומי של פרגוואי, כוכב מחומש צהוב בתוך עטרה ירוקה שמעליה המילים "Republica del Paraguay". כוכב מאי מסמל את תאריך העצמאות, 14 במאי 1811. בצד השני מוצג חותם האוצר של פרגוואי, אריה עם כובע חרות על עמוד. חותם האוצר מסמל את הגנת החופש הלאומי שמסומל על ידי האריה המגן על מצנפת פריגית. מעליו מופיע הכיתוב "Paz y Justicia", "שלום וצדק". ראו גם קישורים חיצוניים פרגוואי, דגל קטגוריה:פרגוואי: סמלים לאומיים פרגוואי פרגוואי פרגוואי	2020-11-16T02:10:19
רצח העם בדארפור	רצח העם בדארפור הוא רצח עם מכוון ושיטתי שהתבצע על ידי צבא סודאן והג'נג'וויד כנגד השבטים האפריקאים הילידים בחבל דארפור שבמערב סודאן בין השנים 2003 ל-2021. על פי נתוני האו"ם מוערך כי כ־450,000 אנשים נהרגו או הורעבו למוות במהלך השנים 2003–2010 וכי למעלה משלושה מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם ומוגדרים כפליטים. רצח העם החל במהלך המלחמה בדארפור בין ממשלת סודאן וארגוני מורדים. החל משנת 2006 לערך, במהלך המלחמה, היו לעיתים שיחות שלום בין ממשלת סודאן והמורדים. הסכם שלום כולל נחתם ב־31 באוגוסט 2020 בג'ובה, בין הרשויות הסודניות וסיעות המורדים לסיום פעולות האיבה החמושות. תהליך השלום המשיך לאחר החתימה. עם זאת, לחימה נוספת בין שבטים שונים נמשכה במהלך 2021. רקע סודאן הייתה המדינה הגדולה ביותר באפריקה עד היפרדותה של דרום סודאן בשנת 2011, וחיים בה כיום כארבעים מיליון בני אדם. האוכלוסייה בסודאן מורכבת מ-140 קבוצות אתניות, 36% מתוכן ערביות. בסודאן מדוברות 114 שפות, אולם ערבית היא השפה הרשמית. מאז עצמאותה של סודאן השלטון בה תמיד היה בידי הערבים. מלחמת הצפון בדרום סודאן מעולם לא הייתה ישות מאוחדת לגמרי. גם במאה ה-18, במהלך שלטון האימפריה העות'מאנית, שלטו הערבים מהצפון ביד קשה בשבטים האפריקאים הרבים בפריפריה שבדרום. בתקופת השליטה הבריטית המציאות השתנתה מעט, אך השליטה הכלכלית והפוליטית של הצפון נשמרה. סודאן קיבלה את עצמאותה מבריטניה ב-1956. לפני קבלת העצמאות, דרשו שבטי הדרום לקבל עצמאות ולהיפרד מהצפון, אך בריטניה סירבה והכריזה על סודאן כמדינה אחת בשליטה פוליטית וכלכלית של הערבים שבצפון. מיד עם קבלת העצמאות פרצה מלחמת אזרחים, בה שבטי הדרום ביקשו להשיג לעצמם עצמאות. המלחמה נמשכה עשרות שנים, עם הפסקה בשנים 1972–1983. במלחמה השתמשו השלטונות בשיטות לחימה אכזריות: הפצצת כפרים מהאוויר, הרעלת בארות המים, רצח המוני של אזרחים, שימוש באונס כנשק וחטיפת ילדים לחינוך במוסדות אסלאמיים. אנשי הדרום השתמשו אף הם בשיטות לחימה אכזריות. לאורך השנים נהרגו במלחמה מעל שני מיליון בני-אדם. מלחמת האזרחים קיבלה אופי רצחני ביותר לאחר "הסכמי ח'רטום" משנת 1997. באותה תקופה החל רצח של אזרחים באזור שכונה אז "מערב הנילוס העליון", הממוקם על הגבול בין סודאן לדרום סודאן. עם זאת, המלחמה לא הוכרה כרצח עם, אלא כמלחמת אזרחים. המלחמה הדגישה אידאולוגיה של מאבק דתי מובהק בין האסלאם לנצרות, בנוסף למאבק האתני בין ערבים לאפריקאים ובנוסף למאבק הכלכלי. שטחה של דרום סודאן עשיר בנפט והמאבק על השליטה בו היה מרכיב מרכזי במלחמת האזרחים. לאורך שנות המאבק התרחשו מספר הפיכות בשלטון, והשלטון הסודאני הלך והקצין בעמדתו הדתית. ב-1983 הוכרזה סודאן כרפובליקה אסלאמית השואפת להחיל את חוקי השריעה על כלל אזרחי המדינה. בשנת 1989 התבצעה הפיכה צבאית נוספת בה תפסה את השלטון מפלגת החזית האסלאמית הלאומית, בראשותו של עומר אל-בשיר, שהחזיקה בו עד להפיכה הצבאית באפריל 2019. בשנת 2005 נחתמו הסכמי שלום בין הצפון לדרום – הוסכם על הפסקת אש ועל אוטונומיה חלקית בדרום למספר שנים. לפי ההסכמה, שימש מנהיג הדרום כסגן נשיא סודאן, וכן הוסכם שבשנת 2011 יתקיים משאל עם בין אזרחי הדרום, ובו יבחרו אם להתנתק מסודאן ולהכריז על עצמאות או להישאר חלק מסודאן הגדולה. משאל העם התקיים בינואר 2011, ובו בחרו אזרחי הדרום ברוב של 98% להיפרד ולהכריז על עצמאותה של מדינת דרום סודאן. הכרזת העצמאות התרחשה ב-9 ביולי 2011. אף על פי שאזורי דרום קורדופן והנילוס הכחול מצפון לגבול הבינלאומי המפריד בין סודאן לדרום סודאן, רבים מתושביהם (במיוחד בהרי נובה) הזדהו עם הדרום. תושבים רבים לחמו בצד המורדים הדרומיים במהלך מלחמת האזרחים. אזורים אלה לא הורשו להשתתף במשאל העם בינואר 2011 ליצירת דרום סודאן, ותהליך "הייעוץ העממי" שהובטח להם גם לא התקיים. ב-5 ביוני 2011 פרץ סכסוך אלים באזורים אלה. "הייעוץ העממי" נדחה. תהליך שלום שהוביל להסכם עם סיעות מורדים רבות החל בספטמבר 2019. זאת לאחר המהפכה הסודאנית שסיימה את שלטונו של עומר אל-בשיר. דארפור דארפור הוא חבל ארץ במערב סודאן. פור הוא העם הגדול ביותר באזור זה ("דאר-פור" בערבית משמעו "בית הפור"), ולצדו חיים שבטים נוספים ביניהם המאסאליט, זאח'אווה, טאמה, ברגו ובנג'ו. רוב השבטים באזור הם אפריקאים-מוסלמים, אך המנהגים שלהם שונים בחלקם מהמנהגים של האסלאם הערבי. המתחים בחבל דארפור התפתחו לאורך שנים רבות. להם שני גורמים מרכזיים: מתח בין מרכז לפריפריה – תושבי דארפור סבלו לאורך כל שנות קיומה של סודאן מאפליה – הדבר מתבטא בהיעדר משאבים, בהזנחת החינוך, במערכת בריאות דלה ולא מפותחת ועוד. חיכוכים בין שבטי חקלאים ושבטי נוודים בעקבות תהליכי מדבור – כבר משנות השמונים התחילו חיכוכים בין שבטי הנוודים הערבים לשבטים הילידים האפריקאים בדארפור. בגלל התפשטות קו המדבר, שבטי הנוודים חדרו אל שטחי החקלאות כדי להגיע לאזורי מרעה, והדבר יצר מאבקים מקומיים בין השבטים. המאבק המשמעותי ביותר היה "המלחמה בין הפור לערבים" ב-1987. עם השנים, מחאת תושבי דארפור כלפי הממשלה גברה. זאת לנוכח האפליה בחלוקת המשאבים, חוסר המענה לצרכים בסיסיים והפקרת התושבים לפולשים הערביים, שנוכחותם הלכה וגדלה. התנכלויות אלה פגעו קשות בפרנסת החקלאים. פרוץ המרד (2002) קבוצות המורדים הן מפלגות פוליטיות, שהחליטו לצאת למאבק מזוין, עקב הייאוש ממצב העניינים בדארפור; התנועה/צבא לשחרור סודאן (SLM/A), ארגון חילוני המורכב בעיקר מהפור והמאסאליט, והתנועה לצדק ולשוויון (JEM), ארגון מוסלמי המורכב בעיקר מהזאח'ווה, שבט מצפון דארפור. שמאל\|ממוזער\|250px\|דגל המורדים מהתנועה לשחרור סודאן המתקפה הראשונה של המורדים הייתה התקפה של קבוצה המתכנה "החזית לשחרור דארפור" (Darfur Liberation Front, DLF) על מוצב צבאי בהרים ב-25 בפברואר 2002. הממשלה הסודאנית נעשתה מודעת לקיומה של תנועת מרי מאוחדת ביוני אותה שנה, לאחר מתקפה על תחנת משטרה בגולו. ההיסטוריונים ג'ולי פלינט (Flint) ואלכס דה ואאל (de Waal) טוענים שיותר מדויק לתארך את תחילת המרד ל-21 ביולי 2001, כאשר קבוצה של בני שבט זאח'ווה ובני שבט פור התכנסו באבו גמרה (Abu Gamra) ונשבעו בספר הקוראן לברית כנגד מתקפות במימון הממשלה על כפריהם. ב-25 במרץ 2003 כבשו המורדים את עיר הספר טינה (Tine) שעל גבול צ'אד. על אף איומו של נשיא סודאן עומאר אל-באשיר לשסות את הצבא במורדים, לצבא סודאן היו מעט מאוד חיילים שביכולתו לשלוח. הצבא היה כבר פרוס בדרום, בסופה של מלחמת האזרחים השנייה של סודאן, וכן במזרח, שם כוח מורדים הממומן על ידי אריתריאה היווה איום לצינור הנפט החדש באזור משדות הנפט לנמל סודאן. לצבא הסדיר לא הייתה יכולת להתמודד עם טקטיקת הלחימה המהירה של המורדים, שכללה פשיטות-פתע והתפשטות מהירה על פני השטח המדברי למחצה, שטח שאליו הצבא לא היה מאומן כלל. עם זאת, ההפצצות האוויריות על בסיסי המורדים בהרים היו יעילות והרסניות. ב-25 באפריל 2003 תקפו המורדים את מוצב אל-פאשיר (Al-Fashir) בכוח משולב של "החזית לשחרור סודאן" (SLA) ושל "התנועה לצדק ולשוויון" (JEM) שמנה 33 רכבי שטח. בתוך 4 שעות הושמדו 4 מפציצים ומסוקים (על פי המורדים: 7) על האדמה, 75 טייסים, מכונאים וחיילים נהרגו ו-32 נלקחו בשבי לרבות מפקד הבסיס בדרגת אלוף. הצלחת המבצע הייתה חסרת תקדים; ב-20 שנות הלחימה בדרום, מעולם לא ביצעו המורדים מבצע שכזה. הצטרפות הג'נג'וויד שמאל\|ממוזער\|200px\|ילדים במחנה פליטים בדארפור מתארים התקפה של הג'נג'וויד בעזרת דמויות חרס הפשיטה באל-פאשיר היוותה נקודת מפנה, הן צבאית והן פסיכולוגית. הצבא הסודאני היה מוכה ומושפל והממשלה החליטה לאמן ולפרוס מחדש את הצבא כדי שיוכל להתמודד עם צורת הלחימה החדשה. כמו כן עלו חששות לגבי נאמנותם של החיילים והקצינים מחבל דארפור בקרב הצבא. האחריות לניהול המלחמה הועברה למודיעין הצבאי שעמד תחת פיקודו של נאפי עלי נאפי. במהלך 2003 ניצחו המורדים 34 קרבות מתוך 38. במאי הביס 'הצבא לשחרור סודאן' חטיבה בקוטום (Kutum), הרג 500 חיילים ולקח בשבי 300. באמצע יולי נהרגו עוד 250 במתקפה השנייה על טינה. 'הצבא לשחרור סודאן' התקדם עוד ועוד מזרחה כשהוא דוחק את החזית אל תוך אזור קורדופאן (Kurdufan). בשלב זה החליטה הממשלה לשנות אסטרטגיה, בהתחשב בעובדה שהצבא הסדיר המשיך להפסיד בקרבות. הלחימה הסתמכה על 3 מרכיבים עיקריים: מודיעין צבאי, תקיפות אוויריות וכוחות הג'נג'וויד, רועים חמושים בני בגארה (עם בדואי נודד) אשר שימשו את הממשלה בדיכוי ההתקוממות של בני מאסאליט בין השנים 1996–1999. הג'נג'וויד הושמו במרכז האסטרטגיה לדיכוי ההתקוממות. על אף שהממשלה מכחישה בתוקף כל קשר לג'נג'וויד, אספקה ממקורות צבאיים הוזרמה אל תוך דארפור והג'נג'וויד צוידו בכוחות צבאיים עם מערכות קשר וארטילריה. אותן שיטות לחימה שהופעלו קודם לכן בהרי נובה (Nuba) וסביב שדות הנפט בשנות ה-90 גרמו להפרות מרחיקות לכת של זכויות אדם ולעקירה בכוח של אוכלוסייה אזרחית. מהלך רצח העם הג'נג'וויד המצוידים היטב חברו לכוחות צבא סודאן ויחד השמידו בשיטתיות מאות כפרים דארפוריים. ההתקפות בדרך כלל החלו באמצעות מטוסים מפציצים, מסוקים או ארטילריה שהפעיל צבא סודאן, ולאחר מכן הגיעו הג'נג'וויד רכובים על גבי ג'יפים, טנדרים, סוסים וגמלים, הרגו אזרחים במנוסתם, שרפו את הכפרים, הרעילו בארות, שרפו שדות ובזזו את כל הרכוש ובעלי החיים. צבא סודאן והג'נג'וויד עברו יחד בשיטתיות, כפר אחרי כפר, וטיהרו הלכה למעשה את דארפור מבני השבטים האפריקאיים. עד אביב 2004 נהרגו עשרות אלפי אנשים, בעיקר ממוצא לא-ערבי, ועוד כמיליון גורשו מבתיהם. לאורך חודשים ארוכים המשיכו כוחות הג'ינגאוויד יחד עם צבא סודאן להחריב בשיטתיות כפר אחרי כפר. דווח על מעשי זוועות איומים כגון: בורות הריגה, השלכת תינוקות לתוך בקתות בוערות, הרעלת בארות, שריפת גברים ונשים הקשורים בשלשלאות וכדומה. כבר באפריל צוות המשקיפים של האו"ם דיווח שכפרים של אוכלוסייה לא-ערבית סומנו לחיסול בעוד שכפרים ערביים הושארו לנפשם. הג'נג'וויד השתמשו באונס ככלי מלחמה ואנסו בשיטתיות אלפי נשים. מאז סוף שנות התשעים החל מסע הפצצות של כפרים דרפורים על ידי חיל האוויר של צבא סודאן, ההפצצות התגברו באמצע שנת 2003 והגיעו לשיא של עשרות הפצצות ביום. בעקבות טור שכתב ניקולאי כריסטוף במרץ 2004 רצח העם בדרפור נכנס לשיח הציבורי בעולם כולו והמשבר הפך לבינלאומי. באותו זמן כ-100,000 פליטים שזרמו לצ'אד השכנה נרדפו על ידי כוחות הג'נג'וויד שהתעמתו עם כוחות צבא צ'אד בגבול. יותר מ-70 לוחמי ג'נג'וויד ו-10 חיילים צ'אדים נהרגו בקרב יריות. בעקבות זאת צ'אד החלה במגעים דיפלומטיים בנג'מנה, אשר הובילו להסכם ההומניטרי להפסקת אש של 8 באפריל בין ממשלת סודאן וחלק מהכוחות המורדים. המתקפות, הן של המורדים והן של הג'נג'וויד, נמשכו חרף הסכם הפסקת האש, ובעקבות כך הקים האיחוד האפריקאי (AU) "ועדת הפסקת אש" לפיקוח על קיומה. ההיקף המאמיר של המשבר הוביל לדאגה בקהילה הבינלאומית. מזכ"ל האו"ם דאז, קופי אנאן, הזהיר כי הסיכוי לרצח עם בדארפור גבוה בצורה מפחידה. היקף המערכה של הג'נג'וויד הוביל להשוואות לרצח העם ברואנדה, השוואות שהוכחשו בתוקף על ידי הממשלה הסודאנית. עיתונאים, עדים ומשקיפים עצמאיים העידו על מעשי זוועות הכוללים קטיעת איברים ורצח של אזרחים ואפילו של ילדים ותינוקות. קבוצת המשבר הבינלאומית (International Crisis Group) שבסיסה בבריסל, דיווחה במאי 2004 כי קרוב ל-350,000 בני אדם נמצאים בסכנת מוות מרעב ומחלות. ב-9 בספטמבר 2004 אמר מזכיר המדינה של ארצות הברית קולין פאוול, כי המתרחש בדרפור הוא רצח עם וכי ארצו תעשה במסגרת מועצת הביטחון של האו"ם ככל יכולתה לעצור את הטבח באזרחים דרפורים. 2005-2006 שמאל\|ממוזער\|250px\|אם דארפורית עם תינוק חולה במחנה פליטים בצפון דארפור, 2004 ב-10 ביולי 2005 הושבע מנהיג "החזית העממית לשחרור סודאן" (SPLA), ג'ון גרנג, כסגן-נשיא סודאן, אך ב-30 ביולי הוא נהרג בגבול אוגנדה בתאונת מסוק בנסיבות עלומות. ב-7 במרץ 2005 רופאים ללא גבולות פרסמו דו"ח ובו עדויות על הטיפול הרפואי שהגישו ליותר מ-500 ילדות ונשים שנאנסו בדרפור. ב-5 במאי 2006 נחתם הסכם הבנות בין ממשלת סודאן לפלג ב-SLA בהנהגתו של מיני מינאווי (Minnawi), אך נדחה על ידי שתי הקבוצות האחרות בשורות המורדים – התנועה לצדק ושוויון והפלג הנוסף בתוך ה-SLA. ההסכם תווך ואורגן על ידי סגן מזכיר המדינה האמריקאי, רוברט ב. זליק (Zoellick), סלים אחמד סלים (נציג האיחוד האפריקאי) ונציגים זרים אחרים מניגריה. ההסכם קרא לפירוז הג'נג'וויד מנשקם, פיזור כוחות המורדים ושילובם בתוך הצבא הסודאני. בחודשים יולי-אוגוסט 2006 התחדשו הקרבות באזור, וכוחות הסיוע הזרים עזבו בעקבות התקפות חוזרות ונשנות על אנשי צוות. מזכ"ל האו"ם קופי אנאן קרא להצבת כוח משקיפים של 18,000 איש שיחליף את הכוח של האיחוד האפריקאי שמנה רק 7,000 אנשים. באחת התקריות בקאלמה (Kalma) נאנסו ונשדדו 7 נשים שעזבו את שטח המחנה כדי למצוא עצים להסקה, על ידי כוחות הג'נג'וויד. בפגישה חסויה ב-18 באוגוסט, הזהיר הדי אנאבי (Annabi), סגן המזכיר הכללי של מחלקת המבצעים של כוחות המשקיפים הבינלאומיים, כי ממשלת סודאן מתכוננת למתקפה צבאית גדולה בחבל דארפור. האזהרה באה יום לאחר שחוקרת מיוחדת מטעם הוועדה לזכויות אדם של האו"ם, סימה סאמאר (Samar), הצהירה כי למרות הסכם מאי, המאמצים המושקעים מצד סודאן להשכנת שלום הם דלים. ב-19 באוגוסט משכה ממשלת סודאן את התנגדותה לפריסת כוח המשקיפים המונה 17,000 איש לאחר שארצות הברית איימה על ממשלת סודאן לגבי "התוצאות האפשריות" של התנגדות מעין זו. ב-23 באוגוסט 2006 דחתה סודאן זימון להופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם, שבו אמורה הייתה להסביר את תוכניתה לשלוח 10,000 חיילים סודאנים לדארפור במקום כוח המשקיפים הרב-לאומי, המונה כ-20,000 משקיפים. מועצת הביטחון הודיעה כי תקיים את הדיון למרות אי-השתתפותהּ של סודאן. באותו יום דיווחה ועידת ההצלה הבינלאומית (International Rescue Committee) על מאות מקרי אונס באזור מחנה הפליטים קאלמה שהתרחשו בשבועות הקודמים. הג'נג'וויד השתמשו באונס ככלי להשפלת נשים ולגרימה לנידוין. יום לאחר מכן, ב-25 באוגוסט, הזהיר ג'נדאי פרייזר (Frazer), ראש דסק אפריקה במשרד החוץ האמריקאי, שהאזור כולו ניצב בפני משבר ביטחוני חריף ללא פריסתו המיידית של כוח המשקיפים של האו"ם. ב-31 באוגוסט 2006 אישרה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1706 של מועצת הביטחון של האו"ם לשלוח לאזור כוח בן 17,300 משקיפים; סודאן התנגדה בתקיפות להחלטה. ב-1 בספטמבר דיווחו נציגים של האיחוד האפריקאי על מתקפה של ממשלת סודאן על דארפור בה נהרגו 20 ועוד 1,000 נעקרו מבתיהם. ב-8 בספטמבר 2006 הזהיר אנטוניו גוטרש, ראש נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) כי דארפור ניצבת בפני "אסון הומניטרי". ב-12 בספטמבר טען שליח האיחוד האירופי בסודאן, פקה האביסטו (Haavisto), כי הצבא הסודאני "מפציץ אזרחים בדארפור". בכיר בתוכנית המזון העולמית דיווח שסיוע המזון נמנע מכ-355,000 אנשים באזור. קופי אנאן נאם בפני מועצת הביטחון ואמר כי "הטרגדיה בדארפור הגיע לרגעים קריטיים. המצב דורש את התערבותה המיידית של המועצה". שמאל\|ממוזער\|300px\|כפר בדארפור שהוחרב על ידי הג'נג'וויד, 2004 ב-2 באוקטובר 2006, לאחר שנגנזה תוכנית האו"ם לזמן לא מוגדר בשל התנגדות סודאן, הודיע האיחוד האפריקאי כי יאריך את שהות הכוח באזור עד 31 בדצמבר. 200 חיילים של האו"ם נשלחו כדי לתגבר את הכוח האפריקאי. ב-6 באוקטובר החליטה מועצת הביטחון של האו"ם להאריך את המנדט של כוח המשימה בסודאן (כוח שנועד לעזור לאכוף את הסכם השלום המקורי ואינו קשור ליוזמה הקודמת של כוח מסיבי לשמירה על השלום) עד לסוף אפריל 2007. ב-9 באוקטובר הגדיר ארגון המזון והחקלאות (FAO) את דארפור כמקרה-החירום המרכזי מבין 40 המדינות הנתונות לטיפולו. ב-10 באוקטובר טענה המפקחת הראשית על זכויות אדם של האו"ם, לואיז ארבור (Arbour), כי ממשלת סודאן ידעה מראש על מתקפת הג'נג'וויד על בוראם (Buram) שבדרום דארפור, שבה נרצחו מאות אזרחים, בחודש שלפני ההתקפה. ב-12 באוקטובר הגיעה שרת החוץ הניגרית ג'וי אוגוו (Ogwu) לביקור בן יומיים בדארפור, ודחקה בממשלת סודאן לקבל את הצעת האו"ם. בנאום באתיופיה יצא הנשיא הניגרי אולוסגן אובסאניו (Obasanjo) נגד "העמידה מנגד מול רצח העם המתפתח בדארפור". ב-13 באוקטובר הטיל נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש סנקציות כנגד המעורבים בזוועות בדארפור, תחת "החוק לשלום ואחריות בדארפור 2006". הסנקציות החדשות באו לחזק סנקציות קיימות, כגון הטלת איסור על אזרחים אמריקאים לסחור בנפט עם סודאן (על אף שכבר מאז 1997 נאסר על חברות אמריקאיות לסחור עם סודאן), הקפאת נכסי המעורבים בטבח ואיסור כניסתם לתחומי ארצות הברית. ב-22 באוקטובר 2006 הורתה ממשלת סודאן לשליח האו"ם יאן פרונק (Pronk) כי עליו לעזוב את המדינה תוך 3 ימים. הצבא הסודאני מתח ביקורת עזה על פרונק, נציג האו"ם הבכיר במדינה, לאחר שפרסם כמה תיאורים של תבוסות קשות של הצבא בדארפור בבלוג האישי שלו. ב-1 בנובמבר הודיעה ארצות הברית שתנסח יוזמה בינלאומית חדשה שממשלת סודאן תוכל לקבל. ב-9 בנובמבר יצא יועץ בכיר לנשיא סודאן, נאפי עלי נאפי (Nafie Ali Nafie), בהודעה לתקשורת, שלפיה מוכנה ממשלת סודאן להתחיל במגעים ללא תנאים מוקדמים עם ברית המורדים, החזית הלאומית לגאולה (National Redemption Front, NRF), אך העיר שאין הוא רואה טעם בהסכם שלום חדש. ה-NRF, שדחתה מכל וכל את הסכם מאי וניסתה לבסס הסכם חדש, לא פרסמה תגובה. באותה תקופה התרחש פילוג שבטי בקרב הכוחות הערביים, כאשר חלה החמרה ביחסים בין שבט החקלאים טרג'ם (Terjem) ושבט מאהריה (Mahria), נוודים מגדלי גמלים. שבט טרג'ם האשים את שבט מאהריה בחטיפת ילד מטרג'ם, ובתגובה האשים המאהריה את טרג'ם בגנבת גמלים. מושל דרום דארפור, עלי מחמוד מוחמד, העיד כי הלחימה בין השבטים החלה כאשר המאהריה הדהירו את גמליהם דרך שטח של טרג'ם ליד נהר בולבול, רומסים את השדות בעוברם. הלחימה התחדשה ביולי 2007. ב-17 בנובמבר החלו דיווחים על עסקה מתרקמת להצבת "כוח או"ם של פשרה" בדארפור; על פניו, ממשלת סודאן דחתה את ההצעה. אף על פי כן, ב-18 בנובמבר טען האו"ם שסודאן הסכימה להצבת כוח האו"ם. שר החוץ של סודאן, לם אקול (Akol), הצהיר ש"אסור שיהיו דיבורים על כוח מעורב" ושתפקיד האו"ם צריך להישאר בפן הסיוע הטכני. באותו יום דיווח האיחוד האפריקאי שהצבא הסודאני ומליציות הנתמכות על ידו החלו במבצע קרקעי ואווירי באזור שבמהלכו נהרגו 70 אזרחים. האיחוד קרא למבצע "הפרה בוטה של הסדרי הביטחון". ב-25 בנובמבר האשים דובר של המפקח הראשי של האו"ם לזכויות אדם את הממשלה הסודאנית בביצוע "מתקפה מכוונת וללא התגרות" כנגד אוכלוסייה אזרחית בעיירה סירבה (Sirba) ב-11 בנובמבר, שבה נהרגו 30 איש. בהמשך להודעת המפקח נאמר שהמתקפה גררה הרס וביזה נרחבים של רכוש. 2007 שמאל\|ממוזער\|350px\|ילדים דארפורים במחנה עקורים בפברואר 2007, נשיא סודאן, עומר חסן אל בשיר נפגש בלוב עם מנהיגי אחת מקבוצות המורדים הגדולות בדארפור, כחלק מהמאמץ לקדם את שיחות השלום לאזור. בשיחות השתתף גם מנהיג לוב, מועמר קדאפי, נשיא אריתריאה, אייזיאס אפוורקי ומשלחות של האו"ם ושל מדינות אפריקה. ביום ראשון, 15 באפריל 2007, התרחשה מתקפה כנגד כוחות המשקיפים של האיחוד האפריקאי. בהניו יורק טיימס נכתב שדו"ח מסווג של האו"ם מוסר כי הממשלה הסודאנית מטיסה כוחות בהיקפים גדולים לתוך דארפור במטוסים שנצבעו בלבן כדי שייראו כמו מטוסים של האו"ם או האיחוד האפריקאי. הטבח התפשט לכל אורך הגבול עם צ'אד וב-31 במרץ 2007 רצחו הג'נג'וויד כ-400 אנשים בכפרים טיירו (Tiero) ומרנה (Marena), אשר על הגבול בין סודאן ומזרח צ'אד. תחילה הוקפו הכפרים, ואז הותקפו במטחי אש; הכפריים שברחו נרדפו, הנשים נשדדו והגברים נורו. רבים מאלה שהצליחו להימלט מתו לאחר זמן מה מתשישות והתייבשות. ב-14 באפריל 2007 התרחשו עוד התקפות לאורך הגבול. ב-18 באפריל נשא נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש נאום במוזיאון השואה האמריקני בו גינה את הממשלה הסודאנית, ואיים בסנקציות נוספות, ביניהן הגבלת העסקאות הדולריות והמסחר עם הממשלה הסודאנית ועם 29 עסקים סודאניים. ב-14 ביולי 2007 פורסם מאמר שטען כי בחודשיים החולפים, 75,000 ערבים מצ'אד וניגריה חצו את הגבול לדארפור, ורובם יושבו על ידי הממשלה בכפרים שהשתייכו פעם לאוכלוסייה לא-ערבית. הפרת הסנקציות דו"ח של אמנסטי מאשים את סין ורוסיה במכירת נשק, תחמושת וציוד צבאי לסודאן. על פי הדו"ח, ציוד זה הועבר לסודאן לשימוש הצבא הסודאני והג'נג'וויד ועל כן מהווה הפרה של אמברגו הנשק של האו"ם על סודאן. בדו"ח מצולם מטוס פנטן מתוצרת סין שנצפה בניילה שבדארפור ומטוס אנטונוב-26 אוקראיני (צבוע לבן). בדו"ח מוצגות ראיות (לרבות עדויות של עדי-ראייה) שסודאן מפציצה כפרים ללא הבחנה בדארפור ובמזרח צ'אד בעזרת מטוסים אלה. כמו כן מוצגת תמונה של מסוק רוסי, מיל Mi-24, שנצפה בשדה התעופה של ניילה במרץ 2007 - במשך שנים רבות השתמש חיל האוויר הסודאני במסוקים אלו בסיוע להתקפות הג'נג'וויד על הכפרים. הדו"ח כולל גם עדויות לגבי הסוואת המטוסים והמסוקים הצבאיים ככלי טיס אזרחיים על ידי צביעתם בלבן. ביוני 2007 נכתב בירחון של חיל האוויר האמריקאי כי סין ואיראן מימנו משלוח של מטוסים חדשים לסודאן, 15-20 מטוסי פנטן A-5 מתוצרת סין להתקפות אוויר-קרקע. כמו כן, חזר הדיווח אודות שימוש במסוקי קרב Mil Mi-24 ו-Mil Mi-171. הם צולמו צבועים בלבן עם כיתוב של האו"ם עליהם. דווח על 8 כאלה בשימוש. סין ורוסיה הכחישו את ההפרה של הסנקציות שהוטלו על ידי האו"ם. לסין יש יחסים הדוקים עם סודאן ושיתוף פעולה צבאי הולך וגדל מאז תחילת 2007. בשל מאגרי הנפט הגדולים של סודאן, סין מחשיבה יחסים אלו כנכס אסטרטגי לתדלוק הכלכלה ההולכת וגדלה שלה. חברת הנפט הממשלתית של סין שולטת בכ-60-70% מייצור הנפט בסודאן. כמו כן, היא בעלת 40% מחברת הנפט של סודאן (למעשה הבעלים הגדולים ביותר). סין מתנגדת בעקביות לסנקציות לא-צבאיות על סודאן. הצבת הכוח המשולב של האו"ם והאיחוד האפריקאי אושרה ב-31 ביולי 2007 פה אחד במועצת הביטחון של האו"ם (החלטה 1769). הכוח החדש נועד להחליף את הכוח של האיחוד האפריקאי ב-31 בדצמבר לכל המאוחר והמנדט שלו אושר עד יולי 2008. באותו יום החריף הסכסוך בין השבטים טרג'ם ומאהריה כאשר לוחמים משבט מאהריה הקיפו הלוויה של שייח חשוב של טרג'ם ובעזרת מכונות ירייה ו-RPG הרגו 60 איש. מ-3 עד 5 באוגוסט התרחשה בארושה, טנזניה ועידה לאיחוד הפלגים השונים בתנועת ההתנגדות כדי להציג דרישות אחידות אל מול ממשלת סודאן. רוב ההנהגה הבכירה של ארגוני המורדים נכחה בוועידה, למעט עבד אל-ואחיד אל-נור, שעמד בראש ארגון לא-גדול שהתפצל מה-SLA, ונחשב כמייצג של אוכלוסייה ניכרת של שבט פור. היו חששות שהיעדרו יפגע בעמדה האחידה בשיחות השלום. בכירים בינלאומיים העירו ש"אין ג'ון גרנג בדארפור", בהתייחסם למנהיג צוות המשא ומתן של דרום סודאן שהיה מקובל על שלל הקבוצות באזור זה. לוח הזמנים כלל פגישות בין נציגים של האו"ם והאיחוד האפריקאי למנהיגי המורדים וכן פגישות של מנהיגי המורדים בלבד. מנהיגי המורדים שהגיעו היו גמאלי גללאידין, חליל עבדאללה אדם, סאלח אבו סורה, חמיס עבדאללה אבאקר, אחמד עבדלשאפי, עבדאללה יחיא, חליל איברהים (התנועה לצדק ושוויון) ואחמד איברהים עלי דיראיג'. בנוסף לשמונה הללו, נוספו עוד שמונה ביום שלאחר מכן, אך הסיעה לאיחוד ה-SLM לא הגיעה, לאחר שהממשלה כלאה את מנהיגה בבית החולים. הדרישות שיצאו מוועידה זאת כללו פיצויים לקורבנות ואוטונומיה לחבל דארפור. לבסוף הגיעו המשתתפים להסכמות בנושאים של חלוקת סמכויות ועושר, ביטחון, שטח, ונושאים הומניטריים. בזמן זה החלו מאבקים בין השבטים הערביים שהרכיבו את מליציית הג'נג'וויד. שבט טרג'ם נלחם בשבט מאהריה כאשר לוחמים משני הצדדים נעים מאות קילומטרים כדי להילחם על עמק נהר בולבול. דרומה משם נלחמו שבט חבנייה (Habanniya) וסלאמאט (Salamat). הלחימה לא גבתה אמנם קורבנות רבים כמו ב-2003–2004, שהיו שיא האלימות. האו"ם העלה השערה שהשבטים מנסים לתפוס כמה שיותר אדמה לפני הגעת הכוח מטעמו. הרחקת ארגוני סיוע ארגון הסיוע אוקספם (Oxfam) הודיע ב-17 ביוני על הפסקת פעילותו בגריידה (Gereida), מחנה הפליטים הגדול בחבל המונה כ-130,000 נפש. הארגון הביע מיאוס מחוסר יכולתו של ה-SLM השולט באזור למנוע אלימות נגד עובדי סיוע. מקרים של שוד ואלימות נגד עובדי האו"ם וארגוני הסיוע, כולל רצח של פעיל זכויות אדם במערב דארפור, מקשים על ארגונים אלו להישאר באזור. ביולי, ה-BBC דיווח על גילוי אגם תת-קרקעי ענק בדארפור; הפרסום משער שהגילוי יעזור לסיים את המלחמה מפני שהמאבק על מקורות המים נגמר. בריטניה וצרפת הודיעו שיתמכו ביוזמה לשליחת משקיפים של האו"ם והאיחוד האפריקאי לדארפור, ידחפו להפסקת אש מיידית ומוכנות להשקעות כלכליות משמעותיות ברגע שהמצב הביטחוני יאפשר זאת. שיחות השלום בלוב שמאל\|ממוזער\|350px\|סוכות מאולתרות במחנה עקורים בדארפור לאחר שהמשטר הסודאני הצליח לטהר את שטחי דארפור מהשבטים האפריקאיים הוא החל לנקוט בצעדים אשר מטרתם המוצהרת הייתה פיוס. המשטר החל לגייס כספים לשיקום דארפור (בפועל, יישובם של שבטים ערביים המקורבים לשלטון על חורבות הכפרים של השבטים האפריקאיים) ולקיים מגעים ומשא ומתן עם המיליציות אשר מייצגות את השבטים הערביים המקומיים תוך כדי שהוא טוען שהם המנהיגים הייצוגיים והלגיטימים של דארפור. השיחות שהוחרמו על ידי הפלגים המרכזיים של ארגוני המורדים שונו ל"שיחות התייעצות", כשהשיחות עצמן יחלו בנובמבר-דצמבר. ב-15 בנובמבר 2007 נחתם הסכם איחוד בין 9 קבוצות מורדים - 6 סיעות SLM, החזית העממית הדמוקרטית, החזית המהפכנית הסודאנית והתנועה לצדק ושוויון - הזרוע הצבאית. ארגוני המורדים היו מאוגדים בשני גופים מרכזיים והיו מוכנים להתחיל את השיחות על הסכם השלום. 2008 בינואר 2008 נשלחו כ-20,000 משקיפים מטעם האו"ם לדארפור בכוח שמכונה UMANID. זאת כשנתיים לאחר שהתקבלה החלטה באו"ם על הקמת הכוח ועל ההסדרים לארגונו. ב-10 במאי התנגשו כוחות המורדים עם הצבא בעיר אום דורמאן, שממערב לח'רטום, בקרב על מפקדה צבאית. דובר משטרת סודאן מסר שמפקד הכוחות מוחמד סאלח גרבו וקצין המודיעין שלו מוחמד נור אל-דין נהרגו. עדי ראייה דווחו על יריות שנשמעו ברחובות המערביים של ח'רטום ועל תנועה ערה של מסוקים וכלי רכב צבאיים. לאחר שצבא סודאן השתלט על הבסיס, דיווחה רשת החדשות של סודאן באותו אחר צהריים כי המורדים הובסו לחלוטין, תוך הקרנת תמונות של כלי רכב בוערים וגופות מוטלות ברחוב. 93 חיילים, 13 שוטרים ו-30 אזרחים נהרגו בקרב על אום דורמאן וח'רטום. הצבא אישר את מציאתן של כ-90 גופות מורדים אך שיער את מניין האבידות מקרב המורדים בכ-400. המורדים הכחישו. 2009 בתחילת 2009 העריך האו"ם כי בדארפור יש כ-2.7 מיליון עקורים וכ-270,000 פליטים שוהים במזרח צ'אד. הקרבות בין ארגוני המורדים ובין הג'נג'וויד המשיכו גם בתחום צ'אד, דבר שיצר מתח ביחסים בין שתי המדינות, וקושי רב של ממשלת צ'אד להתמודד עם הפליטים הרבים (בצ'אד הוקמו מחנות פליטים על ידי נציבות האו"ם לפליטים וארגוני סיוע). הג'נג'וויד המשיכו לאנוס ולרצוח בהתקפותיהם על הכפרים ועל מחנות העקורים, ונשים רבות שיצאו ממחנות העקורים לאסוף עצים להסקה נתפסו על ידי הג'נג'וויד ונאנסו. עקורים רבים שברחו מבתיהם המשיכו לברוח מהתקפות חוזרות ונשנות של הג'נג'וויד באזור דארפור. הרחקתם וחסימתם של ארגוני הסיוע בדארפור (מלבד האו"ם) ב-2009 על ידי ממשלת סודאן יצרו אסון הומניטארי חמור, שתוצאתו היא מוות המוני בעקבות רעב, מחלות וזיהומים. סוכנויות בינלאומיות מעריכות את מספר הנרצחים ברצח העם בחצי מיליון בני-אדם. האו"ם מעריך כי ישנם מעל לשלושה מיליון עקורים בתחומי דארפור וח'רטום, כ-330,000 במזרח צ'אד, כ־50,000 ברפובליקה המרכז אפריקאית, 50,00 נוספים במצריים ונוספים במדינות מפותחות שקלטו פליטים (ביניהם גם ישראל). 2010 בפברואר 2010 נחתם הסכם הפסקת אש בין הצדדים ובו סעיף המתייחס לשילובם של המורדים בכל דרגי המערכת הפוליטית בסודאן. למרות זאת, מעשי האלימות בחבל לא נפסקו כליל, ובחלקים אחרים של סודאן המשיכה להתנהל מלחמת אזרחים. כך לדוגמה, דווח כי בדצמבר 2010 40,000 תושבים נוספים נפלטו מבתיהם עקב קרבות בין כוחות הממשלה למורדים. ב-12 ביולי 2010 הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צו מעצר שני במספר נגד נשיא סודאן עומר אלבשיר, באשמת שלושה סעיפים של רצח עם. 2011-2012 שמאל\|ממוזער\|350px\|ילדים במחנה עקורים אבו שוק בדארפור, 2009 בדארפור ובמזרח צ'אד (בסמוך לגבול עם דארפור) חיים יותר ממיליון פליטי רצח העם מהפור, הזאח'ווה והמאסאליט בעשרות מחנות פליטים. תנאי המחיה במחנות הפליטים קשים במיוחד בשל המחסור במזון, במים, בתרופות ובאמצעי חימום. במהלך 2011 הרחיקה ממשלת סודאן את סיוע המזון של תוכנית המזון העולמית וכן הקשתה על הכנסת משאיות מים וציוד רפואי למחנות הפליטים שבשטחיה. נשים היוצאות מהמחנות לחפש אחר עצים להסקה ומים נחשפות לפגיעות אלימות, רצח ואונס על ידי המיליציות השונות ועל ידי כוחות הביטחון הסודאנים. במחצית הראשונה של 2012 דווח על הפצצות אוויריות של 25 כפרים ברחבי דארפור בהן נהרגו עשרות אזרחים ואלפי אזרחים נמלטו מבתיהם למחנות פליטים בדארפור ובצ'אד הסמוכה. בנוסף לאלה דווחו מספר מקרים בהם פליטים ששבו לכפרם גורשו על ידי מתיישבים חדשים על אדמותיהם באלימות. מספר הפליטים והעקורים הדארפורים גדל בשל התקיפות של צבא סודאן על הכפרים. דווח על מחסור חמור במים ומזון במרבית מחנות הפליטים, במיוחד אלה שבדארפור. דווח אף על ילדים שמתו ברעב ובצמא. דווח על אחוזים גבוהים של נגועים במגפות: מלריה, דיפתריה, בילהרציה, פילריאסיס וחצבת. בחלק מהמחנות עד תשעים אחוז מהפליטים חולים. עשרות עד מאות בני אדם מתו ממחלות אלה בכל חודש. אחרוני הארגונים ההומניטאריים שעוד פעלו בדארפור גורשו בתחילת שנת 2012. בכל דארפור נותרו רק שישה צוותים של נציבות הפליטים של האו"ם, אלה פועלים בערים הגדולות של דארפור. כמה מאות לוחמים מכוחות הג'נג'וויד בדרום דארפור גויסו לחיל המילואים של משטרת סודאן תחת פיקודו של אבו טירה. חייליו של אבו טירה נכנסים למחנות הפליטים באזור זאם-זאם באופן יומיומי ורוצחים, אונסים בוזזים ומתעללים בחיות. שייח' מוסא חילל, מפקד הג'נג'וויד שהואשם על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בביצוע רצח עם ואף נעצר בעבר על ידי ממשלת סודאן, חזר להיות מנהיג גדול ומוערך בדארפור ואף התחתן עם בתו של נשיא צ'אד. עם זאת, לאורך כל שנות הסכסוך המשיכה ממשלת סודאן להאשים את ממשלת צ'אד בתמיכה בארגוני המורדים. 2013 שמאל\|ממוזער\|250px\|כפר שרוף בדארפור, 2004 שנת 2013 אופיינה בהסלמה במתקפות רצחניות על האוכלוסייה האזרחית בדארפור, בשינוי המבנה הדמוגרפי של חבל דארפור וכן ב"רצח עם בהתשה" במחנות העקורים. על אף הימשכותו של רצח העם בדארפור, והחלת מדיניות דומה בחבלים נוספים בסודאן, ניכר כי אומות המערב החלו בנורמליזציה של היחסים עם ממשלת סודאן המונהגת בידי עומר אל-בשיר. מתקפות רצחניות על האוכלוסייה האזרחית במהלך שנת 2013, האוכלוסייה האפריקאית שחיה במזרח ג'אבל מארה, שבצפון דארפור, אזור הררי שהיה מעוזם האחרון של השבטים הנרדפים וממנו טרם הספיק הממשל לגרש את האוכלוסייה, הייתה קורבן להפצצות, הותקפה על ידי מיליציות ובארות המים שלה הורעלו. שיטות אלה דומות באופיין לשיטות שבהן בוצע רצח העם בדארפור בשנותיו הראשונות (2007-2003). ממשלת סודאן ביצעה באזור התקפות משולבות שכללו שריפת כפרים, הטלת מאות פצצות, ביזה והרס, ואלה גבו קורבנות רבים. דוח אמנסטי קבע שהיו גם מתקפות כימיות באזור. שינוי המבנה הדמוגרפי של חבל דארפור מעל 380,000 בני-אדם נעקרו מבתיהם בדארפור בשנת 2013. מספר זה העלה את כמות העקורים בדארפור לכשני מיליון בני-אדם בקירוב. במקביל לעקירתן של אוכלוסיות "אפריקאיות" ושבטים ערביים עניים מאדמותיהם, מתבצעת השתלטות של שבטים ערביים המקורבים לשלטון על האדמות המפונות מיושביהן. "רצח עם בהתשה" במחנות העקורים על-אף הגידול המשמעותי במספר העקורים בדארפור, לא הוקמו מחנות עקורים נוספים, ותקציבם של המחנות הקיימים לא גדל. בנוסף, החלטת ממשלת סודאן לסלק ב-2011 את מרבית הארגונים ההומניטאריים מדארפור הובילה לגוויעתה האיטית של אוכלוסיית המחנות. ארגון מחנות העקורים בדארפור הכריז על 2013 בתור השנה הקשה ביותר במחנות העקורים בדארפור. בין ביטוייה של הידרדרות זו: מחסור במים מחסור במזון מחסור קטלני ברופאים, אמצעי רפואה וסניטציה תקיפה וביזה של מחנות העקורים כוחות הממשלה במחנות הוחלפו במיליציות שמואשמות בביצוע רצח העם בדארפור: הג'נג'וויד הרס מכוון של חקלאות במחנות העקורים אונס מאורגן של ילדות ונשים על ידי כוחות צבאיים חטיפת עקורים ומכירתם לעבדות ממשלת סודאן והאו"ם נמנעים מלדווח על כמות התמותה במחנות, ועל כן קשה להעריך את ממדי האסון. ככל הנראה, מאות עד אלפים נהרגים במחנות העקורים מדי חודש. במחנות העקורים של דארפור מתקיים "רצח עם בהתשה", האוכלוסייה אשר שרדה את רצח העם בראשית שנות האלפיים נידונה למות ברעב ובמחלות. 