title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
דו-צורתיות זוויגית | שמאל|ממוזער|250px|זכר ונקבה של פסיון מצוי. הזכר מקושט וגם גדול בהרבה מהנקבה
דו-צורתיות זוויגית (לעיתים דימורפיזם זוויגי) הוא המצב שבו קיימים הבדלים ניכרים במאפיינים מורפולוגיים (הצורה, המבנה והצבע של הגוף החי) בין זכרים לנקבות בקרב מין מסוים, במיוחד מאפיינים שאינם מעורבים ישירות ברבייה. הבדלים אלה יכולים להתקיים בקרב צמחים ובעלי חיים.
הבדלים בין מינים נוצרים בתהליכים כמו הברירה הטבעית או סחף גנטי, ולעומתם הבדלים בין זוויגים בדרך כלל נוצרים בתהליך של ברירה זוויגית. דו-צורתיות זוויגית יכולה להתבטא בהבדלים בגודל גוף, צבעים שונים ומבני גוף המשמשים לקרבות בין זכרים או למשיכת נקבות.
גודל גוף
מקובל לחשוב שדו-צורתיות זוויגית ביונקים המתבטאת בגודל גוף מעידה על מידת הפוליגיניה (ריבוי נקבות) האופיינית למין. מקרה קיצוני הוא פיל הים, בו יש למיעוט מהזכרים הרמון הכולל מספר רב של בנות זוג, ובמקביל ניתן לראות הבדל גדול בגודל הגוף בין זכרים לנקבות. זכר יכול להגיע למשקל של 2,300 ק"ג בעוד שמשקל הנקבה נע בין 600-900 ק"ג בלבד. ניתן לשער, שגודל הגוף בזכרים התפתח ככלי נשק בקרבות הקשים שהם מנהלים על תפיסת טריטוריה להרמון ושמירה על הנקבות מפני זכרים אחרים.
בצמחים
רוב הצמחים בעלי הפרחים הם הרמפרודיטיים כלומר הם מתרבה ברבייה מינית אך מייצרים גם תאי מין נקביים וגם תאי מין זכריים. עם זאת לכ-6% מהמינים הללו יש זכרים ונקבות נפרדים (דו-אוני) .
בקרב מיני צמחים המואבקים בחרקים, זכרים ונקבות נראים בדרך כלל דומים זה לזה, מכיוון שצמחים מספקים תגמולים (למשל צוף) המעודדים מאביקים לבקר בפרח דומה אחר, כדי להשלים את התהליך של האבקה. סחלבים מסוג Catasetum הם חריג מעניין לכלל זה, סחלבים זכרים מסוג Catasetum מצמידים בצורה כוחנית פוליניות למאביקים של דבורים מסוג אוגלוסין . לאחר מכן הדבורים ימנעו מפרחים זכריים אחרים אך עשויות לבקר פרחים של נקבות, שנראית שונה מהזכרים.
גלריה
ראו גם
ברירה זוויגית
גינאנדרומורפיזם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:רבייה בבעלי חיים
קטגוריה:רבייה בצמחים
קטגוריה:רבייה מינית
קטגוריה:ברירה זוויגית | 2024-05-11T04:52:45 |
ארכאולוגיה ימית | ממוזער| 250px|כרזה לימודית המתארת שרידי ספינות טרופות ומטענים המתגלים על קרקעית הים. רשות העתיקות, עיצוב שלמה כהן
ארכאולוגיה ימית היא ענף בארכאולוגיה. הענף עוסק בחשיפת שרידי העבר על קרקעית הים ובחופים כדי ללמוד על הסחר הימי בימי קדם ועל יחסים בין תרבויות שהתקיימו לפני מאות שנים.
הייחודיות בענף זה של הארכאולוגיה היא האפשרות לבחון "קפסולות של הזמן". ביטוי זה משמש את החוקרים כדי להדגיש מכלול חד זמני שלא הופרע מעולם על ידי אדם, כמו ספינה טבועה, שכלי האוכל שמוצאים בה, מראים בדיוק באילו כלים השתמשו בזמן נתון מוגדר, להבדיל מארכאולוגיה ביבשה שבה שרידי העבר מתערבבים אלה עם אלה והממצאים משקפים תקופות שונות לאורך ההיסטוריה.
תחומי הארכאולוגיה הימית
שרידים הקשורים לפעילות הימית בימי קדם - תחום זה כולל אתרי עגינה המתאפיינים בממצא של עוגנים, אתרי כלי שיט טבועים על מטענם, מתקני נמל, רציפים, שוברי גלים, תעלות שיט.
שרידים יבשתיים טבועים - אלה אתרים ארכאולוגים שבעת קיומם היו אתרים יבשתיים אבל בגלל שינוי קו החוף וגובה פני הים, הם מצויים היום בקרקעית הים, ולכן שיטות החפירה הארכאולוגית באתרים אלה שונה מחפירה רגילה. דוגמה לכך הוא הכפר הנאוליתי בעתלית-ים שהתגלה ליד מבצר עתלית בעומק של 11-6 מטר מתחת לפני המים.
תחילת המחקר בישראל
בישראל החל המחקר הארכאולוגי התת-ימי בשנת 1960, בחפירה ארכאולוגית של משלחת של א' לינק עם ספינת המחקר Sea Diver בחלקו החיצוני של הנמל ההרודיאני בקיסריה. בנוסף, איתרה המשלחת דרך רומאית סלולה בתוך מי הכנרת באזור הרדוד מול מגדל. בחפירה השתתפו צוללים ישראלים שהתאגדו בשנת 1961 באגודה למחקר תת-ימי בישראל, האגודה הוקמה ביוזמתם של הארכאולוגים אלישע לינדר, אבנר רבן, יוסף גלילי וי' שפירא. האגודה התבססה על עבודת מתנדבים צוללים אשר חפרו בנמל קיסריה, נמל עכו, נמל עתלית. האגודה עסקה גם בחפירות של ספינות טרופות מול שבי ציון וכפר פילדלפיה. בנוסף עסקו בסקרים ימיים בחופי ארץ ישראל. בסיס הפעילות של המתנדבים היה המוזיאון הימי הלאומי בחיפה ונמל קיסריה.
באוניברסיטת חיפה קיים החוג לציוויליזציות ימיות העוסק במחקר בנושא, וכן המכון ללימודי ים על שם רקנאטי.
גלריית תמונות
ראו גם
ספינה טרופה מאולו-בורון,
הספינה העתיקה ממעגן מיכאל,
האונייה ואסה,
יבנה-ים,
המוזיאון הימי הלאומי בחיפה,
הסירה מגינוסר,
הרקליון, אהוד גלילי, והכפר הנאוליתי בעתלית-ים.
לקריאה נוספת
אבנר רבן "ארכאולוגיה ימית", חוף וים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח עמ' 150-123
אלישע לינדר ואבנר רבן, ארכאולוגיה תת-ימית, ספרייה ארכאולוגית, הוצאת כתר, 1979
אבנר רבן, ארכיאולוגיה ימית, פרקי מבוא, אוניברסיטה משודרת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1987
אסנת מיש-ברנדל ואהוד גלילי, אשיב ממצולות ים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985
אלישע לינדר, ארכאולוגיה תת-ימית, מימד חדש בחקר עתיקות ארצנו, קדמוניות ד, תשל"ח, עמ' 54-44.
אבנר רבן, שיטות סקר, חפירה, רישום, צילום ושימור בארכאולוגיה תת-ימית קדמוניות, ד' תשל"א עמ' 42-38
אבנר רבן, הנמלים הקדומים של הים התיכון, בתוך: אגן הים התיכון, בעריכת י' קרמון, א' שמואלי וג' הורביץ. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית בירושלים ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ב, עמ' 145-120.
אבנר רבן, הנדסת נמלים בעולם הקדום מדע, כ"ז 1983, עמ' 170-165
אבנר רבן, הנמלים הקדומים של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, בתוך: "ספר זאב וילנאי" (עורך: אלי שילר), ירושלים: הוצאת אריאל, תשמ"ד, עמ' 253-240.
אהוד גלילי, נמלים ומעגנים קדומים בחופי ישראל לאחר חמישה עשורי פעילות ארכאולוגית תת-ימית וחופית, קדמוניות, 137, 2009, עמודים 21-2.
G.F. Bass,Archaeology Under Water, Penguin, 1970
G.F. Bass, A History of Seafaring Based on Underwater Archaeology, Thomas & Hudson, 1972
G.F. Bass, Archaeology Under the Sea New York, 1975
קישורים חיצוניים
אתר החוג לציווילזציות ימיות אוניברסיטת חיפה
המוזיאון הימי הלאומי באתר מוזיאוני חיפה
יריב רן, תת-מימית, 'מערכות ים' 106 דצמבר 1971, עמ' 32.
א. ליאור, הגבירות החטובות ממעמקי הים , 'מערכות ים' 111, מרץ 1973, עמ' 28.
המכון ללימודי ים שליד החוג לציוויליזציות ימיות
המחלקה לארכאולוגיה ימית ותת ימית באתר רשות העתיקות
סיגל בוכריס, גילויים בארכאולוגיה ימית, 'בין גלים' 178 אוגוסט 1989 עמ' 46.
שני פייס, 30 שנות ארכאולוגיה ימית, 'בין גלים' 182 ינואר1991 עמ' 66.
יהודית יחזקאלי (גלילי), "הים לא אכזר" סיפור הצוללת שירה, נובמבר 2014.
תמונות מאוסף ארכאולוגיה ימית מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
אהוד גלילי, ארכאולוגיה ימית בחוף עתלית, נובמבר 2020.
הערות שוליים
* | 2024-09-06T09:41:25 |
מפל מים | 250px|ממוזער|מפל אנחל בוונצואלה הוא מפל המים הגבוה בעולם
250px|ממוזער|מפל טבינדהפוסן, אחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בנורווגיה
מפל מים הוא מקום בנהר שבו נופלים המים על פני קיר זקוף, והוא נוצר עקב אי אחידות באפיק, כאשר בנהר יש הבדלי גובה בין שני מקומות, והמים נופלים כלפי מטה מהמקום הגבוה אל המקום הנמוך.
היווצרות המפל
לעיתים נוצר מפל מים עקב שינויים שברים הנקראים טקטוניים – שברים ונקעים של קווי העתק, אך רוב המפלים נוצרים עקב שינויים ליתולוגיים – שינויים באופי המסלע. בדרך כלל נגרם הדבר במקום שבו עובר הנהר ממסלע קשה למקום בעל מסלע רך יותר, שובר אותו, וצונח ממקומו לשכבת הסלע הבאה. מפל נוצר גם במקומות שבהם אפיק גבוה נשפך לתוך נהר בעל אפיק נמוך יותר בצורה משמעותית. אפיק כזה, הגבוה מן הנהר אליו הוא נשפך, נקרא אפיק תלוי. אפיקים תלויים נוצרים כאשר בנהר הגדול עוברת כמות מים הגדולה בהרבה מזו שבאפיק (קרקע הנחל שהמים זורמים בו) העליון. חלק מאפיקים תלויים אלו נוצרו על ידי הקרחונים הגדולים שנעו בנהרות בתקופת הפליסטוקן.
מפלי מים בעולם
כאשר הוקם סכר איטייפו בשנת 1982 על נהר פרנה בגבול פרגוואי-ברזיל, להפקת חשמל הידרואלקטרי, הציפו מי האגם שנוצר את מפלי גוואירה שהיו עד אז העוצמתיים והאדירים בעולם. דרומה ממפלי גוואירה הנכחדים נשפך נהר איגואסו אל נהר פרנה. לא רחוק משם, במשולש הגבולות ארגנטינה-ברזיל-פרגוואי, נמצאים מפלי איגואסו שהם מהגדולים והרחבים בעולם. מפלים אלה הם מוקד משיכה עצום לתיירים, ונחשבים לאחד מפלאי הטבע.
המפל הגבוה ביותר בעולם כיום הוא מפל אנחל בוונצואלה; גובהו 979 מטרים וגובה המדרגה הגבוהה שלו 807 מטרים.
מפלי קון פאפנג על נהר מקונג בלאוס משתרעים לרוחב 10 ק"מ, והם הרחבים בעולם – אך גובהם 29 מטרים בלבד.
מפלי בויומה (שנקראו לפנים מפלי סטנלי) על נהר קונגו בזאיר, יחד עם מפלי ויקטוריה הנמצאים על נהר זמבזי, מהווים גבול בין זמביה לזימבבואה, והם מפלי המים הגדולים באפריקה, ומהגדולים בעולם, מבחינת ספיקת המים הזורמים בהם.
בין מפלי המים המפורסמים אפשר למנות את מפלי ניאגרה בגבול קנדה–ארצות הברית, שזוכה ליחסי ציבור מרשימים בסרטי קולנוע אמריקנים רבים.
מפלים בישראל
180px|ממוזער|המפל השחור בישראל
מפל המים הגבוה בישראל הוא מפל נחל קדם, שגובהו 330 מטרים, אך הוא זורם רק בעת שיטפונות ולעיתים מאוד נדירות. מפל המים הזורם כל השנה הגבוה בישראל הוא מפל נחל גמלא שגובהו 52 מטרים. רוב מפלי המים בישראל הזורמים כל השנה נמצאים ברמת הגולן כמו מפל נחל יהודיה, מפל גילבון הנופל מגובה 40 מטר, והמפלים הלבן והשחור בנחל אל על.
מפלי מים והאדם
האדם עושה במפלי המים שימוש בשתי דרכים:
ניצול כוח המים הנופלים להנעת טורבינות וגלגלי מים לצורך ייצור חשמל.
לצורכי נופש ותיירות: מאז ומתמיד ראה האדם במפלים שכיות חמדה ובא לראותם.
מפלי המים הגבוהים בעולם
דירוג שם מדינה גובה סה"כ גובה – נפילה חופשית תמונה1מפל אנחל979 מטרים807 מטרים150px2מפל טוגלה948 מטרים411 מטרים150px3מפל טרס הרמנס914 מטרים4מפל אולואופנה900 מטרים150px5מפל יומבילה896 מטרים150px6מפל וינופוסן860 מטרים420 מטרים150px7מפל באלואיפוסן850 מטרים452 מטרים8מפל פו'אוקה'אוקו840 מטרים9מפל ג'יימס ברוס840 מטרים150px10מפל בראון836 מטרים244 מטרים150px11מפל סטרופנפוסן836 מטרים244 מטרים12מפל רמנהפיילפוסן818 מטרים600 מטרים150px13מפל ואייהילאו792 מטרים792 מטרים14מפל קולוניאל קריק788 מטרים15מפל מונגהפוסן773 מטרים773 מטרים150px16מפל גוקטה771 מטרים150px17מפל מוטאראזי762 מטרים479 מטרים150px18מפל שלפוסן755 מטרים149 מטרים150px19מפלי יוהנסבורג751 מטרים244 מטרים20מפלי יוסמיטי739 מטרים436 מטרים150px
גלריה
ממוזער|מרכז|800px|מפלי איגואסו (ארגנטינה)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:צורות נוף
קטגוריה:גופי מים
קטגוריה:צורות נוף פלוביאליות | 2024-09-17T06:46:31 |
מפל | REDIRECT מפל מים | 2023-05-10T15:39:02 |
פרדסנות | REDIRECT פרדס | 2006-02-22T19:49:22 |
קפיבארה מצויה | קפיבארה מצויה (שם מדעי: Hydrochoerus hydrochaeris) הוא מין המכרסם הגדול ביותר מבין המכרסמים המודרניים. בעבר היו מכרסמים גדולים יותר, כגון הג'וספורטיגסי (Josephoartigasia), שמשקלו היה גדול יותר מזה של פרה.
הקפיבארה נמצא בטבע באמריקה הדרומית בלבד.
אורך גוף ממוצע של פרט בוגר: 1 מטר, הנקבה ארוכה מעט יותר מהזכר
משקל ממוצע 50 קילוגרם, הנקבה כבדה מעט יותר מהזכר, אך נמצאו פרטים במשקל 90 קילוגרם.
פרווה סמיכה, שיער ארוך ועבה
צבע הפרווה נע בין אפור לחום
גפיים קצרות בעלות קרומי שחייה
מזון: צמחי מים ועשבי יבשה
תפוצה: אמריקה הדרומית
בית גידול: צמחייה סבוכה שליד גדות נחלים ונהרות, ביצות ושלוליות המוקפות יערות
אויבים טבעיים: האדם, היגואר והאנקונדה
רבייה
הקפיבארה מגיע לבגרות מינית בגיל 22 חודשים. משך ההיריון כ-4 חודשים, ובסופו נולדים 2 עד 6 גורים.
רבייה מתבצעת כל השנה, אולם עיקרה בתחילת העונה הגשומה, כאשר מתחדשת הצמחייה המהווה את מזונו של הקפיבארה. נקבת הקפיבארה אינה בונה לעצמה מקום המלטה (מחילה או קן), אלא ממליטה על פני הקרקע במקום מסתור. הגורים נולדים במשקל 1 עד 2 קילוגרם עם פרווה ומערכת שיניים, והם ניידים תוך דקות מרגע היוולדם.
הקפיבארה והכלכלה בוונצואלה
איכרים מוונצואלה, שבעבר התייחסו לקפיבארה כאל מזיק, מגדילים כיום את הכנסתם על ידי מכירת בשר קפיבארה (כ-400 טון לשנה). האיכרים צדים את המכרסמים בפברואר על מנת שיוכלו לשחוט את המכרסם ולמכור את בשרו ממש לפני שמתחיל צום התענית, כשבשרה הוא מצרך מבוקש.
המנהג העממי מתבסס על טענה כי הכנסייה הקתולית אישרה לאכול מבשר הקפיבארה בתקופת התענית. אגדה מקובלת בוונצואלה מספרת שכשהמיסיונרים האירופאים פגשו לראשונה בקפיבארה באמריקה הדרומית במהלך המאה ה-16, הם כתבו לרומא בקשה להנחיה, באומרם: "יש חיה כאן שיש לה קשקשים וגם שיער, והמבלה את רוב זמנה במים, אבל לעיתים עולה על היבשה, האם נוכל לסווגה כדג?". לשאלה הייתה משמעות, כיוון שהדת הקתולית אוסרת על אכילת בשר (למעט בשר דג) במהלך 40 הימים שלפני חג הפסחא (התענית). מכיוון שתיאור החיה הגיע אליהם מיד שנייה, ומכיוון שלא רצו שהפונים אליהם יסטו מהדרך הקתולית הנכונה, החליטו אבות הכנסייה לפסוק לקולא והכריזו שהקפיבארה היא סוג של דג.
ייתכן שמסיבה זו נחוג יום הקפיבארה ב-5 באפריל, זכר לאותה הודעה משמחת עבור הקתולים השרויים בתענית.
גלריה
קישורים חיצוניים
קפיבארה מצויה באתר IUCN
"זה לא עכברוש, זו ארוחת ערב". על הקפיבארה. מאת סימון רומרו, ניו יורק טיימס (תרגום) - הארץ
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:קבייתיים
קטגוריה:בעלי חיים בפנטנל
קטגוריה:מכרסמים מימיים
קטגוריה:ברזיל: יונקים
קטגוריה:ונצואלה: יונקים
קטגוריה:ארגנטינה: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1766 | 2024-07-23T08:10:47 |
פורט סעיד | פורט סעיד (בערבית: بورسعيد, תעתיק מדויק: בּוּרְסַעִיד) היא עיר נמל בצפון-מזרח מצרים ובירת המחוז הקרוי על שמה. העיר שוכנת על שפת הים התיכון בסמוך לתעלת סואץ, כ-165 ק"מ צפון-מזרחית לבירה קהיר. יש לה עיר תאומה בצדה השני של תעלת סואץ בשם פורט פואד. לפורט סעיד מעמד של אזור סחר חופשי. לפי אומדן רשמי מתאריך 1 ביולי 2023 אוכלוסיית העיר מונה 791,749 בני אדם, והיא העיר החמישית בגודלה במצרים (אחרי קהיר, אלכסנדריה, גיזה ושוברא אל-ח'ימה).
היסטוריה
העיר הוקמה בעת חפירת תעלת סואץ. היא תוארה בשנת 1878 על ידי אליעזר גרייבסקי שביקר בה בשנת 1873: "היא בנויה בנאוה לפי חוקי ומשטרי בונים חדשים".
עד שנות ה-60 של המאה ה-20 הייתה עיר זו הגדולה והמבטיחה מבין שלוש ערי התעלה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, צבא האימפריה העות'מאנית פלש לעיר בניסיון להשתלט על התעלה, אך נהדף בידי הבריטים ששלטו במצרים.
בעיר היו מתדלקים את האוניות שהגיעו מאירופה ומציידים אותן במים ובמזון וכמו כן, נבנתה בה מספנה גדולה והוקמו בה מפעלים לעיבוד כותנה, מזון ומוצרים שהגיעו מאסיה כגון: אורז וטבק כך שהתפתח בה בסיס כלכלי יציב עד מלחמת ששת הימים (1967).
במבצע מוסקטר, שנערך בנובמבר 1956, השתלטו על העיר כוחות של בריטניה וצרפת. ישראל ניצלה השתלטות זו למבצע תושייה, להעלאת יהודי פורט סעיד ופורט פואד לישראל. לנוכח התנגדות בינלאומית נסוגו הכוחות הבריטים-צרפתים מפורט סעיד בדצמבר 1956.
בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה שבאה אחריה (1970-1968) נהרסה העיר כמעט לחלוטין ונעזבה. לאחר מלחמת יום הכיפורים (1973) ופתיחתה המחודשת של תעלת סואץ (1975) חזרה העיר לתפקודיה הקודמים והתפתחותה נמשכת, אם כי בקצב נמוך יחסית ובפיגור ביחס ליתר ערי מצרים בבחינת הפיתוח הכלכלי-חברתי.
זירת קרבות בין ישראל למצרים
פורט סעיד שימשה זירה לקרבות אחדים בין ישראל למצרים:
בלילה הראשון של מלחמת ששת הימים ערכה שייטת 13 של חיל הים הישראלי את פעולת פורט סעיד, שבמהלכה חדרו שני זוגות צוללים לנמל פורט סעיד אך לא מצאו מטרות צבאיות וחזרו כלעומת שבאו.
ב-21 באוקטובר 1967 ירו ספינות טילים מצריות שעגנו בנמל פורט סעיד טילים שגרמו לטיבוע המשחתת אילת.
ב-31 במאי 1970 ערך חיל האוויר הישראלי את המבצע לניתוק פורט סעיד, שנמשך שלושה ימים ונועד לניתוק יבשתי של פורט סעיד והפצצה כבדה של מתקנים צבאיים שונים בסביבתה. הפעולה בוצעה כתגמול לפשיטה מצרית שבה נהרגו 18 חיילי צה"ל. הפצצות חיל האוויר היו אינטנסיביות והביאו להרס שיטתי של מתקני הצבא והתשתית המצרית בגזרה הצפונית והמרכזית של תעלת סואץ. בסך הכל הטילו מטוסי חיל האוויר כ-4,000 פצצות. העיר פורט סעיד, שמנתה אז כ-25,000 תושבים, ומחנות צבאיים בגזרת התעלה הצפונית והמרכזית נותקו למעבר יבשתי ונותקה אספקת המים אליהם. במהלך המבצע ולאחריו נעשה מאמץ מצרי לספק מים לעיר באמצעות סירות ובאמצעות הובלת כדי מים שנשאו חיילים ואזרחים בהליכה רגלית, בעיקר בשעות הלילה.
קרב פורט סעיד הוא הקרב הימי הראשון בין חיל הים הישראלי לחיל הים המצרי במלחמת יום הכיפורים. הקרב נערך בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר בין ספינות טילים ישראליות לספינות טילים מצריות בקרבת נמל פורט סעיד. השתתפו בו גם ספינת מטולי רקטות מצריות ומטוסי F-4 פנטום וסקייהוק של חיל האוויר הישראלי. בקרב הוטבע סטי"ל מצרי מדגם אוסה.
בהמשך מלחמת יום הכיפורים, בלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר 1973, ערך חיל הים הישראלי את מבצע ליידי, שבו פשטו לחמי שייטת 13 על נמל פורט סעיד. בפעולה הוטבעו ארבעה כלי שיט מצרים. שני לוחמים של שייטת 13 הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.
יהודי פורט סעיד
הקהילה היהודית בפורט סעיד החלה סמוך לתחילת עבודות כריית תעלת סואץ בשנות ה-60 של המאה ה-19. עם פתיחתה והקמת הנמל ב-1869 החלו להגיע סוחרים ובעלי מקצוע חלקם מאירופה וחלקם מעדן הבריטית. בשלב מאוחר יותר הגיעו גם יהודים נתיני האימפריה העות'מאנית, בעיקר מטורקיה וארץ ישראל. בימי פריחתה הגיע מספרם ליותר מאלף נפש והיו בה בית ספר, שני בתי כנסת ורב ששימש גם כמוהל ושוחט. הבולט שביהודיה היה סיימון ארצט (Simon_Arzt) שהקים בה בית כל בו גדול אותו ניהל בשנות ה-30 של המאה ה-20 גדליה ניימן (אביהם של יובל נאמן ורות בן-ישראל). אחרי הקמת מדינת ישראל נותרו בה כ-300 יהודים וכולם עזבוה בעקבות מבצע סיני. היהודים ממוצא עדני שהיו בעלי נתינות בריטית פונו על ידי הבריטים והתיישבו רובם באנגליה. בעלי נתינויות אחרות פונו על ידי הצרפתים ו-68 הועלו על ידי חיל הים הישראלי במבצע תושייה.
ערים תאומות
הערים התאומות של פורט סעיד הן:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מצרים: ערי נמל
קטגוריה:מצרים: ערים
קטגוריה:מצרים: ערי חוף
קטגוריה:ערים שבהן מספנות
קטגוריה:תעלת סואץ
קטגוריה:מחוזות מצרים: ערי בירה
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1859
קטגוריה:הים התיכון: נמלים | 2024-10-14T14:10:11 |
סיפורת | סיפורת היא מכלול של יצירות הכתובות בפרוזה (להבדיל משירה), שעלילתן אינה אמיתית אלא פרי דמיונו של הסופר (להבדיל מיצירות להן יש יסוד מבוסס מציאות, כמו ביוגרפיות, היסטוריות וכיוצא בזה). הסיפורת היא נגזרת של הספרות, וכוללת כבדרך קבע רומנים, סיפורים קצרים, משלים, מעשיות, מחזות וכדומה. הסיפורת היא שיטה שהתקיימה מאז יצירת הכתב, ובאופן כלשהו גם קודם לכן, בידי מספרי סיפורים.
סוגי סיפורת
סיפורת מציאותית – יכולה להתרחש, על אף שאינה נכונה. כמו כן, כמה מהאירועים, המקומות והאנשים בה יכולים להתקיים במציאות. בנוסף, אפשרי הדבר שהעתיד בסיפורת המציאותית אכן יתרחש. כך למשל, הרומן של ז'ול ורן מהארץ לירח – אשר בזמן כתיבתו היה פרי דמיונו של המחבר, נעשה לאפשרי בשנת 1969 כאשר כף רגלו של ניל ארמסטרונג דרכה על הירח, והצוות חזר בשלום לכדור הארץ. סיפורת מציאותית נתפסת בידי הקורא כדבר אשר אכן מתרחש.
סיפורת שאינה מציאותית – האירועים בסיפורת זו לא יכולים להתרחש במציאות, וזאת משום אופיים העל-טבעי, או משום שילובם של היסטוריה חלופית ומדע בדיוני. מספר רב של יצירות מסוג זה קיימות.
לא סיפורת – נושאים אשר מוכחים כעובדה מוגמרת. מיצג זה יכול להיות מדויק או שלא, ומחבריו יכולים להאמין במידת אמיתותו בעת יצירתם (יצירות כמיתולוגיה ודת).
סיפורת בחלקו – סיפורת המערבת בתוכה נושאים שלא מן הסיפורת. לדוגמה – סיפורת המבוססת על מקרה אמיתי, או ביוגרפיה משוכתבת מחדש.
סיפורת מאוירת – היא ספרות, שבה תמונות וטקסט משולבים יחד כדי לספר סיפור. הסיפורת המאוירת יכולה ללבוש צורות שונות, כולל סיפורת שנכתבה למבוגרים או לילדים, סיפורת מגזינים, קומיקס, רומנים, סיפורים קצרים, משלים, מעשיות, מחזות, ספרי תמונות וכדומה.
אלמנטים של סיפורת
קיימת הסכמה כוללת בעיני סופרים בנוגע למספר האלמנטים ומבניהם שבסיפורת, כאשר הבולטים ביניהם הם:
עלילה
אחד האלמנטים הבסיסיים של הסיפורת היא העלילה, המביאה את הצגתם וסידורם הכרונולוגי של אירועים על פני הסיפור. העלילה מכילה אפקט של פעולה ותגובה, וכן התחלה, אמצע וסוף מוגדרים. היא מתוארת כקשת סיפור בעלת קו לא אחיד של פעולה מתגברת ושוככת. קיים בעלילה גם מבנה ביניים של סצנה (תוצרה של הדרמה) והמשך (תגובה רגשית והשלכות).
מצג – המצג מתייחס למצע הסיפור הבסיסי, היכן שמתבסס הרקע, מוצגות הדמויות ומתפתח קונפליקט.
פעולה מתגברת – בנרטולוגיה של הסיפורת, הפעולה המתגברת עוקבת אחר המצג ומובילה לנקודת השיא. מטרתה לבנות מתח עד לסופה של נקודת השיא. אין לבלבל בין הפעולה המתגברת לאמצעו של הסיפור, שכן היא ממוקמת מיד לפני נקודת השיא, שלאחריה מגיעה הפעולה השוככת.
נקודת שיא – בסיפורת, נקודת השיא דומה לקומדיה הקלאסית, המתרחשת לקראת סיום היצירה/המחזה, אחרי הפעולה המתגברת ולפני הפעולה השוככת. זהו רגע הסכנה הגדול ביותר עבור הפרוטגוניסט ומכיל בדרך כלל מספר כישלונות בלתי נמנעים, המפתיעים את הקורא ומביאים אותו לכדי הציפייה לבאות.
פעולה שוככת – בדרך כלל מצויה בטרגדיות ובסיפורים קצרים, ובאה לאחר נקודת השיא ומראה על השלכותיה.
פתרון – מתרחש לאחר הפעולה השוככת, ובו הקונפליקט מסתיים. יכולים להיות בו רגעי מתח, בהם התוצאה הסופית של הקונפליקט נתונה בספק.
סדר כרונולוגי – יכולים להיות אזכורים להתרחשויות בעבר או בעתיד, אך אירועים כתובים בזמן הווה.
פלאשבק – סצנה השזורה בתוך העלילה, שלוקחת את הסיפור אחורה בזמן, ומזכירה אירועים שקרו לפני זמן העלילה הנוכחי כדי למלא את סיפור המסגרת.
קונפליקט
הקונפליקט הוא אלמנט נצרך של הסיפורת, והוא מוגדר כבעיה המרכזית בכל יצירה ספרותית באשר היא לפי אופיו של הפרוטגוניסט או האנטגוניסט. קיימים חמישה סוגי קונפליקט בסיסיים, כאשר בעידן המודרני מתווסף סוג נוסף – אדם נגד מכונה/אדם נגד טכנולוגיה.
אדם נגד עצמו – דוגמאות: ביאוולף.
אדם נגד אדם – דוגמת הקונפליקט בין יהודה לגנרל מסאלה בבן חור.
אדם נגד חברה – דוגמה: אנקת גבהים.
אדם נגד טבע – דוגמאות: סרטי אסונות כהתפרצות, 2012 והיום שאחרי מחר; "להבעיר אש" של ג'ק לונדון.
אדם נגד על-טבעי – דוגמאות: "דרקולה" של ברם סטוקר ו-"פרנקנשטיין" של מרי שלי; סדרות הטלוויזיה תיקים באפלה ועל טבעי.
אדם נגד טכנולוגיה – דוגמאות: סרטי המטריקס, שליחות קטלנית ואני, רובוט.
רמז מטרים
רמז מטרים הוא טכניקה ספרותית המספקת רמז לקוראים לפיו הם מנחשים מה יקרה מאוחר יותר. במילים אחרות, הסופר מפזר רמזים דקים על התפתחות עלילה שתגיע בשלבים מאוחרים יותר בסיפור.
דמות
אפיון הדמויות הוא מרכיב חשוב בסיפורת. הדמות היא זו שמשתתפת בסיפור, והיא יכולה להיות מסווגת לפי מספר הגדרות:
דמות בעלת נקודת תצפית – הדמות שהקהל חווה את הסיפור מנקודת מבטה. דמות זו מייצגת את נקודת התצפית עימה הקהל יזדהה לרוב, לפיכך תהא זו הדמות ה"ראשית".
פרוטגוניסט – מניע ההתרחשות בסיפור ואחראי להשגת המטרה לשמה יצא למסע. במסורת הסיפורת המערבית, דמות זו היא הדמות הראשית.
אנטגוניסט – הדמות הניצבת מול הפרוטגוניסט.
דמות סטטית – דמות אשר לא משתנה באופן ניכר לאורך הסיפור.
דמות דינמית – דמות אשר עוברת התפתחות לאורך הסיפור.
דמות משנה – דמות אשר משחקת תפקיד בעלילה, אולם הוא אינו מרכזי.
דמות מינורית – דמות המופיעה בתפקיד אורח, תפקיד שולי.
סימבוליזם
סימבוליזם הוא דרך השימוש בסמלים מייצגים בעלי משמעות מסוימת על-מנת לספר את הסיפור.
מטפורה
מטפורה היא הדרך להשוות בין נושאים שאינם קשורים בדרך כלל.
רקע
רקע הוא הזמן והמיקום בו מתרחש הסיפור, והוא נחשב אחד מהאלמנטים העיקריים שבסיפורת. לעיתים, הרקע הופך לדמות עצמה, שנותנת את הטון לסיפור.
תמה
תמה היא הרעיון המרכזי שמאחד בין אלמנטים שונים ומבהיר את חשיבותה של היצירה ומוסר ההשכל הנלמד ממנה.
קטגוריות
מלבד החלוקה לסוגות ספרותיות, הסיפורת מחולקת לרוב על פי אורך. החלוקה המקובלת נעשית לשש קבוצות:
סיפורת בזק – עד 2,000 מילים (5 עמודים לערך)
סיפור קצר – בין 2,000 ל־7,500 מילים (בין 5 ל־25 עמודים)
נובלטה – בין 7,500 ל־17,500 מילים (בין 25 ל־90 עמודים)
נובלה – בין 17,500 ל־50,000 מילים (בין 90 ל־170 עמודים)
רומן – 50,000 מילים ומעלה (170 עמודים ויותר)
אפוס – 200,000 מילים ומעלה (680 עמודים ויותר)
ראו גם
ספרות חובבים
פרוזה
סיפורת מאוירת
לקריאה נוספת
יוסף אבן, מילון מונחי הסיפורת, הוצאת אקדמון, תשל"ח.
קישורים חיצוניים
אנדרו סטנטון: איך כותבים סיפור גדול – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
מילון למונחי סיפורת (2007), באתר האקדמיה ללשון העברית
חילופי דורות בסיפורת הישראלית – מאמר מאת יוסף אורן הסוקר את הדורות השונים בסיפורת הישראלית
*
קטגוריה:סוגות ספרותיות | 2024-04-19T22:50:00 |
Rayman | הפניה ריימן (משחק וידאו) | 2024-09-04T13:26:35 |
ז'אק שיראק | ז'אק רנה שיראק (בצרפתית: Jacques René Chirac, ; 29 בנובמבר 1932 – 26 בספטמבר 2019) היה מדינאי צרפתי, שכיהן כנשיא צרפת, ראש עיריית פריז וראש ממשלת צרפת.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
שיראק נולד בפריז שבצרפת למשפחה נוצרית-קתולית. הוא למד בתיכון "לואי-לה-גראנד", שם סיים את לימודיו ב-1950. בין השנים 1951–1954 למד במכון ללימודים פוליטיים של פריז לימודי מנהל ציבורי ומדע המדינה. בצעירותו החל לגלות מעורבות פוליטית, בתחילה בשמאל הפוליטי, וחבר לגורמים המזוהים כקומוניסטיים (זיהוי שעמד לו לעיתים לרועץ בהמשך דרכו). לאחר הלימודים התגייס לצבא, סיים בהצטיינות קורס קצינים והוצב על פי בקשתו כקצין באלג'יריה. באותם ימים התנהלה מלחמת אלג'יריה לעצמאות מהשלטון הצרפתי, ושיראק נפצע במלחמה זו. בהשראת שארל דה גול החליט על ייעודו הציבורי והפוליטי, ובין השנים 1957–1959 למד ב"בית הספר הלאומי למנהל" (ENA), המכשיר את ראשי המנהל הציבורי והממשל בצרפת.
ב-1962 מונה לראש הצוות בלשכתו של ז'ורז' פומפידו, באותה עת ראש הממשלה תחת הנשיא דה גול. תפקיד זה היה קרש קפיצה לקריירה פוליטית מבטיחה. הוא זכה להערכתו של פומפידו והיה לבן חסותו; פומפידו כינה אותו "בולדוזר", כינוי שדבק בו בהמשך. בעידוד פומפידו, התמודד ב-1967 על מושב מטעם המפלגה הגוליסטית באספה הלאומית ונבחר. הוא מונה לשר המדינה לענייני כלכלה, ומכאן ואילך החל לדרוך כוכבו הפוליטי ובשנת 1971 היה לשר לקשר של הממשלה עם הפרלמנט. בתחילת 1972 היה שיראק אחד השרים שספגו ביקורת רבה בענייני מיסים, לאחר שניצל פרצה בחוק לנכות ממס את הוצאות השיפוצים בטירה שלו. ב-1972 מונה לשר החקלאות בממשלתו של פטרונו פומפידו, ובהמשך כיהן כשר הפנים.
כראש ממשלה וראש עיר
שמאל|ממוזער|200px|שיראק בוועידת ארגון המדינות המתועשות בשנת 2003
בעקבות מותו הפתאומי של נשיא צרפת ז'ורז' פומפידו בתחילת אפריל 1974, התמודדו שני גוליסטים בבחירות לנשיאות. שיראק היה בין תומכי פייר מסמה והדורשים מז'אק שבאן-דלמאס לפרוש, ומשלא נענתה קריאתו העביר את תמיכתו לולרי ז'יסקאר ד'אסטן שנבחר לנשיאות צרפת.
ז'יסקאר ד'אסטן מינה את שיראק הצעיר (41) לראש ממשלת צרפת. כעבור שנתיים, ב-1976, התפטר שיראק מראשות הממשלה ופנה להקמתו של גוף פוליטי חדש שעתיד להיות ממשיך דרכה של המפלגה הגוליסטית ובסיס כוחו של שיראק עצמו. בגיבוי כוח זה, נבחר ב-1977 לתפקיד ראש עיריית פריז, תפקיד בו החזיק שנים ארוכות - עד 1995. במהלך כהונתו בתפקיד העצים את כוחו הפוליטי.
בשנת 1981 ניסה לראשונה את כוחו בהתמודדות על הנשיאות מול ז'יסקאר ד'אסטן. תוצאת הפיצול במחנה הימין הייתה ששניהם הפסידו, ולשלטון עלה הסוציאליסט פרנסואה מיטראן. שנים ארוכות לא מחל ז'יסקאר לשיראק על התמודדותו מולו, שהובילה לתבוסה ואובדן השלטון. מהפך פוליטי באספה הלאומית בבחירות 1986 הביא לכדי רוב שמרני באספה, דבר שאילץ את מיטראן לאחדות לאומית בגרסתה הצרפתית: ממשלת קוהביטסיון (cohabitation), בה הנשיא וראש הממשלה מייצגים גושים פוליטיים יריבים. שיראק השמרן מונה לראש ממשלה תחת מיטראן. על פי סידור זה, משל שיראק ביד רמה בענייני פנים, אך מיטראן לא נתן לו דריסת רגל רבה בענייני חוץ וביטחון.
בשנת 1988 ניסה שיראק שוב את כוחו בהתמודדות על הנשיאות מול מיטראן, ללא הצלחה. מיטראן ניצח בבחירות בסיבוב השני, ולתפקיד ראש הממשלה מינה את בן מפלגתו מישל רוקאר. שיראק המשיך בתפקידו כראש עיריית פריז, ובמקביל בפעילותו הפוליטית באספה הלאומית כחבר פרלמנט מן המניין.
שמו של שיראק נקשר במספר פרשיות שחיתות מוניציפליות בזמן כהונתו כראש העיר, וכנגד מעורבים אחרים באותן פרשיות הוגשו כתבי אישום. פסיקה שנויה במחלוקת משנת 1999 העניקה לשיראק חסינות בכל הקשור לאותן פרשיות, מתוקף מעמדו כנשיא, והוא נמנע אף מלמסור עדות בנושא (אך בשנת 2011 הורשע בפלילים, ראו להלן).
נשיא צרפת
הקדנציה הראשונה
ממוזער|שמאל|250px|ז'אק שיראק עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בפריז, יוני 1999
בבחירות 1995 הצליח שיראק בניסיונו השלישי במרוץ לנשיאות, כשהוא מביס בסיבוב השני את הסוציאליסט ליונל ז'וספן. זמן קצר לאחר תחילת כהונתו זכה לגינוי עולמי כאשר, תוך התעלמות ממחאה מבית ומחוץ, החליט על ביצוע ניסויים גרעיניים בפולינזיה הצרפתית. לביקורת הגורפת התייחס בביטול, כשהוא טוען ש"גם ערב מלחמת העולם השנייה היו מתנגדים רבים להתחמשותה של צרפת, והתוצאה ידועה". עם זאת, בפברואר 1996 הכריז כי צרפת סיימה לעד עם הניסויים הגרעיניים, ואף חתם על האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים.
אף שנבחר לנשיאות על מצע שהבטיח הפחתת מסים ועידוד תעסוקה, מדיניותו הכלכלית עשתה מעט מאוד בכיוונים אלה. המדיניות, שכללה קיצוצים תקציביים, הביאה לגל של שביתות במשק ואופוזיציה הולכת וגוברת. כדי לחזק את בסיס ממשלתו החליט בשנת 1997 לפזר את הפרלמנט, בתקווה כי בחירות חדשות יעניקו לו בסיס תמיכה שמרני רחב יותר לתמיכה בתוכניתו הכלכלית. מהלך זה פעל כבומרנג נגדו, ובבחירות הביסו יריביו הסוציאליסטים את בני בריתו השמרנים וזכו לרוב בפרלמנט. צרפת שוב נקלעה לסיטואציה פוליטית המחייבת ממשלת "קוהביטסיון", והמנהיג הסוציאליסטי ליונל ז'וספן מונה לראש ממשלה. שיראק איבד לחלוטין את כוחו בענייני פנים וכלכלה, ועל פי החוקה הצרפתית הוגבלה פעילותו לנושאי חוץ וביטחון.
הקדנציה השנייה
שמאל|ממוזער|250px|שיראק עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, מאי 2002
שיראק מצא עצמו מתמודד בפעם הרביעית על הנשיאות בשנת 2002, במערכת בחירות שריתקה את תשומת לבו של העולם. הצפי היה שבתום הסיבוב הראשון של הבחירות יתמודד שיראק מול ליונל ז'וספן בסיבוב השני, במאבק צמוד למדי. אולם עקב ריבוי מועמדים במחנה השמאל ופיצול רב בהצבעה ביניהם, הגיע ז'וספן רק למקום השלישי. למקום הראשון הגיע שיראק (ברוב דחוק ורחוק ממוחלט של 20%), ובמקום השני ולא רחוק מאחוריו הגיע מועמד הימין הקיצוני, השנוי במחלוקת, ז'אן-מארי לה פן מהחזית הלאומית. בין לה פן לשיראק נערכה התמודדות הסיבוב השני. במצב עניינים זה, קיבל שיראק תמיכה גורפת של כל מחנה השמאל בצד תמיכת מחנהו הטבעי, והוא ניצח בבחירות ברוב מוחץ.
במהלך חגיגות יום הבסטיליה ב-14 ביולי 2002, נעשה ניסיון התנקשות בחייו של שיראק על ידי ימני קיצוני שפתח בירי לעבר השיירה הנשיאותית. הניסיון נכשל, והמתנקש נלכד ונשפט ל-10 שנות מאסר.
שיראק יצא בצורה נחרצת נגד מדיניותו של ג'ורג' בוש בנושא עיראק, והתייצב בראש המחנה העולמי של המתנגדים למלחמת עיראק. צעד זה הקנה לו פופולריות עצומה באירופה, אך שנאה ובוז בארצות הברית, בבריטניה ואף בישראל בקרב רבים מתומכי המלחמה.
בשנת 2004, עקב חשש מבדלנות איסלמית, אישר שיראק את "חוק הרעלות" – תקנה האוסרת לבישת סממנים דתיים בולטים בבתי הספר. החוק גרם למהומה בקרב המוסלמים (המהווים כעשירית מתושבי צרפת) ובקרב מדינות ערב. במאי 2005 נכשל באשרור חוקת האיחוד האירופאי במשאל עם, כאשר רוב תושבי צרפת – במחאה כנגד מדיניותו – הצביעו נגד. ב-31 במאי 2005, יומיים לאחר שצרפת דחתה את רעיון החוקה באיחוד האירופי, הודיע שיראק על מינויו של דומיניק דה וילפן לתפקיד ראש ממשלת צרפת. דה וילפן היה בן טיפוחיו של שיראק, ושיראק ראה בו את יורשו הפוטנציאלי, אך הוא לא הצליח לקדמו במפלגתו לעבר מועמדות לנשיאות בבחירות 2007, והמפלגה בחרה דווקא ביריבו שר הפנים ניקולא סרקוזי כמועמדה.
ב-11 במרץ 2007, כחודש וחצי לפני הבחירות לנשיאות, הודיע שיראק כי הוא פורש מהחיים הפוליטיים וכי לא יתמודד פעם נוספת על תפקיד נשיא צרפת. ימים אחדים לאחר מכן הודיע שיראק על התייצבותו מאחורי מועמדותו של ניקולא סרקוזי כיורשו בתפקיד.
שיראק נפטר ב-26 בספטמבר 2019.
הרשעתו בפלילים
ב-15 בדצמבר 2011 הורשע שיראק בעבירות של שחיתות, מעילה בכספי ציבור וניגוד עניינים, משום שבעת כהונתו כראש עיריית פריז העביר כספים שלא כדין ופעל למינוי מקורביו למשרות ציבוריות. בפרשה הורשעו גם שבעה ממקורביו. שיראק נדון לשנתיים מאסר על תנאי.
יחסו לישראל וליהדות צרפת
בזמן היותו ראש ממשלה נקט שיראק מדיניות פרו-ערבית מובהקת בעיקר מול עיראק. הוא עשה ככל יכולתו לחיזוק קשרי צרפת-עיראק, תוך הצהרה על הסכסוך הישראלי-ערבי כעל "הסכסוך הציוני-ערבי" על מנת לקדם זאת. שיראק היה האחראי הראשי גם לאספקת הכור הגרעיני לעיראק שהופצץ על ידי ישראל במבצע אופרה.
בראשית כהונתו כנשיא נקט שיראק צעד יוצא דופן, ובנאום היסטורי בשנת 1995 הכיר לראשונה באחריותו של משטר וישי לגירוש יהודי צרפת להשמדה בתקופת מלחמת העולם השנייה, בהתייחסו למצוד ולודרום ד'איבר, והתנצל על כך. בכך ניפץ את המיתוס שניסו כל קודמיו לטפח, שכביכול מרבית הצרפתים היו פעילי ותומכי רזיסטאנס שהתנגדו לנאצים, ועל הנאצים לבדם חלה האחריות לגורל יהודי צרפת. בתקופת ממשלו, ובעיקר בשנים האחרונות, התרבו התנכלויות ליהודים בצרפת על רקע אנטישמי ואנטי-ישראלי, שלא תמיד ניתן להפריד ביניהם. שיראק התחייב לא אחת לפעול בנחישות כנגד תופעת האנטישמיות, אותה גינה בחריפות, ובחודש יולי 2005 דיווחה ממשלת צרפת על ירידה חדה במספר התקריות על רקע אנטישמי.
ממשלו של שיראק התאפיין במרבית שנותיו בעמדות פרו-ערביות בזירה המדינית (גם אם הצטייר לפעמים כאנטי-איסלאמי בזירה הדתית-פנימית), ובביקורת קשה על התנהלותה של ישראל. התייחסותו לישראל באה לידי ביטוי ביחס צונן עד עוין לראש ממשלתה אריאל שרון, שהוקצן בעקבות התבטאותו של שרון בתחילת 2004 כאשר יצא בקריאה נרגשת ליהדות צרפת לעלות לישראל עקב התפשטות האנטישמיות בצרפת.
לרשות הפלסטינית וליאסר ערפאת בראשה גילה שיראק יחס חם, אוהד ופטרוני. הוא העניק לערפאת חיבוק חמים במיוחד בימיו האחרונים, עת אירח אותו לטיפול רפואי בפריז כשהוא על ערש דווי. עם מותו של ערפאת בפריז, יצא שיראק מגדרו להעניק לו טקס אשכבה ממלכתי במיטב המסורת הצרפתית של כבוד הניתן לגיבורי האומה.
נחישותו של שרון לקדם את תוכנית ההתנתקות הביאה לתפנית חיובית ביחסו של שיראק כלפיו וכלפי ישראל. ביולי 2005 קיבל שיראק את שרון לביקור ממלכתי בפריז במלוא הכבוד והידידות, לאחר שנה וחצי של נתק מוחלט וסירוב להיפגש עמו. באותו מעמד הצהיר שיראק על מחויבותו להילחם בטרור, בגזענות ובאנטישמיות, ועל תקוותו להתפתחות הידידות בין צרפת לישראל במישור המדיני, הכלכלי והתרבותי.
בנובמבר 1995 השתתף שיראק בהלוויית יצחק רבין בירושלים. באוקטובר 1996 הגיע לביקור בישראל. בביקורו בעיר העתיקה צעק על השוטרים שליוו אותו, ואיים לקטוע את הביקור לאחר שלטענתו לא נתנו לו לדבר עם התושבים הערבים. כתנאי להמשך ביקורו בארץ, דרש התנצלות מראש הממשלה נתניהו שהגיב, “אם הוא רוצה להסתלק, שילך".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי צרפת בתקופת הרפובליקה החמישית
קטגוריה:הנסיכים-שותפים של אנדורה
קטגוריה:ראשי ממשלת צרפת בתקופת הרפובליקה החמישית
קטגוריה:ראשי עיריית פריז
קטגוריה:זוכי פרס איג נובל
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי עיטור ההצטיינות למען המולדת
קטגוריה:שרי החקלאות של צרפת
קטגוריה:חברי האיחוד למען תנועה עממית
קטגוריה:נשיאי המועצה האירופית
קטגוריה:מורשעים בדין בצרפת
קטגוריה:אישי ציבור שהורשעו בדין
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:בוגרי המכון למדע המדינה פריז
קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של פולין
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1932
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-2019 | 2024-09-21T07:45:45 |
קופנהגן | שמאל|251x251 פיקסלים|צילום של העיר מאונייה בנמל|ממוזער
שמאל|250px|שטח בנמל העיר שעובר תהליך של ייבוש לצורך הרחבת המתחם. השטח מתוחם בגלילים מלאים בטון, שואבים את מימיו, ואז שופכים אליו אדמה כדי ליישרו|ממוזער
ממוזער|251x251 פיקסלים|בנייה מודרנית בעיר קופנהגן
ממוזער|252x252 פיקסלים|משמר בית המלוכה בעיר קופנהגן
ממוזער|251x251 פיקסלים|כנסיית גרונדטוויג, דוגמת מופת לאדריכלות אקספרסיוניסטית
קופנהגן (בדנית: København – "נמל הסוחרים" (קֶבְּמְהָאוּן), ) היא בירת ממלכת דנמרק והעיר הגדולה בממלכה. בעיר חיים כ-600,000 תושבים וכ-2.5 מיליון במטרופולין שלה. מרבית העיר נמצאת על האי שלן (בדנית: Sjælland) וחלקים אחרים שלה על איים נוספים.
בשנת 2000 נחנך גשר ארסונד שמחבר בין העיר למאלמה שבשוודיה. אתרים מוכרים בעיר הם פסל בת הים הקטנה (פסל הברונזה המצולם והמפורסם ביותר בעולם), כנסיית גרונדטוויג, מוזיאון תורוואלסן, גני טיבולי (פארק השעשועים הראשון בעולם), כריסטיאניה (רובע ההיפים הייחודי) וסְטְרֶאֵט (Strøget) – המדרחוב הארוך ביותר בעולם.
אחד המותגים המזוהים ביותר עם דנמרק – הבירה קרלסברג – מיוצר במפעל בעיר.
היסטוריה
העיר הוזכרה לראשונה בספרות כתובה במאה ה-11 לספירה וקיבלה מעמד של עיר במאה ה-13. העיר הותקפה שוב ושוב על ידי ברית ערי הנזה. חשיבותה של קופנהגן עלתה החל מהמאה ה-12 עד שהפכה למרכז מסחר חשוב, והחל מאמצע המאה ה-15 היא בירת דנמרק.
במהלך השנים 1658–1659 העיר עמדה תחת מצור שוודי בידי המלך קרל ה-10 והצליחה לבצע מתקפת נגד מוצלחת. ב-1711 מתו שליש מאוכלוסיית העיר במגפה.
בקרב קופנהגן (1801) צי בריטי הביס את הצי העוגן של דנמרק-נורווגיה ליד קופנהגן. בקרב קופנהגן השני הבריטים הפציצו מטרות אזרחיות בעיר ברקטות בעלות ראש-הצתה וחוללו שרפה שהשמידה את רוב העיר, הנחיתו בה 30,000 חיילים וגרמו למותם של כ-2,000 אזרחים.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הייתה העיר, כמו שאר המדינה, תחת כיבוש צבאי של הגרמנים החל מ-9 באפריל 1940 עד 4 במאי 1945. לאחר הפלישה לנורמנדי חששו הגרמנים שהמשטרה הדנית תהווה בעיה, לכן ב-1944 הייתה כוונה לעצור את אנשי המשטרה, אף על פי שרבים התחבאו או ברחו לשוודיה. עקב כך, אחוזי הפשיעה בקופנהגן היו גבוהים במהלך שמונת החודשים האחרונים למלחמה.
כלכלה
קופנהגן היא לא רק בירתה בפועל של דנמרק אלא גם הבירה הכלכלית של דנמרק ושל כל האזור הסקנדינבי-בלטי. כמעט 3.5 מיליון תושבים חיים במרחק של כ-50 ק"מ מקופנהגן, מה שהופך אותה לאזור המיושב ביותר בצפון אירופה. בשנת 2008 דורגה קופנהגן במקום הרביעי ברשימת 50 ערי העתיד של אירופה, אחרי לונדון, פריז וברלין. חברות ענק רבות הקימו בעיר את המטה שלהן. בהן, מיקרוסופט. ישנן כ-2,600 מטות של חברות בינלאומיות בעיר.
קופנהגן מדורגת שנייה (אחרי וינה ולפני ציריך) בדירוג הערים שהכי טוב לחיות בהן על פי הסקר השנתי של אקונומיסט וחברת EIU שפורסם ביוני 2024. הסקר מדרג 173 ערים ברחבי העולם ובוחן חמש קטגוריות: יציבות, מערכת הבריאות, תרבות וסביבה, חינוך ותשתיות.
תחבורה
קופנהגן יושבת על צומת דרכים בין החשובים בצפון אירופה. גשר ארסונד מחבר אותה עם העיר מאלמה בשוודיה ובעצם מחבר את אירופה למדינות הנורדיות כגון שוודיה, נורווגיה ופינלנד. הגשר בנוי מכביש ומסילת רכבת.
נמל התעופה קופנהגן קסטרופ הוא נמל התעופה הגדול ביותר בסקנדינביה ובין הגדולים באירופה. זהו שדה תעופה מהנוחים ביותר לטיסות קישור ליעדים בסקנדינביה ובמזרח הרחוק.
בעיר יש רכבת תחתית בעלת ארבעה קווים נכון לעת הזו. בנוסף יש מערכת רכבות עירונית בשם S-tog. העיר מקושרת דרך קווי רכבת לערים ועיירות מרכזיות בדנמרק וליעדים בינלאומיים באירופה כמו סטוקהולם, המבורג וברלין.
קופנהגן ידועה כאחת הערים הידידותיות לרוכבי אופניים בעולם. 36% מכלל האזרחים משתמשים באופניים על מנת להגיע לעבודה או למקום הלימודים. מערכת שבילי האופניים בעיר מקיפה ביותר.
חינוך
בעיר לומדים כ-89,000 סטודנטים במספר מוסדות כשהגדולים שבהם הם אוניברסיטת קופנהגן (40,000 סטודנטים) ובית הספר לעסקים של קופנהגן (17,000 סטודנטים).
תרבות
לקופנהגן היסטוריה מימי הביניים שרבים מסממניה האדריכליים משומרים וחיים בהרמוניה לצד הקידמה הקיצונית שמאפיינת את העיר.
בקופנהגן מוזיאונים רבים, מהם המוקדשים לנושאים צרים כמו המוזיאון לתולדות הצי הדני או המוזיאון הגאולוגי, ומוזיאונים כלליים יותר כגון המוזיאון הלאומי, שאוצר ממצאים מההיסטוריה הדנית. לצד המוזיאונים מוקדשים כאמור חלקים מהעיר לשימור העבר, ובמרכז העיר נמצאים פסלים רבים שמוקדשים לבניה המפורסמים של דנמרק. כך בשדרת אנדרסן ניצב פסל אנדרסן המשקיף על גני טיבולי מצידו השני של הרחוב.
לצד השימור מוקדשים מוקדי תרבות רבים לבידור. בקופנהגן תיאטראות רבים, אופרה, בתי קולנוע ומוקדי תרבות נוספים. בחלקים שונים של העיר נמצאים פארקים גדולים, חלקם מגודרים בחומת לבנים נמוכה כמו הפארק המלכותי שבקרבת הארמון המלכותי.
במרכז העיר נמצאות כנסיות רבות, חלקן משוחזרות וחלקן בנות כמה מאות שנים. לצד הכנסיות שבנויות בסגנונות הבארוק, רוקוקו, נאו קלאסי וסגנונות נוספים, נמצא בית כנסת קטן. מלכיה של דנמרק השקיעו ממיטב כספם בבניית ארמונות – חלקם הפכו למוזיאונים ואילו אחרים משמשים את בני משפחת המלוכה.
הנמל של העיר, ובפרט אזור "הנמל החדש" – ניהאון, הוא אחד האזורים השוקקים ביותר מבחינה תיירותית וכמרכז מסעדות וברים. פסל בת הים הקטנה המוצב על סלע קטן בנמל של קופנהגן, הוא מסמליה המזוהים של העיר. הפסל, מחווה לבת הים הקטנה של אנדרסן, נוצר על ידי אדווארד אריקסן והושלם ב-1913.
קופנהגן אירחה את כל זכיותיה של דנמרק בתחרות האירוויזיון וכן את תחרות שיר היובל באירוויזיון באוקטובר 2005. בשנת 1996 שימשה העיר כבירת התרבות של אירופה.
האוכלוסייה הנוצרית לותרנית מהווה כ-57% מאוכלוסיית העיר. קיים גם מיעוט קתולי. מוסלמים מהווים כ-10% וחלקם גדֵל בעשורים האחרונים. בשנת 2014 נבנה המסגד הגדול ובשנת 2015 נבנה מסגד האימאם עלי, מסגד שיעי ראשון.
גני טיבולי
אחד מפארקי השעשועים המפורסמים ביותר בעולם. הפארק, שנבנה בשנת 1843, הוא גן השעשועים העתיק באירופה, ונתן השראה לוולט דיסני כשבנה את דיסנילנד.
כיום המתקנים הפופולריים ביותר הם רכבת ההרים "דיאמון" ו"מגדל הפחד" (מתקן עגול שמתנשא לגובה של כמה עשרות מטרים וצונח לפתע במהירות). בפארק יש גם גן פרחים מרהיב עם מאות אלפי סוגי פרחים צבעוניים, המואר מדי לילה. פעמיים בשבוע ובחגים מתקיימים מופעי זיקוקים.
ספורט
הספורט הפופולרי ביותר בדנמרק, כמו בשאר אירופה הוא הכדורגל. שתי קבוצות מקופנהגן משחקות בליגת העל של דנמרק: פ.צ. קופנהגן וברונדבי. ענפי ספורט פופולריים נוספים הם: הוקי קרח, כדורעף, רוגבי ועוד.
יהדות קופנהגן
ראשיתה של הקהילה היהודית בקופנהגן בשנת 1684, כאשר מועצת העיר התירה ליהודים ספרדים מקהילת המבורג שעסקו בתכשיטנות להתיישב בעיר ולהתפלל לפי דתם. לאחר מספר שנים הוקם בית עלמין יהודי סמוך לעיר. בית הכנסת הראשון הוקם ב-1766.
בזמן מלחמת העולם השנייה, לא פגעו הכובשים הגרמנים ביהודי קופנהגן עד ספטמבר 1943, שאז נודע על כוונת הגרמנים לשלוח את חברי הקהילה היהודית למחנות, והוקמה תנועה דנית עממית להצלתם. כ-120 מיהודי העיר נספו בשואה. בשנת 1997 מנתה הקהילה היהודית כ-8,000 איש.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:ערי חוף
קטגוריה:דנמרק: ערי נמל
קטגוריה:דנמרק: ערים
קטגוריה:הים הבלטי: ערי נמל
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-12 | 2024-09-10T17:00:20 |
צילום פנוראמי | redirect צילום פנורמי | 2004-12-17T22:04:10 |
שפנאים | שפנאים (שם מדעי: Hyracoidea) היא סדרת יונקים מקבוצת האפרותריה הכוללת כיום משפחה יחידה, השפניים (Procaviidae). משפחה זו כוללת ארבעה מינים החיים באפריקה ובמזרח התיכון והמין שפן סלע מצוי גם בישראל. בעבר הייתה משפחה נוספת, פליוהירקיים שכללה מינים גדולים בהרבה והגדול מביניהם היה הטיטאנוהירקס שהגיע עד משקל של 1.3 טון.
מאפיינים
השפנאים הם יונקים קטנים דומים למכרסמים או לפיקתיים אך למעשה קרובים יותר לפילאים ולתחשאים. הם בעלי גוף עגלגל, אוזניים קטנות וניבים חדים בלסת העליונה. הם ניזונים מצמחים ובעלי קיבות ומעיים ארוכים העוזרים להם לעכל ביעילות. הם בעלי פרסות קצרות על רגליהם והם בעלי כושר טיפוס. הם שוכנים רוב הזמן בין העצים או בנקיקי סלעים אליהם הם נמלטים מטורפים.
מיון
משפחה פליוהירקיים (Pliohyracidae) - נכחדה
משפחה שפניים (Procaviidae)
סוג ומין יחיד שפן סלע (Procavia capensis)
סוג שפן עצים (Dendrohyrax)
מין שפן עצים מזרחי (Dendrohyrax arboreus)
מין שפן עצים מערבי (Dendrohyrax dorsalis)
סוג ומין יחיד שפן הסבך (Heterohyrax brucei)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי תומאס הנרי האקסלי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1869 | 2024-08-23T05:48:29 |
מייפל | 2024-01-24T10:33:24 | |
המחוז היהודי האוטונומי | המחוז היהודי האוטונומי (ברוסית: Еврейская автономная область; ביידיש: ייִדישע אויטאָנאָמע געגנט) הוא סובייקט ברוסיה הסמוך למנצ'וריה שבסין והוא המחוז האוטונומי היחיד ברוסיה. שטח המחוז האוטונומי הוא כ-36,000 קמ"ר ובמפקד 2018 חיו בו 162,014 תושבים. העיר המרכזית במחוז היא בירוביג'ן. לעיתים קוראים בטעות לכל האזור בשם זה.
נכון ל-2021, היו בה כ-837 תושבים ממוצא יהודי המהווים כ-0.6% מכלל תושבי המחוז (כשהשאר ברובם רוסים-נוצרים).
גאוגרפיה
המחוז האוטונומי נמצא במזרח הרחוק הרוסי, מצפון לנהר האמור שהוא גם הגבול עם מחוז חיילונגג'יאנג שבסין, בצפון ובמזרח הוא גובל עם מחוז חברובסק ובמערב עם מחוז אמור.
את צפון המחוז חוצה מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. מצפון למחוז נמצאים הרי בוריה ובמזרחו שפלה.
היסטוריה
ממוזער|כתובת ברוסית וביידיש על מבנה הממשלה בבירוביג'ן
ב-28 במרץ 1928 החליטה נשיאות הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות להקצות את אזור בירוביג'ן להתיישבות יהודית בלעדית. בהחלטה זו נאמר כי במידה והתוצאות תהיינה חיוביות, ייתכן שתוקם יחידה מנהלית-טריטוריאלית לאומית יהודית, ואכן, בדצמבר 1934 הוקם באזור מחוז יהודי אוטונומי, שנרשם בחוקה (סעיף 22) כ"מחוז יהודי עצמאי".
המניעים להחלטה:
הצורך לחזק ולפתח את המזרח הרחוק.
כתוצאה ממדיניות הלאומיות של סטלין שכללה שינויי גבולות וחלוקה מחדש של יחידות טריטוריאליות בהתאם לשיקולים לאומיים ואתניים.
היהדות היוותה איום על האתאיזם.
הציונות שכתנועה לאומית היוותה איום על החזון הבינלאומי הסובייטי.
המחשבה שיהדות העולם תתרום להקמת ותחזוקת האזור האוטונומי, מחשבה שהתממשה כאשר ארגונים כמו "אורט" ו"איקאר" (יידישע קאלאניזאציע אין ראטן-פארבאנד - הארגון להתיישבות יהודית ברוסיה) תמכו בהתיישבות היהודית מראשיתה והחל ב-1935 תמך גם הארגון אמביג'אן (Ambijan - הוועד האמריקאי למען ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן).
על פי גישתו של סטלין לשאלה הלאומית, קבוצה צריכה טריטוריה כדי להיות לאום. ליהודים אין טריטוריה ולכן הם אינם זכאים לזכויות לאומיות. קומוניסטים יהודים טענו כי הדרך לפתרון הדילמה האידאולוגית היא להקים טריטוריה יהודית. הסובייטים היו מעוניינים לספק ליהודים בית לאומי שלא יהיה בארץ ישראל, שכן הציונות היוותה איום מסוים, וראו בה יריבה למרקסיזם.
סיבה נוספת שבעטיה פיתחו הסובייטים את האזור היא שמירה על הגבול עם סין. באותה תקופה חלקים אלו לא היו מיושבים והגבול היה רגיש. ליהודים, לעומת זאת, היו קהילות במערב ברית המועצות. היו הצעות להקים את האזור היהודי בקרים או באוקראינה, אולם הצעות אלו נדחו בשל חשש מאנטישמיות. היו שטענו כי קרים ואוקראינה התנגדו להקמת האזור בשטחן. אחרים טענו כי סטלין הונע מאנטישמיות ורצה להרחיק את היהודים ממוקדי כוח אפשריים.
בתוכנית ההתיישבות מדובר על הקצאת 25 מיליון דונם לצורך התיישבות של 100,000 משפחות יהודיות. ועדת-סקר מטעם השלטון הסובייטי מצאה כי 80% מאדמת האזור מכוסה יערות; האקלים קר מאוד בחורף (לעיתים עד 50 מעלות מתחת לאפס) וחם מאוד בקיץ, כאשר ההפרש במידות החום במשך יממה מגיע עד 20 מעלות; השטח נמצא באזור "הקרח הנצחי", שבו האדמה קפואה במשך רוב השנה; האזור שופע חרקים, זבובים ויתושים; שטח הקרקע הניתן להתיישבות הוא 10 מיליון דונם בלבד, ולכן גם ניתן ליישב 50,000 משפחות חקלאיות יהודיות בלבד. בתוכנית נקבע כי בשנת 1929 יעלו על הקרקע 1,000 משפחות, ב-1930 2,000 משפחות, ובמשך 8 עד 10 השנים הבאות בין 2,000 ל-3,000 משפחות יהודיות מדי שנה.
אולם בניגוד לתוכנית, בסוף 1932 נמצאו באזור 2,500 יהודים בלבד, ולפי העיתונות הסובייטית, ב-1933 הגיעו לשם עוד 3,200 יהודים, אלא שרק 58 מהם היו חקלאים, בעוד שהיתר היו פקידים ובעלי מלאכה, ושיעור העוזבים הגיע לכ-50%.
נעשו פעולות תעמולה ניכרות כדי לעודד הגירה לאזור. הוכנו פוסטרים, מסמכים הוצנחו באזורים בהם גרו יהודים, נכתבו ספרים ביידיש על האוטופיה הסוציאליסטית. הממשלה אף הפיקה סרט ביידיש בשם "מחפשי האושר" על משפחה שעזבה את ארצות הברית בשל השפל הכלכלי והגיעה לאזור. התעמולה הייתה כה יעילה עד כי כמה אלפי יהודים שאינם סובייטים היגרו לאזור, בכללם גם כמה מאות מארץ ישראל.
האקלים הבעייתי הקשה על ההתיישבות באזור. על המתיישבים היה להקים יישוב יש מאין. למרות זאת הם הצליחו בכך. כאשר האוכלוסייה היהודית במקום גדלה, החלה להתפתח בו תרבות יהודית. יצא עיתון ביידיש בשם בּיראָבּידזשאנער שטערן (כוכב בירוביג'ן). במטרה לפתח תרבות לאזור היו מגיעים סופרים יהודים כמו שמואל ניסן גודינר ממרכז המדינה. חלק מהיישובים נקראו בשמות עבריים: יצירה, עבודה, משמר ותל חי. רחובות העיר נקראו על שם סופרים יידים כמו שלום עליכם וי.ל. פרץ. הכתיב היידי שונה, בתחילה תוך ביטול האותיות הסופיות (למשל: ביראבידזשאנ) ובהמשך נעשה מאמץ לכתוב יידיש באותיות קיריליות ולא עבריות.
התוכנית קיבלה מהלומה כאשר סטלין החל ברדיפת היהודים באמצע שנות השלושים. מנהיגים יהודים נעצרו והוצאו להורג, בתי ספר ביידיש נסגרו, ארגונים יהודים שטיפלו באוכלוסייה, כמו אוזט-געזערד (ОЗЕТ - חברה לסידור חקלאי של יהודים עמלים בברית המועצות) וקומזט (הרשות להסבת יהודים עמלנים לחקלאות).
בשנת 1936 היו באזור 14,000 תושבים יהודים, מתוכם 2,500 בלבד (17%) התפרנסו מחקלאות. ב-1939 חיו במחוז 108,500 נפשות, מהם רק כ-20,000 יהודים, שרובם עסקו בפקידות ממשלתית. בתקופת מלחמת העולם השנייה פסקה הגירת יהודים למחוז, והיא נתחדשה רק לאחר המלחמה.
לאחר מלחמת העולם השנייה היה ניסיון לחדש את ההתיישבות כפתרון לפליטים, אולם הרעיון לא צלח. באותו זמן מספר היהודים הגיע לשיא של כשליש מהאוכלוסייה המקומית. הקמת מדינת ישראל, משפט הרופאים וגל הרדיפות השני של סטלין סתמו את הגולל על התוכנית. במהלך גל הרדיפות השני שוב נעצרו מנהיגים יהודים ואוסף היודאיקה שהיה בספרייה המקומית נשרף. בשנים שלאחר מכן רעיון האזור היהודי נשכח.
כמה משכילים כגון לואיס רפפורט, יונתן ברנט וולדימיר נאומוב טענו כי סטלין תכנן לרכז את כל היהודים באזור. סטלין ביצע פעולות הגליה דומות למיעוטים לאומיים אחרים כגון הטטארים בקרים והגרמנים בוולגה. משפט הרופאים היה השלב הראשון בתוכנית. התוכנית נקטעה על ידי מותו של סטלין ב-5 במרץ 1953.
בביקור של שגריר ישראל יוסף אבידר בשנת 1956 בחבל האוטונומי היהודי התגלו עדויות רבות לכך שהאופי היהודי והתרבותי של החבל נעלמו כמעט לחלוטין. במערכת החינוך ובבתי המסחר לא נמצאו ספרים מקוריים ביידיש או מילונים. מערכת החינוך בחבל לא כללה לימודי יידיש או עברית, ורוב הילדים לא הבינו יידיש כלל. יהודים מקומיים התקשו לשמור על זהותם היהודית. היהודים שנותרו בבירוביג'אן היו בעיקר אנשים ללא השכלה או קומוניסטים בעלי השפעה באדמיניסטרציה המקומית, מה שהקל על השלטונות לדכא כל פעילות יהודית.
עם נפילת ברית המועצות והנהגת מדיניות הגירה ליברלית עזבו מרבית יהודי האזור לגרמניה ולישראל. ב-1991 האזור קיבל מעמד של רפובליקה אוטונומית אולם עד אז רוב היהודים עזבו, ואלו שנותרו היוו כשני אחוזים מהאוכלוסייה. ב-2006 הייתה תחנת רדיו פעילה ביידיש.
נכון ל-2012 נטען בעיתון ה"ביראבידזשאנר שטרן" שבמחוז נותר רק בית ספר בודד שמלמד ביידיש, מתוך 14 בתי ספר שקיימים במחוז.
שפה וסמל
השפה הרשמית באזור הייתה יידיש ולא עברית. סמל האזור הוא מגן הרלדי ביחס של 8:9. צבע המגן הוא ירוק כהה. בתחתית ובראש הסמל נמצאים פסים רוחביים בצבעים לבן-כחול-לבן כאשר כל אחד מן הפסים הוא ברוחב של 1/50 מאורך הסמל. הפסים הכחולים מסמלים את הנהרות בירה ובידז'אן. במרכז המגן נמצא טיגריס סיבירי בעל פסים שחורים כצבעיו המקוריים. הטיגריס פונה ימינה כאות לעבר של האזור וסמל לעתיד בהתפתחות של המקום. דגל המחוז לבן ובמרכזו קשת בענן.
ממשל
האספה המחוקקת
ממוזער|מבנה האספה המחוקקת (2016) רוסיה המאוחדת (13) ליברל-דמוקרטים (3) קומוניסטים (2) רוסיה הוגנת (1)
הגוף המחוקק במחוז הוא האספה המחוקקת של המחוז היהודי האוטונומי (רוסית: Законодательное собрание Еврейской автономной области, יידיש: לעגיסלאַטיווע אַסעמבלי פון די אידישע אַוטאָנאָמאָוס קאנט) שהוקמה בשנת 1997 ומורכבת מ-19 חברים. בבחירות שנערכו בספטמבר 2016 מפלגת רוסיה המאוחדת זכתה במרבית המושבים. יושבת ראש האספה המחוקקת היא ליובוב פאבלובה, המחליפה את אנטולי טיחומירוב (שכיהן בשנים 2001–2016).
מבנה
סיעה יושב ראש מספר חברים רוסיה המאוחדת ורה טראסנקו 13 המפלגה הליברל-דמוקרטית גלינה טימצ'נקו 3 המפלגה הקומוניסטית ולדימיר פישמן 2 רוסיה הוגנת ולדימיר דודין 1
ועדות
הוועדה למדיניות כלכלית-חברתית
ועדת התקציב והמסים
הוועדה לחקיקה, מדיניות המשפט וענייני שלטון מקומי
הוועדה למדיניות אגררית וענייני איכות הסביבה
הוועדה לקשר עם אמצעי התקשורת, סדר יום ואתיקה
מושל
התפקיד הבכיר והעליון ביותר במחוז היהודי האוטונומי הוא תפקיד המושל. מושל המחוז אחראי לניהול ענייני המחוז וייצוגו בממשל הפדרלי.
מרבית ראשי המחוז שכיהנו לאורך ההיסטוריה היו יהודים. מושל המחוז נבחר בבחירות ישירות אחת ל-5 שנים ואינו רשאי לכהן יותר מ-2 קדנציות רצופות. מעון המושל נמצא בשדרות 60 שנה לברית המועצות בעיר בירוביג'ן.
ראשי המחוז
שם תחילת כהונה סוף כהונה שם התפקידמאטוויי חבקין19341935המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית במזרח הרחוק של המפלגה הבולשביקיתמאטוויי חבקין19351937המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הבולשביקיתאהרון ריסקיןמאי 1937אוקטובר 1937המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הבולשביקיתפיודור סטאסיוקובאוקטובר 1937דצמבר 1937המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הבולשביקיתהירש סוחאריוב1937אפריל 1943המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הבולשביקיתאלכסנדר בחמוטסקי1943יולי 1949המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הבולשביקיתפאבל סימונוב1949אוגוסט 1952המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הבולשביקיתאלכסיי שיטיקוב 19521955המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הקומוניסטיתלב בנקוביץ'19551957המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הקומוניסטיתאינוקנטי פטלאיי195710 במרץ 1959המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הקומוניסטיתאלכסיי צ'ורני10 במרץ 195913 במאי 1962המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הקומוניסטיתגריגורי פודגאייב13 במאי196224 ביולי 1970המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הקומוניסטיתלב שפירו24 ביולי 197030 ביולי 1987המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הקומוניסטיתבוריס קורסונסקי30 ביולי 198714 בספטמבר 1990המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הקומוניסטיתאנטולי קפייסטובנובמבר 1990אוגוסט 1991המזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הקומוניסטיתניקולאי וולקוב14 בדצמבר 199122 ביולי 1997 ראש האדמיניסטרציה של המחוז היהודי האוטונומיניקולאי וולקוב22 ביולי 199725 בפברואר 2010 מושל המחוז היהודי האוטונומיאלכסנדר ויניקוב20102015 מושל המחוז היהודי האוטונומיאלכסנדר לווינטל24 בפברואר 201522 בספטמבר 2015 ממלא מקום מושל המחוז היהודי האוטונומי22 בספטמבר 201512 בדצמבר 2019 מושל המחוז היהודי האוטונומירוסטיסלב גולדשטיין2019 ממלא מקום מושל המחוז היהודי האוטונומי
אוכלוסייה
ב-2021 חיו באזור כ-156,500 תושבים, מתוכם היו 85% רוסים, לצד מיעוטים של אוקראינים ובני עמים אסיאתים. רוב היהודים במחוז היהודי האוטונומי מרוכזים בבירוביג'ן הבירה ובעיירות אמורזט, בירה וסמידוביץ'. על פי מרשם האוכלוסין של שנת 2020, היו במחוז 837 יהודים, שהם 0.6% מאוכלוסיית המחוז.
אזכורים בתרבות
ב-2003 יצא הסרט התיעודי L'Chayim, Comrade Stalin! (לחיים, החבר סטלין!) על התיישבות היהודים באזור.
לקריאה נוספת
י. לבבי, ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן, החברה ההיסטורית הישראלית, תשכ"ה.
חיים סלובס, ממלכתיות יהודית בברית המועצות: יובלה של בירובידז'אן, עם עובד, 1980.
אסתר רוזנטל-שניידרמן, בירובידז’אן מקרוב, זיכרונות, מאורעות, אישים, מיידיש: שלמה אבן-שושן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991.
בוריס קטלרמן, "דוד ברגלסון מסביב לאוטונומיה היהודית בבירוביג’אן", חוליות 9, 2002.
בינה גרנצרסקה-קדרי, "בירוביג'אן - כלום יחידה ממלכתית?", שבות 9, 1983.
יעקב לבבי-בביצקי, "הערות על בירוביג’אן בשולי חוברת סובייטית על יהדות ברית-המועצות וה'חוק על המחוז האוטונומי היהודי'", שבות 9, 1983.
אסתר רוזנטל-שנידרמן, פרקי בירובידז’אן: זיכרונות, פורסם במאסף לחקר תנועת העבודה הציונית, 1982.
יעקב לבבי-בביצקי, "איגוד אורט העולמי וההתיישבות היהודית בבירובידז’ן", שבות 6, 1979.
בער בוריס קוטלרמן ושמואל יבין, באוהאוס בבירוביג'אן: 80 שנה להתיישבות היהודית במזרח הרחוק של ברית המועצות, הוצאת מרכז באוהאוס, 2009
Henry Felix Srebrnik (הנרי סרברניק), Jerusalem on the Amur McGill-Queen's Press, ,2008
קישורים חיצוניים
האתר הממשלתי הרשמי של המחוז היהודי האוטונומי
Despite Predictions, Jewish Homeland in Siberia Retains Its Appeal, New York Times; הכתבה בעברית באתר הארץ
הערות שוליים
קטגוריה:פרויקטים של התיישבות יהודים מחוץ לארץ ישראל
*
קטגוריה:ברית המועצות: היסטוריה
קטגוריה:יהדות ברית המועצות
קטגוריה:אזורים בעלי שלטון עצמי
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1934 | 2024-10-03T07:56:38 |
בירוביג'אן | הפניה בירוביג'ן | 2006-12-22T00:12:48 |
אריאל (ירח) | אריאל הוא הירח הבהיר ביותר והרביעי בגודלו מבין 27 הירחים (הידועים למדע) של אורנוס. הוא נתגלה באוקטובר 1851 על ידי ויליאם לאסל יחד עם הירח אומבריאל. נכון לשנת 2012, רוב המידע עליו הגיע מהחללית וויאג'ר 2 שחלפה בסמוך אליו בשנת 1986 וצילמה כ-35% מפני השטח שלו.
השם "אריאל" מקורו בשמה של דמות הסילפה הראשית במחזה Rape of the Lock של אלכסנדר פופ.
מאפיינים
התצפיות הראשונות על אריאל מטווח קרוב (יחסית) נערכו על ידי הוויאג'ר 2 במהלך מעברה ליד אורנוס בינואר 1986.
אריאל מורכב מכ 50% קרח מים, 30% סלע צורני והיתר מתאן במצב מוצק. נראה כי יש על פניו אזורים של קרח טרי, ופניו
חלקים יחסית ממכתשים, מה שמוביל מדענים להשערה כי בעבר הייתה באריאל פעילות גאולוגית משמעותית שיצרה קווי
שבר רבים בקליפתו ומהם זרמו מים נוזליים וקפאו על פניו.
קישורים חיצוניים
להמחשה-
קטגוריה:ירחי אורנוס | 2024-08-29T10:25:44 |
סריגה | ממוזער|250px|סליל צמר, מסרגות וכובע חורפי סרוג|טקסט=
ממוזער|250px|ילדה אוחזת במסרגות|טקסט=
ממוזער|250px|כיפות סרוגות|טקסט=
ממוזער|250px|גראפיטי סרוג
סריגה היא אחת ממספר דרכים להפוך חוט או סיב ליריעה. תוצר הפעולה נקרא סריג. בניגוד לבדים ארוגים, שבהם חוטי השתי קלועים בחוטי הערב בהצלבה, בדים סרוגים מכילים שורות מקבילות של חוט אחד מתמשך. השורות מחוברות האחת לשנייה באמצעות לולאות, הנקראות "עיניים", שבהן לולאות קצרות של חוט משורה אחת, כרוכות סביב לולאות מהשורה הסמוכה. בדים סרוגים מחוט דק נקראים גם "טריקו". סריגה יכולה להיות מבוצעת בעבודת יד או במכונות. ניתן לסרוג עם כל חוט גמיש אך לרוב סריגה נעשית עם צמר כבשים, כותנה, סיבים סינתטיים מחומרים שונים ופשתן. מאז המצאת מכונות הסריגה ובעיקר עם התפתחות חומרים מעשי ידי אדם, משתמשים בבדים רבים סרוגים ולא ארוגים, כיוון שלסריגים ולאריגים יש תכונות שונות - סריגים הם גמישים בעוד אריגים נוטים להיות בעלי יכולת מתיחה פחותה, גמישות הסריגים מאפשרת ללבוש אותם על ידי מתיחתם, בלא צורך בכפתור או רוכסן.
דוגמאות הסריגה מורכבות מכמה צורות של קיבוץ עיני ימין או שמאל, ועל כן נוצרו ראשי תיבות מקובלים למונחים ברוב השפות, ועם הגלובליזציה נוצרו סימנים בין לאומיים. מועצת מלאכות החוט האמריקאית פרסמה לוח סימני סריגה שמכיל גם סימנים לסריגת צמות.
אופני העשייה הנפוצים ליצירת סריגים
סריגה בשתי מסרגות לפחות עליהן סורגים עיניים, שנקראות עין ימין או עין שמאל על פי כיוונן.
קיימים מספר סוגי מסרגות:
מסרגות שיפודים הן בדרך כלל בעלות חוד בצד אחד המשמש לסריגה ובליטה בצד השני שמונעת מהעיניים ליפול מהשיפוד.
מסרגה עגולה היא בעלת שתי מסרגות המחוברות זו לזו בחוט גמיש ומאפשרת לסרוג משהו גדול, רחב מאוד או שני פריטים זהים בבת אחת, וכן מאפשרות סריגה במעגל.
מסרגות דו צדדיות (DPNs) (נקראות בעברית לעיתים "מסרגות גרביים" או "5 מסרגות") הן בעלות חוד בשני צדיהן ולרוב יהיו קצרות ממסרגות השיפודים. נהוג להשתמש ב4 או 5 מסרגות דו צדדיות ליצירת צורות עגולות. שימושן דומה לשימוש המסרגות העגולות והן מאפשרות לסרוג במעגל גם בהיקפים מאוד קטנים.
בנוסף לסריגה הקלאסית, שנקראת סריגה בשתי מסרגות (knitting) קיימות שיטות סריגה נוספות-
-בזמן העתיק, יצרו סריגים בעזרת מחט, בליפוף על כל עין לחוד, באופן עשייה שנקרא Nalbinding .
-עבודת קרושה נעשית במסרגה אחת עם וו בקצה, שבה יוצרים עיניים, היוצרות חצאי עמודים, עמודים, עמודים כפולים, ועמודים משולשים.
-סריגת שרוכים (i-cord) בה לרוב משתמשים בכלי קטן בעל חור במרכזו ומספר מסמרים בראשו. בזמן הסריגה השרוך נוצר לתוך החור ויוצא מתחתית הכלי.
-סריגת נול הנעשית בעזרת נולי סריגה שהם משטחים או טבעות בצורות וגדלים שונים בהם תקועים מסמרים בולטים או מקלות קצרים.
-קיימת גם סריגת אצבעות הנעשית בעזרת חוט ללא כלי עזר, ובהן מתבצעת סריגה על אצבעות או בעזרת הזרועות ללא שום מסרגה.
-סריגה במכונות סריגה ידנית מכניות או חשמליות.
בכל אופני הסריגה, נוצרות דוגמאות שונות על ידי שילובים של העיניים.
הסריגה בהיסטוריה
הסריגים העתיקים ביותר שנמצאו, נכון לשנת 2004, הם קטעים שנסרגו בטכניקת Nalbinding, תוארכו לשנת 256 לפני הספירה ונמצאו בחפירות דורא אירופוס, הנמצאת בצפון סוריה המודרנית. כמה סריגים עתיקים נוספים נמצאו גם במצרים, כשברוב המקרים מדובר בגרביים, שכונו גרביים קופטיות, ובהמשך נקראו גרביים רומיות-מצריות. הסריגה התפתחה בארצות הים התיכון עוד לפני הספירה ומשם התפשטה לאירופה. במקור הסריגה הייתה מקצוע גברי. בימי הביניים סרגו בעיקר כפפות, גרביים וצעיפים לאנשי כמורה רמי מעלה, מחומרים יקרים: משי, חוטי כסף וזהב. הגילדה המקצועית הראשונה לסריגה הוקמה בפריז בשנת 1268. סריגה הפכה לעיסוק ומקצוע ביתי לנשים רק בשלהי המאה ה-15, בתקופה שבה הבנים נשלחו לחינוך ציבורי שבו למדו כתיבה, קריאה וחשבון, והבנות שחונכו בביתן או במנזר, קבלו חינוך שמכשיר אותן להיות עקרות בית. כבר במאה ה-14 מתחילים לראות בכנסיות ציורים של מדונות סורגות. עליית הפופולריות של גרביים סרוגים חלה בסוף המאה ה-17 - בין מיליון לשני מיליון זוגות גרביים סרוגים יוצאו מבריטניה לשאר אירופה.
בתקופת המהפכה הצרפתית שיחקה הסריגה תפקיד חשוב ודוגמאות הסריגה שימשו להעברת מסרים סודיים בין המורדים. בשנת 1884 יצאה לאור בצרפת The Complete Encyclopedia of Needlework. בפרק 10 המוקדש לסריגה, מוצאים הוראות להעלאת עיניים, סריגת גרביים, חיזוק ותיקוני סריגה. הוראות לסריגת קטעים לעיטור כלי מיטה, פסי תחרה לעיטור בגדים או מדפים. כל הפריטים שימושיים ומיועדים לקישוט הבגדים או הבית.
לאורך חופי אנגליה, היו הרבה דייגים וספנים, לבושם כלל תמיד סוודרים חמים מצמר כבשים. בחלקים נבחרים של הסוודרים הללו נסרגו תמיד דוגמאות מעניינות, לא רק כדי שהסורגת לא תשתעמם, אלא גם כדי לסמן מאיזה אזור ולעיתים אף מאיזה כפר בא לובש הסוודר הזה. על פי סיפורים עממיים, דוגמאות אלו עזרו להחזיר את גופות הדייגים שטבעו לכפר שממנו באו. על כן שמות חלק מהדוגמאות הוא על שם המקומות או האזור ממנו באו.
ב-12 באפריל בשנת-1861 פורצת מלחמת האזרחים באמריקה, נשים וילדות בשני הצדדים סרגו מאות אלפים של זוגות גרביים עבור הלוחמים. הצייר איסטמן ג'ונסון (Eastman Johnson) מצייר כבר בשנה זו את הציור 'לסרוג עבור החיילים'. בתגובה לתלונותיהם של גברים רבים על הטיב הירוד של הגרביים שניתנו להם על ידי הצבאות, כמו כן בסריגת הגרביים הביתיות, חשו הנשים שותפות במאבק.
בזמן מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, נרתמו נשים בכל רחבי אירופה לסריגת גרביים וכובעים חמים לחיילים בחזית. בארצות הברית נשים סרגו לחיילים בעידוד הרשויות ואף חוברו והולחנו שירים המהללים את הסורגות והסורגים לחיילים. הנשיא וודרו וילסון במחווה סמלית, הכניס כבשים לרעות על מדשאות הבית הלבן. בארץ ישראל המנדטורית יצא קול קורא לחברות משמר העמק לסרוג סוודרים לחיילים, כמו נשים בכל העולם.
במלחמות ישראל, דוגמת מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים,וכן מלחמת חרבות ברזל סרגו נשים 'כובעי גרב' לחיילים.
בתחילת המאה ה-21, הסריגה על כל צורותיה משמשת גם ליצירת אמנות, כחלק מ'אמנות הסיבים'. כמו כן, נשים רבות ברחבי העולם נוהגות לסרוג לאנשים שנזקקים לכך, פריטים שימושיים כגון בגדים ושמיכות לפליטים ויתומים, כובעים לחולי סרטן, בגדים זעירים לפגים ועוד.
סריגת משטחים מהם אפשר לתפור פריטים
ללא מסגרת|שמאל
בסריגה מסוג זה משתמשים בדרך כלל בשתי מסרגות ישרות מחודדות בצד אחד ובעלות בליטה בצד השני כדי למנוע את נפילת העיניים. עובי המסרגות, בשילוב עם עובי חוט הצמר ומתח הסריגה יקבעו את מידת הצפיפות של הסריג. בכל אופני הסריגה נהוג לסרוג דוגמית לקנה מידה, כדי לדעת כמה עיניים יש להעלות על המסרגה ולקבל סריג במידות הרצויות, כי לא כל סורג או סורגת יוצרים באותו מתח.
בתחילת הסריגה יוצרים בדרך כלל בסיס של לולאות הקשורות אחת לשנייה, סביב אחת המסרגות ("העלאת עיניים"). המסרגה השנייה משמשת כדי להגיע לכל אחת מהלולאות בזו אחר זו, ולשלב בתוכן לולאה חדשה מחוט הסריגה. בצורה זו נוצרת שורה חדשה של לולאות בראש שורת הלולאות הקודמת.
ניתן לסרוג בשורות הלוך וחזור, או באופן מעגלי, בדרך כלל על ידי שימוש במספר מסרגות, או ב'מסרגה העגולה'.
שתי העיניים הבסיסיות הן ימין ושמאל. למעשה, שתי העיניים הללו הן זהות. זוהי למעשה אותה הפעולה בהיפוך. עין ימין נוצרת על ידי הכנסת המסרגה בחלק האחורי של הלולאה ומשיכת החוט כדי ליצור לולאה חדשה, בעוד שעין שמאל נוצרת על ידי הכנסת המסרגה בחלקה הקדמי של הלולאה, ומשיכת החוט כדי ליצור לולאה חדשה.
סריגה ללא תפרים
סריגה בעיגול, על גבי כמה 'מסרגות גרביים' או על 'מסרגה עגולה', יוצרת סריג ללא תפרים. במקרה זה סורגים כל הזמן על אותו הצד של הסריג, ויש להתאים את הדוגמה לכך.
סוודרים ואפודות שנסרגים ללא תפרים 'בחתיכה אחת', נסרגים לרוב מפתח הצוואר כלפי מטה בשיטה הנקראת רגלן, סורגים קודם את החלק העליון של החזה והזרועות בעיגול גדול, לאחר מכן בגובה בית השחי מפרידים את העיניים לשני השרוולים, ואת הצד הקדמי והאחורי מחברים יחד לעיגול אחד וממשיכים לסרוג כלפי מטה. בצורה זו אפשר גם לסרוג סוודרים בצינורה קרושה בחתיכה אחת ללא תפרים.
יש גם אפשרות לסריגת סוודר משרוול אחד שבקצהו העליון מעלים עיניים לכיוון גוף הסוודר וסורגים את הסוודר בשורות מאונכות לכיוון המותניים, באמצע העליון פותחים פתח לצוואר סוגרים אותו ואז ממשיכים לסרוג לכיוון השרוול השני ומסיימים בקצה השרוול השני.
ניתן לסרוג כך ששורה אחת היא עיניים ימניות והשורה הבאה היא עיניים שמאליות וחוזר חלילה. סוג סריגה זו משמש בסריגה תעשייתית של חולצות טי וסריגים שיוצרו על ידי מכונה. דוגמה שונה תיווצר אם כל השורות תהיינה לאותו הכיוון. ניתן ליצור מרקמים שונים על ידי שילובים שונים של שני סוגי העיניים ושל שני סוגי חוטים או יותר.
סריגה ללא תפרים מקובלת מאוד בבגדי תינוקות וילדים, גרביים כובעים ושרוולי סוודרים.
שילוב צבעים בסריגה
אפשר לשלב צבעים ודוגמאות תוך כדי הסריגה, לא רק על ידי החלפת עין ימין בשמאל, אלא גם על ידי סריגה של כמה צבעים במקביל באותה שורה. כך אפשר ליצור צורות, תבניות ודוגמאות מצבעים שונים. במקרה כזה יש לעבוד עם שני חוטים בצבעים שונים ולהחליף חוט בכל פעם על פי מספר העיניים הרצוי. אפשר ליצור מגוון רחב וצבעוני על ידי כך. אפשר גם לסרוג בחוטים בעלי צבעים מתחלפים היוצרים בעת הסריגה דוגמאות צבעוניות מגוונות.
דוגמה לאמן סריגה אנגלי מוביל בתחום הוא קאפה פאסט . בספרו "Glorious Knitting" ניתן למצוא דוגמאות עשירות ומגוונות לסריגה בצבעים רבים ומשתלבים.
סריגת קרוֹשֶה
ממוזער|וידאו המדגים סריגה במסרגה אחת.
סריגה במסרגת קרס אחת, המוכרת בלעז בשם Crochet, מתבצעת על ידי מסרגה אחת צרה עם קצה מעוקל המיועד לעזור בתפיסת ומשיכת חוט הסריגה. בסריגה זו מתחילים ביצירת לולאה ראשונית ולאחר מכן מושכים באמצעות המסרגה חוט דרך הלולאה הקיימת. כך שבכל פעם ישנה לולאה אחת שאיתה עובדים ודרכה משחילים את החוט וכך יוצרים את הלולאה הבאה. שיטת סריגה זו משמשת ליצירת מפות ווילונות, וכן לסריגת כיפות וכובעים. באמנות נפוצה סריגת קרושה בצורה חופשית (Free form Crochet) שממנה יוצרים כל מה שרוצים (כולל חפצי אמנות) ועיקרה שאין צורך לחזור על אותה הדוגמה כל הזמן. ביו אמני תנועת הדאדא, הייתה סופי טויבר-ארפ שיצרה חלק ניכר מיצירותיה בצורה זו. אמנים ידועים בסגנון זה הם סילביה קוש (Sylvia Cosh) ג'יימס וולטרס (James Walters), ופרודנס מאפסטון (Prudence Mapstone).
סריגה תעשייתית
במפעלי הסריגה נעשה תהליך הייצור במכונות סריגה. ישנה הבחנה בין שני סוגי מכונות: מכונות סריגה שטוחות ומכונות סריגה עגולות. מכונות הסריגה העגולות הן בעלות כושר ייצור גבוה ומיועדות בעיקר לסריגת הלבשה תחתונה, גרביונים ועוד פריטים המיוצרים מחוטים דקים. מכונות הסריגה השטוחה הן מכונות הסריגה הקלאסיות. במכונות אלה מייצרים את המוצרים הקלאסיים - סוודרים. טכניקת הסריגה שלהן מאפשרת מגוון דגמים. כל מכונות הסריגה החדשניות המיוצרות בתחילת המאה ה-21 הן ממוחשבות ומתוחכמות מאוד מבחינת כושר הייצור.
תהליך הייצור הוא כדלקמן: את החוט מעבירים במכונות סלילה דרך גלילי שעווה כדי לתת לו מעטה שמנוני שיעזור בתהליך הסריגה. את סלילי החוטים מניחים על המכונות ומשחילים אותם דרך מובילי החוטים. את דוגמת הסריגה שמתוכנתת מראש על גבי דיסקט מעבירים אל המכונה. בתהליך הסריגה נסרגים בדים שעוברים אשפרה (גיהוץ בעזרת אדים). את הבדים המגוהצים מעבירים למחלקת הגזירה ומשם למתפרות ולמחלקות האריזה. סביב מפנה המאה ה-21 עבר רוב ייצור הטקסטיל בעולם לסין.
סריגה בישראל
ממוזער|250px|סריגה בישראל. תל אביב הקטנה - שדרות רוטשילד
במלחמת השחרור סרגו בישראל 'כובעי גרב' ללוחמי ה'פלמ"ח', ומנהג זה היה נפוץ עד מלחמת ששת הימים. עם התרחבות הייצור המתועש של מוצרים סרוגים ירדה קרנה של הסריגה כמלאכת יד. עלות הצמר הייתה לעיתים גבוהה ביחס לעלות רכישת סוודר שיוצר במדינות עניות.
אף על פי שאנשים רבים מעדיפים ללבוש סריגים מתועשים זולים ונוחים לכביסה במכונה, יש גלים של עניין מחודש בסריגת יד, אנשים שמחפשים ביטוי אישי, או כאופן יצירת אמנות ; סבתות טריות שסרגו בצעירותן, הפסיקו לסרוג וכעת כשנולדים נכדים, מגלות את שמחת היצירה של בגדי תינוקות; נשים שסורגות בהתנדבות לפגים, להם קשה לקנות בגדים מתועשים; סריגת כובעים וצעיפים לנשים שעברו טיפולי סרטן. כמו כן ישנן נשים שיוצרות לעצמן ולחברות צעיפים ייחודיים, שנלבשים לא רק בחורף אלא בקיץ כשמיזוג האוויר מקפיא אולמות ותחבורה ציבורית. גם במאה ה-21 ישנם בתי ספר שבהם מלמדים סריגה כחלק ממערכת הלימוד.
במאה ה-21, כחלק מהתהליך הגלובלי של מעבר רוב תעשיית ייצור הטקסטיל לסין, נסגרו רוב מפעלי הסריגה בישראל. נותרו מספר יצרנים בודדים אשר נותנים שרותי סריגה למעצבים בשוק המקומי ומפעל "אסיב תעשיות טקסטיל" מקיבוץ אפק, אשר סורגים על "מכונות סריגה עגולות" ומייצאים את כלל תוצרתם למצרים תחת הסכם ה-QIZ .
כניסתן של הרשתות החברתיות באינטרנט והמסחר המקוון חידשו את העניין בסריגה בקרב הדור הצעיר בישראל, וכך גם במדינות נוספות. כמו כן, סריגה במסרגה אחת ממשיכה להיות נפוצה, בין השאר לצורך סריגת כיפות, כובעים, שמיכות לתינוקות ועוד.
סריגה ומדע
סורגות פיתחו במשך הדורות פתרונות לעיצוב סריגים בעלי צורות בעזרת קנה המידה, מדידת הגוף או החפץ שאותו התכוונו להלביש. הן חישבו ופיתחו טבלאות ליצירת הבגדים הללו לכל המידות הנחוצות. אחד הפיתוחים המאתגרים היה רעיון הגרב, שצריכה לכסות כף רגל, עקב וקרסול, כך שהחלק של הקרסול צריך להיות סרוג כך שלא יגלוש למטה. מתמטיקאיות מצאו דרך להשתמש בסריגה וקרושה כאמצעי להדגים צורות מתמטיות שקשה היה להדגימן בצורה אחרת. גמישות הסריג מאפשרת תמרון הצרה-הרחבה בכל נקודה רצויה.
ב-2004 פרסמו המתמטיקאית ההולנדית הינקה אוסינחה יחד עם בעלה ברנד קראוסקופף דגם של 'יריעת לורנץ' בקרושה. בשנת 1981, סטודנטית הראתה לסורגת אליזבט זימרמן איך ליצור טבעת מביוס מפיסת ניר ארוכה וצרה. זימרמן סרגה פס ארוך, סובבה קצה אחד, תפרה את הקצוות בתפר נסתר וכך יצרה את צעיף המוביוס הראשון. המבנה הגמיש של סריגים מאפשר גם להדגים ולחקור רעשי אדמה, וכן מחקר על התכונות הפיזיות של חומרים תעשייתיים בעלי תכונות ייעודיות. מחקרים על מבנה סריגים מאפשרים גם מחקרים על מכניקה. ובתורת החומרים.
בבוליביה גויסו נשים סורגות, כדי ליצור התקן לתינוקות שנולדו עם מום לב מולד של צינור עורקי פתוח. ההתקן, שנקרא Nit Occlud פותח על ידי הקרדיולוג פרנץ פרוידנטל , ועשוי מחוט יחיד של ניטינול – סגסוגת של ניקל וטיטניום, אך הוא כה זעיר שאי אפשר לסרוג אותו באופן תעשייתי. ההתקן מוחדר ללב התינוק באמצעות צנתור.
התועלת הבריאותית והחברתית של סריגה
הרבה שנים שימשו מלאכות יד למיניהן כאמצעי לריפוי והשבת השימוש בשרירים פגועים בידיים. בתחילת המאה ה-21 פורסמו מחקרים שמראים שסריגה מאטה תהליכים של דמנציה.
מחקרים שונים מצביעים על תרומה של פעולת הסריגה לבריאות. מחקר בקרב 1000 סורגים וסורגות של Knit For Peace ארגון המאגד 15.000 אנשים שסורגים בהתנדבות לאנשים נזקקים הראה שסריגה מורידה את לחץ הדם, מסדירה את הדופק, מפחיתה דיכאון, מאטה מחלות דמנציה. מחקרים משווים מראים שנשים עם מחלות מפרקים כגון אוסטיאוארטריטיס שסורגות, שיפרו את יכולות התנועה של ידיהן, סבלו פחות מכאבים, והתפתחות המחלה הואטה מאוד. בבריטניה יש קריאה לרופאי משפחה לעודד אנשים לסרוג כדי להפחית במתן תרופות.
מרפאות מאיו (Mayo) בארצות הברית פרסמו הרבה מחקרים רפואיים המראים את התועלות הבריאותיות השונות של הסריגה.
הסריגה היא גם כלי חברתי, אנשים שרואים מישהו סורג בציבור, מרגישים שאפשר לשוחח עם הסורג/ת. ישנן קבוצות של סורגות שנפגשות יחד, מלמדות אחת את השנייה אופני עשיה שונים. בארצות הברית לאחר נפילת המגדלים ב9/11, אנשים חיפשו נחמה בקבוצות של סורגות.
בארצות הברית ובברזיל מעודדים אסירים בבתי סוהר, ליצור מוצרים שונים במלאכת יד לעצמם ולמכירה, רבים בוחרים בסריגה. נמצא שזה משחרר לחצים, מפחית תוקפנות, מעודד כושר חברתי וגאווה במעשי ידיהם.
בסקר שנערך על ידי פיפה בורנס ורוזמרי פאן דר מאר מטעם אוניברסיטת וולונגונג באוסטרליה עלה שסריגת יכולה לשפר את בריאות העוסקים בכך. בסקר נשאלו 8000 אנשים, מתוכן 99% נשים, מחציתן בגילאי 41 עד 60, על הרגלי הסריגה שלהן. רובן ענו שהן נוטלות סורגות ברוב ימי השבוע אם לא כל יום (77%). בסקר נמצא ש-90% אמרו שהסריגה הרגיעה אותם, 82% אמרו שהפעולה גורמת להם אושר. מעל 70% חשו שהסריגה שיפרה את הזיכרון וכושר הריכוז שלהם.
מגפת הקורונה שפשטה בעולם בתחילת שנת 2020, ושבגללה אנשים נסגרו בבתים מחשש הדבקה, השיבה אנשים רבים שוב לסרוג, או לעסוק במלאכת יד כלשהי, חלק כדי לשחרר לחצים ולהעביר את הזמן וחלקם כדי ליצור משהו שלא יכלו לקנות, ולהרגיש 'מועילים'. יש גם אנשים שצינרו או סרגו מסכות פנים, אבל הן אינן יעילות כמו מסכות הבד. חוקרי חברה ופסיכולוגיה מגלים עניין בתופעת 'החזרה למלאכות' וכותבים שהעוסקים במלאכות בזמני לחץ וחרדה, חשים שעל ידי יצירת משהו במו ידיהם, הם מוכנים יותר לשרוד את התקופה הרעה.
בישראל נולדים כ-15.000 פגים כל שנה, התינוקות שנולדו טרם זמן נמצאים בסכנת בריאותיות קשות. הסתבר במחקרים שבובת תמנון מצונרת במסרגה אחת מרגיעה ומנחמת את הפגים, ומפחיתה את הסיכון שהם ימשכו בצינורות שהם מחוברים אליהם. קבוצות של סורגות מתנדבות ברחבי הארץ סורגות בובות תמנונים ותורמות אותן לבתי החולים.
במרץ 2024, פרסמה אוניברסיטת גוטנבורג (Gothenburg) מחקר חדש על התועלת של הסריגה לאנשים עם בעיות נפשיות. תוצאות המחקר התפרסמו בJournal of Occupational Science. החוקרת הראשית היא יואנה נורדסטרנד (Joanna Nordstrand) מרפאה בעיסוק שחקרה את הנושא באוניברסיטת גוטנבורג לקראת הדוקטורט שלה. במחקר נבדקו 600 רשומות של דברים שאנשים עם בעיות נפשיות כתבו על עצמם ועל ההשפעה המרגיעה של הסריגה עליהם. הרשומות נאספו מאתר הסריגה הבינלאומי Ravelry. הרשומות נבדקו בשיטות מקובלות לניתוח תוכן איכותי. הסריגה נתנה לאנשים אפשרות להשתחרר מלחצים, כתחביב זה נתן להם זהות וקשרים חברתיים, הסריגה גם עזרה לארגן את חייהם, מה שהועיל לבריאותם. שותפים למחקר של יואנה אישרו את הדברים. במחקר מובאות ציטטות מאנשים המציינים שהעדיפו לסרוג מאשר לקחת תרופות ושאכן הסריגה הרגיעה אותם.
סריגה להעברת מסרים
בזמן מלחמות העולם היו מרגלות, שהשתמשו בסריגה שלהן, גם כדי להצדיק ישיבה ממושכת בגנים או ספסלים ציבוריים בזמן תצפית על מטרה, וגם כדי להעביר מסרים בקוד נסתר.
סריגה באמנות
לאורך ההיסטוריה אין ספור ציירים וציירות ציירו נשים, ילדות ואף כמה גברים, סורגים. תופעה מפורסמת בהקשר זה היא נטייתם של ציירים במאה ה-14 לצייר מדונות סורגות, מה שמלמד אותנו על טכניקות סריגה שכבר היו מקובלות בעת ההיא, ועשוי לרמוז על כך שסריגה הפכה לנפוצה יותר בתקופה זו בקרב נשים ממעמד גבוה במרכז אירופה. גם חלוצי הצילום חשבו שהסורגים הם נושא מעניין לצילום.
האמנית הבריטית שירלי קמרון הציגה בסוף שנות ה-70 מיצגים, שבהם היא סרגה בציבור, מיצגים שונים שמדדו זמן, או היו להם אמירות על מצב הנשים בתקופתה.
סריגה בספרים
הסריגה מופיעה גם בספרות המבוגרים ובספרי ילדים. גם כהוראות וגם כסיפורים.
