title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
ריו נגרו | ריו נגרו (בפורטוגזית: Rio Negro – "הנהר השחור") הוא אחד הנהרות הגדולים בעולם. אורכו 2,255 ק"מ, שטח אגן הניקוז שלו 720,114 קמ"ר וספיקתו 26,700 מ"ק לשנייה. רק ארבעה נהרות בעולם, אמזונאס, קונגו, אורינוקו ויאנגצה עולים עליו בשפעת מימיהם.
גאוגרפיה
ראשיתו של הנהר באמזוניה הקולומביאנית, סמוך למקורות האורינוקו (קיים חיבור של נהר ביניים בין מקורות האמזונאס למקורות האורינוקו באזור זה). הנהר מהווה קטע גבול ארוך בין ונצואלה לקולומביה עד הגיעו לברזיל, שם מתחברים אליו נהרות גדולים כמו הריו ברנקו. אחר ממשיך הנהר בזרימתו עד הישפכו לאמזונאס. רוחבו במקום השפך כ-32 ק"מ. צבע מי הנהר שחור כמשקה קולה בשל המינרלים שהוא סוחף עמו, אולם המים צלולים כמי ברז. המפגש בין שני הנהרות האדירים הוא אחד המקומות הבודדים בעולם שבו אפשר לחזות בעוצמתו של הטבע – במשך קילומטרים רבים זורמים שני הנהרות זה לצד זה מבלי שיתערבבו מימיהם, לכאורה גוף מים אחד שחציו חום-צהוב וחציו שחור. בסופו של דבר נמהלים מי הריו נגרו במי האמזונאס והופכים יחדיו לנהר הגדול בעולם. העיר החשובה ביותר שהוקמה על גדות הריו נגרו היא מנאוס, בירת מדינת אמזונאס והעיר השנייה בגודלה באמזוניה בכלל. ממנאוס אפשר להפליג בספינת נהר במעלה הריו נגרו ולחזות במאות איים הסמוכים זה לזה. המראה של אי שחופיו לבנים, בלב נהר שחור עם צמחייה טרופית, שלל פרחים וציפורים ופרפרים מכל הגוונים, הוא מרשים ביותר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:קולומביה: נהרות
קטגוריה:ונצואלה: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס
קטגוריה:מדינת אמזונאס: גאוגרפיה | 2024-03-08T03:25:17 |
מדרה דה דיוס | ריו מדרה דה דיוס (בספרדית: Rio Madre de Dios; מילולית: נהר אם האלוהים) הוא נהר גדול הזורם באמזוניה, אחד מיובליו של נהר בני. אורכו 1,150 ק"מ. מקורות הנהר נמצאים בהרי האנדים בדרום פרו ומשם ממשיך לבוליביה. הנהר חובר לנהר בני סמוך לעיירה ריברלטה. באזור הנהר האוכלוסייה היא אינדיאנים של יער, ולא אלה של ההרים, צאצאי האינקה. הנהר משמש נתיב תחבורה חשוב באזור זה של העולם.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קצרמר גאוגרפיה של פרו
קטגוריה:קצרמר גאוגרפיה של בוליביה
קטגוריה:פרו: נהרות
קטגוריה:בוליביה: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס | 2022-06-06T03:27:25 |
ממורה | ממורה (בספרדית: Rio Mamore) הוא נהר גדול הזורם באמזוניה הבוליביאנית, אחד מיובליו של נהר מדיירה. אורכו 1,930 ק"מ. מקורות הנהר נמצאים בהרי האנדים, לא רחוק ממקורות נהר פילקומיו, והוא עובר בחבל יאנוס ובתוך יער גשם טרופי. מורד הנהר מהווה את הגבול בין בוליביה לברזיל, שם נמצאות גם עיירות הגבול משני צידי הנהר, גואייראמרין הבוליביאנית וגואז'רה מירים הברזילאית, שהיא עיירה תוססת במיוחד מבחינת חיי החברה שבה. אפשר להפליג במעלה הנהר עד פוארטו בראדור, הנמל הסמוך לעיר טרינידד. הנהר יפה לשיט כמעט לכל אורכו. המפגש בינו לבין הבני יוצר את נהר מדיירה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קצרמר גאוגרפיה של ברזיל
קטגוריה:בוליביה: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס
קטגוריה:נהרות גבול | 2023-05-07T16:03:47 |
בני | בני (בספרדית: Río Beni) הוא נהר גדול הזורם באמזוניה הבוליביאנית והוא אחד מיובליו של נהר מדיירה. אורכו 1,600 ק"מ. מקורות הנהר נמצאים בהרי האנדים. הנהר זורם בפיתולים דרך ערבות ויערות עד. אל הנהר חובר נהר מדרה דה דיוס סמוך לעיירה ריברלטה. נהר מדיירה נוצר על ידי מפגש מימיו של הבני עם נהר ממורה. הנהר יפה לשיט לאורך 800 ק"מ ומשמש כנתיב שיט עיקרי בחבל ארץ זה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בוליביה: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס | 2024-09-28T04:26:35 |
טפז'וס | טפז'וס (בפורטוגזית: Rio Tapajós) הוא נהר גדול הנשפך לנהר האמזונאס. אורכו 2,291 ק"מ. קרוי על שם שבט הטפז'וס שישב בעבר סמוך לאלטר דו שאו. בקטעים מסוימים מגיע הנהר לרוחב של כ-40 ק"מ. מי הנהר צלולים. במעלה הנהר נמצאים מפלי קפואירס ומפלי שקוראן. הנהר נוצר מהתחברות הנהר ז'ורוונה עם הנהר סאו מאנוול. העיר הגדולה ביותר על גדת הנהר היא סנטרם שבמדינת פארה. זוהי העיר השלישית בגודלה באמזוניה. היא הוקמה באזור המפגש בין הטפז'וס לאמזונאס. שני הנהרות זורמים זה לצד זה במשך קילומטרים רבים מבלי שימהלו מי אלה במי אלה, עד אשר הופכים יחדיו לנהר עצום יותר. לאורך הנהר יש התיישבות של שבטי אינדיאנים במשך אלפי שנים, אם כי במקומות מסוימים דחקה האוכלוסייה הברזילאית את האינדיאנים ממקום שבתם. אחד המקומות הללו הוא הכפר אלטר דו שאו, הנמצא לחופי אגם ורדה - אגם המוזן מימי נהר טפז'וס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס
קטגוריה:מאטו גרוסו: גאוגרפיה
קטגוריה:פארה: גאוגרפיה | 2023-03-17T10:01:23 |
ארגואייה | ארגואייה (Araguaia, בטופי עתיקה "נהר התוכים") הוא אחד הנהרות הגדולים בתבל, יובלו הראשי של נהר טוקנטינס ואורכו 2,627 ק"מ. מוצאו ברמת ברזיל. במהלכו מתפצל הנהר ויוצר את אי הנהר הגדול ביותר בעולם, איליה דו בננל, ששטחו 18,000 קמ"ר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:יובלי האמזונאס
קטגוריה:גויאס: גאוגרפיה
קטגוריה:טוקנטינס
קטגוריה:מאטו גרוסו: גאוגרפיה
קטגוריה:פארה: גאוגרפיה | 2023-11-15T14:36:08 |
טוקנטינס | 2017-08-02T17:43:08 | |
סן פרנסיסקו (פירושונים) | 2020-08-30T07:21:00 | |
פרנה | 2020-10-24T05:56:42 | |
פארה (פירושונים) | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות פרטיים לנשים | 2024-09-12T08:29:54 |
ריו ברנקו | 2024-09-03T14:35:46 | |
אורוגוואי (נהר) | ריו אורוגוואי (Rio Uruguay) הוא נהר באמריקה הדרומית. מעלה הנהר משמש גבול בין ארגנטינה לברזיל ומורד הנהר משמש גבול בין ארגנטינה לאורוגוואי. אורכו 1,610 ק"מ. הנהר נשפך למפרץ ריו דה לה פלטה ורוחבו סמוך לשפכו הוא 10 ק"מ. במעלה הנהר התפתח לפני מאות שנים מרכז התיישבות של מיסיונרים ישועים, שהקימו כפרים עבור אינדיאנים בכוונה להמיר את דתם. שרידי יישובים אלה מצויים בברזיל ובפרגוואי סמוך לגבול עם ארגנטינה וכן במחוז מיסיונס שבארגנטינה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אורוגוואי: נהרות
קטגוריה:ארגנטינה: נהרות
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:מיסיונס: גאוגרפיה
קטגוריה:סנטה קטרינה
קטגוריה:מדינת פרנה: גאוגרפיה
קטגוריה:ריו גראנדה דו סול: גאוגרפיה
קטגוריה:אנטרה ריוס
קטגוריה:קוריינטס (פרובינציה)
קטגוריה:נהרות גבול
קטגוריה:גבול ארגנטינה–ברזיל
קטגוריה:יובלי הפרנה | 2023-12-26T17:18:32 |
מפלי גוואירה | מפלי גוואירה (בפורטוגזית: Salto del Guaíra או Salto das Sete Quedas - מפל שבעת האשדות; בספרדית: Salto del Guairá) היו מפלי מים על נהר פרנה בגבול ברזיל-פרגוואי, שהיו בין המרשימים ביותר בעולם. אזור המפלים הוצף באגם מלאכותי שנוצר עם השלמת הבנייה של סכר איטייפו בשנת 1982. במתחם היו 19 מפלים שחולקו ל-7 קבוצות עיקריות, ומכאן ניתן שמם הברזילאי.
היסטוריה
המפלים תועדו על ידי מיסיונרים ישועים במאה ה-16, והשם שניתן להם היה כנראה שמו של ראש שבט גוארני.
ספיקתם המקסימלית של המפלים הייתה כ-50,000 מ"ק לשנייה, דהיינו בכל שעה ושעה זרמו בהם כ-180 מיליון מ"ק מים, כמות מים המספיקה למלא את הכנרת ביממה. נהר הפרנה, שרוחבו לפני המפלים היה כ-380 מטר, הוצר לקניון ברוחב כ-60 מטר בלבד, וכתוצאה מכך זרם המים היה מהיר וחזק מאוד, וקול שאונם נשמע עד מרחק של 30 ק"מ מהמפלים. הגובה הכולל של המפלים היה כ-114 מטר.
המפלים היו אטרקציה תיירותית מקומית, אך מיקומם באזור הגבול בין ברזיל ופרגוואי גרם לסכסוך על מיקום הגבול המדויק, כאשר שתי המדינות ביקשו את זכויות הניצול והשליטה במפלים לעצמן. בשנת 1957 ברזיל תפסה את אזור המפלים באופן חד-צדדי.
באפריל 1973 חתמו ממשלות ברזיל ופרגוואי על הסכם דו-צדדי לבניית סכר איטייפו על נהר פרנה כדי להפיק חשמל מתחנת כוח הידרואלקטרית. בניית הסכר החלה בשנת 1975 והסתיימה באוקטובר 1982. מאגר המים שיצר הסכר הציף גם את המפלים. עקב הזרימה החזקה בנהר הפרנה, הצפת אזור המפלים ארכה 14 יום בלבד. בנוסף לתועלת הישירה של ייצור חשמל נקי, בניית הסכר גרמה גם לסיום סכסוך הגבולות והביאה לפרויקטים משותפים בין המדינות בנושא שימור הסביבה. עם זאת, הועלתה ביקורת על הנזק לסביבה ולמורשת המקומית.
קישורים חיצוניים
מפלי גוויארה
גוואירה
קטגוריה:ברזיל: גאוגרפיה
קטגוריה:פרגוואי: גאוגרפיה
קטגוריה:מדינת פרנה: גאוגרפיה
קטגוריה:גבול ברזיל–פרגוואי | 2023-09-10T05:42:02 |
פרנה (נהר) | פרנה (בספרדית ובפורטוגזית: Rio Paraná; בגוארני: Parana – "אבי המים" בגוארני) הוא אחד הנהרות הגדולים ביותר בתבל. אורכו 3,998 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו 2,800,000 קמ"ר - השני בגודלו באמריקה הדרומית אחרי האמזונאס. הוא מהווה את נתיב השיט הראשי ביבשת זו, ודרכו חדרו הספרדים לפנים הארץ. ספיקת מימיו 25,700 קוב בשנייה, החמישי בשיפעת מימיו בתבל.
מוצא הנהר ברמת ברזיל, לא הרחק ממקורות נהר סאו פרנסיסקו, ושם אפיקו עמוק וצר. בחלקו המרכזי הוא מהווה גבול בין ברזיל לפרגוואי ובין ארגנטינה לפרגוואי. באזור זה נשפכים אליו שני נהרות גדולים, בתחילה נהר איגואסו החובר אליו מברזיל, 25 ק"מ לאחר מפלי איגואסו, ואחרי כן נהר פרגוואי החובר אליו מכיוון פרגוואי. מכאן והלאה ממשיך הנהר דרומה, באפיק רדוד הנתון להשפעת הגאות, דרך המישורים הפוריים של צפון ארגנטינה עד הישפכו למפרץ ריו דה לה פלטה ביחד עם נהר אורוגוואי. מן הפמפס זורמים אליו יובלים אחדים בלבד. על גדת הנהר הוקמו כמה מהערים החשובות של ארגנטינה: פוסאדאס, קוריינטס, רסיסטנסיה, רוסריו ובואנוס איירס. מעברו השני של מפרץ ריו דה לה פלטה שוכנת מונטווידאו, בירת אורוגוואי. על גדות הנהר בברזיל שוכנת פרזידנטה אפיטסיו ובקרבתה פרזידנטה ונססלאו. בטרם הוקם סכר איטייפו אשר הציף את תוואי הנהר, נמצאו בגבול ברזיל-פרגוואי מפלי גוואירה שהיו מפלי המים האדירים ביותר בעולם. אוניות יכולות להגיע מן האוקיינוס האטלנטי עד קוריינטס, וספינות קטנות יותר עד אסונסיון דרך נהר פרגוואי, ואף הלאה אל ביצות הפנטנל אשר בברזיל.
קישורים חיצוניים
צילום לוויין של נהר פרנה ונתונים
250px|ימין|ממוזער|שפך נהר האיגואסו לנהר הפרנה במשולש הגבולות ברזיל (מימין) ארגנטינה (במרכז) פרגוואי (בשמאל)
*
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:ארגנטינה: נהרות
קטגוריה:פרגוואי: נהרות
קטגוריה:מאטו גרוסו דו סול
קטגוריה:מדינת סאו פאולו: גאוגרפיה
קטגוריה:מיסיונס: גאוגרפיה
קטגוריה:סנטה פה (פרובינציה)
קטגוריה:פרובינציית בואנוס איירס: גאוגרפיה
קטגוריה:אנטרה ריוס
קטגוריה:קוריינטס (פרובינציה)
קטגוריה:צ'אקו (פרובינציה)
קטגוריה:מדינת פרנה: גאוגרפיה
קטגוריה:נהרות גבול
קטגוריה:גבול ברזיל–פרגוואי | 2024-04-25T02:11:10 |
אגם ורדה (ברזיל) | אגם ורדה (פורטוגזית: Lago Verde – "אגם ירוק") הוא אחד האגמים לאורך נהר טפז'וס, נהר המוביל את מימיו לנהר האמזונאס ובדרך מזין אגמים אחדים. על חופי האגם זרועים חולות לבנים וצמחייה עשירה וצפופה מפרידה בין הנופשים שמגיעים לרחוץ באגם היפה לבין היער הטרופי. באגם חיים דולפיני נהרות, נחשי אנקונדה, דגי פיראנה, צלופחים מחשמלים, לוטרות נהר, קיימנים ויגוארים. מוצא האגם אל הנהר היה מקום התיישבות של אינדיאנים, וכיום נמצא בו הכפר הברזילאי אלטר דו שאו. מי האגם צלולים וטמפרטורת המים שלו חמימה לאורך כל ימי השנה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אמריקה הדרומית: ימות ואגמים
קטגוריה:ברזיל: גאוגרפיה
קטגוריה:פארה: גאוגרפיה | 2023-12-09T06:41:18 |
אלטר דו שאו | אלטר דו שאו (בפורטוגזית: Alter do Chão) הוא כפר ברזילאי הנמצא כ-33 ק"מ מערבית לעיר הנמל סנטרם שלגדות נהר האמזונאס. מבחינה מינהלית, שייך הכפר לתחום שיפוטה של סנטרם.
הכפר שוכן סמוך למוצא אגם ורדה אל נהר טפז'וס, בסמוך לאחת מדרכי הסחר הבודדות שבמדינת פארה. הוא נקרא על שם מועצה עירונית בשם זהה במחוז פורטאלגרה שבפורטוגל.
בסביבות הכפר מספר מוקדי משיכה לתיירים. רצועות חול רחבות לאורך הנהר יוצרות חופים יפים לרחצה, ובאי איליה דו אמור (Ilha do Amor; "אי האהבה"), שבשעות השפל ניתן להגיע אליו בהליכה, חופים נוספים. אגם ורדה הסמוך עשיר בבעלי חיים, ומתקיימות בו פעילויות כרחצה, שיט וצלילה. לחוף האגם נמצא המרכז לשימור תחשי הנהרות (Centro de Proteçã ao Peixe-Boi), לשיקום תחשי נהרות פצועים או יתומים.
בכפר חיים כ-7,000 תושבים, המתפרנסים בעיקר מתיירות, ובכלל זה שירותי שיט, מכירת חפצי אומנות, מסעדות דגים בהן ניתן למצוא דגי טוקונרה ופיררוקו, השכרת מקומות לינה וטיולים באתרים שסביב הכפר ובמעבה הג'ונגל. בכל שנה נערך בשבוע השני של חודש ספטמבר פסטיבל הפולקלור פסטה דו סאירה (Festa do Çairé).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פארה: יישובים | 2023-09-07T16:44:09 |
פמפס | שמאל|ממוזער|250px|בירוק מיקום הפמפס במפת אמריקה הדרומית
שמאל|ממוזער|250px|מראה אופייני לפמפס
פָּמְפַּס (בספרדית: Pampas) היא ערבה פורייה בדרום אמריקה, המכסה שטח הגדול מ-750,000 קמ"ר. בפמפס נמצאים הפרובינציות הארגנטינאיות בואנוס איירס, לה פמפה, סנטה פה, אנטרה ריוס, קורדובה, מרבית אורוגוואי, והמדינה הדרומית בברזיל - ריו גראנדה דו סול.
האקלים הממוזג יחד עם כמות המשקעים הנעה בין 600 ל-1,200 מ"מ, הפך את האזור למתאים במיוחד לחקלאות. שטחי המרעה הטבעיים בפמפס הם מקום מושבם של מיליוני ראשי-בקר, כמו-גם של חיות-בר אחרות, בין החיות הנפוצות באזור: זאב הרעמה, אייל הפמפס, שועל הפמפס, חתול הפמפס, ויסקאש המחילות, ננדו, ומספר מינים של ארמדיל. מיני צמחים האופייניים לאזור הם מינים מהסוג מלעניאל (Stipa), וקורטדריה מכסיפה, המכונה גם "עשב הפמפס".
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערבות
קטגוריה:האזור הנאוטרופי | 2023-09-28T09:25:41 |
סאו פרנסיסקו (נהר) | ריו סאו פרנסיסקו (Rio São Francisco) הוא אחד הנהרות הגדולים ביותר בתבל. הוא הנהר הרביעי בגודלו באמריקה הדרומית והנהר הגדול ביותר שעובר כולו בברזיל. שטח אגנו כ-700 אלף קמ"ר, אורכו 3,160 ק"מ, וספיקת מימיו 3,000 קוב לשנייה. מוצא הנהר בסרה דה קנסטרה שברמת ברזיל (במדינת מינאס ז'ראיס), לא רחוק ממקורות נהר פרנה, ומשם הוא זורם באזורים נידחים ובלתי מיושבים מעבר הרחק מאזור החוף, ומנקז אזור של כ-630,000 קמ"ר לפני שהוא פונה מזרחה לעיצוב הגבול בין מדינת באהיה ומדינות פרנמבוקו ואלגואס עד הישפכו לאוקיינוס האטלנטי בצפון-מזרח ברזיל (נורדסטה) (בין המדינות אלאגואס וסרז'יפה).
לנהר מספר רב של יובלים. הנהר יפה לשיט לאורך 238 ק"מ מן הים ומהווה נתיב תחבורה עיקרי אל פנים ברזיל ממזרח. השיט בו מקוטע למדי בשל המפלים הרבים המצויים בו, בהם מפל פאולו אפונסו שגובהו 58 מטר וספיקת מימיו 2,800 קוב מים לשנייה.
על הנהר הוקמו סכרים ומסילת ברזל עוקפת אותם ואת המפלים. במקורותיו מצויים יהלומים. למרות שהאזור שבו עובר הנהר מיושב בדלילות יחסית, קיימות מספר ערים על גדותיו.
בשנת 2005 הודיעה ממשלת ברזיל על פרויקט השקיה מעורר מחלוקת, שבו מים מן הנהר ישקו שטחים בארבע ממדינות ברזיל. הפרויקט עורר ביקורת מצד פעילי איכות הסביבה.
נהר סאו פרנסיסקו בתרבות הברזילאית
בעבר הנהר שימש כעורק תחבורה ומסחר חשובים מאוד, שקישר בין סאו פאולו ומינאס ז'ראיס העשירות במחצבים אוצרות טבע ואדמות לחקלאות, לבין רצועת החוף של צפון מזרח ברזיל שם מתגוררת רוב האוכלוסייה בחלק זה של המדינה.
באזורים הצחיחים והדלים באוכלוסייה שבפנים המדינה, הנהר נחשב למקור חיים ופרנסה והוא זכה ליחס של כמעט סגידה מצד תושבי האזור, על גדותיו נערכים טקסים שונים ונכתבו שירים, פואמות וסיפורים רבים שמפארים ומהללים את הנהר ונכרכו סביבו אגדות ומיתוסים רבים כגון האגדה על יצור מים בשם קבלקו ג'יאגואה, קבקלו הוא יצור מימי שהפך למעין סיפור אימה של מלחים שנהגו לשוט לאורך הנהר ובחן את אומץ לבם, הסיפור הוא על יצור מימי כעור שנראה כגוש בשר גס בעל עין אחת שנוהג לחבל בספינות ולגרום לטביעתם או להפוך סירות ולהטביע את קורבנותיו, לעיתים הוא אף מערים על המלחים ומתחפש לחיה אחרת-לדג שמן, חיה בלתי מזוהה או לפעמים גם לחיות שונות שאינן שייכות לנהר כמו סוס או פר, וכשהמלח מנסה לראות מה מסתתר שם הוא מתנפל עליו.
האגדה על קבקלו ג'יאגואה הובאה כנראה על ידי מהגרי אירופה, ויש לה דמיון רב לסיפור המפלצת מלוך נס שבסקוטלנד, וגם בנהר סאו פרנסיסקו כמו בלוך נס נכתבו תילי תילים של סיפורים, עדויות ואף צילומים של אנשים שנשבעו שנתקלו באותו יצור מסתורי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ברזיל: נהרות
קטגוריה:אלגואס
קטגוריה:באהיה: גאוגרפיה
קטגוריה:מינאס ז'ראיס: גאוגרפיה
קטגוריה:סרז'יפה
קטגוריה:פרנמבוקו: גאוגרפיה
קטגוריה:נהרות אמריקה הדרומית הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי | 2022-09-11T06:59:56 |
אנטילוקפרה אמריקנית | אנטילוקפרה אמריקנית (שם מדעי: Antilocapra americana) היא מין פרסתן מעלה גירה ממשפחת האנטילוקפריים והיא המין היחיד בסוג אנטילוקפרה (Antilocapra) וממשפחתה, אך בעבר היו במשפחה מינים נוספים שנכחדו עד סוף הפליסטוקן.
תיאור
האנטילוקפרה היא החיה היבשתית המהירה ביותר באמריקה הצפונית, ובריצה למרחקים של כ-800 מטר עשויה להגיע למהירות של 86 קמ"ש. היא החיה המהירה ביותר למרחקים ארוכים, והחיה היבשתית השנייה המהירה ביותר בעולם, לאחר הברדלס, ועשויה לעבור 11 קילומטרים בכ-10 דקות, כלומר, במהירות של כ-66 קמ"ש.
לאנטילוקפרה 5 תת-מינים:
A. a. americana
A. a. mexicana
A. a. oregona
A. a. peninsularis - מצוי בסכנת הכחדה
A. a. sonoriensis - מצוי בסכנת הכחדה
התנהגות ואקולוגיה
האנטילוקפרות הן טרף מושך בגלל משקלן ובשרן. על כן המבנה החברתי שלהן הוא עדר, שבו כל פרט ופרט עומד על המשמר ובוחן מדי פעם את הסביבה, גם תוך כדי אכילה. האנטילוקפרות מבחינות בתנועה ממרחק קילומטר ויותר. כשזה קורה, מרים הפרט שהבחין בטורף את זנבו. אחוריהם הלבנים משמשים כאזעקה, וכשמבחינה הלהקה בהתרעה היא פותחת בריצה מהירה.
הסיכון העיקרי לחייהן הוא הזאבים, מכיוון שגם הם מגיעים למהירויות מרשימות למרחקים ארוכים. אולם הזאב אינו יכול להתחרות בפרט בוגר, ויתרכז במקום בזקנים, בחולים ובעיקר בצעירים. כמו כל בעל פרסות, לומדים הצעירים ללכת ולרוץ תוך שעות אחדות בלבד מרגע לידתם ומשלב זה יהיו מוכנים לבריחה מטורפים - האנטילוקפרות מגיעות להישג מרשים אפילו בקנה מידה זה. אפילו בני שעות אחדות, שזה-לא-כבר למדו לעמוד על רגליהם, מגיעים עד לכ-60 קמ"ש למרחקים מרשימים ביחס לגילם. האנטילוקפרות גם מבצעות דילוגים גבוהים שמשמעותם נתונה במחלוקת.
הועלתה הסברה כי מהירות האנטילוקפרה האמריקנית התפתחה בעת שהיו באמריקה טורפים מהירים שנכחדו כבר, כגון הברדלס האמריקני, שהיה מהיר גם מהברדלס של היום. כיום אין לאנטילוקפרה טורפים המצליחים להשיג אותה, אלא אם הם טומנים לה מארב או תופסים פרטים חלשים וחולים.
היקף תפוצה
בשנת 1920 הצטמצמה אוכלוסיית האנטילוקפרות עד לכ-13,000 פרטים. אך הגנה על שטחי הגידול והגבלת זכויות הציד גרמו להתאוששות באוכלוסייתם וכיום מספרם עומד על בין 500,000 ל-1,000,000 פרטים.
גלריה
קישורים חיצוניים
Krejci, K., T. Dewey and L. Olson. 2009. "Antilocapra americana" (On-line), Animal Diversity Web. Accessed July 13, 2011
America's pronghorns are survivors of a mass extinction מאתר ה-BBC
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ורג' אורד
קטגוריה:אנטילוקפריים
קטגוריה:פאונה של המישורים הגדולים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:מינים יחידים במשפחתם
קטגוריה:פארק לאומי ילוסטון: בעלי חיים
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הצפונית
קטגוריה:מקסיקו: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1815 | 2024-05-02T06:00:26 |
ג'ירף מנומר | ג'ירף מנומר או ג'ירף צפוני (שם מדעי: Giraffa camelopardalis) הוא מין מהסוג ג'ירף שבעבר סווג כמין יחידי בסוגו אך פוצל לשלושה מינים. ג'ירף זה גדול וחי באזורים הצפוניים יחסית של אפריקה, בערבות עשב וסוואנות. הוא ניזון בעיקר מעלים של עץ השיטה בעזרת גובהו ולשונו הארוכה.
ישנם שלושה תת-מינים לג'ירף זה:
ג'ירף נובי (Giraffa camelopardalis Camelopardalis)
ג'ירף קורדופן (Giraffa camelopardalis antiquorum)
ג'ירף מערב אפריקני (Giraffa camelopardalis peralta)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:ג'ירפיים
קטגוריה:ניגריה: יונקים
קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: יונקים
קטגוריה:יונקים בסוואנה האפריקנית
קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2021-11-25T23:33:20 |
אייל מושק אלפיני | ממוזער|איור של אייל המושק.
אייל מושק אלפיני או מושק אלפיני (שם מדעי: Moschus chrysogaster; קרוי גם אייל מושק טיבטי), מין יונק מעלה גירה בסוג אייל מושק.
מאפיינים
המושק האלפיני חי באזורים מיוערים וסבוכים על מורדות הרים כדוגמת ההימליה בסין העממית (כולל מזרח טיבט), ובצפון הודו, בהוטן ונפאל. שמו ניתן לו עקב כך שהוא חי בבתי הגידול באזור האקלים התת-אלפיני הקפוא. כדי לשרוד בסביבה קשה זו, פרוותו ארוכה וסמיכה, ורגליו חזקות ומאמונות בקפיצה בין הסלעים. צבע פרוותו הוא שילוב של אדמדם, כתמתם וצהבהב מחוספס, והרגליים והפנים בצבע אפרפר בהיר. יש לו מספר כתמים לבנים בצוואר. המושק האלפיני ניזון מדשא ועשבים אותם הוא מוצא, כמו גם משורשים וצמחים אחרים. לעיתים, בעת החורף, כשהאדמה מכוסה בשלג, חופר המושק האלפיני באדמה כדי להגיע לצמחים אכילים.
טורפיו העיקריים של המושק האלפיני הם נמר השלג, נמר ערפילי, דול מצוי, שועל מצוי ודלק צהוב-גרון.
קישורים חיצוניים
אייל מושק אלפיני באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי בריאן הוטון הודג'סון
קטגוריה:איילי מושק
קטגוריה:ההימלאיה: בעלי חיים
קטגוריה:טיבט: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1839 | 2022-10-27T07:14:14 |
אייל מושק שחור | אייל מושק שחור (שם מדעי: Moschus fuscus) הוא מין בסוג אייל מושק. המושק השחור נפוץ בדרום מזרח אסיה ובמזרח הימלאיה: בסין, במיאנמר, בנפאל, בהודו ובבהוטן.
מאפיינים
משקלו של המושק השחור הוא בין 10 ל-15 ק"ג ואורך גופו בין 70 ל-100 ס"מ. רגליהם האחוריות גדולות יותר מרגליהם הקדמיות והם בעלי יכולת ניתור. להם עיניים ואוזניים גדולות ומפותחות. גודלם של הזכרים ושל הנקבות דומה. להם שיער עבה שמקנה להם הגנה מהאקלים הקשה בהרים. לרוב צבע פרוותם הוא חום-שוקולד עד שחרחר והם כהים יותר משאר מיני איילי המושק. צבע פרוותם בהיר יותר באזור הבטן ועל הרגליים. מדי שנה הם משירים את שיערותיהם. הזכרים בעלי ניבים ארוכים המשמשים ללחימה.
ההיריון של נקבת המושק נמשך 185–195 ימים ובסופו מומלטים לרוב 1 או 2 ולדות במשקל של כחצי ק"ג. העופרים יונקים עד גיל 3 או 4 חודשים והם מגיעים לגודל של מושק בוגר בסביבות גיל חצי שנה. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל 18 חודשים.
הם פעילים בעיקר בשחר, בין הערביים ובלילה. הריח ממלא תפקיד חשוב בתקשורת בין פרטים שמשתמשים בבלוטות ריח ובהפרשות להעברת מסרים.
המושק השחור הוא אוכל עשב ומעלה גירה.
קישורים חיצוניים
תמונה של אייל מושק שחור בטבע
הערות שוליים
קטגוריה:איילי מושק
קטגוריה:סין: יונקים
קטגוריה:ההימלאיה: בעלי חיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1981 | 2022-10-23T12:17:49 |
מושק לקוגסטר | REDIRECT אייל מושק ההימלאיה | 2016-12-29T07:17:25 |
אייל מושק סיבירי | אייל מושק סיבירי או מושק סיבירי (שם מדעי: Moschus moschiferus) הוא מין של פרסתן בינוני בסוג איילי מושק. המושק הסיבירי נפוץ בצפון-מזרח אסיה במדינות: רוסיה, סין העממית, קוריאה הצפונית, קוריאה הדרומית, קזחסטן ומונגוליה. שמו בא לו עקב הימצאותו באזור סיביר.
מאפיינים
המושק הסיבירי הוא הגדול שבאיילי המושק: אורך ראשו וגופו 86–100 סנטימטרים, גובהו בכתפיים 56–67 סנטימטרים, ומשקלו 10–17 קילוגרם. זנבו קצרצר ובאורך של 5 סנטימטרים ויש לו זוג ניבים בולטים מהשפה שארוכים יותר אצל הזכרים מאשר אצל הנקבות.
הפרווה של המושק הסיבירי עבה וארוכה ומותאמת לבית גידולו. צבעה אדמדם, חום שוקולד וכתמתם השזור ברצועות לבנות באזור הצוואר, והאזורים התחתונים נוטים להתכהות לשחור. לעופרים יש כתמים לבנים בשבועות הראשונים לחייהם בדומה לעופרי האיילים המאפשרים לאימהות שלהם להניחם במקום מסתור לזמן רב.
משך ההריון של נקבת המושק כ-160 ימים לאחריהם היא ממליטה עופר אחד או תאומים. מזונו של המושק הסיבירי כולל עשבים, טחבים וחזזיות הנפוצים במיוחד באקלים הקפוא שבו הוא חי. בית גידולו הוא בעיקר באזורים הרריים המיוערים בעצי מחט כדוגמת הטייגה הסיבירית.
המושק הסיבירי מאוים על ידי ציד הנעשה בעיקר עבור בלוטות המושק שלו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:איילי מושק
קטגוריה:סיביר: יונקים
קטגוריה:קוריאה הדרומית: יונקים
קטגוריה:קוריאה הצפונית: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2023-08-09T03:29:34 |
איילון ג'אווני | ממוזער|איילון ג'אווני בגן החיות התנ"כי.
איילון ג'אווני (שם מדעי: Tragulus javanicus), מין יונק ממשפחת האיילוניים. הוא נחשב לאחד ממכפילי פרסה הקטנים בעולם. הוא אנדמי לאי ג'אווה השייך לאינדונזיה, אך ייתכן שקיים גם על האי הסמוך באלי.
תיאור
האיילון הג'אווני, כמו כל בני משפחת האיילוניים, הוא חסר קרניים, ובמקומן יש לזכרים ניבים עליונים גדולים. בניבים אלו משתמשים הזכרים במאבקיהם בזכרים אחרים. הנקבות הן חסרות מאפיין זה, וכן הן קטנות יותר מן הזכרים. אורכו של האיילון הג'אווני נע בין 45 ל-56 סנטימטרים, ואורך זנבם הוא חמישה סנטימטרים. משקלם נע בין קילוגרם אחד לשניים. צדו העליון של האיילון הוא חום - כתמתם, בעוד שצדו התחתון לבן. בנוסף, על הצוואר נמצאים מספר סימנים לבנים אנכיים. ראשם מחודד וגופם עגלגל. רגליהם דקות מאוד ביחס לגופם, וקוטרן הוא כקוטרו של עיפרון.
האיילונים הג'אווניים עשויים להזדווג בכל זמן בשנה. ההריון נמשך ארבעה חודשים וחצי, ובסופו ממליטה הנקבה ולד אחד. הוולדות מפותחים יחסית בעת לידתם, וכבר לאחר כמחצית השעה הם יכולים לעמוד על רגליהם. הם דומים לפרטים הבוגרים, למעט העובדה שהם חסרים את הניבים המאפיינים את הפרטים הבוגרים (אצל הזכרים). הוולדות נוטים להתחבא ולהיות מוסתרים. הם נגמלים מיניקה בגיל 10 - 13 שבועות, ומגיעים לבגרות מינית כאשר הם בני חמישה עד שישה חודשים. תוחלת חייהם היא 12 שנים.
בדומה לאיילוניים אחרים, האיילון הג'אווני הוא בעל חיים ביישן, והוא משתדל שלא להיראות. האיילונים הג'אווניים עשויים ליצור קבוצות משפחתיות המתבססות על קשרים מונוגמיים, אולם חלקם יחיו דווקא בגפם. הם פעילי לילה מובהקים. הזכרים מגלים התנהגות טריטוריאלית, ונוהגים לסמן את הטריטוריות שלהם באמצעות צואה ושתן וכן באמצעות הפרשה נוספת המופרשת מבלוטה הנמצאת על הסנטר שלהם. הזכר יגן על עצמו ועל בת זוגו על ידי רדיפה אחר יריביו או על ידי פגיעה בהם באמצעות ניביהם החדים. הם ירקעו בפרסותיהם כאשר ירגישו מאוימים, בקצב של שבע רקיעות לשנייה לערך. הטורפים הטבעיים של האיילון הג'אווני הם עופות וזוחלים גדולים.
תזונתו של האיילון הג'אווני כוללת עלים, שיחים ופירות שנפלו מעצים. בגני חיות, הם יאכלו גם חרקים בנוסף לתזונתם הרגילה בסביבתם הטבעית. מערכת העיכול שלהם כוללת שלושה מדורים: המסס (Rumen; המדור הראשון), בית הכוסות (Reticulum; המדור השני) וקיבת המיצים (Abomasum; המדור הרביעי). כבכל האיילוניים, המדור השלישי (קיבת העלעלים, Ormasum) אינו קיים. מערכת עיכול זו, אשר נמצאים בה חיידקים המסייעים בפירוק חומרים צמחיים קשים לפירוק (מאפיין הקיים במרבית מעלי הגירה), כמו תאית, מאפשרת להם לעכל מזונות קשים במיוחד לעיכול.
האיילון הג'אווני כשמו, נפוץ ביערות על האי ג'אווה בלבד, אך ייתכן שקיים גם באי הסמוך באלי. בית הגידול המועדף עליהם הוא יערות טרופיים, וניתן למצוא אותם מסביב לסלעים, עצים חלולים ובקרבת צמחייה צפופה הסמוכה למקור מים. באזורי תפוצתו הוא ניצוד למטרות שימוש בעורו, המשמש להכנת תיקים ומעילים. נוסף על סיבה זו, אוכלוסיות האיילון הג'אווני מאוימות גם בשל הרס של בתי גידול. הרשימה האדומה של IUCN לא הצליחה לקבוע את מצב שימור שלו, והוא מסווג כמין חסר נתונים (DD).
קישורים חיצוניים
איילון ג'אווני באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פהר אוסבק
קטגוריה:איילוניים
קטגוריה:ג'אווה: יונקים
קטגוריה:ג'אווה: בעלי חיים אנדמיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1765
קטגוריה:יונקים ביערות הגשם של דרום-מזרח אסיה | 2022-06-29T03:29:22 |
איילון גדול | איילון גדול (שם מדעי: Tragulus napu; מכונה גם איילון מלאי גדול) הוא מין ממשפחת האיילוניים הנפוץ בתאילנד, בהודו סין, בסרי לנקה בחצי האי המלאי ובאינדונזיה, וכן באיים קטנים כמו סומטרה ובורנאו. שמו ניתן לו עקב היותו המין הגדול בסוג איילון. האיילונים הגדולים השתנו רק במעט במשך 30 מיליוני השנים האחרונות, ולכן הם נחשבים למאובנים חיים.
תיאור
האיילון הגדול תואר לראשונה על ידי הזואולוג הצרפתי פרדריק קיוויה (Frédéric Cuvier) ב-1822. אורך גופו העגלגל של האיילון הגדול הוא 70 - 75 ס"מ, ואורך זנבו נע בין שמונה לעשרה סנטימטרים. גובהו 30 עד 35 ס"מ, ומשקלו נע בין 5 ל-8 ק"ג. מידותיו אלו מעמידות אותו בתור אחד מבעלי החיים הקטנים בסדרת מכפילי הפרסה (בגודל של פודו), אך יחסית לקרוביו הזעירים הוא נחשב לגדול שבסוג. ראשם של האיילונים הגדולים קטן ומחודד. אפם שחור ועיניהם גדולות. רגליהם ארוכות ודקות, עד כדי כך שקוטרן הוא כקוטרו של עיפרון. צבעם הכללי הוא חום - כתום, אך חלקם התחתון, סנטרם וחזם לבן. כמו כל האיילוניים ובשונה ממעלי גירה אחרים, לאיילון הגדול אין קרניים, ובמקומן יש לזכרים ניבים עליונים גדולים ומוארכים יחסית.
משך ההריון נע בין 152 ל-155 ימים, ובסופו נולד ולד אחד (לעיתים רחוקות שניים). מספר שעות לאחר הלידה, יזדווגו הזכר והנקבה שנית, וכך הנקבה נמצאת במרבית זמן חייה בהריון. בעת הלידה הוולדות נמצאים במשקל הנע בין 3.5 ל-4 קילוגרמים והם מפותחים למדי, וכבר לאחר כמחצית השעה לאחר לידתם יוכלו לעמוד. בזמן היניקה הם יעמדו על שלוש רגליים. הם נגמלים מיניקה בגיל שניים עד שלושה חודשים, ויגיעו לבגרות מינית בגיל ארבעה חודשים וחצי לערך. תוחלת חייהם בשבייה עשויה להגיע ל-16 שנים. הפרט המבוגר ביותר שנמצא היה בן 16.7 שנים.
האיילונים הגדולים הם בעלי חיים סוליטריים, כלומר הם נוטים לחיות בגפם, כאשר היוצא מן הכלל הוא עתות הרבייה. הם פעילי לילה, והם יוצרים עקבות קטנים בנועם במעבה החורש. הסוליטריות בה הם חיים מביאה לכך שהם אינם מנהלים מבנה חברתי מוגדר והיררכי, ולכן הקרבות אותם מנהלים הזכרים על הנקבות קצרים מאוד, ובמהלכם הם נועצים זה בזה את ניביהם. על מנת לבדוק אם הנקבה מוכנה להזדווג, הזכר ישפשף על הנקבה בלוטה מיוחדת שנמצאת על הלסת התחתונה שלו. במידה והנקבה אכן לא מוכנה, היא פשוט תעזוב את המקום. בנוסף, האיילון הגדול מפגין התנהגות טריטוריאלית מאוד, והוא נוהג לסמן את הטריטוריה שלו באמצעות שתן, צואה ובאמצעות ההפרשה של הבלוטה שבלסתו התחתונה. בעוד הזכרים נוטים לשנות מקום חיות בכל שנה, הנקבות דווקא יישארו בטריטוריה שלהן. כאשר הוא נרגש או כעוס, האיילון ירקע ברגליו בקצב של כארבע רקיעות לשנייה.
האיילון הגדול ניזון מפירות שנשרו, מגרגרים, מצמחים מימיים, מעלים, משיחים ומעשבים. הם לעיתים משמשים כמקור מזון לילידים באזור תפוצתו, אולם הם משמשים גם כחיות מחמד שכן קל מאוד לביית אותם. הם מאוימים בשל אובדן בתי גידול, בגלל בשל בירוא יערות ובשל ציד. הטורפים הטבעיים שלהם הם נחשים, עופות גדולים ויונקים טורפים. מצב השימור של האיילון הגדול, לפי הרשימה האדומה של IUCN, הוא "ללא חשש" (Lease Concern; LC), אולם תת-המין שלו, Tragulus napu nigricans מוגדר במצב "פגיע" (Vulnerable; VU).
ראו גם
איילוניים
מעלי גירה
קישורים חיצוניים
Greater Malay mouse deer
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרדריק קיוויה
קטגוריה:איילוניים
קטגוריה:מלזיה: יונקים
קטגוריה:קמבודיה: יונקים
קטגוריה:לאוס: יונקים
קטגוריה:תאילנד: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1822
קטגוריה:אינדונזיה: יונקים
קטגוריה:יונקים ביערות הגשם של דרום-מזרח אסיה | 2023-11-23T16:39:27 |
קטגונוס צ'אקו | קטגונוס צ'אקו (שם מדעי: Catagonus wagneri) הוא מין פרסתן דרום אמריקאי דמוי-חזיר השייך למשפחת הפקאריים והמין היחידי בסוג קטגונוס (Catagonus). הוא קרובו של הפקארי הנכחד פלטיגונוס.
תיאור
הקטגונוס אנדמי לפרגוואי, בוליביה ודרום ברזיל. עד שנת 1975 היה נחשב הקטגונוס בקהילת החוקרים כחיה שנכחדה וזוהה רק על סמך שלדים.
הוא מזכיר מעט את פקארי הצווארון אך גדול יותר ומגיע לאורך ממוצע של 90 עד 110 ס"מ, גובה של 50 עד 70 ס"מ ומשקל של 30–40 ק"ג. לקטגונוס אין דו-צורתיות זוויגית בולטת. פרוותו גסה וצבעה אפור כהה עם שערות לבנות בתחתית הלסת, הסנטר והחזה. לאורך הראש, העורף והגב הקדמי בולטת רעמה פרועה.
הקטגונוס חי בקבוצות קטנות של 4 עד 10 פרטים באזורים יבשים ומדבריות קקטוסים, בהם הוא מחפש מזון מהחי ומהצומח ובעיקר פירות וזרעי קקטוסים וכן פירות ברומליים. אויביו העיקריים הם הפומה והיגואר, מהם הוא נמלט בבריחה מהירה ובצווחות חזקות.
האיום הגדול ביותר עליו כיום הוא פגיעה בבית גידולו, הפרדת אוכלוסיות, ציד לא חוקי ומחלות שהופצו בידי האדם וחיות בית שאיתו. הפקארי הוא חיה מוגנת כיום אך ההגנה עליו לא תמיד נאכפת בצורה מספקת.
קישורים חיצוניים
Raffo, E. 2000. Catagonus wagneri באתר Animal Diversity Web
Chacoan peccary באתר the Ultimate Ungulate
קטגונוס צ'אקו באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
ממוזער|מרכז|400px|קטגונוס שצולם בפרגוואי
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פקאריים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1930
קטגוריה:בוליביה: יונקים | 2023-01-04T04:06:40 |
חזיר מזוקן | חזיר מזוקן (שם מדעי: Sus barbatus) הוא מין בסוג חזיר החי בדרום-מזרח אסיה ומצוי בטבע בסכנת הכחדה עקב בירוא יערות.
מאפיינים
החזיר המזוקן נפוץ ביערות הגשם של סומטרה ובורנאו. אורכו בין מטר ל-1.65 מ', גובהו כ-80 ס"מ ומשקלו כ-150 ק"ג. עורו חום ופרוותו דלילה. זיפים דקים וצהובים משני עברי פניו יוצרים מעין זקן, על שמו קרוי המין.
חזירים אלו חיים בעדרים, בדרך כלל קטנים אך יכולים להגיע עד לגודל של 200 פרטים. הם עוקבים פעמים רבות אחרי להקות של קופי מקוק וגיבון, וניזונים משאריות הפירות שאלו משליכים ארצה. לרוב הם נשארים באותה טריטוריה, אך אחת לשנה הם נודדים. בעת הנדידה, מספר משפחות יתאחדו מאחורי זכר אחד וינדדו יחדיו.
אורך ההריון של נקבת החזיר המזוקן הוא כ-4 חודשים. בסופו היא נפרדת מהעדר ובונה לעצמה בסבך השיחים קן מזרדים ועלים, שגודלו עד שני מטר. לאחר מכן היא ממליטה שגר של 2–8 גורים מפוספסים, שנשארים לצידה במשך השנה הראשונה לחייהם.
החזיר המזוקן ניזון מפירות, שורשים, שלשולים ואשפה. טורפיו העיקריים הם טיגריס, נמר, פיתון והאדם.
גן החיות הראשון שהצליח לגדל חזירים ממין זה היה גן החיות של סן דייגו, מאז מין זה מגדול בעוד כמה גני חיות כמו גן החיות של לונדון, גן החיות של ברלין, גן החיות של גלדיס פורטר, גן החיות של מלזיה, גן החיות של סאותוויק, גן החיות של פילדלפיה, גן החיות של סינגפור וגן החיות של טייפניג.
תת-מינים
Sus barbatus oi
Sus barbatus barbatus
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1838
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי סלומון מולר
קטגוריה:חזיריים
קטגוריה:יונקים ביערות הגשם של דרום-מזרח אסיה
קטגוריה:סומטרה: יונקים
קטגוריה:בורנאו: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה | 2023-09-30T16:07:02 |
חזיר בר | ממוזער|חזירת בר בשכונת אחוזה בחיפה, מחפשת אוכל לגוריה
ממוזער|חזירי בר מחפשים אוכל בחצר בית בחיפה
250px|ממוזער|חזיר בר בשמורת טבע בגרמניה
250px|ממוזער|חזירי בר לצד עגורים אפורים בעמק החולה
250px|ממוזער|חזיר בר באוקראינה
250px|ממוזער|שמאל|חזיר בר הודי בהרי גהט המערביים
ממוזער|250px|חזיר בר בורח מטיגריס
250px|ממוזער|שמאל|חזירת בר מניקה חזרזירים
חזיר בר (שם מדעי: Sus scrofa) הוא מין חזיר. הוא יונק אוכל-כול שחי בעדרים. כיום חזיר הבר מצוי לאורך אירופה, המזרח התיכון (לרבות בישראל), בדרום ודרום-מזרח אסיה. עם זאת האדם הפיץ אותו לאזורים שונים כמין פולש הרסני, בעיקר באיים בהם לא היו הרבה יונקים.
חזיר הבר הוא האב הקדמון של חזיר הבית, אשר לעיתים נחשב לתת-מין שלו (Sus scrofa domestica). מספר חזירי בית התפראו בטבע והם מכונים בטעות כ"חזירי בר", אף שהם חזירי פרא .
מבנה
גופו של חזיר הבר קומפקטי, ראשו גדול ורגליו קצרות יחסית. צבע הפרווה משתנה מאפור כהה ועד לשחור או חום, ובמרכז אסיה יש אפילו חזירי בר לבנים. בחורף הפרווה מעט צפופה יותר, וגודל החזיר משתנה בהתאם לאזור. במרכז אירופה נקבות בוגרות (חמש שנים או יותר) מגיעות לאורך גוף של כ-135 ס"מ ומשקל של 55–70 ק"ג, ואילו זכרים בוגרים אורך גופם הוא כ-153–240 ס"מ ומשקלם – 66 עד 272 ק"ג. באזורים מסוימים, כמו אסטרחן וקווקז, הזכרים מגיעים עד לאורך של 200 ס"מ ומשקל של 200 ק"ג. החטים (הניבים) משמשים כנשק וגדלים באופן רציף. החטים התחתונים של הזכרים מגיעים לאורך של 20 ס"מ ובמקרים מיוחדים יכולים להגיע אפילו 30 ס"מ. החטים העליונים מעוקמים כלפי מעלה אצל הזכרים, והם מושחזים באופן קבוע אחד בשני כדי ליצור חט חד. אצל הנקבות, החטים קטנים יותר. זנבם באורך 21 עד 38 ס"מ, ואוזניהם באורך 24 עד 26 ס"מ.
תפוצה
חזיר הבר מצוי במקור בצפון אפריקה וברוב אירואסיה, מהאיים הבריטיים עד יפן ואיי סונדה. בכיוון הצפון, חזיר הבר התפשט עד לדרום סקנדינביה ודרום סיביר.
במאות השנים האחרונות, תפוצתו של חזיר הבר השתנתה באופן קיצוני בשל פעילות של האדם, וייתכן שגם בשל שינוי האקלים. הם נכחדו מבריטניה בסביבות המאה ה-13. ב-1610 המלך ג'יימס הראשון החזיר אותם מחדש לפארק הגדול בווינדזור. ניסיון זה נכשל עקב ציד בלתי חוקי, וניסיונות מאוחרים יותר נכשלו מאותה סיבה. ועד 1700 לא נשארו בכלל חזירי בר בבריטניה. חזירי הבר נכחדו מדנמרק בתחילת המאה ה-19, וב-1900 הם נכחדו גם מתוניסיה ומסודאן. במדינות אחרות כמו גרמניה, אוסטריה ואיטליה הצטמצמה תפוצתם משמעותית. ברוסיה חזירי הבר נכחדו באזורים נרחבים בשנות ה-30.
מאידך, בצרפת חיה אוכלוסייה גדולה וגדלה של חזירי בר, וצדים אותם לצורכי מזון ושעשוע, במיוחד באזורים הכפריים במרכז ובדרום המדינה. ב-1950 חזיר הבר הופיע מחדש באזורים נרחבים בצפון אסיה. עד 1960 הם נמצאו בסנקט פטרבורג ובמוסקבה, ועד 1975 הם נמצאו בארכנגלסק ובאסטרחן. בסביבות 1970 הם נמצאו בדנמרק ושוודיה, כתוצאה מבריחה של חזירי בר מגן חיות. בסביבות 1990 הם נמצאו גם בטוסקנה שבאיטליה. כמו כן, הם נפוצים מאוד במדינת ישראל מאזור שפלת יהודה וירושלים ועד לחרמון, זאת על אף הידלדלות הפרטים.
בחיפה יש תופעה של חזירי בר ברחובות העיר. הם שוכנים בוואדיות במשך היום, ועם החשיכה, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, מגיעים אל הרחובות הקרובים לוואדיות. תופעה דומה קיימת בעיר רומא. לעיתים החזירים מגיעים אל הרחובות בחיפה גם בשעות היום. תועד גם מקרה ב-11 יוני 2017, בו חזירי בר הסתובבו באזור קריית אונו וגני תקווה, וההשערה היא שהם הגיעו מאזור החולות הסמוך.
ייבוא חזירי בר
בתחילת המאה ה-20 יובאו פרטים של חזיר הבר לארצות הברית לצורך ציד, וחלקם הוכלאו עם חזירי בית. בדרום אמריקה, גינאה החדשה, ניו זילנד, אוסטרליה ובאיים אחרים חזירי הבר יובאו על ידי בני אדם וחלקם הוכלאו עם חזירי בית.
התנהגות
חזירי בר חיים בעדרים. כל עדר כולל על פי רוב כ-20 פרטים, אולם נראו גם עדרים שמנו 50 פרטים. בעדר טיפוסי יש שתיים או שלוש נקבות המגדלות את צאצאיהן. הזכרים לא נמצאים בעדר, פרט לעונת הרבייה. ההמלטה מתרחשת בדרך כלל במקום מבודד, הרחק מהעדר, ובשגר בדרך כלל ארבעה עד שישה גורים. החזיר הוא פעיל לילה, ומחפש את מזונו החל מרדת הערב ועד זריחת השמש. חזירים אוכלים כמעט כל דבר שנקרה בדרכם: אגוזים, גרגרים, נבלות, שורשים, פקעות, אשפה, חרקים, זוחלים קטנים ואפילו טלאים וצבאים צעירים. חזירי בר החיים באזורי הביצות אף אוכלים שפמנונים, ציפורים, אצות ובלוטים.
חזירי בר הם הפרסתנים היחידים שחופרים מאורות, וההסבר לכך הוא שהם היונקים היחידים בלי רקמת שומן חומה, ולכן הם צריכים למצוא דרכים אחרות להגן על עצמם מהקור. מאותה סיבה החזרזירים רועדים כדי לחמם את עצמם.
חזירי בר הם יצורים טריטוריאליים וסולידריים. הם מסמנים את שטחם על ידי התגרדות בעצים (התגרדות בעצים משמשת אותם גם לצורכי ניקיון). כאשר זכר מסוים חודר לשטח שליטתו של זכר אחר, הזכרים נלחמים באמצעות חטיהם.
בעת הצורך, חזירי הבר יכולים להגן על עצמם ועל צאצאיהם בתקיפות. הזכרים מרכינים את ראשם, מסתערים ונוגחים כלפי מעלה עם חטיהם החדים. הנקבה, בעלת חטים קטנים יותר, מסתערת עם ראש מורם ופה פתוח בנשיכה. התקפות כאלה לרוב אינן קטלניות עבור בני אדם, אף שהן עשויות להביא לטראומה ולאיבוד דם רב מפציעות קשות.
ישנו תיעוד משנות החמישים המוקדמות המראה שבשל התנהגותו המזיקה ניסו פרנסי ישראל להבריח את החזיר ממכורתם בעזרת גרביים ישנות ספוגות בריח אדם מקומי אך ללא הועיל.
לחזירי בר בוגרים יש טורפים טבעיים מעטים, ביניהם חתולים גדולים כמו נמר וטיגריס, להקות גדולות של זאבים, דוביים שונים וזוחלים גדולים כמו תנינים, פיתוניים וכוח ענק. לצעירים ישנם אויבים נוספים כמו עיטים, צבועים ותנים אך לרוב האימהות מגוננות בעוצמה על הגורים.
רבייה והתפתחות
חזירי הבר מסוגלים להתרבות בכל עת במהלך השנה. הנקבות יכולות להמליט עד שתי המלטות בשנה. ההזדווגות תלויה בדרך כלל באקלים, שמשפיע ישירות על זמינות המזון. חוסר בערכים תזונתיים בעת מחסור במזון עלול לדכא רבייה. חזיר הבר נוטה לברירת "R selection".תקופת ההיריון היא בטווח של 120–180 ימים. מספר צאצאים ממוצע בהמלטה בטווח של 5–6 ומשקלם נע בין 4–8 קילוגרם. נקבות מסוגלות להתרבות מסביב גיל 10 חודשים, והזכרים בוגרים מינית בערך מגיל 5 עד 7 חודשים. הצאצאים ממשיכים להתפתח ולגדול עד גיל 5–6 חודשים. חלב חזירים מכיל יותר שומן מחלב פרה.
הזכרים אינם נותנים כל טיפול הורי מכיוון שהם פוליגיניים ולרוב משוטטים לבד. הטיפול בגורים אצל הנקבות עשוי להיות נמוך יותר במין זה מאשר בכבשים, בקר ועיזים, מה שיכול להוות פשרה בגודלי המלטה גדולים יותר. בעוד שלמינים דומים אלה יש בדרך כלל רק 1 או 2 צאצאים לכל המלטה, המלטות של חזירי הבר הן פי 2 עד 3 מגודל זה. באופן לא מפתיע, לחזירונים שיעור תמותה גבוה. בלידה, לחזירונים מעט מאוד שומן בגוף ומעט מאגרי אנרגיה. על ידי המלטת צאצאים רבים יותר הם מגדילים את הסיכויים שצאצאים מסוימים ישרדו. ידוע שחזירות עם המלטות גדולות דורסות בטעות את צאצאיהן. עם זאת, מחקרים מצביעים על כך שדריסה זו עשויה להיות מכוונת, כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות לשאר ההמלטה. מכיוון שתחרות מופחתת בקרב אחים על האכלה היא תוצאה של גודל המלטה קטן יותר. חזירונים חלשים יותר עשויים לנסות לינוק מספר פעמים, לפני שהם מוכים על ידי אחיהם, ונהרגים מתת תזונה. כאשר נקבות בשני עדרים שונים ממליטות חזירונים קרוב לאותו הזמן, הן עשויות לאפשר לחזירונים מהעדר השני לינוק. עם זאת, לעיתים קרובות אימהות דוחות חזירונים שאינם שלהן. נקבות עובדות באופן קולקטיבי על מנת להגן על כל הצאצאים הנמצאים בעדר שלהן. בזמן מסעות האימהות שומרות על החזירונים באמצע, כשהמבוגרים מובילים ומאחור. צעירים נותרים לעיתים קרובות עם נקבה אחת כהגנה, ואילו שאר חברי הקבוצה יוצאים לשוטט אחר מזון.
תת-מינים
תת-מיניו של חזיר הבר הם:
חזיר בר מרכז אירופאי (Sus scrofa scrofa) – צפון ספרד, צפון איטליה, גרמניה, צרפת, בנלוקס, קרואטיה, בלארוס, דנמרק, שוודיה, ליטא, פולין, צ'כיה, וסלובקיה
חזיר בר צפון אפריקני (Sus scrofa algira) – תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו
חזיר בר קרפטי (Sus scrofa attila) – רומניה, הונגריה, אוקראניה, חבל הבלקן, קווקז, עבר הקווקז, חוף הים הכספי, אסיה קטנה וצפון איראן
חזיר בר הודי (Sus scrofa cristatus) – הודו, נפאל, מיאנמר, מערב תאילנד וסרי לנקה
חזיר בר מרכז אסייתי (Sus scrofa davidi) – פקיסטן, צפון מערב הודו ודרום מזרח איראן
חזיר בר יפני (Sus scrofa leucomystax) – כל יפן, למעט הוקיאדו ואיי ריוקיו
חזיר בר אנטולי (Sus scrofa libycus) – עבר הקווקז, טורקיה, ארץ ישראל ויוגוסלביה.
חזיר בר מרמה (Sus scrofa majori) – מרמה (מרכז איטליה).
חזיר בר ים תיכוני (Sus scrofa meridionalis) – אנדלוסיה, קורסיקה וסרדיניה.
חזיר בר צפון סיני (Sus scrofa moupinensis) – קו החוף של סין, וייטנאם ומערב סצ'ואן
חזיר בר מזרח אסייתי (Sus scrofa nigripes) – מרכז אסיה, קזחסטן, מזרח טיין שאן, מערב מונגוליה, קאשגאר ואולי אפגניסטן ודרום איראן
חזיר בר ריוקיו (Sus scrofa riukiuanus) – איי ריוקיו
חזיר בר באיקלי (Sus scrofa sibiricus) – באיקאל, עבר הקווקז, צפון וצפון מזרח מונגוליה
חזיר בר פורמוסאני (Sus scrofa taivanus) – טאיוואן
חזיר בר אוסורי (Sus scrofa ussuricus) – מזרח סין, אוסורי ואמור באי
חזיר בר חבוי (Sus scrofa vittatus) – חצי האי המלאי, אינדונזיה, סומטרה, מזרח ג'אווה ואיי קומודו
חזיר הבית לפעמים מיוחס כתת-מין נוסף (Sus scrofa domestica) ולפעמים במין נפרד (Sus domestica). ישנם גם גזעי חזירים שהוכלאו עם חזירי בר .
לחזירי בר צרפתיים וספרדיים יש 36 כרומוזומים, לעומת חזירי הבר משאר אירופה שיש להם 38 כרומוזומים (כמו חזירי בית). חזירי בר עם 36 כרומוזומים התרבו בהצלחה עם חזירים בעלי 38 כרומוזומים ולצאציהם היו 37 כרומוזומים.
במיתולוגיה
250px|ממוזער|חזירי בר בגן חיות בפינלנד
250px|ממוזער|שמאל|חזיר בר וכלב על תבליט רומי
250px|ממוזער|חזירי בר בפסל עתיק בגלריית אופיצי
במיתולוגיה היוונית ידועים שני חזירי בר. הרקולס צד את חזיר הבר בארימנתיאה כאחד מ-12 מעשי הגבורה שלו. בציד הקלידוני, גיבורים מיתולוגיים רבים צדו את החזיר הקלידוני, וביניהם חלק מהארגונאוטים והציידת אטאלנטה. בנוסף, חזיר הבר היה מקודש לאל המלחמה ארס. במיתולוגיה הקלטית חזיר הבר היה קדוש לאלה ארדווינה, וציד חזירים מופיע במספר סיפורים במיתולוגיה הקלטית והאירית. במיתולוגיה הנורדית לאלים פריה ופרייר היו חזירי בר. החזיר של פרייר נקרא גולינבורסטי ("רעמת זהב") והוא יוצר על ידי בני איבלדי כשי לפרייר. הזיפים ברעמה של גולינבורסטי היו זוהרים בחושך כדי לספק אור לבעליו. פריה רכבה על החזירה הילדסביני ("חזירת מלחמה") כשהיא לא השתמשה במרכבתה שנרתמה לחתולים. על פי השיר "הינדלוג'ו" הסוותה את זהותו של בן-חסותה אוטאר. חזירי הבר במיתולוגיה הנורדית היו מיוחסים לפוריות, והם שימשו כקמע הגנה במלחמה.
הרלדיקה ושימושים סמליים אחרים
חזיר הבר וראש החזיר מופיעים בסמלים רבים. חזיר שלם עשוי לסמל את התכונות החיוביות של החזיר: אומץ ועזות במלחמה. ראש החזיר יכול לסמל הכנסת אורחים (מהמנהג של הגשת ראש חזיר במסעדות), או לסמל שבעל שלט הרלדי הוא צייד ידוע ומפורסם.
שבט קמבל בסקוטלנד משתמש בחזיר בר על סמלו כדי לסמל אומץ ופראיות. מנהיגי השבטים גורדון, נסביט ואורקהארט משתמשים בשלושה ראשי חזיר בר על שלט האצולה שלהם. חזיר הבר היה גם סמלו של ריצ'רד השלישי, מלך אנגליה.
הדגל של המורדים הסרבים כלל חזיר בר בזמן ההתקוממות הסרבית הראשונה. באותה תקופה חיו חזירי בר רבים ביערות והרים בסרביה, והיוו ייצוא מרכזי של האזור.
בבלגיה חזיר הבר הוא בעל החיים הסמלי של יערות הארדנים בדרום המדינה.
שימוש מסחרי
שערות חזיר הבר היו בשימוש בתהליך ייצור מברשת השיניים עד שהוחלפו בחומרים סינתטיים, בדרך כלל ניילון, על ידי דופונט ב-1938. השיער לזיפים הגיע בדרך כלל מצוואר החזיר. אף על פי שמברשות אלו היו פופולריות מכיוון שהזיפים היו רכים, הן לא היו מוצלחות לשמירה על היגיינת הפה, מפני שלזיפים לקח זמן רב להתייבש, והם היוו כר נוח לצמיחת חיידקים, ונפלו מהמברשת. שערות חזיר הבר שימשו גם בייצור מברשות שיער.
קישורים חיצוניים
חזירי בר, באתר רשות הטבע והגנים, 1 ביולי 2018
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:חזיריים
קטגוריה:ארץ ישראל: מכפילי פרסה
קטגוריה:רוסיה: יונקים
קטגוריה:אוקראינה: יונקים
קטגוריה:איטליה: יונקים
קטגוריה:צרפת: יונקים
קטגוריה:אוסטריה: יונקים
קטגוריה:ליכטנשטיין: יונקים
קטגוריה:גרמניה: יונקים
קטגוריה:ספרד: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:חיות בר שחיות בערים בישראל | 2024-09-25T10:54:40 |
חזיר יבלות ג'אווני | חזיר יבלות ג'אווני (שם מדעי: Sus verrucosus; או חזיר ורקוזי) הוא מין בסוג חזיר האנדמי לאי ג'אווה ולאיים הסמוכים, בָּאוִיאַן ומאדורה. החזיר הג'אווני חי ביערות שגובהם נמוך מ-800 מטר.
מאפיינים
משקלו של החזיר הג'אווני נע בין 44 ל-108 ק"ג, כאשר הזכר שוקל למעלה מפי שניים מהנקבה. מקורות אחרים מציינים כי משקלן של הנקבות הוא 45–60 ק"ג, ושל הזכרים – 80–150 ק"ג. אורכו של החזיר הג'אווני 90 עד 190 ס"מ. צבעו נע מצהוב אדמדם ועד לשחור וחלקיו התחתונים הם בצבע צהבהב. בפניו 3 זוגות גבשושיות. יש שוני רב בגודלן של גבשושיות אלו מפרט לפרט והן אינן ניכרות אצל הנקבות. לחזירים הג'אוונים רעמת שיער ארוכה שיורדת מהעורף דרך עמוד השדרה עד לישבן. להם רגליים דקות וזנב ארוך. על הזנב יש ציצית שיער קטנה. לו ראש ארוך ואוזניים גדולות.
תקופת ההיריון בחזיר הג'אווני נמשכת בסביבות הארבעה חודשים. הם ממליטים 3–9 גורים מדי שנה בתקופת הגשמים שבין ינואר למרץ. הגורים יונקים עד גיל 3–4 חודשים, אז הם נגמלים מיניקה. הנקבות דואגות לגורים בקבוצות יחד עם נקבות נוספות בעוד שהזכרים נשארים בודדים. אורך חייו של חזיר יבלות ג'אווני הוא עד 14 שנה.
כאשר חש החזיר הג'אווני מאוים הוא זוקף את רעמת שיערו המצויה בגבו.
החזיר הג'אווני מזיק לחקלאות האדם וניצוד בשל בשרו. רק חזירים ג'אוונים מעטים מוחזקים בשבי. אלו מוחזקים במושבות רבייה, כולן בגני חיות במזרח האי ג'אווה.
קישורים חיצוניים
Javan warty pig
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרידריך בויה
קטגוריה:חזיריים
קטגוריה:ג'אווה: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:ג'אווה: בעלי חיים אנדמיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1832 | 2024-06-07T11:39:40 |
חזיר יבלות מדברי | חזיר יבלות מדברי (שם מדעי: Phacochoerus aethiopicus) מין בסוג חזיר יבלות ממשפחת החזיריים. חזיר היבלות המדברי נפוץ במזרח אפריקה.
משקלו של חזיר היבלות המדברי 50 עד 150 ק"ג, כשהזכרים גדולים בדרך כלל מהנקבות.
בעונת הרבייה, המתרחשת במהלך התקופה הגשומה, מתקבצים הזכרים בקבוצות ומתחרים ביניהם על הנקבות. משך ההיריון 170–175 יום ובסופו נולדים 1–8 ולדות. הם נגמלים מיניקה בגיל 4 חודשים ומגיעים לבגרות מינית בגיל 18–20 חודשים.
הם פעילי יום, אף שבמקומות בהם הם ניצודים על ידי האדם הם עשויים להפוך לפעילי לילה. להם חוש ריח ושמיעה מפותחים.
החזיר הוא אוכל-כול הניזון בעיקר מעשב, פירות, פקעות, שורשים, פרחים וחרקים.
היסטוריה אבולוציונית
נמצאו מאובנים מתקופת ההולוקן המראים ששני מינים שונים של חזירי יבלות מדברי היו קיימים לפני אלפי שנים. לאבותיו של ימינו של חזיר היבלות המצוי היה מספר שונה של שיניים חותכות משל אבותיו של חזיר היבלות המדברי.
קישורים חיצוניים
Wart Hog:WhoZoo
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פטר סימון פאלאס
קטגוריה:בעלי חיים בקרן אפריקה
קטגוריה:סומליה: יונקים
קטגוריה:קניה: יונקים
קטגוריה:חזיריים
קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1766 | 2024-09-11T05:08:20 |
חזיר יבלות מצוי | חזיר יבלות מצוי (שם מדעי: Phacochoerus africanus) הוא מין של יונק ממשפחת החזיריים החי בערבות הסוואנה של מרכז אפריקה ומזרחה.
תיאור
אורך גופו של חזיר היבלות המצוי נע בין 1.1 ל-1.4 מטר, ואורך זנבו הוא 45 סנטימטרים. גובה כתפיו הוא 60 עד 80 סנטימטרים, ומשקלו הוא לרוב בין 45—75 ק"ג בנקבות ו-60—150 קילוגרמים בזכרים. החזיר בעל חוטם ארוך, זוג חטים באורך של עד 25 ס"מ הפונים מעלה מקצה לסתותיו העליונות והתחתונות ומשמשים להגנה מיריבים ולמאבק בחזירים אחרים. החזיר בעל עיניים קטנות ושחורות מוקפות בקפלי עור ובקצוות ישנן ה"יבלות" הידועות שלו, אשר מגינות על העיניים והפנים מפציעה. על העורף והגב גולשת ציצת רעמה קצרה ובהירה. החזיר בעל מצברי שומן קטנים ושיער דליל, כהתאמה למזג האוויר החם בו הוא חי. צבע הפרווה אפור בהיר, חום ולעיתים גם כתום.
מזון
החזירים חיים בחבורות קטנות החיות בסוואנה ומבלים במשך הימים בחיפוש אחרי מזון. זהו מין צמחוני בעיקרו והוא ניזון מעשבים, פקעות, שורשים, גרגירים, ירקות וזרעים, אך מגוון גם במיני חרקים, בביצים ובנבלות. חזירי יבלות מצויים משתמשים בחוטם ובחטים שלהם כדי לחפור קני שורש. קני שורש עשויים לספק מים לחזירי יבלות מצויים בתקופות של בצורת. חזירי יבלות מצויים אוכלים את הזבל של עצמם, את גללי הקרנפים והתאואים האפריקאים.
הרגלים ואורח חיים
חזירי יבלות מצויים הם בעלי חיים חברתיים וחיים בקבוצות הנקראות צלילים. הנקבות חיות בצליל עם הצעירים שלהן ועם נקבות אחרות. הן נוטות להישאר בקבוצות הלידה שלהן, בעוד הזכרים עוזבים, אך נשארים בטווח הביתי. זכרים תת-בוגרים מתאגדים בקבוצות רווקים אך חיים לבד כשהם הופכים למבוגרים. זכרים בוגרים מצטרפים לצלילים רק בעונת הרבייה. חזירי יבלות מצויים משתמשים בחטים לצורך חיזור, ובהתנהגויות אנטגוניסטיות כדי לבסס את מעמדם. בנוסף הם מסמנים אזורי שינה, האכלה ובורות מים. בזמן האכלה, לעיתים קרובות הם מכופפים את רגליהם הקדמיות לאחור ומסתובבים על פרקי הידיים. למרות שהם יכולים לחפור את המאורות שלהם, הם בדרך כלל תופסים מאורות נטושות של בעלי חיים אחרים. כשהטמפרטורות גבוהות חזירי יבלות מצויים נהנים להתפלש בבוץ כדי להתקרר, ויצטופפו יחד כדי להתחמם כשהטמפרטורות יורדות.
רבייה וגידול
החזירים חיים בקבוצות קטנות המורכבות מנקבות, בעוד הזכרים נעים כבודדים בסוואנה. עונת הרבייה מתרחשת אצלם בסוף העונה הרטובה או בתחילת העונה היבשה. בכל הריון ממליטה הנקבה בין שלושה לחמישה ולדות, כאשר משך ההיריון הוא 155 - 170 ימים. החזירה ממליטה בחורים טבעיים או שנוצרו בידי שנבובים. הלידה במחילות חשובה בוויסות טמפרטורת הגוף של החזרזירים, שכן חזירי יבלות צעירים אינם יכולים לשמור על טמפרטורת הגוף שלהם בימים הראשונים לחייהם. חזירי יבלות צעירים מבלים שישה עד שבעה שבועות במחילה לפני שהם יוצאים החוצה עם האם. חזירי יבלות זכרים אינם עוזבים את אימם עד גיל שנתיים.
הרגלי הזדווגות
חזיר יבלות מצוי הוא פוליגמי (polygynandrous), מה שאומר שגם לזכרים וגם לנקבות יש מספר בני זוג. לזכרים יש שתי אסטרטגיות הזדווגות. הראשונה היא "טקטיקת ההישארות", כאשר זכר נשאר ומגן על נקבות מסוימות. השנייה היא "טקטיקת השוטטות", בה זכרים מחפשים נקבות מוכנות להזדווגות ומתחרים עליהן. זכר דומיננטי יעקור כל זכר אחר שינסה גם הוא לחזר אחרי הנקבה שלו. כאשר נקבה עוזבת את המאורה שלה, הזכר ינסה להפגין דומיננטיות וללכת אחריה.
טרפה
חזיר היבלות נטרף בידי טורפים גדולים כמו האריה (אריות באזורים שונים מתבססים על חזירים בוגרים וגורים בעונת היובש), תנין היאור, הנמר, הברדלס, הזאב הטלוא והצבוע המנומר. הקטנים ייטרפו גם על ידי עופות דורסים כמו עיט לוחם, אוח ורו, תנים, חתולים קטנים, פיתוניים וכוח הנילוס אך ההורים שלהם יילחמו בעוז ולעיתים יפצעו קשה ואף יהרגו את אויביהם. החזירים ניצודים גם בידי שבטים אנושיים. לחזירים יחסי סימביוזה עם מספר מינים כמו קוף ורווט ונמייה מפוספסת מצויה הפולים מפרוותם קרציות. על גבם יימצאו לעיתים אנפיות בקר וזרזירי בקר.
חזירי יבלות מצויים נמנעים מטורפים ליליים בכך שהם פעילים במהלך היום ומתחבאים במחילות בלילה. הם גם משתמשים בקריאות האזהרה של נקר אדום וצהוב כדי להימנע מטורפים. הם רצים מהר ובדרך כלל נמנעים מהתקפה על ידי בריחה. חזירי יבלות מצויים משנים את דפוסי הפעילות שלהם כדי להימנע מבני אדם, באזורים עם הפרעה אנושית, חזירי יבלות הופכים לרוב פעילים יותר מדי לילה.
סכנת הכחדה
חזירי יבלות מצויים מסווגים מהמעמד הנמוך ביותר בסיכון להכחדה על פי הרשימה האדומה של IUCN. הם מצויים ברוב האזורים המוגנים באזורי הסוואנה. בגלל רגישותם לבצורת ולטריפה, אוכלוסיות חזירי היבלות המצויים עשויות בקלות להיות מועדות להכחדה מקומית. בעבר, אוכלוסיות אלו הצטמצמו מאוד על ידי מזיק כבשים בחלק מהמדינות.
