title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
גו (משחק) | שמאל|ממוזער|250px|לוח גו
שמאל|ממוזער|250px|ציוד גו מסורתי: לוח עם רגליים, קערות עץ ואבני משחק
גוֹ (קאנג'י: 囲碁; רומאג'י: Igo; סינית: 圍棋; פין-יין: weiqi; קוריאנית: 바둑) הוא שמו היפני של משחק אסטרטגיה מופשט שמקורו בסין. גו נחשב למשחק הלוח העתיק ביותר בעולם שעדיין משחקים בו היום. גו נחשב למשחק המפתח את ההיגיון ואת יכולת ההפשטה. סקר שנערך על ידי פדרציית גו העולמית ב-2016 מצא שכ-46 מיליון אנשים ברחבי העולם יודעים איך משחקים בגו, וכ-20 מיליון אנשים, הם שחקני גו, רובם במזרח הרחוק. חוקי הגו פשוטים ומעטים, אך עובדה זאת מובילה לכך שמספר האפשרויות במשחק עצום, דבר שהוביל לאתגר עבור מדעני מחשב לייצר בינה מלאכותית שתוכל לנצח שחקן אנושי.
כלי המשחק המסורתיים כוללים לוח עץ עליו מסומנת רשת של 19 קוים רוחביים ו-19 אורכיים ו-361 אבני משחק - 181 אבנים שחורות ו- 180 לבנות בשתי קערות נפרדות.
סקירה היסטורית
גו נחשב למשחק הלוח העתיק ביותר שחוקיו עדיין ידועים, שהופיע בסין באלף ה-2 לפנה"ס (התרגום המילולי מסינית הוא "משחק הכיתור"). חוקיו השתנו מעט מאוד במהלך ההיסטוריה. האזכור הקדום ביותר שהשתמר מופיע בספרו של קונפוציוס, "המאמרות", ממאה ה-6 לפנה"ס. גו הגיע ליפן במאה ה-7 לספירה, ובמאה ה-8 נהיה פופולרי בחצר המלכות. בתחילת המאה ה-13 המשחק נהיה נפוץ גם בקרב הציבור הרחב.
על אף שהמשחק היה ידוע במערב כבר מסוף המאה ה-16, הוא תואר בפירוט מספיק רק בסוף המאה ה-19. אוסקר קורשלט, מהנדס גרמני שעבד ביפן, למד את המשחק מהונינבו שוסאקו. הוא פרסם מאמר מפורט על המשחק ב-1880, וכמה שנים לאחר מכן פרסם ספר המבוסס על המאמר הנ"ל. כך יצא שכל מונחי הגו (כמו שם המשחק) בעולם המערבי מקורם דווקא ביפן. ב-1978, מנפרד וימר הפך למקצוען המערבי הראשון.
גו בתרבות
ניתן להקביל את ההשפעה התרבותית של גו במזרח הרחוק לזו של שחמט במערב. לפני המהפכה התעשייתית בסין, גו נחשב למשחק אריסטוקרטי, והיה אחד מארבע האמנויות של המלומד הסיני, שכללו קליגרפיה, ציור ונגינה על הגוּצִ'ין.
כיום גו מאוד פופולרי בארצות המזרח הרחוק - ערוצי טלוויזיה שלמים מוקדשים לו - ובעל מעמד של מקצוע ממש. רק ארגוני גו מקצועיים יכולים להקנות תואר של שחקן מקצועי, ופרסי תחרויות מקצועיות מגיעים לסדרי גודל של מאות אלפי דולרים. בין התארים החשובים ביפן הם מייג'ין (קאנג'י: 名人, רומאג'י: Meijin), הונינבו (קאנג'י: 本因坊, רומאג'י: Honinbo), קיסיי (קאנג'י: 棋聖, רומאג'י: Kisei), גוסיי (קאנג'י: 碁聖 רומאג'י: Gosei), ג'ודן (קאנג'י: 銃弾 רומאג'י: Judan), אוזה (קאנג'י: 王座 רומאג'י: Oza) וטנגן (קאנג'י: 天元 רומאג'י: tengen) שזהו גם שמה של נקודת האמצע בלוח הגו.
גו הוא חלק מהעלילה ומהאווירה ברומן משנות השבעים שיבומי.
בשנת 2000, הביאה המאנגה (שעובדה בהמשך לסדרת אנימה) היקארו נו גו להתעניינות מחודשת במשחק בקרב ילדים ובני נוער ביפן. בישראל, ערוץ הילדים התחיל לשדר את הסדרה בשנת 2006.
גו באינטרנט
בעוד שגו הוא משחק בן אלפי שנים שהפופולריות שלו ידעה עליות וירידות, הוא היה נפוץ בעיקר במזרח הרחוק וכמעט שלא נחשף למערב. ואולם, בעקבות התפתחותן של טכנולוגיות חדשות כגון הטלוויזיה והאינטרנט הצליח הגו לתפוס יותר פופולריות גם במערב. מהפכת האינטרנט תרמה רבות להתפשטות המשחק גם למקומות רחוקים ואפשרה לשחקנים בכל העולם לשחק עם שחקנים אחרים ברמות שונות. זה הוביל לזינוק בפופולריות של הגו בכל העולם, ובשרתי הגו באינטרנט משחקים כל יום אלפי אנשים שאלמלא האינטרנט ייתכן כי לא היו מוצאים עמיתים למשחק בסביבתם או ברמתם.
חוקי המשחק
חוקים בסיסיים
ימין|ממוזער|לקבוצה זו בדיוק תשע חירויות, כאשר הצמתים המסומנים בריבועים אינם נחשבים כחירויות כי אינם סמוכים מיידית לצורה.
בגו שני שחקנים: שחור ולבן. שחור תמיד מתחיל.
כל שחקן בתורו מניח אבן על הלוח במקום פנוי, כאשר משחקים על ה"צמתים" שבין משבצות ולא בתוך המשבצות.
בלוח גו תקני 19 על 19 קווים, סך הכל 361 צמתים בלוח. ישנם גם לוחות 13 על 13 ו-9 על 9 שנפוצים בקרב מתחילים בעיקר.
ברגע שאבן הוצבה על הלוח היא לא זזה ממקומה והיא תישאר שם עד סוף המשחק או עד שתילכד.
אם אבן נמצאת בצומת סמוך (אלכסון לא נחשב) לאבן אחרת מאותה צבע אז שתיהן מחוברות והן באותה קבוצה.
לכל קבוצת אבנים או אבן בודדת על הלוח יש "חירויות" או דרגות חופש שהם הצמתים הפנויים הסמוכים לאותה קבוצה (או אבן בודדת).
כאשר מספר החירויות של קבוצה או אבן מגיע לאפס, הקבוצה נלכדת ומוסרת מהלוח והשחקן היריב מקבל את האבנים כשבויות, כאשר בסוף המשחק כל אבן כזו שווה נקודה אחת.
לשחקן אסור לשחק מהלכי 'התאבדות', כלומר לשים אבן כך שלא יהיו לה (או לקבוצה שלה) דרגות חופש. יש יוצא מהכלל לחוק זה והוא כאשר הצבת האבן הנ"ל תגרום ללכידה של אבני יריב.
קודם אבני היריב מוסרות מהלוח ורק אז החירויות של הקבוצה נספרות, ואז למעשה המהלך אינו התאבדות.
שמאל|ממוזער|שחור לא יכול לשחק בA משום שזה יהיה מהלך התאבדות - לאבן לא יהיו דרגות חופש. לעומת זאת, הוא יכול לשחק בB משום שאז הוא ילכוד את האבנים המסומנות במשולש ולקבוצה יהיו 2 דרגות חופש בסופו של דבר.
במידה והשחקנים סבורים כי אין הם מסוגלים לשפר את מצבם הם יכולים להעביר את תורם. כאשר שני השחקנים מעבירים את תורם המשחק הסתיים, נספר הניקוד ומוכרז המנצח. משחק יכול להגמר גם באמצעות כניעה.
חוקים נוספים
שמאל|ממוזער|250px|אם השחור יניח אבן בצומת המסומן בריבוע, הוא ילכוד את A והיא תרד מהלוח. בלי חוק הקו לבן יוכל עכשיו לאכול חזרה את האבן והמצב יחזור למה שהיה בתחילה ועלול להמשך לנצח.
לפי חוק הקו לאחר שהשחור ישחק בריבוע, הלבן יצטרך לשחק במקום אחר. רק בתורו הבא יוכל לאכול חזרה את האבן משום שכעת מצב הלוח משתנה.
בנוסף לחוקים הנ"ל, ישנם חוקים נוספים:
קוֹמִי (komi), נקודות "פיצוי" ללבן על כך שהוא מתחיל שני. בדרך כלל הוא נע בין 5.5 ל-8 נקודות, כיום מקובל לתת 6.5 נקודות לפי מערכת החוקים היפנית (חצאי הנקודה באים למנוע מצבים של תיקו).
קוֹ (נצח), חוק המונע מצב החוזר על עצמו לחזור על עצמו לנצח. חוק הקו אומר שאסור לך לשחק מהלך שיחזיר את מצב הלוח בדיוק למה שהיה בתורך הקודם, גם אם אבנים נלכדות. מערכת החוקים הסינית אפילו מרחיבה ואומרת שאסור לשחק מהלך שיחזיר את הלוח לאיזשהו מצב קודם (מה שבא לפתור ריבוי מצבי קו.)
במידה וקיים פער משמעותי ברמת השחקנים ושניהם רוצים משחק מאתגר ושקול לשניהם, הם יכולים להציג אבני יתרון (ראו: אבני יתרון).
מערכות חוקים
שתי מערכות החוקים הנפוצות הם מערכת החוקים היפנית ומערכת החוקים הסינית, כאשר מערכת החוקים היפנית היא מערכת החוקים הנפוצה ביותר. בשתיהן המנצח נקבע על פי ניקוד, אך שיטת ספירת הניקוד היא ההבדל המשמעותי בין השיטות.
שיטת הניקוד היפנית
לפי השיטה היפנית הניקוד נקבע על ידי מספר האבנים האכולות של היריב (אבנים וקבוצות שהוקפו באבני היריב), אליהם מתווספות הקבוצות המתות, שהן קבוצות שאין סיכוי להופכן לקבוצות חיות (קבוצות בעלות שתי עניים) ומספר הצמתים הריקים אותם השחקן הקיף באבניו וקומי, מספר נקודות מוסכם מראש (לרוב 6.5 בלוח רגיל) שמתווסף לשחקן הלבן כפיצוי על כך שלא שיחק ראשון. ספירת הנקודות בשיטה היפנית מתבצעת באמצעות הסרת כל הקבוצות המתות והאכולות לטריטוריה של היריב (ובכך למעשה להפחית את הניקוד של היריב מטריטוריה), ולאחר מכן הזזת כל האבנים החיות שאינן מסמנות גבול של טריטוריה כך שהטריטוריה תקבל צורה מלבנית ככל הניתן אותה קל לספור באמצעות הכפלת השורות בטורים. השחקן בעל הניקוד הגבוה ביותר מנצח במשחק. מכיוון ששיטה זו אינה מעודדת הנחת אבנים שאינן מקיפות טריטוריה, לעיתים נוצרים "חללים ריקים" בין קבוצות יריבות שבהן אין סיכוי לייצר קבוצות חיות, שטחים אלו אינם נספרים לאף אחד מהשחקנים. שיטת ניקוד זו מכונה גם "ספירה לפי טריטוריה" (מאנגלית: territory counting).
שיטת הניקוד הסינית
בשיטת הניקוד הסינית הניקוד נקבע על ידי סכימת האבנים האכולות והצמתים הריקים בדומה לשיטה היפנית, אך בשונה ממנה לסכום זה מתווספות כל האבנים החיות השייכות לשחקן על הלוח. שיטת ספירה זו מייצרת משחק בעל אופי שונה באופן ניכר, מכיוון שבמשחק היפני הנחת אבנים בשטח שבשליטת אותו השחקן מובילה להפחתת נקודות (מכיוון שנספרים רק צמתים ריקים), ובשיטה הסינית השחקן לא צריך לחשוש להניח אבנים בשטחיו. בנוסף, האבנים המתות מוסרות מהלוח אך לא נספרות בניקוד היריב, דבר המקטין את הסיכון בפלישה לשטח היריב מכיוון שהקבוצות המתות אינן נספרות לטובת היריב. מכיוון ששיטה זו מעודדת הנחת אבנים גם אם אלו אינן מקיפות שטח, בשיטה זו לרוב לא נוצרים חללים ריקים.
מכיוון שהניקוד בשיטה זו מסתכם במספר הצמתים על הלוח, ומספר הצמתים הוא 361, שיטת הספירה המקובלת נקראת "ספירת חצי", בה השחקן השחור ממלא את שטחו באבנים ולאחר מכן מסדר את כל האבנים בשורות מסודרות בלוח. אם אבניו ממלאות יותר מחצי מהלוח עם קומי, כלומר יותר מ-180 צמתים שהם 9.5 שורות עם הקומי שהוא לרוב 7.5 בשיטת משחק זו, השחקן השחור מוכרז כמנצח. אם לא, השחקן הלבן מוכרז כמנצח.
שיטה זו אינה נפוצה במשחקים מקצועיים, אך ניתן למצוא חובבים משחקים כך בסין ובטאיוואן, והיא מכונה גם "ספירה לפי אזור" (מאנגלית: area counting)
שיטות נוספות
בנוסף לשתי השיטות האלו מתקיימת גם מערכת חוקים קוראנית הדומה ברובה למערכת היפנית ומערכת חוקים אמריקאית אותה פיתחה ההתאחדות האמריקאית לגו, המהווה פשרה בין מערכת החוקים היפנית והסינית.
בדומה לשח מט, המשחק כיום משוחק בזמן, וישנן וריאציות מהירות למשחק בהם הזמן מוגבל לזמן קצר מאוד. הסוגים הנפוצים כוללים לפי סדר יורד בכמות הזמן המוקצה לשחקן: משחק מהיר (מאנגלית: rapid), משחק בזק (מכונה גם בליץ) ומשחק קליע.
מושגים בסיסיים
ניצחון והפסד
שמאל|ממוזער|האבן הלבנה באטארי. אם שחור ישחק בריבוע היא תלכד
שמאל|ממוזער|הקבוצה השחורה חיה, יש לה 2 עיניים אמיתיות (מסומנות בריבוע). למרות שלבן מקיף את הקבוצה לגמרי הוא לא יכול ללכוד אותה.
אם ינסה לסתום אחת משתי החירויות שנותרו לשחור, לשחור תישאר חירות אחת וזה יהיה מהלך התאבדות ללבן
שמאל|ממוזער|הקבוצה השחורה מתה - יש לה רק עין אחת (A), כאשר B היא עין מזויפת, ואי-אפשר לברוח דרך C או D. אילו 1 או 2 היו אבנים שחורות, B הייתה הופכת לעין "אמיתית" והקבוצה הייתה חיה.
שמאל|ממוזער|סקי. אם שחור משחק במשבצות המסומנות הוא יאבד את האבנים שלו ולא יוכל למנוע מהלבן ליצור 2 עיניים ולחיות. אם לבן ישחק שם הוא שם את עצמו באטארי ומפסיד את כל הקבוצה. אף אחד מהשחקנים לא ירצה לשחק שם והפשרה היא סקי - השטח נייטרלי.
אַטַארִי (איום) - מצב, בו לאבן או קבוצה נשארה רק חירות אחת, כלומר היריב יוכל ללכוד אותו בתור הבא.
עין - צומת, המוקף מכל עבריו באבנים מאותו צבע, כך שהדרך היחידה של היריב לשחק באותו הצומת דורשת קודם כל סתימת שאר החירויות של כל הקבוצות מסביב לאותה צומת.
עין מזויפת - צומת, המוקף מכל עבריו באבנים מאותו צבע, אך בניגוד לעין אמיתית הוא מוקף משניים או יותר גושים מנותקים כך שהיריב יכול לסתום חירויות רק לאחד מהגושים ולהיות מסוגל לשחק בצומת מבלי להקיף את השאר.
קבוצה חיה - קבוצת אבנים שלא יכולה להלכד, גם בהינתן משחק אידיאלי מצד היריב. מצב חיים אופטימלי הוא מצב בו לקבוצה יש לפחות שתי עיניים אמיתיות, או אפשרות ליצור אותם במקרה שתותקף.
קבוצה מתה - קבוצת אבנים שדינה להלכד, גם בהינתן משחק אידיאלי מצד השחקן המגן. בסוף המשחק כל שחקן מסיר מהלוח את הקבוצות המתות של יריבו ולוקח את האבנים כשבויות. אם ישנה מחלוקת האם קבוצה חיה או מתה בדרך כלל פשוט ממשיכים לשחק והאמת מתבררת במהרה.
סֶקִי - מצב בלוח בו הצד שישחק ראשון יוביל למותו. מצבי סקי נחשבים אזורים נייטרליים אשר לא שייכים לאף אחד מהשחקנים מאחר שאף אחד מהם לא ירצה לשחק אותם. בסוף המשחק, אף אחד מהצדדים לא מקבל את הטריטוריה, והאבנים הנמצאות בסקי לא נחשבות מתות, משום שאף אחד מהשחקנים לא יוכל ללכוד את הצד השני (ראו מושג לעיל: קבוצה מתה)
טריטוריה
שטח בלוח המוקף על ידי אבנים חיות של שחקן מסוים מכל צדדיו, או שנתחם בין אבנים כאלו לבין קצוות של לוח, הוא טריטוריה של אותו שחקן. כל צומת בטריטוריה של השחקן מוסיף לו נקודה אחת בסוף המשחק לניקוד.
השתלטות על שטחים חשובה יותר מלכידת אבנים והיא בעצם החלק העיקרי במשחק. במהלכים הראשונים של המשחק בדרך כלל השחקנים עוד לא נכנסים לקרבות, אלא לוקחים נקודות מפתח על הלוח שיבטיחו להם שליטה וטריטוריה.
כפי שניתן לראות בתמונה:
קובץ:Go_Territory.jpg
3 טריטוריות של 9 נקודות כל אחת במקומות שונים בלוח.
הטריטוריה השחורה שבפינה תחומה על ידי 6 אבנים, הטריטוריה הלבנה שבצד הלוח על ידי 9 אבנים והשחורה שבמרכז על ידי 12 אבנים.
כלומר, הקפת טריטוריה במרכז דורשת את המספר הרב ביותר של מהלכים, הצד פחות והפינה דורשת את המספר המועט ביותר.
מסיבה זו משחקים נוטים להתחיל מהפינות ולהמשיך בצדדים, משום שכך ניתן להשתלט על טריטוריה בפחות מהלכים.
משחק על קווי השלוש (אלו שנמצאים במרחק 3 קווים מדופן של לוח) הוא טריטוריאלי ומבטיח טריטוריה בפינות או בדפנות, אך כמעט ואין לו השפעה (ראו מושג: השפעה) על אמצע הלוח, בעוד שמשחק על קו ה4 למשל, הוא פחות טריטוריאלי ויוצר יותר השפעה כלפי האמצע. על ידי איזון נכון ניתן ליצור טריטוריה נאה בכל חלקי הלוח, וגם ליצור השפעה על האמצע.
הטריטוריה במרכז הלוח דורשת השפעה נרחבת מכיוונים שונים ולכן נקבעת בשלב מתקדם של המשחק בדרך כלל.
מושגים טקטיים
שמאל|ממוזער|שחור שיחק בA. אם לבן ישחק בB ויאכל את האבן הוא ישים את עצמו באטארי ושחור יוכל לאכול חזרה בA.
על ידי הקרבת האבן השחורה, שחור מקבל 3 אבנים לבנות. הוא יוצא מרווח בסך הכל ב-2 אבנים, בנוסף לטריטוריה שמתקבלת באזור לשחור בשווי 2–3 נקודות.
שמאל|ממוזער|באנימציה זו אפשר לראות שתי דוגמאות לסולמות.
בדוגמה הראשונה ללבן אין סיכוי לברוח וככל שהוא מנסה יותר הוא רק מזיק לעצמו. לעומת זאת, בדוגמה השנייה הלבן מצליח לברוח ולהתחבר לאבן שלו בהמשך.
חשוב לקרוא סולמות היטב לפני שמשחקים אותם.
שמאל|ממוזער|רצף ג'וסקי בסיסי בפינה (המהלכים ממוספרים).
שחור מקבל שליטה בצד הימני ולבן בצד העליון בצורה שקולה.
שמאל|ממוזער|פתיחה לדוגמה של משחק. כבר ניתן לראות כבר חלוקה גסה לשטחים. כמו כן לשחור יש מויו בצד הימני וללבן מויו חלש יותר בצד השמאלי. שימו לב שעכשיו תור הלבן
סֶנְטֵה - "המהלך הראשון", יוזמה:
נאמר שלשחקן יש סנטה אם הוא בתורו לא חייב לענות למהלך האחרון של היריב, אלא יכול לבצע מסע בכל מקום אחר בלוח.
נאמר שמהלך הוא סנטה אם הוא כופה סדרת מסעים על היריב (מחייב את היריב לענות במסע מקומי), שבסופו היוזמה עדיין תישאר אצל השחקן המקורי.
כלומר סנטה, הוא יוזמה.
גוֹטֵה - ההפך מסנטה, תלות ביריב.
טֵנוּקִי - מסע "במקום אחר", לא מגיב על המסע הקודם של היריב.
קרב קוֹ - כאשר שני שחקנים נלחמים על קו. הכוונה היא שכל אחד מנסה לשחק מהלכים שיגרמו ליריב להגיב על מנת שיוכל לאכול את הקו בעצמו. קרב הקו נגמר ברגע שאחד השחקנים מחליט להתעלם מאיום שכזה ומסיים את הקו. יש לציין שלא כל קו על הלוח מצדיק קרב קו, אלא קו שהניצחון בו יוביל לניצחון משמעותי יותר מכל מהלך על הלוח, כמו למשל קו שמסכן חיים של קבוצה מסוימת ולכן שני השחקנים מעוניינים לנצח בו.
איומי קוֹ - הכוונה היא למהלכים שניתן לנצל בעת קרב קו כדי לגרום ליריב להגיב. מהלכים אלו הם מהלכים שהתעלמות מהם תוביל לנזק מסוים לשחקן. בעת קרב קו, על השחקנים לשקול מה טוב יותר עבורם, להגיב על איום הקו או לסיים את הקו.
קִיקָאשִי - מהלך אשר מכריח את היריב להגיב. בניגוד לסנטה, למהלך קיקאשי אין שום תועלת מלבד זאת. בקרב קו למשל, מהלכים שכאלו נפוצים למדי. בנוסף, במשחקים מהירים, מהלכים שכאלו משוחקים כדי להרוויח זמן שבעזרתו יוכלו לחשוב.
פוּסֶקי - עריכת האבנים על לוח המשחק, בדרך כלל קורה במהלכים הראשונים במשחק ולעיתים קרובות משמש כשם נרדף לפתיחה.
ג'וֹסֶקי - רצף מהלכים בפתיחה שמוביל לתוצאה מקומית מאוזנת ואופטימלית לשני הצדדים. רצפי ג'וסקי בדרך כלל מתייחסים לפינות, משום שמשחקים נוטים להתחיל מהפינות. חריגה מג'וסקי תוביל בדרך כלל לחיסרון. אין דרך ודאית לדעת אם רצף מסוים הוא ג'וסקי ויש לתת אמון במקור שטוען כך ולקוות שהוא מנוסה מספיק כדי להיות צודק.
מִיאָיִי - נקודות "שקולות" - אם השחקן ילך לאחת מהן, יריבו ילך לשנייה, והתוצאה תהיה זהה.
פלישה - כאשר טריטוריה של שחקן לא מוגנת די, יריבו יכול לנסות ליצור קבוצה חיה באותו שטח ולהשתלט על חלק ממנו תוך הקטנת הטריטוריה של אותו שחקן.
צמצום שטחים - הצבת אבן, אשר מחוברת ישירות או בעקיפין לקבוצה חיה כלשהי של השחקן, באזור שבשליטת היריב ועלול להפוך לטריטוריה שלו במטרה להקטין את הטריטוריה שהוא יקבל לבסוף.
מוֹיוֹ - רשת של אבנים עם פוטנציאל טריטוריאלי, בדרך כלל מורכבת מאבנים לא מחוברות עם מרחק מסוים ביניהן. תחילת המשחק בדרך כלל מורכבת מתחרות על הרחבת המויו, הקטנת המויו של היריב וניסיונות לפלישה.
הרחבה - הצבת אבן בהמשך לאבן או קבוצה כך שהן מקושרות בצורה מסוימת. הרחבה היא עיקרון חשוב בהשתלטות על שטחים, וחשוב לדעת מתי וכיצד לבצע אותה כדי לקבל רווח מקסימלי.
דָמֵה - נקודות נייטרליות בלוח שמשחק בהם לא יועיל לשום צד. דָמה טיפוסי יהיה נקודות ריקות בין שני כוחות מנוגדים ועתיד להתמלא מבלי להשפיע על הניקוד. נקודות דָמה לא חשובות, אך כדאי למלא אותם בסוף המשחק לספירה נוחה יותר. אם רוצים לספור נקודות לפי מערכת הניקוד הסינית חובה למלא אותם בסוף המשחק.
הקרבה - ויתור על קבוצת אבנים במטרה להשיג רווח גדול יותר בהמשך.
השפעה - אבנים וקבוצות חיות משפיעות על הסביבה שלהם. זה נמדד ביכולת לעזור לקבוצות אחרות של השחקן להתחבר ולשרוד, ביכולת ליצור טריטוריה באזור ובקושי של אבנים יריבות לשרוד שם או ליצור שם טריטוריה.
טֶסוּגִ'י -מהלך טוב מאוד, אשר מהווה נקודת מפתח מקומית בלוח ומוביל לתוצאות טובות לשחקן ששיחק אותו, זה יכול להתבטא באופנים רבים, למשל צמצום שטח, לכידת אבנים, הצלת אבנים מתות, קבלת השפעה או טריטוריה משמעותית וכו'.
סֶמַאִי - מרוץ לכידה. כאשר שתי קבוצות מאיימות לאכול אחת את השנייה ונמצאות במירוץ. בדרך כלל דרגות חופש רבות יותר יובילו לניצחון בסמאי.
שִיצ'וֹ (סולם) - רצף של מהלכים שבהם מכניס בכל פעם שחקן אחד את השחקן השני לאטארי בצורת זיגזג (ראו תמונה להמחשה). לא ניתן לברוח מסולם, אלא אם יש אבן ידידותית (המכונה 'שובר סולם') בהמשך הדרך שניתן להתחבר אליה. קריאת סולמות, אפילו ארוכים, נחשבת פשוטה יחסית, ובכל מקרה חשוב לשני הצדדים לקרוא אותם היטב לפני שמשחקים אותם. אם לא ניתן לברוח, כל ניסיון שכזה רק יגרום עוד נזק וייתן ליריב עוד אבן כשבויה. מצד שני, אם כן אפשר לברוח, כל ניסיון לרדוף אחרי השחקן הבורח יוביל למבנה חלש ופגיע לאורך כל הדרך.
דירוג
הגו שאל את שיטת הדרגות שהומצאה במקור עבור הג'ודו, לפי שיטה זו רמתו של שחקן גו מדורגת בערך קיוּ (級, kyu) שמתחיל ב30 ויורד ככל שהשחקן עולה בדרגה, ולאחר קיו 1 השחקן מקבל דרגות דָאן (段, dan) שעולות. הדירוג הגבוה ביותר המוכר על ידי התאחדויות הגו הוא דאן 9.
לדרגות מתחילים יש משמעות מוגדרת במשחק - הבדל בדירוג מתבטא במספר אבני היתרון שהשחקן החזק יותר צריך לתת ליריבו כדי שהמשחק יחשב ל"שווה-כוחות", כלומר כך שלשני השחקנים יהיה סיכוי זהה לנצח. לדוגמה, שחקן 5k צריך לתת לשחקן 8k שלוש אבני יתרון. במעגלי גו, במיוחד איטרנטים, נפוץ הכינוי DDK, שהוא ראשי תיבות של double digit kyu או "קיו בעל שתי ספרות" כדי לתאר שחקנים בדרגת 10 קיו ומעלה, כלומר שחקנים חובבים..
אבני יתרון
כאשר רמת השחקנים לא שווה והם בכל זאת רוצים משחק מאתגר עם סיכויים שווים לשניהם, הם יכולים ליצור כזה בעזרת אבני יתרון.
במשחק יתרון השחקן החלש יותר משחק שחור ולרוב אין קומי ללבן (אם כי לא בהכרח). כאשר שחור מקבל יתרון הוא מסדר את האבנים על נקודות המפתח (הנקודות המסומנות) שעל הלוח (פרט לאבן יתרון אחת) לפי הטבלה שלהלן ואז התור עובר ללבן.
מספר אבנים מיקום לפי התמונה 1 שחור משחק ראשון איפה שהוא רוצה ולבן לא מקבל קומי (אם לבן מקבל כאן קומי השחור לא מקבל יתרון) 2 שחור מניח בנקודה הימנית העליונה והשמאלית התחתונה AB 3 שחור מניח כמו 2 אבנים ומוסיף אבן בנקודה הימנית התחתונה ABC 4 שחור מניח בכל ארבע הנקודות שבפינות ABCD 5 שחור מניח כמו 4 אבנים ומוסיף אבן במרכז הלוח ABCDE 6 שחור מניח אבנים בכל נקודות השמאליות והימניות ABCDFG 7 שחור מניח כמו 6 אבנים ומוסיף אבן במרכז הלוח ABCDEFG 8 שחור מניח בכל הנקודות מלבד האמצע ABCDFGHI 9 שחור מניח בכל תשע הנקודות ABCDEFGHI
300px
שחקן נותן לשחקן אחר אבני יתרון לפי ההפרש בין הדירוג שלהם למשחק שקול, אולם השחקנים יכולים להחליט על איזה מספר שירצו. לפעמים מחליטים השחקנים לשנות את הקומי (אף לערך שלילי שיוריד מתוצאת הלבן) כדי לייצג הבדל מעל 9 רמות. את אבני היתרון מניחים על נקודות המפתח (הנקודות המסומנות). בדרך כלל לא ניתנות יותר מ9 אבני יתרון, אך ישנם מקרים בהם אפשר לתת יותר - למשל, במשחק גו בו המטרה של השחקן החלש, שמקבל את אבני היתרון, לא לאפשר לשחקן החזק לחיות עם אף אבן על המגרש, דבר המשפר את יכולת ההריגה שלו. בחוקים שונים השחקן שלו ניתנו אבני יתרון יכול גם לקבוע היכן יהיה מקומן על הלוח ואז השחקן השני מתחיל.
יש לציין שבלוחות קטנים מ-19 על 19 השפעת אבני היתרון גדלה משמעותית, גם משום שיש פחות שטח על הלוח ולכן כוחה של כל אבן עולה, וגם משום שהמרווחים ביניהן קטנים יותר כך שההשפעה שלהן אחת על השנייה גדולה יותר.
גו ומחשוב
משחק הגו, במונחים של תורת המשחקים, הוא משחק סכום אפס, דטרמיניסטי (כלומר שאינו מכיל מרכיב מזל) ובעל ידיעה שלמה, בדומה לשחמט ודומיו. הוא נבדל משחמט בכך שהוא דורש איזון בין נדבכים שונים של משחק. לדוגמה, כדי לנצח בזירה המקומית עדיף לשחק מהלכים קרובים וחזקים, אך כדי לתפוס שטח רחב עדיף לשחק מהלכים רחבים. לכן לדוגמה סגנון משחק הקרוב לשוליים אינו מאבטח מספיק שטחים כדי לנצח, וסגנון משחק שמתרחק מהשוליים מאפשר ליריב לפלוש לשטחים בשליטתך ביתר קלות.
בנוסף, גודל הלוח () המאפשר לחימה במספר רב של זירות ופשטות החוקים מייצרים את אחד המשחקים המסובכים ביותר מנקודת מבט חישובית, אם לא המסובך ביותר. מנקודת מבט מתמטית, ההערכה הנמוכה ביותר של מספר משחקי הגו האפשריים היא , מספר גבוה יותר מכל משחק אחר ואף גבוה ממספר האטומים ביקום הנצפה. למרות תשומת לב לא מעטה בקהילת האינטליגנציה המלאכותית לא הצליחו ליצור תוכנת מחשב שתנצח מקצוענים עד העשור השני של המאה העשרים ואחת.
בשנת 2016 ניצחה לראשונה תוכנה בשם AlphaGo שפותחה על ידי חברת DeepMind הבריטית (בבעלות גוגל) את אלוף העולם דאז לי סידול (Lee Sedol) בסדרה של חמישה משחקים 4:1. ב-2017 ניצחה התוכנה את המדורג ראשון בעולם קה ג'י (Ke Jie) בסדרה של שלושה משחקים 3:0.
אגודת הגו הישראלית
אגודת הגו הישראלית היא עמותה רשומה שהוקמה בשנת 1996 במטרה לקדם את המשחק בישראל ולשמש בית לשחקנים המשחקים בה. לאגודה מספר מועדונים בארץ: ת"א, ירושלים, חיפה, רחובות, ורמת גן.
האגודה דואגת לאירועים כל השנה, להדרכת שחקנים חדשים ומשלחות שחקנים המייצגים את ישראל בתחרויות בחו"ל. אגודת הגו הישראלית היא חברה רשמית בפדרציית הגו האירופאית והעולמית. בשנת 2014 הפך עלי ג'בארין לשחקן הגו הישראלי המקצועי הראשון והאירופאי ה-2 במספרו לאותה שנה.
לאגודת הגו הישראלית יש נבחרת שמייצגת אותה באליפות אירופה לנבחרות בשרת הגו האינטרנטי Pandanet, נכון ל-2020 ישראל נמצאת בליגה הראשונה.
קישורים חיצוניים
אגודת הגו הישראלית
קהילת הגו הישראלית בפייסבוק
לימוד גו בדרך אינטראקטיבית - בשפה העברית
לימוד גו בדרך אינטראקטיבית - בשפה האנגלית
Sensei's Library - (ספריית הסנסיי) ויקי גדול המוקדש כולו לגו - בשפה האנגלית
GoProblems - מאגר מתחדש של אלפי בעיות גו - ממשק בעברית
Josekipedia - (ג'וסקיפדיה) מילון ג'וסקי חופשי - ממשק בעברית
ספרי גו חופשיים למתחילים - בשפה האנגלית
חדשות מהעולם, הרצאות, חידות ועוד.. - בשפה האנגלית
הערות שוליים
*
קטגוריה:סין: תרבות | 2024-07-12T20:13:37 |
רוג'ר זילזני | REDIRECT רוג'ר זילאזני | 2004-08-13T02:41:14 |
פרוטוקולי TCP/IP | REDIRECTTCP/IP | 2005-03-23T15:08:42 |
עריכת דין | REDIRECT עורך דין | 2004-08-13T02:45:30 |
תוכנת מחשב | REDIRECT תוכנה
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2017-02-26T19:33:19 |
תרגום אונקלוס | תרגום אונקלוס הוא תרגום יהודי לשפה הארמית לחמשת חומשי התורה. מחברו, זמן ומקום הוצאתו לאור אינם ידועים. אולם הוא מיוחס לאונקלוס הגר ומשערים שנתחבר בארץ ישראל בסביבות המאה השנייה לספירה ונתקדש במאה הרביעית או חמישית. תרגום זה היה תרגומה 'הרשמי' של יהדות בבל, יחד עם תרגום יונתן לנביאים. הוא עבר עריכה שם ויש לו אפילו מסורה. כמו כן, הוא לכל הפחות משקף נאמנה את ההלכה המשנאית, אם לא הלכות מאוחרות יותר. הוא עמד למול עיניהם של גדולי פרשני המקרא, כולל רש"י. גם כיום נעשה בתרגום שימוש בכל קהילות ישראל בהתאם למנהג קריאת פרשת השבוע מקרא ותרגום, ובקהילות יוצאי תימן עד היום נקרא התרגום גם במהלך קריאת התורה בציבור, בשבתות ובמועדים.
הרקע בו צמחו התרגומים הארמיים לתנ"ך
תרגום אונקלוס לתורה וכן תרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים נחשבים לפאר התרגום הארמי למקרא, וקיים דמיון בסגנונם ובלשונם. מלבד תרגום אונקלוס, תרגומי התורה כוללים את התרגומים 'הארץ-ישראלים' הבאים:
תרגום ירושלמי I (ת"י), במהדורות הקלאסיות של מקראות גדולות מכונה 'תרגום יונתן', אך הגמרא אומרת במפורש שיונתן בן עוזיאל לא תרגם את התורה.
תרגום ירושלמי II (ת"ק). מתרגום זה נותרו אלא קטעים בלבד, ועל כן הוא מכונה 'תרגום פרגמנטים'. לדעת חוקרים רבים תרגום זה הוא למעשה רשימה של שינויי תרגום לתרגום ארוך יותר, שמקביל במידה רבה לתרגום ניאופיטי.
תרגומים מגניזת קהיר
תרגום נאופיטי, הוא תרגום שנתגלה בוותיקן וחובר במאה הרביעית לספירה.
תרגומים לנביאים: תרגום יונתן בן עוזיאל דומה לתרגום אונקלוס. ולכתובים ותוספתות).B. GROSSFELD, A BIBLIOGRAPHY OF TARGUM LITERATURE, 1-2, CINCINNATI 1972.
מוסד התרגום החל להתפתח על רקע חורבן בית המקדש הראשון (586 לפנה"ס). הוא צבר תאוצה לאחר חורבן הבית השני (בשנת 70); שאז בעקבות שידוד המערכות שנוצר, מהותו של עם ישראל הלכה והתמקדה בתנ"ך, ובאנשים שהתעמקו בו. ראשית אלו היו הסופרים, אשר שיננו את התורה, ופירשוה; והעמידו תלמידים. עם השתכחות השפה העברית בעקבות הגלות, הארמית שהייתה שפת העם, מילאה את מקומה – למורת רוחה של ההנהגה היהודית. משום שמלכתחילה התרגום שימש להבנת פרשת השבוע והפטרה, ראשוני התרגומים היו בעיקר מילוליים. אלו עלו על הכתב לאחר שבמשך דורות, הם נאמרו בעל פה. בצד קריאת המקרא בעברית ובארמית במקביל, התפתחה גם נורמה של מסירת דרשות בציבור, המבוססות על הכתוב (מעשי שליחים טו 21, נגד אפיון 2:17). מדרשות אלו התפתח התרגום המדרשי לתנ"ך, שהוא מעין תרגום מפרש.
כבר בתנ"ך קיימות עדויות לתרגומו של המקרא עצמו לשפה הארמית (עזרא ז כה, נחמיה ח א-ח). התרגומים הארמיים לתנ"ך הם אפוא אסופה של תרגומים לכל התנ"ך, מהם מילוליים (כמו למשל קומראן איוב) ומהם חופשיים (כמו למשל מגילת בראשית) – ואין מתאם בין מידת האורך וחופש התרגום למידת עתיקותו.
על פי ממצאים ממגילות קומראן, תרגומי המקרא לארמית החלו להיות מחוברים בארץ ישראל, בשלהי ימי בית שני (תרגומים לאיוב ולויקרא וכן מגילת בראשית). אף כי קיימות עדויות מוקדמות ביותר לתרגומים לכתובים (איוב ואסתר); סביר מאוד להניח כי ראשית, תורגמו ספרי התורה. התרגומים הארמיים המשיכו להיות מחוברים עד לתקופת הגאונים; שאז עם עליית האסלאם, ותפיסת הערבית את מקומה של השפה הארמית, חלה ירידה בתפוצתם.Alexander, PS, Jewish Aramaic Translations of Hebrew Scriptures, Editor Mulder, MJ. Mikra: Text, Translation, Reading, and Interpretation of the Hebrew Bible in Ancient Judaism and Early Christianity. Philadelphia Fortress Press, 1988, PP.217-253.
מלכתחילה, התרגומים שימשו הן ללימוד והן לפולחן – ולא נועדו לדלת העם. כמו כן, אף כי למשל תרגום אונקלוס נכתב בארמית סטנדרטית במשלב ספרותי גבוה, בשום פנים הוא לא נועד להוות תחליף לטקסט המקורי – וזאת בניגוד למקומו של תרגום השבעים בנצרות. אשר לתרגומי ארץ ישראל, הרי הם ממקורות מגוונים; ולהוציא את תרגום אונקלוס, לא התקיימה סטנדרטיזציה בהם, ולא נועד להם תפקיד רשמי. אפילו שחלקם אף מתעלמים מההלכה, יש להניח כי לפחות מקצתם עברו פיקוח מסוים מצד חז"ל וממשיכיהם – לפחות בנוגע להקראתם בפומבי Étan LEVINE, The Targums : Their Interpretative Character and Their Place in Jewish Text, IN Magne Saebo, Hebrew Bible, Old Testament: The History of Its Interpretation, göttingen vandenhoeck & Ruprecht 1996, PP. 323-331.
כינויו של תרגום אונקלוס
המונח "תרגום אונקלוס" מופיע לראשונה בתשובת הגאונים. ייחוס התרגום לאונקלוס נעשה על סמך האמור בתלמוד הבבלי (): "תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרוֹ מפי ר' אליעזר ור' יהושע". עם זאת, קיים ספק באמיתות הזיהוי המסורתי, בין היתר מן הטעמים הבאים:
אין אמירה פוזיטיבית בתלמוד המקשרת את התרגום הארמי עם תרגום אונקלוס. ציטוטים מהתרגום הארמי אמנם מובאים בתלמוד - אולם תמיד בלשון "מתרגמינן" (אנו מתרגמים), לעולם לא בשמו של אונקלוס עצמו.
אונקלוס מכונה "עקילס" בנוסח מקביל בתלמוד הירושלמי (מגילה ג, יא), וממקורות יהודיים ונוצריים ידוע על גר בשם זה אשר תרגם את המקרא ליוונית דווקא. קשה להניח שאותו גר בשם אונקלוס/עקילס תרגם את המקרא גם לארמית וגם ליוונית .Dominique Barthelemy, Les Devanciers D'aquila. Première publication intégrale du texte des fragments du Dodécaprophéton 1963.
לשונו, מוצאו וזמנו של תרגום אונקלוס
תרגום אונקלוס כתוב בניב ארמי המכונה ארמית בינונית, אולם אין ודאות באשר לשאלה האם הניב נוטה לארמית מזרחית (שדוברה בבבל) או לארמית מערבית (שדוברה בארץ ישראל). לשאלה זו חשיבות רבה, משום שזיהוי הניב מצביע על מוצאו הגאוגרפי של התרגום. הדעה המקובלת כיום במחקר היא שהתרגום נכתב במקורו בארץ ישראל, אולם בשלב כלשהו עבר לבבל, ושם עבר עריכה וניקוד – כשהעריכה השאירה את ניבו הארץ-ישראלי על כנו.
על פי התלמוד הבבלי, תרגום אונקלוס ניתן למשה בסיני, אלא שנשתכח ואונקלוס שחזרו במדויק.מגילה ג א, רש"י קידושין מט א. לחוקרים אין ודאות לגבי מועד חיבורו. המקדימים מייחסים אותו למאה הראשונה לספירה, והמאחרים מייחסים אותו למאה החמישית לספירה. על סמך בחינת החומר ההלכתי והאגדי המשוקע בתרגום מצדדים רוב החוקרים כיום בשיוכו לכל המאוחר ב-135 לסה"נ, אם כי מקובל שלתרגום אונקלוס קדמה שכבת תרגום קדומה יותר, "פרוטו-אונקלוס".
תרגום אונקלוס ויהונתן חוברו ; והובאו מארץ ישראל לבבל – מבלי ששם הם יעברו עריכה לשונית. בתקופה מאוחרת יותר, תרגומים אלו שבו לארץ ישראל, ובעקבות זאת, הופיעו תוספות ותיקונים לתרגומי ארץ ישראל הקיימים (לדוגמה בפסוידו-יונתן).
שיטת התרגום של תרגום אונקלוס
תרגום אונקלוס ידוע כתרגום על דרך הפשט, כלומר תרגום כמעט מילולי של המקור העברי ללא סטיות ותוספות למיניהן. את הטעמים לחריגות מהתרגום המילולי מקובל לחלק לכמה סוגים:
הרחקת ההגשמה - כאשר מופיעים בפסוקים ביטויים שיש בהם כדי להגשים את האלוהים או לתת לו צביון אנושי מתורגם הפסוק ללא כל הגשמה או האנשה. כך למשל בפרשת בלק נכתב "ויקר אלהים אל בלעם" ואילו בתרגום נכתב "וערע מימר מן קדם יי לות בלעם" כלומר בלעם לא פוגש את האלהים בעצמו, אלא את דברו של האלהים. מטעם זה גם לעיתים מוחלף שם אלהים במילים "מימרא דה'" (דבר ה') או "שכינתא".
פירוש הלכתי - לפעמים משולבים בתרגום רמזים לענייני הלכה. למשל: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט) מתורגם: "לא תיכלון בסר בחלב" (לא תאכלו בשר בחלב). הביטוי "באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו), הקובע דין מוות להורג נפש, מתורגם: "בסהדין מיממר דינייא דמיה יתשד" (בעדים, על פי פסיקת שופטים, דמו ישפך).
פירוש אגדי - לעיתים, בעיקר בפרקי השירה (ברכת יעקב, שירת הים, ברכת בלעם, שירת האזינו וברכת משה), סוטה התרגום מהנוסח המילולי ומשלב חומר המוכר ממדרשי האגדה. לדוגמה, הביטוי "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג) מתורגם "ארכא יהיב להון מאה ועשרין שנין אם יתובון" (ארכה נתן להם, מאה ועשרים שנים אם ישובו) - משולבת כאן האגדה שה' הקציב מאה ועשרים שנה לדור המבול כדי לעשות תשובה. רפאל בנימין פוזן, העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס, הוצאת מגנס 2004
שמירה על כבודם של האבות ושל עם ישראל
מקומו של תרגום אונקלוס בהלכה
קריאת התורה
עוד בימי חז"ל נהוג היה לקרוא את תרגום אונקלוס בזמן קריאת התורה בשבת בבוקר. העולה לתורה קורא פסוק אחד והמתרגם מתרגם אותו, וחוזר חלילה. מנהג זה נועד, בין השאר, כדי שגם אלה שאינם בקיאים דַּיָּם בשפה העברית יוכלו להבין את הקריאה.
המנהג המשיך בתקופת הגאונים בבבל ובספרד.
בימינו פסק המנהג הזה, למעט בקהילות תימן שם הוא נשמר עד היום. בקהילות אירופה, נהגו בימי הביניים לקרוא את התרגום רק בקצת מימי הפסח ובשבועות.
שניים מקרא ואחד תרגום
קיים דין הלכתי לקרוא את פרשת השבוע לפני קריאתה בציבור פעמיים בנוסח המקרא ועוד פעם אחת בתרגום אונקלוס.
יש הקוראים על פי פסוקים (כל פסוק פעמיים ואז תרגום הפסוק), ויש הקוראים על פי פרשה פתוחה או פרשה סתומה.
מקומו של המתורגמן
על פי המשנה והתלמוד הירושלמי והבבלי, התרגומים הארמיים שימשו בהקשר של קריאת התורה וההפטרה בבית כנסת. ממגילה ד:ד עולה כי אנשים שונים, ולסירוגין, קראו בתורה או לחלופין קראו/אמרו את התרגום. כל אדם, כולל קטן, יכול היה לשמש כ-'תורגמן'/'מתורגמן'. על זה היה לומר את תרגומו, מבלי להסתכל על ספר התורה – שמא יזהו דברי התרגום עם דברי המקרא עצמו. התורגמנים נהגו להשתמש בניסוח עקיף, בכדי שלא להישמע ח"ו כאילו הם האל או משה. בתרגום ניאופיטי נמצא כי, לפני תרגומו התורגמן הסב את תשומת לב הקהל למעשהו: 'עמי בני ישראל' – וכן הוסיף דברי קישור. כמו כן, המתורגמנים נהגו לרכך מקראות, אם היה בהן בכדי לפגוע ברגשות הקהל. בנוסף לכך, בעוד שבבתי ספר הם תרגמו את המקרא מילולית; בבתי הכנסת, התרגום נאמר לעיתים עם תוספות והרחבות, קטנות כגדולות. החכמים הבחינו בין פסוקים הנאמרים בציבור ('מיתרגם בציבורא'); וכאלו -שלא. בכלל המתרגמים פעלו על רקע של זלזול במלאכתם; וכנראה סבלו משבט ביקורתם בין כה וכה. ביקורת זו נועדה להשליט מרות פרשנית, אידאולוגית והלכתית של החכמים על מתורגמני בית הכנסת. ראיה לכך היא האמרה מפי ר' יהודה: 'המתרגם פסוק כצורתו, הרי זה בדאי; והמוסיף, הרי זה מגדף (תוספתא מגילה ג:מא). יחד עם זאת, הפערים הרחבים שבין דרישות חז"ל, לבין התרגומים הארמיים מלמדים על העצמאות, שמממנה נהנה מוסד התרגום. יתר על כן, מעמדו של תרגום אונקלוס מצביע על הכבוד ועל החשיבות שרחשו בבל לפחות, כלפי תרגום וכלפי המתרגם. א. שנאן, אגדתם של מתורגמנים, תשלט, עמ' 192 ואילך; ר. כשר, התרגומים הארמיים, פעמים 83, תש"ס, עמודים 107-70; א. שנאן, תרגום ואגדה בו, ירושלים 1992
פירושים על תרגום אונקלוס
במשך הדורות נכתבו לתרגום אונקלוס פירושים רבים, המסבירים את החריגות בתרגום ואת כוונתו במקרים מיוחדים. ביניהם:
פתשגן - פירוש קדום, שיש שייחסוהו לר' עזריאל דאיינה או בנו ר' יעקב. כונה על ידי שד"ל "יא"ר" על שם שנת כתיבתו - שנת רי"א, אמנם יש שטענו שהוא פענח לא נכון את שנת החיבור.
אוהב גר לשמואל דוד לוצאטו (שד"ל).
נתינה לגר לרבי נתן מרקוס אדלר.
מרפא לשון לרבי יחיא קורח.
נפש הגר לרבי מרדכי לווענשטיין.
ביאורי אונקלוס לרבי שמשון ברוך שעפטעל.
חומש אונקלוס המבואר מאת הרב נסים אביטן.
יין הטוב על התרגומים לאלתר טוביה וין.
גר צדק לר' אליהו בן אמוזג (ליוורנו תרי"ח).
אור התרגום לרב שלמה אהרן ורטהיימר (ירושלים תרצ"ה).
נמוקי רש"י (יצא רק על בראשית-שמות) לרב חיים הירשנזון (סייני תרפ"ט).
לחם ושמלה מאת בנציון יהודה ברקוביץ
פרשגן מאת הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן.
מעט צרי מאת הרב יעקב זאב לב.
מהדורות
תרגום אונקלוס מצוי על פי רוב במהדורות מקראות גדולות לדורותיהן כבר למעלה מחמש מאות שנה. מהדורה מיוחדת לתרגום אונקלוס יצאה בשנת 1884 על ידי אברהם ברלינר, והיא מבוססת על דפוס סביונטה שי"ז (1557).
במחקר האקדמי משתמשים במהדורה מדעית שהכין אלכסנדר שפרבר ואשר התפרסמה בליידן בשנת 1959. מהדורתו מתבססת על כתבי יד תימניים, המוחזקים כעדי הנוסח הטובים ביותר לתרגום. המהדורה מנוקדת בניקוד בבלי, כמו כתבי היד שעליהם הוא מתבסס. במקראות גדולות הכתר מתבססים גם על כתבי יד תימניים, אך בלי חילופי נוסחאות, ועם ניקוד "רגיל" (חוץ מהשמטת שווא נח), ובחומש תורת חיים שבהוצאת מוסד הרב קוק מתבססים על התרגום שבתאג' כפי שערך הרב יוסף קאפח.
קונקורדנציה לתרגום אונקלוס פורסמה בשני כרכים על ידי חיים יהושע קוסובסקי. בדרך כלל אין צורך במילון ארמי-עברי לתרגום (בשל היותו תרגום מילולי מהעברית), אולם בשעת הצורך משמשת הקונקורדנציה גם כמילון, וכן ניתן להיעזר במילונו האנגלי של מרקוס יסטרוב לתלמוד, למדרש ולתרגומים.
מילון מדעי לתרגום אונקלוס יצא בשנת 2008 על ידי החוקר האמריקאי אדוארד קוק.
ראו גם
תרגומי התנ"ך
מתרגמים עבריים
לקריאה נוספת
שמואל דוד לוצאטו, אוהב גר, קראקר 1895.
יעקב רייפמן, שדה אדם, ברלין 1897.
רפאל בנימין פוזן, העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס, הוצאת מגנס 2004
דב רפל, תרגום אונקלוס כפירוש לתורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה
חיים יבין (עורך), תרגומי המקרא, ירושלים תשמ"ד, פרק שני (עמ' 8–18).
אברהם טל, לשון התרגום לנביאים ראשונים, תל אביב, תשל"ה, עמ' יד-כא (סיכום מצב המחקר בנוגע לזיהוי הלשון של תרגום אונקלוס ותרגום יונתן לנביאים).
חיים יהושע קאסאווסקי, אוצר לשון תרגום אונקלוס (קונקורדנציה לתרגום אונקלוס).
הרב מנחם מנדל פומרנץ, נקרא ומתרגם מבוא מורחב לחקר התרגום השתלשלותו ודפוסיו, בתוך מקראות גדולות מהדורת עוז והדר, ירושלים תשע"א (2011)
ערן ויזל, "מעמדו של תרגום אונקלוס בתודעתו הפרשנית של רש"י", תרביץ עה, חוברת ג-ד, תשס"ו
אברהם ברלינר, תרגום אונקלוס על התורה על פי נוסחא בחומש דפוס סביוניטה שי"ז.
אלכסנדר שפרבר, כתבי הקדש בארמית, חלק א (תורה). הקישור לאוצר החכמה, הזמין למנויים בלבד. יש גם צילום בארכיון האינטרנט, שאפשר להירשם ול"השאיל" בחינם: חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד(א) וחלק ד(ב). המהדורה מנוקדת בניקוד בבלי.
Marcus Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature, 1903
Edward M. Cook, A Glossary of Targum Onkelos, Leiden 2008
קישורים חיצוניים
תרגום אונקלוס באתר מכון ממרא
נילי סמט, הבדלה בין קודש לחול בתרגום אונקלוס, מגדים מג (תשס"ה), עמ' 73–86.
על תרגום אונקלוס באתר מט"ח
תרגום אונקלוס (וגם תרגום יונתן) בתרגום לאנגלית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תרגומי המקרא לארמית
קטגוריה:יצירות יהודיות בארמית
קטגוריה:קריאת התורה
קטגוריה:תורה | 2024-09-25T13:53:43 |
מדרשי אגדה | REDIRECT אגדה (יהדות) | 2004-09-10T15:25:54 |
גרהם גרין | גרהם גרין (באנגלית: Graham Greene; 2 באוקטובר 1904 - 3 באפריל 1991) היה סופר אנגלי.
תולדות חייו
גרהם גרין נולד ב-2 באוקטובר 1904 בברקהמסטד, עיירה היסטורית בדרום-מזרח אנגליה, למשפחה מיוחסת של סופרים ומלומדים, ובהם הסופר רוברט לואיס סטיבנסון. אביו, צ'ארלס גרין, היה מנהל בית הספר המקומי.
גרין למד בבית הספר שניהל אביו, והמשיך בבייליול קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד. יצירתו הראשונה, קובץ שירים בשם "Bubbling April", יצאה לאור ב-1925, עוד במהלך לימודיו.
עם סיום לימודיו, ב-1926, המיר דתו לנצרות הקתולית, והפך לוחם לעקרונותיה, נושא הבא לידי ביטוי ברבים מספריו. בשנים 1930–1926 עבד בעיתון "טיימס". ספרו הראשון, "האיש שבפנים", יצא לאור ב-1929.
בשנת 1927 נישא לוויויאן דייריל-בראונינג, הוליד בת ובן, אולם די במהרה התרחק מאשתו, אף שנשאר נשוי לה עד מותו. גרין היה חובב נשים כפייתי כמעט. פרט לקשריו עם עשרות פרוצות היו לו ארבע אהבות גדולות - דורותי גלובר, תפאורנית, הליידי קייתרין וולסטון (שהייתה אהבתו ותשוקת חייו הגדולה), השחקנית השוודית אניטה ביורק, והצרפתייה איוון קלואטה, שליוותה אותו בשלושים שנות חייו האחרונות ופרסמה ספר זכרונות על חייהם, "בחיפוש אחר התחלה", החושף צדדים נסתרים באישיותו.
בשנים 1939-1935 היה מבקר קולנוע, והביא לסגירת כתב-העת שבו כתב, עקב הערה שכתב אודות שירלי טמפל וגרמה להגשת תביעת דיבה נגד כתב-העת. בשנת 1948 שהה באי קאפרי שבמפרץ נאפולי, קנה בו בית קטן והחזיק בו יותר מ-40 שנה. הוא נהג לחזור אליו לביקורים קצרים, בעיקר באביב ובסתיו, עד ימיו האחרונים, כשהיה חולה מכדי לנסוע.
גרין יצא לראשונה מאירופה ב-1935, במסע לליבריה, ובהמשך חייו הרבה לתור בעולם, בין היתר באפריקה ובאמריקה הלטינית. בשהותו מחוץ לארצו עסק בעבודה עיתונאית ודיפלומטית, ובמקביל פעל כסוכן של סוכנות הביון הבריטית MI6. ב-1941 יצא לסיירה לאון מטעם סוכנות הביון, ושהה שם עד 1943. הארצות שבהן חי ועיסוקיו כסוכן חשאי היוו נושאים מרכזיים ביצירתו. שלושת אחיו - אליזבת דניס וריימנוד ויו שרתו אף הם בשירותי הריגול הבריטיים. במשך 40 שנה, מסוף שנות ה-40 ועד מותו ב-1991, עקבה אחריו הבולשת הפדרלית של ארצות הברית, וחיברה דו"חות מפורטים עליו ועל השקפותיו הפוליטיות. במסמכים חשאיים שפורסמו לאחר מותו, עלה כי סוכני הבולשת חקרו את מעשיו של גרין ובחנו בדקדקנות את מפגשיו ושיחותיו. בין השאר השיגו מידע על שיחות שניהל עם ידידו, מנהיג קובה, פידל קסטרו והסופר גבריאל גארסיה מארקס.
גרין היה פעמים אחדות מועמד לקבלת פרס נובל לספרות, אך הפרס לא הוענק לו. בשנת 1967 היה מועמד מוביל, אך בסופו של דבר זכה בו הסופר הגואטמלי מיגל אנחל אסטוריאס. בשנת 1974 החליטה ועדת הפרס להעניק אותו לשניים מחברי הוועדה, הסופרים השוודיים איווינד יוהנסון והארי מרטינסון, בהעדיפה אותם על-פני שלושת המועמדים המובילים באותה שנה — גרין, ולדימיר נבוקוב, וסול בלו. החלטה זו ספגה ביקורת חריפה.
ב-1981 זכה בפרס ירושלים. בשנותיו האחרונות חי באנטיב בריביירה הצרפתית ובויוויי שבשווייץ.
גרין נפטר ב-3 באפריל 1991. כשהיה על ערש דווי חתם על מסמך בו משפט אחד, המבהיר שהוא ממנה לעצמו ביוגרף רשמי יחיד, נורמן שרי. אירוע שהוביל למאבק בין הנהלת עזבונו לספריית אוניברסיטת ג'ורג'טאון, שמחזיקה באוסף גדול של מסמכיו.
יצירתו
ספריו של גרין מתאפיינים בהרפתקאות ומתח שמרתקים את הקורא, יחד עם חיבוטי נפש של הגיבורים. עלילותיהם מתרחשות במדינות רבות, ומעוגנות בהתרחשויות האקטואליות בהן. "האמריקאי השקט", למשל, שיצא לאור ב-1955, הוא רומן העוסק בתחילת המעורבות האמריקאית בווייטנאם.
גרין נחשב כיום לאחד מענקי הפרוזה האנגלית של המאה העשרים.
הוא העמיד אף תרומה משמעותית לקולנוע, לרבות בתסריטו לסרט "האדם השלישי" (בבימויו של קרול ריד, 1949) הנחשב, על פי משאלי מבקרים, לאחד מטובי הסרטים הבריטיים מאז ומעולם, וישנם המחשיבים אותו כסרט האפל הטוב ביותר שהופק בבריטניה. גרין שיתף פעולה עם הבמאי קרול ריד פעמיים נוספות, בסרטים "האליל שהכזיב" (1948) ו"האיש שלנו בהוואנה" (1959).
מחזותיו, לעומת זאת, זכו לתגובות פושרות בעיקר.
ספריו
מרבית ספריו של גרין תורגמו לעברית. אלה שלא תורגמו מופיעים כאן בשמם המקורי. רבים מספריו וסיפוריו עובדו לקולנוע ולטלוויזיה.
פרוזה
מחזות
The Living Room 1953
The Potting Shed 1957
The Complaisant Lover 1959
ספרי מסעות
Journey Without Maps 1936
The Lawless Roads 1939
In Search of a Character: Two African Journals 1961
אוטוביוגרפיה ועוד
A Sort of Life 1971
Ways of Escape 1980
A World of My Own 1992: יומן חלומות, יצא לאור לאחר מותו
Yours Etc, Letters to the Press 1945-1989
The Graham Greene Film Reader: Reviews, Essays, Interviews & Film Stories
לקריאה נוספת
Neil Sinyard, Graham Greene: a Literary Life, Palgrave Macmillan, 2003
קישורים חיצוניים
סוג של חיים, ראיון רחב (עם אריה קרישק), לרגל קבלת פרס ירושלים, מעריב, 1991.
שי מרקוביץ', הומאז', למה גרהם גרין לא זכה מעולם בפרס נובל?, באתר סלונט, 4 בפברואר 2018
יובל יבנה, ״בין רומן ליומן״ על ״סוף הרומן״, באתר "מעלה", דצמבר 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:חברים במסדר עמיתי הכבוד
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:אנשי MI6
קטגוריה:מבקרי קולנוע
קטגוריה:זוכי פרס ירושלים
קטגוריה:חברי האגודה המלכותית לספרות
קטגוריה:זוכי פרס אדגר
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1904
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1991
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-09-28T03:16:41 |
גראהם גרין | REDIRECT גרהם גרין | 2004-08-13T04:23:43 |
עקילס | REDIRECT עקילס הגר | 2008-03-28T05:47:30 |
ג'יין אוסטן | ג'יין אוסטן (באנגלית: Jane Austen; נהגה: אוֹסְטִין, ב-IPA: /ɒstɪnˈ/; 16 בדצמבר 1775 – 18 ביולי 1817) הייתה סופרת אנגלייה, שהרומנים שכתבה התמקדו בדרכן אל הנישואים של עלמות צעירות ממעמד האצולה הזעירה באנגליה. למרות הטווח המצומצם של הנושאים שבהם עסקה, הגיוון הדל ברקע המעמדי של גיבוריה ומיעוט האירועים הדרמטיים, כבשה אוסטן מקום של כבוד בקאנון הספרותי המערבי, בין השאר בזכות כשרונה בטוויית עלילה, אבחנותיה החדות והמעמיקות, וכתיבתה השנונה, המלוטשת ומלאת ההומור.
ממוזער|240 פיקסלים|עמוד הפתיחה של הרומן "אמה", 1816
יצירתה הספרותית
אוסטן חיה כל ימיה בין בני משפחתה, שנמנו עם האצולה הזעירה של אנגליה. את השכלתה רכשה אוסטן מאביה, שהיה כומר כפרי, מאחיה הגדולים, ומקריאה מרובה. אוסטן עסקה בכתיבה מנעוריה, והתנסתה בכתיבה בסוגות ספרותיות שונות, כולל כתיבה בסגנון רומן המכתבים (רומן אפיסטולרי), אותה נטשה מאוחר יותר. רבים מהרומנים שלה נכתבו בגרסתם הראשונה עוד לפני מלאת לה עשרים וחמש, אך ראו אור בגרסתם הסופית רק שנים מאוחר יותר. משנת 1811 ועד 1816 יצאו לאור הרומנים "תבונה ורגישות", "גאווה ודעה קדומה", "מנספילד פארק" ו"אמה". שני רומנים נוספים שכתבה, "מנזר נורתאנגר" (המוקדם) ו"הטיית לב" (המאוחר יותר), פורסמו בשנת 1818, לאחר מותה. אוסטן החלה לכתוב רומן נוסף, "סנדיטון", אך מתה לפני שהספיקה להשלים אותו.
אוסטן חיה בתקופה של שינויים דרמטיים, בתחילתה של המהפכה התעשייתית ובימי מלחמות נפוליאון, כאשר שינויים חברתיים דרמטיים התחוללו באנגליה ומחוצה לה. כל אלו כמעט ולא מצאו ביטוי בספריה, המתמקדים כמעט באופן בלעדי בחייהם של בני מעמד 'הג'נטלמן הכפרי' - האצילים מן המעמד הגבוה, בעלי משרות ורנטות החיים בחסות האציל המקומי, ובעלי אדמות שאינם בני אצולה - ובמכלול הערכים המאפיינים בני מעמד זה, במיוחד אל מול בני האצולה.
ביצירתה של אוסטן משולבת ביקורת מלגלגת על הגישה הרומנטית שרווחה ברומנים שנכתבו בסוף המאה ה-18, והעיסוק בקשיי חייהן הממשיים של נשים התלויות מבחינה כלכלית בגברים ונדרשות להינשא כדי להבטיח את מעמדן. ברבים מהרומנים של אוסטן מוקדש מקום רב למצבים קומיים, אך ברומנים המאוחרים יותר שלה הולכת וגוברת נימה פסימית וקודרת יותר. התיאור הנטורליסטי, הדקדקני והמפורט של אורחות חיי מעמד האצולה הזעירה, כמו גם האפיון המדויק של אופן חשיבתם והמבנה החשיבתי והרגשי של גיבוריה, מבשרים את עלייתו של הרומן החברתי-ריאליסטי, שהתפתח במאה ה-19. עיסוקה בסוגיות מוסריות, בדומה לסמואל ג'ונסון, שהשפיע רבות על כתיבתה, ממשיך נטייה קיימת בספרות האנגלית.
במהלך חייה לא זכתה אוסטן להכרה ולהערכה רבה, בין השאר משום שספריה פורסמו בעילום שם. במאה ה-19, אף שספריה המשיכו להימכר, הייתה ההערכה לאוסטן נחלתה של אליטה ספרותית מצומצמת יחסית. לאחר פרסום "הממואר על ג'יין אוסטן", שכתב אחיינה ב-1869, גבר העניין ביצירתה, ומתחילת המאה ה-20 החל להתפתח מחקר ספרותי ענף שעסק ביצירתה. באמצע המאה העשרים נחשבה אוסטן סופרת גדולה בעיני רבים מחוקרי הספרות, ובמחצית השנייה של המאה התרבו המחקרים שבחנו את הרומנים שלה מזווית אמנותית, אידאולוגית, היסטורית ופמיניסטית. לפופולריות של אוסטן תרם העניין הגובר בהיסטוריה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, והעיבודים הרבים שהופקו ליצירותיה בקולנוע ובטלוויזיה.
חייה
רק מעט ידוע בוודאות על חייה של אוסטן. רק מקצת מהמכתבים האישיים והמשפחתיים שכתבה שרדו. רבים מהמכתבים מוענו לאחותה, קסנדרה, ששרפה רבים מהם והשמיטה מאחרים פרטים שעסקו באירועים אישיים או במצבה הבריאותי של אוסטן. מכתבים אחרים של אוסטן הושמדו על ידי יורשי אחיה, אדמירל פרנסיס אוסטן. עיקר המידע המצוי כיום ברשותנו מתבסס על זיכרונות שכתב אחיינה, יותר מ-50 שנה אחרי מותה, ובו הציג אותה כ"דודה ג'יין הטובה והשקטה" - אישה אפרורית, שלווה ונעימת מזג, שכישרונה הספרותי לא נולד מתכנון וממחשבה מרובים כי אם מאינטואיציה ותחושות-לב.
משפחתה
שמאל|ממוזער|250px|צללית של קסנדרה, אחותה של ג'יין אוסטן
הוריה של ג'יין אוסטן, ויליאם ג'ורג' אוסטן (1731–1805) ואשתו קסנדרה (1739–1827), היו שייכים לאצולה הזעירה (gentry) האנגלית. ג'ורג' אוסטן בא ממשפחה של יצרני אריגי-צמר שטיפסו במעלה הסולם החברתי; קסנדרה הייתה בת למשפחת לי, שנמנתה עם האצולה הזעירה. השניים נישאו בשנת 1764 בעיר באת' ובשנים 1765–1801 שימש האב ג'ורג' כומר הקהילה בכפר סטיבנטון שבמחוז המפשייר. הכנסה נוספת באה למשפחה מעיבוד אדמה ומהוראה של תלמידים שחיו בביתו. ג'ורג' וקסנדרה ניהלו פנימיית בנים בביתם וג'יין ספגה את האווירה הלמדנית ואת הערכת המשפחה לקריאה ולכתיבה כבר מילדותה.
אוסטן הייתה בתם השנייה של הזוג, והשביעית מבין שמונת ילדיהם. כל הבנים, ג'יימס, ג'ורג', אדוארד, הנרי תומאס, פרנסיס ויליאם (פרנק), וצ'ארלס ג'ון, האריכו ימים אחרי אוסטן. ג'יין ואחותה, קסנדרה אליזבת אוסטן (1773–1845), לא נישאו מעולם. קסנדרה הייתה מאורסת לבחור צעיר שנפטר ממחלה בעת שנסע לעבוד ככומר בקהילות מרוחקות על מנת לחסוך כסף לקראת חתונתם. לאחר שהידיעות על מותו התקבלו באנגליה, היא נשבעה כי תישאר רווקה עד סוף ימיה. ג'יין וקסנדרה היו חברות טובות וקרובות, וקסנדרה הייתה אשת סודה של ג'יין כל ימי חייה. מבין אחיה הייתה ג'יין קרובה במיוחד להנרי תומאס (1771–1850), שהיה לבנקאי ואחר־כך לכומר קהילה. הנרי היה גם זה שטיפל בהוצאתם לאור של ספריה של אוסטן, ובזכות חוג חבריו ומכריו הלונדוניים התוודעה אוסטן לחוג חברתי שונה מזה שהכירה בקהילה הכפרית שבבית אביה.
ג'ורג', אחיה של אוסטן, היה לקוי בשכלו ונשלח בילדותו לחיות אצל משפחה בכפר. צ'ארלס ופרנק התגייסו לצי בו הגיעו, ברבות הימים, לדרגת אדמירל. אדוארד אומץ על ידי תומאס נייט, קרוב משפחה חשוך בנים, ומאוחר יותר הפך ליורשו.
ילדות
שמאל|ממוזער|250px|בית הכומר בסטיבנטון
ג'יין אוסטן נולדה ב-16 בדצמבר 1775 בבית הכומר בסטיבנטון. היא הוטבלה לנצרות ב-5 באפריל 1776. לאחר חודשים אחדים הופקדה אוסטן בידי אליזבת ליטלוורת', אישה מקומית ששימשה, אם אומנת, ואוסטן גדלה בבית משפחת ליטלוורת' במשך שנה עד שנה וחצי. נוהג זה היה מקובל במשפחת אוסטן, כמו בקרב משפחות אמידות יותר אחרות. ב-1783 נשלחה קסנדרה להתחיל את לימודיה להתחנך אצל אן קאולי באוקספורד, וג'יין, שלא רצתה להיפרד מאחותה, נשלחה אף היא, אף שהייתה צעירה מאחותה במספר שנים. זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבה הבריאותי של ג'יין והביא לכך שחלתה וכמעט מתה, עד שנלקחה הביתה על ידי הוריה. לאחר מכן נשלחו קסנדרה וג'יין לתקופה קצרה ללמוד בסאות'המפטון, ובפנימייה לבנות, מוסד שג'יין וקסנדרה לא אהבו, עד ששבו לביתן ב-1786, משהתברר כי אין ביכולתה של המשפחה לממן את חינוכן מחוץ לבית.
אוסטן שמחה לשוב הביתה ומול עיניה ראתה את הספרייה הענפה בבית משפחה כמקור עניין. היא השלימה את השכלתה בקריאת ספרים בהדרכת אביה ואחיה ג'יימס והנרי. ג'ורג' אוסטן, שהיה אדם אוהב ויודע ספר, איפשר לבנותיו גישה בלתי מוגבלת לספרייה הגדולה והמגוונת שהייתה לו, וגילה פתיחות לניסיונות הכתיבה של בתו. הוא אף סיפק לבנותיו נייר לכתיבה ולציור (עבור קסנדרה), אף שמוצר זה היה יקר המציאות באותה עת. תמיכתו של אביה בכתיבתה של ג'יין באה לידי ביטוי גם בכך שרכש עבורה שולחן כתיבה, איפשר לה להקדיש זמן רב למלאכה זו ועודד אותה להשמיע לו מיצירותיה. ברוח אופיו האינטלקטואלי של אביהן ולשונה החדה והשנונה של אימן, הרבו ילדי המשפחה בעיסוק בכתיבה, בחריזה ובמשחק תאטרלי, במיוחד במחזות קומיים.
יצירות נעורים
שמאל|ממוזער|250px|דיוקן של הנרי הרביעי איור של קסנדרה אוסטן שליווה את "ההיסטוריה של אנגליה", מכתבי השחרות של ג'יין אוסטן
היצירות המוקדמות ביותר של אוסטן הן מ-1787, בטרם מלאו לה 12. בשנים 1787–1793 כתבה אוסטן יצירות רבות, ששרדו ולוקטו בשלושה כרכי מחברות כתבי-יד. היצירות, המכונות במקובץ "יצירות נעורים" (Juvenilia), כוללות מחזות, שירים מחורזים, רומנים קצרים וסוגים נוספים של פרוזה. ברבות מיצירותיה המוקדמות הפגינה אוסטן את חיבתה לפרודיה על פני סוגות ספרותיות נפוצות, ובמיוחד הספרות הסנטימנטלית של תקופתה, אך בין כתבי הנעורים גם מבצבצים שורשי יצירתה המאוחרת והבשלה יותר.
אחת הבולטות ביצירות הנעורים הוא רומן מכתבים סאטירי בשם "אהבה וידידות" (Love and Friendship), השם ללעג כתבים רומנטיים בני התקופה. יצירה בולטת אחרת היא "ההיסטוריה של אנגליה", כתב יד בן 34 עמודים, מעוטר במיניאטורות הצבועות בצבעי מים שציירה אחותה קסנדרה, בו בולטת הנימה הסרקסטית, האירונית ולעיתים הפרועה של אוסטן הצעירה. היצירה החשובה ביותר של התקופה היא רומן המכתבים הקצר "ליידי סוזן" (1793–1794), שהוא דיוקנה של אישה צעירה, פיקחית ובעלת אופי חזק, המשתמשת בכישורים אלו, שנחשבו גבריים בעיני בני התקופה, כדי להמיט חורבן על מעמדם החברתי של הסובבים אותה.
בגרות
בבגרותה המשיכה אוסטן לגור בבית הוריה, כשהיא מבצעת את המטלות המקובלות לנשים בתקופתה ובמעמדה החברתי. היא התאמנה בנגינה בפיאנו-פורטה, סייעה לאמה ולאחותה בפיקוח על המשרתים, וטיפלה בנשים ממשפחתה שכרעו ללדת ובקרובי משפחתה הנוטים למות. אוסטן כתבה יצירות קצרות עבור האחייניות שנולדו לה, פאני קתרין (בתו של אדוארד) וג'יין אנה אליזבת (בתו של ג'יימס). היא ביקרה בקביעות בכנסייה, התרועעה עם שכנים וידידים, נהגה להקריא לבני משפחתה רומנים שחלקם היו פרי עטה, והשתתפה בערבי ריקודים, חלקם מאולתרים — בבית אחד מבני הכפר בו התארחו לארוחה — וחלקם נשפי ריקודים של ממש, שנערכו באולם שיועד לכך. אחיה הנרי אמר עליה שהיא אהבה לרקוד והצטיינה בכך.
הרומנים הראשונים
לאחר שסיימה לכתוב את "ליידי סוזן", החלה אוסטן לכתוב רומן באורך מלא בשם "אלינור ומריאן". אחותה קסנדרה זכרה מאוחר יותר שג'יין הייתה נוהגת לקרוא בפני המשפחה את הרומן, שהיה כתוב כסדרה של מכתבים, עוד לפני 1796. כיוון שכתב היד המקורי שלו לא שרד, אין לדעת מה מתוך רומן זה נותר ברומן "תבונה ורגישות" שהתפתח ממנו ופורסם ב-1811.
כאשר הייתה בת עשרים ביקר בסטיבנטון טום לפרוי, אחיין של משפחת לפרוי שחיה בסמוך אליהם. הוא סיים את התואר באוניברסיטה ועבר ללונדון כדי להשלים את הכשרתו כפרקליט. ג'יין אוסטן וטום לפרוי הוצגו זה בפני זו בנשף ריקודים או במפגש חברתי אחר. במכתב לקסנדרה היא כותבת שהם בילו זמן רב יחדיו. "אני מעט חוששת לספר לך איך ידידי האירי ואני התנהגנו. תארי לעצמך דברים מופקרים ומזעזעים ביותר, אם בריקודים או בישיבה ביחד." משפחת לפרוי התערבה ביחסים ההולכים ונרקמים ביניהם, ושילחה אותו לדרכו. האפשרות לנישואים ביניהם לא הייתה מעשית, כפי שכנראה היה ידוע גם לאוסטן וגם ללפרוי. לאיש משניהם לא היה רכוש משלו, ולפרוי היה תלוי לפרנסתו ובקידום הקריירה שלו בדודו שבאירלנד. כשלפרוי ביקר שוב בהמפשייר הוא נמנע מלבקר אצל משפחת אוסטן, וג'יין לא ראתה אותו יותר. בערוב ימיו נשאל לפרוי על מערכת היחסים שלו עם ג'יין אוסטין, והוא הודה שאכן היו מאוהבים. בתו הבכורה אף נקראה "ג'יין", ואף שמכתביה של ג'יין לקסנדרה העוסקים בהיכרותה עם לפרוי לא שרדו, נחשב לפרוי לאהבתה היחידה. ג'יין לא הייתה מעוניינת בניסיונות חיזור נוספים והחליטה להקדיש את עצמה לכתיבה. היא צוטטה כאומרת שהדמויות שעליהן תכתוב יזכו לקבל את אשר ליבן חפץ.
ב-1796 החלה אוסטן לעבוד על רומן נוסף בשם "רשמים ראשונים", שמאוחר יותר הפך לרומן "גאווה ודעה קדומה". היא סיימה את הטיוטה הראשונה באוגוסט 1797, כשהייתה בת 21 בלבד. היא הקריאה את הרומן לבני המשפחה, כפי שנהגה בכל יצירותיה, והוא הפך למועדף מכולם. אביה ניסה לעניין את תומאס קאדל, שהיה מו"ל ידוע בלונדון, בהוצאה לאור של הספר בשלושה כרכים, בדומה לספרה של פרנסס ברני, "אוולינה", אך קאדל סירב. ייתכן שג'יין אוסטן לא ידעה אז על מאמציו של אביה להביא לפרסום הספר.
כשהשלימה אוסטן את עבודתה על "רשמים ראשונים", חזרה לרומן "אלינור ומריאן", ושכתבה אותו. היא שינתה את מבנה הספר מ"רומן מכתבים" ל"סיפור בגוף שלישי", ויצרה בכך רומן דומה יותר ל"תבונה ורגישות" המוכר לנו כיום.
בשנת 1798 החלה אוסטן לכתוב רומן שלישי, "סוזן", שהפך מאוחר יותר לרומן "מנזר נורת'אנגר". הרומן הוא סאטירה על הז'אנר הפופולרי של הספרות הגותית שהיה נפוץ בתקופה זו ולאחריה, בעל מוסר השכל על הנטייה לקרוא ולדמיין אירועים גותיים מפחידים המתקיימים בטירות אפלות, ובו בזמן מכיל בתוכו כתב הגנה אישי של ג'יין אוסטן על נטייתה לקרוא רומנים שלא זכו להערכה רבה בתקופה זו. היא סיימה את הכתיבה כשנה אחר כך, ובתחילת 1803 מסר הנרי אוסטן את הרומן למו"ל בנג'מין קרוסבי, ששילם עבורו 10 ליש"ט. קרוסבי הבטיח להוציא לאור את הספר במהרה, ואף פרסם מודעה שהספר בהדפסה, אך לא עשה זאת. כתב היד נשאר אצל קרוסבי, והספר לא יצא לאור עד שג'יין רכשה חזרה את זכויות היוצרים עליו ב-1816.
באת' וסאות'המפטון
שמאל|ממוזער|250px|הסהר המלכותי בבאת'
בדצמבר 1800 הודיע הכומר אוסטן במפתיע על החלטתו לפרוש מכהונתו, לעזוב את סטיבנטון, ולעבור לחיות עם משפחתו בבאת'. מעבר זה לבאת' היה משאלת הלב של הוריה, אולם ג'יין הייתה המומה כשנודע לה שהיא נאלצת לעזוב את ביתה וקהילתה, בהם חייתה כל חייה. הפרידה מביתה הייתה קשה עוד יותר בהתחשב בכך שהתוכניות כללו את העברת אחיה אדוארד ומשפחתו להתגורר בבית משפחת אוסטן, כחלק מנכסיו להם הוא זכאי בירושתו. את תחושותיה הקשות על אובדן הבית, חדריו וחפציו, הביעה ג'יין במכתביה לאחותה קסנדרה כשתיארה את כניסתו של אחיה ואשתו לבית. ניתוקה של ג'יין מחייה הקודמים ומשגרת הכתיבה שלה, הביאו לעשור שלם של קושי בכתיבה, ולמעשה כל תקופת שהותה בבאת' התאפיינה בחוסר יצירתיות ובמחסום כתיבה. היא ערכה את "סוזן", והחלה לכתוב את הרומן "משפחת ווטסון", שנטשה באמצע, אך לא כתבה יותר מכך.
בדצמבר 1802 קיבלה אוסטן הצעת נישואים, היחידה שקיבלה מימיה. היא ביקרה עם קסנדרה אצל חברותיה אלתיאה וקתרין ביג, שגרו בבייסינגסטוק. בבית שהה אז גם אחיהן הצעיר האריס ביג-ויתר, לאחר שסיים את לימודיו באוקספורד. בעידודן של אחיותיו הציע ביג-ויתר לאוסטן נישואים, והיא הסכימה. לפי תיאוריהם של קרולין אוסטן (האחיינית) ורג'ינלד ביג-ויתר (צאצא לבית ביג-ויתר), לא היה ביג-ויתר גבר מושך. הוא היה גדול, רגיל למראה, דיבר מעט, סבל מגמגום, ובשיחה היה תוקפני וחסר טאקט. עם זאת, הכירה אותו אוסטן עוד מנעוריה, ולנישואים איתו היו יתרונות רבים לה ולבני משפחתה. ביג-ויתר עמד לרשת אחוזות נרחבות השוכנות במחוז הולדתה. במצבה הכלכלי כאישה נשואה, הייתה אוסטן יכולה לאפשר להוריה חיים נוחים לעת זקנה, לספק בית של קבע לאחותה קסנדרה, ואולי הייתה גם מסייעת לאחיה בקידום הקריירות שלהם. אך למחרת בבוקר הבינה אוסטן ששגתה, וחזרה בה מהסכמתה לנישואים. לא נותרו יומנים או מכתבים שיעידו על תחושותיה של אוסטן בנוגע להצעת נישואים זו, אם כי ניתן ללמוד על דעתה בנושא ממכתב שכתבה ב-1814 לאחייניתה פאני נייט, כאשר זו התייעצה איתה לגבי מערכת יחסים רצינית: "אחרי שכתבתי כל כך הרבה בצד אחד של הסוגיה, אפנה לצד השני ואפציר בך לא להתחייב יותר, אל תחשבי להיענות לו אלא אם כן הוא ממש מוצא חן בעיניך. כל דבר עדיף על פני נישואים ללא חיבה."
בעת שהותה בבאת' בשנת 1804 החלה לכתוב רומן חדש בשם "משפחת ווטסון" (The Watsons). העלילה נסובה על משפחתו של כומר עני וחולה, ועל ארבע בנותיו הרווקות. סאתרלנד מתאר את הרומן כ"מחקר של המציאות הכלכלית הקשה של נשים שנתמכות ותלויות באחרים". לדברי הונאן, כמו גם לדברי טומלין, החליטה אוסטן להפסיק לעבוד על הרומן כשאביה נפטר ב-21 בינואר 1805, מפני שנסיבות חייה הפכו דומים מדי לאלה שתיארה ברומן.
מחלתו של הכומר אוסטן הייתה פתאומית, ומותו בעקבותיה היה מהיר. ג'יין, קסנדרה ואמן נותרו במצב כלכלי רעוע. מותו של אוסטן השאיר אותן ללא מקור פרנסה וללא מקום מגורים. הבנים ג'יימס, אדוארד, הנרי ופרנסיס התחייבו לתמוך כלכלית באמם ובאחיותיהם. מגוריהם במשך ארבע השנים הבאות שיקפו את חוסר היציבות הכלכלית של המשפחה. חלק מהזמן חיו בבתים שכורים בבאת', והחל מ-1806 חלקו בית בסאות'המפטון עם פרנק אוסטן ואשתו החדשה. חלק גדול מזמנם בילו בביקורים אצל בני משפחה.
ב-5 באפריל 1809, כשלושה חודשים לפני מעבר המשפחה לצ'וטון, כתבה אוסטן מכתב נזעם למו"ל ריצ'רד קרוסבי, והציעה לשלוח אליו שוב את כתב היד המשופר של "סוזן", אם זה יבטיח פרסום מיידי של הרומן, או שיחזיר לה את כתב היד, כדי שתוכל למצוא עבורו מו"ל אחר. קרוסבי השיב שהוא לא הבטיח לפרסם את הספר בזמן זה או אחר, וכי אוסטן יכולה לרכוש את כתב היד בסכום של 10 ליש"ט ששילם עבורו, אך אוסטן לא יכלה להרשות לעצמה להוציא סכום כזה.
צ'וטון
שמאל|ממוזער|250px|ביתה של ג'יין אוסטן ב-8 שנות חייה האחרונות; כיום משמש מוזיאון
בתחילת 1809 הציע אחיה של אוסטן, אדוארד, לאמו ולאחיותיו מקום מגורים קבוע יותר: קוטג' גדול בכפר צ'וטון, שהיה קרוב לאחוזתו, "בית צ'וטון". שלוש הנשים עברו לגור בצ'וטון ב-7 ביולי 1809. החיים בצ'וטון היו הרגועים ביותר מאז שעברה המשפחה לבאת' בשנת 1800. והמעבר החזיר לג'יין את שיגרת הכתיבה שאבדה לה בבאת'. האחיות ואימן לא הרבו להתרועע עם המשפחות השכנות, ואירחו רק ביקורים של שאר בני המשפחה. אחייניתה של אוסטן, אנה, תיארה את חיי המשפחה בצ'וטון: "אלה היו חיים שקטים ביותר לפי המושגים שלנו, אבל הם אהבו לקרוא, ופרט לעבודות הבית הדודות שלנו העסיקו את עצמן בעבודה למען העניים ובהוראת איזה ילדה או ילד לקרוא או לכתוב." אוסטן כתבה כמעט מדי יום, אבל ביחידות. נראה שהקלו עליה במטלות משק הבית כדי לאפשר לה לכתוב יותר, וכך הפרודוקטיביות שלה עלתה שוב.
הוצאה לאור של ספריה
במהלך השנים שבהן חייתה בצ'וטון הצליחה אוסטן להוציא לאור ארבעה מספריה, ואלו בדרך כלל התקבלו היטב. אחיה הנרי שכנע את המו"ל תומאס אגרטון להוציא לאור את הרומן "תבונה ורגישות", והוא פורסם באוקטובר 1811. הביקורות היו טובות, והספר הפך אופנתי בקרב קובעי הטעם. המהדורה הראשונה נמכרה כולה עד אמצע 1813, וההכנסות העניקו לאוסטן מעט עצמאות כלכלית. בינואר 1813 הוציא אגרטון לאור את "גאווה ודעה קדומה", שהיה שכתוב של הרומן "רשמים ראשונים". ספריה לא פורסמו בשמה אלא שהספר נכתב "על ידי ליידי". בתקופה זו התפרסמו כמה וכמה ספרים שנכתבו על ידי נשים. הדבר היה אמנם חריג אך אפשרי, ולמרות זאת העדיפה ג'יין לשמור את כתיבתה בסוד. עם זאת במהלך הזמן הקפידה ג'יין פחות על אנונימיות, ודבר כתיבתה והיותה סופרת היה לנחלת הכלל.
שמאל|ממוזער|250px|המהדורה הראשונה של תבונה ורגישות הספר "גאווה ודעה קדומה" זכה לפרסום רב, היה להצלחה מיידית, זכה לשלוש ביקורות טובות ונמכר היטב. באוקטובר 1813 החל אגרטון למכור את המהדורה השנייה. במאי 1814 פרסם אגרטון את "מנספילד פארק", ועל אף שהמבקרים התעלמו מרומן זה היה הספר פופולרי מאוד בקרב הקוראים. כל עותקי המהדורה נמכרו תוך שישה חודשים, והכנסותיה של אוסטן מרומן זה היו גדולות יותר מבכל שאר הרומנים שלה.
לאוסטן נודע שנסיך הכתר ג'ורג' מתעניין בספריה, והוא מחזיק אותם בספרייה של כל אחד מבתיו. בנובמבר 1815 הזמין הספרן של הנסיך את אוסטן לבקר בבית הנסיך שבלונדון, ורמז לה שמצופה ממנה להקדיש את ספרה הבא, "אמה", לנסיך. אוסטן לא יכלה לסרב, אף על פי שתיעבה את הנסיך. מאוחר יותר כתבה אוסטן "תוכנית לרומן, לפי רמזים ממקורות שונים" (Plan of a Novel) שהוא סאטירה של "רומן מושלם", המבוסס על הצעותיו הרבות של הספרן בנוגע לרומן הבא שלה.
ב-1815 החליפה אוסטן את המו"ל שלה, וספרה הבא "אמה" ראה אור בהוצאת ג'ון מאריי, שהיה מו"ל ידוע יותר מאגרטון. "אמה" יצא לאור בדצמבר 1815, ובפברואר 1816 יצאה לאור מהדורה שנייה של "מנספילד פארק". "אמה" נמכר היטב, אך לא כן המהדורה החדשה של "מנספילד פארק", וההפסדים שגרמה מהדורה זו "בלעו" את רווחי "אמה". אלה היו הספרים האחרונים שיצאו לאור בחייה של אוסטן.
בעוד מארי מכין את "אמה" לפרסום, החלה אוסטן לכתוב רומן חדש בשם "משפחת אליוט" (The Elliots), אשר פורסם אחרי מותה בשם "הטיית לב" (Persuasion). את טיוטת הרומן הראשונה השלימה ביולי 1816. זמן קצר לאחר פרסום "אמה" חזר הנרי אוסטן ורכש את זכויות היוצרים עבור "סוזן" מקרוסבי; ואולם, אוסטן נאלצה לדחות את פרסומם של רומנים אלו בגלל בעיות פיננסיות שאליהן נקלעה המשפחה. הנרי אוסטן, שהיה בנקאי בתקופה זו, פשט רגל ונותר חסר כול ושקוע בחובות. מעבר לחובותיו שלו, גרם הנרי להפסדים כספיים גדולים גם לאחיו אדוארד, ג'יימס ופרנק. הנרי ופרנק כבר לא יכלו לתרום לכלכלתן של אמם ואחיותיהם.
מחלתה ומותה
שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת וינצ'סטר שבה קבורה ג'יין אוסטן
בתחילת 1816 החלה ג'יין אוסטן לחוש ברע. בתחילה התעלמה ממחלתה והמשיכה לעבוד ולהשתתף בפעילויות המשפחתיות, אך באמצע אותה שנה כבר לא היה ספק בעיניה ובעיני המשפחה שהיא חולה. החל תהליך ארוך ואיטי של הידרדרות במצבה הבריאותי, שהסתיים במותה שנה אחר כך. רוב הביוגרפים הסתמכו על האבחון של ד"ר וינסנט קופ משנת 1964, שקבע כי מותה נגרם ממחלת אדיסון; ואולם יש שאבחנו את מחלתה כ"לימפומת הודג'קין". לפי מחקר של קתרין וייט קיימת גם האפשרות שאוסטן מתה ממחלת השחפת שנגרמה כתוצאה מהידבקות בחיידק Mycobacterium bovis כתוצאה משתיית חלב לא מפוסטר.
אוסטן המשיכה לעבוד למרות מחלתה. היא לא הייתה מרוצה מהסיום שכתבה לרומן "The Elliots", ולכן כתבה מחדש את שני הפרקים האחרונים, שאותם סיימה ב-6 באוגוסט 1816. בינואר 1817 החלה לעבוד על רומן חדש בשם "האחים", שפורסם אחר כך בשם "סנדיטון" (Sanditon). היא הספיקה לכתוב 12 פרקים עד מרץ 1817; ככל הנראה בגלל מחלתה לא הייתה יכולה להמשיך בכתיבה.
אוסטן המעיטה בחומרת מצבה הבריאותי, ותיארה לאחרים את עצמה כסובלת מ"עצבים" או מ"ראומטיזם". אך ככל שהתקדמה מחלתה חוותה קושי גדל והולך בהליכה ובפעילויות אחרות. באפריל הייתה אוסטן כבר מרותקת למיטתה. במאי נסעה לווינצ'סטר בלוויית אחיה הנרי ואחותה קסנדרה כדי לקבל טיפול רפואי. אוסטן נפטרה ב-18 ביולי 1817 בווינצ'סטר, כשהיא בת 41. הנרי דאג לכך שאחותו תקבר בקתדרלת וינצ'סטר. את הכתובת על מצבתה חיבר ג'יימס, אחיה, ובה הוא מהלל את אישיותה, מביע תקווה לישועתה, מזכיר את "הכישרון השכלי היוצא מן הכלל שלה" – אך אינו מזכיר במפורש את הישגיה כסופרת.
הוצאה לאור של ספרים לאחר מותה
אחרי מותה דאגו הנרי וקסנדרה אוסטן, להוציא לאור את ספריה "הטיית לב" ו"מנזר נורת'אנגר" כספר אחד בהוצאת ג'ון מאריי. הנרי אוסטן כתב בהקדמה "הערה ביוגרפית", שבה מזוהה אחותו כמחברת הרומנים בפעם הראשונה. בשנה הראשונה נמכר הספר היטב, ורק 321 עותקים נותרו בסוף 1818. ואולם, לאחר מכן ירדו המכירות. מארי נפטר משאר העותקים עד 1820, ובמשך 12 שנים לא הדפיסו את ספריה של ג'יין אוסטן. בשנת 1832 רכש המו"ל ריצ'רד בנטלי את זכויות היוצרים על כל הרומנים של אוסטן, ובדצמבר 1832 או בינואר 1833, פרסם אותם בחמישה כרכים מאוירים במסגרת סדרת רומנים. באוקטובר 1833 הוציא בנטלי לאור קובץ של יצירותיה, ומאז ועד היום לא פסקה הוצאה לאור של ספריה.
מאפייני יצירתה
בעוד ש"מנזר נורת'אנגר" (הספר הראשון שכתבה, פורסם רק לאחר מותה), לועג לספרות הגותית של אן רדקליף, ידועה אוסטן בעיקר בשל ספריה המאוחרים יותר, שהיו מעין קומדיות-של-טעויות עם מודעות חברתית. יצירות אלה, ובעיקר ספרה "אמה", נחשבות לעיתים לכליל השלמות בתחומן; מבקרים מודרניים ממשיכים למצוא היבטים חדשים לביקורתה השנונה של אוסטן על אומללותן של נשים צעירות בלתי-נשואות מהאצולה הכפרית ("Gentry") בתחילת המאה ה-19.
הסדר שבו החלה וסיימה לכתוב את ספריה שונה מהסדר שבו פורסמו. ספריה הצליחו למדי בעת פרסומם, וסר וולטר סקוט שיבח במיוחד את עבודתה. מאז המוניטין שלה רק גדלו, והיא נחשבת כעת לאחת מהגדולים שבסופרים האנגלים. כישורה העיקרי של אוסטן היה הבחנותיה החדות בתחום החברה האנושית והמגע החברתי. מאפיין נוסף של עבודתה היה נוכחותן של נשים בכמעט כל סצנה - נקודת מבט נשית יוצאת דופן לספרות התקופה. קוראים בני-ימינו עשויים למצוא את העולם שהיא מתארת, שבו הדאגה העיקרית היא נישואים ראויים מבחינה חברתית, כעולם מדאיג ולא משוחרר; אולם בימיה "נישואין טובים" היו הביטוח הסוציאלי היחיד לנשים במעמד חברתי זה. אחרת היו נאלצות לעבוד לפרנסתן כאומנות או בנות לוויה, או שיהיו לנטל על בני המשפחה.
סגנון
שמאל|ממוזער|250px|"גאווה ודעה קדומה" (1813) פותח במשפט האירוני הידוע "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה."
הסגנון הספרותי הייחודי שלה מבוסס על שילוב של פרודיה, אירוניה, בּוּרְלֶסְקָה, מבע עקיף חופשי ומידה מסוימת של ריאליזם. היא משתמשת בסגנונות הפרודיה והבורלסקה ליצירת אפקט קומי, וכדי להביע ביקורת על תיאור האישה ברומנים הסנטימנטליים ובספרות הגותית של המאה ה-18. באופן דומה משתמשת אוסטן באירוניה, אך מרחיבה את הביקורת שלה כשהיא מדגישה את הצביעות החברתית. לעיתים קרובות היא יוצרת טון אירוני בשימוש במבע עקיף חופשי כאשר קול המספר משתלב עם קולה של הדמות.
הרומנים של אוסטן מתוארים לא אחת כ"רומנים של בתים כפריים" או כ"קומדיות של מנהגים", אולם הם כוללים גם אלמנטים של סיפורי אגדות. בהשוואה לרומנים אחרים מתחילת המאה ה-19, מכילים הרומנים של אוסטן מעט עלילה ותיאור נוף, אך יש בהם הרבה יותר דיאלוגים. אוסטן יוצרת קול ייחודי עבור כל אחד מדמויותיה במסגרת השיחות הרבות שבין הדמויות.
הסיפורים של אוסטן הם בעיקר על לימוד עצמי. הגיבורות שלה מצליחות להבין את עצמן ואת התנהגותן, להשתפר ולהיות יותר מוסריות. המוסר הוא נושא מרכזי ביצירתה, הוא מתאפיין בהתנהגות נאותה, הכרת החובה לחברה, וגישה רצינית לדת. לאורך כל הרומנים מקושרת קריאה רצינית להתפתחות אינטלקטואלית ומוסרית. חוקרים דנו בהרחבה האם הרומנים שלה משקפים נושאים פמיניסטיים, אך רוב המבקרים מסכימים שחלק מהדמויות הנשיות ברומנים לוקחות אחריות על חייהן, וחלקן מוגבלות אם באופן פיזי למקום מסוים ואם ובאופן רוחני. כמעט בכל יצירתה יש עיסוק במצב הכלכלי הרעוע של הנשים בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19.
הרומנים של אוסטן תוארו גם כשמרנים מבחינה פוליטית וגם כפרוגרסיביים. יש הטוענים כי הגיבורות של אוסטן תומכות במבנה החברתי הקיים, והן מקריבות את רצונותיהן האישיים לחובה החברתית. אחרים טוענים שהטון האירוני שבכתיבתה מעיד על ספקנות ביחס לסדר הפטרנליסטי הקיים. בין הנושאים שהיא מטפלת בהם יש נושאי כסף ורכוש, ובייחוד השרירותיות הקיימת בקביעת היורשים, והמצב הכלכלי הקשה שנשים רבות נקלעות אליו. לאורך כל יצירתה בולט המתח שבין התביעות שמציבה החברה לבין הצרכים והרצונות של הפרט.
מחקר שנעשה באוניברסיטת אוקספורד מאיר באור שונה במקצת את יצירתה. המחקר, שבדק את טיוטות יצירותיה, מגלה כי אוסטן סבלה מאוצר מילים מדולדל ולא ידעה חוקים אלמנטריים בשפה האנגלית. הטענה היא כי לפחות חלק מכתבי היד נערכו באגרסיביות על ידי עורכי הספרים.
פרודיה ובורלסקה
שמאל|ממוזער|250px|"מנזר נורתאנגר", פרודיה על הספרות הגותית שהייתה פופולרית בסוף המאה ה-18
יצירות הנעורים של אוסטן הן פרודיות ובורלסקות על הספרות הסנטימנטלית של המאה ה-18. היא מדגימה בהומור את היפוך המוסכמות החברתיות שבוטאו ברומנים המקובלים, כגון זלזול בסמכות ההורים. בסגנון הקומי הזה הושפעה אוסטן בעיקר מהסופרת פרנסס ברני ומהמחזאים ריצ'רד שרידן ודייוויד גריק.