2014 והלאה ביולי 2020 נהרגו בדארפור כ-20 נשים וילדים. בינואר 2021 נהרגו 130 בני אדם בעימותים בדארפור. ב-16 ו-17 בינואר נהרגו 83 בני אדם במחנה פליטים במערב דארפור, וב-19 בינואר נהרגו 155 בני אדם בעימותים בכפר טאוויל שבדרום דארפור. הסכם שלום כולל נחתם ב-31 באוגוסט 2020 בג'ובה, בין הרשויות הסודניות וסיעות המורדים לסיום פעולות האיבה החמושות. עם זאת, לחימה נוספת בין שבטים שונים נמשכה במהלך 2021. אישומים בבית הדין הבינלאומי בבית הדין הפלילי הבינלאומי הוגשו אישומים נגד נשיא סודאן עומר אל בשיר, נגד השר הסודאני אחמד הרון (Haroun), ונגד מנהיג הג'נג'וויד עלי קושייב (Kushayb), על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. כנגד נאשמים אלה, שלא התייצבו למשפט, הוצאו צווי מעצר על ידי בית הדין. מדינות הליגה הערבית וסין תומכות באל-בשיר והודיעו כי לא יסגירו אותו. במרץ 2012 הוציא בית הדין הבינלאומי צו מעצר כנגד שר ההגנה הסודאני, אבדל חוסיין, המואשם ב-41 סעיפים של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה על מעשיו בדארפור. בשנת 2011 הוחרפה האשמה נגד עומר אל בשיר וכעת הוא מואשם ברצח עם, הפשע החמור ביותר בספרי החוקים. בשנת 2013 לא נעשה כל מאמץ מצד מועצת הביטחון של האו"ם להביא את עומר אל-בשיר ושריו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג. באוגוסט 2021, סודאן הודיעה שתסגיר את אל באשיר לבית הדין הבינלאומי בהאג. נגד שלושה ממנהיגי המורדים, בכר אידריס אבו גרדה, עבדאללה בנדה האבקר נאוריאן וסלאח מוחאמד ג'רבו ג'אמוס, הוגשו אישומים באשמת פשעי מלחמה. האישומים נגד אבו גרדה בוטלו והשניים האחרים הסגירו עצמם למעצר ומשפטם נערך בהאג. באפריל 2022 נפתח משפטו של עלי קושייב בבית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג, במסגרתו הוא מואשם ב-31 סעיפים של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, בהם רדיפה, ביזה, רצח ואונס. הוא מואשם גם בהובלת מתקפות אלימות נגד אזרחים שאינם נוגעים לסכסוך בכפרים בהם היה חשד לפעילות של מורדים. לדברי התובעים, הוא עצמו הרג, הזמין והשתתף בעינוי עצורים, במעשי אונס ובהרג ילדים. הכרה ברצח העם בדארפור שמאל\|ממוזער\|250px\|במהלך השנים 2005–2006 נערכו הפגנות ענק נגד רצח העם בדארפור ברחבי ארצות הברית מחאת הענק של תנועת Save Darfur בארצות הברית הובילה לצעדים פוליטיים תקדימיים בנוגע לרצח העם בדארפור. מדינות וארגונים רבים הכריזו כי הם מכירים בהתרחשויות בדארפור כרצח עם בעודו מתרחש, שלא כמו רצח העם ברואנדה ורצח העם שביצע הקמר רוז' בקמבודיה, אשר זכו להכרה כרצח עם רק לאחר שהופסקו. המדינות והארגונים הבאים הכירו באופן רשמי ברצח העם בדארפור: האגודה הבינלאומית לחוקרי רצח עם, 19 בפברואר 2004 הקונגרס של ארצות הברית, 22 ביוני 2004 מזכיר המדינה של ארצות הברית קולין פאוול, 9 בספטמבר 2004 הליגה נגד השמצה, 2007 איפא"ק האיחוד האפריקאי יד ושם פליטים מדארפור בישראל החל משנת 2005 החלו מהגרים מסודאן להסתנן לישראל באופן לא חוקי דרך הגבול עם מצרים, עד להקמת גדר הגבול ישראל-מצרים בשנת 2012. על פי הערכות יוצאי דארפור בישראל מונים כ-5000 נפשות. חלק מהמסתננים ביקשו מעמד כפליטים מרצח העם, וקיבלו מעמד של תושב ארעי במסגרת אישור מיוחד של הממשלה בסוף שנת 2007. כך גם בשנים 2017 ו-2018. מעמדם והטיפול בהם ובמסתננים אחרים מאפריקה הם נושא הנתון במחלוקת בפוליטיקה, בתקשורת ובחברה הישראלית. 2 פסיקות של בתי דין בכירים באירופה קבעו כי ניתן להחזיר חלק מהמסתננים מסודאן וכי לחלקם לא נשקפת סכנה. חבל דרפור עצמו לא נחשב אזור בטוח בעיני האו"ם ובעיני מדינת ישראל עצמה. לפי המדינה, "בשנה החולפת נרשמו דיווחים על הידרדרות המצב הביטחוני בחבל דרפור על רקע מתיחות אתנית מתמשכת. השינויים השלטוניים בסודאן טומנים בחובם פוטנציאל לשינוי, אך גם סכנה להידרדרות ולחוסר יציבות. אי הוודאות מקשה על מיצוי בירור בקשות המקלט". בשנת 2021, קבע בית המשפט בישראל שהמדינה צריכה להגיע להכרעה בעניין מבקשי המקלט מדרפור וחבל הרי הנובה והנילוס הכחול. אם לא תינתן החלטה עד לסוף 2021, יזכו כ-2,500 מבקשי מקלט במעמד של תושבות ארעית, מעמד המוגבל בזמן. על המדינה לקבל החלטה כלשהי בעניין מבקשי המקלט המדוברים, בין אם באמצעות הכרעה בבקשות המקלט או באמצעות גיבוש פתרון אחר, כולל מתווה שיאפשר את יציאתם של מבקשי המקלט מישראל. מדובר בסך הכל ב-2,445 מבקשי מקלט מאזורים אלה. לקריאה נוספת כל הילדים של אפריקה טובים, ספר שנכתב על ידי נערים בישראל פליטי רצח העם בדארפור ואריתריאה, הוצאת הנוער העובד והלומד והוועד למאבק ברצח עם AGAINST A TIDE OF EVIL, מוקש קאפילה, הוצאת פגסוס, 2013 FIGHTING FOR DARFUR, רבקה המילטון, הוצאת פלגרב מסמילן, 2011 קישורים חיצוניים רצח עם בדארפור באתר "אפוק טיימס" ד"ר יוחאי סלע, רצח-העם בדארפור שבמערב-סודאן למען פליטי דארפור - ארגון סיוע והפצת מידע על הפליטים הערות שוליים קטגוריה:סודאן: היסטוריה דארפור קטגוריה:טרור אסלאמי קטגוריה:פליטים דארפור קטגוריה:פשעים נגד האנושות קטגוריה:פשע באפריקה קטגוריה:סכסוכים מתמשכים	2024-09-03T19:40:46
דגל פרו	דגל פרו עוצב על ידי חוזה דה סן מרטין ואומץ על ידי מדינת פרו בשנת 1825. דגל פרו מופיע בשתי צורות: אזרחית ומדינית. הדגל אזרחי, המכונה גם הדגל הלאומי, מורכב משלושה פסים אנכיים אדום, לבן, אדום. הדגל המדיני כולל במרכזו גם את סמל פרו. ה-7 ביוני, היום בו התקיים קרב אריקה בשנת 1880, נקבע בפרו ל"יום הדגל". דגל פרו דומה בצבעיו לדגל הקוד הבינלאומי, המסמל את הספרה 7. ניתן להבדיל ביניהם באופן הבא: דגל פרו מלבני ואילו דגל הקוד 7, ריבועי. שמאל\|ממוזער\|100px\|דגל הסימון 7, אשר דומה מאוד במראהו לדגל האזרחי של פרו ראו גם קישורים חיצוניים פרו, דגל קטגוריה:פרו: סמלים לאומיים פרו פרו פרו	2024-08-01T03:40:53
בדיקת אולטרה סאונד רפואית	שמאל\|ממוזער\|250px\|בדיקת אולטרה סאונד של הלב (אקו-קרדיוגרפיה) אצל תינוק. שמאל\|ממוזער\|250px\|שלפוחית שתן (במתאר פרפר שחור) וערמונית מוגדלת בדימות אולטרה סאונד שמאל\|ממוזער\|250px\|דימות אולטרה סאונד תלת־ממדית של עובר בשבוע ה-20 לחייו שמאל\|ממוזער\|250px\|דימות אולטרה סאונד דופלר של עורק תרדמני בדיקת אולטרה סאונד או בדיקה על-שמעית היא בדיקת דימות בעזרת אולטרה סאונד (על-שמע), המשמש בעיקר לדימות איברים פנימיים, גודלם, המבנה שלהם ופגיעות בהם. בדיקות אולטרה סאונד נמצאות בשימוש נרחב ברפואה, בעיקר בגסטרואנטרולוגיה (רפואת הקיבה והמעיים), קרדיולוגיה (רפואת לב), גינקולוגיה (רפואת נשים) ומיילדוּת, אורולוגיה (רפואת דרכי השתן), אנדוקרינולוגיה (רפואת מערכת ההפרשה וההורמונים) ואורתופדיה, ואף בתחום ההנדסי בבדיקות לא הורסות. בדיקת אולטרה סאונד דופלר היא דימות של תנועה באיבר - בדיקה בעזרת אולטרה סאונד של זרימת דם לאיבר הנבדק, המתבסס על אפקט דופלר. לדוגמה: בדיקת דופלר של ציסטה, או בדיקת דופלר של כלי דם באישה בהריון, הבודקת את זרימת הדם בחבל הטבור. עיקרון פעולת בדיקת האולטרה סאונד מכשיר האולטרה סאונד מבוסס על עיקרון בסיסי: ההד. המכשיר מורכב מיחידת עיבוד ותצוגה וממתמר. המתמר ממיר אותות חשמליים לגלי קול ואת גלי הקול שמוחזרים לאותות חשמליים. במהלך הפעולה המתמר מפיק גלי קול בתדירות גבוהה הנעה בין 2 ל-15 MHz , על ידי הזרמת זרם חשמלי דרך קריסטלים פיאזואלקטרים. גלי קול אלה הם סוג של אנרגיה לא-מייננת, למרות זאת הם יכולים לייצר אפקטים מכנים ותרמיים משמעותיים, התלויים בעיקר בתדירות, עוצמה, משך החשיפה וסוג הרקמה המוקרנת. בניגוד לאוויר, המים מהווים מוליך טוב לאנרגיית האולטרה סאונד, לכן בתווך שבין הגוף והמתמר נהוג למרוח חומר צימוד העשוי בעיקרו ממים. במעבר הגלים ברקמות ותווכים שונים בגוף, אנרגיית הגלים מוחזרת למתמר אשר משמש כעת לקליטת אנרגיה זו ועל ידי אפקט פיאזואלקטרי הופכי נוצר האות החשמלי . האותות החשמליים עוברים אל יחידת העיבוד והתצוגה. יחידת העיבוד והתצוגה מתרגמת בעזרת תוכנת מחשב את האותות החשמליים לתמונה הנראית לנו במסך. עיבוד המידע שמתקבל מהמתמר מתבסס על העובדה כי כאשר החומר מוצק יותר, כלומר החלקיקים מסודרים בצורה דחוסה יותר, כך גלי הקול יתקשו לעבור דרכו ותהיה החזרה גדולה יותר. לעומת זאת, נוזלים מוליכים טוב יותר את גלי האולטרה סאונד ולכן תהיה מהם פחות החזרה. כתוצאה מכך, בתמונה שמתקבלת רואים את הנוזלים בצבע שחור לעומת עצמות ואבנים המייצרים תמונה בגוון בהיר יותר . מכשירי אולטרה סאונד מנוצלים גם למחקרים אלסטוגרפיים של הרקמות. צל אקוסטי צל אקוסטי היא הפרעה בבדיקת האולטרה סאונד אשר מתרחשת כאשר גל האולטרה סאונד חוצה את הגבול שבין שני תווכים העשויים מחומרים שונים. במצב זה, הגל מוחזר כמעט באופן מלא כך שהחלק הנמצא מעבר לגבול מוחשך ולמעשה לא מתקבל מידע אנטומי בחלק זה. צל אקוסטי יכול להתרחש במעבר בין אוויר-רקמה, רקמה-עצם, רקמה-פצע. צל זה יכול לעזור בזיהוי אבני מרה או רמות עמוד השדרה . שליטה על גלי האולטרה סאונד ישנן מספר שיטות שונות אשר שולטות על האופן בו גלי האולטרה סאונד ייפלטו מהמתמר. פליטה של הגלים יכולה להיות בצורה רציפה או לסירוגין. בפליטה רציפה נעשה שימוש במצב של אולטרה סאונד דופלר, בזמן שפליטה לסירוגין נעשית במצב (B (Brightness שנחשב לנפוץ ביותר . שינוי תדירות גלי האולטרה סאונד תאפשר שליטה על חדירתם והרזולוציה של התמונה המתקבלת. ככל שהתדירות תהיה גבוהה יותר, הרזולוציה תהיה טובה יותר אך עומק החדירה יקטן, וההפך עבור תדירות נמוכה יותר. לכן, עבור נבדקים בעלי עודף משקל ואיברים פנימיים (עמוקים) נעשה שימוש בתדרים נמוכים, ועבור בדיקה שיטחית בתדרים גבוהים . יתרונות הדמיה באמצעות אולטרה סאונד הדמיה טובה של שרירים ושל רקמות רכות; שימושי במיוחד להתווית נקודות המפגש בין מוצקים לחללים מלאי נוזלים. התמונות הן "בשידור חי", כך שהמפעיל יכול לבחור באופן דינמי את החתך המתאים ביותר לבדיקה ולאיתור שינויים, מה שבמקרים רבים מאפשר דיאגנוזה מהירה. מראה את המבנה כמו גם את היבטים מסוימים של תפקוד האיברים. הבדיקה לרוב איננה בדיקה פולשנית, ולא גורמת כל תופעות לוואי אצל הנבדק. למעט צום בחלק מהדמיות האולטרה סאונד, אין צורך בכל הכנות נוספות כמו בבדיקות אחרות, בהן יש צורך לבלוע חומר מסוים או לקבל זריקת טשטוש. הבדיקה עצמה גורמת אי-נוחות לנבדק רק לעיתים נדירות. ציוד הבדיקה נפוץ מאוד וגמיש יחסית; ניתן לבצע בדיקות בצד המיטה. צוות הבדיקה יכול ברוב המקרים לכלול רק אדם אחד (רופא או טכנאי). חסרונות הדמיה באמצעות אולטרה סאונד אולטרה סאונד לא יכול לחדור דרך עצמות, ומתפקד גרוע כאשר יש גז במרווח שבין המתמר לבין האיבר הנבדק (עקב כך מורחים על אזור הבדיקה ג'ל או נוזל צימוד שיימנע חדירת אוויר בין האזור הנבדק לגשיש הבדיקה). כך למשל, גם כאשר יש גזים במערכת העיכול הם עלולים להפריע לבדיקת אולטרה סאונד של הלבלב. גם ללא עצמות או אוויר, עומק החדירה של אולטרה סאונד מוגבל, מה שמקשה על בדיקת איברים הרחוקים מפני הגוף, בעיקר אצל חולים שמנים במיוחד. השיטה תלויה במפעיל. נדרשת מידה רבה של כישרון כמו גם ניסיון רב כדי להפיק הדמיות באיכות טובה ולבצע אבחונים מדויקים. בין 80% ל-90% מטכנאי האולטרה סאונד חווים בעיות בשרירי השלד הקשורות באופן ביצוע הבדיקה . היסטוריה הדמיה באמצעות אולטרה סאונד הומצאה ב-1953 באוניברסיטת לונד על ידי הקרדיולוג אינגֶה אדלר וקרל הלמוט הרץ (בנו של חתן פרס נובל גוסטב לודוויג הרץ), שהיה סטודנט בלימודי מוסמכים במחלקה לפיזיקה גרעינית. אדלר שאל את הרץ אם ניתן יהיה להשתמש במכ"ם כדי להתבונן אל תוך גוף האדם, אך הרץ אמר שהדבר אינו אפשרי. עם זאת, הוסיף, אולי ניתן לעשות זאת בתדרים על-קוליים. הרץ הכיר מכשירים שאפשרו בדיקת חומרים בעזרת תדרים על-קוליים, ויחדיו הם פתחו את הרעיון להשתמש בשיטה זו ברפואה. המדידה המוצלחת הראשונה של פעילות לב התבצעה ב-29 באוקטובר 1953, בעזרת מכשיר שהושאל מחברה לבניית אוניות. ב-16 בדצמבר באותה השנה, השתמשו בשיטה לביצוע סריקה אולטרה סונית של המוח. בדיקות המיילדוּת הראשונות התבצעו בסקוטלנד באמצע שנות ה-60. ראו גם בדיקת אולטרה סאונד להריון אקוקרדיוגרפיה סונולוגיה אולטראסאונד אנדוסקופי קישורים חיצוניים אולטראסאונד ושימושיו - מאמר מתוך אתר סקירת מערכות - המדריך להורים. הערות שוליים * קטגוריה:פיזיקה רפואית	2024-03-04T22:23:00
בדיקת אולטרה סאונד להיריון	שמאל\|ממוזער\|250px\|תמונת אולטרה סאונד של עובר בן 16 שבועות. העיגול הלבן הבוהק הוא ראש העובר שמסתכל לכיוון שמאל. ניתן לראות את המצח, האוזן השמאלית ואת ידו הימנית שמונחת על עיניו. בדיקת אולטרה סאונד להיריון היא בדיקת אולטרה סאונד בתחום המיילדוּת, הכוללת דימות רפואי של העובר ברחם אמו. בידיו של מפעיל מנוסה, ניתן לבצע דימות של עוברים קטנים, אפילו בגודל 5 מ"מ בלבד. מטרה ממוזער\|שמאל\|200px\|תאומים בבדיקת אולטרה סאונד לרוב משתמשים בבדיקות האולטרסאונד על מנת לוודא התגבשות נכונה של עצמות וגולגולת הילוד, בנוסף לקוטר ואורך נכון ומותאם לשבוע ההיריון. הבדיקה גם מאפשרת זיהוי מומים בעובר, לצורך החלטה על הפלה מלאכותית, טיפול במום בטרם הלידה או היערכות לטיפול בעת הלידה או לאחריו. למשל, ניתן לאתר באמצעות הבדיקה מקרים של שליית פתח, ולבצע מראש ניתוח קיסרי שיציל את חיי העובר. בדיקת אולטרה סאונד להיריון מאפשרת לראות את לבו הפועם של העובר החל מהשבוע ה-6 להיריון, ולגלות את מין העובר כשהוא בן 14 שבועות או יותר. לעיתים, כאשר עולה חשש לבעיות הקשורות ללב העובר מבצעים בדיקה נוספת הקרויה אקו-לב עובר בה מודגם ליבו של העובר על ידי קרדיולוג ילדים מומחה. בדיקה נפוצה נוספת היא בדיקת שקיפות עורפית בה נדגם אזור בצווארו של העובר בתחילת ההיריון כדי לנבא את ההסתברות שהוא סובל ממומים ובייחוד מתסמונת דאון. סוגים ניתן להבדיל בין בדיקות אולטרה סאונד שגרתיות שמתבצעות תוך כדי מהלך ההיריון אצל הרופא המטפל לבין סקירות שנעשות אצל מומחה כדי לאתר בעיות ופגמים אצל העובר. רופאים נוהגים להבחין בין סקירה בסיסית לבין סקירה מורחבת. סקירה בסיסית נעשית במרפאות של קופות החולים. סקירה מורחבת יכולה להתבצע במרפאות קופות החולים או במכונים שבהסדר, במקרה שיש חשש לתקינות ההיריון או תמורת תשלום השתתפות עצמית. ניתן גם לבצע סקירה מורחבת במרפאות של רופאים פרטיים. הבדיקה מתבצעת באמצעות מתמר בטני, המונח על בטן האשה ההרה, או מתמר נרתיקי, המוחדר לנרתיק האשה. מתמר נרתיקי פועל בתדירויות גבוהות יותר, והוא משמש בעיקר בשלבים מוקדמים של ההיריון. סקירת מערכות מוקדמת – מבוצעת בדרך כלל בשבועות 14-16 להיריון. סקירת מערכות מאוחרת – מבוצעת בדרך כלל בשבועות 20-23 להיריון. סקירת מערכות שלישית – מבוצעת בדרך כלל בשבועות 30-32 להיריון. סקירה מכוונת (או אולטרה סאונד מכוון) – בשונה מהסקירות האחרות שבהן נסקרות מספר מערכות של העובר, סקירה מכוונת היא בדיקה פרטנית של איבר או מערכת הדורשת בירור. הבדיקה מבוצעת רק על פי צורך, למשל לאחר תוצאות חריגות בבדיקה אחרת. נוהל ברוב המדינות המערביות מקובל לעשות לכל היותר סקירה אחת במהלך ההיריון. בעבר היו נהלים שונים ברחבי העולם לגבי ביצוע בדיקות אולטרה סאונד בהריון. בשנת 1989 הומלץ בארצות הברית שלא לבצע בדיקה בהריון תקין, מחשש לנזק מהבדיקה. לעומת זאת, באותה תקופה בגרמניה היה מקובל לבצע שתי בדיקות במהלך ההריון ובאנגליה בדיקה אחת. החברה הישראלית למיילדות וגנטיקה המליצה אז על שתי בדיקות שגרתיות. בישראל מקובל (אם כי אין חובה) לבצע לפחות סקירה אחת במהלך ההיריון, ובמקרים רבים מתבצעות שתיים ואף יותר. היסטוריה השימוש באולטרה סאונד להיריון, החל באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, בסקוטלנד, אבל לקח זמן עד שנכנס לשימוש רחב ומכשירי אולטראסאונד להריון היוו עדיין חידוש בסוף שנות ה-70. בתחילת העשור השני של המאה ה-21 פיתחה חברת פלסאנמור הישראלית מכשיר לביצוע ביתי של הבדיקה, בידי האישה ההרה, תוך העברת ממצאי הבדיקה לרופא מומחה לשם פענוחם. מחקר הניסיון הרב שנצבר עד היום לא הראה על נזק עוברי בשל ביצוע בדיקות אולטרה סאונד במהלך ההיריון, בניגוד לכמה סוגי בדיקות אחרותבדיקות דימות בהיריון, המכון לאיכות ברפואה, ההסתדרות הרפואית בישראל, מרץ 2020. ראו גם בדיקת אולטרה סאונד בדיקת היריון פרופיל ביופיזיקלי לקריאה נוספת ד"ר עמוס בר וטלי רוזין, המדריך הישראלי להריון ולידה, מהדורה מורחבת ומעודכנת, הוצאת זמורה-ביתן. ד"ר דוד ורדימון ופרופ' ציון בן-רפאל, לראות את הנולד: המדריך המלא לייעוץ טרום-לידתי, הוצאת שוקן. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אולטרה סאונד קטגוריה:בדיקות במהלך ההיריון	2023-10-17T14:00:46
אליטיזם	אליטיזם (על פי האקדמיה ללשון העברית: עִלִּיתָנוּת) היא אמונה או גישה הגורסת שאליטה – קבוצה מצומצמת של אנשים המחזיקה בייחוד מסוים מצד כישוריה או מוצאה – היא היחידה שדיעותיה או שאיפותיה צריכים לזכות ביחס רציני, או שחברי האליטה הם היחידים הראויים לשלוט. המחזיקים בתפישה אליטיסטית סבורים כי ייחודה של קבוצת האליטה והיותה היחידה הכשירה להחליט ולשלוט צריך להקנות לה זכויות יתר או סמכות מיוחדת, שאינן צריכות לעמוד לבחינה או ערעור על–ידי הרוב שאינו נמנה עם האליטה. גישה רכה יותר של אליטיזם, גורסת שחבריה ראויים למעמד גבוה יותר מקבוצות אחרות, אך מכירה בכך שגם לקבוצות האחרות יש זכות שדעותיו ושאיפותיו יזכו ביחס מסוים. סוגים לרוב, ניתן להבחין בארבעה סוגים עיקריים של אליטיזם: אליטיזם אריסטוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל מוצאה או תאריה. אליטיזם מריטוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל כשרונה בתחום מסוים או הכשרה שעברה. אליטיזם טכנוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל הימנותה עם הפקידות הגבוהה והחזקתה בעמדות כוח. אליטיזם פלוטוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל החזקתה בעושר רב. מאפיינים חברים באליטה מאופיינים לרוב ברמה גבוהה של השפעה פוליטית, עושר, חברות בקליקות ובחוגים חברתיים נחשקים, קרבת דם לחברים אחרים באליטה, טעם טוב, תכונות נאצלות, ורמה גבוהה של הכשרה או כישורים בתחומים שנקבעו כחשובים ונחשקים כמו בתחום האקדמי, גינונים והליכות, או ספורט. כל התכונות הללו נחשבות למאפיינות אדם הראוי להיות חבר באליטה, אך הן מבוססות גם על המתווה האופייני למי שכבר חברים באליטה. לדוגמה, החברות במועדון יוקרתי יכולה להיחשב מאפיין של בן אליטה, אך הגדרה זו מבוססת על כך שישנם רבים באליטה הקיימת החברים במועדון זה. במילים אחרות, המשך שלטונה של האליטה וזכויות היתר שלה מנומקים באופן מעגלי, על בסיס עצמם. ניסוח אחר: זכויות היתר מוצדקות באמצעות קיומן או מאפיינים הנובעים מקיומן. הצדקה מעגלית לקיום זכויות היתר של האליטה היא אחד הכלים החשובים להבטחת המשכיותה והישרדותה. היא מאפשרת לפסול טיעונים כנגד זכויות היתר של האליטה באמצעות הצבעה על העובדה שהטוען אינו נמנה עם האליטה, ומשום כך אינו רשאי להביע טיעונים, או שאין לטיעוניו משקל. לדוגמה, כאשר אדם שאינו חבר בפקולטה או באוניברסיטה מעלה טיעון כלשהו בתחום שבו לחברים באוניברסיטאות יש טענה לזכות יתר, טיעוניו ייפסלו משום שאינו נמנה עם האליטה האוניברסיטאית. במטבע דומה, יפסול האריסטוקרט טיעונים של אדם בעל מבטא המעיד על כך שאינו נמנה עם האריסטוקרטיה. בשני המקרים, לא הרעיון או הטענה נבחנים, אלא המשמיע אותם, כיוון שהאליטיזם גורס כי עצם ההשמעה או ההתייחסות הרצינית לרעיונות של מי שאינו בן האליטה היא אסורה. כלי אחר באמצעותו מנסה האליטה להבטיח את מעמדה הוא באמצעות יצירת "מסלול מכשולים" מורכב בדרך להצטרפות לאליטה. מסלול המכשולים מאופיין בכך שהוא נמשך לאורך זמן (בין תחילת הניסיון להצטרף לאליטה וההצטרפות אליה בפועל) וכרוך בקשיים, כך שלא כל אדם מסוגל לעמוד בו. מטרת מסלול המכשולים היא לכפות על המועמד את אימוץ ערכי האליטה והתפישות האליטיסטיות שלה, להעצים את האינטרס המושקע של מי שהתקבל כחבר באליטה להגן עליה מפני מצטרפים חדשים (להגן על הגילדה), ולהאדיר את שמה של האליטה בעיני מי שאינו נמנה עמה, ובפי מי שכן נמנה עמה. האדרה זו חשובה במיוחד, מאחר שאליטה שהחברות בה אינה נחשקת אינה יכולה להיחשב אליטה, גם לא בעיני חבריה. אליטיזם בסוציולוגיה בתחום הסוציולוגיה פותחו מספר גישות תאורטיות הגורסות כי גם בממשלות הדמוקרטיות היום שולטות "אליטות עוצמה" הפועלות לקידום ענייניהן, כאשר לכלל האזרחים מוענקת זכות השתתפות בהליך דמוקרטי, אך אין להם השפעה של ממש על התהליכים במדינה. סי רייט מילס, לדוגמה, טען כי בארצות הברית בשנות החמישים הייתה החברה "ליברלית" ופתוחה בעיני הציבור, אך למעשה נשלטה על ידי קבוצות כוח כמו הצבא והתעשייה. רוברט מיכלס טען (1911) כי הארגון הפורמלי של בירוקרטיות, כפי שאופייני למשטרים דמוקרטיים-טכנוקרטיים, מוביל באופן בלתי נמנע להיווצרות אוליגרכיה, קבוצה קטנה הפועלת למען תועלת עצמה המחזיקה ומנציחה את החזקתה בעמדות כוח וסמכות. גאיטנו מוסקה, כקודמיו, סבור כי היווצרות אליטה כזו היא בלתי נמנעת וכי ההיסטוריה היא פשוט תיאור רצף של אליטות ותמיד יתקיים מצב בו קבוצת מיעוט שולטת על הרבים. וילפרדו פארטו ב-Trattato di Sociologia Generale שלו משנת 1916 טען כי השלטון מסור בידיהם של "שועלים" ו"אריות" המתחלפים ביניהם בשלטון באופן מחזורי. רוב התאוריות הללו מבוססות על תפישות הרואות את החברה לא כאיגוד של פרטים אלא כאסופה של יחידות קולקטיביות או "מעמדות" המובחנות באופן כלשהו זו מזו, שכל חבריהן שותפים לשאיפות מסוימות ובעלי אינטרסים אחידים או דומים מסוימים. תפישות אלו היו קרובות מאוד לתפישות המרקסיזם והפשיזם (ואכן, מוסקה, מיכלס ורייט היו בעלי תפישות מרקסיסטיות או פשיסטיות). קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית קטגוריה:נרקיסיזם	2024-09-17T04:51:10
מינרווה	מינרווה (לטינית: Minerva) היא אלת החוכמה, המסחר, האמנויות, המדע, המלחמה והאסטרטגיה הצבאית במיתולוגיה הרומית. כמינרווה מדיקה היא אלת הרפואה והרופאים. היא נחשבה לממציאת המספרים וכלי הנגינה. מקבילתה היוונית היא האלה אתנה, ומקבילתה האטרוסקית היא האלה מנרווה. מינרווה היא אחת הדמויות הבולטות במיתולוגיה הרומית, ומופיעה לאורך מיתוסים ידועים רבים. שמאל\|ממוזער\|200px\|מינרווה, אלת החוכמה והמלחמה הרומאית. מינרווה היא אחת משלוש האלות הבתולות, לצד דיאנה ווסטה. היא שמרה בקנאות על בתוליה, מעולם לא נישאה ולא העמידה צאצאים. מינרווה היא בתו של יופיטר, שליט האלים. בדומה למיתוסים היוונים בנוגע לאתנה, גם המיתוס הרומי מספר שמינרווה לא נולדה בדרך הרגילה, אלא זינקה כאישה בוגרת וחמושה היטב מראשו של אביה. תיאוריה לעיתים קרובות כוללים ינשוף, המכונה "ינשוף מינרווה",Philosophy of Right (1820), "Preface" המסמל את הקשר שלה עם ידע, חכמה ותפיסה חדה. מינרווה מתוארת בדרך כלל כגבוהה עם מבנה גוף אתלטי ושרירי, ופעמים רבות מתוארת כלובשת שריון ונושאת חנית. המלומד הרומי מרקוס טרנטיוס וארו ראה בה את התגלמות היקום. פולחן למינרווה סגדו בכל איטליה, אולם רק ברומא תוארה כאלת המלחמה. בהתאם לכך, לרוב היא מתוארת באמנות כאשה עוטה שריון קשקשים, קסדה ונושאת רומח. הפסטיבל הרומאי החשוב ביותר לכבוד מינרווה היה הקווינקואטריה. פסטיבל זה נמשך חמישה ימים, מ-19 במרץ ועד 23 במרץ, ובמהלכו הוקרבו קורבנות לכבוד האלה, נערכו קרבות ראווה של גלדיאטורים, ואנשי החינוך - הן מורים והן תלמידים - נהנו מחופשה קצרה. חג נוסף לכבוד האלה נערך ב-13 ביוני. יתרה מזאת, לכבודה של מינרווה היו שני מקומות פולחן, האחד בפומריום (התחום המקודש של העיר) ובנוסף, הוקם מקדש מפואר על הגבעה הקפיטולינית, ושם התבצע פולחנה המרכזי, יחד עם הפולחן ליופיטר וליונו. ב-207 לפנה"ס, הוקמה גילדת משוררים ושחקנים כדי להתכנס במקדשה של האלה בגבעת האוונטין ולהביא לה מנחה מיוחדת בצורת שירה ומשחק. אחד מחברי הגילדה היה המשורר והמחזאי ליביוס אנדרוניקוס. מקדש מינרווה באוונטין המשיך להיות מרכז אמנויות חשוב במהלך מרבית שנותיה של הרפובליקה הרומית. מינרווה הייתה האלה השלישית החשובה ביותר באימפריה הרומית, אחרי יופיטר ומארס. מיתוסים המיתוס על מינרווה ומדוזה מדוזה היא דמות מיתולוגית מפלצתית אשר הייתה בעבר אישה יפה. על פי המיתולוגיה, כאשר מינרווה גילתה שנפטון נישק את מדוזה במקדש המוקדש למינרווה, הפכה מינרווה את מדוזה למפלצת והחליפה את שערה בנחשים לוחשים. לאחר מכן, מדוזה הפכה כל יצור חי שעליו הסתכלה לאבן. כשפרסאוס התקרב למדוזה הוא השתמש בבבואתה במגן שלו כדי להימנע ממגע עם עיניה, ואז ערף את ראשה. פרסאוס מסר את ראשה הכרות של מדוזה למינרווה, שמאז הציבה את תמונתו על האגיס (מעין מגן) שלה. המיתוס על מינרווה וארכנה ארכנה הייתה אישה העוסקת באריגה וברקמה. יופיין של יצירותיה ושל תהליך היצירה שלה, משך נימפות לצאת מסביבתן הטבעית כדי לצפות בארכנה בשעת עבודתה, "כי אכן אומנות טהורה היא". ארכנה התפארה בכך שכישוריה עולים על אלו של מינרווה, והודיעה כי היא מוכנה להתמודד מול מינרווה בענף זה. הדבר הכעיס את מינרווה, שבתגובה לבשה צורה של אישה זקנה כדי לגשת לארכנה, והציעה לה הזדמנות לחזור בה מדבריה ולהתנצל. כשארכנה סירבה, מינרווה פשטה את דמות הזקנה שלה והסכימה להתמודד עם ארכנה. ארכנה החלה לטוות שטיח שהראה את חסרונות האלים, בעוד מינרווה רקמה את עימותה עם נפטון והאלים בעודם מביטים בשאט נפש על בני תמותה שהעזו לקרוא עליהם תיגר. האריגה של מינרווה הייתה אזהרה אחרונה בפני ארכנה. לאחר מכן מינרווה הרסה את יצירותיה של ארכנה, ונגעה לה במצח. הדבר גרם לארכנה להתבייש במעשיה, ולהתאבד בתליה. מינרווה חשה אשם עבור ארכנה והחזירה אותה לחיים, אך בדמות עכביש, כעונש על מעשיה וכתזכורת נצחית על כך שפגעה באלים. מיתוס זה שימש כאזהרה לבני התמותה שלא לאתגר את האלים. המיתוס על המצאת החליל לפי המיתולוגיה, מינרווה היא שהמציאה את החליל, באמצעות ניקוב חורים לתוך עץ תאשור. מינרווה נהנתה מצלילי החליל, אך נעשתה נבוכה מהאופן שבו נראתה כאשר לחייה התנפחו בעת הנגינה. בשל כך, מינרווה זרקה את החליל על גדת הנהר, שם הוא נמצא על ידי פאון. בתרבות הפופולרית האלה מינרווה מופיעה בסמל מדינת קליפורניה בארצות הברית האסטרואיד שהתגלה ב-1867 על ידי ג'יימס קריג ווטסון נקרא על שמה. קישורים חיצוניים Minerva and Arachne הערות שוליים קטגוריה:אלות רומיות קטגוריה:אלות מלחמה קטגוריה:אלות מסחר קטגוריה:אלות אמנות קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי	2024-03-24T11:44:35
קווינקואטריה	קווינקואטריה היה פסטיבל עממי, שנערך לכבוד האלה מינרווה ברומא העתיקה. החגיגות נמשכו חמישה ימים, ומכאן בא הבסיס לשם. ביום הראשון, זבחים וקורבנות ניתנו לאלה, אם כי לא נשפך דם. בשלושת הימים הבאים היו בעיקר קרבות ראווה של גלדיאטורים, וביום החמישי והאחרון נערכה תהלוכה חגיגית ברחבי הרחובות של העיר. אנשי החינוך וההוראה (מורים ותלמידים) זכו לחופשה באותם ימים, והיה למנהג אצלם להביא קורבנות ומנחות למינרווה, אשר הייתה האלה הפטרונית שלהם. מנהלי בתי הלימוד קיבלו מתנות מתלמידיהם לאחר החזרה ללימודים בסוף החגיגות; כל המתנות התקבלו בשמה של מינרוול (השינוי בשם במקור). במהלך הפסטיבל נערכו מחזות, ודיון ציבורי על המחזות נתמך ועודד. הפסטיבל קושר גם עם פתיחת תקופת המסעות; במהלך זמן זה, כלי הנשק, הסוסים והחצוצרות טוהרו באופן טקסי, ברומא עצמה. לקריאה נוספת דר' אפי זיו, המיתולוגיה הרומית, כנרת זמורה-ביתן, 2024, עמ' 240 קטגוריה:פסטיבלים ברומא העתיקה	2024-03-24T12:46:59
41 (מספר)	41 (במילים בלשון זכר: ארבעים ואחד; בלשון נקבה: ארבעים ואחת) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 40 והבא לפני 42. במתמטיקה המספר הראשוני ה-13 במספר. הבא אחריו הוא 43, לכן שניהם הם ראשוניים תאומים. הסכום של ששת המספרים הראשוניים הראשונים (2 + 3 + 5 + 7 + 11 + 13). ראשוני סופי ז'רמיין מכיוון ש 41 הוא מספר ראשון, וגם וגם 83 הוא מספר ראשוני. נוצר מהנוסחה , אשר מחזירה מספר ראשוני לכל . הסכום של שני הריבועים סכומם של שלושה ראשוניים – 11 + 13 + 17. זהו מספר ריבוע ממורכז. במדע המספר האטומי של ניוביום. במוזיקה #41 שיר של דייב מת'יוס בנד עור אמריקאי (41 יריות) שיר של ברוס ספרינגסטין על מהגר שנורה 41 פעמים על ידי משטרת העיר ניו יורק. בתחומים אחרים c-41 הוא תהליך הפיתוח הסטנדרטי לפיתוח סרטי צילום תשליל צבעוניים. כביש 41 מוביל מהכניסה הצפונית לאשדוד ועד לצומת בני דרום. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מספרים טבעיים	2024-04-24T17:09:31
הדמיית אולטראסאונד	REDIRECT בדיקת אולטרה סאונד רפואית	2008-04-10T13:40:42
פרושים	שמאל\|ממוזער\|400px\|"הפרושים מאשימים את ישוע", דוצ'ו, בערך 1310. פרושים היו אחת מהכיתות היהודיות העיקריות במחצית השנייה של תקופת בית שני. הם האמינו בהיותה של התורה שבעל פה, שבפרשנותם תקפה ומאוחדת עם התורה שבכתב ונתונה מסיני כמותה, בסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, בתחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא. הפרושים זוהו עם השכבות העממיות, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים האריסטוקרטיים ששללו את התורה שבעל פה ואת האמונה בתחיית המתים. כמו כן, היו מצויים במתיחות גם עם כיתות בית שני האחרות, כמו האיסיים והנוצרים הקדומים. תפיסתם נותרה דומיננטית לאחר חורבן בית שני והפילוג היהודי-נוצרי, והפרושים היו קודמיה של היהדות הרבנית ובמידה רבה מעצביה של היהדות האורתודוקסית המוכרת בימינו. מקור השם שם הכיתה נבע מהפועל "פרש, לפרוש" אך לא ברור ממי התכוונו חבריה להתבדל: מהמוני עם הארץ שלא היו בקיאים בתורה ולא הקפידו כמותם על קיום המצוות והידוריהן, או מהעולם החיצון בכלל. בראשם של הפרושים עמדו חכמי המשנה, התנאים. ראשיו של זרם זה נקראו בכינוי "רבי", שפירושו "גדול", "מורם מעם". הופעת הזרמים הכיתתיים ככל הנראה, החלו הפרושים להתבלט על בימת ההיסטוריה, כזרם מובחן בפני עצמו, בערך בשנת 150 לפנה"ס, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים. בתקופה זו החלו לצוץ בקרב יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. חוקרים משערים שמחלוקות דתיות אלו החלו לצוץ בעקבות הצלחת המרד וההתעוררות הדתית שהוא הביא, או מפני שבתקופת גזרות אנטיוכוס וההתייוונות חלו שינויים בהשקפות הדתיות של העם. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ("יוספוס פלביוס") מספר על שלוש או ארבע כיתות עיקריות במאה הראשונה לספירה: צדוקים (שככל הנראה מנו כמה מאות בודדות של אנשים, שהתבלטו בשל מעמדם הכלכלי הגבוה), איסיים (שמנו לדבריו כ-4,000 חברים) ופרושים (שמנו לדבריו כ-6,000 חברים) ולעיתים גם הקנאים (המכנה אותה בשם "הפילוסופיה הרביעית"), אך נראה שהיו עוד זרמים יהודיים מלבד כיתות אלו. בשונה מהצדוקים שישבו בעיקר בירושלים ומהאיסיים שהתרכזו בים המלח, הפרושים התפרשו על פני הארץ כולה והיו בעלי השפעה ניכרת על החברה היהודית. תפיסת עולם טקסטים מקראיים רבים כתובים באופן מתומצת שאינו מפורש, וחלקים גדולים מהם אינם מובנים. הפרושים האמינו, כי יחד עם התורה הכתובה ניתנה למשה בהר סיני גם תורה שבעל פה, המכילה גם פירוש והרחבה לתורה הכתובה ולמצוותיה. לפי השקפתם, התורה שבעל פה כוללת גם פרטים הלכתיים רבים שאינם מצוינים בחמישה חומשי תורה. בנוסף לכך, העמידו הפרושים את עקרונות הפירוש ההלכתי על כללים שיטתיים, שבאמצעותם ניתן לדרוש (=לפרש נכונה) את הטקסט המקראי, ושנקראים מידות שהתורה נדרשת בהן. על פי מידות אלו - פירשו הפרושים את התורה, וכך גם הראו את התאפשרות יישומה המתחדש של ההלכה בהתאם למציאות היומיומית המתחדשת לאורך הדורות. הפרושים האמינו בהישארות הנפש לאחר מות הגוף ובשכר ועונש בעולם הבא. תפיסות אלה, שאינן מופיעות במפורש ברוב ספרי התנ"ך, הושפעו - לדעת חלק מהחוקרים - מהפילוסופיה היוונית ודתות המזרח הקדום, או - לדעת יורשיהם הרבניים של הפרושים - ממסורת קדומה שבעל פה (שיש לה סימנים במקרא). בנוסף האמינו הפרושים בתחיית המתים ובביאת המשיח. הפרושים שללו במידת מה את התפישה היוונית כי הגורל שולט בחיי בני האדם, והאמינו כי מעשיו של האדם משפיעים על גורלו במידה מסוימת - לא רק בעולם הזה אלא גם ובעיקר בעולם הבא. כמו כן, בניגוד מוחלט לצדוקים, הפרושים האמינו בהשגחה פרטית ובכך שהבורא מקדיש תשומת לב מדוקדקת לכל המתרחש בבריאה. יוסף בן מתתיהו מספר על היענותם הרבה של התנאים, חכמי הפרושים, לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך ליישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים. יכולתם זו עמדה להם בשעת המבחן, לאחר חורבן בית המקדש השני, כאשר הפרושים בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי נמלטו יחד עם שארית היהודים מירושלים הבוערת ליבנה, ובה הקימו מרכז חדש ביבנה בתמיכתו המלאה של השלטון הרומאי, בעקבות בקשתו של רבי יוחנן בן זכאי, שידע שאספיאנוס־קיסר עומד להחריב את בית המקדש וביקש ממנו שייתן לו את יבנה במקום. שם, הסנהדרין הוקמה מחדש, וחז"ל התאימו את ההלכה למצב החדש של חיים ללא בית המקדש. בדיעבד, יכולתם של הפרושים להתאים את עצמם למציאות המשתנה, נתנה להם כוח שרידות גבוה יותר מאשר שאר הכיתות, שנעלמו כליל, ולבסוף הם נותרו לבדם על בימת ההיסטוריה היהודית. מורשת המושג "פרושים" נעלם מחיי העולם היהודי במאות הראשונות לאחר חורבן הבית. הנוצרים פיתחו זהות עצמאית לחלוטין במקביל לנידויים הגמור. הצדוקים, שכיהנו במקדש, נעלמו גם הם בהדרגה עקב החורבן. הבייתוסים, האיסיים וכתות אחרות נעלמו אף הם. הדת היהודית חדלה להיות מרובת כתות, והפרושים הפכו לזרם המרכזי והיחיד. לפיכך, השם "פרושים" כבר נעלם מהשיח היהודי עד המאה הרביעית לכל המאוחר. לעומת זאת, זכרם נשמר דווקא בעולם הנוצרי, בגלל הפעמים הרבות בהן ישוע ותלמידיו התעמתו עמם בברית החדשה. בספרות הנוצרית הקדומה הוצגו הפרושים כדו-פרצופיים, נוקשים, מתנשאים וחסידים שוטים. תיאור זה ליבה ושימש את שנאת ישראל הנוצרית לאחר מכן. ברוב השפות האירופאיות עדיין משמשת המילה "פרושי" כנרדפת ל"צבוע" ו"צדקן." ראו גם פרישי מדברא חורבן בית המקדש מחלוקת ישו עם הפרושים קישורים חיצוניים יאיר פורסטנברג, קדושה ללא היררכיה, טהרה ללא הבדלה: על תמונת העולם הפרושית, ״דעות״, גיליון 58, באתר נאמני תורה ועבודה הערות שוליים קטגוריה:כתות זרמים וקבוצות ביהדות בתקופת בית שני קטגוריה:תולדות עם ישראל בארץ ישראל	2024-10-01T08:41:39