בישראל כתבה אסתר קל את הספר לנוער "לבת וגם לבן לא יזיק לדעת" שבו יש פרק המדבר על אב שלימד את בתו לסרוג.
את הספר "סבתא סורגת" כתב אורי אורלב ואיירה אורה איתן. בספר מתוארת אישה שהגיעה לעיר קטנה, ובידיה רק זוג מסרגות ומקל נדודים. היא סורגת עולם שלם אבל כשראש בעיר ויועציו רוצים לגדר את יצירותיה, היא כועסת ופורמת אותן.
שולמית הרטל פרסמה בשנת 1970 את הספר 'בוטיק בבית', 100 עבודות-יד נוספות לבנות הנעורים, בו היא נותנת שלל עצות לעשיית חפצים ומתנות אחרות בפרק 'לקראת יום האם : אילו מתנות נכין לאמא?' היא מיעצת למי ש'ידיהן זריזות במלאכת הסריגה' להכין לאמא 'מערכת שלמה המורכבת מארנק, כובע וצווארון'. בפרק 'עבודות מחוט ומצמר' היא נותנת הוראות סריגה ל'צעיף סריג-אריג, לכובע לאמא, עניבה לאבא ולמחממי ביצים'. בפרק 'שמא נעשה משהו למען אחינו הקטן? היא נותנת הוראות לסריגה כובע -צעיף ומחמם לבקבוק.
מילוני סריגה
יש כמה סוגים של מילוני סריגה. יש מילונים שבהם יש איור או צילום של דוגמה, יחד עם שם הדוגמה והסבר כיצד לסרוג אותה. לרוב הדוגמאות מקובצות על קבוצות נושא כגון 'תחרה', 'סריגה בעיגול, 'צמות וכדומה. לעיתים צילום כזה רק מראה צילום או איור של הדוגמאות בלי לתת שם לכל דוגמה בנפרד.
סוג שונה של מילון סריגה נותן בסדר אלפביתי מונחים של סריגה, ולעיתים גם הסברים היסטוריים, יש מילון מונחי סריגה אמריקאי, שבו מופיעה הגדרה Foreign terms שכוונתו מונחים שאינם באנגלית ותחתם מופיעים תרגומי מונחי סריגה בתרגום מאנגלית לצרפתית, מאנגלית לגרמנית ומאנגלית לאיטלקית.
מיחזור משביח לבגדים סרוגים
תעשיית הביגוד היא אחת המזהמות הגדולות של הסביבה. בדורות קודמים אנשים שסרגו סוודרים, מכנסיים, גרביים, ועוד פריטי ביגוד, התחשבו במחיר החומר ובזמן שהיה עליהם להשקיע כדי ליצור את הפריט. הם חיזקו מראש מקומות רגישים ואיחו חורים בסריגים, בעיקר במקומות הרגישים, כדי לאחות גרביים נוצרו כל מיני אמצעים מעץ בצורות של ביצה או פטריה, כדי להקל על איחוי הגרב. כאשר בגד סרוג כבר לא התאים להם מסיבה כלשהי, הם פרמו את הצמר, גלגלו אותו על לוח כלשהו או על קולב פלסטי, מה שהקל על תליית הצמר לייבוש, טבלו במים, כדי ליישר את סלסולי החוט. כשהחוטים התיישרו גלגלו אותם ושבו וסרגו מהם פריט חדש. לעיתים השתמשו בחוטים של שנים או יותר סוודרים קטנים לעשיית סוודר חדש. באתר פינטרסט יש מאגר גדול של סוודרים שהושבחו כך.
המצב האקולוגי והכלכלי של העולם מחייב מיחזור של סריגים, כמו של כל מוצרי הטקסטיל.
היתרון של סריגים הוא שאפשר לעשות מהם הרבה פריטים אחרים. סריגים מצמר טבעי אפשר להפוך ללבד. סריגים סרוגים ביד כמו גם סריגים מתועשים אפשר גם לחתוך כדי לשנותם או לתפור מהם משהו שונה.
השיטות המוקדמות לסריגה בחוטי טריקו הייתה על ידי מיחזור בדי טריקו, אותם חתכו לרצועות צרות וסרגו עם החוט שמתקבל.
בשנת-2022 יצא לאור הספר "On Mending, Stories of damage and repair" של סיליה פים (Celia Pym). הספר כולל סיפורים של אנשים שהביאו למחברת סריגים ל"איחוי". חלקם על האנשים שיצרו את הסריגים וחלקם על האנשים שבקשו לאחותם כדי לשמרם ואף ללבוש אותם. הספר נכתב במטרה לחבר בין זה שכאשר אנשים מתחום הסריגה שומעים את המילה איחוי, הם חושבים באופן מיידי על "איחוי גרביים", לבין זה שגם העצמות והגוף שלנו לעיתים מתאחים.
ראו גם
פנאי
רקמה
תפירה
סריגת שתי
אמיגורומי - אמנות יפנית של סריגת בובות
אמנות סיבים
גרביונים
תחרה
ריפוי בעיסוק
מיחזור משביח לבגדים
גרב
סריגה וקרושה בסגנון חופשי
תפירה איטית
כובע גרב
סוודר
קרדיגן
איחוי (מלאכת יד)
קישורים חיצוניים
הנחיות בסיסיות לסריגה (2 מסרגות) כולל איורים של השלבים
למדו לסרוג (2 מסרגות) כולל ציורים
איך לסרוג צעיף כולל קישורים לאיורים מפורטים בכל שלב
איך לסרוג (מסרגה אחת) כולל איורים בכל שלב ומספר עיניים שונות
"מסיבת סריגה", נשות חיפה סורגות למען החיילים הבריטיים, יומני כרמל, 1940 (התחלה 5:02)
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלאכת יד
קטגוריה:טקסטיל | 2024-09-16T15:41:02 |
פגסוס | שמאל|ממוזער|200px|פסל של פגסוס בגני בובולי, פירנצה, איטליה; אמצע המאה ה-19
שמאל|ממוזער|200px|בלרופון על סוסו פגסוס נלחם בכימרה; קטע משוחזר מרצפת פסיפס רומית שנמצאה בעיר אוטן, צרפת
פֵּגַסוֹס (ביוונית: Πήγασος) הוא סוס מכונף אגדי ואחת הדמויות המפורסמות ביותר מתוך המיתולוגיה היוונית. סוסים מכונפים מופיעים במספר מיתולוגיות שונות , אך פגסוס הוא ככל הנראה הקדום והמפורסם מכולם.
לפי האגדה, פגסוס היה בנם של הגורגונה מדוזה ואל הים פוסידון. הוא ואחיו קריסאור בקעו חיים מתוך ראשה הכרות של מדוזה לאחר שהיא נקטלה על ידי פרסאוס.
הגיבור המיתולוגי בלרופון ריסן את פגסוס בעזרת רסן מוזהב שקיבל מאתנה ורכב עליו בקרב מול הכימרה, מפלצת יורקת אש שמתוארת כבעלת ראש של אריה, גוף של עז וזנב של נחש או דרקון. בעקבות הצלחותיו נגד הכימרה ובהרפתקאות נוספות, ביקש בלרופון לרכוב על פגסוס למרומי האולימפוס ולחיות בין האלים, דבר שעורר עליו את חמתם. פגסוס השליך מעליו את בלרופון שנפל אל מותו, אולם הוא עצמו הגיע אל האולימפוס, חי באורוות זאוס וקיבל את התפקיד לשאת את ברקיו. כהוקרה על השירות הנאמן, הפך זאוס את פגסוס לקבוצת כוכבים.
הסיודוס קישר את שמו של פגסוס עם המילה היוונית ל"מעיין". ואמנם, בכל מקום בו הוא רקע בפרסותיו על הקרקע, מעיין שופע פרץ. כך נוצר המעיין המקודש היפוקרנה על הר המוזות. ישנה סברה הקושרת את שמו למילה "ברק" בשפה האנטולית לווית, דבר המתיישב עם תיאורו של פגסוס כנושא הברקים של זאוס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יצורים מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:יצורי כלאיים מיתולוגיים
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית | 2023-07-19T18:16:08 |
פלנקטון | ממוזער|יצורי פלנקטון שונים
|טקסט=|250x250 פיקסלים
שמאל|ממוזער|250px|אצות פיטופלנקטון
פְּלַנְקְטוֹן או צֶפֶת הוא צבר של אורגניזמים השוכנים במימי האוקיינוסים והימים, וכן במאגרי מים מתוקים שונים, המאופיינים בכך שהם נעים בעיקר עם זרם המים ואינם מסוגלים לנוע נגדו. השם בא מהמונח היווני πλανκτος - פלנקטוס - שמשמעותו "נסחף" (drift) או "נודד" (wander). לפלנקטון חשיבות אקולוגית רבה, שכן הוא נמצא בבסיס מארג המזון הימי. לאצות הכחוליות, המהוות חלק מהפלנקטון, תרומה חשובה לייצור חמצן לאטמוספירה.
הפלנקטון מתאפיין בכך שהוא נסחף בזרם, ובעל יכולת תנועה מוגבלת. בעוד שסוגים מסוימים של פלנקטון יכולים לנוע מאות מטרים ומעלה ביום (התנהגות המכונה "נדידה יומית אנכית"), מיקומם האופקי נקבע בעיקר על ידי תנועות הים והזרמים בגוף המים אותו הם מאכלסים. אורגניזמים גדולים יותר, כגון דיונונים, דגים ויונקים ימיים היכולים לנוע גם בצורה אופקית ולשחות נגד זרמי המים בסביבתם נקראים "נקטון". חקר הפלנקטון נקרא "פלנקטולוגיה".
את הפלנקטון מחלקים לפי קטגוריות גודל:
מגהפלנקטון - מעל 20 סנטימטר (מדוזה, מסרקניות, סלפיים, פירוסומה, סילוניות, שטצדאים ועוד)
מאקרופלנקטון - 2–20 סנטימטר (קרילאים, פירוסומה, סילוניות, שטצדאים ועוד)
מזופלנקטון - 0.2–20 מילימטר (שטרגליים, צדפונאים, מיתרני זנב, פרוטוזואה ועוד)
מיקרופלנקטון - 20–200 מיקרומטר (חוריריות, פרוטיסטים, צורניות קטנות ועוד)
ננופלנקטון - 2–20 מיקרומטר (ירוקיות, צהוביות ועוד)
פיקופלנקטון - 0.2–2 מיקרומטר (אאוקריוטים קטנים כגון: פרוטיסטים, חיידקים ועוד)
פמטופלנקטון - קטן מ-0.2 מיקרומטר (וירוסים ימיים)
פלנקטון מתחלק לקבוצות פונקציונליות רחבות:
פיטופלנקטון (מהמילה היוונית "פיטו" או "צמח") – אצות שחיות קרוב לפני המים, שם יש די אור כדי לאפשר פוטוסינתזה.
זואופלנקטון (מהמילה היוונית "זואו" או "בעל חיים") – חד-תאיים קטנים, סרטנאים, שטרֶגֶלאים, חסילונים, קריל וכו', שניזונים מפיטופלנקטון או מזואופלנקטון; כן נכללים בקבוצה זו ביצים ופגיות (לרוות) של בעלי חיים ימיים אחרים (בעיקר דגים, רכיכות, סרטנים, ותולעים שונות).
הפלנקטון מתקיים באוקיינוסים, בימים, באגמים ובבריכות. ריכוז הפלנקטון ופיזורו רגיש לשינויים כימיים ופיזיים במים בו הוא שוכן. השפע המקומי של הפלנקטון משתנה בעומקים שונים, במקומות שונים ובעונות שונות. גורמים מרכזיים לשונות זו הם הזמינות של אור וריכוז נוטריינטים. באזורים מסוימים באוקיינוסים, הידועים כאזורי HNLC, גדל מעט יחסית פלנקטון, חרף הימצאות ריכוז גבוה של נוטריינטים, תופעה המוסברת על ידי חוסר בברזל שזמין לצריכה ביולוגית.
בשנים האחרונות הוקמו ברחבי העולם חוות ימיות לשימור ולהשבחת הפלנקטון באוקיינוסים, למען בעלי חיים ימיים.
בעקבות פרסום מקרי ריפוי של בני אדם, הפך הפלנקטון הימי בתחילת המאה ה-21 למזון בריאות, הן בצורתו הטבעית והן בצורה של תוספי מזון.
ראו גם
פריחת אצות
אוכלי פלנקטון
ספירולינה
קישורים חיצוניים
פלנקטון - מצגת, באתר של בית הספר "משותף חוף הכרמל"
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מיקרוביולוגיה
קטגוריה:לימנולוגיה
קטגוריה:צורות חיים ימיות | 2024-06-04T19:14:03 |
תסמונת טורט | תסמונת טוּרֶט או טוראט (Tourette Syndrome או בקיצור TS) היא הפרעה נוירו-פסיכיאטרית אשר באה לידי ביטוי בטיקים מוטוריים וקוליים. התסמונת נקראת על שם הנוירולוג הצרפתי ז'ורז' ז'יל דה לה טורט, אשר אבחן אותה לראשונה בשנת 1885.
הסיבות להופעת טיקים אינן ידועות בבירור, אולם מדובר בשילוב בין גורמים תורשתיים וגורמים סביבתיים. הלוקים בתסמונת מדווחים על תחושה מקדימה אופיינית לטיקים הכוללת מתח פנימי או דחף בלתי נשלט, בעוד שלאחר ביצוע הטיק או סדרת טיקים מורגשת הקלה. למרות התקדמות מסוימת שהושגה בשנים האחרונות, עדיין לא נמצאה תרופה מלאה למצב רפואי זה. עם זאת, קיימות מספר אפשרויות טיפול, תרופתיות וטיפוליים-קוגניטיביים, להקלה ללוקים בתסמונת.
תיאור
על פי ה-DSM-5 (ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקני), טורט היא תסמונת מוטורית, המסווגת בתור הפרעה נוירו-התפתחותית. התסמונת מאופיינת בתנועות ובקולות קצרים החוזרים על עצמם באופן לא-ריתמי, ומוגדרים כטיקים. הטיקים המוטוריים האופייניים לטורט כוללים מצמוץ, תנועות של הלסת, הצוואר, הכתף או אחת הגפיים, והטיקים הקוליים האופייניים כוללים שימוש בשרירי בית הקול, הלוע, אזור הפה ואזור האף, על מנת להפיק צלילים.
ההפרעה מלווה לעיתים קרובות בהיבטים אישיותיים והתנהגותיים ובמיוחד קווי אישיות אובססיבית-קומפולסיבית (Obsessive Compulsive Behavior), בהפרעות קשב עם היפראקטיביות או בלעדיה (ADHD), בקושי בשליטה בדחפים ובהתפרצויות זעם משולבות במקרים רבים בחרדות ובקשיים התנהגותיים נוספים.
התסמינים הראשוניים מופיעים לרוב בגיל הילדות. הטיקים המוטוריים מופיעים בדרך כלל בין גיל 3 ל-8, מספר שנים לפני הופעת הטיקים הקוליים. מהלך הופעת הטיקים הוא בדרך כלל גלי, כלומר החמרה והטבה לסירוגין בעוצמה ובתדירות. ההחמרה מגיעה לשיאה בתחילת העשור השני לחיים, וברוב החולים מורגשת הקלה משמעותית לקראת סוף ההתבגרות. עם זאת, אצל המתמודדים עם מצב רפואי זה גם בבגרות עלולים להתווסף תסמינים קיצוניים יותר של התנהגות אלימה, הכוללים טיקים מוטוריים הגורמים לפציעה עצמית, כמו הכאה או נשיכה עצמית, וטיקים קוליים הנושאים תוכן מילולי גס, קללות ועלבונות כלפי אחרים. תופעות אלו מופיעות במקרים קיצוניים בלבד ובקרב אחוז קטן מהחולים, אף על פי שבאופן סטריאוטיפי נתפסות לעיתים בטעות כמאפיין עיקרי של טורט.
הופעת הטיקים מושפעת ממספר גורמים הכוללים לחץ פסיכוסוציאלי בחיי היומיום, חרדה, התרגשות ועייפות. דווקא פעילויות הדורשות קשב ושליטה מוטורית עדינה, כמו קריאה בקול, נגינה, ועיסוק בספורט, מעלימות לעיתים את הטיקים באופן זמני. הנוירולוג אוליבר סאקס תיאר מקרים של מנתחים המתמודדים עם טורט, שתופעת הטיקים אצלם נעלמת כליל בזמן בו הם עצמם מנתחים. בזמן שינה הטיקים אינם מתרחשים כלל. במחקרים על שנתם של המתמודדים עם טורט נתגלה כי אצל רבים איכות השינה ירודה.
אבחנה
תסמונת טורט נמצאת על ספקטרום רחב של הפרעות טיקים בעלות עוצמה ותדירות שונות. הפרעות טיקים שונות מופיעות בקרב 4% מאוכלוסיית הילדים, בעוד תסמונת טורט נדירה הרבה יותר.
תופעת הטיקים מאובחנת כתסמונת טורט בתנאים הבאים:
הופעת טיקים לפני גיל 18
הופעת טיקים במשך שנה לפחות, הכוללים הן תנועות גוף (טיקים מוטוריים) והן קולות או מילים (טיקים קוליים), אך לא בהכרח בו זמנית
הופעת טיקים מספר פעמים ביום (לרוב בסדרות), כמעט כל יום. משך התקופה הארוך ביותר ללא טיקים הוא פחות משלושה חודשים
הטיקים לא מופיעים כתוצאה מגורם ידוע אחר, כמו פרכוסים או תרופות מעוררות
נכון להיום, אין בדיקה אבחנתית לטורט.
הפרעות קשורות
הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות - בילדים בהם אובחן טורט, שכיח מאוד למצוא בנוסף גם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות. הפרעה זו מאובחנת בכ-60%-70% מהילדים המתמודדים עם טורט. הופעתן המשותפת של טורט והפרעת קשב עלולה להוביל לאגרסיביות, התפרצויות זעם, סף תסכול נמוך וחוסר היענות לטיפול. במצב זה מופיעות לרוב בעיות נוספות כמו תפקוד אקדמי ירוד, דחייה מצד בני גיל אחרים, וקונפליקטים משפחתיים.
סימפטומים אובססיביים קומפולסיביים - ב-50% מהמתמודדים עם טורט מופיעים סימפטומים טורדניים כפייתיים. הפרעת טורדנות כפייתית מלאה גם היא שכיחה הרבה יותר אצל המתמודדים עם טורט. במחקרים גנטיים על בני משפחה עולה כי גורמי הרגישות הגנטית דומים בין הפרעת טורדנות כפייתית וטורט.
הפרעות נוספות - במחקרים שונים דווח על שכיחות גבוהה פי 4 של מיגרנות, וכן שכיחות גבוהה יותר של הפרעות דיכאון וחרדה בקרב המתמודדים עם טורט. בילדים אשר משויכים למצבים רפואיים השייכים לאוטיזם יש שיעור של 6.2% המתמודדים עם טורט, שיעור גבוה פי 10 מבאוכלוסייה הכללית.
אפידמיולוגיה
תסמונת טורט והפרעות טיק מוטוריות וקוליות אחרות מתגלות בכל רחבי העולם, לכן הסברה היא כי הן אינן תלויות תרבות. תסמונת טורט מופיעה בכאחוז אחד מהילדים בגילאי בית ספר, אך למעלה מ-10 אחוזים מהילדים סובלים מטיק זה או אחר בשלב כלשהו בילדותם. אצל רבים מהמאובחנים הטיקים נחלשים במידה ניכרת, ואף נעלמים לאחר גיל ההתבגרות. מחקר שנערך במרכז שניידר לרפואת ילדים מצא כי 4.4 אחוז מהמתבגרים בישראל דיווחו על טיקים, אך שיעור ההורים שמדווח על כך הוא רק 1.3 אחוז. השיעור היה גבוה יותר בקרב מתבגרים מהמגזר הערבי. התסמונת נפוצה יותר בקרב גברים: מספר המאובחנים בטורט בקרבם גבוה פי שלושה עד ארבעה מאשר בקרב נשים. נראה כי לטורט מרכיב גנטי משמעותי, והסיכוי של מי שבמשפחתו יש אדם שסובל מתסמונת טורט להיות מאובחן אף הוא בטורט גבוה בין פי 10 לפי 100 ביחס לאדם ממוצע באוכלוסייה. פעמים רבות תסמונת טורט אינה מגיעה לבד. 60% המאובחנים סובלים גם מהפרעת קשב וריכוז, וכ-30% סובלים מ-OCD.
גורמים
אחד המודלים להסבר התפתחות תסמונת טורט הוא השערת הדחק - נטייה (Stress - Diathesis Hypothesis), לפיה אנשים בעלי נטייה לטיקים מלכתחילה, מתמודדים איתם בתגובה למצב דחק. הנטייה הראשונית יכולה להיות ביולוגית, גנטית או נרכשת. הדחק יכול להיות ביולוגי, כמו מחלה או פציעה, או פסיכולוגי (לדוגמה, מצב פסיכו-סוציאלי, מוות של אדם משמעותי או כל טראומה נפשית אחרת). הקשר בין חוויות טראומטיות לבין הופעת התסמינים נצפה למן התיאור הראשוני של ז'ורז' ז'יל דה לה טורט. שני נתיבים אלו, נטייה מולדת מחד וגורמי עקה מאידך, עשויים להתלכד אל נתיב משולב אחד בציר היפותלמוס - בלוטת יותרת המוח - בלוטת יותרת הכליה, השולט בהורמוני הדחק המופרשים בגוף. מידע שהצטבר במחקרים שונים מראה כי למתמודדים עם טורט יש תגובתיות יתר בציר זה, וכן תגובתיות יתר של מערכת העצבים הסימפתטית בהשוואה לקבוצת ביקורת של נבדקים בריאים.
גורמי סיכון שאינם גנטיים
עקה פסיכוסוציאלית - ממידע שנאסף במחקרים פרוספקטיביים עולה כי עקה ברמות גבוהות הקודמת להתפרצות של טורט עלולה להעלות את חומרת הטיקים והסימפטומים האובססיביים-קומפולסיביים. בנוסף, המתמודדים עם טורט מדווחים על רמות גבוהות של לחץ, אך ייתכן שהוא קשור גם להתמודדות עם טורט עצמה והשלכותיה החברתיות והתפקודיות.
פגיעות תוך-רחמיות ופגיעות סמוכות ללידה - נמצא כי מאורעות של ירידה ברמות החמצן (היפוקסיה) וירידה באספקת הדם (איסכמיה) למוח בסמוך ללידה מעלים את הסיכון להתפתחות טורט אצל העובר. כמו כן נמצא כי עישון האם בזמן ההריון מעלה גם הוא את הסיכון.
פגיעות ראש - ילדים שסבלו מדלקת קרום המוח בגיל הרך, או חבלות ראש, הם פוטנציאלים להופעתה של תסמונת טורט, אך הם אינם גורם ישיר.
גורמים נוירולוגיים ניתן לחלק לשני סוגים:
נוירוכימיים - סובלים מחוסר איזון בפעילות נוירוטרנסמיטורים שונות, כגון רמות נמוכות של סרוטונין, ליקויים במערכת הנואדרנרגית, במערכת האטיולוגים (חוסר איזון במוליך העצבי דופאמין במוח, האחראי על הפעילות המוטורית), ומערכת האופיאטית באזורים פרונטליים של המוח.
נוירואנטומיים - תפקיד המערכות הדופמינרגיות והקשר למסלולים ה-cortico- striato- thalamo- cortical. מסלולים אלו קשורים באופן משמעותי לתכנון וויסות הפעילות המוטורית. נמצא כי טורט קשור לכשל בדיכוי פעילותו של מחזור זה (שדה לופו, 2004).
מנגנונים אוטואימוניים וזיהומיים - בשנת 1998 הצביעה קבוצת חוקרים על הפרעה אוטואימונית נוירופסיכאטרית הקשורה בזיהום חיידקי סטרפטוקוקלי (PANDAS) המהווה תופעה קלינית נפרדת וכוללת חלק ממקרי TS והפרעת כפייתיות טורדנית. ההנחה היא שזיהום בסטרפטוקוקוס (מסוג β המוליטי מקבוצה A) הגורם לדלקת גרון ולזיהומים אחרים בדרכי הנשימה העליונות, הוא אירוע שמעורר תגובה אוטואימונית המביאה להופעת הטורט. בשלב מאוחר יותר עלולים וירוסים, חיידקים אחרים או אפילו תגובות חיסוניות שאינן זיהומיות לגרום להחרפת התסמינים (דרך מנגנון של חיקוי מולקולרי בו גורמים אלו מחקים את החיידק הראשוני שיצר את התגובה). במחקרים מאוחרים יותר התגלה כי הסיכון גבוה יותר בילדים שסבלו מזיהומים חוזרים בסטרפטוקוקוס בשנה שקדמה להתפרצות הטורט. מאידך, במחקר אחר שעקב אחרי ילדים שאובחנו עם טורט, לא תועדה החרפה בטיקים ובתסמינים האובסיסיביים קומפולסיביים לאחר זיהום מוכח בסטרפטוקוקוס.
גנטיקה
קיימת רגישות גנטית לטורט ולהפרעות דומות כמו תסמונת אספרגר או מחלות עצבים, כשההעברה התורשתית היא אנכית - כלומר מהורה לילד. במחקרי תאומים נמצא שיעור גבוה של התאמה בין תאומים זהים, ושיעור נמוך בהרבה בתאומים שאינם זהים. מחקרים גנטיים שנערכו במשפחות, מצביעים על קשר אטיולוגי בין טורט, סוגים מסוימים של טורדנות כפייתית והפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות.
שטורט עוברת בתורשה אצל הורים המתמודדים עם מצב רפואי זה (50% מילדיהם ילקו גם הם), אבל לא כל מי שמתמודד עם טורט יפגע באותה מידה, אף יכול להיות מצב שלהורים בריאים ייוולד ילד המתמודד עם טורט. הסיכוי ללקות בטורט גבוה יותר אצל בנים מאשר אצל בנות בכ-66 אחוז.
השפעה על אורח החיים
אף על פי שטורט אינה מסכנת חיים, עלולים הטיקים להיות מתישים וכואבים. בנוסף, מרבית המתמודדים עם טורט מתמודדים גם עם הפרעה כפייתית טורדנית, בהפרעת קשב וריכוז. הפרעות שכיחות נוספות בקרב ילדים עם טורט הן דיכאון, הפרעות חרדה, הפרעות התנהגות, ליקויי למידה והפרעות שינה. מהניסיון הקליני המצטבר עולה כי הגורמים הקובעים את עוצמת הסבל של החולה ואת רמת תפקודו אינם רק תדירות הטיקים או עוצמתם. כמו לגבי רוב המחלות הכרוניות, גם כאן תפקוד המשפחה, מנת המשכל של הילד ואיכות הסתגלותו החברתית הם בין הגורמים המשפיעים ביותר על רווחת הילד לטווח ארוך.
תסמונת טורט היא ליקוי בריאותי המתבטא בדפוס התנהגותי הגורם ללוקה להיות שונה מהנורמה, ולאי-נעימות חברתית. אין זה נדיר לפגוש ילדים המתמודדים עם טיקים קשים אשר מתפקדים היטב חברתית ולימודית, ולעומתם ילדים עם טיקים קלים יחסית המתמודדים עם מצוקה נפשית או בפגיעה ניכרת בתפקוד. אחת הסוגיות העיקריות היא באיזו מידה מנגנוני ההתמודדות הרגשיים של הילד עומדים בפני הפגיעה של הטיקים בדימוי העצמי. לעיתים השיא בחומרת הטיקים מתרחש דווקא בגיל ההתבגרות, כשחשיבותה הרגשית של דימוי הגוף גבוהה ביחס לגילאים אחרים. במקרים מסוימים הלוקים בתסמונת טורט נתפסים בעיני הסביבה כ"מוזרים" או "חריגים", דבר שעשוי לייצר אישיות חרדתית והערכה עצמית נמוכה.
טיפול
למרות התקדמות מסוימת שהושגה ב-10 השנים האחרונות, עדיין לא נמצאה תרופה מלאה למצב רפואי זה. עם זאת, קיימות מספר אפשרויות טיפול, תרופתיות ואחרות, להקלה על תופעת הטיקים. לרוב משלבים מספר דרכי טיפול להשגת תוצאה מרבית.
התערבויות חינוכיות - קבוצות תמיכה המעלות מודעות לטורט ותופעותיה, מעלות את ההבנה והסובלנות, ועשויות להביא להשפעה חיובית בהתפתחות הסימפטומים. שיתוף פעולה פעיל עם בית הספר חיוני להתנהלות מתואמת בכיתה ותכנון אופטימלי של סדר היום.
תזונה - יש לצמצם למינימום את צריכת הקפאין, שכן הוא עשוי להחמיר את הטיקים בחלק מן הילדים, אך פרט לכך לא נמצא קשר בין דיאטה מסוימת לשיפור במצב החולה (אם כי ברור כי תזונה מאוזנת ובריאה עדיפה).
פסיכותרפיה - פסיכותרפיה עשויה להועיל בשיפור הערך העצמי, ההתמודדות החברתית, הלחץ על המשפחה וההתמודדות בבית הספר, אך לא ברורה השפעתה הישירה על חומרת הטיקים.
טיפול התנהגותי וקוגניטיבי - טיפול זה הוא המועדף בהפרעה טורדנית כפייתית, ונמצא יעיל גם ב-TS, הן בהקלת הטיקים והן בפיתוח מיומנויות סביבתיות המסייעות להתמודד עם טורט. אחד הטיפולים שנמצא יעיל ביותר בילדים ובמבוגרים כאחד הוא טיפול התנהגותי הנקרא "אימון בהכחדת הרגלים" – Habit - reversal training או HRT. מטרת הטיפול היא להגביר מודעות לטיקים, לגירויים המחמירים אותם או המקלים עליהם, ובמיוחד מודעות לגורמים המקדימים להם ובעזרתם לתרגל יצירת תגובה מתחרה לטיק כאשר מזהים סימנים לבואו. כאשר המטופל חש שהטיק מתקרב, הוא מסגל את עצמו לפעול בתנועה רצונית מתחרה ובכך לבטל את הטיק. בהדרגה ילמד לוותר גם עליה ויסתפק במחשבה בלבד. שיטת טיפול זו עדיין לא נמצאת בשימוש נרחב, ועדיין מתקיימים מחקרים כדי לאשש את יעילותה.
טיפול תרופתי
תרופות אלפא אדרנרגיות המפחיתות את הגירוי האדרנרגי במערכת העצבים המרכזית. השכיחה מקבוצת תרופות זו היא קלונידין Clonidine.
תרופות אנטי פסיכוטיות המשפיעות בעיקר על המערכת הדופמינרגית על ידי חסימת הרצפטורים לדופמין. תרופות אלו ניתנות במקרה של כישלון בטיפול בקבוצת התרופות הראשונה ובמקרים חמורים של טורט, שכן אלו תרופות בעלות תופעות לוואי רבות.
טיפולים נוספים שנחקרו הם טיפול בתרופות אנטי פרקינסוניות, תרופות מרפות שרירים, והזרקת בוטוליניום טוקסין לקבוצת שרירים ספציפית, הנמצאת בשימוש בעיקר אצל מטופלים שאצלם קיים טיק מרכזי מסוים אליו מכוונת הזריקה.
טיפולים ניסיוניים
גירוי מגנטי פנים-גולגולתי (TMS) באמצעות אלקטרומגנטים רבי עוצמה המוצמדים לראש, וגורמים לשינוי חשמלי בקליפת המוח. סבורים כי טיפול זה משנה את הגרייה הקורטיקלית החשודה כאבנורמלית ב-TS.
גירוי מוחי עמוק (DBS) בו מושתל קוצב יחד עם אלקטרודות באזורים ממוקדים במוח. הטיפול מיועד רק למצבים קשים ביותר שכן הוא מחייב ניתוח מוח מורכב וממושך. (הטיפול מיועד במקור לחולי פריקנסון).
קנאביס רפואי
סוג הטיפול בטורט ומועד תחילתו נקבעים על פי חומרת התסמינים, המוגדרת לפי חומרת הטיקים ומידת השפעת התסמינים על התפקוד היומיומי, הדימוי העצמי, היכולת הלימודית וקיום מערכות יחסים בינאישיות. מאחר שהופעת התסמינים נושאת אופי גלי, כלומר מחריפה ונרגעת לסירוגין, יש הגורסים כי מוטב להחיל טיפול הכולל התערבויות חינוכיות ושינויי הרגלים מאשר טיפול תרופתי, ואכן, רבים מתמודדים עימה בהצלחה ללא תרופות. לחולים המתמודדים עם הפרעות נוספות כמו הפרעת קשב, הפרעת כפייתיות טורדנית, דיכאון, או הפרעה דו־קוטבית, ממליצים על טיפול בהפרעה הנלווית, אשר גורר מאליו הקלה בטיקים.
בתרבות
בעונה השלישית של סדרת הטלוויזיה המוזיקלית הישראלית "השיר שלנו" אשר שודרה ב-2006, הוצגה באופן קומי דמותו של שמוליק, המגולם על ידי יוסי מרשק, המנהל המוזיקלי של להקת הנח"ל אשר נוטה לקלל באופן לא רצוני עקב התסמונת.
בשנת 2008 יצא סרט הקולנוע "בחזית הכיתה" (Front of the Class), דרמה המבוססת על הספר "בחזית הכיתה: איך תסמונת הטוראט הפכה אותי למורה שמעולם לא היה לי" של בראד כהן, מורה וסופר אמריקאי שהתמודד מגיל צעיר עם התסמונת וגדל להיות מורה אהוד.
בשנת 2009 יצא הסרט "פיבי בארץ הפלאות" שבעלילתו מככבת פיבי, ילדה בת תשע הסובלת מתסמונת טורט עם הפרעה טורדנית־כפייתית נלווית.
בשנת 2010 יצא הסרט הגרמני "וינסנט רוצה לים" ובו הדמות המרכזית (וינסנט) אשר מתמודד עם תסמונת טורט. לסרט הופק רימייק אמריקאי בשם "מסע משוגע".
בשנת 2013 זכתה במקום ראשון בתיאטרונטו הצגת היחיד האוטוביוגרפית "טיק תיק", בבימויו של אלירן כספי, המספרת את סיפורו האישי של השחקן ניר יוספי, המתמודד עם טורט.
בספרו של ריצ'רד פול אוונס "האסיר מתא 25" הגיבור הראשי מתמודד עם תסמונת טורט.
בשנת 2017 יצא לאור הספר "אני והאנטנה שלי", ספר המתאר את ההתמודדות עם התסמונת מנקודת מבטו של ילד עם תסמונת טורט. את הספר כתב עודד בלייברג, נער עם תסמונת טורט.
בשנת 2018 יצא לאור הספר "זה כל הט (ר)יק", סיפורו של בן, ילד עם תסמונת טורט, אשר מתמודד עם הצקות בבית הספר. את הספר כתבה דנה גולן-וינוקור, אשת יחסי-ציבור ועיתונאית מתוך נגיעה אישית לנושא ומוטיבציה לקדם את המודעות לתסמונת טוראט - בעיקר על רקע הצגה לא נכונה של התסמונת בתקשורת. הפרק המקצועי בספר נכתב על ידי ד"ר שרון צימרמן-ברנר נוירופסיכולוגית ופסיכולוגית שיקומית מומחית, המנהלת הקלינית של ארגון טורט בישראל (אסט"י) והוא כולל מענה לשאלות העולות אצל הורים ומורים סביב הטורט ומאפייניו, תוך מתן דגש על דרכי טיפול, מחקרים חדשים ובניית מדלים פרקטיים לצוותי חינוך לטובת הנגשת התסמונת בבתי הספר.
בהצגה "מול כולם" של תיאטרון השעה הישראלי אשר הועלתה לראשונה ב-2018 מתואר סיפורו של מיכאל, ילד עם תסמונת טורט. כל חייו עבר מיכאל מבית ספר לבית ספר ולא הצליח להשתלב, אבל השנה מחליטה אמו שהיא לא מוכנה לוותר ורושמת אותו לבית ספר חדש בכיתה רגילה. חלק מהילדים צוחקים עליו ומציקים לו, אבל בזכות ילד אחד שמאמין בו ומקבל אותו כפי שהוא מצליח מיכאל לזכות באהדת כולם. בזכות אמו התומכת, החבר החדש שרכש והרצון הגדול שלו להשתלב, מיכאל מצליח ללמד את כולם שהשונות של כל אחד מאיתנו רק עושה אותנו מיוחדים. ההצגה נכללת בסל תרבות ארצי.
בישראל
ארגון סינדרום טורט ישראל (אסט"י) הוקם בשנת 1987 על ידי אנשים עם תסמונת טורט ובני משפחותיהם, ביוזמתו של הפרופסור עמוס קורצ'ין ובחסותו של ארגון "Tourette Association of America" מארצות הברית.
מטרותיו העיקריות של הארגון ופעולותיו הן:
קידום המודעות לתסמונת טורט בציבור, לרבות בקרב אנשי מקצוע, מורים ומטפלים
מתן שירותי תמיכה ("אוזן קשבת"), ייעוץ, והדרכה לאוכלוסיית המתמודדים עם טוראט ולבני משפחותיהם
איסוף מידע עדכני, תרגומו והפצתו
ארגון מפגשים והרצאות לחברי העמותה ולאנשי מקצוע
עיגון זכויותיהם של חבריו במסגרת החוק (על ידי שיתוף פעולה עם ארגונים דומים)
קידום שיתוף פעולה מחקרי וקליני בישראל
הארגון מופעל בהתנדבות מלאה ואינו נותן שירותים אשר המדינה מחויבת להעניק על פי חוק.
הארגון אינו נתמך על ידי כל גוף (ציבורי או פרטי) אשר לו עניין בפעילויות ונושאים עיקריים הנמצאים על סדר היום של הארגון, על מנת לשמור על חופש פעולה ועצמאות בקביעת דרכי פעולה.
לקריאה נוספת
אוליבר סאקס, האיש שחשב שאשתו היא כובע, מחברות לספרות, תשנ"א
אוליבר סאקס, אנתרופולוג על המאדים, מחברות לספרות, תשנ"ז
Swain JE, Scahill L, Lombroso PJ, King RA, Leckman JF, Tourette syndrome and tic disorders: a decade of progress, Journal of the American Academy of Child and Adolescence Psychiatry. 2007 Aug;46(8):947-68
קישורים חיצוניים
דף הפייסבוק של "אנשים עם טיקים בישראל" -
"שאלות ותשובות על תסמונת טורט" - דף מידע של אסט"י
ד"ר נועה בן־ארויה מילשטיין, דפנה רורמן, ד"ר תמי שטיינברג ופרופ' אלן אפטר, טיקים ותסמונת טורט: כל השאלות והתשובות. המרפאה הנוירופסיכיאטרית לטיקים ותסמונת טורט ע"ש מטה והרי פרוינד. מרכז שניידר לרפואת ילדים. 14 באוקטובר 2014
Tourette Association of America
דר' מיכאל רוטשטיין, הרצאה (וידאו) - טיקים ותסמונת טוראט - מבט מקרוב
ד"ר שרון צימרמן ברנר, הרצאה (וידאו) - אתגרים נלווים לתסמונת טוראט וגישות טיפוליות פסיכולוגיות מודרניות
הערות שוליים
טורט, תסמונת
קטגוריה:הפרעות התנהגותיות ורגשיות שתחילתן בילדות ובגיל ההתבגרות | 2024-10-03T13:36:48 |
תסמונת התשישות הכרונית | תסמונת התשישות הכרונית (באנגלית: CFS - Chronic Fatigue Syndrome) הידועה גם כאנצפלומיאליטיס מיאלגית (ME - Myalgic Encephalomyelitis) היא תסמונת מורכבת המתאפיינת בתשישות ממושכת שאינה חולפת לאחר מנוחה, והחמרה של סימפטומים לאחר מאמץ יתר גופני או מנטלי. עקב מאפיין זה הציעה ב-2015 האקדמיה הלאומית לרפואה את השם "systemic exertion intolerance disease" או SEID ("מחלת אי-סבילות מערכתית למאמץ"), בין היתר כדי להבהיר כי מדובר במחלה רפואית ולא בהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית. בעבר הייתה ידועה גם בשמות CFIDS - Chronic Fatigue and Immune Disfunction Syndrome ו-PVFS — Post-viral Fatigue Syndrome.
תסמינים נוספים הנפוצים במחלה הם החמרה של סמפטומים בזמן ישיבה או עמידה, כאבים, בעיות קוגניטיביות, הפרעות שינה, ורגישות לאור וקולות. במחלה מעורבים שינויים נוירולוגיים, אימונולוגיים, אנדוקריניים ומטבוליים. הגורם לתסמונת אינו ידוע, ואין לה טיפול או תרופה שהוכחו כיעילים.
ידוע כי נשים נוטות ללקות בתסמונת זו באחוז גבוה יותר מאשר גברים. היא עשויה להתפרץ בגילאים שונים, כולל בילדים.
התסמונת נפוצה ביותר בגילאים 40–60. אין אפיון סוציו-אקונומי ללוקים בתסמונת, והכינוי שלה בעבר, 'מחלת היאפים', נתגלה כבלתי מבוסס.
תסמינים
התסמונת מתאפיינת בתשישות ממושכת שלא חולפת לאחר מנוחה. סימן ההיכר שלה הוא שלאחר מאמץ פיזי, נפשי או רגשי, שבעבר לא היוו כל בעיה, החולים חווים תשישות קיצונית והחמרה של כל הסימפטומים, תופעה הנקראת "Post-exertional malaise" (PEM) ("תחושת מחלה לאחר מאמץ"). ההתדרדרות יכולה להתחיל 12 עד 48 שעות לאחר הפעילות, ולהימשך ימים, שבועות ואף חודשים.
תסמינים נפוצים נוספים הם בעיות שינה, החמרה של תסמינים בזמן ישיבה או עמידה (אי-סבילות אורתוסטטית , מכונה גם "אי סבילות לעמידה"), בעיות קוגניטיביות (פגיעה בזיכרון ובריכוז), כאבי ראש, כאבי שרירים ופרקים, תסמינים דמויי שפעת ביניהם כאב גרון, רגישות בבלוטות לימפה, רגישות לזיהומים, אלרגיות, רגישות לאור, קולות וריחות, הפרעות במערכת העיכול, קוצר נשימה והפרעות קצב, בעיות בוויסות טמפרטורה, בעיות במערכת המין והשתן, בעיות ראייה.
אדם יכול לסבול מאחד או מכמה תסמינים בבת אחת ותחושותיו יכולות להשתנות לאורך תקופה (הוספת/הורדת תסמינים).
לתסמונת התשישות הכרונית אין מבחן דיאגנוסטי פשוט והתפרסמו כעשרים הגדרות קליניות שונות. בעבר נחשבה כתסמונת דומה לדאבת השרירים ואף נטען ששתי התסמונות הן התבטאויות שונות במעט של אותו גורם, אולם מחקרים העלו שיש להבדיל ביניהן.
גורמים
הסיבה או הגורמים ל-ME/CFS עדיין לא ידועים. על פי ארגון הבריאות העולמי וה-ICD היא מסווגת כמחלה נוירולוגית. הסברה הנפוצה היא ששילוב של מספר גורמים מביא להתפתחות המחלה. אלה עשויים לכלול:
זיהומים נגיפיים וחיידקיים
חלק מהחולים, אך לא כולם, מפתחים את התסמונת בעקבות מחלה כמו-ויראלית אקוטית. ייתכן שאצל אנשים מסוימים זיהום עלול להוביל לשינויים במערכת החיסון התורמים להתפתחות המחלה. תשישות פוסט-ויראליות מתרחשת בכאחד מכל עשרה אנשים שנדבקו בנגיף אפשטיין-בר, נגיף רוס ריבר או נגיף Coxiella burnetti (הגורם הגורם לקדחת Q). אנשים עם זיהומים אלה שהיו להם תסמינים חמורים במהלך המחלה היו בסבירות גבוהה יותר מאלה עם תסמינים קלים לפתח מאוחר יותר ME/CFS. תופעה דומה נצפתה עם SARS-CoV-2, הנגיף המחולל את מחלת הקורונה. עם פרוץ מגפת הקורונה ב-2019 נמצא כי חלק ממי שחלה בה סובל מתסמינים של "לונג קוביד" החופפים בצורה משמעותית את התסמינים של ME/CFS.
זיהומים אחרים שנחקרו בקשר ל-ME/CFS כוללים את נגיף ההרפס האנושי (HHV-6), אנטרו-וירוסים , אדמת, Candida albicans, נגיפי בורנה , מיקופלזמה ורטרו-וירוסים. עם זאת, ב-ME/CFS, לא נקבע תפקיד סיבתי לגורם זיהומי ספציפי.
טראומה פיזית או רגשית
חלק מהמטופלים מדווחים על תאונה, טראומה, חוסר תנועה, ניתוח או מתח רגשי משמעותי לפני הופעת התסמינים.
גנטיקה
לקרובי משפחה של החולים בתסמונת יש סיכוי מוגבר לחלות בה, ומחקרי תאומים מראים שיעורים גבוהים יותר של ME/CFS בתאומים זהים מאשר תאומים לא-זהים, דבר המרמז שגורמים גנטיים עשויים להגביר את הסיכון למחלה. עם זאת, לא נמצאו אסוציאציות גנטיות ספציפיות.
גורמים סביבתיים
קיים חשד שחשיפה לעובש או לרעלים עלול לפעול כטריגר לתסמונת. עם זאת, לא הוכח קשרים של גורמים סביבתיים ספציפיים עם ME/CFS.
פתופיזיולוגיה
תסמונת התשישות הכרונית היא מחלה ביולוגית, לא הפרעה פסיכולוגית. מטופלים עם ME/CFS אינם מעמידים פני חולים, ואינם מחפשים רווח משני. לחולים אלו יש שינויים פתופיזיולוגיים מרובים המשפיעים על מספר מערכות. לא ידוע אם שינויים אלו מתרחשים לפני הופעת המחלה או כתוצאה ממנה. התסמונת מתאפיינת בשינויים נוירולוגיים, אימונולוגיים, אנדוקריניים ומטבוליים. למשל, מחקרים רבים מצאו הפרעה נרחבת של מערכת העצבים האוטונומית כולל שינויים מורפולוגיים, אי תקינות של החומר הלבן ופגיעה בתפקוד רשתות עצביות. פגיעה בתפקוד המערכת החיסונית נפוצה מאוד, בעיקר הפעילות של תאי הרג טבעיים. אצל חלק גדול מהחולים בתסמונת, אך לא כולם, נמצאה חריגוּת בתפקוד ציר ה-HPA. ממחקרים שונים עולה גם כי אצל החולים בתסמונת יש פגיעה במטבוליזם האנרגטי ברמה התאית שנגרמת מתפקוד לא תקין של המיטוכונדריה, אך אין אחידות בממצאים אלה בכל במחקרים.
אבחון
לפי הערכות שנעשו בארצות הברית, עד 91% מחולי ה-ME/CFS אינם מאובחנים. חולים שכן אובחנו מדווחים בדיעבד על תהליכים שלקחו שנים, ועל אבחונים שגויים שהם קיבלו בדרך. האבחון השגוי הנפוץ ביותר הוא של דיכאון.
בעבר, האבחון של ME/CFS נעשה על דרך השלילה. דוח מקיף מאת האקדמיה הלאומית לרפואה משנת 2015 קבע כי שיטה זו גרמה לאבחונים איטיים ושגויים, וכי שיש לאבחן ME/CFS בהתקיים כל התסמינים הבאים:
ירידה או פגיעה משמעותית ביכולת לעסוק בפעילות שקדמה למחלה, הנמשכת לפחות שישה חודשים ומלווה בתשישות. התשישות היא קשה, חדשה, איננה תוצאה של מאמץ מתמשך ואיננה חולפת בעקבות מנוחה.
תחושת מחלה לאחר מאמץ (PEM), שבה פעילות גופנית או קוגניטיבית גורמת להחמרה מאוחרת וממושכת בתסמינים ולירידה בתפקוד.
שינה לא מרעננת ומגוון הפרעות שינה.
ליקויים קוגניטיביים (לעיתים קרובות מתוארים כ"ערפול מוחי" - "Brain Fog") ו/ או אי סבילות לעמידה (תסמינים המופיעים בעמידה ומשתפרים בשכיבה - Orthostatic Intolerance).
מומחים לתסמונת בעולם עשויים לתקף את האבחנה גם על פי קריטריונים קודמים:
הקריטריונים הקנדיים לאבחנת ME/CFS משנת 2003 ( 2003 ME/CFS Canadian Consensus Criteria)
הקריטריונים הבינלאומיים משנת 2011 (International Consensus Criteria 2011).
בעבר האבחון של ME/CFS נעשה גם באמצעות הקריטריונים של ה-CDC משנת 1994 ("הקריטריונים של פוקודה"). קריטריונים אלו ספגו ביקורת משמעותית מחוקרים ורופאים מטפלים משום שלא כללו PEM כתנאי הכרחי לאבחון.
שכיחות ואפידמיולוגיה
ממוזער|שיעור ההיארעות לפי גיל ומגדר, ממחקר מ-2014 בנורווגיה.
בהיעדר מבחן דיאגנוסטי פשוט לתסמונת, ובגלל ההגדרות הקליניות השונות, שיעורי ההימצאות של ME/CFS משתנים בהתאם ל"הגדרות המקרה ושיטות האבחון". על פי הקריטריונים של ה-CDC משנת 1994, שיעור ההימצאות הוא 0.89%, אך שיעורי ההימצאות על פי הגדרות אחרות נעים בין 0.1% ל-2.5%. גורם נוסף לאי הוודאות לגבי מספר החולים בתסמונת הוא שבעקבות המחלה החולים נוטים לפרוש חברתית: אחד מתוך ארבעה מרותק למיטה או לביתו לכל החיים, ורבים מהם באופן זמני בזמן התפרצות אקוטית. מעריכים כי בין 17 ל-24 מיליון איש חולים במחלה בעולם. מבחינה דמוגרפית, יותר נשים מאובחנות, אך השיעור נע בין פי 1.5 או 2 ועד פי 6. ייתכן שההפרש המשמעותי נובע, בין היתר, מכך שנשים נוטות יותר לדווח על הסימפטומים שלהן לרופאים.
לשיעור ההיארעות על פי גיל יש שני שיאים, אחד בגיל 10–19 והשני בגיל 30–39 שנים. ההשפעה נראית גם אצל נשים וגם אצל גברים, אבל היא בולטת יותר אצל נשים.
טיפול בתסמונת
לתסמונת התשישות הכרונית אין טיפול או תרופה שהוכחו כיעילים, ולפיכך הטיפול מתמקד בניהול המחלה, בהקלה על התסמינים, בטיפול בתחלואה נלווית, ובתמיכה נפשית וגופנית.
ניהול התסמונת
היבט חשוב בניהול התסמונת הוא פעילות מדודה (pacing) – אסטרטגיה המבוססת על העובדה שהתסמינים נוטים להחמיר בעקבות מאמץ נפשי או פיזי. ניתן לנהל את הפעילות באופן תלוי-סימפטומים, שבו ההחלטה להפסיק (ולנוח או לשנות פעילות) נקבעת על ידי מודעות עצמית להחמרת התסמינים, או באופן מותנה-בזמן, שנקבע על פי לוח זמנים קבוע של פעילויות שהמטופל מעריך שהוא או היא מסוגלים להשלים מבלי לעורר את תחושת המחלה לאחר מאמץ (PEM). לפיכך, העיקרון מאחורי האסטרטגיה הוא הימנעות ממאמץ יתר והחמרה של הסימפטומים. המטרה אינה לטפל במחלה בכללותה. מי שמחלתם יציבה יחסית עשויים להגביר בהדרגה את רמות הפעילות והפעילות הגופנית, אך על פי עקרון הפעילות המדודה, חייבים לנוח או להפחית את רמות הפעילות אם יתברר כי הם חרגו מגבולותיהם. שימוש במוניטור לדופק לניטור וניהול רמות הפעילות מומלץ על ידי מספר ארגוני מטופלים, וה-CDC רואה בכך דרך שימושית עבור אנשים מסוימים כדי לסייע במניעת PEM.
בעוד שפעילות גופנית מומלצת במספר מחלות כרוניות אחרות, במקרה של תסמונת התשישות הכרונית ההמלצה היא לא לעסוק בפעילות אירובית. לטיפול בכאבים מומלץ לעשות תרגילי התמתחות, תנועה והתעמלות, ולהשתמש במשככי כאבים.
היבט חשוב נוסף הוא תזונה מאוזנת ומותאמת. מומלץ להתייעץ עם מומחה לגבי התזונה המתאימה ותוספים.
כיוון שהמחלה עשויה להימשך זמן רב, והיא פוגעת לעיתים בצורה קשה בתפקוד היומיומי, טיפול פסיכולוגי או ייעוץ עשויים לעזור למטופלים בהתמודדות הנפשית עם המחלה והכאב הנלווה אליה.
טיפולים
כאמור, לתסמונת התשישות הכרונית אין טיפול או תרופה שהוכחו כיעילים והתוצאות של ניסויים קליניים עד כה היו מאכזבות במידה רבה.
טיפולים לא-תרופתיים
מספר טיפולים לא-תרופתיים שהוצעו בעבר למחלה הם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול בפעילות גופנית מדורגת (GET - graded exercise therapy) , וניהול פעילות אדפטיבי (APT - adaptive pacing therapy) – שבניגוד לפעילות מדודה כאסטרטגיה לניהול המחלה הוצע כטיפול שעשוי לרפא את המחלה. טיפולים אלו היו מבוססים על ההנחה השגויה שהסימפטומים מהם סובלים החולים בתסמונת הם תוצאה של אמונות לא-רציונליות (פחדים) ודרכי התמודדות לקויות (הימנעות מפעילות) שמביאות לירידה במצבם (דה קונדישנינג). הנחה זו נסתרת על ידי דיווחים של מטופלים רבים ואינה מצליחה להסביר את הצטברות הראיות על חריגות פתולוגיות ופיזיולוגיות שנמצאו בחולים.
בעקבות הדוח המקיף של האקדמיה הלאומית לרפואה משנת 2015 משך ה-CDC ב-2017 את ההמלצה על טיפול בפעילות גופנית מדורגת (GET) לאחר שמחקרים הראו כי העדויות ליעילותה הן חלשות ובאיכות נמוכה, ואילו דיווחים ממטופלים העלו שאצל חלקם הייתה הרעה במצבם. ב-2021 המכון הלאומי לבריאות בבריטניה שינה גם הוא את הנחיותיו בנושא. על פי ההנחיות החדשות אין להציע שום פעילות גופנית או תרגילים כטיפול שעשוי לגרום לריפוי מהמחלה. גם ההמלצה על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי כטיפול שעשוי לרפא את התסמונת שונתה, לאחר שנמצא כי היא אינה יעילה ואף יכולה להזיק, וטיפול זה מומלץ רק לניהול הסימפטומים ולהתמודדות עם המצוקה הכרוכה במחלה כרונית. היעילות של APT נבדקה במחקר קליני גדול שלא הראה עדות ליעילות של השיטה ביחס לטיפול המקובל, או טיפול רפואי מותאם.
מבין שלושת השיטות רק הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי הראה יעילות מוגבלת בחולי ME/CFS במצב לא חמור. עם זאת, בעוד שחלק מהמטופלים דיווחו על פחות תשישות, הפעילות הגופנית הכוללת שלהם לא עלתה, דבר המצביע על הסתגלות למחלה ולא על התאוששות.
טיפולים תרופתיים
הפיתוח של תרופות לטיפול ב-ME/CFS היה איטי בין היתר בגלל היעדר כלי אבחון נאותים לזיהוי חולים, חוסר מודעות והכרה ב-ME/CFS כמחלה ביולוגית ולא הפרעה פסיכולוגית, ההטרוגניות של המחלה והמגוון הרחב של התסמינים, והתרחשות של הפוגות ספונטניות. למרות האתגרים הללו, מאמץ קליני ניכר הושקע בניסיון לזהות טיפולים תרופתיים שיועילו לחולים ויספקו לפחות הקלה סימפטומטית ושיפורים באיכות החיים אם לא הפוגה ארוכת טווח. סקירה שיטתית שנעשתה ב-2020 העלתה כי רק חלק קטן מהמחקרים הקלינים הם באיכות גבוהה; ברבים מהם חסרים קריטריונים קפדניים של הכללה/החרגה של נבדקים, בקרת פלצבו, סמיות מספקת או מספרים רלוונטיים סטטיסטית של חולים. מתוך 116 מחקרים קליניים שהוערכו, רק 25 תיארו ניסוי קליני אקראי ומבוקר עם 45 משתתפים או יותר שבדקו התערבות תרופתית. כתוצאה מכך, הספרות המחקרית מלאה בדיווחים אנקדוטיים על טיפולים שנראים מבטיחים, אך טרם זוהתה תרופה שיעילותה ברורה וניתנת לשחזור.
אף על פי כן, רופאים נותנים מרשמים למגוון רחב של תרופות ל-ME/CFS, כולל כדורי שינה, תרופות נגד כאבים, תרופות לטיפול באי-סבילות תנוחתית ותרופות לתפקוד קוגניטיבי. מעטים מהטיפולים הללו נתמכים על ידי ניסויים קליניים.
ניתן לסווג את התרופות שנחקרו קלינית ל-ME/CFS למספר קטגוריות. המדד העיקרי לתועלת במחקרים אלו הוא לרוב הפחתת התשישות, שהיא התסמין המאחד של ME/CFS ומרכיב של כל הגדרות האבחון של ME/CFS.
תרופות הפועלות על מערכת העצבים המרכזית
לפני ש-ME/CFS הוכרה כמחלה מוגדרת וייחודית, היה מקובל להאמין שיש לה מקור פסיכוסוציאלי, והחולים טופלו בתרופות נוגדות דיכאון. תרופות אלה הן עדיין אחת מקבוצות התרופות השכיחות ביותר בטיפול ב-ME/CFS. ניסוי קליני אקראי ומבוקר אחד עם סמיות כפולה דיווח על שיפור בסימפטומים עם שימוש במעכב המונואמין אוקסידאז מוקלובמיד, אך הנתונים לא היו מובהקים סטטיסטית. המחקר הקליני האיכותי היחיד של תרופה הפועלת על מערכת העצבים המרכזית שהראה שיפור מובהק סטטיסטית במדד העייפות (והריכוז) היה של מתילפנידאט, המוכר יותר בשם ריטלין. בהתחשב בתופעות הלוואי החמורות והפוטנציאל להתמכרות הקשורים לתרופה זו, היא אינה בחירה אידיאלית לטיפול ב-ME/CFS.
תרופות אנטי-ויראליות
תיאוריה אחת להתפתחות של ME/CFS היא זיהום מתמשך בדרגה נמוכה וחוסר יכולת לנקות את הפתוגן המעורר במלואו. תיאוריה זו מובילה באופן טבעי לעניין בטיפול בחולים בטיפולים אנטי-ויראליים/אנטיביוטיים, וניתן למצוא מחקרים על אנטי-ויראליים לטיפול ב-ME/CFS עוד משנת 1988. אף אחד מהמחקרים הללו לא הכיל מספר מספק של נבדקים. מעכב ה-RNA פולימראז valganciclovir , המוכר כתרופה ואלציט, עשוי לסייע לחולי ME/CFS שיש להם רמות גבוהות של נוגדנים לנגיף אפשטיין-בר או נגיף ההרפס האנושי. שיפורים בעייפות ובתסמינים קוגניטיביים נצפו במספרים קטנים של חולים לאחר 6–12 חודשי טיפול, יש צורך בניסויים בקנה מידה גדול יותר כדי לאשר את התוצאות הללו.
תרופות המשפיעות על תפקוד המערכת החיסונית
התרופה היחידה שפותחה במיוחד לטיפול ב-ME/CFS היא רינטטולימוד , שמוכרת תחת השם Ampligen. רינטטולימוד הוא RNA דו-גדילי שפותח כדי לווסת תגובה חיסונית אנטי-ויראלית באמצעות הפעלה חלבוני Toll-like receptor, מסוג TLR3 . הפעלה של TLR3 מעוררת ייצור של אינטרפרונים מסוג 1 וחלבוני TNF-α . נמצא כי החומר מגביר את התפקוד של תאי הרג טבעיים. שלושה ניסויים קליניים כפולי-סמיות, אקראיים ומבוקרי פלצבו, הראו שיפורים קלים יחסית במספר פרמטרים כולל משך פעילות גופנית, תרגול גופני (צריכת חמצן), חסך קוגניטיבי, ומדדים של פעילויות חיי היומיום ותפקוד, אך נראה כי השיפורים אינם מביאים להפוגה יציבה והעדויות הן באיכות נמוכה-בינונית. התרופה מאושרת לשימוש רק בארגנטינה.
מוצרים ביופרמצבטיים נוספים המווסתים את מערכת החיסון שנחקרו כוללים גאמא-גלובולין , אנקינרה וריטוקסימאב. גאמא-גלובולין נבדק במחקר קליני אחד שנעשה עם מתבגרים והביא לשיפור בתפקוד, אך תוצאה זו לא שוחזרה. שתי התרופות האחרות הראו תוצאות מבטיחות בחולים אך לא נמצאה יעילות שלהן במחקרים קליניים מבוקרים גדולים.
מחקרים שבדקו טיפול בסטרואידים היו ברובם מאכזבים: מספר מחקרים עם הידרוקורטיזון לא הראו שיפור במחלה.
משככי כאבים
היות שכאב הוא אחד התסמינים הנפוצים ביותר במחלה, נעשה שימוש במגוון של משככי כאבים ומחקר אחד מצא כי משככי כאבים, כולל תרופות ללא מרשם, הם התרופות הנפוצות ביותר בקרב החולים ב-ME/CFS. לאופיאטים מורפין ונלוקסון יש יעילות מינימלית נגד הכאבים במחלה. בשנת 2019 נמצא כי לאופיאט נלטרקסון יש יכולת להפעיל את החלבון TRPM3 בתאי הרג טבעיים ועל כן עשוי להיות תרופה אפקטיבית. גאבאפנטין ופרגאבאלין (ידוע בשם "ליריקה") שנפוצות לטיפל בכאבים הנוירופתיים עשויות להקל על הסימפטומים של החולים בתסמונת ME.CFS, אך הדבר טרם נבדק במחקרים קליניים.
תוספים תזונתיים
מגוון רחב של רכיבי תזונה ותוספי תזונה נחקרו בהקשר להשפעתם על תסמונת התשישות הכרונית. לא נמצאה תועלת או תועלת מועטה בלבד של תוספים, מלבד אולי השילוב של NADH והקו-אנזים Q10 שמווסתים את המיטוכונדריה. במחקר קליני מבוקר שנמשך 8 שבועות עם 73 חולים נמצא שיפור קטן אך מובהק סטטיסטית בניקוד הכולל במדד התשישות.
השפעת התסמונת ופרוגנוזה
ME/CFS פוגעת בצורה משמעותית ביכולת של חולים להשתתף בשוק העבודה, בלימודים, ובפעילויות חברתיות. רמת החיים של החולים יכולה להיות נמוכה מזו של החולים בטרשת נפוצה, דיכאון, מחלות לב, סרטן ומחלות ריאות. ניתן לחלק את התפקוד של חולים לרמות החומרה הבאות:
מחלה קלה: החולה נייד/ת, מסוגל/ת לטפל בעצמו/ה ולעבוד, אך מצמצמ/ת פעילויות אחרות לשם כך.
מחלה בינונית: החולה סובל/ת מניידות מופחתת והגבלות על פעילויות יומיומית. הוא/היא נדרש/ת למנוחה תכופה ולרוב איננו/ה עובד/ת.
מחלה קשה: החולה כמעט ואיננו/ה יוצא/ת מהבית, ומוגבלת לפעילוית יומיומיות כמו להתקלח ולהכין אוכל. החולה סובלת מבעיות קוגניטיביות משמעותיות ולפעמים נעזרת בכיסא גלגלים.
מחלה קשה מאוד: החולה נמצא/ת במיטה במרבית הזמן, ומתקשה לבצע פעולות יומיומיות כמו הכנת אוכל או שטיפת הפנים. פעמים רבות החולה סובל/ת מרגישויות לאור ולקול ושאר גירויים חיצוניים.
רמת התפקוד של חולים משתנה על פני זמן, ורבים מדווחים על כך שבימים הכי פחות טובים שלהם הם אינם מסוגלים לצאת מהמיטה.
למרות שחולים רבים מאובחנים כבר עשרות שנים, לא קיימות מסקנות חד משמעיות בנוגע לפרוגנוזה של המחלה. מחקרים רבים מוגבלים על ידי מדגמים קטנים, אחוזי נשירה גבוהים, או קריטריונים מיושנים לבחירת החולים למחקר. בהתאם לכך, סקירה שיטתית של המחקרים הקיימים מצאה הבדלים גדולים בין שיעורי ההחלמה המדווחים בהם, בטווח של 0%–31% (חציון: 5%). אותה הסקירה גם מצאה הבדלים גדולים בשיעור החולים שמצליחים לשפר את רמת התפקוד שלהם, בטווח של 8%–69% (חציון: 39%).
תחלואה נלווית
לחולי ME/CFS יש סיכון מוגבר לתחלואה נלווית, אך בהיעדר מחקרים, הקשר בין התסמונות השונות והחפיפה ביניהן אינו ברור. לא ידוע אם מדובר במחלות נלוות החולקות גורמי סיכון גנטיים או סביבתיים, או אם הן חלק מתסמינים של אותה מחלה. היעדר סמן ביולוגי ברבים מהמצבים האלו מוסיף לבלבול ולאי הוודאות האבחנתית. מרפאות שמטפלות בחולי ME/CFS בארצות הברית מדווחת על כך שיותר מ-80% מהמטופלים סובלים לפחות ממצב נלווה אחד.
תחלואה נלווית נפוצה ל-ME/CFS כוללת פיברומיאלגיה, תסמונת הטכיקרדיה התנוחתית, תסמונת שפעול תאי פיטום (Mast cell activation syndrome), תסמונות אהלרס-דנלוס וגמישות יתר, דום נשימה בשינה, תסמונת המעי הרגיז, רגישות לכימיקלים מרובים (Multiple chemical sensitivity), תסמונת שגרן, תסמונת כאב מיופציאלי , אנדומטריוזיס, ודיכאון/חרדה משניים.
זיהוי מוקדם וטיפול מתאים בתחלואה נלווית יכולה לשפר את בריאות המטופלים, רמת תפקודם ואיכות חייהם.
היסטוריה
התפרצויות של ME/CFS מתועדות הן בצורת מגפה והן בצורה ספורדית לפחות מאז שנות ה-30 של המאה ה-20, אם כי סביר להניח שהתסמונת הופיעה זמן רב לפני תיעודה הרשמי. לאורך ההיסטוריה הוצעו שמות רבים לתסמונת, תחילה על שם אזור ההתפרצות ואחר כך לפי תסמיניה. ההתפרצות המתועדת הראשונה של המחלה הייתה בשנת 1934 בלוס אנג'לס. היא נחשבה אז כהתפרצות של פוליו לא טיפוסי. לאחר מכן נצפתה ההתפרצות בעיר אקוריירי באיסלנד בשנת 1946, ובעקבותיה המחלה נקראה "מחלת אקוריירי" או "מחלת איסלנד" במשך רוב שנות ה-40 וה-50.
ב-1955 נצפתה התפרצות בבית החולים Royal Free בלונדון ובעקבותיה טבע דוקטור מלוין רמזי את השם Myalgic Encephalomyelitis (ME). שם זה הוצג לראשונה בכתב העת ה-Lancet בשנת 1956 במאמר שבו התפרסמו הממצאים שהתגלו לאחר אותה התפרצות. השם Myalgic Encephalomyelitis מורכב ממה שנחשבו התסמינים העיקריים של המחלה: מיאלגיה (כאבי שרירים), אנצפלו (מוח), מיאל (חוט שדרה), איטיס (דלקת). כלומר, דלקת של מערכת העצבים המרכזית (המוח וחוט השדרה). ME סווגה לראשונה כמחלה נוירולוגית על ידי ארגון הבריאות העולמי בשנת 1969, עם פרסום מדריך ה-ICD. מדריך ה-ICD-8 לא כלל שמות חלופיים עבור ME.
בשנת 1984 נצפתה התפרצות של המחלה במדינת נבדה בארצות הברית. בעקבות התפרצות זו ה-CDC קרא לתסמונת בשם המוכר עד היום – "תסמונת התשישות הכרונית" (CFS - Chronic Fatigue Syndrome).
בשנת 2015 המכון האמריקאי לרפואה הציע לשנות את שם התסמונת ל-"Systemic Exertion Intolerance Disease" כדי לשים את הדגש על התסמין המרכזי של התסמונת – אי סבילות למאמץ יתר. אף על פי כן שני השמות CFS ו-ME עדיין נמצאים בשימוש תכוף יותר וארגונים אזרחיים וממשלתיים רבים, ביניהם ה-CDC האמריקאי ושירות הבריאות הלאומי הבריטי, משתמשים בראשי התיבות ME/CFS. מרבית החולים בעולם מעדיפים את השם ME משום שמאחורי השם CFS עומדת היסטוריה של סטיגמטיזציה והקטנת התסמונת לכדי תשישות בלבד.
מחקר
מחקר המחלה סבל שנים רבות מהיעדר הסכמה לגבי אופי המחלה ומקורה. הגדרות המקרים השונות לחקר המחלה השפיעו על סוגי החולים שנבחרו למחקרים. למשל, על פי הגדרה אחת ניתן היה לכלול חולים עם סימפטומים שעשויים לרמז על הפרעה פסיכיאטרית, בעוד שעל פי הגדרה אחרת שוללים באופן ספציפי הפרעות פסיכיאטריות ראשוניות. בדו"ח האקדמיה הלאומית לרפואה משנת 2015 נמתחה ביקורת על היעדר הגדרת ברורה ומאחדת כיוון שכתוצאה מכך "נוצרה תמונה לא ברורה של הסימפטומים והסימנים של התסמונת" והדבר מקשה על השוואות תוצאות של מחקר שונים.
תסמונת התשישות הכרונית היא גם אחת מהמחלות שקיבלה הכי מעט מימון מחקר מהמכונים הלאומיים לבריאות בארצות הברית. מחקר שהשווה את נטל המחלה ותקציבי המחקר של תסמונת התשישות הכרונית למחלות אחרות העלה כי נטל המחלה של התסמונת הוא כפול מזה של HIV/AIDS וחצי מזה של סרטן השד. המחקר גם מצא שהיחס בין תקציבי המחקר ונטל המחלה של ME/CFS הוא הנמוך ביותר ביחס לכל מחלה אחר, ומקבל רק כ-7% ממה שהיה אמור להיות בהלימה עם נטל המחלה.
היחס למחקר המחלה עשוי להשתנות בעקבות מגפת הקורונה שפרצה ב-2019, היות שהתברר כי חלק ממי שחלה בקורונה סובל מתסמינים של "לונג קוביד"', החופפים בצורה משמעותית את אלה של תסמונת התשישות הכרונית. ההערכה היא שמספר החולים בתסמונת יעלה מכ-1.5 מיליון ל-5–9 מיליון.
תסמונת התשישות הכרונית בישראל
ההכרה בME/CFS בישראל נמצאת בחיתוליה. נדיר שלומדים אודות התסמונת בבתי הספר לרפואה ולכן רופאים רבים אינם מודעים לקיומה. לשם אבחנה, חולים פונים לקבוצה קטנה של ראומטולוגים, אימנולוגים, פנימאים ומומחים למחלות מידבקות.
בישראל פועלים שני ארגונים שפועלים למען חולי ME/CFS. הראשון, ארגון הפעילים ME/CFS ישראל, שמספק בין היתר מידע מתורגם מהעולם על המחלה, רשימת רופאים בהן ניתן להיעזר לאבחון וטיפול במחלה, ומפגשי תמיכה לחולות ולחולים. השני, עמותת אס"ף שעוסקת גם בחולי פיברומיאלגיה, ומארגנת למשל כנס שנתי בנושא מחלות אלו בהשתתפות רופאים ישראליים.
קהילה באינטרנט
בישראל פועלת קבוצת פייסבוק הנקראת "תסמונת התשישות הכרונית - קבוצת תמיכה", המונה כ-1,300 חברים. ישנן גם קהילות בינלאומיות רבות באינטרנט בהן חולים נעזרים כדי לשתף מידע.
קישורים חיצוניים
ME/CFS ישראל - מיזם חברתי למען החולים והחולות ב ME/CFS
אס"ף, אס"ף - אגודת חולי סי.אף.אס ופיברומיאלגיה
על CFS, מתוך האתר הישראלי על פיברומיאלגיה
Beyond Myalgic Encephalomyelitis/Chronic Fatigue Syndrome: Redefining an Illness באתר של האקדמיה הלאומית לרפואה
אתר MEAction - תנועה בינלאומית למען החולות והחולים ב ME/CFS
הערות שוליים
קטגוריה:תסמונות
קטגוריה:מחלות מערכת העצבים
קטגוריה:אימונולוגיה
קטגוריה:שינה | 2024-09-07T13:33:52 |
דלקת מפרקים ראקטיבית | שמאל|ממוזער|250px|כחלק מהתגובה הדלקתית לעיתים החולים מפתחים Dactylitis- נפיחות באצבעות הידיים או הרגליים שמקנה להם מראה של נקניקיות ולעיתים מלווה בכאב.
דלקת מפרקים ראקטיבית היא תסמונת ראומטולוגיות שנובעת מתגובה חיסונית לקויה לזיהום במערכת העיכול או במערכת השתן. התסמונת מאופיינת על ידי שלושה סימנים (טריאדה) של דלקת מפרקים (Artheritis), דלקת בדרכי השתן (Urethritis) ודלקת עיניים (Conjunctivitis).
שם המחלה
שמה הישן של תסמונת המפרקים הריאקטיבית היה תסמונת רייטר (Reiter’s Syndrome) על שם הרופא הנאצי ד"ר הנס רייטר. לאחר שפורסם בשנת 2000 מאמר המוכיח כי ד"ר רייטר היה מעורב באופן ישיר בביצוע פשעי מלחמה בזמן מלחמת העולם השנייה, פחת מספר החוקרים המזכירים את שמו לתיאור התסמונת. החל מאותה שנה האיגוד הישראלי לראומטולוגיה החליט לא להשתמש בשמו ולא להזכירו עוד, לא בעל פה ולא בכתב.
פתוגנזה
הגורם לתסמונת הוא תגובה חיסונית לקויה לזיהום בדרכי העיכול או בדרכי השתן.
הזיהום בדרכי העיכול שמוביל למחלה קשור בעיקר לתחלואה בחיידקים בסוג: Shigella, Salmonella, Campylobacter, ובחיידקים מהמינים Yersinia enterocolitica ו-Clostridium difficile.
הזיהום בדרכי השתן שמוביל למחלה קשור בעיקר לתחלואה בחיידקים: Chlamydia trachomatis ו-Ureaplasma urealyticum.
אפידמיולוגיה
התסמונת שכיחה בעיקר בגברים (פי חמש מבנשים) צעירים (בגיל 20–40) לבנים.
מהלך המחלה
דלקת מפרקים - מופיעה 10–30 ימים לאחר מחלה זיהומית במערכת העיכול או במערכת השתן. לרוב החולה יתלונן על כאבים בגב התחתון או כאבים באחד או יותר ממפרקי הרגליים (ברכיים, קרסוליים או כפות הרגליים). תסמינים אלו תוקפים את החולה באופן בלתי סדיר במשך חודשים עד שנים, כשבמשך זמן זה יכולות להיות תקופות ארוכות ללא תסמינים וכאבים ומדי פעם התפרצות.
כחלק מהתגובה הדלקתית לעיתים החולים מפתחים Dactylitis - נפיחות באצבעות הידיים או הרגליים שמקנה להם מראה של נקניקיות ולעיתים מלווה בכאב.
תסמינים עוריים - בגברים יכולים לכלול Circinate balantitis - כיבים רדודים ולא כואבים בקצה הפין. בשני המינים ייתכנו Keratoderma blenorrh - אזורים של התעבות של העור בעיקר בכפות הרגליים והידיים, בשק האשכים, על הגו (הבטן והגב) והקרקפת. כיבים בפה.
תסמינים במערכת העיכול - שלשולים וכאבי בטן.
תסמינים של מערכת הדם - דליפה במסתם אבי העורקים (Aortic regorgitation) והפרעות בהולכה הלבבית.
דלקת עיניים - בעין אחת או בשתי העיניים. לרוב הדלקת מערבת את לחמית העין (Conjunctivitis), אך לעיתים מערבת גם חלקים אחרים כמו הקשתית או הקרנית.
טיפול
אבחנה - על ידי זיהוי החיידקים שגרמו למחלה הזיהומית ובמידת הצורך מתן אנטיביוטיקה מתאימה.
הזרקה מקומית של סטרואידים למפרק המעורב.
תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידים (NSAID's).
לקריאה נוספת
Pocket Medicine: The Massachusetts's General Hospital Handbook of Internal Medicine. 3rd Edition, 2008, Lippincott Williams & Wilkins
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מחלות מפרקים זיהומיות
קטגוריה:דלקת | 2024-01-01T12:12:27 |
תסמונת הרעב הקטלני | REDIRECT תסמונת פראדר וילי | 2009-10-04T11:43:11 |
אובליסק | שמאל|ממוזער|אובליסק לוקסור בכיכר הקונקורד שבפריז
אוֹבֶּלִיסְק הוא מונומנט צר וגבוה, בעל ארבעה צדדים וקצה עליון בצורת פירמידה ("פירמידיון"). מכונה לעיתים בעברית "מצבת מחט". אובליסקים קדומים נבנו מגוש סלע יחיד (מונולית).
היסטוריה
אובליסקים נבנו במצרים העתיקה, ומוקמו בזוגות בכניסה למקדשים, אולם נראה כי רק 27 מהם שרדו. אובליסקים אחדים נמצאו בחורבות העיר המצרית הקדומה און (הליופוליס) ובהם שניים הידועים בשם מחטי קלאופטרה. אחת ממחטי קלאופטרה הובאה ללונדון והשנייה הובאה לניו יורק. אובליסק נוסף שהוצא מחורבות און מצא לו מקום בכיכר סן ג'ובאני אין לטראנו ברובע לטראנו ברומא. אובליסק אחר מתנשא עתה בכיכר הקונקורד שבפריז.
בימי השושלת השתים עשרה (ראשית האלף השני לפנה"ס) נוצרו קשרים הדוקים בין מצריים ובין כנען, והאובליסקים אומצו בידי הכנענים־הצידונים. מאותה תקופה נמצאה שורת אובליסקים במקדש העתיק בגבל שבלבנון, ביניהם האובליסק השלישי בעתיקותו בעולם והעתיק ביותר מחוץ למצרים – אובליסק אבישם.
גם האשורים הציבו אובליסקים. אלה היו נמוכים, ראשם עשוי מדרגות, ועל צלעותיהם תבליטים בעלי תוכן היסטורי.
שני הידועים בהם שנמצאו בשלמותם הם "האובליסק השחור" של שלמנאסר השלישי, והאובליסק הלבן שגובהו 2.85 מטר.
הרומאים הוקסמו מהאובליסקים, עד כדי כך שכיום ישנם ברומא יותר ממספר כפול של אובליסקים לעומת מספר האובליסקים ששרדו במצרים.
האובליסק סימל את האל רע ונאמר שהוא קרן שמש שהתאבנה. המצרים האמינו כי האל התקיים בתוך האובליסק.
לא כל האובליסקים שהוקמו מחדש באימפריה הרומית הוקמו בעיר רומא. המלך הורדוס חיקה את פטרוניו הרומאים והקים אובליסק גרניט אדום בהיפודרום בקיסריה. אובליסק זה נמצא בידי ארכאולוגים מונח על הקרקע והוקם שוב במקומו המקורי בקיסריה העתיקה.
מספר אובליסקים נחצבו בממלכה האקסומית העתיקה בצפון אתיופיה של ימינו בבירה העתיקה אקסום שמוכרת כאתר מורשת עולמית על ידי האו"ם. יחד עם האובליסק של המלך עזנה (21 מטר), האחרון שהוקם והיחידי שלא נשבר, הדוגמה המפורסמת ביותר לאובליסק אקסומי הוא מה שמכונה האובליסק של אקסום (גובה 24 מטר). הוא נחצב בסביבות המאה הרביעית לספירה ובמהלך הזמן הוא התמוטט והתפרק לשלושה חלקים.
האובליסק הגדול ביותר, אינו עומד יותר בעת הזו, גובהו היה 33 מטר 3 מ' בבסיס (520 טון או 570 טון קצרים) והיא אחת מחתיכות האבן הגדולות שעובדו אי פעם בהיסטוריה האנושית (הגדולה ביותר היא זו שבבעלבק או ברמסיום) וכנראה שהוא נפל במהלך הקמתו או זמן קצר לאחר מכן, והרס חלק גדול מחדר הקבורה המסיבי שמתחתיו.
האובליסקים, שימשו לסימון קברים ותאי קבורה תת-קרקעיים. הגדול ביותר מבין סמני הקבר נועד לתאי קבורה מלכותיים ועוטר בחלונות שווא רב-קומתיים ובדלתות שווא, בעוד שאלה בקברי האצולה מעוטרים פחות. אמנם יש רק כמה גדולים שעומדים, אך ישנם מאות קטנים יותר ב"שדה האסטלות ".
בנייה
האובליסקים נחצבו כולם מן הגראניט של אסואן. במחצבות שם עדיין מצוי אובליסק אחד שלא הושלם . את האובליסקים היו משיטים מן המחצבה על הנילוס בסירות שנבנו במיוחד לשם כך.
אובליסקים מיוחדים הוקמו בהקשר לפולחן השמש. אלה היו בנויים אבני גיר מסותתות, במקום מקשת אבן יחידה, ראשם היה מצופה נתך של כסף וזהב, המחזיר את קרני השמש ובקצהו היה מוצב כנראה כדור מוזהב.
אובליסקים כיום
אדריכלים רבים משתמשים גם כיום בצורת האובליסק ביצירותיהם. בימינו קיימים מונומנטים רבים בצורת אובליסק ברחבי העולם, בהם אנדרטת ג'ורג' וושינגטון (Washington Monument) בבירה וושינגטון, ארצות הברית, אובליסק לוקסור בכיכר הקונקורד, פריז, צרפת, אובליסק הלטראנו ברומא, וכן האובליסק של בואנוס איירס הממוקם בשדרת ה-9 ביולי בעיר.
צורת האובליסק משמשת למטרות שונות ומגוונות. מצבה בצורת אובליסק שחור הייתה ההשראה של הסופר אריך מריה רמרק לספרו האובליסק השחור.
אחת מהדמויות הראשיות בסדרת ספרי הקומיקס אסטריקס היא דמות של מוביל מנהירים בשם אובליקס, ששמו מרמז לאובליסק.
בישראל
ממוזער|האנדרטה מול מצודת יואב
בישראל מוצב אובליסק, שהוא העתק מוקטן של אנדרטת ג'ורג' וושינגטון, בגן הוורדים בירושלים, סמוך לבית המשפט העליון. שני אובליסקים נוספים הוצבו על ידי ממשלת מצרים (על פי הסכם השלום) בשנות השמונים, כאנדרטאות לחיילי הצבא המצרי במלחמת העצמאות, האחת ליד גשר עד הלום והשנייה מול מצודת יואב. בחיפה הוצב אובליסק הקיסר בהר הכרמל לציון ביקורו של וילהלם השני בארץ ישראל, אובליסק המסמן את המקום בו יוקם בית התפילה הבהאי בכרמל הצרפתי ובטכניון מוצב אובליסק הטכניון. במוזיאון ראלי בקיסריה ניצבת אנדרטה בצורת אובליסק מודרני עשוי שיש לזכר קהילות היהודים באיטליה ולזכר האיטלקים שהצילו יהודים במלחמת העולם השנייה.
אנדרטה נוספת נמצאת בעיר אריאל, לזכר הלוחמים הווטרנים שלחמו במלחמת העולם השנייה ברוסיה נגד צבא גרמניה.
האובליסק העתיק היחיד בישראל נמצא בקרקוס המזרחי של קיסריה (מכונה גם היפודרום).
גלריה
ראו גם
אדריכלות מצרים העתיקה
קישורים חיצוניים
אובליסקים בישראל, באתר yoaView
האובליסקים בעולם
היסטוריה של אובליסקים מצרים
אובלסקים מצרים ברומא
הערות שוליים
* | 2024-09-28T16:06:42 |
תסמונת האיטר | תסמונת האיטר (באנגלית: The Left-hander Syndrome) הוא ספר מאת סטנלי קורן פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קולומביה הבריטית. הספר דן באיטרות, וכולל מחקרים שונים ותיאור המאפיינים הנובעים ממנה והמשויכים אליה. הגרסה העברית יצאה לאור בהוצאת "כּרטא ירושלים", בתרגום רימונה גרסון.
סטנלי קורן טוען כי המין האנושי הוא ימני בהכללה, כי האיטרות איננה מורשת וכי היא קשורה לנסיבות פתולוגיות מסוימות, כגון מצוקת היריון או לידה. הוא מצא שחלק מהשמאליים לקו בנזק מוחי שהתרחש במהלך התפתחות העובר במהלך ההריון, מעין שיבוש התפתחותי מוקדם במערכת העצבים, שפגע בדרך-כלל בהמיספירה השמאלית, הפגיעה יותר. הוא מגיע למסקנה שהאיטרות, אותה הוא מכנה "תסמונת האיטרות", נוצרת בשל חוסר תיאום בין האונות השונות במוח. את מסקנותיו הוא מבסס בעיקר על ממצאים שונים לפיהם קיימת התאמה סטטיסטית בין איטרים ובין בעלי פגיעה עצבית כלשהי. הטענות המובאות בספר שנויות במחלוקת ואינן מקובלות על חלק גדול מהחוקרים.
מבחינת ההיבט החברתי, קורן מציין שהשמאליים סובלים לא פעם מסביבה ימנית לא אוהדת, לעיתים אף מדעות קדומות. לשוני זה, לטענתו, יכולות להיות השלכות גופניות, בריאותיות ורגשיות. בספר מובאות גם דוגמאות לביטויים המראים על יחס שלילי לשמאליים, כגון "לקום על צד שמאל", ו"אדם בעל שתי ידיים שמאליות".
הספר היה לרב המכר הראשון של קורן, וגרם לפולמוסיה תקשורתית רבה, בין השאר בשל מחקרו בספר שהראה כי תוחלת החיים של השמאליים קצרה בממוצע בתשע שנים משל הימנים. טענות שנויות במחלוקת נוספות המועלות בספר הן קשרים סטטיסטיים בין איטרות לבעיות פסיכולוגיות, בריאותיות וחברתיות. הוא אפילו מצא קשר בין איטרות להומוסקסואליות.
קישורים חיצוניים
חלק מהספר, באתר הרשמי של סטנלי קורן
קטגוריה:ספרי עיון
קטגוריה:פסיכולוגיה: ספרי מדע
קטגוריה:ספרי הוצאת כרטא
קטגוריה:שליטה מוטורית | 2024-04-28T08:28:34 |
תסמונת המעי הרגיז | תסמונת המעי הרגיז (באנגלית IBS - Irritable Bowel Syndrome) היא תסמונת הכוללת כאבי בטן כרוניים, חוסר נוחות ותחושת מלאות במערכת העיכול ושינויים בהרגלי היציאה.
זוהי תסמונת פונקציונלית, כלומר אין לתסמונת זו כיום הסבר אורגני (אין סימנים לקיום מחלה דלקתית במעי או הסברים אחרים שניתן להוכיחם בבדיקות שונות). שינויים בהרגלי היציאה יכולים לכלול שלשול או עצירות, והאבחנה של התסמונת נעשית על פי קריטריונים כמתואר בהמשך.
למרות שכיום אין תרופה אשר יכולה לרפא את הלוקים בתסמונת זו, קיימים מספר טיפולים שמטרתם להפחית את התסמינים. טיפולים אלו כוללים שינוי תזונתי, טיפול תרופתי והתערבות פסיכולוגית.
מספר מחלות יכולות להתייצג כתסמונת המעי הרגיז ויש לשלול אותן: מחלות כגון צליאק, אי סבילות לפרוקטוז, זיהומים לרבות זיהום על ידי פרזיטים (ג'יארדיאזיס), מחלות מעי דלקתיות שונות וכן הלאה. בשונה ממחלות אלו, בדיקות שגרתיות לאיתור בעיות במערכת העיכול לא מניבות תוצאות פתולוגיות בתסמונת המעי הרגיז, אם כי המעי יכול להיות רגיש יותר לגירויים שונים.
הסיבה המרכזית לקיומה של התסמונת אינה ידועה. קיימות מספר תאוריות, המרכזית ביניהן גורסת כי יש בעיה באינטראקציה שבין המוח למערכת העיכול.
המילונאי ראובן אלקלעי טבע במילונו את השם רְגִיזוּת ואת שם התואר רָגִיז.
אבחנה
בשנת 2006 הוצעו קריטריונים (ROME II) לאבחנת התסמונת. הקריטריונים כוללים כאבי בטן חוזרים ונשנים או חוסר נוחות בטנית הנמשכת לפחות 3 ימים בחודש במשך שלושת החודשים האחרונים לפחות, המקושרים עם שניים או יותר מהבאים:
שיפור בתסמינים לאחר יציאה
כאבי הבטן מקושרים עם שינוי בתדירות היציאות
כאבי הבטן מקושרים עם שינוי בצורת היציאות (עצירות, שלשולים)
בכל העולם, לכ־10% עד 20% מהאוכלוסייה יש תסמינים המקיימים את תסמונת המעי הרגיז. תסמונת זו נפוצה בעיקר אצל נשים (פי 2 עד 3 לעומת גברים).
תסמינים אלו נוטים לבוא ולחזור, ולעיתים להיות מלווים בתסמינים אחרים כגון פיברומיאלגיה, כאבי ראש, כאבי גב או הפרעות במערכת המין והשתן.
תסמינים קליניים
תסמונת המעי הרגיז יכולה להופיע בכל הגילאים, אם כי מרבית המטופלים מדווחים על הופעת התסמין הראשון לפני גיל 45. שלשול שאיננו כואב או עצירות כשלעצמה אינם עונים על הגדרת התסמונת, כלומר יש צורך בכאב בטן או חוסר נוחות ממשית לצורך קיום תסמונת המעי הרגיז.
כאב בטן או חוסר נוחות בטנית יכולים להשתנות מאוד מאדם לאדם או מאירוע לאירוע והשונות עצמה היא גדולה מאוד. לרוב מדובר באפיזודות חולפות של כאבי בטן, בחלקם עוויתיים, אולם הם גם יכולים להיות כאבים סטטיים וקבועים. הכאב עצמו יכול להיות עדין מספיק כדי להתעלם ממנו או להפריע ממש לקיום פעילויות היומיום הרגילות. עם זאת, כאב הבטן כשלעצמו לא מביא לבעיות כגון תת-תזונה. כאב הבטן לא מביא להפרעות בשינה, היות שהכאב קיים כמעט תמיד במהלך שעות היום ולא הלילה. עם זאת, קיימים חולים הסובלים מאוד מתסמונת זו ועלולים לדווח על קימה חוזרת ונשנית בלילה. הכאב עלול להיות מוחמר כשאוכלים או כאשר יש מצבי דחק, והוא מוקל כשיש יציאה של גזים או צואה. נשים מדווחות לעיתים על החמרה בתסמינים בתקופה שלפני קבלת הווסת או במהלך הווסת עצמה.
שינויים בהרגלי היציאות הם התסמינים העקביים ביותר אצל חולים עם תסמונת המעי הרגיז. אצל חלק מן החולים מדובר בעצירות (תת-סוג זה קרוי IBS-C). בתחילה העצירות יכולה לחלוף מעצמה, אולם לבסוף היא עלולה להיות מתמשכת ולגרור שימוש בלקסטיבים (חומרים משלשלים). חלק מהחולים מדווחים על תחושה של התרוקנות לא מלאה. אצל חולים אחרים התסמין הדומיננטי הוא שלשול (תת סוג IBS-D) בכמויות קטנות במהלך היום (ללא אפיזודות של שלשול לילי). דימום ביציאה איננו מאפיין של תסמונת המעי הרגיז (אלא אם קיימים בנוסף טחורים) ואין בעיות נוספות כגון תת-תזונה או ירידה במשקל כתוצאה מכך. החלק השלישי של החולים מקיים את תת-הסוג המעורב הכולל הן שלשולים והן עצירויות לסירוגין (IBS-M). עם זאת, קיימים שינויים תכופים וחולים עוברים בין תתי סוגים אלו באופן תדיר יחסית.
חולים רבים מתלוננים על תחושה של גזים במעיים ובטן נפוחה (אם כי בבדיקות לא נמצא שיש ריבוי גזים אצלם יותר מאשר באוכלוסייה הכללית). תלונה זו קשורה ככל הנראה לרגישות גבוהה יותר של החולים לקיום גזים במעיים ולרפלוקס של גזים חזרה אחורה (מהמעי המרוחק למעי המקורב) - אשר יכול להסביר את תחושת המלאות. ניתן להתרשם גם מהתרחבות בטנית אצל חלק מחולים אלו.
כרבע עד מחצית מן החולים עלולים להתלונן על תחושת חוסר נוחות כגון צרבת, בחילות והקאות.
פתופיזיולוגיה
הפתוגנזה של תסמונת המעי הרגיז איננה ברורה, אם כי קיימים מספר הסברים לתסמונת זו.
מחקרים שנעשו על פעילות מוטורית של המעי הגס תחת סטימולנטים שונים הראו תוצאות חריגות אצל חולים עם התסמונת הזו - כגון פעילות מוטורית מוגברת של אזור המעבר בין הסיגמא לרקטום במעי הגס, התכווצויות גבוהות יותר וכן זמן מעבר מעיים מהיר יותר מהרגיל המלווה בכאב בטן. הסבר נוסף מקושר לרגישות יתר סנסורית במעיים (אשר יכולה להיות מתווכת על ידי גורמים שונים). רגישות יתר זו באה לידי ביטוי, למשל, בקיום כאב לאחר ניפוח הרקטום על ידי rectal balloon inflation או מדידת סף כאב לאחר אכילה. גורמים המביאים לרגישות יתר זו מוסברים על ידי רגישות יתר של מערכת העיכול עצמה, רגישות יתר המתווכת על ידי מערכת העצבים וכן גיוס של רצפטורים המתווכים בתחושות כאב והמביאים ליתר רגישות זו.
מלבד תאוריות אלו (פעילות מוטורית חריגה ויתר רגישות סנסורית) קיימות תאוריות נוספות להסבר תסמונת זו. אחת מהן מציעה קיום של דיסרגולציה של מערכת העצבים המרכזית. הדמיות כגון MRI שנעשו על חולים הראו אזורים מסוימים במוח שהם אקטיביים יותר בתגובה לגירוי מערכת העיכול לעומת אנשים בריאים ללא התסמונת. הסבר אחר כולל בתוכו מאפיינים פסיכיאטריים אבנורמליים, כאשר חלק מן החולים דיווחו על התעללות מינית או פיזית קודם להתפרצות התסמונת. ממצא נוסף המחזק תאוריה זו כולל את העובדה שסטרס או לחצים שונים מביאים להחרפת התסמונת. בכל הקשור למערכת העצבים נמצא גם, כי רמות סרוטונין שהופרשו לאחר הארוחה אצל חולים אלו היו גבוהות לעומת רמתן אצל אנשים בריאים. מאחר לסרוטונין תפקיד ברגולציה של תנועתיות המעי, הפרשה מוגברת שלו יכולה להביא לתופעות המדווחות אצל חולים לאחר ארוחה, כגון נפיחות וכאבי בטן.
תסמונת המעי הרגיז יכולה להתרחש לאחר אירוע זיהומי של מערכת העיכול, (נקרא גם Post-infectious IBS). תופעה זו מתרחשת יותר אצל נשים צעירות, כאשר גורמי הסיכון לפתח IBS לאחר אירוע זיהומי קשורים במשך האירוע עצמו, מידת הטקסיות של הפתוגן שגרם למחלה, עישון וגורמים נוספים. החיידקים המעורבים הם בעיקר שיגלה, סלמונלה וקמפילובקטר.
לחלק מן החולים בתסמונת המעי הרגיז יש פעילות יתר במערכת העיכול של המערכת החיסונית הבאה לידי ביטוי בריבוי תאים לימפוציטריים מאוקטביים, תאי מאסט וביטוי ציטוקינים רבים המתווכים בדלקת. סטרס כלשהו מביא בתורו לשחרור של ציטוקינים ואלו מביאים לעליה בחדירות המעי למתווכים נוספים ולתסמינים עצמם.
הטיפול בתסמונת המעי הרגיז
קודם לטיפול עצמו, יש לאבחן שאכן מדובר בתסמונת המעי הרגיז ולא במחלה אחרת. מאפייני תסמונת זו כוללים, בין היתר, הישנות של כאבי בטן תחתונה עם שינוי בהרגלי היציאות למשך תקופת זמן, ללא החמרה או התדרדרות, התחלה של תסמינים במצבים של סטרס או בעיות נפשיות, כאבי בטן שאינם מלווים בחום או בירידה במשקל וכדומה. יש להבחין בין כאבים ממקור של מעי רגיז לבין כאבים שמקורם במחלה אחרת- כך למשל, כאבי בטן עליונים או כאבי בטן סביב הטבור יכולים לנבוע גם ממחלה של דרכי המרה, כיב פפטי, איסכמיה של המעיים או אפילו סרטן הקיבה וסרטן הלבלב. במידה והכאב ממוקם בעיקר בבטן התחתונה, הוא יכול לנבוע גם מדיברטיקוליטיס, מחלות מעי דלקתיות כגון קרוהן או קוליטיס כיבית, וגם ממאירויות כגון סרטן המעי הגס. כאשר התסמין העיקרי הוא שלשול, יש לבחון שלא מדובר ברגישות ללקטוז, שימוש יתר במשלשלים, בעיות של תת-ספיגה, מחלות כגון צליאק, יתר פעילות של בלוטת התריס ומחלות זיהומיות. מאידך, עצירות כשלעצמה יכולה להתרחש כתוצאה מתופעת לוואי של שימוש בתרופות או ממחלת הפורפיריה.
קיימות מספר בדיקות לצורך התקדמות באבחנה עצמה. באופן כללי, מרבית הסובלים מתסמונת זו נאלצים לעבור מספר רב של בדיקות כדי לשלול מצבים או מחלות אחרות, ועל כן איגוד הגסטרואנטרולוגים האמריקאי המליץ על מספר גורמים שיש להתחשב בהם כאשר שוקלים את מידת עומק הבירור - כגון משך התסמינים, מידת חומרת התסמינים, גיל ומין המטופל וגורמי סיכון אחרים. מרבית הסובלים מהתסמונת יישלחו בכל זאת לביצוע בדיקת דם מלאה ובדיקה סיגמואידוסקופית, וכן תרבית צואה לאלו הסובלים משלשול. אצל מטופלים מעל גיל 40 מומלץ לבצע בנוסף גם קולונוסקופיה כדי לשלול תהליך אחר המביא לתסמינים אלו. לעיתים מומלץ על דיאטה נטולת לקטוז כדי לאבחן האם מדובר באי סבילות ללקטוז. מטופלים הסובלים מכאב בטן ימני לאחר ארוחה, צריכים לעבור אולטראסאונד של כיס המרה.
הטיפול בתסמונת המעי הרגיז כולל ראשית שינוי בהרגלי התזונה - הפחתת רב כהליים, קפה, הפחתת פרוקטוז וכדומה. בחלק מהמקרים נמצא שיפור משמעותי לאחר דיאטת דלת פחמימות.
טיפול בדיאטה עתירת סיבים היא טיפול שכיח אצל הסובלים מתסמונת המעי הרגיז. עם זאת, הדיווחים באשר ליעילות של פסיליום או סובין לא הוכחה באופן חד משמעי, ככל הנראה בגלל ההסתמנות ההטרוגנית של המחלה.
תרופות אנטיכולינרגיות מאפשרות הקלה רגעית של כאבי בטן עוויתיים, תרופות אלו מונעות את הרפלקס הגסטרו-קוליקי ובכך מפחיתות את הכאב שלאחר הארוחה. אצל חולים הסובלים משלשול ניתן לתת תרופות נוגדות שלשול (נגזרות של אופיאטים - כגון loperamide (אימודיום)).
נוגדי דיכאון מהווים אופציה טיפולית נוספת, היות שתרופות אלו כוללות פעולות פיזיולוגיות הקשורות למעיים, מלבד השפעתן על העלאת מצב הרוח. התרופה imipramine למשל, (ממשפחת נוגדי הדיכאון הטרי-ציקליים) מאטה זמן מעבר במעי הדק וכן זמן מעבר כולל במעיים. מספר מחקרים הראו כי טיפול בתרופה זו יעיל אצל החולים הסובלים בעיקר משלשול, בעוד שחולים הסובלים מעצירות יכולים ליהנות מטיפול בנוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI. עם זאת, היעילות של SSRI בטיפול בלוקים בתסמונת זו טרם הוכחה באופן סופי ויש צורך לבחון אותה במחקרים נוספים.
אצל מספר חולים טיפול אנטיביוטי יכול להביא לתועלת (rifaximin) בעיקר לאלו הסובלים בעיקר משלשול - עם זאת, כיום אין מידע מספק לצורך המלצה רוטינית על השימוש באנטיביוטיקה זו לכל החולים בתסמונת המעי הרגיז. גם טיפול בפרוביוטיקה מקובל, למרות היעדר מידע מספק בשלב זה באשר ליעילותו אצל כלל החולים.
טיפול באנטגוניסטים לסרוטונין הוצע עבור מטופלים הסובלים בעיקר משלשול. טיפול בתרופות המפעילות תעלות כלוריד הוצע גם- (lubiprostone)- הפרשת כלוריד מביאה לזרימה פנימה של מים ונתרן למעיים ומשפרת תפקוד מעיים. טיפול בתרופה זו אצל חולים הסובלים בעיקר מעצירות הראה שיפור קליני.
לסיכום - הטיפול תלוי בחומרת המחלה. מרבית המטופלים סובלים מתסמינים קלים יחסית, אצלם הטיפול כולל בעיקר שינוי בהרגלי תזונה, חינוך והסבר לגבי התסמונת. אצל כרבע מן המטופלים המחלה מתבטאת בתסמינים קשים יותר - חולים אלו יכולים להיות מטופלים בתכשירים אנטי-כולינרגיים, נוגדי שלשול, תוספת סיבים או נוגדי סרוטונין. 5% מן החולים סובלים מתסמינים קשים וחמורים יחסית, וחולים אלו לרוב יטופלו בתרופות נוגדות דיכאון ובטיפולים פסיכולוגיים נוספים מלבד הטיפולים שהוזכרו.
למעי הרגיז ישנם גם סיבוכים כמו פיתוח עמידות לתרופה שניטלת, עצירת גדילה בילדים, חולשה של המערכת החיסונית, עלפונות חוזרים ונשנים, טחורים, תסמיני שלפוחית רגיזה, חסימת מעיים, דיכאון, הפרעת חרדה, הפרעות אכילה וכולי.
ראו גם
עיכול
הפרעות אכילה
כרסת
לקטאז
:en:Blastocystis - ערך בשפה האנגלית. טפיל אשר מזוהה בתרבית צואה, התסמינים זהים ל- IBS ולעיתים האבחנה מפוספסת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
המעי הרגיז, תסמונת
קטגוריה:מחלות מעיים | 2024-04-24T03:32:57 |
מגדלור | ממוזער|275 פיקסלים|מגדלור בקנדה מול האוקיינוס האטלנטי
מִגְדַּלּוֹר הוא מגדל המפיץ אור לשם סיוע בניווט ושיט בים, בנהרות ובאגמי מים גדולים. המגדלור משמש לסימון קווי־חוף מסוכנים, שרטונים רחוקים מחופים ודרכי מוצא בטוחות לנמלים.
המגדלור מחליף שיטות קדומות יותר כגון הדלקת משואות בראשי צוקים וגבעות. עזרי הניווט החדשים בהם נעשה שימוש כיום צמצמו את מספר המגדלורים ברחבי העולם לפחות מ־1,500.
אטימולוגיה
שם העצם בעברית הוא הלחם בסיסים של המילים מגדל+אור.
מגדלור נודע הוא המגדלור שהוצב באי פארוס (Pharos) במצרים העתיקה ונמנה עם שבעת פלאי תבל של העולם העתיק. נראה שמקור השם הוא במילה היוונית "פַנוס" (ϕανός) שמשמעותה "לפיד" וממנה נגזרה גם המילה העברית "פנס", וכך גם ברוסית: фонарь (פָנַר). פארוס, שמו של האי, עדיין משמש בתור המילה ל'מגדלור' במספר שפות: בצרפתית (phare), באיטלקית (faro), בספרדית (faro), ברומנית (far), ובפורטוגזית (farol). המילה האנגלית pharology, מחקר המגדלורים, נגזרת אף היא משמו של האי. השכונה שנבנתה באיסטנבול באזור המגדלור נקראה "פנר", ועל שמה נקראת קבוצת הכדורגל פנרבחצ'ה.
אופן פעולת המגדלור
ממוזער|שמאל|מגדלור במהלך בנייתו, איור מאת סמואל בו
ממוזער|176px|חלון גליל במגדלור Sumburgh Head במיינלנד, איי שטלנד
כדי להיראות כמה שיותר מרחוק, האור המופץ על ידי המגדלור צריך להיות מרוכז וכמה שיותר גבוה (בשל עקמומיות כדור הארץ). ריכוז האור מושג על ידי שימוש במערך של עדשות מסתובבות.
בעבר מקור האור היה בעירה ואילו כיום נעשה שימוש במערכת של מנורות ועדשות. עד התקנת החשמל במגדלורים, שימשו מנורות נפט או פרפין כמקור אנרגיה להפקת האור. העדשות הסתובבו באמצעות מנגנון־שעון שנמתח מדי־יום על ידי שומר המגדלור. מערך העדשות הוחזק בדרך־כלל בכספית להפחתת החיכוך. במגדלורים המודרניים נעשה שימוש בנורת חשמל ובמנגנון־שעון המוזנים בדרך־כלל על ידי גנרטורים חשמליים הפועלים על שריפת סולר. גנרטורים אלה גם מספקים חשמל לשומר־המגדלור.
ריכוז האור ביעילות ממקור אור הפולט אור לכל הכיוונים דורש שימוש בעדשה בעלת קוטר גדול מאוד, דבר העלול להפוך אותה לעבה וכבדה מאוד. כדי להימנע מכך, פותחה עדשת פרנל (Fresnel lens). עיצובה הייחודי של עדשה זו מאפשר רוחק מוקד קצר אך משקל ונפח קטנים משהיו דורשות עדשות רגילות בעלות מאפיינים אלה. עדשות זוהרות מאוד (Hyperradiant lenses) המיוצרות על ידי קונצרן Chance Bros הותקנו במספר מגדלורים, כגון בקייפ־רייס, בניו פאונדלנד ובהוואי.
במגדלורים מודרניים לא מאוישים, מערכת העדשות המסתובבות מוחלפת לעיתים קרובות באור בהיר מאוד ששולח הבזקים קצרים לכל הכיוונים - בשיטה זו הדגש הוא על ריכוז האור בזמן ולא במרחב. אורות אלה דומים לאורות הנפלטים ממשואות המותקנות על מבנים גבוהים.
בשיטות עיצוב אלה, במקום להבחין באור חלש תמידי, המתבונן מהים מבחין באור בהיר, כשבין הבזק להבזק יש מרווח זמן קצר של חשיכה. הבזקי אור אלה יוצרים תבנית אור אופיינית הייחודית לכל מגדלור ומגדלור. לדוגמה, המגדלור של Scheveningen מאופיין במרווח זמן של 2.5 ו־7.5 שניות לסירוגין בין הבזק אחד למשנהו.
היסטוריה
ממוזער|176px|מנורת פרפין תוצרת Chance Brothers שהייתה בשימוש עד 1976 במגדלור Sumburgh Head במיינלנד, איי שטלנד
בראשית המאה העשרים המציא הממציא השוודי גוסטב דאלן את מגדלור ה־AGA, שייתר את הצורך באיוש המגדלור. אך המגדלורים המאוישים המשיכו לפעול שנים רבות לאחר מכן, סיבה חלקית לכך היא יכולתם של שומרי־המגדלור לעזור בהצלה בשעת־צרה. השיפורים בניווט הימי ובביטחון, כגון ה־GPS, הובילו לצמצום הדרגתי של מספר המגדלורים המאוישים. אחרוני שומרי־המגדלור עזבו את תפקידם בשנות התשעים של המאה ה־20. היום נשארו מעט מגדלורים מאוישים.
מגדלורים הפכו לאתרי תיירות מבוקשים ובמספר מקומות בעולם הם מתוחזקים בהתאם לכך. אף על פי כן, באזורים לא נגישים מותקנים מגדלורים מודרניים גם בימינו. מגדלורים אלה מאופיינים במבנים פונקציונליים יותר ופחות ציוריים בהשוואה לאבותיהם הקדומים. מקור האנרגיה שלהם הוא בדרך־כלל סולארי ויש להם אור מהבהב אחד שאינו מסתובב.
