title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
ציטוכרום | שמאל|ממוזער|300px|ציטוכרום C בירוק בעל קבוצת הם במרכזו
ציטוכרום (באנגלית: Cytochrome) הוא שם כולל לקבוצה של חלבונים המכילים קבוצת הם כקו-פקטור,(שמם נובע מהצבע שהם מקנים לתאים). לקבוצה זו תפקידים חשובים במטבוליזם בתאיהם של כל היצורים החיים.
פעילות מטבולית
ציטוכרום מסוגל לעבור חמצון-חיזור (מסירה וקליטה של אלקטרונים) בעזרת אנזימים, ובכך משמש כנשא אלקטרונים בתהליך הזרחון החמצוני, השלב האחרון של הנשימה התאית. ציטוכרום משמש גם לחמצון וחיזור של חומרים שונים בכבד, בין השאר חומרים זרים המגיעים דרך המזון (אתנול, תרופות ורעלים, למשל), ובכך לניטרולם והפיכתם למזיקים פחות.
תכונות ביוכימיות
האתר הפעיל בחלבוני הציטוכרום, אשר תמיד נמצאים כחלק אינטגרלי של ממברנה כלשהי (ביצורים איקריוטיים: ממברנת המיטוכונדריון), הוא אטום הברזל. הברזל מסוגל להימצא בשני מצבי חמצון שונים: +Fe2 (מחוזר) ו-+Fe3 (מחומצן). במצב הראשון, המחוזר, חסרים לברזל שני אלקטרונים, ולפיכך יש לו מטען חשמלי חיובי כפול, ובמצב השני, המחומצן, חסרים לו שלושה אלקטרונים והוא בעל מטען חשמלי חיובי משולש. הברזל המחומצן מסוגל לקלוט אלקטרון בודד כלומר לחמצן, ואילו הברזל המחוזר - למסור אלקטרון (לחזר); זוהי תמצית יכולתו של הציטוכרום לשמש כנשא אלקטרונים וכחומר מחזר או מחמצן.
אטום הברזל בציטוכרום נמצא במרכזה של קבוצת הם, קבוצת אטומים. בעלת מבנה גאומטרי, המכיל ארבע טבעות מחומשות שבכל אחת מהן אטום חנקן אחד היוצר קשר קואורדינטיבי עם יון הברזל. בנוסף יוצר יון הברזל 2 קשרים נוספים עם ליגנדים שמקורם בשרשרת החלבון: אטום גפרית שמקורו בחומצת האמינו מתיונין ואטום חנקן השייך להיסטידין. כך, בניגוד להמוגלובין יון הברזל שבציטוכרום קשור ל 6 ליגנדים במבנה של אוקטהדר ואינו יכול ליצור קישורים קואורדינטיבים אחרים אלא רק להשתתף בתגובות חמצון-חיזור.
סוגי הם
קיימים כמה סוגי הם הנבדלים בשרשראות הצדדיות המתפרשות בצדי המבנה הטבעתי של הפורפירין. הסוגים השונים מסומנים באות לטינית קטנה ומוטה (הם a, הם b וכן הלאה). הציטוכרומים השונים נבדלים, בין השאר, בסוג קבוצת ההם שהם נושאים, ואף הם מסומנים בהתאם באות לטינית קטנה.
היסטוריה
הציטוכרומים זוהו לראשונה על ידי הרופא האירי צ'ארלס אלכסנדר מאקמון בשנת 1884, מאקמון זיהה כי הציטוכרומים משמשים כצִבְעַנֵי נְשִׁימָה מולקולות כדוגמת המוגלובין אשר מגבירות את יכולת הנשיאה המרבית של חמצן בדם. בשנות העשרים האנטומולוג היהודי דוד קיילין גילה מחדש את אותם צבעני נשימה, וקרא להם ציטוכרומים או "צבענים תאיים" (cellular pigments). בשנת 2018 קיבלה פרנסיס ארנולד פרס נובל לכימיה על פיתוח שיטה לייצור יעיל ומהיר של אנזימים באמצעות ברירה אבולוציונית במבחנה. באמצעות השיטה במעבדתה של ארנולד פיתחו גרסה של ציטוכרום C, המזרז יצירת קשרי פחמן-סיליקון ביעילות של פי 15 מהזרז התעשייתי לאותה ריקציה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חלבונים
קטגוריה:חלבונים בעלי קבוצת הם | 2023-12-28T10:33:17 |
סקרמנט | סַקְרָמֵנְט (בעברית מַקְדש) הוא טקס בדת הנוצרית, הניתן בדרך כלל למאמינים ולכל שאר הנוצרים בידי הכומר. מקור השם במילה הלטינית sacramentum, שבמובנה הרחב מייצגת משהו קדוש ומסתורי (המונח המקביל ביוונית הוא mysterion, שפירושו מסתורין).
הסקרמנטים והחסד האלוהי
בנצרות הקתולית מהווים הסקרמנטים צינורות להעברת החסד האלוהי למאמין. קורבן הגאולה של בן האלוהים, אשר התגשם בבשר ודם, קרי מותו של ישו על הצלב, יצר מעיין אינסופי של חסד אלוהי. חסד זה עובר אל המאמינים באמצעות הסקרמנטים, שהם מעשים סמליים עליהם מצווה הכנסייה. קורבנו של ישו מועבר בסקרמנט לא רק ברמה הסמלית, הזיכרון הרוחני, אלא גם ברמה הסיבתית, ההעברה הממשית של החסד. על-פי הדוקטרינה הקתולית העניק ישו את הסקרמנטים למאמינים מאחר שזוהי דרך מוחשית דרכה יוכלו לקבל את החסד. הסקרמנט הוא הדרך המתאימה ביותר לבני האדם המשלבים, בעת ובעונה אחת, גשמיות ורוחניות בתוכם וכך עובר חסד פנימי למאמינים באמצעות סמלים חיצוניים. אוגוסטינוס הגדיר את הסקרמנטים כצורה נראית של חסד בלתי נראה.
כדי לקבל את התוצאה הסיבתית של הסקרמנט, היינו החסד האלוהי, צריך המאמין, דרך אמונתו, לקבל את סמליותה. תומאס אקווינס טען כי כדי לקבל את התוצאה הממשית של הסקרמנט יש צורך באמונה, כלומר לב המאמין חייב להיות פתוח באמונתו בעת ביצוע הסקרמנטים ורק אז יכול החסד להיכנס בתוכו. בניגוד לאקווינס טען ג'ון דנס סקוטוס כי מספיק עצם המגע בסקרמנט, גם ללא הפעלת האמונה והרגש, כדי להעביר את החסד ולקבלו. כוונתו של דנס סקוטוס הייתה להראות כי קבלת החסד דרך הסקרמנט היא רז, שרציונליזציה שלו אינה אפשרית ובכל מקרה מיותרת. הדעה שהתקבלה בסופו של דבר בדוקטרינה הקתולית קבעה כי הסקרמנטים פועלים ex opere operato, קרי בלא תלות ישירה בנותן הסקרמנט, אך מקבל הסקרמנט צריך לפתוח את ליבו לקבלת החסד.
ההיסטוריה של הסקרמנטים בנצרות הקתולית
שמאל|ממוזער|250px|שבעת הסקרמנט בנצרות הקתולית
עד המאה ה-12 היו נהוגים סקרמנטים רבים ולא הייתה קיימת שיטה סדורה אחת. פטר לומבארד, בן המאה ה-12, היה הראשון, אשר מנה שבעה סקרמנטים מרכזיים. במאה ה-13 קיבל תומאס אקווינס את רשימת הסקרמנטים של לומבארד ואלו אושרו בקונסיל של פירנצה במאה ה-15 ובקונסיל של טרנט במאה ה-16. המנהגים הסימבוליים שלא הוכנסו לרשימה זו נקראו ברבות הימים סקרמנטלים (Sacramental). למרות חשיבותה של רשימה זו, רק את הסקרמנטים של הטבילה וההודיה אפשר לשייך למעשים של ישו המוזכרים בברית החדשה. הכנסייה התמודדה עם בעיה זו בקובעה כי חמשת הסקרמנטים האחרים נובעים מאותם שניים ומרומזים באמונה. בכל שבעת הסקרמנטים טבועה סמליות, המתייחסת אל הכנסייה, וכל אחד מהם מעניק את החסד בצורה האופיינית לו.
שבעת הסקרמנטים שהפכו קאנוניים הם: טבילה, קונפירמציה, נישואין, אוכריסטיה (במהלך המיסה), וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה לכהונה.
שבעת הסקרמנטים הקדושים של הנצרות הקתולית
שבעת הסקרמנטים כפי שהם מוכרים בנצרות כיום גובשו במהלך ימי הביניים. שני הסקרמנטים הקדומים ביותר הם הטבילה וסעודת האדון והם אלו שגם הכנסייה הפרוטסטנטית ממשיכה לקבל, אם כי בשינויים מסוימים. (סקרמנט הוא טקס או מנהג דתי שעל הנוצרי המאמין לקיים במהלך חייו, בהתאם למידת התחייבותו לדת - יש זרמים שונים בנצרות וכל זרם בוחר את מספר הסקרמנטים שהוא יעשה במהלך חייו).
בדרך כלל אדם יזכה במהלך חייו ומותו לשישה סקרמנטים בלבד, כומר לא יזכה בסקרמנט הנישואין בגלל נדר הפרישות ואילו אדם רגיל לא יזכה בסקרמנט ההסמכה. חריג אפשרי הוא אדם שהיה נשוי, התאלמן ואז החליט להקדיש את שארית חייו לכהונה - אדם זה יזכה לכל שבעת הסקרמנטים.
הטבילה
הטבילה (לטינית baptismus) הוא הטקס המכניס את המאמינים אל חיק הכנסייה הנוצרית. סקרמנט זה שני בחשיבותו רק לאוכריסטיה ומתקשר לסיפור הטבלתו של ישו. דרך הטבילה זוכה הנטבל ללידה מחדש, שכן לאחר הלידה הביולוגית של אדם ועד טבילתו, נפשו עדיין מתה, כתוצאה מהחטא הקדמון המכתים את האנושות כולה. הטבילה מכשירה את המאמין לקבל את החסד האלוהי. הטבלת הגוף מסמלת את הטבעתה של נפש בעלת חטא, או ליתר דיוק הגוף החוטא, ומסמלת את לידתה מחדש (משיכתה מן המים) של נפש טהורה ונקייה. זו גם הסיבה שקתולים ממהרים להטביל תינוקות (ביומם השמיני, בדומה לברית מילה), כדי לנקותם בהקדם מן החטא פן ימותו לא מטוהרים ועל כן יגיעו ללימבו (מקום בין הגיהנום לגן העדן). לעומת זאת, ישנם זרמים פרוטסטנטים בהם נטבלים המאמינים בבגרותם, מתוך בחירה חופשית. גישה זו נקראת אנבפטיזם.
במכלולים כנסייתיים קתוליים גדולים קיימת קפלת טבילה מיוחדת הקרויה בפטיסטריום הבנויה בדרך כלל בצורה מתומנת, רמז לשמונה ימים מהלידה לטבילה ולתחיית ישו ביום השמיני לכניסתו לירושלים.
בכנסיות האורתודוקסיות, בכנסיות קתוליות־מזרחיות ובכנסיות פרוטסטנטיות פונדמנטליסטיות מטבילים את כל הגוף. אצל האורתודוקסים נוהגים להוסיף מעט שמן למי הטבילה. בכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות מזליף הכומר המקיים את הטקס שלוש פעמים מים שקודשו בברכת כהן דת על קדמת ראשו של הנטבל ומכניס אותו לכנסייה "בשם האב, הבן ורוח הקודש". מקור הטבילה הוא בדברי ישו-מתי כח',19 "ואתם לכו אל כל הגויים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש" ודברי יוחנן המטביל ב-לוקס ג', 16 "אני טובל אתכם במים, הוא יטבול אתכם ברוח הקודש".
אישוש (קונפירמציה)
שמאל|ממוזער|250px|שבעת הסקרמנטים, ציור מאת רוחיר ון דר ויידן בן המאה ה-15
לטקס הקונפירמציה (אישוש או אשרור) צורה שונה בין הכנסיות. בכנסייה האורתודוקסית יכול כל כהן דת לבצע טקס זה והוא מתבצע מיד לאחר הטבילה. כהן הדת מושח בשמן מתובל בארבעים תמציות בושם המכונה "המור הקדוש" את ראש הילד, חזהו, צלעותיו, ידיו, אוזניו, רגליו ופיו באומרו "חתימת המתנה של רוח הקודש אמן". בשל השימוש בשמן, הטקס נקרא בכנסייה זו גם משיחה.
בכנסייה הקתולית נערך טקס זה לילדים שהגיעו לגיל שבע. באמצעות סקרמנט זה מאשר הילד בפרהסיה את אמונתו ורצונו להיכנס לחיק הנצרות. הטקס נועד בעיקר לחיזוק האמונה הנוצרית. סקרמנט זה ניתן רק בידי בישוף (הגמון)- כומר בעל דרגה גבוהה בהיררכיה הכנסייתית. לפני טקס המשיחה בוחן הבישוף את הילדים בעיקרי הדת ואז מושח את מצחיהם בשמן מקודש בצורת צלב, סומך את כפותיו על ראשיהם ומברכם. לצורך הטקס משתמשים בשמן אשר קודש ביום חמישי הקדוש (אשר בנצרות קשור לחג השבועות - זאת היות שבחג השבועות ירדה רוח הקודש על תלמידי ישו).
טקסי הקונפירמציה מקובלים גם ברוב כנסיות הפרוטסטנטיות, למרות ששם הוא אינו נחשב לסקרמנט. במקרים רבים הטקס נערך בגילאי העשרה, לאחר סיום של תהליך לימודי הדת במסגרת הכנסייה והוא מעיד על קבלה חופשית ובוגרת של הנצרות.
טקס הנישואין
טקס הנישואין הוא סקרמנט מאוחר יותר, שנועד לתת צביון דתי לטקס הנישואין, החילוני במהותו. לפי האמונה הקתולית, טקס הנישואין אינו הפיך וגירושין אסורים בתכלית האיסור. מרבית הזרמים בנצרות מאמינים כי הנישואין הם קשר רוחני-אלוהי, שמטרתו להעמיד צאצאים. טקס הנישואין חייב להתקיים בכנסייה או במקום אחר בנוכחות כהן דת (עקב היותו סקרמנט), ובנוסף חייבים שני אנשים נוספים לשמש כעדים לטקס (בדומה ליהדות). כהן הדת מתאר בפני הזוג את מטרות הנישואין: חיים בצוותא, מניעת חטא והולדת צאצאים. בני הזוג מביעים את הסכמתם לנישואים ומחליפים ביניהם טבעות (עניין הטבעת נלקח גם הוא מהיהדות, בה רק הגבר מעניק לאישה טבעת שעל ידיה היא "מתקדשת" לו). כאמור, הכנסייה רואה בסקרמנט זה דבר בלתי הפיך. בכל זאת ניתן לבטל נישואים באחד מארבעת התנאים הבאים: אי מימוש (אי קיום יחסי מין בין בני הזוג), מחלת נפש, הדבקות במחלת מין והריון כתוצאה מניאוף.
אויכריסטיה
המיסה (Mass) היא הטקס הפולחני החשוב ביותר בנצרות. המיסה היא תפילה נוצרית הנערכת לרוב בימי ראשון. במהלך התפילה (לקראת סופה) מגביה הכומר מול המתפללים לחם הקודש וגביע של יין הקודש, ההופכים לדמו ולגופו של ישו. הכומר שותה מיין הקודש ולאחר מכן המתפללים נעמדים בשורה ומקבלים לתוך פיהם רקיק של לחם הקודש. חלק זה של המיסה הוא סקרמנט ומכונה הליטורגיה הקדושה או אויכריסטיה ("מתן חסד" ביוונית). כך מעביר ישו את החסד למאמינים, בשרו הופך לבשרם ודמו נמהל בדמם. הטקס מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה (מתי כ"ו 26) : "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים". טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית, שקיבלה משמעות מאגית. לחם הקודש הוא רקיק עגול הנאפה כמצה מבצק חיטה שלא החמיץ. יין הקודש הוא יין אדום ומתוק המיוצר במיוחד עבור הכנסייה.
הכנסייה הקתולית פיתחה את תורת הטרנסובסטנציה - השתנות המהות. כפי שניסח זאת תומאס אקווינס, במהלך הטקס המהות של הלחם והיין משתנה. הלחם הופך לבשרו של ישו והיין לדמו, אולם המופעים שלהם נותרים כפי שהיו, כלומר הטעם, הריח, המראה, הצורה שלהם נותרים כאלו של לחם ויין.
חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות כופרות בהשתנות המהות, ולגביהן מדובר בטקס סמלי בלבד.
וידוי
הוידוי – כאשר נוצרי חוטא ומתוודה בפני הכומר בתא וידוי, הכומר מתקשר עם אלוהים והוא מוחל לו על חטאיו, האדם מקבל מחילה וכך מתמרקים חטאיו. הווידוי נעשה בפני כומר היות שישו העביר, לפי המסורת, את הכוח למחול לכהני הדת. הווידוי מבוצע בתוך תא מיוחד בכנסייה הקתולית או בצורת שיחה פנים אל פנים בכנסייה הפרוטסטנטית. הווידוי מוחק לחלוטין את חטאיו של המתוודה ועל כן רק לאדם שעבר וידוי מותר להשתתף באויכריסטיה. תוכן הווידוי הוא סודי ואסור באופן מוחלט לכומר לגלותו לאיש אחר. לפי התפיסה הנוצרית הקלאסית, משאיר החטא כתם על הנשמה, גם לאחר המחילה. כאשר מת הנוצרי עליו "למרק" את הכתמים האלו בפורגטוריום (מקום בו הנשמה סובלת סבל נורא). רק כאשר כיפר שם על חטאיו, רשאי הנוצרי להגיע לגן-עדן. המחילה בכנסייה הקתולית נעשית בנוסח זה הנאמר על ידי הכומר: "האל הרחום, דרך מותו ותחייתו של בנו, גאל את העולם ושלח את רוח הקודש בינינו למחילה על חטאינו; מי ייתן ודרך הכנסייה יעניק לך האל מחילה ושלום, ואני מוחל לך על חטאיך בשם האב, הבן ורוח הקודש".
ראו גם: אינדולגנציה.
המשיחה האחרונה
המשיחה האחרונה – הכומר מעניק "מתנת חסד" אחרונה לנוטה למות, כדי שיוכל לצאת אל העולם הבא נקי מחטאים ולהגיע לגן העדן. הוא שומע את וידויו האחרון של הגוסס ואחר כך טובל את אצבעותיו בשמן המשיחה ומושח צלבים על עיניו, אוזניו, פיו וכפות ידיו ורגליו של הגוסס. השמן עצמו מתקדש על ידי כהן דת בכיר, והוא עשוי מבשמים חזקים ומוחזק בקופסה מעוטרת.
הכנסייה מעדיפה היום לכנות סקרמנט זה גם משיחת החולים שאפשר להעניק אותה לחולה קשה (אך לא בהכרח נוטה למות) שעקב כך אינו יכול להגיע לכנסייה ולהביא להחלמתו. שינוי השם גם נועד למנוע את התרגשותו של החולה הקשה בראותו את הכומר מגיע אליו.
ההסמכה לכהונה
ההסמכה לכהונה – סקרמנט זה עוסק בהכשרת נוצרים לתפקידי כהני דת בכל הדרגות ההיררכיות של הכנסייה ושל מסדרי הנזירים. רק לאחר האצלת סמכות דתית זו מותר לכהן הדת לבצע את הסקרמנטים. ההקדשה לכהונה נעשית על ידי אדם שקיבל הסכמה מטעם הכנסייה הקתולית בוותיקן, החייב להיות בדרגת בישוף והיא נעשית במספר שלבים:
בחירת המועמד (לא כל אדם יכול להיות כהן מטעם האל)
הדרכתו והכוונתו המקצועית
השבעה של אותו אדם
מינויו לתפקיד כומר או בישוף.
הסמליות והסיבתיות בסקרמנטים של הנצרות הקתולית
בסקרמנטים טבועה סמליות, הנוגעת ביחס אל הכנסייה. חשובה מכך היא הסיבתיות של הסקרמנטים, שכן כל אחד מהם מעניק את החסד בצורתו האופיינית. בתפיסה הנוצרית נתפס סקרמנט ההודיה כסקרמנט המרכזי. תומאס אקווינס טען כי סקרמנט ההודיה הוא התכלית אליה מכוונים הסקרמנטים האחרים, סקרמנט מרכזי סביבו מסתובבים הסקרמנטים האחרים. יתרה מזו סעודת האדון זוכה לכבוד הרב ביותר משום שסקרמנט זה מכיל את ישו בגופו בעוד שבסקרמנטים האחרים החסד מוענק באמצעות כלי של מצווה הנגזרת מישו. סקרמנט ההודיה מסמל את אחדות הקהילה הנוצרית, בהענקת גופו ודמו של ישו למאמינים. סיבתיות סקרמנט ההודיה נמצאת בקבלת גופו ודמו של ישו דרך הלחם והיין, וכתוצאה מפעולתו של ישו על הצלב, מעניקים גופו ודמו חסד.
סקרמנט הטבילה מסמל, דרך שחזור מותו של ישו ולידתו מחדש, את קבלתו של המאמין לקהילה הנוצרית. דרך הטבילה זוכה הנטבל ללידה מחדש, שכן לאחר הלידה הביולוגית של בן אדם ועד טבילתו, נפשו עדיין מתה, כתוצאה מהחטא הקדמון המכתים את האנושות כולה. סיבתיות סקרמנט הטבילה נמצאת בהכנת המאמין להשתתפות בסקרמנט ההודייה ובמשמעות ההודייה, היינו הגאולה. קיים קשר פנימי חזק בין סקרמנט הטבילה לסקרמנט ההודייה.
בדומה לטבילה גם סקרמנט הווידוי מסמל לידה מחדש. במהלך חייו מבצע המאמין חטאים אשר פוצעים את נפשו. הווידוי משול לפעולת הצליבה, המסמלת את מחילת החטאים, את ריפוי הנפש הפצועה מחטא. סיבתיות סקרמנט הווידוי היא יישום אישי של רז הגאולה לחוטאים, פתיחת לב החוטא חזרה אל החסד. סקרמנט האישור מסמל את הגעת המאמין לבגרות ואת כניסתו אל הקהילה. סיבתיות סקרמנט האישור בהפיכת המאמין לעדות חיה לאלוהים ולאמונה הנוצרית. סקרמנט המשיחה האחרונה מסמל את אחדות הקהילה הנוצרית. המאמינים העומדים למות משולים לאבנים הנמצאות תחת האדמה, אשר נושאות את המבנה כולו, הקהילה הנוצרית. סיבתיות סקרמנט המשיחה האחרונה היא בהכנת נפש המאמין לתהליך הגאולה ולקבלת החסד, חיי הנצח בעולם הבא.
סקרמנט הכהונה מסמל את הכניסה לתפקיד בשירות הקהילה הנוצרית, הכנסייה. סיבתיות סקרמנט הכהונה טמונה בהכנת רועים רוחניים לקהילה, אשר יסייעו למאמינים לקבל את החסד. סקרמנט הנישואין מהווה, דרך אהבת החתן והכלה, סמל מיסטי לאהבת האלוהים אל עמו. חיי הזוגיות הם סימנים חיים לאהבת האל. הסיבתיות בסקרמנט החתונה טמונה בהענקת החסד ההכרחית לאלו אשר יגדלו ילדים באהבת האל ויראתו, ילדים אשר יהפכו לחברים קהילה הנוצרית, ותושבים עתידיים בגן עדן.
כלל קהילת המאמינים, הכנסייה, נתפסת אף היא כסקרמנט. קהילת המאמינים מסמלת את קיומו של ישו לאחר מותו ומאפשרת קבלת חסד, הנובע מפעולתו של ישו על הצלב, אל הבאים בשעריה. יש המזהים את הכנסייה עם סקרמנט ההודייה מכיוון ששניהם מקיימים את גופו של ישו ודרכו מביאים חסד למאמינים, ויש הרואים את הכנסייה כסקרמנט גדול אשר כל יתר הסקרמנטים מרומזים ממנו. כמו כן ישנם סקרמנטים אחרים פחותים בחשיבותם, אשר כפי שציינתי לעיל נכנסו תחת השם סקרמנטלים. גם החגים ניתנים להבנה כסקרמנט וקיים הסבר לכל חג.
הסקרמנטים בנצרות הלא-קתולית
כמו הנצרות הקתולית כך גם הנצרות האורתודוקסית מקבלת את העיקרון התאולוגי הגורס כי דרך הסקרמנט עובר אל המאמין חסד אלוהי. בנצרות הפרוטסטנטית נתפסים הסקרמנטים כביטוי חיצוני לחסד פנימי - מעשה סמלי בלבד, ללא קבלת חסד אלוהי. בהתאם לכך מקיימים הפרוטסטנטים רק שניים מהסקרמנטים: הטבילה ואכילת ה'לחם הקדוש' בזמן המיסה.
תפיסת הסמליות של הסקרמנט, הזיכרון הרוחני הטבוע בו, מקובלת על הנצרות בכללותה אך התוצאה הסיבתית שלו מהווה סלע מחלוקת בין פלגיה השונים. בעוד בנצרות הקתולית ובנצרות האורתודוקסית עוברת דרך הסקרמנטים סיבתיות הגאולה והם משמשים כמכשירים של החסד, הרי כל הזרמים של הנצרות הפרוטסטנטית, מלבד קבוצות מסוימות של נצרות אנגליקנית, שוללים את הסקרמנטים כגורמים לחסד האלוהי, על-אף שהם רואים אותם כסמלים לדברים שבקדושה (חסד ואמונה). בהתאם לכך מקיימים הזרמים הפרוטסטנטים רק שניים מהסקרמנטים: הטבילה ואכילת ה'לחם הקדוש' בזמן המיסה (הנוצרים אנבפטיסטיים מקיימים גם סקרמנט של רחיצת רגליים, לפי הנאמר בספר יוחנן, יג, 14: "לָכֵן אִם־אֲנִי הַמּוֹרֶה וְהָאָדוֹן רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלֵיכֶם גַּם־אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֹץ אִישׁ אֶת־רַגְלֵי אָחִיו").
לותר טען כי הסקרמנטים הם סמלים ועדויות לרצונו הטוב של האל כלפינו ותו לא. הסקרמנטים, בתפיסה הפרוטסטנטית, מלהיבים את האמונה והאמונה גורמת להצדקה בעוד שהחסד הוא פרה-דטרמיניסטי ואין דרך ארצית להשיגו. תפיסת הקלוויניסטים והפרסביטריאנים את הסקרמנטים זהה באופן עקרוני לזו של הפרוטסטנטים, בעוד הצווינגליאנים ממעיטים אף יותר בערך הסקרמנטים ותופסים אותם כסמלים לא של נאמנות האלוהים אל בני האדם אלא של בני האדם אל האלוהים. הפרוטסטנטים מקיימים מבין הסקרמנטים רק את הטבילה וההודיה וכמובן שרק לשם הזיכרון שהם נושאים בקרבם. גם הכנסייה הקתולית גורסת כי הסקרמנטים אינם כורח, משום שאלוהים הכל יכול אינו מחויב להשתמש בטקסים חיצוניים, אולם זו השיטה המתאימה ביותר לבני האדם.
ביבליוגרפיה
ה. א. ל. פישר, דברי ימי אירופה, כרך ג', ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ד, עמ' 197–202.
"Sacrament," The Oxford Dictionary of the Christian Church, Third Edition, (E. A. Livingstone (ed.), Oxford: Oxford Universtiy Press, 1997), p. 1435
D. J. Kennedy, "Sacraments," The Catholic Encyclopedia, http://www.newadvent.org/cathen/13295a.htm
"Sacrament," Online Etymology Dictionary, http://www.etymonline.com/index.php?search=sacrament&searchmode=none
לקריאה נוספת
איתן בורשטיין, לקסיקון לנצרות מושגים, רעיונות ואישים. ישראל: איתאב - בית הוצאה לאור, 2005.
אהרון לירון (אלטשולר), הנצרות וארץ הקודש : מידע בסיסי ללומד ולמטייל, צ'ריקובר, 1997, עמ' 173–188
קישורים חיצוניים
אביעד קליינברג, מבנה הכנסייה והסקרמנטים, מתוך הנצרות : מראשיתה ועד הרפורמציה בעריכת אביטל רגב, נגה כהן ותרצה יובל (ישראל: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1995)
הערות שוליים
* | 2024-09-22T08:01:37 |
קרב זאמה | 250px|שמאל|ממוזער|העימותים המרכזיים במלחמה הפונית השנייה
קרב זאמה היה קרב מכריע, שהתחולל ב-19 באוקטובר 202 לפנה"ס, בין צבא קרתגו בפיקודו של חניבעל ברקה לבין צבא רומאי בפיקוד סקיפיו אפריקנוס. הקרב ניטש ליד זאמה רגיה (Zama Regia) שבצפון אפריקה (בתוניסיה של ימינו), והסתיים בניצחון רומאי מכריע. התבוסה המוחצת שספג הצבא הקרתגני בקרב, גרמה לכניעת קרתגו ולסיום המלחמה הפונית השנייה, שארכה 16 שנים. הקרב היה התבוסה הגדולה הראשונה שספג חניבעל במהלך הקריירה הצבאית המפוארת שלו, ומהווה את גולת הכותרת של הישגיו הצבאיים של פובליוס קורנליוס סקיפיו, שבעקבות ניצחונו בקרב זכה לתואר "אפריקנוס".
רקע היסטורי
המלחמה הפונית השנייה פרצה בשנת 218 לפנה"ס. בראשיתה, חצה חניבעל את הרי האלפים פלש לאיטליה והנחיל סדרת תבוסות קשות לצבאות הרומיים שניסו לעמוד בדרכו. לאחר ניצחונו הגדול בקרב קאנאי (216 לפנה"ס) הוא ניסה להגיע להסכם שלום עם הרפובליקה הרומית בתנאים נוחים לקרתגו, אך הסנאט הרומי סירב לשאת ולתת עמו. חניבעל קבע את בסיסו בדרום חצי האי האיטלקי, והצליח לסכל את כל הניסיונות לעקור אותו משם במשך 14 השנים הבאות (216-202 לפנה"ס), אך מצד שני, הוא לא היה מסוגל לכפות כניעה על הרומאים, או להשיג הכרעה במערכה נגדם. עם הזמן הצטמק צבאו והותש בגלל האבדות שספג בהתנגשויות עם הצבאות הרומיים, והצורך להציב חלק ממנו כחילות מצב בערים שנכבשו על ידי צבאו, או עברו לצידו.
חצי האי האיברי, שהיה ברובו תחת שליטה קרתגית, הוחזק על ידי אחיו של חניבעל (עזרובעל ומגו), אך הצבא הרומי, תחת פיקודו של המצביא המוכשר פובליוס קורנליוס סקיפיו, הצליח להשתלט בהדרגה על שטח היספניה לאחר שהנחיל סדרת תבוסות לצבאות הקרתגנים (210–206 לפנה"ס). לאחר השלמת גירוש הכוחות הקרתגנים מהיספניה, הציע סקיפיו אפריקאנוס להביא לסיום המלחמה נגד קרתגו באמצעות פלישה לצפון אפריקה, ויצירת איום ישיר על העיר קרתגו. על אף ההתנגדות הזהירה של הסנאט, העניקה אספת העם לסקיפיו אישור לגייס ולאמן צבא לצורך הגשמת תוכניתו.
בתחילה סקיפיו נהג בזהירות ותגבר את כוחותיו מעריקים מקומיים. לאחר שמסיניסה החליף את סיפאקס (הפרו-קרתגי) כמלך הנומידים, סקיפיו הרגיש, שביכולתו להסתכן בקרב והתחיל להטיל אימה על קרתגו עצמה.
הסנט הקרתגי קרא לחניבעל לחזור מאיטליה עם צבאו המורכב מאזרחים מקומיים וותיקי המלחמה מאיטליה. צבאו של חניבעל היה מורכב מ-40,000 רגלים ו-3,000 פרשים. צבאו של סקיפיו (עם בוא התגבורת מהנסיך מסיניסה) היה מורכב מ-34,000 רגלים ו-9,000 פרשים.
היערכות הכוחות
חיל הרגלים הוצב במרכז מערך הצבא הרומי ואורגן בשלושה הקווים/הדרגים המסורתיים, בעוד הפרשים הוצבו בשני האגפים, כאשר הפרשים האיטלקיים בפיקוד לאלוס באגף השמאלי והפרשים הנומידיים בפיקוד מסיניסה באגף הימני. אולם בניגוד למקובל, סקיפיו לא פרס את המאניפולים של הלגיונות שלו בתבנית "לוח השחמט" המקובלת (כאשר המאניפולים בקווים העורפיים מוצבים מאחרי הרווחים שבין המונופולים הקדמיים), אלא בשורה עורפית, בזה אחר זה, כך שיצרו מעברים פנויים בתוך המערך הרומי. הרווחים בתוך המערך מולאו על ידי הווליטים, רגלים קלים שנכללו מכל מאניפול. האחרונים נועדו לפנות את המעברים, ולתפוס מחסה מאחרי הרגלים הכבדים יותר, ברגע שפילי המלחמה של חניבעל יפתחו בהסתערות, לתעל אותם לתוך המעברים, ולהטריד אותם מהאגפים.
חניבעל פרס את כל הפילים שלו (שמונים במספר) מלפנים בקו הראשון. מאחריהם נפרסו הרגלים שלו, גם הם בשלושה קווים. בקו הראשון הוצבו שכירי חרב מגאליה ומליגוריה, וקלעים מהאיים הבלאריים, כ-12 אלף לוחמים שגויסו על ידי מאגון, אחיו של חניבעל. בקו השני הוצבו רגלים בעלי חימוש כבד יותר, רובם טירונים שגויסו מקרתגו ומלוב, ואילו בקו האחרון הוחזקו ותיקי המלחמה מאיטליה, שרידי צבאו המקורי של חניבעל, 15–24 אלף לוחמים מנוסים. ההיסטוריון ליוויוס כתב, שצבאו של חניבעל כלל גם 4,000 לוחמים מוקדוניים, רגלים כבדים שהמלך פיליפוס ממוקדון שלח לעזרת קרתגו, אך חוקרים מודרניים נוטים לראות בטענה זו תעמולה רומית שקרית. הפרשים הוצבו בשני האגפים, כאשר 2,000 פרשים נומידיים, שנותרו נאמנים לקרתגו, הוצבו באגף השמאלי של הצבא הקרתגני, ואילו הפרשים הקרתגניים הוצבו באגף הימני, מול הפרשים האיטלקיים .
שמאל|ממוזער|250px|קרב זאמה – היערכות הכוחות היריבים ומהלכי הקרב
חניבעל קיווה, שהפרשים שלו יצליחו למשוך את הפרשים העדיפים של יריבו משדה הקרב, וכך יבטלו את היתרון העיקרי של סקיפיו על צבאו. כוחות הרגלים של חניבעל, שנהנו מעדיפות מספרית ניכרת על יריביהם, היו אמורים להביס את הלגיונות הרומיים בסיוע הלם ההסתערות של הפילים.
מהלך הקרב
חניבעל פתח את הקרב, כצפוי, בהסתערות חזיתית של הפילים שלו על מרכז המערך הרומאי, אך מהלך זה פעל כבומרנג, וגרם לו יותר נזק מתועלת. סקיפיו, שצפה מראש את המהלך של יריבו, קידם את פני הפילים בתרועת חצוצרות וקרנות מלחמה, שהבהילו את הפילים, וגרמו לחלקם לפנות לאחור, ולשבש את המערך של הפרשים הנומידיים באגף השמאלי של הצבא הקרתגני. הפילים שהמשיכו בהסתערות גרמו נזק ניכר לרגלים הקלים, שהוצבו לפני המערך הרומי העיקרי, וחלקם לא הספיקו להימלט, אך לאחר מכן תועלו להתקדם במעברים, שסקיפיו פתח במערך צבאו, ולא גרמו נזק רב. הם נפגעו מכידונים וקלעים למיניהם, שהוטלו עליהם משני העברים, יצאו מכלל שליטה וחלקם סבו לאחור ותקפו במנוסתם את הפרשים הקרתגנים באגף הימני של חניבעל. הפילים שנמלטו משדה הקרב הבהילו את הסוסים, ושיבשו את הסדר בקרב הפרשים. כוחות הפרשים של סקיפיו, בפיקוד לאליוס ומסיניסה, ניצלו את הבלבול והמהומה בשורות יריביהם, כדי לתקוף ולהביס את שתי כנפות הפרשים של חניבעל שניצבו מולם, ולהניס אותם משדה הקרב.
לאחר כישלון התקפת הפילים התקדמו כוחות הרגלים של הצבאות היריבים זה לקראת זה. חניבעל קידם את שני הקווים הראשונים של צבאו, אך שמר את הקו השלישי בעתודה, במרחק כ-200 מטר מאחריהם. הקו הראשון של הלגיונות הרומיים (האסטאטים) פתח בהתקפה על קו הרגלים הראשון של חניבעל. בתחילה הצליחו השכירים הגאליים והליגוריים של חניבעל לבלום את התקדמות הלגיונות, והקרב היה שקול, אולם כאשר סקיפיו תיגבר את הקו הראשון שלו במאניפולים של חיילים מהקו השני (פרינקיפים), החלו החיילים הרומיים להדוף לאחור את יריביהם בעצם כוח משקלם והמשמעת העדיפה שלהם. לבסוף נשברה התנגדות הלוחמים בקו הקרתגני הראשון, שבניגוד לרומאים לא קיבלו סיוע מהלוחמים שהוצבו מאחריהם, בקו השני. הם נמלטו לעורף בתקווה למצוא מקלט מאחרי הקו הקרתגני השני, שהורכב מרגלים כבדים יותר, שגויסו מקרתגו ומלוב, אך החיילים בקו השני לא איפשרו להם לעבור דרכם, מחשש שאם יפתחו את שורותיהם, הדבר ישבש את מערכם ויאפשר לרומאים הרודפים להבקיע דרכם. חלק מהנמלטים הנואשים ניסו להבקיע לעצמם דרך בלחימה, והשאר פנו ימינה ושמאלה בניסיון לעקוף את הקו הקרתגני.
תסריט דומה חזר על עצמו כאשר הלגיונות הרומיים תקפו את הקו הקרתגני השני. בתחילה הצליחו הקרתגנים להדוף לאחור את הקו הרומי הראשון, שמערכו השתבש מכיוון ששדה הקרב היה זרוע בגופות וחלקלק מדם, אך סקיפיו שוב תיגבר אותו בכוחות מהקו השני, ומכיוון שהמערך הרומי היה פחות עמוק מהמערך הקרתגני, והיה פרוס על פני חזית רחבה יותר, כוחותיו הצליחו לאגף אותו משני עבריו. החיילים בקו הקרתגני השני נשברו ופנו לנוס, אך החיילים בקו השלישי והאחרון שוב מנעו מהם מעבר דרך שורותיהם, אילצו אותם להימלט ימינה ושמאלה, וחלקם הצטרפו אל האגפים של הקו הקרתגני השלישי והגדילו את רוחב החזית שלו.
בשלב זה של הקרב עצר סקיפיו את התקדמות כוחותיו, הסיג לאחור את האסטאטים שלו, וארגן מחדש את הלגיונות בדרג אחד, שנפרס על חזית רחבה יותר, הן כדי למנוע מחניבעל לאגף את כוחותיו והן כדי לנצל בצורה מיטבית את כלי הנשק שברשותם (חניתות ההטלה). הוא רצה להרוויח זמן, כדי לאפשר לפרשיו לחזור לשדה הקרב מהמרדף אחרי פרשיו של חניבעל. לפי פוליביוס, בשלב זה הכוחות של הצדדים היריבים היו שווים פחות או יותר בגודלם, אך חניבעל נהנה מיתרון משמעותי, משום שהכוחות בקו השלישי שלו הורכבו מחיילים מנוסים ורעננים, שעדיין לא היו מעורבים בקרב, בעוד שמהלגיונות הרומיים רק החיילים הוותיקים ביותר (הטריארים, כ-600 חיילים בכל לגיון), שהוחזקו בקו השלישי, עדיין לא הוטלו למערכה.
למרות השמדת שני הקווים הראשונים של הצבא הקרתגני, נבלמו הרומאים על ידי הלוחמים המנוסים והמצוידים היטב, שהרכיבו את הקו השלישי של חניבעל. התחולל קרב קשה ועקוב מדם שנמשך זמן רב, וכוחותיו של חניבעל החלו להשיג יתרון קל על כוחותיו של סקיפיו (שניסיון האיגוף שלהם נכשל). פוליביוס כתב: "שעה ארוכה היו תוצאות ההתמודדות מוטלות בספק. האנשים נפלו במקום עומדם מתוך עוז החלטה, עד שהגיעו מסיניסה וליליוס כשלוחים משמים ברגע הנכון". הפרשים הנומידיים של מסיניסה והפרשים האיטלקיים של ליליוס חזרו בזמן מהמרדף שלהם אחרי הפרשים הקרתגנים, ותקפו את עורפם של הרגלים של חניבעל. כפי שאירע בקרב קאנאי, התקפת הפרשים הכריעה את הקרב. חייליו הוותיקים של חניבעל, שכותרו והותקפו במקביל מהחזית ומהעורף, המשיכו להילחם בעוז עד הסוף, ורובם נהרגו במקומם. פרשיו של סקיפיו ניהלו מרדף נמרץ בשטח מישורי פתוח אחרי שרידי הצבא הקרתגני, שניסו להימלט משדה הקרב, והרגו או שבו את רובם.
לפי דברי פוליביוס וליוויוס, תבוסתו של חניבעל הייתה שלמה, ורוב צבאו הושמד בשדה הקרב. כ-20 אלף חיילים קרתגנים נהרגו, וכ-18 אלף נפלו בשבי. אבדות הצבא הרומאי היו קלות יחסית, 1,500–2,000 הרוגים וכ-4,000 פצועים. חניבעל עצמו הצליח להימלט משדה הקרב עם קבוצת מלווים קטנה. הוא הבין עתה שהמלחמה אבודה, ושכנע את נכבדי קרתגו לקבל את תנאי הכניעה של הרומאים.
תוצאות הקרב
ממוזער|255px|קרב זאמה
זמן קצר לאחר התבוסה בקרב זאמה קיבל הסנאט הקרתגני את תנאי הכניעה שהכתיב להם סקיפיו, ובכך באה לקיצה המלחמה הפונית השנייה לאחר 17 שנות לחימה.
תנאי הסכם הכניעה היו נדיבים למדי, בהתחשב במצב ובנזקים שגרם חניבעל לרומא במהלך המלחמה:
קרתגו תשלם לרומא 200 טאלאנטים מדי שנה, במשך 50 שנים.
קרתגו תחזיר לרומא את כל השבויים שנלקחו במלחמה, תוותר על פילי המלחמה ותפרק את הצי שלה, למעט עשר ספינות קרב.
קרתגו תשלח לרומא 100 בני ערובה מהמשפחות של נכבדי העיר.
קרתגו תעביר לשליטת רומא את כל שטחי האימפריה שלה, למעט שטח מצומצם סביב העיר קרתגו, וכן את השטחים שמסיניסה טען שהם שייכים לממלכתו.
ייאסר על קרתגו לפתוח במלחמה, חיצונית או פנימית, ללא הסכמת רומא.
הסעיף האחרון היווה את העילה לפרוץ המלחמה הפונית השלישית שהביאה סוף לקרתגו בידיו של פובליוס קורנליוס סקיפיו אמיליאנוס (נכדו המאומץ של סקיפיו אפריקאנוס) כחמישים שנים מקץ המלחמה השנייה.
פובליוס קורנליוס סקיפיו קיבל את התואר 'אפריקאנוס' על המערכה באפריקה, שהביאה לסיום המלחמה נגד קרתגו.