מקור שמו המדעי
השם המדעי של חזיר יבלות הוא Phacochoerus שמקורו ביוונית phakos, שפירושו 'יבלת', ו־khoiros, שפירושו 'חזיר'. לכל מין של חזיר יבלות יש שם מדעי ייחודי משלו. חזיר היבלות המצוי ידוע בשם Phacochoerus africanus, ואילו חזיר יבלות מדברי ידוע בשם Phacochoerus aethiopicus. שני השמות משקפים את השושלת שלהם, כאשר אפריקנוס ואתיופיקוס מתייחסים למקום שבו כל מין נמצא. שני סוגי חזירי היבלות שייכים למשפחת החזיריים.
תת-מינים
Phacochoerus africanus africanus - מצוי בבורקינה פאסו, חוף השנהב, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אתיופיה, גאנה, גינאה ביסאו, צ'אד, מאורטניה, ניגריה, סנגל וסודאן.
Phacochoerus africanus aeliani - מצוי באריתריאה, אתיופיה, ג'יבוטי וסומליה
Phacochoerus africanus massaicus - מצוי בקניה ובטנזניה
Phacochoerus africanus sundevallii - מצוי בבוטסואנה, נמיביה, דרום אפריקה וזימבבואה
המין חזיר יבלות מדברי (Phacochoerus aethiopicus) בעבר היה תת-מין של חזיר יבלות מצוי.
גלריה
ראו גם
פומבה - חזיר יבלות מפורסם מסרטי "מלך האריות".
קישורים חיצוניים
סרטון הסבר על חזירי יבלות מתוך ערוץ YouTube ,Go Wild (באנגלית)
דפוסי התנהגות של חזיר יבלות מצוי, Alemayehu Edossa, Afework Bekele, Habte Jebessa Debella, "Social Organization and Activity Patterns of Common Warthog (Phacochoerus africanus Gmelin, 1788) in Dabena Valley Forest, Western Ethiopia" November 27, 2020.
הרגלי תזונה של חזיר יבלות מצוי, Anna C. Treydte, Stefano M. Bernasconi, Michael Kreuzer, Peter J. Edwards "Diet preferences of common warthogs (Phacochoerus africanus) in Gassi Controlled Area and Haro Aba Diko Controlled Hunting Area", Oxford Academic, June 6, 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן פרידריך גמלין
קטגוריה:חזיריים
קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים
קטגוריה:דרום סודאן: יונקים
קטגוריה:נמיביה: יונקים
קטגוריה:זמביה: יונקים
קטגוריה:בוטסואנה: יונקים
קטגוריה:טנזניה: יונקים
קטגוריה:יונקים בסוואנה האפריקנית
קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1788 | 2024-09-09T11:33:43 |
למה מצויה | 250px|ממוזער|מבט מהצד על הלמה
ימין|ממוזער|250px|למה בבוליביה
למה מצויה (שם מדעי: Lama glama) היא מין בסוג למה, ואחד מסמליהם המובהקים של הרי האנדים. הלמה מוכרת כחיה מבויתת באמריקה, ומשמשת לבשר וכבהמת משא עיקרית בידי הילידים. היא חיה בגבהים של 4,000-2,000 מטרים מעל פני הים. קיים תיעוד לגביה לפחות מאז התקופה הפרה-קולומביאנית. מקור שמה של החיה הוא בשפת הקצ'ואה העתיקה. באזור האנדים מבטאים את שמה לְיָמָה.
תפוצה ואזורי מחיה
הרמות הגבוהות (Altiplano) בדרום-מזרח פרו ובמערב בוליביה הן אזור המחיה הטבעי של המין. אזורים אלו מכוסים בצמחייה נמוכת גובה – עצים, שיחים ועשבייה.
הרמות מחולקות לאזור הצפוני ובו מזג אוויר ממוזג ותוואי שטח הררי, ולאזור הדרומי ובו אקלים מדברי.
תיאור הלמה המצויה
הלמה, כיתר הגמליים, בעלת צוואר וגפיים ארוכים, אוזניים ארוכות ומחודדות ושפה בולטת. היא חסרת דבשת, בדומה ליתר מיני הגמליים של העולם החדש – גואנקו ואלפקה, והמין הגדול בקבוצה זו.
ללמה פרווה צמרית על כל גופה, הזנים השונים בעלי גדלים שונים וצבעי פרווה מרובים. הכסות הנפוצה היא בגוון חום אדמוני, עם טלאים צהובים ולבנים.
גובה הלמה הבוגרת הוא בין 1.60 ל-1.80 מטר בגובה הראש. הן שוקלות בין 127 ל-204 ק"ג. ולד הלמה (שנקרא קריה, ) שוקל בין 9 ל-14 ק"ג. תוחלת החיים של הלמה נעה בין 15 ל-25 שנה, ומספר פרטים חיו גם 30 שנה ויותר. למות מעדיפות לחיות עם למות אחרות כעדר. למות יכולות לשאת כ-25%-30% ממשקל גופן. הלמות נחשבות לחיות נבונות יחסית, המסוגלות ללמוד משימות פשוטות בעצמן לאחר מספר חזרות.
תזונה
קיימות מגוון אפשרויות להאכלת למות; זמין מגוון רחב של מזונות תעשייתיים וחקלאיים. הגורמים המכריעים העיקריים כוללים מחיר, זמינות, ערך תזונתי ואנרגיה. למות צעירות בגדילה דורשות ריכוז גבוה יותר של חומרים מזינים מלמות בוגרות בשל יכולות מערכת העיכול הפחותות שלהן.
מסת גוף
(ק"ג)ברומגראסאספסתתחמיץ תירס(כפי שמאכילים)(חומר יבש)(כפי שמאכילים)(חומר יבש)(כפי שמאכילים)(חומר יבש)100.80.70.50.51.50.4201.31.10.90.82.60.7402.11.91.51.34.31.2502.62.31.71.65.21.4753.43.12.32.16.91.91255.04.53.43.110.12.81756.45.74.33.912.93.62257.87.05.34.815.84.42508.57.65.75.217.04.8
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:גמליים
קטגוריה:בוליביה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים בהרי האנדים
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:קולומביה: יונקים
קטגוריה:אקוודור: יונקים
קטגוריה:פרו: יונקים
קטגוריה:מינים מבויתים | 2024-08-21T07:23:57 |
גואנקו | גואנקו (שם מדעי: Lama guanicoe) הוא מין בסוג למה.
מאפיינים
גואנקו הוא מבעל החיים הגדולים בדרום אמריקה. זהו אחד משני מיני הגמליים האנדמיים (ייחודיים לאזור אחד בלבד) שמצויים באזורים האלפיניים של הרי האנדים, בעוד השני הוא הוויקוניה.
הגואנקו נפוץ לאורך הרי האנדים, מבוליביה עד לארץ האש, בדרום צ'ילה. הוא חי באזורים מגובה פני הים ועד לגובה של 4,000 מטר. בית הגידול שלו מגוון, מערבות עשב יבשות וסבכי שיחים ועד ליערות. תוחלת חייו היא כ-20 עד 25 שנים. עם בוא האירופאים לדרום אמריקה חיו בה כ-500 מיליון פרטים, אך נכון ל-2011 הצטמצמה אוכלוסייתם והיא מונה כ-500,000 פרטים.
לגואנקו גוף רזה, צוואר ורגליים ארוכות. צבעו עשוי לנוע מחום בהיר ועד חום אדמדם, חלקו התחתון לבן ופניו אפורות. ליבו של הגואנקו ותאי הדם שלו מותאמים במיוחד לחיים בגובה רב, שם האוויר דליל. גובהו של הגואנקו מגיע ל-110 ס"מ, ארכו כ-180 ס"מ. משקלו של זכר בוגר הוא 120-100 ק"ג, ומשקלה של נקבה בוגרת - 110-90 ק"ג.
גואנקו בוגר יכול לרוץ במהירות של עד 55 קמ"ש. הריצה חיונית להישרדותו, שכן באזורים הפתוחים בהם הוא חי אין מקומות מחבוא. בחורפים קשים מבלה הגואנקו ביערות. הטורף היחיד של הגואנקו הוא הפומה.
הנקבה ממליטה אחת לשנתיים לאחר 12-11 חודשי היריון. הצאצא נולד בין דצמבר לפברואר ושוקל בין 8 ל-15 ק"ג בלידה. הגור מסוגל לרוץ זמן קצר לאחר הלידה ונגמל מיניקה לאחר 12-6 שבועות. הוא נשאר עם משפחתו בסביבות שנה.
הגואנקו חי בעדרים קטנים שכוללים זכר אחד וכמה נקבות ובכריהן.
בעבר נעשה שימוש בעורו של הגואנקו להכנת בגדים, ופרוותו שימשה להכנת מזרנים ושמיכות, מה שגרם לירידה באוכלוסייתו. בעקבות כך, הוכנס הגואנקו לרשימת החיות המוגנות והאסורות במסחר.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1776
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פיליפ לודוויג סטטיוס מולר
קטגוריה:גמליים
קטגוריה:בעלי חיים בהרי האנדים
קטגוריה:בעלי חיים במדבר אטקמה
קטגוריה:ארגנטינה: יונקים
קטגוריה:צ'ילה: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית | 2024-09-19T08:47:23 |
אלפקה | אלפקה (שם מדעי: Vicugna pacos), הנפוצה בדרום אמריקה, היא מין במשפחת הגמליים ואחת משני המינים בסוג ויקוניה, הידועה ביכולתה לירוק על יריביה בעת סכסוכים וגם להגנה.
מאפיינים
אורך גופה כמטר אחד, משקלה הממוצע 60 קילוגרמים אך יכול להגיע עד ל-130 קילוגרמים, גובה כתפיה כמטר אחד עד 1.2 מטרים, ואורך הזנב 15 סנטימטרים. משך הריון הוא אחד עשר חודשים ובסופו נולד ולד אחד. האלפקה צמחונית וניזונה מצמחים ועשבים. תוחלת חייה היא עשרים שנה ותפוצתה היא בפרו, צ'ילה ובוליביה שבאמריקה הדרומית. כיום, מספר האלפקות בטבע אינו גבוה כבשנים עברו, והיא מגודלת גם בצורה מבויתת אצל האדם.
האלפקה נפוצה במרומי הרי האנדים מעל גובה של 3,000 מטרים, ונמצאת גם ברום של 4800 מטרים מעל פני הים. צווארה ופניה דומים לאלה של גמל ואילו גופה נראה כגוף של כבש. גופה מכוסה כולו בצמר ארוך ועדין, במיוחד בצווארה הארוך. הרגליים מסתיימות בשתי אצבעות שקדמתן מכוסת פרסה וביניהן כריות ריפוד, עליהן היא דורכת בשעת פסיעתה.
בדומה לגמל החד דבשתי וגמל הדבשתיים המונגולי האלפקה התפתחה מיצור קטן בגודל ארנב. עם התפצלות היבשות מיבשת העל פנגיאה החיות ששרדו היו אלה שהסתגלו והתאימו עצמן לתנאי החיים החדשים. למשל, הגמלים במדבריות החמים והקרים פיתחו דבשת וצמר עבה במקומות הקרים, ואילו האלפקות והלמות פיתחו גוף קליל יותר לטיפוס בהרים וצמר מבודד וקל שלא יכביד עליהן.
שיניה של האלפקה, בדומה לציפורניים, גדלות לאורך כל חייה, וגודלן נשאר יציב בזכות השחיקה. החלב מועט, אך סמיך ושמנתי.
הביוץ מתרחש בזמן ההזדווגות האורכת בין 40 דקות לשעה. אין עונת ייחום, והריון יכול להתרחש בכל ימות השנה.
כ-10% מכלל האלפקות הם מסוג אלפקה סורית.
יחסים עם האדם
האלפקה בויתה כבר על ידי בני אינקה. בשרה נחשב טעים למדי, אך היא גודלה לצמר בלבד, ששימש לייצור גלימות למשפחת המלוכה וביגוד לשאר העם. בימינו, נחשב הצמר לטוב וליקר ביותר בעולם בשל רכותו, והוא מבוקש מאוד במפעלים לייצור בדים. האלפקות רועות בהרים, ובהַגיע עונת הגז, מורידים את העדרים מן ההרים ומכנסים אותם במכלאות. הצמר הוא ענף יצוא חשוב בארצות האנדים ורבים מתושביהן עוסקים במלאכת הגז.
האלפקה והלמה בויתו על ידי האינדיאנים בהרים הגבוהים של רכס האנדים, כדוגמת בני האינקה, ושמשו להם כגמלים וככבשים: הן מספקות חלב ובשר למאכל, עורות, שומן למאור וגלליהן שימשו כחומר בעירה. האלפקות משמשות בנוסף גם כבהמות משא.
שבטי האינדיאנים לוכדים אותן פעם בשנה כדי לגזוז את צמרן.
במצפה רמון נמצאת חוות אלפקות המגודלות לצמר ומשמשות גם כאטרקציה תיירותית.
לאלפקות יש מזג נוח ובעדרי האלפקות משמשות למות כ"כלבי שמירה".
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:גמליים
קטגוריה:בוליביה: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית
קטגוריה:בעלי חיים בהרי האנדים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:פרו: יונקים
קטגוריה:מינים מבויתים | 2024-09-29T12:21:56 |
גמל חד-דבשתי | ממוזער|גמל בסיני
הגמל החד-דבשתי (שם מדעי: Camelus dromedarius), הוא מין בעל דבשת אחת בסוג גמל, בשונה מהגמל הדו-דבשתי. הגמל החד-דבשתי הוא פרסתן גדול הנפוץ באזורים מדבריים. לגמל חשיבות כבהמת משא ועבודה, וכן כמקור לחלב, בשר וצמר. לגמל חשיבות כאמצעי תחבורה וכמקור למזון, במקומות מסוימים, גם היום.
מאפיינים פיזיים
גובהו של הגמל החד-דבשתי כשני מטרים או יותר, ואורכו כשלושה מטרים מהפה עד הזנב. משקלו של הזכר נע בין 400 ל-600 ק"ג ואילו משקל הנקבה נע בין 300 ל-540 ק"ג.
גובהו של הגמל וצווארו הארוך מאפשרים לו לסרוק את המדבר למרחקים גדולים ולמצוא מים. הגמל החד-דבשתי גבוה ומהיר יותר מהגמל הדו-דבשתי, ומסוגל לנוע במהירות של 13–15 קמ"ש במשך שעות עם רוכב. כבעל חיים מבוית, קיימים שני טיפוסים עיקריים של גמל חד-דבשתי. האחד, גבוה וחזק ועדיין משמש כבהמת משא במקומות מרוחקים בערב, בסיני ובמדבר סהרה, שבהם יש רק מעט דרכים סלולות. גמל זה מהלך לאיטו אך מסוגל ללכת כל היום ולעבור 30 ק"מ אפילו כשהוא נושא משא כבד. הגזע השני הוא גמל קטן ודק גזרה שמשמש למרוצים.
גוף הגמל מותאם לתנאי המדבר ברגליו הגבוהות ובפרווה המכסה אותו. הרגליים הגבוהות של הגמל מרחיקות אותו מן הקרקע הלוהטת בימי הקיץ החמים. לעיתים ישנו הבדל של 20°C בין טמפרטורת הקרקע לטמפרטורת האוויר בגובה של מטר מעל הקרקע. בין שערות פרוותו של הגמל כלוא אוויר המשמש כחומר מבודד, וכך הפרווה מקטינה את מעבר החום בין הסביבה החמה לגוף הגמל ובעצם מבודדת את גופו של הגמל מחום הסביבה. תכונות אלו עוזרות לגמל לשמור על גופו מפני התחממות יתר, וכך מקטינות את הצורך בהפרשת זיעה; מסיבה זו הן גם מביאות לחיסכון של מים בגופו של הגמל. בגוף הגמל ישנה דבשת שבה הוא אוגר שומן, שומן זה מהווה בידוד מפני החום ומפני הקור. מפני החום מכיוון שהוא שכבה עבה שמבודדת בין הגמל לאוויר ומפני הקור מכיוון שכמות הוורידים והעורקים קטנה שם והוא אינו מאבד חום דרך הדבשת.
התאמה לתנאי מדבר
כאשר קיים מחסור במים בגוף הגמל, הוא מפריש שתן מרוכז, המכיל כמויות קטנות של מים, מה שמצמצם את פליטת המים מגופו (בדומה לאדם ובעלי חיים נוספים). הגמל מסוגל להחזיק מעמד במשך שבועיים בלי לשתות ובלי שייגרם נזק לגופו. כאשר הוא מגיע למקור מים הוא שותה כמויות גדולות של מים, וכך משלים במהירות את המים החסרים בגופו ומגיע למאזן מים תקין.
לגמל ישנה התאמה מיוחדת לתנאי המדבר גם בדם: לתאי הדם האדומים שלו יש צורה סגלגלה (בניגוד לשאר היונקים, שאצלם היא עגולה יותר). תכונה זו של תאי הדם מעניקה להם יכולת זרימה "חלקה" גם במצבי עקה ויובש של הגוף. תאי הדם האדומים של הגמל גם עמידים יותר מתאי הדם של שאר היונקים בכך שהם מסוגלים לשרוד בתנאי לחצים אוסמוטיים קיצוניים (ממצב של חוסר נוזלים בגוף, ועד לרוויה גבוהה כאשר הוא שותה כמויות גדולות של מים).
לגמל יש ריסים ארוכים להגנה מפני סופות חול ורגליים ארוכות המגינות מהחול החם של המדבר.
נוסף למבנה הגוף ולדרכי ההתנהגות גם התהליכים הפנימיים בגופו של הגמל מותאמים לחיים במדבר. לדוגמה, שינויים בטמפרטורת הגוף. טמפרטורת הגוף של הגמל היא בסביבות 39 מעלות צלזיוס, כמו של רוב היונקים, אך ייחודו של הגמל הוא בכך שטמפרטורת גופו יכולה לעלות ולרדת בכמה מעלות מבלי שייגרם נזק לגופו. לפעמים ביום חם, או בזמן פעילות גופנית מאומצת של הגמל, טמפרטורת גופו עולה עד 42 מעלות צלזיוס, ובלילה קר היא יורדת עד 36 מעלות. הגמל החד-דבשתי מגלה עמידות לתנאי קור (עד 5°c- מתחת ל-0) אולם במידה פחותה בהרבה מזו של הגמל הדו-דבשתי.
רבייה
משך ההיריון של הגמל החד-דבשתי הוא בסביבות 12 חודשים ואחר כך הנאקה לא נכנסת להיריון במשך כשנה. בדרך כלל נולד בכר אחד והוא יונק עד הגיעו ל-18 חודשים. הנקבות מגיעות לבגרות מינית אחרי 3 עד 4 שנים והזכרים אחרי 5 עד 6 שנים. אורך חייו של הגמל החד-דבשתי עשוי להגיע ל-40 שנה.
תפוצה
הגמל החד-דבשתי טבעי לדרום-מערב אסיה. הוא נמצא בשימוש, כבעל חיים מבוית, בעיקר שם ובצפון אפריקה. הגמלים בויתו לראשונה במרכז או בדרום חצי האי ערב לפני כמה אלפי שנים. מומחים חלוקים בדעתם באשר לזמן בו בוית הגמל, יש המעריכים כי הוא בוית בסביבות 4,000 לפנה"ס בעוד שאחרים טוענים כי הוא בוית בסביבות 1,400 לפנה"ס. נכון לסוף המאה ה-20 היו קרוב ל-13 מיליון גמלים מבויתים, בעיקר בתחום הגאוגרפי מצפון מערב הודו – פקיסטן עד צפון אפריקה. לא שרדו גמלים חד-דבשתיים בבר, על אף שבאוסטרליה יש אוכלוסייה של כ-700,000 פרטים שיצאו לפרא.
גמלים מבויתים הוכנסו לאזור מדבר סהרה בעת הפלישה הפרסית למצרים. גמלים אלו היו בשימוש במרבית צפון אפריקה והרומים החזיקו בחילות של לוחמים רכובים על גמלים לפטרול בקצות המדבר. הגמלים הפרסיים לא התאימו במיוחד לתחבורה ולמסחר בסהרה. המסעות הנדירים במדבר נעשו בעזרת מרכבות סוסים. הגמל לא הפך נפוץ עד הכיבוש הערבי של צפון אפריקה. בעוד שהפלישה בוצעה בעיקר על סוסים, הקשרים החדשים עם המזרח התיכון אפשרו יבוא של גמלים בקבוצות. גמלים אלו התאימו היטב למסעות ארוכים במדבר ויכלו לשאת מטען רב. הודות לכך התאפשר סחר איתן שחצה את הסהרה.
שירות לאדם
הגמל בוית לפי רוב הדעות בערך ב-2500 לפנה"ס אולם בולייט בספרו מביא קטע מתעודה מאללח' שבצפון סוריה (שכבה VII, המתוארכת למאה ה-17 לפנה"ס) ובה כתוב 'מנת מזון אחת לגמל'. לפי עדויות שנמצאו באיראן טוען עופר בר יוסף ששימוש בגמל נעשה כבר ב. בחפירתם של כהן ודיוור באתר בהר הנגב (באר רסיסים), משלהי האלף השלישי לפנה"ס, נמצאו עצמות גמל יחד עם עצמות עיזים. מחקרים מאוחרים יותר הצביעו על תהליך ארוך של מעבר הגמל במהלך האבולוציה ממקורו בצפון אמריקה לאסיה ומשם למרכז ומערב אסיה. ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על ביותו של הגמל החד-דבשתי בחצי האי ערב בין האלף השלישי והשני לפנה"ס ושימוש בו בשלב זה רק כמקור לחלב. ממצאים ארכאולוגיים באזור הערבה מצביעים על שימוש בגמל כבהמת משא מדברית רק מתחילת האלף הראשון לפנה"ס, במסגרת פעילות מכרות הנחושת באזור. במאה התשיעית כבר מופיע הגמל כבהמת מלחמה בשימוש צבא המורדים של גינדיבו הערבי נגד צבא אשור בקרב קרקר.
האדם מנצל את הגמל לרכיבה, נשיאת משאות, אכילת בשרו, שתיית חלב הנאקה, גז הצמר ואריגתו, שימוש בגללים לבעירה ולדישון, וכפריט מסחר ונדוניה.
הגמלים החד-דבשתיים המבויתים המודרניים משמשים כבהמת משא וכמקור לחלב ולבשר. בניגוד לסוסים, הגמל החד-דבשתי כורע ברך להעמסת נוסעים וציוד. באתרי תיירות רבים במצרים שנמצאים במדבר נעשה שימוש בגמלים על ידי המשטרה.
גלריה
ראו גם
גמל כלאיים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:גמליים
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:ערב הסעודית: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:מינים מבויתים
קטגוריה:מינים מתפראים | 2024-04-19T01:41:25 |
גמל דו-דבשתי | ממוזער|להקת גמלים רועה באנגליה
ממוזער|גמל דו דבשתי בשבי, אוהיו
ממוזער|גמל עם נשירה בסמוך למאמנת
גמל דו-דבשתי הקרוי גם גמל דבשתיים (שם מדעי: Camelus ferus), הוא מין בעל שתי דבשות בסוג גמל, בשונה מהגמל החד-דבשתי, שהוא בעל דבשת אחת. הגמל הדו-דבשתי הוא פרסתן גדול הנפוץ באזורים מדבריים, בעיקר במרכז ובמזרח אסיה.
הגמל הדו-דבשתי בוית במונגוליה בידי מספר שבטים מונגולים ויש לו חשיבות כבהמת משא וכמקור לחלב, בשר וצמר. חלק מהחוקרים מתייחסים לגמל המבוית כאל מין עצמאי (Camelus bactrianus).
טקסונומיה
הגמל הדו-דבשתי הוא אחד משני מיני הגמל, שהם סוג אחד מבין שלושה סוגים חיים, ממשפחת הגמליים. עם זאת חלק מהחוקרים מפרידים את הגמל המבוית למין עצמאי, שהם מכנים Camelus bactrianus.
תפוצה
הגמל הדו-דבשתי נפוץ בטבע באזור מדבר גובי, אך כבעל חיים מבוית מספר הפרטים ותחום תפוצתו רחב הרבה יותר עד אזור אפגניסטן, שם הוא לעיתים חופף לגמל החד-דבשתי ובשבי יכולה להתרחש גם רביית כלאיים בין מינים אלה. ישנם 1.4 מיליון גמלים דו-דבשתיים מבויתים כיום. אולם, אלה הם כמעט כל הגמלים הדו-דבשתיים הקיימים בעולם. באוקטובר 2002 הוערך כי נותרו רק 950 פרטים בבר. אלה מצויים בצפון מערב סין ומונגוליה והם נמצאים בסכנת הכחדה חמורה.
מאפיינים פיזיים
הגמל הדו-דבשתי מגיע לגובה של למעלה מ-2 מטר בדבשותיו ומשקלו הממוצע כ-725 ק"ג. משך חייו של הגמל הדו-דבשתי יכול להגיע ל-50 שנה.
התאמה לתנאי מדבר
הגמל הדו-דבשתי הוא אוכל עשב והוא ניזון מעשבים, עלים ודגנים. הגמל הדו-דבשתי מסוגל לשתות עד 120 ליטר מים בפעם אחת. פיו חזק מאוד, ומאפשר לו לאכול צמחי מדבר קוצניים.
כמו הגמל החד-דבשתי, הגמל הדו-דבשתי מותאם היטב להתמודדות בתנאי החום הכבד של המדבר (40°c) ובחול: הוא בעל רגליים רחבות ומרופדות וריפוד עבה בברך ובבית החזה, נחיריים שיכולים להיפתח ולהיסגר, אוזניים שמכוסות בשיער מגן וגבות עבות עם שתי שורות של ריסים ארוכים. פרווה עבה תחת הצמר שומרת על חום הגמל מקור הלילה המדברי ומבודדת מפני החום במהלך היום.
בניגוד לגמל החד-דבשתי, הגמל הדו-דבשתי מותאם גם לחיים במקומות קרים ואף קרים ביותר, כמו מדבריות מרכז אסיה בעת החורף. הגמל הדו-דבשתי יכול לשרוד בטמפרטורות נמוכות מאוד עד 40°c- ויכול לאכול קילוגרמים רבים של שלג.
רבייה
עונת הרבייה של הגמל הדו-דבשתי היא בסתיו. במהלך תקופה זו שומרים הזכרים הדומיננטיים על הנאקות (נקבות הגמל) מזכרים אחרים. הם עשויים לנשוך, לירוק ולנסות לשבת על גמלים אחרים. הגיל בו מגיע הגמל הדו-דבשתי לבגרות מינית משתנה והוא נע בדרך כלל בין 3 ל-5 שנים. משך ההיריון 13 חודשים ובסופו נולדים בדרך כלל אחד או שני בכרים. הבכר יכול לעמוד מייד עם לידתו ומסוגל להתחיל ללכת שעות מעטות לאחר הלידה.
שירות לאדם
היסטוריה
מעריכים כי הגמל הדו-דבשתי בוית (בנפרד מהגמל החד-דבשתי) בערך בסביבות 2500 לפנה"ס, ככל הנראה באזור צפון איראן או דרום מערב טורקסטן.
שימושים
כבעל חיים מבוית לגמל הדו-דבשתי ישנה חשיבות רבה בעיקר כבהמת משא. האדם מנצל את הגמל לרכיבה, נשיאת משאות, אכילת בשרו, שתיית חלב הנאקה, גז הצמר ואריגתו,כפריט מסחר ונדוניה ושימוש בגללים לבעירה ולדישון. הגמלים הדו-דבשתיים המבויתים המודרניים משמשים כבהמת משא וכמקור לחלב ולבשר, וכן כאטרקציה תיירותית.
ראו גם
גמל כלאיים
קישורים חיצוניים
הגמל באתר IUCN
Bactrian camel. Ultimate Ungulate.com
הערות שוליים
קטגוריה:גמליים
קטגוריה:חיות משק
קטגוריה:סין: יונקים
קטגוריה:מונגוליה: יונקים
קטגוריה:מדבר גובי: בעלי חיים
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2024-09-19T06:20:17 |
אנטילוקפרה | REDIRECTאנטילוקפרה אמריקנית | 2005-02-05T10:58:08 |
ג'ירף | ג'ירף או בשמו העממי ג'ירפה (שם מדעי: Giraffa) הוא סוג פרסתן מעלה גירה ממשפחת הג'ירפיים, הכולל ארבעה מינים. הג'ירף נחשב לחיה היבשתית הגבוהה בעולם.
מאפיינים
לג'ירף רגליים וצוואר ארוכים מאוד. גובה כתפיו כ-3 מטרים מעל הקרקע וגובה ראשו כ־5.3 מטר מעל פני הקרקע. צבעו חום-צהוב עם כתמים כהים וגדולים. צבע זה משמש לו בתור הסוואה מאויביו. ראיית הג'ירף חדה, והוא מיטיב לרוץ ולהימלט מאויביו במהירות של עד 60–65 קמ"ש. במצחו בין שתיים לחמש קרניים. בכל רגל של הג'ירף קיים זוג אצבעות אחד בלבד. כמו אצל כמעט כל היונקים, גם לג'ירף יש שבע חוליות צוואר, רק שבמהלך האבולוציה הן התארכו מאוד.
מסה של זכר בוגר היא בממוצע 1,200 קילוגרמים. הנקבה שוקלת כ-828 ק"ג בממוצע, והיא מעט יותר נמוכה מהזכר.
הג'ירף ניזון מעלים, אותם הוא קוטף בעזרת הלשון הארוכה שלו, ובדרך כלל חי בעדרים, בערבות אשר באפריקה. משך ההיריון של הג'ירפה הוא כ-15 חודשים, ובסופו נולד גור אחד; מקרה של תאומים אפשרי, אך נדיר ביותר. תוחלת החיים המקסימלית היא כ-30 שנה. ג'ירפות החיות בשבי מגיעות לגיל 28 בממוצע.
על פי מאמר, שפורסם בכתב העת Mammal Review באוגוסט 2021, על ידי חוקרים מאוניברסיטת בריסטול, אנגליה, ירדו מספרי הג'ירפות ב-40% מאז 1985, ונכחדו כבר משבע מדינות.
האיגוד הבינלאומי לשימור טבע (IUCN) סיווג אותן בקטגוריית "מין פגיע".
בחודש אוגוסט 2023 דווח כי בגן חיות בטנסי נולדה ג'ירפה נדירה, ללא כתמים.
המינים של הג'ירף הם:
שם שם מדעי תמונה תפוצהג'ירף מנומרGiraffa camelopardalis100pxצפון ומרכז אפריקה שמדרום לסהרהג'ירף דרומיGiraffa giraffa100pxדרומה של אפריקהג'ירף מרושתGiraffa reticulata100pxקניה, סומליה ואתיופיהג'ירף מסאיGiraffa tippelskirchi100pxקניה וטנזניה
בעבר היה מוסכם כי קיים מין אחד של ג'ירף, הג'ירף המנומר, הכולל מספר תת-מינים (בין שישה לתשעה). עם זאת, בסוף 2007 התפרסם מחקר שהראה כי לפחות ארבעה מתת-המינים של הג'ירף אינם מתרבים ביניהם (כלומר, ג'ירף מתת-מין אחד לא יזדווג עם ג'ירף מתת-מין אחר). קריטריון הרבייה בין האוכלוסיות הוא קריטריון מקובל להפרדה בין מינים, ולכן מסקנת המחקר היא כי קיימים ארבעה מינים שונים של ג'ירפים.
מינים נוספים שנכחדו
Giraffa gracilis
ג'ירפה ג'ומה (Giraffa jumae)
Giraffa priscilla
Giraffa punjabiensis
Giraffa pygmaea
Giraffa sivalensis
Giraffa stillei
מאפיינים פיזיים
ממוזער|ג'ירף אנגולי מסתובב בנמיביה
ממוזער|2 ג'ירפות בספארי בקניה
ממוזער|ג'ירף אנגולי
ממוזער|ג'ירף באכילה
גובהם של זכרי הג'ירף נע בין 4.3–5.7 מטרים (מקצות הרגליים עד לקצות הקרניים), ומשקלם נע בין 700 ל-1,500 קילוגרמים. הנקבות נמוכות מהזכרים בכשישים ס"מ, וגם משקלן נמוך מזה של הזכרים. שני הזוויגים הם בעלי קרניים עשויות סחוס קשה, אך הקרניים של הנקבות קטנות יותר מאלו של הזכרים. אצל הזכרים עשויים להתפתח עם הגיל מרבצי סידן היוצרים בליטות על הראש. הבליטות עשויות לשוות לג'ירפים הזכרים מראה של שלוש קרניים נוספות.
גופם של הג'ירפים מנוקד כולו, ולכל ג'ירף יש תבנית שונה וייחודית של נקודות. לשונם מחוספסת וארוכה, והיא מגיעה עד לאורך של 40 סנטימטרים. המבנה המחוספס של לשונם מסייע בליקוט עלים. צוואר הג'ירף ארוך למדי, והוא משמש לניווט בין עלי וענפי העצים. בדומה למרבית היונקים, לג'ירף יש שבע חוליות בצוואר. רגליהם הקדמיות ארוכות בכעשרה אחוזים מרגליהם האחוריות.
לבם של הג'ירפים מגיע למשקל של עשרה קילוגרמים ולאורך של שישים סנטימטרים, ועליו לספק לחץ דם הגדול פי שניים מלחץ הדם של יונק גדול ממוצע, וזאת על מנת לשמור על זרימת דם תקינה למוח. מכיוון שהרגליים של הג'ירף ארוכות מצווארו, הוא נאלץ לפשק את רגליו בפישוק רחב כאשר הוא רוצה להרוות את צמאונו. עובדה זו יוצרת בעיה כפולה: כאשר הוא רוכן קדימה לשתות, מוח הג'ירף עלול לקבל זרם גדול מדי של דם; כאשר הוא מתרומם חזרה, זרם הדם קטן באופן משמעותי. בשני המקרים עלול הג'ירף לאבד את הכרתו. לכן, מפותחות בג'ירף שתי מערכות לוויסות הדם: כאשר הוא מתכופף, זרם הדם ממותן על ידי מערכת מורכבת של שסתומים המווסתים את כמות הדם המגיעה למוח; כאשר הוא מתרומם, מערכת המכונה בשם "רשת פלאים" (Rete mirabile) פועלת כמעין בולם זעזועים, ומונעת גם כן אובדן הכרה. לחץ הדם האופייני לג'ירף, שהוא גבוה מאוד יחסית ליונקים, מחייב את הג'ירפים להיות בעלי כלי-דם עבים במיוחד.
קצב הליכתו של הג'ירף איטי, אולם הוא יכול להגיע למהירות של 65 קמ"ש כאשר רודפים אחריו. עם זאת, כושר ריצתו נמוך, והוא אינו יכול לעמוד במרדף ממושך. רגליו הארוכות מאלצות אותו להנהיג צורות הליכה וריצה מיוחדות: כאשר הוא הולך, זוג הרגליים השמאליות נעות יחדיו, ואחריהן זוג הרגליים הימניות. לעומת זאת, כאשר הוא רץ, זוג הרגליים הקדמיות נעות יחדיו, ואחריהן זוג הרגליים האחוריות. הג'ירף מגונן על עצמו באמצעות בעיטות - בעיטה חזקה שמגיעה ליעדה יכולה לנפץ את גולגולתו של אריה או לשבור את עמוד השדרה שלו. חיות רבות נוהגות לשהות בסמוך לג'ירפים, שכן גובהם מאפשר להם להבחין בטורפים מרחוק.
התנהגות
נקבות הג'ירף חיות בקבוצות המונות כתריסר פרטים, ולעיתים מספר זכרים צעירים. אלו האחרונים נוטים לחיות בקבוצות "רווקים", והזכרים הבוגרים חיים בבדידות. זכר אחד עשוי להזדווג עם מספר נקבות, ולאו דווקא עם נקבה אחת. בדרך זו, מספר מועט של זכרים בוגרים בעדר מעברים את כל הנקבות הפורות בו. פוריות הנקבות נקבעת על ידי הזכרים על ידי טעימת השתן שלהן, בתהליך רב-שלבים (flehmen response) בו בודקים הזכרים אם הנקבה נמצאת בתקופת הייחום.
משך ההיריון של הנקבה נע בין 14 ל-15 חודשים, בסופם היא ממליטה ולד אחד בלבד. תהליך הלידה מתבצע בעמידה, והשלייה נקרעת לרוב עם נפילתו של הוולד לקרקע. גובהם של הגורים בעת היוולדם נע בין 1.8 ל-2 מטרים. בתוך 20 דקות יוכלו הגורים לעמוד על רגליהם ולינוק מאמם, ובתוך מספר שעות יהיה ביכולתם לרוץ ולהתרוצץ, כך שלא יהיה הבדל בין התנהגותם להתנהגותם של גורים בני שבוע. עם זאת, בשבועיים הראשונים לחייהם הם מבלים את מרבית זמנם ברביצה על הקרקע לצד אמם ששומרת עליהם. בעוד שאריות ותניני היאור הם הטורפים היחידים התוקפים את הג'ירפים הבוגרים, גורי הג'ירף יכולים להיות טרף קל גם לנמרים, לצבועים ולזאבים טלואים. לפי מספר השערות, הנקודות המצויות על עורם של הגורים משמשות כמעין הסוואה. רק כ-25 עד 50 אחוזים מגורי הג'ירף מגיעים לבגרות; תוחלת החיים שלהם בטבע נעה בין 20 ל-25 שנים, ול-28 שנים בממוצע בשבי.
מדי פעם ניתן לראות את הזכרים מנגחים את הצוואר (Necking) שלהם זה בזה. להתנהגות זו יש מספר מטרות. אחת ממטרות האלה היא מאבקים. קרבות-צוואר אלו עלולים להיות קטלניים, אך לרוב הם לא גורמים לנזק רב. חוזקו של צוואר נמדד על ידי אורכו ועל ידי משקל ראש הג'ירף. במילים אחרות, ככל שצוואר של ג'ירף ארוך יותר, וככל שמשקל ראשו רב יותר, כך יוכל הג'ירף להפעיל כוח רב יותר באמצעות הצוואר. במחקר שנערך, נמצא כי זכרים שמצליחים יותר בקרבות הצוואר זוכים להזדווג עם נקבות מיוחמות במידה רבה יותר, כך שייתכן שאורך הצוואר הרב הוא תוצר של תהליך ברירה זוויגית.
פרט לקרבות, ניגוח הצווארים נועד גם למטרות מיניות והבעת חיבה. כך, שני זכרים יתעסקו זה בצווארו של זה, עד שלבסוף האחד "יטפס" על השני והללו יקיימו יחסי-מין. יחסים הומוסקסואליים נפוצים יותר מהיחסים ההטרוסקסואליים בקרב זכרי הג'ירף. באזור מסוים תועד כי 94% מיחסי המין במקום היו הומוסקסואליים. לרוב, אחוז היחסים ההומוסקסואליים נע בין 30 ל-75. לעומתם, הנקבות מקיימות יחסים כאלו רק לעיתים רחוקות - באחוז בודד מהמקרים.
הג'ירף נוהג לנקות את פניו מחרקים שעולים עליהם בעזרת לשונו הארוכה.
בעבר שיערו כי הג'ירף הוא חיה אילמת; אולם, על אף שהוא לרוב שקט, מספר ג'ירפים נשמעו נוהמים, מחרחרים ופועים. כמו כן, מחקר שנעשה הראה כי הג'ירפים מתקשרים באמצעות קולות תת-שמעיים ("אינפרה-סאונד", קולות המופקים בתדירות הנמוכה מ-20 הרץ).
ג'ירפות בלהקות מתקשרות בצלילים גבוהים מעט יותר, 90 הרץ - צלילים שנשמעים לאוזן האדם, בהתקבצן בשעות הערב.
החוקרים, זואי מולר וסטפן האריס מאוניברסיטת בריסטול שבבריטניה ב-2021, מצאו הוכחות, שנקבות הג'ירפות חיות גם בבדידות, וגם בקבוצות של 3 דורות, שומרות על יחסים ארוכי טווח עם נקבות אחרות ועם הצאצאים שלהן, כאשר המבוגרות דואגות לגורים, ואף מתאבלות על מוות של תינוק שלא שלהן, והזכרים מתייחסים בעיקר לאימהות שלהם. לדברי מולר, הבנת התנהגותן של הג'ירפות בחיים במערכות חברתיות מורכבות, ובחברות מטרנליות (חברות בהן הנקבות מובילות) יעזור בשימורן.
תזונה
הג'ירף ניזון מעלי עצים גבוהים, והוא מעדיף לרוב עצים מהסוג מימוזה (Mimosa) או עצי שיטה. למרות התנהגותם הצמחונית, לעיתים נצפים ג'ירפים שמלקקים עם לשונם בשר או עצמות, כדי לקבל מלחים הנמצאים בעצמות. באפריקה הדרומית, הג'ירפים אוהבים את עצי השיטה, ובמיוחד את השיטה שעירת-התרמיל (Acacia erioloba), עד כי הם בעלי לשון ושפתיים המותאמים במיוחד לקוצי השיטה.
מקור שמו
בעבר נקרא הג'ירף באנגלית "camelopard", מכיוון שיוחסו לו תכונות של גמל (Camel) ונמר (Leopard) – ובעברית "גמל נמרי" או שמות דומים. כך למשל פרסם דוד שמעוני סיפור בחרוזים המספר "איך בא לעולם הגמל הנמרי".
עם הזמן נתקבל יותר השם ג'ירף – ההגייה האיטלקית למילה הערבית الزرافة, זראפה. ייתכן שמקור המילה הערבית הוא במילה הפרסית زرناپا (זרנאפא) – הלחם בסיסים של המילה زرنا (זרנא) שמשמעותה היא סוג של חליל ושל המילה پا (פא) שמשמעותה היא רגלزرناپا, בוויקימילון. אפשרות נוספת היא שמקור המילה בערבית הוא בשפה אפריקאית.
במילון כנעני מתועדת גם הצורה ז'ורף בשמשה את סופרי ימי הביניים.
הג'ירפה ביהדות
הג'ירפה מעלת גרה ומפריסת פרסה שסועה, ומכאן שלפי המקרא היא בעל חיים טהור.
בשנת 2003, ערך צוות מחקר שני ניתוחים בג'ירפות בספארי, בשיתוף עם רבנים, והתוצאות הוכיחו שמדובר בחיה כשרה. גם בדיקת חלב הג'ירף הראתה כי הוא מתגבן, תכונה הקיימת בחיות כשרות בלבד, כמו כן, נערך מחקר לעיבוד העור של הג'ירפה לטובת ספרי תורה, תפילין ומזוזות.
זיהויו עם ה'זֶמֶר' המקראי
לפי תרגומים קדומים, יש המזהים אותה עם הזֶמֶר, הנמנה בתורה עם שבעת מיני החיות הטהורות. סברה זו נמצאה, בין השאר, בכתבי רבי סעדיה גאון, רד"ק ורבי שמעון בן צמח דוראן. בעת החדשה צידד בה אברהם קורמן, אשר הסתמך על ציורי מערות ממצרים מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, בשביל להסביר מהיכן היא הייתה מוכרת לעם ישראל בזמן כתיבת התורה.
הרב שלמה מחפוד קבע כי מדובר בזמר המקראי ואמר בראיון שהוא היה אוכל אותה בעצמו אם הייתה נשחטת כהלכה. הרב יהוסף שווארץ מוסר שהג'ירף נמצא רק בדרומה של אפריקה וארץ אמריקה, אבל פעם אחת בשנת תרי"ד הגיעו ג'ירפות לארץ ישראל דרך מצרים.
המתנגדים לזיהוי זה טוענים שהוא לא סביר מכיוון שאין ממצאים ארכאו-זואולוגיים להימצאות הג'ירף בארץ ישראל בתקופות היסטוריות. מחקר שנעשה בשנת 2011 על ידי פרופ' גיא בר-עוז ופרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן בחן את כלל שרידי בעלי החיים שנמצאו ב-133 אתרים מתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל ועד לתקופה הפרסית. על פי מחקר זה, בעל החיים "זמר" איננו ג'ירף אלא עז הבר.
היו שזיהו את הג'ירף כ'קרש' - חיה בעלת קרן אחת המוזכרת בהלכות מאכלות אסורות לרמב"ם - כיוון שגם לו יש מין חד-קרן בראשו.
גלריה
קישורים חיצוניים
ג'ירף מנומר באתר הרשימה האדומה של IUCN
מיה קסטרו, גמל נמרי – עלייתו ונפילתו בעברית, לשוננו, כרך עה חוברת ד (תשע"ג), עמ' 463–478, באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1772
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:ג'ירפיים
קטגוריה:מילים וביטויים בערבית | 2024-09-04T13:56:22 |
אוקאפי | אוֹקָאפִּי (שם מדעי: Okapia johnstoni), המכונה גם גִּ'ירָף הַיַּעַר, הוא מין פרסתן מעלה גירה ממשפחת הג'ירפיים והשריד היחיד מסוגו.
האוקאפי הוא יצור ביישן, זהיר מאוד וחמקני, ובעל יכולת שמיעה והרחה מעולים, המאפשרים לו לחוש בסכנה מבעוד מועד ולנוס מפניה. פסיו של האוקאפי משתנים בכל פרט, והם מסייעים לו להסתוות בין צללי יער הגשם, ואולי אף לעזור לאוקאפים שונים למצוא אחד את השני. הזכר שונה מהנקבה בקרניו, שהן קצרות יחסית, אך זו לרוב גדולה ושוקלת יותר. לאוקאפי לשון ארוכה המשמשת אותו לאיסוף מזון יעיל יותר, ואף מאפשרת לו ללקק את עיניו ואוזניו. אף על פי שהוא בן משפחתו החי היחיד של הג'ירף, צווארו קצר יותר והוא נמוך ממנו (גובהו של האוקאפי הוא כ-2.15 מטרים). כמו כן, שונה האוקאפי מהג'ירף במספר מאפיינים, עד כדי כך שחוקרים אחדים חשבו לסווגו כקרוב יותר לאנטילופה הקרויה נילגאי.
האוקאפי פעיל בשעות היום בעיקר ואינו נוטה לחיי חברה. הוא מתבודד במשך רוב חייו, מוסתר בנבכי הצמחייה וצלליה. הוא אוכל מגוון צמחים, ואף ניזון מסוגי מינרלים שונים כגון חרסית. מעצם היותו בעל חיים גדול (משקלו מגיע ל-350 ק"ג), הוא צורך כמות רבה של מזון: בין 18 ל-29 קילוגרמים ליום. הוא כמעט ואינו משמיע קולות, אך יכול להפיק קול תת-שמעי. דרך תקשורת זו משמשת בעיקר את האם וילדה.
טורפו העיקרי של האוקאפי הוא הנמר האפריקאי, וכן חתוליים קטנים יותר המסוגלים לטרוף עגלים. האוקאפי נתון תחת איומים נוספים המעמידים בסכנה את קיומו כמין, אשר העיקרי מביניהם הוא צמצום והרס בית הגידול שלו. לאור זאת, הוגדר המין בשנת 2013 על ידי איגוד השימור העולמי כ"נתון בסכנת הכחדה".
תיאור כללי
האוקאפי הוא בעל חיים מפוספס וארוך צוואר, נראה כהכלאה בין זברה לאנטילופה ושוכן בלב יערות הגשם שברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. האוקאפי הוא היצור החי הקרוב ביותר לג'ירף מהבחינה הגנטית, ואחד ממיני בעלי חיים רבים האנדמיים לחלק זה של העולם. הוא יצור ביישן, זהיר וחמקני, ובעל חוש שמיעה וחוש ריח מעולים המספקים התרעה מוקדמת בפני סכנה ומאפשרים מנוסה מבעוד מועד. כל זאת, בנוסף לבית הגידול הסבוך והנידח שבו הוא מתגורר, מפחיתים את הסיכוי לפגוש בו. על אף היותו בעל חיים גדול יחסית והסבירות שהילידים ידעו על קיומו ואף צדו אותו, היה בלתי מוכר למדע עד תחילתה של המאה ה-20, ובמאה ה-21 עדיין רב הנסתר על הנגלה על אורח חייו. שמו המדעי מזכיר הן את שמו בשפת המקומיים (Okapia) והן את האדם המערבי הראשון שגילה אותו, סר הנרי ג'ונסטון (johnstoni).
לכל פרט ממין האוקאפי פסים הייחודיים לו, והם מסייעים להסתוות בין צללי יער הגשם, ואולי אף בזיהוי פרטים אחרים. הזכר שונה מהנקבה בקרניו, שהן קצרות יחסית, אך זו לרוב גדולה ושוקלת יותר. לאוקאפי לשון ארוכה המיעלת איסוף מזון, ואף מאפשרת לו ללקק את עיניו ואוזניו. אף על פי שהוא בן משפחתו החי היחיד של הג'ירף, צווארו אינו ארוך כמו של האחרון וגובהו נמוך ממנו. כמו כן, שונה האוקאפי ממנו במספר מאפיינים, עד כדי כך שחוקרים אחדים חשבו לסווגו כקרוב יותר לאנטילופה הקרויה נילגאי.
האוקאפי פעיל בשעות היום בעיקר ואינו נוטה לחיי חברה. הוא מתבודד במשך רוב חייו, מוסתר בנבכי הצמחייה וצלליה. הוא אוכל מגוון צמחים, ואף ניזון מסוגי מינרלים שונים כגון חרסית. מעצם היותו בעל חיים גדול, הוא צורך כמות רבה של מזון: בין 18 ל-29 קילוגרמים ליום. הוא כמעט ואינו משמיע קולות, אך יכול להפיק קול תת-שמעי - דרך תקשורת זו משמשת בעיקר את האם וילדה. הנקבה יכולה להתרבות במשך כל השנה, וההיריון נמשך מעל לשנה (כ-13.5-16 חודשים), ולאחריו מסוגל האוקאפי הצעיר לתפקד באופן עצמאי. בראשית חייו, הוא נשאר במחבוא, ומצפה לביקוריה של האם. לעגל קצב גדילה מהיר במיוחד מבין מכפילי פרסה בעלי גודל דומה, ככל הנראה בזכות חלבה העשיר של אמו. בגיל שלוש, הוא מגיע לבגרות מינית.
טורפו העיקרי של האוקאפי הוא הנמר האפריקאי, וכן חתוליים קטנים יותר המסוגלים לטרוף עגלים. האוקאפי נתון תחת איומים נוספים המעמידים בסכנה את קיומו כמין, אשר העיקרי מביניהם הוא צמצום והרס בית הגידול שלו. לאור זאת, הוגדר המין בשנת 2013 על ידי איגוד השימור העולמי (IUCN) כ"נתון בסכנת הכחדה". לפיכך, הוא מוגן בחוק במדינתו, ומהווה אף סמל לאומי. המאמצים לשימורו, מתבצעים בפרט על ידי פרויקט שימור האוקאפי שבשמורת אוקאפי - מקום המחיה החשוב ביותר למין. לרבות זאת, פרטים רבים מוחזקים בשבייה ברחבי העולם, וכן מנוהלים גרעיני רבייה לשימור המין.
היסטוריה של המין
אף על פי שלא היה ידוע לעולם המערבי עד המאה ה-20, קרוב לוודאי כי ילידי אפריקה הכירו את האוקאפי וצדו אותו במשך אלפי שנים, ואף יש אלו הטוענים כי האוקאפי היה ידוע גם לאנשי מצרים העתיקה, זאת בהתבסס על דמות בעל חיים מגולפת באבן שנמצאה במצרים בעלת חוטם מחודד, אוזניים גדולות ורחבות וזנב בעל ציצת שיער בקצהו (אך ככל הנראה האומן לא היה בקי במראה החיה, ועל כן לא ניתן לקבוע בוודאות אם אמת הדבר). כמו כן, על גבי גרם המדרגות המזרחי של ארמון האפדאנה (Apadana) שבפרספוליס, ישנם תבליטים המתארים תהלוכות של נציגים ממדינות שנשלטו על ידי האימפריה האחמנית המביאים מנחות לשליטה דריווש הראשון – אחת מהן היא שיירה נובית או אתיופית המוליכה חיה הדומה לאוקאפי.
150px|ממוזער|בצד שמאל ניתן לראות את החיה המשוערת כאוקאפי
(ראו תמונות ברורות יותר בקישורים החיצוניים)|ימין
סיפורים רבים עברו מפה לאוזן על קיומו של בעל חיים אפוף מסתורין ובלתי רגיל, יצור חמקן החי במעבי הג'ונגלים של מרכז אפריקה. קרוב לוודאי ששמועות אלו התעצמו עקב פרסום ספרו של חוקר הטבע הבריטי פיליפ הנרי גוס ב-1861 - The Romance of Natural History - בו כתב כי אי אילו גילויים חשובים אשר יעשו בתחום הזואולוגיה האפריקנית, מאמין הוא כי יהיו הם באזור מרכז אפריקה שבין ימת צ'אד והאימפריה האתיופית לבין קו המשווה (אזור בו חלק מיערות הגשם של הרפובליקה של קונגו והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נמצאים, וביתו של האוקאפי עצמו). בנוסף, כתב כי סביר מאוד ששוכן שם יצור בדמות חד-קרן, זאת בעקבות שמועות שסופרו לחוקרים על קיומה של חיה חמקנית ומטילת אימה, בעלת קרן אחת אשר לא ידועה לאירופאים, גודלה בין קרנף לסוס ונקראת בשמות שונים כגון: Abada, Nillekma, Arase ו-Ndzoodzoo. מדי פעם חוקרים הבחינו באחוריו של האוקאפי או קיבלו רמזים שונים, כמו במקרה של החוקר הרוסי וסילי יונקר (וילהלם ג'אנקר בשמו האנגלי - Wilhelm Junker) אשר קיבל לידיו פיסת עור מפוספסת מחיה שנקראה בשפה המקומית "makapi", אך ייחס אותה בטעות לאייל מושק. יותר מזה, בעת מסעו במרכז אפריקה, הקצין הצרפתי ז'אן-בטיסט מרשן (Jean-Baptiste Marchand) צפה בעדר אנטילופות ליד גדות נהר ותיעד במפורט ביומנו בעל חיים ביישן השונה מהן, הנראה דרוך ומוכן לנוס בכל רגע. הקצין לא מצא אזכור לבעל חיים זה ברישומים הזואולוגיים ועל כן קרא לו "antilope-âne-girafon".
גילויו על ידי העולם המערבי
200px|ממוזער|שמאל|ציור של ג'ונסטון שצירף לחבילתו השנייה אשר שלח לסקלייטר. בציור תיאר את המראה המשוער של החיה החדשה, אף על פי שעדיין לא ראה אותה בעצמו באותו הזמן בשנת 1901.
תעלומת החד-קרן אפריקני נמשכה עוד כשלושה עשורים, עד שהפתרון החל לקרום עור וגידים כאשר בשנת 1890 דיווח החוקר האמריקאי הנרי מורטון סטנלי על קיום בעל החיים החדש לעולם המערבי. סטנלי הגיע לאפריקה בשנת 1871 בשליחותו של העיתון ניו יורק הראלד מתוך מטרה למצוא את מגלה הארצות והמיסיונר האבוד דייוויד ליווינגסטון, ולאחר שהצליח במשימתו - נשאר באפריקה לחקור אותה. בנספח ספרו "In Darkest Africa" שפורסם בשנת 1890 העיר כי הופתע לנוכח התנהגותם האדישה של אנשי מבוטי (Mbuti או Bambuti) - שמם של כל אחת משלוש קבוצות הפיגמים שחיים ביער הגשם איטורי (Ituri) - למראה סוסיו, וציין כי טענו שהם מכירים "חמור" אוכל עלים הקרוי בשפתם "O'api" (הוא בטעות שמע "atti") אשר נתפס לעיתים בבורות הציד שלהם. רישומיו של סטנלי עוררו את התעניינותו של סר הנרי "הארי" המילטון ג'ונסטון (Harry Johnston) - מי שהיה לימים הנציב האוגנדי כשזו הייתה מדינת חסות של בריטניה - ועל כן נפגש עמו כדי לדון בעניין. סטנלי סיפר לו שהוא ומשלחתו הצליחו לראות את החיה רק בחטף, כאשר סיירו לאורך הצד המערבי של נהר סמליקי (Semliki River) וג'ונסטון היה נחוש בדעתו ללמוד עוד על חיה מסתורית זו.
בשנת 1900, נתקל ג'ונסטון מתוקף תפקידו בפיגמי מבוטי אחדים שנחטפו על ידי מנהל מופעי בידור גרמני. ג'ונסטון חילץ אותם, והבטיח כי ישיבם לביתם. החבורה התיידדה, ובכך זכה ג'ונסטון ללמוד מפי הפיגמים מלאי התודה על חיה דמוית חמור מפוספס הקרוי "O'api". במהלך החודשים שחלפו לפני שיכול היה להחזירם למושבם, עצר ג'ונסטון בבסיס יער סמליקי (שם הוקם הפארק הלאומי סמליקי) ומפקדו סיפר לו כי קיימות חתיכות עור אשר נחתכו על ידי חיילים תושבי המקום לשם הכנת רצועות כדורים וחגורות, והוא הצליח להשיג שתיים מהן. ג'ונסטון היה נרגש כל כך לאור מציאת הוכחה נוספת לקיומה של החיה, לפיכך ארגן משלחת שפניה היו מועדות לנבכי יערות הגשם. ואדרנלין בעורקיו, ג'ונסטון וחבורתו עם אנשי מבוטי ששימשו כמורי דרך, סיירו ביער הגשם עד אשר עלו הפיגמים על נתיב עקבות של אוקאפי. כאשר בחן את העקבות מקרוב, השתומם ג'ונסטון למראיהן - הן לא היו עקבות זברה או חמור, ואפילו לא עקבות של מי ממשפחת הסוסיים או סדרת מפריטי הפרסה להם פרסה יחידה - אלו היו עקבות של פרסה שסועה, של בעלי החיים מכפילי הפרסה כמו האייל או הג'ירף. ג'ונסטון שיער שאלו עקבות מין אילנד חדש החי ביער, ועל כן, באוקטובר של אותה שנה שלח את רצועות העור לאירופה לשם בדיקה מדוקדקת יותר.
חודש לאחר מכן, פתח מזכיר העמותה הזואולוגית של לונדון (Zoological Society of London), פיליפ לאטלי סקלייטר (Philip Lutley Sclater) את החבילה אשר נשלחה אליו, ובחן תחת מיקרוסקופ את רצועות העור המפוספסות בחום ולבן. מסקירתו הראשונית עלה כי השיער דומה לזה של הג'ירף והזברה, אך שונה משל האנטילופה, וב-18 בדצמבר הציג אותם לראשונה בפני חברי העמותה. התקשורת הפיצה בזריזות את הידיעה על קיום בעל חיים גדול באפריקה אשר לא היה ידוע למדע לפני כן, והתגובות לא איחרו לבוא: יש שחשדו שזוהי תרמית, שכן הכיצד בעל חיים גדול כל כך נעלם מעיני האנשים? יש אשר העלו השערות באשר לסוג החיה, ואחרים אף הרחיקו לכת וטענו שזוהי "חוליה חסרה" למין קדום. היצור החדש נקרא Equus johnstoni (Equus זהו השם המדעי של הסוג סוס, ו-johnstoni על שם ג'ונסטון) אחרי אספה של העמותה שנערכה בפברואר, משום שהחוקרים חשבו שזהו מין חדש של זברה.
כעבור חודשיים, קיבל ג'ונסטון ממצאים חדשים - עור שלם וגולגולת מפרט אחד וגולגולת קטנה יותר מפרט אחר. כאשר בחן את הגולגולות, מצא את עצמו ג'ונסטון מופתע לאור המסקנה כי אין החיה קרובה לסוסים או לאנטילופה – אלא לג'ירף, ומשום כך שיער כי זהו צאצא של מין ג'ירפי קדום העונה לשם הלדותריום (Helladotherium). חבילתו השנייה הובילה לאספה נוספת, בה נכח והציע לשנות את שמו של בעל החיים לHelladotherium tigrinum (tigrinum - מלשון טיגריס, מפוספס). אולם, לאחר מחקר מעמיק יותר, הציע מנהל המוזיאון להיסטוריה של הטבע שבלונדון א. ריי לנקסטר (E. Ray Lankester) לקבוע סוג חדש - Okapia - מפני שהראש והשיניים שונים באופן מהותי מהגולגולת של ההלדותריום. בשנת 1902 קיבל לידיו החוקר צ'ארלס עמנואל פורסיית' מייג'ור (Charles Immanuel Forsyth Major) שתי פיסות עור ושלד, אשר מהם הסיק כי התגלה מין חדש של אוקאפי, לו קרא Okapia liebrechtsi. כמו כן, זמן מה לאחר מכן בדק לנקסטר פיסת עור נוספת, אותה השיג מהברון וולטר רוטשילד, והסיק כי זהו מין נוסף של אוקאפי, אותו כינה בשם Okapia erikssoni על שם הלוטננט הבלגי קארל אריקסון (Lieutenant Karl Eriksson) ששלח לג'ונסטון את הממצאים ב-1901. לעומת זאת, עם חלוף הזמן התברר כי לא היה אלו שלושה מיני אוקאפי, אלא אחד בלבד, וכי השוני ביניהם היה תוצאה של הבדלי מין, גיל, צורת הפרט המסוים וצורת עיבוד העורות של הילידים.
תוך זמן קצר, האוקאפי הפך לסנסציה: גני חיות רבים תבעו ללכוד אוקאפים מהטבע ולהציגם באוסף החיות שלהם, אם כי הניסיונות הראשונים היו בלתי מוצלחים משום שיעור תמותה גבוה. ככל הנראה, הריגוש נבע מכך שבסביבות המאה ה-20 המדע האמין שהתגלו כבר כל בעלי החיים הגדולים. בהתבסס על אמונה זו, נטען כי האוקאפי יהיה החיה הגדולה האחרונה שתתגלה, דבר שהוכח כשגוי עוד בתקופה ההיא עם גילויים של מינים נוספים, כגון גורילת ההרים ב-1902, ההיפופוטם הגמדי וחזיר היער הענק ב-1904, וקודו ההרים ב-1910.
מיון, אבולוציה
האוקאפי (Okapia johnstoni), הוא מין יחיד בסוגו, פרסתן מעלה גירה ממשפחת הג'ירפיים, אשר היצור החי הקרוב ביותר אליו הוא הג'ירף. מיקומו המדויק בעץ הפילוגנטי הוא לא ברור מספיק, אך כן ידוע כי הוא והג'ירף התפצלו מאביהם הקדמון לפני כ-10–12 מיליון שנים. בכל זאת, ידוע כי אבותיו הקדמונים של המין היו יצורים אירואסייתים ולא שוכני יערות כמוהו, אלא הגיעו לאפריקה דרך המזרח התיכון והסתגלו לחיים ביער במהלך 10 מיליון השנים האחרונות. בניגוד לכך, מספר חוקרים טענו כי סביר להניח שמקומו של האוקאפי במשפחת הג'ירפיים מוטעה, וכי הוא קרוב יותר לאנטילופה הקרויה נילגאי (ממשפחת הפריים).
לאוקאפי מספר כרומוזומים לא סדיר: מלבד 46 הכרומוזומים הרגילים, המספר יכול להיות 45 או 44. בעוד שסטיות דומות אצל בעלי חיים אחרים הן חריגות או אף קטלניות, אוקאפים עם מספרים דומים נחשבים נורמליים. תופעה זו מוסברת על ידי הטרנסלוקציה הרוברטסונית.
תפוצה ובית גידול
250px|ממוזער|שמאל|
כתום: תפוצת האוקפי
כחול: נהר הקונגו
טורקיז: הנהרות לומָמי וצ'וּאַפּה (Tshuapa)
ירוק: הפארק הלאומי מאיקו (הכתם התחתון), שמורת הר הוֹיוֹ (הנקודה הקטנה מימין), שמורת אוקאפי (הכתם האמצעי), שמורת רובי-טלה (הכתם שמאלי).
בחלק הצפון-מזרחי של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו – המדינה בעלת המגוון הביולוגי הגדול ביותר באפריקה – על רמה הממוקמת בין נהר הקונגו במערב לרכס ההרים של בקע אלברט (Albertine Rift) שבמזרח, צומח יער הגשם איטורי (Ituri). יער זה מהווה את מקום המחיה המרכזי של המין, אשר אוכלוסיותיו מתרכזות בעיקר באזור שמורת אוקאפי, בפארק הלאומי מאיקו ובסביבות שני אלו. הוא מעדיף יערות בעלי חופה סגורה וגבוהה (אך לא עבותה לגמרי) אשר נמצאים בסביבות רום של 500 עד 1,500 מטר, ומהם מחבב במיוחד יערות ראשוניים או יערות שניוניים עתיקים (Secondary forest). הוא נוטה שלא להימצא ביערות גְּדוֹתַיִם (Gallery forests) וברצועת המִנְשָׁק (Ecotone; אזור המעבר שבין שתי ביומות) שבין הסוואנה ליער, ונמנע משהייה בבתי גידול מופרעים. לפעמים האוקאפי מצוי בעונות הגשומות באזורים מוצפים כאשר המצע שעל פני האדמה עדיין רטוב, אולם אין הוא שוכן באזורים מוצפים לגמרי או ביערות ביצת מים מתוקים (swamp forest) נרחבים.
תפוצה
המין נפוץ בחלקים ממרכז, צפון ומזרח המדינה:
מצפון וממזרח נהר הקונגו, תפוצתו משתרעת מהפארק הלאומי מאיקו (Maiko National Park); צפונה ליער הגשם איטורי, המכסה שטח של 175,000 קמ"ר; מערבה דרך אגני הניקוז של הנהרות רוּבי (Rubi), טֶלֵה (Tele) ואֶבּוֹלַה (Ebola); וצפונה שוב אל עבר נהר אובנגי (Ubangi).
ממערב ומדרום לנהר הקונגו תפוצתו של האוקאפי קטנה בהרבה, ומשתרעת מהגדה המערבית של נהר לומָמי (Lomami) אל אגני הניקוז של הנהרות לוֹמֶלַה (Lomela) וצ'וּאַפּה (Tshuapa).
אוכלוסיות עיקריות נוספות מתרכזות ביערות של אגני הנהרות לינדי (Lindi), מאיקו וצְ'אוֹפּוֹ (Tshopo) אשר קרובים יותר למרכז המדינה, ובאזור שמורת רובי-טלה (בערך 9,000 קמ"ר) אשר במחוז אואלה תחתית (Bas-Uele). בנוסף, אוקאפים נמצאים גם בשמורת הר הוֹיוֹ (Mt Hoyo; 200 קמ"ר), ובשנת 2013 אף תועדה הימצאות אוקאפים רחוקה עד שמורת אבּוּמוֹנבֶּנזִי (Abumonbanzi) שבמחוז אובנגי צפון (Nord-Ubangi). בעבר היה המין נמצא לפרקים ביער סמליקי הסמוך שבמערב אוגנדה, ואוכלוסייה קטנה שוכנת ביער וואטָלִינְגַה (Watalinga Forest; 1,100 קמ"ר) שבחלק הצפוני של הפארק הלאומי וירונגה, בחלק הקונגולזי של יער סמליקי. אוכלוסייה זו התגלתה מחדש בשנת 2006, לאחר שלא נצפתה מאז שנות ה-50.
שטח התפוצה הוא 383,190 קמ"ר, אולם הוא כולל אזורים לא מתאימים כגון אזורים עירוניים, יער המתדלדל מעציו ויער המוצף בביצות. אם מחסירים מהסכום חלקים אלו, השטח מסתכם ב-244,405 קמ"ר, אשר מתוכו רק 14,112 קמ"ר מאוכלסים באוקאפים, אך יש לערוך סקרים נרחבים ומעמיקים יותר כדי לקבל תמונה טובה יותר.
מאפיינים גופניים
האוקאפי הוא מעלה גירה ארך רגליים וצוואר, וגודלו כגודל הסוס. פניו הלבנות מסתיימות בחוטם ארוך ושחור הנתמך בצוואר עבה, וזה בתורו מחובר לגוף משופע קמעה בו החלק הקדמי גבוה במעט מהאחורי. אוזניו גדולות מאוד ופונות כלפי מעלה, ומסוגלות לנוע על צירן באופן עצמאי, מה שמקנה לו חוש שמיעה מעולה הקולט אפילו רחשים קלים ביותר משני כיוונים בו זמנית, דבר שבתורו עוזר לו להתחמק מאויבים וצרות אחרות. מלבד זאת, יש לו חוש ריח מצוין, ובאמצעותו יכול לרחרח את האדמה ולדעת אם אוקאפי אחר היה בסביבה לפניו. עיניו הגדולות שחורות, מוקפות ריסים ארוכים ועבים, אולם בשונה מחושיו המחודדים האחרים, כושר ראייתו ירוד. בין הזכר והנקבה קיימת דו-צורתיות זוויגית קלה, כלומר שוני במראה, המתבטאת בעיקר בכך שעל המצח החום, לאוקאפי הזכר גדלות קרניים המכוסות בעור קשה, אשר אורכן (עד 15 ס"מ) קצר מספיק כדי שלא יסתבכו בצמחיית היער. מצד שני, לנקבה בליטות עשויות סבכי שיער במקום בו קרניים אמורות להימצא, ולעיתים אף קרניים מנוונות. כמו כן, צווארו של הזכר שרירי יותר משל הנקבה, אך הנקבות גדולות ואדומות במעט מהזכרים, ואף שוקלות כ-25–50 קילוגרמים יותר.
פרוותו הקצרה כהה, גווניה נעים בין סגול, שחור או חום-אדמדם, ומרקמה קטיפתי ורך למגע וצפוף. זו בנוסף גם שמנונית, כך שמים גולשים ממנו והלאה, והוא נשאר יבש בימים גשומים. אחוריו והחלק העליון של רגליו מפוספסים בלבן, מה שהוביל אנשים לקשרו לזברה, אך למעשה רבים המאפיינים הדומים בין אוקאפי וקרובו הג'ירף. לכל אוקאפי דפוס פסים ייחודי, ואלו מסייעים לו להסתוות, בכך שהם מחקים את משחק האורות והצללים הנוצר כאשר קרני אור חודרות מבעד לעצי יער הגשם. בנוסף, משוער כי הם עוזרים לאוקאפי הצעיר לעקוב אחר אמו כאשר הם מפלסים את דרכם ביער החשוך. ביסוס לתפקיד הפסים כעזר הסוואה נמצא במחקרים שתיעדו את דפוס הפסים על האחוריים, והשפעתם על טריפת הפרטים. במחקרים תועדו שלושה מופעים אפשריים: אחוריים חלקים, מפוספסים ומפוספסים בצפיפות (מופע אשר נראה לבן כמעט לגמרי). במשך השנים, התגלה כי נמרים מצליחים לצוד בהצלחה רבה יותר אוקאפים שאחוריהם חלקים או מפוספסים בצפיפות, שכן אלו בלטו במיוחד ביער.
השערות של הפסים הלבנים ארוכות מן אלו של השחורים, החלק התחתון של רגליו צבוע בלבן, בעוד שמפרקי הברך והקרסול שחורים.
אף על פי שהאוקאפי הכי קרוב לג'ירף, צווארו אינו ארוך כמו של האחרון וגובהו נמוך ממנו. עובדה זו מוסברת על ידי כך שביער הגשם הצמחייה נמצאת בכל הגבהים – ענפים תחתונים, צמחים מטפסים המשתלשלים מטה ושורשים מהם אפשר למעוד – ולסביבה זו האוקאפי הסתגל כדי לנוע בחופשיות. יתר על כן, לאוקאפי לשון ארוכה יותר מזו של הג'ירף באופן יחסי. קצה מחודד, צבעה סגול-שחור, היא שרירית ובעלת כושר תנועה ואחיזה, ואורכה יכול להגיע לאורך של 25 סנטימטרים מעבר לחוטם (עד 45 ס"מ אורכה כללי). באמצעותה יכול להפשיט הוא אפילו את הענפים הדקים ביותר מעליהם, ואף ללקק את אוזניו ועיניו ולטפח את עצמו.
גובה הכתפיים: 1.40–1.59 מטר.
גובה כללי: עד 2.15 מטר.
אורך הגוף (קצה החוטם עד תחילת הזנב): 2.10 מטרים.
אורך הזנב (להוציא את ציצת השיער): 42–56 ס"מ.
משקל: 180–356 ק"ג.
בהתבסס על חישובים שנעשו באוכלוסיית השבי, אורך החיים המשוער הוא בסביבות שמונה שנים, כאשר השיא הוא 33 שנים, שישה חודשים ועשרה ימים (לפרט בשבייה). כמו כן, נקבה אחת ילדה בהצלחה בגיל 26 שנים. בניבים המקומיים, האוקאפי לפעמים מבולבל עם הבונגו והזברה, מפני ששלושתם מפוספסים בצורה מסוימת. בהשוואה לפרסתנים גדולים אחרים המתגוררים ביער הגשם האפריקני, עקבותיו וגלליו של האוקאפי מעוגלים יותר משל הבונגו וקטנים משל התאו האפריקני. לבו של האוקאפי דומה לאלו של מעלי גירה אחרים (משקלו אצל בוגר הוא כ-1.85 קילוגרם), אולם בעוד שווריד הצוואר (Jugular vein) מזכיר את זה של הג'ירף, הווריד החֵיקִי (Axillary vein) והווריד הזרועי (Brachial vein) פחות מורכבים מאלו של האחרון. יתר על כן, בדומה לג'ירף, האוקאפי חסר כיס מרה.
התנהגות
250px|אוקאפי מוסווה בין הצללים|ממוזער|שמאל
האוקאפי אינו חברותי במיוחד, אלא מעביר חלק ניכר מחייו כמתבודד, עומד ללא נוע, מוסתר בין צמחי היער וצלליהם. בעבר נחשב לבעל חיים לילי, ואכן הוא פעיל לפעמים בשעות החשיכה כאשר ירח מאיר את השמיים, אך למעשה זהו בעל חיים המעדיף את שעות היום.
בניגוד לאופיו המסתגר בטבע, בשבייה טיפוח הדדי הוא דבר שבשגרה, ואף נוצרות לפעמים קבוצות של למעלה מ-3 פרטים. לזכר הבוגר יש טריטוריה מוגדרת אך לא בלעדית, כלומר חופפת עם טריטוריות זכרים אחרים, שגודלה הממוצע נע בין 10 לכמעט 17 קמ"ר. מנגד, לנקבה הבוגרת יש טריטוריה קטנה יותר, המתפרשת על פני שטח של 4 עד 7 קמ"ר, אך זו בלעדית. הזכרים נעים בשטחם באופן מאוד לא סדיר: פעמים הם שוכנים בתחום קטן מהטריטוריה הכללית שלהם במשך מספר ימים עד שבוע, ואז בפתאומיות גמורה גומאים מרחקים ארוכים עד הגיעם לאזור אחר. לעומתם, הנקבות מסיירות בשטחן באופן שווה יותר, ועוזבות אותו לעיתים רחוקות בלבד. בממוצע, הוא מסייר אחר מזון למרחק של עד 0.8 קילומטרים ביום, בדרך כלל על פני נתיבים שנרמסו במשך הזמן תחת רגלי דורות רבים של אוקאפים, וזכרים יכולים אף להגיע למרחקים של עד 4 קילומטרים ביום.
מיתרי קולו בסיסיים למדי, כך שמגוון הקולות שיש באפשרותו להשמיע מוגבל למדי. שלושת הקולות שתועדו בצורה הטובה ביותר הם: נשיפה, המשמשת לתקשורת בכל גיל הן אצל הזכר והן אצל הנקבה; אנחה, המושמעת על ידי הזכר במהלך החיזור; ופעייה, המופקת על ידי עגלים בני פחות משבעה חודשים, במיוחד כשהם נמצאים תחת לחץ. האוקאפי, בדומה לבעלי חיים רבים אחרים, מתקשר עם פרטים אחרים גם באמצעות קול תת-שמעי. לכך הוצע הסבר אבולוציוני הטוען כי צורת תקשורת זו התפתחה בין האם וילדה בזמן שהיא מחפשת אחר אוכל. במצב זה האם יכולה לשאול בשלומו של צאצאה מבלי לחשוף אותו ואת מצבו הפגיע לטורפים, אשר אינם יכולים לשמוע בתדר זה.
האוקאפי הזכר טריטוריאלי יותר מהנקבה, ומנסה בקביעות להרחיק זכרים מתחרים משטחו בעוד שהוא מאפשר לנקבות להיכנס ולחפש אחר מזון. הן הזכר והן הנקבה מסמנים את שטחם, זאת באמצעות שפשוף צווארם על פני גזעי עצים, ורקיעה ברגליהם לשם הכרזה על בעלות השטח, בדרך כלל עם רגליהם הקדמיות ולאחר הגיעם לשטח חדש. לרקיעה מתלווה הפרשה חומה במקצת, דביקה ודמוית זפת, הנפלטת מבלוטות מפותחות מאוד בכף הרגל, ואף ייתכן שבאמצעותה מועברים מסרי קול תת-שמעי. בנוסף לכך, הזכר מסמן גם באמצעות השתנה על שיחים נמוכים, ואז הליכה מעליהם או דרכם. לשתן האוקאפי יש ריח חזק ומיוחד, ומשום כך אתרי סימון מסוימים ניתנים לזיהוי אפילו על ידי האף האנושי. יתר על כן, בשבייה נצפו פרטים המשתמשים במקומות עשיית הצרכים כאתרי סימון.