הסגנון שלה מתאפיין בחיקוי לעגני והדגשות מוגזמות. למשל במנזר נורתאנגר, היא לועגת לעלילות הבלתי סבירות והמוסכמות הנוקשות שמופיעות בספרות הגותית. לדברי החוקרת קלאודיה ג'ונסון, אוסטן אינה דוחה לחלוטין את הספרות הגותית, היא מתבדחת על השימוש שנעשה בכלים כגון "סערות, ארונות, וילונות, כתבי יד וכולי", אבל היא מתייחסת ברצינות לאיום שיוצר אב רודן על הגיבורה. אוסטן משתמשת בפרודיה ובבורלסקה לא רק בשביל האפקט הקומי אלא גם להראות כיצד הרומן הגותי והסנטימנטלי מעוות את חייהן של הנשים המנסות לחיות לפי המוסכמות שנקבעו עבורן. בספר "The Madwoman in the Attic" מסבירות סוזן גובר וסנדרה גילברט שאוסטן מלגלגת על קלישאות מקובלות ברומנים כגון "אהבה ממבט ראשון, עליונות התשוקה מעל כל רגש אחר, הפגיעות של הגיבורה, והיחס האבירי של הגיבור, הצהרות הנאהבים המביעות אדישות לשיקולים פיננסיים, והגסות האכזרית של ההורים"
אירוניה
האירוניה היא הטכניקה הספרותית האופיינית ביותר לאוסטן. היא מעמידה זה לצד זה את משמעות הפשט של המשפט לעומת המשמעות הקומית המערערת את המשמעות המקורית, ובכך נוצר אפקט אירוני. ביצירות הנעורים היא משתמשת בסאטירה, בפרודיה ובאירוניה המבוססות על חוסר התאמה. ברומנים הבוגרים שלה היא משתמשת באירוניה כדי להאיר את הצביעות החברתית. בעיקר כדי להביע ביקורת על "שוק הנישואים". הדוגמה הידועה ביותר של שימוש באירוניה של אוסטן היא משפט הפתיחה ב"גאווה ודעה קדומה": . במבט ראשון המשפט הוא פשוט וסביר, אולם עלילת הרומן סותרת אותו, אלו הנשים חסרות הרכוש שצריכות לחפש לעצמן בעלים. בסוף הרומן, רק דמות אחת מודה באמיתות המשפט, גברת בנט, וגם היא מחפשת בעלים עבור בנותיה בלבד ולא עבור נשים אחרות.
האירוניה של אוסטן מאירה את החולשות של הדמויות. ברומנים המאוחרים שלה היא מפנה את האירוניה לעבר "הטעויות של החוקים, הנימוסים והמנהגים שאינם מצליחים להתייחס אל הנשים כאל בני אדם אחראיים, כפי שמצופה מהם".
מבע עקיף חופשי
אוסטן מפורסמת בפיתוח שעשתה בטכניקת ה"מבע עקיף חופשי". הראשונים שהשתמשו בטכניקה זו במאה ה-18 היו הסופרים הנרי פילדינג ופרנסס ברני. במבע עקיף חופשי, הדיבור והמחשבות של הדמויות משולבים באלה של המספר. אוסטן משתמשת בטכניקה זו כדי לתמצת את השיחות וכדי לצמצם, בצורה אירונית או דרמטית, את מחשבותיה או את דבריה של הדמות.
דוגמה מתוך "תבונה ורגישות" שבה אוסטן מציגה בתמציתיות את תגובותיה של פאני דאשווד להצעתו של בעלה לעזור לאחיותיו במתן סכום כסף:
נורמן פייג' מסביר: "המשפט הראשון הוא נרטיב פשוט בקולו של המספר. המשפט השלישי הוא "מבע עקיף", אך המשפט השני הוא מה שמקובל לכנות "מבע עקיף חופשי". בשני משפטים אלה אוסטן מציגה את מחשבותיה הכמוסות של הדמות, ומעוררת אשליה אצל הקורא שהוא רואה אותה "מבפנים". לעיתים קרובות היא משתמשת ב"מבע עקיף חופשי" גם לתיאור דמויות הנמצאות ברקע.
שיחה ושפה
אוסטן ממעיטה בסיפור עלילה או בתיאורי נוף בהשוואה לכותבי רומנים אחרים מהמאה ה-19. הרומנים שלה מכילים יותר דיאלוגים, אם בשיחות ישירות בין הדמויות, אם בטכניקת "מבע עקיף חופשי" ואם בצורת מכתבים. לדוגמה ב"גאווה ודעה קדומה" שנכתב בתחילה כרומן מכתבים, יש למכתבים תפקיד מכריע בהתפתחות ובהבנה העצמית של הגיבורה. השיחות של אוסטן כוללות משפטים קצרים, בעיקר שאלות ותשובות, ודו-שיח מהיר בין הדמויות. חילופי הדברים המהירים והשנונים שבין אליזבת בנט למר דארסי הם בין הדיאלוגים הזכורים ביותר.
אוסטן מעניקה לכל אחת מהדמויות קול ייחודי משלה, כך שאפשר לזהות אותה בשיחה. לדוגמה דיבורו של אדמירל קרופט ב"הטיית לב" מאופיין בסלנג של אנשי הצי, ואילו מר וודהאוס ב"אמה" מתאפיין בהיפוכונדריה שלו. גם שימוש שגוי בשפה הוא מאפיין בולט של דמויות אצל אוסטן. כך למשל חוסר היכולת של לוסי סטיל לדבר בשפה נכונה מסמל את "הבלבול המוסרי שלה" (תבונה ורגישות). בסיפור "קתרין, או סוכת-הצל", קמילה מביעה את עצמה דרך ביטויים אופנתיים שאין בהם כל משמעות. בכך היא מראה שהיא אינה מסוגלת להביע רגש אמיתי, ושהיא חושבת רק במליצות ריקות מתוכן.
ריאליזם
החוקרים חלוקים בשאלה עד כמה הרומנים של אוסטן הם ריאליסטיים. היעדר תיאורים פיזיים ברומנים שלה מעניק להם אווירה של חוסר ממשות. לפי דבריו של פייג': "חסר בהם מילים המבטאות תפיסה חושית של עולם של צבעים וצורות ושל תגובה חושנית". עם זאת אוסטן חקרה בדקדקנות נושאי רקע לרומנים שלה, על ידי שימוש בלוחות שנה ובמפות דרכים כדי לדייק בתיאורי המקומות ובהשתלשלות האירועים בעלילה.
הפרוזה שלה מכילה מספר קטן יחסית של מילים החוזרות לעיתים קרובות, בעיקר כינויים ושמות עצם מופשטים המציינים תכונות אישיות של אופי ומזג, ולא תיאור חיצוני. טכניקה זו מאפשרת לקוראים להרגיש כאילו הם מכירים את הדמויות מקרוב. חוקרים מציגים את הקשר הזה בין הקורא לדמויות כסוג של ריאליזם. ג'נט טוד כותבת "אוסטן יוצרת אשליה של ריאליזם, בחלקו באמצעות הזדהות של הקורא עם הדמויות, ובחלקו ביצירת דמויות מעוגלות עם היסטוריה וזיכרון".
אולם לא כולם מסכימים לגבי עומק הדמויות של אוסטן. באטלר טוען שאוסטן אינה סופרת ריאליסטית, כי היא אינה מתארת את הפסיכולוגיה של הגיבורות שלה. כשהיא יוצאת נגד הרגישות (sensibility), היא נמנעת מלגעת בנושאים של "חושניות, אי רציונליות וחוויות נפשיות שאינן בשליטה. אף על פי שאינה מכחישה את קיומן, היא מסתייגת מהם".
בתקופה שבה כתבה אוסטן את ספריה החלה להיווצר מסורת של רומנים ריאליסטים ברומנים ההיסטוריים של סר וולטר סקוט וברומנים המוקדמים של מריה אדג'וורת. הרומנים של אוסטן נראים לפעמים כתולדה של הז'אנר הזה. סקוט עצמו שיבח את אוסטן בביקורת שכתב על "אמה". לדבריו: "היא מתארת להפליא את הרגשות, את הסיבוכים ואת אופי האנשים שבחיים הרגילים - - - במגע עדין, ההופך דברים שבשגרה לנושא מלא עניין". עם זאת, ויליאם גלפרין, חוקר של אוסטן, טוען שאוסטן לא יכולה להיות חלק מהריאליזם של המאה ה-19, כי הוא עדיין לא היה מוגדר במלואו. לטענתו הרומנים של אוסטן הם השלבים הראשונים של הריאליזם. הוא מגדיר את סגנונה כ"ציורי" (picturesque) על סף של ריאליזם, ומכנה אותה ההיסטוריונית של היום-יום בשל תשומת הלב שלה לפרטים.
סוגה ספרותית
במכתב שכתבה ג'יין אוסטן לאחיינה ג'יימס אדוארד אוסטן, היא מתארת את סגנון כתיבתו כ"חזק, גברי, נמרץ ומלא גיוון וברק" שאינו מתאים לה שהרי היא כותבת "על פיסת שנהב קטנה (ברוחב של שני אינץ') שעליה היא עובדת עם מברשת עדינה ביותר, ויוצרת אפקט מועט אחרי עמל רב".
שמאל|ממוזער|250px|וילובי גוזר תלתל משערה של מריאן, "תבונה ורגישות"
הרומנים של אוסטן כונו "קומדיות של מנהגים" העוסקות ביחסים שבין גבירות ואדונים החיים בחברה מלוטשת ומתוחכמת. האפקט הקומי נגרם כתוצאה מהפרה של המוסכמות החברתיות והנימוסים המקובלים, ונסמך על דיאלוגים שנונים ונוצצים. בנוסף יש לרומנים של אוסטן אלמנטים של סיפורי אגדה. העלילה של "גאווה ודעה קדומה" דומה לסיפור "סינדרלה", ואילו ב"הטיית לב" סיפור "סינדרלה" משתנה כך שהגיבורה עוברת מהפך כשהנסיך מביט בה בפעם השנייה. עם זאת פאני, הגיבורה ב"מנספילד פארק", דוחה את נסיך החלומות.
הרומנים ממוקמים במסורת של הרומן במאה ה-18. כמו שאר בני משפחתה, היא הרבתה לקרוא. במכתביה יש אזכורים רבים לספרות בת זמנה, עם פרטים המוכיחים שהכירה היטב את הספרות של זמנה. היא הרבתה לקרוא גם רומנים שנחשבו בינוניים, אך שמה דגש על יצירות של נשים סופרות, העוסקות בנושאים ביתיים. הרומנים שלה מכילים הפניות רבות לספרים כאלה, למשל הכותרת "גאווה ודעה קדומה" לקוחה מתוך "ססיליה", ספר של פרנסס ברני, ועלילת המשנה של ויקהאם ב"גאווה ודעה קדומה" היא פרודיה על הספר "טום ג'ונס".
ביצירותיה המוקדמות בחרה אוסטן לבסס את הרומן על צמד של דמויות. כך "תבונה ורגישות" הוא רומן דידקטי המציג את הניגוד בהתנהגותן ובאמונותיהן של שתי הגיבורות. סגנון זה היה אופנתי בשנות התשעים של המאה ה-18, כמו בספריה של אדג'וורת "מכתבים לג'וליה" ו"קרוליין" ובספרה של אליזבת אינצ'בלד "Nature and Art". בספר מדגימות אלינור, המייצגת את התבונה, ומריאן, המייצגת את הרגישות, את הניגוד בין שתי תפישות של המציאות. גישתה של מריאן היא סובייקטיבית ואינטואיטיבית ומביעה אמון באופי האנושי הטוב. אלינור היא זהירה יותר, היא אינה בוטחת ברצונות שלה, ומחפשת תמיכה בתבונה ובאובייקטיביות.
נושאים עיקריים
חינוך וקריאה
עלילות הספרים של אוסטן הן בעיקר על חינוך. הגיבורה עוברת תהליך שבו היא מצליחה להבין את עצמה ואת התנהגותה ביתר בהירות, ועקב כך היא הופכת לאדם טוב יותר. לדוגמה, אליזבת ב"גאווה ודעה קדומה" עוברת תהליך של עשיית משגה, הכרה בטעות, חרטה והחלטה להשתפר בעתיד. היא מבינה שהיא טעתה בנוגע לדארסי ולוויקהם גם יחד. כשהיא בוחנת את עצמה, היא קולטת שמעולם לא הייתה אובייקטיבית בקשר לדארסי. היא מבינה, שפרט לרגשותיה האנטיפתיים לגביו, לא היה לה שום סיבה ממשית לסלוד ממנו או לדחות אותו.
העלילה של אוסטן נעה לכיוון רגעים אלה של הכרה עצמית, שהם הדרמטיים ביותר ברומנים שלה ובלתי נשכחים. "מנזר נורתאנגר" עוסק אף הוא בחינוך של הגיבורה קתרין, המבינה את המשגים שלה ומקיצה מהחזיונות הרומנטיים שהייתה שרויה בהם. ברומן "הטיית לב" ונטוורת' הוא זה שמכיר בטעותו בכך שוויתר על אן וחשב לשאת אישה אחרת.
הקריאה ברומנים של אוסטן מקושרת להתפתחות אינטלקטואלית ומוסרית. עם זאת, לא כל אלה שקוראים משפרים את עצמם. יש דמויות שטחיות הקוראות לשם צבירת ידע או להצגה של מטען תרבותי, למשל מרי בנט ב"גאווה ודעה קדומה". אליזבת בנט מייצגת את הקורא האידיאלי, היא משנה את דעתה על דארסי כשהיא חוזרת וקוראת את מכתבו שוב ושוב.
מוסריות וערכים
נושא עיקרי אצל אוסטן הוא מוסריות המאופיינת בהתנהגות טובה, בהבעת חובה בפני החברה ובהתייחסות רצינית לדת. בהסתמך על המסורת של סמואל ג'ונסון, אוסטן משתמשת במילים כגון "חובה" ו"נימוסים" לכל אורך יצירתה, המסמלים מערכת אתית. עבורה "נימוסים" אינם רק כללי התנהגות אלא גם קוד מוסרי. לפי פרשנות אחת אוסטן יכולה להיחשב כשייכת ל"שמרנות הנוצרית" שהשקפתה על החברה מבוססת על עקרונות דתיים. עם זאת, בניגוד לבני תקופתה, ביצירתה יש מעט מאוד אזכורים מתוך התנ"ך. אך היא מרבה לצטט משוררים כגון ויליאם קופר.
אוסטן חששה כי בהתנהגות האנושית יגברו שיקולים כלכליים על השיקולים המוסריים. כך למשל ביצירותיה הדמויות שאינן מוסריות, כגון ויקהם, מרי קרופורד ומר אליוט, מונעים בעיקר משיקולים כלכליים. בעוד הקשר שבין חוסר מוסריות ושיקולים כלכליים די ברור ביצירתה, הקשר בין הופעה חיצונית וערכיות מוסרית, שהיה נפוץ בספרות תקופתה, מעורפל יותר.
השיפור המוסרי ביצירותיה נועדו לא רק לדמויות אלא גם לקוראים. הרומנים שלה נועדו "להדריך ולחדד את הרגשות, כמו גם את התפיסה ואת החוש המוסרי". כשהיא מאמינה שהמצפון הוא דבר מורכב ואינו רק "חוש מוסרי מולד", היא דאגה להציג דמויות מורכבות, שיש בהן גם מעלות טובות, שמהן יכולים הקוראים ללמוד. ג'ונסון טען כי קוראים יכולים להפיק תועלת מוסרית רק מדמויות חד-ממדיות. לעומתו ברני ואוסטן גילו עניין ב"רגשות אשר מקשות על המעשה המוסרי, ועקרונות מוסריים אשר מסבכים את הרגשות".
עולם הערכים של אוסטן ניכר בשורה של ביטויי מפתח החוזרים שוב ושוב בספרים. תכונה חשובה היא הכושר להעריך מצב נכונה (judgement), ולהתנהג כפי שמתבקש ממנו. מעלה גדולה לאישה היא להיות אלגנטית לאו דווקא בהידור בלבושה אלא בנימוסיה המטופחים, והימנעות מהמוניות. אדם טוב נמדד בתשומת הלב שהוא מעניק לזולתו (attention), התחשבות ודאגה לצורכי הזולת. עוד תכונה שאוסטן מיחסת לה חשיבות היא גילוי הלב, ב"אמה" למשל היא מסתייגת מג'יין פיירפקס המסוגרת.
אמונה דתית
ממוזער|שמאל|250px|ביקור בכנסייה היה אירוע חברתי נוסף על היותו דתי. ב"אמה", למשל, תושבי הייברי פוגשים לראשונה את מרת אלטון כשהיא מגיעה ביום ראשון לכנסייה.
הסגנון של אוסטן מושפע מהשפה של ספר "התנ"ך של המלך ג'יימס" ומספר התפילות "Book of Common Prayer", שקטעים מתוכם שמעה מדי שבוע כחלק מהטקסים בכנסייה. לדברי איזבל גרונדי "היא ירשה ממחברי הברית הישנה את הצמצום והמהירות שבסיפור עלילה, וממחברי הברית החדשה ירשה את היכולת המופלאה להיכנס לתוך הנפש המשותפת, ועל ידי פרט יחיד לעורר אשליה של נכונות. הסגנון שלה של משפטים הצהרתיים קצרים, הוא דבר שהיה משותף לה עם ספרי הבשורות". אף על פי שסגנונה הושפע מהתנ"ך, אין ביצירתה התייחסות ישירה לתנ"ך.
מקדונה סבור כי מכתביה וכתבים פרטיים אחרים מצביעים על כך שאוסטן הפכה לדתייה יותר ככל שהתבגרה. הרומנים "מנספילד פארק" ו"הטיית לב" מצוטטים לעיתים קרובות כדוגמאות לדתיות הגוברת של אוסטן. לפי באטלר האווירה ב"הטיית לב" שונה מהאווירה החברתית המתירנית של שלושת הרומנים שנכתבו לפני 1800. ויש בו אזכורים תכופים יותר להשגחה העליונה. ב"מנספילד פארק" פאני מייצגת את הרוחניות והמוסר. היא זו שמאפיינת בבירור את פרשת האהבים של מריה והנרי קרופורד במונחים של חטא, אשמה ועונש. היא מתוארת כנוצרייה קפדנית ורצינית, היא אינה מושלמת אך משתדלת להיות כזו.
מגדר
לפי ביקורת הספרות הפמיניסטית, לכל אורך יצירתה של אוסטן מגיבות הדמויות הנשיות לטקסטים שנכתבו בידי גברים, ויוצרות להן עולם משלהן. בספרן של סנדרה גילברט וסוזן גובר "The Madwoman in the Attic", הן טוענות כי העולם הספרותי נשלט בידי גברים וסיפוריהם, וכי ג'יין אוסטן הכירה בכך וביקרה זאת. הדוגמה הידועה ביותר היא תלונתה של קתרין מורלנד מתוך "מנזר נורת'אנגר" כי ספרי ההיסטוריה יצירת הנעורים של אוסטן "ההיסטוריה של אנגליה" היא פרודיה על כתיבתו של אוליבר גולדסמית, אותו כתבה לדבריה "היסטוריונית מוטה, בעלת דעות קדומות ובורה" בכך טוענת אוסטן שכתיבת ההיסטוריה היא כתיבה בדיונית גברית, שיש בה עניין מועט לנשים.
למרות הטענה כי ברומנים של אוסטן יש אלמנטים פמיניסטיים, חוקרים מציינים עוד, כי לעיתים קרובות נשים מתוארות כמוגבלות, ויש מעט מאוד דמויות נשיות שהן סמכותיות. ההגבלה לעיתים היא במיקום, אך ביתר שאת הן מוגבלות מבחינה חברתית בגלל חוסר השכלה ובגלל תלות כלכלית. בספר "הטיית לב" מתארת הגיבורה אן אליוט את ההבדלים בין גברים לנשים:
לדברי באטלר, אין אצל אוסטן דמויות נשיות סמכותיות או כאלה המשמשות מורות רוחניות, במקום זאת הן מתחתנות עם דמויות סמכותיות.
הרומנים של אוסטן בחנו את מצבן הכלכלי הרעוע של נשים בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. כפי שמסבירות גילברט וגובר: "אוסטן בוחנת את חוסר האונים של הנשים העומד מאחורי הלחץ להתחתן, את העוול הנגרם בגלל חוקי הירושה, את בורותן של הנשים שנמנעה מהן השכלה פורמלית, את הפגיעות הנפשית של האלמנה או של היורשת העשירה, את הניצול של הרווקה הזקנה שתלויה כלכלית באחרים, ואת השעמום של הגברת שאין לה עיסוק או תעסוקה." בנושאים אלה המשיכה אוסטן את המסורת שיצרה ברני, במיוחד ברומנים "ססיליה" (1782) ו"קאמילה" (1796). ההיסטוריון אוליבר מקדונה מציין כי ברומנים של אוסטן נישואים שנהגו בחוסר אחריות מבחינה כלכלית, אינם זוכים לאישורה.
לדעת אוסטן, השאיפה הטבעית של בחורה צעירה הייתה לקראת נישואים וילדים. היא צידדה בקשר אמיתי וכן בין בני הזוג, בזהירות מבחינה חומרית, ובזהירות בבחירת בן הזוג לנישואים. אבל אם התנאים האלה התקיימו, ההמשך הטבעי היה נישואים. אוסטן הבינה שנשים חסרות אמצעים חשו לחץ רב להתחתן עם מישהו שיכול לדאוג לרווחתן. אחרת הן נופלות למעמסה על משפחותיהן.
פוליטיקה
אין הסכמה בקרב החוקרים לגבי דעותיה הפוליטיות של אוסטן, ורק במחצית השנייה של המאה העשרים החלו להתייחס אל הרומנים שלה באופן פוליטי. כפי שאומר גארי קלי במאמר "Religion and politics":
"יש הרואים את דעותיה הפוליטיות כ'שמרניות' משום שהיא מגינה על הסדר החברתי הקיים. אחרים רואים בה אהדה לדעות 'רדיקליות' הקוראות תגר על הסדר הקיים, בייחוד הפטריארכליות.... מבקרים אחדים חושבים שהרומנים שלה אינם שמרניים ואינם חתרניים, אלא מורכבים שמבקרים היבטים מסוימים של הסדר החברתי, אך תומכים ביציבות ובהיררכיה מעמדית".
מרילין באטלר ואליסטר דאקוורת מגדירים את אוסטן כסופרת שמרנית. באטלר טוענת שהגדרת סופר כמתקדם או שמרן נמדדת באופן ש"בסיפור העלילה ישנו קורבן הסובל מידי החברה, או שיש בה יחיד המתמרד כנגדה". לטענתה החלק האחרון מאפיין את כל הרומנים של אוסטן, ומכאן שהם שמרניים. היא מחלקת את יצירותיה של אוסטן לשני סוגים: אלה שבהם "הגיבורה צודקת" ומביעה את קולה של השמרנות, ואלה שבהם "הגיבורה טועה" וצריכה ללמוד מטעויותיה, להכיר בהן ולנסות להשתפר. גם ברומנים שבהם "הגיבורה צודקת" מופיע התהליך של הכרה בשגיאה ושיפור עצמי, אבל בדמות אחרת ברומן. במקרים אלו הגיבורה מסייעת לגרום לשינוי בדמות המשתנה.
חוקרים כגון קלודיה ג'ונסון טוענים שאוסטן הושפעה מהרומנים הפוליטיים של סוף המאה ה-18, וכי היא הייתה ספקנית בנושא השליטה הפטרנליסטית. לדוגמה היא מביאה את הרומן "תבונה ורגישות" שבו יש ביקורת על "האידאולוגיה הדומיננטית של זמנה", ומועלות שאלות על השרירותיות של הורשת הרכוש ושל זכות הבכורה. גם ג'נקינס תומך בגישה זו, לדבריו היא אינה מהללת את המצב החברתי הקיים. דוגמאות לנטייתה זו באות לידי ביטוי בנציגי החברה הפגומים כגון סר וולטר אליוט ("הטיית לב"), סר תומאס ברטרם ("מנספילד פארק") ואביה של אמה וודהאוס ("אמה"); הערצתה של אוסטן לאנשי הצי מובעת באפשרות לניידות חברתית (אדמירל קרופט וקפטן ונטוורת' ב"הטיית לב"); וכן אהדתה לאנשים שעוסקים במסחר או מתעשרים חדשים (משפחות גרדינר ובינגלי ב"גאווה ודעה קדומה" ומר וסטון ב"אמה").
אחד הנושאים במחקר על אוסטן הוא תפקיד הקולוניאליזם ביצירתה. אדוארד סעיד טוען בספרו "Culture and Imperialism" כי ב"מנספילד פארק" היחס שבין האחוזות שבאנגליה לאלו שבאנטיגואה מייצג את הקשר שבין המרכז לפריפריה באימפריה הבריטית. בעוד שאנגליה עצמה "נסקרת, מוערכת ונודעת", אל מחוץ לאנגליה מתייחסים בחטף, ללא סוג של נוכחות מיידית שמורעפת על לונדון על האזורים הכפריים או על מרכזי התעשייה בצפון כגון מנצ'סטר או ברמינגהאם. יש צורך במטע העבדים של סר תומאס באנטיגואה כדי לשמור על יופיו ויציבותו של מנספילד פארק, אבל הוא מוזכר רק לעיתים רחוקות.
רכוש ומעמד חברתי
שמאל|ממוזער|250px|ליים הול, ששימש כמודל לאחוזת פמברלי בצילומי הסדרה "גאווה ודעה קדומה"
הרומנים של אוסטן מעלים סוגיות רבות הנוגעות לממון, לרכוש ולכוח הטמון בהם. "גאווה ודעה קדומה" למשל סובב סביב הבעיות שנגרמות בגלל 'זכות הבכורה' (primogeniture), כיוון שאין למר בנט בנים רכושו יעבור אחרי מותו לקרוב משפחה אחר ולא לבנותיו, והן נותרות חסרות כל אלא אם כן יתחתנו עם בעלי אמצעים. ב"תבונה ורגישות" מוריש מר דאשווד הזקן את כל רכושו לבנו הקטן של ג'ון דאשווד, ובכך מנשל מן הירושה את בנותיו של אחיינו מאשתו השנייה. קופלנד מסביר ש"בגאווה ודעה קדומה, תבונה ורגישות ובמנזר נורת'אנגר, הבעיה היחידה של הנשים הייתה היעדר רכוש. בהמשך אוסטן חותרת בהתמדה להתייחסות לבעיות כלכליות בצורה מורכבת יותר. ברומנים: "אמה", "מנספילד פארק" ו"הטיית לב" יש בדיקה של הכלכלה כמדד של המוסר החברתי והפרעות חברתיות וכמקור לזהות לאומית".
בדרך כלל מתארת אוסטן בצורה חיובית את הדמויות השייכות למעמד בעלי המקצועות כגון כמורה או אנשי צבא. ב"מנספילד פארק" למשל, הגיבורה מתחתנת עם כומר, וב"הטיית לב" נישואיהם של אדמירל קרופט ואשתו מתוארים כנישואים למופת. אוסטן אינה מוחה כנגד הדירוג החברתי כשלעצמו. אמנם לפי הרומנים שלה מומלץ לשפוט את הדמויות על ידי סולם ערכים הומניים ומוסריים ולא לפי המעמד אליו הן שייכות, אבל יחד עם זה בהצגת הדמויות היא מזכירה מיד את מעמדן החברתי, כמו בהצגת משפחת גרדינר ב"גאווה ודעה קדומה". ב"אמה" יש התייחסות לרמות שונות של היררכיה חברתית, החל מבעלי האחוזות, הקרובים למעמד האצולה הכפרית, אנשי המקצוע (כומר, רופא, עורך דין), בעלי מלאכה, משרתים ועניים מרודים.
בניתוח שעשה דקוורת' על תפקיד האחוזות בסיפורת של אוסטן, הוא טוען כי האחוזות מתפקדות לא רק כרקע לסיפור העלילה, אם כי גם כמדד לדמותו של בעל האחוזה והאחריות החברתית שמוטלת עליו. הנושא של שיפור ועיצוב האחוזה מהווה מוטיב חוזר ב"מנספילד פארק". שיפורים בעיצוב הנוף בסגנון של רפטון היו באופנה באותה תקופה וגרמו לשיבוש תחושת הקהילתיות בקרב הקהילה המקומית ולבזבוז כספים. כשאליזבת בנט רואה לראשונה את פמברלי (אחוזתו של דארסי) ניצת בה ניצוץ של אהבה לדארסי, היא חושבת לעצמה ש"להיות בעלת פמברלי יכול להיות משהו". הקוראים יכולים לשער שהיא מכירה לא רק בערך הכספי והמעמד של פמברלי, אלא גם בערכו כמרכז חברתי, באפשרויות הגלומות בו ובאחריות החברתיות שתהיה לה כבעלת המקום.
קבלה וביקורת
בני תקופתה
יצירותיה של אוסטן לא הביאו לה מוניטין רב, כיוון שפורסמו בעילום שם. אף על פי שהרומנים שלה היו אופנתיים בקרב קובעי הדעה, כגון הנסיכה שרלוט אוגוסטה בתו של נסיך הכתר, הם קיבלו ביקורות מעטות ביותר. רוב הביקורות היו קצרות ונטו לדעה חיובית, אף שהיו זהירות ושטחיות. לרוב הן התמקדו בלקח המוסרי שברומנים. סר וולטר סקוט, המשורר הפופולרי ביותר באנגליה באותו זמן, אהב והעריך את הרומנים של אוסטן, ובשנת 1815 חיבר בעילום שם ביקורת על "אמה", כשהוא מגן על הסוגה הספרותית המושמצת של הרומן, תוך שמשבח את הריאליזם של הרומנים של אוסטן. כך כתב: "הידיעה של הסופרת את העולם, והטאקט המיוחד שבו מציגה את הדמויות, כך שהקורא אינו יכול שלא לזהותן, מזכיר לנו משהו מהמעלות של אסכולת הציור הפלמית. הדמויות אינן לעיתים תכופות אלגנטיות, ולעולם אינן גדולות; אולם הן מגומרות כפי הטבע, בדיוק המשמח את הקורא". ב-1821 נכתבה ביקורת נוספת חשובה על עבודתה של אוסטן, מאת ריצ'רד וייטלי (Richard Whately). הוא השווה את אוסטן לענקים כגון הומרוס ושייקספיר, כשהוא משבח את האיכויות הדרמטיות של הסיפר שלה. וייטלי וסקוט קבעו את טון הביקורת שהייתה עליה אחר כך במשך כל המאה התשע-עשרה.
המאה התשע-עשרה
שמאל|ממוזער|250px|מתוך מהדורה מאוירת של "גאווה ודעה קדומה"
הרומנים של אוסטן לא התאימו לציפיות של אנשי התקופה הרומנטית והוויקטוריאנית ש"רגשות חזקים אמורים להיות מאומתים בכתיבה על ידי הצגה בולטת של צבע וצליל". המבקרים כמו גם הקוראים במאה התשע-עשרה העדיפו את הרומנים של צ'ארלס דיקנס וג'ורג' אליוט. אבל גם הרומנים של אוסטן יצאו לאור בבריטניה החל מ-1830 ונמכרו כל הזמן, אם כי לא היו רבי מכר.
לאוסטן היו מעריצים רבים במאה ה-19 שראו עצמם חלק מהאליטה הספרותית, הם ראו בהערכתם לאוסטן סימן לטעמם התרבותי. הפילוסוף ומבקר התרבות ג'ורג' הנרי לואיס הביע את דעתו בסדרה של מאמרים נלהבים שפרסם בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19. בצורה דומה התייחס הסופר הנרי ג'יימס לאוסטן והעמיד אותה בשורה אחת עם שייקספיר, עם סרוונטס ועם הנרי פילדינג, שאותם תיאר כ"ציירים משובחים של החיים".
ב-1869 פרסם אחיינה של אוסטן, ג'יימס אדוארד אוסטן-לי, את ה"ממואר על ג'יין אוסטן". ספר זיכרונות זה הציג את אוסטן לקהל הרחב בדמות "הדודה היקרה ג'יין", דודה רווקה ומכובדת. פרסום הממואר עורר עניין מחודש באוסטן, מהדורה פופולרית של ספריה יצאה ב-1883, ואחריה מהדורה מאוירת ומהדורה מיוחדת לאספנים. בסוף המאה יצאה קבוצה של אנשים שהחשיבו עצמם לאליטה ספרותית, כנגד הפופולריזציה של אוסטן. הם כינו את עצמם ג'ייניטס (Janeites), כדי להבדיל את עצמם מההמונים שלדעתם לא הבינו את יצירתה כראוי.
ברבע האחרון של המאה ה-19 פורסמו ספרי הביקורת הראשונים על אוסטן. למעשה בשנתיים שאחרי פרסום הממואר יצאו לאור יותר ספרי ביקורת מאשר בחמישים השנה שקדמו להם. בין המבקרים היו ריצ'רד סימפסון, מרגרט אוליפנט ולזלי סטיבן. בסקירה של הממואר תיאר סימפסון את אוסטן כמבקרת אירונית של החברה האנגלית. הוא הציג שני נושאים שהפכו אחר כך לבסיס לביקורת הספרותית המודרנית של יצירתה: הומור כביקורת חברתית, ואירוניה כאמצעי להערכה מוסרית.
זמן קצר אחרי פרסום הרומנים של אוסטן באנגליה, הם יצאו לאור גם בחלק ממדינות אירופה. ב-1813 יצא תרגום לצרפתית של "גאווה ודעה קדומה" ועד מהרה פורסמו גם תרגומים לגרמנית, דנית ושוודית. אוסטן לא הייתה מוכרת בכל ארצות אירופה, ברוסיה למשל התרגום הראשון לספריה הופיע רק ב-1967. למרות העובדה שהרומנים של אוסטן תורגמו לשפות אירופאיות רבות, היא לא נחשבה כחלק מהספרות האנגלית המסורתית, שהייתה מזוהה עם סר וולטר סקוט. תפיסה זו קיבלה חיזוק בשינויים שנעשו בספריה על ידי המתרגמים שהפכו אותם לסנטימנטליים והפחיתו מההומור ומהאירוניה שבהם. ההתייחסות אל אוסטן כאל סופרת בסגנון הסנטימנטלי גרם לכך שעל יצירתה האפילו סופרים מז'אנר הריאליזם הצרפתי כמו סטנדאל, פלובר ובלזק. גם הסקירות של התרגומים לגרמנית העמידו את אוסטן בשורה אחת עם סופרים סנטימנטליים ובעיקר השוו אותה לסופרות שכתבו בסגנון הרומנטי.
בארצות הברית פורסמו ספריה של אוסטן כבר ב-1832 אם כי במהדורה מצונזרת מעט. אולם רק אחרי 1870 הייתה תגובה אמריקאית ייחודית ליצירתה. סאות'הם מסביר כי עבור האמריקאים הלאומיים, זירת ההתרחשות המטופחת של ג'יין אוסטן, הייתה חיוורת ומאולצת מדי, וחסרת גבורה. אוסטן לא הייתה דמוקרטית מספיק לטעמם, לקראת סוף המאה התגובה האמריקאית לאוסטן הייתה מיוצגת בוויכוח שבין הסופר והמבקר האמריקאי ויליאם דין האוולס לבין הסופר מארק טוויין. בסדרה של מאמרים סייע האוולס להפוך את אוסטן לדמות קנונית, בעוד שטוויין יצא נגד המסורת האנגלופילית באמריקה. טווין טען בעד ייחודה של הספרות האמריקאית ותקף את הספרות האנגלית. בספרו "בעקבות קו המשווה" כותב טוויין לגבי ספריית האוניה כי "ספרי ג'יין אוסטן... נעדרים מספרייה זו. השמטה זו לבדה יש בה ליצור ספרייה טובה למדי".
המאה העשרים ועד היום
במאה העשרים פורסמו עבודות אחדות שסללו את הדרך למחקר אקדמי שהתמקד ברומנים של אוסטן. אבן הדרך הראשונה הייתה עבודתו של א.ס. ברדלי, איש אוקספורד, שנחשבת לנקודת מוצא למחקר האקדמי על אוסטן. הוא חילק את הרומנים לקבוצות של "הרומנים המוקדמים" ו"הרומנים המאוחרים", הגדרה אשר משתמשים בה עד היום. השני היה ר. וו. צ'אפמן, שהוציא לאור ב-1923 את אוסף היצירות של אוסטן. הטקסט של צ'אפמן משמש בסיס לכל המהדורות הבאות של עבודות אוסטן שיצאו לאור. עם צאת ספרה של מרי לסלס "Jane Austen and Her Art" (ג'יין אוסטן והאמנות שלה) ב-1939, החל המחקר האקדמי על אוסטן. עבודתה של לסלס הייתה חדשנית וכללה ניתוח הספרים שג'יין אוסטן קראה והשפעתם על יצירתה, ניתוח הסגנון של אוסטן, וניתוח "אומנות הסיפור" שלה.
לספריה של אוסטן נכתבו ספרי המשך ופריקוולים ועיבודים אחרים בסוגות רבות ושונות. החל מאמצע המאה ה-19 החלו בני משפחתה לכתוב סיומים לרומנים הבלתי גמורים שלה, ועד שנת 2000 פורסמו יותר ממאה עיבודים ליצירותיה. העיבוד הראשון של יצירה שלה לקולנוע היה ההפקה של חברת MGM ל"גאווה ודעה קדומה" בשנת 1940, בכיכובם של לורנס אוליבייה וגריר גרסון. ה-BBC הפיק סדרות דרמה לפי ספריה החל משנות השבעים של המאה העשרים, בניסיון להיות נאמנים למקור בעלילה, באפיון הדמויות ובתפאורה. ב-1995 החל גל חדש של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה ליצירות אוסטן בעקבות סרטה של אמה תומפסון "על תבונה ורגישות" וסדרת הטלוויזיה הפופולרית "גאווה ודעה קדומה".
בנוסף החלו להיות פופולריים ספרים ותסריטים שהם עיבודים מודרניים המבוססים באופן חופשי על הרומנים של אוסטן. אחד מהם הוא "קלולס" סרטה של איימי הקרלינג משנת 1995, עיבוד מודרני לרומן "אמה", המתרחש במאה העשרים בבוורלי הילס. הצלחת הסרט הביאה ליצירת סדרת טלוויזיה המבוססת עליו. "כלה ודעה קדומה" הוא סרט בסגנון בוליוודי המבוסס באופן חופשי על "גאווה ודעה קדומה". גם הספר "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" והסרט המבוסס עליו, שואבים השראה מ"גאווה ודעה קדומה".
בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט הקולנוע הבריטי "להיות ג'יין" ("Becoming Jane"), העוסק בסיפור חייה של אוסטן. במהלך הרצאה בהקרנת הבכורה של הסרט בירושלים טענה ד"ר יעל לוין מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית כי הסרט מייפה את סיפור חייה של ג'יין אוסטן ואיננו נאמן למקור, וכי דמותה נבנתה בהשראת דמותה של אליזבת בנט, גיבורת הרומן המפורסם ביותר של אוסטן "גאווה ודעה קדומה". בהרצאה טענה לוין כי דמותה המקורית של אוסטן שונה מן המתואר בסרט, וכי במציאות נראה שאוסטן הייתה דמות אפרורית למדי, וכן כי חייה לא היו דרמטיים כלל, ורוב כתיבתה מתארת חוויות שהיא בעיקר צפתה בהן מן הצד.
מנגד ולאור הביוגרפיה של ג'יין אוסטן, אכן ניתן להבחין בחיים דרמטיים בצל עוני ומחסור, והצורך בהחלפת מעון המגורים בתדירות רבה בשל מחסור במזומנים.
לרגל יום השנה ה-200 למותה צפוי הבנק המרכזי של בריטניה להנפיק שטר של 10 ליש"ט שעליו מונצחת תמונתה אוסטן.
יצירותיה
שמאל|ממוזער|250px|שלט האצולה של משפחתה של אוסטן
ספרים
תבונה ורגישות (1811)
גאווה ודעה קדומה (1813)
מנספילד פארק (1814)
אמה (1815)
מנזר נורת'אנגר (נכתב 1803, פורסם לאחר מותה 1818)
הטיית לב (פורסם לאחר מותה; 1818)
יצירות קצרות
ליידי סוזן (רומן מכתבים)
משפחת ווטסון (ספר שלא נשלם)
סנדיטון (ספר שלא נשלם)
יצירתה המוקדמת
הנרי ואליזה
שלוש האחיות
אהבה וידידות
דברי ימי אנגליה
קתרינה, או סוכת-צל
קסנדרה היפה
ג'ק ואליס
תרגומים לעברית
כל ששת הרומנים של ג'יין אוסטן תורגמו לעברית לפחות פעמיים.
יצירותיה המוקדמות יצאו בקובץ אהבה וידידות - כתבי נעורים וליידי סוזן, תרגמו: סטלה פנטופל וענבל שגיב-נקדימון, אהבות ותמיר//סנדיק, 2016.
גאווה ודעה קדומה
"אהבה וגאווה", תרגמה שושנה שרירא, הוצאת מ. ניומן, 1952.
"אהבה וגאווה", תרגמה טלה בר, הוצאת אור-עם, 1984.
"גאווה ומשפט קדום", תרגם אהרן אמיר, ספריית מעריב, 1984.
"גאווה ודעה קדומה", תרגמה והוסיפה אחרית דבר עירית לינור, הוצאת כתר ספרים וידיעות ספרים, 2008.
תבונה ורגישות
"בינה ורחשי לב", תרגם אהרן אמיר, ספריית מעריב, 1986.
"תבונה ורגישות", תרגמה טלה בר, הוצאת אור-עם, 1986.
"תבונה ורגישות", תרגם שי סנדיק, הוצאת סנדיק ספרים, 2014.
מנספילד פארק
"פארק מאנספילד", תרגמה טלה בר, הוצאת אור-עם, 1986.
"מנספילד פארק", תרגם אהרן אמיר, ספריית מעריב, 1988.
"מנספילד פארק", תרגמה לי עברון, תמיר//סנדיק ואהבות, 2017.
אמה
"אמה", תרגמה רנה קלינוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982.
"אמה", תרגם שי סנדיק, אהבות וסנדיק ספרים, 2015.
הטיית לב
"הטיית לב", תרגמה נעמי כרמל, הוצאת כתר, 1983.
"השפעה", תרגמה מיכל אלפון, כתר ספרים, 2012.
"השפעה", תרגמה לי עברון, הוצאת סנדיק ספרים, 2022.
מנזר נורת'אנגר
"מנזר נורת'אנגר", תרגמה טלה בר, הוצאת אור-עם, 1986.
"נורת'נגר אבי", תרגמה אינגה מיכאלי, תמיר//סנדיק, 2018.
ראו גם
ויליאם שייקספיר
לקריאה נוספת
נילי דינגוט, ג'יין אוסטן - גישות בביקורת הספרות, האוניברסיטה הפתוחה, 1994
איסבל סנצ'ז וגארה, ג'יין אוסטן (קטנות-גדולות), תל אביב: הוצאת צלטנר, 2017. תרגום: אבירמה גולן.
קייט פנקהרסט, ספורן של נשים מפלאות ששנו את העולם, הוצאת סיגליות, 2018. תרגום: חנה לבנת.
• ג'יין אוסטן, מתווה לרומן (מאנגלית: עודד וולקשטיין), דחק, כרך יז', 2024.
Austen, Henry Thomas. "Biographical Notice of the Author". Northanger Abbey and Persuasion. London: John Murray, 1817.
Austen-Leigh, James Edward. A Memoir of Jane Austen. 1926. Ed. R. W. Chapman. Oxford: Oxford University Press, 1967.
Austen-Leigh, William and Richard Arthur Austen-Leigh. Jane Austen: Her Life and Letters, A Family Record. London: Smith, Elder & Co., 1913.
Fergus, Jan. Jane Austen: A Literary Life. London: Macmillan, 1991. .
Honan, Park. Jane Austen: A Life. New York: St. Martin's Press, 1987. .
Le Faye, Deirdre, ed. Jane Austen's Letters. Oxford: Oxford University Press, 1995. .
Le Faye, Deirdre. Jane Austen: A Family Record. Second Edition. Cambridge: Cambridge University Press, 2003. .
Nokes, David. Jane Austen: A Life. Berkeley: University of California Press, 1998. .
Tomalin, Claire. Jane Austen: A Life. New York: Alfred A. Knopf, 1997. .
Harman, Claire. Jane's Fame. Edinburgh: Canongate, 2009. .
קישורים חיצוניים
אריק גלסנר, על "השפעה", של ג'יין אוסטין, הוצאת "כתר" (מאנגלית: מיכל אלפון), שבעה לילות "ידיעות אחרונות", 19 ביוני 2012
Jane Austen - Sarcasm and Subversion - Extra History – סרטון הסבר של Extra Credits על ג'יין אוסטן
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:סופרות אנגליות
קטגוריה:סופרות המאה ה-18
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף בריטיים
קטגוריה:נשים שהונצחו בשטרות כסף
קטגוריה:אישים הקבורים בקתדרלת וינצ'סטר
קטגוריה:ילידות 1775
קטגוריה:נפטרות ב-1817 | 2024-09-10T13:30:09 |
אדם וחווה | REDIRECT אדם וחוה | 2004-08-13T05:34:43 |
תולעים | ממוזער|230px|שַׁרְשׁוּר אֲדָמָה
ממוזער|230px|תולעת Geonemertes
תולעים הוא שמם העממי של מספר קבוצות בעלי חיים חסרי חוליות מקבוצת הבילטריה.
גוף התולעים מורכב משלוש רקמות: רקמת עור, רקמת עצב ורקמת מעי ורובם חסרות גפיים או כסות גוף וחסרי איברי חישה כמו עיניים, אוזניים ומחושים. רובם הם שוכני מים או רקבובית ומתרחקים מאזורים יבשים. רוב התולעים קטנות ממדים ואף מיקרוסקופיות אך הגדול בתולעים הטבעתיות - המין Microchaetus rappi מדרום אפריקה מגיע לאורך של 6.5 מטרים והגדולה שבמיני התולעים. תולעת שרוך הנעל, מגיעה לאורך מרבי של 55 מטרים - ארוכה יותר מלווייתן כחול והיא אחת החיות הארוכות בעולם.
התולעים ניזונות ממגוון מזונות, כשביניהן אוכלי בשר, אוכלי כל ואוכלי-צמחים. תולעים נוספות הן אוכלי נבלות, אוכלי רקבובית, מסנני פלנקטון ומוצצי דם ואף בכימוסינתזה עם חיידקים שוכני אוקיינוסים (למשל אצל המשפחה Siboglinidae). תולעים ידועות נוספות הם תולעים טפיליות, החיות בגוף מארח ומוצצות מדמו וחומרי מעיו ולעיתים גורמות למחלות קטלניות. מרבית תולעים אלה הם נמטודות ושרשורים.
בתרבות
בתנ"ך מקובל לקרוא בשם "תולעת" לזחלים של מספר חרקים, נוסף על חיות מיתולוגיות כמו תולעת שני.
במספר סרטים מופיעות תולעים מפלצתיות גדולות אוכלות בשר, בין השאר בקינג קונג מ-2005, בסדרת האנימה "Guin Saga" (בו מופיעה לקטע קצר תולעת המוות המונגולית) ועוד. לדבר אין שחר במציאות, אך מבנה התולעים הטורפות מתבסס על מאפייני תולעים טורפות אמיתיות כמו הבוביט או התולעת הנכחדת אותויה.
טקסונומיה
התולעים סווגו בעבר כקבוצה שכונתה "Vermes", בידי קארל לינאוס שבספרו, "סיסטמה נטורה" מ-1758 הוא מסווג את התולעים בתור קבוצה של חסרי חוליות שאינם פרוקי-רגליים וכולל איתם קבוצות נוספות שאינם תולעים כמו רכיכות, נבוביים, קווצי עור ואף אצות והרשימה שלו כלל לא דומה למיון התולעים הקיימות. מיני התולעים בספרו כונו "תולעי מעיים" והוא סבר שכולם ניזונות מבשר או גופות דגים.
החוקר ז'אן-בטיסט דה לאמארק תיקן את עבודתו של לינאוס בעבודה מ-1801 "Système des Animaux sans Vertebres", בה הוא רואה בתולעים שילוב של קווצי עור, סרטנאים, עכבישניים ותולעים טבעתיות ובספרו מ-1809 "Philosophie zoologique", סיווג 9 קבוצות של חסרי חוליות נפרדות כתולעים.
כיום התולעים הם קבוצה לא רשמית פוליפילטית, בה ידועים בעיקר 3 קבוצות גדולות: תולעים שטוחות, תולעים נימיות טפיליות ותולעים טבעתיות כמו השלשולים. קיימות עוד קבוצות בעלי דמיון ופרימיטיביות קרויות תולעים וישנם יצורים הקרויים תולעים, אף שאינם קשורים אל שאר התולעים אף במראם (למשל נדלים, מרבי רגליים, קמטניים וזחלי חרקים כמו תולעת משי ותולעת קמח).
המיון המדעי של התולעים
המיון שלם, מלא ומעודכן לשנת 2004
קבוצת אצלומטה (Acoelomata; חסרי חלל גוף משני)
מערכת תולעים שטוחות (Platyhelminthes)
מחלקת תולעי ריסים (Turbellaria)
מחלקת שרשורים (Cestoda)
מחלקת Monogenea
קבוצת צלומטה (Coelomata - בעלי חלל גוף משני)
קבוצת Protostomia
קבוצת Annechphora
מערכת תולעים טבעתיות (Annelida)
מחלקת רב-זיפיות (Polychaeta)
קבוצת Clitellata
מחלקת עלוקות (Hirudinida)
מחלקת Branchiobdellae
תת-מחלקת דל-זיפיות (Oligochaeta)
משפחת Capilloventridae
סדרת Haplotaxida
תת-סדרת שלשולים (שרשורים, Lumbricina)
תת-סדרת Tubificina
סדרת Lumbriculida
משפחת Uncinaidae
קבוצת Pseudocoelomata
מערכת תולעים נימיות (Nematoda)
מחלקת Chromadorea
מחלקת Enoplea
הערה:
בשיטה המודרנית של המיון המדעי לא תמיד דרגת מיון מסוימת נכללת בדרגת המיון שמעליה. כלומר, סדרה של צמחים יכולה להיות כלולה במערכה ולא תהיה שייכת לאף מחלקה.
קבוצה היא דרגת מיון בדיוק כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קבוצות בעלי חיים שהתבטלו
קטגוריה:בעלי חיים שוכני בית | 2024-01-24T09:39:06 |
חיידקים אמיתיים | REDIRECT חיידקים | 2004-08-13T06:14:43 |
ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון | פילדמרשל ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, KG, GCB, GCH, PC, FRS (באנגלית: Arthur Wellesley, 1st Duke of Wellington; 1 במאי 1769 – 14 בספטמבר 1852) היה איש צבא ומדינאי אנגלי-אירי שידוע כאחד האישים המובילים ביותר בתחום הצבא והפוליטיקה בבריטניה של המאה ה-19. ולסלי כיהן כראש ממשלת בריטניה. התבוסה שהנחיל לנפוליאון בקרב ווטרלו ב-1815 שמה אותו בשורה הראשונה של אנשי הצבא המצטיינים של בריטניה.
ולסלי נולד בדבלין למעמד הפרוטסטנטי השליט באירלנד. ב-1787 הוא קיבל מנוי של סגן משנה (Ensign) בצבא הבריטי ושירת באירלנד כשליש האישי של שני לורד לוטננט של אירלנד בזה אחר זה. הוא גם נבחר להיות חבר בית הנבחרים של הפרלמנט האירי. ב-1796 הוא קודם לדרגת קולונל והשתתף, בקרבות בהולנד ובהודו, שם הוא לחם במלחמתה הרביעית של בריטניה בממלכת מייסור והשתתף במצור על סרינגפטם. ב-1799 הוא מונה להיות מושל סריגפטם ומייסור. ב-1802 הוענקה לו דרגת מייג'ור גנרל וב-1803 הוא נחל ניצחון מכריע על האימפריה המראטהית בקרב אסייה.
ולסלי עלה לגדולה כגנרל במהלך מלחמת חצי האי במסגרת המלחמות הנפוליאוניות וקודם לדרגת פילדמרשל לאחר שהוביל את כוחות הקואליציה לניצחון על הקיסרות הראשונה בקרב ויטוריה ב-1813. לאחר יציאתו של נפוליאון לגלות ב-1814, הוא כיהן כשגריר בריטניה בצרפת והוענק לו תואר דוכס. במהלך מאה הימים ב-1815, הוא פיקד על צבא הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית, שיחד עם הצבא הפרוסי בפיקודו של גבהרד לברכט פון בליכר, הביסו את נפוליאון בקרב ווטרלו. במהלך הקריירה הצבאית שלו רשם ולסלי שיא כאשר השתתף בכ-60 קרבות.
ולסלי נודע בסגנון הלחימה ההגנתי שלו, שכתוצאה ממנו הוא נחל לא מעט ניצחונות כנגד כוחות צבאיים שהיו עדיפים עליו בגודלם, תוך שהוא ממזער את האבדות בקרב הכוחות שפיקד עליהם. הוא נחשב לאחד מהמצביאים הגדולים ביותר בעלי התפיסה ההגנתית בכל הזמנים ורבות מהטקטיקות ותוכניות הקרב שלו עדיין נלמדות בבתי ספר צבאיים ברחבי העולם.
עם סיום הקריירה הצבאית המפוארת שלו, שב ולינגטון לחיים הפוליטיים. הוא כיהן פעמיים כראש ממשלת בריטניה, מטעם המפלגה הטורית בין השנים 1828 – 1830 ולזמן קצר ב-1834. הוא היה זה שדאג לקבלת חוק ההקלה על הקתולים של 1829, אך הוא התנגד לחקיקתו של חוק הרפורמה של 1832. הוא המשיך להיות אחת הדמויות המובילות בבית הלורדים עד לפרישתו וכן המשיך לשאת בתואר המפקד העליון של הצבא הבריטי עד למותו.
ראשית חייו
ממוזער|250px|טירת דנגן, בה בילה ולסלי חלק ניכר משנות ילדותו, תחריט משנת 1840
ארתור ולסלי נולד למשפחה אנגלו-אירית אריסטוקרטית באירלנד כבנם השלישי מתוך חמישה בנים שהגיעו לבגרות של גארט וסלי, רוזן מורנינגטון הראשון, ושל רעייתו, אן, בתו הבכורה של ארתור היל-טרוור, ויקונט דנגנון הראשון. כבן למשפחה כזאת הוא השתייך לעילית הפרוטסטנטית של אירלנד. הביוגרפים שלו הסתמכו בדרך כלל על עדויות מעיתוני התקופה שעל פיהם הוא נולד ב-1 במאי 1769, היום בו הוא הוטבל. מקום הולדתו לא ברור. ככל הנראה הוא נולד בביתם העירוני של הוריו ברחוב מריון העליון מספר 24 שבדבלין, כיום מלון מריון. אך אמו אן, הרוזנת ממורנינגטון, נזכרה ב-1815 שהוא נולד בבית מספר 6 באותו רחוב. מקומות נוספים הוזכרו כמקום לידתו, כולל בית מורנינגטון, הסמוך למלון מריון, על פי טענת אביו; בספינה; ובאחוזת המשפחה באת'אי (Athy) הסמוכה לדבלין (שנחרבה בשריפה ב-1916), כפי שולסלי עצמו הצהיר בשאלון מפקד האוכלוסין שמילא ב-1851.
ולסלי בילה את רוב תקופת ילדותו בשני הבתים של משפחתו, הראשון בית מידות בדבלין והשני טירת דנגן (Dangan Castle) שבמחוז מית'. ב-1781 מת אביו של ארתור ובנו הבכור, ריצ'רד, ירש את תואר האצולה שלו.
ארתור ולסלי התחנך בבית ספר כנסייתי בעיר טרים (Trim) כאשר שהה בטירת דנגן, בבית הספר של מר וייט כאשר שהה בדבלין ובבית הספר בראון בצ'לסי כאשר היה בלונדון. בין השנים 1781 – 1784 הוא למד באיטון קולג'. בדידותו שם גרמה לו לשנוא את המקום ולפיכך ניתן להטיל בספק אם הוא אכן אמר את הציטוט שמיוחס לו לעיתים קרובות: "הניצחון בקרב ווטרלו הושג במגרשי הספורט של איטון". יותר מכך, באותה תקופה לא היו באיטון מגרשי ספורט. ב-1785, עקב חוסר הצלחתו באיטון, יחד עם קשיים כספיים של משפחתו עקב מות אביו, נאלצו ולסלי הצעיר ואמו לעבור לבריסל. עד לראשית שנות העשרים לחייו הוא לא בלט בהצטיינותו ובהדרגה החלה אמו להיות מודאגת בקשר לבטלנותו, באומרה: "איני יודעת מה עלי לעשות עם בני המביך ארתור".
שנה לאחר מכן התקבל ארתור לאקדמיה הצרפתית המלכותית לפרשים שבאנז'ה, שם הוא התקדם באופן משמעותי, הצטיין ברכיבה ולמד את השפה הצרפתית, ידיעה שלימים הועילה לו. עם שובו לאנגליה בסוף שנת 1786 הוא הרשים את אמו בהתקדמותו.
קריירה צבאית
ראשית הקריירה
ממוזער|250px|טירת דבלין, בה שירת ולסלי כשלישם של שני לורדי-לוטננט רצופים של אירלנד
למרות השינוי שחל בו לטובה, עדיין היה עליו למצוא עבודה, שכן מצבה הכספי של משפחתו לא היה שפיר, כך שבעצת אמו, ביקש אחיו ריצ'רד מהדוכס מרוטלנד, אז הלורד לוטננט של אירלנד, שישקול לקבל את ארתור לצבא. זמן קצר לאחר מכן, ב-7 במרץ 1787 הוא קיבל מנוי של לוטננט משנה ברגימנט הרגלים ה-73. באוקטובר אותה שנה, בסיועו של אחיו, הוא מונה להיות שלישו האישי של הלורד בקינגהאם, הלורד לוטננט החדש של אירלנד, במשכורת יומית של עשרה שילינג, סכום כפול ממשכורתו כלוטננט משנה. הוא גם הועבר לרגימנט ה-76 החדש שהוקם באירלנד בחג המולד אותה שנה וקודם לדרגת לוטננט. במהלך שהותו בדבלין, היו תפקידיו חברתיים בעיקר: נוכחות בנשפים, דאגה לאורחים וייעוץ לבקינגהם. בהיותו באירלנד הוא הרבה לקחת הלוואות בשל ההימורים בהם השתתף לעיתים תכופות, אך להגנתו הוא הצהיר ש"ידוע לי מה זה להיות זקוק לכסף, אך מעולם לא הייתי שקוע בחובות כבדים".
ב-23 בינואר 1788 הועבר ולסלי לרגימנט הרגלים ה-41, ושוב ב-25 ביוני 1789 הוא הועבר, עדיין בדרגת לוטננט, לרגימנט הדרגונים ה-12, ועל פי ההיסטוריון הצבאי ריצ'רד הולמס, הוא גם החל להיות מעורב מעט בפוליטיקה. זמן קצר לפני הבחירות הכלליות של 1789 הוא יצא אל המחוז הרקוב של טרים כדי לנאום נגד הענקת תואר אזרח כבוד של דבלין למנהיג הפרלמנטרי של המפלגה האירית הפטריוטית, הנרי גרטן. בהמשך הוא נבחר להיות חבר בית הנבחרים של הפרלמנט האירי מטעם מחוז הבחירה של טרים. בשל זכות הבחירה המוגבלת באותה תקופה, הוא כיהן בפרלמנט כאשר לפחות שני שלישים מהחברים חבו את בחירתם לבעלי הקרקעות. ולסלי המשיך לשרת בטירת דבלין והצביע עם הממשלה בפרלמנט האירי במשך השנתיים הבאות. ב-30 בינואר 1791 הוא קודם לדרגת קפטן והועבר לרגימנט הרגלים ה-58.
ב-31 באוקטובר 1791 הועבר ולסלי לרגימנט הפרשים הקלים ה-18 ובאותה תקופה הוא החל להתקרב לקיטי פקנהאם, בתו של אדוארד פקנהאם, ברון לונגפורד השני. קיטי תוארה כעלמה מלאה ב"עליצות וחן". ב-1793 הוא ביקש את ידה, אך פניו הושבו ריקם על ידי אחיה תומאס, רוזן לונגפורד, שהחשיב את ולסלי כאיש צעיר, שקוע בחובות, עם סיכויים נמוכים מאוד להתקדם בחיים. כמוזיקאי חובב שאפתן, ולסלי, אכול ייאוש מהדחייה, שרף את הכינור שלו מרוב זעם, וגמלה בו ההחלטה לשאוף לקריירה צבאית רצינית. ב-1793 הוא קנה בכסף דרגת מייג'ור ברגימנט ה-33. כמה חודשים מאוחר יותר, בספטמבר, הלווה לו אחיו סכום נוסף שבו הוא רכש דרגת לוטננט קולונל ברגימנט.
הולנד
ממוזער|250px|ארתור ולסלי כקולונל ברגימנט ה-33, 1795
ב-1793 נשלח הדוכס מיורק לפלנדריה כדי לפקד על חיל המשלוח הבריטי של כוחות הקואליציה שהתכוננו לפלישה לצרפת. ביוני 1794 הפליג ולסלי עם הרגימנט ה-33 מקורק לאוסטנדה כחלק מחיל המשלוח שנשלח לתגבר את הצבא בפלנדריה. הם הגיעו מאוחר מדי והצטרפו לדוכס מיורק כאשר הוא נסוג לכוון הולנד. ב-15 בספטמבר אותה שנה, בקרב בוקסטל, שהתנהל ממזרח לברדה, ולינגטון, בפיקוד זמני על הבריגדה שלו, נחל את ההתנסות הקרבית הראשונה שלו. במהלך נסיגתו של גנרל אברקרומבי אל מול פני כוחות צרפתיים עדיפים, עיכב הרגימנט ה-33 את פרשי האויב ואפשר ליחידות השכנות לסגת בבטחה. במהלך החורף הקשה במיוחד שבא לאחר מכן, ולסלי והרגימנט שלו יצרו חלק מכוחות הקואליציה שלקח על עצמו את הגנת קו החזית לאורך נהר וול. הרגימנט ה-33, יחד עם שאר הכוחות, ספג אבדות כבדות ממחלות ומהקור. בריאותו של ולסלי הושפעה גם היא מהסביבה הלחה. אף על פי שהמערכה הייתה הרת אסון, כשהצבא הבריטי נדחק מחוץ להולנד לכוון גרמניה, ולסלי למד כמה לקחים חשובים, כולל את השימוש במערכי חיל רגלים יציבים כנגד טורי אויב מתקדמים ואת היתרון של סיוע כוחות ימיים. הוא הבין שכישלון המערכה נבע בחלקו משגיאות המנהיגים ומארגון המפקדות הגרוע. מאוחר יותר הוא ציין שבהולנד "למדתי לפחות מה לעשות, וזהו תמיד שיעור רב ערך".
בשובו לאנגליה במרץ 1795 הוא נבחר להיות חבר פרלמנט מטעם מחוז הבחירה של טרים בפעם השנייה. הוא קיווה לקבל את תפקיד שר המלחמה בממשלה האירית החדשה, אך הלורד לוטננט החדש, הלורד קמדן, היה יכול רק להציע לו את משרת המפקח הכללי של מועצת החימוש האירית. ולסלי דחה את ההצעה ושב לרגימנט שלו שכעת חנה בסאות'המפטון והתכונן להפליג לאיי הודו המערביים. לאחר שבעה שבועות בים, נאלץ הצי לשוב על עקביו עקב סערה לעיר הנמל פול שבדרום אנגליה. לרגימנט ניתן זמן להתאושש וכמה שבועות לאחר מכן הוחלט לשלוח אותם להודו. ב-3 במאי 1796 הועלה ולסלי לדרגת קולונל וכמה שבועות לאחר מכן הוא הפליג עם הרגימנט שלו לכלכותה.
הודו
בהגיעו לכלכותה בפברואר 1797 בילה ולסלי כמה חודשים שם לפני שנשלח למסע קצר אל הפיליפינים, שם הוא הנהיג שורה של אמצעי זהירות בתחום ההיגיינה בקרב אנשיו כדי להתמודד עם האקלים הבלתי מוכר. בשובו בנובמבר להודו, נודע לו כי אחיו הבכור, ריצ'רד, הלורד מורנינגטון, מונה להיות מושל הודו החדש.
ב-1798 הוא שינה את האיות של שמו מווסלי (Wesley) לוולסלי (Wellesley), איות שאחיו החשיב כעתיק ונכון יותר.
המלחמה האנגלו מייסורית הרביעית
ממוזער|250px|ולסלי בהודו, לבוש במדי מייג'ור גנרל, 1804
כחלק מהמאמץ להרחיב את שליטתה של חברת הודו המזרחית הבריטית, פרצה ב-1798 מלחמה כנגד סולטן ממלכת מייסור, טיפו סולטן. אחיו של ארתור, ריצ'רד הורה שכוח צבאי יישלח כדי ללכוד את סרריגפטם ולהביס את טיפו. תחת פיקודו של הגנרל האריס, נשלח כוח של 24,000 איש למדרס כדי לחבור לכוח דומה שנשלח מבומבי במערב. ארתור ולסלי והרגימנט ה-33 הפליגו כדי להצטרף אליהם באוגוסט.
לאחר הכנות לוגיסטיות נרחבות ויסודיות (שהפכו לתכונות הבולטות של ולסלי) יצא הרגימנט ה-33 עם הכוח העיקרי בדצמבר ונע לאורך 400 ק"מ של ג'ונגלים ממדרס למייסור. בהוראת אחיו, במהלך המסע, ניתן לו תפקיד פיקודי נוסף, זה של היועץ הראשי של הניזאם של צבא היידרבאד, שנשלח ללוות את הכוחות הבריטיים. מינויו זה של ולסלי גרם לחיכוך בקרב קצינים בכירים רבים, כמה מהם בכירים יותר ממנו. חלק מהעימותים נדחו לאחר קרב מלוולי שנערך כ-32 ק"מ מסרינגפטם ובו צבאו של האריס תקף חלק ניכר מצבאו של הסולטן. במהלך הקרב הוביל ולסלי את אנשיו בשני טורים מול פני האויב אל רכס נמוך ופקד לפתוח באש. לאחר ירי חוזר ונשנה, שבעקבותיו הסתערו החיילים עם כידוניהם, אילץ הרגימנט ה-33, יחד עם שאר היחידות תחת פיקוד של האריס, את חיל הרגלים של טיפו לסגת.
סרינגפטם
מיד לאחר הגעתם לסרינגפטם ב-5 באפריל 1799, החל המצור על העיר וולסלי קיבל פקודה להוביל מתקפה לילית על הכפר סולטנפטה הסמוך למבצר כדי לפנות את הדרך לכוחות הארטילריה. בשל ההכנות ההגנתיות הרציניות של האויב, ובשל החשיכה, ובתוספת הבלבול, המתקפה כשלה והכוח ספג 25 אבדות. ולסלי נפצע קלות בברכו מכדור תועה. אף על פי שהם תקפו מחדש ובהצלחה למחרת, לאחר שקיימו תצפיות על עמדות האויב, הפרשה השפיעה על ולסלי. מסקנתו הנחרצת הייתה "לעולם לא לתקוף אויב מוכן ומבוצר ושעמדותיו לא נצפו לאור יום".
לווין בנטהאם בוורינג, ששירת כפקיד קולוניאלי בהודו באמצע המאה ה-19 ולאחר מכן עסק בחקר התקופה, סיפק תמונה שונה מעט:
ממוזער|250px|ולסלי בפגישה עם הנוואב עזים אל-דאולה, 1805
ממוזער|250px|מעונו הרשמי של ולסלי במייסור, צילום משנות התשעים של המאה ה-19
כמה שבועות לאחר מכן, לאחר הרעשה ארטילרית כבדה, נפתחה פרצה בחומות הראשיות של מבצר ספרינגפטם. התקפה בפיקודו של מייג'ור גנרל ביירד הבטיחה את כיבוש המבצר. ולסלי איבטח את האגף האחורי בהציבו משמרות על הפרצה ואז מיקם את הרגימנט שלו בארמון המרכזי. לאחר שהגיעו לאוזניו הידיעות על מותו של טיפו סולטן, היה ולסלי הראשון שהגיע למקום כדי לוודא את מותו ולבדוק את הדופק שלו. במהלך יום המחרת, החל ולסלי לדאוג יותר ויותר בנוגע לחוסר המשמעת בקרב אנשיו, שהשתכרו ובזזו את המבצר ואת העיר. כדי להשיב את הסדר על כנו, הוטל על כמה מהחיילים עונש מלקות וארבעה נתלו.
עם תום הקרב והמלחמה, עזב הכוח העיקרי בפיקודו של גנרל האריס את ספרינגפטם וולסלי, שהיה אז בן 30, נשאר מאחור כדי לפקד על האזור כמושל החדש של ספרינגפטם ומייסור. ב-17 ביולי 1801 הוא הועלה לדרגת בריגדיר גנרל. הוא קבע את משכנו בארמון הקיץ של הסולטן והנהיג רפורמות במערכות המיסוי והמשפט בפרובינציה שבשליטתו כדי לשמור על סדר וכדי למנוע מעשי שוחד. הוא גם לכד את שכירי החרב ואת הטוען לכתר דונדיה ואג, שנמלט מהכלא בספרינגפטם במהלך הקרב. הוא שילם עבור גידולו העתידי של בנו היתום של דונדיה.
בזמן שהותו בהודו, חלה ולסלי לזמן ממושך. בתחילה הוא לקה בשלשול קשה מהמים ולאחר מכן עלה חומו והוא לקה בזיהום עור קשה. בספטמבר 1802 הוא קיבל חדשות טובות כאשר נודע לו על קידומו לדרגת מייג'ור גנרל. ההודעה על קידום זה התפרסמה ב-29 באפריל, אך רק לאחר כמה חודשים הוא קיבל את ההודעה שהגיעה בדרך הים. הוא נישאר במייסור עד לנובמבר, כאשר הוא נשלח לפקד על הצבא במלחמתה השנייה של בריטניה נגד האימפריה המראטהית.
המלחמה האנגלו-מרתית
כאשר הוא היה נחוש בדעתו שמלחמה הגנתית ארוכה תתיש את צבאו, החליט ולסלי לפעול באומץ כדי להביס את צבא האימפריה המראטהית שהייתה עדיפה עליו מספרית. עם השלמת התכנסות צבאו, שמנה 24,000 איש, הוא פקד ב-8 באוגוסט 1803 לתקוף את המבצר הקרוב ביותר של האימפריה המראטהית. ארבעה ימים לאחר מכן נכנע המבצר לאחר שחיל הרגלים חדר דרך הפרצה שנבעה בחומותיו עקב ההרעשה הארטילרית. עם מעבר השליטה במבצר לידי הבריטים יכול היה ולסלי להרחיב את שליטתו דרום אל עבר נהר גודברי.
אסייה
ממוזער|250px|קרב אסייה. ולסלי, משמאל, רכוב על סוס, ציין לימים שזה היה הניצחון הגדול ביותר שלו.
תוך כדי שהוא מפצל את צבאו לשני חלקים, כדי לרדוף ולאתר את הגוף העיקרי של הצבא המרתי, התכונן ולסלי לחבור לכוחותיו ב-24 בספטמבר. בכל אופן, ולסלי קיבל מהמודיעין שלו מידע על מיקומו של הגוף העיקרי של הצבא המרתי, בין שני נהרות ליד הכפר אסייה (Assaye). אם הוא היה מחכה להגעתו של הכוח השני שלו, היו המרתים מצליחים לסגת, וולסלי החליט לשגר מתקפה מידית.
ב-23 בספטמבר הוביל ולסלי את כוחותיו דרך מעבר בנהר קייטנה וקרב אסייה החל. לאחר חציית המעבר התארגנו כוחות הרגלים מחדש לכמה טורים והתקדמו מול חיל הרגלים המרתי. ולסלי פקד על פרשיו לתקוף את האגף של הצבא המרתי בקרבת הכפר. במהלך הקרב נקלע ולסלי עצמו לקו האש, שניים מסוסיו נורו תוך כדי שהוא רוכב עליהם והיה עליו לעבור לסוס שלישי. ברגע מכריע הוא קיבץ מחדש את כוחותיו ופקד על קולונל מקסוול (שבהמשך הקרב נהרג) לתקוף את הקצה המזרחי של עמדת המרתים בעוד שולסלי עצמו ניהל מתקפת רגלים כנגד האגף המרכזי של האויב.
אחד הקצינים שהשתתפו בקרב כתב מאוחר יותר על חשיבות הנהגתו האישית של ולסלי: "הגנרל היה מעורב במתרחש כל הזמן... מעולם לא ראיתי אדם כה קר רוח ומרוכז כמוהו... אף על פי שאני יכול להבטיח לכם, שעד שהכוחות שלנו קיבלו את הפקודה להתקדם, נראה היה שגורל היום מוטל בספק...". כש-6,000 מרתים היו הרוגים או פצועים, האויב הוכרע, אף על פי שכוחותיו של ולסלי לא היו במצב שהם מסוגלים ללחוץ עליהם. אבדותיהם של הבריטים היו כבדות: מתוך 409 הרוגים, 164 היו אירופאים והשאר מקומיים. 1,622 חיילים בריטים נוספים נפצעו ו-26 דווחו כנעדרים. ולסלי היה מוטרד מהאבדות וציין שהוא קיווה "שלא אראה יותר אבדות כאלה כפי שהתנסיתי בהם ב-23 בספטמבר, אף על פי שהן היו מלוות בכזה הישג". שנים לאחר מכן הוא ציין שקרב אסייה היה הקרב הטוב ביותר בו הוא לחם.
ארגאום וגאווילגהור
למרות הנזק שנגרם לצבא המרתי, הקרב באסייה לא סיים את המלחמה. כמה חודשים לאחר מכן, בנובמבר, תקף ולסלי כוח גדול יותר ליד ארגאום (Argaum), כשהוא מוביל את צבאו לניצחון נוסף וגורם למותם של 5,000 חילי אויב מול 361 אבדות של הבריטים. מתקפה מוצלחת נוספת על מבצר גאווילגהור (Gawilghur), שהתנהלה בשילוב הניצחון של גנרל לייק בדלהי, אילצה את האימפריה המראטהית לחתום על הסכם שלום באנז'נגאון.
ההיסטוריון הצבאי ריצ'רד הולמס העיר שלהתנסותו של ולסלי בהודו הייתה השפעה מכרעת על אישיותו ועל הטקטיקות הצבאיות שלו ולימדה אותו רבות על סוגיות צבאיות שהוכחו כחיוניות להצלחתו במלחמת חצי האי. אלו כללו חוש משמעת חזק באמצעות תרגול וסדר, את השימוש בדיפלומטיה כדי לרכוש בעלי ברית ואת הצורך החיוני של הבטחת קווי אספקה. הוא גם הקדיש תשומת לב גבוהה להשגת מודיעין באמצעות סיירים ומרגלים. טעמו האישי גם הוא התפתח אז, כולל לבישת מכנסיים לבנים, טוניקה כהה, מגפי רכיבה וכובע משולש חסר שוליים, סגנון לבוש שבהמשך הפך לסמלו האישי.
היציאה מהודו
בשלב זה כבר היה ולסלי מותש מהשירות בהודו והוא ציין: "שירתי בהודו זמן ארוך יותר מכל אדם אחר בכל מקום אחר". ביוני 1804 הוא הגיש בקשה לשוב הביתה וכגמול על שירותו בהודו הוענק לו בספטמבר התואר אביר מסדר האמבט. בעת שהותו בהודו, צבר ולסלי הון של 42,000 ליש"ט (הון עצום באותה תקופה), שכלל בעיקר דמי שלל ששולמו לו במהלך הלחימה. עם סיום תקופת כהונתו של אחיו כמושל הודו במרץ 1805, שבו שני האחים יחדיו לאנגליה על סיפונה של אה"מ "האו" (HMS Howe). באופן מקרי, עצר ארתור באמצע מסעו באי הקטן סנט הלנה ושהה שם באותו בית שלימים בילה בו נפוליאון את גלותו.
בחזרה לבריטניה – הפגישה עם נלסון
בספטמבר 1806 שב מייג'ור גנרל ולסלי ממסעות המלחמה שלו בהודו והוא עדיין לא היה ידוע בציבור. הוא התייצב במשרד המלחמה וביקש לקבל על עצמו משימה חדשה. בחדר ההמתנה הוא פגש את תת-אדמירל הוריישו נלסון, שכבר אז רכש לו מוניטין כדמות אגדתית לאחר ניצחונותיו בקרב הנילוס ובקרב קופנהגן, ושהיה אז לזמן קצר באנגליה לאחר חודשים בהם בילה ברדיפת הצי הצרפתי מטולון ועד לים הקריבי ובחזרה. כשלושים שנה לאחר מכן נזכר ולסלי בשיחה עם נלסון, בה הוא התרשם ש"כמעט כל מאפייני הסגנון שלו הפתיעו אותי והגעילו אותי". נלסון יצא מן החדר כדי לברר על פעילותו של הגנרל הצעיר ובשובו הוא שינה את השיחה לטון אחר וניהל איתו דיון על מלחמה, על מצב המושבות ועל המצב הגאופוליטי כשווה בין שווים. בשיחה השנייה הזאת, נזכר ולסלי, "לא ידוע לי שמעולם ניהלתי שיחה שעניינה אותי כל כך". הייתה זו הפעם היחידה בה השניים נפגשו. שבעה שבועות לאחר מכן נהרג נלסון בניצחונו הגדול בקרב טרפלגר.
לאחר מכן השתתף ולסלי במסע המלחמה הכושל לצפון גרמניה ב-1805, כשהוא מפקד על בריגדה באזור נהר האלבה.
לאחר מכן הוא נטל תקופת חופשה מהצבא ובינואר 1806 הוא נבחר כחבר פרלמנט מטעם המפלגה הטורית במחוז הבחירה של ריי. שנה לאחר מכן הוא נבחר מטעם מחוז הבחירה ניופורט שבאי וייט והתמנה לתפקיד המזכיר הראשי של אירלנד תחת הדוכס מריצ'מונד, הלורד לוטננט של אירלנד. באותה עת הוא מונה להיות חבר במועצה המלכותית. בעת שהותו באירלנד, הוא הבטיח שהחוקים כנגד הקתולים ייושמו במתינות. היה זה ככל הנראה סימן לבאות לתמיכתו שנים לאחר מכן באמנציפציה לקתולים.
המלחמה בדנמרק
ולסלי היה באירלנד במאי 1807 כאשר הוא שמע על שיגור חיל המשלוח הצבאי הבריטי לדנמרק. הוא החליט להצטרף לכוח, לפרוש מכל מינוייו הפוליטיים ומונה לפקד על בריגדת חיל רגלים שהשתתפה בקרב השני של קופנהגן שהתנהל באוגוסט. הוא לחם בקרב קוגה (Køg), בו שבו אנשיו 1,500 איש.
ב-30 בספטמבר הוא שב לאנגליה וב-25 באפריל 1808 הועלה לדרגת לוטננט גנרל. ביוני אותה שנה הוא קיבל את הפיקוד על חיל משלוח של 9,000 איש. מטרתו המקורית של כוח זה הייתה לתקוף את המושבות של ספרד באמריקה הדרומית (כדי לסייע ללוחם החירות הלטינו-אמריקאי, פרנסיסקו דה מרינדה), אך תחת זאת קיבל הכוח פקודה להפליג לפורטוגל כדי לקחת חלק במלחמת חצי האי ולחבור לכוח נוסף של 5,000 איש שהגיע מגיברלטר.
מלחמת חצי האי
לכשהיה מוכן לקרב, יצא ולסלי מקורק ב-12 ביולי 1808 כדי להשתתף במלחמה כנגד הכוחות הצרפתיים בחצי האי האיברי וכדי לתרום מניסיונו כמפקד מיומן. לדברי של ההיסטוריון רובין ניילנדס, "ולסלי רכש עד שלב זה את הניסיון שמאוחר יותר התבססו עליו הצלחותיו. הוא ידע להתנהל כמפקד בכל הדרגות, ידע על חשיבות ארגון הלוגיסטיקה ועל התנהלות בסביבה עוינת. הוא נהנה מהשפעה פוליטית והיה מודע לצורך לשמור על תמיכה מבית. מעל הכול, היה לו ברור בהחלט כיצד, באמצעות הצבת מטרות בנות השגה והסתמכות על הכוחות שבפיקודו ועל יכולותיו, ניתן לנהל את המערכה וגם לנצח בה."
1808
ולסלי הביס את הצרפתים בקרב רוליסה (Roliça) ובקרב וימיירו (Vimeiro) ב-1808, אך הוחלף בתפקידו מיד לאחר זה האחרון. גנרל דרלימפל חתם אז על הסכם סינטרה, על פיו הצי המלכותי הבריטי יוציא את צבא צרפת מליסבון. דרלימפל חתם על ההסכם על דעת עצמו וכשנמתחה ביקורת על כך בבריטניה, הוא תלה את האשמה בולסלי. כל המעורבים הוחזרו לבריטניה ושם נפתחה חקירה רשמית בעניין. לבסוף התברר כי ולסלי היה זה שחתם על הסכם הפסקת אש עם הצרפתים אך לא היה מעורב בהחלטה על הסכם סינטרה.
בינתיים נפוליאון עצמו נכנס לספרד בראש כוחותיו כדי לדכא את המרד. המפקד החדש של הכוחות הבריטים בחצי האי, סר ג'ון מור, נהרג בקורונה בינואר 1809.
אף על פי שהמלחמה נגד צרפת לא התנהלה היטב מנקודת מבטם של הבריטים, חצי האי האיברי היה הזירה היחידה שבה הם, בשיתוף עם הפורטוגזים, הצליחו להציב התנגדות חזקה כנגד צרפת ובעלות בריתה. היה זה מצב מנוגד לכישלונו של חיל המשלוח להולנד, שנוהל בצורה גרועה האופיינית לאותה תקופה. ולסלי שלח מזכר ללורד קאסלריי בנוגע להגנתה של פורטוגל. הוא הדגיש את קיומם של גבולותיה ההרריים ותמך בהפיכתה של ליסבון כבסיס ראשי בשל העובדה שהצי המלכותי יוכל להגן עליה. קאסלריי והקבינט אישרו את המזכר ומינו את ולסלי כמפקד הכוחות הבריטיים בפורטוגל.
1809
ב-22 באפריל 1809 שב ולסלי לליסבון על סיפונה של הפריגטה סורוויונט (Surveillante) לאחר שזו כמעט וטבעה. כשהוא מביא עמו תגבורת הוא החל להכין מתקפה. בקרב פורטו השני הוא חצה את נהר דורו לאור יום בהפתעה ועשה דרכו ליצירת מגע עם כוחותיו של המרשל ז'אן דיו דה סולט בפורטו.
כשפורטוגל מאובטחת, התקדם ולסלי אל תוך ספרד כדי לחבור לכוחותיו של הגנרל הספרדי קווסטה. הכוחות המשולבים התכוננו לתקיפת כוחותיו של המרשל ויקטור בטלוורה ב-23 ביולי. התקדמותו של קווסטה התעכבה ביום אחד ובשל כך התאפשר לצרפתים לסגת, אך קווסטה שלח את צבאו קדימה אל המאסף של כוחותיו של ויקטור ומצא את עצמו ניצב כמעט מול כל הצבא הצרפתי בקסטיליה החדשה, שכלל את צבאו של ויקטור עם תגבורות ממדריד ומטולדו. הספרדים נסוגו בחיפזון ואילצו שתי דיוויזיות בריטיות לחפות עליהם.
ביום המחרת, 27 ביולי בקרב טלוורה, הצרפתים התקדמו בשלושה טורים ונהדפו כמה פעמים על ידי ולסלי במהלך היום, אך במחיר כבד של אבדות בקרב הכוחות הבריטים. בסופו של דבר התברר כי צבאו של סולט התקדם דרומה ואיים לנתק את ולסלי מפורטוגל. ב-3 באוגוסט נע ולסלי מזרחה כדי לחסום אותו, בהשאירו 1,500 פצועים להשגחת הספרדים, מתוך כוונה להתעמת עם סולט לפני שהתברר לו שלמעשה הכוח הצרפתי מנה 30,000 איש. המפקד הבריטי שיגר בריגדה קלה כדי שתתפוס את השליטה על הגשר על נהר טחו באלמרז. כשקווי האספקה מליסבון היו בטוחים לאותה עת, שקל ולסלי לחבור שנית לקווסטה, אך אז התברר לו שבעלי בריתו הספרדים נטשו את הפצועים הבריטים, הפקירו אותם לצרפתים, הפסיקו לשתף פעולה, סירבו לאפשר העברת אספקה לכוחות הבריטים והעלו את חמתו של ולסלי וגרמו לקרע בין הבריטים לבין בעלי בריתם הספרדים. המחסור באספקה, יחד עם החשש להגעת תגבורות צרפתיות (כולל כוחות בפיקודו של נפוליאון עצמו) באביב, הביאו להחלטה בריטית לסגת בחזרה לתוך פורטוגל.
לאחר ניצחונו בטלוורה, הוענק לולסלי תואר אבירות וב-26 באוגוסט הוענק לו התואר ויקונט ולינגטון מטרלוורה וולינגטון ובנוסף הוענק לו תואר משני ברון דורו מולסלי.
1810
ב-1810 פלש לפורטוגל צבא צרפתי חדש ומתוגבר תחת פיקודו של המרשל אנדרה מסנה. חוות הדעת הן בבריטניה והן בחוגי הפיקוד הבריטי בפורטוגל הייתה שלילית והועלו הצעות לפנות את פורטוגל. תחת זאת, עיכב הלורד ולינגטון את הצרפתים בבוסאקו. לאחר מכן הוא מנע מהם לכבוש את חצי האי של ליסבון על ידי ביצוע עבודות עפר עצומות, קווי טורסו ודרס (Torres Vedras), שנבנו תחת סודיות מוחלטת ואגפיהם אובטחו על ידי הצי המלכותי. כוחות הפלישה הצרפתיים שהיו מבולבלים וסבלו חרפת רעב, נסוגו לאחר שישה חודשים. המרדף של ולינגטון שובש עקב סדרה של קרבות מאסף שניהל נגדו המרשל מישל נה.
1811
ב-1811 שב מסנה לפורטוגל כדי להקל את המצור שהוטל על חיל המצב הצרפתי של העיר אלמידה, שמנה 1,400 איש, על ידי כוח בריטי-פורטוגלי שמנה כ-13,000 איש. ולינגטון הצליח בקושי לרסן את הצרפתים בקרב פואנטס דה אונורו. באותה עת, לחם הוויקונט ברספורד שהיה כפוף אליו מול "צבא הדרום של סולט" בקרב אלבוארה שנוהל בקיפאון הדדי רווי דם שהתחולל בחודש מאי. ב-31 במאי 1811 קודם ולינגטון לדרגת גנרל. הצרפתים נטשו את אלמידה והתחמקו מהמרדף הבריטי, אך המשיכו להחזיק בשני המבצרים הספרדים, סיודד רידוריגו ובדחוס, שהיו נקודות המפתח לאבטחת הדרך שעברה בין ההרים אל פורטוגל.
1812
ממוזער|250px|ולינגטון בקרב סלמנקה
ב-1812 כבש ולינגטון לבסוף את סיודד רודריגו באמצעות מהלך מהיר כאשר הצרפתים נכנסו למגורי החורף שלהם והסתער עליו לפני שהם הצליחו להגיב. לאחר מכן הוא נע במהירות דרומה, צר על מבצר בדחוס במשך חודש ולכד אותו בלילה אחד עקוב מדם. בראותו את תוצאות ההסתערות על בדחוס, איבד ולינגטון את קור רוחו ופרץ בבכי למראה הטבח העקוב מדם שאירע בנקודת הפריצה למבצר.
כעת היה צבאו צבא של חיילים ותיקים מתוגבר ביחידות מאומנות של צבא פורטוגל. במהלך ניהול המערכה בספרד, הוא נתקל בצרפתים בקרב סלמנקה, שם הוא ניצל טעות קטנה של הצרפתים. ניצחון זה הוביל לשחרור מדריד. כגמול לכך, הוענק לו התואר "רוזן ולינגטון" (Earl of Wellington) ולאחר מכן התואר "מרקיז ולינגטון" (Marquess of Wellington) וניתן לו הפיקוד על כל צבאות הקואליציה בספרד.
ולינגטון ניסה ללכוד את המבצר החיוני בבורגוס, שעמד על אם הדרך ממדריד לצרפת, אך כישלונו, שנבע בין השאר במחסור בתותחי מצור, אילץ אותו לנהל נסיגה חפוזה במחיר של יותר מ-2,000 אבדות.
הצרפתים נסוגו מאנדלוסיה והשתלבו עם כוחותיהם של סולט ושל מרמונט. כוח משולב זה עלה במספרו על הכוח הבריטי שכתוצאה מכך נקלע לעמדת נחיתות. ולינגטון הסיג את צבאו, הצטרף לכוח קטן יחסית בפיקודו של רולנד היל והחל לסגת לכוון פורטוגל. המרשל סולט הכין את עצמו למתקפה.
1813
ב-1813 הוביל ולינגטון מתקפה חדשה, הפעם כנגד קווי האספקה הצרפתיים. הוא הכה דרך ההרים מדרום לבורגוס, טראס אוס מונטס (Trás-os-Montes) והסיט את נתיבי האספקה שלו מפורטוגל לסנטנדר שעל החוף הצפוני של ספרד. מהלך זה הוביל לנטישת מדריד ובורגוס על ידי הצרפתים. כשהוא ממשיך לאגף את הקווים הצרפתיים, לכד ולינגטון והכריע את צבאו של ז'וזף בונפרטה בקרב ויטוריה, הישג שעליו הוא קודם לדרגת פילדמרשל ב-21 ביוני. הוא הוביל באופן אישי טור של כוחות כנגד הגוף העיקרי של הצבא הצרפתי, בעוד ששאר הטורים בפיקודם של סר תומאס גרהאם, רונלד היל והרוזן מדלהאוזי הקיפו את האגפים הימני והשמאלי של הצרפתים. קרב זה היה לנושא יצירתו של לודוויג ואן בטהובן, שכונתה "ניצחון ולינגטון" או "סימפוניית הקרב" או "קרב ויטוריה" (אופוס 91). הכוחות הבריטים שברו את השורות כדי לבזוז את העגלות הצרפתיות הנטושות במקום לרדוף אחר האויב המוכה. אובדן משמעת קשה זה גרם לוולינגטון הזועם לכתוב את משפטו המפורסם באיגרת לשר המלחמה הרוזן מבת'רסט, "בתור חיילים מן השורה עומדים לרשותנו חלאת המין האנושי". מאוחר יותר, כאשר חמתו שכחה, הוא הרחיב את הערתו זו כדי לשבח את האנשים שתחת פיקודו.
לאחר שכבש את המבצרים הקטנים של פמפלונה, השקיע ולינגטון את כוחותיו במצור על סן סבסטיאן, אך הוא היה מתוסכל מעקשנותו של חיל המצב הצרפתי, איבד 693 הרוגים ו-316 שבויים במתקפה כושלת על העיר והשעה את המצור בסוף יולי. הניסיון של סולט לשחרר את המצור הבריטי על העיר נחסם על ידי הצבא הספרדי של גליסיה בקרב סן מרסיאל ואפשר לכוחותיו של ולינגטון לייצב את עמדותיהם ולהדק את טבעת המצור סביב לעיר שנכנעה בספטמבר. לאחר מכן אילץ ולינגטון את צבאו המוכה והמושפל של סולט לנהל קרבות נסיגה אל תוך צרפת בקרב הפירנאים, בקרב בידסואה ובקרב ניבל. ולינגטון פלש לדרום צרפת ונחל ניצחונות בקרב ניב ובקרב אורטה. ההתמודדות האחרונה של ולינגטון כנגד יריבו סולט, התנהלה בקרב טולוז, שם הוכו הדיוויזיות של הקואליציה בהסתערותן על הביצורים הצרפתים תוך ספיגת אבדות של כ-4,600 איש. על אף הניצחון הרגעי הזה של הצרפתים, הגיעו החדשות על תבוסתו והתפטרותו של נפוליאון וסולט, שלא ראה כל היגיון בהמשך הלחימה, הסכים להפסקת אש עם ולינגטון, שאפשר לו להתפנות מהעיר.
סיום המלחמה
ממוזער|250px|ולינגטון (השמאלי ביותר, מסומן במספר 1) בקונגרס וינה, 1815
כמי שזכה לתהילה כגיבור הכובש על ידי הבריטים, הוענק לולסלי התואר דוכס ולינגטון, תואר שעד היום מוחזק על ידי צאצאיו. מאחר שהוא לא שב לאנגליה לפני תום מלחמת חצי האי, הוענקו לו כל תוארי הכבוד ותואר האצולה בטקס מיוחד שארך יום שלם. הוא קיבל גם הכרה מפרננדו השביעי, מלך ספרד שהעניק לו את התארים "דוכס סיודד רודריגו" (Duque de Ciudad Rodrigo) ו"אציל ספרד" (Grandes de España) והתיר לו להחזיק ברשותו חלק מיצירות האומנות מהאוסף המלכותי שאותם הוא הציל מידי הצרפתים. דיוקן של ולינגטון רכוב על גבי סוס מופיע באופן בולט על גבי האנדרטה לזכר קרב ויטוריה.
האהדה כלפי ולינגטון בבריטניה הייתה בהתאם לדמותו ולניצחונותיו הצבאיים. ניצחונו התאים היטב לתשוקה ולעוצמה של התנועה הרומנטית, עם הדגש שהיא שמה על האינדיבידואליות. סגנונו האישי של ולינגטון הושפע מהאופנות של בריטניה באותה תקופה. דמותו גבוהת הקומה והרזה, כובעו השחור המעוטר בנוצות והמדים בעיצוב הקלאסי שלבש עם המכנסיים הלבנים, הפכו למאוד פופולריים.
בסוף שנת 1814 ביקש ממנו ראש ממשלת בריטניה, הלורד ליברפול, לקחת על עצמו את הפיקוד בקנדה ולמלא את משימת הניצחון במלחמת 1812 כנגד ארצות הברית. ולינגטון השיב שהוא היה יוצא לאמריקה, אך הוא האמין שהוא נחוץ יותר באירופה. הוא הצהיר:
ולינגטון מונה להיות שגריר בריטניה בצרפת ואז החליף את לורד קאסלריי כמיופה הכוח של בריטניה בקונגרס וינה, שם הוא טען בתוקף שיש לאפשר לצרפת לשמור על מקומה במאזן הכוחות באירופה. ב-2 בינואר 1815 הומר תוארו של ולינגטון כאביר מסדר האמבט לאביר הצלב הגדול של המסדר, לרגל הרחבתו.
ווטרלו
ב-26 בפברואר 1815 נמלט נפוליאון מגלותו באי אלבה ושב לצרפת. עד מאי הוא הצליח להשיב לעצמו את השליטה על המדינה וגרם לחידוש הקואליציה נגדו. ולינגטון עזב את וינה לטובת מה שיקרא מערכת ווטרלו. הוא הגיע לבלגיה כדי לקחת את הפיקוד על הצבא האנגלו-גרמני ועל בעלי בריתו ההולנדים-בלגים, שכולם היו מוצבים לצד הכוחות הפרוסים בפיקודו של גבהרד לברכט פון בליכר.
האסטרטגיה של נפוליאון התבססה על בידוד כוחות הקואליציה וחיסול אחד מחלקיה בנפרד לפני הגעת האוסטרים והרוסים. בעשותו כן הוא היה גורם ליתרון הכמותי של כוחות הקואליציה לאבד מערכו במהרה. לאחר מכן הוא התכוון לשאוף להשגת שלום עם האוסטרים והרוסים.
הצרפתים פלשו לבלגיה ונפוליאון הביס את הפרוסים בקרב ליגני והמרשל מישל נה נאבק בוולינגטון בקרב קאטר ברה. הפרוסים נסוגו כ-30 ק"מ מצפון לווברה, בעוד צבאו של ולינגטון נסוג 24 ק"מ צפונה לאתר שצוין כבר שנה קודם לכן כמועדף לניהול הקרב: הרכס הצפוני של עמק שטוח על הדרך לבריסל, מעט דרומה לעיירה וטרלו. ב-17 ביוני ירד גשם שוטף, שהקשה באופן משמעותי על תנועת הכוחות והשפיע על מה שקרה ביום המחרת, 18 ביוני, כאשר התנהל קרב ווטרלו. הייתה זו הפעם הראשונה בה נתקל ולינגטון פנים אל פנים בנפוליאון. לפיקודו עמד צבא בריטי-הולנדי-גרמני שמנה כ-73,000 איש, מתוכם 26,000 בריטים וכמעט 8,000 מתוכם היו אירים.
הקרב
ממוזער|250px|ולינגטון בקרב ווטרלו
ממוזער|250px|ולינגטון בקרב ווטרלו
ממוזער|250px|ולינגטון בקרב ווטרלו
קרב ווטרלו החל במתקפת הסחה על חוות הוגומונט על ידי דיוויזיה צרפתית. לאחר הפגזה של 80 תותחים שוגרה מתקפת הרגלים הצרפתית הראשונה על ידי הגיס הראשון בפיקודו של הרוזן ד'ארלון. כוחותיו של ד'אלרון התקדמו דרך מרכז הכוח של הקואליציה וכתוצאה מכך כוחות הקואליציה שניצבו מול הרכס נסוגו באי סדר. כוחותיו של ד'ארלון הסתערו על העמדה המבוצרת ביותר של כוחות הקואליציה, לה היי סנט, אך לא עלה בידם לכבוש אותה. דיוויזיה של הקואליציה תחת פיקודו של תומאס פיקטון נתקלה בשארית כוחותיו של ד'ארלון בקרב פנים על פנים והעסיקה אותם בדו-קרב חיל רגלים שבו קיפח פיקטון את חייו. במהלך עימות זה, שיגר הלורד אוקסברידג' שתיים מבריגדות הפרשים שלו כנגד האויב שתפסו אותו לא מוכן, דחקו אותו לתחתית המדרון ולכדו שני ניסים של נשרים קיסריים צרפתיים. בכל אופן, המתקפה השיגה את מטרותיה מעל ומעבר והפרשים הבריטים, שנמחצו על ידי אלה הצרפתים ששוסו נגדם על ידי נפוליאון, נהדפו לאחור וספגו אבדות כבדות.
קצת לפני השעה 16:00, הבחין המרשל נה ביציאה המונית לכאורה מכוחותיו של ולינגטון. הוא פירש את התנועה בטעות כתחילתה של נסיגה וחיפש לנצל את ההזדמנות. באותה את עמדו לרשותו של נה עתודות חיל רגלים מצומצמות, שכן רוב כוחות הרגלים שלו היו מועסקות בהתקפה העקרה על הוגומונט או בהגנת האגף הימני של הצרפתים. לפיכך ניסה נה לשבור את מרכז הכוח של ולינגטון רק עם מתקפת פרשים.
בשעה 16:30 לערך, הגיע הגיס הפרוסי הראשון. בפיקודו של פרידריך וילהלם פון בילוב, הגיעו הגיס הרביעי כאשר מתקפת הפרשים הצרפתית הייתה במלוא עוזה. בילוב שלח את הבריגדה ה-15 לחבור עם האגף השמאלי של ולינגטון באזור פרישרמונט-לה היי בעוד שסוללת תותחים של בריגדת הפרשים ובריגדת ארטילריה נוספת נשלחו לאגף השמאלי כדי להגיש סיוע. נפוליאון שלח את הגיס של לובו לעכב את הגיס הרביעי של בילוב שהתקדם לפלסונואה. הבריגדה ה-15 גרמה לגיס של לובו לסגת לאזור פלסונואה. הבריגדה ה-16 בפיקודו של פון הילר התקדמה גם היא עם שישה גדודים מול פלסונואה. נפוליאון שיגר את כל שמונת הגדודים של המשמר הצעיר כדי לתגבר את לובו, שכעת עמד מול לחץ קשה של האויב. מתקפת הנגד של המשמר הצעיר של נפוליאון, שהיה לאחר לחימה קשה מאוד, אבטח את פלסונואה, אך גם כנגדם הופעלה מתקפת נגד והם הוצאו משדה המערכה. בשלב זה הצטרך נפוליאון לשלוח שני גדודים של המשמר הוותיק והמשמר הקיסרי לפלסונואה ולאחר קרב אכזר עלה בידם לכבוש מחדש את הכפר. הפרשים הצרפתים תקפו את כוחות הרגלים הבריטים כמה פעמים, כשבכל פעם הם סופגים אבדות כבדות מול אבדות מועטות של הבריטים. נה עצמו נפל מסוסו ארבע פעמים. בסופו של דבר היה ברור, אפילו לנה, שהפרשים לבדם לא יכולים להשיג הרבה. באיחור רב הוא ארגן מתקפה משולבת, כשהוא עושה שימוש בדיוויזיה של בולו וברגימנט של טיסו מהדיוויזיה של פוי מהגיס השני של רילי יחד עם הפרשים הצרפתים שנותרו כשירים ללחימה. מתקפה זו נוהלו באורך אותו נתיב בו נוהלו מתקפות הפרשים הקודמות.