סיכום ולקחים
למרות תבוסתו המוחצת בקרב זאמה, ההיסטוריונים ליוויוס ופוליביוס, שכתביהם משמשים מקור עיקרי לתולדות המלחמה הפונית השנייה, חלקו לחניבעל שבחים רבים על הדרך שבה ניהל את הקרב (אולי במטרה להאדיר את ניצחונו של סקיפיו במערכה נגדו) וכתבו שאף מצביא אחר לא היה מסוגל לנהל את הקרב בצורה טובה יותר. אולם בחינה של מהלכי הקרב על פי תיאורם, מעלה מספר סימני שאלה ביחס לדרך ניהול הקרב על ידי חניבעל.
נראה שחניבעל העדיף לערוך את חיל הרגלים שלו בשלושה קווים נפרדים, שלא סיפקו סיוע הדדי זה לזה, במקום לרכז את מרבית חייליו בקו אחד, מאחר שלא הספיק לאמן את שלושת הכוחות לפעול במשותף. בנוסף שמר חלק קטן יחסית מכוחו בעתודה, לצורך התערבות בנקודות המשבר של הקרב. כך נהג חניבעל ברוב הקרבות הגדולים, שניהל במערכה באיטליה.
אולם בפועל, הצורה שבה פרס חניבעל את צבאו, והעובדה שכל אחד משלושת הקווים של צבאו לחם בנפרד, מבלי שקיבל סיוע מהדרגים שניצבו מאחריו, גרמו לכך שהוא לא ניצל את העדיפות המספרית הניכרת שהייתה לכוחות הרגלים שלו על הלגיונות הרומיים שניצבו מולם, ואיפשר לסקיפיו להביס את כוחותיו בזה אחר זה. המצביא הרומאי סקיפיו, לעומתו, צפה מראש את מהלכיו של חניבעל, ניהל את הקרב בצורה מושכלת, ולא היסס להשתמש בכוחות שהוצבו בקו השני והשלישי של הלגיונות הרומיים, כדי לתגבר את החיילים בקו הראשון במקרה הצורך, וליצור עדיפות כוחות מקומית.
יש לציין שכוחות הרגלים הרומיים היו חַיִל מקצועי שהתאמן תקופה ממושכת מאחר שהשירות ברומא היה שירות חובה בעוד שבקרתגו השירות הצבאי היה רק בעיתות סכנה ועל כן רמת האימונים שלהם הייתה נמוכה יותר. חֵיל הפרשים הרומי, שהוא בעצם שהכריע את הקרב, היה בערך פי שלושה מחיל הפרשים הקרתגי.
למעשה ניתן לומר, שבמקום קרב אחד, קרב זאמה הורכב משלושה קרבות שהתנהלו בנפרד, שבכל אחד מהם השתתף רק חלק מצבאו של חניבעל, בעוד הכוחות הנותרים צופים מהצד, מבלי להתערב במערכה.
ראו גם
הצבא הרומי
צבא קרתגו
לקריאה נוספת
באזיל לידל הארט, סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליאון, הוצאת מערכות, 1964
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
זאמה | 2024-08-01T03:59:10 |
בעלי דין | בעלי דין הם הצדדים למשפט, המתנהל בבית משפט או בבית דין.
זהות בעלי הדין
בעלי הדין יכולים להיות אנשים, בשר ודם, ויכולים להיות תאגיד - דהיינו חברה בערבון מוגבל, שותפות לסוגיה השונים, עמותה או אגודה עות'מאנית, וכן מדינת ישראל, וכל רשות מרשויותיה. כל גוף אחר, שאינו מאוגד כדין, אינו יכול להיות בעל דין. לדוגמה: משה כהן הוא בעלים של חברה בשם "משה יזמות וחשמל בע"מ" המפעילה חנות בשם "משה מוצרי חשמל". אדם שסיפק לחנות מוצרים ולא קיבל את תמורתם, יכול לתבוע את "משה יזמות וחשמל בע"מ". בהתקיים נסיבות מסוימות, (לדוגמה הוכחת כוונת מרמה בעצם רישום החברה) יכול האדם לתבוע את משה כהן אישית, אך לתבוע את "משה מוצרי חשמל" על פי השלט שעל החנות, לא ניתן, ולו גם מכירים כל הלקוחות והספקים את העסק תחת שם מסחרי זה. גוף בעל כשירות לזכויות וחובות מבחינה משפטית מאופיין בדרך כלל במספר - יהא זה מספר זהות לאדם, מספר רישומו של תאגיד, מספר דרכון לתושבי חוץ וכו'. יוצא דופן מבחינה זו היא מדינת ישראל ורשויותיה.
כשירות בעלי דין
על בעל הדין להיות כשיר לעמוד לדין. ברור כי קטינים וכן חולי נפש, ולוקים בנכויות שכליות וגופניות מסוימות (ולדוגמה עיוורים, חרשים או אילמים), מחייבים התייחסות מיוחדת. בחוק סדר הדין הפלילי התייחסות מיוחדת לבעלי דין מסוג זה. בסדר הדין האזרחי מוסדר העניין בתקנות סדרי הדין, וכן בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
סוגי בעלי הדין
במשפט הפלילי
אלו הם בעלי הדין במשפט הפלילי -
הנאשם - מי שהוגש כנגדו כתב האישום. בטרם הוגש כתב האישום הוא יוגדר כ"חשוד" ומעת הגשת כתב האישום יקרא "נאשם". הנאשם יכול להיות אדם או תאגיד (גם חברה יכולה לעמוד לדין פלילי).
המאשימה - מדינת ישראל, המיוצגת בידי תובע שינהל את התביעה. התובע יכול להיות עורך דין או שוטר, אשר הוסמכו לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה.
במקרים מסוימים, בהם נפתח המשפט בעקבות הגשת קובלנה פלילית, קיים צד נוסף למשפט -
הקובל - הוא יוזם המשפט שנפתח בדרך של הגשת קובלנה פלילית, שהיא כתב אישום אשר מוגש על ידי אזרח מן השורה שאינו קשור ברשויות המדינה. קובלנה כזו ניתן להגיש רק במקרים מיוחדים.
חשוב להדגיש כי הקורבן בעבירה הפלילית אינו בעל דין במשפט (למעט במקרים בהם הגיש בעצמו קובלנה פלילית), שכן המשפט הפלילי בעיקרו אינו מיועד להגן על זכויות הקורבן אלא להגן על הסדר הציבורי. הקורבן ישמש בדרך כלל כעד במשפט הפלילי, ובנוסף יש לו זכויות מסוימות (בעיקר לקבלת מידע) במסגרת ניהול ההליך, אך הוא אינו נחשב כבעל דין של ממש ומעורבותו במשפט היא מועטה מאוד.
במסגרת בירור התביעה עשויים להתנהל הליכי משנה הנוצרים בעקבות בקשה של אחד הצדדים הנוגעת לניהול המשפט (לדוגמה - בקשה למעצר עד תום ההליכים, בקשה לשחרור ממעצר ועוד). בעת הדיון בבקשה מקבלים הצדדים כינויים זמניים הרלוונטיים לאותה בקשה -
המבקש - מי שהגיש את הבקשה במסגרת המשפט- הנאשם, המאשימה, או הקובל.
המשיב - מי שהוגשה כנגדו הבקשה.
במשפט האזרחי
התובע - מי שהגיש את התביעה לבית המשפט.
הנתבע - מי שהוגשה כנגדו התביעה.
צד ג' - מי שהנתבע סבור שקמה לו כנגדו הזכות לשיפוי או פיצוי בגין מה שישלם לתובע. דוגמה לכך היא חברת ביטוח. אדם הנתבע בשל נזק שגרם יכול לצרף את חברת הביטוח כצד ג', ואז יוכל בית המשפט לקבוע כי כל מה שעל הנתבע לשלם לתובע, קמה החובה על צד ג' להשיב לנתבע. נתבע הסבור כי קמה לו זכות לצרף להליך "צד ג'" יכול להגיש "הודעת צד ג'". צד ג' המקבל "הודעת צד ג'" יוכל לצרף להליך צד ד', צד ה' וכך עד אין סוף באופן תאורטי.
תובע שכנגד - נתבע הסבור כי יש לו עילת תביעה כנגד מי שתבע אותו יכול להגיש תביעה שכנגד. תביעה שכנגד יכולה להיות בעילה שונה לחלוטין מזו שבגינה הוגשה התביעה. לדוגמה - בעל בית תובע דייר על שכר דירה. זה יכול לתבוע אותו על כך שפגע במכוניתו בחניון של הדירה.
נתבע שכנגד - מי שכנגדו הוגשה תביעה שכנגד.
גם במסגרת תביעה אזרחית עשויים להתנהל הליכי משנה הנוצרים בעקבות בקשה של אחד הצדדים הנוגעת לניהול המשפט (לדוגמה - בקשה לגילוי מסמכים, בקשה למחיקת התביעה על הסף ועוד). בעת הדיון בבקשה מקבלים הצדדים כינויים זמניים הרלוונטיים לאותה בקשה -
המבקש - מי שהגיש את הבקשה במסגרת המשפט - התובע, הנתבע, צד ג' וכדומה.
המשיב - מי שהוגשה כנגדו הבקשה.
קיימים הליכים מסוימים, כדוגמת המרצת פתיחה המהווים מעין הכלאה בין תביעה לבין בקשה. במקרים כאלו עשויים הצדדים להיקרא מלכתחילה "תובע" ו"משיב".
גם כאן יש להדגיש כי בעל דין במשפט האזרחי יכול להיות כל מי שכשיר לזכויות ולחובות - אדם, תאגיד, מדינת ישראל, ועוד.
בערעור
המערער - מי שהגיש ערעור אזרחי או ערעור פלילי.
המשיב - מי שכנגדו הוגש הערעור.
במשפט המנהלי
העותר - מי שהגיש עתירה (עתירה מינהלית, או עתירה לבג"ץ).
המשיב - מי שכנגדו הוגשה עתירה.
מעמדו של עורך הדין
עורך הדין מייצג את בעל הדין, ואינו בעל דין בעצמו (אלא אם כן הוא נתבע לדין, ואז אין משמעות פרוצדורלית לעובדת היותו עורך דין). במשפט מתייחס עורך הדין לבעל הדין כשולחו או כמרשו (מלשון שליחות או הרשאה). השימוש במונח שליחות נכון יותר מבחינה משפטית, אך למושג "מרשי" אחיזה בתרבות הפופולרית, על אף שאינו בעל משמעות מאז חקיקת חוק השליחות.
מעמדו של בית המשפט
בית המשפט כשלעצמו (להבדיל מן השופטים ובעלי התפקידים המכהנים בו) אינו גוף הכשיר לזכויות ולחובות. במקרים נדירים בהם יש לעתור כנגד שופט על דרך ניהול המשפט, המשיב לעתירה הוא השופט באופן אישי, ובמקרה זה הוא מיוצג על ידי פרקליטות המדינה.
הנימוסים המשפטיים מחייבים בבית המשפט להתייחס אל השופט כ"אדוני" או "גבירתי" ולפנות אליו בגוף שלישי ("אדוני ודאי יסכים עמי כי העד אינו דובר את האמת"...). בעל הדין הוא "מר..." או "גב'...", ועורכי הדין מתייחסים זה אל זה כ"חברי". השימוש במונח "חברי" אינו נובע מיחסי רעות, אלא הכוונה היא כי הן הפונה והן עורך הדין מן הצד שכנגד הם חברים בלשכת עורכי הדין, ומשום כך מחויבים בהתנהגות שאותה מכתיבים כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין כלפי בית המשפט, כלפי הצד שכנגד וכלפי המייצג אותו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מונחים משפטיים
קטגוריה:שפיטה | 2022-06-02T12:19:10 |
מינור | 2021-08-28T06:50:00 | |
רשימת החלקיקים | REDIRECT מיון החלקיקים | 2004-09-07T18:37:24 |
טקוואנדו | הפניה טאקוונדו | 2011-10-01T06:39:51 |
פיסיקת אנרגיות גבוהות | REDIRECT פיזיקת חלקיקים | 2005-03-13T00:53:46 |
איד | REDIRECT המודל הסטרוקטורלי#"האיד" (הסתמי) | 2017-04-20T04:30:56 |
ג'ארד דיימונד | ג'ארד מייסון דיימונד (באנגלית: Jared Mason Diamond; נולד ב-10 בספטמבר 1937) הוא ביולוג, פיזיולוג וביו-גאוגרף של תורת האבולוציה, יהודי-אמריקאי. נכון ל-2008 הוא מכהן כפרופסור לגאוגרפיה ולפיזיולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. דיימונד זכה בפרס פוליצר בגין ספרו "רובים, חיידקים ופלדה" (1998), במדליה הלאומית למדעים של ארצות הברית (1999) ובפרס וולף (2013).
קורות חיים
דיימונד נולד בבוסטון למשפחה יהודית שמוצאה ממולדובה ופולין. למד בבית הספר רוקסברי (Roxbury Latin School), ולאחר מכן סיים לימודי תואר ראשון בקולג' הרווארד היוקרתי שבאוניברסיטת הרווארד ב-1958. בהמשך לימודיו, קיבל תואר דוקטור בפיזיולוגיה וביופיזיקה של הממברנה מאוניברסיטת קיימברידג' ב-1961. ב-1962 צורף דיימונד כעמית זוטר (Junior Fellow) ל"חברת העמיתים של הרווארד" (Harvard Society of Fellows), ארגון יוקרתי שהחברות בו היא לכל החיים, כשכל שנה בוחרים עשרה מצטיינים על מנת לצרפם לארגון. בשנים 1962–1966 שהה דיימונד באוניברסיטת הרווארד. ב-1966 התמנה כפרופסור לפיזיולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.
עוד בשנות ה-20 שלו, פיתח קריירה נוספת, מקבילה, באקולוגיה ואבולוציה של העופות של גינאה החדשה, ורכש ניסיון עשיר בעבודת שדה. הוא ערך 17 מסעות לגינאה החדשה ולאיים הסמוכים, על מנת לחקור את האקולוגיה והתפתחות הציפורים. בין היתר, גילה מחדש ציפור שחשבו כי נכחדה (Amblyornis flavifrons). כפעיל בשמירת הטבע תכנן תוכנית מקיפה, שיושמה ברובה, למערכת פארקים לאומיים בחלק האינדונזי של גינאה החדשה. כמו כן ערך מסעות מחקר בשירות ממשלת אינדונזיה והקרן העולמית לשימור חיות הבר.
בשנות החמישים לחייו, פיתח דיימונד בהדרגה קריירה שלישית בהיסטוריה של הסביבה, והחל ללמד כפרופסור לגאוגרפיה ומדעי בריאות הסביבה, משרתו כיום.
דיימונד ידוע בעיקר כמחברן של יצירות מדע פופולרי המשלבות אנתרופולוגיה, ביולוגיה והיסטוריה. הוא זכה בפרס פוליצר בשנת 1998 עבור ספרו רובים, חיידקים ופלדה, שבו העלה השערה שגורמים גאוגרפיים וסיבות הקשורות לסביבה היו הגורם המכריע בהתפשטות ההגמוניה המערבית בעולם.
דיימונד הוא חבר החברה הפילוסופית האמריקאית (מ-1988), האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים והאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית.
בספר שחיבר, "העולם עד אתמול", ביסס דיימונד את עמדתו לפיה סכסוכים לא-מדינתיים גורמים למספר קורבנות גבוה הרבה יותר מאשר סכסוכים מדינתיים, מכיוון שלרוב סכסוכים לא-מדינתיים נמשכים שנים ארוכות ומשפיעים באופן משמעותי יותר על האוכלוסייה האזרחית.
ספריו
The Third Chimpanzee: The Evolution and Future of the Human Animal, 1992.
Why is Sex Fun? The Evolution of Human Sexuality, 1997.
Guns, Germs, and Steel: The Fates of Human Societies, W.W. Norton & Co, 1997.
The Birds of Northern Melanesia: Speciation, Ecology, & Biogeography (with Ernst Mayr), 2001.
2003 Guns, Germs, and Steel Reader's Companion, .
Collapse: How Societies Choose to Fail or Succeed, New York: Viking Books, 2005. .
ספריו שתורגמו לעברית
השימפנזה השלישי (מאנגלית: גבי פלג), אור יהודה: ספרית מעריב, תשנ"ה-1994.
רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם (מאנגלית: עתליה זילבר), הוצאת עם עובד, תשס"ג-2002.
התמוטטות - מדוע נפלו הציוויליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו? (מאנגלית: עמנואל לוטם), הוצאת מטר, תשס"ח-2008.
העולם עד אתמול - מה נוכל ללמוד מחברות מסורתיות? (מאנגלית: עתליה זילבר), הוצאת עם עובד, 2015.
מהפך: כיצד מתמודדות מדינות עם משבר ושינוי (מאנגלית: יוסי מילוא), הוצאת כתר, 2021.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה של דיימונד באתר The Edge
בזכות הספר "רובים חיידקים ופלדה" מאמר של ביל גייטס
הרצאה של ג'ארד דיימונד באתר TED, מדוע תרבויות מתמוטטות?
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חוקרי אבולוציה של האדם
קטגוריה:פיזיולוגים אמריקאים
קטגוריה:פיזיולוגים יהודים
קטגוריה:ביולוגים יהודים אמריקאים
קטגוריה:גאוגרפים יהודים
קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:ביופיזיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס
קטגוריה:עמיתי מקארתור
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:יהודים זוכי המדליה הלאומית למדעים
קטגוריה:זוכי פרס וולף לחקלאות
קטגוריה:זוכי פרס לנן: ספרי עיון
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לוון
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: ספרות עיונית
קטגוריה:זוכי פרס דיקסון במדעים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1937 | 2024-06-17T10:29:08 |
סופר אגו | הפניה המודל הסטרוקטורלי#"סופר אגו" (האני העליון) | 2017-04-20T04:30:59 |
כהן | ממוזער|ברכת כהנים ברחבת הכותל המערבי, בסוכות
כֹּהֵן הוא המעמד הגבוה ביותר בין שלושת המעמדות בעם ישראל לפי התורה. הכהן הראשון היה אהרון, אחיו של משה והמעמד עובר מאב לבן. תפקיד הכהנים לשמש בפולחן האל, בעיקר בעבודת בית המקדש. התורה קובעת לכהן תפקידים הייחודיים לו: הקרבת הקורבנות, הבחנה בין נגעים ובין דמים, ועריכת ברכת כהנים.
מנגד, מטילה התורה על בני ישראל לקדש את הכהן ולתת לו מתנות כהונה. כמו כן, מוטלים על הכהן איסורים מיוחדים הנובעים ממעמדו. הכהנים, כשאר בני שבט לוי, אינם זכאים על פי התורה לנחלה בארץ ישראל בניגוד לשאר השבטים, על מנת שיהיו פנויים להוראת התורה לעם ולעבודת המקדש.
עם חורבן בית המקדש בטלו עיקר תפקידי הכהנים, אולם כמה ציוויים ואיסורים החלים עליהם ממשיכים להתקיים. במיוחד מוכרים השתתפות הכהנים בברכת כהנים, קבלת כסף הפדיון בפדיון הבן, איסורי נישואים לכהן והאיסור על היטמאות למתים.
270px|ממוזער|אזהרה לכהנים בקרבת בית הקברות סנהדריה בירושלים
אטימולוגיה
המונחים "כהן" ו"כהנת" במשמעות של נושאי תפקידים בפולחן לאלים מופיעים בטקסטים כנעניים קדומים:מנחם הרן, "כְּהֻנָּה, כֹּהֲנִים", בתוך: אנציקלופדיה מקראית כרך ד' (כבד–מלתחה), מוסד ביאליק, 1962, עמ' 14 () בכתבי אוגרית ובכתובות פיניקיות; ראו למשל: ארון קבורת תבנת, ארון קבורת אשמונעזר השני, ארון בתנועם, כתובת בעליתן בן עבדחר, . בכתובות אלה, המתייחסות לאלים כנעניים כגון בעל ועשתרת ורבים אחרים, מופיעים גם הצירופים "רב-כהן" ו"רב-כהנת" – העומד או העומדת בראש הכהנים, תפקיד המקביל לכהן הגדול במקרא.; ראו למשל כתובת אספת גם הכהן הראשון שמוזכר בתנ"ך הוא כנעני: "וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן", וכהנים נוספים שאינם משרתים במשכן או בבית המקדש נזכרים במקרא.פוטי פרע כהן און: ו, ;כהנים במצרים: ;יתרו כהן מדין: , , ;בסיפור פסל מיכה: , ;כהנים פלשתים: , ;"כהני הבמות" ככינוי לעובדי מקדשי ירבעם בבית אל ובדן: , ו, ו, שהם אינם משבט לוי: , וכן "כהן בית אל": ;כהני אחאב: ;כהני בעל בימי יהוא: ;מתן כהן בעל: = ;כהנים משומרון שהוגלו ושבו, וכהני במות בקרב הגולים לשומרון: ;כהני כמוש: ;כהני מלך עמון: ;"ותעשו לכם כהנים כעמי הארצות": . למילה כהן מקבילות המילה הארמית כָּהֲנָא (הכהן) והמילה הערבית כַּאהִן (רואה עתידות).
יש אומרים כי המילה מבטאת משרה ועשירות בלשונות הסורית והמצרית הקדומות, ויש מפרשים את המילה עשיר וקצין.
בתרגומי המקרא תורגם המונח "כהן" כ־ἱερεύς ביוונית ו־sacerdos בלטינית, שניהם מונחים הקשורים למילה "קודש", ומציינים אדם שעיסוקו היה ביצוע ריטואלים ציבוריים (במיוחד קרבנות) המכוונים לאלים, בשם קהילה מסוימת, כפי שהיה קיים בכל הדתות הגדולות בעת העתיקה.William Robertson Smith, Owen Charles Whitehouse, "Priest", in: Hugh Chisholm (ed.), Encyclopædia Britannica (11th ed.), 1911, Cambridge University Press, p. 316
מצוות הכהן
230px|ממוזער|איור משוחזר של הכהנים וכלי המקדש
עבודת הקורבנות
התורה קובעת כי לכהנים תפקיד עיקרי בעבודת בית המקדש – הקרבת הקורבנות:
בעבודה במקדש, הכהנים נדרשים ללבוש בגדי כהונה מיוחדים, ארבעה בגדים לכהן רגיל, הנקרא כהן הדיוט, ושמונה בגדים לכהן הגדול. העבודות של הכהנים במקדש כוללות בין השאר, זריקת דם הקרבנות על המזבח, העלאת בשר הקרבנות למזבח, הדלקת הנרות במנורה, תקיעה בחצוצרות, הקטרת קטורת ודישון המזבח.
ברכת כהנים
שמאל|ממוזער|240px|מעמד ברכת כהנים בכותל בחול המועד סוכות
הכהנים נצטוו להעביר את ברכתו של ה' אל עם ישראל, כפי שמתואר בספר במדבר:
הוראת הלכה
הכהנים, כחלק משבט לוי, מתוארים בכמה מקומות במקרא כממונים על הוראת ההלכה לעם ישראל.
עם זאת, פוסקים קבעו כי מדובר בתיאור של המציאות הקדומה ולא בקביעה נורמטיבית שהכהנים תמיד צריכים להיות אלו שמורים הלכה. נפסק כי ראוי שחלק מדייני הסנהדרין יהיו כהנים, אולם זו אינה חובה הלכתית.
הרב צבי הירש חיות טען כי באופן גורף ההוראה ההלכתית בישראל מוטלת על שכמי הכהנים בלבד, אולם זו שיטה יחידית שלא התקבלה על ידי שאר הפוסקים. כך לדוגמה הרב חיות עצמו שלח את חיבורו לחתם סופר, והלה כתב בתגובה:
זכויות ואיסורים מיוחדים
מתנות הכהונה
במקום נחלה בארץ, ותמורת עבודתם, התורה מעניקה לכהנים עשרים וארבע מתנות כהונה הכוללים חלקים מהקרבנות המובאים לבית המקדש, חלק מהתוצרת החקלאית הנקרא תרומה ומתנות נוספות.
איסורים הלכתיים
שמאל|ממוזער|190px|שלט בבית העלמין בחולון
התורה אוסרת על הכהנים איסורים מיוחדים אשר אינם חלים על שאר היהודים. איסורים אלו כוללים מגבלות על הנישואין ואיסור להיטמא למת אלא לבני משפחה מדרגה ראשונה. בעקבות זאת, כהנים אינם מורשים להיכנס לבית קברות לעמוד בד' אמות של מת או לשהות בחדר בו נמצא יהודי שמת.
למעמדו של כהן יש בעיקר משמעות הלכתית, אך מכוח חוקי הנישואים בישראל, המכירים רק בנישואים דתיים (או בנישואים שנערכו בחו"ל), חלים בישראל איסורי הנישואים של הכהנים גם על יהודים שאינם שומרי מצוות. יהודי המבקש להתחתן בישראל עם אשה האסורה לכהן חייב להוכיח שאינו כהן.
חז"ל קבעו את הכלל האומר כי הכהנים זריזים הם ולכן אין לחשוש שמא הם יתרשלו בעבודתם או שיזלזלו באיסורים המוטלים עליהם.
היעדר נחלה
לאור תפקידם במקדש, ככל שבט לוי, הכהנים אינם מקבלים נחלה בארץ ישראל:
חובה על שלמות גופנית
בספר ויקרא נאסר על אדם בעל מום להקריב קרבנות, אפילו אם הוא כהן. במסכת בכורות מביאים חז"ל רשימה של 140 מומים גופניים ותכונות שנחשבו לא אסתטיות, שפוסלים אדם מכהונה. לדוגמה, אדם שצורת ראשו אינה רגילה; קרח; אדם שיש לו עיניים גדולות במיוחד או קטנות במיוחד או שאינן סימטריות; אדם שאבר מינו גדול במיוחד; אדם שכף רגלו רחבה או שטוחה במיוחד; אדם שעורו כהה ("כושי" בלשון הגמרא); לבקן; אדם שרגליו עקומות; חרש; ננס; שיכור; ועוד.
מצוות קידוש הכהנים
התורה קובעת שעל בני ישראל לכבד את הכהנים: . המצווה נמנית במניין המצוות.
על יישומי מצווה זו נכתב בברייתא בתלמוד: חז"ל קבעו שיש לכבד את הכהן בעליה ראשונה לקריאת התורה, נתנו לו קדימות בהובלת אמירת ברכת המזון, חייבו לתת לו לבחור ראשון מנה יפה, וקבעו שאל לאדם לבקש מכהן לשרת אותו. כבודו של הכהן גדול, עד שדמי הבושת שמוטלים על מי שמבזה כהן, יותר גדולים משל איש אחר.
כהנים קודמים אף לזקנים, בעניין זה, כפי שנאמר .
חובת כיבוד הכהן מבוססת אך ורק על היותו ממשפחת כהנים, ולא על בסיס חכמתו או הישגיו האישיים. לפי דעות אחדות מעלת הכהונה מאפילה על כל הישג אישי, כמו שמפרש הספורנו על הפסוק: , "אף על פי שלא יהיה גדול בחכמה... ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד". לעומת גישה זו ישנן דעות לפיהן על הכהן להיות "יודע דת וספר": "כהן וישראל שוין בחכמה אז חל החיוב ד"וקדשתו", דהיינו בכל דבר שיראה גדול הוא מקודש", ובמקום אחר: "חכם ישראל קודם לכהן".
חיוב זה חל כלפי כהנים גדולים בשנים בלבד, ואין ביכולת הכהנים להתנער מכבוד זה.
על משמעותו של מצווה זו נכתב בתלמוד: "שאלו תלמידיו את רבי פרידא במה הארכת ימים? אמר להם מימי... לא ברכתי לפני כהן".
הכהן הגדול
הכהן הגדול הוא תוארו של ראש הכהנים בעם ישראל, האדם שעמד בכל דור בראש הממסד הדתי היהודי. בתקופות הפרסית וההלניסטית הכהן הגדול היה המנהיג העיקרי של העם היהודי תחת השלטון הזר.
משרת הכהן הגדול עד לימי יאסון עברה בירושה, והמחזיקים בה התייחסו לאהרון "הכהן הגדול הראשון" ופינחס בן אלעזר.
הכהן הגדול נבדל משאר הכהנים במעמדו, השפעתו, תפקידיו הדתיים, חובותיו הדתיים והפרטיים, וזכויות היתר הנוספות שקיבל. ההבדל הבולט ביותר היה לבושו, שתפקידו היה להציג מעין הדרת מלכות ויחוד.
שני בחשיבותו לכהן הגדול הוא "סגן הכהנים", שהיה אחראי על עבודת כל הכהנים, והיה מיועד להחליף את הכהן הגדול אם זה ייפסל לעבודת המקדש.
משמרות כהונה
ב מסופר שהכהנים נחלקו בימי דוד המלך לעשרים וארבע משמרות, המשמרת הראשונה הייתה משמרת יהויריב והאחרונה משמרת מעזיהו. מדי שבוע עבד במקדש משמר אחר, ושמו היה נרשם על החותמות לנסכים באותו שבוע.
ישנה דעה האומרת שכל משמר חולק לשבעה בתי אב, ובכל יום מימי השבוע שבו שירת המשמר במקדש, שירת בית אב אחר (ר' עובדיה מברטנורא, תענית ב, ו). לעומת זאת לפי ה, נראה שכל משמר חולק לשישה בתי אב – בית אב לכל אחד מששת ימי השבוע הראשונים, ובשבת עבדו כל כהני המשמר יחד (ראו גם בפירוש התפארת ישראל, מסכת תמיד א, א (בועז, אות ב)). מסתבר שמכיוון שהנושא שם הוא קרבנות נדבה שלא מוקרבים בשבת לכן השמיטו את בית האב של שבת.
היסטוריה של הכהונה בישראל
בראי הפרשנות המסורתית
המשנה במסכת זבחים (יד, ד) אומרת: "עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מתרות, ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים". בזמן הקמת המשכן היו רק חמישה כהנים – אהרן וארבעת בניו – אך התורה מציינת בפירוש: "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה'", כלומר: הבחירה באהרן נצחית. בנוסף לבחירת אהרן ישנה בחירה בכל שבט לוי לתפקיד עזרה לכהנים ושמירת מקום המקדש.
הפרשנים נותנים סיבות שונות להעברת הכהונה אל אהרן וזרעו. יש מסבירים, כי החלטת אלוהים לרכז את הכהונה במשפחה יחידה היא כדי שאבי המשפחה ילמד את בניו עבודות הכהונה, והבנים יגדלו תוך בית שכולו בנוי ומשוקע מסביב לרעיון עבודות הכהונה – וכך יצליחו בעבודת הכהונה. בתוספתא מבואר הרעיון שריכוז עבודת שימוש המלך בקבוצת אנשים מצומצים נחשב כשבחו של מלך.
תרגום הירושלמי מסביר שאהרן נבחר בזכות יוכבד ומעשיה, שהצילה ילדי ישראל הזכרים מגזר דין מוות שהטיל פרעה על העבריים. המדרש רבה מסביר שבגלל שקהת זכה להיות מטועני הארון ואהרן בעצמו היה הבכור מבין נכדיו זכה לעבודת הכהונה ולהיקרא קודש קודשים. בנוסף, יש פרשנים שהסבירו שאהרן הכהן בעצמו – ובניו אחריו – נבחרו לעבודת הכהונה מאת בריאת העולם. הספורנו בפירושו על הפסוק ולעמוד לפני העדה לשרתם מסביר שאחת ממטרות בחירת שבט לוי הייתה להקניט את העדה על השתתפותם בחטא העגל.
בראי המחקר האקדמי המודרני של המקרא
כהונה הוא בעיקר תפקיד פולחני ולא מוצא משפחתי. עם זאת, ברור מהכתוב במקרא כי לפחות חלק מתפקידי הכהונה עברו בירושה מאב אל בנו, גם ממצאים מהמזרח הקדום מוכיחים זאת. להלן התאוריה המקובלת בביקורת המקרא לגבי התקבעות הזכות לשמש בכהונה בישראל:
המקרא מתייחס לשלוש הגדרות שונות לגבי מוצאם המשפחתי והשבטי של הרשאים לעסוק בכהונה:
על פי ספר במדבר, הכהנים הם צאצאי אהרון הכהן.
על פי ספר דברים, כל בני שבט לוי זכאים לשרת בפולחן (, , .
ספר יחזקאל מתייחס לכהנים בני צדוק, והם מכונים שם "הכהנים הלוויים בני צדוק" .
בנוסף, קיימות במקרא עדויות רבות כי עד שלב מסוים השירות בקודש לא היה ייחודי לבני שבט מסוים – למשל בסיפור פסל מיכה ששימח מיכה כשמצא איש מבני לוי לכהן לו לפסל; , סיפור עלי הכהן בו לא מצוין מוצאו של עלי אך תפקיד הכהנים המשתמע ממנו שונה לחלוטין מהמוכר בתקופות מאוחרות יותר, ואף שאול המלך המעלה עולה בעצמו ודוד המלך אשר שואל באלוהים באמצעות האפוד (עוד בטרם היותו למלך).
ההיסטוריה של הכהונה היהודית אינה ברורה למסתמך על המקרא בלבד. עם זאת, גם בקרב חוקרי המקרא לא קיימת הסכמה מלאה לגבי השלבים הראשונים של התפתחות הכהונה בישראל וקיימות מספר תאוריות בנושא. על השלבים המאוחרים (מהרפורמה של יאשיהו המלך ואילך), לעומת זאת, מצויות עדויות ברורות למדי.
שלבי ההתפתחות כפי שמציגים אותם חוקרי המקרא הם:
בשלב הקדום ביותר התבצע הפולחן בכל מקום, בין אם ציבורי ובין אם פרטי. כל אדם יכול היה לבנות במה ולנהל את הפולחן ודוגמאות לכך ניתן למצוא בסיפורים רבים – מאברהם אבינו, מיכה הנזכר לעיל, בני דוד המלך ועוד.
בהמשך, נתהוו מרכזים פולחניים בערים מרכזיות. בין הערים הללו הנזכרות במקרא דן, שכם, בית אל, שילה, חברון, באר שבע ועוד. ערד למשל אינה מוזכרת במקרא כעיר מקדש, אולם הממצאים הארכאולוגיים מהתקופה הישראלי מראים בבירור כי הייתה כזו. הפולחן בערים אלו נוהל ככל הנראה על ידי כהנים, שתפקידם אף עבר בירושה – למשל שושלת עלי בשילה ושושלת משה בדן).
בשלב השלישי, לאחר התחלת המלוכה בישראל, נבחרה ירושלים כעיר בירה ובה נבנה מקדש מלך (אוהל) בו משרתים כהנים בני מספר משפחות – לאו דווקא בני לוי (ראו שמואל ב' ח' 16–18).
בשלב הרביעי נבנה המקדש המרכזי כמבנה קבע בירושלים, והכהנים המשרתים בו ממונים על ידי המלך. על פי המסופר בספר מלכים המלך שלמה מדיח את אביתר מכהונתו ומתקופתו ואילך רק צדוק מכהן ככהן גדול. בתקופה זו, עדיין פעלו לצד המקדש בירושלים מקדשים ומקומות פולחן נוספים (ה"במות") בהם התבצע הפולחן על ידי אישים שונים שאינם דווקא כהנים בני אהרן – ויש דעות כי בכורי ישראל ושרי יהודה שימשו ככהני הבמות או אף כלל בני שבט לוי, כמשתמע מהכתוב בספר דברים.
השלב החמישי הוא הרפורמות של המלך חזקיהו והמלך יאשיהו. המלך חזקיהו ריכז את הפולחן בירושלים, אך הרפורמה שלו בוטלה למעשה על ידי בנו, המלך מנשה. יאשיהו הצליח באופן סופי לבטל את כל המקדשים ולרכז את הפולחן אך ורק במקדש המרכזי בירושלים.
בית המקדש חרב כמה עשורים לאחר מות יאשיהו ובכך התקבעה הרפורמה של יאשיהו. יחד עם זאת, נוצרו כתוצאה מחורבן הבית מספר מחלוקות שמוצאות את ביטוין הנרחב הן בספרי המקרא והן בתורה שבעל פה, ביניהן המחלוקת בשאלה מיהם הזכאים לשמש בכהונה – כל שבט לוי (כאמור לעיל בספר דברים), בני אהרון או צאצאי צדוק בלבד. רק בספרי יחזקאל ועזרא שנכתבו במובהק לאחר גלות יהויכין, מצוין במפורש כי הכהנים הם בני צדוק בלבד.
זיהוי כהנים בימינו
כהן הוא מי שאביו כהן, ואמו הייתה כשרה להינשא לאביו. בהתאם לכך כהן הוא קודם כל מי שמסורת משפחתו אומרת שזו משפחת כהנים.
הגמרא מציינת שתי רמות ודאות של כהונה: כהני ייחוס וכהני חזקה. כהני ייחוס הם כהנים ברמת ודאות גבוהה שכן יש להם כתב ייחוס המראה את שושלת ייחוסם עד כהן שעלה בעבודה על גבי המזבח. כהני חזקה, לעומתם, אין להם ספרי ייחוסין אלא הם מוחזקים ככהנים כי הם נוהגים במשפחתם ככהנים.
שמאל|ממוזער|250px|שכיחות הסמן התורשתי J2 (מוטציה M172), שיוחס בעבר לכהנים, על כרומוזום Y באוכלוסייה הכללית. הסמן שכיח בקרב יהודים ולא-יהודים ותפוצתו מעידה על אב קדמון משותף שחי לפני 18.5±3.5 אלפי שנים.
שמאל|ממוזער|250px|שכיחות הסמן התורשתי J1 (מוטציה M267), שיוחס בעבר לכהנים, על כרומוזום Y באוכלוסייה הכללית. הסמן שכיח בקרב יהודים ולא-יהודים ותפוצתו מעידה על אב קדמון משותף שחי לפני 15–24 אלפי שנים.
ישנה מחלוקת הלכתית האם הכהנים בימינו – שכולם כהני חזקה – הם רק ספק כהנים או שהם כהנים ודאים. ישנם הטוענים שהם ספק כהנים מכיוון שאין להם ספרי ייחוס. לעומתם טוענים, שמעמד ספק כהנים ניתן רק בזמן שהיו כהנים שהיו מיוחסים. אבל בימינו שאין כהנים מיוחסים, כהני חזקה הם ודאי כהנים.
בדיקות תורשתיות
בשנות התשעים של המאה העשרים, עם התפתחות הביולוגיה המולקולרית החל המחקר התורשתי של הכהנים, על ידי בדיקת כרומוזום ה-Y של כהנים. בניגוד לכרומוזומים אחרים, רצף כרומוזום ה-Y אינו מופרע בשחלוף, אלא רק במוטציות, ומשום שמוטציות הן נדירות, רצף כרומוזום ה-Y עובר בשלמותו מאב לבן ומאפשר לערוך מעקב אחר שושלות זכריות במחקרים בגנטיקה אבולוציונית אנושית.
בשנת 1997 התפרסם מאמר של פרופסור קרל סקורצקי ועמיתיו מהטכניון בכתב העת Nature שכותרתו "כרומוזומי Y של כהני דת יהודיים". במאמר דיווחו החוקרים על מאפיין תורשתי השכיח יותר בכרומוזום Y של כהנים מאשר באוכלוסיות אנושיות אחרות. בריאיון עם פרופ' סקורצקי למגזין מכון ויצמן למדע נטען כי "ניתוח הרצף הגנטי של כרומוזומי Y הראה כי לגברים היהודים שנושאים מסורת של שייכות לכהונה היה כנראה אב קדמון משותף אשר חי לפני 2,000 או 3,000 שנה". במחקר המשך שהתפרסם בשנת 2000 נטען כי מאפיין תורשתי זה שכיח גם בקרב בני קבוצת הלמבה, החיים בדרומה של יבשת אפריקה וטוענים שמוצאם יהודי.
מחקרים נגדיים טענו כי המאפיין התורשתי "הכהני" עליו דיווחה קבוצתו של סקורצקי שכיח גם בקרב אוכלוסיות לא-יהודיות במזרח התיכון, ומוצאו באב קדמון משותף שחי לפני 18.5±3.5 אלפי שנים. כך למשל נמצא המאפיין התורשתי הלז בקרב כשליש מהנבדקים מתימן, כרבע מהנבדקים מעומאן וכחמישית מהנבדקים מהנגב, מעיראק ומכורדיסטן, כולם לא יהודיים. ממצאים אלה מעידים כי המאפיין התורשתי "הכהני" קדום באלפי שנים מהעם היהודי עצמו, והימצאו או היעדרו אינם מעידים כשלעצמם על מוצאו הכהני של הנבדק, או אפילו על מוצאו היהודי.
בשנת 2003 טענה קבוצתו של פרופ' סקורצקי כי מצאה סמן תורשתי משותף ללויים אשכנזים, אך חוקר אחר חלק על טענה זו בשנת 2006. במקרה של בני שבט הלמבה וקהילת בני ישראל בהודו, השפיעה קיומה של אסמכתה מדעית לדמיון תורשתי בינם לבין עם ישראל על גיבוש זהותם והגדרתם העצמית למול שכניהם.
שמות משפחה של כהנים
יישנם שמות משפחה רבים אשר בעליהם מתייחסים לזרע הכהונה, כגון:
כהן, כוהן, כהנא, כהנים, בר-כהן, בן-כהן, קוגנזון, כגן, קוגן, קגן, קון, קנר, קאהן, כהנמן, כוהנר, כאהן, כהאן, כהנר, ברכגן, קוהן, קואן, קאגן, קפלן, קפלין, קפלון, כהני, כהנה, כהנסון, אזולי, ברקן (לא מעוברת), מזא"ה, כ"ץ (ראשי תיבות: כהן צדק), כצמן (כ"צמן), כצברג, כהנהיים, קרנר, דואק, דוויק, רכטמן ועוד.
טוויל – פירושו בערבית ארוך או גבוה. בהקשר של שם משפחה, מציין ברכת חיים ארוכים לכוהנים צאצאי עלי הכהן כנגד הקללה שקיבלו.
ראו גם
מטה אהרן
בת כהן
אשת כהן
הכהנים בני צדוק
כהן משוח מלחמה
לקריאה נוספת
ישראל קנוהל, מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך, הוצאת דביר 2008.
ישראל קנוהל, ריבוי פנים באמונת הייחוד; זרמים ותפיסות ביהדות בעת העתיקה, סדרת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב תשנ"ה 1995, פרקים א', ב'.
יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, הוצאת רסלינג, 2016.
פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, "מעמדו של כהן שחטא וחזר בתשובה", 278. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
קישורים חיצוניים
מאיר בר-אילן, 'הפולמוס בין חכמים וכהנים בשלהי ימי בית שני', מורשת ישראל, 8 (תשע"א).
ירון זילברשטיין, '"כבוד הרבים" כעיקרון מנחה ליצירת מרחב קהיתי יהודי משותף בעולמם של חכמים: עיון בדרך עריכתה של סוגיית הירושלמי ברכות ג, א, ו ע"א (ומקבילתה בנזיר ז, א, נו ע"א), מכלול לד (תשפ"א), עמ' 82 - 114.
האם יש בזמן זה כהנים - מאמר בכיפה
הערות שוליים
קטגוריה:מעמדות ויוחסין ביהדות
קטגוריה:כהונה
קטגוריה:בית המקדש | 2024-10-14T09:42:58 |
אגו | 2023-10-28T12:37:35 | |
האיים האנטילים | השם האיים האַנְטִילִים משמש כיום לתיאור האיים הקריביים או איי הודו המערבית, למעט איי הבהאמה. מבחינים בין האנטילים הגדולים, הכוללים את קובה, ג'מייקה, היספניולה, ופוארטו ריקו, לבין האנטילים הקטנים (שאר האיים). בשל הדמיון בשפה בינם לבין מדינות דוברות ספרדית, קובה, הרפובליקה הדומיניקנית, ופוארטו ריקו נחשבים גם לחלק מאמריקה הלטינית. מבחינה גאוגרפית, האנטילים הם חלק מאמריקה הצפונית.
רקע
כמו המילה "ברזיל", המילה "אנטילים" מקורה בתקופה שבטרם גילוי העולם החדש; "אַנְטְילְיָה" היה שמו של אי אגדי, "אי שבע הערים", ששכן על-פי האגדה במערב האוקיינוס האטלנטי ותואר במפות של ימי הביניים לעיתים כארכיפלג, לעיתים כיבשה רציפה, גדולה או קטנה, ששכן אי-שם בין האיים הקנריים לבין הודו המזרחית. לבסוף זוהה עם הארצות שגילה כריסטופר קולומבוס.