לרוב הוא רגוע באופיו ואינו תוקפני, אולם כאשר זכרים מתחרים על ליבה של נקבה, הם נכנסים למעין טקס הכולל התנפלויות, נגיחות והטחת צוואריהם זה בזה. יש ולפעמים שהאוקאפים בועטים, אך בדרך כלל זוהי פעולה סמלית בלבד אשר אינה כוללת מגע. לדוגמה, לזכר שנתפס במלכודת בור (Trapping pit) בטבע היו סימני חתכים עמוקים בצידו אשר יכלו להיגרם מקרניו של זכר אחר. כמו כן, שני זכרים נמצאו מתים באותו מקום, וכפי שמשתמע מהצמחייה הרמוסה מסביב הם ככל הנראה התעמתו אחד עם השני ודחפו עצמם לבור. כאשר מסתיים לו הקרב, הזכר המנצח מתהלך עם ראש זקוף, מבליט את צווארו, בעוד שיריבו הכנוע משפיל את ראשו. האוקאפי נצפה משחק, בכל גיל, אם כי מכיוון שמשחק זו דרך למידה, צעירים משתמשים בו לעיתים תכופות יותר. במשחק זה, אשר ייחודי לו ומכונה "פּוּקי" (pooky), האוקאפי עומד או מסתובב, ראשו מורכן וצווארו מתוח, ובזנבו הוא מכשכש בנמרצות. כמו כן, לפעמים ה"פוקי" כולל שכיבה על הקרקע, גלגול וקימה. בנוסף, בטבע אוקאפים צעירים נצפו מברכים את אימותיהם לשלום בכך שניתרו ופיזזו סביבן.
בדומה לג'ירף צווארו ורגליו הארוכים מצריכים אותו להתכופף כדי להגיע לאדמה ולשתות ביתר קלות. מהירות הליכתו היא בסביבות 16 קמ"ש - דרך הילוכו היא אסימטרית - שתי הרגליים מאותו צד נעות ביחד, לאחר מכן נע זוג הרגליים הנגדיות, וכך הלאה. כאשר חפץ הוא בדהירה, האוקאפי יכול גם להגיע למהירות של 56.3 קמ"ש, באותה צורת הנעה של הרגליים.
תזונה
תפריטו כולל למעלה מ-100 מיני צומח: רובם מינים ממחלקת הדו-פסיגיים, ואחרים, כגון שרכאים ומינים חד-פסיגיים, נאכלים לעיתים רחוקות יותר. לעיתים קרובות האוקאפי מעביר את תשומת לבו מצמח אחד למשנהו תוך כדי האכילה, במקביל לברירה קפדנית של חלק הצמח הנכנס לפיו. הוא מריח את הצמח, נוגע בו וממשש אותו עם חוטמו ושפתיו, ולאחר מכן משלח את לשונו ומלפף אותה סביב, תוך הפשטת הענף או הזרד מעליו. בנוסף למיני הצמחים אותם אוכל האוקאפי בטבע, בשבייה מקבל הוא גם תוספות כגון אלפלפה בצורת חציר או גלולות, ענפי שיטה בעלי עלים, בצלים, גזרים ובטטות.
על אף היותו ביישני ונחבא אל הצללים, מעדיף האוקאפי לתור אחר מזון באזורים שטופי אור החודר מבעד לחללים הנוצרים בחופת היער כתוצאה מנפילת עצי חופת היער. הוא מחבב במיוחד לאכול מעצים אלו, אשר נפלו ונשברו (אך לא מתו), ועברו תהליך סיעוף עצים אלו כוללים מינים אשר לא נמצאים בתפריטו של המין כלל בהיותם צעירים, מה שככל הנראה מרמז על כך שצמחים רבים מייצרים חומרים הדוחים את בעלי החיים הניזונים מהם, אך אלו שוככים עם גדילת הצמח אל עבר החופה. עם זאת, "טלאי חיפוש מזון" אלו קטנים וברי חלוף, ולכן האוקאפי צריך לנצלם לפני שיעבור זמן רב מאז היווצרותם, שכן לאחר 12–18 חודשים הצמחים החדשים התופסים את מקומו של העץ נעשים לו בלתי נגישים או לא טעימים. בעונות הגשומות הוא נודד אל הרי בדד סלעיים בחיפושו אחר צמחי מאכל נבחרים אשר אינם בנמצא בתקופה זו של השנה. בדומה לפרסתני יער הגשם האחרים, האוקאפי מבקר באתרי מינרלים כגון חרסית שנחפרו ומתוחזקים על ידי פילים, אבל נמנע מבורות השכשוך הנוצרים במקומות אלו. כמו כן, הוא בולע לשלשת עטלפים החבויה בעצים חלולים (ראו: גואנו). כאמור בפסקה "תפוצה ובית גידול", האוקאפי מעדיף יערות בעלי חופה סגורה הנמצאים באזורים הרריים קמעה, מכיוון שבהם הצמחייה שגדלה מתחת לחופת היער מגוונת ומשתנה בצפיפותה. חופה כזו, שהיא סגורה אך לא עבותה לגמרי, מאפשרת חדירת אור וצמיחת מינים שלא צורכים אור רב - צמחים המהווים את עיקר תפריטו של האוקאפי.
דוגמאות למשפחות צמחים בתפריטו של האוקאפי החי ביער איטורי עיקריות: קוציציים, חלבלוביים, לוגניים (Loganiaceae), פואתיים וסגליים.
בינוניות: הרדופיים, סרפדיים (Urticaceae), הדסיים, תותיים, אזדרכתיים, סבונניים (Sapindaceae) וגפניים. דוגמאות למיני צמחים מועדפים הגדלים בחללים הנוצרים אחרי מותו ונפילתו של עץ Alstonia boonei (הרדופיים)
Ricinodendron heudelotii (חלבלוביים)
Musanga cecropioides (סרפדיים)
בעל חיים זה מיוחד בהיותו הפרסתן האפריקני שוכן היערות היחיד אשר תזונתו מורכבת ברובה מצמחייה שגדלה מתחת לחופת היער (Understory). למרות זאת, בעוד שהתמחות תזונתית זו מספקת למין גומחה אקולוגית, זו גם מוגבלת בגלל מספר סיבות: הצמחייה הטעימה נדירה ומפוזרת על פני שטח גדול, מקבצי עלים הגדלים יחדיו אינם נפוצים, לצמחים רבים יש הגנה כימית למניעת אכילתם, ותפוקה נמוכה של הצמחייה. יתר על כן, ממדיו הגדולים מצריכים כמויות גדולות של מזון: בין 18 ל-29 קילוגרמים של מזון צמחי ליום. לאור אילוצים אלו, האוקאפי מפגין מספר מאפיינים גופניים המותאמים לאורח החיים של אוכל עלים בעל תפריט מוגבל (בנוסף ללשונו וחוטמו שהוזכרו לעיל) אלו כוללים צורת שיניים מיוחדת המאפשרת חיתוך צמחייה רכה; ייצור רוק מוגבר (וכן בלוטות רוק גדולות) המאפשר להם להתמודד עם ההגנה הכימית במזונם, כגון צמחים המשתמשים בטאנין או ברעלנים; וכן מעי גס גדול המייעל את העיכול.
רבייה
תקופת הייחום (וכן הרבייה) של הנקבה אינה תלויה בעונות השנה, זאת על פי תצפיות בשבייה, ומתרחשת בכל 14–15 ימים. כאשר נקבה מצאה לעצמה בן זוג, מתחיל החיזור בו הזוג עומד במקביל ראש אל זנב, סובבים אחד את השני, ומרחרחים זה את מפשעתו של זה. לאחר מכן מפגינים את תגובת פלהמן, והזכר עומד זקוף, מותח את צווארו, מניע את ראשו מעלה ומטה ובועט ברגליו. לפני הרבייה, הזכר ניגש אל הנקבה בזהירות עם ראש מורכן תוך שהוא משמיע נשיפות חזקות, וזו מגיבה בכך שהיא משנה את תנוחתה לכנועה עם ראש מורכן. הפעולה מהירה, ובשבייה זכרים התרבו עם מספר נקבות בפרק זמן רצוף. שם, היכן שהזכר והנקבה נאלצים לשהות אחד בקרבת השני, זה הראשון עלול להפוך תוקפני יותר, לעומת הטבע בו הזכר שוהה לפעמים בקרבת הנקבה מספר ימים. לאחר הלידה הנקבה מסוגלת לחזור במהירות לתקופת הייחום שלה: לדוגמה, נקבות בשבייה הפכו הרות לאחר חודש או שניים מלידתם.
250px|ממוזער|שמאל|עגל ואמו במרכז השימור White Oak.
כאשר נקבה נמצאת בעונת הרבייה שלה, היא מעדיפה טריטוריה בעלת אחוז גדול יותר של צמחים מועדפים; על צמחים אלו ניתן להבחין בסימני אכילה רבים וברורים יותר אם היא מניקה או כשהעגל שלה מלווה אותה. ההיריון נמשך יותר משנה – בין 414 ל-493 ימים (כ-13.5–16 חודשים) – ועם סיומו הנקבה מצליחה לשאת את צירי הלידה ברוב הפעמים, ולאחריהם אוכלת את השליה. לאם נולד עגל אחד (לידת תאומים תועדה במקרה יחיד) שגובהו כ-80 ס"מ ומשקלו נע בין 14.6 ל-32 ק"ג. האוקאפי הצעיר מסוגל לתפקד באופן עצמאי מיד עם לידתו, לעמוד תוך חצי שעה ולהראות נכונות לינוק כעבור חצי שעה נוספת. בהתבסס על תצפיות בשבייה, מיד לאחר הלידה נוצר קשר אימהי הדוק עם העגל, הכולל טיפוח נרחב של הוולד ומגע מתמשך בו. עם זאת, נראה כי אין תהליך "החתמה", בו העגל נקשר בלעדית לאמו, שכן אוקאפים צעירים נצפו יונקים משתי אמהות. העגל דומה לאמו במופעו, אך בנוסף יש לו רעמת שיער קצרה לאורך עמוד השדרה שלו, אשר נעלמת בהדרגה כמעט לגמרי עם הגיעו לגיל 12–14 חודשים.
במהלך השבועות הראשונים אחר הלידה, האם משאירה את ילדה במקום סמוי מהעין, ומבקרת אותו לפרקים. האם מודיעה על בואה באמצעות קול נשיפה נמוך, וכשהעגל שומע זאת הוא ממהר להתקרב אליה. בניגוד למגבלות התזונה המוזכרות לעיל, לאוקאפים צעירים יש קצב גדילה מהיר במיוחד מבין מכפילי פרסה בעלי גודל דומה, בכך שהם משלשים את משקלם ב-50 הימים הראשונים לחייהם. למאפיין זה הוצע הסבר באמצעות ברירה טבעית כתוצאה מלחץ כבד מטורפים, וככל הנראה גם מחלב אם מזין במיוחד, אשר בו יש ריכוז חלבון הגבוה בשליש מזה של הפרה ואחוז שומן נמוך. הזכרים גדלים מהר יותר מהנקבות, אולם בגיל 8 שבועות קצב הגדילה משתווה, ולאחר מכן נמוך משלהן. העגל מתחיל לאכול מזון מוצק בגיל שלושה שבועות, ולעלות גירה בגיל שישה שבועות. בנוסף, הוא עושה את צרכיו (צואה) בפעם הראשונה בין ארבע לשמונה השבועות הראשונים לחייו, הסתגלות אבולוציונית העוזרת לו להתחמק מטורפים המרחרחים אחר בעלי חיים צעירים וחלושים.
העגל נשאר במחבואו למשך ששת עד תשעת השבועות הראשונים לחייו, יותר מכל עגלים של מינים אחרים. עם התפתחותו, סוקר האוקאפי הצעיר את האזור שמסביבו לעיתים תכופות יותר ויותר (אם כי אמו עדיין מבקרת אותו), עד שהוא מוכן לנדוד מביתו ולהשתקע במקום חדש. האוקאפי נוטה לעזוב את ביתו בהדרגה, כך שהוא מתרחק יותר בכל יום שעובר, אך פרטים מסוימים תועדו עוזבים את משכנם בפתאומיות תוך מסע ארוך אל עבר טריטוריה חדשה. בדרך כלל, עם הגיעו לגיל שישה חודשים האוקאפי הצעיר נגמל מחלב אמו, אם כי הוא יכול לינוק במשך זמן רב יותר. לאחר שלוש שנים מעת לידתו, האוקאפי מגיע לבגרות מינית, אך בשבייה נצפו פרטים מתרבים בגיל מוקדם יותר.
איומים וגודל האוכלוסייה
220px|ממוזער|שמאל|הנמר האפריקאי: טורפו העיקרי של האוקאפי
220px|ממוזער|שמאל|אוקאפי בגן החיות מרוול (Marwell Wildlife), אָאוּסֶלְבּרִי (Owslebury), המפשייר, הממלכה המאוחדת.
220px|ממוזער|שמאל|אוקאפי בגן החיות ZooParc de Beauval, צרפת.
כתוצאה מאיומים חמורים אשר גוברים והולכים, ומחוסר פעולת שימור יעילה, עלול האוקאפי להיעלם מנופי אפריקה הפראית. איגוד השימור העולמי (IUCN), לאחר הערכה שנעשתה בשנת 2013, קבע כי יש להגדיר את המין כ"נתון בסכנת הכחדה" מכיוון שאוכלוסייתו חווה דלדול שעלה על 50% מאז שנת 1995 – ירידה אשר ממשיכה ומשוערת שתימשך גם בעתיד. ההערכה התבססה על סקרים שנערכו בשמורת אוקאפי והראו שיעור ירידה של 43% בין השנים 1995 ו-2007 וירידה נוספת של 47% בין השנים 2008 ו-2012, זאת בנוסף להידרדרויות או הכחדות מקומיות נוספות שדווחו מאזורים אחרים. אף על פי שמאז 2008 המין היה מוגדר כ"קרוב לאיום", הראתה ההערכה האחרונה שהיה צורך לשנות את מצבו עוד אז. אוכלוסיית המין הכללית הוערכה בשנת 1999 במעל 10,000 פרטים ובשנת 2013 בין 30,000 ל-50,000 פרטים, אך משוער כי המספרים האמיתיים נמוכים במידה רבה ובמגמת ירידה (נכון לשנת 2014), זאת אף על פי שאין הערכות מהימנות על גודלה האמיתי.
טורפים, טפילים ומחלות
הנמר האפריקאי הוא טורפו הכמעט בלעדי של האוקאפי, כאשר צעירים וזכרים בוגרים הם הנטרפים העיקריים. במהלך חמש שנים של מעקב מחקרי אחר פרטים מהמין, כ-18 אחוזים מהם נטרפו על ידי נמרים. בנוסף, עגל אחד הומת על ידי הכשת נחש. טורפים אחרים הם הסרוואל והחתול הזהוב האפריקני (Profelis aurata) הצדים לעיתים עגלים.
יותר מ-30 מיני טפילים, תועדו אצל המין, ביניהם תולעים נימיות. נִגּוּעַ של התולעת הנימית Monodontella giraffae, המשפיע על צינור המרה (Bile duct) והכבד קושרו לתחלואה ותמותה, אך השפעתם של הטפילים השונים על הבריאות, הרבייה ויכולת ההתחמקות מטורפיו של האוקאפי אינה מובנת כראוי. בנוסף, פרטים בשבייה הראו רגישות יתרה למגוון זיהומים חיידקים ומחלות חיידקיות ופטרייתיות.
איומים מעשי ידי אדם
האיום העיקרי מולו ניצב האוקאפי הוא צמצום והרס בית הגידול - בעיקר לשם שימוש בעץ והתיישבות - הממשיך מאז שנת 1980. בערך שליש משטח תפוצתו של המין נמצא בסכנה כתוצאה מהתיישבות אנושית שנמשכת מתחילת המאה ה-21, ומכריתת יערות ודלדולם מעצים. בשמורת אוקאפי, אשר הייתה ועודנה המקום הבטוח ביותר למין (נכון ל-2014), הגיע שיעור הירידה לכ-50%, ועל כן יש לסבור כי במקומות אחרים הוא שווה לכל הפחות. המין מסוגל להתקיים לצד התיישבות אנושית בקנה מידה קטן, אך נעלם מאזורים של התיישבות פעילה או כזו הגורמת להפרעה בבית הגידול. לכן, התיישבות היא אחד האיומים העיקריים של המין, ובמיוחד כיבוש שטחים בלתי חוקי באזורים מוגנים. האזורים שנמצאים בסכנה גבוהה הם בין היתר דרום-מזרח יער איטורי, אזור קִיסָנְגַנִי (Kisangani), רובי-טלה, הגבולות המערביים של תפוצת המין באגן הניקוז של נהר האבולה והגבול המזרחי באזור וירונגה-הוֹיוֹ (Virunga-Hoyo).
איום מרכזי נוסף המאפיל על קיומו של המין הוא אי היציבות הביטחונית אשר שוררת במדינה מאז שנות ה-90, המתבטאת במאבקים שונים, כגון: מלחמות קונגו הראשונה והשנייה, וסכסוך איטורי (Ituri conflict). במהלך מלחמות ועימותים אלו, ספגו בעלי החיים ובני האדם באזור אבדות רבות: המוני פילים, פרימטים וחיות אחרות נרצחו על ידי הכוחות המזוינים ששלטו בשמורת אוקאפי, כמו גם הפיגמים ושאר הקהילות האנושיות אשר נאלצו לחיות בפחד יום יומי לחייהם. אי יציבות זו מובילה להימצאות קבוצות חמושות ובלתי חוקיות בתוך ובסביבות אזורים מוגנים, ביניהם זה של האוקאפי. אלו מונעות פעולות שימור יעילות (כמו גם עריכת סקרים וניטור), ומתעסקות בציד פילים וחיות אחרות, כרייה בלתי חוקית (זהב, קולטן ויהלומים), כריתת עצים בלתי חוקית, ייצור פחם עץ והסגת גבול חקלאית. מצב זה משפיע ישירות ובעקיפין על שימור האוקאפי, ודוגמה לכך היא האוכלוסייה הקטנה השוכנת ביער וואטָלִינְגַה (Watalinga Forest), אשר נמצאת בסיכון מכיוון שאי אפשר לספק לה הגנה בשל קבוצות חמושות המונעות את הגישה לאזור או מאיימות על בטיחותה.
בנוסף לכל אלו, קיומו של האוקאפי מעורער בגלל ציד אשר נעשה בעיקר בשביל עורו ובשרו. על פי דיווחים, בעבר היה עור האוקאפי מוצר נפוץ בשוק הלא חוקי בתקופת מלחמת האזרחים שהתרחשה בין 1998 ל-2003. בכל זאת, עדיין פקחי טבע מוצאים מדי פעם עורות אוקאפי בתוך סחורה מוברחת שהוחרמה מציידים. בשל כך המין נעלם במהירות מאזורים בהם נעשה שימוש תמידי במלכודות.
שימור והחזקתו בשבי
האוקאפי הוא בעל חיים חשאי וביישני, כזה שנוכחותו יכולה בקלות שלא להתגלות, מה שמתעצם לאור העובדה כי לא נשארו עוד הרבה פרטים מן המין. יתר על כן, בית גידולו הנידח והבלתי נגיש, יחד עם אי היציבות הביטחונית השוררת במדינתו, הופכים את המחקר בשטח עליו למסובך מבחינה לוגיסטית, כך שאורח חייו נותר לא מובן לגמרי, חלקים נרחבים משטחים פוטנציאליים לתפוצת המין נחקרו בצורה גרועה, אם בכלל, ושימורו אינו תהליך פשוט.
אף על פי שהאוקאפי אינו מוכלל באמנת וושינגטון, המין מוגן לחלוטין על ידי החוק במדינה מאז 1933, שהרי סמל לאומי הוא. מלבד זאת, בשנת 2013 הקימה קרן שימור הג'ירף (Giraffe Conservation Foundation), יחד עם העמותה הזואולוגית של לונדון (Zoological Society of London) ואיגוד ה-IUCN, ועדת מומחים לשימור האוקאפי והג'ירף.
שמורת אוקאפי והפארק הלאומי מאיקו (10,800 קמ"ר) מהווים את מקומות המחיה המשמעותיים ביותר לאוכלוסיות העיקריות של המין, אם כי המספרים נמצאים בירידה (כפי שתואר בפסקה "איומים וגודל האוכלוסייה"). בנוסף, שמורת הציד רובי-טלה (Rubi Tele Hunting Reserve) נמצאת בשטחו, אם כי רמת השימור שם נמוכה יותר. משום כך, נטען כי חיזוק ההגנה בשני אזורים אלו הוא הפעולה הראשונה במעלה שיש לעשות על מנת להבטיח הישרדות ארוכת טווח של המין. לרבות אלו, יוזמה להקמת פארק לאומי המכסה שטח של 9,500 קמ"ר באזור צ'וּאַפּה–לומָמי-לוּאָלַבָּה (Lualaba) עוברת הליך רשמי ליישומה.
פרויקט שימור האוקאפי
"פרויקט שימור האוקאפי" (Okapi Conservation Project) השוכן ביער הגשם איטורי ונוסד בשנת 1987, הוא פרויקט ששם לעצמו לשמר את האוקאפי, בעיקר על ידי ניהול שמורת אוקאפים, במטרה למנוע את הכחדת המין. הפרויקט מונה 96 אנשי סגל קונגולזים אשר בין השאר מסיירים בשמורה, ובדרכם אוספים מלכודות, מגרשים כורים, רודפים אחר ציידים ועוצרים אותם, ומשגיחים על התפשטות חקלאית. הפרויקט מנוהל על ידי מרכז השימור White Oak, מוסד ללא כוונת רווח שנוסד ב-2001 לשם שימור מינים מאוימים. הפרויקט נתמך על ידי אנשים פרטיים וגופים שונים מרחבי העולם, ועובד בשיתוף פעולה עם רבים מהם. שיתוף הפעולה ההדוק ביותר מתנהל עם המוסד הקונגולזי לשימור הטבע (Institut Congolais pour la Conservation de la Nature - להלן ICCN) - סוכנות ממשלתית (Government agency) ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, עליה מוטל התפקיד להגן על בעלי החיים והצומח של המדינה (פאונה ופלורה) – אשר הפרויקט תומך במעל 110 פקחיו, זאת כדי להבטיח ניצול משאבים יעיל ותגובות מהירות לאיומים. כתוצאה מעבודות השימור המשותפות, 95% משטח השמורה נתון לפיקוח והגנה שוטפים של ה-ICCN. כדי לבטא את חשיבותו של האוקאפי בפני המוסד, חרט הוא את דמות המין על סמלו.
תוכניות
כדי לאפשר לשמורה להתנהל על בסיס יעיל, בטוח ומתפקד, אשר גם נתמך על ידי הקהילות המקומיות, הפרויקט מפעיל תוכניות שונות. בזכות התמיכה החיצונית, כולל זו של ארגון אונסק"ו, מצליח הפרויקט גם בניהול תוכניות אלו, ואף מממן פעולות שימור יקרות, כגון סקירה אווירית שנתית של השמורה העוזרת לחשוף הסגת גבול ומחנות ציידים וכורים בלתי חוקיים.
התוכניות מתחלקות לשלושה תחומים:
פקחים: פקחי השמורה ומשפחותיהם מקבלים תמיכה מהפרויקט, הכוללת שירותי בריאות ודיור, אספקת כלי רכב ומימון הוצאות שונות, ביניהן: דלק, מנות מזון לזמני הסיורים, ציוד שטח ותקשורת, ציוד משרדי ופיתוח תשתיות. בנוסף לכך, הפרויקט מממן את אימוניהם של הסגל, לימודיהם בנושאים שונים (כמו שיעורי שפות ונושאי המחשב) ואת השליטה על ההגירה אל תוך השמורה.
מקומיים: המקומיים החיים באזור זה של המדינה עניים מאוד, ומתבססים באופן כמעט מוחלט על היער כעל מקור מחיה. בנוסף, התשתיות במדינה אינן מספקות להם אף לו שירותים בסיסיים. הפרויקט תומך בסברתו של ג'ון לוקאס, מנכ"ל ארגון השימור White Oak, הטוענת שבלתי אפשרי לחנך בני אדם על חשיבות המגוון הביולוגי כאשר אלו רעבים, חולים או אינם מסוגלים לספק את צורכי ילדיהם. על כן, מספק הוא סיוע קהילתי הכולל הפעלת בתי ספר יסודיים ותיכוניים; חינוך בנושא שימור והקניית כישורי עבודה כגון תפירה וחקלאות יעילה; ניהול מקורות מזון ומים בריאים מאובטחים, מרכזים רפואיים, אנשי רפואה ואספקה רפואית. לדוגמה, אחת מהתוכניות מאפשרת פרנסה חלופית לציד, המקנה למתלמד מידע חיוני לגידול חיות לצורכי מאכל, רבייה ומסחר.
תוצאות העבודה עם המקומיים מנביטות פרי בכך שרבים מהפקחים החדשים המתווספים לסגל אלו הם המקומיים עצמם, אשר מהווים מקור מידע לתרבותם ונציגים העוזרים לתוכניות הפרויקט להתפשט בקרב האנשים.
מחקר: הפרויקט הנהיג מחקרים לאורך השנים כדי להעריך טוב יותר את אופיו של המין, הגנטיקה שלו ומספר הפרטים. מלבד זאת, מחקרים נעשים גם כדי לעזור למינים אחרים ואף ליער עצמו - אחד מנושאי מחקר אלו עליהם עובדים סגל הפרויקט הוא הפרימטים החיים בסביבות המפקדה שבאפולו, בו נבדקים אורח חייהם ויחסי הגומלין ביניהם לבין פרימטים אחרים. מטרת המחקר זה היא להסיק מתוצאות כיצד אוכלוסיית הפרימטים משתמשות במסדרונות אקולוגיים (Wildlife corridors) או ביערות שניוניים המתאוששים מהרס, ובכך להבין כיצד לעזור לשימור היער ולמינים החיים בו. יתר על כן, בעקבות שחרור והסתגלות לטבע מוצלחים של זכר אוקאפי ב-2004, נעשית עבודה בנושא רבייה ושחרור לטבע של פרטים נוספים.
שמורת אוקאפי
פעולות הפרויקט תרמו רבות להקמת שמורת אוקאפי ב-1992 ואבטחתה מאז, אשר מקיפה שטח של 13,700 קמ"ר - פי 1.5 משטחו של הפארק הלאומי ילוסטון. חלק זה של העולם מהווה מקום מחיה למגוון ביולוגי בעל חשיבות אקולוגית רבה, שכן שוכנים בו בעלי חיים אנדמיים רבים, כמו טווס הקונגו (Afropavo congensis), גורילת השפלה המזרחית והשימפנזה הננסי (בונובו). כ-15% ממיני השמורה אנדמיים (מעל 1,500 מספרם), שעור שהוא אחד מהגבוהים בעולם, ובמקום זה נמצא גם עושר מיני יונקים הגדול יותר מאשר בכל פארק באפריקה. כמו כן, מקום זה נחשב אחד מהאתרים החשובים ביותר לשימור עופות באפריקה, ואף מהווה מרכז תרבותי לקהילות הפיגמים המקומיות – בני מבוטי (Mbuti) ואֵפֶה (Efe). על כן, ב-1996 הוכרה כאתר מורשת עולמי על ידי ארגון אונסק"ו, – אשר על פי מילותיו עצמו, שומרת על מערכת אקולוגית ומגוון ביולוגי חשובים ונדירים, ועל תרבות אנושית ייחודית – והפכה לאחד מחמשת אתרי המורשת הלאומית של המדינה. אף על פי היותה מוגנת בכך, כשנה לאחר מכן נוספה השמורה לרשימת אתרי מורשת עולמיים הנמצאים בסכנה.
השמורה תחת מתקפה: דוגמה לאי היציבות הביטחונית
מאז שנות ה-50 המוקדמות, אוקאפים הובאו למכלאות גדולות במרכז השימור והמחקר אפולו (Epulu Conservation and Research Center) - המפקדה של הפרויקט - אשר נמצא נכון לשנת 2014 בשטח השמורה ליד הכפר אפּוּלוּ של בני מבוטי. אוכלוסיית שבי זו היוותה מקור לייצוא פרטים לגני חיות ברחבי העולם, וכן מושא מחקר, שהרי התנאים במכלאות אשר חיקו את תנאי הטבע העניקו אפשרות נדירה לצפות במין במצבו הטבעי.
למרות הקשיים הרבים העומדים בפניו, ובראשם אי היציבות הביטחונית, הצליח הפרויקט לטפל באופן שוטף ולספק הגנה לאוקאפים של אפולו, כך שאף אחד מהם לא נהרג במהלך מלחמת קונגו השנייה. יתר על כן, כאשר שררה שוב היציבות הביטחונית לאחר שש שנות מלחמה, התאפשר גם להפעיל שוב תיירות אקולוגית, אשר היוותה מקור הכנסה רב ערך לפרויקט. משום כך, נבנו פעם נוספת מבני בונגלו ובתי הארחה לאורך גדתו של נהר אפולו.
אולם, שלוותה של השמורה הופרעה בשעות הבוקר המוקדמות של 24 ביוני 2012, כאשר חמושים השתלטו על מרכז אפולו והרגו שבעה אנשים ואת כל האוקאפים ששכנו במתקנים הסמוכים - חמישה-עשר מספרם. בתקיפה זו כל מבני המרכז נפגעו או נהרסו, ובאופן דומה גם כל הרכוש נבזז או נהרס. חמושים אלו היו ציידי פילים וכורים בלתי-חוקיים, אשר חיפשו לנקום ב-ICCN על מאמציו לתקל את פעולותיהם בשטח השמורה. כעבור כשנתיים, נהרג מנהיג קבוצת חמושים זו, פול מורגן סדלה (Paul “Morgan” Sadala), כאשר פרץ קרב יריות בינו לבין צבא המדינה.
בשבייה
פרטי אוקאפי רבים מוחזקים בשבייה במקומות רבים ברחבי העולם, בהם מתנהלים גרעיני רבייה לשימור המין. נכון לשנת 2011, 42 מוסדות זואולוגים הציגו את המין במכלאותיהם. לפיכך התכנסו בנובמבר 2011 נציגים ממוסדות בצפון אמריקה ובאירופה, כדי לדון במעמדה של אוכלוסיית השבי ביחס לשימור המין, והסכימו על תוכנית עולמית לשימור אוכלוסייה בת-קיימא, המנוהלת תוך שיתוף פעולה. גני החיות ושאר המוסדות הזואולוגים מהווים גוף שימור עיקרי בשביל המין. לדוגמה, ב-2010 הם תרמו לפרויקט שימור האוקאפי 225,000 דולרים אמריקנים, 33% מתקציבו באותה השנה.
האוקאפי הוצג לראשונה לציבור בשנת 1919, בגן החיות של אנטוורפן (ZOO Antwerpen) שבבלגיה. זהו גן החיות הראשון שבו אוקאפי הצליח לשרוד בשבייה. המין מתרבה ללא קושי, אך גידול עגלים נתקל בקשיים: עד שנות ה-50, כחצי מהם מתו במהלך החודש הראשון לחייהם. כמו כן, גידול האוקאפי מסובך בגלל בריאותו העדינה.
בתרבות
האוקאפי מהווה "מין-דגל" (Flagship species) ו"מין מטרייה" (Umbrella species) של יער איטורי. משמעות הדברים היא שהאוקאפי נחשב כבעל חיים מיוחד, ובכך מושך את תשומת לב הציבור לשימורו (מין דגל) ובכך גם עוזר לשימור בית גידולו והמינים האחרים החיים בו (מין מטרייה). מלבד זאת, האוקאפי מופיע על כמעט כל מטבעות ושטרות של המדינה (פרנק קונגולזי), בין אם תמונתו מתנוססת ובין אם כסימן מים (Watermark).
בתרבות הפיגמים
המילה Okapi נגזרת מהמילה o’api שמקורה בניב Karo משפתם של בני Lese, קבוצה אתנית החיה במקביל לפיגמי Efé (אלו האחרונים אף מדברים בשפה זו). המילה היא הלחם של שתי מילים משפה זו: הפועל oka שמשמעותו לחתוך ושם העצם kpi שמתייחס לעיצוב המפוספס על חיציהם של ה-Efé שנוצר בתהליך הכנתם – הפסים על רגליו של האוקאפי מזכירים את הפסים על החצים.
300px|ממוזער|שמאל|אוקאפי עומד ליד שלושה חזירי נהרות
במסורת של בני מבוטי הציידים-לקטים נתפס האוקאפי כבעל חיים מוערך ביותר. אף על פי שזה אינו מונע מהם לצוד אותו, שכן בשר האוקאפי הוא היקר ביותר בשבילם, ומעורו מכינים חגורות מעוטרות, הציד עצמו נחשב אירוע מיוחד המצריך תהליך טהרה דתי. לדוגמה, כתוצאה מכך נצפה פעם צייד מאפשר לאוקאפי לברוח שכן הטאבו על הריגתו ללא טהרה חל עליו. בנוסף, אגדה מקומית אומרת כי האוקאפי מקשט עצמו בפסים כדי להסתוות בצמחיית וצללי הג'ונגל.
כסמל הקריפטוזואולוגיה
קריפטוזואולוגיה, תחום פסאודו-מדעי העוסק בחקר יצורים אשר קיומם משוער, אך חסר הוכחות מוצקות, כולל יצורים מיתולוגיים, דמיוניים או נכחדים. כפי שתואר בפסקה "היסטוריה של המין ואטימולוגיה", במשך שנים נפוצו שמועות על "חד-קרן אפריקני" החי בנבכי יערות הגשם, עד אשר התגלה האוקאפי, יצור אשר קרוביו הג'ירפיים הדומים לו נכחדו לפני אלפי שנים. משום כך, קריפטוזואולוגים אימצו את האוקאפי כדוגמה טובה ליצור גדול אשר נשאר בלתי ידוע למדע גם בתקופה המודרנית, ועל כן מהווה נציג של היצורים הבלתי ידועים באשר הם. יותר מזה, האגודה הבינלאומית לקריפטוזואולוגיה לשעבר (International Society of Cryptozoology), השתמשה בו כנציגה וחרטה אותו על סמלה.
לקריאה נוספת
אוסף מקיף של מחקרים ומאמרים בנושא האוקאפי, מאת The okapi management site.
ספרות כללית
D. Mallon (2013), "Okapia johnstoni", IUCN Red List of Threatened Species.
Gordy Slack, "The Elusive Okapi Okapia johnstoni",pp.1–3, American Museum of Natural History.
J.A. Hart (2013), "Okapia johnstoni", In: J.S. Kingdon and M. Hoffmann (eds), "The Mammals of Africa", Volume 6: Pigs, Deer, Giraffe, Bovids and Hippos, pp. 95 and 110-115, A&C Black. .
"Okapi - between legend and science ", Zoo e-News, The National Zoological Gardens of South Africa ,The National Research Foundation.
"Okapi", San Diego Zoo Animals.
Okapi Conservation Project: Home page, "History of Okapi", "Okapi Wildlife Reserve", "Research".
"Okapi Fact Sheet", San Diego Zoo.
Susan Lyndaker Lindsey, Cynthia L. Bennett and Mary Neel Green, "The Okapi: Mysterious Animal of Congo-Zaire", University of Texas Press, 1999. (2010 edition: ).)
Richard E. Bodmer and George B. Rabb (1992), "Okapia johnstoni", Mammalian Species, No.422: pp.1-8, The American Society of Mammalogists.
כתבים שפורסמו לפני ובתקופת גילוי המין
Philip Henry Gosse, "The Romance of Natural History", Gould and Lincoln, 1861, pp.284–191.
Sir Edwin Ray Lankester, "Extinct Animal", pp.155–190, A. Constable, 1905.
Sir Edwin Ray Lankester (1901), "On Okapia, a new Genus of Giraffidæ, from Central Africa", The Transactions of the Zoological Society of London, 16(6): 279-314.
Sir Edwin Ray Lankester and William George Ridewood (1901), "Monograph of the Okapi".
Sir Harry Hamilton Johnston "The Okapi", in Charles John Cornish (editor), "The Living Animals of the World Vol.I", Chapter XVI, pp.267–270, Dodd, Mead and Company, 1902.
Sir Harry Hamilton Johnston (1901), "The okapi. The newly discovered beast living in Central Africa", McClurés Magazine, pp.497-501.
Sir Harry Hamilton Johnston, "The Uganda protectorate", Hutchinson, 1902.
William Lutley Sclater, "The Mammals of South Africa: Vol. I", R. H. Porter, 1900 (reproduced by BiblioBazaar in 2010). .
Thomas Oldfield (October 1901), "On the more notable Mammals obtained by Sir Harry Johnston in the Uganda Protectorate", Proceedings of the Zoological Society of London, 71(1): pp.85–90.
כתבים מאוחרים יותר
דוחות שנתיים של פרויקט שימור האוקאפי: שנת 2011, שנת 2012.
<div class="mw-content-ltr">
Ahmed Afshar, Werner Dutz and Mark E. Taylor (1974), "Giraffes at Persepolis", Archaeology 27(2): 114-117.
C. Bennett and S. L. Lindsey (1992), "Some notes on the physiological and behavioral ontogeny of okapi (Okapia johnstoni) calves", Zoo biology, 11(6), 433-442.
David W. G. Stanton et al (2010), Microsatellite loci for the okapi (Okapia johnstoni), ''Conservation Genetics Resources 2 2(1; Supp 1): 337-339.
Franz Schwarzenberger et al (1993), "Fecal progestagen evaluations to monitor the estrous cycle and pregnancy in the okapi (Okapia johnstoni)", Zoo biology 12(6): 549-559.
Franz Schwarzenberger et al (1999), "Noninvasive reproductive monitoring in the okapi (Okapia johnstoni)", Journal of Zoo and Wildlife Medicine: 497-503.
Naida Loskutoff et al (1986), "Urinary steroid evaluations to monitor ovarian function in exotic ungulates: II. Comparison between the giraffe (Giraffa camelopardalis) and the okapi (Okapia johnstoni)", Zoo biology 5(4): 331-338.
(1965), Part 6 Order: ARTIODACTYLA Suborder: RUMINANTIA Infraorder: Pecora Family: Giraffidae Genus: "Okapia". The Transactions of the Zoological Society of London, 30(6): 169–174.
R. C. Reason (1991), "Preliminary observations on growth and development in the Okapi: Okapia johnstoni at Brookfield Zoo, Chicago", International Zoo Yearbook, 30(1), 216-219.
S. L. Lindsey et al (1994), "Calf management and the collection of physiological data for Okapi Okapia johnstoni: at Dallas Zoo", International Zoo Yearbook 33(1): 263-268.
Stuart Christopher Nixon and T. Lusenge (2008), "Conservation status of okapi in Virunga National Park, Democratic Republic of Congo", ZSL Conservation Report No. 9, The Zoological Society of London, London.
</div>
קישורים חיצוניים
"The okapi management site" – אתר המציע מידע מקיף על טיפול באוקאפי, כולל אילן יוחסין (Studbook) המתעד פרטי אוקאפי במרכזים זואולוגיים ברחבי העולם.
אוסף בולים ומטבעות בנושא האוקאפי, Philip R. "Pib" Burns website.
"אוקאפי אפריקני, עם עור סגול ולשון באורך 43 ס"מ בגן החיות ברונקס" – ידיעה מהעיתון Reading Eagle''' על הגעת אוקאפי לגן החיות ברונקס, 8 באוגוסט 1937.
מדיה
תמונות
תקריב של ראש החיה המשוערת כאוקאפי
התבליט המלא (התמונה שלפני האחרונה או פה), Livius.Org.
וידאו
אוקאפי ביער איטורי, שמורת הטבע אוקאפי. הועלה על ידי WildlifeDirect ב-28 במרץ 2007.
אוקאפים בשמורת אוקאפי. הועלה על ידי lulucadd ב-24 באפר 2010.
פעיל שימור מדבר על שמורת מאיקו והאוקאפי. העולה על ידי TheForgottenParks ב-5 בנובמבר 2011.
אוקאפי שותה מים. הועלה על ידי musselshell ב-17 בינואר 2012.
"זברה, סוס או אף אחד מהם?", נשיונל ג'יאוגרפיק. הועלה ב-20 באוגוסט 2007.
טיפוח אוקאפי, העמותה הזואולוגית של לונדון (Zoological Society of London). הועלה ב-19 בינואר 2011.
"Heart of Brightness", סרט תיעודי משנת 1990 על חקר האוקאפי ביער איטורי. הועלה על ידי Sarah Hart ב-23 באוקטובר 2013.
סרט תיעודי קצר על פרויקט שימור האוקאפי בשמורת אוקאפי, GLP Films.
חיזור, לידות ועגלים:
זכר מחזר אחר נקבה: חלק 1, חלק 2. הועלה על ידי Crazymoments15, ב-2 ביולי 2008.
סרטון משנת 1960 על בעלי חיים בגן החיות "בליידורפ" (Blijdorp), רוטרדם. ניתן לראות ב-0:20 אוקאפי צעיר מקפץ ברחבי המכלאה.
לידת אוקאפי בגן החיות Dvůr Králové שבצ'כיה: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4. הועלה על ידי fubar בין ה-20 ל-21 בספטמבר 2008.
לידת אוקאפי במרכז השימור White Oak. הועלה ב-5 ביולי 2012.
עגל אוקאפי יונק חלב מבקבוק, מרכז השימור White Oak. הועלה ב-19 בינואר 2011.
עגל ואימו בגן החיות ברוקפילד (Brookfield Zoo), ברוקפילד, אילינוי. בתאריך 25 במאי 2011.
עגל צעיר בגן החיות דנוור, דנוור, קולורדו. הועלה ב-21 בפברואר 2014.
"אוקאפי צעיר מתחיל לחקור", העמותה הזואולוגית של לונדון (Zoological Society of London). הועלה ב-16 ביולי 2013.
עגל שאך נולד, גן החיות סינסינטי (Cincinnati Zoo). הועלה ב-6 בנובמבר 2008.
הערות שוליים
הסברים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פיליפ סקלטר
קטגוריה:ג'ירפיים
קטגוריה:יונקים ביערות הגשם האפריקאים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה
קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1901
קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: בעלי חיים אנדמיים | 2024-08-22T16:22:24 |
ג'ירפיים | ממוזער|220px|אבולוציה של הג'ירפה
ג'ירפיים (שם מדעי: Giraffidae) היא משפחה מקבוצת הפקוריים שבתת-סדרת מעלי גירה והיא קרובה למשפחת הקלימקוכרטיים הנכחדת. המשפחה כוללת שני סוגים: ג'ירף ואוקאפי, הנפוצים כיום באפריקה שמדרום לסהרה. בעבר היו מינים במשפחה שהתקיימו גם באסיה ובדרום אירופה.
מאפיינים
הג'ירפיים הם חיות גדולות מאוד. גובה הכתף נע בין 1.5 ל-3.3 מטרים. הראש עשוי להתנשא לגובה של חמישה מטרים וחצי. משקלם נע בין 1,000 ל-2,000 קילוגרמים. ראשם ארוך וצר, שפתיהם דקות ולשונותיהם ארוכות. עם זאת, צוואר האוקאפי קצר באופן משמעותי מהצוואר הארוך במיוחד של הג'ירף. קרנם של הג'ירפיים קצרה, גרמית (בסיסה הוא עצם) והיא מכוסה בעור ובפרווה. לסתותיהם ארוכות מאוד. בלסת העליונה אין שיניים חותכות וניבים. בלסת התחתונה השיניים החותכות והניבים (שדומים לשיניים חותכות) מופרדים משיני הלחי על ידי רווח (דיאסטמה) גדול.
הג'ירפיים הם מעלי גירה "אמיתיים", שכן בטנם מורכבת מארבעה מדורים ותהליך עיכול המזון כולל העלאת גירה.
הג'ירף והאוקאפי שונים מאוד בהתנהגות ובאקולוגיה שלהם. בית הגידול בו חי האוקאפי הוא יערות עבותים במרכז אפריקה. האוקאפי הוא חיה סוליטרית, ותחום המחייה שלה מצומצם יחסית. לעומתו, הג'ירף הוא בעל חיים שחי בעדרים המונים של עד 25 פרטים, המנצלים תחום מחייה נרחב, לרוב בסוואנות רחבות ידיים. בניגוד לאוקאפי, ראייתו של הג'ירף מעולה.
המאובן הקדום ביותר של בעל חיים ממשפחת הג'ירפיים תוארך לתחילת תקופת המיוקן, לפני 25 מיליוני שנים לערך. מאז, ג'ירפיים שונים שוטטו באירופה ובאסיה, ונהנו משינויי האקלים שהתרחשו ושהיו אחראים לשינוי בתי הגידול מיערות לסוואנות פתוחות. שינויי האקלים אפשרו לג'ירפיים גם להתפשט לכיוון אפריקה. האוקאפי דומה יותר לאבות הקדומים של הג'ירפיים של ימינו, שהיו קטנים יותר ודמו בגודלם לאייל.
מיון
סוג ללא מקור Canthumeryx - נכחד
סוג ללא מקור Indratherium - נכחד
סוג ללא מקור Injanatherium - נכחד
סוג ללא מקור Progiraffa - נכחד
סוג ללא מקור Propalaeomeryx - נכחד
סוג ללא מקור שאנסיתריום (Shansitherium) - נכחד
סוג ללא מקור Umbrotherium - נכחד
סוג ללא מקור Zarafa - נכחד
תת-משפחה Sivatheriinae - נכחדה
סוג Birgerbohlinia
סוג ברהמתריום (Bramatherium)
סוג Decennatherium
סוג הלדותריום (Helladotherium)
סוג Hydaspitherium
סוג שיוותריום (Sivatherium)
סוג Vishnutherium
תת-משפחה Giraffinae
שבט Giraffini
סוג Bohlinia - נכחד
סוג Honanotherium - נכחד
סוג מיטילנותריום (Mitilanotherium) - נכחד
סוג ג'ירף (Giraffa) - בעבר הג'ירף היה יחידי בסוגו, אך עקב מחקר חדש המין התפצל ל-4 מינים:
מין ג'ירף מנומר (Giraffa camelopardalis)
מין ג'ירף דרומי (Giraffa giraffa)
מין ג'ירף מרושת (Giraffa reticulata)
מין ג'ירף מסאי (Giraffa tippelskirchi)
שבט Palaeotragini
תת-שבט Palaeotragina - נכחד
סוג ג'ירפוקריקס (Giraffokeryx)
סוג Macedonitherium
סוג Palaeogiraffa
סוג פלאוטרגוס (Palaeotragus)
סוג סאמותריום (Samotherium)
תת-שבט Okapiina
סוג ומין יחיד אוקפי (Okapia johnstoni)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי | 2024-07-20T08:32:59 |
איילוניים | איילוניים (שם מדעי: Tragulidae) היא משפחה בתת-סדרת מעלי גירה והיחידה מבני הקבוצה טרגולינה שקיימת כיום. היא כוללת שלושה סוגים ומספר מינים. האיילוניים הם יצורים קטנים, שנמצאים כיום רק ביערות טרופיים באפריקה, בהודו ובדרום-מזרח אסיה.
אבולוציה ותזונה
בהיותם השרידים העתיקים ביותר למעלי הגירה הקדומים, האיילוניים נחשבים למאובנים חיים. המיונים המסורתיים מיקמו את המשפחה בין מכפילי פרסה שאינם מעלי גירה, כמו חזירים ובין מכפילי הפרסה שמעלים גירה, כמו האייליים. מכפילי הפרסה היא סדרה, אשר התפצלה למשפחות שונות בזמן תקופת האאוקן (לפני 38 עד 54 מיליוני שנים), ואלו היו האבות הקדומים של האיילוניים של ימינו. יחד עם זאת, מאובנים של יצורים לאיילוניים של ימינו תוארכו לתקופת המיוקן (לפני 15 מיליוני שנים) לכל המוקדם.
בעקבות שינויי האקלים שחלו בתקופת המיוקן, אדמות יער רבות הפכו לאדמות מרעה. השינוי בתזונתם של מכפילי הפרסה היה הכרחי - התפתח צורך לעכל את חומרי המזון שבעלים ובעשבים. מכיוון שכך, התפתחה אצל מכפילי הפרסה בכלל, ואצל האיילוניים בפרט, בטן בעלת מספר מדורים. מערכת העיכול המשופרת איפשרה להם לעכל את התאית ואת הצורן הדו-חמצני שבמזונם, בניגוד ליצורים שאינם מכפילי פרסה. יחד עם זאת, תזונתם של האיילוניים שונה באופן עקרוני מזו של יתר מכפילי הפרסה - גודלם הקטן מביא לכך שצריכת האנרגיה שלהם נמוכה, ולכן כמות האוכל היומית לה הם נזקקים נמוכה יותר. מסיבה זו, הם יכולים להשקיע זמן רב יותר בחיפוש מזון, אותו הם מתעלים לטובת חיפוש עלים טריים, פירות ופרחים, שהם מזונות שקל יותר לעכל.
דרך עיכול זו הביאה לשינוי ייחודי במבנה מערכת העיכול שלהם. בדומה ליתר מכפילי הפרסה, החיידקים המפרקים את התאית ואת הצורן הדו-חמצני נמצאים בשני המדורים הראשונים של הבטן, ההמסס (Rumen; המדור הראשון) ובית הכוסות (Reticulum; המדור השני). מכיוון שמזונם, כאמור, קל יותר לעיכול משל יתר מכפילי הפרסה, הוא עובר מסלול מהיר במערכת העיכול שלהם, ומגיע ישירות לקיבת המיצים (Abomasum; המדור הרביעי). המדור השלישי, קיבת העלעלים (Ormasum; המדור השלישי), שמחבר אצל מכפילי פרסה אחרים את המדור השני עם המדור האחרון, אינו קיים אצל האיילוניים. מספר איילוניים נצפו אוכלים חסרי חוליות ואף יונקים קטנים.
התאמה נוספת של האיילוניים ומכפילי הפרסה לאכילת עשבים ועלים היא שיניהם הטוחנות שקצותיהן מעוצבות בצורת חצי-סהר. מבנה זה מאפשר לחתוך ביעילות גדולה יותר את הצמחים. הם נעדרים שיניים חותכות, וכך מערכת השיניים שלהם דומה לזו של מעלי גירה גדולים יותר. בנוסף, הניבים של הלסת התחתונה דומים לשיניים חותכות. יחד עם זאת, הניבים העליונים של הזכרים גדולים יחסית ובולטים מהפה, אולם אצל הנקבות הם קטנים באופן יחסי.
מאפיינים פיזיים
ממוזער|שמאל|270px|איילון בלבק, Tragulus napu
בניגוד לאיילים, לאיילוניים אין קרניים, ומשום כך הם נאבקים באמצעות הניבים העליונים שלהם. היעדר הקרניים הוא מאפיין נוסף שמלמד על הפרימיטיביות היחסית שלהם, והוא אחד מהמאפיינים אותו חולקים האיילוניים עם האבות הקדומים הפרימיטיביים שלהם, שהיו מעלי הגירה. מבין עשרת המינים החיים במשפחה, איילון המים (Hyemoschus aquaticus) הוא הפרימיטיבי ביותר, כפי שניתן להסיק מהמאפיינים האנטומיים הדומים לאלו של החזיריים יותר מאלו של האייליים. בין מאפיינים אלה ניתן למנות את עור הישבן העבה במיוחד, המקשה על טורפים לנשוך אותו.
האיילוניים דומים לאיילים קטנים וחסרי קרניים: ראשם קטן ומחודד, גופם חסון ורגליהם דקות מאוד. יחד עם זאת, הם בעלי מספר מאפיינים ייחודיים, כמו קיומן של בהונות, עיניים גדולות, נחיריים צרים ואוזניים בינוניות בגודלן המכוסות בשכבה דקה של שערות. גבם מעוקל, וכך קטנותם מאפשרת להם לשמור על "פרופיל נמוך" ולרוץ דרך הצמחייה הסבוכה שבסביבת החיים שלהם. פרוותם העליונה חומה - אדמדמה, ופרוותם התחתונה לבנה. לעיתים קיימים נקודות או פסים לבנים או חומים על הגוף, על החזה ועל הצדדים. על חרטומם אין שערות. הם חסרים את הבלוטות שעל הפנים או על הרגליים שיש למכפילי פרסה רבים אחרים.
מידות: אורכם של האיילוניים נע בין 44 ל-85 סנטימטרים, ומשקלם בין 2 ל-12 קילוגרמים. הנקבות גדולות מהזכרים בשלושה מתוך עשרת המינים.
התנהגות ורבייה
ממוזער|שמאל|250px|איור של דורקתריום, סוג איילון קדמון
האיילוניים ידועים בביישנותם. הם ברובם פעילי לילה, ובהעדיפם בתי גידול סבוכים, קשה מאוד לצפות בהם. האיילון מתרגש במהירות, ובתגובה להפרעות קלות הוא יקפוץ ממקומו בבהלה. כשהם מרגישים בסכנה, הם בורחים לתוך סבך צמחייה או לתוך מים. הם חיות סוליטריות, במיוחד בהשוואה לבעלי חיים אחרים הגדלים ביער. הזמן היחיד בו האיילון מקיים חיי חברה הוא בזמן החיזור וההזדווגות או בזמן גידול הצאצאים. יוצא מכלל זה הוא האיילון המלאי, אשר התגלה כי הוא מונוגמי. בנוסף, האיילוניים הם בעלי חיים טריטוריאליים: את הטריטוריה שלהם הם יסמנו בעזרת השתלת עקבות ריח או הטלת שתן, צואה או הפרשת הפרשות אחרות. האיילוניים מתקשרים באמצעות השמעת קולות ובאמצעות השארת עקבות ריח. כאשר הם יחושו במצוקה, הם יפלטו קול פעייה רך.
לנקבות יש שני זוגות שדיים, עובדה שהובילה מספר חוקרים לשער כי האיילונית מסוגלת להמליט צאצאים רהים יותר מאלו שנצפו. בכל המלטה היא ממליטה בין צאצא אחד לשניים. לפין הזכר מבנה לולייני. מנהגי הרבייה של האיילוניים ידועים בצורה מעטה בלבד. מרביתם מנהלים חיים פוליגמיים, למעט האיילון המלאי אשר מנהל חיים מונוגמיים. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל 5 - 26 חודשים. בתקופת הייחום, הזכר מחזר אחרי הנקבה באמצעות השמעת קולות וכן באמצעות מגע פיזי, כמו למשל ליקוק איבר המין שלה. לאחר נוהגי החיזור, הזכר והנקבה מזדווגים. נמצא כי זמן קצר (85 - 155 דקות) לאחר ההריון, נקבת האיילון המלאי כבר יכולה לנהל יחסי מין. בשל כך, הנקבה עשויה להימצא בהריונות עוקבים במרבית זמן חייה כבוגרת.
משך ההריון נע בין שישה לתשעה חודשים, תלוי במין הספציפי. הנקבה ממליטה כצאצא אחד בשנה. לאחר ההריון, הנקבה מעכלת את השליה. הצאצאים זקוקים לטיפול מועט בלבד לאחר הלידה: הם מסוגלים לעמוד על רגליהם כשעה לאחר לידתם, ובמרבית הזמן שאחרי הלידה הם אינם נמצאים עם אמם, אלא למשך זמנים קצרים הכוללים הנקה או האכלה. הצאצאים נגמלים מיניקה בגיל שלושה עד שישה חודשים, וכאשר הם מגיעים לבגרות מינית הם עוזבים את אזור החיות של אמם. תוחלת החיים של איילון היא 11 - 13 שנים.
תפוצה, בתי גידול ושימור
ממוזער|שמאל|270px|איילון ג'אווני, Tragulus javanicus
במהלך תקופות האוליגוקן והמיוקן, האיילוניים היו נפוצים בכל העולם, אולם כיום תפוצתם מוגבלת לאפריקה ולאסיה. ששת המינים בסוג איילון (Tragulus) אנדמיים לדרום-מזרח אסיה, בעוד שאיילון המים (סוג: Hyemoschus) נפוץ לאורך מרכז אפריקה ומזרחה. המינים האסייאתים חיים בצמחייה סבוכה במהלך היום, ובלילות הם עשויים לצאת לאזורים פתוחים למשכי זמן קצרים. איילון המים חי ביערות גשם, בצמחייה נמוכה ועבותה, וכמעט תמיד יימצא ליד מקור מים, שם הוא יוכל להימלט מטורפיו על ידי צלילה לתוך המים.
בשל ביישנותם הרבה, גודלם הקטן ואופי פעילותם הלילי, קשה מאוד למצוא איילונים, ועל אחת כמה וכמה להעריך את מצב האוכלוסיות שלהם. עד כה, ה-IUCN הגדיר את מצבו של איילון המים כ"לא ידוע" (Date Deficient; DD), ויתר המינים סווגו במצב שימור "ללא חשש" (Least Concern; LC). הגורמים המסכנים את האיילוניים הם ציד פרוע לצורכי מזון וכן הרס של בתי גידול. בנוסף, קיים עניין באיילוניים על מנת לחקור את מכפילי הפרסה, אולם קשה להרבות את מרביתם בשבייה. המין היחיד שהייתה לגביו הצלחה חלקית בהתרבות בגן חיות הוא איילון המים.
מיון
ממוזער|שמאל|250px|מיון המינים במשפחת האיילוניים.
משפחה: איילוניים (Tragulidae)
סוג: איילון (Tragulus)
מין: איילון ג'אווני (Tragulus javanicus)
מין: איילון גדול (Tragulus napu)
מין: איילון זוטר (Tragulus kanchil)
מין: איילון פיליפיני (Tragulus nigricans)
מין: איילון וייטנאמי (Tragulus versicolor)
מין: איילון ויליאמסון (Tragulus williamsoni)
סוג: איילון נקוד (Moschiola)
מין: איילון לבן-נקודות (Moschus meminna)
מין: איילון הודי (Moschiola indica)
מין: איילון צהוב-פסים (Moschiola kathygre)
סוג ומין יחיד איילון המים (Hyemoschus aquaticus)
סוגים נכחדים:
דורקתריום (Dorcatherium)
Dorcabune
Afrotragulus
Siamotragulus
Yunnanotherium
Archaeotragulus
Krabitherium?
קישורים חיצוניים
האיילוניים, באתר ADW (Animal Diversity Web)
האיילוניים באתר Tree of Life
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1864
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הנרי מילנה-אדוארד
קטגוריה:מאובנים חיים | 2024-05-23T05:56:22 |
איילי מושק | איילי מוּשְׁק (שם מדעי: Moschidae) היא משפחה מקבוצת פקוריים בתת-סדרת מעלי גירה, בת סוג יחיד – אייל מושק (Moschus), שבו 7 מינים.
ממוזער|200px| גולגולת
הבלוטה הריחנית ושימושיה
בזכרים בוגרים של איילי מושק מצויה בלוטת ריח מיוחדת סמוך לאברי המין, המפרישה חומר ריחני בתקופת החיזור שלהם. מקור שמו של החומר יקר הערך, מושק, הוא בשפת הסנסקריט, ומשמעותו "אשך". חומר זה שימש מאז ימי קדם לייצור בשמים, אולם לשם הפקתו היה צורך בציד בעלי חיים אלה ובהריגתם. מחירו של קילוגרם מושק טבעי מגיע לעשרות אלפי דולרים, משום שמכל זכר ניתן להפיק רק 25 גרם מהחומר החום והשמנוני. כיום, ניתן לסנתז את המושקון, המרכיב העיקרי במושק, מה שמוזיל באופן ניכר את מחיר בשמי המושק ומאפשר להגן על חיות הבר, אשר מצב השימור שלהן הוגדר כפגיע על ידי איגוד השימור העולמי.
בספרות ההלכה
בתלמוד הבבלי מסכת ברכות נאמר: . בספרי הפוסקים נידונה שאלת כשרותו לאכילה של בושם זה.
לדעת הרמב"ם וההולכים בשיטתו, החומר הריחני שמפריש אייל המושק הוא בושם ה"מור" הנזכר בתנ"ך והמשמש כמרכיב בהכנת הקטורת ושמן המשחה. אחרים חולקים על זיהוי זה, ומזהים את המור עם בושם צמחי.
מינים
אייל מושק סיני (Moschus berezovskii)
אייל מושק אלפיני (Moschus chrysogaster)
אייל מושק כהה (Moschus fuscus)
אייל מושק ההימלאיה (Moschus leucogaster)
אייל מושק סיבירי (Moschus moschiferus)
אייל מושק קשמירי (Moschus cupreus)
אייל מושק אנחווי (Moschus anhuiensis)
ראו גם
אלקרן הגדות
איילון
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס | 2024-08-29T08:01:05 |
פקוריים | פקוריים (שם מדעי: Pecora) היא קבוצה בתת-סדרת מעלי גירה, הכוללת מספר משפחות מכפילי פרסה. מעלי הגירה היחידים שלא נמצאים בקבוצת הפקוריים הם האיילוניים, שהם חסרי קרניים ובטנם בעלת ארבעה החללים מפותחת פחות מזו של הפקוריים.
ראשוני מינים אלה התפתחו בסוף האאוקן והם היו קטנים ושוכני יערות אך לאורך השנים הותאמו לחיים במישורי ערבות עשב וסוואנות בהם הם למדו לרוץ במהירות כדי להימלט. הם בעלי 4 מדורים בקיבתם, מה שעוזר להם לעכל עשבים וצמחייה קשיחה יחסית.
מיון
המשפחות הקיימות הנמצאות בקבוצה זו הן:
איילי מושק (Moschidae)
אייליים (Cervidae)
ג'ירפיים (Giraffidae)
אנטילוקפריים (Antilocapridae) - בה מין אחד: אנטילוקפרה אמריקנית
פריים (Bovidae)
מיון הקבוצה:
משפחה Gelocidae - נכחדה
משפחה Hoplitomerycidae - נכחדה. בה ההופליטומריקס
משפחה Leptomerycidae - נכחדה
על-משפחה ג'ירפואידים (Giraffoidea)
משפחה ג'ירפיים (Giraffidae)
משפחה אנטילוקפריים (Antilocapridae)
משפחה קלימקוכרטיים (Climacoceratidae) - נכחדה
על-משפחה Cervoidea
משפחה אייליים (Cervidae)
משפחה איילי מושק (Moschidae)
משפחה פלאומרכיים (Palaeomerycidae) - נכחדה
על-משפחה Bovoidea
משפחה פריים (Bovidae)
גלריה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1883
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויליאם הנרי פלואר | 2023-03-07T19:58:59 |
איילונים | הפניה איילוניים | 2007-02-26T16:03:09 |
קטגונוס | REDIRECTקטגונוס צ'אקו | 2005-02-05T12:17:49 |
פקארי | פקארי (שם מדעי: Pecari) הוא סוג של יונקים דמויי חזיר אך שייכים למשפחת הפקאריים. בסוג ישנם 2 מינים:
פקארי מגוון (Pecari tajacu) - המין המוכר המצוי ברחבי אמריקה מדרום ארצות הברית עד צפון ארגנטינה.
פקארי ענק (Pecari maximus) - מין שהתגלה בברזיל ותואר באופן מפורט ב-2007.
מינים אלה חיים באמריקה הדרומית ואמריקה המרכזית ובדרום אמריקה הצפונית והם הנפוצים שבמיני משפחת הפקאריים. הם חיים בחבורות קטנות במגוון אזורים חמימים סביב יערות, ערבות ואף מדבריות.
לקריאה נוספת
Roosmalen, M.G.M.; Frenz, L.; Hooft, W.F. van; Iongh, H.H. de; Leirs, H. 2007. A New Species of Living Peccary (Mammalia: Tayassuidae) from the Brazilian Amazon. Bonner zoologische Beitrage 55(2): 105-112.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1836
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי לודוויג רייכנבאך
קטגוריה:פקאריים | 2023-01-04T04:03:24 |
טאיאסו לבן-שפתיים | טאיאסו לבן-שפתיים (שם מדעי: Tayassu pecari) הוא מין יחיד בסוג פקארי (Tayassu) ממשפחת הפקאריים. הטאיאסו לבן-השפתיים נפוץ באמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית, והוא מין הפקארי הגדול ביותר.
מאפיינים
חרטומו של הטאיאסו לבן-השפתיים ארוך, צווארו עבה, ראשו גדול והוא בעל זנב קטן שאורכו מגיע ל-15 עד 55 מילימטרים. אורך גופו של הטאיאסו לבן-השפתיים הוא בין 75 סנטימטרים עד מטר, גובהו 44 עד 58 סנטימטרים ומשקלו 14 עד 40 קילוגרם. לטאיאסו לבן-שפתיים בלוטות ריח גביות המשמשות לסימון הטריטוריה ולזיהוי חברי קבוצתו.
היריון נקבת הטאיאסו לבן-השפתיים נמשך 169 יום, ובסופו נולדים בין 1 ל-4 גורים. הגורים לומדים לרוץ מספר שעות לאחר לידתם וכבר ביום שלמחרת מסוגלים להתלוות לאמם.
הטאיאסו לבן-השפתיים פעיל גם ביום וגם בלילה. הוא נוהג לחיות בעדרים שמורכבים מ-50 עד ליותר מ-300 פרטים של זכרים ונקבות מכל הגילאים. הם נודדים יחדיו במטרה לתור אחר מזון ומים ביתר יעילות והתנהגות זו של נדידה בעדרים מגנה עליהם מטורפים שונים כגון היגואר.
הטאיאסו לבן-השפתיים הוא אוכל-כול וניזון מפירות, שורשים, פקעות, עשבים וחסרי חוליות.
קישורים חיצוניים
טאיאסו לבן-שפתיים באתר הרשימה האדומה של IUCN
מוזכר בדברי המלבי"ם (שמיני סימן עג) על התורה לעניין סימני טהרה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן היינריך פרידריך לינק
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1795
קטגוריה:פקאריים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:קוסטה ריקה: יונקים
קטגוריה:אקוודור: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית
קטגוריה:ברזיל: יונקים
קטגוריה:יונקים ביער האמזונאס | 2022-07-01T10:36:36 |
בבירוסה | 250px|ממוזער|צמד זכרים נלחמים זה בזה
בבירוסה (שם מדעי: Babyrousa) הוא סוג במשפחת החזיריים, ובו ארבעה מינים. הבבירוסה נפוצה בסולאווסי ובאיי אינדונזיה שמסביב.
אטימולוגיה
במאלאית "BABI" משמעו "חזיר", ו-"RUSA" משמעו "אַיָּל". הוא נקרא כך בשל צורתו החזירית, אם כי בעבר נחשב בטעות למעלה גירה, לכן הושווה לאַיָּל, שהוא מעלה גירה.
היסטוריה מדעית
האירופים הראשונים שראו בבירוסה היו הפורטוגלים, במאה ה-16. יוחסה להם הטענה שהוא נתלה בקרניו המעוגלות בענפי עצים לצורך מנוחה.
ב-2006 דווח על מקרה נדיר בו זכר בבירוסה ונקבת חזיר בית הזדווגו בגן חיות בקופנהגן, דנמרק. תוצאת מקרה זה היא המלטתם של חמישה צאצאים בני-כלאיים בעלי דמיון רב לבבירוסה, במיוחד בצורת השיניים וצבע העור.
מיון
המינים השונים נבדלים זה מזה באזורי תפוצתם, בגודל גופם, בכמות השיער שעל גופם ובצורת הניבים העליונים אצל הזכרים. המיון המקובל לסוג בבירוסה הוא תחת משפחת החזיריים, אך הוצע גם כי הוא שייך למשפחת האנתרקותריים, משפחת פרסתנים שנכחדה. למרות זאת, מרבית החוקרים מסכימים כי הסוג שייך למשפחת החזיריים, וכי הוא אחד מהחברים הראשונים בה, בייצגו את תת-משפחת Babyrousinae, שהתפצלה מחזיריים אחרים בזמן תקופת האוליגוקן.
המינים הנכללים בסוג הם:
בבירוסה מצויה (Babyrousa babyrussa).
בבירוסת בולה בטו (Babyrousa bolabatuensis).
בבירוסת צפון-סולאווסי (Babyrousa celebensis).
בבירוסת טוג'יאן (Babyrousa togeanensis).
מאפיינים פיזיולוגיים
אורך גופו של הבבירוסה נע בין 88 ל-107 סנטימטרים, ואורכו של הזנב הוא 28–32 סנטימטרים נוספים. גובה כתפו הוא 65–80 סנטימטרים, והוא עשוי להגיע למשקל מרבי של 100 קילוגרמים. עורו של הבבירוסה מכוסה בזיפים, וצבעו בחלקו העליון חום-אפור ובחלקו התחתון לבנבן. העור שבבטנו ובצווארו נוטה להיות בעל קפלים. גופו עגלגל ורגליו רזות וקצרות.
הבבירוסה ידוע בשל שני זוגות החטים שלו. הן הצמד העליון והן הצמד התחתון של ניביו גדולים מאוד ומעוקלים כלפי מעלה ואחורה לכיוון ראשו. למעשה, ניביו העליונים של זכר הבבירוסה גדולים ומעוקלים כל כך (הם עשויים להגיע לאורך של 30 סנטימטרים), עד כי הם חודרים את בשרו של הבבירוסה בצידו העליון של החרטום. לנקבות אין ניבים או שהן בעלות ניבים קטנים למדי. לנקבות יש שני זוגות עטינים.
התנהגות
פרטי הבבירוסה חיים בקבוצות המונות עד שבעה פרטים, המורכבות לרוב מנקבות ומצאצאיהן. הזכרים חיים לרוב לבד.
תזונה
מכיוון שהחטים שלהם לא מאפשרים להם לנבור בקרקע באופן הטיפוסי לחזירים, חזירי הבבירוסה ניזונים מעלווה, פירות שנשרו וזחלים. הטורפים של הבבירוסה כוללים פיתוניים ותנינים והצעירים נטרפים גם בידי עיטים.
ייחום ורבייה
בעונת הייחום הזכרים הופכים אלימים ועורכים ביניהם קרבות במטרה לזכות בנקבות. במהלך הקרבות, הם משתמשים בניביהם התחתונים לתקיפה או להגנה, בעוד שבניביהם העליונים הם משתמשים לשם הגנה על ראשם מניביו התחתונים של אויבם. הבבירוסה מגיע לבגרות מינית לאחר עשרה חודשים. משך מחזור הייחום נע בין 28 ל-42 ימים, כאשר הייחום עצמו נמשך עד שלושה ימים. במהלך תהליך ההזדווגות, הזכר עשוי לעלות על הנקבה מספר פעמים בטרם תתרחש ההזדווגות. משך ההזדווגות הממוצע הוא שלוש דקות.
הנקבות יכולות להמליט מגיל שנה ועד גיל 14 לערך. משך ההיריון הוא 155–175 ימים לערך, ובסופו הנקבה ממליטה צאצא אחד או שניים. הוולדות נגמלים מיניקה בגיל 26–32 שבועות, אף על פי שהם מתחילים לכרסם מזון מוצק לאחר שבוע ימים מהלידה.
בתי גידול
בית הגידול האופייני של הבבירוסה הוא צמחייה סבוכה ביערות טרופיים, סבכי קנים, וכן בגְדות נהרות ואגמים. בתי גידול אלה מספקים לו מידה של הסוואה, וזאת בשל צבע שערותיו. הבבירוסה הוא פעיל יום, ולרוב יוצא בבוקר לחיפוש מזונו.
חזירי הבבירוסה שחיים בשבי בונים לעצמם קינים מקש למטרות שינה, אולם לא ברור אם גם חזירי הבבירוסה הפראיים הם בעלי התנהגות דומה. הגיל המרבי הידוע אליו הגיע בבירוסה בשבי הוא 24 שנים.
התייחסות הלכתית
על פי ההלכה היהודית, החזיריים אינם כשרים וזאת משום שעל אף שהם מפריסים פרסה ושוסעים שסע הם אינם מעלים גירה. קיבת הבבירוסה מחולקת למספר תאים – צורה אופיינית לבעלי חיים מעלי גירה, ולכן לכאורה הוא כשר לאכילה; העניין הובא לרב הראשי הספרדי לישראל, אך התגלה לבסוף שהבבירוסה אינו באמת מעלה גירה, ומכל מקום אין מסורת של אכילתו ולכן אינו כשר.
מדיה
230px|זכר230px|גולגולת של בבירוסה בתצוגה במוזיאון "פילד" לטבע240px|זכר ונקבת בבירוסה בגן חיות באדינבורו220px|בבירוסה ישן בגן חיות בסינגפורבבירוסות
קישורים חיצוניים
מידע, תמונות סרטונים וסרטים על הבבירוסה
מידע רב על הבבירוסה
קטגוריה:חזיריים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס | 2023-09-12T08:02:44 |
חזיר יבלות | חזיר יבלות (שם מדעי: Phacochoerus) הוא סוג במשפחת החזיריים הכולל את המינים:
חזיר יבלות מדברי (P. aethiopicus)
חזיר יבלות מצוי (P. africanus)
שתי יבלות עצם בכל צד של פניו הקנו לחזיר זה את שמו. הוא מצוי ברוב חלקי אפריקה, ומעדיף מישורי עשב ושיחים על פני יערות. חזירי היבלות ניצודים בידי חתוליים גדולים, צבועים ותנים, אך הם לוחמים בעוז כאשר הם מכותרים. הם אוכלים בעיקר מזון צמחי וגם חרקים וזחלים. אורכו של חזיר היבלות נע בין 90 ל-150 ס"מ, ומשקלו 50 עד 150 ק''ג. הנקבות קלות יותר מהזכרים, וגובהן 60 ס''מ, בעוד הזכרים בגובה 80 ס''מ.
בערב, החזירים מתאספים בקבוצות משפחתיות וישנים במחילות שהם חופרים בעזרת ניביהם הארוכים, אשר מספקים להם מחסה מפני טורפים כמו אריות, נמרים, זאבים טלואים, ובנוסף המחילות שומרות שלא יהיה לחזירי היבלות קר מדי בלילה. הנקבה ממליטה שם את גוריה, בין 2 ל־14 גורים, והם חיים בסביבת המחילה במשך 6–7 שבועות. ההריון נמשך כ-170 יום.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1826
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרדריק קיוויה
קטגוריה:חזיריים | 2024-07-16T20:32:05 |
חזיר (סוג) | שמאל|ממוזער|250px|חזירים מהסוג המכונה Pot-belly
ממוזער|250px|חזיר בר ניזון מנבלת אייל, הודו
חזיר (שם מדעי: Sus) הוא סוג יונק ממשפחת החזיריים. הכינוי חזיר בשפת יומיום מתייחס בדרך כלל לחזיר הבית, אבל הסוג כולל כמה מינים נבדלים, כולל חזיר בר. חזיר הבית הוא תת-המין הנפוץ ביותר במשפחת החזיריים, ואוכלוסייתו נאמדת במעל ל-2 מיליארד פרטים. החזירים הם אוכלי כול, יש להם מוניטין של גרגרנים והם בדרך כלל בעלי חיים חברותיים ובעלי אינטליגנציה גבוהה.
תכונות
לחזיר זנב קטן - מסולסל או ישר, עיניים קטנות וחוטם גדול ומפותח. גופו רחב, רגליו קצרות ושערו גס. בכל רגל יש לחזיר 4 אצבעות. שתי האצבעות האמצעיות הן גדולות יותר אשר משמשות להליכה.
לחזירים אין בלוטות זיעה מתפקדות, ולכן הם מתפלשים במים או בבוץ בימים חמים. כמו כן, הבוץ מתפקד כמקדם הגנה ומגן מכוויות בעור ובנוסף, מגן מפני זבובים וטפילים.
לחזיר הטיפוסי יש ראש גדול וחוטם גדול שקצהו בר-תנועה המחוזק על ידי העצם הקדם-אפית שנוצרה על ידי התגרמות במחיצת האף, ודיסקית של סחוס בקצה ובה פתחי הנחיריים. בחוטם נעשה שימוש על מנת לחפור בקרקע למצוא מזון, והוא איבר חישה רגיש מאוד.
לחזירים יש 44 שיניים. הניבים שלהם, הקרויים גם חטים, גדלים כל הזמן והם מתחדדים מהשפשוף התמידי שבין הניבים העליונים והתחתונים.
החזירים הם אוכלי כול, כלומר הם אוכלים הן צמחים והן בשר. למעשה, החזירים ידועים כאוכלים כל סוג מזון בטבע, כולל חרקים מתים, תולעים, קליפות עצים, פגרים נרקבים, אשפה, ואפילו חזירים אחרים. בטבע הם ניזונים בעיקר מעלים, שורשים, פירות, פרחים וחרקים. בשבי, חזירים עלולים לאכול את צאצאיהם, בדרך-כלל כתוצאה מלחץ ועקה.
נקבת החזיר יכולה להרות כבר בגיל 8–18 חודשים. ייחום מתרחש בכל 21 ימים, אם לא התרחש היריון. באזור הטרופי יכולות ההמלטות להתרחש במשך כל השנה, אבל השיא הוא סביב העונות הגשומות. הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל 8–10 חודשים. גודל השגר הוא כ-6–12 חזירונים. לאחר שהחזירונים נגמלים, יכולות שתי משפחות או יותר להתאחד עד עונת ההזדווגות הבאה.