ברית המועצות הקימה מספר מגדלורים לא־מאוישים שמופעלים על ידי גנרטורים רדיואיזוטופיים תרמואלקטריים. מגדלורים אלו מעוררים דאגה משום שהחומר הרדיואקטיבי עלול לדלוף ולגרום לזיהום, או להיגנב על מנת להשתמש בו להרכבת פצצה מלוכלכת. חלק ממגדלורים אלה טרם אותרו בשל רישום לקוי.
בארצות הברית ובקנדה המגדלורים מתוחזקים על ידי משמר החופים של המדינה, ובבריטניה התחזוקה מבוצעת על ידי Trinity House, גוף האמון על תחזוקת אמצעי הניווט הימי בממלכה.
מגדלורים למטוסים
בראשית התפתחות התעופה, בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20, נבנו מגדלורים כדי לאותת למטוסים ולסמן להם כיווני טיסה ושדות תעופה. השימוש בהם היה בזמן שקדם לאמצעי ניווט כגון GPS, גלי רדיו, מכ"ם וכדומה. כך לדוגמה נמתח קו של מגדלורים ואמצעי ניווט נוספים לרוחב כל ארצות הברית כחלק מנתיב האוויר חוצה ארצות הברית. גם באירופה ובעיקר באנגליה נבנו מגדלורים רבים כאלה ונעשה בהם שימוש עד תקופת מלחמת העולם השנייה.
רשימת מגדלורים
מגדלורים בישראל
מגדלור עכו – ממוקם ב, שימש בעבר את נמל עכו.
מגדלור חיפה – ממוקם בסוף הרציף על שובר הגלים הפנימי של נמל חיפה.
מגדלור סְטֶלָה מַארִיס (מגדלור "כוכב הים", "מגדלור הר הכרמל") – ממוקם בבסיס חיל הים בחיפה, ליד מנזר סטלה מאריס.
מגדלור מכמורת ("מגדלור מבואות ים") – מגדלור פעיל הממוקם בצפון חוף מכמורת, כחלק מכפר הנוער מבואות ים.
מגדלורי הרצליה – צמד מגדלורים פעילים הממוקמים על שוברי הגלים משני צדי הכניסה למרינה הרצליה.
מגדלור תל אביב ("מגדלור רֶדִינְג") – ממוקם בנמל תל אביב אותו שימש בעבר, ליד תחנת הכוח רדינג בצמוד לתל כודאדי שעל שפך הירקון. כיום פועל בו בית קפה.
מגדלור יפו – ממוקם באזור יפו העתיקה, פעל בשנים 1865–1966.
מגדלור אשדוד – ממוקם על גבעת יונה באשדוד, בעבר שימש את נמל אשדוד.
המגדלור במרינה אשקלון – מגדלור פעיל הממוקם על שובר הגלים של המרינה באשקלון.
מגדלור נמל קצא"א באשקלון – מגדלור פעיל הממוקם בקצה שובר הגלים הראשי של נמל קצא"א באשקלון.
מגדלור אילת – ממוקם מדרום-מערב למפרץ אילת, קרוב לגבול עם מצרים.
מגדלורים בחו"ל
המגדלור באלכסנדריה ("המגדלור של פארוס") – היה ממוקם על חצי אי סמוך לעיר הנמל אלכסנדריה שבמצרים. אחד משבעת פלאי העולם העתיק. נחשב למגדלור הראשון בעולם.
מגדל הרקולס – ממוקם בקצה חצי אי קטן, מצפון למרכז העיר לה קורוניה שבגליסיה, ספרד. מהווה מונומנט רומי ואתר מורשת עולמית.
מגדלור פטי מינו – ממוקם על תחנת העגינה ברסט, , צרפת, ופועל במשותף עם המגדלור פורטזי (phare du Portzic).
מגדלור קוֹרְדוּאׇן ("ורסאי של הים", "מגדלור המלכים", "מלך המגדלורים") – ממוקם על שרטון קורדואן מול שפך הז'ירונד, באקיטן שבצרפת. המגדלור הפעיל העתיק ביותר בצרפת, מונומנט היסטורי ואתר מורשת עולמית.
מגדלור אדיסטון – ממוקם על צוקי אדיסטון שבתעלה האנגלית (למאנש), כ-21 ק"מ מפלימות'. המפורסם במגדלורי בריטניה.
מגדלור דירהוליי – ממוקם על צוק דירהוליי ומהווה את הנקודה הדרומית ביותר באיסלנד.
מגדלור דונה מריה פיה ("מגדלור דה פונטה טמרוסה", "מגדלור דה פראיה") – ממוקם בבכניסה לנמל פראיה, בדרום האי סנטיאגו שבכף ורדה.
מגדלור האור של בוסטון (Boston Light) – ממוקם על האי ברוסטר הקטן שבמבואות נמל בוסטון. מהווה ציון דרך היסטורי לאומי בארצות הברית.
מגדלור פיג'ן פוינט – מגדלור פעיל הממוקם לחוף האוקיינוס השקט, מדרום לסן פרנסיסקו, במדינת קליפורניה שבארצות הברית.
אחר
המגדלור בנלסון ביי ("המגדלור הפנימי בנלסון ביי") – ממוקם מצפון-מזרח לעיירה , ניו סאות' ויילס, אוסטרליה. למבנה זה אין מגדל ולכן איננו מגדלור כפשוטו. עם זאת, מיקומו אפשר לו למלא תפקיד של מגדלור ללא צורך במגדל.
מגדל נַבּ – מגדל ימי בריטי שהוקם כחלק ממערך הגנה מפני צוללות הצי הקיסרי הגרמני וכיום משמש כמגדלור.
גלריה
ראו גם
אוניית מגדלור – אונייה המשמשת כמגדלור צף.
מאפייני אורות עזר לניווט – מאפייני האורות המשמשים לניווט.
לקריאה נוספת
מ. ל. סטדמן, אור בין האוקיינוסים, תרגום: ברוריה בן-ברוך, הוצאת כתר 2012
גונסאלס מסיאס, האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם, הוצאת פרדס, 2022
קישורים חיצוניים
מגדלי אור ומשואות באתר שער לים
צמ"ד אונליין (מכון ויצמן) - שאל את המומחה: כיצד מגבירים את אור המגדלור שיראה למרחוק?
הערות שוליים
*
קטגוריה:ימאות
קטגוריה:ניווט
קטגוריה:מגדלים לפי סוג | 2024-08-30T12:29:40 |
תוכנית אוגנדה | שמאל|ממוזער|250px|הודעתו של קלמנט היל ממשרד החוץ הבריטי לעוזרו של הרצל על תמיכה ב"תוכנית אוגנדה", פורסמה בשער העיתון הציוני "די ולט", ב-27 באוגוסט 1903
תוכנית אוגנדה הייתה הצעה בריטית להקמת התיישבות יהודית במזרח אפריקה הבריטית סביבה התפתח פולמוס ומאבק פוליטי בפוליטיקה הציונית בשנים 1903–1905. ההצעה התייחסה לשטח בן 13,000 קמ"ר במערב קניה, הקרוי מישור גואס נגישו (באנגלית: Uasin Gishu). הצעה זו שזכתה לכינוי "תוכנית אוגנדה" בדיונים הציוניים, חדרה לתשומת הלב של הציבוריות הציונית בקונגרס הציוני השישי שנפתח ב-23 באוגוסט 1903. בקונגרס החל הפולמוס על ההצעה, השלכותיה ומשמעויותיה, ובו הסתמנו רבים מבין ציוני רוסיה כמתנגדיה החריפים. הקונגרס הסתיים בהחלטה על תמיכה בהקמת ועדה שתעסוק בנושא ההצעה הבריטית, וכן על משלחת חקר אל האזור המוצע שתבדוק את התאמתו.
הפולמוס על ההצעה המשיך לסעור לאחר הקונגרס ומתנגדיה, שכינו את עצמם ציוני ציון, התארגנו פוליטית כנגדה.
משלחת החקר מצאה את המקום בלתי מתאים להתיישבות והציעה לקונגרס הציוני השביעי (1905) לדחות את ההצעה. בעיני הבריטים ירדה קרנה של ההצעה עוד לפני כן מסיבות פנימיות. הקונגרס השביעי קיבל את הצעת משלחת החקר ודחה את ההצעה.
לפני הקונגרס
הצעת צ'מברלין להרצל
ראשיתה של תוכנית אוגנדה בהצעה שקיבל תאודור הרצל משר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברלין, בפגישתם ב-23 באפריל 1903. הצעתו הייתה שהיהודים יישבו אזור במזרח אפריקה הבריטית. הכינוי "אוגנדה" דבק בו כבר מהצעת צ'מברלין ונסמך על שמה של מסילת הברזל האוגנדית שנסללה באותן שנים והובילה ממומבסה אל אגם ויקטוריה שחופו המזרחי עבר זמן קצר לפני ההצעה מאוגנדה הבריטית אל מזרח אפריקה הבריטית. צ'מברלין עצמו צפה באזור המיועד בנסיעות מוקדמות שלו בקו רכבת זה.
הרצל כתב ביומנו, בעת שהיה בלונדון, ב-24 באפריל 1903:
הסיבה להצעה מצדו של צ'מברלין הייתה קשורה, לדעת ההיסטוריון דוד ויטל, לרצונו במתיישבים בקולוניה שהסבירות שיתקוממו כדרך הבורים בדרום אפריקה תהיה נמוכה. בעת שהוצגה ההצעה הרצל לא קיבל אותה, באומרו שרק ארץ ישראל רלוונטית ובלוחצו שימשך המאמץ לאפשר את התיישבות היהודים באל עריש, מהלך שעוד היה בעיצומו.
לאחר מכן, במאי, לאחר שנודע על פרעות קישינב (שהתרחשו מספר ימים לפני פגישתם של הרצל וצ'מברלין, אך הידיעות על כך עוד לא הגיעו לאוזני איש מהם), המשיך צ'מברלין להציע ללאופולד גרינברג, נציגו של הרצל בבריטניה, הצעות ברוח דומה לגבי מזרח אפריקה. גרינברג היסס אך הבטיח להתייעץ עם הרצל על העניין. לאור העובדה שתוכנית אל עריש נראתה תקועה, אמר הרצל לגרינברג להמשיך להיות בקשר עם צ'מברלין בעניין מזרח אפריקה.
החלטת הרצל לקדם את בדיקת הצעת צ'מברלין
את ההחלטה לקדם את המשא ומתן עם צ'מברלין על הצעת מזרח אפריקה קיבל הרצל לאחר שנודע דבר פרעות קישינב. דבר זה מעלה את הסברה הנפוצה (שמגובה גם בצורת ההנמקה של הרצל בנאומו לפני הקונגרס השישי ובמקומות אחרים) שכתוצאה מהזעזוע מהפרעות היה מוכן הרצל לצאת לתוכנית מרחיקת לכת דוגמת תוכנית אוגנדה. זו למשל עמדתו של ההיסטוריון מיכאל היימן בסקירתו המקיפה על גלגולה של תוכנית אוגנדה. היסטוריונים אחרים שמים דגש בעיקר על החלטיותו של הרצל למצוא סיבות לשאת ולתת עם הבריטים. דוד ויטל עומד על כך שהסיבה המרכזית לפיתוח נתיב אוגנדה, בו לא ראה הרצל הבטחה רבה בעת שהוצע, הייתה ההתחוורות שתוכנית הצ'רטר על אל עריש עלתה על שרטון וספק אם תצא לדרך בשנים הקרובות. לדברי ויטל החלטתו של הרצל להמשיך במגעים בעניין מזרח אפריקה הייתה נאמנה לשיטתו, לפיה יש להמשיך לשאת ולתת עם שותפים דיפלומטיים גם אם הנושא שעל הפרק (במקרה הזה, תוכנית אל עריש) כבר לא רלוונטי. לדברי ויטל, לאחר שנראה היה שדבר לא יצא מתוכנית אל עריש, הפכה הצעת מזרח אפריקה, שלפנים ביטל אותה הרצל, להצעה משמעותית.
ישעיהו פרידמן טוען שכל הכוונה בתוכנית אוגנדה הייתה להשיג מבריטניה הכרה בתנועה הציונית כמייצגת הלגיטימית של העם היהודי ומחויבות לספק עבורה פתרון. פרידמן מראה את ניסיונותיו של הרצל להביא את כל המעצמות לפתרון מוסכם לבעיית היהודים ביישובם בארץ ישראל, דבר שלשמו נחוצה הייתה לו הכרה בריטית בבעיה היהודית כבעיה לאומית, ובתנועה הציונית כנושאת ונותנת מטעם היהודים. פרידמן מביא התכתבות בין הרצל ולאופולד גרינברג הנוגעת למטרות המשא ומתן על אוגנדה, ובתוכה, למשל, מכתב זה של גרינברג:
הקונגרס השישי
כינוס הוועד הפועל הגדול לדיון בהצעה
הוועד הפועל הגדול התכנס כדי לדון בסדר היום של הקונגרס הציוני השישי ב-21 באוגוסט 1903, ובזמן זה הציג הרצל לראשונה בפניו את הצעת אוגנדה של הבריטים. הוועד תמך בהבאת ההצעה לפני הקונגרס, כולל החברים מציוני רוסיה. לדברי מיכאל היימן, ההפתעה המוחלטת של החברים הרוסים גרמה להם להסכים, אולי גם משום שהנושא עלה לאחר שהם תקפו באגרסיביות את הרצל על נושא כספים ציוניים שהושקעו בתוכנית אל עריש ללא אישורם. לדברי ישעיהו פרידמן, אמנם מספר צירים בוועד מקרב ציוני רוסיה הביעו תמיהה מסוימת, אך ככלל, הם ראו את היתרון הגדול בהכרה הבריטית, וקיבלו את טיעונו של הרצל לפיו "הצ'רטר לארץ-ישראל רשום על המסמך הבריטי הרשמי בדיו בלתי נראית לעין; אם ילכו בעקבותיו ידאג שתוך חודשים מעטים הדיו תיהפך קריאה לכל בר-בי-רב."
לדברי דוד ויטל תגובות הוועד הפועל היו מעורבות מכדי להכריע מה תהיה תגובת הציבור בקונגרס ונראה מהפרוטוקול שלא התנהל דיון של ממש על הנושא. הרצל עצמו יצא, לדבריו, בתחושה לא טובה, בעיקר על כך שאת הישגיו (שהוא ראה כמשמעותיים) מול רוסיה ובריטניה ראו הצירים כמובנים מאליהם.
יום פתיחת הקונגרס
ב-23 באוגוסט 1903 נאם הרצל את נאום הפתיחה של הקונגרס השישי. הוא סקר בנאומו את האסונות האחרונים ואת החמרת מצב היהודים ואמר: "נציל־נא את אלה שעוד ניתן להצילם". הוא העלה לסדר היום של הקונגרס את ההצעה הבריטית בנוגע לאוטונומיה באוגנדה, והדגיש כי הממשלה הבריטית יודעת כי מטרתה של הציונות היא שיבה לארץ ישראל ושאוגנדה תשמש "אתר ארעי להתיישבות על בסיס לאומי". בנאומו אמר הרצל:
הוא דרש מהקונגרס לקבל את ההצעה ונענה בסערת תשואות. אלא שתהום נפערה בין הסיעות, שפתחו בהתייעצויות במהלך הנאומים. בישיבה הסוערת של הסיעה הרוסית תקף הסטודנט הצעיר חיים ויצמן את הרצל בחריפות וטען כי הממשלה הבריטית עתידה להציע "הצעה טובה יותר". כמה ממתנגדי תוכנית אוגנדה אף הכריזו על שביתת רעב. על אף שנורדאו לא תמך בתוכנית אוגנדה, הוא הגן על הרצל ואמר כי אוגנדה תשמש "מקלט לילה" לנרדפים. דבריו שכנעו רבים מהמתלבטים. רוב התומכים באפריקה המזרחית באו ממערב אירופה. גם רוב חברי מפלגת "המזרחי" הדתית תמכו בתוכנית אוגנדה. הקיצוניים שבלאומנים בוויכוח היו דווקא הסוציאליסטים מרוסיה.
ההצעה הראשונה שהוצגה בקונגרס השישי ביומו הראשון הייתה הצעה להקים ועדה קטנה שתעסוק בכל נושא מזרח אפריקה והמשא ומתן עם הבריטים בנושא, ושוועדה זו תחליט האם להוציא משלחת חקר, ותביא את החלטתה לקונגרס נוסף. אך לאחר שהרצל נשא ונתן זמן מה עם צירי רוסיה, הוא הבין את יחסי הכוחות טוב יותר וחש בטוח יותר בניצחונו. לכן, בהצעה הסופית שעלתה להצבעה ביומו האחרון של הקונגרס (לאחר שאושרה בוועד הפועל הגדול) הציע הרצל שתוקם ועדה לטיפול בנושא מזרח אפריקה וכן שתישלח משלחת חקר למזרח אפריקה. מסקנות משלחת החקר יובאו לקונגרס מיוחד שיכונס לצורך העניין.
הפולמוס במהלך הקונגרס
במהלך הקונגרס החלה מתגבשת בהדרגתיות האופוזיציה, הרוסית בעיקרה, להצעת מזרח אפריקה, אופוזיציה שהחלה לזהות את עצמה בשם ציוני ציון עוד במהלך הקונגרס וביתר שאת לאחריו. הלנדסמנשפט הרוסי (אספת צירי רוסיה) התכנס פעמיים או שלוש ביום במהלך הקונגרס כדי לדון על עניין הצעת מזרח אפריקה ושם התגבשה ההתנגדות, וקולות תומכים בהצעה (כמו מנדלשטם, למשל) נדחקו לשוליים. הרצל עצמו נע בין ניסיונות פיוס של המתנגדים, לבין הבנה הולכת ומתחזקת שהרוב לצידו, ומכאן לדחיפה להצעה פחות מתפשרת (בעיקר הוספת משלחת החקר להצעת ההחלטה).
הרצל התעקש על חשיבות המשא ומתן עם הבריטים וקבלת הכרתם בתנועה הציונית. בין השאר מסיבה זו הוא ייחס חשיבות רבה לכך שהצעתם תתקבל על ידי הקונגרס. כך יוכל להראות לבריטים שהציונים מתייחסים ברצינות ליחסים עמם.
עניין זה כמעט והטה את הכף אצל ציוני רוסיה עצמם בנקודות מסוימות וכמעט והביא אותם לתמוך בהצעת הרצל. הרצל נפגש עם זאב טיומקין, אחד מציוני רוסיה שהתנגד להצעה, בערבו של 25 באוגוסט 1903, היום השלישי לקונגרס, וניסה לשכנע אותו להביא את חבריו לתמוך בהצעה מהטעם שדחייתה תגרום נזק ביחסים עם הבריטים. לאחר מכן נפגשו חברי הוועד הפועל הגדול הרוסים לדון בדבריו של הרצל לטיומקין ורבים מהחברים התחילו להסס בהתנגדותם, מחשש שסירוב להצעה הבריטית אכן יגרום נזקים לתנועה, אך מאחר שהרצל לא הבטיח להם שבמקרה שיאשרו את הקמת הוועדה נושא ההתיישבות במזרח אפריקה ייקבר, הם לא הצליחו להגיע לכדי החלטה.
ההצבעה על ההצעה
הקונגרס הסתיים בהחלטה בעד ההצעה. ישנם הבדלים קטנים בנתונים אודות תוצאות ההצבעה שמביאים היסטוריונים שונים והבדלים גדולים יותר בפירוש התוצאות. לדברי מיכאל היימן, 295 צירים היו בעד ההצעה, 178 היו נגד ו-99 נמנעו, ביניהם חברי הוועד הפועל הגדול, עליהם כפה הרצל להימנע. לדעת היימן מדובר בניצחון דחוק, היות שרוב הנמנעים, וחלק לא מבוטל מהתומכים, היו למעשה מתנגדים שרק מפאת כבודו של הרצל לא התנגדו. דוד ויטל (שמונה, בשונה מהיימן 143 נמנעים) מסכים איתו שחיבור המתנגדים והנמנעים מגלה שהייתה התנגדות נרחבת לתוכנית ורוב דחוק.
ישעיהו פרידמן טוען כי העובדה שרבים לא הצביעו לפי דעתם על נושא מזרח אפריקה, אלא כהבעת אמון בהרצל ובדרכו, לא הייתה סטייה שיש לבקרה אלא הייתה עצם העניין, מאחר שהרצל ושותפיו טרחו לחדד את הצורך הפוליטי בהחלטה מול הבריטים שהיה חשוב יותר מכל החלטה סופית שתהיה בעניין התיישבות במזרח אפריקה. פרידמן מביא גם הוא מספרים שונים (292 בעד, 176 נגד, 143 נמנעים) ורואה בהם אות לניצחון ברור של הרצל.
רבים ממתנגדי ההצעה פרשו בהפגנתיות מהאולם והתכנסו באולם אחר. הרצל הצטרף אליהם והסביר את חשיבות ההכרה הבריטית בתנועה הציונית, וכן שלא יכול היה לדחות את ההצעה הבריטית כלאחר יד בצורה שתשרוף את הגשרים עמם. הם חזרו לאולם אך התסיסה בנושא זה המשיכה בקונגרס ולאחריו.
בראיון שהעניק כמה ימים לאחר מכן לראובן בריינין, ניסה הרצל להסביר את שיקוליו:
לאחר הקונגרס
שמאל|ממוזער|250px|קטע מעיתון "השקפה" לאליעזר בן-יהודה, הדן בהצעה:
לאחר הקונגרס החל הפולמוס האמיתי, שכלל חילופי מכתבים רבים, פרסומים בעיתונות היהודית, כינוסים שונים ועוד, בעיקר מצד ציוני רוסיה. בשלב זה גם נכנס מנחם אוסישקין לעמדה מרכזית בתוך המאבק, לאחר שבמהלך הקונגרס עצמו בילה בארץ ישראל ולא לקח בו חלק. חלק מהפולמוס היה התכתבות פומבית חריפה ותוקפנית בין הרצל לאוסישקין, בה אוסישקין עמד על כך שכחבר הוועד הפועל הגדול, אין הוא מקבל את הכרעת הרוב לשליחת המשלחת, ובכלל שלרוב אין זכות להכריע בענייני עיקרי הרעיון הציוני, אלא רק בשאלות דרך הביצוע. הרצל לעומתו הטעים, שאין הוא יכול לפסוח על שני הסעיפים. על דעותיו הוא יכול להגן כחבר הוועד באופן דמוקרטי, אך אין הוא יכול שלא לקבל את הכרעת הרוב ועדיין להיות חבר בוועד הפועל, וחובתו להתפטר. הוא ביקר את נתיב רכישת הקרקעות בארץ ישראל, אותו העדיף אוסישקין, כאשליה. גם אם ירכוש אוסישקין את כל הקרקעות בעיר מגוריו יקטרינוסלב, כתב הרצל בלעג, הצאר יישאר הריבון שם. היהודים זקוקים לריבונות, ולא לקרקעות. הרצל גם ביקר את קובלנותיו של אוסישקין בדבר דרכו הדיפלומטית, באומרו שאם יש לאוסישקין דרך טובה יותר להשיג את ארץ ישראל מאשר הדיפלומטיה, עליו לחשוף אותה ולא להסתירה, ואם אין לו, אל לו להפר את אחדות התנועה.
ועידת חרקוב
אחד השיאים של הפולמוס הגיעו עם כינוס ועידת חרקוב שבה התכנסו בין 11 ל-14 בנובמבר 1903 חברי הוועד הפועל הגדול הרוסיים. בוועידה נבחרה ועדת היגוי בת ארבעה חברים לציונות רוסיה, ובראשה אוסישקין, מה שנחשב לעלבון כלפי הרצל, משום שהוא היה ראש למתנגדיו. הוועידה הציבה אולטימטום: על הרצל לסגת מתוכנית אוגנדה ומכל כוונה עתידית להעלות שאיפות טריטוריאליות מחוץ לארץ ישראל, עליו לכנס את הוועד הפועל הגדול לפני שילוח המשלחת לאפריקה, ולקדם את ההתיישבות המעשית בא"י. על כל זה עליו להתחייב בכתב. אם לא יקוימו תנאי האולטימטום, איימו, בשלב הראשון, להפסיק את הזרמת מסי השקל הציוני לווינה. התוכנית שלהם בהמשך כללה הצעות קיצוניות יותר, עד כדי הקמת התארגנות ציונית עצמאית ללא הרצל.
התוכניות שלהם הודלפו לעיתונות וכך נודע הדבר לציבור וגרם להם לנזק תדמיתי. לטענת הביוגרף של הרצל ארנסט פאוול האיום המקורי שלהם, אותו רצו לשמור בסוד, היה להקים ארגון ציוני עצמאי בלי הרצל. הרצל פרסם את הדבר בביטאון התנועה הציונית, די ולט, וכך גייס לצידו גם רבים ממתנגדי "תוכנית אוגנדה", שראו באיום לפילוג סכנה חמורה. לדברי מיכאל היימן, לא התקבלה החלטה בעניין ההצעות הדרסטיות שעלו בחרקוב כמו הפסקת תשלום ופילוג התנועה אך הן כנראה נידונו ברצינות. השיחות הודלפו לעיתונות בניסיון ליצור רושם שהחלטות הללו התקבלו. פרסום דבר "המרד" ואיום הפילוג בגיליון די ולט של 25 בדצמבר, עורר התנגדות ציבורית רבה למתנגדי הרצל ופגע בהם. הרצל דאג שעותקיו יופצו נרחבות כדי לגייס תמיכה בעמדתו.
כשבאו שליחי ועידת חרקוב (שמשון רוזנבאום וצבי בלקובסקי) להגיש את האולטימטום להרצל ב-31 בדצמבר 1903 הוא קיבל אותם בסבר פנים יפה וידידותיות, אך לא היה מוכן להתייחס אליהם כאל שליחים של ועידת חרקוב – בה ראה כינוס לא לגיטימי המנסה לכפות את סדר יומו על הקונגרס – אלא רק כאל חברים יחידים מהוועד הפועל הגדול.
ועידת הפיוס והערכתה
מה שנודע כ"ועידת הפיוס", היה כינוס של הוועד הפועל הגדול ב-11–15 באפריל 1904 שנועד להביא לסיום העוינות בין תומכי "תוכנית אוגנדה" למתנגדיה. בסופו התקבלה עמדת הרצל לפיה החלטת הקונגרס תתקיים ותשלח ועידת החקר למזרח אפריקה. מצד שני, הרצל עצמו אמר שם, בין השאר, שההצלחה הגדולה ביותר במשא ומתן עם הבריטים לגבי "אוגנדה" היה דווקא כישלונו.
ישעיהו פרידמן, הרואה בעיסוקו של הרצל בהצעת מזרח אפריקה בעיקר תכסיס שנועד לבסס את הקשרים הפוליטיים עם הבריטים רואה בוועידה זו, בה נוצר שלום בית, מתקבלת הסכמה על שליחת וועדת החקר ומתקבלת הסכמה להפסיק את העוינות, הצלחה גדולה להרצל. בוועידה, הרצל חוזר ומדגיש שרק ארץ-ישראל חשובה לו. לדעת דוד ויטל עמדה זו נוגדת את עמדתו הבסיסית של הרצל, לכן הוועידה מראה על כניעתו לאופוזיציה. מאידך, ויטל מציין כי מנחם אוסישקין הרגיש שתוצאות הוועידה הן הפסד עבורו. ישעיהו פרידמן, כאמור, רואה בוועידת הפיוס הכרה של ציוני רוסיה בעמדתו המקורית של הרצל, לפיה המשלחת והמשא ומתן על אוגנדה הם בעלי ערך דיפלומטי ולא מעשי, בעוד דוד ויטל רואה בוועידה ותוצאותיה עדות לכך שהרצל נכנע למעשה לדרישות מתנגדיו.
משלחת החקר וירידת התוכנית מהפרק
לאחר שג'וזף צ'מברלין עזב את תפקידו כשר המושבות בסוף 1903 ירדה קרנה של הצעת מזרח אפריקה בעיני משרד המושבות הבריטי. בנוסף, התעוררה התנגדות של קומץ המתיישבים הבריטים במזרח אפריקה, שלא היו מעוניינים בהגעתם של יהודים לאזורם. עיתונם, "איסט אפריקן סטנדרד", יצא נגד רעיון הקמת המושבה היהודית, שהוגדרה כ-"Jewganda" ("יהוגנדה"), ודרש שלא להכניס לאזור "רוכלים יהודים שיציעו למכירה, מתוך האוצרות שבכיסי סחבותיהם, כל דבר – החל במסרק וכלה בחפיסת סבון – שאין הם נזקקים לו". הדיונים עם הבריטים נמשכו, אף על פי שהתוכנית נראתה פחות ופחות ריאלית ורצויה מבחינתם. עוד לפני שנשלחה משלחת החקר בראשית 1905 (לאחר מותו של הרצל, ועל בסיס ועידת הפיוס – בברכת ציוני רוסיה) נראה היה שמבחינת הבריטים ההצעה כבר לא ממשית.
המשלחת למזרח אפריקה מנתה שלושה חוקרים: קצין אנגלי בשם סנט היל גיבנס ששימש ראש המשלחת; אלפרד קייזר, מומחה שווייצרי למדעי הטבע שהתאסלם והמהנדס היהודי נחום וילבוש. המשלחת הגיעה לאפריקה בינואר 1905 והחלה לנדוד מלווה במלווים וסבלים. חלק מהזמן הם נדדו בנפרד. לאחר חזרתם הם הכינו דו"ח מפורט באנגלית ובגרמנית בצירוף 24 צילומים ושלוש מפות. הדו"ח הוגש ב-16 במאי 1905 לממשלת אנגליה. וילבוש כתב בזכרונותיו כי במקרה הזה לא היו דעות מנוגדות כי "במקום שאין כלום אין לעשות כלום".
דו"ח המשלחת הלא אוהד הובא לקונגרס הציוני השביעי שאימץ את המלצתו לדחות את ההצעה.
בתרבות
בשנת 2002, במסגרת משדר מיוחד ליום העצמאות בערוץ 3, הקבוצה הקומית שלישיית מה קשור ביצעה שיר-מערכון בשם "למה לא אוגנדה?" אותו כתבו והלחינו חברי השלישייה. השיר מאשים באופן הומוריסטי את הרצל שבחר במדינה הלא נכונה, ושאם תוכנית אוגנדה הייתה מתממשת לא היו הבעיות הביטחוניות והכלכליות עמן מתמודדים הישראלים. בשיר ישנן התייחסויות לפיגועים הרבים שהיו באותה התקופה וכן למשבר הכלכלי שאפיין את התקופה.
בשנת 2011 יצא לאור ספרו של יואב אבני "הרצל אמר", רומן היסטוריה חלופית שבבסיסו ההנחה כי תוכנית אוגנדה התקבלה, ומדינת ישראל הוקמה במזרח אפריקה.
ראו גם
תוכנית קימברלי
טריטוריאליזם יהודי
לקריאה נוספת
אלכס ביין, תיאודור הרצל, ספר תולדותיו, הוצאת מצפה, תל אביב, תרצ"ד
נחום וילבוש, המסע לאוגנדה, הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשכ"ג 1963.
Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977
Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982
יוסף גולדשטיין, פרשת אוגנדה – היבטים נוספים, ציון, שנה מ"ח, תשמ"ג, החברה ההיסטורית הישראלית, עמ' 408–425
ארנסט פאוול, הרצל במבוך הגלות, ביוגרפיה, מחברות לספרות, 1997
עמוס כרמל, הכול פוליטי: לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, הוצאת דביר, 2001, עמ' 18–19.
גליה גרבלר-ריצ'לר, "זו לא הייתה אוגנדה ואולי גם לא טעות: מפת המסע לאוגנדה", במדור: "על המפה" בכתב העת "עת־מול", גיליון 216 (עמ' 40–41), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ניסן תשע"א, אפריל 2011, ירושלים.
גור אלרואי, מחפשי מולדת, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2011.
משה יגר ודבורה ברזילי-יגר, משבר "אוגנדה" בציונות, הוצאת כרמל, 2020, ירושלים, 330 עמודים
בני פירסט, הרצל אמר: אוגנדה, מסע אחר, 212, מאי 2009, עמ' 64–74
משה יגר ודבורה ברזילי-יגר, משבר "אוגנדה" בציונות, הוצאת כרמל, 2020
מרדכי נאור, ראש בראש - שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, יד יצחק בן-צבי, 2019, הפרק "ההימור הגדול של הרצל: 'פולמוס אוגנדה' כמעט מפרק את ההסתדרות הציונית", עמ' 9–35.
קישורים חיצוניים
תוכנית אוגנדה בחיפוש הערך
דני גוטוויין, הרצל וקישנב, דברים שנשא ביום העיון: במבואי עיר ההרגה – מאה שנים לפוגרום קישינב (27.3.2003), מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה
תוכנית אוגנדה, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
תוכנית אוגנדה, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
הערות שוליים
קטגוריה:ציונות: היסטוריה
קטגוריה:עם ישראל בעת החדשה
קטגוריה:בנימין זאב הרצל
אוגנדה
קטגוריה:מזרח אפריקה הבריטית
קטגוריה:פרויקטים של התיישבות יהודים מחוץ לארץ ישראל | 2024-10-03T08:23:48 |
תכנית אוגנדה | REDIRECT תוכנית אוגנדה | 2004-08-09T11:09:47 |
תסמונת ויליאמס | תסמונת ויליאמס (באנגלית: Williams Syndrome) היא תסמונת גנטית נדירה, שמקורה בפגיעה כרומוזומלית. התסמונת תוארה לראשונה בשנת 1961, בידי קרדיולוג מניו זילנד בשם ג'ון ויליאמס. התסמונת מופיעה באחת מתוך 20,000 לידות והיא חשוכת-מרפא. מכיוון שאנשים עם התסמונת מתאפיינים באמפתיה מוגברת ובחברותיות גבוהה, היא מכונה גם תסמונת האהבה.
מאפיינים
לרוב המאובחנים בתסמונת מבנה פנים ייחודי, שעשוי לכלול שפתיים בולטות, פה רחב, אף קטן וסולד, עפעפיים בולטים ולסת בולטת. מאפיינים גופניים נוספים הם גובה נמוך, כתפיים צרות ושמוטות, ברכיים כפופות, היפוטוניה וגמישות יתר של המפרקים. תסמינים אפשריים נוספים כוללים קשיי אכילה, הקאות, הרטבה, בעיות שינה, יתר לחץ דם, הפרעות כליה, רמות גבוהות של סידן בדם (בעיקר בינקות), צרידות בקול, בעיות שיניים, קשיי ראייה לטווח קרוב, פזילה והתבגרות מינית מוקדמת. לכ-80% מהאנשים המאובחנים בתסמונת קיים ליקוי בלב המחייב התערבות רפואית.
תסמין שכיח נוסף הוא רעד קל בשרירים, הגורם לבעיות בהתפתחות המוטורית (הן במוטוריקה עדינה והן במוטוריקה גסה). התופעה מובילה לאתגרים ברכישת מיומנויות גרפיות, עיכוב בהתפתחות יכולת ההליכה ותנועה מגושמת.
מאפיינים מנטליים
תסמונת ויליאמס גורמת לעיכוב בהתפתחות המנטלית ולליקויי למידה קשים. בקרב חלק ניכר מהמאובחנים בתסמונת ויליאמס קיימת לקות שכלית בדרגות שונות של חומרה, ומנת משכל (IQ) בטווח שבין 40–90. רוב האנשים עם התסמונת נוטים להיפראקטיביות, סובלים מחוסר שקט ומקשיי ריכוז לאורך זמן, ומרבים לקום ולהסתובב. גירויים קוליים עלולים להסיח את דעתם בקלות, ואם אינם שגרתיים, אף לעורר בהם פחד. כמו כן, קיימים קשיים בתפיסת מרחב ובזיכרון החזותי; זיהוי מושגי יסוד כצבע, גודל וצורה.
מאפיין בולט הוא שפה עשירה (אשר מתפתחת בשלב מאוחר יחסית), שאינה משקפת את המגבלות ביכולת החשיבה, מכיוון שהמתאפיינים בתסמונת לומדים תבניות מילוליות ומשתמשים בהן נכון בהקשרים חברתיים. בחלק מהמקרים מתגלה כישרון מוזיקלי מפותח.
אחד המאפיינים של התסמונת הוא התנהגות חברתית ערה, ועניין גבוה במערכות יחסים ובאנשים. קיימת יכולת לזהות נכונה מצבים רגשיים אצל הזולת ונטייה להפגין אמפתיה, לשתף בחוויות אישיות, ולתאר רגשות באופן דרמטי. חרף יכולות אלה, רבים מהאנשים עם התסמונת סובלים מבדידות ומתקשים ליצור קשרים בין-אישיים עמוקים ומתמשכים. מכיוון שחברותיות-היתר מתבטאת בכמיהה לקשר, פנייה חסרת עכבות לזרים ורצון עז לרצות את הסביבה, אנשים עם תסמונת ויליאמס נמצאים בסיכון גבוה לניצול מיני.
צורת ההורשה
הופעתה של תסמונת ויליאמס זהה בזכרים ובנקבות. במרבית המקרים, שני ההורים בריאים, וכן שאר בני המשפחה. במקרים נדירים, יירש הילד את התסמונת מהורה שגם הוא מאובחן בה. תסמונת ויליאמס נגרמת בשל חסר מקטע זעיר באזור WBSCR בכרומוזום 7. המקטע החסר בגודל של כמיליון וחצי בסיסים, על פי רוב, ומכיל 28 גנים. המחיקה מתרחשת עקב הארכיטקטורה הייחודית של האזור, התחום על ידי צברים הומולוגיים של גנים ופסאודוגנים המאורגנים כ-low copy repeat blocks הנקראים דופליקונים. סידור זה מעלה את הסיכוי לשכפול לא נכון של האזור במהלך המיוזה ולמחיקתו במהלך השחלוף. אחד מהגנים החסרים הוא האלסטין, שהיעדרותו תורמת, קרוב לוודאי, להיצרות כלי הדם, תווי הפנים הייחודיים, השרירים הרפויים והבעיות האורתופדיות.
מחקר שפורסם באפריל 2019, מצביע על קשר בין תסמונת ויליאמס לפגיעה במיאלין, החומר העוטף ומבודד את תאי העצב, בדומה לתהליך המתרחש בטרשת נפוצה.
בתרבות
פרק 4 ("Savant") בעונתה התשיעית של הסדרה "חוק וסדר: מדור מיוחד" מציג דמות של ילדה הסובלת מהתסמונת.
פרק 23 ("No More Mr. Nice Guy") בעונתה השלישית של הסדרה "האוס" מציג איש שנחשד בטעות כסובל מהתסמונת.
ראו גם
פגם גנטי
מוגבלות שכלית התפתחותית
קישורים חיצוניים
אתר מידע בעברית לאנשים עם תסמונת ויליאמס ומשפחותיהם
הערות שוליים
ויליאמס
קטגוריה:מחלות כרומוזומליות
קטגוריה:מחלות נדירות | 2024-10-15T20:48:57 |
פגסוס (קבוצת כוכבים) | פגסוס היא קבוצת כוכבים צפונית שנקראת על-שם פגסוס מהמיתולוגיה היוונית. בנוסף להיותה אחת מ-88 קבוצות הכוכבים המודרניות, היא גם אחת מ-48 קבוצות הכוכבים של תלמי.
מאפיינים בולטים
הכוכבים מרקב (α בפגסוס), שאט (β בפגסוס), אלג'ניב (γ בפגסוס) ואלפרץ (נקרא גם סִירַה, בעבר נקרא δ בפגסוס, אך הועבר ל-α באנדרומדה ) יוצרים ביחד את האסטריזם ריבוע פגסוס המסמל את גופו של פגסוס. אניף (ε בפגסוס) מסמל את אפו של פגסוס, ו-ϑ בפגסוס ו-ζ בפגסוס מסמלים את ראשו וצווארו. ליד הכוכב β בפגסוס מצויים מספר כוכבים, ביניהם מטר (η בפגסוס) ו-μ בפגסוס, שמסמלים את רגליו הקדמיות. בין הכוכבים הנוספים ניתן לציין WISE J2209+2711
כוכב הלכת הראשון מחוץ למערכת השמש שהתגלה מקיף את הכוכב 51 בקבוצת פגסוס.
גרמי שמיים עמוקים
M15 - צביר כדורי ליד אניף בראש של פגסוס.
NGC 7742 - גלקסיית סייפרט מסוג II.
היסטוריה ומיתולוגיה
לפגסוס צורה דומה לסוס לוחך עשב, עם ריבוע גדול כגופו. פירוש אחר לארבעת הכוכבים הבהירים בריבוע הוא ארבע הסוסות של דיומדס, אחת משתים עשרה המטלות של הרקולס, יחד עם קבוצה אחרת - דלי. בעקבות הוצאתו של אלפרץ מהקבוצה, הריבוע הפך משולש שמחובר לגוף מקלוני, ובכך מזכיר כנף, כשל הסוס המכונף פגסוס.
קישורים חיצוניים
קבוצת הכוכבים פגסוס. מהאתר windows to the universe.
אלים, שדים ומפלצות בשמים מאמר בעברית על קבוצת השמיים אנדרומדה.
*
קטגוריה:קבוצות כוכבים
קטגוריה:48 קבוצות הכוכבים של תלמי | 2023-04-02T02:14:41 |
אודסה | 80px|ממוזער|לוגו העיר
ממוזער|מדרגות פוטיומקין
שמאל|ממוזער|250px|בית האופרה של אודסה
שמאל|ממוזער|250px|המוזיאון הימי
שמאל|ממוזער|250px|המוזיאון הארכאולוגי
אוֹדֵסָה (באוקראינית: Одеса, ברוסית: Одесса, ביידיש: אדעס) היא עיר נמל אוקראינית לחוף הים השחור, ומרכז מחוז אודסה. אוכלוסייתהּ מונה כ-1,010,783 נפש (נכון ל-2017), והיא העיר השלישית בגודלהּ באוקראינה, אחרי קייב וחרקוב.
יהודים מפורסמים רבים נולדו וחיו באודסה: זאב ז'בוטינסקי, מאיר דיזנגוף, שלום עליכם, שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק ואחרים. בשנת 1995 נקרא בעיר רחוב על שם יצחק רבין.
באודסה נמל הים המסחרי הגדול ביותר באוקראינה והיא מהווה עיר מרכזית בתחומי מסחר, תעשייה, תיירות ומדע.
במאה ה-19 הייתה אודסה העיר השלישית בגודלה גם באימפריה הרוסית, אחרי מוסקבה וסנקט פטרבורג. בהיסטוריה האדריכלית שלהּ השפעה של הסגנונות הצרפתיים והאיטלקיים, כמו הבארוק, הרוקוקו והגותי, שהיו נפוצים יותר במערב אירופה. ב-2023 העיר הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
אודסה הייתה עיר נמל חופשית מ-1819 ועד 1858. בתקופה הסובייטית היא הייתה עיר הנמל החשובה ביותר של ברית המועצות וגם בסיס של הצי הסובייטי. ב-1 בינואר 2000 הוכרז הנמל של אודסה כנמל חופשי וכאזור סחר חופשי לעשרים וחמש שנה. מימיו של נמל אודסה אינם קופאים בחורף, אך הוא בעל ערך צבאי מוגבל בלבד. השליטה של טורקיה על הדרדנלים והבוספורוס איפשרה לנאט"ו לשלוט על התעבורה הימית בין אודסה לים התיכון. למעשה, באודסה יש שני נמלים גדולים: באודסה עצמה, ויוז'ני (שהוא גם נמל נפט בינלאומי חשוב), הנמצא בפרברי העיר. נמל חשוב נוסף, צ'ורנומורסק, נמצא מדרום מערב לאודסה. יחד הם מהווים מרכז תחבורה גדול, המתחבר גם לקווי מסילות ברזל. מפעלי זיקוק ועיבוד הנפט והכימיקלים של אודסה מקושרים לקווי הצינורות האסטרטגיים של רוסיה ושל האיחוד האירופי והיא משמשת גם בסיס מרכזי לצי האוקראיני.
אטימולוגיה
השם אודסה הוענק לראשונה בינואר 1795 והוא נובע משמו של היישוב אודסוס (ביוונית עתיקה: Ὀδησσός). בתקופה ההיא נהוג היה להעניק ליישובים שנכבשו מידי העות'מאנים שמות יווניים (כמו סבסטופול, טירספול וחרסון).
היסטוריה
ייסוד ושנים מוקדמות
ממוזער|240px|פסל מייסדת העיר, יקטרינה השנייה
ממוזער|240px|אצטדיון צ'רנומורץ, ביתו של מועדון הכדורגל צ'רנומורץ אודסה.
במאה ה-14 סחרו באזור טטרים קרימאים. החל משנת 1529 הייתה אודסה בשליטתה של האימפריה העות'מאנית. בזמן המלחמה העות'מאנית-רוסית כבשו הכוחות הרוסיים בפיקודו של אדמירל דה-ריבס (שהיה ספרדי במוצאו) את היישוב הטטרי חאג'יביי ואת המבצר הטורקי אני-דוניא, ליד מיקומה הנוכחי של העיר.
אודסה נוסדה רשמית ב-1794 כמבצר רוסי ימי על אדמות שנכבשו מטורקיה, כתוצאה מהסכם יאש ב-1792. הצארינה יקתרינה השנייה החליטה לקרוא לעיר על שם המושבה היוונית־רומית העתיקה אודסוס בתרקיה, בעיקר מסיבות פוליטיות, על מנת למשוך סוחרים זרים.
העיר שגשגה תוך זמן קצר. התרחבותה הראשונית הייתה בעיקר הודות לפעילותו של הדוכס ארמאן עמנואל רישליה, ששירת כמושל העיר בשנים 1803–1814. לאחר שברח מהמהפכה הצרפתית הוא שירת בצבאה של יקטרינה נגד הטורקים. הוא שתכנן את התשתית של העיר ואת צורתה. רישליה נחשב לאחד האבות המייסדים של אודסה.
ב-1819 הפכה אודסה לעיר נמל חופשית, מעמד עליו שמרה עד 1879. היא נעשתה לביתם של אוכלוסיות מגוונות, כמו רוסים, אוקראינים, יהודים, יוונים וסוחרים שייצגו לאומים אירופיים רבים. אופייה הקוסמופוליטי תועד על ידי המשורר הרוסי פושקין, שחי בגלות פנימית באודסה בשנים 1823–1824. במכתביו הוא מספר כי אודסה היא עיר שבה "אפשר להריח את אירופה. מדברים צרפתית ויש עיתונים ומגזינים אירופאים לקריאה".
התרחבותה של אודסה הופסקה בשל מלחמת קרים בשנים 1853–1856. בזמן המלחמה הפגיזו כוחות בריטיים וצרפתיים את אודסה, אך היא התאוששה במהירות, והגידול בסחר הפך את העיר לנמל יצוא החיטה הגדול ביותר ברוסיה. ב-1886 חוברה העיר במסילת ברזל לקייב ולחרקוב, וכן ליאשי שברומניה.
המאה ה-20
ב-1905 פרצה באודסה התקוממות של פועלים, שנתמכה על ידי צוות אוניית המלחמה הרוסית פוטיומקין ועל ידי העיתון איסקרה של לנין. סרטו המפורסם של סרגיי אייזנשטיין משנת 1925 "אוניית הקרב פוטיומקין" מתעד את ההתקוממות, וכולל סצנה שבה מאות אזרחים רוסים נרצחים על מדרגות האבן הגדולות (הידועות בשם מדרגות פוטיומקין), באחת מהסצנות המפורסמות בתולדות הקולנוע הרוסי בפרט והקולנוע בכלל. במעלה המדרגות המובילות לנמל, עומד פסל של רישליה. הטבח התקיים למעשה ברחובות הסמוכים ולא על המדרגות עצמן, אך הסרט גרם לרבים לבקר באודסה על מנת לראות את מקום הטבח. מדרגות אודסה ממשיכות להיות אטרקציה תיירותית באודסה. הסרט נעשה באולפני הסרטים של אודסה, אחד מהאולפנים הוותיקים ביותר בברית המועצות לשעבר.
לאחר המהפכה הבולשביקית ב-1917 ובזמן מלחמת העולם הראשונה, הוחזקה אודסה על ידי מספר קבוצות, כולל ה"צאנטרלנה ראדא" האוקראיני, הצבא הצרפתי, הצבא האדום והצבא הלבן. לבסוף, ב-1920, השתלט הצבא האדום על אודסה ואיחד אותה עם הסובייט האוקראיני, שמאוחר יותר נעשה לחלק מברית המועצות.
תושבי אודסה סבלו מרעב גדול ששרר בעיר בשנים 1921–1922 כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה.
מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה אודסה לאחר מצור והוחזקה בידי כוחות גרמניים ורומניים מ־1941 ועד 1944, העיר סבלה הרס רב והרוגים רבים.
כ-280,000 תושבי אודסה, ברובם יהודים, נרצחו או גורשו במהלך המלחמה, במה שקרוי הטבח באודסה. חלקים רבים מאודסה נפגעו באפריל 1944, כאשר הצבא האדום שחרר את העיר. העיר הייתה אחת מארבע הערים הראשונות שקיבלו את התואר "עיר גיבורה" ב־1945.
לאחר המלחמה
לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה העיר למרכז תעשייתי חשוב, כשנמל הים שלה היה לנמל הגדול ביותר שלחופי הים השחור. העיר התפתחה מאוד והייתה לאחת הערים המתויירות ביותר, וליעד תיירותי מועדף בתיירות הפנים של ברית המועצות.
בשנת 1952 נבנתה תחנת הרכבת של אודסה, ובשנת 1961 נחנך נמל התעופה הבינלאומי אודסה.
העיר גדלה מאוד, ובשנת 1974 הפכה לעיר בת מיליון תושבים על פי מפקד האוכלוסין.
אוקראינה העצמאית
ב־1991, לאחר נפילת ברית המועצות, נעשתה העיר חלק מאוקראינה העצמאית.
התעשייה באודסה כוללת בניית ספינות, זיקוק נפט, כימיקלים, עיבוד מתכות ומזון. היא גם מהווה בסיס מרכזי של הצי האוקראיני ובסיס צי הדיג.
בשנת 2014 הייתה העיר לאחד ממוקדי העימותים בתקופת מלחמת האזרחים באוקראינה, לאחר שפרצו בה המהומות נגד השלטון החדש בראשות פטרו פורושנקו, שדוכאו במהרה.
ב-2023 המרכז ההיסטורי של אודסה הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו; ההכרזה נעשתה בהליך חירום מזורז, על רקע ההפגזות הכבדות שהעיר ספגה מלחמת אוקראינה–רוסיה שהחלה ב-2022, ועל כן האתר הוגדר בהכרזתו אתר מורשת עולמית בסיכון ובאונסק"ו הצהירו שינסו לעזור לאוקראינה בהגנה על השטחים הכלולים באתר מנזקי המלחמה ובשיקום שלהם אם ייפגעו.
פוליטיקה וממשל
240px|ממוזער|בניין עיריית אודסה
בתקופת האימפריה הרוסית העיר היוותה למרכז המחוזי של פלך אודסה ופלך חרסון.
על ניהול העיר מופקדת מועצת העיר ובראשה עומד ראש עיריית אודסה, הגוף הניהולי הוא ועדת ההוצאה לפועל של המועצה העירונית.
באודסה ארבעה מחוזות אדמיניסטרטיביים:
מחוז קייב,
מחוז מלינובסקי,
המחוז הסמוך לים (פרימורסקי),
מחוז סובורוב.
העיר אודסה גובלת עם החבלים הבאים: חבל אווידיפול, חבל בליאבסקי וחבל לימאן הנמצאים במחוז אודסה.
אכיפת חוק
גוף השיטור העירוני היא משטרת הסיור של העיר אודסה (Патрульна поліція у м.Одесі) ומשטרת מחוז אודסה, המהווים חלק מהמשטרה הלאומית של אוקראינה. מטה המשטרה שוכן ברחוב היהודי 12, בעיר אודסה.
גאוגרפיה ואקלים
אודסה נמצאת על גבעות מדורגות, הצופות על מפרץ אודסה הקטן. חלק גדול מהעיר כולל המרכז ההיסטורי שוכנים על גבעה בגובה 50 מטר מעל פני הים.
חופי אודסה
ממוזער|רובע הנופש ארקדיה
ממוזער|מראה מהאוויר של חופי אודסה
חופי אודסה משתרעים לאורך מאות קילומטרים, לאורך החופים מתפתל שביל "דרך הבריאות" האסור לתנועת כלי רכב ומיועד לאופניים.
אקלים
האקלים הוא ממוזג יבשתי נוח ויבש, עם מיעוט משקעים. החורפים קרים ולרוב יבשים, הקייצים חמים.
הטמפרטורות הממוצעות בינואר הן C° 2− וביולי C° 22. הטמפרטורה הממוצעת מגיעה לכדי C° 10.7.
באודסה יורדים כ-350 מילימטר גשם בשנה, לאורך כל השנה.
דמוגרפיה
מספרהתושביםבאודסה
שנה אוכלוסייה 17952,349 1,800 6,000 1802 9,000 1813 35,000 182952,000 1832 60,000 1844 77,800 1849 86,729 1858 104,200 1863 118,900 1866 119,400 1873 193,513 1880 217,000 1885 240,600 1891 297,600 1892 327,725 1897 403,815 1907 449,700 1910 506,000 1911 498,100 1912 635,000 1914 481,500 1915 504,615 1920 454,200 1923 316,800 1925 325,354 1926 411,400 1936 534,000 1937 548,190 1939 601,651 1956 607,000 1959 667,182 1964 721,000 1966 753,000 1967 776,000 1970 892,000 1973 962,000 1974 1,000,000 1981 1,072,000 1989 1,115,371 1991 1,100,700 1995 1,060,000 1998 1,027,600 2001 1,029,049 2005 1,007,131 2008 994,739 2009 1,008,604 2010 1,009,204 2011 1,009,100 2012 1,008,200 2013 1,014,900 2014 1,017,000 2015 1,016,500 2016 1,010,800
מספר התושבים בעיר נכון ל-1 בינואר 2017 נאמד בכמיליון בני אדם. בעיר יש עירוב של לאומים רבים. על פי אומדן מ-2001, 62% מהתושבים הם אוקראינים, 21% רוסים, 6% בולגרים, 5.5% מולדובנים ו-0.6% יהודים. משנות ה-70 הלך ופחת מספר היהודים, אף שבתחילת שנות ה-90 עדיין היו היהודים כ-5% מסך התושבים. עם העלייה לישראל מברית המועצות לשעבר, פחת המספר משמעותית ונכון לשנת 2015 חיו בעיר כ־40,000 יהודים, פחות מ-1%.
כלכלה
ממוזער|240px|טרמינל המשא בנמל אודסה
ממוזער|מראה אווירי אל נמל אודסה
באודסה נמצא נמל הים הגדול ביותר באוקראינה, דרכו מגיעות כל הסחורות אל העיר והוא מהווה גורם משמעותי בכלכלת העיר. משנת 2014 שוכן בעיר גם המטה המרכזי של הצי האוקראיני (שעבר לשם מסבסטופול, בעקבות סיפוח חצי האי קרים)
והעיר נחשבת לאחד ממרכזי המסחר הגדולים במזרח אירופה.
בשנת 2011 המגזין "פוקוס" הכתיר את אודסה בתור העיר בעלת איכות החיים הגבוהה ביותר באוקראינה.
תחבורה
ממוזער|הפוניקולר של אודסה, 2007
240px|ממוזער|תחנת הרכבת של אודסה
ממוזער|250px|נמל התעופה הבינלאומי אודסה
אודסה מהווה צומת תחבורה חשוב באוקראינה ובה תחנת רכבת, רשת אוטובוסים, רכבת קלה וחשמלית (הפעילה מאז 1910), פוניקולר (שנחנך ביוני 1902) ונמל התעופה הבין-לאומי הנמצא במרחק של כשבעה קילומטר ממרכז העיר ומשרת את העיר והמחוז. בעבר היו תוכניות לחנוך רכבת תחתית, אך תוכניות אלה לא יושמו לבסוף.
מנמל התעופה הבינלאומי יוצאות טיסות סדירות לווינה מדי יום (Austrian Airlines ו-Ukraine International) וחברת התעופה Ukraine International אף מוציאה טיסות ישירות לנתב"ג, איסטנבול, לרנקה, ורשה, מינסק ואף לקייב בטיסות פנים.
בעיר אודסה שתי תחנות אוטובוסים מרכזיות (תחנת פריבוז והתחנה המרכזית).
תקשורת
התקשורת הסלולרית בעיר מופעלת על ידי חמש מפעילות סלולר אוקראיניות: קייבסטאר, Vodafone אוקראינה, אינטרטלקום, Lifecell וחברת TriMob. משנת 2012 בעיר פועלת רשת Wi-Fi במספר אתרי תיירות (רשת City Public Internet Acces). בעיר פועלות גם ספקיות תקשורת נוספות כדוגמת: אוקרטלקום, TENET, Briz ו-Vega.
בעיר פועלים יותר משישים עיתונים, למעלה מעשרים תחנות רדיו וכ-19 ערוצי טלוויזיה.
ספורט
אודסה היא אחד ממרכזי הספורט הגדולים באוקראינה ובה בתי ספר להחלקה על הקרח, שחמט, איגרוף, אתלטיקה, כדורגל, כדורסל וספורט מים.
בעיר מספר מגרשי כדורגל: אצטדיון צ'רנומורץ, אצטדיון ספרטק, אצטדיון סק"א ואצטדיון דינמו. העיר מיוצגת בליגת העל האוקראינית בכדורגל על ידי קבוצת צ'רנומורץ אודסה. בעבר התקיימה קבוצת כדורגל בשם סק"א אודסה.
העיר יוצגה בעבר בתחום כדורעף נשים על ידי קבוצת ג'ינסטרה, שזכתה במספר אליפויות לאומיות וקבוצת דיאמנט אודסה, בתחום כדורעף גברים.
אודסה מיוצגת גם בליגת העל האוקראינית בכדורסל על ידי קבוצת הכדורסל "אודסה", שזכתה בעבר בגביע האוקראיני.
תיירות
240px|ממוזער|הנמל ובית המלון "אודסה"
אודסה היא מרכז תיירותי פופולרי. אזור הנופש של אודסה משתרע על קילומטרים רבים לחופי הים השחור ומכונה בשם רובע אקדמיה ובו מרחצאות רפואיים רבים בתוך העיר ובסביבתה, בתי מרפא, מסעדות, מועדוני לילה שפעילים 24 שעות ביממה ובתי מלון.
למשפחתו של לב טולסטוי היה ארמון בעיר, שעדיין ניתן לבקרו.
מרבית בתי העיר מהמאה ה-19 נבנו מאבן גיר שנחצבה בסמוך. המחצבות הנטושות הורחבו מאוחר יותר על ידי מבריחים בני המקום, בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה ושימשה גם לוחמים פרטיים בתקופת מלחמת העולם השנייה. ההרחבות הרבות יצרו מבוך מסובך של מנהרות תת-קרקעיות מתחת לאודסה, הידועות כ"קטקומבות". בתחילת המאה ה-21 הן מהוות אטרקציה לתיירים אוהבי אתגרים.
תרבות
270px|ממוזער|בית האופרה של אודסה
באודסה עשרות מוזיאונים, ביניהם המוזיאון לאמנויות יפות השוכן במבנה מראשית המאה ה-19. כמו כן פועל בה אולפן הסרטים של אודסה המארגן את פסטיבל הסרטים הבינלאומי באודסה.
העיתון הראשון "אודסקי וסטניק" החל לצאת בשנת 1827 ברוסית וצרפתית פעמיים בשבוע.
בעיר פועלים מספר בתי תיאטרון, לרבות: התיאטרון האקדמי הלאומי לאופרה ובלט של אודסה, ששוכן במבנה שנבנה בשנים 1884–1887 ועל בימתו הופיע שליאפין.
באודסה פועלים גם התזמורת הפילהרמונית המחוזית של אודסה, התיאטרון האקדמי לקומדיה מוזיקלית של אודסה, תיאטרון הדרמה הרוסי האקדמי של אודסה, תיאטרון הדרמה המוזיקלי האקדמי האוקראיני של אודסה, הקרקס הממלכתי של אודסה ועוד.
אודסה היא עיר הולדתם של הקומיקאים מיכאיל ז'בנצקי ויעקב סמירנוף.
בשנת 2023 אונסק"ו הכריזה על אודסה כאתר מורשת עולמי בסיכון
בשנת 2023 תערוכה מציגה את על ההשפעה האמנותית של אודסה על תל אביב.
יהדות אודסה
שמאל|ממוזער|240px|חנוכיה מוצבת מול מדרגות פוטיומקין בלב העיר מדי חנוכה
כאשר כבשו הרוסים את המקום מידי הטורקים ב-1789, נמצאו באודסה שישה יהודים. ב-1794, משעלה מספרם, ניתנו ליהודים מגרשים להקמת בתים, חנויות וגינות, וכעבור ארבע שנים הוקם בית כנסת. הרב הראשון, רבי יצחק רבינוביץ מבנדרי, התמנה ב-1809. יהודים היוו אז כעשרה אחוזים מכלל תושבי העיר. ב-1840 הגיע מספרם לכ-120,000.
יהודים רבים החלו להגיע לעיר במחצית המאה ה-19, כאשר העיר הייתה נמל חופשי (משוחרר ממכס), ועסקו בעיקר במסחר זעיר. הקהילה היהודית גדלה משמעותית עד כי ב־1897 הוערכה אוכלוסיית היהודים בכ־165,000 איש, שהיוו 37% מאוכלוסיית העיר, ובכך הייתה זו הקהילה היהודית הגדולה ביותר בברית המועצות. יהודי העיר אף דאגו להכנת מפה של תחומי העירוב בעיר.
במאה ה־19 התגבשה באודסה תנועת ההשכלה היהודית: יהודים רבים למדו בבתי־ספר רוסיים ובאוניברסיטאות, ונוסד בה בית־ספר יהודי מודרני. בסוף המאה היא נעשתה לבסיס תמיכה חשוב ברעיונות הציונות. בעיר פעלו מלומדים וסופרים ציוניים בולטים, בהם אחד העם, יוסף קלוזנר, מנדלי מוכר ספרים, יהושע חנא רבניצקי וחיים נחמן ביאליק, שכתב בה חלק נכבד משיריו. בה נוסד ב-1896 הַשִּׁלֹחַ, הירחון העברי לספרות, למדע ולענייני החיים, וישבה מערכתו שנים רבות עד עלייתה לירושלים ב-1920.
תיאור נאמן של ההווי היהודי העשיר באודסה מוצאים בסיפורים של ס"ס יושקביץ, ב"חמשתם" של זאב ז'בוטינסקי ובעיקר ב"סיפורי אודסה" של יצחק באבל.
פוגרומים רבים פרצו באודסה נגד הקהילה היהודית, בשנים 1821, 1859, 1871, 1882 ו־1905. לאחר הפרעות, ובמיוחד לאחר פוגרום 1882 וכן בתום מלחמת העולם הראשונה, היגרו רבים מתושבי אודסה היהודים לארצות אחרות - בעיקר לארצות הברית. חלק מהעוזבים עלו לארץ ישראל. למרות הפוגרומים גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר בזכות היהודים שהגיעו מהאזורים הכפריים.
רוב מוחלט של יהודי המקום נרצחו באכזריות בטבח אודסה בתקופת השואה, על ידי כוחות רומניים (ועם סיוע גרמני). בסך הכל בשואה נספו כ-99,000 מיהודי אודסה, וכמות היהודים ששרדה הייתה קטנה.
לאודסה יצא שם רע בקרב היהודים החרדים בתחום המושב, והיא נודעה כעיר ש"אש גיהנום סביב לה", ביטוי המיוחס לרבי משה צבי מסאווראן. הרב חיים טשרנוביץ ("רב צעיר") גר בעיר בין השנים 1897–1911, ושימש כראש ישיבה. הרב זוסיא פרידמן היה רב העיר במשך 40 שנים בין תרנ"ז (1897) לתרצ"ז (1937). כן כיהן כרב העיר הרב יוסף הלפרין.
בשנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20 גדלה העיר בשיעור גבוה. בין שנות ה-70 לשנות ה-90, היגרו רוב יהודי אודסה לישראל, לארצות הברית ולמדינות מערביות אחרות. שכונת ברייטון ביץ' בדרום רובע ברוקלין שבניו יורק זוכה לכינוי "אודסה הקטנה", בגלל מספרם הרב של מהגרים רוסים ואוקראינים החיים בה. כמו כן, נוצרו בתקופה זו קהילות של תושבי אודסה לשעבר במוסקבה ובלנינגרד, בשל הגירה פנימית בקנה מידה גדול. כיום מונה האוכלוסייה היהודית בעיר אלפים בודדים. בעיר שתי קהילות יהודיות; קהילת חב"ד בראשות הרב אברהם וולף וקהילה ליטאית ("תקוה") בראשות הרב שלמה בקשט, בנו של הרב חיים מנחם בקשט. בקהילות אלו קיימים גני ילדים ובתי ספר יסודיים, תיכוניים, מספר מסעדות כשרות, אוניברסיטה יהודית ובית יתומים יהודי.
נוצרים
ממוזער|כנסיית פראוברז'נסקי באודסה
בעיר קיימת קהילה גדולה מאוד של נוצרים, רובם מהכנסייה הפרבוסלבית הרוסית, אך ישנם גם קתולים, לותרנים ופרוטסטנטים.
מוסלמים
מאז התפרקות ברית המועצות כמות המוסלמים בעיר עולה בהתמדה. בעוד ב-1989 עמד מספרם על אלפים בודדים, בתחילת המאה ה-21 נאמד מספרם ב-30 אלף איש, בשל הגירה של טורקים רבים. מאז תחילת העשור השני של המאה ה-21 פועל בעיר מסגד מרכזי.
השכלה ומדע
אודסה מהווה מרכז גדול של מדע והשכלה ובה שוכנת האוניברסיטה הלאומית של אודסה, שקיימת מאז מאי 1865 ובה למד גם הפיזיקאי הנודע ג'ורג' גאמוב.
בנוסף פועלים בעיר מוסדות להשכלה גבוהה כדוגמת: האוניברסיטה הלאומית לרפואה של אודסה, האוניברסיטה הלאומית לכלכלה של אודסה, האקדמיה למשפטים של אודסה והאוניברסיטה הממלכתית לחקלאות של אודסה ומכוני מחקר רבים נוספים.
ערים תאומות
לקריאה נוספת
Odessa. Memories / Ed. By Nicolas V. Iljine; essay by Patricia Herlihy; contributions by Bel Kaufman, Oleg Gubar and Alexander Rozenboim. — A Samuel and Althea Stroum Book, University of Washington Press, Seattle&London, 2003. — 144 p.
רחל ארבל, עורכת, מחווה לאודסה בית התפוצות ע"ש נחום גולדמן, תל אביב, 2002
קישורים חיצוניים
משטרת מחוז אודסה — האתר הרשמי
אודסה באתר מסע אחר
זיוה שמיר, על תקופת השיא של ביאליק באודסה, (מתוך סדרת "ראשי חודשים" בבית אבי חי), באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית
זיוה שמיר, Cosmopolitanism in Urban Spaces: The Case of Odessa, (סימפוזיון באנגלית על אודסה כמרכז קוסמופוליטי תרבותי ליהודים), באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:אוקראינה: ערי חוף
קטגוריה:אוקראינה: ערי נמל
קטגוריה:מחוז אודסה: ערים
קטגוריה:הים השחור: יישובים
קטגוריה:קהילות יהודיות באוקראינה
קטגוריה:אירופה: אזורי סחר חופשי
קטגוריה:מחוזות אוקראינה: ערי בירה
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1794
קטגוריה:אתרי מורשת עולמית בסיכון
קטגוריה:הים השחור: ערי נמל | 2024-09-26T08:13:27 |
תסמונת דאון | תסמונת דאון היא תסמונת הנובעת מטריזומיה של כרומוזום מספר 21 - כלומר מצב בו מצויים שלושה עותקים של כרומוזום מספר 21, בכל תא בגוף במקום שני עותקים בלבד (במקרים נדירים רק חלק מתאי הגוף מכילים את הכרומוזום המיותר, או שבמקום כרומוזום מיותר שלם, יש רק מקטע ממנו). כתוצאה מכך, כ-300 עותקים מיותרים של גנים, מצויים בכל תא בגוף, והגוף מייצר עודף של 50% מכ-300 חלבונים. דבר זה משבש את המבנה והפעילות של רקמות רבות בגוף.
התסמונת מתארת הפרעה, שבה בכל תא מתאי הגוף מצויים 47 כרומוזומים במקום 46 שיש באופן נורמלי. כלומר תסמונת דאון היא תסמונת גנטית מולדת שמקורה בליקוי כרומוזומי.
הלוקים בתסמונת סובלים מקשיים רבים כגון: עיכוב התפתחותי, מאפייני מראה ייחודיים, קשיים בדיבור והפרעות בריאותיות שונות. זהו מצב, שבו קיים עודף מטען גנטי, שגורם למגוון תופעות גופניות ושכליות אופייניות, המשפיעות על התפתחות הילד ועל מצבו הרפואי מרגע לידתו.
התסמונת קרויה על שם ג'ון לנגדון דאון שתיאר אותה בשנת 1866.
תסמינים
תסמינים קוגניטיביים
על פי רוב ללוקים בתסמונת מנת משכל נמוכה, בין 40 לבין 75 IQ
ילדותיות - הלוקים בתסמונת נוטים לתפוס עצמם כילדים במשך כל חייהם, ולעיתים קרובות יש להם שאיפה נמוכה לעצמאות והם נדרשים לתלות בבני משפחתם ובסביבתם במשך כל חייהם.
איחור שפתי קל. כמעט כל הלוקים בתסמונת לומדים לדבר וניתן גם ללמדם כתוב וקרוא, אולם הדבר לוקח להם זמן רב יותר מהממוצע. להורים הדוברים שפת סימנים, גם אם לא כשפת אם, מומלץ ללמד ילד הלוקה בתסמונת דאון גם שפה זאת והוא צפוי לשלוט בה מהר יותר מבשפות מדוברות. אולם, יש חילוקי דעות לגבי הוראת שפות קוליות שונות ללוקים בתסמונת, במיוחד בגיל צעיר.
מסיבות אלה מקובל לראות את הלוקים בתסמונת דאון כבעלי מגבלה שכלית התפתחותית - כלומר התפתחותם הקוגניטיבית איטית מהמקובל ואינה מגיעה לשלמות המקובלת.
ישנם מקרים יוצאים מן הכלל בהם הלוקים אינם סובלים מכל המאפיינים הללו.
תסמינים חזותיים
בדרך כלל, עיניהם של הלוקים בתסמונת דאון מלוכסנות, אוזניהם קטנות, אפם כפתורי וסולד, פניהם שטוחות, מצחם רחב, אצבעותיהם קצרות, (לשונם אינה גדולה במיוחד כפי שנהוג לחשוב, אלא השריר בלשונם רפוי וזה מקשה עליהם להחזיק את הלשון, דבר שמסתדר עם השנים), צפיפות עצם ירודה, חך גבוה, שכיחות גבוהה של דלקת מיסב השן, שיערם חלק בדרך כלל, צווארם קצר והם נמוכים מהממוצע.
תסמינים אחרים
תוחלת החיים של הלוקים בתסמונת היא כ-60 שנה ותוחלת זו עלתה באופן דרמטי בעשורים האחרונים. היא למעשה יותר מהכפילה את עצמה (מ-25 בשנת 1980), הרבה בזכות השיפור בהתמודדות הרפואה עם פגמי לב בפעוטות, האופייניים לנולדים עם התסמונת. בקרב הלוקים בתסמונת ישנה סכנה למוות בגיל צעיר, בעיקר בילדות המוקדמת, כי ללוקים בתסמונת יש חור במחיצת הלב המקשר את שני חדרי הלב ומוריד מיעילות עבודת הלב.
הסיכון למחלת אלצהיימר בשנות השלושים והארבעים לחייהם גבוה יחסית. חדות ראייתם של הלוקים בתסמונת נמוכה מהממוצע והם נוטים להזדקן מהר מהכלל ולפתח מוקדם מהרגיל מחלות זקנה שונות כגון קטרקט. ללוקים בתסמונת סיכון גבוה לפתח סוכרת אוטואימונית מסוג I, שבה נהרסים התאים מפרישי האינסולין בלבלב. בנוסף, קיים עיכוב בהתפתחות מוטורית, טונוס (מתח) שרירים נמוך, בעיות ביציבה ושיווי משקל, סיכון גבוה ללוקמיה ומאפייני הפה של ילדים אלה הם חיך קצר וגבוה, לשון רחבה ומחורצת, נפוץ ששיניהם הטוחנות דומות לאוכלי עשב וגם חוסר בשיניים.
למעלה מתשעים ותשעה אחוז מהגברים בעלי תסמונת דאון הם עקרים, ואחוזי העקרות בין נשים בעלות תסמונת זאת הם גבוהים מאוד. מעבר לכך, כאשר אדם עם תסמונת דאון מביא ילד לעולם, לילד זה יש סיכוי של חמישים אחוזים להיות בעצמו בעל תסמונת דאון.
מלבד תסמינים אלו ניתן למצוא סממני אופי ייחודים הבאים לידי ביטוי במזג נעים, לב רחב ואינטליגנציה רגשית גבוהה.
ביטוי תסמונת דאון בגילאים שונים
לאחר הלידה
מיד לאחר הלידה ניתן לזהות את התינוקות עם תסמונת דאון על פי תווי פניהם האופייניים, העיניים המלוכסנות והלשון הבולטת. מבנה כפות הידיים והזרת שונה ואופייני וחלקם סובלים משבר (הרניה) באזור הטבור. כמחצית מהלוקים בתסמונת סובלים ממומי לב הגורמים להם לכיחלון. מומים נוספים פוגעים במערכות העיכול, העיניים והשלד.
ילדות
בהמשך ההתפתחות בא לידי ביטוי הפיגור השכלי. ממוצע האיי קיו (IQׂׂ) של ילדים אלה הוא בסביבות ה-50. ילדים עם תסמונת דאון נוטים יותר לחלות במחלות זיהומיות. מומי הלב גורמים לשיעור תמותה גבוה בילדים (50%) והם פי 20 בסיכון לחלות בלוקמיה. תוחלת חייהם הממוצעת היא כ-50 שנה.
בגרות
על אף שבסיס ההפרעה בכל הילדים זהה הרי שההתבטאות הקלינית יכולה להיות שונה מאוד מפיגור שכלי קשה ומומים קשים ועד לפיגור יחסית קל המאפשר תפקוד בסביבה לא מוגנת וללא מומים גופניים כלל. את חומרת הפגיעה לא ניתן לחזות מראש.
מנגנון פתולוגי
בשל קיומם של שלושה כרומוזומי 21 במקום שניים, חלק נכבד מהגנים שבכרומוזום זה מתבטאים בעודף. עודף הביטוי של גנים אלה משפיע לרעה על התפתחות העובר כמו גם אחרי לידתו ומשפיע לרעה גם על התפקוד היום-יומי של מערכות שונות בגוף במשך כל החיים. ביטוי עודף של הגן לאנזים סופראוקסיד דיסמוטאז - אנזים זה נמצא על כרומוזום 21, ולו תפקיד במערכת ההגנה של הגוף מפני נזקי החימצון. עקב תוספת של כרומוזום קיים ביטוי יתר של האנזים ובכך מופר שווי המשקל בתוך המערכת.
התוצאה היא עליה בכמות המחמצן הידרוקסיל רדיקל.
היסטוריה
אזכורים של אנשים בעלי תסמונת דאון קיימים באמנות, בספרות ובמדע, זה מאות שנים. בשנת 1866 הצליח רופא אנגלי בשם ג'ון לנגדון דאון , שהיה ממונה על בית המחסה לשוטים בארלסווד, לתאר במדויק את תכונותיהם הגופניות של אנשים הלוקים בתסמונת זו.
בשנת 1959 גילה רופא צרפתי בשם ז'רום לז'ן , שמקור התסמונת בהיווצרות 47 כרומוזומים בתאים של בני אדם במקום 46 כרומוזומים באופן רגיל. מאוחר יותר נתגלה המנגנון התורשתי הגורם לתסמונת.
לעיתים מכונים הלוקים בתסמונת דאון בשם מונגולואידים, כיוון שקפל עור בפתח ארובת העין גורם לעיניהם להיות מלוכסנות - דבר המזכיר את תווי הפנים של ילידי מזרח אסיה שנקראו בעבר הגזע המונגולאידי. שם זה אינו מקובל היום ונחשב לא מדעי ופוגעני.
שכיחות התסמונת
תסמונת דאון היא השכיחה ביותר מכל התסמונות הקריוטיפיות (דהיינו הנובעות ממספר כרומוזומים שאינו תקין) ושכיחותה דומה מאוד בקרב כל הגזעים ובשני המינים. השיעור הצפוי בלידה הוא אחד לכל 800–1000 לידות חיות. השכיחות ללדת תינוק עם תסמונת דאון עולה משמעותית בהתאם לגיל האם, ובעיקר לאחר גיל 40.
שכיחות וגיל:
אישה בת 25 השיעור הוא 1:1400 לידות.
אישה בת 30 השיעור הוא 1:900 לידות.
אישה בת 35 השיעור הוא 1:400 לידות.
אישה בת 40 השיעור הוא 1:90 לידות.
גורמים לתסמונת
התסמונת היא גנטית (תורשתית), אך איננה משפחתית ברוב המקרים. הגורמים המדויקים לתסמונת אינם ברורים דיים. אחת הסברות היא שתוספת הכרומוזום מתרחשת אצל האם, כאשר שני כרומוזומים נדבקים זה לזה בביצית שהזדקנה, בשל גילה המבוגר. בכ-92% מהמקרים הדבר נובע מטעות בחלוקת המיוזה הראשונה אצל האם לעומת כ-5%-4% הנובעים מטעות חלוקה במיוזה השנייה של האב. גורם נוסף הוא כאשר האב לוקה בטרנסלוקציה.
ההימנעות מהריון בגיל מבוגר והאפשרות לאבחון מוקדם, בשל הפצת הידע על תסמונת זו, גרמה לכך שמאז הרבע האחרון של המאה העשרים 75% מהלוקים בתסמונת נולדו לאימהות הצעירות מגיל 30.
ישנם גם אנשים שבשל מוטציה, שני כרומוזומי 21 שלהם מאוחדים בכל תאי גופם. לאנשים כאלה יכולים להיות רק ילדים עם תסמונת דאון. זאת משום שהם מורישים שני כרומוזומי 21 ואילו בן זוגם מוריש כרומוזום 21 שלישי.
בנוסף קיימת סברה כי ישנם גורמי סיכון סביבתיים כגון: חשיפה לזיהומים במהלך ההריון, עישון בזמן ההריון, חשיפה לקרינה, חשיפה לחומרי הדברה, מגורים ליד מתקני פינוי אשפה ושימוש בגלולות למניעת הריון.
גילוי מוקדם
לא ניתן לרפא תסמונת דאון והדרכים היחידות למנוע לידה של ילד עם תסמונת דאון הן הימנעות מהריון כשההורים בקבוצת סיכון לילד עם תסמונת דאון (נשים מעל גיל 35 והורים ששני כרומוזומי 21 שלהם מאוחדים זה לזה בשל מוטציה) והפלה של עוברים בעקבות גילוי מוקדם של התסמונת. כיום מעוגנת התוכנית למניעת מומים מלידה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי והיא מוצעת לכל אישה המוגדרת כנמצאת בסיכון גבוה עקב גיל (35+) או בדיקת סמנים ביוכימיים.
הסיכוי לתסמונת דאון אצל ילד שני והלאה הוא 1-2% (ללא קשר לגיל האם). כלומר קיים סיכוי שהילד הבא ייוולד גם הוא עם תסמונת דאון, אך גם סיכון זה הוא מזערי.
שיטת הבדיקה
הדרך הנפוצה ביותר היא במהלך ההריון, בשבועות 16–25 על ידי בדיקת על-שמע (Ultrasound) (בן עמי, טפר, מימון, שפירא, זינגר ובורוכוביץ', 2013).
מכשיר האולטרסאונד משמש לבדיקות שגרתיות של נשים בהריון, כדי לבדוק את תקינות המערכות בגופם של העוברים. האולטרסאונד, הנתמך בסיועו של המחשב, מאפשר כיום לראות בבירור איברים שונים בגופו של העובר עד לפרטי פרטים, וכך מסייע בגלוי מומים מולדים רבים. נמצא שאצל עוברים בעלי התסמונות ישנה שכיחות גבוהה של חסימה של התריסריון ושל מום במחיצה הבין חדרית בלב. איתור מומים כאלה בעזרת האולטרסאונד מחייב ביצוע של אחת מהבדיקות הכרומוזומאליות הבאות:
בדיקת שקיפות עורפית - בדיקת סקר המזהה את ההסתברות לקיום תסמונת דאון ופגיעות כרומוזומליות נוספות בעובר.
בדיקת סיסי שליה - נותנת זיהוי ודאי או שוללת בצורה וודאית את קיום התסמונת בעובר. נעשית בשבועות ההריון הראשונים בלבד.
בדיקת מי שפיר - נותן זיהוי ודאי או שולל בצורה וודאית את קיום התסמונת בעובר.
בדיקת דם האם - NIPT - בדיקת DNA עוברי
טיפול
תסמונת דאון אינה ניתנת לריפוי, אך תמיכה רפואית, חינוכית ורגשית לאורך החיים עשויה לשפר ולהקל על תפקודם של הלוקים בה. מסגרות התמיכה הללו מקדמות את הלוקים בתסמונת לעבר חיי קהילה וחברה, מקדמות בתחום החינוך ובפרט לשילובם במסגרת החינוך הרגילה. בפן הרפואי, המסגרות מבצעות מעקב קבוע ונרחב, רפואה מונעת וטיפול במחלות נלוות כמו בעיות במערכת העיכול, בעיות עיניים ועוד. אחת מדרכי ההתמודדות החשובה ביותר היא הפעלת הגוף ופעילויות העשרה מוטוריות כמו רכיבה טיפולית על סוסים, וזאת בשל העובדה שהיא מסייעת לא רק מבחינה גופנית אלא גם מבחינת יחסים בין אישיים, שיפור דימוי עצמי, הסתגלות, יצירת קשרים עם הזולת והבנת הסביבה.
מכיוון שהתסמונת מתבטאת במערכות רבות בגוף האדם ובדרכים רבות ומגוונות, הלוקים בתסמונת דאון עשויים להסתייע במגוון גדול של טיפולים פרא-רפואיים ורפואיים, לשיפור תפקודים שפתיים, מוטוריים שונים, אסתטיים, חישתיים ואחרים. טיפולים כגון אלו, הם ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, פיזיותרפיה, ניתוחים לשיקום חלל הפה, ניתוחים פלסטיים ועוד. עבור הלוקים בתסמונת מתפתח גם ענף חינוך מיוחד בעל צידוקים מתחום המחקר החינוכי.
בישראל זכאים ילדים עם תסמונת דאון עד גיל 18 לקצבת נכות מלאה - "גמלת ילד נכה", לאחר אבחון של המכון להתפתחות הילד או המחלקה הגנטית. בנוסף הם זכאים לסיוע כספי בטיפולים פרה-רפואיים, אפשרות ללמוד במסגרות חינוך מיוחד עד גיל 21, שירותים כגון הסעה לגן או לבית הספר, ופעילויות בימי חופשה.
בישראל חלק מהילדים עם תסמונת דאון משולבים במערכת החינוך הרגילה; גורמים שתורמים לשילוב מוצלח של תלמידים אלו הוא קבלה והגברת תחושת שייכות של התלמידים על ידי הצוות ושאר התלמידים, והתארגנות בית הספר לשילוב זה תוך שימוש במשאבים וסייעות כיתתיות או אישיות. ילדים בעלי תסמונת דאון זכאים להישאר עד גיל שבע בערך בגן חובה (כלומר לשהות בגן חובה שנתיים: מגיל 5 – 6 ומגיל 6 – 7). במעבר בין הגן לבית הספר, כל ילד בעל תסמונת דאון יכול לעבור ועדת השמה או ועדת שילוב. ילדים עם תסמונת דאון כן יכולים להשתלב בבתי ספר רגילים אבל הם צריכים לעבור ועדה שתקבע זאת.
ראו גם
פגם גנטי
אקים
ית"ד - ילדי תסמונת דאון
מוגבלות שכלית התפתחותית
לקריאה נוספת
גפני, ע' (2001). פרויקט העשרה מוטורית לבעלי תסמונת דאון. סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, 16 (2), 86-77.
זהבי, ר' (1992), גילוי מוקדם של תסמונת דאון, "איתנים", ינואר, 5-6.
מודן, ב' (1998), מבט אל תסמונת דאון, "הרפואה", 12, 944-945.
פוס, ר' (1987). תסמונת דאון. לדעת: מדע לנוער המתבגר, י"ז (4), 19-18.
קישורים חיצוניים
מידע על התסמונת, באתר משרד הבריאות
נתונים על תסמונת דאון בישראל
הבסיס המולקולרי לתסמונת דאון, באתר מכון ויצמן, 19 בפברואר 2011
תסמונת דאון: בדיקת דם במהלך ההריון הצליחה לזהות טריפלואידיות של כרומוזום 21, באתר דוקטורס אונלי
תסמונת דאון, באתר מרכז רפואי הדסה
ילדי תסמונת דאון, ית"ד באתר yated.org
הערות שוליים
קטגוריה:מחלות כרומוזומליות
קטגוריה:מוגבלות שכלית התפתחותית: גורמים
דאון, תסמונת | 2024-07-16T07:50:00 |
תסמונת טרנר | תסמונת טרנר (באנגלית: Turner Syndrome) היא משפחה של הפרעות גנטיות המופיעה אצל אחת מכל 2,500 נשים. התסמונת נגרמת בשל מונוזומיה, חוסר מלא או חלקי של אחד מכרומוזומי המין X.
על גבי כרומוזום X נמצאים גנים רבים וחשובים, ולכן מחסור בו הוא פגיעה רב-מערכתית. המאפיינים העיקריים של התסמונת הם קומה נמוכה, שחלות שלא נוצרו, וסימני מין נשיים שאינם מפותחים היטב. אצל חלק מהחולות מאבחנים בעיות במערכת הלב, המערכת ההורמונלית, השלד, הכליות, והשמיעה. בישראל כ-1,600 חולות בתסמונת. האגודה הישראלית לתסמונת טרנר שנוסדה בשנת 1990 מאגדת חלק מהחולות בישראל ופועלת למענן.
סימנים אופייניים (פנוטיפים) לתסמונת טרנר
בסוגריים שיעור החולות הסובלות מסימן זה.
מראה חיצוני
צוואר קצר ומעובה (25%)
קו שיער אחורי נמוך (40%)
נפיחות בידיים וברגליים בשל גודש בדרכי הלימפה (20%)
אוזניים: שינויים במבנה האפרכסת, דלקות אוזניים (80%)
ירידה בשמיעה עקב פגיעה עצבית בעצב השמיעה (50%–70%)
שלד
קומה נמוכה (100%)
אוסטאופורוזיס (50%)
פרקי אצבעות קצרים (35%)
פה: חיך גבוה, לסת תחתונה קטנה, שיניים צפופות (35%)
חזה: רחב, שקיעת עצם החזה
פרקים: זווית רחבה בין זרוע לאמה (40%)
מערכת הרבייה
חוסר תפקוד של השחלות, עקרוּת.
מערכת הלב וכלי הדם
לחץ דם גבוה (25%–40%)
שני עלים במסתם אבי העורקים (33%)
היצרות אבי העורקים (5%)
צניחת המסתם המיטרלי (25%)
לב שמאלי קטן, היצרות מסתם ריאתי
מערכת השתן
מערכת צינורות מאספים כפולה, מנח לא תקין של הכליה (20%)
כליה בצורת פרסה (15%)
הרחבת אגן הכליה והצינורות המאספים (10%)
סיכון לזיהומים חוזרים בדרכי השתן.
המערכת ההורמונלית
תת-פעילות של בלוטת התריס (20%–30%)
נוגדנים נגד בלוטת התריס (מחלת השימוטו) (50%–60%)
סוכרת – אי-סבילות לסוכר (25%–60%)
אטיולוגיה
ממוזער|תצלום קריוטיפ של 45X0
בכל אחד מתאי הגוף בבני אדם יש באופן נורמלי 23 זוגות כרומוזומים. 22 זוגות הם כרומוזומים אוטוזומיים וזהים במספרם אצל גברים ונשים, וזוג נוסף של כרומוזומי המין X ו–Y האחראים על ההבדלים בין נשים וגברים. לנשים יש 22 זוגות אוטוזומים וזוג כרומוזומי X (סה"כ 46 כרומוזומים). לגברים יש 22 זוגות אוטוזומים, כרומוזום X וכרומוזום Y. (סה"כ 46 כרומוזומים).
תאי המין – תא הביצית ותא הזרע – מכילים מחצית ממספר הכרומוזומים (כלומר, הם הפלואידיים). תא ביצית מכיל 22 אוטוזומים וכרומוזום X. תא זרע מכיל 22 אוטוזומים וכרומוזום X או Y (מחצית מתאי הזרע מכילים כרומוזום X ומחציתם האחרת מכילים כרומוזום Y).
כתוצאה מתקלה בחלוקה בזמן השלב הראשון או השני של המיוזה, אובד אחד מכרומוזומי ה-X במלואו או בחלקו. התקלה עלולה להתרחש בתאי המין של האב או של האם, וכן אחרי ההפריה. סוגי הטרנר העיקריים שניתן לאבחן הם:
אובדן מלא של אחד מכרומוזומי ה-X. מסמנים את הקריוטיפ בצורה 45XO. זאת הצורה הכי נפוצה של התסמונת. ב-75%–85% מהמקרים של טרנר מלא נמצא שכרומוזום ה-X היחיד הגיע מהאמא, כלומר, התקלה בחלוקה הייתה בתאי המין של האבא.
אחת הזרועות של הכרומוזום אובדת, והזרוע השנייה מכפילה את עצמה. סוג כזה של הפרעה מכונה איזוכרומוזום ומסומן בצורה (46Xi(Xq.
חלק מכרומוזום ה-X אובד במקומות שונים. מסמנים את הקריוטיפ הזה (46Xdel(X.
כרומוזום ה-X נשבר בשני מקומות, והקצוות השבורים נצמדים ליצירת מעין טבעת. מסמנים את הקריוטיפ הזה (46Xr(X.
לפעמים מוצאים מערך כרומוזומים אחד בחלק מהתאים, ומערך כרומוזומים שונה בשאר התאים. מצב כזה קורה כאשר התקלה בחלוקה מתרחשת אחרי ההפריה, והיא נקראת מוזאיקה. המוזאיקה הכי נפוצה היא שילוב של שני כרומוזומי X בחלק מהתאים, וכרומוזום X אחד בשאר התאים. את המוזאיקה הזאת מסמנים בצורה 45X0/46XX. מוזאיקה נפוצה אחרת היא 45X0/47XXX. ככל שאחוז התאים הבריאים בגוף גדול יותר, התסמונת מתבטאת בצורה קלה יותר.
מקרה מיוחד הוא קריוטיפ של 45XO/46XY. במוזאיקה כזאת, הפנוטיפ יכול להיות של נקבה עם תסמונת טרנר, אבל ייתכן גם פנוטיפ של זכר בריא או אינטרסקס בדרגות שונות.
להבדיל מתסמונת טרנר שבה אובד כרומוזום הזוויג X בנקבה, לא ייתכן מצב נגדי שבו אובד כרומוזום ה-X בזכר וקיים כרומוזום Y בלבד, מכיוון שמצב כזה לא מאפשר התפתחות של חיים אנושיים. עובר עם קריוטיפ של 45YO ימות זמן קצר מאוד אחרי ההפריה.
+ התפלגות הקריוטיפים השונים של תסמונת טרנר, התוצאות באחוזים סוג הקריוטיפאבחון טרום-לידתיאבחון אחרי הלידה 45,X 64% 47% 45,X/46,XX 22% 17% 45,X/46,XX, i(Xq); 46,X,i(Xq) 45,X/46,X,i(Xq)/47,X,i(Xq),i(Xq) 4% 12% 45,X/46,X,del(X); 46,X,del(X) 7% 8% 45,X/46,XX/47,XXX; 45,X/47,XXX; 45,X/46,XX/47,XXX/48,XXXX 2% 5% 45,X/46,X,r(X) <1% 6% 45,X/46,XY 3% מקרים אחרים שבהם נמצא כרומוזום Y 3%
אפידמיולוגיה
תסמונת טרנר היא אחת ההפרעות הגנטיות הנפוצות ביותר, ומאבחנים אותה ב-3% מהעוברים, אך רק 1% מהעוברים האלו שורדים עד הלידה. 7%–10% מכלל ההפלות הטבעיות הן תוצאה של תסמונת טרנר. במחקר אחד בוצעה בדיקת סיסי שליה בשבוע ה-11 להיריון, ונמצא ששכיחות תסמונת טרנר היא 392 לכל 100,000 עוברים ממין נקבה. בשבוע ה-16 להיריון בוצעה בדיקת מי שפיר, והשכיחות יורדת ל-176 לכל 100,000 עוברים. רוב ההפלות של עוברים עם טרנר מתרחשות בשליש הראשון של ההיריון. בזמן הלידה, מוסכם שהשכיחות היא 50 לידות של ולדות חיים ממין נקבה לכל 100,000 לידות.
גורמי הסיכון ללידת תינוקות עם תסמונת טרנר עדיין לא ברורים. ידוע שגיל אימהי מתקדם בזמן ההיריון מגדיל את הסיכון להופעת פגמים גנטיים, אך הדבר לא הוכח בוודאות לגבי תסמונת טרנר. כמו כן, לא נמצא קשר בין הופעת תסמונת טרנר לאלכוהוליזם בקרב ההורים.
היסטוריה
התסמונת נקראת על שם ד"ר הנרי טרנר , אנדוקרינולוג מאוקלהומה. בעבודתו משנת 1938 הוא דיווח על 7 בנות בגילאי 15–23 שהופנו אליו בשל קומה נמוכה וחוסר התפתחות מינית. ד"ר טרנר ניסה לטפל בבנות בחומר שהופק מבלוטת יותרת המוח אך ללא הצלחה. באירופה, התסמונת נקראת גם Ullrich-Turner או Bonnevie-Ulrich-Turner מתוך הוקרה לרופאים האירופאים שתיארו מקרים דומים עוד לפני כן. המקרה הראשון של קריוטיפ 45X0 פורסם בשנת 1959 על ידי ד"ר צ'ארלס פורד ועמיתיו בהרוואל-אוקספורדשייר שבלונדון. החולה הייתה נערה בת 14 שהראתה סימנים אופייניים לתסמונת טרנר.
בעיות שדורשות תשומת לב מיוחדת
מערכת הלב וכלי הדם
מערכת השלד
התפתחות נורמלית של השלד מושפעת מגורמים רבים, בעיקר הורמנליים. עצמות הראש, הצוואר והחזה של בנות עם טרנר הן בגודל תקין, אבל הזרועות והרגליים קצרות מהרגיל. הגובה הממוצע של בנות שלא טופלו בהורמוני גדילה הוא כ-20 ס"מ פחות מבנות אחרות בקבוצת הביקורת המתאימה. כבר בזמן ההיריון מבחינים בפיגור מסוים בגדילה, וגם בזמן הילדות קצב הצמיחה הוא נמוך. קפיצת הגדילה שמאפיינת את גיל ההתבגרות כמעט שאינה קיימת. האצבע הרביעית ביד וברגל יכולה להיות קצרה מהרגיל. בגלל המחסור באסטרוגן יש סיכוי מוגבר לאוסטאופורוזיס ועקמת. הסיכוי לשברים בעצם גם גבוה יותר.
מחקרים גנטיים בודדו את הגן SHOX שנמצא באזור הפסאודו-אוטוזומאלי של כרומוזום ה-X וכרומוזום ה-Y. הגן הזה אחראי, בין השאר, להתארכות העצמות הארוכות. לבנות עם טרנר יש רק עותק אחד של הגן הזה, מה שמסביר חלק מהבעיות במערכת השלד.
כליות
בלוטת התריס
מערכת הרבייה
סוכרת
תפיסה קוגניטיבית
אבחון
תסמונת טרנר ניתן לאבחן עוד בשלב הטרום-לידתי על ידי בדיקת סיסי שליה או בדיקת מי שפיר. הרופא ימליץ על בדיקה כזאת אם יתגלו בבדיקת אולטרה סאונד ממצאים מחשידים כמו ציסטות גדולות או הצטברות נוזלים בבטן. הבדיקה לאבחון טרנר נקראת בדיקת קריוטיפ. בבדיקה הזאת מנתחים את המבנה הכרומוזומלי של כ-30 תאי לימפוציטים. לפעמים משתמשים בחומר הגנטי המופק בביופסיית עור או מהרוק. התוצאות מגיעות מהמעבדה אחרי שבוע. אם נדרשת תשובה דחופה, מבצעים בדיקה שנקראת היברידיזציה באתר שמחזירה תשובה אחרי 24 שעות.
אבחון מאוחר של טרנר אינו נדיר. מחקר אחד הראה שעוברות בממוצע 7 שנים מהרגע שהילדה מפסיקה לגבוה באופן תקין ועד הרגע שבו היא מאובחנת בוודאות. לפעמים מגלים את התסמונת רק בגיל ההתבגרות, כשהנערה מבררת את הסיבה שהמחזור לא הגיע. במקרים אחרים, התסמונת מאובחנת אצל נשים מבוגרות שמתקשות להיכנס להיריון.
טיפול ומעקב
מעקב ובדיקות שגרתיות
המעקב הרפואי אצל בנות עם טרנר יכלול בדרך כלל:
עד גיל הבגרות, מעקב גדילה שכולל גובה ומשקל. אצל ילדות קטנות ימדדו גם אורך והיקף ראש.
עד גיל 18, צילום כף יד לקביעת גיל עצמות.
בדיקת אקו לב ואק"ג לשלילת מומים מולדים בלב.
בדיקת אולטרה סאונד של הבטן לשלילת בעיות בכליות.
בדיקת שמיעה תקופתית.
החל מגיל 4, בדיקה לשלילת כרסת (צליאק).
החל מגיל 7, בדיקה אצל אורטודנט על מנת לשלול פגמים מבניים בעצם הלסת.
מעקב לחץ דם.
בדיקה של הורמוני בלוטת התריס.
בדיקה של אנזימי כבד בדם. אם הערכים גבוהים במשך יותר מחצי שנה, לבצע אולטרה סאונד של הכבד.
בדיקת גלוקוז בצום לשלילת סוכרת.
אצל מבוגרות, בדיקת צפיפות עצם.
טיפולים נפוצים
טיפול בהורמון גדילה יכול להוסיף 5–10 סנטימטר לגובה הסופי. את הטיפול מתחילים בגיל המוקדם של 12–24 חודשים, ומסיימים אותו כשגיל העצמות הוא 14. הטיפול בהורמוני הגדילה כלול בסל הבריאות בהתוויה לטרנר, בכפוף לאישור וועדה מיוחדת של משרד הבריאות. לפעמים משלבים גם טיפול בסטרואיד בשם oxandrolone או Oxandrin.
בגיל ההתבגרות מתחילים טיפול בהורמון אסטרוגן. טיפול זה משרה התבגרות, וסימני המין הנשיים מתחילים להתפתח. במקביל מבצעים בדיקות אולטרה סאונד של הרחם. ברגע שהרחם מגיע לגודל המתאים, מוסיפים טיפול בפרוגסטרון, ומופיע דימום דמוי וסת. הטיפול באסטרוגן נמשך עד גיל מבוגר על מנת לשמור על צפיפות תקינה של העצם ולמנוע מחלות לב.
אם נמצא כרומוזום Y בחומר הגנטי, יש סיכון גבוה להיווצרות גידולים מסוג של גונדובלסטומה. ולכן, נהוג לכרות את הגונדות מייד לאחר האבחנה הגנטית.
בגיל מבוגר שוקלים תוספת של סידן וויטמין D על מנת לשמור על משק סידן תקין, ועל ידי כך להקטין את הסיכון לאוסטאופורוזיס.
נשים ונערות שסובלות מתסמונת טרנר מוטרדות מבעיות הפוריות, הגובה הנמוך וחוסר ההתפתחות המינית. תמיכה פסיכו-סוציאלית מתאימה חייבת ללוות את הטיפול הרפואי בכל גיל.
ביבליוגרפיה
ראו גם
אינטרסקס
תרומת ביציות
אי פיריון
קישורים חיצוניים
אתר האגודה הישראלית לתסמונת טרנר
תסמונת טרנר (באנגלית) – מתוך אתר משרד הבריאות של ארצות הברית
מאמר על תסמונת טרנר – מתוך אתר "גדילה"
טבלת גדילה מיוחדת לבנות עם טרנר
הערות שוליים
טרנר, תסמונת
קטגוריה:מחלות כרומוזומליות
קטגוריה:אינטרסקס
קטגוריה:מחלות נדירות | 2023-09-20T19:51:18 |
ניכור הורי | ניכור הורי (באנגלית: Parental Alienation) הוא מונח פסאודו מדעי שנטבע ב-1985 על ידי הפסיכיאטר ריצ'רד גרדנר. המונח מתאר מצב שבו ילדים מנתקים קשר עם הורה אחד (הורה מנוכר), תוך תהליך של הסתה ושטיפת מוח של ההורה השני (הורה מנכר). גרדנר האמין שמקבץ התנהגויות שראה בכמה משפחות במהלך תביעות למשמורת ילדים יכול לשמש לאבחון מניפולציה פסיכולוגית או השפעה בלתי הוגנת של הורה על הילד, בדרך כלל על ידי ההורה שמנסה למנוע מערכת יחסים מתמשכת בין הילד ובני משפחה אחרים על רקע של פרידה או גירושין.
אף על פי שהמונח ידוע, השימוש בו לצורכי אבחנה לא התקבל על ידי הקהילה הרפואית או המשפטית, ומחקרו של גרדנר זכה לביקורת רחבה על ידי חוקרים משפטיים וחוקרי בריאות הנפש בשל היעדר תוקף ומהימנות מדעיים.
תיאור התופעה
ב-1985 טבע פרופ' ריצ'רד אלן גרדנר את המונח "ניכור הורי" על רקע ניסיוני הקליני מתחילת שנות ה-80. הרעיון של הורה אחד המנסה להפריד את ילדו מההורה השני כעונש או כחלק מגירושים תואר לפחות מאז שנות ה-40,, אך גרדנר היה הראשון לתאר סינדרום ספציפי. ״תסמונת הניכור ההורי״ הוגדרה כהפרעה שמתפתחת בעיקר על רקע של מאבק על משמורת ילדים. הביטוי העיקרי שלה הוא מסע השמצה של הילד נגד ההורה, שנעשה ללא הצדקה. ההפרעה נובעת מהשילוב של אינדוקטרינציה על ידי ההורה המנכר ותרומתו של הילד עצמו להכפשת ההורה המנוכר. גרדנר טען שהאינדוקטרינציה יכולה גם להיות לא-מודעת מצד ההורה המנכר. גרדנר האמין בתחילה שהורים (בדרך כלל אמהות) העלו האשמות שווא של התעללות בילדים והתעללות מינית נגד ההורה השני (בדרך כלל אבות) על מנת למנוע קשר ביניהם. תחילה טען גרדנר שב-90% מהמקרים האם היא ההורה המנכר, אך מאוחר יותר אמר ששני ההורים עשויים להיות המנכרים באותה מידה. מאוחר יותר הוא גם הצהיר כי מניסיונו ברוב מוחלט של מקרי ניכור הורי לא היו האשמות של התעללות מינית.
גם אבות וגם אמהות עשויים להיות מנוכרים מילדיהם, בסיכון פחות או יותר שווה.
מאפיינים
גרדנר תיאר את התסמונת כעיסוק כפייתי של הילד בגינוי ההורה ובהאשמות כלפיו. על פי גרדנר, התסמונת מאופיינת בהופעת מקבץ של שמונה סימפטומים בילד, הכוללים: (1) ביזוי והכפשת ההורה המנוכר והפניית ביקורת לא מציאותית ומוגזמת כלפיו; (2) השפעה של ההורה המנכר על התפתחות השנאה אצל הילד באמצעים מודעים ולא מודעים; (3) שימוש במילים ושפה שאינם אופייניים לילד ונשמעים כדקלום או שחזור; (4) הילד מצדיק את התנכרותו בהצגת סיבות או רציונליזציות חלשות, אבסורדיות או טיפשיות כגון סיפורים על אירועים פעוטים וחסרי חשיבות; (5) קבלת תמיכה ללא עוררין מההורה המנכר; (6) תפיסות אבסולוטיות והיעדר אמביוולנטיות - ההורה המועדף ייתפס ויתואר כטוב בלבד וההורה המנוכר כרע בלבד; (7) היעדר רגשות חרטה על הפגיעה בהורה המנוכר, וחוסר יכולת הזדהות או אכפתיות; (8) הניכור אינו רק כלפי ההורה, אלא גם כלפי משפחתו המורחבת וחבריו.
גרדנר ואחרים סיווגו שלוש דרגות של חומרה של הניכור ההורי – רמה קלה, בינונית או חמורה. ההשערה הייתה שהמספר והחומרה של שמונת התסמינים יעלו ברמות השונות. ההמלצות לטיפול היו שונות בהתאם לרמת חומרת הסימפטומים של הילד. בעוד שאבחנה של התסמונת נעשית על סמך הסימפטומים של הילד, גרדנר הצהיר שכל שינוי במשמורת צריך להתבסס בעיקר על רמת הסימפטומים של ההורה המנכר.
ברמה הקלה נטען כי התסמונת מתבטאת בניכור קל, כעס ונקמנות מסוימת. ההסתה מתרחשת לפרקים. כאשר הושג הניכור ההורה המסית יפסיק. מקרים כאלו יכולים להיפתר, לפי גארדנר, מעצם סיום הסכסוך או הגעה להסכמה בין ההורים ואין צורך בצו בית משפט להסדרי ביקור.
ברמה הבינונית יופיעו בעיקר ביטויים של כעס וזעם על ידי ההורה המנכר—גינוי ההורה השני ונקמנות המתבטאת בניכור הילד בדרכים יצירתיות. ברמה זו תהיה בדרך כלל משמעות לצווי בתי משפט. המנכר יגיב אליהם ויאפשר ביקורים אם אלו יכפו על ידי בתי המשפט. גרדנר המליץ שהמשמורת העיקרית תישאר אצל ההורה המנכר אם שטיפת המוח צפויה להיפסק, אך אם לא, יש להעביר את המשמורת להורה המנוכר. בנוסף, הומלץ טיפול פסיכולוגי עם הילד להפסקת הניכור ולתיקון הקשר הפגוע עם ההורה המנוכר.
ברמה החמורה נמצאים ילדים שמציגים את רוב או כל שמונת הסימפטומים מסרבים לבקר את ההורה המנוכר, ועלולים לאיים לברוח או לפגוע בעצמם אם ייאלצו לבקר את ההורה השני. והמלצתו של גרדנר היא לקחת את הילד מההורה המנכר ולהעבירו לאמנה לפני מעבר לביתו של ההורה המנוכר, וכן לעשות שימוש בכל האמצעים חוקיים לחסום קשר וביקורים של ההורה האחר.
היחס למונח
הניסוח המקורי של גרדנר, שקבע שכמעט תמיד אמהות הן ההורה המנכר, זכה לתמיכה של קבוצות למען שוויון זכויות לאבות, שכן הוא אפשר לאבות להסביר את חוסר הרצון של ילדיהם לבקר אותם ולהטיל את האשמה על נשותיהם לשעבר. לעומת זאת, קבוצות נשים מתחו ביקורת על התסמונת, בחשש שהיא תאפשר לאבות מתעללים לטעון שהאשמות על התעללות מצד האם או הילד הן תוצאה של הכפשה ושטיפת מוח מצד האם המנכרת. תסמונת הניכור ההורי מאוזכרת לרוב במסגרת הליכי גירושין קשים ומאבקים על משמורת ילדים, במיוחד כהגנה מפני האשמות של אלימות במשפחה או התעללות מינית.
מעמדה של התסמונת שנוי במחלוקת. היא לא התקבלה על ידי מומחים בפסיכולוגיה, חוקרים המתמחים בהתעללות בילדים, או חוקרים משפטייםיעל לסר, מחשבה נוספת: ניכור הורי מנקודת המבט של התפתחות הילד, חברה ורווחה, כה 3, 2005 וספגה ביקורת רבה מחברי הקהילה המשפטית ואנשי בריאות הנפש, שקובעים כי במחינה מדעית ומשפטית ניכור הורי לא אמור להיות טיעון קביל בדיונים על משמורת ילדים. אף איגוד מקצועי לא הכיר בניכור הורי כתסמונת רפואית או הפרעה נפשית. ניכור הורי לא רשום בסיווג המחלות הבינלאומי של ארגון הבריאות העולמי, אינו מוכר על ידי האיגוד הרפואי האמריקאי או האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה והתסמונת לא נכללת ב-DSM-V, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי.