מעבר גבול	שמאל\|ממוזער\|250px\|ביקורת דרכונים במעבר הגבול האווירי בנמל התעופה סוברנבהומי מעבר גבול הוא תחנה המשמשת למעבר בני אדם וסחורה ממדינה למדינה הסמוכה לה. מעבר הגבול משמש לביקורת דרכונים ומכס, לעיתים בקפדנות רבה ולעיתים בצורה שטחית ביותר (עד כדי ויתור על ביקורת), בהתאם לטיב היחסים בין המדינות. בנוסף למעברי גבול יבשתיים, מתבצע מעבר ממדינה למדינה שאינן בהכרח סמוכות זו לזו גם דרך נמלי הים והאוויר. בעבר, בכל מעברי הגבול בהם התאפשרה תנועה היו ממוקמות גם תחנות ביקורת, אך בהווה קטן מספרן של תחנות הביקורת בשל הסכמים בינלאומיים בילטרליים או רב לאומיים. בהיותם למעשה "שערי הכניסה" למדינה, אחראים מעברי הגבול גם לפיקוח ומניעת הכנסת חומרים אסורים לתחומה של המדינה, ובהם: סמים, מוצרים העלולים לסכן את תנאי התברואה והבריאות של תושבי המדינה (למשל: חי וצומח) וכן אמצעי לחימה מסוגים שונים העלולים לשמש לביצוע תקיפות טרור או פשיעה. עקב רגישותם והיותם סמלי שלטון וריבונות, היוו מעברי גבול, לא אחת, יעד לפיגועי טרור. אשר על כן, אבטחתם היא אחת המשימות המרכזיות של כוחות הביטחון במדינה. ביקורת דרכונים ביקורת דרכונים שטחית במעברי גבול מתבצעת על ידי השוואה ידנית בין העובר לבין מסמך המעבר (הדרכון) אותו הוא נושא, וזאת ללא שימוש במערכות מחשוב. ביקורת דרכונים קפדנית והדוקה מתבצעת תוך שימוש במערכות מחשוב, וכוללת שלושה שלבים מרכזיים: זיהוי – אימות שאכן העובר הוא בעל מסמך הנסיעה אותו הוא מציג. זיהוי יכול להיעשות תוך השוואה למאגרי מידע (כגון מרשם האוכלוסין), השוואת נתוני ביומטריה בין המידע הקיים בדרכון לבין המידע הביומטרי של העובר בפועל, ובשיטות נוספות. בקרה – תהליך שבו נבדק שאכן העובר אשר זוהה רשאי לעבור את הגבול, לדוגמה אם העובר הוא נתין זר אשר יש בידו אשרת כניסה, ואין לגביו כל הגבלה ביטחונית או משפטית המונעת את מעברו. רישום – שמירת פרטי תנועת המעבר (פרטי העובר, מעבר הגבול, כיוון המעבר, זמן המעבר וכדומה) במערכת המחשב, לצורכי שימוש חוזר, הן בתנועות המעבר הבאות והן למטרות תחקור. מעברי גבול בישראל ממוזער\|אישור כניסה לארץ בביקורת גבולות במדינת ישראל, על אף היותה בעלת שטח גאוגרפי קטן, קיימים 18 מעברי גבול קבועים. מעברי הגבול האוויריים והיבשתיים נמצאים תחת אחריות רשות שדות התעופה. ביקורת הגבולות במעברי הגבול בישראל נעשית על ידי מינהל ביקורת גבולות שברשות האוכלוסין וההגירה. בעבר, ביקורת הגבולות במעברי הגבול נעשתה על ידי שוטרי משטרת ישראל, ובמעברים: אלנבי, נהר הירדן, אילת, ארז, וראש הנקרה עד שנת 2011 הביקורת נעשתה על ידי חיילי מג"ב (משמר הגבול) של המשטרה. בשנת 2011 התפקיד הועבר לרשות האוכלוסין וההגירה. תושבי ישראל המחזיקים דרכון ביומטרי, יכולים לבצע את הליך ביקורת הגבולות גם דרך מכונה אוטומטית המוצבת במעברי הגבול השונים. בישראל קיימים מעברים גם בין אזור יהודה ושומרון לשאר חלקי ישראל לאורך הקו הירוק, מעברים אלה אינם מוגדרים מעברי גבול ועל רובם אחראית רשות מעברים יבשתיים. מעברים יבשתיים עם לבנון ראש הנקרה עם סוריה קוניטרה עם ירדן גשר אלנבי נהר הירדן ערבה עם מצרים ניצנה טאבה עם עזה ארז כרם שלום מעברים בנמלי תעופה נמל התעופה חיפה נמל התעופה בן-גוריון – מעבר הגבול העיקרי בישראל נמל התעופה רמון (שהחליף את נמל התעופה עובדה) מעברים בנמלי ים נמל אילת נמל אשדוד מרינה אשקלון מרינה הרצליה נמל חדרה נמל חיפה נמל הקישון נמל אשקלון - קצא"א מרינה תל אביב מעברים שאינם פעילים עוד על פי צו הכניסה לישראל (תחנות גבול), התשמ״ז–1987, מעבר למעברי הגבול המנויים לעיל, גם המעברים הבאים מאושרים לכניסה ויציאה מהארץ: גשר אדם, שדה התעופה אילת, מעבר בירנית, מעבר מטולה, מעבר נטפים, מעבר סופה, שדה התעופה עובדה, שדה התעופה עטרות, מעבר צופר, מעבר קרני, מעבר רפיח, מעבר תורמוס, שדה התעופה תל־אביב–יפו. בעבר פעלו גם מעבר שער פאטמה ומעבר שער עגל שנסגרו אחרי הנסיגה מרצועת הביטחון ומעבר נטפים ששימש כמעבר גבול עם מצרים. ראו גם גבול אמנת שנגן קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:גאוגרפיה פוליטית	2024-10-20T08:15:35
טיהור אתני	250px\|ממוזער\|שמאל\|גירוש פולנים ממערב פולין בשנת 1939, לאחר סיפוח האזור לגרמניה הנאצית טיהור אתני הוא דחיקה כפויה ושיטתית של קבוצות אתניות, גזעיות או דתיות מאזור נתון, מתוך כוונה להפוך אזור להומוגני מבחינה אתנית. לצד הרחקה ישירה בצורת גירוש או העברת אוכלוסייה, טיהור אתני כולל גם שיטות עקיפות שמטרתן הגירה כפויה באמצעות דחיקה בכפייה של קבוצת הקורבנות ומניעת חזרתם, וכן רצח, אונס והרס רכוש. על אף שטיהור אתני מתבצע בעיקרו באמצעות גירוש וסילוק (טרנספר), במקרים רבים הוא גולש גם למעשי טבח. ההבדל אפוא בין טיהור אתני לבין רצח עם הוא בכוונה שעומדת מאחורי מעשי הטבח: בעוד שברצח עם מעשי הטבח הם מתוכננים ומהווים חלק מתוכנית כוללת, הרי שבטיהור אתני הם מקומיים, ונובעים בדרך כלל משנאה ומתחושות נקם. מקור המושג 'טיהור אתני' הוא במושג הסרבו-קרואטי 'etničko čišćenje', שמשמעותו המילולית 'ניקוי אתני'. מונח זה הופיע בשימוש נרחב לראשונה באמצעי התקשורת בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, בעת המלחמות בבוסניה וקרואטיה שהתחוללו עם פירוקה של יוגוסלביה. טיהור אתני נחשב לפשע נגד האנושות, והוגדר ככזה על ידי בית הדין הפלילי הבין-לאומי. בית הדין הפלילי הבין-לאומי ליוגוסלביה לשעבר הכיר גם הוא בטיהור אתני, תחת הגדרות מקומיות, כפשע מלחמה. עם זאת, הגדרתו ככזה לא הייתה פשוטה – ניתן להגדיר כפשעי מלחמה רבות מהפעולות המבוצעות במהלך טיהור אתני, אך הגדרת אוסף הפעולות כ'מעשה פושע משותף' היא בעייתית. יש שנמנעים מלהשתמש במונח "טיהור אתני", משום שהם רואים בו ניסיון להעניק קונוטציה חיובית (המלה "טיהור") למעשים בל ייעשו. במסגרת טיהור אתני מתבצע גם טיהור פוליטי, שבו מודחים בעלי תפקיד מהממשלה ומארגונים ממשלתיים. פעולות של טיהור אתני גירוש מוזע: בשנת 1680 גורשו יהודי תימן לתהאמה, אזור שפלה מלוח וצחיח בתימן, על ידי האימאם אלמהדי. לאחר שנה שבה מתו רוב הגולים בוטלה גזירת הגירוש בעקבות דרישה של מושלי המחוזות בתימן להשיב את היהודים. גירוש ספרד: גירושם הכפוי של יהודי מלכויות קסטיליה ואראגון בשנת 1492, אשר הוחל בשנת 1497 גם על יהודי פורטוגל, ובשנת 1498 על יהודי מלכות נווארה שבצפון חצי האי האיברי. הגירוש בא בעקבות צו שפרסמו בשנת 1492 פרננדו השני מלך אראגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה ואראגון. היהודים הועמדו בפני הברירה: להתנצר או לעזוב תוך ארבעה חודשים. חלק מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונשארו בספרד כאנוסים. מרבית המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון אל צפון אפריקה ולאימפריה עות'מאנית, ובאירופה: צרפת, ובריטניה, איטליה, ארצות השפלה, בולגריה וגרמניה. גירוש תל אביב: באביב 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוציאו השלטונות העות'מאניים של ארץ ישראל צו גירוש כולל לתושבי העיר יפו והשכונה תל אביב, אולם למעשה הוא נאכף בעיקר כלפי יהודים. העות'מאנים הסבירו את דרישתם לפינוי התושבים, כדי להגן עליהם מפני פגיעת האויב בדרך הים, ובעקיפין טענו כי התושבים היהודים עלולים לבגוד ולסייע לחדירת האויב. כ-10,000 גולים (לפי אומדנים אחרים עד 5,000) יצאו מתל אביב אל רחבי הארץ, והעיר התרוקנה מתושביה, מלבד כמניין שומרים מבני השכונה שנקראו "הקבוצה היפואית". לאחר כיבוש חלקה הצפוני של הארץ בידי הבריטים בסוף שנת 1918 ניתן לגולים לשוב לבתיהם. ברית המועצות בשלטון סטלין: במלחמת העולם השנייה הוגלו מבתיהם עמים שלמים ברחבי ברית המועצות, כגון הגרמנים יושבי הוולגה, הטטרים והצ'צ'נים, ונשלחו לרפובליקות הסובייטיות של מרכז אסיה, ולמזרח הרחוק של רוסיה. גירוש גרמנים בתום מלחמת העולם השנייה: במסגרת הגירוש הועתקו לפחות 12 מיליון גרמנים ממקום מושבם הקבוע, והדבר נחשב כטרנספר הגדול ביותר של אוכלוסייה אתנית אחת בהיסטוריה המודרנית. רצח העם הארמני הסכסוך בדארפור: סכסוך אתני אלים המתרחש בחבל דארפור שבמערב סודאן החל מפברואר 2003, בין הג'נג'וויד, מיליציה מזוינת המגויסת מקרב שבטים ערבים ונתמכת על ידי הממשלה הסודאנית, לבין ארגוני המורדים משבטי השחורים, שהאשימו את הממשלה באפליה מכוונת לטובת הערבים ופתחו במתקפה על בסיסי צבא סודאניים. הסכסוך התדרדר במהירות וקיבל אופי אתני, ובמסגרת ניסיונות הממשלה לדיכוי המרד, טבחו כוחות הג'נג'וויד באלפי אזרחים, במה שכונה טיהור אתני ורצח עם. על-פי נתוני האו"ם מוערך שכ-450,000 אנשים, ברובם המכריע משבטי השחורים, נהרגו או רעבו למוות עקב הסכסוך וכי למעלה משלושה מיליון נפשות נעקרו מבתיהן ומוגדרים כפליטים. מלחמת קוסובו במהלך המלחמה ברחו או גורשו רוב האלבנים מקוסובו, אירוע המכונה "טיהור אתני". מאידך, צבא שחרור קוסובו ביצע טיהור אתני של סרבים וצוענים. מלחמת האזרחים בלבנון: השתלטות מיליציות חמושות על שטחים לפי חלוקת עדתית, הביאו לרוב להגירה בכפייה של אוכלוסייה שאינה נמנית עם עדת המיליציה השולטת במקום, לפעמים כתוצאה מטבח שבוצע בה. חלק מהפליטים שבו למקום מגוריהם לאחר סיום מלחמת האזרחים. הטיהור האתני של גאורגים מאבחזיה: מלחמת אבחזיה ניטשה בין השנים 1992 ל-1994, בין צבא גאורגיה לבין בדלנים אבחזים שזכו לסיוע של כוחות הפדרציה הרוסית. בתום הלחימה גורשו מאבחזיה כ-250,000 גאורגים, שהיו כ-45% מתושבי החבל. שלטון הקמר רוז' בקמבודיה חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה: במסגרת הסכם לוזאן שבין יוון לטורקיה כ-1.2 מיליון יוונים אורתודוקסים עברו מטורקיה ליוון, וכ-600,000 טורקים המוסלמים של יוון עשו את דרכם בכיוון ההפוך. גירוש יהודים מארצות ערב הנכבהעל אף שהדבר שנוי במחלוקת, ישנם חוקרים מסוימים המגדירים את עזיבתם של רבים מערביי ארץ ישראל את יישוביהם במהלך מלחמת העצמאות כטיהור אתני. בחלק מהמקרים נבע הדבר מגירושם על ידי הכוחות היהודיים. בין אלו ניתן למנות את ערביי לוד ורמלה (כ-50,000 עד 70,000 נפש), כפרים בגליל שנכבשו במהלך מבצע חירם (כ-30,000 ערבים עזבו במהלך המבצע), וכן כ-2,400 מערביי אשקלון, שגורשו לעזה במהלך שנת 1951. מכון עקבות הציג מסמך מיוני 1948 ובו ניתוח שביצעה מחלקת המודיעין של צה"ל של היקף עקירת התושבים הפלסטינים מיישוביהם מאז תחילת המלחמה. הניתוח העלה כי את עקירתם של כ-70% מהפליטים בתקופה זו יש לייחס לפעולות צבאיות של הכוחות הלוחמים היהודיים, וכי השפעתן של הוראות שנתנו מנהיגים ערבים מסתכמת בעזיבה של 5% בלבד מהעקורים. טיהור אתני ממוסלמים ברפובליקה המרכז אפריקאית רדיפת הרוהינגיה במיאנמר''': דיכוי צבאי מתמשך של בני הרוהינגיה במחוז ראקין שבמערב מיאנמר, על ידי הצבא והמשטרה במדינה, שהחל באוקטובר 2016 וכלל גירוש, רצח, אונס המוני, הצתות ומניעת ילודה, הביא לבריחת מאות אלפים מבני הרוהינגיה לבנגלדש. ראו גם גלות מרחב מחיה קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:פשעים נגד האנושות קטגוריה:אתניות	2024-10-07T11:42:54
מעברי הגבול	REDIRECT מעבר גבול	2004-08-12T00:13:42
תאוקרטיה	תאוקרטיה (מיוונית: "תאוס" (θεός)- אל, "קרטוס" (κράτος) - שלטון) או שלטון אנשי דת היא שיטת ממשל שבה לאל, חוקיו ונציגיו תפקיד מרכזי. לתאוקרטיה מספר הגדרות ודגמים. במשטרים תאוקרטיים לרוב מערכת המשפט מותאמת גם היא לדת השולטת, ובתי המשפט פוסקים בהתאם. דוגמאות בולטות לכך הן המשפט העברי היהודי, השריעה המוסלמית, והמשפט הקאנוני הנוצרי. מקורו של המושג את המונח תאוקרטיה טבע יוסף בן מתתיהו, כדי לאפיין את המשטר המדיני היהודי בזמנו, במאה הראשונה לספירה. מונח זה נחשב למקובל עד לתקופת הנאורות, אשר ממנה והלאה נהוג להשתמש במושג זה כדי לתייג פוליטית חברות דתיות. המונח נמצא בשימוש בסוציולוגיה וכן במדעי חברה נוספים וזוכה לפרשנות רחבה, בעיקר ברטוריקה פופולרית. בישראל החליף המונח מדינת הלכה את המונח תיאוקרטיה. הגדרות של תאוקרטיה מכתבי בן מתתיהו עולה שהוא הגדיר תאוקרטיה כמשטר בו שולטים הכוהנים כפי שהיה מקובל בתקופתו בשלהי בית שני. במחקר מקובל לטעון שהגדרה זו סותרת את המקורות היהודיים הנורמטיביים, כגון, המקרא ודברי חז"ל, מהם עולה שישנה הפרדה בין המלוכה לכהונה. ואסקי ואסקיJ. L. A. Waskey, 'Theocracy', International Encyclopedia of Government and Politics, F. N. Magill (Ed.), London–Chicago 1996, Vol. 2, pp 1354-1357. הציע שש הגדרות שונות לתאוקרטיה: 1. תאוקרטיה משיחית או תיאוקרטיה ישירה (Eschatological Theocracy) – שלטון ישיר של האל על בני האדם, שיתממש בימות המשיח או באחרית הימים. 2. תאוקרטיה תיאונומית (Theonomy) – שלטון שבו חוקי הדת הם חוקי המדינה. 3. תאוקרטיה הירוקרטית (Hierocracy) – שלטון הכהונה, אנשי הדת או הממסד הדתי (Ecclesiocracy). 4. תאוקרטיה מלוכנית (Royal Theocracy) –שלטון לפי התפיסה שהמלך הוא אדם קדוש או נציגו של האל עלי אדמות. 5. מלכות מכוחה של זכות אלהית (Divine Right) – שלטון מלוכני על יסוד ההנחה התאולוגית שהמלך, אף שאיננו אדם קדוש, מקבל את סמכותו מידי האל, ולכן סמכותו היא בלתי מוגבלת. 6. תאוקרטיה כריזמטית (Charismatic Theocracy) – שלטון בעל אופי דתי בלתי ממוסד, הנובע ממנהיג בעל דחף רוחני המייצג את רצון האל. רכניץ בעקבות ואסקי, הציע רכניץ דגם לניתוח משנה מדינית-תיאוקרטית המתייחס לשני מרכיבים עיקריים בנפרד: המרכיב ההירוקרטי: היחס בין ההנהגה הדתית להנהגה הפוליטית. המרכיב התיאונומי: היקפו של החוק הדתי ואופן פרשנותו. המרכיב ההירוקרטי כולל ארבעה דגמים אפשריים: א. דגם האיחוד – המנהיג הפוליטי העליון הוא גם המנהיג הדתי העליון. ב. דגם הכפיפות – המוסד הפוליטי כפוף ומשרת את מטרותיו של המוסד הדתי. ג. דגם ההשלמה – יש יחסי גומלין בין המוסד הפוליטי והמוסד הדתי. ד. דגם ההפרדה – ישנה הפרדה ברורה בין תחומי העיסוק של המוסד הפוליטי ותחומי העיסוק של המוסד הדתי. המרכיב התיאונומי כולל שלושה דגמים עיקריים: א. תיאונומיה ישירה – מקור כל החוקים והפרשנות שלהם באל. ב. נומוקרטיה דתית – החוק כולו דתי אך נתון לפרשנות בידי בני אדם. ג. תיאונומיה חוקתית – החוק הדתי מאפשר חקיקה אנושית הכפופה לו. מדינות עם מאפיינים תאוקרטיים איראן איראן נחשבת לרפובליקה איסלאמית, מכיוון שהנשיא והרשות המחוקקת נבחרים. אך עם זאת, נבחרים אלו נתונים לפיקוחם של שני משרדים השמורים לכוהני השיעה. לא כל "רפובליקה איסלאמית" מסווגת בהכרח כתאוקרטיה, מכיוון שבחלקן המשטר מבסס את שלטונו על הכוח הצבאי ומתפקד תחת המעטפת של האסלאם. על פי ההגדרות של רכניץ איראן היא תיאונומיה חוקתית בדגם הכפיפות. ערב הסעודית ערב הסעודית מסווגת לרוב כתאוקרטיה אך בפועל היא מונרכיה. אף על פי שהמדינה מנוהלת על פי חוקי השריעה והקוראן מוכרז כחוקת המדינה, לשליט יש כוח בלתי מוגבל על כלל מוסדות המדינה ובהם גם מוסדות הדת ולכן יש הסבורים כי לא ניתן לראות בה תאוקרטיה, אולם, על פי ההגדרות של רכניץ היא תיאונומיה חוקתית בדגם ההשלמה. אפגניסטן הוותיקן הוותיקן היא תאוקרטיה במובן מוגבל, כיוון שהיא בעלת שליטה על שטח אדמה מצומצם אך זהו אינו תפקידה העיקרי. דוגמאות למדינות עם שרידים או מאפיינים מעין תאוקרטיים נורווגיה נורווגיה היא מדינה דמוקרטית שהיא מונרכיה חוקתית. מרבית תושבי נורווגיה אינם דתיים אדוקים בחיי היומיום, אך עם זאת מחזיקה המדינה הנורווגית בשרידים דתיים. כמו במונרכיות חוקתיות רבות, גם בנורווגיה ראש המדינה הוא גם ראש הכנסייה. הסעיף ה-12 בחוקה הנורווגית דורש כי יותר ממחצית מחברי מועצת המדינה הנורווגית יהיו חברים בכנסייה של המדינה. ישראל מדינת ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, אך רבים רואים בהצדקה לקיומה של ישראל הצדקה תיאוקרטית, כמתואר בתנ"ך ובביטוי "בני ישראל". אחד המאפיינים התיאוקרטיים שיש בישראל הוא היעדר מנגנון אזרחי לנישואין וגירושים. הסמכות לדיני המשפחה בישראל מסורה למימסדים דתיים: בתי הדין הדתיים, בהם לכל אמונה ודת קיימים חוקי נישואים משלה: יהודים על-פי ההלכה, מוסלמים על-פי השריעה וכן הלאה. בנוסף, רשויות דתיים מרכזיות הוקמו בידי המדינה וממומנים מתקציבה, ביניהם: מימסד הרבנות, בתי הדין הדתיים, הרבנות הצבאית ומשרד הדתות. בנוסף, קיימת בישראל חקיקה דתית ענפה, בתחומים מגוונים הנוגעים לחיי האזרח, ביניהם: שבת, כשרות, חינוך וקבורה. בתקופת המקרא, הייתה למערכת השלטון הישראלית מאפיינים תיאוקרטיים רבים. המלכים הראשונים שיסדו את שושלות המלוכה בישראל, שאול, דוד וירבעם, נמשחו על ידי הנביאים שליחי האל, אם כי לא היו מנהיגים דתיים. הקשר בין המלך לבין הכהן הגדול התבטא בהדרכה ובשאלות שהפנה המלך לאל דרכו על ידי האורים והתומים. לכל אורך תקופת המלכים הייתה למלכי ממלכת ישראל וממלכת יהודה הדרכה צמודה מצד הנביאים (אם כי במקרים רבים לא שמעו המלכים לקולם). זאת ועוד, לפי המקרא, משה, מנהיגם הראשון של בני ישראל היה שליחו הישיר של האל, כמו גם ממשיכו יהושע בן-נון וחלק מהשופטים. הממלכה המאוחדת לכנסייה האנגלית תפקיד מגוון כגוף המייצג של הזהות האנגלית מאז הקמתה בידי הנרי השמיני, במיוחד בתקופת המחאה הפרוטסטנטית, כאשר התפקיד הגאופוליטי של אנגליה אל מול ספרד גרם לקתוליות להיתפס ככוח המנסה לפגוע באינטרסים האנגליים. בדומה למצב בנורווגיה, גם בממלכה המאוחדת המונרך הוא ראש הכנסייה האנגליקנית, ובנוסף הלורד צ'נסלור חייב על פי חוק להיות אנגליקני. תאוקרטיות במשך ההיסטוריה התאוקרטיות הגדולות והידועות ביותר היו הח'ליפות האומאית והעבאסית וכן מדינת האפיפיור. דוגמה שכיחה נוספת מימי קדם היא מצרים הפרעונית, שבה נחשב המלך, פרעה, לישות אלוהית אשר שלטה בממלכה באמצעות כוהנים. למעשה הייתה זו יותר קיסרות מאשר תאוקרטיה, כיוון שהחוקים הגשמיים שלטו בדת ולא להפך, אך מהרגע בו הפרעה (מימי רעמסס הגדול) הוכר כאל שתי ההגדרות הפכו לתקפות, דהיינו תאוקרטיה וקיסרות. באירופה של תחילת ימי הביניים היה האפיפיור תלוי במלכים, השפעתו כשלעצמו הייתה קטנה והתמקדה בתחום המוסרי. המלכים המרובינגים שהיו פרנקים סאלים לא נמשחו בטקס ההכתרה שלהם ולא ציפו להכרה כנסייתית. אולם עם עליית השושלת הקרולינגית נזקקו אלו לתמיכת הכנסייה על מנת להיות מוכרים כמלכים בחסדי האל. מצד שני לאנשי הכנסייה היה אסור לשפוך דם ולכן לא יכלו לכפות את דעתם או להעניש. השילוב בין הרצונות הביא לעליית כוחה של הכנסייה וליצירת משטר תאוקרטי בו השלטון החילוני נשמע לאליטה הדתית. בנצרות, ז'נבה בתקופת השפעתו הגדולה של ז'אן קלווין, מייסד הקלוויניזם, מתויגת לרוב כתאוקרטיה פרוטסטנטית. מונטנגרו היא דוגמה נוספת למונרכיה אשר נכנעה לשליטת הכנסייה האורתודוקסית המקומית במטרה לחזק את עצמאותה הלאומית אל מול סכנת הפלישה העות'מאנית ובכך הפכה לתאוקרטיה. הכנסייה היוותה גורם משמעותי בשלטון עד שנת 1851 בה החליט השליט הדתי דנילו השני לעזוב את תפקידו ככומר, להתחתן ולהכריז על עצמו כנסיך - בכך הסתיימה התקופה התאוקרטית של מונטנגרו. דוגמה לתאוקרטיה נוצרית נוספת ניתן למצוא בפירנצה תחת שלטונו של ג'ירולמו סבונרולה. באסלאם, מדינה נחשבת לתאוקרטיה בתקופה שבה נשלטה על ידי הנביא מוחמד. מוחמד יסד תאוקרטיה נוספת במכה עד 630 לספירה. דוגמאות לתאוקרטיות נוספות באסלאם ניתן לראות בסודאן המהדית ובמדינת הטליבאן באפגניסטן (1996-2001) וכן בשלטון האימאמים בסוואט, חבל ארץ בצפון-מערב פקיסטן. תימן נשלטה עד להפיכת 1963 בידי אמאם זיידי, שהיה ראש כל השיעה הזיידית. טיבט, בתקופה שבה נשלטה על ידי הדלאי לאמה, בעיקר לפני הרפורמות של המאה העשרים, מסווגת כתאוקרטיה בודהיסטית. משטר זה התקיים עד להגלייתה של ממשלת השלטון לאחר הפלישה הסינית. טבעו של הבודהיזם הטיבטי גורם למושג תאוקרטיה להתפרש באופן לא מדויק. גם במונגוליה החיצונית התקיים משטר תאוקרטי של הלאמה (עד שהסובייטים כינונו במקומו משטר קומוניסטי), גם כאן יש לסייג ולומר כי משנת 1639, כאשר בנו של המונגול קאן מאולן בטור הוכרז כבודהה, תמכה השושלת במקביל הן במשטר התאוקרטי והן בסמכויותיה של האריסטוקרטיה החילונית. משטר תאוקרטי או דמוי תאוקרטיה הוקם, בתקופות מסוימות בהיסטוריה, כסוג של מחאה חברתית או כתוצאה מאידיאליזם אוטופי. הדוגמה הבולטת לכך היא "הממלכה השמימית של השלום הגדול" שהוקמה במאה התשע עשרה בסין. כמו גם "עיר הנביאים" של האינדיאני טנסקוואטאה משבט השיין, שהיוותה סוג של עיר מדינה דתית, אך ייתכן וצביונה היה יותר של קהילה רצונית מאשר תאוקרטיה. מושבת מפרץ מסצ'וסטס פעלה גם היא כתאוקרטיה תחת שלטונם של הפוריטנים במהלך המאה השבע עשרה. ראו גם הפרדת הדת מהמדינה אתאיזם מדיני רפובליקה איסלאמית קיסרופאפיזם ג'וזף קוני לקריאה נוספת Ankerl, Guy. . INU Press, 2000. קישורים חיצוניים עדו רכניץ, תיאוקרטיה ודמוקרטיה במשנתו של הרב אליעזר ולדנברג, דיסרטציה (מ.א.) - אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ב/ 2012 הערות שוליים קטגוריה:שיטות ממשל קטגוריה:יחסי דת ומדינה *	2024-09-13T14:06:44
הסופה	REDIRECT הסערה	2004-08-12T07:09:26
UTF-8	UTF-8 (ראשי תיבות של 8-bit Unicode Transformation Format או 8-bit UCS Transformation Format) הוא קידוד תווים באורך משתנה ליוניקוד, שנוצר על ידי רוב פייק וקן תומפסון. ניתן לקודד בו כל תו המצוי בתקן יוניקוד על ידי שימוש באחד עד ארבעה בתים, תלוי בתו. הקידוד ב-UTF-8 מעניק את כל יתרונות השימוש בקידוד ליוניקוד ומוסיף עליהם, בין היתר, גם חיסכון בזיכרון, עמידות בפני איבוד או השחתת בתים ותאימות לאחור ל-ASCII. ה-IETF מעדיף בבירור את UTF-8 ומחייב כל פרוטוקול אינטרנט לתמוך בו, וכן קונסורציום הדואר האלקטרוני, ה-IMC, ממליץ שכל תוכנת דואר אלקטרוני תוכל להציג וליצור דואר באמצעות UTF-8. רקע שיטת הקידוד המוכרת כ-UTF-8 הומצאה על ידי קן תומפסון בערב 2 בספטמבר 1992. תומפסון כתב את רעיונו על מצעית בעת ששהה במזנון מהיר בניו ג'רזי עם רוב פייק. ביום שלאחר מכן, פייק ותומפסון מימשו את רעיונם והפכו את מערכת ההפעלה Plan9 של מעבדות בל למערכת ההפעלה הראשונה בעולם המשתמשת בקידוד. UTF-8 הוצג רשמית לראשונה בכנס USENIX בסן דייגו שנערך ב-25 - 29 בינואר 1993. מאז פורסמו מספר הגדרות ל-UTF-8, בהן: ISO/IEC 10646-1:1993 Amendment 2 / Annex R (1996) The Unicode Standard, Version 2.0, Appendix A (1996) (1996) (1998) The Unicode Standard, Version 3.0, §2.3 (2000) plus Corrigendum #1: UTF-8 Shortest Form (2000) Unicode Standard Annex #27: Unicode 3.1 (2001) הגדרות אלו מיושנות ואינן בשימוש יותר. במקומן קיימות ההגדרות הבאות: RFC 3629 / STD 63 (2003) הקובע את UTF-8 כאלמנט סטנדרטי בפרוטוקולי אינטרנט The Unicode Standard, Version 4.0, §3.9–§3.10 (2003) ISO/IEC 10646-1:2000 Annex D (2000) שלוש ההגדרות מסכימות על מנגנון הקידוד, וההבדלים ביניהן נסובים בעיקר סביב נושאים כגון טווח המספרים המייצגים המותרים לשימוש ביוניקוד וכיצד יש לטפל בקלט שגוי. ההבדל בין יוניקוד ל-UTF-8 פרויקט יוניקוד החל כחלק ממאמץ ליצור מערכת תווים אחידה בינלאומית (באנגלית: UCS - Unified Character Set). בפשטנות גדולה ניתן לומר שיוניקוד הוא טבלה גדולה של תווים הממפה כל תו למספר המייצג אותו. יוניקוד אינו מפרט כיצד יש לייצג מספר זה במחשב. דרושה שיטה שבאמצעותה ניקח את המספר המייצג את התו ונשמור אותו במחשב בתור בית (או רצף של בתים). לשיטה זו אנו קוראים "קידוד תווים". UTF-8 הוא קידוד תווים, הוא מורה לנו כיצד יש לקחת את המספר הייצוגי ולשמור אותו במחשב (וכיצד יש לקרוא מספרים השמורים במחשב ולהמירם למספרים ייצוגיים שלאחר מכן נוכל להמיר לתווים). אם ברשותנו טקסט ואנו מעוניינים להכניסו למחשב באמצעות קידוד יוניקוד, תחילה נחליף כל תו בטקסט למספרו הייצוגי לפי טבלת יוניקוד. כעת ברשותנו רצף של מספרים, באמצעות UTF-8 נשמור את המספרים הללו במחשב. UTF-8 מבוסס על יוניקוד בכך ששיטת השמירה שלו מבוססת על המספרים הייצוגיים שנקבעו ביוניקוד. בעוד שקיים מיפוי אחד של תווים למספרים ייצוגיים בשם יוניקוד, קיימות דרכים רבות לשמור מספרים אלה במחשב, קרי, קיימים קידודי תווים רבים ליוניקוד. בהם UCS-2 ו-UCS-4 הפשוטים המורים לשמור את המספר באמצעות 2 או 4 בתים בהתאמה (קידודים אלה אינם בשימוש, שני בתים אינם מספיקים יותר לכל תווי יוניקוד ו-UCS-4 הפך ל-UTF-32) וכן גם קידודים מתוחכמים יותר כמו UTF-8 ו-UTF-16. תיאור הקידוד הקידוד ב-UTF-8 הוא תלוי תו, או נכון יותר תלוי במספר המייצג את התו בתקן היוניקוד. לכל תו ברפרטואר התווים של יוניקוד יש מספר המייצג אותו. קיימים תווים שמסיבות של תאימות או סיבות אחרות חוזרים מספר פעמים ברפטואר אך לכל אחד מהם מספר שונה. כל מספר מייצג תו אחד בלבד ולכן ניתן, ואולי אף עדיף, לדבר על התווים דרך מספריהם הייצוגיים ולא דרך שמותיהם, כדי למנוע בלבול. נהוג לרשום את המספרים המייצגים את התווים בצורה הקסדצימלית בשל קלות ההמרה מצורה זו לצורה הבינארית שהיא הצורה בה נכתבים המספרים למחשב. נהוג גם, כאשר מדברים על תווים או המספרים המייצגים אותם, לנקוט בסימונים מיוחדים המבהירים שמדובר ביוניקוד: אם התו (קרי, המספר המייצג אותו) נמצא בטווח שבין 0x00000000 ל-0x0000FFFD, נאמר שהתו נמצא במשטח הרב-לשוני הבסיסי ונכתוב רק את ארבע הספרות האחרונות של המספר עם הקידומת U+. לדוגמה, המספר המייצג את האות אל"ף ביוניקוד הוא 0x000005D0, ולכן נתייחס אליה בתור U+05D0. המשטח הרב-לשוני הבסיסי טומן בחובו את מרבית התווים בהם השתמשו ומשתמשים גם היום. אם המספר גדול מ-0x0000FFFD, נאמר שהוא מחוץ למשטח הרב-לשוני הבסיסי ונכתוב את כל ספרות המספר המייצג עם הקידומת U-. משטחים אלה מכילים בתוכם תווים רבים שהשימוש בהם מועט לרוב, לדוגמה: תווים מוזיקליים, סימנים מתמטיים ואותיותיהן של שפות היסטוריות. כאשר נאמר U+05D0 נתכוון בעצם לאות אל"ף (א') כפי שהיא מוגדרת בתקן היוניקוד. כאשר נאמר 0x05D0 נתכוון בעצם למספר מסוים (שבמקרה מייצג ביוניקוד את האות אל"ף). משום שמדובר אך ורק במספר, נוכל לכותבו בכל צורה שנחפוץ כל עוד ערכו זהה. נוכל לרשום למשל גם 0x000005D0, או 1488, שהוא ערכו של המספר בבסיס העשרוני (ראו בסיס ספירה) – ממש כפי שאין הבדל אם נרשום 2 או 2.0 או 002 מבחינת ערך המספר. הקידוד ב-UTF-8 פועל לפי מספר עקרונות פשוטים: התווים U+0000 עד U+007F (שהם תווי ASCII שכזכור ערכיהם נעים בין 0 ל-127) מומרים פשוט למספרים 0x00 עד 0x7F בהתאמה ומקודדים לבית אחד. מספרים אלו קטנים, ודי ב-7 סיביות כדי לייצגם ולכן בכל בית בו מקודד אחד מהתווים הנ"ל, תהיה הסיבית המשמעותית ביותר כבויה (ערכה 0). משום שכל תווי ה-ASCII מקודדים ב-UTF-8 באמצעות בית אחד, אנו מקבלים שטקסט המקודד ב-ASCII, מקודד בדיוק באותה הצורה ב-UTF-8. דבר זה נותן לנו תאימות לאחור ל-ASCII. תווים מעבר ל-U+007F יקודדו באמצעות מספר בתים (בפועל, שניים עד ארבעה בתים). הסיבית המשמעותית ביותר בכל אחד מהבתים הללו תהיה דלוקה (ערכה יהיה 1). הבחירה בכמה בתים להשתמש תלויה בערך המספר הייצוגי, מספרים בטווח 0x0007FF–0x000080 יקודדו באמצעות שני בתים, מספרים בטווח 0x00FFFF–0x000800 יקודדו באמצעות שלושה בתים ומספרים גדולים יותר (מספרים בטווח 0x10FFFF–0x010000) יקודדו באמצעות ארבעה בתים. הקידוד תוך שימוש ברצף של בתים כדי לייצג תו אחד ייעשה כך: הבית הראשון יתחיל ברצף של 1 כמספר הבתים הדרושים ואחריהם יבוא 0. לדוגמה, אם ברצוננו לקודד את המספר באמצעות שלושה בתים, הבית הראשון יחל ברצף 1110 ובכלליות יהיה מהצורה 1110xxxx (בהמשך יוסבר מהם הערכים הנוספים). כל בית נוסף (קרי, הבית השני, השלישי והרביעי ברצף, אם קיימים) יחל ברצף 10 ובכלליות ייראה כך: 10xxxxxx. כעת ברשותנו מספר בתים, בהם חלק מהסיביות כבר תפוסות בשל הכללים הקודמים וכן סיביות חופשיות (אותן סימנו ב-x בסעיפים הקודמים). נמיר את המספר לייצוג בינארי עם מספר סיביות כמספר הסיביות הפנויות ונמלא אותן במספר שקיבלנו. הטבלה הבאה מסכמת את עקרונות הקידוד: טווח מספריםהקסדצימלי ערך המספר הייצוגיבינארי UTF-8בינארי הערות 000000–00007F 128 ערכים 0zzzzzzz 0zzzzzzz ערכים המקבילים ל-ASCII, הסיבית המשמעותית ביותר כבויה. שבעה z שבעה z 000080–0007FF 1920 ערכים 00000yyy yyzzzzzz 110yyyyy 10zzzzzz הבית הראשון מתחיל ברצף 110, שאר הבתים מתחילים ברצף 10. שלושה y; שני y, שישה z חמישה y; שישה z 000800–00FFFF 63488 ערכים xxxxyyyy yyzzzzzz 1110xxxx 10yyyyyy 10zzzzzz הבית הראשון מתחיל ברצף 1110, שאר הבתים מתחילים ברצף 10. ארבעה x,ארבעה y; שני y,שישה z ארבעה x; שישה y; שישה z 010000–10FFFF 1048576 ערכים 000wwwxx xxxxyyyy yyzzzzzz 11110www 10xxxxxx 10yyyyyy 10zzzzzz הבית הראשון מתחיל ברצף 11110, שאר הבתים מתחילים ברצף 10. שלושה w, שני x; ארבעה x, ארבעה y; שני y, שישה z שלושה w; שישה x; שישה y; שישה z לשם המחשה נקודד את האות העברית אל"ף (א'), סימנה ביוניקוד U+05D0, באמצעות UTF-8: האות נמצאת בטווח האותיות שבין U+0080 ל-U+07FF ולכן תקודד על ידי שני בתים. הבית הראשון יהיה מהצורה 110xxxxx (שני 1 משום שיש שני בתים, ואחריהם 0 כנדרש) והבית השני יהיה מהצורה 10xxxxxx (משום שהוא בית נוסף הוא מתחיל ברצף 10). המספר המייצג את אל"ף הוא 0x05D0. אנו רואים שברשותנו 11 סיביות פנויות (נספור את סך ה-x בשני הבתים) ולכן נרשום את המספר בייצוג בינארי תוך שימוש ב-11 סיביות, נקבל: 101-1101-0000 (המקפים הם לשם בהירות הקריאה בלבד ואינם נדרשים). נחדיר את המספר הבינארי לתוך הסיביות הפנויות. נצטרך לחלק את המספר לחמש סיביות ושש סיביות בצורה 10111-010000 (זהו אותו מספר, פשוט שינינו את החלוקה) ונקבל: 10010000 11010111. התוצאה הסופית היא שני הבתים לעיל, אותם ניתן לבטא בנוחיות רבה בצורה ההקסדצימלית 0xD7 0x90, וכך מקודדת ב-UTF-8 האות אל"ף. במקור, UTF-8 תמך גם בקידודו של תו באמצעות חמישה ואף שישה בתים. קידוד באמצעות שישה בתים מעניק מרחב של 31 סיביות חופשיות וכך ניתן לכסות את כל האזור 0x7FFFFFFF-0x00000000. בפועל, הוחלט שכל המספרים הייצוגיים של יוניקוד יישארו בטווח 0x10FFFF-0x000000, הדורש רק 21 סיביות, ולכן UTF-8 הוגבל על ידי לייצוג באמצעות עד ארבעה בתים (המעניקים 21 סיביות פנויות). רציונל הקידוד ונגזרותיו הקידוד באמצעות מספר משתנה של בתים ורצפי הסיביות בתחילת כל בית, אם הוא חלק ממספר בתים המייצגים תו בודד, הופך את UTF-8 לאמין, עמיד בפני תקלות שונות וחסכוני. חוקי הקידוד דורשים שיתקיימו התנאים הבאים: הסיבית המשמעותית ביותר בבית המייצג תו אחד, היא תמיד 0. הסיבית המשמעותית ביותר בבית שהוא חלק ממספר בתים המייצגים תו אחד, היא תמיד 1. כל בית הפותח רצף של מספר בתים המגדירים תו בודד, מתחיל ברצף של 1 כמספר הבתים שמייצגים את התו ואחריהם 0. אם התו ייוצג על ידי שני בתים, יתחיל הבית ב-110, אם ייוצג התו על ידי שלושה בתים, יתחיל הבית ב-1110 ואם ייוצג התו על ידי ארבעה בתים, יתחיל הבית ב-11110. כל בית שהוא בית נוסף (לא הראשון) ברצף של בתים המייצגים תו בודד מתחיל ב-10. כתוצאה מכך, לא ניתן להתבלבל בין בית המייצג תו ASCII (בית בודד המייצג תו בודד) לבין בית שהוא חלק ממספר בתים המייצגים יחדיו תו אחד (זאת משום שבמקרה הראשון הסיבית המשמעותית ביותר היא 0 ובמקרה השני תהיה הסיבית המשמעותית ביותר 1). באופן כללי יותר, החוקים הנ"ל מבטיחים שלא יכול להתקיים מצב בו רצף בתים המייצג תו מסוים יוכל בתוך רצף בתים גדול יותר המייצג תו אחר. המשמעות של העניין היא שגם אם נסתכל על חלקים מהקידוד, לעולם לא נוכל לפרש אותם כתווים אחרים פרט לתווים שהם יועדו להיות מלכתחילה. לא ייתכן שמתוך ארבעה בתים המייצגים תו, אם נסתכל רק על שניים נוכל לחשוב בטעות שמדובר בתו אחר. כעת ניתן להשתמש באלגוריתמי חיפוש המסתמכים על הבתים מהם מורכב הטקסט, כדי לחפש מילים או ביטויים בטקסט בצורה יעילה. נוסף על כך, אם בית אחד הושחת או אבד בנסיבות כלשהן (למשל, במהלך העברה ברשת), רק תו אחד ייפגם, שכן ברגע שנגיע לתו הבא נבחין שמתחיל רצף חדש של בתים ולכן תו חדש. בשיטות אחרות, איבוד בית אחד יכול להוביל להשחתה של הטקסט כולו. מבחינה סטטיסטית, אם רצף של בתים עבר את בדיקות ה-UTF-8 והתברר כרצף שעלול לייצג תו או מספר תווים ב-UTF-8, נראה שאכן מדובר בקידוד UTF-8. תכונה זו עוזרת בכך שהיא מונעת מצב בו תוכנה תטעה לחשוב שטקסט מסוים קודד ב-UTF-8, תנסה להציגו כך ויתקבל טקסט לא קריא. תופעה זו שכיחה מאוד בקרב קידודי ISO 8859, שכן לא ניתן להבדיל בין קידוד אחד במשפחה לשני. גולשי אינטרנט ישראלים רבים נתקלו בתופעה של דף המציג אותיות מערב-אירופאיות במקום האותיות העבריות משום שהדפדפן טעה לחשוב שהדף מקודד ב-ISO-8859-1 במקום ISO-8859-8 (שהוא הקידוד המכיל את האותיות העבריות במשפחה). תוספת הסיביות בתחילת כל רצף בתים המייצגים מותירה פחות סיביות לשם ייצוג המספר ולכן דורשת לעיתים בית נוסף. 128 התווים הראשונים צורכים רק בית אחד, תווים אלו הם תווי ASCII ואלו הם התווים בהם נעשה השימוש הנרחב ביותר בכל הטקסטים בעולם (כל שיטות הקידוד האחרות ליוניקוד יקודדו תווים אלה ביותר מבית אחד). 