בינתיים, בערך באותה עת בה התנהלה המתקפה המשולבת של נה על האגף המרכזי-ימני של כוחותיו של ולינגטון, הורה נפוליאון לנה לכבוש את לה היי סנט, יהא המחיר אשר יהיה. נה השיג את המטרה עם מה שנותר מהגיס של ד'ארלון זמן קצר לאחר שעה 18:00. לאחר מכן קידם נה את הארטילריה כלפי מרכז הכוח של ולינגטון והחל להשמיד את כוחות הרגלים מטווח קצר באמצעות קלעי קופסה. אלה השמידו את הרגימנט ה-27 והרגימנטים ה-30 וה-73 ספגו אבדות כאלה כבדות עד שהיה עליהם להתאחד כדי ליצור כוח רגלים נראה לעין. מרכז הכוח של ולינגטון עמד כעת על סף קריסה והתהוותה בו פרצה רחבה שהייתה חשופה למתקפה צרפתית. למזלו של ולינגטון, היו כעת הגיסות של הצבא הפרוסי בפיקודם של פון פריך ושל פון זיטן בהישג יד. הגיס של פון זיטן אפשר לשתי בריגדות הפרשים הרעננות של ויויאן ושל ונדלור שהוצבו באגף השמאלי הקיצוני של כוחותיו של ולינגטון לנוע ולהתייצב מאחורי המרכז המדולדל של הכוח. הגיס של פירך התקדם אז כדי לגבות את הכוח של בילוב ויחד הם השיבו לעצמם את השליטה על פלסונואה. שוב טוהר הציר לשרלרואה על ידי הפרוסים. התועלת של התגבורת הזאת בעיתוי המיוחד הזה עלתה מעל לכל שיעור.
כעת תקף הצבא הצרפתי בעוצמה רבה את כוחות הקואליציה לכל אורך הקו ונקודת השיא של המתקפה הייתה בשעה 19:30 כאשר שלח נפוליאון קדימה את המשמר הקיסרי. המתקפה נסמכה על חמישה גדודים של המשמר הקיסרי ולא על הגרנדירים או הרובאים של המשמר הוותיק. כשהם צועדים דרך ברד של אש קלעי קופסה וירי של חיל רגלים קל וכשהם סובלים מנחיתות מספרית, 3,000 אנשי המשמר הקיסרי התקדמו מערבה מלה היי סנט ומשם התפצלו לשלושה כוחות תקיפה נפרדים. כוח אחד, שכלל שני גדודי גרנדירים, הביס את כוחות הקו הראשון של הקואליציה והמשיך לצעוד. הדיוויזיה ההולנדית הרעננה יחסית בפיקודו של הברון שסה נשלחה להכות בהם והארטילריה של הקואליציה ירתה ישירות לתוך השורות שלהם. מהלך זה עדיין לא הצליח לעצור את התקדמות המשמר, כך ששסה פקד על הבריגדה הראשונה שלו לתקוף את הצרפתים שאף על פי שנהנו מעליונות מספרית, קרסו מול המתקפה.
מערבה משם, נשכבו 1,500 חיילי רגלים בריטים בפיקודו של הגנרל מייטלנד כדי להגן על עצמם מאש התותחים הצרפתיים. עם התקדמותם של שני גדודי רובאים, החל גל התקיפה השני של המשמר הקיסרי, אך חייליו של מייטלנד התרוממו והביסו אותם במטחי ירי. הרובאים התארגנו למתקפת נגד, אך זו הייתה הססנית. הסתערות בכידונים של משמר חיל הרגלים שברה אותם לבסוף. גל התקיפה השלישי, שבוצע על ידי גדוד רובאים רענן, הגיע כעת לסיוע. חיילי המשמר הבריטי נסוגו עקב המרדף שניהלו אחריהם הרובאים הצרפתים, אך המרדף נעצר לאחר שרגימנט הרגלים הקל ה-52 תקף את האגף שלהם, המטיר עליהם אש עזה ולאחר מכן הסתער עליהם. כתוצאה מכך גם הם קרסו.
המשמר האחרון נסוג בחופזה. תחושת פאניקה עברה בקווים הצרפתיים כאשר התפשטו החדשות המדהימות: "המשמר נסוג, הצילו את נפשותיכם אם אתם יכולים!" (La Garde recule. Sauve qui peut!). בשלב זה ישב ולינגטון על גבי סוסו "קופנהגן" ונופף בכובעו באוויר כדי לסמן לכוחותיו להתקדם במקביל להסתערות של הפרוסים על העמדות הצרפתיות ממזרח. כל מי ששרד אז מהצבא הצרפתי נטש את שדה הקרב באי סדר. ולינגטון ובליכר נפגשו בפונדק La Belle Alliance, שניצב על דרך שחצתה את שדה המערכה מדרום לצפון ושם הוסכם שהפרוסים ירדפו אחרי הצבא הצרפתי הנסוג בחזרה לצרפת. ב-20 בנובמבר 1815 נחתם חוזה פריז.
מחלוקות
דיונים היסטוריים רבים התנהלו בנוגע להחלטתו של נפוליאון לשלוח 33,000 איש בפיקודו של המרשל גרושיי לעכב את הפרוסים, אך לאחר שהביס את ביכלר בלינגי ב-16 ביוני ולאחר שאילץ את כוחות הקואליציה לסגת בכיוונים מנוגדים, ייתכן שהשיקול האסטרטגי של נפוליאון היה הגיוני שיעלה בידיו להכות את כוחות הקואליציה המשולבים בשדה הקרב. מנגד, האסטרטגיה של ולינגטון הייתה להמר על השארת 17,000 חיילים וכוחות ארטילריה, רובם הולנדים ובלגים, 13 ק"מ הרחק משם, בהאל, צפונית-מערבית ממונט סנט-ז'אן, למקרה שהצרפתים יתקדמו על הדרך לבריסל.
מערכת ווטרלו הובילה למספר רב של מחלוקות נוספות, במיוחד בנוגע לפרוסים. לדוגמה, האם ההערכות של כוחותיו של ולינגטון קודם לפלישתו של נפוליאון לבלגיה בוצעה בצורה נכונה? האם באופן כלשהו הטעה ולינגטון את בליכר או בגד בו כאשר הבטיח ולא עמד בהבטחתו להגיע ישירות לעזרתו בליגני? מי ראוי לעיקר תהילת הניצחון, ולינגטון או הפרוסים? שאלות אלו וסוגיות נוספות הנוגעות להחלטות של ביכלר, של ולינגטון ושל נפוליאון במהלך המערכה עמדו במרכז המחקר האסטרטגי של ההוגה הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, "מערכת 1815: סקירה אסטרטגית של המערכה" (Feldzug von 1815: Strategische Uebersicht des Feldzugs von 1815) שיצא לאור ב-1827 לערך. מחקר זה היה האחרון שפרסם קלאוזביץ בסדר גודל כזה והוא נחשב לדוגמה הטובה ביותר של מחקריו. במחקר זה משך קלאוזביץ את תשומת הלב למטה של ולינגטון שהניע את הדוכס לכתוב מאמר על המערכה (בנוסף לדוח הרשמי שלו שנכתב לאחר הקרב), "המזכר על קרב ווטרלו", שפורסם ב-1842. בעוד שוולינגטון היה חלוק על קלאוזביץ בכמה נקודות, המצביא הפרוסי מחל לוולינגטון על ההאשמות כנגדו על ידי כמה לאומנים גרמניים. חילופי הדעות הללו בין שני המצביאים התפרסמו בבריטניה במהלך המאה ה-19. בכל אופן, נראה היה שההיסטוריונים הבריטים שכתבו החל מ-1914 התעלמו באופן שיטתי מהמזכר של ולינגטון, דבר מוזר בהתחשב בכך שזה היה אחד משני הפרסומים היחידים שלו. לרוע המזל, ההסבר לכך הוא ככל הנראה שהמזכר משך תשומת לב מרובה מדי לתפקידם המכריע של הגרמנים בניצחונו של ולינגטון, עובדה שוולינגטון עצמו הכיר בה ברצון, אך גרמה למבוכה על רקע העוינות בין גרמניה לבריטניה במאה ה-20.
קריירה פוליטית
ממוזער|250px|דיוקן של ולינגטון מהשנים 1830–1831
שובו של ולינגטון לחיים הפוליטיים אירע ב-26 בדצמבר 1818, כאשר הוא מונה למנהל הכללי של החימוש (Master-General of the Ordnance) בממשלת המפלגה הטורית של הלורד ליברפול. ב-9 באוקטובר 1819 הוא מונה גם לתפקיד מושל מצודת פלימות' (Governor of Plymouth). ב-22 בינואר 1827 הוא מונה למפקד העליון של הצבא הבריטי וב-5 בפברואר אותה שנה לתפקיד נציב מצודת לונדון.
ראש הממשלה
יחד עם רוברט פיל הפך ולינגטון בהדרגה להיות אחד החברים המשפיעים במפלגה הטורית וב-1828 הוא התפטר מתפקידו כמפקד העליון של הצבא ונבחר להיות ראש ממשלת בריטניה.
במהלך שבעת החודשים הראשונים בכהונתו כראש הממשלה הוא בחר שלא להתגורר במעון הרשמי ברחוב דאונינג 10, שכן הוא מצא אותו קטן מדי. בסופו של דבר הוא עבר להתגורר שם רק בגלל השיפוצים הנרחבים שבוצעו בביתו הפרטי, בית אפסלי. במהלך תקופה זו הוא סייע מאוד בהקמתו של קינגז קולג' בלונדון. ב-20 בינואר 1829 קיבל ולינגטון תואר של לורד חמשת הנמלים.
האמנציפציה לקתולים
תקופת כהונתו הראשונה של ולינגטון כראש הממשלה עמדה בסימן האמנציפציה לקתולים: הענקת זכויות אזרח כמעט מלאות לקתולים בבריטניה ובאירלנד. שינוי זה הונע בעקבות הניצחון הגורף בבחירות הביניים של התומך האירי באמנציפציה, דניאל או'קונל, שנבחר אף על פי שמבחינה חוקית הוא לא היה יכול לשבת בפרלמנט. בבית הלורדים, כשהוא ניצב לפני אופוזיציה תקיפה, דיבר ולינגטון בעד האמנציפציה הקתולית, ועל פי כמה מקורות הוא נשא את אחד הנאומים הטובים ביותר בקריירה שלו. ולינגטון נולד באירלנד וכך הייתה לו היכרות מסוימת עם התרעומת של הקהילות הקתוליות שם. כמזכיר ראשי, הוא פעל כדי שחוקי העונשים יאכפו במתינות רבה ככל האפשר. ב-1811 ניתן לחיילים קתולים חופש הפולחן ו-18 שנה לאחר מכן עבר "חוק ההקלה על הקתולים" (Roman Catholic Relief Act 1829) ברוב של 105 קולות. טורים רבים הצביעו נגד החוק והוא עבר רק בעזרתם של ויגים. ולינגטון איים להתפטר מתפקידו כראש הממשלה אם המלך ג'ורג' הרביעי לא ייתן את ההסכמה המלכותית לחוק.
ממוזער|250px|קריקטורה המכוונת נגד ולינגטון על רקע קבלת חוק האמנציפציה לקתולים, 1829
הרוזן מוינצ'ילסי האשים את ולינגטון ב"כוונה חתרנית לפגוע בחירויות שלנו והכנסת אפיפיוריות לכל מחלקה של המדינה". ולינגטון הגיב מידית וקרא לוינצ'ילסי לקיים דו-קרב. ב-21 במרץ 1829 נפגשו השניים בפארק באטרסי. כאשר הגיע העת לירות, כיוון ולינגטון את נשקו כלפי וינצ'ילסי והלה לא הרים את אקדחו. ולינגטון ירה לימינו של יריבו. קיימים דיווחים שונים על פיהם הוא החטיא בכוונה. ולינגטון טען שזו הייתה כוונתו. וינצ'ילסי לא ירה וככל הנראה הייתה זו כוונתו עוד לפני קיום הדו-קרב. הכבוד של השניים ניצל ווינצ'ילסי כתב לוולינגטון מכתב התנצלות.
הכינוי "דוכס הברזל" (Iron Duke) מקורו בתקופה הזאת, כאשר הוא חווה מידה רבה של חוסר אהדה אישית ופוליטית. נראה היה שהשימוש התכוף שנעשה בכינוי הזה בעיתון Freeman's Journal ביוני 1830 התייחס לרצונו הפוליטי הנחוש, בנוסף לחוסר שביעות הרצון של העורכים האירים של העיתון מוולינגטון. מעונו האישי של ולינגטון, בית אפסלי, היה מטרה להמוני מפגינים ב-27 באפריל 1831 ושוב ב-12 באוקטובר אותה שנה, שהשאירו אחריהם חלונות מנופצים. ביוני 1832 הותקנו במקום תריסי ברזל כדי למנוע נזקים שעלולים היו להיגרם מזעם ההמון על דחיית חוק הרפורמה, שוולינגטון התנגד קשות לקבלתו.
ב-1830 נפלה ממשלת ולינגטון. בקיץ ובסתיו של אותה שנה שטף גל מהומות את הממלכה. הוויגים היו מחוץ לממשלה במשך רוב השנים מאז שנות השבעים של המאה ה-18 וראו את המהומות על רקע חוק הרפורמה כאמצעי לשובם לשלטון. ולינגטון דבק במדיניות של התנגדות לרפורמה ולהרחבת זכות הבחירה וכתוצאה מכך הוא הפסיד בהצעת אי-אמון ב-15 בנובמבר 1830.
חוק הרפורמה
הוויגים הגישו להצבעה את חוק הרפורמה של 1832 בעוד שוולינגטון והטורים מנעו את העברתו. הויגים לא יכלו להגיש את החוק להצבעה בקריאה שנייה בבית הנבחרים והחוק נפל. בחירות נערכו בתגובה לכך והוויגים שבו לשלטון ברוב מוחץ. החוק הוגש פעם שנייה ועבר בבית הנבחרים, אך נפל בבית הלורדים שהיה בו רוב טורי. גל נוסף של מהומות כמעט ושטף את בריטניה. באותה עת, זכה ולינגטון ליחס עוין מההמון שהתאסף בטקס פתיחת קו הרכבת בין ליברפול למנצ'סטר. ב-1832 נפלה ממשלת הוויגים ולוולינגטון הייתה אפשרות להרכיב ממשלה טורית, בשל הסתערות לקוחות על בנק אנגליה. מצב זה לא הותיר למלך ויליאם הרביעי כל ברירה, אלא להשיב את הלורד גריי לתפקיד ראש הממשלה. בסופו של דבר החוק עבר בבית הלורדים לאחר שהמלך איים להעניק שפע של תוארי אצולה לאישים מהמפלגה הוויגית שיטו את הכף בבית הלורדים, אם החוק לא יאושר על ידו. ולינגטון מעולם לא השלים עם אישורו של החוק. כאשר התכנס הפרלמנט בפעם הראשונה לאחר קיום בחירות על פי זכות הבחירה המורחבת שנקבע בחוק, דווח שהוא אמר: "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כובעים רעים בצורה כה מזעזעת בכל ימי חיי".
האמנציפציה ליהודים
במהלך דיון על הצעת החוק להסרת המגבלות האזרחיות ליהודים, ולינגטון, שהתנגד להצעת החוק, הצהיר בדיון שנערך בפרלמנט ב-1833: "... זוהי ארץ נוצרית והחקיקה בה נוצרית וההשפעה של צעד זה תהיה להסיר את המצב המוזר הזה". כמון כן הוא ציין: "אני לא רואה כל הצדקה לקבל את החוק ולפיכך אצביע נגדו". הצעת החוק נפלה ברוב של 104 מתנגדים מול 54 תומכים.
הממשלה השמרנית
בהדרגה תפס רוברט פיל את מקומו של ולינגטון כמנהיג מפלגת הטורים ובאותה עת הפכה מפלגת הטורים להיות המפלגה השמרנית. כאשר שבו השמרנים לשלטון ב-1834, דחה ולינגטון את ההצעה לכהן כראש הממשלה ותחתיו נבחר פיל. אף על פי כן, פיל היה באיטליה בשלושת השבועות שבין נובמבר לדצמבר אותה שנה וולינגטון כיהן כממלא מקומו ולקח על עצמו את תחומי האחריות של ראש הממשלה ושל רוב שאר תפקידי השרים. בממשלתו הראשונה של פיל, שכיהנה בין השנים 1834 – 1835, שימש ולינגטון כשר החוץ ובממשלת פיל השנייה, שכיהנה בין השנים 1841 – 1846 הוא שימש כשר בלי תיק וכמנהיג סיעת הממשלה בבית הלורדים. הוא גם מונה מחדש כמפקד העליון של הצבא הבריטי ב-15 באוגוסט 1842 בעקבות התפטרותו של הלורד היל.
משפחתו
ממוזער|250px|תצלום דאגרוטיפ של ולינגטון משנת 1844
עם שובו משליחותו הצבאית בהנובר ב-1805 קיבל ולינגטון חדשות טובות. הודות לתוארו החדש ולמעמדו, נאותה משפחתה של קיטי פקנהאם להסכים לנישואיו איתה. השניים נישאו בדבלין ב-10 באפריל 1806. מערכת הנישואין לא הייתה משביעת רצון והשניים בילו בנפרד כמה שנים כאשר ולינגטון שהה מעבר לים במשימותיו הצבאיות. קיטי הייתה מדוכאת בשעה שוולינגטון חיפש אחר בנות זוג אחרות. אף על פי כן, מנישואין אלו נולדו שני בנים, ארתור, שנולד ב-1812 וצ'ארלס, שנולד ב-1813. בני הזוג חיו בנפרד רוב הזמן והתגוררו בחדרים נפרדים באותו בית. אחיה של קיטי, אדוארד "נד" פקנהאם, שירת תחת גיסו במהלך מלחמת חצי האי ויחסו של ולינגטון כלפיו סייע להסיר את הקשיים ביחסיו עם קיטי, עד נפילתו של נד בקרב ניו אורלינס במלחמת 1812.
פרישתו
ב-1846 פרש ולינגטון מן החיים הפוליטיים, אף על פי שהוא נותר בתפקיד המפקד העליון וב-1848 הוא שב לתקופה קצרה לאור הזרקורים כאשר הוא סייע לארגן כוח צבאי להגנת לונדון במהלך אביב העמים.
המפלגה השמרנית הייתה חלוקה בשאלת ביטול חוקי הדגן ב-1846, כשוולינגטון ורוב חברי הממשלה לשעבר עדיין הביעו את תמיכתם בפיל, אך רוב חברי הפרלמנט, בהנהגתו של הלורד דרבי, תמכו בעמדה הפרוטקציוניסטית. בראשית 1852, ולינגטון, שסבל אז מכובד שמיעה, הקנה לממשלתו של דרבי את הכינוי "מי? מי?" (?Who? Who), כאשר רשימת השרים חסרי הניסיון הוקראה בבית הלורדים.
ב-1850 מונה ולינגטון לשומר הראשי של הייד פארק ושל פארק סנט ג'יימס. ב-1806 הוא גם מונה לקולונל הכבוד של הרגימנט ה-33, שבו צמחה הקריירה הצבאית שלו ולימים נקרא על שמו, "רגימנט הדוכס מוולינגטון" (Duke of Wellington's Regiment) עד לפירוקו ב-2006. ב-1827 הוא מונה לקולונל של משמר הגרנדירים.
קיטי מתה מסרטן ב-1831. למרות יחסיהם שבדרך כלל היו לא מאושרים, וחייהם בפירוד למעשה, סופר שוולינגטון התאבל על מותה. נחמתו הייתה שלאחר "מחצית חייהם בהם הם חיו יחדיו, הם הגיעו להבנה הדדית בסופו של דבר". את הנחמה על נישואיו הלא מאושרים הוא מצא בידידות החמה עם הסופרת הרייט ארבת'נוט, רעיית עמיתו, הדיפלומט צ'ארלס ארבת'נוט. מותה של הרייט ממגפת הכולרה של 1834 היה מכה קשה לוולינגטון במידה שווה לזו של בעלה. שני האלמנים בילו יחדיו את שנותיהם האחרונות בבית אפסלי. ולינגטון קיים ידידות הדוקה עם הנדבנית אנג'לה בורדט-קוטס שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות.
מותו והלווייתו
ממוזער|250px|מסע ההלוויה של ולינגטון עובר דרך כיכר טרפלגר
ממוזער|250px|קברו של ולינגטון בקתדרלת סנט פול
הדוכס מוולינגטון מת בטירת וולמר (Walmer Castle) שבעיירה דיל שבמחוז קנט ב-14 בספטמבר 1852. טירה זו הייתה מקום מגוריו כלורד חמשת הנמלים. נאמר עליו שהיה זה מקום המגורים המועדף עליו. באותו בוקר מצאו אותו במצב בריאותי קשה. הוא קיבל סיוע בקימה מהמיטה הצבאית שלו, אותה מיטה ששימשה אותו לכל אורך הקריירה הצבאית שלו, והושב על כיסא, עליו הוא מצא את מותו. הסיבה למותו תועדה כתופעות לוואי של שבץ מוחי ששיאו היה בסדרה של פירכוסים אפילפטיים. ולינגטון היה בן 83 במותו.
אף על פי שבימי חיו הוא תיעב נסיעה ברכבות (לאחר שהוא היה עד למותו של ויליאם הסקיסון, אחד מהקורבנות הראשונים של תאונת רכבת), גופתו נלקחה ברכבת ללונדון, שם נערכה לו הלוויה ממלכתית. ההלוויה נערכה ב-18 בנובמבר 1852. הטקס המה אדם וב"אודה על מותו של הדוכס מוולינגטון" (Ode on the Death of the Duke of Wellington), שנכתב על ידי המשורר אלפרד טניסון חולקו לו שבחים. גופתו של ולינגטון הושמה בסרקופג עשוי לוקסוליאניט (סוג נדיר של גרניט) והוא נטמן בקתדרלת סנט פול, בסמוך לקברו של הלורד נלסון. מצבת ארד הוקמה על ידי הפסל אלפרד סטיבנס ועליה נחקקו שתי כתובות: "האמת עוקרת את הלשון מפיו של השקר" ו"הגבורה רומסת את הפחדנות". סטיבנס לא זכה לראות את יצירתו מוצבת במקומה מתחת לאחת הקשתות הגדולות של הקתדרלה.
ארון הקבורה של ולינגטון עוטר בדגלים שנעשו לטקס ההלוויה שלו. בתחילה היה שם דגל אחד שהגיע מפרוסיה ושהוסר במהלך מלחמת העולם הראשונה ומעולם לא הוחזר למקומו. במהלך הלוויה נישא "הדגל הגדול" על ידי גנרל סר ג'יימס צ'ארלס צ'טרטון ממשמר הדרגונים הרביעי על פי הוראתה של המלכה ויקטוריה.
רוב רובו של הספר "תיאור ביוגרפי של הקריירה הפוליטית והצבאית של הדוכס מוולינגטון המנוח", שנכתב על ידי בעל העיתון ג'וזף דרו, מלא בתיאורים בני התקופה של מותו, טקס האשכבה וטקס ההלוויה של ולינגטון.
לאחר מותו היו העיתונים האנגלים והאירים חלוקים בשאלה אם ולינגטון נולד כאירי או כאנגלי. ב-2002 הוא דורג על ידי הBBC כמספר 15 ברשימת 100 הבריטים הגדולים.
אישיותו
ולינגטון תמיד נהג להשכים קום. לדבריו הוא "לא היה מסוגל לשכב במיטה". בתקופת שירותו הצבאי ואף לאחר שובו ב-1815 אל החיים האזרחיים הוא נהג תמיד לישון במיטת שדה ובכך הוא שיקף את חוסר יחסו לחיי הנוחות. מיטה זו מוצגת עד היום בטירת וולמר. גנרל מיגל דה אלבה הלין על כך שוולינגטון אמר לעיתים קרובות שהצבא צועד עם שחר ואוכל בשר קר, עד כי שני המשפטים הללו הטילו עליו אימה. בהיותו בשדה המערכה הוא נהג לא לאכול דבר בין ארוחת הבוקר לבין ארוחת הערב. במהלך הנסיגה לפורטוגל ב-1811, הוא התקיים על בשר קר ולחם, לייאושם של אנשי המטה שלו שסעדו איתו. עם זאת, הוא נודע בשל איכות היין שהוא שתה והגיש, ולעיתים קרובות שתה בקבוק יין שלם בארוחת הערב (כמות שלא הייתה חריגה ביחס לנהוג באותם ימים).
ולינגטון הביע את רגשותיו בפומבי לעיתים נדירות ולרוב הוא התנשא על אלו הכפופים אליו או על בעלי מעמד נמוך משלו (שלמעשה היו רוב הסובבים אותו). אף על פי כן, דה אלבה היה עד למקרה שאירע זמן קצר לפני קרב סלמנקה. ולינגטון סעד את ליבו בשוק עוף תוך כדי שהוא צופה במשקפת בתמרוני הצבא הצרפתי. הוא הבחין בהרחבה יתרה של האגף השמאלי של הצרפתים ועלה בדעתו שהוא יוכל לשגר לשם מתקפה מוצלחת. הוא זרק את שוק העוף באוויר וצעק בצרפתית: "!Les français sont perdus" (הצרפתים אבודים). לאחר קרב טולוז הביא לו אחד משלישיו את החדשות על התפטרותו של נפוליאון וולינגטון התפרץ לערב ריקודי פלמנקו מאולתר, כשהוא מרקד סביב על עקביו ומקיש באצבעותיו.
על פי ההיסטוריון הצבאי צ'ארלס דלטון, לאחר קרב קשה בספרד, העיר קצין צעיר הערה, "אני הולך לסעוד עם ולינגטון הערב", ואת המשפט הזה שמע ולינגטון שעבר שם במקרה רכוב על סוסו. "אמור לפחות את הקידומת 'מר' לפני שמי" אמר ולינגטון. "אדוני הלורד" השיב הקצין, "אנו לא אומרים 'מר קיסר', או 'מר אלכסנדר', אז למה שנאמר 'מר ולינגטון'?"
ארשת הפנים חמורת הסבר שלו ומשמעת הברזל שהנהיג היו ידועות. נאמר עליו שהוא לא היה שבע רצון מחיילים שהריעו לעיתים קרובות מדי כאמצעי להבעת דעה. אף על פי כן, לוולינגטון היה אכפת מחייליו. הוא סירב לנהל מרדף אחר הצרפתים לאחר קרבות פורטו וסלמנקה, עקב כך שהוא צפה מחיר בלתי נמנע שצבאו ישלם במהלך רדיפה אחר האויב דרך שטח קשה. הפעם היחידה בה הוא הביע בפומבי צער הייתה לאחר ההסתערות על בדחוס. הוא בכה למראה הבריטים ששכבו הרוגים בפרצה לחומות העיר. בהקשר זה, נראה היה שהאיגרת המפורסמת שהוא שיגר לאחר קרב ויטוריה, בה הוא כינה אותם "חלאת המין האנושי", נכתבה על רקע האכזבה שלו מהם על הפרת המשמעת והזעם שהוא חש כלפיהם. הוא הביע את צערו באופן גלוי בלילה שלאחר קרב ווטרלו בפני רופאו האישי ומאוחר יותר בפני משפחתו. בשל אי רצונו לקבל ברכות על ניצחונו, הוא פרץ בבכי. רוח הלחימה שלו נעלמה למראה המחיר הגבוה בנפש של הקרב.
אשת החברה והסופרת ויוה מונטגומרי, שהייתה אחייניתו של הדוכס השלישי מוולינגטון, התייחסה לאנקדוטה בה הולמן, משרתו האישי של ולינגטון, נזכר לעיתים קרובות שאדונו מעולם לא דיבר אל משרתיו אלא רק במקרה בו הוא היה מוכרח לעשות כן, ותחת זאת העדיף לכתוב את הוראותיו על פנקס שהיה מונח על שולחן ההלבשה שלו. באופן מקרי, מראהו החיצוני של הולמן היה דומה מאוד לזה של נפוליאון.
בעקבות מקרה, שכמפקח הכללי של החימוש, הוא היה קרוב למקרה של פיצוץ עז, החל ולינגטון לסבול מחרשות ובעיות נוספות באוזניו. ב-1822 הוא עבר ניתוח לשיפור השמיעה באוזנו השמאלית. תוצאת הניתוח הייתה שהוא איבד לחלוטין את השמיעה באוזן זו. נטען שהוא לא היה במיטבו לאחר מכן.
לוולינגטון היה "תיאבון מיני נמרץ" והוא קיים הרבה פרשיות אהבים במהלך נישואיו לקיטי. במשך עשרות שנים הוא נהנה מחברתן של נשים אינטלקטואליות ומושכות, במיוחד לאחר קרב ווטרלו ובתקופה בה הוא כיהן בתפקיד השגריר בפריז. העיתונות הבריטית נהגה ללגלג על צד זה באישיותו. ב-1824, נוצר קשר מחודש עם אחת מהנשים הללו, כאשר הוא קיבל מכתב ממוציא לאור בו הוא הציע לוולינגטון להימנע מפרסום זיכרונות עסיסיים פרי עטה של אחת מפילגשותיו, הארייט וילסון, בתמורה להסדר כספי. נאמר שהדוכס החזיר את המכתב לשולחו לאחר ששרבט עליו את המשפט "פרסם ולך לעזאזל" ("Publish and be damned"). אף על פי כן, ההיסטוריון כריסטופר היברט ציין שהמכתב נמצא בין ניירותיו של ולינגטון ללא שום דבר כתוב עליו. סביר להניח שוולינגטון כן השיב למכתב, והטון במכתב נוסף של אותו מוציא לאור, שצוטט על ידי ההיסטוריונית אליזבת לונגפורד, מרמז על כך שוולינגטון סירב להיות קורבן לסחיטה.
הוא היה אדם מעשי ונהג לדבר בתמציתיות. ב-1851 התגלה שדרורים רבים התעופפו בתוך ארמון הבדולח זמן קצר לפני פתיחת התערוכה הגדולה. עצתו למלכה ויקטוריה הייתה "ניצים, גברתי".
ולינגטון תואר רבות כגנרל בעל גישה הגנתית, אף על פי כן, רבים מהקרבות בהם הוא השתתף, אולי רובם, היו קרבות התקפיים, אך ברוב הקרבות שהוא ניהל במלחמת חצי האי, בהם הוא זכה לתהילתו, לא היה לכוחותיו את העדיפות המספרית כדי לנהל קרב התקפה.
כינוייו
הכינוי "דוכס הברזל" (The Iron Duke) היה במקור בשימוש בהתייחס לנחישותו הפוליטית העקבית ולא לשום אירוע מסוים. במקרים רבים מופיע כינוי זה בכתובים בהקשר מזלזל. סביר להניח שכינוי זה החל להיות בשימוש נפוץ לאחר התקרית ב-1832, כאשר הותקנו תריסי ברזל על חלונות בית אפסלי כדי למנוע את שבירתם על ידי ההמון הזועם. הכינוי החל להיות פופולרי בהדרגה בקריקטורות שפורסמו במגזין ההומור פאנץ' בשנים 1844 – 1845.
לוולינגטון היו כינויים נוספים:
בבלדות פופולריות שפורסמו באותה תקופה הוא כונה "חטטן" (Nosey) או "החטטן הזקן" (Old Nosey).
אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה כינה את ולינגטון "הכובש של כובש העולם" (בצרפתית: Le vainqueur du vainqueur du monde), כשחלקו השני של הכינוי, "כובש העולם" התייחס לנפוליאון.
קצינים שהיו כפופים אליו נהגו לכנות אותו "הגנדרן" (The Beau), שכן הוא היה לבוש בהידור.
חיילי הכוחות הספרדיים שלחמו לצדו כינו אותו "העיט", בעוד שהחיילים הפורטוגזים כינו אותו "דורו דורו" על שם הנהר דורו שאותו הוא חצה בפורטו ב-1809.
את הכינוי Beau Douro (הגנדרן מדורו), מצא ולינגטון משעשע כאשר הוא שמע אותו מפי קולונל ממשמר קולדסטרים.
הכינוי "הגנרל הספואי" היה בשימוש על ידי נפוליאון שכיוון ללעוג לשירותו של ולינגטון בהודו, ובאופן ציבורי הוא ראה בו יריב בלתי ראוי. כינוי זה פורסם בעיתון הצרפתי Le Moniteur Universel כצעד תעמולתי.
תארים, דרגות ועיטורים
תארים
ממוזער|250px|שלט האצולה של הדוכס מוולינגטון
הדוכס מוולינגטון: ולסלי קיבל את התואר 'דוכס' ב-11 במאי 1814, השם ולינגטון הוצע על ידי אחיו ויליאם משום קרבתו לשם משפחתם 'ולסלי'. לפני קבלת תואר הדוכס, קיבל ולסלי את התארים; 'המרקיז דורו' (11 במאי 1814), 'המרקיז מוולינגטון' (3 באוקטובר 1814), 'הרוזן מוולינגטון' (28 בפברואר 1812), 'הוויקונט מטלברה ומוולינגטון' (4 בספטמבר 1809), 'הברון דורו מווליגטון' (4 בספטמבר 1809).
נסיך ווטרלו: ולסלי קיבל את התואר נסיכות ווטרלו ("פרינס ואן וטרלו") מידי הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה (הולנד) ב-18 ביולי 1815, לאחר הניצחון בקרב ווטרלו.
דוכס הניצחון: ולסלי קיבל את תואר הדוכסות ("דוקו דה ויטוריה") ב-18 בדצמבר 1812 מידי ממלכת פורטוגל.
המרקיז של טורס וודרס: ולסלי קיבל את תואר המרקיזות ("מרקז דה טורס וודרס") מידי ממלכת פורטוגל באוגוסט 1812.
הדוכס של סיודד רודריגו: ולסלי תואר דוכסות מדרגה ראשונה ("דוקו דה סיודד רודריגו") מידי ספרד ינואר 1812.
הרוזן של וימירו: ולסלי קיבל את תואר הרוזנות ("קונדה דה וימירו") לאחר הניצחון בקרב וימירו, מידי ממלכת פורטוגל ב-18 באוקטובר 1811.
דרגות
שמאל|ממוזער|250px|ולסלי באיור המציג את תאריו ועיטוריו השונים
דרגה תאריך קבלה סוג הערות דרגה תאריך קבלה סוג הערות אנסיין 7 במרץ 1787 נרכשה קולונל 3 במאי 1796 קידום לוטננט 25 בדצמבר 1787 נרכשה מייג'ור גנרל 29 באפריל 1802 קידום קפטן 30 ביוני 1791 נרכשה לוטננט גנרל 25 באפריל 1808 קידום מייג'ור 30 באפריל 1793 נרכשה גנרל 31 ביולי 1811 קידום לוטננט קולונל 30 בספטמבר 1793 נרכשה פילדמרשל 21 ביוני 1813 קידום
דרגות כבוד ממדינות אחרות:
מלבד הדרגות שקיבל בצבא הבריטי, צבאות נוספים שהיו בעלות בריתה של בריטניה בתקופות שונות של המערכה כנגד נפולאון, העניקו לוולסלי דרגות ודרגות כבוד שונות. ברוב המקרים היה ולסלי מפקד הכוחות בפועל ולכן פיקד גם על יחידות צבא של בעלות בריתו (לדוגמה בקרב ווטרלו כאשר פיקד על הכוח כולו). בין המדינות שהעניקו לו דרגה ניתן למנות את הנובר (פילדמרשל), הולנד (פילדמרשל), פורטוגל (מרשל-גנרל), ממלכת פרוסיה (פילדמרשל), האימפריה הרוסית (פלדמרשל) וממלכת ספרד (קפטן גנרל).
תוארי כבוד ועיטורים
אביר מסדר הבירית
אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט
לורד וורדן של חמשת נמלים
40px| מדליית הזהב הצבאית (9 אבזמים) חבר המועצה המלכותית של בריטניה ואירלנד
חבר בחברה המלכותית
לורד לוטננט של המפשייר
40px| אביר מסדר גיזת הזהב (ספרד) 40px| אביר הצלב הגדול של מסדר המגדל והחרב (פורטוגל)
40px| מפקד של מסדר החרב (שוודיה)
אביר הצלב הגדול של מסדר הגואלפים (הנובר)
אביר הצלב הגדול של מסדר ויליאם הצבאי (הולנד) 30px| עיטור גאורגי הקדוש מדרגה ראשונה (רוסיה)
40px| אביר הצלב הגדול של מסדר העיט השחור (פרוסיה)
40px| מסדר המצוינות הצבאי (וורטמברג)
40px| אביר הצלב הגדול של מסדר מריה תרזה (אוסטריה)
מורשת
250px|ממוזער|פסל ולינגטון באלדרשוט, אנגליה
בירת ניו זילנד, ולינגטון, נקראה כך על שמו של ולסלי. ישנו מחוז 'ולינגטון' בניו סאות' ויילס, אוסטרליה; מחוז 'ולינגטון' באוסטרליה המערבית ומחוז בעל אותו שם בדרום אונטריו, קנדה, כולם על שם ולסלי. בדרום אונטריו ישנה גם עיירה בשם, כמו גם עיירה בשם 'ולינגטון' בונקובר, קנדה וכ-113 ק"מ צפונית ממנו גם הר בעל אותו השם על שמו של ולסלי. בטמיל נאדו, דרום הודו, ישנה עיירה גם בשם 'ולינגטון' על שם הדוכס ובה אנדרטה לזכרו. בנוסף, בערים רבות ברחבי האימפריה הבריטית לשעבר ישנם רחובות ומקומות על שמו של ולסלי.
בית אפסלי אשר היה ביתו של ולסלי בפינה של הייד פארק, לונדון, הפך למוזיאון לזכרו. בין החפצים אשר היו של הדוכס, מוצגים גם פרטי אומנות רבים שהיו חלק מהאוסף הפרטי של ולסלי.
קיימת סברה כי המאכל בקר ולינגטון נקרא על שם הדוכס.
שמו של ולסלי ניתן לסוג מגפיים "מגפי ולינגטון" (Wellington boot או בכינויים; wellies) לאחר שביקש שייוצרו עבורו מגפיים מיוחדות.
אנדרטאות עיקריות לזכר ולינגטון
אנדרטת ולינגטון בלונדון - פסל אכילס מברונזה בפארק ליין (נחנך 1822).
קשת ולינגטון בלונדון - קשת ניצחון בפינת הייד פארק (נחנך 1830).
פסל ולינגטון באלדרשוט - פסל של ולינגטון רכוב על סוסו, במקור הוצב בראש קשת ולינגטון (נחנך 1846).
אנדרטת ולינגטון בדבלין - אובליסק בפניקס פארק (נחנך 1861).
ולינגטון בתרבות
שמאל|ממוזער|250px|דיוקנו של ולסלי על ידי האמן פרנסיסקו דה גויה (1812 - 1814)
טלוויזיה וקולנוע:
הסרט הבריטי ההיסטורי "דוכס הברזל" (1934) בבימויו של ויקטור סביל, מתמקד בוולסלי בתיאורו את המערכות נגד הצרפתים בפיקודו, כאשר השיא הוא בקרב ווטרלו.
ולסלי מתואר בסרט "ווטרלו" (1970) בבימויו של סרגי בונדרחוק על ידי השחקן כריסטופר פלאמר.
בשני פרקים מסדרת הקומדיה הבריטית "בלקאדר" מופיע ולסלי, המתואר על ידי השחקן סטיבן פריי.
סטיבן פריי משחק את דמות ולסלי גם בסרט "סבוטאג'!" (2000) המתאר את קרב ווטרלו.
בסרט "ויקטוריה הצעירה" (2009), השחקן ג'וליאן גלובר משחק את דמות הדוכס.
סדרת ספרי "שארפ" (Sharpe) הופקו גם למיני סדרה המתארת את המעורבות הבריטית בהודו, המערכה בחצי האי האיברי וקרב ווטרלו. ולסלי מתואר בסדרה זאת על ידי השחקנים היו פרייז'ר ודוויד טרוטון.
בספרות:
בסדרת ספרי "שארפ" של הסופר ברנרד קורנוול מופיע ולסלי ברוב הספרים.
בציור:
פרנסיסקו דה גויה צייר את הדוכס בשנת 1812, בשלבים האחרונים של המערכה בחצי-האי האיברי, כאשר ולסלי היה במדריד.
דיוקנים רבים נוספים נעשו על דמותו של ולסלי על ידי ציירים רבים, בהם: תומאס לורנס, ג'ורג' דיווי, ג'ורג' הייטר ורוברט הום.
במוזיקה:
לודוויג ואן בטהובן כתב את היצירה "ניצחון וולינגטון" , או "קרב ויטוריה", אופוס 91[1], הנכתבה לציון ניצחון וולינגטון על ז'וזף בונפרטה בקרב ויטוריה בספרד, ב-1813.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
קטגוריה:ראשי ממשלת בריטניה
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת
קטגוריה:מפקדי הכוחות הבריטים וראשי המטה הכללי הבריטי
קטגוריה:מרשלים בריטים
קטגוריה:אנשי צבא במלחמות נפוליאון
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:אבירים וגבירות של מסדר פטריק הקדוש
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:מסדר הגואלפים
קטגוריה:שרי החוץ של בריטניה
קטגוריה:שרים ללא תיק
קטגוריה:דוכסים בריטים
קטגוריה:אישים הקבורים בקתדרלת סנט פול
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:מנהיגי בית הלורדים הבריטי
קטגוריה:בריטים במלחמות הנפוליאוניות
קטגוריה:חברי הפרלמנט של אירלנד (לפני 1801)
קטגוריה:בוגרי איטון קולג'
קטגוריה:שגרירי הממלכה המאוחדת בצרפת
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף בריטיים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1769
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1852 | 2024-07-16T04:21:29 |
מאזן כוחות | מאזן כוחות היא תאוריה ביחסים בינלאומיים הגורסת כי השלום והיציבות יישמרו קרוב לוודאי אם תתחלק העצמה הצבאית כך שלא יהיה בכוחה של שום מעצמה אחת, או בכוחו של שום גוש, לשלוט על מדינות אחרות. התאוריה היא חלק מיסודות גישת הריאליזם הפוליטי במדע המדינה. מודל תאורטי זה הוצג על ידי מורטון קפלן , פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת שיקגו בארצות הברית, בשנת 1957.
המדינה כגורם מאזן במערכת בינלאומית
על פי מודל מאזן הכוחות, מדינה יכולה להיות גורם מאזן במערכת בינלאומית (בתור העוגן הראשי של המערכת) או להצטרף לגוש קיים; בחירה זו יכולה לקבוע את גורלה של המדינה וסיכויי הישרדותה במערכת הבינלאומית.
המערכות הבינלאומיות על פי המודל
במודל הציג קפלן 6 מערכות בינלאומיות, במטרה להראות באיזה מבנה תצליח לשמור המערכת הבינלאומית על יציבותה. חלק מן המערכות הן תאורטיות בלבד ולא נתקיימו במציאות.
מאזן כוחות: במצב כזה ישנן 5 מדינות לפחות במערכת. במצב כזה לא תוכל מדינה אחת להגיע להגמוניה בקלות, שכן היא ניצבת מול שחקנים רבים במערכת. המוטו העיקרי במערכת כזו היא לשאוף לקיומו של משא ומתן.
דו־קוטבית רופפת: המערכת מורכבת משני גושים גדולים על כן כל שינוי צבאי באחד מן הגושים יכול לזעזע את המערכת. חלק מהמדינות במערכת הבינלאומית בוחרות להישאר נייטרליות ולא מצטרפות לאחד הגושים.
דו־קוטבית הדוקה: המערכת מורכבת משני גושים, ללא מדינות נייטרליות. כל מדינה משתייכת לאחד מן הגושים.
כלל עולמית: מערכת ללא חילוקי דעות, ללא סכסוכים וללא מלחמות. כולם מאמינים באותה אידאולוגיה.
היררכית:ישנה מדינה אחת שלטת, ושאר המדינות נשמעות למרותה.
וטו יחידתי: נסב סביב עניין הנשק הגרעיני. ישנן 11 מדינות במערכת הבינלאומית המחזיקות בנשק גרעיני. עצם העובדה שלכל אחת מהן יש נשק גרעיני תורמת להרתעה ההדדית, ובכך מסייעת בשמירה על היציבות.
וריאציות נוספות למערכות הבינלאומיות הקיימות
קפלן עצמו מונה וריאציות נוספות ל-6 הקיימות:
מערכת דו־קוטבית רופפת ביותר: מצב שבו הגושים נחלשים ומתחזקים בודדים בעלי יכולת גרעינית. מצב העלול להביא לוטו יחידתי.
מערכת הפשרה: הוא מתייחס למלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית. במצב פשרה המערכת הסובייטית תתמתן, תהיה התרופפות בגיבוש הפנימי של הגושים. כתוצאה מכך שחקנים יצליחו לצאת מתוך בריתות צבאיות ויופחת החימוש לרמת ההרתעה המזערית הנדרשת.
ראו גם
מדע המדינה
יחסים בינלאומיים
קישורים חיצוניים
דר' מרטין שרמן, דיון בנושא תורת מאזן כוח
מילון מונחים ביחסים בינלאומיים:כשלי איזון בתאוריית מאזן הכוחות
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים | 2022-03-30T14:58:05 |
חידקל | החִדֶּקֶל (בערבית: دِجْلَة, דִגְ'לַה; בטורקית: Dicle, דִיגְ'לֶה; בכורדית: دیجلە, דִיגְ'לֶה; ביוונית: Τίγρης, טִיגְרִיס; בארמית: ܕܸܩܠܵܬܼ, דֵקְלָתֿ; במקור כולם משומרית: 𒀀𒇉𒈦𒄘𒃼, אִידִיגְנָה, "מים זורמים") הוא אחד הנהרות החשובים במזרח התיכון. מקורותיו במזרח טורקיה, ומשך רוב מהלכו הוא זורם בשטח עיראק. החידקל הוא אחד משני הנהרות העתיקים של מסופוטמיה ("מסופוטמיה" – "בין הנהרות") לצד נהר הפרת, איתו הוא מתאחד ויוצר את נהר שט אל-ערב בדרום עיראק, הנשפך אל המפרץ הפרסי. שני הנהרות מילאו תפקיד חשוב בארצות העתיקות ששכנו לצידם כגון בבל ואשור, ואפילו במקרא ניכרת השפעתם, כשבספר בראשית הם מוזכרים כשניים מנהרות גן עדן ().
מהלך הנהר
מקורותיו של החידקל בדרום-מזרח טורקיה, במזרח הרי הטאורוס, ומשך רוב מהלכו כיוונו הכללי של הנהר הוא דרום-מזרח. אורכו 1,862 קילומטר מתוכם 400 ק"מ בטורקיה, 44 ק"מ בסוריה ו-1418 ק"מ בעיראק. שטח אגן הניקוז הוא כ-375,000 קמ"ר, מתוכם 45,000 קמ"ר בטורקיה, 1,000 קמ"ר בסוריה, 292,000 קמ"ר בעיראק ו-37,000 קמ"ר באיראן. יובלו הראשי בטורקיה הוא הנהר אשר בהצטרפו לחידקל מכפיל את מימיו. משך 30 קילומטר מהווה החידקל גבול בין טורקיה לסוריה, ואז עוזב את שתי הארצות הללו ונכנס לתחום עיראק. בצפון עיראק הוא מקבל מספר יובלים ממזרח, מן הרי זגרוס וכורדיסטן: הזב הגדול, הזב הקטן, עזאיים, ודיאלא, ליד הבירה בגדאד. מבגדאד והלאה עובר הנהר בשטח ביצות ותעלות ונחלק למספר פלגים, שהם שרידים של דלתה קדומה שהתמלאה בסחף. לבסוף מתאחד החידקל עם נהר הפרת בדרום עיראק לנהר שט אל-ערב, שזורם כ-100 קילומטר עד למפרץ הפרסי, כחצי מהם כגבול עם איראן.
ייתכן שבעבר, לפני התקופה ההלניסטית, זרם החידקל בנפרד מהפרת ונשפך ללגונה, שהיוותה את המשכו הצפוני של המפרץ הפרסי.
ראו גם
פרויקט דרום-מזרח אנטוליה
דמדומי החידקל: אחד מ"ארבעה נהרות גן עדן" גוסס
קישורים חיצוניים
פסח אוירבך, תרכיה, החידקל בפרק אֲרַם נַהֲרָיִם (מסופוטמיה) ומדבר סוריה, עמוד 127, הוצאת קוהלת 1911
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:עיראק: נהרות
קטגוריה:טורקיה: נהרות
קטגוריה:פרויקט דרום-מזרח אנטוליה
קטגוריה:גן עדן
קטגוריה:חידקל
קטגוריה:סוריה: נהרות
קטגוריה:נהרות גבול
קטגוריה:כורדיסטן: גאוגרפיה
קטגוריה:גבול טורקיה–סוריה | 2024-09-02T14:30:19 |
הספראורניס | הספראורניס (שם מדעי: Hesperornis; מילולית: "עוף מערבי") הוא סוג עוף השייך לסדרת ההספראורניסאים ולקבוצה הלא-טקסונומית עופות בעלי שיניים הנכחדת.
מאפיינים
ההספראורניס היה עוף ימי בעל שיניים וכנפיים מנוונות שהתקיים בתקופת הקרטיקון לפני 83.5 עד 73 מיליון שנה. את שמו הוא קיבל מהחוקר הידוע עותניאל צ'ארלס מארש בשנת 1872 ופירושו: "עוף מערבי". מאובניו התגלו ברחבי אמריקה הצפונית מקנזס ועד קנדה, בעיקר במשך מלחמת העצמות שניהלו החוקרים מארש ואדוארד קופ. בסוג זה נכללו מינים רבים.
ההספראורניס הגיע לאורך של 1.8 מטרים, ובניגוד לעופות המודרניים, היה בעל שיניים במקור צר וללא כל כנפיים. ייתכן שחי במושבות גדולות, בדומה לפינגוויניים או אלבטרוסיים מודרניים. ככל הנראה היה ההספראורניס משיג את מזונו בדומה לצוללן מודרני, באמצעות מרדף תת-מימי אחר דגים ודיונונים.
הוא עצמו נטרף בידי זוחלים ימיים גדולים וכרישים. מאובן של טילוזאורוס נמצא כאשר בבטנו עצמות שהשתייכו להספיאורניס.
בתרבות
קבוצה של עופות אלו מופיעה בסדרה מפלצות ים של נייג'ל מארוון שם כמה פרטים נטרפים על ידי דגי קסיפקטינוס וסקואליקורקס.
בנוסף הוא מופיע בסרט מפלצות ים.
גלריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1872
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי עותניאל צ'ארלס מארש
קטגוריה:הספראורניסאים
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1872
קטגוריה:ארצות הברית: מאובנים
קטגוריה:עופות שחיו בקרטיקון עליון באמריקה הצפונית | 2023-05-27T23:54:30 |
ישיבה תיכונית - תורה ומדע ליד מכון לב | ישיבה תיכונית - תורה ומדע ליד המרכז האקדמי לב (מכונה בקיצור יתמ"ל) היא ישיבה תיכונית שהוקמה בשנת ה'תשנ"ח (1998) בתוך הקמפוס של המרכז האקדמי לב בירושלים ובשיתוף פעולה עמו. מייסד הישיבה הוא הרב עמוס קליגר. תלמידי הישיבה מסיימים לימודים לתואר ראשון מיד לאחר הלימודים בתיכון.
הישיבה מוגדרת ישיבה תיכונית שבע שנתית ומיועדת לבעלי כישורים גבוהים. לומדים בה כשלוש מאות תלמידים ומגמה אחת, בגרות אקדמית-טכנולוגית הכוללת בין היתר 5 יח"ל במתמטיקה, 5 יח"ל באנגלית, 5 יח"ל בתנ"ך, 5 יח"ל בגמרא, ו-10 יח"ל באלקטרוניקה (5 עיוניות ו-5 במסגרת עבודת גמר). החל משנת הלימודים תש"ף נוספה מגמת פיזיקה. הישיבה היא מוסד פנימייתי ומגיעים אליה תלמידים ממקומות שונים בישראל ומחוצה לה.
הרמ"ים בישיבה הם: הרב צפניה קלרמן, הרב מנחם גראוס, הרב טל אייזנברג, הרב מאיר בן שימול, הרב שמעון בטאט, הרב אבי קלמנטינובסקי, הרב יאיר מירון והרב הלל בן נון.
שינויים משמעותיים בישיבה
בשנת הלימודים תשס"ו (2005-2006) נפתח מסלול ללימודי תואר ראשון B.Sc במדעי המחשב, שאותו מקבלים התלמידים בכיתה י"ג במסגרת המרכז האקדמי לב, במשך השנים בישיבה ניתנת לתלמיד האופציה לעבור ללמוד תואר אחר שהוא המשך ישיר של מדעי המחשב, לדוגמה - תואר בהנדסת תוכנה.
כמו כן בשנת הלימודים תשע"ו (2015-2016) נפתחה האופציה ללמוד תואר בהנדסת אלקטרו-אופטיקה והנדסת אלקטרוניקה.
בשנת הלימודים תשע"ז (2016–2017) נפתחה חטיבת הביניים בהנהלת הרב רפאל בובליל.
מייסד הישיבה הרב עמוס קליגר כיהן כראש הישיבה עד סוף שנת הלימודים תשע"ז (2016-2017).
בשנה שלאחריה כיהן הרב משה וייס כראש הישיבה.
בשנת הלימודים תשע"ט (2018–2019) מונה הרב צפניה קלרמן לראש הישיבה, בתפקיד זה כיהן עד סוף שנת הלימודים תשפ"ב (2021–2022).
בשנת הלימודים תשפ"ג (2022-2023) מונה הרב רפאל בובליל לעמוד בראשות הישיבה ונפתחה האפשרות ללמוד תואר במנהל עסקים.
בנוסף הועברו הפנימיות למבנה חדש יותר והוחלט לאפשר לתלמידי שכבות ט' ו- י' לימודים אך ורק במסגרות פנימיה מלאה / חצי פנימיה, אך לתלמידי שכבות יא' ו- יב' נישארו המסגרות פנימיה מלאה / לימודים אקסטרניים.
בשנת הלימודים תשפ"ה
(2024-2025) נפתחה האופצייה להמרת ציוני קורסים לחלק מהבגרויות, למשל: מתמטיקה, מחשבים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
תורה ומדע
קטגוריה:המרכז האקדמי לב
קטגוריה:גבעת מרדכי | 2024-09-10T16:48:18 |
אופטיקה | שמאל|ממוזער|350px|מיקוד קרני השמש דרך זכוכית מגדלת
אוֹפְּטִיקָה היא תחום בפיזיקה המתאר את התכונות וההתנהגות של האור, ואת יחסי הגומלין בין אור לחומר. האופטיקה נוכחת בחיי היום יום ומאפשרת לתאר ולהסביר תופעות אופטיות נפוצות ומוכרות כמו פעולת העין האנושית ועדשות המשקפיים, המראה, ההשתקפות המיקרוסקופ והטלסקופ. תופעות רבות המתרחשות בטבע כמו מראה הקשת בענן, פאטה מורגנה, ההילה סביב הירח או השמש, "כלבי השמש", הבזק הירוק ועוד מקורן בתהליכים אופטיים.
תחום האופטיקה מוקדש בדרך כלל לתיאור התנהגות הקרינה על פני הספקטרום האלקטרומגנטי אשר כלולים בו האור נראה, אור תת-אדום ואור על-סגול, וכן גם סוגים נוספים של קרינה אלקטרומגנטית כמו קרני רנטגן, קרינת מיקרוגל וגלי רדיו; לפיכך ניתן להתייחס לאופטיקה כאל תת-תחום של אלקטרומגנטיות. מספר תופעות אופטיות תלויות בטבעו הקוונטי של האור, ולפיכך תחומים מסוימים באופטיקה קשורים גם למכניקת הקוונטים.
עם זאת, אופטיקה, כתחום מחקר מדעי, נחשבת באופן כללי לנפרדת מקהילת המחקר הפיזיקלי; יש לה זהות משלה, עם עמותות וועידות מדעיות משלה. ההיבטים המדעיים גרידא של אופטיקה נקראים לעיתים מדע האופטיקה או אופטיקה פיזיקלית. תחום האופטיקה היישומית נקרא לעיתים הנדסה אופטית. הנדסה אופטית יישומית העוסקת במערכות תאורה נקראת הנדסת תאורה. לכל אחד מתחומי מחקר ועיסוק אלה יש יישומים משלו, מיומנויות טכניות נפרדות, מוקדי עניין שונים וקשרים מקצועיים נפרדים. בשל החשיבות הרבה של "מדע האור" ליישומים מעשיים, תחום מדע האופטיקה וההנדסה האופטית נוטים להיות מאוד רב-תחומיים. ניתן למצוא עיסוק במדע האופטיקה כחלק מתחומים רבים ושונים, כגון הנדסת חשמל, פיזיקה, רפואה, ועוד.
אטימולוגיה
מקור המילה היא מיוונית עתיקה: ops – עין, optikos – הקשור לראייה.
היסטוריה
ימי הביניים
ראשית מדע האופטיקה וחקר מדע האור בימי תור הזהב של האסלאם בימי הביניים; באותה העת, נעשו מחקרים של איבן סהל (Ibn Sahl) ואיבן אל-היית'ם על עדשות, מהות האור ותופעות אופטיות נוספות כמו הנפיצה, האור והצל, צבע האור בשקיעה, אשליית ההגדלה של השמש והירח הסמוכים לאופק, ליקוי החמה והקשת בענן. האור באותה תקופה נחשב לעשוי מחלקיקים.
העת החדשה
במאה ה־18 ניתנו הסברים לתופעות רבות הקשורות לאור באמצעות התורה הגלית.
בתחילת המאה ה־20 התבסס עיקרון דואליות גל-חלקיק וההבנה כי האור הוא גם גל וגם חלקיק, כתלות בתופעה אותה חוקרים. במחצית השנייה של המאה ה־20 התפתחה האלקטרודינמיקה הקוונטית, אשר מסבירה באופן בסיסי יותר את מהות האור באמצעות שדות קוונטיים, ושימושית בעיקר בתדירויות גבוהות מאוד של האור (קרני גמא).
התפיסה המדעית כיום
אם כן, כיום ידועות שלוש דרכים שבהן ניתן להציג את האור:
כקרן. כך הוא מתואר באופטיקה הגאומטרית.
כגל (גל אלקטרומגנטי). כך הוא מתואר באופטיקה הפיזיקלית.
כחלקיק (פוטון). כך הוא מתואר באופטיקה הקוונטית.
תופעה אופטית
תופעה אופטית היא תופעה שמקורה בתכונותיו של האור. בין התופעות האופטיות ניתן למנות:
שבירת אור
החזרה פנימית מלאה
שבירה כפולה
נפיצה
עקיפה
לזירה (הפקת קרינת לייזר)
התאבכות
קלאסית ומודרנית
אופטיקה קלאסית
אופטיקה קלאסית (או אופטיקה גאומטרית) היא תחום באופטיקה המתאר את התקדמות האור במונחים של קרני אור. קרני אור משנות כיוון בנקודות מגע בין שני תווכים שונים, והן עשויות להיות עקומות בתווך בו מקדם השבירה הוא פונקציה של המיקום. הקרן באופטיקה גאומטרית ניצבת לחזית הגל באופטיקה פיזיקלית.
נושאי עיסוק
שקיפות
שבירת אור
החזרת אור
החזרה מלאה
שבירה כפולה
עקיפה
פיזור אור
קיטוב (פולריזציה)
אופטיקת פורייה
עיקרון פרמה
עדשה
מראה
מנסרה
זכוכית מגדלת
התאבכות
מכשור אופטי
הטיית אור
אופטיקה מודרנית
אופטיקה מודרנית היא הכינוי המקובל לתחומי המחקר באופטיקה שנעשו פופולריים במהלך המאה ה־20. תחומי מחקר אלה נוגעים בדרך-כלל במאפיינים האלקטרומגנטיים והקוונטיים של האור, אולם הם כוללים גם נושאים אחרים.
נושאי עיסוק
אופטיקה קוונטית
לייזר
הולוגרפיה
מעבד אופטי
אופטיקה לא ליניארית
אופטיקה פיזיקלית
אופטיקת פורייה
אופטיקה של שכבות דקות
ננו-פוטוניקה
רדיומטריה
פוטומטריה
אופטיקת גבישים
אופטיקה סטטיסטית
אופטיקת פרנל
אופטיקה משתברת
אופטיקת גל מונחה
אופטיקה משולבת
מיקרו אופטיקה
תחומים משיקים
התחומים הבאים נוגעים במדע האופטיקה, או שמדע האופטיקה מהווה נדבך חשוב בהם:
מערכת הראייה האנושית
מערכות תקשורת אופטיות
סיב אופטי
עיבוד תמונה
צילום
תורת המידע
מדע החומרים
מעבד אופטי
פוטואלסטיות
זיהוי תבניות
קולורימטריה (מדע הצבעים)
הנדסת תאורה
ראו גם
אור
עין אנושית
אופטומטריה
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים בפיזיקה | 2024-04-22T11:08:24 |
פרת | נהר פְּרָת (בערבית: الْفُرَات, אל-פֻרַאת; בטורקית: Fırat, פִירַאט; בכורדית: Firat; בארמית: ܦܪܬ, פְּרָת; בארמנית: Եփրատ, יֶפְּ'רַת; במקור כולם מאכדית: 𒀀𒇉𒌓𒄒𒉣, פּוּרַתּוּ, "רחב מאוד") הוא נהר העובר בטורקיה, סוריה ועיראק. הפרת נחשב לגבולה הדרום-מערבי של מסופוטמיה.
אורכו של נהר פרת הוא כ-2,800 ק"מ, והוא הנהר ה-14 באורכו באסיה, והארוך ביותר במערב אסיה. שטח אגנו משתרע על 444,000 קמ"ר.
מקורותיו של הנהר הם בהרי אררט ומצפון-מערב לארזורום שברמת ארמניה. ליד מוסיב מתפצל הפרת לזרוע הינדיה הראשית ולזרוע חילה הקטנה יותר, המתאחדות בהמשך ליד סמוה. ליד קורנה שבעיראק מתאחד הפרת עם החידקל והנהר המאוחד, שט אל-ערב, נשפך למפרץ הפרסי. נהר פרת ארוך מהחידקל, ובניגוד לחידקל כל מימיו באים מההרים שבצפון ובאלף הקילומטרים האחרונים שלו שהם עיקר מהלכו, לא זורמים לתוכו יובלים אחרים. לכן זרימתו בחלקו הדרומי שקטה וכמות מימיו פוחתת בהדרגה.
הפרת היווה את הגבול המזרחי של פחוות עבר הנהר בשליש השני של האלף ה-1 לפנה"ס.
לנהר הפרת יש שתי זרועות עיקריות, שהמזרחית בהן מוצאה בהרי ארמניה.
סלע המחלוקת כיום סביב מימי נהר הפרת
מימי הפרת מנוצלים על ידי שלוש המדינות שבהן הוא עובר.
עם זאת, טורקיה הקימה סכרים גדולים בחלקו האמצעי ושליטה זו מקנה לה עוצמה פוליטית אדירה כנגד סוריה ועיראק. בעבר, טורקיה איימה בהטיית חלק גדול יותר של המים לתחומה, על חשבון שכנותיה.
ע"פ הערכות שונות, הסכרים שבנתה טורקיה על הפרת והחידקל הקטינו את אספקת המים לסוריה בכ- 40%, וכ- 80% לעיראק בהשוואה לשנת 1975.
סחף וביצות
לפרת יש כמה יובלים עיקריים: הסג'ור, הבליח' והחבור. בחלקו התחתון של הנהר, השיפוע על פני השטח קטן ביותר - בין השאר משום שבמשך הדורות נערמו שם כמויות גדולות של אדמת סחף. עובדה זאת יצרה נפתולים ואפיקים קטנים.
לעיתים קרובות עולה נהר הפרת על גדותיו ומציף את הקרקע בשיטפונות אדירים. מרבצי הסחף גרמו להיווצרות של שטח ביצות נרחב, בעיקר בדרום עיראק. חוקרים מסוימים סוברים כי אף קודם לכן הייתה התיישבות סביב נהר זה, כמו תרבויות תל חלאף, עוביד, ארך, ואור.
נהר הפרת בתרבויות קדומות
מימי הפרת מנוצלים להשקיה החל מימי קדם ועד ימינו אנו. סביב ובעקבות נהר זה קמו מן התרבויות הגדולות בעת העתיקה - תרבויות כמו אכד, אשור ובבל. תרבויות אלה נוצרו בשטח שהיום שוכנת עיראק ובעבר נקרא מסופוטמיה ("הארץ שבין שני הנהרות"), חציית הנהר נעשתה באמצעות דוֹברות, ובהן השתמשו גם חֵילות אדירים, כמו צבאו של סנחריב.
בתעודות הקדם-סרגוניות ממארי נהר פרת מתואר כאלוהות, ומן התיעוד האפיגרפי מהאלף השני לפנה"ס עולה כי נהר הפרת החל לאבד בהדרגה מקדושתו הדתית, נמצא תיעוד ארכאולוגי לכך שבתקופה הבבלית התיכונה "אלוהי פרת" היה ביטוי השגור בקרב תושבי האזור.
על פי סיפור הבריאה הבבלי - "אנומה אליש" מימיי האפרתס (פרת) ומימיי הטיגריס (חידקל) נובעים משתי עיניה של האלוהות המנוגדת למרדוק - תיאמת, עין ימנית זורמת אל הטיגריס ועין שמאל אל הפרת. (55-Tablet)
מאוחר יותר צומצמה הגישה הרואה בנהר פרת כאלוהות עצמאית המשמשת את האל המסופוטמי "שמש".
שמו הקדום של הנהר היה "מַלַה".
הסוחר אלדד הדני בן המאה התשיעית מוסר אודות בני זבולון השוכנים בהרי פארן ומגיעים עד לנהר פרת, ובני שבט ראובן יושבים מאחורי הרים אלה, ולשלשת השבטים הללו "מקרא משנה תלמוד ואגדה" ומדברים בלשון הקודש ופרסית.
הפרת מופיע במגילות מדבר יהודה בצורה הלקוחה מהשפה האכדית "פּוּרת", ובספר בן סירא - התורה מייצגת את הפרת שמתואר כנהר מוצף בחוכמה -"מטיפה שכל כנהר פרת וכירדן בימי הקציר."בן סירא כ"ד
פרת בתנ"ך
במקרא מכונה הפרת "הנהר הגדול", והוא בין הנהרות הראשיים שנזכרים בתנ"ך. הוא מצוין כגבול הצפוני של "הארץ המובטחת" בכתובים רבים, כגון: בהבטחת האל לאברהם () ובנאום משה (). לפי דעות מסוימות, הפרת גם מהווה את הגבול המזרחי של הארץ המובטחת (למשל ספרו של הרב ישראל אריאל, "אטלס ארץ ישראל לגבולותיה").
הפרת גם מוזכר בתנ"ך כאחד מארבעת הנהרות שיצאו מגן עדן ().
כינויו של המקום שבין שני הנהרות הפרת והחידקל הוא ארם נהריים במערב מסופוטמיה.
הנביא ירמיהו עשה שני מעשים סמליים הקשורים לפרת:
ב מצווה ירמיהו את שריה בן נריה בן מחסיה לקחת ספר נבואות חורבן על בבל ולקרוא את הספר באוזני אנשי בבל. לאחר מכן, עליו לקשור אל הספר אבן ולהשליכו אל תוך פרת, כדי לסמל את שקיעת בבל.
ב ירמיהו לוקח חגורת פשתן (הנקראת בתנ"ך "אזור פישתים") וטומן אותה ליד הפרת. הנזק שנגרם לחגורה מסמל את הנזק שייגרם לעם ישראל בגלל חטאיהם.
רבים מחוקרי המקרא מניחים שהפרת הנזכר בפרק י"ג בירמיהו איננו נהר הפרת, כי אם נחל פרת (ואדי קלט) שבהרי יהודה. אולם המפרשים בדורות הקודמים סברו שמדובר בנהר פרת. היה מי שהשתמש במעשה האזור כדי להוכיח שהנביאים לא עשו את המעשים המתוארים בתנ"ך בפועל, אלא רק במראה הנבואה, שכן לא סביר שהנביא ירמיהו ילך מענתות עד לפרת רק כדי לטמון אזור פישתים.
על פי האסכולה הדויטרונומיסטית, בספר יהושע כ"ד: ב', ג', י"ד, ט"ו - "עֵבֶר הַנָּהָר" (הפרת) מהווה גבול החוצץ בין שתי תרבויות האמורות להיות שונות מבחינה מהותית.
פרת במשנה
נהר הפרת מוזכר במשנה לעניין זמן בקשת גשמים בברכת השנים בתפילת העמידה. לפי ההלכה, מתחילים לבקש גשמים רק 15 יום לאחר סיומו של חג הסוכות, בתאריך ז' בחשוון. סיבת עיכוב זה היא חישוב משך הזמן הדרוש לעולי הרגל שבאו מבבל, על מנת שיוכלו לעבור את נהר פרת לפני שיעלה על גדותיו מחמת הגשמים.
ב - נהר הפרת מתואר ככשר לטבילה בחודש תשרי מכיוון שבחודש זה מקור מימיו הוא מנביעה מהאדמה.
ב - מאוזכרת חשיבותו הדתית של נהר הפרת, "ראה פרת אומר ברוך עושה בראשית".ירושלמי ברכות ט' א'
ראו גם
פרויקט דרום-מזרח אנטוליה
קישורים חיצוניים
מאמר בנושא התייבשות הפרת
הערות שוליים
קטגוריה:פרויקט דרום-מזרח אנטוליה
קטגוריה:נחלים ונהרות במקרא
קטגוריה:עיראק: נהרות
קטגוריה:סוריה: נהרות
קטגוריה:טורקיה: נהרות
קטגוריה:גן עדן
קטגוריה:מסופוטמיה | 2024-09-23T17:36:49 |
אופיר | אוֹפִיר היא ארץ הנזכרת במקרא ובממצא הארכאולוגי, ממנה יובאו לארץ ישראל זהב ואוצרות טבע אחרים.
אזכורים מקראיים
אופיר נזכרת במקרא מספר פעמים. ב"לוח העמים" שבספר בראשית מוזכר אופיר שהוא בנו של יקטן בן עבר, המהווה ככל הנראה אפונים: , ובדומה לכך גם בקטע המקביל בדברי הימים:
בספר מלכים מוזכרת ארץ אופיר כמקור ליבוא זהב בימי שלמה המלך, על ידי עבדי שלמה ועבדי חירם מלך צור: , . גרסה דומה מובאת בספרי דברי הימים:, , . בנוסף, מוזכר ניסיון כושל של יהושפט מלך יהודה לקיים מסע ימי לארץ זו:
בספר ישעיהו, ספר תהילים וספר איוב מוזכר (כלומר זהב אופיר) כסמל ליוקרה: , , . יש המפרשים גם את המילה אופיר ב כמילה לזהב.א. ש. הרטום, משלי, בתוך: "תורה נביאים כתובים: מפורשים פרוש חדש בצירוף מובאות בעריכת מ. ד. קאסוטו", הוצאת יבנה, 1989, עמ' 80-81.
אזכורים ארכאולוגיים
אופיר נזכרת גם באחד מחרסי תל קסילה:
"זהב אפר" הוא זהב אופיר בכתיב חסר. בשורה השנייה, ה"ש" מסמלת קיצור של "שקל", ובכתובת המקורית יש שלושה קווים אופקיים במקום בו הועתקה קסי (Ξ), המסמלים את הספרה 30 בשיטת המספרים הפיניקית. פירוש הכתובת הוא "זהב הבא מאופיר, לבית חורון", כאשר בית חורון יכול להיות שם יישוב או כינוי למקדש חורון, שייתכן שהיה בתל קסילה עצמו.
זיהוי
זיהויה של ארץ אופיר אינו וודאי, והועלו כמה הצעות למיקומה.
חצי האי ערב
בספר היובלים, בפרשה על גבולות ארצות שם בן נח, נכתב שארץ זו היא ארץ ערב כלומר ממוקמת בחצי האי ערב:
אפריקה
ההיסטוריון והבלשן עדיה חורון זיהה את אופר עם ארץ בני ה-Ifren האמזיע'ים שחיו באזור פרובינקיה אפריקה הרומית, ונתנו לה את שמה. הוא סבר שבתיווך אותו שבט אמזיע'י הגיע הזהב הטוב מארץ החוילה, אותה זיהה יוסף בן מתתיהו עם גאיטוליה ,יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 134 לסוחרים פיניקים, ועל כן גם הסמיכות בין אופיר לחוילה בלוח העמים. ההפלגה לאופיר דרך הים האדום הייתה ניסיון לעקוף מדרום את המתווכים בני האִפרן ולהגיע ישירות לארצות הזהב, בדומה לסוחרים הפיניקים שעקפו במאה ה-7 לפנה"ס את אפריקה בהמרצת פרעה נכו.הרודוטוס, היסטוריות, ספר 4 פסקה 42 (4.42) אמנם סוחרי חירם ושלמה לא הגיעו למקורות הזהב של בני האִפרן, אך הם גילו "אופיר חדשה" העשירה גם היא בזהב, כנראה בקרן אפריקה או בדרום ערב.
זיהוי אפשרי נוסף של אופיר נמצא בחוף הים האדום בצפון מדבר דנקיל (אריתראה וג'יבוטי של ימינו), על שם העפרים המתגוררים בו.
אמריקה
עזריה מן האדומים זיהה את אופיר עם פרו, ומסביר שספינות שלמה סבבו את העולם כשם שעשה פרדיננד מגלן. טענתו נתמכת בכך שלספינות שלמה לקח המסע שלוש שנים אותו מספר שנים שלקח לספינתו של מגלן.
בספר הברית זיהה את אופיר כדרום אמריקה. כמו כן הוא מזכיר את הדמיון שבין מדינת פרו לאופיר.
תת-היבשת ההודית
על פי קהילת בני ישראל ההודית אופיר נמצאת בתת-היבשת ההודית בקרלה. טיעונים נוספים מרחיקים אותה לצפון־מערב סרי לנקה ואף ל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:בני יקטן | 2024-10-14T00:30:47 |
חמורבי | חַמּוּרַַבִּי או עַמּוּרַפִּי (באכדית: 𒄩𒄠𒈬𒊏𒁉, ḫa-am-mu-ra-pi₂) היה מלך בבל בשנים 1792 לפנה"ס – 1750 לפנה"ס, השישי במספר לפי "הכרונולוגיה התיכונה" בשושלת הראשונה של בבל, ממוצא אמורי. הוא זכור בעיקר בזכות חוקי חמורבי - קובץ חוקים שחוקק, ושרד עד ימינו. לאחר מותו ירש אותו בנו שמשו-אילונה.
שמו של המלך היה נפוץ גם בשושלות אחרות בתחום השמי-מערבי ממערב לבבל, כמו באוגרית,עמורפאִ מלך אוגרית. ראו בענת, בקטרה/כרנה, בימחד,כמו חמורבי הראשון וחמורבי השני, ראו באללח' וב.
המצב הגאופוליטי בעת עלייתו לשלטון
220x220px|ימין
חמורבי היה מלך בשושלת הראשונה של עיר המדינה בבל. הוא היה בנו של סין-מובליט וירש אותו בשנת 1792 לפנה"ס. בעת עלייתו לשלטון הייתה בבל אחת מערי המדינה הרבות ששכנו במישור הדרומי של מסופוטמיה. ערי מדינה אלו ניהלו מאבקים ומלחמות על השליטה בקרקע החקלאית הפורה. התרבות הבבלית צברה בולטות מסוימת בקרב מעמדות המשכילים על פני תרבויות אחרות באזור. המלכים שקדמו לחמורבי כבר החלו לבסס שלטון מרכזי באזור תחת הגמוניה בבלית. בעת עלייתו לשלטון היו כבר ערי המדינה בורסיפה, כיש, דילבת וסיפר תחת הגמוניה בבלית, כך שמתחילת שלטונו, כבר עמד בראש ממלכה קטנה בעיצומם של שינויים גאופוליטיים מורכבים.
ממלכת אשנונה החזקה שלטה באזור נהר החידקל העליון. העיר לרסה שלטה באזור הדלתא של הנהרות הגדולים. ממזרח שכנה ממלכת עילם, בצפון שלט שמשי-אדד הראשון, מלך אשור. כדי לעמוד כנגד שמשי-אדד הראשון, כרת ברית עם אובל-פי-אל השני מלך אשנונה, וירים-לים הראשון מלך ימחד. שותף נוסף לברית היה זמרי-לים מלך מארי, שהיה מלך ואסל של ימחד.
תקופת שלטונו
ממוזער|מצבת חמורבי, שעליה נחקקו חוקי חמורבי; (בימינו נמצאת המצבה במוזיאון הלובר)
ממוזער|דמותו של חמורבי על אבן מהמאה ה-18 לפנה"ס.על פועלו של חמורבי נכתב בהקדמה לחוקי חמורבי, כתובות בנייה ותיקוני בנייה (תיקון מקדשים ומגדליהם בבבל), אולם המידע העיקרי למאורעות הן נוסחות תאריכים שלו שלפיהן המשיך, כאביו סין-מובליט, להרחיב בהדרגה את גבולות בבל. בשנים 7–11 למלכותו כבש את ארך, איסין, ימות בל ומלגיום (בדרום ובמזרח) ורפיק בצפון.
כבר בשנתו הראשונה הכריז על שמיטת חובות. העיר בבל הפכה בימיו לא רק לחשובה שבערי בבל מבחינה פוליטית, אלא גם למרכז הדתי והתרבותי של ארץ בבל. החל בשנתו השלושים חידש את מסעות הכיבושים שלו נגד אויביו, בשנת 1762 לפנה"ס כבש בדרום מסופוטמיה את ממלכת לרסה ושבה את מלכה רים-סין הראשון. לאחר מכן פנה צפונה לאזור הפרת התיכון וכבש את ממלכת מארי וכמו כן לכיבושים בצפון מזרח (מערב רמת-איראן ואשור). חמורבי נכנס למלחמה ממושכת עם אשמי-דגן הראשון על השליטה על מסופוטמיה, תוך שהוא כורת בריתות עם מדינות קטנות. בסופו של דבר הצליח חמורבי במהלך שלו. הוא הדיח את אשמי-דגן הראשון, ויורשו מות-אשחור קיבל את מרות חמורבי, אם כי השליטה על אשור לא נעשתה בשלטון ישיר. אשור שרדה אך שילמה מס לבבל. תוך מספר שנים הצליח חמורבי לאחד את כל מסופוטמיה ושלט על מרבית ממלכות האזור, למעט ימחד וקטנה במערב סוריה, ששמרו על עצמאותן. במצבה שהציב חמורבי בדיארבקיר (היום טורקיה) הוא טען לתואר "מלך האמורים".
חמורבי החזיק גדודי צבא סדיר כדי להבטיח את השקט בגבולות, הוא ריכז בידיו את כל סמכויות השלטון, חילק את הארץ לנפות ומינה נציבים ופקידים כדי שיפקחו ויעבירו אליו מידע לגבי מה שמתרחש. הוא נתן זכויות יתר לכוהנים, לסוחרים העשירים ולאנשי הצבא ובמקביל דרש מהם תשלום מסים סדיר כדי לממן את הצבא. במקביל קבע מחירים מקסימליים למצרכים חיוניים כדי לשמור על זכויות המעמדות הנמוכים. בתקופתו היה שגשוג כלכלי והמסחר התפשט לארצות רבות. הייתה גם פריחה בתעשייה, במיוחד תעשיית הצמר והבורסקאות.
בתקופתו ניתן לראות תכנון של עיר הבירה, עד ימיו הערים לא נבנו לפי תכנון מראש. הרחובות הראשיים היו מקבילים ורחובות צדדיים חצו אותם בזווית ישרה.
שושלת חמורבי האריכה ימים אחריו והתקיימה למשך יותר מ-150 שנה.
הנצחה
כוכב הלכת המינורי 7207 Hammurabi נקרא על שמו.
ראו גם
חוקי חמורבי
לקריאה נוספת
פייר וידאל-נאקה (עורך), אלי בר-נביא (עורך המהדורה העברית), האטלס ההיסטורי תולדות העולם, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 16
קישורים חיצוניים
פרק 12 – דבר היום: שחורה, גדולה ולא רלוונטית – על מצבת חמורבי, בפודקאסט "דברי הימים" בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
קטגוריה:משפחות מלוכה שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אישים שחיו באלף ה-2 לפנה"ס
קטגוריה:מסופוטמיה
קטגוריה:שליטי ארצות
קטגוריה:בבל
קטגוריה:מלכי השושלת ה-1 האמורית של בבל
קטגוריה:מלכים אמורים | 2024-10-07T11:02:31 |
ז'אק אופנבך | ממוזער|שמאל|ז'אק אופנבך
ז'אק אופנבך (Jacques Offenbach; 20 ביוני 1819 – 4 באוקטובר 1880) היה מלחין, צ'לן ואמרגן יהודי-גרמני, שנודע בעיקר כמלחין אופרטות. המפורסמת ביצירותיו היא ריקוד הקאן-קאן ביצירה "אורפאוס בשאול".
קורות חיים
ז'אק אופנבך, או בשמו היהודי יעקב אברשט, נולד בעיר קלן ליצחק שהיה חזן. ז'אק היה ילד שביעי מתוך עשרה שנולדו במשפחה. אביו הצטיין בקול ערב והצליח בתפקידו כחזן. כחובב מוזיקה נלהב שאף שחיבתו זו תעבור גם לבנו ודאג שהנער ילמד לנגן בכינור. אך הלה גילה עניין רב יותר בטכניקת הנגינה בצ'לו. ב-1833 נסע לפריז (בהשראתה כתב את "חיי פריז") ללמוד צ'לו וקומפוזיציה בקונסרבטואר. בתקופת לימודיו עבד כמורה למוזיקה וניגן בצ'לו. בהמשך הצטרף לתזמורת האופרה קומיק, ב-1844 התנצר ונשא אישה. בשנת 1847 היה מנצח התזמורת של ה"תיאטר פראנסה".
אופנבך למד להכיר בנעוריו את החיים העליזים בחבל הריין ולאחר מכן את ההומור הצרפתי, ובחיבוריו המוזיקליים ידע למזג את שני האלמנטים לאחדות שלימה. בתקופת עבודתו כצ'לן ניתנה לו ההזדמנות לספוג מוזיקה רצינית וקלה גם יחד, והוא החל לתת ביטוי ליצירתיות שלו גם בחיבורים מוזיקליים קטנים. בהדרגה החל הקומפוזיטור אופנבאך לדחוק את רגלי אופנבאך הצ'לן. דרכו של אופנבך מן התזמורת אל הבמה באופרה הקומית לא הייתה קלה, עד שבשנת 1845 הביא לביצוע פומבי של המערכון המוזיקלי של "לז אלקוב" וההצלחה האירה לו פנים. עד שנת 1855 פעל אופנבך כמנצח וכאילוסטרטור מוזיקלי ליצירות עד אשר באה לידו שעת הכושר להשגת מטרתו הנכספת.
בשדרות אליזה בפריז עמד תיאטרון קטן ועזוב שכונה על ידי תושבי פריז "בונבוניאר". אופנבך עשה מאמצים והצליח להשיגו על אף שההכנסה היומית שלו לא עלתה על 1200 פרנקים. ביולי 1855 פתח אותו לקהל בתוכנית "נא להיכנס, רבותי", וההצלחה הייתה גדולה. החברה הפריזאית החלה לבקר בתיאטרון הזעיר, ושמו של אופנבך הגיע חיש מהר לארמון ובית המלוכה הזמינו להשמיע מיצירותיו. בינתיים בא החורף וכיון שהאולם לא צויד במתקני הסקה, נאלץ אופנבך לעבור ל"תיאטרון קומט". המוניטין של אופנבך השתפרו והלכו מהצגה להצגה.
משהגיע לפסגה עשה צעד פזיז ולקח לידו את הנהלת התיאטרון "גייטה" (עליזות), הכניס שינויים רבים בבנין, ובזבז הון תועפות על הצגת פאר של "אורפיאוס". פשיטת הרגל לא בוששה לבוא. כספו שנותר לא הספיק אפילו למשכורות העובדים. בנאום פרידה שנשא לפני האמנים, אמר: "תקבלו את המגיע לכם עד הפרוטה האחרונה". הוא קיים את הבטחתו זו במלואה. במות אירופה המשיכו להתחרות על יצירותיו והוא קיבל בהם שכר סופרים בלבד.
ב-1879 זכה להצלחה האחרונה של "בתו של הטאמבור מז'ור", וזאת הייתה הקומפוזיציה ה-100 שחיבר לבמה.
מהידועות שבין האופרטות שלו:
"אורפיאוס בשאול" (משם לקוח ריקוד הקאן-קאן הידוע שלו),
הלנה היפה,
"חיי פריז",
"הנסיכה הגדולה מגרולשטיין"
"חתולו של הלינגשטיין",
"כחול הזקן"
"סיפורי הופמן" - אופרה זו נחשבת ליצירתו החשובה ביותר. משם לקוחה ה"ברקרולה" המפורסמת שלו. האופרה מבוססת על סיפוריו של הסופר א.ת.א. הופמן שהיה גם מוזיקאי בזכות עצמו.
קישורים חיצוניים
קטע קאן-קאן מתוך אורפיאוס בשאול בביצוע נגן האקורדיון לריז פראל
סיפורה של משפחת אופנבאך באתר מרכז המוזיקה של הספרייה הלאומית
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחינים יהודים צרפתים
קטגוריה:מלחינים יהודים גרמנים
קטגוריה:נגנים יהודים גרמנים
קטגוריה:נגנים יהודים צרפתים
קטגוריה:מלחיני אופרטה
קטגוריה:צ'לנים צרפתים
קטגוריה:צ'לנים גרמנים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של מונמארטר
קטגוריה:צ'לנים יהודים
קטגוריה:יהודים מומרים צרפתים
קטגוריה:יהודים מומרים גרמנים
קטגוריה:מתנצרים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1819
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1880 | 2024-08-11T13:40:44 |
כתיב מלא | כתיב מלא (נקרא גם כתיב חסר ניקוד) הוא צורת כתיבה בשפה העברית, אשר משתמשת באימות הקריאה כדי להורות את האופן שבו יש לקרוא את המילה הכתובה, כתחליף לסימני הניקוד. האות ו' באה במקום חולם חסר וקובוץ, והאות י' באה במקום חיריק חסר ולעיתים כאם קריאה מסייעת לצירי. למניעת בלבול, ו' עיצורית (העיצור ) נכפלת כשהיא באמצע מילה, וכך גם י' עיצורית ברוב המקרים.
סקירה היסטורית
כתיב חסר
כתיב חסר הוא כתיב שהאיות בו זהה לזה של כתיב מנוקד, אך סימני הניקוד אינם נכללים בו. למשל: המילים 'שֻׁלְחָן' ו'דִּבֵּר' נכתבות בכתיב חסר — 'שלחן' ו'דבר'. בכתיב מנוקד, הניקוד מורה על התנועה הנכונה, אך כשהכתיב חסר ניקוד הוא קשה לקריאה, ועל הקורא להסתייע בהקשר שבו מופיעה המילה כדי לדעת את אופן קריאתה.
דוגמה קיצונית היא המילה "ספר", שאותה ניתן לנקד, לקרוא ולפרש לכל הפחות ב־9 אופנים שונים:
סֵפֶר – קובץ מאוגד של חומר כתוב
סַפָּר – מעצב שיער
סִפֵּר – שיתף בדבר מה באופן מילולי / ערך תספורת
סֻפַּר – דבר מה שנאמר (פועל סביל בזמן עבר) / אדם או חיה שנעשו להם תספורת
סַפֵּר – פקודה בזמן ציווי: "אמור לי!" / "ערוך תספורת!"
סָפַר – מנה דבר מה (למשל, כסף)
סְפָר – פריפריה או שטח מעברו השני של הגבול שאינו בשליטה אפקטיבית של שלטון או ישות פוליטית כלשהי
סְפַר – צורת הסמיכות של המילה "סְפָר"
סְפֵּר – מילה שאולה שפירושה "רזרבי", "חלופי"
דוגמה מובהקת לטקסט עברי הכתוב בכתיב חסר הוא ספר התורה, הנקרא בבית הכנסת בעת העלייה לתורה. לעיתים קרובות, על מנת להכין את הקריאה, נעזר הקורא בתיקון קוראים, ספר בו הטקסט המקראי מופיע בשתי עמודות, כשהאחת מכילה את הטקסט המקראי כפי שהוא מופיע בספר התורה והאחרת מכילה את הטקסט יחד עם ניקוד וטעמי המקרא.
כתיב מלא
מפאת הקושי בקריאת כתיב חסר־ניקוד, התפתח בימי הביניים כתיב חילופי שבו נוספו למילה האותיות ו' ו־י' לציון התנועות השונות. לכתיב זה, שהיה נפוץ מאוד בספרות התורנית, לא היו כללים אחידים, והוא השתנה מספר לספר וממהדורה למהדורה. ועד הלשון העברית היה הראשון שניסח כללים לכתיב זה, כללי הכתיב חסר הניקוד. כללים אלו אומצו מאוחר יותר על ידי האקדמיה ללשון העברית, שהמשיכה לשכללם, והתקבלו ברובם על ידי הציבור, בעיקר בכתיבה רשמית. ביוני 2017, בעקבות תהליך אשר ראשיתו בבחינת מנהגי הכתיב הרווחים בהוצאות הספרים, בעיתונות ובמרשתת, פרסמה האקדמיה ללשון העברית מהדורה חדשה של הכללים, בשם כללי הכתיב המלא, ובה שינויים אחדים בהשוואה לכללים הקודמים.
בעשרות השנים האחרונות הכתיב המלא שולט בטקסטים שאינם מנוקדים: מרב העיתונים, הספרים והאתרים הכתובים בעברית, נכתבים בכתיב מלא. בנוסף, מקובל להשתמש בכתיב מנוקד בעיקר בספרי ילדים, בפרסומי שירה או לצרכים מיוחדים, אך השימוש בכתיב חסר ללא ניקוד אינו מקובל.
חרף קביעת הכללים על ידי האקדמיה, השימוש בכללים אינו אחיד, הן בשל חוסר ידיעה, והן משום שהחלטות האקדמיה נתפסות כהמלצות, וגופים שונים עדיין יכולים להחליט לא לקבל, או לא להקפיד, על כללים מסוימים.
כללי הכתיב המלא
כדרכם של כללים בתחום הלשון, אין מדובר בכללים סטטיים לחלוטין — מפעם לפעם חלים בהם שינויים, בהתאם לניסיון שנצבר. לדוגמה: בכללי הכתיב חסר הניקוד שנקבעו בוועד הלשון העברית סמוך להקמת המדינה, בתשרי תש"ח (ספטמבר 1947) נקבע שיש לכתוב "אשה" (woman) גם בכתיב זה (כדי להבדיל מ"אישה" — האיש שלה), אך בכללים החדשים (סיוון תשע"ז, יוני 2017) בוטל יוצא מן הכלל זה, ונקבע שיש לכתוב "אישה". להלן תמצית הכללים המעודכנים:
כל אות המופיעה בכתיב המנוקד נכתבת גם בכתיב מלא.
כל תנועת u תסומן באות ו', כולל אות המנוקדת בקובוץ, למשל: קופסה, הופל, כולם.
ברוב המקרים תנועת o תסומן באות ו', כולל אות המנוקדת בחולם חסר, למשל: בוקר, ישמור. אך יש מספר יוצאים מן הכלל: האות ו' לא תופיע לאחר אות המנוקדת בחטף־קמץ באמצע המילה, למשל: פועלו (פָעֳלוֹ); במקרה שקיימת אם תנועה אחרת, למשל: ראש (רֹאשׁ); במילה כל המנוקדת בנסמך בקמץ קטן (כָּל); ובמקרים בודדים נוספים.
ברוב המקרים תנועת i תסומן באות י', למשל: דיבור, יישוב, תעשייה. האות י' לא תופיע במקרים הבאים:
לפני אות המנוקדת בשווא נח, למשל: שמחה (שִׂמְחָה).
באות ה' המתווספת בבניין הפעיל, למשל: הרגיש, התיר, הכה (הִכָּה), הצענו.
במילים אם (אִם), עם (עִם), במילה מן (מִן) ובנטיותיה כמו ממני (מִמֶּנִּי), מכם (מִכֶּם); ואחרי מ' השימוש, למשל: מכאן (מִכָּאן), מדי (מִדַּי).
לפני יו (yu או yo) כגון: דיון, קיום, בריות, נטיות.
כאשר הוספת י' תגרום לרצף של יותר משתי יו"דים, כמו במילים ציים (צִיִּים), עיים (עִיִּים).
במילים ממשקל פַּיִל, למשל: בית (בַּיִת), לא תתווסף י' על האות הקיימת.
אחרי אות המנוקדת בתנועת e לא תופיע י' בדרך כלל, למשל ממד (=מֵמַד), אזור (=אֵזוֹר), אלא אם כן היא מופיעה בכתיב המנוקד (למשל מיתר, תימן). אך יש מצבים שבהם תופיע י' שאינה בכתיב המנוקד, למשל בשמות במשקל םֵםָה בהם מופיע צירי בכל הנטיות (למשל תיבה, הישג), ובמילים שבהן הצירי בא לפני אותיות אהחע"ר במקום חיריק, כתוצאה מתשלום דגש. למשל: תיאבון (שיגעון), תיאבד (תימצא).
ו' עיצורית (העיצור v) נכפלת כשהיא באמצע מילה, למשל תקווה, זווית, אך לא כאשר ההכפלה תיצור רצף של שלושה ו"וים, כגון במילה תיווך (תִּוּוּךְ). האות אינה נכפלת בראש המילה ובסופה, למשל: ורד, ותיק, צו. ו' בראש מילה נכפלת כאשר לפניה מצטרפת אחת מאותיות השימוש, אך לא אחרי ו' החיבור. לכן מהמילה "וֶרד" נקבל "הוורד", אך "וורד" (כלומר וּוֶרֶד).
י' עיצורית (העיצור y) נכפלת כשהיא באמצע מילה או בסופה, למשל: בניין, הייתה, בניי (=הבנים שלי). האות אינה נכפלת בראש המילה או אחרי אות שימוש, למשל: ילד, יצא (=יֵצֵא), הילד.
עם זאת, י' עיצורית לא תיכפל באמצע מילה כאשר היא נמצאת אחרי אם קריאה או לפניה, למשל: פרויקט, מסוים, מאוים; ראיה (=רְאָיָה), הפניה, בעיה. כמו כן לא תיכפל הי' במילים במשקל פַּיִל (כגון בית, זית) ובמילים אולי, מתי, מים, חי (=חַי), שי, די; אבל היו"ד נכפלת במילה שמיים (=שָׁמַיִם).
שמאל|ממוזער|200px|שלט דרכים שבו המילה "מחלף" מנוקדת בניקוד עזר חלקי כדי לוודא שהציבור יכיר את הגייתה הנכונה; לאחר מכן מופיעה בכתיב מלא המילה "תקווה" במקום בכתיב חסר (תקוה)
אלה הם הכללים הבסיסיים ביותר. לכל אחד מהם יש יוצאים מהכלל, המפורטים בחוברת "כללי הכתיב המלא" שבהוצאת האקדמיה ללשון העברית.
הערות:
במקום שהקורא עלול לטעות בקריאת מילה, מומלץ להשתמש בניקוד עזר חלקי, למשל: מִנהל (להבדיל מן מנַהל).
הכללים לעיל חלים על כתיב של מילים עבריות, אך אינם חלים בעברית על כלל השמות הפרטיים ושמות המשפחה שנכתבים לעיתים קרובות בכתיב חסר, כפי שהם מזוהים בקרב הציבור דובר העברית בשל מקורם מהמקרא, דוגמאות:
שמות פרטיים: נח, שלמה, מרים, דוד, משה, יעקב, שמשון, גדעון וכדומה.
שמות משפחה: כגון: כהן, לוי, בנימין, שמעון, אפרים וכדומה.
מילונים
מילונים אחדים מציגים גם את הכתיב המלא של המילים המופיעות בהם. השתנות הכללים במהלך השנים גורמת לכך שאין לסמוך בעניין זה על מילונים ישנים.
מילון אבן-שושן: רק מהדורת 2004 ואילך מכילה את הכתיב המלא לפי הכללים הנוהגים כעת. אין להסתמך על מהדורות ישנות יותר (שבהן קרוי המילון בשם "המילון החדש").
מילון ההווה
מילון כיס ספיר: מהדורת 1999 ואילך.
ראו גם
כתיב
כתיב עברי
ניקוד
אבג'ד
התעתיק מלועזית לעברית
לקריאה נוספת
כללי הפיסוק וכללי הכתיב חסר הניקוד, בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, תשס"ב.
קישורים חיצוניים
הכתיב המלא, האקדמיה ללשון העברית
כללי הכתיב המלא – הכללים החדשים, 2017, האקדמיה ללשון העברית
נדב הראל, סוגיות בכתיב חסר הניקוד, מהדורה רביעית, מעודכן לגרסה 1.4 של Hspell, יוני 2017
בדיקת איות ב־Hspell, המאיית העברי החופשי - אתר הטכניון.
רוביק רוזנטל, איך כותבים את זה, בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים, 25 באוגוסט 2013
אמנון שפירא, מאה שנים לכתיב העברי, באתר האקדמיה ללשון העברית, תש"ע - מאה ועשרים שנים לייסוד ועד הלשון העברית
רונית גדיש, מן הכתיב חסר הניקוד אל הכתיב המלא התקני, אקדם 61, סיוון תשע"ח
הערות שוליים
קטגוריה:עברית
ar:تسطير عبري#كتيب ملئ | 2024-02-19T01:57:46 |
אוריאל אופק | 250px|ממוזער|שמאל|אוריאל אופק ובתו עטרה בת השלוש בחצר בית המשפחה, 1956
אוּריאל אופק (30 ביוני 1926 – 23 בינואר 1987) היה סופר ילדים ונוער עברי פורה, עורך, פזמונאי, משורר, מתרגם, תסריטאי, ד"ר וחוקר ספרות ילדים ישראלי. מחבר לקסיקון אופק לספרות ילדים.
ביוגרפיה
אופק נולד בשם אוריאל פּוֹפּיק בתל אביב, למשורר היידי אריה לייב פופיק (פּאָפּיק) ולברוניה לבית פוֹגֶל, גננת. הוא גדל בשכונת בורוכוב בגבעתיים, ולמד בבית-הספר העממי בגבעתיים, ואחר כך בתל אביב, בגימנסיה העברית הרצליה.
הוא שירת בפלמ"ח בשנים 1944–1949, בבית הערבה, רמת הכובש וקריית ענבים. עבר קורס חובשים, ושימש כמדריך חובשים. השתתף בפעולת ליל הגשרים. נבחר לצאת עם מחלקת הל"ה, והתחלף ברגע האחרון עם דוד ט"ש מכפר מל"ל. שירת בגדוד השישי, ולחם בקרבות הקסטל והראדאר. עסק בליווי שיירות לירושלים ולגוש עציון. היה חובש קרבי בגוש עציון, וב-13 במאי 1948, עם נפילת הגוש, נפל בשבי הירדני, שם שהה כתשעה חודשים. בשנת 1949 עִברת רשמית את שם משפחתו. בשנת 1952 נשא לאישה את בינה לבית דלמן, והשניים נמנו על ראשוני הדיירים בשכונת נוף ים שבהרצליה.
אופק היה עורך משנה ועורך העיתון "דבר לילדים" בשנים 1951–1976. בשנת 1955 קיבל תואר שני במחלקה למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת תשל"ו (1976) קיבל בה תואר דוקטור בספרות ילדים (כותרת הדיסרטציה: "ראשיתה של ספרות הילדים העברית").
הוא חתן פרס זאב לספרות ילדים ונוער תשל"ו (1976) על ספרו "אין סודות בשכונה".
הניח את היסוד לביבליוגרפיה של ספרות הילדים היהודית, עברית ויידיש, וספרות הילדים העולמית, בשני כרכיו של לקסיקון אופק לספרות ילדים.
רבים מספריו מבוססים על חוויות ילדותו ונעוריו בשכונת בורוכוב ומתארים נופים, אירועים ודמויות מהשכונה בתקופה שקדמה לקום המדינה – הסליק של אלדמע, קרבות בוואדי מוסררה, שבע טחנות ועוד.
ב-1964 כתב את התסריט לסרט שמונה בעקבות אחד, וב-1968 כתב את התסריט לסרט נס בעיירה המבוסס על סיפורים של שלום עליכם.
בשנות ה-70 חלה בסרטן הדם, וכשהחלים ממחלתו חיבר את הספר "תמונת דם". כעבור מספר שנים חלה בשנית ונפטר, בגיל 60. נקבר בבית העלמין בהרצליה. אלמנתו היא הסופרת והעורכת בינה אופק, ובנותיהם הן העורכת הסופרת והמתרגמת עטרה אופק ואמירה חכמוביץ, אף היא עורכת וכותבת לילדים, במגזר החרדי.
ארכיון
ארכיונו נמצא בארכיון גנזים – אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב.