מעמד מדעי
ניכור הורי ספג ביקורת כחסר בסיס מדעי וכהשערה שתומכיה לא הצליחו לעמוד בנטל ההוכחה המדעי על מנת לזכות בהכרה. הפרסומים הראשונים על היו בפרסום עצמי ולא עברו ביקורת עמיתים, ועל אף שמאמרים מאוחרים יותר פורסמו בכתבי עת שפיטים, רובם כוללות ראיות אנקדוטליות בצורה של חקר מקרה. בגלל המחקר המוגבל חסרות הוכחות לתקפות ולמהימנות של המושג והיעדר מחקר אובייקטיבי והדירות, יכולת הפרכה ופרסום בלתי תלוי הובילו לטענות שתסמונת הניכור ההורי היא פסאודו-מדע או מדע זבל.Thomas, R.M. and Richardson, J.T., 2015. Parental alienation: thirty years on and still junk science. The judges’ journal, 54 (3), 22–24.הבסיס התאורטי של התסמונת תואר כפשטני, שגוי ומתעלם מגורמים רבים (כולל התנהגויות הילד, ההורים ובני משפחה אחרים) שעלולים לתרום לניכור הורי, לחוסר תפקוד משפחתי ולשבירת ההתקשרות בין ההורה והילד. על פי גישה זו, התסמונת מבלבלת בין תגובתו ההתפתחותית של ילד לגירושין לבין פסיכוזה, מפריזה במספר ההאשמות הכוזבות על התעללות מינית בילדים, מתעלמת מהספרות המדעית המצביעה על כך שרוב ההאשמות על התעללות מינית בילדים הן מבוססות ועל כן נועדו להגן על הילד מהורה מתעלל, וגם מגזימות בהשפעות המזיקות של ניכור הורי על ילדים ומציעה התערבות מסוכנת וחסרת תימוכין. סקירה מ-2016 שבחנה את המחקרים האמפיריים בנושא מצאה כי יש הצטברות של ראיות התומכות במקבץ של התנהגויות מנכרות אצל הורים שיכולות להיות להן השפעה שלילית על חלק מהילדים במהלך תהליך הפרידה וכבוגרים בשנים מאוחרות יותר, אך אין ראיות מספקות התומכות ב"תסמונת" אבחנתית של ניכור הורי. מנגד בסקירה מ-2022 נטען כי המחקר בתחום התפתח מאוד – כ-40% מהספרות בנושא התפרסמה מאז 2016 – ועל כן הטענות נגד ניכור הורי מיושנות ומבוססות על התקופה שהמחקר עוד היה בחיתוליו.
מעמד קליני
עיקר ההתנגדות לגישתו של גרדנר נוגעת לשיטות הטיפול שהציע. הטיפול שגרדנר מציע עבור 'ניכור הורי חמור'' הוא דרקוני וקיצוני וכולל ניתוק מוחלט של הקשר של הילד מהאם, כמו גם ''תכנות מחדש'' של הילד באמצעות מאמץ לשטיפת מוח לשנות את אמונתו של הילד שהוא עבר התעללות. טיפול זה יכול להיות יותר טראומטי מהחולי שהוא מתיימר לרפא. ישנה ביקורת על כך שילדים עם אבחנה נפשית שעלולים להגיב בכעס לפרידה או גירושין של הוריהם מאובחנים באופן שגוי כסובלים מתסמונת הניכור ההורי. הניתוח של גרדנר גם ספג ביקורת על כך שהוא מטיל באופן בלתי הולם את כל האחריות להתנהגות הילד על אחד ההורים כאשר התנהגותו של הילד היא לרוב, אם כי לא תמיד, תוצאה של דינמיקה שבה ההורים והילד ממלאים תפקיד.
בהליכים משפטיים
למרות היעדר התמיכה המדעית בתסמונת הניכור ההורי ואי-קבלתה על ידי ארגונים רפואיים, הפך המושג "ניכור הורי" שגור בבתי המשפט לענייני משפחה. בבתי משפט אלה וגם בערכאות ערעור מכירים בממצאים של אבחון ניכור הורי תוך עקיפת שאלת הקבילות. מחקר בארצות-הברית שבחן תיקי משמורת בבית המשפט בשנים 2005–2014 מצא שבמקרים בהם עלו טענות מצד האם על אלימות כלפיה או התעללות פיזית או מינית כלפי הילדים בית המשפט האמין לה רק ב-40% מהמקרים, והמשמורת הועברה לאב ב-26% מהמקרים, אפילו במקרים בהם בית המשפט האמין לאם (13%). אך כאשר האב טען לניכור הורי בית המשפט האמין לטענות האם על אלימות או התעללות רק ב-23% מהמקרים, וב-50% מהמקרים הועברה המשמורת לאב. במקרים בהם בית המשפט מצא כי אכן הייתה אלימות מצד האב וגם ניכור הורי איבדו אימהות איבדו משמורת ב-43% מהמקרים. כלומר, במקרים אלה היה ניכור הורי בעקבות אלימות, אך בתי המשפט בחר לתת עדיפות לטענות בדבר ניכור הורי.
גם בישראל חלה עליה בשימוש במושג בפסקי דין. פסק הדין הראשון שהתייחס למושג היה ב-1998. עד שנת 2008, היו בממוצע 2.2 פסקי דין בשנה שבהם הוזכר המושג; בין 2008–2016 היו בממוצע 5.1 פסקי דין בשנה שבהם הוזכר המושג. משנת 2017 יש עלייה תלולה במספר פסקי הדין שבהם מוזכר המושג ניכור הורי: 17 פסקי דין בשנת 2017, 20 פסקי דין ב-2018, ובשנת 2019 היו 38 פסקי דין שבהם הוזכר המושג. עקרונות הפסיקה העיקריים הנהוגים בישראל קובעים כי חובתו של ההורה להבטיח לילד קשר עם שני הוריו, אלא אם כן הקשר עלול לסכן את הילד, וכי במקרה של סירוב לקשר מצד הילד, על ההורה המשמורן להוכיח כי אין במעשיו כדי למנוע קשר. הורה שאינו מאפשר קשר או אינו מעודד את קיום הקשר נוהג בצורה בלתי חוקית, מתעלל נפשית ופוגע בהתפתחותו הרגשית, הפסיכולוגית והחברתית של הילד ובשל כך, יש מצבים שבהם יועבר הילד למשמורת של ההורה המנוכר בנוסף להתערבויות הטיפוליות. עם זאת, "יש לנקוט כלים שיפוטיים אלו ואחרים רק אם הובאו בחשבון כל ההיבטים המורכבים הקשורים לתופעת הניכור, ובהם בחינת האפשרות של קיום אלימות במשפחה; אבחון מעמיק של הילד ומשפחתו; בחינת טיב הקשר עם ההורה המנוכר וההשלכות שעשויות להיות על הילד אם יועבר למשמורתו בעודו רואה בו דמות שלילית; השלכות ניתוק הקשר עם ההורה המשמורן, היכול להיחוות כטראומטי; החשיבות בהסתכלות על תופעת הניכור כתופעה המושפעת מכל בני המשפחה ומשפיעה על כל המשפחה".
החל מינואר 2019, מונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב שופט מוקד שתפקידו לטפל בתיקי ניכור הורי. המתנגדים לנוהל זה טוענים כי טיפול מזורז על ידי שופט מוקד אינו הולם תיקי משפחה משום ששופט שאינו מכיר את מכלול הסכסוך המשפחתי, עלול לפסוק בצורה שתוביל לתוצאות קשות עבור ילדים, וחותר תחת העיקרון הבסיסי של בתי המשפט למשפחה של "משפחה אחת – שופט אחד".מרכז רקמן, נעמ"ת, מנ"ע, אמונה וויצו, מכתב לנשיאת בית המשפט העליון, בחינה מחדש של נוהל מחוז תל אביב לטיפול במצבים של טענות בדבר ניתוק קשר בין הורה לילד, 11 נובמבר 2019
לקריאה נוספת
לויטה, ז., עציון נ., ויטלי פ. וחב', (1997). סרבנות קשר – קונפליקט ביחסי הורה-ילד במצבי פרידה וגירושין. שיחות, יא', 106-100
יעל לסר, מחשבה נוספת: ניכור הורי מנקודת המבט של התפתחות הילד, חברה ורווחה, כה 3, 2005
* ד"ר ענבל קיבנסון בר-און המלצות להתמודדות, טיפול וחידוש קשר עקב ניכור הורי באתר עמותת "הורות משותפת-טובת הילד".
קישורים חיצוניים
מריה רבינוביץ', ניכור הורי ופעילות מרכזי קשר הורים – ילדים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 24 בדצמבר 2017
העולם הבוקר, אלפי ילדים בישראל עוברים הסתה כנגד אחד מהוריהם, באתר רשת 13, 23 ביוני 2017
אסתר חיות, הוראות נוהל של נשיאת בית המשפט העליון בהליכים דחופים שעניינם חשש לפגיעה במוגנותם של ילדים והבטחת הקשר בין הורים לילדיהם, באתר ביהמ"ש העליון, 8 באוקטובר 2020
הערות שוליים
קטגוריה:עבודה סוציאלית
קטגוריה:גירושים
קטגוריה:פסיכולוגיה פופולרית
קטגוריה:פסאודו-מדע | 2024-09-30T06:32:55 |
פגאסוס | REDIRECT פגסוס | 2004-08-09T11:46:06 |
טמפרטורה | שמאל|ממוזער|250px|הטמפרטורה של גז חד-אטומי אידיאלי היא מידה של האנרגיה הקינטית הממוצעת של האטומים הנעים בו.
טמפרטורה היא גודל פיזיקלי לכימות מה שאינטואיטיבית מובן כ"חם" ו"קר". מבחינה פיזיקלית ברמה האינטואיטיבית הטמפרטורה היא גודל המבטא את "רמת התנועה" של חלקיקי החומר ומהווה מדד לאנרגיה הקינטית הממוצעת של החלקיקים.
הגדרות שונות לטמפרטורה
הטמפרטורה נמדדת במעלות, ביחידות מידה שונות.
יחידות המידה הנפוצות הן פרנהייט (F°) וצלזיוס (C°).
יחידה נוספת המשמשת בעיקר לצרכים מדעיים היא קלווין (K).
טמפרטורה הוגדרה במהלך ההיסטוריה בדרכים שונות, אך למעשה זהות מבחינה פיזיקלית:
טמפרטורה תרמומטרית
שמאל|ממוזער|100px|התרמומטר של גלילאו
ההגדרה הראשונה לטמפרטורה היא הגדרה תרמומטרית, כלומר הגדרה שמנצלת מדידת תכונה מסוימת של החומר, שמשתנה עם הטמפרטורה, וכיולה בעזרת טמפרטורות ידועות. כך למשל הגדירו את הטמפרטורה בעזרת התרמומטר המוכר לנו שמנצל את תכונת ההתפשטות של החומר עם עליית הטמפרטורה, וקביעת סולם בו ידועות טמפרטורות מיוחדות.
אנדרס צלזיוס קבע ב-1742 את סולם הטמפרטורה שלו, באופן הפוך מהמקובל כיום. בזמנו הוא קבע ש-0 מעלות יציינו את רתיחת המים ולעומת זאת 100 מעלות את קפיאתם.
רק כשנה לאחר מותו, ב-1745, הוחלף כיוון הסולם על ידי קארולוס ליניאוס. דבר זה מדגיש את שרירותיות הטמפרטורה התרמומטרית. אין משמעות פיזיקלית אמיתית לאפס של הסולם. גם החלוקה למעלות היא בעייתית, אם לא מובטח שהשינוי בגודל הנמדד (כמו גובה הנוזל בתרמומטר) אכן פרופורציונלי לטמפרטורה ה"אמיתית".
טמפרטורה תרמודינמית
התרמודינמיקה, שהתפתחה במאה ה-19, קושרת את הטמפרטורה למעבר חום אנרגיה תרמית. חום יזרום באופן ספונטני מגוף "חם" לגוף "קר" עד אשר שתי המערכות יגיעו לאיזון ויימצאו בשיווי משקל תרמי.
לפיכך מגדירים את הטמפרטורה כך שגופים שנמצאים בשיווי משקל תרמי נמצאים באותה טמפרטורה. אם חום זורם מגוף א' לגוף ב', גוף א' יהיה בטמפרטורה גבוהה יותר.
באופן מדויק יותר, הטמפרטורה מוגדרת בעזרת השינוי ההפיך בחום או השינוי באנטרופיה – מושג שהומצא בשביל להסביר את התכונה של חום לזרום מגוף בעל טמפרטורה גבוהה לגוף בעל טמפרטורה קרה. ההגדרה היא:
.
פיתוח הגדרה זו לטמפרטורה נבע במידה רבה מחקירת מנוע קרנו – מודל תאורטי למנוע המנצל מעבר חום בין מאגר חם למאגר קר בשביל לייצר עבודה, ביעילות הגבוהה ביותר האפשרית באופן תאורטי.
כאשר יש מערכת בה האנטרופיה היא פונקציה של האנרגיה, הטמפרטורה ניתנת על ידי:
.
הטמפרטורה היא גודל אינטנסיבי, כלומר אם ניקח שני גופים באותה טמפרטורה ונחבר אותם, הטמפרטורה בגוף המחובר תהיה אותה הטמפרטורה כמו בשני החלקים שהרכיבו אותו. זאת בניגוד לחום שהוא גודל אקסטנסיבי: כמות החום האצורה בגוף שמורכב משני גופים שווה לסכום כמויות החום האצורות בכל אחד מהגופים.
הטמפרטורה במכניקה הסטטיסטית
במכניקה סטטיסטית ניתן להשתמש בהגדרות הטמפרטורה של התרמודינמיקה. אולם בנוסף נחשפות עוד תכונות של הטמפרטורה, שנותנות מושג יותר עמוק על טבעה.
הטמפרטורה פרופורציונית לאנרגיה התרמית הממוצעת לדרגת חופש. כך בגז אידיאלי חד-אטומי, הטמפרטורה שווה לשני שלישים האנרגיה הקינטית הממוצעת של כל אטום.
התפלגות בולצמן מראה פן נוסף של הטמפרטורה.
טמפרטורה סטנדרטית
תנאים סטנדרטיים של טמפרטורה ולחץ הם אוסף של טמפרטורות ולחצים שמשמשים בהגדרות מדעיות. כך למשל, בכימיה נהוג להשתמש בטמפרטורה של 25 מעלות צלזיוס. בניגוד לרשימה מוגדרת זו, טמפרטורת החדר היא מושג שאינו חד-משמעי. טמפרטורת החדר מוגדרת בדרך כלל בתחום 20 עד 25 מעלות צלזיוס.
יישומים
הטמפרטורה היא גודל ותכונה נפוצה מאוד במדע. כמעט כל תחומי המדע עושים שימוש בתכונה זו וחוקרים אותה, בהם כימיה, ביולוגיה, פיזיקה וחקלאות.
תכונות פיזיקליות רבות, כגון מצב צבירה, לחץ, נפח, צפיפות, והולכה חשמלית תלויות בטמפרטורה. הטמפרטורה משחקת תפקיד חשוב גם בקביעת הקצב והאופן שבו תגובות כימיות מתרחשות. זוהי הסיבה שבגללה לגוף האדם ישנן מספר מערכות הדואגות לכך שטמפרטורת הגוף תישאר 37 מעלות צלזיוס, שינוי בטמפרטורה זו עלול לגרום לתהליכים מזיקים ותוצאות לא רצויות.
יישומים מפורסמים
מינוס 80 צלזיוס - הקפאה עמוקה, למשל לשמירה של חומר ביולוגי למשך שנים ארוכות.
מינוס 20 צלזיוס - מקפיא ביתי.
4 צלזיוס - מקרר. זו הטמפרטורה שבה המים תופסים הכי פחות נפח והאוכל שבמקרר לא ניזוק מבחינת יצירת גבישי קרח בתוכו (במקרר קר מדי, הביצים, למשל, נשברות בגלל התרחבות קרח בתוכן). טמפרטורה זו כוללת גם טווח ביטחון שמאפשר סטיות קלות מטה לפני התגבשות קרח.
25 צלזיוס - טמפרטורת החדר בה נעים לאנשים לשהות כאשר מזג האוויר מחוץ לבית נוח גם הוא. מבחנה במעבדה בה מגודלים טפילים בחום זה מדמה את מצבם מחוץ לגוף האדם.
36.6 צלזיוס - חום גוף האדם וחומן של מבחנות המדמות אותו.
100 צלזיוס - הרתחת מים.
100 עד 250 צלזיוס - בישול.
450 צלזיוס - הלחמה.
450 עד 2800 צלזיוס - ריתוך.
ראו גם
טמפרטורה שלילית
מפל טמפרטורה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
קטגוריה:מטאורולוגיה | 2024-08-05T18:53:22 |
רשת חברתית | ממוזער|250px|דוגמה לרשת חברתית
250px|ממוזער|דוגמה למודל העוסק באופן בו נוצרות רשתות חברתיות, "מודל ברבאשי-אלברט" (1999)
רשת חברתית (באנגלית: Social network) היא מבנה חברתי המורכב מקבוצה של מספר גורמים חברתיים (כגון אנשים או ארגונים) המקיימים ביניהם מערכת של קשרים הדדיים בעוצמות שונות.
התחום של ניתוח רשתות חברתיות עוסק בניתוח המבנים של רשתות אלו, האופן בו הן נוצרות, משתנות ומשפיעות על מרכיביו ועל הסביבה, דפוסים מקומיים ועולמיים ועוד. מאז התפתחות האינטרנט בסוף המאה ה-20, מתמקדים רבים מהמחקרים גם בניתוח רשתות חברתיות מקוונות בעולם הדיגיטלי.
רשתות חברתיות מהוות נושא לעניין ומחקר לסוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, חוקרי ארגונים, חוקרי תקשורת, מערכות מידע ומנהל עסקים. ניתוח רשתות חברתיות הוא מדע המיפוי והמדידה של רשתות חברתיות. הכלים המתמטיים של תורת הגרפים משמשים אף הם לעיתים בתיאור רשתות חברתיות.
קיימים מאפיינים שונים המבדילים בין רשתות שונות, כגון ריכוזיות, לכידות, ועוצמת הקשרים בין מרכיביהן, ואלו נחקרים במסגרת הדיסציפלינות השונות. רשתות לא חברתיות הן רשתות שאין להן חברות המנהלות תופעות חברתיות כגון הדבקה מורכבת (הפצת שמועות או אופנות, היווצרותן של עמדות ודעות קדומות), ומעבר והדבקה של מחלות מידבקות.
היסטוריה
עבודתם של ראשוני הסוציולוגים בסוף המאה ה-19, שעסקה בקבוצות חברתיות, הייתה מהראשונות שנגעו בתחום זה. אמיל דורקהיים תיאר את השפעתן של קבוצות וקשרים חברתיים על יצירת תופעות חברתיות, מעבר להשפעות של כל אינדיבידואל לבדו על החברה ולהפך. פרדיננד טניס עסק בקהילתיות, סוגי קהילות והתפתחותן. גאורג זימל עסק בגדלים של קבוצות חברתיות, בעוצמות הקשרים בין חבריהן, ובהשפעות של משתנים אלו.
חקר התחום התפתח בשנות ה-30 של המאה ה-20 במגוון תחומי דעת. הפסיכו-סוציולוג יעקב לוי מורנו החל בתיעוד וניתוח שיטתי של קשרים חברתיים בקבוצות קטנות (כגון כיתות בבית ספר וצוותים במקומות עבודה), ופיתח את מושג הסוציומטריה. בתחום האנתרופולוגיה עסקו בקשרים חברתיים וקהילתיים האנתרופולוגים הנודעים ברוניסלב מלינובסקי, אלפרד רדקליף-בראון וקלוד לוי-שטראוס. אנתרופולוגים חברתיים כגון מקס גלקמן ועמיתיו חקרו רשתות קהילתיות בדרום אפריקה, הודו ובריטניה. הסוציולוג טלקוט פרסונס החל ביישום גישה התייחסותית בחקר מבנים חברתיים, וממשיכו פיטר בלאו ניתח קשרים יחסיים בין יחידות חברתיות ופיתח את תאוריית החליפין החברתי.
עד לשנות ה-70 שילבו קבוצות חוקרים שונות את מגוון הרעיונות מתחומי העיסוק השונים. כך למשל פיתחה קבוצת חוקרים של הריסון וייט מודלים מתמטיים לניתוח רשתות חברתיות. צ'ארלס טילי עסק בסוציולוגיה פוליטית של קהילות ובתנועות חברתיות.
רעיון מרכזי נוסף בחקר התחום מבוסס על תיאורית העולם הקטן שהגה הסוציולוג סטנלי מילגרם ב-1967. מילגרם טען כי בין אדם לאדם מפרידות שש דרגות של קשרים, כלומר די בחמישה מתווכים בממוצע כדי ליצור קשר בין כל שני אנשים. נקודת ההתחלה של הרשת החברתית קבועה אך נקודת הסיום היא אינסופית. הרעיון מתבטא למשל ברשתות חברתיות מקוונות באינטרנט, המאפשרות לכל אדם הגולש בהן להכיר בקלות אנשים חדשים באמצעות הקשרים הקיימים.
רעיון הרשת החברתית קיים כבר מסוף שנות השישים, אך הוא התרחב בשנות התשעים עם הופעתה של רשת האינטרנט. בשנת 2001 החל עידן הרשתות החברתיות המקוונות באינטרנט, ומאז נוצרו מאות רשתות כאלו.
ניתוח רשתות חברתיות
ניתוח רשתות חברתיות הוא מיפוי ומדידה של קשרים וזרימת מידע בין אנשים, קבוצות, ארגונים או כל קבוצה אחרת המייצרת וצורכת מידע וידע. האנשים או הקבוצות משולים לצמתים ואילו הקשרים ביניהם מייצגים את זרימת המידע בצמתים. חקר זה מספק ניתוח ויזואלי ומתמטי של מערכות יחסים וקשרים בין בני אדם.
כיום השימוש בניתוח רשתות חברתיות הולך וגובר. ניתן למצוא שימוש בנושא למשל בבתי חולים לצורכי מיפוי ומדידה של התפשטות מחלה. בארגונים גלובליים, ניתוח רשתות חברתיות תומך בשיפור החדשנות בקבוצות של מדענים וחוקרים, עוזר במיפוי רשתות חברתיות של מנהלים על ידי זרימת המידע בהודעות דואר אלקטרוני ועוד.
ארגון עולמי העוסק בניתוח רשתות חברתיות הוא INSNA (International Network for Social Network Analysis). זהו ארגון מקצועי לחוקרים המתעניינים בנושא, ללא כוונת רווח, אשר הוקם בשנת 1978 וממוקם בארצות הברית.
רשתות חברתיות מקוונות
רשת חברתית מקוונת היא פלטפורמה או אתר אינטרנט המתמקד בבנייה או שיקוף של קשרים חברתיים בין אנשים. באמצעותן יכול כל אדם לגלות מי החברים של חבריו, לקרוא את הפרופיל שלהם וליצור איתם קשר.
יישומי אינטרנט שונים מנצלים את קיומן של רשתות חברתיות ומעצימים את השפעתן. רשתות אלו מייצרות אפשרויות חברתיות ועסקיות רבות כגון מציאת עבודה, יצירת קשרים רומנטיים, שימור קשרים קיימים, והן משמשות גם ככלי פרסומי. פלטפורמות מקוונות רבות מייצרות רשתות חברתיות שמסווגות את המשתמשים על פי תחומי עניין או צרכים משותפים. מחקרי רשתות חברתיות מעידים כי אתרים שבבסיסם עומד רעיון הרשת החברתית הופכים לאתר המרכזי והמשמעותי ביותר עבור המשתמש.
רשתות חברתיות מוקדמות ברשת האינטרנט היו בצורה של קהילות מקוונות כלליות (למשל Theglobe.com, GeoCities ו-Tripod.com), והן עודדו יצירת שיח באמצעות צ'אט ודואר אלקטרוני, ושיתוף מידע אישי ורעיונות דרך דפי אינטרנט אישיים. בשנות ה-90 המאוחרות, פרופיל משתמש הפך למאפיין מרכזי של אתרי רשתות חברתיות, ואפשר מציאת "חברים" בעלי תחומי עניין משותפים. כך הושקו האתרים SixDegrees.com ב-1997, ובעקבותיו Makeoutclub בשנת 2000, מייספייס ב-2003, ופייסבוק ב-2004 שהפכה בהמשך לאתר הרשת החברתית הגדול בעולם. אינסטגרם וטיקטוק היו לרשתות חברתיות פופולריות בקרב בני נוער.
רשתות חברתיות בארגונים
רשת חברתית ארגונית היא אמצעי יעיל ומתקדם למימוש מטרות עסקיות של הארגון על ידי קידום התקשורת הפנים-ארגונית וניהול מרחב ארגוני מתוקשר. רשתות אלו תורמות עבור העובדים לאינטגרציה – הקניית תמונה שלמה של המתרחש בארגון; מאפשרות זרימת מידע על התרחשויות אחרונות בארגון; משפיעות על הבניית משמעות ויצירת קשר בין תהליכים בארגון; מגבירות שיח רב-כיווני החוצה היררכיות ומחלקות; ומגבירות מחויבות לארגון על ידי קידום ההזדהות, הקשר והמעורבות האישית בארגון.
שימוש ברשתות חברתיות מקוונות פנים-ארגוניות נועד להקל על השגת מטרות אלו. הרשתות מאפשרות נראוּת של העובדים באמצעים כגון לוח הודעות פומבי המאפשר כתיבת תגובות והערות; שימוש ביישומים ארגוניים פופולריים (כגון פייסבוק וויקי); ואפשרות למימוש תפיסות שהן יסודותיה של כל רשת חברתית מקוונת (פתיחות, שיתופיות, שיח, תגובתיות, וקשר רב-כיווני).
מאפייני מערכות הקשרים ברשת החברתית
ניתן לאפיין מערכות קשרים ויחסים המתקיימים במסגרת רשת חברתית באמצעות מספר קריטריונים:
טיב הקשר ורמת הקרבה – עד כמה האדם קרוב אל הפרט ונמצא איתו בקשר אינטנסיבי ובמגוון מערכות חברתיות.
יכולת הסחירות של הקשר – הידע שיכולים שני הצדדים לספק זה לזה בהווה או בעתיד.
הדדיות – קשרים הדדיים הם בעלי סיכוי גבוה יותר להתקיים לאורך זמן לעומת קשרים חד-צדדיים. עם זאת, התמורה לא צריכה להיות זהה עבור שני הצדדים (למשל לעיתים צד אחד מחפש קשרים עסקיים בעוד הצד השני מבקש תמיכה רגשית).
תזמון – לעיתים צד אחד מסייע לשני בזמן מסוים ורק בפער של זמן ניתנת התמורה מהצד השני.
דמיון חברתי – מערכת קשרים יעילה מתקיימת בין שני אנשים שיש ביניהם דמיון חברתי רב יותר (כגון רמת השכלה, סביבת מגורים, ושפה).
מאפייני רשתות חברתיות
ניתן לסווג את הקשרים המתקיימים ברשתות חברתיות על פי מעגלי ידע:
המעגל הראשון – אנשים שעימם הפרט חולק ידע וניסיון אישי, יש לו חוויות הדדיות, החלפת מידע ואמון. רמת השיתוף במידע היא מקסימלית.
המעגל השני – אנשים שמאפייניהם דומים למעגל הראשון, אך טרם נוצרה ההזדמנות לשתף אחד את השני במידע.
המעגל השלישי – אנשים עליהם יש לאדם מידע מהיכרות עם אלו שבמעגל הראשון והשני. הקשרים הנוצרים עימם מבוססים בין השאר על סמך הנכונות לקבל ולכבד אותם.
המעגל הרביעי – אנשים עימם היה הפרט בקשר לאחרונה. מאחר שהקשר חדש עדיין אין משוב מספק לגבי השאלה האם ניתן לכלול אותם ברשת הקשרים החברתית, ייתכן שבעתיד הם ייכללו ברשת זו, אך ייתכן שייעלמו.
המעגל החמישי – מגעים עם אנשים ברמה של שיח כללי. במעגל זה שני הצדדים אינם משמעותיים אחד לשני.
המעגל השישי – אנשים שהקשר איתם איננו כזה שיוכל לסייע לאדם, ולהפך.
המעגל השביעי – אנשים שאינם כלולים ברשת התמיכה החברתית. עם אנשים אלו ייתכן כי האדם מתקשר, אך אין הוא משתף אותם במידע חשוב ואין הוא מוקיר אותם.
בעוד שבמעגל הראשון היחסים הם יחסים הדדיים וארוכי טווח, ככל שמתקרבים למעגל השביעי רמת הקרבה הולכת ומתרחקת, עד מצב בו היחסים הם קצרי טווח וההיכרות מרוחקת.
ראו גם
רישות עסקי
דרגות ההשפעה
חברויות באינטרנט
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:אנתרופולוגיה
קטגוריה:ניהול ידע
קטגוריה:פעילות שיתופית
קטגוריה:ארגון עצמי | 2024-10-02T09:48:37 |
דון מקליין | דון מקלֵיין (באנגלית: Don McLean; נולד ב-2 באוקטובר 1945) הוא זמר וכותב שירים אמריקאי.
ביוגרפיה
מקליין נולד בעיר ניו רושל שבמדינת ניו יורק.
את תחילת דרכו במוזיקה עשה עת רכש את הגיטרה הראשונה בגיל העשרה וכן בלימודי אופרה שמימנה אחותו.
לימודי האופרה ואימוניו בשחייה אפשרו לו להשיג שליטה על הנשימה באופן שאפשר לו לשיר משפטים ארוכים מבלי לחדש את הנשימה כמו בשיר "Crying", וזאת על אף מחלת האסתמה ממנה סבל מאז ילדותו.
לאחר מות אביו, בגיל 15, החליט להקדיש את חייו למוזיקה ויצר קשר עם גורמים בתעשיית הבידור. עד שנת 1968 הופיע בפני קהלים קטנים ובבתי קפה תוך כדי לימודים לתואר אקדמי במנהל עסקים ואז ויתר על מלגת לימודים באוניברסיטת קולומביה לטובת תפקיד זמר הבית ב-Café Lena בניו יורק.
בתקופת הופעותיו ב-Café Lena הזמינה מועצת האמנות של מדינת ניו יורק את מקליין להיות "הטרובדור של נהר ההדסון" וכך בילה את הקיץ בהופעות בעיירות עמק ההדסון.
האלבום הראשון של מקליין, "Tapestry", שהוקלט בחברת Mediarts בברקלי בשנת 1969, הגם שעורר ביקורות חיוביות, זכה להצלחה מוגבלת מאוד. בעקבות הכישלון הפסיקה חברת Mediarts את ההתקשרות עם מקליין אך חברת יונייטד ארטיסטס רקורדס זיהתה את הפוטנציאל שלו והקליטה את להיטו הראשון, "אמריקן פאי", בסוף מאי 1971. בהופעה הראשונה עם השיר החריג באורכו זכה ליחס אדיש מצד הקהל. ההפצה המסחרית של השיר החלה בנובמבר אותה שנה על גבי סינגל. מפאת אורכו של השיר חולקה היצירה לשניים והודפסה משני צידי התקליט. במהירות רבה מצא עצמו הלהיט בראש מצעד המכירות האמריקאי ומקליין הפך לכוכב בינלאומי מוכר. מילות השיר זכו להתייחסות רבה ולפרשנות אך מקליין עצמו סירב להתייחס לפרשנויות ולמשמעות השיר ותרם למסתורין. אולם, כיום ידוע שהשיר נכתב לזכרו של זמר הרוקנרול המצליח באדי הולי, שנהרג בתאונת מטוס ב-1959, תאונה שקיבלה את הכינוי "היום שבו מתה המוזיקה".
הסינגל השני, "וינסנט" ("Vincent"), שנכתב על הצייר וינסנט ואן גוך ובהשראת הציור "ליל כוכבים", יצא במרץ 1972 ונחל אף הוא הצלחה בבריטניה ובארצות הברית.
לאור הצלחת שני הלהיטים, שבה יונייטד ארטיסטס והוציאה את התקליט הראשון שלו בהדפסה מחודשת שזכתה, כצפוי, להצלחה גדולה יותר.
במהלך שנות ה-70 הוסיף מקליין להופיע ולהקליט, אך העדיף להישאר נאמן לאמת האמנותית שלו ונמנע מליצור להיטים נוסחתיים על יסוד להיטיו הקודמים ולמחזר את הצלחותיו. תקליטיו זכו להצלחה מוגבלת, אך הופעותיו תמיד מילאו אולמות.
בשלהי שנות ה-70 ניהל מקלין רומן ממושך עם נערה ישראלית בשם אורלי צרפתי (כיום אורלי זיו הגרה בטורונטו). קשר זה נמשך 7 חודשים ופסק בראשית שנות ה-80.
בתחילת שנות ה-80 חזר לתודעה עם שני שירים שפילסו את דרכם לצמרת מצעדי המכירות.
להיטה הידוע של רוברטה פלאק, "הורג אותי ברכות בשירו" ("Killing Me Softly with His Song") נכתב על ידי נורמן גימבל, ופלאק הקליטה לו גרסה ב-1973. השיר בוצע לראשונה ב-1972 על ידי לורי ליברמן. ליברמן טענה, שאחרי שהאזינה לשיר "כיסאות ריקים" של דון מקליין (מתוך אלבומו American Pie), היא עברה חוויה חזקה של הזדהות, וכתבה על כך שיר. כשסיפרה על כך לגימבל, הוא כתב את השיר, שהולחן על ידי צ'ארלס פוקס ובוצע על ידי ליברמן. המלחין פוקס הכחיש את היותה של ליברמן המקור לשיר. הוא טען, שגימבל והוא כתבו את השיר, נתנו אותו לליברמן, וזו העירה שהשיר מזכיר לה את תגובתה הרגשית החזקה למשמע שירתו של דון מקליין. מקליין עצמו טוען עד היום, שהוא אכן היווה את ההשראה לשיר של גימבל.
אחדים משיריו בוצעו בגרסאות כיסוי על ידי זמרים והרכבים שונים. וינסנט בוצע בין היתר על ידי חוליו איגלסיאס ועל ידי וונדה שפרד בסדרה "אלי מקביל". אמריקן פאי בוצע בין היתר על ידי טורי איימוס, ובשנת 2000 חודש על ידי מדונה וזכה להצלחה רבה. שירים אחרים שלו בוצעו על ידי פרי קומו ואחרים וכן ביצע מקליין בעצמו גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. בשנת 2003 הקליט ג'ורג' מייקל את "The Grave" כמחאה על המעורבות האמריקאית בעיראק. גם אלביס פרסלי הקליט גרסה לשירו של מקליין "And I Love You So".
בשנת 2016 הודה מקליין כי תקף את אשתו ואם שני ילדיו, פטרישה שנייר מקליין, בביתם במדינת מיין. הוא נעצר אך שוחרר בעסקה שכללה תשלום קנס. השניים נפרדו ומקליין הודה פומבית כי הוא מנהל קשר רומנטי עם דוגמנית שצעירה ממנו ב-50 שנה.
בשנת 1978 הופיע מקלין בישראל. ביוני 2018 הגיע מקליין לשתי הופעות בישראל, האחת בפארק רעננה והשנייה ברדינג 3 בתל אביב.
קישורים חיצוניים
הצלחתו של מקליין
גיל מטוס, , nrg , 3 בפברואר 2009
הערות שוליים
קטגוריה:זמרים-יוצרים אמריקאים
קטגוריה:זמרי פולק רוק אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1945 | 2024-03-01T04:49:38 |
יהדות רפורמית | היהדות הרפורמית (מכונה גם יהדות מתקדמת, יהדות ליברלית, יהדות פרוגרסיבית; באנגלית: Reform Judaism, Liberal Judaism, Progressive Judaism) היא אחת משלושה זרמים גדולים הקיימים כיום ביהדות, הדוגל בהשתנותה המתמדת, במרכזיות ערכי המוסר שבה לעומת היבטיה הטקסיים, ובאמונה בהתגלות מתמשכת של רצון האלוהים בעולם, שאינה ממוקדת במעמד הר סיני. עמדות אלו מבדילות אותם משני הזרמים הגדולים האחרים, האורתודוקסים והקונסרבטיבים.
השם "רפורמים" רווח בעיקר בארצות הברית; במרבית אירופה מוכרים האוחזים בהשקפה דומה כ"יהדות ליברלית", ואילו התנועה במדינת ישראל נקראת "יהדות מתקדמת". הארגון הבינלאומי המאחד אותם, כמו גם את הזרם הרקונסטרוקטיבי הקטן המחזיק בהשקפה דתית אחרת, נקרא "האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת", וארגון הקהילות בישראל נקרא "התנועה הרפורמית - יהדות מתקדמת בישראל".
הגדרות
הפלורליזם המובנה והחשיבות המכרעת שהיא מייחסת לבחירה האישית מקשים על הגדרה פשטנית של היהדות הרפורמית. ענפיה כולם רואים את המורשת היהודית כפרי תהליך התפתחות מתמיד לאורך ההיסטוריה. הם מאפשרים ואף מחייבים שינויים נוספים, ודוחים כל מערך קבוע של אמונות, חוקים או טקסים. הגדרה חד-משמעית נעשתה מורכבת במיוחד בעיקר מאז שנות השבעים, כשהתנועה בארצות הברית עברה למדיניות "אוהל גדול" (Big Tent) שביכרה קבלה של ציבור רחב ככל האפשר על נחרצות רעיונית. הלך רוח זה חפף בערך למעבר מ"רפורמה קלאסית" ל"יהדות הרפורמית החדשה" או "נאו-רפורמה" בכל העולם. בעוד שהתקופות המוקדמת וה"קלאסית" בתולדות הזרם התאפיינו בהתרחקות מהמסורות המקובלות ובהשמטה או שינוי של פרטים רבים, ה"חדשה" ניחנה בניסיון להכליל את חלקם מחדש במסגרת העקרונית שגובשה קודם. לתמורה זו לא נלווה גיבוש של השקפה מקיפה חדשה או זניחת הקיימת, אלא בעיקר בעמימות רעיונית. ההנהגה נמנעה מלקדם קו אחיד, והניחה למגוון עמדות להשתרר.
תאולוגיה
אלוהים
ביחס לבורא, הוגים רפורמים דבקו תמיד בגישה תאיסטית ובקיומו של אל פרסונלי. עיקרים אלה בוטאו בכל ההצהרות הרשמיות, בימי התגבשות התנועה בגרמניה של אמצע המאה ה-19 ובמסמכים כמו מצע פיטסבורג מ-1885, שציין את שבחר בעם ישראל להיות לו ממלכת כהנים. במאה ה-20 היה מיעוט של קובעי-השקפה שדגל בהומניזם דתי, ובשוליים נשמעה אף תמיכה בהומניזם חילוני. עמדות אלה נדחו על ידי התנועה ולא נכללו מעולם במצעים הרשמיים. אף החלטות ועידת סן פרנסיסקו מ-1976, שנוסחו בתקופה של קיטוב חריף, ציינו במפורש את הכרזת העקרונות האחרונה של האיחוד ליהדות רפורמית בצפון אמריקה, שנערכה בפיטסבורג ב-1999, חייבה אף היא את "מציאות ואחדות הבורא." כך גם רשימת העיקרים של היהדות הליברלית הבריטית מ-1992, שהצהירה על אמונה ב"אל אחד ויחיד, טרנסצנדטי ואימננטי, בורא ומקיים."
התגלות
היסוד המרכזי של התפיסה הרפורמית הוא אמונה בהתגלות מתמדת של רצון האלוהים בעולם, שאינה מוגבלת למעמד הר סיני. לפי הבנה זו, התורה, דברי הנביאים וכל כתבי הקודש חוברו בידי בני אדם שרוח האל אמנם שרתה עליהם אך הוא מעולם לא הכתיב להם במפורש את רצונו. הטקסט משקף את חוויית ההתגלות אך גם את המגבלות והמאוויים של הסופרים ואת רוח זמנם. עם ישראל כולו חולק את אותה היכולת ומסוגל להגיע לתובנות חדשות של האלוהי, ועל כן ניתן וצריך לחדש את הדת, לאו דווקא מתוך הסתמכות על תקדימי העבר. הבנה זו (ששותפות לה גם דתות ליברליות אחרות, בעיקר כנסיות פרוטסטנטית מסוימות) נוסחה ביהדות הרפורמית בעיקר על ידי הרב אברהם גייגר, הנחשב לאביו המייסד של הזרם. במקביל לעיסוק בחקר התלמוד וביקורת המקרא, ראו הוא ועמיתיו את הכתבים כמשקפים תמורות היסטוריות ומאבקים בין סיעות. כתחליף לאמונה במסורת רציפה עד מתן תורה, פיתח גייגר את רעיון הגילוי המתחולל ללא הרף מאז ראשית הזמן. כך נוצר בסיס לעריכת התמורות הרצויות, כמו גם להתמודדות וקבלה של ממצאי הביקורת בתוך הדת כך שלא יערערו כליל את האמונה בהתגלות אלוהית.
במקורה, בתקופה המוקדמת וה"קלאסית", מושג הגילוי המתמיד שאב רבות מהפילוסופים של האידיאליזם הגרמני, בעיקר קאנט והגל; רצון הבורא נתפס כמתבטא בהתקדמות המוסרית של האנושות, הצועדת לקראת הבנה מלאה שלו. ראייה רציונלית זו הותירה מרווח מועט בין השכל להשפעה האלוהית, וכמעט וזיהתה ביניהם. גייגר ותלמידו קאופמן קוהלר כתבו על ה"גניוס" או "הבּוֹנְנוּת" המיוחדת של עם ישראל, וקלוד מונטיפיורי הרחיק עוד ותיאר "השראה" בלבד, לה ייחס חשיבות בשל תוכנה החיובי, בלי משים למקורה. המשותף לכל התפיסות הללו היה הקביעה שלכל דור הבנה דתית עדיפה על דורות העבר, ומשכך רצוי ואף מתחייב לחרוג ולשנות מהמוסכמות שאלו קבעו לטובת השגות חדשות.
סביב מחצית המאה ה-20, במיוחד לנוכח הצל הכבד שהטילה מלחמת העולם השנייה על הביטחון בהשתפרות המין האנושי, ננטשה התפיסה הרציונליסטית והאופטימית. ה"נאו-רפורמה" החליפה אותה בעיקר באקזיסטנציאליזם הדתי של פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר, הנשען על הבנה צנועה וקודרת יותר של העולם ועל מערכת יחסים מתמדת, שברירית עם הבורא, המתגלמת בפרטים קטנים ובמגע בין בני אדם. במקום הרעיון של תבונה מצטברת, כשכל דור עולה על קודמו, רוזנצווייג ודומיו גרסו כי להתגלות אין שום תוכן ומסר מלבדה עצמה – בני כל דור חווים אותה ומעבדים אותה בהבנתם הסובייקטיבית, שאינה מבטיחה שום אמת. גישה ענוותנית זו כיבדה יותר את העבר, אך גם מוביליה קבעו כי בשל טבעה המוגבל והמקוטע של ההבנה, לא ניתן לגזור ממנה שום "הצהרות סופיות" ובלתי-משתנות לגבי דרישות האל. לכן, הנאו-רפורמה דבקה במסקנת הרפורמה הקלאסית, לפיה ההבנה אינה יכולה להוות בסיס למערכת חוקים מחייבת כלשהי. התאולוג הרפורמי הבכיר ביותר לאחר מלחמת העולם השנייה, יחיאל (יוג'ין) בורוביץ, שלל נחרצות את הרציונליזם ה"קלאסי", וניסח את המגע עם הבורא במושגים פוסט-מודרניים, כשהוא מעגן אותו באורח החיים היומיומי ובהתמודדות האנושית. במקביל, הדגיש כי אין הדבר סותר כלל אמונה בהתגלות רציפה הנחווית על ידי כל אדם.
טקס, אוטונומיה והלכה
תפיסה עקרונית אחרת שטבע גייגר הייתה בידול חד בין ההיבטים המוסריים והרוחניים של היהדות לאלו הטקסיים והמעשיים. בעוד שהקודמים היו לדידו ולדעת עמיתיו הליבה האמיתית של הדת והמרכז שעליו נסובה, הרי שהריטואלים השונים לא היו אלא אמצעי להשגת התעלות רוחנית או שיפור מוסרי, בהתאם לזמנם. לא היה להם ערך מובנה משל עצמם, ואמת המידה לקביעת הצורך בהם הייתה אם עוד שירתו את המטרה הגבוהה יותר. את גישתו זו ביסס בעיקר על תוכחות הנביאים למעשי פולחן שנערכו על ידי המושחתים מוסרית וחסרו כוונה אמיתית. גייגר הציב את הנביאים במרכז שיטתו, שאותה הוא עצמו כינה "יהדות נבואית" עוד ב-1838. בידול זה בין ערכים למעש לא חייב השמטה של טקסים, שהוגי הרפורמה ראו כאמצעי חשוב להשיג חוויה רוחנית וכקשר למורשת העבר, אלא אפשר להחזיק, לשנות או לבטל אותם לפי הרלוונטיות שלהם לציבור.
פן אחר, המשתלב עם הגישה לטקס, הוא ראיית היחיד כאוטונומי וכסמכות הקובעת עבור עצמו בענייני דת. התנועה הרפורמית מתייחדת בכך שהאינדיבידואל, גם אם מתוך התחשבות כנה במסורת ובקהילה, הוא המכריע והמגבש את דעותיו בנושא מלכתחילה. רעיון זה נשען על האופן בו התאולוגיה הרפורמית תופסת את ההתגלות האלוהית כנחווית אישית על ידי כל אדם שהוא – בהשלכה, במקור, ממרכזיות הרצון החופשי והשיפוט האישי אצל קאנט והוגים דומים. בתקופה המוקדמת וה"קלאסית", רעיונות אלו התרגמו לזניחת מרבית המרכיבים המעשיים והטקסיים של היהדות. אך הדגש הרב על אוטונומיה אישית התברר גם כאתגר וכמכשול, שכן להנהגה היו מעט כלים לנסח מה נתבקש מהציבור בקהילות וכך לקבוע למה נחשבה השתתפות בחיי הדת. משנות ה־60 של המאה ה־20, הפכה פעילות קהילתית ל"תיקון עולם", בשירות מטרות חברתיות שונות, לאפיק הפעולה המרכזי של היהדות הרפורמית, באופן שגם ענה על צורך זה.
ה"נאו-רפורמה" אימצה גישה חיובית יותר כלפי הטקס, כאמצעי לספק לקהל אפיק פעילות מוחשי וביטוי ממשי לרגשותיו הדתיים, וקיבלה את הביקורת שהטיחו הוגים כרוזנצווייג באינדיבידואליזם הקיצוני ובהזנחת הזיקה לקהילה. רעיון האוטונומיה תורגם עתה לעידוד הציבור לפתח טקסים ומנהגים משלו, מה שהוביל לגיוון רב. התמיכה מהממסד בחיי קהילה מגובשים יותר, הנשענים על קיום טקסים סדיר, באה לידי ביטוי בביקורתיות בקרב רבים כלפי אוטונומיה מופרזת; בסיכום ועידת סן פרנסיסקו ב-1976, הוכרז ש. עם זאת, הגישה הבסיסית נותרה על כנה, והרעיון של אל או סמכות מצווים נותר זר למחשבת הזרם. הוגים רפורמים בני ימינו חותרים למציאת איזון נאות בין חירות אישית למחויבות ליתר הציבור ולמורשת העבר, בדגש על הדיאלקטיקה ביניהן, ועל טיעונים כמו שרק היחיד המשולב במרקם אנושי רחב יותר, הוא אוטונומי באמת.
בהשלכה מאלו, נגזר יחסה של הרפורמה להלכה. על אף שמלכתחילה ננטשו האמונות העומדות ביסוד המערכת, התנועה מעולם לא זנחה כליל את השיח ההלכתי, הן מתוך הצורך לענות על התנגדות מבחוץ והן מתוך המשכיות עם העבר. אבל באופן בסיסי, לשיקולים אתיים או לרוח התקופה יוחס משקל מכריע. הרב שמואל הולדהיים ניסח במפורש עמדה קיצונית במיוחד, שעמדה בבסיס הגישה ה"קלאסית" להלכה: הוא קבע חלות כמעט מוחלטת לעקרון דינא דמלכותא דינא בכל שאלה שהיא, הכפיף את החוק הדתי לנוהג הרווח בארץ ואפשר לעקוף אותו מבלי שהיות או התייחסות. אבל אפילו בשלהי המאה ה-19 באמריקה, השלב הרדיקלי ביותר בתולדות הזרם, הוסיף הרב דוד איינהורן לענות לשו"תים מהפונים אליו. בגרמניה, שהרפורמה בה הוגבלה למצב של מגמה בתוך קהילות מאוחדות שהכילו גם גורמים שמרניים יותר מאשר זרם עצמאי, נאלצו רבניה לסגל מדיניות מתונה ולהידרש לטיעונים הלכתיים לעיתים מזומנות יחסית.
בחילופי העתים בין התקופה ה"קלאסית" ל"נאו-רפורמה" בארצות הברית, אומץ יחס חיובי יותר כלפי השיח ההלכתי, אם כי גם מוביליו של אלו בראשות הרב שלמה פריהוף ראו בכל סוג של הלכה כוללת כמערכת נוקשה מכדי להטילה על הציבור. תחת זאת היה פריהוף חלוץ הגישה שקראה להתפתחות ספונטנית של מנהגים בקרב הקהל, בתהליך של ניסוי וטעייה, כשאלו שיהפכו לפופולריים יתקבלו מ"למטה". הוא וממשיכיו, כוולטר יעקב ומשה זמר, הרבו לחבר תשובות ולעסוק בהלכה המשולבת בשיקולים אתיים בעלי מעמד מכריע. הזרם מפעיל ועדת שו"ת סדירה, אם כי גם הדוגלים ב"הלכה פרוגרסיבית" מדגישים שתשובותיהם אינן מחייבות והשואלים רשאים בהחלט להתאים אותן כפי שהם רואים לנכון.
בחירה
העמדה של היהדות הרפורמית כלפי בחירת עם ישראל הייתה מורכבת. היא קמה גם מתוך התנגדות לגישות אוניברסליסטיות קיצוניות, כמו דאיזם, שחזו כי כל הדתות יתאחדו, והוסיפה במהלך השנים להיאבק באידאולוגיות אחרות (כמו התנועה האתית של פליקס אדלר) שקראו לוותר על הייחוד היהודי. מאידך, דחו ראשיה גם את מה שתפסו כפרטיקולריזם מוגזם: התבדלות יתרה, מבנה קהילתי סגור וגילויי עוינות בתפילה כלפי הנכרים.
בהתאם לכך, הדרך שנבחרה על ידי ההוגים המרכזיים – כבכל נושא, היו שהעדיפו גישות קיצוניות יותר, לשני הצדדים – הייתה הדגשת היסודות האוניברסליים בתוך המורשת הדתית (גם כאן, נשענו רבות על הנביאים) ולצדם ההיבטים המוסריים של הייחוד, בנפרד מאלה הגשמיים שנחשבו "נחותים" יותר. גייגר, נאמן לשיטתו ככלל, פעל לזקק את מה שהגדיר כמהות הרוחנית מתוך אזכורי בחירת העם בתפילה ובספרות הרבנית. משמעויות שתפס כגשמיות טושטשו או נמחקו כליל. אך הוא ועמיתיו אחזו בתוקף בכך שישראל הוא בחיר האל, קיים מכוח התערבות הבורא ונושא את שליחותו, גם אם במובן מרוכך ואוניברסלי יותר משהיה מקובל בעבר. איינהורן, המנסח החשוב ביותר של רעיון הבחירה הרפורמי, הדגיש מאוד את מעמד היהודים כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקרב כל העמים, החייב לשמר את ייחודו כדי למלא את משימתו. שליחותו, לפי איינהורן ושותפיו לדרך, הייתה להפיץ את האמונה באל אחד ואת המוסר והצדק בעולם, או "מונותאיזם אתי" כפי שהיה מקובל לכנות זאת. "קלאסיקנים" מאוחרים יותר חלקו גישה זו, ואף מונטיפיורי הקיצוני החשיב מאוד את מושג העם הנבחר.
ה"נאו-רפורמה" התקשתה עם התפיסה ה"קלאסית" של העניין בשני היבטים. מחד, רבים לא יכלו להאמין עוד במושג של בורא הבוחר לו עם; ומאידך, האופי האוניברסלי שהגביל את הזהות המשותפת לתחום הדת והרוח ועיגן אותה אך ורק בתאולוגיה הכביד אף הוא. רוב הציבור היהודי כבר חשב על עצמו כאומה רגילה ככל האומות או קבוצה אתנית-גזעית, וביכר לבטא זאת גם בחיי הדת. ההנהגה הסכימה שהדגש האוניברסליסטי החליש את הזיקה ההדדית בין היהודים עצמם. טקסים וסממנים רבים שנחשבו פרימיטיביים בתקופה ה"קלאסית" ובוטלו, נתווספו שוב בין היתר כאמצעי לבטא זהות פרטיקולרית. מימי הרב שמואל שלמה קוהון (ראש הפקולטה לתאולוגיה בהיברו יוניון קולג' באמריקה מ-1923 ועד 1956) והלאה, התמודדה ההנהגה הרוחנית עם הידיעה שרוב הקהל חש השתייכות אתנית או לאומית ליהדות ולא מקבל את מושג הבחירה האלוהית, ואף על פי כן היא דבקה באמונה שעם ישראל קיים רק מתוקפה וביטאה זאת בהצהרות הרשמיות.
משיחיות והעולם הבא
הרפורמה אחזה גם בפרשנות חדשה של המשיחיות המסורתית – למעשה, הייתה זו התפיסה הרפורמית הראשונה שנוסחה בבירור. הציפייה למשיח שיחדש את עבודת הקרבנות בבית המקדש ויקבץ את ישראל לציון נשללה על כל מרכיביה. היא הוחלפה באמונה בכך שבפעולתו להפצת מונותאיזם אתי וצדק מגשים העם את יעודו ומקרב את בואו של עידן משיחי עולמי, בו ישררו שלווה והרמוניה בין כל בני האדם. איינהורן, ממפתחיה וחסיד קיצוני של גישה זו, ראה בישראל כולו כ"עם המשיחי" במקום המשיח הפרסונלי. הוא אף התקין תפילות לתשעה באב שבהן הוקדש מקום לאבלות על החורבן אך כללו בעיקרן הודאה ושמחה על היציאה לגלות בין האומות, ומילוי הייעוד להפיץ ביניהן דעת אלוהים. למרות המכה שספג הביטחון באדם במאה העשרים, ועל אף שה"נאו-רפורמה" דבקה בגישה אופטימית פחות, המשיחיות האוניברסלית נותרה על כנה כיסוד חשוב.
בנוסף, וכחלק מאותה נטייה לנפות חלקים שנחשבו כלא-רציונליים או אמונות תפלות, נדחתה האמונה בתחיית המתים לעתיד לבוא, שגונתה הן כבלתי הולמת והן כייבוא מאוחר מהדת הזורואסטרית. מאותן סיבות, פרשנויות מרחיבות למושג השכר ועונש בעולם הבא נשללו לטובת תפיסה מינימליסטית: נשמת הצדיקים תדע שלווה לאחר המוות ובהנגדה, יחוו הרשעים חיבוטים וייסורי מצפון נצחיים. מבין כל האמונות הנוגעות לחיים שלאחר המוות, נותרה ברפורמה רק זו בהישארות הנפש, אותה ראו אבות הזרם כרעיון נאצל ורציונלי. כיום, הרוב הגדול של ההוגים הרפורמים עדיין אוחז בכך, אם כי לא כולם: כך, לדוגמה, בחר האיחוד ליהדות רפורמית באמריקה להשתמש בניסוח העמום "הרוח שבתוכנו היא נצחית" במצעו מ-1999. ב-42 העיקרים של הליברלים הבריטיים לא הוזכר הנושא כלל. מושג אחר שנשלל בטיעון שהוא השפעה זורואסטרית ופרימיטיבי היה האמונה במלאכים, שדים וכיוצא בזה.
פרקטיקה
נוסח התפילה
ממוזער|300px|מגוון מסידורים ליברליים בגרמניה. למעלה: תחליף לברכת קיבוץ גלויות מ-1870; באמצע: ברכת "אלוהי נשמה", ללא התייחסות לתחיית המתים, 1894; למטה: קדושה דיוצר, בהשמטת ההתייחסות למלאכים, 1881.
התחום הראשון בו התבטאה הרפורמה, לפני כל שדה פעילות אחר, הייתה עריכת הסידור מחדש. מראשיתה, שאפו מנהיגיה להתאים את הטקסט עם מה שקהלם אכן האמין בו, עם רגישויותיו המודרניות וצרכיו ועם רעיונות תנועתם. הרב יעקב יוסף פטוחובסקי, שחקר רבות את נוסחאות התפילה בזרם, מנה שורת עיקרים שהנחו את הגישה הרפורמית לאורך תולדותיה. אלה כללו את קיצור התפילה באמצעים שונים לנוחות הציבור: החזרות הושמטו, חלקים אחרים (כגון פיוטים) בוטלו, ואומץ אפילו מנהג ארץ ישראל העתיק לקרוא את התורה במשך שלוש שנים, בפרשיות קצרות יותר; הוספת פרקים רבים בלשון החברה הסובבת, כגון גרמנית או אנגלית, בין כתרגום בנוסף לטקסט הישן או לחלוטין במקומו, כדי שהמתפללים יוכלו להתקשר טוב יותר למילים מובנות; ריכוך הרעיון של בחירת עם ישראל וייחודו באמצעות ניסוחים מתונים יותר (כמו מחיקת הקטע "שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת..." בעלינו לשבח והחלפתו ב"שנגלה לאבותינו והודיעם את רצונו" בסידורים גרמניים רבים, או החלפת ברכת המינים המקללת את הנוצרים בתחינות להיעלמות הרשע בעולם בכלל); מחיקת התחינות לבוא המשיח, חידוש הקרבנות ושיבת ציון והחלפתם ברעיון העידן המשיחי; מחיקת קטעים המתייחסים לתחיית המתים והחלפתם במושג הישארות הנפש בלבד, ומחיקת אזכורי המלאכים; ותיקון תפילות חדשות.
הרפורמה המוקדמת באירופה, שנצרכה לרוב לתפקד כמגמה בתוך קהילות מאוחדות יותר מאשר כתנועה עצמאית, נדרשה למתינות רבה בנושא (כמו בכל היתר) מחשש לעורר התנגדות יתרה מצד השמרנים. ההשמטות נערכו בזהירות ולעיתים קרובות התבטאו השינויים רק בטקסט בלשון המדינה, כשקטעים שנויים במחלוקת בעברית נותרים כשהיו, אם כי תכופות בגופן קטן או כפרק לבחירת המתפלל ולא כחלק מהנוסח הנקרא על ידי הש"ץ. בתקופה ה"קלאסית" בארצות הברית או בזרם הליברלי בבריטניה לא היו מגבלות כאלה: הסידור קוצר ונערך באופן גורף, אחוז גדול מהטקסט הוחלף לאנגלית ורעיונות שנראו למחברים בעייתיים הוצאו כליל.
ה"נאו-רפורמה" מאופיינת בהענקת חשיבות רבה יותר למסורת ולמורשת ובהפחתת הדגש על הצורך להתאים בין התפילה לאמונה ולהשקפה הנוכחיות, כמו גם בקירוב ופתיחות כלפי ציבורים רחבים. מאמצע המאה ה-20 הושבו לסידורים השפה העברית והטקסטים הישנים במינון הולך וגדל, והשתקף בהם הגיוון המתעצם בתוך התנועה, כולל ברעיונות שלאו דווקא היו מקובלים לחלוטין על ראשיה. לעיתים נכללו באותם סידורים נוסחאות שונות שכל קהילה יכלה לבחור אחד מתוכם לפי העדפתה. כך הושבו הברכות על טלית ותפילין, ובמהדורת "משכן תפילה" מ-2007 הוחזרה אפילו ברכת גבורות המלאה בנוסח אחד; ועדת המחברים הבהירה כי אין הדבר נובע מאימוץ מחדש של האמונה בתחיית המתים, אלא אך ורק בהוקרה למורשת העבר. מן העבר השני, נכלל באחת מעשר הנוסחאות ב"שערי תפילה" מ-1975 קטע בו התרגום האנגלי למילה העברית "אלוהים" היה "הנצחי" (the Eternal One). המונח בוקר קשות על ידי רבים בזרם והתפרש כנסיגה מתאיזם לכיוון הומניזם דתי.
אורח חיים והתנהלות
בשלביה המוקדמים, היהדות הרפורמית התאפיינה בהתרחקות מהמסורת המקובלת ובביטול טקסים ומחויבויות שונים. ועידת הרבנים בברסלאו ביטלה ב-1846 את יום טוב שני של גלויות; שנה קודם לכן החלה הקהילה הרפורמית הקטנה והנבדלת בברלין לערוך תפילות בלי טלית וכיסויי ראש, וללא תקיעת שופר בימים הנוראים. כמו כן, תפילות השבת נערכו (בתחילה גם, ואחר כך רק) בימי ראשון, יום המנוחה של הסביבה הנכרית שהיה מועד החופש היחיד. בתקופה ה"קלאסית" באמריקה חיקו קהילות רבות את דוגמת ברלין, עם מינימליזם טקסי ותפילות בימי ראשון; הרב קאופמן קוהלר אף הציע להעביר את השבת באופן מלא לראשון, אך לבסוף נסוג מכך. הצורך בגט בוטל והוכרו גירושין אזרחיים, ב-1869 בארצות הברית ורק ב-1912 בגרמניה. ב-1890 נקבע באמריקה שאין עוד צורך בברית מילה או טבילה לגרים. דיני הנישואין, טומאה וטהרה ונידה בכלל זה, כשרות, חובות וזכויות הכהנים וכיוצא בזה היו מושא להתעלמות או בוטלו לחלוטין, מגמה שבוטאה בחדות במצע פיטסבורג מ-1885: . גם הקווים המנחים של האיחוד ליהדות ליברלית בגרמניה מ-1912 וכתביו של קלוד מונטיפיורי קידמו עמדה דומה לגבי הפן המעשי של הדת.
בתקופת ה"נאו-רפורמה", הטקסים הדתיים ופעולות קונקרטיות הנגזרות מהם חזרו לעורר את עניינו של הציבור והממסד כאחד. ההוויי המינימליסטי והסטרילי הקודם היה מושא לביקורת על כך שהביא לאדישות ולא סיפק אפיקים להביע הזדהות מעשית, כמו גם על נטישת מסורת המשפחה והקהילה. פרטים טקסיים רבים שנזנחו כליל בעבר זכו לתחייה, לעיתים קרובות לאחר שתפקידם פורש מחדש והם עצמם עוצבו באופן שונה והולם להשקפת הציבור: הם אומצו כעניין של בחירה אישית ולא כחלק ממערכת מחייבת. ב-1979 המליצה בתוקף הוועידה המרכזית של הרבנים בארצות הברית על ברית מילה (ולחלופין, הטפת דם ברית) וטבילה לגרים: גישה דומה עמדה בבסיס היחס החיובי המחודש לריטואלים ולסממנים אחרים. תפילין, טליתות, כיסויי ראש, שופרות ושאר פריטים שנזנחו או אפילו נאסרו בעבר הפכו לפופולריים מאוד; טבילה במקווה ושמירת נידה סלקטיבית קודמו כעניין של העצמה אישית לנשים ובתי כנסת רבים למדי בנו מקוואות. גם מושגים של כשרות נכנסו מחדש, לרוב תוך שילובם במושגים של יחס אתי לבעלי חיים, הגנת הסביבה ועוד. הזרם עודנו מתאפיין בציבור שפעיל פחות בחיי הדת ביחס לקבוצות העיקריות האחרות: כך, לדוגמה, רק 34% מהחברים הרשומים בבתי כנסת הרפורמים בארצות הברית, ואך 17% מכלל המצהירים על עצמם כרפורמים, דיווחו שהם משתתפים בתפילה לפחות פעם בחודש. תוצאות דומות נרשמו במדדים אחרים.
היחס המבטל כלפי ריטואלים חיצוניים במשנת התנועה לא יכול היה להתבטא תמיד במלואו. כבתחומים אחרים, בסביבות עם גורמים שמרניים חזקים נאלצה הרפורמה להפגין מתינות יחסית. כך לדוגמה קהילות ליברליות בגרמניה שמרו במידה רבה על סטנדרטים של כשרות באירועים ציבוריים. התנהלות דומה אפיינה תמיד את התנועה ליהדות רפורמית בבריטניה (אך לא את הליברלים שם), ששאפה למשוך חברים חדשים מהרוב המשתייך לק"ק כנסת ישראל האורתודוקסי, ובמידה ניכרת גם את התנועה ליהדות מתקדמת בישראל.
פתיחות
ממוזער|250x250 פיקסלים|זוג הומוסקסואלים בטקס חתונה רפורמי, 2008
השיטה והפילוסופיה שלה עשו את היהדות הרפורמית, לגווניה, נכונה יותר לשינוי ולקבלת חידושים חיצוניים מכל זרם עיקרי אחר. היא הייתה הראשונה לאמץ את רעיון השוויון לנשים בתפילה ובחיי הדת: עוד ב-1846 הכריז כינוס הרבנים בברסלאו, בלי לנקוט בצעדים מעשיים, שנשים צריכות ליהנות מזכויות ומחויבויות שוות בקהילה. לילי מונטגיו הייתה פעילה מרכזית באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת והייתה אולי האישה הראשונה בהיסטוריה המתועדת לשאת דרשה בבית כנסת באירופה. רגינה יונאס, שנסמכה לרבנות ב-1935 מטעם התאחדות הרבנים הליברלים של גרמניה, הייתה האישה הראשונה הידועה שהתואר הוענק לה רשמית. ב-1972 החל היברו יוניון קולג' להסמיך נשים לרבנות באופן סדיר, לפני כל זרם אחר. באותה מידה הייתה הרפורמה חלוצת הישיבה המעורבת בבתי כנסת בהיסטוריה המתועדת, שהונהגה בארצות הברית לראשונה ב-1851. בקהילות בגרמניה היא הונהגה לאחר מלחמת העולם השנייה. שוויוניות מלאה בחיי הדת הונהגה בבתי כנסת מסוימים של התנועה ליהדות רפורמית בבריטניה רק על סף שנות האלפיים. גישה זו התבטאה גם בהכנסת שפה עוקפת-מגדר לתפילות. נוכחות הנשים בתנועה האמריקנית נעשתה דומיננטית במקביל לירידה חדה בהשתתפותם של גברים ונערים; למעשה, הזרם הרפורמי הוא הכי פחות מאוזן מגדרית ביהדות ארצות הברית.
הזרם היה גם חלוץ בסובלנות כלפי להט"ב וסמיכת רבנים שהזדהו בגלוי כלא-הטרוסקסואלים. יחסי מין בהסכמה בין גברים הוכרו כלגיטימיים בהכרעת הוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים מ-1977, ובשנות השמונים החלה סמיכת להט"ב לרבנות. בשלהי שנות התשעים החל הזרם גם לערוך חתונות חד-מיניות. ב-2015 אומצה בארצות הברית גם מדיניות של הכלה וקירוב כלפי טרנסג'נדרים.
התנועה הרפורמית, במיוחד באמריקה, הפכה את המאבק למען צדק חברתי ומטרות פרוגרסיביות שונות לאפיק המרכזי לפעילות ממשית בתוכה. מאז כהונתו של הרב מוריס אייזנדרט כנשיא האיחוד ליהדות רפורמית בין 1943 ל-1973 הפך המושג של "תיקון עולם" לסיסמה שבשמה השתתף הזרם באופן פעיל בתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, בהתנגדות למלחמת וייטנאם, במאבק למען פמיניזם ושוויון ללהט"ב ובפעילות למען מטרות רבות אחרות. "המרכז לפעולה דתית" (Religious Action Center of Reform Judaism) בוושינגטון מהווה שדולה רבת-השפעה של האגף הפרוגרסיבי בפוליטיקה האמריקנית, וגם המרכז הרפורמי לדת ומדינה בישראל משרת מטרות דומות. העיסוק האינטנסיבי בתחום עורר מבקרים לטעון שהתנועה מאפשרת ליהודים רבים לפעול למען המטרות החברתיות הליברליות שבהן הם מאמינים ולשוות לכך גם מעין נופך דתי. דיינה אוואן קפלן כתב
זהות יהודית
החלטות שאסרו על השתתפות או מתן הכרה כלשהי לנישואי תערובת עברו בוועידה המרכזית של הרבנים הרפורמים בצפון אמריקה (CCAR) ב-1909, 1947, 1962 ו-1973. ב-1978, למול התגברות התופעה, הוחלט על שינוי מגמה תחת מדיניות של "דחיית חתונות מעורבות, אבל לא את המתחתנים עצמם". בתי הכנסת קיבלו זוגות כאלה והחלו בהדרגה, תחת מגבלות רבות על השתתפות, לאפשר לבעלים או לנשים הלא-יהודים להיות חברים בקהילה. כיום, אף על פי שהמדיניות המוצהרת של ה-CCAR היא שהיא "מניאה" את החברים בה מלערוך או להשתתף בטקסים שכאלו, מתוקף עקרון האוטונומיה האישית אין כל ענישה על כך; דוברת הוועידה העריכה ב-2012 שבערך חצי מרבני הגוף מסכימים לכהן בהם, לעיתים קרובות תוך הצבת תנאים שונים (חינוך הילדים לפי דת הצד היהודי, שיעורי חובה לבן-הזוג האחר וכולי). ב-דצמבר 2013 הכריז הרב ריק ג'ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות רפורמית באמריקה, כי מציאות ריבוי נישואי התערובת – מבין המשיבים לסקר PEW המקיף שהתפרסם חודש קודם לכן, 80% מאלה שגדלו בתנועה הרפורמית התחתנו עם לא-יהודי – היא עובדה קיימת ואין מנוס מלנסות לקבל את הזוגות כמיטב היכולת. אולם ניסיון לבטל את האיסור על קבלת מועמדים הנשואים ללא-יהודים להיברו יוניון קולג', נדחה באותה שנה.
בבריטניה, התנועה ליהדות רפורמית "מתנגדת נחרצות" להשתתפות רבנים בנישואי תערובת; אך ב-2012 בוטלה התקנה לפיה כל מעורבות היא עילה לפיטורי הרב העושה כן, והותר לערוך טקסים חגיגיים לכבוד הנישאים עם בני דת אחרת, בתנאי שאין בהם מוטיבים מדתות אחרות וגם לא כאלו של חתונה יהודית, כמו חופה. הליברלים הבריטים מתירים לרבנים לערוך טקסי ברכה, בתנאי שישנה התחייבות לקיים בית יהודי ולגדל כך את הילדים.
צעד אחר שהתנועה נקטה בו הוא הכרה בצאצאים להורה יהודי יחיד כלשהו, האב כמו האם, כיורשים את מעמדו ויהודים בעצמם בתנאי שהתחנכו בהתאם והביעו הזדהות עם הדת; צאצאים לאם יהודיה שאינם עושים כן לא נחשבים כיהודים, מאחר שבתנאים הנוכחיים אין עוד די בכך כדי להבטיח זהות דתית. רק ילדיהם של שני הורים יהודיים מקבלים מעמד כזה ללא תלות בחינוכם. מדיניות זו ננקטה על ידי הליברלים עוד בשנות ה-50, אושררה בצפון אמריקה ב-1983 והתקבלה על הרפורמים בבריטניה ב-2015. בקהילות הרפורמיות הקטנות ביתר הארצות, לרוב משיקולים של היחסים עם יתר הציבור היהודי, התקבלה תקנה זו רק במקומות מועטים.
ארגון ודמוגרפיה
גוף-הגג הבינלאומי המשותף ליהדות הרפורמית כולה הוא האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, שקם ב-1926 מצירוף התנועות בגרמניה, בריטניה, צרפת וארצות הברית. החבר המרכזי באיחוד, בפער גדול מכל היתר, הוא האיחוד ליהדות רפורמית (URJ) בצפון אמריקה. ה-URJ מונה 831 בתי כנסת, מתוך כ-1,170 בתי כנסת רפורמים בעולם. מאומדנים המתבססים על סקר PEW מ-2013, העריך סטיבן מ. כהן כי ישנם 756,000 יהודים בוגרים הרשומים כחברים בארצות הברית; מספר זה לא משקף את התחלופה של עוזבים ומצטרפים רבים בכל עת, וגם לא ילדים שמנו, לפי הערכות, 195,000 ב-2001. כמו כן, בקהילות חבר מספר ניכר של בני-זוג לא יהודיים, כש-31% מהמשתייכים נשואים לבן זוג שלא התגייר. 35% מהמשיבים הזדהו כרפורמים, ועל בסיס כך העריך כהן שישנם עוד 1,154,000 יהודים בוגרים בארצות הברית שאינם רשומים בקהילה אך מזדהים באופן כללי עם הזרם. מספרים אלו נותרו ללא שינוי משמעותי גם בסקר PEW הגדול הבא, ב-2020: שיעור יהודי ארצות הברית שהזדהו כרפורמים עמד שם על 37%. בנוסף לכל אלו, ישנם עוד 30,000 חברים בקהילות בקנדה. הוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים (CCAR), המונה כ-2,300 רבנים מוסמכים שרובם הוכשרו בהיברו יוניון קולג', משמשת כהנהגה הדתית של ה-URJ. נשיאו מאז 2011 הוא הרב ריק ג'ייקובס, ונשיא הוועידה המרכזית הוא הרב לואיס קַמרָס.
לצד אמריקה הצפונית, הגופים הבאים בגודלם באיחוד העולמי הם התנועה ליהדות רפורמית והיהדות הליברלית בבריטניה; שני הזרמים פועלים בנפרד אך בשיתוף-פעולה מסוים. הם מתייחדים בכך שהרפורמים הבריטים מתונים ושמרנים יחסית, בעוד הליברלים הבריטים פרוגרסיבים יותר. ב-2010 מנו הרפורמים והליברלים, בהתאמה, 16,125 ו-7,197 בתי-אב רשומים ב-45 ו-39 בתי כנסת של כל תנועה. ציבורים אלה היוו אז 19.4% ו-8.7% מבתי-האב הרשומים בקהילה דתית כלשהי (שהם בתורם 73% מיהודי בריטניה), ובסך הכל 28.1% מתוך המשתייכים לבית-כנסת או 20.5% מכלל בתי-האב היהודיים בממלכה. שתי התנועות מפעילות ביחד סמינר רבני משותף, מכללת ליאו בק בפינצ'לי שבלונדון. בראש אספת הרבנים הרפורמים הבריטים עומדים מ-2021 הרבה קתלין מידלטון והרב ג'יימס באדן. בראש ועידת הרבנים הליברלים בבריטניה עומדים הרב רנה פֶרצֶל והרבה רבקה בּירק.
מלבד אלו, ישנה נוכחות רפורמית בעוד כארבעים ארצות בעולם. בגרמניה, "איחוד היהודים הפרוגרסיבים" מונה 25 קהילות עם כ-4,500 חברים; לאיחוד ההולנדי ליהדות מתקדמת יש 3,700 איש בעשרה בתי כנסת; 13 קהילות ליברליות שונות בצרפת מכילות כמה אלפי מתפללים; "התנועה ליהדות מתקדמת בחבר המדינות והמדינות הבלטיות" מפעילה 60 בתי תפילה ברחבי ברית המועצות-לשעבר; ל"איחוד ליהדות מתקדמת בדרום אפריקה" יש שמונה קהילות, ועוד. לתנועה ליהדות מתקדמת בישראל יש כחמישים בתי כנסת ומרכזים קהילתיים. האיחוד העולמי ליהדות מתקדמת מעריך שהוא מייצג לפחות 1.8 מיליון איש, חברי קהילה רשומים כמו גם מזדהים בלבד.
היסטוריה
מבשרים
ממוזער|שמאל|200px|"ומפני חטאינו גלינו מארצנו" במוסף יום כיפור (מושמט הקטע "וקרב פזורינו"), בנוסח הרפורמי המובהק הראשון: המבורג, 1818.
משלהי המאה ה-18 נקלעו יהודי מרכז אירופה, בעיקר בנחלות דוברות הגרמנית, למהפך מטלטל. פירוק חברת המעמדות והכפפת נתיני הממלכות (כל שכן עם התפתחות הרעיון של מדינת לאום) לשליטה ישירה מהממשל הריכוזי החדש, הביאו קץ לאוטונומיה המשפטית ולבידוד התרבותי של הקהילות היהודיות. במקביל, השפעת הנאורות כרסמה במעמד האמונה הדתית ועודדה בהדרגה ניתוק של שיקולים דתיים מחיי הציבור והתנהלות השלטון. בחוגי המשכילים התחוללה תסיסה אינטלקטואלית ניכרת בשאלת עתידה של היהדות, שגונתה על ידי פילוסופים מובילים כעמנואל קאנט כדת טקסית ונוקשה החסרה מהות רוחנית אמיתית. משה מנדלסון ונפתלי הרץ וייזל, מנהיגי הרוב המתון, האמינו שאין סתירה בין שמירת מצוות לתקופה החדשה, אף כי קראו לליברליות רבה יותר מצד הרבנים. הרדיקלים בדור השני של השכלת ברלין אחזו בעמדה ביקורתית בהרבה: שאול אשר בספרו "לויתן" מ-1792 ניסה לנסח רשימת עיקרי אמונה שיתיישבו עם הנאורות; אלעזר בן-דוד קרא ב-1793 לבטל את המצוות המעשיות כדי להשתית את היהדות כדת טבעית של תבונה טהורה. דוד פרידלנדר נטה לדאיזם מופשט, וזנח כליל את הצורך בשימור היהדות. הם ואחרים כמותם הטיפו לעיצוב מחדש או התפוגגות של הדת בהתאם לקווים אלה. רעיונותיהם נותרו בוסריים ולא התפתחו למישור מעשי.
ב-1796 העתיקה קהילת עדת ישורון האשכנזית באמסטרדם את הנהוג אצל היהודים הספרדים המקומיים, והשמיטה את תפילת אב הרחמים, הקוראת לנקמה בגויים. "עדת ישורון" הייתה מבודדת והתפרקה תוך זמן קצר, ומעשיה נומקו במסגרת ההלכתית המקובלת, אך היסטוריונים ראו בכך צעד ראשון לכיוון חדש. ב-1808 הוקמה הקונסיסטוריה היהודית של וסטפאליה. ראשה, ישראל יעקובסון, שאף לכך שהתפילה בבית הכנסת תשקף את הטעם האסתטי של הסביבה, ונעדר תפיסה דתית מגובשת. ב-17 ביולי 1810, תאריך הנחגג על ידי התנועה הרפורמית הבינלאומית כיום היווסדה, הוא פתח בית כנסת חדש בזֶזֶן, בו הונהגו שינויים מסוימים: הוצב עוגב, הבמה קורבה לארון הקודש בסידור פנימי שדמה לעמדת הדרשן בכנסייה, וקטעים אחדים בתפילה נאמרו בגרמנית. בדרשתו, הצהיר יעקובסון כי הוא יהודי מאמין וכי אל לה ליהדות להתפוגג או להתמזג לתוך דת אוניברסלית חדשה של תבונה, אך עליה לסגל את עצמה לתקופה. לאחר שהקונסיסטוריה נסגרה, עבר יעקובסון לברלין ב-1815. ב-1817 היה מן הדוחפים להקמת מניין מודרני דומה בברלין, בו גם נאמרו התפילות בהברה ספרדית שנחשבה אסתטית יותר (אימוץ של פיוטים ומנהגים ספרדיים משיקול זה הוסיף להיות מאפיין של הרפורמה עוד שנים רבות). ב-1818 נפתח ההיכל בהמבורג, שנועד אף הוא לפנות לדור הצעיר והמעורה. הפעם נכלל לראשונה רכיב בעל מטען עקרוני משמעותי: שונו חלק מהתפילות שייחלו לשיבה לציון כדי לחדש את עבודת הקורבנות. בעוד שהמניינים הקודמים לא עוררו יותר מאשר התנגדות אקראית, הפעם התאגדו רבנים מרחבי אירופה נגד ההיכל וגינו את מארגניו ככופרים. ההתארגנות הנרחבת נגדו לא הצליחה לסגור אותו אך בלמה את המגמה: הרפורמה המשמעותית נותרה מבודדת בהמבורג במשך עשרים השנים הבאות.
התפתחויות אלה התאפיינו בכך שמחולליהן השתמשו בהנמקות מסורתיות להצדקת מהלכיהם והתמקדו לרוב במישור האסתטי. התומכים בהיכל המבורג, כמו אליעזר ליברמן והרב אהרן חורין, ניסו להביא את השפעת הנאורות לביטוי בכלים מקובלים וסברו כי ההלכה גמישה דיה כדי לאפשר שינויים רחבים מאוד. לראייה זו היו מגבלות רבות; כתב ג'יי האריס,
התגבשות
שמאל|ממוזער|150px|הרב אברהם גייגר, מנסחה העיקרי של היהדות הרפורמית.
שמאל|ממוזער|150px|הרב שמואל הולדהיים, מנהיג האגף הרדיקלי בתנועה בגרמניה.
לאחר קץ מלחמות נפוליאון סחפה הרומנטיקה את הנאורות. ההשקפה לגבי כך שדינן של כל הדתות להתמזג לאמונה אוניברסלית חלפה לטובת ראייה פרטיקולרית יותר. בשנות ה־20 וה־30 התחוללו שתי התפתחויות בגרמניה. ראשית, פילוסופים דוגמת שלמה לוי שטיינהיים ושלמה פורמשטכר הפנימו לתוך השיח היהודי את ההגות של קאנט, הגל, שליירמאכר ואחרים, נוצרים שעסקו בניסיונות ליישב את דתם עם רוח התקופה באופנים שונים, מביקורתיים ועד אפולוגטיים. כמו כן, התבסס חוג מלומדים שעסק בחכמת ישראל סביב יום-טוב ליפמן צונץ ואחרים. הם הפעילו שיטות אקדמיות וביקורתיות בחקר כתבי הקודש, כפי שנעשה כבר לטקסטים הנוצריים המקבילים באוניברסיטאות אירופה. במהרה עלתה השאלה עד כמה הממצאים רלוונטיים להתפתחות המודרנית של היהדות והאם מותר בכלל להיעזר בהם. במהלך הדור הבא התפלגו בסוגיה זו סמכויות רבניות שעסקו גם במדע החדש, והיחס אליה הפך למגדיר חשוב בעמדתם הדתית: מעזריאל הילדסהיימר האורתודוקסי המובהק, דרך שד"ל ושי"ר המתונים יותר, עבור בזכריה פרנקל הפוזיטיבי-היסטורי וכלה באברהם גייגר, שסירב להגבלות כלשהן על חופש המחקר. האחרון, כתב ההיסטוריון מיכאל מאיר, ראוי לתואר "מייסד התנועה הרפורמית."
כמרבית הרבנים הצעירים שתמכו בו, קיבל גם גייגר חינוך דתי מסורתי ולאחר מכן למד באוניברסיטה. הוא סבר כי ישנם פערים גדולים בין המשנה לגמרא, ושנוסח המקרא הכיל עקבות לסכסוכים בין פרושים לצדוקים. ביומניו כתב כי עוד בגיל שבע עשרה הגיע למסקנה שהתנאים המאוחרים והאמוראים ניסו לכאורה לעקר את הרעיון של תורה שבעל-פה מהפוטנציאל המהפכני שבו ולבסס הכל על המקרא, ולשם כך עסקו במה שהגדיר כפרשנות מאולצת ומלאכותית. מאוחר יותר הגיע לראייה דומה של התורה עצמה, ושכלל את תפיסתו לפיה הפרושים המוקדמים חוללו רפורמה רבתי בהנהגות הצדוקים שנצמדו להלכה עתיקה, קדם-משנאית. בנוסף הושפע מהתאולוגיה הפרוטסטנטית הליברלית של ימיו, שראתה את ערכי הנצרות כנעלים על כל דוגמה ועסקה במחקר ביקורתי של הברית החדשה, והיה חבר טוב של הכומר דוד שטראוס שהכחיש את אלוהיותו של ישו והציג אותו כבן תמותה שהורה אמיתות אתיות. הוא סבר כי האמונה בכך שהתורה הוכתבה למשה או במסורת שהועברה ללא שינוי במהלך הדורות אינה עומדת בבחינה מדעית; בדומה לרעיונות שהובעו על ידי הוגים יהודיים אחרים – פורמשטכר דן בהבנה מתפתחת של המסר האלוהי ב-1841, ואהרן ברנשטיין היה כנראה הראשון לשלול במוצהר מעמד מקודש מכל טקסט שהוא כשכתב ב-1844 כי – פיתח בהדרגה עמדה לפיה התגלות רצון האלוהים אינה מוגבלת למעמד הר סיני ואינה מילולית ומפורשת, אלא מתרחשת ברצף מאז ומתמיד. בחירת עם ישראל מתבטאת בכך שליהודים ישנו "גניוס" מיוחד לקלוט אותה, תכונה המתגלמת בשינויים שעברו על הדת שלהם במהלך הדורות. גייגר ראה בערכי המוסר והצדק של נביאי ישראל את היסוד העמוק והקבוע היחיד בה, והצביע על האופן בו גינו מעשי פולחן שלא הייתה כוונה אמיתית בצדם כראיה לכך שלמצוות טקסיות אין חשיבות כשלעצמן. לתפיסה האמונית ששאף להחיל קרא "יהדות נבואית", מושג שטבע עוד ב-1838. עם זאת, ראה בטקסים קשר חשוב לעבר והאמין כי צריך לשמרם כל עוד יש להם משמעות רוחנית בעיני המקיים.
לקראת תחילת שנות הארבעים הבשילה המגמה. לאחר תהליך ממושך של התערות, היה לראשונה בגרמניה רוב יהודי שאינו שומר מצוות; באותה עת ממש הגיע לכיסאות הרבנות בארץ דור חדש של צעירים בוגרי אוניברסיטה. גייגר והדומים לו ביקשו ליישם את מסקנותיהם כדי לקדם תמורה: בתקופה בה התנצרו רבים מחד ומנגד שררה אדישות דתית, הוא האמין כי יש לסגור את הפער בין "הדת הרשמית למה שעשה העם בפועל." באותה עת המחקר ההיסטורי-ביקורתי במקורות זכה לפרסום רב ואגודות לותרניות רציונליסטיות כ"ידידי האור" (Lichtfreunde) הטיפו בקרב הציבור הנוצרי לכך שלספרי הקודש יש מהות מעבר למילה הכתובה. מושגים קרובים פעפעו בציבור היהודי.
לצד גייגר היו רדיקלים יותר שייחסו חשיבות מועטה לרצף עם העבר, בראש ובראשונה הרב שמואל הולדהיים. במקום תפיסת היהדות כגוף מתפתח שקלט והשיל יסודות חדשים חליפות, הוא חילק בחדות את התלמוד והמסורת הדתית לשתי שכבות: אמיתות נצחיות מחד ומאידך החוקה הקדומה של ישראל במולדתו, שאין טעם לשמרה בהיעדר עצמאות ושאיבדה כל תוקף עם ביטול האוטונומיה הקהילתית בראשית האמנציפציה. על סמך זאת קרא להחלה גורפת של דינא דמלכותא דינא על כל תחומי החיים. בין היתר, הגדיר את הקידושין כמעשה קניין רגיל לחלוטין השייך לדיני ממונות, וכפועל יוצא הסכים גם לנישואי תערובת. הולדהיים ראה את השוויון האזרחי והדומיננטיות של המונותאיזם בעולם כעומדים בגדר של תחילת ימות המשיח, ועסק רבות בהרחבת מושג המצוות הבטלות לעתיד לבוא. בנוסף טען שרוב היהודים זנחו לחלוטין את ההלכה ממילא וביטל כצביעות את ניסיונות השמרנים להמשיך לאכוף ציוויים שעדיין היו מקובלים על רוב הציבור, כמו ברית מילה, בעודם מבליגים על הזלזול ההמוני בכשרות או בתפילין. את השאיפה לרצותם באמצעות שינויים מתונים החשיב באופן דומה. הבדלי הגישות בינו לגייגר התבטאו בהמשך ההיסטוריה של הזרם, בעיקר בארצות הברית.
עוד ב-1837 כינס גייגר מפגש רבנים בוויסבאדן, ללא תוצאות ממשיות, ברוח הצעותיהם של אהרן חורין ואחרים שדרשו שינוי וקבעו כי ניתן לעשותו באמצעות סנהדרין חדשה. ב-1842 התברר פעמיים כוחו של המחנה הפרוגרסיבי בגרמניה: האיסור שהטיל חכם יצחק ברנייס על הוצאה חדשה של סידור ההיכל בהמבורג, הסידור הרפורמי הראשון באירופה שהוכן מאז קודמו, הוכשל על ידי תגובות שליליות מצד רבני קהילות רבים; הרב הקשיש שלמה זלמן טיקטין מברסלאו, שגייגר כיהן כעוזרו מאז 1838 והיה שרוי עמו בסכסוך ממושך, ניסה לקבל לגיטימציה לפטרו על ידי פנייה לרבנים מבחוץ בשאלה אם אדם שעיסוקו ודעותיו סותרים אמונות יסוד יכול להחזיק במשרה זו. 15 מתוך 17 שהשיבו ענו בחיוב. באותה שנה, על רקע תביעות פופוליסטיות בחוגים נוצריים שקראו לתיקונים בכנסייה, הוקמה בפרנקפורט דמיין "אגודת ידידי הרפורמה" שהורכבה מצעירים יהודים שהכריזו כי התלמוד אינו מהווה סמכות עבורם ועל רצונם לבטל מצוות כמו ברית המילה. קבוצות דומות פעלו בברלין וברסלאו.
הרבנות החזיקה בעמדה מתונה בהרבה – הולדהיים עצמו גינה את אגודת פרנקפורט, ולודוויג פיליפסון תמך באי-רישום ילדים שלא נימולו כיהודים – אך הסערה בציבור דחפה אותה לפעולה. נציגים מכל גרמניה התכנסו בבראונשווייג בין ה-12 ל-19 ביוני 1844. עצם הרעיון לערוך ועדה על מנת ליזום שינויים בנוהג הדתי זכה לגינוי מקיף מגורמים שמרניים. עשרים וחמישה המשתתפים שיקפו את חלוקת הכוחות בין רבני גרמניה המודרניים יותר: אף על פי שאף רב אורתודוקסי מובהק לא הופיע, קבוצה זעירה שהאמינה באלוהיות התורה והתלמוד הגיעה לדיונים. הם היוו מיעוט, והפסידו כמעט בכל ההצבעות. בקצה השני היו אנשיו של הולדהיים, שהכריז ב-17 ביוני כי (ההדגשות במקור). הרוב המתון הונהג על ידי גייגר ופיליפסון. האספה ביטלה את כל נדרי – מהלך שכבר היה נפוץ כאמצעי לדחות את ההאשמה נגד היהודים בחוסר נאמנות, ושנעשה על ידי רש"ר הירש בעת כהונתו בניקלשבורג – ואת שבועת היהודים המשפילה, והורתה על בירור השאלה "עד כמה האמונה במשיח צריכה להיות מוזכרת בתפילות" ללא נקיטת צעדים בנידון. הסוגיה שנעשתה למוקד הכינוס הייתה נישואי התערובת, שמיעוט קטן תמך בהם. הרוב הגדול התלבט בין הצורך לאסור אותם לבין החשש מכך שהחלטה כזו תפורש בעיני הציבור הרחב כמצהירה על הנוצרים כנחותים. לבסוף הוחלט לאמץ נוסח שהתבסס על תשובת הסנהדרין של פריז לנפוליאון בצירוף הסתייגות, ונקבע כי נישואין עם בני דתות מונותאיסטיות אינם אסורים כל עוד מותר לגדל את הילדים לדת היהודית. מאחר שאף נסיכות בגרמניה לא התירה לצאצאי איחוד כזה חינוך שאינו נוצרי, נישואי תערובת נמנעו בפועל מבלי לערוך הצהרות בנידון.
הוועידה עוררה גינויים חריפים מצד האורתודוקסים והתנגדות מצד מיסיונרים, שחששו שרפורמה תפחית את התנועה להתנצרות. בהונגריה, תהה מהר"ם שיק – תלמידו המסור של החת"ם סופר, שהצהיר עוד ב-1819 על בוני היכל המבורג כי לו היה הדבר בידיו היה מוציא אותם מכלל ישראל – במכתב לכתב סופר: הרב יעקב אטלינגר החתים 116 רבנים על עצומה נגדה. המתוועדים הוטרדו יותר מההסתייגות שעלתה משניים שנחשבו מקורבים יותר אליהם בנוגע לצורך בשינוי, הרבנים שי"ר מפראג וזכריה פרנקל מדרזדן.
פרנקל הגיע בכל זאת לוועידה הבאה, שנערכה בפרנקפורט דמיין בין 15 ל-28 ביולי 1845, אך פרש לאחר יומיים: הוא הדהים את הנוכחים כשבחר לעזוב דווקא על רקע הצבעה שקבעה כי אין חיוב אובייקטיבי לשמר את העברית כשפת התפילה. סוגיה זו, שהייתה מגובה היטב הלכתית, נראתה לו בכל זאת כנתק מכוון מהמסורת. הכינוס הצהיר גם ש"רעיון המשיח" חייב להיות מוזכר בתפילות באופן מלא, אך "יש להרחיק את כל היסודות הפוליטיים והלאומיים" ובימינו "האמונה המשיחית יכולה להתקבל רק כתקווה לשחרור המין האנושי בעידן של שלום ואחווה." בוועידה הובעה לראשונה באופן מקיף הפילוסופיה החדשה לגבי הגאולה, שייחדה את הרפורמים, ועמה סממן חשוב נוסף, המושג של שליחות ישראל, שתפקידו להפיץ את האמונה באל אחד בקרב העמים. הרב דוד איינהורן אמר בפרנקפורט:
הכינוס הבא, שזומן בברסלאו ב-13–24 ביולי 1846, היה המתון מבין השלושה. בהחלטה תקדימית, קבעו המתוועדים שנשים צריכות לשאת בחובות ובזכויות שוות בנושאי דת, אם כי הצהרה זו הייתה סמלית בפועל. הנושא העיקרי היה השבת. הולדהיים הכריז כי בהתבסס על התקדים של פסח שני ניתן לערכה גם ביום ראשון, יום המנוחה המקובל, כדי להקל על החיים בחברה בה זה היה יום המנוחה המאושר היחיד ורבים חיללו שבת כדי לעבוד. רעיון "שבת שני" זעזע גם את הקיצונים וכלל לא הובא להצבעה. הוצע לערוך התאמות בשמירתה עבור עובדי מדינה, אבל לא הייתה הסכמה ולבסוף הוחלט להוציא הצהרה לא-מחייבת שדיברה על קדושת השבת. כמו כן, בוטל יום טוב שני של גלויות בטענה שהוא לא נשמר ממילא על ידי רוב הציבור. בעוד שוועידת בראונשווייג עצמה עוררה התנגדות אורתודוקסית, היו אלה הקיצונים בברלין ובפרנקפורט שראו בשתי האחרונות כפשרניות מדי והצהירו שהן אינן מייצגות אותם. עוד במרץ 1845 פרשו הראשונים מכלל יהודי הבירה הפרוסית והקימו את "הקהילה הרפורמית" (Reformgemeinde) העצמאית-למחצה, שהולדהיים הוזמן לעמוד בראשה. זו הייתה הפעם הראשונה בה המושג "רפורמי" שימש כשם תואר במוסד רשמי. מעתה, ייחד המונח את המיעוט הרדיקלי שתבע שינויים בקצב מזורז. הרוב, בהנהגת דמויות כמו גייגר, חתר לרפורמה במסגרת הקהילות המאוחדות (Einheitsgemeinden) הישנות, שם היו צריכים להתחשב במיעוט האורתודוקסי הלא מבוטל, בתומכי האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית של פרנקל – שנציגיה, בוגרי בית המדרש לרבנים בברסלאו, התנגדו כמעט כולם גם לקו הרפורמי הפשרני – ובנטייה של המוסדות לשמרנות. כמעט כל יהודי גרמניה נותרו בגופים אלה, תוך השגת פשרות מגוונות בין אוהדי הפלגים השונים על בסיס מקומי. הרצון באחדות הקהילה מנע הנהגת תיקונים מעשיים נרחבים כמו אצל הולדהיים בברלין, שאימץ סידור רדיקלי ומקוצר מאוד, אפשר נישואי תערובת וערך תפילות ללא תקיעת שופר, טליתות ועוד. בתחילה נוהלו תפילות שבת כפולות, בה וביום ראשון, וב-1849 הן הועברו ליום א' סופית. גייגר והקרובים אליו בהשקפתם היו מתונים מלכתחילה, והצורך בפשרה אילץ אותם לדבוק בכך עוד יותר. הוא עצמו האמין בצורך בשינוי אטי ו"אורגני": על אף שסלד מרבות מההלכות כשרידים מיושנים שעבר זמנם, הוסיף לשמור מצוות באופן אישי ולערוך טקסי חליצה וכיוצא בזה מתוקף תפקידו כרב.
בשאר היבשת זכתה הרפורמה להצלחה מעטה; רוב הציבור היהודי שעבר אינטגרציה גילה עניין מועט בדת אם בכלל, ולכל היותר נערכו שינויים אסתטיים ספורים באורחות בית הכנסת. ב-1848 פעלו בהונגריה קבוצות ששאבו השראה מהולדהיים, אך הן פוזרו על ידי השלטונות ב-1851. בצרפת היה אולרי טרקם קול בודד למען גישה דומה, ובבריטניה הוקמו שתי קהילות לפי הדוגמה הגרמנית. במזרח אירופה הנחשלת, שבה לא עמדה האמנציפציה על הפרק, היו למחקר המדעי של הדת ולפילוסופיה החדשה השפעות הפוכות בתכלית: בחברה יהודית שנותרה מסורתית ובארצות שבהן הכנסייה האורתודוקסית הייתה מאובנת ולא סיפקה שום דגם של פשרה עם המודרנה, פנו המשכילים בסופו של דבר לא לתיקון הדת, אלא לנטישתה ולאימוץ אידאולוגיות שהחילוניות הייתה במרכזן, לרוב סוציאליזם וסוגים שונים של לאומיות יהודית.
שמאל|ממוזער|200px|חנוכת בית-הכנסת הגדול של פרנקפורט דמיין ב-1860, ששימש את הרוב הליברלי בקהילה המאוחדת בעיר.
אירועי מהפכת 1848 ותגובת השמרנים בעשורים הבאים האטו מאוד את מגמת הרפורמה. רק ב-1869 נערך כינוס כלל-ארצי נוסף בלייפציג, בנימה פייסנית. תוצאתו הממשית הייתה אישור הקמת בית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, מוסד הקבע המרכזי הראשון שהקימה התנועה. הוא הוגדר רשמית כעל-זרמי, אך היה בו חופש אקדמי מלא בנושאים כמו ביקורת המקרא שנמנע במקבילו בברסלאו. התוועדות נוספת ואחרונה, גם היא חסרת משמעות של ממש (מלבד הסכמה על מנגנון לעקיפת החליצה באמצעות חוזה טרום-נישואין), זומנה ב-1871 באאוגסבורג. חוץ מהעדה הרפורמית בברלין והקבוצות האורתודוקסיות שהתאפשר להן לפרוש לחלוטין מכח חוק ב-1876 אך רובן נותרו בתוך הקהילות הישנות, התנהלו החיים היהודיים בגרמניה בתוך רצף רחב ומעורפל של "יהדות ליברלית" שהייתה למעשה פסיפס של הסדרים מקומיים. ברוב בתי הכנסת הליברליים אומצו נוסחי תפילה, שיצאו בעשרותיהם וכללו תיקונים בהתאם להשקפתם, אך הם נערכו בזהירות. לעיתים הוכנסו השינויים הליטורגיים בעיקר בתרגום לגרמנית ולא בטקסט העברי, או שהמחברים מצאו נוסחאות פשרניות בעניינים טעונים. למרות מתינותה, שלטה המגמה בחיי הציבור עד כדי כך שרבניה, שהטיפו להפרדת הדת מהמדינה, התנגדו לחוק הפרישה מהקהילה שאיים לשלול מהם כוח גדול והכנסות מדמי חבר.
בשלהי המאה ה-19 היה הפילוסוף הרמן כהן להוגה החשוב ביותר בחוגים שסביב בית המדרש: הוא פעל לסתור את ההאשמות לפיה הייתה דרכם שלילת הדת המסורתית ותו לאו. עם זאת, הקמת הרייך הגרמני ב-1871 – שייצבה את המצב הפוליטי הפנימי, ובכלל זה מעמדם האזרחי של היהודים – הסרת החיוב להשתייך לקהילה ודחיקת הדת מחיי הציבור בעקבות הקולטורקמפף הניעו את רוב יהודי גרמניה לאדישות בנושא. התיאור הנפוץ "יהודי ליברלי" התייחס לדעותיהם הפוליטיות הרבה יותר מלאמונתם.
ארצות הברית והרפורמה הקלאסית
140px115pxדוד איינהורן ויצחק מאיר וייז.
יוזמה ראשונה לשינוי אידאולוגי באמריקה, מבודדת אך מרחיקת לכת, נערכה בצ'ארלסטון ב-1824. חבורת צעירים בהנהגת יצחק חרבי ואברהם מואיז ייסדה מניין עצמאי בשם "החברה המתוקנת של בני ישראל" (The Reformed Society of Israelites). הם ניסחו עיקרי אמונה שכללו בין היתר החלפה של מושג תחיית המתים בהישארות הנפש, וחיברו את סידור התפילה הרפורמי הרדיקלי הראשון, עשרים שנה לפני הקהילה הברלינאית: רובו היה באנגלית וכל ההתייחסויות למשיח ולעבודת הקרבנות נמחקו. "החברה המתוקנת" קרסה והתמזגה מחדש לתוך בית-הכנסת הממוסד "בית אלוהים" ב-1833, אך תומכיה הוסיפו להשפיע בתוכו. ב-1836 מונה גוסטב פוזננסקי, איש המבורג שהכיר את סדרי ההיכל, לחזן ודרשן במקום. פוזננסקי היה מסורתי למדי בתחילה, אך מ-1841 שלל גם הוא את תחיית המתים, ביטל את יום טוב שני של גלויות ועוד. מלבד פרק זה, הייתה היהדות הרפורמית שהתפתחה בארצות הברית תוצר גרמני בעיקרו: ב-1842 ייסדו יוצאי אותה ארץ בבולטימור את קהילת "הר סיני", שאימצה את נוסח המבורג והייתה הראשונה שקמה כרפורמית באמריקה. עם ההגירה הגדולה ממרכז אירופה לאחר מהפכת 1848, הגיעו לארצות הברית רבנים רפורמים, שהידועים בהם השתתפו בוועידות 6–1844.
מי שעמד להיות אחד מהבולטים במנהיגי התנועה שם, יצחק מאיר וייז, לא היה תאולוג או הוגה מרכזי אך השפעתו כמארגן הייתה רבה. בארץ החדשה היו המהגרים היהודים פטורים מהצורך להתחשב במבנים הקהילתיים המעוגנים בחוק שהתקיימו באירופה, והתאפשר להם חופש פעולה מלא; ההווייה הדתית האמריקנית, על אלפי כנסיותיה העצמאיות והפעילות מאוד, הייתה גם היא כר פורה לזרם. שינוי מפורסם שווייז הנחיל היה ישיבה מעורבת (לראשונה בהיסטוריה המתועדת של בתי כנסת; סידור דומה לא התקיים בגרמניה עד אחרי מלחמת העולם השנייה) שהונהגה במקרה כשעדתו באולבני רכשה בניין ששימש כנסייה מקומית, עם ספסלים לכל משפחה, והחלה להפעילו בשבת שובה (3 באוקטובר) 1851. הנוהג התפשט בכל ארצות הברית. וייז חתר תמיד לקונצנזוס רחב וניסה להגיע להסכמות עם הרב השמרן יצחק ליסר, אך נכשל. הדמות האידאולוגית הבולטת בחוגי הרפורמים באמריקה, ומבקרו החריף של הקודם, היה דוד איינהורן הקנאי, שהושפע רבות מהולדהיים אם כי התנגד לחלוטין לנישואי תערובת. בין ה-3 ל-6 בנובמבר 1869 נערך כינוס רבני בפילדלפיה, שוייז נכח בו לצד רבים מאנשי איינהורן. ההתוועדות תוארה על ידי מאיר כ"הכרזת עצמאות אידאולוגית" של התנועה הרפורמית בארצות הברית. ההצהרה המסכמת חזרה במידה רבה על מה שכבר נוסח תאורטית באירופה: בין היתר הוכרז כי הפריבילגיות של הכהנים והלויים בטלות, כי הגאולה תהיה בביאת עידן משיחי של אחווה והאמונה בתחיית המתים חסרת בסיס. החלטה מעשית מרחיקת-לכת שהתקבלה שם הייתה ביטול הצורך בגט לצורך גירושין והכרה בלעדית בהליך האזרחי. צעד דומה כלל לא נדון בחמשת הכינוסים בגרמניה. ועידת פילדלפיה שיקפה את הדומיננטיות של הרפורמה הרדיקלית בארצות הברית, ששלטה כבר למעשה בציבור והסתייגה מהמתינות הגרמנית: "בושה תכסה את פנינו" נכתב במאמר בעיתון על החלטות לייפציג. ב-1873 הקים וייז את "איחוד הקהילות העבריות האמריקניות"' שב-2003 שונה שמו ל"איחוד ליהדות רפורמית". ב-1875 הוא ייסד את היברו יוניון קולג', המוסד העליון של התנועה להכשרת רבנים ומורים.
ב-1885, בתגובה להתקפות מצד הרב השמרן אלכסנדר קוהוט מחד וההומניסט הרדיקלי פליקס אדלר מאידך, יזמו קאופמן קוהלר ואידאולוגים אחרים את ניסוח מצע פיטסבורג, הכרזת עקרונות בת שמונה סעיפים שתמצתה את הגות הרפורמה ביובל הקודם: הוצהר כי המצוות המוסריות בלבד מחייבות ואילו הטקסיות צריכות להימדד לפי הרלוונטיות שלהן כיום; נשללה הציפייה למשיח ולחידוש הקרבנות, ותחיית המתים ושכר ועונש בעולם הבא נדחו כאמונות שיובאו מדתות אליליות; הציוויים המתייחסים לכשרות, כהונה ועוד גונו כנוגדים את המגמה של התקדמות רוחנית בעולם, ותפיסת ההתגלות הרפורמית הובעה באמירה שהחוקים בתורה שיקפו את ההבנה הפרימיטיבית של כותביהם את האמת האלוהית והיו יפים לזמנם. כמו כן הוצהר כי ישראל אינו עוד אומה, אלא אחווה דתית (למרות הניסוח, קוהלר הוסיף לעמוד על קיומו של עם ישראל, אך רק כ'ממלכת כהנים וגוי קדוש'). אף כי המצע לא אושרר מעולם על ידי איחוד הקהילות או על ידי כלל רבני התנועה, שמספר ניכר מהם ניסה להתנער ממנו, הוא היה בעל השפעה עצומה ביובל השנים הבאות. ב-1889 נוסדה אגודת הרבנים המרכזית (CCAR). בתקופה זו, שנודעה כ"רפורמה הקלאסית", התחזקה מאוד המגמה הרדיקלית באופן שהזכיר את העדה הברלינאית. בין היתר, כארבעים קהילות אימצו את רעיון "שבת שני" ביום ראשון, אף על פי שנוהג זה ספג ביקורת רבה מוייז ומנהיגים אחרים. קוהלר תמך בתחילה בעמדה קיצונית עוד יותר מזו של הולדהיים וכיוון להעביר כליל את יום המנוחה לראשון. לאחר מכן חזר ל"שבת שני" כתוספת, ולבסוף התנגד לכך לחלוטין. הוא ואמיל גוסטב הירש היו ההוגים המרכזיים של התקופה. שניהם הושפעו ממחקר הדת ההשוואתית שניתח את מנהגי המזרח התיכון הקדומים ומצא מקבילות לחוקי הכשרות ולסממנים כמו תפילין ומזוזות. קוהלר תבע את סילוק אלה בתור טיהור היהדות מהשפעות של עבודת אלילים.
עם זאת, זמן קצר לאחר פיטסבורג כבר נראה השינוי באופק עם ההגירה העצומה מרוסיה. היא הביאה תוך דור שני מיליון איש לאוכלוסייה יהודית שמנתה כרבע מיליון ב-1880. הבאים היו מסורתיים מאוד או חילונים לחלוטין ובכל מקרה ראו עצמם כקבוצה אתנית ולא רק דתית. בסוף המאה, מנו הרפורמים רק 40,000 מבין מיליון יהודי ארצות הברית. אף כי ה"אוסטיודן" סבלו אפליה וניכור מכל הזרמים ביהדות ארצות הברית, הם נקלטו בהדרגה בכל זאת. התנועה שינתה מגמה כדי להתאים את עצמה לקהל החדש, ומנהגים ישנים אומצו שוב קמעא קמעא: כשבעים שנה לאחר שהרפורמגמיינדה בברלין ערכה לראשונה תפילות ימים נוראים ללא תקיעת שופר, התקינו בתי כנסת רפורמים רבים שופרות עם פיית חצוצרה שהקלה על הרבנים הלא מתורגלים. כמו כן, השילוב בין ההגירה והנהגת שבוע עבודה בן חמישה ימים חיסל כמעט לחלוטין את "שבת שני" לאחר מלחמת העולם הראשונה. הרוסים נטו יותר גם לציונות העולה, בניגוד להשקפה כי היהודים אינם מהווים עוד אומה, וכבר בשנות ה-20 פעלו מנהיגים בולטים בתנועה כמו אבא הלל סילבר בנדון.