1920 התווים הבאים צורכים שני בתים לקידוד, אלה כוללים את תווי האלפבית לטיני עם הסימנים הדיאקריטיים, האלפבית היווני, האלפבית הקירילי, הקופטית, הארמנית, האלפבית העברי והאלפבית הערבי. שאר התווים במשטח הרב-לשוני הבסיסי (65,536 התווים הראשונים) משתמשים בשלושה בתים, ושאר התווים הנתמכים ביוניקוד משתמשים בארבעה בתים לקידוד. ככל ש-UTF-8 צורך יותר בתים לקידוד התו, אנו שמים לב שמדובר בתו ששכיחותו בטקסטים באופן כללי נמוכה יותר. התווים שאינם במשטח הרב-לשוני הבסיסי הם תווים שכמעט ולא, או כלל לא, היו קידודים שתמכו בהם קודם לכן והשימוש בהם הוא מזערי (מדובר בתווים מוזיקליים, סימנים מתמטיים ואותיות בשפות היסטוריות). טקסט שנכתב כולו באנגלית יתפוס את אותה כמות המקום בזיכרון כפי שהיה תופס לו קודד בשיטות הקידוד הישנות, וטקסט שנכתב בשפה שכיחה, שאינה אנגלית, יתפוס עד פי שניים מהמקום שהיה תופס לו קודד בשיטות הישנות. טקסט המשלב בתוכו מספר שפות שכיחות יתפוס כמות מקום זהה לטקסט הכתוב רק בשפה אחת שכיחה, אך לא ניתן להשוות לכמות הזיכרון שהיה תופס לו היה נכתב בשיטות הקידוד הישנות, משום שאותן שיטות כלל לא אפשרו הצגה של מספר שפות (שאחת מהן אינה אנגלית) באותו הטקסט. בעיית הצורות הארוכות בשעת קידוד, מקודד ה-UTF-8 ממיר את התו המבוקש למספר לפי טבלת יוניקוד ואז, תלוי בערכו של אותו מספר, ממיר אותו למספר הבתים הנדרש. מפענח UTF-8 הקורא קטע שקודד קודם לכן קורא את הבתים, על-פי הסימונים מחליט כמה בתים עליו לקרוא לשם קבלת תו בודד, מוציא מבתים אלה את המספר ואז הולך לטבלת יוניקוד ורושם את התו המתאים. אם ברצוננו לקודד את התו U+000A שהוא תו הזנת השורה, עלינו רק ללכת לפי אלגוריתם הקידוד ומיד נגלה שכל שעלינו לעשות הוא לכתוב בבית אחד את המספר 0x000A. אם מפענח UTF-8 יתקל בבית 0x000A, מיד ידע שמדובר בבית בודד המייצג תו בודד (הסיבית המשמעותית ביותר היא 0) ואז יבדוק מהו התו U+000A. נשאלת השאלה מה יקרה אם מפענח ה-UTF-8 יתקל באחד מרצפי הבתים הבאים: 0xC0 0x8A 0xE0 0x80 0x8A 0xF0 0x80 0x80 0x8A נבחן את האפשרות הראשונה, 0xC0 0x8A, ההמרה הבינארית היא 10001010 11000000. הסיביות המודגשות הן הסיביות המכילות את המספר בהצגתו הבינארית, המספר הוא 0x000A ומייצג את התו U+000A ביוניקוד. הליך פיענוח דומה של שתי האפשרויות האחרות יביא לתוצאה זהה. נראה אם כן שניתן להציג תווים מסוימים ביותר מדרך אחת. לכאורה ניתן להציג תווים בדרך המומלצת (והחסכונית) או להציג אותם על ידי שימוש ביותר בתים. הצגתו של תו על ידי יותר בתים ממה שצריך מכונה הצגתו ב"צורה הארוכה" (Overlong Form). בעבר נעשה שימוש זדוני באפשרות של הצגת תווים בצורתם הארוכה לשם עקיפת מנגנוני אבטחה שונים. תוכנות האבטחה לא פענחו את הקוד לפני הבדיקה אלא ביצעו את הבדיקה ישירות על הבתים המקודדים תוך כדי הסתמכות על אלגוריתם הקידוד המוכר ועל העובדה שכל תו מקודד בצורה הקצרה ביותר. בשיטה זו נעקפו מנגנוני הביטחון של שרתי IIS של מיקרוסופט. השימוש בצורה הארוכה של תווים מנע מתוכנת האבטחה למצוא אותם. עקב כך השימוש בצורות ארוכות נאסר על ידי סטנדרט . טיפול בקלט לא תקין הסטנדרטים המגדירים את UTF-8 אינם מגדירים תגובה אחידה לאופן בו צריך מפענח UTF-8 לנהוג אם הוא נתקל בקלט לא תקין (למשל בית המצהיר על התחלה של רצף של ארבעה בתים ולאחריו בית אחד בלבד, או למשל צורה ארוכה עליה נכתב קודם לכן). קיימות מספר אפשרויות לפיהן יכול המפענח לנהוג: להחליף את התו המושחת בתו אחר כגון '�', '?', או תו אחר שמייצג תו לא תקין. להתעלם מהבתים הלא תקינים. לפענח את הבתים לפי קידוד תווים אחר (לעיתים קרובות ISO-8859-1). לא לשים לב ולהמשיך לפענח כאילו שמדובר בקוד תקני של UTF-8 (אפשרי בייחוד כשמדובר בצורות ארוכות). להפסיק לפענח ולדווח על שגיאה (אולי עם אפשרות לתת למשתמש להמשיך בקידוד בכל זאת). קיימת אפשרות גם שהמפענח ינהג בצורה שונה כאשר הוא נתקל בסוגי קלטים לא תקינים שונים. סטנדרט דורש רק שמפענחי UTF-8 לא יפענחו "צורות ארוכות". סטנדרט היוניקוד דורש ש"כל מפענח יוניקוד יתייחס לכל קטע קוד שגוי כשגיאה. זה יבטיח שהוא לא יפרש או יפלוט רצף קוד שגוי". הטיפול בקלטים לא תקינים חשוב מטעמי אבטחת מידע, כפי שראינו לגבי צורות ארוכות. ישנן שתי אפשרויות לטפל בקלט לא תקין ולשמור על ביטחון המידע: האפשרות הראשונה היא לפענח את קידוד UTF-8 לפני שעושים בדיקות כלשהן (ואז לבצע את הבדיקות על הטקסט המפוענח). האפשרות השנייה היא להשתמש במפענח שבמקרה של קלט לא תקין מוציא הודעת שגיאה או טקסט שהאפליקציה מחשיבה כבלתי מזיק. אפשרות נוספת היא כלל לא לפענח את קידוד UTF-8, אך זה מחייב את התוכנה אליה מעבירים את הטקסט המקודד לטפל בעצמה בקלט לא תקין. חשיבות נוספת לזיהוי קלטים לא תקינים ודרך הטיפול בהם היא לשם טיפול במקרים של איבוד או השחתה של בתים. אם בית הושחת או אבד והמערכת מזהה מספר לא נכון של בתים המייצגים תו, ביכולתה למזער את הנזק לפגיעה בתו זה בלבד. התעלמות מהבעיה והנחה שכל הבתים מופיעים ללא בדיקה שאכן כל אחד מהבתים העוקבים תואם את הדגם, עלולה במקרה של בית אחד חסר להביא לקריסת הפענוח כולו והשחתה של הטקסט (בניגוד להשחתה של תו אחד). יתרונות וחסרונות כללי יתרונות UTF-8 מכיל בתוכו את ASCII (קידוד האותיות הזהות נעשה בצורה דומה בשני הקידודים). משום שכל טקסט שקודד ב-ASCII הוא גם טקסט תקני לפי UTF-8, אין צורך בשום פעולת המרה לטקסטים קיימים שכבר קודדו ב-ASCII. ניתן להשתמש ב-UTF-8 גם בתוכנות שתוכננו עבור קידודי ASCII מורחבים מסורתיים לאחר ביצוע מספר שינויים קלים ולעיתים אף ללא שינוי כלל. מיון מחרוזות שקודדו ב-UTF-8 על ידי אלגוריתמים המסתמכים על מיון לפי בתים, יביא אותן התוצאות כאילו מוינו המחרוזות לפי המסרים המייצגים של התווים ביוניקוד (לעובדה זו השלכות מעטות בלבד שכן לא סביר שמיון זה ייצג צורך או מיון מקובל כלשהו). UTF-8 ו-UTF-16 הם המיונים הסטנדרטים עבור מסמכי XML. שימוש בכל קידוד אחר מחייב ציון מיוחד על ידי אמצעי חיצוני או דרך הגדרת טקסט. ניתן להפעיל כל אלגוריתם חיפוש המבוסס על חיפוש לפי בתים על טקסטים שקודד ב-UTF-8 (כל עוד מוודאים שהקלט תקין לפני כן). יש לשים לב לבנייה תקינה של ביטויים רגולריים ומבנים אחרים הסופרים תווים. ניתן לזהות בצורה יחסית פשוטה ואמינה טקסטים שקודדו ב-UTF-8. הסיכוי שתו או מחרוזת שקודדו בקידוד אחר יראו כקידוד UTF-8 תקין נמוכים מאוד וככל שהטקסט ארוך יותר הם הולכים ופוחתים אף יותר. הבתים 0xC0, 0xC1, 0xFF-0xF5, למשל, לעולם לא יופיעו בטקסט שקודד ב-UTF-8. כדי להשיג תוצאות אמינות יותר, ניתן להשתמש בביטויים רגולריים בשביל לבדוק הימצאותם של צורות ארוכות או ערכים ממלאי מקום (surrogate values). למידע נוסף על העניין ניתן לפנות למקבץ השאלות הנפוצות: W3 FAQ: Multilingual Forms for a Perl regular expression to validate a UTF-8 string. חסרונות מפענח UTF-8 שנכתב בצורה לקויה ואינו תואם את הגרסאות העדכניות של הסטנדרטים, עלול לקבל מספר גרסאות שונות של ייצוגי תווים הנראים כמו ייצוגים חוקיים ב-UTF-8 (צורות ארוכות למשל) ולפענח אותם לתווי יוניקוד שהם כביכול מייצגים. בצורה זו מידע יכול לדלוף מעבר להליכי בדיקה ואימות שונים שתוכננו לבדוק מידע בייצוגו בשמונה סיביות. בהשוואה לקידודים אחרים בהשוואה לקידוד לגסי יתרונות UTF-8 יכול לקודד כל תו יוניקוד. ברוב המקרים, ניתן להמיר (אם כי לא לגמרי) כל טקסט שקודד בקידוד מיושן לקידוד יוניקוד ובחזרה מבלי לאבד מידע. משום ש-UTF-8 הוא קידוד יוניקוד, הדבר תקף גם לגביו. ניתן לזהות בקלות היכן מתחיל ומסתיים כל תו מכל מקום ברצף הבתים (בשל הסימונים המורים שבית מסוים מתחיל רצף של בתים המייצגים תו בודד, כמה בתים מעורבים ברצף זה והסימון על כל אחד מהבתים הנוספים שהוא מהווה חלק מהרצף). כתוצאה מכך, אם נתחיל לסרוק את הטקסט המקודד מאמצע רצף בתים המייצג תו אחד, רק המידע על התו הבודד שהתחלנו את הסריקה מאמצע ייצוגו יאבד, וניתן להמשיך בפענוח תקין החל מהתו הבא. יתרון זה בא לידי שימוש אם בית אחד או מספר בתים מושחתים או אובדים ואז רק המידע על התווים שאותם בתים הרכיבו אובד וניתן לפענח בצורה נכונה את כל שאר הטקסט. סינכרון מחדש של קידוד מיושן שחלק מבתיו הושחתו או אבדו הוא מטלה קשה בהרבה. לא ייתכן מצב בו רצף בתים המייצג תו בודד יוכל ברצף בתים ארוך יותר המייצג תו בודד אחר (או אותו תו בודד לצורך העניין), תופעה שכן קיימת בקידודי תווים אחרים בעלי אורך משתנה כמו Shift-JIS. באופן פרטי, תווי ASCII המקודדים, כזכור, כבית בודד, אינם מופיעים בקידוד UTF-8 בשום צורה אחרת (כחלק מרצף תווים ארוך יותר למשל), אלא רק במקומות בהם נדרש קידוד של התו המדובר. עובדה זו מאפשרת תאימות עם מערכות קבצים או תוכנות אחרות (למשל פונקציית ה- של שפת C) המבצעות ניתוחים לפי ערכי ASCII השקופים לערכים אחרים. הבית הראשון ברצף בתים המייצג תו בודד מספיק כדי לקבוע מהו אורך הרצף. הדבר מאפשר להוציא תת-מחרוזת מן המחרוזת מבלי לבצע ניתוח מתוחכם של הטקסט. אין הדבר נכון לרוב בקידודים מיושנים התומכים באורך משתנה. UTF-8 אינו צורך שימוש בפעולות מתמטיות מסובכות כגון כפל או חילוק ומסתפק בפעולות על סיביות בלבד שהן פעולות מהירות בהרבה. חסרונות לרוב, הקידוד ב-UTF-8 יביא לצריכת זיכרון גדולה יותר מאשר קידוד אותו הטקסט באחד מהקידודים המיושנים, אלא אם מדובר בטקסט עם אלפבית לטיני ללא ניקוד (טקסט בו אותיות אנגליות בלבד). בקידודים מיושנים, מרבית הכתבים מבוססי האלפבית קודדו על ידי שימוש בבית אחד לאות אחת בעוד שב-UTF-8 כל אות לוקחת לרוב שני בתים. לוגוגרמות לרוב דרשו שני בתים לתו בקידוד מיושן אך דורשים שלושה בתים לתו בקידוד UTF-8. קידודים מיושנים מקודדים תווים שאינם לוגוגרמות על ידי שימוש בבית אחד לתו ובכך הופכים חיתוך וחיבור של מחרוזות לפעולה פשוטה. בהשוואה ל-UTF-7 יתרונות UTF-8 משתמש במספר קטן משמעותית של בתים לקידוד תווים שאינם תווי ASCII. UTF-8 מקודד את התו "+" כעצמו בעוד ש-UTF-7 מקודד אותו כ"-+". חסרונות UTF-8 דורש מהמערכת להיות מערכת המבוססת על שמונה סיביות. במקרה של דואר אלקטרוני, משמעות הדבר היא שיש צורך בקידוד נוסף בשיטת Quoted Printable או base64. שלב זה של קידוד נוסף מוביל לגידול משמעותי בתפוסת הזיכרון שדורש הקידוד. עבור base64 מדובר בעלייה של שליש בצריכת הזיכרון. עבור Quoted Printable הגידול תלוי במה חלקם היחסי של תווי ASCII בטקסט. עבור טקסט שנכתב בצרפתית, תתרחש עלייה של 14% בתפוסת הזיכרון, אך טקסטים באותיות שאינן אותיות רומיות ואינם מכילים תווי ASCII יובילו לעלייה של 200% בצריכת הזיכרון. קידודו של כל טקסט המכיל יותר תווים שאינם תווי ASCII מאשר סימני "+" ב-UTF-7 יתפוס פחות זיכרון מאשר קידוד ב-UTF-8 משולב עם Quoted Printable, כאשר ההפרש בין השניים גדל ביחס ישר לאחוז היחסי של תווים שאינם תווי ASCII בטקסט (אפילו בשפות בהן מרבית האותיות הן אותיות ASCII, כמו צרפתית, קידוד ב-UTF-7 יהיה קטן ב-4% מאשר קידוד ב-UTF-8 עם Quoted Printable). בטקסטים רבים, הקידוד ב-UTF-7 יביס גם את הקידוד ב-UTF-8 משולב עם base64. בהשוואה ל-UTF-16 יתרונות לא קיימים בתים שערכם 0 (תו ה-NUL בASCII) אלא אם מופיע התו U+0000 שהוא תו ה-NUL ביוניקוד. בזכות זה, פונקציות ספריית legacy של שפת C המטפלות במחרוזות (כמו strcpy() למשל) המשתמשות בתו ה-NUL כדי לציין סוף מחרוזת, לא יחתכו מחרוזות בשוגג לפני סיומן. משום שתווי ASCII מקודדים באמצעות בית אחד, קידודם של טקסטים המורכבים בעיקר מאותיות לטיניות ללא ניקוד ב-UTF-8, יתפוס בערך חצי מהזיכרון שיתפוס קידוד אותם הטקסטים ב-UTF-16. קידודם של טקסטים רבים אחרים, שתוויהם אינם תווי ASCII, ב-UTF-8 יהיה קטן במעט מקידוד אותו הטקסט ב-UTF-16 בשל נוכחות רווחים. רוב התוכנות הקיימות היום, ובהן גם מערכות ההפעלה, לא נכתבו תוך כדי מחשבה על יוניקוד. שימוש ב-UTF-16 על תוכנות אלו ייצור בעיות תאימות קשות ביותר שכן UTF-16 אינו מכיל בתוכו את ASCII, כמו UTF-8. UTF-8 מאפשר לתוכנות להמשיך להתייחס לתווי ASCII בדיוק כפי שהתייחסו אליהם קודם ולשנות התנהגותם רק לגבי תווים שאינם ב-ASCII שהם ממילא תלויי מקום. ב-UTF-8, תווים שהם מחוץ למרחב הרב-לשוני הבסיסי אינם מקרה יוצא דופן. UTF-8 משתמש בבית כיחידה הקטנה ביותר שלו, ואילו UTF-16 משתמש במילה בגודל 16 סיביות, אשר לרוב מיוצגת כזוג בתים. סדרם של בתים אלה בעייתי. קיימים מספר מנגנונים היכולים לטפל בנושא זה (למשל, "סימן סדר הבתים", ה-Byte Order Mask), אך הדבר עדיין מסבך את התוכנה ועיצוב הפרוטוקול. אם מספר אי-זוגי של בתים יורד מהתחלתו של טקסט המקודד ב-UTF-16, התוצאה תהיה טקסט שאינו תואם את תקן UTF-16 או השחתה מוחלטת של הטקסט. לעומת זאת, ב-UTF-8 הורדה של בית יכולה במקרה הגרוע ביותר להשחית תו אחד ולכן הורדה של n בתים, במקרה הגרוע ביותר תשחית רק n תווים ושאר הטקסט יישאר תקין. לעיתים מתייחסים בשגגה ל-UTF-16 כאל קידוד בעל אורך קבוע של שני בתים. יחס זה מוביל לתכנות מקודדים ומפענחים הפועלים על מרבית הטקסטים אך נכשלים עבור תווים שאינם במרחב הרב-לשוני הבסיסי. תיקון התוכנות הוא משימה קשה לרוב ולכן עדיף מראש ליישם תמיכה לכל טווח תווי יוניקוד. חסרונות קידודן של לוגוגרמות סיניות, יפניות וקוריאניות (בקיצור באנגלית: CJK - Chinese, Japanese, and Korean) דורש שלושה בתים ב-UTF-8, אך רק שני בתים ב-UTF-16. לכן, קידודו ב-UTF-16 של טקסט הכתוב בסינית, יפנית או קוריאנית, יצרוך פחות זיכרון מאשר אם נקודד את אותו הטקסט ב-UTF-8. קיימות עוד מספר קבוצות תווים פחות מוכרות שהדבר נכון גם לגביהן. שימושים במערכות קיימות UTF-8 הוא קידוד ברירת המחדל במערכות יוניקס ולינוקס. שפת התכנות Java תומכת בקריאה וכתיבה של מחרוזות המקודדות ב-UTF-8, דרך המחלקות InputStreamReader ו-OutputStreamWriter. מאידך, למטרות של סיריאליזציה של אובייקטים, שימוש ב-Java Native Interface ולשם הטמעת קבועים בקובצי class, משתמשת Java בגרסה קצת שונה של UTF-8 המכונה UTF-8 משופר (modified UTF-8). ישנם שני הבדלים בין UTF-8 התקני לזה המשופר. הראשון שבהם הוא שתו ה-NUL, שסימונו ביוניקוד U+0000, מקודד באמצעות שני בתים במקום בית אחד בצורה: 10000000 11000000. שינוי זה מבטיח שבעת קידוד המחרוזת לא יוטמעו בה תווי NUL וכך נפתרת בעיית עיבוד המחרוזות בשפות כמו שפת C המשתמשות בתו ה-NUL כסימון לסיום מחרוזת וכל תו NUL מוטמע יביא לחיתוך המחרוזת בטרם עת. ההבדל השני הוא בצורת קידודם של תווים מחוץ למשטח הרב-לשוני הבסיסי. ב-UTF-8 התקני, מקודדים תווים אלה באמצעות ארבעה בתים. ב-UTF-8 המשופר, תווים אלה מומרים קודם כל לצורה של זוגות ממלאי מקום (surrogate pairs), כמו ב-UTF-16 ואז כל אחד מבני הזוג מקודד לבדו והקידודים נכתבים ברצף, כמו ב-CESU-8. הסיבה להבדל זה מעודנת יותר. ב-Java, אורכו של משתנה מסוג תו הוא 16 סיביות. מסיבה זו, חלק מתווי יוניקוד דורשים שימוש בשני משתנים מסוג תו לשם ייצוג הולם. תכונה זו של השפה אינה תואמת את ההתקדמות ביוניקוד וההחלטה לפרוץ את גבולות המרחב הרב-לשוני הבסיסי, אך היא חיונית לשם ביצועים ולשם תאימות לאחור ולכן לא סביר שתשתנה. השימוש ב-UTF-8 משופר מבטיח שניתן יהיה לפענח מחרוזות מקודדות על ידי פיענוח של יחידת קוד של UTF-16 אחת בכל פעם ולא על ידי פיענוח מספר ייצוגי אחד של יוניקוד בכל פעם. השימוש ב-UTF-8 משופר גורם לכך שקידודם של תווים הדורשים ארבעה בתים כאשר משתמשים בצורה התקנית של UTF-8, דורש ב-UTF-8 המשופר שימוש בשישה בתים. מערכת ההפעלה, Mac OS X, המיועדת למחשבי מקינטוש, מקודדת את שמות הקבצים במערכת הקבצים שלה על ידי שימוש ב-UTF-8 המותאם ליוניקוד מופרד קנונית. לעיתים מתייחסים לגרסה זו של UTF-8 כאל UTF-8-MAC. ביוניקוד, אם ברצוננו לייצג למשל את האות Ä (האות האנגלית הגדולה A עם שתי נקודות מעליה), נוכל להשתמש בתו היוניקוד U+00C4, שהוא בדיוק האות Ä. לחלופין, נוכל גם להשתמש בתו U+0041 שהוא התו A (האות האנגלית הגדולה A) ומיד לאחריו לשים את התו U+0308 שהוא הסימן הדיאקריטי שתי נקודות מעל לאות. בעיקרון תקן היוניקוד קובע חוקים לשילוב סימנים דיאקריטיים. קיימים בתקן תווים מיוחדים הנקראים תווים משלבים (combining characters). כתיבת אות ולאחריה תווים משלבים אמורים להוביל להצגת האות עם הניקוד. מטעמי תאימות לאחור ומסיבות אחרות, חלק מהאותיות עם הניקוד קיימות כתו נפרד ביוניקוד. תווים אלה נקראים תווים מורכבים מראש (precomposed characters) והתקן קובע גם לאילו תווים הם שקולים. יוניקוד מופרד, או מפורק, קנונית הוא יוניקוד שבו נאסר השימוש בתווים מורכבים מראש ולכן חייבים להשתמש בשילוב של אותיות וסימנים דיאקריטיים בכל מקום שבו נחוץ תו עם סימן דיאקריטי. השימוש ביוניקוד מופרד מקל רבות על הליכי מיון אך יוצר בלבול בקרב תוכנות המניחות שתווים מורכבים הם הצורה השכיחה ושילוב של תווים משלבים נעשה רק עבור צירופים מיוחדים. (זוהי דוגמה להגוון ה-NFD לנירמול טקסט). קיים דיון נרחב בנושא במסמך Apple Computer's Q&A 1173. קישורים חיצוניים רוב פייק מספר את סיפור יצירתו של UTF-8 מסמך הגדרתו המקורי של UTF-8 (פורמט pdf) שנכתב עבור plan9 של מעבדות בל , סטנדרט ה-UTF-8 , מדיניות ה-IETF לגבי קידודי תווים ושפות שאלות נפוצות לגבי Unicode ו-UTF-8 עבור יוניקס/לינוקס אתר המרכז קישורים ומעט חומר לגבי UTF-8 דפי ניסוי עבור UTF-8: , , דף הניסוי של ארגון W3 How-To לגבי UTF-8 בלינוקס UTF-8 בדביאן GNU/לינוקס שימוש ב-UTF-8 בג'נטו לינוקס טבלת קידוד UTF-8 ותווי יוניקוד - קידוד UTF-8 מוצג בפורמטים שונים עם מידע לגבי הקידוד ביוניקוד ו-HTML המרה של קידודים ו-HTML קטגוריה:קידוד תווים	2024-05-29T03:12:47
תורת היחסות הכללית ומכניקת הקוונטים	הפניה כבידה קוונטית	2020-02-17T07:01:46
עמנואל ולרשטיין	עמנואל מוריס ולרשטיין (באנגלית: Immanuel Maurice Wallerstein; 28 בספטמבר 1930 – 31 באוגוסט 2019) היה סוציולוג נאו-מרקסיסטי יהודי-אמריקאי. קורות חיים ולרשטיין נולד בניו יורק. את הקריירה האקדמית שלו החל במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה, שם קיבל את התואר הראשון בשנת 1951, את התואר השני בשנת 1954 ואת הדוקטורט בשנת 1959. הוא הרצה באוניברסיטת קולומביה עד שנת 1971, אז קיבל מינוי כפרופסור באוניברסיטת מקגיל, במונטריאול. בשנת 1976 קיבל מינוי כפרופסור באוניברסיטת בינגהאמטון, שם כיהן כפרופסור וכראש מכון פרנן ברודל לחקר כלכלות, מערכות היסטוריות והציוויליזציה, עד לפרישתו בשנת 1999. מאז שנת 2000 ועד למותו, היה עמית מחקר בכיר באוניברסיטת ייל. ולרשטיין החזיק במשרה של פרופסור אורח במספר אוניברסיטאות בעולם וקיבל תוארי כבוד רבים. ולרשטיין נפטר ב-31 באוגוסט 2019. תאוריה ולרשטיין החל כמומחה לאפריקה הפוסט קולוניאלית, תחום אותו חקר באופן כמעט בלעדי עד לשנות ה-70 המוקדמות, אז החל להתבלט כהיסטוריון ותאורטיקן של המערכת הקפיטליסטית העולמית בקנה מידה מאקרוסקופי. ביקורתו על הקפיטליזם העולמי הביאה לו יוקרה בקרב תנועות המתנגדות לגלובליזציה, יחד עם נועם חומסקי ופייר בורדיה. עבודתו החשובה, "The Modern World System", הופיעה בשלושה כרכים, בשנים 1974, 1980 ו-1989. בעבודה זו הסתמך ולרשטיין על שלושה מקורות עיקריים: קרל מרקס, בהדגשת חשיבותם המכרעת של הגורמים הכלכליים ועדיפותם על גורמים אידאולוגיים בפוליטיקה הגלובלית. ההיסטוריון פרנן ברודל, שתיאר את ההתפתחות ואת ההשלכות הפוליטיות של הרשתות הנרחבות של חליפין כלכליים בין אימפריות בעת העתיקה. עבודתו של ולרשטיין עצמו באפריקה והתאוריות השונות המתייחסות ל"ארצות מתפתחות". הדבר עליו מגיע לוולרשטיין, ללא ספק, קרדיט הוא העובדה שצפה את העימות בין הצפון לדרום עוד בטרם הסתיימה המלחמה הקרה. ולרשטיין דחה את המושג "עולם שלישי", וטען כי יש רק עולם אחד, המחובר באמצעות רשת מורכבת של חליפין כלכליים. כלומר - כלכלה או מערכת עולמית, שבה ההבחנה בין הון לעבודה וצבירת ההון על ידי גורמים מתחרים (כולל מדינת הלאום, אך לא רק היא) אחראים לשסעים. ולרשטיין מיקם את מקורותיה של המערכת העולמית הנוכחית באירופה הצפונית של המאה ה-16. שינוי, קטן בתחילתו, בדרכי צבירת ההון באנגליה ובצרפת, עקב נסיבות פוליטיות ספציפיות ותום התקופה הפיאודלית, הניע תהליך של התרחבות הדרגתית, שתוצאתו היא קיומה של רשת או מערכת עולמית כלכלית אחת בלבד. תקופה מרכזית בתהליך זה היא האימפריאליזם, שהביא את כל חלקי כדור הארץ תחת שליטה קפיטליסטית בסגנון אירופאי. עם זאת, המערכת הכלכלית העולמית רחוקה מלהיות אחידה במובנים תרבותיים, כלכליים ופוליטיים - היא מאופיינת בהבדלים יסודיים בהתפתחות תרבותית ובצבירת כוח פוליטי והון. בניגוד לתפיסה החיובית של התאוריות של המודרניזציה והקפיטליזם, ולרשטיין לא ראה בהבדלים אלה שאריות של משטרים קודמים או אי-סדירויות שיכולים להיעלם, ואכן יעלמו, במהלך הזמן - חלוקה מתמשכת של העולם למרכז, פריפריה, וסמי-פריפריה היא תכונה הטבועה במערכת העולמית. אזורים שנותרו עד עתה מחוץ למערכת העולמית נכנסים אליה במעמד של פריפריה. קיימת חלוקת עבודה בסיסית ויציבה מבחינה מוסדית בין המרכז לפריפריה: בעוד למרכז יש רמה גבוהה של התפתחות טכנולוגית והיא מייצרת מוצרים מורכבים, תפקיד הפריפריה הוא לספק חומרי גלם, מוצרים חקלאיים ועבודה זולה לסוכנים המתרחבים של המרכז. חליפין כלכליים בין המרכז לפריפריה מתרחשים בתנאים בלתי שווים: הפריפריה נאלצת למכור את מוצריה במחירים זולים, אך לקנות את מוצרי המרכז במחירים גבוהים יחסית - מצב בלתי שוויוני אשר, מרגע שנוצר, נוטה לייצב את עצמו עקב מגבלות פנימיות, חצי-דטרמיניסטיות. המצבים של המרכז והפריפריה, עם זאת, אינם מוציאים זה את זה או קבועים לאזורים גאוגרפיים מסוימים אלא יחסיים זה לזה ומשתנים: יש אזור הנקרא סמי פריפריה, המתפקד כפריפריה עבור המרכז וכמרכז עבור הפריפריה. בסוף המאה ה-20, אזור זה יכלול, לדוגמה, את מזרח אירופה, סין וברזיל. כפי שנעמי קליין הראתה עם הדוגמה של סדנאות היזע בארצות מפותחות, מרכז, פריפריה וסמי פריפריה יכולים להתקיים בקרבה אחד לשני, באותו אזור גאוגרפי. אחת התוצאות של התפשטות המערכת העולמית היא המסחור של דברים, כולל עבודה אנושית: משאבים טבעיים, קרקע ויחסים בין-אישיים מופשטים מערכם המהותי והופכים לסחורות בשוק המכתיב את ערך החליפין שלהם. עבודתו של ולרשטיין עוררה גם ביקורת חריפה, גם מחוץ לחוגים נאו-ליברליים או שמרניים. היסטוריונים הראו שכמה מהנחותיו אינן נכונות מבחינה היסטורית, ואין ספק שוולרשטיין נטה להזניח את המימד התרבותי, בצמצמו אותו לאידאולוגיות רשמיות של מדינות, שמתגלות במהרה כסוכנויות של אינטרסים כלכליים בלבד. למרות זאת, התאוריה שלו מושכת עניין רב כיום מצד תנועות המתנגדות לגלובליזציה, החסרות ביסוס תאורטי יציב ואחיד, כמו זה שאפיין את תנועות הפועלים הקלאסיות של המאות ה-19 וה-20. ראו גם תאורית התלות קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ניו יורק: אישים קטגוריה:סוציולוגים יהודים אמריקאים קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה קטגוריה:סגל אוניברסיטת ייל קטגוריה:סגל אוניברסיטת מקגיל קטגוריה:סוציאליסטים אמריקאים קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1930 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2019	2024-02-09T17:12:17
פאלאס (מיתולוגיה)	פאלאס (יוונית עתיקה: Παλλάς), במיתולוגיה יוונית, היא דמות שנויה במחלוקת, שלא יודעים בבירור את מקורה, ואף את מינה. להלן שתי גרסאות נפוצות: על פי התאוגוניה של הסיודוס פאלאס הוא טיטאן, שהיה בנם של קריוס ואוריביה. אחיו הם אסטראוס ופרסס והוא היה בעלה של סטיקס. הוא היה אביו של זלוס, ניקה, קראטוס וביה (ייתכן גם של אאוס או סלנה). פאלאס היה אל החוכמה. פאלאס היה גם כינוי לאתנה, אשר לפעמים נחשבה לבתו. באגדה אחת, פאלאס ניסה לאנוס את אתנה; היא הרגה אותו והפכה את עורו לאאגיס. אאסון היה שמו של סוסו. בגרסה אחרת, פאלאס הייתה חברה למשחקים של אתנה, בתו של האל טריטון. יום אחד, כאשר פאלאס ואתנה התאבקו ביניהם, זאוס הופיע ביניהם עם אאגיס. פאלאס, מרוב פחד, שכחה להתחמק ממכה של אתנה ונהרגה. אתנה התאבלה על מות חברתה ובנתה לכבודה פסל בדמותה, הפלדיום . היא גם אימצה את שמה, ומכאן פאלאס אתנה. קטגוריה:טיטאנים קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי	2024-07-03T16:37:40
פאלאס (פירושונים)	פאלאס היא המילה הלועזית לארמון.	2023-04-16T16:42:34
משה צבי נריה	250px\|ממוזער\|הרב נריה עם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא שמאל\|ממוזער\|250px\|בניין הישיבה ההיסטורי כשבחזיתו הדקל ששתל הרב נריה (צולם ביום הלווייתו, 1995) 250px\|ממוזער\|הרב נריה לצד ישעיהו ברנשטיין (נואם)הרב משה צבי נריה (מנקין; כ"א בשבט ה'תרע"ג, 29 בינואר 1913 – י"ט בכסלו ה'תשנ"ו, 12 בדצמבר 1995) היה רב, חבר הכנסת ומחנך, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא. מכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות", בשל השפעתו על עיצוב הציבור הדתי לאומי. חבר הנשיאות המייסדת של איחוד הרבנים למען ארץ ישראל, כיהן כחבר הכנסת למשך קדנציה אחת מטעם המפד"ל. חתן פרס ישראל לשנת תשל"ח (1978) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, ופרס הרב קוק. תולדות חייו נולד בלודז' שבאימפריה הרוסית (כיום בפולין) לרב פתחיה מנקין ולרחל. למד תורה במינסק ובשקלוב. עלה לארץ ישראל בשנת ה'תר"ץ (1930) לאחר שהרב אברהם יצחק הכהן קוק סייע לו בהשגת סרטיפיקט. כשהגיע נקשר לרב קוק, לרב חרל"פ, ולרב צבי יהודה הכהן קוק. למד בישיבת מרכז הרב ובסמינר למורים "מזרחי". נמנה עם ראשי תנועת הנוער הדתי בני עקיבא ומנהיגה הרוחני של התנועה שנים רבות. ערך את ביטאון התנועה, "זרעים", וכתב מספר שירי תנועה ובהם אף את המנון התנועה. כתב שירים גם על עניינים אחרים כמו ירושלים, חטיבה 7, השואה ושירים אישיים. פעילותו בתנועת בני עקיבא לא הייתה לרוחו של הרב צבי יהודה קוק, ולכן נהג לכתוב מאמרים ולהרצות תחת שם העט "נריה" (על פי הפסוק "נר ה' נשמת אדם"). לימים עיברת את שמו ממנקין לנריה באופן רשמי. בשנות ה־30 שימש ככתב בעיתון "היסוד". בשנת 1939 (ה'ת"ש), ייסד במושב כפר הרא"ה את ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, ישיבת בני עקיבא הראשונה. הישיבה שילבה עבודת אדמה ולימודי קודש. כיהן בה כראש ישיבה ומורה לתלמוד ומחשבת ישראל. לימים, עקב דרישת ההורים, הוכנסו לישיבה לימודי תיכון על חשבון עבודת הכפיים בעידודו של שותפו לראשות הישיבה, הרב אברהם צוקרמן. הרב נריה התנגד למהלך זה ואף התבטא כי "יצמחו לי שערות על כף היד לפני שילמדו לימודי חול בישיבה", אך בדיעבד השלים עם מהלך זה. בעקבות ייסוד ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה יזם את הקמתן של ישיבות ואולפנות בני עקיבא נוספות בכל רחבי הארץ, וכך הפכה ישיבת כפר הרואה ל"אם ישיבות בני עקיבא". מרביתן של ישיבות בני עקיבא היו ישיבות ואולפנות תיכוניות, אך חלקן היו בתי ספר מקצועיים וישיבות הסדר. עם קום המדינה, החליטה הכנסת להכריז על יום ה' באייר כעל יום העצמאות וביקשה ליצוק ליום זה (בשיתוף הרבנות הראשית לישראל) גם תוכן דתי. הרב נריה חיבר אז את טיוטת נוסח התפילה המיוחד ליום העצמאות, אשר התקבל ברובו. לאחר מותו, הוציא הרב יעקב אריאל, באמצעות ישיבת רמת גן, את הסידור גואל ישראל המבוסס על הנוסח של הרב נריה. במהלך מלחמת העצמאות ליווה הרב נריה את חטיבה 7, בה היה ריכוז גדול של חיילים דתיים בגדוד 79, ואף חיבר שיר כהמנון החטיבה ('צהלי ורוני חטיבה 7', כיום שיר זה אינו משמש כהמנון החטיבה). במהלך מבצע חירם באוקטובר 1948 יצאה החטיבה מאזור צפת, וכבשה את חלקו המזרחי של הגליל העליון, כולל את אזור הר מירון. החטיבה התרכזה במהלך חורף 1948–1949 באזור הגליל העליון. בראשית 1949 ארגן הרב נריה אירוע הודיה המוני על הצלחות מלחמת העצמאות, בו השתתפו חיילים דתיים, תלמידי ישיבת כפר הרוא"ה, פדויי שבי ואחרים. מקום הכינוס נקבע לקבר הרשב"י במירון, ותאריך האירוע נקבע לז' באדר. בעקבות כינוס זה נקבעה מסורת של עלייה לקבר הרשב"י בז' באדר מדי שנה. היה חבר הנהלת התנועה למען ארץ ישראל השלמה. כיהן כחבר הכנסת בכנסת השביעית מטעם המפד"ל (1969–1973), והיה חבר בוועדת החינוך, התרבות והספורט. כשפרש מהכנסת, אמר שהייתה זו טעות שבכלל נכנס, כי בכנסת "אי אפשר שלא ללכלך את הידיים". כתב מספר רב של ספרים על הרב קוק שמהווים מעין ביוגרפיה שלו, תוך שהוא שוזר בהם סיפורים והגות משל הרב קוק. ב־1973 זכה בפרס החינוך של עיריית תל אביב. בשנת 1978 זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לקידומה ופיתוחה של החברה והמדינה. ב־1983 פרש מהמפד”ל והקים את תנועת מצ"ד. בשנת 1993 הקים, יחד עם הרב שאול ישראלי והרב אברהם שפירא, את הארגון "איחוד הרבנים למען ארץ ישראל", על רקע התנגדותם להסכמי אוסלו. בבחירות לכנסת ה-11 שובץ במקום ה-116 הסמלי מטעם מפלגת מורשה. נפטר בגיל 82, בי"ט בכסלו ה'תשנ"ו (12 בדצמבר 1995). קרוביו שעמדו ליד מיטתו לפני מותו מעידים שמילותיו האחרונות היו: קרא כמה פעמים בקול גדול, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" וסיים במילים "נתקדש כולנו". מילותיו האחרונות זכו לשני לחנים. ארכיונו האישי של הרב נריה הופקד בספרייה הלאומית בשנת 2022. הנצחתו על שמו נקראו היישוב נריה, שכונת נוף נריה בלוד ורחובות בירושלים, בפתח תקווה, בנתניה, בראשון לציון ועוד. כמו כן קרויים על שמו ישיבת הסדר "שדמות נריה" ביישוב שדמות מחולה, הישיבה הגבוהה "נתיבות נריה" בשומריה, "מרכז נריה" בקריית מלאכי, אולפנת נריה בדימונה, הגרעין התורני בקריית מלאכי, בתי ספר יסודיים ממ"ד "משואת נריה" במודיעין, "מורשת נריה" בגבעת שמואל, "חן נריה" בגוש עציון ו"נועם נריה" בבית שאן, חטיבת הביניים האזורית הר חברון בסוסיא, חטיבת הביניים "אורות נריה" בטבריה. כמו כן, בתי הכנסת "חזון נריה" ו"משכנות נריה" באלעד תיכון ישיבתי בשדות נגב נריה גם כן נקרא על שמו. על שמו קרויים גם "שבט" (מחזור) בתנועת הנוער בני עקיבא של ילידי תשמ"ב (1982), "שבט" (מחזור) בתנועת הנוער אריאל של ילידי תשס"ג (2003), והפרויקט ההתנדבותי "לאורו נלך". הוא ואשתו נבחרו כדמויות המופת של החינוך הממלכתי דתי לשנת תשע"ט. הוא זכה בפרס הרב בר שאול. משפחתו לרב נריה ולאשתו רחל שמונה ילדים: הרב אברהם יצחק – היה ראש הישיבה התיכונית 'תקות יעקב' בשדה יעקב וראש כולל אברכים בישיבת בני עקיבא במירון. נפטר בכ"ט באלול ה'תשמ"ה (1985) זאב – נשוי לגאולה לבית שמיר. הרב פתחיה – לימד בישיבת כפר הרא"ה. היה נשוי לעירית שלג. בנו הוא מאיר רובין (נריה), מנכ"ל פורום קהלת. הרב נחום – ראש מוסדות תורה מציון בירושלים. לשעבר ר"מ בישיבת הכותל. אסתר – נישאה לרב יהודה הלוי עמיחי. בנם, אחיקם עמיחי נרצח בפיגוע ירי בנחל תלם לאחר קרב יחד עם חברו דוד רובין מאירה – נישאה לרב ראובן נתנאל, ראש הישיבה לצעירים בשומריה ולשעבר רב היישוב עצמונה בגוש קטיף. צילה בראלי – אשת חינוך, בעיקר באולפנת צביה ירושלים, מאז פטירת אביה עסקה במורשתו ובדמותו, הוציאה לאור מספריו, וערכה את "שחר אורו" – ספר ביוגרפי על שנותיו הראשונות. הייתה נשואה לרב מרדכי אליהו בראלי, שלימד בישיבת חורב ובישיבת ירושלים לצעירים וכן דיין בבית דין לגיור (נפטר בתשע"א). כיום נשואה לנתן דרייפוס, ומתגוררת בבית אל. חיה – הייתה נשואה ליאיר מאיר (נפטר ט"ו בשבט התשפ"ד). בנם, רס"ן (במיל') דוד מאיר, קצין סיירת מטכ"ל, נפל בקרב בארי בשמחת תורה התשפ"ד. בן דודו הוא הרב משה צבי סגל. נכדו הוא הרב אריאל בראלי רב היישוב בית אל. מתלמידיו הרב פרופסור נחום רקובר – חתן פרס ישראל, ומבכירי חוקרי המשפט העברי בדורנו הרב חיים דרוקמן – ראש ישיבת אור עציון, ראש ישיבות בני עקיבא וראש מינהל הגיור במשרד ראש הממשלה לשעבר, חבר הכנסת לשעבר וחתן פרס ישראל הרב דב ליאור – רב יישוב בקריית ארבע וחברון וראש ישיבת ההסדר בקריית ארבע הרב בנימין אביעד – שימש כרב המועצה האזורית שפיר וכחבר מועצת הרבנות הראשית הרב זלמן ברוך מלמד – ראש ישיבת בית אל ורב היישוב בית אל ומייסד ועד רבני יש"ע בנו הרב נחום נריה – ר"מ לשעבר בישיבת הכותל וראש מוסדות תורה בציון בירושלים חתנו, הרב ראובן נתנאל – ראש ישיבת שומריה, מחבר הספר "אור לדור". הרב אפרים צוקרברג – ראש ישיבת תפארת צבי ירושלים הרב צפניה דרורי – רבה של קריית שמונה וראש הישיבה שם הרב חנן פורת – חבר הכנסת לשעבר הרב יעקב פילבר – מייסד ישיבת ירושלים לצעירים שליד מרכז הרב. מחבר ספרים רבים אודות תורת הרב קוק. לשעבר הרב של קיבוץ חפץ חיים הרב יהושע ויצמן ראש ישיבת ההסדר מעלות וראש ישיבות בני עקיבא. יונה גודמן – מזכ"ל בני עקיבא (לשעבר), ראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל, ומנהל חינוכי של רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא השופט צבי טל – שופט בית המשפט העליון בישראל, ויו"ר ועדת טל הרב יעקב אריאל – רב העיר רמת גן פרופסור דב לנדאו – פרופ' אמריטוס, לשעבר ראש המחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן ומפקח מרכז על הוראת ספרות ולשון עברית הרב ירחמיאל ויס – ראש ישיבת ירושלים לצעירים לשעבר הרב ברוך ויסבקר – ראש ישיבת בית מתתיהו בבני ברק מוסא ברלין – כליזמר ונגן קלרינט, הנחשב כבכיר הכליזמרים בישראל הרב אברהם פולק – מנהלה הרוחני של ישיבת סלבודקה בבני ברק הרב הראל כהן – ראש מכון נזר דוד ומנהל הוצאת מאבני המקום. הרב ד"ר יונה גודמן – סמנכ"ל חינוך, רשת ישיבות בני עקיבא מספריו לקריאה נוספת במשוך היובל: חמישים שנות תנועת בני־עקיבא בישראל תרפ"ט–תשל"ט, תנועת בני עקיבא בישראל יצחק רפאל, אנציקלופדיה של הציונות דתית (כרך ו'), מוסד הרב קוק, ירושלים מרדכי סער מרמורשטיין, אבי דור הכיפות הסרוגות, הרב משה צבי נריה, הגותו, פועלו ומקומו בעיצוב האתוס הציוני דתי, הדובדבן – הוצאה לאור, 2014 מאורות נריה שחר אורו – ספר ביוגרפי על שנותיו הראשונות חבלי ימית – הרב משה צבי נריה זצ"ל בין נטיעה לעקירה המחנך – לדמותו של הרב משה נריה זצ"ל לאורו נלך – חוברת זיכרון והדרכה קישורים חיצוניים הרב משה צבי נריה – מאמרים שיחות והספדים – באתר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא הרב משה צבי נריה, באתר תנועת בני עקיבא תולדות הרב נריה באתר ישיבת כפר הרא"ה (יש דפים נוספים באתר העוסקים ברב נריה ובמורשתו) הרב משה צבי נריה, ראיונות איתו על נושאים הקשורים בחייו. יום העצמאות, על חיבור נוסח התפילה ביום העצמאות (ור' הערה 28) כל הכתבות על הרב משה צבי נריה, באתר ערוץ 7 הערות שוליים קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית קטגוריה:אנשי העלייה החמישית קטגוריה:משפחת מנקין-נריה קטגוריה:בוגרי ישיבת מרכז הרב קטגוריה:בוגרי בית המדרש למורים מזרחי קטגוריה:בני עקיבא קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1978 קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל קטגוריה:זוכי פרס הרב קוק קטגוריה:ציונות דתית: אנשי חינוך קטגוריה:ציונות דתית: חברי כנסת קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המפד"ל קטגוריה:חברי אספות הנבחרים קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית קטגוריה:ראשי ישיבות תיכוניות קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל קטגוריה:רבני ישיבת כפר הרא"ה קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית קטגוריה:רבנים חברי הכנסת קטגוריה:רבנים שקראו לסרב לפקודת פינוי שטחים קטגוריה:תלמידי הראי"ה קוק קטגוריה:מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא: אישים קטגוריה:דמויות מופת של החמ"ד קטגוריה:כפר הרא"ה: אישים קטגוריה:אישים שעל שמם ישיבות בישראל קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל * קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1913 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1995 קטגוריה:זוכי פרס לעובדים בתחום החינוך העברי קטגוריה:אנשי חבר הרבנים שעל ידי הפועל המזרחי	2024-10-05T18:12:49