מאוחר יותר, כשהתחוור כי קולומבוס גילה ארכיפלג עצום המקיף את הים הקריבי ואת מפרץ מקסיקו, המילה "אנטיליה" קיבלה את צורת הרבים, "האנטילים", המשמשת באופן כולל לתיאור קבוצת האיים.
האנטילים הגדולים
הרשימה ממוינת על-פי גודל האיים, מהגדול לקטן.
קובה
היספניולה, ובו המדינות הרפובליקה הדומיניקנית והאיטי
ג'מייקה
פוארטו ריקו
איי קיימן
האנטילים הקטנים
האיים ברשימה מסודרים על-פי סדר האלפבית. חלק מהפריטים ברשימה הן מדינות (או אוטונומיות) הכוללות קבוצת איים.
איי הבתולה (איי הבתולה הבריטיים ואיי הבתולה האמריקאים)
אנגווילה
אנטיגואה וברבודה
האנטילים ההולנדיים
ארובה
ברבדוס
גוואדלופ
גרנדה
דומיניקה
טרינידד וטובגו
מונטסראט
מרטיניק
סנט וינסנט והגרנדינים
סנט לוסיה
סנט קיטס ונוויס
קישורים חיצוניים
לכתבה "האיים הקריביים", מתוך אתר הסוכנות Bartravel
אנטילים, האיים ה | 2024-09-15T11:33:51 |
היספניולה | היספניולה (בספרדית: La Española (לה אספניולה)) הוא האי השני בגודלו בקריביים, אחרי קובה, וה-22 בגודלו בעולם. הוא שוכן דרום מזרחית לקובה. שטח האי כ-76,480 קמ"ר וחולקות אותו האיטי, בשליש המערבי של האי (27,750 קמ"ר), והרפובליקה הדומיניקנית, בשני השלישים המזרחיים (48,730 קמ"ר).
קולומבוס הגיע לאי ב-1492, וב-1493 הוקמה בו הקולוניה הספרדית הראשונה בעולם החדש.
בהיספניולה הוקמה לראשונה בתולדות העולם החדש - האנקומיינדה, מוסד זה היה מערכת שלטונית אשר באמצעותו פיקחו הספרדים על האינדיאנים המקומיים. הילידים היו עובדים בשביל האדון הספרדי והוא היה מספק להם הגנה. מאוחר יותר התברר כי האינדיאנים הועבדו בפרך, דבר שגרם למותם המהיר שנגרם גם מהמחלות אותם הביאו הספרדים לאי. האנקומיינדה חדלה להתקיים בראשית המאה ה-17 באופן סופי והוחלפה כבר במאה ה-16 על ידי ה"אסיינדה".
הנקודה הגבוהה ביותר באי, שדרת דוארטה, נמצאת בגובה של מעל 3,000 מטר. לעומת זאת, נקודת הגובה הנמוכה ביותר באי היא כ-150 מתחת לפני הים. האי מציע נוף מגוון. האי הוא המקום העיקרי שבו מצויות איגואנות קרנפיות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים בים הקריבי
קטגוריה:האנטילים הגדולים
קטגוריה:איים מחולקים | 2024-08-08T18:46:01 |
אנטילים | REDIRECT האיים האנטילים | 2004-09-07T20:39:58 |
More (אלבום) | More (יותר), או בשמו הרשמי - Music From the Film More - הוא אלבום האולפן השלישי של פינק פלויד והפסקול השלם הראשון של הלהקה. האלבום, אשר יצא לאור ב-27 ביולי 1969, ומכיל עיבודים שונים של מוזיקה אשר הופיעה בסרט הצרפתי More בבימויו של בארבה שרדר. בעקבות ההצלחה היחסית של הסרט באירופה, הצליחה הלהקה לחדור בצורה יחסית טובה לתודעה הציבורית האירופית, אך האלבום לא זכה לביקורות אוהדות רבות. בסרט, יש שני שירים אשר לא נכללו בפסקול: Hollywood ו-Seabirds.
רשימת רצועות
שירים
Cirrus Minor
השיר הפותח את האלבום. אורך השיר הוא 5 דקות ו-15 שניות. זה נכתב על ידי רוג'ר ווטרס, אך את השיר מבצעים רק דייוויד גילמור וריצ'רד רייט. השיר די הזוי, איכות פסטורלית, עם צלילי טבע וציפורים (שיהיו גם באלבום הבא של הלהקה Ummagumma בשיר Grantchester Meadows). השיר נכלל גם באלבום האוסף של הלהקה, Relics. השיר אינו מכליל תופים מה שיוצר תחושה לא רגילה. הקודה שלאורגן ההמונד ואורגן הפריסה דומה לחלק ב-A Saucerful of Secrets שנקרא celestical voices (קולות שמימיים). כשאורגן ההמונד מנגן את האקורדים: Em-Bm-D-A-G-D-B. ציוצי הציפורים הם בעצם הקלטה משנת 1961 שנקראת Dawn Chorus.
The Nile Song
השיר השני באלבום, שוחרר כסינגל. אנדי קלמן מ-Allmusic תיאר את השיר כ: "אחת מההקלטות הכבדות של הלהקה שהוקלטו". האקורד המתקדם נותן סוג של מודולציות, בתחילת ובהמשך השיר יש חזרה עם כל אחד, במחזוריות של שישה מפתחות שונים וכך דועך השיר החוצה.
Crying Song
השיר הוא בלדה עצלנית פסטורלית, שמכליל שירה "חולמנית" על ידי דייוויד גילמור. השיר מעולם לא בוצע בהופעות של הלהקה. השיר מולחן כמו בלדות פולק רבות, רוב השיר באקורד D. ריצ'רד רייט על הויברפון, דייוויד גילמור על שירה מובילה, גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית שבסוף השיר. רוג'ר ווטרס על הבס וניק מייסון על תוף הסנר.
Up The Khyber
השיר כולל סולו תופים, אלתורי פסנתר, קטעי אורגן ואפקטים מוזרים. זהו השיר היחיד של פינק פלויד שבו מייסון ורייט מקבלים קרדיט על שיר יחד. שם השיר היה מין בדיחה וגם הוא נלקח מסרט מ-1968 שנקרא, Carry On... Up The Khyber.
השיר נכלל בסיבוב ההופעות של הלהקה, The Man and the Journey כשהוא נקרא "Doing It!" שמחובר ל-The Grand Vizier's Garden Party מ-Ummagumma ומהפסקול Zabriskie Point עם שיר שנקרא, Heart Beat Pig Meat. השיר היה מנוגן לפעמים בהופעות כחלק מהשיר, Interstellar Overdrive מהאלבום The Piper at the Gates of Dawn.
Green Is The Colour
שריקה של חליל מנוגנת בשיר על ידי אשתו של מתופף הלהקה ניק מייסון, לינדי. בסיבוב ההופעות של הלהקה, The Man and the Journey השיר הופיע תחת הכותרת, The Beginning. השיר בוצע בהופעות מ-1969 עד 1971. נגינת השיר בפעם האחרונה בהופעות הייתה ב-1971 ביפן ואוסטרליה.
ווטרס אמר על השיר שהוא על להיות באיביזה, המקום בו צולם הסרט More.
Cymbaline
השיר במקור היה תחת הכותרת, Nightmare שהיה בסיבוב ההופעות של הלהקה, The Man and the Journey משך השיר בהופעה הוא 8 דקות. השיר גם מתייחס לדמות דוקטור סטריינג' ממארוול קומיקס. דוקטור סטריינג' גם הופיע על העטיפה של האלבום השני של פינק פלויד, A Saucerful of Secrets. לשיר היו שתי הקלטות שבהן, דייוויד גילמור מבצע שירה מובילה. השיר כולל כמה כלים שלא כל כך נפוצים בשיריהם של הלהקה כמו תופי בונגו.
Party Sequence
קטע אינסטרומנטלי קצר הנמשך כדקה. בקטע מופיעים כלי הקשה וחלילית אירית כמו בשיר, Green Is The Colour.
Main Theme
קטע אינסטרומנטלי שבוצע רק פעמים בודדות בהופעות הלהקה ב-1970. קיימים הבדלים בין גרסת האולפן וגרסאות ההופעה, בהופעה הקטע מוארך יותר ו-ווטרס צורח באמצע השיר (מה שדומה לקטע האינסטרומנטלי, Careful With That Axe, Eugene)., וגילמור מנגן בגיטרת סלייד במפתח המקורי שמוביל לסוף השיר. השיר מנוגן בסרט More כשאחד מגיבורי הסרט סטפן, מחכה שמישהו יאסוף אותו בדרך לפריז.
השיר מתחיל בגונג על ידי ווטרס ב-0:30, אורגן הפריסה והאקורדים מתקדמים מודאלית. ב-1:12 האורגן נמוג לתוך צליליהם של תופי הבס ונשנה זה דומה לשיר Let There Be More Light. האורגן הפריסה מנגן צלילים גבוהים ומלנכוליים. וכך זה מוביל למוזיקה פסיכדלית עד סוף השיר ב-5:20.
Ibiza Bar
שיר הארד רוק. השיר נפתח עם ריף שדומה לשיר השני באלבום The Nile Song, אך שלא כמו שיר זה, השיר לא עובר בכמה מפתחות ובסולואי הגיטרה של דייוויד גילמור יש הדים.
More Blues
קטע אינסטרומנטלי הנמשך 2 דקות ו-12 שניות. הקרדיט על כתיבתו ניתן לכל חברי הלהקה.
Quicksilver
הקטע הקצר יותר מופיע בסיבוב ההופעות של הלהקה, The Man and the Journey בשם "Sleep". גרסת הסטודיו נמשכת 7 דקות ו-13 שניות, זה 3 דקות יותר מהגרסה המוקדמת. השיר כולל אפקטים, טכניקות של מוזיק קונקרט, הדים, סימן ההיכר של פינק פלויד. שם הקטע הוא בעצם שם אלטרנטיבי לכספית. בסרט More הקטע מתנגן כששתי הדמויות הראשיות משחקות אחת עם השנייה.
A Spanish Piece
קטע אינסטרומנטלי קצר הנמשך דקה ו-4 שניות. הקטע מאופיין בסגנון פסדובלה וסולו גיטרה בסגנון פלמנקו שבו דייוויד גילמור מדבר. הדיבור של גילמור הוא בסגנון הומוריסטי ונשמע גם דיבורה של אישה שיכורה. גם נשמע לחש שאומר (תרגום: "תעביר את הטקילה, מנואל"). השיר מבוצע בידי דייוויד גילמור בלבד.
Dramatic Theme
עוד יצירה אינסטרומנטלית שהקרדיט על כתיבתה ניתן לכל חברי הלהקה. השיר הוא מין רפרזה לקטע באלבום Main Theme, אך הסולו של דייוויד גילמור יותר בולט בשיר. השיר נמשך 2 דקות ו-15 שניות.
מבצעים
דייוויד גילמור - גיטרה ושירה
רוג'ר ווטרס - גיטרה בס ושירה
ניק מייסון - כלי הקשה
ריצ'רד רייט - קלידים
קישורים חיצוניים
מידע כללי
More
More
קטגוריה:פסקולי סרטים
קטגוריה:פסקולים באנגלית
קטגוריה:אלבומי חברת קולומביה רקורדס
קטגוריה:אלבומי חברת קפיטול רקורדס | 2023-03-08T12:47:55 |
לוקוס (גנטיקה) | ממוזער|מבנה הכרומוזום:1. כרומטידה2. צנטרומר3. זרוע קצרה (p)4. זרוע ארוכה (q)
בגנטיקה, לוקוס (לוקוסים רבים) הוא מיקום ספציפי וקבוע בכרומוזום שבו נמצא גֵּן מסוים או סמן גנטי. כל כרומוזום נושא גנים רבים, כאשר כל גן תופס מיקום או לוקוס אחר. בבני אדם, המספר הכולל של גנים המקודדים לחלבון בסט הפלואידי שלם של 23 כרומוזומים מוערך ב-19,000–20,000.
לגנים עשויים להיות גרסאות מרובות הידועות בשם אללים, וניתן לומר שאלל נמצא בלוקוס מסוים. תאים דיפלואידים ופוליפלואידים שלכרומוזומים שלהם יש את אותו אלל בלוקוס ספציפי נקראים הומוזיגוטים ביחס לאותו לוקוס, בעוד שתאים שיש להם אללים שונים באותו הלוקוס נקראים הטרוזיגוטים. הרשימה המסודרת של לוקוסים הידועים בגנום מסוים נקראת מפת גנים. מיפוי גנים הוא תהליך של קביעת הלוקוס או הלוקוסים הספציפיים האחראים לייצור פנוטיפ או תכונה ביולוגית מסוימת.
מיפוי אסוציאציות, הידוע גם בשם "מיפוי של תאחיזה לא שוויונית", הוא שיטה למיפוי לוקוסים של תכונות מורכבות המנצלת את ההיסטוריה של התאחיזה הלא שוויונית כדי לקשר פנוטיפים (מאפיינים הנראים כלפי חוץ) לגנוטיפים (המרכיב הגנטי של אורגניזמים), ולחשוף אסוציאציות גנטיות.
מינוחים
ממוזער|50px| דוגמה לפס ציטוגנטי
הזרוע הקצרה של הכרומוזום נקראת זרוע p (p arm או p-arm) בעוד שהזרוע הארוכה נקראת זרוע q (q arm או q-arm). המיקום הכרומוזומלי של גן טיפוסי, למשל, עשוי להיכתב 3p22.1, שבו:
3 = כרומוזום 3
p-arm = p
22 = אזור 2, רצועה 2 (נקרא כשתיים שתיים ולא כעשרים ושתיים)
1 = תת-פס 1
לפיכך הלוקוס של הדוגמה לעיל ייקרא כ-"שלוש P שתיים שתיים נקודות אחת". הרצועות הציטוגנטיות הן אזורים בכרומוזום העשירים ב-DNA משועתק (אאוכרומטין) או ב-DNA ארוז (הטרוכרומטין) הם מופיעים בצורה שונה בצביעה (לדוגמה, אאוכרומטין נראה לבן והטרוכרומטין נראה שחור בצביעת גימזה). הרצועות נספרות מהצנטרומר החוצה לכיוון הטלומרים.
רכיב הסבר
3 מספר הכרומוזום
p המיקום הוא על הזרוע הקצרה של הכרומוזום (הסבר נפוץ הוא שה-p מייצג petit, כלומר "קטן" בצרפתית). q מציינת את הזרוע הארוכה (נבחרה כאות הבאה באלפבית אחרי p, נאמר גם ש-q מייצג queue, כלומר "זנב" בצרפתית).
22.1 המספרים שאחרי האות מייצגים את המיקום על הזרוע: אזור 2, פס 2, תת-פס 1. ניתן לראות את הרצועות תחת מיקרוסקופ כאשר הכרומוזום מוכתם בצורה מתאימה. כל אחד מהפסים ממוספר, החל מ-1 עבור הפס הקרוב ביותר לצנטרומר. תת-פסים ותת-תת-פסים נראים לעין ברזולוציה גבוהה יותר.
טווח של לוקוסים מצוין בצורה דומה. לדוגמה, הלוקוס של הגן OCA1 עשוי להיכתב כ-"11q1.4-q2.1" כלומר הוא נמצא על הזרוע הארוכה של כרומוזום 11, איפשהו בטווח מתת פס 4 של אזור 1 ועד תת-פס 1 של אזור 2.
הקצוות של כרומוזום מסומנים ב-"pter" ו-"qter" ולכן "2qter" מתייחס לקצה הזרוע הארוכה של כרומוזום 2.
ראו גם
טרנסלוקציה כרומוזומלית
קריוטיפ
לוקוס של תכונה כמותית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:גנטיקה | 2023-09-16T14:45:32 |
הומוזיגוט | הפניה זיגוטה#הומוזיגוט | 2023-07-22T18:11:53 |
חג המולד | חג המולד הוא חג המקובל כמעט בכל זרמי הנצרות המציין את הולדת ישו. על פי הברית החדשה נולד ישו למרים הבתולה בבית לחם במקום בו מצויה כיום כנסיית המולד. הנוצרים מאמינים כי לידתו של ישו מהווה הגשמה של נבואות התנ"ך על בואו של משיח מבית דוד, אשר יגאל את העולם מחטאיו ויגשר על הפער שבין האל ובין בני האדם. אין הסכמה בקרב הכנסיות ובקרב היסטוריונים על הכרונולוגיה המדויקת של לידת ישו, אך מאז המאה הרביעית כמעט כל הכנסיות חוגגות אותו ב-25 בדצמבר (כך גם הכנסיות המזרחיות המשתמשות בלוח היוליאני לצרכים דתיים, אם כי בשל השימוש האזרחי במקבילו הגרגוריאני הן מציינות אותו לכאורה ב-7 בינואר).
מנהגי החג והמסורות הקשורות בו נטמעו ברחבי העולם והחלו לאפיין גם מדינות ומשפחות שאינן אוחזות בדת הנוצרית. קמה סביבו הוויה תרבותית מחולנת שלמה, הן בארצות שתרבותן נוצרית במקורה ואף בכמה שאינן, המדגישה את התכנסות המשפחה והחברים ואת עונת החורף, עם מוטיבים כמו סנטה קלאוס, עץ אשוח מקושט, מתנות לילדים, שירים וסרטים פופולריים. במקביל, משמעותו הדתית המקורית של החג נשמרת על ידי הנוצרים המאמינים ברחבי העולם, הפוקדים את הכנסיות לרגל התפילות המיוחדות ומוסיפים להדגיש את היום כמציין את לידת ישו.
משמעות חג המולד
ימין|ממוזער|250px|"לידת ישו", ציור מעשה ידי חרארד ואן הונת'ורסט, מ-1622.
סיפור לידתו של ישו מבוסס בעיקר על הסיפור בברית החדשה המופיע בספר הבשורה על-פי מתי, ובספר הבשורה על-פי לוקס. הגרסאות המופיעות בשני הספרים שונות במקצת זו מזו.
על פי לוקס, גילתה מרים הבתולה מפי מלאך שהיא הרה ללדת, ושהתעברה מרוח הקודש ללא מגע מיני. זמן מה לאחר מכן היא ובעלה יוסף עזבו את ביתם בנצרת על מנת להגיע לבית משפחתו של יוסף בבית לחם ולהירשם במפקד האוכלוסין עליו הורה הקיסר אוגוסטוס. מכיוון שלא מצאו חדר בפונדק בעיר, נאלצו לישון באורווה. באורווה ילדה מרים את ישו, ולאחר הלידה הניחה אותו באבוס. לידתו של ישו בבית לחם מוצאו של בית דוד, היא על פי הנצרות, הגשמת נבואת הנביא ישעיהו.
ספר מתי מתחיל בכך שהוא מפרט את הגנאלוגיה של ישו, ובציון עובדת לידת הבתולין, ולאחר מכן מתייחס לביקור שלושת חכמי הקדם במקום בו שהה ישו לאחר לידתו בבית לחם. הספר אינו עוסק במסע מנצרת לבית לחם. חכמי הקדם הגיעו בתחילה לירושלים וסיפרו למלך הורדוס כי ראו כוכב, המספר על לידתו של מלך גדול. הם הלכו בעקבות הכוכב לבית לחם, והגיעו למקום בו שהו מריה ויוסף. הם העניקו לישו מתנות - זהב, מור ולבונה, והזהירו את הוריו מפני כוונותיו הרצחניות של הורדוס, אשר חשש מתחרות מצידו של התינוק. הם שבו למקומם מבלי שהזהירו את הורדוס, והמשפחה נמלטה למצרים, בעת שהורדוס פתח במסע רצחני להרג כל הילדים בבית לחם מתחת לגיל שנתיים. לאחר מותו של הורדוס שבה המשפחה ממצרים, אך מחשש מבנו של הורדוס, ארכלאוס, שבו לגליל וקבעו מושבם בנצרת.
אלמנט נוסף המוזכר בכתבי הקודש ובמסורת הנוצרית היא הכרזתו של מלאך לרועה שהיה בקרבת מקום על לידתו של ישו. כמה ממזמורי החג מתארים רועים ההולכים בעקבות הכוכב אל המקום בו נולד ישו. חכמי הקדם המתוארים אף הם בספר מתי כהולכים בעקבות הכוכב, מוצגים כ"מלכים" או כ"חכמים". על פי המסורת הם הגיעו מחצי האי ערב או מפרס ומשם הביאו את מתנות הזהב, המור והלבונה. כמה אסטרונומים מנסים להסביר את האירוע באירועים קוסמיים שונים, העשויים להביא להופעת כוכב זוהר בשמים, אך אין הסכמה על טיבו המדויק של האירוע הקוסמי שגרם לכך.
תאריך החג
ממוזער|250px|נוצרים רבים מתאספים בכנסיות בערב חג המולד וחוגגים את לידת ישו בטקס מיסה בחצות הליל
החג נחוג ב-25 בדצמבר ברוב העדות הנוצריות, אולם חלק מהכנסיות המזרחיות מציינות את התאריך לפי הלוח היוליאני, כך שלמעשה, הן חוגגות את החג בתחילת ינואר. בנצרות של ימינו מקובל לראות בתאריך זה את יום לידתו של ישו, אם כי אין לכך ביסוס היסטורי.
מקור בלוח הנוצרי
ההיסטוריונים אינם בטוחים מתי החלו הנוצרים לציין את לידת ישו. מלומדים אחדים מייחסים את ציון החג ב-25 בדצמבר למאה הרביעית לספירה ולרצונו של הקיסר קונסטנטינוס אשר הוטבל לנצרות על ערש דווי ליצור חג שיאחד מסורות נוצריות ופגאניות. מקורות רומאים מדברים על ציון החג בשנת 350, ומקור מקונסטנטינופול משנת 379 מספר כי גרגוריוס מנזיאנזוס, בישוף קונסטנטינופול, ציין את החג בשנה זו.
נראה כי בתקופה קדומה יותר המועד העיקרי בלוח הנוצרי היה "חג ההתגלות" בו ציינו הנוצרים את המועד בו התגלה ישו התינוק לחכמי הקדם. בכנסייה הקתולית "חג ההתגלות" עדיין מצוין כמועד חשוב, אך משני לחג המולד עצמו.
250px|ממוזער|חג ההתגלות שנחגג בתחילת ינואר, מחליף את חג המולד בחלק מהכנסיות
הרומאים הקדמונים ציינו את חג ה"סטורנליה" לכבודו של האל סטורן אל החקלאות בהילולה בת שבעה ימים שהחלה ב-17 בדצמבר. ההילולה הסתיימה במועד ההיפוך החורפי היא הנקודה במסלול כדור הארץ שבה, בחצי הכדור הצפוני, היום הוא הקצר ביותר והלילה הוא הארוך ביותר. בתחילת ימי הלוח היוליאני חל המועד ב-25 בדצמבר, בעוד שעל פי הלוח הגרגוריאני הנהוג כיום, חל המועד ב-21 בדצמבר. בחג הסטורנליה החליפו הרומאים מתנות, וכן נהוג היה כי אחד העבדים ישמש כ"אדון הבית" בעוד שה"אדונים" נהגו כעבדים. מועד קרוב נוסף שצוין על ידי הרומאים הקדמונים היה חג ה"קלנדס" שצוין ב-1 בינואר.
במאה הרביעית לספירה פעל גורם נוסף. בתקופת הקיסר אורליאנוס, בשנת 270 לספירה הפכה דת ה"סול אינוויקטוס", הערצת אל השמש כאל הראשי, לדתה הרשמית של האימפריה. מקורה של הדת בהערצת אל השמש הפרסי מיתרה. הרומאים ציינו את לידתה של השמש במועד ההיפוך החורפי, ב-25 בדצמבר בטקסים השאובים מן הדת המיתראיסטית. בדת זו החזיק קונסטנטינוס בטרם המיר לנצרות, ואף קודמו דיוקלטיאנוס, אשר בנה מחדש וחיזק מוסדות רבים באימפריה השוקעת. המעבר מעבודת האלילים לנצרות, ויצירת הכנסייה הקתולית הושפעו מדת זו. כל הראיות מצביעות על כך שהנצרות אימצה מנהגים וחגים שהיו נהוגים באימפריה בעת שהפכה לדת המדינה. בנוסף למיתרה עוד כמה אלים פגניים נולדו ב-25 בדצמבר כמו הורוס אל השמש המצרי, דיוניסוס היווני ואפילו קרישנה ההודי. אימוץ תאריך זה על ידי הנצרות הקל את קבלת הדת החדשה בקרב הפגאנים.
התאריך בכנסיות השונות
חג המולד נחוג ב-25 בדצמבר בכנסייה הקתולית, בכנסיות הפרוטסטנטיות ובכנסייה היוונית-אורתודוקסית.
לעומת זאת, בכנסייה הקופטית, וברוב העדות האורתודוקסיות (למעט היוונית) (הכנסייה האורתודוקסית של ירושלים, הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית, הכנסייה הפרבוסלבית הסרבית, הכנסייה האורתודוקסית המקדונית, והכנסייה האורתודוקסית הגאורגית) מציינים את החג ב-7 בינואר.
שוני זה נובע מכך שרוב הכנסיות המזרחיות לא קיבלו את הלוח הגרגוריאני, ולפיכך הן מציינות את חג המולד על-פי הלוח היוליאני הישן. הכנסייה היוונית-אורתודוקסית אימצה לוח שנה משלה הדומה מאוד ללוח הגרגוריאני, ולפיכך זוהי הכנסייה המזרחית היחידה החוגגת את חג המולד ב-25 בדצמבר, ביחד עם הכנסיות המערביות. בין שנת 1900 לשנת 2099 יש פער של 13 ימים בין הלוח הגרגוריאני ללוח היוליאני.
בכנסייה הארמנית חוגגים את חג המולד ב-6 בינואר על פי הלוח היוליאני העתיק, כך שיוצא שבפועל, המועד הוא 19 בינואר. 6 בינואר היה מועדו של החג בכל הכנסיות לפני המאה ה-4 לספירה, והוא מצוין כיום בכנסיות אחרות (בייחוד בכנסייה הקתולית) כ"חג ההתגלות".
מנהגי חג המולד
ממוזער|250px|"ערב חג המולד" (1904-05), ציור צבעי מים של הצייר השוודי קארל לארסון (1853–1919)
לחג המולד מנהגים רבים, בעלי אופי חילוני ודתי, השונים מארץ לארץ. מקורם של רוב המנהגים המוכרים הוא בגרמניה כגון "עץ חג המולד" והענקת המתנות, והם הופצו בידי המיסיון הנוצרי בימים בהם עברו עמי אירופה מעבודת אלילים לנצרות; יש המייחסים אותם לחג הפגאני של ההיפוך החורפי, שצוין בידי הגרמנים הקדמונים בשם "יול". בשפות הסקנדינביות עדיין מצוין חג המולד בשם "יול". גם בבריטניה וארצות הברית קיים מנהג הדלקת גזע עץ באח הבית המכונה "גזע העץ של יול". מנהג שמקורו בימי הביניים והוא נפוץ גם כיום הוא אכילת ארוחה משפחתית חגיגית בצהרי החג. האפיפיור גרגוריוס הראשון החליט שלא לדכא את המנהגים האליליים אלא להטמיעם בנצרות, על מנת לאפשר מעבר קל יותר לדת הנוצרית לעמים הרבים שהמירו דתם. במהלך השנים קיבל החג מאפיינים דתיים וחילוניים השאובים ממנהגים מקומיים.
עד אמצע המאה ה-19 לא היה חג המולד שונה במנהגיו מחג הפסחא. מנהגי החג כללו ביקור בכנסייה, ארוחה משפחתית וחלוקת מתנות קטנות לחברי המשפחה. השינוי חל באמצע המאה ה-19 בארצות הברית ובבריטניה. בעלי חנויות כלבו החלו לקשט את חנויותיהם לכבוד החג כאמצעי למשוך לקוחות. בשנת 1862 חנות הכלבו מייסיס בעיר ניו יורק הייתה לחנות הראשונה שבה הולבש אדם בתלבושת סנטה קלאוס ושוחח עם ילדים. מנהג זה אומץ על ידי חנויות כל בו אחרות, ובתקופה מאוחרת יותר במאה ה-20 גם על ידי קניונים. מאפיין נוסף של חג המולד שהתווסף עם הזמן, בנוסף לקניות המרובות, סנטה קלאוס והקישוטים, הם שירי החג הרבים המתנגנים ברבות מהחנויות. לדוגמה, השיר "Jingle Bells", ואחרים.
בקרב הקתולים והפרוטסטנטיים, חג המולד הפך לחג החשוב ביותר בשנה, ונחוג הן כחג דתי והן כמועד חילוני המסמל את אחדות המשפחה. בעוד שבקרב האורתודוקסים, זהו החג השני בחשיבותו אחרי חג הפסחא. בחג המולד מעניקים בני משפחה וחברים מתנות זה לזה. מסורת נפוצה מספרת כי סנטה קלאוס - דמות אגדית המתוארת כאדם עליז ושמן בעל זקן לבן, או דמויות מקבילות בתרבויות שונות, מעניק אף הוא מתנות לילדים הטובים. על אף ההשפעה הרבה של המסורת הנהוגה בארצות הברית ובבריטניה באשר לחג ולמנהגיו, המופצת באמצעות הקולנוע והטלוויזיה, עדיין ניכרת חשיבות רבה למנהגים מקומיים.
ממוזער|250px|בפינלנד נהוג להדליק נרות על קברים של יקירים בערב חג המולד וביום כל הקדושים
מנהגים דתיים
בערב החג נהוגה ארוחה משפחתית, אשר התפריט בה שונה מארץ לארץ. במזרח אירופה נהוג להקדים לארוחה זו תקופה של צום. נהוג לחגוג את ליל החג במיסה חגיגית - מיסת חג המולד - הנערכת בחצות.
קישוטי חג המולד
שמאל|250px|ממוזער|עץ חג המולד בבית משפחה דנית
נהוג לקשט עץ אשוח באורות ובקישוטים, ולקשט את הבית בצמחייה ירוקה ובדבקון. כמו כן, ישנו שימוש באורות חג המולד לקישוט בחג. בצפון אמריקה ובדרום אמריקה נהוג לקשט את הבתים מבחוץ באורות, ולעיתים במזחלות, אנשי שלג ושאר דמויות הקשורות בחג. רשויות מקומיות נוהגות לקשט את המקומות הציבוריים בשלטים ובאורות, הנושאים אופי דתי. ב-1984 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין לינץ' נ. דונלי כי הענקת מימון של רשות מקומית לתצוגה שכללה את תיאור לידתו של ישו אינה עומדת בניגוד לתיקון הראשון לחוקה העוסק בהפרדת הדת מן המדינה.
סנטה קלאוס והענקת מתנות
שמאל|ממוזער|250px|אדם בתלבושת סנטה קלאוס
הענקת מתנות היא אלמנט המצוי בכל מקום בו מצוין החג. בדרך כלל מספרים כי דמות פולקלוריסטית (הקרויה לרוב "סנטה קלאוס" על שמו של הבישוף ניקולאס הקדוש מן המאה הרביעית באסיה הקטנה שהיה ידוע בטוב ליבו) מעניקה לילדים מתנות. במקומות רבים הוא נקרא "אב הקור" או סבא שלג.
על פי המסורת האנגלו-אמריקנית מגיע סנטה קלאוס בערב החג על מזחלת, הרתומה לאיילים צפוניים, ונוחתת על גגות הבתים. או אז משתלשל סנטה קלאוס מן הארובה, משאיר בבית מתנות לילדים, וטועם מן המזון שהושאר לו. ביתר ימות השנה עוסק סנטה קלאוס בהכנת המתנות, ובעריכת רשימות לגבי הילדים הטובים הראויים לקבל את המתנות. המסורת הבריטית משייכת את קבלת המתנות להתנהגות "טובה" או "רעה". ילדים רעים יקבלו מתנה כדוגמת חתיכת פחם, או מקל שישמש את הוריהם להכות בהם, ולא מתנה בה הם חפצים.
המקבילה הצרפתית לדמות זו, Père Noël, ("אבא חג המולד") התפתחה בקווים דומים. בתרבויות אחרות (כהולנד) מלווה הדמות בעוזר בשם "פטר השחור", או בשדונים (נקראים Elves), המסייעים לו בהכנת המתנות. לעיתים מצוין כי הוא נשוי. במרכזי קניות נהוגה הופעתם של אנשים המחופשים בדמות סנטה קלאוס, אשר הילדים מבקשים מהם מתנות.
בארצות רבות משאירים הילדים כלים בהם יכניס סנטה קלאוס את המתנות. בארצות דוברות אנגלית המנהג הוא לתלות גרביים בסמוך לאח המבוערת, מכיוון שסנטה קלאוס מגיע דרך הארובה, בתקווה שאכן יגיע וימלא את הגרב במתנות. בארצות אחרות נהוג להשאיר נעליים ריקות.
בנוסף למתנות אותן מביא סנטה קלאוס, נהוג כי בני המשפחה מעניקים מתנות זה לזה.
עיתוי המתנות
ממוזער|250px|ניקולאוס הקדוש הידוע בשמו ההולנדי סינטרקלאס, נחשב בידי רבים לסנטה קלאוס המקורי
בארצות רבות כגרמניה והולנד מצוין יומו של סנטה קלאוס ב-5 בדצמבר, וחג המולד נושא אופי דתי יותר. בספרד מוענקות המתנות בחג ההתגלות החל בראשית ינואר. בפולין מעניק סנטה קלאוס מתנות ב-5 בדצמבר וכן בערב חג המולד, ב-24 בדצמבר. ברוסיה מעניק דד מורוז ("סבא כפור") את המתנות בנובי גוד - ערב השנה החדשה.
המסורת האנגלוסקסית מדברת על חלוקת מתנות שונות בכל אחד מ"שנים עשר ימי חג המולד" שבין חג המולד וחג ההתגלות. ברוב העולם מעניקים את המתנות בערב חג המולד, או בבוקר החג. לעיתים נהוג בבריטניה להעניק מתנות למכרים שאינם בני משפחה ב"יום הקופסאות".
כרטיסי ברכה
כרטיסי החג נהוגים באוסטרליה ובקנדה, כמו גם בארצות הברית ובאירופה, כדרך בה שומרים על קשר עם קרובים ומכרים רחוקים, וידידים אחרים. משפחות רבות יוצרות תמונה משפחתית חגיגית ושולחות אותה למכריהן, בצירוף ברכה המספרת על שעבר על המשפחה בשנה שחלפה.
סצנת מולד
סצנת המולד (הידועה גם כסצנת האבוס, סצנת בית לחם או באיטלקית presepio) היא מנהג במסורת הנוצרית הנהוג בעונת חג המולד, שכולל תערוכה של חפצי אמנות המייצגים את לידתו של ישו. התערוכה משחזרת בצורה ויזואלית באמצעות דמויות ותפאורה, קטנה או גדולה, מודל משוחזר של אירוע לידת ישו בבית לחם. לעיתים מתקיימים שחזורים הנקראים "תמונה חיה" (בצרפתית: tableau vivant) שבהן משתתפים בני אדם ובעלי חיים אמיתיים.
מסיבות ושירי חג
בארצות רבות נהוגות מסיבות חג וריקודים בערב החג. קבוצות נוהגות לעבור מבית לבית ולשיר מזמורי חג. אחרים נוהגים לבצע עבודת צדקה קהילתית.
בספרד (בעיקר באנדלוסיה) נחגג חג המולד במסיבות פלמנקו בעלות אופי מיוחד (Navidad Flamenca), שכן במסורת התרבותית של שירת הפלמנקו הוקדש מקום מיוחד לסוגת שירי חג המולד. סוגה זו כוללת שירים המכונים Villancicos העוסקים באגדות סביב הולדת ישו בבית לחם, ושירים המכונים Campanilleros העוסקים במעשי ניסים שונים הקשורים בישו ובלקח המוסרי העולה מהם.
אצל עמים סלאבים מקובל לשיר שירי קוליאדקה.
מנהגים מקומיים
בבריטניה מקובלים "שנים עשר ימי חג המולד" שלאחר החג כמועדים לשמחה ולרכישת מתנות, המסתיימים בלילה השנים עשר, הוא ליל חג ההתגלות. בשוודיה הקדומה צוינו עשרים ימי "שלום חג המולד" בהם הכפילו את הקנסות הנהוגים על עבירות השוד והרצח. עד היום נוהגים הילדים בשוודיה לציין את היום העשרים שלאחר החג, בו מושלך עץ חג המולד.
התרבויות החוגגות את החג ב-25 בדצמבר מתייחסות בדרך כלל ל-24 בדצמבר כ"ערב חג המולד", אך אין הסכמה באשר לשמו של 26 בדצמבר. בהולנד, פולין, גרמניה וסקנדינביה נקרא חג המולד "יום חג המולד הראשון" והיום שלאחריו "יום חג המולד השני". בבריטניה וארצות חבר העמים הבריטי נקרא החג "יום הקופסאות" (Boxing Day) בעוד שברומניה, ספרד ואירלנד ידוע היום כיום "סט. סטפן".
פיליפינים נהוג להכין מנת המונאדו - בשר עם אננס.
חג המולד בישראל
ממוזער|טקסט=תהלוכת חג מולד מסורתית בנצרת, 1986, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|תהלוכת חג המולד בכנסיית הבשורה בנצרת, 1986, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
250px|ממוזער|עץ חג המולד בחגיגות החג של החגים בחיפה, 2021
ממוזער|המושבה הגרמנית חיפה מקושטת לקראת חג המולד, 2018
הקהילה הנוצרית בארץ ישראל קטנה מאוד ומונה רק כ-2% מאוכלוסיית המדינה כשרובם בני המגזר הערבי, אולם חשיבותה של הארץ כמרכז המסורת הנוצרית מביאה לכך שכמה מהטקסים הדתיים החשובים ביותר מתקיימים באתרים שונים בארץ הקשורים בנצרות. בארץ מיוצגות כמעט כל הכנסיות הנוצריות (גם כאלה שאין להן קהילות פעילות בארץ), וכולן מקיימות טקסים מיוחדים בחג המולד, בעיקר בערים: בית לחם, ירושלים ונצרת.
כנסיית המולד בבית לחם הוקמה במקום שבו, לפי המסורת הנוצרית, נולד ישו. זוהי כנסייה אורתודוקסית, ולפיכך טקסי חג המולד מתקיימים בה ב-7 בינואר. בכנסייה הקתולית הסמוכה לכנסיית המולד נערכת בחצות ליל 25 בדצמבר מיסה חגיגית, שמעוררת התעניינות רבה, ולפיכך מצולמת ומשודרת ברחבי העולם בשידור חי. הטקס מתנהל על ידי ראש הכנסייה הקתולית בירושלים, והוא נושא אופי בינלאומי, כיוון שהוא נערך בשפות שונות. עד שנת 1994 הייתה רשות השידור הישראלית אחראית על צילום הטקס ושידורו. מאז הועברה השליטה בעיר לרשות הפלסטינית שאחראית על השידור הטלוויזיה הפלסטינית הממלכתית. בין השנים 1994–2002 הקפיד ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, להגיע לטקס (אף שהוא עצמו היה מוסלמי). עם התגברות האינתיפאדה השנייה סירבה ישראל להתיר לערפאת לעבור ממשכנו ברמאללה לבית לחם.
בנצרת נמצאת כנסיית הבשורה העומדת במקום שבו, על פי המסורת הנוצרית, קיבלה מרים הבתולה (מריה) את הבשורה כי היא הרה מרוח הקודש. זוהי כנסייה קתולית, ולפיכך גם בה מתקיימת מיסה חגיגית בחצות ליל 25 בדצמבר. הטקס בנצרת נערך בערבית ונושא אופי מקומי יותר.
בכנסיות בירושלים אפשר לראות מגוון של טקסים ומנהגים בליל החג, כל כנסייה על-פי המנהגים המיוחדים לה, ובתאריך הנהוג בה. ברובע הארמני של העיר העתיקה נחוג החג ב-19 בינואר על-פי מנהג הארמנים.
בחברה היהודית
עד תחילת שנות התשעים צוין חג המולד בישראל בעיקר בקרב הנוצרים מבין ערביי ישראל ותיירים צליינים שהגיעו לפקוד את האתרים הקדושים לנצרות. התגברות האמריקניזציה בחברה הישראלית, הביאה לחשיפה גוברת של הציבור היהודי בישראל לחג המולד, בסדרות טלוויזיה המקדישות פרקים לחג זה, ובסרטי קולנוע שהחג עומד במרכזם (למשל "אהבה זה כל הסיפור" ו"רווק פלוס ילד").
מאז שנות התשעים, עם התפתחותה של קהילה גדולה של העלייה מברית המועצות לשעבר, החלו מאפיינים של חג המולד להיות מורגשים מעט גם בשכונות היהודיות בישראל. למשל חנויות המציגות בחלון הראווה שלהן את סמלי החג או מוכרות אותם. בברית המועצות, שבה הייתה נהוגה אידאולוגיה אנטי-דתית בהתאם לעקרונות הקומוניזם, חג המולד עצמו לא נחגג, אולם במקומו נוסדו חגיגות הנובי גוד, כשמבחינת דוברי הרוסית ברחבי העולם אלו החגיגות לראש השנה האזרחית (1 בינואר). לפיכך, חלק מהעולים מברית המועצות לשעבר ממשיכים לקיים את מנהגי הנובי גוד שאמנם מזכירים את מנהגי חג המולד בתקופת הזמן הזו, אולם בידיעה שהחג שלהם למעשה אינו נוצרי או דתי.
היהדות החסידית נוהגת שלא ללמוד כלל ביום זה הנקרא בפיהם ביידיש בשם "ניטל" או "בלינדע נאַכט", משקיעת החמה ועד חצות הלילה.
חג המולד בעולם המוסלמי
250px|ממוזער|תזמורת חמת חלילים מבית לחם מנגנת ברחובות העיר במהלך חגיגות חג המולד של הקהילה הנוצרית-יוונית-אורתודוקסית, 1999
מאז המאה ה-20 חג המולד נפוץ ברחבי העולם הלא-נוצרי גם כן, אולם כמה מדינות מוסלמיות (למעט סוריה, לבנון, איחוד האמירויות הערביות וטורקיה אשר מציינות חגיגות) אוסרות את חגיגות החג, בטענה שהוא פוגע בערכי דת האסלאם.
החג באמנות ובתקשורת
יצירות רבות מתארות את החג ואת רוח החג, לעיתים בדרך של אגדה מודרנית, העוסקת בנס נוגע ללב. חלק מהן הפכו לחלק ממסורת החג במקומות בהן נוצרו.
הבלט "מפצח האגוזים" מאת צ'ייקובסקי מספר על מפצח אגוזים הקם לתחייה בחלומה של ילדה בחג המולד. יוהאן סבסטיאן באך הלחין את "אורוטוריה לחג המולד" צ'ארלס דיקנס יצר את "מזמור חג המולד" המספר על קמצן בשם אבנעזר סקרוג', המתנגד לחמלה ולנדיבות, ולכן דוחה את חג המולד שהוא חג של חמלה ונדיבות, עד שהוא זוכה לביקור "רוחות חג המולד" המראות לו את התוצאות השליליות של מעשיו. לסיפור זה השפעה ממשית על רוח החג בארצות דוברות אנגלית, ולהחלטה שלא לפתוח עסקים ביום החג.
האנס כריסטיאן אנדרסן כתב את האגדה על "מוכרת הגפרורים הקטנה" אשר הולכת יחפה בשלג בערב החג, ומנסה למכור גפרורים, תוך שהיא רואה את החגיגות בבתים מבעד לחלון. היא אינה מעזה לחזור הביתה בטרם מכרה את גפרוריה מחשש מאביה השיכור והאלים. סופה, בניגוד לאגדות חג המולד האנגליות, הוא טראגי.
בעידן הקולנוע והטלוויזיה נהוג להקרין בחג את סרטו של פרנק קפרה "אלו חיים נפלאים" המספר סיפור דומה לסיפור "מזמור חג המולד", ובו הגיבור הוא איש עסקים שהקריב את שאיפותיו האישיות על מנת לסייע לקהילתו. מלאך השומר עליו מציל אותו מניסיון התאבדות, ומראה לו עד כמה היו שונים חיי האנשים שמסביבו אלמלא פעל כפי שפעל.