ב-1898 קם בגרמניה "איחוד הרבנים הליברלים", בהנהגת הרב היינמן פוגלשטיין שנחשב לרפורמי נחרץ. מעט פחות ממחצית מהמכהנים בקהילות בארץ הצטרפו אליו. כעבור עשור קידמו פוגלשטיין ושותפו הקרוב צזר זליגמן גם את "האיחוד ליהדות ליברלית", שנועד לפנות לציבור הרחב. האחרון כתב כי הם הונעו לפעולה על ידי הדומיננטיות של השמרנים בממסד הרבני ושאפו לייצג את "הליברלים באמת". ניסיון ליצוק תוכן ממשי למושג זה באמצעות מצע פשוט ונהיר נעשה עם פרסומם של "קווים מנחים" (Richtlinien zu einem Programm für das liberale Judentum) ב-1912. ההצהרה הייתה מתונה ומכלילנית, אך השפעתה הייתה מעטה. יוזמה להכניס לתוכה חיוב לשמור מצוות כמו ברית מילה ושבת, כדי שתהיה מקובלת יותר על כל הזרמים, הוכשלה ונקבע כי המצפון האישי הוא שיכריע. ב-1930 מנה האיחוד כ-10,000 חברים רשומים. ניסיונות ההתחדשות בקרב הליברלים הגרמנים, שהתבטאו בייחוד בהקמת מניינים אינטנסיביים וניסויים (שהושפעו מהוגים אופנתיים כמו פרנץ רוזנצווייג) לצעירים ולקהל מתעניין, היו בעלי הצלחה מוגבלת. הרב חנוך פוכס מחמניץ התלונן ב-1922 ש"מי שבא [לבית הכנסת] לא רוצה שינויים, ומי שרוצה שינויים, לא בא!"
שמאל|ממוזער|200px|קלוד מונטיפיורי, נשיאו הראשון של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת.
מסוף המאה ה-19 פעל בבריטניה קלוד מונטיפיורי, שהתחנך בבית המדרש הגבוה בברלין וסלד מהסטגנציה ומהטקסיות שאחזה לדעתו בקהילות הלא-אורתודוקסיות בגרמניה. מונטיפיורי היה הוגה רפורמי חשוב, ואף כי תפיסת ההתגלות המתמשכת שלו לא חרגה בהרבה משל גייגר, הוא הוסיף לה נופך מיסטי מקורי. ב-1912 ייסד עם לילי מונטגיו – שהייתה ב-1918 לאישה הראשונה לשאת דרשה בבית כנסת רפורמי, וב-1920 שימשה כחזנית לראשונה בהיסטוריה – את "האיחוד הדתי היהודי", הבסיס ליהדות הליברלית של בריטניה שהייתה דומה לרפורמים הטהרנים בארצות הברית ולקהילת ברלין יותר מלרוב השמרני בגרמניה. השניים פעלו להפצת רעיונות ההתחדשות שלהם ליבשת, והייתה להם השפעה בארץ האם של התנועה. ב-1907 הקים הרב הקונסיסטוארי-לשעבר לואי ז'רמן לוי, שחלק גם הוא רעיונות דומים והכריז כי המדע דוחה אפשרות של "התגלות חיצונית לאדם" הגלומה בתורה, את 'האיחוד הליברלי' בצרפת, תנועה זעירה שמנתה כמאה משפחות.
ב-1926 הוחלט להקים גוף בינלאומי משותף שירכז את הרפורמים כולם, בארצות הברית, בגרמניה, בבריטניה וביתר אירופה. בכנס היסוד נכחו משתתפים כמונטיפיורי, שנבחר לנשיא, לוי מצרפת, נציגי איחוד הקהילות העבריות בארצות הברית והאיחוד הליברלי בגרמניה ומשקיפים שהגיעו מאזורים מרוחקים כשוודיה והודו. המוזמנים, כתב הרב יעקב ק. שנקמן, אחרי דיונים ממושכים בשאלה, ולאחר מחלוקות לגבי המושגים "רפורמי" ו"ליברלי", הוחלט לקרוא לארגון החדש האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת. יצחק מאיר וייז קבע עוד ב-1871 שהשם הזה נאות יותר מ"יהדות רפורמית" לתיאור מהות הזרם, אך השתמש באחרון כי היה רווח יותר בארצות הברית. האיגוד ניסה להפיץ את משנתו לארצות נוספות: בסוף שנות ה-20 נוצר קשר עם חוגים מצומצמים ביהדות הולנד, והוקם שם סניף קטן.
נאו-רפורמה
ממוזער|שמאל|250px|תפילה בבית כנסת רפורמי בשנת 2005
הרב קוהלר מת ב-1923, ואת מקומו כראש הפקולטה לתאולוגיה בהיברו יוניון קולג' תפס יליד רוסיה, שמואל שלמה קוהון. הלה הוסיף להסתמך על מרבית העקרונות שהתווה קודמו, אך שיקף גם את המגמות האינטלקטואליות בקרב הרוב המזרח-אירופאי ביהדות ארצות הברית והושפע מאוד מאחד העם ומרדכי קפלן, שראו ביהדות ציוויליזציה שלמה ולא דת. בהתאמה, ייחס כמוהם חשיבות רבה לטקסים והנהגות מהמסורת היהודית והטיף לאימוץ מחדש של ריטואלים שנזנחו.
בשנות ה-30, אחרי עליית הנאצים לשלטון, התרחשה בגרמניה תחייה רוחנית משמעותית לאחר שנים בהן התמודדו הליברלים עם אדישות דתית וחילון מלא. מנהיגם, הרב ליאו בק, הפך לנציג יהודי ארצו כולם בתקופת הרדיפות. ב-1935 סמך יו"ר אגודת הרבנים הליברלים בגרמניה, מקס דינמן, את רגינה יונאס כרבה הראשונה בהיסטוריה. רבבות הפליטים מגרמניה הביאו את דרכי קהילותיהם לדרום אמריקה ולאזורים אחרים שנמלטו אליהם. הממסד הרפורמי האמריקני עמד מול גיוון הולך וגדל בשורות ההנהגה והמתפללים והתפוררות האחידות היחסית של התקופה הקלאסית, כמו גם מול קריסת קהילות רבות בשנות השפל הגדול. אווירת חוסר הוודאות והמשבר שפקד את היהודים באירופה הובילו להחלטה לנסח מצע כללי חדש ב-1935. יו"ר ה-CCAR פליקס א. לוי אף הציע לקבוע קובץ תקנות שיגדיר את חובות הפרט, מעין שולחן ערוך רפורמי, אך הרעיון נשלל הן בידי הקלאסיקנים השמרנים והן הרוב המתון שהיה קרוב אליו בעמדותיו. לבסוף היה זה קוהון שערך את המצע החדש, שהתקבל בוועידה הארצית בקולומבוס, אוהיו ב-1937. ההכרזה קראה ליחס אוהד לציונות ולחזרה לפרקטיקה מסורתית יותר. שלמה פריהוף, עוד אחד מבכירי התנועה, הדגיש אף הוא בחשיבות המסורת והטקס וערך מחדש את סידור התפילה האחיד כדי לכלול את רוב הטקסט העברי. הוא הרבה לחבר שו"תים, אם כי סבר שההלכה היא מערכת נוקשה מכדי לאמצה.
הקהילות במרכז אירופה הושמדו בשואה, וארצות הברית נותרה המרכז של הזרם, שם הגיע במהירות לממדים גדולים בהרבה. המוני בני מהגרים עברו אמריקניזציה במלחמה; האידאולוגיות החילוניות של הוריהם, כמו יידישיזם וציונות סוציאליסטיים, התפוגגו במציאות החברתית החדשה. רבים חיפשו השתייכות דתית כחלק מהשתלבותם במעמד הבינוני, כל שכן בעידן מק'קארתי, וגם כדי לספק עוגן זהות עם המעבר לפרברים. "איחוד הקהילות העבריות" צמח לשני בגודלו מבין הפלגים היהודיים בארצות הברית: ב-1937 הוא מנה רק 290 בתי כנסת עם 50,000 משפחות, הקטן מבין השלושה, וב-1956 כבר היו 560 עם 255,000 משפחות. מתוך השפעה זו, לצד השואה והקמת מדינת ישראל, ציינו שנות הארבעים והחמישים את תחילתה של תקופת "הנאו-רפורמה", שהחליפה את הרציונליזם הדתי הטהרני של העידן הקלאסי. מרבית בתי התפילה קלטו את מה שכונה "נהגים מסורתיים"; ההיסטוריון דאנה אוואן קפלן עמד על כך שאלה היו למעשה במקביל פעלו הוגים צעירים כיוג'ין בורוביץ, יעקב יוסף פטוחובסקי, אמיל פאקנהיים ואחרים כדי לגבש מענה שיטתי לאחר המלחמה, שהטילה צל כבד על האמונה ברציונליזם ובהתקדמות. הם פנו בעיקר לכיוון של אקזיסטנציאליזם, בהשפעת פרנץ רוזנצווייג ומרטין בובר. בורוביץ, מהמשפיעים בדור החדש, ניסח משנות השישים את "תאולוגיית הברית" שלו, הרואה בכל יהודי כנתון ביחסים עם הבורא ומחויב לחדש את הברית במעשיו ללא הרף, מתוך זיקה למסורת העבר ולמוסר האוניברסלי גם יחד.
המגמה ה"נאו-רפורמית" הגיעה לשיאה משנות השבעים והלאה. התפיסה של דת ממוסדת נדחקה מפני אינדיבידואליזם רוחני בכלל החברה המערבית; האופנתיות של הפגנת זהות אתנית עקרה את השאיפה להשתלבות אזרחית, אותה כבר השיגו הוריו וסביו של דור הצעירים. עזרי פולחן שנחשבו קודם כשרידים פרימיטיביים, כמו תפילין, טליתות וכיפות נעשו נפוצים מאוד. מלבד ההגות של בורוביץ והאקזיסטנציאליסטים האחרים הופיעו גם קריאות למעבר להומניזם צרוף, בעיקר בקרב הקהל החדש והחילוני במקורו. רוב חברי איחוד הקהילות העבריות, כתב דאנה קפלן, חלקו כנראה ספקנות במושג האלוהים וראו ביהדות בעיקר מורשת תרבותית (השפעת הרקונסטרוקטיבים של קפלן, על אף נוכחותם הקטנה על הנייר, הייתה חזקה) אף על פי שאתאיזם או אגנוסטיות נחשבו לבלתי-מהוגנים. נטייה זו התמסדה כשמספר קהילות רפורמיות ערקו בשנות השישים והקימו את היהדות החילונית-הומניסטית. במקביל לכל זאת המשיכה מגמת האימוץ של יסודות מסורתיים, כשצעירים כפטוחובסקי מתריעים כי היעדר התוכן המעשי של הרפורמה הקלאסית הפך את חיי הדת לחלולים ומסכן את המשכיותם. בסקר דעות בין רבני האיגוד המרכזי האמריקני מ-1972 התברר הן מגוון העמדות התאורטיות שאחזו בו והן כי 42% חשו שהזרם מצוי במשבר אידאולוגי. ההנהגה לא הגיבה במענה סדור, ובפועל התקבל מצב העניינים של פלורליזם רעיוני רחב לצד אימוץ גובר של פרקטיקה מעשית ממורשת העבר. עם זאת, הרפיון ההשקפתי לא הפך לעמימות מוחלטת: הרוב הגדול של ההוגים הרפורמים הוסיף להתייחס בשלילה לתפיסות בלתי-דתיות – ב-1994, בהחלטה שעוררה הד נרחב, דחה איחוד הקהילות את בית-הכנסת החילוני-הומניסטי "בית אדם" בסינסינטי ברוב של 113:15 – ודחה בעלי אמונות סינקרטיות כמו יהדות משיחית ובודהיזם יהודי (Jewbu). ריבוי הקטבים עלה שוב לפני השטח ב-1975, בעת ניסוחו של הסידור התנועתי "שערי תפילה", שנועד להחליף את "סדר תפילות ישראל" (Union Prayer Book) שמהדורותיו השונות היו הנפוצות ביותר מאז שלהי המאה ה-19. אל מול המחלוקות לגבי האופי הרצוי, הוחלט לכלול עשרה נוסחים נבדלים של תפילת ערבית לשבת ושישה לשחרית, לבחירת המתפללים. פרק אחד אף גבל בהומניזם דתי. הסוגיה צצה שוב כשהוחלט באיגוד הרבנים המרכזי לנסח מצע כללי חדש: יוג'ין בורוביץ עמד אמנם בראש צוות הכותבים, אך הם הכריעו להיוותר מעורפלים במכוון, ואף התואר 'מצע' נזנח. ב-1976 יצאה "פרספקטיבה היסטורית" שנקטה במינוח כוללני. בעוד מחלוקות ואי-בהירויות טרדו את התאורטיקנים – הרב יעקב ארנולד וולף משיקגו, מהפופולריים בזרם, העיר בציניות שהרבנות הרפורמית היא "1,500 תאולוגיות שונות (כמספר הרבנים) המאוחדות על ידי תוכנית פנסיה אחת" – המדיניות הפתוחה והמתירנית שיושמה בפועל אפשרה גידול מתמיד בכוחו של איחוד הקהילות העבריות. הוא עקף באיטיות את הקונסרבטיבים, שהמסורתיות הגוברת בבתי הכנסת שלו אפשרה לו למשוך רבים מחבריהם, והתקרב בהתמדה להפוך לגדול מבין הזרמים ביהדות ארצות הברית.
ב-1972 הוסמכה סאלי פריסאנד, הרבה הרפורמית הראשונה. ב-1973 מונה אלכסנדר שינדלר לראש איגוד הרבנים. באותו עשור הלך ועלה שיעור נישואי התערובת, שהפכו לסוגיה מרכזית. ב-1909, בעת שהנושא צף לראשונה, הצהיר האיגוד כי נישואין כאלה מנוגדים לדת וכי אל לרבנים להשתתף בהם. ניסיון לאמץ החלטת התנגדות תקיפה יותר נדחה ב-1947; ב-1962 נהדפה גם הצעה להסכים לאיחודים כאלה. בשנת מינויו של שינדלר התקבלה ברוב של שני שלישים הכרזה לפיה הגוף "מתנגד לכל סוג של השתתפות במאורע כלשהו הקשור לנישואי תערובת." קבוצה של כמאה רבנים בראשות משה יעקב (יוג'ין) מיכאלי מחו על מה שהגדירו כפגיעה בחופש המצפון ובאוטונומיה שלהם, והקימו בתוך האספה את "ההתאחדות ליהדות רפורמית מתקדמת" (Association for a Progressive Reform Judaism) קצרת הימים. זו דגלה במעורבות גדולה יותר של הקהל בקבלת ההחלטות. על אף המדיניות שאומצה, לחץ בקהילות הוביל לנטייה גוברת מצד רבנים רפורמים לנהל טקסים כאלה. בכירים בתנועה, כמו אירווין פישביין, קראו לשינוי מגמה. שינדלר קיבל דעה זו לבסוף, והסכים שמדיניות השלילה המלאה נכשלה. לפיכך, אימץ ב-1978 תוכנית שקראה לקבל את בני הזוג הלא-יהודיים לתוך הקהילות ולעודד אותם להתגייר (ב-1991 ביקר שינדלר את הנטייה של הרבנים ברמת הקהילות שלא לעמוד על כך). ב-1983, בהחלטה שעוררה סערה עצומה, קבע איגוד הרבנים כי בנים לאב יהודי ולאם שאינה יהודיה ייחשבו גם הם ליהודים, עמדה שאומצה על ידי הרקונסטרוקטיבים 15 שנה קודם לכן. מחוץ לארצות הברית התקבלה הכרעה זו רק על ידי הליברלים בבריטניה. שינדלר תמך גם בזכויות להט"ב, וב-1977 הכריז האיגוד כי האיסור על יחסי מין בין גברים ב מתייחס רק לטקסים אליליים. בסוף שנות השמונים החל היברו יוניון קולג' להסמיך להט"ב מוצהרים לרבנות, ובסוף שנות התשעים פורסמו כללים לטקס חתונה חד-מיני.
ב-1996 מונה אריק יופה, שדגל אף הוא בגישה של 'חזרה למסורת', לראשות איחוד הקהילות. ב-1999 ערכו רבני ה-CCAR כינוס שני בפיטסבורג, בו אומץ בתום דיונים וויכוחים רבים – הוכנו שש טיוטות, תוך שינויים ניכרים של הכתוב – מצע כללי חדש שקבע כי "חובה עלינו להקדיש תשומת לב לכל המצוות." החתירה המודגשת לפרקטיקה רחבה יותר לא התקבלה בשוויון נפש בקרב חוגים שמרניים, בעיקר בני הדור המבוגר. בתגובה על הכיוון אליו פנתה התנועה נוסדה ב-2008 "החברה ליהדות רפורמית קלאסית", הדוגלת בזיקה למסורת התקופה ההיא.
היהדות הרפורמית והציונות
עוד ב"רומי וירושלים" מ-1862 תקף משה הס את הרפורמים. כמוהם, ציין מאיר, הוא האמין שהיהדות מכילה ליבה עקרונית ו"קליפה רבנית נוקשה", אך מהותה הייתה לא אתיקה אלא הלאומיות. הוא גינה אותם על מה שתפס כשלילת היסוד הזה. תגובתם הייתה בעיקר התעלמות.
דחיית האמונה בביאת המשיח ובשיבה לציון כדי לחדש את עבודת הקרבנות וראיית הגלות כהגשמת שליחות ישראל להפיץ את האמונה בגויים הובילו ליחס עוין מצד הרפורמים כלפי הציונות כשזו הופיעה על הבמה בשנות ה-90 של המאה ה-19. אף כי קאופמן קוהלר חתם ב-1891 על עצומה לסיוע להתיישבות יהודית בארץ ותמך בהגירת יהודי רוסיה ורומניה אליה, הוא שלל את הציונות הפוליטית. לא פחות מכך, התנגדו רבניהם לניסיון הציוני לחלן את עצם היהדות; ב-1909 כתב הרב דוד פיליפזון כי "תהא זו אשר תהא, היא קודם כל דת." ב-1897 הוביל שיתוף פעולה מוצלח בין האורתודוקסים לליברלים בגרמניה, שזנחו לזמן מה את המחלוקות ביניהם, לכך שהקונגרס הציוני העולמי הראשון הועבר ממינכן, בה נועד להיערך, לבזל שבשווייץ. רבני המחאה שיצאו נגד הרצל באו משני המחנות. איגוד הרבנים בארצות הברית יצא בשנת 1917 בהצהרה שקבעה, מבלי להזכיר את הציונות במפורש, שיש להוקיע "כל פירוש בלתי-דתי או אנטי-דתי שניתן ליהדות ולשליחות ישראל בעולם". קלוד מונטיפיורי עשה כל שביכולתו כדי לסכל את מתן הצהרת בלפור. בו בזמן פעלו מנהיגים רפורמים כאבא הלל סילבר ויהודה ליב מאגנס בעד התנועה לעצמאות; גם בתקופה הקלאסית היו ציונים רבים ב-CCAR ובהיברו יוניון קולג'. הציונים עצמם רחשו איבה לזרם בין היתר בשל השפעתו הרבה של ההיסטוריון הקונסרבטיבי היינריך גרץ על המחשבה הלאומית. גרץ תיעב את גייגר והולדהיים וקרא לאחרון "האויב הגדול ביותר ליהדות שקם מאז שאול התרסי."
מחד הוקיעה התנועה הרפורמית ברובה את הציונות ואת דרכה הלאומית-חילונית, ומאידך גינו המנהיגים הציוניים את התנועה הרפורמית "המתבוללת". ככל שהתנועה הציונית התבססה וצברה תמיכה בציבור היהודי, הלכה התנגדותם של הרפורמים לציונות ופחתה. שני גורמים נוספים לשינוי זה היו רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית בשנות ה-30, והשינוי בהרכב התנועה בארצות הברית, עם הפיכתם של המהגרים מגרמניה למיעוט בתוכה.
בוועידת איחוד הקהילות הרפורמיות שנערכה ב-1937 ("ועידת קולומבוס") אימצה התנועה הרפורמית מצע חדש ("מצע קולומבוס") שחולל מפנה של ממש ביחסה של התנועה לציונות. המצע הכיר במרכזיותה של ארץ ישראל עבור השליחות הרוחנית היהודית, וקבע כי ישנה חובה לסייע בבניין ארץ ישראל. בגרמניה הטיף לאו בק לגישה דומה. השואה והקמת מדינת ישראל תרמו עוד למגמה זו. רבנים אנטי-ציונים הקימו את "המועצה האמריקנית ליהדות", אך לאחר מלחמת ששת הימים סחפה התמיכה בישראל את דעת הקהל. העקבי מבין מתנגדי המדינה, הרב אלמר ברגר, נאלץ לפרוש אף מהמועצה והוסיף להביע עמדות אנטי-ציוניות חריפות עד מותו. מאידך, היה הרב הרפורמי אמיל פאקנהיים, לרב הרפורמי היחיד שהתנגד עקרונית למסירת שטחים. בשנת 1972 הצטרפו הרפורמים לקונגרס היהודי העולמי ובשנת 1975 להסתדרות הציונית העולמית. במסגרת התקרבותה לאתוס הציוני, הקימה התנועה הרפורמית שני קיבוצים בערבה, לוטן ויהל, ויישוב קהילתי בגליל, הר חלוץ.
יהדות רפורמית בישראל
ממוזער|250x250 פיקסלים|ההיברו יוניון קולג' בירושלים - בית המדרש הראשי של התנועה הרפורמית בישראל
ניסיונות ראשונים להקמת קהילות ליברליות לפי המתכונת הגרמנית נעשו על ידי רבנים מעולי העלייה החמישית בשנות השלושים. ב-1935 הוקמו קהילות בחיפה ובירושלים, וב-1939 הוקם בית הספר "הלל" (כיום "ליאו בק"). ניסיונות אלה נכשלו, והקהילות הפכו אורתודוקסיות או קונסרבטיביות. גורמים שונים, מהיחס המתוח בין הציונות לתנועה ועד לאנטגוניזם עדתי מצד יהודים יוצאי מזרח-אירופה כלפי הרפורמים ה"יקים", תרמו לנוכחותה המעטה בארץ.
תחילתה של "התנועה ליהדות מתקדמת" הייתה בהקמת קהילת "הראל" בירושלים ב-1958. בשש השנים הבאות הוקמו חמש קהילות נוספות ברחבי הארץ. ב-1965 נערכה ועידה פתוחה לקהל המעוניין בחלופה דתית לאורתודוקסיה, שחיזקה את הקשר בין הקהילות והייתה אבן היסוד להקמת התנועה ליהדות מתקדמת, שנרשמה רשמית בשנת 1971. הרבנים הראשונים היו עולים, אבל בשנת 1974 החל הקמפוס הירושלמי של היברו יוניון קולג' להכשיר תלמידים ישראלים לרבנות, והסטודנט הראשון הוסמך בשנת 1980.
לפני נתוני התנועה הרפורמית, כ-5,000 משפחות ויחידים רשומים ב-50 הקהילות הפעילות בישראל, שמהווים בערך 10,000 נפש. עם זאת, בתנועה אומרים כי מעל 120,000 ישראלים משתתפים בכל שנה בטקסים ואירועים דתיים של התנועה. סקרים שונים הראו כי שיעור גדול בהרבה בין היהודים בישראל מביע הזדהות עם הזרם. בסקר גוטמן מ-2009 ובסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מ-2013, קרוב ל-4% הצהירו שהם רפורמים, ו-6% עשו כן בסקר המכון למדיניות העם היהודי מ-2018. רוב מוחלט מאלו הזדהו כחילונים או כמסורתיים.
בכנסת העשרים וארבע כיהן לראשונה רב רפורמי, גלעד קריב ממפלגת העבודה.
ראו גם
נוסחי תפילה לא אורתודוקסיים
לקריאה נוספת
מאיר אזרי, חושבים יהדות מתקדמת - מסע להכרת היהדות הרפורמית, הוצאת בבל, 2005.
מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה – תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, הוצאת מרכז שזר, 1989.
מיכאל מאיר, יסודות ועקרונות - לתולדות היהדות הרפורמית, התנועה ליהדות מתקדמת בישראל.
יהוידע עמיר, קול דממה דקה - מחשבות אמונה וביקורת ידיעות אחרונות, 2009.
David Philipson. The Reform Movement in Judaism.(זמין כולו ברשת) Macmillan, 1907.
אבינועם רוזנק (עורך), היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה, הוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, תל אביב 2014.
ניקולא יוזגוף-אורבך, התנועה הרפורמית בישראל, רסלינג, 2018.
שמעון ברנפלד, תולדות הרפורמציון הדתית בישראל, אחיאסף, ורשה, 1908.
אלעזר בן לולו ועופר שיף (עורכים), התנועה הרפורמית בישראל: מבטים על זהות ועל קהילה, הוצאת מכון בן-גוריון, 2022.
שמואל משה מלמד – העודם יהודים? נדפס לראשונה ב'התורן', גיליון 45, 25.1.1918, ניו-יורק, ונדפס בשנית במדור הקריאה החוזרת של כתב העת 'דחק', כרך י', 2018.
קישורים חיצוניים
אתר התנועה ליהדות מתקדמת בישראל.
האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת .
דליה מרקס, "סוגיות אידאולוגיות, תאולוגיות וספרותיות בליטורגיה הרפורמית הישראלית", כנישתא: מחקרים בבית הכנסת ועולמו, ד (2010), עמ' רכא-רסב.
דיינה אוואן קפלן, Reform Judaism, אנציקלופדיה יודאיקה מהדורת 2007.
Reform Judaism, באתר האיחוד ליהדות רפורמית.
אפרים תבורי, היהדות הרפורמית בישראל, הישגים וסיכויים.
הפרוטוקולים של אסיפות בראונשווייג, פרנקפורט ו-ברסלאו .
קווים מנחים ליהדות ליברלית (1912) .
קלוד מונטיפיורי, מתווה ליהדות ליברלית (1912) .
החלטות ועידת פילדלפיה, ועידת פיטסבורג (1885), מצע קולומבוס (1937), סיכום לרגל 100 שנה לייסוד האיחוד ליהדות רפורמית (1976), מצע פיטסבורג השני (1999).
.
דיינה אוואן קפלן, The 1999 CCAR Pittsburgh Platform and its Impact on American Reform Judaism.
אתר החברה ליהדות רפורמית קלאסית .
הערות שוליים
* | 2024-09-22T11:37:26 |
יהדות קונסרבטיבית | יהדות קונסרבטיבית (ידועה גם כיהדות מסורתית, יהדות פוזיטיבית-היסטורית; באנגלית: Conservative Judaism, Masorti Judaism) היא אחד משלושה זרמים גדולים הקיימים ביהדות המודרנית, הדוגל בכך שסמכותה של המסורת נובעת בעיקר מהתקבלותה בקרב העם והקהילה לאורך הדורות, ופחות ממקורה בהתגלות אלוהית מסוג כלשהו. לפיכך, הקונסרבטיבים רואים את ההלכה כמחייבת ובו זמנית גם כנתונה להשפעה היסטורית מתמדת, וסבורים כי פסיקתה צריכה לשקף הן גישה מדעית-ביקורתית למקורות והן את אורחות חייו של כלל הציבור. כמו כן, התנועה מתרחקת מקביעות תאולוגיות חד-משמעיות ומקיימת פלורליזם נרחב בשאלות האמונה. עמדותיה אלו מבדילות אותה משני הזרמים העיקריים האחרים, האורתודוקסי והרפורמי.
היהדות הקונסרבטיבית רואה את עצמה כממשיכתה של האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית שפעלה במרכז אירופה של המאה ה-19, אם כי נעשתה זרם ממוסד ועצמאי לגמרי רק בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. מוקדה העיקרי של התנועה הוא בצפון אמריקה, שם רוב קהילותיה מאוגדות במסגרת "בתי הכנסת המאוחדים של היהדות הקונסרבטיבית". ארגון הקהילות הבינלאומי נקרא "מסורתי עולמי". ההנהגה הרוחנית מצויה בידי כנסת הרבנים של התנועה. הקונסרבטיבים מעריכים כי הם מייצגים למעלה ממיליון יהודים בוגרים, כ-600,000 חברים רשומים בקהילות ועוד כמה מאות אלפים המזדהים הצהרתית. במדינת ישראל, הזרם מיוצג על ידי התנועה המסורתית.
תאולוגיה
שמאל|ממוזער|170px|הרב זכריה פרנקל, הנחשב לאביה הרוחני של היהדות הקונסרבטיבית.
היהדות הקונסרבטיבית, מאז ראשיתה, מאופיינת בעמימות ובמיעוט עיסוק בשאלות אמונה. עוד הרב זכריה פרנקל, הנחשב למבשרה הרעיוני, ראה בעיסוק תאולוגי שיטתי דבר זר ליהדות, והואשם תדירות על ידי יריביו בהתחמקות ובערפול בנדון. גם התנועה בארצות הברית עקפה לרוב את הנושא: מנהיגיה מיעטו לעסוק בו, ורק ב-1985 נפתח לראשונה קורס על תאולוגיה קונסרבטיבית בבית המדרש לרבנים באמריקה. נעשה רק ניסיון משמעותי אחד לנסח מצע אמוני, הצהרת "אמת ואמונה" שחוברה על ידי מועצת ההנהגה של הזרם ב-1988. "אמת ואמונה" התייחסה למושגי יסוד כמו אלוהים, התגלות ובחירת עם ישראל, אך הכירה בכך שקיים מנעד רחב של השקפות לגביהם בתוך התנועה ונמנעה מהגדרות נוקשות. היא ביטאה מגוון של עמדות, לעיתים קרובות סותרות. בגיליון מיוחד של הביטאון הזרמי "Conservative Judaism" מ-1999 שהוקדש לעניין, סיכמו הרבנים אליוט דורף וגורדון טאקר ש
כך למשל, כשהם מתייחסים לנושא, נוטים הוגים קונסרבטיביים בדרך כלל לעמוד על אמונה בקיומו של אל פרסונלי. הצהרת "אמת ואמונה" קבעה: "אנו מאמינים באלוהים בורא היקום והמושל בו. הוא יצר את העולם, וחוכמתו מוסיפה להנחות את המתרחש." במקביל, קבעה שטבעו "עלום" ויש אפשרויות רבות להתייחס אליו. ראייה נטורליסטית של האל, שתפשה אותו כאחד עם כוחות הטבע הקיימים ולא נפרד מהם, מילאה בעבר תפקיד חשוב בתנועה. מרדכי קפלן ותומכיו הרקונסטרוקטיבים החזיקו בגישה זו לפני שהתגבשו והפכו לזרם נפרד. כמו עמדות רקונסטרוקטיביות אחרות, היא נדחקה לשוליים לאחר פרישתם ב-1990. עמימות דומה מבוטאת כלפי מושגים אחרים. רבים מההוגים הקונסרבטיבים מוסיפים להאמין בהישארות הנפש, ו"אמת ואמונה" הכריזה שהמוות אינו קצו של האדם. קטעי התפילה בעברית בהם מתוארת האמונה בתחיית המתים נשמרו בדרך כלל, אך התרגום לאנגלית בסידורים מטשטש מאוד את הנושא. אף שמעמד הכהונה לא בוטל, והתחינות לבניין בית המקדש נותרו על מכונן, התנועה הסבה את הבקשות להשבת עבודת הקורבנות לזמן עבר במרבית סידוריה. בשאלת ימות המשיח ככלל, המצע הצהיר בפשטות ש"חלק מאתנו מאמינים בכך במובן המסורתי... אבל נוקשות ודוגמטיות אינן מוצדקות פילוסופית." הזרם מוסיף להאמין (למעט הרקונסטרוקטיבים, שהתכחשו לכך כליל וראו את היהדות כתרבות של קבוצה אנושית רגילה) בבחירת עם ישראל ובקיומו מתוקף הברית עם אלוהים.
גם סוגיית ההתגלות עברה התפתחות ניכרת. פרנקל ומקורביו הפעילו שיטות מדעיות-ביקורתיות בניתוח התורה שבעל פה, וראו את חז"ל כמחדשים יצירתיים ולא רק כנושאי ומפרשי המסורה שניתנה מקשה אחת למשה במעמד הר סיני. במקביל, הם דחו לחלוטין את ביקורת המקרא והוסיפו לראות רק בתורה שבכתב פרי של התגלות שמיימית, טקסט המצוי מעבר לניתוח ספקני. בדומה לנושאים אחרים, פרנקל מעולם לא הבהיר את אמונותיו בנושא, וגישתו ליחס בין הרכיב האלוהי לאנושי בתורה שבעל פה עודנה מושא למחלוקת בין החוקרים. שלילה דומה של ביקורתיות כלפי התורה שבכתב הופגנה על ידי חלוצי הקונסרבטיבים בארצות הברית, כמו שניאור זלמן שכטר והרב אלכסנדר קוהוט. הגישה השוללת עברה התפתחות זהירה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כשבית המדרש לרבנים באמריקה החל לאמץ במהוסס את ביקורת המקרא. הוגים מובילים החלו לגרוס שבהר סיני אכן הייתה התגלות מילולית ומפורשת של האל למשה, אך שהתורה עצמה הועלתה על הכתב בידי סופרים מאוחרים יותר. שמרנים מעטים עודם מוסיפים לאחוז בתפיסה זו כיום.
הרקונסטרוקטיבים, שתנועתם צמחה החל משנות השלושים, דחו כליל את מושג ההתגלות, וראו בכתבי הקודש יצירה אנושית לחלוטין. עמדתם לא התקבלה על הרוב, אבל יחד עם היחלשות האמונה באלוהיות שבתנ"ך בקרב הציבור האמריקני, השפעתם הביאה סביב שנות השבעים להפיכת תפיסות בלתי מילוליות של הרעיון לדומיננטיות ברבנות הקונסרבטיבית. אליוט דורף סיווג את מחנה הרוב האוחז בדעה זו לשתי קבוצות: אלו הטוענים שהאל הקרין מסר מפורש כלשהו לתודעתם של מחברי המקרא, והם העלו על הכתב את מה שהבינו; ואלו הגורסים שהבורא כלל לא תקשר עמם, אלא השרה עליהם את נוכחותו, והחווייה הפעימה וגררה אותם לפרץ יצירתיות רוחנית. בסיכומו של דבר, שתי הקבוצות האלה תיארו את מסירת התורה כתהליך אנושי עם מידת־מה של השראה אלוהית. חשיבה כזו הצדיקה גם שינויים נרחבים בנוהג הדתי וגמישות הלכתית. עם זאת, המשותף לכל התפיסות הקונסרבטיביות מאז ומעולם, הוא הדגשת ההתגלות של הבורא למנהיגים הרוחניים או לעם ישראל כקולקטיב (ולא לפרט הבודד, כמו ביהדות הרפורמית). בשל כך, כל התפיסות הקונסרבטיביות מעניקות חשיבות רבה למסורת ולקהילה, ולא להכרעה האישית, שהיא מאפיין בולט של התפיסה הקונסרבטיבית לכל זרמיה.
אידאולוגיה
שמאל|ממוזער|170px|שניאור זלמן שכטר, המשפיע מבין מנהיגיה בארצות הברית.
קבלת ראייה ביקורתית והתפתחותית של המצוות וההלכה, כמערכת שצמחה לאורך השנים וספחה השפעות חיצוניות רבות, ושניתן היה להבחין בתוכה בין ההקשר המקורי של טקסטים למשמעות הפרשנית שצורפה להם במהלך הדורות, הציבה אתגר של ממש בפני התנועה הקונסרבטיבית. מנהיגיה הוסיפו לייחס למצוות ההלכה חשיבות גדולה ולעמוד על כך שהיהודים יקיימו אותן, והתנגדו לשינויים חדים או פתאומיים. הפער בין התפיסה המדעית, השונה מן האמונה הישנה ברצף מסירה שלא נשבר, לעמידה על קיום המסורת המקובלת, הצריכה פיצוי. הפתרון שניתן היה רצונו הכולל של עם ישראל, לו העניקו הקונסרבטיבים משקל גדול בקביעת הנוהג הדתי, הן כאמצעי לפענח את פסיקת ההלכה בעבר הרחוק, והן כמכשיר אקטואלי לצורך קבלת הכרעות.
חלוץ גישה זו היה, שוב, פרנקל עצמו. הוא ייחס חשיבות למסורת לאו דווקא בשל עיגונה במקור אלוהי, אלא בהיותה מייצגת את רוחו הקולקטיבית של העם, כפי שכתב עליו מיכאל מאיר, . פרנקל הפך את רצון הכלל למקור לגיטימציה לשימור ולשינוי גם יחד, תוך שהוא טוען שבעיקרו של דבר רוב העם היה שמרני ומתון, נאמן למסורת אבותיו, ובכך הייתה צפונה הערובה להמשכיותה ואחידותה של זו.
שניאור זלמן שכטר המשיך בכיוון זה, ופיתח תפיסה מיוחדת של מושג 'כלל ישראל', שבעיניו היה הכוח המניע האמיתי של המסורת לאורך כל הדורות. שאלת ההתגלות הייתה לדידו משנית לחלוטין והוא כמעט ולא עסק בה, שכן פרטיה עובדו ממילא לפי צורכי השעה: . הרב לוי גינצבורג סיכם רוח זו בכתבו:
ההיקף, התפקיד והמגבלות של מושג אמורפי כ'כלל ישראל' היוו שורש למחלוקות ודיונים רבים בתנועה הקונסרבטיבית. ראשוניה השתמשו בו כדי להתנגד לקרע עם היסודות האחרים ביהדות (בין אם אורתודוקסים או רפורמים), ולעמוד על אחדות וזהירות בנקיטת פעולה עצמאית. רבים מיורשיהם טענו שסגנון התנהלות זה נעשה מיושן ואנכרוניסטי בשל הנתק המתעצם בין הציבור למורשתו, ויש צורך בנכונות לפתרונות רדיקליים שיאפשרו לשמר את הרלוונטיות של הדת עבורם.
הרבנות הקונסרבטיבית התלבטה תדירות עד כמה היא יכולה להתחשב ברוב האדיש והרחוק משמירת מצוות בקרב חברי קהילותיה, שהיה אמור לתפקד כ'כלל ישראל' ולהוות גורם בקביעת ההלכה. אפילו הוגים נועזים הודו שהציבור לא היה יכול למלא תפקיד זה, בעוד שמבקרים שמרניים מימין טענו שהרבנות נענית בקלות מדי לתביעות מן השטח, ומותחת את פסיקת ההלכה מעבר לכל סבירות. ההנהגה נחלה הצלחה מועטה בהוראת השקפתה לציבור: בעוד שהיא ראתה את עצמה כנושאת גישה ייחודית ומורכבת, בקרב יהדות ארצות הברית היא נתפשה באופן כללי כדרך ביניים ותו לאו בין האורתודוקסים לרפורמים. רק שיעור קטן מחברי הקהילות (3%-4% להערכת ישעיהו ליבמן ודניאל אלעזר בשנות השמונים) שמרו על אורח חיים ומצוות כפי שהתנועה ביקשה לקדם. פער זה בין הרבנות לקהל הוא מאפיין בולט של הזרם, ונמנה כאחד הגורמים החשובים בהידרדרות מעמדו מאז שלהי המאה ה-20.
הלכה
מעמד
היהדות הקונסרבטיבית מדגישה את קיום ההלכה כביטוי המרכזי של השתייכות ליהדות, אך בלי קשר לאמונה במקורה האלוהי, או את היותה מחייבת את הכלל. במקביל, הקונסרבטיבים רואים את התפתחותה כתוצאה של השפעה הדדית בין החברה היהודית, העולם הסובב והפוסקים, וכנגזרת תמיד ממקורותיה העתיקים ומהסביבה בה פעלו הרבנים גם יחד; אי לכך, גם על קביעתה בימינו לשקף דינמיקה דומה. הם רואים את גישתם להלכה כאותנטית וגם כמתאימה ביותר לעידן המודרני, כזו שמכירה בניתוח היסטורי-ביקורתי למקורותיה וגם ממשיכה בנאמנות את הדינמיות והיצירתיות של פוסקי העבר. תפיסת ההלכה של התנועה השתקפה לאורך השנים בהחלטות שהתקבלו בה. ועדי ההלכה האמונים על כך (בעיקר ה-Committee of Jewish Law and Standards של כנסת הרבנים בארצות הברית) מאמצים פסיקה ברוב קולות אך מכירים גם בדעות המיעוט, ורבני הקהילות יכולים להתחשב בהן או להמשיך לסמוך על דעות קודמות. במקביל, האשמה במתיחת גבולות ההלכה הרבה מעבר לאפשרי הועלתה, בין היתר, בעת התפטרויות חוזרות ונשנות של פוסקים קונסרבטיבים. בין שאר מקרים, חלק מאנשי הסגל בבית המדרש לרבנים פרשו ב-1983 במחאה על אשרור סמיכת נשים לרבנות, ושליש מחברי ועד ההלכה התפטרו ב-2006 לאחר הכרה במערכות יחסים חד-מיניות.
בתוך כנסת הרבנים קיים מגוון של עמדות לגבי סוגיות מודרניות שונות והיחס הנאות אליהן. האגף הליברלי – הכולל הוגים כמו ניל גילמן (שאף קרא ב-2005 לתנועה לחדול מלכנות עצמה "הלכתית") וגורדון טאקר, התובעים שניהם ניסוח תפיסה תאולוגית ברורה ועצמאית – תמך במדיניות פתוחה יותר; מולם ניצבו שמרנים כדוגמת יואל רוט, המאמין בכך שהאל הכתיב במפורש את רצונו באופן מילולי, שקבע כי "המסורת ההלכתית היא בחזקת נתון, והתאולוגיה צריכה להסתדר אחריה."
מאפיינים
ממוזער|250x250 פיקסלים|רבות קונסרבטיביות קוראות בתורה
אין שום מאפיין חד משמעי המגדיר את כל טווח הפסיקה הקונסרבטיבית. הרב דוד גולינקין, שניסה להציע כמה פרמטרים, ציין שלעיתים קרובות ההכרעה נשאבת מתוך הספרות ההלכתית הישנה, ותדירות גם מפוסקים אורתודוקסיים בני זמננו. רבנים קונסרבטיבים נוטים בדרך כלל לאמץ את הדעה הנחשבת מקילה בנסיבות העניין, אך גם לכך יש חריגים רבים. סממן בולט יותר הוא נכונות גבוהה יחסית להסתמך על תשובות מבודדות ודעות מיעוט או יחיד, דברי הראשונים ומוקדם מהם עד התלמוד (ולעיתים, בחינה של מחלוקות בתוכו עצמו), והתחשבות פחותה בהיררכיה שהתקבלה בין פוסקים הנחשבים לבכירים לעומת זוטרים, ברצפי תקדימים ובמנהגים. הקונסרבטיבים מבקרים קשות את האורתודוקסים על נכונות מעטה יחסית לשוב אחורה מעבר לקובצי ההלכה הגדולים מן הרמב"ם והלאה ולהכריע נגדם, במיוחד נגד השולחן ערוך, למרות שאלו משמשים כמקורות לפסיקה גם אצל הקונסרבטיביים. לעיתים הם החליטו כי השולחן ערוך פסק ללא תקדים מבוסס, או שהסתמך על הקבלה.
תבחין אחר הוא החשיבות המיוחסת לשיקולים אתיים וחברתיים. ועד ההלכה משתמש תדיר בנימוק של שינוי העתים כהצדקה לפסיקות הנוגעות למעמד נשים, גרושים וכדומה. נושא זה שנוי במחלוקת קשה. נציגי האגף השמרני הרבו לטעון שאף כי גורמים כאלה מהווים תמיד רכיב בפסיקה, לא ניתן להעניק להם מעמד עצמאי שיעקוף את המסגרת הפורמליסטית של קביעתה. אבל מאז שנות השבעים והתבססות מחנה-רוב ליברלי, גברה שיטתו של הרב סימור סיגל, שהצהיר כי הנורמות האתיות של הקהילה, אותן הקביל לאגדה בתלמוד, צריכות לגבור על הפסיקה היבשה בכל פעם שעלה נושא בעל חשיבות חברתית. דורף סיכם זאת: . אגף הקצה הפרוגרסיבי בתנועה, בראשות הרב גורדון טאקר, הציע להעניק לאתיקה עדיפות מוחלטת בכל מקרה שהוא. אף על פי שהרעיון פופולרי בקרב דור הרבנים הצעיר, ההנהגה אימצה מעין עמדת ביניים. בכמה מהסוגיות המרכזיות שעמדו לפתחו של ועד ההלכה, לא התקבלו נימוקים אתיים בלבד כמספיקים לבדם לעקור איסורי תורה מפורשים.
המאפיין המובהק ביותר של הפסיקה הקונסרבטיבית הוא הכללת השיטה הביקורתית-מדעית עמוק לתוך התהליך. שו"תים ודיונים מתווים תמיד את התפתחות הנושא לאורך ההיסטוריה, כפי שנלמד לא רק מהמקורות המסורתיים המקובלים, אלא גם ממידע שהתקבל בכל דרך אחרת באמצעות מחקר חיצוני, היסטורי או פילולוגי. על בסיס זה נבחן כיצד הדבר אומץ לראשונה, הונהג לאורך השנים, השתנה או נדחה, שוב לאו דווקא לפי הבנתו במסורת הרבנית. פוסקים קונסרבטיבים נעזרים במהדורות מדעיות של כתבי-יד כדי למצוא שגיאות וטעויות נוסח בכל שכבות הקנון, ובממצאים ארכאולוגיים וכיוצא בזה כדי להעריך מה היה היחס לנושאים שונים בימי קדם. גישה זו, לפיה אין לקבל דווקא את שכבות הפרשנות המסורתית ויש למצוא את המשמעות וההקשר המקוריים של כל עניין, מהותית להשקפת התנועה.
היבט אחר הוא השימוש הנרחב בכלי של תקנת חכמים. ראשי התנועה, בהדגשתם את הדינמיות של ההלכה לאורך הדורות, הרבו להזכיר דוגמאות כמו פרוזבול והיתר עסקה. ב-1948, כששאלת התקנות עלתה לראשונה, גורמים שמרניים הזהירו כי מאחר שכלל ישראל מפולג והם לא יזכו לגיבוי גורף, אין לעסוק בכך, אך ועד ההלכה הכריע בעד. כדי לקדם תקנות חדשות, נדרש רוב של 13 מתוך 25 חבריו. בשנות החמישים והשישים עדיין נרתעו מלאמץ באופן גורף שינויים דרסטיים, והתקנות נוסחו בזהירות כהוראת שעה מתחייבת לנוכח הצורך למנוע נתק של רוב הציבור היהודי מדתו. עם הזמן, החידושים קיבלו למעשה מעמד קבע. התנועה מוסיפה להנפיק תקנות חדשות, נועזות יותר ויותר.
פסקים ותקנות מרכזיים
הגישות הקונסרבטיביות להלכה עלו במקרים רבים, והתבטאו לאורך השנים בפסיקת רבני התנועה. בשנות הארבעים, בעת שהקהל דרש ישיבה מעורבת בבתי הכנסת, טענו חלק מהרבנים כי אין שום הצדקה הלכתית לכך אך יש להיענות מטעמים של "עת לעשות", בעוד אחרים השתמשו בנימוקים היסטוריים והצביעו על כך שבבתי כנסת עתיקים אין לכאורה ראיות לעזרת נשים.
בשנת 1950 פסק ועד ההלכה של כנסת הרבנים בארצות הברית כי חשמל אינו בחזקת מלאכת מבעיר, גם לא לתאורה, והתיר את השימוש בו בשבת (במובן של סגירת מעגל חשמלי; מלאכות שבת אסורות הכרוכות בחשמל, כמו הסרטה בווידאו שעדיין נחשבת ככתיבה וכיוצא בזה, עדיין אסורות). באותה החלטה נקבעה גם תקנה לצורך השעה לפיה לאדם שאין לו דרך אחרת להגיע לבית הכנסת, מותר לנסוע אליו, בנימוק שהצתת הדלק במנוע היא בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה וניתן להשעות האיסור מפני הצורך הגדול לעודד הגעה לתפילה.
בשנת 1952 הותר לכהנים להינשא לגרושות, בתנאי שיוותרו על מעמדם ויערכו חתונה קטנה, בנימוק שגירושין נעשו נפוצים ואינם מחשידים עוד את האישה בעֶרוַות דָּבָר. ב-1996 בוטלו גם הגבלות אלה, והדבר הותר כליל. איסור נישואין נוסף לכהן, חתונה עם גיורת, נעקף ב-1967 על סמך הטיעון כי הגויים אינם חשודים עוד על העריות כפי שהיו בעבר ורוב הכהנים ממילא לא יכולים להוכיח את מוצאם.
בשנת 1955, כשיותר ויותר צעירות חגגו בת מצווה והחלו להישמע קריאות לאפשר להן לעלות לתורה, קבע הרב אהרן בלומנטל כי הגדר של כבוד הציבור השתנה בתקופה המודרנית, וניתן לאפשר זאת. ב-1954 אימצה כנסת הרבנים הסכם קדם-נישואין שנוסח בידי הרב פרופ' שאול ליברמן ונכלל בכתובה, בו התחייב הבעל לתת גט לאשתו או להסתכן בתשלום פיצויים, כפתרון לבעיית העגינות. מ-1968, הוחלפה "פסקת ליברמן" במנגנון של הפקעת קידושין.
בשנת 1972 הוחלט שאנזים הגבנה הוא בגדר של "פנים חדשות", בגלל השינויים הרבים שעבר ללא קשר למקורו (גם מבהמות טמאות), ולכן כמעט כל הגבינות מותרות למאכל ללא חשש בנוגע לכשרותן, גם אם הן מופקות מחלב נוכרי.
בשנת 1973, בעת הוויכוח על ספירת נשים למניין, נימק הרב דוד סיגל את תמיכתו בדבר, בין היתר, בכך שהתלמוד לא ציין במפורש גברים וכי פרט זה מופיע בבירור רק בשולחן ערוך. רבים בוועד דחו את טיעוניו כרופפים ונעדרי תקדימים, אך לבסוף הוחלט לאפשר זאת לרבנים שיסכימו לכך באמצעות תקנה. ב-1983 התקבלו לבסוף הן ספירת נשים למניין והן סמיכתן לרבנות על פי תשובה של הרב יואל רוט, שהסתמך על כך שרבנו תם ופוסקים אשכנזים אחרים התירו לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא ובהמשך על דברי המגן אברהם, שנשים קיבלו על עצמן את ספירת העומר למרות היותן פטורות. על בסיס זה קבע כי נשים יכולות להתחייב במצוות אם ייטלו אותן על עצמן, וכך להוציא ידי חובה אחרים ועוד. מאמצע שנות התשעים התקבלה העמדה השוויונית בעיקרון של הרַבָּה פרופ' יהודית האופטמן, שהכריעה כי מעולם לא הייתה הגבלה חד־משמעית על מעמדן של נשים לענייני תפילה, וכי נחיתותן בתחום הייתה פרי נסיבות חברתיות.
בשנת 2000 קבע ועד ההלכה, כשהוא מעגן את החלטתו בתקדימים של ביטול טקסי המים המאררים ועגלה ערופה, כי אסור לרב לחקור ראיות הנוגעות לממזרות של המבקשים להתחתן, וכך ביטל בפועל את המעמד הזה.
בשנת 2006, בהחלטה שעוררה מחלוקת קשה, הוכרע כי איסור משכב זכר בעינו עומד מבחינת מובנו המפורש, אך מתוך הישענות על החשיבות העליונה של כבוד הבריות, אין הדבר מונע קבלת הומוסקסואלים לתפקידי הנהגה ורבנות, יחסים פיזיים אחרים ביניהם או הכרה בזוגות. ב-2011 וב-2016, שוב בנימוק של כבוד הבריות, העבירה כנסת הרבנים החלטות לתמוך בשוויון מלא כלפי טרנסג'נדרים ולקרוא להכלתם וקבלתם בתוך הקהילות והמוסדות.
שאלת הגיור והמעמד היהודי בתוך הזרם לא שונתה מהותית. היותו של אדם יהודי מלידה מותנית ביהדותה של אמו, וגיור כרוך בקבלה הצהרתית של המצוות, טבילה ומילה (או הטפת דם ברית) אצל זכרים. בשאלת נישואי התערובת, עד שנות השמונים נאסר על יהודים הנשואים ללא-יהודים להיות חברים בקהילות בכלל. ההכרה בעליית שיעור המתחתנים עם גויים הביאה ב-1982 את ההנהגה לנסח כללי התנהגות מוקפדים, שהכילו את בני המשפחה הנכרים בקהילות אך אסרו עליהם השתתפות כלשהי בטקסים, גם אם עודדו לנסות לשכנעם להתגייר ובמיוחד להבטיח חינוך יהודי לילדיהם. לחץ גובר לאפשר לנוכרים נוכחות רבה יותר, הביא לאימוץ פשרות שונות ברמת הקהילה העצמאית, לעיתים בהתעלמות מההנחיות הרשמיות. ב-2005 פורסם מסמך "על הדרך", שנוסח בידי הרב ג'רום אפשטיין, שקרא לאפשר השתתפות נרחבת יותר בחלקים סמליים בטקסים ולהדגיש את הצורך בקירוב הלא-יהודים. בלא שינוי מדיניות מקיף, החלו רבנים ומנהיגי קהילות קונסרבטיבים להתייחס אליהם במונחים כמו "קרוב ישראל", שלא היוו הכרה הלכתית אבל יצרו מעין קטגוריה נפרדת של גויים העומדים בקשר קרוב עם יהודים. גדילת אחוז נישואי התערובת והמשבר הדמוגרפי הפנימי העצימו את הלחצים על ראשות התנועה, וב-2017 אושר לנוכרים להתקבל כחברים מלאים בקהילות.
ארגון ודמוגרפיה
גוף-הגג הבינלאומי של הזרם הקונסרבטיבי הוא הארגון "מסורתי עולמי", שקם במקור ב-1957 בשם "המועצה העולמית של בתי הכנסת הקונסרבטיביים" (World Council of Conservative Synagogues). מחוץ לצפון אמריקה, מעדיפה התנועה את התואר "מסורתי", כפי שעושה למשל התנועה המסורתית בישראל. כנסת הרבנים העולמית, שהיו בה 1,593 חברים ב-2020, מספקת את ההנהגה הרוחנית.
הגוף החבר הגדול ביותר והמייסד של "מסורתי עולמי" הוא "בתי הכנסת המאוחדים של היהדות הקונסרבטיבית" (USCJ) בארצות הברית וקנדה, שקם ב-1913 כ"בתי הכנסת המאוחדים של אמריקה" ושמו הנוכחי אומץ ב-1991. לא כל הקהילות המגדירות עצמן קונסרבטיביות בצפון אמריקה מסונפות לארגון זה, וישנן עצמאיות. ב-2008 פרשו שבעה בתי כנסת שמרניים בקנדה במחאה על הליברליזציה כלפי להט"בים והקימו את "המועצה הקנדית של בתי הכנסת הקונסרבטיביים."
נכון ליוני 2020 היו ל"בתי הכנסת המאוחדים" 562 קהילות חברות (ירידה חדה מ-630 חברות ב-2013), מתוכן כעשרים בקנדה ובמקסיקו והיתר בארצות הברית. חברות "בתי הכנסת המאוחדים" הן הרוב המכריע מתוך כלל הקהילות הקונסרבטיביות בעולם. בין שנות החמישים לשנות השמונים, הקונסרבטיבים היו הזרם הגדול והחשוב ביותר ביהדות ארצות הברית. 41% מכלל היהודים הצהירו על זיקה אליהם ב-1971, וקהלם נאמד אז ב-2.5 מיליון נפש. מעמדם נחלש, ומבין העונים לסקר המקיף של מרכז המחקר פיו מ-2021 הזדהו עמם רק 17%, מספר שנותר יציב ביחס לסקר פיו הקודם ב-2013, אז הזדהו כך 18% מהמשיבים. בהתבסס על נתוני פיו מ-2013, העריך הדמוגרף סטיבן מ' כהן כי ישנם בסך הכול 962,000 יהודים אמריקנים בוגרים הרואים עצמם כקונסרבטיבים: 570,000 משלמי דמי חבר רשומים, ועוד 392,000 שאינם חברים בבית כנסת אך חשים זיקה לזרם. בנוסף אליהם, ב-2006 העריך ש-57,000 בני זוג שאינם יהודים היו רשומים בקהילות: 12% מהמשפחות ששילמו דמי חבר כללו בן זוג לא יהודי (שגם לא התגייר), ושיעור הנישואים עם לא-יהודים בין כלל המזדהים כקונסרבטיבים שהתחתנו בין 2000 ל-2013, עמד על 40%. מוסד הדגל של התנועה הוא בית המדרש לרבנים באמריקה השוכן בניו יורק, שנשיאתו מאז 2020 היא הרבה שולי רובין שוורץ. יו"ר ועד ההלכה בצפון אמריקה מאז 2007 הוא הרב אליוט דורף.
מלבד צפון אמריקה, יש עוד כ-170 קהילות החברות ב"מסורתי עולמי" ברחבי תבל. רלה מינץ-גפן אמדה את מספר חבריהן ובעלי הזיקה אליהן בכ-100,000 נפש בסך הכל. הריכוז הגדול ביותר מחוץ לארצות הברית וקנדה הוא בדרום אמריקה, שם ישנן כ-60 קהילות, מתוכן 35 בארגנטינה. לב התנועה ביבשת הוא בית המדרש לרבנים של אמריקה הלטינית ע"ש מרשל מאייר בבואנוס איירס, בנשיאות הרב אריאל שְׁטוֹפֶנְמַאכֶר, ממנו פועל ועד ההלכה המקומי. קהילות נוספות פזורות מהרפובליקה הדומיניקנית ועד צ'ילה. באפריקה, לצד נוכחות קטנה ביהדות דרום אפריקה בדמות קהילה אחת ביוהנסבורג, שבט האבאיודאיה באוגנדה גויר על ידי רבנים קונסרבטיבים בתחילת שנות ה-2000. "מסורתי עולמי" מחזיק גם ארבע קהילות בקרב יהדות הודו, ומעט אחרות פזורות ביתר אסיה ואוסטרליה.
פחות מעשרים בתי כנסת ומרכזים קונסרבטיביים מצויים בכל אירופה. ביהדות רוסיה פועלות שתי קהילות קונסרבטיביות, בערים הגדולות מוסקבה וסנקט פטרבורג. מוקדה החינוכי של התנועה ביבשת הוא "בית מדרש מסורתי" ע"ש זכריה פרנקל להכשרת רבנים, באוניברסיטת פוטסדאם. בבריטניה, פעילה "אספת בתי הכנסת המסורתיים" המונה 13 קהילות ו-4,000 חברים, בראשות הרב יהונתן ויטנברג. התנועה המסורתית בישראל מפעילה שבעים קהילות, מניינים ומרכזים, עם כמה אלפי חברים קבועים; בסיסה הארגוני הוא בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר במכון שכטר למדעי היהדות. נשיא כנסת הרבנים בישראל הוא הרב מייקי גולדשטיין. הנאולוגים בהונגריה, אף שאינם חברים ב"ארגון המסורתי עולמי", חולקים שורשים היסטוריים משותפים עם הזרם הקונסרבטיבי ונחשבים על ידיו כ"תנועה אחות".
היסטוריה
האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית
שמאל|ממוזער|450px|השימוש הראשון במונח "פוזיטיבי-היסטורי", דצמבר 1843.
היהדות הקונסרבטיבית רואה עצמה כממשיכת דרכו של הרב זכריה פרנקל, יליד פראג שכיהן בדרזדן מ-1836 ועד 1854. במהלך ימיו גברו האדישות הדתית והדחף להתבוללות ולהתנצרות בקרב יהודי גרמניה. התנועה הרפורמית המתגבשת דרשה שינוי דתי עמוק במענה לכך, והאורתודוקסים דבקו בעמדה שמרנית. פרנקל פילס בהדרגה דרך משלו. עוד ב-1841, בעת ריב ההיכל השני בהמבורג, מצא עצמו בין הנצים: מחד ביקר את חכם יצחק ברנייס האורתודוקסי, כשזה אסר על תפילה מהסידור הרפורמי; פרנקל כתב כי אין כל הצדקה הלכתית לכך שכן הספר הכיל את כל תפילות החובה, ועל ברנייס היה להתמקד בבסיס הרעיוני של השינויים, כמו השמטת תפילות לבניין בית המקדש, ביאת המשיח ועוד. מאידך, הוא עצמו התנגד להוצאה מטעמים אלו בדיוק וראה בה מנוגדת לרוח העם. הרב אברהם גייגר הצעיר, מראשי הרפורמים, ניהל נגדו פולמוס ציבורי בנדון. ב-1843 קישר פרנקל במאמר בין האלמנטים ה"פוזיטיביים" וה"היסטוריים" של הדת, והכינוי נעשה למזוהה עם מחנהו: האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית. הוא כתב כי הפתרון למשבר הרוחני של יהודי גרמניה מצוי "לא ברפורמה, המביאה לידי התפרקות מלאה, אלא בלימוד היהדות שיוביל להתפתחות מתוכה עצמה." פרנקל התנגד לכינוסים שיזמו הרפורמים במטרה לערוך את השינויים שנדרשו לדעתם. למרות זאת, הופיע בקיץ 1845 לוועידת פרנקפורט ממנה פרש לאחר יומיים, ב-17 ביולי, תוך שהוא מפרסם זאת בהרחבה. העילה לעזיבה הייתה אימוץ נוסח החלטה פשרני, ברוב קטן, לגבי שפת התפילה: המתדיינים קבעו שישנן סיבות סובייקטיביות להותיר את העברית אך אין טעמים אובייקטיביים לעשות כן. פרנקל התעקש דווקא על נקודה זו, שההחלטה לגביה הייתה מגובה היטב הלכתית, משום שסימלה לדעתו נתק מכוון מהמסורת. הוא הושפע רבות מהמשפטן פרידריך קארל פון סאביניי, שגרס כי הצלחתה של מערכת חוקית מחייבת השתנות הדרגתית בהתאם לצורכי הזמן, ובמקביל גם עמידה על כך שהמוני העם לא יחושו את התמורה כחריגה ופתאומית. הרב מדרזדן ראה את הצלחת ההלכה לאורך הדורות כנובעת מעקרונות דומים, והרבה להדגיש את חשיבות הקשר הרגשי, הלא-רציונלי למסורת. בניגוד לשני המחנות שניצבו מצדדיו, מעולם לא ניסח אמירה ברורה לגבי אמונותיו: , ציין יצחק שורש, . הוא ותומכיו, ביניהם היינריך גרץ, השתמשו במושגים רומנטיים ואנטי-שכלתניים כמו "נפש העם", שלדעתו ייחסו חשיבות ניכרת, כדי לקבוע את עמדותיהם. הם יצאו נגד הרציונליזם המופשט של הרפורמים.
ב-1854 הוזמן פרנקל לעמוד בראש בית המדרש לרבנים בברסלאו, שם לימד לפי העקרונות שהתווה. הוא עמד על כך שגייגר לא יורשה להתקרב למוסד וכי לא ייעשה שימוש בביקורת המקרא, אם כי לא התנגד למחקר ביקורתי של יתר התנ"ך. לאחר שהסתכסך עם הרפורמים, השימוש בשיטות מדעיות הוביל למתח גדול גם בינו לבין האורתודוקסים, שעד אז ראו בו בן ברית; במיוחד הרש"ר הירש התנגד לעקרונותיו של פרנקל. לאחר 1859 התחולל הנתק הסופי בינו לבינם, עם פרסום ספרו "דרכי המשנה". בחיבורו הציג פרנקל את התנאים בהערכה רבה כמפרשים ומחוקקים יצירתיים, אך מבלי להתייחס למקור התורה שבעל פה. על המושג הלכה למשה מסיני כתב – בהרחבה שלו לדברי הרא"ש בהלכות מקוואות סימן א' ומקורות מסורתיים אחרים, שהעריכו כי חלק מההלכות הקרויות כך לא ניתנו בחורב – כי מדובר למעשה תמיד במנהגים עתיקים מאוד שהתקבלו כמחייבים: . הרב הירש פרסם ב-1861 סדרת מאמרים בה דרש מפרנקל להוציא הבהרה סופית ולענות על השאלה אם לדעתו התורה מן השמים במלואה, הן בעל פה והן בכתב. בתגובה, נמנע פרנקל מלענות במפורש, והשיב כי ספרו אינו עוסק בתאולוגיה. הרב הירש והרב עזריאל הילדסהיימר ראו בכך הצדקה והוכחה לחשדותיהם ארוכות השנים בו, ופתחו נגדו במערכה ציבורית ממושכת. פולמוס זה נודע בשם "ריב הירש-פרנקל" (Hirsch-Frankel-Streit), ובמהלכו שני הצדדים הוציאו גל של פרסומים זה נגד זה.
285px|ממוזער|שמאל|בית המדרש לרבנים בברסלאו
הרב הירש גינה את רעיונותיו של פרנקל בתור כפירה גמורה, וכתב כי היותו שומר מצוות חסרת כל חשיבות אם אינה מלווה באמונה נכונה. הרב הילדסהיימר הודיע כי יהיה מוכן לשקול להמליץ על יוצאי הסמינר, רק אם יתכחשו בפומבי לדעותיו של מורם. הוא כתב, כי סוגיה זו האפילה לחלוטין על מחלוקות ספציפיות ביניהם, כמו נטייתם של תלמידי פרנקל להקל בדיני כשרות כגון חלב נוכרי, סתם יינם וכיסוי ראש לנשים: אף כי הבדיל בינם לרפורמים, כתב זמן קצר לאחר הפרשה: שני מנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה תקפו גם את חבר הסגל הבולט בבית המדרש בברסלאו, היינריך גרץ, שטען למתווה דומה של התפתחות היסטורית בדת. הרב הילדסהיימר חשש תמיד מכך שהציבור אינו מבחין בין שתי האסכולות בכל הנוגע לרמת שמירת המצוות, ולכן הקפיד לסתור דעה זו בכל פעם שהועלתה ולהדגיש את הפערים הדוגמטיים ביניהן. בשנת 1863, כשגרץ פרסם מאמר בו פירש את הכתוב ב כמתייחס לעם ישראל הנגאל ככלל ולאו דווקא למשיח מסוים, ארגן הרב הילדסהיימר מסע מחאה נגדו וגינה אותו ככופר.
בעוד שהפוזיטיבים-היסטוריים עצמם האשימו את הרפורמים בהרס הדת והמסורת – גרץ תיאר את הרב הרפורמי שמואל הולדהיים כ"אויב הנורא ביותר של היהדות מאז שאול התרסי" בחלק ה-11 של חיבורו 'דברי ימי ישראל', שם תיאר את התנועה הרפורמית באור שלילי ביותר, למורת רוחו של גייגר – הרפורמים גינו אותם כנעדרי יושרה וצבועים.
המכון היה בעל השפעה רבה, ובוגריו כיהנו במשרות רבנות ברחבי אירופה כולה. בגרמניה, נותרו מרבית היהודים בקהילות מאוחדות (Einheitsgemeinden), שהיה בהן בדרך כלל רוב ליברלי אדיש דתית לצד מוסדות אורתודוקסיים עצמאיים-למחצה, והן שמרו על סטטוס קוו. ברבות מהקהילות נבחרו תומכי פרנקל כמועמדים שיוכלו לפשר בין הליברלים לאורתודוקסים. רבנים ידועים בגרמניה שהיו מזוהים עם האסכולה הקונסרבטיבית מנו בין היתר את מנואל יואל, מחליפו של גייגר בברסלאו שהנהיג את יהודי העיר לכיוון מסורתי יותר, ומיכאל זקש, שמינויו בברלין עודד קבוצה רפורמית קיצונית לפרוש ולייסד קהילה אוטונומית בראשות הולדהיים. בניגוד לשני הזרמים העיקריים שהקימו אגודות רבנים ממוסדות, מהלכים דומים של הפוזיטיבים-היסטוריים נערכו באופן מצומצם. היעדר התארגנות עצמאית היה סיבה מרכזית לאופי המתון של מה שנודע כ"יהדות ליברלית" בגרמניה, שהייתה פסיפס מגוון של הסדרים מקומיים. ב-1868 כוננו בוגרי המוסד את "האגודה התאולוגית היהודית" (Jüdisch-Theologische Verein), שהוחרמה על ידי שתי האסכולות האחרות ופורקה לבסוף מקץ שנה. ב-1909 הקימו 63 רבנים שהיו מזוהים עם הקו של ברסלאו את "ההתאחדות היהודית החופשית" (Freie jüdische Vereinigung), אך היא הייתה קצרת ימים. ניסיון נוסף נעשה בשנות העשרים של המאה ה-20, וב-1925 קמה לבסוף "מפלגת האמצע הדתית (Religiöse Mittelpartei) לשלום ואחדות בקהילה", שפעלה בקנה מידה קטן והריצה מועמדים במעט ערים.
בממלכת הונגריה הייתה לאסכולת ברסלאו השפעה רבה על הרבנות הנאולוגית המקומית: לאופולד לעף היה מנאמני פרנקל עד שנות השישים, ובית המדרש לרבנים בבודפשט לימד ברוחה. כמו בגרמניה, הציבור שהיה חבר בקהילות ושילם להן את מסיו, מכח חוק שחייב השתייכות בקהילה דתית כלשהי, התעניין אך מעט בשיטתם. גם ההנהגה הדתית של הקהילה המרכזית הגדולה בווינה בירת אוסטריה, אהרן ילינק ואחריו הרב משה גידמן, דגלה בקו דומה; אייזיק הירש וייס ומאיר איש-שלום לימדו לפי גישת ברסלאו בבית המדרש לרבנים ומורים בעיר.
בית המדרש לרבנים באמריקה
250px|ממוזער|שמאל|בית המדרש לרבנים באמריקה.
ההגירה היהודית לארצות הברית יצרה קהילות חדשות, חסרות מסורת ארוכה, יסודות תורניים חזקים או מבנה משפטי יציב. הלחצים הפנימיים והחיצוניים ששימרו את יהודי אירופה כמיעוט מובחן נעדרו בעיקרם, ובאווירה דינמית זו התקיים רִיק בשאלת האוריינטציה וההנהגה הרוחנית. אפילו יצחק ליסר, מנהיגו הבולט של האגף המסורתי, נעדר סמיכה רבנית. הכוח המאורגן והמסודר ביותר שניסה למלא את החלל היה התנועה הרפורמית האמריקנית העולה, בהנהגתם של יצחק מאיר וייז המתון ושותפו-יריבו הרב דוד איינהורן הקיצוני, ובקצה השני נאבקו שמרנים מעטים בהתפרקותה המזורזת של המורשת הדתית בקרב המהגרים. עוד ב-1866 כתב הרב יונה בונדי מניו יורק כי בארצות הברית קיים זרם אמצעי, המכונה 'אורתודוקסי' מצד המתקדמים ו'רפורמי' על ידי השמרנים.
התעצמות הרפורמים לאחר מלחמת האזרחים – בשנת 1880, מתוך 275 קהילות מתועדות, רק קומץ לא נמנו עליהם – נבעה בעיקר ממאמציו של יצחק מאיר וייז, שהאמין כי גישה מתונה ופשרנית תאפשר לבנות יהדות אמריקנית אחת ומאוחדת לפי דרכו. וייז הרבה במחוות למסורתיים שהצטרפו ל"איחוד הקהילות העבריות האמריקניות" בראשותו, אך הרפורמים הקנאים בהנהגת איינהורן וחתנו הרב קאופמן קוהלר נשפו בעורפו בתביעה לעקביות וסילוק כל מה שראו כטקסים מיושנים חסרי ערך רוחני. בסעודה חגיגית שנערכה ב-11 ביולי 1883, לרגל סיום המחזור הראשון של הסמינר הרבני היברו יוניון קולג', הוגשו מנות לא כשרות, בשל רשלנות המסעדן. וייז הקפיד לשמור על כשרות, כדי לא לעורר עוינות. על פי המסופר, "נשף הטריפה" (Trefa Banquet) הביא כמה מנהיגי קהילה מסורתיים לצאת במחאה, אם כי הפרטים המדויקים מעורפלים, ונראה שהתקרית נופחה בדיעבד. בעיני השמרנים המעטים, נגוזה כל תקווה שהסמינר יהיה בלתי-זרמי ומכליל. בדצמבר 1884 קרא שבתאי מוראיס, מראשי המסורתיים שתמך קודם בהיברו יוניון קולג' בתקווה שיתאפשר לו לקיים סניף משלו בפילדלפיה, להקים מוסד נפרד להכשרת רבנים כדי להגן על המורשת. ב-1885 הגיע לאמריקה הרב חנוך יהודה קאהוט, מתלמידי זכריה פרנקל ואיש הקו של ברסלאו. הוא פתח מיד בעימות פומבי מעל דפי העיתונים עם קוהלר, קובע ההשקפה הרפורמי הבכיר, והאשים אותו ואת הזרם כולו בהרס היהדות. מתקפותיו של קאהוט היו בין הגורמים שהניעו את קוהלר לכנס את הנהגת התנועה ולנסח את "מצע פיטסבורג" בנובמבר. המסמך לא התקבל רשמית מעולם אך ניסוחיו הבהירים שמטו את הקרקע תחת ניסיונות הפיוס של וייז: הוכרז במפורש כי רק החוקים המוסריים עודם מחייבים, ויישמרו אך הטקסים שיש להם ערך רוחני בהווה. פיטסבורג הניעה עוד מספר שמרנים לנתק את קשריהם עם איחוד הקהילות העבריות האמריקניות. מוראיס, קאהוט ותומכיהם המעטים התלכדו כדי להקים מוסד מתחרה להיברו יוניון, וב-2 בינואר 1887 נפתח בית המדרש לרבנים באמריקה.
תריסר המייסדים היו קואליציה מגוונת במיוחד. מימין, הרבנים ברנרד דרכמן, חיים מנדס וכורש אדלר ייסדו מאוחר יותר גם את האיחוד האורתודוקסי; מוראיס עצמו, איטלקי ששאב השראה משד"ל, והנרי שניברגר היו אף הם מסורתיים מאוד. קאהוט, הדמות המשפיעה ביותר על החינוך במוסד, היה חניך האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית ושירת כרב נאולוגי בהונגריה. מרקוס יסטרוב, פרדריק דה סולה מנדס (אחיו של חיים) ואהרן וייז לא רק שעמדו בקשרים ארגוניים עם יצחק מאיר וייז וארגון הקהילות שלו, אלא דגלו במוצהר בפרשנות היסטורית-ביקורתית של הדת והיו קרובים לרפורמה גם אידאולוגית. הכיוון וההגדרה של מה שניסו ללמד בבית המדרש לא הובררו חד-משמעית. מוראיס השתמש במונח "אורתודוקסיה נאורה", ובנאום הפתיחה של הסמינר ב-2 בינואר 1887 הצהיר קאהוט כי הגוף החדש יתנהל "ברוח היהדות השמרנית (Conservative Judaism)", מונח שעוד לא הייתה לו משמעות נפרדת ברורה אך הלך ונעשה רווח. גורמים בדלניים יותר ניסו להימנע מבית המדרש והתרכזו סביב ישיבת רבינו יצחק אלחנן, אם כי בוגריו שירתו ברוב הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית עד שנות החמישים. אפילו אנשי "אגודת הרבנים", גוף קטן ומחמיר שניסה לשמר את ההווייה המזרח-אירופאית בארץ החדשה, כתבו על מוראיס, שמת ב-1897,
בתחילת המאה ה-20 עמד בית המדרש על סף פשיטת רגל, וכמה מראשיו שכנעו נדבנים יהודיים תושבי ניו יורק לתרום סכום גדול להרחבתו. עשירים אלה הסכימו שיש ליצור מסגרת דתית שתאפשר אמריקניזציה של המוני המהגרים היהודים העניים מרוסיה שהציפו את המדינה. הם התנו את סיועם במינויו של שניאור זלמן שכטר מאוניברסיטת קיימברידג' למנהלו, והוא קיבל את המשרה ב-1902. שנה קודם קמה כנסת הרבנים כאגודת הבוגרים של הסמינר.
היה זה שכטר שהטביע את חותמו על המוסד והתנועה באמריקה יותר מכל אדם אחר. הוא היה הוגה מקורי: לעיתים הביע דעות מרחיקות לכת לגבי מקורה של התורה, על אף התנגדותו לביקורת המקרא, אך במרכז משנתו עמדה הקביעה כי אין חשיבות יתרה למה שאירע בהר סיני אלא לאופן שבו פורשה הדת על ידי כלל ישראל, מושג מרכזי בהגותו. הסמכות לפתח הלאה את ההלכה הייתה נתונה בידי אותו קיבוץ של יהודים שהמשיכו לשמור עליה. לימים התלבטו יורשיו בשאלה עד כמה רחבים גבולותיו של כלל ישראל, ובאיזו מידה הם צריכים להכיל את מי שרחוק משמירת מצוות. כחלק מתפיסתו, חתר שכטר לקונצנזוס רחב ככל האפשר ונמנע לרוב מפעולה עצמאית שהייתה עשויה להרחיק מי מבין הגורמים ביהדות ארצות הברית. בשנים הראשונות לאחר הגעתו פיטר שכטר את מנדס ודרכמן, אם כי הם והאיחוד האורתודוקסי הוסיפו לעמוד עמו בקשרים קרובים. "אגודת הרבנים" האולטרה-שמרנית הוציאה נגד הסמינר כתב נידוי ב-1904.
ב-23 בפברואר 1913 ייסד שכטר את 'בתי הכנסת המאוחדים באמריקה' – ששמו שונה ל'בתי הכנסת המאוחדים של היהדות הקונסרבטיבית' ב-1992 – ארגון קהילות קטן שגדל עם השנים. המהלך נעשה עקב בעיות כספיות וניסיון לגייס מימון לבית המדרש. פררה מנדס תכנן תחילה להיות שותף בגוף החדש, אך עמידתו של שכטר על כך שכל בוגרי המוסד יהיו זכאים להיות חברים במועצה המנהלת ולא רק באגודה עצמה – כולל אלו שעמיתו לא החשיב כאדוקים דיים – הכשילה את המגעים. בכתביו החל מנדס להבדיל בין 'אורתודוקסים מודרניים' כמותו ל'קונסרבטיבים', אף כי התקשה להגדיר את ההבדלים. בפועל, שני המונחים היו כמעט מילים נרדפות, ודמויות שזוהו בדיעבד כמייצגות כל אחת מהאסכולות הגדירו עצמן באמצעות שניהם לעיתים מזומנות. למרות מחויבותו של הסמינר לגישה מדעית כלפי המקורות ולדרך משלו, הוא טרם היווה גרעין של תנועה עצמאית ונפרדת. ב-1917 כנסת הרבנים הקימה לראשונה את ועד ההלכה שלה, שהורכב משבעה חברים בראשות מנהיגה, הרב לוי גינצבורג.
בשנות השלושים החל להסתמן פילוג פנימי בתוך המוסד, עקב השפעתו של מרדכי קפלן, מייסד היהדות הרקונסטרוקטיבית. קפלן סבר כי דבקותם הרשמית ראשי הסמינר באלוהיותה של התורה (או לפחות הימנעותם מהכחשתה) מהווה חוסר יושר אינטלקטואלי בעידן המדע וביקורת המקרא. את התביעה לשימור המסורת ניתק מטיעונים תאולוגיים כלשהם והציג אותה כתרבות העם, ללא שום מושג של התגלות וטשטוש או ביטול מושג האלוהים עצמו. בעשורים הבאים חלחלו תפיסות בלתי מילוליות של כתבי הקודש, שהפכו דומיננטיות בקרב הנהגת התנועה בשנות השבעים. תומכיו של קפלן נותרו כמחנה בתוך המסגרת במשך דור נוסף, אך המתח בינו לבין הרקטור השמרן גינצבורג גבר.
למרות התנגדותו של האחרון, התחזקה במשך שנות השלושים התביעה לערוך שינויים הלכתיים נרחבים עבור הציבור היהודי, כמו גם התחרות על קהל המתפללים עם רבנים מהסתדרות הרבנים וישיבת יצחק אלחנן האורתודוקסיות. סוגיה אחרת שעלתה הייתה ברמת בתי הכנסת, כשהדור הצעיר של באיהם הנהיג בהדרגה ישיבה מעורבת בין מלחמות העולם, תוך מחלוקות עם הממסד הרבני והמבוגרים: מגמה זו התפשטה בכל הקהילות בארצות הברית. ב-1921, אל מול לחץ גדל מהשטח, הסכים גינצבורג לפסוק כי ניתן לבטל את העזרה בקומה הנפרדת, אולם התעקש על מחיצה. קביעתו לא התקבלה על ידי הקהל בפועל, וב-1947 התבטא כי אם יש סכנה ל"רווחה הרוחנית" של הקהילה עקב נושא זה והרוב הדורש זאת, ניתן להסכים. ברוב המבנים נותרו אזורים מיוחדים לאלה שרצו להמשיך לשבת בנפרד. בסמינר עצמו נותרה הפרדה בין נשים לגברים עד שנות השמונים.
ב-1935 התערער לראשונה הסטטוס קוו עם האורתודוקסים, כשכנסת הרבנים ניסתה לראשונה לאמץ החלטה מרחיקת לכת משלה. יו"ר ועד ההלכה, הרב יהודה לייב (לואיס) אפשטיין הציע פתרון לבעיית העגונות בדמות סעיף בכתובה שיאפשר לבעל למנות את אשתו כבאת־כוחו להעניק לה גט. אל מול התנגדות מהזרם האחר, הוקפא הדיון בנושא; אפשטיין התלונן כי הוועד חושש מדי מדעת האורתודוקסים. תלונות דומות נשמעו תדיר מרבני בתי הכנסת, שביקשו מהוועד – שהיה מורכב בעיקרו מאנשי הסמינר, אנשי ספר שבאו במגע מועט עם הקהילות – פסיקה ליברלית. ב-1947 ענה לכך יושב הראש הארכי-שמרן, הרב בעז כהן:
על דרך עצמאית
רק בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה התחדדו ההבדלים עם היהדות האורתודוקסית. אחת הדמויות העולות בתנועה באותן שנים היה הרב יעקב אגוס, בוגר "יצחק אלחנן" שהצטרף אליה ב-1945. הוא טען כי דפוס הפעולה הרווח של ועד ההלכה, היצמדות לדעות המקילות בספרות השו"ת, אינו מספק בסיס שיבדיל בינן וכל עוד תימשך מדיניות זו הם יהיו תמיד בעמדת נחיתות. היה עליהם ליזום מהלכים משלהם, והוא הציע שימוש נרחב בכלי של תקנת חכמים: "אנחנו זקוקים לגוף המחוקק חוקים, לא מפרש אותם". סיעה גדולה מתוך הדור הצעיר חשה באורח דומה. בשנות הארבעים החלו בוגרי בית המדרש להתייחס לעצמם פחות ופחות כ"אורתודוקסים", ולאמץ בלעדית את התווית "קונסרבטיבים".
הפרי החשוב ביותר של תהליכים אלה, תוך ניסיון להגדרה עצמית, היה הקמת ועדה לעריכת סידור תפילה שרוב חבריה היו צעירים למדי. טכנית, רבנים קונסרבטיבים הוציאו עוד קודם מהדורות משלהם, אך אלה חסרו רכיב עקרוני של ממש. אחד הדוחפים לחיבור סידור קונסרבטיבי בעל אמירה היה הרב ראובן (רוברט) גורדיס בן ה-37, שותפו לדעה של אגוס, שפילס דרכו להנהגה ועסק באותם ימים בניסיונות לנסח אידאולוגיה ברורה לתנועה. ב-1946 הושלם הסידור הקונסרבטיבי הראשון, "סדר תפלות ישראל לשבת ולשלש רגלים" (Sabbath and Festival Prayerbook). השינויים בנוסח היו מתונים ביותר, אך לצד שינויים שנגעו בעיקר בטון – כמה מברכות השחר הוחלפו: "שעשני ישראל" במקום "שלא עשני גוי", "שעשני אישה" במקום "כרצונו" וכו' – היו גם תמורות עמוקות יותר. הקטעים הנוגעים לעבודת הקרבנות במוסף נוסחו בזהירות בלשון עבר.
בין 13 ל־17 במאי 1948 ערכה התנועה את ועידתה הארצית בשיקגו, בהשתתפות 1,000 צירים. הכינוס עמד בסימן של נחישות להפגין עצמאות, והתחזקות רבני הקהילות הצעירים לעומת הסגל האקדמי בבית המדרש בניו יורק. נערך אף סימפוזיון "לקראת הגדרת פילוסופיה ליהדות הקונסרבטיבית", ונדונה בעיקר סמכותו של ועד ההלכה וטווח הגמישות וההגבלות שיוטלו עליו. לואיס אפשטיין קידם הצעה מתונה לפיה, במסגרת ארגונו מחדש, יחויב הוועד להיוותר "מחויב להלכה ולמסגרתה". זו נועדה לפייס את האורתודוקסים, מבחוץ ובתוך הזרם. צירי כנסת הרבנים דחו את הנוסח של אפשטיין ואימצו תחת זאת מנדט רחב בהרבה. הנוסח המחייב פחות שהתקבל היה שמשימתו תוגדר כ"חיזוק המחויבות ליראת שמיים, הבנה והשתתפות בחיים היהודיים." הגוף הורחב ל-25 חברים, ניתן לו הכוח להחיל תקנות חכמים ברוב מיוחס, והוסכם כי צריכים להיות לו שיקול דעת וחירות ניכרים להתנתק במידת הצורך מכבלי התקדימים הקיימים. כהונה בו הותרה רק למי ששירתו כרבני קהילות בפועל, וכך נמנע מהאקדמאים חסרי הניסיון והמגע עם הקהל ששלטו בסמינר להמשיך להכתיב את דרכו של הזרם, כפי שעשו בין המלחמות. אנשי השטח תפסו את המוסרות, בכוונה להעביר את השינויים שהתחייבו בראייתם, על אף הסתייגויות של אנשי האגף הימני כמו הרב יצחק קליין. הרב מוריס אדלר, שנבחר כיו"ר הוועד והחליף את בועז כהן, הצהיר בפני הנאספים: "עד עתה היינו לכודים בין הפחד מן האורתודוקסים וסכנת הרפורמיות... עלינו להכיר במציאות העולם שהשתנה כליל ולהתחשב בו." מיד לאחר שהושלמה הרכבת הוועד החדש, הוקמו תת-ועדות לענייני שבת וסדרי בית הכנסת.
ניצחון האגף המתקדם לא התבטא כמעט ב-JTS, שנותר כאי בשליטת השמרנים. הכוחות החזקים בסמינר בדור הבא היו נגידו החדש, הרב לואי פינקלסטיין, וראש הפקולטה לתלמוד שאול ליברמן, שמונו ב-1940. פינקלסטיין נמנע מתוויות והעדיף להתייחס ל"יהדות" סתם; יוחסה לו האמרה שהתנועה הקונסרבטיבית איננה אלא "גימיק" להשיב את הציבור הרחב למסורת. הוא הפעיל לחץ כבד כדי לבודד את מרדכי קפלן, שהיה אהוד מאוד בקרב הסטודנטים הצעירים, ולדחוף את הרקונסטרוקטיבים ממעמד של שדולה ועמדה בתוך הזרם החוצה. קפלן וחתנו עירא אייזנשטיין הסתגלו לכך, והפנו את מרצם לביסוס תנועתם כעומדת בפני עצמה. ליברמן, כסמכות התלמודית הבכירה, היה הסמן הימני בעניין הקפדנות ההלכתית, והיה שרוי ביריבות אישית קשה עם בעל בריתו היחיד של קפלן בסגל הבכיר, הרב אברהם יהושע השל. השל, שאחז בפרשנות מיסטית-פילוסופית לשאלות התאולוגיות שהזרם התעלם מהן כמעט לגמרי, זכה לפרסום רב, אך פינקלסטיין וליברמן מנעו ממנו השפעה על ההנהגה.
ב-1950 אימץ ועד ההלכה את "תוכנית שבע נקודות" של השבת, בתקווה לעודד את הציבור הרחב והרחוק מאורח חיים מסורתי להתעניין ביום השבת ולהפוך אותו לרלוונטי עבורו. הוועד קבע כי, רק כאשר אין אפשרות אחרת להגיע לבית הכנסת, מותר לנסוע אליו בשבת, וגם הותר להשתמש במהלכה בחשמל. היתר הנסיעה ספג אחר כך ביקורת קשה בקרב רבנים קונסרבטיבים חשובים, הן בשל תוקפו ההלכתי (שנשען בין השאר על הטיעון שניתן לערער עליו, לפיו בעירת המנוע היא מלאכה שאינה צריכה לגופה) ויותר מכך בשל השלכותיו החברתיות בנוגע לשבת. הוא התקבל בפועל כהסכמה רבנית לנהיגה בשבת, דבר שהציבור עשה ממילא על דעת עצמו. יצחק שורש הכריז ב-1992 כי זו הייתה טעות שדרדרה את היחס לשבת בקרב חברי התנועה, ובאותה שנה נאסר הדבר על ידי ועד ההלכה בישראל. ההיסטוריון מיכאל כהן הצביע על התוכנית מ-1950 כ"קרע הסופי" עם האורתודוקסים. התנועה הקונסרבטיבית הפגינה את נכונותה לערוך צעדים הלכתיים משמעותיים ללא הסכמה מצדם, והללו בתורם הגיבו בחריפות.
ב-1953 אשרר הוועד, באמצעות תקנה, סעיף בכתובה כפתרון לעגינות, שחייב בעלים למסור גט לנשותיהם אם יתבקשו. המהלך היה פרי יוזמתו של ליברמן. הוא ניהל מגעים חשאיים עם הרב האורתודוקסי יוסף דוב סולובייצ'יק בכוונה להקים בית דין מאוחד שינהל ענייני מעמד אישי, אך התוכנית לא התממשה. בינתיים התחזקה מאוד המגמה הבדלנית בקרב האורתודוקסים, עם התבססותם של המהגרים ניצולי השואה מאירופה, שהגיעו מסביבה אדוקה ומחמירה יותר הרבה יותר מאמריקה הליברלית והמחולנת. ב-1 במרץ 1956 הטילו אחד־עשר ראשי ישיבות חרדים, בראשות הרב אהרן קוטלר, איסור גורף על כל שיתוף פעולה עם גורמים מזרמים אחרים – הרבנים אליעזר סילבר וסולובייצ'יק סירבו לחתום, מתוך השיקול שעדיין היו גורמים בתוך ועל סף התנועה הקונסרבטיבית שאפשר היה להשפיע עליהם. על רקע האיסור, דחתה הסתדרות הרבנית האורתודוקסים את ההצעה להקים בית דין משותף. הרב משה פיינשטיין, פוסקה המרכזי של היהדות האורתודוקסית האמריקנית בדורו, קבע חד־משמעית בשורת תשובות כי ללא קשר להתנהלותם האישית, רבנים קונסרבטיבים הוחזקו ככופרים שאינם נאמנים על דבר מעצם השתייכותם. עוד ב-1950 כתב: .
בשנות החמישים נעשו שני סממנים למבדילים בין בתי הכנסת של התנועות. ראשית, האורתודוקסים החלו לאכוף בהדרגה את הדרישה למחיצה בין הנשים לגברים על כל מי שהשתייכו אליהם. עד אותה עת, בתי תפילה רבים שנמנו על האיחוד האורתודוקסי קיימו ישיבה מופרדת ללא חציצה. שאלת סדרי הישיבה התבטאה בקרבות משפטיים רבים על כספי ירושה. בכמה מקרים השתכנעו הערכאות להעביר עיזבונות, שמותיריהם התנו זאת בכך שהסדרים במקום יוותרו "מסורתיים", כשהוכח להם שגם ההפרדה ללא מחיצה שנהגה קודם הייתה מנוגדת להלכה. גזרי דין אלה דחפו קהילות רבות להכריע להצטרף רשמית לקונסרבטיבים. כמו כן, ב-1954 ביטלה הסתדרות הרבנים האורתודוקסיים את החלטתה מ-1948 לאפשר שימוש בהגברת קול חשמלית בשבת, בעוד שכנסת הרבנים הקונסרבטיביים הוסיפה להשתמש במיקרופונים. המתח הגובר הביא במהלך העשור לכך שנמנע מהקונסרבטיבים להשתמש במקוואות יריביהם, כפי שהיה בעבר, והתופעה של רבנים בוגרי זרם אחד שכיהנו בקהילות מהשני הלכה ונעלמה.
אחת הפרשות הידועות ביותר שנקשרה בקרע המתעצם, הייתה התפטרותו ב-1958 מכנסת הרבנים של הרב אליעזר הילל קַאוּבָר (קאוואר) מדנוור. קאובר, מי שהיה ממייסדי "בתי הכנסת המאוחדים", פרש במחאה על התנהלות הזרם, והניסיון למחוק את המילה "אורתודוקסי" משם קהילתו ולמנות לו רב־משנה ליברלי מדי לטעמו. עדתו 'בית המדרש הגדול - בית יוסף' הלכה בעקבותיו, ולבסוף הצטרפה לאיחוד האורתודוקסי (תוך שהיא ממשיכה לקיים ישיבה מעורבת; אפילו ב-1997, עדיין היו חברות באיחוד שבע קהילות ללא מחיצה). הקונסרבטיבים החלו לפתח שירותי דת משלהם, כדי לבטל את התלות בסופרי סת"ם, מוהלים ושירותי דת אחרים מהיהדות האורתודוקסית. הפירוד הממסדי מגבוה לא ירד במלואו אל הזירה הקהילתית; עדיין נותרו אישים ומוסדות שנמצאים תלויים בתווך, ועד היום הם מכונים "קונסרבדוקסיים" (Conservadox). בבית המדרש לרבנים עצמו נותרה מחיצה בבית הכנסת, עד מותו של שאול ליברמן ב-1983, ואפילו התפילה נעשתה מתוך סידור ישן, ולא מהנוסחים הקונסרבטיביים שהחלו לצאת.
במקביל גברה המגמה הקונסרבטיבית לפסיקה ולתיקון תקנות מרחיקות לכת במגוון נושאים: הסיסמה "מסורת ושינוי" (Tradition and Change), כשמו של הספר רב התפוצה מאת הרב מרדכי וקסמן על דרכה של התנועה שיצא ב-1957, והתקבע במהרה כמדריך אידאולוגי, הייתה לקריאתה של כנסת הרבנים. בשנים אלה פנתה התנועה גם חד-משמעית אל מורשתו של זכריה פרנקל כאמצעי לבסס את עצמה, ובספרות רשמית הודגש הרצף עם האידאולוגיה של אסכולת ברסלאו. ב"מסורת ושינוי", תיאר וקסמן את האפיזודות בעלות הקשר המועט מאז אמצע המאה ה-19, כתנועה אחת שהייתה בעלת השקפה מגובשת ונבדלת מאז ומתמיד. הופחתה החשיבות היתרה שייחס שכטר בעבר לרעיון של 'כלל ישראל' ושמנעה כל פעולה או התגבשות עצמאית.
בשנות החמישים והשישים, עם ההגירה הגדולה של יהודים לפרברים האמריקניים, תפח הזרם במהירות. חצי מיליון חיילים ששבו הביתה – יוצאי שכונות המהגרים הצפופות בחוף המזרחי, בהן היו בתי הכנסת מסורתיים מהסוג הישן, אך רוב האוכלוסייה סוציאליסטית או בעלת השקפות אנטי-דתיות אחרות – התברגו במעמד הבינוני, ושאפו לחקות את האווירה הדתית המתונה שאפיינה אותו. השתייכות דתית הייתה גם עניין חשוב בתחילתה של המלחמה הקרה, כשהיעדרה נחשד באמריקה השמרנית כאות אזהרה לנטיות קומוניסטיות. רוב המעמד הבינוני היהודי החדש נטה לקונסרבטיבים, שהיו פתוחים ומודרניים בהשוואה לבתי הכנסת של דור ההורים, אך מסורתיים דיים כדי לא לעורר בבניהם של יוצאי מזרח אירופה את הניכור שחשו כלפי האווירה הסטרילית אצל הרפורמים. תרמה לכך גם הפשרה הפרקטית שאומצה על ידי רבני הכוחות המזוינים בעת המלחמה, שהנהיגו סדרי תפילה אחידים שהזכירו במידת מה את הנהוג אצל הקונסרבטיבים. 'בתי הכנסת המאוחדים באמריקה', שמנה 229 קהילות בשנת 1927, הגיע ל-500 ב-1955, וגדל בעוד 130 קהילות בשנתיים שלאחר מכן. ב-1957 הוקמה "המועצה העולמית של בתי הכנסת", הזרוע הבינלאומית של התנועה, ששמה הומר לבסוף ל"מסורתי עולמי."
בשנת 1965 היו כבר 650 קהילות בארצות הברית וקנדה, וב-1971 היו ל'בתי הכנסת המאוחדים באמריקה' כ-350,000 משפחות (או כ-1,500,000 נפש) משלמות דמי חבר ב-832 קהילות. מאחר שבמשאלים תקופתיים 40% מהיהודים הנסקרים הצהירו על הזדהות עמה, הוערך שעוד כ-1,000,000 נפש ראו בה את הזרם שלהם, מבלי להיות חברים רשומים. ההנהגה קיוותה כי האידאולוגיה על הלכה דינמית ומותאמת לעולם המודרני תמשוך בכנות את הציבור, אך בוגרי בית המדרש הצעירים, שנשלחו לכהן כרבני קהילות, נמצאו מבודדים ומצויים בפער ניכר מהקהל. עוד ב-1955 קבע הסוציולוג המוביל מרשל סקלר שהקונסרבטיביות היא גל העתיד ביהדות ארצות הברית, ובה בעת הזהיר גם מחולשת עקרונותיה. הוא תלה את התפשטותה בגורמים חברתיים כמעט באופן בלעדי: בני מהגרים שעברו לפרברים, חיפשו חלופה מסורתית יותר לרפורמים, וציפו מהרבנים שלהם להתנהל באופן שהכירו מילדותם.
ב-1962 נפתח הסמינר הרבני הקונסרבטיבי בבואנוס איירס, שהפך למרכז התנועה בדרום אמריקה בהנהגתו של הרב מרשל מאייר. באותה שנה סולק הרב הבריטי לואיס ג'ייקובס מק"ק כנסת ישראל על רקע תמיכתו בביקורת המקרא ומאבק פוליטי על משרת הרב הראשי. הוא ותומכיו ייסדו את הקהילה המסורתית הקטנה בארץ זו.
ב-1963 פרש מרדכי קפלן מבית המדרש לאחר שנים שבהן תומכיו התבססו כגוף עצמאי, וב-1968 הקימו הרקונסטרוקטיבים סמינר רבני משלהם. הדוגמה שהציבו בקריאתם "לתת לעבר קול, לא וטו"; זליגת מתפללים לבתי כנסת רפורמיים, שהלכו ואימצו מוטיבים שהיעדרם דחה קודם מהגרים ממזרח אירופה (כמו ריבוי עברית בתפילה); ותנועת ה"חבורות" שפשטה בשנות השישים – קבוצות צעירים שהתנכרו לחיי הקהילה השגרתיים והקימו מניינים עצמאיים ודינמיים, שרבים מהם גדלו כקונסרבטיבים – כל אלה המריצו את האגף השמאלי בתנועה לתבוע שינויים מקיפים ונמרצים יותר, כדי למשוך את הציבור. במקביל, הוטרדה הכנף הימנית מכישלון הפסיקה הנועזת להגביר את רמת שמירת מצוות בקרב הקהל הרחב, ומתחיית היהדות האורתודוקסית, שדעיכתה החזויה הייתה המניע של כמה במחנה השמרני להפוך לקונסרבטיבים מלכתחילה. הליברלים קיבלו חיזוק משמעותי עם מינויו של גרשון כהן לנגיד בית המדרש ב-1972, הראשון במשרה זו שהוכשר כהיסטוריון ולא כאיש תורה. בניגוד לקודמו השמרן פינקלסטיין, תמך כהן חד-משמעית בעמדה קונסרבטיבית עצמאית. המתיחות בין הגושים התבטאה עוד ב-1970, כש-16 מחברי ועד ההלכה התפטרו במחאה על ניסיון לקבוע שמתגיירים אינם חייבים בטבילה, והוא הורכב חזרה רק לאחר שנתיים. אך לב המחלוקת היה בשאלת מעמד האישה.
כבר ב-1954 אישרה כנסת הרבנים החלטה עקרונית, לפיה מעמדם של נשים וגברים בבית הכנסת צריך להיות שווה, ובשני העשורים הבאים התעצמה התביעה של חברי הקהילות לצעדים נוספים בתחום זה. בשנת 1972, לאחר שהיברו יוניון קולג' הרפורמי הסמיך לראשונה אישה לרבנות, יצאו פעילות הקבוצה הקונסרבטיבית הפמיניסטית "עזרת נשים" לכינוס השנתי של רבני התנועה וביקשו שינויים דומים. כעבור שנה, אומצה החלטה שהתירה לספור נשים למניין, אך נדחתה הצעה להסמיך נשים לרבנות. הנגיד כהן הורה ב-1977 על הקמת ועדה מיוחדת לבחינת הנושא, וב-30 בינואר 1979 היא הגישה את המלצתה לאפשר סמיכה. הרב יואל רוט חיבר חוות דעת לפיה לא היו "מכשולים בלתי-עבירים" בעניין, והציע שנשים יקבלו על עצמן להתפלל בקביעות. כנסת הרבנים הצביעה ברוב קטן (127 נגד 109) לא לערוך שום צעדים לפני קבלת חוות דעת מסגל הסמינר. בינתיים, הקהילות התעלמו מההנהגה הרשמית. ב-1979 קיבל בית הכנסת הקונסרבטיבי "בית ישראל" בפנסילבניה את הרבה לינדה ג'וי הולצמן, סמוכת הסמינר הרקונסטרוקטיבי; היא לא יכלה להצטרף לכנסת הרבנים בשל המוסד בו למדה. נשים אחרות התקבלו בינתיים לתפקידי הנהגה שונים. ב-1983 עתרה הרבה בראדלי ויינטראוב, בוגרת היברו יוניון שאף היא כיהנה בבית כנסת קונסרבטיבי, בבקשה להתקבל לכנסת הרבנים. מהלך כזה הצריך רוב מיוחס של שלושה רבעים בהצבעה, בה חסרו לוויינטראוב לבסוף רק ארבעה קולות.
הלחץ על ההנהגה, והחשש שנושא הרַבּוֹת יתקבל על הציבור בעקיפין תוך שבירת סמכותה, גָבַר; אך התנגדותם החריפה של שאול ליברמן ומומחי הפקולטה לתלמוד, שהיו אמונים על פסיקת הלכה, הוסיף למנוע מהממסד לאפשר הכשרת נשים לרבנות. אז, ב-22 במרץ 1983, נפטא ליברמן ושלל מהאגף הימני את דמותו הסמכותית ביותר. הפרופסור לתלמוד הרב דוד הלבני המשיך לייצג את אותו הקו, אך החליט להעביר את הנושא להצבעה של הסגל הגבוה בבית המדרש, כולל מורים לנושאים כלליים וחסרי הכשרה רבנית כלשהי. כהן נתלה גם בחוות הדעת של רוט ב-1979. אנשי הפקולטה לתלמוד מחו בחריפות על נקיטה בהליך של בחירה לפי רוב, ולא של התייעצות ונימוקים הלכתיים שיתקבלו על המתנגדים. ב-24 באוקטובר 1983 אושרה קבלת נשים ללימודי רבנות ברוב של 34 נגד 8. קבוצת השמרנים בראשות הלבני פרשה במחאה על כך, והקימה את "האיחוד ליהדות מסורתית" (UTJ), שמנה כמה אלפי חברים מהאליטה שומרת-המצוות של התנועה: הם הצהירו כי הזרם איבד כל יכולת לטעון שהוא פועל בשם ההלכה. בנוסף, הלבני קבע כי האפשרות שנשים יקבלו עליהן מצוות הייתה מצריכה המתנה של דור עד שהדבר יקרה בפועל, ואז ייתכן שאפשר היה להסכים שהן יוציאו גברים ידי חובה.
בינתיים, אף הרקונסטרוקטיבים הלכו והתבדלו, עד להצטרפותם ב-1990 לאיגוד העולמי ליהדות מתקדמת הרפורמי, במעמד של משקיפים. התנתקות שני אגפי הקצה, שמשקלם כאליטות אידאולוגיות היה גדול בהרבה ממספר חבריהם, הביאה לקץ היותה של היהדות הקונסרבטיבית קואליציה רחבה, ודרבנה את הממסד לחתור לבהירות רבה יותר. ב-1988 התפרסמה הצהרת העקרונות "אמת ואמונה", מסמך ראשון מסוגו, שנועד להגדיר את מטרות התנועה. המנסחים קבעו כי ההצהרה אשררה, בין היתר, את האמונה באלוהים ובהתגלותו וקבעה כי ההלכה בעלת חשיבות מכרעת.
לאחר שהמחלוקת בסוגיית מעמד האישה דעכה, החליף אותה היחס ללהט"ב כשאלת המפתח וכמקור לחיכוך בין שמרנים לליברלים. ב-2006, אל מול התנגדות רבה מרבני הזרם בישראל, קנדה ודרום אמריקה, הכריז ועד ההלכה בארצות הברית בראשות הרב אליוט דורף כי אינו מתנגד למערכות יחסים בין הומוסקאסואלים או לסביות ואפשר אף להסמיך אותם לרבנות (אך עם זאת, הוא הצהיר שהאיסור על משכב זכר עדיין תקף). יואל רוט, שקבע בתשובת מיעוט כי קיים איסור על כל סוג של מגע מיני בין גברים (בנימוק לפיו יש מקום להניח כי כולם נופלים תחת ספקא דאורייתא לחומרא), יחד עם עוד שלושה חברים אחרים בוועד, התפטרו. ב-2012 נקבע תקנון לטקסי נישואין ללהט"ב, אף כי הגוף נמנע מלהגדירם כחופה וקידושין.
החל מראשית המאה ה-21, וביתר שאת עם פרסום תוצאות סקר פיו, מצויה התנועה במהלך של חשבון נפש וניסיונות למיתוג מחדש, לנוכח המשבר הדמוגרפי הפוקד אותה: מספר בתי הכנסת בצפון אמריקה ירד מ-630 ל-580 תוך שנתיים בלבד (בין 2013 ל-2015), ובקרב יהודי ארצות הברית מתחת לגיל 30, רק 11% מזדהים כקונסרבטיבים.
בישראל
שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|לוגו התנועה המסורתית בישראל
הקהילה הקונסרבטיבית הראשונה שקמה בישראל נקראת "אמת ואמונה". היא נוסדה בשנת 1936 בשכונת רחביה בירושלים על ידי עולים מגרמניה כקהילה ליברלית, לפי המתכונת המקובלת שם. רבה הראשון, הרב ד"ר , היה בעל גישה רפורמית. עם עזיבתו ב-1949 על מנת לכהן כרב הראשי של שוודיה, החליף אותו סגנו השמרן, הרב אהרן פיליפ, ובית הכנסת הצטרף רשמית לתנועה הקונסרבטיבית.
ב-1972 היו בארץ ארבע קהילות. התנועה המסורתית בישראל הוקמה ב-1979 והמטה שלה ממוקם בירושלים. כיום חברות בה כחמישים קהילות - רוב חברי קיבוץ חנתון נמנים עליה, ויש ריכוז גם בקטורה. רבני התנועה המסורתית, גברים ונשים, מוסמכים לרבנות בבית המדרש לרבנות ע"ש שכטר בירושלים. התנועה מפעילה תנועת נוער הנקראת נוע"ם (ראשי תיבות נוער מסורתי), שלה מעל 20 סניפים ברחבי הארץ, המקימה גם גרעיני נח"ל. כמו כן, פועלת גם תנועת הסטודנטים מרו"ם. התנועה הקונסרבטיבית מספקת שירותי דת לציבור הרחב, אם כי אינם מוכרים על ידי הרבנות הראשית. הגיור הקונסרבטיבי בישראל מוכר על ידי משרד הפנים, אך לא על ידי הרבנות, וגם הנישואין בתוך התנועה אינם מוכרים.
לקריאה נוספת
הרב אליוט דורף, Modern Conservative Judaism: Evolving Thought and Practice. האגודה היהודית להוצאה לאור/הוצאת אוניברסיטת נברסקה, 2018.
קישורים חיצוניים
אתר התנועה המסורתית בישראל.
אתר הבית של ארגון 'מסורתי עולמי'.
הצהרת "אמת ואמונה" .
השקפה דתית קונסרבטיבית באתר כנסת הרבנים של ישראל.