אולטרה סגול	REDIRECT על-סגול	2007-08-18T16:35:50
דגל קובה	דגל קובה אומץ ב-20 במאי 1902. הדגל כולל חמישה פסים אופקיים שלושה כחולים ושנים לבנים, משולש אדום צמוד לתורן ובתוכו כוכב לבן. הדגל עוצב לראשונה בשנת 1849 בעבור תנועת השחרור אשר נאבקה לשחרורה של קובה משלטון ספרד. הדגל הונף לתקופה קצרה בשנת 1850 אך זכה למעמד חוקי רק בשנת 1902 עם קבלת העצמאות של קובה מידי ארצות הברית. הוא שייך למשפחת דגלי הכוכבים והפסים, הדגל מכונה "אסטרייה סוליטריה" (Estrella Solitaria), או דגל "הכוכב הבודד". היסטוריה וסמליות בעודו נלחם נגד הכתר הספרדי עם צבאות המורדים של ונצואלה, נרסיסו לופז עבר מעיר הולדתו קראקס להוואנה, קובה. מעורבותו בתנועות אנטי-קולוניאליות אילצה אותו לצאת לגלות. בשנת 1849, הוא עבר לניו יורק סיטי, ארצות הברית, שם המשיך לקדם את רעיון העצמאות של קובה. המשורר מיגל טאורבה טולון עיצב את הדגל יחד עם לופז, בהתבסס על סיפור החזון של לופז. אמיליה טאורבה טולון, אשתו של מיגל, תפרה את הדגל הראשון. לופז וטולון, יחד עם חוסה אניסטו איזנגה בורל, אחיינו חוסה מריה סנצ'ז איזנגה, סירילו וילאוורדה וחואן מנואל מסיאס, הסכימו על העיצוב הסופי של דגל קובה: שני פסים לבנים, שלושה כחולים, משולש אדום, וכוכב בודד. שלושת הפסים הכחולים מייצגים את שלושת המחוזות שלהם, קובה הייתה מחולקת באותה תקופה; הלבן מייצג את טוהר המטרה הפטריוטית; והמשולש האדום הוא סמל לכוח, התמדה, והשפעות מסוניות (משולשים הם סמלים מסוניים לשוויון ונמצאו במספר דגלים אחרים באימפריה הספרדית לשעבר). לופז השתמש באותו דגל בשנת 1850 כדי לבצע את ניסיון ההפיכה שלו לשחרור קובה משלטון ספרד, שהסתיים בכישלון והוצאתו של לופז להורג. העיירה החופית קארדנס הייתה העיר הראשונה שראתה את דגל הכוכב הבודד מונף ב-19 במאי 1850, בעת כיבוש העיר על ידי המורדים הקובנים." שנה לאחר תחילת מלחמת עשר השנים, האספה המכוננת הראשונה של הרפובליקה של קובה התכנסה תחת נשק בגואימרו, מחוז קמגוואי. הדיון התמקד בשני דגלים בעלי סמליות רבה, הדמחגואה - שהיה דומה מאוד לדגל צ'ילה - שנוצר על ידי קרלוס מנואל דה ספדס כדי לפתוח במלחמת העצמאות, ודגל הכוכב הבודד של לופז. האחרון נבחר מכיוון שלופז עשה את הצעד הראשון לחירות קובה. דגל הדמחגואה לא נזרק, אלא הוצב בישיבות בית הנבחרים ונשמר כחלק מהאוצר הלאומי. בבוקר ה-20 במאי 1902, היום בו קובה הפכה רשמית לרפובליקה עצמאית, הגנרליסימו מקסימו גומז זכה בכבוד להניף את הדגל על תורן הדגלים של מבצר שלושת המלכים של מורו, בהוואנה; ובכך חתם במעשה זה את סופה של המהפכה הקובנית, את סיום המאבק לעצמאות קובה, ובו זמנית הצדיק את ההקרבה שכה רבים הציעו כדי להפוך חלום זה למציאות. היסטוריה של דגל קובה שמאל\|ממוזער\|דגל הפרלמנט של קובה ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים קובה קטגוריה:קובה: סמלים לאומיים קובה קובה קובה קובה	2024-09-16T05:10:07
דגל קולומביה	דגל קולומביה (בספרדית: Bandera Nacional de la República de Colombia, הדגל הלאומי של הרפובליקה של קולומביה) הוא דגלה הלאומי של קולומביה אשר משמש, לצד המנון המדינה וסמלה כסמל הלאומי. הדגל מורכב מטריקולור של הצבעים צהוב, כחול, ואדום, המסודרים בפסים אופקיים. שטחו של הפס הצהוב תופס את חצי הדגל העליון, בעוד הפס האדום והפס הכחול, השווים זה לזה בגודלם, תופסים ביחד את שטח המחצית התחתונה של הדגל. הדגל הקולומביאני מבוסס על דגל תנועת המאבק נגד השלטון הספרדי בדרום אמריקה שהונהגה על ידי פרנסיסקו דה מירנדה וסימון בוליבר. הדגל הפך לדגלה של רפובליקת קולומביה הגדולה, ולאחר שאקוודור וונצואלה פרשו ממנה ב-1830, השתמשו באותו הדגל, בשינויים קלים, כל אחת משלוש המדינות החדשות. הדגל הנוכחי אומץ על ידי קולומביה רשמית ב-26 בנובמבר 1861. הצבע הצהוב מסמל את הזהב שבמדינה, הכחול מסמל את הנהרות, הים והשמיים, והאדום מסמל את הדם של התושבים שנלחמו על עצמאותם. ראו גם קישורים חיצוניים קולומביה (מדינה), דגל קטגוריה:קולומביה: סמלים לאומיים קולומביה קולומביה	2021-08-15T02:43:03
קרינה אולטרה סגולה	הפניה על-סגול	2008-04-16T13:24:20
תת-אדום	ממוזער\|330px\|קרינה תת-אדומה – האזור הדהוי באדום כפי שמיוצג בספקטרום הקרינה האלקטרומגנטית שמאל\|ממוזער\|250px\|תמונה של כלב קטן שצולמה בעזרת שימוש באור תת-אדום עם סולם טמפרטורה. לפי סולם הצבעים של התמונה, הצהובים-כתומים הם חמים (אזור העין, האוזניים והפה למשל), וכחולים-סגולים הם קרים (פרווה). במצלמות תרמיות ניתן להפוך את סולם הצבעים. לדבר אין השפעה על המדידה וההצגה, כיוון שסולם הצבעים עצמו הוא שרירותי ונועד לצורכי דימוי. קרינה תת-אדומה או אינפרא-אדומה היא קרינה אלקטרומגנטית שאורך הגל שלה ארוך משל האור הנראה, אך קצר משל קרינת מיקרוגל. מקור השם "אינפרה-אדום" במילה הלטינית infra, שמשמעותה "מתחת", שכן התדר של הקרינה נמצא מתחת לזו של אור אדום. אורכי הגל הכלולים בתחום מוגדרים בדרך כלל כאלה שבין 750 ננומטר (קצה גבול הראיה האנושית) ועד כ-30,000 ננומטר (30 מיקרון) (גבול תדרי קרינת טרה-הרץ). כל עצם על פני כדור הארץ, ובפרט גוף האדם ובעלי חיים, פולטים קרינת חום בתחום זה, כיוון שלפי חוק פלאנק, זהו תחום התדרים אותו פולט גוף שחור הנמצא בטמפרטורה של כמה עשרות מעלות צלזיוס. זו הסיבה שמצלמות תת-אדום פועלות היטב גם בלילה, ללא קשר למקור תאורה חיצוני. גם לבעלי חיים מסוימים (כגון נחשים) יש חיישנים המסוגלים "לראות" את הקרינה. לקרינה תת-אדומה ישנם שימושים רבים בטכנולוגיה, החל ממצלמות הרואות ביום ובלילה, דרך תקשורת בין מכשירים, ועד לחימום. היסטוריה את הקרינה התת-אדומה גילה האסטרונום הבריטי ויליאם הרשל בשנת 1800, עת ערך ניסוי בו הצמיד מדחום כספית למנסרה שמפצלת אור לבן לאלומות אור בצבעים שונים. כאשר בדק את הטמפרטורה שמדד המדחום, כתוצאה מהצבעים הפוגעים בו, גילה שגם מעבר לאלומת האור האדום הנשבר דרך המנסרה, עלתה הטמפרטורה במדחום, אף שלא נראה שם אור בצבע כלשהו. תת-חלוקות של הספקטרום התת-אדום קיימות מספר חלוקות נפוצות של הספקטרום התת-אדום, על פי התחומים השונים שמשתמשים בקרינה. התחומים השונים נגזרים מתוך החלונות האטמוספיריים (ראו איור) ומתוך הטכנולוגיות שמשמשות ליצירת גלאים. חלוקת ה-CIE על פי המונחון של , הספקטרום מתחלק לשלושה תת-תחומים: IR-A או תת-אדום קרוב (NIR): 750 עד 1,400 ננומטר (0.75-1.4 מיקרון), תחום שנקבע על פי בליעת אור באטמוספירה על ידי אדי מים שהיא נמוכה בתחום זה. התחום משמש בסיבים אופטיים עקב הבליעה הנמוכה בתחום זה של הסיליקה ממנה הם עשויים. התחום משמש גם לאמצעי ראיית לילה. מוליך למחצה מסוג סיליקון רגיש עד אורך גל מרבי של 1,100 מיקרון, אם הוא מיוצר באופן מתאים. IR-B או תת-אדום קצר (SWIR): 1,400 עד 3,000 ננומטר (1.4 עד 3 מיקרון). תחום 1,530 עד 1,560 הוא התחום הדומיננטי בתקשורת סיבים אופטיים לטווח רחוק, עקב הבליעה הנמוכה ביותר של הסיליקה. בתחום זה רגיש המוליך-למחצה מסוג InGaAs (אינדיום-גליום ארסניד). IR-C: 3 עד 1,000 מיקרון (0.003 עד 1 מ"מ). ניתן לחלק אותו לתת-תחומים: תת-אדום בינוני (MWIR) או ביניים (IIR): 3-8 מיקרון. תחום 3–5 מיקרון מתוכו הוא חלון אטמוספירי המשמש לטילים מונחי חום, בעיקר כאלו המתבייתים על גזי הפליטה של מטוסי סילון, ומאפשר גם תמונה של עצמים סביב טמפרטורת החדר. בתחום זה משמשים גלאי אינדיום-אנטימוניד (InSb). תת-אדום ארוך (LWIR) או ביניים (IIR): 8-15 מיקרון. תחום זה משמש לתמונות חום. בתחום זה הגלאים הם לרוב גלאים בולומטריים (ראו בהמשך). תת-אדום ארוך מאוד (VLWIR): 15-30 מיקרון. חלוקה פחות מוכרת אך נפוצה בטכנולוגיה המיועדת למעבר מרחקים גדולים באטמוספירה. תת-אדום רחוק (FIR) או ביניים (IIR): 15-1,000 מיקרון. תחום זה חופף את תחום קרינת טרה-הרץ אשר מטופלת לעיתים בתחום התת-אדום ולעיתים בתחום המיקרוגל. חלונות אטמוספיריים שמאל\|ממוזער\|250px\|העברה אטמוספירית בתחום התת-אדום. ניתן לראות את החלונות האטמוספיריים, 8-14 מיקרון לדוגמה בגובה פני הים, ישנם תחומים של אורכי גל אשר עוברים מרחקים גדולים באטמוספירה, ואחרים הנבלעים לאחר מטרים בודדים או עשרות מטרים. החלונות העיקריים הם: NIR+SWIR: מהאור הנראה ועד ל-2.5 מיקרון – העברה גבוהה ברוב התחום, עם פסי בליעה משמעותיים סביב 1.4 ו-1.9 מיקרון. MWIR: מחולק לשני חלונות העברה: 3-4 ו-4.5-5.5 מיקרון. לרוב מצלמות פועלות ברציפות בכל התחום. תחום זה מחולק לשנים על ידי פס בליעה משמעותי של פחמן דו-חמצני סביב אורך גל של 4.2 מיקרון. לפס בליעה זה השפעה על ההתחממות הגלובלית באמצעות אפקט החממה. LWIR: פס העברה רציף בתחום 8–13 מיקרון, מלבד בליעה בפס צר סביב 9.5 מיקרון. VLWIR: פס מקוטע מאוד המורכב מהעברות ובליעות צרות לסירוגין, בין 16–28 מיקרון. הערכים שלעיל הם מקורבים בלבד, שכן העברה תלויה במרחק אשר הקרינה עוברת באטמוספירה. לדוגמה, ברוב השימושים הכוללים העברה במטרים ספורים בלבד (לדוגמה מצלמה בתוך חדר) תחום אורכי הגל המתאים גדל בהרבה. העברה באטמוספירה תלויה גם בהרכב המדויק של האטמוספירה. לדוגמה, ההעברה תלויה באופן משמעותי בלחות הנמצאת באוויר (לחות גבוהה מורידה את ההעברה), ובראות אטמוספירית באופן כללי (המצאות אובך, גשם וכו'). מאפייני תמונות תת-אדום כאשר צופים בעצם מסוים, הקרינה שנצפית בגלאי היא סכום הקרינה שנפלטת מהעצם (הפליטה העצמית) והחזרה של קרינת הסביבה מהעצם. על פי חוק פלאנק עבור גוף שחור, עצם חם יותר פולט קרינה רבה יותר. חוק זה נכון עבור מרבית הגופים בטבע ומעשה ידי אדם (אם כי קיימות נורות כגון LED אשר פולטות קרינה עם אופי שונה לחלוטין). עוצמת הקרינה הנקלטת בגלאי גדלה לכן עם הטמפרטורה של הסביבה ושל העצם הנצפה. פליטה עצמית תלויה בטמפרטורת החומר אך גם בתכונות החומר ופני השטח שלו. את התכונות הללו מכמתים בגודל שנקרא אמיסיביות ומסומן באות , התלוי באורך הגל, טמפרטורת העצם ופני השטח שלו (גם ברמת הליטוש). בנוסחה, סך הקרינה מהעצם היא , כאשר היא קרינת העצם ו- היא קרינת הסביבה. תת אדום בינוני ורחוק: "צילום חום" שמאל\|ממוזער\|250px\|קרינה תת-אדומה – תצלום של שתי נערות עבור מרבית העצמים הטבעיים, וגם עבור עצמים מלאכותיים (מלבד משטחים מלוטשים) האמיסיביות קרובה מאוד ל-1 (לרוב מעל 0.9). בתמונה בתת-אדום מעל 3 מיקרון, מרבית הקרינה מגיעה מפליטה עצמית של העצמים, ולא מהחזרת אור הסביבה (בתנאי סביבה רגילים), מכיוון שפליטת הסביבה דומה בעוצמתה לפליטת העצם, והאמיסיביות קרובה ל-1: כלומר הגוף בולע את מרבית הקרינה שמגיעה אליו, והקרינה ממנו נובעת מהפליטה העצמית. לכן תמונה באורכי גל כאלו נקראת גם תמונת חום, וגלאים הפועלים בתחום נקראים גם גלאי חום. במקרים רבים עוצמת הקרינה מתכונתית בקירוב לטמפרטורת העצם, ואת הקרינות בנוסחה למעלה מחליפים בטמפרטורות: . יש לשים לב: תופעה זו נכונה בטמפרטורות הנפוצות בעולם, שהן החל מכמה מאות מעלות מתחת לאפס צלזיוס ועד כמה מאות מעלות צלזיוס. בכמה מאות מעלות גם תמונת אינפרה אדום קרוב תורכב ברובה מפליטה עצמית. את המאפיינים הללו אפשר לראות בתמונה משמאל: הנשים חמות יותר מהסביבה, ואזורי הפנים ובייחוד העיניים חמים יותר משאר הגוף, למשל הבגדים והשער שהם מבודדי חום. אותם המאפיינים נראים גם בתמונת הכלב שלמעלה. תת-אדום קרוב תמונת תת-אדום קרוב מורכבת ברובה מהחזרת אור הסביבה מעצמים, כי הפליטה העצמית של עצמים בטמפרטורת החדר נמוכה מאוד ביחס למקורות תאורה: ביום השמש; בלילה הירח, אור כוכבים ואורות מלאכותיים. תמונת תת-אדום קרוב לכן תהיה שונה לחלוטין מתמונת תת-אדום רחוק שהיא תמונת חום. למרות זאת, תמונת תת-אדום קרוב היא דומה לתמונת אור נראה במאפייניה הכלליים, אך שונה, מכיוון שעצמים שונים מחזירים יותר או פחות באופן משמעותי. למשל פנים של בני אדם יהיו כהים תמיד (ללא קשר לצבע העור המקורי) והשער לבן תמיד. בטבע בעלי חיים שונים מסוגלים לקלוט תדר תת-אדום. טורפים שונים, כגון העכסנים, משתמשים בראייה בתחום התת-אדום למעקב אחר חום הגוף של טרפם גם בשעות הלילה, או כשהטרף מסתתר בסבך. גלאי תת-אדום הגלאים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: גלאים פוטו-וולטאים – הם צימוד מוליכים למחצה שהוא צומת PN. חלקיק אור (פוטון) שפוגע באזור הצומת יוצר זרם, שנמדד והופך לתמונה. גלאי פוטו-וולטאי בתחום הת-אדום יכול לפעול רק בטמפרטורה נמוכה מאוד, אחרת התמונה "טובעת" ברעש גדול מאוד שנובע מפליטת הסביבה של הגלאי ומהגלאי עצמו. לכן גלאים כאלה דורשים קירור עמוק מאוד עד לטמפרטורות של 200 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. גלאים בולומטריים – גלאים בעלי התנגדות שמשתנה עם שינוי הטמפרטורה. הקרינה שפוגעת בגלאי גורמת להתחממותו ולכן לשינוי ההתנגדות שלו, שאותה מודדים ומתרגמים לטמפרטורה. התקנים רגישים מאוד מסוג זה שמשמשים בחקר קרינת רקע קוסמית, הם גלאים מוליכי על בטמפרטורה שהיא על גבול המעבר בין מוליך רגיל למוליך על. במצב זה כל שינוי זעיר בטמפרטורה גורם לשינוי גדול מאוד בהתנגדות. גלאים כאלו פועלים כאמור בטמפרטורת המעבר שהיא לרוב נמוכה מאוד, מעלות קלווין בודדות בלבד, ונדרשים למערכת קירור מאסיבית. התקנים רגישים פחות מסוג זה משמשים לתמונות בתחום 8–14 מיקרון. איכות הגלאי נקבעת בעיקר לפי רגישותו, שנמדדת בהפרדת הטמפרטורה שלו, שנקראת NETD – ‎(Noise equivalent Temperature Difference)‎ – כלומר רעש הגלאי כפי שנמדד ביחידות טמפרטורה. זהו בקירוב הפרש הטמפרטורות המינימלי שניתן להבחנה, וככל שהוא נמוך יותר הגלאי רגיש יותר. גלאים בולומטריים רגילים מגיעים לכמה מאיות של מעלה קלווין, בעוד גלאים מוליכי-על מגיעים למיליוניות של מעלה. גורם נוסף חשוב המשפיע על איכות הגלאי הוא זמן התגובה שלו – גלאי טוב הוא בעל זמן תגובה קצר יותר. שימושים יישומים אזרחיים ממוזער\|נורת לד של שלט רחוק בזמן פעולה, קורנת בתחום תת-אדום. צולמה במצלמה דיגיטלית / פלאפון, ללא מסנן מתאים.תקשורת בין מכשירים – תקשורת בין שלט רחוק למכשיר שהוא מפעיל (מכשיר טלוויזיה וכדומה) נעשה באמצעות קרני תת-אדום. העברת מידע נעשית בדרך הזו, גם בין מכשירי טלפון ניידים ומחשבי כף יד ובין התקנים נוספים, לצורך העברת מידע ממכשיר למכשיר, כך למשל אפשר בטלפונים חכמים להעביר קבצים ממכשיר למכשיר בלחיצת מקש. שלטי הטלוויזיה הראשונים שייצרה חברת זנית, היו מבוססים על אור רגיל, מה שגרם לבעיות לא מעטות, כי הדלקת אור רגילה הייתה מפעילה את הטלוויזיה. תרמוגרפיה הנדסית – בדיקה לא הורסת באמצעות מצלמת תת-אדום מיוחדת, ניתן להבחין בכשלים בבניה, בעיות ניקוז, פיצוץ בצינורות וכדומה. מדידת מרחק – מדידת מרחק של עצמים נעשית באופן שגרתי במצלמות אוטו רפלקס. כיבוי אש – כבאים עושים שימוש במצלמות תרמיות בחדרים אפופי עשן, כמו כן, נעשה שימוש לאחר הכיבוי לאיתור נקודות חמות מאחורי קירות, שעלולות לחדש את השריפה לאחר שכובתה. עכבר מחשב – דגמים המכונים "אופטו-מכניים" משתמשים באור תת-אדום כדי למדוד את מידת התנועה של גלגלים, המסובבים על ידי הכדור שבבסיס העכבר. גם בחלק מהדגמים האופטיים נעשה שימוש באור תת-אדום כדי לשפר את מידת הדיוק של העכבר. תקשורת אופטית – בקווי תקשורת העושים שימוש בסיבים אופטיים, מועבר האות באור תת-אדום. חממות – בחקלאות משתמשים בקרינה התת-אדומה על מנת לחמם את הגידולים. בחממה הבנויה ממראות נכנסת הקרינה בתדירות גבוהה יחסית. המראות משמשות עצם שקוף לתדירות גבוהה, ועצם אטום לתדירות נמוכה. ולכן הקרינה נכנסת, בפנים עוברת הקרינה תמורה, ותדירותה יורדת והיא לא יכולה לצאת, וכך היא נשארת בפנים ומחממת את האוויר. מנורת תת-אדום משמשת לחימום מזון, ובעלי חיים (לרוב בעלי דם קר). אסטרונומיה – תצפיות אסטרונומיות מבוצעות באורכי גל רבים, כולל בתת-אדום. ישנם יישומים בהם יש יתרון לתצפית בתת-אדום על פני תצפית בתחום הנראה, כמו תצפית דרך ענני אבק בין כוכבי (למשל, אל ליבת הגלקסיה) או שימוש באופטיקה אדפטיבית. יישומים צבאיים ראיית לילה – שימוש נעשה בקרינה התת-אדומה ביישומים צבאיים לראיית לילה. מכיוון שחום הגופים שונה, מצלמות תת-אדום מסוגלות להמיר את הפרשי החום השונים לתמונה. וכך ניתן לראות תמונות שלא ניתן לראות באור רגיל, למשל אדם שמסתתר מאחורי שיח או מנוע מכונית מותנע. הנחיה – כלי נשק מונחים תת-אדום. טילים מונחי תת-אדום מתבייתים על חתימות חום. וכך טיל הנורה לכיוון כללי של מטרה חמה, כמו מטוס או רכב, יכול להתביית אל מנועו. כך למשל טילי כתף מונחי תת-אדום אמורים להתביית על המפלטים הלוהטים של מנועי סילון. אמצעי נגד מוכר, הוא הנור שפולט מטוס קרב, כדי לשבש את ההתבייתות של הטילים עליו. חומרים לאופטיקה של תת-אדום זכוכית וגם גלגל העין אינם מעבירים אור תת-אדום רחוק. חומרים שקופים בתחום הזה הם גרמניום, יהלום, סולפיד האבץ (Zinc sulfide), סלניד האבץ (ZnSe), ואף מלח בישול. חומרים השקופים לתת-אדום בינוני (כולל אור נראה) הם ספיר, ספינל (magnesium aluminate spinel) ואלומיניום אוקסי-ניטריד (AlON). ראו גם על-סגול (אולטרה סגול) IrDA IRST (מערכת חיפוש ועקיבה תת-אדומה) – מערכת לגילוי ועקיבה אחר עצמים הפולטים קרינת תת-אדומה כגון מטוסי סילון ומסוקים תקשורת אופטית קישורים חיצוניים תרמוגרפיה תת-אדומה בפורטל בנה ביתך הערות שוליים קטגוריה:הספקטרום האלקטרומגנטי	2024-08-01T03:41:03
אינפרה אדום	REDIRECT תת-אדום	2007-07-26T10:57:46
הרוזן ממונטה כריסטו	שמאל\|ממוזער\|200px\|האי מונטה כריסטו בים הטירני הרוזן ממונטה כריסטו (בצרפתית: Le Comte de Monte-Cristo) הוא ספר מאת אלכסנדר דיומא האב, הנחשב על ידי רבים לטוב שבספריו. כמו ביצירות אחרות של דיומא, לקווי העלילה תרם סופר הצללים אוגוסט מקה. כתיבת הספר הושלמה בשנת 1844 והוא יצא לאור כסדרה בת 18 חלקים בשנים שלאחר מכן. עלילת הספר עובדה לעשרות אופרות, סרטים, הצגות, סדרות טלוויזיה ואנימה. תקציר העלילה עלילת הספר מתרחשת בעיקרה בצרפת ובאיטליה בשנים 1814–1838, על רקע סוף תקופתו של נפוליאון בונפרטה. הספר עוסק בנושאים של צדק, נקמה וגמול. הספר מגולל את סיפורו של אדמונד דנטס, מלח צעיר ומבטיח בן העיר מרסיי, העומד להינשא לאהובתו ולהתמנות לרב-חובל של ספינת סוחר, אך בהצלחותיו הביא על עצמו את שנאתם וקנאתם של מספר אנשים: פרננד מונדנגו המאוהב בארוסתו מרסדס, רואה חשבון בשם דנגלאר המתחרה על תפקידו של דנטס בספינה, ושכנו קאדרוס אשר חמד את רכושו; התקופה היא בעת מלכותו של לואי השמונה עשר, כאשר נפוליאון בונפרטה שוהה בגלותו באי אלבה טרם הרסטורציה, וכך מופלל דנטס על ידי אויביו בקשר פוליטי להשבת נפוליאון לשלטון. מזימתם צולחת, ודנטס נשלח למאסר במצודת איף לשארית חייו, לאחר שווילפור, השופט-חוקר שבפניו הובא דנטס, פסק לו גזר דין של מאסר עולם כשהבין כי אם ישחרר את דנטס החף מפשע, יגרום לכך שבמקומו יופלל אביו של וילפור, מהפכן בשם נוארטייה, השואף באמת להשיב את נפוליאון לשלטון. בכלא פוגש דנטס אסיר נוסף, שהיה איש דת לפני מאסרו, והופך לידידו ולמורהו. בעזרת אב המנזר הכלוא מצליח דנטס לרכוש השכלה וגינוני כבוד, ואף מגלה את הסיבה לכליאתו: מרמתם של וילפור, פרננד, ודנגלאר. לאחר זמן מה בו נעלמו עקבותיו של דנטס, נישאת מרסדס אהובתו לפרננד. לאחר ארבע עשרה שנים בכלא מת ידידו הכומר, אך קודם מותו הוא מגלה לדנטס את מיקומו של אוצר אדיר, המצוי על האי הזעיר מונטה כריסטו שבים הטירני. דנטס מצליח להימלט מהכלא על ידי התחזות לגופת חברו המת, המושלכת הימה, משם שוחה דנטס אל מקום מבטחים. לאחר שחרורו מוצא דנטס את המטמון שהופך אותו לעשיר מופלג למשך כל ימי חייו, ולאחר צאתו ממונטה כריסטו עוטה דנטס על עצמו שלל זהויות שונות, כשהמקיפה שבכולן היא דמותו בתור "הרוזן ממונטה כריסטו", על מנת לנקום ולפגוע בכל אלה שהשליכו אותו לכלאו. מהאידיאליסט הצעיר שהיה, הופך דנטס לאדם תקיף, חסר מעצורים, שרואה עצמו כשופט עליון מטעם האלוהים, ומציב לעצמו כמטרה עליונה לגמול לידידיו ולאלו שעזרו לו, ולנקום באלו שפשעו נגדו. לאחר שגמל טובה עם אילו שעזרו לו בחייו הקודמים, ועם צאתו למסע הנקם באויביו הוא אומר לעצמו: לכל אחד מאויביו פורש הרוזן ממונטה כריסטו רשת בצורה איטית ומחוכמת, כך שאותם אנשים ייענשו לא בשל הפשע שביצעו נגד דנטס, אלא בגלל חטאים אחרים שבקופת השרצים שלהם. דנטס מצליח במשימתו, ובאמצעות תכסיסיו הנחושים בא המוות על קאדרוס, משפחתו של פרננד נהרסת ובעקבות כך הוא שם קץ לחייו, וילפור יוצא מדעתו לאחר מות אשתו, בנו, חותנו וחותנתו, ודנגלאר נשבה על ידי אנשיו של הרוזן ומשוחרר לאחר שהוא יורד מנכסיו וכבודו נתבזה. בדבריו למרסדס אהובתו, שנישאה לגדול שבאויביו, מסביר מונטה כריסטו מדוע הוא רואה לעצמו את ההצדקה לנקום באויביו ואף בכל משפחותיהם: אולם מרסדס משיבה לו: מונטה כריסטו מבין את האמת שבדבריה, ונמנע מלפגוע במשפחתו של פרננד, ומתמקד רק בנקמה באויביו עצמם. הדמויות הרוזן ממונטה כריסטו (בצרפתית: Le Comte de Monte Cristo), לשעבר אדמונד דנטס. מלח שהופלל על ידי שלושה אנשים שחמדו את ארוסתו, כספו ומעמדו - פרננד, קאדרוס ודנגלאר, בהתאמה - והושלך לכלא לשארית חייו בעקבות מרמתו של אדם רביעי (וילפור). במשך כעשור שהה במצודת איף ולאחר בריחתו ראה לעצמו הכרח לנקום בכל אלה שפשעו נגדו, ולהרוס את חייהם. הוא משתלב היטב בחיים הפריזאיים ונכנס לחייהם של אויביו. בתחכום רב הוא פוגע בהם, מבזה ומאמלל אותם אט אט, עד הרס מוחלט של חייהם. גספר קאדרוס (Gaspard Caderousse) - מקושרי הקשר נגד דנטס, אך שלא כמו שני חבריו שהרוויחו מהעניין, הוא נותר עני. הוא סוחט את הגנרל דה מורסרף שיפרסם את דבר העבירה שעשו יחד אם לא "יסתום לו את הפה בזהב" כדבריו. נאשם בפלילים, נכלא והיה שותפו לתא של אנדריאה קאוואלקנטי. שניהם ברחו יחד וקאדרוס ניסה לשדוד את ביתו של הרוזן ממונטה כריסטו, ומשנתפס ונמלט מהבית, ארב לו אנדריאה ודקר אותו למוות. בדקותיו האחרונות נחשפו בפניו פניו האמיתיות של הרוזן - אדמונד דנטס. מקסימיליאן מורל (Maximilien Morrel) - ידידו הטוב של מונטה כריסטו, בנו של בעל הספינה שהעסיק את דנטס, אהד אותו ורצה לקדם אותו לתפקיד בכיר. מונטה כריסטו אינו מגלה לו את זהותו, אך מתייחס אליו כבנו. מקסימיליאן מתאהב בוולנטין דה וילפור, וקשה לו לסבול את העובדה שאצילים אינם אוהבים את ארוסותיהם, אלא מתחתנים עמן רק לצורכי חיזוק קשרי הוריהם. למען אושרו עושה מונטה כריסטו מאמצים להציל את וולנטין ממוות. הוא מביים את מותה, וכולם מתאבלים עליה כולל מקסימיליאן, שרוצה לסיים את חייו. הרוזן מניא אותו מלעשות זאת ומבטיח לו שייתן לו סיבה לחיות. בסוף הספר מביא הרוזן את וולנטין ואת מקסימיליאן לאי מונטה כריסטו, מאחד ביניהם, ואז עוזב ומשאיר להם מכתב בו הוא מוריש להם את כל הונו העצום. הגנרל הרוזן פרננד דה מורסרף (Fernand de Morcrerf) - לשעבר פרננד מונדגו, קטלוני עני שהיה מאוהב במרסדס, ארוסתו של דנטס, ולאחר הפללתו נשא אותה לאישה. מאוחר יותר זכה בתואר אצולה. מונטה כריסטו הופך אותו אט אט לאדם אומלל ועזוב ולאחר ששפחתו של דנטס חושפת בפומבי שהוא מכר אותה לעבדות, הוא מתאבד. הרוזנת מרסדס דה מורסרף (Mercédès de Morcerf) - נולדה בכפר קטלוני והייתה ארוסתו של אדמונד דנטס. התחתנה עם פרננד מונדגו בעקבות מותו לכאורה של דנטס. הוויקונט אלבר דה מורסרף (Viscount Albert de Morcerf) - בנו של הגנרל פרננד דה מורסרף. מאורס לאייז'ני דנגלאר, אך אינו מודה שהוא אוהב אותה עד שאירוסיהם מתבטלים. התפתה על ידי מונטה כריסטו להתמודד מולו בדו-קרב, אך חזר בו כשהבין כי אביו אינו אלא האדם שהפליל את מונטה כריסטו על לא עוול בכפו. הברון פרנץ דה קסנל ד'אפיניי (Baron Franz d'Epinay) - חברו הטוב ביותר של אלבר דה מורסרף. הברון ז'וליאן דנגלאר - (Baron Jullian Danglars) - שירת בספינתו של דנטס, ולאחר הפללתו הצליח בחייו ונעשה לבנקאי החזק ביותר בצרפת. חמדן ותאב בצע מעל לכל, ולא אכפת לו גם אם קרוביו נפגעים מחמדנותו. רואה בנישואי בתו אייז'ני רק כלי נוסף להגדלת עושרו. הברונית הרמיין דנגלאר - אשתו של דנגלאר ואמה של אייז'ני. הכל יודעים כי מאהבה הוא לוסיין דבריי, אך בסתר משמש גם וילפור כמאהב שלה, והיא אמו האמיתית של אנדריאה קאוואלקנטי. מדמואזל אייז'ני דנגלאר (Eugénie de Danglars) - בתם של בני הזוג דנגלאר. ז'ראר דה וילפור (Gérard de Villefort) - השופט בעל הסמכות העליונה בפריז. פסיקותיו ידועות לכל כנוקשות שאין בהן ממידת הרחמים כלפי הנאשמים. מקפיד שיקראו לו בתואר "התובע הכללי" ותמיד מתהלך במבט זועף ונחרץ. מאחורי החזות המחוספסת הזו, מסתתר אדם פאסיבי, שמנסה באופן תמידי להשתחרר מצלו של אביו נוארטייה, שהיה מהפכן נמרץ ומידידיו של נפוליאון. וילפור הוא אלמן שנישא בשנית להלואיז. אב לשלושה: ולנטין (מאשתו הראשונה), אדואר (מהלואיז), ובנדטו, הוא אנדריאה קאוואלקנטי (ילד בלתי חוקי שלו ושל הרמיין דנגלאר). לצורך הגנה על כבודו, שפט שלא בצדק את אדמונד דנטס למאסר במצודת איף, על אף שהיה דנטס חף מפשע. הלואיז דה וילפור (Héloïse de Villefort) - אשתו השנייה של ז'ראר, אמא לאדואר ואמא חורגת לוולנטין. מקנאה בבתה החורגת, על שהיא יורשת את כל הונם של הורי אמה המנוחה שהיו אצילים, ותירש גם את הונו של חותנה, נוארטייה, כשימות. הלואיז עצמה איננה אצילה, ולכן לה אין שום רכוש להוריש לבנה היחיד, אדואר. היא מגלה עניין רב ברעלים, ומגדלת פרחים רעילים רבים בחממה שבחצרה. הרוזן ממונטה כריסטו נתן לה טבעת עם סיכה רעילה ובכך נותן לה מוטיבציה להרוג את בני ביתה, כך שבנה יירש את רכושם. כשבעלה מגלה את מזימתה, היא מתאבדת. ולנטין דה וילפור (Valentine de Villefort) - בתו של ז'ראר מנישואיו הראשונים. מאורסת באופן רשמי לפרנץ, אך לא נראה כי יש להם רגשות זה לזה פרט לידידות. מאוהבת במקסימיליאן מורל, שהוא חייל פשוט. לכן אביה אינו מסכים לאהבתם. היא פחות מחבבת את אביה, ואוהבת יותר מכל את סבא שלה, נוארטייה המשותק, והיא היחידה שמטפלת בו ודואגת לו. מפני שהיא עשירה ויורשת בלעדית של שלושה בעלי הון (הורי אמה שנפטרו וסבה שזמנו לא רב) היא מעוררת את קנאתה של הלואיז, אמה החורגת, שמנסה לרצוח אותה. אדואר דה וילפור (Edouard de Villefort) - הבן של ז'ראר והלואיז דה וילפור. ילד קטן, מפונק וחצוף. אמו רצחה את רוב בעלי הירושה בביתם בתקווה שיירש את הון המשפחה, אך נכשלת. לפני שאמו התאבדה, היא מרעילה גם אותו למוות. נוארטייה (Noirtier) - ישיש, אבא של ז'ראר דה וילפור (וילפור שינה את שם משפחתו כדי להתנתק ממנו). בעברו היה בכיר בממשלת צרפת, אך כיום משותק ואילם. הוא מתקשר בעזרת עיניו בלבד. עוצם אותן לומר "כן", וממצמץ בהן כדי לומר "לא". יחסי שנאה שוררים בינו לבין בנו, אבל נכדתו ולנטין מטפלת בו ומסוגלת להבין את מחשבותיו. רובר בושאן (Robert Beauchamp) - עיתונאי רכילות נחשב מאוד בפריז. קאדרוס משכנע אותו לפרסם את הסיפור שסיבך את הגנרל מורסרף. לוסיין דבריי (Lucien Debray) - חבר של אלבר, והמאהב של הרמיין דנגלאר. מזכיר בכיר בממשלת צרפת, משמש כעוזרו האישי של שר הפנים. ראול דה שטו-רנו (Raoul de Château-Renaud) - חבר משותף של אלבר ומקסימיליאן מורל. מקסימיליאן הציל את חייו במהלך שירותם הצבאי. היידה טפלנה (Haydée) - בת לווייתו של הרוזן ממונטה כריסטו, במקורה יוונייה מקונסטנטינופול ובתו של הפחה עלי טפלנה, שנבגד ונרצח בידי אדם ששירת בצבאו. אותו האדם מכר אותה ואת אמה לעבדות. במשך האירועים מפרסם מונטה כריסטו את הידיעה לפיה אותו האדם היה פרננד מונדגו. ג'ובאני ברטוצ'ו (Giovanni Bertuccio) - משרת נאמן של מונטה כריסטו ויד ימינו. משמש כסוכן הבית שלו. עלי - ערבי אילם שלשונו נכרתה כעונש, והרוזן קנה אותו לעבדו. השפעה הספר זכה להצלחה גדולה ונחשב לאחת הקלאסיקות הצרפתיות הגדולות ביותר וליצירת מופת אמנותית. בעקבות הסיפור התפרסמו האי מונטה כריסטו ומצודת איף, ולאחר זמן הוכרזה המצודה כאתר היסטורי של צרפת וכ-90 אלף איש מבקרים בה מדי שנה, בהשפעת עלילת הספר. דמותו של הרוזן ממונטה כריסטו השפיעה רבות על התרבות, ונחשבת לדמות הנוקם האציל והאולטימטיבי. רקע ומקורות השראה דיומא פרסם רומן קצר בשם ז'ורז' בשנת 1843, לפני כתיבת הרוזן ממונטה כריסטו, בו מופיעים רבים מהרעיונות ומאמצעי העלילה הקיימים ב"הרוזן ממונטה כריסטו". דיומא עצמו כתב כי רעיון הנקמה כאחד מנושאי הרומן הגיע מהערה (Le Diamant et la Vengeance[4]) שפורסמה בספר "זכרונות מארכיון משטרת פריז" אשר תיאר תקריות בצרפת בשנת 1838, ונכתב על ידי ז'אק פושה, ארכיונאי של משטרת פריז. דיומא התייחס לסיפור זה באחת המהדורות של הספר שלו שיצא לאור ב-1846. פושה תיעד מקרה של סנדלר בשם פייר פיקו, שחי בנימס בשנת 1807, והיה מאורס לאישה בעלת אמצעים, כאשר שלושה חברים, שקינאו בו, טפלו עליו האשמת שווא של ריגול לטובת אנגליה. פיקו הושם במעצר, תחת שם בדוי, במבצר פנסטרל (כיום בצפון איטליה), שם פגש איש דת איטלקי עשיר. כאשר איש הדת נפטר, הוא הוריש את הונו לפיקו, אליו התייחס כאל בן. לאחר מכן, בילה פיקו שנים בתכנון נקמתו בשלושת האנשים שהיו אחראים לגורלו המר. את הראשון מביניהם הוא דקר בפגיון שעליו נכתבו המילים "מספר אחד", ולאחר מכן הרעיל את השני. את בנו של הגבר השלישי הוא פיתה לפשע ואת ביתו לזנות, ולבסוף דקר את האיש עצמו. איש זה, ששמו היה לופיאן, נישא לארוסתו של פיקו בזמן מעצרו של פיקו. סיפור אמיתי אחר שמופיע אצל פושה מתאר הרעלה במשפחה. סיפור זה כנראה שימש דוגמה לפרק הרציחות במשפחת וילפורט. עיבודים עם השנים יצאו מספר סרטים בשם "הרוזן ממונטה כריסטו", המפורסמים שבהם יצאו בשנים 1934, 1961, 1975 ו-2002. בשנת 2004 יצאה אנימה שמבוססת על הספר בשם גנקוטסואו - הרוזן ממונטה כריסטו והיא לוקחת תפנית שונה לגמרי מהספר. בשנת 2005 יצאה מנגה שמבוססת על האנימה אך משכתבת את הסיפור. בשנת 2006 יצא הסרט "ונדטה" שפירושו בעברית הוא "נקמת הדם". הסרט הושפע רבות מהספר ומהעיבודים של "הרוזן ממונטה כריסטו" לקולנוע, ואף הוצגו בו קטעים מהעיבוד הקולנועי משנת 1934. לאורך השנים עלו ברחבי העולם עיבודים בימתיים רבים לספר. בישראל הוצג בשנת 2009 מחזה המבוסס על הספר בתיאטרון באר שבע בעיבודו ובבימויו של עידו ריקלין. בסוף שנת 2011 עלתה לשידור סדרת טלוויזיה בשם "נקמה" ברשת abc האמריקנית. הסדרה מהווה עיבוד מודרני לעלילת הספר. עלילת הסדרה שונה במקצת מהעלילה המקורית, אך היא שומרת על קווי המתאר המקוריים ועוסקת באותן סוגיות מוסריות. "הרוזן ממונטה כריסטו" מופיע כדמות בסדרת הפנטזיה "עד עצם היום הזה", הספר "אסיר מלידה מאת ג'פרי ארצ'ר כתוב בפרפרזה לספר. בספטמבר 2021, המפיק דימיטרי ראסם, שהפיק את הסרטים שלושת המוסקטרים: ד'ארטניאן ושלושת המוסקטרים: מיליידי, הביע עניין בהפקת עיבוד קולנועי מחודש. בשנת 2024 צפויה להתחיל הקרנה של סרט חדש - "הרוזן ממונטה קריסטו". עיבודים לעברית כל הפרסומים בעברית מהווים עיבוד או קיצור של הטקסט המקורי מונטה קריסטו: (מקצר), מצפה, תל אביב, 1935 [תרגום ועיבוד: אברהם רגלסון] הרוזן ממונטה קריסטו: רומן, עידית, תל אביב, 1954 [תרגום ועיבוד: יוסף כרוסט] הרוזן ממונטה כריסטו, הוצאת ספרים מ. מזרחי, תל אביב, 1969 [עיבוד לילדים ובני-נוער; תרגום ועיבוד: עדה צרפתי ורחל טוקטלי] הרוזן ממונטה כריסטו, הוצאת ספרים מ. מזרחי, תל אביב, ה'תש"ח [1948] [תרגום ועיבוד: יוסף כרוסט] הרוזן ממונטה קריסטו, רמדור, מ' ניומן, ה'תש"ח [1948] [תרגום ועיבוד: א' רגלסון] הרוזן ממונטה קריסטו, רמדור, תל אביב, 1971 [תרגום ועיבוד: א' רגלסון] הרוזן ממונטה כריסטו, הוצאת כתר, ירושלים, 1987 [תרגום ועיבוד: מיכה פרנקל] הרוזן ממונטה קריסטו, עופרים, תל אביב, ה'תשנ"ט (עיבוד לילדים ובני-נוער; נוסח עברי: בינה אופק] הרוזן ממונטה כריסטו, הוצאת ספרים מ. מזרחי, תל אביב, 2001 [תרגום ועיבוד: יוסף כרוסט] הרוזן ממונטה כריסטו, הוצאת כתר, ירושלים, 2012 [תרגום ועיבוד: מיכה פרנקל] קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ספרי הרפתקאות ומסעות קטגוריה:ספרי אלכסנדר דיומא האב קטגוריה:ספרי 1844 קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה קטגוריה:ספרים שפורסמו תחילה כסיפור בהמשכים קטגוריה:תיאורים תרבותיים של נפוליאון	2024-10-07T17:11:36