כן מקרינים בחג זה את הסרט "נס ברחוב 34" בה מככבת נטלי ווד כילדה המתלבטת האם סנטה קלאוס היא דמות אמיתית או דמיונית.
היבטים כלכליים של החג
שמאל|ממוזער|250px|עוגות חג המולד בתחנת גרנד סנטרל בניו יורק
החג הוא תמריץ לכלכלות הארצות החוגגות אותו. המכירות עולות כמעט בכל התחומים, ומוצרים חדשים מוצגים לקהל. "עונת חג המולד" מתחילה מספר ימים לפני מועד החג. החג עצמו הוא היום היחיד בשנה בו נהוג לסגור את כל החנויות. גם לאחר החג נמשך ההיבט הכלכלי, כאשר "מכירות חג המולד" נמשכות לרוב עד ל-1 בינואר הוא ראש השנה האזרחית.
בערים רבות, בעיקר באירופה, קיים "שוק חג המולד", אשר נפתח מספר שבועות לפני החג, ובו נמכרים מוצרים לחג. שוקי חג המולד נערכים במדינות רבות בשבועות שלפני החג, המכונים אדוונט, ובחלקן הם ממשיכים אף לאחריו. שווקים אלו החלו בעיר דרזדן שבגרמניה במאה ה-14, וממנה התפשטו לשאר גרמניה ולעולם כולו. עד היום בגרמניה ובמדינות דוברות הגרמנית, שוקי חג המולד הם הגדולים ביותר.
בארצות הברית מתחילה "עונת חג המולד" מספר שבועות לפני החג, וממשיכה עד ל-1 בינואר, המצוין אף הוא בחגיגות נפרדות. בצפון אמריקה נהוג להתחיל את הקרנתם של סרטים עתירי תקציב העוסקים בדרמה או בפנטזיה בחג המולד. פרט לעונת הקיץ, מהווה חג המולד את המועד הטוב ביותר להתחיל בהקרנת סרט חדש.
ראו גם
סאטורנליה
נובי גוד - חג סובייטי הדומה לחג המולד
מנהגים
יום הקופסאות
עץ חג המולד
סינטרקלאס
ממתקי חג המולד
סלונצוקור
מקל סבא
ביבינגקה
גלג
אבני דומינו
ביהדות
ניטל
יחס יהודים לחג המולד
כריסמוקה
קישורים חיצוניים
צילומי חגיגות חג המולד של הכנסייה הארמנית בירושלים, הספרייה הלאומית
מגוון פריטים על מחזות לחג המולד באתר הספרייה הלאומית
פלמנקו וחג המולד, בבלוג "ארץ העברים", 23 בדצמבר 2014
רחל דרוק, התרומה של יהודים לשירי חג המולד, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי, דצמבר 2017
מחזור חג המולד, מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג
הערות שוליים
*
מולד
קטגוריה:מנהגים נוצריים
מולד
מולד
קטגוריה:ישו
קטגוריה:יום הולדת | 2024-10-20T07:55:10 |
הטרוזיגוט | הפניה זיגוטה#הטרוזיגוט | 2023-07-22T18:10:46 |
כרומוזום הומולוג | REDIRECT כרומוזום הומולוגי | 2005-06-30T20:49:13 |
דניאל בן משה אלקומיסי | דניאל בן משה אלקומיסי היה הוגה דעות ופרשן מקרא קראי בן המאה התשיעית.
ביוגרפיה
אלקומיסי נולד בעיר דאמע'אן שמחוז קומיס שבטאבריסטאן שבצפון פרס, במחצית השנייה של המאה התשיעית, חי את רוב חייו בירושלים, ונפטר ב-946.
אף כי הדבר לא הוכח חד-משמעית, ייתכן שדניאל אלקומיסי היה הדמות המרכזית באיחוד כל הסיעות שהתנגדו לתורה שבעל פה לכדי תנועה קראית אחת. רק החל מזמנו אין עדויות על קבוצות קראיות נפרדות על שם מייסד האסכולה (לדוגמה ה"ענניים", תלמידי ענן בן דוד הנשיא, וה"בנימיניים", תלמידי בנימין אלנהאונדי), אלא כולם נקראים בשם "קראים".
דניאל אלקומיסי ניצל את כיבוש ארץ ישראל בידי השליט המצרי אחמד אבן טולון בשנת 878 כדי להגר לארץ ישראל. בעקבות כיבוש זה הפסיקה ארץ ישראל להיות חלק מהח'ליפות העבאסית שמרכזה היה בבגדאד שבעיראק. בעקבות ניתוקה של ארץ ישראל מהמרכז השלטוני בבגדאד, נותק גם הקשר בין המרכז של היהדות הרבנית שבבבל לבין ארץ ישראל, ופחתה השפעתה בארץ. כמו כן הותרה ליהודים העלייה לארץ ישראל בצורה חופשית הרבה יותר. דניאל אלקומיסי עלה לירושלים והיה לאחד הקראים המפורסמים ביותר, הרבה בזכות קריאתו לעלות לארץ ישראל. על השינוי במעמד הקראים שחל בעקבות שינוי השלטון לשלטון שלא תמך ברבנים כותב דניאל אלקומיסי:
בארץ ישראל, ובמיוחד בירושלים, נהגו הקראים לפי העקרונות של אבלי ציון, שדניאל אלקומיסי היה למנהיגם - הם התנזרו מתענוגות העולם, לא אכלו בשר ולא שתו יין, הרבו במנהגי אבלות ובחרו לגור קרוב ככל האפשר לירושלים ולקיים בה את מצוות התורה, לפי פרשנותם, בחומרה רבה.
משנתו
דניאל אלקומיסי הפיץ בין התפוצות "קול קורא" לעלייה לירושלים. בקריאתו קרא לשקם את ירושלים ולהופכה למרכז רוחני שיביא לגאולת העם כולו. מתוך קריאתו:
הוא לא הסתפק בעלייה של בודדים לארץ אלא קרא לקיבוץ גלויות מלא:
אלקומיסי התנגד לגישה הרבנית לפיה אין לעלות לארץ עד לביאת המשיח. הוא טען שצריך לעלות לירושלים עוד לפני הגאולה, להתחנן שם לסליחה מאלוהים, להתאבל על החורבן, ולחיות חיי סגפנות:
אלקומיסי הוקיע את מה שראה כהתנשאות של הפקידים הרבניים, המנצלים את העם מבחינה חומרית וחיים חיי עושר. הסברו לאורכה של הגלות היה שהתורה הכתובה נזנחה, ובמקומה בחרו הרבניים בתורה שבעל פה שמונעת את הגאולה.
בתחום פרשנות המקרא היה אלקומיסי מבין המחמירים שבפרשנים, והתנגד למתינות. הוא שאף בכל מאודו לעשות את רצון האל והאמין שבהחמרה הוא יגיע לרצון האל. לעיתים רבות התנגד לדעותיו של ענן בן דוד הנשיא, וחלק עליו בנושאים רבים.
בעבודתו הפרשנית השתמש בהיגיון צרוף והקפיד לפרש את המקרא לפי הלשון וההקשר. יחד עם המחמירות שדגל בה, הסכים אלקומיסי לקבל כל מסקנה פרשנית המבוססת על המקרא ועל ההיגיון. יעקב הקירקיסאני מספר שכאשר השתנתה דרך מחשבתו בעניין מסוים, הודיע על כך לתלמידיו מיד, וביקש מהם להכניס את השינויים בכתבי היד של עבודותיו שהיו ברשותם.
מפורסמת מאוד אמרתו: . אמרה זו מציינת את דבקותו של אלקומיסי בעקרון הקראי של פרוש עצמי של התורה, נשיאה באחריות לו, והתנגדות להסתמכות על בני אדם בדרך להגעה לרצון האל.
יצירותיו
את רוב חיבוריו כתב בעברית וסגנונו בהיר וצח במיוחד. רוב חיבוריו אבדו והשתמרו מהם רק חלקים. מבין חיבוריו שידועים לנו:
פירוש לתנ"ך.
ספר ביאור מצוות.
ספר מיוחד לדיני ירושה.
חיבורים ודרשות - מהם ידוע במיוחד "פתרון שנים עשר", אשר הוצא לאור על ידי חברת "מקיצי נרדמים".
קישורים חיצוניים
מאירה פוליאק, על תודעת הפשט הימי ביניימית ותרומתו של דניאל אלקומיסי לעיון סמנטי במקרא בתוך זר רימונים מחקרים במקרא ובפרשנותו מוקדשים לפרפסור רימון כשר עמ' 390
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חכמים קראים
קטגוריה:אבלי ציון
קטגוריה:נפטרים ב-946
קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-10
קטגוריה:יהודים בארץ ישראל במאה ה-10 | 2024-07-16T22:08:43 |
יום אנזא"ק | יום אנזא"ק (באנגלית: Anzac Day) הוא יום זיכרון לאומי המצוין באוסטרליה ובניו זילנד שמנציח בהרחבה את כל האוסטרלים והניו זילנדים "ששירתו ומתו בכל המלחמות, העימותים ובמשימות שמירת השלום" ואת "התרומה וההקרבה של כל אלו ששירתו". יום זה מצוין מדי שנה ב-25 באפריל ובמקור צוין לכבודם של חיילי גיסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים שלחמו במערכת גליפולי כנגד האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה.
יום אנזא"ק מצוין גם באיי קוק, בניואה, בפיטקרן ובטונגה ובעבר גם צוין בפפואה גינאה החדשה ובסמואה.
היסטוריה
יום אנזא"ק מציין את יום השנה לפתיחת מערכת גליפולי, המערכה הראשונה במלחמת העולם הראשונה, במסגרתה נגרמו אבדות כבדות בנפש לכוחות הצבא של אוסטרליה וניו זילנד. ראשי התיבות אנזא"ק (ANZAC) מייצגות את שמו של כוח המשלוח האוסטרלי והניו זילנדי, שנשלח לסייע לצבא הבריטי, ונקרא "הקורפוס [הגיס] האוסטרלי והניו זילנדי" (באנגלית: Australian and New Zealand Army Corps), ולכן החיילים, שנכללו בכוח זה, נודעו בכינוי Anzacs (אנזא"קים). יום אנזא"ק נותר כאחד מהמועדים הלאומיים החשובים ביותר הן באוסטרליה והן בניו זילנד, מקרה נדיר בו שתי מדינות ריבוניות חולקות לא רק את יום הזיכרון הלאומי שלהן, אלא גם ששמו של אותו יום זהה בשתי המדינות וכולל אזכור לשתיהן. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914, היו אוסטרליה וניו זילנד דומיניונים של האימפריה הבריטית כבר במשך 13 ו-7 שנים, בהתאמה.
מערכת גליפולי
ממוזער|250px|הנחיתה בחוף גליפולי, 25 באפריל 1915
ב-1915 הקימו בריטניה וצרפת חיל משלוח משותף של מדינות ההסכמה, שנועד לכבוש את חצי האי גליפולי. המטרה של המבצע הייתה לפתוח נתיב ימי אל האימפריה הרוסית דרך הים השחור, לכבוש את קונסטנטינופול, בירת האימפריה העות'מאנית, שהייתה בעלת ברית של הקיסרות הגרמנית, ואולי אף להוציא את האימפריה העות'מאנית מהמלחמה. חיל המשלוח הבריטי כלל גם קורפוס מהדומיניונים של בריטניה הגדולה, אוסטרליה וניו זילנד, שקיבל את ראשי התיבות אנזא"ק. כוחות מדינות ההסכמה נחתו בגליפולי ב-25 באפריל, ונתקלו בהתנגדות עזה מצד הארמייה החמישית של האימפריה העות'מאנית בפיקוד אוטו לימן פון זאנדרס, שהגנה על חצי האי. מה שנועד להיות מכה ניצחת שתוציא את העות'מאנים מהמלחמה הפך עד מהרה למבוי סתום והמערכה נגררה במשך שמונה חודשים. בראשית שנת 1916 פונו כוחות מדינות ההסכמה מגליפולי לאחר ששני הצדדים ספגו אבדות כבדות. אבדות צבאות מדינות ההסכמה כללו ב-21,255 הרוגים מהממלכה המאוחדת (מתוכם כ-4,000 היו אירים), כ-10,000 הרוגים מצרפת, 8,709 הרוגים אוסטרלים, 2,779 הרוגים מניו זילנד ו-1,358 הרוגים מהראג' הבריטי. החדשות על הנחיתה בגליפולי השפיעו עמוקות על העורף האוסטרלי והניו זילנדי ועד מהרה הפך יום הנחיתה הראשונה בגליפולי, 25 באפריל, ליום זיכרון, בו זוכרות שתי האומות את ההקרבה של הלוחמים שנפלו במערכת גליפולי.
אף על פי שהמערכה בגליפולי כשלה בהשגת יעדיה הצבאיים, פועלם של הכוחות האוסטרלים והניו זילנדים במערכה זו גרם להנחלת מורשת בלתי נתפסת אך רבת עוצמה. יצירתו של מה שנודע בכינוי "רוח אנזא"ק" (Anzac spirit או Anzac legend) הפכה לחלק חשוב של הזהות הלאומית של שתי האומות. רוח זו עיצבה את האופן שבו אזרחי שתי המדינות ראו הן את העבר שלהן והן את הבנת ההווה שלהן. גבורתם של החיילים שלחמו במערכה הכושלת בגליפולי הפכה את הקרבתם לזיכרון אייקוני באוסטרליה ובניו זילנד ולעיתים קרובות ניתן לזקוף לזכותה את תחושת העצמאות שלהן.
הנהגתו של יום אנזא"ק
ממוזער|250px|יום אנזא"ק במנלי, קווינסלנד, 1922
ב-30 באפריל 1915, כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על הנחיתה בגליפולי לניו זילנד, הוכרז חצי יום חג והתקיימו טקסים מאולתרים לציון האירוע.
באוסטרליה הדרומית הוסר הלוט מעל האנדרטה הראשונה באוסטרליה לזכר הנופלים בגליפולי על ידי מושל אוסטרליה הדרומית ב"יום השיטה הכחלחלה" (Wattle Day), 7 בספטמבר 1915, ארבעה חודשים לאחר הנחיתות הראשונות בגליפולי. האנדרטה הוצבה במקור באזור שקרוי "חורשת השיטה הכחלחלה" בשדרות סר לואיס כהן שבאדלייד, אך מאוחר יותר הועברה לאזורי מדשאות דרומה יותר ליד דרך אנזא"ק. בנוסף, שונה באוסטרליה הדרומית שמו של "יום העבודה" (או "יום שמונה השעות", Eight Hour Day), 13 באוקטובר 1915, ל"יום אנזא"ק" ואורגן קרנבל לגיוס כספים לקרן למען החיילים הפצועים.
ב-1916 הוכרז התאריך 25 באפריל באופן רשמי כ"יום אנזא"ק". באותה שנה צוין היום על ידי מגוון רחב של טקסים ותפילות באוסטרליה ובניו זילנד, כולל צעדת זיכרון שהתקיימה בלונדון בהשתתפות חיילים אוסטרלים וניו זילנדים. בניו זילנד הוכרז יום זה כחצי יום חג. ביומני המבצעים של הגדודים והבריגדות האוסטרליות שלחמו במלחמת העולם הראשונה, כולל אלו שלחמו בקו הראשון של החזית, מצוין שביום השנה הראשון לנחיתות בגליפולי הם עשו מאמצים לקיים טקסים לזכר אלו שנהרגו שנה קודם לכן. על פי דפוס מקובל שנמצא ביומני המלחמה האישיים של חיילים אוסטרלים וניו זילנדים באותו יום הם החלו בתפילת אשכבה של שחר, ובעקבותיה התקיימה באמצע הבוקר תפילת זיכרון ולאחר ארוחת הצהריים אורגנו פעילויות ספורט.
ממוזער|250px|דגלי ניו זילנד, בריטניה ואוסטרליה על אנדרטת המלחמה בוולינגטון, בירת ניו זילנד, בטקס השחר 2007
ב-10 בינואר 1916 מונה הכומר דייוויד ג'ון גרלנד כמזכיר הכבוד של ועדת הזיכרון של יום אנזא"ק בקווינסלנד במסגרת פגישה שאישרה את 25 באפריל כ"יום אנזא"ק" באותה שנה ובשנים הבאות. כמי שהיה מסור למטרה של טקסי זיכרון לא-דתיים שבהם יכלו להשתתף כל חלקי החברה האוסטרלית, פעל גרלנד באופן ידידותי בקרב כל הגופים הלא דתיים, ויצר את המסגרת של טקסי הזיכרון של יום אנזא"ק. לזכותו של גרלנד ניתן לזקוף בעיקר את יוזמת צעדת יום אנזא"ק, את טקסי הנחת הזרים על האנדרטאות, את התפילות המיוחדות בכנסיות, את שתי דקות הדומייה ואת סעודות הצהריים לחיילים ששבו מהחזית. כוונתו של גרלנד בהנהגת שתי דקות הדומייה הייתה שהן יהוו תחליף לתפילה שיאפשר נוכחות כללית בטקס הזיכרון ליום אנזא"ק ויאפשרו לנוכחים להתייחד עם תפילותיהם האישיות או עם זיכרונותיהם האישיים באופן התואם לאמונתם האישית. במיוחד הוא חשש שאוניברסליות של הטקס תיפול קורבן לסכסוכים דתיים.
בלונדון, צעדו ביום אנזא"ק הראשון יותר מ-2,000 חיילים אוסטרלים וניו זילנדים ברחובות העיר. אחד מהעיתונים המקומיים כינה אותם בכינוי "אבירי גליפולי". באותו יום נערכו צעדות בכל רחבי אוסטרליה. חיילים פצועים מהמערכה בגליפולי השתתפו בצעדה בסידני כשהם יישובים בכלי רכב שנעו בשיירות, מלווים באחיות. יותר מ-2,000 איש נכחו בטקס שהתקיים באותו יום בעיר רוטורואה שבניו זילנד. בשנים הבאות ועד לתום המלחמה, שימש יום אנזא"ק כהזדמנות לאירועים פטריוטיים ולמערכות גיוס ומצעדים בהשתתפותם של חיילי הכוח האימפריאלי האוסטרלי שהתקיימו ברוב הערים. משנת 1916 והלאה, הן באוסטרליה והן בניו זילנד, התקיימו טקסי יום אנזא"ק ב-25 באפריל או בסמוך לו, ואורגנו בעיקר על ידי חיילים ששבו מהחזית ועל ידי ילדי בתי הספר בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות.
יום אנזא"ק הוכרז באופן רשמי כיום חג בניו זילנד בשנת 1920 באמצעות חקיקתו של "חוק יום אנזא"ק" (Anzac Day Act), שקודם על ידי "האגודה המלכותית של החיילים המשוחררים של ניו זילנד" (Royal New Zealand Returned and Services' Association). באוסטרליה התקבלה החלטה בכינוס ראשי הממשלות של מדינות אוסטרליה שהתקיים ב-1921, על פיה יום אנזא"ק יתקיים כל שנה ב-25 באפריל. עם זאת, היום לא צוין בכל המדינות.
בשנות העשרים, הפך יום אנזא"ק כיום לאומי לזכרם של 60,000 החיילים האוסטרלים ו-20,000 החיילים הניו זילנדים שנפלו במלחמה. השנה הראשונה בה התקיימו הטקסים בכל מדינות אוסטרליה באופן רשמי וציבורי הייתה שנת 1927. באמצע שנות השלושים, כל הטקסים המזוהים כיום עם יום אנזא"ק – משמרות השחר, הצעדות, טקסי הזיכרון, מפגשי הרעים לנשק ומשחקי ההימורים המסורתיים של החיילים – הפכו חלק מתרבות יום אנזא"ק באוסטרליה. בטקסים בניו זילנד אומצו רוב המרכיבים הללו, כשמשמרות השחר התקיימו שם החל משנת 1939.
לאחר מלחמת העולם השנייה
ממוזער|250px|יום אנזא"ק 2008 בוואגה וואגה, אוסטרליה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפך יום אנזא"ק כיום לזכרם של האוסטרלים והניו זילנדים שנפלו במלחמה ובשנים שלאחריה. משמעות היום הורחבה כך שכללה את זכרם של כל אלו שנהרגו בפעילות הצבאית של שתי המדינות.
יום אנזא"ק צוין לראשונה באנדרטת המלחמה של אוסטרליה בקנברה ב-1942, אך בשל ההוראות הממשלתיות למניעת כינוסים ציבוריים גדולים כאמצעי זהירות כנגד תקיפות אוויריות יפניות, היה זה אירוע מצומצם ולא התקיימו צעדה או טקס זיכרון. מאז התקיימו באנדרטת המלחמה טקסי יום אנזא"ק מדי שנה.
בניו זילנד חלה עלייה בפופולריות של יום אנזא"ק בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. עם זאת, הייתה פופולריות זו קצרת ימים ובשנות החמישים הפכו ניו זילנדים רבים להיות עוינים או אדישים כלפי היום. חלק ניכר מהסיבות למגמה זו קשור לאיסור על פתיחת בתי עסק ביום אנזא"ק והאיסור שהוטל על ידי רשויות מקומיות רבות על קיומם של אירועי ספורט ואירועי בידור באותו יום. ההתמרמרות על כך גברה בעיקר בשנים 1953 ו-1959, כאשר חל יום אנזא"ק בשבת. ויכוח ציבורי רחב התקיים בסוגיה ורבים קראו להעביר את היום ליום ראשון הסמוך או לבטלו לחלוטין. ב-1966 חוקק "חוק יום אנזא"ק" שאפשר את קיומם של אירועי ספורט ובידור החל משעות אחר הצהריים.
החל משנות השישים, אך בעיקר בשנות השבעים והשמונים, הפך יום אנזא"ק בהדרגה להיות נושא שנוי במחלוקת באוסטרליה ובניו זילנד. המחאות כנגד מלחמת וייטנאם היו חיזיון נפרץ ביום אנזא"ק באותן שנים. ב-1967 הביעו שני חברי תנועת הנוער הפרוגרסיבית השמאלית בקרייסטצ'רץ' מחאה זוטא במהלך טקס יום אנזא"ק, בהניחם זר כמחאה נגד מלחמת וייטנאם. בסופו של דבר הם הורשעו על עבירה על הפרת הסדר הציבורי. ב-1978 הניחה קבוצת נשים זר שהוקדש לכל הנשים שנאנסו ונהרגו במהלך המלחמה והתנועות הפמיניסטיות, התנועות לזכויות הלהט"ב ופעילי השלום, ניצלו את ההזדמנות למשוך תשומת לב למטרותיהם בהזדמנויות שונות במהלך שנות השמונים. בשנות השמונים קיימו התנועות הפמיניסטיות האוסטרליות מדי שנה ביום אנזא"ק צעדת מחאה כנגד מעשי האונס והאלימות במלחמה.
לאחר שנות השמונים התגבר העניין ברחבי העולם במלחמת העולם הראשונה ובטקסי הזיכרון הקשורים אליה. באוסטרליה ובניו זילנד חלה עליה בנוכחות הקהל בטקסי יום אנזא"ק כשאנשים צעירים גילו בטקסים עניין מיוחד. המחאות והמחלוקות נעשו נדירות יותר ויותר.
עד 1981 קיימה פפואה גינאה החדשה טקסים לזכר הנופלים במלחמותיה ביום אנזא"ק. מאז הועבר יום הזיכרון הלאומי של המדינה ל-23 ביולי, יום תחילת פעילותו של גדוד חיל הרגלים הפפואני כנגד היפנים באוואלה ב-1942 במהלך קרב שביל קוקודה.
תחייה
ממוזער|250px|יום אנזא"ק 2013 בדרווין, אוסטרליה
בעקבות מעורבותה של אוסטרליה במלחמת וייטנאם הגיעה ההתעניינות באירועי יום אנזא"ק לנקודת השפל הנמוכה ביותר שלה. ב-26 באפריל 1975 כיסה העיתון The Australian את יום אנזא"ק של אותה שנה בכתבה אחת בודדה. עם זאת, בשנים האחרונות נרשמו שיאים בנוכחות הקהל בטקסים, תוך עליית שיעור נוכחותם בטקסים של צעירי אוסטרליה. רבים מהם מתעטפים בדגל אוסטרליה, לובשים חולצות טי בצבעי ירוק וזהב ומקעקעים את דגל אוסטרליה על גופם. תופעה זו נתפסה על ידי רבים כמשקפת את שאיפת הדורות הצעירים באוסטרליה להוקיר את ההקרבה של הדורות הקודמים.
האוסטרלים והניו זילנדים מכירים ב-25 באפריל כהזדמנות טקסית לשקף את המחיר הכבד של המלחמה ולזכור את אלו שנלחמו ואיבדו את חייהם למען ארצם. טקסי הזיכרון והצעדות מתקיימים עם שחר, שעת תחילת הנחיתות בגליפולי ב-1915, בעיקר באנדרטאות הזיכרון בערים ובעיירות בשתי המדינות ובאתרים מחוץ להן בהם התרחשו קרבות עקובים מדם בהם השתתפו בני שתי האומות, כמו אנדרטת וייר-ברטונה בצרפת וגליפולי שבטורקיה.
אחת המסורות של יום אנזא"ק היא שתיית המשקה הקרוי Gunfire (קפה בתוספת רום) זמן קצר לאחר טקסי השחר והיא נועדה להנציח את שתיית משקה זה על ידי החיילים לפני תחילת הקרבות. מאוחר יותר במהלך היום מתאספים חיילים לשעבר ונפגשים כדי להצטרף לצעדות ברחובות הראשיים של הערים והעיירות.
טקס השחר
ממוזער|250px|נגינת תרועת האבל Last Post בטקס השחר במלבורן, אוסטרליה, 2005
לאחר מלחמת העולם הראשונה, שאפו החיילים ששבו מהחזית שרעותם עם הנופלים תתבטא באותם רגעים שקטים ושלווים שלפני עלות השחר. בעקבות הקשר הסמלי עם הנחיתות בגליפולי שבוצעו באותן שעות, טקס משמרות השחר הפך לצורה המקובלת של טקסי הזיכרון של יום אנזא"ק במהלך שנות העשרים.
טקס השחר הרשמי הראשון התקיים מול "אנדרטת סידני" (Sydney Cenotaph) ב-1927. טקסי השחר היו במקור פשוטים מאוד ועל פי כללי הטקס הפשוטים ביותר. במקרים רבים הם הוגבלו להשתתפותם של ותיקי המלחמה בלבד. הטקס שהתקיים לאחר מכן בשעות היום היה מיועד למשפחות ולקהל הרחב וטקס השחר היה מיועד כאמור לחיילים ששבו מן החזית כדי שיוכלו להרהר ולהיזכר בחבריהם הנופלים שאיתם היה להם קשר מיוחד.
לפני עלות השחר הצטוו ותיקי המלחמה לעמוד דום ואז הוכרזו שתי דקות דומייה. הטקס התחיל בנגינת תרועת האבל Last Post והסתיים בתרועת הבוקר המסורתית Reveille . בתקופות מאוחרות יותר עודדו המשפחות השכולות ואנשים צעירים לקחת חלק בטקס השחר והטקסים בבירות מדינות אוסטרליה הפכו לטקסים רבי משתתפים. על בסיס שינוי זה, הפכו הטקסים ליותר מורכבים, הוכנסו בהם המנונים וקטעי קריאה. סדר הדברים בטקסים כולל: הקדמה, המנון, תפילה, נאום, הנחת זרים, קטע קריאה, נגינת ה-Last Post, דקת דומייה, נגינת ה-Reveille, ונגינת ההמנונים הלאומיים של אוסטרליה ושל ניו זילנד. בטקס שנערך לאחר מכן באנדרטת המלחמה של אוסטרליה, מניחות המשפחות פרחי פרג אדום מלאכותיים לצד שמותיהם של יקיריהם על קיר התהילה של האנדרטה. באוסטרליה, נענדים לעיתים ענפי רוזמרין על דשי הבגדים ובניו זילנד משמשים לצורך זה פרחי פרג.
הטקסים ברחבי העולם
ממוזער|250px|פרחי פרג אדום, סמל הזיכרון
אוסטרליה
יום אנזא"ק הוא יום לאומי ציבורי ונחשב על ידי אוסטרלים רבים כאחד הימים החגיגיים ביותר במשך השנה. צעדות בהשתתפות ותיקי כל מלחמות העבר, לצד אלו שמשרתים בשירות פעיל בהווה בכוחות ההגנה של אוסטרליה (סדירים ומילואים), ותיקי המלחמות מקרב צבאות בעלות הברית, חניכי הפנימיות הצבאיות, חברי הליגה האווירית של אוסטרליה, חברי תנועת הצופים באוסטרליה וארגונים לובשי מדים אחרים, מתקיימות בערים ובעיירות ברחבי המדינה. צעדות יום אנזא"ק המתקיימות בערי הבירה של מדינות אוסטרליה משודרות בשידור ישיר בטלוויזיה. לאחר אירועים אלו מתקיימים בדרך כלל מפגשים של ותיקי המלחמות בפאבים או במועדוני "ליגת החיילים המשוחררים של אוסטרליה" (Returned and Services League of Australian – RSL). מפגשים אלו כוללים לעיתים קרובות את המשחק Two-up, סוג של משחק הטלת מטבע שהיה חביב בעבר על חיילי אנזא"ק. ברוב המדינות והטריטוריות של אוסטרליה אסורים משחקי הימורים מחוץ למקומות מורשים. עם זאת, בשל משמעותה של מסורת זו, משחק זה חוקי רק ביום אנזא"ק.
אף על פי שאיחוד אוסטרליה התקיים כבר ב-1901, מקובל שהזהות הלאומית של אוסטרליה חושלה במהלך השנים הרוויות בדם של מלחמת העולם הראשונה והאירוע המשמעותי ביותר במלחמה זו עבור רוב האוסטרלים היה מערכת גליפולי. דר' פול סקרבלס מאוניברסיטת אוסטרליה הדרומית ציין שהעניין הציבורי ביום אנזא"ק המשיך לגבור. איומי מתקפת טרור על אתר הטקס בגליפולי ב-2004, לא מנעו מ-15,000 אוסטרלים לקיים את מסע העלייה לרגל לטורקיה כדי לכבד את זכרם של חיילי אנזא"ק שנפלו במערכה.
אף על פי שאירועי הזיכרון מתקיימים תמיד ב-25 באפריל, מקיימות רוב המדינות והטריטוריות של אוסטרליה את יום אנזא"ק ביום שני כאשר 25 באפריל נופל ביום ראשון. כאשר התאריך נופל ביום שני של חג הפסחא (כפי שאירע ב-2011), נדחה יום אנזא"ק ליום שלישי. ההחלטה על כך התקבלה בפגישת מועצת ראשי הממשלות של מדינות וטריטוריות אוסטרליה בשנת 2008, בה הוסכם על חתירה לאחידות בנוהג זה. עם זאת, ב-2009 דחתה המועצה המחוקקת של טסמניה הצעת חוק לאפשר את דחיית יום אנזא"ק כאמור.
ניו זילנד
ממוזער|250px|ביום אנזא"ק מדי שנה, בבית הקברות בטה אוומוטו, ניו זילנד, מעוטרים קברי הנופלים בפרחי פרג אדום
יום אנזא"ק בניו זילנד מצוין באופן דומה לזה שבאוסטרליה. מספרם של הניו זילנדים הלוקחים חלק בטקסי יום אנזא"ק בניו זילנד עצמה ובגליפולי, עולה בהדרגה. עבור רבים, מהווה יום אנזא"ק חיזוק לאמונתם שהמלחמה היא חסרת תועלת. בטקסי השחר ובטקסי היום הנוספים ברחבי המדינה נוכחים חיילי כוחות ההגנה של ניו זילנד, חניכי הפנימיות הצבאיות, אנשי משטרת ניו זילנד, אנשי שירות הכבאות, אנשי שירות האמבולנסים "סנט ג'ון", נציגי תנועת הצופים בניו זילנד וארגונים לובשי מדים אחרים. ברוב המקומות משתתפת בטקסים תזמורת של נגני חמת חלילים שמלווה את המצעדים ולעיתים גם תזמורות כלי נשיפה ממתכת.
כיום מקדם יום אנזא"ק בניו זילנד את תחושת האחדות, ככל הנראה יותר מכל יום אחר בלוח השנה הלאומי. אנשים שדעותיהם הפוליטיות, אמונותיהם ושאיפותיהם שונות אלו מאלו יכולים לחלוק את הצער האמיתי על אובדן חייהם של אלו שלחמו במלחמות.
פרגי נייר מופצים על ידי אגודת החיילים המשוחררים ונענדים כסמל זיכרון. מסורת זו מקורה בענידת הפרגים ביום הזיכרון בארצות האחרות של חבר העמים הבריטי.
יום אנזא"ק הוא מועד רשמי בניו זילנד. על בתי עסק נאסר לפתוח את שעריהם לפני השעה 1 בצהריים על פי חוק שחוקק בשנת 1966. חוק שקדם לו ושחוקק בשנת 1949 מנע את העברת יום אנזא"ק ליום שני במקרה ש-25 באפריל חל בשבת או ביום ראשון, אף על פי שעל מדיניות זו נמתחה ביקורת על ידי איגודי הסחר ועל ידי פוליטיקאים ממפלגת הלייבור של ניו זילנד. ב-2013 הוגשה הצעת חוק על ידי חבר הפרלמנט של ניו זילנד ממפלגת הלייבור, דייוויד קלארק, לאפשר את דחייתם של יום אנזא"ק ושל יום ואיטנגי. הצעת החוק התקבלה, למרות התנגדותה של מפלגת השלטון, המפלגה הלאומית של ניו זילנד.
הסיבה לרצונה של ניו זילנד למיסודו של יום אנזא"ק כיום הזיכרון הלאומי שונה מזו של אוסטרליה. ב-1921 הוזמנו פרחי פרג מלאכותיים על ידי ארגון החיילים המשוחררים של ניו זילנד לקראת יום שביתת הנשק, אך הם איחרו להגיע במועד. הארגון נתקע עם מלאי זה של פרגים שנשלחו מצרפת וכדי לכסות את עלות ההזמנה חיפשו את תאריך הזיכרון הקרוב ביותר כדי להפיצם ונבחר יום הדרדרנלים, 25 באפריל 1922. מאז נתקבע יום זה כיום הזיכרון. כך ניתן לומר שיום אנזא"ק הונהג בניו זילנד לגמרי במקרה ולא בהקשר של אנזא"ק, אוסטרליה או גליפולי. 16 שנים לאחר מכן הלכה ניו זילנד בעקבות שכנתה ממערב בקיום טקסי השחר, על אף שהחיילים הניו זילנדים שלחמו בשורות אנזא"ק לא נחתו בגליפולי עם שחר כמו חבריהם האוסטרלים. נעשו ניסיונות להחזרת יום הזיכרון הלאומי ליום שביתת הנשק, החל מהמצעד לקבר החייל האלמוני ב-2004, אך יוזמה זו עוררה התנגדות בציבור הניו זילנדי שלא מודע לדיוק ההיסטורי בנוגע לחלק שלקחו חייליו בנחיתות בגליפולי. הסיבה ליוזמת שינוי יום הזיכרון נבעה מההתעלמות מקרבות גדולים אחרים שהתנהלו לאחר המערכה בגליפולי ובהם היו קורבנות גדולים יותר בנפש. מספרם של ההרוגים והפצועים הניו זילנדים במערכה בגליפולי מהווה 8% מכלל ההרוגים והפצועים הניו זילנדים בכל מלחמת העולם הראשונה ו-60% מתוכם נפגעו שלא כתוצאה מפעולות לחימה ישירות.
טורקיה
בטורקיה השם "מפרץ אנזא"ק" (באנגלית: ANZAC Cove, בטורקית: Anzak Koyu) התקבל באופן רשמי על ידי ממשלת טורקיה ביום אנזא"ק ב-1985. ב-1934 העביר מוסטפא כמאל אטאטורק מסר לאוסטרלים, לניו זילנדים ולבריטים הראשונים שהגיעו לשדות הקרב בגליפולי. מסר זה נחקק על המונולית שבבית הקברות ארי בורנו שבחוף אנזא"ק שהלוט הוסר ממנו ב-1985. מילותיו של אטאטורק מופיעות גם על האנדרטאות שלזכרו בקנברה, בירת אוסטרליה ובוולינגטון, בירת ניו זילנד:
ב-1990, לציון 75 שנים לנחיתות בגליפולי, הגיעו פקידי ממשל מאוסטרליה ומניו זילנד, כולל ראש ממשלת אוסטרליה, בוב הוק, והמושל הכללי של ניו זילנד, פול ריבס, יחד עם רוב הנוחתים בגליפולי שנותרו אז בחיים ותיירים אוסטרלים וניו זילנדים לטורקיה לטקס שחר מיוחד שהתקיים בגליפולי. טקס השחר בגליפולי נערך בבית העלמין הצבאי ארי בורנו בחוף אנזא"ק, אך בשל מספרם ההולך וגדל של המשתתפים בטקסים נבנה אתר מרווח יותר בחוף הצפוני שנודע בשם "אתר הזיכרון לאנזא"ק" ושבנייתו הושלמה לטקס של שנת 2000.
לקראת הטקסים שהתקיימו בגליפולי בשנת 2015, שנת המאה למערכה בגליפולי, נערכה הגרלה ובסיומה הוזמנו 10,500 איש, שזהו המספר המקסימלי שיכול האתר להכיל בבטחה ובנוחות, כולל 8,000 אוסטרלים, 2,000 ניו זילנדים ו-500 אישי ציבור מכל הארצות שהיו מעורבות במערכת גליפולי.
טקסים במדינות אחרות
אירלנד
באירלנד מצוין יום אנזא"ק על ידי קהילות של אוסטרלים וניו זילנדים שהיגרו אליה. בהיעדר טקס זיכרון רשמי באירלנד למלחמת העולם הראשונה ולזכרם של החיילים ממוצא אירי שלחמו ונפלו בגליפולי ובמקומות אחרים, מתקיימים טקסי יום אנזא"ק באירלנד בנוכחותם של ארגוני ותיקי מלחמה וחברות היסטוריות, כולל "הקלעים מלכותיים של דבלין" (Royal Dublin Fusiliers), "ארגון החיילים הלאומיים לשעבר" (O.N.E.T), הלגיון הבריטי המלכותי, משרתים לשעבר בכוחות האו"ם ורבים אחרים. החל מאמצע שנות השמונים, מתקיימת תפילת ערב שמאורגנת על ידי האגודה הניו זילנדית-אירית, שבשנים האחרונות מתנהלת בכנסיית סנט אן שבדבלין. ב-2005, לרגל יום השנה ה-90 למערכה בגליפולי, התקיים בפעם הראשונה טקס בשעות היום בבית הקברות הצבאי גרגרורמן בדבלין ששופץ אז. עץ שקד טורקי, שניטע על ידי שגרירי אוסטרליה, ניו זילנד וטורקיה באירלנד, ציין את האירוע והוא ניצב מדרום לקיר זיכרון שהוקם במקום. מאז אותו אירוע, מתקיים מדי שנה טקס שחר באותו מקום. בנוסף מתקיימים קבלת פנים וטקס זיכרון בבית בלנס שבמחוז אנטרים, המרכז הרשמי של ניו זילנד בצפון אירלנד.
אנטארקטיקה
בבסיס סקוט שבשטח חסות רוס שבאנטארקטיקה מתקיים מדי שנה ביום אנזא"ק טקס לכבוד הנופלים. אמריקאים מתחנת מקמרדו הסמוכה מוזמנים לעיתים להשתתף בטקס.
ארצות הברית
ממוזער|250px|טקסי יום אנזא"ק בניו יורק מתקיימים בגינת הגג של "בניין האימפריה הבריטית" שבמרכז רוקפלר, שממנו נשקפת קתדרלת פטריק הקדוש.
טקסי יום אנזא"ק המרכזיים בארצות הברית מתקיימים בבית הקברות הלאומי שבווסטווד, לוס אנג'לס. הקונסוליות הכלליות של אוסטרליה וניו זילנד בעיר מארגנות את הטקסים מדי שנה לסירוגין. הסיבה למיקום זה היא קהילות המהגרים האוסטרלית והניו זילנדית הגדולות המתגוררות בדרום קליפורניה.
בסנטה ברברה, קליפורניה, מצוין יום אנזא"ק על ידי קהילות המהגרים האוסטרלית והניו זילנדית המקומיות. הטקסים מתקיימים בנוכחותם של אישי ציבור מארצות רבות כולל מאוסטרליה, מניו זילנד ומארצות הברית. הטקסים מתקיימים מדי שנה ב-25 באפריל בשעה 11:11 בבוקר בטיילת הזיכרון לוותיקי המלחמה שבאלינגס פארק.
בניו יורק מתקיים טקס צנוע בצהרי יום ראשון הסמוך ל-25 באפריל לציון יום אנזא"ק בגינת הגג של "בניין האימפריה הבריטית" שבמרכז רוקפלר, שממנו נשקפת קתדרלת פטריק הקדוש. מסורת קיומו של הטקס במקום זה החלה ב-1950.
בוושינגטון די. סי. מקיימים אנשי ונשות צבא אוסטרלים וניו זילנדים את טקס השחר של יום אנזא"ק מדי שנה ב-25 באפריל באנדרטת מלחמת קוריאה.
טקסי יום אנזא"ק בהוואי מאורגנים על ידי חיל הנחתים של ארצות הברית בבית הקברות הלאומי של האוקיינוס השקט לזכר הנופלים. בטקס משתתפים מכובדים מארצות רבות, כולל מאוסטרליה, מניו זילנד, מקנדה ומארצות הברית.
בסן פרנסיסקו מתקיים טקס ביום ראשון הסמוך ל-25 באפריל בשעה 11 בבוקר בפרסידיו של סן פרנסיסקו בהשתתפות מכובדים מאוסטרליה, ניו זילנד, טורקיה, ארצות הברית ובריטניה. לאחר אירוע זה מתקיים במקום פיקניק.
בלגיה
בבלגיה מתקיימים טקסי יום אנזא"ק באנדרטת איפר מדי שנה ב-25 באפריל בשעה 11 בבוקר.
גרמניה
בגרמניה מצוין יום אנזא"ק בקברי המלחמה של חבר העמים (Commonwealth Kriegsgräber) שברובע שרלוטנבורג שבברלין.
דרום סודאן
בדרום סודאן מצוין יום אנזא"ק בטקס שחר שמתקיים בבירה ג'ובה בהשתתפות מהגרים מאוסטרליה וידידיהם.
הונג קונג
בהונג קונג מתקיים טקס שחר צנוע באנדרטה הניצבת במרכז העיר כשחצוצרן מתזמורת משטרת הונג קונג מנגן את ה-Last Post ואת ה-Reveille בעומדו על מרפסת "מועדון הונג קונג" (Hong Kong Club) הסמוך.
הממלכה המאוחדת
בלונדון מתקיים מדי שנה בשעה 5 בבוקר טקס שחר והוא נערך לסירוגין באנדרטת המלחמה האוסטרלית ובאנדרטת המלחמה הניו זילנדית, שתיהן ניצבות בפינת הייד פארק. בהמשך היום, בשעה תשע בבוקר מצוין יום אנזא"ק בטקס הנחת זרים ובתפילה באנדרטה לזכר גליפולי בקריפטה של קתדרלת סנט פול ובשעה 11 בבוקר מתקיים טקס הנחת זרים ומצעד בסנוטאף של לונדון ובשני האירועים הללו נוכחים פקידי ממשלה וחברי אגודות ותיקי המלחמות של אוסטרליה, ניו זילנד, הממלכה המאוחדת וארצות אחרות. לאחר טקס זה מתקיימת תפילת אזכרה והודייה במנזר וסטמינסטר. בטקסים אלו נוכח בדרך כלל חבר משפחת המלוכה הבריטית המייצג את המלך וכן נוכחים הנציבים העליונים של אוסטרליה ושל ניו זילנד בבריטניה. אירועי יום אנזא"ק מתקיימים באופן רשמי בלונדון מאז 1916, כאשר המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי נכחו לראשונה בטקס הזיכרון שנערך אז במנזר וסטמינטר.
בטטבורי (Tetbury) שבמחוז גלוסטרשייר מתקיימת צעדה ביום ראשון הסמוך ליום אנזא"ק. טקס הזיכרון נערך בבית קברות בו טמונים כמה חיילים מאוסטרליה ומניו זילנד. ותיקי מלחמות וקדטים מטייסת "גיס אימוני האוויר" (Air Training Corps) המקומית נוכחים גם הם.