מספריו
{{טורים
|רוחב=16em
|תוכן=
שירים
באוזני האילן (1954)
ספרים לילדים ונוער
בסוד ילדים (1954)
ילדים באחו (1955)
שבע טחנות ועוד תחנה, איורים: נחום גוטמן, (1956)
מסע ברכבת (1957)
מסע אל אבא החייל (1958)
סירה אחת קטנה (1959)
מרובינזון עד לובנגולו, או: איך נכתבו ספרי ילדים (1960. פרס למדן)
ילדי העולם שרים (1963)
כוכבים בגבול (1964)
צעדים בחול (1966)
ההצגה חייבת להימשך (1967. תורגם לאנגלית, גרמנית, דנית והולנדית)
היום השמש מחייכת (1967)
משלגיה ועד אמיל, או: איך נכתבו ספרי ילדים (1967)
ילדי האביב (1968)
ילדי העולם השמיעו קולם (1968)
הי, הביטו למעלה (1968)
מטרזן עד חסמב"ה, או: איך נכתבו ספרי הרפתקאות (1969)
הצנחנים באים (1969)
גיבור חידה (1970) — קורות חייו של יוסף טרומפלדור.
בוא לטייל, אבא, טוב? (1970)
יש לי חג (1970)
אז מה כדאי להיות (1970)
אות בארץ הפלאות (1972)
איפה טמונות התמונות (1973. תורגם לגרמנית)
הימאים באים (1974)
חמש דקות פחד (1974)
הימים היפים (1974)
הילד שהיה למשורר: חיים נחמן ביאליק, ספריית עופר, תשל"ה, 1974.
עשן כיסה את הגולן (1974. עיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער. תורגם לאנגלית, גרמנית, הולנדית, דנית ואפריקנס)
אין סודות בשכונה (1976. פרס זאב)
הפשיטה הגדולה שלי (1978)
חלם עיר החכמים (1979)
בדרך לגימנסיה (1980)
מעבר לגבעת-הלוויתן (1983)
ספרות מבוגרים, עיון ומחקר
מעוז עציון (1949)
מן המלחמה: ספורת ושירה (1969)
עולם צעיר (1970)
תמונת דם (1977)
שיבולים בקנה (1978)
ספרות-הילדים העברית: ההתחלה (1978)
תנו להם ספרים: פרקי ספרות ילדים (1978, 1983)
ליל הגשרים (1981)
סנדל-הזכוכית של החתול במגפיים: גלגולן של אגדות (1981)
לקסיקון אופק לספרות ילדים (1985)
מתרגומיו
"הרוח בערבי הנחל" מאת קנת גרהם (1984)
"תום סויר" מאת מארק טוויין (1969)
"עלילות הקלברי פין" מאת מארק טוויין
"חמישה ילדים והזהו" מאת אדית נסביט (1974).
"עליסה בארץ הפלאות" הוצאת מחברות לספרות, (1989) ו"עליסה בארץ המראה" מאת לואיס קרול
"עץ הכוכבים" מאת לייב מורגנטוי (1977)
תרגום השירים בתרגומה של רות לבנית ל"שר הטבעות" מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין (1979)
"משפחת החיות המוזרות" ו"עמק החיות המוזרות", מאת טובה ינסון
"מקס ומוריץ", תרגום חמישי לספרו של וילהלם בוש, (1983)
שירי ערש ליענקלה: אנתולוגיה בנימין כץ וברכה קופשטיין (עורכים), ניו יורק: שלום, 1983.
"שוע הפרוע", תרגום שלישי לספר "יהושע הפרוע" מאת היינריך הופמן (1985)
"צ'ארלי והשוקולדה" מאת רואלד דאל, סדרת "מרגנית".
"ג'יימס והאפרסק הענקי" מאת רואלד דאל, סדרת "מרגנית".
"מכרות המלך שלמה" מאת הנרי ריידר הגרד (סדרת כתרי, הוצאת כתר, 1987)
"הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק באום (יצא לאחר מותו בשנת 1988).
"מר אל כאן אנה" מאת פין, סדרת "מרגנית" (יצא לאור בשנת 1979)
אי המטמון מאת רוברט לואיס סטיבנסון, ספרי כתרי (1974).
}}
דיסקוגרפיה
נתנאלה ודודו זכאי, הציפור הכחולה: שירי אוריאל אופק, 1977.
הנצחה
בהרצליה נקרא על שמו רחוב בשכונה הירוקה המערבית בעיר.
לקריאה נוספת
הרצליה רז, 'לזכרו של אוריאל אופק', הד הגן, נ"א: 221-223, 1987.
מנחם רגב, 'אוריאל אופק ז"ל', ידיעון האגוד העולמי למדעי היהדות, 28: 57-59, תשמ"ח.
שלמה הראל, 'על תרומתו של אוריאל אופק לחקר ספרות הילדים', באמת?!: מאסף לעיון, הוראה ומחקר בספרות ילדים, 2: 13-19, 1988.
קישורים חיצוניים
אוריאל אופק, באתר הפלמ"ח
(רקע ביוגרפי; דברים שכתבה עליו אלמנתו בינה אופק; דברים שכתבה עליו בתו עטרה אופק)
(ריאיון עם אריה לייב פופיק, בנו אוריאל אופק ונכדתו עטרה אופק)
שנה למותו של ד"ר אוריאל אופק ז"ל, ספרות ילדים ונוער' 54, ינואר 1988, עמ' 3–34
ימימה אבידר-טשרנוביץ, 'דברים לזכרו', עמ' 3–4
דוד פאיאנס, 'הילד הנצחי', עמ' 5–7
ירדנה הדס, 'עיצובו של פחד: עיון בספרו של א. אופק "מעבר לגבעת הלוייתן" ובשירו "רעשים"', עמ' 8–11
מנחם רגב, 'הקרבה והריחוק: על סיפוריו האוטוביוגרפיים של אוריאל אופק', עמ' 12–20
אלכס זהבי, 'על תרגום "מוטל בן פסי החזן"', עמ' 21–25
צפרירה גר, 'אוריאל אופק, אדריכל ספרות הילדים בארץ', עמ' 26–28
מרים עקביא, 'אהבה ממשמע ראשון', עמ' 28–30
דורית אורגד, 'אוריאל אופק ז"ל – שנה למותו', עמ' 31
רות גפן-דותן, 'המתמכר לקריאה (מילים מספר לזכרו של רֵע לילדות רחוקה, אוריאל אופק ז"ל)', עמ' 32–33
רבקה גלעדי, 'לזכרו של אוריאל אופק ז"ל', עמ' 34
מפרי עטו
היומון היחיד בעולם לילדים. קשר,'' 113-117. 1988.
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:משפחת אופק
קטגוריה:בוגרי בית ספר בורוכוב (גבעתיים)
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:שבויי גוש עציון במלחמת העצמאות
קטגוריה:חוקרי ספרות ילדים ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:משוררי ילדים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית
קטגוריה:מתרגמים מיידיש לעברית
קטגוריה:מתרגמים מגרמנית לעברית
קטגוריה:ביבליוגרפים ישראלים
קטגוריה:אנציקלופדיסטים ישראלים
קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים
קטגוריה:עורכי דבר לילדים
קטגוריה:תסריטאים ישראלים
קטגוריה:זוכי עיטור אנדרסן
קטגוריה:זוכי פרס זאב
קטגוריה:זוכי פרס למדן
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:גבעתיים: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הישן בהרצליה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1926
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1987 | 2024-09-03T12:25:54 |
ברוריה | בּרוּריָה (לעיתים ברוריא) הייתה תלמידת חכמים מהיחידות בספרות חז"ל, בת הדור הרביעי של תקופת התנאים (המחצית השנייה של המאה ה-2 לספירה), אשת התנא רבי מאיר ובתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון. זכתה להערכה רבה בזכות חוכמתה והיקף ידיעותיה בענייני הלכה ואגדה, ומסופר עליה שלמדה מחכמים שלוש מאות הלכות ביום אחד. אביה הוצא להורג על ידי הרומאים יחד עם אימה כיוון שלמד תורה, ואחותה נשבתה, אך היא המשיכה לעסוק בדברי תורה.
דמותה ופועלה
ברוריה נודעה בלמדנותה יוצאת הדופן, שאף היוותה סמל ליכולת לימוד גבוהה. התנא רבי יהושע העריך מאוד את דבריה במחלוקת בין חכמים לרבי טרפון ואמר: "יפה אמרה ברוריה". ברוריה הייתה מעורה מאוד בדיונים ההלכתיים של חכמי התקופה. היא חולקת בתוספתא על אביה, בענייני טומאה וטהרה, וגם שם דבריה זוכים לשבח, מפי רבי יהודה בן בבא. היא אף הציעה דרכים לייעול לימוד התורה, עד כדי כך שבעטה בתלמיד שלמד בלחישה, ואמרה לו שצריך ללמוד בקול רם, על מנת שיוכל לזכור את לימודו.
ברוריה הייתה ידועה באישיותה המושחזת ובתקיפותה המרובה. כפי שמסופר עליה בתלמוד, שאל אותה רבי יוסי הגלילי מה הכיוון לעיר לוד, והיא השיבה לו בהערה שהרבה לדבר איתה, בניגוד לדעת חכמים ב, שאמרו "אל תרבה שיחה עם האישה", והשתמש בארבע מילים ("באיזה דרך נלך ללוד") במקום בשתיים ("באיזה ללוד"). רוב הפרשנים סברו שכוונת דבריה הם כפשוטם, אך יש הסוברים שקשה להניח שדווקא היא כאישה תטען שאין להרבות בשיחה עם נשים", טענה שמרמזת על תפיסה מיזוגנית לכאורה. דעה פרשנית אחרת מפרשת את דבריה כעקיצה המכוונת כלפי החכם או כלפי האימרה ממסכת אבות, בהיותה היא עצמה הוכחה לכך ששיחה עם אישה עשויה להועיל ולהחכים. עוד מסופר בתלמוד על שהתנצחה עם צדוקי בפרשנות פסוק בנביא, והחזירה לו מענה ניצח.
מסופר עליה בתלמוד, שלימדה את בעלה רבי מאיר להתפלל לחזרתם בתשובה של הרשעים ולא לכיליונם. מסופר שם כי לרבי מאיר היה שכן רע שהיה מצער אותו מאוד, עד שרבי מאיר התפלל עליו שימות. אמרה לו ברוריה, על דרך הדרש, כי כתוב "יתמו חטאים" (מלשון חֵטְא) ולא חוטאים, ו"רשעים עוד אינם" מכיוון שחזרו בתשובה. וזאת על דרך המדרש יש אם למסורת ואין אם למקרא שכן על דרך הפשט, משמעות המילה "חַטָּאִים" (עם פתח ודגש) היא חוטאים, בעוד שמשמעות המילה "חֲטָאִים" (בחטף פתח ובלי דגש) היא המעשים.
עוד מסופר עליה כי ביקשה מרבי מאיר בעלה לחלץ את אחותה מ'קובה של זונות' בה נכלאה על ידי הרומאים. במסע ההצלה הממושך שלו גילה רבי מאיר שהאחות שמרה על תומתה גם במקום שבייה בבית בושת. הוא הצליח להציל אותה, אבל אז הוא עצמו הפך למבוקש על ידי השלטונות וכמעט נתפס. חלקו האחרון של הסיפור עוסק בקורותיו של רבי מאיר המבוקש, שניצל גם הפעם בנס. במסע זה התגלו כוחותיו העל טבעיים, שבעטיים זכה לכינוי 'בעל הנס'.
במדרש משלי המאוחר יותר היא גם מתוארת כבעלת חוזק נפשי ותבונת חיים רבה. מסופר ששני בניה, שהיו בעלי מידות טובות ותלמידי חכמים, מתו בשבת. היא כיסתה את הגופות בסדין, וחיכתה שבעלה יגיע מבית המדרש במוצאי שבת, כיוון שלא מתאבלים בשבת. כשהגיע הביתה דאגה ברוריה שיעשה הבדלה ויאכל דבר מה, ולאחר מכן שאלה אותו: אם אדם שהפקיד אצלך פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה, מה לעשות? ענה רבי מאיר נחרצות שיש להשיב את הפיקדון. לקחה אותו ברוריה אל שני הבנים המתים ואמרה כי הקב"ה נתן להם פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה. כך הצליחה לנחם אותו, עד שקראו עליה את הפסוק "אשת חיל מי ימצא". ברוריה, המכונה בסיפור מפורסם זה 'אשת רבי מאיר', משמשת דוגמה ומופת לאם שכולה מאופקת, בעלת שליטה עצמית מפליאה, המבכרת את קדושת השבת והדאגה לבעלה על פני אבלה ורגשותיה.
טענה נפוצה היא שברוריה הייתה מניחה תפילין. מקור הטענה ככל הנראה ממקורות שונים בתלמוד, בהן מוצגת שיטתו של בעלה, רבי מאיר, המחייב נשים בתפילין מאחר שלשיטתו תפילין אינה מצוות עשה שהזמן גרמא. רבנים שונים טוענים שאין לטענה כל מקור.
מותה
בסופו של סיפור מסעו של רבי מאיר להצלת אחותה של ברוריה משבייה המובא במסכת עבודה זרה, מוזכר הביטוי "מעשה דברוריא" בהקשר של בריחת רבי מאיר מבבל. בפירוש רש"י לתלמוד מובאת על מילים אלה אגדה ממקור לא ידוע, לפיה לעגה ברוריה לדברי חכמים, שאמרו "נשים – דעתן קלה עליהן"; .. בעלה רבי מאיר רצה להוכיח לה את נכונות האמרה ושלח אחד מתלמידיו כדי לפתותה. לאחר שנתפתתה התחוור לה לכאורה שנפלה בפח והיא התאבדה מרוב בושה, ואילו רבי מאיר גלה מארץ ישראל לבבל מחמת הבושה.
אגדה זו, הנזכרת לראשונה כ-900 שנה או יותר לאחר מות ברוריה, העלתה שאלות פרשניות קשות, שכן יש במעשה לכאורה איסור נתינת מכשול לפני עיוור הן כלפי התלמיד הן כלפי ברוריה, בנוסף להכתמת שמה וזכרה של האישה התנאית היחידה המוכרת לנו. לכן ניסו המפרשים להעלות כיווני פרשנות הממתנים את המעשה, והיו אף ששללו את אמיתתו מכול וכול. הרב יעקב עדס מביא בשם הרב יוסף שלום אלישיב שמעשה ברוריה לא היה ולא נברא, ומסיק שתלמיד טועה הכניס הדברים בדברי רש"י. השוללים את המעשה המסופר אצל רש"י מסבירים את הביטוי "מעשה דברוריא" לפי פירושו של רבנו נסים המובא בהמשך, או מציעים שהוא מתייחס אל המעשה המסופר על ברוריה לפני כן באותו מקום בתלמוד.
כך סבר גם החוקר הרב איתם הנקין. לדעתו אין אמת היסטורית במעשה, שבאופן חריג אין לו מקור קדום יותר מבפירושו של רש"י, וככל הנראה לא נכתב על ידי רש"י אלא השתרבב לפירוש באחד מהדורות המאוחרים יותר מהערת שוליים של תלמיד, שמצא את האגדה במקור לא מבוסס וכתבה בצד הגיליון. חוקרים רבים אחרים הציעו הצעות שונות לגבי נסיבות היווצרותה של האגדה וסיבותיה.
בתרגומו של רבנו נסים לסיום הסיפור שבתלמוד – "קם ערק, אתא לבבל" – כתוב כך: "הלך, לקח את אשתו ואת כל מה שהיה לו, ועבר אל עראק". מבואר שרבי מאיר ברח לבבל יחד עם ברוריה, לאחר המסופר בגמרא שהרומאים רדפו את משפחתה, הוציאו להורג את אביה ואמה. לפי דבריו אין היתכנות לסיפור המופיע ברש"י לגבי סופה של ברוריה.
מהר"ץ חיות סבור כי בידי רש"י היו ספרי מדרשים רבים שנעלמו מעיינינו ברבות השנים, ומשם גם מקור דברי רש"י למעשה דברוריה. הוא מפרט עוד מספר מקומות בהם מזכיר רש"י אגדות שמקורן נעלם מאיתנו. באופן כללי, יש מהחוקרים שהעירו על כך שבחלק לא מבוטל מאגדות אלה מופיעות נשים בתפקידים לא מחמיאים.
לקריאה נוספת
רפאל הכהן, התנאית האלוהית ברוריה, 2017
יפעת מוניקנדם, "ברוריה כדמות אנלוגית-ניגודית לרבי מאיר", דרך אגדה ב (תשנט), 37-63
רות קלדרון, השוק. הבית. הלב. אגדות תלמודיות, כתר הוצאה לאור, 2001, "מעשה ברוריא", עמ' 143–147.
עליזה שנהר, "לעממיותה של אגדת ברוריה אשת רבי מאיר", מחקרי המרכז לחקר הפולקלור ג, תשל"ג, עמ' רכג-רכז.
דניאל בויארין, הבשר שברוח – שיח המיניות בתלמוד, עם עובד, 1999, "אגדת ברוריה", עמ' 183–197.
רוחמה וייס ואבנר הכהן, אימהות בטיפול: מסע פסיכולוגי-ספרותי עם גיבורות התלמוד, תל אביב: ידיעות ספרים, 2012.
Dalia Hoshen, Beruria the Tannait: A Theological Reading of a Female Mishnaic Scholar, Lanham, Md.: University Press of America, 2007.
קישורים חיצוניים
חגית מיטלמן, רחל אשת ר' עקיבא וברוריה אשת ר' מאיר כמודל לחיקוי, אתר דעת
טל אילן,
שמואל ישראל מוּלְדֶר, ברוריא, בת רב חנינא בן תרדיון (שיר), חשוון תקפ"ד, בפרויקט בן-יהודה
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', ברוריה אשת ר' מאיר, בפרויקט בן-יהודה
גבריאל חזות, מעשה דברוריא, באתר דעת
איריס בראון, בין שכחה להחייאה: מעשה ברוריא בשיח ההלכתי והרעיוני בעת החדשה, דעת, 83 (2017) עמ' 407 - 422
משה לביא-לבקוביץ, "קבלת האחר והאחרות: תהליכי הבלטה וטשטוש בסיפורי חז"ל", משלב לז (תשסב), 90-102.
הערות שוליים
קטגוריה:משפחת רבי חנינא בן תרדיון
קטגוריה:נשים במאה ה-2
קטגוריה:נשים בתלמוד
קטגוריה:הדור הרביעי לתנאים
קטגוריה:רבניות
קטגוריה:רבניות (נשות רבנים) | 2024-09-23T23:20:06 |
ביטחון קיבוצי | ביטחון קיבוצי הוא משטר ביטחון מוסכם על מדינות, הקובע כללים לשמירת השלום שהעיקרון המנחה אותם הוא, שמעשה תוקפנות מצד מדינה כלשהי ייתקל בתגובה קיבוצית של המדינות. עיקרון זה נודע בעיקר מאירופה של לפני מלחמת העולם הראשונה, אז התפיסה הייתה שהסכמי אי תקיפה ובריתות צבאיות בין המדינות ימנעו מלחמה.
תפיסה זו התנפצה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך זכתה לעדכון לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם הקמת חבר הלאומים, אולם המונח משמש יותר כביטוי לאשליה, מכיוון שבתקופה זו היו מספר אירועים שהפרו את "הביטחון הקיבוצי":
כניסת גרמניה לחבל הריין המפורז בשנת 1936.
פלישת איטליה לאתיופיה בשנת 1935.
פלישת האימפריה היפנית למנצ'וריה ב-1931 ולסין ב-1937.
המשבר הכלכלי העולמי של 1929
עם המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית, רווחה הדעה שמאזן האימה בין המדינות, ובתוכו הידיעה כי תקיפה של אחד הצדדים תביא לחורבן מוחלט – הן של היריבה והן שלה עצמה, תמנע מלחמה.
עקרון הביטחון הקיבוצי טוען ששלום ישכון בין מדינות כאשר זה יהיה האינטרס שלהן, ולכן כדי למנוע מלחמות אין להתבסס על הרצון לשלום מצד המדינות, רצון שעלול להשתנות, אלא על הצבת המלחמה כמצב לא כדאי עבור המדינות.
ראו גם
ברית נאט"ו
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים | 2024-06-13T20:11:12 |
קוטביות (מדע המדינה) | קוטביות (Polarity) הוא מונח במדע המדינה המתאר מרכזי עוצמה במערכות של יחסים בינלאומיים.
החלוקה השכיחה ביותר היא לשלושה מערכות מרכזיות:
מערכת חד-קוטבית - מצב בו קיימת רק מעצמה אחת אשר מחזיקה ברוב העוצמה במערכת הבינלאומית
מערכת דו-קוטבית - מצב בו קיימות שתי מעצמות החולקות בינן לבין עצמן את רוב העוצמה בעולם ובצורה יחסית שווה (לדוגמה, בעידן המלחמה הקרה היו שני מרכזי עוצמה - ארצות הברית וברית המועצות).
מערכת רב-קוטבית - מצב בו קיימות שלוש או יותר מעצמות החולקות בינן לבין עצמן את רוב העוצמה בעולם ובצורה יחסית שווה.
עם פירוק ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה תם עידן המערכת הדו-קוטבית. יש הטוענים כי ארצות הברית נחשבת כיום למעצמת-על יחידה, ויש להגדיר את המערכת הבינלאומית כחד-קוטבית. עם זאת, ישנן מעצמות נוספות המתעצמות ומתפתחות בקצב מהיר ומשפיעות על סדר היום העולמי (למשל, סין). התפתחויות אלה מקשות על הגדרה חד-משמעית של קוטביות.
יציבות ומלחמה
העיסוק בסוג הקוטביות של המערכת מעלה את שאלת יציבותן של המערכות השונות, חוקרים רבים מתווכחים על איזו מערכת יציבה ועדיפה יותר. האסכולה הריאליסטית במדע המדינה, מדגישה את השפעת מבנה המערכת הבין-לאומית ופיזור העצמה בה על שכיחותן של מלחמות. לדוגמה, יש הטוענים כי מערכת דו-קוטבית היא יציבה יותר ממערכת רב קוטבית, מפני שהעוצמה בה מפוזרת בין שני שחקנים, לעומת מערכת בה העוצמה מפוזרת בין שחקנים רבים. לעומת זאת, יש הטוענים כי מערכת רב-קוטבית עשויה להיות יציבה יותר בשל מאזן הכוחות המצוי בה.
הערות שוליים
קטגוריה:מדע המדינה | 2024-08-01T03:44:14 |
אורים ותומים | בתנ"ך, האורים והתומים הם פריטים מסוימים שהונחו בדרך קבע בתוך החושן שלבש הכהן הגדול על חזהו, ונועדו לקבלת מסרים מאלוהים בתשובה לשאלות. אופיים של פריטים אלו ומנגנון קבלת המסרים אינם מפורשים במקרא. קיומם של האורים והתומים ואפשרות השימוש בהם מוזכרים כבר בתורה, וסיפורים על שימוש בהם מוזכרים בספרי התנ"ך, בעיקר בתקופת השופטים והמלכים הראשונים. לאחר תקופת דוד, הם אינם מוזכרים, מלבד אזכור מאוחר שלהם בתקופת עזרא ונחמיה.
מהות האורים והתומים
על פי התפיסה המסורתית של חז"ל, המסר הועבר באמצעות החושן, שבו נקבעו אבנים יקרות, ובהן היו שמות שבטי ישראל חרוטים או בולטים. האבנים נתנו תשובות מילוליות בהבלטה או הארה של אותיות, (למשל בפירוש חז"ל לספר שמואל א', א' י"ג). לפי תפיסה זו, אורים ותומים הם גווילים קטנים עם השם המפורש, שהושמו בתוך קפלי החושן של הכהן הגדול, וגרמו לאותיות מסוימות שעל אבני החושן לזרוח, לאחר שאילת השאלה של הכהן, כתשובה מאלוהים. לדעת הרמב"ם כלל לא היו גווילים, אלא אבני החושן עצמן נקראו אורים ותומים.
הרמב"ם מתאר את האופן בו שאלו את השאלות: .
חוקרי יהדות מודרניים, כמו קאסוטו, סוברים כי אורים ותומים הם שני גווילי קלף שבאחת מהן כתובה המילה "אורים" (מלשון "ארור") ובשנייה כתובה המילה "תומים" (מלשון "תום ואמת"), שנשלפו באופן אקראי כאשר נשאלה שאלה, וייצגו את רצון האלוהים. לפי תפיסה זו, המתבססת גם על תרגום השבעים ל, האורים והתומים ענו תשובות של "כן" או "לא" ולא תשובות מורכבות בעלות אותיות רבות.
האזכור במקרא
האזכור הראשון של אורים ותומים בתנ"ך מופיע בציווי לאהרן הכהן לשאת את האורים והתומים על חזהו כששירת בתפקיד הכהן הגדול. .
בעקבות מותם של אהרן ומשה, הונחה יהושע, המנהיג החדש, ללכת לכהן הגדול לקבלת ייעוץ האורים ותומים כאשר היה חפץ בעצת ה'. זאת בניגוד למשה שלפי התנ"ך דיבר אליו ה' בצורה ישירה.
בספר שמואל (א, י"ד) מסופר שכאשר באה חנה, אימו העקרה של שמואל הנביא, למשכן להתפלל על בן, והרבתה להתפלל מבלי שקולה יישמע, אמר לה עלי: "עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך". לפי פירוש המובא בשם הגר"א, כאשר ראה עלי שחנה מתנהגת באופן מוזר, שאל לגביה באורים ותומים, והאותיות ה כ ר ש נצצו, אך הוא במקום לפענח "כְּשָׂרָה" (כלומר עקרה וקשת רוח כמו שרה), פענח "שִׁכֹּרָה".
לא תמיד היו האורים עונים. כך מסופר פעמיים כי שאול המלך ניסה לשאול באורים ותומים ולא נענה, בשתי הפעמים הדבר היה בהקשר למלחמה בפלשתים. במלחמת מכמש שאל שאול האם להמשיך במלחמה ולא קיבל תשובה.
לפני מלחמת הגלבוע שבה נהרג הוא ניסה לברר את העתיד, דבר שגרם לו לפנות לבעלת האוב מעין דור. לפיכך, על פי תפיסת התנ"ך התשובה לא הייתה אוטומטית וטכנית, אלא תלויה במעשיו של האדם.
במלחמת מכמש כאשר ניסו ללכוד את האשם לשתיקת האורים ותומים נתפס יהונתן.. מאוחר יותר מסופר על דוד המלך ששאל באפוד של אביתר הכהן, האם אנשי קעילה שהיו משבטו יסגירו אותו ונענה שהם יסגירו אותו וששאול ירד, ובחר לברוח על סמך שאלה זו. בפעם השנייה שאל דוד באורים ותומים לאחר שגדוד עמלק שבה את נשותיהן ובניהם; שאלתו הייתה האם לרדוף אחריהם ולפי התשובה שקיבל, , הוא דלק אחר העמלקים והצליח להציל את כולם.
ההתייחסות המוסכמת האחרונה בתנ"ך בקשר לאורים והתומים הייתה בעזרא ונחמיה כאשר בית המקדש ומנהגי עבודת האל הושבו על כנם בבית שני. נכתב שם כי אלו שאין ביכולתם להוכיח את שורשיהם ככהנים יצטרכו לחכות לבואו של הכהן עם האורים והתומים לזהות את הכהנים האמיתיים: .
בבית המקדש השני
חז"ל מנו את האורים והתומים בין חמשת הדברים שהיו במקדש הראשון ולא במקדש השני. לדעת הרמב"ם עשו בבית שני אורים ותומים אלא שלא היו נשאלים בהם, ולדעת הראב"ד לא עשו בבית שני אורים ותומים כלל.
מורמוניזם
בזרם הנוצרי-מורמוני קיימת התייחסות לאורים והתומים, בעיקר כאל חפץ, מנגנון או מתקן. מייסד הכת ג'וזף סמית' הבן טען כי השתמש באורים ותומים לצורך תרגום ספר מורמון מלוחות הזהב. סמית' בנוסף השתמש לכאורה באורים ותומים לשכתב חלקים בספר דוקטרינה ואמנה . המילון לתנ"ך של המורמונים מגדיר את אורים ותומים כ"כלי האלוהים שסייע לבני האדם לקבל את התגלותו של אלוהים ולתרגם שפות [שונות]".
בספר המורמונים מוזכר כי הנביאים אֱתֶר ומוֹשִׁיעַ נעזרו בכלי שנקרא אורים ותומים לצורך התגלות האלוהים לעמם. המורמונים טוענים ששימוש באורים ותומים הוא "עדיפות נעלה ומיוחדת בנביא או חוזה", אף על פי שלא כל הנביאים, הקדושים והחוזים של התקופה העכשווית והקדומה בנצרות השתמשו באורים ותומים.
האזכור בקבלה
לפי המסורת הקבלית, האורים ותומים היו חפצים שנלקחו מהמקדש שבנה שלמה המלך לאחר שנרצח חירם אבי, בזמן ששמר על ההקדשים. לפי האמונה הושג מחדש האורים ותומים והוחזר לאחר מכן למקדש. אמונה זאת רווחת גם באגדות הבונים החופשיים מארצות הברית.
אזכורים נוספים
שמאל|ממוזער|200px|סמלה של אוניברסיטת ייל
הביטוי אורים ותומים ("Urim and Thummim") הוא המוטו של אוניברסיטת ייל ומופיע על מגינה. קיים מיתוס כי הביטוי הונחל לסמלה של אוניברסיטת ייל על ידי נשיאה לשעבר עזרא סטיילז במאה ה-18, שכפרוטסטנטי אדוק היה בעל שליטה מעולה בעברית מקראית. הדבר אינו נכון כיוון שעל תעודת התואר השני של סטיילז משנת 1749 הופיע הסמל עם הכתב העברי, זמן רב לפני שהיה לנשיא האוניברסיטה. הביטוי מתורגם ללטינית וכתוב על הדגל מתחת לספר העברי – “LUX ET VERITAS”, שמשמעו בלטינית "אור ואמת".
בספר "נקמת רוח המכשף" (The Revenge of the Wizard's Ghost), מאת הסופר האמריקאי ג'ון בליירז , האורים והתומים הם מכשיר מיוחד במינו, וסביבו נבנית העלילה המרכזית בספר.
אורים ותומים מופיעים גם בספר "האלכימאי" מאת הסופר הברזילאי פאולו קואלו. בספר מתואר כי אורים ותומים הם שתי אבנים, שחורה ולבנה, המסמלות 'כן' ו'לא' בהתאמה, ומשמשות לקבלת החלטות וקריאת אותות.
ראו גם
עתידנות
מיסטיקה
ניחוש
קישורים חיצוניים
אורים ותומים, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תשמישי קדושה
קטגוריה:מיסטיקה נוצרית
קטגוריה:ניבוי עתידות ביהדות | 2024-01-04T11:46:10 |
אורך | שמאל|ממוזער|200px|בגאומטריה תלת־ממדית, אורך (length) הוא אחד משלושת ממדי המרחב, יחד עם גובה ורוחב, כפי שמודגם בתיבה שבאיור
ממוזער|330px|אורכים שונים ביחס להספקטרום האלקטרומגנטי
אורך הוא גודל פיזיקלי המתאר ממד של אובייקט. השימוש במונח זה נפוץ בתחומים רבים בהם: מתמטיקה, פיזיקה, אדריכלות, כימיה וכמו כן בתחומים יום יומיים, כגון נהיגה. בפיזיקה ובהנדסה אורך משמש לעיתים כמילה נרדפת למרחק.
האורכים מיוצגים בשלושת הממדים על פני שלושה צירים, שלרוב מסומנים כציר X, כציר Y וכציר Z.
כאשר אומרים שיש למלבן אורך ורוחב. אורך הוא הצלע הארוכה יותר, והרוחב הוא הצלע הקצרה יותר מבין השניים.
יישנם סוגים שונים של מערכות יחידות אורך, למשל:
שיטת מטר: סנטימטר – דצימטר – מטר – קילומטר. שימושית יותר בתחום הפיזיקה שכן ההמרות בין הגדלים פשוטות מבחינה מתמטית: 1 דצימטר = 10 סנטימטר, 1 מטר = 10 דצימטר, 1 ס"מ = 10 מ"מ
השיטה האנגלית: אינץ' – רגל – יארד – מייל. שיטה זו מתבססת על גדלים יום יומיים: אינץ' אורכו כגודלה של זרת, רגל (פוט) אורכה כאורך רגל של אדם וכן הלאה.
השיטה האסטרונומית: מיועדת למדידת אורכים עצומים והיחידות בהתאם – יחידה אסטרונומית – שנת אור – פרסק ועוד.
בתקופת התנ"ך נהגו למדוד אורך ביחידת מידה בשם "אמה" ואורכה כאורך אמה ממוצעת של אדם. כמו כן היו היחידות טפח וזרת. ניתן לראות כי בתקופה זו הסתמכו על אמות מידות אנושיות, למרות שכבר בעולם העתיק נמצאו עדויות לסרגלים (במידות עתיקות), אשר מהווים אמת מידה תקנית.
ראו גם
יחידות מידה לאורך
מידת לבג (הכללה של מושג האורך על הישר הממשי)
סדר גודל
קישורים חיצוניים
מחשבון להמרת מרחקים
scale of universe כלי להמחשת גדלים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:גאומטריה
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
de:Längenmaß | 2024-07-28T20:50:51 |
אוקספורד | שמאל|ממוזער|250px|השלט ההרלדי של אוקספורד, בו חקוק המוטו: Fortis est veritas (לטינית: חזקה היא האמת)
שמאל|ממוזער|250px|מפת אוקספורד משנת 1605
אוקספורד (באנגלית: Oxford, ; בלטינית: Oxonia, - iensis) היא עיר באוקספורדשייר שבאנגליה.
אוקספורד שוכנת כ-80 ק"מ צפון מערבה מלונדון ומחוברת אליה בכביש מהיר וברכבת. באוקספורד מצוי גם נמל תעופה אשר מספק שירותי תעופה כלליים ועסקיים.
באוקספורד נמצאת אוניברסיטת אוקספורד, האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם דובר האנגלית; האוניברסיטה חברה בפורום מנהיגי האוניברסיטה העולמית.
נהר התמזה חוצה את העיר, והחלק המצוי בתחומי העיר ונמשך לאורך כ-16 ק"מ, קרוי "איסיס" כשריד לשמו הלטיני של הנהר.
היסטוריה
אוקספורד אוכלסה לראשונה בזמנים אנגלו-סקסונים, אז בשם "אוֹקְסֵנָפוֹרְדָה" (Oxenaforda). בניית העיר החלה עם ייסוד מנזר פְריידְסְוויד הקדושה (St Frideswide's nunnery) במאה ה-8. פריידסוויד היא הקדושה הפטרונה של אוקספורד העיר כמו גם של האוניברסיטה, ויום חגה הוא 19 באוקטובר.
שמה של אוקספורד תועד לראשונה בשנת 912 באוסף ספרי השנים הקרוי "הכרוניקה האנגלו-סקסונית" (Anglo-Saxon Chronicle). במאה ה-10 נהייתה עיירת אוקספורד ספר צבאי חשוב אשר חצץ בין ממלכת מרסיה לממלכת וסקס. בתקופה זו נבזזה אוקספורד פעמים מספר על ידי פולשים דנים מהצפון.
את יוקרתה הראשונית של אוקספורד העניק לה הנרי השני, מלך אנגליה, כאשר פרסם מגילה שהעניקה לתושבי העיר אותן הזכויות מהן נהנו תושבי לונדון הבירה, ופטרה אותם ממילוי חובות שונות מהן היו פטורים גם תושבי לונדון. בנוסף, תחת שלטונו של הנרי השני מבנים דתיים רבים נבנו בתחום אוקספורד או בקרבתה. אחד מנכדיו של ג'ון מלך אנגליה הקים באוקספורד את מנזר ריילי (Rewley Abbey) למען מסדר הנזירים הציסטרסיאניים; נזירים ממסדרים שונים (דומיניקנים, פרנציסקנים, אוגוסטינים, ואף חברי המסדר הכרמליתי) הקימו באוקספורד בתים ומבנים שונים.
ימין|ממוזער|250px|אוקספורד לעת ערב
אוניברסיטת אוקספורד מוזכרת בפעם הראשונה במסמכים מהמאה ה-13. ראשוני הקולג'ים של האוניברסיטה הם יוניברסיטי קולג' (נוסד 1249), בלייאול (1263) ומרטון (1264). לאורך ההיסטוריה, היחסים בין קהילת האוניברסיטה לבין שאר אוכלוסיית אוקספורד הלא-אקדמית היו בעייתיים ומתוחים. דפוס זה של יחסי איבה בין עיירה לבין אוניברסיטה גדולה היה שכיח בערים אקדמיות. מהומות שנמשכו יומיים פרצו ב-10 בפברואר 1355 עקב סכסוך בין תושבים מקומיים לבין שני סטודנטים, וגבו את חייהם של 93 אנשים. אלו היו מהומות סקולסטיקה הקדושה (St Scholastica Day riot), על שום יום חגה של הקדושה שחל בתאריך זה.
בזמן מלחמת האזרחים האנגלית סיפקה אוקספורד מחסה לחצר המלך צ'ארלס; בשנת 1642, עוד לפני שהחלה המלחמה, מיהר המלך לצאת מלונדון ולחמש את צבאו לקראת הקרב. זמן קצר לאחר שעזב את לונדון, כינס המלך את פמלייתו באוקספורד שנהפכה לבסיס הצבאי של המלוכנים, על-אף שבאוקספורד עצמה היה כוח לא קטן שתמך בפרלמנטרים. לאחר מצור, בשנת 1646, נכנעה אוקספורד לכוחות הפרלמנטרים בהנהגת תומאס פיירפקס.
מאוחר יותר אירחה אוקספורד את חצר המלך צ'ארלס השני בזמן מגפת לונדון הגדולה (1665–1666). כשקרב לעיר תחום פגיעת המגפה, נאלץ המלך באי-רצון להתפנות מאוקספורד.
ימין|ממוזער|250px|פוטוכרום של הרחוב הראשי באוקספורד 1890
בשנת 1790 הסתיימה חפירת תעלת אוקספורד הצרה, בת 130 ק"מ. התעלה יוצאת מאוקספורד, שם היא מתחברת לנהר התמזה, וממשיכה עד לקובנטרי. לאחר השלמתה היוותה התעלה נתיב מעבר חשוב לסחורות ממרכז אנגליה ללונדון. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הונחו מסילות רכבת בין אוקספורד ללונדון.
במהלך המאה ה-20 התפתחה באוקספורד תעשייה ענפה, ובראשה תעשיית המכוניות של ויליאם מוריס – Morris Motor Company .
בשנת 1991 הוקמה באוקספורד אוניברסיטה שנייה, Oxford Brookes University, במקור בית-הספר לאמניות. לאחרונה נבחרה אוניברסיטה זו מספר פעמים ברציפות כאוניברסיטה החדשה הטובה ביותר בבריטניה.
תחבורה
אוקספורד ממוקמת כ-80 קילומטר צפון-מערבית ללונדון, וכ-110 ק"מ דרום-מזרחית לברמינגהאם. ישנם מספר כבישים מהירים העוברים בקרבת אוקספורד ומחברים אותה לערים מרכזיות.
ערים תאומות
לאוקספורד מספר ערים תאומות, רבות מהן ערי אוניברסיטה:
ראו גם
אוניברסיטת אוקספורד
קישורים חיצוניים
טיול וירטואלי באוקספורד
*
קטגוריה:אנגליה: ערים
קטגוריה:דרום-מזרח אנגליה: ערים | 2024-02-01T20:43:28 |
אוניברסיטת אוקספורד | שמאל|ממוזער|175px|השלט ההרלדי של אוניברסיטת אוקספורד
שמאל|ממוזער|250px|פמברוק קולג', אחד מ-39 הקולג'ים באוניברסיטת אוקספורד
שמאל|ממוזער|250px|מפת אוקספורד משנת 1605
אוניברסיטת אוקספורד (באנגלית: The University of Oxford; מכונה גם Oxford University, ולעיתים פשוט Oxford) היא אוניברסיטת מחקר ציבורית הממוקמת בעיר אוקספורד שבאנגליה. היא האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם דובר האנגלית והשנייה הוותיקה בעולם בפעילות רציפה. אוקספורד מדורגת בדרך כלל בין חמש האוניברסיטאות המובילות בעולם. הטיימס דירג אותה ב-2020 במקום הראשון.
אוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת קיימברידג' (שהוקמה בשנת 1209 על ידי מלומדים יוצאי אוקספורד) חולקות מאפיינים משותפים רבים והן מכונות יחד "אוקסברידג'". לשתי האוניברסיטאות יש היסטוריה ארוכה של תחרות זו בזו, מאחר שהן שתי האוניברסיטאות העתיקות והיוקרתיות ביותר בעולם דובר האנגלית ומבין המפורסמות ביותר בעולם.
אוניברסיטת אוקספורד חברה במספר ארגונים בין-לאומיים: חברה בקבוצת קוימברה (GC), באירופאום, בליגה האירופית לאוניברסיטאות מחקר (LERU), בברית הבין-לאומית לאוניברסיטאות מחקר (IARU), בפורום מנהיגי האוניברסיטאות העולמי (GULF), באיגוד של אוניברסיטאות חבר העמים הבריטי (ACU) ובארגון האוניברסיטאות העולמי (IAU) של אונסק"ו. בנוסף האוניברסיטה חברה במספר ארגונים בבריטניה: חברה בקבוצת ראסל, בקונסורציום SES, בקבוצת G5, באוניברסיטאות בריטניה (UUK), בקבוצת האוניברסיטאות הלא רשמית, משולש הזהב וחברה מייסדת של מכון אלן טיורינג בלונדון.
היסטוריה
תאריך ייסוד האוניברסיטה אינו ידוע, וייתכן כי אכן לא מדובר באירוע יחיד אלא בתהליך. ישנן עדויות על הוראה במקום כבר בשנת 1096. כאשר הנרי השני אסר על תלמידים אנגלים ללמוד באוניברסיטת פריז ב-1167, אוקספורד החלה לגדול במהירות. החל מתקופה זו והלאה נוסדו מקומות לינה לתלמידים, שלאחר מכן נהפכו לקולג'ים. לאחר הרצח של שני סטודנטים שהואשמו באונס ב-1209, האוניברסיטה פוזרה (דבר שהוביל לייסוד אוניברסיטת קיימברידג'). ב-20 ביוני 1214, שבה האוניברסיטה לאוקספורד עם מנדט שהושג על ידי ניקולאס דה רומאניס, שליח אפיפיורי. מעמדה של האוניברסיטה נקבע באופן סופי על ידי החוק לאיגוד של שתי האוניברסיטאות ב-1571, שבו השם הרשמי של האוניברסיטה הוא "הנשיא, המורים והמלומדים באוניברסיטת אוקספורד".
בשנת 2001 הוקם במסגרת האוניברסיטה מכון לחקר האינטרנט.
בשנת 2024 הושק בבית שגריר בריטניה בישראל מועדון בוגרים אזורי רשמי, Oxford Israel Alumni Society, הפועל כחלק מרשת בוגרים עולמית של אוניברסיטת אוקספורד. המועדון מקיים אירועים חברתיים לבוגרי האוניברסיטה וכן תומך בסטודנטים ישראליים, ובין חבריו נמנים בכירים רבים מהמשק הישראלי.
ארגון
אוקספורד היא אוניברסיטה המבוססת על קולג'ים, המורכבת מהמתקנים המרכזיים של האוניברסיטה – מחלקות ופקולטות, ספריות ומעבדות, ומ-39 קולג'ים ו-5 מוסדות קבועים פרטיים. כל סגל האוניברסיטה והסטודנטים חייבים להיות חברים באחד מהקולג'ים או המוסדות הללו. הקולג'ים אינם רק מקום לינה, אלא יש להם אחריות על הוראת סטודנטים במעמדות מסוימים. יש קולג'ים שניתן להתקבל אליהם רק לאחר סיום קולג'ים אחרים.
המערכת הקולגיאלית של אוקספורד נובעת מהעובדה שהאוניברסיטה נוצרה מצירוף הדרגתי של מוסדות עצמאיים בעיר אוקספורד.
האוניברסיטה מחולקת למחלקות על פי בסיס נושאי, כמו רוב האוניברסיטאות האחרות. המחלקות אחראיות לחלק גדול מהוראת התארים המתקדמים, ובעת האחרונה לוקחות חלק גדל והולך גם בהוראה של התארים הנמוכים יותר. המחלקות הם גם מרכזים למחקר, שממומן על ידי גופים חיצוניים הכוללים גופי מחקר גדולים; לקולג'ים גם יש עניין במחקר, אך רובם אינם מתמחים בנושא מסוים ופחות מאורגנים למחקר.
הגוף המחוקק המרכזי של אוניברסיטת אוקספורד הוא ה"קהילה" (Congregation), אספה של כל האקדמאים שמלמדים באוניברסיטה. גוף אחר, ה"כינוס" (Convocation), הכולל את כל הבוגרים של אוקספורד, היה בעבר הגוף המחוקק העיקרי של האוניברסיטה, ועד 1949 בחר בשני חברי פרלמנט בעבור האוניברסיטה. לגוף זה יש כעת תפקידים מועטים בלבד: העיקרי הוא לבחור בנגיד (Chancellor) האוניברסיטה (שתפקידו סמלי), וב-2003 נבחר כריס פאטן. הגוף המבצע של האוניברסיטה הוא מועצת האוניברסיטה, שמורכבת מנשיאה (Vice-Chancellor), פרופ' לואיז ריצ'רדסון, ראשי המחלקות וחברים אחרים שנבחרים על ידי ה"קהילה", בנוסף למשקיפים מאגודת הסטודנטים. חוץ מבית הקהילה בהווה, יש גם את בית הקהילה העתיק, ששרד את הרפורמות באוניברסיטה במאה ה-19 וכיום משמש אך ורק לנתינת התארים.
השנה האקדמית מחולקת לשלושה סמסטרים, כל אחד בן שמונה שבועות. סמסטר "מיקלמאס" היא מראשית אוקטובר ועד ראשית דצמבר. "הילרי" הוא בדרך כלל מינואר ועד לפני הפסחא; ו"טריניטי" הוא בדרך כלל מאחרי הפסחא ועד ליוני. סמסטרים אלה הם מהקצרים ביותר בכל אוניברסיטה בריטית, ולפיכך נטל הלימודים בכל סמסטר הוא כבד.
תהליך קבלה
הקבלה לאוניברסיטת אוקספורד מבוססת על כישרון אקדמי ופוטנציאל הצלחה מקצועית ואקדמית. הקבלה לקולג'ים נעשית על ידיהם, כשהם פועלים יחד על מנת להבטיח כי רק הסטודנטים הטובים ביותר מתקבלים לאוניברסיטה. המיון נעשה בשלבים ולאורך זמן ומתבצע על פי התייחסות בתי הספר, הצהרות אישיות, הישגים לימודיים, הישגים צפויים, עבודות כתובות, מאמרים מקוריים, מבחנים כתובים, ועדות קבלה וראיונות.
עבור התלמידים בתארים המתקדמים, הקבלה הסופית נעשית על ידי המחלקה שבה ילמדו, ולאחר מכן על ידי הקולג' שתחתיו הם נרשמים. סטודנטים שמצליחים במבחנים הראשוניים של הגשה מוקדמת מקבלים מלגות, הממומנות בדרך כלל מקרנות. מלגות "סגורות" עבור בתי ספר מסוימים אינן קיימות עוד כפי שהיה בעבר.
אוקספורד תמיד נחשבה למקום שבו לומדים בני עשירים מהעשירון העליון בלבד, אך כיום דבר זה אינו נכון לאור קיומן של מלגות שונות המבטיחות שסטודנטים בעלי פוטנציאל גבוה למרות מעמד סוציואקונומי נמוך יזכו ללמוד באוניברסיטה. מחיר הקורס, לפני שהיה ניתן לקבל מלגה, היה גבוה מדי אלא אם כן התלמיד קיבל מלגה, מעמד שרק מספר קטן הצליח לקבל. בתי הספר הציבוריים ובתי הספר העממיים הכינו את תלמידיהם באופן ספציפי יותר עבור בחינת הקבלה, ויש אף שהמליצו לתלמידיהם ללמוד שנה נוספת בבית הספר על מנת ללמוד לבחינה: לתלמידים בבתי ספר אחרים בדרך כלל לא הייתה אפשרות כזו.
עד 1866 היה צריך להיות חבר הכנסייה האנגליקנית כדי לקבל תואר ראשון מאוקספורד, וחברי הכנסיות הפורשות הורשו לקבל תואר שני רק ב-1871. עד 1920 ידע ביוונית עתיקה היה חובה, ולטינית עד ל-1960. נשים התקבלו מאז 1920.
בוגרים מפורסמים
באוקספורד למדו ארבעה מלכים בריטים ויותר משמונה מלכים שאינם בריטים, 47 חתני פרס נובל, 25 ראשי ממשלות בריטיים, שבעה קדושים נוצריים, 86 ארכיבישופים, 18 קרדינלים, אנטי-אפיפיור אחד ועוד מפורסמים רבים.
אוקספורד בספרות ובמדיה
סופרים ידועים רבים למדו באוניברסיטה וטענו כי שם קיבלו את מירב השראתם. בשנת 1989 נמנו 533 רומאנים שמתארים התרחשויות באוניברסיטה או קשורים אליה, והמספר רק עלה מאז. כמו כן מספר סרטים מתרחשים באוניברסיטה.
ראו גם
הוצאת אוניברסיטת אוקספורד
מכללות אוניברסיטת אוקספורד
מוזיאון אוניברסיטת אוקספורד להיסטוריה של הטבע
קישורים חיצוניים
ההוצאה לאור של האוניברסיטה
הערות שוליים
*
קטגוריה:SES (אוניברסיטאות)
קטגוריה:אוקספורד: חינוך
קטגוריה:אירופאום
קטגוריה:הברית הבין-לאומית לאוניברסיטאות מחקר
קטגוריה:הליגה האירופית לאוניברסיטאות מחקר
קטגוריה:משולש הזהב (אוניברסיטאות)
קטגוריה:פורום מנהיגי האוניברסיטאות העולמי
קטגוריה:קבוצת ראסל | 2024-09-03T11:02:00 |
שורש (פירושונים) | 2024-03-25T17:37:55 | |
דאלאס | דאלאס (באנגלית: Dallas) היא עיר במדינת טקסס בארצות הברית. היא העיר התשיעית בגודלה בארצות הברית, ולפי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 2020 מתגוררים בעיר 1,304,379 תושבים. במטרופולין דאלאס - פורט וורת' - ארלינגטון מתגוררים כ-7.6 מיליון אנשים.
דאלאס נוסדה בשנת 1841 והוכרזה רשמית כעיר ב-2 בפברואר 1956 והיא נקראת, כפי הנראה, על שמו של ג'ורג' מ. דאלאס, שהיה סגן נשיא ארצות הברית באותה התקופה ותמך בסיפוחה של טקסס לארצות הברית.
דאלאס סובלת מאחוז פשיעה גבוה, והייתה העיר בעלת אחוז הפשיעה הגבוה ביותר בארצות הברית בין השנים 1998–2003. אומנם רוב האזורים שלווים, אך ישנן שכונות שאינן בטוחות לאחר החשיכה.
העיר מונה אוכלוסיות מרובות מרקעים אתניים שונים. יש בה קהילה היספנית וקהילה שחורה גדולה. מבחינה דתית רוב האוכלוסייה היא נוצרית פרוטסטנטית וקתולית.
היסטוריה
דאלאס נוסדה בשנת 1841 והוכרזה רשמית כעיר ב-2 בפברואר 1956 והיא נקראת, כפי הנראה, על שמו של ג'ורג' מ. דאלאס, שהיה סגן נשיא ארצות הברית באותה התקופה ותמך בסיפוחה של טקסס לארצות הברית, אם כי ישנה מחלוקת אם העיר נקראת על שמו או על שם אחד מבני משפחתו. תיאוריה נוספת טוענת שמקור השם הוא בכפר דאלאס שבסקוטלנד בדומה למקור שמה של יוסטון.
עם הקמת מסילות הברזל בסוף המאה ה-19 דאלאס הפכה למרכז מסחר ועסקים ומשכה אליה עובדים רבים ממדינת טקסס.
ב-22 בנובמבר 1963 נרצח נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי בעיר בעת שנסע ברכבו יחד עם אשתו ומושל טקסס ג'ון קנולי. רצח קנדי נחשב בעיני רבים לאחד מהרגעים הדרמטיים שאירעו במאה ה-20.
ב-7 ביולי 2016 נערכה בעיר מחאה שקטה כנגד המשטרה בגין רצח שני גברים שחורים יומיים קודם לכן על ידי המשטרה במינסוטה, בשעה 8:58 אזרח בשם מיכה חאבייר ג'ונסון פתח באש כנגד השוטרים, הרג חמישה ופצע תשעה, כמו כן פצע שני אזרחים. זה היה היום הקטלני ביותר כנגד אכיפת החוק בארצות הברית מאז פיגועי 11 בספטמבר. ג'ונסון ברח מיד למכללת אל סנטרו הסמוכה וניהל עם המשטרה משא ומתן במהלכה אמר שרצה לנקום בלבנים, בעיקר בשוטרים לבנים על ההרג שאירע על ידם יומיים קודם לכן, לאחר שעות הכניסה המשטרה פצצה שהוצמדה לרובוט בסמוך לג'ונסון והרגה אותו. זו הייתה הפעם הראשונה בה אכיפת החוק האמריקנית משתמשת ברובוט על מנת להרוג חשוד.
גאוגרפיה ואקלים
על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ארצות הברית, שטחה של דאלאס הוא 997.1 קמ"ר, 887.2 קמ"ר מתוכם יבשה, והיתר מים. 11.03% משטחה של דאלאס הם מקווי מים.
דאלאס, כמו האזורים הסמוכים לה, היא ברובה מישורית, ומצויה בגובה שבין 135 ל-165 מטרים מעל לפני הים, כאשר ישנן שכונות בדרום דאלאס המצויות עוד כשישים מטרים מעל לגובה זה.
הנהר טריניטי עובר בצפון-מערב העיר, בדרכו דרום-מזרחה ליוסטון. הנהר מחופה משני צידיו בסוללת עפר שגובהה 15 מ', המונעת אותו מלהציף את העיר. מספר גשרים חוצים את הנהר ומחברים את דרום דאלאס לצפונה. אינטרסים עסקיים גרמו להקמת גשר בעלות של מיליוני דולרים מעל הנהר, ולהפיכת חלק מהנהר לאזור פארק, עם שירותים מסחריים סמוכים, בדומה לטיילת הנהר בעיר סן אנטוניו או אוסטין. יש הטוענים כי התפתחות זו תביא לדרום דאלאס, מוכה העוני והפשע, מעט יותר עסקים והכנסה, בעוד שאחרים סבורים כי המדובר במימוש אינטרסים של בעלי הון. העבודה על הפרויקט טרם הושלמה.
מקור מים משמעותי אחר הוא אגם רוק לייק. האגם והפארק הצמוד אליו הם יעד פופולרי לטיולים ולפעילויות ספורט מים ומחנאות. על גדת האגם מצוי אף גן בוטני גדול.
דאלאס שוכנת בקצהו של אזור סופות טורנדו המצויות בערבות המערב התיכון. באביב, חזיתות קרות הנעות מקנדה מתנגשות עם אוויר חם ולח המגיע מאזור המפרץ. כאשר מפגש זה מתרחש מעל דאלאס, מתרחשות סערות היוצרות מראות מרהיבים של ברקים, גשמים עזים, ולעיתים סופות טורנדו.
בדאלאס יורדים כ-762 מ"מ של גשם מדי שנה, רובם באביב. האקלים בדאלאס מסווג כאקלים סובטרופי גשום, אך עם זאת, חלק זה של טקסס נוטה לרוחות חמות ויבשות מן הצפון ומן המערב בקיץ. בחורף הרוחות קרות, ולעיתים הטמפרטורה יורדת מתחת לאפס. כ-2.5 מ"מ של שלג ליום יורדים במשך כיום או יומיים מדי חורף, ואחת לכמה שנים יורד ברד כבד, המשתק את העיר. החורפים הם מתונים בהשוואה לשאר "ידית" טקסס והמדינות שלצפונה. החורפים בדאלאס מלווים לעיתים בקיץ אינדיאני.
האביב והסתיו נעימים אך קצרים, ומעלות החום מתונות. בעונות אלו ישנה פריחה של פרחי בר, ופרחים הנשתלים על ידי עיריית דאלאס לצידי הכבישים. באביב מזג האוויר יכול להשתנות באופן קיצוני תוך מספר דקות. הקלישה המקובלת על התושבים באשר למזג האוויר בעונה זו היא "אם אינך אוהב את מזג האוויר - חכה כמה דקות". הסתיו, בחודשים ספטמבר ואוקטובר, נחשב לזמן הטוב ביותר לבקר בעיר. ביוני 1980 נקבע שיא הטמפרטורות בעיר המכונה "גל החום של 1980" ובו נמדדו ב-27 בחודש כ-45 מעלות. בינואר 1930 נמדדה בעיר הטמפרטורה הנמוכה ביותר- מינוס 19 מעלות.
כלכלה
אזור דאלאס ופורט וורת' נקרא "עמק הסיליקון של טקסס". ישנם יותר 40,000 אנשים המועסקים בתעשיית הטלקומוניקציה ב"מסדרון הטלקום" בו מצויות חברות מהמובילות בעולם בתעשייה זו. מרכז דאלאס הוא בעל תשתית של למעלה מ-160 ק"מ של סיבים אופטיים. על פי אגודת הנשים בדאלאס, יותר מ-81,000 מהעסקים בדאלאס הם בבעלות נשים.
אף על פי שתעשיית הטלקומוניקציה נפגעה קשה במיתון לאחרונה, הקהילה העסקית בדאלאס תיפקדה יותר טוב בממוצע מכלכלות מקומיות אחרות.
חברות בינלאומיות וחברות ענק רבות קבעו את המטה שלהן בדאלאס ובפרבריה, ובהן רשת המרכולים "Eleven-7", "פיצה האט", חברת המוליכים למחצה "טקסס אינסטרומנטס", רשת "בלוקבאסטר וידאו", חברת המחשבים EDS וחברות רבות נוספות.
תחבורה
נמלי תעופה
את דאלאס משרתים שני נמלי תעופה מסחריים: נמל התעופה הבינלאומי דאלאס/פורט וורת' (הידוע בכינוי DFW), ונמל התעופה דאלאס לאב. בנוסף לכך ישנו שדה התעופה למנהלים (הידוע בשמו הקודם רדבירד), שהוא נמל תעופה לטיסות למיניהן המצוי בתחומי העיר, ושדה התעופה אדיסון שמצוי בפרבר אדיסון. שני נמלי תעופה נוספים מצויים בפרבר מק'קיני המצוי מחוץ לתחומי העיר. כמו כן בעיר פורט וורת' ישנו נמל תעופה נוסף.
נמל התעופה DFW ממוקם בפרברים הצפונים של דאלאס והוא במרחק שווה ממרכזה של דאלאס וממרכזה של פורט וורת'. במונחים של גודל המדובר בנמל התעופה הגדול בטקסס, השני בגודלו בארצות הברית, והשלישי בגודלו בעולם. מבחינת תעבורה DFW הוא העמוס במדינה, הרביעי מבחינת עומס בארצות הברית, והשישי מבחינת עומס בעולם. DFW הוא נמל הבית של חברת אמריקן איירליינס, אחת מחברות התעופה הגדולות בעולם.
"לאב פילד" ממוקם בתוך גבולות העיר דאלאס, כעשרה ק"מ צפונית מערבית למרכז העיר, והוא אחד מנמלי הבית של חברת התעופה "סאות'ווסט איירליינס" על פי כללי התעופה האמריקניים אף מטוס סילון עם תפוסה מעל 56 נוסעים אינו מורשה לטוס מלאב פילד לכל נקודה מחוץ לטקסס, לואיזיאנה, ארקנסו, אוקלהומה, ניו מקסיקו, קנזס, מיסיסיפי, מיזורי ואלבמה. מכיוון שכך, חברת סאות'ווסט וחברת קונטיננטל אקספרס הן היחידות המשתמשות בנמל תעופה זה. מאמצים להקל בתקנות אלו נכשלו.
אוטובוסים ורכבות
חברת Dallas Area Rapid Transit) DART) היא חברת התחבורה הציבורית של אזור דאלאס, המספקת קווי אוטובוסים ורכבות. DART החלה להפעיל את מערכת הרכבות הקלות הראשונה בטקסס (ובדרום-מערב ארצות הברית) בשנת 1996 וממשיכה להרחיב את הכיסוי התעבורתי של האזור. מערכת זו נותרה היחידה באזור עד שיוסטון פתחה מערכת משלה בשנת 2004. מערכת התחבורה הציבורית הקטנה יותר של פורט וורת' קשורה לזו של דאלאס במסילה המקשרת בין מרכז העיר דאלאס ומרכז העיר פורט וורת'. עם כל זאת, רוב האנשים במטרופולין מעדיפים את השימוש ברכבם הפרטי על פני השימוש בתחבורה הציבורית.
חינוך והשכלה
בדאלאס שוכנים מוסדות ההשכלה הבאים: מכון האומנות של דאלאס, האוניברסיטה הבפטיסטית של דאלאס, הקולג' הנוצרי של דאלאס, הסמינר התאולוגי של דאלאס, אוניברסיטת דה-וריי (DeVry), קולג' אל סנטרו, קולג' מאונטיין וויו, קולג' ריצ'לנד, אוניברסיטת המתודיסטים הדרומיים, האוניברסיטה של דאלאס, אוניברסיטת טקסס שבדאלאס והמרכז האוניברסיטאי הדרום-מערבי לרפואה של טקסס בדאלאס.
תרבות בדאלאס
הפעילות התרבותית בדאלאס כוללת את המרכז הסימפוני על שם מורטון ה. מיירסון, מוזיאון האומנות של דאלאס, שלושה קולנועי IMAX תלת־ממדיים, המוזיאון האפרו-אמריקני, המרכז התרבותי הלטינו-אמריקני, ומרכזים רבים נוספים. בדאלאס גם שוכנת התזמורת הסימפונית של דאלאס.
עם הסרטים והסדרות שצולמו בדאלאס, נמנים "בוני וקלייד", "דאלאס", "רובוקופ", "נולד בארבעה ביולי", "JFK תיק פתוח", "ווקר - טקסס ריינג'ר" ו"באטמן ורובין".
דמוגרפיה
על פי המפקד בשנת 2009 ישנם 1,299,543 תושבים בדאלאס, המרכיבים 451,833 משקי בית, צפיפות האוכלוסין היא 1,427.38 אנשים לקמ"ר, ישנן 484,117 יחידות דיור, בצפיפות ממוצעת של 545.7 יחידות לקמ"ר. ההכנסה הממוצעת למשק בית, נכון ל-2018 היא 52,210 דולר.
מקסיקנים רבים מגיעים לעיר דרך לרדו וסן אנטוניו. המפקד של שנת 2000 היה הראשון בו עברה האוכלוסייה ההיספנית של העיר במספרה את האוכלוסייה האפרו אמריקנית, וההיספנים כיום הם המיעוט הגדול ביותר בדאלאס.
פוליטיקה וממשל
ב-2019 נבחר אריק ג'ונסון הדמוקרטי לראשות העיר. בעיר 14 חברי מועצה המייצגים 14 מחוזות בעיר.
בבחירות לנשיאות ארצות הברית העיר נוטה באופן גורף לדמוקרטים. 66% מהעיר תמכו בהילרי קלינטון לנשיאות, בפרברי העיר ובצפון העיר הרפובליקנים מקבלים יותר קולות בניגוד למרכז העיר. ב-2004 כ־57% תמכו בג'ון קרי ולא בנשיא הנבחר ג'ורג' ווקר בוש. ב-2008 וב-2012 57% תמכו בנשיא הדמוקרטי הנבחר ברק אובמה.
דת
דאלאס היא מרכזה של "רצועת התנ"ך", וישנה בה השפעה של הנוצרים הפרוטסטנטים. מקומות רבים אינם מגישים משקאות חריפים, וישנן כנסיות בפטיסטיות רבות. סימני דגים (סימן נוצרי מובהק) נראים על סטיקרים על מכוניות, ותחנות רדיו וטלוויזיה נוצריות רבות פועלות בתחומי העיר. תושבים החפצים לשתות אלכוהול צריכים להצטייד ב"יוניקארד". למרות כל אלו, שיעור הגירושין בעיר הוא למעלה מ 50%, גבוה מהממוצע בארצות הברית. כבכל עיר גדולה בארצות הברית, יימצאו בדאלאס קתולים, יהודים, מוסלמים, וקבוצות דתיות נוספות.
להט"ב
מטרופולין דאלאס- פורט וורת' מוכר כמי שיש בה את אחת מריכוזי הלהט"ב הגדולים בארצות הברית, לאורך השנה מתקיימים בעיר אירועים רבים המשויכים לקהילה הגאה, מצעד הגאווה בחודש יוני בעיר מונה לפחות 50,000 משתתפים מדי שנה. מצעד הגאווה הרשמי הראשון התקיים בעיר ב-1980. בעיר ישנם אפילו מצעדים ואירועים מיוחדים ללטינים מהקהילה, שחורים וקהילת הדובים.
בעיר ישנו מרכז של הקהילה שנבנה ב-2016 בעלות של 8.7 מיליון דולר והוא אחד המרכזים הגדולים במדינה. ליד מרכז דאלאס מתקיים מדי שבוע ביוזמת אוניברסיטת קליפורניה תוכנית לבדיקות ומודעות ל- HIV מפגשים המיועדים בעיקר לקהילה הגאה השחורה בעיר, המפגשים כוללים בדיקות מחלות מין בחינם, מפגשי קפה ומוזיקה, פיקניקים ותצוגות אופנה וזאת בשל ריבוי מקרי ההדבקה בעיר בעיקר בקרב גברים שחורים. בשנת 2004 נבחרה לראשונה אישה לסבית לטינית, לופה ואלדז, לתפקיד מושל העיר, ב-2008 היא נבחרה לכהונה נוספת.
בעיר אף יוצא עיתון בשם "קול דאלאס" המיועד לקהילה, פורסם לראשונה ב-1984. ב-2011 עלתה תוכנית ריאליטי של הומואים שבסיסה בדאלאס ושמה The A-List.
ספורט
דאלאס היא ביתן של מספר קבוצות ספורט. הדאלאס דספרדוס - קבוצת פוטבול מליגת "Arena Football League", דאלאס מאבריקס - קבוצת כדורסל מליגת ה-NBA ודאלאס סטארס - קבוצת הוקי קרח מליגת "National Hockey League". קבוצות אלו משחקות באצטדיונים ב"אמריקן איירליינס סנט"". מועדון כדורגל דאלאס (לשעבר דאלאס ברן (Burn)) - קבוצת כדורגל מליגת "Major League Soccer" וכן דאלאס סיידקיקס - קבוצת כדורגל מליגת הכדורגל לאולמות.
כמו כן, משויכות לדאלאס הקבוצות הבאות: קבוצת "דאלאס קאובויס" היא קבוצת פוטבול מליגת "National Football League" אך היא אינה משחקת בדאלאס אלא בעיר השכנה ארלינגטון. קבוצת "דאלאס דיאמונדס" משחקת בליגת הפוטבול לנשים ומרכזה בשכונת ריצ'מונד הילס הסמוכה לדאלאס וקבוצת "דאלאס רבולושן" היא קבוצת פוטבול מליגת הפוטבול העצמאית לנשים ומשחקת בפרבר מק'קיני הסמוך לדאלאס.
בדאלאס שוכנים 232 מגרשי משחקים, 173 מגרשי כדורסל, 112 מגרשי כדורעף, 258 מגרשי טניס, 258 אזורי פיקניק, 6 מגרשי גולף של 18 גומחות, שני מסלולי מרוצים למכוניות, גן חיות ענק, ו 477 מגרשי אתלטיקה קלה.
אירועים היסטוריים בדאלאס
19 באוקטובר 1917 - ייסודו של נמל התעופה "לאב פילד".
1927 - נמל התעופה לאב פילד נפתח לשימוש מסחרי.
1927 - חנות המרכול (Convenience Store) הראשונה בעולם נפתחת בדאלאס על ידי חברת "סאות'לנד אייס קומפני" אשר תהפוך לאחר מכן לתאגיד הענק "סבן אילבן".
1930 - ס.מ. ג'ויינר מוצא נפט 160 ק"מ צפונית מזרחית לדאלאס, והופך את דאלאס למרכזה של תעשיית הנפט.
1930 - השודדים הרומנטיים המפורסמים בוני פארקר וקלייד בארו נפגשים בשכונת אוק קליף, ומתחילים את מסע הפשע שלהם. השניים הונצחו בסרט בוני וקלייד של הבמאי ארתור פן בכיכובם של וורן בייטי ופיי דאנאוויי.
1934 - בוני וקלייד נקברים בדאלאס לאחר שנהרגו על ידי המשטרה בלואיזיאנה.
1958 - בעת שעבד עבור חברת טקסס אינסטרומנטס, ג'ק קילבי יצר את המעגל המשולב הראשון ובכך יצר מהפכה אלקטרונית ששינתה את העולם, ובסיס לשוק גלובלי חדש.
22 בנובמבר 1963 - הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי נרצח בעת שנסע בשיירת מכוניות בדאלאס. האירוע מונצח בדאלאס ב"מרכז קנדי" הסמוך למקום הרצח, ובמוזיאון "הקומה השישית" בבניין ששימש את הרוצח לי הארווי אוסוואלד, ובעבר היה מחסן הספרים של עיריית דאלאס.
1974 - פתיחת נמל התעופה טקסס/פורט וורת'.
1976 - מושלמת בניית "כיכר ההודייה" במרכז העיר דאלאס.
1996 - חברת DART מפעילה את קו הרכבת הקלה הראשון בטקסס.
2000 - חברת DART פותחת את תחנת הרכבת התחתית הראשונה בטקסס.
טריוויה
תיאטרון קליטה המפריז אשר תוכנן על ידי הארכיטקט פרנק לויד רייט הוא ביתה של קבוצת התיאטרון "דאלאס תיאטר סנטר" שהיא קבוצת התיאטרון הוותיקה ביותר בארצות הברית הפועלת כיום.
לדאלאס יש את מספר מרכזי הקניות לנפש הגדול ביותר בארצות הברית, וקניון "יוניברסיטי פארק" מרוויח למטר מרובע יותר מכל מרכז מסחרי אחר בארצות הברית.
המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדרום-מערבי של טקסס בדאלאס הוא בית ספר לרפואה ומרכז למחקר המסונף לבית החולים פארקלנד, משמש כביתם של שלושה זוכי פרס נובל - שלושה ברפואה (פסיכולוגיה) ואחד בכימיה.
האומנות בדאלאס תורמת 500 מיליון דולר לשנה לכלכלה המקומית, והתקציב הממוצע לצורכי אומנות לנפש עומד על 7.23$.
תוכנית לטווח ארוך מבטיחה את צריכת המים השוטפת לדאלאס עד לשנת 2050.
רעיון כרטיס האשראי נוצר מהתקשרות בין שלושה מרכזי קניות בדאלאס שחיפשו דרך לאפשר ללקוחות לרכוש מוצרים באמצעות כרטיס שיהיה משותף לשלושתם.
דאלאס היא משכנו של פסל הקאובוי הגדול בעולם, שגובהו 17 מטר לערך.
הספרייה העירונית של דאלאס היא בעלת האוסף הגדול בארצות הברית של ספרי ילדים.
מרכז "דאלאס מרקט סנטר" הוא המרכז הקמעונאי הגדול בעולם.
רשת החנויות "ניימן מרכוס" החלה מחנות אחת בפינת רח' אלם ומרפי במרכז העיר דאלאס.
מלון אדולפוס בדאלאס היה הראשון בעולם שהפעיל בחדריו מיזוג אוויר.
ערים תאומות
ערים ידידות:
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:טקסס: ערים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1856 | 2024-09-07T03:19:49 |
כתובים | בחלק כתובים של התנ"ך מונים על פי המסורה אחד-עשר ספרים, והם: תהילים, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה, ודברי הימים. סדר זה מבוסס על מסורת כתבי היד של יהודי אשכנז, ומשמש ברוב הדפוסים של התנ"ך. אצל בעלי המסורה בטבריה ויהודי ספרד היה סדר אחר לספרי הכתובים, ובגמרא מוזכר סדר שלישי לספרים אלו.
בין ספרים אלה ישנן שתי תת-קבוצות מיוחדות, שהן:
ספרי אמ"ת: תהילים, משלי, איוב (הקבוצה קרויה בראשי לתיבות לשלושת הספרים בסדר הפוך). ספרים אלה נחשבים ספרי "שירה", דבר הבא לידי ביטוי בכתבי יד של המסורה הן במערכת הטעמים המיוחדת להם (טעמי אמ"ת), והן בצורתם השירית.
חמש מגילות: שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר. קבוצה מיוחדת זו מופיעה כחלק ממסורת בני אשכנז (במנהגיהם הליטורגיים ובכתבי היד שלהם), ועומדת בבסיסו של חיבורי מדרש רבה על ספרי כתובים אלה דווקא. הם נקראים בציבור בבתי הכנסת במועדים חגיגיים שונים, ונכתבים על קלף ארוך מגולגל שהוא בעצם "מגילה". בכתבי היד של המסורה, ובמסורת יהדות ספרד והמזרח – אין זכר להיותם קבוצה.
שלושת הספרים דניאל, עזרא-נחמיה, ודברי הימים אינם נחשבים לקבוצה מיוחדת, למרות המרכיבים המשותפים שלהם: כולם נכתבו על פי המסורת התלמודית בתקופה מאוחרת; כולם דנים בתוכנם על התקופות המאוחרות הנזכרות שבמקרא; עזרא הוא המשך ברור של דברי הימים; בדניאל ובעזרא-נחמיה מצויים הקטעים המשמעותיים היחידים במקרא הכתובים בארמית.
החלוקה של 24 ספרי התנ"ך לתורה, נביאים, וכתובים מוזכרת בתלמוד-ב"ב יד', ובמדרשים רבים-שמ"ר מא, דב"ר יד' וכו'. והם מדורגים ברמת סמכותם האלוהית: התורה מפי הגבורה ניתנה, הנביאים בנבואה נאמרו, והכתובים ברוח הקודש נכתבו.
ישנם ספרים, למשל דניאל, עזרא-נחמיה, ודברי הימים שמבחינת תוכנם מתאימים להיכלל במסגרת ספרי נביאים, אבל לא מבחינת זמן חיבורם. הרמב"ם כותב על הסיבה להכללתם בכתובים במורה נבוכים ח"ב מ"ה כי כוח ההשראה לכתיבת ספרים אלו היה אחיד, ברוח הקודש, ולכן נכללו במסגרת אחת. לעומת זאת, ספרי הנביאים, אשר נכתבו בכוח נבואי, שייכים למסגרת אחרת. בספרי מקרא נוצריים רבים, דניאל אכן נכלל בספרי הנבואה והיתר נכללים בספרים ההיסטוריים, בעקבות החלוקה בתרגום השבעים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חלוקת התנ"ך | 2024-06-27T12:13:33 |
נעם שריף | 250px|ממוזער|שמאל|לוחית הנצחה לנעם ובת שבע שריף בתל אביב
נעם שֶׁריף (7 בינואר 1935 – 25 באוגוסט 2018) היה מוזיקאי, מלחין, מנצח, מחנך ומעבד ישראלי, חתן פרס א.מ.ת. לשנת 2003 ופרס ישראל למוזיקה לשנת 2011.
ממוזער|שמאל|250px|קברו של נעם שריף בקיבוץ שפיים
ראשית הדרך
שריף נולד ב-1935 ברמת גן, בן לטובה ומאיר ואח לבת-שבע שריף. גדל בתל אביב ולמד בגימנסיה הרצליה. כבר בנעוריו בלט בכישרונו בתחום ההלחנה והניצוח. הוא למד נגינה בפסנתר ובכינור, ובשירותו הצבאי כאשר הוא היה בתזמורת צה"ל (התקבל לאחר ששוחרר מחטיבת גבעתי אחרי שעבר מבחנים בתזמורת) ניגן שריף בקרן יער בהדרכת הורסט סלומון. את השכלתו המוזיקלית רכש בתל אביב אצל פאול בן-חיים וזאב פריאל במקביל ללימודיו בחוג לפילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך לימודיו החל לנצח וייסד את התזמורת של האוניברסיטה העברית בירושלים.
ב-1957 בחר המנצח ליאונרד ברנשטיין את יצירתו של שריף "אקדמות למועד" לחנוך את היכל התרבות בתל אביב בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית. שריף המשיך את לימודיו בברלין אצל בוריס בלכר (קומפוזיציה) ובזלצבורג אצל איגור מרקביץ' (ניצוח).
שריף כמלחין
שריף שילב ביצירותיו אלמנטים מוזיקליים מתוך התרבות הים-תיכונית העתיקה תוך כדי שילובם עם מורשת המערב. יצירותיו זכו להצלחה בעולם ומופצות על גבי תקליטורים של חברות בינלאומיות בביצוע תזמורות חשובות: הפילהרמונית של ברלין, התזמורת הפילהרמונית הישראלית, תזמורת רדיו בוואריה, תזמורת רשות השידור הבריטית ועוד.
לאחר "אקדמות למועד" כתב יצירות בהן: "שיר המעלות" (1959), "סוויטה ישראלית" (1965), "שאקון" (1968).
שריף הלחין ותיזמר את שירי ההצגה המכשפה שהעלה תיאטרון גיורא גודיק ב-1970.
בין יצירותיו החשובות שלוש יצירות ווקאליות, המהוות טרילוגיה:
מחיה המתים - הראשונה בסדרה. ביצוע הבכורה היה באמסטרדם 1987, על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית. היצירה כתובה לתזמורת, מקהלת גברים, מקהלת נערים ושני סולנים חזנים (טנור ובריטון). "מחיה המתים" מבוסס על המסורת המוזיקלית של יהודי מזרח אירופה וגם על נעימות מהמסורת האוריינטלית הקדומה של השומרונים. היצירה מחולקת לארבעה חלקים: 1. חיי היהודים בתפוצות (עד השואה); 2. שואה; 3. קדיש ויזכור; 4. תחייה ותקומה.
פסיון ספרדי - ביצוע הבכורה היה בטולדו שבספרד 1992, על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה ועם הטנור פלאסידו דומינגו כסולן. היצירה הוזמנה לרגל 500 שנה לגירוש ספרד ומבוססת על נעימות ספרדיות יהודיות.
תהילים של ירושלים - ביצוע הבכורה היה בירושלים ב-1995 לרגל פתיחת החגיגות של 3,000 שנה לירושלים. היצירה כתובה לתזמורת וארבע מקהלות ילדים, המפוזרות ברחבי האולם, שרות בעברית ובלטינית.
לכבוד היובל לישראל (1998) כתב שריף יצירה נוספת לתזמורת וארבע מקהלות ילדים בשם "בראשית". היצירה בוצעה על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה. כחלק מחגיגות היובל בוצעה שנית היצירה "מחיה המתים" על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה ובקונצרט ייחודי ב"יד ושם" בירושלים. שריף סיים להלחין אופרה בשם "גולם 13" (2008) וכן רביעיית מיתרים, "רביעיית רוזנדורף", בהשראת ספרו של נתן שחם בשם זה.
שריף גם כתב מוזיקה לסרטים "תעלת בלאומילך", "סיניה" ו"הגן".
ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.
שריף כמנצח
שריף ניצח בקביעות בארץ ובעולם, על יצירותיו ועל יצירות מרפרטואר רחב מארצות העולם.
בין השנים 1973–1982 היה המנהל המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הקיבוצית, שעימה יצא לסיבוב הופעות ברחבי אירופה, ארצות הברית ומרכז אמריקה.
בין השנים 1989–1995 היה המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.
בין השנים 2002–2005 היה המנהל המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הישראלית. בעונה הראשונה תחתיו (2002 - 2003) זכה בפרסי העיתונות והקהל.
בין השנים 2004–2013 היה המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית חיפה.
קריירה אקדמית
שריף לימד מאז שנת 1963 קומפוזיציה וניצוח. הוא לימד באקדמיה הישראלית למוזיקה ע"ש רובין באוניברסיטת תל אביב, באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ב-Musikhochschule בקלן ובאוניברסיטת מוצרטיאום בזלצבורג.
ב-1990 התמנה לפרופסור בתחום הקומפוזיציה והניצוח באקדמיה הישראלית למוזיקה על-שם רובין.
בין השנים 1998 - 2000 כיהן כראש האקדמיה למוזיקה במוסד זה.
בין השנים 2012 - 2018 היה דקאן של בית הספר למוסיקה בקריה האקדמית אונו.
פרויקטים מיוחדים ופרסים
ב-1970 יזם קונצרט משותף של התזמורת הפילהרמונית הישראלית עם הצ'רצ'ילים. בראשית שנות השבעים הגיש בטלוויזיה הישראלית את הסדרה "כל המנגינות", בה ניתח מוזיקה של מלחינים ישראלים, בהם מרדכי זעירא, דובי זלצר, דוד זהבי, משה וילנסקי וסשה ארגוב. כמו כן, העביר תוכניות מוזיקה רבות אחרות ברדיו ובטלוויזיה. כחלק ממעורבותו לעשייה תרבותית ייסד וערך פסטיבלים רבים למוזיקה ברחבי ישראל. בין השאר, שימש כיועץ המוזיקלי של פסטיבל ישראל.
שריף יצר את "שחרית מוזיקלית 11:11", סדרת קונצרטים פופולרית המתקיימת במועדון צוותא.
לאורך השנים העביר שריף בקביעות קורסים למנצחים ומלחינים צעירים בארץ ובעולם. גם כשניהל מוזיקלית את התזמורת הסימפונית חיפה, ייסד פרויקט המתקיים אחת לחודש בו מבוצעות יצירותיהם של מלחינים צעירים. שריף זכה בפרס אקו"ם, ב-2011 זכה בפרס ישראל, וב-2003 זכה בפרס א.מ.ת המוענק על הצטיינות והישגים אקדמאים או מקצועיים בעלי השפעה מרחיקת לכת ותרומה מיוחדת לחברה. בשנת 1991 קיבל שריף את פרס אנגל.
יצירותיו של שריף הודפסו בהוצאות IMI, C.F Peters Edition, ו-Frankfurt.
חיים אישיים
שריף היה נשוי שלוש פעמים. אשתו הראשונה, צפרירה, נפטרה מסרטן לאחר 17 שנות נישואים ולהם שני בנים. מאשתו השנייה, דניאלה אוראל, נפרד לאחר שבע שנות נישואים. אשתו השלישית הייתה המלחינה אלה מילך-שריף, שלה היה נשוי עד שנפטר, ולהם בן משותף. בערוב ימיו התגורר באבן יהודה.
נעם שריף נפטר ב-25 באוגוסט 2018 בעקבות אוטם שריר הלב בבית החולים לניאדו בנתניה. הוא הובא לקבורה בבית העלמין בקיבוץ שפיים.
עיריית תל אביב-יפו קבעה לוחית הנצחה לנעם ובת שבע שריף בכניסה לביתם ברחוב העבודה 28.
לקריאה נוספת
נעם שריף, אקדמות, הוצאת מאגנס, 2024
קישורים חיצוניים
באתר פרס א.מ.ת
"כל המנגינות" - דוד זהבי, משה וילנסקי, מרדכי זעירא, סשה ארגוב
דף הבית של נעם שריף C.F Peters Edition
נועם שריף באתר הספרייה הלאומית.
נועם שריף, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, מרץ 2017
נועם שריף באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
כמה מחשבות על ספר זכרונותיו של נעם שריף: מוסיקאי יהודי-ישראלי דגול, באתר: ד״ר לאה מזור - על מקרא הוראה וחינוך
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים ישראלים במוזיקה הקלאסית
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:מוזיקאים ישראלים
קטגוריה:מנצחים ישראלים
קטגוריה:מנהלים מוזיקליים
קטגוריה:נגני תזמורת צה"ל
קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת.
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למוזיקה
קטגוריה:זוכי פרס אנגל
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:מורים למוזיקה בישראל
קטגוריה:סגל האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
קטגוריה:סגל הקריה האקדמית אונו: בית ספר למוסיקה
קטגוריה:אישים הקבורים בשפיים
קטגוריה:מעבדים מוזיקליים ישראלים
קטגוריה:אבן יהודה: אישים
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2018 | 2024-09-01T01:41:50 |
בדיקות יחידה | במחקר ופיתוח, בדיקות יחידה (Unit tests) הן בדיקות ברמת יחידות המערכת הקטנות שמאמתות את פעילותן התקינה של היחידות. בדרך כלל הבדיקה מכסה את יחידת הקוד הקטנה ביותר, שהיא פרוצדורה או פונקציה, אך לעיתים משתמשים בבדיקות יחידה לצורך בדיקה של מודול שלם. הבדיקות נערכות לרוב לאחר הכנת היחידה או לאחר שבוצעו בה שינויים, אך קיימות גם שיטות (כמו פיתוח מונחה-בדיקות) בהן נכתבות בדיקות יחידה בטרם הכנת היחידה, כך שהבדיקה מהווה קריטריון לנכונות היחידה העתידה להיכתב. הרעיון הוא ליצור קבוצה של בדיקות, אשר תכסה את כל פעילות היחידה, והצלחתה תוכיח בוודאות סבירה כי היחידה תקינה. סוג זה של בדיקות מבוצע בדרך כלל על ידי אנשי הפיתוח ולא על ידי משתמשי הקצה.
יתרונות וחסרונות
יתרונות
מטרת בדיקות היחידה היא לבודד כל חלק, ולהראות שכל חלק כזה עובד באופן תקין כאשר הוא עצמאי. בדיקות היחידה מספקות סיכום חד משמעי שהחלק עומד בתנאים בהם הוא אמור לעמוד. התוצאה של בדיקות היחידה מביאה לכמה יתרונות:
תהליך שינוי ניתן לבצע שיפורים ושדרוגים ליחידה תוך שימוש בבדיקות היחידה לצורך ווידוא הנכונות, ואי הפגיעה ביכולות קודמות.
פישוט תהליך השילוב רק לאחר שכל החלקים עובדים טוב, יש טעם לעבור אל בדיקות השילוב הבוחנות את כל המערכת. בדיקות השילוב הן מורכבות משום שהן עוסקות בכל המערכת. לאחר ביצוע בדיקות יחידה אנו מצמצמים את הבעיות בהן ניתקל בשלב זה לבעיות שילוב, לאחר שמובטח לנו כי כל יחידה כשלעצמה פועלת בצורה תקינה.
תיעוד בדיקות היחידה מהוות סוג של תיעוד ליחידה. לעיתים כדי להבין את יכולותיה של יחידה ספציפית, ניתן להסתכל על בדיקות היחידה שהוא עומד בהם.
הפרדת ממשק ממימוש בדיקות היחידה מאלצות את המפתחים לשמור על ממשקים אחידים כלפי שאר המערכת. אחידות זו תורמת לתאימות של היחידה אל כלל המערכת, וליכולת לחלק את עבודת הפיתוח של יחידות שונות לצוותים שונים, וכך גם את עבודת הבדיקות.
חסרונות
מגבלות
בדיקות יחידה לא מבטיחות מערכת תקינה. הן אינן עוסקות בבעיות שילוב, בעיות ביצועים, ובעיות מערכתיות נוספות. כמו כן, בדיקות היחידה לא ישימו בהכרח דגש על קלטים סבירים מצד משתמש הקצה, משום שהן מתוכננות, כאמור, על ידי המפתח. לסיכום, בדיקות אלה יעילות במיוחד אם משתמשים בהן כחלק מפרויקט פיתוח, כהכנה לשלבי בדיקות אינטגרציה ובדיקות מערכת, אך גם במקרה זה מציאתן של בעיות רבות אינה יכולה לשלול את קיומן האפשרי של בעיות נוספות ברמת האינטגרציה וברמת המערכת.
גישות שונות של בדיקות יחידה
קיימות מספר גישות לביצוע של בדיקות יחידה.
קופסה לבנה, קופסה שחורה
בדיקות קופסה לבנה – בדיקות הכוללות סקירה של המבנה הפנימי והארכיטקטורה של המודול
בדיקות קופסה שחורה – בדיקות של פעילות המערכת על ידי השוואת הקלט והפלט המתקבל לתוצרים הצפויים.
בדיקות ידניות מול בדיקות אוטומטיות
בביצוע בדיקות יחידה ניתן להשתמש בכלים אוטומטים המדמים את תנאי הסביבה של המודול, והם מאפשרים ביצוע בדיקות בלחיצת כפתור. לא תמיד מבוצעת ההשקעה הנדרשת בסביבה אוטומטית, ולעיתים ההשקעה אינה משתלמת - וכך נעשה עדיין שימוש בבדיקות ידניות. ראוי להדגיש כי בכל מקרה הגדרת הבדיקות ומימושן הראשוני לא יכול להיות אוטומטי, והוא ספציפי לכל מודול.
בדיקות יחידה בתחום התוכנה
בדיקות יחידה לתוכנה היו בשימוש מאז ימיו הראשונים של התכנות הפרוצדורלי. המתכנת היה כותב לעיתים תוכנית בדיקה שאינה חלק מהיישום על מנת לבדוק נכונות של פרוצדורה. השיטה הייתה ישימה גם בתכנות מודולרי ובכל פרדיגמת תכנות נפוצה מאז, אך חסרונה המרכזי היה נעוץ בקושי לערוך סדרת בדיקות מקיפה המורצת באופן אוטומטי. החל מהעשור הראשון של המאה ה-21 גבר השימוש בחבילות עזר לבדיקות יחידה (Unit testing frameworks), שאיפשרו יצירת תבנית אחידה לכל בדיקת יחידה. ספריות עזר נוספות איפשרו את הגברת הבידוד של כל בדיקה והרצתה בהקשר עצמאי לחלוטין, ללא תלות ביחידות אחרות או בתלויות חיצוניות אחרות דוגמת בסיס נתונים.
בניית בדיקות היחידה באמצעות חבילות העזר מאפשרת אוטומציה מלאה של ההרצה שלהן. בדיקת היחידה נכתבת באמצעות שרותי ספרייה של החבילה המאפשרים לסמן האם הבדיקה הצליחה או נכשלה. כך ניתן להריץ סדרה של בדיקות ולוודא שכולן מצליחות. בשלב ראשון יכולים מתכנתים להריץ בפקודה אחת סדרה של בדיקות השייכות למודולים הנוגעים להם. בשלב הבא ניתן להריץ את כל בדיקות היחידה שנכתבו עבור מערכת במסגרת תהליך בנייה (build) מרכזי. ניתן אף להכשיל בנייה מרכזית במידה ואחת מבדיקות היחידה נכשלת.
Extreme programming
בדיקות יחידה קשורות קשר הדוק ל-Extreme programming, על אף שהן היו בשימוש עוד קודם. פיתוח מונחה בדיקות הוא חלק חשוב ב-Extreme programming ובמסגרתו מפותחת תוכנה במחזורים קצרים בהם נכתבת בדיקת יחידה עבור כל תכונה חדשה ומיד אחריה נכתב קוד התכונה עצמה.
ראו גם
Typemock
JUnit
NUnit
xUnit
הבטחת איכות תוכנה
בדיקות תוכנה
בדיקות נסיגה
בדיקות קבלה
בדיקות אינטגרציה
מיכון בדיקות יחידה
קטגוריה:בדיקות תוכנה
קטגוריה:בדיקות במחקר ופיתוח | 2023-12-19T09:32:14 |
בית עזרא | שמאל|ממוזער|250px|כביש הגישה לבית עזרא
בֵּית עֶזְרָא הוא מושב הנמצא במישור החוף הדרומי, בין אשדוד לאשקלון, ומשתייך לתנועת המושבים. הוא נקרא ע"ש עזרא הסופר, שעלה לארץ מבבל (458 לפנה״ס בקירוב).
היסטוריה
המושב נוסד על ידי עולים מעיראק ב-28 במרץ 1950, על אדמות הכפר בית דראס שתושביו גורשו במלחמת העצמאות. בתחילה היה המקום מעברה ששמה הזמני היה אשדוד א'. בשנת 1991 החלו לתכנן את שכונת ההרחבה. בהרחבה מתגוררות כ-80 משפחות רובן בני מושב שחזרו לגור במושב.
מדרום למושב בית עזרא נמצאת גבעה 69, ששימשה משלט וזירת קרבות במלחמת העצמאות. בקרבתו נמצא גם גשר עד הלום, שבו נבלם הצבא מצרי בניסיונו לפלוש לתל אביב.
חלק מאנשי המושב מתפרנסים מהפרדסים, לולים, חוות סוסים.
היישוב הוא חלק ממועצה אזורית באר טוביה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:הנצחת עזרא הסופר
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
* | 2023-05-08T13:41:45 |
דגל קומורו | דגל קומורו הוא הדגל הלאומי של קומרו. הדגל הנוכחי אומץ בשנת 2002. הסהר בדגל נשמר מהדגל הקודם, אך במקום סהר על רקע ירוק בלבד, הסהר ממוקם כעת על משולש. לדגל נוספו ארבעה פסים כדי לסמל את ארבעת האיים מהם מורכבת המדינה: צהוב עבור מוהלי, לבן עבור מיוט (בשליטת צרפת, קומורו תובעת בעלות), אדום עבור אנג'אואן, וכחול עבור גרנד קומורו. ארבעת הכוכבים ליד הסהר מייצגים גם הם את ארבעת האיים, והסהר מייצג את האסלאם, הדת העיקרית בקומורו.
צבעי הדגל
תבניתירוקצהובלבןאדוםכחול RGB 61–142–51 255–198–30 255–255–255 206–17–38 58–117–196 פנטון 363 127 Safe 186 285 HTML #3D8E33 #FFC61E #FFFFFF #CE1126 #3A75C4
דגלי האיים
שמאל|ממוזער|200px|מפת קומורו
קומורו היא מדינת איים המורכבת מ-3 איים גדולים: מוהלי, אנג'אואן, וגרנד קומורו.
בנוסף, ממשלת קומורו טוענת לריבונות על האי הצרפתי מיוט.
דגלים קודמים של קומורו
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קומורו, דגל
קטגוריה:קומורו: סמלים לאומיים
קומורו
קטגוריה:מדינות ערב: דגלים
קומורו | 2023-09-01T12:30:43 |
רצח קנדי: ההשפעה התרבותית | הפניה רצח ג'ון קנדי#ההשפעה התרבותית | 2024-07-22T23:48:52 |
לורנה וג'ון בוביט | 200px|ממוזער|שמאל|ג'ון בוביט
לורנה לאונור גאלו בוביט (נולדה ב-1970 באקוודור) וג'ון ויין בוביט (נולד ב-23 במרץ 1967 בבאפלו, ניו יורק) הם בני זוג אמריקאים שזכו לפרסום תקשורתי גדול לאחר שהאשה כרתה את אבר מינו של בעלה.
רקע
לורנה גאלו נולדה ב-1970 באקוודור והגיעה לארצות הברית בסוף שנות ה-80.
בארצות הברית היא עבדה כמלצרית בבר ובמסגרת עבודתה פגשה את בעלה, ג'ון ויין בוביט, אשר היה בעבר חייל במארינס. השניים נישאו ב-18 ביוני 1989, לאחר תקופת היכרות קצרה, דבר שאיפשר לה להישאר ולעבוד באופן חוקי בארצות הברית בעוד שקודם לכן הייתה מועמדת לגירוש. לאחר הנישואין החלה לורנה לעבוד כמניקוריסטית, בעוד בעלה עזב את הצבא ועבד במספר עבודות, ביניהן שומר סף. השניים התגוררו בעיר מנאסיס, במחוז "הנסיך ויליאם" במדינת וירג'יניה בארצות הברית.
נישואי השניים ידעו עליות ומורדות. משנכנסה לורנה להריון, בניגוד לרצונו של בעלה, הוא הכריח אותה לעבור הפלה מלאכותית. הדבר גרם לשבר ביחסיהם, במהלכו סירבה לורנה לקיים עם בעלה יחסי מין, והוא החל לבגוד בה. לטענתה, הוא כפה עליה יחסי מין באופן משפיל ובניגוד לרצונה.
האירוע
בליל ה-23 ביוני 1993 לקחה לורנה סכין מטבח חדה באורך של כ-25 סנטימטרים, וחתכה את איבר מינו של בעלה בעודו ישן. היא נמלטה מן הדירה כשהיא אוחזת בסכין, באיבר הכרות ובחפצים נוספים, ובמהלך הנסיעה ברכב השליכה את האיבר מן החלון. לאחר מכן הגיעה לביתם של חברים, שם דיווחה למשטרה על המעשה. במקביל, בעלה התעורר והבין מה קרה לו, הוא הצליח לעצור את הדימום (בזכות הכשרתו הצבאית) והגיע יחד עם חברו לבית חולים באזור. בוביט איבד כשני שלישים מכל כמות הדם בגופו עד שהגיע לבית החולים שם ייצבו את מצבו. אנשי המשטרה, שקיבלו דיווח על הפשע האלים איתרו את הפין הכרות והביאו אותו לבית החולים שם הוא חובר בחזרה בהצלחה בניתוח שארך למעלה משמונה שעות והתבצע על ידי המנתח הפלסטי ד"ר דוד ברמן.
בעדותה במשטרה לורנה טענה כי עשתה את המעשה משום שבעלה היה "אנוכי" ומשום שהוא "תמיד קיבל אורגזמה וסיפק את עצמו, אבל מעולם לא גרם לה לאורגזמה". כמו כן, לפי עדות ידידתה הקרובה של לורנה, לורנה אמרה לה במפורש, שאם היא אי פעם תתפוס את בעלה בוגד בה, היא "תחתוך לו את הבולבול" והחוותה בתנועה את אשר היא עתידה לעשות לו.
יותר מאוחר (כאשר הועמדה לדין), לורנה שינתה את גרסתה המקורית ואמרה כי עשתה זאת כיוון שבעלה היה מכריח אותה לקיים יחסי מין. לורנה טענה כי בליל האירוע, בסביבות 3 בלילה, בוביט חזר עם חברו מלילה של בילויים ושתייה. היא התעוררה כאשר הוא נכנס למיטה, ואנס אותה. בעדותה במשפט היא טענה שהיא זוכרת כי כעסה עליו מאוד, היא הלכה למטבח לשתות מים, ראתה את הסכין החדה בכיור ומיד לאחר מכן הלכה למיטה וחתכה את האיבר. לטענתה, היא לא זוכרת שום דבר מהאירועים עצמם ורק כאשר היא התקשתה לבצע פנייה בעודה נוסעת מביתם המשותף, היא הבינה שהפין של בעלה בידיה והשליכה אותו מהחלון.
בעלה הכחיש סיפור זה וטען כי לאחר שחזר מבילוי עם חבריו ניסה לקיים יחסי מין עם לורנה בהסכמתה. לדבריו הוא נכשל בכך עקב היעדר זקפה, נרדם, והתעורר רק לאחר ביצוע המעשה על ידי לורנה.
המשפטים
ג'ון בוביט, הועמד ראשון לדין באשמת אונס בספטמבר 1993, הוא זוכה על ידי חבר מושבעים, שכלל 8 נשים ו-4 גברים, הזיכוי בא בעקבות קביעת המושבעים הנחרצת כי לא היו שום ראיות לאונס.
לעומתו, לורנה בוביט, הועמדה למשפט בגין הטלת מום וחבלה חמורה בתחילת 1994 (אחרי שהמשפט של בעלה נסתיים), במהלך משפטה התגייסו למענה ארגונים פמיניסטיים וארגונים דרום-אמריקאיים רבים, אשר הפגינו מחוץ לבית המשפט ודרשו כי היא תשוחרר לאלתר. במהלך המשפט, טענה בוביט שעשתה את המעשה בעקבות שנים של התעללות על ידי בעלה דאז, ג'ון בוביט. בסופו של דבר, בית המשפט החליט לשחרר אותה מחמת אי שפיות ופסק כי עליה להיות בהשגחה של בית חולים פסיכיאטרי למשך 45 ימים.
תוצאות האירועים
מיד לאחר המשפט ג'ון ולורנה בוביט התגרשו.
לאחר הפרשה, ג'ון בוביט השתתף במספר סרטים פורנוגרפיים כמו Frankenpenis וכן John wayne Bobbitt Uncut. הוא עבד במספר עבודות מזדמנות (כולל מוביל רהיטים וכומר). הספיק להתחתן עם אישה בשם דוטי ברוור ולהתגרש ממנה. ריצה עונש בכלא בגין גנבה, ונכון ל-2006 הוא נשוי לאישה בשם ג'ואן פארל. ב-2014 נפצע קשה בתאונת דרכים.
לעומתו, לורנה בוביט, שמרה על פרופיל נמוך, מאז הפרשה היא נעלמה מן הכותרות למעט מספר הופעות קצרות: בשנת 1995 עמדה בראשות ארגון פמיניסטי כראש קרן לנשים מוכות (ומיד לאחר מכן נעלמה וכך גם הארגון). בשנת 1998 נעצרה שוב על ידי המשטרה בגין אלימות במשפחה, הפעם היא תקפה את אמה (אוליביה גאלו) והכתה אותה בפניה, האישום נגדה הוסר על ידי האם מבלי שהן הגיעו לבית המשפט. בשנת 2002, היא הופיעה ברשת רדיו מקומית בארצות הברית ותרמה חזייה חתומה שלה לטובת קבוצת בייסבול של נשים. נכון לחודש ספטמבר 2014 היא עוסקת בנדל"ן, נשואה ואם לילד ומתגוררת בעיר גאינסוויל במדינת וירג'יניה.