החזיר נחשב לאחד מבעלי החיים האינטליגנטיים ביותר. במבדקים מדעיים נמצא כי יכולת הלימוד ומהירות התפיסה שלו גבוהה משל כלב באופן משמעותי. לחזיר יכולת המצאה, והוא יכול ליצור קיצורי דרך במשימות שקיבל.
מינים
חזיר מזוקן פאלאווני (Sus ahoenobarbus)
חזיר מזוקן (Sus barbatus)
חזיר יבלות ויסאיאני (Sus cebifrons)
חזיר יבלות סולוואסי (Sus celebensis)
חזיר יבלות ג'אווני (Sus verrucosus)
חזיר יבלות מינדוראי (Sus oliveri)
חזיר יבלות פיליפיני (Sus philippensis)
חזיר בר (Sus scrofa)
חזיר הבית (Sus scrofa domestica)
חזיר יבלות וייטנאמי (Sus bucculentus) - נכחד
Sus strozzi - נכחד
Sus falconeri - נכחד
Sus hysudricus - נכחד
החזיר הגמדי הוגדר בתחילה (1847) כמין יחיד בסוג Porcula. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוא שויך לסוג חזיר ושמו שונה ל-Sus salvania. ב-2007 בעקבות מחקר גנטי הוחלט כי דווקא הסיווג המקורי היה הנכון ושמו הוחזר ל-Porcula salvania.
חזיר מבוית
חזירים בויתו כבר בעת העתיקה בעולם הישן. מתוך עדויות ארכאולוגיות עולה התמונה כיצד טופלו חזירים בטבע לפני 13,000 שנים עד 12,700 שנים באגן החידקל שבמזרח הקרוב בדומה לדרך בה מטפלים בהם כיום כמה מתושבי גינאה החדשה. שרידים של חזירים שתוארכו לפני מעלה מ-11,400 שנים נמצאו בקפריסין. מממצא זה עולה כי החזירים, שמקורם בהכרח ביבשת, בויתו בתקופה זו ביבשת הקרובה. בנפרד התחולל תהליך ביות של חזירים בסין.
לאמריקה הגיעו החזירים לראשונה במשלחתו של ארננדו דה סוטו ומגלי ארצות ספרדים ראשונים נוספים. בסין ובמספר איים באוקיאניה זוכה החזיר להערכה מיוחדת בשל יכולתו להתקיים לבד, המאפשרת לשחרר אותו לשוטט ולחפש מזון בעצמו, אם כי יש גם מחיר אקלוגי למנהג זה (ראו פסקת השלכות סביבתיות).
חזיר הבית (Sus scrofa domesticus אם כי יש כותבים המכנים אותו Sus domesticus) בוית לפני כ-7,000 עד 5,000 שנים. שערו גס וזיפי. צבעו של חזיר הבית בהמלטתו הוא חום והוא נוטה לאפרפר ככל שהוא מזדקן. הניבים העליונים יוצרים חטים חדים המתעגלים החוצה וכלפי מעלה. בהשוואה למכפילי פרסה אחרים ראשם גדול יחסית, מחודד, ונטול יבלות. אורך הגוף (כולל הראש) נע בין 90 ס"מ ל-1.8 מטרים, ומשקל גופו בין 50 ל-350 קילוגרם.
שימושו לאדם
החזיר בוית ומגדלים אותו כחיית בית לשימוש בבשרו, בשומן שלו ובעורו. בשר החזיר זול יחסית, כיוון שהחזיר אוכל מזון מגוון, והוא מגיע בקלות למשקל גבוה. למעשה, רק בשר עוף זול ממנו. לא מקובל לחלוב את נקבת החזיר, כיוון שחלבה מועט והוא מספיק בדרך כלל רק להאכלת הגורים. כמו כן נעשה שימוש בשערם הגס ליצירת מברשות. כמה זנים של חזירים, כדוגמת ה-pot-bellied pig (חזיר בעל בטן הסיר) שמוצאו מווייטנאם משמשים כחיות מחמד.
הלכות הכשרות היהודיות אוסרות אכילת חזיר. גם באסלאם אסור החזיר למאכל (ראו חלאל). הן ביהדות והן באסלאם הפך החזיר לסמל של טומאה. לעומת זאת, באירופה הנוצרית, במזרח הרחוק ובאוקיאניה גידול חזירים הוא ענף מרכזי בחקלאות, ואחד המקורות העיקריים לבשר מאכל.
החזיר ניחן באחד מחושי הריח הטובים בעולם החי. תכונה זו מנוצלת על ידי האדם לאיתור חומרי נפץ ופטריות כמהין.
בשנים האחרונות נעשים ניסיונות לאפשר השתלת איברים של חזירים בבני אדם, אולם המדענים טרם הצליחו להתגבר על כל הבעיות הקשורות להשתלות מעין אלו.
השלכות סביבתיות
שמאל|ממוזער|250px|חזירי פרא בפלורידה
חזירי בית שנמלטו מחוות או שהורשו לשוטט בטבע, ובחלק מהמקרים, חזירי בר ששוחררו לטבע כטרף לציד, התרבו ויצרו אוכלוסיות נרחבות של חזירי פרא באמריקה הצפונית והדרומית, אוסטרליה, ניו זילנד, הוואי ואזורים אחרים שבהם לא היו חזירים בבר קודם לכן. שחרור במתכוון או בטעות של חזירים בארצות או בסביבות בהם הם מין פולש גרם לשינוי סביבתי נרחב. התזונה שלהם כאוכלי כול, ההתנהגות התוקפנית שלהם, ושיטות האכילה שלהם של חפירה באדמה, כול אלה הצטרפו על מנת לגרום לשינוי משמעותי במערכות אקלוגיות שאינן מורגלות לחזירים. חזירים גם יאכלו חיות קטנות וישמידו קנים של עופות הדוגרים על פני הקרקע. ה-IUCN מונה חזירי פרא ברשימת 100 המינים הפולשים הגרועים ביותר.
בריאות וחזירים
ממוזער|שמאל|250px|חזירים מתפלשים בתעלת ביוב באג'מר הודו
חזירים משמשים פונדקאים למגוון טפילים ומחלות היכולים לעבור לאדם. אלו כוללים את השערנת, הTaenia solium, הציסטיצרקוזיס והברוצלוזיס. חזירים ידועים גם בהיותם פונדקאים לריכוזים גדולים של תולעים טפיליות מהסוג כרץ במעיהם. נוכחות מחלות וטפילים אלו היא אחת הסיבות מדוע יש לבשל או לעשן היטב בשר חזיר לפני אכילתו.
חזירים רגישים במיוחד לברונכיטיס ולדלקת ריאות. יחסית לגודל הגוף שלהם יש להם ריאות קטנות. מסיבה זו יכולים ברונכיט או דלקת ריאות לקטול חזיר במהירות. קיים חשש שחזירים יכולים להקל על נגיפים אנושיים כדוגמת שפעת או אבולה להדביק בני אדם. זנים מסוימים של שפעת ייחודיים לחזירים (ראו שפעת החזירים), וחזירים יכולים גם להידבק בשפעת אנושית.
גם בתלמוד מוזכר דמיון בין מחלות אנושיות למחלות החזיר. ב נאמר "אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי, גזר תעניתא. שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי" (תרגום: "אמרו לרבי יהודה יש מחלת מוות בחזירים, גזר תענית כיוון שפנים הבטן של החזירים ושל בני האדם דומה").
חזירים יכולים להיות תוקפניים. פציעות שנגרמו על ידי חזירים נפוצות יחסית באזורים בהם מגדלים חזירים או שבהם הם מהווים חלק מהפאונה, בין אם הם חזירי בר או חזירי בית שהתפרעו.
ראו גם
חוק איסור גידול חזיר
חזירת יהודים
נדבת החזיר
שפעת החזירים
החזיר ביהדות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:חזיריים | 2024-05-09T14:39:56 |
בעלי כרית | ממוזער|שחזור של מריכוידון
בעלי כרית (שם מדעי: Tylopoda) היא תת-סדרה קדומה בסדרת מכפילי פרסה שנכחדה כמעט לגמרי, למעט משפחת הגמליים החיים בדרום אמריקה ובמדבריות אסיה וצפון אפריקה והופצו גם לאוסטרליה, כשבעבר היו מינים גם בצפון אמריקה ואירופה.
לבני תת-סדרה זו פרסות מעובות ודמויות אצבע במקום רקמה קשה ומחודדת. למרות שעל פי המיון המדעי, הם נכללים בסדרת מכפילי הפרסה, אין פרסתם נחשבת כפרסה כלל לפי המקרא, כמו גם בבחינה אנטומית, דבר שניתן לזהותו בקלות, וכדברי רד"צ הופמן בעניין הגמל:
לבעלי הכרית 3 מדורים בקיבתם ולא 4 כמו אצל שאר מעלי הגירה, עם זאת הם כולם צמחוניים ולא אוכלי כל כמו דמויי החזיר שהם אכן מכפילי פרסה, אך אינם מעלים גירה כלל. ההבחנות הקשורות לבעל חיים שמפריס פרסה ומעלה גירה לפי המקרא והפרשנות מקורן בטעמים של כשרות על פי היהדות.
מיון
תת-סדרה בעלי כרית (Tylopoda)
סוג Gobiohyus – נכחד
משפחה Homacodontidae – נכחדה
על-משפחה Anoplotherioidea – נכחדה
משפחה Anoplotheriidae – בה האנופלותריום
משפחה Cainotheriidae
משפחה Dacrytheriidae
על-משפחה Cameloidea
משפחה Oromerycidae – נכחדה
גמליים (Camelidae) – המשפחה היחידה שחיה כיום
על-משפחה מריקואידודונטידה (Merycoidodontoidea) – נכחדה
משפחה Agriochoeridae
משפחה Merycoidodontidae
משפחות נוספות שממוקמות בתת-הסדרה
Antiacodontidae
Choeropotamidae
Diacodexeidae
Dichobunidae
Helohyidae
Leptochoeridae
Xiphodontidae
המשפחות הנכחדות Cebochoeridae ופרוטוצרטיים בעבר נחשבו לשייכים לתת-סדרה זו אך בהמשך הועברו לקבוצה מעלי גירה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1811
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון קרל וילהלם יליגר | 2024-07-30T17:34:19 |
ויקוניה מצויה | ויקוניה מצויה (שם מדעי: Vicugna vicugna), הקרויה בקיצור ויקוניה, היא יונק ממשפחת הגמליים הגדל בדרום אמריקה. זהו אחד משני מיני הגמליים שמצויים באזורים האלפיניים של הרי האנדים, בעוד השני הוא הגואנקו. מספרן של הוויקוניות, נכון ל-2008, מוערך בכ-350,000 פרטים.
תיאור
הוויקוניה קטנה מעט מהגואנקו. פרוותה חומה-צהבהבה מלבד על הגרון ובבטן, בהן היא לבנה וארוכה יותר. ראשה של הוויקוניה קצר מעט מזה של הגואנקו, ואוזניה מעט ארוכות יותר. אורך הראש והגוף יחד הוא 1.45 עד 1.6 מטרים, וגובה הכתפיים כ-75 עד 85 ס"מ. משקלה בין 35 ל-65 קילוגרם.
תפוצה ובית-גידול
הוויקוניה מצויה באזור המרכזי של הרי האנדים: בפרו, צפון-מערב ארגנטינה, בוליביה וצפון צ'ילה, בעוד האוכלוסייה הגדולה ביותר מצויה בפרו.
בתי הגידול המועדפים על הוויקוניה הם ערבות צחיחות-למחצה ומישורים בגובה של כ-3,500 עד 5,750 מטרים מעל גובה פני הים. הוויקוניות חיות באזורים שבהם ניתן להגיע למקור מים בקלות, על מנת שיוכלו לשתות את כמות המים הדרושה להן ביום-יום.
התנהגות
הוויקוניה חיה בעדרים המונים זכר אחד ובין 6 ל-15 נקבות. הטריטוריה של כל עדר מתפרשת על פני כ-18 קמ"ר. לעיתים עשויות הוויקוניות להתקבץ בלהקות גדולות, שמכילות 30, או אף 150 פרטים. עונת הרבייה היא בדרך כלל במרץ-אפריל, וההיריון נמשך כ-11 חודשים. בכר יחיד מומלט, ותקופת ההנקה נמשכת כ-10 חודשים. בגיל 12–18 חודשים, הבכר כבר נחשב לבוגר.
הוויקוניות חששניות מאוד, ורעש קטן יכול לגרום להן לנוס. הזכר הדומיננטי בדרך כלל מזהיר את העדר בקריאת אזהרה. הוויקוניות יכולות לרוץ במהירות של כ-47 קמ"ש ברום של כ-4,500 מטרים.
הוויקוניה והאדם
צמרה הוא היקר ביותר בעולם, הודות לקלות משקלו, כושר החימום שלו ומרקמו החלק. צעדי ממשלת פרו, שעודדה את לכידת הוויקוניות המצויות לשם גז צמרן בלי לפגוע בהן ופיתחה שווקים למסחר בצמר, לאחר שנים של הגבלות חמורות ואיסורי סחר במדינות שונות, כמו ארצות הברית, הביאו לגידול חד במספרן, והוא עומד כיום על 350 אלף פרטים.
תושבי הכפר לוקאנס בפרו מגינים על הוויקוניות המצויות בכך שהם לוכדים אותן וגוזזים את צמרן בטקס צ'אקו עתיק, ששרד והשתמר בקרב הכפריים מימי האינקה. אירועי צ'אקו קטנים רבים מתקיימים ברחבי פרו בין מאי לספטמבר, אך האירוע הלאומי הגדול נערך כחלק מפסטיבל תרבות של שלושה ימים, ובמהלכו מכתרים האיכרים, אורחים מרחבי פרו ותיירים, את עדרי הוויקוניות ודוחקים אותם לאט ובהדרגה אל מכלאות תחת כיפת השמיים, שם גוזזים את צמרן היקר וחוזרים ומשחררים אותן. את הכסף שמכניסה מכירת הצמר משקיעים בעיירה לטובת כלל תושביה.
שימור
ממוזער|250px|ויקוניה על רקע הר צ'ימבורסו אשר באקוודור
הוויקוניה הייתה בסכנת הכחדה, משום שבמשך מאות שנים צדו אותן אנשים אשר חשקו בצמרה ובעורה. הוויקוניה המצויה נחשבה לחיה מקודשת באימפריה של האינקה עד שנת 1532, כשהספרדים פלשו אליה, כבשו אותה והחריבוה. מאוכלוסייה הכוללת מאות אלפי פרטים בהרי האנדים, מאקוודור עד ארגנטינה, פחת מספרן והלך, ובשנת 1964 הגיע ל-12 אלף פרטים בסך הכול, הנחשב לסף הכחדה, עד שבשנת 1969 נעשתה מוגנת בחוק. בשלב זה הכריזה פרו על הקמת שמורה לאומית באזור פאמפה גלראס באייקוצ'ו, כ-400 קילומטרים דרומית מזרחית ללימה. שמורה זו היא כיום מקום מקלט לוויקוניות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי חואן איגנסיו מולינה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1782
קטגוריה:גמליים
קטגוריה:ארגנטינה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים בהרי האנדים
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית | 2024-06-06T12:44:04 |
למה (סוג) | למה (שם מדעי: Lama) הוא סוג בעלי חיים במשפחת הגמליים שמוצאו מהרי האנדים הכולל שני מינים:
למה מצויה (Lama glama)
גואנקו (Lama guanaco)
כאשר התגלו מיני הלמה על ידי הכובשים הספרדים, הם נחשבו בתחילה למין כבש (ובגלל זה מכנים אותם עד היום "גמל הכבש"), אולם במהרה התגלה דמיון מורפולוגי רב בין הלמה לגמליים של העולם הישן.
לינאוס מייסד הטקסונומיה ראה אותם כמין בסוג גמל, כאשר את המינים השונים סיווג כתת-מינים. ז'ורז' קיווייה הניח בשנת 1800 את המינים לעיל כולל האלפקה בסוג למה ואת הוויקוניה המצויה שם בסוג נפרד.
מתיעוד מאובנים נראה כי מקורו של הסוג למה (ושל סוגי הגמליים האחרים הקיימים כיום) בצפון יבשת אמריקה שלא בדומה לתפוצתו הבלעדית כיום בדרום היבשת.
שמאל|ממוזער|250px|עדר למות מצויות בצ'ילה
קישורים חיצוניים
למה, באנציקלופיה בריטניקה (באנגלית)
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1800
קטגוריה:גמליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ז'ורז' קיווייה | 2024-09-29T12:26:08 |
מעלי גירה | מַעֲלֵי-גֵּרָה (שם מדעי: Ruminantia) היא תת-סדרה של מכפילי פרסה שמשותפת להם מערכת עיכול המתאימה לעיכול תאית (צלולוז) באמצעות תהליך הנקרא העלאת גירה.
טקסונומיה
קבוצה טרגולינה (Tragulina)
משפחה איילוניים (Tragulidae)
משפחה Prodremotheriidae - נכחדה
משפחה Hypertragulidae - נכחדה
משפחה Praetragulidae - נכחדה
משפחה פרוטוצרטיים (Protoceratidae) - נכחדה
משפחה Archaeomerycidae - נכחדה
משפחה Lophiomerycidae - נכחדה
קבוצה פקוריים (Pecora)
משפחה אייליים (Cervidae)
משפחה Gelocidae - נכחדה
משפחה פלאומרכיים (Palaeomerycidae) - נכחדה
משפחה Hoplitomerycidae - נכחדה
משפחה קלימקוכרטיים (Climacoceratidae) - נכחדה
משפחה ג'ירפיים (Giraffidae)
משפחה אנטילוקפריים (Antilocapridae)
משפחה Leptomerycidae - נכחדה
משפחה איילי מושק (Moschidae)
משפחה פריים (Bovidae)
פיזיולוגיה של מעלי גירה
לבעלי חיים מעלי גירה יש מאפיינים פיזיולוגיים שונים המאפשרים להם לשרוד בטבע. תכונה אחת של מעלי גירה היא צמיחת שיניים מתמדת. במהלך העלאת הגירה, תכולת הסיליקה במספוא גורמת לשחיקה של השיניים. כדי לפצות על כך השיניים של מעלי הגירה ממשיכות לצמוח לאורך כל חייהם, בניגוד לבני אדם או בעלי חיים אחרים שאינם מעלים גירה, שצמיחת השיניים שלהם נעצרת לאחר גיל מסוים. לרוב מעלי הגירה אין שיניים חותכות עליונות; במקום זאת, יש להם כרית שיניים עבה ללעיסה יסודית של מזון צמחי. מאפיין נוסף של מעלי גירה הוא קיבולת אחסון קיבתית גדולה המעניקה להם את היכולת לצרוך מזון במהירות ולהשלים את תהליך הלעיסה מאוחר יותר. תהליך זה ידוע בשם העלאת גירה, המורכב מהעלאת המזון מהקיבה, לעיסה מחדש, הוספת רוק, ובליעה מחדש. העלאת הגירה מצמצמת את גודל חלקיקי המזון, דבר שמשפר את התפקוד המיקרוביאלי ומאפשר למזון הנעכל לעבור בקלות רבה יותר דרך מערכת העיכול.
מעלי גירה ומשבר האקלים
מתאן מיוצר על ידי סוג של ארכאונים הנקראים "מתאנוגנים", הנוצרים בתוך קיבת מעלי הגירה, ומשתחרר לאטמוספירה. מתאן הוא גז חממה חזק עם פוטנציאל התחממות גלובלית של 86 בהשוואה לפחמן דו-חמצני בתקופה של 20 שנה.
כתוצר לוואי של צריכת תאית, הבקר מוציא מתאן, ובכך מחזיר את הפחמן שאספו הצמחים בחזרה לאטמוספירה. לאחר כ-10 עד 12 שנים, המתאן הזה מתפרק ומומר בחזרה לפחמן דו-חמצני. לאחר ההמרה ל-CO2, צמחים יכולים לבצע שוב פוטוסינתזה ולקבע את הפחמן בחזרה לתאית. מכאן, הבקר יכול לאכול את הצמחים והמחזור מתחיל שוב. למעשה, המתאן שמקורו בבקר אינו מוסיף פחמן חדש לאטמוספירה, אלא הוא חלק מהמחזור הטבעי של פחמן באמצעות מחזור הפחמן הביוגני.
בשנת 2010, התסיסה התוך קיבתית היוותה 43% מסך פליטות גזי החממה מכלל הפעילות החקלאית בעולם, 26% מסך פליטות גזי החממה מפעילות חקלאית בארצות הברית, ו-22% מכלל פליטות מתאן בארצות הברית. לבשר מגידול מבוית יש טביעת רגל פחמנית גבוהה יותר ביחס לבשרים אחרים או מקורות צמחוניים לחלבון, בהתבסס על מטא-אנליזה גלובלית של מחקרי הערכת מחזור חיים.
ייצור מתאן על ידי חיות המגודלות לשימוש כמזון, בעיקר מעלי גירה, מוערך ב-15%-20% מסך הייצור העולמי של מתאן, אלא אם כן החיות ניצודו בטבע. אוכלוסיית הבקר המגודלת לשימוש בתעשיות הבקר והחלב בארצות הברית היא כ-90 מיליון ראש, כ-50% יותר משיא אוכלוסיית הבר של ביזונים אמריקאים שמנתה כ-60 מיליון ראש בתחילת המאה ה-18, ששטח המחיה שלהם התפרס ברובו בצפון אמריקה באזור בו שוכנת כיום ארצות הברית.
מעלי גירה בהלכה
העלאת גירה היא אחד משני הסימנים הדרושים בבהמה כדי שתיחשב כשרה על פי התורה (הסימן האחר הוא נוכחות פרסה שסועה).
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1777
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'יובאני אנטוניו סקופולי
קטגוריה:תת-סדרות בעלי חיים | 2024-05-30T10:02:50 |
דמויי חזיר | ממוזער|חזיר נהרות
דְּמוּיֵי חֲזִיר (שם מדעי: Suina; בעבר: Suiformes) היא תת-סדרה של יונקים בסדרת מכפילי הפרסה הכוללת את מכפילי הפרסה הקדומים ביותר. תת-הסדרה כוללת שתי משפחות קיימות: חזיריים ופקאריים. אחד ממיני תת-הסדרה בוית - חזיר הבית.
מיון
חזיריים (Suidae)
בבירוסה (Babyrousa) בו 4 מינים
חזיר יבלות (Phacochoerus) בו 2 מינים
חזיר (Sus) בו 9 מינים
מין יחיד חזיר יער ענק (Hylochoerus meinertzhageni)
מין יחיד חזיר גמדי (Porcula salvania)
חזיר אדום (Potamochoerus) בו 2 מינים
פקאריים (Tayassuidae)
מין יחיד טאיאסו לבן שפתיים (Tayassu pecari)
מין יחיד קטגונוס צ'אקו (Catagonus wagneri)
פקארי (Pecari) בו 2 מינים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1868
קטגוריה:תת-סדרות בעלי חיים | 2023-04-02T02:41:25 |
שפניים | ממוזער|שפן עצים מזרחי
ממוזער|שפן הסבך
שפניים (שם מדעי: Procaviidae) היא המשפחה היחידה ששרדה בסדרת השפנאים הכוללת מיני יונקים קטנים צמחוניים.
מקור השם
בעברית המודרנית קיים בלבול נפוץ בין שפניים ובין ארנביים, שהן משפחות מסדרה שונה של יונקים. פעמיים בתורה נזכרים השפן והארנבת כבע"ח מעלי גירה אך לא מפריסי פרסה.
בתהילים לעומת זאת מופיע תיאור מדויק לשפן :"סלעים מחסה לשפנים"
בעברית משמש בטעות הכינוי "שפן" על מנת לתאר בלעג אדם פחדן.
גם הביטוי "שפן ניסיונות" מקורו בבלבול בין השפן לארנבון המשמש למטרה זו.
מיון
סוג ומין יחיד שפן סלע (Procavia capensis) - מצוי בישראל
סוג שפן עצים (Dendrohyrax)
מין שפן עצים מזרחי (Dendrohyrax arboreus)
מין שפן עצים מערבי (Dendrohyrax dorsalis)
מין שפן עצים בניני (Dendrohyrax interfluvialis)
סוג ומין יחיד שפן הסבך (Heterohyrax brucei)
סוג גיגנטוהירקס (Gigantohyrax) - נכחד
תפוצה
השפניים נפוצים באפריקה, חצי האי סיני, חצי האי ערב, ארץ ישראל ועד דרום סוריה.
מין השפן היחיד החי בישראל הוא שפן הסלע.
אנטומיה והתנהגות
אורכם של השפניים עד 60 ס"מ, אוזניהם קטנות, ברגל הקדמית ארבע אצבעות ובאחורית שלוש אצבעות. הגדול בשפנים הוא שפן הסלע (Procavia capensis) שמגיע למשקל של 4.5 ק"ג. הקטן ביותר הוא שפן עצים מזרחי (Dendrohyrax arboreus) שמגיע למשקל של 2.27 ק"ג.
השפניים ניזונים מצמחים ומפותחים אצלם המעיים: מערכת העיכול שלהם מכילה זוג מעיים ואיברים נוספים המסייעים לעיכול נוסף של המזון הצמחי. ההיריון נמשך כ-7.5 חודשים ובסופו נולדים כשלושה ולדות. תוחלת חייהם 7–13 שנה (שונה בין הסוגים). אויביהם הטבעיים הם: נחשים, עופות דורסים ויונקים טורפים כמו נמרים, קרקלים, כלביים שונים ונמיות. ישנם גם שבטים הצדים אותם.
למרות המראה של השפניים המודרניים, הם קרובי המשפחה החיים הקרובים ביותר לפילים ולתחשאים.
להלן כמה תכונות משותפות להם ולפילים:
מבנה העצמות בראש וברגליים דומים
לשפנים שני ניבים בלסת העליונה, שלא התפתחו כמו בפיל
סדר הגנים וחומצות האמינו דומה
לשניהם אשכים פנימיים הגדלים בעונת הרבייה פי 20
בשניהם ההריון נמשך יחסית הרבה זמן
לנקבות שתי פטמות בין הרגליים הקדמיות
בניגוד לרוב היונקים הקטנים, השפנים נולדים עם עיניים פקוחות
הארגון החברתי של פילים ושפנים דומה
דמיון זה מוסבר כתורשה מאב קדמון משותף, שחי לפני 40–60 מיליון שנה והיה בגודל של היפופוטם. ממנו התפתחו הפיל והשפן לכיוונים שונים, כל אחד תוך כדי התאמה לשינויים בתנאי הסביבה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1892
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אולדפילד תומאס
* | 2024-10-14T19:31:03 |
ברק יוסלביץ' | שמאל|ממוזער|250px|ברק יוסלביץ'
שמאל|ממוזער|250px|מותו של ברק יוסלביץ'
בֶּרֶק יוֹסלביץ' (פולנית: Berek Joselewicz; ביידיש: בערעק יאסעלעוויטש; 17 בספטמבר 1764 – 5 במאי 1809) היה לוחם יהודי לחירות פולין במהלך מרידת קושצ'ושקו והמלחמות הנפוליאוניות.
קורות חיים
דב בער (ברק) יוסלביץ' נולד למשפחה יהודית בעיר קרטינגה שבמחוז קובנה באיחוד הפולני-ליטאי. כשגדל הפך לסוחר ומנהל עסקיו המסחריים של הנסיך איגנצי מָסָלְסקי , מגנאט והבישוף של וילנה. הוא נסע לצורך עסקיו לצרפת, ונחשף שם להלכי הרוח של תקופת המהפכה הצרפתית. השתקע בפרוור פראגה של עיר הבירה ורשה.
בשנת 1793 חולקה פולין בין המעצמות פרוסיה, רוסיה ואוסטריה, לאחר שהפסידה במלחמה להגנת החוקה. במסגרת המרד של 1794 פנו יוסלביץ' ויוסף אהרונוביץ אל הגיבור הלאומי הפולני תדיאוש קושצ'ושקו בבקשה לייסד גדוד פרשים יהודי, ונענו בחיוב. לגדוד שהוקם בספטמבר 1794 התנדבו חמש מאות איש, ובראשו עמד יוסלביץ' עצמו שקיבל דרגת מפקד גדוד (פולקובניק). ב-4 בנובמבר 1794 השתתף הגדוד היהודי בהגנת פראגה וספג אבדות קשות. בראש הפולשים הרוסים עמד הגנרל אלכסנדר סובורוב. המרידה דוכאה ביד קשה. גדודו של יוסלביץ', אשר התחפר בבית הקברות היהודי העתיק בפראגה, הושמד, ויוסלביץ' עצמו נמלט, ונפל בשבי האוסטרים.
לאחר דיכוי המרידה יצא יוסלביץ' לגליציה (אז תחת שליטת האוסטרים) ומשם לאיטליה. עד מהרה התחבר אל הגנרל הפולני יאן הנריק דומברובסקי, אשר הקים גיס פולני שנלחם במסגרת הצבא הצרפתי במלחמות נפוליאון. יוסלביץ' נלחם בקרבות רבים כקולונל בצבא נפוליאון, במטרה לשחרר את פולין באמצעות הצרפתים. בין היתר לחם יוסלביץ' בקרבות באוסטרליץ ובפרידלנד, הצטיין בהם וזכה לעיטורים גבוהים: לצלב הזהב הפולני ולמסדר ה-Virtuti Militari – העיטור הצבאי הפולני הגבוה ביותר על אומץ לב אל מול האויב.
משנת 1807 נלחם יוסלביץ' עבור חירות פולין. ב-5 במאי 1809 בקרב בין פולנים ואוסטרים ליד העיר קוצק, נפגע ומת. ובאותו המקום נקבר.
בנו, יוסף ברקוביץ, נודע אף הוא כחייל מצטיין, ושירת עם אביו בקרבות שלאחר מרידת קושצ'ושקו, ואף קיבל פעמיים את עיטור הכבוד על שירותו לצד כוחות נפוליאון נגד רוסיה.
במרד נובמבר 1830 (מהפכת הקדטים) גייס יוסף ברקוביץ, בנו של יוסלביץ, יחידת מתנדבים יהודים שהשתתפו בקרבות נגד הרוסים.
הנצחה
במרד הפולני הכושל של שנת 1863 לחמו יהודים בגדוד פולני שנקרא על שם ברק יוסלביץ'.
על שמו רחובות רבים בפולין, בהם ורשה (בפרוור פראגה), קוצק, בנדין, אוזורקוב, צ'נסטוחובה, לוברטוב, לסקו, טרנוב, טומשוב מזובייצקי, פשמישל, שצ'צ'ין, אושוויינצ'ים, קוטנו ועוד.
בשנת 1927 הוחלט על הקמת בית ספר על שמו בקוצק, בניית בית הספר החלה אך הופסקה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והסתיימה רק בתום המלחמה כשלא היה יהודי אחד בקוצק. היום שמו של ברק יוסלביץ' אינו מופיע על בניין בית הספר מחשש להתפרצות אנטישמית.
ב-2009, במלוא 200 שנה למותו, ארגן המוזיאון לתולדות יהודי פולין את הכנס "ברק יוסלביץ', לוחם לחירות" על ידי שגרירות צרפת בפולין. באותה השנה הוציאו דואר ישראל עם הדואר הפולני בול דואר עם דמותו של יוסלביץ'.
לקריאה נוספת
ישראל ברטל וישראל גוטמן (עורכים), קיום ושבר – יהודי פולין לדורותיהם, כרך ראשון, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1997, עמ' 353–368.
קישורים חיצוניים
משה פוקסמן שעל, "חיילים יהודים בצבא פולין", באתר תולדוט.
ברק יוסלביץ' (אנגלית) מתוך אנציקלופדיה YIVO ליהדות מזרח אירופה
אושי דרמן, הלוחם היהודי שהפך למיתוס של גבורה בפולין, באתר אנו, ינואר 2022
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים בצבא הפולני
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אנשי צבא במלחמות נפוליאון
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:ילידי 1764
קטגוריה:נפטרים ב-1809 | 2023-08-16T01:35:14 |
אלמוגים | ממוזער|250px|אלמוגים בשונית המחסום הגדולה
ממוזער|250px|איור של מינים שונים של אלמוגי אבן.
אלמוּגים (שם מדעי: Anthozoa - "פרחים חיים" ביוונית) הם מחלקה של בעלי חיים חסרי חוליות ימיים המשתייכים למערכת הצורבים. המחלקה כוללת כ-6,100 מינים. לכמה ממיני האלמוגים חשיבות רבה בבניית שוניות אלמוגים שהן מבתי־הגידול הצבעוניים ביותר הקיימים על פני כדור הארץ והסביבות הימיות העשירות ביותר באוקיינוסים.
חלוקה למינים ותפוצה
שמאל|ממוזער|250px|אלמוגים בים האדום.
שמאל|ממוזער|250px|אלמוגים באילת.
מקובל להבדיל בין אלמוּגים מוֹשְבתיים - אלמוגים היוצרים מושבה (בדרך כלל על ידי הנצה), ואלמוגים יחידאיים (סוליטאריים) - שהם אלמוגים שאינם יוצרים מושבה.
מחלקת האלמוגים מתחלקת לשלוש תת-מחלקות:
תת-מחלקת אלמוגי השש – "הששאים" (Hexacorallia). לפרטים (פוליפים, ראו להלן) המשתייכים למושבת אלמוגי-שש, מספר זרועות הציד בדרך-כלל שש, או כפולה של שש (לרוב לא מנוצות). קיבתם מחולקת תמיד על ידי שש מחיצות, או כפולות של שש. תת-מחלקה זו כוללת את הסדרות:
אלמוגאים (Scleractinia) – סדרה זו כוללת את רוב האלמוגים ההֶרְמַטִיפִּים (Hermatypic), כלומר הבונים את שונית האלמוגים, והמכונים אלמוגי אבן.
פרחניתאים (Zoantharia) דמויי שושנות ים.
שושנות ים (Actiniaria).
Ptychodactiaria
Rugosa או Tetracoralla - אלמוגים יחידאיים (סוליטריים) שנכחדו בסוף עידן הפלאוזואיקון.
Corallimorpharia (אלמוגים דמויי כלנית).
תת-מחלקת אלמוגי השמונה – "השמונאים" (Alcyonaria, וגם Octocorallia). לפרטים המשתייכים לתת-מחלקת אלמוגי השמונה יש שמונה זרועות ציד מנוצות. קיבתם מחולקת על ידי שמונה מחיצות, או כפולות של 8. למיעוט מביניהם יש שלד פנימי עדין, בעוד שלרובם אין שלד מוצק, והם רכים ומתנועעים כמו צמחים. תת-מחלקה זו מכילה מעל 2,000 מינים וכוללת את הסדרות:
Telestacea
רפיוניתאים (Alcyonacea) סדרה זו כוללת את רוב האלמוגים המכונים אלמוג רך, ושאינם משתתפים בבניית השונית (כלומר אַהֶרְמַטִיפִּים).
גורגונאים (Gorgonacea) סדרה זו כוללת את האלמוג האדום.
נוצתאים (Pennatulacea).
Funiculinidae
Helioporacea
תת-מחלקת Ceriantipatharia הכוללת את הסדרות:
אוכמנאים (Antipatharia) אלמוגים גמישים, אך קשים בשל שלד מוצק התומך בהם. ידועים בכינוי "אלמוגים שחורים". בעבר הכינו מהם חרוזי תפילה שחורים.
צרינטים (Ceriantharia). באנגלית tube-dwelling anemones
ואת משפחת Dendrobrachiidae (שאינה כלולה באף סדרה)
תת-מחלקה Tabulata - אלמוגים מושבתיים שנכחדו בסוף עידן הפלאוזואיקון.
תפוצת האלמוגים נרחבת מאוד. על אף שרובם מצויים באזורים טרופים ובמים רדודים, ניתן למצוא מיני אלמוגים מתת-מחלקת השמונאים בעומקים של עד 6,000 מטר ובמים שהטמפרטורה שלהם נמוכה. הם אף נמצאו בפיורדים של נורווגיה.
המינים בסדרת הצורבנאים או בשמם הידוע "אלמוגי אש", אינם שייכים למחלקת האלמוגים, אלא למחלקת ההידרתים, השייכת אף היא למערכת הצורבים. גם מיני הצורבנאים יוצרים שלד קרני הנספג בסידן ומהווים גורם משמעותי בבניית השוניות בים סוף.
הערך אינו דן בסדרת שושנות ים השייכים למחלקת האלמוגים, אך מהווים צורת חיים שונה.
היווצרות האלמוגים
שמאל|ממוזער|250px|דגים בשונית האלמוגים בים האדום. הדגים מסתתרים בין האלמוגים וחלקם גם ניזונים מהם. חלקם גם מקיימים יחסים הדדיים עם האלמוגים.
שמאל|ממוזער|250px|שלוש זוויות תצוגה של מאובן של אלמוג Rugosa יחידאי (Grewingkia canadensis) מתקופת אורדוביק. אינדיאנה בארצות הברית
קבוצות האלמוּגים הראשונות החלו להתפתח כבר בתקופת האורדוביק (לפני כ־450 מיליון שנה). היו אלו הסדרות Tabulata ו-Rugosa. אלמוגים אלה חיו והגיעו לתפוצתם המרבית באוקיינוסים חמים ורדודים של תקופות הסילור והדבון (לפני 400 מיליון שנה). אלמוגים אלה היו מאבני הבניין החשובים של השוניות הקדומות עד היעלמותם. סדרות אלו החלו לדעוך לקראת סוף תקופת הפרם, לפני כ־250 מיליון שנה, ונעלמו בין תקופת הפרם והטריאס, באחת ההכחדות ההמוניות הגדולות ביותר (הכחדת פרם-טריאס), בה למעלה מ-95% מכל בעלי החיים, בהם אלמוגים אלה, נעלמו.
בעת בה נעלמו אלמוגים קדומים אלה החלה להתפתח סדרת אלמוגי האבן (Scleractinia). מוצאם הקדמון היה ככל הנראה משושנות־ים שחיו בעידן הפלאוזואיקון המאוחר ועברו תהליך של יצירת שלד. במהלך האבולוציה של האלמוגים התפתחו הצורות המושבתיות ועלו במספרן על הצורות היחידאיות. כמו כן התפתח הקשר עם האצות השיתופיות. משפחות האלמוגים נאלצו להתמודד עם שינויים בתנאי האקלים ורבות נכחדו. בעידן המזוזואיקון היו ארבעה אירועים של הכחדות המוניות, אך הכחדת הקרטיקון-שלישון לפני כ־66 מיליון שנה (שבה נכחדו כל הדינוזאורים למעט העופות) הייתה הגדולה שבהם והוכחדו בה משפחות רבות של אלמוגי אבן.
במהלך שני מיליון השנים האחרונות (הפליסטוקן) חלו סדרה של תקופות קרח וכתוצאה מכך נוצרו שינויים בגובה מפלס מי הים. עקב כך ניתן לראות שוניות אלמוגים המורמות כ-40 מטר מעל פני הים, או שוניות השקועות 100 מטר מתחת לפני הים.
מורפולוגיה
הפוליפ
ממוזער|250px|מבנה הפוליפ
יחידת המבנה הבסיסית של האלמוג קרויה "פוליפ" (Polyp). הפוליפ הוא גוף דמוי גליל הקשור למצע באמצעות רגל שרירית. הפוליפ מכיל את כל מערכות החיים הדרושות ליצור חי על מנת להתקיים: תזונה, הפרשה, נשימה ורבייה ויכול, עקרונית, לתפקד כיחידת חיים עצמאית. גודל הפוליפ נע בין 1 מ"מ ל-12 מ"מ באלמוג מושבתי ועד 25 ס"מ בסוג האלמוג היחידני "פיטרה" (Fungia אלמוג הפטרייה).
מבנה גופו הפשוט של הפוליפ מעיד על דרגה התפתחותית נמוכה מבחינה אבולוציונית. הפוליפ בנוי שתי שכבות של רקמת תאים, שביניהן מפרידה שכבת חיבור של חומר ג'לטיני הקרויה "מזוגליאה" (Mesoglea). שתי השכבות החיצוניות הן בעובי של תא בודד.
שכבת התאים החיצונית קרויה "אפידרמיס" (וגם "אקטודרם") עשויה תאי חפייה אפיתליאליים. בשכבה זו נמצאים התאים הצורבים (nematocysts), שהם מסימניה האופייניים של מערכת הצורבים ואין למוצאם במערכה אחרת של היצורים הרב-תאיים. בשכבה זו קיימים גם תאים דמויי תאי שריר, שהם תאי אפיתל שעברו המרה לתאי חישה. תאים אלה מתפקדים גם כתאי עצב שסיביהם המעוגנים בתוך המזוגליאה מאפשרים את התכווצות הפוליפ כתגובה לגירויי חיצוני כגון גירוי מגע, טמפרטורה, "טעימת" המים ועוד.
שכבת התאים הפנימית קרויה "גסטרודרמיס" (וגם "אנדודרם") בנויה תאי אפיתל גדולים הקרויים תאי תזונה-שרירים משום שמבסיסיהם יוצאות שלוחות המכילות סיבים מתכווצים לכיוון שכבת החיבור בין שתי הרקמות, המזוגליאה. שכבת הגסטרודרמיס מכילה גם תאי בלוטה ותאי חישה הדומים לאלו שבאפידרמיס. היא עשירה בתאי בנייה ובמספר גדול של מינים מכילה אף אצות חד־תאיות הקרויות זואוקסנטלות (zooxanthellae), החיות חיי שיתוף (מוטואליזם) עם האלמוג. שכבה זו מכילה בעיקר תאי תזונה ומהווה חלל עיכול מרכזי (gastrovascular cavity).
כאמור, בין שתי שכבות אלו נמצאת שכבה של חומר ג'לטיני הנקראת מזוגליאה. שכבה זו יכולה להיות דקה או עבה, ענייה באלמנטים תאיים או עשירה בהם. אצל האלמוגים הרכים, למשל, המזוגליאה מכילה בנוסף לתאים גם רקמת חיבור סיבית ומחטי שלד.
הפוליפ מצויד בזרועות ציד (tentacles), המעטרות את פתח הפה (pharynx) הפונה כלפי מעלה. מספר זרועות הציד משתנה בין הקבוצות הסיסטמטיות, אך בכל מקרה גדול מארבע. מבנה השכבות בזרועות הציד דומה למבנה השכבות בגוף הפוליפ, אלא שבשכבה החיצונית ישנם יותר תאים צורבים, בהתאם לתפקידן של הזרועות כלוכדות מזון.
גופו של הפוליפ מסודר בצורה סימטרית רדיאלית (סימטריה סביב ציר מרכזי). חלל גופו של הפוליפ מחולק על ידי מחיצות רקמתיות (mesenteries) שמספרן משתנה. באלמוגי השש (הששאים, Zoantharia) מספר המחיצות וזרועות הציד הוא שש וכפולותיו ובאלמוגי השמונה (השמונאים, Octocorallia) המספר קבוע, שמונה.
שמאל|ממוזער|100px|שלד של אלמוגים
השלד באלמוגי אבן מושקע על ידי שכבת תאי האפידרמיס בחלקו התחתון של הפוליפ והוא שלד חיצוני גירני (פחמת הסידן CaCO3). בהתאם למחיצות הרקמתיות האנכיות, נוצרות מחיצות שלד (septa) בצורת לוחות אנכיים. המחיצות האנכיות מזדקרות אל תוך חלל הפוליפ ובדרך כלל יוצרות בליטות משוננות היוצרות מבנה מסובך (columella). בתהליך השקעת השלד נוצר גביע גירי (calyx) המוקף קירות (theca), המפרידים בין פוליפ לפוליפ. במושבה, גביעים סמוכים מחוברים זה לזה על ידי לוחות אופקיים.
באלמוגים רכים (אלמוגי השמונה) מחטי השלד עשויות מינרל גירי הנקרא קַלְצִיט ומושקעים בעיקר במזוגליאה, כלומר רק בתוך הפוליפ עצמו ולא מחוץ לו.
לאלמוגים גוונים בכל צבעי הקשת. מקור צבעיו של האלמוג באצות השיתופיות או במחטי הגיר שבו.
צורות גידול באלמוגי אבן
שמאל|ממוזער|200px|מוחן, שייך לתת מחלקת אלמוגי השש. אלמוג זה מכונה כך בשל הדמיון בין צורתו לבין צורתו של המוח האנושי.
הצורה המושבתית של אלמוגי האבן מאפשרת להם צורות גידול מגוונות ביותר, כשלעיתים יש שינויים בצורה אפילו באותו מין. לתנאי הסביבה השפעה רבה על צורת המושבה. לדוגמה, תאורה נמוכה בעומק תגרום לצורת גידול שטוחה. תנועת המים ומפץ הגלים גורמים לאלמוגים קטנים ומוצקים. גורמים פיזיקליים נוספים המשפיעים על צורת הגידול הם עכירות המים, משקעי חול וגורמים אחרים. האלמוגים מגיבים גם לשינויים בסביבה הביולוגית. לדוגמה, נוכחות של אלמוגים אחרים.
נהוג להגדיר את צורת הגידול של אלמוגי האבן בשתי שיטות:
לפי צורתם החיצונית: מַסיביים כאלמוג המוֹחָן (Platygyra), מסועפים כאלמוג השִׂיחָן (Stylophora), מרָפדים כאלמוג הגַּבְשוּשָן (Montipora), דמויי עלים כאלמוג הטורבּינריה (Turbinaria), או עמודיים כמינים מסוימים של אלמוג החֲרִירָן (Porites).
לפי הנצת הפוליפים, מספר הפיות בכל גביע והיחס בין פוליפים סמוכים. קיימים 5 דגמים מקובלים. דוגמה, plocoid היא שמה של הצורה בה גביעי הפוליפ הם בעלי קירות נפרדים, המרוחקים זה מזה כאשר כל פוליפ מצויד בפה אחד. לדוגמה, האַלְמֻגָּן (Favia).
קצב הגידול השנתי של אלמוגי האבן נע בין מספר מילימטרים עד מספר סנטימטרים ותלוי בגורמים רבים: מינם, האזור הגאוגרפי בו הם גדלים ומכלול התנאים הסביבתיים בבית גידולם כדוגמת עוצמת תאורה, טמפרטורה, מליחות וזמינות מזון. אלמוגים שצורתם שיחית גדלים מהר יותר מאלמוגים שצורתם גושית. לדוגמה: אלמוג השִיחָן הַשָכִיחַ (Stylophora pistillata) המצוי במפרץ אילת גדל עד כ-15 מ"מ לשנה, בעוד שמוֹחַן הַלּוּחִיוֹת (Platygyra lamellina) גדל בקצב של כ-5 מ"מ לשנה.
בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 נתגלה כי אלמוגי האבן משקיעים את השלד שלהם בצורת טבעות גידול שנתיות בדומה לטבעות גידול בעצים. גודל הטבעות מושפע מהעונה, מכמות המשקעים ומהשפעת סחף. עובדה זו מאפשרת לדעת מה היו תנאי הסביבה בתקופות שונות, שכן מושבת האלמוג יכולה להתקיים שנים רבות. אלמוג מסוג חֲרִירָן יכול להגיע לגיל של עד כ-1,000 שנה.
צורות גידול באלמוגי השמונה
שמאל|ממוזער|250px|ססגונית
לאלמוגי השמונה צורות גידול מגוונות: שיחים מסועפים כדוגמת הסוג ססגונית, פטרייה הנישאת על גבעול עקר (שאינו מכיל פוליפים), כדוגמת הבַּצְקָנִית, צורת אצבעות על גבעול עקר, כמו בסוג גִּלְדִּית וצורות קרומיות מרפדות, כמו בסוג מַרְבַדָּן.
הפוליפים ערוכים על גבי המושבות בסידור שונה לכל סוג של אלמוג. בגורגונאים הצורה הנפוצה היא של "פרגול" בהם השלד עשוי ציר מרכזי חזק וענפי האלמוג ארוכים, אך אינם מסועפים, לדוגמה, בסוג פַּרְגּוֹל (Ellisella). צורה אחרת נפוצה היא צורת המניפה (sea fan) כמו במְנִיפְתָן עֲנָק (Suberogorgia hickson). לאלמוגים מסדרת הנוצתאים מבנה מורכב דמוי נוצה (sea pen). המושבה מורכבת מפוליפ ראשי מוארך המנץ פוליפים משניים.
זוהר אלמוגים
אחת התופעות המעניינות הקשורה באלמוגים מתרחשת כשמקרינים עליהם אור אולטרה־סגול. עין האדם אינה מסוגלת להבחין בקרינה קצרת גלים כמו הקרינה אולטרה סגולה, אך בהשפעתה זוהרים חומרים שונים: גבישים, תמיסות וגם קבוצות אחדות של בעלי חיים שאין ביניהם קרבה, התופעה הקרויה פלוּאוֹרֶסצֶנציָה. אלמוגים חיים זוהרים בגוונים מדהימים בשעה שמקרינים עליהם אור אולטרה סגול. אין לדעת מראש מה יהיו הגוונים שיופקו והמדענים עדיין מחפשים את הסיבה לתופעה.
פיזיולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|אלמוגים בצבעים שונים
שמאל|ממוזער|250px|שושנת הים Heteractis magnifica ובתוכה דגי שושנון.
שמאל|ממוזער|250px|מוחן ברבייה ומשחרר אלפי ביצים למים.
שמאל|ממוזער|250px|אלמוג שולחן
שמאל|ממוזער|250px|Dendrogyra cylindrus
שמאל|ממוזער|250px|Dipsastraea pallida
שמאל|ממוזער|250px|אלמוג Acropora cervicornis
שמאל|ממוזער|250px|אלמוגי נוצות
תזונה
רבים מהאלמוּגים בוני השונית חיים בסימביוזה עם האצות החד־תאיות המכונות זואוקסנטלות. מיני אלמוגים אחרים ניזונים מזואופלנקטון (פלנקטון מן החי), או אף דגים קטנים. יש גם שניזונים משיירים אורגנים הצפים במים. הפוליפ ניזון לרוב בלילה. במהלך היום נחבאים הפוליפים של אלמוג האבן בכיס הגירי שייצרו, ובלילה הם מתרחבים, פורשים את זרועות הציד ולוכדים טרף באמצעות התאים הצורבים. אלמוגים מסוימים מפרישים גדילים של ריר דביק על מנת לאסוף חלקיקים אורגניים זעירים. המזון מועבר לחלל המרכזי של הפוליפ המתפקד כקיבה ושם הוא מעוכל. חומרי הפסולת מורחקים דרך אותו פתח. חללי העיכול של אלמוגים מושבתיים מחוברים ביניהם. מזון המושג על ידי פוליפ אחד מועבר לעיתים לפוליפים אחרים במושבה.
נשימה
הנשימה בפוליפ נעשית על ידי פעפוע חמצן דרך כל שטח גופו ואין איברים מיוחדים לכך. הפחמן הדו-חמצני המשתחרר בתהליכי הנשימה מנוצל על ידי האצות השיתופיות לתהליך הפוטוסינתזה.
חיי שיתוף אלמוג–אצות
לאצות החד־תאיות המכונות זואוקסנטלות (מיוונית "חי צהוב"), המצויות ברוב האלמוגים, חשיבות רבה בתהליכי התזונה ובניית השונית. אצות אלה מהמין Symbiodinium microadriaticum, המשתייכות למחלקת דינופלגנטים (Dinophyceae), נפוצות אך ורק בים, וגודלן הוא 8–12 מיקרון. האצות מצויות ברקמה הפנימית (הגסטודרמיס) של הפוליפ בצפיפות גבוהה, ומכילות כלורופיל, פיגמנט הנדרש לתהליך הפוטוסינתזה. אצות אלו נותנות לאלמוג את צבעו. מספר האצות משתנה באלמוגים השונים, באלמוגים מהסוג שִיחִית (Pocillopora) ניתן למצוא למעלה ממיליון תאי אצה לסמ"ר של רקמת האלמוג. למעשה, כמות החלבון הצמחי שמקורו באצה גדולה יותר מכמות החלבון שמקורו ברקמת האלמוג, מה שגורר שאלה, האם אין צורך לסווג את האלמוג כצמח?
כל האלמוגים בוני השונית מכילים זואוקסנטלות, ולכן במקומות שבהם האצות אינן יכולות להתקיים, למשל בשל מחסור באור, לא תיווצרנה שוניות. לכן מצויות שוניות האלמוגים בעיקר בחגורת המים העליונה (עד עומק מרבי של 70–90 מטר), אף על פי שאלמוגים הרמטיפים אחדים נמצאים גם בעומק של כ־150 מטר. קצב הגידול השנתי של האלמוג יורד ביחס ישר לעומק בגלל ירידה בעצמת האור.
תוך שימוש באנרגיית האור, מקיימות הזואוקסנטלות את תהליך הפוטוסינתזה המייצר סוכרים. במהלך הייצור הראשוני של הפוטוסינתזה מתרחש קיבוע של פחמן אנאורגני ממי הים והפיכתו לפחמן אורגני הזמין לתהליכים ביולוגיים. תהליך הפוטוסינתזה מסייע לאלמוג בשתי צורות:
עזרה בבניית שלד האלמוג. התהליך הכימי של בניית השלד, השקעת פחמת הסידן (CaCO3), דורש ריאקציה בין יוני סידן (+Ca2) ויונים של ביקרבונט (-HCO3) המצויים במי הים. בריאקציה נוצרים בנוסף לפחמת הסידן גם מים ופחמן דו-חמצני. הפחמן הדו-חמצני מנוצל על ידי האצות לצורך תהליך הפוטוסינתזה ובכך הן מגבירות את קצב תהליך השקעת השלד.
אספקה של חומרי מזון לאלמוג. חלק מהפחמן האורגני הנוצר בתהליך הפוטוסינתזה שאינו מנוצל על ידי האצה לנשימה או גידול, מועבר לאלמוג בתרכובות שונות כגון גליצרול או חומצות שומן. הזואוקסנטלות גם הופכות חלק מהאמוניה המופרשת מרקמת האלמוג לחומצות אמיניות כמו אלנין ואלו מוחזרות לאלמוג ומשמשות לו כחומר מזון.
האלמוג מעשיר את תזונתו על ידי טרף פעיל של זואופלנקטון המספק תרכובות חנקן וזרחן הנחוצות לאלמוג לקיום התהליכים המטבוליים. חלק מתרכובות אלו מועבר מהאלמוג לאצות באמצעות חומרי הפרשה.
לסיכום, האצות מקבלות מהקשר עם האלמוגים מקום משכן, הגנה ואף מקור למזון אנאורגני. האלמוגים נהנים מסיוע בבניית השלד, סילוק של חומרי פסולת מגופם, ומתוספת מזון שמקורה בפעילות האצות.
הפגיות (תוצר הרבייה, הסבר בהמשך) של מיני אלמוגים רבים מכילות זואוקסנטלות כבר עם שחרורן למים. כך לדוגמה, בפגית של אלמוג החֲרִירָן (Porites) שאורכה 1 מ"מ ורוחבה 0.5 מ"מ נמנתה אוכלוסייה של כ־7,500 זואוקסנטלות.
תופעה מעניינת מתרחשת בתקופות של עקה סביבתית (למשל עלייה בטמפרטורת המים בזמן התופעה הקרויה אל ניניו). מסיבה בלתי מובנת פולטים האלמוגים את האצות מרקמתם והם מאבדים את צבעם, תופעה המכונה הלבנת אלמוגים שלפעמים מביאה למוות של האלמוגים.
חיי שיתוף אלמוג–דגים
בין ענפי האלמוגים שוהים דרך קבע מיני דגים קטנים כגון אלמוגית השוליים, אלמוגית הפסים מנדרין וכרומית ירקרקת, המאורגנים בקבוצות חברתיות של 2–20 פרטים והמצויים סביב אלמוג מסוים. ממעקב אחר הדגים היה ברור כי הרווח שמקבלים הדגים הוא שהאלמוג נותן מחסה להם בפני טורפים. רק בשנת 2004 הצליחה קבוצת חוקרים מהמכון לחקר ימים ואגמים באילת לגלות את התועלת שמפיק האלמוג מקשר זה.
בשעות הלילה, כאשר נפסק תהליך הפוטוסינתזה באצות שבתוך האלמוג, הן האלמוג והן האצות מקבלות את החמצן לו הם זקוקים ישירות ממי הים. אלא שבשל מבנה האלמוג המים שבין ענפיו כמעט ואינם מתחלפים, אפילו כאשר יש זרמים במי הים סביב האלמוג. לכן, ריכוז החמצן במים יורד בהדרגה. לפיכך, יש בממוצע 30% מכמות החמצן במים שבתוך ענפי האלמוג בהשוואה למי הים שמחוץ לו. כאן נכנסים לפעולה הדגים, מסתבר שדגים אלה נוהגים להתפזר בלילה בין ענפי האלמוג. כל דג בוחר אזור מסוים, ושם הוא מנפנף במהירות בסנפיריו במהלך כל הלילה, ובכך מוזרמים מים טריים לבין ענפי האלמוג. פעולה זו מעלה את אחוז החמצן ל-80% בהשוואה למי הים שמחוץ לענפים. רווחים נוספים שמקבל האלמוג מפעולה זו הם: אספקת חומרי דשן לאצות שבתוכו, סילוק חומרי פסולת וחול, והגברת הסיכוי של האלמוג שהוא טורף לילי למגע עם טרף. מסיבה זו, אלמוג שבין זרועותיו מתגוררים דגים גדל הרבה יותר מאשר אלמוג שחי ללא דגים.
רבייה
שונית האלמוגים היא בית גידול צפוף ומורכב, וגדלים בה יצורים רבים, ובהם גם כאלה המהווים תחרות על מקום ההתיישבות לאלמוג, כגון אלמוגים אחרים, ספוגים ואצות. כאשר מתפנה מקום על פני המצע כתוצאה מתמותה של הדייר הקודם או כתוצאה מגורם פיזיקלי כלשהו, הוא הופך מיידית למקום התיישבות פוטנציאלי. לפיכך, קיימת בשונית תחרות עזה בין יושביה על משאבים, ובמיוחד על מקום להתיישבות ולהתבססות. האלמוגים עומדים בתחרות זו בכמה דרכים. אחת מהן היא באמצעות תהליכי רבייה מפותחים.
הרבייה מתבצעת בשתי דרכים: רבייה מינית ורבייה אל-מינית.
רבייה מינית
רבייה מינית הוא תהליך בו תאי מין נקביים וזכריים מבצעים הפריה הדדית ויוצרים יצור חדש השונה בתכונותיו הגנטיות מכל אחד מההורים.
תאי המין של האלמוג נמצאים בתוך בלוטות מין מיוחדות (gonads) המתפתחות על המחיצות הרקמתיות (mesenteries המחלקות את החלל הפנימי של הפוליפ), כשהן מכוסות על ידי שכבת המזוגליאה והגסטרודרמיס.
אלמוגים יכולים להיות חד־ביתיים, כלומר שבאותה מושבה יהיו פוליפים זכריים (המכיל גונדות זכריות - אשכים) ונקביים (המכילים גונדות נקביות - שחלות), או שבתוך אותו פוליפ יהיו גם תאי מין זכריים וגם נקביים (hermaphroditic). לחלופין, אלמוגים יכולים להיות דו־ביתיים (בני זוויגים נפרדים), כלומר מושבות שהן כולן זכריות או כולן נקביות (gonochoric). תופעת הדו־ביתיות או החד־ביתיות באלמוגים מיוחסת לקבוצות אליהן משתייכים האלמוגים. במרבית המקרים מתפתחים תאי ביצה קודם לתאי זרע, וזאת כיוון שמשך התפתחותם של תאי המין (נקביים/זכריים) באלמוגים אינו אחיד, ויכול להגיע להבדלים של מספר חודשים.
הפריה מוצלחת מביאה להתפתחותה של פגית (planula או larvae) בעלת כושר תנועה במים. ההפריה יכולה להתרחש באחד מהמצבים הבאים:
הדגרת הפגית בתוך המושבה עצמה (brooding). תהליך ההדגרה נמשך כמה ימים עד כמה שבועות. הפגית בעלת כושר תנועה משוחררת למים ומתיישבת על השונית תוך כמה שעות.
שני ההורים משחררים את תאי המין שלהם למים ושם נערכת ההפריה (spawning). הביצית המופרית מתפתחת לפגית אחרי כמה ימים. הפגית מתיישבת על השונית תוך כמה שעות עד כמה ימים.
ההפריה יכולה להתרחש על פני השטח של המושבה (surface brooding).
גוף הפגית מכוסה ריסים ואורכה עד 1.6 מ"מ. מהרגע שהפגית הגיעה למים היא נמשכת לאור, ולכן שוחה לפני השטח של הים. רוב מיני הפגיות מכילות את האצה הזואוקסנטלית ויכולות לשרוד בפלנקטון עד כ-100 ימים (אם לא נאכלה על ידי טורפים קודם לכן), אך ברוב המקרים שנבדקו נמצאה נטייה להתיישבות מהירה. יש חוקרים המאמינים כי רוב הפגיות מתיישבות במרחק של עד 600 מטר ממושבת האם, אחרים סוברים כי הן עוברות מרחק גדול מזה. הפגית מחפשת מצע קשה על מנת להתיישב עליו. מצע חולי בעייתי עבור יצור קטן זה היכול להיקבר בקלות תחת מספר מועט של גרגרי חול. לאחר התיישבות של הפגית בשונית היא עוברת שינוי צורה (metamorphosis) היוצר פוליפ חדש, ומתחילה לבנות את השלד של הפוליפ הראשוני. בדוגמה קלאסית של חילוף דורות, פוליפ זה מנץ פוליפים נוספים בסמוך אליו עד ליצירת המושבה הבוגרת. האלמוג הבוגר הוא בעצם מושבה של פוליפים רבים.
בניגוד לדעה שהייתה מקובלת שנים רבות, כי תהליך הרבייה במרבית האלמוגים נעשה בדרך של הפריה פנימית של תאי הביצה על ידי תאי הזרע ושל יצירת פגית המתפתחת בתוך חלל הפוליפ (הדגרה פנימית), הראו מחקרים מודרניים, כי מרבית האלמוגים מתרבים דווקא על ידי שחרור של תאי ביצה ותאי זרע למים, כשההפריה נעשית במים עצמם (הפריה חיצונית).
הפריה מתוזמנת היא אחת התופעות המעניינות ברבייה של אלמוגים. הפוליפים משחררים ביציות ותאי זרע למים באותו זמן. שיטת הפריה זו מפזרת את הביציות על פני מרחק רב. הפריה מתוזמנת תלויה בארבעה גורמים: עונת השנה, טמפרטורת המים, הגאות ומחזור הירח. ההפריה המוצלחת ביותר מתרחשת כשהפרש בין הגאות לשפל הוא המינימלי, כיוון שהסיכוי להפריית הביצית גדל ככל שתנועת המים מעל השונית קטנה יותר.
דוגמה להפריה מתוזמנת מתרחשת בשונית המחסום הגדולה שבצפון מזרח אוסטרליה. התופעה מתרחשת במהלך לילה אחד או שני לילות באביב האוסטרלי, בחודשים אוקטובר או נובמבר, בין הלילה השלישי ללילה השישי שלאחר הירח המלא. למעלה מ-140 מינים של אלמוגי אבן, המהווים למעלה משליש המינים בשונית, משחררים תאי מין למים. רבייה מתוזמנת זו של אלמוגים גם בשוניות המרוחקות מאות קילומטרים זו מזו ממשיכה להדהים את החוקרים. לאחר ליל הרבייה ההמוני הזה, מתכסים פני האוקיינוס השקט באוסטרליה בכתמים גדולים של תאי המין, הצפים על פני המים והיוצרים כעין מרק סמיך. הפגית הנוצרת מהפריה זו מתיישבת על מצע קשה בתוך ארבע לעשרה ימים.
דוגמה לדגם רבייה אחר לחלוטין מצוי במפרץ אילת. כאן, האלמוגים מתרבים במהלך מרבית חודשי השנה. דגם זה מכונה "בידוד רבייתי", שמשמעו - כל אלמוג מתרבה בתקופה המתאימה לו. הרבייה עצמה אמנם מושפעת ממופע הירח, אך אינה מתוזמנת לאירוע יחיד. דגם רבייה זה קשור ביציבות התנאים הסביבתיים שבמפרץ אילת לאורך השנה, במיוחד במהלך חודשי הקיץ.
לשתי צורות הרבייה הללו יש יתרונות וחסרונות אקולוגיים. היתרון בדגם הרבייה באילת הוא מניעת בזבוז תוצרי המין על ידי הקטנת אפשרות להכלאות בין מינים שונים של אלמוגים (תוחלת החיים של הכלאות היא בדרך כלל נמוכה). היתרון בדגם הרבייה המתוזמנת הוא הגברת סיכויי ההישרדות של צאצאי כל מין בכך שהמים מלאים בתוצרי מין, ובכך נגרמת "הצפה" במזון של דגים, הניזונים מתוצרי הרבייה הללו.
נמצא כי רבייה מינית של אלמוגים יכולה להשתבש בהשפעת זיהום אור. האלמוגים פולטים למים תאי רבייה זכריים ונקביים בשעות חשוכות מסוימות, ועליהם להיפגש.
רבייה אל-מינית
שמאל|ממוזער|250px|אלמוגים במבט מלמעלה
שמאל|ממוזער|250px|אלמוגים באקווריום במונקו
מערכת הצורבים, ובכללה מחלקת האלמוגים, מציגה מגוון רחב של דגמי רבייה אל-מינית (וגטטיבית). דרך רבייה זו מתרחשת ללא צורך בהפריה הדדית בין שני תאי מין. המונח רבייה אל־מינית מתייחס לרוב למקרים בהם הפרט מנץ פרט חדש, מתחלק לשני פרטים הדומים בכל לפרט הראשון או למקרים בהם הפרט גדל ומוסיף חלקים זהים לגופו.
בדרך זו נוצרים צאצאים זהים גנטית להורה, תכונה זו מגבירה את יכולת ההישרדות של הפוליפ הצעיר בסביבת המחיה שלו. לרבייה הווגטטיבית מיוחסת יכולתו של האלמוג להתפשט ולכסות מצע באופן חד־מיני, ולכן יש לה חשיבות אקולוגית רבה.
באלמוגים מושבתיים נפוצה צורת הרבייה האל־מינית בה הפוליפים המנוצים נשארים צמודים ויוצרים מושבה. דרכי ההנצה העיקריות הן:
הנצה תוך זרועית – הפוליפ הולך ומתעבה, בשלב מסוים נפתח פה נוסף ושני הפיות הולכים ומתרחקים זה מזה תוך כדי המשך גדילתו של הפוליפ. תהליך זה מלווה בהשקעת שלד בבסיס הפוליפים. בהמשך נוצרות זרועות ציד חדשות בין שני הפוליפים, גוף הפוליפ הראשוני נחצה לשניים ושני פוליפי הבת ממשיכים את התרחקותם זה מזה על ידי השקעת שלד בבסיסם והגדלת שטח הפנים של המושבה. צורת גידול זו נפוצה באלמוגים מסיביים.
הנצה בין זרועית – בין שני פוליפים בוגרים מנץ פוליפ צעיר. תוך כדי גדילת הפוליפ המתחיל להתבלט על שטח הפנים של הרקמה, מתרחקים הפוליפים הבוגרים. שיטת גידול זו נפוצה באלמוגים שיחניים.
השנצות (fission) – התנתקות חלק מהמושבה ממושבת-האם ויצירת מושבת-בת עצמאית, זהה מבחינה גנטית למושבת-האם. תהליך זה נפוץ באלמוגי אבן שיחניים ובאלמוגי שמונה כמו אלמוגי הגורגוניה. יתרונו של תהליך רבייה זה, בו לא נוצרים פרטים חדשים, הוא ביצירת מקטעי מושבה גדולים דיים, המוכנים כבר להתמודדות עם תנאי הסביבה. במקרים רבים, שרידותם של מקטעים אלה גבוהה מזו של הפגיות הקטנות המתיישבות בשונית.
"רביית מקטעים" (fragmentation) - חלוקת המושבה על ידי שבירה של חלק ממנה, המתמקם על המצע ויוצר מושבה עצמאית. תהליך זה יכול לקרות עקב הפרעה סביבתית. רבייה זו מקובלת באלמוגים מסועפים כגון מהסוג שיטית או שיחית.
בנוסף מייצר אלמוג השיחית פגיות בדרך אל־מינית (כלומר ללא הפריה). דרך היווצרותה של פגית בדרך זו עדיין אינה מובנת דיה.
תחרות ותוקפנות באלמוגים
תחרות בין האלמוגים מתקיימת כאשר בני אותו מין, או מינים שונים, זקוקים למחייתם למשאבים דומים, המוגבלים בסביבתם מבחינה כמותית. משאב המצוי בצמצום בשונית הוא למשל המצע הקשה המשמש כמקום להתיישבות. שונית האלמוגים היא בית־גידול צפוף ובין האלמוגים קיימת קרבה פיזית הדוקה. תוצאת לוואי לכך היא תוקפנות בין אלמוגי השונית.
תחרות בין אלמוגים יכולה להיות ישירה על ידי מגע ביניהם, או עקיפה באמצעות כיסוי־מעל או הצללה על מושבות שכנות.
בתחרות ישירה יש שימוש בגדילים המחיצתיים (mesenterial filaments). גדילים אלה מוחזקים בדרך כלל בתוך גופו של הפוליפ ונשלפים החוצה לצורכי הגנה או טריפה דרך פיו או דרך נקבים קטנים ברקמתו. בנוסף נעשה שימוש במנגנון זרועות סורקות (sweeper tentacles) שהן זרועות שונות וארוכות יותר מזרועות הצייד. במיני אלמוגים מסוימים מתפתחים פוליפים ארוכים מן הרגיל (לפעמים עד 10 ס"מ כשהפוליפ הרגיל נמדד במילימטרים בודדים) הקרויים פוליפים סורקים. הזרועות הסורקות מתפתחות כתוצאה ממגע בין אלמוגים שכנים. קצותיהן מכילות ריכוז גבוהה של תאים צורבים. באזור המגע בין שתי המושבות נגרם הרס רקמתי, איבוד האצות השיתופיות ותמותה חלקית.
תחרות עקיפה מתרחשת כאשר אלמוגים מכסים או מצילים על אלמוגים אחרים. למשל אלמוגים שצורתם שיחנית או מרפדת וקצב גידולם מהיר עשויים להצל על אלמוגים מסיביים שקצב גידולם איטי. מניעת תאורה מהאלמוג גורמת בסופו של דבר לתמותה של הרקמה. שיטה נוספת של תחרות עקיפה מתבטאת בשחרור חומרים כימיים למים בתגובה לזיהוי של מושבה סמוכה, תופעה הקרויה אללופתיה, והיא תופעה נפוצה באלמוגי השמונה.
החומרים הכימיים המצויים באלמוגי שמונה ובבעלי חיים ימיים אחרים התגלו כבעלי פוטנציאל רב בחקר התרופות. כיווני המחקר בתחום זה הם במציאת חומרים אנטיביוטיים או כאלה הפועלים נגד מחלת הסרטן והאיידס.
טורפים ומזיקים
בין טורפי האלמוגים (corallivorous) נמנים חלזונות, כוכבי ים, דגים ואחרים. טורפי האלמוגים החשובים הם:
שמאל|ממוזער|250px|הכוכבן הקוצני
שמאל|ממוזער|250px|התוכינון הענק מסוגל לנגוס באלמוגים על ידי שיניו הגדולות והוא פוגע במושבות רבות בגירוד אצות החיות עליהם.
כוכב־הים הנקרא כוכבן קוצני (Acanthaster planci באנגלית Crown of Thorns starfish) והשייך למערכת קווצי העור (Echinodermata). זהו כוכב־ים גדול יחסית (25–40 ס"מ בממוצע, אם כי נצפו גם פרטים בגודל של 80 ס"מ) מכוסה בקוצים מחודדים רבים העשויים מינרל גירי והמכילים רעלנים המסוגלים לגרום לאדם כאבים עזים. הכוכבן חי בשוניות רבות בעולם, כולל בים סוף. הכוכבן תוקף בעיקר אלמוגים מהירי צמיחה כגון "שיטית" (Acropora) ו"גבשושן" (Montipora). הכוכבן ניזון מפוליפים בדרך מיוחדת. קיבת הכוכבן נשלפת דרך פיו והוא מעכל את הפוליפ מחוץ לגופו. מה שנותר מהאלמוג מיד לאחר טריפתו הוא שלדו הלבן. אלמוגים מסוימים מתגוננים מפניו בעזרת יצורים נלווים כגון סרטנים מהסוג טרפזיה (Trapezia) המצויים בין ענפיהם, אשר תוקפים ומגרשים את הכוכבן, כפי שמוצאים בסוג "שיחית" (Pocillopora) או "שיחן" (Stylophora). באוסטרליה ובמקומות אחרים מוכרות תופעות של התפוצצות אוכלוסין של כוכב־ים זה. במקרה כזה מתקבצים מאות אלפי פרטים מן הכוכב על השונית ותוך זמן קצר מסירים מן האלמוגים את הרקמה החיה ומשאירים שלד לבן ובוהק, המתכסה במהירות באצות.
חלזונות מהסוג דְרוּפֶּלָה (Drupella) השייכים למשפחת הארגמוניים (Muricidae), כגון Drupella cornus, או Drupella rugosa, וחלזונות מהסוג אַלְמוּגָן (Coralliophila) השייכים למשפחת האלמוגניים (Coralliophilidae). התפוצצות אוכלוסין של ה-Drupella cornus ארעה בראשית שנות השמונים במקביל במפרץ אילת וביפן. זהו חלזון קטן יחסית אשר חי בין ענפי ה"שיטית" (Acropora). קונכיית החלזון העבה מכוסה תמיד באצה המקנה לו הסוואה מושלמת. מסיבה זו קשה לאתרו. החלזונות נוהגים להתארגן בשורה במעין "חזית אכילה". כמו הכוכבן הקוצני מותיר החלזון צלקות לבנות על מושבת האלמוגים, אם כי ניתן להבחין בין צלקת שהותיר כוכבן לצלקת שהותיר החלזון בשל החגורה הירוקה הנשרכת אחרי האזור הלבן. בשל גודלו, החלזון ניזון לאט יותר מהכוכבן והאצה המתיישבת על השלד כמעט משיגה את "חזית האכילה".
דגים שונים ממשפחות הפרפרוניים (Chaetodontidae) כדוגמת פַּרְפָּרוֹן שְׁחוֹר שֵׁת (Chaetodon austriacus) מתמחים באכילת פוליפים של אלמוגים. דגים ממשפחת התוכינוניים (Sacridae) ובעיקר המין תוכינון ענק מתמחים באכילת אצות באמצעות גירודן מהשונית באמצע השיניים הקדמיות שעברו איחוי ללוחות דמויות מקור. תוך כדי הגירוד נוגס התּוּכִּינוֹן באלמוגים חיים. גם הדג "דַפְדוּף הַפַּסִים" (Abudefduf saxatilis) הניזון בעיקר מפלנקטון מוסיף לתפריטו את האלמוגים.
צדָפות שקודחות באלמוג כדוגמת תמר הים הים־סופי (Lithophaga lessepsiana). הצדפה קודחת באלמוג וניזונה מריר המופרש ממנו.
מחקר שפורסם ב-2024 הראה כי החיידק Vibrio coralliilyticus, שאופיין כבר בתחילת שנות ה-2000 וגורם למחלת מעיים אצל אלמוגים, הופך למחולל המחלה כאשר טמפרטורת מי הים מגיעה ל-23 מעלות צלזיוס. כאשר טמפרטורת מים גבוהה מ-27 מעלות, חלק מזני החיידק הופכים קטלניים עוד יותר.
אטימולוגיה
ריבוי המילה אַלְמֹג הוא אַלְמֻגִּים. במקרא מצויה צורה דומה, בשיכול עיצורים: אלגוּמים (ומכאן היחיד אַלְגֹּם), אולם שם הכוונה לסוג עץ משובח שגדל, לפי המסופר בתנ"ך, בַּלבנון ואשר שימש את שלמה המלך בבניית בית המקדש. השימוש במילה אלמוגים כתיאור האלמוגים שבים, מופיע בגמרא המתארת את ה"אלמוגין", וכותבת שהם צומחים בקרקע הים מתחת לפני המים, ומתארת איך מוציאים אותם משם, ומוכרים אותם במחיר יקר. קיימת דעה שים סוף נקרא כך, משום שפירוש המילה "סוף" המקראית היא כל צמח או דמוי צמח הגדל במים מתוקים או מלוחיםלדוגמה כשיונה מתאר את טביעתו בים הוא אומר "סוף חבוש לראשי" כתיאור פיוטי כנראה לאצות הדומות לרצועה הנכרכת סביב הראש., וכוללת גם את האלמוגים. ולכן ים סוף פירושו ים האלמוגים.