קרינה על סגולה	REDIRECT על-סגול	2007-07-02T21:05:09
חיים באר	250px\|ממוזער\|השקת הספר "קשר לאחד", מרכז הכנסים ע"ש קונראד אדנאואר, משכנות שאננים ירושלים, ינואר 2018. בתמונה חיים באר, נשיא המדינה ראובן ריבלין ומוטי שוורץ, מנכ"ל משכנות שאננים חיים באר (רכלבסקי; נולד בכ"ו בשבט תש"ה, 9 בפברואר 1945) הוא סופר ומשורר ישראלי, פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ביוגרפיה חיים באר (ראשי תיבות של בן אברהם רכלבסקי, ולחלופין ראשי תיבות של שמות הוריו ושם משפחתו מלידה: ברכה ואברהם רכלבסקי) נולד ב-1945 בשכונת כרם אברהם בירושלים להורים שומרי מצוות. אביו, אברהם, נולד באוברוץ' שבפלך ווהלין (כיום באוקראינה), ועלה לארץ ישראל בשנות ה-30. אמו, ברכה לבית וולס, הייתה בת למשפחה מהיישוב הישן, מצאצאי רבי ישראל משקלוב, מחבר הספר "פאת השולחן" ומחלוצי עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל בתחילת המאה התשע-עשרה. באר למד בבית הספר היסודי "מעלה" מזרם "המזרחי" ובבית הספר התיכון של סמינר "המזרחי" בירושלים, היה חניך בשבט משואות של עדת הצופים - הצופים הדתיים. בשנים 1963–1966 שירת בצה"ל ברבנות הצבאית, במערכת כתב העת "מחניים". במקביל עבד בלילות כמגיה בעיתון "דבר". בשנת 1964 הופיע בעיתון זה שירו הראשון, "עיר של זהב". בשנת 1966 החל לעבוד כמגיה בהוצאת עם עובד. בשנת 1970 ראה אור ספר ביכוריו "שעשועים יום יום" (שירים, בהוצאת עם עובד). כעבור שלוש שנים התמנה לעורך בכיר בהוצאת עם עובד, תפקיד שמילא עד שנת 1999. במסגרת זו ערך עשרות ספרי שירה, ספרי ילדים ונוער, וכן עמד בראש פרויקטים ייחודיים שיצאו לאור (בין השאר, "מאה שנות תרבות: היצירה העברית בארץ ישראל, 2000-1900", עם אורה אחימאיר, בהוצאת עם עובד וידיעות אחרונות, 2000). לצד הפעילות המו"לית הענפה היה באר עיתונאי פעיל. משנת 1963 ואילך פרסם באופן שוטף כשבע-מאות רשימות ומאמרים בנושאי ספרות, תרבות, חברה והיסטוריה של ארץ ישראל. בשנים 1981–1992 שימש חבר מערכת העיתון "דבר" ופרסם מדור קבוע בדבר השבוע, "מזיכרונותיה של תולעת ספרים", שהיה לשם דבר, הן בחקר הספרות והתרבות הן בענייני חברה, דת ומדינה. מקצת רשימות אלה כונסו בספריו גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון, מערכות יחסים (1992), מזיכרונותיה של תולעת ספרים (2011), קשר לאחד (2017) ומסע דילוגים (2019). רומן שפרסם בשנת 1979, "נוצות", ביסס את מעמדו כסופר, תורגם לשפות אחדות ואף הומחז בידי שמואל הספרי והוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1987. בהמשך פרסם באר רומנים נוספים, שזכו אף הם להערכת הביקורת ולאהדת הקהל, ורובם תורגם לשפות אחדות: "עת הזמיר" (1987), "חבלים" (1998), "לפני המקום" (2007), "אל מקום שהרוח הולך" (2010) ו"חלומותיהם החדשים" (2014). שלושת הרומנים הראשונים שלו תוארו כ"מעין טרילוגיית התבגרות שדמותו של נער ירושלמי מתבגר נבחנת בה מזוויות שונות". במקביל לכתיבתו הדריך באר בשנים 1980–2002 סיורים ספרותיים בירושלים, בין השאר במסגרת החברה להגנת הטבע, בית הסופר בירושלים, יד יצחק בן-צבי, בית שמואל, וכן בקורס מורי דרך של משרד התיירות; בתוך כך גם הנחה באותן שנים סדנאות לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים ובתל אביב, באוניברסיטה הפתוחה ובבית אריאלה, וליווה מאות כותבים צעירים. בסוף שנות ה-80 שימש כתב לענייני חרדים. ב-4 בינואר 1990 הוצתה דלת ביתו על ידי ארגון הימין "הסיקריקים", על רקע בחירתו להדליק משואה ביום העצמאות. בעקבות רצח רבין הוריד את הכיפה. לימים מתח באר ביקורת על הציונות הדתית וטען שהיא החמיצה את שליחותה ההיסטורית ואף דימה אותה לגידול סרטני בחברה הישראלית, מאוחר יותר הבהיר שכוונתו הייתה להנהגה בלבד ולא לציבור בכללותו, והתנצל. בראיון שנערך עימו בשנת 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל חזר בו מהתנצלותו ואמר שצדק בדבריו כשדימה את הציונות הדתית לסרטן, ואחר כך שב והתנצל. שימש מרצה באקדמיה לאמנות בצלאל (בשנת 1988), מרצה בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה (1988-1987), מרצה אורח בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים (1999) ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב (2000), כפרופ' אורח לספרות עברית ב-JTS, ניו יורק (2004) ובמוסדות אקדמיים נוספים. בשנת 2000 מונה לפרופסור חבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא לימד במחלקה לספרות עברית, ובשנת הלימודים תשס"ב זכה בתעודת הצטיינות על תרומה לקידום ההוראה באוניברסיטה. משנת 2011 הופקד בראש הקתדרה ללימודי יידיש על שם אנה והארי זינגר באוניברסיטה. בשנת 2011 מונה לפרופסור מן המניין. בשנת 2014 פרש לגמלאות. בשנת 2014 מונה לעורך הפרוזה במפעל קסת לספרות ביכורים. ביוני 2022 קיבל באר תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. באר נשא דברים בשם כלל מקבלי התואר בטקס שנערך באמפיתיאטרון הר הצופים (תיאטרון המעלות) בירושלים. באר הוא אספן ספרים. נשוי לבתיה ואב לשלושה ילדים. מתגורר שנים רבות ברמת גן, ובשנת 2016 הוענק לו תואר יקיר העיר רמת גן. הוא מרבה להביע דעתו בשאלות חברה ומדינה. ארכיונו האישי שמור במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. פרופ' יגאל שוורץ אמר על באר: חיים באר הוא הסופר העברי ביותר מבין הסופרים החיים בינינו - משום שספריו הם מלאכת מחשבת של דיבור אינטימי, מורכב, מתוח ומרתק, הן עם ארון הספרים היהודי והן עם מסורת הכתיבה של הספרות העברית החדשה, החילונית מעיקרה, שראשיתה בתקופת ההשכלה. ספריו כמעט כל ספריו של באר ראו אור בהוצאת עם עובד. שעשועים יום יום, שירים (1970) נוצות, רומן (1979) עת הזמיר, רומן (1987). סיפורו של נחום גבירץ, מתבגר רגיש, המתגייס לצבא ומוצא את עצמו ביחידת הרבנות הצבאית בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. דרך הדמויות שפוגש גבירץ מתאר חיים באר את תקופת הנביטה של ההוויה המשיחית, וגישות תפיסתיות ודתיות שונות לגביה. גם אהבתם גם שנאתם - ביאליק, ברנר, עגנון מערכות-יחסים (1992) חבלים, רומן (1998). ספר אוטוביוגרפי בבסיסו, על ילדותו של חיים באר בירושלים ועל משפחתו. לפני המקום, רומן (2007). ספר ארס פואטי העוסק בתהליך יצירתו של ספר זה עצמו, ואגב כך מספר את סיפורם של ביבליופילים וחוקרי ספרות המתכנסים בברלין בשנים 2005–2006, ומעלים סיפורים על גורלם של ספרים שאבדו וספרים נדירים. אל מקום שהרוח הולך, רומן (2010). מסעו של האדמו"ר מאוסטילה מבני ברק לטיבט, כדי לפגוש שם יאק שבו נתגלגלה נשמתו של אחד מאבות אבותיו, "היהודי הקדוש". המסע הוא מפגש בין החסידות לבין הבודהיזם. מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים (2011), בעריכת גדעון טיקוצקי. מבחר מרשימותיו של באר בענייני סופרים וספרים, שפורסמו ברובן לראשונה בעיתון "דבר". חלומותיהם החדשים, רומן (2014): סיפורם של אלמה ובר, עורכת ספרים שכתבה רומן מצליח אחד ומתקשה בכתיבת רומן שני, וגדעון שורק, איש "המוסד" בדימוס הנעזר באלמה ובר בהכנותיו לכתיבת הרומן הראשון שלו. . קשר לאחד: מסעות, בתים ואנשים בירושלים, בעריכת גדעון טיקוצקי (2017) בחזרה מעמק רפאים, רומן (2018): במאי של סרטי תעודה מוזמן להלווייתו של סופר נודע, שבעקבות נישואיו לנוצרייה נקבר בבית קברות נוצרי בעמק רפאים. הבמאי שואף ליצור סרט תעודה על חיי הסופר, וחוקר את חייו בשיחות עם האלמנה, הבן והמאהבת של הסופר, ועם אנשים שהכירו אותו. תוך כדי כך נחשפים פרטים על הקהילה הספרותית שבתוכה פעל הסופר ועל תהליך היצירה הספרותית. מסע דילוגים (2019): לקט רשימות קצרות מזיכרונותיו ומחוויותיו של באר, מרביתן בענייני ספרים: כותבי ספרים, מוכרי ספרים וקוראי ספרים. רבות מהרשימות פורסמו קודם לכן ב"דבר השבוע" או באמצעי תקשורת אחרים, ואחרות פורסמו לראשונה בספר זה. צל ידו, רומן (2021). זה רומן משלים לרומן "חבלים". בעוד שב"חבלים" תיאר באר את ילדותו ואת הוריו בעיקר מנקודת מבטה של אמו, ברומן "צל ידו" ניתן התיאור בעיקר מנקודת מבטו של האב. לפנים מן הווילון - שמונה קריאות בעגנון, תשפ"ד 2024. מהספרים שערך קו הקץ (אלבום מהכיבוש הנאצי ברומניה), העורכים - חיים באר, חיים גורי, אברהם יבין, רישומים מרסל ינקו, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1981. פרסים והוקרה פרס ברנשטיין לרומן עברי מקורי (1984) פרס היובל של הוצאת עם עובד (1988) פרס "הצילינדר הנודד" מטעם אמנות לעם (1992) פרס בית שלום עליכם (2000) פרס קוגל (2000) פרס ביאליק לספרות יפה על מפעל חיים (2002) פרס אקו"ם לספרות יפה, על מפעל חיים (2005) פרס ניומן על פועלו והישגיו בתחום היצירה העברית ובהנחלתה (2007) פרס ברנר (2011) פרס ראש הממשלה ללשון העברית (2013) פרס רמת גן לספרות, בתחום הפרוזה, על ספרו אל מקום שהרוח הולך (2013) פרס עגנון לאמנות הפרוזה (2017) דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב (2021) דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (2022) ספרים וסופרים ביצירתו ספרים וסופרים תופסים מקום מרכזי ביצירתו של באר: "חבלים" הוא רומן חניכה, המתאר את הכשרתו של המספר, חיים באר, לסופר, החל מילדותו וכלה בפרסום כתביו הראשונים בשירה ובפרוזה. "לפני המקום" הוא רומן ארס פואטי העוסק בתהליך יצירתו של ספר זה עצמו, ואגב כך מספר את סיפורם של ביבליופילים וחוקרי ספרות המתכנסים בברלין בשנים 2005–2006, ומעלים סיפורים על גורלם של ספרים שאבדו וספרים נדירים, כמו גם גורלם של יהודים שנספו בשואה וזכר השואה בגרמניה של ימינו. ברומן "חלומותיהם החדשים" נמצאת לכל אורכו חתירתו של גדעון שורק לכתיבת רומן, וחתירה זו היא הכוח המניע של העלילה. במידה מצומצמת עוסק הרומן גם ברצונה של אלמה ובר להיחלץ מהמעמד של "סופרת של ספר אחד". "בחזרה מעמק רפאים" הוא יצירה ארס פואטית בשתי רמות: המספר הוא במאי של סרטי תעודה, החותר ליצור סרט תעודה על חייו של הסופר אלישע מילגרוים. לאורך הרומן מוצגים מאמציו ולבטיו בכיוון זה, ומילות הסיום של הרומן עוברות מהתייחסות ליצירה זו להערה ארס פואטית כללית: "כל יצירת אמת היא פגומה מעצם ברייתה". אף שהרומן מתחיל בהלווייתו של הסופר אלישע מילגרוים, הוא נוכח ברומן לכל אורכו. בין השאר מתוארים תהליך כתיבתו של הספר "נעטרי הקוצים", יצירתו הנודעת ביותר של מילגרוים, ותהליך כתיבתו ופרסומו של הספר "ומלאכים ייחפזון". "גם אהבתם גם שנאתם - ביאליק, ברנר, עגנון מערכות-יחסים" - ספר עיון העוסק, כפי שמלמדת כותרת המשנה שלו, בשלושה מגדולי הספרות העברית. "מזיכרונותיה של תולעת ספרים" - שלל רשימות בעקבות סופרים וספרים. "חדרים מלאים ספרים: 'רפובליקת הספר' ב'עד הנה' בין בדיה למציאות", עוסק בעולם הספרים המתואר בנובלה "עד הנה" מאת ש"י עגנון. באר הסביר את מרכזיותו של תחום זה בכתיבתו: "אני אוסף חומרים מהעולמות שאני מכיר. אני לא רואה את עצמי הולך וכותב רומן על תיאטרון, כי אני לא מבין את המכניזם, את התנועה שלו ואת עולם היצרים האמיתי שם. עבדתי ב'עם עובד' משנת 66' ולסירוגין עד 99'. הייתי מגיה, עורך זוטר, עורך בכיר – עשיתי את כל התפקידים. הייתי מ'ראשֵי ומחשובֵי', וראיתי את הסופרים במלוא אנושיותם המביכה." לקריאה נוספת ספריו של חיים באר עוררו עניין רב בין קוראים, מבקרים וחוקרי ספרות, בהם מלכה מוצ'ניק, יצחק הררי, אברהם בלאט, נורית גוברין, ידידיה יצחקי, שלום חולבסקי, משה ידעיה, גבריאלה אביגור-רותם, אהוד נהיר, שלום רצבי, נפתלי הרץ טוקר, ניצה בן-דב, טליה הורביץ, לאה ברץ, יהושבע בנטוב, יוסף אורן, דוד פישלוב, הלל ויס, דב סדן, זיוה שמיר, רעיה הרן, ירון גולן, רנה לי, שרה כ"ץ, חיים נגיד, גרשון שקד ואחרים. יצחק הררי, נוצת הטווס - ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר, הוצאת "דיונון", תל אביב, 2007. ניצה בן-דב, "חיים באר - חבלי חייו" בתוך: חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות, הוצאת שוקן, 2011, עמ' 120–141 ניצה בן-דב, עיון ברומנים של חיים באר: לפני המקום, אל מקום שהרוח הולך, בחזרה מעמק רפאים, צל ידו, בתוך: אל מקום שהלב מושך, הוצאת שוקן, 2022, עמ' 139–169 חנה סוקר-שווגר וחיים וייס (עורכים), מלאכת החיים - עיונים ביצירתו של חיים באר, הוצאת עם עובד, תשע"ד זיוה שמיר, סיפור לא פשוט: עיונים ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר, הוצאת ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015. נורית גוברין. "בכף הקלע: מתח ההקשבה לעצמו", בתוך: נורית גוברין, 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה/2015. נורית גוברין. "דור לדור יביע אומר: בין חנוך ברטוב לחיים באר". בתוך: נורית גוברין 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה/2015. קישורים חיצוניים פרטי עיתונות היסטוריים על חיים באר באתר עיתונות יהודית היסטורית על חיים באר, ועל ספרו "לפני המקום", וקטעים מהספר, באתר "טקסט" המשורר מירון ח. איזקסון מראיין את חיים באר על יחסיו עם אלוקים , בערוץ אורות צור ארליך, ריאיון עם חיים באר לרגל הופעת "אל מקום שהרוח הולך", מתוך מקור ראשון, 27 באוגוסט 2010 אריק גלסנר, על חיים באר, בלוג באתר "רשימות", 12 באפריל 2008 מגוון ראיונות רדיו שבאר העניק בשנים האחרונות ורוכזו באתר ICAST (הקישו שם על "כל הפרקים") גדעון טיקוצקי, רשימת פרסומיו של חיים באר, בתוך: חנה סוקר-שווגר וחיים וייס (עורכים), מלאכת החיים - עיונים ביצירתו של חיים באר, עם עובד, תשע"ד - ריאיון עם חיים באר - ריאיון עם חיים באר בין הקברן לכהן משוח המלחמה, שיחה עם חיים באר, דעות 57, נאמני תורה ועבודה, יולי 2012. חיים באר בוחר חמישה מקומות אהובים בירושלים באתר חמש יחידות חיים באר מספר על יצירותיו, קורס ספרות ורפואה, אוניברסיטת תל אביב, דצמבר 2015 גאולה אבן-סער ב"שיחה אישית" (פרק 19) עם חיים באר, כאן 11, רשת ב', 18 באוגוסט 2019 רוני קובן, פגישה עם חיים באר, כאן, 12 בינואר 2020 דפנה לוי, ראיון אישי עם חיים באר בפודקאסט ״על החיים ועל המוות״, 27 בינואר 2023 על כתביו ראו עוד בערכים העוסקים בספריו. , על ספרו של חיים באר 'מסע דילוגים' יגאל שוורץ, הרווח שבין הסופר למספר המתחזה לסופר, על "צל ידו", פנס מוסף לביקורת ספרות, ינואר 2022 מכתביו , חוויות ביקור בקבר הרשב"י במירון מתוך ספרו של חיים באר "מזכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים", באתר "יקוד" - כתב-עת לספרות עברית רשימות מאת חיים באר, באתר "אלכסון" חיים באר, קת הגרזן, פנס מוסף לביקורת ספרות, יוני 2023. הערות שוליים * קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:חוקרי ספרות ישראלים קטגוריה:אספני ספרים ישראלים קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה קטגוריה:זוכי פרס ברנשטיין קטגוריה:סגל אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: ספרות עברית קטגוריה:סגל דבר קטגוריה:בעלי טור ישראלים קטגוריה:זוכי פרס ניומן קטגוריה:זוכי פרס ברנר קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם קטגוריה:זוכי פרס קוגל קטגוריה:זוכי פרס ראש הממשלה ללשון העברית קטגוריה:זוכי פרס רמת גן לספרות קטגוריה:זוכי פרס עגנון לאמנות הפרוזה קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1990 קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:יקירי רמת גן קטגוריה:יוצאים בשאלה קטגוריה:חברי האקדמיה ללשון העברית קטגוריה:בוגרי בית הספר מעלה קטגוריה:בוגרי הצופים הדתיים קטגוריה:חיילי הרבנות הצבאית קטגוריה:כרם אברהם: אישים קטגוריה:משפחת שאג-צוובנר קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1945	2024-09-13T09:44:26
אתגר קרת	אֶתְגָּר קֶרֶת (נולד ב-20 באוגוסט 1967) הוא סופר, מחזאי, תסריטאי, במאי, קומיקסאי, פזמונאי ושחקן קולנוע ישראלי. חתן פרס ספיר. פרופסור חבר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ביוגרפיה קרת נולד, גדל והתחנך ברמת גן. בן הזקונים של אפרים ואורנה קרת (קרוטוצובסקי), ניצולי השואה מפולין. מכיוון שנולד פג בחודש השישי להריון, אמו קראה לו ׳אתגר׳ בשל האתגר שהוצב בפניו לשרוד ולחיות למרות גיל ההריון הצעיר בו נולד. למד בבית הספר אהל שם. שירת בצה"ל כמפעיל מחשב ביחידה של אגף התכנון. ספריו שמאל\|ממוזער\|250px\|איור מאת דוד פולונסקי לספר "לילה בלי ירח" (2006) הספר הראשון שפרסם קרת, "צנורות" (1992), כמעט ולא זכה להתייחסות. לאחר מכן פרסם את "געגועי לקיסינג'ר" ומשזה הצליח, החלו להימכר מהדורות רבות של "צנורות" אשר יצא בעקבות זאת במהדורה מעודכנתראיון עם אתגר קרת על לימודי כתיבה וספרות לאתר "לימודים בישראל". אחריו הופיעו עוד ארבעה קובצי סיפורים, שישה ספרי ילדים ושלושה ספרי קומיקס, ביניהם ספרי קומיקס עם רותו מודן ואסף חנוכה. עקב הצלחתו של אתגר קרת, פרסמו יוצרים צעירים רבים קובצי סיפורים קצרים שניכרו בהם השפעותיו (כמו למשל "כולם מתים בסוף" של אדם מעוז), אך רק מעטים זכו להצלחה כמו זו של קרת. אתגר קרת הוא מהסופרים העבריים המתורגמים ביותר. ספריו תורגמו ליותר מ-45 שפות. כמו כן, כתביו התפרסמו בעיתונים ומגזינים שונים בעולם, ביניהם New York Times, Le Monde, The New Yorker, The Guardian, The Paris Review וב-Zoetrope. קרת כותב גם לטלוויזיה, לתיאטרון ולקולנוע. בין היתר כתב בשלוש העונות הראשונות של "החמישייה הקאמרית". קרת מרצה משנת 2006 בחוג לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עד שנת 2005 הרצה במסגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בנוסף העביר קרת סדנאות כתיבה באוניברסיטאות שונות בישראל ובעולם, כגון אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת איווה, אוניברסיטת Wesleyan בקונטיקט ו-Freie שבברלין וכן הרצאות אורח באוניברסיטאות ייל, הארוורד, פרינסטון, סטנפורד, אוקספורד, קיימברידג', מק'גיל ועוד. יצירתו "צפירה", העוסקת בניגודים במציאות הישראלית העכשווית, נכללה במסגרת תוכנית הלימודים לבחינת הבגרות בספרות כמו גם סיפוריו "לשבור את החזיר" ו"שקיות של יום הולדת". קרת פרסם מיצירותיו גם באתר "במה חדשה" המהווה במה ליוצרים חדשים, אף שהפך לסופר בעל מוניטין עוד קודם להקמתו של אתר זה. מעל ל-100 סרטים קצרים ברחבי העולם מבוססים על סיפוריו. סגנון כתיבה כתיבתו של קרת נחשבת על ידי רבים פוסטמודרנית, אבסורדית והומוריסטית. היא עמוסת מליצות, קלישאות, סמלים משומשים וחיקוי של ז'אנרים מוכרים מהתרבות הפופולרית, שקרת עושה בהן שימוש אירוני על פי רוב. בדרך כלל משולבת בכתיבתו עגה ושפה יומיומית. זהו מאפיין כתיבה פוסטמודרני, משום שהוא מערער על ההבחנה בין תרבות גבוהה לנמוכה. השתלשלות האירועים נגללת לפעמים מנקודת מבט של ילד או של משקיף מהצד - דמויותיו נמצאות בדרך כלל בשולי החברה ונכשלות פעם אחר פעם. בכתיבתו מובעים געגועים לתחושה של חוסר מודעות המאפיינת עבר נוסטלגי, שאף על פי שהיה פגום מבחינות רבות, אנשים לא היו מודעים לפגמיו. סיפוריו של קרת מרבים להתייחס לעצמם ולקורא ועל ידי כך לפרוץ את גבולות היצירה המקובלים. המציאות המתוארת בסיפוריו היא לעיתים קרובות מציאות פנטסטית, אבל הדמויות מתייחסות אליה בבנליות ומסרבות להשתומם מהאירועים החריגים שקורים סביבן. בכתיבתו של קרת ניכרת נטייה ברורה לתפיסות אקזיסטנציליסטיות. עיבודים ליצירותיו תיאטרון בשנת 2004 העלה תיאטרון אורנה פורת בשיתוף סמינר הקיבוצים את "אניהו" שבעה סיפורים בבימויו של רועי נווה. בשנת 2017 העלה התיאטרון הקאמרי את המחזה "פתאום דפיקה בדלת" מאת צבי סהר ועודד ליטמן ובבימויו של סהר המבוסס על אוסף סיפורים קצרים מתוך הספר "פתאום דפיקה בדלת". בשנת 2019 העלה התיאטרון הקאמרי את המחזה "אניהו" מאת אתגר קרת ורוני סיני על פי הסיפור "השמנמן", בבימויה של שירילי דשא. בשנת 2023 העלה התיאטרון הקאמרי את "חובזה", מחזה המבוסס על סיפורי אתגר קרת. קולנוע וטלוויזיה במהלך שנות התשעים היה שותף כתסריטאי של שלוש עונות בתוכנית הסאטירה והמערכונים הישראלית הפופולרית "החמישייה הקאמרית". בשנת 1996 שודר בערוץ 2 הסרט "מלכה לב אדום" שאת התסריט שלו כתב קרת שגם ביים יחד עם רן טל. בשנת 1997 יצא הסרט "בומרנג" של הבמאי אסף שחר, על פי סיפור קצר של קרת. הסרט זכה בפרס ראשון בפסטיבל סרטים ביפן. בשנת 2000 יצא לאקרנים סרט הקולנוע הישראלי "משהו טוטאלי" אשר מבוסס על תסריט אותו קרת כתב. בשנת 2001 יצא לאקרנים סרט הטלוויזיה "אבא'לה" בכיכובו של שמיל בן-ארי אשר מבוסס על תסריט אותו קרת כתב. בשנת 2006 יצא לאקרנים הסרט ההוליוודי "חותכי ורידים: סיפור אהבה", מסוגת הקומדיה הרומנטית, אשר מבוסס על הנובלה של קרת "הקייטנה של קנלר". הסרט זכה במגוון פסטיבלים בארצות הברית וכן היה מועמד לפרס השופטים בסאנדנס. בשנת 2007 יצא לאקרנים הסרט "מדוזות" - סרט הביכורים של קרת ובת זוגו שירה גפן. הסרט הוצג במסגרת פסטיבל קאן 2007 וזכה בפרס מצלמת הזהב, הנחשב לפרס היוקרתי ביותר המוענק ליוצרים בתחילת דרכם, ובשני פרסים במסגרת "שבוע הביקורת" – אחת התחרויות הנלוות לתחרות המרכזית: פרס הבימוי מטעם איגוד היוצרים הצרפתי ו"פרס המבקרים הצעירים". בשנת 2008 יצר קרת עם אשתו שירה גפן את הסרט הקצר "?What about me" (ומה איתי?) במלאת 60 שנה לארגון זכויות האדם העולמי. בשנת 2009 יצא לאקרנים (בארצות הברית ובאוסטרליה) סרט אנימציה מסוג סטופ-מושן בשם "9.99$". הסרט נוצר בהפקה ישראלית-אוסטרלית, התסריט נכתב בידי אתגר קרת והבמאית תתיה רוזנטל. הסרט מספר על קורותיהם של דרי בניין משותף, ומשלב מספר סיפורים של קרת. הפיק עם דב אלפון את הסרט "מה יש לנו בכיסים", שהתקבל לפסטיבל סאנדנס 2013. ב-1 במאי 2020 הושקה המיני-סדרה צרפתית-בלגית "המתווך", אותה כתב וביים יחד עם אשתו, שירה גפן ואשר שואבת השראה מסיפוריו של קרת. הסדרה, אשר כיכבו בה השחקנים שרה אדלר ומתייה אמלריק, הופקה עבור תאגיד השידור הצרפתי ARTE, קטפה את פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל "לה רושל" בצרפת. שירים ומוזיקה שירים פרי עטו של קרת הולחנו והוקלטו על ידי אביתר בנאי, ערן צור והפה והטלפיים. קומיקס בשנת 2010 יצא לאור הספר "התנהגויות היסטריות" מאת דן אלון, הכולל עיבודים לקומיקס לסיפורים של קרת ושל שהם סמיט. פרסים בשנת 1993 זכה בפרס ראשון בפסטיבל עכו על "מבצע אנטבה המחזמר" אשר כתב עם יונתן בר גיורא. הסרט הקצר "מלכה לב אדום" אשר כתב וביים עם רן טל, זכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע ובמקום ראשון בפסטיבל מינכן. קרת זכה גם בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1996), ובפרס שר התרבות לקולנוע. כמו כן אתגר קרת הוא אמן נבחר של הקרן למצוינות בתרבות. הוא זכה מספר פעמים באות ”ספר פלטינה“ מאת פרס התאחדות המול“ים וכן זוכה פרס וינגייט הבריטי (2008) ופרס הספר הזר בסן פטרבורג (2012). ב-14 ביולי 2010, יום הבסטיליה, קיבל אתגר קרת את עיטור אביר מסדר האמנויות והספרות על תרומתו המשמעותית לאמנות ולספרות בצרפת וברחבי העולם. העיטור מוענק על ידי שר התרבות והתקשורת בצרפת. בשנת 2012 זכה קרת בפרס ניומן המוענק מטעם אוניברסיטת בר-אילן. בשנת 2012, סיים Jakub Szczęsny לבנות עבור אתגר קרת בית בוורשה, בירת פולין, הנקרא "The Keret House" (בית קרת) . הבית נמצא בשטח שהיווה בעבר חלק מגטו ורשה. מבנה הבית מיוחד, רוחבו המקסימלי הוא 152 ס"מ והמינימלי הוא 92 סנטימטר בלבד. זהו הבית הצר ביותר בעולם. קרת הוא זוכה פרס ברונפמן לשנת 2016, על קידום והפצת ערכים יהודיים ואוניברסליים ברחבי העולם. בינואר 2019 זכה בפרס ספיר על ספרו "תקלה בקצה הגלקסיה". כמו כן, המהדורה האנגלית של הספר, Fly Already: Stories, זכתה בפרס הNational Jewish Book של ארגון ה (JBC (Jewish Book Council בקטגוריית הספר העלילתי הטוב ביותר. הפרס מאפשר לזוכה לתרגם את ספרו לכל שפה שיבחר. קרת בחר לתרגם את הספר ליידיש. בשנת 2021 זכה קרת בשנית בפרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול. סיפוריו של קרת תורגמו לעשרות שפות ברחבי העולםאתגר קרת (באנגלית) באתר המכון לתרגום ספרות עברית. חיים אישיים נשוי לשחקנית שירה גפן (בתו של יהונתן גפן). בנו הוא השחקן לב קרת. מתגורר בתל אביב. ספרים 250px\|ממוזער\|שמאל\|אתגר קרת משמאל עם ג'ונאס קרלסון בשנת 2009 סיפורים קצרים למבוגרים צנורות (1992) געגועי לקיסינג'ר (1994) הקייטנה של קנלר (1998), נובלה וארבעה סיפורים קצרים אניהו (2002) פתאום דפיקה בדלת (2010) שבע השנים הטובות (2014, באנגלית במקור, לא פורסם בעברית), ספר אוטוביוגרפי תקלה בקצה הגלקסיה (2018) אוטוקורקט (2024) קומיקס לא באנו להנות (1996), סיפורי קומיקס בשיתוף עם רותו מודן סמטאות הזעם (1997), סיפורי קומיקס בשיתוף עם אסף חנוכה (יצא במהדורה מחודשת ב-2019) פיצריה קמיקזה (2004), ספר קומיקס המבוסס על אחד מסיפורי 'הקייטנה של קנלר', אויר על ידי אסף חנוכה ספרי ילדים אבא בורח עם הקרקס (2000), ספר ילדים בשיתוף עם רותו מודן לילה בלי ירח (2006), ספר ילדים שנכתב במשותף עם שירה גפן ואויר על ידי דוד פולונסקי גור חתול אדם ארוך שיער (2013), ספר ילדים, איורים: אביאל בסיל לשבור את החזיר (2015), ספר ילדים על פי סיפור קצר מתוך געגועי לקיסינג'ר, עם איורים של דוד פולונסקי הממלכה הקטנטנה (2017), איירה: תמי בצלאלי, ספר ילדים מחכים לניסים (2020), ספר ילדים העץ שאף ילד לא דמיין, עם שירה גפן, כנרת, זמורה, דביר, 2023 אילן יוחסין לקריאה נוספת קריאת אתגר - ניתוח מבחר סיפורי אתגר קרת, מאת מוטי שלגי ורחל סטפק, הוצאת אנקורי, 2002. אביבה קרינסקי, על מצבו הנפשי של האדם בעידן הפוסט-מודרניסטי. הישראלי הנרדף-רודף בסיפור "כל כך טוב". נדפס ב"נפש. רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי" גיליון 7, מאי 2001. אייר תשס"א. גדי טאוב. המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997. נורית גוברין, צפירה, על סיפורו של קרת, בתוך השואה בספרות העברית של הדור הצעיר, נדפס בצפון, ג', תשנ"ה 1995. כונס: נורית גוברין, 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך א', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב/2002. עידן צבעוני, כי מקומיקס באת ואל קומיקס תשוב : כמה הערות על ספרות הקומיקס של אתגר קרת, נדפס בעיתון 77, 235, תשנ"ט 1999. עדיה מנדלסון-מעוז, סיטואציות קיצוניות זוועתיות וגרוטסקיות ביצירותיהם של קסטל-בלום וקרת, נדפס בדפים למחקר בספרות, 11, 1998. ליזה צ'ודנובסקי, האם קיימים חורים שחורים?, (על פארודיה בסיפורים קצרים של אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת, נדפס בעיתון 77, 223, תשנ"ח 1998. גדי טאוב, "על השפה הרזה", רחוב: כתב עת לספרות, 1, 1994. קישורים חיצוניים הניוזלטר של אתגר קרת, Substack ,Alphabet Soup אתגר קרת באתר הקרן למצוינות בתרבות פגישה עם רוני קובן - אתגר קרת , כאן 11, 5 ביוני 2018 - צפירה, אסתמה, דבק מטורף - ספורי רדיו סהר שלו, הקייטנה של אתגר, באתר "המוסף" של בית אבי חי, 24 במרץ 2014 מכּתביו: שלושה סיפורים מתוך הספר געגועי לקיסינג'ר, ועוד פרטים על קרת, באתר "טקסט" אתגר קרת בבמה חדשה המתרגם, המתורגמן וקהל היעד: על כתיבה, תרגום וחברות, באתר YouTube אתגר קרת קורא שני סיפורים חדשים שלו בעברית, בפודקאסט ״על החיים ועל המוות״ 8 ביולי 2022. על כתביו ויצירותיו: יעל שוב, את המיני סדרה הזאת תוכלו לראות רק בקולנוע. אל תתעצלו, באתר טיימאאוט, 15 בדצמבר 2019 מן העיתונות בעולם: If Kafka Were Israeli and Wrote About Talking Goldfish, New York Times A master of the short story finds humor in the darkest places, The Washington Post Fly Already", The New Yorker" Stoned Conversations: High Maintenance’s Ben Sinclair & Author Etgar Keret, High Times Etgar Keret on the Necessity of Humor in the Face of Tragedy, The New Yorker The New York Public Library’s Best Books of 2019 Financial Times’ Best books of 2019: Fiction in translation Buzzfeed’s Best Books of 2019 Fly Already’ review, The Boston Globe' Morning Walks With My Son — NYT הערות שוליים * קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:מחזאים ישראלים קטגוריה:החמישייה הקאמרית קטגוריה:סגל אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: ספרות עברית קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: קולנוע וטלוויזיה קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות קטגוריה:זוכי פרס ניומן קטגוריה:משפחת גפן קטגוריה:בוגרי בית הספר אהל שם קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים קטגוריה:צמחונים ישראלים קטגוריה:סגל התיכון ליד האוניברסיטה קטגוריה:מורים לספרות עברית קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב קטגוריה:זוכי פרס ספיר קטגוריה:ישראלים זוכי פרסים בין-לאומיים קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים קטגוריה:קומיקסאים ישראלים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1967	2024-10-01T11:28:20