ראו גם
סירוס
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מורשעים בפגיעות גופניות בארצות הברית
קטגוריה:פשע בווירג'יניה
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אקוודורי | 2024-05-30T12:00:17 |
ג'ון קונלי | ג'ון באודן קונלי הבן (באנגלית: John Bowden Connally; 27 במרץ 1917 - 15 ביוני 1993) היה פוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמזכיר הצי של ארצות הברית בממשלו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, לאחר מכן כמושל טקסס ה-39 וכמזכיר האוצר של ארצות הברית בממשלו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. את הקריירה הפוליטית שלו הוא החל במסגרת המפלגה הדמוקרטית וב-1973 היה לחבר המפלגה הרפובליקנית.
קונלי נולד בפלורסוויל שבטקסס והחל קריירה משפטית לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת טקסס באוסטין. במלחמת העולם השנייה הוא שירת במטה של ג'יימס פורסטל ובמטה של דווייט אייזנהאואר ולאחר מכן הועבר לזירת האוקיינוס השקט. לאחר המלחמה הוא היה לעוזרו של הסנאטור לינדון ג'ונסון. כאשר נבחר ג'ונסון כסגן נשיא ארצות הברית הוא שכנע את הנשיא קנדי למנות את קונלי כמזכיר הצי של ארצות הברית. בדצמבר 1961 פרש קונלי מתפקיד זה כדי להתמודד על משרת מושל טקסס, תפקיד בו הוא כיהן בין השנים 1963–1969. בשנה הראשונה לכהונתו נסע קונלי במכונית הנשיאותית במהלך רצח קנדי ונפצע קשה מהיריות. כתוצאה מפציעותו במהלך תקרית הירצחו של הנשיא המכהן קנדי- קונלי התפרסם מאוד, ושמו נקשר בתקרית זו. בתקופת כהונתו כמושל, קונלי היה מזוהה עם האגף השמרני של המפלגה הדמוקרטית.
ב-1971 מינה הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון את קונלי כמזכיר האוצר בממשלו. בכהונתו בתפקיד זה ניהל קונלי את ניתוקו של הדולר האמריקני מתקן הזהב, אירוע שנודע בכינוי "הזעזוע של ניקסון" (Nixon shock). ב-1972 פרש קונלי מתפקידו כדי לנהל את מערכת הבחירות של הנשיא ניקסון לבחירה מחדש. הוא היה מועמד להחליף את סגן הנשיא ספירו אגניו כאשר זה האחרון התפטר ב-1973, אך ניקסון בחר לתפקיד את ג'רלד פורד. בבחירות לנשיאות של 1980 הוא שאף לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, אך פרש מהמרוץ לאחר סדרת ההצבעות הראשונה בבחירות המקדימות. לאחר מכן הוא פרש מן החיים הפוליטיים וב-1993 הוא נפטר מלייפת ריאתית.
ראשית חייו
ג'ון קונלי נולד בפלורסוויל, טקסס, מקום מושב מחוז וילסון שמדרום-מזרח לסן אנטוניו. הוא היה אחד משבעת ילדיהם של ללה (לבית רייט) וג'ון באודן קונלי האב, שניהל מחלבה. לקונלי היו ארבעה אחים: גולפרי, מריל, ויין וסטנפורד; ושתי אחיות: כרמן ובלאנש. קונלי למד בבית הספר התיכון של פלורסוויל והיה אחד מבוגריו המעטים שהמשיכו ללימודים בקולג'. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת טקסס באוסטין, שם הוא היה נשיא אגודת הסטודנטים וחבר באגודת פרייר (Friar Society). בסופו של דבר הוא סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה וניגש לבחינות ללשכת עורכי הדין.
שירות צבאי
במלחמת העולם השנייה שירת קונלי בצי ארצות הברית, בתחילה כעוזרו של ג'יימס פורסטל, ולאחר מכן כחבר בצוות התכנון של הפלישה לצפון אפריקה בפיקודו של הגנרל דווייט אייזנהאואר. לאחר מכן הוא הועבר אל זירת האוקיינוס השקט, שם הוא שירת בהצטיינות. הוא שירת כמנהל מערך המטוסים על סיפון נושאת המטוסים "אסקס" (USS Essex) ועוטר בכוכב הארד על גבורתו. הוא הועבר לספינה אחרת מסדרת נושאות המטוסים אסקס, "בנינגטון" (USS Bennington), שם הוא עוטר בלגיון ההצטיינות. הוא גם לקח חלק במערכה באיי גילברט, במערכה באיי מרשל, במערכה על איי ריוקיו ובמערכה בפיליפינים. ב-1946 הוא שוחרר בדרגת לוטננט קומנדר .
עם שחרורו מהצי החל קונלי לעסוק בעריכת דין במשרדו של אלווין וירץ, עד אשר לינדון ג'ונסון, שנבחר אז כסנאטור, שכנע אותו לעבור לוושינגטון די. סי. כדי לשרת כעוזרו הראשי. קשריו ההדוקים עם ג'ונסון החלו עוד לפני שירותו בצי והם נמשכו עד לפטירתו של ג'ונסון ב-1973.
קריירה משפטית
שניים מלקוחותיו העיקריים של קונלי כעורך דין היו טייקון הנפט הטקסני, סיד ריצ'רדסון ופרי בס, אחיינו ושותפו של ריצ'רדסון, שניהם מפורט וורת'. שווי האימפריה הכלכלית של ריצ'רדסון הוערכה בשנות ה-50 ב-200 מיליון עד מיליארד דולר. בהדרכתו של ריצ'רדסון, צבר קונלי ניסיון במגוון של מיזמים וקיבל ממנו עצות בנוגע לרכישות מקרקעין. עבודה זו דרשה ממשפחת קונלי להעתיק את מגוריה לפורט וורת'. כאשר נפטר ריצ'רדסון ב-1959 קיבל קונלי על עצמו להיות אחד ממנהלי העיזבון שלו, משימה שהכניסה לו כספים לא מועטים.
קונלי גם היה מעורב בעסקה החשאית להציב את הדמוקרט הטקסני רוברט ברנרד אנדרסון כמועמד לסגן הנשיא בבחירות לנשיאות של 1956. צעד זה לא צלח כאשר העדיף הנשיא אייזנהאואר להמשיך כהונה נוספת כשלצידו יכהן סגנו ריצ'רד ניקסון, ואנדרסון מונה בסופו של דבר כמזכיר האוצר בקבינט של אייזנהאואר, אותו תפקיד שמילא קונלי בקבינט של ניקסון 14 שנים לאחר מכן ב-1971. בצירוף מקרים, אנדרסון היה עוד קודם לכן מזכיר הצי של אייזנהאואר, תפקידו אותו מילא קונלי בממשלו של קנדי ב-1961.
מזכיר הצי
בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית שהתקיימה בלוס אנג'לס ב-1960, הוביל קונלי את תומכיו של הסנאטור לינדון ג'ונסון. הוא טען שאם קנדי יזכה במועמדות המפלגה לנשיאות, לא יוכל לכהן תקופת כהונה מלאה כנשיא בשל מחלת אדיסון ממנה סבל והתלות שלו בקורטיזון כתוצאה ממנה. עם זאת, קנדי השיג את קולותיהם של הנציגים הדרושים למינוי עוד לפני פתיחת הוועידה. קנדי הבין שלא יעלה בידו להיבחר ללא תמיכתם של הדמוקרטים בדרום, שרובם תמכו בג'ונסון. לפיכך הוא הציע את משרת סגן הנשיא לג'ונסון.
עם בחירתו לנשיאות, מינה קנדי את קונלי, לבקשתו של ג'ונסון, כמזכיר הצי. 11 חודשים לאחר מכן התפטר קונלי מתפקיד זה כדי להתמודד על משרת מושל טקסס. במהלך תקופת כהונתו כמזכיר הצי, עמד לרשותו של הצי תקציב של 14 מיליארד דולר, וסגל של יותר מ-1.2 מיליון איש, 600,000 לובשי מדים ו-650,000 אזרחים, שהוצבו ב-222 בסיסים בארצות הברית ו-53 בסיסים מחוץ לגבולותיה.
קונלי הנחה את הצי השישי בים התיכון לנהל סוג חדש של "דיפלומטיית תותחים". במסגרת מדיניות זו עגנה נושאת המטוסים "פורסטל" (USS Forrestal) בנאפולי שבאיטליה וצוותה חילק מתנות לילדים בבית יתומים מקומי. קונלי גם הורה על חלוקת מתנות בבית חולים בקאן שבצרפת שטיפל בילדים שסבלו ממחלות בעצמות, לילדים עניים באי רודוס ולילדים חולים בפלרמו שבסיציליה. מתנות נשלחו גם לילדים טורקיים בקפריסין ולפליטים פלסטינים בביירות. בתקופת כהונתו כמזכיר הצי אירעה הפלישה למפרץ החזירים.
קונלי נאבק קשות להבטיח את חלקו של הצי בתוכנית החלל האמריקאית, והתנגד נחרצות להקצאת רוב משימות המחקר לחיל האוויר. המגזין טיים הגדיר את שנתו של קונלי במחלקת הצי כ"מינוי מהשורה הראשונה". עם זאת, המבקרים ציינו שמשכה הקצר של כהונתו של קונלי כמזכיר הצי מנעה את השגתם של הישגים לטווח ארוך.
הבחירות למשרת מושל טקסס
שבועיים לפני חג המולד של 1961 הודיע קונלי על התפטרותו מתפקיד מזכיר הצי כדי לשוב לטקסס ולהתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית למשרת מושל טקסס ב-1962. הוא היה אמור להתמודד מול פרייס דניאל, שהיה אז המושל המכהן מאז 1957. דניאל נקלע לקשיים פוליטיים בעקבות הנהגתו באותה שנה של מס מכירה בשיעור של שני סנטים, שעורר רגשות מרמור של מצביעים רבים כלפי הממשל. דניאל יכול היה להנהיג את המס בחוק ללא חתימתו, אך באפשרותו היה להטיל על החוק וטו. התובע הכללי לשעבר של טקסס, ויל וילסון, שהתמודד על המושב של טקסס בסנאט שהתפנה בעקבות בחירתו של לינדון ג'ונסון כסגן הנשיא ב-1961, נעשה גם הוא מעורב במערכת הבחירות למושל ומתח ביקורת במיוחד על ג'ונסון, שלטענתו הוא ארגן את מועמדותו של קונלי. מועמדים עיקריים נוספים היו נציב הכבישים מרשל פרומבי מפליינויו, שנמנה גם הוא על אנשי האגף השמרני במפלגה, וגנרל אדווין ווקר שהציר המרכזי של מערכת הבחירות שלו הייתה מערכה אנטי-קומוניסטית. קונלי עצמו ניהל את מערכת הבחירות הפעילה ביותר מבין אלו של כל המועמדים הדמוקרטים, והוא ערך נסיעות במרחק מצטבר של יותר מ-35,000 ק"מ ברחבי המדינה. הוא נשא 43 נאומים מרכזיים והופיע במשדרי טלוויזיה כלל-מדינתיים ומקומיים.
קונלי התמודד בבחירות כאיש האגף השמרני של המפלגה הדמוקרטית. בסבב הבחירות הסופי הוא מוקם מול עורך הדין הליברלי מיוסטון, שזכה לתמיכת איגודי העובדים, דון ירבורו (ללא קשר משפחתי ליריבו משכבר הימים במפלגה של קונלי, הסנאטור ראלף ירבורו). לאחר שניצח את ירבורו בהפרש קטן בסבב ההצבעה האחרון, היה על קונלי להתמודד מול הרפובליקני השמרן ובעל חברת ציוד הנפט, ג'ק קוקס. קוקס, לשעבר חבר בית הנבחרים של טקסס התמודד שנתיים קודם לכן בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית מול דניאל. בבחירות הכלליות זכה קונלי ל-847,036 קולות (54%) מול 715,025 הקולות (45.6%) של קוקס. במערכת הבחירות התמקד קונלי בעובדה ששנה קודם לכן עבר קוקס מהמפלגה הדמוקרטית אל המפלגה הרפובליקנית, אך 11 שנים לאחר מכן נקט קונלי באותו צעד. בסופו של דבר התברר שקוקס היה המועמד החזק ביותר של המפלגה הרפובליקנית בטקסס מאז 1924 ורק ב-1972 עלה בידיו של הנרי גרובר להציג תוצאות טובות יותר עבור הרפובליקנים, אם כי גם אז הוא הפסיד בבחירות.
קונלי היה אומן בניהול מערכות בחירות, לאחר שהיה בעל תפקיד מרכזי בכמה ממערכות הבחירות של ג'ונסון. הוא האמין באנשי צוות הקמפיין שלו, שדאגו לקבל מידע על אירועים ולהעלות אותו לראיונות בתקשורת כדי להציג נושאים שהיו על סדר היום של מערכת הבחירות שלו.
מושל טקסס
ממוזער|250px|קונלי כמושל טקסס חותם על חוק להפרדת קולג' המדינה של ארלינגטון מאוניברסיטת טקסס A&M ב-1965
קונלי כיהן כמושל טקסס בין השנים 1963–1969. במערכות הבחירות של 1964 ו-1966 הוא הביס בקלות את מועמדי המפלגה הרפובליקנית ג'ק קריצ'טון, איש תעשיית הנפט מדאלאס, ותומאס אברטון קנרלי האב מיוסטון, בהתאמה. בניצחונותיו במערכות בחירות אלו הוא גרף רוב של 73.8% ו-72.8%, בהתאמה, וכך השיג השפעה חזקה במדינה, כשבבית המחוקקים של המדינה נהנתה המפלגה הדמוקרטית מרוב כמעט מוחלט.
קונלי היה המושל במהלך ההרחבה המשמעותית של החינוך הגבוה בטקסס. הוא חתם על חוק להקמת מועצת התיאום של החינוך הגבוה בטקסס. הוא מינה למועצת הניהול של אוניברסיטת טקסס A&M חברים שגיבו כניסת נשים לאוניברסיטה שהייתה מוגבלת עד אז לגברים בלבד. זאת בעידודו של חבר הסנאט של טקסס, ויליאם מור, שעוד ב-1953 העלה לראשונה את הרעיון להתיר קבלה של נשים למוסד. ב-1965 מינה קונלי את יושב ראש בית הנבחרים של טקסס, ביירון טאנל, כנציב הרכבות של טקסס, עם פרישתו לאחר 32 שנים של ראש עיריית אמרילו לשעבר, ארנסט תומפסון. מינוי זה אפשר לשותפו לעסקים לעתיד של קונלי, בן ברנס, לרשת את טאנל ולהיות הצעיר מבין יושבי ראש הבית לדורותיהם.
כמושל קידם קונלי את התערוכה העולמית HemisFair '68, שנערכה בסן אנטוניו, שהוא האמין שתכניס למדינה 12 מיליון דולר נוספים במיסים ישירים. תוצר לוואי של התערוכה הייתה הקמתו של מוזיאון קבוע לתרבות טקסס. המוזיאון עוצב כ"תיבת תצוגה דרמטית, לא רק עבור הטקסנים, אלא עבור כל העולם, של שלל התרבויות המגוונות מארצות רבות שדמם וחלומותיהם בנו את מדינתנו".
ב-1968 דובר על כך שקונלי ייבחר כשותפו למרוץ של יוברט האמפרי בבחירות לנשיאות שנערכו באותה שנה, אך בסופו של דבר נבחר הסנאטור הליברלי אדמונד מאסקי ממיין. קונלי הביע את תמיכתו בהאמפרי ובירך את המועמד בנמל התעופה פורט וורת' ואף התפייס למשך חודש עם יריבו במפלגה ראלף ירבורו. עם זאת, הביוגרף של קונלי, צ'ארלס אשמן, טוען שקונלי "סייע בחשאי לניקסון, גייס מספר ניכר של טקסנים בעלי השפעה, חברי שתי המפלגות, לפעול למען המועמד הרפובליקני". בן ברנס נזכר בסיפור על פיו קונלי צרח על יוברט האמפרי בפגישה אישית שהתקיימה במהלך הוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית שהתקיימה בשיקגו ב-1968 והאשים את סגן הנשיא בחוסר נאמנות לנשיא ג'ונסון כאשר ניסה לרכך את עמדתו של הנשיא ג'ונסון בנוגע למלחמת וייטנאם. ברנס אמר ש"הצלפת הלשון" של קונלי כלפי האמפרי הייתה "שיר הלל... הוא הכה אותו בישבן באופן מילולי באופן הכי חזק שראיתי מימי מישהו מעניש את זולתו. הוא חיזק את עמוד השדרה של יוברט, או נתן לו אחד, או הפחיד אותו למוות".
לאחר תום כהונתו של קונלי כמושל, נבחר במקומו סגנו פרסטון סמית', שהביס פעמיים את עורך הדין הרפובליקני, פול איגרס ב-1968 וב-1970. איגרס, ידיד ובהמשך שותף של הסנאטור הרפובליקני ג'ון טאוור, שימש כיועץ המשפטי במחלקת האוצר בשנים 1969–1970 לפני שקונלי הצטרף לקבינט של ניקסון.
רצח קנדי
ממוזער|250px|המכונית הנשיאותית דקות ספורות לפני רצח קנדי. קונלי יושב לפני הנשיא קנדי ולצידו רעייתו. קונלי נפצע קשה מהקליע השני.
ב-22 בנובמבר 1963 נפצע קונלי קשה כאשר נסע במכונית הנשיאותית של הנשיא קנדי בדאלאס כאשר הנשיא נרצח. קונלי, שישב על המושב המתקפל במכונית, לפני הנשיא, נזכר שהוא שמע את הירייה הראשונה שמיד זיהה אותה כירי מנשק. הוא אמר שהוא מיד חשש מפני ניסיון התנקשות והסב את מבטו ימינה כדי להביט אחורה אל הנשיא. הוא הביט מעבר לכתפו הימנית אך לא ראה את הנשיא בזווית עינו והוא סובב חזרה את מבטו כדי להביט שמאלה כאשר הוא חש בפגיעה קשה בגבו. בעדותו בפני ועדת וורן הוא אמר: "מיד, כאשר נפגעתי, אמרתי, 'הו, לא, לא, לא' ואז אמרתי 'אלי, הם מתכוונים להרוג את כולנו'". הוא הביט מטה וראה שחזהו מכוסה בדם וחשב שהוא נפצע אנושות. אז הוא שמע את הירייה השלישית, שהייתה ככל הנראה האחרונה, ופגעה בקנדי בראשו. שלוש מצלעותיו של קונלי נשברו באירוע, אחת מריאותיו נוקבה, מפרק כף היד שלו רוסק וכדור ננעץ ברגלו. לאחר הרצח הוא נותח במשך ארבע שעות והחלים מפציעותיו. בעדותו בפני ועדת וורן אמר קונלי: "היו שניים או שלושה אנשים מעורבים ברצח, או יותר, או שמישהו ירה בנשק אוטומטי".
ועדת וורן, שחקירתה נמשכה עשרה חודשים, הגיעה למסקנה שהנשיא קנדי נרצח בידי איש חיל הנחתים לשעבר, לי הארווי אוסוואלד, שפעל לבדו. קונלי נשאל על תאורית הכדור הבודד, שעל פיה נטען שירייה אחת עברה דרך צווארו של הנשיא קנדי ולאחר מכן גרמה לכל פציעותיו של קונלי. קונלי לא קיבל מעולם את התאוריה הזאת. הוא עמד על כך שכל שלוש היריות פגעו בנוסעי הרכב. בהצהרה פומבית הוא הסכים עם מסקנות ועדת וורן שאוסוואלד פעל לבדו. העיתונאי דאג תומפסון טען שב-1982 הוא קיים שיחה פרטית עם קונלי, ושאל אותו אם הוא משוכנע שאוסוואלד רצח את קנדי. על פי תומפסון קונלי השיב: "ממש לא, לשנייה אחת לא האמנתי למסקנות ועדת וורן".
מזכיר האוצר
ממוזער|250px|דיוקנו הרשמי של קונלי כמזכיר האוצר
ב-1971 מינה הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון את קונלי, שהיה אז חבר המפלגה הדמוקרטית, כמזכיר האוצר בקבינט שלו. בכל אופן, לפני שהסכים לקבל עליו את המינוי, אמר קונלי לניקסון שעליו למצוא תפקיד בממשלו לג'ורג' הרברט ווקר בוש, הרפובליקני שהובס בנובמבר 1970 בהתמודדות קשה על מושב בסנאט על ידי הדמוקרט לויד בנטסן. קולני אמר לניקסון שקבלת תפקיד מזכיר האוצר על ידו תביך את בוש, שעמל קשות עבור ניקסון במסע הבחירות שלו לנשיאות, בעוד שקונלי תמך בהאמפרי. בן ברנס, שהיה אז סגן מושל טקסס, ובעל בריתו משכבר של קונלי, טען באוטוביוגרפיה שלו שהתעקשותו של קונלי הצילה את הקריירה של בוש, שהיה אז לאחר כהונה בבית הנבחרים של ארצות הברית ולאחר שתי תבוסות בהתמודדויות על מושב בסנאט, ושהיה סמוך ובטוח שהוא יקבל משרה בממשל כדי שיצבור ניסיון שיאפשר לו להתמודד לנשיאות ב-1980 ושוב בבחירות של 1988. לפיכך מינה ניקסון את בוש כשגריר ארצות הברית באומות המאוחדות כדי להבטיח את הסכמתו של קונלי להתמנות כמזכיר האוצר. ברנס גם אמר שהוא לא בטוח שג'ורג' ווקר בוש היה נבחר לנשיאות ב-2000 אלמלא שורה זו של מינויים בשנות ה-70 של אביו שחיזקו את כוחה הפוליטי של משפחת בוש.
זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו אמר קונלי את אמירתו המפורסמת לקבוצה של שרי אוצר אירופאים, שהיו מודאגים מהשפעת האינפלציה בארצות הברית על כלכלות אירופה, ש"הדולר הוא המטבע שלנו, אך הבעיה שלכם".
קונלי תמך בהגדת תקרת החוב ב-50 מיליארד דולר ובגרעון של 35 עד 40 מיליארד דולר בתקציב, כ"זרז פיננסי" חיוני בתקופה בה חמישה מיליון אמריקאים היו מובטלים. הוא חשף את תוכניתו של ניקסון להעלות את מחיר הזהב ולפחת באופן רשמי את הדולר, ובסופו של דבר לנטוש אל תקן הזהב הישן לחלוטין, תהליך שאותו החל ב-1934 הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. המחירים המשיכו לעלות במהלך 1971, וניקסון התווה את מדיניות השכר והמחירים, צעד שהקונגרס אישר. בהמשך התכחש קונלי לתפקידו בהמלצה על הפיקוח הכושל על השכר והמחירים, והכריז על הלוואות בערבות עבור חברת לוקהיד קורפוריישן שהייתה אז בקשיים. הוא גם נאבק לבדו כנגד הבעיות שהלכו והחמירו במאזן התשלומים וקיים נסיעות דיפלומטיות חשובות עבור הנשיא ניקסון במהלך כהונתו כמזכיר האוצר.
ההיסטוריון ברוס שולמן כתב שניקסון "התפעל" מהטקסני האורבני הנאה שהיה גם פוליטיקאי שנלחם בקשיחות. שולמן הוסיף שהנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של ניקסון, ציין שקונלי היה חבר הקבינט היחידי שניקסון לא זלזול בו מאחורי גבו.
דמוקרטים למען ניקסון
ב-1972 פרש קונלי מתפקידו כמזכיר האוצר כדי לעמוד בראש הקבוצה "דמוקרטים למען ניקסון", שפעילתה מומנה על ידי המפלגה הרפובליקנית. פטרונו לשעבר של קונלי, לינדון ג'ונסון, עמד מאחורי המועמד הדמוקרטי, ג'ורג' מקגוורן, אף על פי שזה האחרון התנגד זמן רב למדיניות החוץ והביטחון של ג'ונסון כאשר זה כיהן כנשיא. הייתה זו הפעם הראשונה בה ניצבו קונלי וג'ונסון משני עברי המתרס הפוליטי בבחירות הכלליות. אחיו של קונלי, גולפרי קונלי, שהיה פרופסור לכלכלה בקולג' בסן אנטוניו, תמך גם הוא במקגוורן. על פי כמה עדויות קונלי תמך בחשאי באייזנהאואר בבחירות לנשיאות של 1952 ובזו של 1956, ולא במועמד הדמוקרטי עדלי סטיבנסון, שג'ונסון תמך בו בנאמנות. אם נכון הדבר, ניתן לקשור זאת לעובדה שבמהלך מלחמת העולם השנייה שירת קונלי במטה של אייזנהאואר בפלישה לצפון אפריקה.
בבחירות לנציג טקסס לסנאט שהתקיימו ב-1972 תמך קונלי במועמד הדמוקרטי ביירפוט סנדרס, מאוחר יותר שופט, ולא בסנאטור שכיהן אז, הרפובליקני ג'ון טאוור. קונלי שקל ב-1966 להתמודד מול טאוור, אך בחר להתמודד לכהונה שלישית כמושל. לאחר מכן הביס טאוור את בעל בריתו של קונלי, התובע הכללי של טקסס, וגונר קאר.
טאוור, שהיה המועדף על ידי ניקסון במרוץ לסנאט, ניצח את סנדרס בקלות, אך המועמד הרפובליקני לתפקיד המושל, הנרי גרובר, שהיה קורבן לתככים פנים-מפלגתיים, הפסיד בהפרש קטן לדמוקרט דולף בריסקו.
בינואר 1973 נפטר לינדון ג'ונסון ממחלת לב. הוא וקונלי היו ידידים מאז 1938. קונלי הספיד את ג'ונסון בטקס ההלוויה בחוותו של ג'ונסון, יחד עם הכומר בילי גרהאם, שניהל את הטקס. מיליוני בני אדם ברחבי העולם צפו בקונלי מספיד את ג'ונסון בחלק המרכזי של הטקס. ההספד הזכיר לרבים שפציעתו של קונלי התרחשה במהלך הרצח שהפך את פטרונו לנשיא.
המעבר למפלגה הרפובליקנית
במאי 1973 הצטרף קונלי למפלגה הרפובליקנית. כאשר התפטר סגן הנשיא ספירו אגניו חמישה חודשים לאחר מכן על רקע שערורייה, היה קונלי אחד מאלה שהנשיא ניקסון שקל למנות במקומו. בכל אופן, ניקסון בחר בג'רלד פורד, מנהיג המיעוט בבית הנבחרים, שכן הוא האמין שמינויו של פורד המתון יאושר בקלות על ידי שני בתי הקונגרס, כפי שנדרש בתיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית. מועמדות של קונלי לתפקיד הייתה עלולה להיתקל בהתנגדות של האגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית. ניקסון, שהיה חלש מבחינה פוליטית, לא היה מעוניין בקיום מאבק על בחירת סגן הנשיא.
העריקה של קונלי מהמפלגה הדמוקרטית הותירה טעם מר בפיו של אחד מהדמוקרטים הבולטים בטקסס, שעמד לצידו של ג'ורג' מקגוורן ב-1972, בוב בולוק, שכיהן כמזכיר המדינה של טקסס, כגזבר שלה וכסגן המושל שלה, ואמר: "...יש לי כמה תובנות בנוגע למר קונלי. הוא מעולם לא עשה דבר חוץ מלחטוף כדור בדאלאס. הוא חטף את קליע הכסף. הוא צריך לשוב לכאן ולחטוף כדור כל שישה חודשים. אני תוקף את קונלי על היהירות שלו. הוא איש רשע...".
משפטו וזיכויו
ביולי 1974 הוגש נגד קונלי כתב אישום על שלכאורה קיבל תשלום של 10,000 דולר מעורך הדין ג'ייק ג'ייקובסון על מעורבותו בהחלטה על קביעת מחירי החלב. במשפט שנערך באפריל 1975, זימן צוות ההגנה שלו לעדות אופי את הגברות הראשונות ג'קלין קנדי-אונאסיס וליידי בירד ג'ונסון, וכן את ברברה ג'ורדן (האישה האפרו-אמריקאית הראשונה שכיהנה בסנאט של טקסס), דין ראסק, רוברט מקנמארה ובילי גרהאם. על פי מאמר מאת פול בורקה במגזין Texas Monthly מנובמבר 1979, "התיק סבב ראשית על השאלה אם קונלי יישפט גם על עדות שקר - כמה סתירות התגלו בעדותו בטרום המשפט - אך עורך הדין שלו הצליח למנוע זאת, ואז עלתה השאלה אם ג'ון קונלי או ג'ייק ג'ייקובסון אמרו את האמת". קונלי זוכה בזכות עדויות האופי המשמעותיות שנמסרו עבורו.
המרוץ לנשיאות
בינואר 1979 הכריז קונלי שהוא יתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות של 1980. הוא נחשב לנואם מוכשר ולמנהיג חזק, ודיוקנו הופיע על שער המגזין טיים עם הכותרת "קרוב למטרה" (Hot on the Trail). תדמיתו כעסקן פוליטי נותרה כמקור למבוכה. קונלי גייס יותר כספים עבור מסע הבחירות שלו בהשוואה לסכומי הכספים שגייסו שאר המועמדים, אך לא עלה בידו לגבור על המתמודד שניצב בחזית, השמרן הפופולרי רונלד רייגן. קונלי הוציא את כספו על המרוץ בכל רחבי ארצות הברית, בעוד שג'ורג' הרברט ווקר בוש, שכמו קונלי הגיע מיוסטון, מיקד את מאמציו מבחינה כספית ואת סדר היום שלו על מסע התעמולה במדינות שהיו ראשונות להצביע וניצח באספות הבחירה באיווה. הפעיל הפוליטי מיוסטון, קליימר רייט, התנער הן מקונלי והן מבוש ושימש כמגייס הכספים הראשי של רייגן בטקסס. מעמדו של בוש כמי שהיווה אתגר עבור רייגן עלה בזכות ניצחונו באיווה. קונלי קיבל גיבוי מחבר בית הנבחרים מטקסס, פרד אנגיץ',לשעבר נשיא חברת טקסס אינסטרומנטס.
קונלי התמקד במסע הבחירות בקרוליינה הדרומית, אחת המדינות בהן נערכו הבחירות המקדימות הראשונות, שבה הוא זכה לתמיכתו של הסנאטור האהוד סטרום ת'ורמונד, אך הפסיד שם לרייגן שזכה ב-55% מהקולות מול 30% מהקולות שהצביעו עבורו, ופרש מההתמודדות. לאחר שהוציא 11 מיליון דולר על מערכת הבחירות, זכה קונלי לתמיכתה של נציגה אחת בלבד בוועידת המפלגה, עדה מילס מארקנסו, שנודעה לזמן קצר ברחבי ארצות הברית כ"נציגת 11 מיליוני הדולרים".
עד מהרה העביר קונלי את תמיכתו לרייגן. הוא הופיע איתו בנמל התעופה הבינלאומי דאלאס/פורט וורת', באירועי גיוס כספים ובאירועים שונים של מסע הבחירות. הוא סייע לרייגן לנצח את בוש בהפרש קטן בבחירות המקדימות בטקסס. במהלך מסיבת עיתונאים שאל קונלי אם הוא סבור שרייגן הוא האדם הטוב ביותר לכהן כנשיא. קונלי השיב באמירה שובבנית: "אני חושב שהוא האדם השני הטוב ביותר שאני יכול לחשוב עליו".
קונלי אמר שהוא ובוש בזו זה לזה. הצהרה זו נראתה כסותרת את התעקשותו המוקדמת של קונלי שהנשיא ניקסון ימנה את בוש לתפקיד בממשל לפני שהוא יקבל על עצמו את תפקיד מזכיר האוצר. ב-1964 נפוצו שמועות שקונלי הצביע עבור בוש לסנאט מפני שהוא סלד מיריבו למרוץ של בוש, הסנאטור ראלף ירבורו. תחושות שליליות בין ירבורו לבין קונלי וסגן הנשיא ג'ונסון ניכרו לעיני כל כבר בשלבים המוקדמים של הביקור של הנשיא קנדי בטקסס בנובמבר 1963. באותה עת דווח בהרחבה שירבורו סירב לנסוע ברכבו של ג'ונסון, אף על פי שלאחר התערבותו של הנשיא קנדי והסכמתו של קונלי לתת לירבורו תפקיד משמעותי יותר, הוא הסכים לעבור לרכבו של ג'ונסון בנסיעה הקטלנית בדאלאס.
שנותיו האחרונות
ב-1986 הוכרז קונלי כפושט רגל כתוצאה משורה של הפסדי כספים ביוסטון. בדצמבר 1990, ערב מלחמת המפרץ, נפגשו קונלי ואוסקר וייט, יושב ראש תאגיד נפט, עם נשיא עיראק סדאם חוסיין. חוסיין החזיק אז בקבוצה של זרים כבני ערובה (או כ"אורחים" כפי שהוא הגדיר אותם) באתרים צבאיים אסטרטגיים בעיראק. לאחר הפגישה הסכים חוסיין לשחרר את בני הערובה.
באחד מצעדיו הפוליטיים האחרונים, העניק קונלי את תמיכתו בחבר הקונגרס הרפובליקני ג'ק פילדס מיוסטון בבחירות המיוחדות שנערכו במאי 1993 כדי לאייש את המושב בסנאט שהתפנה על ידי לויד בנטסן. בנטסן התמנה כמזכיר האוצר בקבינט של הנשיא החדש ביל קלינטון. פילדס הגיע למקום הרביעי במרוץ על מושב זה ומי שניצחה הייתה הרפובליקנית קיי ביילי האצ'יסון, שבתו של קונלי עבדה במשרדה כאשר היא כיהנה כגזברית של טקסס, וניצחה בהפרש קטן בהתמודדות מול המועמד הדמוקרטי רוברט קרוגר.
מותו
ממוזער|250px|קברו של קונלי
ג'ון קונלי נפטר ב-15 ביוני 1993 מלייפת ריאתית. הלווייתו נערכה בכנסייה המתודיסטית המאוחדת הראשונה באוסטין, שבה הוא ורעייתו נלי היו חברים התגוררו במעון המושל הסמוך. הנשיא לשעבר ניקסון עזב את מיטת חוליה של רעייתו פט ניקסון, שנפטרה שבוע לאחר מכן, וטס לאוסטין כדי להשתתף בטקס ההלוויה של קונלי. נלי קונלי נפטרה ב-2006. בני הזוג קונלי נטמנו בבית הקברות של מדינת טקסס שבאוסטין. כאשר נפטר קונלי, עתרו חוקר מקרי המוות דר' סירל וכט והארכיון ומרכז המחקר לרצח קנדי לתובעת הכללית של ארצות הברית ג'אנט רינו להתיר את הוצאת שרידי הקליע מגופו של קונלי, בטענה שממצאים אלו יסייעו להפריך את תאוריית הקליע הבודד והיורה הבודד של ועדת וורן. בתשובה לעתירה השיבה מחלקת המשפטים ש"אין לה שום סמכות חוקית להורות על הנתיחה ללא הסכמת משפחת קונלי". משפחת קונלי סירבה לתת את הסכמתה להליך.
הנצחתו
הכביש המדינתי 410 המקיף את סן אנטוניו קרוי על שמו קונלי.
בית ספר חטיבת ביניים בסן אנטוניו קרוי על שמו.
במחוז קארנס שבטקסס קרוי בית כלא על שמו של קונלי.
במרכז העיר יוסטון משתרעת שדרת קונלי שבה ניצב פסל שלו בגודל מלא.
משרדי המנהל של אוניברסיטת טקסס A&M שוכנים בבניין הקרוי על שם קונלי.
בית ספר תיכון באוסטין קרוי על שמו של קונלי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:מושלי טקסס
קטגוריה:רצח ג'ון קנדי
קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:מועמדים בבחירות המוקדמות מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית
קטגוריה:מזכירי האוצר של ארצות הברית
קטגוריה:קצינים וחוגרים בצי ארצות הברית
קטגוריה:מזכירי הצי של ארצות הברית
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1980
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת טקסס באוסטין
קטגוריה:עורכי דין אמריקאים במאה ה-20
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של מדינת טקסס
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1917
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1993 | 2024-09-16T22:21:21 |
אותיות מנצפך | הפניה אותיות סופיות#אלפבית עברי | 2015-01-26T13:30:46 |
World ORT | ממוזער|סמליל קודם של הארגון
ממוזער|סמלילו הראשון של הארגון
ארגון World ORT (ברוסית, ראשי תיבות של Общество Ремесленного Труда, "האגודה למלאכה מקצועית", בתעתיק: אוֹבְּשצֶ'סְטְבוֹ רֶמֵסְלֶנוֹגוֹ <מבוטא: רֶמֵסְלֶנַאבָה> טְרוּדַה) הוא ארגון יהודי להפצת מלאכה. הארגון א-פוליטי והוקם שלא למטרת רווח. הארגון הוקם בשנת 1880 ופעל בעבר ובהווה ביותר ממאה מדינות. מטרתו של הארגון היא הקניית חינוך והכשרה לנוער היהודי ברחבי העולם.
ארגון World ORT הוא הגוף המתאם בין ארגונים מדינתיים ברשת הפועלים ב-58 ארצות שונות. התקציב הגלובלי השנתי של ORT עובר את ה-250 מיליון דולר. הפעילות של World ORT נתמכת על ידי ממשלות וסוכנויות ברחבי העולם, ועל ידי קרנות מתרומות אשר נאספו על ידי תתי-הארגונים בארצות השונות.
בעשור השני של המאה ה-21, הארגון פועל באפריקה, במזרח אסיה, באוסטרליה, בחבר המדינות, במדינות הבלטיות, בישראל, באמריקה הלטינית, בצפון אמריקה ובמערב אירופה.
עד לשנת 2007 נכללה במסגרת World ORT גם רשת בתי ספר שבה למדו למעלה מ-90,000 תלמידים אשר רוכשים השכלה או הכשרה ב-159 בתי ספר, מכללות ומוסדות. ב-2007 הופרדה רשת בתי הספר בישראל לארגון עצמאי בשם "אורט ישראל". הפעילות של World ORT בישראל נמשכת תחת השם "קדימה מדע", יו״ר והמנכ״ל הנוכחי הוא מוטי דותן .
נכון לשנת 2017, נשיא הארגון הוא מאוריציו מריקנסקס והמנכ"ל הוא אבי גנון.
שמאל|ממוזער|250px|מפת תחום המושב
היסטוריה
ארגון ORT צמח מתוך התנאים הקשים של האוכלוסייה היהודית ברוסיה בסוף המאה ה-19. הרקע לכך היה סיפוח פולין לרוסיה ב-1794, וקביעת מדיניות שלטון הצאר כלפי יהודי רוסיה באמצעות "תקנת 1804", שהייתה חלק חשוב במדיניות הרוסית לעמוד בתחרות הכלכלית והגאופוליטית עם מעצמות אחרות באירופה.
כך נוצר תחום המושב, שקבע כי יהודים החיים במסגרתו לא רשאים לצאת ממנו אלא אם שינו את מקצועם. הגידול באוכלוסיית יהודי רוסיה לכדי 5.15 מיליון נפש בשנת 1897, תרם אף הוא למצוקה הכלכלית.שמואל אטינגר, בין פולין לרוסיה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1994
אחרי הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני, המצב השתפר אצל חלק מהיהודים, אך אלו אשר נשארו בתחום המושב היו לכודים במצוקה כלכלית ותנאים עגומים. אנשים מובילים בקרב החברה היהודית חשו כי הם חייבים לעשות דבר מה לשיפור המצב.
בשנת 1880, שלושה יהודים עשירים מסנקט פטרבורג, שמואל פוליאקוב, הברון הוראצי גינצבורג וניקולאי באקסט עתרו לצאר אלכסנדר השני כדי שיעניק רשות להקמת קרן אשר תעזור לשפר את חייהם של מיליוני היהודים הרוסיים אשר חיו בעוני. הקרן נועדה להעניק חינוך והכשרה במקצועות מעשיים כגון מלאכת יד ומיומנויות חקלאיות ונועדה לעזור לאנשים לעזור לעצמם - ובכך לספק לא רק פרנסה אלא גם כבוד.
הרשות ניתנה, ובעקבות כך נשלחה פנייה לציבור הרחב, חתומה על ידי פוליאקוב, גינזבורג כמו גם אברהם זק, ליאון רוזנטל ומאיר פרידלנד, וזכתה להצלחה מיידית. ההצלחה הובילה את הרשויות הרוסיות להקים את "Obschestvo Remeslenovo i. Zemledelcheskovo Trouda" (האגודה לעבודה מקצועית וחקלאית). על אף שבמשך השנים השם המלא של הרשת השתנה אך מראשי התיבות של השם המקורי נגזר השם אורט (ORT) אשר קיים עד היום.
יוסף קרוק, בעצמו יליד מזרח אירופה ופעיל בתנועות חברתיות ופוליטיות בתקופה הנדונה, כתב בזכרונותיו על אורט את הדברים הבאים:בימים האפלים ההם היה זה הגוף היהודי הליגלי היחיד, שבו יכלו לפעול משכילים יהודיים וסוציאליסטיים, אשר תרמו רבות להתפתחות כולה. הייתה זו התקופה הראשונה של "אורט". התקופה השנייה החלה בשנת 1905 עם הצעדה של 100,000 פועלי פטרבורג אל הצאר, כאשר פרצה המהפיכה הרוסית הראשונה, כאשר הכל השתנה. אז החלה גם חברת "אורט" בפעולה נמרצת יותר. על אף החשיבות והתועלת הרבה שבעבודת "אורט", לא היה זה אלא "ועד" בלבד. ממשלת הצאר לא יכלה לסבול שום מוסד דמוקרטי ונבחר. לכן הבארון גינצבורג בעצמו, או יחד עם ידידיו הקרובים, קבעו את הרכב הוועד. באורח סמלי הוא נקרא "ועד זמני". במציאות של רוסיה המושג זמני יכול היה להתפרש – לדורות רבים, וכאן הזמניות ארכה 25 שנה תמימות. כאמור, בשנת 1905, החלה התקופה השנייה בחיי "אורט". לאחר המצעד של 100,000 פועלי פטרבורג, עם הכומר גאפון בראש, אל הצאר, כאשר לאחר השביתה הכללית פרצה המהפכה הרוסית הראשונה, השיג העם, כתוצאה ממאבקו, את הזכות לייסד חברות דמוקרטיות. הוועד הזמני של "אורט" הפך להיות חברה דמוקרטית, שבחרה בעצמה את מוסדותיה המנהליים. הצוות, שעמו נמנו אנשים חשובים, יכול היה עתה לפתח את פעולתו בהרחבה ובמרץ. ערך רב, ממש היסטורי, קיבל "אורט" עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הגנרלים הרוסיים הבלתי-מוכשרים והנגועים בדמורליזציה, הודיעו, כי הצבא הרוסי נוחל תבוסות, משום שהיהודים הם מרגלים ומגלים את כל הסודות לצבא הגרמני. כתוצאה מכך גורשה כל האוכלוסייה היהודית מכל אזורי המלחמה. למעלה ממאה אלף יהודים (אנשים, נשים, ילדים וזקנים וכן חולים מבתי-החולים) גורשו מהמקומות שבהם נולדו והתגוררו. החלה נדידה עצומה. לאושרנו, התארגנה האינטליגנציה היהודית ועמה הנוער היהודי לפעולת עזרה והצלה מתנדבת. יחד עם אחרים, גייסה את כוחותיה גם חברת "אורט". היא פתחה בתי-ספר מקצועיים, שעורים ללימוד מקצוע – למען יוכלו היהודים, בצורה פרודוקטיבית כלשהי, להסתדר בתוך הכפרים הרוסיים, שהיו לרוב רחוקים ובלתי ידועים. חברת "אורט" נעשתה גורם חשוב בחיי היהודים. כאשר פרצה המהפכה בפברואר 1917, חברת "אורט" פיתחה פעולה נרחבת. עתה, כאשר בוטלו כל ההגבלות האנטי-יהודיות מימי הצאר, הגיעו ימי פריחה ושיגשוג לחברת "אורט" (וכדוגמתה גם לארגונים ציוניים אחרים). נפתחו סניפים חדשים, בתי-ספר ושעורים חדשים. אולם כעבור חדשים מספר הפעולה הזאת הופסקה באמצע. השלטון הבולשביקי חיסל באורח דיקטטורי את כל המוסדות הדמוקרטיים, או הושיב בתוכם קומיסארים משלו. הגיע הקץ לכל התוכניות הקונסטרוקטיביות ולתקוות לימים יבואו. חברת "אורט" חדלה להתקיים.יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 365-366ב-25 השנים הראשונות של הארגון, הועלו הסטנדרטים והארגון הקנה הכשרה ל-25,000 יהודים ברחבי האימפריה הרוסית. אנשים הוכשרו כנפחי זכוכית, למדו לתפור, למדו גננות, הוכשרו כמכונאים, יוצרי רהיטים, ומעצבי רהיטים. בנוסף להכשרה המקצועית, הארגון סיפק אשראי זול לבעלי מלאכה ואיכרים יהודיים ואף סייע להם לעבור מתחום המושב לאזורים פנימיים ברוסיה שבהם הייתה מותרת התיישבות של בעלי מלאכה.
התוכניות הראשונות אשר גובשו על ידי ארגון World ORT - והמסגרת הארגונית אשר ממשיכה לפעול עד היום - הוכתבו בהתאם לדרישות השוק. בשנת 1909 התיעוש ברוסיה יצר צורך באומנים רבים - ובהתאם הכשירו אנשי World ORT את תלמידיהם. הם פיתחו קורסים לחשמלאים בווילנה שם הוצגו לראשונה מכוניות חשמליות. הם הציעו קורסי מכונאות בסנקט פטרבורג כאשר המכונית החלה להיות פופולריות שם ב-1910. תוכניות ההכשרה של ORT השתנו כדי שיותאמו לצרכים של היהודים במקומות בהם הם חיו ולפי הפערים אשר היו קיימים בכוח העבודה. גמישות וגיוון זה הובילו לכך שארגון World ORT הפך למוביל בהכשרה בתחומים רבים תוך תקופה קצרה מאז הוקם הארגון.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הפך הארגון לגלובלי. בהתחלה התרחב הארגון לאירופה, שם ORT פתחו בתי ספר חקלאיים ומקצועיים, אשר סיפקו את הכלים, ההכשרה - אפילו את הזרעים - כדי לעודד התרחבות חקלאית. הארגון עצמו התרחב גם כן. המטה של הארגון עבר ב-1921 לברלין, לאחר מכן לצרפת ולבסוף לז'נבה. קבוצות מקומיות - כמו ORT אמריקה, ORT אמריקה לנשים, ORT קנדה ו־ORT בריטניה - נוצרו כדי לתמוך ברשת הגדלה של הפעילויות. בשנת 1938 אף על פי כן, הסטליניסטים סגרו את הפעילויות של ORT בתחום ברית המועצות. מאז חלפו כמעט 60 שנה עד אשר הארגון היה מסוגל לחזור לפעול באזור זה.
במשך מלחמת העולם השנייה, ארגון World ORT המשיך לשרת קהילות יהודיות, כולל אלו אשר חיו תחת הכיבוש נאצי. בגטו ורשה, הרשויות הגרמניות נתנו רשות לארגון ORT לפתוח קורסי הכשרה מקצועיים. הקורסים הללו המשיכו לפעול לאורך כל תקופת המלחמה עד לחיסול הגטו על ידי הנאצים. הם שימשו כבסיס לתוכניות דומות במרכזים היהודיים בלודז' ובקובנה.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, התברר היקף הנזק לו גרמה מכונת המלחמה הנאצית ושוב, ארגון ORT התאים עצמו לצורכי הקהילה שלו. תוכניות שיקום הוקמו לשורדים, מרכזי הכשרה מקצועית הוקמו ב-78 מחנות העקורים וכמעט 85,000 אנשים רכשו מקצועות וכלים אשר עזרו להם לבנות מחדש את חייהם.
ממוזער|תעודת הכשרה מקצועית ברקמה לניצולת השואה טוני ארמן, מטעם רשת אורט, ז'נבה, 1945
לאחר קום המדינה, ארגון World ORT הקים ב-1949 את אורט ישראל והחל לפעול ביפו וירושלים. אורט ישראל התפתחה במהירות ובתחילת המאה ה-21 מנתה מעל 100,000 תלמידים בעשרות בתי ספר. אף על פי שמסך הברזל הוביל לסגירת פעילויות של ארגון World ORT במזרח אירופה, ביתר העולם, כולל במערב אירופה, אלג'יריה, מרוקו, תוניסיה, איראן והודו, הפעילויות של World ORT התחזקו.
במשך החצי השני של המאה העשרים ארגון World ORT המשיך להקנות חינוך ושירותי הכשרה לקהילות היהודיות בישראל, אפריקה ואסיה בעוד שבאותו הזמן פותחו גם תוכניות חדשות אשר נועדו לשרת את הקהילות היהודיות באמריקה הלטינית – בארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי. תלמידי World ORT בכל המקומות הללו הוכשרו לעמוד בדרישותיהם של מקומות העבודה המודרניים עם חינוך טכנולוגי ואוניברסיטאי מתקדם. בשנות התשעים המוקדמות ארגון ORT חזר לפעול בברית המועצות ובמדינות הבלטיות וכיום הוא משרת כ-27,000 תלמידים ב-58 בתי ספר ומוסדות חינוכיים מדי שנה.
בשנת 2000 ארגון World ORT חגג את 120 שנות קיומו.
בשנת 2007 נפרדו World ORT ורשת בתי הספר אורט ישראל על רקע סכסוך שמקורו בהיבטים שונים הנוגעים להתנהלותם של שני הגופים, והחל לפעול בישראל תחת השם "קדימה מדע". פעילות הארגון בישראל מתמקדת ביישובי הפריפריה, מתוך מטרה לגשר על הפערים לעומת מרכז הארץ ולהנגיש גם לתושבי הנגב והגליל חינוך מדעי-טכנולוגי ברמה גבוהה.
כיום בתי ספר יהודים רבים ל-World ORT, בין היתר בבואנוס איירס, מקסיקו סיטי, שטרסבורג, מוסקבה ועוד. World ORT מגייס תרומות לקהילות יהודיות ברחבי העולם ומסייע גם לקהילות לא יהודיות הזקוקות לסיוע, כמו למשל בהאיטי.
ראו גם
אורט ישראל
לקריאה נוספת
יעקב לבבי-בביצקי, "איגוד אורט העולמי וההתיישבות היהודית בבירובידז’ן", שבות 6, 1979.
קישורים חיצוניים
קדימה מדע - הפעילות של World ORT בישראל
דן שרון, אורט - חינוך טכנולוגי ויהודי, סנונית
הערות שוליים
קטגוריה:אורט
קטגוריה:ישראל: ארגוני חינוך | 2024-10-03T09:04:22 |
מספר הרשאד | מספר הרשאד (Harshad number), או מספר ניבן (Niven number) הוא מספר שלם בבסיס ספירה מסוים המתחלק בסכום ספרותיו באותו בסיס ספירה.
דוגמאות
בבסיס ספירה כלשהו, המספרים בין 1 לבסיס הספירה (מספרים חד-ספרתיים והמספר "10" בבסיס הספירה) הם מספרי הרשאד.
מספרי הרשאד הראשונים בעלי יותר מספרה אחת, בבסיס ספירה עשרוני, הם:
10, 12, 18, 20, 21, 24, 27, 30, 36, 40, 42, 45, 48, 50, 54, 60, 63, 70, 72, 80, 81, 84, 90, 100, 102, 108, 110, 111, 112, 114, 117, 120, 126, 132, 133, 135, 140, 144, 150, 152, 153, 156, 162, 171, 180, 190, 192, 195, 198, 200, 201, 204, 209, 210, 216, 220, 222, 224, 225, 228, 230, 234, 240, 243
מספר שמהווה מספר הרשאד בכל בסיס ספירה נקרא מספר כל-הרשאד, או מספר כל-ניבן. ישנם רק ארבעה מספרים כאלה: 1, 2, 4 ו-6.
מספרים היכולים להיות מספרי הרשאד
מבחן ההתחלקות של המספר 9 בבסיס ספירה עשרוני יכול לרמוז שכל המספרים המתחלקים ב-9 הם מספרי הרשאד בבסיס זה. אולם כדי לבדוק אם מספר הוא הרשאד, ספרות המספר מחוברות פעם אחת והמספר חייב להתחלק בסכום זה, אחרת הוא אינו הרשאד. לדוגמה: המספר 99 אמנם מתחלק ב-9, אך אינו מתחלק בסכום ספרותיו 18.
בנוסף למספרים החד-ספרתיים שהם מספרי הרשאד באופן טריוויאלי, גם מספר הבסיס הוא מספר הרשאד, כיוון שהוא נכתב "10", וכל מספר מתחלק ב-1.
מספר ראשוני הוא מספר הרשאד בדיוק בכל בסיסי הספירה השווים לו או גדולים ממנו. בכל בסיס ספירה קטן יותר, סכום ספרותיו הוא מספר גדול מ-1 וקטן מהמספר עצמו, ומעובדת היותו ראשוני נובע שאינו מתחלק בסכום.
אף על פי שמספרי העצרת הראשונים בבסיס 10, הם מספרי הרשאד, לא כל מספרי העצרת הם מספרי הרשאד בבסיס 10. המספר הראשון שאינו מספר הרשאד הוא !432.
מספרי הרשאד עוקבים
רוברט אי. קנדי הוכיח בשנת 1982 שבלתי אפשרי לקבל יותר מ-21 מספרי הרשאד עוקבים.
בשנת 1993 הוכיחו קרטיס קופר ורוברט אי. קנדי שניהם מהמחלקה למתמטיקה באונ' מרכז מיזורי שבוורנסבורג, שלא יותר מ-20 מספרי הרשאד עוקבים אפשריים.
הוכיחה בשנת 1994 שלא קיימים רצפים של יותר מ-2n מספרי הרשאד עוקבים בבסיס n. כמו כן, היא מצאה את רצף 20 מספרי הרשאד העוקבים הקטנים ביותר. מספרים אלו הם מסדר גודל 1044.
הראה ב-1996 שבבסיס ספירה בינארי יש אינסוף רצפים של 4 מספרי הרשאד עוקבים, וב יש אינסוף רצפים של 6 מספרי הרשאד עוקבים. בבסיס אונרי, כל המספרים הם מספרי הרשאד.
הערכת הצפיפות של מספרי הרשאד
נציין ב מציין את מספר מספרי הרשאד הקטנים או שווים ל-x.
וניקולה דויון (Doyon); הוכיחו שלכל ε > 0 מתקיים:
יתר על כן, דה קונינק, דויון וקטאי (Kátai) הוכיחו ש:
כאשר
השווה בערך ל-1.1939
קישורים חיצוניים
"ON CONSECUTIVE NIVEN NUMBERS ", קרטיס קופר ורוברט אי. קנדי, 1994, (באנגלית).
קטגוריה:תורת המספרים
קטגוריה:תכונות התלויות בבסיס הספירה | 2022-07-10T08:26:29 |
מספר ניבן | REDIRECT מספר הרשאד | 2004-08-14T00:09:40 |
ג'וזף קנדי | ג'וזף פטריק "ג'ו" קנדי האב (בשם מלא באנגלית: Joseph Patrick "Joe" Kennedy, Sr; 6 בספטמבר 1888 – 18 בנובמבר 1969) היה איש עסקים, פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי. אביה של "שושלת קנדי", אשר הוציאה מקרבה נשיא, מועמד לנשיאות, סנאטורים וחברי בית הנבחרים.
קורות חייו
אביו של ג'וזף היה פטריק ג'וזף קנדי, איש ציבור ממוצא אירי מהעיר בוסטון במדינת מסצ'וסטס שבארצות הברית. כאביו הפך ג'וזף לדמות מובילה במפלגה הדמוקרטית בעיר, ולאחר שסיים לימודיו באוניברסיטת הרווארד ב־1912 נישא לרוז פיצג'רלד, בתו של ראש העיר של בוסטון.
כאביו, היה גם ג'וזף איש עסקים, והפך למיליונר, שהחל לצבור את עושרו בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא עבד במספנה שבה פיקח על בניית צוללות ואוניות מערכה. הוא גם פיקח על בניית בתים לעובדי המספנה ומתקנים שישרתו אותם. בשנת 1920 רכש ג'וזף שני אולפני קולנוע, ואף הפיק מספר סרטים בטרם מכר את האולפנים ברווח גדול. לאחר מכן החל להשקיע בבורסה, ולבסוף מונה לנשיא הבורסה. ב"תקופת היובש", שבה נאסרה מכירת משקאות חריפים בארצות הברית, היה ג'וזף בעל הרישיון הבלעדי לייבוא אלכוהול ממספר מפיצים באנגליה "לצרכים רפואיים". כשהסתיימה תקופת היובש בשנת 1933, מכר את הסחורה שהצטברה במחסניו ברווח ניכר, והשקיע את רווחיו בנדל"ן.
לראשונה נחשף ג'וזף לפוליטיקה הלאומית באמצעות פרנקלין דלאנו רוזוולט, אשר ג'וזף היה פעיל מאוד בבחירתו לנשיאות. רוזוולט גמל לו במינויו לנשיא הבורסה ולוועדה האמריקאית לניירות ערך. לאחר מכן, לבקשת רוזוולט, התמנה ג'וזף לשגריר בבריטניה. קנדי תמך במדיניות בדלנית, נחשב כבעל השקפה פייסנית נוכח עליית כוחה של גרמניה הנאצית וניסיונו להיפגש עם היטלר סמוך לפרעות ליל הבדולח. בין השאר תמך בסנטור ג'וזף מקארתי, התנגד לסיוע שנתנה ארצות הברית לבריטניה באמצעים צבאיים וכלכליים. בשנת 1940 פרש מתפקידו בהקשר התבטאויותיו בגנות הלחימה בגרמניה, שעוררו עליו את רוזוולט ואת דעת הקהל האמריקאי. בנוסף, עדויות שמיעה והתבטאויות ישירות תמכו בטענות וראיות שהיה אנטישמי.
ג'וזף היה בעל שאיפות להשפעה פוליטית באמצעות בניו, וטיפח את בנו, ג'וזף קנדי ג'וניור, כמועמד לנשיאו אך הוא נהרג כטייס בקרב במלחמת העולם השנייה, ותשומת לבו של האב הופנתה אל בנו השני, ג'ון פיצג'רלד קנדי. באמצעות קשריו וההון שצבר עזר ג'וזף קנדי להביא את בנו עד הבית הלבן, כשג'ון נבחר לנשיא ארצות הברית ב-1961. רצח ג'ון קנדי בשנת 1963 ניפץ את תקוותיו של ג'וזף, והוא היסס אם לתמוך בבנו רוברט קנדי כאשר העלה את מועמדותו לנשיאות בשנת 1968, מחשש שיאבד בן נוסף. חשש זה התממש כאשר רוברט נרצח בשנת 1968 בעת שרץ לנשיאות.
ב-19 בדצמבר 1961 לקה בשבץ מוחי, ומאז ועד מותו היה משותק בחלק גדול מגופו, רתוק לכיסא גלגלים, איבד את כושר הדיבור, אך נותר בכושר מנטלי תקין. הוא מת ב־18 בנובמבר 1969 בביתו בהיאניס פורט שבמסצ'וסטס.
דמותו של קנדי הופיעה ברומן ההיסטוריה האלטרנטיבית ארץ אבות מאת רוברט האריס כנשיא ארצות הברית.
אילן יוחסין
להלן האישים הבולטים במשפחה שהקים קנדי:
לקריאה נוספת
Richard J. Whalen, The Founding Father: the Story of Joseph P. Kennedy, New American Library, 1964
David E. Koskoff, Joseph P. Kennedy: a Life and Times, Prentice-Hall, 1974
Amanda Smith (ed.), Hostage to Fortune: the Letters of Joseph P. Kennedy, Viking Press, 2001
Cari Beauchamp, Joseph P. Kennedy Presents: His Hollywood Years, Vintage Books, 2010
David Nasaw, The Patriarch: the Remarkable Life and Turbulent Times of Joseph P. Kennedy, Penguin Press, 2012
קישורים חיצוניים
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:אנשי עסקים אמריקאים
קטגוריה:דיפלומטים אמריקאים
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית בממלכה המאוחדת
ג'וזף
קטגוריה:אבירי מסדר מלטה
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:אבות של נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1888
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1969 | 2024-10-14T17:06:24 |
Number 21 | שמאל|ממוזער|250px|גוסטב וויטהד על רקע המטוס
שמאל|ממוזער|250px|סקיצה של המטוס שצוירה על ידי דיק הוואל
Number 21 הוא שמו של מטוס אשר נטען כי הוטס כשנתיים לפני הטיסה הראשונה של האחים רייט, לפי הטענה הוטס על ידי גוסטב וויטהד בתאריך 14 באוגוסט 1901, ליד ברידג'פורט שבקונטיקט. אולם אין לכך עדויות ברורות.
היסטוריון התעופה ג'ון בראון מצא תצלום פנורמי משנת 1901 המתעד את טיסתו של וייטהד. בראון מתאר את טיסתו של וייטהד ב"קונדור מס '21 "כך:" חודשיים לאחר מכן, ב -14 באוגוסט 1901, הוא (וייטהד) הזמין את העיתונות לחזות בטיסתו הראשונה, המוצלחת ומאוישת. מטוסו של וייטהד איפשר נסיעה בכביש. אפשר היה לקפל את כנפיו ולנהוג בכבישים. כשוויטהד עזב את ברידג'פורט מעט אחרי חצות, הוא, העוזרים שלו והעיתונות הסיעו את המטוס 15 קילומטרים לאתר פיירפילד כמו בפעמים הקודמות. הם הגיעו באור ראשון. לאחר שכיבש את המכונה, המריא וייטהד עם עלות השחר, טס תחילה חצי קילומטר, ולאחר מכן בטיסתו השנייה, קילומטר וחצי בגובה 50 רגל.
לטענתם של וויטהד ועדי ראייה אחדים, טיסתו הארוכה ביותר הייתה טיסה לאורך כ־800 מטרים בגובה 60 מטר. עם זאת, טענות אלה שנויות במחלוקת משום שוויטהד לא שמר יומן רישומים של טיסותיו שנערכו ברובן בשעות הערב או שעות הבוקר המוקדמות, עם עדי ראייה מעטים.
Number 21 היה מטוס חד-כנפי עם מנוע של 20 כוח סוס. המטוס החל לנוע בעזרת כוח המנוע כדי להניע את הגלגלים, כמו במכונית וכך המריא. לאחר ההמראה הועבר כוח המנוע למדחף.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מטוסים היסטוריים | 2024-04-15T10:20:35 |
טיציוס-בודה | REDIRECT חוק טיטיוס-בודה | 2004-08-14T11:43:51 |
לייקה | לייקה (ברוסית: Лайка; 1954 – 3 בנובמבר 1957) הייתה כלבת החלל הרוסית הראשונה, והיצור החי הראשון שנכנס למסלול לווייני סביב כדור הארץ, כנוסעת של החללית ספוטניק 2 הסובייטית. היא נמצאה כמשוטטת תועה ברחובות מוסקבה, ושקלה בקירוב שישה ק"ג. יש המסווגים אותה כחיה הראשונה בחלל, אף שאחרים מצביעים על משימות קודמות שבהן שוגרו בעלי חיים בטיסות תת-מסלוליות.
פירוש השם "לייקה" ברוסית הוא "נבחנית". שמה המקורי היה קוּדריאבקה ("מתולתלת") והיא זכתה גם לכינויים ז'וּצ'קה (ג'וק קטן) ולימונצ'יק (לימון קטן), בעוד שהעיתונות האמריקנית כינתה אותה מוּטניק על משקל "ספוטניק" החללית שלה.
הרקע למסע: ספוטניק 2
לאחר הצלחת ספוטניק 1, רצה ניקיטה חרושצ'וב שחללית נוספת תשוגר ב-7 בנובמבר 1957, יום השנה ה-40 למהפכה הבולשביקית. לוויין משוכלל יותר היה בבנייה, אך היה אמור להיות מוכן רק בדצמבר. לוויין זה נקרא לאחר מכן ספוטניק 3.
על מנת להשיג את היעד – לשגר חללית בנובמבר – נבנה דגם חדש אך פחות מתקדם. על פי מקורות רוסיים ההחלטה הרשמית על שיגור החללית ספוטניק 2 נעשתה ב-10 באוקטובר או ב-12 באוקטובר, והשאירה לצוות רק ארבעה שבועות לתכנן ולבנות את החללית. לכן, העבודה על ספוטניק 2 הייתה חפוזה במידה מה, ורוב הרכיבים של החללית נבנו מרישומי טיוטה.
לצד המשימה העיקרית של שליחת יצור חי למסלול לווייני בחלל, כללה ספוטניק 2 מכשור למדידת קרינה סולרית וקרניים קוסמיות. בעת הכניסה למסלול התגלו בעיות בחללית שמנעו ממערכת הבקרה התרמית לפעול וחלק מהבידוד התרמי נקרע. כתוצאה מכך, הטמפרטורות בתא טיפסו עד ל-50°C.
לפני טיסת ספוטניק 2, שלחו ברית המועצות וארצות הברית בעלי חיים לחלל רק לטיסות תת-מסלוליות.
המסע של לייקה
הסובייטים אימנו שלושה כלבים למשימת ספוטניק 2: אלבינה, מוּשקה ולייקה. לייקה נבחרה ואומנה על ידי המדען הרוסי אולג גזנקו. אלבינה טסה פעמיים על טיל ניסוי לגובה רב ומושקה שימש לבחינת מכשור התמיכה בחיים. כדי לסגל את הכלבות לתא הקטן של ספוטניק 2, הן הוחזקו בהדרגה בכלובים קטנים לתקופות של עד 20 ימים, אומנו בצנטריפוגות שמדמות כוחות G של שיגור טיל והונחו במכשירי הדמיה שמדמים רעשים של חללית. הן אומנו לאכול מזון מיוחד דמוי קריש שיהיה האוכל שלהן בחלל.
על פי מסמך של נאס"א, לייקה שוכנה בלוויין ב-31 באוקטובר 1957, שלושה ימים לפני תחילת המשימה. הטמפרטורות בקוסמודרום בייקונור היו קרות מאוד בעונה זו של השנה, ולכן צינור שחובר למיזוג האוויר שימש לשמירת החום בתא שלה. שני עוזרים הוקצו להשגחה קבועה על לייקה לפני השיגור. בדיוק לפני הטיסה מהקוסמודרום, ב-3 בנובמבר 1957, שופשפה פרוותה של לייקה בתמיסת אלכוהול חלשה, ואז בזהירות הולבשה בקפידה ברתמה מיוחדת. יוד הושם על אזורים בהם הונחו חיישנים להשגחה על תפקודי הגוף שלה.
תא הלחץ בספוטניק 2 איפשר ללייקה מספיק מקום בשביל לעמוד או לשכב והיה מרופד. מערכת מחזור אוויר סיפקה חמצן, ומים ואוכל ניתנו במצב מוקרש. לייקה הוכנה עם רתמה, שקית לאיסוף פסולת, ואלקטרודות כדי לפקח על סימני חיים. הטלמטריה המוקדמת הצביעה שלייקה מתוחה, אך אוכלת את המזון.
החיישנים הראו שבעת השיגור הדופק שלה עלה פי שלושה מהדופק שלה במצב מנוחה. לאחר שהגיעה לחוסר משקל ירד הדופק שלה, אך לקח לו פי שלושה יותר זמן מאשר במהלך הבדיקות המוקדמות, סימן ללחץ. לאחר חמש עד שבע שעות בקירוב של טיסה, לא התקבלו עוד סימני החיים של לייקה מהחללית.
ספוטניק 2 נהרסה לבסוף בכניסה מחדש לאטמוספירה ב-14 באפריל 1958 לאחר 2,570 הקפות במסלול.
נסיבות מותה של לייקה
על פי עדותו של ד"ר דימיטרי מאלאשנקוב, אחד המדענים מצוות משימת ספוטניק 2, שניתנה באוקטובר 2002, לייקה מתה תוך חמש עד שבע שעות לאחר שיגורה לחלל, מעקה ומהתחממות יתר של תא החללית.
סיבת מותה לא פורסמה במשך שנים רבות, והפקידים הרשמיים הצהירו שהיא הומתה המתת חסד במזון מורעל או כשאספקת החמצן נגמרה. פקידים רוסיים רשמיים הביעו צער על כך שנתנו ללייקה למות; עד היום היא הנוסע החי היחיד ששוגר לחלל ללא כל סיכוי לשוב בחיים.
אף על פי שלייקה לא שרדה את המסע, הניסוי הוכיח שנוסע חי מסוגל לשרוד שיגור למסלול סביב כדור הארץ ולעמוד בתנאי חוסר משקל. הנתונים שהתקבלו מטיסתה של לייקה סללו את הדרך לטיסות חלל של בני אדם, וסיפקו למדענים נתונים ראשונים על התנהגות אורגניזם חי בסביבת החלל.
בתרבות הפופולרית
אמן המוזיקה האלקטרונית הדני טרנטמולר הציג בקליפ שלו "Moan" את הגרסה שלו למסע של לייקה. בנחלת בנימין היה פאב על שמה של הכלבה וחלון הראווה שלו היה מחווה לאותו שיגור.
בסדרה "האי" מוזכרת כלבה בשם לייקה, לייקה אף הונצחה באנדרטת כובשי החלל. בספר "גורי רוח" של המשוררת אורין רוזנר מופיע השיר "לייקה", על מסעה בחלל.
בשנים 1993–2003 פעלה בלונדון להקת מוזיקה אלקטרונית בשם "Laika".
ראו גם
חיות בחלל
קישורים חיצוניים
לייקה משוגרת לחלל, 1957, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנית החלל הסובייטית
קטגוריה:1957 בברית המועצות
קטגוריה:כלבים מפורסמים
קטגוריה:ניסויים בבעלי חיים
קטגוריה:הרוגות בטיסה לחלל
קטגוריה:בעלי חיים בחלל | 2024-08-05T15:58:54 |
השירות החשאי של ארצות הברית | השירות החשאי של ארצות הברית (באנגלית: The United States Secret Service, בקיצור: The Secret Service, בראשי תיבות: USSS) הוא זרוע של הממשל הפדרלי של ארצות הברית המהווה חלק מהמחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית, ותפקידו להגן על נשיא ארצות הברית ועל אנשים נוספים הקשורים בו (רעייתו, סגן הנשיא ורעייתו, נשיאים לשעבר, מועמדים לנשיאות, ורבים נוספים). השירות החשאי עוסק גם בהגנת מתחם הבית הלבן, וכן במניעת זיוף כספים והונאה.
היסטוריה
בעת מלחמת האזרחים האמריקנית ניצבה ארצות הברית אל מול תופעה נרחבת של זיוף כספים. התופעה הייתה כה חמורה עד שפגעה במאמץ המלחמתי, והנשיא אברהם לינקולן הורה לאחד מגיבורי מלחמת האזרחים, ויליאם ווד, ליצור שירות ממשלתי שייאבק בתופעת הזייפנים.
כך החל השירות החשאי את פעולתו, כחלק ממשרד האוצר האמריקאי. פעולתו של השירות החלה ב-5 ביולי 1865, ואכן, עד מהרה הצליחו ווד ואנשיו להקטין את תופעת זיוף הכספים.
גם לאחר שהנשיא לינקולן נרצח על ידי המתנקש ג'ון וילקס בות', לא עלה בדעת השלטונות לייחד את הגוף החדש שהוקם על מנת להגן על חיי הנשיא. כל נושא שמירת הביטחון הלאומי בארצות הברית היה עדיין לא מגובש, וסוכנויות רבות, כגון ה-FBI וה-CIA עדיין לא הוקמו. לא היה גוף ספציפי שתפקידו הוא שמירה על חיי הנשיא, על אף שהתפקיד הוטל לעיתים על "המרשלים", רשות אמריקאית לאכיפת חוק במישור המדינתי.
לאחר רצח הנשיא ויליאם מקינלי בשנת 1901 הצורך בגוף שתפקידו העיקרי יהיה הגנה על הנשיא הפך ברור. למרות שסוכני השירות החשאי שמרו על הנשיא באופן חלקי כבר משנת 1894, קיבל על עצמו השירות את ההגנה המלאה על הנשיא בשנת 1902. בשנת 1908 הוסבו שמונה מאנשי השירות החשאי ליצירת הגרעין לארגון חדש - ה-FBI.
ב-1 במרץ 2003 הועבר השירות החשאי ממשרד האוצר למשרד החדש לביטחון המולדת, כחלק מן הלקחים שהופקו לאחר פיגועי 11 בספטמבר.
החל משנת 2011 חמושים סוכני השירות החשאי באקדח שירות מסוג זיג זאואר P229 בקוטר .357 SIG מ"מ או לחלופין אקדח FN חמש-שבע בקוטר 5.7×28mm. וכן רובה ציד מסוג רמינגטון 870 ותת-מקלעים מסוג MP5 ו-FN P90.
תפקידי השירות החשאי
על פי חוק משנת 2012, מגן השירות החשאי על:
מבנה הבית הלבן והמבנים המקיפים אותו מצדדיו: בניין מחלקת האוצר והמשרד האקזקוטיבי על שם אייזנהאואר.
הנשיא, סגן הנשיא, הנשיא הנבחר וסגן הנשיא הנבחר.
בני המשפחה הנשיאותית הקרובים.
מגורי סגן הנשיא ומשפחתו. סגן הנשיא ובני משפחתו הקרובים.
נציגים דיפלומטיים זרים, ראשי מדינות וממשלות זרות המבקרים בארצות הברית, ונושאי תפקידים רשמיים של ארצות הברית בחו"ל.
אלמנות הנשיאים וילדיהם עד גיל 16 או עד 10 שנים מיום עזיבת הילדים את הבית הלבן.
נשיאים לשעבר ורעיותיהם (אלא אם הרעייה התגרשה או התחתנה מחדש) עד יום מותם. בין השנים 1997–2013 הייתה חקיקה שהורתה על הפסקת אבטחת נשיאים לשעבר לאחר 10 שנים מסיום תפקידם, כשזה לא היה תקף לנשיאים שנכנסו לתפקידם טרם חקיקת החוק. בינואר 2013 חתם הנשיא ברק אובמה על חוק המבטל הוראה זו ומשיב את אבטחת הנשיאים לשעבר לכל החיים.
מועמדים מרכזיים לנשיא ולסגן נשיא.
חברי קבינט ספציפיים : כמו מזכיר האוצר והמזכיר לביטחון המולדת, כמו גם לאנשים אחרים לפי הנחיות הנשיא (בדרך כלל ראש סגל הבית הלבן והיועץ לביטחון לאומי, בין היתר).
כמו כן, חוקר השירות החשאי זיוף כספים, זיוף שטרות למיניהם (כגון המחאות נוסעים), מירמה בכרטיסי אשראי, והונאות למיניהן (כגון "העוקץ הניגרי" הידוע).
שיירת הרכבים של השירות החשאי
רכבי השירות החשאי ברובם כלי רכב בתוצרת פורד ושברולט ומורכבת אך ורק מרכבים מתוצרת ארצות הברית, מאז שנת 2001 בכל נסיעה מחוץ לעיר השיירה מונה כ-45 כלי רכב, בעוד הלימוזינות עצמן מתוחזקות על ידי הבית הלבן, רכבי ה"תמיכה" בשיירה מתוחזקים על ידי המשרד הצבאי בבית הלבן. על המכוניות הנשיאותיות תמיד יופיעו בקדמת הרכב שני דגלים, שאחד מהם באופן קבוע הוא דגל ארצות הברית והשני דגל המדינה המארחת. כמו כן מופיע על דלתות המרכב הסמל של נשיאות ארצות הברית. בין היתר ניתן למצוא באופן קבוע בשיירה המלווה רכב פיקוד מסוג שברולט סוברבן (רכב זה משבש גלי רדיו ופוגע לעיתים ברשת הסלולר של הנוכחים באזור על מנת למנוע מתקפה על השיירה דרך טלפון נייד, רכב זה לא אהוד על התושבים האמריקאים). בנוסף ניתן למצוא בשיירה רכב מסוג פורד לניטרול חומרים מסוכנים. (Ford F550/Horton) אשר נוכחת בעיקר לקראת סוף השיירה. עוד ניתן למצוא רכבי פורד גדולים אשר מסיעים את הפמליה של הנשיא, מספר כלי רכב להסעת הצוות הטקטי למקרי חירום (U.S. Secret Service ERT), שתי לימוזינות של הנשיא שאחת מהן היא לימוזינת כוננות למקרה שהשנייה נפגעת, אמבולנס שסוגר את סיום השיירה ורכבי ליווי משטרתי מיוחד של המדינה המארחת.
מבנה השירות החשאי
בשירות החשאי מועסקים 5,000 אנשים, מהם 2,100 סוכנים (שתפקידם לבצע את ההגנה ואת החקירות בפועל), 1,200 שוטרים במדים (שתפקידם לבצע את ההגנה ההיקפית על המבנים שעליהם מגן השירות), ו-1,700 מועסקים בתפקידים טכניים ומינהלתיים. לשירות החשאי 125 משרדים ברחבי העולם. השירות מפעיל יחידה מיוחדת של רוכבי אופניים על מנת לבצע מרדפים מהירים אחר חשודים.
ראשי השירות החשאי
גלריה
ראו גם
שירות חשאי
קישורים חיצוניים
SecretService.gov - אתר האינטרנט של השירות החשאי האמריקאי
הערות שוליים
קטגוריה:ארגוני אבטחת אישים
קטגוריה:ארצות הברית: ארגונים משטרתיים פדרליים
קטגוריה:המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית | 2024-07-30T19:11:08 |
עננת אורט | ממוזער|upright=1.3|תרשים של עננת אורט ובתוכה חגורת קויפר והדיסק המפוזר
עננת אוּרט (באנגלית: Oort cloud) היא אזור העוטף את מערכת השמש שלנו כקליפה כדורית. קרויה על שמו של האסטרונום ההולנדי יאן אורט.
העננה
עננת אורט משתרעת על פני שטח עצום של כ-10% עד 20% מהמרחק שבין מערכת השמש לבין הכוכב הקרוב ביותר. היא מכילה כמאה מיליארד גושי קרח ואבק ההופכים לשביטים בשעה שהם מתקרבים אל השמש ומפתחים את הזנב המוכר שלהם. בעננת אורט קיים כאוס (אי סדר) מוחלט בייחס לתנועת החומר שבו ולמעשה גושי החומר מושפעים בתזוזתם בעיקר מהכוחות המגנטיים של השמש.
במשך שנים רבות תהו האסטרונומים מהו מקורם של השביטים. כיום התאוריה הרווחת היא שישנם שני מקורות לשביטים:
עננת אורט - מקור השביטים ארוכי המחזור
חגורת קויפר - מקור השביטים קצרי המחזור
קיומה של עננת אורט הוצע לראשונה בשנת 1950 על ידי האסטרונום ההולנדי יאן הנדריק אורט, שחישב את מסלוליהם ההתחלתיים של כ-20 שביטים ארוכי-מחזור, לפני שמסלולם הופרע על ידי כוכבי הלכת. אורט מצא, שהשביטים נעים במסלולים אליפטיים מוארכים, שאורכם נע מ-100,000 עד 150,000 יחידות אסטרונומיות. ממצאיו של אורט התבררו כבלתי מדויקים, וכיום מוערך רדיוס עננת אורט בכ-30,000 עד 50,000 יחידות אסטרונומיות בלבד. כתוצאה מפרטורבציות הפועלות על השביטים שבעננת אורט, נזרקים שביטים אל פנים מערכת השמש. יש שלוש סיבות עיקריות לערעור מקומי, של עננת אורט:
השפעת הכבידה של כוכבים חולפים על יציבותה של עננת אורט.
מעבר של השמש באזורים של גז ואבק בגלקסיה. השפעה זו מחזורית, בהתאם לסיבוב זרועות הגלקסיה סביבה.
השפעת הפוטנציאל הכבידתי של הגלקסיה על עננת אורט עצמה (לפי חוק הכבידה העולמי של ניוטון, כל גוף ביקום משפיע על גוף אחר, ומכאן - כל הגופים בגלקסיה משפיעים על עננת אורט).
גופים ידועים בעננת אורט
סדנה
שמאל|ממוזער|200px|איור אמן של סדנה
סדנה היה העצם הרחוק ביותר שהתגלה אי פעם במערכת השמש, עד להכרזה על גילויו של 2012 VP113 בשנת 2014. מסלולו אליפטי מאוד, עם אפהליון שמוערך ב-942 יחידות אסטרונומיות ופריהליון של כ-76.1 יחידות אסטרונומיות. הזמן שלוקח לסדנה להשלים את מסלולו סביב השמש הוא 11,487 שנה. זאת בהשווה לכוכב הלכת החיצוני ביותר של מערכת השמש נפטון שנמצא במרחק 30 יחידות אסטרונומיות.
מייקל בראון, החוקר אשר גילה את סדנה בשנת 2003, טוען כי מקורו של העצם לא בחגורת קויפר ולא בדיסק המפוזר, בגלל הפריהליון שלו. יתרה מזאת, האפהליון הגדול מרמז כי סדנה חוצה את עננת אורט ולכן הוא מוגדר כגוף טרנס-נפטוני בעננת אורט (OCO).
אף על פי שגודלו וצורתו אינם ידועים בצורה מדויקת, מוערך קוטרו של סדנה ב-1,180 עד 1,800 ק"מ בהשוואה ל-12,800 ק"מ של כדור הארץ, ומעריכים שבסופו של דבר יוגדר העצם ככוכב לכת ננסי, היות שהוא גדול יותר מכוכב הלכת הננסי קרס, בעל קוטר של 975 ק"מ. סדנה כה רחוק מהשמש עד שהטמפרטורות בו לעולם אינן עוברות את 240°C-. תצפיות מראות כי זהו אחד העצמים האדומים ביותר במערכת השמש, אדום כמעט כמו מאדים.
VP113 2012
VP113 2012 הוא כוכב לכת מינורי בעננת אורט, אשר נמצא אף מעבר לסדנה. הוא נצפה לראשונה ב-5 בנובמבר 2012, אך על גילויו הוכרז רק ב-26 במרץ 2014.
טיכה
מספר חוקרים שיערו שבעננת אורט נמצא כוכב לכת נוסף, טיכה, כוכב לכת בעל קוטר גדול פי 1.4 משל צדק ובעל מסה גדולה פי ארבעה ממנו, והוא הגורם המשפיע העיקרי על הסטיות בתנועת השביטים. האזור שהיה צפוי להימצא בו נסרק לעומק על ידי טלסקופ החלל WISE של נאס"א, וב-2014 נפסלה האפשרות לקיומו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מערכת השמש | 2024-07-29T14:37:53 |
פרטורבציה (אסטרונומיה) | פרטורבציה (בעברית: הפרעה), היא שינוי קטן הנעשה בבעיה פיזיקלית ידועה, כך שהוא קטן מספיק בשביל שנוכל לחשב את הפתרון באמצעות קירובים, כגון קירוב ליניארי או פיתוח בטור טיילור (להרחבה ראו: תורת ההפרעות). באסטרונומיה, פרטורבציות הן השפעות של השמש וכוכבי הלכת ושל כוכבים, פלנטות אחרות וגופים שונים בעלי מסה בחלל על גופים אחרים. השפעות אלו גורמות לסטיות מחזוריות רבות ומגוונות במסלולם של גופים בחלל, חלקן גדולות וחלקן זניחות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אופטימיזציה רציפה
קטגוריה:אסטרופיזיקה | 2024-03-06T02:54:10 |
אמיש | שמאל|ממוזער|250px|זוג מקהילת האמיש נוהג בכרכרה במחוז הולמס קאונטי שבאוהיו
אַמִישׁ (באנגלית: Amish) הוא שמה של קהילה נוצרית אנבפטיסטית (פרוטסטנטית) המתגוררת בצפון אמריקה ומתנהגת כחברה סגורה. יישוביה פזורים ב־22 מדינות בארצות הברית ובחבל אונטריו שבקנדה. חברי קהילת האמיש נודעים בתור אנשים השומרים על אורח חיים פשוט, לבוש מסורתי ונמנעים משימוש בטכנולוגיה מודרנית.
מקור האמיש הוא בשווייץ ובגרמניה. עד המאה ה־17 היו האמיש חלק מן המנוניטים. חברי הקהילה הופלו ונרדפו הן על ידי הממסד הדתי והן על ידי הממסד המדיני בשווייץ ובגרמניה. רבים היגרו תחילה לאלזס ולפפאלץ, ששם הייתה אפליה פחות חמורה, ולאחר מכן כבר במהלך המאה ה־18 היגרו ברובם לארצות הברית. המהגרים התיישבו במדינת פנסילבניה, ממנה התפשטו בשלב מאוחר יותר למדינות אחרות בצפון אמריקה.
עקרונות האמיש מבוססים על הפרדה מן העולם ומנהגיו והסתגרות בקהילה ובמשפחה, עד כדי חרמות ונידוי בני משפחה שאינם הולכים בתלם. חבריה חיים בקהילות סגורות, חקלאיות ברובן. למרות כל זאת מאמינים האמיש בחובת הבחירה בדת מרצון. חברי הקהילה, בהגיעם לגיל בגרות, נדרשים לקחת על עצמם את ההתחייבות הדתית מתוך בחירה לאחר תקופה, המהווה מעין טקס מעבר (ונקראת רומשפרינגה – Rumspringa). במהלך תקופה זו – הנמשכת מספר חודשים או יותר – משוחרר הצעיר המגיע לגיל בגרות מחוקי החברה והכנסייה ובסופה הוא מקבל על עצמו את מצוות הדת ומוטבל בשנית. חברי האמיש דוגלים באורח חיים צנוע ונמנעים ככלל משימוש בטכנולוגיה מודרנית. בתחבורה הם עושים עד עצם היום הזה שימוש בסוס ועגלה במקום מכוניות. הגברים מגדלים זקן אך מגלחים את שפמם. כחלק מעקרון הצניעות הנשים אינן עונדות תכשיטים.
גם בארצות הברית, כתוצאה מאמונתם בשלטון אלוהי בלבד, ומכאן חוסר אמונתם במדינה ומוסדותיה, הם נמנעים מלהשתתף בפעילות פוליטית ארצית או מדינתית או להצביע בבחירות, ומסיבות פציפיסטיות אינם מתגייסים לכוחות הביטחון. בבחירות לנשיאות 2020 הודיעו מנהיגי הקהילה, שבאופן חד פעמי, הם ישתתפו בבחירות לטובת המועמד דונלד טראמפ, כיוון שקידם את האידאולוגיה השמרנית בארצות הברית בכל שנות נשיאותו. הערכות מ־2017 מעריכות שישנם כיום 318,000 בני אמיש.
היסטוריה
האמיש התפצלו ב מקבוצה דתית אחרת – המנוניטים (Mennonites), – קהילה אנבפטיסטית ("מטבילה בשנית") שמאמינה כי אין כל משמעות לטבילה בילדות, כאשר הילד אינו מסוגל לעמוד על דעתו, וכי הטבילה האמיתית היא טבילת מבוגרים המסוגלים לקבל על עצמם סקרמנט זה. הזרם האנאבפטיסטי התפתח באזורים כפריים בשווייץ, מורבייה ובוהמיה. השם מנונייט נגזר משם המייסד מנו סימון. המנוניטים נרדפו על ידי הקתולים והפרוטסטנטים כאחד וחלקם הועלו על המוקד ככופרים.
בסוף המאה ה־17 ותחילת ה־18, התפצלו מהם האמיש, אשר הלכו אחרי חוואי שווייצרי בשם יאקוב אמאן (1656–1730), אשר הציג אוטופיה חלופית. פשר השם אמיש הוא: אלה השייכים ליאקוב אמאן. יש גורסים, שאמיש הוא שיבוש המילה heimisch שפירושה מקומיים. על מנת לגבש את הקהילה ולקבוע לה סמלי זהות, הורה לגברים להפסיק להתגלח, ועל כל הקהילה פקד ללבוש בגדים אחידים חסרי כפתורים.
נקודת המחלוקת העיקרית בין המנוניטים לאמיש הייתה המחויבות לדת לעומת המחויבות למשפחה – המנוניטים דגלו בגישה פשרנית באופן יחסי. הם לא החרימו ילדים שסטו, מתוך הבנה שלא ניתן לנתק לגמרי קשרים כה קרובים. לעומתם, יאקוב אמאן היה נוקשה הרבה יותר וטען כי המשך הקשר עם ילד, שסטה מעקרונות האמיש, גורם להתרופפות הקבוצה.
שמאל|ממוזער|250px|כרכרת אמיש (באגי) בפנסילבניה
האמיש גרים בעיקר בארצות הברית ומיעוטם בקנדה ובדרום אמריקה. ההגירה לשם הייתה במאה ה־18, אז התיישבו בעיקר באזור פילדלפיה במחוז 'הולנד' [Holland county]. בשנים האחרונות המרכז מתחיל לנדוד משם בגלל בעיות. כיום קיימות מספר קהילות אמיש שיש ביניהן יחסי גומלין מצד אחד אך גם יריבות מסוימת מצד שני. כל קהילה פיתחה לעצמה ניואנסים משלה. את שרותי הרפואה הם מקבלים מהמנוניטים, אשר קיבלו את הטכנולוגיה והקדמה. כיום, הקהילה הגדולה ביותר נמצאת באינדיאנה, לצד קהילה גדולה של מנוניטים. קהילות אמיש קיימות ב־20 מדינות, רובן חיות רחוק מהערים, בהעדיפן מקומות חקלאיים וקהילות קטנות. גם בקרב האמיש התחוללו פילוגים ואיחודים. חלקם חזרו לחיק הכנסייה המנוניטית.
מבנה חברתי ומאפיינים
האמיש קוראים לעצמם ה"אנשים הפשוטים" – כלומר, האנשים הקרובים לאדמה. בחייהם קיים קשר חיוני לעבודת אדמה ומסגרות חקלאיות ורובם איכרים או חוואים, העוסקים בגידול בעלי חיים ובעיבוד הקרקע וזהו עיקר פרנסתם. לאחר תקופה מסוימת של שפל, קיבלו בשנים האחרונות עידוד כלכלי בגלל הנטייה הגוברת למוצרים חקלאים אורגניים. התוצרת שלהם נחשבת כיום טעימה ובריאה במיוחד. המשק החקלאי מתקיים כמעט ללא מכונות, מלבד מקרים אחדים. למשל, מותר להשתמש בקומביין לאלום אלומות, אך להעברת האלומות יש להשתמש בסוסים בלבד. אסור להעסיק שכירים ולכן הילדים הם העוזרים בשדות מגיל צעיר.
בניגוד לשייקרס ובדומה לקבוצות יהודיות שמתגוררות בתוך אוכלוסייה אחרת, אין לאמיש יישובים נפרדים. הם גרים בתוך אוכלוסייה אחרת, 'רגילה', באזורים כפריים. ביישובים בהם הם מתגוררים ניתן לראות לעיתים בית עם כרכרה ולידו בית עם מכונית. הם אינם זקוקים להתיישבות נפרדת, יש להם כלים לפיקוח חברתי לשימור ובידול אורח חייהם. הם יצרו שותפויות עסקיות עם אלה שאינם בני הקהילה, העוזרים להם לשמור על עקרונותיהם (בדומה ל"גוי של שבת" היהודי). האוכל מהווה חלק מהמנגנונים הנוקשים, שהאמיש פיתחו על מנת להתבדל מסביבתם המודרנית, נושא בעל חשיבות עליונה, שבא לביטוי בענישה מחמירה ובהפעלת כוח רב מאוד כלפי הסוטים ממנהגיה. המתח בין המציאות המודרנית המחייבת פשרות מכאן לבין אורח החיים הפונדמנטליסטי מכאן הוא גדול.
הבגדים השחורים, כשל איכר גרמני, הם אחד מהסממנים הבולטים של התבדלות הקבוצה. סממן לבוש בולט נוסף הוא הכובע השחור רחב השוליים שהגברים נוהגים לחבוש וכן העובדה, כי אין כפתורים בבגדי הקבוצה, אלא ווים ולולאות. הלבוש מאפשר להם לזהות את הדומים להם ולהבחין בהם, להתחבר עימם בקלות ובד בבד להקשות עליהם להתחבר לאחרים. כל המאפיינים שותפים לשמירת הגבולות. הבגדים אינם מאפשרים חופש פיזי וחופש חברתי. האמיש מרגישים, שההקפדה על השוני בבגדים מעודדת ענווה והפרדה מהעולם שבחוץ. הכרכרה האמישית – הבאגי – תהיה תמיד שחורה, בעוד שאצל יתר המנוניטים מקובלים צבעים שונים, ובייחוד אפור.
סימן חיצוני בולט אצל האמיש הוא העדרו של השפם, אשר נקשר בתודעת חברי הקבוצה עם האופנה שהייתה מקובלת בקרב אנשי צבא באירופה.
מבחינה לשונית האמיש הם תלת־לשוניים. בבית הם מדברים "הולנדית של פנסילבניה", אך בקשרי עבודה הם משתמשים בגרמנית גבוהה. שתי השפות האלו הן למעשה ניבים של השפה הגרמנית. בני האמיש לומדים אנגלית כדי לשוחח עם מי שאינו חבר בקהילה.
בני האמיש חיים בבידול מהסביבה ודוגלים בעצמאות מלאה של הקהילה. הם אינם מעוניינים לקבל כל שירות או תקציב מהמדינה ואינם מקבלים דמי אבטלה, רווחה וביטוח רפואי או לאומי. לבני הקהילה יש סידור מיוחד עם הממשלה בנוגע למיסים. הדבר הפך אצלם לעיקרון תאולוגי – הם מבקשים לחיות מעמלם ובשעת הצורך הם דואגים לחברי הקהילה במסגרת משפחתית וקהילתית. אין להם גם חשבונות בנק, חסכונות וכו'. וכל רווחיהם מושקעים במשק. צעירי האמיש עוסקים בספורט כבילוי חברתי מרכזי (בעיקר היות שהם מנועים מגלישה באינטרנט וצפייה בתוכניות בידור בטלוויזיה, ואף מוגבלים בשמיעת מוזיקה).
נשות האמיש עובדות מגיל צעיר בשדות אבל בעיקר במטבח, המצריך עבודה קשה וממושכת, בהיותו נטול חשמל. האנרגיה היחידה שהם משתמשים בה היא אנרגיית רוח, המפעילה משאבות מים להשקיית השדות. מקור פרנסה נוסף הוא ייצור חפצים בעבודת יד למכירה, עבודות טלאים בהרכבי צבעים מיוחדים, כמו רקמה מיוחדת של הנשים, שלשם יצירתה הן יושבות יחד בערבים הארוכים, כל אישה ומעשה הרקמה שלה בידה. חלקן יולדות בביתן, מתוך בחירה, בעזרת מיילדות מבנות הקהילה, ויש שנוסעות לקבל שירותים רפואיים מחוץ לקהילה. נשים רווקות עובדות בעבודות שונות במקביל למשק הבית, חלקן במסעדות, חלקן בתור חדרניות במלונות או בבתי אנשים שאינם חלק מכת האמיש, בתור עובדות משק בית.
מנגנון פיקוח חברתי חשוב מבוסס על עידוד שיחות מעמיקות ומפגשי פנים אל פנים. לכן נאסר על בני הקהילה להחזיק טלפון. כיום מקובל להחזיק מכשיר בקצה המרוחק של החווה והוא מצוי מחוץ לבניין, בתוך מבנה ארעי המקשה על שיחות ארוכות ולא נחוצות. בני האמיש מארחים ומתארחים כל הזמן. הקהילה מוגבלת במספרה. כשהמספר גדול מדי ליחסי קרבה שוטפים בין כלל החברים בה, הקהילה מתפצלת. הזיקה האישית נתפסת כבעלת משמעות גבוהה ולכן גם העזרה ההדדית חזקה מאוד. כאשר זוג צעיר מתחתן בני הקהילה כולה מתגייסים לעזור במציאת מקום מגורים, זאת בשל העובדה שבני האמיש אינם חוסכים כסף עבור העתיד. כל אחד מהקהילה תורם משהו לקניית האדמה ואת הבית בונה הקהילה כולה במשותף.
הבסיס הראשוני הוא המשפחה, המהווה יחידה כלכלית וחברתית כאחד. הדבר יוצר בעיה כאשר קיימת סטייה ממנהגי הקהילה מצד אחד הילדים או אחד ההורים, או כאשר נוצר חיכוך בין שתי משפחות. ההחלטות במקרה זה מובאות לפני הבישופים והעדה כולה והם המחליטים על אופן הפעולה. בדרך כלל, הפעם הראשונה גוררת אזהרה, לאחר מכן עונש מוגבל (חרם לשבוע, שבועיים וכו') ולאחר מכן העונש האולטימטיבי – הרחקה סופית. מי שזקני האמיש הכריזו עליו כסוטה, או מי שלא נכנס בבגרותו לאמיש, אינו רשאי לקיים עימם יחסים מסודרים ובייחוד נאסר עליו להשתתף איתם בכמה פעולות חברתיות בסיסיות, כמו אכילה או שתייה משותפת. לאמיש אסור לאכול בנוכחות זרים. האוכל הוא טקס דתי המיועד אך ורק לחברים בקהילה. אין מגישים אוכל לאורחים ואין אוכלים אצל אחרים.
חינוך
ממוזער|המורה בבית הספר היא אשת כנסייה אמישית, בתו של חוואי. ארצות הברית.
החינוך היווה סלע מחלוקת משמעותי בין האמיש לסביבתם ולשלטונות. בעבר, לא היו להם בתי ספר משלהם והם הצטרפו לבתי הספר הכפריים. כאשר החברה האמריקאית החלה לעבור שינויים והעיר התקרבה לכפר, החלו לפתוח בכפרים בתי ספר אזוריים גדולים, שהתלמידים מגיעים אליהם באמצעות הסעות. על מנת להימנע מהשתתפות במוסדות אלו, נאלצו האמיש להקים בתי ספר משלהם. עיקר הרעיון – למנוע השכלה כללית מהילדים על מנת שימשיכו בדרכי הוריהם ויהיו חקלאים כמותם. הילדים, על פי השקפת האמיש, צריכים לעבוד בשדה מרגע שהם מגיעים למודעות עצמית. השיטה היא one room school, בו לומדים כל הילדים ביחד עד גיל 12/13. לאחר מכן, יש להם פטור מיוחד מלימודים. מניעת הלימוד והידע היא אחד ממנגנוני הפיקוח, בו נעזרים האמיש על מנת למנוע מהילדים לצאת עם בגרותם אל החברה הכללית.
המבוגרים בני האמיש רואים בבית הספר שלב לימוד הכרחי להכנת המתבגר לעולם. הילדים זוכים להשכלה פורמלית עד גיל 12 ולאחר מכן הם מקבלים תוכניות לימודיות בפיקוח הוריהם. הלימודים בכיתה מתנהלים באנגלית ללימוד השפה. המורות עצמן הן מהאמיש ובעצמן זכו להשכלה רק עד גיל 12. המנוניטים מתייחסים לנושא בצורה שונה ומעניקים השכלה רחבה בהרבה לילדי הקהילה.
בשנים האחרונות נוצרה נורמה, לפיה הילדים יוצאים מהקהילה בגיל מסוים ל"עולם המודרני" כדי לבחון אותו לתקופה ואז, כבוגרים, חוזרים מבחירה ומצטרפים לקהילה (יש לזכור שהם אנאבפטיסטים).
בני הנוער נפגשים באופן מסודר לערבי שירה בימי ראשון, בהם אין התכנסות של כלל הקהילה (שנפגשת אחת לשבועיים). במפגשים אלה נוצרת היכרות הדדית בין המינים. הנער ייקח את הנערה בכרכרה לביתה ובשלב זה הם ישמרו את התעניינותם ההדדית ואת מהלכי החיזור בסוד. מספר ימים לפני החתונה יודיעו בני הזוג בכנסייה על כוונתם להינשא. חתונות מתקיימות מנובמבר עד דצמבר, לכל המאוחר. אחרי שעונת הקציר בסתיו מסתיימת. חתונות מתקיימות בימי שלישי וחמישי, כיוון שהם הימים הפחות עמוסים בעבודה חקלאית. אין עורכים חתונות בשבת בשל הצורך לנקות ביום שלאחר החתונה ויום ראשון אינו מתאים לכך. החתונה מתקיימת בבית הכלה עם כ־200 מוזמנים ויותר, הטקס נמשך כארבע שעות. בדרך כלל חתונה תחל בשעה 8:30 לאחר שהמשפחות השכימו בארבע לפנות בוקר להספיק לעשות את כל שנדרש במשק ולהתכונן לקראת בואם של האורחים. בחתונות אמיש אין נשיקות, טבעת, פרחים, צילומים וקייטרינג. אחרי החתונה תתקיים סעודה של מטעמים מסורתיים. הכלה תופרת לעצמה שמלת כלה כחולה, שתשמש אותה לתפילות בשנים הבאות, כשמלה הטובה והחגיגית ביותר בחייה. יש אף שנקברות בה. הנישואים אינם יוצאים לפועל ללא הסכמת המשפחות ואישור הבישופים והם נתפסים כאירוע קהילתי לא פחות ממשפחתי.