באוקספורד מאורגן טקס יום אנזא"ק על ידי האגודה האוסטרלית והניו זילנדית של אוניברסיטת אוקספורד. ב-2015 התקיים הטקס בכנסיית האוניברסיטה ולאחר מכן התקיימה ארוחה רשמית באולם של סומרוויל קולג'. נציגים של הנציבויות העליונות של אוסטרליה וניו זילנד וסטודנטים אוסטרלים, ניו זילנדים וטורקים השתתפו בטקס.
טקס זיכרון נערך גם במשתלת הזיכרון הלאומית שבמחוז סטפורדשייר ולאחר מכן מונחים זרים על אנדרטת גליפולי שבמקום.
ישראל
250px|ממוזער|יום אנזא"ק בירושלים מול מלון פאסט, 25 באפריל 1942
בישראל מתקיים ביום אנזא"ק טקס זיכרון בבית הקברות הצבאי הבריטי בירושלים בנוכחות שגרירי אוסטרליה וניו זילנד בישראל. ביום אנזא"ק 2015, במלאת מאה שנה לנחיתות בגליפולי, כיבד את הטקס בנוכחותו נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין.
מלזיה
קבוצת התערוכה האוסטרלית בבורנאו מארגנת מסעות שנתיים לוותיקי המלחמות של אנזא"ק ולסטודנטים לזכר נופלי מלחמת העולם השנייה במדינות סבה וסראוואק.
בקואלה לומפור ובסנדקן מתקיימים טקסי זיכרון לכבודם של החיילים האוסטרלים, הבריטים, הניו זילנדים והמקומיים שנפלו במלחמת העולם השנייה. במסגרת הטקסים מתקיים טקס שחר ושתיית המשקה הקרוי Gunfire (קפה בתוספת רום).
בקוטה קינבאלו נערך מדי שנה ב-26 באפריל טקס זיכרון לזכרם של כל אלה שהקריבו את חייהם כלוחמי חופש, כולל תרומתן של אוסטרליה ושל ניו זילנד למען מדינת סבה.
בקוצ'ינג מתקיים ביום אנזא"ק טקס זיכרון באנדרטת גיבורי מלחמת העולם השנייה שבמקום.
מלטה
במלטה מתקיים טקס שחר באנדרטה לזכר חללי אנזא"ק בגני ארגוטי שבפלוריאנה.
מצרים
בקהיר, מצרים עורכות קהילות המהגרים מאוסטרליה ומניו זילנד טקס שחר בבית העלמין הישן להרוגי המלחמה. האחריות לקיום הטקסים עוברת לסירוגין בין שגרירויות אוסטרליה וניו זילנד.
פולין
בוורשה, בירת פולין, מתקיים מדי שנה טקס זיכרון משותף בנוכחות נציגים אוסטרלים, ניו זילנדים ופולנים בקבר החייל האלמוני שבכיכר יוזף פילסודסקי.
צרפת
בצרפת, בעיירות לה קנווה (Le Quesnoy), לונגוול (Longueval) ווייר-ברטונה (Villers-Bretonneux, ששוחררה על ידי כוחות אנזא"ק ב-25 באפריל 1918), מקיימת ממשלת אוסטרליה טקס שחר באנדרטת וייר-ברטונה הסמוכה.
בפולינזיה הצרפתית מתקיים טקס רשמי בפפאטה מאז 2006. הטקס שהתקיים בשנת 2009 נערך בנוכחות נשיא פולינזיה הצרפתית, אוסקר טמרו, ששיבח את אומץ לבם של החיילים האוסטרלים והניו זילנדים.
קיריבטי
בקיריבטי, יום אנזא"ק מצוין באנדרטה לזכר שומרי החופים שעל האיון בטיו שבאטול טאראווה, בנוכחות הנציבים העליונים של אוסטרליה וניו זילנד בקיריבטי.
קנדה
ממוזער|טקס יום אנזא"ק 1941 במונטריאול, קנדה
בניופאונדלנד, מצוין יום אנזא"ק מדי שנה ב-25 באפריל על ידי הרגימנט המלכותי של ניופאונדלנד, שמקיים מצעד שיוצא מבית הממשלה בסנט ג'ונס, עובר ברחובות העיר ומסתיים באנדרטת המלחמה הלאומית שבעיר. אנשי הכוחות המזוינים של אוסטרליה ושל ניו זילנד מוזמנים מדי שנה להשתתף בצעדה ובטקסי הנחת הזרים.
בקלגרי מתקיים מדי שנה טקס באנדרטה שבפארק המרכזי המקומי בהשתתפות כוחות צבא מקומיים.
בוויניפג מתקיים טקס שחר במוזיאון המלכותי לתעופה של מערב קנדה.
באדמונטון מתקיים טקס באנדרטה שליד בניין העירייה.
בלונדון (אונטריו) מתקיים טקס באנדרטה שבבסיס המקומי של הרגימנט הקנדי המלכותי.
בטורונטו מתקיים טקס בבית הספר לקצינים של הכוחות הקנדיים.
בוונקובר מתקיים טקס בכיכר ויקטורי שבעיר.
קפריסין
בניקוסיה, בירת קפריסין, נערך טקס שחר בבית הקברות הצבאי המקומי. הטקס מתקיים בדרך כלל בנוכחותם של מהגרים מאוסטרליה ומניו זילנד ושל קצינים בכירים מכוחות שמירת השלום של האו"ם המוצבים באי.
תאילנד
בקנצ'נבורי, תאילנד, נערך טקס שחר ב"מעבר אש התופת" (Hellfire Pass), מקום בו הועסקו על ידי היפנים בחציבה שבויי מלחמה מבעלות הברית ועובדי כפייה מקומיים במהלך סלילת מסילת הרכבת תאילנד-בורמה. במקום זה נספה המספר הרב ביותר של שבויים מכל קטעי המסילה. לאחר טקס השחר מתקיים אירוע שתיית Gunfire (קפה בתוספת רום). בשעה 11 בבוקר מתקיים טקס נוסף בבית הקברות הראשי לשבויי מלחמה בקנצ'נבורי בו טמונים 6,982 שבויי מלחמה, ברובם בריטים, אוסטרלים, הולנדים וקנדים. במשך השנים נכחו בשני הטקסים שבויי מלחמה לשעבר ששירתו באנזא"ק ושהגיעו עם בני משפחותיהם מאוסטרליה וכן שגרירי אוסטרליה וניו זילנד בתאילנד, מושל המחוז ואישים אחרים.
ביקורת
ממוזער|250px|ותיק מלחמה אוסטרלי ביום אנזא"ק
על קיומו של יום אנזא"ק ועל הדרכים בהן הוא מצוין נמתחה ביקורת על ידי אוסטרלים וניו זילנדים רבים. בתחילה נמתחה הביקורת עליו מצדם של אנשי מפלגת הלייבור האוסטרלית וברחבי אוסטרליה בכלל התעוררה התנגדות לניצול פוליטי של מה שנתפס כיום אבל. אחד מאירועי המחלוקת בנושא התרחש ב-1960 עם פרסום המחזה הקלאסי מפרי עטו של אלן סימור, "היום האחד של השנה" (The One Day of the Year), שהמחיז את הפיצול החברתי באוסטרליה ואת התהייה בנוגע לערכים הישנים. במחזה זה מותח האגי, הדמות הראשית בו, ביקורת על יום אנזא"ק, שאותו הוא רואה כהוללות שתייה של החיילים המשוחררים וכיום שיש להעלות בו את השאלות מה היא משמעות הנאמנות לאומה או לאימפריה. המחזה תוכנן לעלות על הבמה בפתיחת פסטיבל האומנויות באדלייד, אך לאחר תלונות שהושמעו מצדם של חברי "ליגת החיילים המשוחררים", החליטה הנהלת הפסטיבל לא לאפשר את הצגתו.
באוקטובר 2008 ציין ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, פול קיטינג שהוא מאמין שההתאספות הציבורית בחוף אנזא"ק מדי שנה להעלאת זכר הנחיתות בגליפולי היא הטעיית הציבור, ונימק את טענתו זו כשאמר שזוהי "שטות מוחלטת ומלאה" להעלות את הטענה שהאומה "נולדה מחדש, או אף נגאלה שם". מי שכיהן אז כראש הממשלה, קווין ראד, דחה את אמירותיו של קיטינג, באומרו שהמערכה בגליפולי היא "חלק מהתודעה הלאומית שלנו, היא חלק מהנפש הלאומית שלנו, היא חלק מהזהות הלאומית שלנו, ואני, כראש הממשלה של הארץ הזאת, גאה בכך לחלוטין".
באפריל 2015 עורר מגזין הגברים האוסטרלי Zoo Weekly שערורייה כאשר ציין את יום השנה המאה ליום אנזא"ק, כאשר פרסם בשערו תמונה של דוגמנית לבושה בביקיני האוחזת בפרג אדום. המגזין גונה כבלתי הולם על ידי משרד ותיקי המלחמה של ממשלת אוסטרליה ועל ידי רבים בציבור האוסטרלי ובתי עסק רבים, כולל רשת החנויות האוסטרלית הגדולה, "טארגט אוסטרליה" , הסירו את מהדורת המגזין ממדפיהם.
ביקורת על התחדשות ההשתתפות הציבורית בטקסים
חלק מהמבקרים טוענים שחידוש ההתעניינות הציבורית ביום אנזא"ק מצדם של בני הדור הצעיר נובעת מהעובדה שהאוסטרלים הצעירים מעולם לא התנסו בעצמם במלחמה. המבקרים רואים בהתחדשות זו חלק מהלאומיות הבלתי רלוונטית באוסטרליה שטופחה במיוחד על ידי מי שהיה אז ראש הממשלה, ג'ון הווארד.
במשך עשרות שנים הובעה דאגה שמא השתתפותם של צעירים באירועי יום אנזא"ק החדירה מרכיבים "קרנבליים" לתוך מה שנתפס כאירוע רציני. השינוי הובלט על ידי קיומו של מופע בסגנון קונצרט רוק שהתקיימה בטקס במפרץ אנזא"ק של 2005 שבמהלכו המשתתפים שתו וישנו בינות למצבות. לאחר תום האירוע נותר האתר זרוע באשפה. ב-2013 הביע ההיסטוריון האוסטרלי ג'ונתן קינג את דאגתו בנוגע לעליית הפופולריות של יום אנזא"ק וטען ש"עליית הלחצים המסחריים הופכים את יום המאה לנחיתות בגליפולי ל"הפנינג המוני" (באנגלית: Big Day Out, שמו של פסטיבל מוזיקה המוני הנערך בערים שונות באוסטרליה)".
ביקורת על אי אזכור מספיק לתרומת הניו זילנדים
ביקורת נוספת על יום אנזא"ק נוגעת להעצמת היתר לכאורה של הזיקה האוסטרלית למערכה בגליפולי, בין אם על ידי משתתפים בו שלא מודעים לגודל האובדן, או כאשר ההתמקדות היא בהיקף התרומה של ניו זילנד. ב-2005 נמתחה ביקורת על ראש הממשלה ג'ון הווארד על כך שנמנע מלהשתתף בטקס הניו זילנדי בגליפולי בהעדיפו לבלות את הבוקר בפיקניק על החוף עם חיילים אוסטרלים. ב-2009 ציינו היסטוריונים ניו זילנדים שיש אוסטרלים שאינם מודעים לכך שחיילים ניו זילנדים היו חלק מאנזא"ק. ב-2012 עורר עיתונאי ניו זילנדי שערורייה בעקבות דבריו שהחיילים האוסטרלים במלחמת העולם הראשונה היו סרסורים וגנבים.
ראו גם
יום הזיכרון (הממלכה המאוחדת)
שדרת המצעדים אנזא"ק
מערכת גליפולי
אוסטרליה במלחמת העולם הראשונה
ניו זילנד במלחמת העולם הראשונה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
אנזא"ק
קטגוריה:אוסטרליה: היסטוריה
קטגוריה:ניו זילנד: היסטוריה
קטגוריה:אירועים בחודש אפריל
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אנזא"ק | 2024-08-01T03:59:20 |
יום ANZAC | REDIRECT יום אנזא"ק | 2004-09-07T21:43:48 |
החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | החזית המזרחית של מלחמת העולם השנייה היא השם המקובל במחקר ההיסטורי למערכה הצבאית בין גרמניה הנאצית ובעלות בריתה לבין ברית המועצות, החל מהפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 ועד כניעתה של גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945 במסגרת מלחמת העולם השנייה. בברית המועצות התייחסו אל המלחמה נגד גרמניה הנאצית בשם מלחמת המולדת הגדולה (Великая Отечественная война, וֵליקַיה אוֹטצֶ'סטבינַייה ווֹינָה), על מנת להבדיל בינה לבין פלישת נפוליאון לרוסיה ב-1812, הקרויה "מלחמת המולדת של שנת 1812".
המערכה הצבאית בחזית המזרחית הייתה העימות הקשה והעקוב מדם ביותר בהיסטוריה האנושית. הייתה זו התנגשות בין שני משטרים טוטליטריים בעלי אידאולוגיה מנוגדת, מה שנתן לעימות ביניהם אופי של "מלחמת השמדה", כפי שציינו מנהיגי שני הצדדים. המשטר הנאצי שאף ליישם את רעיונות תורת הגזע במלחמה בחזית המזרחית, והנחה את הצבא ויחידות המשטרה המסופחות להשיג את יעדיו בכל מחיר, כולל ביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בהיקף גדול. שני הצדדים התייחסו לשבויי המלחמה באכזריות רבה, תוך התעלמות מכללי אמנת ז'נבה, ומיליוני שבויים מתו בשבי במהלך העימות ביניהם.
במהלך המלחמה איבדה ברית המועצות לפי הערכות שונות 20–28 מיליון הרוגים – מעל 15% מאוכלוסיית ברית המועצות, מתוכם לפחות 13 מיליון אזרחים. עובדה זו משקפת את האכזריות וחוסר המעצורים שאפיינו את הלחימה בחזית הסובייטית.
לאחר הפלישה לשטח ברית המועצות החלה גרמניה הנאצית לבצע, בפעם הראשונה, השמדה שיטתית של האוכלוסייה היהודית בשטחים שנכבשו על ידיה. השמדת היהודים בוצעה על ידי יחידות מיוחדות (האיינזצגרופן) שיועדו לכך, שהסתייעו במקרים רבים ביחידות רגילות של הצבא הגרמני.
המלחמה בחזית הסובייטית הייתה ייחודית מבחינות רבות: המרחבים הגדולים בהם פעלו הכוחות היריבים, הכמויות הגדולות של חיילים ושריון שהופעלו במערכה, ותנאי מזג האוויר הקשים של החורף הרוסי.
זירת המלחמה
המלחמה התנהלה בחלקה האירופי של ברית המועצות ובמזרח אירופה. עיקר הלחימה התנהלה בזירה הקרקעית, אך גם בזירה האווירית התנהלה לחימה אינטנסיבית, ובמידה מעטה יותר בזירה הימית.
הגבול היבשתי בין גרמניה הנאצית וגרורותיה לברית המועצות עבר ברובו בשטח מישורי, שבותר על ידי ביצות פריפייט בערך במרכזו. ביצות אלה, שעבירותן נמוכה ושטחן הענק מגיע כמעט ל-100,000 קמ"ר, הכתיבו את צירי התנועה של הכוחות הגרמניים הפולשים. קבוצת ארמיות מרכז תקפה מצפון לביצות לכיוון מוסקבה ואילו קבוצת ארמיות דרום תקפה מדרום להן בכיוון קייב.
על קו הגבול הישן של ברית המועצות בחזית המערבית הגן קו ביצורים, שנודע בשם קו סטלין. סיפוח המדינות הבלטיות, מערב בלארוס ומערב אוקראינה (מזרח פולין) בשנים 1939–1940 אילץ את הסובייטים לבנות קו ביצורים חדש, שהורכב ממספר "אזורים מוגנים", כדי להגן על הגבול החדש. כדי לבנות את קו הביצורים החדש, שנודע בשם קו מולוטוב, נעשה שימוש בחומרים ובציוד שפורקו מ"קו סטלין". ביוני 1941, ערב הפלישה הגרמנית, עדיין היה "קו מולוטוב" בשלבי הקמה ראשונים. הוא כלל ביצורי שדה באיכות משתנה שציודם לקוי, שלא הגנו על כל אורך החזית, אך בכל זאת סייעו לצבא האדום להאט במספר אזורים את התקדמות הוורמאכט ובעלי בריתו לתוך שטח ברית המועצות.
הלחימה בחזית הסובייטית התאפיינה במגמה עונתית, לפחות עד שנת 1943. הגרמנים תקפו בעיקר בקיץ, ואילו הצבא הסובייטי ניצל את החורף הקשה, כדי לעבור להתקפת נגד (קרב מוסקבה, קרב סטלינגרד). הציוד והביגוד של הצבא הסובייטי התאימו יותר ללחימה בתנאי קור עז, בקרח ובשלג עמוק, בעוד שהצבא הגרמני לא התכונן כראוי ללחימה בתנאי החורף הרוסי, והציוד הצבאי שלו לא היה מותאם לכך. חודשי האביב והסתיו התאפיינו בתנאי אקלים, שהיקשו מאוד על תנועת כוחות ממוכנים. הפשרת השלגים באביב וגשמי הסתיו הפכו את הקרקע לבוצית מאוד, ואת דרכי העפר לנהרות בוץ, ויצרו בעיית עבירות קשות לצבאות היריבים. התשתית התחבורתית הדלה בברית המועצות, והעובדה, שמספר הכבישים הסלולים היה מצומצם, החמירה את בעיות העבירות. בנוסף, רוחב מסילות הרכבת בברית המועצות היה שונה מהרוחב המקובל במערב אירופה, עובדה שהקשתה על ניצולן על ידי הגרמנים.
החל מקיץ 1943 עברה היוזמה האסטרטגית לידי הצבא הסובייטי, והוא ערך מבצעים התקפיים לאורך כל עונות השנה.
המלחמה בזירה הימית התרכזה בעיקר בים הבלטי ובים השחור. בעקבות כיבוש המדינות הבלטיות ולאחר מכן כמעט כל קו החוף הבלטי על ידי הצבא הגרמני בחודשי המלחמה הראשונים, איבד הצי הבלטי הסובייטי כמעט את כל בסיסיו, וכתוצאה מכך נפגעה מאוד יכולתו להשתתף במערכה הצבאית. מה שנשאר מכוחו של הצי הבלטי התרכז בבסיס הצי באי קרונשטאדט וסייע בהגנת לנינגרד בעת המצור הגרמני עליה. רק בשלבים המאוחרים של המלחמה, לאחר פריצת המצור על לנינגרד וכיבושן מחדש של המדינות הבלטיות, החל הצי הבלטי למלא תפקיד פעיל יותר במלחמה, ותקף ספינות גרמניות שניסו לפנות כוחות צבא ואזרחים גרמניים מחופי הים הבלטי (בעיקר מפרוסיה המזרחית) במהלך החודשים האחרונים של המלחמה.
צי הים השחור הסובייטי מילא תפקיד פעיל יותר במלחמה. עד קיץ 1942 הוא פעל מבסיסיו בחצי האי קרים, ומילא תפקיד מרכזי בעמידה של אודסה ולאחר מכן של סבסטופול במצור של כוחות הציר, ובפינוי הכוחות הסובייטיים מאודסה. לאחר השלמת כיבוש חצי האי קרים בידי הגרמנים המשיך צי הים השחור לפעול, ולתקוף את התעבורה הימית הגרמנית והרומנית בים השחור מבסיסיו בקווקז. במהלך שחרור חצי האי קרים על ידי הצבא האדום במאי 1944 גרם צי הים השחור אבדות כבדות לספינות, שניסו לפנות את שרידי כוחות הציר מקרים, ולאחר מכן השתתפו כוחותיו במתקפה הסובייטית, שהביאה לכיבוש רומניה ולהוצאתה ממחנה מדינות הציר (מבצע יאשי-קישינב).
הצדדים הלוחמים, ציודם ופיקודם
ברית המועצות
הצבא האדום
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היה לברית המועצות הצבא הגדול בעולם מבחינת כמויות החיילים, הטנקים והמטוסים שעמדו לרשותו, אך יכולתו הצבאית הממשית עמדה בסימן שאלה. הצבא הסובייטי סבל קשות מהשפעת ה"טיהורים" שנערכו בו בשנים 1937–1938. סטלין היה חשדן בצורה חולנית כלפי כל הסובבים אותו, ולאורך כל תקופת שלטונו בברית המועצות בוצעו טיהורים בקנה מידה המוני נגד מתנגדים פוליטיים אמיתיים או מדומים, בהם נספו מיליונים. הפרנויה של סטלין גרמה לכך, שהוא שוכנע בקיום מעורבות קצינים בכירים בצבא האדום בתוכניות להפיכה צבאית. התוצאה הייתה טיהורים המוניים בשורות הצבא האדום, במהלכם נעצרו עשרות אלפי קצינים מכל הדרגים, וצמרת הפיקוד של הצבא חוסלה כמעט כליל, כולל המרשל טוחצ'בסקי, שהיה אחראי להנהגת רפורמות מרחיקות לכת בשורות הצבא בשנות ה-30.
הטיהורים עיכבו את תהליך המודרניזציה של הצבא האדום, וגרמו לקצינים מכל הדרגות שלא "טוהרו", או שהוחזרו לשורות הצבא לאחר שנעצרו, לחשוש מנקיטת יוזמה כלשהי, ולהיצמד בצורה עיוורת לפקודות מלמעלה. לאחר הטיהורים, סטלין החליף קצינים אלו בנאמניו מתקופת מלחמת האזרחים, ללא קשר ליכולותיהם הצבאיות. כדי להחליף את הקצינים המנוסים ש"טוהרו", קודמו עשרות אלפי קצינים לדרגות ולתפקידים שהיו מעבר ליכולתם. לרשות הצבא הסובייטי עמדו ערב המלחמה עשרות אלפי טנקים ומטוסים, אולם רובם היו מדגמים מיושנים, ורמת המיומנות המקצועית והכישורים הטקטיים של צוותי הטנקים ושל הטייסים הייתה נמוכה מאוד יחסית למקובל בצבאות המערביים.
עדות לחוסר תפקודו של הצבא האדום התגלתה במהלך העימות הצבאי עם פינלנד בחורף 1939/1940. סטלין רצה לנצל את העובדה, שמעצמות המערב עסוקות במלחמתן נגד גרמניה, כדי להשתלט על שטחים מסוימים בפינלנד. אולם הצבא הפיני הקטן ניצל היטב את היכרותו עם תוואי השטח שעליו הגן כדי להנחית שורת מפלות לכוחות הסובייטיים הפולשים. רק לאחר שהצבא האדום תגבר את כוחותיו באזור לכמעט מיליון חיילים, וספג אבדות כבדות במהלך חודשי המערכה, הצליחה ברית המועצות לאלץ את פינלנד לקבל את דרישותיה. היטלר והפיקוד הגרמני ראו במערכה כושלת זו ראיה לחולשת הצבא הסובייטי ולחוסר המיומנות המקצועית שלו. בהזדמנות אחת היטלר אף אמר למפקדיו הבכירים: "עליכם רק לבעוט בדלת, וכל המבנה הרעוע יקרוס עד היסוד".
אין ספק שלטיהורים הייתה השפעה הרסנית על התפקוד של הצבא האדום, אבל אין לתלות בהם את כל האשמה לחסרונות ולחולשות של הצבא הסובייטי, כפי שנחשפו במהלך השלבים הראשונים של המלחמה כנגד גרמניה הנאצית.
הפיקוד העליון
ציודו של הצבא האדום
בעלות הברית של ברית המועצות
בעלות הברית העיקריות של ברית המועצות היו ארצות הברית והאימפריה הבריטית. בנוסף, היו לה בעלי ברית חלשים יותר דוגמת מונגוליה, שהייתה גרורה סובייטית.
ארצות הברית סיפקה לברית המועצות ציוד רב במסגרת חוק השאל-החכר. האספקה כללה ציוד לחימה כגון טנקים ומטוסים, חומרי גלם כמו פלדה ומוצרי דלק, כלי תחבורה וקשר, מזון משומר ועוד. גם הבריטים עזרו, אך היקף העזרה שלהם היה קטן בהרבה.
אחד מנתיבי העזרה היה מהים הצפוני ומצפון לסקנדינביה לנמלי מורמנסק וארכנגלסק, ובו עברו שיירות בעלות הברית בנתיב עקוב מדם, בו הן הותקפו שוב ושוב על ידי מטוסים וצוללות גרמניים. נתיב אספקה אחר נפתח באוגוסט 1941, עת נכבשה איראן מצפון על ידי הסובייטים ומדרום על ידי הבריטים. עוד נתיב, בדרך האוויר, עבר מקליפורניה, דרך אלסקה, ומשם לברית המועצות.
גרמניה
ורמאכט
הצבא הגרמני היה קטן יותר מהצבא הסובייטי, אך הרבה יותר מיומן. ציודו היה מתוחכם יותר וראשיו היו בעלי ניסיון קרבי עשיר מתחילת המלחמה. במונחים מערביים, המשמעת בצבא הגרמני הייתה קשה ביותר, הרבה יותר היה מצופה מחייל גרמני מאשר מחייל בריטי או צרפתי אך המוראל של הצבא היה בשיאו; אפילו לחיילים הפשוטים ניתן שכר גבוה וחופשות נדיבות והיחסים שלהם עם הקצינים תמיד היו טובים והתאפיינו באמון ובביטחון גם מחוץ לשדה הקרב. ההכשרה שלהם הייתה מפרכת ומקיפה ביותר ואימנה אותם למודעות למצב הטקטי הכללי ובמקרה הצורך, גם לתפוס פיקוד דרגה מעבר אליהם. כל זאת, בנוסף לקבלה הדרגתית של האידאולוגיה הנאצית על שלל היבטיה.
החיילים הגרמנים ראו בעצמם מקצוענים, ובמקביל תפסו את הצבא האדום לא רק כנחות גזעית, אלא גם כמחוסר יכולת טקטית בכל הדרגים, כאשר הדבר היחיד שמציל אותו הוא האומץ של החייל הסובייטי.
הפיקוד העליון
ציודו של הוורמאכט
לגופם לבשו חיילי הוורמאכט מדים בצבא ירוק (חילות השדה) או שחור (ואפן אס אס או שריון) ועל ראשם חבשו קסדה המוכרת בשם שטאל הלם.
חיילי השדה של הווארכמט היו חמושים בדרך כלל ברובה מאוזר K98, שריד מימי מלחמת העולם הראשונה ותת מקלע MP40 המוכר יותר בכינוי "שמייסר". בהמשך המלחמה פיתחו את רובה הסער Stg.44 שהיה פופולרי מאוד. הקצינים קיבלו את לוגר P08. מקלע MG34 היה נשק מסייע לחיל רגלים.
לצבא הגרמני היו מספר רב יחסית של סוגי טנקים ותותחי סער (המונח הגרמני לתותחים מתנייעים, שיועדו להשמדת שריון של האויב). בשלבים הראשונים של המלחמה, הטנקים הגרמניים הטובים ביותר, היו טנקים בינוניים מהדגמים פאנצר סימן 4 ופאנצר סימן 3, אך אחוז ניכר מהטנקים שעמדו לרשותם היו מדגמים קלים וישנים יותר. בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה, חלק ניכר מכלי הרכב המשוריינים הגרמניים היו תותחי סער מדגמים שונים, וטנקים חדישים וכבדים יותר (כגון הפנתר והטיגר) נכנסו לשירות.
בעלות הברית של גרמניה הנאצית
גרמניה ראתה בפינלנד וברומניה מעין בנות-ברית "טבעיות" על רקע סכסוכי הגבול שהיו בין מדינות אלה לברית המועצות.
רומניה – רומניה בראשותו של המרשל יון אנטונסקו הייתה מספרית ומוראלית השותף החשוב ביותר של גרמניה. אנטונסקו שאף להחזיר לרומניה את בסרביה שנכבשה בידי ברית המועצות בשנת 1940. אנטונסקו היה ראש המדינה הזר היחיד שעודכן בתוכניות הפלישה בפגישתו עם היטלר במינכן ב 11–12 ביוני 1941. רומניה הציבה את הארמיות ה-3 וה-4 של הצבא הרומני בגבול המזרחי של המדינה ואלה תכננו, יחד עם הארמייה ה-11 הגרמנית את הפלישה לדרום ברית המועצות. יחידת ה"איינזצגרופה" ד' הגרמנית התארגנה בשטח רומניה להשמדת היהודים בברית המועצות.
פינלנד – פינלנד בראשותו של קארל גוסטף אמיל מנרהיים רצתה להחזיר לעצמה את השטחים שאבדה במלחמת החורף. היא שלחה ארמייה לשני צידי ימת לדוגה לגבול והעניקה אישור לכוחות הגרמניים לחנות בצפון פינלנד.
איטליה – כחברה במדינות הציר הכריזה איטליה מלחמה על ברית המועצות ב-23 ביוני 1941 ושלחה גיס אחד לחזית.
הונגריה – מיקלוש הורטי שלח לחזית שני גייסות, מתוכם אחד ממוכן.
סלובקיה – המשטר הפשיסטי שלח בתחילה אוגדה מובחרת ובהמשך עוד שתיים.
קרואטיה שלחה ברציפות מספר "לגיונות".
ספרד – פרנסיסקו פרנקו שלח 15,000 מתנדבים לחזית המזרחית. הלוחמים לבשו את מדי הוורמאכט ושולבו בפעילותו. בגלל הבד כחול שלבשו על גבי המדים זכו לכינוי "הדיוויזיה הכחולה".
מתנדבים – משמונה מדינות ואזורים השתתפו 43,000 מתנדבים זרים. רובם הגיעו מצרפת, הולנד ובלגיה ומעטים ממדינות סקנדינביה. המתנדבים שולבו בתוך יחידות הוורמאכט או צורפו לוואפן אס אס.
לרוב, צבאותיהם של בעלות הברית של גרמניה היו חלשים יותר מהצבא הגרמני וציודם היה לקוי ודל יותר אפילו מהציוד הסובייטי.
רקע
אדולף היטלר והמפלגה הנאצית עלו לשלטון בגרמניה על בסיס אידאולוגיה, שכללה, בין השאר, אמונה בצורך של גרמניה להשתלט על "מרחב מחיה" במזרח אירופה, שיכלול גם את שטחי ברית המועצות, וראתה באוכלוסייה הסלאבית המקומית בני אדם נחותים מבחינה גזעית ("אונטר-מאנשן"), שנועדו לשרת את גזע האדונים ה"אריים". החל מ-1933 החלה גרמניה הנאצית לבנות ולפתח את כוחה הצבאי, וב-1939 כבר הייתה לאחת המעצמות הצבאיות החזקות באירופה, לאחר סיפוח אוסטריה וכיבוש צ'כוסלובקיה תוך סיפוח חבל הסודטים.
עד אוגוסט 1939 נקטה ברית המועצות במדיניות אנטי-נאצית ואנטי-פאשיסטית מובהקת, עודדה את המפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה לשתף פעולה עם כוחות פוליטיים אחרים, כדי לעצור את עליית הנאציזם, ואף סייעה באופן ישיר ועקיף לצד הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד. גם לאחר שמעצמות המערב נטשו את צ'כוסלובקיה, ואפשרו לנאצים להשתלט עליה בהסכם מינכן, עדיין ניסתה ברית המועצות ללא הצלחה להגיע לברית הגנה הדדית עם צרפת ובריטניה נגד גרמניה הנאצית, אך מעצמות המערב חששו מדי מסטלין ומהתפשטות הקומוניזם וסמכו בעיקר על האינטרס של ברית המועצות להגן על עצמה מפני המשטר הכי אנטי-קומוניסטי באירופה. אולם באוגוסט 1939, עם מינויו של מולוטוב הפרו-גרמני כשר חוץ, חל שינוי משמעותי במדיניותה של ברית המועצות. חששו של סטלין, שמדיניות מעצמות המערב מכוונת לעודד את היטלר לפנות מזרחה ולתקוף את ברית המועצות לאחר כיבוש פולין, וחוסר רצונו להישאר בודד במערכה נגד גרמניה הנאצית, הביאו אותו למסקנה שברית המועצות חייבת להגיע להסכם עם גרמניה.
ערב הפלישה הנאצית לפולין, נוצרה בין שני הצדדים שותפות אינטרסים זמנית: הגרמנים רצו להבטיח, שברית המועצות לא תפריע לתוכניתם לתקוף ולכבוש את פולין, ובשלב השני, להבטיח את עורפם כאשר יפנו מערבה, ויתקפו את צרפת וארצות השפלה. סטלין מצידו, ידע שהוא זקוק לזמן נוסף כדי לחזק את הצבא הסובייטי, לתפוס שטחים נוספים, ולהתכונן לקראת המערכה הצבאית נגד גרמניה הנאצית (מלחמה שהוא העריך, שהיא בלתי נמנעת). על רקע זה חתמו שני הצדדים ב-23 באוגוסט על הסכם אי התקפה הדדי, שנודע בשם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. חתימת ההסכם הכתה את העולם בתדהמה. שני הצדדים הסכימו על סחר נרחב שבמסגרתו תספק ברית המועצות חומרי גלם לגרמניה הנאצית (כגון כרום, ניקל, נפט וחיטה) בתמורה לסחורות גרמניות. היו גם מספר סעיפים חשאיים, כגון חלוקת אירופה לאזורי השפעה, חלוקת פולין וסיפוח סובייטי למדינות הבלטיות, דרישה שהגרמנים לא ששו לקבלה מסיבות כלכליות של סחר עם פינלנד וסיבות היסטוריות על שייכות חלק מן החוף הבלטי לפרוסיה.
ב-1 בספטמבר פלש הצבא הגרמני לפולין, וזמן קצר לאחר מכן פלש גם הצבא הסובייטי לשטחה והשתלט על חלקה המזרחי. בדצמבר 1939 הכריזה ברית המועצות מלחמה על פינלנד בתביעה להרחיק את הגבול הפיני מלנינגרד. המלחמה עם פינלנד חשפה את החולשות של הצבא הסובייטי, ואת חוסר המוכנות שלו למלחמה. נדרשו לצבא האדום כמעט ארבעה חודשים של לחימה קשה, במהלכם ספג יותר מ-200 אלף נפגעים, כדי להכניע את פינלנד הקטנה, ולאלץ אותה לקבל את הדרישות הטריטוריאליות של ברית המועצות. ביוני 1940 פלשה ברית המועצות למדינות הבלטיות והכריזה עליהן כרפובליקות סובייטיות, ובאותו חודש תבעה מרומניה למסור לידיה את בסרביה ואת צפון בוקובינה, ועד סוף החודש אלה נכבשו בידי הצבא האדום.
סיפוח שטחים אלה היווה ניצול סובייטי מלא להסכם ריבנטרוב-מולוטוב בדבר אזורי ההשפעה של שתי מעצמות אלה מבלי שגרמניה הנאצית יכולה על פיו להתערב. ואכן, לגרמניה הנאצית נגרמו מספר בעיות אסטרטגיות עם סיפוחים אלה. אמנם בכיבוש מחצית פולין ויצירת גבול משותף עם גרמניה תקל רבות על הפלישה העתידית לברית המועצות שהייתה בראש מעייניו של היטלר, אך סיפוח המדינות הבלטיות הרחיק את הצבא הגרמני ממרכזי השלטון הסובייטיים (מוסקבה ולנינגרד), וללא שליטה בחוף הבלטי היה עלול להיווצר נתק מסחרי בין גרמניה לבת בריתה פינלנד. כמו כן, רומניה הייתה בשביל גרמניה מקור ייבוא גדול לנפט שחלקו הגדול היה כבר בידיים סובייטיות.
לאחר שהכניע את פולין במערכת בזק, פנה הצבא הגרמני מערבה. בשלב ראשון פלשו הנאצים לדנמרק ולנורווגיה והשתלטו עליהן, ובקיץ 1940 תקף הצבא הגרמני את צרפת וארצות השפלה, וכבש אותן לאחר מערכת בזק שערכה 6 שבועות בלבד. בריטניה, שצבאה ספג אבדות כבדות במערכה על צרפת, נשארה בודדה במערכה. היטלר הורה לצבאו להתכונן לפלישה לבריטניה, אך ויתר על תוכניתו כתוצאה מכישלון חיל האוויר הגרמני לזכות בשליטה אווירית, והאבדות הכבדות שספג במהלך הקרב על בריטניה בסתיו 1940.
לאחר שויתר, לפחות זמנית, על כוונתו לכבוש את בריטניה החליט היטלר לפנות מזרחה ולתקוף את ברית המועצות. חולשתו של הצבא האדום, שהתגלתה במלחמת החורף בפינלנד, וסדרת הניצחונות המהירים שנחל הוורמאכט במערכות בפולין ובצרפת, גרמו להיטלר ולפיקוד העליון הגרמני להעריך שניתן יהיה להכריע גם את ברית המועצות תוך זמן קצר, תוך שימוש בטקטיקת ה"בליצקריג", שהוכיחה את עצמה במלחמה במערב אירופה.
הפלישה המתוכננת לברית המועצות ("מבצע ברברוסה") הייתה אמורה להיערך ב-15 במאי 1941. אך היו כבר סימנים, שהצבא הגרמני יתקשה לעמוד בלוח הזמנים המתוכנן. החורף של אותה שנה היה ארוך במיוחד, והפשרת השלגים הפכה צירי תנועה רבים, שהגרמנים תכננו להשתמש בהם, לביצות. הצבא גם לא קיבל עדיין את מספר המשאיות שהובטחו לו לצורך הפלישה, והסתמך במידה רבה על משאיות שנלקחו שלל במהלך המערכה על צרפת, אף על פי שהן היו פחות איכותיות מהמשאיות הגרמניות. אולם הגורם העיקרי לדחיית הפלישה המתוכננת לברית המועצות היה התפתחות המאורעות במדינות הבלקן. באוקטובר 1940 ערכה איטליה ניסיון כושל לפלוש ליוון. היוונים הצליחו להגן בהצלחה על ארצם, ואף פלשו לשטח אלבניה, שנשלטה על ידי איטליה, אולם החלטתו של ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, לשלוח כוח משלוח בריטי ליוון כדי לסייע ליוונים, יצרה איום על שדות הנפט ברומניה, שהיו אחד ממקורות אספקת הנפט העיקריים של גרמניה הנאצית, והיטלר שלח את כוחותיו לפלוש ליוון. הוא סבר שמבצע שכזה יהיה פשוט בזכות תמיכה מממשלת יוגוסלביה הפרו-גרמנית, אך הממשלה היוגוסלבית הופלה ב-27 במרץ עקב הפיכה של תנועה אנטי-גרמנית בעידוד סוכנים בריטיים, וב-6 באפריל 1941 שלח היטלר את כוחותיו לפלוש ליוגוסלביה וליוון בו זמנית. עקב מאורעות אלה, נדחתה הפלישה לברית המועצות ל-22 ביוני. חוקרים רבים טוענים, שההחלטה לדחות את הפלישה לברית המועצות לצורך המבצע בבלקן הייתה שגיאה קריטית של היטלר, שלא אפשרה לצבא הגרמני להכניע את ברית המועצות לפני בוא החורף.
מהלך העימות
החודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית המועצות
שמאל|ממוזער|350px|התקדמות הגרמנים בחזית המזרחית יוני 1941 – דצמבר 1941
הפיקוד הצבאי הגרמני הקצה לצורך הפלישה לברית המועצות שלוש קבוצות ארמיות – קבוצת ארמיות דרום, קבוצת ארמיות מרכז וקבוצת ארמיות צפון. קבוצת הארמיות דרום וצפון כללו כל אחת "קבוצת פאנצר" (עוצבה בסדר גודל של ארמיית שריון), ואילו קבוצת ארמיות מרכז קיבלה שתי קבוצות פאנצר תחת פיקודה. קבוצת ארמיות צפון הייתה אמורה לכבוש את לנינגרד דרך המדינות הבלטיות, על קבוצת ארמיות מרכז הוטל לכבוש את מוסקבה ועל קבוצת ארמיות דרום את אוקראינה. סך הכול השתתפו בפלישה 190 דיוויזיות גרמניות, הונגריות ורומניות, ו-24 דיוויזיות נוספות נשמרו בעתודה.
ב-22 ביוני 1941 בשעה 4:45 פלשו כארבעה מיליון חיילים של מדינות הציר לשטח ברית המועצות, במבצע שכונה על ידי הגרמנים מבצע ברברוסה. ההתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הסובייטית ואת פיקוד הצבא האדום. סטלין אמנם קיבל התרעות מדויקות ממספר מקורות מהימנים ביחס להתקפה הגרמנית הקרבה, אך בחר להתעלם מהן, משום שראה בהן ניסיון של גורמים מערביים לסכסך בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית.
חיל האוויר הסובייטי הושמד ברובו על הקרקע עוד בשלבים הראשונים של הלחימה, והצבא האדום חסר הניסיון התקשה להתמודד עם הטקטיקה החדשה של מלחמת בזק, שהופעלה על ידי הגרמנים באותה יעילות בה הופעלה בצרפת ובמקומות אחרים. יחידות סובייטיות רבות לחמו עד הסוף, אך ההתנגדות הסובייטית לא הייתה מאורגנת, ומערך הפיקוד והשליטה של היחידות באזורי הגבול קרס כבר בשעות הראשונות של הפלישה. הפיקוד הסובייטי ניסה לעצור את ההתקדמות הגרמנית באמצעות התקפות נגד של כוחות העתודה שלו, אך אלו הוטלו למערכה טיפין טיפין, ללא מידע לגבי מיקום האויב וללא סיוע אווירי וחוסלו ללא קושי על ידי הכוחות הגרמניים המתקדמים. כתוצאה מכך, בחודש הראשון של המלחמה איבד הצבא האדום כ-90 אחוז מהטנקים שלו.
אחד הגורמים המרכזיים לניצחונות של הגרמנים בשלבים הראשונים של מבצע ברברוסה היו יחידות המודיעין שהצליחו לקלוט ולפענח את רשתות הקשר והאלחוט הסובייטיים ולהפיק מכך מודיעין יקר ערך. הגרמנים פיתחו מכשיר שנקרא 'Funkpeilung Merkator' שהיה מזהה משדרי רדיו באמצעות זיהוי האנרגיה שהם פולטים. ברגע שאותר מקור שידור, התבייתו עליו מכשירי הרדיו וקלטו את שידוריו. הגרמנים הקימו יחידות מודיעין מיוחדות שנקראו der Kommander Nachrichtenaufklärung (ובקיצור KONA) שעסקו באיכון משדרי האויב. בנוסף, מכיוון שבאזורי החזית המזרחית לא הייתה כמעט תשתית לטלפונים קוויים התבצעה כמעט כל התקשורת בצבא האדום באמצעות תקשורת אלחוטית, דבר שסייע לגרמנים ליירט את המידע. הגרמנים היו מאתרים במדויק את מיקומן של כל יחידות הצבא האדום, ייצרו מפות מודיעין מעודכנות ובנו לפיהם תוכנית למלחמת ”בליצקריג” – באמצעות מהלכי בזק מדויקים.
קבוצת הארמיות הצפונית נעה דרך המדינות הבלטיות: ליטא, לטביה ואסטוניה והערים הסובייטיות פסקוב ונובגורוד אל עבר מטרתה – העיר לנינגרד. קבוצת הארמיות המרכזית נעה מזרחה במהירות, בעקבות ניצחון בקרב ביאליסטוק-מינסק כבשה את כל שטח בלארוס, חצתה את נהר הדנייפר וכבשה את סמולנסק, תוך שהיא מכתרת כוחות סובייטים גדולים בסדרה של תנועות מלקחיים. קבוצת הארמיות הדרומית כבשה שטחים נרחבים באוקראינה המערבית, אך התקדמותה הייתה איטית יותר, משום שחלק גדול מהכוחות הסובייטים באזור הגבול רוכזו בחזית הדרומית.