ראו גם
אי אלמוגים
הלבנת אלמוגים
לקריאה נוספת
יוסי לויה, רמי קליין. שונית האלמוגים. (1994). תל אביב: הוצאת משרד הביטחון
יעקב דפני, מפרץ אילת מים סוף עד סופו. הוצאת צ'ריקובר
קישורים חיצוניים
אלמוגי מפרץ אילת ודרום סיני אתר של יעקב דפני שמכיל מיון האלמוגים, ושפע של תמונות מרהיבות
אלמוגים – אתר שבנה שי שפיר ובו מידע נרחב, שרטוטים ותמונות.
אלמוגים "בני אור" מאמרם של דוד שרף וצבי דובינסקי העוסק בסימביוזה בין האצות לאלמוגים.
שוניות האלמוגים מהן? אתר של יעקב דפני שנועד לתלמידים שמכיל תמונות רבות והסברים.
סודות מן השונית מאמר של ד"ר רמי קליין על התפתחות השונית והחיים בה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1834
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי כריסטיאן גוטפריד אהרנברג
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בפרוטרוזואיקון | 2024-10-19T12:31:46 |
טדאוש קושצ'ושקו | אָנְדְזֵ'יי טדאוּש בּוֹנַאוֶנְטוּרַה קוֹשְצ'וּשְקוֹ (בפולנית: Andrzej Tadeusz Bonawentura Kościuszko ; 4 בפברואר 1746 – 15 באוקטובר 1817) היה לוחם פולני לחירות ארצות הברית ופולין.
שנותיו הראשונות ומלחמת העצמאות של ארצות הברית
קושצ'ושקו נולד באיחוד הליטאי-פולני למשפחה אריסטוקרטית ממוצא פולני, באזור השייך כיום לבלארוס. הוא נשלח לאקדמיה צבאית בוורשה, ולמד בצרפת את מקצוע ההנדסה הצבאית. בצרפת נפגש עם מהפכנים אמריקאים ובהם בנג'מין פרנקלין, ואלו גייסו אותו לטובת האומה האמריקנית הצעירה, שהחלה את המרידה נגד בריטניה במסגרת מלחמת העצמאות של ארצות הברית.
קושצ'ושקו מונה לקולונל בצבא המורדים האמריקאים בשנת 1776, ולאחר מכן הועלה לדרגת גנרל. במסגרת זו לחם בהצטיינות בקרב סרטוגה (1777), הנחשב בעיני רבים לנקודת המפנה לטובת ארצות הברית במלחמת העצמאות.
המלחמות בפולין
ב-15 ביולי 1784 חזר קושצ'ושקו לפולין, ובתחילה לא התקבל לצבא, בשל יריבות עם אנשים בעלי השפעה. הוא ניסה לנהל חלק קטן מאחוזת משפחתו, אחרי שאחיו הפסיד את רוב השטח בניהול כושל. אולם הרעיונות הליברליים של קושצ'ושקו, כמו שחרור הצמיתים, הכניסו אותו לחובות גדולים.
בשנת 1792, בעקבות עליית כוחו בחוגים פוליטיים ליברליים, קושצ'ושקו הצטרף להנהגת הצבא הפולני, באישור ועדה מלכותית, ב, שנוהלה נגד הצבאות הרוסיים הפולשים. אולם הוא צורף לצבא המלך, ולא למליציה במודל אמריקני, שהוא הטיף להקמתה. הוא ביקש לעבור לצבא ליטא, אך בקשתו נדחתה. בסופו של דבר, הנסיך יוזף פוניאטובסקי, מפקד דיוויזיה בצבא פולין, ואחיינו של המלך, זיהה את כישרונו של קושצ'ושקו, ומינה אותו לסגנו. בהמשך, קושצ'ושקו מונה למפקד דיוויזיה אחרת.
מעמדתו החדשה, קושצ'ושקו המשיך לנהל גם מסע פוליטי לשוויון זכויות לצמיתים וליהודים, ולביטול האצולה. קושצ'ושקו בירך על קבלת החוקה החדשה, שעשתה צעדים קטנים לכיוון הזה.
כשנה לאחר קבלת החוקה, מתנגדיה, שרצו לשמור על זכויותיהם כאצילים, שתפו פעולה עם צבאות האויב, שעלו על כוחות פולין במספרם, באופן משמעותי. המלחמה נטתה לרעת פולין. קושצ'ושקו השתתף בניהול קרב נסיגה והשהייה, וזכה בעיטור ממפקדיו על הצלחתו בדבר. קושצ'ושקו סירב לקבל עיטור נוסף מהמלך, משום שקושצ'ושקו פעל למען הפיכת פולין לרפובליקה, ולמען ביטול המלוכה. סירוב זה פרסם את קושצ'ושקו באירופה, והוא קיבל עיטור מפעילי המהפכה הצרפתית.
בסופו של דבר, מלך האיחוד הפוליני-ליטאי נכנע, והורה לצבאותיו להפסיק להילחם בפולשים. המלך ביקש מקושצ'ושקו להישאר בצבאו, אך קושצ'ושקו פרש. בעקבות הכניעה, חולקה פולין, פעם נוספת, בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה בשנת 1793.
קושצ'ושקו נמלט לסקסוניה (אחת ממדינות גרמניה, שטרם אוחדה), ושב בכוחות מחודשים בשנת 1794, תוך שהוא מכריז על עצמו כ"נצ'אלניק" (מנהיג לאומי) נגד הכיבוש הרוסי. מרידה זו, שבה גויס אף גדוד פרשים יהודי בראשות הקולונל ברק יוסלביץ', הייתה קצרה ועקובה מדם, ובסיומה נשבה קושצ'ושקו בידי הרוסים.
למזלו של קושצ'ושקו, הצארית יקטרינה השנייה מתה זמן קצר לאחר תפיסתו, ובנה פאוול הראשון, אשר שנא את אמו והשתדל להפוך את כל פקודותיה, הורה על שחרור כל האסירים הפוליטיים הפולנים, ובהם קושצ'ושקו.
גלות
קושצ'ושקו בילה את שארית חייו בגלות בארצות הברית ובשווייץ. הוא סירב לפניות נפוליאון להשתתף במלחמותיו ובתמורה להנהיג ממשלת בובות פולנית בדוכסות ורשה. הוא מת בגלות בשווייץ בשנת 1817.
מורשתו של קושצ'ושקו
מלחמתו של קושצ'ושקו לעצמאות ארצות הברית ופולין הפכה אותו לדמות נערצת בשתי האומות, ומקומות רבים נקראים על שמו. הוא נקבר בקריפטה של קתדרלת ואוול בקרקוב, מקום קבורתם של מלכי פולין. בשנות העשרים של המאה ה-19, בקרקוב, נבנה לזכרו תל קושצ'ושקו. מגלה הארצות הפולני פאבל אדמונד סְטְזֶ'לֶצְקִי קרא את ההר הגבוה ביותר ביבשת אוסטרליה על שמו. כן נקראים על שמו העיר קושצ'ושקו במיסיסיפי, מחוז קושצ'ושקו באינדיאנה, שני גשרים במדינת ניו יורק, כביש טדאוש קושצ'ושקו בלוס אנג'לס וגשר בסן פרנסיסקו.
בברית המועצות, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוקמה דיוויזיה פולנית שנלחמה לצד הצבא האדום – דיוויזיה זו נקראה על שמו של טדאוש קושצ'ושקו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי צבא פולנים
קטגוריה:אנשי צבא במלחמת העצמאות של ארצות הברית
קטגוריה:אישים הקבורים בקתדרלת ואוול
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף פולנים
קטגוריה:ילידי 1746
קטגוריה:נפטרים ב-1817 | 2024-08-13T23:07:21 |
מיקרומטר (כלי מדידה) | שמאל|ממוזער|250px|מיקרומטרים
מיקרומטר הוא שמו של מכשיר מדידה למדידת מידות שונות של עצמים בדיוק רב. לרוב המיקרומטרים דיוק טוב ממאית המילימטר, ובכך הם עולים על הקליבר. קיימים סוגים שונים של מיקרומטרים: למדידת עובי, קוטר, עומק, הברגה ועוד.
פעולת המיקרומטר מבוססת על בורג בעל כריכות צפופות ועדינות, כך שסיבוב אחד שלו מקרב את לחיי המדידה בחצי מילימטר. על המכשיר ישנן שנתות המודדות את מיקומו של ראש הבורג, ועל ראש הבורג שנתות נוניוס המודדות את הזווית שלו (הספרות מציינות את האורך המתאים לזווית), ומאפשרות דיוק טוב יותר. כיום, ישנם מיקרומטרים עם תצוגה דיגיטלית בנוסף.
רוב המיקרומטרים מודדים מרחקים של עד 25 מילימטר וטווחי המדידה שלהם מגיעים בהפרשים של 25 מיקרומטר (החל מ-25-0 וכלה ב-400-375 ויותר).
שמאל|ממוזער|250px|מיקרומטר המודד 5.78 מ"מ: 5.5 על הסקאלה האורכית ועוד 28 מאיות על הסקאלה הסיבובית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מכשירי מדידה | 2021-11-26T00:44:48 |
מיקרון | הפניה מיקרומטר (יחידת מידה) | 2019-07-16T19:53:37 |
אהרן אהרנסון | אהרן אהרנסון (בלועזית: Aaron Aaronsohn, 21 במאי 1876 – 15 במאי 1919) היה בוטנאי, אגרונום
וגאולוג, ראשון לאנשי המדע היהודים בארץ ישראל וראש מחתרת הריגול ניל"י. אהרון הוא אחיהם של שרה אהרנסון ושל אלכסנדר אהרנסון שהיו אף הם חברים במחתרת ניל"י.
קורות חיים
נולד בבקאו שברומניה, בנם הבכור של אפרים-פישל ומלכה אהרנסון, אביו נולד בעיירה מנוביץ' ליד פולטיציני שברומניה ועסק בסחר בתבואה. אימו הייתה בתו של הרב שמואל גלאצאנו, ראש הקהילה בבקאו. לאחר נישואיהם עבר הזוג הצעיר לעיר זו ושם נולד אהרן.
בשנת 1882 עלה יחד עם הוריו, שהיו ממייסדי זכרון יעקב ומראשוני העלייה הראשונה, התחנך בבית הספר בזכרון יעקב, בהמשך נשלח ללימודי אגרונומיה בבית הספר הגבוה לחקלאות בגריניון שבצרפת. עם סיום לימודיו בשנת 1896, שימש כמדריך החקלאי הראשון של המושבה מטולה שזה-עתה נוסדה, אולם בשל סכסוך מקצועי בינו לבין פקידי הברון וחלק מהאיכרים, עזב את המקום, ונסע לטורקיה. שם ניהל חווה חקלאית גדולה, ממנה חזר ב-1900 לארץ ישראל.
מאחר שלמרות השתדלויות לא הצליח לקבל עבודה אצל הברון, בחברת יק"א או במסגרת אחרת ההולמת את השכלתו וכישוריו, החליט לפנות לעסקים פרטיים. בין השאר, הקים עם דוד חיים סוכנות לייבוא כלי עבודה חקלאיים מתקדמים (כגון משאבות וקומביינים) ועם עמיתיו ד"ר זליג סוסקין ויוסף טריידל את 'המשרד האגרו-טכני'.
בעת מלחמת העולם הראשונה, הקים ועמד בראש מחתרת ניל"י, שפעלה לסיום השלטון הטורקי-עות'מאני בארץ-ישראל ולכיבושה בידי הבריטים, על-מנת לקדם את הקמת בית יהודי לאומי בארץ ישראל. מחתרת ניל"י תרמה לכיבוש הארץ על ידי הבריטים, זאת באמצעות השפע הרב של המידע שהעבירו אנשי הארגון מתוך הארץ, ובזכות הידע העצום של אהרן יחד עם אישיותו המיוחדת, שבשהותו במצרים, הפך לאחד מן היועצים הדומיננטיים לגופי המודיעין הבריטי. במושבה הצבאית הבריטית שבמצרים נפוצה האמרה ש"אהרנסון מנהל את המטכ"ל".
בנוסף, סייעו אהרן אהרנסון וחבריו בניל"י להטבת מצבם הקשה של יהודי הארץ בזמן המלחמה, על ידי העברה בחשאי של כספי עזרה מיהדות ארצות הברית באמצעות ספינת ריגול שהעמידו לרשותם האנגלים. בזכות קשריו המסועפים זכה אהרנסון להיות גם מן המשפיעים על מתן הצהרת בלפור, טיוטה של ההצהרה הועברה לעיונם שלו ושל אחיו שמואל אהרנסון, כפי שנתגלה לאחרונה עם חשיפת הארכיונים של שירות הריגול הבריטי.
אחרי המלחמה, נכנס לפוליטיקה: תחילה צורף ל'ועד הצירים' שניהל את ענייני היישוב היהודי בארץ ישראל בתחילת הכיבוש הבריטי, ואחר כך פעל לצד חיים ויצמן במשלחת הציונית לוועידת השלום בפריז (1919), שם הועיל רבות בזכות קשריו עם אישים רמי דרג מכל רחבי העולם. בזכות מומחיותו, כתב אהרנסון בין השאר את תזכיר הגבולות העתידיים של ארץ ישראל, אותן דרשה המשלחת הציונית בהדיינות על חלוקת הממלכה העות'מאנית המובסת, ויצירת המפה הפוליטית החדשה של המזרח התיכון.
ב-15 במאי 1919 תוך כדי הדיונים של ועידת פריז, באחת מטיסותיו בין לונדון לפריז, נעלם המטוס הצבאי הקטן בו טס מעל תעלת למאנש, והוא בן 43.
התזכיר "פרו ארמניה"
על פי יומנו, נתבקש אהרנסון לכתוב דוח למשרד המלחמה הבריטי "על מעשי האכזריות בארמנים". ב-16 בנובמבר 1916 הגיש למשרד המלחמה תזכיר באנגלית, שכותרתו "פרו ארמניה", בו כתב: אהרנסון מדגיש בתזכיר, כי והמידע שהשיג הוא מספר כי ביקר בעצמו בכמה מחנות של ארמנים, ביניהם בחורן, מחוז עג'לון ודרום-מזרח ים המלח. הוא מתאר סחר בבני אדם ב"שוק עבדים" ומציין שנכח בעצמו במכירות של נערות ארמניות בדמשק. לאחר מכן הוא מתאר כיצד מתנהל האיסוף והגירוש מקונסטנטינופול של הארמנים שאינם ילידי העיר. הוא מעיד כי ראה בעצמו, ב"צפייה לילית משך שבועות", עשרות קבוצות של 8–12 ארמנים המובלות למטה המשטרה ולאחר מכן "נעלמות בלא להותיר שריד". אהרנסון עושה השוואה עם חורבן בית שני: .
אהרנסון מטיל על הגרמנים אחריות לטבח ואף מביע חשש שגורל היהודים עלול להיות כגורל הארמנים, אולם את שני הנושאים השמיטו הבריטים בעריכתם.
שמו המקורי של הדוח בן 20 העמודים לא נשמר על ידי הבריטים ובעריכתם אותו נתנו לו את השם "הטיפול הטורקי בארמנים" (Turkish Treatment of Armenians). באותו חודש כתב אהרונסון דוח נוסף המיועד למשרד המלחמה, שכותרתו: "על הטבח הארמני" (On the Armenian Massacres). הדוח השני כולל בעיקר התייחסויות לשוד הרכוש הארמני וחלוקתו לטורקים בעלי השפעה, וכן ולנזק שייגרם למבנה האימפריה הטורקית בשל הטבח בארמנים. פעולות השוד המאורגן נקראו "קולוניזציה פנימית" ולדברי אהרונסון הוצעו לראשונה על ידי הגרמנים.
עבודתו המקצועית והמחקרית
כבר בילדותו התעניין בחקלאות, ובשנת 1891, כשהיה כבן 15 בלבד, התמנה לעוזר-מתמחה בצוות המדריכים החקלאים של פקידות הברון רוטשילד בזכרון יעקב. בזכות כישרונו, נשלח על ידי הברון רוטשילד ובמימונו ללימודי אגרונומיה בבית הספר הגבוה לחקלאות בגריניון שבצרפת. עם סיום לימודיו בשנת 1896, שימש כמדריך החקלאי הראשון של המושבה מטולה בהמשך, ניהל בטורקיה חווה חקלאית גדולה, ממנה חזר ב-1900 לארץ ישראל.
הקים עם דוד חיים סוכנות לייבוא כלי עבודה חקלאיים מתקדמים (כגון משאבות וקומביינים) ועם עמיתיו ד"ר זליג סוסקין ויוסף טריידל את 'המשרד האגרו-טכני'; עסק ייחודי זה התמחה במתן שירותים מקצועיים (כמו סקרי היתכנות חקלאית והערכות הידרולוגיות, מדידה ומיפוי), בעיקר לטובת הפעילות היישובית של שלוחות ההסתדרות הציונית בארץ ישראל. במהלך השנים הבאות המשיך ועסק בתחומים רבים הקשורים לחקלאות ולפיתוח אגרו-טכני בארץ ישראל, פרסם מאמרים מקצועיים על במות מדעיות אירופיות, והיה לאישיות ידועה.
גילוי אם החיטה
אהרנסון ערך מסעות מחקר רבים ברחבי הלבנט (ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה והלבנון - כולם אז חלק מהאימפריה העות'מאנית), במסגרת מסעותיו בגליל ובחרמון שב וגילה בשנת 1906 את 'אם החיטה'. תגלית זו הביאה לאהרנסון תהילה עולמית, ובין השאר - הזמנה של משרד החקלאות של ארצות הברית לביקורים ארוכים באמריקה. במסעו הגדול לאירופה, צפון אפריקה וארצות הברית (1908–1910) התקבל בכבוד רב ובהערצה בכל מקום. בארצות הברית נערכו כנסים רבים בהשתתפותו, ובאוניברסיטת ברקלי רצו למנותו לראש החוג לחקלאות במעמד של פרופסור, וזאת על אף שלא היה לו כל תואר אקדמי.
בעזרת הקשרים שיצר בארצות הברית עם פעילים ואילי-הון יהודים, הקים אהרנסון בשנת 1910 חוות ניסיונות חקלאית בעתלית, הראשונה מסוגה במזרח התיכון. במסגרת מחקריו המגוונים בחווה ניסה, בין השאר, להשביח ולזווג בין חיטה תרבותית לאם החיטה. מצד אחד גילה צמחים ארצישראלים מקומיים אחדים שלא היו ידועים קודם למדע, ומצד שני הביא לראשונה מחו"ל צמחים אחרים (כגון דקל הוושינגטוניה) שהתאקלמו בארץ ישראל. באותה תקופה הביא לארץ ישראל מכונית, שהייתה המכונית הפרטית הראשונה בבעלות תושב הארץ.
לאחר מותו והנצחתו
שמאל|200px|ממוזער|אהרונסונית פקטורובסקי
לאחר מותו היה צורך לטפל באוסף הצמחים הגדול שהשאיר ולהמשיך להגדיר את הצמחים שבאוסף, ולסדרו. פרופסור הלל אופנהיימר נענה לבקשתה של משפחת אהרנסון למנותו למטפל באוסף הצמחים, הוא פרסם את רשימת צמחיית עבר הירדן שאסף אהרן אהרנסון בספר "צמח עבר הירדן" שיצא לאור בז'נבה, בשנת 1930, ותורגם אחר כך לעברית.
על שמו של אהרנסון נקראה המושבה כפר אהרון (אחר כך מושב, כיום שכונה של נס ציונה), שהוקמה בידי בני בנימין בשנת 1929. כן נקראו על שמו בניינה הראשון של הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות (הקיים עד היום ליד כניסה הראשית לקמפוס) ורחובות בערים שונות ברחבי ישראל.
בשנת 1927 קרא הבוטנאי אלכסנדר איג את הצמח אהרונסונית פקטורובסקי, הגדל ליד ים המלח, על שמם של אהרנסון ושל עמיתו אליעזר פקטורובסקי.
אהרן אהרנסון לא התחתן ולא היו לו צאצאים. אולם צאצאיהם של שניים מאחיו, צבי ושמואל (סם) אהרנסון, חיים ופועלים בארץ.
מיצירותיו
מאמרים
אהרן אהרנסון, שֵׁמוֹת הֲמוֹנִיִּים לִצְמָחִים, זכרונות ועד הלשון, מחברת ה (תרפ"א), באתר האקדמיה ללשון העברית
ראו גם
משפחת אהרנסון
ניל"י
לקריאה נוספת
'אהרונסון, אהרון', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 517.
אלכסנדר אהרנסון (בשם העט "חיל פשוט"), אהרן אהרנסון: גאון האדמה (21 במאי 1876 - 15 במאי 1919), הוצאת מלכה, תש"י.
יעקב יערי-פולסקין, אהרן אהרנסון: סוד הלה-מאנש, הוצאת אישים ומאורעות, תש"א.
.
אורי קיסרי, דברים על אהרן אהרנסון: 25 שנים לפטירתו (תרע"ט - תש"ד), הוצאת אחיאסף, 1944.
מאמרים
מיכאל אבן-ארי, "אהרן אהרונסון כאיש-מדע", מדע כ"א, 1977, עמ' 14–17.
רן אהרנסון, "האיש, החיטה והחידה", עת־מול, שנה 24 (4), 1999, עמ' 22–23.
רן אהרנסון, "מבט חדש על מטולה: אהרן אהרנסון והקמתה של המושבה, 1897-1896", מרחבים בשינוי - תמורות גאוגרפיות בארץ ישראל וסביבתה, תל אביב 2016, עמ' 75–101.
אליעזר ליבנה, אהרן אהרונסון וגורל ארץ-ישראל בוועידת השלום 1919, האומה, גיליון ה' (17), 1966, עמ' 26–40.
שמעון רובינשטין, מותו הטרגי של אהרן אהרונסון, האומה, גיליון ט"ו (50), 1977, עמ' 275.
עמרם שיר, לורנס איש ערב ואהרונסון איש ניל"י נפגשים, עת־מול, שנה 2 (3), 1977, עמ' 16–17.
מקורות
יורם אפרתי (עורך), יומן אהרון אהרנסון 1919-1916, הוצאת קרני, תל אביב, 1970.
יאיר אורון, הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; נספחים: אהרון אהרונסון, פרו ארמניה (תזכיר למשרד ההגנה הבריטי, 16.11.1916), עמ' 336–349.
שמואל כץ, הרשת: ההגדה לבית אהרנסון; תרגום - ברוך קורות, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ס 2000.
ספרות יפה
גבריאלה אביגור-רותם, אדום עתיק, הוצאת כנרת זמורה ביתן, תל אביב, 2007.
נאוה מקמל-עתיר, אות מאבשלום, הוצאת ידיעות ספרים, 2009
קישורים חיצוניים
, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
חוקר מהאוניברסיטה התחקה אחר מסעותיו של המדען הארץ-ישראלי הראשון, המחלקה לדוברות, האוניברסיטה העברית בירושלים, 13 ביולי 2008
(קטע בפרסום מוקדם)
מאה שנה להיעלמותו של אהרון אהרנסון, אתר הארכיון הציוני, יוני 2019
יעקב עציון, מאמרו של אהרנסון על שמות הצמחים בארץ, באתר האקדמיה ללשון העברית, יוני 2019
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסייה הארצישראלית
קטגוריה:אנשי ניל"י
קטגוריה:מרגלים יהודים
קטגוריה:מרגלים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אנשי העלייה הראשונה
קטגוריה:בוטנאים יהודים
קטגוריה:אגרונומים ביישוב
קטגוריה:משפחת אהרנסון
קטגוריה:חיטה
קטגוריה:חקלאות: חוקרים
קטגוריה:ביולוגים ביישוב
קטגוריה:גאולוגים יהודים
קטגוריה:רצח העם הארמני: אישים
קטגוריה:ארץ ישראל: חוקרי טבע
קטגוריה:אנשי היישוב שנהרגו בתאונות אוויריות
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אנשי היישוב שמקום קבורתם לא נודע
קטגוריה:אישים המונצחים בגן הנעדרים בהר הרצל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:בקאו: אישים
קטגוריה:זכרון יעקב: אישים
קטגוריה:פקידי הברון רוטשילד
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1876
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1919 | 2024-07-30T22:35:27 |
מפרץ אילת | מפרץ אילת, הידוע מחוץ לישראל כמפרץ עקבה (בערבית: خليج العقبة), הוא לשון ים ארוכה וצרה, שלוחה צפונית של הים האדום המפרידה בין חצי האי סיני ובין חצי האי ערב. אורכו של המפרץ כ-180 קילומטר, ורוחבו המרבי 25 קילומטר. שטח המפרץ הוא 2,880 קמ"ר המהווים כ-0.5% משטח הים האדום כולו. נפח המפרץ הוא 2,500 ק"מ מעוקב, המהווים כ-1% מנפח הים האדום כולו. עומקו הממוצע הוא 900 מטר מתחת פני הים והעומק המרבי הוא 1,820 מטר מתחת פני הים (באזור שמול נואיבה בסמוך לחוף הסעודי). מבחינה גאולוגית, מפרץ אילת מהווה חלק מהבקע הסורי-אפריקני ומכאן עומקו הרב.
משני עבריו של מפרץ אילת מתנשאים הרים תלולים – הרי סיני ממערב והרי אדום ומדין ממזרח. זווית השיפוע הממוצעת של קרקעית המפרץ היא 21% ובקטעים מסוימים מגיע השיפוע למעל 50%. מפרץ אילת נחשב לים טרופי, שטמפרטורת מימיו היא יותר מ-20 מעלות צלזיוס בממוצע השנתי. מאות מינים של דגים טרופיים מצויים בשפע במפרץ, העשיר גם בצדפים, בחלזונות, באלמוגים ובחסרי חוליות אחרים. כל אלה מושכים אליו תיירים וצוללים רבים מרחבי העולם. מפרץ אילת הוא עורק תחבורה חשוב של ישראל יחד עם ארצות רבות באפריקה ובאסיה, בנוסף לתעלת סואץ. בכניסה אל המפרץ מצד הים האדום, מול ראס נצרני, שוכנים שני איים קטנים – טיראן וסנפיר. שני האיים, שבעבר היו בבעלות סעודית, העברו לידי מצרים לפני מלחמת ששת הימים. ערב מלחמת ששת הימים, סגרו המצרים את מצרי טיראן מפני שיט ישראלי ואיימו על הספינות בתותחים שהיו בראס נצרני. במהלך מלחמת ששת הימים, השמידו כוחות צה"ל את התותחים ופתחו מחדש את המפרץ לשיט אוניות.
בקצהו הצפוני של המפרץ נמצאות ערי הנמל והקיט, אילת בישראל ועקבה בירדן. לאורך מזרח סיני, בחוף המצרי של המפרץ מצויים אתרי צלילה ותיירות רבים, יישובים קטנים וכפרי נופש. ביניהם אי האלמוגים, נואיבה, דהב ושמורות הטבע – שמורת ראס אבו גלום ושמורת נבק. האי טיראן מפורסם גם בזכות עולם החי המגוון שבו ובשוניות האלמוגים שסביבו. מקננות בו ציפורי ים רבות כדוגמת שלך, שחפים, שחפיות ולבניות.
אזור המפרץ משופע באתרי טבע, תופעות גאולוגיות מרתקות, שוניות אלמוגים ייחודיות ומגוון בעלי חיים וצמחים. עושר אקולוגי זה נובע מהיותו של המפרץ אזור סגור בו הגלים חלשים יחסית, ובנוסף בזכות הסביבה היבשה לא נשפכות כמויות גדולות של מים מעורבים בחול ופסולת למפרץ. גורמים אלו תורמים תרומה מכרעת לשקיפות המים; כתוצאה מכך קרני השמש יכולות לחדור עמוק ולהפרות את הדגים והאלמוגים בעומק. הרי אדום והמדבר הצחיח המקיף את המפרץ יוצרים סביבת חיים מרהיבה המחייבת שמירה קפדנית על האיזון הטבעי הנחוץ להמשך קיומה.
מי המפרץ
קרינת השמש החזקה והיובש באזור גורמים לרמה גבוהה של התאדות מי המפרץ. בדהב מגיעה ההתאדות לשיא של 4,250 מילימטר לשנה, רמה שהיא פי 400 מכמות המשקעים השנתית הממוצעת במקום. תופעה זו גורמת לגרעון מתמיד של מים במפרץ ולזרימה קבועה של מים מדרום, דרך מצרי טירן. הזרימה במפרץ היא בניגוד לכיוון השעון; עם כניסתו למפרץ מוטה הזרם מזרחה בשל כוח קוריוליס. בהמשך, משפיעות הרוחות הצפוניות על שינוי כיוון הזרימה מערבה ואחר כך – דרומה. האידוי המוגבר גורם לשתי תופעות נוספות: קירור המים והמלחתם. הטמפרטורה השנתית הממוצעת של מי מפרץ אילת היא C° 24 לעומת C° 27 בדרום הים האדום (במפרץ סואץ, שהוא רדוד יותר, מגיעה הטמפרטורה הממוצעת ל-C° 22.5). מליחות מי מפרץ אילת עומדת על 40.8% לעומת 36.0% בדרום הים האדום. שכבות המים במפרץ שוות במליחותן והטמפרטורה שלהם כמעט שווה. הצפיפות השווה של שכבות המים מאפשרת ערבול אנכי של המים – תופעה שבעקבותיה קיימת הספקת חמצן גם לאזורים העמוקים ביותר במפרץ.
הגאות והשפל במפרץ אילת הן דו-שיאיות. כלומר, במהלך יממה יש שני מחזורי גאות ושפל. הפרש הגבהים בין הגאות והשפל אינו רב ומגיע בקירוב למטר אחד.
חוף סיני
החוף המזרחי של מפרץ אילת מתחלק לשלוש יחידות נוף עיקריות:
החוף המזרחי, מאילת ועד ראס א-תנתור (במחצית הדרך בין דהב ובין שארם א-שייח') – יחידה זו כוללת את רובו של החוף המזרחי. רצועת החוף בדרך כלל צרה ומכוסה לרוב בסלעים, אבנים וחצץ. יחידה זו תחומה על ידי המדרונות של רכס הרים מאגמתי ומותמר. בחלק מהמקומות המדרונות מגיעים עד קו המים. יוצאים מן הכלל הם שפכי הנחלים הגדולים היוצרים מניפות-סחף באזור החוף. במימי המפרץ, יש לאורך קו החוף רצועה רצופה של שוניות אלמוגים. רצועה זו מאופיינת בשולחן צר וחזית זקופה הצונחת אל מימיו העמוקים של המפרץ. שונית האלמוגים, הסמוכה לפני המים, מונעת גישה של סירות וכלי שיט אל החוף. הגישה אפשרית רק במקומות בהן יש פרצה בשונית. קו החוף הוא ישר באופן יחסי אך יש בו מספר בליטות ומפרצונים. הבליטות הן בדרך כלל תוצאה של שפכי נחלים שיצרו מניפות סחף. במקומות אלו ניתן למצוא בארות שנחפרו הודות לשכבה גבוהה יחסית של מי תהום. באתרים אלו נוצרו נאות מדבר חופיות ובהן ריכוזים של עצי תמר, בוסתנים וגינות. הבולטות שבהן הן נואיבה ודהב.
חופי המלחות, מראס א-תנתור ועד ראס נצראני – יחידת נוף זו דומה במאפיינים רבים ליחידה שמצפון לה. היא נבדלת ממנה בעיקר ברוחב רצועת החוף שמשתרעת בממוצע לרוחב של 5 קילומטרים. רצועה זו נחלקת לשניים: הרצועה המזרחית הסמוכה לים מורכבת ממלחות עונתיות שטוחות שאדמתן חומה. הרצועה המערבית והסמוכה להרים מורכבת בעיקר ממניפות הסחף של שני הוואדיות העיקריים באזור: ואדי כיד וואדי אל-עדוי היוצרות מדרונים מתונים שאדמתם היא אדמת סחף וחול. יחידת נוף זו כוללת את חורשות המנגרובים הנמצאות לאורך החוף שמצפון לנבק, הן על היבשה והן במי הים. במלחות החוף צומחים השיחים זוגן לבן וימלוח. במניפת ואדי כיד צומחים שיחי סלוודורה פרסית העוצרים את החול ויוצרים תלוליות סביבם.
חופי השוניות המורמות, מראס נצראני ועד ראס מוחמד – אזור זה מתאפיין במצוקי חוף תלולים המתנשאים לגובה של כ-25 מטרים מעל פני המים (בשארם א-שייח' ובראס מוחמד הם מגיעים אף לגובה של 50 מטר). המצוקים והמשטחים הסלעיים שבראשם הם שוניות אלמוגים קדומות שהתרוממו עם עליית היבשה. קו החוף באזור זה מתאפיין במפרצונים זעירים ובינוניים ובחצאי איים. חצי האי הבולט באזור זה הוא ראס מוחמד. כמו בחוף הצפוני יותר, גם כאן קיימת בים, לאורך החוף, שונית אלמוגים. עמק החוף רחב יחסית, כ-5 קילומטרים ומכוסה בבלייה גרניטית דקה ובחולות. בערוצי הנחלים שהתחתרו במצוקים הסמוכים לים ניתן למצוא צמחי שושנת יריחו וריסן. אין באזור מקורות מים והוא צחיח לחלוטין. עד פיתוח התיירות במקום, מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, לא הייתה גם אוכלוסייה בדווית באזור.
החי במפרץ אילת
ממוזער|דגים בשונית באילת.
באופן כללי מייצג החי שבים האדום את החי במימי האוקיינוס ההודי, אלא שמינים רבים אינם יכולים לחדור אליו בשל מגבלות מליחות וטמפרטורה וחלקם מצויים רק בחלקו הדרומי של הים האדום. חלק גדול מהמינים שבים האדום הם אנדמיים ושיעורם של מספר קבוצות מגיע לכ-30%. ייתכן כי חלקם התפתח בתקופת ים תטיס. המינים האנדמיים מתאימים יותר לתנאים בים האדום ובמפרץ אילת ולכן משגשגים בהם יותר מהמינים האוקיאניים.
זיהומים במפרץ
תפיסת החוף על ידי נמל צבאי, נמל אזרחי, מתקני תעשייה וריבוי המבקרים משפיע ישירות על כמות הזבל במפרץ וזיהומים נוספים. לחופי המפרץ ישנם מפעלים שלאחר קירור המכונות בעזרת מי ים מחזירים את המים למפרץ כשהם חמים ומלאים חלקי מתכת המפרים את האיזון במפרץ. בנוסף יש בעיות של דליפת ביוב הן בעקבה בצד הירדני והן באילת בצד הישראלי. כמו כן התקיים מאבק בנושא כלובי הדגים במקום. בשנים 1994–1996 נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה אקולוגי במפרץ מצד ירדן וישראל.
מרכז|ממוזער|700px|מבט לדרום מזרח. בתמונה נראה מפרץ אילת מבעד להרי אילת, והגדה הירדנית של מפרץ אילת
לקריאה נוספת
מדריך ישראל, סיני וחבל עזה, הוצאת כתר ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1979, עמ' 124–126, 157–165, 185–239
קישורים חיצוניים
מפת מפרץ אילת, באתר "מסע אחר"
זאב וילנאי, מפרץ אילת "חיל הים" י' אפריל 1949, עמ' 4.
פארק השלום של הים האדום, פרויקט משותף לירדן וישראל דף מאתר משרד החוץ הישראלי
תוכנית הניטור הלאומית במפרץ אילת, באתר המשרד להגנת הסביבה.
דרור איסמן, משלמה המלך עד לורנס איש ערב וגם צלילה מוחזרת, 'בין גלים' 157, אפריל 1982 עמ' 3, ו-18.
שי שמש, סכנות זיהום השמן במפרץ אילת באתר מדע גדול, בקטנה, 26 באוקטובר 2018
הערות שוליים
*
אילת
קטגוריה:אילת: גאוגרפיה
קטגוריה:גבול ירדן–ישראל
קטגוריה:גבול ישראל–מצרים
קטגוריה:גבול מצרים – ערב הסעודית
קטגוריה:מצרים: גופי מים
קטגוריה:גבול ירדן – ערב הסעודית | 2024-07-06T11:16:03 |
השבר הסורי אפריקאי | הפניה הבקע הסורי-אפריקני | 2017-11-09T18:42:51 |
מפרץ עקבה | REDIRECT מפרץ אילת
קטגוריה:עקבה | 2022-07-16T12:03:51 |
טריפטופן | טריפטופן היא אחת מ-20 חומצות האמינו הנפוצות בטבע שמרכיבות את החלבונים. תאי גוף האדם אינם מסוגלים לסנתז טריפטופן ולכן היא מהווה חומצת אמינו חיונית, אותה יש לקבל דרך המזון. טריפטופן משמשת בתור קודמן לסרוטונין, נוירוטרנסמיטור (מעביר עצבי) חשוב המשפיע על מצב הרוח, השינה, והתיאבון, ולכן היא חיונית לשמירה על תפקוד פיזיולוגי תקין. כדי להבטיח צריכה מספקת של טריפטופן, חשוב לכלול בתזונה מזונות עשירים בחלבון כמו בשר מן החי, מוצרי חלב, ביצים, ובמיוחד חלמון הביצה, קטניות, (סויה ומוצריה, עדשים, ושעועית), אגוזים וזרעים (אגוזי מלך, שקדים, זרעי דלעת, וזרעי חמניה), שוקולד מריר ושיבולת שועל.
כימיה
השייר של טריפטופן (ומכאן - משקלה המולקולרי) הוא הגדול ביותר מבין חומצות האמינו. הוא מורכב מקבוצת מתילן (CH2) אליה קשורה קבוצת אינדול ארומטית, המורכבת משתי טבעות מאוחות: טבעת בנזן משושה וטבעת פירול מחומשת, המכילה אטום חנקן בודד. בולעת אורך גל של 280 ננומטר.
ביולוגיה
טריפטופן היא חומצת האמינו הנדירה ביותר; שיעור הופעתה בחלבונים עומד על כ-1.4% מכלל חומצות האמינו, ובחלבונים רבים היא נעדרת לחלוטין. עובדה זו משתקפת בקוד הגנטי: טריפטופן היא אחת משתי חומצות האמינו היחידות, יחד עם מתיונין, המקוּדדת על ידי קודון יחיד (UGG). תאי גוף האדם אינם מסוגלים לסנתז טריפטופן בעצמם, ולכן היא חומצת אמינו חיונית ויש לצרוך אותה דרך המזון. ארגוני בריאות שונים הגדירו קצובה יומית מומלצת למבוגרים שנעה בין 3.5 מ"ג ל-6 מ"ג טריפטופן לכל ק"ג משקל גוף. בשנת 2002, האקדמיה הלאומית לרפואה הגדירה את הקצובה היומית המומלצת לבני 19 ומעלה ככמות של 5 מ"ג טריפטופן לכל ק"ג משקל גוף.
בגוף, טריפטופן הופכת להורמונים כמו מלטונין, למוליכים עצביים כמו סרוטונין, לוויטמין B3 (ניאצין) ועוד. חומצת אמינו זו מסייעת בהרפיית מתח ומשרה שינה. טריפטופן מסייעת להפחתת חרדות ודיכאון, עוזרת למנוע מיגרנות, מפחיתה סיכונים לעוויתות לב וכלי דם, ובדומה לחומצת אמינו ליזין מסייעת להפחתת רמות הכולסטרול ותומכת בתפקוד תקין של מערכת החיסון.
בצמחים משמשת טריפטופן כחומר מוצא להורמון הצמחי החשוב ביותר, אוקסין.
נמצא כי אצל אנשים הסובלים מדיכאון, דיאטה דלה בטריפטופן עלולה להחמיר את הדיכאון. עם זאת, השפעה זו לא נמצאה אצל אנשים שאצלם ההפרעה לא מאובחנת.
בשנת 1989 אירעה הרעלה המונית בארצות הברית, בעקבות שימוש בתוסף מזון יפני בשם אל טריפטופן (L-טריפטופן). בהרעלה נפגעו כ-5,000 איש שלקו בתסמונת EMS (Eosinophilia-Myalgia Syndrome) מחלת עצבים נדירה. כתוצאה מהמחלה מתו לפחות 37 אנשים, ולפחות 1,500 אנשים הפכו נכים לצמיתות.בעקבות זאת, הופסק שיווק התוסף בארצות הברית ובמדינות נוספות, כולל ישראל. החל משנת 2002 התירו הרשויות בארצות הברית לשווק שוב את התוסף, לאחר שה-FDA אשר קבע כי הבעיה נבעה מתנאי ייצור לקויים במפעל ספציפי, ולא מחומר ה-L-טריפטופן עצמו.
מקורות מזון
טריפטופן, כמו כל חומצת אמינו חיונית, קיימת כמעט בכל מזון, וכמו כל חומצת אמינו חיונית, המקורות המשמעותיים ביותר שלה הם מזונות עשירים בחלבון, כגון בשר בקר, דגים ועוף, חלב, ביצים, קטניות (כגון פולי תורמוס, פולי סויה, עדשה תרבותית, שעועית, חומוס, פול ואפונה) וגרעינים מסוימים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חומצות אמינו
קטגוריה:חומצות אמינו חיוניות
קטגוריה:טריפטמינים | 2024-08-15T22:10:42 |
אהרן | אַהֲרֹן הוא דמות מקראית, אחי מרים ומשה ואבי הכֹּהֵנִים. דוברו של משה בפני פרעה והכהן הגדול הראשון במשכן בעת נדודי בני ישראל במדבר, שהכהונה ניתנה לו ולזרעו אחריו. אהרן נפטר בשנה האחרונה לנדודים, באחד לחודש החמישי, במקום הנקרא הור ההר (או מוסרה).
אהרן הכהן
254x254px|ממוזער|פסל בדמותו של אהרן הכהן, המאה ה-18.|ימין
חז"ל מסבירים כי זכה לייסד את שושלת הכהנים, משום שכאשר ראה שמשה, אחיו הצעיר, מונה להיות הנושא והנותן עם פרעה, לא קינא בו. חז"ל לומדים זאת מן הפסוק "וראך ושמח בליבו" שאומר האל למשה לפני פגישת האחים.
ביום חנוכת המשכן, בו נכנס לשמש בכהונה, שני בניו הגדולים של אהרן, נדב ואביהוא, מתו. נדב ואחיו אביהוא נכנסו להקטיר "אש זרה", ונשרפו חיים. את מקומם ירשו שני האחים הצעירים, אלעזר ואיתמר.
במהלך נדידת בני ישראל במדבר קורח ועדתו ערערו על מנהיגותם של משה ואהרן ובניסים שהתרחשו מאוחר יותר הוכיח האל את בחירתו באהרן על ידי מבחן קטורת הסמים - מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת של עדת קורח נשרפו, אך כאשר אהרן הקטיר קטורת הוא עצר את המגפה שפגעה בעם.
משה, אהרן ובנו ממשיכו אלעזר נצטוו לעלות לראש הפסגה, ושם, באופן מתוכנן, משה הפשיט ממנו את בגדיו - בגדי הכהן הגדול, הלבישם את בנו, ואהרן נפטר במיתת נשיקה.
אהרן נזכר בחיבורו של ההיסטוריון הרומאי פומפיוס טרוגוס, שם הוא מופיע בשם "אַרוּאַס" (Arruas). טרוגוס מספר עליו שהיה בנו של משה ונכדו של יוסף, שמונה לכהן כדי לפקח על הפולחן שמקורו במצריים ומעט אחר כך הפך למלך. הוא מסביר שמאז היה זה מנהג בקרב היהודים שאותם אנשים ישמשו כמלכים וככהנים. זהו הרמז היחיד לאהרן בספרות היוונית-רומית.
אוהב שלום ורודף שלום
במסכת אבות (א, יב) נאמר: . באבות דרבי נתן (יב, ג) מתוארת שיטתו של אהרן:
בעקבות המשנה במסכת אבות, הפך אהרן להיות לסמל של אהבת הבריות ורדיפת שלום. ייתכן שמקורה של מסורת זו הוא בדברי מלאכי, שמתאר את הכהן האידיאלי: "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" או במזמור שיר המעלות בתהלים שמתאר אחווה: "שיר המעלות לדוד, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד: כשמן הטוב על הראש, יֹרד על הזקן, זקן אהרן, שיֹרד על פי מדותיו". יש מפרשים שמסבירים את התנהגותו בחטא העגל כתוצאה קיצונית של תכונה זו: אפילו כאשר ישראל רצו שיעשה עגל זהב לעבודה זרה, הוא נענה לבקשתם ולא יצא נגדם ישירות. פירוש נוסף למעשה זה הוא שאהרן ניסה לעכב את העם עד שמשה ירד מההר.321x321px|ממוזער|מטה אהרן פורח מבין 12 מוטות הנשיאים. איור משנת 1728.
מטה אהרן
על פי המקרא, מטה אהרן הצמיח פרחים ושקדים כדי להורות על כך ששבט לוי הוא השבט הנבחר מבני ישראל על ידי אלוהים. המטה נשמר במשכן בקודש הקודשים, לאות על הבחירה באהרן ובשבט לוי. מטה זה נזכר גם קודם לכן, לאורך סיפור המכות ויציאת מצרים.
וידם אהרן
"וידם אהרן" הוא הביטוי המתאר את תגובתו של אהרן הכהן נוכח מות שני בניו.ממוזער|226x226px|אהרן ניצב מול עגל הזהב, 1901ביום השמיני לעבודתם של הכוהנים במקדש, נדב ואביהוא בניו של אהרן הכהן מקריבים קטורת לפני ה' ואז יוצאת אש ושורפת אותם חיים. תגובתו של משה אינה מאחרת לבוא והוא מנחם את אהרן באומרו "הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש...". מיד אחר כך, התורה מתארת את תגובתו של אהרן במילים: "וידם אהרן".
נראה שאהרן מקבל את דבריו של משה ובעקבותיהם הוא שותק. אך פשט הכתוב לא מפרש אלו רגשות הסתתרו בנפשו בעקבות האירוע הטרגי. וכן לא כתוב האם אהרן זעק או בכה על מות בניו קודם שתיקתו. המקרא לא מתאר לנו זאת אלא את הדממה בה קיבל את מותם של בניו. ייתכן שהדממה נובעת מהשלמת פנימית ומקבלת הדין ללא ערעור. שתיקתו של אהרן היא חיצונית אולם ייתכן והיא סוערת בנפשו. אהרן קיבל עליו את הדין והבין שבזמן השראת השכינה, עליו להשאיר את רגשותיו בצד ולהמשיך למלא את תפקידו במשכן. אהרן לאור מות בניו ממשיך בעבודת המשכן ובכך גילה גדלות נפש עילאית וקידש שם שמים. לפי זה שתיקתו של אהרן אינו רק שתיקה פסיבית אלא שתיקה אקטיבית של עבודת ה במשכן.
הרמב"ן על "וידם אהרן" מפרש שני פירושים: אהרן בכה בקול ונשתתק ולפי הפירוש השני ירדו עיניו דמעות ועתה פסק מלבכות.
לדעת אברבנאל, הביטוי "וידם אהרן" מבטא תדהמה גמורה שאחזה באהרן מרגע האסון.
מות אהרן
מות אהרן מתואר בספר במדבר, ומהווה את הורשת הכהונה הגדולה בפעם הראשונה בתולדות העם היהודי מאהרן לבנו אלעזר. מקום מותו וקבורתו הוא הר ההר.
התיאור המקראי
הביטוי יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל-עַמָּיו נמצא בתורה בלבד ורק בהקשר מותם של אברהם, יצחק, יעקב, ישמעאל ומשה. הרקע לשימוש בביטוי זה אינו ברור וייתכן שהוא קשור לתפישת המוות המקראית.
אהרן נפטר בא' באב, וזהו תאריך הפטירה היחיד שהוזכר בתנ"ך:
לדעת רלב"ג,בפירושו על התורה - פרשת חוקת, תועלתיות, תועלת ג'. "החודש החמישי" נמנה מתשרי, ולכן תאריך פטירתו היה בא' בשבט.
על פי ו מקום קבורתו של אהרן הוא הור ההר, אשר מזוהה עם ג'בל מצ'רה צפונית מזרחית לקדש. אך לפי , מקום מותו הוא מוֹסֵר או מוֹסֵרָה, ויש בין שני השמות דמיון צלילי ואפשר שמקום אחד הם.
על אהרן התאבלו שלושים יום כמו גם על משה. ואילו על יעקב התאבלו שבעים יום כנראה לפי מנהגי האבלות אשר היו נוהגים במצרים העתיקה.
על מותו במהלך הנדודים במדבר, הוא יודע טרם עת ובמצוות האל הוא מעביר את בגדי הכהונה ממנו לבנו אלעזר בנוכחותו של משה:
על פי המדרש
על פי המדרש, משה פקד על אהרן להיכנס לתוך מערה בהור ההר שבה היו מטה מוצעת ונר דלוק. אהרן נכנס ומשה פקד עליו להשכב במטה עם ידיים פשוטות, פה סגור ועיניים סגורות. אהרן ביצע את הפקודות ומת. מסבירים שלאחר שראה משה את מיתת הנשיקה של אחיו, רצה גם הוא למות באותה מיתה ואמנם נתקבלה בקשתו. לאחר שיצאו משה ואלעזר מהמערה, היא נסתמה.
על פי מדרש רבה, לאחר שירדו משה ואלעזר מן ההר נתקבצו כל הקהל עליהם ושאלו אותם היכן אהרן. לאחר שענו להם שמת, עם ישראל לא השתכנע, שהרי אהרן בעצמו עצר את מלאך המוות. העם איים שאם לא יחזירו משה ואלעזר את אהרן, הם יסקלו אותם. משה התפלל לקב"ה שיוציא מהם את החשד ומייד הקב"ה פתח את המערה שבה מת אהרן כהוכחה.
על פי מדרש אחר, כשראו ישראל שעלו להר ההר שלשה אנשים וירדו שנים, נחלקו לשלש כתות: אחת אומרת שמשה הרג את אהרן כי קנא בו, שנייה אומרת שאלעזר הרג את אהרן כי רצה לרשת את הכהונה הגדולה, ושלישית אומרת שהקב"ה הרג את אהרן. כשראה הקב"ה מה קרה, רמז למלאכים, הם פתחו את המערה, הוציאו את ארונו של אהרן כך שיפרח בשמים, והתחילו מספידים את אהרן. כך נרגעו הרוחות ואף אחד לא חשב רע על משה ואלעזר.
על פי המדרש, הסיבה שמשה אמר שאהרן נפטר במוסרה היא שעמלק נלחם בעם ישראל (כשמלך בערד) מיד לאחר ששמע שמת אהרן והסתלקו ענני הכבוד. המלחמה העיקה על עם ישראל, הם רצו לחזור למצרים וחזרו שישה מסעות אחורה. כתגובה, בני לוי רדפו אחריהם והרגו מהם שמונה מִשׁפחות, וגם מִבני לוי נהרגו ארבע מִשׁפחות. לאחר שנרגעו הרוחות, הגיעו כולם למסקנה שכל ההרג קרה מאחר שהתרשלו בהספד אהרן, והחליטו להספיד את אהרן מיד. מכיוון ששם קבעו את הספד אהרן, משה החשיב את המקום כאילו שם מת אהרן.
משפחתו
הוריו: עמרם ויוכבד
אחיו: משה רבנו ומרים הנביאה
אשתו: אלישבע, אחותו של נחשון בן עמינדב, נכדת הנין של יהודה
בניו: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
מצוות קידוש זרעו של אהרן
עגל הזהב
לקריאה נוספת
זקוביץ יאיר ושנאן, אביגדור, לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. פרק י"א עמ' 96–102.
קישורים חיצוניים
אהרן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
למשמעות השם "אהרן", שלומי רֵייסקין, דף שבועי, היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מספר 637, פרשת וארא, תשס"ו
מפות עתיקות של ארץ ישראל הכוללות את דמותו המצוירת של אהרן, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:כהנים גדולים בתנ"ך
קטגוריה:נביאי האסלאם
קטגוריה:נדודי בני ישראל במדבר: אישים
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אושפיזין
קטגוריה:אישים בתורה
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 110
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
קטגוריה:אישים בספר שמות | 2024-10-07T15:57:46 |
פיגמנט | שמאל|ממוזער|250px|פיגמנטים למכירה בשוק בגואה, הודו
ממוזער|333x333 פיקסלים|המורפו הכחול נקרא כך בזכות כנפיו הכחולות, המושגות באמצעות צבעוניות מבנית. אולם הפיגמנט על כנפיו הוא דווקא חום.
פִּיגְמֶנְט (בעברית: צִבְעָן) הוא חומר המשפיע על צבע האור הפוגע בו על ידי החזרה ובליעה סלקטיביים. בתעשייה, פיגמנטים משמשים לצביעת חומרים שונים כגון: דיו, צבע, פלסטיק, טקסטיל, מזון ועוד.
בביולוגיה, פיגמנט הוא כל תרכובת צבעונית המצויה בתאיהם של יצורים חיים.
כמעט כל סוגי התאים בבעלי חיים, כמו תאי עור, עין, פרווה ושיער מכילים פיגמנטים. יצורים שיש להם חסר חמור בפיגמנטציה מכונים לבקנים.
בצביעת צבע (חומר), דיו, פלסטיק, בד וחומרים אחרים, פיגמנט הוא צבען יבש, בדרך כלל אבקה לא-מסיסה. ישנם פיגמנטים טבעיים ומלאכותיים, אורגניים ואי-אורגניים.
400x400px|ממוזער|תרשים המראה את תהליכי הפיגמנט
פיגמנטים פועלים על ידי בליעה בררנית של חלקים מהספקטרום הנראה והחזרת חלקים אחרים. ברוב הפיגמנטים האורגניים יש שרשראות ארוכות של פחמימנים, בהן אטומי הפחמן קשורים זה לזה בקשרים קוולנטיים כפולים ויחידים לסירוגין. סידור זה גורם לאלקטרונים לרחף סביב כל המולקולה (ולא רק סביב שני אטומי הקשר), דבר המביא לספיגת האור הבררנית.
בדרך כלל מבדילים בין פיגמנט, שהוא לא-מסיס, לבין צבע, שהוא אבקה מסיסה או נוזל. אין חלוקה מוגדרת היטב בין פיגמנטים לצבעים, ויש גורמי צביעה שמשתמשים גם בפיגמנטים וגם בצבע. במקרים מסוימים, פיגמנט ייוצר על ידי עיבוי צבע מסיס עם מלח מתכתי. הפיגמנט שייווצר נקרא "lake".
רשימת פיגמנטים
מבוססי הם/פורפירין
כלורופיל
בילירובין
המוציאנין
המוגלובין
פולטי אור
לוציפרין
ליפוכרומים
קרוטנואידים
אלפא ובטא קרוטן
ליקופן
רודופסין
קנתקסנטין
זקסנטין
לוטין
ציאנינים
פוטוסינתטיים
כלורופיל
פיקובילין
אחרים
המטוכרום
מלנין
אוראה
פיגמנטי צביעה
ראו גם
ריכרד וילשטאטר - כימאי יהודי-גרמני, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1915 על עבודתו בתחום הפיגמנטים הצמחיים, ובפרט כלורופיל.
צבעוניות מבנית
קישורים חיצוניים
פיגמנטים לאורך השנים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרכובות
קטגוריה:הנדסה כימית
קטגוריה:אמנות: חומרי גלם
קטגוריה:צבעים | 2024-10-19T16:09:57 |
מרחב ספרבילי | בטופולוגיה, מרחב ספרבילי או מרחב פָּרִיד הוא מרחב שקיימת בו קבוצה צפופה בת מנייה. אינטואיטיבית פירוש הדבר הוא שקבוצה בת מנייה מאפשרת לקרב היטב כל איבר במרחב.
דוגמה למרחב ספרבילי הוא הישר הממשי, משום שקבוצת המספרים הרציונליים היא קבוצה צפופה (שכן כל קטע פתוח מכיל מספר רציונלי) וקבוצת המספרים הרציונליים היא בת מנייה. מרחב דיסקרטי שאינו בן מנייה הוא לא ספרבילי. גם המספר הסודר הראשון שאיננו בן מנייה, עם טופולוגיית סדר, אינו ספרבילי.
מרחב מטרי קומפקטי הוא ספרבילי (משום שהוא חסום כליל). מרחב מטרי מקיים את אקסיומת המניה השנייה אם ורק אם הוא ספרבילי.
משפט: כל מרחב שמקיים את אקסיומת המנייה השנייה הוא ספרבילי.
הוכחה: בהינתן מרחב טופולוגי עם בסיס בן מנייה , נוכל לבחור באופן שרירותי לכל ולעיין בקבוצת כל הנקודות האלו, שנסמנה . היא כמובן בת מנייה מעצם הגדרתה, ובנוסף (כלומר צפופה): בהינתן , כל איבר בבסיס המכיל אותו חותך את (מעצם הגדרת ) ולכן .
הכיוון ההפוך של המשפט שלעיל לא נכון: לא כל מרחב ספרבילי הוא מרחב מנייה שנייה. דוגמה לכך היא הישר של סורגנפריי (כלומר הישר הממשי עם טופולוגיית הגבול התחתון). שם מתקיים ולכן ספרבילי, אך ניתן להראות שהוא לא מרחב מנייה שנייה.
מכפלה של עד (כולל) עוצמת הרצף מרחבים ספרבילים (עם טופולוגיית המכפלה) היא ספרבילית. לעומת זאת, מכפלה של יותר מעוצמת הרצף מרחבים לא טריוויאליים איננה ספרבילית.
ספרביליות אינה תכונה תורשתית. למשל, המרחב ספרבילי (כמכפלת שני מרחבים ספרביליים), אך האלכסון הוא תת-מרחב שלו שאינו ספרבילי.
מרחב הוא ספרבילי תורשתית אם כל תת-מרחב סגור הוא ספרבילי. קיומו של מרחב רגולרי (לרבות T0) שהוא ספרבילי-תורשתית אבל אינו לינדלף, תלוי באקסיומות של תורת הקבוצות.
ראו גם
מרחב אוריסון אוניברסלי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ספרבילי | 2024-08-05T23:46:47 |
או. הנרי | שמאל|ממוזער|200px|פינת הנצחה לאו הנרי במוזיאון ההיסטורי בעיר הולדתו גרינסבורו
ויליאם סידני פורטר (באנגלית: William Sydney Porter; 11 בספטמבר 1862 - 5 ביוני 1910), שכתב תחת שם העט או. הנרי (O. Henry), היה סופר אמריקאי שנודע בסיפוריו הקצרים.
על מקור ההשראה שלו אמר הנרי: "יש סיפור בכל דבר. מצאתי כמה ממעשיותי הטובות ביותר על ספסלים בגנים ציבוריים, בעמודי תאורה ובדוכני עיתונים".
"פרס או. הנרי" הוא פרס שנתי המוענק לכותבי סיפורים קצרים מצטיינים.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|200px|או. הנרי בצעירותו
או. הנרי נולד וגדל בעיר גרינסבורו שבקרוליינה הצפונית. הוא עזב את בית הספר בגיל חמש-עשרה ועבד חמש שנים בחנותו של אביו, לפני שעקר לטקסס בשנת 1882. הוא עבד שנתיים בחווה, ואחר כך התיישב בעיר אוסטין, ובה עבד חליפות בתור זבן, מנהל חשבונות, רשם קרקעות וקופאי בבנק.
בשנת 1894 ייסד שבועון היתולי בשם "האבן המתגלגלת", ודבר זה הביא להעסקתו בעיתון "יוסטון דיילי פוסט" בתור בעל טור וקריקטוריסט.
בשנת 1896 הואשם בכך שמעל בכספי הבנק שבו שימש קופאי באוסטין. במקום לעמוד למשפט, נתקף פחד ובהלה ונמלט, תחילה לניו אורלינס ואחר לאמריקה התיכונה, המשמשת רקע לרומאן היחיד שכתב "כרובים ומלכים" (1904). שם פגש עבריין אחר בשם אל ג'ניגר, שעתיד היה לספר אחרי כן על ידידותם בספרו "מבעד לצללים עם או הנרי".
או. הנרי חזר לטקסס, כשנודע לו על מחלתה הקשה של אשתו, ולאחר מותה הועמד לדין על מעילה ונידון לחמש שנות מאסר בכלא קולומבוס, באוהיו. בכלא שימש כרוקח והחל לכתוב סיפורים עליהם חתם בשמות עט שונים. לבסוף החל לחתום בדרך קבע בשם או. הנרי.
יש הסבורים כי הנרי הגה את שם העט שלו בכלא; הוא ריצה שלוש שנות מאסר בשל הרשעה במעילה בכספי בנק. אחד הסוהרים נקרא אורין הנרי, ולכן אפשר כי מקור שם העט של פורטר הוא בסוהר זה. הנרי השתחרר ב־24 ביולי 1901, והחל בקריירת הכתיבה שלו.
מששוחרר מכלאו בשל התנהגות טובה, חי זמן מה בפיטסבורג, ולאחר מכן התיישב בקביעות בניו יורק, המשמשת רקע לרבים מסיפוריו. שם החל לכתוב סיפור שבועי לעיתון "וורלד". הקלילות הניכרת בעלילותיו, התלויות ב"יד המקרה" ובעלות סיומים מפתיעים, עוררה נגדו סופרים ומבקרים רבים. אך ההומור שלו וכישרונו לתאר את חייהם של בני אדם מן הרחוב עשוהו מקובל מאוד על הקהל הרחב.
יצירותיו
סיפוריו מפורסמים בסיומם המפתיע, בהומור הבריא ובמקריות האירונית שבהם, אולם הם אינם מאבדים מקסמם גם כאשר ההפתעה כבר ידועה.
מרבית סיפוריו מתרחשים בזמן כתיבתם, השנים הראשונות של המאה ה־20. רבים מתרחשים בעיר ניו יורק, במיוחד אלה המופיעים בספר ארבעת המיליונים (רמז לגודל אוכלוסיית ניו יורק באותה עת), כדוגמת "אחרי עשרים שנה". לאו. הנרי הייתה חיבה ניכרת לעיר, שאותה כינה "בגדד שעל הרכבת התחתית". סיפורים אחרים מתרחשים בעיירות קטנות ובערים אחרות.
סיפוריו עוסקים בדרך־כלל באנשים מן השורה: נוכלים וקבצנים, בני אצולה אמיתיים או מדומים, עלמות חן ומחזרים לא-יוצלחים, פקידים, שוטרים, מלצריות. הסיפורים הם אנושיים, מלאי הומור והסיום הוא תמיד מרתק ובלתי צפוי.
בשנת 1952 הופק בהוליווד סרט בשם O. Henry's Full House ובו חמישה סיפורים של או. הנרי שבוימו על ידי במאים שונים. הסופר ג'ון סטיינבק הופיע בסרט בהופעה נדירה בקטעי הסבר לפני כל סיפור. הסיפורים הם:
השוטר וההמנון – סואפי, בטלן וחסר בית, מבקש באמצעים שונים להיאסר כדי שיוכל "לבלות" בחורף שלושה חודשים בכלא. נסיונותיו נכשלים. לבסוף הוא נכנס לכנסייה וכאשר הוא שומע המנון תפילה הוא מחליט לחזור למוטב אך ביוצאו מהכנסייה הוא נעצר על שוטטות ונשלח לכלא.
The Clarion Call – בלש תופס רוצח ומהסס איך להסגירו למשטרה כי הוא ידידו לשעבר של הרוצח וגם חייב לו אלף דולר.
העלה האחרון – בחורה שוכבת על ערש דווי מול עץ שעליו נושרים ומגיעה למסקנה שעם נשירת העלה האחרון היא תמות. שכן שלה, צייר מתוסכל, יוצא בליל סערה ומצייר עלה על קיר סמוך. לאחר הסערה, כשהיא רואה שעלה אחד נותר היא מתאוששת, אך הצייר נפטר מדלקת ריאות.
כופר הנפש של הצ'יף האדום – זוג פושעים חוטפים את ילדו של ראש העיירה ומבקשים כופר של 1,500 דולר. הנחטף "ממנה" את עצמו כראש שבט אינדיאני ומתעמר בהם עד שהם מחזירים אותו לאביו ובמקום כופר הם עוד משלמים לו 250 דולר כדי שיפטור אותם מעונשו של זה.
מתנת חכמי קדם (האמגושים), מספר על זוג צעיר שממונו אינו בידיו אולם הם מאוד רוצים לקנות זה לזה מתנות לחג המולד. בלי ידיעתו של ג'ים, מוכרת דֶלָה את רכושה היקר ביותר, את שערה היפה והשופע, כדי לקנות שרשרת מפלטינה לשעון הכיס של ג'ים; וג'ים, בלי ידיעתה של דלה, מוכר את רכושו היקר ביותר, את שעון הכיס שלו שקיבל בירושה ממשפחתו, כדי לקנות ערכת טיפוח שיער יקרה ונדירה לשערה של דלה. הסופר מציין שהמתנות של הזוג הזה הן משמעותיות יותר ממתנותיהם של האמגושים שהיו הראשונים להכיר בגדולתו של ישו התינוק ונתנו לו מתנות.
ספרים שתורגמו לעברית
ארבעת המיליונים, הוצאת כרמי את שות בע"מ.
גורלות, הוצאת כרמי את שות בע"מ.
לילות ניו־יורק תורגם על ידי מירון אוריאל ואיריס ברוכוב והופיע בהוצאת לדורי בשנת 1963. יצא במהדורה חדשה בשם החיים זה לא מה שאתה חושב בשנת 1989.
אחרי עשרים שנה (After Twenty Years) תורגם על ידי אהרן אמיר והופיע בשנת 1973 בהוצאת עם עובד.
החזרה למוטב (A Retrieved Reformation) תורגם על ידי דב קמחי והופיע בהוצאת לדורי בשנת 1989.
כופר נפשו של הצ'יף האדום - חמישה סיפורים שהופיעו בהוצאת עם עובד.
מתנת חכמי הקדם (האמגושים)
כיכרות לחם של מכשפות (WITCHE'S LOAVES) תורגם עי דפנה רוזנבליט והופיע בהוצאת כתר בשנת 2019.
ראו גם
פרס או. הנרי
קישורים חיצוניים
התיאטרון הרדיופוני של אביגיל - תסכיתי רדיו על פי הסיפורים "העלה האחרון" ו"מתנת האוהבים"
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:סופרים אמריקאים הידועים בשם עט
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים אמריקאים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1862
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1910 | 2024-08-19T10:39:57 |
סגור (טופולוגיה) | בטופולוגיה, סְגוֹר של קבוצה השייכת למרחב טופולוגי הוא הקבוצה הסגורה הקטנה ביותר המכילה את . מבחינה אינטואיטיבית אפשר לחשוב עליו כעל קבוצה המכילה את אברי ואת כל הנקודות ש"נוגעות" בקבוצה .
הגדרה פורמלית
יהא מרחב טופולוגי כלשהו, ותהא קבוצה. אם היא קבוצת הקבוצות הסגורות המקיימות (כלומר, קבוצת הקבוצות הסגורות המכילות את ), אז הסגור של יסומן או , ויוגדר על ידי:
.
להלן מספר הגדרות אלטרנטיביות ששקולות להגדרה לעיל (כלומר, ניתן להוכיח אותן מההגדרה, ואם מקבלים אותן כהגדרה, ניתן להוכיח מהן את ההגדרה המקורית):
היא קבוצת כל האיברים של שבכל סביבה שלהם קיים איבר של (לא בהכרח שונה מהם).
, כאשר היא הקבוצה הנגזרת של .
הגדרה באמצעות הפנים של המשלים של הקבוצה: .
דוגמאות
הסגור של הקטע הפתוח הוא הקטע הסגור .
הסגור של קבוצת המספרים הרציונלים הוא הישר הממשי כולו .
תכונות הנוגעות לסגור
כל קבוצה סגורה שווה לסגור של עצמה: . בפרט הסגור הוא קבוצה סגורה ולכן .
.
.
.
היא פונקציה רציפה אם ורק אם לכל בתחום שלה מתקיים .
אם קבוצה קשירה, לכל מתקיים שגם קבוצה קשירה. בפרט, הסגור של קבוצה קשירה גם הוא קשיר.
קבוצה במרחב המקיימת נקראת קבוצה צפופה.
קבוצה במרחב המקיימת נקראת קבוצה דלילה.
נשים לב שרבות מתכונות אלו מזכירות את תכונות הפנים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טופולוגיה | 2024-08-01T20:06:16 |
DIMM | ממוזער|כרטיס DIMM
DIMM (ראשי תיבות של Dual In-line Memory Module) הוא סוג של זיכרון מחשב – מעגל מודפס שמכיל שבבי זיכרון ומיועד לשימוש במחשבים אישיים (PC). ה-DIMM עושה שימוש ב-64 סיביות זיכרון, דבר המקנה לו העברת מידע מהירה וטובה יותר מאשר ה-SIMM (SIMMs (Single In-line Memory Modules - זיכרון דומה, אך עושה שימוש ב-32 סיביות, ולכן פחות פופולרי). DIMM נוצר בשנת 1990 כדי לתמוך במחשבי פנטיום של אינטל כאשר SIMM היה חלש מדי.
ראו גם
SDRAM
DDR SDRAM
קישורים חיצוניים
קטגוריה:התקני זיכרון אלקטרוניים | 2024-04-24T18:08:02 |
כיירון | ממוזער|שמאל|250px|כיירון ואכילס מאת רינלדו רינלדי בקא' ד'אורו
כיירון או חיירון (ביוונית עתיקה: Χείρων), הוא דמות במיתולוגיה היוונית, קנטאור בן אלמוות ששימש כמורם של כמה מהגיבורים המיתולוגיים של יוון העתיקה. כיירון מתואר כחכם שביצורים ומייסד תורת הרפואה, הנבואה (אותם למד מהאל אפולו) והציד (אותו למד מהאלה ארטמיס).
דמותו
כיירון היה בנם של קרונוס, שליט הטיטאנים, ושל האוקיינידיה פיליירה בת אוקיינוס. לפי האגדה, נטשה פיליירה את כיירון במערה, מפני שהתביישה בהיותו קנטאור. הוא שרד בזכות האל אפולו שאימץ וטיפח אותו, לימד אותו מוזיקה, רפואה, ציד ולחימה. מאז, ריפא כיירון אחרים ולימד אותם רפואה ומדעים.
בניגוד לשאר הקנטאורים, אשר תוארו לרוב כפראיים ואכזריים וסימלו הפקרות, תאווה חייתית והשתכרות, תואר כיירון כטוב לב וחכם, ועזר לגיבורים רבים במיתולוגיה היוונית.
הוא ניהל מעין בית ספר לחיים. אלים ומלכים נתנו לו לאמן את ילדיהם. חלק מתלמידיו הפכו לגיבורים גדולים, כגון אכילס, יאסון, תסאוס, הרקולס, אסקלפיוס ועוד.
הוא היה בן אלמוות ולכן כשהרקולס פגע בו בטעות, הרעל לא המיתו, אבל הייסורים גרמו לו למשאלת מוות. הוא ידע כי בינתיים פרומתאוס סובל, ולכן נתן לו במתנה את חיי הנצח שלו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית | 2024-07-15T10:21:51 |
נג'ף | נַגַ'ף (בערבית: النجف) היא בירת המחוז הקרוי על שמה בדרום-מרכז עיראק, העיר שוכנת כ-150 ק"מ מדרום לבירה בגדאד. לפי אומדן רשמי מתאריך 1 ביולי 2018 אוכלוסיית העיר מונה 747,261 בני אדם והיא העיר השישית בגודלה בעיראק (אחרי בגדאד, מוסול, בצרה, כירכוכ וארביל). זוהי אחת הערים הקדושות ביותר לאסלאם השיעי והיא מוקד הכוח השיעי הפוליטי בעיראק.
מסופר כי העיר הוקמה ב-791 על ידי הח'ליף העבאסי הארון אל-רשיד. היא התפרסמה כאתר הקבורה של עלי בן אבי טאלב מקים השיעה והאימאם הראשון (אם כי יש המאמינים כי הוא קבור במזאר-י שריף באפגניסטן). כיום העיר נג'ף היא אתר חשוב של עלייה לרגל מכל העולם המוסלמי. רק למכה ולאל-מדינה מגיעים יותר עולי רגל מוסלמים.
היסטוריה
נג'ף היא עיר עתיקה ובעלת היסטוריה עוד לפני ימי האסלאם המגיעה עד למאה ה-1.
החל מהמאה ה-10 החלו שליטים מוסלמים להקים מבנים מעל קבר עלי והעיר צמחה סביב הקבר ואף מכונה : "עיר מסביב לקבר". תושבי העיר היו בעיקר פרסים וערבים.
העות'מאנים שלטו בעיר תקופה ארוכה, אך השלטון נתקל בקשיים רבים כתוצאה מתקיפות של שבטים מדבריים וצבא פרסי, אשר גרמו לתקופת רעב ולמחסור במים. בתחילת המאה ה-16 כמות התושבים צנחה והחקלאות קרסה. במהלך המאה ה-18 החלה השפעה עצומה מצד פרס על החיים האינטלקטואליים בעיר. משבר המים נפתר בשנת 1803 ,לאחר ניסיונות רבים להסיט את זרימת הנהרות והנחלים בסביבה.
ב-1915 הקימו השבטים הערבים המקומיים אוטונומיה בנג'ף שהתקיימה עד כיבוש העיר על ידי האימפריה הבריטית ב-1917. ב-1918 מרדו השייח'ים של נג'ף בשלטון הבריטי, אך המרד דוכא וראשי המרד הוצאו להורג.
מספר רב של העולמא השיעי גורשו לאיראן בה חיזקו את מעמדה של העיר קום כמרכז למידה שיעי חשוב במקום נג'ף, ובכך גרמו לעיר לאבד את מעמדה הדתי. עם זאת, כיום יושב בעיר האייתוללה עלי סיסתאני, אשר נחשב לסמכות העליונה בזרם השיעי באסלאם.
ערים תאומות
ראו גם
אסלאם שיעי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:עיראק: ערים
קטגוריה:עיראק: אתרי עלייה לרגל (אסלאם)
קטגוריה:ערים קדושות
קטגוריה:ערי בירה של יחידות מנהליות | 2024-04-30T18:40:30 |
כירון | הפניה כיירון | 2011-07-25T02:22:23 |
כתיב כימי | שמאל|ממוזער|250px|מאמר על כימיה בכתב עת מדעי שפורסם בשנת 1865
כתיב כימי הוא אוסף של כללים ומוסכמות בהם משתמשים בכימיה לתיאור אטומים, מולקולות, מבנים כימיים אחרים, תגובות כימיות ומנגנונים של תגובות כימיות.
אטומים
כל אטום מיוצג על ידי אוסף של סימנים המבטא את התכונות העיקריות של האטום. סימנים אלו כוללים:
סמל כימי - הסמל מורכב מאחת או יותר אותיות לטיניות המהוות את קיצור שמו של היסוד, במקרים רבים בלטינית. האות הראשונה תמיד גדולה, והאותיות הבאות, אם ישנן, הן קטנות. להלן מספר דוגמאות:
+דוגמאותשם היסודהסמל הכימימקור הסמלמימןHמלטינית: HydrogeniumכסףAgמלטינית: ArgentumטנטלוםTaעל שם טנטלוס מהמיתולוגיה היווניתכספיתHgמלטינית: HydragyrumאיטרביוםYbעל שם הכפר איטרבי (Ytterby) במחוז סטוקהולם, שוודיה
במקרים מסוימים מציינים אחד או יותר מהנתונים הבאים בנוסף לסמל הכימי עצמו:
מספר מסה - מופיע בכתב עילי משמאל לסמל הכימי, ומציין את הכמות הכוללת של הנוקליאונים (הפרוטונים והנייטרונים) הנמצאים בגרעין האטום. את מספר המסה מציינים כשיש צורך להדגיש את סוג האיזוטופ. לדוגמה:
(האיזוטופ השכיח של הליום); (איזוטופ נדיר של פחמן).
מספר אטומי - מופיע בכתב תחתי משמאל לסמל היסוד, ומציין את מספר הפרוטונים בגרעין האטום. מספר הפרוטונים של היסוד קובע את מיקומו הסידורי של היסוד בטבלה המחזורית:
(אטום פחמן. מספרו האטומי 6).
בטבלה המחזורית נהוג במקרים רבים לציין את מספר המסה ואת המספר האטומי יחד:
אלקטרוני הערכיות - האלקטרונים הנמצאים ברמת האנרגיה האחרונה מסומנים כנקודות מסביב לסמל הכימי של היסוד.
המטען החשמלי - כשיש הבדל בין מספר הפרוטונים למספר האלקטרונים באטום מוסיפים לסמל הכימי של היסוד סימון המייצג את ההפרש בין המספרים. הסימון, המופיע בכתב עילי מימין לסמל היסוד, מכיל את הסימן + כשיש יותר פרוטונים או את הסימן - אם מספר האלקטרונים גדול יותר. כאשר ההפרש גדול מ-1 מוסיפים מספר המייצג את ההפרש מצד שמאל של הסימן.
תרכובות: נוסחאות טקסט
נוסחה מולקולרית היא הדרך הבסיסית ביותר לציון תרכובות. בנוסחה זו נכתבים הסמלים הכימיים של האטומים המרכיבים אותה, ולצידם מספר האטומים מכל סוג. מספר האטומים נכתב מימין לסמל הכימי, בכתב תחתי. ישנם שני סוגי כתיבה, נוסחה אמפירית ונוסחה מולקולרית.