החיים הדתיים
שמאל|ממוזער|250px|אמיש מאוהיו בחדר הסעודה האחרונה בירושלים, 2008
לא קיים בית תפילה או בית כינוס כלשהו. אין מבנה מיוחד לעבודת האל. לצורך קיום הטקסים הדתיים נפגשים האמיש פעם בשבועיים באסם של אחד החברים בסבב מסודר. כל העדה מתכנסת יחד – גברים, נשים וטף. עיקר הטקס הוא בשירת המנונים אבל הוא כולל גם דרשות. מסורת הקבוצה של חיים בחווה וקיום עבודת האל שם הם הבסיס לקיום הדרשות והתפילות בבתים ולא בכנסיות. גרסה אחרת אומרת, שהנוהג לערוך את התפילות בבתי החברים ולא בבית תפילה רשמי הוא שריד לתקופת הרדיפות, כשהאמיש לא יכלו להתפלל בכנסיות כבני פלגים אחרים בנצרות.
העדה מונהגת על ידי מנהיגים דתיים אבל אלה אינם בהכרח המלומדים. הרעיון של מנהיג דתי מקצועי לא קיים בקרב הקבוצות הללו. מנהיג הוא אדם שהקהילה בוחרת בו. הבחירה היא צירוף של שני מנגנונים האמורים לצור יחד היבט של כריזמה מחד גיסא ובחירה אלוהית מאידך גיסא.
שלב א' – בחירה של מספר מועמדים, שהקהילה רואה כראויים, בבחירה דמוקרטית.
שלב ב' – העלאה בגורל של ספר קודש אחד מכלל ספרי הקודש של הנבחרים בשלב א'. שלב זה נועד לחזק את ביטחונו של מי שהקהילה בחרה בו.
הבישוף הוא המענה לשאלות ההלכתיות בתוך הקהילה. הבישופים של כל הקהילות מתכנסים יחד לקבלת החלטות כלליות בנושאים רגישים וחשובים. לעיתים, קהילה מתנגדת ופועלת בניגוד לפסק הלכה בישופי ואז ההחלטה אם להשאירה כחברה בקבוצת האמיש או לא תלויה בסוג הנושא וסוג ההתנגדות.
הספר הקדוש לאמיש הוא ספר הביבליה, הכולל את הברית הישנה ואת הברית החדשה. הם אינם מפרשים את התנ"ך, ומשאירים אותו כמו שהוא.
בנוסף לברית החדשה יש להם חוקים שלפיהם הם חיים את חייהם היומיומיים. מערכת חוקים זו נקראת "אורדונג".
קישורים חיצוניים
"30 חברי אמיש מגיעים לישראל", The Times Of Israel
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: דמוגרפיה
קטגוריה:נצרות פרוטסטנטית
קטגוריה:קנדה: דמוגרפיה
קטגוריה:חיים פשוטים
קטגוריה:נצרות: זרמים
קטגוריה:ארצות הברית: נצרות
קטגוריה:קנדה: דת
קטגוריה:כתות אמריקאיות | 2024-09-10T20:04:22 |
לי הארווי אוסוואלד | לי הארווי אוסוואלד (באנגלית: Lee Harvey Oswald; 18 באוקטובר 1939 – 24 בנובמבר 1963) היה אזרח אמריקאי, שהתנקש בחייו של נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי, ב-22 בנובמבר 1963, בדאלאס שבטקסס. על אף שוועדת וורן, שמונתה לחקור את רצח קנדי הגיעה למסקנה ברורה שאוסוואלד הוא אכן הרוצח, קיימות תאוריות קשר המטילות ספק בכך. לי הארווי אוסוואלד נרצח על ידי ג'ק רובי, בטרם הושלמה חקירתו.
ביוגרפיה
נעוריו
אוסוואלד נולד בניו אורלינס, לואיזיאנה, ארצות הברית למשפחה ממעמד הפועלים. אביו, רוברט אדוארד לי אוסוואלד, מת מהתקף לב כחודשיים לפני לידתו, ואמו, מרגריט, גידלה אותו ביחד עם אחיו רוברט ואחיו החורג ג'ון פיק (Pic). בילדותו עברה המשפחה טלטלות, ואוסוואלד אף בילה חלק מילדותו המוקדמת בבית יתומים. עד שהגיע אוסוואלד לגיל 18, גרה המשפחה ב-22 דירות שונות, ואוסוואלד ביקר בשנים-עשר בתי ספר שונים.
המשפחה עברה לגור בניו יורק, שם השיג פיק עבודה במשמר החופים.
אוסוואלד המתבגר היה לבעל מזג הפכפך וסוער, ונטה לעיתים קרובות לאלימות. במהלך תקרית בביתו של פיק, שלף אוסוואלד סכין כנגד אשתו של פיק ואיים עליה בדקירה. על אף שאוסוואלד ואימו הכחישו וניסו לטשטש את שאירע, הם אולצו לעזוב את הבית. ב-1952 התקבל אוסוולד לחטיבת ביניים בברונקס, אולם הוא נעדר תדיר מהלימודים, מה שהוביל את בית הספר לערוך לו אבחון פסיכיאטרי. לי אובחן כבעל "הפרעת אישיות עם קווים סכיזואידים ונטיות פאסיביות-אגרסיביות", והושם תחת פיקוחו של קצין מבחן. בנובמבר 1953, משהתנהגותו החמירה, הורה שופט כי הוא יישלח למוסד לעבריינים צעירים. בינואר 1954 חזרו מרגריט ואוסוואלד לניו אורלינס במטרה להתחמק מפסיקת בית המשפט.
אוסוואלד מעולם לא סיים את בית הספר התיכון.
שירותו הצבאי
בשנת 1955 ביקש אוסוואלד מאמו לשקר בדבר גילו, כדי שיוכל להתגייס למארינס. השקר נתגלה ואוסוואלד לא התקבל לחיל. הוא עבד בעבודות מזדמנות כפקיד וכשליח בחברות שונות, ואף שירת זמן קצר ביחידת משטרה מוטסת. כבר בשלב זה גילה נטיות קומוניסטיות, אך הדבר לא פגע ברצונו העז לממש את חלום ילדותו ולהתגייס למארינס.
ב-26 באוקטובר 1956, משמלאו לו 17 שנים ושבוע, התגייס אוסוואלד למארינס. אוסוואלד עבר טירונות, במהלכה הצטיין בקליעה, ולאחריה עבר אימון כמפעיל ראדאר ונשלח לבסיס אגוצי שביפן. לאחר כשנה וחצי, נשלח חזרה לארצות הברית, לבסיס "אל טורו" שבמדינת קליפורניה. אוסוואלד לא היה חייל מצטיין. ביישנותו ואמונתו בקומוניזם לא חיבבו אותו על שאר החיילים, וככל שהיה ביישן יותר, כך דיבר בצורה מתרברבת על הקומוניזם, עד שכונה "אוסוואלדקוביץ'". הוא נרשם כמנוי על העיתון "העובד", ביטאון המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, והחל ללמוד רוסית. אין לדעת כיצד נסבלה התנהגות זו, בשיאה של המלחמה הקרה, אך לא לימודי הרוסית הם שהביאו לסיום הקריירה הצבאית של אוסוואלד. הוא נשפט פעמיים, פעם על כי ירה בעצמו בטעות, ופעם על מריבה עם אחד הסמלים. בעת שמירה נשבר, והחל לירות בין השיחים. ב-17 באוגוסט 1959 אוסוואלד ביקש שחרור מן המארינס על מנת לטפל באמו. אמו שיתפה פעולה, וניצלה תקרית בה נפלה צנצנת ופגעה באפה על מנת לטעון כי אינה מסוגלת עוד לעבוד. עם האישורים הדרושים בידו, אוסוואלד שוחרר מן המארינס ב-11 בספטמבר 1959.
השהות בברית המועצות
שמאל|ממוזער|150px|התמונה מציגה את אוסוולד עם רובה, אקדח והעיתון היוגוסלבי "פוליטיקה". אשתו צילמה אותו ב-31 במרץ 1963 והוא הוצג במשפט כ"מוצג 133- A". לאחר מותו של אוסוולד נתעוררו ספקות לגבי אותנטיות התמונה, אך ועדת וורן קבעה בשנות ה-70 שהתמונה מקורית
עוד במהלך שירותו הצבאי הכין אוסוואלד היטב את עריקתו. הוא חסך את משכורתו הצבאית, הגיש בקשה לקבלת דרכון אמריקאי, ואף נרשם ללימודים בבית ספר לאמנויות בשווייץ שכן כחייל לשעבר היה מחויב בשירות מילואים, ולפיכך לא יכול לעזוב את ארצות הברית אלא למטרת לימודים.
ב-16 באוקטובר 1959 הגיע אוסוואלד למוסקבה, מצויד בוויזה של תייר שתוקפה שישה ימים. ביומו השני במוסקבה הודיע למדריכת התיירים הרוסית שליוותה את קבוצתו כי הוא חייל לשעבר ובכוונתו לערוק. אוסוואלד הודרך להגיש בקשה רשמית לקבלת אזרחות רוסית, אך כעבור חמישה ימים נדחתה בקשתו, ונמסר לו כי עליו לעזוב את שטח ברית המועצות עוד באותו היום. בתגובה ניסה אוסוואלד להתאבד באמצעות חיתוך הוורידים. על מנת שלא ליצור חיכוך עם ארצות הברית, ומחשש לתקרית בינלאומית, החליטה ההנהגה הסובייטית להורות על מתן אזרחות לאוסוואלד. הוא ויתר על אזרחותו האמריקנית, קיבל תעודות רוסיות ונשלח למינסק (כיום בירת בלארוס), שם החל בעבודה כפועל במפעל מתכת שייצר מכשירי רדיו וטלוויזיה. אוסוואלד היה תחת מעקב בלתי פוסק של ה-ק.ג.ב., וכיום מצוי בידי היסטוריונים תיק המתאר את חייו בברית המועצות על בסיס יומי.
במינסק היה אוסוולד לבעל דירה משלו והכנסתו החודשית איפשרה לו רווחה (בקנה מידה של מינסק). נוסף לכך, כאמריקני היחיד בעיר, היה אוסוואלד הביישן והמתבודד למרכז חיי החברה במפעל בו עבד. ידידיו הרוסים כינו אותו "אליק" שכן "לי" נשמע להם כשם סיני. עד מהרה התאהב בעובדת במפעל בשם אלה גרמן (בבלרוסית: Герман), בחורה יהודייה בת 23, ואף הציע לה נישואין. גרמן סירבה.
הייתה זו נקודת מפנה ביחסו לברית המועצות. עתה סבר אוסוואלד כי ברית המועצות אינה מיישמת כהלכה את הסוציאליזם, וכי היא סוטה מן המרקסיזם הטהור, בו האמין אוסוואלד. הוא החל לשים לב כי במקום להיות חברה אידיאלית וחסרת מעמדות, הרי שחברי המפלגה הקומוניסטית מקבלים קידום שלא על פי כישוריהם. הוא החל לזלזל בעבודתו במפעל, ולבסוף ביקש מן השגרירות האמריקאית כי תמצא דרך להחזירו הביתה.
ב-17 במרץ 1961 פגש אוסוואלד במרינה פרושקובה (ברוסית: Николаевна), סטודנטית לרוקחות בת 19, בנשף ריקודים. השניים נישאו פחות מחודש וחצי לאחר מכן. יש הסבורים כי מרינה נישאה לאוסוואלד רק מכיוון שרצתה להגר לארצות הברית. ביולי 1961 הגיע אוסוואלד לשגרירות ארצות הברית במוסקבה, וביקש מחדש את אזרחותו האמריקנית ואת הדרכון שלו. בקשות אלו נענו, אם כי הניירת הכרוכה בכך, הן מבחינת האמריקנים והן מבחינת הסובייטים, גרמה לעיכוב של כשנה. בינתיים הרתה מרינה, והביאה לעולם בת. המשפחה עזבה את ברית המועצות ב-1 ביוני 1962.
בדאלאס
בארצות הברית השתקעה המשפחה בעיר דאלאס. אוסוואלד ניסה לכתוב את זכרונותיו מתקופתו בברית המועצות, בכתב יד אותו כינה "הקולקטיב", אך במהרה נטש את הרעיון. הוא יצר קשרים עם הקהילה הקטנה של מהגרים רוסים באזור. ידידים מאותה התקופה מוסרים כי אוסוואלד היה שנוא על המהגרים, אך הם ריחמו על מרינה. אוסוואלד סירב ללמד אותה אנגלית, ולעיתים היה מכה אותה. משניסו להשפיע על מרינה לעזוב את אוסוואלד והיא סרבה, ניתקו הידידים את קשריהם עם הזוג. בקבוצה זו יצר אוסוואלד קשרים עם ידיד בלתי צפוי - הגאולוג ברון ג'ורג' דה מוהרנשילדט (Mohrenschildt). השניים היו שונים באופיים, וכפי הנראה סבר הברון האריסטוקרט, שהיה ידוע בפרובוקציות שלו, כי ידידותו עם אוסוואלד היא פרובוקטיבית דיה, וכי היא מרגיזה את קבוצת הגולים הרוסים אליה השתייך.
ביולי, אוסוואלד החל לעבוד בחברת הריתוך "לזלי" (Leslie), אך התפטר כעבור שלושה חודשים. ב-12 באוקטובר, החל אוסוואלד לעבוד בחברת "ג'אגרס-צ'ילס-סטובאל" (Jaggars-Chiles-Stovall), שהתמחתה במכונות לצילום מסמכים. אוסוואלד ניצל את עבודתו בחברה ליצירת מספר זהויות פיקטיביות, ובהן מסמכי זיהוי על השם "אלק ג'יימס הידל" (Hidell). אוסוואלד היה עובד בלתי חברותי ועצל, והוא פוטר לאחר ששה חודשי עבודה, אחרי שנתפס בקפטרייה קורא בירחון סאטירי רוסי.
הניסיון לרציחת הגנרל אדווין ל. ווקר
גנרל אדווין ל. ווקר (Walker) היה איש ציבור אנטי-קומוניסט, תמך בהפרדה גזעית (סגרגציה), והיה חבר בארגון הימני הקיצוני "אגודת ג'ון בירץ'". ווקר פוטר מתפקידו בצבא על ידי הנשיא ג'ון פ. קנדי לאחר שהפיץ בין חייליו ספרות ימנית קיצונית. לאחר פיטוריו שב ווקר לטקסס, שם ניסה להתמודד על משרת המושל מול ג'ון קונלי, והפסיד. בפברואר 1963 שיתף ווקר פעולה עם מטיפים אוונגליסטים במעין מסע אנטי קומוניסטי שכונה "מבצע רכיבת לילה". בכך מיקד את תשומת לבו של אוסוואלד.
אוסוואלד החל לעקוב אחר ווקר, צילם את ביתו של ווקר ואת דרכי הגישה אליו, והזמין באמצעות הדואר רובה צלפים מסוג מנליכר-קרקנו (Carcano), בשם "אלק ג'יימס הידל". ב-10 באפריל 1963, בסמוך לפיטוריו מחברת מכונות הצילום, תכנן אוסוואלד את רציחתו של ווקר. הוא תכנן את ביצוע הרצח ביום רביעי, בעת שהאזור עמוס באנשים המתפללים בכנסייה הקרובה, כך ייקל עליו להיטמע בהמון לאחר ביצוע הרצח. הוא השאיר למרינה פתק עם הוראות ברוסית למקרה שייתפס. ווקר ישב בכיסא בביתו בעת שאוסוואלד ירה אליו ממרחק של 30 מ'. הכדור ניתז ממשקוף החלון, והרסיסים פגעו בידו של ווקר.
בסמוך למעשה לא היה לרשויות מושג מיהו שהתנקש בווקר. מרינה ראתה את אוסוואלד שורף את כל תוכניותיו בחדר האמבטיה, ושמרה את הפתק שהשאיר לה, על מנת להביאו אל המשטרה אם ינסה אוסוואלד להרוג מישהו שוב. מעורבותו של אוסוואלד בניסיון הרצח נתגלתה רק לאחר חיפוש שנערך בביתו לאחר רצח קנדי.
בניו אורלינס
אוסוואלד היה עתה מובטל. ניסיונו להרוג את הגנרל ווקר נכשל, וידידו דה מוהרנשילדט עזב את דאלאס. הוא עזב את מרינה (שהייתה עתה בהריון עם ילדם השני) עם זוג ידידים בשם פיין (Paine), וחזר לעיר הולדתו על מנת לחפש עבודה. בין מאי ויולי 1963 עבד אוסוואלד בחברת הקפה "ריילי" (Reily), ואף מרינה הצטרפה אליו.
עתה התרכזו תקוותיו המרקסיסטיות בפידל קסטרו שליט קובה, שהיה באותה העת יריב קולני לארצות הברית. הוא הפך לתומך קסטרו נלהב, והצטרף לארגון "משחק הוגן לקובה" (Fair Play for Cuba Committee) שהיה ארגון כלל ארצי, שאוסוואלד לבדו היווה את סניף ניו אורלינס שלו. אוסוואלד הוציא $22.73 על הכנת 1,000 כרוזים, 500 בקשות הצטרפות, 300 כרטיסי חבר, וביקש ממרינה לחתום כ"אלק ג'. הידל" על הכרטיסים במקום המיועד לחתימת נשיא הסניף.
הוא נהג לחלק את הכרוזים ברחוב, וניסה להתעמת עם גולים קובנים היושבים בניו אורלינס. הוא נפגש עם ראש ארגון הסטודנטים הקובנים בניו אורלינס, קרלוס ברינגר (Bringuier), ולאחר מכן התעמת איתו ברחוב, כשנפגשו במקרה בעוד אוסוואלד מחלק כרוזים. התפתחה קטטה ואוסוואלד בילה את הלילה בבית המעצר. עתה קיבל אוסוואלד תשומת לב תקשורתית, ואף התראיין, וצולם כשהוא מחלק כרוזים עם עוד שני "מתנדבים" אותם שכר עבור $2 מהתור בלשכת האבטלה. לאחר מכן עומת אוסוואלד עם ברינגר בתחנת רדיו מקומית, אך במקום דיון בנושאי קובה, התפתח דיון בנושאי עברו של אוסוואלד, והשקרים שסיפר לעיתונות על הרקע שלו. אוסוואלד הושפל והובס, ועזב את ניו אורלינס כחודש לאחר מכן.
ארבעת החודשים אותם בילה אוסוואלד בניו אורלינס היוו את הרקע לחקירתו של ג'ים גאריסון, התובע המחוזי בניו אורלינס, אשר חיפש שם את הרקע לרצח קנדי, תוך שהוא מנסה לקשור את אוסוואלד לאיש העסקים המקומי קליי שאו (Shaw). הקשר לשאו היה אמור להיות דרך גאי בניסטר (Banister), סוכן FBI שהפך לבלש פרטי, ודייוויד פרי (Ferrie), טייס, שהיה ידוע בכך שלבש פאה אדומה לא מתאימה שכן מחלה מסתורית הותירה אותו ללא שיער. פרי ואוסוואלד שירתו בשנות החמישים ביחידת משטרה מוטסת (Civil Air Patrol) וקיימת תמונה שבה הם מצולמים ביחד, אך אין כל ראיות כי הם הכירו זה את זה בשנות החמישים או בשנת 1963. משרדו של בניסטר היה ברח' קמפ (Camp) 544, ואוסוואלד מסר כתובת זו באחדים מהכרוזים שחילק. אין כל ראיה אחרת לקשר בין בניסטר ואוסוואלד, ומכל מקום הטפסים והכרוזים שיצר אוסוואלד בתקופה זו היו רצופים בשקרים. אוסוואלד כנראה הכיר את הבניין שהיה סמוך למקום בו עבד. הבניין היה מקום המושב לוועדה הקובנית נגד קסטרו, וייתכן שפרסום הכתובת בכרוז בעד קסטרו הייתה דרכו של אוסוואלד לנסות ולהביכם.
פרטים אלו (ואחרים) היו הבסיס לכתב אישום שהגיש גאריסון כנגד שאו באשמת קשר לרציחת הנשיא קנדי. המשפט הסתיים בזיכויו של שאו. אין כל ראיות כי שאו, פרי או בניסטר היו מעורבים ברצח. ישנם רבים הרואים בפרטים שעלו בחקירת גאריסון משום אישור לכך שעל אף שלכאורה היה אוסוואלד בעל רגשות חזקים כנגד קסטרו, למעשה יצר בניו אורלינס קשרים עם חבורה של תומכי קסטרו, ואף אם הם עצמם אינם מעורבים ברצח, הרי שהדבר מראה על כך שאוסוואלד אינו אידאולוג מבולבל ומופרע שפעל לבדו, כי אם חלק מרשת בעלת נטייה אידאולוגית שמאלנית.
כיום אין רבים התומכים בגרסתו של גאריסון לאירועים, אם כי היא שימשה בסיס לסרטו של הבמאי אוליבר סטון, JFK תיק פתוח, שהראה בצורה ויזואלית וחזקה, תוך שילוב קטעים תיעודיים, את גרסתו לרצח. גאריסון עצמו אף הופיע בסרט בתפקיד יושב ראש ועדת החקירה ארל וורן (השחקן קווין קוסטנר שיחק את תפקידו של גאריסון).
במקסיקו
לאחר פיטורי אוסוואלד מחברת הקפה, מרינה שבה לדאלאס עם ידידתה רות פיין. אוסוואלד נותר בעיר עוד יומיים, על מנת לקבל דמי אבטלה בסך $33 שהגיעו לו. מניו אורלינס נסע למקסיקו, ומשם תכנן להמשיך לקובה. במקסיקו ניגש לשגרירות הקובנית, וביקש רשות לעבור בקובה בדרכו לברית המועצות. הקובנים התעקשו כי עליו להראות קודם לכן כי בברית המועצות מסכימים לקבלו, והוא פנה אל השגרירות הרוסית, אשר סירבה לבקשותיו. לאחר חמישה ימים אותם בילה בין הקונסוליות, חזר אוסוואלד לדאלאס, כשהוא מאוכזב מכך שהקובנים סירבו לאשר כניסתו.
ההתנקשות בנשיא קנדי
שמאל|ממוזער|250px|הרובה ששימש את אוסוולד
ב-3 באוקטובר 1963 שב אוסוואלד לדאלאס. לאחר תקופה קצרה שבה גר באכסניה, הוא שב למרינה, אשר קיבלה אותו, והייתה אמורה ללדת, ומצא עבודה במחסן הספרים של עיריית דאלאס. הוא החל לעבוד ב-15 באוקטובר, וב-21 באוקטובר נולדה בתו, שנקראה מרינה רייצ'ל אוסוואלד. הזוג התגורר אצל ידידיהם משפחת פיין.
ב-22 בנובמבר 1963 עבר הנשיא קנדי בשיירת מכוניות בעיר דאלאס במסגרת מסע הבחירות שלו לנשיאות. השיירה אמורה הייתה לעבור בסמוך למבנה מחסן הספרים בו עבד אוסוואלד.
על פי דו"ח ועדת וורן, בילה אוסוואלד את הלילה בבית משפחת פיין. בבוקר התעורר מוקדם, לקח את רובהו (רובה איטלקי מסוג mannlicher carcano) מהמקום שבו הסתיר אותו במוסך של משפחת פיין, עטף אותו בשקית חומה והגיע למקום עבודתו, כשהוא נעזר בידיד בשם פרייזר (Frazier), שנהג להסיע אותו לעבודה. פרייזר, ואחותו ליני מיי רנדל (Randle), שמו לב לכך שאוסוואלד נושא חפץ כבד וארוך המונח בשקית חומה. לשאלתם הסביר להם אוסוואלד כי בשקית נמצאים מוטות לוילונות.
אוסוואלד עלה אל הקומה השישית של מחסן הספרים. בצדה הדרומי של הקומה היו חלונות גדולים שפנו אל רח' אלם (Elm) ודילי פלאזה (Dealey Plaza), המקומות בהם הייתה אמורה השיירה הנשיאותית לעבור. הוא נצפה בקומה השישית על ידי מספר עובדים, ביניהם פועלים שהניחו בקומה רצפה מעץ. בשעת הפסקת הצהריים נשאר אוסוואלד לבדו בקומה. רבים ניסו להוכיח כי בעת הרצח היה אוסוואלד במקום אחר, הוא עצמו טען כי בעת הרצח היה עם עובד אחר בשם "ג'וניור" ג'רמן (Jarman), ושתה קוקה קולה ממכונה שהוצבה בקומה הראשונה של הבניין. ג'רמן מכחיש עדות זו, ולעדותם של עדים נוספים שראו אותו במקומות שונים בבניין, כמו גם לעדות עובדת הטוענת כי שהתה בקומה השישית בסמוך לרצח, והקומה הייתה ריקה, לא נמצא סיוע ראייתי. מספר עדים ששהו למטה, ראו אדם בחלון הקומה השישית.
בשעה 12:30 עברה השיירה הנשיאותית בסמוך לבניין. על פי הגרסה הרשמית של ועדת וורן, ירה אוסוואלד שלוש יריות לעבר השיירה. היריה הראשונה כפי הנראה החטיאה את מטרתה. היריה השנייה מכונה "כדור הקסם". לטענת דו"ח ועדת וורן, הצליח אוסוואלד בירי כדור אחד לפגוע בקנדי בגבו. הכדור חדר דרך גופו של קנדי ויצא דרך צווארו, ומשם פגע בגבו של מושל טקסס ג'ון קונלי, שישב לפני קנדי במושב הקדמי של הלימוזינה, יצא מצידו הקדמי של קונלי, וננעץ בזרועו. כדור זה נמצא לאחר מכן על אלונקה בבית החולים כשהוא שלם, כמעט כאילו לא נורה. היריה השלישית פגעה בראשו של קנדי, ולמעשה הרגה אותו.
ההמלטות ורצח השוטר ג'פרסון דייוויס טיפיט
על פי גרסת דו"ח ועדת וורן, אוסוואלד נמלט מיד ממקום האירוע דרך חדר מדרגות אחורי, כשהוא מסתיר את הרובה מאחורי קופסאות שהיו במקום. בדרכו למטה נפגש בשוטר מריון בייקר (Baker), שהניח כי היריות באו ממקום כלשהו בקומות הגבוהות של מחסן הספרים, ורץ כדי למצוא את הרוצח. יחד עם בייקר היה מנהל מחסן הספרים, רוי טרולי (Truly), אשר זיהה את אוסוואלד כעובד מחסן הספרים ואישר לו להמשיך בדרכו. אוסוואלד קנה קולה בקפטרייה שבקומה השנייה, ויצא מהבניין.
הוא עלה על אוטובוס בדרכו הביתה, אך האוטובוס לא יכול להמשיך בדרכו בשל המחסומים בתנועה שנוצרו עקב הרצח. אוסוואלד עלה על מונית לעבר האכסניה שבה גר עם שובו לדאלאס, והלך לשם על מנת להוציא משם את מעילו ואקדחו שנותרו שם. לא ידוע לאן התכוון להגיע משם, אך יש המשערים כי מטרתו הייתה לעלות על אוטובוס הנוסע למקסיקו.
השוטר ג'פרסון דייוויס טיפיט (Tippit) קיבל תיאור כללי של הרוצח שפורסם ברדיו המשטרתי, על בסיס תיאור של עדי ראייה שראו את אוסוואלד בחלון הקומה השישית. טיפיט חשד באוסוואלד וביקש לעצור אותו, כשהוא מסמן לו מחלון הניידת בה נהג. אוסוואלד ירה בו למוות. רבים הם הרואים במותו של טיפיט משום הוכחה לתאוריית הקשר, וסבורים כי טיפיט נרצח בשל חלקו בקשר, או כי לא היה זה אוסוואלד שרצח אותו. עדויות חזקות של עדי ראייה קושרות את אוסוואלד לרצח, אך נסיבותיו נותרו עלומות ומעלות חשד בעיני הסבורים כי אוסוואלד לא פעל לבדו.
אוסוואלד הסתובב חסר מעש באזור במשך דקות רבות, ולבסוף נכנס לקולנוע מבלי לשלם. אזרחים ערניים קראו למשטרה לעצור את הדמות החשודה. כמה דקות לאחר תחילת הסרט, נעצר אוסוואלד כמעט ללא התנגדות.
שמאל|ממוזער|200px|רצח אוסוואלד
שמאל|ממוזער|200px|רצח אוסוואלד - זווית נוספת
מעצרו ומותו של אוסוואלד
אוסוואלד נעצר בחשד לרצח השוטר טיפיט, ולאחר מכן נקשר לרצח הנשיא קנדי. בעודו במעצר הצהיר בפני עיתונאים כי "לא יריתי באף אחד" וכי "אני רק שעיר לעזאזל". בחקירתו לא גילה אוסוואלד פרטים רבים, ושיקר באשר למעט הפרטים שמסר. לאחר חקירתו הראשונית עלה הצורך להעבירו לכלא המחוזי. במהלך ההעברה, ב-24 בנובמבר 1963, נורה אוסוואלד על ידי ג'ק רובי, בעל מועדון לילה, שכפי הנראה פעל מתוך רגש נקמה על רצח הנשיא. התנקשות זו צולמה במצלמות הטלוויזיה והועברה למיליוני צופים בשידור חי. אוסוואלד הובא לבית החולים שבו מת הנשיא ושם מת גם הוא מפצעיו. רבים סבורים כי רובי לא פעל לבדו, וטוענים כי היו לו קשרים עם המאפיה, וכי הרצח היה חלק מתוכנית הקשר לרציחת הנשיא.
לאחר מותו של אוסוואלד, בשנת 1965 נישאה מרינה לקנת' פורטר (Porter), ובהתאם שינתה את שם משפחתה.
החקירות
לאחר הרצח מינה הנשיא החדש לינדון ג'ונסון ועדה בראשות השופט העליון ארל וורן על מנת לקבוע את האשמים ברצח. הוועדה הגיעה למסקנה כי אוסוואלד הוא שירה בקנדי, וכי הוא פעל לבדו וללא שותפים. ועדה מאוחרת יותר, ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות, הסיקה בשנות ה-70 כי הנשיא קנדי נרצח "קרוב לוודאי כתוצאה של קשר", אך כי אוסוואלד היה מעורב בקשר וכי שלושה מארבעת הכדורים שנורו בדילי פלאזה נורו על ידו.
באוקטובר 1981 הוצאה גופתו של אוסוואלד מקברה על ידי חוקר בריטי בשם מייקל אדוז (Eddowes), במטרה להוכיח כי האיש המצוי בקבר אינו לי הארווי אוסוואלד אלא מתנקש רוסי שהוחלף באוסוואלד האמיתי בשעה שזה שהה ברוסיה. שיניה של הגופה שנמצאה בקבר תאמו את רישומי השיניים של אוסוואלד.
עד היום חלוקות הדעות בקרב המומחים באשר למעורבותו של אוסוואלד ברצח. רבים הם הרואים באוסוואלד את "המשוגע הבודד", אדם אשר בשל מבנה נפשי לקוי לקח על עצמו, לבדו, את רציחתו של נשיא ארצות הברית, ואף הצליח במעשה, וכי רק בשל רציחתו על ידי רובי נמנע מן החוקרים להוכיח את האמת באופן סופי. אחרים סבורים כי אוסוואלד היה חלק מרשת של קושרים - תומכי קסטרו או מתנגדיו, אנשי המאפיה או הרוסים, או אף אנשי הממסד הצבאי-תעשייתי שעשו בו שימוש כנסיין מפרויקט MKUltra מתוך מטרתם לסלק את הנשיא הליברלי שהצר את צעדיהם. יש כאלו הרואים באוסוואלד שעיר לעזאזל תמים, שהיה קורבן למזימה הגדולה מכפי מידותיו, מבלי שיהיה לו כל חלק בה. אלו טוענים כי לא אוסוואלד הוא שירה את היריות מהקומה השישית של מחסן הספרים (ומכל מקום לא יריות אלו הן שפגעו בנשיא, כי אם היריות מתלולית הדשא הסמוכה, שירו המתנקשים האחרים). הוויכוח בנושא זה מפרנס ספרים רבים, סרטים ואתרי אינטרנט.
דמותו של אוסוואלד הופיעה במספר יצירות בקולנוע ובספרות, ובין היתר היה אוסוואלד נושא לביוגרפיה שכתב הסופר נורמן מיילר.
ראו גם
פארקלנד
קישורים חיצוניים
לי הארווי אוסוואלד - רוצח בודד או שעיר לעזאזל?
- דברי גולדה מאיר על רובי
הערות שוליים
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:רצח ג'ון קנדי
קטגוריה:פושעים פליליים אמריקאים
קטגוריה:מתנקשים פוליטיים אמריקאים
קטגוריה:רוצחים בארצות הברית
קטגוריה:אישים שניסו לשים קץ לחייהם וכשלו
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:הרוגי התנקשויות
קטגוריה:נפגעי התנקשויות בארצות הברית
קטגוריה:קומוניסטים אמריקאים
קטגוריה:מהגרים לברית המועצות
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1939
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1963
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו במעצר
קטגוריה:רוצחים שנפטרו במעצר | 2024-09-04T13:38:43 |
מכשול קו התפר | REDIRECT גדר ההפרדה | 2013-06-18T02:05:02 |
פולארד | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-01-05T15:00:28 |
אלף אפס | (אָלֶף אֶפֶס) הוא הסימון המקובל בתורת הקבוצות לעוצמה של קבוצת המספרים הטבעיים, שהיא העוצמה האינסופית הקטנה ביותר. כמו שמוכיח משפט קנטור, אף עוצמה אינה גדולה ביותר.
קבוצות שעוצמתן אלף אפס נקראות קבוצות בנות מנייה.
היסטוריה
תורת הקבוצות נוסדה על ידי המתמטיקאי הגרמני גאורג קנטור בסוף המאה ה-19. הוא השתמש לראשונה בסימון אָלֶף אֶפֶס במאמר שנכתב בשנת 1893, וראה אור בדפוס בשנת 1895, בכותרת Die kleinste transfinite Cardinalzahl Alef-null (המספר המונה האינסופי הקטן ביותר אלף אפס), שהופיע בכתב העת Mathematische Annalen. במאמר כותב קנטור: wir nennen die ihr zukommende Cardinalzahl, in Zeichen (נקרא למספר המונה הקשור בקבוצה זו בסימן ).
במכתב ששלח קנטור ב-30 באפריל 1895 הסביר את מניעיו לבחור באות א של האלפבית העברי: "נראה לי שלמטרה זו מערכות אלפבית אחרות כבר היו בשימוש נרחב מדי". פרשנים שונים ייחסו לקנטור כוונות עמוקות יותר, החל מהפירוש התמים שאלף, האות הראשונה באלפבית העברי, מציינת התחלה חדשה, המשך בפירושים שלפיהם קנטור, שהיה ממשפחה מתבוללת, ידע שאלף היא האות הראשונה של המילה העברית "אינסוף", וכלה בטענה שקנטור בחר באות אלף בשל משמעותה בקבלה. או רמיזה לכינוי "אלופו של עולם" לה', שהוא אינסופי.
בדומה לסימון לעוצמה האינסופית הקטנה ביותר, מגדירים כעוצמה הקטנה ביותר הגדולה מ-,
כעוצמה הקטנה ביותר הגדולה מ-, וכן הלאה. העוצמה מוגדרת כעוצמה הקטנה ביותר הגדולה מכל , וכך מוגדרת באינדוקציה טרנספיניטית העוצמה לכל מספר סודר .
את עוצמת הרצף, שהיא עוצמת הממשיים, סימן קנטור באות (כיום משתמשים גם באות , שהיא האות הראשונה של המלה continuum, לעוצמה זו). הוכחת האלכסון של קנטור מראה כי . הוכח שעוצמת המספרים הממשיים שווה לעוצמת קבוצת החזקה של המספרים הטבעיים, כלומר .
קנטור שיער ש-, כלומר, יש רק עוצמה אינסופית אחת הקטנה משל הממשיים, והיא זו של הטבעיים. השערה זו נודעה בשם "השערת הרצף". בשנת 1940 הוכיח קורט גדל שהשערת הרצף אינה עומדת בסתירה למערכת האקסיומות של תורת הקבוצות. בשנת 1963 הוכיח המתמטיקאי פול כהן שגם שלילת ההשערה אינה סותרת את מערכת האקסיומות של תורת הקבוצות. יחד, מראות התוצאות האלה שהשערת הרצף עצמאית.
ב
גם לאות ב' יש שימוש בתורת הקבוצות.
הסימון מציין את עוצמת הרצף .
מציין את .
מציין את .
מציין את .
וכן הלאה ע"פ הנוסחה עבור סודרים עוקבים, ו- עבור סודרים גבוליים.
ראו גם
המלון של הילברט
קישורים חיצוניים
Earliest Uses of Symbols of Set Theory and Logic
Aleph Null and Cantor
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:אינסוף
קטגוריה:מונים | 2024-08-14T14:10:27 |
נמב"י | נִמב"י (ראשי תיבות: נגד מיקום בחצרי; מאנגלית: Not In My Back Yard – NIMBY) הוא כינוי להתנגדותם של תושבים להקמתו של מוסד ציבורי בסמוך לביתם, מחשש שהדבר יפגע בערך הנכס שלהם ובאורח חייהם.
הכל מסכימים שהחברה אינה יכולה להתקיים ללא מוסדות ציבוריים כגון בתי ספר, בתי אבות, בתים לאנשים עם צרכים מיוחדים, מתקנים לטיפול בפסולת וכדומה. הבעיה היא שמוסדות ומתקנים כאלה מלווים במטרדים מסוגים שונים, כגון מטרדי רעש, ריח, זיהום, קרינה, התנהגויות אנושיות לא מקובלות וכדומה, ולכן הכול שמחים להקמתם, אך מעדיפים שיוקמו בשכונה אחרת, בעיר אחרת ולעיתים – במדינה אחרת (כאשר מדובר בסילוק של פסולת גרעינית, למשל).
גישת נמב"י מעמידה במבחן את אנשי הציבור (ראש עירייה, שר וכדומה) שצריכים לקבל החלטה בעניין מיקומו של המוסד הציבורי השנוי במחלוקת, ולעיתים חולפות שנים עד שמתקבלת החלטה בעניין זה.
דוגמה ידועה במיוחד לתסמונת נמב"י היא הקמת אנטנות סלולריות שלגביהן מתנהלים ויכוחים רבים. על פי המצב כיום, כמעט איש איננו מוכן לוותר על מכשיר הסלולר שלו, ולעומת זאת, רבים לא מוכנים שתוקם אנטנה ליד ביתם בשל החשש מהשפעות הקרינה.
אפליה על פי מצב סוציו-אקונומי
לפי תאוריות חברתיות חדשות, מיקום אתרי נמב"י מנציח מצב של שכונות ושל ערים. לפי מבחן זה, מחולקים מבני הציבור לכאלו שאנשים רבים אינם מעוניינים בהם בשכנותם ולכאלו שאינם מעוררים התנגדות ואפילו משדרגים מעמד של שכונה. בעוד שכונות עניות מתקשות למנוע הקמת מוסדות בלתי רצויים בשכנותם, תושבי שכונות מבוססות מצליחים בשלל דרכים למנוע מיקום מוסדות כאלו בקרבתם.
דוגמה קיצונית לכך ניתן למצוא במקרה מ-2019, בו תושבים בזכרון יעקב שילמו לחברה פרטית 500 אלף שקל בתמורה לכך שלא תפעיל מוסד שיקומי לנפגעי התמכרויות
חוק 'נמב"י' רישוי מפעלי תשתית לאומית
במהלך שנת 2017–2018 היה ניסיון לקדם תיקון לחוק רישוי עסקים – רישוי מפעלי תשתית לאומית, על רקע מחלוקות בין רשויות מקומיות לבין משרדים ממשלתיים במספר סוגיות שונות. ההצעה התמקדה בהעברת סמכות רישוי העסקים מהרשות המקומית לשלטון המרכזי במקרים של תשתית לאומית או מפעלים חיוניים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו אף התייחס בפומבי להצעת תיקון החוק כ'חוק נמב"י'. הצעת החוק לא עברה בסופו של דבר.
נמב"י בישראל
במחקר שפרסמו בני פירסט ומישל פורטמן (אקולוגיה וסביבה, יוני 2018) נאמר ש"בעשור האחרון הופכת תופעת הנִמְבִּ"י לשכיחה מאוד בישראל. כמו במדינות מפותחות אחרות, אחת מהתופעות הנלוות לתהליכי הפיתוח המואץ היא מספרם העולה של תושבים המתנגדים לתוכניות בנייה בסמיכות למקום מגוריהם. הניגוד הפנימי בין הרצון לשמור על רמת חיים גבוהה ועל איכות סביבה נאותה, ובין הצורך בהקמת תשתיות חיוניות שיאפשרו את אותה רמת חיים גבוהה, הוא אחד המאפיינים העומדים בבסיס תופעת הנִמְבִּ"י".
במקרים רבים נטען על ידי חברות תשתיות וועדות תכנון ובנייה בדיונים בבתי המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט שהטענות נגדן הן מסוג NIMBY, ובמקרים לא מעטים השופטים תומכים באמירה זאת בפסק דינם. בין השאר נאמר כך על ידי השופטת דפנה ברק ארז והשופט רון סוקול כלפי הדרישה להרחיק את אסדת הגז מהחוף, על ידי השופט יצחק עמית כלפי שלל עתירות המבקשות לשנות את הסדרי השימוש במסלולי הנחיתה בנמל התעופה בן-גוריון ועל ידי השופט אליקים רובינשטיין כלפי עתירה נגד הקמת תחנת הסגר. במקרים מעין אלו ממעטים השופטים להתערב וטוענים שהמקום לשקול היכן ימוקם המפגע הנטען הוא בוועדות התכנון והבנייה ולא בבית המשפט. השופטת מרים נאור אף נימקה הטלת הוצאות משפט על עותרים בכך שהם לא חזרו בהם מהעתירה לאחר שחששות בטיחותיים הופגו על ידי חברת התשתיות וכל שנשאר היה, לדברי השופטת: "טענת NIMBY קלאסית שאין לקבלה".
בהלכה
על פי ההלכה היהודית, פעמים שטענות מסוג נמב"י דינן להתקבל, במסגרת הלכות הרחקת נזיקין והלכות נוספות. למשל, כאשר הדיירים הסמוכים טוענים כי הימצאות הדבר בסמוך למקום המגורים מעלה חשש ממשי לסיכונים בריאותיים, גורמת להם לחרדות נפשיות, פוגעת בערך הנכסים הסמוכים, וכיו"ב.
דוגמה מצויה לדבר היא הצבת אנטנות סלולריות בקרבת בתי מגורים ומוסדות חינוך בניגוד לרצון התושבים הסמוכים,ראה בהרחבה בספר אור המשפט (הרב דניאל כץ, ירושלים תשע"ח), פרק כז - הקרינה ונזקיה, עמ' 443-510 (בעמודי הספר: 419-486) שלדעת פוסקים רבים יש לתושבים הסמוכים הזכות להתנגד לכך, בפרט כאשר קיימות חלופות אפשריות.
קישורים חיצוניים
נימבי – NIMBY, באתר infospot
דו"ח בנושא השילוב הראוי של אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה, באתר של משרד העבודה והרווחה.
הערות שוליים
קטגוריה:ריבוד ואי שוויון
קטגוריה:שמירת הסביבה
קטגוריה:ראשי תיבות וקיצורים
קטגוריה:תכנון עירוני | 2024-10-13T06:08:53 |
פגמנט | REDIRECT פיגמנט | 2004-08-14T21:24:07 |
דרום-קוריאה | REDIRECT קוריאה הדרומית | 2006-08-21T18:34:20 |
צפון-קוריאה | REDIRECT קוריאה הצפונית | 2006-08-21T18:34:46 |
נימבי | הפניה נמב"י | 2019-03-11T21:01:34 |
קקק | הפניה קו קלוקס קלאן | 2019-07-03T10:55:48 |
Kkk | הפניה קו קלוקס קלאן | 2019-07-03T10:55:53 |
מאזן האימה | REDIRECT מאזן אימה | 2004-08-14T22:44:33 |
יוניצ"ף | הפניה קרן החירום הבין-לאומית של האו"ם לילדים | 2023-04-27T19:08:43 |
פארק שעשועים | ממוזער|גלגל ענק בפארק שעשועים בקוֹבה שביפן
פארק שעשועים הוא מתחם המכיל מתקני שעשועים וסוגים נוספים של אטרקציות ובידור. בשונה מגינה ציבורית או גן שעשועים, פארק שעשועים הוא גדול יותר, מכיל יותר אטרקציות, מסוגל להכיל כמות גדולה למדי של מבקרים והשימוש בו נעשה תמורת תשלום. קהל היעד שלו הוא רחב וכולל את כל קבוצות הגיל. קיימים פארקי שעשועים זמניים או נודדים, אך מרבית פארקי השעשועים קבועים במקומם.
פארק נושא הוא פארק שעשועים שבו המתקנים מאורגנים לפי אזורים, ולכל אזור יש נושא. דוגמה היא ארץ המערב הפרוע וארץ הפנטזיה בדיסנילנד.
היסטוריה
מקובל לחשוב שדיסנילנד שבקליפורניה, ארצות הברית הוא הפארק הנושאי הראשון. עם זאת, עוד לפניו היו קיימים פארקי נושא כהוליוודי וורלד, שנושאו חגים, וחוות התות של נוט, שהוא למעשה פארק הנושא הראשון באמריקה.
במאה ה-21 ישנו מגוון גדול של פארקי נושאים כגון "יורודיסני" "פארק אירופה" ו"אפטלינג". לאחר שנות ה-2000 ישנה מגמה חדשה גם להקים ברחבי העולם פארקי שעשועים בתוך "מתחם סגור" כגון: אי החלומות במוסקבה.
מתקנים
סוגי המתקנים העיקריים בפארקי שעשועים:
רכבת הרים
גלגל ענק
סחרחרה (קרוסלה)
מכוניות מתנגשות
מתקני קליעה למטרה מסוגים שונים
דמי כניסה ומדיניות כניסה
עיקר ההכנסות של פארקי השעשועים נובע מדמי כניסה עבור כל מבקר.
מדיניות הכניסה מתפצלת לשני סוגים עיקריים:
תשלום כולל
הכניסה לפארק משולמת רק בעת הכניסה. לאחר הכניסה כל המתקנים ללא עלות. דוגמאות לכך ניתן לראות בלונה פארק תל אביב וסופרלנד שבראשון לציון.
היתרונות למדיניות זו:
המבקר משלם פעם אחת בלבד ואין צורך בהוצאת הארנק בצורה מתמדת.
חיסכון בעלויות למבקר.
תכנון יעיל יותר של רווחים לפארק בכך שהפארק יודע להעריך ברמת מאקרו חישובי רווח והפסד בפשטות.
החסרונות למדיניות זו:
תשלום ראשוני גבוה למבקר יכול להרתיע את המבקר.
עומס בכניסות הראשיות בקופות הפארק.
תשלום יחידני עבור מתקן
הכניסה לפארק ללא תשלום, אך לאחר הכניסה כל מתקן משולם בעלות שונה. מדיניות זו לא נהוגה בישראל.
היתרונות למדיניות זו:
המבקר משלם עבור מתקן שהוא רוצה ליהנות ממנו.
גמישות גבוהה בעלויות מתקן בצורה פרטנית.
החסרונות למדיניות זו:
התעייפות ותשישות שנובעת מתשלום פרטני למתקן.
המבקרים עלולים להוציא פחות על אוכל ומתנות.
דוגמאות לפארקי שעשועים בעולם
פארקי אתר הנופש דיסנילנד בקליפורניה: דיסנילנד, ההרפתקה הקליפורנית של דיסני
פארקי אתר הנופש דיסניוורלד בפלורידה: ממלכת הקסם, אפקוט, אולפני הוליווד של דיסני וממלכת החיות של דיסני
יורודיסני ופארק אסטריקס בצרפת
פארק אירופה ועוד בגרמניה
אפטלינג ו"פארק ווליבי" בהולנד
גני טיבולי בדנמרק
פארקי אתר הנופש אולפני יוניברסל: אולפני יוניברסל פלורידה ואיי ההרפתקאות בפלורידה
פארק "פורט אוונטורה" בברצלונה ופארק "וורנר" במדריד, ספרד.
הפארקים של רשת ששת הדגלים (סיקס פלאגס) ארצות הברית
אלטון טאוורס, חוף בלאקפול ותורפ' פארק בבריטניה
אתר הנופש "לגולנד": בבריטניה, גרמניה, דנמרק, קליפורניה, פלורידה ומלזיה
פארקי "דיגרלנד" בבריטניה ובארצות הברית
גארדלנד באיטליה
סידר פוינט וקינגס איילנד באוהיו, ארצות הברית
הפארקים של רשת "סי וורלד" באורלנדו, סן אנטוניו וסן דייגו
בוש גארדנס בוויליאמסבורג ובטמפה
לונה פארק בקוני איילנד, ניו יורק
פארקי שעשועים בישראל
בישראל קיימים שני פארקי שעשועים גדולים בקנה מידה מקומי: לונה פארק תל אביב וסופרלנד שבראשון לציון (שניהם בבעלות "עיר השעשועים"). מלבדם פועלים מספר פארקי שעשועים קטנים יותר כגון מג'יק קס ליד מעלה אדומים הנחשב לפארק השעשועים המקורה הגדול בארץ, "קיפצובה" בקיבוץ צובה, בילו סנטר בקריית עקרון וספירל פארק באילת ובעיר מתוכנן פארק שעשועים קטן נוסף בשם אריא לונה פארק בפארק הטרמינל בעיר. בעבר פעל פארק שעשועים מקורה בשם "לונה גרנד" בגרנד קניון (חיפה).
קיימות יוזמות שטרם התממשו להקים בישראל פארקים גדולים, ביניהן "פארק פלאים" ביציאה מדימונה, ו"נגב-פארק" - לונה פארק ופארק מים לצד פארק מוטורסיטי בין חצרים ובאר שבע.
במהלך השנים מספר יוזמות נוספות כשלו או לא התממשו, ביניהם "פארק אקווריה" באילת, ו"דודו-לנד" בדימונה שקידם דודו טופז.
משחקי מחשב בנושא פארקי שעשועים
1994 - Theme Park מבית Bullfrog
1999 - RollerCoaster Tycoon מבית אטארי
1999 - לונה פארק עולמי מבית Bullfrog (שווק בישראל בגרסה עברית בהפצת חברת הד ארצי)
2002 - 2 RollerCoaster Tycoon מבית אטארי
2004 - 3 RollerCoaster Tycoon מבית אטארי
2002 - הדרדסים בלונה פארק (בישראל שווק המשחק בהפצת הד ארצי)
2011 - הרפתקאות דיסנילנד שיצא בלעדית ל-Xbox 360 ומשתמש ב-Kinect
2016 - Planet Coaster מבית Frontier
2016 - Disney Magic Kingdoms יישומון מבית Gameloft.
ראו גם
אבא'לה בוא ללונה פארק
קישורים חיצוניים
ההתאחדות הבינלאומית של אטרקציות ופארקי שעשועים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-08-04T21:57:05 |
יעל הדיה | יעל הדיה (נולדה ב-9 באוקטובר 1964) היא סופרת, עיתונאית ותסריטאית טלוויזיה ישראלית.
ביוגרפיה
הדיה נולדה בירושלים, בת לשופט בית המשפט המחוזי בירושלים עזרא הדיה. בן-דודה הוא הסופר אברהם ב. יהושע. למדה בתיכון האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. למדה פילוסופיה באוניברסיטה העברית, וספרות אנגלית וכתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו יורק. עבדה כעיתונאית ובעלת טור ב"כל העיר", "עיתון תל אביב" ו"ידיעות אחרונות". אחר כך לימדה בחוג לתקשורת ב, ועובדת כלקטורית בהוצאת "עם עובד".
בשנים 2005–2006 כתבה את הפרקים שעוסקים בדמותה של נעמה לרנר (איילת זורר) בעונה הראשונה ו-7 פרקים עבור העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "בטיפול", שזכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לתסריט הטוב ביותר בסדרת דרמה.
ב-26 בספטמבר 2019 עלתה לשידור סדרת הטלוויזיה "חמישים" אותה יצרה. הסדרה הייתה מועמדת לפרס אמי הבינלאומי בקטגוריית הסדרה הקומית.
היא מלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית בירושלים ומתפקדת כראש מגמת תסריטאות במכללת ספיר.
היא אם לשלושה ילדים.
פרסים והוקרה
זכתה פעמיים בפרס היצירה לסופרים עבריים בשנת 2002, ובשנת 2011.
הייתה מעומדת סופית לפרס ספיר פעמיים, ב-2002 על ספרה "תאונות", וב-2006 על ספרה "עדן".
ספריה
הנפשות הפועלות (אור יהודה: ספרית מעריב, תשנ"ד 1994)
שלושה סיפורי אהבה (תל אביב: עם עובד, תשנ"ז 1997) הספר זכה בפרס "פרס ספר הפלטינה" ותורגם להולנדית, גרמנית, אנגלית, איטלקית וצרפתית:
De beschikbare man was verlegen / tr. Hilde Pach (Amsterdam : Meulenhoff, 1999Liebe pur : Erzählung / tr. Ruth Melcer (Zürich : Diogenes, 2000Housebroken : three novellas / tr. Dalya Bilu (New York : Metropolitan Books, 2001Animali domestici : tre storie d'amore / tr. Dalia Padoa (Torino : Einaudi, 2001 Trois histoires d'amour / tr. Katherine Werchowski (<Arles> : Actes sud, 2002
תאונות (תל אביב: עם עובד, תשס"א 2001). הספר זכה ב"פרס ספר הזהב" מטעם התאחדות המו"לים ותורגם לגרמנית:
Zusammenstösse : eine Liebesgeschichte / tr. Ruth Melcer (Zürich : Diogenes, 2003
עדן (עם עובד 2005). תורגם להולנדית, גרמנית, אנגלית.
רביעי בערב (עם עובד 2011).
קישורים חיצוניים
- ריאיון
אריק גלסנר, על יעל הדיה, בלוג באתר "רשימות", 12 באפריל 2008
- ריאיון
הערות שוליים
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:עיתונאיות כותבות עברית
קטגוריה:בוגרות התיכון שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
קטגוריה:בוגרי התיכון שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: ספרות עברית
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: ספרות כללית והשוואתית
קטגוריה:זוכי פרס האקדמיה לטלוויזיה: תסריטאים
קטגוריה:זוכות פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:סגל המכללה האקדמית ספיר
קטגוריה:תסריטאיות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:תסריטאי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1964
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1964 | 2024-08-01T03:44:44 |
עשרת השבטים | שמאל|ממוזער|250px|נחלות שבטי ישראל
עשרת השבטים הם חלק משנים עשר שבטי ישראל, אשר לפי המסורת המקראית הוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור ומאז לא נודע גורלם. עשרת השבטים הם: ראובן, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, מנשה, אפרים וחלק משבט לוי. העיסוק בגורל עשרת השבטים הוא עתיק יומין ואוניברסלי. במהלך השנים הועלו מספר השערות לגבי מקום המצאם ושיוך עמים וקבוצות אתניות כצאצאים של עשרת השבטים, אולם לא נמצאו לכך הוכחות ברורות.
על-פי המחקר ההיסטורי והארכאולוגי בן-זמננו, ההגליות מאזור הגליל ועבר הירדן היו משמעותיות ורחבות, ובאתרים רבים נמצאו עדויות לחורבן משמעותי או לנטישה, ואכן, שבטי ראובן, גד, דן ונפתלי אכן לא מוזכרים שוב במקרא. מנגד, ההגליה מאזור השומרון הצפוף הייתה מצומצמת בהרבה ממה שמתואר בספר מלכים, ומבחינה ארכאולוגית, בזמן שישנן עדויות לחורבן ונטישה, במקומות אחרים יש גם סימנים של המשכיות. תיאוריה זו מתיישבת גם עם הכתוב בדברי הימים, שם מוזכרים אנשים משבטי אפרים, מנשה, זבולון, אשר ויששכר גם אחרי חורבן ממלכת ישראל. על-פי הסברה המקובלת במחקר, הגולים לאשור נטמעו בקרב האוכלוסייה המקומית בארצות גלותם. אלו שנותרו התיישבו חלקם בממלכת יהודה, ואחרים נותרו בשומרון, ויצרו את מה שהפך בהמשך לקהילת השומרונים.
פיצול הממלכה המאוחדת
לפי המקרא, לאחר מותו של שלמה המלך התפצלה ממלכת ישראל המאוחדת המקראית לשתי ממלכות, הממלכה הדרומית – ממלכת יהודה, והממלכה הצפונית – ממלכת ישראל. תחת ממלכת יהודה נכנסו גם שבטי בנימין, שמעון וחלק משבט לוי, ושאר השבטים נקראו מעתה ממלכת ישראל. הפעם היחידה בה מופיע במקרא המושג "עשרת השבטים" היא בספר מלכים א', במעמד בו מנבא אחיה השילוני לירבעם בן נבט על פיצול ממלכת שלמה: .
גלותם
450px|ממוזער|שמאל|מפה המתארת את הגליות תושבי ממלכת ישראל על ידי האשורים.
בשנת 722 לפנה"ס, או לפי המסורת היהודית בשנת ג'ר"ה (556 לפנה"ס), בימי מלכותו של הושע בן אלה, כבשה אשור בהנהגת שלמנאסר החמישי (ואחר כך תחת סרגון השני), את ממלכת ישראל, החריבה את בירתה שומרון והגלתה רבים מאנשיה לאשור. על גולי ישראל נאמר: . שלמנאסר החמישי הגלה גם מאנשי השבטים שחיו בעבר הירדן, כפי שנאמר בדברי הימים: . ההגליה הזאת תאמה למדיניות האשורית להגלות כל עם שנכבש תחת ידם על מנת להעצים את השליטה בו, ובאמצעות הגולים גם לחזק את האימפריה האשורית. גלות זו שסימנה את הקץ לממלכת ישראל, היא הגלות השנייה בממלכה, ובאה לאחר הגלות שהגלה תגלת-פלאסר השלישי חלקים נרחבים בעקבות מלחמת פקח ואחז ומרד המס נגדו.
לפי מספר עדויות במקרא נראה שלא כל עשרת השבטים הוגלו, אלא חלקים מהם נשארו בארץ ישראל. העדות הראשונה היא בספר דברי הימים בו מתוארים אנשים מהשבטים מנשה, אפרים, שמעון והגרים שהיו איתם, שמצטרפים לתושבי ממלכת יהודה בימיו של אסא, כמו כן מסופר שם שהמלך חזקיהו פנה לבני ממלכת ישראל לשוב ולהתאחד עם תושבי יהודה לעם אחד כפי שהיה בעבר, והזמין אותם לחגוג בירושלים את חג הפסח. מקור נוסף נמצא בספר ירמיהו, שם מסופר על 80 איש משכם, שילה ושומרון, שבאו אל גדליה בן אחיקם לאחר חורבן בית המקדש יותר ממאה שנה לאחר נפילת שומרון, ניתן להסיק מכאן שנשאר ישוב בשומרון גם לאחר הגלית אשור את העם.
יש הטוענים שהדבר התאפשר על ידי כך שרבים מתושבי ממלכת ישראל נמלטו לממלכת יהודה ששמרה על עצמאותה, ומבססים את טענתם על ממצאי חפירות ארכאולוגיות שנערכו בירושלים, מהן עולה כי אוכלוסיית העיר הכפילה פי כמה וכמה בתקופה שלאחר הגליית האשורים את תושבי ממלכת ישראל. יש הטוענים כי האשורים הגלו רק את האליטה ושאר העם נותר בארץ ובמשך הזמן חלקו נספח לממלכת יהודה.
הטענה שלא כל תושבי ממלכת ישראל הוגלו על ידי אשור מקבלת חיזוק גם מהאנאלים של תגלת פלאסר השלישי שטוען שהגלה רק "27,290 איש מהעיר שומרון" ואת היתר השאיר במקום עם הטלת מס כבד עליהם. בנוסף, המקורות האשוריים טוענים כי רק 13,250 איש הוגלו מהגליל מבלי למנות את מניין הגולים מעבר הירדן המזרחי. הסברה היא שאם מלך אשור באמת היה מגלה את כלל האוכלוסייה המקומית הוא בוודאי היה מתפאר בכך ברישומיו.
עליית שארית עשרת השבטים בימי ירמיהו
בתיאור שיבת ציון שבספר דברי הימים א' מסופר כי השבים ארצה היו מהשבטים: יהודה, בנימין, לוי, מנשה ואפרים.
כמו כן ישנה דעה בגמרא שירמיהו החזיר את עשרת השבטים לארץ ישראל, אם כי רש"י טען שירמיהו לא הצליח להחזיר את כל עשרת השבטים אלא רק חלק קטן מהם.
האם עשרת השבטים עתידים לחזור
במשנה במסכת סנהדרין מובאת מחלוקת האם עתידים עשרת השבטים לשוב מן הגלות ולהתאחד עם שאר העם:עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה', מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים – דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: 'כיום הזה' – מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפלה להן כך עתידה להאיר להם.למרות זאת חלק מן הפרשנים סבורים שאף לרבי עקיבא אין הכוונה שלא ישובו לעולם אלא שרק בני אותו הדור שחטאו לא ישובו אך בניהם ובני בניהם ישובו מן הגלות, כראיה לכך הם מביאים את הנבואה בסוף ספר יחזקאל אודות החלוקה העתידית של ארץ ישראל, בחלוקה זו מוזכרים שלושה עשר חלקים גם בעבור עשרת השבטים.
ואכן הרמב"ם הרדב"זשו"ת או"ח סימן פ"ה: . ופרשנים נוספים סבורים שעשרת השבטים עתידים לחזור מגלותם.
מקום גלותם ע"פ המקורות
במקורות מוזכרים מספר מקומות שאליהם הוגלו עשרת השבטים, הבולטים בהם שזוהו או הוזכרו במקורות הם:
גוזן וחבור
אפריקה
אל מאחרי נהר הסמבטיון
גוזן וחבור
מקום גלותם של עשרת השבטים מוזכר במקרא , בתקופת חז"ל עדיין ידעו להצביע על מקום זה כפי שמוזכר בתלמוד מסכת יבמות:
בצפון-מזרח סוריה בסמוך לגבול טורקיה ישנו אתר ארכאולוגי שע"פ הממצאים זוהה עם העיר גוזן הקדומה שהייתה בסמוך לנהר גוזן המוזכר במקרא, העיר גוזן הקדומה היוותה מרכז של פחווה אשורית ועל פי הממצאים אליה הוגלו עשרת השבטים. אחת התעודות שנמצאו בגוזן (תעודה 111) מתייחסת להתיישבות הישראלית במקום. תעודה זאת מהמאה ה-7 לפנה"ס עוסקת בפדיון שבויה ששמה "דינה".
לעומת זאת הרמב"ן בפירושו לתורה מזהה את נהר הסמבטיון (ראו לקמן) עם נהר גוזן הנזכר במקרא. ואילו לדעתו של אלדד הדני הנהר הזה נמצא בסודאן או בחבש. רבי משה אבן עזרא כתב כי "אפשר שגוזן היא מדינת גזנה, שהיא עיר הבירה של כוראסאן".
יש המזהים את נהר חבור עם נהר החבור שבקרבתו מצויה העיר זאח'ו שבין שטחי כורדיסטן שבתחומי שלטון עיראק וטורקיה המודרנית, קיים גם זיהוי של חלח עם Halahhu הידועה בכתובות אשוריות כעיר וכמחוז ששכן מצפון-מזרח לנינוה.
אליה שמואל הרטום הציע בפירושו לדברי הימים, כי ייתכן ש"חלח" שלא זוהתה וודאית בזמן הוצאת ספרו היא כלקיטיס המוזכרת בפי היוונים כמקום בארם נהריים. האזור האחר בו יושבו היה זה שלאורך נהר החבור. רבים מתושביו הארמים של אזור זה, בו שכנו בעבר ממלכות ארמיות, הוגלו על ידי מלכי אשור לארץ אשור.
יהודי אפגניסטן מזהים את המקומות גוזן וחבור המוזכרים במקרא שאליהם הוגלו עשרת השבטים כמקומות באפגניסטן, לדעתם "חבור" מזוהה עם מעבר ההרים ח'ייבר, את "הרא" מזהים כעיר הראט ואת "גוזן" מזהים הם עם העיר גזאני שעל גדות נהר גזאני.
יהודי בוכרה מזהים את חבור עם העיר בוכרה, ולפי המסורת שהייתה רווחת אצלם הם מצאצאי עשרת השבטים.
ישנם גם אזכורים של שמות ישראליים בתעודות שנחשפו בכלח ונינוה, בירות אשור במאות 8-7 לפנה"ס, המלמדות שגולי ישראל הובאו גם לבירות הממלכה. הללו היו כנראה בעלי מקצוע מבוקשים. בספרו המפרש את ספר מלכים לצד תגליות וממצאים ארכאולוגיים משנת 1980 מציע הרטום בפירושו למקומות ההגליה כי ייתכן ו"הרא" המוזכרת ב, היא חרן.
אפריקה
בתלמוד במסכת סנהדרין מובאת אפשרות נוספת למקום שבו נמצאים עשרת השבטים:
המהר"ל מנסה לדון בזיהוי המקום אפריקי המוזכר בתלמוד – .
על פי נוסע אנגלי שביקר בארץ ישראל ב-1601 הייתה בזמנו מסורת על הימצאות השבטים באתיופיה, ש. ראו אודות ההשערה על מוצאם מעשרת השבטים בערך מוצא ביתא ישראל.
מאחרי נהר הסמבטיון
250px|ממוזער|שמאל|יהודים מחכים על הגדה של נהר הסמבטיון. חלון ויטראז' בכנסייה בעיר פרנקפורט על האודר בגרמניה
המקור המפורסם ביותר אודות הימצאותם של הגולים מעשרת השבטים מתייחס לדברי המדרשים והתלמוד הירושלמי שבהם נאמר שהגולים הוגלו אל מעבר לנהר הסמבטיון. . האגדה מספרת שנהר הסמבטיון (שהוא שיבוש של "סבטיון" מלשון שבת) גועש במשך ששת ימי החול בשבוע ובשבת נח מזעפו, ולכן אנשי עשרת השבטים ששומרים שבת מנועים לעבור אותו ולחזור, בגלל חילול שבת הכרוך בכך. יוסף בן מתתיהו מזכיר את הסמבטיון וטוען כי טיטוס ראה אותו, גם פליניוס הזקן מתייחס אליו וטוען כי: .
תפוצות אפשריות של עשרת השבטים
קהילות יהודיות בעלות מסורת בהיותם צאצאי עשרת השבטים
להלן רשימת קהילות יהודיות שטוענות ומייחסות עצמן או המיוחסות על ידי חוקרים מסוימים להיות צאצאי עשרת השבטים:
יהדות בוכרה - לפי מסורת שרווחה אצלם הם מצאצאי עשרת השבטים, חלקם אף מייחס עצמו על שבט יששכר (בהסתמכם על שם המשפחה הנפוץ בעדתם: "יששכרוף"), ולשבט נפתלי.
יהדות כורדיסטן - לפי מסורת הרווחת אצל יהודי כורדיסטן הם מצאצאי עשרת השבטים.
יהדות פרס - לפי המתואר במקרא, ממלכת אשור כללה גם את פרס המודרנית וייתכן שעשרת השבטים ש"הוגלו אשורה", הוגלו בין היתר גם לפרס.
יהדות קוצ'ין - חוקרים מסכימים כי הייתה קיימת קהילה יהודית מצפון לקוצ'ין, שמקורה כפי הנראה בגולי אשור
יהדות סין - אביגדור שחן מציע בספרו "מעבר לסמבטיון" כי יהודים התיישבו בסין כחלק מהמסע של בני עשרת השבטים לחזור לארץ ישראל דרך צעידה לכיוון מזרח.
יהודי האיגבו - מייחסים עצמם על השבטים: שבט גד, שבט זבולון ושבט מנשה.
יהדות אפגניסטן - יש כאלה שסבורים כי היישוב היהודי באפגניסטן החל עם גלות עשרת השבטים בידי אשור.
יהדות הודו - לשבט בני מנשה ולשבט בני ישראל בהודו ישנה מסורת רבת שנים על השתייכותם לעם ישראל ולעשרת השבטים. היו שניסו לשייכם לצאצאי השבטים: זבולון שהיו יורדי ים כמו היהודים שחיו בהודו, ואשר בשל העובדה שיהודי הודו עסקו בהפקת שמן זית, שמתקשר לזית שהיה סמלו של שבט אשר.
קהילת ביתא ישראל - אתיופיה. קיימות מספר מקורות ומסורות על השתייכות קהילת ביתא ישראל באתיופיה לעשרת השבטים. ראו אודות ההשערה על מוצאם מעשרת השבטים בערך מוצא ביתא ישראל.
יהדות עיראק - היו כאלה שטענו כי ראשית היישוב היהודי בבבל (עיראק של ימינו), החל עם גלות עשרת השבטים שיושבו בידי אשור בשטחי בבל בתקופה של כ: 150-120 שנים מלפני גלות בבל של תושבי ממלכת יהודה.
על פי מסורת יהדות גאורגיה הם מצאצאי עשרת השבטים, אולם החוקרים סבורים שמוצאם בפרס, שהמגע רב השנים עם המקומיים השפיע עליהם בכל הקשור למנהגים ואמונות עממיות.
במאה ה-17, בתקופתו של הרב מנשה בן ישראל, היו שזיהו את בני עשרת השבטים עם עמים ילידים ביבשת אמריקה, ועל נושא זה כתב הרב בן ישראל את ספרו "מקוה ישראל". כיום ידוע כי אבותיהם של העמים הילידים הגיעו לאמריקה לפני כ-12,000 שנים, אלפי שנים לפני גלות עשרת השבטים.
השומרונים
השומרונים טוענים כי הם צאצאי עשרת השבטים (לטענתם הם מצאצאי שבט לוי, שבט מנשה, ושבט אפרים שלא גלו מן הארץ במהלך גלות עשרת השבטים), אבל לפי המסורת היהודית הם צאצאי הכותים שהובאו לארץ על ידי מלך אשור. קיימת טענה נוספת כי השומרונים הם צאצאים של יהודים ואשורים שהתיישבו בחבל שומרון והתבוללו ביניהם. במחקר גנטי שנערך בשנת 2004, התגלה כי מרבית השומרונים הם אכן צאצאים של שארית הפליטה של ממלכת ישראל, שלא יצאו לגלות ונשאו נשים אשוריות ואחרות שהוגלו לארץ בהתאם למדיניות האשורית. , Hum Mutat 24:248–260, 2004.
קבוצות אתניות שיש המיחסים אותם לעשרת השבטים
ברחבי העולם, ובעיקר בדרום-מזרח אסיה, ישנם קבוצות אתניות המקיימות מנהגים שונים המזכירים מנהגים יהודיים קדומים ויש המזהים אותן עם צאצאי עשרת השבטים. לאחדות מהקבוצות אין סבירות גבוהה לקשר עם עשרת השבטים:
פתאנים - אפגניסטן יש המייחסים אותם לעשרת השבטים. ד"ר אביגדור שחן שחקר את שבט הפתאנים באפגניסטן טוען בספרו "אל עבר הסמבטיון" כי הם צאצאי עשרת השבטים וכי לאחר "שמקלפים" את מעטה האסלאם מגלים מנהגים יהודיים רבים כמו סמלים של מגן דוד והמנורה, וקמעות של שמע ישראל, בית המלוכה האפגני החזיק בספר העתיק "מחזן-אי-אפגני" שמתאר את הקשר של שבטי הפתאנים לבני משפחת שאול המלך. גם יהודי אפגניסטן מצדדים בטענה כי שבטים מוסלמים באפגניסטן הם צאצאי עשרת השבטים. ראו בעניין זה עוד בערך פתאנים.
הקשמירים - פקיסטן.
בני עדת הלמבה - דרום אפריקה, זימבבואה, מלאווי ומוזמביק. לבני הקבוצה אתנית זו ישנה מסורת שלפיה הם שבט ישראלי אבוד, אך לפי המסורת המילולית שלהם הם צאצאי אנשים (עם דגש על אבותיהם הזכרים) שעזבו את ירושלים (שהייתה בתחומי ממלכת יהודה) ונדדו עד לעיר צנעא שבתימן, שממנה הם המשיכו בנדודיהם לאפריקה עד שהגיעו למקום מושבם בדרום אפריקה ובסביבותיה, דבר זה מעיד שייתכן והלמבה הם צאצאי תושבי ממלכת יהודה ולא צאצאי תושבי ממלכת ישראל כפי שנהוג לחשוב.
הרופא הנוצרי אשהל גראנט אמר שהיזידים הם מעשרת השבטים כי הם מלים את עור בשרם ומקריבים את חג הפסח.
שבט מסוים במניפור ומיזוראם אשר בהודו ובבורמה, רואה עצמו כצאצא של שבט מנשה.
השערות נוספות לגבי פזורת עשרת השבטים
שאלת מקום הימצאם של עשרת השבטים העסיקה חוקרים והיסטוריונים רבים. החיפוש אחר עשרת השבטים השפיע גם על מגלי ארצות. ב-3 באוגוסט 1492 יצא כריסטופר קולומבוס מנמל פלוס בספרד למסע אל הבלתי נודע, עם שלוש ספינות ובהן כ-90 איש. ביניהם היה נוכח גם אנוס בשם לואיס דה טורס (Luis de Torres) שהובא עימם כדי שיוכל לשוחח בארמית ובעברית אם יתגלו להם עשרת השבטים האבודים. במהלך השנים עלו השערות רבות על מוצאם, הבולטות שבהם:
ישנם כאלה שטוענים כי היפנים הם בני עשרת השבטים, כשהם מסתמכים על הדמיון לכאורה בין המילים בשפה העברית למילים בשפה היפנית, על דמיון לכאורה שבין דת השינטו לבין היהדות ועל הדמיון כביכול שבין סיפורי התנ"ך לבין סיפורי העם היפניים.
ישנם כאלה שטוענים כי תושבי בריטניה הם צאצאי עשרת השבטים, והם מציגים מגוון הצעות לקשר בין העם היהודי לתושבי בריטניה, אך הדעה ההיסטורית המקובלת קובעת כי תושבי בריטניה הם צאצאי עמים אירופיים כמו: קלטים, סקסונים אנגלו-סקסונים, יוטים ועוד מספר עמים גרמאניים אשר כבשו את האי לפני זמן רב כמתועד בהיסטוריה. כמו כן בדיקת DNA שנערכה הוכיחה כי הם ממוצא אירופי ולא ממוצא ים תיכוני כמו היהודים. עם זאת חברי הארגון "בני ישראל הבריטים" טוענים להיות הבריטים צאצאי עשרת השבטים.
בחליפת המכתבים הכוזריים שהתקיימה בין חסדאי אבן שפרוט (915–975). ובין יוסף מלך הכוזרים עולה כי חסדאי אבן שפרוט, מנהיג יהדות ספרד במאה ה-10, שמע על מלכות יהודית בכזריה, וסבר שמדובר בשבט ששרד מעשרת השבטים האבודים ושלח מכתב אל יוסף העומד בראש הממלכה. במכתב התשובה של יוסף, מלך הכוזרים לחסדאי הוא מסביר לו שהוא מלך משבט כוזר, צאצא לתוגרמה, בנו של יפת (בראשית י' 1–5) ולא מעשרת השבטים.
קבוצה בדנמרק טוענת כי מוצא הדנים משבט דן, ומקשרת את הטיעון לשם העם הדני.
מחקר אתנולוגי
המחקר האתנולוגי העוסק במחקר אודות אמונות ומנהגים של עמים שונים ועוסק בין היתר במחקר אודות מנהגי יהדות אצל שבטים ועמים שונים. אינו יכול לתת פתרון לגבי גורלם של עשרת השבטים, הואיל וקיימות שלוש סיבות עיקריות לקיום מנהגים יהודיים אצל אלה שאינם יהודים:
מדובר בשבט או בעם שחלק משורשיו יהודיים ולכן גם לא נעלמו אותם מנהגים שהיו נוהגים לקיים.
מדובר בשבט או בעם שיהודים היו שכניהם ובשל כך השתרשו חלק ממנהגי היהדות אצלם. ייתכן גם שמנהגים אלו נכפו עליהם.
התפתחות בלתי תלויה של מנהגי יהדות אצל העמים השונים.
ולכן גם אם אכן ימצאו מנהגים יהודיים בפזורות שונות בעולם לפי הסיבות שתוארו ייתכן שמדובר באנשים שמוצאם בתושבי ממלכת או פרובינקיית יהודה (תלוי בשלב ההיסטורי) שהיגרו למקומות רחוקים וגרמו לאותם שינויים אצל שבטים ועמים שונים, או שההתפתחות של מנהגי יהדות אצלם היא בלתי תלויה. ללא קשר לגורל עשרת השבטים.
בנוסף האתנולוגיה יכולה רק לבדוק נדידת עמים כלומר של כלל בני-ישראל ולא של שבט מסוים. שכן ידועים לנו המנהגים של בני פרובינקיית יהודה בלבד (מן השבטים יהודה ובנימין) ומשווים מנהגים עמים אחרים אליהם מתוך הנחה שלא היה שוני תרבותי רב בין ממלכת יהודה לבין עשרת השבטים.
פעילות להשבת השבטים
במקצת מן המקורות ובכתביהם של כמה רבנים במשך הדורות הופיע הצורך שיש לפעול להשיב את עשרת השבטים מגלום:
בילקוט שמעוני מובא שבעתיד השבטים מעם ישראל שלא גלו ילכו להחזיר את עשרת מגלותם, .
הרב מנשה בן ישראל (1604–1657) שפעל למען יהודי התפוצות כתב ספרים אודות עשרת השבטים והצורך שיש לקרבם לשאר עם ישראל. בין היתר הוא עוסק בזה בספרו 'מקוה ישראל'.
הרב קוק התבטא בשבח רעיון זה "ונפלאות וגדולות ראינו בעינינו... איך שעל ידי הרעיון של מציאות עשרת השבטים שהכה שורש עמוק בלבו של האדם הגדול ר' מנשה בן ישראל, נסתובבו הדברים של שיבת אחינו בית ישראל לארץ בריטניא ומפעולה זו אנו רואים תוצאות של איזה צמיחת ישועה בימנו אלה".
הרב אליהו בירנבוים, מנהל "מכון שטראוס-עמיאל" העוסק בנושא, מביא במאמר במקור ראשון ציטוטים מרבנים, לפיהם יש לפעול לאיתור השבטים האבודים ולהשבתם ארצה.
ראו גם
המיתוס של עשרת השבטים האבודים
ההגליות האשוריות
מוצא ביתא ישראל
פתאנים
סמבטיון
כספיאנא
דוד דבית הלל
מנשה בן ישראל
בני מנשה
למבה
שלושת השבטים הנותרים (שבטי ישראל) – יהודה, בנימין שמעון (נוסף לחלק משבט לוי ופליטים מעשרת השבטים)
לקריאה נוספת
אברהם אליהו זוננשטין, אור חדש בציון, מחקרים ועדויות על מקומות שבהם נמצאים צאצאי שבטי ישראל האבודים, תל אביב, תשכ"ד.
אליהו אביחיל, שבטי ישראל האובדים והנידחים, אגודת עמישב, ירושלים תשמ"ז.
אביגדור שחן, אל עבר הסמבטיון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003 - מסע בעקבות עשרת השבטים
אליהו בירנבוים, מכון שטראוס עמיאל, גורלם ועתידם של עשרת השבטים, מקור ראשון, 5 אוקטובר 2007
בוסתנאי עודד, גלות ישראל ויהודה באשור ובבל (מאות ח–ו לפנה"ס), פרדס הוצאה לאור, חיפה, תש"ע 2010
Bonne-Tamir, hla polymorphism in Libyan Jews Human Genetic. 37 1977 p.319-328
Mourant.A.E.Kopec and Domaniewska Solezek, The Genetic of the Jews, Oxford Claundon press, 1979 Mark W. Chavalas and K. Lawson Younger, Jr. (ed). Mesopotamia and the Bible'''. 2002 ספר החוקר בין היתר בהרחבה גם את גלות אשור ואת עתידם המאוחר יותר של בני עשרת השבטים שהוגלו על ידי אשור.
קישורים חיצוניים
מיתוס עשרת שבטי ישראל האבודים, באתר בית התפוצות, עם מקורות באינטרנט לכל פזורה ופזורה
, ו
בן ציון יהושע, עשרת השבטים האבודים באפגניסטן, באתר אימגו מגזין מאמרים, 20 בינואר 2006
עשרת השבטים האבודים, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, פרופ' צבי בן דור בנית
, ריאיון עם אייל בארי, חוקר שבט הפתאנים וזיקתם לעשרת השבטים האבודים
הרב יצחק כהן, עשרת השבטים האבודים ע"פ התנ"ך וההיסטוריה, באתר יוטיוב, 9 בספטמבר 2014
יעקב מן, בקהילה, השבטים האבודים: האם הם קיימים באפגניסטן ופקיסטן ?, כ"ו כסלו ה'תשע"ה, באתר הידברות, 18 בדצמבר 2014
Adnan Mohmand ,Jews opinion about the origin of Pashtuns, סרט תעודה על מקורם של הפשטונים באפגניסטן ובפקיסטן, 13 בנובמבר 2016
נעם אשכולי, לאן נעלמו עשרת השבטים?, ב"פודקאסט קדמא", 23 בפברואר 2019
אילן אבקסיס, פרק 66 – דברי הימים: עשרת השבטים האבודים? על חורבן ישראל, בפודקאסט "דברי הימים", 10 באוקטובר 2019
אילן אבקסיס, פרק 97 – דבר היום: מעבר לנהר הסמבטיון – על עשרת השבטים האבודים, בפודקאסט "דברי הימים", 19 באוקטובר 2019
שמואל פישר, חורבן ממלכת ישראל וגלות עשרת השבטים, באתרNews1 מחלקה ראשונה, 4 באוגוסט 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:תולדות עם ישראל
קטגוריה:שבטי ישראל האבודים
קטגוריה:10 (מספר) | 2024-10-14T07:10:17 |
פטולמאיוס קלאודיוס | REDIRECT תלמי (אסטרונום) | 2013-11-16T16:08:38 |
פומפיי | פומפיי (בלטינית: Pompeii) היא עיר רומית עתיקה במחוז קמפניה שבאיטליה. בניגוד לרוב הערים העתיקות, נשתמרו רוב חורבותיה של העיר פומפיי עד ימינו, בשל אופן חורבנה ונטישתה הפתאומית, בהתפרצות הר הגעש הסמוך וזוב. אסון קדום זה כיסה את כל העיר באפר ואבק ובכך שימר את מבני העיר. מחקר ארכיאו-סיסמלוגי טוען כי יחד עם ההתפרצות הגעשית אירעה גם רעידת אדמה חזקההמאמר בכתב העת Frontiers in Earth Science.
ייחודה של פומפיי הוא בהיותה עיר עתיקה שבה הזמן כמו עמד מלכת.
פומפיי שוכנת כ-23 קילומטר דרומית מזרחית לנאפולי, על המורדות הדרום-מזרחיים של הר הגעש וזוב, צפונית לשפך נהר הסרנו.
פומפיי ושכנתה הרקולנאום נחרבו בהתפרצות הווזוב בשנת 79 לספירה. את הרקולנאום כיסו נחשולים פירוקלסטיים בשכבה של כ-20 מטרים של אפר געשי, והיא התגלתה בשנת 1710.
פומפיי, העיר הגדולה והחשובה יותר, שנקברה אף היא תחת שכבה של כארבעה מטרים של אפר וחומרים געשיים, התגלתה במקרה בשנת 1748 על ידי איכר שחפר בשדהו ונתקל בשרידיה העתיקים, קרוב ל-1,700 שנים לאחר שנקברה תחת האפר. בשנת 1793 התגלתה בפומפיי הכתובת וכך זוהה המקום כפומפיי.
חפירות אינטנסיביות הביאו לכך שרוב העיר נחשפה ופתוחה כיום לציבור. מן הממצאים עולה כי פומפיי הייתה עיר רומית שבה ישבה אוכלוסייה אמידה. ברחובותיה התגלו בתי מגורים, חנויות, מבני ציבור, בתי מלאכה ובתי בושת.
בשנת 1997 הכריז אונסק"ו על פומפיי והרקולנאום כ"אתר מורשת עולמית".
תולדות העיר
ממוזער|ציור של משפחה מפומפיי
פומפיי נוסדה במאה השישית או השביעית לפני הספירה על ידי האוסקים, שבט של איכרים ורועי צאן שהתגוררו בקמפניה מאז התקופה הנאוליתית. איזידורוס מסביליה כותב באטימולוגיות שלו שהעיר נוסדה על ידי הרקלס בחזרתו מספרד. במפרץ נאפולי חיו גם תושבים יוונים ופיניקים, שהגיעו בספינות אל נמלי המפרץ והתיישבו בקמפניה.
במאה החמישית לפני הספירה השתלטו על העיר הסאמניטים, והעיר שגשגה. במאה הרביעית לפני הספירה הייתה העיר מעורבת במלחמות הסאמניטיות, שהסתיימו בניצחון רומאי ברור. בסיום המלחמה הוכפפה העיר לשלטון רומאי, אך זכתה לאוטונומיה מנהלית ותרבותית. העיר מוזכרת לראשונה בהיסטוריה בשנת 310 לפני הספירה, כאשר צי רומאי נחת בנמלה של העיר בשפך הנהר סרנו וממנו יצא לקרב כושל נגד העיר השכנה "נוקריה" (Nuceria).
במלחמה הפונית השנייה בין השנים 218 עד 201 לפני הספירה הייתה פומפיי בין הערים שנשארו נאמנות לרומא. בשנים 88–90 לפני הספירה הייתה פומפיי מעורבת במלחמת בעלות הברית, לאחר שהתאחדה עם ערים אחרות במרד האיטלקי נגד רומא. לאחר שנכנעה סופית לשלטון הרומאי, בעקבות כיבוש העיר השכנה נולה, הפכה למושבה רומאית. בעקבות הכיבוש קיבלה העיר שם רומאי: קורנליה ונריה פומפיאנורום (Cornelia Veneria Pompeianorum). תושביה קיבלו אזרחות רומית מלאה.
בתקופה הרומית שגשגה פומפיי, ואוכלוסייתה הגיעה בשיאה לכ-25,000 נפשות. נבנתה בה מושבה של חיילים רומאים משוחררים, שזכו לזכויות יתר.
חשיפת שרידי העיר לימדה את החוקרים על אופי החיים בעיר. המסחר בעיר שגשג, מאחר שהיא ישבה בצומת דרכים חשוב בקמפניה, ושימשה כנקודת מעבר לסחורות שהגיעו דרך הים, תוך ניצול קרבתה לדרך אפיה שהובילה לרומא. היו בה חנויות ובתי מלאכה, מרחצאות, אמפיתיאטרון, מקדשים, בתי מידות ובתי בושת.
בשנת 62 לספירה, פקד את העיר רעש אדמה חזק. פליניוס הזקן כתב שרעידות אדמה קלות לא היו נדירות במפרץ נאפולי. רעידה זו הייתה חזקה בהרבה, ולפי תוצאות ההרס מעריכים אותה במגניטודה 7.5. הרעידה גרמה לנזקים רבים במבני הציבור, בבתים פרטיים ובמערכת הובלת המים. רעידת האדמה גרמה גם לנטישה של חלק מהתושבים, ולעבודות שיקום ושיפוץ ממושכות. מעריכים שרעידת האדמה גרמה לשינויים במבנה הגאולוגי של הר וזוב הסמוך, ומקץ 17 שנים, בשנת 79 לספירה, התפרץ ההר ושם קץ לקיום העיר.
התפרצות הווזוב
שמאל|ממוזער|250px|האזורים שנפגעו בהתפרצות הווזוב
התפרצות הר הגעש וזוב ב-24 או ב-25 באוקטובר, שנת 79 לספירה, תפסה את תושבי מפרץ נאפולי כשאינם ערוכים לה. אמנם הרומאים ידעו כי מדובר בהר געש אך סברו שמדובר בתופעה נדירה.
איש לא קישר בין רעידת האדמה משנת 62 לבין הווזוב, שהיה רדום במשך מאות שנים, וכלל לא נחשב באותה התקופה להר געש. היחיד שהשווה את הווזוב להר הגעש הפעיל אטנה היה הגאוגרף היווני סטראבון.
לא הייתה כל התרעה מוחשית להתפרצות.
עם זאת היו סימנים מעידים אחדים לאפשרות של קרות אירוע מסוים: בארות המים והמעיינות שסביב ההר התייבשו עשרה ימים לפני התפרצות ההר, והפרות שרעו במדרונות הר הווזוב התנהגו בצורה מוזרה. מספר רעידות אדמה קלות אירעו בימים שקדמו להתפרצות.
בצורה אירונית, נחוגה יום קודם, 23 באוקטובר, החגיגה השנתית של תושבי פומפיי לכבוד האל וולקן, אל האש והאחראי להרי הגעש. ההתפרצות הפתיעה רבים מהתושבים ביישובי המפרץ, שלא הספיקו להימלט.
מהלך ההתפרצות שוחזר על פי שני מכתבים ששלח פליניוס הצעיר להיסטוריון הרומי טקיטוס, וכן על פי ניתוחים גאולוגיים של אדמת האזור ושל ממצאים מהחפירות. פליניוס, אז צעיר כבן 18, שהה בעיר מיסנום (Misenum), בצפון המפרץ. מכתביו הם העדות היחידה להתרחשויות.
ב-24 או ב-25 באוקטובר, בשעות הצהריים, החל זרם של עשן, פומיס וסלעים געשיים להתפרץ מלועו של ההר לגובה של עשרות קילומטרים, תופעה שפליניוס הצעיר כינה "עץ אורן ענקי". הסלעים והאפר הגעשי נעו עם הרוחות לכיוון דרום מזרח, כשהם מכסים בנופלם את פומפיי וסביבתה, מכלים בחומם הלוהט כל יצור חי שנקלע לאזור. ההתפרצות כולה ארכה כ-24 שעות.
כמות החומר הגעשי שניתכה על העיר הייתה כה רבה עד כי חלק מגגות העיר קרסו תחת העומס. העיר כוסתה בשכבת אפר געשי בגובה של כארבעה מטרים. חלק מתושבי פומפיי ניסו להימלט.
התפרצות הר הגעש גרמה לשחרור גזים רעילים - בעיקר תרכובות גופרית - לאוויר מפרץ נאפולי. פליניוס הצעיר, ששהה בחופשת קיץ באחוזת דודו, פליניוס הזקן, כתב במכתביו כי האוויר באזור שעל שפת הים היה כה רעיל עד כי אלה שנשמו אותו מתו, ביניהם דודו בן ה-56, מפקד בצבא ובצי הרומאי וחוקר בעל שם, שיצא בספינה לכיוון מרכז המפרץ. אוויר עכור זה מנע מרבים את האפשרות להימלט מאימת ההר אל מחוץ לתחום המפרץ.
ימין|ממוזער|200px|יציקות גבס של קורבנות ההתפרצות
האפר הגעשי שעלה לאוויר גרם לאפלה באזור בשעות היום. קיימת סברה כי מספר הנפגעים בעת הבריחה ההמונית מפומפיי הגיע למספר הנספים בעיר עצמה.
במכתבו השני מתאר פליניוס את הבהלה שאחזה בתושבים הנמלטים, שהוא עצמו היה אחד מהם:
הדקות האחרונות בפומפיי
במוזיאון המקומי, בכניסה לאתר החפירות, מוצג אוסף של דגמי גבס שנוצרו על ידי מילוי החללים הריקים שנוצרו כתוצאה מהתפרקות החומר האורגני של הגוף בתמיסת גבס רטובה. לאחר שהגבס התגבש פורקה שכבת הטוף שעטפה את החלל הריק. הדגם שהתקבל מראה את התנוחה של הקורבן ברגע שנחת עליו ענן האפר הגעשי, גרם למותו והקפיא את מצבו. לפי התנוחות שבהן נתפסו הקורבנות בעת האסון נראה כי חלקם נספו תוך כדי שינה. הדגמים כוללים אנשים בודדים, קבוצת אנשים ובעלי חיים.
חשיפת שרידי העיר
שמאל|ממוזער|250px|אתר החפירות ב-1870
שמאל|ממוזער|250px|החפירות - ארבעה מטרים מתחת לפני הקרקע
העיר החרבה ננטשה וזכרה אבד בנבכי הזמן. בשנת 1592, במהלך חפירה של תעלת מים, גילה ארכיטקט בשם דומניקו פונטנה (Domenico Fontana) אבנים עתיקות באזור האמפיתיאטרון של פומפיי. התגלית לא עוררה הדים, ופומפיי המשיכה לשהות תחת הררי האפר הגעשי כ-150 שנה נוספות, עד לשנת 1748. הרקולנאום השכנה התגלתה בשנת 1710 ובשנת 1738 החלו בה חפירות שיטתיות.
ב-1748 התגלו במקרה השרידים הראשונים בפומפיי, ובשנת 1750 החלו החפירות המאורגנות בעיר. מוקד ההתעניינות הארכאולוגי עבר באחת מהרקולנאום לפומפיי, בין היתר משום ששכבות האפר בהרקולנאום הגיעו לעובי הקרוב לעשרים מטרים.
העבודה באתר החפירות מאמצע המאה ה-18 היוו אבן דרך בהתפתחות של מדע הארכאולוגיה. החפירות, בחסות המלך קרלוס השלישי, בוצעו בניהול המהנדס הצבאי קרל ובר, שתיעד בשיטתיות את החפירות בשנים 1750 - 1764.
בשנת 1793 התגלתה כתובת ובה היה כתוב "Rei publicae Pompeianorum" וכך זוהה המקום כפומפיי.
בשנת 1860 עבר ניהול החפירות לידי ג'וזפה פיורלי (Giusepe Fiorelli), שהחליט לחלק את אזור החפירות לתשעה מתחמים, ולתת מספר סידורי לכל בית. הוא גם פיתח את הטכניקה של גיבוש גבס בתוך חללים ריקים שנמצאו בלבה, כך שניתן יהיה לשחזר את תנוחתם הפיזית של בני האדם ובעלי החיים ברגע שכיסה אותם האבק הגעשי.
בשנת 1951, לאחר מלחמת העולם השנייה, חידש את החפירות הארכאולוג אמדאו מאיורי (Amedeo Maiuri) שניהל אותן כעשר שנים. החפירות הורחבו לשטחים נוספים: נמצא רחוב נוסף (Via dell'Abbondanza), התגלה שער העיר לכיוון נושרה (Nocera) ונחשף בית קברות מרשים בדרך לנושרה. בשנת 1990 הוערך כי שני שלישים מהעיר נחשפו.
הממצאים
שמאל|ממוזער|250px|המאפייה בפומפיי
שמאל|ממוזער|250px|בר בפומפיי
ימין|ממוזער|250px|כתובת: סדום ועמורה
שרידי העיר שהשתמרו במשך 1,700 שנים לאחר שנקברה על בתיה ותושביה, באפר לוהט, מספקים ידע ייחודי על תחומי החיים בעולם העתיק: חברה, כלכלה, דת והארגון המדיני. הווילות שהשתמרו במצב מעולה, יחד עם הציורים המושלמים שהתגלו על הקירות מאפשרים הכרה וידיעה של אורח החיים של הרומאים. מרבית הממצאים שנחשפו נמצאים במוזיאון הארכאולוגי של נאפולי.
מעריכים כי שטח העיר היה כ-640 דונם והאוכלוסייה בה בזמן התפרצות הווזוב הייתה בין 10,000 ל-20,000 תושבים: 60% בני חורין ו-40% עבדים. הייתה זו עיר נמל משגשגת.
הממצאים מאפשרים לעקוב אחרי חיי היום-יום בפומפיי. בעיר נמצאו מאפיות, הכוללות טחנת קמח (Pistrinum), מכונות ללישת בצק ותנורי אפייה שבאחדים מהם נמצאו פרוסות לחם.
בשנת 2019 נחשף בפומפי חלק מדוכן לממכר מזון מהיר-תרמופוליום, ובשנת 2020 נחשפו חלקים נוספים של האתר, כדי חרס לאחסון יין, שיירי מזונות ומצרכים.
לאור מציאת מפעלים להפקת צמר נקי והכנתו לאריגה, מניחים כי הייתה זו תעשייה חשובה בפומפיי.
בעיר התגלה מגוון של בתי מלאכה: לפיסול, לייצור כלים, לעיצוב אבנים יקרות וכן מפעלים להפקת מוצרי דגים (כגון רוטב הגארוּם היקר), עששיות למאור וחנויות רבות למזון וליין.
מנמל פומפיי בשפך הסרנו התקיים מסחר ער עם ערים באגן הים התיכון. הסוחרים מצאו אכסניות ומסעדות ליד שערי העיר ובפורום. נמצאו הן מסעדות וברים (Thermopolium) מפוארים למשקאות קרים וחמים, ששכנו במבנים מהודרים עם גינות, והן מקומות קטנים (caupona), בעלי חללים מצומצמים, שהחדרים בהם היו קטנים וחשוכים והלקוחות ישבו בהם על שרפרפים.
ליד הפורום נמצאו מבני שירותים רבים: שוק מזון גדול (Macellum), שני תיאטראות, אתר התעמלות (palaestra או gymnasium) ובית מלון בשטח של 1,000 מ"ר במרחק קצר מהעיר, שמכונה כיום "Grand Hotel Murecine".
מידע נוסף התקבל מכתובות או הקדשות על מבנים. נמצאו כתובות מונומנטליות על מבני ציבור, מצבות ועמדות לפסלים. עסקות הסוחרים נרשמו בלוחות השעווה של הבנקאי Lucius Caecilius Jucundus. נמצאו הודעות על קרבות צפויים של גלדיאטורים, על המועמדים לבחירות והדים למאבקים חברתיים.
תושבי פומפיי הותירו במותם כתבי יד של מכתבים, רשימות וכלים מסוגים שונים. נמצאו כתובות גרפיטי, רישום של ימי השוק, מכתבי האשמה והטחת עלבונות, חילופים של מכתבי אהבה, ציטוטים משירי ורגיליוס ותרגילי תלמידים בלימוד האלפבית.
פיענוח כתובות עתיקות וממצאים ארכאולוגיים אפשרו לעמוד על מעמדם החברתי של התושבים: האזרחים החופשיים, העבדים, בעלי העסקים הקטנים והאצילים של החברה הרומית.
ממצאי העיר פומפיי אפשרו לעמוד על התכנון העירוני בזמן העתיק ועל אופן חלוקת הקרקע לשימושים השונים. החפירות מהמאה ה-20 גילו כי היו שטחים פתוחים רבים. לדוגמה, חלקה גדולה שנמצאה ליד האמפיתיאטרון נחשבה לפורום, אך הסתבר כי היה זה כרם. בעיר נמצאו כרמים, מטעים של עצי פרי וגינות. מכאן ההשערה כי השימוש בקרקע היה פחות אינטנסיבי וכי גרו בעיר פחות תושבים מאשר שיערו.
בין החורבות נמצאה גם כתובת בפחם "סדום ועמורה". ממצא מעניין נוסף הוא שרידי עצמות ג'ירפות, מה שמעיד על כך שתושבי העיר נהגו לאכול את בשרן.
בשנת 2021 נחשפה מרכבה בשלמותה, מחוץ לחומות העיר העתיקה, בחורבות של ישוב מצפון לפומפי, שם נתגלו שרידיהם של שלושה סוסים. על המרכבה נמצאו אלמנטים של ברזל, קישוטי ברונזה ושרידי עץ. ארכאולוגים סוברים שמרכבה זו שימשה בחגיגות ובמצעדים.
במחקר חדש של כתב העת PLoS ONE, פורסם ב-2023 על ידי חוקרים מאוניברסיטת ולנסיה, שבבדיקות רנטגן נמצא, שאנשי פומפיי נהרגו מחנק עוד בטרם נחשפו ונקברו תחת חומרים וולקניים או חום הלבה בהתפרצות הגעשית.
תיאור האתרים הראשיים
העיר פומפיי אינה בנויה באופן סימטרי. היא משתרעת מהצפון, משער וזוב (Porta Vesuvio), בגובה 44 מטר מעל פני הים, ועד לדרום, שער סטביה (Porta di Stabia), שמונה מטרים מעל פני הים. בין שני השערים עובר הרחוב הראשי של העיר, דרך סטאביה (Via di Stabia). ההולכים ברחוב זה צפונה יראו את הווזוב מתנשא מעליהם. הרחוב המרכזי נחצה על ידי שני רחובות ראשיים: דרך דלאבונדאנצה (Strada dell'Abbondanza) ודרך נולה (Via di Nola). מהשער הדרומי, שער סטביה, יוצאת הדרך לעיר השכנה, סטביה, והדרך לנהר סרנו, שבשפכו שכן נמלה של פומפיי העתיקה.
במערב נמצא השער המוביל לכיוון הים, השער הימי (Porta Marina). שערים נוספים הם שער נולה, שער ארקולנו (הרקולנאום), שער קפואה, ושער נוקרה.
רחוב טיפוסי
שמאל|ממוזער|250px|רחוב בפומפיי; במרכזו אבנים למעבר הולכי רגל
ברחוב טיפוסי של פומפיי היו מבנים בעלי שתי קומות עם מרפסות. לחלק מבעלי הבתים היו חנויות בקומת הקרקע בחזית הפונה לרחוב.
ברחובות זרמו מים שנבעו ממעיינות ציבוריים שעלו על גדותיהם. עודפי המים שזרמו לרשות הרבים הקשו על ההליכה באמצע הרחוב, שהיה שקוע יחסית. כדי לאפשר מעבר בני אדם מצד אחד של הרחוב למשנהו, הונחו בחלקו הנמוך של הרחוב אבנים רחבות, שעליהן ניתן היה לחצות את הרחוב מבלי להירטב. בין האבנים הושארו מרווחים למעבר אופני העגלות. חלק הרחוב הצמוד לבתים היה מוגבה, מעין מדרכה של ימינו.