הרב דוד גולינקין, הלכה לימינו.
הרבה דיאנה וילה, תהליכים בפסיקת ההלכה הקונסרבטיבית בימינו.
ריכוז שו"תים של ועד ההלכה של כנסת הרבנים .
ריכוז שו"תים של ועד ההלכה בישראל, בעברית.
היהדות הקונסרבטיבית:הלכה, תרבות וסוציולוגיה, מושב במכון ואן ליר, 2009. אתר יו-טיוב.
התשובה לגבי השבת, 1950.
הרב בנימין לאו, ההלכה הלכה לאיבוד/היכרות עם התנועה הקונסרבטיבית מתוך עיון בכתבי 'ועד ההלכה', דעות, 6, סיון תשנ"ט
הרב שמואל וירצבורגר, The Oral Law and the Conservative Dilemma, Tradition, הסתדרות הרבנים דאמריקה, 1960.
הערות שוליים
* | 2024-10-15T18:04:34 |
אורי ניסן גנסין | שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|אורי ניסן גנסין
אוּרי ניסן גְנֶסִין (ברוסית: Ури Нисан Гнесин; 29 באוקטובר 1879, י"ב במרחשוון תר"ם, סְטָארוֹדוּבּ, רוסיה – 6 במרץ 1913, כ"ז באדר א' תרע"ג, ורשה) היה סופר ומתרגם עברי, שעיקר יצירתו סיפורים ונובלות. כתב גם מעט שירה, ביקורות, ותרגם מספרות העולם. ארבע הנובלות הידועות ביותר שלו הן: "הצדה" "בינתיים", "בטרם" ו"אצל". גנסין התאפיין בכתיבתו המודרנית, לצד הסופרים יוסף חיים ברנר וגרשון שופמן.
קורות חייו
אורי ניסן גנסין נולד בסְטָארוֹדוּבּ (Стародуб), בפלך צ'רניגוב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום במחוז בריאנסק של הפדרציה הרוסית) בשנת 1879. אחיו הצעיר מנחם גנסין היה שחקן תיאטרון, ממייסדי "הבימה". גדל בעיר פוצ'פ (По́чеп), שם היה אביו, הרב יהושע נתן, ראש הישיבה. גם אורי ניסן למד באותה הישיבה, ושם גם הכיר את חברו לספסל הלימודים יוסף חיים ברנר, שהפך לידיד נפשו. (לימים, כשנה לאחר מותו של גנסין, קרא ברנר לבנו אורי ניסן.) בתקופת לימודיהם בישיבה ערכו השניים יחדיו את עיתון הישיבה שייסדו, "הקוף". בעיתון זה פרסמו יצירות פרי עטם, כמו שירים, מאמרים ופיליטונים.
מאמרו הראשון של גנסין הודפס בעיתון "המליץ", כשהיה בן 15 שנים בלבד. נחום סוקולוב, עורך עיתון הצפירה הפופולרי, התרשם מכתיבתו של הנער הצעיר והזמין אותו לוורשה להשתתף בעיתונו. ב-1900 פרסם גנסין את שירו "מתן תורה" ב"הצפירה" והמשיך לפרסם יצירות רבות בעילום שם, כולל תרגומים. לאחר מכן עבר להוצאת תושייה, שם תרגם "ספורים וציורים" של מ. ספקטור, השתתף גם ב"הדור", ב"השבוע", ב"ספר השנה" (מאסף ספרותי של "הצפירה") וכדומה. מאוחר יותר, בשנת 1904, פרסמה תושייה קובץ סיפורים שלו בשם "צללי החיים".
בשבתו בוורשה אירח למשך כשבועיים את ברנר, שהסתתר בדירתו מכיוון שהגיע לעיר ללא דרכון. בהספידו את חברו מתאר ברנר את גנסין ואת יחסו אליו במילים אלו:
מערכת היחסים המורכבת והמפותלת בין גנסין לברנר, שהיו שונים מאד באישיותם ובכתיבתם, נדונה במחקרים שונים.
לאחר שנה בוורשה חזר גנסין לפוצ'פ וחי שם ובקייב לסירוגין. הוא התפרנס בדוחק מהוראה, ובשנת 1906 ייסד עם חברו ובן עירו, שמעון ביחובסקי הוצאת ספרים בשם "ניסיונות", שהוציאה את סיפורו "בינתיים" ואת תרגומו לקובץ סיפורי אנטון צ'כוב.
גנסין נדד בין קייב, ורשה, יקאטרינוסלאב, וילנה ופוצ'פ. כל הזמן הזה סבל ממצוקה כלכלית ובריאות רופפת. בשנת 1907 נסע ללונדון ועזר לברנר, שהתגורר שם באותה תקופה, ועסק בהוצאת כתב העת "המעורר". לאחר מספר חודשים התערערו יחסיהם וגנסין נסע לארץ ישראל. אך גם כאן לא החזיק מעמד זמן רב ובקיץ תרס"ח חזר לפוצ'פ. בספטמבר 1912 עבר גנסין לוורשה ושם נפטר, ב-6 במרץ 1913, בגיל 34, ממחלת לב ממנה סבל במשך שנים.
מצבת קברו, מעשה ידי הפסל אברהם אוסצ'גה, שמורה עד היום בבית העלמין היהודי בוורשה.
סיפורו האחרון של גנסין, "אצל" פורסם לאחר מותו, אבל הקוראים התקשו להתמודד עם סגנון זה של עלילה מועטת וריבוי תיאורים. מלחמת העולם הראשונה שפרצה זמן קצר לאחר מכן, תרמה לעיסוק המועט ביצירתו. אבל שמו של גנסין ויצירתו צפים ועולים מדי פעם אצל הקוראים שנמשכים לקסם המיוחד של דמותו וסיפוריו, והביקורת עוסקת בו לעיתים.
גנסין הונצח בישראל בקריאת רחובות על שמו במספר ערים בישראל.
יצירתו
גנסין נחשב למחדש הגדול של הפרוזה העברית בתקופת התחייה (בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20). חידושיו בלשון הסיפור, במבנה הסיפור ובתיאור גיבורי הסיפורים לא נתקבלו על ידי קוראי העברית בני זמנו. אך הוא זכה להערכה גדולה מצד בכיר מבקרי הספרות של התקופה, דוד פרישמן, ומצד המבקר הצעיר פישל לחובר, אשר כתב עליו: "הוא אחד מבעלי הסגנון היותר גדולים אשר בספרות העברית החדשה. הוא יודע את מקומה ומקום חיותה של כל מלה ומלה והוא שהבין גם את סוד קסמה ודרכי צלצולה. הוא היה למטפיזיקן היותר גדול שבין המספרים העברים". דמותו של התלוש בספרות העברית יוחסה רבות לגיבוריו של גנסין, שהיו מרבים להתנתק מסביבתם ולהתכנס בתוך עצמם ועולמם הפנימי.
התעניינות מחודשת בגנסין התעוררה בשנות החמישים של המאה העשרים, ובין המבקרים בלטו עדי צמח, גרשון שקד, ובראשם דן מירון שהרבה לעסוק ולפרסם מחקרים על גנסין. לדעתו של מירון, יצירתו של אורי ניסן גנסין היא אחת משניים או שלושה הטקסטים המשמעותיים ביותר בספרות העברית, והוא הקדיש רבות להבנת אמנות הסיפור המתוחכמת של גנסין.
סיפוריו של גנסין היו בין הראשונים בספרות העברית שנכתבו בסגנון זרם התודעה, ויחד עם זאת הייתה לשונו מדויקת ועשירה בחידושים מהפכניים בעברית. המבקרים הראשונים הגדירו את סגנונו כפיוטי, אקספרסיוניסטי, אך לאחרונה מרבים להסיר את המסך הפיוטי שנפרש על יצירתו, (כנראה בעקבות תיאורי הטבע הרבים שבסיפוריו), ומדגישים את הדייקנות המנתחת שבאבחנותיו ובסגנונו.
יצירתו השפיעה באופן עמוק על סופרים עבריים מאוחרים, ובעיקר על יצירתו של ס. יזהר, כפי שהוא עצמו סיפר בראיונות: "גנסין עזר לי למצוא את גובה הלשון ואיכות הלשון שבה אני צריך לדבר [...] בהתחלה לא מעט חיקיתי אותו מבלי משים"
חידושיו בכתיבה בסגנון 'זרם התודעה' אינם רק חידושים בספרות העברית, כי אם גם בספרות האירופית והעולמית.
עוד מסיפוריו הידועים: מעשה באוטלו, סעודה מפסקת, הצדה, בטרם ובינתיים.
כתביו
שמאל|ממוזער|מצבת קברו של גנסין, מעשה ידי הפסל אברהם אוסצ'גה, בבית העלמין היהודי בוורשה.
ההוצאות המקוריות
צללי החיים: ספורים וציורים, ורשה: תושיה (סדרת 'ביבליותיקה עברית'; קעח) תרס"ד-1904.
הצדה, וילנה: הזמן, 1905.
בינתיים: ספור, לונדון – פוצ'פ: דפוס י' נרודיצקי: הוצאת ניסיונות, תרס"ו-1906.
בטרם, ורשה: רשפים, תרס״ט-תר״ע-1909.
אצל, בקובץ נתיבות, א, ורשה: תרע״ג-1913 (לאחר מותו).
הוצאות מאוחרות, מבוארות
אצל: כולל ביבליוגרפיה של כתבי גנסין, ושל דברים עליו / מבוא, הסברים וביבליוגרפיה: י' זמורה, תל אביב: יחדיו ואגודת הסופרים העברים בישראל (סדרת 'מבחר ספרותנו לעם'), 1965.
אצל גנסין: פירוש צמוד לסיפור "אצל" / צבי לוז, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ג-1983.
תרגום לרוסית של הסיפור "בגנים" על ידי סווטלנה שנברון אפשר למצוא באנתולוגיה של יצירות ספרות עברית בעריכת חמוטל בר-יוסף, מוסקבה 2000.
הוצאות כל כתביו
כל כתבי א"נ גנסין: כרך ראשון - ספורים / עם מבוא מאת פ' לחובר, ורשה, תרע"ד-1914 – יצא לאור שנה לאחר מותו של גנסין; הושלם רק כרך א', שכולל את הנובלות "הצדה", "בינתיים", "בטרם" ו"אצל".
כתבי א"נ גנסין, תל אביב: כתובים, תר"ץ-1930 – ראה אור כרך א', שכלל את ארבע הנובלות של מהדורת תרע"ד.
כתבי אורי ניסן גנסין, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (סדרת 'ספרית פועלים'), 1946 – ערך עזריאל אוכמני, והביא לדפוס שכנא נשקס; כולל כרך אגרות.
כל כתבי אורי ניסן גנסין / בעריכת דן מירון וישראל זמורה, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ב-1982 – מהדורת מירון-זמורה היא מהדורה שלמה של כתביו: כוללת כתבים ראשונים, ארבעת הסיפורים הגדולים ותרגומיו (אך אינה כוללת את אגרותיו של המחבר)
אצל וסיפורים אחרים / בעריכת דן מירון ונגה אלבלך, הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם ספרית פועלים, תשע"א-2011 – הספר כולל את שש יצירותיו המאוחרות: הנובלות "הצדה", "בינותיים", "בטרם ו"אצל", והסיפורים הקצרים "בגנים" ו"קטטה".
תרגומים פרי עטו
ספורים: א: טלנט, אשה מספרת, באביב / א' ציחוב [=אנטון צ'כוב], לונדון: ניסיונות, [תרס"ו?].
אנטון צ'כוב, בצה / מאת א"פ צ'יחוב [=אנטון צ'כוב]; תרגום: א"נ גנסין, ירושלים: י"ח ברנר, תרע"ב.
יעקב וסרמן, בימי שבתי צבי: ספור / תרגם מאשכנזית: א"נ גנסין, ורשה – ברלין: חברת אחיספר (סדרת 'ביבליותיקה כללית'; א-ב), תרע"ג.
סיגביורן אובסטפלדר, הצלב: ספור / תרגום: א. נ. גנסין, ורשה: אחיספר, תרע"ג.
תריסר שירים קטנים בפרוזה / מאת שארל בודלר; עברית: דוד פרישמן, אורי ניסן גנסין, תל אביב: עמדה (סדרת דחק לספרות טובה), 2010.
תרגומי יצירותיו
מעשה אטעלא: סאמואיל סאמואילאוויטש ["מעשה באוֹטֶלוֹ"] / אורי ניסן גנעסין; יידיש: מ' זילבורג, בערלין: כלל-פארלאג (סדרת 'כלל-ביבליאטעק'; 3/2), תרפ"ב.
אפרים מרגולית ("אצל") / פון העברעאיש: י. מייזיל [=יעקב מייזעל], ורשה: ווילנער פארלאג פון ב.א. קלעצקין, 1925.
"Sideways" ["הצדה"], Trans.: Hillel Halkin, In: Eight Great Hebrew Short Novels, ed. Alan Lelchuk and Gershon Shaked, New York: New American Library, 1983, pp. 3–27.
"A la deriva" ["הצדה"], In: Ocho Obras Maestras de la Narrativa Hebrea, Barcelona: Riopiedras Ediciones, 1989.
Le marginal: roman ["אצל"] / de Ouri-Nissan Gnessin; traduit de l’hebreu par Erwin Spatz, Paris: Intertextes, 1989.
Beside & other stories ["הצדה"] / Uri Nissan Gnessin; with an introduction by Rachel Albeck-Gidron, London: Toby Press, 2005.
עץ יוחסין
לקריאה נוספת
הצדה: קובץ זיכרון לא"נ גנסין, ירושלים: דפוס אחדות, תרע"ד – דברי הספד וזיכרונות מאת ידידיו של אורי ניסן גנסין, שכונסו לאחר מותו, בצירוף מכתבים שלו שנמסרו לפרסום; עורך הקובץ: י. ח. ברנר.
אבנר הולצמן, "אורי ניסן גנסין בוורשה; תחנה ראשונה ותחנה אחרונה", עד הלום; תחנות בספרות העברית, כרמל, 2016, עמ' 124 - 136
נורית גוברין, "'אי-כישרון לארץ ישראל': אורי ניסן גנסין בארץ ישראל", 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', כרמל, 2015, עמ' 302 - 323.
מנחם פרי, 'שב עלי והתחמם', הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.
על יצירתו
על יצירתו של גנסין נכתבו עשרות רבות של מאמרים על ידי טובי החוקרים של הספרות העברית החדשה.
גיטה אבינור, "בצדי דרכים" (על יצירתו של אורי ניסן גנסין), בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1975.
אורי ניסן גנסין: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו / ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה: לילי רתוק, תל אביב: עם עובד (סדרת 'פני הספרות: סדרת ילקוטי בקרת על יצירתם של סופרים עברים'), תשל"ח-1977.
אורי ניסן גנסין: מחקרים ותעודות / בעריכת דן מירון ודן לאור, ירושלים: מוסד ביאליק (סדרת 'קבצים לחקר הספרות העברית'), תשמ"ו-1986.
דן מירון, חחים באפו של הנצח: יצירתו של אורי ניסן גנסין: חמישה מחזורי עיונים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ז-1997.
דן מירון, מדוע גנסין? שלושה עיונים, מוסד ביאליק, 2014
חמוטל בר-יוסף, מטאפורות וסמלים ביצירתו של גנסין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.
חמוטל בר-יוסף, "'סעודה מפסקת' של אורי ניסן גנסין", עמ' 151–159. טעמי הקריאה: רשימות ביקורת ספרותית, הוצאת צבעונים, 2006.
חמוטל בר-יוסף, "רמיזות על ידי יצירות אמנות ותפקידן בסיפורי אורי ניסן גנסין", שם, עמ' 160–169.
חמוטל בר-יוסף, "אוקסימורון וסינאסתזה ביצירתו של א"נ גנסין", מחקרי ירושלים בספרות עברית ט, תשמ"ו, עמ' 75-55
חיים ברנדוין, משורר השקיעה: אורי ניסן גנסין ומסכת יצירתו, ראובן מס, 1964.
מנחם פרי, שב עלי והתחמם - הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין: מיקרו-ביוגרפיה, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.
אשר ביילין – ׳לבו החולה דפק עם דופק המילים׳: קטעי זיכרונות למלאת שלושים ושתים שנים למותו של אורי־ניסן גנסין (ההדיר מכתב־יד והוסיף אחרית־דבר: יוסי שוויג), בתוך 'דחק', כרך יב', 2020.
קישורים חיצוניים
יותם ראובני, גנסין היה רוצה שיקראו אותו, nrg מעריב, 13 באפריל 2009
אלישע פורת, הרקוויאם של אורי ניסן גנסין באתר אימגו.
איתמר אבן-זהר, הדיאלוג אצל גנסין ושאלת המודלים הרוסיים
מנחם בן, קו המשווה: רחוב גנסין, nrg, 20 במאי 2011
נעמה הראל, מאה שנים של חיכוך: צמחונות בגיל הנעורים ב"סעודה מפסקת" מאת גנסין באתר עמותת אנימלס
מכּתביו:
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:מתרגמים מרוסית לעברית
קטגוריה:מתרגמים מגרמנית לעברית
קטגוריה:סופרי תקופת התחייה
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות היהודי בוורשה
קטגוריה:ורשה: סופרים
קטגוריה:ילידי 1879
קטגוריה:נפטרים ב-1913 | 2024-10-07T06:41:55 |
רבקה מרים | רבקה מרים (נולדה ב-10 בפברואר 1952) היא משוררת, סופרת וציירת ישראלית.
ביוגרפיה
רבקה מרים נולדה ב-1952 בירושלים, בת לסופר ניצול השואה לייב רוכמן. שמותיה הפרטיים, רבקה מרים, שלימים הפכו לשמה הספרותי, הם על שם אמו של אביה, רבקה, ואחותו הצעירה, מרים, שנספו יחד בטרבלינקה.
למדה בבית הספר התיכון "מעלה" בירושלים וסיימה את שירותה בצה"ל כקצינה. למדה במסגרות שונות, בהן מכון שלום הרטמן. נמנית עם ראשוני בית מדרש אלול, ועמדה בראש בית המדרש בירושלים בין השנים 2000–2007. שם גם הקימה ואצרה את גלריית 'החדר הקטן', בה הציגו אמנים מגוונים. במקביל היא מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת ושירה במוסדות שונים.
פועלת לעיתים קרובות תוך שיתוף פעולה עם יוצרים מתחומי אמנויות אחרים, כמו מוזיקה ותיאטרון. בין היתר יזמה את הקמת קבוצת 'כנה', קבוצת לימוד וכתיבה שפעלה במסגרת 'מרכז שטיינזלץ', בה נטלו חלק אמנים, אנשי רוח ורבנים, ובשיתוף עם האמן ברוך ברנר הקימה והנחתה את קבוצת 'אותיות פורחות', המיועדת ליוצאי העולם החרדי.
ספר שיריה הראשון, "כותונתי הצהובה", התפרסם בהיותה בת ארבע עשרה. עד היום ראו אור למעלה משלושים ספרים מפרי עטה, ובהם כמה קובצי סיפורת וחמישה ספרי ילדים. זכתה בפרסים ישראליים שונים לשירה, ובהם פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה, פרס עיריית חולון ע"ש קוגל פרס יצחק לייב גולדברג, פרס ברנר לפרוזה ופרס עמיחי למפעל חיים. הייתה ידידה קרובה של המשוררת זלדה.
רבקה מרים מתמקדת ביצירתה במתח שבין כיליון לתחייה, בין יש לאין. מתח זה בא לידי ביטוי בכל ישות באשר היא - חי, צומח, דומם או מופשט. יצירתה עוסקת בחידת הקיום ובתחושות שהיא מעוררת. שירתה של רבקה מרים משלבת יראה ושעשוע, ושפת הדימויים שלה שואבת הרבה מהשראתה מהמקורות היהודיים, התנ"ך, המדרשים ותורת הסוד, ונוגעת בהוד הרוח של היהדות באפיון ארץ ישראלי. כך למשל באחד משיריה היא כותבת: "שהאיש הוא תפילה והוא חוט, נוגע במה שאיננו", ובמקום אחר: "אלוהי נושם לצידי, בל יחדל מלנשום" ובשיר "כעולה להבנו" היא מתייחסת לרעיון הדבקות:
"אמרו הזקנים: / האש היא מרחק משתעשע. / היא הראיה הנוגעת.
אמרו הזקנים: / האש היא בשר היודע עצמו.
ואני אמרתי לא. / ואני אמרתי לא."
שירים רבים מפרי עטה משולבים בתוכנית הלימודים של משרד החינוך לחטיבה העליונה.
בשנת 2009 הופיע בהוצאת טובי מבחר משיריה (שתורגמו לאנגלית בידי המשוררת לינדה זיסקויט), תחת הכותרת "These Mountains".
ציור
רבקה מרים עוסקת גם בציור. קיימה כמה תערוכות יחיד, ביניהן גם תערוכת יחיד במשכן לאמנות בעין חרוד. והשתתפה בתערוכות קבוצתיות שונות. כבר בגיל 17 הציגה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות, בית דיזנגוף, בשנת 1969.
פרסים והוקרה
בשנת תשמ"ז (1987) נכללה בין משיאי המשואות ביום העצמאות.
בשנים 1979 ו-1999 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
בשנת 2016 זכתה, על הקובץ 'יישובו של עולם', בפרס ברנר לפרוזה.
בשנת תשע"ט (2019) זכתה רבקה מרים בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית על מפעל חיים.
חיים אישיים
לרבקה מרים שתי בנות ובן, בתה יערה ענבר היא סופרת וחוקרת מחשבת ישראל. אחיה הוא הכנר יהושע רוכמן. מתגוררת בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים.
מספריה
ספרי שירה
כותנתי הצהובה, הוצאת עקד ספרים, 1966.
טבעתי בחלונות הוצאת עקד ספרים, 1969.
כסאות במדבר, הוצאת דביר, 1973.
עץ נגע בעץ, הוצאת דביר, 1978.
הקולות לקראתם, הוצאת דביר, 1982.
משירי אימות האבן, הוצאת ספרית פועלים, 1988.
מקום, נמר, הוצאת כרמל, ירושלים, 1994.
מקרוב היה המזרח, הוצאת כרמל, ירושלים, 1996.
נח היהודי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2000.
אמר החוקר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2005.
בעל הנס ועוד עוברי אורח, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006.
אבי ציווני לא למות, הוצאת כרמל, ירושלים, 2007.
באים בימים,(שירים תנכיים - אברהם, יצחק, יעקב, רות ואסתר), הוצאת כרמל, ירושלים, 2009.
שירי רבקה מרים, שני כרכים ובהם מקובצים כל ספרי השירה עד כה, ראה אור בהוצאת כרמל ב-2010.
משה שירים, הוצאת כרמל, ירושלים, 2011.
צל השלם, הוצאת כרמל, ירושלים,2013.
האף-על-פי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2014.
כְּאָדָם קַדְמָאָה, הוצאת כרמל 2019. כולל 256 שירים וקטעים קצרים.
אף שאתה רעיון, הוצאת כרמל, ירושלים, 2020
הגדת הציפורים, הוצאת כרמל, ירושלים, 2022.
בסדר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2023.
ספרי סיפורים קצרים
רק האש והמים, הוצאת כרטא, 1989.
נפל דבר, הוצאת כרמל, ירושלים, 1996.
פתקים, הוצאת ראובן מס, 2007.
בחילופין, הוצאת כרמל, ירושלים, 2008.
לפני הנסיעה קטעים קצרים בשילוב הדפסים של הצייר מאיר אפלפלד, הוצאת אבן חושן, 2011.
יישובו של עולם, הוצאת כרמל, ירושלים, 2015.
הילדים של, הוצאת כרמל, ירושלים, 2017.
האיש העירום, הוצאת כרמל, ירושלים, 2018.
סרך היחד' הוצאת כרמל, ירושלים2024
סיפרי ילדים
חלונות בהקיץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.
מעבר לגבעות האחרונות, ספרית פועלים, 1991 הוצאה מחודשת בהוצאת אבן חושן, 2008.
וגם סיפור על מיטה שהתאהבה בכיסא, הוצאת אבן חושן, 2008.
לא רק על רוריק, הוצאת כרמל, ירושלים, 2013.
שילוח וכל מיני, הוצאת אבן חושן, 2016.
הגות
על המידה ועל האין שיעור, מאמרים ומסעות, הוצאת כרמל, 2020
לקריאה נוספת
ד"ר אברהם הגורני-גרין, לנושא השואה בשירתנו, עיון בשירי: אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, דוד פוגל, אבא קובנר, דוד רוקח, איתמר יעוז-קסט, אבנר טריינין, יעקב בסר, רבקה מרים, הוצאת עקד, 1970.
רבקה מרים, אלי אתה ואודך, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 487–488, הוצאת כרמל, 2017.
נוגע במה שאינו. מתניה אורי מאלי. נוכחות והיעדר אלוהים בשירת רבקה מרים ויונדב קפלון ((הוצאת אוניברסיטת בר-אילן))
דורי, נ' (2018). זקנה, מוות, לידה וחיות מחדש בסיפורי הילדים של רבקה מרים. ספרות ילדים ונוער, 141, 81-71.
קישורים חיצוניים
משיריה
משירי רבקה מרים: על דעת המקום ועל דעת הקהל, אהבנו את אלהינו מאוד, באתר הפיוט והתפילה
שישה שירים, באתר "יקוד" - כתב-עת לספרות עברית
כתבות וראיונות
אלי הירש, על שירי רבקה מרים, ידיעות אחרונות 18/3/2011
גלעד בארי, ניתוח השיר "הרופא גילה באר", אתר כיפה
ציפי לוין בירון "רבקה מרים הולכת בעקבות הצל" באתר הארץ 9.5.2015
שושנה צינגל, "מסע אל תוך עצמנו; בני ניצולי השואה מדברים", ריאיון עם רבקה מרים, עמ' 155–165, הוצאת אלישר, 1985
ציפי לוין בירון אשמת הכתיבה, מקור ראשון https://www.makorrishon.co.il/culture/53587/
עלייה להר היא מסע לפגישה עם הא־לוהי שבתוכך, אך לא פחות מכך, מימוש עצמי, גדעון עפרת מקור ראשון 23.9.2021
ריאיון בתוכנית הרדיו "כי עוד באדם תאמין" פרק 5, עם הילל מליניאק, רדיו ירושלים, ספטמבר 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:משוררות ישראליות
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות ילדים ונוער ישראליות
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:זוכות פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:זוכות פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:זוכות פרס יהודה עמיחי
קטגוריה:זוכי פרס יהודה עמיחי
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1987
קטגוריה:בוגרות בית הספר מעלה
קטגוריה:בוגרי בית הספר מעלה
קטגוריה:המושבה הגרמנית (ירושלים): אישים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1952
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1952 | 2024-08-01T12:46:04 |
שסתום בטיחות | ממוזער|סרטוט כללי של שסתום בטיחותשסתום בטיחות הוא שסתום המשחרר באופן אוטומטי את התווך הזורם במערכת (גזים, אדים, נוזלים) אם הלחץ עולה על ערך שניקבע מראש כמסכן את המערכת. מוצא שסתום הבטיחות יכול להיות לאוויר או שפיכה חופשית או למערכת משנית המיועדת לטפל בחומר ששוחרר. שסתומי בטיחות משמשים בתעשייה, אך גם בבית. לסיר לחץ למשל יש שסתום בטיחות.
ראו גם
תנור רם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:התקני בטיחות
בטיחות | 2024-06-22T06:08:31 |
תסמונת קדם-וסתית | תסמונת קְדַם-וִסתית (Premenstrual Syndrome - PMS) או לחץ קדם-וִסתי (Premenstrual Tension) היא אוסף תסמינים גופניים, ופסיכולוגים הקשורים לווסת הנשית. בזמן שרוב הנשים הפוריות (בין 80 ל-95 אחוזים) סובלות מסימפטומים קדם-וסתיים כלשהם, אצל נשים הסובלות מ-PMS מופיעים סימפטומים המוגדרים כ-"חמורים במידה מספקת כדי להשפיע על היבטים שונים בחייהן".
תסמינים אלו ניתנים לחיזוי מראש ובאים לידי ביטוי בדרך כלל בשבועיים שלפני קבלת הווסת. תסמינים אלו יכולים להיעלם אחרי התחלת הדימום, אך יש מקרים בהם הם נשארים גם אחרי שהדימום התחיל.
אצל חלק מהנשים הסובלות מ-PMS התופעות הנלוות חזקות כל כך, עד שהן נחשבות כמגבילות את חיי היום-יום. כ-14 אחוזים מהנשים בגילאים 20–35 מושפעות כל-כך מהתופעות הנלוות לתסמונת הקדם-וסתית עד שעליהן להישאר בבית ולהיעדר מהלימודים או העבודה. לצורה זו של PMS יש אבחון פסיכולוגי משלה - הפרעה דיספורית קדם וסתית (Premenstrual dysphoric disorder, PMDD).
תסמינים ותופעות
למעלה מ-200 סימפטומים שונים נקשרו עד היום לתסמונת. שלושת הסימפטומים המרכזיים הם עצבנות, מתח ודיכאון. סימפטומים רגשיים נפוצים כוללים לחץ, חרדה, נדודי שנה, עייפות, מצבי רוח משתנים ותנודות בחשק המיני. בין הסימפטומים הגופניים נמנים כאבי בטן, עצירות, נפיחות או רגישות בשדיים, אקנה, כאבי פרקים או שרירים.
רוב הנשים הסובלות מ-PMS חוות רק חלק מהתופעות - לרוב בצורה קבועה, כשמידת חומרתם משתנה מחודש לחודש. ההגדרה הנפוצה לתסמונת מחייבות את הופעתם של התסמינים במהלך 10 הימים שלפני תחילת הווסת, ונעלמים עם תחילתו, כשסוג התסמינים לכל אישה קיימים בכמה ווסתות רצופות לפחות.
השפעות התנהגותיות
בשנת 1964 הציגה רופאה בריטית בשם דלטון ממצאים שהראו כי קיים שיעור גבוה של נשים הנמצאות בימים של טרום וסת המעורבות בפשע ובהתאבדויות. ממצאים אלו התקבלו בהמשך בספקנות בקהילה המדעית. הטענה המרכזית הייתה שייתכן כי לא הווסת היה הגורם אלא מצב הלחץ שעלול להקדים את הווסת.אולם טיעון זה של אי-שפיות עקב התסמונת הקדם-וסתית הוביל בשנת 1981 לזיכויה של אישה בריטית שהואשמה ברצח. טיעון זה הוביל לזיכויים גם במקרים אחרים.
אבחון
לא קיימת בדיקת מעבדה או דרך לאבחנה גופנית מוקדמת לתסמונת זו. על מנת למצוא את המחזוריות בהופעת התופעות, רופא נשים יבקש ממטופלת לרשום את התסמינים על גבי לוח שנה במשך שני מחזורי וסת רצופים. פעולה זו תאפשר לאמת שהתסמינים הם אכן קדם-וסתיים ומחזוריים. במקרים מסוימים פעולה זו עוזרת לרופא להתמקד בסימפטומים הרלוונטיים.
מספר אמצעים מוסכמים הומצאו על מנת לתאר את התסמונת הקדם-וסתית:
לוח השנה של תופעות התסמונת הקדם-מחזורית
Calendar of Premenstrual syndrome Experiences, COPE
תיעוד אבחנתי של הנזק והחומרה של הווסת
Prespective Record of the Impact and Severity of Menstruation, PRISM
ניתוח ויזואלי בעזרת סקאלה
Visual Analogue Scales, VAS
מספר מצבים רפואיים מחמירים את כאבי המחזור, תהליך הקרוי הגדלה וסתית (menstrual magnification). תנאים אלו עלולים לגרום למטופלת לחשוב שהיא לוקה ב-PMS, כאשר הבעיה האמיתית יכולה להיות אחרת. התופעות המוזכרות לעיל יכולות גם להופיע גם מחוץ למחזור הביוץ. תסמינים אשר עלולים להתגבר במהלך המחזור כוללים דיכאון, מיגרנה, הפרעות מתפרצות (כמו אפילפסיה), תסמונת העייפות הכרונית, תסמונת המעי הרגיז, אסתמה ואלרגיות למיניהן. PMS נפוץ יותר אצל נשים הנוטות ללחץ.
אטיולוגיה
הסיבות המדויקות הגורמות להתפרצות התסמונת הקדם-וסתית לא ידועות. התסמונת קשורה, אמנם, למחזור הביוץ, אך מדידות של רמת הורמוני המין בדם הן בטווח הנורמלי ואינן נבדלות מאלו של נשים אשר אינן סובלות מן התסמונת הקדם-וסתית. לתסמונת נטייה להופיע אצל תאומים, דבר המרמז שלבעיה יש מרכיב גנטי. הדעה המקובלת כיום היא שהאינטראקציה של מוליכים עצביים (neurotransmitter) במערכת העצבים המרכזית עם הורמוני המין נפגעת. כמו כן נהוג לחשוב כי לתופעה יש קשר לפעילות של סרוטונין (גם הוא מוליך עצבי) במוח.
תסמונת קדם-וסתית כתופעה תרבותית
ישנם חוקרים הסבורים שתסמונת קדם-וסתית היא לא יותר מהיפוכונדריה תרבותית. אותם חוקרים מעריכים כי נשים מותנות חברתית לצפות לקבל תסמונת קדם-וסתית ולכן מדווחות על הסימפטומים. הסוציולוגית אמילי מרטין אף טענה כי תסמונת קדם-וסתית היא תופעה המאומצת על ידי נשים כהסבר נוח להתנהגות אגרסיבית ושינויי מצב רוח.
טיפול
יש מגוון דרכים לטפל בתסמונת הקדם-וסתית:
תרופות נוגדות דיכאון המבוססות על עיכוב סרוטונין (SSRI).
תרפיה תומכת המשלבת הרגעה, עידוד וייעוץ מושכל.
פעילות אירובית הוכחה בכמה מחקרים כיעילה.
ראו גם
הפרעה דיספורית קדם וסתית
קישורים חיצוניים
תסמונת קדם וסתית - מידע רפואי, באתר מכבי שירותי בריאות, 8 במרץ 2011 באדיבות NHS
"תסמונת קדם וסתית: יש מה לעשות" באתר Doctors
הערות שוליים
קדם-וסתית
קטגוריה:הפרעות לא דלקתיות של מערכת המין הנשית
קטגוריה:המחזור החודשי | 2024-09-10T17:03:58 |
תסמונת הדחק הפוסט טראומטית | REDIRECT הפרעת דחק פוסט-טראומטית | 2006-12-14T18:35:47 |
תסמונת קדם מחזור | הפניה תסמונת קדם-וסתית | 2014-10-14T02:43:17 |
מטה הארי | REDIRECT מאטה הארי | 2004-08-09T17:47:33 |
סביבה (מתמטיקה) | בטופולוגיה ויישומיה, סביבה של נקודה היא קבוצה של נקודות העוטפת, אינטואיטיבית, את הנקודה הנתונה.
סביבות משתמשות לתאר התנהגות מקומית של אובייקטים מתמטיים במרחב הטופולוגי. כך למשל ניתן להגדיר פונקציה רציפה בנקודה מסוימת על-פי התנהגותה בכל סביבה של נקודה זו. באופן דומה ניתן לנסח תכונות מקומיות של מרחב טופולוגי באמצעות הסביבות של כל נקודה במרחב, כדוגמת קומפקטיות מקומית או קמירות מקומית.
הגדרה פורמלית
פורמלית, במרחב טופולוגי נתון, סביבה של היא קבוצה המכילה קבוצה פתוחה ש- שייכת אליה. כלומר, בהינתן מרחב טופולוגי, נאמר ש- סביבה של אם קיימת קבוצה פתוחה כך ש-.
סביבה מנוקבת (או סביבה נקובה) של הנקודה היא סביבה כנ"ל, פרט לנקודה עצמה. דהיינו, אם הקבוצה היא סביבה של נקודה , אזי הקבוצה היא סביבה מנוקבת של נקודה .
סביבה שהיא קבוצה פתוחה בעצמה, נקראת סביבה פתוחה.
מערכת סביבות ובסיס מקומי
עבור מרחב טופולוגי כלשהו ונקודה כלשהי, נהוג לסמן ב- את קבוצת כל הסביבות של . זו נקראת מערכת הסביבות של (neighborhood system). מערכת הסביבות של כל נקודה כלשהי מהווה מסנן.
קבוצה תקרא בסיס סביבתי של (neighborhood base) או בסיס מקומי של (local base) אם ורק אם כל סביבה של מכילה איבר מ-. פורמלית, בסיס מקומי אם לכל קיים כך ש-.
באמצעות הבסיס המקומי של נקודה כלשהי ניתן לחקור את התנהגות המרחב או אובייקט במרחב בנקודה זו. כך למשל במקרה של פונקציה רציפה, מספיק להוכיח את תנאי הרציפות לבסיס המקומי על-מנת להוכיחו לכל סביבה כלשהי.
במקרה של מרחב וקטורי טופולוגי, ניתן להשתמש בבסיס המקומי על-מנת להגדיר בסיס לכל המרחב הטופולוגי כולו, זאת על ידי פעולות של הזזה.
דוגמאות
במרחב מטרי, סביבה היא קבוצה המכילה כדור פתוח סביב הנקודה. במרחב מטרי משתמשים לעיתים במונח "-סביבה", כדי לציין סביבה המהווה כדור ברדיוס שמרכזו בנקודה, באותו אופן, משתמשים לעיתים במונח "-סביבה מנוקבת" לציון סביבה של כדור המהווה כדור ברדיוס שמרכזו בנקודה, ממנו הוציאו את הנקודה.
סביבה של נקודה על הישר הממשי היא קבוצה המכילה קטע פתוח שהנקודה שייכת אליו. סביבה של נקודה במישור האוקלידי היא קבוצה המכילה עיגול פתוח שהנקודה שייכת אליו. סביבה של נקודה במרחב האוקלידי התלת-ממדי היא קבוצה המכילה כדור פתוח שהנקודה שייכת אליו.
ממוזער|מרכז|450px|תיאור גרפי של סביבה פתוחה של הנקודה המוגדרת על ידי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טופולוגיה | 2024-02-04T21:55:11 |
חדפיים | ממוזער|Sorex alpinus
ממוזער|חדף בתים אסייתי, הגדול שבחדפים
ממוזער|חדף קצר-זנב צפוני (Blarina brevicauda)
ממוזער|Crocidura sicula
חַדַּפִּיִּים (שם מדעי: Soricidae) היא משפחה בסדרת אוכלי חרקים של מחלקת היונקים. משפחה זו היא הגדולה ביותר בסדרת אוכלי החרקים, ובה 20 סוגים וכ-360 מינים, וייחודה בכך שהפרטים בה הם הקטנים ביותר בסדרה ובמחלקת היונקים בכלל. המין הקטן ביותר במשפחה, החדף הזעיר, מגיע לגודל של 5 ס"מ ולמשקל של שני גרם בלבד.
מאפיינים
למרות דמיונם של החדפים לעכברים, הם אינם קרובים – העכברים משתייכים לסדרת המכרסמים. ניתן להבחין ביניהם לפי העובדה שלמכרסמים ארבע אצבעות, בעוד לחדפים חמש.
מקור השם חדף בצירוף המילים חד־אף, ואכן לבני משפחה זו אפים מחודדים, ובהתאם – חוש ריח מצוין, והם משתמשים בריחות גם לתקשורת וכנראה גם לדחיית טורפים. החדפים, כפי שעולה משם סדרתם, ניזונים בעיקר מחרקים, אך גם מפרוקי-רגליים וחסרי חוליות אחרים, ולעיתים אף חולייתניים קטנים. שיטות הציד שלהם מגוונות, וחלק מהמינים אף צדים באמצעות ארס.
החדפים נפוצים בכל גופי האדמה הגדולים פרט לגינאה החדשה, אוסטרליה וניו זילנד. בדרום אמריקה ניתן למצוא אותם בצפון הטרופי.
משערים שישנם מינים מסוימים של חדפים אשר מאתרים את מקומם באמצעות גלי קול בתדרים על-קוליים וקליטת ההד המוחזר מהסביבה (בדומה למיני עטלפים).
מיון
תת-משפחת Crocidurinae
סוג חדף (Crocidura) בו 182 מינים.
סוג ומין יחיד חדף מנומר (Diplomesodon pulchellum).
סוג ומין יחיד חדף קלארטי ארך-טופר (Feroculus feroculus).
סוג חדף גדול-ראש (Paracrocidura) בו 3 מינים.
סוג ומין יחיד חדף רוונזורי (Ruwenzorisorex suncoides).
סוג חדף משוריין (Scutisorex) בו 2 מינים.
סוג ומין יחיד חדף פירסון ארך-טופר (Solisorex pearsoni).
סוג חדף זעיר (Suncus) בו 20 מינים.
סוג חדף יערות (Sylvisorex) בו 13 מינים.
תת-משפחת Myosoricinae
סוג חדף קונגו (Congosorex) בו 3 מינים.
סוג חדף עכברי (Myosorex) בו 15 מינים.
סוג חדף-חפרפרת אפריקני (Surdisorex) בו 3 מינים.
תת-משפחת Soricinae
שבט Anourosoricini
סוג חדף חפרפרת אסייתי (Anourosorex) בו 4 מינים.
שבט Blarinellini
סוג Blarinella בו 3 מינים.
שבט Blarinini
סוג חדף קצר-זנב אמריקני (Blarina) בו 4 מינים.
סוג חדף קטן-אוזן (Cryptotis) בו 30 מינים (תלוי במחלוקת).
שבט Nectogalini
סוג חדף מים אסייני (Chimarrogale) בו 6 מינים.
סוג Chodsigoa בו 8 מינים.
סוג חדף חום-שיניים (Episoriculus) בו 4 מינים.
סוג ומין יחיד חדף מים הדור (Nectogale elegans).
סוג חדף מים (Neomys) בו 3 מינים.
סוג ומין יחיד חדף ההימלאיה (Soriculus nigrescens).
סוג Nesiotites - נכחד.
שבט Notiosoricini
סוג ומין יחיד חדף מקסיקני (Megasorex gigas).
סוג Notiosorex בו 4 מינים.
שבט Soricini
סוג חדף ארך-זנב (Sorex) בו 80 מינים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1814
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי גוטהלד פישר פון ולדהיים
* | 2024-09-19T05:06:12 |
הכתב העברי הקדום | ממוזער|המילה "עברית" בכתב עברי מרובע (נקרא גם: כתב אשורי) ובכתב העברי הקדום
הכתב העברי הקדום, המכונה גם כתב דַעַץ (וכן רעץ, דחץ, כתב ליבונאה), הוא כתב של האלפבית העברי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה וממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה.
משערים שמקור הכתב העברי הקדום הוא באלפבית הפיניקי ושהכתב העברי הקדום השפיע על הכתב של מספר ממלכות שכנות (מואב, פלשת וארם). באלפבית זה, כמו באלפבית הפיניקי, היו 22 אותיות המייצגות עיצורים בלבד ולא תנועות (רק מאוחר יותר החל השימוש באמות קריאה), ומשום כך הוא מסווג כ"אבג'ד". כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק, כמו באלפבית הפיניקי, הוא מימין לשמאל, וצורתה של זווית האותיות נוטה להיות יציבה וקבועה (ולא משתנה כמו באלפבית הפרוטו-כנעני).
בעקבות גלות היהודים לבבל, ושלטון אשורי ובבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה, פשט השימוש באלפבית הארמי, לכתיבת טקסטים בארמית, שהייתה ללינגואה פרנקה (שפת גישור בין-לאומית) של האימפריה האשורית והבבלית. במהלך המאה השלישית לפני הספירה, החל שימוש בכתב הארמי לכתיבת טקסטים עבריים, ובכך החל תהליך הגיבוש של הכתב המרובע שהחליף את הכתב העברי הקדום. במאות השנייה והראשונה לפנה"ס פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים. וריאציה ספציפית של הכתב העברי הקדום ממשיכה להיות בשימוש בקרב השומרונים (הכתב השומרוני שונה מעט מן הכתב העברי הקדום) גם כיום.
השתלשלות ופיתוח הכתב
כתב האלפבית העברי העתיק הוא נוסח של האלפבית הפיניקי.
כפי שהיה נהוג במרחבי ארץ ישראל, בממלכת הדרום (יהודה) ובממלכת הצפון (שומרון), (ובשניהם בצורת כתב זהה לגמרי, ללא מאפיינים ייחודיים אזוריים כלשהם)
החל מתחילת האלף הראשון לפני הספירה (המאה ה-10 לפנה"ס – המאה ה-11 לפנה"ס), נוסח זה מכונה "הכתב העברי העתיק", ואילו הנוסח הפיניקי שנהג במואב למשל, מכונה "הכתב המואבי". הכתב הפיניקי עצמו הוא פיתוח של האלפבית הפרוטו-כנעני, כתב שהיה נפוץ במרחבי ארץ ישראל – כנען החל מהמאה ה-17 לפנה"ס. מקורותיו של האלפבית הפרוטו-כנעני אינם ברורים דיים, ומשערים שהוא פיתוח של הכתב ההירוגליפי המצרי.
בכתב הפרוטו-כנעני כל ציור מייצג את העיצור שבתחילת המילה המתוארת בציור (העיקרון האקרופוני). כך למשל נבחר ציור של ראש לייצג את הצליל "ר"; ציור של עין לצליל "ע", וכך הלאה. לתנועות לא יוחדו סימנים. הכתב הכנעני הקדום הלך והתפשט, וסימניו היו מוכרים כל כך, עד כי המשתמשים בו התחילו "להתעצל" בהשלמת הציורים, והניחו כי הקורא יבין גם מתוך שרטוטים סכמתיים באיזו אות מדובר. כך, למשל, הפך הראש למשולש עם צוואר; כף היד מלאת האצבעות הפכה לשרטוט דל, ומהדג נותר רק הזנב. מרבית החוקרים סוברים כי כשהעברים אימצו את הכתב הכנעני, הם התקשו לזהות חלק מהציורים המקוריים, והניחו למשל כי הסימן המתאר את המילה "זהה" הוא כלי נשק; שזנב הדג המשולש הוא דלת, ושדווקא הנחש הוא דג. כך נולדו שמותיהם העבריים של האותיות זי"ן, דל"ת ונו"ן, בהתאמה (נון הוא דג, כמו אמנון, שפמנון וכו').
מהאלפבית הפיניקי התפתחו בסופו של דבר הכתב היווני וממנו הכתב הלטיני והכתב הקירילי, כמו כן התפתח מכתב זה האלפבית הארמי. הכתב הארמי היה קרוב למדי לכתב הפיניקי, אך אותיותיו היו מרובעות. הכתב העברי של ימינו הוא התפתחות של האלפבית הארמי המרובע שאומץ על ידי תושבי פחוות יהודה במאה ה-4 לפנה"ס. בכתב העברי המודרני ניתן לזהות המשך התפתחותי ברור מן הכתב הכנעני הקדום, והשתמרות שמות האותיות מקלה מאוד על פענוח המקור.
הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר שנמצא עם כתובת בעברית העתיקה מתוארך למאה העשירית לפנה"ס, הוא "אבן תל זית". שני ממצאים עבריים נוספים מאותה התקופה הם: אוסטרקון מבצר האלה שנכתב באלפבית פרוטו-כנעני (שהוא קדום יותר), ולוח גזר שנכתב באלפבית פיניקי.
הכתב העברי העתיק היה נהוג בישראל במשך תקופת הברזל, התקופה המקבילה לתקופה המקראית של ימי בית ראשון, והמשיכו להשתמש בו גם במשך התקופה הפרסית לסירוגין עם האלפבית הארמי. רוב מגילות מדבר יהודה נכתבו בכתב מרובע, אולם נמצאו בין מגילות מדבר יהודה קטעים בכתב עברי קדום ואלו כוללים את:
כתבים מקראיים: 1Q3 (1QpaleoLev and 1QpaleoNum), 2Q5 (2QpaleoLev), 4Q11 (4QpaleoGen-Exodˡ), 4Q12 (4QpaleoGenᵐ), 4Q22 (4QpaleoExodᵐ), 4Q45 (4QpaleoDeutʳ), 4Q46 (4QpaleoDeutˢ), 4Q101 (4QpaleoJobᶜ), 6Q1 (6QpaleoGen), 6Q2 (6QpaleoLev), 11Q1 (11QpaleoLevᵃ).
כתבים לא מקראיים: 4Q123 (4QpaleoParaJosh), 4Q124 (4QpaleoUnid1), 4Q363a (4QcryptC), 11Q22 (11QpaleoUnid), Mas1o, Mur 17.
עם הזמן, השימוש בכתב העברי הקדום נזנח כמעט לחלוטין, והוא החל לשמש רק לצורכי פולחן או לביטוי שאיפות לאומיות, הן ביהודה והן בשומרון. ביהודה למשל נעשה בו שימוש במטבעות שנטבעו על ידי המלכים החשמונאיים, בהם מופיעה לרוב הכתובת בכתב עתיק זה. כך גם במטבעות מלחמת היהודים ברומאים (66–70 לסה"נ), שייתכן כי חלקם נטבעו בידי שלטונות המקדש וחלקם על ידי המורדים, וכך גם במטבעות שטבעו היהודים בזמן מרד בר כוכבא (132–135). חוקרים משערים, כי הסיבה לשימוש בכתב זה בימים אלו, אף על פי שלא היה בשימוש היום-יומי, נובעת מהרצון להזכיר את ימי הפריחה הכלכלית והמדינית בתקופת הזוהר שהמקרא מייחס לתקופת דוד ושלמה, שאז השימוש בכתב זה היה נפוץ. בחלק מהמגילות הגנוזות שהתגלו במדבר יהודה ונכתבו בכתב המרובע של ימינו, נמצא כתוב בכתב עברי עתיק רק השם המפורש, תופעה זו מופיעה גם במספר תרגומים יווניים. גם בשומרון בתקופה זו (התקופה הפרסית והתקופה הרומית הקדומה) אנו מוצאים שימוש יום-יומי בכתב המרובע היהודי, ולצורכי פולחן נעשה שימוש בכתב העברי הקדום, כאשר בכל התקופה הזו (ולמעשה גם בתקופת הברזל) לא היה כל הבדל בצורת הכתב בין תושבי שומרון לתושבי יהודה. לאחר כישלון מרד בר כוכבא פסק השימוש בכתב העברי הקדום ביהודה (וגם השפה העברית חדלה מאז להיות שפה מדוברת), אולם בשומרון חל תהליך הפוך, והכתב היהודי המרובע נזנח לטובת הכתב העברי הקדום, שהתפתח עם הזמן לצורה הייחודית של האלפבית השומרוני.
22 אותיות הכתב העברי העתיק תואמות את מצאי העיצורים של הפיניקית. העברית המקראית בתקופת בית ראשון כללה בנוסף לעיצורים אלה גם את השי"ן השמאלית, וישנן עדויות עקיפות לכך שלפחות בחלק מניבי העברית נשמרה גם ההבחנה בין חי"ת וע"ין ענבליות ללועיות. כלומר, בסך הכול שימרה העברית המקראית 25 מתוך 29 הפונמות העיצוריות שמקובל לשחזר בפרוטושמית. העברים, ששאלו את הכתב מהפיניקים כפי שהוא ולא הוסיפו לו אותיות, המשיכו לייצג את העיצורים הנזכרים לעיל בהתאם למסורת הכתיב הפיניקית.
ממצאים ארכאולוגים
מבין המגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומראן נמצאו מגילות, המתוארכות למאות 3–2 לפנה"ס, הכתובות בכתב העברי הקדום (ומסומנות על ידי החוקרים: "paleo"). כמו כן בכמה וכמה כתבי יד מקראיים מהעת העתיקה, הן עבריים (בכתב הארמי, המרובע) והן יווניים, נהג הסופר לכתוב באותיות הכתב העברי הקדום את השם "אל" () או את השם "יהוה" () (ראו תמונה 2).
במטבעות שהוטבעו על ידי החשמונאים נעשה שימוש באותיות האלפבית העברי הקדום (ראו תמונה 3), ואולי בעקבותיהם, נעשה שימוש במטבעות המרד הגדול (ראו תמונה 4) ובמטבעות מרד בר כוכבא (ראו תמונה 5) בכתב העברי הקדום, על אף שבאותה העת כבר פשט הכתב הארמי, המרובע.
כתובות בכתב העברי הקדום
גלריית תמונות על השתלשלות הכתב לאורך האלף הראשון לפני הספירה:
כתובות בכתב עברי קדום מאזור ממלכת ישראל ויהודה, מאות 10–8 לפנה"ס כתובות בכתב עברי קדום מאזור ממלכת יהודה, מאות 7–6 לפנה"ס כתובות בכתב עברי קדום מתקופת בית שני ואילך
אותיות הכתב העברי העתיק
את הכתב העברי העתיק היו כותבים מימין לשמאל. בין המילים לא היו מותירים רווח, ואף כאשר הסתיימה השורה באמצע התיבה היו ממשיכים אותה בשורה שלאחריה, כאשר לצורך סימון המילים הפרידו ביניהן על פי רוב בנקודה ("•"). לעיתים, כדי לציין סיום משפט הוסיפו קו אנכי ("|") (כך במצבת מישע, למשל).
הכתיב הוא חסר, ללא אותיות סופיות (שהם פיתוח של הכתב הארמי) וללא אמות הקריאה כמעט. עם הזמן מופיעים בהדרגה סוגים שונים של אמות קריאה, עד לקבלת הכתיב המלא של מגילות מדבר יהודה ("לוא" במקום "לא").
האות האות בכתב הפיניקי האות בכתב העברי העתיק האות בכתב הארמיא 25px|Aleph 45x45px|Aleph 20pxב 25px|Beth Bet 20pxג 25px|Gimel35x35 פיקסלים|Gimel 20pxד 25px|Daleth35x35 פיקסלים|Daled 20pxה 25px|He35x35 פיקסלים|Heh 20pxו 25px|Waw45x45 פיקסלים|Vav 20px האות האות בכתב הפיניקי האות בכתב העברי העתיק האות בכתב הארמיז 25px|Zayinלא ממוסגר|40x40 פיקסלים|Zayin 20pxח 25px|Heth Khet|46x46 פיקסלים 20pxט 25px|Teth Tet 20pxי 25px|Yodh35x35 פיקסלים|Yud 20pxכ/ך25px|Kaph50x50 פיקסלים|Khof20pxל 25px|Lamedh55x55 פיקסלים|Lamed 20px האות האות בכתב הפיניקי האות בכתב העברי העתיק האות בכתב הארמימ/ם25px|Mem50x50 פיקסלים|Mem20pxנ/ן25px|Nun50x50 פיקסלים|Nun20pxס 25px|Samekh50x50 פיקסלים|Samekh 20pxע 25px|Ayin Ayin 20pxפ/ף25px|Pe50x50 פיקסלים|Pey20px האות האות בכתב הפיניקי האות בכתב העברי העתיק האות בכתב הארמיצ/ץ25px|Sade50x50 פיקסלים|Tzadi20px, 20pxק 25px|Qoph Quf 20pxר 25px|Res50x50 פיקסלים|Resh 20pxש 25px|Sin Shin 20pxת 25px|ת ת 20px|ת
שמות האותיות
משערים כי שמות האותיות נבעו ממשמעות הסמל שסימן את האות בכתב האודיוגרפי הפרוטו כנעני – בשפה הכנענית. כך הסמל הפרוטו-כנעני של ראש השור 20px|א (שצורתו הופשטה מאוחר יותר באלפבית הפיניקי לצורה 20px|א ובכתב העברי הקדום 20px|א) נקרא "אלוף", "שור" בשפה הכנענית. גם בעברית יש למילה "אלוף" משמעות של שור כגון בפסוק "...שגר אלפיך ועשתרות צאנך" (דברים פרק ז פסוק יג). גם האות האחרונה שצורתה צלב או איקס נקראת תו, כלומר סימן, כיוון שזהו הסימן הפשוט ביותר שאינו קו או נקודה.
הכתב העברי הקדום במסורת הדורות
בחז"ל
ספרי המקרא שנוצרו, גובשו או נערכו קודם לתקופת בית ראשון ובמהלכה, נכתבו בכתב העברי הקדום אשר היה הכתב היחיד לכתיבת שפת תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל באותה העת. אולם עובדה זו הצמיחה בעיה תאולוגית, מאחר שההלכה היהודית מייחסת קדושה לכתב המרובע, שבו כביכול נתנה התורה ולוחות הברית.
אולם בין התנאים והאמוראים ישנן דעות שונות לגבי קדמות כתב האשורי
.
התנא רבי יוסי והאמורא מר זוטרא או מר עוקבא, מייחסים את חידוש הכתב המרובע יחד עם הטמעת השימוש בלשון הארמית, למעשי עזרא הסופר: . התלמוד מציין שהכתב הקדום המשיך להיות בשימוש השומרונים: . ואכן, השומרונים המשיכו להשתמש באלפבית העברי הקדום (כך עד היום), ואילו את הכתב המרובע, אותו אף הם ייחסו לעזרא – כינו בלעג "כתב עזרא הארור".
דעה חולקת מובאת על ידי התנא רבי יהודה הנשיא, לפיו הכתב המרובע הוא הקדום ובו נתנה תורה, ואילו הכתב הפיניקי נקבע רק לאחר שהכתב המקורי "נשתכח" מהיהודים עקב חטאיהם, עד שהוא הוחזר על ידי עזרא. גישה זו התקבלה כמעט על כל המקורות היהודיים בימי הביניים, וגם כיום היא פופולרית ביהדות האורתודוקסית, אך הקדמת השימוש בכתב היהודי המרובע בחצי אלף לא מתיישבת עם הנתונים הפלאוגרפיים הידועים לנו.
התנא רבי אלעזר המודעי סבור שהכתב המרובע שימש מאז ומעולם, ואילו הכתב הפיניקי מעולם לא היה בשימוש.
הדעה התומכת בשינוי הכתב על ידי עזרא, מוסכמת על החוקרים, וכך ניתן להסביר חילופי אותיות שנמצאים במקרא הדומים אך ורק בכתב האלפבית העברי הקדום ולא באלפבית העברי המרובע, למשל האותיות א/ת מתחלפות באלפבית העברי הקדום (בעיקר בווריאציה השומרונית: 25px), ולסיבה זו תולים חוקרי נוסח המקרא למשל את חילופי הכתיב "אצבן"/"תצבן" בין נוסח המסורה ותרגום השבעים (Θασοβὰν) ל.
עם זאת, במקרא עצמו (ואף בספרות היהודית של תקופת בית שני), אין כל התייחסות לכתב של אותה התקופה,
כמו גם לאימוץ הכתב הארמי בתקופה הפרסית, בתקופת הבית השני. (לשינוי השפה לעומת זאת אנו עדים על ידי חיבורים שנכתבו בארמית; ספר דניאל וספר עזרא ונחמיה, כמו גם מילים ארמיות (ופרסיות) שחדרו לשאר ספרי המקרא).
התייחסויות נוספות
אזכור חז"לי נוסף בהקשר של שינוי הכתב הוא הציטוט הבא: , המתייחס להופעת האותיות הסופיות, שהחלה עם אימוץ הכתב הארמי והשינויים שחלו בכתיבתו, ולא הייתה קיימת קודם לכן בגרסה של האלפבית הקדום. גם המשנה יכולה להתפרש כמתייחסת לכתב האלפבית הקדום (שעל פי חז"ל אין בו קדושה, בניגוד לכתב המרובע).
אגדה חז"לית אף מייחסת את מקור הכתב המרובע בכתב החידה "מנא מנא תקל ופרסין" המתואר בסיפור משתה בלשאצר בספר דניאל. על פי אגדת חז"ל זו, הכתובת המדוברת הייתה כתובה בכתב הארמי שלא היה ידוע עד אז, ודניאל בחוכמתו הצליח לפענח אותה, ומאז היא הפכה והתפתחה לכתב האומה הארמית-אשורית ואף היהודית.
התייחסות מוקדמת לשינוי הכתב אנו מוצאים בדברי אבות הכנסייה מהמאות הראשונות לספירה; כך למשל אוסביוס (263?–339) כתב ב"כרוניקות" כי עזרא הסופר החליף את הכתב העברי.
כמו כן, הירונימוס בהקדמתו לספר שמואל מייחס את החלפת הכתב לעזרא הסופר.
בימי הביניים
בדברי פרשני ימי הביניים אנו מוצאים שהם מזהים את הכתב העברי הקדום עם כתב השומרונים שהיה מוכר באותה העת ועם הכתב שהתנוסס על המטבעות מתקופת בית שני שהיו מוכרים להם. רב האי גאון (939–1038) מפרש את המאמר בתלמוד הבבלי "רבי (רבי יהודה הנשיא) אומר: בכתב אשורית נתנה תורה וכו' (סנהדרין ב"ב)": . הרמב"ם (1138–1204) כתב באחת מתשובותיו: . הרמב"ן (המאה ה-13) בסוף פירושו לתורה כותב:
בדור הרנסאנס, עם עליית קרנן של הלשונות הקלאסיות וההתעסקות המחודשת בחקר הדקדוק, אנו מוצאים כבר התעסקות מפורטת למקורותיו של הכתב העברי והתחקות אחר צורתו. במאה השש עשרה מתאר רבי משה באסולה (1480–1560) בחיבורו "ספר מסעות" את צורת אותיות האלפבית השומרוני (ראו תמונה 1). את דבריו מביא גם רבי עזריה מן האדומים (1513–1578) במאמרו "על האותיות של כתב עבר הנהר ועל שקל הקודש", שם הוא מצרף תעתיק של צורת האותיות (ראו תמונה 2). בנוסף הוא מתאר כי הוא ראה אף מטבע כמו זה שמתאר הרמב"ן עם כתובת בכתב עברי עתיק והוא מצרף תרשים של המטבע עם הכתובת ותיקון לקריאה שקרא הרמב"ן (ראו תמונה 3).
בעת החדשה
שמאל|ממוזער|250px|תרשים של הכתב הפיניקי והשומרוני בספר לטיני משנת 1709, Dissertationes de proestantia et usu numismatum antiquorum, של התאולוג השווייצרי אזקייל שפנהיים .
הדים לכתב העברי הקדום נשתמרו במסורות העת העתיקה בדברי הירונימוס וחז"ל, והכתב השומרוני שהיה ידוע לתושבי ארץ ישראל שבימי הביניים ולעולי הרגל שתרו בה – זוהה עם הכתב העברי הקדום, (על אף שהוא פיתוח מאוחר שלו, ואינו זהה לו למעשה). הדים משובשים שלו הגיעו לשמע האירופאים בשלהי ימי הביניים, אולם רק בראשית המאה ה-17, כשהגיעו לראשונה כתבי יד שומרוניים לאירופה, ניתן היה לחוקרים לעמוד על צורתו לראשונה בצורה ראויה.
כמו כן בראשית העת החדשה עלה העיסוק בנומיסמטיקה, ודבר קיומם של מטבעות עם כתובות עבריות עתיקות כמו גם פיניקיות הופץ ונחקר, (אם כי מטבעות עם כתובות עבריות היו ידועות כבר בימי הביניים). באותה התקופה התוודעו החוקרים גם לכתב הפיניקי באמצעות כתובות פלאוגרפיות שנחקקו על גבי מצבות ואבנים, ומאוחר יותר, בשלהי המאה התשע עשרה, עם התגברות החקר הארכאולוגי בארץ ישראל, התוודעו החוקרים גם לכתובות פלאוגרפיות עבריות כמו מצבת מישע (1868), כתובת השילוח (1880), לוח גזר (1908) ועוד רבים אחרים.
ראו גם
סוליטריאו
השתלשלות כתבים מהכתובות הפרוטו סינאיות
אלפבית פיניקי
רשימת כתובות בכתב העברי הקדום
לוחיות ברכת כהנים – נחשבות לממצא הארכאולוגי הקדום ביותר של טקסט מקראי
לקריאה נוספת
רבקה גונן, תולדות הכתב העברי, (יוסף נווה עורך), ירושלים: הוצאת מוזיאון ישראל – אגף הנוער, משרד החינוך והתרבות – המרכזיות הפדגוגיות, תש"ל–1970.
יוסף נווה, אותיות ותולדותיהן, סדרה: ספרייה ארכאולוגית, ירושלים: הוצאת כתר, 1979. (95 עמודים)
יוסף נווה, ראשית תולדותיו של האלפבית, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית,
שמואל ייבין, תולדות הכתב העברי, ספר ראשון: עד חורבן בית ראשון, ירושלים: הוצאת החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, תרצ"ט 1939.
שמואל אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, ירושלים: הוצאת ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק
פרופ' בנימין זאס, "כתב וכתובות בתקופת המקרא", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, יחידה 10, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989.
ספרות ארכאית
רבי עזריה מן האדומים (1513–1578), אמרי בינה, פרק ט', עמ' 144, פרקים נ"ו–נ"ח, עמ' 449–470.
רבי שאול הלוי מורטירה (1596–1660), גבעת שאול, מאמר ל"ד (פרשת שלח), וורשא תרס"ב 1902.
רפאל קירכהיים, "שער הכתב" ו"מכתב משד"ל למחבר", בתוך: כרמי שומרון – פתיחה למסכת כותים, 1851
(נדפס גם בכרמי שומרון, ומהם בפנינים)
יעקב בכרך, ספר היחש לכתב אשורי ולתולדותיו הנקודות והטעמים, וורשא תרי"ד 1854.
מנחם מנדל כשר, ספר כתב התורה ואותיותיה, בתוך: תורה שלמה, כרך 29, חלק ראשון – "ספר התורה בכתב עברי ואשורי". ירושלים: הוצאת "בית תורה שלמה", תשל"ח 1977. עמ' א–עד. ()
מונוגרפיות
Corpus inscriptionum Iudaeae/Palestinae.
קישורים חיצוניים
מקלדת לאלף בית פיניקי
ממיר כתב עברי עתיק לכתב עברי מודרני
"הכתב העברי הקדום" – תצוגה נושאית באגף לארכאולוגיה במוזיאון ישראל, ירושלים.
הכתב העברי העתיק – בהשוואה למגוון שפות
כתובות עבריות עתיקות בארץ ישראל באתר "עידן התנ"ך"
כתובות קדומות – עד ימי התלמוד, "קדמונינו".
Old Hebrew באתר ancient scripts
Aramaic/Proto-Hebrew alphabet באתר omniglot
מבוא לאפיגרפיה עברית ויהודית, שיעור לדוגמה מאת ד"ר חגי משגב, באתר מכללת הרצוג
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:עברית
עברי עתיק
קטגוריה:התקופה הישראלית
קטגוריה:גופנים עבריים
עברי הקדום, הכתב ה | 2024-10-18T08:42:43 |
דגל נורווגיה | דגל נורווגיה (בנורווגית: Norges flagg ובנורווגית חדשה: Det norske flagget) הוא דגלה הלאומי של נורווגיה. עיצובו הוא צלב נורדי המורכב מצלב כחול מוקף בתוך צלב לבן, על רקע אדום. החלק האנכי של הצלב מקביל לצד התורן בסגנון הדנבּרוֹוּ, דגל דנמרק. יחס החלקים בדגל הלאומי הם ברוחב: 6-1-2-1-12 ובגובה: 6-1-2-1-6.
יחס החלקים בדגל המדינה, המשמש כדגל הצי הנורווגי, הוא: 6-1-2-1-6-11 אופקית ו-6-1-2-1-6 אנכית.
היסטוריה
מהמאה ה-16 ועד 1814 השתמשה נורווגיה באותו דגל כמו דנמרק, שכן המדינות היו מאוחדות. בשנת 1814 אימצה נורווגיה העצמאית את הדגל הדני שבו היה ממוקם אריה נורווגי סמוך לתורן. דגל זה היה בשימוש עד 1821. ב-1814 אוחדה נורווגיה עם שוודיה, ובשנת 1815 הוצג דגל משותף לשתי המדינות - דגל שוודיה המסורתי, עם צלב לבן על רקע אדום בפינה השמאלית העליונה (הקנטון). עיצוב זה היה בשימוש דגלים ממשלתיים ודגל אוניות צי הסוחר שעברו את כף פיניסטר. דגל נורווגי ייחודי עוצב בשנת 1821 על ידי פרדריק מלצר, חבר הסטורטינג (הפרלמנט הנורווגי).
שמאל|ממוזער|סמל האיחוד של שוודיה ונורווגיה
בתחילה השתמשו בעיצוב החדש רק במימי הים הצפוני, שכן לנורווגיה לא היה הסכם עם שודדי ים של צפון אפריקה. בשנת 1844 הוחלף הצלב הלבן בקנטון של שני דגלי המדינות עם סמל האיחוד השוודי-נורווגי, סמל המשלב את הצבעים השוודים והנורווגים. הסמל כונה בפי רבים ה"סילדסלאטן", בשל העובדה שהוא דומה לסלט מליח. עם אובדן התמיכה באיחוד עם שוודיה בקרב העם הנורווגי, הסיר הפרלמנט הנורווגי את סמל האיחוד מהדגל הלאומי ודגלי ספינות צי הסוחר בשנת 1898. עם פירוק האיחוד בשנת 1905 הוסר הסמל גם מדגל המדינה. שוודיה שמרה את הסמל בדגלה עד 1906.
סמליות
פרדריק מלצר חש שהדגל צריך לכלול צלב נוצרי בתוכו, כמו שאר דגלי מדינות סקנדינביה (שוודיה ודנמרק). מדינות דמוקרטיות רבות כגון ארצות הברית, הולנד, וצרפת השתמשו בצבעים אדום, לבן וכחול, ולכן, כחלק מרצונו של מלצר לסמל את בחירתה של נרווגיה בחופש, השתמש בצבעים אלה בדגל. מלצר בנה את העיצוב שלו על בסיס הדגל הדני, שהיה גם דגל נורווגיה עד 1814. הצלב הכחול הוא התייחסות לצבע הכחול של הדגל השוודי.
150px|הדגל הלאומי של נורווגיה
הדגל הלאומי 150px|דגל המדינה של נורווגיה
דגל המדינה
ראו גם
קישורים חיצוניים
נורווגיה, דגל
קטגוריה:נורווגיה: סמלים לאומיים
נורווגיה
נורווגיה
נורווגיה | 2023-12-31T03:07:52 |
Extreme Programming | Extreme Programming (או בקיצור XP) היא מתודולוגיית פיתוח תוכנה שנהגתה על ידי קנט בק. המתודולוגיה תוארה לראשונה בשנת 2000 בספרו של בק eXtreme Programming Explained, אך קדמו לו פרסומים לא רשמיים ודיונים רבים בחוגי פיתוח תוכנה זריז והנדסת תוכנה.
שמה של המתודולוגיה ניתן לה בשל העובדה שהשיטות המשמשות אותה הן מחמירות מאוד, ובעת פרסומה נחשבו כקיצוניות יחסית לשיטות הקיימות בתעשייה. המתודולוגיה, כפי שרומז שמה, מפרטת שורה של טכניקות בתחום התכנות ופחות בתחומים אחרים של הנדסת תוכנה. מערכות המפותחות לפיה גמישות מאוד לשינויים, וניתן להרחיבן בקלות ובאופן בטוח. כדי להשיג גמישות זו, XP משתמשת בשיטת פיתוח מונחה-בדיקות שעיקריה הם כתיבת דרישות המערכת כסט של בדיקות הניתנות להרצה, ופיתוח הבדיקות קודם לפיתוח הפונקציונליות. שיטה זו דורשת הבנה טובה של עקרונות תכנות מונחה-עצמים ומשמעת עצמית גבוהה.
יסודות ומונחים
ערכי היסוד של XP הם:
תקשורת - יצירת תקשורת שוטפת בין המתכנת, הלקוח ומשתמש הקצה.
פשטות - יצירת קוד פשוט וכן תהליך פיתוח פשוט.
משוב - קבלת ביקורת על העבודה באופן קבוע מצד הלקוח.
אומץ - בשל הדינמיות הרבה בה מאופיינת השיטה, יש צורך באומץ כדי לא לפחד לשנות ואף למחוק עבודה שנעשתה כבר.
כבוד - בין השחקנים השונים (נוסף במהדורה השנייה של קנט בק).
XP משתמשת במספר מונחים:
מטפורה - סיפור אשר יכולים להבין אותו הלקוח, המתכנתים והמנהלים. מטרתו להסביר בכלליות כיצד המערכת עובדת.
סיפור - דבר אחד שהמערכת נדרשת לבצע. במונחי תרחיש שימוש, סיפור הוא בדרך כלל חלק מסוים מרצף אירועים בתרחיש. סיפור נכתב בשפה פשוטה ולא בניב טכני. היקף הסיפור הוא כ-1–5 שבועות תכנות (לרוב לא יותר משבוע). מסגרת הסיפור היא כזאת שניתן לבדוק האם הסיפור מומש כהלכה במערכת.
משימה - דבר אחד שהמתכנת יודע שהמערכת צריכה לעשות. היקפה הוא כ-1–3 ימי תכנות לזוג מתכנתים. רוב המשימות נגזרות ישירות מהסיפורים.
Refactoring - שינוי למערכת, אשר משמר את התנהגותה, אולם מרחיב אחת או יותר מהדרישות הלא-פונקציונליות שלה: פשטות, בהירות ו/או ביצועים.
עקרונות
שמאל|ממוזער|240px|מעגל התכנון והמשוב של XP וציון מסגרות הזמן
מהיסודות שלעיל, יצרה XP תריסר מנהגים / עקרונות (practices), המסודרים בשלושה מעגלים:
המעגל הפנימי
תכנות בזוגות - תמיד יושבים מול מחשב אחד זוג מתכנתים. אחד מחזיק במקלדת ובעכבר ומכונה 'הנהג'. הוא מבצע בפועל את עבודת התכנות. השני, המכונה 'הנווט', עוקב אחר הנהג, מייעץ לו לגבי דרך העבודה, ובעיקר אחראי על איתור תקלות בקוד (תחביריות, לוגיות וכו'). את הזוגות מחליפים מדי פעם, בשביל שכל המתכנתים יכירו כמה שיותר קוד, ואילו במבט על קוד חדש יהיה מי שיחנוך את התוכניתן שאינו מכיר את הקוד.
עיצוב פשוט - ההנחה היא שהתוכנה הטובה ביותר היא זו שעומדת בכל הדרישות, אין בה קוד כפול, הקוד שלה מובן למתכנתים ויש בה המינימום הנדרש של מחלקות ושיטות, ולא זאת המתוחכמת ביותר, המופשטת ביותר וזו המתוכננת לשנים רבות.
שיפור מתמיד בתיכון - תיכון מתפתח שצומח ו"מסתבך" רק לפי הצורך - ואמור להיות, בכל רגע נתון, התיכון הפשוט ביותר שעונה על סט הדרישות שממומש כרגע.
תכנות מונחה בדיקות - כתיבת והרצת בדיקות תוכנה אוטומטיות כחלק מרכזי בפיתוח, ובתדירות גבוהה. הבדיקות מבוצעות בכל הרמות החל מבדיקות יחידה, דרך בדיקות שילוב ועד לבדיקות מערכת.
המעגל האמצעי
אינטגרציה מתמשכת - יש לבצע אינטגרציה של המערכת, הכוללת הידור וקישור לפחות פעם ביום. כך ניתן לאתר בעיות כמה שיותר מהר. אם נוצרה תקלה, המתכנת אחראי לפתור אותה בהקדם האפשרי.
קצב הגיוני - יש לשמור על קצב פיתוח הגיוני. יש להגביל מראש את סך שעות העבודה השבועי, משמע העובדים לא נשארים מעבר לשעות עבודה יחסית מועטות.
סטנדרטים בקידוד - על הצוות להסכים מראש על הסטנדרטים בקידוד, ולדאוג לאכוף אותם באופן שוטף.
בעלות משותפת - כל המתכנתים בצוות אחראים לכל הקוד. כל מתכנת הרואה מקום לשינוי או שיפור של הקוד, רשאי ומחויב לעשות כן.
המעגל החיצוני
התנהלות צוותית - הצוות כולו מאוחד במטרה ומסונכרן כל הזמן. בתחילת כל יום מתבצעת 'פגישת עמידה' באורך של כ-15 דקות, בה כל הצוות נוכח, בעמידה, ומספר על התקדמותו ביום הקודם ותוכניותיו ליום הנוכחי.
"משחק התכנון" - המתכנתים עובדים בשיתוף פעולה מלא עם הלקוח בתכנון המערכת. הלקוח כותב סיפורים והמתכנתים מנתחים אותם ומסדרים אותם על-פי סדר עדיפויות. לאחר מכן, הסיפורים הופכים למשימות פיתוח.
גרסאות קטנות - שחרור של גרסאות קטנות ללקוח. XP תומכת בשחרור גרסאות כל 2–3 חודשים. הסיבות הן: קבלת משוב מהיר, תחושת הישגיות של הצוות, הפחתת סיכונים, הגברת ביטחון הלקוח בצוות הפיתוח והתאמת התוכנה לדרישות.
בדיקת התוכנה על ידי הלקוח - הלקוח שולח נציג מטעמו להצטרף לצוות הפיתוח ולבדוק באופן שוטף את התוכנה. היתרונות כוללים איתור מהיר ביותר של תקלות וכן עמידה בדרישות המערכת.
אימוץ
בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 חל גידול מהיר בהתעניינות ב-XP ויותר פרויקטים ובתי תוכנה בחרו בה כדרך פיתוח. כיוון ש-XP היא שיטה כמעט טוטאלית בדרישותיה, רוב בתי התוכנה שבחרו בה יצרו לעצמם מתודולוגיות פיתוח עצמאית, המבוססת על שילוב בין עקרונות XP לעקרונות שיטות פיתוח קלאסיות. חברות תוכנה רבות נרתעו מהפעילויות הקיצוניות של XP, ובפועל רוב מיישמי השיטה עשו זאת באופן חלקי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הנדסת תוכנה
קטגוריה:מתודולוגיות לפיתוח תוכנה
קטגוריה:תכנות | 2023-04-02T11:00:11 |
עובדיה | שמאל|ממוזער|250px|פסל של עובדיה שיצר אלייז'דיניו ומוצב בחצר בזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוס, קונגוניאס, ברזיל
עובדיה הוא ספר בתנ"ך, המתאר את נבואתו של הנביא עובדיה. ספר זה הוא הקצר מבין ספרי התנ"ך. הוא כולל פרק אחד ובו 21 פסוקים. זהו הספר הרביעי בתרי עשר, אחרי הושע, יואל ועמוס ולפני ספר יונה. ככל הנראה הספר סודר במקום זה כיוון שנבואתו, העוסקת באדום, משלימה את נבואתו האחרונה של עמוס. כמו כן, מיקום הספר לפני ספר יונה תואם את דברי חז"ל, הגורסים כי נבואת עובדיה קודמת לספר יונה בסדר הכרונולוגי. בנוסף, מופיעה בו נבואה לגויים בדומה לנבואת יונה אשר הוקדשה כולה לגויים.
ספר עובדיה נקרא בהפטרה של פרשת וישלח.
הרקע לנבואה
ספר עובדיה מתרכז בחזון נבואי המתאר את נפילת מלכות אדום. מלכות אדום שכנה על תוואי שטח הררי, והשתרעה על שטחים נרחבים בארץ ישראל המקראית. צדה המערבי של אדום הוא כל מדבר הנגב עד אילת, וצדה המזרחי כולל חלקים נרחבים ממדינת ירדן המודרנית. בשל מיקום זה היא היוותה ציר מרכזי בדרך המקשרת בין בבל למצרים. רוב האדומים גרו על מצוקים בהרי ים המלח, ועל כן רבים התיאורים המתייחסים לאזור טופוגרפי זה. לדוגמה: שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי-סֶלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ וכו', וכן: אִם-תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר, וְאִם-בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ—מִשָּׁם אוֹרִידְךָ וגו'.
מלכות אדום מיוחסת על פי המקרא לעשו אחי יעקב. בהתאם לקרבה זו, בין ישראל לאדום, ישנם ציווים רבים המורים לישראל לשמור על יחס ייחודי לאדום כמו "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" - דין המשפיע על אופן גיורם. עם זאת, לאורך רוב ההיסטוריה של מלכות יהודה אדום הייתה עוינת לישראל; ואכן הנביא מלאכי מגלה, למרות האחוה, את הבדל בין ישראל לאדום: "הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ד', וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי". בגוף נבואתו, מאשים הנביא עובדיה את אדום כי עמדה מנגד ולא עזרה לישראל בשעת מפלתם: "בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָיו וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם". מפלה שניתן לשייך לכיבוש ירושלים על ידי נבוכדנאצר השני, בשנת 597 לפנ"הס, שנתמכה על ידי אדוםכפי שניתן לראות ב; ; ; ; ; ; ; ועוד מקומות רבים..
זהות הנביא עובדיה ותקופתו
בכל ספר עובדיה, מלבד שמו לא נזכרו פרטים נוספים על הנביא כמו ייחוסו המשפחתי או קורות חייו. בעקבות כך התקשו החוקרים לזהות באיזה תקופה פעל הנביא, שכן הזיהוי יכול היה להתבסס אך ורק על הנבואה ולכן זיהוי התקופה בה פעל הנביא נהייתה למלאכה מורכבת, הנשענת על דקויות בסגנון הטקסט המאפיין תקופות מסוימות, על אירועים היסטוריים המתבטאים בנבואה ויכולים להימצא כגורמים לה ועל זהות לדמויות מקראיות נוספות העונות לשם עובדיה. אחדים טענו כי בשל חוסר הפרטים לא ניתן לדעת בוודאות באיזה דור מתנבא עובדיה וכל מה שיגידו יהיה בגדר השערות רעועות. אחרים טענו כי ניתן לצמצם את הזיהוי לתקופות עיקריות כיוון שהנבואה באה בעקבות התעלמות אדום מכיבוש ירושלים והטבח ביהודים, ובזמן התנ"ך ניתן לראות שתי תקופות עיקריות העונות לתיאור זה. התקופה הראשונה היא פלישת הערבים והפלשתים למלכות יהודה בתקופת המלך יהורם המוזכרת ב. בתקופה זו התנבא אליהו, ומצינו כי התייחס לאדם בשם עובדיהו ב. התקופה השנייה היא בסוף ימי בית המקדש הראשון כאשר נבוכדנצר השני, מלך בבל, הגלה את ישראל כמתואר בתהילים קל"ז. בתקופה זו התנבא ירמיהו ומפרשים רבים מוצאים הקבלות רבות בין שני הנביאים (עיין לעיל), הן בסגנון והן בתוכן הנבואות ואף ניתן לראות פסוקים כמעט זהים בין שניהם (עיין למטה) מה שהביא חלק מהחוקרים לטעון כי שניהם מושתתים על מקור קדום; והמקורות להם הוא מפנה.. לדעת התלמוד הבבלי, הנביא עובדיה הוא 'עובדיהו אשר על הבית', אשר התנבא בימי אחאב, כאפשרות הראשונה. בנוסף לכך התלמוד מדגיש כי עובדיה היה גר אדומי, ועל כן באופן יוצא מן הכלל נבחר הוא לנבא על אדום ומפלתה, על אף אי־התאמתם העקרונית של גרים לנבואה (והזוהר מרחיב על חשיבות הדבר):
ספר עובדיה
ספר עובדיה הוא מקטע אחד שלם המתחלק לשש חטיבות המהוות יחדיו את נבואת עובדיה:
1) הצגת החזון וקריאת הגויים למלחמה 2) תיאור חוצפת אדום ותעוזתם 3) קינה על השלל 4) המפלה 5) עשו ביום ירושלים 6) יום ה' על אדום והגויים וגאולת ישראל.
הפסוק הראשון הפותח במילים חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱֹיִ לֶאֱדוֹם וכו'. מהווה את החטיבה הראשונה בספר- הצגת החזון. בהצגה זו מתוארת שמועה בין גויי הארצות הקוראת לצאת למלחמה על אדום, וכן מופיע בפעם היחידה בספר שם הנביא הדובר. לאחר הצגה זו עובר הנביא לתאר את אדום כעם בזוי וחלש, אשר לא מודע לעצמו וליכולותיו. הנביא משתמש במטאפורה המקבילה בין הגובה הגאוגרפי בה שוכן אדום, לבין אופי יהירותו. בשל כך מתוארת תבוסת אדום בידי אלוהי ישראל באמצעות אירוניה של הורדת אדום אף אם יגביה לגובה נשרים וכוכבים וכך נחתמת החטיבה השנייה. בחטיבה השלישית מתאר הנביא את אופן גנבת השלל מאדום. בנבואה מתואר כי גנבת אוצרות אדום תתרחש דווקא על ידי בני בריתם של אדום, אשר מתוארים כשודדים הבאים בלילה. אך שודדים אלה בניגוד לשודדים מצויים שלוקחים כפי שהם צריכים ומשאירים את עוללות הגפן בעודם חוששים מפני בעל הבית הישן, יחשפו את אוצרותיו המוטמנים בקלות, יבזזו את השדות ולא ישאירו דבר. לאחר תיאור בזיזת השלל מתחילה החטיבה הרביעית-מפלת אדום. הנביא מתאר כי בתחילת המפלה יבגדו בעלי הברית של אדום, אך מילותיו סתומות. לכן נחלקן הפרשנים על טיב המפלה יש פרשנים המפרשים בגידה זו בצורה מינורית המתבטאת בחוסר נתינת עזרה בעת צרה בניגוד להסכמים קודמים, אך אחרים מתארים בגידה זו כתמיכה ונתינת עזרה מפורשת לאויבי אדום תוך הצגת מצג שווא של השתתפות בצער אדום המותקפת. לאחר מכן מתואר הרס האומה האדומית ביום הדין, שיתבטא באובדן החכמים האדומיים ואיתם התבונה. אובדן זה יגרום לאומה להיות אובדת עצות ללא הנהגה מוכשרת, וכן כל איש גיבור, כלומר מומחה בלחימה, יאבד בתוך ההרג שיבא בעם האדומי באותו היום. וכך בסוף תהליך המפלה תהיה אדום משוללת עושר, חכמה, ויכולת מלחמה.
החטיבה החמישית מתארת את סיבת הנפילה העתידית של אדום באמצעות תיאור הדרגתי של מקרים הולכים ומחמירים, המבטאים את בגידת אדום באחיה ישראל. בתחילה מוצגת אדום כאומה העומדת מנגד בעוד עמים זרים צרים על ירושלים. לאחר שאדום רואה כי הצרים על ירושלים מנצחים הוא מצטרף אליהם. בהמשך מתוארת שמחה ולעג מצד אדום ביום אובדן יהודה ושליחת יד בשלל, ולאחר מכן מתוארת סיטואציה בה העם האדומי עומד בצומת דרכים ואורב לפליטי המלחמה מיהודה כדי לטבוח בם. בסיום החטיבה אדום מסגיר את השרידים הנותרים בחיים לאומות הצרות. פרשנים רבים מדגישים כי התנהגות זו באה רק לאחר שראה אדום כי ישראל מפסידה בקרב ולכן מזהים מעשה זה כמעשה שפל ובזוי יותר מאשר התמודדות כשותף לכתחילה וזאת ניתן לקשר לפסוקים הראשונים של הספר המדברים על אדום כעם שפל ובזוי. במהלך החטיבה האחרונה של הספר עובר הנביא לתאר את יום ה' הגדול בו אלוהי ישראל יפרע את חובו לאדום. הנביא מתאר את מפלת אדום תוך שימוש מפורש במידה כנגד מידה למעשיה של אדום במפלת ישראל כפי שניתן לראות באומרו בפסוק ט"ו: כִּי קָרוֹב יוֹם ה' עַל כָּל הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ. בתחילה מתואר אדום כמבולבל ואובד עצות מרוב הפורענות שתגיע עליו כשיכור לאחר ששתה יין וזאת כנגד שתיית היין על הר הקודש בעת ניצחון אומות העולם על יהודה. בצד נפילת אדום שארית פליטת עם ישראל תתקבץ לארץ ישראל, הר הבית יתקדש מחדש ולא יעבור בו ערל וטמא וכן עם ישראל יירש בחזרה את ארצו ונכסיו. באותו יום ה' תפרוץ מלחמת גוג ומגוג. הנביא מתאר את ישראל באמצעות משל לאש המציג תקיפות ועוצמה כפי שמתאר התרגום, המכלה את אדום עד סוף כאש המאכלת ומוסיף הנביא ואומר כי זה יקרה בדבר ה' זאת כנגד הסרת כל ספק ופרשנים רבים מציינים כי דיבור זה בא כנגד מעשי אדום בעת הסגרת ישראל לאויביו והריגת הפליטים מהמלחמה על צומת הדרכים. סוף החטיבה מציין את חלוקת הארץ בין שבטי ישראל המתקבצים מקצוות הארץ.
הספר נחתם בפסוק המבטא את גאולת ישראל בידי המושיעים: וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽה' הַמְּלוּכָֽה׃ נחלקו הפרשנים מיהם אלו המושיעים, יש שסברו כי אלו שני משיחי ישראל, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שבעת הרועים ושמונה נסיכי אדם (מיכה ה, ד), אחרים טענו כי הכתוב מתכוון לשופטי ישראל או לשריו בלבד. שלושת המילים האחרונות מבטאות את חזון הגאולה המתבטא בשלל מקומות בתנ"ך בו כל הגויים מכירים באמיתות היהדות ובהמלכת ה' עליהם כאלוה, לעומת זאת יש אומרים כי משמעות המילים היא שמלכות ה' בעולם תראה בגלוי.
החוקר משה צבי סגל ציין כי פסוק כ': "וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים עַד-צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב" נראה כתוספת מאוחרת, וייתכן שלא נכתב בידי עובדיה
מקבילות לספרים אחרים
חוקרים מסוימים; והמקורות להם הוא מפנה.
.
מבוא לספר עובדיה, יהודה קיל, דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ח.
.
. מ"צ סגל, מבוא המקרא, א-ב, קרית ספר, ירושלים,1967, עמודים 472–473. ניסו למצוא הקבלות בין ספר עובדיה לספרים אחרים במקרא, ובפרט לספר ירמיהו וספר יואל. במטרה לנסות להבין מתי נכתבו ספר עובדיה ויואל שזמנם מוטל בספק, ומה טיב הקשר ביניהם לבין ירמיהו (עיין למעלה). בין ההקבלות שהחוקרים הנ"ל ציינו (יש נוספות):
פסוקים א-ח מופיעים, בסדר אחר ובשינויים מעטים, בנבואת ירמיהו על אדום ב. הזיקה העמוקה לירמיהו מעידה על קשר של תלות, אך אין הסכמה האם אחד העתיק מהשני או ששניהם שאבו ממקור קדום על אדום.
+השוואה בין עובדיה לירמיהועובדיה פרק א'ירמיהו פרק מ"ט(א) שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה(יד) שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה(ב) הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד(טו) כִּי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם(ג) זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ(טז) תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה(ד) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'(טז) כִּי תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'(ה) אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת(ט) אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עוֹלֵלוֹת אִם גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה הִשְׁחִיתוּ דַיָּם(ו) אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו(י) כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו(ח) הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו(ז) לֶאֱדוֹם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם
יש דמיון מסוים בין סגנונו של עובדיה לזה של יואל (ובעיקר סופו) בתיאור יום הדין.
+השוואה בין עובדיה ליואלעובדיה פרק א'יואל פרק ד'(א) וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה(ט) קִרְאוּ זֹאת בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ מִלְחָמָה ... יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה(י) מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב(יט) מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם(יא) וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל(ג) וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל(טו) כִּי קָרוֹב יוֹם ה'(יד) כִּי קָרוֹב יוֹם ה'(טז) גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ(ד) אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם(יז) וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה(פרק ג', פסוק ה') כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה(כא) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו(ב) וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם
(יב) כִּי שָׁם אֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת כָּל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב
שימושו של עובדיה במושג " יום ה' " מופיע אצל יואל פעמים רבות; ; ; ; ; וכן בישעיהו י"ג; ; , עמוס ה'; , צפניה א'; ומלאכי ג' ובמקומות נוספים בתנ"ך. ייתכן שהיו מסורות משותפות לגבי "יום ה'" שהשפיעו על הביטויים הדומים, ולפיכך לא ניתן ללמוד מכך על תיארוך יואל.
קבר עובדיה
קבר עובדיה הוא נושא שנוי במחלוקת. מקום קבורתו אינו מתואר בתנ"ך, וקיימות מספר מסורות לגביו מהמאה ה-12.
כפר חיטים
פתחיה מרגנסבורג (1175) מתאר את קבר עובדיה בהר בכפר חיטים.
מושב דוב"ב
יש הנוקטים שמקום ציונו נמצא בדוב"ב ויום ההילולא שלו הוא בראש חודש א' בניסן כמובא בלוח דבר בעתו מאת הרב מרדכי גנוט.
ברעם
ר' שמואל ב"ר שמשון (1210) בספרו "מסע דפלסטינא" מתאר את קבר עובדיה בכפר ברעם.
בשנת 2007 פורסם בספר 'מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל', מחקר אודות קבר עובדיה שהצליח לאתר את המקום עליו הצביעו עולי הרגל כקבר עובדיה במשך הדורות.
שומרון
בספר 'מבשרת ציון' מתאר את קברו בשומרון.
גאחלאף
הרב יחיאל היילפרין בספרו סדר הדורות, כותב כי נקבר ב'גאחלאף' וייתכן שהתכוון לגוש חלב. אך מכל מקום הרב היילפרין לא היה נוסע או עולה רגל ומעולם לא היה בארץ ישראל, ושאב את ידיעותיו ממקורות חיצוניים.
יום השנה ויום ההילולא
מקובל לציין את יום השנה ועשיית יום ההילולא של עובדיה הנביא בראש חודש א' בניסן ובאים לציונו הנמצא במושב דוב"ב.
לקריאה נוספת
פירוש דעת מקרא על תרי עשר.
אוריאל סימון ומרדכי כוגן, עובדיה, יונה, סדרת "מקרא לישראל", הוצאת מאגנס ועם עובד, 1992.
קישורים חיצוניים
ב"צ לוריא, האויב מדרום - אדום. מאמר באתר דעת
יהודה איזנברג, ישראל ואדום. מאמר נוסף באתר דעת
פרק 109 – דברי הימים: ואל תעמוד על הפרק – על ספר עובדיה בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
קטגוריה:תרי עשר
קטגוריה:גרים בתנ"ך
קטגוריה:פרשת וישלח | 2024-08-21T07:24:04 |
COBOL | קובול (COBOL) ראשי תיבות של: Common Business Oriented Language (בתרגום חופשי: שפה פשוטה המכוונת לעסקים), היא שפת תכנות ותיקה, שמיועדת בעיקר לניהול ועיבוד נתונים.
מאז נוצרה השפה בשנת 1959 היא עברה שינויים ושיפורים שונים על מנת להפכה לשפה תקנית.
מכון התקנים האמריקני (ANSI) פיתח תקן קובול המשמש את רוב התעשייה המכונה ANSI COBOL (להרחבה ראו בהמשך).
קובול היא שפה דמוית אנגלית. כל הפקודות הן מילים אנגליות לדוגמה: על מנת לחסר מספר אחד ממשנהו משתמשים בפקודה SUBTRACT או בתרגיל חשבוני תוך שימוש בפקודה COMPUTE.
היסטוריה
על פיתוחה של השפה הוחלט בוועדה שהוקמה ביוזמת משרד ההגנה של ארצות הברית, ובה השתתפו נציגים של שש חברות המחשבים המובילות ושלוש מרשויות הממשל האמריקאי. ועדה זו הקימה ועדת-משנה ובה שני נציגים מכל אחת מהחברות IBM, RCA וסילבניה. לקראת סוף 1959 סיימה ועדת-משנה זו את הגדרתה של שפת קובול. ההגדרה הושפעה רבות משפת FLOW-MATIC שפותחה על ידי גרייס הופר ומשפת COMTRAN שפותחה על ידי איש IBM בוב במר. הוועדה הראשית אישרה את המפרט של השפה, ותוך חצי שנה פותח מהדר לשפה.
קובול זכתה לפופולריות עצומה כשפה לפיתוח מערכות מידע בעולם העסקי, וגם כיום נעשה בה שימוש, בעיקר במוסדות פיננסים ומשרדי ממשלה, בעיקר לתחזוקה של תוכניות קיימות ולא לפיתוח של תוכניות חדשות. בעיית "באג 2000" גרמה לביקוש מוגבר למתכנתי קובול, במקביל להחלפתן של מערכות שפותחו בקובול במערכות מודרניות יותר. כיום ניתן למצוא פיתוחים בקובול גם בתחום האינטרנט ואף ישנה גרסה של קובול עבור NET.. הגרסאות האחרונות של המהדר מכילות גם תמיכה מלאה ב-OBJECT ORIENTED COBOL וב-XML ו-Web Services.
מאפייני השפה
בהגדרתה של קובול נעשה מאמץ לפתח שפה שסגנונה מזכיר אנגלית מדוברת, כך שהתכנות בה ייעשה בקלות ובטבעיות. לשפה שנוצרה היו תכונות טובות מבחינת תיעוד עצמי של התוכנית, טיפול בקבצים והגדרה של סוגי נתונים. כל תוכנית בשפה זו מורכבת מארבע חטיבות:
IDENTIFICATION DIVISION: חטיבה קצרצרה, ובה פרטים מזהים של התוכנית.
ENVIRONMENT DIVISION: פרטי הקבצים שבהם מטפלת תוכנית זו.
DATA DIVISION: הגדרת כל המשתנים שבהם משתמשת תוכנית זו, כולל שטחים לרשומות שבהן מטפלת התוכנית.
PROCEDURE DIVISION: החטיבה העיקרית של התוכנית, ובה הלוגיקה שלה.
על-פי תקנים מודרניים לשפות תכנות, היו בקובול פגמים חמורים: תחביר שמרבה במילים, חוסר תמיכה במשתנים לוקליים, ברקורסיה ובהקצאת זיכרון דינמית. חוסר מודולריות פנימית ושימוש רב בפקודת GO TO, גרמו ליצירת "קוד ספגטי". השפה לא תמכה בתכנות מובנה, רעיון שנוצר כעשר שנים לאחר יצירת השפה. כל המילים של השפה הן מילים שמורות, שאסור להשתמש בהן כשמות של משתנים. כיוון שמדובר במילים שגרתיות של השפה האנגלית, הגבלה זו מהווה מטרד למתכנת. ההגדרה הראשונית של השפה אף כללה יכולת של תוכנית לשנות את הקוד של עצמה, באמצעות הפקודה ALTER X TO PROCEED TO Y. אחדים מפגמים אלה תוקנו בגרסאות מתקדמות של השפה.
תוכנית Hello world בקובול:
IDENTIFICATION DIVISION.
PROGRAM ID. HELLO-WORLD.
PROCEDURE DIVISION.
DISPLAY "Hello, world!"
STOP RUN.
ANSI COBOL
תקן לכתיבה בשפת COBOL שפותח על ידי מכון התקנים האמריקני (ANSI), על מנת לאפשר ניידות גמישה יותר של קוד כתוב בשפה זו.התקן הראשון היה ANSI74 COBOL, אך למעשה התקן המשמעותי הראשון של השפה היה ה- ANSI85 COBOL.לתקן התייחסות שונה לפלטפורמה שעליה התוכנית כתובה, אם על מחשבי UNIX או אם על מחשבים מרכזיים.
ביקורת על השפה
עיקרון מרכזי בהגדרתה של קובול הוא יצירת שפת תכנות שסגנונה מזכיר אנגלית מדוברת, כך שהתכנות בה ייעשה בקלות ובטבעיות. שוללי עיקרון זה טוענים שהבעיה העיקרית בתכנות היא תרגום הבעיה מהעולם האמיתי לאלגוריתם שיתבצע במחשב, ולאוצר המילים של שפת התכנות, המשמש לתרגום האלגוריתם לשפת תכנות, נודעת חשיבות משנית. לפיכך, טוענים מבקרי השפה, סגנונה של קובול יוצר תוכניות ארוכות הכתובות בשפה מסורבלת, ופוגע בחשיבה המדויקת הנחוצה למלאכת התכנות. מדען המחשב אדסחר דייקסטרה כתב בשנת 1975: "השימוש בקובול גורם לנכות של המחשבה; לפיכך על הוראת השפה להיחשב לעברה פלילית". עם זאת דייקסטרה, אבי התכנות המובנה, התרשם לטובה מהגישה של מייקל א. ג'קסון למימוש רעיון זה בקובול.
הביקורת על השפה לא פגעה בשליטתה של קובול בפיתוח מערכות מידע עסקיות. ניסיון שנעשה שנים מעטות לאחר יצירתה של קובול, להחליפה בשפה הרבה יותר משוכללת - PL/I, לא עלה יפה.
המחשה של תחביר השפה
הדוגמה הבאה ממחישה את צורתה המיוחדת של שפת קובול. את הביטוי המתמטי
אפשר אמנם ליישם באמצעות הפקודה COMPUTE, דהיינו
COMPUTE X = (-B + (B ** 2 - (4 * A * C)) **.5) / (2 * A)
אלא שזהו תחביר לא טיפוסי לשפה. יישום טיפוסי יותר בשפה ייטה להיות דומה לקוד שלהלן:
MULTIPLY B BY B GIVING B-SQUARED.
MULTIPLY 4 BY A GIVING FOUR-A.
MULTIPLY FOUR-A BY C GIVING FOUR-A-C.
SUBTRACT FOUR-A-C FROM B-SQUARED GIVING RESULT-1.
COMPUTE RESULT-2 = RESULT-1 ** .5.
SUBTRACT B FROM RESULT-2 GIVING NUMERATOR.
MULTIPLY 2 BY A GIVING DENOMINATOR.
DIVIDE NUMERATOR BY DENOMINATOR GIVING X.
מצד אחד, התחביר לעיל מובן אף להדיוטות, ומצד שני, הוא מסורבל למדי, דבר הגורם כמעט לכל תוכנית מחשבים קצרה להיראות כמו חיבור באנגלית.
השימוש בקובול בישראל
בישראל, נכון ל-2024, עדיין נמצאת שפת הקובול בשימוש בבנקים, חברות ביטוח, במשרדי ממשלה ובמקומות נוספים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שפות תכנות מונחות עצמים
קטגוריה:תקנים בתחום המחשוב | 2024-03-27T12:13:08 |
ויזיגותים | ממוזער|332x332 פיקסלים|הנדידות העיקריות של הוויזיגותים בציר הזמן
ממוזער|277x277 פיקסלים|אבזם חגורה ויזיגותי. סגסוגת נחושת עם נופך משולב זכוכית. מוזיאון המטרופוליטן לאמנות (ניו יורק).
ממוזער|הממלכת הוויזיגותית בדרום צרפת וחצי האי האיברי.
הוויזיגותים הם אחת משתי הקבוצות המרכזיות שמהם היו מורכבים הגותים, יחד עם האוסטרוגותים. פרט לעובדה בסיסית זו, כמעט כל פרט לגבי טבעם ומקורם המדויק של הוויזיגותים, כמו גם מקור ומשמעות שמם, שנוי במחלוקת בקרב החוקרים. רוב ההיסטוריה העתיקה של הגותים עד להתיישבותם באזור הדנובה והים השחור, בסמיכות לאימפריה הרומית, ידועים לנו מתוך הספר "גטיקה" של יורדנס, היסטוריון רומי בן המאה ה-6. הוא מספר שמקור הגותים הוא בסקנדזיה, כלומר באזור דרום סקנדינביה של ימינו. על פי יורדנס, לאחר הגעתם והשתקעותם בסקיתיה באזור הים השחור, התחלקו הגותים לשתי קבוצות, ה"אוסטרוגותים", כלומר הגותים המזרחים וה"ויזיגותים" – הגותים המערביים. עם זאת, חוקרים מודרניים רבים אינם מקבלים את סיפורו של יורדנס כמהימן היסטורית. למשל, הם טוענים כי השם "ויזיגותים" היא המצאה של ההיסטוריון הרומי קסיודורוס, עליו התבסס יורדנס בספרו, וששמם המקורי היה ה"וזי" או "ויזי", שמשמעותו "האציל" או "הטוב".
עד המאה ה-20 מקובל היה לזהות בין ה"וויזיגותים" של יורדנס וה"טרווינגי" של מרקלינוס, היסטוריון רומי אחר בן המאה ה-4. מרקליונס חילק את הגותים ל"טרווינגי" ו"גראוטונגי" וקבוצות אלו זוהו עם הוויזיגותים והאוסטרוגותים בהתאמה. אך עם פיתוחן של שיטות חדשות לחשיבה על אתניות וזיהוי אתני במאה ה-20, זיהוי זה הוטל בספק על ידי מספר חוקרים.
לעומת תפיסה זו של הוויזיגותים כקבוצה שהתגבשה עוד בתקופת התיישבות הגותים בסקיתיה, מעמידים חוקרים מודרניים תאוריות אחרות, לפיהן התגבשו הוויזיגותים בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה בתקופה שבין הכניסה של הגותים לאימפריה הרומית בשנת 376, לבין הקמת הממלכה הוויזיגותית בדרום צרפת ובספרד בעשורים הראשונים של המאה ה-5.
ישנם חוקרים הטוענים שלא ניתן לזהות כלל בין הטרווינגים והוויזיגותים, ויש לראות בוויזיגותים קבוצה שנוצרה במאה ה-4 או אפילו ה-5. על פי חוקרים אלו, אין לראות את המונח ויזיגותי לכתחילה ככינוי אתני, אלא ככינוי לאיגוד של שבטים, שהורכב בעיקר משבטים גותים. כמו כן, הכינוי התייחס בעיקר למשפחות האצולה שהנהיגו את העם, ופחות לעם עצמו שייתכן והיה מורכב מקבוצות אתניות שונות, וכלל קבוצות שאינן גותיות ואפילו קבוצות שאינן גרמאניות. יש אף הטוענים שהוויזיגותים נוצרו רק כצבא תחת שלטון אלאריק, ואין לראות בהם קבוצה אתנית מובחנת לפני הגירתם למערב אירופה.
היסטוריה
ממוזער|מטבע וויזיגותי מדרום ספרד. זהות המנפיק משוערת ככל הנראה לגיילה, אחיו של סוינטילה. על פי רשימות המועצה הרביעית של טולדו, המתוארכים ל-5 בדצמבר 633 לספירה, גיילה "נודה והוחרם רכושו בגלל חוסר האמונה שלו באחיו ובסיבוט". מטבע זה הוא הדוגמה המתועדת השנייה למטבעה של ג'ודילה ממטבעת אליברי. מיקומו של הראשון, שנמצא במטמון לה קפילה, לא היה ידוע למיילס.
היסטוריה קדומה
ההיסטוריה הקדומה של הגותים שרויה בערפל, אך מה שברור הוא שכבר בראשית המאה ה-3 לספירה שכנו שבטי הגותים בעמק הדנובה התחתון וביצעו פשיטות על יישובים רומיים באזור הבלקן. בתקופה זו, שארכה עד תחילת המאה ה-4, היו השבטים הגותיים והאימפריה הרומית במצב מלחמה תמידי אלו באלו. הקבוצה המרכזית בהם נלחמו הרומאים היו הטרווינגי, וככל הנראה הם הוויזיגותים. בתחילת המאה ה-4 לספירה הנחיל הקיסר קונסטנטינוס ניצחון על הגותים וחתם איתם את הסכם השלום של 332. אחת מהתוצאות של שלום זה הייתה שבעשורים שבאו לאחר הסכם זה הוטבלו טרווינגים רבים לנצרות אריאנית, שהופצה בין השבטים על ידי מסיונרים גותים. המרה זו גרמה למתחים בין הגותים הנוצרים והגותים שנותרו פגאנים, כאשר הגותים הנוצרים נחשדו בבוגדנות ובנאמנות לאימפריה הרומית.
בשנת 376 גרמו פעולות ההונים במזרח אירופה לשבטים גותיים לחצות את הדנובה ולפלוש לשטחי האימפריה הרומית. על מאורע זה חלוקים ההיסטוריונים, אם המבנים החברתיים המסורתיים של הגותים נשמרו ברובם, או שמא התפרקו כליל והיה צורך לבנות מהיסוד מבנים חברתיים חדשים.
חציית הדנובה בבריחה מהכוחות ההונים הובילה את השבטים הגרמנים להתנגשות ישירה עם כוחות האימפריה הרומית. בשנת 378 השמידו הוויזיגותים את המחלקות המזרחיות של הצבא הרומי ואף הרגו את הקיסר הרומי ואלנס בקרב אדריאנופול באותה שנה, אירוע שזעזע את העולם הרומי. הקרבות בין הצבא הרומי והוויזיגותים נמשכו כמה שנים עד הסכם השלום של 382. הפרטים של הסכם זה אינם ברורים לחלוטין, אך לאחר הסכם זה הותר לשבטים הברברים שפלשו לאימפריה הרומית, ובראשם הוויזיגותים, להשתקע בבלקן ולעסוק בחקלאות, והם אף גויסו ושרתו בצבא הרומי.
שלטון אלאריק ותוצאות חורבן רומא
כמו דברים רבים בהיסטוריה של הוויזיגותים, פרטי עלייתו של אלאריק לשלטון על הוויזיגותים שנויים במחלוקת. בין כך ובין כך, אלאריק מוזכר לראשונה בהיסטוריה בשנת 394 כמנהיג יחידות גותיות בתוך הצבא הרומי (פואדרטי).