בכתיבת נוסחה אמפירית נכתבים בתחילה (בצד שמאל) אטומי המתכות ולאחר מכן אטומי האל-מתכות. בין אטומי האלמתכת ייכתב קודם הפחמן (סימונו C), לאחר מכן מימן (H) ולאחריו החמצן (O). אטומים אחרים, אם קיימים בתרכובת ייכתבו, לרוב, על פי סדר הופעתם בטבלה המחזורית.
לעומתה, בנוסחה מולקולרית יופיעו האטומים על פי מיקומם וקישורם במולקולה. כתיבה זו מסובכת יותר, שכן היא דורשת מידע לגבי המבנה המולקולרי של המולקולה.
דוגמאות:
(מולקולת מים; מורכבת משני אטומי מימן ואטום חמצן אחד. המימן נכתב תחילה והחמצן אחריו).
(מולקולת נתרן הידרוקסידי; מורכבת מאטום נתרן, אטום חמצן ואטום מימן. הכתיבה היא של נוסחה מולקולרית, ולכן החמצן מופיע לפני המימן).
(תרכובת אורגנית לדוגמה; ראו פירוט בהמשך).
נוסחה אמפירית של תרכובת מראה את היחסים המספריים בין האטומים השונים בתרכובת, זאת בניגוד לנוסחה המולקולרית, המראה את המספרים האבסולוטיים של האטומים. בנוסחאות אמפיריות משתמשים בעיקר בחישובים סטויכיומטריים ולא בכתיב כימי כללי:
(נוסחה אמפירית של מימן על-חמצני; הנוסחה מראה יחס של 1:1 בין מספר אטומי המימן והחמצן במולקולה).
(נוסחה מולקולרית של מימן על-חמצני; הנוסחה מראה את המספר האמיתי והמוחלט של האטומים במולקולה).
נוסחת מבנה מציינת את מספרם של כל אטומי התרכובת, בדומה לנוסחה מולקולרית, אך ממחישה במידה זו או אחרת את האופן שבו האטומים מסודרים במולקולה. לשם כך ניתן לכתוב בנוסחאות מבנה את אותו האטום יותר מפעם אחת; באופן זה מתחלקת התרכובת בנוסחת המבנה למעין "תתי-קבוצות" המקלות על הבנת המבנה הסידורי של האטומים במולקולה.
נוסחאות מבנה נפוצות במיוחד בכימיה האורגנית ומקלות על הצגתם של שרשראות פחמימניות ושל קבוצות פונקציונליות. בנוסף, נוסחאות מבנה מאפשרות הבדלה בין איזומרים מבניים—תרכובות שונות הנבדלות זו מזו אך ורק באופן שבו האטומים שלהן קשורים זה לזה (מספר האטומים מכל סוג זהה בשתי התרכובות). נוסחה מולקולרית אינה מאפשרת הבדלה בין איזומרים מבניים.
קיימות רמות שונות של פירוט של נוסחאות מבנה, והבחירה ברמת הפירוט תלויה בחשיבות מבנה התרכובת לנושא המדובר וברמת הידע המשוערת של הקוראים. להלן מספר דוגמאות:
(נוסחה מולקולרית של אתנול ושל דימתיל אתר, איזומרים מבניים).
(נוסחת מבנה של אתנול. קבוצת ההידרוקסיל נכתבת בנפרד, דבר המבדיל את התרכובת מאיזומר האתר).
(נוסחת מבנה מפורטת יותר של אתנול. הנוסחה מפרידה בין כל אטומי הפחמן בתרכובת, ומראה בבירור שאתנול מורכב מקבוצת מתיל, קבוצת מתילן וקבוצת הידרוקסיל).
(נוסחת מבנה של דימתיל אתר. אטום החמצן נכתב במרכז הנוסחה, דבר המבהיר כי מדובר באתר).
קבוצות במולקולה המופיעות מספר פעמים ניתן לייצג בנוסחת המבנה באמצעות סוגריים:
(נוסחת מבנה של פנטנול. המולקולה מורכבת מקבוצת מתיל, ארבע קבוצות מתילן וקבוצת הידרוקסיל).
(נוסחת מבנה של פרופנון (אצטון). המולקולה מורכבת משתי קבוצות מתיל הקשורות לקבוצת קרבוניל).
קשרים קוולנטיים: מבנה לואיס
במבנה לואיס מיוצגים האלקטרונים במולקולה—רק אלו שבקליפת הערכיות—באמצעות נקודות. לשם המחשה מלאה מיוצגים כל האלקטרונים בקליפה הערכיות, אלו המשתתפים בקשרים קוולנטיים ואלו שאינם קשורים. בדרך כלל המחשה זו אינה נחוצה; במקרה זה מסתפקים באלקטרונים הקושרים בלבד.
ברוב המקרים ניתן לייצג קשרים קוולנטיים בנוסחאות מבנה באמצעות קווים במקום נקודות: קו בודד לקשר בודד, קו כפול לקשר כפול וקו משולש לקשר משולש. לרוב קשרים של אטומי מימן אינם מיוצגים. בדרך כלל נמנעים מייצוג הקשרים אם אין בכך צורך ממשי, אך במקרים רבים תורם ייצוג הקשרים רבות להבנת מבנה התרכובת. נוסחאות המבנה העושות שימוש בקווים, וכן נוסחאות הקו (ראו בהמשך) נחשבות כווריאציות של מבני לואיס:
(נוסחת מבנה של פרופאן עם ייצוג הקשרים הקוולנטיים בין אטומי הפחמן. כיתוב זה מיותר ברוב המקרים, שכן מנוסחת המבנה הפשוטה של פרופאן, CH3CH2CH3, ניתן להסיק בקלות את קיום הקשרים הבודדים).
(נוסחת מבנה של אתן).
(נוסחת מבנה של 1,3-בוטאדיאֵן. ייצוג הקשרים תורם במקרה זה באופן משמעותי להבנת מבנה המולקולה).
גם זוג אלקטרונים בלתי-קושרים ניתן לייצוג באמצעות קו. להלן נוסחת לואיס של פחמן דו-חמצני, בה מיוצגים שני קשרים כפולים באמצעות קווים כפולים, וכן שני זוגות אלקטרונים בלתי-קושרים בכל אטום חמצן:
מרכז|150px
נוסחאות מבנה מוגבלות בעיקר למולקולות הבנויות משרשרת פשוטה ובלתי-מסועפת. למרות זאת ניתן להציג במולקולות קטנות הסתעפויות. להלן נוסחת מבנה מורחבת של התרכובת 5-מתיל-2-הקסאנון:
מרכז|195x195 פיקסלים
תרכובות: יונים, קשרים קוטביים, פולימרים
יון הוא אטום או מולקולה בעלי מטען חשמלי. המטען החשמלי של היון מיוצג באמצעות סימן פלוס (+, מטען חיובי=קטיון) או סימן מינוס (-, מטען שלילי=אניון). הסימן נכתב מימין ליון ובכתב עילי. גם ביונים המורכבים ממספר אטומים נכתב הסימן מימין ליון; הסימן מציין את מטענו הכולל של היון ואינו מציין שהמטען שוכן על האטום הימני ביותר.
המטען החשמלי של יונים מציין את מאזן האלקטרונים והפרוטונים ביון. למשל, יון שבו מספר הפרוטונים גדול ב-3 ממספר האלקטרונים מטען חיובי משולש. מספרו של המטען מצוין משמאל לסימן המטען, גם כן בכתיב עילי.
להלן מספר דוגמאות:
(יון נתרן בעל מטען חיובי בודד).
(יון גופרי (סולפיד) בעל מטען שלילי כפול).
(יון גופרתי (סולפט) בעל מטען שלילי כפול. המטען השלילי נמצא למעשה על אטום הגופרית).
קשר קוטבי הוא קשר קוולנטי בין שני אטומים בעלי אלקטרושליליות שונה. האטום האלקטרושלילי יותר מושך אליו את אלקטרוני הקשר וכתוצאה מכך הופך לבעל מטען חשמלי חלקי שלילי. האטום השני הופך לבעל מטען חשמלי חלקי חיובי. בקשר קוטבי המטענים הם חלקיים, ואינם מקבילים למטענים המלאים ביונים. כדי לציין מטען חלקי משתמשים באות היוונית הקטנה דלתא (δ) ובסימן פלוס או מינוס. את המטענים החלקיים מציינים אך ורק אם הדבר רלוונטי, במנגנון תגובה למשל (ראו למטה). את סימול המטען החלקי ניתן למקם בכל מקום שהוא לצד האטום הרלוונטי. בדוגמה הבאה מוצגת מולקולת מימן כלורי. לכלור האלקטרושלילי מטען חלקי שלילי, ולמימן מטען חלקי חיובי:
פולימר הוא מולקולה ארוכה המורכבת מיחידות זהות רבות (מונומרים) הקשורות האחת לשנייה. בכתיבת פולימרים מספיק לתאר את יחידת המונומר פעם אחת בלבד כשהיא מוקפת בסוגריים (בדרך כלל מרובעות) עם ציון האות n בצד הימני התחתון, לציון מספר בלתי-ידוע ובלתי-מוגבל של יחידות. להלן, מימין, נוסחת המבנה של הפולימר פוליאקרילוניטריל, ומשמאל נוסחת הקו (ראו בהמשך) של פוליפאראפנילן:
מרכז|150px מרכז|100px מרכז|150px
תרכובות: נוסחאות קו
נוסחאות קו נפוצות מאוד בכימיה אורגנית. נוסחאות הקו חוסכות מקום ועומס של סמלים, והן מתאפשרות עקב העובדה שכל התרכובות האורגניות בנויות משלד של אטומי פחמן הקשורים אחד לשני ולאטומי מימן. לפיכך, מושמטים אטומי הפחמן והמימן בנוסחאות הקו, כיוון שקיומם ברור מאליו. אטומים אחרים (חמצן וחנקן, למשל) מוצגים תמיד. הצגת אטומי הפחמן והמימן גמישה, ולעיתים הם מוצגים לשם הבהרה והדגשה.
בנוסחאות הקו מיוצגים הקשרים שבין אטומים הפחמן השונים ובין אטומי פחמן ואטומים אחרים (חוץ ממימן) באמצעות קווים ישרים. אטומי הפחמן עצמם אינם נכתבים, כאמור; כל קצה של קו מייצג אטום פחמן. אטומי המימן אינם מוצגים כלל (ואף הקשרים שלהם אינם מוצגים), וקיומם מוסק מספירת הקשרים של אטומי הפחמן. אטום פחמן מסוגל ליצור ארבעה קשרים קוולנטיים; לפיכך, לאטום פחמן הקשור בקשר בודד לאטום פחמן אחר נותרים שלושה קשרים, אשר מוקדשים בהכרח (אלא אם מצוין אחרת) לקשירת שלושה אטומי מימן.
כך, למשל, קו שבור מייצג מולקולת פרופאן (CH3—CH2—CH3). כל קצה של קו, כולל השבירה באמצע המולקולה, מייצג אטום פחמן; שני אטומי הפחמן שבקצוות קשורים לאטום פחמן אחד נוסף, כך שבאפשרותם לקשור שלושה אטומי מימן. אטום הפחמן האמצעי, לעומת זאת, קשור לשני אטומי פחמן, כך שנותרים לו רק שני קשרים לקשירת אטומי מימן. מימין מוצגת נוסחת הקו המקוצרת של פרופאן, ומשמאל נוסחת המבנה המלאה:
מרכז|100px מרכז|150px
קשרים כפולים ומשולשים מיוצגים באמצעות קו כפול או משולש, בהתאמה. מעבר פתאומי בין קשר משולש לקשר בודד, למשל, מצביע על אטום פחמן הקיים בין שני הקשרים. ניתן לראות זאת בנוסחה הקווית של מולקולת פרופין (CH3—C≡CH):
מרכז|150px
בדוגמה הבאה ארבע דרכים שונות לייצוג מולקולת פירימידין. מימין מוצג מודל כדורי של המולקולה. משמאל מוצגות שלוש נוסחאות קוויות ברמות פירוט שונות. שתי הנוסחאות האמצעיות זהות, למעשה, ומהוות שתי דרכים שונות לייצוג טבעת ארומטית:
מרכז|368px
אף את המבנה המרחבי של תרכובת ניתן להציג, במידה מסוימת, באמצעות נוסחאות קו, זאת באמצעות סימון קשרים קוולנטיים אשר בולטים אל מעל למשטח הדף או הצג, לכיוון הקורא (סימון הקשר באמצעות משולש מודגש), ולצידם קשרים אשר חודרים אל משטח הדף או הצג, בכיוון המנוגד לקורא (סימון באמצעות משולש או קו מקווקו). בדוגמה הבאה, של נוסחת הקו של תרופת ה-SSRI אסקיטאלופרם, ניתן לראות דוגמה אחת לכל אחד מהקשרים הללו במרכז המולקולה:
מרכז|200px
בדוגמה הבאה מוצגים שני סטריאואיזומרים של הסם הפסיכואקטיבי אמפטמין. באיזומר הימני קבוצת המתיל (CH3) חודרת אל משטח הצג (קו מקווקו), ובאיזומר האמצעי קבוצת המתיל בולטת מעל למשטח הצג (משולש עבה). תערובת רצמית היא תערובת המורכבת מכמויות שוות של שני האיזומרים; לייצוג תערובת רצמית בנוסחאות קו משתמשים בקו גלי (המולקולה השמאלית):
מרכז|200px מרכז|200px מרכז|200px
קשרים בין-מולקולריים - קשרים חלשים יחסית המתקיימים בין מולקולות שונות. בנוסחאות קו מיוצגים קשרים בין-מולקולריים באמצעות קו מקווקו. בדוגמה הבאה מוצגים קשרי מימן בין שתי שרשראות של הפולימר קבלר:
מרכז|450px
תרכובות אורגניות: היטלים מיוחדים
היטל פישר הוא דרך לתיאור גרפי של תרכובות אורגניות, המפשטת את ההצגה התלת-ממדית של האטומים במרחב. בהיטל פישר קיימים קשרים מאונכים ואופקיים בלבד (כשביניהם זוויות ישרות). הקווים האופקיים מייצגים אטומים שבולטים קדימה, כלפי הצופה, ואילו הקווים המאונכים - כיוונם אחורה, לתוך הדף. מפגש בין שני קווים מייצג אטום פחמן, כמו בנוסחת קו. היטלי פישר שימושיים מאוד בהבחנה בין שני האננטיומרים של מולקולה כיראלית; הם משמשים לעיתים קרובות לתיאור פחמימות, היות שפחמימות רבות נבדלות האחת מהשנייה במיקומו המרחבי של אטום או קבוצה אחת בלבד (גלוקוז וגלקטוז, למשל), ודרכי תצוגה אחרות מקשות על הבחנה מהירה בין הפחמימות השונות. להלן היטל פישר של גלוקוז (מימין), והדרך בה יש להמיר מולקולה המצוירת בנוסחת קו להיטל פישר:
מרכז|150px מרכז|250px
היטל ניומן משמש בעיקר לתיאור הסיבוב במרחב של קשרים קוולנטיים בודדים בין שני אטומי פחמן. קשרים אלו, בניגוד לקשרים כפולים או משולשים, אינם קשיחים ומאפשרים סיבוב מלא סביב ציר הקשר. בנוסחה רגילה מוצג קשר באופן אופקי (אטום אחד מימין, האטום השני משמאל, וביניהם קו). בהיטל ניומן מוצג הקשר באופן אנכי, כשאטום אחד נמצא מקדימה (קרוב לעין הצופה) והאטום השני בדיוק מאחוריו, הרחק מעין הצופה; הקשר עצמו אינו מיוצג כלל. האטום הקרוב מיוצג כנקודה (מפגש בין קווים המייצגים מתמירים), ואילו האטום המרוחק מיוצג על ידי מעגל. היטלי ניומן משמשים בעיקר להצגת אלקאנים ונגזרותיהם (תרכובות בעלות קשרים בודדים). בדוגמה שלהלן מוצג היטל ניומן של אתנול (מימין) והדרך בה ממירים נוסחת קו (משמאל) להיטל ניומן:
מרכז|250px
תגובות כימיות
בתגובה כימית מוצג השינוי שחל במגיבים ואשר הוביל ליצירת התוצרים. שלבי הביניים, אם ישנם, אינם מוצגים. בין המגיבים והתוצרים מוצג חץ אופקי המציין את התרחשות התגובה ואת המעבר מהמגיבים (משמאל לחץ) אל התוצרים (מימין לחץ). דוגמאות:
(תגובה בין יון נתרן ויון כלור לקבלת נתרן כלורי).
(תגובה בין מימן כלורי ומים לקבלת יון הידרוניום ויון כלוריד).
בכתיב כימי רשמי יש לציין את מצב הצבירה של כל תרכובת במגיבים ובתוצרים. דבר זה נהוג בעיקר בכימיה אי-אורגנית. מצב הצבירה נכתב בכתב תחתי, בתוך סוגריים, מימין לתרכובת. מצבי הצבירה הם (g) עבור גז, (l) עבור נוזל, (s) עבור מוצק. תרכובות המומסות במים מצוינות באמצעות הסימול (aq). בתמיסות בעלות ממס שאינו מים ניתן לציין בסוגריים את הממס, לדוגמה (EtOH) עבור אתנול:
(תגובה בין יון נתרן ויון כלור לקבלת נתרן כלורי).
משמאל לכל מגיב ותוצר נכתב מספר המולים היחסי, אלא אם כן המספר הוא אחד (1). ניתן להשתמש גם בשברים (½, למשל) לציון מספר המולים:
(תגובה בין שתי מולקולות דו-אטומיות של מימן ומולקולה אחת של חמצן לקבלת מים).
כלל בסיסי בכימיה הוא איזון משוואת התגובה הכימית; מספר האטומים מכל יסוד המופיעים מצדו השמאלי של החץ מוכרח להיות שווה למספר האטומים בצדו הימני של החץ. כלל זה משקף את העיקרון שכמות החומר ביקום קבועה ושחומר אינו מסוגל "ללכת לאיבוד". למרות זאת, בכימיה האורגנית, ובמיוחד בביוכימיה, לא חלה תמיד הקפדה יתרה על איזון משוואת התגובה. הדבר נועד למנוע סרבול; מולקולות קטנות אשר משתתפות בתהליך אך אשר חשיבותן לתגובה עצמה שולית מושמטות במקרים רבים ממשוואת התגובה.
לתנאי התגובה חשיבות עליונה בכימיה. תגובה המתרחשת בטמפרטורה נמוכה, למשל, עשויה להניב תוצרים שונים לגמרי מאותם המגיבים לו הייתה התגובה מתרחשת בטמפרטורה גבוהה. את תנאי התגובה נהוג לכתוב מעל לחץ התגובה. תנאים נפוצים הם טמפרטורה, חשיפה לאור או מניעת אור, חשיפה לקרינה והפעלת לחץ מכני.
תגובות רבות מתרחשות בנוכחות זרזים; גם אותם יש לכתוב מעל לחץ התגובה. זרזים יכולים להיות מתכות (פלטינה או אירידיום, למשל), אנזימים או מולקולות אחרות, כגון מים או אמוניה. תגובות רבות מזורזות על ידי חומצות או בסיסים בלבד; גם תנאי זה ניתן לכתיבה מעל לחץ התגובה (+H מציין סביבה חומצית, -OH מציין סביבה בסיסית).
אופן כתיבת תנאי התגובה גמיש למדי; ניתן להשתמש בקיצורים מדעיים מקובלים, וניתן גם לכתוב באופן מילולי (רצוי באנגלית, אך למטרות לימוד ניתן לכתוב בכל שפה שהיא).
התגובה הבאה, בין בנזאלדהיד (משמאל) ואצטופנון, מתרחשת רק בנוכחות בסיס (base באנגלית):
מרכז|450px
התגובה הבאה מתרחשת לאחר חימום בן שעתיים לטמפרטורה של 85 מעלות צלזיוס:
מרכז|600px
אם התגובה הפיכה יופיעו חיצים לשני הכיוונים המסמל שהתגובה לא תתרחש עד תום אלא עד לשיווי משקל, ואם אחת מהתגובות חזקה יותר מהשנייה התגובה החזקה תסומן בחץ גדול יותר.
מנגנוני תגובה
מנגנוני תגובה נפוצים במיוחד בכימיה אורגנית. התגובה, המוצגת בקיצור כמשוואה אחת, כפי שהוסבר לעיל, מפורקת לשלביה השונים. כל שינוי בקשרים שבין האטומים מוצג בשלב נפרד. האלקטרונים הבלתי-קשורים מוצגים כנקודות, וחיצים מראים את תנועת האלקטרונים ממקום למקום. להלן דוגמה למנגנון תגובה בין אמין ובין קטון. החץ האדום (הצבע להמחשה בלבד) מראה מעבר של זוג אלקטרונים ("התקפה") מאטום חנקן לאטום פחמן. בלשון הכימית נאמר כי אטום החנקן (וליתר דיוק: זוג האלקטרונים הבלתי-קשור של אטום החנקן) מתקיף את אטום הפחמן:
מרכז|650px
בתגובה שלעיל מוצג חץ רגיל (סימטרי), אשר מציין מעבר של זוג אלקטרונים. בתגובות רדיקליות מתרחש מעבר של אלקטרון בודד מאטום לאטום. מעבר זה מיוצג באמצעות חץ בלתי-סימטרי. בדוגמה הבאה מוצגת סגירה של מולקולה קווית לטבעת. המולקולה הקווית היא רדיקל (כיוון שמוצג בה אלקטרון בודד). האלקטרון הבודד מתקיף את הקשר הכפול בקצה המולקולה (החץ העליון); כתוצאה מכך ניתק הקשר הכפול ואלקטרון בודד עובר מהקשר הכפול אל אטום הפחמן שבקצהו (החץ התחתון). המולקולה החדשה מהווה אף היא רדיקל, אלא שהאלקטרון הבודד שינה מקום:
מרכז|450px
חיצים
כחלק מהסימונים בכימיה, חיצים משמשים להסבר מעבר שונה בהתאם לסוג החץ.
חץ עגול עם ראש מלא מסמל מעבר זוג אלקטרונים. זנב החץ תמיד יתחיל ממיקום זוג האלקטרונים וראש החץ יהווה את מיקומם החדש של האלקטרונים. דוגמה כזו קיימת בחלק 2 במנגנון התגובה הראשון (החץ האדום)
centre
חץ עגול עם חצי ראש מסמל מעבר אלקטרון בודד. זנב החץ תמיד יתחיל ממיקום האלקטרון/ הקשר הכפול וראש החץ יהווה את מיקומו החדש של האלקטרון. לרוב משתמשים בחץ מסוג זה במנגנוני תגובה של תגובות רדיקליות, בהן משתתף אלקטרון בודד. דוגמה לסימון כזה קיימת על המגיב במנגנון התגובה השני.
centre
חץ דו כיווני מסמל מצב של שיווי משקל רזונטיבי. בכימיה אורגנית נהוג לרשום את כל המבנים הרזונטיביים בתוך סוגריים מרובעים. במקום לשרטט את כל המבנים האפשריים, ניתן גם לשרטט קו נוסף מקווקו (החלק הימני בתמונה).
centre|445x445px
חץ "רגיל" מראה את כיוון התגובה. נהוג לכתוב מעל ומתחת לחץ פרטים מיוחדים של התגובה, למשל טמפרטורה ייחודית, הוספת קטליזטור ועוד.
centre|450x450px
שני חיצים מלאים בכיוונים מנוגדים מסמלים תגובה שמתרחשת לשני הכיוונים, כלומר שהתגובה לא מתרחשת ב-100% מהמגיבים או שהיא בשיווי משקל קינטי. אורך שונה של אחד החיצים מסמל העדפה לכיוון מסוים של התגובה.
centre|254x254px
שני חיצים מנוגדים עם ראש חצוי מסמלים תגובה בשיווי משקל תרמודינמי. אורך שונה של אחד החיצים מסמל העדפה לכיוון מסוים של התגובה.
centre|347x347px
ראו גם
מונחון IUPAC
קישורים חיצוניים
* | 2024-09-11T20:36:32 |
יובל רון ואזרחי העתיד | יובל רון ואזרחי העתיד (Yuval Ron and Residents of the Future) הרכב פיוז'ן ישראלי מתקדם המשלב ג'אז עם רוק בצורה ייחודית, בהשראתם של יוצרים מוכרים מתחום הג'אז המודרני, פיוז'ן, רוק מתקדם, ושורשי מטאל, תוך הדגשה מתמדת של עושר הרמוני, תחכום קצבי, דיאלוגים בין המוזיקאים, ושימוש נרחב בכלי נגינה אלקטרונים וחשמליים.
אירועים עיקריים
בשנת 2004 הוציא ההרכב דיסק EP ראשון תחת השם Futuristic Worlds Under Construction.
באותה שנה הפיק ההרכב את סדרת המוזיקה המתקדמת הראשונה בישראל והגדולה ביותר עד כה Underground Progress Session אשר כללה מפגשים בין יוצרים בכל רחבי הארץ ושילבה רבים מהאומנים הבולטים בתחום.
בשנת 2006 הופיע ההרכב לראשונה בחו"ל בפסטיבל הג'אז הבינלאומי של קלייפדה, בליטא.
באותה שנה גם הוציא ההרכב את ההופעה בפורמט וידאו חופשי להורדה. ניתן לצפות בהופעה במלואה באתר ההרכב, כקונספט חדש של תרבות שיתוף קבצים.
במרס 2007 הופיע ההרכב בפסטיבל הג'אז של אברדין, סקוטלנד, ובאירוע "חשיפה" בפסטיבל הג'אז של תיאטרון גבעתיים.
בחודש אוקטובר 2007 יצא ההרכב לסיבוב הופעות נרחב בניו זילנד והשתתף בין היתר בפסטיבל הג'אז הבינלאומי של קווינסטאון ובפסטיבל האמנויות של טאורנגה, לצד כיתות אמן והופעות נוספות.
בקיץ 2008 המשיך ההרכב את סבבי ההופעות באירופה שכללו מספר פסטיבלי ג'אז בולטים במדינות הבלטיות וברוסיה.
בשנת 2009, לצד הופעות נוספות בפסטיבלים בצפון אמריקה ואירופה, יצא בחודש נובמבר אלבומו הרשמי הראשון, Residence Of The Future בחברת התקליטים האיטלקית Electromantic Music.
אלבומים
Residence Of The Future \ נובמבר 2009 \ Electromantic Music
חברי ההרכב
יובל רון - גיטרה וסינטי-גיטרה
אבירם גוטפריד - קלידים ולפטופים
יניב שלו - באס
יציב כספי - תופים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:להקות רוק מתקדם ישראליות | 2022-04-01T13:40:08 |
ויקטוריה מלכותית | שמאל|ממוזער|220px|פרח הוויקטוריה
ויקטוריה מלכותית (שם מדעי: Victoria amazonica) היא שושנת מים הנקראת על שם המלכה ויקטוריה. מקור השם העברי מן הימים בהם היה השם המדעי Victoria regia.
מאפיינים
קוטר עליה הוא שני מטרים, גודל הפרחים 50 ס"מ, ואורך עלי הכותרת 75 ס"מ.
ויקטוריה מלכותית היא שושנת מים ענקית שנתגלתה לראשונה באמאזוניה הבוליביאנית בשנת 1801 ועוררה פליאה בקרב ציבור עצום. במשך חצי מאה ניסו גננים, בוטנאים ואספנים להעבירה לאירופה ושם לנסות ולגדלה אך ללא הועיל. בסופו של דבר הוכתרו המאמצים הרבים בהצלחה דווקא באיים הסמוכים לאירופה, כמו בבריטניה, והפרח הראשון הופיע ברוב הדר בגני קיו (הגנים הבוטניים בלונדון). הפרח הוגש למלכה בטקס רב הוד. מאז ועד היום מקשט הצמח גנים רבים בעולם כולו ומושך מבקרים רבים לחזות בו ולהריח את ניחוח פרחיו, הדומה מעט לזה של האננס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:נופריים
קטגוריה:צמחי מים מתוקים | 2022-06-02T12:24:33 |
גאוצ'ו | שמאל|ממוזער|250px|גאוצ'ו ארגנטינאי, 1868
שמאל|ממוזער|250px|גאוצ'וס
שמאל|ממוזער|250px|תחפושת גאוצ'וס מאורוגוואי
גאוצ'ו (בספרדית: Gaucho; בפורטוגזית: Gaúcho) הוא בוקר באזור מישורי הפמפס, המשתרעים מצפון לפטגוניה, ממזרח להרי האנדים ואשר מגיעים עד למדינת ריו גראנדה דו סול שבדרום ברזיל. הגאוצ'ו הפך לאחד הסמלים הלאומיים של ארגנטינה ואורוגוואי, מושא למנהגים עממיים ולפולקלור, וכן, בהגייה הברזילאית (הפורטוגזית) גאושו, משמש ככינוי לכלל בני מדינת ריו גראנדה דו סול.
מבחינת דימויו, דמות הגאוצ'ו קרובה לדמות הקאובוי הצפון אמריקאי: איש הסְפר, רכוב על סוס, עוטה פונצ'ו, חמוש בסכין ארוכה (facon) ובבולאס (boleadoras/bolas); מספר אבנים קשורות בפתיל עור שהטלתן כראוי משמשת ללפיתת רגלי הבקר או ככלי נשק), לוגם מאטה ואלכוהול בכמויות בלתי נדלות.
מקור השם
מקורו של השם גאוצ'ו אינו ידוע בוודאות. השם הופיע לראשונה כנראה באמצע המאה ה-17 בדו"ח של שני מדענים ספרדים שביקרו באמריקה הספרדית. הגאוצ'ו נזכר בשנית כעשרים שנה מאוחר יותר, בתלונותיהם של פקידים ממשלתיים שתיארו "גאוצ'וס או גנבי בקר ברבריים הפועלים באזור הספר הפרוע של 'הגדה המזרחית' (היא אורוגוואי המודרנית)".
קשה להתייחס באופן מלומד לשאלת שפת המקור של המילה, ודיון זה מסתיר בחובו מורכבויות פוליטיות. הועלו טענות על מקורו במספר רב של שפות, ביניהן הערבית, אנדלוסית, בסקית, צרפתית, עברית, פורטוגזית, אנגלית ושפות הילידים באמריקה הדרומית כמו הקצ'ואה. המילה "יוּאָצ'ו" (huachu) למשל, משמעותה בקצ'ואה "נווד" או "יתום", ו"קואצ'ו" (cuacho) שהוא כינוי גנאי או גור של בעל חיים, במיוחד של חזירים. במקרה זה הקונוטציה הראשונית הנה שלילית מלכתחילה.
במחלוקת סביב שורשיו של הגאוצ'ו יש המדגישים את מורשתו הספרדית או האמריקנית; אלה המבקשים להדגיש את שורשיו הספרדיים של הגאוצ'ו, מצביעים על אנדלוסיה, בה ניכרת ההשפעה המוסלמית בתחומים שונים, כגון המטבח האנדלוסי, האדריכלות המורית, ריקוד הפלמנקו ועוד. השפעתה של התרבות האנדלוסית על אמריקה הספרדית מקורה במונופול של סביליה על הקשר והסחר עם המושבות באמריקה במרוצת רוב התקופה הקולוניאלית. לפיכך, יש המדגישים את שורשיו הערבים-אנדלוסים של הגאוצ'ו, ורואים בתלבושות, מנהגים, אחווה שבטית, מוזיקה, ובשירה של הגאוצ'ו עדות למורשת האנדלוסית. יתר על כן, אחת הסברות היא שמקור שמו של הגאוצ'ו הגיע מהמילה הערבית 'צָ'אוּצ'וֹ' (chaucho), שמשמעותה היא שוט ששימש לדרבון בהמות בעת החריש. עם זאת, יש הגורסים שהגאוצ'וס הם "האנדלוסים [הספרדים] של המאות ה-16 וה-17, שהועתקו אל הפמפס" ומבליטים דווקא את שורשיו הספרדיים הלא-מוסלמים של הגאוצ'ו.
מאידך גיסא, יש המדגישים את שורשיו האמריקניים של הגאוצ'ו. לדידם, הגאוצ'ו הוא התפתחות מקומית דרום אמריקאית, תוצר סביבת הספר הייחודית לעולם החדש; בינם יש המדגישים את שורשיו האינדיאניים-ילידיים ויש המדגישים את מורשתו המעורבת המסטיסית. גם בקרב המצביעים על שורשיו האמריקאיים של הגאוצ'ו אין הסכמה בנוגע למקורו הגאוגרפי, ומסורות שונות מצביעות על אורוגוואי, על אזור סנטה פה בצפון מערב ארגנטינה, או בסמוך לחופיה האטלנטיים של ארגנטינה.
הגאוצ'ו במרוצת המאה ה-19
עד לסוף המאה ה-19 ייחסו לגאוצ'ו הרשויות והאליטות תכונות ירודות, כגון עצלנות, אלימות, שכרות, הידרדרות פיזית וחברתית, וכמי שאינו ראוי לאמון או לכבוד, ואשר חי חיים פראיים, ברבריים ובלתי מתורבתים בשולי החברה.
למרות שבמהלך מלחמות העצמאות, בין 1810 ל-1816, ולאחר מכן, היו גאוצ'וס רבים בין הכוחות הלוחמים למען עצמאותן של הפרובינציות של מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה לשעבר, הרי שרובם הצטרפו לשירות בשל גיוס שנכפה עליהם או בשל טובות וזכויות יתר שהובטחו להם, ולא מתוך קנאות פטריוטית. כישלון הפלישה האנגלית לבואנוס איירס בשנת 1806 ובשנית בשנה שלאחר מכן סימל, אולי, את תחילת עליית מעמדו של הגאוצ'ו, או לפחות את ההכרה הגוברת בו בקרב האליטה המקומית שבבואנוס איירס. אולם, למרות שההתגייסות למאבק זיכתה את הגאוצ'ו בכניסה "לפנתאון גיבורי העצמאות", המושג שאומץ עבורו, "כפרי פטריוטי" (patriota campesino), מלמד כי הגאוצ'ו עדיין היה "לנחות ביותר בקרב הכוחות הפטריוטים".
עם תום מלחמות העצמאות נקלע האזור כולו לשרשרת מאבקים בדרך לגיבושן של המדינות החדשות. במהלך תהליך זה נתגלעו מחלוקות, לעיתים קרובות אלימות, בין אזורים שונים שכעת השתייכו לאותה ישות מדינית. בשטחה של ארגנטינה דהיום התחוללו מאבקים קשים בין הפרובינציות ששכנו בפנים הארץ, לבין זו של בואנוס איירס. מבחינה פוליטית באה מחלוקת זו לידי ביטוי במאבק שבין ה"פדרליסטים" לבין ה"אוניטרים". בקרב שני המחנות היו אלו הקאודיז'וס (מנהיגים מקומיים בעלי סמכות רחבה הנובעת מקשרי פטרון-קליינט וקשרי משפחה אמיתיים ופיקטיביים כאחד) שגייסו את הגאוצ'וס לצידם, בהצלחה משתנה. במסגרת מאבק מתמשך זה קיבל הגאוצ'ו את תדמיתו כאיש הסְפָר הברברי, שקיומו מנוגד לתרבות ולקדמה, וכגורם מעכב בפני התפתחותה של המדינה החדשה.
היה זה דומינגו פאוסטינו סרמיינטו, מי שכפי הנראה היה המעצב המשמעותי ביותר של דמות הגאוצ'ו לשלילה, אשר ביטא זאת יותר מכל בספרו הנודע "ציוויליזציה וברבריות, או: פקונדו"{{הערה|Seremiento, Facundo Faustino, civilizacia i barbari, (chile, 1845)''|כיוון=שמאל}}. בספרו טען סרמיינטו כי בסְפָר הארגנטינאי מתרחש תהליך חיברות מעוות כאשר בחנות הכללית האזורית, ה"פולפריה" (pulperia), גדל ומתנהל הגאוצ'ו בחיי אלימות, ניתוק מהתא המשפחתי, פרימיטיביות וחוסר ההתארגנות אזרחית. הגאוצ'ו הוצג כאביר יוצא דופן שפשט, בזז, רצח ועשה את כל מה שהפך את ארגנטינה ל"גאצ'וקרטיה" (gauchocracia)- משטר נכשל ופרימיטיבי המונהג בידי מנהיגים צבאיים מקומיים. עבור העיר הקוסמופוליטית, הגאוצ'ו מנע את האפשרות לקדמה, בהיותו איש הספר המרוחק, הנחשל והאלים. כאשר עלה סרמיינטו לשלטון החל ביישומה של מדיניות אשר הביאה להיעלמותו ההדרגתית של הגאוצ'ו עקב הגירה נרחבת, יישוב הספר וגידורו, מהפכה בתעשיית הבשר ותהליכי חינוך מחדש ועיור בניצוחו.
ארגנטינה במפנה המאה ה-19
בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19 שינתה ארגנטינה את פניה תחת נשיאים ליברליים ולבשה "אופי ריכוזי" - צבא מקצועי, מערכת משפט אחידה, בנק לאומי, מערכת בתי-ספר ציבוריים, ספריות ציבוריות, אקדמיה למדע ועוד. המדינה רושתה בפסי רכבת וטלגרף, שתרמו לקישור שבין הפרובינציות המרוחקות, המטרופולין והעולם החיצון. בנוסף לכך, לשטח המדינה התווספו שטחים עצומים: הניצחון על פרגוואי במלחמת הברית המשולשת הניב שטחים חדשים בצפון וכיבוש המדבר בדרום פינה את שטחי הפמפס הנרחבים להתיישבות ועיבוד.
כחמישים מיליון אירופאים עשו את הדרך מ"העולם הישן" ל"עולם החדש" לפני מלחמת העולם הראשונה. ארגנטינה, באופן יחסי לאוכלוסייתה, קלטה את מספר המהגרים הגדול ביותר. ההגירה שינתה את הכלכלה לבלי היכר: הואצו תהליכי העיור והואצה התרחבותה של בואנוס איירס; נסללה הדרך לתיעוש המדינה והואץ תהליך "מהפכת החיטה" במרחבים החדשים שעובדו (ריבוי הידיים העובדות בשלב מסוים גם גרם לרפיון בשוק העבודה והוריד את רמת השכר במשק). אוכלוסיית המדינה בשנת 1870 מנתה כ-1.8 מיליון תושבים, כאשר 87% מהאוכלוסייה ממוקמת באזורים כפריים. הפרובינציה של בואנוס איירס מנתה באותה שנה כ-180 אלף תושבים. ב-1914 היה מספר התושבים בארגנטינה גבוה פי ארבעה - 7.6 מיליון תושבים, מהם 1.5 מיליון בפרובינציית בואנוס איירס.
כיבוש המדבר והחלת החינוך הציבורי היו שני אלמנטים מרכזיים בתוכנית עבודתו של סרמיינטו. הוא הבטיח "חינוך לכל ילד" וניסה לבצע רפורמה בחלוקת האדמות; מוקסם מביקוריו בארצות הברית הוא ניסה ליישב את הספר הארגנטינאי, לאחר פירוק וחלוקה מחדש של האדמות מהחוות המסורתיות רחבות הידיים, לידי משפחות של מהגרים אירופאיים, לפי הדגם האמריקני של משפחות החיות בחוות ועובדות בחקלאות. כך, קיווה, יהפוך הגאוצ'ו ל"תושב שלו" בפמפס "המתורבתת". עם זאת, בניגוד לתקוות הממשל, בספר הארגנטינאי לא נוצר מעמד בינוני כפרי רחב כמו בארצות הברית. הסיבה לכך הייתה שהיצע האדמות הגדול הביא לירידת מחירן, ובעלי האחוזות הגדולות וסוחרים ניצלו הצפה זו וקנו שטחים נרחבים, שרק הגדילו את רכושם.
הודות לתהליכי המודרניזציה שפורטו לעיל, כגון הנחת מסילות ברזל שאפשרו העברת סחורות מהירה או קירור באוניות שאפשר ייצוא טרנס-אטלנטי של מזון, כיבוש הספר בידי התיישבות (מהגרים בעיקר) ויצירת אחוזות ענק שעברו תהליכי גידור, התפתחה בארגנטינה תעשיית ייצוא נרחבת של בשר. החל משנות השמונים של המאה ה-19 ניכרה בארגנטינה צמיחה כלכלית של כ-5% לשנה, והיא הפכה לאחת המדינות העשירות בעולם. בריטניה, שלה היה ההון להשקיע במדינה ומעמד הפועלים שלה היה ללקוח העיקרי של הבשר (וגם החיטה) הארגנטינאי, הפכה הן למשקיעה חשובה בארגנטינה והן ללקוחה של תוצרתה. ללא בקר הרועה בחופשיות, הפך הגאוצ'ו לפרולטר כפרי - פועל יום בשכר בתעשיית הבשר החדשה שהצריכה ידיים עובדות.
היעלמות דמות הגאוצ'ו ההיסטורית והופעת הגאוצ'ו הסמלי והספרותי
היעלמותו ההדרגתית של הגאוצ'ו ההיסטורי בשליש האחרון של המאה התשע עשרה לוותה בעליית דמות הגאוצ'ו הסמלית והספרותית. אף שהאליטות המשיכו לדבוק בראיית הגאוצ'ו כנווד פורע חוק, אחרים החלו להדגיש דווקא את מצבו הקשה בשולי החברה. בחיפוש אחר הזהות המקומית נוצרו לאורך המאה כמה זרמים תרבותיים-ספרותיים מקומיים, שהלכו אמנם בכיוונים שונים (דגשים אינדיאניים/קריאוליים/אמריקאיים וכיוצא בזה), אך הכול הדגישו את חוויית "העולם החדש" ומסורותיו כנגד ההשפעות מבחוץ. כחלק ממגמה זו, עבר הגאוצ'ו תהליך רומנטיזציה שביקש לשקף את דרך החיים הדרום אמריקאית האמיתית. דמותו הפכה "לאציל-פראי שנכחד וקולקל על ידי החיים העירוניים", והוא צבר אהדה רבה בחילוף המאה.
הדוגמה המשמעותית ביותר לביטוי שכזה, כתשובת נגד לפקונדו של סרמיינטו, באה מכיוונו של המשורר חוסה הרננדס ביצירתו הפואטית בת שני החלקים, "מרטין פיירו" שפורסמה במהלך שנות השבעים של המאה התשע עשרה, שגיבורה הוא גאוצ'ו. היצירה תרמה רבות לשינוי בגישה כלפי הגאוצ'וס. הרננדס גם נעזר ביצירה כדי להפיץ את משנתו הפוליטית, שכללה תמיכה בהגברת האוטונומיה של הפרובינציות המרכיבות את ארגנטינה ביחס לשלטון המרכזי של בואנוס איירס, וטענה לפיה מקור הבעיות החברתיות במדינה אינו בספר, אלא בתרבות העירונית.
במלאת מאה שנים לעצמאות ארגנטינה, בשנת 1910, עוצבה מחדש דמותו של הגאוצ'ו בידי מספר כותבים. דמותו החדשה הפכה למהותה של הלאומיות הארגנטינאית, כאנטי-תזה למהגר העירוני. כן נמתחה ביקורת על המנהיגות שהביאה להיעלמותו של הגאוצ'ו, אלמנט חיוני בבניית הלאומיות הארגנטינאית. גם האליטה החלה לקבל את הבנייתו המחודשת של הגאצ'ו. במקביל, הועצמו דמויותיהם של גאוצ'וס כגאוצ'יטו חיל, גאוצ'ו מפרובינציית קוריינטס שהיה לגיבור לאומי ולקדוש.
לקריאה נוספת
חוסה הרננדס, מרטין פיירו: הפואמה הלאומית של ארגנטינה''', תרגום עברי, מבוא והערות מאת נפתלי יעקב הבר, אשדוד, 1992
<div style="direction: ltr;">
Alan M. Taylor, “Peopling the Pamapa: On the Impact of the Mass Migration to the River Plate 1870-1914,” Explorations in Economic History, Vol. 34 (1997), pg. 100-132
Facundo Gomez Romero, “The Archeology of the Gaucho: Vago y Mal Entretenido,” International Journal of Historical Archaeology (Barcelona, Spain), Vol. 9. Num.3. (2005) pp. 143-164
Fernando O. Assunção, Historia del Gaucho: ser y quehacer, Claridad, Buenos Aires, Argentina, 1999
Jeane Delaney, “Making Sense of Modernity: Changing Attitudes Towards the Immigrant and the Gaucho in the Turn-of-the-Century Argentina,” Comparative Studies in Society & History, Vol. 38, No. 3 (1996), pp. 434-459
Juan José Guiraldes, “Los Gauchos- Amalgama de Tierra y Hombre” - From the “Sitio Oficial de la Confederación Gaucha Argentina”
La Universidad de la República Oriental del Uruguay. “El Gaucho – Información”
Richard W. Slatta, Gauchos & the Vanishing Frontier, University of Nebraska Press, Lincoln and London, 1992
Edwin Williamson, The Penguin History of Latin America, Penguin Books, 1992
��
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מקצועות החקלאות
קטגוריה:ארגנטינה: תרבות
קטגוריה:אורוגוואי: תרבות
קטגוריה:ברזיל: תרבות
קטגוריה:ריו גראנדה דו סול | 2024-08-27T06:56:47 |
סופה | שמאל|ממוזער|220px|סופה בהולנד
שמאל|ממוזער|220px|סופה בחוף הים של פורטוגל
ממוזער|סופה מתצפית גבעות מע'אר
סופה היא תופעה במזג האוויר המתרחשת לצד שינוי קיצוני בתנאים האקלימיים באזור מסוים. לרוב כרוכה הסופה ברוחות סוערות ובירידת משקעים, כאשר מדובר בסופות קרות.
בישראל ידועות גם סופות חול במרחבי המדבר, סופות שלג בפסגות ההרים הגבוהים וסופות גשם בעיצומו של החורף (שמכונות גם סערה). בעולם ידועות סופות כבירות ממדים והרסניות ביותר, כמו הטורנדו וההוריקן.
היווצרות
סופות נוצרות כאשר מרכז לחץ נמוך מתפתח במערכת לחץ גבוה מקיפה. קומבינציה כזו של כוחות מנוגדים יכולה להוביל ליצירת ענני סופה, כגון קומולונימבוס. אזורי לחץ נמוך מקומיים קטנים יכולים להיווצר עקב נסיקת אוויר חם מהקרקע אשר מובילים ליצירת מערבולות אוויר כגון עלעול חול או נד מים קטן.
פחד מסופות
נחשב כחלק מפחד מגשם או אומברופוביה. פחד מגשם יכולים להיגרם כתוצאה מאירועים טראומטים שונים הקשורים לגשם אשר עלולים לגרום לאדם לפתח פוביה מגשם, כמו למשל הירטבות ללא יכולת להתמגן מהגשם, הימצאות באזור סופה או שקיעה בתוך כלי רכב לאחר שהרחוב הוצף כתוצאה מהגשם.
ראו גם
סופה טרופית
מטאורולוגיה - מונחים
סערה גאומגנטית
סופת חול
שקע ברומטרי
רמה ברומטרית
קישורים חיצוניים
ציקלון, טייפון, הוריקן, טורנדו, באתר מוזיאון המדע בירושלים
*
קטגוריה:מטאורולוגיה
קטגוריה:מדעי כדור הארץ | 2024-06-12T17:37:30 |
פאבלה | שמאל|ממוזער|250px|פאבלה בקצה ריו דה ז'ניירו
שמאל|ממוזער|250px|פאבלה במנאוס
פָֿאבֶ֫לָה (בפורטוגזית: Favela) היא הכינוי של שכונת עוני בברזיל. פאבלות נוצרות כתוצאה מבנייה לא חוקית מסביב או בלב הערים הגדולות. הפאבלות ממחישות את העוני הרב הקיים בברזיל; לעיתים שכונות אלה ממוקמות במרחק של עשרות מטרים משיכוני פאר הבנויות בלב הערים. מקור השם "פאבלה" הוא מזן צמח קוצני, ואת השם העניקו חיילים שהשוו את הצריפים שקיבלו לצמח הקוצני.
מקור הפאבלות
אף על פי שהפאבלות שזוכות לפרסום הרב ביותר נמצאות בפרבריה ובלב ליבה של ריו דה ז'ניירו, קיימות פאבלות כמעט בכל עיר גדולה בברזיל. בעבר, כמעט כלל תושבי הפאבלות היו צאצאי עבדים אפריקאיים ששוחררו ברבות השנים. גם לפני שנקראו שיכונים אלה "פאבלות", נהגו העבדים השחורים ובני המעמד הנמוך לגור יחד, מחוץ למרכז העיר, מכיוון שנדחו על ידי החברה. גם כיום, חלק גדול מתושבי הפאבלות הם צאצאי אותם עבדים משוחררים, שלא הצליחו להשתלב בחברה הברזילאית. אך רוב הפאבלות המודרניות נבנו בשנות ה-70 על ידי תושבים כפריים שהיגרו מהאזור הצפון-מזרחי של ברזיל לערים הגדולות, בחיפוש אחר עבודה. רבים מהם אכן מצאו תנאי מחיה עדיפים בערים הגדולות, אך רבים אחרים נתקלו בקשיים מאחר שהנהירה לעיר הייתה גדולה מיכולת הקליטה שלה.
אופי הפאבלות
הפאבלה בנויה לרוב מבקתות פחונים, ללא מערכת ביוב, צנרת מים וחיבורי חשמל. מטבע הדברים מהוות הפאבלות זירת פעולה לברוני פשע ולסמים; ולכן לילדים שנולדו לפאבלה אין סיכויים גדולים לצאת ממנה ולהשתלב כחברים מן המניין בחברה הברזילאית, כשיגדלו. גם דרכי הגישה והתחבורה אל תוך הפאבלות רעועות, ולעיתים אין כלל כבישים המחברים אותן אל שאר העיר.
מאחר שהשכונות אינן חוקיות, אין בשטחן תחנות משטרה, ולכן כל פעולה שמבצעת המשטרה בתחומי הפאבלות היא פלישה של ממש, הדורשת כוחות גדולים ולעיתים קרובות גובה קורבנות. עם זאת, משנות ה-90 החלו מספר שינויים במדיניות ובהתייחסות לפאבלות: בחלקן הוקמו מרפאות ציבוריות ובתי ספר, ויוסדו לימודי מחשבים כדי להקטין את הפער הדיגיטלי של ילדי התושבים; החלו מספר שיתופי פעולה ראשוניים בין מנהיגי הקהילות המקומיות לבין גורמי משטרה; והוכרזו תוכניות חומש ממשלתיות לפיתוח עירוני של השכונות.
הפאבלות המפורסמות ביותר נמצאות בריו דה ז'ניירו. הפאבלות של ריו נבנו על מורדות ההרים, בין השכונות החוקיות ששוכנות בעמקים. לפעמים רק כביש אחד מפריד בין מגורי עוני ודלות לבין מבנים מפוארים ועושר עצום. לפי ההערכות, כשלושים אחוז מתושבי העיר (כלומר כארבעה מיליון איש) מתגוררים בפאבלות.
למרות תנאי המחיה הקשים בפאבלות, מספר לא מבוטל של מפורסמים ברזילאים צמחו משכונות עוני אלו, בעיקר כדורגלנים.
שיפור במעמד הפאבלות
כהכנה לקראת אולימפיאדת ריו, החלה המשטרה מאז 2011 להפגין את כוחה בפאבלות של ריו דה ז'ניירו ולבער את האלימות והסמים שהיו בהן קודם. בעקבות הוצאת הפשע מהשכונות החל מעמד הפאבלות להשתפר, וחלקן נחשבות כיום למקור השקעה אטרקטיבי בתחום הנדל"ן בעיר.
בתרבות
החיים באחת הפאבלות של ריו תוארו בסרט "עיר האלוהים" משנת 2002.
ראו גם
פלישה (מקרקעין)
קישורים חיצוניים
מרכז|ממוזער|600px|הפאבלה רוסיניה, הגדולה ביותר בריו דה ז'ניירו ובברזיל
הערות שוליים
*
קטגוריה:ברזיל: כלכלה
קטגוריה:ברזיל: תרבות
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית
קטגוריה:עוני
קטגוריה:ברזיל: שכונות
קטגוריה:מילים וביטויים בפורטוגזית | 2024-08-19T13:39:21 |
אורובו שחור | אורובו שחור או אוּרוּבּוּ (שם מדעי: Coragyps atratus) הוא עוף דורס יחיד בסוגו ממשפחת הקונדוריים. הוא חי בטבע בדרומה של אמריקה הצפונית, אמריקה המרכזית ואמריקה הדרומית באזורים רבים. לעיתים מבלבלים בינו לבין העוזנייה השחורה שאינה מצויה כלל באמריקה.
תיאור
אורכו של האורובו 56–74 ס"מ, מוטת כנפיו 1.33–1.67 מטר ומשקלו 1.6–3 ק"ג. האורובואים השוכנים באמריקה הצפונית והרי האנדים גדולים מקרובים הטרופיים. לאורובו נוצות שחורות לאורך גופו אך קצה הצוואר חשוף מנוצות ובמקומו עור אפור מכוסה גבשושיות והמקור ארוך ואפור עם קצה לבן. העיניים אדומות, הרגליים בהירות עם טפרים שחורים וקצוות הכנפיים לבנות. האורובו חסר את האבובית שעוזרת לעופות אחרים להריע. במקום זה הוא יכול רק לקרוא קריאות נמוכות.
התנהגות
כמו מרבית הקונדורים הוא אוכל פגרים אך ניזון גם מביצים או מבעלי חיים צעירים. בנוסף להקות אורובואים מעופפת מעל אתרי מזבלות בחיפוש מזון. הוא חסר חוש ריח אך בעל ראייה חדה מאוד, מה שעוזר לו למצוא את מזונו או לחלופין למצוא עופות דורסים אחרים בקרבתו, כמו המין קתרטס תרנגולי אשר לו חוש ריח.
נקבת האורובו השחור מקננת בנקיקים בין הסלעים או בחורי עצים ומטילה 2 ביצים בכל שנה.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן מתאוס בכשטיין
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1793
קטגוריה:קונדוריים
קטגוריה:עופות יחידים בסוגם
קטגוריה:ונצואלה: עופות
קטגוריה:ברזיל: עופות
קטגוריה:קולומביה: עופות
קטגוריה:האיטי: עופות
קטגוריה:הרפובליקה הדומיניקנית: עופות
קטגוריה:עמקי ריו גראנדה: עופות | 2023-01-12T18:39:25 |
בית שערים | שמאל|ממוזער|250px|הכניסה למערת הסרקופגים (מערת הארונות)
שמאל|ממוזער|250px|כתובת קיר ביוונית: "קברו של איידסיוס, ראש מועצת הזקנים, איש אנטיוכיה"
שמאל|ממוזער|200px|מנורה במערכת הקברים, צילום משנת 1954
200px|ממוזער|שמאל|הכניסה למערת הפרש
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|בית הכנסת
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|חזית מערת הארונות בסמוך לגילויה בשנות ה-50 של המאה ה-20
בית שערים הוא אתר ארכאולוגי הכולל נקרופוליס השוכן בגליל התחתון. במקום התקיים יישוב יהודי חשוב בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. שיא פריחת היישוב הייתה בין המאות ה-2 וה-4 לספירה, עת שהתה בו הסנהדרין בראשותו של רבי יהודה הנשיא. האתר הוכרז כגן לאומי וב-2015 כאתר מורשת עולמי.
בית שערים הקדומה ממוקמת על גבעת שייח' אבריק ליד קריית טבעון של ימינו. הגבעה נמצאת על אחת מהשלוחות הדרומיות של הגליל התחתון וניתן להשקיף ממנה על עמק יזרעאל מדרום-מזרח ועל הר הכרמל ממערב.
ב-5 ביולי 2015 הוכרז בית שערים כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px| שני אריות - עיטור מהמיתולוגיה היוונית על ארון קבורה
250px|ממוזער|שמאל|שרידי השער שנמצאו ב-2017 באתר, ניתן להבחין בשתי הגומחות של השער.
לפי עדויות ארכאולוגיות, המקום יושב לראשונה במאה ה-9 לפנה"ס, בימי ממלכת ישראל. מעריכים כי שטח זה היה שייך לבית חשמונאי, כחלק מרשת צפופה של יישובים שבקרבתם עברו דרכים ראשיות מחוף הים מזרחה. אולם בית שערים עצמה לא הייתה מקום מעבר חשוב. בית שערים נזכרת בכתב בפעם הראשונה אצל ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מהתקופה שלפני המרד הגדול ברומאים. הוא מתאר אותה כמרכז אחוזותיה של הנסיכה ברניקי, אחותו של המלך אגריפס השני מבית הורדוס: "כי לברניקי אחות המלך שבר רב באסמיה אשר בבית שערים, שאספה מן הכפרים אשר מסביב". השרידים הארכאולוגיים הראשונים של בית שערים הם מתקופה זו, והם מאופיינים בעיקר באבני גזית קטנות שבאמצען זיזים גסים ובולטים.
השם בית שערים נזכר בתלמוד גם בנוסח "כפר שערים", ובארמית "בית-שריי" או "בית שריין". לפי סברה אחת יש לקרוא למקום בית שעורים, והכוונה למשמרת שְׂעוֹרִים של כ"ד משמרות הכהונה הנזכרת במקרא, אשר נדדה עם כל משמרות הכוהנים אל הגליל אחרי חורבן בית המקדש השני. היישוב נזכר לראשונה בתלמוד כיישוב יהודי חקלאי וכמקום מושבו של התנא רבי יוחנן בן נורי, שחי במחצית הראשונה של המאה ה-2.
לאחר מרד בר כוכבא הגיעו רבים מהיהודים שנשארו בארץ לגליל, וכך הפכה בית שערים למרכז יהודי חשוב ומתפתח במאה ה-2 וה-3.
תקופת השיא
באמצע המאה ה-2 התיישב בבית שערים רבי יהודה הנשיא. מועד הגעתו לא ידוע במדויק, אולם ישנה השערה בקרב היסטוריונים מסוימים כי זה היה בתקופת מלכותו של הקיסר אנטונינוס פיוס, שעל פי האגדה היה חברו הטוב של רבי. בתלמוד נאמר כי רבי קיבל עיירות וכפרים רבים בארץ מחברו הקיסר, וייתכן מאוד שבית שערים הייתה אחד מהמקומות הללו, כיוון שהייתה שייכת ישירות למלך והייתה ידועה כ"אחוזת המלך" (הורדוס) עוד מימי בית המקדש השני. רבי יהודה הנשיא הביא איתו את מוסד הסנהדרין לבית שערים ובימיו התפתח היישוב והגיע לשיא גדולתו. עדות לכך הם הבניינים המרהיבים והקברים המצטיינים בארכיטקטורה עשירה ומממצאים ארכאולוגיים. ידוע כי היו ביישוב גם ערכי תרבות יוונים לצד התרבות היהודית. ב-17 השנים האחרונות לחייו שהה רבי בציפורי מסיבות בריאותיות. הסנהדרין עברה לשם יחד אתו, אולם כשמת רבי הוא נקבר בבית שערים באחוזת קבר משפחתית שבנה עוד לפני מותו, כשמתה בתו. היישוב כנראה נחרב ונשרף בזמן מרד גאלוס במאה ה-4 לספירה. העדות לתיארוך היא מטמון שנמצא בשכבה השרופה שליד בית הכנסת, אשר מונה 1,200 מטבעות שהתגלו בשכבת השריפה של בניין ציבורי גדול, שזמנם אינו מאוחר לשנת 351 לספירה.
גילוי וחפירות
250px|ממוזער|חפירות ארכאולוגיות בבית שערים בשנת 1936
250px|ממוזער|שמאל|משלחת חפירות בית שערים עם משפחת זייד. משה יפה (עומד משמאל), בנימין מזר (עומד שלישי משמאל), ציפורה זייד (עומדת רביעית משמאל), 1936-1939
בשנת 1876 נסקר אזור האתר על ידי חוקרי הקרן לחקר ארץ ישראל (הקרן הבריטית - P.E.F) במסגרת סקר ארץ ישראל המערבית, הסקר העלה ממצאים דלים.
המקום היה בלתי מוכר במשך מאות שנים, עד שב-1903 גילו חוקרים מטעם החברה המזרחית הגרמנית (Deutsche Orient Gesellschaft) מספר קברים שתוארכו לתקופה הרומאית ואף הכתובת "בנימין בר יצחק רבן תורה". החוקרים דיווחו על תגליתם, אולם דבר לא נעשה בנידון.
אלכסנדר זייד שהתיישב באזור בשנת 1926 היה חובב ארכאולוגיה ונהג לחפש ממצאים על הגבעה. מדי פעם היה מביא את הממצאים שמצא ליצחק בן-צבי, חברו עוד מימי "בר-גיורא" ו"השומר", ומנסה לשכנע אותו לבוא ולהתעניין באתר ליד ביתו. בשנת 1936 נתגלה באקראי באתר מערת קבורה עם כתובות וזייד שלח ליו"ר הוועד הלאומי וההיסטוריון יצחק בן-צבי והארכאולוג בנימין מזר פתק עם הכיתוב:
ב-15–16 באפריל 1936, ביקרו במקום בן צבי ומזר, ובסוף אפריל 1936 פרסמה החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה הודעה על התגלית בעיתונות, תוך ציון אלכסנדר זייד כמגלה המערה. עם השנים נזקף גילוי המערה לזכותו של זייד, וכך מציינת רשות הטבע והגנים באתר. על גילוי המערה התפתחו אגדות שונות. באחת הגרסאות, סופר שבשעה שזייד חרש בשדה "לפתע מעדה רגלו של הסוס שמשך את המחרשה והוא נפל לבור עמוק.". לעומת זאת, באוקטובר 2009 טען נחום מרון כי הוא שגילה את מערות הקבורה של בית שערים, כשטייל בסביבה, והוא שסיפר על כך לאלכסנדר זייד.
כבר באפריל 1936 העלה יצחק בן-צבי את ההשערה שמדובר בבית שערים. השערה זאת נתמכה ובוססה על ידי מזר ושמואל קליין לאחר עונת החפירות הראשונה.
רישיון לחפירה באתר ניתנה למזר החל מ-15 ביוני 1936 והיא חודשה מדי תקופה עד תום החפירות ב-1940. החפירות הראשונות באתר, שנערכו בחסות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, החלו רק ב-15 באוקטובר 1936, לאחר שהושג מימון לחפירות מאלפרד מונד והתמשכו עד שנת 1940. החפירות התמקדו בשיפוליה המערביים של הגבעה. המערות שנחפרו סופררו במספרים 1–4. בנוסף, התגלתה מערכת קברים נוספת בשיפוליה הדרומיים של גבעה הנמצאת ממערב לבית שערים. במערכת זאת סופררו המערות במספרים 5–10. בנוסף התגלה מאוזוליאום, שקיבל את המספר 11. בצפון מזרח הגבעה התגלה בית כנסת שנבנה במאה ה-2 לספירה וחרב במאה ה-4, ושרידי מבני מגורים.
גילוי בית שערים והממצאים הארכאולוגיים שעלו מהחפירות, עוררו עניין רב ברחבי העולם. בחודש מאי 1939 נפתחה בלונדון תערוכה שהציגה תמונות מהחפירות.
בשנת 1953 חודשו החפירות באתר בראשות נחמן אביגד, באתר התקיימו 4 עונות חפירה (1953–1955, 1958). החפירות התמקדו במדרונות הצפוניים של גבעת בית שערים. בחפירות אלה נחשפו מערות קבורה 12–21.
בשנים 1956 ו-1959 חפר באתר מזר וחשף מבנה ציבורי גדול בדרום מערב העיר וכן את מערכות הקברים 22. אחד הממצאים בשנת 1959 התגלה באתר על קרקעיתה של מערה חצובה, גוש זכוכית עתיק הגדול ביותר בעולם. הגוש מלבני עשוי זכוכית בלתי שקופה בגוון סגול: אורכו כשלושה מטרים וחצי, רוחבו שני מטרים, עוביו כחצי מטר ומשקלו כ-8.8 טון.
החל בשנת 2014 חודשה החפירה באתר בידי ד"ר עדי ארליך, מטעם המכון לארכאולוגיה ע"ש זינמן באוניברסיטת חיפה. ארליך חופרת על גבעת שייח' אבריק בשביל לחשוף את שרידי העיר.
בתחילת שנת 2017 נחשף בחפירות החדשות מפתן שער גדול ממדים, כ-4 מטרים רוחבו. המפתן היה חלק מחומה שהקיפה ככל הנראה, את היישוב במאה השנייה לספירה. אם יימצאו בעתיד שערים נוספים, ייתכן שיימצא בכך הסבר לשם התמוה של היישוב - 'בית שערים' - אולי על שם השערים ביישוב, שהיו נדירים בתקופה הרומית.
האתר
שרידי הבנייה הקדומים ביותר במקום הם מתקופתו של הורדוס. האתרים הבולטים שנחשפו במקום הם בית כנסת ואתר קבורה מרשים שתוכנן כ"עיר מתים" (נקרופוליס), ובו נתגלתה כתובת קבורה עם שם המקום ביוונית: ביסריה, כפי שיוסף בן מתתיהו מזכירה בכתביו. שם הגבעה בערבית הוא שייח' אִברִק. הנקרופוליס היא גן לאומי מוכרז, בעוד בית הכנסת נמצא על אדמות משפחת זייד.
החפירות בעיר התחלקו לחפירות בתל שבו התקיימה העיר, ולחפירות עיר המתים במורדות התל. על גבי התל נחפרו מבנה ציבורי גדול, בזיליקה ולידו מבנה בית מדרש. במקום אחר על גבי התל נחפרו שער העיר ולידו בית בד קדום. בנוסף נחפר רובע מגורים שכלל בית כנסת.
מערות הקבורה באתר מחולקות לשני מתחמים נפרדים. המתחם הגדול בו נמצא קברו המשוער של רבי יהודה הנשיא. המתחם השני הוא "מתחם מערות המנורה". המערות באתר ממוספרות במיספור המקורי שניתן להן על ידי הארכאולוגים בסדר רץ לפי סדר מציאתן; לחלק מהמערות ניתן שם על פי כתובת שנמצאה במערה או לפי מאפיינים ייחודיים שלה.
כל מערכות הקברים שהתגלו באתר נפרצו על ידי שודדים בתקופות קדומות. רק מעטים מהקברים ומארונות הקבורה לא נפגעו. נמצאו באתר ממצאים שכללו תכשיטים, כלי חרס, כלי זכוכית ומטבעות, חלקם היו מונחים מחוץ לקברים. בחלק מהקברים נמצאו עצמות הנפטרים בלבד.
מהכתובות שנמצאו במערכות הקברים נלמד שבית קברות זה שימש גם יהודים מרחבי העולם היהודי שמחוץ לארץ ישראל. נמצאו קברים של תושבים מהיישובים קיסריה, ציפורי, ערב, צור, צידון, ביירות, גבל, אנטיוכיה, תדמור, יחמור שמצפון-מזרח לצור, פאינה בעבר הירדן, נהרדעא, מישן שבדרום בבל, עציון גבר וחִמְיַר שבדרום ערב.
בית הכנסת
בית הכנסת ממוקם בצפון-מזרח הגבעה. המבנה מלבני ובצמוד לו חצר. אורך המבנה 35 מטר ורוחבו 15 מטר. קירות בית הכנסת נבנו באבני גזית. חזית המבנה הייתה לכיוון ירושלים ובעלת שלושה פתחים גדולים. הכניסה למבנה עצמו הייתה דרך שלושה פתחים שהובילו לבזיליקה המחולקת על ידי שתי שורות עמודים שחילקה את בית הכנסת לחלל מרכזי באמצע ושתי סיטראות משני צדי האולם. בחלק האחורי של החלל המרכזי הייתה בימה מוגבהת.
בשלב מאוחר יותר טויחו קירות הבזיליקה בטיח משוח בצבע שבתוכו התקבעו לוחות שיש שכללו כתובות ועיטורים. הכתובות הוקדשו לתורמים לבית הכנסת ולבעלי משרה בו. הכתובות למעט אחת נכתבו ביוונית. ליד בית הכנסת היה מבנה קטן שבו נמצאו שתי כתובות – אחת מוקדשת לשני אנשים שעסקו בקבורה, השנייה כתובת ביוונית: (המילה 'שלום' נכתבה בעברית).
המתחם הגדול
200px|ממוזער|שמאל|תוכנית סכמטית של מערה מספר 14 המזוהה כחלקת הקבר של רבי יהודה הנשיא ואשתו ובני משפחתו
במתחם הגדול יש כ-15 מערות, שחלקן סגורות למבקרים. המערות נחצבו בשני מפלסים במורד צלע הגבעה. הביקור באתר מתחלק לשביל העליון, הכולל בורות מים, מבני ספסלים ומערות קבורה. ושביל תחתון בה נמצאים המערה המיוחסת לרבי יהודה הנשיא, בור מים שהוסב למוזיאון ומערות נוספות.
מערת רבי יהודה הנשיא - מספרה 14. במערה לא נמצאה כל כתובת המאשרת במפורש שבמערה זו נקבר רבי יהודה הנשיא. הזיהוי נעשה על פי צירוף של ממצאים ומידע המופיע בכתובים. מערה זו היא בעלת חזית כניסה מפוארת בעלת שלושה פתחים בעלי קשתות בחזית המערה. בתוך המערה נמצאו שלוש כתובות מעל קברים. באולם הראשון משמאל נמצאה כתובת בעברית המתאים לבנו של רבי יהודה הנשיא, בקיר הימני נמצאה כתובת המתאים לרבי חנינא בר חמא שהיה תלמידו, כתובת שלישית שנמצאה הייתה , המתאים לרבן גמליאל ברבי בנו השני של רבי יהודה הנשיא. שלושה השמות הללו מוזכרים בצוואתו של רבי - "אל תספידוני בעיירות והושיבו ישיבה לאחר שלושים יום; שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא חנינא בר חמא ישב בראש" (בבלי, כתובות קג ע"א, קד ע"א). באולם הגדול הפנימי בפינה הימנית של האולם נמצאים שני קברים מלבניים צמודים החפורים באדמה. הקברים היו מכוסים בלוחות אבן. קבר כפול זה הוא חריג בבית שערים. בצוואתו ביקש רבי יהודה הנשיא לקבור אותו בבית שערים ולא בציפורי בה גר, בקבר החפור באדמה.
מערת הסרקופגים (מערת הארונות) - מספרה 20. המערה היא מערכת קברים גדולה, המפוארת ביותר שנמצאה בבית שערים והיא כוללת הסתעפויות רבות וחדרי קבורה רבים. אורכה ורוחבה הוא 75 מטר. בכל האולמות יחדיו נמצאו 135 סרקופגים מתוכם 35 מעוטרים. הסרקופגים עשויים אבן גיר ומשקלם נע בין 4–5 טון. על פי הערכת הארכאולוג נחמן אביגד שחפר באתר, המערכת המפוארת מעידה על יוזמה ארגון ומשאבים והיא שימשה משפחות בעלות מעמד ואמצעים. במערכת נמצאו באופן יחסי כתובות רבות בעברית. כל השמות הפרטיים (למעט אחד) של הגברים שנקברו הם שמות עבריים, שמות הנשים הם יוונים רומיים, שנכתבו באותיות עבריות מרובעות (למעט כתובת אחת). מאפיין נוסף בכתובות במערכת הוא ריבוי השימוש בתואר רבי. אביגד הניח שהנקברים היו ממשפחות חכמים, ששפת דיבורם הייתה עברית, שפה שכבר מיעטו להשתמש בה בתקופה זו. המערכת תוארכה לסוף המאה השנייה והמאה השלישית. הסרקופגים המעוטרים כללו עיטורים של בעלי חיים כגון אריות, עיטים, ציפורים, ראשי פרים ועוד, נמצאו גם עיטורים של אלים מהמיתולוגיה היוונית כגון ניקה אלת הניצחון. במערה פנימית נמצאה מנורה חצובה בקיר המערה בגובה 1.9 מטר.
מערת יהודי סוריה ומערת הקללות - מספרה 12. מדובר בצמד מערות קבורה שנמצאו יחדיו. הגישה למערות אלה היא בגרם מדרגות, מערת הקללות נמצאת ממול למדרגות, במערה נמצאו שתים עשרה כתובות בארמית ויוונית. חלק מכתובות כללו קללות כנגד שודדי קברים כדי להרתיעם כגון . מערת יהודי סוריה שוכנת משמאל למערת הקללות. בכניסה למערה מצד ימין מגולפת מנורה. בצד שמאל נמצאה כתובת . לצד הכתובת רשומים שמות בני משפחתו האחרים הקבורים במקום.
מערת שרה - מספרה 21. במערה 4 אולמות קבורה. שמה של המערה ניתן לה על שם כתובת ביוונית שנמצאה על משקוף הבזלת של החדר הימנית
מערת הלולבים - מספרה 18. המערה כוללת שני אולמות. על אחת מהקשתות בתוך המערה מגולפים משני צדי המשקוף לולב בכל צד ומכאן שמה. במערה נמצאו שתי כתובות, על משקוף הפתח נחקק ביוונית ומתחת לכתובת זאת נחקק
מערת כאן נחה היקרה - מספרה 15. מערה החפורה כמסדרון. משני הצדדים נחצבו קברי מקמר. על גבי טיח של אחד מקברי המקמר נמצאה כתובת ביוונית בצבע אדום שרק חלקה שרד
מערת סוחרי האריגים - מספרה 19. במערה נמצאו שש כתובות. באולם המזרחי נמצאה כתובת ביוונית בצבע אדום והכתובת
מערת המוזיאון - מספרה 28 . במקור שימשה המערה כמאגר מים, ובהמשך הוסבה לבית מלאכה לייצור זכוכית, על שינוי זה מצביע גוש זכוכית ענק שמשקלו כ-9 טון. בעת העתיקה נהגו לייצר גושי זכוכית גדולים, לשבור מהם חתיכות קטנות יותר ולשלוח אותן לבתי המלאכה. נראה כי פגם כלשהו בזכוכית הביא להשארתה במקום. כמו כן במערה נחצבו כוכים ששימשו את הפועלים כדי להימלט מן החום העז שמלווה בהפקת זכוכית.
מתחם מערות המנורה
200px|ממוזער|שמאל|תבליט לדה והברבור מבנה המאוזולאום
100px|ממוזער|שמאל|בול דואר אוויר משנת 1950 ועליו נשר מבית שערים
המתחם שוכן מדרום מערב למתחם הגדול. מתחם זה נחפר על ידי בנימין מזר בשנות ה-30 של המאה ה-20 והיה ראשון שנחפר באתר. במשך עשרות בשנים היה המתחם סגור למבקרים, והוא נפתח לאחר הכשרת השטח בשנת 2009. במתחם שש מערות קבורה.
מערת הפרש - מספרה 1. זו המערה הגדולה ביותר שנמצאה בבית שערים. המערה מורכבת מפרוזדור צר ממנו מסתעפים שישה עשר אולמות במפלסי גובה שונים. במערה נמצאו 380 קברים מטיפוסים שונים. הנפוץ בהם הוא קבר מקמר. נמצאו גם קברי כוך וקברים חצובים ברצפת החדר. הכניסה לאולמות הקבורה הייתה דרך דלתות אבן בעלות צירים. במערה נמצאו כתובות בעברית ויוונית, חריתות של סמלים יהודים כמו מנורות, שופרות, לולבים, אתרוגים וכן ספינות, אריות ועוד. שמה של המערה ניתן לה על שם תבליט פרש הרוכב על סוס שנמצא בה. במערה נמצאו כתובות המעידות על קבורתם במקום של יהודים מתדמור שבסוריה של היום.
מערת הגיהנום - הייתה המערה שהתגלתה על ידי אלכסנדר זייד. במערה זו נמצאת פרצה המובילה למערת הפרש. על קירות המערה נמצאו חריתות של ספינות סוחר ועיטורים גאומטריים. מתחת למערה זאת נמצאת מערה מס' 2.
מערת הלוחם ומנורתו - מספרה 3. שמה של המערה ניתן לה מתבליט של מנורה בעלת שלוש רגליים המוצבת על ראש לוחם. הכתובות במערה מעידות שהמערה שמשה לקבורת יהודים מתדמור. במערה חמישה אולמות וכשמונים קברים. במערה נמצאו מס' תבליטי מנורות.
מערת ארון הקודש - מספרה 4. במערת ארון הקודש ארבעה אולמות וכמאה נקברים, שמה ניתן לה על שם תבליט משוקע של ארון קודש שנחקק באולם הראשי, לידה ובצמוד אליה נמצאת מערת הגלדיאטור היהודי בה נמצאה הכתובת .