את שרידי החפירות אפשר למיין לפי תפקוד המבנים ואופי הממצאים:
אזורים ציבוריים - הפורום, בזיליקה, פלאייסטרה, אמפיתיאטרון, התיאטרון וכדומה.
מקדשים לאלים - מקדש אפולו
בתים פרטיים - וילת המסתורין
יצירות אמנות - ציורי קיר וגרפיטי
אזורים ציבוריים
המבנים הציבוריים מרוכזים בשלושה אזורים בעיר: במקום גבוה בעיר, קרוב לשער הים ולמוזיאון - הפורום, ובקרבתו הבזיליקה ומקדש אפולו; מעט נמוך יותר, סמוך לשער סטאביה, בקצה הדרומי המשקיף על מפרץ נאפולי - הפורום המשולש (Triangular Forum); ובמזרח - הפלאייסטרה והאמפיתיאטרון.
הפורום
מרכז|ממוזער|800px|הפורום
שמאל|ממוזער|250px|תוכנית הפורום
לאחר היציאה מהמוזיאון, בכניסה הראשית לאתר - שער הים (porta marina), נכנסים לרחוב Via Marina, מימין שרידי מקדש ונוס והבזיליקה ומגיעים לשרידי הפורום. ה"פורום" היה האזור הציבורי המרכזי בערי רומא העתיקה. הוא היה מרכז הממשל של העיר - מוסדות השלטון, הדת והמשפט וכן שימש כמרכז מסחרי וחברתי. בדרך כלל עוצבו הפורומים בצורת כיכר או מספר כיכרות מחוברות ולפי קווי המתאר של הפורום רומאנום והפורומים הקיסריים ברומא עצמה. הפורום הוא אחד מהמקומות הגבוהים בעיר, והוזוב נשקף ממנו. גודלו של הפורום בפומפיי היה חריג: 38X138 מ"ר. הוא היה מוקף משלושת צדיו בחזיתות של מבנים בני שתי קומות. המבנים, שהכילו חנויות ובתי מלאכה, היו מקורים ופתוחים לרשות הרבים. החלל המקורה איפשר לעוברים ושבים לנוע בין המבנים במזג אוויר סגרירי.
בחלק הגבוה של העיר, בצד הצפוני של הפורום, עמד ה"קפיטול" - מקדש יופיטר - וחלש על הכיכר. שם היה היכל שהוקדש לאלים הקפיטוליים: יופיטר, יונו ומינרווה.
בפינה הצפון-מזרחית של הפורום שכן שוק המזון - המאקלום (Macellum). בדרום-מזרח שכן מרכז תעשיית הצמר של Eumachia, בו עבדו צבענים וכובסים. בבזיליקה שממול לקפיטול, בקצה הדרומי של הפורום, עמד מושב מועצת העיר ובתי המשפט.
הקפיטול - מקדש יופיטר
ימין|ממוזער|250px|מקדש יופיטר
שמאל|ממוזער|גבעת הקפיטול
מקדש יופיטר נמצא בקצה הצפון-מזרחי של הפורום. היה זה המבנה הדומיננטי של פומפיי לעבודת האלים. מלבד היותו היכל לעבודת יופיטר הוא שימש גם לעבודת האלה מינרווה. הדומיננטיות שלו בולטת עקב היותו הבניין היחידי בצפון העיר..
את השטח המוגבה שעליו בנוי המקדש בשם מכנים "קפיטול". בו הוקם במאה ה-2 לפנה"ס המקדש ליופיטר, האל הרומאי הבכיר אשר הוכר בתור "ממלא המקום" לאל היווני "אפולו", שעד אז היה האל החשוב של פומפיי. חלק מהתושבים סגדו עדיין לאפולו, אך שטחו הגדול של מקדש יופיטר מראה את חשיבותו של אל זה. המקדש בנוי בסגנון רומאי ולא בסגנון יווני. הפריטים שנמצאו בו מצביעים על קיום קהילה עשירה שהאמינה באפולו.
שער הניצחון, משמאל למקדש, היה לכבוד טיבריוס קיסר, ששלט בשנים 14–37. השער היה מצופה שיש משובח. השער שמימין הוקדש לקיסר נירון ששלט בשנים 54–68.
מקדש יופיטר נהרס ברעידת האדמה בשנת 62 ולא שוקם עד ההתפרצות בשנת 79, שכן המקדשים בפומפיי תוחזקו על ידי קהל המאמינים, וכשגברה האמונה בנצרות נפגעה תחזוקת המקדשים לאלילים, ולא היו די תורמים לחידוש המקדש.
המקדש היחיד ששוקם אחרי רעידת האדמה היה המקדש המצרי לכבוד איזיס. לדעת מיכאל קולה היה זה המקדש היחידי שהיו די מאמינים לבנותו. לאחר ההתפרצות הגעשית היה אופנתי לבחון דתות אחרות. במקדש המצרי נמצא גם אוצר מטבעות גדול, דבר המעיד על כוח המשיכה שלו.
הבזיליקה
שמאל|ממוזער|250px|בזיליקה
הבזיליקה הגדולה היא המבנה הציבורי החשוב של העיר. היו לה שימושים אזרחיים רבים: תפעול בית המשפט, כינוס מועצת העיר, מפגשים בין תושבי העיר, ביצוע עסקות - כולל חליפין של מטבעות, וישיבות ועד הסוחרים. הבזיליקה בפומפיי נחשבת לאחת העתיקות שהתגלו.
ימין|ממוזער|250px|העמודים - מקרוב
המבנה זוהה בתור בזיליקה כיוון שחזיתו הדרום-מערבית פנתה אל הפורום, דהיינו המוקד הציבורי של העיר. בשל שיטת הבנייה, סבורים כי הוא נבנה, יחד עם מקדש יופיטר ומקדש אפולו, במקום שקודם היו בו בתים פרטיים וחנויות, כלומר לא בתקופה הראשונה של העיר.
בבנייה ניכרת השפעת הסגנון היווני, אך מפאת המחסור בשיש, העמודים בנויים מלבנים. הלבנים כוסו בטיח ועליו צוירו ציורים. בפעם הראשונה היה שימוש רב בלבנים ובסטוקו (בעברית: כיוּר). על ידי כיור ניתן היה לצקת ולחפות משטח ישר על פני הלבנים המחוספסות את הקירות, ולעצב ולעטר אותו עד שיהיה מבריק ונאה לצופה. חוקר פומפיי אוגוסט מאו (August Mau) הגדיר את הציורים בטיח כ"סגנון פומפיי הראשון" (first Pompejani style). הגרפיטי מזוהים עם תקופת הקונסולים משנת 78 לפנה"ס לערך.
מבנה הבזיליקה הוא מלבני ארוך. הצורה היא הפוכה מהמקובל בבזיליקה יוונית: העמודים הם מבפנים ולא מבחוץ. מהלובי יש חמש כניסות לבזיליקה. בצדדים שתי דלתות נוספות מכל צד. לפי בסיסי העמודים נראה כי הבזיליקה הייתה מחולקת לאורכה לשלושה אולמות. ממחקרים שנעשו לאחרונה משערים כי לבזיליקה הייתה תקרה, שנתמכה בקורה אחת. ממערב לבזיליקה היה מקדש לפטרונית העיר ונוס (Venus Pompeiana). ממול היה מקדש אפולו, אחד המקדשים הראשונים בעיר.
מקדש אפולו
שמאל|ממוזער|200px|מקדש אפולו
מקדש אפולו הוא המקדש העתיק ביותר בפורום. יסודותיו מהמאה ה-6 לפנה"ס. הבניין ששרידיו נמצאו נבנה במאה ה-2 לפנה"ס והושלם רק לאחר כיבוש העיר על ידי הרומאים (בטרם נכבשה על ידה, הקשר בין פומפיי לרומא היה מצומצם). הבניין עצמו הוא בסגנון יווני. העובדה שהוקם מקדש לאפולו מעידה על ההשפעה האטרוסקית על תושבי העיר, שכן אפולו היה מקודש גם לאטרוסקים. המקדש הוא מקדש רומאי טיפוסי: מרחב ההתכנסות של המתפללים במקדש הרומאי היה ממול למקדש, מחוצה לו, ואילו להיכל המקדש הפנימי היו נכנסים רק אלה המשרתים את האל. זאת להבדיל מהמקדש היווני שבו גם המתפללים היו מתכנסים בהיכל.
הפסל מברונזה של אפולו המוצג כיום במקום הוא העתק. הפסל המקורי שנמצא במקדש מוצג במוזיאון הארכאולוגי של נאפולי. ממול למקדש נמצאו שרידי פסל ברונזה של דיאנה, אחות אפולו. במקדש עבדו גם את האלים מרקוריוס ומאיה.
המאקלום- שוק הבשר והדגים
שמאל|ממוזער|250px|Macellum - שוק המזון
בפינה הצפון מזרחית של הפורום שכן המאקלום - שוק המזון. לאחר בניית הפורום מחדש במאה ה-2 לפנה"ס, לא יועד בו מקום כבעבר לשוק, והמסחר בעיר עבר למקומות אחרים, אחד מהם הוא המאקלום. המבנים בשוק נהרסו ברעידת האדמה שאירעה בשנת 62 לספירה. המסחר בשוק המזון התרכז בעיקר בדגים ובשר. בטברנות שבמקום נמצאו שרידי פירות, דגנים ומזון אפוי.
הפורום המשולש
שמאל|ממוזער|150px|תיאטרון קטן (אודאון)
בפורום המשולש שממנו שרדו רק מספר עמודים בסגנון יוני, שכן מקדש בסגנון דורי, העתיק ביותר בעיר, ועדות לקיומה של פומפיי ולנוכחות יוונית בה כבר בתקופות קדומות. בין המאה ה-1 לפנה"ס לבין המאה ה-3 לפנה"ס נבנו פלאייסטרה ותיאטרון קטן ומקורה במזרח הפורום. לצד הפורום שכן המקדש לאלה איזיס (Tempio d'iside), מבנה קטן ששימש לפולחן האלה המצרית בתקופה היוונית של העיר.
התיאטרון
שמאל|ממוזער|250px|התיאטרון הגדול
התיאטרון הגדול (Teatro grande) נמצא סמוך לפורום המשולש. זהו תיאטרון הבנוי בצורת חצי גורן והוא בעל קיבולת של כ-5,000 צופים. התיאטרון נבנה בתקופה מוקדמת ושופץ מחדש בתקופה הרומאית.
המבנים הציבוריים במזרח העיר
פלסטרה
רחבה הנקראת פלאייסטרה (palaestra), שם נאספו הבאים למפגשים חברתיים, שיחות פוליטיות ועסקיות. ביוון העתיקה הייתה הפלאייסטרה בית ספר להיאבקות. היה זה בניין יווני טיפוסי בעל חצר פתוחה במרכז, ובכנפיו חדרי סיכה, עיסוי, רחצה ומלתחה. הפלאייסטרה יכולה לפעול בנפרד מהגימנסיון, אך לכל גימנסיון יש פלאייסטרה.
האמפיתיאטרון
בפינה המזרחית של העיר עמדו האמפיתיאטרון והפלאייסטרה הגדולה.
המרחצאות
בעיר נמצאו מרחצאות מתקופה שקדמה לבוא הרומאים. המרחץ הציבורי בפורום היה בבנייה כשהתפרץ הווזוב. מרחצאות מפוארים היו גם בבתים פרטיים רבים.
הבתים הפרטיים
וילת המסתורין
חלק מבתי פומפיי שכנו מחוץ לעיר. אחד מהם היה וילת המסתורין (Villa dei Misteri) שהשתמרה היטב, ויש הסבורים כי הייתה בבעלות ליביה, אשתו של אוגוסטוס קיסר. הווילה זכתה לשמה עקב ציורי הקיר המצויים באחד מחדריה: על גבי רקע אדום מוצגים 29 ציורים בגודל אדם, המופיעים ברצף כרונולוגי כמו בקומיקס מודרני.
ההערכה היא כי הציורים מראים את הכניסה להיכלו של אל היין וההוללות דיוניסוס או בשמו הרומאי בכחוס. יש המשייכים את הציורים לכת מסתורית שעסקה בפולחן האל דיוניסוס, בטקס הקרוי בכחנליה, ומכאן השם "וילת המסתורין".
קאזה דל פאונו
ביתו של האל פאן הוא אחד הבתים המפוארים ביותר. הבית נקרא קאזה דל פאונו, על שם פסלו המפורסם, העשוי ברונזה, של האל פאן. הפסל מוצג כיום במוזיאון הלאומי שבנאפולי. שם מוצג גם פסיפס מרהיב, פסיפס אלכסנדר, שמתאר את אלכסנדר הגדול ואשר אף הוא התגלה בפומפיי.
בית הווטי
הווילה הייתה שייכת לשני עבדים שיצאו לחופשי והתעשרו מעסקי היין, הווילה נפתחה בינואר 2023 לקהל הרחב לאחר עשרים שנות שימור וניתן לחזות בה בעבודות פרסקו מקוריות בפאזה הרביעית שלהם שנשמרות באתר עצמו. הווילה ממחישה את חיי היום יום סמוך להתפרצות הוזוב שכיסתה את העיר.איתן לשם, "ההיסטוריה של פומפיי, של החברה הרומית כולה, בתוך בית אחד": בית הווטי נפתח למבקרים לראשונה אחרי 20 שנה, באתר הארץ, 23 בינואר 2023
האמנות בפומפיי
המבקרים היום בפומפיי יכולים להתבונן בפרסקאות ובמוזאיקות במקומם המקורי, זאת אף על פי שממצאים חשובים הועברו למוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי לשם לימוד. המוזאיקות והפרסקות שנמצאו בפומפיי ובהרקולנאום הם הריכוז העשיר ביותר מסוג זה שנמצא.
ציורי הקיר
אוגוסט מאו מיין את הפרסקאות (ציורי הקיר) שנמצאו בפומפיי לסוגים הבאים:
סגנון ציפוי תבניתי - בטיח ובפנלים הצבועים - המשווים דמות שיש: 80 - 150 לפנה"ס.
סגנון ארכיטקטוני - הוספת ציורים גדולים עם דמויות: 80 לפנה"ס - 14.
סגנון מצרי או קישוטי - ציור עדין הכולל פרטים: אחרי שנת 14.
סגנון אשליות או מאחז עיניים - העצמים יותר סוריאליסטיים ומלאים באלמנטים קישוטיים: אחרי שנת 62
אמנות עממית
אנשי פומפיי השאירו כמות מרשימה של רישומים: פרסום חדשות חשובות, הודעות על קיום בחירות, על אירועים ציבוריים ואפילו פרסומות. כל אלה נכתבו או צוירו על קירות הבניינים.
גרפיטי
שמאל|ממוזער|250px|גרפיטי מפומפיי: Peregrinus - נוכרי
על קירות פומפיי נמצאו גרפיטי רבים מסוגים שונים: הודעות שנכתבו על ידי בעלי החנויות, תלמידים, אוהבים, גלדיאטורים, תיירים, בדחנים ואנשי עסקים, גברים ונשים. דוגמאות אחדות לגרפיטי:
"Lucius Istacidius, מישהו שעל שולחנו אינני סועד, הוא ברברי בעיני"
"רווח הוא האושר" (באלף)
"Lucius צייר זאת"
"Samius אומר ל-Cornelius: לך לעזאזל!"
גלריה: אמנות בפומפיי
פומפיי בתרבות ובספרות
שמאל|ממוזער|250px|היום האחרון של פומפיי: ציור מאת קארל ברולוב
הסופר אדוארד בולוֶור-ליטון (1873 - 1803) שהה כשנתיים (1832 - 1833) בסביבת פומפיי ומפרץ נאפולי. את רשמיו וחוויותיו תיעד ברומן ימי פומפיי האחרונים (1834) שמתרחש על רקע אותם אירועים שלפני ההתפרצות והחורבן.
בשנת 1972 הופיעה בפומפיי להקת הרוק המתקדם פינק פלויד. ההופעה תועדה בווידאו, שבו מצולמים חברי הלהקה מופיעים לצד שרידי העיר.
ב-1975 פרסם פיטר האמיל שיר קינה על חורבן העיר, כביכול מנקודת מבטו של מי שצפה בחורבן. בתחילת השיר הוא מתאר את יפעתה של העיר, "שנייה רק לרומא בזוהרה", ואז הוא עד לחורבן ולמוות.
בשנת 2003 ראה אור הרומן "פומפיי" מאת רוברט האריס, המתרחש על רקע ימיה האחרונים של פומפיי. הרומן מתואר מנקודת מבטו של מהנדס אמת המים של המפרץ, שמגיע לבדוק את סיבת הכשלים במערכות המים. הסיפור מתאר את החיים בפומפיי ובסביבתה וכן את רגעיו האחרונים של פליניוס הזקן.
בשנת 2009 שודר בבריטניה פרק בעונה ה-4 של סדרת המדע הבדיוני, דוקטור הו, שבו מגיעים הדוקטור והמלווה שלו, דונה נובל, לעיר פומפיי בדיוק יום לפני התפרצות הר הגעש וזוב.
בשנת 2014 יצא לאקרנים הסרט "פומפיי" בכיכובו של קיט הרינגטון (משחקי הכס). הסרט מתאר את ימיה האחרונים של פומפיי ומתמקד במיילו האטקי, גלדיאטור שרוצה לנקום את מות הוריו. הוא מתאהב בקאסיה, בת אצולת פומפיי ועם התפרצות הווזוב, יוצא להצילה.
בשנת 2013 הוציאה הלהקה Bastille את השיר "Pompeii" שמדבר על חורבנה של העיר.
בשנת 2021 הופיעה פומפיי בסדרה לוקי, כאשר לוקי מדגים בה למוביוס את אי היכולת של אירוע נקסוס להתקיים באפוקליפסה בלתי נמנעת.
ערים תאומות
בהחלטה משותפת של הערים מיום 8 באוקטובר 2011 נאמר, כי הן פומפיי והן נוטו (איטליה) היו ערים חשובות בהיסטוריה הים תיכונית, ושתיהן נהרסו מאסונות טבע, פומפיי מהתפרצות הר הגעש ווזוב, ונוטו מרעידת אדמה קטלנית, שפקדה את ואל די נוטו בסיציליה ב-1693.
גלריה
ראו גם
התפרצות הר הגעש וזוב (79)
קישורים חיצוניים
"על אנשי פומפיי", מתוך אתר למטייל
Michael S. Cole A Christian Perspective - מצגת באנגלית על פומפיי מנקודת ראות נוצרית
Current archaeology.co.uk - Visiting Pompeii
על תולדות החפירות בפומפיי -רשות העתיקות של פומפיי
מתי החלו להתעניין בעתיקות פומפיי - האתר של Jeannie & Michael Cole
"יום בפומפיי", סרטון הדמיה של 24 השעות של 24 באוגוסט 79 לספירה - מוזיאון מלבורן, אוסטרליה
3D model of the past pompeii - The Only Progress is Human
הערות שוליים
פומפיי
קטגוריה:איטליה: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:איטליה: אתרים ארכאולוגיים
קטגוריה:קמפניה
קטגוריה:מפרץ נאפולי
קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו
קטגוריה:פארקים ארכאולוגיים | 2024-10-18T10:25:32 |
מאצ'ו פיצ'ו | שמאל|ממוזער|250px|"הפנים" שנוצרות על ידי מבט אנכי על תבנית הנוף של מאצ'ו פיצ'ו
שמאל|ממוזער|250px|האינטיהואטאנה. לפי ההשערה המקובלת מדובר בשעון שמש שנבנה על ידי האינקה לצרכים אסטרונומיים
שמאל|ממוזער|250px|מקדש השמש
שמאל|ממוזער|250px|קיר אבנים במאצ'ו פיצ'ו ובו לבנים בצורות שונות התואמות באופן מושלם
שמאל|ממוזער|250px|אתר המאצ'ו פיצ'ו, היוצר צורה של קונדור
שמאל|ממוזער|250px|מראה האזור הבנוי באתר
שמאל|ממוזער|250px|מאצ'ו פיצ'ו ב-1912
שמאל|ממוזער|250px|קרקרה ממריאה במאצ'ו פיצ'ו
מאצ'ו פיצ'ו (בקצ'ואה: Machu Pikchu; בתרגום לעברית: "הפסגה העתיקה") היא עיר קדם-קולומביאנית של תרבות האינקה. העיר, שהייתה מיושבת בתקופה שבה הייתה תרבות האינקה בשיא פריחתה, נמצאת על רכס הרים מעל עמק אורובמבה בפרו, במרחק של כ-70 ק"מ מהעיר קוסקו.
על אף שהייתה מוכרת למקומיים במשך מאות שנים, לא זכתה העיר להתעניינות בינלאומית במשך זמן רב. העניין בה התעורר מחדש לאחר פעילותו של הארכאולוג היירם בינגהאם השלישי ב-1911, שביצע את הבדיקה המדעית הראשונה באתר וכתב רב-מכר על אודותיו. מאצ'ו פיצ'ו היא ככל הנראה הסמל המוכר ביותר של אימפריית האינקה. לעיתים קרובות מתייחסים אליה בתואר "העיר האבודה של האינקה" (אולם מושג זה שנוי במחלוקת).
המבנים במאצ'ו פיצ'ו בנויים מאבנים גדולות ומסותתות, והן הותאמו בדייקנות זו לזו ולכן אין שכבת טיט ביניהן. המבנים כוללים אתרי פולחן לשמש ולגשם, אחוזת קבר, מקדש ואתרים נוספים. כמו כן, נמצאה מחצבה שבה חצבו אבנים לבניית בתי העיר המחוברת באמצעות שביל לעיר קוסקו.
מפסגתו של Huaina Picchu ניתן לצפות במאצ'ו פיצ'ו כולה. צורתו הכללית של האתר, כפי שהיא נראית מפסגת ההר, מזכירה את צורתו של קונדור האנדים, המהווה סמל חשוב בתרבות האינקה בפרט ובתרבות הדרום אמריקאית בכלל.
בשנת 1983 הכריז אונסק"ו על מאצ'ו פיצ'ו אתר מורשת עולמית ותיאר אותו:
היסטוריה
מאצ'ו פיצ'ו נבנתה על ידי אימפריית האינקה כאשר זו הייתה בשיאה, בערך בשנת 1450. העיר נבנתה על הר שגובהו 2,430 מטרים, וננטשה כמאה שנים לאחר מכן, כאשר האימפריה קרסה בעקבות הכיבוש הספרדי. אף שמאצ'ו פיצ'ו נמצאת במרחק של כ-70 ק"מ בלבד מקוסקו, עיר הבירה של האינקה ובניגוד לערים אחרות של האינקה, היא לא נהרסה על ידי הספרדים. במהלך השנים גדל הג'ונגל שמסביב לעיר והסתיר אותה, ומעטים ידעו על קיומה.
ב-1911 הגיעה למאצ'ו פיצ'ו משלחת מחקר שבראשה עמד היירם בינגהאם השלישי, חוקר מטעם אוניברסיטת ייל. בינגהאם חיפש באותה תקופה את העיר ויטקוס, שהייתה אחת מנקודות המפלט וההתנגדות האחרונות לכיבוש הספרדי של פרו. מספר תושבים מקומיים, שהכירו היטב את האתר, הובילו אותו לשם. כשהגיע למאצ'ו פיצ'ו, בינגהאם טעה וחשב שמדובר בעיר וילקבמבה, שהייתה מעוזם האחרון של בני האינקה ושמיקומה נשכח לאחר הכיבוש הספרדי ב-1572. מסיבה זו כונתה מאצ'ו פיצ'ו בתואר "העיר האבודה". בינגהאם ואחרים שיערו שהמצודה הייתה מקום הלידה המסורתי לאנשי האינקה והמרכז הרוחני של "בתולות השמש", בעוד שאחרים שיערו שהמקום היה מקום נופש או התבודדות עבור אצולת האינקה.
לאחר שהגיע לשם החל בינגהאם בסדרת מחקרים ארכאולוגיים והשלים סקירה מדעית מקיפה של האזור. בינגהאם טבע את השם "העיר האבודה של האינקה", שהיה הכותרת של ספרו הראשון. הוא מעולם לא נתן קרדיט למקומיים שהובילו אותו למאצ'ו פיצ'ו, ורשם בהקדמה לספרו שהוא הסתמך על "שמועה מקומית". לאחר 1911 ערך בינגהאם מספר מחקרים נוספים באזור, ואף ביצע חפירות ארכאולוגיות במהלך 1915. בעקבות זאת הוא כתב מספר ספרים ומאמרים נוספים על מאצ'ו פיצ'ו שהביאו להפניית תשומת לב עולמית אל מאצ'ו פיצ'ו. כאשר שב בינגהאם לאוניברסיטת ייל הוא לקח איתו אוסף של כ-5,000 פריטים ארכאולוגיים אשר הבעלות עליהם נתונה במחלוקת בין האוניברסיטה וממשלת פרו (על המחלוקת ראו בהמשך).
סימון וייסברד, חוקרת ותיקה של קוסקו, טוענת שאנריקה פאלמה, גאבינו סאנצ'ס ואגוסטין ליסאראגה חרטו את שמותיהם על אחד הסלעים במאצ'ו פיצ'ו ב-14 ביולי 1901, ולפיכך גילו הם את המקום מחדש, ולא בינגהאם. כמו כן, ישנן ראיות שמהנדס בשם פרנקלין הצליח להבחין במאצ'ו פיצ'ו ב-1904, לאחר שערך תצפית מאחד ההרים שבאזור. פרנקלין סיפר על תגליתו לתומס פיין, שהיה מיסיונר בריטי שחי באזור. ב-1906 העפילו פיין וסטיוארט א. מקניירן (1956–1867), מיסיונר נוסף, במעלה ההר והגיעו למאצ'ו פיצ'ו. חמש שנים לאחר מכן, ב-1911, שוחח פיין עם בינגהאם וסיפק לו מידע שסייע לו להגיע למאצ'ו פיצ'ו.
אף על פי שבינגהאם לא היה הראשון ש"גילה" מחדש את מאצ'ו פיצ'ו, הוא זכה להיחשב לראשון הואיל והוא היה מי שגרם למיקוד מחדש של תשומת הלב העולמית באתר.
ב-1913 זכה האתר לפרסום משמעותי לאחר שהחברה הלאומית לגאוגרפיה הקדישה לו את כל גיליון אפריל של ביטאונה.
ב-7 ביולי 2007 נבחרה מאצ'ו פיצ'ו כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.
מיקום וגאוגרפיה
מאצ'ו פיצ'ו נמצאת במרחק של כ-70 ק"מ צפונית לקוסקו, על פסגת ההר מאצ'ו פיצ'ו, בגובה של כ-2,350 מטרים מעל גובה פני הים. מאצ'ו פיצ'ו היא אחד מהמרכזים הארכאולוגיים החשובים ביותר באמריקה הדרומית ואטרקציית התיירות המבוקשת ביותר בפרו.
מערכת הדרכים של האינקה
מבין אלפי הדרכים שנבנו על ידי התרבויות הקדם-קולומביאניות בדרום אמריקה, מערכת הדרכים של האינקה נחשבת לאחת המעניינות ביותר. כל הדרכים במערכת נפגשות בקוסקו, עיר הבירה של אימפריית האינקה, ואחת מהן הגיעה למאצ'ו פיצ'ו. בני האינקה עשו הבחנה בין דרך שנבנתה על חוף הים לבין דרך הררית, כאשר הראשונה נקראת Camino de los llanos (דרך המישורים) והאחרונה נקרא Qhapaq Ñan.
כיום מטיילים במערכת הדרכים אלפי תיירים בכל שנה, ולפני שהם יוצאים למסע מעמק אורובמבה לכיוון הרי האנדים, הם שוהים זמן מה בקוסקו ובמאצ'ו פיצ'ו על מנת להסתגל לתנאי הסביבה.
שמורת הטבע מאצ'ו פיצ'ו
ב-1981 האזור שמסביב למאצ'ו פיצ'ו, ששטחו הוא 325.92 קמ"ר, הוכרז על ידי פרו כשמורת טבע. אזור זה, שאינו מוגבל להריסות עצמן, כולל לא רק את פני השטח, כי אם גם את הפלורה והפאונה הטבעיות.
אחת התאוריות טוענת שמאצ'ו פיצ'ו הייתה "llacta" של האינקה, כלומר, נקודת יישוב שנבנתה על מנת לשלוט בכלכלה של האזורים הכבושים. התאוריה מוסיפה וטוענת שמאצ'ו פיצ'ו נבנתה מתוך מטרה להגן על אריסטוקרטיית האינקה, אם וכאשר תתרחש התקפה.
רוב הארכאולוגים מתנגדים להשערה שמאצ'ו פיצ'ו הייתה נקודת התכנסות עבור צבא האינקה הנסוג, וסוברים שהיא הייתה אחוזת מותרות של קיסר האינקה פאצ'אקוטי. דעות אלו מתבססות על המחקר שנערך על ידי מספר מומחים בתחום כגון ג'ון רואו וריצ'רד ברגר.
הארכאולוג ג'ון ריינהארד הציג ראיה לכך שהאתר הוקם על הר מאצ'ו פיצ'ו בגלל מיקום האתר ביחס לתבנית נוף שנחשבה מקודשת, ובייחוד ההרים הממוקמים באופן המתאים לאירועים אסטרונומיים חשובים.
חלוקה אזורית
לפי הארכאולוגים, האזור העירוני של מאצ'ו פיצ'ו חולק לשלושה מחוזות גדולים: המחוז המקודש, מחוז המגורים (הנקרא גם המחוז הפופולרי) והמחוז המלכותי (במחוז זה התגוררו אנשי הדת והאצולה של האינקה).
באזור העירוני ממוקמים מספר ממצאים ארכאולוגיים קדומים: האינטיהואטאנה, מקדש השמש וחדר שלושת החלונות. ממצאים אלו הוקדשו לאינטי (אל השמש והישות האלוהית הבכירה של האינקה). מחוז המגורים היה המקום שבו חיו אנשים ממעמד חברתי נמוך יותר והיו בו מספר בנייני אחסון ובתי מגורים פשוטים.
באזור המלכותי, שהוקדש לאצולה, הייתה קבוצת בתים שנבנתה בשורות מעל מדרון ההר; בתי המגורים של האמאאוטאס (אנשים שנחשבו לחכמים) אופיינו בקירות אדומים, ובאזור הנוסטאס (נסיכות) היו חדרים בצורת טרפז. המאוזוליאום הוא פסל שנבנה כך שיש לו חלל פנימי קמור, בנוסף לציורי חריטות רגילים. הפסל שימש כמקום לטקסים או להקרבת קורבנות.
אדריכלות
כל המבנים במאצ'ו פיצ'ו בנויים על פי סגנון אדריכלי המבוסס על קיר אבנים יבש בעל צורה רגילה. בני האינקה היו מומחים בשיטת הבנייה הזאת, הנקראת אשלאר, שבה נחתכו הלבנים בצורה כזאת שהן התאימו זו לזו במדויק וללא מרווחים. אחת התוצאות המפתיעות של שיטת הבנייה הזאת היא שלעיתים לא ניתן היה לראות את המרווח בין האבנים או להחדיר ביניהן סכין.
לא נמצאו עדויות לכך שבני האינקה עשו שימוש כלשהו בגלגל. עד היום קיימת תעלומה באשר לדרך שבה שינעו ומיקמו גושי אבן ענקיים. הסברה המקובלת היא שהם השתמשו במאות אנשים על מנת לדחוף את האבנים במעלה מישורים משופעים.
במאצ'ו פיצ'ו יש 140 מבנים הכוללים מקדשים, מקלטים, פארקים ובתי מגורים בעלי סכך. כמו כן, ישנם למעלה ממאה גרמי מדרגות מאבן – שלעיתים נחצבו בגוש יחיד של גרניט – ומספר גדול יותר של מזרקות מים, המחוברות ביניהן על ידי תעלות ואגני ניקוז שנחצבו בסלע, שהיוו חלק ממערכת ההשקיה. נמצאו עדויות המצביעות על כך שמערכת ההשקיה שימשה להובלת מים ממעיין מקודש לכל אחד מהבתים.
ממוזער
בעיות בעקבות התיירות
מאצ'ו פיצ'ו היא אתר מורשת עולמית לפי החלטה של אונסק"ו. בתור האטרקציה התיירותית ביותר ומקור הכנסת כספים חשוב, ישנם איומים מתמשכים על האתר מסיבות כלכליות ומסחריות. בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 העניקה ממשלת פרו היתר שאפשר את הקמתו של רכבל המוביל להריסות, ואת בנייתו של בית מלון מפואר הכולל בתוכו מתחם חנויות כגון בוטיקים ומסעדות. תוכניות אלה נתקלו בהתנגדות עזה מצד הממסד המדעי, אקדמאים והציבור הפרואני שהיו מודאגים מכך שהגדלה לא מבוקרת של מספר המבקרים תגרום לנזקים באתר.
מספר הולך וגדל של אנשים מבקרים במאצ'ו פיצ'ו (כ-400,000 ב-2003), ומסיבה זאת ישנן מחאות נגד התוכנית לבנות גשר נוסף שיגיע לאתר והאזור הוכרז כאזור אסור לטיסה. אונסק"ו שוקל להוסיף את מאצ'ו פיצ'ו לרשימת אתרי המורשת העולמית שבסכנה.
בספטמבר 2000 נגרם נזק לשעון שמש עתיק באתר על ידי עובדי חברת פרסום, בשעה שצילמו במקום פרסומת לבירה, ובכך התממשו החששות מפני ההשפעות של ניצול יתר של האתר.
המחלוקת בין ממשלת פרו לאוניברסיטת ייל
בשני מסעות המחקר של היירם בינגהאם השלישי למאצ'ו פיצ'ו הוא לקח איתו בחזרה לאוניברסיטת ייל ממצאים ארכאולוגיים שהוא מצא. לטענת האוניברסיטה, החוק הפרואני בעת המחקר הראשון בשנת 1912 התיר לבינגהאם לקחת את החפצים וצו נשיאותי שהתיר את החפירות הארכאולוגיות התיר לו לקחת עמו ממצאים לאוניברסיטה לצורכי מחקר, תוך מתן אפשרות לפרו לדרוש חזרה ממצאים ייחודיים או כפולים. הממצאים שנלקחו במשלחת השנייה נלקחו לטענת האוניברסיטה בהשאלה והושבו כולם לפרו בשנות ה-20 של המאה ה-20, באיחור בגלל מלחמת העולם הראשונה.
ב-14 במרץ 2006 דיווח העיתון הרטפורד קוראנט (היומון הגדול ביותר בקונטיקט) שאשתו של אלחנדרו טולדו, נשיא פרו, האשימה את אוניברסיטת ייל בגנבת למעלה מ-250 חפצים מהעם הפרואני. טולדו טענה שחפצים אלה נלקחו ממאצ'ו פיצ'ו על ידי בינגהאם ב-1912, והיו בתצוגה במוזיאון פיבודי לידיעת הטבע של האוניברסיטה מאז. החברה הלאומית לגאוגרפיה של ארצות הברית צידדה בעמדתה של פרו וקראה להחזרת החפצים לפרו. הנשיא טולדו הודיע שהוא שוקל להגיש תביעה נגד ייל על מנת שזו תחזיר את החפצים למדינתו.
ב-14 באוגוסט 2007 דיווח ההרטפורד קוראנט שייל הסכימה להחזיר לפרו למעלה מ-300 חפצים שהיו ברשותה. ההתקדמות במשא ומתן בין ייל וממשלת פרו אמורה להוביל בסופו של דבר להחלטה על הגורם שישמור על החפצים. אלאן גארסיה פרס, הנשיא החדש של פרו, מינה משלחת שממשיכה בשיחות עם ייל ונכון להיום הוא מעוניין ליישב את הסכסוך ללא שימוש באמצעים משפטיים. המקור לטענה זו הוא דבריו של דובר שגרירות פרו בוושינגטון הבירה שאמר "למה אנחנו צריכים להמשיך בתביעה?". כמו כן, הדובר הוסיף ואמר "העניינים מתקדמים. אנחנו מדברים איתם. הם מדברים איתנו".
ראו גם
צ'וקקיראו
שבעת פלאי תבל החדשים
העמק הקדוש
לקריאה נוספת
Bingham, Hiram (1979 [1930]) Machu Picchu a Citadel of the Incas. Hacker Art Books, New York.
Burger, Richard and Lucy Salazar (eds.) (2004) Machu Picchu: Unveiling the Mystery of the Incas. Yale University Press, New Haven.
Frost, Peter (1995) Machu Picchu Historical Sanctuary. Nueves Imágines, Lima.
Reinhard, Johan (2002) Machu Picchu: The Sacred Center. Lima: Instituto Machu Picchu (2nd ed.).
Richardson, Don (1981) Eternity in their Hearts. Regal Books, Ventura. , pp. 34–35.
Wright, Kenneth and Alfredo Valencia (2000) Machu Picchu: A Civil Engineering Marvel. ASCE Press, Reston.
קישורים חיצוניים
ההכרזה על מאצ'ו פיצ'ו כאתר מורשת עולמית באתר האינטרנט של אונסק"ו
סיור וירטואלי במאצ'ו פיצ'ו - האתר הרשמי
מאצ'ו פיצ'ו, באתר נשיונל ג'יאוגרפיק
מדריך תמונות למאצ'ו פיצ'ו
דיווח של בינגהאם על משלחתו
Machu Picchu (360°), Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:פרו: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:פרו: אתרים ארכאולוגיים
קטגוריה:אינקה
קטגוריה:פרו: היסטוריה
קטגוריה:שבעת פלאי תבל החדשים
קטגוריה:פרו: פארקים לאומיים
קטגוריה:הרי האנדים
קטגוריה:הרים מקודשים | 2024-09-30T21:16:45 |
יורגן הברמאס | יִירְגֵן הַאבֶּרְמַאס (בגרמנית: Jürgen Habermas; נולד ב-18 ביוני 1929) הוא פילוסוף ותאורטיקן חברתי גרמני במסורת של התאוריה הביקורתית. עבודתו מתמקדת ביסודות התאוריה החברתית והאפיסטמולוגיה, בניתוח של חברות קפיטליסטיות תעשייתיות מתקדמות, של דמוקרטיה ושלטון החוק בהקשר ביקורתי והתפתחותי-חברתית, ושל פוליטיקה עכשווית, בעיקר בגרמניה. שימש פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פרנקפורט. נבחר ב-1994 כחבר האקדמיה הבריטית, בשנת 2005 זכה בפרס הולברג, בשנת 2012 בפרס היינריך היינה ובשנת 2013 בפרס ארסמוס.
ביוגרפיה
האברמאס פרץ אל הזירה האינטלקטואלית הגרמנית בשנות ה-50 של המאה ה-20 עם ביקורת רבת השפעה על הפילוסופיה של מרטין היידגר. הוא למד פילוסופיה וסוציולוגיה תחת התאורטיקנים הביקורתיים מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו במוסד למחקר חברתי שבאוניברסיטת יוהאן וולפגנג גתה שבפרנקפורט, אך עקב קרע בין השניים קיבל את הסמכתו במדע המדינה באוניברסיטת מרבורג תחת וולפגנג אבנדרות'. באופן יוצא דופן, לגבי הזירה האקדמית הגרמנית באותה תקופה, נקרא לשמש כפרופסור שלא מן המניין לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, תפקיד בו החזיק עד שחזר לפרנקפורט למשרה מן המניין.
בשנת 1971 קיבל משרה במכון מקס פלאנק שבשטארנברג (ליד מינכן) ועבד שם עד שנת 1983, שנתיים לאחר שפרסם את עבודתו הגדולה, התאוריה של פעולה תקשורתית (The Theory of Communicative Action). לאחר מכן חזר האברמאס לתפקידו בפרנקפורט ולראשות המכון למחקר חברתי. מאז שפרש מפרנקפורט בשנת 1993, המשיך האברמאס לפרסם רבות.
בשנת 2021 סירב לקבל פרס ספרותי על שם זאיד בן סולטאן אאל נהיאן ומתח ביקורת על זכויות האדם באיחוד האמירויות הערביות.
הגותו
האברמאס, יליד דיסלדורף, שילב מספר מסורות אינטלקטואליות לכדי מסגרת מקיפה של תאוריה חברתית ופילוסופית:
המחשבה הפילוסופית הגרמנית של קאנט, שלינג, הגל, דילתי, הוסרל וגדמר.
המסורת המרקסיסטית, הן זו של מרקס עצמו והן המסורת הביקורתית הנאו-מרקסיסטית של אסכולת פרנקפורט
התאוריות הסוציולוגיות של ובר, דורקהיים ומיד.
הפילוסופיה של הלשון ותאוריות מעשה הדיבור (Speach act) של לודוויג ויטגנשטיין, אוסטין וסרל.
המסורת הפרגמטיסטית האמריקאית של פרס וג'ון דיואי.
תאוריית המערכת החברתית של פרסונס.
מטרתו העיקרית של האברמאס הייתה יצירת תאוריה חברתית שהיא גם מסגרת מוסרית אוניברסלית בלתי מדכאת וכוללנית. המסגרת נשענת על הטיעון כי לכל מעשי הדיבר יש מהות פנימית - המטרה של הבנה הדדית, ושלישויות אנושיות יש את היכולת התקשורתית לגרום לכזו הבנה. האברמאס בנה מסגרת זו מתוך תאוריית מעשה הדיבר של אוסטין וסרל, התאוריות על התפתחות מוסרית של ז'אן פיאז'ה ולורנס קוהלברג, ומוסר השיח של עמיתו מהיידלברג, קרל-אוטו אפל.
בתחום הסוציולוגי, תרומתו העיקרית של האברמאס היא פיתוח של תאוריה מקיפה לאבולוציה חברתית ולמודרניזציה, המתמקדת בהבדל שבין רציונליות ורציונליזציה תקשורתיות מצד אחד ובין רציונליות ורציונליזציה אסטרטגית\אינסטרומנטלית מצד שני. מסגרת זו כוללת ביקורת מנקודת מבט תקשורתית על תאוריית המערכות החברתיות המבוססת על בידול, שפותחה על ידי ניקולס לוהמן, תלמידו של פרסונס.
הגנתו על החברה המודרנית ועל החברה האזרחית היוותה מקור השראה לאחרים, ונחשבת לאלטרנטיבה פילוסופית עיקרית לסוגים השונים של פוסט-סטרוקטורליזם ופוסט מודרניזם. כמו כן, האברמאס הציע ניתוח רב-השפעה של הקפיטליזם המאוחר.
האברמאס רואה את הרציונליזציה, הומניזציה (הפיכה להומני) ודמוקרטיזציה של החברה במונחים של מיסוד הפוטנציאל הרציונלי הטבוע ביכולת התקשורתית שהיא מיוחדת למין האנושי, התפתחה במהלך האבולוציה, אך מדוכאת או מוחלשת בחברה העכשווית בידי הדרך בה חלקים נרחבים מהחיים החברתיים, כמו השוק, המדינה וארגונים, נתפסו על ידי רציונליות אסטרטגית\אינסטרומנטלית, כך שההיגיון של המערכת דוחק את רגליו של הגיון העולם החי.
האברמאס מפורסם כמורה וכמנחה. בין תלמידיו הבולטים היו הסוציולוג הפוליטי קלאוס אופה, התאורטיקן הסוציולוגי הנס יואז, והתאורטיקן של האבולוציה החברתית, קלאוס אדר, הפילוסוף החברתי אקסל הונת, הפילוסוף האמריקאי תומאס מקארתי והסופר האוסטרי פטר הנדקה.
פרסומו של האברמאס הוא כאינטלקטואל ציבורי, לא פחות מאשר כחוקר, והוא השתמש בעיתונות העממית על מנת לתקוף היסטוריונים, שלדעתו נקטו בעמדה אפולוגטית כלפי מבצעי השואה וניסו להציב אותה בפרספקטיבה יחסית או להפחית מערכה. מחוץ לגרמניה, פרסומו העיקרי בא לו, יש להניח, בשל ההמשגה של הספרה הציבורית.
הספרה הציבורית
יורגן האברמאס כתב רבות על רעיון הספרה הציבורית, כשהוא משתמש בתיאורים של דיאלוגים שהתרחשו בבתי קפה בצרפת של המאה ה-18. ספרה ציבורית זו של דיון רציונלי על נושאים של חשיבות פוליטית, שהתאפשרה בעקבות ההתפתחות של תרבות בורגנית סביב בתי קפה, סלונים אינלקטואליים וספרותיים, והמדיה המודפסת, היא שעזרה לאפשר את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, וקידמה את האידיאלים של הנאורות - שוויון, זכויות אדם וצדק. הספרה הציבורית הודרכה על ידי נורמה של ויכוח רציונלי ודיון ביקורתי שבו העוצמה של טענתו של אדם הייתה חשובה יותר מאשר זהותו
לפי האברמאס, מגוון גורמים הביאו לקריסה של הספרה הציבורית הבורגנית של הנאורות. החשוב מביניהם, כוחות מבניים, ובעיקר הצמיחה של מדית-המונים מסחרית, הביאה למצב שבו המדיה נעשתה יותר למוצר - משהו אותו צורכים - ופחות מכשיר לדיון ציבורי.
בחיבורו העיקרי, "תאוריה של פעולה תקשורתית" (1984), הוא מבקר את התהליך החד-צדדי של מודרניזציה, המקובל בידי כוחות של רציונליזציה כלכלית ומנהלית. האברמאס משרטט את המעורבות הגדלה של מערכות פורמליות בחיים היומיומיים שלנו כמקבילה להתפתחות של מדינת הרווחה, קפיטליזם קואופרטיבי ותרבות צריכה המונית. מגמות אלה, המחזקות זו את זו, עושות רציונליזציה לתחומים נרחבים של החיים הציבוריים, ומשליטות עליהם את הלוגיקה של יעילות ושליטה. מפלגות פוליטיות וקבוצות אינטרסים מחליפות את הדמוקרטיה ההשתתפותית, והחברה נשלטת ממקום מרוחק יותר ויותר מהאזרחים. כתוצאה מכך, הגבולות בין הציבורי והפרטי, היחיד והחברה, המערכת ועולם-החיים מתמסמסות. חיים ציבוריים דמוקרטיים פורחים רק כאשר מוסדות נותנים לאזרחים את הכוח לדון בנושאים של חשיבות ציבורית. הוא מתאר טיפוס אידיאלי של "מצב דיבור אידיאלי", שבו הגורמים השונים הם בעלי עוצמה זהה ביחס ליכולת השיח שלהם, מכירים בשוויון החברתי הבסיסי זה של זה, והדיבור אינו מופרע או מעוות בידי אידאולוגיה או הבנה מוטעית.
האברמאס אופטימי לגבי האפשרות של תחייה של הספרה הציבורית. הוא מקווה לעתיד שבו תתפתח קהילה ציבורית שתתעלה מעל למדינת-הלאום המבוססת על דמיון אתני ותרבותי, לכזו המבוססת על זכויות וחובות שוות של אזרחים. זוהי תאוריה דמוקרטית של שיח, שמחייבת קהילה פוליטית שתוכל להגדיר באופן קולקטיבי את הרצון הפוליטי שלה, וליישם אותה כמדיניות ברמה של מערכת משפטית. מערכת פוליטית זו מצריכה ספרה פוליטית אקטיביסטית, שבה ניתן יהיה לדון בנושאים בעלי עניין משותף ונושאים פוליטיים, והעוצמה של דעת הקהל תוכל להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות.
כמה חוקרים מוכרים ביקרו את התאוריה של האברמאס מכמה היבטים. ג'ון ת'ומפסון, העיר כי הרעיון של ספרה ציבורית הוא מיושן לנוכח הפריחה של תקשורת המונים. מייקל שדסון טוען באופן כללי יותר שספרה ציבורית כתחום של דיון רציונלי טהור מעולם לא הייתה קיימת.
ביבליוגרפיה חלקית
בתרגום לעברית
יורגן הברמאס, חברה וזהות בימינו: ראיונות ומסות, תרגום: דוד ארן. ספרית פועלים, 1991.
יורגן הברמאס, הקונסטלציה הפוסט לאומית, תרגום: יעקב גוטשלק. הוצאת הקיבוץ המאוחד 2001.
יורגן הברמאס, עתידו של טבע האדם, תרגום: אדם טננבאום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003.
ג'יובנה בוראדורי, פילוסופיה בזמן טרור: שיחות עם הברמאס ודרידה, תרגום: רועי ברנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
יורגן הברמאס, אזרחות וזהות לאומית, הוצאת רסלינג, 2016.
חיבורים בולטים (באנגלית)
The Structural Transformation of the Public Sphere (1962)
Theory and Practice (1963)
On the Logic of the Social Sciences (1967)
Toward a Rational Society (1967)
Technology and Science as Ideology (1968)
Knowledge and Human Interests (1971, German 1968)
Legitimation Crisis (1975)
Communication and the Evolution of Society (1976)
On the Pragmatics of Social Interaction (1976)
The Theory of Communicative Action (1981)
Moral Consciousness and Communicative Action (1983)
Philosophical-Political Profiles (1983)
The Philosophical Discourse of Modernity (1985)
The New Conservatism (1985)
The New Obscurity: The Crisis of the Welfare State (1986)
Postmetaphysical Thinking (1988)
Justification and Application (1991)
Between Facts and Norms: Contributions to a Discourse Theory of Law and Democracy (1992)
On the Pragmatics of Communication (1992)
The Inclusion of the Other (1996)
A Berlin Republic (1997, collection of interviews with Habermas)
The Postnational Constellation (1998)
Religion and Rationality: Essays on Reason, God, and Modernity (1998)
Truth and Justification (1998)
The Future of Human Nature (2003)
Old Europe, New Europe, Core Europe (2005)
The Divided West (2006)
The Dialectics of Secularization (2007, w/ Joseph Ratzinger)
Between Naturalism and Religion: Philosophical Essays (2008)
Europe. The Faltering Project (2009)
The Crisis of the European Union (2012)
This Too a History of Philosophy (2019)
לקריאה נוספת
מתן אורם, תקוות הנאורות: מחשבה ביקורתית ותאוריה פוליטית בהגותו של יורגן הברמס, הוצאת מאגנס, 2010.
קישורים חיצוניים
"קישורי הברמס" שנאספו על ידי אנטי קאופינן: ראיונות, כתבים, ביוגרפיה, ביבליוגרפיה
"יורגן הברמס" במדריך ג'ונס הופקינס לביקורת ותאוריה ספרותית
יורגן הברמס על חברה ופוליטיקה
הברמס, הספרה הציבורית ודמוקרטיה, סקירה ביקורתית מאת דוגלס קלנר
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים של תורת ההכרה
קטגוריה:גרמנים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ציריך
קטגוריה:חברי האקדמיה הרוסית למדעים
קטגוריה:סוציולוגים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:פילוסופים של הלשון
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:זוכי פרס האחים שול
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בון
קטגוריה:סגל אוניברסיטת נורת'ווסטרן
קטגוריה:סגל אוניברסיטת גתה בפרנקפורט
קטגוריה:אסכולת פרנקפורט
קטגוריה:סגל אוניברסיטת היידלברג
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מרבורג
קטגוריה:זוכי פרס קיוטו
קטגוריה:זוכי פרס השלום של התאחדות הסופרים הגרמנית
קטגוריה:זוכי פרס ארסמוס
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס למדעי החברה
קטגוריה:גרמנים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:זוכי פרס לייבניץ
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1929
קטגוריה:זוכי פרס הולברג | 2024-08-02T10:48:15 |
אזופוס | REDIRECT איזופוס | 2004-08-15T08:10:44 |
נתיב הל'ה | REDIRECT נתיב הל"ה | 2004-08-15T08:21:34 |
חנה אורלוף | ממוזער|החתימה של חנה אורלוף על
הפסל של ראובן רובין, 1926, ארדחנה אוֹרְלוֹף (12 ביולי 1888 – 18 בדצמבר 1968) הייתה פסלת צרפתייה-יהודייה, ילידת האימפריה הרוסית. מן הפסלים המודרניסטים הבולטים בתקופתה.
חייה
אורלוף נולדה ב-1888 בסטרוקונסטנטינוב, שבדרום-מערב רוסיה (אוקראינה) כבת השמינית מבין תשעה ילדים. אביה היה מורה בבית ספר, ואז בעקבות האיסור על יהודים לממש מקצוע זה, הוא הפך לסוחר. אחד מאחיה הבוגרים היה צבי נשרי, ממייסדי החינוך הגופני בארץ ישראל. בשנת 1904, בגיל 16, עלתה לארץ ישראל עם הוריה ואחותה מרים (אמו של רפאל איתן), והמשפחה התיישבה בפתח תקווה. אחיה, מאיר דב אורלוב, היה ראש אגודת בעלי המלאכה במושבה (בנו זאב אורלוב היה מחללי פרעות תרפ"א). אחות נוספת הייתה מאשה סקיבין, פעילה חברתית ומראשונות לוחמות זכויות נשים בארץ ישראל.
בשנת 1910 נסעה ללמוד תפירה בפריז, ועבדה כתופרת חניכה בבית האופנה העילית פאקווין. אחת התופרות הממונות עליה זיהתה את כישרון הרישום שלה, ואז נרשמה אורלוף ללימודי ציור.
אורלוף למדה ציור בבית הספר הלאומי לאמנות דקורטיבית בפריז, לאחר שעברה את בחינות הכניסה אליו בהצטיינות.
את הפיסול היא גילתה מחוץ לאקדמיה, כאשר ביקרה בסדנת פיסול. היא לימדה את עצמה טכניקות שונות, והייתה אוטודידקטית בתחום.
בפריז הכירה את המשורר הפולני ארי יוסטמן, ובסוף מלחמת העולם הראשונה נישאה לו וילדה את בנה הראשון והיחיד אלי (דידי). בעלה, שהתנדב לשרת בצלב האדום האמריקאי לאחר המלחמה, נפטר ב-1919, שנה לאחר הולדת בנם, ממגפת השפעת הספרדית, שגבתה את חייהם של מיליוני צעירים באירופה, ואורלוף נותרה לבדה עם תינוק בפריז.
במהלך מלחמת העולם השנייה, עקב הכיבוש הנאצי, אורלוף נאלצה לברוח מפריז לשווייץ עם בנה והצייר ז'ורז' קארס. אחרי שחרור פריז אורלוף חוזרת אליה, מוצאת שסדנתה נבזזה על ידי הנאצים, משקמת אותה וחוזרת ליצור.
בפריז הכירה חנה אורלוף את גדולי הציירים והפסלים של אסכולת פריז, אך הקרובים לה במיוחד היו האמנים היהודים, ובהם אמדיאו מודיליאני יליד איטליה והצייר יליד רוסיה חיים סוטין, שהשפיעו עליה לא רק בסגנונם – אלא גם באישיותם.
ב-1925 זכתה באות לגיון הכבוד בדרגת אביר.
לאורך השנים הצליחו נכדיה לשמר את סדנת העבודה שלה בפריז ולפתוח אותה למבקרים. היא גם הונצחה על ידי רחובות שנקראו על שמה, אחד בפריז ואחד בתל אביב.
על עבודתה
התפתחותה הייתה מהירה מאוד; עודדו ותמכו בה אנשי האמנות והסופרים של פריז, בהם לאון ורת ואוקטב מירבו. חנה אוֹרלוֹף יצרה בפוריות מופלאה יצירה מקורית שמקיפה את כל שטחי הפיסול והטכניקות שלו. היא פיסלה דמויות שונות של נשים הרות ואימהות עם ילדיהם, בעלי חיים וגם דיוקנות רבים ובהם חיים נחמן ביאליק, דוד בן-גוריון ולוי אשכול.
באותה תקופה הייתה פריז כור היתוך לזרמים אמנותיים רבים. אורלוף הושפעה מהקוביזם ומהאקספרסיוניזם, אך יצרה סגנון אישי משלה, בעל חום אנושי והומור, שהתאפיין בצורות מלאות, זורמות ומעוגלות. במשך עשרות שנים היא השתתפה בסאלונים ובתערוכות המרכזיות שנערכו בפריז. כמו כן קצרה הצלחה רבה גם ברחבי ארצות הברית ואירופה, שם הציגה את הפורטרטים שלה, את דמויות הגברים, הנשים הילדים ובעלי החיים, אותם יצרה באבן, בשיש, בברונזה, ויותר מכל – עץ.
בתחילת שנות העשרים היא הופכת לציירת הדיוקנאות של האליטה הפריסאית. הדיוקן יישאר אחד הנושאים המועדפים עליה.
אחרי שחזרה מהגלות ב-1945, היא יצרה את פסל השיבה, המייצג את חזרתם של המגורשים לביתם. בפסל זה ניתן לראות שינוי סגנוני והתרחקות מהקו הפיסולי המעוגל והחלק שאפיין את יצירתה בשנים שלפני המלחמה. הפסל מציג דמות חושבת ומרוכזת בעצמה, עשויה בנגיעות פיסוליות מהירות ולא מלוטשות. היא המתינה שנים רבות עד שהציגה את העבודה הזו בפומבי.
בשנים האחרונות ליצירתה ניכר שינוי בסגנונה: הפסלים עשויים זוויות חדות, מלאים תנועה ותנופה ומתפרצים למרחבים. חנה אורלוף הייתה רב אמן בשליטה המוחלטת בחומר הפיסולי. שליטה זו בחומר באה לידי ביטוי למשל בפסל המדונה – יציקת מלט בעיבוד פיסולי (1913); בדיוקן ח"נ ביאליק – יציקת ברונזה (1926); בדיוקן חנה רובינא – גילוף בעץ (1936) וכן בשאר פסליה גדולים כקטנים.
קשריה עם ישראל
חנה אורלוף חיה ועבדה בפריז ושם זכתה לפרסום רב, אולם עם זאת אורלוף בעלת התרבות הצרפתית לא ניתקה מעולם את קשריה עם ישראל. קשרי משפחה ורעות. לאורך כל אותן שנים הייתה אורלוף מעורה בחייה של המדינה בדרך. היא הכירה היטב את הדמויות הבולטות בשדה האמנות והפוליטיקה וגם פיסלה את דיוקנותיהם.
היא חזרה לישראל לביקורים ממושכים. היא הקימה כמה מצבות זיכרון בישראל: האנדרטה לזכר דב גרונר ברמת גן, אם עם ילד בעין גב להנצחת עמידות הגבורה של האישה הישראלית במלחמת העצמאות, אנדרטת "הציפור הפצועה" על יד "היכל הכרמל" (שעלה באש בשריפה בשנת 2010) בקיבוץ בית אורן. הוא פיסלה מספר מהדמויות החשובות ביישוב ובמדינה כדוגמת חיים נחמן ביאליק, דוד בן-גוריון ולוי אשכול.
בשנת 1935 הציגה תערוכה בגלריית סטימצקי בירושלים ובאותה שנה הציגה לראשונה תערוכה במוזיאון תל אביב, אז בבית דיזנגוף. הציגה עוד במוזיאון תל אביב ב-1949, ב-1952 וב-1961, במוזיאון העירוני בחיפה ובמוזיאון הרצליה.
ב-1968 הגיעה לביקור בישראל לרגל תערוכת עבודותיה במוזיאון תל אביב לכבוד יום הולדתה השמונים. היא חלתה ונפטרה בית החולים שיבא ב-18 בדצמבר 1968. נקברה בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. לאחר מותה נערכה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית גדולה.
הנצחה
ב-11 ביוני 1974, הנפיק השירות הבולאי סדרה של שלושה בולים שנקראה "אמנות הציור והפיסול 1974", שבה נכלל בול שבו מופיע פסל של אורלוף שכותרתו "אם וילד", שהוצג בהמשכן לאמנות על שם חיים אתר בעין חרוד. השירות הבולאי מכר 1,156,000 בולים בתוך תקופה של חמישה חודשים עד להפסקת המכירה, שהנציחו את אורלוף
גלריה
עץ משפחה
ראו גם
האנדרטה לזכר דב גרונר
לקריאה נוספת
זוסיא עפרון ובצלאל ססיל רות (עורכים), האמנות היהודית, תל אביב: מסדה, תשי"ז.
חיים גמזו, חנה אורלוף, תל אביב: מסדה, 1966.
גבריאל טלפיר, חנה אורלוף חייה ויצירתה, הוצאת גזית, תש"י, 1950.
חנה קופלר, חנה אורלוף : קו וחומר 1968-1912, הוצאת המוזיאון הפתוח, 1993.
קישורים חיצוניים
מריאן דה ג'וליו,
(ראיון ותצלומים)
,
(רישום דיוקן מאת אמדאו מודיליאני, שהכיר דרך חנה אורלוף את אהובתו ז'אן אבוטרן)
שיק פריזאי - היכרות עם חייה ויצירתה של חנה אורלוף- מוזיאוני חיפה
אתר אינטרנט - חנה אורלוף
חנה אורלוף - תרבות IL
הפסלת חנה אורלוף - אתר הפלי"ם ההעפלה והרכש
חנה אורלוף בביקור במוזיאון תל אביב, אפריל 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
גדעון עפרת, "האנדרטה של הימין, באתר, המחסן של גדעון עפרת, 30 בינואר 2023
הערות שוליים
קטגוריה:פסלות יהודיות
קטגוריה:פסלים יהודים צרפתים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:משפחת אורלוב
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:פסלות ישראליות
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1888
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1888
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1968
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1968 | 2024-08-01T03:44:54 |
דקה | ממוזער|דק ודקיםהעיתון הצבי, 28 בספטמבר 1909
דקה היא יחידת זמן המוגדרת כ- 1/60 של שעה או כ-60 שניות (ישנן דקות בעלות 61 שניות - דקה מעוברת).
יחידת הדקה לא מוכרת כיחידת SI. בגאומטריה, דקה היא יחידת זווית, המוגדרת כ- 1/60 של מעלה. יחידה זו נקראת דקת קשת. יחידה הנגזרת מיחידה זו היא שניית קשת (1/60 של דקת קשת).
באסטרונומיה, דקה היא יחידת זווית וזמן. דקה היא 1/60 של שעת עלייה ישרה.
הסימון הפורמלי לדקה הוא גרש ישר - ('). לדוגמה, 15 דקות יכתבו כך - '15. אולם, הסימון הנפוץ ביותר הוא הגרש הנטוי המקובל (′).
כדור הארץ עובר 15 דקות קשת בכל דקת זמן אחת. דקת קשת אחת בקו המשווה היא בקירוב מייל ימי אחד.
הסיבה לחלוקת השעה ל-60 דקות נובעת ככל הנראה מהשפעת הבבלים, אשר השתמשו בבסיס ספירה 60 כשיטת הספירה שלהם.
מקור המילה הוא בכך שזו חלוקה דקה יותר של הזמן מאשר החלוקה לשעות. וכך גם בשפות זרות.
ראו גם
שעון
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות זמן
*
קטגוריה:60 (מספר) | 2024-05-27T09:34:11 |
שניה | REDIRECT שנייה | 2004-08-15T10:18:15 |
איילון (סוג) | אַיָּלוֹן או אייל עכברי (שם מדעי: Tragulus) הוא סוג פרסתן מעלה גירה ממשפחת האיילוניים. יש להם בקיבה שלושה מדורים כמו לגמלים. הם חבויים ביערות עבותים בדרום-מזרח אסיה ואוכלים בעיקר פרחים ופירות. האיילונים הם בין הקטנים בפרסתנים, והמקור לשמם העברי הוא דמיונם לאייליים קטנים. הוא כולל שישה מינים:
מין: איילון ג'אווני (Tragulus javanicus)
מין: איילון גדול (Tragulus napu)
מין: איילון זוטר (Tragulus kanchil)
מין: איילון פיליפיני (Tragulus nigricans)
מין: איילון וייטנאמי (Tragulus versicolor)
מין: איילון ויליאמסון (Tragulus williamsoni)
מלבד בני הסוג איילון, קיימים שלושה מיני איילונים אחרים בתת-היבשת ההודית השייכים לסוג נפרד - איילון נקוד.
אבולוציה ותזונה
בהיותם השרידים העתיקים ביותר למעלי הגירה הקדומים, האיילוניים נחשבים למאובנים חיים. המיונים המסורתיים מיקמו את המשפחה בין מכפילי פרסה שאינם מעלי גירה, כמו חזירים ובין מכפילי הפרסה שמעלים גירה, כמו האייליים. מכפילי הפרסה היא סדרה, אשר התפצלה למשפחות שונות בזמן תקופת האאוקן (לפני 38 עד 54 מיליוני שנים), ואלו היו האבות הקדומים של האיילוניים של ימינו. יחד עם זאת, מאובנים של יצורים לאיילוניים של ימינו תוארכו לתקופת המיוקן (לפני 15 מיליוני שנים) לכל המוקדם.
בעקבות שינויי האקלים שחלו בתקופת המיוקן, אדמות יער רבות הפכו לאדמות מרעה. השינוי בתזונתם של מכפילי הפרסה היה הכרחי - התפתח צורך לעכל את חומרי המזון שבעלים ובעשבים. מכיוון שכך, התפתחה אצל מכפילי הפרסה בכלל, ואצל האיילוניים בפרט, בטן בעלת מספר מדורים. מערכת העיכול המשופרת איפשרה להם לעכל את התאית ואת הצורן הדו-חמצני שבמזונם, בניגוד ליצורים שאינם מכפילי פרסה. יחד עם זאת, תזונתם של האיילוניים שונה באופן עקרוני מזו של יתר מכפילי הפרסה - גודלם הקטן מביא לכך שצריכת האנרגיה שלהם נמוכה, ולכן כמות האוכל היומית לה הם נזקקים נמוכה יותר. מסיבה זו, הם יכולים להשקיע זמן רב יותר בחיפוש מזון, אותו הם מתעלים לטובת חיפוש עלים טריים, פירות ופרחים, שהם מזונות שקל יותר לעכל.
דרך עיכול זו הביאה לשינוי ייחודי במבנה מערכת העיכול שלהם. בדומה ליתר מכפילי הפרסה, החיידקים המפרקים את התאית ואת הצורן הדו-חמצני נמצאים בשני המדורים הראשונים של הבטן, ההמסס (Rumen; המדור הראשון) ובית הכוסות (Reticulum; המדור השני). מכיוון שמזונם, כאמור, קל יותר לעיכול משל יתר מכפילי הפרסה, הוא עובר מסלול מהיר במערכת העיכול שלהם, ומגיע ישירות לקיבת המיצים (Abomasum; המדור הרביעי). המדור השלישי, קיבת העלעלים (Ormasum; המדור השלישי), שמחבר אצל מכפילי פרסה אחרים את המדור השני עם המדור האחרון, אינו קיים אצל האיילוניים. מספר איילוניים נצפו אוכלים חסרי חוליות ואף יונקים קטנים.
התאמה נוספת של האיילוניים ומכפילי הפרסה לאכילת עשבים ועלים היא שיניהם הטוחנות שקצותיהן מעוצבות בצורת חצי-סהר. מבנה זה מאפשר לחתוך ביעילות גדולה יותר את הצמחים. הם נעדרים שיניים חותכות, וכך מערכת השיניים שלהם דומה לזו של מעלי גירה גדולים יותר. בנוסף, הניבים של הלסת התחתונה דומים לשיניים חותכות. יחד עם זאת, הניבים העליונים של הזכרים גדולים יחסית ובולטים מהפה, אולם אצל הנקבות הם קטנים באופן יחסי.
התנהגות ורבייה
ממוזער|שמאל|250px|איור של דורקתריום, סוג איילון קדמון
האיילוניים ידועים בביישנותם. הם ברובם פעילי לילה, ובהעדיפם בתי גידול סבוכים, קשה מאוד לצפות בהם. האיילון מתרגש במהירות, ובתגובה להפרעות קלות הוא יקפוץ ממקומו בבהלה. כשהם מרגישים בסכנה, הם בורחים לתוך סבך צמחייה או לתוך מים. הם חיות סוליטריות, במיוחד בהשוואה לבעלי חיים אחרים הגדלים ביער. הזמן היחיד בו האיילון מקיים חיי חברה הוא בזמן החיזור וההזדווגות או בזמן גידול הצאצאים. יוצא מכלל זה הוא האיילון המלאי, אשר התגלה כי הוא מונוגמי. בנוסף, האיילוניים הם בעלי חיים טריטוריאליים: את הטריטוריה שלהם הם יסמנו בעזרת השתלת עקבות ריח או הטלת שתן, צואה או הפרשת הפרשות אחרות. האיילוניים מתקשרים באמצעות השמעת קולות ובאמצעות השארת עקבות ריח. כאשר הם יחושו במצוקה, הם יפלטו קול פעייה רך.
לנקבות יש שני זוגות שדיים, עובדה שהובילה מספר חוקרים לשער כי האיילונית מסוגלת להמליט צאצאים רבים יותר מאלו שנצפו. בכל המלטה היא ממליטה בין צאצא אחד לשניים. לפין הזכר מבנה לולייני. מנהגי הרבייה של האיילוניים ידועים בצורה מעטה בלבד. מרביתם מנהלים חיים פוליגמיים, למעט האיילון המלאי אשר מנהל חיים מונוגמיים. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל 5 - 26 חודשים. בתקופת הייחום, הזכר מחזר אחרי הנקבה באמצעות השמעת קולות וכן באמצעות מגע פיזי, כמו למשל ליקוק איבר המין שלה. לאחר נוהגי החיזור, הזכר והנקבה מזדווגים. נמצא כי זמן קצר (85 - 155 דקות) לאחר ההריון, נקבת האיילון המלאי כבר יכולה לנהל יחסי מין. בשל כך, הנקבה עשויה להימצא בהריונות עוקבים במרבית זמן חייה כבוגרת.
משך ההריון נע בין שישה לתשעה חודשים, תלוי במין הספציפי. הנקבה ממליטה כצאצא אחד בשנה. לאחר ההריון, הנקבה מעכלת את השליה. הצאצאים זקוקים לטיפול מועט בלבד לאחר הלידה: הם מסוגלים לעמוד על רגליהם כשעה לאחר לידתם, ובמרבית הזמן שאחרי הלידה הם אינם נמצאים עם אמם, אלא למשך זמנים קצרים הכוללים הנקה או האכלה. הצאצאים נגמלים מיניקה בגיל שלושה עד שישה חודשים, וכאשר הם מגיעים לבגרות מינית הם עוזבים את אזור החיות של אמם. תוחלת החיים של איילון היא 11 - 13 שנים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי מטוראן ז'אק בריסון
קטגוריה:איילוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1762 | 2024-05-23T05:55:50 |
אילון | 250px|ממוזער|שמאל|נוף באילון, 1939
ממוזער|שמאל|נוף באילון, 2013
250px|ממוזער|שמאל|חדר קריאה ובו אנשי אילון לפני העלייה על הקרקע, בשנות השלושים250px|ממוזער|שמאל|מבנה אסם הגרעינים ההיסטורי שהוסב לספריית מוזיקה
ממוזער|אילון - מגדל הצופים באילון, 1 בינואר 1939
ממוזער|שמאל|חדר האוכל בקיבוץ אילון בתכנון האדריכל שמואל מסטצ'קין
ממוזער|שמאל|חדר האוכל
ממוזער|שמאל|שלט בחדר האוכל
ממוזער|שמאל|פסיפס בחדר האוכל
אֵילוֹן הוא קיבוץ בגליל המערבי, דרומית לנחל בצת. שייך למועצה אזורית מטה אשר.
סביבת היישוב
אילון ממוקם על כביש הצפון במורדות הגליל המערבי בין הנחלים בצת וכזיב. האזור מאופיין בחורש ים תיכוני של חברת האלון המצוי והאלה הארצישראלית ובמסלע המורכב בעיקר מדולומיט וגיר קשה היוצרים קרקע אדומה מסוג טרה רוסה. באזור היישוב שרידים רבים של חקלאות קדומה ומספר אתרים ארכאולוגים, ביניהם אתרים פרהיסטוריים ואתרים מאוחרים עד ימינו.
מדרום ליישוב ממוקם מאגר אילון, מאגר מים מסוג מאגר־גיא שהוקם בשנת 1997, ומשמש לאגירת מימיו של נחל בצת, ואגירת מי נגר עיליים משטח הקיבוץ וסביבתו.
מקור השם
יוסף וייץ, מי שהיה מנהל מחלקת הקרקעות והיעור של הקק"ל וחבר ועדת השמות, הציע בשנת 1939 את השם "אֵלוֹן־רום". "המילה 'אֵלוֹן' מסמלת את העץ הגדל בכל שטח אדמת נקודת ישובכם ובסביבתכם והמילה 'רום' באה להפוך את הרע לטוב: במקום המילה 'חרבת' [הכוונה לחרבת סמח, שעל אדמתה הוקם הקיבוץ] שבשם האדמה המסורה לנקודת ישובכם – תבוא המילה 'רום', שמובנה (מחוץ לפירוש המקובל) גם – קוממיות".
חברי הקיבוץ השיבו כך: [... אנו מעדיפים את השם] 'אילון' שהוא שם נרדף לאלון. מבחינה פונטית רצוי לדעתנו לקרוא את ה־א' בצירה וכדי להדגיש זאת הוספנו אחריה י'.
היסטוריה
גרעין המייסדים הוקם בשנת 1935 בפתח תקווה והעלייה לקרקע בשנת 1938, במסגרת חומה ומגדל. מייסדי הקיבוץ היו חברי גרעין ארצישראלי ב' של השומר הצעיר וגרעין הכשרה של עולים מפולין. הקיבוץ הוא מזרם הקיבוץ הארצי. הקרן הקיימת לישראל והשומר הצעיר ניצלו את הנוכחות היהודית במקום להגברת ההתיישבות היהודית בגליל. בשל מגבלות הספר הלבן נאסרה עליה על הקרקע ליישובים חדשים באזור הגדר. הקרן הקיימת רכשה קרקע מג'מיל אבו אביאד, עורך דין חבר מועצת העיר חיפה. היה זה בסמוך לחירבת צמח, שעל תוואי הגדר, ולשם היא העלתה גרעין של מתיישבים. כאשר הדבר התגלה על ידי השלטונות הבריטיים, הורו השלטונות על פירוק היישוב. דוד הכהן הציב במקום מגרסת חצץ והצליח לשכנע את הבריטים כי לצורך הקמת הפילבוקסים לאורך הגדר יש צורך בחצץ, ואין אלו מתיישבים כי אם פועלים שיגרסו במקום חצץ, במקום להביאו מחיפה במשאיות, וכי המחיר הנמוך שהם דורשים לכלכלתם הוא בשל העובדה שבכוונתם להקים מחנה של קבע, לכלכל עצמם בגידולים חקלאיים, וכך לחסוך בחשבון עלות החצץ את הוצאות מחייתם. הסבר זה נתקבל על דעת הבריטים, וכך קם קיבוץ אילון.
בתחילת שנות האלפיים עבר הקיבוץ תהליך הפרטה כמעט מלא (למעט שיוך נכסים ומספר פרטים טכניים נוספים). כחלק מתהליך ההפרטה עצר הקיבוץ קבלת חברים חדשים, אך הציע הצטרפות לקהילה על ידי קניית בית בשכונת ההרחבה. הקהילה החדשה, הכוללת את חברי הקיבוץ הישן ואת רוכשי הדירות בהרחבה, נקראת "חורש אילון". כיום ממשיך הקיבוץ להרחיב את שכונת ההרחבה אך מתנה בנייה בשכונה בקבלה לחברות באגודה החקלאית. עוד לפני תהליך ההפרטה החל הקיבוץ להשכיר דירות בשטח הקיבוץ הוותיק. רוב המתקנים המשותפים המרכזיים המאפיינים קיבוץ כבר אינם פעילים (למשל, חדר־האוכל והמכבסה), אך נותרו הבריכה, אולם הספורט ומערכת החינוך לגיל הרך.
מבנה ארגוני
הסמכויות הניהוליות ביישוב מתחלקות בין שלושה גופים:
הועד המקומי, ועד האגודה השיתופית חקלאית (אגש"ח) קיבוץ אילון, ועד האגודה השיתופית קהילתית "חורש אילון".
הוועד המקומי אחראי על כל תושבי היישוב. פועל על פי צו המועצות, הוא כפוף למליאת המועצה האזורית. הוועד המקומי מספק שירותים מוניציפליים לכלל התושבים: ביטחון, תאורת רחוב, נוי וחזות היישוב, כיבוי אש, ספורט ודואר. כל תושבי היישוב, כולל שוכרי דירות ביישוב וברי רשות, רשאים להשתתף בבחירות לוועד המקומי.
באגודה השיתופית החקלאית חברים חברי הקיבוץ הוותיק וכן, תושבי ההרחבה שרכשו בית בשכונת ההרחבה ואשר התקבלו לחברות בקיבוץ. האגודה החקלאית מנוהלת על ידי ועד האגודה השיתופית חקלאית (=מזכירות הקיבוץ) והמזכירות כפופה ל"שיחת הקיבוץ". כל הפעילות העסקית של הקיבוץ, בכלל זה ענפי החקלאות, יזמויות, אחזקה ותשתיות וכן המרפאה והחינוך מנוהלים על ידי האגודה החקלאית.
באגודה השיתופית קהילתית חברים כל מי שברשותו בית ביישוב ומתגורר ביישוב. ממונה על התרבות, הספרייה והבריכה.
מפעלים וענפים
הענפיים העיקריים בקיבוץ הם: אבוקדו, בננות, לול פיטום, רפת, ומכוורת.
כמה מהמפעלים הנמצאים בשטח הקיבוץ ושהיו בבעלותו בעבר נמכרו לבעלויות חיצוניות: "עשת אילון" – מפעל לייצור מערכות מיכון חקלאי, "מוזאיקה אילון" – סדנה לייצור אומנות הפסיפס, ו"טופ שף" (לשעבר "שף הים") – מפעל בתחום תעשיית המזון.
בקיבוץ פועל אירוח כפרי של 28 חדרים תחת המותג "מלון מטיילים אילון".
הקיבוץ היום
אילון הוא קיבוץ מופרט הנותן לחבריו רשת ביטחון כלכלית.
ילדי אילון לומדים בבית הספר היסודי האזורי מעיינות בקיבוץ כברי, בחטיבת הביניים מנור כברי באילון, ובתיכון מנור כברי בכברי.
לקיבוץ יש הרחבה משנת 2005. כל אנשי ההרחבה הם חברי האגודה. חלק מאנשי ההרחבה הם חברי קיבוץ.
במרכז הקיבוץ הוקם מרכז עסקי, הבנוי על יזמויות של תושבי המקום. מבנים ישנים ששימשו בעבר לצרכים אחרים (מגורי המתנדבים, מאפייה, מכבסה, מטבח ועוד) שופצו לשם כך והם אבן שואבת לתושבי המקום, לתושבי האזור וגם למבקרים מרחוק.
באילון חיי תרבות עשירים ומגוונים.
מפעלי תרבות ואישים
קשת אילון, מרכז מוזיקלי לטיפוח כנרים צעירים מחוננים, שאירוע הדגל שלו – קורס קיץ בינלאומי במתכונת כיתות אמן – מתקיים מדי שנה.
גרדה כהן, סופרת חברת קיבוץ שנפטרה בשנת 2009. כתבה ספרים וספרי ילדים, שחלקם מתארים את החיים בקיבוץ. אחד מהם, "לאסוף סיפורים בחצר" בהוצאת ספריית פועלים, הוא קובץ של סיפורים לילדים שהוצא בשנת 1978, שמתאר את הווי חיי הקיבוץ בשנים אלו.
גיטל מישקובסקי (1914–1988), משוררת חברת הקיבוץ, פרסמה שני ספרי שירה בהוצאת ספרית הפועלים.
גן דודזון, גן פסלים וגלריה של האמן מאיר דודזון, ובו כ־300 יצירות של פסלי פסיפס בגדלים שונים.
מוציק (מרדכי) יואלי (1916– 1976) - צייר ואמן פסיפסים, מיוזמי הקמת מפעל הפסיפסים בקיבוץ. יצר בו עד מותו.רשומה בפייסבוק של הניה מליכסון
מרדכי-מוציק-יואלי_צייר-ואמן-הפסיפסים_קורות-חייו (1).pdf
פסיפסי דוד המלך
מאמר-פסיפסי-דוד-המלך-הניה-מליכסון-24.2.2021.pdf
פינוי היישוב מאזרחיו
היישוב פונה פעמיים במהלך שתי מלחמות ישראל: מלחמת השחרור ומלחמת חרבות ברזל
ממוזער|"ושבו בנים לגבולם" ילדי אילון חוזרים הביתה מהפינוי, נובמבר 1948.
בתאריך ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הוא יום הכרזת המדינה החל מבצע בן-עמי לכיבוש הגליל המערבי. בלילה שאחריו, בסביבות השעה 23:00 הגיעו לאילון משוריינים שהשתתפו במבצע. המשוריינים העמיסו את ילדי הקיבוץ. את מטפלות בתי הילדים ואת הנשים ההרות והסיעו אותם לנהריה. בנהריה חיכתה אונייה שלקחה את כולם לחיפה. למשך כחצי שנה שהו המפונים על הכרמל, במבנה מפואר שנקרא אז בית ניוטון, כיום בית הכט. ב-6 בנובמבר 1948, עם סיום מבצע חירם שבו נכבש הגליל, שיחת הקיבוץ החליטה להשיב את הילדים הביתה .
ראו גם
:קטגוריה:אילון: אישים
קישורים חיצוניים
אילון, באתר הרשות לפיתוח הגליל
תמונות מאוסף קיבוץ אילון, מתוך מאגר האוספים הדיגיטליים בספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
קיבוץ אילון חוגג עשור להקמתו, יומני כרמל, נובמבר 1948
הערות שוליים
*
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ הארצי
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:יישובי חומה ומגדל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1938
קטגוריה:מקבלי נס הקוממיות
קטגוריה:יישובים בצפון ישראל שפונו במלחמת חרבות ברזל | 2024-09-30T19:24:48 |
בוב אזרין | בוב אזרין (באנגלית: Bob Ezrin; נולד ב-26 במרץ 1949) הוא מוזיקאי ומפיק מוזיקלי קנדי יהודי שהפיק כמה מן האלבומים הידועים של שנות ה-70.
קריירה
אזרין, יליד טורונטו, אונטריו, זכה לתהילתו הראשונית כמפיק הצעיר והמוכשר של אלבומי להקת אליס קופר. לאחר מכן, הפיק אלבומים ללו ריד, פינק פלויד, פיטר גבריאל, Kiss, וJane's Addiction. הוא תואר כאדם קשה, וכ"פרנסיס פורד קופולה" של הפקה מוזיקלית. ההפקה שלו מתבססת על טכניקות ארגון מוזיקלי הדומות למוזיקה קלאסית. אזרין גם השתתף גם בתור מוזיקאי, בחלק מהאלבומים שאותם הפיק, כמו האלבום The Division Bell של להקת פינק פלויד. בין הכלים שעליהם הוא ניגן באלבומים אלה - קלידים, גיטרה, גיטרה בס, כלי הקשה ואף אקורדיון.
בשנים האחרונות אזרין חזר להפיק אלבומים לאליס קופר, ומפיק גם אלבומים של להקות מטאל שונות, בין היתר.
אזרין מחזיק גם בחברת תוכנה למחשב בשם "השלב השביעי" אשר מוציאה לאור תקליטור של מונטי פייתון.
אזרין נכנס להיכל התהילה המוזיקלי של קנדה במהלך "פרסי יונו" באפריל 2004.
אלבומים חשובים שהפיק
1971 - Love It to Death של אליס קופר.
1973 - Berlin של לו ריד.
1977 - פיטר גבריאל של פיטר גבריאל.
1979 - החומה של פינק פלויד.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מוזיקאים קנדים
קטגוריה:מפיקים מוזיקליים קנדים
קטגוריה:קנדים שנולדו ב-1949 | 2023-05-18T09:01:31 |
הרי אורל | הרי אוּרַל (ברוסית: Уральские горы) הם רכס הרים שכיוונו הכללי צפון-דרום, המחלק את רוסיה למזרח ומערב ומראה את הקו המפריד בין אירופה לאסיה.
גאוגרפיה
הרי אורל הם מהעתיקים בעולם, בני 250–300 מיליון שנה, אך עדיין גבוהים יחסית לגילם. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס היא ההר נַרוֹדַּה (פּוֹזְנוּר, 1,894 מ').
רכס הרי אורל נמשך לאורך כ-2,500 ק"מ מן הערבות שבגבולה הצפוני של קזחסטן ועד לחופי האוקיינוס הארקטי. האי נוֹבַאיַה זֶמְלִיַה מהווה המשך נוסף של הרכס.
גאוגרפים מחלקים את הרי אורל לחמישה חלקים: הרי אורל הדרומיים, המרכזיים, הצפוניים, הסוב-ארקטיים והארקטיים.
גאולוגיה
הרי אורל נוצרו בעידן הקרבון המאוחר, כשהחלק המערבי של סיביר התנגש עם יבשת העל שהכילה את מרבית היבשה בעולם דאז: השילוב של לאוראסיה (אירופה וצפון אמריקה) וגונדוואנה. אירופה וסיביר נותרו מחוברות כתוצאה מהתנגשות זו.
גאולוגית, הרי אורל מסמנים את החלק הצפוני של הגבול בין יבשות אסיה ואירופה.
מרבצי מינרלים
סחף טבעי חשף עושר של מרבצי מינרלים בהרי אורל, ובהם גם אבני חן כטופז וברקת.
היסטוריה
ההרים עמדו במרכזה של התוכנית הנאצית להרי אורל.
האזור הוא אחד מיצרני המתכות והתעשייה הכבדה הגדולים במדינה.
אתר מורשת עולמית
היערות הבתוליים בקומי בצפון הרי אורל הוכרו כאתר מורשת עולמית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קצרמר גאוגרפיה של קזחסטן
אורל
אורל
אורל
קטגוריה:מחוז צ'ליאבינסק: גאוגרפיה
קטגוריה:קזחסטן: גאוגרפיה
קטגוריה:ננץ: גאוגרפיה
קטגוריה:מחוז ארכנגלסק: גאוגרפיה
קטגוריה:בשקורטוסטן: גאוגרפיה
קטגוריה:רפובליקת קומי: גאוגרפיה | 2024-08-01T03:45:14 |
רק בישראל | רק בישראל היא תוכנית טלוויזיה סאטירית ששודרה במסגרת שידורי קשת בערוץ 2, בשנים 1998–2003, כולל שנת הפסקה, ועונת ספיישל בשנת 2007. התוכנית זכתה להצלחה גדולה.
מבנה התוכניות
התוכנית אותה הגה איש הרדיו והטלוויזיה ארז טל, בהנחיית אורנה בנאי, כ"לימור", וארז טל, כ"שמעון" וכן כלבו של טל, שוקי, כללה הצגת קטעי וידאו שונים ששודרו בטלוויזיה ברחבי העולם ובישראל בהקשר הומוריסטי, וכן פינות ומערכונים קצרים.
בתחילת דרכה של "רק בישראל" הופיע ארז טל בשמו, ולא בכינוי "שמעון". גם לא הופיע הכלב שוקי, אלא סיגלית, הכלבה של אורנה בנאי. התוכנית שודרה פעם בשבוע ביום שישי, וזכתה להצלחה ביום שנחשב באופן מסורתי כבעל שיעורי צפייה נמוכים. מאז החליפה התוכנית ימי שידור. בתחילת מלחמת המפרץ השנייה שודרה התוכנית פעמיים בשבוע במתכונת מקוצרת.
פתיח התוכנית
פתיח התוכנית מתחיל לאחר הצגה של קטע או מערכון של התוכנית, ומתחיל בהשמעת מנגינת התוכנית. הפתיח מציג את הדמויות המרכזיות ושמותיהן (שמעון, לימור ושוקי). בתי הפתיח שונו מספר פעמים, והפתיח עצמו (המציג את הדמויות הראשיות בלבד) שונה רק בעונה החמישית, אך חזר לגרסתו המפורסמת בעונת האיחוד. גרסה מפורסמת זו נוצרה בעונה השלישית. בשתי העונות הראשונות פתיח התוכנית היה שונה לחלוטין מהגרסה המוכרת.
שיר הפתיחה
פתיח התוכנית לווה בשקופית המציגה את שלוש הדמויות המרכזיות: שמעון, לימור ושוקי.
לאחר מכן הושמע בית מתוך השיר "רק בישראל", שאותו שרות הדמויות, כאשר בכל תוכנית הושמע בית אחר. במהלך העונה הרביעית החלה האינתיפאדה השנייה, ולכן צונזר הבית הרביעי בשיר, אשר מציג חיילים ישראלים מתעמתים חיילים פלסטינים, ולא שודר בתקופה זאת, עקב חשש ל כך שהפתיח יגרום לבעיות.
להלן הבית הראשון של השיר, אשר שודר פעם אחת בלבד בתוכנית הראשונה של העונה השלישית:
המנגינה נכתבה על ידי נורית הירש, על פי לחן השיר "רק בישראל" של להקת חיל הים. המילים המקוריות לשיר נכתבו על ידי אהוד מנור, ואת המילים לשיר בתוכנית כתבו ארז טל ותמר מרום. בתוכנית הראשונה לעונה השלישית הוצג שיר הפתיחה המלא (שאת הבית הראשון שרה שרית חדד). כמו כן גם הבית החמישי שודר אך ורק בפרק הראשון בעונה זאת. אחר כך, בכל פרק הוצג בפתיחה בית אחר מבין הבתים ה-2–4 במהלך העונה הרביעית נגנז קלות הבית הרביעי של הפתיח, בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. בעונה החמישית נכתבה גרסה חדשה של השיר (תחת השם "צ'אנג בונה את המדינה"). הבתים שהוצגו כשיר הפתיחה הם הבתים החל מהבית ה־6.
הבית הראשון בגרסה החדשה של השיר:
לכבוד ספיישל 40 שנות טלוויזיה נוצרה גרסה חדשה לשיר. להלן בית מהגרסה שהושמע בפרקים הראשון, הרביעי והשביעי.
לאחר השיר הוצג קליפ המציג קטעים נוסטלגיים עם מנגינת השיר ברקע (מלבד בפרק הראשון והאחרון אשר בו הפתיח הופיע במתכונת שונה).
בפתיח של העונה השלישית והרביעית שיחקו (מלבד ארז אורנה) גם אסי וגורי.
בפתיח של העונה החמישית שיחקו מלבד ארז אורנה גם שלישיית מה קשור והילדה רהב מ"הגנון של שמעון"
ההצגה של שוקי
שוקי בדרך כלל היה מוצג על ידי שמעון, ולאחר כניסתו הושמע ברקע השיר "Who Let the Dogs Out" (רק בעונות הדור הבא והעונת איחוד. בעונות הראשונות היה בעל מוזיקת רקע דומה למוזיקת הרקע לכניסת אורחים רגילים), בספיישל 40 התווסף לכך השיר "Love Boy" (דנה אינטרנשיונל).
בשנת 2016 מת הכלב שוקי.
עונות התוכנית
3 העונות הראשונות
שמאל|ממוזער|סמליל התוכנית ב־3 העונות הראשונות
200px|ממוזער|שמאל|אולפן התוכנית במהלך העונות השונות
3 העונות הראשונות שודרו בערוץ 2 קשת בין 1998–2000, זכתה התוכנית להצלחה גדולה אך ירדה מן המרקע לאחר שבנאי חשה כי מיצתה את השימוש בדמות "לימור".
העונה הראשונה
העונה הראשונה התחילה ב-12 במרץ 1998. בפרקיה הראשונים התוכנית לא הצליחה לצבור קהל צופים רחב אך בספיישל חגיגות היובל למדינה ששודר בחצות לאחר המשדר "פעמוני היובל", החלה התוכנית להיות פופולרית בקרב הציבור. בעונה זאת הדמויות היו: חממי ונטלי (אורנה בנאי ואורלי ויינרמן), שושנה דיין (חיקוי לאילנה דיין, תמר ורון), הכלבה סיגלית (הכלבה של אורנה בנאי באותה תקופה).
העונה השנייה
העונה השנייה התחילה לקראת סוף 1998. במהלך העונה לימור החלה לקרוא לארז טל "שמעון". כמו כן, הכלבה סיגלית פרשה מהתוכנית אך למרות זאת הופיעה בתוכנית הראשונה לעונה. במהלך הפרקים הראשונים, כל פרק התארח כלב אחר בתוכנית עד שהגיעו להחלטה שהכלב יהיה שוקי. לעיתים השתתפו גם אסי כהן וגורי אלפי, עד שהפכו לשחקנים קבועים.
בעונה הזאת נשארו שושנה דיין וחממי ונטלי אך סיגלית הוחלפה בשוקי, למשך תקופה מסוימת שודרה במסגרת העונה סדרת מערכונים בשם "הסלון של ציון" אך פינה זאת בוטלה. בהדרגה, החלו להופיע במספר קטעים גם אסי וגורי בטרם הפכו לשחקנים קבועים.
העונה השלישית
בעונה השלישית נוצר הפתיח המוכר של התוכנית. אסי כהן וגורי אלפי הצטרפו כשחקנים קבועים בתוכנית. במהלך העונה שמעון ולימור נהגו לצחוק על תוכנית הבוקר של רשת "מילקשייק". קטעים אלו נחשבו לקטעי מפתח בעונה זו והשיא היה כאשר שמעון ולימור שידרו קטע בו צופית גרנט שתתה כוס שתן במהלך התוכנית. כמה פרקים לפני תוכנית הסיום נודע כי אורנה בנאי מעוניינת לעזוב את התוכנית מה שאומר שבעונה הרביעית לימור וחממי לא ייקחו חלק וצוות התוכנית יצטרכו למצוא שחקנית חדשה. בתוכנית סיום העונה נערך ספיישל מיוחד וגדול לכבוד העזיבה של אורנה בנאי.
בעונה זאת נשארו שוקי, חממי ונטלי ושושנה דיין אך הצטרפו גם הדמויות "דוד ותקווה" של אסי וגורי. בעונה זאת החלו גם בתוכנית שירים מקוריים שלרוב מבוצעים על ידי הדמויות. הרבה מהם שודרו במסגרת פינת "מצעד הפזמונים". בעונה הזאת אף שודר ספיישל, שבו לימור והרצל מ"השווארמה של הרצל" מארגנים עוקץ שבו עושים גרסה ישראלית ל"אלי מקביל" ונתבעים על ידי ההפקה האמריקאית ומפלילים את שמעון. בספיישל התארחו גילת אנקורי וטל פרידמן.
העונה הרביעית
העונה הרביעית שודרה בשנת 2002, באיחור של שנה מהתכנון המקורי (עקב עזיבתה של אורנה בנאי, ביצעו לכאורה חיפוש שחקנית אחרת, בזמן הזה שודרה סדרת ספיישל בשם "העם נקעה רגלו 2", בכל פרק שודר פרק אחד זכור במיוחד מהעונה השנייה והשלישית). אורנה בנאי חזרה להנחות את התוכנית, עם דמותה הזכורה "לימור" לצד שמעון, אך לא חזרה לבצע את דמותו של ששון חממי. בעונה זו אולפן התוכנית השתנה למדי ונוספו דמויות ופינות חדשות.
הדמויות העיקריות והפינות בעונה זו היו: דוד ותקווה (אסי וגורי, לעיתים הופיע גם הזמר קוקו וסטיב) אך הפעם הנחו מבזקי חדשות בפרקים. הפינה ירדה כמה תוכניות לאחר תחילת העונה. בנוסף, הצטרף לתוכנית מיקי גבע שחיקה מספר דמויות. הבולטת הייתה של מאיר שטרית (במהלך אותה עונה שטרית לתוכנית למערכון עם דמותו), מן התשקורת (פינה בה לימור ושמעון צוחקים על דברים ידיעות מן העיתונות הכתובה ומתוכניות האקטואליה בטלוויזיה) והגנון של שמעון (לימור ושמעון מארחים כל תוכנית שלושה ילדים לראיון). לעיתים רחוקות הופיעה תמר ורון גם בעונה זאת.
העונה החמישית
העונה החמישית הייתה עונת הסיום של התוכנית. במהלך העונה קיבל ארז טל תפקיד בערוץ 10, ואורנה בנאי חתמה חוזה בקשת. למרות שטל החזיק בזכויות לתוכנית היא לא עברה לערוץ 10 והפקתה נפסקה. בעונה זו הוחלף הפתיח ומילות השיר (המנגינה עברה רק מספר תיקונים קלים). במהלך עונה זו חגגה התוכנית את ספיישל המאה פרקים (שודר במקום בתוכנית המאה וארבע). ספיישל זה התרכז בעיקר כחיקוי על "מי רוצה להיות מיליונר" שכל השאלות קשורות לקטעים ששודרו במהלך חמש העונות של התוכנית (לדוגמה מה צרח אפי בירנבוים על מירי נבו), ואירח מספר דמויות ושחקנים מכל עונות התוכנית.
חמש תוכניות הסיום של העונה היוו תוכניות לקט, כאשר כל תוכנית התרכזה בעונה אחרת של התוכנית. בתוכנית האחרונה בהחלט (שהתרכזה בעיקר בלקט לסיכום העונה החמישית) שודר גם ראיון עם אילנה דיין, קליפ סיום מיוחד ושידור הקטע שנבחר על ידי הצופים בתור הקטע האהוב ביותר מהתוכנית.
בעונה זו פרשו מהצוות הקבוע מיקי גבע ואסי וגורי. פינת הגנון של שמעון חזרה אך עברה שינוי, במקום שיחה עם הילדים, הילדים יוצאים לחקור במקומות מסוימים. כמו כן גם הצטרפו אליהם שלישיית מה קשור במספר דמויות (המפורסמות שבהם היו שלומי ארטיק, חיקוי לשלמה ארצי, ושלישיית החיילים המוזרים), ובהמשך העונה חזרה תמר ורון לתוכנית, ולקראת סופה הצטרף גם מוני מושונוב לגילום דמויות. הפינה "מן התשקורת" נשארה ללא שינוי רציני.
הדור הבא
אחרי הפסקה של שנה חזרה התוכנית למרקעים תחת השם "רק בישראל: הדור הבא". לפני עליית התוכנית הייתה אמורה להצטרף דמות חדשה במקומה של אורנה בנאי שהודיעה על עזיבתה בעונה הקודמת, אך בנאי התחרטה וחזרה לגלם את לימור. "רק בישראל: הדור הבא" שודרה במשך שתי עונות נוספות, עד יוני 2003. בנקודה זו עזב ארז טל את ערוץ 2 ועבר לערוץ המתחרה, ערוץ 10. אחרי כשנה, כאשר שב לערוץ 2, הופיע עם תוכנית נוספת במתכונת דומה ל"רק בישראל" בשם "איפה אתה חי?!", שהנחה אותה יחד עם אסי כהן. התוכנית לא זכתה להצלחה והסתיימה לאחר עונה אחת.
בעקבות ההודעה על סיום התוכנית, בתחילת 2003, החלה "קשת" בפיתוח תוכנית בידור חדשה שעלתה ב־2003, "ארץ נהדרת" שלימים הפכה לתוכנית הבידור המצליחה ביותר בטלוויזיה הישראלית ובה השתתפה גם אורנה בנאי כחלק מהצוות הקבוע בעונות הראשונות.
40 שנות טלוויזיה
שמאל|ממוזער|250px|הלוגו החדש של התוכנית "רק בישראל", בדרך כלל מלווה בכיתוב "40 שנות טלוויזיה", כאשר מחוק בטוש הכיתוב ומעליו כתוב "חגיגות סיום הטלוויזיה"
ב־2 בנובמבר 2007, חזרה התוכנית לשמונה תוכניות ספיישל לרגל חגיגות 40 שנה לטלוויזיה הישראלית, תחת השם "רק בישראל: 40 שנות טלוויזיה", ומפי לימור כ"רק בישראל: חגיגות סיום הטלוויזיה". ארז טל בתפקיד שמעון ואורנה בנאי בדמותה של לימור שבו להנחות ואף שיתפו שוב את הכלב שוקי. לצוות צורפו שני כהן בדמות סול בר, כתבת שטח שלא מצליחה לתפקד כמראיינת מוצלחת המראיינת את האישים המאורחים בתוכנית. ואורי גוטליב בפינה "המועדונית" בה מראיין קבוצת נשים בגיל הזהב אודות המרואיינים כמחווה לפינה "הגנון של שמעון" בתוכנית המקורית. שמונה התוכניות שודרו בימי שישי כשבכל אחת מהן סבבה סביב אישיות טלוויזיה משמעותית כמו חיים יבין וספי ריבלין וגם סביב תוכניות שהשפיעו על התרבות כמו "זהו זה!" ו"ארץ נהדרת".
במקביל לשידור התוכנית הופיע בשבועון הבידור "פנאי פלוס" טור שבועי שנכתב על ידי אורנה בנאי, בדמותה של לימור.
שודר גם כן פרק תשיעי, שהיווה "המיטב", עם 19 הקטעים הכי טובים מחמש העונות ה"קלאסיות" (כפי שהוצג בתוכנית) של "רק בישראל".
שמאל|ממוזער|250px|לוגו התוכנית "איפה צדקנו"
לאחר שידור הספיישל שודרה התכנית "איפה צדקנו" – תוכנית ראיונות רצינית בהנחיית ארז טל בו הוא ריאיין אנשי תקשורת בכירים על פעולתם בתחום לאורך השנים.