לאחר ביזת רומא וחורבן האזורים החקלאיים שמסביבה, עמדו אלאריק ואנשיו בפני בעיה של אספקת אוכל. בהנהגתו של אלאריק, המשיכו הוויזיגותים דרומה בניסיון לחצות את הים לסיציליה, אך ניסיון זה כשל. סיפורים שונים סופרו בניסיון להסביר כשל זה. יש שאמרו שפסל קדוש מנע את חצייתם של הוויזיגותים ויש שאמרו שסערה מנעה זאת. זמן קצר לאחר כישלון זה חלה אלאריק בקדחת ומת.
לאחר מות אלאריק עברה הנהגת הוויזיגותים לגיסו, אטהאולף. אטהאולף ניסה לשפר את היחסים בין הוויזיגותים והשלטון של האימפריה הרומית, וסייע לקיסר הונוריוס בדיכוי מרד שפרץ בגאליה. לאחר מכן השתקעו הוויזיגותים בדרום גאליה באישור הקיסר ואטהאולף אף נשא לאישה את אחותו של הקיסר הונוריוס, גאלא פלקידיה. מאבקי כוח בין אטהאולף וקצין רומאי בשם קונסטנטיוס גרמו להרעה במצבם של הוויזיגותים. קונסטנטיוס שם מצור על החוף בדרום גאליה, שגרם לרעב בקרב הוויזיגותים ודחק אותם לספרד.
המעבר להיספניה והקמת הממלכה הוויזיגותית
עם הגעתם לדרום גאליה, התעמתו הוויזיגותים בקרבות רבים עם העמים השונים ששכנו מסביבם באזור זה. עם שקיעת האימפריה הרומית קמו כוחות רבים שניסו לבסס את שלטונם באזורי גאליה והיספניה.
הממלכה הוויזיגותית הוקמה תחילה על שטחי אקוויטניה בידי המלך ואליה. בתקופת יורשו, תאודוריד הראשון, הושלם יישובם של הוויזיגותים באקוויטניה והורחב תחום שלטונם לאזורים בחצי האי האיברי. עם הזמן נכבשו שטחים נוספים בגאליה והיספניה. בשנת 508 איבדו הוויזיגותים את רוב השטחים בגאליה פרט לאזור ספטימניה (בדרום צרפת של ימינו). תיאודריך הגדול איחד בין הוויזיגותים והאוסטרוגותים. עד למותו בשנת 526, הייתה ממלכת הוויזיגותים סוזרנית תחת שלטון האוסטרוגותים. המלך תיאודוריך הדיח את המלך גסאלך והושיב בראש הממלכה את אמאלריך נכדו, אולם בהיות הלה קטין, שלט מטעמו עוצר, אציל אוסטרוגותי בשם תיאודיס. כך היה תיאודוריך החל משנת 507, מלך האוסטרוגותים וגם הוויזיגותים גם יחד, עד מותו בשנת 526. לאחר מכן, פוצלו שוב הוויזיגותים והאוסטרוגותים.
רוב שטחי הממלכה הוויזיגותית נכבשו בסופו של דבר בידי הכוחות המוסלמים אשר הגיעו לחצי האי האיברי מצפון אפריקה ב-711, כאשר רק החלקים הצפוניים ביותר של ספרד נותרו בידיים נוצריות. שטחים אלו הפכו מאוחר יותר לממלכת אסטוריאס הנוצרית, אשר אותה הקימו, ככל הנראה, נוצרים בעלי שורשים ויזיגותיים.
דת ותרבות
ההיסטוריונים הרומים העתיקים לא מספרים הרבה על התרבות הוויזיגותית, ואין בידינו מספיק מידע כדי לקבוע האם הייתה להם תרבות מובחנת משאר השבטים הגותיים ואם כן, מה היא כללה. עם זאת, ישנם כמה פרטים המסופרים בהיסטוריות העתיקה, אם כי אמינותם מוטלת בספק. למשל, יורדנס מספר על טקס הקבורה שביצעו עבור אלאריק לאחר מותו. לפי יורדנס, נקבר אלאריק עם אוצרות רבים תחת נחל שזרמו הוסת כדי לחפור את קברו. לאחר הקבורה והחזרת זרם הנחל למסלולו הטבעי, הרגו הוויזיגותים את העבדים שחפרו את קבר.
ממוזער|235x235 פיקסלים|כנסייה ויזיגותית בספרד
דתם של הוויזיגותים הייתה במקור גרמאנית פגאנית, בדומה לדת שהייתה קיימת בצורות דומות בקרב העמים הגרמאנים השונים. לאחר חציית הדנובה בשנת 376 והשתקעות הוויזיגותים באימפריה הרומית, הומרו הוויזיגותים, יחד עם שאר הגותים, לנצרות אריאנית. הוויזיגותים נותרו אריאנים כ-200 שנה, גם לאחר שייסדו את ממלכתם באיבריה שבה רוב נתיניהם היו נוצרים קתולים. בשנת 589 כונסה מועצת טולדו השלישית, במטרה לאחד בין הקבוצות הנוצריות השונות בממלכה. בעקבות מועצה זו הומרה האצולה הוויזיגותית לנצרות קתולית.
יחסי הוויזיגותים והיהודים
לא ידוע על מפגש משמעותי כלשהו בין הוויזיגותים והיהודים לפני תקופת מלוכתם בספרד. בתחילת מלכות זו מצב היהודים נחשב טוב והם נהנו מזכויות שוות כשאר נתיני הממלכה. היהודים בספרד נחשבו לקהילה עשירה, ויהודים רבים היו בעלי אדמות ועבדים והחזיקו במשרות ממשל גבוהות. עם המרתם של הוויזיגותים מנצרות אריאנית לקתולית בא גל של גזרות נגד היהודים שהוביל לבריחתם של יהודים רבים מספרד לצפון אפריקה המוסלמית.
שפה
השפה של הוויזיגותים הייתה גותית. אחד המקורות היחידים לשפה הגותית הוא התנ"ך והברית החדשה שנכתבו בבלקן על ידי כומר נוצרי ויזיגותי. השפה הגותית שרדה אצל הוויזיגותים כנראה עד המאה ה-8, ולאחר מכן ידועה רק מכמה שרידים של דוברי השפה שנותרו באזור הים השחור.
עד ההמרה של הוויזיגותים לקתוליות, שימשה הגותית כשפת כתבי הקודש של הגותים האריאנים, כמו גם השפה הליטורגית שלהם. לאחר המרתם לקתוליות בסוף המאה ה-6 הוחלפה הגותית בלטינית כשפה הליטורגית של הוויזיגותים.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:גותים | 2024-10-01T01:53:54 |
חתול בר | חתול בר (שם מדעי: Felis silvestris) הוא מין בסוג חתול ממשפחת החתוליים.
מאפיינים
חתול הבר הוא טורף קטן הנפוץ באירופה ובחלקן המערבי של אסיה ואפריקה. חתול הבר שכיח במספר אזורים בישראל, אם כי באזורים מדבריים הוא נדיר יחסית. חתול הבר פעיל בלילה וצד יונקים קטנים, ציפורים ועוד יצורים בגודל דומה.
חתול הבר האפריקאי (Felis lybica) הוא אביו של חתול הבית (Felis catus). ישנן עדויות שמצביעות על כך שחתול הבית בוית לפני 9500 שנה מחתול הבר האפריקאי באזור הסהר הפורה, במקביל למהפכה החקלאית, בשל הצורך להגן על מצבורי תבואה מפני מכרסמים.
בסביבתו הטבעית מותאם חתול הבר למגוון סוגי בתים: יערות פתוחים, סוואנות וערבות. על אף שתת-המין המבוית נראה במגוון תבניות וצבעים, פרטי הבר הם בצבע חום-אפור עם פסים שחורים, באורך של 50 עד 80 ס"מ ושוקלים בין שלושה לשישה ק"ג. תת-המין האפריקני קטן במקצת ובעל גוון חום בהיר יותר. הזכרים גדולים מהנקבות במשקלם ולהם ראש גדול יותר וצוואר עבה יותר משל הנקבות.
רוב ההמלטות מתרחשות באביב. משכה של תקופה ההיריון הוא 50–63 יום. בסופו של ההיריון מומלטים 1–5 גורים עיוורים שמשקלם כ-50 גרם. לאחר עשרה ימים הם פותחים את עיניהם ולאחר 16–20 יום הם לומדים ללכת. הגורים יונקים כשלושה חודשים ובגיל זה מתחילים לצוד, בגיל חמישה חודשים הם נעשים עצמאיים ובגיל 9–12 חודשים הם מגיעים לבגרות מינית. הם חיים כ-15 שנה.
מינים
חתול בר אפריקני (Felis lybica) – נחשב כיום מין עצמאי.
חתול בר אירופי (Felis silvestris) - נחשב כיום מין עצמאי.
חתול הבית (Felis catus) – נחשב כיום מין עצמאי.
גלריה
קישורים חיצוניים
חתול בר באתר הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב
חתול בר באתר הרשימה האדומה של IUCN
חתולי בר בישראל באתר תצפית לעולם הטבע
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1777
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן כריסטיאן דניאל פון שרבר
קטגוריה:חתולים קטנים
קטגוריה:ארץ ישראל: חתוליים
קטגוריה:בעלי חיים ביערות ממוזגים באירואסיה
קטגוריה:אלבניה: יונקים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: יונקים
קטגוריה:סקוטלנד: בעלי חיים | 2024-05-08T06:26:53 |
חתול חולות | חתול חולות (שם מדעי: Felis margarita) הוא מין בסוג חתול.
חתול חולות הוא חתול בר קטן הנפוץ במדבריות אפריקה ואסיה. בישראל מין זה זוהה באזור מצומצם בערבה לראשונה על ידי הזואולוג גיורא אילני, אך הוא ככל הנראה נכחד בישראל. נכון ל-2023 ישנם 4 חתולי חולות בספארי שברמת גן. נכון ל-2024 יש בגן החיות מדבריום שבבאר שבע שני חתולי חולות בוגרים בתוכנית רבייה. https://midbarium.co.il/animals/חתול-חולות/
ראשו רחב ואוזניו גדולות ומחודדות. אורכו 50 סנטימטרים, ואורך זנבו 30 סנטימטרים. משקלו כ-2 קילוגרמים. הזכרים גדולים מהנקבות. צבע גופו צהוב-אפור, עם פסים לבנים, שלעיתים קשה להבחין בהם. כפות רגליו מכוסות בשיער ארוך המגן עליו מפני החול החם.
התנהגותו של חתול החולות תואמת את סביבת החיים שלו – הוא מנצל את ראשו השטוח וצבעיו הבהירים כדי לארוב לטרפו, או להסתתר מטורף.
תת-מינים:
Felis margarita margarita, סהרה
Felis margarita harrisoni, חצי האי ערב
Felis margarita thinobia, איראן
Felis margarita scheffeli, פקיסטן
חתול החולות פעיל בלילה. ביום הוא מסתתר מתחת לסלעים. בלילה הוא צד מכרסמים, לטאות וחרקים.
משך ההריון הוא 60–69 ימים, ובסופו נולדים 2–5 גורים. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל 9–14 חודשים.
מצב שימור
זיהוי של חתול החולות בטבע הוא נדיר, ולא ידוע אם מצב זה נובע בעיקר מאיומים על הסביבה הטבעית של החתול או מיכולת ההסוואה שלו. ארגון IUCN מגדיר את מצבו כ"ללא חשש". עם זאת, על פי הארגון, הידע על התפוצה של חתול החולות מועט ועל כן קשה להעריך את מידת הסכנה שנשקפת לו.
המחקר היחיד שנעשה לגבי תפוצה של חתולי החולות באמצעות מכשירי מעקב נעשה בישראל בסוף המאה העשרים, כשמכשירים הוצמדו ל-11 חתולי חולות. מאז שנת 2000 לא נצפו חתולי חולות בטבע בישראל עם זאת, בספארי רמת גן נולדו חמישה חתולי חולות. והמין נחשב לנכחד מקומית, אך עדיין קיים בערבה הירדנית ובאזורים אחרים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. ייתכן שהמין נכחד גם בפקיסטן ותימן.
קישורים חיצוניים
חתול חולות באתר גן החיות התנ"כי
IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויקטור לוך
קטגוריה:חתולים קטנים
קטגוריה:ערב הסעודית: יונקים
קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים שנכחדו
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1858
קטגוריה:מרוקו: יונקים
קטגוריה:הסהרה: בעלי חיים
קטגוריה:אלג'יריה: יונקים | 2024-10-05T13:53:21 |
חתול מדבר סיני | חתול מדבר סִינִי או חתול הרים סיני (שם מדעי: Felis bieti), חתול בר קטן החי במערב סין ובדרום מערב מונגוליה.
מאפיינים
חתול המדבר הסיני דומה במראהו לחתול בר אירופאי, למעט בצבע פרוותו. אורכו 80 ס"מ ועוד 35 ס"מ זנב. משקלו כ-6 ק"ג. צבע פרוותו כצבע חול, בחלקו התחתון צבעה לבנבן, ועל זנבו ורגליו טבעות שחורות. בנוסף על פרוותו מצויים פסים אנכיים לבנים, שעשויים להיות קשים להבחנה.
חתול זה נפוץ באזורים הבאים בסין: טיבט, צ'ינגהאי, גאנסו וסצ'ואן.
חתול המדבר הסיני פעיל בלילה; הוא צד מכרסמים, פיקות וציפורים. חתול המדבר הסיני מוגדר כמין מוגן בסין, אולם הוא עדיין מצוי בסכנה וזאת מחמת הרעלות מאורגנות של פיקות, שמהוות את טרפו העיקרי; הרעלות אלו גורמות להמתתם של חתולים אלו שלא בכוונה, או לירידה בבסיס המזון שלהם. להרג הפיקות השתמשו עד 1978 באבץ פוספיד (Zn3P2), ואולם זה התגלה כפוגע גם בטורפים אשר ניזונים מהפיקות והשימוש בחומר הופסק.
תקופת הרבייה של חתול המדבר הסיני נמשכת מינואר ועד מרץ. הגורים נולדים במאי ובכל המלטה בין 2 ל-4 גורים, אלו הופכים לעצמאיים לאחר כ-7–8 חודשים מלידתם.
מיון
לחתול המדבר הסיני שלושה תת-מינים:
Felis b. bieti - חי בחלקו המזרחי של אזור התפוצה, בגאנסו וסצ'ואן.
Felis b. chutuchta - נפוץ בדרום מונגוליה. יש המסווגים אותו כתת-מין של חתול בר
Felis b. vellerosa - נפוץ בצפון מזרח צ'ינגהאי. יש המסווגים אותו כתת-מין של חתול בר
קישורים חיצוניים
Felis bieti באתר IUCN Red List of Threatened Species
Lioncrusher's Domain -Chinese Mountain Cat
Heinrichs, R. 2001. Felis bieti, Animal Diversity Web
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1892
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אלפונס מילנה-אדוארד
קטגוריה:חתולים קטנים
קטגוריה:סין: יונקים
קטגוריה:מדבר גובי: בעלי חיים | 2024-05-23T05:15:08 |
מאכלים אסורים | שמאל|ממוזער|250px|החזיר ביהדות הפך לסמל של מאכל אסור. בישראל אף קיים חוק האוסר לגדל חזיר.
מאכלים אסורים (בספרות ההלכתית מכונים בדרך כלל: מאכלות אסורות) הם מאכלים שיש איסור או הגבלה על אכילתם, בהתאם לכללים של דת או תרבות. בולטים בהקשר זה כללי הכשרות של היהדות שהם מרובים וענפים ואוסרים סוגים רבים של מאכלים בשל מוצאם ודרכי הכנתם. הנצרות ביטלה איסורים אלה בטענה ש"לֹא הַנִּכְנָס אֶל־הַפֶּה יְטַמֵּא אֶת־הָאָדָם כִּי אִם־הַיּוֹצֵא מִן־הַפֶּה הוּא מְטַמֵּא אֶת־הָאָדָם", ואילו האסלאם נטל מעט מתוך מערכת האיסורים היהודית, והוסיף לה גם משלו. בהינדואיזם הפרה נחשבת למקודשת ולכן אסור לאכול אותה.
בדתות שונות קיימים איסורים לאכול בעלי חיים מסוימים או מיני מזונות יחדיו באותה עת. מיון המזון באמונות העתיקות נעשה לפי מזון צמחוני, מזון חלבי ומזון בשרי.
מאכלות אסורות ביהדות
קטגוריות למאכלות אסורות ביהדות
בעלי חיים ממינים שונים שאסורים באכילה (בנושא זה יש מספר קטגוריות שיפורטו בהמשך).
בעלי חיים ממינים שמותרים באכילה אך לא נשחטו כדין (נבלה), או שהיו טרפה בשעת השחיטה (היה קיים סיכון מסוים לחייהם).
חלקים מסוימים מגוף בעלי החיים (חֵלֶב, דם, גיד הנשה).
אבר מבעל חיים כשר בעודו חי.
בשר עם חלב.
פירות של ערלה – פירות של עצים שטרם מלאו להם שלוש שנים.
פירות וירקות לא מעושרים.
פירות, ירקות שהבכירו ונאספו בארץ בשנת שמיטה וכל מוצרים מעיבודם כגון פירות יבשים ושמני מאכל כגון שמן תירס ושמן זית ועוד.
בעלי חיים, או מאכלים מסוימים מהצומח שהוקדשו לקרבן.
קרבנות שלא בוצע בהם ההליך המתיר באכילה.
חלקי קרבנות שאסורים באכילה.
מאכלים שהוקדשו לעבודה זרה (ובכללם יין נסך).
כלאי הכרם (גפן ותבואה שצומחים יחדיו).
תבואה חדשה (תבואה לפני יום ט"ז בניסן, יום הנפת העומר).
חמץ בפסח.
מאכלים מסוימים שנעשו על ידי גוים כגון יין, לחם ודברים מסוימים שנתבשלו על ידם.
פירוט בעלי חיים האסורים באכילה
כל בעלי החיים אסורים באכילה מלבד אלו שהוגדרו בתורה:
בהמות וחיות: מותרים אלו שמפריסים פרסה שיש בה שסע ומעלים גרה.
עופות: ישנה בתורה רשימה של העופות האסורים, ומלבדם מותרים כל העופות. חז"ל נתנו ארבעה סימנים לעוף טהור וסימנם צפו"ר: אצבע יתירה, זפק, לא דורס, קרקבן נקלף. אך למרות זאת סייגו חז"ל את הכלל וקבעו שאסור לאכול כל עוף שאין עליו מסורת שהוא כשר.
דגים: בעלי סנפיר וקשקשת מותרים באכילה, יתר בעלי החיים הימיים אסורים.
חגבים: יש מינים מסוימים המותרים באכילה, שהוזכרו בתורה. לרוב העדות בישראל אין היום מסורת על כך.
מאכלים אסורים בנצרות
דיני הכשרות בוטלו בנצרות בשלב מוקדם; לפי המסופר בברית החדשה, אלוהים התגלה לשמעון בר יונה והראה לו מטפחת גדולה שירדה מן השמיים ובה היו כל חיית הארץ ונאמר לו: בעקבות כן סעדו השליחים עם הגויים, ופאולוס אף התלונן לאחר מכן כי בר יונה נרתע מלאכול שוב עם הגויים לאחר שהגיעו שליחים מיעקב הצדיק בירושלים, שתבעו כי המאמינים הנכרים ימולו ויקבלו את התורה. לבסוף החליט יעקב ולדרוש מהם בתחום זה להימנע רק . הפרשנות הרווחת בנצרות היא שמדובר היה בתקנה זמנית כדי למנוע מתיחות בין היהודים לגויים בקהילות. צו זה איננו נשמר כמעט כיום.
על אף שבנצרות אין דיני מאכלים אסורים, כאמור, הרי שהדת הקתולית אוסרת על אכילת בשר (למעט בשר דג) במהלך 40 הימים שלפני חג הפסחא (התענית).
מאכלים אסורים באסלאם
המונח "חלאל" מציין אילו מאכלים מותרים לאכילה לפי החוק הדתי המוסלמי.
עיקרי חוקי המזון לפי השריעה הם:
אסור לשתות משקאות חריפים
אסור לאכול או לשתות דם ומוצריו
אסור לצרוך בשר חיות טרף או חיות אוכלות-כל (כחזירים, קופים, כלבים או חתולים)
אסור לאכול חיות שלא נשחטו על פי דיני האסלאם
החלאל דומה ל"כשרות" או "סוג הכשרות" ביהדות: יש חלוקה לפי פלגים, דרגות חומרה ומעניקי חותמת ההכשר. לדוגמה, המונח "צארם" (صارم) מציין הכשר מחמיר במיוחד (בדומה להכשר "למהדרין" ביהדות).
בארצות מסוימות כדוגמת ארצות הברית, שבהן בשר חזיר נפוץ למאכל, ניתן למצוא במסעדות מסמך המעיד כי במסעדה מסוימת מוגש מזון שהוא "חלאל" (בדומה לתעודת הכשרות בישראל). מסמך זה מוענק על ידי אנשי דת מוסמכים (בדומה ל"משגיחי כשרות" ביהדות).
על מנת שבשר חיה ייחשב כחלאל, עליה להישחט באופן מוגדר היטב על ידי אדם המאמין באל אחד תוך קריאת שמו בזמן השחיטה וניקוז הדם מהגופה.
ישנן פתוות מאוחרות הגורסות כי רק חיה שנשחטה על ידי מוסלמי תחשב כחלאל, אך לפי הכתוב בקוראן () גם שחיטה הנעשית בידי אחד מ"אנשי הספר" (כלומר, מונותיאסטים) נחשבת כשרה, ולכן יש מוסלמים מאמינים שאוכלים בשר הנחשב כשר לפי ההלכה היהודית.
ראו גם
כשרות
הערות שוליים
קטגוריה:מזון בדתות
קטגוריה:כשרות | 2024-08-27T06:56:48 |
אינדיאני | הפניה עמים ילידים ביבשת אמריקה | 2019-01-23T20:01:26 |
איסוף חתימות | 250px|ממוזער|פינחס רוזן, שר המשפטים וזלמן שזר, שר החינוך, חותמים בתערוכת הבולים "תבול", 1949
איסוף חתימות הוא מנהג נפוץ שקיים, כפי הנראה, מזה אלפי שנים. אספני חתימות אוספים חפצים או ניירות שעליהם חתמו אנשי שם, אמנים מפורסמים, או אישים ידועים אחרים. במזרח אסיה, קבלת חתימה מאדם מוכר בן המעמד הגבוה נחשבת לכבוד. ערכו של חפץ החתום בידי אישיות ממלכתית בכירה עשוי לעלות במידה מדהימה. בימי השושלות הקדומות של סין, חתימתו של קיסר בן השושלת הייתה יקרה לעין שיעור, אולם מכירת חפץ חתום שכזה הייתה פשע ונתפסה כמעשה מעליב.
עד לפני כמה עשרות שנים, בקשת חתימה מאנשים מפורסמים נחשבה במערב לעיסוק ההולם ילדים בלבד. איסוף חתימות כתחביב הפך נפוץ מאוד בשנות השמונים, וכתוצאה מכך מסחר בחתימות הפך למקובל. מה שהיה תחביב תמים הפך להיות עסק של ממש, סוחרי מזכרות החלו לעסוק בסחר בחתימות, וידוענים החלו לדרוש תשלום תמורת חתימתם.
יש לציין כי ידוענים רבים, כגון המתאגרף מוחמד עלי, שחקני הקולנוע רוברט דה נירו ואל פצ'ינו, נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון, ורבים אחרים עדיין אוהבים לחלק את חתימותיהם חינם אין כסף למעריצים, כך שאיסוף חתימות נותר תחביב מעניין גם בימינו.
בשנות התשעים החלה להתפשט תופעה של זיוף חתימות, שנמכרו כמקוריות. במקרים מסוימים הבעיה החמירה עד כדי מעורבות של לשכת החקירות הפדרלית האמריקאית.
בעולם אספנות הספרים, ערכו של ספר לאספנים, בעיקר כשמדובר בהדפסה ראשונה, עשוי לעלות עשרות ואף מאות מונים אם הוא חתום בידי הסופר (או בידי אישיות חשובה אחרת). במקרים רבים נמכרות מהדורות מיוחדות (מוגבלות וממוספרות) של ספרים כשהן חתומות בידי המחבר. סופרים נוהגים גם לחתום על עותקים מספריהם באירועים שונים, כגון שבוע הספר העברי, ובמפגשים עם קוראים.
קישורים חיצוניים
חתימות | 2024-08-01T03:40:03 |
אוטוגרף | 2017-08-02T17:12:23 | |
חתימה | שמאל|ממוזער|130px|חתימתו של שמעון פרס
שמאל|ממוזער|250px|חתימתו של ויליאם שייקספיר מצוואתו
שמאל|ממוזער|250px|חתימתו המפורסמת של ג'ון הנקוק על הכרזת העצמאות של ארצות הברית
שמאל|ממוזער|200px|חתימתו של משה מנדלסון
שמאל|ממוזער|250px|חתימתו של קארולוס ליניאוס
ממוזער|שמאל|250px|חתימתו של שלמה מולכו
ממוזער|שמאל|250px|חתימתה של פארה דיבה
שמאל|ממוזער|חתימתו של קארל גוסטף אמיל מנרהיים
חתימה היא צורת סימון שבעזרתה מסמן אדם מסמך או יצירה שכתב, יצר או אישר. החתימה משמשת אחרים כדי לאשר את מידת האותנטיות של הפעולה.
סוגי חתימות
החתימה הרווחת ביותר היא על ידי כתיבת שם האדם החותם, בכתב ידו ובדרכו האישית, לעיתים קרובות באופן מסוגנן.
בימים עברו, נהגו להשתמש בשעווה לצורך חתימה. על השעווה היו מטביעים סמל שהיה ייחודי לחותם או למשפחתו. סמלי חותם משפחתיים אפיינו משפחות מיוחסות ומשפחות מלוכה בכל העולם, ונישאו לעיתים על גבי טבעות או אביזרים מיוחדים אחרים.
בטקסים דתיים מסוימים ובעבר נהוג היה לחתום באמצעות טיפת דם. צורת חתימה זו קיימת עד היום בארגוני טרור.
חתימה כחולה משמשת בחוזים רשמיים, ונחתמת בעט כחולה על מסמכי מקור כאשר מנפיק המסמך מזהה את החותם ומאמת את זהותו, שומר את מסמכי המקור ומעניק העתק לחותם.
שימושים בחתימה
זיוף חתימה עם או בלי אישור הנמען היא עבירה פלילית שעונשה בישראל עד 3 שנות מאסר בפועל.
חתימה משמשת בביצוע עסקאות מסוגים שונים לצורך אישור הסכמתם של הצדדים לתנאי העסקה - בעסקאות המבוססות על חוזה או מסמך כתוב, משמשות החתימות של כל הצדדים המעורבים לצורך אישור הסכמתם לתנאים המפורטים בחוזה/מסמך. לעיתים קרובות גם החוק מחייב זאת, על מנת שלא יהיו טענות בנושא ההזדהות של החותמים.
חתימה משמשת לצורך אישור של עמידה בתנאים מוגדרים - בר סמכא מאשר בחתימתו את עבודתו של עובד זוטר ממנו, כאות לכך שהעבודה בוצעה כראוי.
חתימה משמשת ביצירות אמנות לצורך זיהוי היצירה עם היוצר - היוצר חותם על היצירה כדי להצהיר בפני הקהל על זהותו. במקרים מסוימים יש לחתימה במובן זה גם משמעות לצורך שמירת זכויות יוצרים.
חתימה משמשת לצורך הזדהות - נהוג לחתום על מכתבים רשמיים ואישיים, על מנת לאשר בפני הנמען את זהותו של הכותב.
תמונת חתימה הנשלחת במייל או באמצעים דיגיטליים אחרים אינה משמשת לאימות זהות החותם מאחר שניתן להעתיק אותה באמצעים דיגיטליים. לשם אימות זהות במרחב הדיגיטלי - ראו חתימה דיגיטלית.
גרפולוגים טוענים שניתן להשתמש בחתימה על מנת לזהות את תכונותיו של האדם.
מנהגים הקשורים בחתימות
איסוף חתימות הוא מנהג נפוץ שקיים, כפי הנראה, מזה אלפי שנים. נהוג לאסוף חתימות של אנשי שם ואנשים ידועים, האהודים על האדם האוסף את החתימות. מנהג זה גם גרם ליצירה של מקצוע של סוחרי חתימות שמוכרים חתימות של אישים מפורסמים.
קשיים עם חתימות
חתימות הן אחד הפריטים המזויפים ביותר, ובמקרים שהן מזויפות יש קושי רב להוכיח את הזיוף.
חתימה דיגיטלית
חתימה דיגיטלית היא תת-קבוצה של מושג כללי הנקרא "חתימה אלקטרונית". מקובל לראות בחתימה אלקטרונית שם כללי לאמצעי אלקטרוני מסוים המפיק מידע כגון: סמלים (תווים או מספרים), צלילים או תמונות, משויך למדיה אלקטרונית כלשהי ומאפשר אימות המידע או זיהוי בעל האמצעי.
חתימה אלקטרונית מקבילה במובנים מסוימים לחתימה פיזית כגון חתימה ידנית בכלי כתיבה או באמצעים פיזיים אחרים. חתימה דיגיטלית מתפרשת לעיתים ככלי קריפטוגרפי המספק אמצעי חיבור מתמטי של פיסת מידע דיגיטלי לזהות כלשהי.
חתימה באינטרנט
באינטרנט, המושג חתימה (באנגלית: Signature block) משמש להגדרת שורת טקסט או תמונה אשר מופיעים באופן אוטומטי בתחתית הודעות דואר אלקטרוני, הודעות בקבוצת דיון, או הודעות בפורום. בדרך כלל מקובל שהחתימה מכילה גם שורה קצרה אחת או יותר עם מידע על מחבר ההודעה.
בדרך כלל החתימה מכילה מידע על מחבר ההודעה כגון: שם המחבר, מספר הטלפון, כתובת הדואר האלקטרוני וכן פרטים נוספים ליצירת קשר, כגון כתובות URL של אתרי אינטרנט אשר בבעלות מחבר ההודעה. בצורה הנפוצה יותר בקבוצות דיון כוללת החתימה גם תמונה המזוהה עם המשתמש, ועליה כיתוב מהודר בדרך-כלל הנושא את שמו או שם אחר אשר מתקשר לתמונה. באופן כללי, לעיתים מופיע בחתימה גם ציטוט מעמיק או שנון, או ציור ASCII.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דיני ראיות
קטגוריה:סמלים | 2024-10-19T17:52:14 |
זרם התודעה | זרם התודעה הוא סגנון כתיבה שבו מצוטטות מחשבותיו של הדובר, והעולם מתואר על פי תפיסתו הסובייקטיבית של המתבונן בו. סגנון הכתיבה החל להתעצב בספרות המודרנית, עם שימת הדגש של ספרות זו על נפש הדמויות. את המונח טבע ויליאם ג'יימס ב"עקרונות הפסיכולוגיה".
העיקרון המארגן של צורת הכתיבה הזו אינו בהכרח נרטיבי או לוגי, כי אם על פי סדר התודעה - האופן בו המחשבות עולות בדובר. כתוצאה, מעבר ממשפט למשפט יכול להיעשות בצורה אסוציאטיבית, שאינה ליניארית, וכדומה.
אף על פי שהדבר אינו הכרחי, ברוב המכריע של המקרים הדובר ברומאנים מסוג זה (להלן אינפורמנט) אינו מודע לנמען. כתוצאה מכך, הגיבור אינו מחויב להסביר דברים מסוימים או לתאר אותם בסדר מסוים. מסיבה זו ניתן פעמים רבות למצוא דאיקטים רבים (כינויי גוף, זמן וכדומה) שאינם מפורשים. בעוד הדמות חושבת על "הוא", ויודעת למי כוונתה, על הקורא להסיק זאת בעצמו. כמו כן, האינפורמנט מרשה לעצמו לחשוב מחשבות אישיות, שכן הוא אינו יודע שאותן מחשבות "נשמעות" על ידי הקורא.
כאמור, הטקסט מגיע מתוך תודעת האינפורמנט, והיא זו שקובעת את חוקיו. לפעמים נמסר הסיפור גם מתוך תודעות משנה, של גיבורי משנה, או מתוך תודעות משנה של דמויות שהתפצלו מתודעת המספר.
דוגמה קלאסית לזרם תודעה היא המונולוג של מולי בלום בפרק החותם את "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (כפי שתורגם על ידי יעל רנן). להלן קטע קצר:
סופרים שכתבו בזרם תודעה
לקראת אמצע המאה העשרים ניתן היה כבר לדבר על אסכולה חדשה בכתיבה הרומניסטית האירופית והאמריקאית, אסכולת זרם התודעה. בין ראשי האסכולה הזו נמנו הרומנים של וירג'יניה וולף, ויליאם פוקנר, ג'יימס ג'ויס, סמואל בקט והרמן ברוך. יש הכוללים גם את שיריו של משורר הרוק בוב דילן.
בספרות העברית נחשב אורי ניסן גנסין לראש וראשון בין מחדשי זרם התודעה בסיפורת, בארבעת סיפוריו הגדולים: "הצידה", "בינתיים", "בטרם" ו"אצל". ניתן למנות גם את שמעון הלקין, בספרו "עד משבר", יעקב שבתאי בספריו "סוף דבר" ו"זיכרון דברים", ס. יזהר בספרו המונומנטלי "ימי צקלג", יורם קניוק בספרו "סוס עץ", דויד גרוסמן בספרו "עיין ערך: אהבה" (חלקו השני של הספר) וא.ב. יהושע ב"גירושים מאוחרים", כמי שכתבו יצירות שאפשר לשייכן לאסכולת זרם התודעה.
חדירה לנפש
כז'אנר שהומצא במודרניזם (אם כי ניתן למצוא לו אבות קודמים גם לפני המאה העשרים), מתאפיין זרם התודעה בהתמקדות בנפש הגיבור, שמחשבותיו מצוטטות. בבסיסו, זרם התודעה הוא מונולוג פנימי, שיח של אדם עם עצמו, על אף שיש הבדלים ניכרים בין ספרות זרם התודעה לבין המונולוגים השייקספיריים. ההבדל העיקרי, אם כי לא היחיד, הוא העובדה שזרם התודעה מנסה לחקות לא רק את תוכן המחשבות, אלא גם כיצד הן "נראות". כלומר, במקום להסתפק במסר הכללי של המחשבה, כתיבה בזרם תודעה היא ניסיון לייצג גם את אופייה הצורני של המחשבה, כפי שהם תפסו אותו, ממעברים אסוציאטיבים ממחשבה למחשבה ועד לאי בהירות בדאיקטים. מכיוון שכך, חוקרים רבים הניחו כי זרם התודעה הוא שיאה של החדירה לנפש הדמות.
בספרה Transparent Minds, המנסה לאפיין סוגי חדירה לנפש הדמויות בספרות, קראה דורית קון תיגר על טענות אלה. קון טענה כי ציטוט מחשבות הדמות היא רק דרך אחת לאפיין את הדמות ולחדור לנפשה. זרם התודעה בעיקרו הוא מילולי, ומכאן שהוא יכול לתאר רק את הרובד המילולי של מחשבות הדמות. רבדים שאינם מילוליים, תת-הכרתיים, אינם יכולים לקבל ייצוג בטקסט שכולו זרם תודעה.
יתרה מכך, אין שום סיבה להניח שהדמות יודעת הכול על עצמה או על נפשה. דמויות רבות, כבני אדם רבים, משקרות לעצמן ומטעות את עצמן. סופר הכותב בזרם התודעה יתקל בקשיים כאשר ירצה להדגיש זאת.
זרם תודעה, טוענת קון, הוא ציטוט ישיר של מחשבות הדמות, ולכן הוא מגביל את אפשרויות המחבר. בספרים שאינם כתובים בז'אנר זה, יכול הדובר לאפיין את הדמות באמצעים נוספים, שאינם זמינים בזרם התודעה. כך, למשל, הדובר יכול לסכם את מחשבות הדמות, להאריך אותן, לייצר בינן לבין דבר מה אחר אנלוגיה, שתאיר אותן באור מסוים, וכדומה. הדובר יכול גם להביע ביקורת על מחשבות הדמות ולנתח אותן, והוא יכול להעמיד אותן בקלות יתרה באור אירוני בהתאם למטרותיו ביצירה.
התודעה כציטוט
זרם התודעה מתיימר להציג ציטוט ישיר ממחשבות הדמות. במובן זה, אין הבדל רב בינו לבין המונולוג. אולם, כפי שניתן לראות מהשוואה פשוטה בין מונולוגים שייקספיריים, למשל, לבין המונולוג של מולי בלום, יש הבדלים ניכרים בין מונולוג אחד למשנהו.
אחת הסיבות העיקריות להבדל זה נעוצה בעובדה שבשני המקרים המונולוגים מצוטטים (ע"ע: אינטרטקסטואליות). על פי תאוריית הציטוט של מאיר שטרנברג, ציטוט הוא אירוע בו פעולת תקשורת אחת מייצגת פעולת תקשורת אחרת, גם אם זו פעולת תקשורת בדיונית. בספרות קיימת מערכת היררכית של ציטוטים, שבראשה עומד המחבר, לאחריו הדובר, ולאחר מכן, אם בכלל, הדמויות.
בנוסף לכך, יחסי ציטוט הם תמיד יחסים של משעבד ומשועבד. פעולת תקשורת אחת מנותקת מההקשר המקורי שלה, וממטרתה המקורית, ומועברת לפעולת תקשורת אחרת, שמטרותיה שונות. ביחסים אלה נוצר מונטאז' פרספקטיבי – שילוב בין הפרספקטיבה של המצטט לפרספקטיבה של המצוטט. לעיתים, השילוב הזה גלוי יותר לעין, ולעיתים פחות, אולם הוא תמיד שם.
במונולוג השייקספירי ניתן לחוש ביתר שאת בידו המכוונת של המצטט. המונולוגים כתובים במשקל מסוים, שפתם גבוהה, בדרך כלל, והמחשבות המצוטטות מסודרות באופן נרטיבי או כטיעון. התחושה המתקבלת היא שאלו אינן מחשבות הדמות, כפי שהיא ביטאה אותן בפרטיות מוחה, אלא עיבוד של מחשבותיה, והתאמתן לקהל. מדובר, אם כן, במעין מבע משולב, מאפיינים של פעולת תקשורת אחת, המשתלבים במאפיינים של פעולת תקשורת אחרת.
עם זאת, גם בספרות זרם התודעה ניתן לראות כי מדובר בציטוט. ראשית, זרם הסיפור נפתח ומסתיים. מישהו בוחר היכן לפתוח את הסיפור, והיכן לסיים אותו. הבחירה הזו נעשית על פי מטרות המחבר, מטרותיו התקשורתיות והרטוריות (ע"ע: הנמקה). מטרות אלה מכתיבות גם בחירות אחרות במהלך הכתיבה. למשל, אלו ממחשבות הדמות יובנו על ידי הקורא (כלומר, הטקסט יספק מספיק מידע, שממנו ניתן יהיה להסיק מסקנות פרשניות), ומתי הן יובנו.
אם כן, ההבדל העיקרי בין מונולוג שייקספירי למונולוג של זרם התודעה אינו צורני בהכרח (חלק מהמונולוגים בספר "יוליסס" לג'ויס כתובים במשקל, משום שהדמות, סטיבן דדאלוס, מנסה את כוחה בכתיבה), אלא נעוץ במטרותיו של המחבר והדובר. סיבה נוספת להבדלים בין מונולוגים, מלבד ההבדל בין הדמויות, הוא ההבדל באופן בו התודעה נתפסה בזמנים שונים ועל ידי אנשים שונים.
מודל התודעה
קשה לטעון שזרם התודעה הוא ייצוג מהימן של תודעת האדם, גם אם מדובר בייצוג של הרובד המילולי בלבד בתודעתו. מאחר שתודעה אינה דבר נראה וניתן למדידה, ייצוגה מסתמך על מודל תרבותי, שמשתנה בהתאם לתקופה ולהנחות היסוד שלה. כך, למשל, מודל הנפש של זיגמונד פרויד שונה באופן מהותי ממודל הנפש שהיה מקובל בימי הביניים. לפיכך, ייצוגה של תודעה בספרות מדיאוולית (גם אם זו אינה כתובה בסגנון זרם התודעה) יהיה שונה מייצוג תודעה בספרות המודרנית.
ההבדל אינו חייב להיות צורני בלבד, להתבטא באופן בו כתובים הדברים, הוא יכול להיות גם רחב יותר. מהלך מחשבתי שנראה הגיוני בתקופה מסוימת, תחת הנחות יסוד מסוימות, יראה בלתי הגיוני בתקופה אחרת.
דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא דווקא באירוע שאינו ספרותי. ג'רלד מוויילס ניסה במאה ה-12 להוכיח שהאי מן שייך לבריטניה ולא לאירלנד. כדי להוכיח טענה זו, הוא הצביע על העובדה שיש נחשים באי. ומאחר שעל פי כל המסורות הקיימות פטריק הקדוש גירש את הנחשים מאירלנד, ולכן באירלנד אין נחשים, הרי שהאי אינו חלק מאירלנד. כדאי לשים לב כי אירלנד נתפסת כאן לא כמקום שגבולותיו משתנים על פי שרירות ליבו של האדם, אלא כמהות ברורה ומובחנת, כמעט מנותקת מההיסטוריה האנושית.
במובן מסוים, אם כן, זרם התודעה אינו מייצג מהימן של תודעת האדם, אלא של האופן בו תודעת האדם נתפסה בזמנים שונים.
לכתוב תודעה – התנגשות מוטיווציות
כתיבה בזרם תודעה באופן גלובלי (כלומר, כל הטקסט הוא זרם תודעה, ולא רק חלקים ממנו, כמו פרקים מסוימים ב"יוליסס") מציגה בפני הכותב אילוצים מסוימים, שעמם עליו להתמודד. חוסר המודעות של האינפורמנט לנמענים לא רק מאפשר לכותב להציג את מחשבותיו הפרטיות והאישיות ביותר של הגיבור, הוא גם מציג בפניו קשיים.
ראשית, לאינפורמנט אין צורך להסביר לעצמו דברים שהוא כבר יודע. כך, למשל, אין לו סיבה מיוחדת להציג את עצמו. הוא יודע מי הוא, יודע את שמו, ויודע כיצד הוא נראה. כמו כן, הגיבור לא צריך לפרט לעצמו במחשבותיו מי זה אותו "הוא" עליו הוא חושב, בעוד שהקורא זקוק לאינפורמציה זו כדי להבין דברים בסיסיים בעולם המיוצג.
במילים אחרות, בעוד המחבר מעוניין לספק לקורא מידע אקספוזיציוני, מידע בסיסי להבנת המתרחש, לגיבור אין שום אינטרס לעשות זאת. לדברי דורית קון, זו הסיבה שבשלה מתחילים סיפורים רבים, הכתובים בסגנון זה, בהתעוררות. כך המחבר מספק גם סיבה להתחלת זרם התודעה (ובכך לא גורם לתחושה שהחדירה לנפש הדמות נעשית באמצע הדברים, ומכאן גם לא מבליט את קיומו), וגם מסוגל לספק מעט מידע בסיסי, בתואנה שלוקח לגיבור המתעורר זמן לזהות את סביבתו.
בעיה נוספת, חשובה לא פחות, היא תיאור הסביבה בה הגיבור נמצא. מאחר שהקורא מקבל רק את מחשבות הגיבור, על הסופר למצוא דרך לתאר את המתרחש בעולם דרך מחשבות אלה. דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא למקם את הגיבור במקום אחד, ובכך לצמצם למינימום את הצורך בתיאור זה. דרך אחרת היא לגרום לגיבור לחשוב על הדברים המתרחשים סביבו ועל סביבתו, וכך להציג את האירועים לקורא בעקיפין. חלק מהסופרים אף תמללו את הדברים שהגיבור רואה, ובכך ניסו ליצור את הרושם שהגיבור אינו "חושב", אלא פשוט חווה את האירועים או מתבונן בעולם מבלי לנסות לפרש אותו.
ראו גם
דובר (ספרות)
מבע משולב
הנמקה (ספרות)
תודעה
פסיכולוגיה
דורית קון
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תורת הספרות
קטגוריה:ספרות לפי זרם
קטגוריה:טכניקות ספרותיות | 2024-03-04T06:41:04 |
מזרח גרמניה | REDIRECT גרמניה המזרחית | 2004-08-10T08:35:30 |
אוטונומיה | אוֹטוֹנוֹמְיָה (מיוונית: αυτονομία "עצמיות בחוק"; מקור המושג בצירוף המילים αὐτο – עצמי, ו-νόμος – חוק, שמשמעו: "הקובע חוק לעצמו"), היא מושג רחב שהוראתו הכללית מציינת מידת ריבונות או יכולת תפקוד בלתי תלויה, בתחום פעילות כלשהו או ביחס לפרמטרים כלשהם. המושג עשוי לשמש להתייחסות לאופן הפעולה של פרט או גוף חברתי, כמו גם של מערכות ביולוגיות ושל מכונות ועצמים מופשטים (כגון, פונקציות מתמטיות), ומהווה מושג בסיסי במגוון תחומים החל מפילוסופיה של המוסר ותאוריה פוליטית וביואתית, דרך סוציולוגיה ופסיכולוגיה ועד לביולוגיה, רפואה, הנדסה ומתמטיקה.
השימוש הראשון המוכר במונח הוא מאמצע המאה השבע עשרה (1623–1624) אך את שורשיו הרעיוניים ניתן למצוא כבר בפילוסופיה היוונית העתיקה.
לאוטונומיה הגדרות רבות ושונות, חלקן רואות בה מושג כללי המקיף תחתיו אלמנטים רבים, ואחרות רואות באוטונומיה מושג שאפשר לפרק אותו לחלקים, כך שגורם עשוי להיות אוטונומי במידה מסוימת אך לא באחרת. הפילוסוף ג'ואל פיינברג טען שיש ארבע משמעויות מרכזיות לאוטונומיה: 1. היכולת של גורם לשלוט בעצמו. 2. שליטת הגורם בעצמו בפועל. 3. שאיפה של הגורף לשלוט בעצמו. 4. מערך זכויות המכירות בריבונות הגורם על עצמו.
בשימוש העממי מבטא המונח בדרך כלל שאיפה לחירות בתחום מסוים של החיים. שימוש זה מטשטש את ההבחנה שתבעו פילוסופים בין "אוטונומיה אישית", ל"אוטונומיה מוסרית" ו"אוטונומיה פוליטית". "אוטונומיה מוסרית, ששורשי הדיון בה מיוחסים בדרך כלל לעמנואל קאנט, היא היכולת של הפרט להתלבט ולבחור לעצמו את חוקי המוסר המנחים אותו, במקום להיענות ללא שיקול דעת לתכתיבים חיצוניים; אוטונומיה אישית היא יכולתו של פרט לקבל החלטות לגבי עצמו ולנתב את פעילותו (הגדרה זו אינה מתייחסת בדרך כלל להיבטים או תכנים מוסריים); ואוטונומיה פוליטית היא מצב בו החלטותיו של הפרט מכובדות, מוערכות ונענות במסגרת הקשר פוליטי."
בהקשרים מדיניים משמש המושג אוטונומיה להגדרת מצב בו לאוכלוסייה מוגדרת (אם מבחינה טריטוריאלית או זהותית) מוענקת ריבונות עצמית מוגבלת. לרוב מדובר בממשל עצמי האחראי לניהול ענייני הפנים (כולל חקיקת חוקים), כאשר בכל הנוגע לענייני חוץ, ביטחון, מסחר וקשרי חוץ, הישות האוטונומית כפופה לחלוטין לשלטון המרכזי; לעיתים מדובר בריבונות רחבה או צרה יותר (למשל, אוטונומיה תרבותית).
בהקשרים שאינם חברתיים, כבהתייחסות למערכות ביולוגיות ומכניות או לעצמים מופשטים, משמש המושג לציון מידת החופש של המושא לפעול ללא תלות במערכות חיצוניות או פרמטרים מסוימים.
בפוליטיקה
שמאל|ממוזער|350px|מדינות הכוללות לפחות אזור אוטונומי אחד
טריטוריה או ישות אוטונומית
המושג אוטונומיה משמש בין היתר לתיאור מצב בו אזור מסוים במדינה, או לקבוצה מסוימת בתוך מדינה ישנה זכות לשלטון עצמי מוגבל, הכולל חקיקת חוקים הנוגעים לענייני פנים, כאשר בנושאי חוץ, ביטחון וסחר היא כפופה לשלטון המרכזי.
קיומה של טריטוריה אוטונומית בתוך שלטון מרכזי מעיד לעיתים על חולשת השלטון המרכזי כיוון שעצם הענקת זכויות והכרה בעצמאותה החלקית של אוכלוסייה מסוימת מהווה ויתור של הגורם השולט על שליטתו באותה אוכלוסייה.
אוטונומיה מלאה היא בדרך-כלל דרישת קדם לעצמאות מדינית, אולם אוטונומיה לא תמיד מובילה לעצמאות. באוטונומיה קשרי הפנים מנוהלים על ידי התושבים של המתחם האוטונומי אך אין להם רשות לנהל קשרי חוץ.
דוגמאות לאוטונומיות הן כורדיסטן, גרינלנד והונג קונג. בישראל הרשות הפלסטינית מתקיימת באוטונומיה חלקית בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה (שבפועל נמצאת תחת שליטת חמאס).
בדרך כלל באזורים המוגדרים כאוטונומיה מועלית דרישה לקבלת עצמאות מלאה, כמו במקרים של קטלוניה וחבל הבסקים בספרד, צ'צ'ניה הנמצאת תחת שלטון רוסיה.
בפילוסופיה
אוטונומיה אינדיבידואלית היא רעיון שבאופן כללי מקובל לייחס ליכולתו של אדם לקבל שליטה על עצמו, לחיות את חייו על פי סיבות ומניעים הנתפסים כמגיעים משליטה אותנטית שלו, ולא כתוצר של כוחות חיצוניים מניפולטיביים או מעוותים.
הגישה לפיה האוטונומיה של האינדיבידואל היא נושא חשוב – כזה ש"חברה מוסרית" צריכה לשאוף להגיע אליו – הלכה והתקבלה במערב בעת המודרנית כחלק מהתפתחות ההומניזם. על אף שגישה זו התקבלה במערב באופן נרחב, ניסיון לקבוע את התנאים המדויקים הנדרשים לאוטונומיה מציף מחלוקות שונות, וכן ישנם קולות הגותיים שמפחיתים במעמדה של האוטונומיה.
אוטונומיה ממלאת תפקיד בתפיסות של חובה ואחריות מוסרית, בהצדקה של מדיניויות חברתיות שונות, סוגיות הנוגעות לחירויות וזכויות שונות (כגון חופש הביטוי והזכות לפרטיות) ובהיבטים רבים של תאוריות פוליטיות (למשל, בהיבטים של גישה פטרנליסטית). נוסף על כך, נושאים הקשורים לאוטונומיה נמצאים בשיח בתחומים דוגמת גיבוש מדיניות חינוך, אתיקה ביו-רפואית, היבטים שונים של פמיניזם (לדוגמה, כאשר חברה יוצרת תנאים אשר מצמצמות את האוטונומיה של נשים בחברה) ועוד.
האוטונומיה היא נדבך מרכזי בגישה הקאנטיאנית בפילוסופיה של המוסר, וגם בעלת מעמד חשוב בגרסתו של ג'ון סטיוארט מיל לליברליזם תועלתני. גישות אחרות מאתגרות את התפיסה שהאוטונומיה היא ערך מרכזי ובהן אתיקה של דאגה, סוגים מסוימים של תועלתנות ואתיקה של הסגולה הטובה.
כדי להגיע לאוטונומיה, מקובל להכיר בשני תנאים שעליהם להתקיים – האחד עוסק בעצם היכולת של אדם לפעול ללא מגבלות אם יבחר בכך, והשני במסוגלותו של אדם להיות אותנטי. כדי להגיע למצב של אותנטיות, נדרשות יכולותיו של האדם להרהר באופן חופשי ורציונלי ברצונותיו וערכיו, וכן יכולותיו לפעול ללא הונאה עצמית שיטתית ובמידה של שליטה עצמית.
ישנו קושי בקביעת גבולות האוטונומיה האנושית. אם אדם נמצא תחת דיכוי או עובר מניפולציה, ייתכן שגם פעולותיו האותנטיות ביותר לא יהיו אוטונומיות למעשה בעקבות המגבלות להן הוא כפוף. אולם גם ברובד עמוק יותר, גישות שונות טוענות כי במקרים רבים בהם נראה כי אדם פועל על דעת עצמו, הוא עושה זאת תוך רציונליזציה והונאה עצמית שגם המקור שלהם ברובד מורכב יותר של דיכוי או מניפולציה חיצוניים, כך שגם אז האוטונומיה שלו נפגעת. גישות אלו עלולות לייצר תמונה מעגלית לפיה אף פעולה של אדם אינה אוטונומית במובן המלא. כדי לפתור בעיה זו, היו חוקרים, דוגמת אלפרד מלה וג'ון כריסטמן, שהציעו קריטריונים שונים לסווג מתי פעולה של אדם אכן כפופה לדיכוי או מניפולציה. גישה המכונה "הגישה הפרוצדורלית" או "הגישה הנייטרלית", למשל, רואה בפעולה כאוטונומית אם עברה תהליך של אינטרוספקציה ביקורתית.
סוגים והגדרות
לעיתים נעשית הבחנה בין שני מובנים של אוטונומיה, "אוטונומיה מוסרית" – יכולתו של אדם להכיל על עצמו בחירה אישית בפעולה המוסרית – ו"אוטונומיה אישית" – יכולתו של אדם לנהל את בחירות חייו. מושג האוטונומיה האישית מתכתב עם נושא חירות האדם, אם כי מידת החפיפה תלויה בהגדרות המדויקות של המושגים, אשר מצויות במחלוקת. על פי הגדרה אפשרית, ההבדל בין מושג החירות לאוטונומיה האישית, היא שבעוד חירות עוסקת ביכולתו של אדם לפעול כדי להפוך את רצונותיו ליעילים, אוטונומיה עוסקת בעצמאות ובאותנטיות של הערכים והרגשות שמניעים מלכתחילה את הרצון של האדם לפעול.
רובד נוסף שיש לגביו הבחנה, מתייחס להבדל בין "אוטונומיה בסיסית" – ההכרה המינימלית באחריותו של אדם למעשיו ויכולתו להתנהל באופן עצמאי ורציונלי – לבין "אוטונומיה אידיאלית" – שאיפה נשגבת אליה על האדם לשאוף, בניסיון להפוך לאותנטי באופן מקסימלי, ונטול השפעות מניפולטיביות מהסביבה. לא ברור האם ניתן להגיע למצב של אוטונומיה אידיאלית, או שמדובר רק במצב שיש לשאוף להגיע אליו. הגישה החולקת על כך שאפשר להגיע בפועל לאוטונומיה אידיאלית, גורסת כי חייו וזהותו של אדם שזורים באופן נרחב ביחסים חברתיים ודפוסים תרבותיים. גורמים אלו – למשל, זהויות שמאמץ אדם הקשורים למגדר, אתניות, תרבות או דת – יוצרים מחסומים פסיכולוגיים שמגבילים את האוטונומיה שלנו, כאשר אפילו השפה עצמה שאנו מדברים נשענת על הקשרים תרבותיים, ומשפיעה על תפיסות המסוגלות שלנו. הוגים אחרים טענו שהשאיפה ל"אוטונומיה אידיאלית" מגיעה מזווית ראייה ליברלית וקוסמופוליטית, שמתארת אדם שאינו קשור בשורשיו לאף קהילה ויכול לנדוד כרצונו ברחבי העולם, ושתיאור זה לא רלוונטי לאנשים רבים שמגיעים מרקע תרבותי פחות ליברלי.
מושג האוטונומיה הבסיסית משפיע גם על תפיסה משפטית, ועומד מאחורי גישות לפיהן, למשל, קטינים מתחת לגיל מסוים אינם יכולים להיחשב אוטונומים באופן מלא, ולכן מקבלים מגורמי החוק יחס שונה מזה של בגירים. באופן דומה, ניתן לטעון שכדי שנוכל לראות באדם אוטונומי עליו להיות בעל יכולת "להבחין בין טוב ורע".
הבחנה אפשרית שלישית היא האם אוטונומיה מתארת את מצבו הכללי של האדם, או שעשויה להתייחס להקשר מסוים בחייו של האדם. למשל, אדם עשוי להיות אוטונומי במרבית המרחבים של חייו, אולם להיות בעל אוטונומיה מוגבלת רק בהקשר של התמכרות לסיגריות.
גישה חדשה יחסית מערערת על עצם היותה של אוטונומיה מושג אינדיבידואלי, ועוסקת בהשפעת מערכות יחסים על האוטונומיה, ובמיוחד כאשר ישנן מערכות יחסים דכאניות. דוגמה מייצגת של גישה זו מתארת אישה אשר מדוכאת על ידי חברה פטריארכלית, בה בעת שהיא מזדהה ערכית עם ערכי החברה. על פי אחת הגישות לאוטונומיה, תנאי בסיסי לאוטונומיה אינדיבידואלית הוא יכולת לפעול באופן עמוק על פי הערכים האישיים, יכולת שנפגעת כאשר תנאים חברתיים מסירים את תחושת העצמי כפרט אינדיבידואלי נפרד מהחברה והקהילה. שיקולים אלו הביאו לגישה אלטרנטיבית המכונה "אוטונומיה יחסית" (מלשון מערכת יחסים), אשר בוחנת את הסוגיה משתי זוויות. זווית ראשונה היא זווית אנטי־אינדיבידואליסטית לפיה העצמי מורכב באופן משמעותי מקשרינו הסביבתיים, כך שאין טעם לבחון את האוטונומיה של פרט כבודד, אלא לבחון את האוטונומיה של הדינמיקה החברתית. זווית שנייה טוענת כי לא משנה ממה מורכב העצמי, עצם האוטונומיה בפועל היא פועל יוצא של הדינמיקות החברתיות שלנו, ולא של תכונות אינדיבידואליות.
בניסיון להתגבר על הגישות היריבות לגבי האוטונומיה, היו תאורטיקנים שהציעו הגדרות מינימליסטיות שעשויות להתאים גם להשקפות יריבות.
אוטונומיה ומוסר
מושג האוטונומיה משמעותי במסגרות מוסריות מסוימות, הן כתכונה שהופכת את האדם למי שנושא באחריות מוסרית, והן מבחינת הנסיבות בהן מוסרי או לא לצמצם אוטונומיה של אדם.
בבסיס רעיון המוסר האוניברסלי של עמנואל קאנט נמצאת היכולת של בני האדם לבחור את הפעולות שלהם, וגישה זו יוצאת מנקודת מוצא שבני אדם הם אנשים חופשיים המסוגלים לבחון באופן ביקורתי שיקולים כמו מסורת או שררה ולקבל החלטה עצמאית. חופש זה נקשר על ידי פילוסופים מאוחרים יותר לרעיון האוטונומיה. בעוד העמדה הקנטיאנית ראתה בחירות האנושית השלכה בלתי נמנעת של הפעלת התבונה המעשית, הוגים אחרים, דוגמת פילוסוף המוסר פול בנסון, טענו כי אוטונומיה של אדם מעידה על מידה מינימלית של תחושת ערך עצמי, שנדרשת כדי לסמוך על יכולת קבלת ההחלטות שלנו. כך או אחרת, גישות שונות, שהקאנטיאניות במרכזן, סוברות כי אוטונומיה נמצאת בבסיס יכולתם של בני אדם לקבל על עצמם חובה מוסרית.
ישנן גם גישות שקוראות תיגר על תפיסה זו. אחת מגישות אלו טוענת כי קאנט נותן משקל רב מדי לקוגניציה המנטלית של האדם, ומשקל נמוך מדי לתוכן הרגשי, דוגמת רגשות ורצונות, דברים שהאדם מרגיש מחויבות כלפיהם כמו משפחתו או קהילתו, תחושות משיכה, סלידה או נוחות, וכדומה.
לעיתים תיתכן התנגשות בין אוטונומיות של סוגי חירויות שונות, ופילוסופים שונים ניסו להציע לכך פתרונות וגישות. דילמה מסוימת מתייחסת לחירות האוטונומית של הפרט לקבל גם החלטות מזיקות עבורו, או החלטות נמהרות או מוטות מבחינה מוסרית. גישה פטרנליסטית אפשרית יכולה לטעון שמשיקול זה קשה לטעון שבני האדם בעלי מעמד מוסרי דומה המקנה להם מעמד אוטונומי דומה, ולפיכך יכולים גורמים שונים להצדיק צמצום אוטונומיה של אחרים אם יחשבו שבכך הם מגנים עליהם. אוטונומיה עשויה להיות מצומצמת על ידי גורם פטרנליסטי הן מטעם מדינות, והן מטעם הנורמות החברתיות והסביבה האישית. גישה המכונה "היררכיית הרצונות", המזוהה עם עבודתם של הארי פרנקפורט וג'רלד דוורקין, מנסה להציע פתרון לסוגיה, ומציעה לעמוד על כך שנכבד את האוטונומיה של האדם במקרים בהם הבחירות שלו תואמות את הערכים והמחויבויות שלו, להבדיל ממקרים בהם אדם חלש רצון מקבל החלטה כנגד שיקול דעתו הטוב. גישה אחרת, הרואה באוטונומיה יכולת וזכות אנושית בסיסית, מצדיקה מעמד אוטונומי דומה לבני האדם גם במחיר שחלק מהאנשים ישתמשו באוטונומיה שלהם לרעה. בדרך כלל זכות בסיסית זו לאוטונומיה מצריכה עמידה בקריטריונים שונים, כמו הגעת לגיל בגירות, או היותו של אדם לא נתון ללחצים חיצוניים משמעותיים המגבילים את יכולתו לבצע בחירות עצמאיות. במקרים שונים תיתכן דרך ביניים שבה תהייה רק פגיעה חלקית וממוקדת באוטונומיה באספקט מסוים של החיים, שלא צפוי להשליך על אספקטים אחרים. לצד זאת, ייתכן גם מצב של ניצול לרעה של הצדקה פטרנליסטית לפגיעה באוטונומיה של אדם, באופן המיטיב למעשה עם הגורם שמגביל את האוטונומיה.
ראו גם
פגיעה באוטונומיה
אוטונומיה לאומית פרסונלית
מערכת העצבים האוטונומית
קישורים חיצוניים
אוטונומיה אוניברסיטת סטנפורד
הערות שוליים
קטגוריה:ממשל ומדיניות | 2024-08-13T18:38:50 |
נביאי התנ"ך | הפניה :קטגוריה:נביאים בתנ"ך | 2013-11-11T22:27:49 |
רון ריבסט | REDIRECT רונלד ריבסט | 2004-08-27T13:07:43 |
הנביאים | הפניה :קטגוריה:נביאים בתנ"ך | 2009-06-11T09:21:55 |
שמואל (פירושונים) | קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים
קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות משפחה שמבוססים על השם שמואל
קטגוריה:שמות פרטיים תאופורים | 2024-06-15T09:00:45 |
זכריה | קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים
קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות פרטיים תאופורים | 2024-06-17T06:31:48 |
פרסאוס (מיתולוגיה) | REDIRECT פרסאוס | 2004-08-10T09:50:34 |
יש"ע | REDIRECT יהודה ושומרון וחבל עזה | 2013-05-08T12:07:59 |
הר שולחן | שמאל|ממוזער|250px|הרי שולחן סמוך ללוס אלמוס שבניו מקסיקו
שמאל|ממוזער|250px|הר קטום, הר שולחן סמוך לשפה הדרומית של מכתש רמון.
הר שולחן או הר טבלה הוא שטח אדמה מוגבה שראשו שטוח ומוקף מכל עבריו בצוקים תלולים. הוא נקרא כך בשל דמיונו לשולחן.
הרי שולחן מאפיינים אזורים צחיחים, בעיקר בדרום-מערב ארצות הברית והם נוצרים בדרך כלל כאשר אדמה שהוגבהה בשל פעילות טקטונית נחשפה לרוח ולבליה.
בראש הרי שולחן ישנו סלע קשיח בשכבה אופקית. בתהליך הבלייה הסלע הקשיח מתפקד ככיפה מגנה ששומרת על האזורים שבין ודיות או אזורים אחרים בהם הבלייה פעילה במיוחד.
דוגמאות להרי שולחן ניתן למצוא בספרד, צפון ודרום אפריקה ("הר השולחן"), אזורי ה-Bad Lands וקולורדו בצפון אמריקה, בשמורת קנאימה בוונצואלה, חצי האי ערב, הודו ואוסטרליה.
הר שולחן דומה לרמה (פלטו) אך קטן ממנה, ודומה גם לגבעה, אך גדול ממנה.
ראו גם
אמב
לקריאה נוספת
פרופסור משה ברור, "הר טבלה/הר שולחן", לקסיקון גאוגרפי, (עמ' 7), הוצאת יבנה, תשס"א
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:צורות נוף | 2023-04-02T03:11:05 |
הושע בן בארי | ממוזער|100px|הושע, ציור של דוצ'יו די-בונינסניה
הוֹשֵעַ בֶּן-בְּאֵרִי היה נביא שפעל בממלכת ישראל באמצע ימי בית ראשון, לקראת חורבן ממלכת ישראל. נבואותיו של הושע מרוכזות בספר הנושא את שמו, ועיקרן תוכחות לאנשי ממלכת ישראל, אך הן מכילות גם פניות אחדות לאנשי ממלכת יהודה.
ספר הושע כולל גם שני סיפורים על נישואי הושע עם זונה, גומר בת דבליים, המדמים את היחס בין אלוהים ועם ישראל.
רקע היסטורי
הושע בן בארי התנבא בעשורים האחרונים של ממלכת ישראל. היו אלו ימים של עצמאות מדינית רעועה ותחלופה מהירה של מלכים. כמו כן, בימים אלו גדלה עוצמתה של ממלכת אשור, וחייליה צעדו לראשונה בארץ ישראל.
ישנן שתי דרכים לקביעת זמנו המשוער של הושע: כותרת ספרו, המספקת מידע כללי למדי ויש הטוענים שאף אינו מדויק; ותוכן הספר, שנבואותיו מרמזות על אירועים מסוימים, לעיתים באופן מעורפל. בעיה נוספת בקביעת הזמן על פי התוכן היא, שאפשר שלא נשתמרו כל נבואותיו ואנו מחזיקים בידינו רק את חלקן, בהתאם לכלל החז"לי
תקופת נבואתו של הושע לפי כותרת הספר
על פי הכתובת המופיעה בראש ספרו, פעל הושע . עם זאת, קביעת תקופתו של הושע אינה פשוטה כל כך. כבר בכתובת זו ישנה בעיה, שכן תקופות אלו אינן חופפות לגמרי: מלכי יהודה הנמנים כאן המשיכו למלוך גם עשרות שנים אחרי ירבעם מלך ישראל. ימי המלוכה של כל המלכים הללו יחד מגיעים עד קרוב ל-90 שנים. לדעת רבים, אין זה סביר שהושע, שכבר בתחילת פעילותו הנבואית היה בגיל הנישואין (), חי ופעל במשך תקופה כה ארוכה. ייתכן שפעל רק מסוף מלכות ירבעם עד תחילת מלכות חזקיהו ובסך הכל כ-50 שנה בלבד.
יש בחז"ל כמה התבטאויות מהן נראה כי אכן חשבו כך, אולם הפרשנים החדשים אינם מקבלים זאת, והם מנסים לקבוע את זמנו בטווח זמן מצומצם יותר. יש מהם שאף הציעו, כי רשימת מלכי יהודה באה בכותרת רק משום שגרת הלשון (ואולי כתוספת מאוחרת של עורך בן ממלכת יהודה, שהייתה בידו מסורת לא מדויקת על זמנו של הושע), על פי כותרת ספר ישעיהו.
ליישוב הסתירה בצורה אחרת, יש המשערים כי הכתובת בראש הספר מונה רק את המלכים החשובים, ולכן חסרים מלכי ישראל האחרונים, שלא מלכו פרק זמן ארוך ולא הותירו חותם משמעותי על הממלכה. אולי הכתוב משמיט במכוון את המלכים שהשיגו את כיסאם על ידי שפיכות דמים, ואת זכריהו בן ירבעם מפני שמלך רק שישה חודשים. רש"י מביא בפירושו לפסוק הראשון בספר דעה, על פיה זכה ירבעם להיזכר בין המלכים, כיוון שלא קיבל לשון הרע על עמוס.
תקופת נבואתו של הושע לפי תוכן הספר
בשל העמימות בה מנוסחות נבואות הושע, קשה לקבוע בביטחון לאילו אירועים היסטוריים מתייחס הנביא. ישנם אירועים, אשר לוּ התרחשו בתקופת הושע היו ודאי צריכים להותיר בספרו את חותמם. בין אלה ניתן למנות את המס שהעלה מנחם לאשור, ומלחמת רצין ופקח באחז (המלחמה הסורית-אפריימית) ותוצאותיה: חורבן ממלכת ארם, וכיבוש שגרר הגליית חלקים נרחבים מצפונה של ממלכת ישראל בידי אשור. דבר זה גורם למחלוקות באשר לקביעת זמנו של הושע, כיוון שפרשנים שונים רואים בנבואות שונות התייחסויות לאירועים שונים. למשל, ישנם פרשנים הרואים בנבואה בפרק ה', ח' - ו', ו' נבואה המתייחסת למלחמת רצין ופקח, ועל כן מתארכים את הושע בהתאם. לעומתם, חוקרים אחרים לא קוראים קטע זה כך, ובעקבות זאת משערים אחרת.
ראייה ברורה למדי לכך שהושע נתנבא עוד בימי ירבעם או זכריה בנו, אפשר למצוא בפרק הראשון בספרו, בו ה' מבטיח לבית יהוא חורבן: כיוון שאלו הם אחרוני מלכי בית יהוא, אפשר להניח שהנבואה שייכת לימיהם. ברם, גם ראייה זו אינה מקובלת על כל הפרשנים. יש מסבירים, ש"בית יהוא" הוא כינוי כללי לבית המלוכה בישראל (כפי שהאשורים כינו את מלכי ישראל בשם "בית עמרי", גם שנים רבות לאחר שחדל לשלוט). יחזקאל קויפמן אף הציע לשנות את הנוסח ל"בית יהורם", ולתארך את הנביא הזה לימי יהורם בן אחאב.
קשה לטעון שהושע לא המשיך להתנבא גם לאחר ימי ירבעם: חילופי המלכים המהירים שבאו רק לאחר תקופת ירבעם מהדהדים במספר מקומות בהושע, דוגמת:
חורבן שומרון (כאירוע שהתרחש) אינו מופיע, כך נראה, בנבואות הושע, ולכן אפשר להניח שחדל להתנבא לפני כן.
240px|שמאל|ממוזער|תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור בשנים 744 עד 727 לפנה"ס על פי התיארוך המקובל. מנחם בן גדי מוזכר ברשימת המעלים לו מס.
גבולות זמן אלו מוסכמים כמעט על כל החוקרים (למעט קויפמן וחוקרים אחדים שהולכים בגישתו, המובאת להלן), אך הם רחבים למדי (למעלה מ-25 שנים), והמיקום המדויק בתוכם שנוי במחלוקת. יש הסוברים שהושע נתנבא לאורך כל התקופה, יש המקדימים את הפעילות רק לראשית תקופה זו, ויש מאחרים אותה לסופה. המיקום המדויק תלוי בפרשנות שמעניק כל פרשן לפסוקים מסוימים ולעובדות מסוימות. למשל, האם שני האזכורים של הגלעד ( ו) מעידים כי הגלעד היה עדיין בשליטת ישראל, או שמשתמע מהם דווקא להפך? הגלעד נתלש מממלכת ישראל במלחמה הסורית-אפריימית בימי פקח בן רמליהו. מי שיראה בפסוקים עדות לכך שהוא עדיין בשליטת ישראל, יסיק מכך שנבואות אלו קודמות למלחמה זו. מי שיפרש אחרת, יקבע את ימי הושע כמאוחרים למלחמה זו. גם מאי-אזכורה של ממלכת ארם בכל הספר כולו, אם נניח שאינו מקרי, אפשר להסיק דבר והיפוכו: היה מי שהסיק מכך שהנבואות מאוחרות למלחמה הסורית-אפריימית, בה חרבה ארם, והיה גם מי שטען ההפך: לו היה הושע מתנבא לאחר המלחמה ולאחר חורבן ארם, היה ודאי מזכיר אירוע היסטורי חשוב זה בנבואותיו. שאלה דומה נוספת היא, כיצד רואה הנביא את אשור (המוזכרת כשמונה פעמים בספרו): האם היא אויבת מרה מבחינתו, או שהיא עדיין בעלת ברית אפשרית, כמו מצרים? גם שאלה זו יכולה להשפיע על קביעת התקופה.
דמותו של הושע לפי הפשט
על הנביא הושע מסופרים במקרא (בספרו בלבד; הוא איננו מוזכר במקום אחר בתנ"ך) כמה פרטים אישיים באופן מפורש. בכותרת ספרו נמסרים זמנו והעובדה שהיה "בן בארי". בְּאֵרִי הוא כנראה שם אביו, ואולי שם עירו. בפרקים א' ובפרק ג' מסופר כי ה' ציווה על הושע לשאת אישה זונה. ישנן גישות פרשניות רבות לסיפורים אלו, ועל כך ראו בהמשך.
מספרו אפשר לשער פרטים נוספים על הרקע האישי שלו. הוא היה בעל ידע והתמצאות בפוליטיקה הפנימית בממלכת ישראל וביחסי החוץ שלה, ולכן מסתבר, שהיה שייך למעמד הגבוה. גם הכרותו עם ההיסטוריה, עם פסוקי התורה וספרות החכמה והמזמורים (הניכרת מדבריו), מסייעות לטענה זו. עם זאת, הדימויים הרבים הלקוחים מן הטבע ומעולמו של האיכר הבאים בספרו, מרמזים שגם עולם זה לא היה זר לו.
מרבית החוקרים והפרשנים (וכן במדרש, ראו לקמן) מסכימים, שהושע היה בן ממלכת ישראל ולא ממלכת יהודה. כמה ראיות לדבר, ובהן:
עיקר דברי הושע מכוונים לאנשי ממלכת ישראל, ורק פעמים אחדות מזכיר הוא את יהודה. השוואה בין כותרת ספר הושע לכותרת ספרו של עמוס הנביא, איש יהודה שנתנבא לאנשי ישראל, יכולה לרמז על כך. אביו של הושע, בארי, היה ידוע בממלכת ישראל – בניגוד לאביו של עמוס, שכנראה לא היה ידוע ועל כן לא הוזכר.
לשונו של הושע שונה מזו של ספרי המקרא האחרים מתקופתו (שנוצרו בממלכת יהודה), ואף ניכרת בה השפעת ארמית, שדוברה בארם, שגבלה בישראל אך לא ביהודה.
הושע מרבה לכנות את ממלכת ישראל בשם 'אפרים', ולא רק בשם 'ישראל'. הוא לא מזכיר אפילו פעם אחת את ירושלים, אך שומרון נזכרת בדבריו שש פעמים.
לעומתם, ישנם גם חוקרים אחדים הסבורים כי הושע היה בן ממלכת יהודה שנשלח לאנשי ישראל להוכיחם, בדומה לעמוס. גם לסברה זו כמה נימוקים.
מדבריו נראה שנרדף על נבואותיו: אפשר להסיק מפסוק זה שהיה הושע שייך לקבוצת בני הנביאים, שלא כעמוס, שהדגיש שאיננו כזה:
שמאל|ממוזער|200px|יעקב והמלאך ביצירתו של גוסטב דורה
דמותו של הושע לפי חז"ל
חז"ל ראו בהושע את הראשון לארבעת הנביאים שנתנבאו באותו פרק (הושע, ישעיה, עמוס ומיכה).
על פי חז"ל היה הושע בן לבארה, נשיא שבט ראובן המוזכר בספר דברי הימים כמי שהוגלה על ידי מלך אשור. לדבריהם, בארה היה גם הוא נביא.
בתלמוד הבבלי אפשר למצוא ביקורת על הושע, אולי כיוון שבספרו יש ביקורת כלפי עם ישראל:
בהמשך הסוגיה בתלמוד, מבהירים חז"ל כי הושע שב בתשובה, ורגשותיו כלפי העם שונו:
בכך יש כדי להסביר את רגשותיו המעורבים של הושע כלפי העם המובעים בספרו, לעיתים בצורה עזה וקיצונית (למשל: לעומת ), ואת המעברים החדים שלו בין נבואות פורענות לבין נחמה (למשל המעבר בין לײ).
אביו של הושע זוכה לשני אזכורים בחז"ל. על פי האחד היה אף הוא נביא, אשר לא זכה לספר מפני קוצר נבואותיו:
לפי השני מזוהה בארי עם בארה, נשיא שבט ראובן המוזכר ב, כמי שהוגלה על ידי מלך אשור:
במקום אחר נאמר, כי הנבואה הראשונה של הושע הייתה דווקא זו המופיעה בפרק :
השם הושע
השם "הושע" הוא שמם של כמה אנשים הנזכרים במקרא. ישנם עוד כמה אנשים הנקראים בשמות דומים, כגון יהושע (יהושע בן נון, שאף נקרא 'הושע' בטרם שינה משה את שמו), הושעיה או הושעיהו. ייתכן ש'הושע' הוא קיצור של אחד השמות הללו.
השם הושע והשמות הדומים לו מופיעים גם בחותמות עבריים קדומים, בכתבי יב ובחרסי לכיש. אדם בשם הדומה להושע נזכר בשטר קניין אשורי מהמאה השביעית לפנה"ס מהעיר גוזן, וייתכן כי מדובר באחד מגולי עשרת השבטים.
משמעות השם היא אמירה: "ה' יושיע" או בקשה מה': "ה' – הושיעה!".
קברו
שמאל|ממוזער|250px|מבנה על מערת קבורה בבית הקברות בצפת המיוחסת להושע מהמאה ה-15. המבנה נבנה בין השנים 1495-1522
מקום קברו של הושע הוא נושא שנוי במחלוקת. מקום קבורתו אינו מתואר בתנ"ך, וקיימות כ-4 מסורות מאוחרות לגביו.
עיראק (המאה ה-15)
אליהו מפרארה (1435) טוען כי נקבר בעיראק: "יהודי מבצרה סיפר לי שמקומו קרוב לבבל החדשה, מהלך שני ימים. ושם קבור הושע בן בארי".
צפת (המאה ה-15)
בשנת 1495 תלמידו של עובדיה מברטנורה מתאר את קבורת הושע בבית העלמין העתיק בצפת. כ-30 שנה מאוחר יותר, משה באסולה מתאר את קבר הושע ומוסיף "וכנגדו מערה אחת סגורה, אומרים ששם היה קבור בארי אביו".
מירון (המאה ה-19)
אליעזר הלוי (1838) טוען כי נקבר במירון: "לפני הר ההר עליו נמצא, בכפר מירום, לפי דעת אחדים – מורון, קברו של רבי שמעון בן יוחאי, ובית הקברות הגדול עם קבר הושע בן בארי".
כפר חיטים (המאה ה-20)
אשר אנשיל גרינוולד (1934) טוען כי נקבר בכפר חיטים: "כפר חיטין, בצד ההר קבר הושע וקבר צפניה ויש אומרים שהוא קבר יתרו".
לקריאה נוספת
עמנואל הלפרן, הושע – ניסיון של ביאור חדש, קריית-ספר, 1976.
יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך 6 עמ' 93–146, מוסד ביאליק, 1964.
חיים תדמור, הרקע ההיסטורי של נבואות הושע, בתוך: ספר היובל ליחזקאל קויפמן, 1961.
יהודה קיל, פירוש דעת מקרא לתרי עשר, 1973.
משה צבי סגל, פירוש לנביאים אחרונים, דביר, 1951.
אבי שויקה, יהודה בנבואות הושע, אוניברסיטת בר-אילן, 2000.
אברהם נחום, אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, ה'תשע"א. עמ' 153–155.
אהרן הראל-פיש, שירת מקרא: עדות ופואטיקה, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג, הפרק "הושע: פואטיקה של אלימות", עמ' 137–157.
קישורים חיצוניים
צבי אדר, מאמר כללי על הושע, אתר מקרא-נט
רפאל שחורי, חיי הנישואין של הושע הם משל ליחסים שבין ה' לבין עם ישראל
ספר הושע באתר הניווט בתנ"ך
הושע הנביא באתר הניווט בתנ"ך
ילקוט שמעוני על ספר הושע
הושע הנביא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תרי עשר
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות בצפת | 2024-01-06T20:36:51 |
לאונרד אדלמן | לאונרד מקס אדלמן (באנגלית: Leonard Max Adleman; נולד ב-31 בדצמבר 1945) הוא פרופסור יהודי-אמריקאי למדעי המחשב ולביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת דרום קליפורניה. ידוע בעיקר בזכות חלקו בפיתוח מערכת ההצפנה במפתח פומבי RSA, ופיתוחיו בתחום המחשוב המולקולרי.
קורות חיים
אדלמן למד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ושם קיבל תואר דוקטור בשנת 1976.
בשנת 1994 תיאר במאמרו Molecular Computation of Solutions To Combinatorial Problems (חישוב מולקולרי של פתרונות לבעיות קומבינטוריות) את השימוש הניסויי ב-DNA ככלי חישוב. מאמר זה היה ההצלחה הראשונה בשימוש ב-DNA כדי לחשב אלגוריתמים. עבודתו הראתה שלחישוב מולקולרי יש פוטנציאל ככלי לפתרון בעיות קומבינטוריות.
בעקבות תרומתו להמצאת מערכת ההצפנה RSA, הנמצאת בשימוש נרחב ביותר, קיבל אדלמן את פרס טיורינג לשנת 2002, יחד עם שותפיו רון ריבסט ועדי שמיר (השם RSA הוא ראשי התיבות של שמות המשפחה של השלושה).
ב-2006 נבחר כחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ולאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית.
אדלמן היה היועץ המתמטי למפיקי הסרט "סניקרס", שגיבוריו הם האקרים העוסקים בפיצוח מערכות הצפנה.
קישורים חיצוניים
עמוד הבית של לאונרד אדלמן
קטגוריה:סן פרנסיסקו: אישים
קטגוריה:ביולוגים יהודים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס טיורינג יהודים
קטגוריה:מדעני מחשב יהודים אמריקאים
קטגוריה:קריפטוגרפים אמריקאים
קטגוריה:קריפטוגרפים יהודים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת דרום קליפורניה
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1945 | 2023-05-26T07:48:52 |
לן אדלמן | REDIRECT לאונרד אדלמן | 2004-08-10T10:43:03 |
קבוצה דלילה | בטופולוגיה, קבוצה דלילה היא קבוצה שהפנים של הסגור שלה ריק. כלומר, אם קבוצה, היא תיקרא דלילה אם מתקיים .
דלילות פירושה, במובן מסוים, ההפך מצפיפות. בעוד שעבור קבוצה צפופה מתקיימת התכונה שכל קבוצה פתוחה במרחב פוגשת אותה (כלומר, יש להן איבר משותף), הרי שקבוצה דלילה מקיימת את התכונה שכל קבוצה פתוחה במרחב מכילה קבוצה פתוחה לא ריקה שזרה לקבוצה הדלילה - כלומר, הקבוצה הדלילה היא "לא צפופה בשום מקום" (ועל כן באנגלית מכנים אותה גם "Nowhere dense").
דוגמה
אם המרחב שלנו הוא הישר הממשי, והקבוצה שלנו היא קבוצת המספרים השלמים, זוהי קבוצה דלילה - הסגור של המספרים השלמים הוא המספרים השלמים, והפנים של קבוצה זו ריק (שכן כל כדור פתוח סביב כל אחד מהמספרים השלמים מכיל גם מספרים לא שלמים).
לעומת זאת, קבוצת המספרים הרציונליים אינה דלילה, וזאת למרות שהפנים שלה ריק (כי כל כדור פתוח סביב מספר רציונלי מכיל מספרים אי רציונליים) - זאת מכיוון שהסגור של קבוצת המספרים הרציונליים הוא כל המרחב, ולכן הפנים שלו הוא גם כן כל המרחב.
נשים לב, שאת קבוצת המספרים הרציונליים ניתן להציג כאיחוד בן מנייה של קבוצות דלילות (הזזות של קבוצת השלמים במספר רציונלי). תכונה זו לא מתקיימת בישר הממשי כולו. קבוצת המספרים הממשיים לא ניתנת להצגה כאיחוד בן מנייה של קבוצות דלילות. תכונה זו מוכחת על ידי משפט הקטגוריה של בייר.
קטגוריות ומשפט בייר
איחוד סופי של קבוצות דלילות הוא קבוצה דלילה. לעומת זאת, איחוד אינסופי של קבוצת דלילות אינו בהכרח קבוצה דלילה. קבוצה שהיא איחוד בן מנייה של קבוצות דלילות נקראת קבוצה מקטגוריה ראשונה, וקבוצות אחרות נקראות קבוצות מקטגוריה שנייה. משפט הקטגוריה של בייר אומר כי במרחבים מסוימים, הפנים של קבוצה מהקטגוריה הראשונה הוא תמיד ריק.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טופולוגיה
de:Dichte Teilmenge#Nirgends dichte Teilmenge
ru:Глоссарий общей топологии#Н | 2024-03-09T17:13:52 |
סטרומה | שמאל|ממוזער|250px|תמונה המיוחסת לאוניה סטרומה שצולמה סמוך לאיסטנבול ב-1942
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה למעפילים שנספו בים, ובהם מעפילי "סטרומה", מוזיאון ההעפלה על שם משה סנה, עתלית
ממוזער|250x250 פיקסלים|אנדרטה באשדוד לנספים באניות סטרומה ומפקורה, יצר ברוך וינד
סטרומה הייתה אוניית מעפילים שנשאה על סיפונה 768 (המספר המדויק שנוי במחלוקת) יהודים שניסו להימלט מרומניה הפשיסטית שבהנהגת יון אנטונסקו, והוטבעה בים השחור על ידי צוללת סובייטית ביום ז' באדר תש"ב, 24 בפברואר 1942. ההפלגה אורגנה במסגרת מפעל ההעפלה אף על פי של האצ"ל. טביעת כל מעפיליה ואנשי צוותה למעט אחד נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה לארץ ישראל ולאחד האסונות הגדולים ביותר בהיקפם של טביעת אונייה אזרחית בזמן מלחמת העולם השנייה.
תולדותיה
שמאל|ממוזער|250px|האוניה סטרומה בהיותה יאכטה בשלהי המאה ה-19, כשעוד נקראה Xanthia
שמאל|ממוזער|250px|נתיב ההפלגה של "סטרומה" ו"מפקורה"
ב-1940 רכש ארגון ההגנה את הספינה דאריאן 2 והיא שמשה לבסוף לעליית יהודים מאירופה לארץ ישראל. האוניה הגיעה ליעדה והצלחה זו הובילה את היוזמים לעשות את הניסיון עם סטרומה.
'סטרומה' (MV Struma) הייתה ספינה קטנה, שעברה מספר שינויי שימוש ושינויי שם רבים. היא נבנתה בשנת 1867 כיאכטת קיטור מפוארת של מרקיז בריטי והסתיימה 75 שנים מאוחר יותר כספינת דיזל. היא הושקתה בשם Xantha, אך לאחר מכן נשאה את השמות Sölyst, Sea Maid, Kafireus, Esperos, Makedoniya ולבסוף Struma.
בשנת 1871 נרשמה בשם Xantha, בקולצ'סטר. בשנת 1873 היא נרכשה על ידי תומאס צ'יוורס. בשנת 1875 היא נרכשה על ידי ויקונט מקדאף והוגבהה לגובה של 40.8 מטר. בשנת 1877 היא נרכשה על ידי ויליאם בארנבי. בשנת 1887 היא נרכשה על ידי הארי אדוארדס. ב-1888 שונה שמה ל-Sölyst והיא נרשמה בסאות' שילדס. באותה שנה הוחלף מנוע הקיטור המורכב המקורי שלה במנוע קיטור 49 NHP Ernest Scott & Co. בשנת 1892 היא נרכשה על ידי צ'ארמס מקייבר, ששינה את שמה ל"Sea Maid" ורשם אותה בליברפול. בשנת 1895 היא נרכשה על ידי ג'ון פיפס. בשנת 1901 היא נרכשה על ידי חאג'י קונסטנטי ואחים מסירוס, ששינו את שמה ל-Kafireus. הם האריכו אותה ל-45.2 מטר (148.4 רגל) והפכו אותה לספינת משא. מקור אחד טוען כי בשנת 1913, במהלך מלחמות הבלקן, ממלכת יוון החרימה אותה והשתמשה בה כאוניית חיילים כדי לקחת חיילים מחאלקידיקי לאמפיפוליס. בשנת 1916 רכשה אותה Thrakiki Atmoploia ("ספינות קיטור תראקיות") והשתמשה בה כספינת סחר חופית. בתאריך לא ידוע היא עברה לסוקראטיס גומאריס ולחברת סלוניקי, ששינתה את שמה ל-Esperos. בשנת 1930 היא נרכשה על ידי ג'ורג'יוס מילונאס, שרשם אותה בסלוניקי. בשנת 1933 היא נמכרה לבעלים בולגרי, דימיטר קנקוב, ששינה את שמה ל-Makedoniya, ביסס אותה בנמל ורנה והשתמש בה להובלת בקר על נהר הדנובה. פנקס הספנות של לויד אינו מציין אותה כמקדוניה, והיא מופיעה לאחרונה בשם אספרוס במהדורת 1934. מקור אחד טוען כי מקדוניה לא הייתה בשירות אחרי 1937. בשנת 1941 מכר אותה קנקוב לחברת Compañía Mediterránea de Vapores Limitada, שנשלטה על ידי סוכן ספנות יווני, ז'אן פנדליס. הוא שינה את שמה לסטרומה ורשם אותה תחת דגל הנוחות של פנמה.
בשנת 1941 ארגנו אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ברומניה, את הפלגת האונייה כדי לברוח מרומניה הפשיסטית, לאיסטנבול מרחק 14 שעות הפלגה. ב־11 בדצמבר 1941 עלו על סיפון האונייה, שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה, 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים מבין יהודי רומניה. באונייה היו עשרה אנשי צוות, חלקם יהודים. חלק ניכר מהספינה היה במצב תחזוקה ירוד ויועד לעד 400 נוסעים בלבד. ההפלגה של 'סטרומה' שיצאה לדרכה עם דגל פנמה, התארכה בשל תקלות במנוע המיושן, ורק לאחר ארבעה ימים, הספינה, שמנועה התקלקל בים השחור, נגררה לנמל איסטנבול. המארגנים קיוו לקבל בטורקיה סרטיפיקטים ולהגיע באמצעותם לארץ ישראל. בין הנוסעים היו שישה בעלי סרטיפיקטים שהורשו לעלות לחוף ולהמשיך בדרך היבשה לארץ ישראל.
סטרומה עגנה באיסטנבול במשך כעשרה שבועות. ממשלת טורקיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה, למרות השהות הארוכה של האונייה בנמל. הסוכנות היהודית ביקשה משלטונות המנדט הבריטי להכניס את הפליטים לארץ ישראל, ואף הציעה כי למעפילי האונייה יועברו סרטיפיקטים על חשבון מכסות העלייה הקבועות מדי שנה, אך הבקשות הושבו ריקם. הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, התערב אישית כדי למנוע הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל סטרומה.
הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאונייה, פרט לשמונה מעפילים. המעפילים שנותרו על הספינה חיו על אספקה שקיבלו מהקהילה היהודית באיסטנבול, עד שגם אספקה זו אזלה. בתוך האונייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הבריטים לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה, רומניה. ניסיונות של הג'וינט לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי להתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני, כשלו אף הם. השלטון הבריטי בארץ ישראל חשש מפריצת הסכר ומגל של פליטים יהודים שינהר בדרך האחורית לחופי ארץ ישראל וביקשו לחסום את דרך העלייה מארצות הבלקן דרך טורקיה. לאחר משא ומתן הסכימו הבריטים להתיר לילדים ונערים בספינה בגילאים 11–16 את הכניסה לארץ ישראל (ההנחה הייתה שילדים רכים יותר בשנים יתקשו להיפרד מהוריהם). אך חילוקי דעות על דרך מעברם לארץ ישראל עיכבו את ביצוע ההחלטה.
כדי למנוע את שילוחם חזרה לרומניה חבלו הנוסעים במכונות האונייה. לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל 23 בפברואר 1942 עלו על סיפון 'סטרומה' חיילים טורקים, שחתכו את שרשרת העוגן. סטרומה עם מנוע מקולקל ובלי עוגן, נקשרה לספינת גרר טורקית שגררה אותה למרחק של חמישה מיילים ימיים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, על מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה.
אסון סטרומה
למחרת, בבוקר 24 בפברואר 1942, הוטבעה סטרומה על ידי טורפדו במי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה. פגיעת הטורפדו גרמה לנזק עצום לספינה הישנה והרקובה. קוער האונייה התחתון שקע מיד והאונייה ירדה אחריו במהירות למצולות. ממאות האנשים שהיו על הסיפון שרדו שניים בלבד: המעפיל הצעיר דוד סטוליאר ואחד מקציני האונייה, שהצליחו לטפס על קורה והיו סנטימטרים ספורים מעל קו המים. במשך הזמן ניסו שני הניצולים לעודד אחד את השני כדי לשרוד ובמשך הלילה הקר שבא שרו, דיברו וצעקו. הם חששו שאם יפסיקו - לא יחזיקו מעמד בקור העז ששרר במים וגופם יקפא. לפנות בוקר התברר לסטוליאר שהקצין לא החזיק מעמד ומת, והוא נותר הניצול היחיד מן האונייה. דייגים טורקים גילו במקרה את הניצול והעלו אותו לספינתם. דוד סטוליאר נכלא בידי הטורקים ולאחר מאמצים של הקהילה היהודית במקום שוחרר ועלה לארץ ישראל בדרך היבשה. לאחר מכן התגייס לצבא הבריטי עד לסוף מלחמת העולם השנייה. עם שחרורו הצטרף להגנה ובמלחמת העצמאות לחם כמקלען. מספר שנים לאחר הקמת מדינת ישראל עבר ליפן במסגרת עסקיו ומשם היגר לבסוף לארצות הברית, שם גם נפטר ב-2014 בגיל 91.
תגובות
שמאל|ממוזער|250px|מגבית של הוועד הלאומי לכנסת ישראל, לטובת המאבק על ההעפלה
טביעת האונייה עוררה סערת רוחות ביישוב. הוכרז על יום אבל וחצי יום של שביתה ממלאכה ועוצר. דגלים שחורים הונפו והתקיימו עצרות אבל.
בעקבות פרשה זו פרסמו המחתרות את הכרוז הבא, הנושא את תמונתו של הרולד מקמייקל, הנציב העליון באותה עת, בנוסח כרוזי ה"מבוקש" שפורסמו באשר ללוחמי המחתרות עצמם וקבעו בלשון חריפה: "רצח! סיר הארולד מק מייכל, הידוע כנציב העליון לפלשתינה (א"י), מבוקש עבור רצח 800 פליטים יהודים במימי הים השחור באוניה "סטרומה". ב־8 באוגוסט 1944 ערכו אנשי הלח"י ניסיון התנקשות בחייו של מקמייקל שראו בו את האחראי הישיר לסירוב לתת למעפילי ה'סטרומה' להיכנס לארץ ישראל, אך הוא הצליח לשרוד. רצח הלורד מוין נומק גם הוא בסירוב שלו לקלוט את פליטי סטרומה.
השם 'סטרומה' הפך לסמל למדיניות הקשוחה ואטומת הלב של ממשל המנדט הבריטי בארץ ישראל כלפי אלו שהצליחו להינצל מן השואה שהתרחשה באירופה וחיזקה את התביעה הציונית לגבי הנחיצות שבהקמת מדינה יהודית, כדי שמקרה כזה לא יישנה. במשפטו של מתתיהו שמואלביץ, כשביקש להעלות על נס את אטימות ורשעות "השלטון הזר", צעק בנאומו
זהות המטביעים
לאחר האסון נטען ברדיו רומא שסטרומה טובעה על ידי צוללת רוסית. הרוסים לעומת זאת טענו שההטבעה בוצעה בידי צוללת גרמנית. הבריטים פרסמו שמדובר בצוללת גרמנית או במוקש ימי.
במשך כעשרים שנה, ההנחה הייתה שסטרומה, כמו המפקורה, טובעה על ידי כלי שיט גרמני. היו גם שמועות שהאנגלים הם שטיבעו את האונייה.
בשנת 1965 פרסם חוקר גרמני מחקר על פיו סטרומה, וגם המפקורה, טובעו בידי הסובייטים. על פי המחקר, האונייה הוטבעה על ידי צוללת סובייטית, שסברה שמדובר ב"אוניית אויב", שיגרה אליה טורפדו, על פי הוראה של הצי הסובייטי לפגוע בכל אונייה לא מזוהה שנכנסת לים השחור. בין השאר הביא החוקר עדות של הסובייטים שהם טיבעו ב-24 בפברואר אונייה בלתי מזוהה. כן טען החוקר שאוניות גרמניות כלל לא היו בים השחור בעת הטבעת סטרומה. יצחק ארצי הגיב בפקפוק על מחקר זה. אולם בשנת 1978 נמצא מסמך סובייטי שדיווח על טיבוע סטרומה וציין לשבח את צוות הצוללנים תוך ציון שמותיהם, על ההטבעה המוצלחת.
הנצחה
שמאל|ממוזער|250px|כתובת לזכר הניספים בסטרומה ומפקורה באנדרטה באשדוד
ממוזער|הסבר על הקמת האנדרטה בכיכר סטרומה בחולון
ברומניה הוקמה אנדרטה לזכר הנספים בבית הקברות בבוקרשט. האנדרטה שופצה לקראת יום השנה ה-30 לאסון.
באחדות מערי ישראל נקראו רחובות על שם "סטרומה". בירושלים קיים רחוב בשם "קדושי סטרומה", בחולון נקראה כיכר מרכזית בשם "כיכר סטרומה", ובשנת 1968 נחנכה בה אנדרטה לניספים.
בשכונה א' בבאר שבע הוקם בית כנסת אשכנזי ע"ש סטרומה. בקומתו העליונה של בית הכנסת הקים יו"ר ועד בית הכנסת, אריה רייטר, מוזיאון לזכר הפליטים ובו נערך מדי שנה טקס אזכרה לזכר נספי הספינה בהשתתפות נציג השגרירות הרומנית והתאחדות עולי רומניה בישראל. בית כנסת אשכנזי נוסף בשם זה פועל בשכונת גיורא ברמלה.
כ־60 שנה לאחר האסון, ביקש מוזיאון השואה האמריקאי לברר שאלות שנגעו לטביעתה של 'סטרומה' ובשיתוף מוזיאון יד ושם אורגנה משלחת למציאתה. צוללנים טורקיים הודיעו ביולי 2000, שבוע לפני יציאת המשלחת, כי מצאו שרידי אונייה לאחר מחקר של כ־3.5 שנים לאיתור מקום הטביעה. עם זאת קיימת מחלוקת אם השרידים שנמצאו הם אכן של האנייה סטרומה. ב-3 בספטמבר 2000 נערך טקס קרוב למקום הטביעה המשוער של האנייה ובו השתתפו שישים נציגים של משפחות הניספים.
ראו גם
מפקורה
לקריאה נוספת
מרדכי נאור (עורך), 'פטריה' וסטרומה', "עלייה ב", סדרת עידן, 1, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ג, עמ' 44–46.
קישורים חיצוניים
סטרומה בארכיון הציוני
רשימה מלאה של שמות הניספים באנייה
סטרומה באתר יד ושם
תערוכת אינטרנט על סטרומה באתר יד ושם
סטרומה - תשדיר דוקומנטרי של Antena 1 ושל Intact Advertising ברומנית
זאב גלילי, טיבוע "סטרומה" ההתנקשות במק מייכל וחיסול הלורד מוין, באתר "היגיון בשיגעון"
עופר אדרת, איך חמקו מעפילי "סטרומה" מהנאצים?, באתר "הארץ", 7 במאי 2014
רשומת האונייה ותולדותיה באתר TYNE BUILT SHIPS.
Singurul om scăpat din naufragiul în care au pierit 800 de evrei: „Nimeni n-a venit să vadă dacă sunt supravieţuitori“
הערות שוליים
250px|ממוזער|ימין|שלט הנצחה לנספי האנייה סטרומה ברחוב סטרומה בפתח תקווה
*
קטגוריה:אוניות מעפילים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אוניות מעפילים שטבעו
קטגוריה:אוניות מעפילים ליעדי משנה בדרך לארץ ישראל
קטגוריה:הים השחור: היסטוריה
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1942
קטגוריה:אוניות מעפילים בשירות העלייה מרומניה
קטגוריה:אוניות מעפילים בשירות עליית אף על פי | 2024-09-04T08:20:32 |
פנים (טופולוגיה) | שמאל|ממוזער|250px|הנקודה p נמצאת בפנים של הקבוצה V שכן הקבוצה V מכילה סביבה של p.
בטופולוגיה, הפְּנים של קבוצה הוא אינטואיטיבית אוסף הנקודות שנמצאות "בתוך" הקבוצה ולא על השפה שלה. נהוג לסמן את הפנים של קבוצה ב- או ב-.
הגדרה פורמלית
ישנן כמה דרכים שקולות להגדיר את הפנים של קבוצה:
תהא קבוצה כלשהי במרחב טופולוגי. נגדיר את הפנים שלה, , בתור קבוצת כל הנקודות כך שקיימת קבוצה פתוחה כך ש- - כלומר, הקבוצה היא סביבה של .
תהא קבוצה כלשהי במרחב טופולוגי. נגדיר את הפנים שלה בתור הקבוצה הפתוחה הגדולה ביותר שמוכלת ב-. על פי הגדרה זו, הפנים הוא איחוד כל הקבוצות הפתוחות המוכלות ב-.
תהא קבוצה כלשהי במרחב טופולוגי. נגדיר את הפנים שלה באמצעות הנוסחה הבאה המערבת משלים וסגור: .
דוגמה
נחשב את הפנים של הקטע הסגור בישר הממשי.
ולכן הפנים של הוא הקטע הפתוח .
תכונות הפנים
נשים לב שרבות מתכונות אלו מזכירות את תכונות הסגור.
כל קבוצה פתוחה שווה לפנים שלה: . בפרט הפנים הוא קבוצה פתוחה ולכן .
חוץ
החוץ של קבוצה , המסומן , מוגדר כפנים של המשלים שלה: . באופן שקול, ניתן להגדיר את החוץ כמשלים של הסגור: .
השפה של קבוצה, היא קבוצת האיברים במרחב שלא נמצאים בפנים שלה ולא נמצאים בחוץ שלה.
ראו גם
נקודת מרכז
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טופולוגיה | 2020-10-11T02:37:38 |
כפר אביב | כְּפַר אָבִיב הוא מושב הנמצא בצמוד למחלף אשדוד. כפר אביב הוא חלק מהמועצה האזורית גדרות.
כפר אביב נוסד בשנת 1951 ביוזמת הסוכנות היהודית – האגף למעמד הבינוני וחברת רסקו. מלכתחילה נועד כפר אביב לקלוט עולים ממצרים. שמו המקורי של כפר אביב היה "כפר היאור". השם כפר אביב ניתן בהתייחסות למצרים כפי שנכתב בתורה: "כי בחודש האביב יצאת ממצרים". בהמשך נקלטו בכפר משפחות ממזרח אירופה, ארצות אפריקה ואסיה ותושבים ותיקים אשר בחרו לגור בכפר אביב.
בכפר אביב 72 נחלות ועוד כ-80 וילות. השטחים החקלאיים הם בהיקף של כ-2,600 דונם. הענפים העיקריים: פרדסים, מטעים נשירים, ירקות ופרחים. רוב התושבים מוצאים את פרנסתם מחוץ למושב.
קישורים חיצוניים
כפר אביב – באתר המועצה האזורית גדרות
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1951
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:יישובי האיחוד החקלאי | 2024-08-16T09:49:08 |
כדורסלנים | הפניה :קטגוריה:כדורסלנים | 2006-12-13T15:45:37 |
עמוס | עָמוֹס הוא דמות מקראית, נביא אשר חי בתקופת ירבעם השני מלך ישראל ועוזיהו מלך יהודה (חי במחצית הראשונה של המאה ה־8 לפני הספירה). הוא הראשון מבחינה כרונולוגית בין נביאי הספר. עם זאת, ספרו מופיע שלישי בתרי עשר. עמוס פעל בעיקר בממלכת ישראל, שהגיעה בתקופתו לפריחה כלכלית ומדינית שיצרה הבדלי מעמדות בממלכה: מעמד מצומצם של עשירים, שחיו חיי מותרות ותפנוקים, לעומת המוני איכרים שחיו בעוני ובמצוקה. העניים נאלצו ללוות בריבית גבוהה מהעשירים, וכאשר לא יכלו לפרוע את חובותיהם, גזלו מהם העשירים את שארית רכושם ואף מכרו אותם לעבדות. בנבואותיו יוצא עמוס בחריפות נגד מצב של חוסר צדק חברתי ונגד העיוותים המוסריים שנוצרו בעקבותיו, ולכן היו שכינו אותו "הנביא הסוציאליסט". חז"ל גרסו כי שמו נקרא עמוס משום שהיה מגמגם, כלומר "עמוס בלשונו"ויקרא רבה, פרק א, ב.
מקומו ומשלח ידו של עמוס
בפסוק הראשון בספר נאמר כי עמוס . נקודים הם זן של כבשים (ראו: ), וייתכן כי המתמחה בגידולם נקרא גם נוקד (השוו ). יש הרואים בנוקדים כינוי לאנשי מקצוע שהתמחו בהכלאת זנים של כבשים במטרה לייצר צמר משובח במיוחד (השוו: ). בשפה האכדית המילה nāqỉdu פירושה, אדם אשר עוסק בגידול צאן. בשפה הסורית המילה נקדא פירושה רועה צאן.
ב מעיד עמוס על עצמו . בוקר הוא אדם המתמחה בגידול בקר, כגון פרות. המילה בולס יחידאית במקרא ופירושה קשה. בין הפירושים שהוצעו: 'בולש אחר שיקמים' – שריטת הפירות או פציעתם לזירוז ההבשלה, חיפוש בשקמיםרש"י, ר"י קרא, רד"ק ומלבי"ם על הפסוק או רביצה בצל השקמים במרעהר' אליעזר מבלגנצי על הפסוק.
תקוע המקראית מזוהה עם תל תקוע – גבעה סמוכה ליישוב הבדואי־ערבי תוקוע, סמוך להתנחלות תקוע, כ־10 ק"מ דרומית־מזרחית לבית לחם.
נביא הכתב הראשון
בפתיחת ספר עמוס נכתב כי עמוס ניבא בימיו של עוזיהו מלך יהודה. בימי מלך זה ניבא אף הושע, שניבא גם בימי יותם מלך יהודה ואחז מלך יהודה. עמוס קדם להושע לפי חישובים כרונולוגיים, ולכן יש הרואים בעמוס נביא הכתב הראשון. ייתכן כי קדמו לו כתבי נביאים כמו ספר "מדרש הנביא עידו" המוזכר ב או כתבי יהוא בן חנני המוזכרים ב, אך ספרים אלו אבדו ולא נכנס לקאנון המקראי.נחום רוזל, עולם התנ"ך: תרי עשר א', תל אביב, הוצאת דברי הימים, 2002, עמוד 113 בניגוד לנביאים אחרים פרטים ביוגרפיים על הנביא כמעט שאינם בנמצא אלא יותר נבואות ויש הרואים בכך שינוי – מעבר מפרטים אישיים המלווים בסיפורי אגדה על נביאים (כמו אליהו ואלישע בספר מלכים) ונבואות המיועדות ליחידים, לספר המכיל בעיקר דברי נבואה לכלל העם ואף לגויים כמו אצל עמוס. חוקרי מקרא רואים שינוי זה כאחד מהסימנים לכך שיכולות כתיבה וקריאה החלו להתפשט בישראל וביהודה רק במהלך המאה ה-8 לפנה"ס. חז"ל ב, משקפים גישה זו .
לפי חז"ל הושע הוא הראשון שהתנבא לארבעת הנביאים שנתנבאו באותו פרק (הושע, ישעיה, עמוס ומיכה), ולכן קדם לעמוס.
נבואתו של עמוס
זמן הנבואה
הפסוק הראשון בספר עמוס: "דִּבְרֵי עָמוֹס, אֲשֶׁר־הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ: אֲשֶׁר חָזָה עַל־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל־שְׁנָתַיִם, לִפְנֵי הָרָעַשׁ", מעיד על רעידת האדמה, שהתרחשה בישראל לפני כ־2,800 שנים ומופיעה גם בספר זכריה. בעבר, נחשפו עדויות לכך, במספר מוקדים ברחבי ישראל, אך ב־2021, סבורים החוקרים לראשונה, שהצליחו לזהות שרידי חורבן, המעידים על כך, שרעידת האדמה פגעה גם בירושלים – בירת ממלכת יהודה באותם ימים.