המאוזוליאום ומערת הקברים - מספר 11. המאוזוליאום נבנה בחלקו העליון של המתחם. במקום נמצאה מערת קבורה בעלת רצפת פסיפס. לידה עמד מבנה אבני גזית בעל ארבע חזיתות. באחת הגומחות נמצא חלק מאפריז מעוטר בחיות. ממצא נוסף היה ארון שיש עם גילוף תבליט של "לדה והברבור" ושברי לוח שיש שעליו חקוקה כתובת ביוונית . כתובת זאת התגלתה בשנת 1939, ומוזכר בה השם ביסרה שמה של בית שערים. הכתובת היוותה אישור סופי לזיהוי האתר כבית שערים. הממצאים מהמאוזוליאום מוצגים במערת המוזיאון באתר.
מערת א-סיח - הוא מאגר מים עתיק באורך 26 מטר ובנפח של מעל 1,000 מ"ק. המאגר שימש את היישוב בבית שערים במאות השנייה ועד הרביעית. בתקופת המנדט הבריטי שימש מאגר המים כסליק וכמקום מטווח ירי של ההגנה. במאגר מוצגת חיזיון אורקולי בשם "גלגולה של מנורה".
מאגר המים - בחפירות שנערכו בשנים 2014-2013 נתגלו מאגר מים ומנהרת מים ליד מערת הפרש. המאגר והמנהרה מתוארכים למאה ה-1, היינו כ-150 שנים לפני ימיו של ר' יהודה הנשיא. החפירות שנערכו במתחם מנהרות המנורה בשנות ה-30 של המאה ה-20 פסחו על האתר, אף שהיה ידוע כי בתקופת המנדט הבריטי שכן במקום סליק של ארגון ההגנה אשר בגללו נהרס פתח כניסת המים אל המאגר וחלק ממנהרת המים; וכן בור מים שנודע בשם מערת א-סיח (מערת בור המים). החפירות חשפו מאגר מים גדול באורך של 25 מטרים, רוחב של שבעה מטרים ועומק של שישה מטרים. נפח הבור עמד על כ-1,000 מטר מעוקב והוא טויח בטיח אופייני למאה ה-1. המאגר ניזון ממי נגר ומהגיא הסמוך וכ-15 מטרים ממערב לו נתגלה מתקן אגירה מטויח ומדורג ששימש כבור שיקוע למים שהובאו אל המאגר באמצעות מנהרת המים ובטרם הוכנסו אליו. ייתכן שמתקן זה שימש קודם לכן כמקווה. קטע של 20 מטרים ממנהרת המים נחשף, והיא נבנתה כתעלה פתוחה שכוסתה לאחר מכן בלוחות אבן.
מתחם זה כולל מספר מערות נוספות שאינן פתוחות לציבור, ונמצאות ממערב למערות 1–4 מעבר לדרך על צלע ההר. המערות כוללות מערת הכוכים - מערה מס' 6, מערת יהודי חמיר (אזור דרום חצי האי ערב) - מערה מס' 7, המערה המפוארת - מערה מס' 9 והמערה המצוירת - מערה מס' 10.
תיירות
שמאל|ממוזער|250px|מבקרים במערת קבורה
אתר בית שערים הוא אתר תיירות מורשת, אך זהותו של האתר כאתר תיירות אינה מובנת מאליה. בית-שערים לא פותח כמקום קדוש וכאתר עלייה לרגל, אלא כגן לאומי וכאתר ארכאולוגי. בשנות החמישים התנהל מאבק על הגדרתו. משרד הדתות והרבנים הראשיים רצו להגדירו מקום קדוש; בין שאר הסיבות לרצון זה, בשל העובדה, שחלוקת ארץ-ישראל לאחר מלחמת העצמאות הביאה לניתוק מהמקומות הקדושים ההיסטוריים (דוגמת הכותל המערבי), הייתה עתה חשיבות גדולה לפיתוחם של מקומות קדושים חלופיים. אנשי החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, אנשי האוניברסיטה העברית ופקידים ממשרדי-ממשלה שונים, מאידך, רצו שיוגדר כאתר תיירות. בסופו של דבר הייתה ידם של הראשונים על התחתונה והמקום משמש מאז אתר תיירות. הגן תוכנן בשנות החמישים על ידי אדריכלי הנוף חתני פרס ישראל ליפא יהלום ודן צור.
קהל היעד שאליו פונה הגן הוא בעיקר תלמידי בית-ספר, משפחות, קבוצות (בעיקר תיירות פנים).
מרכיבי המורשת באתר:
מערות קבורה, סרקופגים עשירים בעיטורים מן המאות ה-2 וה-3 לספירה. פתחי המערות בעלי חזית מרשימה, מעוצבת בהשראת האדריכלות הקלאסית.
קבר רבי יהודה הנשיא - מאז שנקבר שם בשנת 220 לספירה לערך, בית-העלמין של העיירה הפך למקום מקודש. במקום נקברו מתים מכל רחבי העולם הקדום: מבבל, מסוריה, מפניקיה ועוד.
בית הכנסת מהמאה ה-2 לספירה, נחרב במאה ה-4.
אנדרטת אלכסנדר זייד, השומר המיתולוגי שנרצח בשנת 1938 ומי שחשף לראשונה את המערות.
מאגר מים מהמאה ה-1 לספירה / סליק של ההגנה מימי המנדט.
שרידי בנייה מוקדמים מתקופת הורדוס - מאה 1 לפנה"ס.
האטרקציות התיירותיות באתר כוללות:
מרכז המחשה (מוזיאון)
חיזיון אורקולי "גלגולה של מנורה" המוצג במאגר המים ששימש סליק של ההגנה
מרכז "שירות למטייל" חנות מזכרות, שתייה קלה ומאפים
סיורים ל"מערות המנורה" בסופי שבוע
לקבוצות מאורגנות ניתן לתאם סיורי לילה חווייתיים וכן סיור ל"מערות המנורה" גם באמצע השבוע
שולחנות פיקניק
קיימת אפשרות לערוך אירועים ערכיים באתר.
המסלולים המוצעים למבקר באתר: מתחם מערות המנורה, המערות העיקריות ואנדרטת זייד. קיימים גם מסלולים נוספים, רק שהם "מוצנעים", כלומר אינם משווקים למבקר באתר: פסגת הגבעה (עם מקאם שייח' אבריק, העיר הקדומה עם בית הכנסת, רובע המגורים, שער העיר והחומה), הממצאים המוקדמים מתקופתו של הורדוס.
נתוני מבקרים
מנתוני הלמ"ס של הרבעון הסטטיסטי לתיירות ולשירותי הארחה 2/2014 עולה כי:
בשנים 2011–2013 עמד ממוצע המבקרים באתר על 55,200 בשנה, שהיוו כ-5.6% מסך כל המבקרים באתרים ההיסטוריים אותם ניהלה רשות הטבע והגנים במחוז הצפון.
תיירות החוץ בשנים הללו עמדה על ממוצע של 6,100 בשנה, שהם 1.4% מסך כל התיירים שביקרו באתרים ההיסטוריים של רשות הטבע והגנים במחוז הצפון.
תיירות החוץ בשנים הללו היוותה כ-10% מהמבקרים באתר.
גלריה
לקריאה נוספת
יגאל טפר - יותם טפר, בית-שערים - היישוב והקבורה לצידו, הוצאת הקיבוץ המאוחד והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 2004.
נחמן אביגד ובנימין מזר, "בית שערים", האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, כרך 1, עמ' 231–245
דורון בר, "בית השערים: אתר ארכאולוגי וגן לאומי או מקום קדוש?", ארכיון, 17, 2013, עמ' 41–47.
אהרן אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2007. פרק חמישי, ג, פעילותו של רבי בבית שערים ובציפורי עמ' 128–135.
בנימין מזר, "החפירות בבית הקברות של בית שערים" בתוך כתב העת קדם כרך א (1942), עמ' 66–79
בית שערים, בנימין מזר, משה שובה, ברוך ליפשיץ, ונחמן אביגד. ירושלים: החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה תשי"ח-תשל"ב 1958–1972
חפירות בית-שערים: העונה החמישית - סקירה ראשונה, תשי"ג, נחמן אביגד ומשה שובה, ירושלים : החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה תשי"ד 1954
חפירות בית שערים, עונת החפירות השישית - סקירה ראשונה, תשי"ד 1954, נחמן אביגד, משה שובה וברוך ליפשיץ, ירושלים : החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה תשט"ו 1955
זאב ספראי, בית שערים - יישוב יהודי חשוב בגליל , הוצאת תבונות מכללת הרצוג
קישורים חיצוניים
סרטונים
חפירות בית שערים, 1936
חפירות בית שערים, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
כתבה על בית שערים באתר i24news
מאמרים וכתבות
יגאל מורג, ציפורי ובית שערים: עיר החיים הטובים לעומת עיר המתים, אתר הבית של יגאל מורג (כדי להגיע ישירות לקטע העוסק בבית שערים יש להקיש 22 ואחר כך Enter)
ז'אק נגר, מערכות קבורה- שימור ושחזור מערכות קבורה, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, ינואר 2006.
דף הפייסבוק של החפירה המחודשת בבית שערים (2014 והלאה)
סיפור המנורה״ בבית שערים באתר ציוני דרך
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:אתרים ארכאולוגיים יהודיים בארץ ישראל
בית שערים
קטגוריה:ארץ ישראל: מערות קבורה
קטגוריה:קברי צדיקים בגליל
בית שערים
קטגוריה:ישראל: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:קריית טבעון | 2024-07-28T15:27:05 |
הנקה | ממוזער|תהליך האכלה של חלב אם לתינוק
הנקה היא תהליך האכלה של חלב אם לתינוק, בין אם היא נעשית ישירות מהשד ובין אם היא נעשית לאחר שאיבה. חלב האם מספק לתינוק את כל הקלוריות, שומנים, חלבונים, פחמימות, ויטמינים ומינרלים הנדרשים. הנקה היא אחת הדרכים האפקטיביות ביותר להבטיח את הישרדותו ובריאותו של הילד. לפי ארגון הבריאות העולמי מומלץ להניק את התינוק באופן בלעדי במשך שישה חודשים, ללא מתן מזון או נוזלים אחרים, גם לא מים. את התינוק יש להיניק לפי דרישה, מתי שהוא רוצה, ביום ובלילה. מגיל 6 חודשים מומלץ להוסיף מזונות אחרים ולהמשיך להיניק עד גיל שנתיים או יותר. חלב אם הוא המזון האידיאלי לתינוקות. הוא בטוח, נקי, ומכיל נוגדנים המסייעים בהגנה מפני מחלות ילדות נפוצות. ילדים שינקו מקבלים ציונים גבוהים יותר במבחני אינטליגנציה, ויש להם סיכון נמוך יותר לסבול מהשמנה וסוכרת. לאמהות שהניקו יש סיכון מופחת לחלות בסרטן השד וסרטן השחלות. למרות המלצות אלה, רוב התינוקות מתחת גיל 6 חודשים אינם מוזנים באופן בלעדי מהנקה.
הפרשת חלב ביונקים
הנקה בקרב בעלי חיים נקראת הפרשת חלב. הפרשת חלב היא דרך ההזנה המאפיינת אמהות במחלקת היונקים, מייחדת את היונקים מיתר בעלי החיים ומהווה את אחד הגורמים החשובים ביותר בהתפתחות התנהגותם במהלך האבולוציה של מחלקה זו. פעולת היניקה של הולדות היא אינסטינקטיבית – לכל ולד יכולת מולדת לינוק חלב מבלוטות מיוחדות בגוף אמו. מערכת העיכול של יונק בן יומו מותאמת לתזונה נוזלית ואינה יכולה לעכל חומרים מוצקים ועל כן, חלב האם עשיר במרכיבי מזון חיוניים, ומספק את כל צרכיו התזונתיים של הולד.
פעולת ההנקה יוצרת קרבה בין האם לצאצאיה והיא למעשה הנדבך הראשוני במערכת ההתנהגות של יונקים ובהתפתחות חיים משותפים בקבוצה, כמו אצל דובים, פילים, קופים, בני אדם ועוד.
שמאל|ממוזער|270px|גדי יונק חלב מאמו
הרכב חלב האם
החלב שמייצרות נשים לאחר לידה נקרא חלב אם. בחלב אם זוהו למעלה ממאתיים מרכיבים, וכן נוגדנים העוזרים לתינוק בשנות חייו הראשונות, שבהן המערכת החיסונית שלו אינה בשלה.
הרכב חלב האם משתנה בהתאם לצורכי התינוק. כך למשל ככל שתקופת ההנקה ממושכת יותר והתינוק בוגר יותר - החלב שומני יותר, והתינוק מקבל יותר קלוריות. בשעות הערב, כהכנה לשנת הלילה, החלב שומני יותר גם כן. בקיץ החלב דליל יותר כדי לענות על צורכי הנוזלים של התינוק.
למצבה התזונתי של האם יש השפעה מעטה בלבד על הרכב החלב, אלא אם כן היא נמצאת במצב של תת-תזונה חמור במיוחד. בכל שאר המקרים התינוק מקבל את כל מרכיבי המזון להם הוא זקוק, גם אם תזונתה של האם לקויה או לא מאוזנת מספיק. עם זאת, בשל העובדה שייצור חלב האם הוא חלק ממערכת הדם (ולא מערכת העיכול) החומרים הנוכחים בדם האם בזמן ההנקה, כגון אלכוהול, תרופות שונות וניקוטין, עוברים אל התינוק דרך החלב, ויכולים להשפיע על מצבו הבריאותי. לפיכך מומלץ לאם המיניקה להימנע ככל האפשר מצריכת אלכוהול ומעישון, וליטול אך ורק תרופות המותרות בהנקה. למרות שהרכב החלב אינו תלוי בתזונה מאוזנת של האם, מומלץ מאוד עבור אמהות כן להקפיד על תזונה מאוזנת. ייצור החלב מתבסס על המרכיבים התזונתיים המזינים שהאם אוכלת. לכן, אם לא תאכל די הצורך, עלול להיווצר חסך תזונתי שיכול לפגוע בתפקוד הכללי ובהנקה.
תפוקת החלב
תהליך ייצור החלב מתחיל אצל האם בתקופת ההריון, כתוצאה מהפרשת ההורמון פרולקטין. ייצור החלב אינו מושפע מסוג הלידה (וגינלית או קיסרית) שכן ההורמונים האחראים על ייצור החלב משתחררים עם היפרדות השיליה.
החלב ממשיך להיווצר כל עוד התינוק או הפעוט ממשיך לינוק, על ידי מנגנון המשוב החיובי שאחראי לייצור מוגבר זה. למעשה כמות החלב המיוצרת תלויה בכמות החלב שהתינוק צורך. כאשר מתמעטות מספר ההנקות, ייצור והפרשת ההורמון פרולקטין פוחתים, ולכן ייצור החלב אצל האם נחלש בהתאם. לכן מומלץ לאם המעוניינת להצליח בהנקה, להניק את תינוקה במשך השבועות הראשונים לחייו, בלי תוספות של תרכובת מזון לתינוקות כדי לא לפגוע ולהחליש את ייצור החלב. סיבה נוספת להימנע ממתן תמ"ל היא חשש שהתינוק, שאינו מאומן עדיין ביניקה, יפתח "העדפת בקבוק" או "בלבול פיטמה", בשל הקלות היחסית שבה זורם המזון מהבקבוק, לעומת המאמץ שהתינוק צריך להשקיע ביניקה.
כל עוד האם ממשיכה להניק לפי דרישת התינוק, ימשיך גופה לייצר בדיוק את כמות החלב הדרושה לו. למעשה, בשבועות הראשונים לאחר הלידה הגוף מייצר כמות חלב גדולה מהדרוש, ולכן נשים רבות חוות תחושת גודש או "נזילות". שבועות אחדים לאחר הלידה הגוף "לומד" לייצר את כמות החלב הדרושה לתינוק, וייצור החלב מתאזן. כך, ממצב של עודף חלב עובר הגוף לייצר את כמות החלב הדרושה לתינוק. נשים רבות טועות לחשוב בשלב זה כי העדר גודש או הפסקת הנזילות מלמדות על כך שאינן מייצרות מספיק חלב. זוהי טעות נפוצה שאין לה בסיס.
בחודשים הראשונים לחייו של התינוק נעשות "קפיצות גדילה": יום או יומיים בהם התינוק דורש לינוק מספר רב של פעמים ביום, וזאת במטרה להגביר את ייצור חלב האם כדי להתאימו לצרכיו התזונתיים הגדלים של התינוק. יש חשיבות מרבית להמשיך ולהניק לפי דרישה גם במהלך "קפיצות גדילה" אלו, על מנת שגופה של האם ילמד לזהות את הדרישה לחלב נוסף ויגביר את ייצור החלב. מקובל לומר שקפיצות הגדילה מתרחשות בגילאים 3 שבועות, 6 שבועות, 3 חודשים ו-6 חודשים, אך ברור שלא כל התינוקות חווים את קפיצת הגדילה בדיוק במועדים אלו.
שלבי ההנקה
שמאל|ממוזער|250px|להנקה מיד לאחר הלידה חשיבות בריאותית ורגשית גדולה. בשלב זה השדיים מפרישים חומר שקוף-צהבהב בשם קולוסטרום, שמגן על בריאות התינוק בימיו הראשונים.
שמאל|ממוזער|200px|אישה הימבית מניקה תוך כדי עבודה
ימים ראשונים
משרד הבריאות ממליץ להתחיל בהנקה מיד לאחר הלידה. הנקה בשעה שלאחר הלידה כאשר התינוק עירני וחושיו מחודדים בעקבות הלידה עשויה לתרום רבות להצלחת ההנקה.
החלב הראשון של הימים הראשונים לאחר הלידה נקרא קולוסטרום. זהו נוזל מרוכז ושומני מאוד בצבע צהבהב, שונה מאוד במרקמו מהחלב שמגיע כעבור כמה ימים. מסיבה זו מקובל להגיד שאין חלב בימים הראשונים. כמות הקולוסטרום מועטה יחסית לחלב (בהתאם לקיבולת הקיבה הנמוכה של יילוד) ובכל הנקה, גם אם זו אורכת זמן רב, התינוק יצליח לינוק רק טיפות אחדות של הנוזל הזה. חשיבותו של הקולוסטרום רבה ביותר בהיותו מכיל כמות עצומה של נוגדנים וחומרים ביולוגיים שעוזרים להכין את מערכת העיכול של התינוק ליניקה ואכילה.
6 חודשים ראשונים
ארגון הבריאות העולמי (WHO), ארגון רופאי הילדים האמריקאי (AAP), ומשרד הבריאות הישראלי ממליצים להניק הנקה מלאה (ללא כל תוספות כגון דייסות, תה ומים) במשך ששת חודשי חייו הראשונים של התינוק. זאת משום שהמערכות בגוף התינוק אינן בשלות להתמודד עם מזונות אחרים לפני גיל זה. בנוסף, תוספות מזון גורמות לכך שהתינוק יינק פחות, ולכן ייצור החלב יפחת.
במחקרים נמצא כי הנקה בלעדית עד גיל 6 חודשים מורידה את השכיחות לדלקות של מערכות הנשימה העליונות והנקה ממושכת נקשרת בסבירות נמוכה יותר למחלות שונות לתינוק ולאם. התגלה שאפילו הסיכוי להופעת סוכרת בגילאים מבוגרים קטן יותר אצל תינוקות שהונקו בחלב אם לפחות כחודש וחצי לאחר לידתם לעומת אלו שלא ינקו כלל. עלתה טענה שתינוקות שיונקים חלב אם רושמים לזכותם עד שמונה נקודות יותר במנת המשכל שלהם מאלה שצורכים תמ"ל, אבל מאוחר יותר הוצגה ביקורת על מחקר זה בטענה שהוא לא הצליח לבודד את משתנה ההנקה לעומת משתנים משפיעים אחרים (כמו קשיים בהנקה, מתח של האם וכדומה), ואף שהיתרון שנרשם לכאורה לטובת הילדים שנכללו במחקר, נמחק כשהילדים נבחנו שוב בגיל 5.
על פי סקירת קוקרן, תינוקות שניזונו באופן בלעדי מהנקה בששת החודשים הראשונים לחייהם לקו פחות בזיהומים במערכת העיכול מתינוקות שניזונו באופן בלעדי מהנקה רק ב-3-4 החודשים הראשונים. עם זאת, לא נמצאה ירידה בשכיחות של זיהומים אחרים, אלרגיות, השמנה, עששת ובעיות התנהגותיות או קוגניטיביות בקרב קבוצת התינוקות שניזונה באופן בלעדי מהנקה בחצי שנה הראשונה לחיים בהשוואה לקבוצה השנייה.
סקירה של קוקרן מצאה כי נשים שהניקו באופן בלעדי במשך חצי השנה הראשונה לחיים איבדו משקל לאחר הלידה במהירות רבה יותר בהשוואה לנשים שהניקו באופן בלעדי רק 3-4 חודשים.
לאחר 6 חודשים
מגיל חצי שנה מומלץ להתחיל לתת לתינוק בהדרגה גם מזונות נוספים, ובמקביל להתחיל לתת לו גם מים לשתייה, מאחר שכמות הנוזלים שהוא מקבל פוחתת כאשר פוחת מספר ההנקות. ארגון הבריאות העולמי ממליץ להמשיך ולהניק את התינוק, במקביל להגשת מזונות מתפריט המשפחה, לפחות עד גיל שנתיים. מחקרים שנעשו גילו שחלב אם לתינוק בן שנתיים מכיל נוגדנים נגד מחלות ולכן הנקה בגיל מאוחר חשובה לא פחות.
נמצא קשר בין נשים המניקות מעל 12 חודשים וירידה בתחלואה של סרטן השד וסרטן השחלות. כמו כן, נמצא קשר בין הנקה לירידה בתחלואה של סוכרת מסוג 2. הנקה בלעדית או עיקרית נמצאה קשורה להארכת תקופת האל-וסת. ונמצא קשר חיובי בין תקופת הנקה קצרה וסיכון מוגבר לדיכאון לאחר לידה.
קשיים בהנקה
בימים הראשונים כמעט כל הנשים חוות קשיים בהנקה. חלקן מצליחות להתגבר על אותם קשיים וחלקן לא. קשיים אלה מועצמים על ידי הלחצים החברתיים הקשורים להנקה, כמו גם לתהליכים שהנשים עוברות בימים האלה ללא קשר להנקה. אותם קשיים כוללים נוכחות של לשון קשורה, חיבור לא נכון של התינוק לשד, תפוקת חלב נמוכה, עייפות ותשישות, כאבים ופציעות בשד, דלקות וסתימות בצינוריות החלב. לגוף האשה לוקח כמה ימים כדי להבין כמה חלב הוא צריך לייצר ולכן בימים הראשונים יש ימים שאין מספיק, או יש יותר מדי, ואז יש גודש וכאבים. יש תינוקות שסובלים מריפלוקס, או ריפלוקס סמוי. במקרים אלו התינוק לא גדל למרות ההנקה. נשים רבות נעזרות ביועצות הנקה שבודקות את האופן שבו התינוק יונק, ויוצרות עם האם תוכנית הנקה שתעזור לה להמשיך להניק הנקה מלאה. לפעמים נשים נעזרות במשאבה כדי לשאוב חלב, ואת החלב השאוב נותנים לתינוק. השאיבה מגבירה את ייצור החלב, והתינוק מקבל חלב אם. אם התינוק לא גדל, וההנקה לא מספיקה לו (ניתן לגלות זאת בביקורים בתחנות טיפת חלב) לפעמים האחיות ממליצות להוסיף תוספת של תמ"ל בנוסף על ההנקה. כך התינוק ממשיך לינוק, אך מקבל תוספת של חומרים מזינים. שיטה זאת עלולה לטמון בחובה גם בעיות כיוון שהתינוק יינק פחות, ואז גם גוף האשה ייצר פחות. רוב הנשים עוברות באיזה שהוא שלב להאכלה מבקבוק, עם חלב שאוב או תמ"ל, לקראת החזרה לעבודה, או כניסה של הילד למסגרת.
תנוחות הנקה
ממוזער|200px|הנקה, ציור משנת 1912.
מציאת תנוחה נוחה להנקה מאפשרת הנקה קלה ונעימה. לכל אישה מתאימה תנוחה אחרת, בזוויות אחרות. תנוחה שנוחה לאם ונוחה לתינוק, ושבה התינוק יונק בקלות ובנינוחות, היא התנוחה המתאימה ביותר להנקה. ישנן כמה תנוחות הנקה, שנועדו להבטיח את הנוחות המרבית לאם ולתינוק:
בתנוחה הקלאסית התינוק שוכב לרוחב האם מלפנים בקו אופקי (או מעט אלכסוני), והיא תומכת בראשו ביד אחת, ובגופו ביד השנייה. יעילות תנוחה זו תלויה באחיזה נכונה של התינוק "בטן לבטן", כך שפיו ייגש ללא מאמץ אל הפטמה.
בתנוחת הפוטבול שוכב התינוק תחת זרוע האם, כך שראשו ניצב מתחת לשד ואילו רגליו מבצבצות מאחוריה (כאחיזת כדור פוטבול). יש תינוקות המתקשים לינוק בתנוחה הקלאסית ומצליחים לינוק רק באופן זה. זוהי גם התנוחה המומלצת להנקת תאומים בו זמנית, שכן באופן זה הם אינם מפריעים זה לזה. יש אמהות לתאומים המניקות תאום אחד בתנוחה הקלאסית ואת התאום השני בתנוחת הפוטבול, כך שהאחרון משעין את ראשו על רגלי הראשון.
בתנוחת השכיבה שוכבת האם על צדה במיטה והתינוק שוכב אף הוא על צדו כשפניו אליה ופיו נצמד לשד ("בטן לבטן"). יד האם הקרובה אל התינוק מקיפה את ראשו וגבו ותומכת בו שלא יתגלגל. מיניקות רבות מוצאות את התנוחה הזאת כנוחה ביותר לגב, וכן כמפחיתה עייפות.
בתנוחה האינסטינקטיבית האם נמצאת במצב של חצי שכיבה, והתינוק עליה במנח אורכי, כשבטנו על בטנה, והוא מגשש את דרכו אל השד.
ממוזער|כרית הנקה
בתנוחה הקלאסית ובתנוחת ה"פוטבול" ניתן להיעזר בכרית הנקה (בצורת חצי סהר או פרסה ארוכה) התומכת בתינוק ומקלה על האם להחזיקו. בהנקת תאומים כמעט שאי אפשר להניק בלעדיה, שכן האם זקוקה לשתי ידיים פנויות כדי לקרב כל אחד מהתאומים אל השד.
הנקת "טנדם"
הנקת טנדם, היא הנקה של שני תינוקות במקביל, כשהאם המיניקה נכנסת להיריון נוסף. במחקר ישראלי, שנערך בבית החולים דנה לילדים באיכילוב, ופורסם בכתב העת Lacation Journal of Human, נמצא כי אף-על-פי שהרכב חלב האם משתנה, הוא נותר באיכות גבוהה. הרכב השומן בחלב במהלך ההריון הוא נמוך יותר מאשר החלב שנמצא שבועיים לאחר הלידה, ולעומת זאת הרכב החלבון גבוה יותר. בניגוד לדעה הרווחת, נמצא, שבאופן כללי, איכות החלב אינה נפגעת בהנקה ממושכת.
תמיכה מקצועית בהנקה
עד לסוף המאה העשרים נשים לא קיבלו מידע מהימן בנוגע להנקה, והנורמה החברתית הייתה, בעידודם של הרופאים, שאין צורך להניק את התינוק יותר מחודשים ספורים, ואפילו עדיף להזין את התינוק בתרכובות מלאכותיות. רופאים גם לא ידעו כיצד לייעץ לנשים שנתקלו בקשיים בהנקה, והן גם לא יכלו לקבל ייעוץ מהנשים המבוגרות בסביבתן, משום שגם הן לא הניקו. ב-1956 קמה קבוצת אמהות בארצות הברית שהקימו את ארגון ליגת לה לצ'ה שמטרתה לקדם נשים מניקות. ארגון זה, כמו גם ארגונים אחרים החלו לקדם את נושא ההנקה בחברה המערבית.
בעקבות מחקרים בנושא, גברה המודעות לחשיבות ההנקה, ורופאים, מיילדות ואחיות עוברים השתלמויות בנושא. בארץ פועלות מדריכות ויועצות הנקה שעוברות הכשרה מקצועית, ונותנות ייעוץ ותמיכה בהנקה בתשלום או בהתנדבות. תמיכה זו, בתקופה רגישה מאוד בחייה של האשה, יכולה לעזור גם מבחינה פיזיולוגית וגם מבחינה רגשית. הייעוץ גם עולה על בעיות פיזיולוגיות שמנעו את ההנקה, כמו לשון קשורה.
על פי סקירה של קוקרן, נשים מניקות למשך זמן רב יותר כשמוצעת להן עזרה ותמיכה בנושאי הנקה. תמיכה אפקטיבית כזו תכלול הדרכת הנקה לפני ולאחר הלידה הכוללת מפגשים פנים מול פנים ותמיכה נגישה במקרה הצורך.
בשנת 2018 פרסם משרד הבריאות תוכנית לעידוד ההנקה בישראל.
תזונת האם בזמן הנקה
200px|ממוזער|שמאל|צלמית מברונזה של אישה ערומה מניקה, נמצא בתוך קבר באתר הארכאולוגי באלג'הויוק באנטוליה, מתוארך לשנים 2350–2150 לפנה"ס
הדרישות התזונתיות בזמן ההנקה גבוהות בהרבה מאשר אלו של ההיריון. בארבעה עד שישה חודשים ראשונים לאחר הלידה, תינוקות מכפילים את משקל הלידה שנצבר במהלך 9 חודשים של הריון. כמות האנרגיה הדרושה להפרשת החלב בארבעת החודשים הראשונים שוות ערך לאנרגיה הכוללת של 9 חודשי הריון. עם זאת, חלק מן האנרגיה וחומרי ההזנה מאוחסנים במהלך ההיריון וזמינים לתמיכה בשלב ייצור החלב. הנקה היא תהליך אנאבולי המתווך על ידי הורמונים, לצורך ניתוב מחדש של חומרי הזנה לרקמות אימהיות מיוחדות (רקמות בלוטת החלב) והעברתם לתינוק.
כל האימהות יכולות לייצר חלב בכמויות מתאימות ובאיכות מתאימה, אלא אם כן הן סובלות מתת-תזונה קשה. גוף האם תמיד מתעדף את הצרכים של התינוק. כתוצאה מכך רוב החומרים המזינים כגון ברזל, אבץ, חומצה פולית, סידן ונחושת ממשיכים להיות מופרשים בחלב האם בכמויות נאותות וקבועות, על חשבון המאגרים של האם. אנרגיה, חלבונים וחומרים מזינים בחלב האם מקורם בדיאטה כמו גם מאגרי הגוף האימהי. נשים אשר לא צורכות מספיק חומרים מזינים ממקורות תזונתיים עלולות להיות בסיכון לחסרים בחלק מהמינרלים והוויטמינים הממלאים תפקידים חשובים בגוף. חסרים כאלו יכולים להימנע מראש אם האם משפרת את התזונה שלה או לוקחת תוספי מזון.
גיל, משקל לאחר הלידה, רמת פעילות ומטבוליזם אינדיבידואלי של כל אישה, ישפיעו על כמות המזון שהאישה צריכה לצרוך כדי להשיג מעמד תזונתי אופטימלי ואספקת חלב נאותה. למשך ההנקה ועוצמת ההנקה יש גם השפעה משמעותית על הדרישות התזונתיות האימהיות, אך הם נלקחים בחשבון רק לעיתים נדירות.
המלצות תזונתיות
קלוריות:
צריכה לא מספקת של קלוריות עלולה לדלדל את המאגרים של האם. צריכה מתחת ל-1,500 קק"ל ביום עלולה לגרום לעייפות ולירידה באספקת החלב. צריכת האנרגיה הכוללת המומלצת לאימהות מניקות נעה בין 2,300 ל-2,500 קלוריות ליום להנקת ילד יחיד, ו-2,600 עד 3,000 קלוריות ליום להנקת תאומים.
חלבון:
הגידול בדרישות חלבון במהלך ההנקה הוא מינימלי לעומת דרישות האנרגיה. עם זאת, אם צריכת האנרגיה נמוכה, אז החלבון ישמש לייצור אנרגיה. הדרישות הנוספות במהלך ההנקה יכולות להיות מסופקות מהצריכה של מזונות עשירים בחלבון. אם צריכת החלבון אינה מספיקה, הריכוז של הקזאינים בחלב עלול להיות בלתי הולם. קזאין הוא מרכיב תזונתי של חלב, והוא נחוץ עבור ספיגת סידן ופוספט במעיים של התינוק ויש לו תפקודים אימונו-מודולטוריים. תנגודת לאינסולין תלויה באיכות החלבון שנצרך בדיאטה ולא בכמות הנצרכת שלו, לכן, לצריכה של חלבונים שמקורם בדגים במהלך הנקה, יש השפעות מועילות לטווח ארוך על רגולציה של אינסולין ורגישות לאינסולין אצל האם.
פחמימות:
לקטוז הוא הפחמימה העיקרית בחלב האם, והוא מרכיב חיוני למוח של התינוק. בזמן שריכוז הלקטוז משתנה פחות מזה של חומרים מזינים אחרים, הייצור הכולל של לקטוז מופחת אצל אימהות עם תת-תזונה קשה
שומן:
השומנים בחלב אם תורמים הכי הרבה לתכולת האנרגיה שלו, והם הרכיבים שמשתנים בריכוזם ובאיכותם הכי הרבה. תת-תזונה אצל האם קשור בריכוזים נמוכים של שומן בחלב. דפוס ההתפלגות של חומצות השומן בחלב רגיש לתזונת האם. חומצות שומן מסוג אומגה 3 (Docosahexaenoic acid) מיוצרות בגוף של האם באופן מוגבל, ולכן חייבים לצרוך אותן מהמזון. שכן חומצות שומן אומגה 3 נחוצות להתפתחות מוח התינוק. תכולת הכולסטרול בחלב האם משתנה מאוד ותלויה במשך ההנקה, גיל האם, תזונת האם, עונה בשנה ומקום המגורים. ההמלצות לכמות שומן בתקופת ההנקה דומות להמלצות לנשים באופן כללי, והיא - צריכה מתונה.
מים:
מים מהווים 85-95 אחוז מכלל נפח החלב. מספר מחקרים הוכיחו, כי לצריכת מים מוגברת של האם מעבר למה שנחוץ על מנת להרוות צימאון אין השפעה מטיבה על חלב האם או על ההנקה.
מלח:
לא נמצא קשר בין תזונה עשירה במלח בזמן ההנקה וריכוז המלח בחלב האם. מומלץ לצרוך מלח מועשר ביוד במתינות.
ויטמינים
ריכוזם של ויטמינים מסוימים תלוי ברמתם אצל האם, וחסרים של ויטמינים באם יכולים להוביל לחסרים גם אצל התינוק היונק, בעיקר תיאמין (B1), ריבופלאבין (B2), וויטמינים B6, B12, E ו-A. לכן מומלצת עלייה בצריכה של ויטמינים אלו, בתזונה בזמן בהנקה.
ויטמין A:
כמות ויטמין A בחלב האם יורדת ככל שההנקה מתמשכת. הכמות הנצרכת בדיאטה מאוזנת של האם מספקת, ואין צורך בתוסף. עם זאת, במדינות מתפתחות מומלץ לצרוך תוסף במנה יחידה של 200,000 IU ויטמין A מיד לאחר הלידה.
ויטמין D:
חוסר בוויטמין D שכיח למדי אצל נשים בהריון ונשים מניקות. אימהות עם דיאטה מוגבלת, צמחונית קפדנית או טבעונית, נשים שלא נחשפות לשמש או בעלות עור כהה יכולות להיות בעלות רמה נמוכה של ויטמין D בדם. העברה של ויטמין D מהאם לחלב היא נמוכה, לכן מומלץ לתינוקות יונקים לקבל תוסף של 400 IU ליום ויטמין D.
ויטמין E:
ריכוז ויטמין E בחלב תלוי בכמותו הנצרכת על ידי האם. לכן, הכמות הנצרכת בתזונת האם צריכה להיות מנוטרת ואם הצריכה אינה מספקת יש לצרוך תוסף.
ויטמין K:
מיוצר בגוף על ידי חיידקים במעי. בתזונה מאוזנת ומגוונת לאם המניקה אין צורך בתוסף.
ויטמינים מסיסי מים
כמותם של וויטמינים מסיסי מים בחלב האם תלויה מאוד בכמותם באם. כך שאם יש חוסרים באם יכולים להיות חוסרים בחלב האם ומכאן גם חוסרים לתינוק.
פירידוקסין (ויטמין B6):
בשבועות הראשונים בחייו של התינוק מאגרים מתקופת ההיריון מספקים את הצורך בוויטמין B6..
ויטמין B12:
ריכוזו של ויטמין B12 בחלב האם של אימהות המוזנות היטב, נאות בדרך כלל. אך, הרמות בחלב של אימהות צמחוניות\טבעוניות או עם אנמיה עלול להיות לא מספק, גם אם הן לא מראות סימנים של חוסר. במקרים אלו חשוב שהאם תקבל תוסף לכל אורך תקופת ההנקה. חסרים של B12 בתינוק עלולים לגרום לבעיות נוירולוגיות בטווח הקצר ובטווח הארוך.
ויטמין C:
נמצא בכמות קטנה יותר בדמם של אנשים מעשנים. לכן לאימהות שמעשנות מומלץ לשלב בתזונה ירקות עשירים בוויטמין C.
חומצה פולית:
הכמות המומלצת של חומצה פולית בחלב האם מושגת בקלות בתזונה מאוזנת וגם על ידי נטילת תוסף במקרה הצורך.
מינרלים
נחושת ואבץ תלויים בעיקר בכמות הנאגרת בכבד של האם בשליש האחרון להריון ולצריכת האם יש מעט השפעה על כמותם.
ברזל:
תוסף ברזל מומלץ בדרך כלל כדי להתגבר על אובדן הברזל בתהליך הלידה. נשים מניקות לרוב לא מקבלות ווסת במשך כ-6 חודשים, וכך לא מאבדות ברזל בזמן הדימום חודשי. באופן כזה, יש להנקה אפקט מגן נגד מחסור בברזל.
סידן:
סידן הוא מינרל חיוני בזמן הנקה והוא מקבל "יחס מועדף" בזמן זה. הסידן נספג יותר טוב: פחות סידן מופרש מהכליות ויותר סידן נכנס לעצמות. על מנת להגיע לדרישה המומלצת של סידן לאם מניקה, ההמלצה של ארגון רופאי הילדים האמריקאי היא לצרוך חמש פעמים ביום מזון עשיר בסידן מכל סוג.
אבץ:
אבץ חיוני לגדילה, למערכת החיסון ולסינתזה של אנזימים. בעוד שריכוז האבץ בחלב האם אינו גבוה הוא מספק את צורכי התינוק מפני שהזמינות הביולוגית שלו גבוהה מאוד. החוקרים ממליצים להעלות את צריכת האבץ במהלך ההנקה.
סלניום: הוא מינרל שמעורב בתהליך החיסוני, במטבוליזם של כולסטרול ובתפקוד בלוטת התריס. תכולת הסלניום בחלב האם היא פי 3 מהכמות שנמצאת בתרכובת מזון לתינוקות. כמות הסלניום בחלב האם מושפעת מאוד מתזונת האם.
יוד: מינרל זה נחוץ בכמות כמעט כפולה בנשים מניקות. יוד בנוסף לתפקודו בגוף של האישה עובר לחלב האם, ומספק לתינוק יוד לסנתז את הורמוני בלוטת התריס. כמות היוד בחלב האם משתנה, ותלויה בצריכה של האם.
נשים לא מניקות
נשים בוחרות שלא להניק, או להפסיק להניק מסיבות רבות. למרות שיש יתרונות רבים בהנקה, עדיין מדובר בנושא מורכב מאוד, מלווה בקשיים שונים, שלא תמיד מצליח. לדוגמה:
יש נשים שנהנות להניק, ויש כאלה שלא.
הנקה מחייבת עיסוק סביב השעון.
יש נשים עם שדיים בצורה שמקשה על התינוק שלהן לינוק. יש תינוקות עם צורת פה המקשה עליו לינוק. לפעמים החיבור בין השד לפה של התינוק פשוט לא מצליח.
הנקה גורמת לעיתים לפצעים וסדקים בפטמה או דלקות בשד. לעיתים, בשל הכאב, תבחר האם להפסיק להניק.
ישנם מקרים שבהם על אף הנקה התינוק לא עולה במשקל ויש צורך במתן תמ"ל.
לפעמים התינוק דוחה את חלב-האם.
יש נשים עם תפוקת חלב נמוכה.
נשים הנוטלות תרופות או חולות צריכות לבדוק האם מותר להן להניק. ייעוץ ניתן לקבל במרכז לייעוץ טרטולוגי במשרד הבריאותhttps://www.health.gov.il/Subjects/pregnancy/health_centers/Pages/Teratology.aspx במרפאות במרכזים רפואייםhttps://www.shamir.org/he/clinics/gynecology/pregnancylinks/maternityclub/healthy-pregnancy/heryophone/או מהרופא המטפל.
בעתות מצוקה ולחץ יש לעיתים קושי בייצור חלב. משרד הבריאות מציע לנשים להמשיך ולנסות.
סיבות אלה ואחרות גורמות לנשים להפסיק להניק. הפסקת ההנקה מלווה לעיתים בתחושת שבר. הלחץ החברתי בנושא, יחד עם מורכבותו, והמצב הרגשי הרגיש שהאשה נמצאת בו, גורמים לנשים לעיתים לדיכאון לאחר לידה.
הנקה בתרבויות העולם
ממוזער|200px|צילום שחור לבן של אם מניקה
ביהדות
ההנקה מוזכרת במקורות שונים ביהדות. במקרא ניתן למצוא אזכורים להנקה, לדוגמה: "מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה" (), "ותשב האשה, ותינק את בנה עד גמלה אותו" (). במקרא נזכרות נשים שהועסקו כמיניקות לדוגמה: "וישלחו את רבקה אחתם ואת מנקתה..." (בראשית, כד, נט), וכן "...האלך וקראתי לך אשה מינקת..." (שמות, ב, ז).
את התינוק, ניתן להניק ללא הגבלה, כפי שמשתמע מדברי התוספתא: . נראה שבדרך כלל הניקו את התינוקות לפחות עד גיל שנתיים וכפי שנאמר בברייתא (כתובות נט, ב) "יונק תינוק והולך עד כ"ד חודש". גמילה מוקדמת הייתה נחשבת כמסוכנת לתינוק, וחז"ל התירו את השימוש באמצעי מניעה להריון כדי למנוע סכנה כזאת, וכפי שמופיע ביבמות: "שלוש נשים משתמשות במוך - קטנה, מעוברת ומניקה... מניקה שמא תגמול בנה וימות" (יבמות יב, ב).
חלב אם נחשב ביהדות כפרווה.
הנקה וצום
צום יום כפור, יכול להוות אתגר לאם המיניקה הצמה. לפיכך, מומלץ לאכול יום קודם הצום פחמימות מורכבות שמתפרקות לאט, כמו דגנים מלאים ופסטה, ועם צאת הצום ולמחרת, מומלץ להיניק לעיתים תכופות, כדי לעזור לגוף לייצר שוב חלב בכמויות הרגילות. במקרה הצורך, אם האישה חייבת לאכול ולשתות לשם הזנת התינוק, ההלכה מתירה לשתות ולאכול "שיעורין".
באסלאם
על פי האסלאם, אם נשואה שאינה שפחה, חייבת להניק את היילוד, מומלץ עד גיל שנתיים. סורה 4 בקוראן אוסרת בפסוק 23 על קיום יחסי מין עם אמהות, דודות, אחיות, מניקות שהניקו את האדם, בנות אח, בנות אחות ובנות שינקו מאותה מינקת שהניקה את האדם. כך גם מספר הקוראן על המניקות של מוחמד (ח'לימה ותויבה).
איסור קיום יחסי המין (והנישואין) בין אחים להנקה יצר באסלאם התנגדות לבנק חלב, כי אי אפשר לדעת מי קיבל חלב של איזו אם מהבנק ולכן יש חשש לנישואין בין אלו האסורים בנישואין.
תחליפים להנקה
250px|ממוזער|סחיטת חלב ידנית (הדסה טבריה 1945)
על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO) סדר העדיפות של האפשרויות להזנת התינוק בחודשיו הראשונים הוא: במקום הראשון חלב אם בהנקה, במקום השני חלב אם שאוב, במקום השלישי חלב אם מאמא אחרת ובמקום הרביעי תמ"ל (תרכובת מזון לתינוקות).
חלב אם שאוב: אם מניקה יכולה לשאוב את החלב שלה באמצעים שונים. הדרך המקובלת בעולם המערבי היא שאיבתו באמצעות משאבה אך ניתן גם לסחוט את החלב ידנית.
חלב אם מאם אחרת: בעבר היה מקובל מקצוע המינקת, אולם כיום הוא נדיר בעולם המערבי. אפשרות נוספת היא "בנק חלב". תרומת חלב אם יכולה להיות בעייתית כשאינה מבוצעת בזהירות. אם האם החולה נשאית או חולה במחלות מין הן יכולות לעבור בחלב. כמו כן, אם החלב לא אוחסן כראוי הוא עלול להתקלקל.
תרכובת מזון לתינוקות (תמ"ל): מבוססת על חלב פרה או על סויה, בתוספת מרכיבי תזונה שונים. תמ"ל משווק לרוב לצרכנים כאבקה, לה יש להוסיף מים מורתחים בהתאם להוראות היצרן, לערבב ולהביא לטמפרטורה המתאימה להזנת התינוק. בבתי יולדות מצוי תמ"ל נוזלי מוכן לשימוש בבקבוקים חד-פעמיים; במקומות רבים ניתן לקנות פורמולה נוזלית בחנויות ובבתי מרקחת.
את החלב השאוב או התמ"ל אפשר לתת לתינוק בבקבוק לתינוקות וזוהי האפשרות הנפוצה. אולם ניתן גם לתת לתינוק את החלב בכוס, בכפית, במזרק או בצינורית (בייחוד בימים הראשונים לחיי התינוק, כאשר רוצים להימנע מלתת בקבוק, על מנת לבסס את ההנקה). הבקבוקים מגיעים בגדלים שונים, ולכל גיל, יש פטמות עם חור בגודל המתאים לצורכי ההזנה של התינוק.
ראו גם
הנקה ו-HIV
בלוטת חלב
חלב זכר
קוליק תינוקות
בנק חלב אם
מציצה
תפוקת חלב נמוכה
תזונת פעוטות
הנקה ובריאות הנפש
כאב פטמה בזמן ההנקה
לקריאה נוספת
גל ונטורה, השָד שיצא מן הבקבוק: הנקה ותחליפיה באמנות הצרפתית במאה התשע-עשרה, הוצאת מאגנס, 2013.
שלי גת, עינת טלמון, ורד לב, המדריך הישראלי להנקה, עם עובד, 2016.
קישורים חיצוניים
הנקה והאכלת התינוק, באתר משרד הבריאות
תדריך להזנת התינוק והפעוט מאת משרד הבריאות
אתר סמל ההנקה הבינלאומי
טיפת חלב ברשת
"הנקה" מתוך האנציקלופדיה הרפואית הלכתית, באתר מכון שלזינגר
הנקה ושאיבת חלב - מידע, עצות וטיפים, באתר יד שרה
ליגת לה לצ'ה - ישראל - ארגון התנדבותי בינלאומי התומך בנשים המעוניינות להיניק.
מאמילק - בנק תרומת חלב אם קהילתי
הנקה מוצלחת- מתוך האתר אמנות הלידה.
kellymom אתר הנקה
breastfeeding אתר על הנקה
גל ונטורה, "המנקת והחייל: על הקרקטורה הצרפתית כסוכן תרבות". על התבטאות ההנקה באמנות, מפרסומי היחידה לתאוריה והיסטוריה בצלאל, גיליון 15, קומיקס וקריקטורה, ינואר 2010
שרון ברנסבורג-צברי, הנקה בלעדית או חשיפה לחלב פרה?, באתר וואלה, 16 ביוני 2010
הערות שוליים
קטגוריה:פיזיולוגיה
קטגוריה:תזונה בינקות
קטגוריה:חלב
קטגוריה:שדיים
*
קטגוריה:תזונה בת קיימא | 2024-09-03T12:29:30 |
תחבורה ימית | ממוזער|250px|אוניות מול חיפה, 2011
תחבורה ימית (באנגלית: Maritime transport) היא נסיעה בכלי שיט באוקיינוסים, בימים, בנהרות, באגמים ובנתיבי מים פנימיים. ענף תחבורה זה הוא אחד משלושת סוגי התחבורה הנפוצים ביותר בעולם לשימוש האדם לתובלה ולתנועה ממקום אחד לשני.
היסטוריה
עדויות ראשונות לתחבורה ימית מגיעות עוד מהתקופה הפרהיסטורית. יורדי ים ידועים בעולם העתיק היו הפיניקים שהיו מפליגים בסירות משוטים על פני הים התיכון. הוויקינגים בנו סירות מפרש וניצלו את אנרגיית הרוח לשם התקדמות, וכך הגיעו עד אמריקה הצפונית בחיפוש אחר מקומות חדשים להתיישבות ולמציאת משאבים. בוונציה עד עצם היום הזה לא ניתן לנוע ממקום למקום ללא שיט, בדרך כלל באמצעות גונדולה. גם באזורים מרוחקים היה השיט חלק בלתי נפרד מאורח החיים, הפולינזים היו משייטים מאי לאי ברחבי הארכיפלגים של האוקיינוס השקט, האינואיטים היו נעים באמצעות קיאק שהכינו מעורות ועצמות של בעלי חיים והאינדיאנים היו בונים להם קאנו מגזעי עצים גדולים.
עידן התגליות התרחש לאחר מסעות התגלית הימיים הגדולים שערכו ואסקו דה גאמה, ברתולומיאו דיאז, כריסטופר קולומבוס ופרדיננד מגלן בשם ספרד ופורטוגל. כשנודע על שטחי היבשה החדשים החל השיט להתפתח באופן מואץ ומספינות נהר החל מייצר האדם אוניות שיוכלו להבקיע דרכם בין גלי האוקיינוסים. כדי לחצות נהרות החלו בונים מעבורות במקום לבנות גשרים בכל מקום ומקום.
לא חלף זמן רב ועימותים בין מדינות החלו להתקיים גם על פני הים, בקרבות ימיים. אחרי כן החלה להתפתח משנה סדורה של לוחמה ימית. לאורך ההיסטוריה, עמים ומדינות הקימו להן צי במטרה לבסס את שליטתם באזורים מרוחקים. מדינות מקימות ציים של אוניות כדי לסחור עם אומות אחרות. כל ארץ השוכנת לחופי ים מקימה לה חיל ים שיגן על חופיה מפני פלישת אויב המתקיף מדרך הים.
גם כיום התובלה הימית היא הדרך הזולה והיעילה ביותר, ולעיתים קרובות גם היחידה, להובלת מטענים מסוגים שונים ממקום אחד למשנהו.
הנסיעה בים ביהדות
כאחד מאמצעי התחבורה הקדומים, מוזכר השיט ביהדות בדינים ובסיפורים שונים
כך, מתייחסת ההלכה לאיסור ההפלגה בשבת האוסר על יהודים לצאת לים בימי רביעי, חמישי ושישי להפלגה אשר תימשך בשבת. התייחסויות נוספות בספרות היהודית נוגע להלכות העוסקות ביציאה מתחום שבת ומעירוב בזמן השיט. וכן סיפורים רבים על חכמים ואחרים שיצאו לשיט.
ראו גם
שיט מפרשיות
הערות שוליים
קטגוריה:תחבורה
קטגוריה:כלי שיט | 2024-06-16T15:24:02 |
מעבורת | 250px|שמאל|ממוזער|המעבורת "גאוות בילבאו" עוזבת את נמל פורטסמות'
שמאל|ממוזער|250px|מעבורת נושאת אוטובוס, מיצר טיקינה, אגם טיטיקקה
שמאל|ממוזער|250px| מעבורת פורקת כלי רכב באיסטנבול, ליד גשר גלאטה
מעבורת היא כלי שיט רחב, שתכליתו לשאת בני אדם על חפציהם ממקום למקום על פני המים. מעבורת מאפשרת לעיתים גם מעבר פשוט של מכוניות ומשאיות, ויש אף מעבורות המובילות רכבת שלמה על מטענה ונוסעיה.
המעבורת מחליפה גשר לשם חיבורן של שתי נקודות ביבשה. מעבורות נפוצות בעולם כולו, הואיל ויש צורך במעבר בין מקומות המופרדים על ידי מים. בארץ עשירה בנהרות כמו ברזיל, ובארץ עשירה בפיורדים כנורווגיה, המעבורת היא כלי תחבורה מן המעלה הראשונה בחשיבותו.
במדינות מפותחות ישנה נטייה לוותר על שירותי המעבורות ולהחליפם בגשר או במנהרה שמאפשרים קשר יציב, רצוף ומהיר יותר בין ארצות. דוגמאות בולטות לכך הן המנהרה שנחפרה בין צרפת ואנגליה מתחת לים, וגשר ארסונד שהוקם בין שוודיה לדנמרק. ההשקעה בשני פרויקטי ענק אלה הייתה גבוהה, ובאה כחלופה למעבורות שהתקיימו עד אז.
שירותי מעבורות בולטים
אפריקה
ממוזער|המעבורת MV Victoria בנמל בוקובה שבאגם ויקטוריה
חברת Marine Service Company מטנזניה מפעילה שירות לנוסעים ומטענים באגמי ויקטוריה, טנגניקה ומלאווי. החברה אף מפעילה את אחת מן המעבורות הוותיקות באזור, MV Liemba אשר נבנתה בשנת 1913 בתקופת השלטון הקולוניאלי הגרמני במזרח אפריקה.
אירופה
את נתיב המים העמוס ביותר בעולם, תעלת למאנש, חוצות מעבורות רבות המקשרות בין הממלכה המאוחדת לבין נמלים שונים ביבשת אירופה, רובן לנמלים צרפתיים: קאלה, דנקרק, דייפ, רוסקוף, שרבור, קן, סן-מלו, לה האבר. מעבורות מפליגות מן האי הבריטי אף לבלגיה, דנמרק, הולנד, נורווגיה, ספרד ואירלנד. חלק מן המעבורות נושאות בעיקר תיירים, אולם רובן נושאות בעיקר מטענים, חלק מן המעבורות מיועדות אך ורק למשאיות מטענים. בבריטניה מעבורות מכונות לעיתים בכינוי הכולל RORO.
ממוזער|המעבורת Silja Symphony יוצאת מנמל הלסינקי אל הים הבלטי.
נתיב המעבורות הפעיל ביותר (במספר ההפלגות) הוא בחלקו הצפוני של מצר ארסונד, בין הלסינגבורג, סקונה בשוודיה ואלסינור בדנמרק. טרם נפתח לתנועה גשר ארסונד ביולי 2000, מעבורות למכוניות ומעבורות למכוניות ורכבות, חצו את המצר עד שבע פעמים בכל שעה. בשנת 2013 התדלדלה תנועת המעבורות במצר, אולם עדיין קיימת מעבורת החוצה את המצר כל 15 דקות, מכל צד, בשעות היום. אורך הנתיב הוא כ-2.2 מיל ימי (כ-4.1 ק"מ) והחצייה אורכת כ-22 דקות. בעשור השני למאה ה-21 כל המעבורות בנתיב זה בנויות כך שהן יכולות לשוט לכל כיוון באותה יעילות ואין צורך לסובבן בקטע החזרה בנתיב. משמעות הדבר שלמעבורות אלה אין חרטום, או ירכתיים במובן המקובל של המונח, כך גם צד ימין וצד שמאל של הספינה, המשתנים בהתאם לכיוון שאליו שטה המעבורת. אף שמרחק החצייה קצר, על רוב המעבורות במצר יש מסעדות, קפטריה וקיוסקים. נוסעים היושבים במסעדת המעבורת ואשר אינם עולים למעבורת במכוניתם, יכולים לעשות חציה כפולה, או משולשת של המצר, בעודם סועדים וזאת במחיר נסיעה בודדת. כרטיסי נסיעה לנוסעים במעבורת זו זולים ביחס לקווים ארוכים יותר.
ממוזער|MV Festos Palace בנמל פיראוס, יוון
מעבורות תיירים גדולות שטות בים הבלטי בין אולנד בפינלנד לשוודיה, אסטוניה, לטביה וסנקט פטרבורג ברוסיה, וכן בין איטליה לסרדיניה, קרואטיה, ספרד ויוון. במובנים רבים מעבורות אלה דומות לאוניות תענוגות, אולם הן יכולות לשאת גם מאות כלי רכב בסיפונים נפרדים. בנוסף לכך שהן משמשות ככלי תחבורה ליעדי תיירות פופולריים, הן מהוות יעד תיירות כשלעצמן, עם מסעדות רבות, מועדוני לילה, ברים, חנויות ומופעי בידור. בנוסף פועלים שירותי מעבורות מקומיים רבים בפינלנד, שוודיה, נורווגיה, אסטוניה ויוון.
באזורים הדרום-מערביים והדרומיים של הים הבלטי קיימים מספר נתיבי מעבורות עם תנועה רבה של כלי רכב. כך קווי המעבורות בין טרלבורג בשוודיה לרוסטוק, טרלבורג לשווינואוישצ'ה, גדסר (דנמרק) לרוסטוק, גדיניה לקרלסקרונה, ויסטה בשוודיה לשווינואוישצ'ה, משמשים בעיקר להעברת כלי רכב מסחריים. בקווים הארוכים יותר, קיימים על המעבורת תאי שינה פשוטים.
באיסטנבול פועלים קווי מעבורות המקשרים בין הצד האירופי של הבוספורוס לבין צידו ביבשת אסיה וכן קווים לאיי הנסיכים ולערי חוף סמוכות. אוטובוס הים באיסטנבול המפעיל מעבורות נוסעים מאיסטנבול, הסיע בשנת 2014 47 מיליון נוסעים, מספר נוסעי המעבורת הגדול בעולם.
צפון אמריקה
ממוזער|ימין|המעבורת Spirit of Vancouver Island מפליגה. זהו קו המעבורות העמוס ביותר בשירות המעבורות של בריטיש קולומביה
המבנה הגאוגרפי של קנדה, עם קו חוף ארוך ומספר רב של אגמים גדולים, הופך את המעבורות לכלי תחבורה חיוני בפרובינציות שונות. חברת BC Ferries הקנדית מפעילה את שירות המעבורות השלישי בגודלו בעולם, המעביר נוסעים בין האי ונקובר והיבשה, בחוף המערבי של קנדה. החברה מפעילה גם שירות מעבורות לאיים נוספים. בשנת 2015, החברה הסיעה למעלה מ-8 מיליון כלי רכב ו-20 מיליון נוסעים.
אף על החוף המזרחי של קנדה קווי מעבורות רבים, חלקם מופעלים על ידי ממשלת קנדה. קווים אלה מגיעים בין היתר לניופאונדלנד. בימות הגדולות היו בעבר קווי מעבורות רבים, אולם היום קיימות חברות בודדות המפעילות שירותים אלה. בתוך חלק מערי קנדה קיימים שירותי מעבורות, כך בהליפקס, טורונטו וונקובר.
ממוזער|המעבורת Spokane מפליגה מאדמונדס במדינת וושינגטון לקינגסטון.
חברת Washington State Ferries מפעילה את שירות המעבורות הגדול ביותר בארצות הברית והשני בגודלו בעולם בנפח תעבורת כלי רכב. לחברה עשרה קווים במפרץ פיוג'יט ובמצר חואן דה פוקה, כולל קווים בין מדינת וושינגטון לאי ונקובר. בשנת 2016 הסיעה החברה 10.5 מיליון כלי רכב ו-24.2 מיליון נוסעים.
מעבורת סטטן איילנד בניו יורק, המפליגה בין הרבעים של מנהטן וסטטן אילנד, היא קו המעבורות העמוס ביותר בארצות הברית במספר הנוסעים. להבדיל מרוב קווי המעבורות, הנסיעה בקו מעבורת זה היא חינם. בעיר ניו יורק גם שירותי מעבורות קטנים יותר לאורך נהר ההדסון ליעדים בניו ג'רזי וצפון מנהטן. בשנת 2015 הכריז ראש העיר ניו יורק על תוכנית להרחבת שירותי המעבורות בעיר, כדי לקשר בין חלקי עיר מבודדים יחסית. אף בעיר ניו אורלינס שירותי מעבורות רבים, לנוסעים ולכלי רכב, כולל קו מעבורת הפועל בעיר מאז 1827, אחד העתיקים בצפון אמריקה.
מעבורות בישראל
החברות Poseidon Lines ו-Salamis Lines הפעילו שירות מעבורות סדיר בין חיפה ופיראוס דרך לימסול ורודוס בתדירות של פעמיים בשבוע. השירות הופסק בשנת 2001 עקב המצב הביטחוני.
חברת מנו ספנות הפעילה קו מעבורת שבועי בין חיפה לאודסה עד לשנת 2003, שנתיים לאחר מכן ניסתה החברה לייסד קו סדיר בין חיפה ללימסול אך נסגר מיד עקב חוסר ביקוש ומחירים לא אטרקטיביים.
בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, התחיל לפעול קו מעבורת בין העיר איסקנדרון (שבדרום טורקיה) לחיפה במטרה לאפשר מעבר משאיות בין טורקיה לירדן ועיראק, אך עד מהרה הוחלפה המעבורת באניית גל-נוע.
בשנת 2016 נפתח קו שייט תיירותי מחיפה לנמל בעכו.
ראו גם
אוניית נוסעים
גשר מעבורת
מעבורת כבל
קישורים חיצוניים
Ferry - אתר אינטרנט בשפה העברית המחבר 220 מפעילי מעבורת ואגרגטורים כדוגמת DirectFerries ו-FerryHopper.
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוגי כלי שיט | 2024-05-02T05:55:38 |
הילרוד | הילרוד (בדנית: Hillerød, נהגה: הֽילֶרֶד') היא עיירה דנית בת 40 אלף תושבים, הנמצאת כ-30 קילומטר מקופנהגן והיא בירת מחוז הוודסטאדן.
שמאל|ממוזער|280px| מזרקת נפטון מאת אדריאן דה פריס בטירת פרדריקסבור
רוב בתי העיירה בנויים קומה אחת או שתיים. המבנה הגבוה ביותר הוא מרכז הקניות העירוני שגובהו ארבע קומות (מ-2019 נבנים בניני מגורים עד עשר קומות). העיירה ידועה בעיקר בזכות טירת פרֶדְ'רֶקְסְבּוׁר שנבנתה לידה בראשית המאה ה-17 בידי המלך כריסטיאן הרביעי. לפני הטירה ישנו אגם גדול ותעלת מים מקיפה אותה. כל אלה נמצאים בתוך פארק גדול של מדשאות וחורשות עצים. התושבים נעים לרוב באופניים או באוטובוסים בתוך העיירה. מרביתם עובדים בקופנהגן, ואליה ובחזרה הם משתמשים ברכבת. במכוניות הפרטיות משתמשים בדרך כלל בסופי שבוע.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דנמרק: ערים | 2024-01-22T05:08:04 |
תוכאים | ממוזער|250px|ארה ארגמנית
תֻּכָּאִים (שם מדעי: Psittaciformes) היא סדרה במחלקת העופות בעלת צורה מיוחדת והופעה ססגונית.
שם
המילה "תוכי" נזכרת פעמיים בתנ"ך, בסיפור שבו שלמה המלך ייבא "זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים" ממדינות רחוקות.מלכים א י כב, דברי הימים ב ט כא פירושים שונים הוצעו למילה זו, והפירוש המקובל היה שמדובר בטווס. בהמשך, המילה "תוכי" במובן "טווס" נפוצה בספרות חז"ל ובעברית של ימי הביניים. רק בזמן תנועת ההשכלה קיבלה המילה את המשמעות שיש לה כיום.כשהתוכי היה טווס: משלמה המלך ועד התוכי של בנט
מאפיינים
בסדרת התוכאים ישנם כמה מאות מינים המצויים באזורים טרופיים וסובטרופיים. תוכאים באזורי התפוצה הטבעית שלהם נמצאים בכל היבשות, מלבד אירופה ואנטארקטיקה, ומינים מתפראים של תוכאים נמצאים גם באירופה. לחלקם כושר חיקוי מצוין ומראה ססגוני, ובשל כך הפכו כמה מהם לעופות נוי ולחיות מחמד. גופם ותזונתם מותאמים לחיים ביער. צווארם גמיש מאד. במצב מנוחה הוא מקופל בצורת זיגזג ובשעת הצורך הוא מתארך ומשנה את צורתו, ומאפשר לתוכאים לסובב את ראשם 360 מעלות. כנפיהם מעוגלות. גופם מוצק, המקור עבה, מאונקל בקצה חלקו העליון ובדרך כלל קצר. המקור החזק מסייע להם לאכול זרעים ולקלף פירות.
ארבע אצבעות רגליהם של התוכאים מחולקות לשתיים הפונות לפנים ושתיים לאחור, ובכך מתאפשרת להם תפיסה יעילה של עצמים כגון ענפים או מזון. הם נעזרים גם במקור כדי להיאחז בענפים, משום שלעיתים הם נצמדים לענף בצורה אופקית. לחלקם לשון שרירית וגמישה, המסייעת להם בפירוק המזון. ההבדלים בין הזכרים לנקבות ברוב המשפחות מתבטאים בגיוון צבעי הנוצות ובצבע המקור.
בעולם ישנם כ-330 מינים של תוכאים. לכל מיני התוכאים יש כושר חיקוי. חלקם מצטיינים יותר וחלקם פחות. לתוכאים יש תיבת תהודה מיוחדת שיכולה להפיק מגוון רחב של קולות ולכן תוכים שונים, ובראשם האפרור האפריקני, מסוגלים לחקות מגוון רחב של צלילים וקולות, כולל דיבור אנושי.
בעבר האמינו כי התוכאים לומדים לחקות באופן שמזכיר הקלטה וללא הבנה אמיתית של משמעות החיקוי (מכאן הביטוי "חוזר אחרי כמו תוכי"). טענה זו נכונה כנראה באופן חלקי בלבד. מחקרים רבים, ובראשם מחקריהם של קבוצת המחקר בראשות פרופ' אלין פפרברג מאוניברסיטת ברקלי, הראו כי תוכים מסוג אפרור אפריקני (המוכרים בשם ג'אקו) מסוגלים להבין יחסים כמותיים, יחסי צבע וצורה מורכבים ולהשתמש בשפה באופן מתוחכם, הדדי וגם באופן שתואם, ככל הנראה, את המצב הפנימי של התוכי עצמו (כך למשל התוכים בקבוצת מחקר זו יודעים לבקש "גירוד", "מקלחת" וכו' כשהם מעוניינים בכך). מחקרים אחרים הצביעו על כושרם הגדול של מיני תוכאים שונים לפתור בעיות מורכבות (השגת מזון מתוך מבנה מסובך) יותר מבעלי חיים אחרים. דוגמה לכך הוא התוכי אלכס.
הכבד שבתוכאים הוא הקאקאפו, שחי בניו זילנד ומשקלו 3–4 קילוגרם. הגדולה בתוכים המעופפים היא הארה היקנטונית שמשקלה יכול להגיע עד 1.7 ק"ג. הקטן ביותר הוא תוכי ננסי צהוב פנים (Micropsitta pusio) ששוקל 10 גרם.
העל-משפחות בסדרה
על-משפחה קקדואיים (Cacatuoidea)
משפחת קקדואיים (Cacatuidae)
תת-משפחה נימפית (Nymphicinae)
תת-משפחה קקדואים שחורים (Calyptorhynchinae)
תת-משפחה קקדואים (Cacatuinae)
על-משפחה תוכיים (Psittacoidea)
משפחת תוכיים (Psittacidae)
תת-משפחת אפרוריים (Psittacinae)
תת-משפחת אריים (Arinae)
משפחת תוכיים נשריים (Psittrichasiidae)
תת-משפחת תוכיי הנשר (Psittrichasinae)
תת-משפחת תוכיי ואסה (Coracopsinae)
משפחת דרראים (Psittaculidae)
תת-משפחת תוכים רחבי זנב (Platycercinae)
תת-משפחת תוכים נמריים (Psittacellinae)
תת-משפחת לורים (Loriinae)
תת-משפחת תוכיי אהבה (Agapornithinae)
תת-משפחת דרריים (Psittaculinae)
על-משפחה תוכיי ניו זילנד (Strigopoidea)
משפחה תוכיי ניו זילנד (Strigopidae)
גלריה
260px180px260pxלתוכאים 3 על-משפחות: תוכיים כמו דררה מצויה (ימין), קקדואיים כמו קקדו גאלה (אמצע), ותוכיי ניו זילנד כמו הקאקא (שמאל).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1830
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:חיות מחמד
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן גאורג ווגלר | 2024-06-24T09:24:28 |
ננדו מצוי | ננדו מצוי או רִיאה מצויה (שם מדעי: Rhea americana) הוא עוף גדול ממשפחת הראיים החי באמריקה הדרומית והוא חסר יכולת תעופה.
מאפיינים
הננדו המצוי הוא העוף הגדול ביותר באמריקה ומשקלו 20–27 קילוגרם ולגובה 1.35 מטר, אף שפרטים גדולים מאוד הגיעו למשקל 40 ק"ג ולגובה 1.83 מטר, כאשר הזכרים גדולים יותר מהנקבות.
צבעו חום בהיר. רגליו חזקות והאצבעות קצרות ודקות. בניגוד ליען, לננדו שלוש אצבעות בכל רגל במקום שתיים. צווארו וגם ראשו מכוסים נוצות. הננדו בעל יכולת ריצה מהירה מאוד וכן ניתור לגובה. אף על פי שאינו מסוגל לעוף, הוא מתרומם מעל פני הקרקע, אחרי ריצה מלווה בהנפת כנפיו, לשם שמירה על שיווי משקלו. הננדו גם מסוגל לשחות באגמים ונהרות.
הננדו חי בלהקות עד שישה פרטים ובעונת הרבייה אפילו עד 25. אז גם נלחמים הזכרים זה בזה בעזרת בעיטות ברגליהם החזקות, תוך שילוב צוואריהם ומכות במקורם. הזכר המנוצח נמלט בעוד מנצחו רודף אחריו, כדי למנוע את חזרתו. זכר אחד מזדווג עם מספר נקבות, לאחר חיזור מלווה בהילוך גאה, קידות וקפיצות. הקן בנוי בשוחה באדמה, המרופדת בעשב. ההטלה נעשית מחוץ לקן והזכר מגלגל את הביצים לתוכו בעזרת המקור. הזכר דוגר על הביצים לבדו ואילו הנקבות עוזבות את המקום. כמו כן הוא המטפל באפרוחים, שמיד עם היבקעם מהביצים, מסוגלים להלך.
תפוצת העוף באמריקה הדרומית, באזורים פמפס, סראדו, קמפוס ובגראן צ'אקו. הוא שוכן באזורים בהם הצמחייה גבוהה, ובעונת הרבייה שוכן בקרבת נהרות, אגמים וביצות.
הננדו הוא אוכל-כול (אומניבור), המעדיף עלים רחבים ותלתן. אולם ניזון אף מזרעים, שורשים ופירות. הננדו אוכל גם חרקים, חולייתנים קטנים כלטאות וצפרדעים, ציפורים קטנות ונחשים. הננדו אוכל תוך כדי תנועה. לננדו טורפים מעטים הכוללים בעיקר את הפומה ואת היגואר אך גם כלבים משוטטים וננדואים שוחים עשויים גם להיתפס בידי תנינאים או אנקונדה. ישנם גם מספר שבטי אינדיאנים המתבססים על ציד שלו. הביצים והאפרוחים פגיעים גם להתקפות של דורסים כמו קרקרה דרומית, גריזון גדול ואף ארמדיליים כמו ארמדיל שעיר הררי וארמדיל שש-החגורות, אך לרוב ההורים שומרים עליהם.
התטולה של הננדו כוללת 15-30 ביצים המצויות בקן על הקרקע עליו דוגרים שני ההורים למשך 5 שבועות.
גלריה
קישורים חיצוניים
הננדו המצוי באתר IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:ננדיים
קטגוריה:עופות הפמפס
קטגוריה:ארגנטינה: עופות
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:אורוגוואי: עופות | 2024-07-30T13:28:40 |
קקדואיים | קקדואיים (שם מדעי: Cacatuidae) היא על-משפחה וגם משפחה בסדרת התוכאים ובה כ-21 מינים. תפוצתם של הקקדואיים היא באינדונזיה ובאוסטרליה. גודל הפרטים משתנה מסוג לסוג. אורכו של המין נימפית מצויצת הוא כ-31 סנטימטרים ואורכו של קקדו הדקלים הוא כ-67 סנטימטרים. הוא משמש גם לנוי וכחיית מחמד.
מיון טקסונומי
תת-משפחה נימפיות (Nymphicinae).
סוג ומין יחיד נימפית מצויצת (Nymphicus hollandicus)
תת-משפחה Calyptorhynchinae
סוג קקדו שחור (Calyptorhynchus)
קקדו שחור אדום-זנב (Calyptorhynchus banksii)
קקדו שחור מבריק (Calyptorhynchus lathami)
קקדו שחור צהוב-זנב (Calyptorhynchus funereus)
קקדו שחור קצר-זנב (Calyptorhynchus latirostris)
קקדו שחור לבן-זנב (Calyptorhynchus baudinii)
תת-משפחה Cacatuinae
שבט Microglossini
סוג ומין יחיד קקדו דקלים (Probosciger aterrimus)
שבט Cacatuini:
סוג ומין יחיד קקדו גאנג גאנג (Callocephalon fimbriatum)
סוג ומין יחיד קקדו ורדרד (Eolophus roseicapillus)
סוג ומין יחיד קקדו לבן ציצית (Lophochroa leadbeateri)
סוג קקדו (Cacatua)
קקדו אמברלה (Cacatua alba)
קקדו דוקופס (Cacatua ducorpsii)
קקדו צהוב ציצית (Cacatua galerita)
קקדו גופין (Cacatua goffini)
קקדו רד וונטד (Cacatua haematuropygia)
קקדו מולוקי (Cacatua moluccensis)
קקדו אמסברלה (Cacatua ophthalmica)
Cacatua pastinator
קקדו ערום-עין (Cacatua sanguinea)
קקדו צהוב ציצית קטן (Cacatua sulphurea) כולל 4 תת-מינים
Cacatua sulphurea abbotti
Cacatua sulphurea citrinocristata
Cacatua sulphurea parvula
Cacatua sulphurea sulphurea
קקדו קורלה ארוך מקור (Cacatua tenuirostris)
גלריה
קישורים חיצוניים
קקדו, באתר תוכיאדה (בעברית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1840
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ורג' רוברט גריי | 2024-04-16T17:12:44 |
לורים | לורים (שם מדעי: Loriini) הוא שבט ממשפחת הדרראים (Psittaculidae) ותת-משפחת הלורים. הוא כולל מיני תוכים רבים החיים באוסטרליה, אוקיאניה ודרום-מזרח אסיה. מרבית סוגי הלורים אינם נמצאים בסכנת הכחדה, אך ישנם סוגים שהם פגיעים או קרוב לכך עקב פיתוח סביבתי מואץ. הבעיה חמורה יותר באזוריי האיים המבודדים שבהם חולדות מאיימות על אזורי הקינון של הלורים. המין ultramarine lorikeet נמצא בסכנת הכחדה חמורה ומוגדר כאחד מ-50 העופות הנדירים בעולם. תוכניות שימור ללורים כוללות העברת מינים לאזורי מחיה אחרים.
מאפיינים עיקריים
השם הפופולרי למיני שבט זה הוא לורים ולוריקיטים (Lories and Lorikeets). לוריקיטים הם המינים בעלי הזנב הארוך ואילו הלורים הם בעלי הזנב הקצר. הלורים והלוריקיטים הם לרוב תוכים קטנים ובינוניים. הלוריקיטים הם קטנים יותר מאשר הלורים ברוב המקרים.
גולדיס לוריקיט (Glossoptilus goldei), אחד המינים הקטנים יותר, אורכו 18 ס"מ, כולל הזנב הארוך, ומשקלו כ-55 גרם. לעומתו, הבלק לורי (Chalcopista atra) שהוא אחד הלורים הגדולים, אם לא הגדול ביותר, אורכו כ-31 ס"מ ומשקלו כ-230 עד 280 גרם.
הלורים והלוריקיטים הם גם מהצבעוניים ביותר, לא רק בין מיני התוכים למיניהם, אלא גם בין כל בעלי הכנף האחרים. השוני קיים הן בצבע הבסיסי של הפלומה והן בצבעי נוצות הגב והתעופה ויש מינים שהצבע הבסיסי הוא אדום, ירוק, סגול, שחור, חום וגם כחול. ככלל, אבל עם הרבה יוצאים מן הכלל, רוב הלוריקיטים הם בעלי צבע בסיסי בגווני ירוק ואילו חלקם הגדול של הלורים הם בעלי צבע בסיסי בגווני אדום. הצבעוניות של משפחת הלורים והלוריקיטים, התנהגותם ואופיים הפכו את הלורים לעופות תצוגה מובילה בהרבה מגני החיות ופארקי העופות בעולם וגם בארץ.