ישרא-בלוג	שמאל\|ממוזער\|250px\|יריב חבוט, מייסד האתר ישרא-בלוג הוא אתר אינטרנט ישראלי קהילתי של בלוגים. במרבית שנות פעילותו, חסה תחת המותג נענע 10. זאת, לאחר שב-2006 נרכש ממייסדו, יריב חבוט. ב-2019 הועבר האתר לידי עמותת ישראבלוג, המפעילה אותו ללא כוונת רווח. היסטוריה האתר הוקם ב-2001, כמיזם אישי של יריב חבוט, שלדבריו בנה את האתר כדי להציע לגולשים לנהל בלוג בעברית ברשת, אפשרות שלפני כן לא הייתה קיימת. לדברי חבוט, הוא כלל לא ציפה ולא התכוון שהאתר "יתפח" לממדים שאליהם הגיע. בימיו הראשונים היה האתר נחלתם של משתמשים מעטים יחסית, אולם בחלוף הזמן, נפתחו בו מאות אלפי בלוגים, והוא משך תשומת לב תקשורתית רבה. קהילת הבלוגרים הישראלית בכלל, וזו של ישראבלוג בפרט, היא גם מושא למחקר בתחום מדעי החברה. באתר נפתחו כ-870,000 בלוגים, נכון למאי 2020. על פי נתונים שנמסרו בעבר על ידי נענע 10, היו מבקרים באתר למעלה מחצי מיליון גולשים מדי חודש. ייחודיותו של ישראבלוג על פני אתרים אחרים בני דורו הייתה שהכתיבה בו נעשתה ללא סינון וללא דרישת ניסיון כתיבה מוקדם. זאת, להבדיל מאתרים אחרים כגון "רשימות", במה חדשה ו"מה וזה", שהכותבים היו צריכים להתקבל כדי לכתוב בהם. ישראבלוג מספק לכותבים מגוון אפשרויות, כגון עיצוב בלוג (לרבות עיצוב מתקדם על בסיס CSS), יצירת רשימות המופיעות בצדי הבלוג, שאלונים לבלוגרים, עריכה גרפית של פוסטים (בנוסף לעריכה טקסטואלית רגילה), העלאת תמונות, מנויים לבלוגים, תמיכה ב-RSS ועוד. בשנותיו הראשונות של האתר, חלק מהאפשרויות היו זמינות רק לכותבים שרכשו "מנוי פרו", אשר פתח לפניהם אפשרויות אלו. בישראבלוג מתקיימת קהילה וירטואלית מסועפת. אף שהכותבים הקבועים לרוב אינם מזדהים בשמם האמיתי, רבים מהם יוצרים חברויות המתנהלות באינטרנט ומחוצה לו עם כותבים אחרים. ישנם בישראבלוג מנגנונים המלכדים את הקהילה ויוצרים תתי קבוצות, כגון מערכת ה"טבעות" באתר. בעבר התקיימו מפגשי ישראבלוג, בהם התאספו בלוגרים רבים. ביוני 2004 חתם יריב חבוט על הסכם שיתוף פעולה עם אתר nana10, "נענע" דאז. בעקבות זאת, נערכו מספר שינויים באתר והוכנסו פרסומות לבלוגים. הדבר גרר בזמנו תגובות נזעמות מצד חלק מהבלוגרים, ובמיוחד מצד גולשים ששילמו תמורת מנוי פרו. בעקבות זעם הבלוגרים, הושגה פשרה והוחלט שלא תופענה פרסומות בבלוגים שבעליהם שילמו תמורת מנוי פרו. כיום לא מופיעות פרסומות באתר. ב-4 באוקטובר 2006 נמכר האתר ל"נענע", וניהולו עבר לידיה של אילנה תמיר, עד אז כתבת מחשבים בפורטל "נענע". פרישתו של יריב חבוט הייתה הדרגתית, ובמשך שנה מיום המכירה, שימש יועץ ומתכנת במשרה חלקית באתר. בנובמבר 2007 נפתחו אפשרויות ה"פרו" לכל כותבי הבלוגים באתר, אם קיבלו הזמנה מבעל מנוי "פרו". ב-24 בדצמבר 2007 נפתחה אפשרות הפרו לכל המשתמשים ונכנסה אוטומטית לכל בלוג. בדצמבר 2012 עזבה אילנה תמיר את אתר נענע10 ואיתו את ניהול ישראבלוג. הניהול הועבר לידיה של מריאט אואנקה (לימים, מריאט כהן). בשנתיים בהן כיהנה כמנהלת הפלטפורמה פעלה כהן בעיקר למען שימור וחיזוק המרכיבים הקהילתיים באתר. נוסדה תחרות Golden Blog בין בלוגרים בולטים, נערכו תחרויות כתיבת סיפורים קצרים וכן הקרנות סרטים בלעדיים לקהילה, במוזיאון תל אביב לאמנות. באוקטובר 2014 עזבה כהן-אואנקה את ניהול האתר ואחריה מונה לתפקיד אביהוא שאלתיאל. ב-2017 עזב שאלתיאל את ערוץ 10, ולא דווח על מחליף בתפקידו. לימים, ערן סורוקה, מעובדי חדשות 10, פרסם הצהרה בישראבלוג לגבי עתידו אך לא ברור האם סורוקה שימש כמחליף של שאלתיאל באופן מוחלט, או זמני. כוכבי רשת ואנשים ידועים רבים צמחו במהלך השנים בפלטפורמה של ישראבלוג, שהיוותה עבורם במה לכתיבה ולמציאת קהל עוקבים. בין אלו נכללים סניה ולדברג, עידו קינן ועוד. האתר ידע גם איומי סגירה רבים לאורך השנים. אחד הראשונים שבהם היה במרץ 2014. בלוגרים ותיקים ופעילים החלו במגעים עם הנהלת נענע10 למניעת סגירתו. כשנה לאחר מכן, פורסם שוב כי באוגוסט 2015 האתר עתיד להיסגר סופית עקב בעיות תקציביות, אך הוא לא נסגר. בדצמבר 2017 הצהיר ערוץ 10 כי ביום האחרון של החודש ייסגר האתר וזאת בעקבות סגירת נענע10, כחלק מהמעבר לאתר חדש (שלימים אף הוא נסגר והפך לאתר "החדשות 13"), בשם "10.tv", שגם שימש כדומיין של האתר החדש. ההודעה על הסגירה הופיעה בשטחי הפרסומות, דבר שגרם למשתמשים רבים שהשתמשו בחוסם פרסומות שלא לדעת על קיומה. פורטל נענע10, בעודו באוויר, החל את המעבר לאתר ערוץ 10 ב-11 בדצמבר 2017, ואתר ישראבלוג הפנה לאתר החדש - מה שגרר כעס רב בקרב הבלוגרים בפלטפורמה, שביקשו לכל הפחות לגבות את הבלוגים שלהם עד ה-31 באותו חודש, כפי שהובטח. במערכת ישראבלוג הבהירו כי מדובר בתקלה, ויום למחרת הוחזרה הגישה לישראבלוג, זאת לאחר הורדת שאר פורטל נענע10 מהאוויר ושינוי הדומיין לכתובת החדשה. למרות ההכרזה, האתר לא נסגר ב-31 בדצמבר. מספר בלוגרים דיווחו כי ערוץ עשר הסכים להשאיר את שרתי ישראבלוג באוויר ולהעביר את השרתים לידי קבוצת בלוגרים מתנדבים, שתמשיך לתחזק את האתר ולהפעילו. באוקטובר 2019 פורסמה באתר ההודעה: "בהתאם לתנאי השימוש באתר, בעלת האתר מודיעה כי החל מיום 01/11/2019 ייפסקו השירותים הניתנים באתר ישראבלוג והאתר יירד מהאוויר, או כי הבעלות בו ותכניו תועבר לגורם שלישי שפרטיו יעודכנו באתר." מנובמבר 2019 עד מאי 2020 האתר לא היה זמין, וכתובתו הפנתה לאתר של רשת 13. במהלך 2019 ו-2020, התקיים משא ומתן בין רשת לבין עמותה שהוקמה לשם הפעלת האתר, כפרויקט שלא למטרת רווח. כתוצאה מכך, הועבר האתר לידי העמותה. ב-27 במאי 2020 שב האתר לפעול ומשתמשי האתר היו יכולים לגשת מחדש אל בלוגים ישנים שכתבו ולעדכן בהם פוסטים חדשים. קישורים חיצוניים צוות ישרא-בלוג, ישראבלוג עדיין חי, הבלוג הרשמי של הנהלת ישרא-בלוג הערות שוליים קטגוריה:אתרים מבוססי תוכן משתמש קטגוריה:אתרי אינטרנט ישראליים קטגוריה:בלוגים קטגוריה:אתרי אינטרנט שהושקו ב-2001	2024-09-15T08:56:42
פוסט	קטגוריה:שמות משפחה	2023-11-17T06:28:10
יהודית קציר	250px\|ממוזער\|יהודית קציר מרצה בשיעור תנ"ך ביחד שנערך במשכן הנשיא, ספטמבר 2017 יהודית קציר (נולדה ב-19 באוגוסט 1963) היא סופרת ישראלית. ספריה תורגמו לשפות רבות. ביוגרפיה נולדה בחיפה. סבה הוא נין ליואל משה סלומון. למדה בתיכון חוגים בחיפה. בהמשך למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בשנות ה-80 החלה לפרסם סיפורים קצרים בעיתונות הישראלית. קובץ הסיפורים הראשון שלה, "סוגרים את הים", שאותו פרסמה בשנות העשרים לחייה, זכה לתשומת לב רבה והעניק לה פרסום מיידי. בשנים 1996 ו-2007 זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה על-שם לוי אשכול. ב 2004 זכתה בפרס ויצו הצרפתי על הרומן 'למאטיס יש את השמש בבטן'. ספרה האחרון 'צילה' זכה בפרס היצירה הציונית ב-2014 ונכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר 2013. קציר מתגוררת בתל אביב, עובדת כעורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד וכמרצה במכללה האקדמית אורנים, ואם לשתי בנות. ספריה סוגרים את הים (נובלות, 1990) - אסופה של ארבע נובלות: "שלאפשטונדה" (המחזה לסיפור זה זכתה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו 1991, ולעיבוד לסרט קולנוע סודות משפחה 1997), "הנעליים של פליני", "דיסניאל", "סוגרים את הים" למאטיס יש את השמש בבטן (רומאן, 1995) מגדלורים של יבשה (נובלות, 1999) - שלושה "סיפורי מסע": "מגדלורים של יבשה", "והעננים נוסעים, נוסעים", "מכתבים לעמינדב: אטיוד משפחתי" הנה אני מתחילה (רומאן, 2003) סיפורי חיפה (2005) - נוסח מחודש של סיפורים שראו אור בספריה הקודמים סיפורי תל אביב (2008) - נוסח מחודש של סיפורים שראו אור בספריה הקודמים צילה (רומאן, 2013) כל הספרים ראו אור בהוצאת הספריה החדשה, בעריכת מנחם פרי. מחזה דבורה ברון (התיאטרון הקאמרי של ת"א 2000, "האנתולוגיה החדשה", הספריה החדשה 2000) ספריה לילדים הפיקניק של עמליה (1994) בועה על גב הרוח (2002) לשחרר את הפיות (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, איורים: טלי מנשס) - הילדה נועה נחלצת לעזרת פיות שנלכדו כדי להופיע בקרקס, ובעזרתה הן יוצאות לחופשי. לקריאה נוספת קובי נסים, "עוגן הזכרונות וקצף החלומות", על המשמר, י"א בניסן תש"ן, 6 באפריל 1990, עמ' 18. על: יהודית קציר, סוגרים את הים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תש"ן 1990). גילה דנינו-יונה, "'לשחרר את הפיות' מאת יהודית קציר כמקרה מבחן לביטוי מסר ערכי מילולי וחזותי בספרות ילדים", בתוך: איתן מכטר (עורך), אוריינות חזותית: עיון, מחקר ויצירה, תל אביב: רסלינג, המרכז האקדמי ויצו חיפה, 2010. עמ' 133–162 קישורים חיצוניים יהודית קציר ב"דמויות" באתר משפחת סלומון יורם יובל, שיחת נפש עם יהודית קציר, הטלוויזיה החינוכית, 21 בפברואר 2018 זיוה שמיר, ספר חדש משמרת חדשה (על יהודית קציר/ סוגרים את הים), עתון 77, גל' 123 (אפריל 1990) מכּתביה: הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל אביב', באתר הספריה החדשה, 24 בפברואר 2008 שושלת צילה, על הדמויות ברומאן 'צילה', באתר הספריה החדשה, 11 במרץ 2013 קטגוריה:סופרות ישראליות קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:סופרות כותבות עברית קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:משפחת סלומון (הראש"ז) קטגוריה:זוכות פרס היצירה לסופרים ומשוררים קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים קטגוריה:זוכי פרס היצירה בתחום הציונות קטגוריה:בוגרות תיכון חוגים קטגוריה:בוגרי תיכון חוגים קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת תל אביב קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב קטגוריה:פמיניסטיות ישראליות קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1963 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1963	2024-10-05T17:23:05
ג'ון פון ניומן	REDIRECT ג'ון פון נוימן	2004-08-12T17:48:22
התקוה	REDIRECT התקווה	2004-08-12T17:58:00
אודי אדיב	אהוד (אודי) אדיב (נולד ב-21 בינואר 1946) הוא פעיל שמאל רדיקלי ישראלי שהורשע בריגול למען סוריה ובחברות בתא טרור שהפעיל המודיעין הסורי. בעל תואר דוקטור למדע המדינה ומלמד בבית הספר הערבי-פלסטיני לקולנוע בנצרת. ביוגרפיה אדיב נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1946 כבן בכור לאוריאל (אורי) וטובה אדיב. כבן גן שמואל, גדל אדיב בסביבה פוליטית "מפ"מניקית". אדיב התגייס לצה"ל, שירת בחטיבת הצנחנים, ולחם במלחמת ששת הימים. עם פרוץ המלחמה, החל לחוש ניכור מדרכה של מפ"ם ביחס למלחמה, ועם סיומה, ולאחר שחרורו מהצבא, גיבש מודעות פוליטית קומוניסטית, והצטרף לקבוצת השמאל הרדיקלי "מצפן", שפרשה כמה שנים לפני כן ממק"י. בספטמבר 1970, נמנה אדיב על הפלג שפרש ממצפן והקים את "הברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק)". לאחר מכן, בסוף 1971, כשלמד באוניברסיטת חיפה, הצטרף אדיב אל "החזית האדומה". פרשת הריגול ותפיסתו thumb\|אודי אדיב (שני מימין) עם נאשמים אחרים בריגול בבית המשפט המחוזי בחיפה, פברואר 1973 ביוזמת שותפים ל"חזית האדומה", יהודים וערבים, יצר אדיב קשר עם סוכן סורי, פלסטיני חבר אש"ף. אדיב טס לאתונה במימון סורי ופגש עמיתים שהציגו עצמם שותפים לרעיון המאבק בציונות. לאחר כשנה יצא שוב למפגש עם פעילים באתונה שם הונפק לו דרכון סורי על שם "ג'ורג' ח'ורי" וניתן לו סיפור כיסוי. מאתונה יצא בטיסה לדמשק שם פגש את מפעיליו שהיו אנשי מודיעין סוריים. אדיב מסר לסורים ידיעות באשר לחברה הישראלית, למחנות צה"ל, ססמאות גיוס וכיוצא באלה. במקביל עבר אימוני חבלה. לאחר מכן הוא שב לישראל. על פי התוכנית, היו אמורים חברי החוליה לבצע פעולות חבלה כאשר ישדרו הסורים ברדיו מסרים מוצפנים. תוכניות אלו לא יצאו לפועל שכן השב"כ עקב באופן צמוד אחרי המגויסים. כאשר יצא אדיב עם דן ורד, מגויס נוסף, לפגישות ביוון ובתורכיה עקבו אחריהם אנשי יחידת המבצעים של השב"כ וצילמו אותם בחשאי בפגישותיהם עם "אבו כאמל". ב-8 בדצמבר 1972 נעצרו אדיב, שהיה אז כבן 26, ועמו 20 ערבים (בהם ראש הרשת דאוד תורכי) וארבעה יהודים נוספים (דן ורד, יחזקאל כהן, רמי ליבנה ודוד קופר). בחקירתו הודה אדיב כי העביר לסורים מידע רב על בסיסי צה"ל ועל מערכי ההגנה שלו לאורך גבולות המדינה. בנוסף, סיפר כי יחד עם שאר חברי החוליה עבר בסוריה אימונים בהפעלת ציוד חבלה וקשר. בביתו של אדיב נמצא ספר הדרכה להכנת חומרי נפץ. על פי דן מרגלית, שמעון אילן, בן קיבוץ גן שמואל ואחיו של אורי אילן, היה הראשון שחשד בכך שאודי אדיב הוא מרגל, וגרם לתפיסתו על ידי שירותי הביטחון הישראלים. מעצרם של אדיב וחבריו ותוכניותיהם לריגול וחבלה עוררו סערה ציבורית גדולה ותדהמה רבה בציבור הישראלי. בפברואר 1973 הוגשו נגדם כתבי אישום על ריגול חמור, בגידה, מגע עם סוכן זר, מסירת סודות צבאיים לאויב וסעיפים נוספים. חלק מהמשפט התנהל בדלתיים סגורות וחלקו היה פתוח לציבור וסוקר בעיתונות. כשנכנסו ששת הנאשמים העיקריים לאולם בית המשפט המחוזי בחיפה, הם שרו את "האינטרנציונל" בעברית ובערבית. אדיב סירב להביע חרטה על מעשיו והציג את השקפתו: מאסרו והמשך חייו ב-25 במרץ 1973 נגזר דינם של חברי החוליה: אדיב נידון ל-17 שנות מאסר. דן ורד, אשר הביע חרטה על מעשיו, נידון ל-10 שנות מאסר, רמי ליבנה נדון ל-4 שנות מאסר. חברים אחרים בפרשה נידונו לתקופות מאסר קצרות יותר. לבקשתו נכלא באגף אסירים ביטחוניים פלסטינים. בשנת 1975, בטקס שנערך בכלא רמלה, נישא אדיב לסילביה קלינגברג, בתו של האפידמיולוג מרקוס קלינגברג, שלימים הורשע כמרגל למען ברית המועצות, אך כעבור כשלוש שנים התגרשו. בשנת 1981, לאחר שריצה 8 שנות מאסר ביקש משירות בתי הסוהר להתחתן עם חברתו לאה לשם ולהתייחד עמה במטרה ללדת ילד. בקשתו נדחתה. לאחר הסירוב הגיש עתירה לבית המשפט במטרה להתחתן ולהתייחד עם חברתו אך עתירתו נדחתה. הוא המשיך ופנה לגורמים ממלכתיים בבקשות להתחתן עם חברתו ולהתייחד אך בקשותיו נדחו. פנייתו לנשיא המדינה בבקשה לחנינה נדחתה. במאי 1985 לאחר 12 וחצי שנות מאסר ולאחר שהביע חרטה על מעשיו והודה שהיה כלי משחק ביד הסורים (ולא הפלסטינים שלמענם חפץ להילחם), שוחרר אדיב מבית הסוהר בתנאים מגבילים, כמהלך מקדים לעסקת ג'יבריל. באוגוסט 1985 נישא ללאה לשם שהייתה חברתו בראשית שנות השבעים בטרם נתפס והייתה עמו בקשר בתקופת מאסרו. מפאת גילם לא הצליחו להביא ילד לעולם וביקשו לאמץ ילד. בתחילה בקשתם סורבה בשל עברו של אדיב אך לבסוף רשויות הרווחה נעתרו לבקשת האימוץ בכפוף לתנאים. לאחר שחרורו פנה אדיב ללימודי מדע המדינה והשלים דוקטורט בתחום בבירקבק, אוניברסיטת לונדון. כיום הוא מלמד בבית הספר הערבי-פלסטיני לקולנוע בנצרת. בשנת 2017 יצא לאור ספרו "הסוציאליזם הציוני, שברו של חלום", המבוסס על הדוקטורט שלו. בשנת 2023 יצא לאור, בהוצאת פרדס, ספרו האוטוביוגרפי "המהפכה שלא הייתה". חיים אישיים אדיב גרוש בשנית, אב לבן שאימץ ומתגורר בחיפה. בשנת 1988, כשלוש שנים לאחר שחרורו, הורשע אחיו, אסף אדיב, באשמת חברות בארגון עוין בראשות הטרוריסט נאיף חוואתמה וריצה עונש מאסר של שנה וחצי. ראו גם חביב ונאיפה קהוואג'י פרשיות ריגול בישראל לקריאה נוספת אודי אדיב, המהפכה שלא הייתה, הוצאת פרדס, 2023 יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת משכל, 2002, עמ' 166–190 משה אלעד, סָעַרְתְּ עָלַי, ארצי: אירועים שהסעירו את ישראל, הוצאת צמרת, תל אביב, תשפ"א 2021, עמודים 36-15 רן כהן, סעיד, הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים, 2016, עמודים 230–233 קישורים חיצוניים תיאור פרשת הריגול, באתר השב"כ יזהר באר, מהפכן בהתפכחות – אודי אדיב משחזר את כישלון המהפכה, שהביאה אותו לדמשק ולכלא בישראל. בעקבות 7 באוקטובר הוא מבין יותר את אחיו הישראלים ומודה “הייתי אידיוט”., בבלוג פרות קדושות, 24 בדצמבר 2023 הערות שוליים קטגוריה:ישראלים שריגלו למען סוריה קטגוריה:פעילי שמאל רדיקלי ישראלים קטגוריה:קומוניסטים ישראלים קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בישראל קטגוריה:מרגלים יהודים קטגוריה:חברי מצפן קטגוריה:גן שמואל: אישים קטגוריה:בוגרי המוסד החינוכי גן שמואל קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946	2024-10-08T04:47:35
הסרטון של זפרודר	הסרטון של זפרודר הוא סרטון שצולם במצלמת חובבים על ידי יצרן הבגדים האמריקאי אברהם זפרודר, והנציח את רציחתו של נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי. הסרט נותר כאחת התעודות האותנטיות החשובות ביותר בהיסטוריה. הסרטון שמאל\|ממוזער\|250px\|מצלמתו של זפרודר זפרודר נכח ב-22 בנובמבר 1963 בכיכר דילי (Dealey) בדאלאס, מצויד במצלמת חובבים של 8 מ"מ, כאחד הצופים בשיירת הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי שאמורה הייתה לעבור שם באותה עת. הוא החל לצלם את שיירת הנשיא המתקרבת, וכשחלפה מכונית הלינקולן הפתוחה של הנשיא ממש מולו, מצלמתו הנציחה את הפגיעה בנשיא. מיקומו של זפרודר היה אידיאלי לצילום הרצח, ועל אף שבמקום היו עשרות אנשים עם מצלמות ומסרטות, סרטו של זפרודר נותן את ההמחשה האידיאלית לאירועים. זפרודר עמד על משטח מוגבה מבטון, שהיה בדיוק בין מחסן הספרים, אשר מקומתו השישית ירה לי הארווי אוסוואלד את היריות, ובין "תלולית הדשא", מעין מדשאה ועליה מבנים, שהיא המקום בו לדעת רוב התומכים בתאוריות קונספירציה, עמדו המתנקשים הנוספים. בעת שהלימוזינה הנשיאותית חלפה לידו ונפגעה מהיריות צילם זפרודר את הלימוזינה ואת המתרחש בה מקרוב, ומלמעלה. על פי עדותו לסוכן השירות החשאי, שניתנה ביום הרצח, סבר זפרודר כי היריות באו מאחוריו. מאחורי זפרודר הייתה "תלולית הדשא". בסרטון בן 26.6 השניות של זפרודר, נראית השיירה הנשיאותית מתקרבת דרך רחוב אלם (Elm), כאשר הנשיא, אשתו ז'קלין, מושל טקסס ג'ון קונלי ואשתו יושבים בלימוזינה ומנפנפים אל הקהל. לרגע מוסתרת הלימוזינה על ידי תמרור, וכשהיא נראית שוב, מעווה הנשיא את פניו בכאב, שולח את ידיו אל פניו, אולי כדי להגן על ראשו, וכל גופו נוטה קדימה ושמאלה, אל עבר אשתו. ואז נע ראשו של קנדי בתנועה אלימה אחורה ושמאלה, ולמעשה מתפוצץ בכתם של דם. קנדי קורס במושב הלימוזינה, בעוד שז'קלין ההמומה מנסה להימלט כשהיא מטפסת על אחורי הרכב, בעודו בנסיעה, ונעצרת על ידי סוכן השירות החשאי המזנק אליה על מנת לסייע לה. אורך הקטע המציג את ההתנקשות הוא 19.3 שניות. מהירות המצלמה של זפרודר הייתה 18 תמונות בשנייה. הסרטון הוא למעשה סדרה של תמונות סטילס, המהווה את "השעון" לפיו נבדק הרצח. ישנה חשיבות רבה מאוד לסדר האירועים בשאלה "כמה יריות נורו" ו"מאיזה כיוון נורו". ב-26 השניות בסרטו של זפרודר, ניתן בצורה מדויקת לוח הזמנים. ניתן לראות מתי החלה תגובת כל אדם שהיה בלימוזינה אל היריות, ולערוך חישוב מסתבר של מספר היריות ואף של כיוונן. שאלות רבות נענות, אך אחרות נותרות פתוחות. הסרט צולם ללא קול. השימוש בסרטון כראיה בחקירת רצח קנדי שלושה עותקים של הסרטון נעשו ביום הרצח עבור רשויות החקירה. בתוך ימים ספורים רכש מגזין לייף את הזכויות מזפרודר עבור תשלום ראשוני של 25,000$ אשר זפרודר תרם לאלמנתו ולילדיו של השוטר ג'פרסון דייוויס טיפיט, שנרצח על ידי אוסוואלד כמה שעות לאחר ההתנקשות. לאחר מכן שולמו לו חמישה תשלומים נוספים של 25,000$. תמונות מן הסרטון פורסמו במגזין לייף, וכן כמוצגים בדו"ח ועדת וורן. הסרטון נשמר במחסני לייף, והמגזין שמר על הזכויות, ואסר על פרסום התמונות, כך שכאשר החוקר ג'ושיאה תומפסון (Thompson) ניסה בשנת 1966 לפרסם ספר ובו איורים של התמונות מסרטו של זפרודר, תבע אותו המגזין לדין. לבסוף השיג התובע בניו אורלינס, ג'ים גאריסון (אשר העמיד בניו אורלינס מספר אנשים לדין וביניהם קליי שאו (Shaw) על מעורבות ברצח) עותק של הסרט, על מנת להציגו כראייה במשפטו של שאו, ולאחר מכן נעשו מן הסרט עותקים נוספים, ותמונות ממנו הוצגו במקומות רבים. ב-1975 הוצג הסרט לראשונה במלואו (ולא כתמונות בודדות) בתוכנית הטלוויזיה "לילה טוב אמריקה". לאחר חקיקת חוק "איסוף רשומות הנוגעות לרצח הנשיא קנדי" בשנת 1992 הוקמה ועדה בשם "ועדת העיון מחדש ברשומות הנוגעות להתנקשות", אשר דאגה לעיון מחדש בסרט, שימורו, וידוא האותנטיות שלו (כנגד טענות של אנשי "תאוריות הקשר" כי הסרט מזויף), והפיכתו לרכושה של האומה האמריקאית. הסרטון כאייקון תרבותי הסרט נותן את הבסיס הוויזואלי המזוהה כיום בתודעה עם רצח קנדי. המדובר בסדרה חזקה של דימויים ויזואליים, המקבילה לדימויים פופולריים נוספים מן התרבות וההיסטוריה, כגון תמונת האדם על הירח או תמונת הנחתים המציבים את דגל ארצות הברית לאחר קרב איוו ג'ימה. הדימוי של הנשיא הצעיר שראשו מתפוצץ לרסיסים בעוד אשתו זוחלת על מכסה תא המטען של הלימוזינה הנשיאותית כששמלתה מכוסה בדם, הוא דימוי בסיסי בתודעה האמריקאית מן היום בו פורסם סרטו של זפרודר לציבור. הסרט הוכרז כ"חשוב מבחינה תרבותית" על ידי ספריית הקונגרס של ארצות הברית, ועותק ממנו נשמר בארכיב הסרטים הלאומי של ארצות הברית. יורה בודד או קשר לרצוח את קנדי? הסרט משמש כבסיס הן לתומכי תאוריית "היורה הבודד" והן לתומכי תאוריות הקשר. הטענה העיקרית היא כי נראה בסרט כי היריות נורו מלפנים, מכיוון תלולית הדשא, וזאת מכיוון שראשו של קנדי מושלך אחורה, למעלה ושמאלה, דבר התואם (לפי טענת תומכי תאוריות הקשר) ירייה שבאה מלפנים ומימין, בעוד שאוסוואלד ירה מאחור ומשמאל. על פי הגרסה הרשמית, מוכיח הסרט בוודאות כי מקור היריות הוא אחד. למעשה, החוקר ארלן ספקטר, אשר ביסס את תיאורית "היורה הבודד" עבור ועדת וורן, הסתמך על הסרט, כאשר קבע כי מכיוון שלפי תגובות הנשיא והמושל המופיעות בסרט, לא חלף פרק זמן מספיק בין הזמן שבו נפגע המושל, ובין הזמן שבו נפגע הנשיא (על פי המהירות המקסימלית לטעינת רובהו של אוסוואלד וליריית ירייה נוספת) ולפיכך הם נפגעו מאותו הכדור. תאוריה זו, תאוריית "כדור הקסם" היא אבן הבסיס לגרסה הרשמית, ואחת התאוריות המותקפות ביותר והמושמצות ביותר על ידי המבקרים, הסבורים כי מסיבה זו מהווה הסרט הוכחה לכך שהיה יותר מיורה אחד. הצלם אברהם זפרודר (באנגלית: ) (15 במאי 1905 - 30 באוגוסט 1970), יהודי, נולד בעיר קובל שבחבל ווהלין במערב אוקראינה בשנת 1905. הוא היגר לארצות הברית בשנת 1920 והתיישב בברוקלין. כעבור זמן עבר לעיר דאלאס שבטקסס, ובה נעשה ליצרן בגדים מצליח. זפרודר נפטר שבע שנים לאחר רצח קנדי, בשנת 1970, ממחלת הסרטן. קישורים חיצוניים קטגוריה:סרטים אמריקאיים זפרודר, אברהם קטגוריה:סרטים בשימור ספריית הקונגרס קטגוריה:סרטים אילמים קטגוריה:סרטי 1963 קטגוריה:עבודות על רצח ג'ון קנדי קטגוריה:רצח ג'ון קנדי	2024-07-26T15:56:38
קורטיזול	קורטיזול הוא הורמון סטרואידי ממשפחת הגלוקוקורטיקואידים (שעמו נמנים גם הקורטיזון והקורטיקוסטרון), שמופרש בכמות משמעותית יחסית להורמונים אחרים ממשפחה זו. הוא מופרש בגוף מבלוטת יותרת הכליה. פעילות השפעה על המטבוליזם בגוף. עידוד עלייה ברמת הגלוקוז בדם והגברת גלוקונאוגנזה. עידוד פירוק גליקוגן בכבד. סיוע לגוף להסתגל לאספקה לא רציפה של מזון, תוך שמירה על רמת גלוקוז בדם, בגבולות יציבים. בזמן אירוע טראומטי, הקורטיזול משפיע על אופן תפקוד המוח: גורם להפסקת פעילות ההיפוקמפוס, ומגביר את פעילות האמיגדלה, וזאת כחלק מתגובת הילחם או ברח. פעילויות אלו של הגוף מתאפשרות, הודות לכך שהוא מעודד הן גלוקונאוגנזה והן פירוק וניצול שומנים וחלבונים כמקורות חליפיים לאנרגיה. הפרשת הקורטיזול מווסתת על ידי מערכת משוב. ההפרשה מזורזת על ידי ACTH, ומעוכבת על ידי משוב שלילי המופעל על ידי הקורטיזול עצמו. בתנאים רגילים רמת הקורטיזול משתנה במחזוריות יומית: בבוקר, עם היקיצה, עולה רמת הקורטיזול, ובשעות הערב, לקראת השינה ובתחילתה, רמת הקורטיזול יורדת. משום כך, לדוגמה, ניתוחים רבים בבתי חולים נקבעים לשעות הבוקר בהן רמות הקורטיזול של המטופל גבוהות יחסית. רמת הקורטיזול עולה גם במקרים אחרים שבהם יש צורך באספקה מוגברת של מקורות אנרגיה לתאי הגוף, כמו במצבי עקה של פעילות גופנית מוגברת. קורטיזול אחראי לכ-95% מההשפעות של הורמונים גלוקוקורטיקואידים, בעוד שההורמון קורטיזון אחראי רק ל-4-5% מהשפעות אלה ברקמות. לכן קורטיזול הוא הורמון בעל השפעה רבה יותר מקורטיזון, ומשפיע על יותר מערכות בגוף. קורטיזול מומר ברקמות לקורטיזון על ידי האנזים 11-בטא,סטרואיד דהידרוגנאז. טיפול ותופעות לוואי בטיפול במינונים גבוהים מאוד ההורמון קורטיזול גורם לדיכוי של מערכת החיסון ולכן הוא בשימוש בטיפול במחלות אוטו-אימוניות (בהן הגוף תוקף את הרקמות של עצמו). במינונים נמוכים יותר (פיזיולוגיים) משמש לטיפול במצבי חסר בהורמון הטבעי בגוף, כאשר בלוטת יותרת הכליה אינה מפרישה אותו בכמות מספקת (מצב של תת פעילות בלוטת יותרת הכליה). כמו כן קיימת גם משחת קורטיזול (הידרוקורטיזון) המשמשת לטיפול בדלקות עור שונות. מערכת הדחק מערכת הדחק פועלת בגוף על ידי ציר ההיפותלמוס-היפופיזה-בלוטת יותרת הכליה (ובנוסף מופעלת מערכת נוירו-אנדרנרגית), כשהתוצר הסופי הוא הפרשה של קורטיזול מבלוטת יותרת הכליה. הקורטיזול מוכר כ"הורמון הדחק", היות שהוא משפיע על המטבוליזם בגוף, מעודד עלייה ברמת הגלוקוז בדם, מסייע בפירוק של גליקוגן בכבד, מעלה לחץ דם, ומפחית את תגובות מערכת החיסון. כל זאת כדי לאפשר לגוף האדם להתמודד בצורה יעילה יחסית עם מצבי דחק. הפעלת מערכת הדחק בגוף קשורה במצבים של היריון, דיכאון, שימוש כרוני באלכוהול, תסמונת קושינג, פעילות מאומצת לאורך זמן, וכן בסטרס כרוני. במצבים אלו מופעלת המערכת וישנה הפרשה מוגברת של קורטיזול. דיכוי של הפרשת קורטיזול, לעומת זאת, קיים במצבים שונים, כגון אי ספיקה של בלוטת יותרת הכליה, תת-פעילות של בלוטת התריס, פיברומיאלגיה, גמילה מעישון, Rheumatoid arthritis ועוד. מערכת המשוב ההורמון CRH, (הורמון משחרר קורטיקוטרופין) הוא הורמון המופרש מההיפותלמוס וגורם להפרשה של ACTH מההיפופיזה הקדמית. ההורמון ACTH המופרש מההיפופיזה, מגרה את קורטקס בלוטת יותרת הכליה לייצר קורטיזול. הקורטיזול פועל במנגנון של משוב שלילי ומדכא הן את ההפרשה של CRH והן את ההפרשה של ACTH, כדי שתגובת הגוף לסטרס לא תימשך מעבר לצורך. סינתזה של קורטיזול מכולסטרול קורטיזול מיוצר מכולסטרול. תאי קליפת בלוטת יותרת הכליה מייצרים כולסטרול באופן אנדוגני, אולם ברמה מועטה מאוד, והם בעיקר תלויים באספקה חיצונית של כולסטרול. שלב 1: בשלב זה, מנותקת מהכולסטרול שרשרת צדדית בין פחמן 20 לפחמן 22, על ידי האנזים CYP11A1. התוצר: כתוצאה מכך מתקבל הסטרואיד פרוגננלון- ממנו ניתן לייצר את שאר הסטרואידים. שלב 2: בשלב זה, פועל האנזים 3 beta hydroxy steroid dehydrogenase והוא בעל שתי פעולות- פעולה ראשונה היא דה-הידרוגנציה (מעבר של הידרוקסיל לקטו בעמדה 3). הפעולה השנייה היא קטו-סטרואיד איזומראז- מעבר של הקשר הכפול ממיקומו בטבעת B למיקום סמוך בפחמן חמש. התוצר: כתוצאה משתי פעולות אלו מתקבל פרוגסטרון. שלב 3: בשלב זה, פועל האנזים CYP17 על פחמן 17 (17 הידרוקסילציה) הנמצא בטבעת מחומשת D. התוצר הוא 17 אלפא הידרוקסי פרוגסטרון. שלב 4: בשלב זה, פועל האנזים CYP21A2, ומבצע 21 הידרוקסילציה. התוצר הוא הסטרואיד 11 דה-אוקסי קורטיזול (השם ההיסטורי הוא compound S, זהו הפרקורסור המיידי של קורטיזול). מחסור באנזים זה (נקרא גם 21 hydroxylase deficiency) מביא להיפרפלזיה מולדת של בלוטת יותרת הכליה (ביותר מ-90% מהמקרים)- זוהי מחלה המתבטאת בעיקר אצל אשכנזים והיא מתאפיינת ברמות נמוכות של קורטיזול, היפר-אנדרוגניזם – ייצור יתר של הורמוני מין, (טסטוסטרון), התבגרות מוקדמת, ורמות גבוהות של ACTH. למחלה יש צורה קשה יותר- שהיא יחסית נדירה, ובה יש אי ספיקה של בלוטת יותרת הכליה, ואובדן של מלחים - הטיפול הוא מתן גלוקו-קורטיקואידים לדיכוי ACTH ומינרלו-קורטיקואידים כגון פלורינף (אלדוסטרון סינתטי)- להשבת מלחים. בצורה הפחות קשה של המחלה- הטיפול בעיקר באסטרוגן במקרים של אקנה ושיעור יתר. שלב 5: בשלב זה, פועל האנזים CYP11B1 - זהו אנזים מיטוכונדריאלי המבצע הידרוקסילציה בעמדה 11 ליצירה של קורטיזול פעיל. (תרופות כגון מטירפון מעכבות את האנזים הזה, לטיפול במצבים של עודף קורטיזול כגון תסמונת קושינג). מחסור באנזים זה (נקרא גם 11 hydroxylase deficiency) הוא מצב בו יש חוסר בקורטיזול, וכתוצאה מכך רמות ה- ACTH עולות. נוצרת היפרפלזיה של בלוטת יותרת הכליה וכן הסטה לייצור של אנדרוגנים, ובמקרים קשים גם לעודף של דה-אוקסי-קורטיקו סטרון, אשר מביא לעליית לחץ דם. זוהי מחלה שהיא שכיחה יותר אצל יוצאי עדות המזרח ממוצא צפון אפריקאי. מסלולי ייצור אלטרנטיביים כאמור לעיל, כולסטרול יכול להביא לייצורם של הורמונים נוספים מלבד קורטיזול: הורמוני מין: ניתן לדלג על שלב 2, ולעשות הידרוקסילציה על פחמן 17 של הפרוגננלון לקבלת 17 אלפא הידרוקסי פרוגננלון. לאחר מכן, חיתוך הקשר בין פחמן 17 לפחמן 20 תביא ליצירת הורמוני המין- לקבלת הפרקורסור של איברי המין הנקרא DHEA. אלדוסטרון: כדי לייצר אלדוסטרון, מתבצעים שלבים 1 ו- 2, ולאחר מכן מתבצעת הידרוקסילציה בעמדה 21 של הפרוגסטרון- מתקבל 11 דה אוקסי קורטיקו סטרון. לאחר מכן, באזור הגלומרולוזה של קליפת בלוטת יותרת הכליה, מתבצעים שלושה תת-שלבים לקבלת אלדוסטרון, על ידי האנזים אלדוסטרון סינתאז (שמבוטא רק בשכבה זו). קולטן לקורטיזול הקורטיזול פועל על ידי היקשרות לרצפטור הנקרא גלוקוקורטיקואיד רצפטור. זהו רצפטור גרעיני- לאחר הקישור של קורטיזול אליו, הוא נע, נקשר ל-DNA התוך תאי ומביא להפעלה של תהליכים שונים בתוך תא המטרה. קורטיזון קורטיזון הוא קורטיזול, אשר קבוצת OH בעמדה 11 שלו הפכה לקבוצת קטו. למעשה, קורטיזון הוא חסר פעילות מינרלו-קורטיקואידית, בשונה מקורטיזול שהוא גם בעל פעילות גלוקו-קורטיקואידית וגם בעל פעילות מינרלו-קורטיקואידית. הפיכה של קורטיזול לקורטיזון לצורך ניטרול פעילותו המינרלו-קורטיקואידית, נעשית עקב העובדה שהן קורטיזול, והן אלדוסטרון, יודעים להיקשר באותה האפיניות לקולטן לאלדוסטרון, כאשר הריכוזים של קורטיזול בסרום הם פי 100 עד 1,000 מריכוזי האלדוסטרון, ולכן עלול לנבוע מכך כי הקורטיזול ישפעל את הקולטן לאלדוסטרון בעודף ויביא לתופעות של יתר לחץ דם, היפוקלמיה, ועליה בנפח הנוזלים בגוף – תופעות של עודף באלדוסטרון. כדי למנוע תופעות אלו, פועל האנזים 11 beta hydroxyl steroid de hydrogenase (type 2) שהופך את הקורטיזול לקורטיזון ומונע למעשה את היקשרותו של הקורטיזון לקולטן לאלדוסטרון. קיים אנזים אחר בגוף שהופך קורטיזון בחזרה לקורטיזול (type 1) והוא נמצא בעיקר בכבד, ברקמת שומן ובמערכת העצבים המרכזית. ראו גם בלוטת יותרת הכליה טיפול הורמונלי סטרואידים פרדניזון קורטיזון קישורים חיצוניים קטגוריה:הורמונים	2024-09-29T05:03:59