נבואות הזעם
ספר עמוס נפתח בשורה של נבואות זעם כלפי הממלכות השכנות, כולל יהודה. נבואות הזעם בנויות בסדר תבניתי שחוזר על עצמו מספר פעמים; תחילה מסביר הנביא את חטאי העם שעליו הוא מנבא, לאחר מכן מנבא עמוס את העונש שלו יזכה העם.
דוגמה אחת לנבואות הזעם כנגד העמים היא:
לאחר נבואות אלו, שאולי נועדו למשוך את אוזנם של השומעים, מגיעה תוכחה ארוכה וחריפה מהן כלפי ממלכת ישראל. התוכחה נפתחת בתיאור מפורט של ההשחתה המוסרית בממלכה: ... , ומתפתחת לנבואת זעם על חורבן מוחלט: .......
בהמשך הנבואה מדגיש עמוס שהאל אינו מעוניין בטקסים וקורבנות אם הם אינם מלווים במשפט צדק: ... .
העם בישראל בטח באלוהים שלא יביא עליו כליה, אבל עמוס הנביא אומר שהאלוהים הוא אלוהי העמים כולם: . אמנם ישראל הם העם הנבחר, אך דווקא בגלל זה הם ייענשו בחומרה יתרה: .
בשל נבואותיו הקשות כלפי ממלכת ישראל, האשים אמציה כהן בית אל את עמוס בבגידה ודרש ממנו לברוח ליהודה, אולם עמוס השיב לו במילים חריפות ועמד על תוקף נבואתו: .
נבואת כלוב הקיץ של עמוס
עמוס הנביא חווה ארבעה מראות שונים – אנך, ארבה, אש וכלוב הקיץ. כל אחד מהמראות מלמד על גורלו של עם ישראל, ועל חטאיו הרבים. כמו כן ניתן לראות כיצד כל מראה תואם אחת מעונות השנה – אנך (חורף), ארבה (אביב), אש (קיץ) וסל הפירות (סתיו). תחילה נשאל הנביא על ידי ה' על המראה, שנגלה לפניו – "וַיֹּאמֶר מָה־אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס". בתגובה עונה עמוס, כי הוא רואה כלוב קיץ – סל פרות עמוס וגדוש בפרות העונה. האל משיב לנביא, ואומר לו – "בָּא הַקֵּץ אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא־אוֹסִיף עוֹד, עֲבוֹר לוֹ", זהו משחק מילים קיץ־קץ. הפרשנים אף חיזקו נבואה זו באומרם, כי בישראל נהגו להגות המילה קיץ בדומה למילה קץ – סוף. בכל אופן פירושו של המראה הוא סופה של ממלכת ישראל, וחורבנה של שומרון כתוצאה מחרון אפו של ה'. כעת משהובן מסר הנבואה פונה האל לתאר החורבן הקרב – "וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל, בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם, אֲדֹנָי יֱיֹ: רַב הַפֶּגֶר, בְּכָל־מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס", ה' מבטיח כי שירות שמחות – הללויה, יהפכו לקינות אבל, מעבר לכך מוצגת תמונה קשה של מוות, הרס והשמדה ממלכת ישראל. למעשה במילים אלו נחתם מראה כלוב הקיץ, ובהמשך הנביא מנבא מספר נבואות קצרות כקטע מגשר בין המראה הרביעי לחמישי.
קבר עמוס
שמאל|ממוזער|250px|המערה הסתומה ליד תוקוע
לפי המסורות היהודיות והנוצריות קבר הנמצא ליד תקוע מיוחס לעמוס הנביא, מיקום הקבר בתקוע מוזכר בכתבי נוסעים, במאה ה־4 לספירה ועד לימי הביניים. ליד הקבר הוקמה כנסייה נוצרית קדומה שנחרבה.
ישנה מסורת נוספת, המראה את קברו בכניסה המערבית לתוקוע, במערה עתיקה אשר כיום סתומה בפסולת. ישנם הרואים במערה זו גם את קברו של הנביא ישעיהו.
קבר עמוס וישעיהו הם הקברים היחידים ביהודה המיוחסים לדמויות מקראיות מימי בית ראשון.
לקריאה נוספת
מרדכי כוגן, שלום מ' פאול, יואל עמוס, סדרת "מקרא לישראל", הוצאת מאגנס ועם עובד, 1995.
מאיר וייס, ספר עמוס: פירוש , ירושלים, מאגנס, תשנ"ב.
רפאל מ. לוין, עמוס – הנביא מתקוע, הוצאת ראובן מס, 2015.
קישורים חיצוניים
מקל, שקד, סיר נפוח וכלוב קיץ, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
עמוס הנביא בספרית מט"ח
מאמרים רבים על עמוס, אתר דעת
(לועזית)
עמוס – מחבר: צבי אדר אתר מקראנט.
הערות שוליים
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
קטגוריה:תרי עשר
קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל | 2024-06-16T03:40:35 |
הושע | 2023-08-23T02:53:21 | |
גדוד נהגי הפרדות | שמאל|ממוזער|250px|לויטננט קולונל ג'ון פטרסון, מפקד הגדוד, בצילום מ-1917
ממוזער|200 פיקסלים|יוסף טרומפלדור במדי קצין גדוד נהגי הפרדות רכוב על סוס, גליפולי
גְּדוּד נֶהָגֵי הַפְּרָדוֹת, Zion Mule Corps (זמ"ק, ZMC), הוא הראשון מבין הגדודים העבריים שהוקמו על ידי הבריטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
סמל הגדוד היה מגן דוד ובמרכזו גור אריה. נהגו לומר: "גור לארי הבריטי המלכותי".
הקמתו
ממוזער|200 פיקסלים|חיילים בגדוד נהגי הפרדות, 1915
שמאל|ממוזער|200px|יוסף טרומפלדור במדים
רעיון הקמת הגדודים הועלה במצרים על ידי זאב ז'בוטינסקי בדצמבר 1914 ונתמך בידי יוסף טרומפלדור.
במחנות גאבארי ומפרוזה הסמוכים לאלכסנדריה שבמצרים התרכזו בתקופה ההיא יותר מאלף מיהודי היישוב שגורשו מארץ ישראל על ידי העות'מאנים או עזבוה מרצונם בשל המצב הכלכלי הקשה בארץ בתקופת המלחמה. ביניהם היה טרומפלדור, ואליו חבר ז'בוטינסקי שהגיע מאיטליה. משאת נפשם של השניים הייתה להקים גדוד לוחם שיסייע לבריטים בכיבוש ארץ ישראל. לאחר מגעים רבים עם גורמים בצבאה ובממשלתה של בריטניה נענתה היוזמה בצורה חלקית. כיבוש ארץ ישראל לא היה חלק מתוכנית המלחמה של בריטניה באותה עת, אולם הוצע שגדוד המתנדבים היהודים יוכל לשמש בגזרת הדרדנלים ולא ככוח לוחם אלא ככוח עזר באספקה. הרעיון לא התקבל בהתלהבות, אולם טרומפלדור הוביל את הדעה כי עצם הקמת כוח צבאי יהודי, שיסייע במלחמה כנגד העות'מאנים ללא קשר לגזרת המלחמה ולאופי הכוח, חשוב דיו במאבק להכרה בריטית עתידית בזכותם של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל.
גורמים רבים בהנהגה הציונית הביעו התנגדות נחרצת להקמת הגדוד מחשש שבכך יעמדו בסכנה חייהם של יהודי ארץ ישראל, החשופים להתנכלויות הטורקים.
השתתפותו בלחימה
ב-1 באפריל 1915 נשבעו החיילים המתנדבים אמונים לגדוד שקיבל את השם "Zion Mule Corps" (גדוד הפרדות של ציון). מאחר שלא נמצא לו בתחילה שם עברי כונה הגדוד בקיצור זמ"ק, ולאחר מכן נודע כגדוד נהגי הפרדות. הגדוד היה למעשה יחידת תובלה שמנתה 650 לוחמים יהודים. מפקדו של הגדוד היה קצין בריטי, לויטננט קולונל ג'ון פטרסון, שקשר את גורלו בגורל הגדודים היהודיים וסגנו היה טרומפלדור. לאחר תום הלחימה עזב פטרסון את התפקיד בשל מחלה וטרומפלדור פיקד על הגדוד בחודשים האחרונים לקיומו. לרופא הגדודי מונה הד"ר משולם ליבונטין.
ב-27 באפריל, אחרי שבועיים של אימונים, הצטרף הגדוד למערכת גליפולי והונחת בחוף גליפולי שבטורקיה (חצי אי קטן בגדה המערבית של מצרי דרדנלים), כאשר כבר בהחפה נחצה הגדוד לשניים. טרומפלדור עם הרוטות הראשונה והשנייה נעו אל פנים חצי האי, בעוד הרוטות השלישית והרביעית נותרו בחוף וכעבור מספר ימים הוחזרו לאלכסנדריה. שתי הרוטות שנותרו הובילו אספקה לקווים הקדמיים, היכן שהבריטים ניסו לפרוץ את הקווים העות'מאנים, וזכה על כך להערכת הפיקוד הבריטי. שנים עשר מחיילי הגדוד נפלו וחמישה נפצעו במערכה שהסתיימה בכישלון - נסיגת כוחות מדינות ההסכמה מחצי האי גליפולי.
למרות אופיו האידיאליסטי לכאורה של הגדוד עולה ממכתבים של טרומפלדור כי היו בו גם בעיות משמעת, ולעיתים נדרש בו אפילו עונש מלקות. היה חיכוך בין אלו שמניעי הצטרפותם היו אידאולוגיים פחות לבין האחרים.
ממוזער|גדוד נהגי הפרדות, 1915, צלם: אברהם מלבסקי
ייחודו של גדוד נהגי הפרדות היה בהיותו היחידה הצבאית הסדירה הראשונה לאחר כ-1,800 שנה שהורכבה כולה מיהודים ושפתה עברית.
הבסיס לגדודים עבריים
שמאל|ממוזער|250px|דמות נהג פרדה במוזיאון בית הגדודים באביחילז'בוטינסקי ששאף ופעל להקמת גוף צבאי יהודי אשר יהיה גורם משפיע במלחמה העולמית לא ראה בגדוד נהגי הפרדות הגשמת חזונו מאחר שהגדוד לא היה יחידה לוחמת אלא תומכת לחימה ולא הוצב בחזית ארץ ישראל. הוא עזב לאיטליה והמשיך מאירופה לשכנע את הגורמים המדיניים השונים להקים יחידה יהודית קרבית. טרומפלדור לעומתו ניסה לנחמו באמרו: "כולם חיילים, בלי חיילי ההובלה אי אפשר, ובסכנה ישתתפו עם הלוחמים". בדיעבד הצדיק ז'בוטינסקי את בחירתו של טרומפלדור שכן השם שקנה לעצמו גדוד נהגי הפרדות היה גורם חשוב שסייע להקמת הגדודים העבריים הלוחמים בהמשך.
לאחר הנסיגה מגליפולי ולאחר שהבריטים סירבו להעבירו אל חזית אחרת פורק הגדוד ב-26 במאי 1916. 120 מחייליו התגייסו שוב והגיעו ללונדון והיוו בסיס לגדוד ה-38 של קלעי המלך שהוקם ב-1917 והשתתף בכיבוש ארץ ישראל מידי טורקים וגם בראשו עמד ג'ון פטרסון. עוד שני גדודים הוקמו בצבא בריטניה בארץ ישראל: הגדוד ה-39 של קלעי המלך והגדוד ה-40 של קלעי המלך. בעקבות זאת, שנה לאחר פירוק גדוד אחד של נהגי הפרדות, היו שלושה גדודים עבריים של קלעי המלך בארץ ישראל.
תעודות של מתנדבי גדוד נהגי הפרדות
ראו גם
גדוד נהגי הפרדות (צה"ל)
לקריאה נוספת
אפרים אוירבך, בעקבות הגאולה: נהגי הפרדות בגליפולי, (תרגם: ישראל זמורה, ירושלים תל אביב, הוצאת דביר, 1980.
עבר הדני, עם במלחמתו: שלושים שנות מלחמתנו מגאליפולי עד החי"ל, הוצאת יוסף שרברק, תל אביב-יפו, תש"ח.
מנחם פוזננסקי, עורך, מחיי יוסף טרומפלדור: קובץ מכתבים וקטעי רשימות, עם עובד, 1945.
בגדוד נהגי הפרדות, מזכרונות יוסף טרומפלדור, תרע"ה (1915). בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך שני, פרק צח, עמ' 1042–1047.
קישורים חיצוניים
ג'ון הנרי פטרסון, With the Zionists in Gallipoli, הוצאת George H. Doran Company, 1916 [באתר פרויקט גוטנברג]
יומנו של רפאל אבולעפיה חייל בגדוד
הערות שוליים
*
קטגוריה:הגדודים העבריים
קטגוריה:תובלה צבאית
קטגוריה:מערכת גליפולי
קטגוריה:בעלי חיים בשירות צבאי ומשטרתי | 2024-09-06T13:20:54 |
הנביא הושע | REDIRECT הושע בן בארי | 2008-11-08T06:07:09 |
טופולוגיה | ממוזער|240px|טבעת מביוס, עצם בעל משטח יחיד: מבנים כאלה הם נושא למחקר בטופולוגיה
טופולוגיה היא ענף במתמטיקה העוסק בחקר התכונות של המרחב הנשמרות תחת דפורמציות רציפות (עיוותי צורה כמו כיווץ, מתיחה, ניפוח). הטופולוגיה התפתחה מהגאומטריה, אבל שלא כמו גאומטריה אוקלידית, עניינה של הטופולוגיה אינו בחקר תכונות של המרחב שמקורן במושג המטריקה כגון המרחק בין נקודות. במקום זאת, טופולוגיה עוסקת במחקר של אותן תכונות של המרחב המתארות את האופן שבו הוא מקובץ יחדיו, כגון קשירות ואוריינטביליות.
המילה טופולוגיה פירושה גם תחום של מחקר וגם משפחה של קבוצות בעלות תכונות מסוימות המגדירות מרחב טופולוגי, האובייקט הבסיסי ביותר הנחקר בטופולוגיה. בעלות חשיבות בטופולוגיה הן אותן הדפורמציות הנקראות הומיאומורפיזם. בצורה לא פורמלית, ניתן לומר שהומיאומורפיזמים הם פונקציות המעוותות את המרחב, מותחות או מכווצות אותו, אך לא קורעות אותו או מחברות חלקים מנוגדים יחדיו. רעיון מרכזי ומופשט יותר הקשור בדפורמציות הוא שקילות הומוטופית, שגם לו תפקיד מרכזי בטופולוגיה.
כאשר הדסיצפלינה הובחנה לראשונה כיאות, לקראת סוף המאה ה-19, היא נקראה "geometria situs" (לטינית: גאומטריה של המקום) ו-"analysis situs" (לטינית: אנליזה של המקום). משנת 1925 עד שנת 1975 היא הייתה תחום מתפתח חשוב בתוך המתמטיקה.
טופולוגיה היא ענף רחב של המתמטיקה שיש לו תתי-תחומים רבים. החלוקה הבסיסית והמסורתית ביותר של טופולוגיה היא: טופולוגיה קבוצתית שמתבססת על ההיבטים היסודיים של הטופולוגיה וחוקרת מושגים כגון קומפקטיות וקשירות, טופולוגיה אלגברית, שבאופן כללי מנסה למדוד דרגות של קשירות באמצעות בניות אלגבריות כגון חבורות ההומוטופיה והומולוגיה, וטופולוגיה גאומטרית, שחוקרת בעיקר יריעות ואת השיכונים שלהן ביריעות אחרות.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|240px|הגשרים של קניגסברג היא בעיה מפורסמת שנפתרה על ידי אוילר
הענף של מתמטיקה שכעת נקרא טופולוגיה התפתח מחיפוש אחר פתרון של בעיות מסוימות בגאומטריה. מאמרו של לאונרד אוילר משנת 1736 על שבעת הגשרים של קניגסברג נחשב לאחת התוצאות הטופולוגיות הראשונות.
המונח "topologie" הוצג לראשונה בגרמניה על ידי יוהאן בנדיקט ליסטינג. למעשה, הוא השתמש במונח הזה כבר עשר שנים קודם בהתכתבות."topology", הגרסה האנגלית של המילה, הוצגה בשנת 1883 בג'ורנל Nature על מנת להבדיל "גאומטריה איכותית מגאומטריה סטנדרטית בה מטפלים בעיקר ביחסים כמותיים". המונח טופולוגיסט במובן של מתמטיקאי המתמחה בטופולוגיה הוצג לראשונה ב-1905 במגזין ספקטייטור.
טופולוגיה מודרנית ביותר מתבססת מאוד על רעיונות מתורת הקבוצות, שפותחו על ידי גאורג קנטור בחלקה המאוחר של המאה ה-19. קנטור, בנוסף להנחת היסודות הרעיוניים של תורת הקבוצות, החשיב קבוצות של נקודות במרחב אוקלידי, כחלק מן המחקר שלו של טורי פורייה.
אנרי פואנקרה פרסם את המאמר analysis situs ב-1895, המציג את הרעיונות של הומוטופיה והומולוגיה, שכעת נחשבים חלק מטופולוגיה אלגברית.
מוריס פרשה, בעבודתו המאחדת את עבודתם על מרחבי פונקציות של קנטור, וולטרה, ארזלה, הדמר, אסקולי ואחרים, הציג את המרחב המטרי ב-1906. מרחב מטרי כעת נחשב מקרה פרטי של מרחב טופולוגי כללי. ב-1914, פליקס האוסדורף טבע את המונח מרחב טופולוגי, ונתן את ההגדרה למה שכעת נקרא מרחב האוסדורף. בשימוש העכשווי, מרחב טופולוגי הוא אובייקט מעט כללי יותר ממרחב האוסדורף, שהגדרתו ניתנה לראשונה ב-1922.
להתפתחויות מאוחרות יותר, ראו טופולוגיה קבוצתית וטופולוגיה אלגברית.
הקדמה אלמנטרית
מרחבים טופולוגיים מופיעים כמעט בכל ענפי המתמטיקה, ומכאן חשיבותה הרבה של הטופולוגיה.
התובנה שסיפקה תמריץ להתפתחות הטופולוגיה היא שכמה בעיות גאומטריות תלויות לא במבנה המדויק של העצמים המעורבים, אלא בדרך שבה הם מקובצים יחדיו. לדוגמה, לריבוע ולמעגל יש תכונות רבות במשותף (מנקודת מבט טופולוגית): שניהם עצמים חד-ממדיים ושניהם מחלקים את המישור לשני חלקים - בתוכם ומחוץ להם.
אחת הבעיות הראשונות בטופולוגיה הייתה שאלת הגשרים של קניגסברג, שנפתרה בידי לאונרד אוילר, במסגרתה נקבע כי בלתי אפשרי למצוא מסלול שעובר דרך העיר קניגסברג שיחצה כל אחד משבעת הגשרים שלה בדיוק פעם אחת. תוצאה זו לא התבססה על אורך הגשרים, וגם לא על מרחקם אחד מהשני, אלא על תכונות הקשירות שלהם: אילו גשרים מחוברים לאילו איים או גדות נהר. בעיה זו, שבעת הגשרים של קניגסברג, היא כעת בעיה מפורסמת המוצגת רבות בהקדמות לקורסים במתמטיקה, והיא הוליכה לענף המתמטיקה הקרוי תורת הגרפים.
ממוזער|ימין|240px|דפורמציה רציפה (הומוטופיה) בין ספל לדונאט וחזרה - לשניהם יש טופולוגיה של טורוס.
באופן דומה, משפט הכדור השעיר בטופולוגיה אלגברית טוען כי "לא ניתן לסרק את השיער שעל פני כדור כך שהשיער לא יבלוט, מבלי להשאיר קרחת". טענה זו מתקבלת על ידי רוב האנשים באופן אינטואיטיבי, אף על פי שהם עשויים לא לזהות את הניסוח המתמטי המדויק של המשפט, שאין שדה וקטורים משיקים רציף על הספירה שאינו מתאפס בנקודה אחת לפחות. כמו במקרה של הגשרים של קניגסברג, התוצאה לא מתבססת על גודלה המדויק של הספירה, היא נכונה גם עבור אגסים ולמעשה כל סוג של צורה חלקה, כל עוד אין לה חורים.
במטרה לעסוק בבעיות הללו שאינן מסתמכות על הצורה המדויקת של העצמים, נדרש להבהיר על אילו תכונות הבעיות הללו כן מסתמכות. מצורך זה נוצר המושג של הומיאומורפיזם. אי האפשרות לחצות כל גשר פעם אחת בדיוק מתקיים בכל סידור של הגשרים שהומיאומורפי לזה שבקניגסברג, ואת משפט הכדור השעיר ניתן ליישם לכל מרחב שהומיאומורפי לספירה.
באופן אינטואיטיבי, שני מרחבים הם הומיאומורפיים אם ניתן לעוות אחד מהשנים לצורה של השני מבלי לחתוך אותו או להדביק חלקים מנוגדים יחדיו. בדיחה ידועה מספרת כי טופולוגיסט אינו מבדיל בין ספל קפה לדונאט (טורוס), ומכיוון שטורוס גמיש מספיק ניתן לעיוות לצורתו של ספל קפה (כפי שנראה באנימציה), באמצעות יצירת גומה והרחבה מתמשכת שלו, שבמהלכה מכווצים את החור לידית.
הומיאומורפיזם יכול להיחשב לשקילות הטופולוגית הבסיסית ביותר. שקילות טופולוגית אחרת היא שקילות הומוטופיה. קשה יותר לתאר את המושג הזה מבלי להיכנס לפרטים הטכניים, אך התנאי ההכרחי הוא ששני עצמים "X" ו-"Y" הם שקולים הומוטופית אם קיים עצם נוסף "Z" כך ש-"Z" מכיל גם את "X" וגם את "Y" והוא ניתן לכיווץ בדרכים שונות ל-X ו-Y. מקרה חלקי ופשוט הוא כאשר אנו לוקחים את Z כאחד מ-X ו-Y, נניח X. במקרה זה, Y מוכל ב-X ו-X ניתן לכיווץ ל-Y.
ענף נוסף של הטופולוגיה, הנקרא "טופולוגיה קבוצתית" עוסק בחקירת מרחבים טופולוגיים באמצעות אוסף הקבוצות הפתוחות שלהם. למעשה, אוסף הקבוצות הפתוחות של מרחב מסוים הוא מה שמגדיר את הטופולוגיה של אותו מרחב. הטופולוגיה הקבוצתית החלה כהכללה של האנליזה על הישר הממשי, בה הקבוצות הפתוחות מוגדרות כקבוצות המכילות סביבות פתוחות לכל נקודה בקבוצה. הסביבות הבסיסיות הן "הכדורים הפתוחים" . ההכללה הראשונה של הישר הממשי היא מרחב מטרי, כלומר: מרחב המצויד במטריקה המודדת מרחק בין כל שתי נקודות. בשלב הבא נחקרו מרחבים טופולוגיים שהם לא בהכרח מטריים. במרחבים אלה הטופולוגיה הוגדרה באמצעות קבוצות פתוחות, וכך גם רציפות של פונקציה בין מרחבים טופולוגיים. נושא מרכזי במרחבים אלה הם אקסיומות ההפרדה: באיזו מידה ניתן להפריד נקודות או קבוצות זרות באמצעות עטיפתן בקבוצות פתוחות זרות. מרחבים בהם ניתן להפריד שתי נקודות נקראים מרחבי האוסדורף. תוצאות חשובות בנושא זה הם הלמה של אוריסון ומשפט טיטצה. מבחינה זו, המרחב שבו תכונות ההפרדה הן החזקות ביותר הוא המרחב המטרי. נושא נוסף של מחקר בטופולוגיה קבוצתית הוא קומפקטיות. בישר הממשי קבוצה היא קומפקטית אם ורק אם היא קבוצה סגורה וחסומה. הטופולוגיה הקבוצתית מכלילה מושג זה למרחב טופולוגי כלשהו באמצעות שימוש במושג כיסוי פתוח - כלומר: כיסוי הקבוצה באוסף של קבוצות פתוחות - באופן הבא: קבוצה קומפקטית במרחב טופולוגי היא קבוצה שלכל כיסוי פתוח שלה יש תת-כיסוי סופי (כלומר ניתן לכסות אותה במספר סופי של קבוצות מתוך הכיסוי הפתוח הנתון). נושא מחקר נוסף הוא קשירות של מרחבים טופולוגיים. דוגמה לקבוצה מעניינת שנחקרה במסגרת הטופולוגיה הקבוצתית היא קבוצת קנטור.
רציפות והומיאומורפיזמים
שמאל|ממוזער|150px| קשר התלתן, הקשר הלא טריוויאלי הפשוט ביותר בתורת הקשרים
פונקציה ממרחב טופולוגי אחד לאחר נקראת רציפה אם הדמות ההופכית של כל קבוצה פתוחה היא גם פתוחה. אם הפונקציה ממפה את המספרים הממשיים למספרים הממשיים (שניהם מרחב עם טופולוגיה סטנדרטית), אז הגדרה זו של רציפות זהה להגדרה של רציפות שניתנת בחשבון אינפיניטסימלי. אם פונקציה רציפה היא חד חד ערכית ועל והפונקציה ההופכית לפונקציה גם היא רציפה, אז היא נקראת הומיאומורפיזם והתחום של הפונקציה הומיאומורפי לטווח. דרך אחרת לחשוב על זה היא שלפונקציה יש הרחבה טבעית אל הטופולוגיה. אם שני מרחבים הם הומיאומורפיים, אז יש להם תכונות טופולוגיות זהות, והם נחשבים זהים מבחינה טופולוגית. הקובייה והספירה הם הומיאומורפיים, כמו גם ספל קפה והבייגלה (טורוס). אך המעגל אינו הומיאומורפי לטבעת.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-08-02T17:01:34 |
אבא קובנר | שמאל|ממוזער|260px|חברי המחתרת מגטו וילנה, ובהם אבא קובנר, עומד במרכז, וויטקה קמפנר (לימים אשתו של קובנר), ראשונה מימין
שמאל|ממוזער|250px|אבא קובנר (מימין) עם לוחמי הגנה ביד מרדכי, 1948
שמאל|ממוזער|250px|אבא קובנר - איור מאת חיים טופול
250px|ממוזער|שמאל|פסל של אבא קובנר בבית וילנה בתל אביב על רקע תמונה מגטו וילנה
שמאל|ממוזער|250px|מצבת קברו של אבא קובנר
אַבָּא קוֹבְנֶר (ביידיש: קאָוונער; 14 במרץ 1918 – 25 בספטמבר 1987) היה משורר עברי, סופר, אמן, וחבר מחתרת ישראלי, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה. קובנר היה מראשי חבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים ולהרוג מיליוני גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה על ידי הרעלת מקורות מים. הוא כיהן כקצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות והוביל קו נוקשה של לחימה עד המוות. ממקימי בית התפוצות. חתן פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תש"ל (1970).
קורות חיים
קובנר נולד בשנת 1918 לישראל ורחל (לבית טאובמן) בסבסטופול שבחצי האי קרים, אז חלק מהרפובליקה הסובייטית הרוסית. למד בגימנסיה העברית "תרבות" שבווילנה, והיה ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר" בעיר יחד עם בן דודו, בר קובנר (לימים מאיר וילנר), ואסתר נוביק (לימים אסתר וילנסקה), ואחר כך גם ממנהיגי התנועה בליטא ובפולין. בנעוריו חלה אביו ונפטר. קובנר החל בלימודי אמנות פלסטית ב-1940 באקדמיה לאמנויות שליד אוניברסיטת וילנה ובסמינר למורים. לפרנסתו עבד במשמרות לילה בבית חרושת לצעצועי ילדים. במהלך לימודיו באוניברסיטה החל קובנר בכתיבה ובפרסום של שיריו. הוא שאף לעלות לארץ ישראל עם חבריו, אולם קובנר נאלץ להפסיק את לימודיו בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין וליטא (וילנה נכבשה בידי הנאצים ב-24 ביוני 1941).
בשואה
בתחילה הסתתר עם 16 חברי השומר הצעיר במנזר האחיות הדומיניקניות שבפרוורי העיר. לשבע מהנזירות שהסתירו אותו ואת חבריו, בהן אנה בורקובסקה, הוענקו לימים אותות חסידי אומות העולם. תוך זמן קצר שב לעיר והיה עד לאקציה הראשונה ב-2 בספטמבר ולאיסוף היהודים לעבודות כפייה. בתוך ימים אחדים הוקמו בווילנה שני גטאות, ובהם רוכזו כל יהודי העיר, בהם קובנר. אחר כך המשיך בפעילות מחתרתית במסגרת השומר הצעיר.
לאחר שנודע לקובנר על רצח העם היהודי, הוא קרא באספת התנועות החלוציות בווילנה שהתכנסה בליל 31 בדצמבר 1941 את הכרוז "אל נלך כצאן לטבח!", "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם, התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!".
הייתה זו הפעם הראשונה שבה הועלתה בכתב ההנחה שהאירועים אינם מקריים אלא תולדה של תוכנית כוללת ומרכזית שמקורה בדרגים הגבוהים ביותר של הגרמנים והיא מכוונת נגד כל יהדות אירופה.
בינואר 1942 נמנה קובנר עם מקימי המחתרת הלוחמת בגטו, ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ–פּ–אוֹ; FPO) (כינויו המחתרתי היה "אוּרי"). לאחר שמפקדו הראשון של הארגון, יצחק ויטנברג, הוסגר לידי הנאצים, התמנה קובנר ביולי 1943 למפקד הארגון. במקביל החל בארגון בריחת צעירים מן הגטו ליערות לצורך חבירה לפרטיזנים.
משאפסו הסיכויים להילחם במרד כללי, יצא אל היערות שבסביבת וילנה והצטרף עם חבריו לתנועת הפרטיזנים היהודיים.
ב-23 בספטמבר 1943, יום חיסול הגטו, יצא מהגטו דרך תעלות הביוב בראש קבוצת צעירים מחתרת ארגון הפרטיזנים המאוחד שכללה גם חברו שלמה גורפינקל. חלק מצעירי הגטו הצטרפו לקבוצת המילוט מהגטו על אף שקובנר סירב לכך מחשש שקבוצה גדולה מדי עלולה להיתפס. חברי הקבוצה נמלטו מהגטו ליערות רודניקי (Rudninkai) שבקרבת וילנה והצטרפו לתנועת הפרטיזנים היהודיים.
אמו של קובנר נרצחה בפונאר, במסגרת חיסול הגטו, ביום שבו יצא מן הגטו ליער. אחיו הצעיר מיכאל נהרג בשורות הפרטיזנים הסובייטים. אבא קובנר פיקד על גדוד 'הנוקם' במחנה היהודי ביער.
תנועת הבריחה וארגון "הנקם" בתום המלחמה
לאחר המלחמה, היה קובנר בין מארגני תנועת "הבריחה".
קובנר הקים עם חבריו את הארגון "די"ן - דם ישראל נוטר", שנקראה "הנקם". קבוצה זו מנתה כמה עשרות פרטיזנים ושורדי שואה וקובנר היה מנהיגה. חוליות של אנשי "הנקם" הגיעו לגרמניה לערים נירנברג ודכאו במטרה לבצע מעשי נקם מורכבים וקטלניים באוכלוסייה אזרחית נרחבת בגרמניה. כוונתם הייתה להשיג נקמה של ממש בעם הגרמני, לעורר הד בינלאומי רחב, וללמד לקח היסטורי את אויבי העם היהודי בעתיד. התוכנית הראשונה של הקבוצה הייתה להרעיל את מקורות המים של מספר ערים בגרמניה ולגרום למוות המוני של מיליוני אזרחים גרמניים.
קובנר הגיע לארץ ישראל לראשונה באוגוסט 1945 (באונייה שמפוליון) כדי להשיג רעל לארגון הנקם, כשבינתיים משמש סגנו, יצחק אבידב (רייכמן), כמפקד "הנקם". הוא הפליג חזרה לאירופה עם הרעל מוחבא בשפופרות שיניים. בדצמבר 1945, כשהתקרבה הספינה לנמל טולון בצרפת, גילו הבריטים (ייתכן שעקב הלשנה של גורמים ציוניים שחששו מהשלכות התוכנית) שתעודותיו של קובנר מזויפות. הוא נקרא להתייצב בפני הקברניט והוא והמלווה שלו השליכו את הרעל לים. קובנר נתפס ונעצר על ידי הבריטים. תוכנית הרעלת מקורות המים נכשלה. חברי הקבוצה קידמו תוכנית חלופית שבמסגרתה הרעילו כמה אלפי חיילי אס אס שהיו שבויי מלחמה באמצעות החדרת ארסן ללחם. תוכנית זו יצאה אל הפועל אך גרמה לאנשי ה-SS למחלה בלבד ולא הרגה אף אחד מהם. כישלון התוכנית גרם לדכדוכם של חברי הקבוצה והם פנו לאפיקי פעולה אחרים.
קובנר ישב כמה חודשים במאסר, יחד עם ידידיה צפריר וחגי אבריאל - תחילה בקהיר שבמצרים, ואחר כך הועבר לכלא הקישלה ולכלא במגרש הרוסים שבירושלים. בתום המאסר, בראשית מרץ 1946, הצטרף עם קבוצה מחבריו הנוקמים לקיבוץ עין החורש, שבו היה חבר עד יום מותו. קובנר ייצג את הקיבוץ בוועד הפועל של הקיבוץ הארצי.
בשנת 2021, יצא לאקרנים סרט עלילתי אודות פעילות קבוצת "הנקם" בשם תוכנית א'. בסרט אבא קובנר מוצג בתפקידו כמנהיג הקבוצה.
פרשת הדף הקרבי לאחר נפילת ניצנים במלחמת העצמאות
בראשית מלחמת העצמאות גייס אותו שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי", לתפקיד קצין התרבות, ה"פוליטרוק", של החטיבה, ועימה שירת עד תום המלחמה. קובנר התפרסם בשנות המלחמה בעיקר בשל ה"דפים הקרביים" שכתב. אחד הדפים האלה שחוללו סערה, היה הדף שכתב בעקבות כניעת ונפילת ניצנים. נפילת ניצנים הייתה מכה קשה לחטיבת גבעתי, והשפיעה קשות על היישובים בדרום. בחטיבה נוצר הרושם המוטעה שניצנים נכנעה בטרם כלו כל הקיצין. רושם זה הוליד חשש פן יחדור הלך רוח מסוכן ותבוסתני של הליכה בשבי ללוחמים ולתושבי היישובים שבמרחב החטיבה. החטיבה החליטה להילחם נגד הלך רוח זה באמצעות הדף הקרבי הראשון שכתב קובנר ואושר בידי מפקד החטיבה שמעון אבידן. הדף נכתב בצורה תוקפנית ולא סלחנית, ברוח דפי הקרב של הצבא האדום. אחת השורות בדף הקרב נוסחה כך:
מבקריו של קובנר, איש השומר הצעיר, ובהם שרה אוסצקי לזר ואורי מילשטיין, האשימו אותו בצביעות ובהתחשבנות אידאולוגית עם בני ניצנים, משום שנמנו עם תנועת העובד הציוני.
חברי ניצנים לא סלחו לקובנר על דבריו (עליהם מעולם לא התנצל) עד יומו האחרון. ניסיונות לפיוס בין הקיבוץ לקובנר, שנעשו ברבות השנים, לא צלחו.
פרשה זו, על המורכבות שבה, מוצגת בסרט תמונת הניצחון בבימויו של אבי נשר משנת 2021, את קובנר בסרט מגלם יונתן ברק.
לאחר מלחמת העצמאות
באמצע שנות ה-50 הביא להפסקתה של ההצגה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון בטענה שאינה עושה צדק עם חטיבת גבעתי. בשנת 1959 הביא להפסקת קונצרט שנערך בקיבוצו, עין החורש, כמחאה על התחמקות האמן משירות צבאי בעת מלחמת העצמאות. בקונצרט הופיע הפסנתרן יהלי וגמן, בן למשפחת שלונסקי שיצא לארצות הברית בעיצומה של מלחמת העצמאות להשלים את לימודי המוזיקה שלו. וגמן לא השתתף במלחמה וגם לא מיהר לשוב. קובנר לא שכח ולא סלח והחליט למחות באופן בלתי-שגרתי.
במאי 1961 העיד מטעם התביעה במשפט אייכמן, ועדותו הותירה רושם עז והפכה לאירוע מכונן, אף שלא הועילה למשפט.
במרץ 1965 החזיר קובנר את אות מלחמת הקוממיות שלו לנשיא זלמן שזר, כמחאה על קבלת השגריר הגרמני הראשון לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה.
בשנת 1972 החל לעבוד בפרויקט בית התפוצות שנפתח בשנת 1978. הוא היה האדם המשפיע בצוות, והוא זה שגיבש את הרעיון המרכזי המוביל את התצוגות. קובנר יצר וכתב את התכנים, אצר את התערוכות והיה אחראי על התצוגות.
קובנר נפטר ביום השני של ראש השנה ה'תשמ"ח, 25 בספטמבר 1987, שעה אחרי שהתראיין לגלי צה"ל במסגרת הסדרה "גבול", בעריכתו והגשתו של ספי רכלבסקי. במסגרת התכנית אמר קובנר על המנונים וזהות: . כשעה לאחר דברים אלה, נפטר קובנר.
ארונו הוצב ב-28 בספטמבר 1987 בבית התפוצות ולאחר מכן הובא לקיבוצו, עין החורש שבעמק חפר, שם נקבר.
רעייתו, ויטקה קובנר, שהייתה אף היא חברה בקבוצת הפרטיזנים של גטו וילנה, הלכה לעולמה בפברואר 2012. לקובנר בת ובן, הצייר מיכאל קובנר שנקרא על שם אחיו של אבא קובנר, שנפל בשורות הפרטיזנים הסובייטים. בשנת 2017 יצא לאור קובץ השירים "לבשי אורך שלומית" שכתב קובנר לבתו שלומית, בעריכת מוקי צור.
כתיבתו
קובנר הוא מן המשוררים העבריים הגדולים של התקופה. הוא החל בכתיבת שירים ביידיש ושירים קצרים בעברית, שכמה מהם עוד נדפסו לפני המלחמה ובמהלכה, כשהיה בווילנה. בתקופת מאסרו במצרים, חל מהפך עמוק בשירתו, והוא החל בכתיבת הפואמות הארוכות שלו, שלימים הפכו לתרומתו העיקרית לשירה העברית של הדור, ולגולת הכותרת של יצירתו.
הפואמה הראשונה שלו, "עד לא אור" מ-1947, מספרת את סיפורו של הגטו הנצור לפני ההשמדה. הפואמה השנייה שלו, "פרידה מהדרום" מ-1949, היא סיפורה של חטיבת גבעתי והמלחמה בדרום במלחמת השחרור. יש המחשיבים יצירה זו לטובה מבין יצירותיו.
בראשית שנות החמישים ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, והוציא לאור שניים מתוך שלושה כרכים מתוכננים של יצירה משולשת גדולה. ספר הפרוזה נקרא "פנים אל פנים", והוא כולל שני כרכים, "שעת האפס" ו"הצומת". הספר ראה אור לראשונה בשנת 1953. בספר, שכבש והסעיר לבבות, התגלה קובנר כמעצב רב-יכולת של חוויית מלחמת העצמאות ומתאר מעמיק של נפש הלוחם העברי. הספר שיצא כפרוזה נותן אשליה של ספר היסטורי, אולם הדבר אינו כן והוא פרי יצירתו הדמיונית של קובנר.
קובנר יכול היה לקבל פרטים רבים על אירועים שונים מכך שהיה במטה החטיבה. הספר אכן מתבסס על אירועים אמיתיים, אולם קובנר ניפח מצד אחד תוך הכנסת אירועים שלא היו ומצד שני החסיר אירועים שקרו. כך למשל בפרשה הטרגית של השיירה לגת-גלאון סיפר קובנר שהשיירה נאלצה לעבור שמונה מחסומים בעוד שבפועל עברה רק אחד בדרך לגת, ואילו בדרכה חזרה נתקלה במחסום ענק ליד הכפר עיראק אל-סוידאן, אירוע שאינו מוזכר כלל. (עמודים 169–193).
בשנת 1961 נדפסה הפואמה שלו "אדמת החול", ובה נתן את רשמי ביקורו בברזיל הפאגאנית.
בשנות השישים והשבעים פרסם גם את שירתו הלירית, שמרביתה כונסה בשני הספרים "מכל האהבות", ו"תצפיות". לאחר מכן מיעט בכתיבת שירה לירית וחזר לכתיבת הפואמות הגדולות. אך בכרך העיזבון, הכרך הששי בכל כרכי שירתו, הובאו שירים ליריים רבים שלא היו מוכרים. כמה מיצירותיו, "חופה במדבר", "אחותי קטנה" תורגמו גם לאנגלית.
שירתו של אבא קובנר לא זכתה להלחנות רבות. המלחינים אריאל הורוביץ, מיכאל וולפה, משה וילנסקי ושלמה עומר הלחינו כמה משיריו. יצירות מוזיקליות ארוכות ולא עממיות לשיריו כתבו המלחינים בן-ציון אורגד ובנימין ברעם.
קובנר היה חבר במליאת המערכת של ספרית פועלים, חבר בוועדה לספרות יפה על ידי מוסד ביאליק, וחבר הנהלת מכון מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'.
ספריו תורגמו לספרדית, לאנגלית, לצרפתית וליידיש.
בשנת 1968 זכה בפרס ברנר, על הפואמה "אחותי הקטנה". בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לשירה. ב-1986 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים על שם ראש הממשלה לוי אשכול.
מורשתו
קובנר היה ממייסדי "מורשת", בית עדות על-שם מרדכי אנילביץ', היה יושב-ראש אגודת הסופרים העבריים, ועיצב את תוכנו של בית התפוצות בתל אביב. הוא היה הראשון שהגה את רעיון ההנצחה בחיבור נושא השואה לנושא התקומה. עיצב ויצק את הרעיון הזה בתצוגות במוזיאון "משואה לתקומה" שנחנך במעמד ראש הממשלה, לוי אשכול, בקיבוץ יד מרדכי בשנת 1968.
כל כרכי שירתו של קובנר, שישה במספר, יצאו בהוצאת "מוסד ביאליק", בעריכתו של דן מירון. בשנת 2011 הושלמה הוצאת הכרך האחרון, "מן העזבון". על שמו של קובנר נקראו רחובות בערים תל אביב וכפר סבא.
הקריאה (הכרוז)
...והנה, בתוך עולם כזה, מסימטאות דם וחלאה ההם, עלתה הקריאה:
הקריאה
נוער עברי, אל תאמינו למוליכי השולל. משמונים אלף היהודים בירושלים-דליטא שרדו רק עשרים אלף. לנגד עינינו גזלו את הורינו אחינו ואחיותינו. איה מאות הגברים שגורשו על ידי "החוטפים"? איהם הילדים, הנשים הערומות, שהוצאו בליל הפרובוקציה? לאן הובלו היהודים ביום כיפור? ואיהם אחינו מהגיטו השני?
מי שהוצא משער הגיטו - לא חזר עוד. כל דרכי הגיסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר זה מוות!
הפרו את האשליה, המיואשים: ילדיכם, בעליכם, נשיכם - אינם עוד! את כולם רצחו שם. היטלר חושב להשמיד את כל יהודי אירופה. יהודי ליטא נעמדו בתור הראשונים.
אל נלך כצאן לטבח!
אמנם חלשים ואין-אונים אנחנו, אך התשובה היחידה לשוחט - התגוננות! אחים, טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים.
נתגונן, נתגונן עד נשימתנו האחרונה.
1 בינואר 1942. ווילנא, בגיטו.
נוסח ראשון בעברית, שקובנר עצמו תרגם מיידיש, מהכרוז הידוע "אל נלך כצאן לטבח". הובא בעיתון "משמר", 16 בדצמבר 1945.
מספריו
ספרי שירה
כל שירי אבא קובנר, כרכים א' עד ו', בעריכת דן מירון ורחל פרנקל-מדן, הוצאת מוסד ביאליק. 2011
אדמת החול, פואמה, צייר יוסל ברגנר, מרחביה, 1961
אחותי קטנה, פואמה, מרחביה, תשכ"ז 1967
אל, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תש"ם 1980
חופה במדבר, פואמה, מרחביה, 1970 תש"ל
להקת הקצב מופיעה על הר גריזים, פואמה, תל אביב, תשל"ב 1972
מכל האהבות, שירים, מרחביה, תש"ל 1970
סלון קטרינג, פואמה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1987
עד-לא-אור, פואמה פרטיזנית, מרחביה: ספרית פועלים, 1947
פרידה מהדרום, פואמה המוקדשת ל"חטיבה היה שמה גבעתי", ספרית פועלים, 1949
שירת רוזה, ספרית פועלים, תל אביב, 1987
תצפיות, שירים, ספרית פועלים, תל אביב, 1977
ספרי פרוזה ועיון
פנים אל פנים, שני כרכים הצומת, ושעת האפס, תל אביב, ספרית פועלים, 1953 עד 1955
ספר הפרטיזנים היהודים (2 כרכים), בעריכת קובנר ואחרים, מרחביה: ספרית פועלים, 1958.
מגילות העדות, עורך ומביא לאור שלום לוריא, ירושלים, מוסד ביאליק, 1993
לעכב את הקריעה, מבחר מסות ומאמרים, ערך מוקי צור, תל אביב, עם עובד, תשנ"ח 1998
על הגשר הצר, מבחר מנאומיו ודבריו שבעל פה, תל אביב, ספרית פועלים, 1981. בספר זה נכלל גם הנאום הראשון שנשא בארץ: "הנס בחידלון", נאום שנשא בחסותו של יצחק שדה בפני מפקדי פלמ"ח, במודיעין קברות המכבים, דצמבר 1945. בנאום זה הטיח קובנר דברים קשים ביהודים המובלים אל מותם. לאחר מכן חזר בו, שינה את דעתו, צינזר בעצמו את הנאום, ולא שב לגנות את היהודים בשואה עד מותו. הנאום נדפס בעיתון "משמר", דצמבר 1945.
תרגומיו משירת יידיש
אבא קובנר תרגם את שירו הידוע של אברהם סוצקבר "אחי התאום". השיר נדפס בעיתון "דבר". כמו כן, תרגם שניים משיריה של מרים אולינובר, מתוך ספרה "דער באבעס אוצר", האוצר של סבתא.
לקריאה נוספת
ספרים עליו ועל יצירתו
דינה פורת, מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר, הוצאת עם עובד, 2000
צביה בן-יוסף גינור, עד קץ הבדיה: עיון בשירת אבא קובנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
ראובן שוהם, המראה והקולות, קריאה קשובה ב"פרידה מהדרום" לאבא קובנר, ספרית פועלים, תל אביב, 1994
שלום לוריא (עורך), אבא קובנר: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988
חגי רוגני, פרק על "פרידה מהדרום", בשם "גרניקה על כל גבעה, על כל גבעה גרניקה", נדפס בספרו מול הכפר שחרב, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2006
דינה פורת, לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר, הוצאת אוניברסיטת חיפה והוצאת פרדס, 2020
מבחר מאמרים עליו ועל יצירתו
על יצירתו של אבא קובנר נכתבו מאמרים רבים, ביקורות ומסות. בין המבקרים והחוקרים ניתן למצוא את דבריהם של: בנימין יצחק מיכלי, דן מירון, רחל פרנקל-מדן, אורי ש. כהן, ישראל חיים בילצקי, הלל ברזל, גרשון שקד, חגי רוגני, ראובן שהם, לוי אריה שריד, אלי שביד, צביה גינור בן-יוסף, עפרה יגלין, פנינה להב, נתן זך, משה שמיר, מאיר עוזיאל, נפתלי הרץ טוקר, זיוה שמיר, הראל פיש, אליעזרה איג, אלי פפרקורן, חנה יעוז, יעקב בסר, שלום לוריא, צבי ניימן ומבקרים נוספים.
מבחר קצר:
חנה יעוז, הקול שלא אבד, על הפואמה שלו "סלון קטרינג", עיתון 77 93, 1987
שלום לוריא, "פרידה מהדרום" לאבא קובנר, זהות, ג', תשמ"ג, 1983
צביה גינור-בן-יוסף, "קץ הענק", או ראשיתו של ענק?, עיון בשירו של אבא קובנר, עלי-שיח 38, תשנ"ז 1997
שלום לוריא, "המלאך השחור", פואמה מן הגניזה של אבא קובנר, צפון ה', תשנ"ח 1998
ראובן שוהם, יחסים בין-טקסטואליים ומשמעותם הרטורית ב’דף קרבי’ לאבא קובנר, מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ז, תשנ"ט 1999.
אורי ש. כהן, האור הנורא שמטיל את צלו עד אחרון השירים, ארץ אחרת 20, תשס"ד 2004
כל דור צריך להישרף בשריפתו, ריאיון עם אבא קובנר, מאת עמי שמיר, למרחב, 10 במאי 1970. הובא שוב בספרו של עמי שמיר, עמודי פנים, עיתונות בנימה אישית, הוצאת אטד, רחובות, 2002.
לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות: התנועות החלוציות בפולין בשואה ולאחריה 1939-1949, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
ד"ר אברהם הגורני-גרין, לנושא השואה בשירתנו, עיון בשירי : אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, דוד פוגל, אבא קובנר, דוד רוקח, איתמר יעוז-קסט, אבנר טריינין, יעקב בסר, רבקה מרים, הוצאת עקד, 1970
באלה הימים: דברים בכינוס סופרי ישראל, חיים הזז, חיים גורי, אבא קובנר, אברהם קריב, משה שמיר, אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל, תל אביב, תשכ"ז, 1966
שלמה יניב, הבלדה העברית בת זמננו - מסורת וחידוש, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1999, הפרק "'כבר אין לו קהל ועוד יש לו בלדה' – הבלדות של אבא קובנר", עמ' 140–153
שיחה עם אבא קובנר (מראיין: ספי רכלבסקי | תמלול הקלטה מ-1987), דחק, כרך יד', 2022.
זיוה שמיר, "הצופה לבית ישראל", מתוך "אבא קובנר : מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו" (ערך שלום לוריא), הקיבוץ המאוחד 1988
קישורים חיצוניים
ארכיון אבא קובנר בארכיון המרכזי של השומר הצעיר בגבעת חביבה - באתר יד יערי
עדות אבא קובנר במשפט אייכמן (מתחיל בדקה 9:40), באתר יוטיוב
עדות אבא קובנר במשפט אייכמן - באתר סנונית
ה"דף הקרבי" שפרסם קובנר אחרי קרב ניצנים ומסקנות ועדת החקירה שהוקמה בעקבות פרסום הדף , באתר קיבוץ ניצנים.
אלישע פורת, אבא קובנר: הכרך שנשרף, מסת עיון ביצירתו של אבא קובנר
, על שירת קובנר
שלום חולבסקי, שלילת הקיום היהודי בפולין אחרי השואה – אבא קובנר, אתר יד ושם
שלום חולבסקי, אבא קובנר ויצחק (אנטק) צוקרמן: שתי גישות ביחס ליציאת היהודים מאירופה, אתר יד ושם
"אל נלך כצאן לטבח", במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
Jennifer Rosenberg, Abba Kovner and Resistance in the Vilna Ghetto, About.com
Where was Abba Kovner born? By Irina Guzenberg, Vilna Gaon State Jewish Museum, History Research Department
מכתביו
בעקבות מותו
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:משוררים יהודים ליטאים
קטגוריה:אסירים בגטו וילנה
קטגוריה:יהודים בשואה: ליטא
קטגוריה:פרטיזנים יהודים מליטא
קטגוריה:פרטיזנים יהודים מברית המועצות
קטגוריה:לוחמי מחתרת יהודים בשואה
קטגוריה:חברי קבוצות הנוקמים
קטגוריה:הבריחה
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררי השואה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:ישראלים במלחמת העצמאות
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:משפחת קובנר
קטגוריה:עין החורש: אישים
קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ניצולי השואה: ליטא
קטגוריה:משפט אייכמן: עדים
קטגוריה:חיילי חטיבת גבעתי (תש"ח)
קטגוריה:חיילי חיל החינוך והנוער
קטגוריה:בורחים מכליאה על ידי גרמניה הנאצית
קטגוריה:אישים הקבורים בעין החורש
קטגוריה:זוכי פרס שלונסקי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1987 | 2024-09-04T04:44:59 |
דגל ניגריה | דגל ניגריה (באנגלית: Flag of Nigeria) הוא דגלה הלאומי של ניגריה. הוא עוצב בשנת 1958 והונף לראשונה באופן רשמי ב-2 באוקטובר 1959.
המעצב היה סטודנט מאיבדאן בשם מייקל טאיוון אקינקונמי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
ניגריה
קטגוריה:ניגריה: סמלים לאומיים
ניגריה | 2021-01-07T08:01:07 |
דגל נמיביה | דגל נמיביה אומץ ב-21 במרץ 1990, לאחר קבלת העצמאות מדרום אפריקה.
צבעיו העיקריים של הדגל נלקחו מדגל ה-SWAPO, ראשי תיבות של South West African People's Organization (התנועה העממית של דרום מערב אפריקה) - תנועת השחרור החשובה ביותר בנמיביה. דגל זה אומץ בשנת 1971 והוא מורכב מפסים אופקיים בצבעים כחול-אדום-ירוק, שהם הצבעים החשובים של האובאמבו, הקבוצה האתנית הגדולה במדינה. בין שלושת פסי הצבע מפרידים קווים לבנים, ובשדה הכחול שמש צהובה בעלת 12 קרניים.
יושב ראש הוועדה שבחרה את הדגל מתוך 850 הצעות שהוגשו לה, הסביר את משמעות הצבעים:
אדום - מייצג את אזרחי נמיביה, ומסמל את גבורתם ואת נחישותם לבנות עתיד של שוויון הזדמנות לכל.
לבן - מסמל שלום ואחדות.
ירוק - מסמל את החקלאות של נמיביה.
כחול - מסמל את השמיים ואת האוקיינוס האטלנטי שלחופו שוכנת המדינה, את משאבי המים היקרים ואת הגשם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
נמיביה, דגל
קטגוריה:נמיביה: סמלים לאומיים
נמיביה
נמיביה | 2024-09-09T05:18:37 |
דגל נפאל | דגל נפאל הוא הדגל הלאומי הלא-מרובע היחיד. הדגל הוא שילוב מפושט של שני נסים מענפים שונים של השליטים הקודמים, שושלת ראנה.
הדגל אומץ, עם כינונה של ממשלה חוקתית חדשה, ב־6 בדצמבר 1962. הנסים, כל אחד בנפרד, היו בשימוש בשתי המאות האחרונות והנס הכפול מאז המאה ה-19. השפה הכחולה מסמלת שלום וצבע השני הוא הצבע הלאומי של נפאל. שני הסמלים המלכותיים הוכרזו כמסמלים את התקווה שנפאל תחזיק מעמד לפחות כמו הירח והשמש.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
נפאל, דגל
נפאל
קטגוריה:נפאל: סמלים לאומיים
נפאל
נפאל
נפאל | 2024-09-29T08:42:04 |
סודאן | רפובליקת סודאן (בערבית: جمهورية السودان; תעתיק מדויק: ג'מהורִיָת אלסודאן, באנגלית: Republic of Sudan) ובקיצור סודאן, היא מדינה בצפון מזרח אפריקה. היא המדינה השלישית בגודלה באפריקה (עד הכרזת העצמאות של דרום סודאן הייתה הגדולה ביותר ביבשת), וכן בעולם הערבי. בירתה היא ח'רטום והיא גובלת בצפונה במצרים, במזרחה באתיופיה ובאריתריאה, בדרומה במדינת דרום סודאן, בדרום-מערב במדינת רפובליקה המרכז-אפריקאית, בצ'אד במערב, ובלוב בצפון-מערב.
שפותיה הרשמיות הן ערבית (בניב סודאני) ואנגלית.
כמעט כלל אוכלוסיית רפובליקת סודאן הם מוסלמים, והיא מדינה חברה גם בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי וגם בליגה הערבית.
אטימולוגיה
שם הרפובליקה הוא קיצור של השם بلاد السودان – בילאד א-סודאן, "ארץ השחורים". זאת משום שבארץ זו ישבו אנשים שצבע עורם היה כהה מזה של תושבי מצרים מצפון או של תושבי חצי האי ערב ממזרח.
היסטוריה
האזור בו הוקמה המדינה המודרנית סודאן נשלט בעידן העתיק על ידי ממלכת כוש, שהושפעה מאוד מהתרבות המצרית העתיקה. שושלת מלכי כוש אף משלה תקופה מסוימת במצרים כפרעונים, בין השנים 730–671 לפנה"ס, ונקראה השושלת ה-25. לאחר נפילת השושלת ה-25, הדרימו מלכי כוש וקבעו את בירתם במרואה. הממלכה המרואית שמרה על התרבות המצרית במשך מאות בשנים לאחר שזו חדלה במצרים עצמה. לאחר נפילת ממלכת מרואה, במהלך המאה ה-6, קיבלו על עצמם הנובים את הנצרות ובמשך מאות שנים הייתה סודאן נוצרית עד שנכבשה על ידי האסלאם, בתהליך שהסתיים במאה ה-16.
במהלך המאה ה-19 החלו הבריטים להתערב בנעשה במצרים, ובמסגרת זו ניסו גם להשליט את שלטון המצרים בסודאן. המנהיג הדתי מוחמד אחמד הכריז על עצמו שהוא המהדי (המשיח באמונה האסלאמית) וניסה לאחד את השבטים של מערב ומרכז סודאן כנגד שלטון האימפריה הבריטית. הוא הנהיג מרד לאומני שהגיע לשיאו בנפילת ח'רטום בשנת 1885. בעת המצור, צ'ארלס ג'ורג' גורדון, הגנרל האנגלי נהרג. המדינה החדשה שרדה עד אשר כוח אנגלי חדש בהנהגתו של הורציו קיצ'נר הביס את המורדים בשנת 1898.
ממוזער|110px|בעבר התקיימה בסודאן תרבות נובית ענפה. בתמונה פסל של שליט נובי.
לאחר עצמאות סודאן
סודאן זכתה בעצמאות בשנת 1956, אך הממשלה, שהייתה נתונה לשליטה ערבית, מנעה הקמת פדרציה, מה שגרם למלחמת אזרחים שנמשכה כ־16 שנים (1956–1972). הבחירות הראשונות התקיימו בשנת 1965, אך הממשלות הסודאניות לא הצליחו לייצב את השלטון ולא נכתבה חוקה שתתמודד עם המצב הקשה. ההפיכה הצבאית הראשונה התרחשה ב־25 במאי 1969 והפילה את הממשלה הדמוקרטית שברשות אסמאעיל אל-אזהרי. מנהיג המרד, קולונל ג'עפר נומיירי, הפך לראש הממשלה והוציא מחוץ לחוק את כל המפלגות האחרות.
חילוקי הדעות בין המרקסיסטים למתנגדיהם בתוך החונטה השלטת גרמו להפיכה קומוניסטית ביולי 1971, אך הממשלה הקומוניסטית הופלה כעבור כמה ימים ונומיירי חזר לתפקידו. בשנת 1972 הסכם אדיס אבבה הוביל להפסקת אש בת עשר שנים במלחמת האזרחים שהחלה בשנות ה-50, והמורדים קיבלו אוטונומיה חלקית. בספטמבר 1983 נומיירי הודיע על כוונתו להרחיב את החוק המוסלמי (השריעה) לתוך קוד החוקים של סודאן, מה שהוביל לפרוץ מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה, אשר הסתיימה רק בשנת 2005.
לאור המחסור בדלק ולחם, ההתנגדות הגדלה והולכת בדרום סודאן, בצורת ורעב המוני, בשנים 1984–1985 התרחשה הפיכה צבאית נוספת בהנהגת הגנרל עבד א-רחמן סוואר א-דהב, אשר החזירה את השלטון האזרחי. למרות זאת, מלחמת האזרחים רק התעצמה והכלכלה המשיכה להידרדר. ב־1989 הגנרל עומר אל-בשיר ביצע הפיכה צבאית ללא שפיכות דמים ומינה עצמו לראש ממשלה ומפקד הכוחות המזוינים, ומאוקטובר 1993 גם לנשיא. החוק הפלילי משנת 1991 קבע עונשים חמורים, כולל קטיעת איברים וסקילה. על אף שהפרובינציות הדרומיות שהדת השלטת בהן היא הנצרות קיבלו פטור מהאיסורים והעונשים האסלאמיים, החוק מאפשר לכפות אותם עליהן בעתיד. הקשרים בין הממשלה הסודאנית לבין ארגוני טרור אסלאמיסטיים הביאו לכך שארצות הברית הוסיפה בשנות ה-90 את סודאן לרשימת המדינות התומכות בטרור.
מלחמת האזרחים המתמשכת, שראשיתה עוד בשנת 1983, הובילה לכך שכ-4 מיליון איש נאלצו לעזוב את בתיהם שבדרום המדינה. חלקם ברחו לערים דרומיות יותר, כג'ובה; אחרים צעדו צפונה לח'רטום, וכמה מהם צעדו אף עד אתיופיה, קניה, אוגנדה, מצרים ומדינות שכנות אחרות. בשל המחסור במזון ובתעסוקה, תת-תזונה ורעב נעשו נפוצים. חוסר השקעת הכספים בדרום גרם למה שארגונים הומניטריים כינו "דור אבוד" – דור שלא זכה לקבל חינוך, שירותי בריאות בסיסיים, ויש לו סיכוי נמוך להשיג עבודה בסודאן. שיחות השלום בין המורדים בדרום סודאן לבין הממשלה הביאו להסכם בינואר 2005 לפיו הכנסות המדינה – בפרט כסף מנפט – יחולקו בין הממשלה לקבוצות המורדים בדרום, וכי הדרום יזכה לאוטונומיה למשך שש שנים, ולאחר מכן ייערך משאל עם שבו יחליטו התושבים אם ברצונם להישאר חלק מסודאן או להפוך למדינה עצמאית. המשאל על עצמאות הדרום נערך במהלך ינואר 2011 והמשתתפים בו הצביעו כמעט פה-אחד להיפרד מסודאן. ב-9 ביולי 2011 הכריזה דרום סודאן על עצמאותה.
במקביל להתקדמות לכיוון פשרה במלחמת האזרחים בין הדרום לצפון, בפברואר 2003 החל מרד נוסף במחוז דארפור שבמערב. ממשלת סודאן הופתעה מעוצמת המרד, שפעיליו טענו כי החבל מופלה מבחינה כלכלית, וכדי לסיים את המרד חימשה מיליציות ערביות, מיליציות הג'נג'אוויד (שפירוש שמן הוא "אדם חמוש רכוב על סוס"), ואלו החלו להיאבק במורדים. אלא שהמיליציות לא נאבקו רק בארגוני המורדים במחוז, אלא הפכו את הסכסוך ליותר ויותר אתני. שמן נקשר באונס, טבח אזרחים ושריפת כפרים של שחורים אנימיסטים במחוז, ובשל כך יש הרואים באירועים רצח עם וטיהור אתני. בפברואר 2004 הכריזה הממשלה כי היא ניצחה את המרד במערב, אולם הלחימה נמשכה עד פברואר 2010, אז נחתם הסכם הפסקת אש בין הממשלה למורדים. האו"ם מעריך שכ-300,000 אנשים נהרגו או רעבו למוות עקב הסכסוך וכי למעלה מ-2.8 מיליון נפשות נעקרו מבתיהן ומוגדרים כפליטים. רבים מהם עקרו לצ'אד הסמוכה.
ב-3 במאי 2007 חתמו נשיא סודאן, עומר אל-בשיר, ונשיא צ'אד, אידריס דבי, על הסכם שלום, במטרה להוריד את המתיחות הקשה בין שתי המדינות, אך ב-2008 הידרדרו פעם נוספת היחסים בין המדינות, לאחר שאל-בשיר טען שצ'אד מסייעת למורדים בדארפור.
החל בדצמבר 2018 החלו מחאות אזרחיות המוניות כנגד אל-בשיר ששימש כרודן סודאן במשך כ-30 שנה. לבסוף, בסיוע הצבא, הודח אל-בשיר ב-11 באפריל 2019. במקומו החלה לשלוט כת צבאית בראשות עבד אל-פתאח אל-בורהאן שגם כנגדה התקיימה מחאה אזרחית עזה במשך מספר חודשים. לבסוף, ביולי 2019, חתם השלטון הצבאי על הסכם פוליטי עם קואליציית הארגונים האזרחיים שכלל שלטון משותף על המדינה. באוגוסט 2019 חתמו הצדדים על טיוטה לחוקה חדשה לסודאן.
ביולי 2020 תחת כהונה של ממשל זמני, ביטלה סודאן סדרה של חוקים אסלאמיסטים שחוקקו ג'עפר נומיירי ואל-בשיר בשנות ה-80. בין היתר נאסרה השחתת איבר המין הנשי, בוטל האיסור ללא-מוסלמים לשתות אלכוהול, בוטלו ההלקאות הפומביות שהיו נהוגות בגין עבירות קטנות, ועוד.
באוגוסט 2020 נחתם הסכם שלום עם כמה מקבוצות המורדים במדינה. על פי טיוטת ההסכם, בכמה מהמחוזות יוחל שלטון מקומי והמורדים ישולבו בצבא. קבוצות מורדים אחרות סירבו להצטרף להסכם.
באוקטובר 2020 הסירה ארצות הברית את סודאן מרשימת המדינות תומכות הטרור, כחלק מהסכם פיצוי נפגעי טרור אמריקאים, ובהמשך לכך נרמלה סודן את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל והפקיעה בתוך מספר חודשים סדרה של נכסים ושטחים ששימשו את ארגון החמאס.
בסוף 2021 מועצת הריבונות הזמנית בוטלה, ראש הממשלה עבדאללה חמדוכ נאסר בעקבות הפיכה צבאית שבה תמך אל-בורהאן, שהכריז על מצב חירום. בתגובה להפיכה פרצו הפגנות. לאחר ההפיכה הושגה הסדרה מסוימת כאשר החלו ניסיונות לגיבוש הסכם המחדש את שיתוף הפעולה בין חמדוכ לאל-בורהאן, אולם ניסיונות אלו נתקלו בקשיים. חמדוכ התפטר ב-2 בינואר 2023.
באפריל 2023 התחוללה לחימה בין הצבא בפיקוד אל-בורהאן למיליציה בפיקוד סגנו, בשם כוחות התמיכה המהירה. במקביל, לפי דיווחים שהגיעו ממערב דרפור, מאז פרוץ הקרבות הללו באפריל חלה עלייה חדה במספר הרציחות על רקע אתני בדרפור. בעקבות הסכסוך, חקלאים נטשו את שדותיהם ותפוקת הדגנים הצטמקה באזור מדינת ג'אזירה שנקרא גם "סל הלחם" של סודאן. כתוצאה מכך כשליש מאוכלוסיית סודאן מתמודדים עם חוסר ביטחון תזונתי חריף, שעל פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) עלול להגיע לרמות רעב חמורות באזורים מסוימים במערב דארפור במהלך מאי.
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|גנרל עומר אל-בשיר, נשיא סודאן 1989–2019
ממוזער|שמאל|200px|מפת סודאן
מאז 1989 ועד 2019, כיהן הגנרל עומר אל-בשיר כנשיא סודאן, ראש ממשלה ומפקד הכוחות המזוינים. אל-בשיר הנהיג בסודאן משטר צבאי ואת חוקי השריעה, פיזר את האספה הלאומית, אסר על קיום מפלגות ואיגודים מקצועיים, חיסל את המערכת המשפטית ואסר על עיתונות חופשית.
באוגוסט 2019 נחתמה בין הגורמים האזרחיים והצבאיים הצהרה חוקתית חדשה. על פיה הוקמה באותו חודש מועצה ריבונית בת 11 חברים שבראשה עומד ראש ממשלה אזרחי. מועצה זו אמורה לשלוט עד לשנת 2022 שאז עתידות להיערך הבחירות החופשיות הראשונות במדינה. בשנת 2020 ביטלה המועצה חלק מחוקי השריעה שהנהיג אל-בשיר.
ב-3 בפברואר 2020, נפגש אל-בורהאן באוגנדה עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. צעד שהוסתר מחברי הממשלה וספג גינויים חדים מאנשי הדת במדינה.
על פי עיתונאים ללא גבולות, התקשורת בסודאן איננה חופשית ובשנת 2020 היא דורגה במקום ה-159 מתוך 180 מדינות מבחינת חופש העיתונות. עם זאת, מדובר בשיפור של 16 מקומות לעומת שנת 2019 זאת כתוצאה מהדחת שלטון הדיקטטורה של אל-בשיר.
ב-25 אוקטובר 2021, מפקד צבא סודאן, הגנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן, הודיע על פיזור הממשלה ופירוק מועצת הריבונות הזמנית השולטת במדינה מאז 2019. אל־בורהאן הכריז על מצב חירום, שעות לאחר מעצרם של ראש הממשלה, עבדאללה חמדוכ, וכמה שרים. הגנרל אמר שבחירות יתקיימו ביולי 2023. בתגובה למהלך פרצו מחאות, וניסיונות לכונן הסכם שיסדיר ממשלת טכנוקרטים זמנית ונטולת פוליטיקאים עד לבחירות, אולם המנהיגים התקשו להסכים על זהות ראש הממשלה במהלך תקופה זו.
כלכלה
קרוב לשני שלישים מכוח העבודה הסודאני עוסק בחקלאות אולם רק כשליש מהתמ"ג הסודאני מקורו בחקלאות.
מרכיב חשוב בתזונה בצפון סודאן תופסים הדגנים ומאכלים מבוססי דורה, דוחן וחיטה נצרכים ברוב חלקי המדינה. כמדינה, צפון סודאן מצויה במחסור בדגנים אלו, אך קיימים הבדלים גאוגרפים בהיצע של כל אחד מהם. באופן מצטבר, ישנו עודף של דורה, מחסור בחיטה ודי הצורך דוחן. במדינות אל-קדאריף וסנר קיים ייצור החוצה את הביקוש המקומי בעקביות, במיוחד של דורה. עודף זה נמכר ברחבי האזור והמדינה ומיוצא באופן סדיר למדינות המפרץ.
בעבר, הייצור בחבל הארץ דארפור סיפק את הביקוש המקומי אך שנים רבות של עימותים ומהומות פגעו בייצור ובמערכות ההפצה והאוכלוסייה שנותרה שם מסתמכת במידה רבה על ייבוא מוצרי מזון מאזורים אחרים במדינה וחלוקת מזון מטעם האו"ם. בשנת 2008, סוכנות המזון של האו"ם פנתה בבקשת סיוע לקהילה העולמית ודיווחה על התקפות חוזרות ונשנות כנגד שיירות הסיוע ועל גנבת רכבי החלוקה.
חלק ניכר מהאדמות הפוריות מיועד, עוד מתקופת השלטון הבריטי, לגידול כותנה. שילוב של ירידת מחירי הכותנה בשוק העולמי ושל עלייה במחירי הדשנים גרם לירידת רווחיות הענף.
בחלקה הדרומי של המדינה התגלו (עוד בשנות ה-70) מאגרי נפט גולמי אולם מלחמת האזרחים המתמשכת לא מאפשרת לפתח את שדות הנפט ולכן סודאן תלויה בייבוא תזקיקי נפט. תנודות מחירי הנפט ובייחוד עליית מחירו בשנים 2006–2008 גרמו למצוקת מטבע זר ולביטול פרויקטים לצמיחת הכלכלה. רוב מאגרי הנפט נמצאים בשטחה של דרום סודאן.
בשנת 1997, על רקע טענות הסיוע לגורמי טרור והפרה של זכויות אדם, הטיל ממשל קלינטון בארצות הברית לראשונה סנקציות על סחר, ובכלל זה בנשק. אף שהיא לבדה הייתה חתומה על הסנקציות הכלכליות, הן זכו לגיבוין של מדינות אירופה, למעט גרמניה. בתחילת שנות ה-2000 חלה התרופפות בסנקציות, לאור שיתופי פעולה עם סודאן ותהליכי פיוס של ממשלת סודאן עם אזור הדרום, אולם הן חודשו ביתר שאת על ידי ממשל בוש, על רקע הלחימה בדארפור. סנקציות אלו הוסרו רשמית בארצות הברית ב-6 באוקטובר 2017, כחלק ממהלך שהוביל ממשל אובמה, שאושר סופית בתקופת ממשל טראמפ, בטענה שחלה התקדמות בסוגיות המלחמה בטרור וזכויות אדם.
גאוגרפיה
סודאן נמצאת בצפון אפריקה, גובלת בים האדום, בין מצרים ואריתריאה. נהר הנילוס עובר בה, ובח'רטום הנילוס הכחול והלבן מתאחדים. האקלים ברוב שטח המדינה מדברי, עם עונה גשומה מאפריל עד אוקטובר. בדרום שורר אקלים טרופי.
מזרח גבולה של סודאן עם מצרים נמצא במחלוקת בשל משולש חלאיב. גבולה עם דרום סודאן טרם נקבע סופית.
דמוגרפיה
נכון ל-2024, ולאחר הפירוד מהדרום, אוכלוסיית סודאן מונה כ-50 מיליון בני אדם, מתוכם כ-5.4 מיליון מתגוררים באזור הבירה ח'רטום.
סודאן משמשת גם כמדינת מקלט ומכילה כמיליון פליטים. רוב הפליטים הם מדרום סודאן והיתר מאריתריאה, סוריה, אתיופיה, הרפובליקה המרכז-אפריקאית וצ'אד.
מבחינה דתית, כ-97% מאוכלוסיית סודאן הם מוסלמים סונים, ברובם דוברי ערבית. השאר נוצרים, אנימיסטים או בעלי אמונות מקומיות.
מבנה גילאים (יחד עם דרום סודאן):
0–14 שנים: 43%
15–24 שנים: 20%
24–54 שנים: 30%
55–64 שנים: 4%
65 שנים ומעלה: 3%
קצב גידול אוכלוסייה: 2.9%
שיעור ילודה: 34.2 לידות/1,000 תושבים
שיעור תמותה: 6.7 מיתות/1,000 תושבים
חלק משמעותי של בנות בסודאן מתחתנות לפני גיל 18 וממוצע הילודה לאישה הוא 4.4.
ראו גם
יהדות סודאן
יחסי ישראל–סודאן
התקיפה הישראלית בסודאן (2009)
דרום סודאן
רצח העם בדארפור
פירמידות נוביות
המוזיאון הלאומי של סודאן
הסתננות מאפריקה לישראל
קישורים חיצוניים
מוסטפא בדראן, ההיסטוריוגרפיה המצרית על השלטון המצרי בסודאן במאה ה-19, ג'מאעה 2012
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1956 | 2024-10-12T07:54:34 |
דגל סוריה | דגל סוריה (בערבית: علم سوريا) הוא דגלה הלאומי של סוריה. הדגל הנוכחי אומץ על די המדינה בשנת 1980. דגל זה היה בשימוש גם על ידי הרפובליקה הערבית המאוחדת בשנים 1958–1961. את הדגל מעטרים שלושה פסים אופקיים בצבעי אדום לבן ושחור ובמרכזו שני כוכבים בצבע ירוק.
עיצוב הדגל
הדגל צבוע בצבעי הלאומיות הכלל-ערבית - הצבע הירוק מסמל את האסלאם והראשידון, הצבע האדום מסמל את דם השהיד, הצבע הלבן מסמל את שושלת בית אומיה והצבע השחור מסמל את שושלת בית עבאס. שני הכוכבים שבמרכזו מייצגים את סוריה ומצרים, אשר היו חברות ברפובליקה הערבית המאוחדת.
היסטוריה
לאורך השנים השתנה הדגל הסורי מספר רב של פעמים. לראשונה עוצב הדגל הסורי בשנת 1920, כאשר ממלכת סוריה עמדה תחת שלטון ההאשמי. בדגם אשר אומץ מאוחר יותר על ידי ירדן. תחת שלטון המנדט הצרפתי השתנה עיצובו של הדגל בשנים 1925–1936 והוא נצבע בצבעי הרפובליקה הצרפתית - אדום, לבן וכחול. במקביל נעשה שימוש במספר דגלים נוספים למחוזות שונים במדינה. בשנת 1946, עם הכרזת העצמאות הרשמית של סוריה השתנה הדגל פעם נוספת. כאמור, בשנים 1958 - 1961, תחת שלטון הרפובליקה הערבית המאוחדת אומץ הדגל אשר נמצא בשימוש גם כיום. עם התפרקות הרפובליקה שונה הדגל מחדש. לאחר עליית מפלגת הבעת' לשלטון השתנה עיצובו של הדגל מספר פעמים ב-1963 וב-1972 (עקב אישור איחוד הרפובליקות הערביות). לבסוף אימצה סוריה את הדגם הנוכחי של הדגל ב-1980.
ראו גם
קישורים חיצוניים
סוריה, דגל
קטגוריה:סוריה: סמלים לאומיים
סוריה
סוריה
סוריה
סוריה
סוריה | 2024-09-07T05:31:28 |
נקודת הצטברות | בטופולוגיה ובאנליזה מתמטית, היא נקודת הצטברות של קבוצה אם בכל סביבה של קיימת לפחות נקודה אחת פרט ל- השייכת ל-. לדוגמה, נקודות ההצטברות של קטע הן נקודות הקטע וכן הקצוות שלו.
במרחבים מטריים, אם נקודה כלשהי היא נקודת הצטברות של קבוצה, אז בכל סביבה שלה קיימים אינסוף איברים מהקבוצה, והנקודה היא גם נקודת גבול של הקבוצה. תכונה זו מתקיימת במרחב טופולוגי המקיים את אקסיומת המנייה הראשונה, אבל לא בכל מרחב טופולוגי.
הגדרה
תהי קבוצה במרחב טופולוגי . נקודה היא נקודת הצטברות של , אם היא שייכת לסגור של הקבוצה .
פירושו של דבר הוא שבכל קבוצה פתוחה המכילה את מצויה נקודה נוספת אחת לפחות של .
את אוסף נקודות ההצטברות של מסמנים ב-; בשל סימון זה, אוסף נקודות ההצטברות נקרא לפעמים הקבוצה הנגזרת של .
סגור ונקודות הצטברות
אפיון קבוצה סגורה
נקודות הצטברות מופיעות כאפיון נוח לקבוצות סגורות: קבוצה היא סגורה אם ורק אם היא כוללת את כל נקודות ההצטברות שלה.
הוכחה: כיוון אחד: תהי קבוצה המכילה את כל נקודות ההצטברות שלה. יש להוכיח שהמשלים הוא קבוצה פתוחה. תהי נקודה במשלים, אז איננה נקודת הצטברות של , ולכן יש לה סביבה שאינה מכילה אף נקודה של . סביבה זו מוכלת במשלים, ולכן הנקודה שייכת לפנים של המשלים. הוכחנו שכל הנקודות במשלים שייכות לפנים שלו, ולכן המשלים הוא קבוצה פתוחה.
בכיוון ההפוך, נניח ש- סגורה, ותהי נקודת הצטברות של ; נניח בשלילה שאינה שייכת ל-. מכיוון שהקבוצה המשלימה של היא קבוצה פתוחה, זוהי סביבה של , ולכן החיתוך בין לבין הקבוצה המשלימה אינו ריק - אבל זו סתירה להגדרה של קבוצה משלימה. מכאן שנקודת ההצטברות שייכת ל-.
אפיון הסגור
עבור כל קבוצה, הסגור שלה ניתן לייצוג על ידי . נוכיח זאת תוך שימוש בתכונה שהראינו לעיל:
כיוון ראשון: תהי קבוצה סגורה שמכילה את . נראה ש- מכילה גם את . ברור כי כל נקודת הצטברות של היא גם נקודת הצטברות של (כי מוכלת ב-) ומכיוון ש- סגורה היא מכילה את כל נקודות ההצטברות שלה, לכן . מכיוון שהסגור היא חיתוך כל הקבוצות הסגורות שמכילות את , נקבל .
כיוון שני: ברור כי קבוצה סגורה (כי היא מכילה את כל נקודות ההצטברות שלה), והרי הסגור של מוכל בכל קבוצה סגורה שמכילה את . קיבלנו כי: .
משתי ההכללות נובע השוויון המבוקש .
צורת הצגה זו שימושית ונוחה יותר לחישוב הסגור יותר מאשר באמצעות הגדרתו (כקבוצה הסגורה הקטנה ביותר שמכילה את ).
ראו גם
סגור (טופולוגיה)
שפה (טופולוגיה)
נקודת גבול
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טופולוגיה | 2024-01-23T18:45:10 |
גאורגי מרקוב | גאורגי איבנוב מרקוב (בבולגרית: Георги Иванов Марков; 1 במרץ 1929 – 11 בספטמבר 1978) היה מתנגד שלטון בולגרי, אשר נרצח בלונדון על ידי סוכני הק.ג.ב.. ב-7 בספטמבר 1978, הוא חצה את גשר ווטרלו והמתין בתחנת אוטובוס, כשנדקר ברגלו על ידי אדם שהחזיק מטרייה. האיש התנצל והלך לדרכו. מרקוב סיפר מאוחר יותר שהאיש דיבר במבטא זר.
מרקוב זכר את כאב העקיצה שהופיע עם הדקירה. כאשר הגיע לעבודתו במשרדי ה-BBC, הבחין בפצעון אדום שהופיע במקום. הכאב במקום שבו נדקר על ידי המטרייה המשיך, בערב התפתח אצלו חום גבוה, והוא מת בייסורים שלושה ימים לאחר מכן.
לאחר מותו, מצאו הרופאים בגופו קליע פלטינה קטן, כ-1.52 מ"מ אורכו, נעוץ בשוק. בדיקה מאוחרת יותר מצאה שנקדחו בו שני חורים, בהם נמצאו עקבות לרעל הריצין.
מרקוב עבד כשדרן וכעיתונאי עבור ה-BBC מאז עריקתו מבולגריה, אז מדינה קומוניסטית תחת הנהגתו של הנשיא טודור ז'יבקוב. הוא ביקר את המשטר ברדיו פעמים רבות, ועלו השערות כי הייתה זו הממשלה הבולגרית שיזמה את חיסולו בסיוע הק.ג.ב.
מספר עריקים של הק.ג.ב. אישרו שהארגון עמד מאחורי ההתנקשות. הם ציינו שנשקלו כמה דרכים להתנקש במרקוב, ביניהן במריחת ג'לי רעיל על עורו. עד עתה לא הועמד איש לדין על רצח מרקוב, בעיקר משום שרוב המסמכים בעניין הושמדו.
קישורים חיצוניים
Flashback: Dissident's poisoning - סיפור ההתנקשות במרקוב, 8 בינואר 2003, באתר BBC News
פרק קיקיוני: מי רצח את גאורגי מרקוב? פודקאסט עושים רפואה בהגשת ד"ר יובל בלוך.
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בולגרים
קטגוריה:דיסידנטים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בממלכה המאוחדת
קטגוריה:ק.ג.ב.
קטגוריה:סופיה: אישים
קטגוריה:נפגעי הרעלה
קטגוריה:בולגרים שנולדו ב-1929
קטגוריה:בולגרים שנפטרו ב-1978 | 2024-05-30T11:20:58 |
איבוגאין | איבוגאין הוא חומר צמחי שמקורו בצמח איבוגה (Tabernanthe iboga), המשמש כסם הזיה שאינו ממכר, אשר יש חוקרים המאמינים ביכולתו להיטיב ואף לרפא לחלוטין התמכרות לסמים פסיכואקטיביים, וסמים קשים בפרט. השימוש בו לא הוכח כבטוח ולא הותר לשימוש קליני בבני אדם. בארצות הברית מוגדר הסם כחומר מסוג I (Schedule I), המסוכן לשימוש וללא שימוש רפואי. תערובות המכילות איבוגאין משמשות בטקסים רוחניים ולצורכי מרפא בקרב הבוויטיס באפריקה.
מחקרים וניסויים שנעשו הביאו להעלאת השערה שנטילה חד פעמית של הצמח יכולה לגרום להפסקה מוחלטת של תסמיני גמילה מסם אחר, ואף להפחית לזמן מסוים את התשוקה לסם (Craving) - היא ההתמכרות הנפשית. בהתאם לכך הוצע איבוגאין כתרופה יעילה כנגד התמכרות להרואין, קוקאין, מתאדון, אלכוהול וסמים נוספים המוגדרים כ"קשים", מהיותם גורמים לתסמיני גמילה קשים למשתמשים. כמו כן נמצאה יעילות מסוימת בהפחתת תלות בניקוטין ואף הסם נחשב כבעל פוטנציאל פסיכותרפי גבוה, אולם טענות אלה כולן שנויות במחלוקת.
מסמכים שנחשפו בשנות השמונים בהתאם לחוק חופש המידע האמריקאי מראים כי ה-CIA בחן את ההשפעות של איבוגאין במהלך שנות החמישים.
השפעות שליליות
חווית האיבוגאין יכולה להימשך 24 שעות או יותר – והיא לא ידועה בתור חוויה נעימה. נצפו השפעות מיידיות בשימוש באיבוגאין כוללות כאבי ראש, יובש בפה, בחילות, הקאות, בלבול נפשי, חוסר קוראדינציה, אי סדירות בקצב לב וסחרחורות. בנוסף נראה גם אפיזודות מאניות הנמשכות שבוע עד שבועיים המלוות בחוסר שינה, אימפולסיביות, התנהגות תוקפנית ומחשבות אובדניות. מומלץ לשכב בשעות הראשונות של השימוש בחומר.
ניתן לחלק את הטריפ לשלושה שלבים:
שלב 1: השלב האקוטי מתחיל 1 עד 3 שעות לאחר נטילת איבוגאין ויכול להימשך 4 עד 8 שעות. חוויה המתוארת כמצב של "חלום ער", או ריחוף. בעיקר חזותית של זכרונות העבר
שלב 2: שלב ההערכה מתחיל כ-4 עד 8 שעות לאחר נטילת איבוגאין ויכול להימשך 8 עד 20 שעות. ישנה ירידה בהעלאת זיכרונות. משתמשים מדווחים על תחושה רגשית נטראלית.
שלב 3: שלב מתחיל כ-12 עד 24 שעות לאחר נטילת האיבוגאין ויכול להימשך 24 עד 72 שעות או יותר. תשומת הלב עוברת בחזרה לסביבה החיצונית בשלב זה בעוד החוויה הפסיכואקטיבית הסובייקטיבית מתחילה לדעוך. יכולת התנועה הרגילה חוזרת ואנשים מדווחים לרוב על עוררות וערנות מוגברת.
עוד מדווח כי ימים ספורים לאחר השימוש, החוויה של ההתבוננות הפנימית נותנת נקודות מבט חדשות על החיים.
רעילות לב
נמצא שאיבוגאין גורם להפרעות קצב הלב ולהארכת מרווח ה־QT אצל אנשים (מרווח זמן בין תחילת גל Q לסוף גל T במחזור החשמלי של הלב) מה שגורם להפרעות קצב לב ולדום לב פתאומי. חשוב להדגיש שזה לא קשור לרקע של מחלות לב.
רעילות כתוצאה מאינטראקציה בין תרופתית
שימוש באיבוגאין במקביל לטיפול תרופתי מעלה את הסיכוי להתרחשות מקרי מוות בעיקר בקרב אנשים בעלי רקע של מחלות לב.
שימושים
טיפול בהתמכרות: התפתחות השימוש באיבוגאין בטיפול להתמכרות לסמים התרחשה מחוץ למרפאות קליניות קונבנציונליות. מחקרים תומכים בטענה שאיבוגאין מחליש את תסמיני הגמילה ומפחית את התשוקה לסמים, בעיקר בקרב מכורים להרואין, לעומת המשתמשים באופיאטים אחרים כדוגמת קוקאין ששם פחות הראו תוצאות חיוביות בגמילה.
נמצא שאובגאין מגביר את רמות הסרטונין בגרעין הקומבנס ולמעשה משמש כאנטגוניסט של רצפטורים מסוימים של סרוטונין, וזה שונה ממה שתרופות פסיכדליות אחרות עושות. זה גורם לכך שהוא לא רק מייצר חוויות פסיכדליות אלא גם יכול להחזיר איזון במקרים של התמכרות לסמים. החומר איבוגאין כשלעצמו איננו ממכר אך עדיין קיימת דאגה באשר לבטיחות תרופה זו, והיא איננה מאושרת.
היסטוריה
התכונות הפסיכואקטיביות של קליפת השורש של עץ האיבוגה (Tabernanthe iboga), שממנה מופק האיבוגאין, התגלו לראשונה על ידי שבטי הפיגמים של מרכז אפריקה, שהעבירו את הידע לשבט הבוויטי של גבון. מגלי ארצות צרפתים למדו על כך משבט הבוויטי.
האיבוגאין הגיע לאירופה בשנת 1899 על ידי הצרפתים ושנם שווק כחומר ממריץ תחת השם המסחרי Lambarène.
לאחר מלחמת העולם השנייה הסם זכה לפופולריות בקרב ספורטאים בגלל היותו חומר ממריץ. בשנת 1966 הופסק הייצור כאשר מכירת איבוגאין הפכה לבלתי חוקית בצרפת.
תרבות
באפריקה, האיבוגאין שימש מסורתי במהלך טקסים דתיים ושיחתי לשם חוויות רוחניות והבנה עצמית. השפעתו הפסיכו-אקטיבית הייתה חלק מתרבות ושיטות טיפול מקומיות לפני שהפך למוכר ברמה עולמית.
רגולציה וסטטוס חוקי
בגרמניה ומדינות נוספות האיבוגאין נחשב לחומר אסור, אך במקומות כמו מקסיקו ולמדינות מסוימות בדרום אמריקה, ישנן קליניקות שמספקות את האיבוגאין תחת פיקוח רפואי. בישראל איבוגאין נאסר להפצה בשנת 2015 תחת צו החירום בדבר הפצת חומרים אסורים במסגרת המאבק בשימוש בחומרים מסוכנים.
לקריאה נוספת
Alper, K. R., Lotsof, H. S., & Kaplan, C. D. (2008). The ibogaine medical subculture. Journal of ethnopharmacology, 115(1),
Alper, K. R. (2001). Ibogaine: a review.
Brown, T. K. (2013). Ibogaine in the treatment of substance dependence. Current drug abuse reviews, 6(1), 3-16.
Litjens, R. P., & Brunt, T. M. (2016). How toxic is ibogaine?. Clinical Toxicology, 54(4), 297-302.
Mash, D. C., Kovera, C. A., Pablo, J., Tyndale, R. F., Ervin, F. D., Williams, I. C., ... & Mayor, M. (2000). Ibogaine: complex pharmacokinetics, concerns for safety, and preliminary efficacy measures. Annals of the New York Academy of Sciences, 914(1), 394-401.
Sheppard, S. G. (1994). A preliminary investigation of ibogaine: case reports and recommendations for further study. Journal of substance abuse treatment, 11(4), 379-385.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סמים פסיכואקטיביים
קטגוריה:אנטגוניסטים ניקוטינים | 2024-09-19T15:21:48 |
מאזן תשלומים | מאזן התשלומים הוא מונח מתחום המקרו כלכלה, המתאר את יתרות התשלומים והתקבולים של מדינה מסוימת במטבע חוץ לתקופה מסוימת. לדוגמה, בישראל נמדד מאזן התשלומים בדולרים, והוא נמדד אחת לשנה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. במדינות מסוימות ייתכן כי מאזן התשלומים יוצג לפי מטבע חוץ אחר או במטבע מקומי.
באופן כללי ניתן לומר כי מאזן התשלומים נמדד לפי סך תקבולי ותשלומי המט"ח הנובעים מפעולות שונות שמבוצעות על ידי גורמים במשק, ובניהן יבוא ויצוא של סחורות ושירותים, השקעות והלוואות פיננסיות, וכן העברות חד צדדיות ממדינות זרות אל ומחוץ למדינה (למשל סיוע כלכלי ממדינה אחרת - בישראל ניתן למנות כדוגמה את הסיוע הצבאי האמריקאי או את הסכם השילומים).
ככלל:
אם סך זרם הכסף הנכנס גדול מהזרם היוצא, (כלומר באופן כללי ניתן לומר כי היצוא גדול מהייבוא) אזי נאמר כי יש עודף במאזן התשלומים (חיובי) והוא יסומן בפלוס.
אם סך זרם הכסף היוצא גדול מהזרם הנכנס, (כלומר באופן כללי ניתן לומר כי היבוא גדול מהיצוא) אזי נאמר כי יש גירעון במאזן התשלומים (שלילי) והוא יסומן במינוס.
מאזן התשלומים משמש כמדד לבחינת חוסנה הכלכלי של מדינה, ומאפשר על הסקה האם היא ייצאה יותר או ייבאה יותר בשנה מסוימת. ככל שהייצוא עולה על הייבוא כך ניתן לומר כי באופן כללי מצבה של הכלכלה טוב יותר.
היסטוריה
מבחינה היסטורית, הטרנזאקציות (תנועות תשלומים) הללו לא נמדדו בזהירות, וזרימתן התקדמה בסחורות ומטבעות ללא הגבלה או פיקוח, וכך הפכו הסילוקין לעניין של שיקול הדעת של הבנקים והממשלות אשר העניקו להם את הרישיונות לפעול. המרקנטליזם הייתה תאוריה אשר יחסה חשיבות רבה למאזן התשלומים, ואשר ביקשה בפשטות לזכות במונופול על הזהב על מנת להחזיקו מחוץ לידיהם של יריבים צבאיים פוטנציאליים.
בעוד המרקאנטליזם נכנע לכלכלה הקלאסית, שיטות גולמיות אלו הוסדרו מאוחר יותר במאה ה-19 על ידי בסיס הזהב, אשר קושרו לבנקים מרכזיים מדינתיים, באמצעות הסכמה על המרת "מטבע קשה" בזהב. לאחר מלחמת העולם השנייה, שיטה זו הוחלפה במנגנון מוסדי ברטון וודס (קרן המטבע הבינלאומית והבנק להתיישבויות בינלאומיות) אשר הצמיד מטבעות של המדינות המשתתפות כנגד הדולר האמריקאי, אשר היה ניתן לפדותו באופן נומינלי בזהב. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הופסק פדיון זה, דבר אשר הותיר את השיטה ללא בסיס רשמי. יש הגורסים שצריך להיצמד למחיר הנפט, משאב נדרש בצורה כלל עולמית עקב התלות הגדולה של תשתית ההון על אספקת הנפט. מאחר שאופ"ק מתמחרת נפט בדולרים אמריקאים, הדולר האמריקאי עודנו המטבע המרכזי בשיטה זו, אולם לאחרונה החל האירו לאתגר את עליונות הדולר במידה הולכת וגוברת, ובמידה מסוימת, גם את הין היפני.
הגדרות ומבנה הדוח
הגדרות בסיסיות ומבנה הדוח
באופן כללי מאזן התשלומים מחולק לחלקים הנקראים חשבונות. מאזן התשלומים מציג את מקורות מטבע החוץ (הנובעים לדוגמה ממכירת סחורות ישראליות מחוץ לישראל) ואת השימושים שנעשו במטבע החוץ שנכנס לישראל (למשל רכישת סחורות מחוץ לישראל וייבואן לישראל). באופן עקרוני נצפה לראות כי הסכומים מקורות המט"ח זהים לשימושים שנעשו בו, אך אם זה לא המצב נראה את ההפרש בנכסי הרזרבה כדלקמן.
מאזן התשלומים מחולק לשני חשבונות עיקריים, אשר מחולקים לתתי חשבונות נוספים:
החשבון השוטף (Current Account) - מציג זרימה נטו של כסף הנכנס למדינה בעקבות סחר בסחורות, שירותים ותשלומי העברה שנעשו עם מדינות זרות. גירעון (עודף) מסחרי מופיע כאשר יש גירעון (עודף) בסחר בסחורה במסגרת החשבון השוטף. החשבון השוטף עצמו מורכב ממספר תתי חשבונות:
חשבון הסחורות (Goods Account) - כולל את העסקאות בגין ייצוא וייבוא סחורות. החשבון כולל סחורות כלליות, סחורות המיועדות לעיבוד נוסף, תיקוני סחורות וסחורות המסופקות בנמלים לחברות הובלה ותחבורה, ללא הוצאות הובלה וביטוח, אשר נרשמות בסעיפי השירותים.
חשבון השירותים (Services Account) - כולל עסקאות הנובעות ממתן או רכישת שירותים, ובניהן שירותי תיירות, הובלה ותחבורה, מחשוב (היי-טק) ותקשורת, ביטוח, שירותים ממשלתיים, שכר לעובדים זרים ועוד.
חשבון ההכנסות (Income Account) - החשבון כולל הכנסות בגין שכר עבודה והכנסות בגין השקעות. הכנסות בגין שכר עבודה הן הכנסות שמקבלים תושבי ישראל עבור עבודה שבוצעה מחוץ לישראל, והכנסות בגין השקעות אלה הכנסות הנובעות מהשקעות בנכסים כמו ריבית או דיבידנדים.
חשבון ההעברות השוטפות (Current Transfers Account) - חשבון זה מפרט העברות חד צדדיות בין ישראל לחו"ל (כלומר העברה של נכס שלא התקבלה תמורה בעבורו). חשבון זה לא כולל העברות הון - הן מוצגות בחשבון ההון.
חשבון ההון (Capital Account) - מציג זרימה נטו של כסף הנכנס למדינה בעקבות קניה או מכירה של נכסים פיננסיים כגון מניות, איגרות חוב וקרקעות. חשבון ההון כולל:
נכסי רזרבה (Reserve Assets) - אלה נכסי החוץ של המדינה שנמצאים תחת אחריות בנק ישראל ומשמשים לצורך מימון גירעונותיו במאזן, לצורך פיקוח על שערי החליפין או לצורך מטרות אחרות. סעיף זה כולל זהב מוניטרי, זכויות משיכה מיוחדות, יתרות מט"ח הכוללות מזומנים, פיקדונות וני"ע, רזרבות בקרן המטבע הבינלאומית, ונכסים אחרים. במאזן התשלומים מוצגים השינויים בנכסי הרזרבה בכל תקופה, בעוד במצבת הנכסים וההתחייבויות של המשק מחוץ לישראל מוצגת היתרה לסוף כל תקופה.
הגדרות נוספות
נכסי המשק מחוץ לישראל -
חוב חיצוני -
חוב חיצוני נטו -
נכסי חוץ במכשירי חוב -
התחייבות המשק מחוץ לישראל -
התחייבות נטו של המשק מחוץ לישראל -
ניתן לחלק את העסקאות הבינלאומיות של מדינה מסוימת לשלוש קטגוריות:
(א) חשבון שוטף
יצוא המורכב מ:
סחורה (רכוש מוחשי)
שירותים (כגון סחר סמוי כגון שירותי ייעוץ או משפט, תגמולים והכנסה השקעתית)
הכנסות שונות (כגון ריבית, דיבידנד או כל סוג של הכנסה השקעתית זרה)
יבוא המורכב מ:
סחורה
שירותים
הכנסות שונות
העברות חד צדדיות המורכבות מסיוע, מענקים או מתנות שהתקבלו (ירשם כייצוא) או שניתנו (יירשם כייבוא) מ\אל מדינות זרות
(ב) חשבון הון
השקעה זרה ישירה
השקעה בניירות ערך
בעלות על ניירות ערך
חוב ניירות ערך
השקעות שונות (כגון עסקאות במטבע, פיקדונות בנקים ומסחר באשראי)
אי התאמות סטטיסטיות
(ג) עודפים זרים
יתרת רווח רשמית, כולל זהב, מטבע זר, זכויות משיכה מיוחדות ועודפים בקרן במטבע הבינלאומית
כסף הנכנס לארץ נרשם ב-(+) והיוצא מהארץ נרשם ב-(-):
יצוא נרשם ב-(+)
יבוא נרשם ב-(-)
עלייה בבעלות נכסים בחוץ לארץ נרשמת ב-(-)
עלייה בבעלות זרה של נכסים בארץ נרשמת ב-(+)
חשבון יכול להיות בגירעון או בעודף. כך לדוגמה, עודף מסחרי רומז על כך שהיצוא של המדינה גבוה מהיבוא שלה ולכן ישנו זרם נטו נכנס לתוך המדינה. לעומת זאת, גירעון מסחרי רומז על כך כי המדינה מייבאת יותר מאשר היא מייצאת ולכן ישנו זרם נטו יוצא מהמדינה.
למדינה אשר יש לה מאזן תשלומים אפס, הגירעון בחשבון השוטף חייב להיות מאוזן על ידי העודף שבחשבון ההון. ארצות הברית התמודדה עם חשבון שוטף שלילי למשך זמן רב, אשר מומן באמצעות חשבון פיננסי חיובי. הדרך היחידה לקנות יותר מהמכירות שלך היא ללוות כסף.
למדינה מסוימת יהיה מאזן תשלומים שלילי (כלומר, ישנה זרימה נטו של כסף החוצה מהמדינה) אם גם החשבון השוטף וגם חשבון ההון נמצאים בגירעון. במקביל, אם מאזן התשלומים חיובי (כלומר, ישנה זרימה נטו הנכנסת למדינה), אזי שני החשבונות בעודף.
מאזן התשלומים של ישראל
+ מאזן תשלומים (במיליוני דולרים) נתונים שנתיים 2001 2002 2003 2004 החשבון השוטףתקבוליםיצוא סחורות ושירותים 39,751 38,517 42,365 50,376הכנסות 2,640 2,374 2,704 2,259העברות שוטפות 7,799 8,124 7,497 7,280תקבולים לחשבון השוטף - סך הכל 50,190 49,016 52,567 59,915תשלומיםיבוא סחורות ושירותים 43,430 42,714 44,287 52,048הכנסות 7,573 6,484 6,577 6,282העברות שוטפות 1,107 1,362 1,125 1,081תשלומים לחשבון השוטף - סך הכל 52,110 50,560 51,989 59,411תנועות נטוסחר סחורות ושירותים 3,678- 4,197- 1,922- 1,672-הכנסות נטו 4,933- 4,109- 3,873- 4,022-העברות שוטפות נטו 6,692 6,762 6,372 6,199עודף (גירעון) בחשבון השוטף 1,920- 1,544- 578 504חשבון ההון - נטו 679 151 465 523 החשבון הפיננסיהשקעות תושבי ישראל מחוץ לישראלהשקעה ישירה 688 982 2,067 3,037השקעה בניירות ערך 1,623 2,708 2,837 1,527השקעות אחרות 2,655 1,322 1,615 5,404מכשירים פיננסיים נגזרים 510- 193- 339- 484-יתרות מט"ח 138- 623- 1,314 314השקעות תושבי ישראל מחוץ לישראל - סך הכול || 4,317 || 4,195 || 7,495 || 9,799|-
| colspan=5 align=right |השקעות תושבי חוץ בישראל|-
|
השקעה ישירה
| 3,635 || 1,770 || 3,880 || 1,619
|-
|
השקעה בניירות ערך
| 75 || 723 || 2,025 || 5,404
|-
|
השקעות אחרות
| 1,550 || 1,013 || 59 || 207-
|-
|השקעות תושבי חוץ בישראל - סך הכל || 5,260 || 3,506 || 5,963 || 6,816|-
| colspan=5 align=right |תנועות פיננסיות - נטו|-
|
השקעה ישירה
| 2,947- || 788- || 1,813- || 1,418
|-
|
השקעה בניירות ערך
| 1,548 || 1,985 || 812 || 3,877-
|-
|
השקעות אחרות
| 1,104 || 308 || 1,557 || 5,612
|-
|
מכשירים פיננסיים נגזרים
| 510- || 193- || 339- || 484-
|-
|
יתרות מט"ח
| 138- || 623- || 1,314 || 314
|-
|תנועות פיננסיות נטו - סך הכל || 943- || 689 || 1,531 || 2,983|-
|הפרשים סטטיסטיים (1) || 298 || 2,083 || 488 || 1,956'''
(1) כולל תנועות הון ותנועות פיננסיות שלא מוינו.
לקריאה נוספת
יוסי זעירא - 2008 - כלכלת ישראל
קישורים חיצוניים
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה- מאזן תשלומים
בנק ישראל
קטגוריה:מקרו-כלכלה
קטגוריה:חשבונאות לאומית
קטגוריה:תשלום | 2024-01-25T15:37:08 |
פרנץ שטנגל | פרנץ פאול שטנגל (גרמנית: Franz Paul Stangl; 26 במרץ 1908 – 28 ביוני 1971) היה פושע מלחמה נאצי וקצין באס אס בדרגת האופטשטורמפיהרר, מפקד מחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה שבפולין, שאחראי למותם של מאות אלפי יהודים. הורשע בגרמניה בעוון פשע מלחמה, ומת מהתקף לב מספר חודשים לאחר תחילת מאסרו בכלא.
ביוגרפיה
שטנגל נולד באלטמינסטר שבאוסטריה.
בשנת 1923 סיים את הכשרתו המקצועית כאורג.
בתחילת 1931 התקבל למשטרה האוסטרית והחל בהכשרה בת שנתיים כשוטר.
בעקבות גילוי מחסן נשק של הנאצים זכה לעיטור וקודם באוקטובר 1935 לתפקיד מפקח במדור הפוליטי בעיר ולס.
במרץ 1938 הצטרף למפלגה הנאצית ולאס אס. המדור הפוליטי שבו שירת הפך לחלק מן הגסטפו והועבר ללינץ, והוא קיבל שם תפקיד במחלקה לענייני יהודים.
בנובמבר 1940 מונה למפקח הכללי של המשטרה של מכון האותנסיה במצודת הרטהיים, במסגרת תוכנית T4 - אותנסיה שבמסגרתה הוציאו הנאצים להורג אנשים מוגבלים, חולים במחלות קשות וחולי נפש. במבצע זה שיתף פעולה עם הרמן מישל. ממרץ 1942 היה מפקד מחנה המוות סוביבור בפולין, ומספטמבר 1942 עד אוגוסט 1943 היה מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה.
בספטמבר 1943, לאחר מרד האסירים בטרבלינקה, הועבר שטנגל כמו רוב אנשי מבצע ריינהרד לאזור המבצעי החוף האדריאטי. הוא עמד תחת פיקודו של כריסטיאן וירט ופיקד על יחידות באודינה וברייקה שפעלו נגד פרטיזנים ויהודים. לקראת סוף המלחמה שב עם יחידתו לגרמניה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
בשל השתייכותו לאס אס הוא הוחזק על ידי הצבא האמריקני במחנה שבויים, מבלי שאלו ידעו דבר על פעילותו בתוכנית ההשמדה. לאחר כשנתיים וחצי שוחרר ונשלח בשנת 1947 לאוסטריה. שם הוחזק בלינץ במעצר על מעורבותו בתוכנית האותנסיה. בשנת 1948 החל המשפט נגד מבצעי התוכנית, ובעקבות הפצרותיה של אשתו נמלט שטנגל ב-30 במאי עם סגנו לשעבר, גוסטב וגנר, דרך פירנצה לרומא. לאחר מכן, בסיוע הגמון מהוותיקן בשם אלויס הודאל, שארגן לו דרכון של הצלב האדום, ברח לסוריה. שם השתקע בדמשק ועבד כאורג. במאי 1949 הצטרפה אליו משפחתו.
בשנת 1951 היגר עם משפחתו לברזיל והשתקע בסאו פאולו. תחילה עבד כאורג ומאוחר יותר כמהנדס. בפברואר 1967 נתגלה עם בני משפחתו בברזיל הודות למאמציו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל. נאצי אחר הסגיר אותו לידי ויזנטל תמורת כסף. הוא נאסר והוסגר לגרמניה.
בדצמבר 1970 נידון למאסר עולם באשמת שותפות באחריות לרצח 900,000 יהודים, בעת שהיה בטרבלינקה. כעבור חצי שנה, ב-28 ביוני 1971, מת בכלא מהתקף לב. בעקבות הרשעתו וראיון שהעניק, נחשף בברזיל גם סגנו, גוסטב וגנר.
ההיסטוריונית הבריטית גיטה סרני כתבה את ספרה "אל תוך האפילה" (Into That Darkness) בעקבות ראיון שערכה עם שטנגל בכלא. בראיון נשאל שטנגל בין היתר איך התייחס אל היהודים שהגיעו למחנה. שטנגל השיב שלא התייחס לקורבנות שהגיעו להשמדה כאל בני אדם יחידים אלא כאל מסה, שאותה נדרש לחסל.
לקריאה נוספת
מיכאל בר-זוהר, הנוקמים, לוין אפשטיין, תל אביב, 1969; עמ' 189
קישורים חיצוניים
פרנץ שטנגל, באתר "יד ושם"
Franz Stangl - ביוגרפיה קצרה של שטנגל וקטע מתוך ראיון של גיטה סרני עמו
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים שנמלטו לאמריקה הדרומית
קטגוריה:אנשי אס אס
קטגוריה:סגל מחנה טרבלינקה
קטגוריה:סגל מחנה סוביבור
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1908
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1971
קטגוריה:נאצים שנפטרו במעצר | 2023-10-18T20:33:22 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.