התנהגות
בטבע, הלורים והלוריקיטים חיים בלהקות ועפים בסביבת עצים, בעיקר עצי אקליפטוס או עצים בעלי תפרחת שם הם מוצאים את מזונם.
בקרבת מקומות יישוב המוקפים גידולי פירות מסחריים, נחשבות להקות הלורים כעוף מזיק ונעשים ניסיונות רבים להרחיקם משטחים חקלאיים.
קינון בטבע נעשה בדרך כלל בחללים בתוך גזעי עצים זמן הדגירה משתנה בהתאם למין ונע בין 22 ל 28 ימים. הגוזלים עוזבים את הקן אחרי כ 50 יום מזמן הבקיעה.
תזונה בטבע
הלורים השונים חיים באזורים שונים ולכן גם תזונתם משתנה מאזור אחד לאחר. מרבית סוגי הלורים חיים באזורים הטרופיים של אוסטרליה, ניו זילנד, אינדונזיה, פפואה ניו-גיני, פולינזיה ובעוד עשרות איים קטנים באזור דרום-מזרח אסיה.
ידוע כי בטבע, מרבית הלורים ניזונים בעיקר מצוף של פרחים הגדלים באזור מחייתם, מפירות ומזרעים הגדלים על צמחים מסוימים.
לורים רבים החיים באוסטרליה ניזונים מפריחת האקליפטוסים ואף מהזרעים שהעץ מפיק. מגוון הפירות והפרחים באזורים אלו הוא עצום וכל לורי בוחר את הזנים המועדפים עליו. ללורים לשון ארוכה בעלת קצה "שעיר" שנועד לקלוט את הצוף מליבו של הפרח המועדף. תזונתם של הלורים מכילה סוכרים רבים (פירות וצוף) והיא נוזלית ורכה במרביתה. הלשלשת של הלורים נוזלית גם היא בהתאם לתזונתם.
הרכב מזונות זה גרם לשינויים אנטומיים הן בלשון והן בזפק של הלורים.
ממוזער|250px|שמאל|מבנה הלשון של הלורים
מכיוון שתזונתם של מרבית מיני הלורים מורכבת פחות מזרעים וגרעינים הזפק שלהם קטן יותר מאשר בסוגי התוכים הניזונים בעיקר מגרעינים וזרעים.
גידול בשבי
צבעיהם המרהיבים, התנהגותם התזזיתית ואופיים הנוח, יצרו ביקוש גדול ללורים. בתחילה מגני חיות באירופה ולאחר מכן בארצות הברית כבר משלהי המאה ה-19.
מגני החיות ופינות החי זלג הביקוש ללורים גם ממגדלים פרטיים הן לתצוגה והן כחיות מחמד.
תזונה בשבי
החל מאמצע שנות ה-70 חל גידול משמעותי של גידול לורים בשבי על ידי מגדלים פרטיים וכן גידול לורים כחיות מחמד על ידי אנשים פרטיים.
אתגר משמעותי של גידול לורים בשבי היא התאמת התזונה לזו הקיימת בטבע. תזונה לקויה הייתה הגורם העיקרי בתמותת לורים וקיצור תוחלת החיים שלהם בשבי בעיקר עקב מחלות כבד.
עד אמצע שנות ה-80, מגדלי לורים הכינו מזון, בדרך כלל נוזלי, שאמור היה להחליף את הנקטר בטבע ולספק סוכרים ושאר המרכיבים במזונם. בספרות המקצועית התפרסמו מתכונים שונים לתזונת הלורים. באמצע שנות השמונים, בניסיון לחקות את התזונה של הלורים בטבע, פיתחו חברות מזון, פורמולות שונות של אבקה ליצירת דייסה ללורים. הדייסה אמורה לספק את כל הצרכים התזונתיים של הלורים ולהקל על המגדלים בטיפול בהם. האבקה מכילה סוכרים, חלבונים, שמנים צמחיים ומינרלים.
אחזקת לורים כחיות מחמד חייב גם התמודדות עם הלשלשת שלהם, שעקב מזונם הנוזלי, הייתה מותזת לכל עבר.
תצוגת לורים בשבי
במספר לא קטן של גני חיות הקימו תצוגת לורים בתוך מתחמי הליכה גדולים. במתחמים אלה נטועה צמחייה מאזורי המחיה של הלורים בטבע. המבקרים הולכים בשבילים בתוך המתחם מצוידים בכוסיות של נקטר, או פרי, והלורים יורדים לאכול מידי המבקרים .
גן החיות הראשון שיישם גישה זו היה גן החיות בסן דייגו בארצות הברית. לורים הוצגו בגן זה כבר מהקמתו ב 1920 וב 1994 הוקם בו מתחם לורים ענק המסוגל לאכלס 3000 מבקרים ביום.
בארץ קיימים מתחמי לורים בשני אתרים: בגן החיות התנכי בירושלים ובגן גורו בקיבוץ ניר דוד.
חלוקה לסוגים ומינים
במשך השנים החלוקה הטקסונומית של שבט הלורים (Loriini) עברה שינויים רבים. שבט הלורים מונה 12 סוגים (Genus), ואם בשנת 1998 נמנו בתת-משפחה זאת 56 מינים (Species),הרי ב 2015 נמנו 61 מינים.
לגבי הכינוי בעברית של המינים השונים, נעשה שימוש בכינוי המקובל בקהילת מגדלי הלורים בישראל שהוא בעצם השם הפופולרי באנגלית באותיות עבריות ולא נעשה ניסיון לבצע תרגום של השם. לדוגמה ה Chattering Lory יכונה צ'טרינג לורי ולא לורי פטפטן.
במקרים בהם המין איננו נמצא בגידול בישראל, לא נרשם כינוי בעברית.
Chalcopsitta
בסוג זה שלשה או ארבעה מינים (Species), שלשה מאזור גינאה החדשה ואחד מהאיים מזרחית לה. המינים הללו הם הגדולים ביותר בתת-משפחת הלורים והלוריקיטים ומשקל כל אחד מהמינים הוא מעל 200 גרם. מאפיין ייחודי נוסף למינים בסוג זה הוא שכל מין (Specie) הוא בעל צבע בסיס שונה שחור, חום, ירוק ואדום כפי שנראה בטבלה.
הקרדינל לורי סווג בתחילה בסוג Chalcopsitta אולם לאחרונה בעקבות בדיקות DNA חלק מהחוקרים מסווגים אותו בסוג Pseudeos יחד עם הדסקי לורי
+שם פופולרישם מדעיצבע בסיסכינוי בעבריתמספר תת-מיניםמצב שימורBlack LoryChalcopsitta Atraשחורלורי שחור3ללא חששDuyvenbode's Lory or Brown LoryChalcopsitta Duyvenbodeiחוםדוונבוד לורי2ללא חששYellow-Chalcopsitta Scintillaירוקילו סטריק לורי2ללא חשש? Cardinal LoryChalcopsitta cardinalisאדוםקרדינל לורי1ללא חשש
Eos
בסוג זה שבעה מינים (Species). כולם מאיי אינדונזיה. המינים בסוג זה חלקם גדולים חלקם בינוניים ואחד מהם קטן (פחות מ 120 גר).
הצבע השולט במינים מהסוג הזה הוא אדום, עם מופעים של כחול, שחור וסגול בכנפיים ובחלק העליון של הגוף. לחלק מין המינים ישנם תת-מינים השונים ביניהם במופע הצבע הנוסף ובגודל.
+שם פופולרישם מדעיגודלכינוי בעבריתמספר תת-מיניםמצב שימורBlack-winged LoryEos cyanogeniaבינוניאין1פגיעBlue-streaked LoryEos reticulataגדולבלו סטריק לורי1קרוב לסיכוןRed and blue LoryEos histerioגדולאין3בסכנת הכחדהRed LoryEos Borneaבינונירד לורי4ללא חששBlue-eared LoryEos semilarvataבינוניאין2ללא חששViolet-necked LoryEos squamata riciniataבינוניויולט נק1ללא חששObi Violet-necked LoryEos squamata obiensisקטןאובי לורי1ללא חשש
Lorius
לורי (Lorius) הוא סוג בו שישה מינים (Species) ולחלקם יש לא מעט תת-מינים.לסוג זה מאפיינים מיוחדים, כולם גדולים, רחבי גוף ובעלי זנב רחב.
לכל המינים יש כנפיים בצבע ירוק כאשר הצבע השלט בפלומת הגוף הוא אדום.
סוג זה מקורו בגינאה החדשה, אינדונזיה ואיי סולומון.
לחלק מין המינים הללו יכולת דיבור גבוהה
+שם פופולרישם מדעיגודלכינוי בעבריתמספר תת-מיניםמצב שימורblack capped LoryLorius Loryגדולבלק קאפ לורי7ללא חששPurple-bellied LoryLorius hypoinochrousגדולאין3ללא חששWhite-naped LoryLorius albidinuchaבינוניאין1קרוב לסיכוןYellow-bibbed LoryLorius chlorocercusבינוניילו ביב לורי1ללא חששpurple-naped loryLorius domicellaגדולאין1בסכנת הכחדהChattering LoryLorius garrulusגדולצ'טרינג לורי
לורי פטפטן3פגיע
Trichoglossus
סוג זה (Genus), קשה מאוד להגדיר את גבולותיו. במשך השנים מינים (species) שונים נכללו ופוצלו מסוג זה. ניתן לחלק את הסוג הזה לשתי קבוצות עיקריות. אחת היא קבוצת הלורי קשת שכללה בתחילה את ה Green naped Lorikeet ו 15 תת-מינים בקבוצה הזו. עד היום יש חוסר אחידות בשם לורי קשת, לאיזה מין או תת-מין מתייחסים.
לאחרונה בעקבות בדיקות DNA, חלק מתת-המינים סווגו כמינים עצמאיים עם תת-מינים משל עצמם.
קבוצת הלורי קשת, בגלל הצבעים המרהיבים, אופים ותזזיותם הם הנפוצים ביותר כיום בשבי ומאכלסים מספר רב של מתחמי הליכה סגורים, פינות חיי ותצוגות למיניהם..
הקבוצה השנייה כוללת מינים השונים במבנה ובגודל וחלקם אף הוצאו מהסוג ושויכו לסוגים אחרים.
הפיזור הגאוגרפי של סוג זה הוא נרחב ביותר. רוב שטחה של אינדונזיה, גינאה החדשה, אזורי החוף באוסטרליה ועד איי קרולין.
מבחינת הגודל הם נעים בין קטן ובינוני מ 17 עד 30 ס"מ ומ50 עד 170 גרם.
לא כל המינים יוצגו בטבלה ובתמונות.
+שם פופולרישם מדעיגודלכינוי בעבריתמספר תת-מיניםקבוצהמצב שימורהערותrainbow lorikeetTrichoglossus moluccanusבינונילורי קשת (לורי סווינסון)3קשתללא חששGreen Naped LorikeetTrichoglossus haematodusבינוני לורי הקוקוס8-10קשתללא חששCoconut LorikeetTrichoglossus haematodus massenaבינוניקוקונט לורי וגם קשתקשתללא חששתת מיןRed-collared LorikeetTrichoglossus rubritorquisבינונירד קולרד לוריקיט1קשתללא חששRosenberg's LorikeetTrichoglossus rosenbergiiבינוניאין1קשתפגיעWeber's LorikeetTrichoglossus weberiבינוניוובר לוריקיט1קשתקרוב לסיכוןEdward's lorikeetTrichoglossus capistratusבינוניאדוארד לוריקיט2קשתללא חששOrnate LorikeetTrichoglossus ornatusקטןאורנט לוריקיט1קשתללא חששPerfect LorikeetTrichoglossus eutelesקטןפרפקט לורי1אחרללא חששScaly-breasted LorikeetTrichoglossus chlorolepidotusקטןסקאלי ברסטד לוריקיט1אחרללא חששPohnpei LorikeetTrichoglossus rubiginosusבינוניאין1אחרקרוב לסיכון
Pseudeos
עד לשנים האחרונות סוג זה מנה מין אחד בלבד, ה דסקי לורי שכלל שני תת-מינים הכתום והצהוב. לאחרונה מחקרי DNA גרמו לרבים מהחוקרים לכלול את קרדינל לורי בסוג זה, אף על פי שמבחינה ויזואלית הן בגודל והן במבנה הגוף, הקרדינל לורי מתאים יותר לסוג Chalcopsitta. סווג חדש זה מופיע בפרסומים מ 2010 ואילך.
הדסקי לורי מקורו בגינאה החדשה ואילו הקרדינל לורי מקורו באיי סולומון ובארכיפלג ביסמרק.
+שם פופולרישם מדעיגודלכינוי בעבריתמספר תת-מיניםמצב שימורהערותDusky LoryPseudeos fuscataבינונידסקי לורי2ללא חשש? Cardinal LoryPseudoeos cardinalisגדולקרדינל לורי1ללא חששסווג חדש
שנוי במחלוקת
Glossopsitta ו–Psitteuteles
סוגים אלו זה כוללים כמה מהמינים הקטנים ביותר של הלורים. משקלם בין 35–70 גרם. השינוי האחרון היה המעבר של הגולדיס לוריקיט ( Goldie's Lorikeet) מהסוג Trichoglossus לסוג זה.
השינויים והמעברים התכופים המפה הטקסונומית של הלורים והמאפיינים הדומים להם אפשרו התייחסות לסוגים אלו כקבוצה וירטואלית אחת (לצורך הערך בלבד).
מינים אלו צבעם הבסיסי ירוק.
+שם פופולרישם מדעיכינוי בעבריתתת-מיניםמקורמצב שימורGoldie's LorikeetPsitteuteles goldeiגולדיס לוריקיט1גינאה
החדשהללא חששMusk LorikeetGlossopsitta concinnaמאסק לוריקיט2אוסטרליהללא חששIris LorikeetPsitteuteles irisאייריס לוריקיט2טימור המערביתקרוב לסיכוןVaried LorikeetPsitteuteles versicolorאין1אוסטרליהללא חששPurple-crowned LorikeetGlossopsitta porphyrocephalaאין1אוסטרליהללא חששLittle LorikeetGlossopsitta pusillaאין1אוסטרליהללא חשש
Vini
סוג זה כולל מינים הקטנים בגודלם, חלקם כבר נכחדו וחלקם בסכנת הכחדה חמורה. מקורם של המינים הלל באיי פולינזיה והאיום העיקרי על שרידותם הן החולדות שנכנסו לאיים.
+שם פופולרישם מדעיכינוי בעבריתמקורמצב שימורCollared LoryPhigys solitariusקולרד לוריאיי פיג'יללא חששBlue-crowned LorikeetVini australisאיןאיי פיג'יללא חששRimatara LoryVini kuhliiאיןאיי טובאיבסכנת הכחדהBlue LorikeetVini peruvianaאיןאיי קוקפגיעStephen's LorikeetVini stephaniאיןאי הנדרסוןפגיעUltramarine LorikeetVini ultramarinaאיןאיי מרקיזבסכנת הכחדה
חמורה
Charmosyna
זהו הסוג בעל מספר המינים הגדול ביותר, 14 בסך הכול, המינים בדרך כלל קטנים ורק 2 מינים גדולים יותר (יותר אם נכלול את תת-המינים שלהם).
מחצית המינים הם דימורפים, כלומר ניתן להבחין וויזואלית בין זכר ונקבה, כאשר במרבית מיני הלורים והלוריקיטים אין הבחנה וויזואלית ונדרשת בדיקת DNA.
גידול סוג זה בשבי, מורכב יותר, כיוון שנדרשת התאמת מזון שונה יותר משאר הלורים וכן העובדה שחלק מין המינים מקורם במקומות גבוהים מאוד, דרושה התאקלמות ארוכה יותר.
+שם פופולרישם מדעיתת מיןכינוי בעבריתמקורמצב שימורהערותPalm lorikeetCharmosyna palmarum1איןאיי סולומוןפגיעRed-chinned lorikeetCharmosyna rubrigularis1איןביסמרקללא חששRed-throated LorikeetCharmosyna amabilis1איןפיג'ינכחדJosephine's LorikeetCharmosyna josefinae3איןאינדונזיה
גינאה החדשה ועודללא חששDuchess LorikeetCharmosyna margarethae1איןגינאה החדשה
ואיי סולומוןקרוב לסיכוןMeek's LorikeetCharmosyna meeki1איןגינאה החדשה
ואיי סולומוןקרוב לסיכוןRed-flanked LorikeetCharmosyna placentis5רד פלנקדגינאה החדשה
ואיי ארוללא חששPapuan LorikeetCharmosyna papou4איןהרי ווגלקופללא חששStella's LorikeetCharmosyna papou
stellaeסטלה לוריקיטהרי גינאה החדשהללא חששתת מיןFairy LorikeetCharmosyna pulchella2איןהרי גינאה החדשהללא חששPygmy LorikeetCharmosyna wilhelminae1איןהרי גינאה החדשהללא חששהמין הקטן ביותר
סוגים נוספים
ישנם שני סוגים נוספים, שבספר Parrots of the World מקובצים בשם NEW GUINEA HIGHLANDS LORIKEETS .
האחד מכיל מין בודד ושם הסוג Oreopsittacus.
הסוג השני מכיל שני מינים. שם הסוג: Neopsittacus. קיימת מחלוקת האם סוג זה שייך ללורים או לשבט תוכי התאנה (fig parrots).
+שם פופולרישם מדעיתת מיןכינוי בעבריתמקורמצב שימורWhiskered LorikeetOreopsittacus arfaki3איןהרים בגינאה
החדשהללא חששYellow-billed LorikeetNeopsittacus musschenbroekii 2איןהרים בגינאה
החדשהללא חששOrange-billed LorikeetNeopsittacus pullicauda 3איןהרים בגינאה
החדשהללא חשש
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1836
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון פריידוקס סלבי
קטגוריה:לורים (תת-משפחה) | 2024-08-20T15:03:28 |
לורי פטפטן | לורי פטפטן (שם מדעי: Lorius garrulus) הוא מין בסוג לורי הנפוץ בצפון איי מלוקו שבאינדונזיה. המין נחשב כ"פגיע", בעיקר בגלל ציד עבור מסחר לגידול בכלובים.
תיאור
גודלו של הלורי הוא כ-30 ס"מ. צבעו אדום בוהק ומקורו אדום. כנפיו ורגליו ירוקות-חומות. העין כתומה וסביבה עיגול חום. מקורו כתום ובקצהו כתם שחרחר. לפרטים צעירים המקור בצבע חום. אין הבדלים נראים בין הזכר לנקבה.
למין שלשה תת-מינים: L.g flavopalliatus, L.g. garrulus, L.g. morotaianus.
גלריה
קישורים חיצוניים
Lorius garrulus באתר המוזיאון הזואולוגי של אמסטרדם
Chattering Lory באתר Birdbase
לורי פטפטן באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:לוריים
קטגוריה:איי מאלוקו: עופות אנדמיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2021-04-13T19:24:46 |
יעל נובי | ממוזער|יעל בנוף מכתש רמון
ממוזער|יעל נובי בנגב|ימין
ממוזער|היעל הנובי מיטיב לטפס על סלעים וצוקים
יעל נובי (שם מדעי: Capra nubiana) הוא מין של יונק מהסוג יעל שבקבוצת היעלים. הוא קרוי על שם אזור נוביה, בסביבתו הוא מצוי. בעבר נחשב כתת-מין של יעל מצוי אך הופרד למין עצמאי ב-1825.
יעל זה מותאם לתנאי מדבר והוא חי בטבע באזורי סלעים תלולים במזרח התיכון, לרבות בישראל ובצפון אפריקה. הוא מצוי כיום בסכנת הכחדה עקב ציד, תחרות על מים ומזון עם חיות מבויתות ופגיעה בבתי הגידול. בנוסף, כמה מהאוכלוסיות שלו מקוטעות אחת מהשנייה.
תכונות
אורך גוף הזכר 125 סנטימטרים, אורך הנקבה 100 סנטימטרים, אורך הזנב כעשרה סנטימטרים. משקל הזכר 45–60 קילוגרם, משקל הנקבה 23–40 קילוגרם. אורך הקרניים אצל הזכר הוא עד 130 סנטימטרים ואצל הנקבה עד 40 סנטימטרים. היעל ממליטה בדרך כלל ולד אחד או שניים. תוחלת חיים של יעל נובי היא בין 12 ל-17 שנים.
עיקר מזונו של היעל הוא צמחים. היעל חי בעדרים נפרדים של זכרים ונקבות, כאשר כל עדר מגיע עד לכ-20 פרטים. במקרה של סכנה, היעל שורק שריקת אזהרה לעדר. ליעל רגליים קצרות ושריריות המותאמות לטיפוס בהרים ובמצוקים, והם מסוגלים לדלג למרחק רב בין סלעים. כף הרגל של היעל בנויה מפרסה קשה ובמרכזה כרית רכה שנועדה לעזור ליעל לטפס במישורים תלולים במיוחד. לזכר קרניים ארוכות ומתעגלות לאחור שנועדו לבסס את מעמדו בעדר, ואילו קרני הנקבות קצרות וישרות והן נועדו לתקוף טורפים. בעונת הייחום, בסתיו, נפגשים עדרי שני המינים למטרת הזדווגות. בתקופת הייחום הזכר לובש פרווה חומה, גרבי פרווה כהים, שרירי הצוואר מתעבים והוא נאבק עם זכרים אחרים לצורך שיפור מעמדו בעדר באמצעות הצמדת בסיס הקרניים והדיפת היריב.
תפוצה
היעל הנובי נפוץ בעיקר במזרח התיכון ומעט גם בצפון ובמזרח אפריקה. ניתן למצוא אוכלוסיות שלו בעומאן, בירדן, בישראל, במצרים, בערב הסעודית, בתימן וייתכן שגם באריתראה.
בישראל שרדו עם קום המדינה מספר מצומצם של יעלים באזור מדבר יהודה. בעקבות מאמצי שימור, החלת משטר צבאי על שבטי הבדואים באופן שמנע ציד של היעלים וכן חיסול כמעט מוחלט של הטורפים הטבעיים באזור, החלה אוכלוסיית היעלים להשתקם והם התפשטו במדבר יהודה בנגב וגם בהרי אילת. בעקבות מלחמת ששת הימים התפשטה אוכלוסיית היעלים צפונה גם לחלקו הצפוני של מדבר יהודה (חלק שהיה נתון עד המלחמה בשלטון ירדן).
בשנים אלה הציגו היעלים ריבוי טבעי מוגבר – ממוצע של 2 לידות לנקבה בשנה. במקומות בהם הגיעה האוכלוסייה למיצוי כושר הנשיאה הטבעי (אזור נחל ערוגות ונחל דוד), נבלם הגידול הטבעי המואץ ורמתו ירדה. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נאמדה אוכלוסיית היעלים בדרום בכ-1,200 פרטים. ההצלחה בשיקום אוכלוסיית היעלים הביאה את רשות הטבע והגנים (אז: רשות שמורות הטבע) להציב את היעל כסמלה.
עם חתימת הסכמי אוסלו החל מצבם של היעלים להידרדר:
עקב הכנסת נשק חם ליהודה ושומרון במספרים גדולים חוסלה כמעט לחלוטין אוכלוסיית היעלים שם וכן החלה להסתמן, לראשונה מאז קום המדינה, ירידה במספר היעלים באזורי הספר של מדבר יהודה. הציד הנמשך, מעמיד בסימן שאלה את סיכויי הישרדות המין ביהודה ושומרון. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הועברו זכר ושתי נקבות לרמת הגולן. בסוף שנות ה-90 נאמדה אוכלוסיית היעלים בגולן בכ-70–80 פרטים המאכלסים את קניוני הגולן המרכזי (שמורות גמלא ויהודיה).
חלק מהסכנות ליעלים נובעות מהתרגלותם לסביבת האדם. הם נכנסים ליישובים ולבסיסי צבא וניזוקים מאכילת צמחייה מקומית, מסתבכים בחוטי תיל, וכלבים תוקפים אותם והורגים גדיים. גם מטיילים מושכים יעלים לשרידי מזון או לשאריות ארוזות בשקיות פלסטיק וכל אלה גורמים למותם. בקיבתם של יעלים רבים נמצאו שקיות ניילון, מגבונים, חומרי פלסטיק וקופסאות שימורים שגרמו לכך שלא יכלו לאכול עוד. בכל שנה נדרסים כמה יעלים ואחרים נדבקים בתולעת Coenurus cerebralis שמקורה בצואת כלבים וגורמת למותם.
בנוסף, שנים שחונות, שבהן כמעט לא יורד גשם, הן איום ממשי על מקורות מחייתם המצומצמים ממילא של יעלי הארץ. גם פגיעה בבתי הגידול שלהם כמו זיהום תעשייתי במדבר מזיקה להם.
לאחר חתימת הסכם השלום עם ממלכת ירדן הועברה לממלכה קבוצת יעלים ושוכנה באזור נחל ארנון (בחופו המזרחי של ים המלח). אוכלוסיות יעלים מצומצמות אותרו בדרום סיני בשנות ה-70 ולאחר מלחמת יום הכיפורים נתגלתה אוכלוסייה שרידית אף באזור ג'בל עתקה באזור שממערב לתעלת סואץ. לא ברור מה מצב היעלים בשאר מדינות המזרח התיכון. בהיעדר רמה סבירה של שמירת טבע, ועם הגידול באוכלוסייה ובפרט בעושרה ובאמצעים העומדים לרשותה (ברכב ובנשק), נראה כי עתיד היעלים במדינות האלה עגום.
לפי הערכות לשנת 2021, יש בעולם כ-2,500 פרטים, מתוכם כ-1,000 חיים בישראל וכמחציתם (500 יעלים) חיים במדבר יהודה.
באמנות ובתרבות
בעת העתיקה
ממוזער|יעלים בציור קיר בתמנע
עדות להימצאות היעל בתקופות קדומות ניתן למצוא במספר ציורי קיר ברחבי דרום הלבנט, כגון בהר כרכום.
ממוזער|302x302 פיקסלים|כן פולחני מתענך מתקופת ההתנחלות הישראלית, בקומתו השלישית שני יעלים נשענים על עץ חיים, כמוטיב העץ והיעלים
היעלים היו חלק ממוטיב העץ והיעלים, מוטיב אמנותי עתיק מתקופות רבות המסמל פריון. באזור כנען וישראל סימל המוטיב את האלה אשרה.
אזכורים בתנ"ך
היעלים מוזכרים בתנ"ך מספר פעמים:
(שמואל א', פרק כד, פסוק ב)
(תהלים, פרק קד, פסוק יח)
(איוב, פרק לט, פסוק א)
סביר להניח שהאזכורים בתנ"ך נגעו ליעלים נוביים שכן הם אלו שהיו נפוצים בארץ.
זיהוי ה"אקו" שבמקרא עם היעל
זהר עמר וגיא בוכניק מאוניברסיטת בר-אילן, במאמר משותף עם גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה מציינים כי כל הזיהויים מצביעים על העובדה שה"אקו" המקראי (דברים יד ה) הוא מין עז בר, וקרוב לוודאי שמדובר ביעל. הממצא הארכאזואולוגי של מין זה מתקופת המקרא מועט, שכן תחום תפוצתו מוגבל למצוקים באזורי המדבר (תהילים קד יח), תחום מצומצם יחסית ומרוחק מפעילות בני אדם. המקרא אף רומז לחוסר היכרות מספקת של אורחותיו: 'הידעת עת לדת יעלי סלע' (איוב לט א).
גלריה
ראו גם
יעז
קישורים חיצוניים
יעל נובי, אוניברסיטת תל אביב
נח רוטרי, יעל נובי, הספרייה הווירטואלית של מטח
נעמה טוכפלד, יעלים – כל מה שרציתם לדעת ולא סיפרו לכם, באתר רשות הטבע והגנים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרדריק קיוויה
קטגוריה:יעלים
קטגוריה:ארץ ישראל: מכפילי פרסה
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:ערב הסעודית: יונקים
קטגוריה:תימן: יונקים
קטגוריה:מצרים: יונקים
קטגוריה:חיות בר שחיות בערים בישראל | 2024-04-19T14:04:05 |
ארמדיליים | ממוזער|ארמדיל שעיר צווחני
ממוזער|ארמדיל החולד
ארמדיליים (שם מדעי: Chlamyphoridae) הם משפחה של יונקים, והמשפחה הגדולה ביותר בסדרת הארמדילאים, הנודעים בעיקר בשריון הגוף שלהם. בעבר נכלל במשפחה זו גם הזן המכונה טטו, הנפוצים באמריקה הצפונית, אך כעת הם מסווגים כמשפחה נפרדת. קבוצת הגליפטידוניים, שבעבר סווגו כמשפחה נפרדת, נכללים כיום כזן במשפחת הארמדיליים.
אורכם הממוצע של הארמדילים הוא כ-75 סנטימטרים, מראש ועד קצה הזנב ובעלי שריון גדול המגונן עליהם מטורפים והם ניזונים מחרקים. כל המינים במשפחה חיים כיום באמריקה הדרומית בלבד. בעבר חלק ממיני הגליפטודונים היגרו צפונה לעבר אמריקה הצפונית, אך נכחדו בהמשך.
הגדול בארמדיליים הוא ארמדיל ענק (Priodontes maximus) שמשקלו מגיע ל-32.5 ק"ג. הקטן ביותר הוא ארמדיל החולד (Chlamyphorus truncatus) שמשקלו מגיע ל-120 גרם.
מיון הארמדיליים
במשפחה יש 9 סוגים:
משפחה ארמדיליים (Chlamyphoridae)
תת-משפחה Euphractinae
סוג ומין יחיד ארמדיל החולד (chlamyphorus truncatus)
סוג ומין יחיד ארמדיל חולד גדול (Calyptophractus retusus)
סוג ארמדיל שעיר (Chaetophractus)
מין ארמדיל שעיר האנדים (chaetophractus nationi)
מין ארמדיל שעיר צווחני (chaetophractus vellerosus)
מין ארמדיל שעיר הררי (chaetophractus villosus)
סוג ומין יחיד ארמדיל שש-החגורות (euphractus sexcinctus)
סוג ומין יחיד ארמדיל ארגנטיני (zaedyus pichiy)
סוג ארמדיל מקורנן (Peltephilus) - נכחד
סוג מקרואאופרקטוס (Macroeuphractus) - נכחד
תת-משפחה Tolypeutinae
סוג Kuntinaru - נכחד
סוג ארמדיל חשוף-זנב (Cabassous)
מין ארמדיל חשוף-זנב צפוני (cabassous centralis)
מין ארמדיל חשוף-זנב צ'אקו (cabassous chacoensis)
מין ארמדיל חשוף-זנב גדול (cabassous tatouay)
מין ארמדיל חשוף-זנב דרומי (cabassous unicinctus)
סוג ומין יחיד ארמדיל ענק (Priodontes maximus)
סוג ארמדיל שלוש-החגורות (Tolypeutes)
מין ארמדיל מצטנף דרומי (tolypeutes tricinctus)
מין ארמדיל שלוש-החגורות הברזילאי (tolypeutes matacus)
תת-משפחה גליפטידוניים (Glyptodontinae) - נכחדה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1850
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי שארל לוסיאן בונפרטה | 2024-07-17T13:44:43 |
טרמיטים | 200px|ממוזער|שמאל|מושבת טרמיטים
טרמיטים (שם מדעי: Isoptera) היא תת-סדרה מסדרת התיקנאים שבמחלקת החרקים. הטרמיטים הם יצורים אאוסוציאלים, והם בין בעלי החיים המעטים המסוגלים לעכל עצה. יכולת ייחודית זו של מחזור עץ לייצור קרקע חדשה זיכתה אותם בכינוי "מהנדסי מערכת אקולוגית".
הקשר לתיקנאים
ניתן להתבלבל בקלות בין טרמיטים לנמלים, ויש אפילו המכנים את הטרמיטים "נמלים לבנות". קווי הדמיון אינם רק מורפולוגים (מראה הפרטים ולעיתים צורת הקינים), אלא דומים גם במבנה החברתי, והם למעשה החרקים היחידים שכל מיניהם הם אאוסוציאלים.
למרות הדמיון, ההבדלים האקולוגיים בין טרמיטים לנמלים משמעותיים ומהותיים ואין ביניהם קרבה טקסונומית, כמו בין הנמלים לדבורים, למעשה הטרמיטים הם קרובי משפחה של התיקנים. עוד בשנת 1934 הבחינו אנטומולוגים בקרבה שיש בין טרמיטים לתיקנים אוכלי עץ (סוג Cryptocercus ) אך רק בשנת 2007 בוצעה מחקר אשר הוכיח זאת באמצעות השוואת DNA. נראה כי הטרמיטים החלו להקים מושבות לפני 150 מיליון שנה כ-50 מיליון שנה לפני הסדרת הדבוראים אליהם שייכות הנמליים.
מאפיינים
הטרמיטים הם חרקים קטנים, וחיוורים. לדרגות (או לקאסטות) השונות יש מאפיינים שונים. הבוגרים המגיחים למעוף הכלולות הם בעלי קוטיקולה כהה וכנפיים אחידות בגודלן, החיילים השומרים על הקן הם בעלי ראש קשיח עם לסתות, והפועלים עם קוטיקולה רכה וחיוורת כי מבלים ימיהם בהיחבא (בתוך תעלות הבוץ או המושבה). הטרמיטים חיים במושבות המונות אלפי פרטים בתוך האדמה או בתוך עצים. במיני קרקע מסוימים המושבות מונות עד 10 מיליון פרטים.
מושבות הטרמיטים
בדומה לדבורים ונמליים, לכל פרט במושבת טרמיטים יש תפקיד: הפועלים מתחזקים את המושבה ודואגים לאיסוף מזון, והחיילים, שהם גדולים מהפועלים וצבע ראשם חום, מגינים על המושבה.
ניתן למצוא באוסטרליה ובמדינות נוספות קיני טרמיטים המתנשאים לגובה של כמה מטרים, ומהווים סימן היכר מובהק לנוכחותם. קינים אלו עשויים מחומר קשה ועמיד שנוצר מערבוב של חול עם הפרשות הטרמיטים המכילות סוכרים רבים ופועלות כדבק חזק ביותר. חוזק החומר מאפשר לטרמיטים לבנות לגובה מרשים ומקשה על טורפים את הפריצה אל הקן. קיני טרמיטים יכולים להישמר במשך מאות שנים. במקרה קיצוני אחד נתגלה באזור לובומבאשי בדרום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו קן בן 2,200 שנים שנבנה על ידי המין Macrotermes falciger.
ישנם חילוקי דעות לגבי המיון הטקסונומי של סדרת הטרמיטים, ויש הסבורים שהיא צריכה להיחשב תת-סדרה של סדרת התיקנאים.
הטרמיטים לכאורה אינם מהווים מפגע בריאותי, אולם נחשבים מזיק תברואי שכן הם מזיקים לרכוש האדם.ראו תוספת ראשונה בחוק הסדרת העיסוק בהדברה תברואית https://www.nevo.co.il/law_html/law01/501_337.htm#med8
רבייה
המלך והמלכה הם הפרטים היחידים במושבה שיכולים להתרבות, ובניגוד לדבורים ולנמליים שמזדווגים פעם אחת, הזכר נשאר לצד הנקבה ומפרה אותה כל כמה ימים לצורך המשך הטלת הביצים.
מזון
הטרמיטים ניזונים מכרסום עץ, ומסוגלים לעכל תאית במהירות וביעילות באמצעות חיידקים סימביוטיים.
טרמיטים כמזון לבני אדם
בתרבויות שונות נהוג לאכול טרמיטים. הטרמיטים הם חרקים מזינים משום שגופם מכיל אחוז גבוה של שומן וחלבון. טעמם לאחר בישול מזכיר טעם אגוזים, והם נחשבים טעימים. טרמיטים מכונפים הם מרכיב חשוב בתזונה של בני-אדם רבים באפריקה.
טרמיטים בישראל
בישראל נפוצים שבעה מיני טרמיטים, בעיקר לאורך שפלת החוף, דרום הארץ ומדבר יהודה. במאה ה-21 נצפה גידול משמעותי בשכיחות הטרמיטים בישראל. הסיבה לכך היא ככל הנראה ריבוי הגינות המושקות ושפע המזון (תאית) היוצרים תנאים אופטימליים להתבססות מושבות טרמיטים. בעונות המעבר ניתן לראות טרמיטים מכונפים, הנצפים בעיקר באזורים שבהם ישנן מושבות טרמיטים בנות למעלה מחמש שנים. הטרמיטים המכונפים מצמיחים כנפיים למשך 72 שעות ומתרחקים במעוף הכלולות למרחק מטרים בודדים ממושבת האם בחיפושם אחר בן או בת זוג להזדווגות והקמת מושבה חדשה. צבעם כהה ובמבט ראשון הם נראים כמו נמלים מעופפות. בישראל מקנן בעיקר לאורך מישור החוף המין טרמיט סיני (Kalotermes Sinaicus). טרמיט סיני מוגדר בספרות המקצועית כטרמיט מקבוצת טרמיטי העץ (Dry Wood). צבעם של טרמיטים מכונפים ממין זה הוא בהיר ולא כהה כמו זה של טרמיטי הקרקע המכונפים, והם מופיעים בעונת הסתיו. טרמיט סיני מקנן לאורך מישור החוף והערבה ונצפה גם בגליל המערבי בעץ הסקה נגוע.
בספטמבר 2020 הודיע משרד החקלאות כי התגלה בישראל, באזור מזרח פתח תקווה, המין טרמיט פורמוסי (Coptotermes formosanus), המוגדר כמין המזיק במיוחד לאדם ולסביבה והוכרז כמין פולש בישראל. מקור מין פולש זה הוא בדרום-מזרח אסיה והוא נחשב בעולם כטרמיט-על, בעל יכולות אכילה וריבוי מהגבוהות ביותר מבין מיני הטרמיטים הידועים לאדם. קצב ריבויו מהיר מאוד, כך, שבשיאה, המלכה יכולה להטיל כ-3,000 ביצים ביום, מושבה יחידה של הטרמיט יכולה להכיל מעל ל-10 מיליון פרטים ולחלוש על שטח של כ-3.5 דונם.
ביוני 2021, בזכות היענות הציבור לקריאת המשרד להגנת הסביבה לדווח על מקרי טרמיטים נוספים, זוהו אזורים חדשים נגועים ביישובים הסמוכים לפתח תקווה, גבעת השלושה, נחלים ונופך.
משפחות בתת-סדרה
כיום כוללת תת-סדרת הטרמיטים 2929 מינים בחלוקה למשפחות הבאות:
Archotermopsidae (3 סוגים, 11 מינים)
Stolotermitidae (2 סוגים, 10 מינים)
Hodotermitidae (3 סוגים, 19 מינים)
Mastotermitidae (1 סוג, M. darwiniensis)
Kalotermitidae (21 סוגים, 449 מינים)
Rhinotermitidae (12 סוגים, 316 מינים)
Stylotermitidae (1 סוג, 43 מינים)
Serritermitidae (2 סוגים, 3 מינים)
טרמיטיים (Termitidae; 8 תת-משפחות, 247 סוגים, 2,026 מינים)
קישורים חיצוניים
מתן יעקב, אחד הטרמיטים המזיקים ביותר בעולם נלכד בישראל, באתר N12, יוני 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:חרקים מזיקים
קטגוריה:בעלי חיים שוכני בית | 2024-08-11T12:56:19 |
ארה | ארה (שם מדעי: Ara) הוא סוג במשפחת התוכיים בסדרת התוכאים. לכל פרט יש נוצות בגוונים בוהקים ייחודיים לו. הסוג נפוץ באזור הטרופי של אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית.
מיון
הסוג ארה הוכר לראשונה על ידי חוקר הטבע הצרפתי פרדריק דה לפרשנייה בשנת 1799. במשך שנים רבות הסוג הכיל מינים נוספים, אך הוא התחלק לשלושה סוגים נוספים: מקאו אדום כנפיים, הסוג Anodorhynchus, הסוג Primolius והמינים היחידים: מקאו ספיקס ומקאו כחול בטן (Orthopsittaca manilatus)
המינים הקיימים הם:
ארה כחולה-צהובה או אָרָה צְהֻבַּת חָזֶה (Ara ararauna)
ארה ירוקת-כנף (Ara chloroptera)
אָרָה אַרְגְּוָנִית או ארה ארגמנית (Ara macao)
ארה כחולת-גרון (Ara glaucogularis)
אָרָה צבאית / אָרָה אֲדֻמַּת מֵצַח (Ara miltaris)
אָרָה אֲדֻמַּת מֵצַח (Ara rubrogenys)
ארה ירוקה גדולה (Ara ambiguus)
אָרָה גּוּצָה (Ara severus)
מינים נכחדים
ארה קובנית אדומה או אַפְרוּר תְּלַת גּוֹנִי (Ara tricolor)
ארה סנט קרואה (Ara autocthones)
ארת האנטילים הקטנים (Ara guadeloupensis)
מינים נכחדים שייתכן והם שייכים לסוג:
ארה מרטיניק (Ara martinicus)
ארה ירוקה-צהובה ג'מייקנית או ארה אדומת ראש (Ara erythrocephala)
ארה אדומה ג'מייקנית (Ara gossei)
ארה ירוקה-צהובה דומייקנית (Ara atwoodi)
גלריה
קישורים חיצוניים
ארה, בעאתר תוכיאדה (בעברית)
תמונות מיני הארה
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1799
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ברנר-ז'רמין דה לספד
קטגוריה:תוכיים | 2024-01-30T08:00:32 |
תוכיים | ממוזער|קוניור השמש
ממוזער|זוג תוכים של מאיירס פארוט
תוכיים (שם מדעי: Psittacidae) הם משפחה בסדרת התוכאים. רבים מבני המשפחה יודעים לחקות קולות. בולטים בכך הם מיני הארות ואפרור אפריקני. התוכיים הם בעלי מקור חד, מעוקל וחזק העוזר להם בפיצוח קליפות של אגוזים ופירות. רבים מהתוכיים הם ססגוניים ובולטים בצבעים רוויים ובהירים.
מיון
במשפחה קיימים 79 סוגים וכ-330 מינים
תת-משפחת אפרוריים (Psittacinae)
סוג ומין יחיד אפרור אפריקני (Psittacus erithacus).
סוג תוכי גדל-ראש (Poicephalus) - בו 9 מינים.
תת-משפחת אריים (Arinae)
סוג Pionites - בו 2 מינים.
סוג ומין יחיד תוכי ראש-נץ (Deroptyus accipitrinus).
סוג Hapalopsittaca - בו 4 מינים.
סוג Nannopsittaca - בו 2 מינים.
סוג Psilopsiagon - בו 2 מינים.
סוג Bolborhynchus - בו 3 מינים.
סוג Touit - בו 8 מינים.
סוג Brotogeris - בו 8 מינים.
סוג ומין יחיד תוכי נזירי (Myiopsitta monachus).
סוג Forpus - בו 7 מינים.
שבט Arini
סוג ארת ענק (Anodorhynchus) - בו 3 מינים.
סוג ומין יחיד מקאו ספיקס (Cyanopsitta spixii).
סוג ארה (Ara) - בו 8 מינים.
סוג ומין יחיד מקאו כחול בטן (Orthopsittaca manilata).
סוג מקאו כחול ראש (Primolius) - בו 3 מינים.
סוג ומין יחיד מקאו אדום-כתפיים (Diopsittaca nobilis).
סוג תוכי דק-מקור (Rhynchopsitta) - בו 2 מינים.
סוג ומין יחיד תוכי צהוב-אוזן (Ognorhynchus icterotis).
סוג ומין יחיד קוניור זהוב (Guaruba guarouba).
סוג ומין יחיד תוכון זהוב-פלומה (Leptosittaca branickii).
סוג ומין יחיד תוכון קרוליינה (Conuropsis carolinensis) - נכחד.
סוג תוכון חיוור-מקור (Psittacara) - בו 10 מינים.
סוג קוניור (Aratinga) - בו 6 מינים.
סוג תוכון חום-גרון (Eupsittula) - בו 5 מינים.
סוג ומין יחיד תוכון כחול-ציצית (Thectocercus acuticaudatus).
סוג ומין יחיד תוכי המחילות (Cyanoliseus patagonus).
סוג תוכון (Pyrrhura) - בו 24 מינים.
סוג תוכון דק-מקור (Enicognathus) - בו 2 מינים. בו תוכון צר-מקור
שבט Androglossini
סוג Pyrilia - בו 7 מינים.
סוג ומין יחיד תוכי אדום-כתר (Pionopsitta pileata).
סוג ומין יחיד תוכי קצר-זנב (Graydidascalus brachyurus).
סוג ומין יחיד אמזונה צהובת-פנים (Alipiopsitta xanthops).
סוג Pionus - בו 7 מינים (ועוד 3 מינים בספק).
סוג אמזונה (Amazona) - בו 30 מינים.
סוג ומין יחיד תוכי כחול-בטן (Triclaria malachitacea).
גלריה
קישורים חיצוניים
תוכים, באתר תוכיאדה (בעברית)
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1811
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון קרל וילהלם יליגר | 2023-11-13T09:40:20 |
קימונו | ממוזער|230px|ג'ימי ויילס לבוש בקימונו בקיוטו, 2007
ממוזער|230px|אישה לבושה בקימונו, בשנת 2016
הקימונו (יפנית: 着物; מילולית: "פריט לבוש") הוא הלבוש המסורתי של יפן. בעבר שימשה המילה "קימונו" במשמעות של ״לבוש״, וייצגה את כל סוגי הלבוש. בעת החדשה נתייחדה משמעותה לזו של החלוק המהודר והטקסי המשמש בעיקרו את המין הנשי, אך גם גברים וטף. כיום נלבש הקימונו בעיקר כלבוש חגיגי בטקסים, חגים, ומסיבות משפחתיות.
הסבר
חלוק הקימונו אינו חלוק-בית גרידא, כי אם מלבוש מפואר, בר-שימוש הן כלבוש רשמי והן בחיי היומיום. חלוק הקימונו הוא כתונת ארוכה ועשויה משי, המעוצבת בצורת T ומאופיינת בצווארון ובשרוולים רחבים וארוכים, הנשמטים עד גובה הקרסוליים. על חלקו החיצוני של הקימונו ניתן לחזות בהדפסים ארוגים או צבועים, על פי נושא נבחר. על פי המסורת, נשים נשואות תעטינה קימונו מסוג אחד ושנשים שטרם נישאו תתעטפנה בקימונו מסוג אחר, הנודע בשם פוריסודה (מילולית: שרוולים קצרים). האחרון הוא בגד בעל שרוולים המגיעים עד הרצפה, אשר נועד במקורו בעיקר לאירועים רשמיים ומיוחדים.
הקימונו עוטף את גוף הלובש כאשר צדו השמאלי פרוס מעל משנהו (להוציא מלבושי גווייה לקראת קבורתה), ושניהם אחוזים במקומם על ידי אבנט רחב המכונה אובי, הנקשר מאחור. בתקופות שונות נלבשו הקימונו במספר שכבות, שנעטו בסדר מסוים וקבוע מראש. נהוג להשלים את לבישת קימונו עם מנעלים מסורתיים. על כפות הרגליים סנדלי עץ מצופים לכה עם רצועות בד קלועות או סנדלי עץ (גטה, ; זורי) וטאבי, גרביים בעלי חלוקה בין הבוהן ליתר האצבעות ברגל.
היסטוריה
ממוזער|250px|ציור של אישה לבושה בקימונו משנת 1914
דגמי הקימונו הראשונים הושפעו מההנפו, הלבוש הסיני המסורתי, באמצעות תרומות תרבותיות שהתרחשו בציר היפני-סיני. ברם, היה זה אך במרוצת המאה השמינית כאשר עיצובים סיניים נכנסו לאופנה בקרב היפנים והמאפיין הבולט לכך היה הפיכתו של הצווארון הגבוה למאפיין שכיח במיוחד בקרב אופנת הנשים היפנית.
במהלך תקופת הייאן היפנית (794 עד 1192 לספירה), התעצב הקימונו לכדי סגנון מיוחד - לובשיו עטו על כתפיהם עצמם עד תריסר, ולעיתים אף יותר, שכבות בצבעים מנוגדים, ועליהן עטו חצי סינר המכונה בשם מוֹ, מעל הקימונו. לשילובי הצבעים השונים נודעו משמעויות שונות וכל אחד היה לייחודי בפני עצמו.
במהלך תקופת אשיקאגה (בשנים 1392 עד 1573), הקוסודה, קימונו יחיד שנחשב קודם-לכן ללבוש תחתון, החל להלבש בלי מכנסי האקאמה מעליו, ונשמר אפוא במקומו בסיועה של חגורה בשם אובי.
במהלך תקופת אדו החלו השרוולים להתארך, במיוחד בקרב נשים לא נשואות, ואף האובי נעשה רחב יותר ובעל סגנונות קשירה שונים שנכנסו לאופנה. באותם הימים, נהגו ללבוש את הקימונו סמוראים בעיקרם, שכן עבורם היה הקימונו משמש כלבוש רשמי או לכל הפחות בתור לבוש נוסף מתחת לשריון הסמוראי. או-אז היה לרוב מדובר בקימונו פשוט או בעל עיטורים שהיה ברשות המשפחה או הכוח הצבאי שאל אנשיו השתייך הסמוראי.
למן תקופת האדו נותרה צורתו הבסיסית של הקימונו במהותה בלא כל שינוי, הן בקרב הנשים והן בקרב הגברים. כיום, בימינו אנו, משמשות תלבושות הקימונו על פי רוב בתור מלבושים לאירועים מיוחדים הנלבשים בעיקר על ידי נשים. גברים אפשר יהיה למצוא לבושים בקימונו בעיקר בחתונות, טקסי תה ובאירועים אחרים הנושאים אופי בעל יחוד או היבטים רשמיים שונים ומגוונים. את הקימונו אפשר אף למצוא על גופם של גברים, כמו גם נשים, בכל האמור בסוגי ספורט מסוימים, דוגמת קנדו. פעמים רבות, ניתן יהיה לזהות מתאבקי סומו מקצועיים הלבושים קימונו, וזאת בשל העובדה שחלק מדרישות התפקיד שומה עליהם ללבוש ביגוד יפני מסורתי כל אימת אשר יופיעו בפרהסיה. נוסף על כל זאת, מעטות הן הנשים המבוגרות ועוד פחות מכך הגברים אשר עודם ימצאו לובשים את הקימונו על בסיס יומיומי.
בשנות האלפיים עומדות לרשותם של חובבי הקימונו ביפן סדנאות והשתלמויות בהן המשתלם ימצא למד היאך יש לעטות את הקימונו על גופו. השיעורים יקיפו את היבטי בחירת הדוגמאות והבדים המתייחדים לכל אירוע ואירוע ולכל עונה ועונה במרוצת השנה, וכן את רזי התאמת אבזריו ומלבושיו התחתונים של הקימונו אל הקימונו עצמו. עוד תלמדנה את תורת ברירת שכבות המלבושים התחתונים על פי משמעויות עדינות, העדפת וקשירת האובי ותחומים רבים נוספים בעלי זיקה ישירה לקימונו. ישנם אף מועדונים המוקדשים לתרבות הקימונו. באחד הנודעים שבהם, קימונו דה גינזה, תוכל להשתתף במפגשים חברתיים ובטיולים ברחבי טוקיו בעודכם עוטים את הלבוש המסורתי.
טקסטיל
ממוזער|200px|אישה יפנית לבושה קימונו, שנת 1870 לערך.
כל קימונו מיוצר מתוך "טאן", גליל-בד יחיד המיוצר בגדלים תקניים של כ-35 סנטימטרים ברוחבו וכ-11.5 מטרים באורכו (אורך זה מספיק לתפירת קימונו אחד למבוגר גרידא), כאשר כל הגליל ישמש להכנת הקימונו. קימונו מסורתי נארג ידנית ובדיו נוצרים ומעוצבים אף הם במלאכת-יד לעיתים קרובות. טכניקות שונות דוגמת יוזן עודן בשימוש להוספת הדקורציות והדפוסים לבגד הבסיסי. חזרה על דפוסים המתפרשים על פני חלקים נרחבים מהקימונו נעשית, כמיטב המסורת, בטכניקת היוזן ובשעוונית. ברבות השנים התפתחו תמורות שונות בצבעים, באריגים ובסגנונות, כמו גם באבזרים, דוגמת האובי.
באופן מסורתי משמשים המשי, רקמות משי מוזהבות ומעוטרות, מלמלת משי (דוגמת הצ'ירימן) ומטווי סאטן (כמו הרינזו) לאריגת הקימונו כמו גם האובי. עם זאת, בד בבד עם התפתחות תעשיית הטקסטיל ניתן היה לרכוש את הקימונו בן-זמננו העשוי אריגים זולים יותר וקלים לשימור וטיפוח, דוגמת משי מלאכותי, כותנה, סאטן כותנה, פוליאסטר או סיבים סינתטיים אחרים. המשי עודו נחשב לאריג האידיאלי והשימוש בו נמצא בגדר חובה בכל האמור בלבישת קימונו בנסיבות רשמיות.
חשיבות רבה נודעת לדוגמאות אשר מודפסות על גוף הקימונו, והן-הן אלו אשר תבדלנה בין "סתם" קימונו ליומיום לבין קימונו רשמי איכותי. בעוד שעל הראשון ניתן למצוא בשכיחות-מה דוגמאות ארוגות או צבועות החוזרות על עצמן, הרי שעל מלבושים המיועדים לאירועים רשמיים אפשר יהיה להחשף לדוגמאות בעיצוב-חופשי הנצבעות על כל הבד או רק לאורך שולי-הבגד. זאת ועוד, על פי הדוגמה שעל הקימונו אפשר יהיה לקבוע באיזו עונה עליו להעטות. כך, למשל, בעוד שדוגמאות בעלות פרפרים או סאקורה (דובדבן יפני) תעטרנה את הקימונו הנועדים לעונת האביב, הרי שדוגמאות דמויות-מים תהיינה נפוצות למדי במהלך ימי הקיץ החמים; מוטיב מקובל ואהוד על ידי רבות בחודשי הסתיו אינו אלא צבעו החום-זהבהב של עץ האדר היפני; לעומת זאת, בעבור תקופת החורף עשויים העיצובים אף לכלול במבוק, עצי אורן, פריחות עצי שזיפים וכיוצאים באלו.
קימונו ישנים ממוחזרים לעיתים קרובות במגוון אופנים: מן האפשר לעבדם על מנת ליצור האורי, היוקו או אף קימונו לילדים. אפשרות אחרת תהיה יצירת טלאים לקימונו פגומים, תיקי-יד ואבזרי קימונו דומים, כיסויים, נרתיקים או תיקים בעבור מכשירים שונים, דוגמת מחזיקי קוביות-סוכר, בהם נעשה שימוש במהלך טקסי-התה. קימונו שניזוק מתחת לקו-המותניים יכול להלבש תחת האקאמה וזאת על מנת להסתיר את הנזקים. בימים עברו, נהגו אמנים מיומנים לטוות מחדש בעמל רב את קצוות המשי של קימונו ישנים לטקסטיל חדש ברוחבו של אובי שיעדו קימונו לגברים בלבד, בעשותם שימוש בשיטת אריגת מיחזור העונה לשם סאקי-אורי.
חלקי הקימונו
ממוזער|שמאל|200px|זוג הנישא בלבוש מסורתי.
באופן טיפוסי, עשוי הקימונו המוגמר ארבע רצועות בד עיקריות: שתי כנפות המכסות את הגוף וכן שתיים, המהוות את השרוולים, בעלות רצועות נוספות קטנות יותר, היוצרות את הכנף הקדמית הצרה ואת הצווארון. הקימונו הגבריים זמינים במגוון מידות, אך אלו הנשיים נארגים בגודל אחיד, כאשר כל קימונו מותאם אפוא ללובשת אותו בעזרת קפלים למיניהם.מקימונו הארוג כדבעי יימשכו שרוולים המגיעים עד לפרק היד כאשר הידיים מונמכות כלפי מטה. בעוד שקימונו לגברים אמור להשתפל בערך עד הקרסוליים וזאת ללא קיפולים כלל ועיקר, הרי שקימונו לנשים ארוך יותר וזאת על מנת לפנות מקום מספק לאוהאשורי, קרי, הקפל היכול להראות תחת האובי. אנשים שקומתם גבוהה או מבנה גופם רחב עד מאוד, דוגמת מתאבקי הסומו כבדי-המשקל, יעטו קימונו במידות מיוחדות המותאמות להם באופן אישי. דבר זה קל לביצוע לאור העובדה שכל קימונו וקימונו עשוי מגליל טאן בשלמותו, ועל כן ניתן לפרקו על-נקלה ולהתאימו מחדש לאנשים בעלי ממדי-גוף שונים.
אריגה
הקימונו נתפר מבד ארוג באופן ידני. הבד נארג בנול-יד יפני העונה לשם האטה אוריקי (Hata oriki). זאת ועוד, הקימונו נתפר באופן מסורתי מאריג שרוחבו עומד על 36–40 סנטימטרים לערך.
מחיר
ממוזער|200px|נשים הלבושות בקימונו פוריסודה.
מחירו של הקימונו עשוי להיות יקר מאד. זאת ועוד, עלותו של הקימונו המיועד בעבור האישה עשויה אף להגיע למחיר 10,000 דולר; ערכת תלבושת קימונו שלמה ומלאה, הכוללת קימונו, לבוש תחתון, אובי, עניבות, גרביים, סנדלים ואבזרים למיניהם, עשויה להגיע אף ל-20,000 דולר ויותר. אובי אחד ויחיד עשוי להמכר במחיר של כמה אלפי דולרים. ברם, רוב רובם של הקימונו המצויים בבעלותם של חובבי הקימונו או אלה שמשלח-ידם באמנויות מסורתיות, נמכרים במחיר סביר. אנשים רבים מעדיפים להכין בעצמם את הקימונו שלהם והלבוש התחתון המתאים על ידי יצירת דוגמה תקנית, או אף על ידי מיחזור קימונו ישנים. אריגים זולים ותוצרי-מכונות עשויים אף להחליף את המשי המסורתי הנצבע ידנית. יתר על כן, ביפן ישנו שוק פורח בעבור קימונו ביד-שנייה, שמחיריהם עשויים אף להתחיל ב-500 ין. אובי לנשים, לעומת זאת, נותרו ברובם מוצר יקר ערך. בעוד שאובי פשוטים כבדוגמה פשוטה או צבע אחיד עשויים להמכר במחירים נמוכים למדי, החל ב-1,500 יין, הרי שאפילו אובי משי משומש עשוי לעלות כמה מאות דולרים, שכן יש צורך בבעל-מלאכה מיומן על מנת ליצרם. אובי לגברים, אף אלה העשויים משי, נוטים לעלות הרבה פחות, בשל העובדה שהם צרים יותר, קצרים יותר ומעוטרים הרבה פחות מאלו המיועדים לנשים.
סגנונות
סגנונותיהם של הקימונו נעים מסגנון רשמי באורח קיצוני עד מאוד ועד לסגנון פשוט, קל ונוח לשימוש יומיומי. מידת הרשמיות שבקימונו הנשי נקבעת על פי רוב על ידי הדוגמה, האריג והצבע. קימונו לנשים צעירות הם בעלי שרוולים ארוכים המעידים על מצב לובשותיהם כנשים שטרם נישאו, והם נוטים אפוא להיות משוכללים יותר מאשר קימונו רשמי דומה המיועד לנשים מבוגרות. קימונו לגברים עשויים בדרך כלל צורה בסיסית אחת, ונלבשים בעיקר בצבעים מאופקים למדי. מידת רשמיותם נקבעת אף היא על ידי סוג וצבע האבזרים, האריגים ומספר או העדר הקא-מון (סמלי המשפחה), כאשר מספר גבוה של חמישה סמלים מסמל רשמיות קיצונית. המשי, מטבע הדברים, הוא האריג הרצוי והרשמי ביותר. קימונו העשויים אריגים דוגמת כותנה ופוליאסטר אמורים לשקף על פי רוב סגנון פשוט ונוח יותר.
קימונו לנשים
ממוזער|שמאל|200px|ילדה לובשת קימונו
שרווליו של קימונו המשמש אישה נשואה קצרים מהשרוולים המצויים בקימונו היאה לרווקה, וזאת מסיבות מעשיות לגמרי: שומה על אישה נשואה לעבוד בידיה החשופות דרך-קבע, ואילו שרוולים ארוכים עלולים להפריע אותה ממלאכתה.
אישה נכבדת רוכסת את הקימונו שלה באמצעות אבנט מוארך הנקשר לו מאחורנית, ואשר על כן היא עשויה להזדקק לעזרה ולסיוע, וזאת כדי להצליח במלאכת ההתלבשות. נשים זולות בציורים יפניים מתוארות כאשר אבנט הקימונו שלהן נסגר מלפנים, כך שהן יכולות לסגור אותו לבד. בשרוול הבגד יימצא לעיתים קרובות כיס פנימי בלתי נראה לעין המשמש לאחסנת חפצים כנרתיק או מטפחת.
אף ברצותן, נשים רבות ביפן בת-זמננו אינן מסוגלות לעטות קימונו בלא כל עזרה: הקימונו הנשי הטיפוסי כולל למצער תריסר יחידות לבוש נפרדות הנלבשות, נבחרות ומהודקות למקומן על-פי כללי פרוטוקול קבועים, והסיוע של מלבישת קימונו מקצועית ומורשית הוא אפוא בגדר חזון נפרץ. על פי רוב, תקראנה מלבישות הקימונו נקראות לשירות בבית הלקוח לקראת אירועים מיוחדים, ברם חלקן אף עובדות מתוך מכונים לעיצוב-שיער.
בחירת סגנון הקימונו היאה לנסיבות האירוע אינה פשוטה כלל ועיקר. היא מצריכה היכרות עם משמעותו הסמלית כמו גם המסרים החברתיים העדינים של הקישוט, המשקפים את גילה של האישה, מצבה המשפחתי ומידת הרשמיות של האירוע ההולך וקרב.
קורוטומסודה (Kurotomesoe)
קימונו שחור המתקשט בהדפסים אך ורק תחת קו-המותניים. הקורוטומסודה הם הקימונו הרשמיים ביותר הזמינים בעבור האישה שנישואיה טרם הסתיימו. הם נלבשים לעיתים קרובות על ידי אמהות הכלה והחתן לכבוד החתונה. הקורוטומסודה יהיו לרוב בעלי חמישה קא-מון מודפסים על השרוולים, החזה וחלקו האחורי של הקימונו.
פוריסודה
פוריסודה מיתרגם מילולית כ-"שרוולים מתנודדים" - השרוולים של פוריסודה נעים באורכם בין 39 ל-43 אינץ' בממוצע. הפוריסודה הם הקימונו הרשמיים ביותר בעבור האישה הלא נשואה, והם כוללים דוגמאות המכסות את המלבוש כולו. הם נלבשים לרוב בטקסי בגרות (seijin shiki) ועל ידי קרובות משפחה לא נשואות של הכלה בעת חתונות וקבלות פנים של חתונות.
ירוטומסודה (Irotomesode)
קימונו בצבע-אחיד, בעלי דוגמאות אך ורק מתחת לקו-המותניים. אירוטומסודה הם רשמיים מעט פחות מהקורוטומסודה ונלבשים על ידי נשים נשואות, לרוב בני המשפחה הקרובים של הכלה והחתן בחתונות. אירוטומסודה עשוי לכלול שלושה או חמישה קא-מון.
הומונגי (Hōmongi)
משמעותו המילולית היא "ביגוד לביקורים". הוא מאופיין בדפוסים הגולשים על פני הכתפיים, הקמטים והשרוולים, ונחשב לרשמי מעט יותר מקרוב משפחתו, ה-tsukesage. הומונגי עשוי להלבש על ידי נשים, נשואות כמו גם לא נשואות; לרוב, חברים של הכלה ילבשו הומונגי בחתונות ובקלות הפנים של החתונות. אפשר אף ללבושו במסיבות רשמיות.
צוקסאגה
קימונו זה הוא בעל דוגמאות מעט יותר צנועות המכסות חלק קטן יותר - בעיקר תחת המותניים - מאשר ההומונגי הרשמי יותר. אפשר אף שנשים נשואות תלבשנו.
ירומוג'י (Iromuji)
קימונו בצבע אחיד שמותר בלבישת נשים נשואות ולא-נשואות. הוא משמש בעיקר לצורך טקסי תה. המשי הצבוע עשוי להיות מעוטר (rinzu, בדומה לז'קארד), אך לא יהיה בעל דוגמאות בצבעים שונים.
קומון
"דוגמת איכות". קימונו עם דוגמה קטנה החוזרת על עצמה לאורך האריג. הסגנון פשוט ונוח יותר ועשוי להלבש ברחבי העיר, או יחד עם אובי רשמי בעבור ארוחה במסעדה. מותר בלבוש על ידי נשים נשואות ולא נשואות.
אדו קומון
זהו סוג של קומון המתאפיין בנקודות זעירות המסודרות בדפוסים צפופים היוצרים דוגמאות גדולות יותר. מקורה של טכניקת הצביעה של האדו קומון במעמד הסמוראים במהלך תקופת ה-edo. קימונו עם דוגמה מסוג זה יהא בעל מידת רשמיות זהה לזה של iromuji וכאשר יעוט בקא-מון, אפשר יהיה ללובשו כמלבוש לצורכי ביקור (השקול לצוקסאגה או הומונגי).
קימונו לגברים
בניגוד לקימונו של נשים, שמלות הקימונו לגברים הן פשוטות הרבה יותר ולרוב תכלולנה לכל היותר חמישה חלקים נפרדים, לא כולל הנעלה.
הקימונו לגברים הוא בעל שרוולים המתחברים לגוף הקימונו עם לא יותר ממספר אינץ' לא מחוברים בתחתית, בניגוד לסגנון הקימונו לנשים הכולל שרוולים עמוקים במיוחד המנותקים ברובם מגוף הקימונו. שרוולים לגברים יהיו עמוקים פחות מאלה של הקימונו לנשים, על מנת לאפשר את לבישת האובי סביב המותניים תחתם, בעוד שבקרב הנשים, התחתית הארוכה והבלתי מחוברת של השרוולים יכולה להתלות מעל האובי מבלי להפריע לליפופו.
בעידן המודרני, ההבחנות העקרוניות בין הקימונו לנשים לבין זה של הגברים טמונות באריגים. הקימונו הטיפוסי יבוא בצבע כהה ומאופק; שחור, כחול כהה, ירוק כהה וחום הם צבעים נפוצים. האריגים לרוב עמומים למדי. לחלקם יש דוגמה עדינה, ואריגים בעלי מרקמים נפוצים בקימונו מן הסוג הרשמי פחות. שמלות קימונו מן הסוגים הלא רשמיים עשויים להצבע בצבעים מעט בהירים יותר, דוגמת סגול בהיר, ירוק בהיר וכחול בהיר. מתאבקי סומו נודעו ככאלה שלובשים לפרקים צבעים בהירים למדי כצבע הפוקסיה.
הסגנון הרשמי ביותר של קימונו לגברים הוא שחור אחיד עם חמישה קא-מון על החזה, הכתפיים והגב. סגנון רשמי מעט פחות מתבטא בקימונו בעל שלושה קא-מון. קימונו מסוג זה יתאים לרוב לביגוד תחתון ואבזרים בצבע לבן.
כמעט כל מלבושי הקימונו יכולים להיהפך לרשמיים יותר על ידי הוספת hakama ו-haori (ראו להלן).
אבזרים נלווים ופרטי לבוש תואמים
נאגהג'ובאן (Nagajuban)
(או בפשטות juban) הן גלימות בצורת-קימונו הנלבשות על ידי נשים כמו גם גברים תחת הלבוש העיקרי. מכוון שקימונו העשוי משי הוא עדין וקשה לניקיון, ה-nagajuban מסייע בשמירה על ניקיון הקימונו החיצוני על ידי מניעת מגע בינו לבין עורו של הלובש אותו. אך ורק קצה הצווארון של הנגז'ובן מבצבץ אל מחוץ לקימונו החיצוני, ולרבים מהם ישנם צווארונים בני-החלפה, על מנת לאפשר להתאימם ללבוש החיצוני, וכן כדי שניתן יהיה לרחצם בקלות במנותק מהבגד השלם. בעוד שהגרסה הרשמית ביותר של הנגג'ובן צבועה לבן, הרי שבגרסאותיו הרשמיות פחות ניתן למוצאו מקושט היטב ובעל דוגמאות התואמות את אלו של הקימונו העליון. לאור העובדה שקימונו לגברים הוא עמום למדי בכל האמור בדוגמה ובצבע, הרי שהנג'ג'ובן מאפשר ללובש לעטות באופן דיסקרטי ביגוד בעל דוגמאות וצבעים בולטים ומרשימים.
האדהג'ובאן (Hadajuban)
הם מלבושים צרים הדומים לגופיות. הם נלבשים על ידי נשים תחת הנגג'ובן.
סוסויוקה (Sosoyoke)
הוא פריט לבוש צר ודמוי תחתונית הנלבש על ידי נשים תחת הנג'ג'ובן. לעיתים, הסוסויוקה וההדג'ובן משולבים יחדיו ליצירת פריט-לבוש אחיד ומחובר בתפירה.
גטה
הם סנדלי-עץ הננעלים על ידי גברים ונשים עם yukata. סוג ייחודי אחד נלבש בלעדית על ידי גיישה.
האקאמה
מעין חצאית מחולקת או בלתי-מחולקת הדומה למכנסיים רחבים ורפויים מאוד. נלבשה באופן מסורתי על ידי גברים אך כיום היא גם לבוש נשי לא רשמי. כן היא נלבשת בעת העיסוק באמנויות לחימה מסוימות דוגמת אייקידו. הקמה טיפוסית כוללת קפלים, koshiita (חלק קשיח או מרופד באזור הגב התחתון של הלובש), ו-himo (אריגים ארוכים הקשורים סביב המותנחיים מעל האובי, כמתואר לקמן). הקמה נלבשת במספר אמנויות budo דוגמת אייקידו, קנדו, iaido ו-naginata. הבנה כמו כן נלבשת על ידי נשים בטקסי סיום במכללות. כתלות בסוג הדוגמה תנוע ההקמה במידת רשמיותה, החל במלבוש לביקורים וכלה ברשמיות מוחלטת.
האורי
זהו מעיל עליון המגיע עד למותניים או לירכיים המוסיף למידת רשמיות הקימונו. האורי נשמר בעבר בדרך כלל לגברים עד שהתחלפה האופנה בתום עידן המאיג'י. כיום מעילי ההאורי נלבשים על ידי גברים ונשים כאחד, הגם שמקטורני ההאורי הנשי נוטים להתארך מעט יותר מאצל הגברים.
האורי-הימו (Haori-himo)
זוהי בירית ארוגה ובעלת ציצית בעבור ההאורי. צבעה הרשמי ביותר הוא הלבן.
הייוקו (Hiyoku)
זהו סוג של קימונו-תחתון, שנלבש מבחינה היסטורית על ידי נשים תחת הקימונו. כיום הם נלבשים רק באירועים רשמיים דוגמת חתונות ואירועים חברתיים חשובים אחרים.
זוהי הבטנה או הקימונו-התחתון הנלבש מסורתית תחת הקימונו. ישנן מגוון משמעויות הקשורות בהתאמה בין היוקו לקימונו הגם שרובן אינן בשימוש בחיי היומיום של היפני הטיפוסי. לעיתים קרובות, במקום בטנה נפרדת לגמרי ההיוקו היום אינו אלא בטנה התפורה לתוך הקימונו עצמו. אין משמעויות מיוחדות המיוחסות להיוקו הנתפר בדרך שכזו.
ביפן דהיום המשמעויות של התאמת הקימונו להיוקו נשכחות על פי רוב. רק maiko וגיישה כיום עושים שימוש בשיטת השכבות בעבור ריקודים והצעות ארוטיות עדינות המדגישות לרוב את גב הצוואר. כלות מודרניות בנות זמננו עשויות אף הן ללבוש קימונו שינטו מסורתי הנעטה עם היוקו.
באופן מסורתי, הקימונו היה נלבש יחד עם היוקו או בטנות למיניהן. היוקו יכול אף להיות קימונו שני הנלבש תחת הראשון והמעניק מבט שכבתי מסורתי לקימונו. פעמים רבות, בכל האמור בקימונו המודרני, ההיוקו אינו אלא השם בעבור המחצית התחתונה של הקימונו הניתנת להפיכה ולהצגה לעיניים אחרות בהתאם לצורת לבישת הקימונו.
סגנונות לבישת קימונו על פי האופנות הישנות תבעו כי ההיוקו יהיה קימונו-תחתון שלם, ברם, כיום השכבות תהיינה בדרך כלל חלקיות בלבד, על מנת ליצור רושם של שכבות בעיני המתבונן.
קאנזאשי (Kanzashi)
אלו הם עיטורים לשיער הנענדים על ידי נשים המעצבות את שיערן בתסרוקת המלווה לעיתים קרובות ללבישת הקימונו. צורתם עשויה להיות כשל פרחי משי, מסרקות עץ, מכבנות ירקן וכדומה.
אובי (Obi)
אובי הוא אבנט הנלבש עם הקימונו הן על ידי נשים והן על ידי גברים.
אובי-יטה (Obi-ita)
זהו לוח צר ומכוסה-אריג המונח תחת האובי על ידי נשים על מנת לשמור על צורתו. הוא נקרא גם mae-ita.
דאטג'ימה (Datejime)
זהו אבנט נוקשה וצר הנלבש תחת האובי על מנת לשמור על צורתו.
קושי הימו (Koshi himo)
אלה הם אבנטים צרים הנקשרים על מנת לשמור על הקימונו במקום בעת לבישתו.
טאבי
אלה הן גרביים באורך הקרסול, בעלי חלוקה בין הבוהן ליתר האצבעות ברגל הנגרבים לרוב בצוותא עם zori. הם מגיעים אף בצורת מגף.
וואראג'י (Waraji)
אלה הם סנדלי-קש הננעלים על פי רוב על ידי נזירים.
יוקאטה (Yukata)
זהו קימונו לא-רשמי לקיץ העשוי בדרך כלל כותנה, פשתן או קנבוס. יוקטה ילבש על פי רוב לירידי-חוצות, הן על ידי גברים והן על ידי נשים, בגל הגילאים. היוקטה ילבש אף ב-onsen (מעיינות חמים) שם הוא יסופק לאורחים וישא את דוגמאות המקום.
זורי (Zori)
אלה הם סנדלי בד, עור או עשב. סנדלי הזורי עשויים להיות מקושטים בתפירה מורכבת או לא להיות מקושטים כלל. הם ננעלים על ידי גברים כמו גם נשים. סנדלי זורי עשויי דשא עם פסים לבנים, המכונים hanao, הם הרשמיים ביותר בעבור הגברים. הם דומים בסגנונם לסנדלי flip-flop.
הטיפול בקימונו
בעבר, לעיתים קרובות היה צורך בפירוק הקימונו לגמרי על מנת לרחצו, ובתום הרחצה והייבוש הוא היה נתפר מחדש ומוכן ללבישה. אריגים בני-זמננו ושיטות ניקוי חדישות התפתחו, וכך התפוגג הצורך להוסיף ולעשות כן, הגם שרחיצה מסורתית של קימונו עודה מתקיימת אף בימינו אנו. קימונו תפור לפי מידה יועבר ללקוח יחד עם תפרים מכליבים ארוכים ומשוחררים הממוקמים סביב הקצוות החיצוניים של הקימונו. תפרים אלה מוחלפים לעיתים לצורכי אחסון. הם אף עוזרים במניעת התקפלויות וקמטים וכן שומרים על צורתו המקורית של הקימונו.
בדומה למלבושי מסורתיים יפנים רבים אחרים, ישנן דרכים מסוימות לקיפול הקימונו. שיטות אלו מסייעות בשימור המלבוש ובשמירה עליו מפני התקמטות בעת האחסנה. לעיתים קרובות יאוחסן הקימונו עטוף בנייר.
יש לאוורר את הקימונו למצער בכל עונה של השנה וכן לקראת ובתום כל לבישה שלו. אנשים רבים מעדיפים לנקות את הקימונו שלהם בניקוי יבש, הגם שאפשרות זו עשויה להיות יקרה עד מאוד ואף בלתי אפשרית בעבור סוגים מסוימים של אריגים וצבעים.
מקורות
"קימונו, מסורת יפאנית נמשכת", אייריס וקס, 1993, בהוצאת חברת המוזיאונים, המוזיאון למוזיקה ולאתנולוגיה, חיפה.
ראו גם
לבוש מסורתי (רשימה)
קישורים חיצוניים
קימונו - פרפר לרווקה, סולידי לנשואה מאת איילת אידלברג, מתוך מסע אחר, דצמבר 2002, גיליון 135, באתר "המוזיאון הווירטואלי לעיצוב אופנה ותלבושות".
טקסטיל וקימונו מאת אלי לנצמן
קטגוריה:לבוש יפני
קטגוריה:לבוש מסורתי | 2024-09-19T07:31:39 |
גדת נהר | הפניה נהר | 2008-08-04T07:16:56 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.