הופעות חד-פעמיות
השידור האחרון של ערוץ 2
ב־31 באוקטובר 2017, הפיקה "קשת", משדר פרידה מערוץ 2 בשם "ערוץ 2 – השידור האחרון בהחלט", שידור זה חתם את שידורי ערוץ 2 ושידורו גם פתח את השידורים בערוץ 12. את התוכנית הנחה ארז טל ובין המשתתפים התארחה אורנה בנאי בדמותה של לימור ובה דיברו על "רק בישראל" ועל רגעים בולטים מהתוכנית.
תוכנית בידוד
בעקבות התפרצות נגיף הקורונה בישראל הופקה תוכנית בידור בשם "תוכנית בידוד" בקשת 12. דמותה של לימור הופיעה בתוכנית מספר פעמים.
יחד ננצח
בעקבות מלחמת חרבות ברזל הופקה תוכנית לילה בהגשת אברי גלעד וארז טל, לאחר חזרתו של גלעד ל"קשת" לפני אירועי 7 באוקטובר. במהלך התוכנית שולבו מספר פעמים סגמנטים עם דמותה שלך לימור.
דמויות נוספות
במשך העונות ליוו את התוכנית דמויות נוספות, כמו שושנה דיין (תמר ורון), פרודיה על העיתונאית אילנה דיין, בני הזוג דוד ותקווה (אסי כהן וגורי אלפי), נטלי (אורלי ויינרמן) – בת זוגו של ששון חממי (אורנה בנאי), שלישיית מה קשור ששיחקו דמויות שונות והשר מאיר שטרית (מיקי גבע) וכן עשה שלל התרשמות מפורסמים, ביניהם אביב גפן, בועז שרעבי, אייל גולן, אריאל זילבר, ננסי ברנדס, מוש בן ארי, נמרוד רשף, קובי אוז, עודד מנשה, יאיר לפיד, גבי שושן, צביקה פיק,ארז בן הרוש, דן תורן,גיא פינס ויואב טוקר ושני כהן בתפקיד סול בר.
ביטויים
דמותה של לימור הכניסה לשיח הישראלי ביטויים כמו: "אני בשוק, אני בהלם, אני המומה!" ו"העם נקעה רגלו". הביצוע של לימור לשיר "טדי הדובון השוודי" נוצר לאחר שמועות לפיהן שירה של הזמרת שרית חדד באירוויזיון 2002 "Light a Candle" (ובעברית "נדליק ביחד נר") הוא העתקה של שיר עם שוודי בשם "Teddybjörnen Fredriksson" (בעברית: "פרדריקסון הדובון"), שיר ילדים מוכר שכתב לאסה באריהוגן.
בתוכנית הוצגו קטעים ששודרו בתוכניות טלוויזיה אחרות. הפופולריות שלה זכתה "רק בישראל" הביאה לכך שמספר קטעים הפכו למזוהים עם תוכנית זו, על אף ששודרו במקור בתוכניות אחרות. אחד מהם הוא קטע ששודר בתוכנית של אמנון לוי, במהלכו נחשף נוכל בשם עמנואל פלד שהשתמש בתואר "אדוני". לאחר שידור הקטע הפכו משפטים כגון "אדוני יעזוב את המקום" למשפטים קבועים בתוכנית, הקטע הפך למזוהה עם התוכנית והכינוי "אדוני" דבק בנוכל.
קישורים חיצוניים
כתבה על התוכנית ב־BBC
כתבה על החזרת התוכנית
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה סאטיריות ישראליות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1990
קטגוריה:ערוץ 2: תוכניות וסדרות
קטגוריה:קשת: תוכניות וסדרות
קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: תוכניות וסדרות | 2024-10-01T01:54:14 |
קיבוץ דן | REDIRECT דן (קיבוץ) | 2006-02-27T11:28:19 |
פראמדיק | הפניה פרמדיק | 2014-04-03T05:47:09 |
כתב | שמאל|ממוזער|300px|מפת השימוש באלפביתים בעולם כיום
כתב הוא כל מערכת של סימנים (כגון קווים וצורות) המיועדת להעברת מסרים. בדרך כלל כתב מופיע כסדרה של סמלים רשומים על משטח, כגון נייר או אבן, ומייצג שפה דבורה באופן גרפי. על פי רוב, לכל שפה דבורה יש מערכת כתב המאפיינת אותה עבור תקופה מסוימת, אך קיימות שפות שנכתבות ביותר מכתב אחד ושפות חסרות כתב. חלק גדול מהשפות הדבורות היום חולקות מערכת כתב עם שפות נוספות, לדוגמה שפות רבות חולקות את האלפבית לטיני כמערכת הסימנים המרכזית שלהם.
תהליך יצירת קטע כתוב מכונה כתיבה ותהליך הפענוח שלו מכונה קריאה. בנוסף, ישנם מושגים דומים עבור המרה בין כתב לדיבור: העלאה על הכתב (לפי שמיעה) של דבר אשר נאמר קודם בקולו של דובר, נקראת הכתבה, בעוד ביטוי בקול לפי קטע כתוב נקרא הקראה. השימוש של הכתב לצורכי תקשורת מצריך יכולת הבעה בכתב והבנת הנקרא. מיומנויות אלו הן חלק מהיכולת האוריינית של האדם.
עבור שפות בהן המילים הכתובות מורכבות ממספר סימנים, הכתיב מתייחס לאופן שבו יש לצרף סימנים אלו בהתאם לכללי האיות הנכון והתקני של אותה השפה. ייתכנו כמה שיטות כתיב מקובלות שונות באותה השפה. בעברית, למשל, ישנן כמה צורות כתיב מקובלות: כתיב חסר וכתיב מלא, וכן כתיב מנוקד וכתיב חסר ניקוד.
היסטוריה והתפתחות
צורת כתב קדומה ביותר היא הפיקטוגרף שהיווה ייצוג גרפי למילים שלמות או אף לחוויה מלאה.
המצאת הכתב קשורה כנראה לתהליך התגבשות מִנהל וכלכלה, עם הצורך לנהל תיעוד מסודר.
הכתב הומצא בצורה עצמאית בכמה מקומות: כתב היתדות בשומר, עם העדות העתיקה ביותר מסביבות 3200 לפנה"ס בעיר ארך; במצרים, זמן קצר לאחר מכן; בסין, באמצע האלף השני לפנה"ס; ובמסו־אמריקה, עם גליפים של המאיה החל מסביבות 300 לפנה"ס. האלפבית פותח לראשונה בקרב השמיים הצפון־מערביים בלבנט באלף השני לפנה"ס, ורוב האלפביתים הנהוגים כיום השתלשלו ממנו.
לחלק גדול מהשפות יש מערכת תווים ייחודית משלהן, אך הרבה שפות חולקות מערכת תווים עם שפות נוספות, לדוגמה באלפבית העברי עושות שימוש גם העברית, גם היידיש, גם הארמית וגם הלאדינו. באלפבית הלטיני עושות שימוש רוב השפות האירופאיות. מצד שני ייתכנו לשפה אחת כמה מערכות תווים שונות, לדוגמה השפה היפנית עושה שימוש בארבע מערכות תווים שונות.
סווג כתבים
ישנן כמה גישות לסווג כתבים. הנפוצה והבסיסית ביותר מסווגת את כלל הכתבים לחמש קטגוריות: כתב לוגוגרפי, כתב הברתי, כתב אלפביתי, כתב אָבְּגַ'ד וכתב אָבּוּגידַה. עם זאת, עולים קשיים בסיווג של מערכות כתב לקטגוריה בצורה בלעדית, ממספר סיבותː הראשונה היא שמספר שיטות כתב הנהוגות היום מכילות מאפיינים השייכים ליותר מקטגוריית כתב אחת, דבר שמקשה לשייך שפה לקטגוריה בצורה בלעדית. בנוסף, מערכת תווים אחת לפעמים משמשת למספר שפות בצורה שונה (לדוגמה, הכתב העברי משמש בעברית ככתב אבג'ד וביידיש כאלפבית).
לדעת מרבית החוקרים, הכתבים הראשונים היו לוגוגרפים שהתפתחו מפיקטוגרפים, ושאר סוגי הכתב התפתחו מתוך קטגוריה זו. נהוג לכנות את כל סוגי הכתב פרט לכתב הלוגוגרפי כתבים פונטים.
כתב לוגוגרפי
הכתב הלוגוגרפי, או כתב סימניות, הוא ככל הנראה הקטגוריה הקדומה ביותר של כתב בה עדיין עושים שימוש היום. הכתבים בקטגוריה זו מאופיינים בכך שכל תו (או לוגוגרמה) מייצג משמעות ולא צליל, כפי שנהוג בכתבים הפונטיים. הכתב הסיני לדוגמה הוא כתב לוגוגרפי מודרני, בו כל תו מסמן מילה מלאה ללא קשר לצליל המילה. כך לדוגמה, המילה חתול, הנהגת במנדרינית מאוֹ, אינה נכתבת כיצוג של הצלילים מא ו-אוֹ כפי שנהוג ברוב השפות, אלא כסימן אחד בעל משמעות שלמה- 猫. הסיבות לכך שקטגורית כתב זו היא הדומיננטית בשפה הסינית ואף חדרה למספר שפות באזורים הגובלים בסין (לדוגמה כתב הקאנג'י היפני) נעוצות בצורך של החברה הסינית העתיקה לייצר כתב אחיד בו כל נתיני הממלכה יוכלו להשתמש גם אם הם אינם דוברים את אותה השפה. כך דובר מנדרינית ודובר שפת המין יוכלו להתכתב ביניהם בכתב אף על פי שהם אינם דוברים את אותה השפה.
ממוזער|דוגמה לפיקטוגראמות
המקור של קטגוריית כתב זו היא בכתב פיקטוגרפי, או כתב סמלים, סגנון כתב שהיה נהוג בתחילת העת העתיקה. קטגוריה זו דומה לכתב הלוגוגרפי בכך שכל תו מייצג משמעות ולא צליל, אך צורת התו קשורה באופן ויזואלי מובהק למשמעותו. כדי לכתוב את המילה "מים" בכתבים אחדים ציירו שלושה קווים אופקיים מסולסלים שנראים כמו גלים. דוגמה המוכרת ביותר לכתב פיקטוגרפי היא הכתב ההירוגליפי שבו נכתבה המצרית הקדומה. כתבים פיקטוגרפים אינם משמשים בימינו לכתיבה של שפות שלמות, אך כן משמשים לשילוט ולתמרורים. קטגוריית כתב זו רלוונטית בעיקר לארכאולוגים ובלשנים החוקרים אותם. הכתב הפיקטוגרפי הוא ככל הנראה סוג הכתב העתיק ביותר, ורוב החוקרים משערים ששאר סוגי הכתב התפתחו ממנו.
כתב הברות
בכתב ההברות כל אות מייצגת הברה שלמה, המכילה או עיצור ותנועה או רק עיצור, ללא עקביות הכרחית בין הסימן הגרפי לצליל. לדוגמה, במערכת הכתב היפני היראגאנה, ההברה קוּ נכתבת בתו היחיד く, וההברה קי נכתבת בתו היחיד き. דוגמה נוספת לקטגוריה זו היא הקאטאקאנה. שפות שעושות שימוש בכתב הברות מאופיינות לרוב במספר מצומצם של עיצורים ותנועות ומספר רב של אותיות, מכיוון שקטגוריית כתב זו תכלול מספר גדול במיוחד של אותיות בשפות מרובות צלילים. כך לדוגמה, כתב ההיראגאנה עושה שימוש ב-15 עיצורים וחמש תנועות, אך מכיל 48 אותיות בסך הכל.
סוג כתב זה דורש מהכותב לזכור מספר רב של סימנים. לכן רק קומץ שפות משתמשות בסוג כתב זה כיום.
כתב אלפביתי
בכתב האלפביתי כל סימן מייצג פונמה שהיא עיצור או תנועה, ולכן הוא מורכב ממספר מועט יחסית של אותיות. האותיות נרשמות זו לצד זו לצורך יצירת צליל המסמן מילה בעלת משמעות, שמתקבל על ידי חיבור הצלילים של כל עיצור עם התנועה שבאה אחריו או לפניו. לדוגמה, המילה "כלב" נהגית באנגלית דּוֹג. לכן, כדי לכתוב את המילה, על הכותב להשתמש בעיצור D, אחריו בתנועה O ואחריה בעיצור G. רוב השפות המדוברות באירופה עושות שימוש בכתב מקטגוריה זו, רובן באלפבית הלטיני או הקרילי, או בווריאציה של אחד מהם.
אבּג'ד
כתב אבג'ד, הידוע גם בשם כתב עיצורי, הוא כתב בו כל סימן מייצג עיצור פונמי ואין צורך לציין בכתב כל תנועה. לדוגמה, בעברית אין כותבים את התנועה אָ במילה כתב. המילה נרשמת כאוסף של עיצורים העוקבים אחד את השני, והתנועות נשמטות מהכתב. במקור המונח אבג'ד שימש לתיאור השפה הערבית בלבד, ומקור שמו במילה הערבית الأبجد (אל-אבג'ד- "האלפבית" בערבית). בקטגוריה זו דומיננטיות בעיקר השפות השמיות התיכונות, למשל עברית וערבית, מכיוון שבשפות אלו התנועות במילה מסוימת משתנות בהתאם לתפקידה במשפט ולהקשר שלה. כך למשל המילה "כְּתַב " משנה תנועות והופכת למילה "כַּתָּבֵי" כאשר היא בסמיכות. שפות אלו נסמכות על הכרת הקורא את המילה ועל ההיכרות של הקורא עם מבנה השפה עצמו, ולכן על מנת לפצות על חוסר היכרות עם השפה פותחו בשפות אלו מערכות של סימנים דיאקריטיים, כמו הניקוד בעברית בת ימינו, הקושרים קטגוריה זו עם קטגוריית האבוגידה. בניגוד לאבוגידה, שפות בקטגוריה זו משתמשות בסימנים הדיאקריטיים לעיתים רחוקות, לרוב כדי לסמן את דרך ההגייה של מילים שאולות, או כדי ללמד קריאה ילדים וזרים.
אבּוּגידה
בכתב אבוּגידה כל אות מייצגת הברה שלמה, אך בניגוד לכתב ההברתי ולכתב האבג'ד, התנועה מגולמת בתוך האות ויש קשר גרפי בין סימנים בעלי צליל דומה. לדוגמה, בכתב של שפת האינוקטיטוט, צורת האות מסמלת את העיצור, והרוטציה שלה מסמנת את התנועה. כך למשל ההברה מִי נכתבת כך: ᒥ, בעוד ההברה מוּ נכתבת כך: ᒧ.
מערכות כתב בקטגוריה זו נמצאות במחלוקת מתמדת מכיוון שהן חולקות מאפיינים עם הכתב ההברתי ועם האבג'ד. ניתן לדוגמה לטעון שעברית מנוקדת היא בעצם מערכת אבוגידה, ולא מערכת אבג'ד.
כיום כתבי אבוגידה נמצאים בשימוש במספר שפות, מקור רובן בתת-היבשת ההודית ובצפון אמריקה, וקצתן במערב אפריקה.
כיוון הכתיבה
מערכות כתיבה מאופיינות בכיוון בו הן נכתבות. הירוגליפים מצריים נכתבו משמאל לימין או מימין לשמאל, כאשר האידיאוגרמות של בעלי החיים והאדם הופנו לתחילת השורה. האלפבית המוקדם נכתב בכיוונים רבים: אופקית (זו לצד זו), או אנכית (למעלה או למטה). לפני עידן התקינה בכתיבה, הכתיבה האלפביתית נעשתה הן משמאל לימין, והן מימין לשמאל, ולעיתים כיוון הכתיבה השתנה לסירוגין משורה לשורה: החל מכיוון אחד (אופקי), ואז פנייה בסוף השורה לכיוון ההפוך, לאחור, בשורה החדשה שמתחת לקודמת.
האלפבית היווני וצאצאיו החליטו על תבנית שמאל-ימין, מלמעלה לתחתית העמוד. כתבים אחרים, השפות השמיות, כמו ערבית ועברית, נכתבו מימין לשמאל. טקסטים באותיות סיניות נכתבו באופן מסורתי בצורה אנכית (מלמעלה למטה), מימין לשמאל בעמוד, אך נכתבים לעיתים קרובות גם משמאל לימין, זאת בשל השפעה מערבית, צורך הולך וגדל להתאים מונחים כתב לטיני, ומגבלות טכניות בפורמטים פופולריים של מסמכים אלקטרוניים . לעיתים, במיוחד כאשר מסמנים משהו ישן או מסורתי, ניתן לכתוב תווים סיניים מימין לשמאל. בשפות מזרח אסייתיות אחרות, לדוגמה יפנית, גם נהוג לכתוב מלמעלה למטה, כשהשורה הראשונה נכתבת בצד ימין של הדף, וגם מימין לשמאל.
היבטים קוגניטיביים והתפתחותיים
תרבויות שונות פתחו מערכות כתב שונות בעלות מאפיינים שונים.
האופן שבו תרבות מסוימת מעצבת או מנצלת כישורים חשיבתיים עשוי להשפיע על ארגונם של כישורים אלה במערכת העצבים. לדוגמה: מנגנון הקריאה יהיה שונה אצל אנשים שגדלו בתרבויות שפתחו כתב אלפביתי (המבוסס על התאמה צלילית) בהשוואה לאנשים שגדלו בתרבויות שפתחו כתב לוגוגרמי חזותי (כמו בסין).
לכן, חבלה מוחית הגורמת להפרעות קריאה בתרבות אחת אינה גורמת כל בעיה בתרבות אחרת שבה מתבצעת הקריאה על ידי מנגנון שונה.
כתב כמקצוע
בעבר עיקר העוסקים בכתב היו קליטוגרפים. רוב האוכלוסייה ואף בני המעמדות הגבוהים לא החזיקו בכישורי כתיבה, אלא העסיקו אדם בחצרם שעיקר תפקידו היה לרשום את שנמסר להם על ידי האדונים, לעיתים דברי דואר ולעיתים דברי הדור. התיעוד הראשון לכתבים נמצא במצרים בדמות כהני דת מצריים מיוחסים עליהם נאסר לדבר, להעביר מידע או לדבר מחוץ לארמון על שאירע בארמון ואם נמצאו אשמים באירוע הוצאו להורג. נהוג היה בחצרו של פרעה באותה תקופה לקבור חיים או מתים את כלל משרתיו, נשותיו ובני ארמונו, יחד עמו ועם דברי ימיו ואוצרותיו בקברו, כשעוד בימי חייו הכתיב לכהן המדובר את רשימת כלל המשרתים, הנשים והפילגשים עמם דיבר והיה במגע, במטרה לייעד את אלו שיקברו עמו בקברו, זאת כדי שהמידע אודותיו ואודות מנהגיו לא יועבר או יתפשט לידיים עוינות שיסכנו את שלטון בנו העתיד לרשת אותו. טרם הכניסה לקבר, כל משרת עבר תחקיר שתועד בכתב, אודות אילו פרטים מסר ולמי, ואם נמצא כי המידע היה בעל חשיבות צירפו גם את אלו שהיה עמם במגע לקבר.
באירופה הכתבים היו לרוב כומר או נזיר, הספרים היו נשמרים בספריית האדון.
בעת החדשה דובר בסופרים, כתבים או עיתונאים.
כתב ככלי למימוש עצמי
רבים משתמשים בכתב ככלי למימוש עצמי וביטוי אישי, בדומה להבעה באמצעות אמנות, שפת גוף (ריקוד ותיאטרון) ועוד.
ראו גם
אלפבית פונטי בינלאומי
דפוס
השתלשלות כתבים מהכתב הפרוטו-סינאי
כתב ברייל
כתב יד
כתב מחובר
פרוטו-כתב
קליגרפיה
קצרנות
לקריאה נוספת
גיליון המוקדש לנושא "כתב": משקפיים 2, אוקטובר 1987
יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות", דביר, 2011, פרק 7: "המצאת הכתב"
קישורים חיצוניים
Current projects Alphabets and other writing systems
ד"ר דרור פימנטל, כתב וסירוס: על האות במובנה הליטרלי והמטפורי, היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 4 - רוחות אפריל, אביב 2007
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מהפכות חברתיות | 2024-09-14T13:20:57 |
כתב עברי | REDIRECT אלפבית עברי | 2004-12-19T10:07:04 |
אזרבייג'ן | שמאל|ממוזער|280px|העיר העתיקה של הבירה באקו, וברקע גורדי השחקים המכונים מגדלי הלהבה
שמאל|ממוזער|280px| מסגד ביביהבייט בבאקו
שמאל|ממוזער|280px| נוף הררי במחוז האיסמעילי שבאזרבייג'ןרפובליקת אָזֶרְבַּיְיגָ'ן (באזרית: Azərbaycan Respublikası) היא מדינה באירואסיה, בעבר הקווקז הסמוכה לים הכספי. היא גובלת ברוסיה בצפון, בגאורגיה ובארמניה במערב, ובאיראן בדרום.
הרפובליקה האוטונומית של נחצ'יבאן היא מובלעת המצויה אף היא בשליטת אזרבייג'ן, ולה גבול עם ארמניה מצפון וממזרח, עם איראן מדרום וממערב, ורצועה קצרה של גבול עם טורקיה מצפון-מערב. לאזרבייג'ן ישנן שלוש מובלעות נוספות (קארקי, בארחודארלי ויוחארי אסקיפארה) בתוך שטח ארמניה ואף מכילה בתוכה את מובלעת ארטסוואשן הארמנית.
לרפובליקה האזרית יש מורשת תרבותית עתיקה. היא שוכנת בחבל-ארץ הנחשב למקורן של ציוויליזציות עתיקות. היא נחשבת כבעלת אחת החברות האסלאמיות המתפתחות והכי פחות אדוקות, ולאחת המדינות עם הסובלנות הגבוהה ביותר לבני דתות אחרות, כמובן כל זאת ביחס לכלל המדינות המוסלמיות בעולם. בעוד שהחוקה האזרית לא מגדירה דת רשמית במדינה, מרבית אזרחיה משתייכים לזרם האסלאם-השיעי. למרות זאת, הזהות המוסלמית של האזרים נוטה להיות מבוססת יותר על זיקה אתנית ותרבותית. עיר הבירה של אזרבייג'ן היא באקו.
אזרבייג'ן הייתה למדינה השנייה בעלת רוב מוסלמי (אחרי הרפובליקה העממית של קרים שבסמוך לאוקראינה) הנחשבת כבעלת משטר דמוקרטי לא-אדוק (הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן). היא נוסדה בשנת 1918, והצטרפה לברית המועצות בשנת 1920, כשבאותו תקופה נודעה בשם אזרבייג'ן הסובייטית. בתחילת שנת 1991, עם התפרקות המשטר הסובייטי, היא שבה והפכה לעצמאית. מאוחר יותר, במהלך מלחמת נגורנו קרבאך, כבשה ממנה הרפובליקה הארמנית את חבל-הארץ נגורנו-קרבאך, את השטחים המקיפים אותו, וכן גם מספר מובלעות נוספות.
רובם המכריע של אוכלוסיית אזרבייג'ן הם מוסלמים, והיא אף מדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. ראש הממשלה הנוכחי הוא עלי אסדוב, ונשיא המדינה הוא אילהם אלייב.
פוליטיקה
אזרבייג'ן היא רפובליקה נשיאותית. הנשיא נבחר לכהונה בת חמש שנים ואחראי, בין השאר, על מינוי השרים בממשלה. בית המחוקקים האזרי מונה 125 חברים אשר נבחרים בבחירות כלליות. הנשיא וראש הממשלה אינם חברים בבית המחוקקים. חוקת אזרבייג'ן מכריזה על שוויון זכויות ללא הבדל דת, גזע ומין, אך בפועל מתרחשות הפרות רבות של זכויות האדם באזרבייג'ן, על פי דיווחים של ארגוני זכויות האדם.
יחסים עם ישראל
לאזרבייג'ן יש יחסים מצוינים עם ישראל, למרות היותה מדינה מוסלמית שיעית. בין המדינות ישנו סחר נרחב במשאבים, ונכון ל-2009, כ-50% מהנפט הנצרך בישראל מיובא מאזרבייג'ן.
במרץ 2023 פתחה אזרבייג'ן שגרירות בתל אביב, כך הפכה אזרבייג'ן למדינה המוסלמית-שיעית הראשונה הפותחת שגרירות במדינת ישראל.
כלכלה
אזרבייג'ן היא ארץ חקלאית בעיקרה, ויותר מ-40% מתושביה כפריים. כ-18% משטח המדינה מעובדים. החקלאות באזרבייג'ן היא חקלאות שלחין ברובה השקיה מלאכותית, והיא מהווה כשליש מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי). באזור השפלה, חקלאי אזרבייג'ן מגדלים, בין השאר, כותנה, פירות, חיטה, תה, טבק ומינים רבים של ירקות. תולעי המשי מגודלות באזרבייג'ן לייצור משי טבעי לתעשיית הטקסטיל. כמו כן, מגדלים בקר, כבשים ועזים, בקרבת האזור ההררי במדינה.
הדייגים האזרים דגים פירות ים ודגים בים הכספי הגובל במדינה.
מוצרי התעשייה העיקריים הם מוצרי הנפט, דשנים, כימיקלים, מלט, מוצרי בשר, טקסטיל וקוויאר. באזרבייג'ן ישנם שדות גדולים של נפט וגז טבעי, אבל הפוטנציאל שלהם נוצל רק באופן חלקי בשל אי היציבות הפוליטית באזור וחוסר בהשקעות מצד השלטון הסובייטי של ברית המועצות. עם זאת, כ-70% מההכנסות של אזרבייג'ן מיצוא מקורם במוצרי נפט. הפקת נפט מבוצע על ידי חברה ממשלתית שהיא חלק של משרד האנרגיה.
באזרבייג'ן משאבי טבע נוספים, ובהם ברזל, בוקסיט, נחושת, עופרת, אבץ ומלח.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 סבלה המדינה מאבטלה גבוהה וירידה ברמת החיים, בין השאר בשל הסכסוך המתמשך עם ארמניה, אך בתחילת המאה ה-21 התפתחה תעשיית הנפט והגז במדינה וחל גידול בשטחים המעובדים, שהובילו לצמיחה גבוהה בתוצר המקומי הגולמי השנתי.
ישראל מוכרת לאזרבייג'ן מערכות נשק מתקדמות בתמורה לכמויות נפט גדולות.
גאוגרפיה
אזרבייג'ן ממוקמת באירואסיה לחוף הים הכספי, היא גובלת ברוסיה ובגאורגיה בצפון, בארמניה במערב ובאיראן בדרום.
פני השטח של המדינה מאוד הרריים (הרי הקווקז), כאשר 50% הם ההרים הנמצאים במרכז המדינה. במזרח קיים שטח מישור רחב המשתפל לעבר הים הכספי. כ־11% משטחי הארץ מיוערים.
האקלים באזרבייג'ן הוא צחיח בכל חלקי המדינה פרט לאזור הדרום-מזרחי. באזור הדרום-מזרחי הטמפרטורה נעה בין 6 מעלות צלזיוס בחורף ל-26 מעלות בקיץ (ממוצע). באזורים ההרריים, הטמפרטורה נעה בין 12 מעלות בקיץ ל-9- בחורף. כמות המשקעים השנתית נעה בין 200 ל-400 מ"מ בשנה. הכמות הנמוכה ביותר נמדדת בדרך-כלל באזור הצפון-מזרחי. באזור הדרום-מזרחי, לעומת-זאת, האקלים לח בהרבה וכמות המשקעים יכולה להגיע ל-1,300 מ"מ בשנה. ברוב חלקי המדינה, העונות הגשומות ביותר הן האביב והסתיו ואילו הקיץ הוא העונה החמה ביותר.
מקווי המים של המדינה הם ימת מינגאצאור, נהר קורה ויובליו (הגדול ביניהם הוא אראס).
היסטוריה
לשטחים הכלולים בשטחה של אזרבייג'ן המודרנית יש היסטוריה בת אלפי שנים של שלטונות מתחלפים, הלאום האזרי התגבש בעת החדשה המאוחרת. לפני חידוש העצמאות בשנת 1991 ידעה אזרבייג'ן רק תקופת עצמאות אחת קצרה בת פחות משנתיים (1918–1920).
בעת העתיקה
העדות המוקדמת ביותר להתיישבות אנושית בשטחה של אזרבייג'ן מתוארכת לתקופת האבן המאוחרת וקשורה לתרבות הגורוצ'אי של מערת אז'יק.
ההתיישבות המוקדמת כללה את הסקיתים במהלך המאה ה-9 לפני הספירה. בעקבות הסקיתים, הגיעו מדיים איראנים לשלוט באזור שמדרום לנהר אראס. המדים יצרו אימפריה עצומה בין השנים 900 ל-700 לפני הספירה, ששולבה באימפריה האחמנית בסביבות שנת 550 לפני הספירה. האזור נכבש על ידי האכמנים והוביל להתפשטות הזורואסטריזם.
מהתקופה הסאסאנית ועד התקופה הספאווית
האימפריה הסאסאנית הפכה את אלבניה הקווקזית למדינה קליינטית בשנת 252, בעוד המלך אורנייר אימץ רשמית את הנצרות כדת המדינה במאה ה-4. למרות השלטון הסאסאנידי, אלבניה נותרה מדינה עד המאה ה-9, בעודה כפופה לחלוטין להאימפריה הסאסאנית, ושמרה על המלוכה שלה. למרות היותו אחד מהווסלים הראשיים של הקיסר הסאסאני, למלך האלבני היה רק מראית עין של סמכות, והמושל הסאסאני החזיק ברוב הסמכות האזרחית, הדתית והצבאית.
במחצית הראשונה של המאה ה-7, אלבניה הקווקזית, עברה לשלטון מוסלמי נומינלי עקב הכיבוש המוסלמי של פרס. הח'ליפות האומיית הדפה הן את הסאסאנים והן את הביזנטים מדרום הקווקז והפכה את אלבניה הקווקזית למדינה קליינטית לאחר שהתנגדות נוצרית בראשות המלך ג'וונשיר דוכאה ב-667. את הריק הכוחני שהותירה שקיעת הח'ליפות העבאסית מילאה שושלות מקומיות רבות כמו הסלארים, הסאג'ידים והשאדידים. בתחילת המאה ה-11, השטח נתפס בהדרגה על ידי גלי הטורקים אוג'וזים ממרכז אסיה, שאימצו אז שם אתני טורקומני. הראשונה מבין השושלות הטורקיות הללו שהוקמו הייתה האימפריה הסלג'וקית, שנכנסה לאזור הידוע כיום כאזרבייג'ן ב-1067.
האוכלוסייה הפרה-טורקית שחיה בשטחה של אזרבייג'ן המודרנית דיברה מספר שפות הודו-אירופיות וקווקזיות, ביניהן ארמנית ושפה איראנית, אזרית עתיקה, שהוחלפה בהדרגה בשפה טורקית, השילוב בין השפות הוביל שפה האזרית של ימינו. כמה בלשנים הצהירו גם שהדיאלקטים הטאטיים של אזרבייג'ן האיראנית ושל הרפובליקה של אזרבייג'ן, כמו אלה שדיברו על ידי הטאטים, הם צאצאים מהאזרית העתיקה.
מהמאה ה-11 עד המאה ה-20
ממוזער|280px|קברי הסופים בשמאחי , הבירה העתיקה של אזרבייג'ן, בציורו של ההולנדי קורנליס דה ברוין שביקר במקום ב-1703
במאה ה-11 פלשו לאזור אזרבייג'ן של היום נוודים טורקמנים והתגבשו ללאום האזרי. משנת 1050 התעוררה התרבות האזרית לחיים והגיעה להישגים גדולים בתחומי האדריכלות והאמנות. במאות הבאות הייתה אזרבייג'ן בשליטת המעצמות השכנות (רוסיה, טורקיה ופרס). השם 'אזרבייג'ן' היה עד ימי הביניים המאוחרים מזוהה עם החלק של אזרבייג'ן של היום שהיה בשליטת פרס, ואילו שאר האזורים נודעו בשם "אלבניה". עד לפני דורות אחדים עדיין היה אזור אלבניה מכונה בשם "אלבניה הפרסית". אזרבייג'ן הפרסית שימש לפרסים כבסיס מלחמה נגד הכוזרים, ששלטו על חלקים מאלבניה. לאחר מאבקים בין האימפריה הרוסית לבין הממלכה הפרסית במסגרת מלחמת רוסיה-פרס (1813-1804) על השליטה באזור, נחתם בשנת 1813 הסכם גוליסטן, והמדינה חולקה סופית בין רוסיה ופרס לאורך נהר אראס. תחת שלטונה של האימפריה הרוסית תועשה אזרבייג'ן הרוסית, ואזור העיר באקו היה לאחד מהמקומות הראשונים בעולם שהפיקו בהם נפט, הכלכלה צמחה בד בבד עם הכלכלה הרוסית, ואזרבייג'ן סיפקה לרוסיה נפט גולמי, כימיקלים ומוצרי מזון ויין. משאבים אלה נוצלו ודולדלו אמנם על ידי ברית המועצות, אך גם במאה ה-21 אזרבייג'ן ממלאת תפקיד חשוב באספקת נפט וטקסטיל.
המאה ה-20
במהלך אפריל-יולי 1918 בבאקו שלטה קומונת באקו שהייתה ממשל סובייטי. לקראת סתיו 1918 ממשל זה הופל ואזרבייג'ן ניצלה את מלחמת האזרחים שבערה ברוסיה, והכריזה עצמאות; בכך הייתה לרפובליקה האסלאמית הראשונה בהיסטוריה. אבל כבר שנתיים לאחר מכן, ב-1920 פלש הצבא האדום לאזרבייג'ן וכבשהּ, והיא נעשתה חלק מהפדרציה הטראנסקווקזית, ובכך הייתה לדרומית שברפובליקות ברית המועצות במערב אסיה. ב-1924 סופח החבל נגורנו קרבאך לרפובליקה האזרית והיא הייתה תחת השלטון האזרי המוסלמי. שלוש הרפובליקות שנכללו ברפובליקה הפדרלית (ארמניה וגאורגיה יחד עם אזרבייג'ן) פוזרו ב-1936, אך נשארו במסגרת אחת, ואזרבייג'ן הייתה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האזרית במסגרת ברית המועצות. במלחמת העולם השנייה כשברית המועצות סיפחה את צפון איראן לשליטתה, היה זה הממשל האיראני שגדע באיבם סימנים ראשוניים של תנועת עצמאות אזרית. תחת השלטון הסובייטי הוגבר עוד יותר התיעוש של אזרבייג'ן ונעשתה בה קולקטיביזציה של החקלאות.
עצמאות
בשלהי ימי ברית המועצות החלו הארמנים שחיו בחבל נגורנו קרבאך לדרוש להסתפח לארמניה, ובשנות ה-90 הביאו דרישותיהם למלחמה. באוקטובר 1991 הכריזה אזרבייג'ן על עצמאותה. ב-1993 התחילה המערכת הפוליטית של אזרבייג'ן להתייצב, עם עלייתו לשלטון של ראש המפלגה הקומוניסטית לשעבר חיידר אלייב. ב-1994 לאחר שהתברר שבים הכספי מצויים מרבצי נפט וגז טבעי עצומים, בשליטת אזרבייג'ן, נחתמו שורה של הסכמים בין מדינות המערב לבין אזרבייג'ן, על עסקה ענקית לפיתוח שדות הנפט והגז והעברתם למערב. ב-1998 אלייב נבחר מחדש לנשיא, במערכת בחירות שהועלו בה חשדות לאי סדרים.
המלחמה עם ארמניה
מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה פרצה מיד לאחר הכרזת העצמאות של אזרבייג'ן. המלחמה הייתה ארוכה (תחילה פוליטית) נגד ארמניה על השליטה בחבל נגורנו קרבאך. לחימה כוללת התפרצה לקראת סוף החורף של שנת 1992, כאשר ארמניה החליטה לתקוף במפתיע את האזרים. הארמנים כבשו את חבל נגורנו קרבאך, הצבא האזרי שלא היה מוכן למלחמה נסוג. תיווך בינלאומי על ידי קבוצות שונות לא נחל הצלחה ביישוב הסכסוך. באביב 1993 כבשו כוחות ארמנים אזורים מחוץ לחבל עצמו, ובכך הביאו לאיום של התערבות צבאית של מדינות אחרות באזור. בסוף המלחמה היו הארמנים בשליטה מלאה על המובלעת של נגורנו-קרבאך ובנוסף לכך בשטחים שהיוו 9% משטחה המקורי של אזרבייג'ן אשר מחוץ למובלעת. כ-230,000 ארמנים מאזרבייג'ן וכ-800,000 אזרים מארמניה ומנגורנו-קרבאך נעקרו ממקום מושבם עקב המלחמה. המלחמה הסתיימה בניצחון מוחץ של ארמניה, ובמאי 1994 הוכרזה הפסקת אש באזור הודות לתיווך רוסי, כשהחבל נגורנו קרבך מקבל אוטונומיה רחבה. בנוסף, החלו שיחות שלום בתיווכו של "הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה". במלחמה נהרגו כ-35,000 בני אדם משני הצדדים. הארמנים השלימו את ההשתלטות על החבל ב-1994, וכבשו גם אזור חיץ מסביב לו, המהווה כשמונה אחוזים משטח אזרבייג'ן.
ב-2020, התקיימה מלחמת נגורנו קרבאך השנייה שנמשכה בין ספטמבר לנובמבר של אותה השנה והסתיימה בהפסקת אש בתיווך רוסי וניצחון אזרי שכלל כיבוש של שטחים נרחבים בנגורנו קראבך כולל כמעט כל השטחים שנכבשו על ידי הכוחות הארמנים במלחמה הקודמת והקמת מסדרון שיחבר בין חבל נחצ'יבאן האזרי לשאר המדינה, במלחמה נהרגו 6,788 ונפצעו למעלה מעשרת אלפים בני אדם. במלחמה השתמשה אזרבייג'ן רבות בנשק ישראלי.
הלחימה בין המדינות התחדשה בספטמבר 2022. בינואר 2023, ניתקה את קווי האספקה אל חבל נגורנו קרבאך. לאחר תשעה חודשים, פתחה במלחמת נגורנו קרבאך השלישית וכבשה את נגורנו קרבאך. ארמניה לא התערבה בלחימה.
תרבות וספורט
המוזיקה של אזרבייג'ן מאופיינת בשילוב השפעות טורקיות, רוסיות ומערביות.
כדורגל ושחמט הם בין ענפי ספורט הפופולריים במדינה.
במאי 2012 אירחה את תחרות האירוויזיון בעיר הבירה באקו.
ביוני 2015 אירחה את המשחקים האירופיים הראשונים בבאקו.
בעונת הפורמולה 1 של 2016 הגרנד פרי האירופאי נערך בעיר הבירה באקו.
אזרבייג'ן אירחה את גמר הליגה האירופית לשנת 2019.
תיאטרון הדרמה הרוסית בן המאה שנים בהנהלת אלכסנדר שרובסקי.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|280px|מחוזות אזרבייג'ן (המחוזות בירוק עומדים במחלוקת לשטח עצמאי בבעלות ארמניה הנקרא נגורנו קרבאך)
אוכלוסיית אזרבייג'ן מונה כ-10.1 מיליון איש. מעט יותר ממחצית האוכלוסייה היא עירונית. כשני מיליון תושבים גרים בבירה באקו ובסביבותיה. ממוצע הילודה הוא 1.7 לאישה. תוחלת החיים הממוצע היא 66.87 שנים.
91.6% מהתושבים הם אזרים. המיעוט הגדול ביותר הם הלזגינים שמנו ב-2009 2% מן האוכלוסייה. 1.3% מהאוכלוסייה היא ממוצא רוסי. בעבר, הייתה אוכלוסייה זו גדולה יותר אך תושבים רוסים רבים יצאו מן המדינה לאחר שקיבלה עצמאות. אזרים רבים היגרו לאזרבייג'ן מארמניה בעקבות הסכסוך הממושך בין שתי המדינות. מנגד, כמעט כל אוכלוסיית הארמנים באזרבייג'ן התיישבה במוקד הסכסוך - חבל הארץ נגורנו קרבאך. מלבד הקבוצות האתניות שנזכרו לעיל, ישנן עוד קבוצות אתניות קטנות באזרבייג'ן, בהן טלישים (עם איראני קטן) וטורקים.
רוב מכריע של תושבי אזרבייג'ן הם מוסלמים, רובם שיעים ומיעוטם סונים. מיעוט קטן משתייך לדת הנוצרית, בדרך כלל לנצרות האורתודוקסית. מלבד אלה ניתן למצוא באזרבייג'ן קהילות קטנות ממגוון דתות וכתות. רוב תושבי אזרבייג'ן מתייחסים לדת כעניין סמלי ומסורתי וגישתם לחיים היא חילונית בעיקרה.
השפה העיקרית והרשמית היא אזרית, הקרובה לטורקית. כמו כן, נפוצה הרוסית בקרב תושביה ואזרחיה המעיד גם על תקופתה כחלק ממדינות ברית המועצות לשעבר.
יהדות אזרבייג'ן
במדינה זו חיים יהודי ההרים (נודעים גם בכינויים "יהודים קווקזים"), לכל המאוחר, מהמאה ה-3–5 לספירה. עם התפתחותה של תעשיית הנפט בבאקו גדלה הקהילה שעד אז כללה רק את יהודי ההרים, כתוצאה מהגירת אשכנזים מאזור תחום המושב שבאימפריה הרוסית לשעבר. בשנת 1979 נמנו בה כ-35 אלף תושבים יהודים. בתחילת המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית, לפי הערכות שונות, בין כ-16 אלף לכ-30 אלף יהודים בקרב אוכלוסייתה, רובם המשתייכים לקהילת יהודי ההרים ("קווקזים"), אם כי בנוסף להם גם כ-5 אלף אשכנזים ועוד כמה מאות יהודים גאורגים. בבירה האזרית באקו ישנם שני בתי כנסת, בעיר האזרית קובה קיימים שני בתי כנסת ובית מדרש, ובעיר אוגוז שני בתי כנסת נוספים.
ראו גם
משרד המשפטים של אזרבייג'ן
אזרבייג'ן באירוויזיון
יחסי אזרבייג'ן–ישראל
אזרים
קישורים חיצוניים
אזרבייג'ן באתר יהודי ההרים
יעקב מאור, הולכים לטייל בקווקז דרך אזרבייג'ן, באתר ותוליכנו לשלום
סקירה של יחסי אזרבייג'ן - ישראל, מברק מ-2009 באתר ויקיליקס
זאב לוין, אזרבייג'ן: בין אירופה למזרח התיכון, מגזין המזרח הקרוב, 15 באוקטובר 2015
אזרבייג'ן - המדריך המלא, מידע טיפים ומקומות מומלצים במדינה ובעיר הבירה באקו
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:קווקז
קטגוריה:מדינות טורקיות
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות טרנסקונטיננטליות
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991 | 2024-09-25T05:49:35 |
תורת היחסות הכללית ומכניקת קוונטים | הפניה כבידה קוונטית | 2020-02-17T07:01:34 |
דגל אזרבייג'ן | דגל אזרבייג'ן (באזרית: Azərbaycan bayrağı) הוא דגלה הלאומי של אזרבייג'ן.
עיצובו הוא טריקולור המורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים כחול (למעלה), אדום וירוק; סהר וכוכב בעל שמונה קודקודים בצבע לבן נמצאים במרכז הפס האדום. שמונת הקודקודים של הכוכב מייצגים את שמונה האותיות שמרכיבות את השם אזרבייג'ן בשפה הערבית. הפס הכחול מייצג את זהותם של הטורקים באזרבייג׳ן, הירוק מייצג את האסלאם והאדום מייצג קדמה. לפי טענה אחרת הפס הכחול מייצג את השמים, הירוק את האדמה והאדום את החירות.
גרסה קדומה של הדגל הונפה לראשונה בשנת 1918, אך לאחר הכיבוש של ברית המועצות נגנז הדגל. הדגל הונף שוב רק ב-5 בפברואר 1991 לאחר פירוק ברית המועצות.
היסטוריה
הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן (1918–1920)
ב-28 במאי 1918 הכריזה הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן (ADR) על עצמאות. אחת הפעולות הראשונות של הרפובליקה הייתה אימוץ סמלים לאומיים. בהשראת דגל האימפריה העות'מאנית, ה-ADR אימצה את דגל המדינה הראשון שלה ב-21 ביוני 1918, אשר תיאר סהר לבן וכוכב לבן בעל שמונה קצוות על רקע אדום. הדגל החדש היה כמעט זהה לדגל האימפריה העות'מאנית הישן, שבו הופיעו גם כוכב בעל שמונה קצוות עד שנת 1844, אז הוחלף בכוכב מחומש. קווי הדמיון בין הדגלים שיקפו את ההגמוניה של האימפריה העות'מאנית באותה תקופה, כמו גם את הקרבה האתנית בין האוכלוסיות הטורקיות של ADR והאימפריה העות'מאנית.
תוך מספר חודשים, הדגל החדש שאומץ החל להעלות ספקות בשל היותו מייצג באופן בלעדי את הטורקיזם. לפיכך, הוצע ליצור דגל חדש. הדגל החדש היה אמור לשקף שלושה רעיונות: טורקיזם, איסלאמיזם והרצון להתקדמות. רעיונות אלו שיקפו את האידאולוגיה הרשמית של ה-ADR, שהייתה "טורקיזציה, איסלאמיזציה ומודרניזציה". היווצרותם של רעיונות אלו הושפעה מעבודתו של האידאולוג האסלאמי ג'מאל אלדין אל-אפגני שבספריו "הפילוסופיה של האחדות הלאומית ומהות האמיתית של איחוד דתי" ו-"אחדות אסלאמית", כתב כי התקדמותם של עמים מוסלמים אפשרית בתנאי של גיבוש דתי, אחדות לאומית וחקר המסורות המתקדמות של המדינה האירופית.
ב-9 בנובמבר 1918 אושרה טיוטה של דגל מדינה מעודכן. נוצר על ידי Ali bey Huseynzade, הדגל החדש היה טריקולור אופקי של כחול, אדום וירוק עם סהר לבן וכוכב בעל שמונה קצוות שהוצב במרכז.
ב-7 בדצמבר 1918 הונף דגל המדינה המעודכן מעל בניין הפרלמנט של אזרבייג'ן. בנאום בפני הפרלמנט הצהיר מאמאד אמין רסולזאדה, יו"ר המועצה הלאומית של אזרבייג'ן שהכריז על עצמאותה של ה-ADR: "[...] ומסיבה זו, רבותי, המועצה הלאומית הרימה את הדגל התלת-צבעי הזה, המייצג אזרבייג'ן, והדגל הזה, סמל הריבונות הטורקית, התרבות האסלאמית והכוח האירופאי המודרני, תמיד יתנופף מעלינו הדגל הזה, ברגע שיונף, לעולם לא יירד שוב".
שימוש בדגל הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן לאחר 1920 (אז הדגל הוחלף לדגל סוציאלי-סובייטי)
לאחר נפילת הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן באפריל 1920 בעקבות פלישת הצבא האדום, דגלו שימש ארגוני מהגרים מחוץ לברית המועצות. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש דגל ה-ADR את גדודי הלגיון האזרבייג'אני, שהיו מערכים צבאיים של אזרבייג'נים אתניים שנלחמו לצד גרמניה הנאצית. על סמלי השרוול של מדי הלגיון אזרבייג'ן הוצגו שלושה פסים אופקיים שווים של כחול, אדום וירוק, סהר לבן וכוכב מחומש.
ממוזער|205x205 פיקסלים|דגל אזרבייג'ן שיצר מאמד אמין ב-1952 כששהה בטורקיה.
דגל ה-ADR שימש במהלך קונגרס של אזרבייג'נים בראשות מייג'ור אזרבייג'ן הסובייטי לשעבר עבדורהמן פטאליביילי, שנערך בברלין, גרמניה ב-6 בנובמבר 1943. בשנת 1922, מאמאד אמין ראסולזאדה ברח מרוסיה הסובייטית, דרך פינלנד - אל טורקיה. כששהה שם ב-1952, הוא יצר עותק של דגל ה-ADR, שאותו נתן מאוחר יותר לחברו גולמירזה בג'ירוב. בג'ירוב הביא בחשאי את הדגל לאזרבייג'ן ותלה אותו על ביתו במשטגה בשנת 1976. הוא ניתן למוזיאון הלאומי להיסטוריה של אזרבייג'ן ביולי 2003 ומאז נשמר במוזיאון.
בשנת 1956, מפגין בשם ג'אהיד היללוגלו הרים את דגל ה-ADR מעל מגדל מיידן בבאקו, והתריס כלפי אזרבייג'ן הסובייטית. היללוגלו נידון לארבע שנות מאסר.
דגל הרפובליקה הסוציאלית הסובייטית של אזרבייג'ן (1920–1991)
ממוזער|דגל אזרבייג'ן הסובייטית בין 1952 ל-1990.
ב-28 באפריל 1920 הפכה אזרבייג'ן לרפובליקה סובייטית, בתור הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אזרבייג'ן (אזרבייג'ן הסובייטית). דגלי המדינה של הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן נאסרו בתקופה זו. בעודה תחת שלטון סובייטי, אזרבייג'ן הסובייטית השתמשה בשמונה דגלים שונים. רוב הדגלים השתנו רק מעט. העיבודים היו תוצאה של השנים הראשונות הכאוטיות של ברית המועצות בקווקז. דגל אזרבייג'ן הסובייטי הלא רשמי הראשון שימש במהלך הכיבוש הסובייטי של באקו ב-28 באפריל 1920.
הדגל הרשמי הראשון של אזרבייג'ן הסובייטית אומץ ב-19 במאי 1921, בחוקתה הראשונה לפי סעיף 104. באותה תקופה, שפת המדינה של אזרבייג'ן הסובייטית הייתה טורקית אזרבייג'נית והאלפבית שלה התבסס על הכתב הערבי. לכן, המילים ASR נכתבו בערבית. הדגל השמיני והאחרון של אזרבייג'ן הסובייטית הונפק ב-7 באוקטובר 1952. העיצוב היה דומה לדגל הלאומי הסובייטי אך כלל פס כחול אופקי בתחתית, שתפס רבע מגובה הדגל. הגדרת הדגל הייתה כדלקמן:הדגל הלאומי של הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית של אזרבייג'ן הוא לוח המורכב משתי פסים אופקיים של צבע: החלק האדום העליון של שלושת רבעי הרוחב והחלק התחתון כחול, כמעט רבע מרוחב הדגל עם התמונה למעלה הפינה השמאלית של הרצועה האדומה, ליד עמוד הדגל ופטיש ומגל זהב, ומעליהם כוכב אדום מחומש ממוסגר בשולי זהב. היחס בין רוחב לאורך הוא 1:2.
הרפובליקה של אזרבייג'ן (1991–הווה)
ממוזער|כיכר הדגל הלאומי בבאקו
בסוף שנות ה-80, בזמן התסיסה באזרבייג'ן הסובייטית, נעשה שימוש בדגל הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן בשלושה צבעים בהפגנות הקוראות לעצמאות. ב-17 בנובמבר 1990, במהלך המושב הראשון של האספה העליונה של הרפובליקה האוטונומית של נחצ'יבאן, אומץ דגל ה-ADR משנת 1918 כדגל הלאומי של המדינה האוטונומית. דגל זה אומץ מאוחר יותר עם הצו, "על שינוי השם והדגל הלאומי של אזרבייג'ן SSR". הצו הוצא ב-29 בנובמבר 1990 על ידי נשיא SSR אזרבייג'ן ואושר ב-5 בפברואר 1991 על ידי הסובייטי העליון של SSR אזרבייג'ן. החוקה הראשונה מאז העצמאות התקבלה ב-12 בנובמבר 1995 לאחר הצבעה לאומית, אחד הסעיפים תיאר את דגל שלושת הצבעים של הרפובליקה.
ב-17 בנובמבר 2007, נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב הוציא צו "על הקמת כיכר הדגל הלאומי " בבאקו. לכיכר היה מוט דגל בגובה 162 מטר במשקל 220 טון. הדגל שהונף על המוט היה ברוחב 35 מטר ואורך 70 מטר, ומשקלו 350 קילוגרם. בעמוד הדגל נבנה גם מוזיאון המוקדש לדגל הלאומי. ב-1 בספטמבר 2010 הונף הדגל באופן רשמי לפתיחת המוזיאון, לאחר מכן הפך לתורן הבלתי נתמך הגבוה בעולם, עד שעקף אותו תורן דושנבה בגובה 165 מטר של טג'יקיסטן בשנת 2011. התורן פורק ב-2017 עקב הסכנות של נפילת המבנה על שטחי שדרות באקו.
היסטוריית הדגלים של אזרבייג'ן
עיצוב
תצורה
הדגל הלאומי של אזרבייג'ן מורכב משלושה פסים אופקיים ברוחב שווה, מלמעלה למטה: תכלת, אדום וירוק. סהר לבן וכוכב בעל שמונה קצוות נמצאים במרכז. התיאור הבסיסי של הדגל, יחד עם היחס שלו, מצוין בחוקת אזרבייג'ן (מתורגם):
שירטוט של דגל אזבייג'ן|מרכז|422x422 פיקסלים
צבע
הדגל בצבע ירוק, אדום, תכלת ולבן. המפרט המדויק לצבעיו הונפק בצו משנת 2004 "על כללי הדגל הלאומי של הרפובליקה של אזרבייג'ן". ערכת הצבעים בשימוש בשנים 1918–1920, ובין 1991 ל-2013 היא כדלקמן:
40x40 פיקסלים
ערכת הצבעים 1991–2013כחולאדוםירוקRAL501530206024CMYK100-22-0-240-100-77-12100-0-42-32קוד צבע הקסדצימלי#0098C3#E00034#00AE65ייצוג צבע במחשב – RGB0-152-195224-0-520-174-101
הצבעים, שעודכנו ב-2013 ואושרו ב-2018 וצוינו ב-Pantone, הם כדלקמן:
40x40 פיקסלים
ערכת הצבעים
2013-הווהתכלתאדוםירוקRAL501230186018Pantone306 CRed 032 C362 CCMYK100-20-0-110-79-73-649-0-70-38קוד צבע הקסדצימלי#00B5E2#EF3340#509E2Fייצוג צבע במחשב – RGB0-181-226239-51-6480-158-47
משמעות
הכחול הבהיר מסמל את המורשת הטורקית של אזרבייג'ן, האדום משקף את יצירתה של מדינה מודרנית והתפתחות הדמוקרטיה, והירוק מסמל את האסלאם. במרכז הדגל, המופיע הן בחזית והן מאחור, יש סהר וכוכב בעל שמונה קצוות בצבע לבן.
כיום החוקרים טוענים לשתי סיבות עיקריות בעטים הכוכב הוא מתומן האחת היא שהוא מייצג את שמונת האותיות במילה ״אזרבייג׳ן״ בערבית, סיבה נוספת היא ששמונת הפינות של הכוכב מייצגות את שמונת העמים הטורקים שסווגו בתקופה שלפני ברית המועצות: אזרים, עות'מאנים (טורקים), ג'גטאים, טטרים, קיפצ'קים, סלג'וקים וטורקומנים. והקיפצ'קים מייצגים למעשה שני עמים, הקזחים והקירגיזים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אזרבייג'ן: סמלים לאומיים
קטגוריה:אסיה: דגלים
קטגוריה:אירופה: דגלים
קטגוריה:טריקולור | 2024-09-24T04:59:07 |
אאוקלידס | REDIRECT אוקלידס | 2004-08-15T14:29:27 |
דגל קמבודיה | דגל קמבודיה אומץ מחדש בשנת 1993, לאחר שבבחירות חזרה המלוכה לשלטון. עיצוב הדגל קיים מאז 1850 בערך, ונשאר בבסיסו ללא שינוי עם צדדים בצבע כחול ומרכז בצבע אדום וציור של אנגקור ואט במרכז. הדגל שונה למשך כמה שנים בעת עליית הקמר רוז' לשלטון, שהשתמשו בדגל אדום שכלל גם את האנגקור ואט.
היסטוריה
מאז שנות ה-50 של המאה ה-19 הדגל הקמבודי מציג בגאווה את תמונה הארמון המפואר באנגקור. הדגל הנוכחי עם הפסים הכחולים בחלקו העליון והתחתון של הדגל והרקע האדום במרכזו (ביחס 1:2:1) נבחר עם עצמאותה של קמבודיה ב-1953. דגל זה היה בשימוש עד שנת 1970 כאשר נבחר דגל חדש מטעם ראש הממשלה לון נול והיה בשימוש עד עליית פול פוט והקמר רוז' לשלטון במדינה בין השנים 1975 ל-1979 אז השתמשו בדגל אדום (כסמל לקומוניזם ששלט במדינה) עם תמונת הארמון בצבע צהוב.
עם שחרור העם הקמבודי מפני שלטון האימים של פול פוט, שונה הדגל במקצת עד לשנת 1989. בשנה זו הוחלט על שינוי צבעי הרקע של הדגל וחלקו התחתון הפך כחול. בשנת 1993 אומץ שוב הדגל משנת 1948, כאשר אדום וכחול מהווים את הצבעים הלאומיים של המדינה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קמבודיה, דגל
קטגוריה:קמבודיה: סמלים לאומיים
קמבודיה
קמבודיה
קמבודיה | 2023-06-04T13:29:26 |
דגל קמרון | דגל קמרון בצורתו הנוכחית אומץ ב-20 במאי 1975, לאחר שקמרון הפכה למדינה מאוחדת. לדגל הקודם של קמרון הייתה סכמת צבעים דומה, אך הוא כלל שני כוכבים. סכמת הצבעים היא כלל-אפריקאית, ורעיון הפסים אומץ מהטריקולור של דגל צרפת. הפס המרכזי, האדום, מסמל אחדות, והכוכב הוא "כוכב האחדות". הצהוב מסמל את השמש, כמו גם את הסוואנות בחלק הצפוני של המדינה, בעוד שהירוק מסמל את היערות בחלק הדרומי של קמרון.
ההבדלים היחידים בין דגל קמרון לדגל סנגל הוא שהפס המרכזי הוא צהוב והכוכב הוא ירוק.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קמרון, דגל
קטגוריה:קמרון: סמלים לאומיים
קמרון
קמרון
קמרון
קמרון | 2024-09-07T05:31:48 |
אוריפידס | שמאל|ממוזער|150px|
ממוזער|תבליט מהמאה ה-1 לפנה"ס או המאה ה-1 מסמירנה המתאר את אוריפידס יושב ואישה מגישה לו מסכת תיאטרון כשמעליה מופיעה הכתובת ביוונית עתיקה: סצנה ומאחורי אוריפידס עומד על פודיום דיוניסוס, מוצג במוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול
אֶוּריפִּידֶס (ביוונית עתיקה: Εὐριπίδης) 480 עד 406 לפנה"ס בקירוב, היה אחד משלושת המחזאים הטראגיים הגדולים באתונה העתיקה, יחד עם אייסכילוס וסופוקלס והצעיר מביניהם. אוריפידס הכניס שינויים רבים בצורה ובסגנון של הדרמה היוונית.
חייו
אורפידס נולד בסלמיס. שם אמו היה קְלייטוֹ, ושם אביו מְנֵסַרכוּס או מְנֵסַרכִידֶס. סיפור מסורתי טוען כי קלייטו התפרנסה ממכירת עשבי תיבול בשוק; מחבר-הקומדיות אריסטופאנס מצא שהדבר משעשע, והשתמש בו בקומדיות רבות. עם זאת, ישנן עדויות רבות לפיהן משפחתו של אוריפידס הייתה אמידה למדי, ולא הייתה זקוקה להכנסה מסוג זה.
על-פי מקורות קדומים, חיבר אוריפידס מעל 90 מחזות, אשר מהם שרדו 18 עד ימינו (כיום מקובל לחשוב כי המחזה "רזוס" נכתב בידי אחר). ממרבית המחזות האחרים שרדו קטעים, חלקם ארוכים למדי. מספר המחזות מאת אוריפידס ששרד גדול יותר מזה של אייסכילוס וסופוקלס גם יחד, בין השאר בשל השתמרות מקרית של כתב-יד שהיה כנראה חלק מאוסף מלא של יצירותיו.
אוריפידס חידש שני חידושים בדרמה היוונית: הראשון הוא ה"פרולוג", מעין הקדמה למחזה שמטרתה להקל על הצופים את הבנת ההתרחשויות שעל הבמה; השני הוא ה"אפילוג", כלומר הסיום, הנקרא גם "דאוּס אקס מַכינָה" (=האל מתוך המכונה), הואיל ובסוף המחזה היה מופיע על הבמה שחקן מחופש לאחד האלים ופותר את הבעיות שנוצרו תוך כדי מהלך העלילה.
נוסף למחזות שהתבססו על המיתולוגיה היוונית, כתב אוריפידס גם על האדם וסבלו, ולעיתים קרא ביצירותיו למרד באלים על החלטותיהם השרירותיות. עקב כך נחשב אוריפידס למחזאי נועז בזמנו, וברבים ממחזותיו מתואר המאבק המתחולל בנפשם של הגיבורים בין יצריהם לבין חוקי המוסר ומצפונם-הם.
כמעט ואין עדויות על חייו הציבוריים של אוריפידס, למעט מעורבותו בתחרויות דרמה. יש יסוד להאמין כי נסע לסיציליה שבאיטליה בשליחות דיפלומטית, אולם אם השתתף בפעילויות פוליטיות או ציבוריות אחרות במהלך חייו, הרי שלא שרד כל מידע על כך. ממחזותיו ברור שהיה ספקן מאוד בנוגע לדת היוונית, ועל-פי המסורת התרועע עם סופיסטים שונים וגם עם סוקרטס. הייתה לו אשה בשם מֶליטוֹ, והיו להם שלושה בנים.
אוריפידס התחרה בפסטיבל הדרמה האתונאי הידוע (חלק מחגיגות ה"דיוניסיה הגדולה"), החל משנת 455 לפנה"ס, שנה לאחר מותו של אייסכילוס; בשנה זו הגיע למקום השלישי. הוא לא זכה במקום הראשון לפני שנת 441 לפנה"ס, ובמהלך חייו לא זכה יותר מארבע פעמים. בהשוואה לאייסכילוס, שזכה 13 פעמים, וסופוקלס, שזכה 18 פעמים, אוריפידס היה המוערך פחות שבחבורה.
אוריפידס היה יעד תדיר לעקיצותיו של אריסטופאנס. הוא מופיע כדמות במחזות "האכארניים" ו"חג הנשים", ובאופן הבולט ביותר ב"הצפרדעים", שבו האל דיוניסוס יוצא למסע אל האדס (השאול) כדי להשיב את אוריפידס מעולם המתים. לאחר ויכוח על אמנות הטראגדיה בין אוריפידס לאייסכילוס, מעדיף דיוניסוס להעלות עמו את אייסכילוס.
התחרות האחרונה שבה השתתף אוריפידס באתונה הייתה בשנת 408 לפנה"ס, וזמן קצר לאחר מכן הוא עזב את העיר בהזמנתו של ארכלאוס מלך מוקדון, ונשאר עמו במוקדון. למרות שעל-פי המסורת עזב את אתונה כשהוא מריר בשל הפסדיו, אין ראיות של ממש לטענה זו. הוא נפטר במקדוניה בשנת 406 לפנה"ס, ולאחר מותו פרסומו האפיל על זה של אייסכילוס וסופוקלס גם יחד. על-פי מסורת לא אמינה, הוא נקרע למוות בידי כלבי ציד.
הקלאסיקונים הצרפתים העריצו את יצירתו של אוריפידס. "הבאקכות", "נשות טרויה", ו"מדיאה" נחשבות לנשגבות שביצירותיו.
מחזות מאת אוריפידס
"אורסטס" - כנראה מ-408 לפנה"ס
"אִיוֹן" - 414 לפנה"ס
"איפיגניאה באאוליס" - פורסם לאחר מותו, ב-405 לפנה"ס; מקום ראשון (יחד עם "הבאקכות")
"איפיגניאה בטאוריס" - 414 לפנה"ס
"אלקטרה"
"אלקסטיס" - 438 לפנה"ס
"אנדרומאכה" - 425 לפנה"ס
"ילדי הרקלס" - 430 לפנה"ס
"הבאקכות" - פורסם לאחר מותו, ב-404 לפנה"ס; זכה במקום ראשון (יחד עם "איפגניאה באאוליס")
"היפוליטוס" - 428 לפנה"ס, מקום ראשון
"הלנה" - כנראה מ-412 לפנה"ס
"הנשים הפיניקיות" - 410 לפנה"ס
"הֵקאבֵּה" - 424 לפנה"ס
"הרקלס" - 416 לפנה"ס
"מבקשות החסד" - 423 לפנה"ס
"מדיאה" - 431 לפנה"ס, מקום שלישי
"נשות טרויה" - 415 לפנה"ס, מקום שני
"הקיקלופים" (מחזה סאטירים, לא טראגדיה)
"רזוס", מחזה מזויף ששויך לו בטעות)
"אנטיופה" - בערך 410 לפנה"ס
"אוגה (מחזה)" - טרגדיה יוונית שגרסה בסיסית בלבד שלה הגיעה לידינו.
יצירות אוריפידס שתורגמו לעברית
מתוך מחזות אלו, המחזות הבאים תורגמו לעברית בידי אהרן שבתאי, וראו אור בהוצאת שוקן:
אורסטס
איון
איפיגניה באאוליס
איפיגניה בארץ הטאורים
אלקטרה
אלקסטיס
אנדרומאכה
הבאקכות
היפוליטוס
הלנה
הקבה
הקיקלופ
הרקלס
ילדי הרקלס
הנשים הפיניקיות
מדיאה
נשי טרויה
מבקשות החסות
המחזות "נשות טרויה", "מדיאה" ו"הבאקכות" תורגמו לעברית בידי אהרן קמינקא, בספר "טראגדיות נבחרות".
שמעון בוזגלו תרגם את המחזות הבאים של אוריפידס:
נשות טרויה, תחת השם "הנשים מטרויה", אור-עם, 2011.
הקבה, אור-עם, 2011.
מדיאה, אור-עם, 1999.
מדיאה, ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2018.
איפיגניה באוליס, אבן חושן, 2009.
עיבודים
עיבוד של ז'אן-פול סארטר ל"נשות טרויה" תורגם מצרפתית לעברית בידי אלי מלכא וראה אור בהוצאת כתר, 1983.
דן מירון עיבד את "אלקטרה".
חנוך לוין יצר גרסה משלו (שהאלים נעדרים ממנה) ל"נשות טרויה", בשם הנשים האבודות מטרויה.
יגאל עזרתי תרגם ועיבד את "איפיגניה באאוליס", בהוצאה עצמית, 1985.
קישורים חיצוניים
, באתר של שמעון בוזגלו
, באתר של שמעון בוזגלו
, באתר של שמעון בוזגלו
, באתר של שמעון בוזגלו
יעל רנן, ספרות המערב: איפיגניה באאוליס 2.1
יעל רנן, ספרות המערב: מדיאה 2.5
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
אוריפידס
קטגוריה:תיאטרון ביוון העתיקה
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:אתונאים מן העת העתיקה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2024-08-04T19:24:37 |
דגל קפריסין | דגל קפריסין אומץ ב-16 באוגוסט 1960. הוא מציג מפה של האי, ושני ענפי זית (סמל השלום) תחתיו על רקע לבן (גם מסמל שלום). מעצבי הדגל נמנעו במכוון משימוש בכחול ואדום (הצבעים של דגלי יוון וטורקיה), במטרה שלא לגרום למתח מיותר בין שני העמים המתגוררים באי. המפה בדגל בצבע נחושת המסמל את שכבת הנחושת והעופרת הנמצאים על האי (בעיקר בצורת מינרל, שצבעו צהוב).
היסטוריה
לפני שדגל קפריסין הונהג, נעשה שימוש בדגל טורקיה ודגל יוון. הדגל הנוכחי זכה בתחרות לעיצוב דגלים בשנת 1960. לפי החוקה, לדגל אסור לכלול את הצבעים כחול ואדום, המייצגים את השלטון הבריטי, וגם לא צלב או סהר, המייצגים את יוון וטורקיה. כל המשתתפים בתחרות נמנעו במתכוון משימוש בארבעת האלמנטים הנ"ל, כדי לשמור על נייטרליות.
העיצוב הזוכה מבוסס על הצעתו של איזמט גוניי, צייר טורקי-קפריסאי. העצוב נבחר על ידי מקאריוס השלישי, נשיא קפריסין, בהסכמתו של פאזיל קוצ'וק, סגן הנשיא.
השימוש בדגל
על פי החוקה של קפריסין, הדגל יכול להיות מונף על ידי מוסדות המדינה, איגודים ציבוריים ותושבי המדינה. הגופים הציבוריים ומוסדות המדינה רשאים להניף את הדגל ביחד עם דגל טורקיה ודגל יוון, גם יחד. אזרחים פרטיים רשאים להניף את הדגל עם דגל טורקיה, דגל יוון, שניהם ביחד או כל אחד לחוד.
חרף הניסיון ליצור עיצוב נייטרלי כדי לקדם את האיחוד בין הקהילות, נעשה שימוש בדגל בעיקר על ידי הקפריסאים-יוונים.
מאפייני העיצוב
מפת המדינה מהווה 44% מהדגל. צבע המפה הוא נחושת (פנטון 144-C). ענפי הזית בצבע ירוק זית (פנטון 336-C). צבע הרקע לבן, והיחס בין האורך לרוחב הוא 3:5.
הדגלים המיוצרים בקפריסין בדרך כלל שונים מעט מהמאפיינים המקוריים, בעיקר בצבעים ובגודל המפה. באוקטובר 2005 הודיעה הממשלה כי תנקוט צעדים ו"תתחיל מאפס", כדי להבטיח שרק דגלים בעלי המאפיינים הרשמיים ייוצרו ויונפו ברחבי המדינה.
דגל זה מכיל את הריכוז הגבוה ביותר של הצבע הלבן – 89.7% ממנו צבועים בלבן.
הצעה לדגל
שמאל|ממוזער|250px|הדגל המוצע לקפריסין המאוחדת
כחלק מתוכניתו של קופי אנאן ליישב את המחלוקת בקפריסין, האו"ם הציע דגל חדש, שיאומץ בקפריסין המאוחדת שתיבנה מחדש. שלא כמו הדגל הרשמי הנוכחי, גרסה זו משלבת במתכוון ייצוג של יוון (כחול) ושל טורקיה (אדום), ביחד עם רצועה גדולה בצבע נחושת-צהוב, המייצגת את קפריסין. ייתכן שכל התיישבות עתידית בקפריסין תכלול את הדגל החדש.
ראו גם
דגל הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין
קישורים חיצוניים
קפריסין, דגל
קטגוריה:קפריסין: סמלים לאומיים
קפריסין
קפריסין
קפריסין
קפריסין | 2024-09-14T05:36:43 |
דגל קריית הוותיקן | דגל קריית הוותיקן מורכב משני פסים אנכיים בצבע צהוב (צד התורן) ולבן, מוטען במפתחות פטרוס הקדוש מוצלבים והמצנפת האפיפיורית במרכז הפס הלבן. יחס ממדיו חריג, והוא עומד על 1:1 ומהווה (יחד עם דגל שווייץ) את אחד משני הדגלים הלאומיים היחידים ביחס ממדים שכזה.
דגל זה מכיל את הריכוז השני בגודלו של הצבע הצהוב (אחרי דגל ברוניי) – 51.7% ממנו צבועים בצהוב.
היסטוריה
הדגל אומץ ב-7 ביוני 1929, בשנת החתימה על ההסכמים הלטרניים בידי האפיפיור פיוס האחד עשר ואיטליה, הסכמים אשר הביאו להקמתה של מדינה עצמאית חדשה. הדגל אשר נבחר לייצוגה נבנה על בסיס דגל מדינת האפיפיור ההיסטורית.
סמל קריית הוותיקן המוטען על הפס הלבן כולל:
מצנפת האפיפיור - כפי שהייתה תחת מינויו של פיוס האחד עשר.
מפתחות פטרוס הקדוש - זוג מפתחות המסמלים את המפתחות לשערי גן העדן שניתנו בידי ישו לפטרוס
חוט אדום המקשר בין המפתחות.
בדומה לסמל אנדורה, מהווה הדגל הפרה של חוק הטינקטורות. צבעי הצהוב (אור) והלבן (ארז'ן), המסמלים את שתי המתכות זהב וכסף, מונחים האחד ליד השני, בניגוד לכלל ההרלדי הבסיסי המוכר כחוק הטינקטורה, ולפיו "אין לשים מתכת על גבי מתכת, או צבע על גבי צבע".
ראו גם
סמל קריית הוותיקן
קישורים חיצוניים
שמאל|ממוזער|180px|דגל הוותיקן מונף בכניסה לכנסייה בנצרת.
הערות שוליים
הוותיקן, דגל
קטגוריה:קריית הוותיקן: סמלים לאומיים
הוותיקן
הוותיקן
קריית הוותיקן | 2024-09-13T05:21:38 |
דגל רואנדה | דגל רואנדה אומץ ב-25 באוקטובר 2001. הדגל מורכב מהצבעים ירוק, צהוב וכחול. בדגל הקודם של המדינה בלטה האות R שהבדילה בינו לבין דגל גינאה.
החלק הכחול בדגל מייצג שמחה ושלום, הצהוב מייצג סמל להתפתחות כלכלית, והירוק מייצג את התקווה לשגשוג. השמש מייצגת השכלה.
הדגל עוצב על ידי אלפונס קירימובנציו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
רואנדה, דגל
קטגוריה:רואנדה: סמלים לאומיים
רואנדה
רואנדה
רואנדה
רואנדה | 2024-09-09T05:19:42 |
דגל רומניה | דגל רומניה (ברומנית: Drapelul României) הוא דגלה הרשמי של רומניה, המורכב משלושה פסים אנכיים בצבעים (טריקולור) כחול קובלט (צד התורן), צהוב כרום ואדום ורמיליון. היחס בין האורך והרוחב הוא של 3 מול 2. הצבעים מייצגים את הצבעים המסורתיים של שתי הנסיכויות הרומניות שהרכיבו את רומניה בראשיתה – כחול וצהוב, המייצגים את נסיכות ולאכיה (מונטניה), ואדום וצהוב, המייצגים את נסיכות מולדובה. פרטים אלה נקבעו בחוקת רומניה (1991), בסעיף 12, תת-סעיף 1. המידות, גוני הצבעים ופרוטוקול הדגל נקבעו בחוק מספר 75 מיום 16 ביולי 1994.
במהלך הזמן שחלף מאז צייר לראשונה את הדגל המהפכן היהודי-רומני ברבו איסקובסקו, שנשא אותו במהפכת 1848, עבר הדגל שינויים רבים, שביטאו תמורות אשר חלו ברומניה ובמשטרהּ.
צבעי הדגל
30px(מ-1867 ועד עכשיו) אדום צהוב כחול פנטון 280c 116c 186c CMYK 99-86-1-00 2-18-95-0 4-99-94-0 ייצוג צבע במחשב 0-43-127 252-209-22 206-17-38 בסיס הקסדצימלי #002B7F #FCD116 #CE1126
תולדות הדגל לפני איחוד רומניה
לפני 1848
המדינה הקרויה "רומניה" נוסדה מאיחוד שתי נסיכויות, נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה. לנסיכויות אלה היו דגלים שונים משלהן, ששימשו בעיקר כדגלי קרב במלחמה. הם שימשו גם לסימון ספינות הנסיכויות, בשינויים מסוימים.
הטריקולור, כסמל של האומה הרומנית, הופיע בתחילת המאה ה-19. הוא מתאפיין בשלושת הצבעים המופיעים על קישוטי החוטים בדגל המרד של טודור ולדימירסקו וכאן ניתן להם לראשונה פירוש: חופש (כחול השמים), צדק (צהוב כמו שדות הדגן הבשל) ואחווה (אדמומיות הדם). הטריקולור אומץ תחילה בנסיכות ולאכיה כדגל קרב על ידי השליט הרפורמטור אלכסנדרו דימיטריה גיקה, שביקש וקיבל אישור ממהמוט השני להניף דגל זה על ספינות המסחר של הנסיכות ודגל אחר על ספינות מובילות חיילים. דגל השיט כלל שני צבעים, אדום וצהוב, לעומת דגל הקרב, שבו היו שלושה צבעים - כחול, צהוב ואדום, ובמרכז, על רקע מגן לבן עם שוליים מוזהבים, דמות של עיט ולאכי עם כתר נסיכותי וצלב במקורו.
דגל מהפכת 1848
ימין|ממוזער|190px|ציור של קוסטקה פטרסקו, ברבו איסקובסקו נושא את הדגל במהפכת 1848 (ולאכיה). על הדגל מופיעות המילים: צדק – אחווה, כשהן כתובות באותיות האלפבית הקירילי הרומני
הטריקולור הרומני הונף לראשונה במהפכת 1848 כחלק ממאבק המהפכנים בנסיכות מולדובה ובנסיכות ולאכיה להשתחרר מהמשטר המושחת של השליטים הפנרים משלטון האימפריה העות'מאנית ומחסותה של האימפריה הרוסית. בהפגנה שערכו המפגינים בבוקרשט נשא את הדגל בראש ההפגנה הצייר היהודי ברבו איסקובסקו (המעמד הונצח בציור של הצייר הרומני קוסטקה פטרסקו), שכנראה צייר בעצמו את הדגל. על הדגל היו כתובות ברומנית המילים "צדק" ו"אחווה", כשהן כתובות באותיות האלפבית הקירילי הרומני.
אין מסמכים המעידים על השתייכותו של איסקובסקו לקבוצה הסודית האחווה, אולם מעצם היותה קבוצה סודית היא נמנעה משמירת רשימות חברים. יונל ז'יאנו (Ionel Jianu), שכתב ספר ביוגרפי על ברבו איסקובסקו, סבר שאיסקובסקו היה חבר האחווה, לכן הוטל עליו לצייר את דגל המהפכה עם הסיסמה Dreptate - Frăție (צדק - אחווה), דגל שאיסקובסקו עצמו נשא בעת שההמון הקיף את ארמון השליט ביבסקו ב-11 ביולי 1848.
שמאל|ממוזער|200px|דגל מהפכת 1848 (ולאכיה) עם פסים אנכיים
הממשלה הזמנית של נסיכות ולאכיה, שהוקמה כתוצאה מהמהפכה, החליטה שזה יהיה הדגל הלאומי, אלה יהיו צבעיו ואלה יהיו המילים הכתובות עליו; זו הייתה ההחלטה הראשונה של הממשלה הזמנית.
כעבור כמה שבועות הוציאה הממשלה הזמנית החלטה חדשה בנושא ובה נטען, שההחלטה הקודמת לא הובנה היטב וכי פסי הדגל צריכים להיות אנכיים, כשהצבע הכחול סמוך למוט ואחריו הצהוב והאדום.
הטריקולור הרומני התקבל כסמל לאומי רומני בחבלים המיושבים ברומנים. הגל המהפכני של 1848 עבר על הנסיכויות הרומניות, אך זכה להצלחה זמנית רק בנסיכות ולאכיה. השלטונות הזרים, האוסטרו-הונגרים, הרוסים והעות'מאנים השקיעו מאמצים בהחרמת והשמדת הדגלים הרומנים, אותם ראו כסמל להתקוממות.
דגל הנסיכויות הרומניות המאוחדות
שמאל|ממוזער|160px|אלכסנדרו יואן קוזה, השליט הרומני, שתחת שלטונו הונהג הטריקולור הרומני
במחצית הראשונה של המאה ה-19 החל תהליך של איחוד בין שתי הנסיכויות הרומניות, נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה. התהליך התחיל בקבלת משקלות ומידות זהים וביטול המכס בין שתי הנסיכויות. הוא הגיע לשיאו ב-1858, כאשר הסכמת פריז נתנה אישור לאיחוד מוגבל תחת השם נסיכויות הדנובה. בנקודה זו הייתה התנגשות אינטרסים בין חלק ממעצמות אירופה, שבחשו בענייני הנסיכויות ולא היו מעוניינות באיחוד, שהיה יכול להוביל למדינה חזקה, שתתנגד להתערבות מצדן, לבין נציגי העם הרומני בשתי הנסיכויות, ששאפו לאיחוד מהסיבות ההפוכות. בהסכמת פריז הייתה פשרה של איחוד למעשה ללא איחוד להלכה, ובנושא הדגלים, סעיף 45 קבע שצבאות שתי הנסיכויות ימשיכו עם דגליהן, אך בעתיד יוסיפו לדגלים רצועה כחולה, שתסמל את האיחוד.
הרומנים לא כיבדו את כל הוראות הסכמת פריז; הם שאפו לאיחוד משמעותי יותר והוכיחו זאת, כששני בתי המחוקקים של שתי הנסיכויות הנפרדות בחרו לשליטם באותו אדם, אלכסנדרו יואן קוזה, ויצרו כך אוניה פרסונלית – שתי נסיכויות עם אותו שליט המהוות למעשה מדינה מאוחדת. קוזה עצמו, כשליט נסיכויות הדנובה, הכיר בטריקולור הרומני ונתן לו מעמד רשמי. ב-1 בספטמבר 1863 חילק קוזה ליחידות הצבא הרומניות דגלי קרב ובהזדמנות זו נשא נאום היסטורי בנושא הדגלים.
האגדות והציורים
ממוזער|דגל צרפת שהיווה השראה ליצירת הטריקולור הרומני
רעיון הטריקולור הרומני שאוב מדגל צרפת, טריקולור השונה מן הדגל הרומני רק בצבע הפס האמצעי. אך טבעי היה שהמשכילים הרומנים שלמדו בצרפת יאמצו את רעיון הטריקולור. הם היו קבוצת עלית קטנה ובעלת השפעה, אולם כדי שהמוני העם הרומני יקבלו את הדגל החדש היה צורך לקשר אותו להיסטוריה של העם.
הרומנים רואים בדאקים חלק מאבותיהם, וצבעי דגלי הדאקים, ששירתו בצבא הרומאי, היו כחול, צהוב ואדום, החל משנת 175 ועד המחצית השנייה של המאה הרביעית. נוטיטיה דיגניטטום (כתב יד מהאימפריה הרומית במאה ה-5, שהעתקים ממנו השתמרו), מציין את ביקורו של הקונסול יוליוס קונסטנטיוס, בנו של הקיסר קונסטנטיוס כלורוס, שראה את צבעי הדגל ולדברי ההיסטוריון אמיאנוס מרקלינוס, אף חיווה דעתו עליהם.
השלטון הצבאי הרוסי, שניהל את הנסיכויות הרומניות במחצית הראשונה של המאה ה-19, הכתיב להן, באמצעות התקנון האורגני, גם את צבעי דגליהן: אדום וכחול לנסיכות מולדובה; צהוב ותכלת לנסיכות ולאכיה.
הדוגלים באיחוד הנסיכויות הרומניות המציאו את אגדת שילובם של שני דגלי הנסיכויות בטריקולור הרומני. רבים, בהם גם אינטלקטואלים, האמינו בכך וציירים נתנו ביטוי לאמונתם ביצירת דגלי טריקולור בציורים היסטוריים, שקדמו לתקופה במאות שנים, כפי שעשה הצייר לקה, או בשילוב הטריקולור בציורים ייצוגיים, כמו הציורים המהפכניים של קונסטנטין דניאל רוזנטל.
סמלי המדינה והשליט
במרכז הדגל הוצג סמל המדינה ובפינותיו אותיות המסמנות את שם השליט. במרכז הדגל הראשון של צבא רומניה מופיע סמל רומניה, ובפינותיו מופיעה האות A המסמלת את האות הראשונה בשמו של אלכסנדרו יואן קוזה.
סמל המדינה הראשון ייצג את החבלים העיקריים שהרכיבו את המדינה. הוא כלל מגן לבן, שחלקו העליון עטוף בבד אדום עם שוליים מוזהבים ובחלקו המרכזי-העליון יש כתר. במרכז המגן הלבן יש מגן קטן יותר הנתמך על ידי אריה מצד ימין וגבר לבוש בלבן וחמוש בחרב מצד שמאל. מגן זה מחולק לארבעה שדות: השדה העליון הימני הוא בעל רקע כחול ויש בו ראש פר עם כוכב בין הקרניים, סמלה של נסיכות מולדובה; השדה העליון השמאלי הוא בעל רקע כחול ועליו עיט עם צלב במקורו; שני השדות התחתונים מאוכלסים באותם סמלים, אך במהופך, הסמל המולדבי בצד שמאל והוולאכי בצד ימין, והרקעים שלהם הם צהוב ואדום.
במפגש של ארבעת השדות יש מגן נוסף, עוד יותר קטן, שמחולק גם כן לארבעה שדות, בשחור ולבן לסירוגין, צבעיו של בית הוהנצולרן, שאחד מבניו נבחר לשלוט בנסיכויות. בתחתית המגן הלבן נכתב באותיות זהב על רקע כחול NIHIL SINE DEO (אין דבר ללא אלוהים).
ב-1872 שונו כמה פרטים בסמל. הכתר שבראש הסמל קיבל רקע אדום, הגבר החמוש הוחלף באריה תאום לאריה שכבר היה, וכפילות סמליהן של מולדובה ושל ולאכיה בוטלה – בשדה הימני התחתון שובץ זוג דולפינים על רקע כחול, סמלה של דוברוג'ה, ובשדה השמאלי התחתון שובץ אריה מוכתר על רקע אדום, סמלה של אולטניה.
דגל הנסיכויות המאוחדות היה הטריקולור המורכב מפסים אופקיים בצבעים כחול, צהוב ואדום. כעבור שלוש שנים, ב-1862, השליט אלכסנדר יואן קוזה שינה את שם המדינה ל"רומניה" (הנסיכויות הרומניות המאוחדות), קבע שתהיה רק עיר בירה אחת – בוקרשט (קודם לכן היו שתי בירות, יאשי ובוקרשט) – ובהזדמנות זו שונה סדר הצבעים בדגל, כשהכחול, שהיה הצבע העליון, התחלף עם האדום, שהיה הצבע התחתון.
דגל רומניה
שמאל|ממוזער|150px|קרול הראשון, מלך רומניה
הרומנים ביקשו לקרוא למדינתם בשם "רומניה", אולם המעצמות המפקחות על הנסיכויות מאז מלחמת קרים לא הסכימו, כי היו ביניהן בעלות אינטרסים מנוגדים, שלא רצו באיחוד. אחרי שהרומנים כפו את האיחוד באמצעות בחירתו של קוזה בכל אחת מהנסיכויות בנפרד, נכפה על מדינתם השם "הנסיכויות המאוחדות של הדנובה", ששונה בהמשך ל"הנסיכויות הרומניות המאוחדות".
בחוקת רומניה 1866, החוקה הראשונה שחוקקו הרומנים לעצמם, בסעיף הראשון נקבע ששם המדינה יהיה "רומניה". את שליטם הראשון, אלכסנדרו יואן קוזה, הדיחו הרומנים ב-1866 ובחרו לעצמם שליט חדש, נסיך גרמני, שיתפרסם בעתיד כקרול הראשון, מלך רומניה. בעקבות בחירתו של קרול שונו סמלי רומניה, להתאימם לסמלים של בית הוהנצולרן, סמלי משפחתו של קרול.
דגל המלוכה הרומנית
בעקבות השתתפות רומניה במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הוכרה רומניה כעצמאית ושליטה הוכר כמלך. ב-1881 הוכרזה ממלכת רומניה.
החל משלטונו של אלכסנדרו יואן קוזה ועד להדחותו של המלך האחרון, מיכאי הראשון, מלך רומניה, נהגו להוסיף לדגלי הקרב של רומניה את המונוגרמה המלכותית/נסיכותית בפינות הדגל ובמרכזו את סמל רומניה.
דגל המשטר הקומוניסטי
הרפובליקה העממית הרומנית (ברומנית: Republica Populară Romînă ובראשי תיבות RPR) הוא השם שניתן על ידי השלטונות המוסמכים לממלכת רומניה לאחר הדחתו של מיכאי הראשון, מלך רומניה, ב-30 בדצמבר 1947. בהתאם לכך שונה גם הדגל הרומני: על הטריקולור המסורתי נוסף סמל חדש, שהחליף את סמל המלוכה, בקצה העליון שלו היו ראשי התיבות RPR ובחלק התחתון שולבו המילים Republica Populară Romînă (הרפובליקה העממית הרומנית).
כעבור שלושה חודשים בלבד הוחלף הסמל החדש בסמל אחר, מעט יותר מורכב, שבו ירדו ראשי התיבות RPR לחלק התחתון והמילים Republica Populară Romînă נמחקו. התמונה הייתה לתמונה מורכבת יותר, עם ייצוג לנופי הרים מיוערים. כעבור 4 שנים הוכנס שינוי נוסף, בקצה העליון שובץ כוכב מחומש אדום, סמל קומוניסטי.
הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה (ברומנית: Republica Socialistă România) היה שמה הרשמי של רומניה בין השנים 1965–1989. עם עלייתו לשלטון ברומניה הקומוניסטית ב-1965 החליט ניקולאה צ'אושסקו להחליף את השם הקודם, "הרפובליקה העממית הרומנית" בשם "הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה", כפי שהחליף וחידש גם את שם המפלגה השלטת. שינוי זה חייב גם שינוי בסמל רומניה המוצב במרכז הדגל, ראשי התיבות RPR כבר לא התאימו לשם החדש של המדינה, לכן נמחקו ראשי התיבות ועל הסמל, במרכז הדגל, נכתבו המילים Republica Socialistă România, באגפים Republica ו-Socialistă ולמטה במרכז România.
דגל המהפכה הרומנית (1989)
בראשית המהפכה הרומנית, ב-17 בדצמבר 1989, כשהתחילו המהומות בטימישוארה נראו דגלים רבים שמהם נחתך הסמל הקומוניסטי ונשארו עם חור באמצע. הסמל במרכז הדגל זוהה עם משטרו של ניקולאה צ'אושסקו וחיתוך הסמל היווה סימן לניתוק מהמשטר של צ'אושסקו. הממשלה החדשה שקמה החליטה שלא לשים שום סמל על הדגל, בדומה לדגל האזרחי בתקופת ממלכת רומניה (1881–1947).
העיצוב הנוכחי אומץ ב-27 בדצמבר 1989.
דגלים דומים
שלושה דגלים לאומיים דומים מאוד לדגל הרומני, דגל מולדובה, דגל אנדורה ודגל צ'אד. דגל מולדובה ודגל אנדורה משתמשים אומנם באותם צבעים, המוצבים באותו סדר, אך להבדיל מדגל רומניה הנוכחי, יש להם, לכל אחד מהם בנפרד, סמל במרכז הדגל. גם היחס בין הרוחב ובין הגובה שונה בכל אחד מהם, בדגל רומניה היחס הוא 2:3, בדגל מולדובה היחס הוא 1:2, בדגל אנדורה היחס הוא 7:10 - בדגל צ'אד זה אותו יחס כמו בדגל רומניה 2:3, אולם הצבע הכחול אצלם מעט שונה, בדגל הרומני הכחול הוא כחול קובלט ובדגל הצ'אדי הכחול הוא כחול אינדיגו.
גם לדגל ההיסטורי של מהפכת 1848 (ולאכיה), עם הפסים לרוחב, יש בעולם תאום, דגל חבל לוס סנטוס בפנמה
דגל מולדובה
רפובליקת מולדובה, שכנה קרובה שחולקת הרבה מתרבותה וההיסטוריה שלה עם רומניה, בחרה לעצמה דגל דומה מאוד.
מרבית השטח, עליו יש ריבונות לרפובליקת מולדובה, היה בעבר הרחוק חלק מנסיכות מולדובה. האימפריה הרוסית סיפחה לעצמה את השטח הזה בשני שלבים ונסיכות מולדובה הנותרת התאחדה עם נסיכות ולאכיה ויצרה את רומניה. רומניה ראתה תמיד במולדובה חלק ממולדתה ההיסטורית וכשהייתה לה הזדמנות סיפחה אותה אליה. אחרי מהפכת פברואר 1917 באימפריה הרוסית התפרקה האימפריה והאזור הזה הכריז תחילה עצמאות ולאחר מכן הסתפח מרצון לרומניה. המדינה שקמה על חורבותיה של האימפריה הרוסית, ברית המועצות, לא הכירה באיחוד מולדובה עם רומניה ובהזדמנות שנוצרה עם הסכם ריבנטרופ מולוטוב, הציגה לרומניה אולטימטום בו תבעה את יציאתה מהחבל והצבא האדום נכנס לחבל וסיפח אותו לברית המועצות. כעבור זמן קצר, עם פתיחת מבצע ברברוסה, צבאותיהם של גרמניה הנאצית ושל רומניה כבשו את החבל ורומניה השיבה עליו את ריבונותה. עם שינוי פני המלחמה לאחר קרב סטלינגרד וקרבות נוספים הובסו הצבאות הפולשים והצבא האדום כבש מחדש את החבל והשיב את הריבונות הסובייטית.
עם התפרקות ברית המועצות גם אזור זה הכריז על עצמאותו תחת השם "רפובליקת מולדובה", השיב לעצמו את הכתיב הלטיני, הכריז על הרומנית כשפתו ונטה לאיחוד עם רומניה. מרבית התושבים, דוברי הרומנית, רצו בכך וכך רצו גם הרומנים תושבי רומניה, אבל באזור יש גם מיעוטים שונים, שהתנגדו לאיחוד, בעיקר בחבל טרנסניסטריה, שהכריז על עצמאותו.
האיחוד עם רומניה לא יצא לפועל, בין היתר גם בגלל חוסר רצון רומני, שנבע ממניעים כלכליים, אולם מצב היסטורי ומציאות זו משתקפים גם בבחירת הדגל, טריקולור רומני, אבל לא בדיוק באותן מידות ובתוספת הסמל המולדבי. מסביב לדגל ועל רקע דמיונו לדגל רומניה היו לא מעט מחלוקות במולדובה, מחאות ומחאות מנגד ועדיין דוברי רוסית אזרחי מולדובה שואפים להחלפת הדגל בדגל שלא יהיה דומה לדגל רומניה.
ברפובליקת מולדובה מדינאים שונים הביעו התנגדות לדגל בגלל דמיונו הרב לדגל רומניה. איגור דודון, נשיא רפובליקת מולדובה, הציע ב-29 במרץ 2012 לקיים משאל עם לשם החלפת הדגל הלאומי, הטריקולור של מולדובה (שצבעיו זהים לצבעי הדגל הרומני), בדגל ביקולורי אדום-כחול כשבאמצע ראש של שור הבר בצהוב ללא העיט.
המחלוקת עם צ'אד
הדגל הרומני הנוכחי כמעט זהה לדגל צ'אד – הצבע הכחול בדגל צ'אד מעט כהה יותר מהצבע הכחול בדגל רומניה. לפני המהפכה הרומנית (1989) היה דגל רומניה בעל אותם צבעים, אך היה לו גם סמל במרכז הצבע הצהוב וכך נוצר הבדל משמעותי. במהלך המהפכה הרומנית גזרו המהפכנים מתוך הדגל את הסמל, שזוהה עם המשטר הקומוניסטי וכך נוצר דגל עם חור באמצע. אחרי המהפכה החליטו הרומנים לשוב לדגל ללא סמל, וכך נוצר דגל כמעט זהה לדגל הצ'אדי.
הרומנים היו מודעים לקיום הדגל הצ'אדי הדומה ולדברי מנהיגים רומנים, נשיא צרפת, פרנסואה מיטרן, ניסה לשכנע את הרומנים לשנות את דגלם, אך לדברי נשיא רומניה, יון איליאסקו, הם היו אז עסוקים בדברים חשובים יותר. לדברי פטרה רומאן, הנשיא הצרפתי הציע לרומנים לשמר את החור במרכז הדגל וכך להבדיל אותו מדגל צ'אד, אולם הרומנים לא קיבלו את ההצעה, בין השאר משום שהחור באמצע דגל מונע ממנו להתנפנף וגורם לקריעתו.
שגרירות צ'אד במוסקבה פנתה ב-2004, במחאה רשמית לאומות המאוחדות ותבעה לא להניף את דגל רומניה. התביעה הצ'אדית לא נענתה, כי רומניה בחרה בצבעי הדגל שלה קרוב למאה שנה לפני הקמת צ'אד.
חבר הפרלמנט הרומני מטין צ'רקז (Metin Cerchez) הציע ב-2001 להוסיף את סמל רומניה על הצבע הצהוב, כדי להבדיל את הדגל הרומני מדגלים דומים, אך הצעתו לא התקבלה.
דגלי חבלים שצורפו לרומניה
הנפת הדגל הרומני בחקיקה המודרנית
שמאל|ממוזער|200px|דגל רומניה מונף בבית הלבן במפגש בין הנשיא דונלד טראמפ ובין נשיא רומניה
בהתאם לחוק 75 מ-16 ביולי 1994, הסעיף השני, הדגל הרומני יונף בקביעות במקומות הבאים:
על מבני הרשויות והמוסדות הציבוריים.
על מרכזי המפלגות הפוליטיות, ההסתדרויות ועל מוסדות הלימוד והתרבות.
בנקודות מעבר הגבול ובשדות תעופה עם תעבורה בינלאומית.
על כלי שיט המפליגים תחת דגל רומני.
בהתאם לאותו חוק, הסעיף השלישי, הדגל הרומני יונף זמנית ב:
בחגים לאומיים במקומות שייקבעו על ידי השלטונות המקומיים.
בחגיגות ובטקסים רשמיים עם אופי מקומי, לאומי או בינלאומי, במקומות בהם הם מתרחשים.
במקרים של ביקורים רשמיים ברומניה של ראשי מדינות או ממשל או אישים פוליטיים נכבדים מאוד בשדות תעופה, תחנות רכבת, נמלים ובמסלולים שונים.
במסגרת טקסים צבאיים בהתאם לכללים הצבאים.
בתחרויות ספורטיביות באצטדיונים ואתרים ספורטיביים אחרים.
הדגל הרומני יונף על בסיסן של משלחות דיפלומטיות או קונסולריות בחוץ לארץ ועל משכנם של ראשי משלחות כאלה וגם על כלי הרכב בהם יסעו בנסיעות רשמיות.
יום הדגל הרומני
התאריך 26 ביוני הוכרז כ"יום הדגל הרומני". ההכרזה בוצעה ביום 20 במאי 1998 באמצעות חוק מספר 96 בנוגע להכרזת יום הדגל הלאומי. המועד הזה נבחר לזכר היום בזמן מהפכת 1848 שבו הונף דגל שלושת הצבעים.
ביום הדגל הרומני הרשויות הציבוריות ויתר מוסדות המדינה ברומניה מחויבים ליזום תוכניות ואירועים תרבותיים-חינוכיים. במסגרת המשרד להגנה לאומית ומשרד הפנים נערכים טקסים מתאימים.
מידות הדגל הסטנדרטיות הן 90*135 סנטימטרים, אך אפשר להזמין ולקבל בכל מידה, בתנאי שנשמר היחס בין האורך לבין הרוחב.
הדגל והירח
לקראת שילוח אפולו 11 אל הירח פנתה ארצות הברית למדינות שונות, בהן גם רומניה, וביקשה מהן מסר קצר להטמין בירח. ניקולאה צ'אושסקו כתב ברומנית ובאנגלית מסר בן שלוש שורות, צירף דגל של רומניה ומסר אותם. האמריקאים אספו את המסרים של 73 מדינות, צילמו אותם ומזערו אותם, את התוצאה הדפיסו על תקליטור זעיר ואותו טמנו בקרקע של ים השלווה.
זמן לא רב לאחר מכן, בתחילת אוגוסט 1969, הגיע ריצ'רד ניקסון לביקור ממלכתי ברומניה ובהזדמנות זו מסר לצ'אושסקו את הדגל הרומני, עם מכתב המעיד שהדגל היה על הירח והוחזר משם בצירוף כמה פירורים של קרקע הירח.
שיא גינס
ב-27 במאי 2013, בשדה התעופה קלינצ'ן (Clinceni), ברומניה הוצג דגל רומני שגודלו הוא כמעט 80.000 מטרים רבועים. נציג ספר השיאים של גינס, ג'ק ברוקבנק, מדד את הדגל ומצא שגודלו הוא בדיוק 79.290,39 מטרים רבועים, שיא גינס עולמי חדש. השיא הקודם היה של דגל לבנון בגודל של 65.975 מטרים רבועים.
דגל מחאה ומחאות נגד הדגל
130px|ממוזער|upright|חבר הפרלמנט המולדובני גאורגה גימפו מחליף את דגל ברית המועצות בדגל רומניה על גג הפרלמנט של רפובליקת מולדובה ב-27 באפריל 1990.
250px|ממוזער|שמאל|הפגנת תמיכה ברעיון האיחוד של רומניה עם מולדובה, שנערכה בקישינב בירת רפובליקת מולדובה בינואר 2002. תחת דגלים רומניים - על השלט נכתב "עם רומני - שפה רומנית"
הדגל הרומני שימש בידי לאומנים רומנים כלי מחאה, בעיקר נגד שלטונות לא רומניים, כמו השלטון הסובייטי בשטחי בסרביה. דוגמה לכך היא הנפתו של דגל רומני מאולתר על ידי החשמלאי גאורגה מורוזיוק (Gheorghe Muruziuc) על ארובת בית החרושת לסוכר בעיירה אלקסנדרני (Alexăndreni) ביום 28 ביוני 1966.
ראו גם
סמל רומניה
המנון רומניה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
רומניה, דגל
קטגוריה:רומניה: סמלים לאומיים
רומניה
רומניה | 2024-08-01T01:19:16 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.