בשלושת השבועות הראשונים של הפלישה הגרמנית הייתה ההתקדמות הגרמנית מהירה ביותר, אך לקראת המחצית השנייה של חודש יולי היא הואטה מאוד, ובאזורים מסוימים אף נעצרה לחלוטין. בחזית הצפונית נבלמו הכוחות הנאציים, כשהגיעו אל קו לוגה המבוצר, כ-200 קילומטר ממערב ללנינגרד. בחזית המרכזית הצליח הצבא האדום לעצור את התקדמות קבוצת ארמיות מרכז ממזרח לסמולנסק, באמצעות הטלת כוחות עתודה חזקים למערכה, ואף הצליח לכבוש מחדש שטח קטן מידי הגרמנים בהתקפת נגד.
הסיבה העיקרית להאטת ההתקדמות הגרמנית, הייתה הבעיות שנבעו מעצם ההתקדמות המהירה מאוד של כוחותיו הממונעים – התארכות קווי האספקה, ובלאי מואץ של כלי הרכב. בנוסף לכך, הצבא הגרמני ב-1941 לא היה ממונע במלואו. חלקו הגדול הורכב מדיוויזיות רגלים, שנעו ברגל, ואמצעי התובלה העיקרי שלהם היה סוסים. דיוויזיות הרגלים נזקקו לזמן רב כדי להדביק את התקדמותם המהירה של קבוצות הפאנצר, בהן היו מרוכזות הדיוויזיות המשוריינות והממונעות, וכדי לטהר את השטחים העצומים שנכבשו, מכוחות צבא סובייטיים גדולים, שנותקו על ידי ההתקדמות הגרמנית המהירה.
בראשית אוגוסט חידשו הגרמנים את התקדמותם בחזית הדרומית והצפונית. קבוצת ארמיות דרום בסיוע כוחות רומניים והונגריים חצתה את נהר הדנייפר וכבשה כמעט את כל אוקראינה הדרומית, ואילו קבוצת ארמיות צפון איגפה את "קו לוגה", הגיעה עד לפרברי לנינגרד והשלימה את כיתור העיר, בה נלכדו כשלושה מיליון אזרחים. אולם בחזית המרכזית נבלמה לחלוטין התקדמות קבוצת ארמיות מרכז, והתקפות הנגד הסובייטיות גרמו לגרמנים אבדות כבדות. ההתקדמות הגרמנית לכיוון מוסקבה חודשה רק בסוף ספטמבר.
בחודשים הראשונים של המלחמה עשתה ההנהגה הסובייטית מאמץ אדיר להעביר את מרכזי התעשייה שהיו בסכנת כיבוש מזרחה, אל מקומות מרוחקים במזרח ברית המועצות האירופית ובסיביר. שינוע אלפי מפעלי התעשייה, על העובדים והמכונות שלהם, באמצעות רכבות, למרחק מאות ואלפי קילומטרים, והקמתם מחדש מהיסוד בתנאים קשים ביותר בחורף 1941–1942, היה מבצע אדיר ממדים, שרק משק ריכוזי כמו המשק הסובייטי היה יכול לעמוד בו. הוא הצריך מאמצים וקורבנות עצומים ממיליוני האנשים שנטלו בו חלק. מבצע העברת התעשייה מזרחה הצליח להציל את התעשייה הסובייטית, שרובה הגדול רוכז לפני המלחמה באזורים המערביים של ברית המועצות, והיה אחד הגורמים העיקריים לניצחון ברית המועצות במלחמה. אגן הוולגה, אורל, מערב סיביר וקזחסטן, החליפו בשנות המלחמה את אזורי אוקראינה, בלארוס ורוסיה המערבית כמרכזי המזון והתעשייה של ברית המועצות. במחצית השנייה של 1942 כבר הצליחה ברית המועצות לעבור את גרמניה הנאצית בתפוקת כלי הנשק הכבדים (טנקים, מטוסים וארטילריה), אף על פי שהמשאבים התעשייתיים של כל מדינות אירופה הכבושה נרתמו לשימוש מאמץ המלחמה הגרמני.
לאחר כחודשיים של מלחמה, נדרש היטלר לקבל החלטה לגבי המשך המערכה בחזית הסובייטית. לפיקוד הגרמני היה ברור, שלא ניתן לתקוף לכל אורך החזית, ויש להחליט היכן לרכז את המאמץ העיקרי, ולאיזה חזית יש לתת עדיפות. חלק ממפקדי הוורמאכט לחצו על היטלר לרכז את המאמץ בחזית המרכזית, כדי לכבוש את מוסקבה לפני בוא החורף, אך היטלר העדיף לרכז את המאמץ דווקא בחזית הדרומית. הוא האמין שכיבוש אוקראינה, אסם התבואה ומרכז התעשייה של ברית המועצות, חשוב יותר מכיבוש מוסקבה, וטען שהפיקוד הצבאי אינו מבין בשיקולים כלכליים.
היערכות הכוחות הסובייטיים במערב אוקראינה חשפה אותם לסכנת כיתור. התעקשות הפיקוד הסובייטי לא לנטוש את קייב, בירת אוקראינה, וההתקדמות הגרמנית המהירה בדרום אוקראינה, יצרו בליטה בקו החזית באזור קייב. לקראת הקרב על קייב היטלר הורה להפנות חלק ניכר מכוחות קבוצת ארמיות מרכז, כולל קבוצת הפאנצר בפיקודו של היינץ גודריאן דרומה, כדי לכתר את הכוחות הסובייטים באזור קייב מצפון. סטלין סירב להענות לכל בקשות הפיקוד הצבאי המקומי לפנות את בליטת קייב לפני סגירת טבעת הכיתור הגרמני, וכתוצאה מכך ב-18 בספטמבר הושלם כיתורן של ארבע ארמיות סובייטיות באזור קייב, והגרמנים לקחו בשבי יותר מחצי מיליון שבויים. השמדת כוחות הצבא האדום באזור קייב איפשרה לצבא הגרמני להשלים בקלות יחסית את כיבוש אוקראינה המזרחית, והיוותה אסון צבאי וכלכלי מבחינת ברית המועצות.
במקביל ניסו כוחות קבוצת ארמיות צפון לכבוש את העיר לנינגרד בסערה. ההתנגדות הנואשת של אזרחי לנינגרד, שהפכו את עירם למבצר, ושל כוחות הצבא האדום, והחשש מפני הסתבכות בלחימה ממושכת בשטח עירוני, גרמו לפיקוד הגרמני לוותר באמצע ספטמבר על ניסיונו לכבוש את העיר. הגרמנים החליטו להסתפק בהידוק המצור על העיר, כדי להרעיב את תושביה, ובהפגזות ארטילריה. המצור הגרמני על לנינגרד שבמהלכו מתו ברעב למעלה ממיליון אזרחים, הוסר רק בינואר 1944.
עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות החלו יחידות ורמאכט ואס אס ברצח המוני של יהודים במסגרת מבצע ברברוסה.
קרב מוסקבה
שמאל|ממוזער|250px|מתקפת הנגד הסובייטית
לאחר השלמת חיסול הכוחות הסובייטיים באזור קייב, הוכשרה הקרקע לחידוש המתקפה הגרמנית בחזית המרכזית. הצבא הגרמני ריכז בגזרה זו את מרבית הכוח המשוריין שעמד לרשותו בחזית המזרחית (שלוש מתוך ארבע ארמיות הפאנצר) ונהנה מעדיפות משמעותית בנשק כבד (טנקים ומטוסים) על כוחות הצבא האדום שעמדו מולם, אשר כללו לא מעט יחידות מיליציית מתנדבים ("אופולצ'נייה") שאימונם וחימושם היו דלים. המתקפה הגרמנית על מוסקבה (מבצע "טייפון") החלה ב-30 בספטמבר. בשלב הראשון של המתקפה, ההתקדמות הגרמנית הייתה מהירה מאוד. רוב כוחות הצבא האדום בחזית המרכזית כותרו בשני "כיסים" גדולים באזור ויאזמה ובריאנסק, ובאמצע אוקטובר כבר הגיעו הכוחות הגרמניים בגזרות מסוימות למרחק כ-30 קילומטר מפרברי מוסקבה. ב-16 באוקטובר 1941 גרמה שמועה על פריצה של שריון גרמני לפרברי מוסקבה לבהלה המונית, ורבים נטשו את העיר ונסו מזרחה, כולל פקידים רבים במפלגה הקומוניסטית ובמוסדות השלטון. ממשלת ברית המועצות עברה מזרחה לעיר קויבישב, וחלק ניכר ממפעלי התעשייה במוסקבה פונו גם הם מזרחה, אך סטלין הכריז שהוא נשאר במוסקבה, ולאחר זמן קצר נבלמה הבהלה והעיר התכוננה למצור גרמני. מאות אלפי אזרחים גויסו לחפירת מספר קווי הגנה הקפיים במרחק קצר מפרברי העיר. לקראת סוף אוקטובר נבלמה תנופת ההסתערות הגרמנית וההתקדמות הגרמנית הואטה מאוד כתוצאה מהתקשחות ההתנגדות של הכוחות הסובייטיים, התארכות קווי האספקה ובוץ עמוק מגשמי הסתיו, שהקשה על תנועת השריון הגרמני. ההתנגדות העיקשת של הכוחות הסובייטיים שכותרו על ידי הכוחות הגרמניים בתחילת המתקפה, ריתקה כוחות גרמניים גדולים, ובכך נתנה לפיקוד הסובייטי את הזמן הדרוש להזרמת כוחות עתודה להגנה על קווי ההגנה שהוכנו במרחק קצר ממוסקבה. בניגוד לטענות מאוחרות של הגנרלים הגרמניים, כאילו הגורם העיקרי לכישלון ההתקפה על מוסקבה היו תנאי מזג האוויר הקשים, והקור העז של החורף הרוסי, העובדות מלמדות, שהמתקפה הגרמנית על מוסקבה נבלמה עוד לפני כניסת החורף, כאשר תנאי מזג האוויר לא היו קשים במיוחד.
כישלון ההסתערות הגרמנית הראשונה על מוסקבה נתן לפיקוד העליון הסובייטי שהות לרכז עתודות אסטרטגיות גדולות מאחרי מוסקבה ולחזק את קווי ההגנה מסביב לעיר. במחצית השנייה של נובמבר חידשו הגרמנים את ניסיונם לכבוש את מוסקבה, אולם הפעם התקדמותם הייתה איטית הרבה יותר מאשר בהסתערותם הראשונה, ועלתה להם באבדות כבדות. בגזרה המרכזית, בנתיב הקצר ביותר למוסקבה, לא הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות משמעותית, אך מצפון ומדרום למוסקבה הם הצליחו להתקרב אל העיר. לקראת סוף נובמבר הגיעו הגרמנים למרחק קצר מאיסטרה, כ-25 קילומטר מצפון מערב למוסקבה, אך כל נסיונותיהם לכבוש את העיר טולה, שעצרה את התקדמות כוחותיו של גודריאן אל מוסקבה מדרום, או לנתק את כביש טולה-מוסקבה עלו בתוהו. בשלב זה, החלו תנאי מזג האוויר הקשים והקור העז להוות גורם משמעותי. הצבא הגרמני סבל ממספר רב של נפגעים מכוויות כפור, והציוד הקרבי שלו לא תיפקד כהלכה בקור העז. השילוב של ההתנגדות הסובייטית הנחושה ותנאי מזג האוויר הקשים גרמו לעצירה כמעט מוחלטת של ההתקפה הגרמנית לקראת ראשית דצמבר 1941.
כאשר תשה תנופת המתקפה הגרמנית עבר הצבא האדום למתקפת נגד, שהחלה ב-5 בדצמבר. הפיקוד העליון הסובייטי (ה"סטאבקה") הצליח לרכז בחשאי כוחות עתודה חזקים, שכללו, בין השאר, כ-25 דיוויזיות רעננות שהועברו מהמזרח הרחוק, לצורך מתקפת הנגד. הפיקוד הגרמני הופתע לחלוטין מעוצמת המתקפה הסובייטית, משום שהעריך שברית המועצות מיצתה עד תום את עתודות כוח האדם שלה. המטרה העיקרית של מתקפת הנגד הייתה הסרת האיום הגרמני על מוסקבה. מטרות משניות היו פריצת המצור הגרמני על לנינגרד, וכיבוש מחדש של אגן הדון וחצי האי קרים. במהלך חודש דצמבר ובמחצית הראשונה של ינואר 1942 זכתה מתקפת הנגד להישגים ניכרים, בעיקר באזור מוסקבה. החיילים הגרמנים נלחמו בתנאי מזג אוויר קשים במיוחד, ללא ציוד מתאים ללחימה בחורף הרוסי, וספגו אבדות כבדות. במספר מקרים הגרמנים נסוגו במהירות, מחשש שינותקו מעורפם, ונטשו כמויות גדולות של ציוד כבד. הביגוד וציוד הלחימה הסובייטי היו מותאמים היטב ללחימה בתנאי חורף, והצבא האדום ניצל עובדה זו עד תום. קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית עמדה בפני כיתור, והפיקוד שלה נתקף בבהלה וביקש אישור לסגת חזרה לאזור סמולנסק. אולם היטלר לקח לידיו את הפיקוד, הדיח חלק ממפקדיו הבכירים, וסירב לאשר נסיגה כללית. הוא פקד על הכוחות הגרמניים להחזיק מעמד בכל מחיר, ולא לסגת גם במקרה של סכנת כיתור. העקשנות של היטלר הוכיחה את עצמה. השליטה האווירית ממנה נהנו הגרמנים, איפשרה להם להעביר אספקה לכוחותיהם בדרך האוויר גם במקרים בהם כותרו על ידי הצבא האדום, והתחזקות ההתנגדות הגרמנית בלמה את תנופת המתקפה הסובייטית. מצפון ומדרום למוסקבה הצליח הצבא האדום לשחרר שטחים נרחבים ולהתקדם למרחק של עד 350 קילומטר ממוסקבה, אולם במרכז הצליחו הגרמנים להיאחז במבלט המבוצר רז'ב-גז'צק-ויאזמה, במרחק פחות מ-180 קילומטר ממערב למוסקבה, ומשם המשיכו לאיים על הבירה הסובייטית.
בגזרות האחרות של החזית ההישגים הסובייטיים היו מוגבלים עוד יותר. בחזית הדרומית הצליח הצבא האדום להדוף את הגרמנים מהעיר רוסטוב על הדון, "השער לקווקז", עד לקו נהר המיוס, ולהשתלט מחדש על חצי האי קרץ' שבקרים המזרחית (פעולה שהפחיתה את הלחץ הגרמני על נמל סבסטופול, שעמד במצור מאז אוקטובר 1941). אולם נסיונותיו לכבוש מחדש את אזור דונבאס נכשלו. בחזית לנינגרד הצליח הצבא האדום לכבוש מחדש את צומת מסילות הברזל החשוב בטיחווין, מה שאיפשר לשפר באורח ניכר את אספקת המזון לעיר הנצורה, אך נכשל בנסיונותיו לפרוץ את המצור הגרמני על לנינגרד.
עד סוף ינואר 1942 הגיעה התקפת הנגד הסובייטית לעצירה מוחלטת. הכוחות הסובייטים היו מותשים לחלוטין מלחימה רצופה בתנאי מזג אוויר קשים (בטמפרטורות של מינוס 20 מעלות) וסבלו אבדות כבדות בהתקפות נגד העמדות הגרמניות המבוצרות. אף על פי שכל העתודות הסובייטיות הוטלו למערכה, באזור מוסקבה עדיין נהנו הגרמנים מעדיפות מספרית בכוח אדם, ובמיוחד בציוד כבד. התעשייה הסובייטית עדיין לא התאוששה מהמעבר מזרחה, ולא הייתה מסוגלת לספק את צורכי הצבא האדום בנשק כבד. הצבא הסובייטי סבל גם ממחסור חמור בכלי רכב ממונעים, עובדה שהגבילה את ניידותו, והיחידות המשוריינות שלו עדיין לא היו מסוגלות להתמודד עם דיוויזיות השריון הגרמניות בקרב תנועה. עם זאת, הצלחת הצבא האדום להתאושש מסדרת המפלות הנוראות שספג בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית, ולעבור למתקפת נגד בחורף 1941/1942, הייתה הישג אדיר, ונקודת מפנה חשובה במלחמה בחזית המזרחית. בפעם הראשונה במלחמת העולם השנייה נופץ המיתוס על הצבא הגרמני הבלתי מנוצח. הוורמאכט נסוג מאות קילומטרים וספג מפלה קשה.
מתקפת הקיץ של 1942
שמאל|ממוזער|250px|המג"ד, צילום מפורסם של מקס אלפרט המנציח אחד הרגעים באירועי קיץ 1942
סטלין והפיקוד העליון הסובייטי נכשלו לחלוטין בהערכת תמונת המצב באביב 1942. הם העריכו שהאבדות הכבדות שספג הצבא הגרמני במהלך מתקפת החורף, החלישו מאוד את כוחו והכשירו את הקרקע להמשך המתקפה הסובייטית. אולם למעשה, מצבה של ברית המועצות באביב 1942 היה חמור בהרבה ממצבה של גרמניה הנאצית. הצבא האדום נחלש מאוד בעקבות האבדות הנוראות שספג במהלך 1941 (לפחות 4.3 מיליון נפגעים, מתוכם כ-3 מיליון הרוגים, נעדרים ושבויים) וסבל ממחסור חמור בכלי נשק כבדים (טנקים ומטוסים). תפוקת חומרי הגלם – פחם, פלדה ועפרות ברזל – ששימשו את התעשייה הכבדה הסובייטית, הצטמקה ב-3/4 לאחר כיבוש אזור התעשייה והמכרות החשוב של דונבאס על ידי הגרמנים. היכולת התעשייתית של גרמניה הנאצית הייתה גדולה פי ארבעה מזו של ברית המועצות. העברת התעשייה הסובייטית מזרחה גרמה לירידה בלתי נמנעת בתפוקה למשך מספר חודשים, ובנוסף לכך עשרות מיליוני אזרחים סובייטיים נשארו בשטחים שנכבשו על ידי הצבא הגרמני, ולא יכלו לסייע למאמץ המלחמה הסובייטי. הצבא הגרמני התאושש מהמכות שספג במהלך מערכת החורף, לאחר שקיבל תגבורות חזקות, והיה מוכן לחדש את המתקפה בחזית הסובייטית עם בוא האביב.
ב-12 במאי פתחו הכוחות הסובייטיים במתקפה גדולה באוקראינה, שנועדה לשחרר את אוקראינה המזרחית ולהגיע לקו נהר הדנייפר. היעד הראשון של המתקפה הייתה העיר חרקוב. בקרב זה עמדו לרשות הגרמנים עתודות ממונעות רבות עוצמה בקרבת מקום. הם הניחו לכוחות הסובייטים התוקפים להתקדם לכיוון חרקוב, ואז תקפו את אגפיהם וכיתרו אותם. התוצאה הייתה השמדה כמעט מוחלטת של 3 ארמיות סובייטיות ואובדן מאות טנקים. במקביל פתח הצבא הגרמני בחצי האי קרים במתקפה גדולה על הכוח הסובייטי, שהחזיק בחצי האי קרץ' מאז חורף 1941. שלוש הארמיות הסובייטיות שהחזיקו בחצי האי לא הצליחו להחזיק מעמד, ונאלצו להתפנות בדרך הים חזרה לקווקז, לאחר שספגו אבדות כבדות ואיבדו כמעט את כל הציוד הכבד שלהם. לאחר שהסירו את האיום הסובייטי על עורפם חידשו הגרמנים את התקפתם על נמל סבסטופול, ולאחר כחודש של לחימה קשה נאלצו שרידי הכוחות הסובייטיים לפנות את העיר (3 ביולי) לאחר שספגו אבדות כבדות.
הפיקוד העליון הגרמני הבין, שלאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמה, על גרמניה לעשות מאמץ להכניע את ברית המועצות ולהוציא אותה מהמלחמה בהקדם, כדי שלא תצטרך לעמוד במלחמה בשתי חזיתות. הגרמנים העריכו, שהפיקוד הסובייטי יצפה לחידוש המתקפה בחזית המרכזית על מוסקבה, וירכז את כוחותיו העיקריים באזור זה, ולכן החליטו לתקוף בדרום ברית המועצות. המטרות העיקריות של המתקפה המתוכננת, שקיבלה את שם הקוד "תיק כחול", היו כיבוש האזורים החקלאיים העשירים של הדון והקובאן, כיבוש הקווקז על שדות הנפט שלו, החיוניים למאמץ המלחמה הסובייטי (והגרמני), ושליטה על התנועה בנהר הוולגה, ששימש כעורק תעבורה ראשי בין דרום ברית המועצות לשאר חלקי המדינה. הפיקוד הגרמני הניח, שכיבוש דרום ברית המועצות האירופית יגרום מכה אנושה לכלכלה הסובייטית, וליכולתה להמשיך לנהל את המלחמה. קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, שכללה 5 ארמיות גרמניות, ו-4 ארמיות של בנות בריתה של גרמניה, נועדה בשלב ראשון לתקוף לכיוון דרום מזרח, במטרה לכבוש את העיר סטלינגרד, ששכנה בעיקול של נהר וולגה, ושימשה מרכז תעשייתי חשוב, ובשלב שני לפנות דרומה, במטרה לכבוש את אזור הקובאן ואת הקווקז.
ב-28 ביוני פתחה קבוצת ארמיות דרום במתקפת הקיץ. הכוחות הסובייטיים שעמדו מולה נחלשו מאוד בעקבות האבדות שספגו במתקפה הכושלת על חרקוב, והגרמנים נהנו מעדיפות גדולה בשריון ובמטוסים. בנוסף לכך, פני הקרקע המישוריים באזור הדון ותנאי מזג האוויר הנוחים איפשרו לארמיות השריון הגרמניות לנצל עד תום את יתרונותיהן בלוחמת תנועה. תוך זמן קצר התמוטטה ההתנגדות הסובייטית, וכוחות הצבא האדום בחזית הדרומית פתחו בנסיגה מהירה, שהפכה במקרים רבים למנוסת בהלה. ב-5 ביולי חצו כוחות גרמניים והונגריים את נהר הדון וכבשו את העיר וורונז', שם נתקלו לראשונה בהתנגדות נחושה. הפיקוד הסובייטי, שחשש שהגרמנים מתכוונים לפנות צפונה ולנסות לכתר את מוסקבה ממזרח, ריכז שם כוחות גדולים, והצליח לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית. אולם הכוח הגרמני העיקרי, שהתקדם לכיוון דרום מזרח במקביל לגדה הדרומית של נהר הדון, כמעט לא נתקל בהתנגדות, והתקדמותו הייתה מהירה ביותר. ב-19 ביולי כבשו הגרמנים את עיר התעשייה החשובה וורושילובגרד (כיום לוהנסק) וב-28 ביולי כבשו את הערים נובוצ'רקסק ורוסטוב. בשלב זה עשו היטלר והפיקוד הגרמני טעות קריטית. התקדמות קבוצת ארמיות דרום הייתה כל כך מהירה ומוצלחת, שהם חשבו שניתן יהיה להשיג את שני היעדים העיקריים של המתקפה (כיבוש הקווקז, וניתוק נהר הוולגה) בעת ובעונה אחת. במקום להמשיך בהתאם לתוכנית המקורית, היטלר הורה לפצל את כוחות קבוצת ארמיות דרום. קבוצת ארמיות A (הארמייה ה-17 של הוורמאכט וארמיית הפאנצר הראשונה) נועדה לפנות דרומה ולכבוש את הקובאן והקווקז, בעוד קבוצת ארמיות B (הארמייה ה-6 של הוורמאכט וארמיית הפאנצר הרביעית) המשיכה להתקדם מזרחה באגן הדון עד לנהר הוולגה, על מנת לכבוש את סטלינגרד. ככל שהתקרבו הכוחות הגרמניים לסטלינגרד גברה ההתנגדות הסובייטית, וקצב ההתקדמות הגרמני הואט. הפיקוד הסובייטי הזרים תגבורות חזקות לאזור, ורק ב-23 באוגוסט הצליחו כוחות גרמניים לפרוץ עד נהר הוולגה מצפון לסטלינגרד. באותו יום התקיפו מאות מפציצים גרמניים את העיר, גרמו להרס רב והרגו כ-40 אלף אזרחים. הארמייה ה-6 וארמיית הפאנצר ה-4 המשיכו להתקדם באיטיות רבה לכיוון סטלינגרד מצפון ומדרום, וב-10 בספטמבר הגיעו אל הוולגה גם מדרום לעיר. הארמייה הסובייטית ה-62 שהגנה על סטלינגרד מצאה עצמה מבודדת ומכותרת משלושה עברים, כשגבה לנהר הוולגה.
במקביל התקדמו כוחות קבוצת ארמיות A במהירות דרומה. הם השתלטו על אזור הקובן כולו וב-11 באוגוסט כבשו את העיר מייקופ והמשיכו משם אל חופי הים השחור. נדמה היה שאין כוח המסוגל למנוע מהם לכבוש את הקווקז כולו, אולם כשהכוחות הגרמניים הגיעו למרגלות הרי הקווקז הואטה התקדמותם וההתנגדות הסובייטית נעשתה נחושה ויעילה יותר, תוך ניצול תנאי השטח הקשים.
קרב סטאלינגרד
ב-13 בספטמבר 1942 החלה המערכה בתוך העיר סטלינגרד. אגד כוחות גרמני, שכלל את הארמייה השישית וחלק מארמיית הפאנצר הרביעית תקף את העיר וניסה להשתלט עליה, אך נתקל בהתנגדות עיקשת מצד הארמייה הסובייטית ה-62, שהגנה על העיר, והסתבך בקרבות רחוב בתוך חורבות העיר, שנהרסה בסדרת הפצצות והפגזות גרמניות. חלק גדול מאגד הכוחות הגרמני באזור סטלינגרד, לא יכול היה להשתתף בלחימה בתוך העיר, מכיוון שרותק להגנה על שני אגפיו, שהותקפו על ידי כוחות סובייטיים חזקים. לאחר לחימה קשה שנמשכה כחודשיים, במהלכה ספגו שני הצדדים מאות אלפי נפגעים, הצליחו הגרמנים לכבוש למעלה מ-90 אחוז משטח העיר, ודחקו את הארמייה ה-62, בפיקוד וסילי צ'ויקוב, למספר כיסי התנגדות מבודדים, שעומקם המרבי לא עלה על קילומטר, כשגבה אל נהר הוולגה הקפוא. אולם המגינים הסובייטיים המשיכו להחזיק מעמד, בסיוע אש ארטילריה מסיבית מהגדה המזרחית של הוולגה, והכוחות הגרמניים, שנשחקו במהלך הלחימה בתוך סטלינגרד, לא היו מסוגלים להשלים את כיבוש העיר.
ההגנה על האגפים הארוכים והפגיעים של אגד הכוחות הגרמני באזור סטלינגרד, הופקדה בידי הארמיות הרומניות ה-3 וה-4, כוחות בעלי איכות ירודה, שסבלו ממחסור בנשק כבד ובנשק מסייע. ריתוק כמעט כל הכוחות הגרמניים באזור למערכה על סטלינגרד, איפשר לפיקוד העליון הסובייטי לרכז בחשאי כוחות עתודה גדולים וכמויות גדולות של ציוד כבד לצורך התקפת נגד גדולה. ב-19 בנובמבר 1942 נפתח "מבצע אורנוס", במסגרתו תקפו שלוש חזיתות סובייטיות, שכללו כמיליון חיילים בסיוע מאות טנקים את הכוחות הרומניים מראשי גשר מדרום לנהר דון וממערב לוולגה. תוך זמן קצר הובקעה החזית הרומנית, ולאחר 4 ימי לחימה חברו יחידות החלוץ של "חזית סטלינגרד" ו"החזית הדרום-מערבית" סמוך לקלאץ על נהר הדון, והשלימו את כיתור הכוחות הגרמנים באזור סטלינגרד, שכללו כ-300 אלף חיילים. הכוחות הגרמניים נסוגו לאזור מצומצם בין הנהרות דון ווולגה, והקימו שם מערך הגנה היקפי, שנודע לאחר מכן בכינוי "הקלחת".
היטלר פקד על הארמייה השישית שלא לעזוב את סטלינגרד, וניסה להעביר אליה אספקה בדרך האוויר. באמצע דצמבר 1942 נעשה מאמץ כושל לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית, ולחבור אל הארמייה השישית, באמצעות כוחות שריון גרמניים בפיקוד הרמן הות, שתקפו מכיוון דרום. אולם הפיקוד הסובייטי הזרים לאזור תגבורות, שבלמו את המתקפה הגרמנית במרחק קצר מכיס סטלינגרד. הפיקוד הסובייטי הגיב במתקפה נוספת (מבצע סטורן קטן) שמחצה את הארמייה האיטלקית ה-8, ואילצה את אריך פון מאנשטיין, מפקד "קבוצת ארמיות דון", לנטוש את ניסיון החילוץ של הארמייה השישית, ולרכז את שארית כוחותיו להגנה על "פיתחת רוסטוב", כדי למנוע כיתור כל קבוצת ארמיות A הגרמנית באזור הקווקז. התקפת נגד גדולה של כוחות "חזית סטלינגרד", איימה לכתר את כוחותיו של הות, ואילצה אותם לסגת במהירות חזרה לעמדות המוצא שלהם, ולאחר מכן לקו נהר מאניץ.
ב-10 בינואר 1943 פתחו כוחות סובייטיים חזקים, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי, במתקפה הסופית על הכוחות הגרמניים הנצורים באזור סטלינגרד (מבצע "קלחת"). לאחר 3 שבועות של לחימה קשה, בהם נהרגו כ-100 אלף חיילים גרמנים, נכנעו שרידי הכוחות המכותרים ב-2 בפברואר 1943, ולמעלה מ-90 אלף חיילים נפלו בשבי הסובייטי.
שמאל|ממוזער|250px|מתקפת הנגד הסובייטית בחורף 1942/1943
כניעת הארמייה השישית היוותה נקודת מפנה חשובה, אולי החשובה ביותר, במלחמת העולם השנייה. האבדות הכבדות שספגו הגרמנים ובני בריתם במהלך הקרב על סטלינגרד היטו את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת ברית המועצות.
קרב קורסק
250px|ממוזער|טנק טיגר מסייע להתקדמות חיילי הואפן אס אס במהלך קרב קורסק, יוני 1943
לאחר ניצחונם בקרב סטלינגרד התקדמו הכוחות הסובייטים בחזית הדרומית במהירות מערבה, וכוחות החלוץ של הצבא האדום פרצו לאגן הדונייץ והגיעו עד למרחק קצר מנהר דנייפר. אולם עד מהרה הפגין הצבא הגרמני יכולת התאוששות מרשימה. המתקפה הסובייטית הואטה, עקב הבעיות האופייניות למלחמת תנועה על פני שטחים נרחבים – התארכות קווי אספקה, בלאי מואץ של כלי הרכב, ואובדן התנופה. במרץ 1943 פתחה קבוצת ארמיות דרום בפיקודו של אריך פון מאנשטיין בהתקפת נגד רבת עוצמה, במהלכה נכבשו מחדש חרקוב, בלגורוד וחלק גדול מאגן הדון הצפוני, והחזית בדרום רוסיה התייצבה. משהגיע אביב 1943 היו הכוחות היריבים מתוחים על פני מאות קילומטרים של חזית רציפה מן הצפון עד הדרום, כאשר במרכז, בנקודה הרחוקה ביותר אליה הצליח הצבא הסובייטי להגיע במהלך מתקפת החורף שלו, נוצרה בליטה סובייטית גדולה בקו החזית מסביב לעיר קורסק.
מיבלט קורסק נראה לפיקוד העליון הגרמני כמקום האידיאלי להנחתת מהלומה מוחצת על הצבא הסובייטי בקיץ 1943. הגרמנים קיוו לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטים הגדולים, שרוכזו בשטח הבליטה, באמצעות מתקפה מתמקדת בו זמנית מדרום ומצפון על אגפיה, ובכך להטות את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת גרמניה.
הוורמאכט ניצל את התקופה הרגועה יחסית של אביב 1943 (עונת הפשרת השלגים) לתגבור כוחותיו בחזית המזרחית ולחימושם בציוד מדגמים חדישים. כוחות רעננים הוזרמו לחזית סביב בליטת קורסק, כשהם מצוידים בטנקים ובתותחים מתנייעים חדישים מסוג פנתר, טיגר ופרדיננד. אולם במקביל, גם הפיקוד הסובייטי, תוך ניצול מידע מודיעיני מדויק, דאג לתגבר את כוחותיו במבלט קורסק בתותחים ובשריון בקצב מהיר בהרבה מקצב התגבור של כוחות הוורמאכט שניצבו מולם. הצבא האדום ביצר היטב את שטח המבלט ויצר מערך הגנה לעומק, שכלל מספר רב של קווי הגנה מבוצרים, במטרה לספוג את עוצמת המתקפה הגרמנית הצפויה, ולשחוק את הכוחות התוקפים. בעומק מערך ההגנה הסובייטי הוצבו עתודות משוריינות רבות עוצמה, ככוח לביצוע התקפות נגד.
ב-5 ביולי 1943 פתח הצבא הגרמני בהתקפה תחת שם הקוד "מבצע ציטאדלה" (מבצע מצודה). הכוחות הגרמניים, שכללו 3 ארמיות מתוגברות, ניסו ללכוד את כוחות הצבא האדום בבליטת קורסק באמצעות תנועת מלקחיים. ההתקפה הגרמנית בצפון הבליטה לא הצליחה להשיג התקדמות משמעותית, ולאחר חמישה ימי לחימה נבלמה לגמרי, לאחר שהכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. ב-12 בחודש עברו הכוחות הסובייטיים להתקפת נגד, שתוכננה מראש, על הכוחות הגרמניים שהחזיקו בבליטת אוריול מצפון לבליטת קורסק (מבצע קוטוזוב), ואילצו את הכוח התוקף לחזור לעמדות המוצא שלהם. ההתקפה הגרמנית בדרום בליטת קורסק זכתה להצלחה גדולה יותר, והצליחה לחדור לעומק של למעלה מ-30 קילומטר לפני שנבלמה על ידי כוחות עתודה סובייטיים שהוטלו למערכה, ובראשם הארמייה המשוריינת החמישית של המשמר (הגוורדיה). עד 23 ביולי נאלץ גם הכוח הגרמני בדרום הבליטה לחזור לעמדות המוצא שלו. ב-3 באוגוסט פתח הצבא הסובייטי במתקפה מדרום לבליטת קורסק (מבצע רומיאנצב), ולקראת סוף אוגוסט הצליח לשחרר את העיר חרקוב. במקביל המשיכו הכוחות הסובייטיים במתקפתם מצפון לבליטת קורסק, ועד 18 באוגוסט נאלצו הגרמנים לסגת מכל שטח בליטת אוריול.
על אף שאבדות הצד הסובייטי במהלך המערכה סביב מבלט קורסק, היו גדולות בהרבה מאבדות הצד הגרמני, התוצאה הסופית של הקרב הייתה ניצחון אסטרטגי סובייטי מכריע. ניתן לומר, שקרב קורסק היה נקודת המפנה המשמעותית ביותר במלחמה בחזית המזרחית. הגרמנים לא יכלו להרשות לעצמם את האבדות שספגו כוחותיהם הניידים במהלך הקרב (כ-1,600 טנקים ותותחי סער הושמדו או ניזוקו בדרגות שונות). הם איבדו את היוזמה האסטרטגית בחזית המזרחית ונאלצו לעבור למגננה עד לסוף המלחמה. הייתה זו הפעם הראשונה שהצבא האדום הוכיח את יכולתו להתמודד כשווה מול שווה מול הצבא הגרמני, והצליח לבלום את מתקפת הקיץ הגרמנית. קרב קורסק ידוע גם כקרב הטנקים הגדול ביותר בהיסטוריה. השתתפו בו למעלה מ-6,000 טנקים ותותחים מתנייעים משני הצדדים, שלחמו בשטח מצומצם יחסית.
ההתקדמות לאחר קורסק – כיבושה מחדש של אוקראינה
לאחר קרב קורסק פתח הצבא האדום במתקפה לכל אורך החזית מסמולנסק דרומה. הצבא הגרמני בחזית המזרחית, שנחלש בעקבות האבדות שספג בחודשים יולי–אוגוסט 1943, פתח בנסיגה איטית לקו נהר הדנייפר תוך ביצוע פעולות השהיה. הסובייטים כבשו מחדש את אזור דונבאס, ועד לסוף ספטמבר הגיעו כוחותיהם עד לקו נהר הדנייפר כמעט לכל אורכו.
הגרמנים ניסו להקים קו הגנה מבוצר לאורך הגדה המערבית של הדנייפר, והאמינו שיוכלו לעצור שם את המשך ההתקדמות הסובייטית, אך לא הספיקו להשלים אותו. כוחות הצבא האדום חצו את הנהר תוך כדי תנועה במסגרת קרב דנייפר, והצליחו להקים מספר רב של ראשי גשר קטנים בגדה המערבית של הנהר. בראשית נובמבר פרצו הכוחות הסובייטיים מראש גשר בו החזיקו מצפון לעיר קייב וב-6 בחודש שחררו את בירת אוקראינה. למרות התקפת נגד גרמנית מוצלחת באזור העיר ז'יטומיר בדצמבר 1943, הצליח הצבא האדום להשתלט עד לסוף השנה על שטחים נרחבים בגדה המערבית של הדנייפר, והשלים את שחרור כל שטח אוקראינה המזרחית.
הגרמנים התעקשו להחזיק בבליטה בקו החזית באזור העיר קורסון, על הגדה המערבית של הדנייפר, וקיוו להשתמש בה כקרש קפיצה להתקפת נגד, שתהדוף את הצבא האדום אל מעבר לנהר. אולם הסובייטים הקדימו אותם, ובפברואר 1944, במסגרת קרב קורסון-צ'רקסי, כיתרו את הכוחות הגרמניים בבליטה במתקפת מלקחיים שביצעו החזיתות של קונייב וואטוטין. לאחר למעלה משבועיים של קרבות עזים, תוך הדיפת ניסיונות גרמניים לחבור לכוחות המכותרים, השלימו הסובייטים את חיסול הכיס הגרמני (17 בפברואר), אולם חלק ניכר מהכוח המכותר הצליח לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית ברגע האחרון ולחבור אל כוח החילוץ. הגרמנים ספגו 40–75 אלף הרוגים, פצועים ושבויים (לפי מקורות שונים) במהלך הקרב, והכוחות הניידים שלהם נחלשו מאוד בעקבות האבדות שספגו במהלך ניסיון החילוץ. הצבא האדום, שגם הוא ספג אבדות כבדות במהלך הקרבות סביב כיס קורסון, ניצל את חולשת קבוצת ארמיות דרום, כדי להמשיך בהתקדמות מהירה מערבה, ובמרס 1944 כבר הגיעו כוחותיו עד לגבולות רומניה.
ההתקדמות בשנת 1944
בראשית שנת 1944 עדיין נמצא הצבא הגרמני בעומק מאות קילומטר בשטח ברית המועצות. לקראת סוף אותה שנה הגיע הצבא האדום למרחק קצר מגבולות גרמניה. במהלך המתקפות שביצע הצבא האדום ב-1944 ספגו צבאות מדינות הציר מיליוני אבדות בהרוגים, פצועים ושבויים. רומניה, בולגריה ופינלנד עברו ממחנה הציר למחנה בעלות הברית, וצבאותיהם לחמו עתה לצד הצבא הסובייטי. הצבא האדום, שספג אף הוא אבדות כבדות ביותר במהלך הלחימה הקשה, לא הסתפק בשחרור כל השטחים שאבדו לברית המועצות מראשית המלחמה. כוחותיו חדרו עמוק לשטח פולין, והשתלטו על חלק גדול ממדינות הבלקן (רומניה, בולגריה והונגריה).
הצבא הגרמני בחזית המזרחית, שנחלש מאוד כתוצאה מהאבדות הכבדות שספג מאז תבוסתו בקרב סטלינגרד, היה מתוח על פני חזית ארוכה, שהשתרעה מהים הבלטי עד לים השחור. הצבא האדום, שבשלב זה במלחמה כבר נהנה מעדיפות גדולה בכוח אדם ובציוד כבד על פני הצבא הגרמני בחזית המזרחית, לא ניסה לתקוף לכל אורך החזית, אלא הנחית על הגרמנים שורה של מתקפות, בכל פעם בגזרה שונה. הפיקוד הסובייטי ניצל את העובדה שהיוזמה הייתה בידיו, כדי "להרקיד את הגרמנים לצלילי חלילו". הוא הצליח כמעט תמיד להשיג "הפתעה טקטית", להטעות את הפיקוד הגרמני ביחס למיקום המתקפה הבאה, ולרכז עדיפות כוחות מכרעת בגזרה שנבחרה להתקפה.
הגרמנים, שלא עמדו לרשותם עתודות מספיקות, נאלצו להעביר את עתודותיהם מגזרה לגזרה, בניסיון לבלום את המתקפות הסובייטיות ולסתום פרצות שנוצרו בקו החזית. כל פעם, שהמתקפה הסובייטית בגזרה מסוימת הואטה או נבלמה, הפיקוד הסובייטי העביר את מרכז הכובד של הלחימה לגזרה אחרת, ופתח במתקפה חדשה.
שנת 1944 נודעה כשנת "עשרת הניצחונות". בינואר הצליחו כוחות הצבא האדום לפרוץ את טבעת המצור על לנינגרד, לאחר כשנתיים וחצי של מצור. הצבא האדום יצא למבצע לנינגרד-נובגורוד והגרמנים נסוגו לגבולות אסטוניה. בראשית מרץ פתחה החזית האוקראינית הראשונה בפיקוד איבן קונייב במתקפת בזק באוקראינה, שהפתיעה לחלוטין את הפיקוד הגרמני, וחדרה עמוק לשטח רומניה, לאחר שחצתה את הנהרות בוג, דנייסטר ופרוט. במהלך החודשים אפריל ומאי השלימו קבוצות הארמיות בפיקודם של פטרוב, מלינובסקי וטולבוחין, את שחרור דרום אוקראינה, ואת כיבוש חצי האי קרים. הארמייה הגרמנית שהגנה על קרים סבלה אבדות כבדות, ורק חלק קטן ממנה הצליח להתפנות מקרים בדרך הים. ביוני שוחררו השטחים שנכבשו על ידי צבא פינלנד בקרליה, והתקדמות הצבא האדום יצרה איום על הלסינקי. הממשלה הפינית החלה בגישושים לקראת שביתת נשק עם ברית המועצות וב-19 בספטמבר נחתם הסכם שביתת הנשק, במסגרתו הסכימה פינלנד לנתק את היחסים עם גרמניה, ולדאוג להוצאת כל הכוחות הגרמניים משטחה (מלחמת לפלנד). בהמשך חדרו כוחות סובייטיים לצפון מזרח נורווגיה והשתלטו על נמל קירקנס (Kirkenes) וסביבתו. בנוסף לכל זה, בתחילת יוני בעלות הברית פלשו לצרפת והכריחו את גרמניה להקצות כוחות לחזית המערבית.
ב-23 ביוני 1944 (3 שנים לאחר פתיחת מבצע ברברוסה) נפתחה מתקפת הקיץ הסובייטית בבלארוסיה (מבצע בגרטיון) בהשתתפות כוחות מ-4 חזיתות. המתקפה הפתיעה לחלוטין את הפיקוד הגרמני, שהיה משוכנע שהצבא האדום מתכוון להמשיך לתקוף בדרום, בשטח אוקראינה, וריכז שם את רוב עתודותיו הניידות. הכוחות הסובייטיים, שהתקדמו במהירות רבה, שחררו את כל שטח בלרוסיה, חדרו עמוק לפולין והגיעו עד למרחק קצר מוורשה. במהלך המתקפה הסובייטית הושמדו 25–35 דיוויזיות גרמניות מקבוצת הארמיות מרכז, ומאות אלפי חיילים גרמנים נפלו בשבי. ביולי פתחו כוחותיו של קונייב במתקפה מקבילה, במהלכה השלימו את שחרור אוקראינה המערבית, כבשו את הערים לבוב ולובלין, הגיעו אל נהר הויסלה מדרום לוורשה, ואף הצליחו לתפוס ולהחזיק ראש גשר גדול בגדה המערבית של הנהר.