טריודה	שמאל\|ממוזער\|250px\|טריודה טרִיוֹדָה היא שפופרת ריק בעלת שלוש אלקטרודות. אופן פעולת הטריודה מבוסס על תופעת הפליטה התרמיונית. הטריודה הראשונה נבנתה על ידי לי דה-פורסט בשנת 1907. המצאת הטריודה היוותה את הבסיס ליצירת תחום הנדסי חדש, שלאחר מכן כונה בשם "אלקטרוניקה". בשנות ה-50 של המאה ה-20 החל הטרנזיסטור, שהומצא ב-1948, להחליף את הטריודה ביישומים ומעגלים אלקטרוניים שונים. ביחד עם זאת, מרבית המעגלים והיישומים האלקטרוניים הקיימים היום, החל ממגברים ומשדרים, וכלה במחשבים אלקטרוניים, יושמו לראשונה באמצעות טריודות. היסטוריה ההתקן החשמלי הראשון שנבנה משפופרת ריק היה הדיודה. הדיודה יכולה לשמש ליישור זרם, מאחר שהיא מעבירה זרם רק בכיוון אחד. ג'ון פלמינג היה הראשון שעשה שימוש מעשי בדיודה, להמרת אות רדיו לזרם ישר במקלט טלגרף אלחוטי. בשנת 1906 עבד לי דה פורסט על שיפורים אפשריים לדיודה של פלמינג על ידי הוספת אלקטרודה חיצונית. לקראת סוף השנה הגיע לשיפור משמעותי על ידי הכנסת האלקטרודה לתוך השפופרת. האלקטרודה הפנימית הנוספת נקראה "סריג". הסריג, שמוקם קרוב מאוד לקתודה, שימש כאנודה משנית והשפעת הפוטנציאל החשמלי שלו על זרימת הזרם הייתה גדולה בהרבה מהשפעת מתח האנודה, על אף שהזרם זרם ברובו אל האנודה. דה פורסט ראה את ההתקן החדש כגלאי משופר לעומת הדיודה, אך החידוש בהתקן זה היה שהוא יכול לשמש כמגבר: שינוי המתח על הסריג תורגם לזרם חזק יותר או חלש יותר בין הקתודה לאנודה. להתקן שנוצר היו שלוש אלקטרודות: קתודה, אנודה וסריג, ומשום כך הוא נקרא כיום "טריודה". אך השם המקורי של דה פורסט היה אודיון, כיוון שהוא ייעד אותו לשימוש במקלטי רדיו. דה פורסט הוציא פטנט על האודיון בתחילת 1907, וכתוצאה מדיון משפטי הגיע להסכם עם גוליילמו מרקוני, שהיה בעל הפטנט על הדיודה, כך ששניהם יוכלו לייצר את ההתקן המשופר. ההסבר לאפקט ההגברה הוא שההשדה החשמלי שנוצר בין שתי אלקטרודות תלוי לא רק במתח ביניהן, אלא גם במרחק ביניהן (ביחס הפוך). עבור מתח נתון, קיצור המרחק לחצי יגדיל את עוצמת השדה החשמלי פי שניים. כתוצאה מכך, שינוי מתח האנודה (המרוחקת מהקתודה) גורם לשינוי קטן יחסית בשדה החשמלי ולכן בזרם, אבל שינוי זהה במתח הסריג (הקרוב לקתודה) גורם לשינוי גדול יותר בשדה החשמלי ובזרם. בנוסף, הסריג יכול גם לעצור כמעט לגמרי את הזרם אם המתח עליו גבוה מזה של הקתודה, ובכך לשמש כמפסק. תכונות אלה מהוות בסיס לא רק למעגלי הגברה ומיתוג, אלא גם ליצירת מתנדים שמהווים את הבסיס ליצירת גלי רדיו, ולבניית מעגלים אלקטרוניים מורכבים יותר, עד כדי בניית מחשב אלקטרוני. בשנים הסמוכות לזמן המצאת הטריודה שוכללו הטריודות ופותחו נגזרות של טריודות: אלקטרודות נוספות הוכנסו לשפופרת (במיוחד ידועה הפנטודה - שפופרת בעלת חמש אלקטרודות), וכן נבנו שפופרות המכילות כמה טריודות בשפופרת אחת, ומחוממות על ידי חוט להט יחידי. במלחמת העולם השנייה השתמשה חברת מוטורולה, שהייתה הספקית העיקרית של מכשירי קשר נישאים לצבאות בעלות הברית בטריודות ופנטודות קטנות הפועלות בטמפרטורה נמוכה, כדי לחסוך את ההספק החשמלי שהתבזבז על חימום ולאפשר סוללות קטנות וקלות יותר. באותה תקופה נבנתה על ידי אלן טיורינג מכונה לפיענוח מכונת ההצפנה של גרמניה הנאצית - האניגמה. מכונה זו הייתה למעשה המחשב האלקטרוני הראשון והיא מומשה באמצעות טריודות ונגזרותיהן. כיום משמשות הטריודות ונגזרותיהן במגברי שמע, בהם יש שמבחינים בצליל שונה מאילו המבוססים על מוליכים למחצה, ובמקומות בהם שוררים תנאי עבודה קיצוניים, כגון אזורי קרינה רדיואקטיבית שמוליכים למחצה רגישים לה, הספק ותדר גבוהים, או תנאי טמפרטורה קיצוניים. שימושים בהגברה הפונקציה הבסיסית והחשובה ביותר של הטריודה היא ההגברה. הטריודה מסוגלת להגביר אותות חשמליים חלשים, לדוגמה אותות רדיו הנקלטים על ידי אנטנה מתחנת שידור רחוקה. כפי שהוסבר למעלה, שינוי קטן במתח הסריג מחולל שינוי גדול מאוד בזרם האנודה. במעגל חשמלי הכולל נגד בטור לאנודה, המתח על הנגד יהווה העתק מדויק אבל מוגבר מאוד של המתח בין הסריג לקתודה. למעשה, ניתן לשלוט על מידת ההגברה בשתי צורות: האחת באמצעות מאפייני הטריודה, והשנייה באמצעות מאפייני המעגל האלקטרוני שבו היא מחוברת. בתוך הטריודה, התכונה החשובה ביותר השולטת על ההגברה היא מרחק אלקטרודת הסריג מהקתודה. ככל שהסריג קרוב יותר, גדולה יותר ההגברה כי די בשינוי מתח קטן יותר בסריג על מנת להשיג שינוי זרם גדול יותר בין הקתודה לאנודה. ביחד עם זאת, כשהסריג קרוב לקתודה, הטריודה רועשת יותר כי הסריג מתחמם בעצמו ופולט פליטה תרמיונית משנית, הגורמת רעש. בגרסה הבסיסית ביותר של מעגל ההגברה האלקטרוני, הנגד המצוי בטור לאנודה הוא בעל השפעה מכרעת על ההגברה, שכן ערכו קובע איך מתורגם שינוי הזרם שגורמת הטריודה למתח לפי חוק אוהם. ככל שהתנגדות הנגד גבוהה יותר, כן גדול יותר השינוי במתח שמתפתח על הנגד כתוצאה משינוי נתון בזרם. המתח על הנגד קרוי מתח המוצא של מעגל ההגברה. מעגל ההגברה הבסיסי הנ"ל סובל ממספר חסרונות, החמור שבהם הוא חוסר יציבות כתוצאה מכך שמאפייני הטריודה משתנים עם הזמן, וכן היכולת לשלוט עליהם בתהליך הייצור מוגבלת. אי לכך, פותחו מעגלי הגברה מורכבים יותר המתגברים על חסרונות אלה. אולם עקרון ההגברה דומה בכולם ומתבסס על תכונת ההגבר של הטריודה. שימושים בקשר רדיו המצאת הטריודה אפשרה מימוש יעיל יותר של קשר רדיו. גלי רדיו הם אותות בעלי תדר. כדי לבצע שידור באמצעות גלי רדיו, יש ליצור אות חשמלי המשתנה בזמן, על פי תדר השידור. זרם ישר וקבוע בזמן, כגון זה של סוללה, לא יכול לגרום ליצירת גלי רדיו. על מנת לבצע שידור שייקלט היטב, נדרש שהשידור יתבצע בעוצמה אורך האנטנה, המשמשת לשידור וקליטה של גלי רדיו, הוא יחסי לאורך הגל, או למעשה ביחס הפוך לתדר שלהם. לדוגמה, כדי לשדר בתדר 10KHz, יש להשתמש באנטנה שאורכה כ־10 קילומטר. שימוש בתדר נמוך כמו 10 קילוהרץ אינו יעיל מהסיבות הבאות: לייצר אות חשמלי - זרם חילופין בתדר כזה באמצעים מכניים כגון גנרטור הוא מסורבל ולא יעיל. להשתמש באנטנות כה ארוכות אינו מעשי גם כן. שימוש בגלים כה ארוכים (תדר נמוך) אינו מאפשר מקום לערוצים רבים ורוחב פס. הסבר: אם לדוגמה משדרים רק בתחום שבין 10,000 הרץ ל-100,000 הרץ, יש מקום רק לתשעה ערוצים ברוחב של 10,000 הרץ כל אחד; אך אם משתמשים בתדרים עד 1,000 מיליון הרץ (1 ג'יגה הרץ), מספר הערוצים, באותו רוחב, גדל פי עשרת אלפים. באמצעות הטריודה ניתן לבנות מעגלים אלקטרוניים הקרויים מתנדים (Oscillator), המסוגלים לייצר זרם חילופין בתדר גבוה מאוד, ללא המגבלות שמטילה מערכת מכנית, שגם יאפשר שידור בעוצמה גבוהה, גם יהפוך את גודל האנטנות ליותר פרקטי ומה שמאוד חשוב - יאפשר שידור בערוצים רבים וברוחב פס גדול. יצירת מתנד באמצעות הטריודה מתנד הוא מעגל אלקטרוני המסוגל לייצר אות חשמלי משתנה בזמן. לרוב, צורת האות היא אות סינוס. את תכונת הטריודה ניתן לנצל ליצירת מתנד באופן הבא: במעגל ההגברה שתואר קודם, מחליפים את הנגד (הקרוי גם עומס אוהמי) במעגל תהודה. למעגל זה התכונה שלאות חשמלי בתדר מסוים, הקרוי תדר התהודה, התלוי בערכי הסליל (משרן) והקבל שלו, התנגדותו גבוהה, ולאותות חשמליים בתדר שונה, התנגדותו קרובה ל-0. כפי שהוסבר קודם, תהיה ההגברה של האות משמעותית רק עבור אות חשמלי בתדר התהודה. המתנד נוצר על ידי העברת חלק מסיגנל חזרה לסריג הטריודה, כך שנוצר משוב המגביר את עצמו. העובדה שמעגל התהודה מגביר יותר את תדר התהודה החוזר ומוגבר שנית בטריודה, גורמת לכך שתדר הסיגנל ששורד בסוף הוא התדר שבו הגברת מעגל התהודה מכסמלית, דהיינו תדר התהודה שלו. המתח החשמלי במוצא המעגל (באנודה של הטריודה) הוא למעשה מתח חילופין היושב על רמת מתח ישר (DC), שכן הטריודה בסופו של דבר עובדת בזרם ישר. לכן, כדי לבודד את רכיב החילופין לפני ההעברה לאנטנה בדרך כלל משתמשים בשנאי, שגם מתאם את העכבות עם האנטנה. אפנון (Modulation) אפנון הוא כינוי לתהליך של שינוי מאפיינים של הגל הנושא לאחר ייצורו במעגל המתנד. שיטת האפנון הראשונה והבסיסית ביותר נקראת אפנון משרעת (AM-Amplitude Modulation) ובו משנים את העוצמה של הגל הנושא בהתאם לערכי האות שאותו רוצים לשדר, למשל האות המופק מצליל הדיבור של קרין רדיו. זהו האות שהמשדר משדר, ועל המקלט לשחזר אותו מהאינפורמציה הנקלטת. אפנון משרעת על ידי טריודה מעגל אפנון המשרעת הבסיסי מייצר אות שהוא תוצאת המכפלה של האות המשודר בגל הנושא. ביטוי מתמטי לאות כזה ניתן על ידי הנוסחה: כאשר הוא : תדר הגל הנושא ו- הוא האות המאפנן. כלומר, אות בתדר גבוה (הגל הנושא) מוכפל באות המידע (שאותו על המקלט לשחזר). המכפלה נעשית על ידי מעגל הגברה, שבו במקום מתח הזנה קבוע לאנודה מוזן הגל הנושא (מהמוצא של המתנד), ולתוך הסריג מוזן האות המאפנן (אות המידע). שיטת אפנון ה-AM היא פשוטה ביותר למימוש, אולם סובלת ממספר חסרונות שבגללם פותחו מעגלי אפנון מורכבים יותר, אף הם מומשו באמצעות טריודות ונגזרותיהן. גילוי (Demodulation) התהליך ההפוך לתהליך האפנון, דהיינו חילוץ אות המידע (האות המאפנן) מהאות הנקלט על ידי האנטנה קרוי גילוי (Demodulation). לכל שיטת אפנון יש שיטת גילוי המתאימה לה. שיטת הגילוי הבסיסית ביותר שמתאימה לאפנון המשרעת (שתוארה לעיל), מתבססת על מיישר זרם שבמוצאו רשת נגד-קבל. היישור יכול להיעשות על ידי דיודה, שמחלצת מהאות רק כיוון אחד שלו, שבו נמצא המידע. שימושים במעגלים דיגיטליים המעגלים הספרתיים הראשונים מומשו על ידי טריודות. מעגלים ספרתיים (דיגיטליים) הם מעגלים שמתח המוצא שלהם מקבל מספר סופי (קוונטי) של פרשנויות, בדרך כלל שני מצבים המתוארים על ידי משתנה בינארי הקרוי סיבית (BIT), היכול לקבל את הערך "0" או "1". הקביעה של הערך המיוצג על ידי המעגל, ברוב היישומים, נעשית בדרך כלל לפי מתח המוצא: כאשר הוא גבוה מערך מסוים, הוא מייצג את הערך "1", וכאשר הוא נמוך מערך מסוים, הוא מייצג את הערך "0". במחשב הראשוני אניאק, האוגרים העשרונים היו בנויים ממעגלי פליפ פלופ שנבנו סביב שפופרת טריודה כפולה (שפופרת אחת שהכילה שתי טריודות) מדגם 6SN7 - מצב יציב ראשון היה כאשר טריודה אחת הוליכה זרם והטריודה השנייה לא הוליכה זרם (לדוגמה ייצוג הערך "1") המצב היציב השני היה הפוך (הערך "0"), כך שמעגל פליפ פלופ אחד עם שפופרת טריודה כפולה שימש לשם זיכרון של ביט אחד. המעגלים הספרתיים מהווים את הבסיס לפעולתו של המחשב האלקטרוני. יש לציין כי המחשב מבוסס על מהות הפונקציות הספרתיות עצמן, ולא בהכרח על המעגלים החשמליים המממשים אותן. את אותן פונקציות ספרתיות אפשר לממש על ידי מערכות אחרות, כגון פניאומטיות, או אופטיות, או מבוססי מכניקה קוונטית. היום, מכל מקום, מבוססים המחשבים על מימוש חשמלי של הפונקציות הספרתיות בעזרת מוליכים למחצה. קישורים חיצוניים קטגוריה:רכיבים אלקטרוניים de:Elektronenröhre#Triode it:Valvola termoionica#Triodo sv:Elektronrör#Trioden	2023-05-18T19:19:43
כפר מסריק	ממוזער\|250px\|אמא אדמה, פסל אבן הנמצא בקיבוץ, מעשה ידי הפסל אהרון אשכנזי, מראשוני החברים בקיבוץ כְּפַר-מַסָּרִיק הוא קיבוץ מתנועת הקיבוץ הארצי בגליל המערבי הנמצא בשפלת עכו, ליד נחל נעמן. הקיבוץ, שעלה להתיישבות במקום הקבע בשנת 1940, נקרא על שמו של הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה, טומאש גאריג מסריק. הקרקע נרכשה על ידי קק"ל בשנות ה-30 של המאה ה-20. שייך למועצה אזורית מטה אשר. שטח הקיבוץ, כולל השטח החקלאי המעובד, הוא כ־8,000 דונם. היסטוריה 250px\|ממוזער\|שמאל\|שעון שמש במדשאה המרכזית שנבנה לרגל 50 שנה לקיבוץ הקיבוץ נוסד בשנת 1933 בשכונת בת גלים בחיפה על ידי קבוצות חלוצים חברי תנועת השומר הצעיר מליטא וצ'כוסלובקיה שעלו כחלק מהעלייה החמישית, ולכן נקבע שמו הראשון של הקיבוץ: "צ'כו־ליטא". בשנת 1934 עבר הקיבוץ לקריית חיים המערבית, מערבה לפסי מסילת הברזל, היכן ששכן בסיס צבאי, מצפון מערב לאצטדיון קריית חיים של היום. הוא נשא אז את השם "משמר זבולון". בתקופה זו הוקמו משפחות של חברי הקיבוץ והוקם משק חקלאי ראשון שכלל גן ירק ורפת. בשנת 1937 הצטרף לקיבוץ גרעין "היוצר" מפולין. בתאריך 29 בנובמבר 1938 הקימו החברים את היישוב ה-28 מבין יישובי חומה ומגדל, בסמוך לבית חרושת ללבנים "נעמן". בשנת 1940, הוא עבר לאתר הקבע מצד מזרח לכביש חיפה-עכו, ומדרום לקיבוץ עין המפרץ. במקום זה הוא שוכן עד היום. מאז נקרא שמו "כפר מסריק", על שמו של טומאש גאריג מסריק. חדר האוכל הבנוי בכפר מסריק תוכנן על ידי האדריכל מוניו גיתאי-ויינרויב ונחנך בשנת 1965. המועצה לשימור אתרים הציבה שלטי הסבר על מבנים ישנים באזור "חצר ראשונים" כמו המאפיה, מגדל המים, מחסן הירק, חדר האוכל ועוד. ליד הקיבוץ נמצא בית הספר היסודי "גוונים" בו מתחנכים ילדי הקיבוץ והסביבה. עד 1996 התקיים באותו מתחם מוסד החינוך העל יסודי "נעמן" אשר לאחר מכן אוחד עם בית החינוך אושרת בקיבוץ עברון ונוצר "בית חינוך אופק". תעשייה בשנות ההתיישבות הראשונות הקימו חברי הקיבוץ שני מפעלי תעשייה גדולים וחשובים: "נעמן" לייצור לבנים שרופות לבניה וכן רעפים וצינורת. וגם את "אסקר" לייצור אספלט קר וצבעים. בתחילת שנות השבעים, יצר הקיבוץ קשר עם חברת הטלוויזיות סילורה מפינלנד והתחיל לייצר טלוויזיות שחור-לבן בחדר האוכל הישן תחת הדרכתם תחת המותג "סילורה". לאחר מכן ייצר המפעל במשך מספר שנים טלוויזיות צבעוניות, לאחריהם שינה המפעל כיוון וכיום הוא משווק ונותן שרות לציוד קליטה מלויינים. בשנת 1978 הקים הקיבוץ את מפעל "דוקרט" המייצר אריזות קרטון מודפסות. חקלאות - הקיבוץ מגדל אבוקדו, כותנה, תירס, עגבניות, חמניות, בוטנים, פפריקה וחיטה ושלושה ענפי בעלי חיים: רפת לחלב, לול עופות לפיטום ודגים בבריכות מים מתוקים. תיירות - בשנת 2023 עלה כפר מסריק לשלב הגמר בתחרות של האו"ם לבחירת "כפר התיירות הטוב בעולם" (כתבת טלוויזיה), 2 ביולי 2023. קישורים חיצוניים כפר מסריק באתר הרשות לפיתוח הגליל כפר מסריק אתר קהילנט של הקיבוץ תמונות מאוסף קיבוץ כפר מסריק מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה בית ספר יסודי גוונים עין המפרץ קיבוץ השומר הצעיר משמר זבולון עולה להקמת בית חרושת נעמן, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים יסוד כפר מסריק, 1940, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים מיכאל יעקובסון: סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ כפר מסריק, באתר 'חלון אחורי', 5 בדצמבר 2020 הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ הארצי קטגוריה:קיבוצים קטגוריה:יישובי חומה ומגדל קטגוריה:מפרץ חיפה קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1938 קטגוריה:הנצחת צ'כים בישראל	2023-09-16T15:06:33
נמש	ממוזער\|250px\|פנים מנומשות נמש או בהרת קיץ הוא כתם צבען חום־צהבהב ואף כתום המופיע על עור האדם דרך קבע או רק אחרי חשיפה לשמש, בחלקי עור שיש בהם ריכוז יתר מהפיגמנט מלנין, האחראי לצבע העור. נמשים מתפתחים בעיקר על הפנים, הצוואר, הכתפיים וגב כפות הידיים. הם שכיחים יותר אצל אנשים בעלי שיער בהיר או אדמוני. בדרך־כלל, הנמשים לא מופיעים אצל ילדים לפני גיל חמש. הנטייה לנמשים היא במידה רבה נטייה תורשתית, שאיננה מחלה ואין מתלווים אליה שינויים אחרים כלשהם, אלא אם נמשכת החשיפה לשמש והנמשים עלולים להפוך ממאירים. בגיל מבוגר עשויים הנמשים להפוך לכתמים חומים כהים שפירים אשר מכונים "כתמי זקנה". אפשר למנוע הופעת נמשים על ידי הימנעות מחשיפת הפנים לאור שמש עז בקיץ. ראו גם נקודת חן מלנין לנטיגו כתמי גיל קישורים חיצוניים קטגוריה:עור	2024-04-11T16:02:14
תפלת השתן	תַּפֶּלֶת הַשֶּׁתֶן (Diabetes insipidus; בלטינית: שתן תפל; ידועה גם בשם סוכרת תפלה) היא מחלה נדירה הנובעת מייצור-חסר של הורמון נוגד השתנה (ADH) המופרש מן האונה האחורית של יותרת המוח ומווסת את הפרשת השתן. הורמון זה מווסת את כמות המים הנספגת מחדש באבוביות הכליות לאחר שהשתן הסתנן מן הדם. סוכרת תפלה הנגרמת עקב ייצור לקוי של הורמון זה, קרויה סוכרת תפלה מרכזית. במצב של תפלת השתן מופרשות כמויות גדולות מאוד של שתן - לפעמים עד 20 ליטר ביום - ולכן החולה צמא כל העת, ושנת הלילה שלו מופרעת על ידי הצורך להפריש שתן. בדיקת אלקטרוליטים בדם תגלה עליה בריכוז הנתרן עקב איבוד נוזלים. המחלה עשויה להתגלות גם עקב לחץ של גידול על האונה האחורית של יותרת המוח. אטימולוגיה המונח בעברית סוכרת תפלה, מקורו בטעות בתרגום. אין למחלה זו כל קשר לסוכרת, למעט תופעה של ריבוי שתן בשתי המחלות. מחלת הסוכרת נקראת בלטינית Diabetes mellitus (שמשמעותו: "שתן מתוק"), ובשפות אירופאיות רבות נהוג לקרוא למחלה בקיצור במילה אחת Diabetes. לעומת זאת, מחלה זו, של חוסר הורמון נוגד השתנה נקראת Diabetes insipidus, בלטינית: "שתן תפל". המילה Diabetes (שתן) תורגמה בטעות ל"סוכרת" וכך נקראה המחלה בטעות "סוכרת תפלה". על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית משנת 1999, תקרא המחלה בעברית תַּפֶּלֶת הַשֶּׁתֶן. תפלת שתן מרכזית תפלת שתן מרכזית (באנגלית- central Diabetes insipidus) היא מצב כרוני או אקוטי, המתאפיין בהשתנה מרובה ושתייה מרובה כתגובה למחסור בהורמון נוגד השתנה. קיימים שלושה סוגים: משפחתית, אידיופתית (ממקור לא ידוע), ומשנית. תפלת שתן מרכזית משפחתית מדובר במחלה המועברת בתורשה אוטוזומלית דומיננטית. בחלק מהמשפחות נמצאה מוטציה בגן המקודד את הורמון נוגד השתנה. ישנן צורות תורשתיות שכיחות פחות כגון מוטציה ב- AVP הממוקמת על כרומוזם 20. מוטציות ב WFS1 גן המקודד לחלבון טראנסממברנלי ופוגעת במוח ובמערכת העצבים ולכן עלול לגרום בין היתר ל- Diabetes insipidus. מוטציות בגן PCSK1 המקודד לאנזים Proprotein convertase 1 ומשפעל את הפורוהורמון תוך ביקוע קשרים פפטידים, קיים רק בתאים נוירואנדוקרינים כמו במוח. תינוקות הטרוזיגוטים נולדים עם מחלה שאינה באה לידי ביטוי עד לגיל מאוחר וחומרתה משתנה בהתאם למוטציה שגרמה למחלה. תפלת שתן מרכזית אידיופתית (ממקור לא ידוע) שכיחותה של מחלה זו נעה בין 10% ל-30%. המחלה נובעת כתוצאה מירידה בתפקוד של בלוטת ההיפופיזה האחורית, שמביאה לירידה בייצור של הורמון נוגד השתנה. בחלק מהמקרים נמצאו נוגדנים נגד נוירונים מגנו-סלולריים שהם יצרנים של ההורמון, לכן ההשערה היא כי מדובר במחלה אוטואימונית, בפרט כאשר הגבעול המחבר בין ההיפותלמוס להיפופיזה הוא מעובה כתוצאה מתהליך דלקתי. תפלת שתן מרכזית משנית זו מחלה משנית לגידולים, לטראומה, להפרעות וסקולריות ועוד, אשר גורמים לפגיעה בהיפופיזה, וכתוצאה מכך לירידה בהפרשת הורמון נוגד השתנה. גרורות יכולות להביא למצב של תפלת השתן מרכזית, בדרך של שליחת הגרורה להיפופיזה האחורית. ניתוחים עלולים גם הם להביא להופעה של תפלת השתן מרכזית- כך למשל, ניתוח להוצאת מאקרו-אדנומה יכול לגרום להתפתחות של תפלת שתן מרכזית, בדרך כלל בשלושת שלבים: בשלב הראשון, אשר יכול להימשך כמה ימים, יש פגיעה של תאים בהיפותלמוס וכתוצאה מכך פגיעה בהפרשת ההורמון. אצל חולה כזה יש ריבוי של שתן. בשלב השני היפרנתרמיה פתאומית: התאים אשר נפגעו בהיפופיזה עוברים ממצב של הלם וחוסר פעילות למצב של פירוק ודגנרציה ומשחררים תוך כדי בהפרשה לא מבוקרת הורמון נוגד השתנה - החולה עלול להגיע למצב של היפרנתרמיה מסכנת חיים. בשלב השלישי קיים חוסר בתאים שמייצרים את ההורמון. תפלת שתן כלייתית כאשר תפלת השתן נוצרת כתוצאה מחוסר תגובה של קולטנים להורמון נוגד השתנה, מצב זה נקרא תפלת שתן כלייתית. יכול להיות תורשתי או נרכש: תורשתי- עמידות הכליות להורמון לוזופרסין. תוצאה של תגובה לא מספקת של הכליות לזופרסין למשל בגלל מוטציות בקולטן להורמון AVP רצפטור 2 (AVPR2) או בקולטן אקוופורין 2 (AQP2) . נרכש- השפעה שלילית של תרופות כגון ליתיום או היפרקלצמיה. כניסת ליתיום לPrinciplr call מעכבת גליקוגן סינתאז קינאז (GSK3B) שהוא גורם מזרחן ומפחיתה את הביטוי של AQP2. . היפרקלציוריה עלולה להפעיל את הקולטן הרגיש לסידן casR אשר מגביר את רמות הסידן בתא וגורם לAutophay. קישורים חיצוניים Mirjam Christ-Crain, Daniel G Bichet, Wiebke K Fenske, Morris B Goldman, Soren Rittig, Joseph G Verbalis, & Alan S Verkman. (2019). Diabetes insipidus (Primer). Nature Reviews. Disease Primers. https://doi.org/10.1038/s41572-019-0103-2 הערות שוליים קטגוריה:הפרעות בבלוטות אנדוקריניות	2023-12-31T12:44:48
יוג'ין או'ניל	יוּג'ין גלדסטון אוֹ'ניל (באנגלית: Eugene Gladstone O'Neill; 16 באוקטובר 1888 – 27 בנובמבר 1953) היה מחזאי אמריקאי, זוכה פרס פוליצר ופרס נובל לספרות. ביוגרפיה יוג'ין אוניל נולד בברודוויי, בחדר מלון. אביו היה שחקן ואת רוב ילדותו העביר במסעות עם הוריו. אוניל סולק מאוניברסיטת פרינסטון בגלל מעשה קונדס שעשה ובשל סכסוך עם ההנהלה. לאחר סילוקו מהאוניברסיטה עבר בין עבודות ועיסוקים שונים, ביניהם כתב בעיתון לונדוני, שחקן תיאטרון ומחפש זהב בהונדורס. אולם, לאחר שקרא ספר של ג'וזף קונרד, החליט לצאת אל הים והפליג באניה לבואנוס איירס, המשיך לאפריקה הדרומית ומשם חזר לבוסטון. לאחר שלקה במחלת השחפת אושפז בבית חולים, שם החל לכתוב את מחזותיו הראשונים. בהמשך, פגש אוניל בניו יורק קבוצת שחקנים, שייסדו תיאטרון ניסיוני וחיפשו כישרונות חדשים. שם החלו מחזותיו, שזכו לאהדה רבה מחברי הקבוצה, להיחשף לציבור. בשנת 1924 חבר אוניל לאנשי תיאטרון נוספים בעיר והחל לכתוב מחזות המבוססים על ניסיונו כימאי. מחזותיו מתאפיינים בגיוון רב מבחינת הנושאים העולים בהם וכן מבחינת המבנה שלהם: בחלק ממחזותיו בחר אוניל להאריך את המחזה ל-9 מערכות אשר הוצגו במשך שלושה ערבים רצופים. במהלך חייו צצו בעיות שונות במחזותיו של אוניל, משהביע אובדן תחושת שייכות לעולם וכן איבד את אמונתו באלוהים, רגשות אשר השפיעו על כתיבתו. בתו אונה נישאה לקולנוען צ'ארלי צ'פלין כשהייתה בת 18 וצ'פלין בן 54. בעקבות זאת, החרים או'ניל את בתו ולא ראה אותה שוב עד יום מותו. נכדתו היא השחקנית ג'רלדין צ'פלין ונינתו היא השחקנית אונה צ'פלין. בשנת 1936 זכה אוניל בפרס נובל על הישגיו בספרות והיה למחזאי האמריקאי הראשון אשר זכה בפרס זה. כמו כן, זכה בלא פחות מ-4 פעמים בפרס פוליצר. מחזותיו הנודעים ביותר: "מסע ארוך אל תוך הלילה", "מעבר לאופק", "לכל ילדי האלוהים יש כנפיים", "האל הגדול בראון", "הפסקה מוזרה", "מוכר הקרח בא", "האבלות יאה לאלקטרה". בישראל הוצגו מחזותיו: "הקיסר ג'ונס", "תשוקה בצל האילנות" (שהוצגו על ידי התיאטרון הקאמרי) "ניצוץ של משורר", "אנה כריסטי" (שהוצג על ידי הבימה) אסירי הקרח (שהוצג על ידי סטודיו דרמטית משכן בירושלים) ו"מסע ארוך אל תוך הלילה" שהוצג בארץ כמה פעמים. בשנת 1930 הופק הסרט אנה כריסטי בכיכובה של גרטה גרבו. מחזותיו שתורגמו לעברית מסע ארוך אל תוך הלילה, עברית: יעקב אורלנד, תשוקה בצל הבוקיצות, עברית: יאיר בורלא, מסדה, תל אביב, 1968. ליל ירח לממזר, מחזה בארבע מערכות, עברית - תרצה אתר, הבמאי - דוד מוכתר-סמוראי, תל אביב. אנה כריסטי, עברית - נסים אלוני, רמת גן, מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי" בית הספר לאמנות הבמה והקולנוע, תשמ"ו 1986. איש הקרח, עברית - רבקה משולח, תל אביב. "הקוף השעיר", נוסח עברי גד רימון. מאמרים על יצירתו מיכל אפרת, "ניצוץ של מתרגם, תרגום דיאלקט כמשקף תהליכי טמיעה וניכור בתרגום 'ניצוץ של משורר' ליוג’ין אוניל", בקורת ופרשנות, 38, 2005. קישורים חיצוניים יוג'ין א'וניל, האבל יאה לאלקטרה, תסכית בעברית, מרץ 1956. הקלטת שידור רדיו מתוך אוסף תקליטי קול ישראל באתר הספרייה הלאומית קטגוריה:ניו יורק: אישים קטגוריה:מחזאים אמריקאים קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות קטגוריה:זוכי פרס נובל אמריקאים קטגוריה:זוכי פרס טוני קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי קטגוריה:חולי שחפת אמריקאים קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: דרמה קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1888 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1953 קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות	2024-05-30T11:53:57
יוג'ין אוניל	REDIRECT יוג'ין או'ניל	2004-08-12T21:28:08
פאלאס (בן פנדיון)	פאלאס במיתולוגיה היוונית היה אחד מארבעת בניו של המלך הגולה פנדיון. לאחר מותו של פנדיון, פאלאס ואחיו אייגאוס, ניסוס וליקוס תפסו את השלטון באתונה, וסילקו את מטיון, אשר הדיח את פנדיון מכס המלכות. הם חילקו את השלטון בין ארבעתם, אם כי רק אייגאוס נהיה למלך. מאוחר יותר, לאחר מותו של אייגאוס, פאלאס ניסה לקחת את כס המלוכה מתסאוס, יורש העצר החוקי, אולם נכשל ונהרג על ידי אחיינו, תסאוס, וכך גם חמישים ילדיו. קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית	2024-03-21T11:34:22
הקומנדו הימי	REDIRECT שייטת 13	2005-03-12T06:37:40
עמנואל וולרשטיין	REDIRECT עמנואל ולרשטיין	2004-08-13T01:06:10
ישיבה תיכונית	טקסט=ישיבת אמ"ש (אלון מורה-שכם)\|ממוזער\|260x260 פיקסלים\|ישיבת אמ"ש (אלון מורה-שכם) ישיבה תיכונית היא ישיבה לגיל תיכון שמשלבת לימודי קודש ולימודים תיכוניים (לימודי חול) לתעודת בגרות.שמאל\|ממוזער\|123x123px\|ישיבת אדר"ת בת ים מקור השם עד שנות ה-50 נודעו הישיבות התיכוניות בשמות שונים. חלקם, כמו ישיבת אלמה, בקשו להקרא "ישיבה" בעוד אחרות, כמו מדרשית נעם נמנעו מלהקרא בשם זה, מפאת השילוב של לימודי חול. הביטוי "ישיבה תיכונית" מופיע למשל בשנת 1942, בהתייחס למתיבתא ר' יעקב יוסף בארצות הברית, אולם לא רווח בציבור. היו שעשו שימוש בביטוי "ישיבה גימנסיה". בתחילת שנות ה-50 החלו להופיע ביטויים כמו "ישיבה עם מגמה תיכונית" ובשנת 1955 החל להיות שגור הביטוי "ישיבה תיכונית". היסטוריה הישיבה התיכונית הראשונה שנוסדה בארץ ישראל הייתה אלמה, שנוסדה בירושלים בשנת 1936. כעבור שנה, בשנת 1937 נוסדה בתל אביב ישיבת היישוב החדש על ידי הרב משה אביגדור עמיאל. כמה שנים לאחר מכן, בשנת תש"ה (1945) יסדו הרב יהושע יגל וישראל סדן את מדרשית נעם. בהמשך, הוכנסו לימודי חול לישיבת בני עקיבא כפר הרואה, בעקבות לחץ ההורים. בשנת 1958 כבר נמנו בישראל עשר ישיבות תיכוניות בהן למדו כ-1000 תלמידים, ובנוסף עליהן התקיימו גם ארבע ישיבות מקצועיות: ישיבות תורה ומלאכה בתל אביב, כפר אברהם וכפר סיטרין והישיבה החקלאית בכפר הרא"ה. הישיבות התיכוניות הראשונות היו כולן פנימיתיות. חלקן היו בעיר אך חלקן בחרו בכוונה להתמקם ביישובים קטנים, על מנת להרחיק את התלמידים מפיתויי העיר ולאפשר להם להתרכז בלימודים. התלמידים נהגו לחזור הביתה אחת לשבועיים או שלושה שבועות. לאור הצלחת הישיבות התיכוניות היו בתי ספר דתיים שבחרו לפעול במעין מודל ישיבתי, ללא פנימייה, כמו ישיבה תיכונית יבנה בחיפה וישיבה תיכונית טבריה. מטבע הדברים, סדר היום בבתי ספר ישיבתיים היה שונה מאשר בישיבות התיכוניות, מכיוון שהתלמידים חוזרים הביתה כל יום. עם השנים גם הצטמצם מספר השבתות בהן התלמידים נדרשים להישאר בישיבה, והם חוזרים הביתה אחת לשבוע או לשבועיים. היחס ללימודי חול הישיבה התיכונית הראשונה שנוסדה בארץ ישראל, ישיבת אלמה, נוסדה מתוך גישה של שילוב לימודי חול הכרחיים עם לימודי הישיבה. לעומת זאת, הישיבות התיכוניות הראשונות האחרות נוסדו על ידי חניכי ישיבות ליטאיות אשר שללו את לימודי החול. ישיבת כפר הרוא"ה נוסדה ללא לימודי חול ורק בלחץ ההורים נוספו לימודי חול במבנה נפרד מהישיבה, במסגרת נפרדת ולימודי החול היו לימודי רשות. בישיבת היישוב החדש הוקדשו שעות מועטות בלבד ללימודי חול והישיבות נאבקו למזער את מספר השעות המוקדשות ללימודים לקראת הבגרות. בתחילה נבחנו התלמידים בבחינות הבגרות כאקסטרנים, בראשית שנות ה-50 היו התיכונים שליד הישיבות התיכוניות לבתי ספר של ערב ומספר השעות שהוקדש ללימודי החול שכללו גם תנ"ך עלה מכ-15 לכ-22 ורצועת הזמן שבין 14:30 ל-18:00 הוקדשה ללימודי חול. בסביבות שנת 1960 היו הישיבות התיכוניות לתיכונים מלאים, שוב בלחץ ההורים ומשרד החינוך ונגד רצון ראשי הישיבות. גם הטרמינולוגיה השתנתה ובניגוד לשנים ראשונות בהם לימודי החול כונו "טפל", אל מול העיקר שהוא לימוד התורה, החלו להשתמש במושג "חשוב" לציון לימודי החול, אך עדיין בניגוד ל"עיקר" - התורה. באותה תקופה הוקמה המגמה הריאלית הראשונה בתוך ישיבה תיכונית, בישיבת מרום ציון בקריית נוער, מתוך מטרה למשוך תלמידים המעוניינים בלימודים ריאליים לישיבות תיכוניות. הישיבות התיכוניות לא ניסו לפתח גישה של השלמה של לימודי החול עם לימודי הקודש כשיטת תורה עם דרך ארץ ולא הכינו ספרי לימוד תיכוניים עבור החינוך הדתי אלא בקשו לתת את המינימום הנדרש כדי לקבל תעודת בגרות, תוך משא ומתן עם משרד החינוך שנועד לצמצם את לימודי החול ולהוציא מתוכנית הלימודים תכנים לא רצויים להם, כמו ספרות. גישה זאת השתנתה עם השנים, במיוחד בשנות ה-90 של המאה ה-20 כאשר רבות מהישיבות התיכוניות עברו מהפך של הוצאת הר"מים החרדיים וכניסת ר"מים דתיים לאומיים. החל מתחילת המאה ה-21 יש ברבות מהישיבות התיכוניות יחס של כבוד ללימודי החול ודגש על שילוב של תורה עם עבודה. סדר ומבנה סדר היום בישיבה התיכונית הוא של יום לימודים מלא. בדרך כלל מהבוקר ועד הצהריים לומדים לימודי קודש כמו תלמוד, תנ"ך והלכה, ובחלקו השני של היום מהצהריים המאוחרים ועד הערב לומדים לימודים כלליים. לאחר מכן מתקיים בדרך כלל "סדר ערב", הכולל שוב לימודי קודש. הלימודים הם נפרדים, המקבילה לישיבה תיכונית אצל בנות היא האולפנה. בישראל של 2006 פזורות עשרות רבות של ישיבות תיכוניות ברחבי הארץ, חלקן משתייך למרכז ישיבות בני עקיבא. הישיבות התיכוניות מוגדרות ברובן כמוסד מוכר שאינו רשמי (לפי חוק חינוך ממלכתי -התשי"ג) וככאלה הן זוכות לתקצוב מלא של לימודי התיכון, וחלק גדול מלימודי הגמרא. שכר הלימוד מגיע בישיבות רבות ללמעלה מאלף שקלים לחודש, עקב עלות אחזקת הפנימייה, הכיתות המוקטנות, והצוות החינוכי הרחב. רשימת ישיבות תיכוניות שם הישיבה מיקומה תאריך ייסודראש הישיבה הערות אלמה (ישיבה תיכונית) ירושלים ה'תרצ"ו הוקמה על ידי "אלמ"ה" - "האגודה למדעי היהדות" ישיבת היישוב החדש תל אביב ה'תרצ"ז הרב כתריאל קולודצקי הוקמה כישיבה ללא לימודי חול והוסבה לישיבה תיכונית ישיבת כפר הרוא"ה כפר הרוא"ה ה'ת"ש הרב יעקב חביב הוקמה כישיבה קטנה והוסבה לישיבה תיכונית מדרשית נעם פרדס חנה/כפר סבא ה'תש"ה הרב צבי אזרחיישיבת בני עקיבא קריית הרצוגבני ברקשנות ה-70הרב משה צבי וקסלר ישיבת נתיב מאיר ירושלים ה'תשי"ג הרב משה וייס ישיבת הדרום רחובות ה'תשי"ד הרב דוד טברסקי ישיבת מרום ציון (קריית נוער) ירושלים ה'תשי"ד כחלק מהרחבת ישיבת מרום ציון לישיבה תיכונית, שונה שמה לקריית נוער ישיבת בני עקיבא מירון מירון ה'תשי"א ישיבת נחל יצחק נחלים ה'תשט"והרב שמואל לורנץ ישיבת תקוות יעקב שדה יעקב ה'תשט"ו ישיבת חורב ירושלים בין ה'תש"י לה'תשי"ט הרב יצחק דור ישיבת בני עקיבא רעננה רעננה ה'תשי"ט ישיבת אור עציון מרכז שפירא ה'תש"ך הרב ערן פרינסישיבת בני עקיבא פרחי אהרוןחיפהה'תש"ךהרב משה אלמלם ישיבת בני עקיבא נתניה נתניה ה'תשכ"א ישיבת בית יהודהכפר מימון ה'תשכ"ב ישיבת חדרה (בית שמואל) חדרה ה'תשכ"ב ישיבת אהל שלמה באר שבע ה'תשכ"ג ישיבת נווה הרצוג אשדוד ה'תשכ"ד הרב מאיר אדרי ישיבת ירושלים לצעירים ירושלים ה'תשכ"ד הרב יאיר גזבר הוקמה כישיבה קטנה והוסבה לישיבה תיכונית הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן תל אביב-יפו ה'תשכ"ה במקור "הישיבה העירונית בר-אילן" ישיבה תיכונית שעלבים שעלבים ה'תשל"אהרב גרשון שחור חלק מקריית חינוך שעלבים ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל גבעת שמואל ה'תשל"ג דרכי נועם (רשת מוסדות חינוך) פתח תקווה ה'תשמ"ב הרב משה מן ישיבה תיכונית חיספין חיספין ה'תשמ"ב הרב חיים אייזנטל ישיבת הרמב"ם ובית יוסף תל אביב ה'תשמ"ב ישיבת נווה שמואלאפרתה'תשמ"גהרב אבישי מילנרחלק מרשת אור תורה סטון ישיבת השומרון קרני שומרון ה'תשמ"ג ישיבת מקור חייםנווה דניאלה'תשמ"ההרב דב זינגרישיבת נתיבות יוסףמצפה יריחוה'תש"ןהרב שבתי סבתוישיבה תיכונית רמת גןרמת גןה'תשנ"דהרב פתחיה זיו אורראש הישיבה אחיין של הרב משה צבי נריה הישיבה מקיימת מדי שנה מסיבת פורים בהשתתפות ראשי ישיבות ורבנים, ביניהם הרב אביגדור נבנצלישיבת בני עקיבא אורות יהודהאפרתה'תשנ"זהרב אליהו אידלברג ישיבת חברותא כפר בתיה ה'תשנ"ז חלק מרשת אמי"ת ישיבת בני צבי בית אל ה'תשנ"ז הרב שמואל הולשטין חלק ממוסדות הישיבה הגבוהה בבית אל בראשות הרב זלמן ברוך מלמד ישיבת כינור דוד עטרת ה'תשנ"ח משלבת לימודי מוזיקה בתוכנית הלימודיםישיבה תיכונית תורה ומדע ליד מכון לבירושליםה'תשנ"חהרב רפאל בובלילישיבה למחוננים ישיבת בני חיל קדומיםה'תשנ"ט לבעלי הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביותישיבה תורנית הליכות עולםקרני שומרוןה'תש"סהרב אייל הראלישיבת צביה פתח תקווהפתח תקווהה'תש"ס הרב גולן דיעי הוקמה כחלק ממוסדות למרחבישיבת בני עקיבא לפיד מודיעיןמודיעין-מכבים-רעותה'תשס"א הרב שמואל רוזנבלום הישיבה התיכונית הגדולה בישראלישיבת נחלת ישראלמגדל העמקה'תשס"ג ישיבת אורות הזורעיםהזורעיםה'תשס"ד הרב ניר וינברג ישיבה תיכונית לחינוך סביבתיישיבת אמ"ש (אלון מורה שכם)אלון מורהה'תשס"ההרב אריאל שיוביץישיבה תיכונית ממוסדות "בית המדרש לתורה והוראה" בנשיאות הרב אליקים לבנוןישיבה תיכונית נווהנווהה'תשס"חהרב אסף נאומבורגהישיבה המדעית קריית יעריםקריית יעריםה'תשס"ח ישיבת שפע מקור חייםירושליםה'תשס"חהרב יהונתן גוטמןהייתה חלק ישיבת בני עקיבא נתיב מאיר ואז קיבלה מעמד עצמאי ישיבת מתיבתא בית שמש בית שמשה'תשס"ט ישיבה תיכונית תנכית זכרון יעקבזכרון יעקבה'תשס"טהרב יעקב גיטלמן והרב שמעון רפורטהוקמה מתוך מענה לתושבי זכרו, בנימינה וחוף כרמל. הדגש המרכזי לימוד התנ"ך באופנים שונים.ישיבת שומריה לצעיריםשומריההתש"עהרב ראובן נתנאל, הרב יהונתן רוםישיבה תורנית עם מרחב לנערישיבה תיכונית נעם גבעת מרדכיירושליםהרב אורי ביר חלק מרשת נעם צביהישיבת דגל ירושליםנחליםה'תשע"ההרב משה יונגשטייןישיבה תורנית (לימודי קודש מתוגברים)ספרא וסייפא כפר רותה'תשע"ז ישיבה תיכונית לאמנויות לחימה ברוח החסידותישיבת צביה כרמי קטיףכרמי קטיףהתשע"ט ישיבת משכנותיך ישראלבית שמשה'תשע"אישיבת "תורת עציון"מרכז שפיראה'תשע"דהרב ברוך הרניקהישיבה הוקמה בעידודו ותמיכתו של הרב חיים דרוקמן, שהיה נשיא הישיבה, והישיבה הולכת בדרכו והשקפתו.ישיבה תיכונית מיטב שובונתניהה'תשע"טהרב ישי שולמןהוקם כתיכון ישיבתי עם לימודי קודש וחול משולביםישיבת צביה מעלה אדומיםמעלה אדומיםהרב יוסף פרנקלהישיבה נוסדה על פי הוראתו של הרב רבינוביץ'ישיבה לצעירים תפארת שלמהרמלהה'תשע"טהרב יאיר גואלמןישיבה תורנית (לימודי קודש מתוגברים)ישיבה כפרית חיציםאיתמרישיבה תיכונית שעלי תורהבית שמשהרב רפאל אסוליןישבת אהבת ישראלבית שמשהרב מרדכי פייגישיבת "צביה"אילתהרב אמנון וייסבוםישיבה תיכונית ימיתישיבת בני עקיבא ראשון לציוןראשון לציוןישיבה תיכונית הר עציון לצעיריםאלון שבותה'תשפ"בהרב עמיחי גורדין בתקשורת הסדרה העלילתית-דוקומנטרית "הישיבה" שהוקרנה בערוץ 10 פותחת צוהר לעולם זה, ומספרת את סיפורם האישי והאמיתי של תלמידים ומורים, בישיבה התיכונית בכפר הרוא"ה. לקריאה נוספת בניהו טבילה, הישיבה התיכונית החרדית, רסלינג, 2023. מ' בר-לב, "הישיבה התיכונית ומעורבותה במערכת החינוך הממלכתי-דתי בישראל:, בספר מ' אליאב וי' רפאל (עורכים), ספר שרגאי - פרקים בחקר הציונות הדתית והעלייה לא"י, תשמ"ב, עמ' 206–222. מ' בר-לב, "הישיבה התיכונית ושיטת תורה עם דרך ארץ", בספר: מ' ברויאר (עורך), תורה עם דרך ארץ - התנועה, אישיה, רעיונותיה, 1987, עמ' 237–253. הרב יהושע יגל, "לדרכן של הישיבות התיכוניות", בספר: הרב י' שביב (עורך), ממלכת כהנים וגוי קדוש, תשנ"ז, עמ' 126–135, זמין לקריאה והורדה באתר ספריית אסיף. קישורים חיצוניים אתר הישיבות התיכוניות בישראל - חיפוש ישיבות תיכוניות, מידע לנרשמים, סיוע והכוונה למציאת ישיבה תיכונית מתאימה אתר תנא, כמה? מרכז נתונים אודות שכר הלימוד בישיבות התיכוניות. יהודה זולדן, לחידוש פני לימודי הקודש בישיבה התיכונית, באתר "דעת" עפרה לקס, מעולים בקודש, "בשבע", 2 בנובמבר 2006 הערות שוליים * קטגוריה:ציונות דתית	2024-10-17T11:30:48

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.