ההתקדמות הסובייטית המהירה גרמה לצבא המחתרת הלאומנית בפולין (הארמייה קריובה) לפתוח בהתקוממות, ולנסות להשתלט על בירת פולין, וורשה, לפני בוא הצבא האדום. הפולנים ומקורות מערביים האשימו לאחר מעשה את סטלין בכך שהורה לכוחותיו לעצור את התקדמותם לכיוון וורשה, ולא לבוא לעזרת המורדים הפולנים, בכוונה תחילה, במטרה לאפשר לצבא הגרמני למחוץ את ההתקוממות בוורשה באין מפריע (במהלך דיכוי המרד נהרגו כרבע מיליון פולנים והעיר וורשה נחרבה). אולם המקורות הסובייטיים טוענים, שהסיבה העיקרית לעצירת התקדמות הצבא האדום בציר וורשה הייתה אובדן תנופת ההתקפה לאחר התקדמות רצופה של מאות קילומטר, והתקפת נגד רבת עוצמה, שהנחיתו כוחות שריון גרמניים על כוחות החלוץ הסובייטיים שהתקרבו לוורשה בראשית אוגוסט. וורשה נמצאה על הנתיב הקצר ביותר לגרמניה, ולכן הפיקוד העליון הגרמני החיש תגבורות חזקות לאזור זה, כדי לעצור את המשך ההתקדמות הסובייטית.
לאחר עצירת ההתקדמות הסובייטית בפולין העביר הפיקוד הסובייטי את המאמץ העיקרי שלו דרומה, לאזור הבלקן. ב-20 באוגוסט תקפו הכוחות הסובייטיים את הכוחות הגרמניים והרומניים, שהגנו על קו נהר הסיראט בצפון רומניה. עד סוף החודש התמוטטה התנגדות קבוצת ארמיות דרום אוקראינה, ויותר מ-400 אלף חיילים של הציר נפלו בשבי, כולל מרבית הארמייה השישית הגרמנית, שהוקמה מחדש לאחר השמדתה בקרב סטלינגרד. כוחות הצבא האדום התקדמו במהירות דרומה. בוקרשט נפלה ב-31 באוגוסט, וב-2 בספטמבר נכבשו שדות הנפט של פלויישטי, מקור הנפט הגולמי העיקרי של גרמניה הנאצית. ממשלת רומניה הפרו-גרמנית הודחה ב-23 באוגוסט, והממשלה החדשה מיהרה לחתום על הסכם שביתת נשק, שהוכתב על ידי ברית המועצות, והודיעה על הצטרפותה של רומניה למלחמה נגד גרמניה. בראשית ספטמבר נכנסו כוחות הצבא האדום לבולגריה ללא התנגדות, ותוך מספר ימים הוקמה גם שם ממשלה חדשה, שמיהרה להכריז מלחמה על גרמניה. הכוחות הסובייטיים המשיכו בהתקדמות מהירה דרך בולגריה, נכנסו לצפון יוגוסלביה, חברו עם צבא הפרטיזנים של טיטו, וב-20 באוקטובר שחררו את בלגרד. באוקטובר חדרו הכוחות הסובייטיים להונגריה המזרחית, אך התקדמותם הואטה מאוד, לאחר שנתקלו בהתנגדות עזה של כוחות הונגריים וגרמניים מתוגברים. בודפשט נכבשה על ידי הצבא האדום רק בראשית פברואר 1945 לאחר קרבות קשים, וכיבוש הונגריה הושלם בסוף מרץ 1945.
בסתיו 1944 הואטה מאוד התקדמות הצבא הסובייטי במזרח אירופה ונעצרה כליל בחלק מהחזיתות (בדומה למה שאירע בחזית המערבית באותו זמן). לאחר התקדמות כמעט רצופה מאז יולי 1943, כוחות הצבא האדום היו זקוקים לזמן לצורך התארגנות מחדש, ופתרון הבעיות הלוגיסטיות, שנוצרו עקב ההתקדמות המהירה של החזית מערבה. המתקפה המשמעותית האחרונה של הצבא האדום ב-1944 הונחתה בגזרה הצפונית. בספטמבר הצליחו הכוחות הסובייטיים לכבוש מחדש את רוב שטחן של המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא), ולכתר את קבוצת ארמיות צפון הגרמנית (הארמיות ה-16 וה-18) בחצי האי קורלנד. היטלר הורה לקבוצת הארמיות להמשיך להחזיק באזור זה, כראש גשר למתקפה עתידית, אך בכך הוציא למעשה ממעגל המלחמה כ-30 דיוויזיות, שלא ניתן היה להשתמש בהן בגזרות חשובות יותר של החזית, והחליש עוד יותר את כוחו של הצבא הגרמני בחזית המזרחית. הכוח הגרמני המכותר בקורלנד הצליח להדוף סדרה של התקפות סובייטיות עליו, ולהחזיק מעמד עד לכניעת גרמניה הנאצית (8 במאי 1945) בסיוע הצי הגרמני בים הבלטי, ורק אז נכנע כאיש אחד לכוחות הסובייטיים.
מהוויסלה עד ברלין
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לצבא האדום בווינה
הפלישה של צבאות ארצות הברית ובריטניה לצרפת ביוני 1944, גרמה ליצירת חזית שנייה, שחייבה את הגרמנים לפצל את כוחותיהם בין החזית המזרחית והמערבית. צבאות בעלות הברית התקדמו עתה ממזרח, מדרום (החזית האיטלקית) וממערב לעבר גבולות גרמניה הנאצית, במטרה לכבוש את השטחים שעדיין נותרו בשליטת הנאצים, ולאלץ אותם להיכנע ללא תנאי.
ב-12 בינואר 1945 פתחו הסובייטים במתקפה על הכוחות הגרמניים, שהחזיקו בפרוסיה המזרחית ובפולין (מבצע ויסלה-אודר). כוחותיהם של המרשלים ז'וקוב, קונייב, רוקוסובסקי וצ'רניאחובסקי התקדמו במהירות רבה תוך השמדת חלק גדול משש הארמיות הגרמניות שעמדו מולם. לקראת סוף מרץ 1945 השלים הצבא האדום את השתלטותו על כל השטח שממזרח לנהרות אודר ונייסה, וכוחותיו התייצבו בעמדות זינוק לקראת המתקפה הסופית על הבירה הנאצית, ברלין. כוחות נוספים השמידו את הכוחות הגרמניים שהחזיקו בהונגריה ובאוסטריה וכבשו את בודפשט ואת וינה.
ב-16 באפריל 1945 פתחו הכוחות הסובייטיים במתקפה הסופית על ברלין. למרות התנגדות נואשת של הכוחות הגרמניים שהגנו על מרחב ברלין, הצליחו 3 החזיתות הסובייטיות שהשתתפו במבצע להבקיע את מערכי ההגנה, שהגנו על דרכי הגישה לברלין, והגיעו לפרברי העיר ב-21 באפריל. ב-25 באפריל הושלם כיתורה של ברלין על ידי כוחותיהם של ז'וקוב ושל קונייב, כשאדולף היטלר עודו בתוכה. הלחימה בתוך ברלין עצמה הייתה קשה וארכה כ-10 ימים, במהלכם ספגו הצדדים היריבים אבדות כבדות. רק ב-2 במאי, לאחר התאבדותו של היטלר, נכנעו שרידי הכוחות הגרמניים שהגנו על העיר. ב-9 במאי חתמו נציגי הפיקוד העליון הגרמני על הסכם הכניעה הרשמי, אך כוחות קבוצת ארמיות מרכז בצ'כוסלובקיה, המשיכו להילחם עד 11 במאי.
המלחמה נגד יפן
לאחר סיום הלחימה באירופה הצטרפה ברית המועצות למלחמה נגד האימפריה היפנית כפי שהבטיח סטלין לרוזוולט ולצ'רצ'יל במהלך ועידת יאלטה. ב-8 באוגוסט 1945, יומיים לאחר הטלת הפצצה האטומית על הירושימה, ביטלה ברית המועצות את הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני והכריזה מלחמה על יפן, וכוחותיה פתחו במתקפה גדולה על צבא קוואנטונג היפני בצפון סין. תוך פחות משבועיים השתלטו הכוחות הסובייטיים (שכללו שלוש חזיתות) על מנצ'וריה כולה, דרום סחלין והאיים הקוריליים, והנחילו לכוחות היבשה של הצבא היפני את התבוסה הגדולה ביותר שספגו במהלך המלחמה כולה. הכוחות היפניים המשיכו להתנגד להתקדמות הכוחות הסובייטיים גם לאחר הודעת הכניעה של קיסר יפן ב-15 באוגוסט. ב-2 בספטמבר במסגרת טקס הכניעה הרשמי של יפן, שנערך על סיפון אוניית המערכה האמריקנית מיזורי, נכנעו היפנים גם בפני ברית המועצות.
פשעי מלחמה של הנאצים בברית המועצות
במהלך המלחמה ביצעו הצבא הגרמני וארגונים אחרים הקשורים למשטר הנאצי פשעי מלחמה רבים נגד אוכלוסייה אזרחית בשטחי ברית המועצות. על-פי ממצאי האקדמיה הרוסית למדעים, הצבא הגרמני היה אחראי באופן ישיר למותם של 7,420,379 אזרחים סובייטים, שנהרגו בהפצצות של ריכוזי אוכלוסייה, בהוצאות להורג המוניות של יהודים וקומוניסטים ובפעולות עונשין נגד אוכלוסייה אזרחית במסגרת הלחימה נגד הפרטיזנים בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים בברית המועצות. 2.5 מיליון יהודים מקורבנות השואה התגוררו בשטח ברית המועצות; 1.5 מיליון מתוכם הושמדו על ידי האיינזצגרופן, שקיבלו סיוע לוגיסטי ואחר מהוורמאכט. למספר זה יש להוסיף למעלה משני מיליון אזרחים סובייטים, שמתו מסיבות שונות, לאחר שגויסו לעבודת כפייה בגרמניה, כארבעה מיליון אזרחים, שמתו מהרעבה שיטתית וממחלות בשטחים הכבושים בברית המועצות, וכמיליון אזרחים שגוועו ברעב במהלך המצור הגרמני על לנינגרד. בסך הכל, 14–15 מיליון אזרחים סובייטיים נפלו קורבן, באופן ישיר או עקיף, לפשעי המלחמה של הנאצים ועוזריהם.
בנוסף לפשעים נגד האוכלוסייה האזרחית בברית המועצות, הצבא הגרמני והמשטר הנאצי היו אחראים גם לפשעי מלחמה נגד שבויי המלחמה הסובייטים. לפי הערכות שונות, בין 1.3 מיליון לשלושה מיליון שבויים סובייטים מתו או נרצחו במהלך תקופת השבי. חלקם הגדול מתו זמן קצר לאחר נפילתם בשבי, כתוצאה מהרעבה מכוונת ותנאים סניטריים תת-אנושיים ששררו במחנות השבויים. מאות אלפי שבויים נוספים נרצחו במחנות הריכוז הנאציים, או הוצאו להורג מיד לאחר נפילתם בשבי במסגרת פקודת הקומיסר. הפקודה התייחסה אמנם במקור רק לקומיסרים הפוליטיים, ששירתו ביחידות הצבא האדום, אך במהלך החודשים הראשונים של מבצע ברברוסה הורחבה ההגדרה, כך שכללה לא רק את פעילי המפלגה הקומוניסטית במסגרת הצבא, אלא את כל חברי המפלגה והקומסומול בשורות הצבא, וכן את השבויים ממוצא יהודי (שנחשדו מראש כמפיצי האידאולוגיה הבולשביקית).
ראו גם
החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה
מלחמת בזק
אות המערכה של החזית המזרחית
לקריאה נוספת
אלן קלארק, מבצע ברברוסה הוצאת מערכות 1979.
אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941–1945 הוצאת מערכות 1968 (שני כרכים).
אנטוני ביוור, סטלינגרד (הוצאת יבנה 2000), הקרב על ברלין (הוצאת יבנה 2003).
ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן: הצבא האדום, 1939–1945, עם עובד, 2009.
Chris Bellamy, Absolute War: Soviet Russia in the Second World War, Knopf, 2007.
David Glantz, Stumbling Colossus: The Red Army on the Eve of World War, Kansas University Press, 1998.
David Glantz, Colossus Reborn: The Red Army at War, 1941–1943, Kansas University Press, 2005.
Evan Mawdsley, Thunder in the East: The Nazi-Soviet War 1941–1945, Bloomsbury, 2015.
קישורים חיצוניים
מפות של החזית המזרחית באתר OnWar.
הלוחמה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, האתר הרשמי של משרד הביטחון הרוסי
אוסף צילומים (יש גם גרסה )
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:זירות מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ברית המועצות במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ברית המועצות: היסטוריה צבאית
קטגוריה:ליטא במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אוקראינה במלחמת העולם השנייה | 2024-09-29T07:03:30 |
לוקוס | 2023-09-16T15:39:30 | |
רבנו גרשום מאור הגולה | REDIRECT רבנו גרשום | 2004-09-08T05:02:41 |
חרם דרבנו גרשום | חרם דרבנו גרשום (בראשי תיבות: חדר"ג) הוא שם כולל למספר תקנות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה, מגדולי חכמי לותרינגיה וראש ישיבת מגנצא, בקהילות אשכנז, וגזר על הפרתן עונש של חרם.
כפי שעולה מתשובת הרשב"א שנכתבה בברצלונה יותר ממאתיים שנה אחר זמן רבנו גרשום, כבר אז היו ספקות לגבי איך, מי ומה בדיוק נתקן, ואם רבינו גרשם עצמו תיקן תקנות אלו או חלקן המיוחסות לו. בנוגע למספר תקנות ישנן מחלוקות רבות.
בתקופתו של רבנו גרשום וביוזמתו, התאספו רבים מקהילות אשכנז וראשיה על מנת לתקן תקנות דתיות הנוגעות לחיי החברה והמשפחה. עיקרן של התקנות עסק במבנה הנישואין, בעיקר כאלה הנוגעים למעמד האישה, בהתאמה לחברה בה חיו. התקנות עצמן לא נודעו במקורן, אלא מובאות בספרי הפוסקים המאוחרים יותר, בחלק מהמקורות הן מובאות באותה צורה, ובחלק מהם ישנם שינויים. מספר התקנות המרכזיות הוא עשר, ובמקורות אחרים הובאו עוד שש תקנות.
עניין החרם עצמו מוזכר בספרות התורנית המאוחרת לרבנו גרשום, ואין בידינו מקור אחיד מזמנו של רבנו גרשום. בין הרבנים שהזכירו את החרם: רש"י, רבנו ניסים, הרא"ש, רבי יוסף קארו ועוד, מהם מצדדים ומהם שמזכירים אותו ככזה שלא התקבל בכל קהילות ישראל.
מניעים להתקנת התקנות
במהלך השנים הוצגו בדיעבד מניעים שונים להתקנתן של התקנות בנושאי הנישואין.
הבעל מחויב לספק לאשתו שאר כסות ועונה, ומובן שככל שירבה לו נשים כן יקשה עליו לעמוד במחויבות זו. קושי זה מוצג כבר בתלמוד, ומוזכר בדבריו של הרב מאיר קצנלנבוגן (מהר"ם פדובה), בן המאה ה-16.
ריבוי נשים יגרור קטטות ומריבות בין הנשים (בעיה שמוזכרת כבר בתורה). וכך מסביר הר"ן, בן המאה ה-14:
בתקופת רבנו גרשום, רבים מיהודי גרמניה (ומערב אירופה בכלל) עסקו במסחר, ועיסוק זה הצריך אותם לצאת מביתם לפרקי זמן ארוכים. במציאות זו התפתחה תופעה של סוחרים שהיו נושאים אישה נוספת (או כמה נשים נוספות) בערי המסחר בהן היו עוברים. עקב כך, אותם סוחרים הרשו לעצמם לעכב עוד יותר את חזרתם הביתה. התלמוד אסר את הדבר כי בגללו יכל להיווצר מצב שאח ישא את אחותו, מכיוון שהם נולדו במקומות אחרים והם לא היו יודעים שהם היו אחים והיו מגיעים לאיסורי עריות. חלק מן התקנות מתייחסות למציאות זו, בין השאר התקנות על איסור נשיאת שתי נשים אפילו במקומות קרובים, בגלל אותו חשש, איסור על הבעל להיעדר מביתו יותר מ-18 חודשים וכן חובת הקהילה לפרנס אישה שבעלה נעדר זמן רב. על רקע נתונים אלו ניתן להסביר את התקנות הללו ולראות בהן ניסיון של רבנו גרשום להילחם בתופעה זו, או לכל הפחות להקל על צערן של נשות הסוחרים שנשארו לבדן למשך תקופות ארוכות.
פירוט התקנות
שלוש התקנות הידועות ביותר שמיוחסות לרגמ"ה הן:
איסור על נשיאת יותר מאישה אחת.
איסור על גירוש אישה בעל כורחה.
איסור על קריאת דברים השייכים לאחר ללא רשות.
נוסף על אלו, כלולות בחרם תקנות נוספות של רבנו גרשום, בהן:
אישות
חרשת יוצאת בגט, אפילו שנישאה כשהייתה בריאה.
בעל שאשתו נפטרה בתוך השנה הראשונה לחתונה מחזיר את הנדוניה (תקנת הנדוניה מיוחסת גם לרבנו תם)
על הקהילה לפרנס אישה שנעזבה מבעלה או שלבעלה אין במה לפרנסה.
שלא יתרחק אדם מאשתו יותר משמונה עשר חודשים.
כתובה דאירכסא (כתובה הניתנת במקרה של איבוד הכתובה המקורית).
בעל לא יהנה מגזל שגזלה אשתו.
בית כנסת
קנס מסוים למכה את חברו, וכפול למכהו בבית הכנסת.
איסור להוציא תשמישי קדושה מבית הכנסת ללא רשות.
איסור להפוך את ביתו למקום תפילה (התקנה נועדה לאסור מיחיד להתפלל שם).
מותר על כל יחידים לבנות עוד בית כנסת בעיר, ואין יכולים מתפללי בית הכנסת הקודם לעצור בידם.
במקרה של מניין מדויק (בדיוק עשרה גברים), אסור לעזוב את התפילה, ואם עזב אחד המתפללים, ממשיכים בלעדיו.
משפט וקהילה
זכותו של מאבד אבדה לדרוש מהציבור לחייב את כל היודע על האבדה ליידע אותו.
רשות לחייב נתבע לעמוד לדין במקום שבו תבעו אותו.
אדם לא יוכל למנוע משונאו להתפלל בבית כנסת שאותו הקדיש עבור הרבים.
על המיעוט להיכנע לרצון "רוב טובי העיר".
על עוברי אורח להשתתף במתן מתנות לאביונים בפורים.
איסור לעכב ספרים שניתנו בפיקדון כערבות לתשלום חוב.
שלא לשכור מגוי דירה שגר שם יהודי בשנה האחרונה (על מנת שלא יעלה את דמי השכירות).
שונות
איסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (תקנה זו לא הוזכרה בכל המקורות, אך נראה שהיא מתאימה לשיטתו של רבנו גרשום שפסק כי אין להזכיר לחוזר בתשובה את חטאו).
שלא לקנות אביזרים המשמשים תשמישי הנוצרים.
איסור הגהת ספרים על-פי סברה (תקנה זו נזכרת על ידי רבנו תם ואינה מופיעה ברשימות אחרות, אך קדמות דבריו של רבנו תם מעידה על אמינותה).
שלא לקרוע מספר על מנת לכתוב עליו.
במחקר
יש שטענו כי התקנות העיקריות בענייני אישות אינן של רבנו גרשום עצמו, שכן יש מקורות שבהם תקנות אלו אינן מיוחסות לו, והדבר עדיין שנוי במחלוקת החוקרים. יצחק בער סבר שרק האיסור לשאת שתי נשים, הוא לבדו תקנה של רבנו גרשום, ואילו השאר לא.
פרופ' אברהם גרוסמן כותב על הרקע לתקנות האישות:
גרוסמן משער שיש קשר בין עליית מעמדם הכלכלי של היהודים לבין תחושת חובה שהרגישו לדאוג למעמד בנותיהם. דבר דומה אירע בחברה הנוצרית.
פרופסור זאב פלק שיער שהאיסור לשאת שתי נשים כלל לא תוקן על ידי רגמ"ה, אלא המונוגמיה חדרה לבתי ישראל באשכנז וצרפת בהדרגה, עד שבדור רבותיו של הראבי"ה, תלו את המנהג החדש בחרם שתוקן על ידי "רבם של כל חכמי אשכנז וצרפת", דהיינו רגמ"ה. לדבריו זהו מקרה של נוהג שנשמר על ידי חלק מהאוכלוסייה מרצונם וללא כפייה, אך אט אט פושט את צורתו החופשית ולובש צורת כלל חוקי והחלטי הקיים, כביכול, זה עידן ועידנים. כסימוכין לכך הוא הביא תשובות הלכתיות של רגמ"ה, העוסקות, בהקשרים שונים, בגברים הנשואים לשתי נשים; אך הרגמ"ה לא הסתייג מנישואיהם השניים ובדבריו אף ציטט את ההיתר התלמודי לישא מספר נשים.
מאידך, ד"ר שלמה אידלברג תירץ את תשובת רגמ"ה בהשערה שייתכן שהתשובה קדמה לחרם ולהתפשטותו, או שהנישואים השניים היו באחת הנסיבות בהן רגמ"ה לא אסרם.
תוקף התקנות בזמננו
איסור נשיאת יותר מאישה אחת
על פי ההלכה, לשיטת הספרדים ועדות המזרח, תקנה זאת מעולם לא התקבלה אצלם, אם כי הספרדים כיום נוהגים להתחייב בכתובה שלא לשאת אישה אחרת שלא ברשות בית דין. לשיטת הקהילות שקיבלו על עצמן את חרם דרגמ"ה, בעיקר קהילות אשכנז, יש שאומרים שגזירתו לא להתחתן עם שתי נשים הייתה רק עד סוף האלף החמישי במניין השנים בלוח העברי, דהיינו עד שנת 1240 לספירה, ומובא ברמ"א, אלא שכתב שלא נוהגים כן. יש שדחו טענה זאת ולדעתם התקנה עדיין בעינה, עם זאת לאחר עליית התימנים לארץ בעליית עליית אעלה בתמר, העלייה הראשונה והעלייה השנייה, הבינו התימנים כי בארץ לא מקובל לקדש שתי נשים, על כן דין זה נכנס לאיסור "עונתה", האומר שבעל מחויב לצורכי אשתו, וכיון שבארץ ישראל לא מקובל לקדש שתי נשים, זה נחשב באיסור זה. בקרב יהדות תימן תקנה זאת לא התקבלה מעולם, ויוצאי העדה המשיכו בפוליגמיה גם לאחר עלייתם לארץ ישראל.
לאחר קום המדינה, בשנת תש"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית, שאיסור שתי נשים יחול על כל העדות בשווה.
חיזוק התקנות
רבנו תם חיזק את התקנות, והוסיף עליהן.
ראו גם
פוליגמיה ביהדות
קישורים חיצוניים
הרב אברהם סתיו, חרם דרבנו גרשום - מקורות וטעמים, באתר ישיבת ההסדר ירוחם
אריאל ג'יאן, חרם דרבנו גרשום בקהילות ישראל, עלון ישיבת הר עציון
הרב צבי סגרון, חרם דרבנו גרשום שלא לקרוא מכתבי חבירו שלא מדעתו, לקט פסקים
נחום רקובר, חרם דרבנו גרשום בדבר קריאת מכתבים, בתוך: ההגנה על צנעת הפרט, מורשת המשפט בישראל, תשס"ו, עמודים 107–148
מנחם ברונפמן, מה זה חרם דרבנו גרשום? ומיהו רבנו גרשום? , סקירה באתר בית חב"ד
מאמר על חרם דרבנו גרשום בנושא צנעת הפרט, הרב ישועה רטבי
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים ויהדות בימי הביניים
קטגוריה:משפט עברי: דיני משפחה ואישות
קטגוריה:הלכות אישות
קטגוריה:חרמות | 2024-04-18T16:57:09 |
חיים זוננפלד | REDIRECT יוסף חיים זוננפלד | 2004-09-08T05:45:20 |
מטריצה רגולרית | redirect מטריצה הפיכה | 2004-09-08T05:49:14 |
מטריצה לא סינגולרית | redirect מטריצה הפיכה | 2004-09-08T05:50:00 |
מטריצה הפיכה | באלגברה ליניארית, מטריצה ריבועית תיקרא הפיכה אם קיימת מטריצה ריבועית אחרת, כך שמכפלתן היא מטריצת היחידה. שמות נוספים למטריצה הפיכה הם מטריצה רגולרית ומטריצה לא סינגולרית.
הגדרה פורמלית
תהי מטריצה מסדר . המטריצה תיקרא "הפיכה" אם קיימת מטריצה אחרת, שתסומן ותיקרא המטריצה ההופכית של , כך שמתקיים , כאשר היא מטריצת היחידה מסדר , בפעולת כפל מטריצות סטנדרטי.
מטריצה שאינה הפיכה תיקרא סינגולרית (או לא הפיכה).
דרכים למציאת מטריצה הופכית
קיימות מספר שיטות יעילות לחישוב מטריצה הופכית כשהנפוצות ביותר הן דירוג מטריצות (אלימינציית גאוס-ז'ורדן) ושיטת ניוטון-רפסון.
דוגמאות
מטריצות הפיכות
לפי ההגדרה, כדי להראות שמטריצה מסוימת היא הפיכה, מספיק למצוא מטריצה נוספת כך שמכפלתן היא מטריצה היחידה. לכן, דוגמה טריוויאלית למטריצה הפיכה היא מטריצת היחידה עצמה, .
דוגמה נוספת היא המטריצה:
מטריצה זו הפוכה לעצמה: .
מטריצות לא הפיכות
מטריצת האפס היא לא הפיכה, כי תוצאת המכפלה של כל מטריצה עם מטריצת האפס היא שוב מטריצת האפס, ואף פעם לא . באופן כללי יותר, אם AB=0 (כאשר ) אז A אינה הפיכה. זוהי תכונה כללית של הכפל בחוגים: מחלק אפס אינו יכול להיות הפיך. בחוג המטריצות מעל שדה מתקיים גם הכיוון ההפוך: אם A אינה הפיכה, אז יש כך ש-AB=0.
שיטות למציאת המטריצה ההפכית
את המטריצה ההופכית של מטריצה הפיכה מסדר 2 ניתן להציג באופן כללי על ידי הנוסחה הבאה:
זהו מקרה פרטי של הנוסחה הנכונה לכל מטריצה:
כאשר היא המטריצה המצורפת ל-ו-היא מטריצת היחידה. כאשר הדטרמיננטה אינה אפס מתקבל מהנוסחה, על ידי העברת אגפים, שהמטריצה ההופכית היא המטריצה המצורפת חלקי הדטרמיננטה:
דרך נוספת למציאת מטריצה הפיכה היא לשרשר את מטריצת מימין למטריצה (מטריצה כזו נקראת לפעמים מטריצה מורחבת) ולמצוא קומבינציה ליניארית של השורות אשר תניב את המטריצה .
לדוגמה את המטריצה
נרשום את המטריצה:
ונדרגה:
חיסור השורה הראשונה כפול 2 מהשורה השנייה, וחיבור השורה הראשונה לשורה השלישית:
הכפלת השורה השנייה ב-1-:
חיבור השורה השנייה לראשונה, וחיסור השורה השנייה כפול 2 מהשורה השלישית:
חיבור השורה השלישית לשורה הראשונה, וחיסור השורה השלישית מהשורה השנייה:
ולכן
יש להדגיש כי לא כל המטריצות הפיכות ואפשר לראות זאת באמצעות השיטה הזו. למשל
נרשום:
ונדרג
המטריצה האחרונה אליה הגענו אינה ניתנת להפיכה למטריצה מן הסוג ועל כן המטריצה היא בלתי הפיכה.
הוכחה לשיטת הבלוקים: נשים לב שביצוע סדרת פעולות על שורות מטריצה (דירוג מטריצות) שקול לכפל במטריצה הפיכה B. מאחר שמבצעים את אותן פעולות על A ו-I מקבלים: אבל אם מגיעים ל- הרי ש- וזו בדיוק המטריצה המתקבלת בבלוק הימני (כלומר: ).
תכונות
תנאים שקולים להפיכות
תהא מטריצה מסדר . כל התנאים הבאים שקולים. כלומר אם אחד מתקיים, כולם מתקיימים:
היא מטריצה הפיכה.
קיימת מטריצה כך ש-. (כלומר, הפיכה משמאל)
קיימת מטריצה כך ש-. (כלומר, הפיכה מימין)
אינה מחלק אפס בחוג המטריצות הריבועיות. (כלומר, לכל מטריצה , מתקיים )
(כלומר, דטרמיננטת המטריצה שונה מ-0).
(כלומר, דרגת המטריצה שווה ל-n).
שקולת שורות ל-(כלומר, ניתן להגיע מאל באמצעות פעולות אלמנטריות).
היא מכפלה של מטריצות אלמנטריות.
למערכת המשוואות הליניאריות קיים רק פתרון אחד והוא הפתרון הטריוויאלי, כלומר (בניסוח אחר: מרחב הפתרונות מנוון).
למערכת המשוואות הליניאריות קיים פתרון לכל וקטור עמודה מסדר (פתרון זה יהיה יחיד).
עמודות המטריצה הן בלתי תלויות ליניארית.
שורות המטריצה הן בלתי תלויות ליניארית.
0 אינו ערך עצמי של המטריצה.
ההעתקה הליניארית מעבירה בסיס לבסיס.
ההעתקה הליניארית היא חד חד ערכית. באופן שקול, הגרעין טריוויאלי ()
ההעתקה הליניארית היא על.
ממד מרחב השורות של A הוא n.
ממד מרחב העמודות של A הוא n.
מאפסת פולינום עם מקדם חופשי שונה מ-0.
תכונות אלגבריות
יהיו A ו-B מטריצות הפיכות.
כאשר היא המטריצה המשוחלפת.
לכל סקלר מתקיים
(דטרמיננטה)
אם מטריצה הפיכה גזירה לכל (זוהי מטריצה התלויה בפרמטר t) אזי
אם מספר קטן, אזי
קבוצת המטריצות ההפיכות
לפי מה שכתוב לעיל, ניתן להציג את קבוצת כל המטריצות ההפיכות כקבוצת המטריצות שהדטרמיננטה שלהן לא מתאפסת:
מתכונות הכפליות של הדטרמיננטה (דטרמיננטה של מכפלה היא מכפלת הדטרמיננטות), או משיקולים כללים לגבי הפיכות בחוגים, מכפלת שתי מטריצות הפיכות היא מטריצה הפיכה - כלומר קבוצה זו סגורה תחת כפל. לעומת זאת, חיבור וחיסור מטריצות הפיכות לא יניב בהכרח מטריצה הפיכה.
מסמנים את קבוצת כל המטריצות ההפיכות והיא נקראת החבורה הליניארית הכללית מעל השדה (ביחס לכפל מטריצות). קבוצה זו היא אכן חבורה, לא קומוטטיבית, עם פעולת כפל מטריצות.
מבחינה טופולוגית קבוצה זו היא קבוצה פתוחה, כיוון שהיא מתקבלת כהעתקה ההפוכה של פונקציית הדטרמיננטה (שהיא פונקציה רציפה), של הקבוצה הפתוחה . קבוצה זו צפופה במרחב המטריצות. בגאומטריה דיפרנציאלית, קבוצה זו היא יריעה חלקה, ואף אנליטית מממד כאשר או . בנוסף, יחד עם פעולת כפל מטריצות, קבוצה זו מהווה חבורת לי.
הכללות
הפיכוּת מצד אחד
מטריצה נקראת הפיכה משמאל אם קיימת מטריצה כך ש . ההופכית השמאלית אינה נקבעת ביחידות אם אינה ריבועית.
בדומה, מטריצה נקראת הפיכה מימין אם קיימת מטריצה כך ש .
מטריצה שהפיכה גם מימין וגם משמאל היא מטריצה הפיכה, ובפרט היא ריבועית. מטריצה שהפיכה רק מצד אחד אינה ריבועית.
הפכי מור-פנרוז
מושג המטריצה ההופכית הוכלל על ידי אליקים מור ורוג'ר פנרוז עבור מטריצות שאינן בהכרח ריבועיות; ראו .
ראו גם
נוסחת וודברי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מטריצות
קטגוריה:דטרמיננטות | 2024-09-09T17:36:26 |
מלחמת המולדת הגדולה | REDIRECT החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | 2004-09-08T06:27:12 |
איי פארו | איי פארו (בפארואזית: Føroyar, "איי הצאן", בדנית: Færøerne) הם קבוצת איים השוכנת בצפון האוקיינוס האטלנטי, בין סקוטלנד, נורווגיה ואיסלנד. האיים זכו למעמד של אזור אוטונומי בממלכת דנמרק בשנת 1948, ומלבד ענייני חוץ וביטחון, תושבי האיים (המכונים פארואזים) מנהלים את חייהם באופן עצמאי. איי פארו חברים במועצה הנורדית, ארגון בינלאומי אזורי של מדינות סקנדינביה.
היסטוריה
על פי הסאגה על בני פארואה , שנכתבה באיסלנדית באיסלנד, הגיעו אל האיים מהגרים שנמלטו מנורווגיה מפני שלטון העריצות של האראלד הראשון, במאה ה־9, והתיישבו באיים. בתחילת המאה ה־11, תושבי האיים הצפוניים של פארו פלשו לאיים הדרומיים וכמעט השמידו את תושביהם. סיגמונדור בן ברסטיר , אשר מוצאו מהאיים הדרומיים, ומשפחתו כמעט והושמדה כולה על ידי הפולשים מהאיים הצפוניים, נמלט לנורווגיה, שם קיבל מינוי וסיוע של אולף הראשון, מלך נורווגיה לכבוש את האיים. סיגמונדור חזר לאיים ובמהלך הכיבוש ניצר בכח את תושבי האיים. אף על פי שסיגמונדור נרצח בגלל מהלכיו, השליטה הנורווגית על איי פארו נשמרה במשך שנים רבות.
בשנת 1386 צורפו איי פארו לאיחוד קאלמאר עם הצטרפות ממלכת נורווגיה לאיחוד, ובהמשך נהיו האיים חלק מממלכת דנמרק־נורווגיה. בשנת 1586 הגיעה הרפורמציה לאיים. כאשר נורווגיה נקרעה מממלכת דנמרק
במסגרת הסכם קיל משנת 1814, נותרו איי פארו חלק מממלכת דנמרק. בשנת 1888 החלה התעוררות לאומית בקרב תושבי האיים, והשאיפה לאוטונומיה תרבותית ולשונית.
ב־12 באפריל 1940 האיים נכבשו על ידי הצבא הבריטי לאחר כיבוש דנמרק על ידי גרמניה הנאצית, על מנת למנוע שליטה נאצית באיים. בשנת 1941 הנפיקו הבריטים 5 ערכי מטבעות שנשאו את תוארו של כריסטיאן העשירי מלך דנמרק הכבושה באותה עת. שמה של דנמרק היה מוטבע על כל המטבעות, אבל הם היו שונים מהמטבעות הדניים ושימשו את התושבים באיי פארו בלבד. מאז הם מבוקשים על ידי אספנים.
ב־1942 נבנה על ידי חיל האוויר הבריטי שדה התעופה באי.
לאחר המלחמה הוחזרה השליטה באיים לדנמרק. בשנת 1946 נערך משאל עם לגבי עצמאות האיים, בו רוב קטן של כ־150 איש תמך בעצמאות. לאחר שנתיים, ב־1948, הוענקה לאיים אוטונומיה דנית.
תושבי האי סירבו להצטרף לקהילה האירופית (כיום האיחוד האירופי) ב־1973, כאשר דנמרק הצטרפה לאיחוד.
בשנת 1998 בעקבות מינוי אנפין קלסברג לראש הממשלה החל תהליך של מעבר אחריות על תפיקידים שונים מהממשל הדני לממשל מקומי.
פוליטיקה
ממוזער|שמאל|250px|תינגאנס בתורסהאבן, מושב הממשלה.
האיים מחולקים מבחינה אדמיניסטרטיבית ל־34 מחוזות עירוניים, בהם נמצאים כ־120 ערים וכפרים.
באופן מסורתי היו האיים מחולקים ל־6 מחוזות (המכונים "סויסלה" – Sýsla) עיקריים (נוראויאר, אייסטורוי, סטריימוי, ואוגר, סאנד'וי וסוד'ורוי).
בכל מחוז נערכות בחירות מקומיות. כמו כן נערכות בחירות בשבעה מחוזות בחירה (ה"סיסלור" לעיל, כאשר סטריומוי מחולק לשני מחוזות – צפון ודרום (אזור תורסהאבן)) לשלטון באיים (הלוגטינג וכן בחירות לפרלמנט של דנמרק (הפולקתינג).
לממשלת האיים סמכויות בכל נושאי הפנים. ראש הממשלה מכונה לוגמאור. השרים מכונים לאנדסטיריסמאור.
בשנת 2018 היה צפוי להתקיים באיים משאל עם, במטרה לקבוע האם האיים יזכו לעצמאות מלאה מדנמרק, אך באפריל 2018 הוא נדחה והצעת המשאל עברה לעיבוד מחדש.
שלטון עצמי
באיי פארו יש מערכת פוליטית אוטונומית ופרלמנט ובו 33 מושבים. במערכת הפוליטית יש שבע מפלגות – הרבה ביחס למערכת הקטנה. כתוצאה מכך, בשביל להרכיב ממשלה יש בדרך כלל צורך בהקמת קואליציות ובריתות. הבחירות מתקיימות מדי ארבע שנים ומאז שנת 2008 כל האיים הם מחוז בחירה אחד.
מאז הבחירות שהתקיימו באוגוסט 2019 מתקיימת באיים קואליציה של מפלגות הימין־מרכז בראשות מפלגת האיחוד (Sambandsflokkurin), התומכת באשרור מערכת היחסים הצמודה בין האיים לדנמרק. כמו כן קיימת תנועת העצמאות הפארואזית.
איי פארו ודנמרק
בשנת 1948 הוענק לאיים שלטון עצמי על ידי ממשלת דנמרק, וכיום האיים הם חלק מממלכת דנמרק המעניקה לאיים קיצבה שנתית על מנת לתמוך בכלכלת האיים. תושבי האי חלוקים בדעותיהם – חלקם שואפים לעצמאות מדנמרק, וחלקים מעדיפים את המצב הקיים.
אחת הבעיות הקשות עמה מתמודדת אוכלוסיית האיים היא ההגירה השלילית של צעירים לאחר לימודיהם התיכוניים לדנמרק, שם הם זוכים להשכלה אקדמית. חלקם הגדול אינו שב בתום הלימודים ועשרות אלפי פארואים קבעו את משכן הקבע שלהם בדנמרק ובייחוד בבירה קופנהגן. בעיה זו הובילה לפתיחה של מוסדות אקדמיים באיים, אך היצע תחומי הלימוד די קטן.
האיחוד האירופי
איי פארו אינם מהווים חלק מהאיחוד האירופי. יתרה מזאת, פרוטוקול מיוחד להסכם של דנמרק עם האיחוד קובע כי אזרחי דנמרק המתגוררים באיים אינם נחשבים לאזרחי האיחוד האירופי.
גאוגרפיה
ממוזער|250px|שמאל|האי הבלתי מיושב ליטלה דימון
קבוצת איי פארו כוללת 18 איים הנמצאים בין הים הנורווגי והאוקיינוס האטלנטי בצפון אירופה, בין נורווגיה (675 ק"מ) לאיסלנד (450 ק"מ), 280 ק"מ מאיי שטלנד.
שטח האיים 1,399 קמ"ר, ואורכו של קו־החוף של האיים 1,117 ק"מ. יש באיים אגמים ונהרות קטנים, אך לא גדולים ומשמעותיים.
כל האיים, למעט ליטלה דימון מיושבים.
פני השטח של האיים מסולעים. רוב שטח האיים הוא גבעות נמוכות. לרוב האיים קו חוף צוקי. הנקודה הגבוהה ביותר באיים היא הר סלטארטינטור שגובהו 880 מטרים מעל פני הים.
אקלים
חודשי הקיץ באיים קרירים, והחורפים ממוזגים למרות מיקומם הצפוני של האיים, וזאת בשל זרם הגולף הזורם סביבם. בדרך כלל בתקופות הקיץ האיים מכוסים ערפל המקשה על הנהיגה ובחורף מזג האוויר יורד אל מתחת לאפס מעלות ופני האיים וההרים מתכסים בלובן השלג.
כלכלה
שנות ה־90 של המאה ה־20 הובילו לשפל כלכלי באיים בשל הירידה בכמויות הדגה באזור האיים, אולם לקראת תחילת המאה ה־21 התאוששה כלכלת האיים, ובשנת 1998 ירד שיעור האבטלה באיים ל־5%.
האיים תלויים לחלוטין מבחינה כלכלית בדיג המתבצע סביב האיים. שיטות הדייג הן מגוונות וכהמחשה לכך ניתן להבחין במקום בדייגים הפועלים על גבי סירות משוטים קטנות בין האיים, בדרך כלל בקרבה יחסית לחופים, ועד לספינות ענק שיוצאות אל מרחבי האוקיינוס למשך מספר ימים ועל סיפונן מתבצעים כל תהליכי הדייג, ניקיון הדגים, אריזתם והכנתם לשיווק. כמו כן, דייגים חובבים רבים משתמשים בשלל שיטות דייג במקום.
טקסט=דייג באמצעות סירת משוטים באיי פארו. ברקע המרוחק האי נולסוי|ממוזער|392x392 פיקסלים|דייג בסירת משוטים
ממשלת האיים מנסה למצוא מקורות נוספים לבסס עליהם את כלכלת האיים ובהם חקלאות ימית. כמו כן נעשים בקרבת האיים חיפושים אחר מקורות נפט.
מיעוט האבטלה באיים אינו מלמד על כלכלה בריאה. הסיבה למיעוט המובטלים היא בעיקר הגירה שלילית של סטודנטים וצעירים לדנמרק ומדינות אחרות, בהיעדר אפשרויות תעסוקה באיים.
איי פארו מנפיקים כיום שטרות אבל לא מטבעות. ערך המטבע המקומי, הקרונה הפארואזית, זהה לזו הדנית, ובכל בתי העסק מקבלים גם את המטבע הדני.
אוכלוסייה
באיי פארו מתגוררים כ־50,000 תושבים על פני 17 מתוך 18 האיים. האי היחיד שאינו מיושב הוא ליטלה דימון. בודדים נוהגים להגיע לאי בימות הקיץ לטיולי אתגר במסלולים תלולים ומסוכנים במיוחד.
על האי קולטור מתגוררת אישה אחת בגפה, שמרב עיסוקה הוא בגידול כבשים, אווזים וטיפוח של כפר ויקינגי עתיק לצורכי שימור ותיירות.
האי הגדול ביותר הוא סטירמוי, בו ממוקמת עיר הבירה תורסהאבן (Tórshavn), עם למעלה מ־20,000 תושבים.
השפה באיים
שפת התושבים היא פארואזית – שפה הדומה לאיסלנדית ולנורדית עתיקה. בניגוד לאיסלנדית, היא לא הייתה שפה כתובה עד המאה ה־19, כאשר הוצעו שתי גרסאות מנוגדות לכתיבתה: האחת פונטית והאחרת בנויה על המסורת האיסלנדית (שכבר אינה משקפת את ההגייה בת זמננו). גרסה זו היא שהתקבלה בסופו של דבר מסיבות של יוקרה לאומית. בה נכתבו רוב היצירות של הספרות הפארואזית, כתבי העת והעיתונות בכללה. היא שפה רשמית של השלטון, ובה מתנהלת מערכת החינוך. למרות זאת, יש נסיגה בקרב הדור הצעיר בשימוש בשפה, ומתרחש מעבר מואץ לשימוש בשפה הדנית (בהגייה מקומית) גם כשפת הדיבור, לפחות במרכזים העירוניים.
המאכלים של איי פארו
המטבח המסורתי של איי פארו מתבסס על מאכלי בשר, פירות ים, תפוחי אדמה וירקות טריים. צלי כבש הוא הבסיס של כמעט כל ארוחה, ובעיקר נהוג לאכול בשר כבש מיובש, שֶרְפִּיצֶ'ט (skerpikjøt), המוכן בבקתות ייבוש מיוחדות הקרויות בשם צ'אטלור (hjallur). מאכלים מסורתיים נוספים הם בשר חצי מיובש (ראסט צ'ואוט – rast kjót) ודגים מיושנים. כמו כן נהוג לאכול דגים חיים (ובשר לווייתן חי – grindadráp) וציפורי ים וביציהן. מלאכת לכידת ציפורי "תוּכּוני הים" (lundar בפארואזית; puffins באנגלית) נעשית על ידי ציידים מיומנים האוחזים רשתות בקרבה לאזורי הקינון (בייחוד על האי מיצ'ינס), ובהנפת הרשת לוכדים את הציפורים.
בזמן הכיבוש הבריטי במדינה, נחשפו התושבים לאוכל שאכלו החיילים הבריטים כגון פיש אנד צ'יפס וסוגי שוקולדים שונים שמשווקים עד היום באיים.
תחבורה
עד המאה ה־19, אמצעי המעבר היחיד בין האיים היו סירות. באיים עצמם, הלכו בני המעמדות הנמוכים ברגל, והעשירים רכבו על סוסים או נסעו בעגלות הרתומות להם.
במאה העשרים החלו מעבורות מסיעות תושבים בין האיים. בין שתי מלחמות העולם הגיעו לאיים גם המוניות והאוטובוסים, ומעט מכוניות פרטיות לעשירים.
לאחר מלחמות העולם התחילו להגיע אל האיים מעבורות חדישות שאפשרו נשיאת כלי רכב מסוגים שונים בין האיים. דבר זה אפשר נסיעה בכלי רכב בין האיים במהירות וביעילות רבה יותר מבעבר.
משנות ה־60, ובצורה מוגברת בשנות ה־70 של המאה ה־20 החלה בנייה של גשרים ומנהרות המקשרות בין האיים, שביטלו את הצורך במעבורות על מנת להעביר דברים שונים בין האיים.
בשנת 1973 נבנתה מנהרה בין העיר נוראסקאלה שבאי אייסטורוי, לבין העיר נסוויק שבאי סטריימוי. בשנת 1976 נבנתה מנהרה נוספת בין איים אלה, וכן גשר המקשר בין שני האיים, שכונו מאותה עת "היבשת" ("Meginlandið"). בשנת 1975 נבנה גשר בין ויד'וי ובורד'וי, וב־1986 נבנה גשר בין בורד'וי וקונוי, שקישר את הבירה לאיים הדרומיים.
בשנת 2002 נבנתה מנהרה בין סטריימוי וואוגר (שבו נמצא שדה התעופה של האיים). מנהרה המקשרת בין אסטורוי לבורד'וי נפתחה בשנת 2006. עם השלמתה, 85% מתושבי האיים מקושרים בגשרים או מנהרות.
תקשורת
בהתחשב במספר התושבים המועט של איי פארו (49,267 תושבים נכון לשנת 2011), רמת התקשורת באיים גבוהה ביותר.
החל בשנת 1998 לאיים מערכת מרכזיות טלפונים דיגיטלית. האיים מקושרים בתקשורת בינלאומית באמצעות לוויין, וכן שני קווי תקשורת אופטיים תת־ימיים המקשרים את האיים עם דנמרק, איסלנד וסקוטלנד. באיים 7 תחנות טלוויזיה מקומיות. סיומת האינטרנט של האיים: fo.
צבא
אין לאיי פארו כוחות צבא. צבא דנמרק אחראי על הגנת האיים ומפעיל באופן קבע שתי ספינות פטרול אשר מרבית עיסוקן הוא בדיקת רישיונות של דייגים. אזרחי האיים רשאים להתגייס לצבא הדני.
משמר החופים
לאיים מספר סירות משמר חופים וכן סירות הצלה, שעובדות לא אחת בשיתוף עם מערך המסוקים המקומי. היות שבית החולים המרכזי נמצא בעיר הבירה תורסהאבן (Tórshavn), מצוי בו גם מנחת מסוקים פעיל בצמוד לקו המים של האוקיינוס.
ראו גם
ציד לווייתנאים באיי פארו
נבחרת איי פארו בכדורגל
קישורים חיצוניים
איי פארו – כל היישובים
חדשות איי פארו – רשת הרדיו הלאומית
משרד ראש הממשלה – אתר רשמי
משרד התיירות של איי פארו – אתר רשמי
אוסף צילומים מאיי פארו, באתר Flickr
עמרי גלפרין במסעו לאיי פארו: איי פארו – גן העדן הצפוני סרט באורך מלא
עמרי גלפרין, איי פארו – חלום צפוני. כתבה מתוך המגזין "טבע הדברים"
עמרי גלפרין, החיים שלי על אי, טבע הדברים, מגזין אפריל 2022
הערות שוליים
*
פארו
קטגוריה:דנמרק: גאוגרפיה
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מושבות נורווגיות לשעבר
פארו
קטגוריה:אזורים בעלי שלטון עצמי
קטגוריה:חברות המועצה הנורדית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות דנית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1948 | 2024-08-25T08:09:56 |
תולדות השיגעון בעידן התבונה | תולדות השיגעון בעידן התבונה (בצרפתית: Folie et déraison - Histoire de la folie à l'âge classique) הוא ספר שכתב הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו ויצא לאור בשנת 1961.
את הספר כתב פוקו בשוודיה והוא היה תזה עבור הדוקטורט שלו. זהו הספר המלא הראשון שפרסם פוקו - גרסה מקוצרת של הספר תורגמה לעברית על ידי אהרן אמיר.
הספר מציב גישה ביקורתית כלפי רעיון השיגעון בתרבות המערבית וכלפי הפרקטיקות, המוסדות והתרבות הקשורים אליו. הספר זכה למעמד מכונן ומשפיע בתחומים נרחבים במדעי החברה ובעיקר בסוציולוגיה, פילוסופיה ובהיסטוריה של הרעיונות. הספר היווה מקור השראה לתנועה האנטי פסיכיאטרית אשר החלה בשנות ה-60 וה-70. בספר פוקו מבקר גם את המבט הרומנטי, זה הרואה במשוגע גאון. הוא מבקש לחקור איך השיגעון יכול לתפקד כאובייקט לחקירה מצד אחד, וכמטרה להתערבות של כוח ספציפי: הצייתנות של מוסד המשוגעים, מצד שני.
פוקו מתחיל את הסקירה ההיסטורית שלו בימי הביניים, וברעיון של המצורע, אשר הופרד, חברתית ופיזית, מהשאר (ראו: מושבת מצורעים). לדידו, עם היעלמות הצרעת, תפס השיגעון את מקומה. ספינת המשוגעים היא דוגמה לפרקטיקה של הפרדה והדרה מימי הביניים, ובה גורשו המשוגעים בספינות. ברנסאנס, נתפש השיגעון כתופעה שנוגעת לכלל האנשים מפני חוסר יכולתם להתקרב לתבונה האלוהית. בדון קיחוטה של סרוונטס כל האנשים חלשים בפני התשוקה וההתחזות. לפיכך, המשוגעים הובנו כאלו שהתקרבו יתר על המידה אל תבונתו של האלוהים ולכן זכו למקום בלב החברה. רק במאה ה-17 החלה התנועה שאותה פוקו מכנה "הכליאה הגדולה". תנועה בה "חסרי הדעת" נכלאו והוכנסו למוסדות באופן מערכתי.
במאה ה-18 החברה החלה לתפוש את המשוגעים כהיפוך התבונה. הם נתפשו כחייתיים וזכו ליחס לא אנושי, מכיוון שחסר להם, כך על פי רוח התקופה, המרכיב שהופך את האדם לאנושי. במאה ה-19 הופיע הרעיון לפיו השיגעון הוא מחלה, ולפיכך יש לשאוף לרפאה (פיליפ פינל).
פוקו טוען עוד, כי ברנסאנס לשיגעון הייתה יכולת ציון והענקת משמעות החורגת ממגבלות הסדר החברתי, יכולת להצביע על אמת עמוקה יותר. יכולת זו הושתקה עם הופעתה של התבונה בנאורות. פוקו בוחן גם את הופעתן של שיטות טיפול מודרניות ו"הומניות" במשוגעים ומציין את פיליפ פינל וסמואל טיוק (Samuel Tuke) בפרט. הוא טוען שטיפולים אלה היוו פרקטיקות של שליטה לא פחות מהטיפולים שקדמו להם. שיטתו של טיוק הושתתה על הענשת המשוגעים עד שוויתרו על המחויבות שלהם אל השיגעון, וטיפולו של פינל היה טיפול בדחייה שכלל מקלחות קרח וקשירה. להשקפתו של פוקו, הטיפול דגל בברוטאליות חוזרת ונשנית עד שתבנית השיפוט והענישה הופנמה על ידי המטופל.
גישתו של פוקו היא ביקורתית, הוא בוחר בתיאור גנאלוגי כדי להציג גרסה שונה מזו המקובלת, המציגה את הנאורות כמגלה אמת ומובילה בהכרח לעולם הומאני וטוב יותר. הוא מבקש להציג צד אחר בו ישנה השתקה והדרה של אנשים מהחברה וישנן פרקטיקות של שליטה ושל ענישה. את ההשתקה הזו מבקש פוקו לשבור, הוא מבקש להיות קולו של המשוגע (שאיפה אותה ביקר מאוחר יותר תלמידו ז'אק דרידה).
התיאור ההיסטורי של פוקו מבקש להתמקד לא בשינויים בסדר החברתי או בתאוריות הטיפוליות, אלא בהיסטוריה של הקו המבחין בין שיגעון ובין שפיות. לשיטתו לידע ולשיח יש תפקיד מרכזי בעיצובו של השיגעון, אותו השיגעון אותו הם מתיימרים לחקור כאובייקט נפרד.
ראו גם
גישת הקונפליקט החברתי
השיגעון באמנות ימי הביניים
קטגוריה:מישל פוקו
קטגוריה:חיבורים פילוסופיים
קטגוריה:ספרי 1961
קטגוריה:פסיכיאטריה
קטגוריה:ספרי הוצאת כתר | 2024-01-11T07:18:27 |
שער מנדלבאום | 200px|ממוזער|שמאל|ועדת שביתת הנשק ירדן–ישראל בישיבה בשער מנדלבאום, בשנת 1950 לערך
ממוזער|שמאל|200px|שלט "ברוכים הבאים לישראל" שנת 1955
שמאל|ממוזער|200px|מעבר מנדלבאום 1965
ממוזער|200px|פירוק שער מנדלבאום, 1967
שער מנדלבאום או מעבר מנדלבאום (כתיב אחר: מנדלבוים) היה מעבר הגבול בין ישראל לממלכת ירדן, ומעבר הגבול היחיד בין שני חלקיה של ירושלים, בין השנים 1948–1967. השם "מנדלבאום" הוא על שם ביתם של בני הזוג שמחה מנדלבאום ואסתר (מנדלבוים) - בית שהיה סמוך למעבר, בשטח ההפקר בין ישראל לבין ממלכת ירדן.
אתר מעבר הגבול היה בצומת הרחובות שמואל הנביא ודרך סנט ג'ורג'. רחוב זה, ששימש כדרך ראשית מירושלים לכיוון הר הצופים והעיר רמאללה, נחצה ונחסם על ידי "הקו העירוני" - הגבול בין ישראל לירדן, ובנקודת חצייה זו נקבע המעבר. שמו של קטע הרחוב (בעבר דרך סנט ג'ורג') אשר נותר בצד הישראלי הוסב לרחוב שבטי ישראל. חלקו הירדני של רחוב סנט ג'ורג' נשאר בשמו זה, ממעבר הגבול וצפונה.
היסטוריה
בזמן מלחמת העצמאות ניהלו הירדנים והישראלים קרבות קשים על השליטה בצומת ובאזור. דרך צומת זה עברה שיירת הדסה להר הצופים. השיירה הותקפה בשכונת שייח' ג'ראח בידי ערבים, שרצחו 78 נוסעים יהודים. שיאם של הקרבות בצומת במאי 1948, עת פרץ טור משוריין ירדני מכיוון שייח ג'ראח ונבלם על ידי מחלקה מפלוגת מפקדי הגדנ"ע של ה"הגנה". על פי הסופרים לארי קולינס ודומיניק לאפייר "הו, ירושלים", את הטור עצר מיכאל (מישקה) רבינוביץ (רותם) שירה פגז רובה פיאט אנטי-טנקי ועצר את הטור. בהמשך, ב-18 ביולי לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה, ניסו שוב משוריינים וכוחות חי"ר של הלגיון לכבוש את המתחם ואף גרמו לנסיגת כוחות החי"ם מהמקום, אך בפעולה מהירה ועיקשת הצליחו פלוגות א ו-ב של גדוד "בית חורון", בפיקוד צבי צלנר (שבלילה קודם נכשלו בניסיון הפריצה לעיר העתיקה (מבצע קדם)) לכבוש בחזרה את המקום.
הצומת והבתים סביבו נקבעו לאחר הסכמי הפסקת האש למעבר הגבול "מעבר מנדלבאום", בעיקר בשל קרבתם אל המובלעת הישראלית בהר הצופים.
המעבר נקרא על שם רבי שמחה מנדלבאום ורעייתו אסתר, אשר בנו את ביתם בשנת 1927 בצידו הצפוני של הצומת. הבית, אשר שימש בזמן המנדט הבריטי את ארגון ההגנה, פוצץ ונהרס ביולי 1948 במהלך מלחמת העצמאות, על ידי לוחמי הלגיון הירדני.
בפגישת מפקד מחוז ירושלים סגן-אלוף משה דיין עם המפקד הירדני, קולונל עבדאללה א-תל, נקבע כי שיירות האספקה להר הצופים יחצו את הגבול באזור בתי-מנדלבאום, בקצה רחוב שמואל הנביא.
המעבר נוהל על ידי אנשי מנהל ומכס ישראלים וירדנים, ושימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר של צליינים נוצרים בחג המולד. מן המעבר יצאה אחת לשבועיים "השיירה הדו-שבועית" אל המובלעת הישראלית בהר הצופים. בקשות רבות של ערבים ישראלים נתקבלו למפגש עם קרוביהם דרך מעבר מנדלבאום אך רק מעטים נענו. בציבור הערבי עלו טענות על פרוטקציה בניהול המעבר.
לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, נהרסו שרידי הבית שנותרו על תילם. כיום עובר במקום כביש מס' 1 של ירושלים (נחשב לחלק מכביש 60) ותוואי הרכבת הקלה (בקטע הנוכחי נקרא שדרות בר-לב). הכיכר הסמוכה למקום קרויה כיכר מנדלבאום, על שם בוני הבית. סמוך לכיכר שומרה העמדה הצבאית הצה"לית שחלשה על המעבר, "עמדת בית תורג'מן", במצבה בימי הקו העירוני. על הבניין מוצב שלט של המועצה לשימור אתרים המספר את הסיפור של מעבר מנדלבאום.
ראו גם
כיכר פיקוד מרכז
לקריאה נוספת
אהרן יפה, מנדלבאום : האיש והמעבר בירושלים החצוייה, האומה, 188, תשע"ג, עמ' 82–87.
קישורים חיצוניים
אחוד משפחות ערביות בשער מנדלבאום, יומני כרמל אפריל 1951 (התחלה 4:59)
סגן שר החוץ של ארצות הברית מגיע לישראל דרך שער מנדלבאום, יומני כרמל אפריל 1951 (התחלה 2:39)
רפי מן, "העיניים והאוזניים של צה"ל": הר הצופים, אתר "הערות שוליים להיסטוריה", 27.6.2015
אלי אלון, המבנה ההיסטורי במעבר מנדלבאום הפך לישיבה, מחלקה ראשונה, 2 בדצמבר 2019
הערות שוליים
ממוזער|שלט של המועצה לשימור אתרים המספר את הסיפור של מעבר מנדלבאום
קטגוריה:ירושלים: מבנים
קטגוריה:ירושלים המחולקת
קטגוריה:מעברי גבול בישראל
קטגוריה:מעברי גבול בערים חצויות
קטגוריה:משפחת מנדלבוים
קטגוריה:מעברי גבול בגבול ירדן–ישראל
קטגוריה:שערי ירושלים | 2024-08-01T03:59:30 |
אמייל | קטגוריה:שמות משפחה | 2021-09-28T05:59:08 |
סולם מז'ורי | סולם מז'ורי (בעברית: סולם רביב) הוא אחד הסולמות הדיאטוניים המשמשים במוזיקה מערבית. הסולם המז'ורי הוא המודוס היוני, שהשתמר מתקופת יוון העתיקה. הסולם בנוי משבעה תווים על המרווחים הבאים מצליל היסוד (שנותן לסולם את שמו): פרימה זכה, סקונדה גדולה, טרצה גדולה, קוורטה זכה, קווינטה זכה, סקסטה גדולה, ספטימה גדולה, ואוקטבה זכה (שהיא צליל היסוד של האוקטבה הגבוהה יותר). אפשר לקצר זאת בהופעת כל המרווחים הלא זכים בצורה גדולה. המאפיין העיקרי של הסולם המז'ורי לעומת המינורי הוא הטרצה הגדולה. מבחינה טכנית ניתן לראות את הסולם כבנוי מזוג טטרקורדים עוקבים שכל אחד בנוי כך: טון, טון, חצי-טון. אם מסתכלים בפסנתר על הסולם המז'ורי, ומתחילים מדו, אז כל הצלילים יהיו על הקלידים הלבנים: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי ודו.
ממוזער|שמאל|300px|סולם דו מז'ור
מבנה
לבניית סולם מז'ורי יש להתחיל מצליל הבסיס (לדוגמה דו) ולהמשיך ברצף המרווחים טון, טון, חצי טון, טון, טון, טון, חצי טון.
ניתן גם להתייחס למבנה הסולם כשני טטרקורדים, שסדר המרווחים בין הצלילים הוא טון, טון, חצי טון, ובין שני הטטרקורדים המרווח הוא טון.
לתווים השונים בסולם המז'ורי ישנם שמות ייעודיים, הנקבעים לפי מיקומם:
טוניקה – התו הבסיסי בסולם. בסולם דו מז'ור – התו דו.
סופרטוניקה – התו השני בסולם. בסולם דו מז'ור – התו רה.
מדיאנטה – התו השלישי בסולם. בסולם דו מז'ור – התו מי.
סובדומיננטה – התו הרביעי בסולם. בסולם דו מז'ור – התו פה.
דומיננטה – התו החמישי בסולם. בסולם דו מז'ור – התו סול.
סובמדיאנטה – התו השישי בסולם. בסולם דו מז'ור – התו לה.
טון מוביל – התו השביעי והאחרון בסולם. בסולם דו מז'ור – התו סי.
מבחינה היסטורית, במערב הסולם המז'ורי מזוהה כ"שמח", לעומת הסולם המינורי, למשל, המזוהה כ"עצוב".
סולם זה מקביל חלקית למקאם עג'ם במוזיקה הערבית, ולנובה מזמום במוזיקה האנדלוסית.
ראו גם
מרווח
אוקטבה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הרמוניה
קטגוריה:סולמות במוזיקה | 2024-03-17T13:58:18 |
פיצה | פיצה (באיטלקית: Pizza) היא מאכל איטלקי עשוי בצק שמרים אפוי, אשר מכוסה בדרך כלל בשכבה של רוטב עגבניות וגבינה. לעיתים קרובות הפיצה מכילה רכיבים אחרים, כדוגמת סלמון, פטריות, פלפל אדום, בצל, זיתים, ארטישוק, תירס, טונה, האם, פפרוני, פרושוטו, עלי בזיליקום, פירות ים ואננס.
הפיצה היא במקור מאכל איטלקי מסורתי. הפיצה הובאה לארצות הברית על ידי מהגרים איטלקים והפכה לסוג נפוץ של מזון מהיר. גרסת המזון המהיר האמריקאית של הפיצה הגיעה למדינות נוספות והפכה לאחד ממאכלי המזון המהיר הנפוצים בעולם. הגרסאות האיטלקיות והאמריקאיות נבדלות באופן ההכנה, צורת הגשה וערך תזונתי. המכינים פיצה נקראים פִּיצָיוֹלָהּ ופִּיצָיוֹלוֹ (נקבה וזכר בהתאמה).
אטימולוגיה
המילה pizza מקורה באיטלקית, ומשמעותה - "עוגה" או "פשטידה". תיעוד למילה pizza ניתן למצוא עוד בלטינית מאוחרת, ובה משמעות של "לחם שטוח". לא ברור כיצד הגיעה המילה ללטינית; על פי ארנסט קליין, המילה נגזרה מהמילה היוונית pitta, שמו של מאפה יווני שמקורו במילה היוונית העתיקה שמשמעה "פיח". סברה אחרת גורסת כי מקור המילה הוא גרמאני, וכי היא באה מהמילה bezzo שמשמעה "נגיסה"; על פי סברה זו, המילה היוונית אולי הגיעה דווקא מהמילה האיטלקית ולא להפך. על פי המילון האטימולוגי הוותיק של פיאניג'אני, מקור המילה הוא בצורה של המילה pinza, מילת דיאלקט שהיא צורת בינוני-פעול של הפועל "ללחוץ" או "לרמוס". במשמעותה המודרנית תועדה המילה באנגלית לראשונה בשנת 1825.
היסטוריה
רוטב העגבניות הפך לחלק מהפיצה רק בשלב מאוחר יחסית. העגבנייה הגיעה לאירופה בראשית המאה ה-16, כאשר האירופאים הגיעו לפרו שבדרום אמריקה. בתחילה חשבו האירופאים שהעגבנייה רעילה לבני אדם, אבל במהרה הפכה העגבנייה למוצר מזון בשימוש בקרב דלי האמצעים, וכנראה היו עניים מאזור נאפולי, הראשונים שהוסיפו את העגבניות לבצק הפיצה. רוטב העגבניות הפך להצלחה, ובמהרה המאכל התפשט ברחבי אזור נאפולי.
במאה ה-18, הפיצה החלה לנחול הצלחה כה רבה, עד כי מריה קרולינה, מלכת נאפולי, ביקשה שיבנה תנור לבנים במטבחה כדי שהטבח שלה יוכל להכין פיצות עבורה ועבור אורחיה. באותם ימים, הפיצה הייתה מאכל עניים, וקרולינה הכריחה את האצילים לאכול פיצות. בשנת 1889, מרגריטה, מלכת איטליה, הזמינה בעת שהותה באזור נאפולי את אופה הפיצות הפופולרי ביותר בזמנו, רפאלה אספוזיטו, כדי שיכין עבורה את מיטב הפיצות שלו. אחת מבין הפיצות שהכין, פיצה על בסיס גבינת מוצרלה, ריחן ועגבניות, מצאה חן בעיניה במיוחד וכך קיבלה את השם "פיצה מרגריטה". שלושת המרכיבים העיקריים שלה, הגבינה הלבנה, הריחן הירוק ורוטב העגבניות האדום, באו לסמל את צבעי הדגל האיטלקי החדש.
סיבוב הפיצה באוויר בתהליך הכנתה הוכרז בשנת 2017 על ידי אונסק"ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית.
סוגי פיצות
פיצה איטלקית מסורתית
הפיצה האיטלקית המסורתית מורכבת מקמח לבן, מלח, שמרים ומים בלבד. את הבצק פותחים לשכבת בצק עגולה ודקה. העובי משתנה בין אזורים שונים באיטליה. לדוגמה, הפיצה הנאפוליטנית מאופיינת במרכז דק ושוליים עבים מאוד. לפיצה הרומאית עובי אחיד בכל שטחה. לאחר פתיחת הבצק מוסיפים מעליו את הרטבים והתוספות השונות, ואופים בתנור אפייה בחום גבוה מאוד (של לפחות 400°C), לפרק זמן של 2–4 דקות.
לפיצה המסורתית יש מספר רב של גרסאות קלאסיות המוכרות כיום. בהן:
פיצה מרינרה
פיצה מרינרה (Pizza marinara) היא אחת הגרסאות המסורתיות ביותר של הפיצה. בנוסף לבצק היא מכילה רוטב עגבניות (פאסאטה), שום, שמן זית ואורגנו ללא תוספת גבינה. זוהי פיצה נאפוליטנית הוותיקה ביותר.
פיצה מרגריטה
פיצה מרגריטה היא הפיצה האיטלקית המוכרת ביותר בעולם. היא נקראת על שם מרגריטה, נסיכת סבויה, שהייתה מלכת איטליה. פיצה זו מבוססת על רוטב מעגבניות, גבינת מוצרלה ועלי בזיליקום בשולי הפיצה נמשח שמן זית. המרכיבים הם בצבעי דגל איטליה. פיצה זו היא אחת הגרסאות המוכרות רשמית כפיצה נפוליטנה.
פיצה ביאנקה (לבנה)
סוג של פיצה המוכר פחות מחוץ לאיטליה, המבוסס על אותו בצק מסורתי, ללא רוטב עגבניות. את רוטב העגבניות מחליף רוטב אחר, המבוסס ריקוטה, או לחלופין כגון רוטב פסטו או רוטב על בסיס שמנת (כמו בשמל), ולפעמים אין שימוש כלל ברוטב, אלא רק בגבינות ומגוון תוספות.
פיצה ארבע גבינות
פיצה ארבע גבינות (Pizza quattro formaggi) היא גרסה מוכרת מאוד שיכולה לכלול (rossa) או לא לכלול (bianca) רוטב עגבניות. הגבינות הנפוצות בפיצה ארבע גבינות הן: מוצרלה, פטה, גורגונזולה, פרמזן (או גראנה פדנו), פקורינו. הגבינות מפוזרות כך שהפיצה תהיה מכוסה כולה.
הגרסה האמריקאית לפיצה
בגרסתה האמריקאית של הפיצה, בצק השמרים הפך לעבה יותר. הצורה הקלאסית של הפיצה נחתכה לגזרות (המכונות "משולשים") לראשונה בארצות הברית ולפיצה התווספו תוספות שונות שאינן דווקא מהמטבח האיטלקי, לדוגמה: פיצה בנוסח הוואי בתוספת אננס ושינקן שמקורה בקנדה, פיצה עם פפרוני, בייקון (במקום סלאמי ופרושוטו הנפוצים באיטליה) וכן הלאה.
גרסה זו התפשטה לשאר העולם דרך סניפי מזון מהיר כמו: פיצה האט, דומינוס פיצה ופאפא ג'ונס פיצה.
בארצות הברית ישנן כמה גרסאות עיקריות לפיצה, בהן:
הגרסה הניו יורקית - גרסה דקה אשר שמזכירה את הגרסה האיטלקית הקלאסית.
פיצה בסגנון שיקגו (שיקגו דיפ דיש) - מספר סגנונות שונים של פיצה אשר פותחו בעיר שיקגו, ופיצה זאת, נאפית במחבת או בתבנית עגולה של עוגה.
ב-2011 קבע הקונגרס של ארצות הברית, שבזכות רוטב העגבניות שעליהן, יוכלו מזנוני בתי הספר בארצות הברית, להגיש פיצות במקום ירקות.
מאפים דומים
בנוסף לגרסה האיטלקית והאמריקאית, קיימות גרסאות רבות של מאכלים דמויי פיצה ברחבי העולם, בהם נעשה שימוש בבסיסים אפויים שונים, כגון: הלחמג'ון הטורקי או הטארט פלמבה ופיסלדייר הצרפתים.
בקרב היהודים כתחליף לפיצה המסורתית מקובל להכין בחג הפסח, פיצת מצה, כיוון שהפיצה הרגילה היא חמץ, ואסורה ליהודים במהלך החג.
בישראל נפוצה גרסה של פיצה שקרויה בשם "פיצה על פיתה" או בקיצור "פיצה פיתה". נהוג להכינה בבית והבצק שלה עשוי מפיתה שחצויה לשתיים בשוליה. כדי להכין פיצה זו צריך לחתוך את הפיתה לרוחבה ולהשתמש בה כבצק לפיצה. מתכון מפורט לפיצה זו מופיע בספר "ילדים מבשלים" של רות סירקיס.
גלריית תמונות
בהלכה
הפיצה היא מאכל חלבי, ואין לאכול אותה יחד עם מאכל בשרי או מיד לאחריו.
הפיצה היא חמץ, וכלולה באיסור 'בל יראה' בחג הפסח.
ברכתה
נחלקו הפוסקים לגבי ברכתה של הפיצה:
דעת הרב עובדיה יוסף בחזון עובדיה היא כי הפיצה המצויה כיום ברכתה המוציא מפני שטעם התערובת לא מורגש, ועל בצק שנילוש בלא שמן וחלב מברכים המוציא אף שיש רסק עגבניות, וכך נוהגים בני ספרד. אך על פיצה ביתית או תעשייתית שידוע בבירור שטעם התערובת ניכר בעיסה ומרגיש את טעמה יש לברך המוציא רק אם אוכלים כשיעור קביעות סעודהעיין עוד בשו"ת אור לציון ב, יב.
לבני אשכנז יש לחלק: אם מדובר בפיצה אשר עיסתה עשויה ממים וקמח בלבד ברכתה – מעיקר הדין המוציא. אולם אם מדובר בפיצה שעיסתה עשויה מקמח ויש יותר מיץ פירות טבעי, חלב או ביצים מאשר מים, ברכתה מזונות.
אך גם לבני אשכנז, אם בא לאכול שיעור קביעות סעודה שהוא כשתי פרוסות של פיצה רגילה, מברך המוציא וברכת המזון. לדעת בני אשכנז, לילדים קטנים השיעור שונה ולגביהם יש פעמים שאף מנה אחת נחשבת שיעור קביעות סעודה. כדי לצאת מהספק אם אוכל מספיק לשיעור קביעת סעודה, יש נוהגים לאכול חתיכת לחם עם הפיצה וכך לפטור אותה מברכה.
ראו גם
פוקאצ'ה
חותך פיצה
פיציולה
אפקט הפיצה
שומר פיצה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מוצרי בצק שמרים
קטגוריה:המטבח האיטלקי
קטגוריה:מזון מהיר
קטגוריה:המטבח הים-תיכוני
קטגוריה:תרבות פופולרית
קטגוריה:אוכל רחוב
קטגוריה:מאכלים שברכתם שנויה במחלוקת
קטגוריה:איטליה: אוכל רחוב
קטגוריה:מאפים
קטגוריה:מאכלי גבינה | 2024-10-19T18:37:18 |
אולפני אבי רוד | אולפני אבי רוד (באנגלית: Abbey Road Studios) הם אולפני הקלטות בלונדון שבאנגליה, הידועים כאולפני ההקלטה של אמנים בולטים כגון הביטלס, קווין, פינק פלויד, קליף ריצ'רד והצלליות.
היסטוריה
האולפנים הוקמו בנובמבר 1931 על ידי חברת EMI ונקראו בתחילה אולפני EMI (או EMI Recording Studios). בשנת 1969 יצא האלבום של להקת הביטלס, "Abbey Road", שהוקלט באולפנים אלו ונקרא על שם הרחוב בו הם שוכנים. גם עטיפתו המפורסמת של האלבום צולמה במעבר החצייה באותו הרחוב, בסמוך לאולפנים. בעקבות ההצלחה הגדולה של האלבום, שונה ב-1970 שם האולפנים ל"אולפני אבי רוד".
אולפן מספר 2 באולפני EMI הפך למרכזה של מוזיקת הרוק בשנת 1958, כאשר קליף ריצ'רד והדייגים (מאוחר יותר שינו את שמם לקליף ריצ'רד והצלליות) הקליטו באולפן זה את מה שנחשב לסינגל הרוקנרול האירופי הראשון. דבר זה בישר גם את העברת השרביט מהרוק אנד רול לרוק המוכר של שנות ה־60. בתקופה שבין 1958 ל-1963 קליף ריצ'רד והצלליות החיו את האולפנים, הנהיגו מקצה הקלטות של לילה אחד, והכניסו לאולפן טכניקות הקלטה חדשות. בהקלטותיה, הלהקה פתחה את הדרך למוזיקה כבדה ורועשת יותר, עם צלילי גיטרה רועשים ונועזים יותר, וסללה את הדרך הבטוחה לצלילי הבכורה של להקת הביטלס. גם הביטלס זכו להצלחה רבה עם הקלטותיה באולפן מספר 2, ובמהלך החצי הראשון של שנות ה-60, הביטלס וקליף ריצ'רד ולהקתו הפכו מעשית לבעלים של האולפנים, תוך שהם נאבקים על זמן הקלטה יקר באולפן זה.
בסטודיו מספר 2 הוקלט גם האלבום המפורסם ביותר של להקת פינק פלויד - The Dark Side of the Moon (כמו כן הקליטה הלהקה עוד מספר אלבומים באולפנים אלה). בין האמנים הנוספים שהקליטו באולפנים אלה נמנים ההוליס, פלאסידו דומינגו, מנפרד מן, דוראן דוראן, ג'רי והפייסמייקרס, הלן שפירו, איירון מיידן רדיוהד המארס ולטה ואחרים.
באולפן מספר 1 הוקלטו רבים מהפסקולים של סרטי קולנוע ידועים כולל "מלחמת הכוכבים - פרק 6: שובו של הג'די", "הארי פוטר ואבן החכמים", "שר הטבעות", "שרק", ו"לב אמיץ". הביטלס נהגו להקליט באולפן זה מקצי הקלטות גדולים כמו רצועות תזמורת ב-A Day In The Life.
טכנאי ההקלטה הבולט ביותר בשנות הזוהר של האולפן, הוא אלן פרסונס, שעבד על אלבומים כגון Abbey Road, The Dark Side of the Moon ו-The Year of the Cat של אל סטיוארט.
בפברואר 2010 הודיעה חברת EMI שבכוונתה למכור את האולפנים, אולם עקב פעולה ציבורית נמרצת שהתנגדה לצעד זה מתוך חשש כי הרוכש יהרוס את האולפנים הוכרז לבסוף הבניין כבניין רשום לשימור.
הגדר ליד האולפנים מלאה בכתובות שכותבים מעריצים רבים של הביטלס, והגדר נצבעת מחדש 6 פעמים בשנה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אולפני הקלטות
קטגוריה:הביטלס
קטגוריה:לונדון: מבנים רשומים דרגה II
קטגוריה:וסטמינסטר | 2024-07-16T18:57:05 |
חוק הפילוג | (המסומנת בבמתמטיקה (אלגברה), חוק הפילוג הוא חוק המקשר בין שתי פעולות בינאריות. דוגמה ידועה היא חוק הפילוג של פעולת הכפל (המסומנת ב ) מעל פעולת החיבור (המסומנת ב), או כי הכפל דיסטריבוטיבי מעל החיבור: .
שמאל|250px
ניתן לראות דוגמה לתכונה זו במשוואה הבאה:
כאן באגף שמאל של המשוואה, 4 מוכפל בסכום של שני מספרים, 3 ו-2. לעומת זאת, בצד ימין 4 מוכפל בכל אחד מהאיברים בנפרד, ואת התוצאות מחברים. מכיוון שבשתי הדרכים מתקבלת אותה התוצאה, ולא משנה איזה מספרים יוצבו במשוואה, אומרים במקרה זה כי חוק הפילוג תקף, או כי הכפל דיסטריבוטיבי מעל החיבור.
נשים לב שהדבר אינו תמיד נכון לכל שתי פעולות בינאריות, למשל:
.
כאן באגף שמאל התוצאה המתקבלת היא 10, ואילו באגף ימין מתקבל 42. על כן החיבור אינו דיסטריבוטיבי מעל הכפל.
הגדרה פורמלית
תהא קבוצה ויהיו שתי פעולות בינאריות המוגדרות עליה. נאמר כי:
הוא דיסטריבוטיבי משמאל מעל אם לכל מתקיים .
הוא דיסטריבוטיבי מימין מעל אם לכל מתקיים .
הוא דיסטריבוטיבי מעל אם הוא דיסטריבוטיבי מימין ומשמאל מעליו.
אם היא פעולה קומוטטיבית הרי ששלושת התנאים הללו שקולים.
דוגמאות
הכפל מתפלג מעל החיבור, וכן מעל החיסור. החילוק מתפלג מעל שתי הפעולות הנ"ל מימין.
החזקה מתפלגת משמאל מעל הכפל.
האיחוד והחיתוך מתפלגים זה מעל זה.
באלגברה בוליאנית, פעולות ה"וגם" וה"או" מתפלגות זו מעל זו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה בסיסית
*1 | 2024-06-14T13:13:44 |
מנחם פרי (חוקר ספרות) | מנחם פֶּרִי (נולד ב-12 בספטמבר 1942) הוא חוקר תורת הספרות, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב ועורך ספרותי.
ביוגרפיה
מנחם פרי נולד בבנימינה בשנת 1942, ולמד ספרות עברית ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
עבודת הדוקטור שלו, בהנחיית יוסף האפרתי ואיתמר אבן-זהר, הוגשה בשנת 1976 באוניברסיטת תל אביב, וכותרתה: "תמורות דראסטיות ברצף הסמאנטי של השיר - עקרונות יסוד בשירת ביאליק".
נשוי בשלישית לתמר פלג, אחראית מדיה דיגיטלית בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואב לשתיים. מאז שנת 1966 מתגורר בתל אביב.
פעילותו האקדמית
פרי נמנה עם מייסדי החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב וכיהן כראש החוג במשך רוב שנות פעילותו, עד 2005. ב-2006 איחד את החוג לתורת הספרות הכללית והחוג לספרות עברית לחוג משולב, החוג לספרות, וניהל את החוג החדש בשנתיים הראשונות לקיומו.
פעילותו המחקרית
בעקבות עבודתו על חקר ביאליק, ובהשפעת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית שלמד, פיתח פרי מהלך תאורטי חדש באותה עת: תפיסה של הטקסט כתלוי בתהליך עיבוד אקטיבי של הקוראים (כחלק מזרם דומיננטי בתורת הספרות ברחבי העולם שהחל בשנות ה־60). המאמר שפרסם ב-1966 עם יוסף האפרתי, "על כמה מתכונות אמנות השירה של ביאליק", היה המאמר הראשון של "אסכולת תל אביב" (Tel Aviv School of Poetics), שפרי נחשב לאחד ממייצגיה המרכזיים. בשורת מאמרים שפרסם בשנות ה-70 תיאר פרי את הטקסטים הספרותיים שבהם עסק כתלויים בתהליך קריאה, וכנעדרי קיום אוטונומי, סטאטי. משמעויות הטקסטים, לפי תפיסתו, אינן מצטברות מהמשפטים ומן הגישורים ההכרחיים ביניהם. הבנה היא מערכת היפותזות הקובעת גם את משמעות המשפטים, והיא נובעת מפעילות גומלין בין הסימנים הלשוניים לבין הקולט, המביא אל הקריאה גושים של ידע סכמטי של העולם יחד עם עקרונות העדפה קוגניטיביים, המכַוונים לעיבוד "הטוב" ביותר של הטקסט בתנאים הנתונים. מרבית ההבנה היא תוצאה של מילוי פערים, וכשמתחלפת היפותזת ההבנה (כמו בשיר מתהפך) – משתנה מילוי הפערים. למעשה, כל קריאה מייצרת טקסט משלה. אין קריאות לא-נכונות, אך יש קריאות טובות מאחרות. באותן שנים התגבשה תאוריית "המבע המשולב" שלו, שנועדה להחליף ולהרחיב את התיאורים הדקדוקיים המקובלים של "הדיבור העקיף החופשי". פרי הראה שהטכניקה הנרטיבית הנפוצה הזאת כלל אינה ניתנת לאבחון בטקסטים "כשלעצמה": גם היא תופעה הֶקשרית הנובעת מהעדפות קוראים.
תפיסה זו, המכונה תורת הפערים, פותחה גם בשיתוף עם מאיר שטרנברג, במאמרם "המלך במבט אירוני". בהמשך תואר מאמר זה, העוסק בניתוח מפורט של סיפורי המקרא, כפותח – יחד עם 'מימזיס' של אאורבך – את הפרדיגמה המחקרית של "הפואטיקה הספציפית של הסיפור המקראי". בשנות ה-90 פיתח פרי את עיסוקו בסיפור המקראי: בקריאה מפורטת של קורפוס רחב הראה פרי כי מאחורי כל סיפור מקראי "חבוי" סיפור נגדי, וכי כל סיפור מקראי הוא צומת של אג'נדות מתנגשות, שאחת מהן היא זו של אלוהים, החוברת אל האג'נדה הנשית הסמויה, המשמשת לה כעזר כנגד הפסאדה ה'גברית' הגלויה של הסיפור.
בעבודות אלה עלה המושג "סף המיצוי": פרי הראה שקבוצה אחת של עקרונות העדפה קוגניטיביים נקבעת מתוך שאיפה לקַלוּת העיבוד של היפותזות ההבנה, ואילו קבוצה שנייה שואפת ליעילות העיבוד של הטקסט הנוצר תחת ההיפותזות (מיצויו). בין שתי הקבוצות קיים קונפליקט מובנה. סף המיצוי הוא נקודת החיתוך ביניהן, שההחלטה מתי להעלותו, ולהקריב את קלות העיבוד של היפותזה לטובת יעילותה במיצוי הטקסט, מושפעת מקונבנציה "מוסדית".
בהמשך לכך פיתח פרי תפיסה של "קריאה מקסימלית", בעלת סף מיצוי מוגבה מאוד. זו החלטה על אופי הקריאה, ולא על אופיו הנתון-מראש של הטקסט, והיא נשפטת לאור האפקטיביות של תוצאותיה. פרי הראה כי הניסיונות לאפיין את מה שמייחד את הטקסט הספרותי העלו תופעות שלמעשה אינן מהותיות אלא הן תוצאה של אסטרטגיית הקריאה, אסטרטגיה המקובלת בספרות, אך מניבה תוצאות דומות גם כשהיא מופעלת על טקסטים אחרים. במקום לשאול מהי "ספרותיות" פנה פרי לתיאור "קריאה כספרות" המופעלת גם בהקשרים אחרים. הקריאה המקסימלית תוארה כסיבוב-קריאה "שני", המנצל שאריות ששיירה הקריאה הראשונה; פרטים שההבנה הראשונה קיבעה כשוליים ופחותי ערך בונים מסגרת הבנה מנוגדת, דבר המקנה לטקסט מעמד דו-קומתי, של 'פני שטח' כביכול, שמתחתם אינפורמציה 'חבויה'. במסגרת זו קרא פרי סיפורים תנ"כיים, קטעים מיומנו של משה שרת, כתיבתו האוטוביוגרפית של פרימו לוי, סיפורי חלומות ב'פירוש החלום' של פרויד, תצלומים של צלם המלחמות קון וסינג, הכרעת הדין במשפט רמון, ועוד. ספרו 'שב עלי והתחמם' על יחסיהם של ברנר וגנסין, והספר 'ונשיקתי תהיה רוצחת' על ציליה דראפקין שהשתלשל ממנו, הם דוגמאות לקריאה מקסימלית שכזו.
פרי עוסק גם בחקר ספרות יידיש ויחסי יידיש-עברית, בספרות עברית חדשה (סיפורת ושירה), ובגישה נרטיבית לפסיכואנליזה.
ניתוח סוגיות משפטיות בכלים של תורת הספרות
במרץ 2007 פרסם פרי ניתוח, בכלים של תורת הספרות, של פסק הדין במשפטו של חיים רמון. כדבריו: "במוקד עומדת השוואה בין היפותזות אלטרנטיביות (...) סיפור הקריאה שלי, שאף הוא 'סיפור של תהליך פרשנות', מתמקם קומה מעל לטקסט של השופטות. הוא קורא את שדה ההתרחשות כפי שמקרין אותו סיפורן, ועליו לסמוך על ההתרשמויות הבלתי-אמצעיות שלהן".
באפריל 2009 חזר פרי לעסוק בסוגיה דומה, בהקדישו טור לניתוח, בכלים של תורת הספרות, של היבטים מסוימים בפרשת קצב.
פעילותו כעורך
פרי מכהן מ-1990 כעורך הראשי של סדרת הספרים "הספריה החדשה" היוצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם ספרי סימן קריאה – המשך של סדרת "הספריה" שהקים ב-1986. ערך את כתב העת "הספרות" וב-1972 ייסד את כתב העת "סימן קריאה", שאותו ערך במשך עשרים שנה. הוא ידוע כעורך מעורב ומתמסר, "עורך מיקרו" המעניק חשיבות לכל פרטי הטקסט, ורואה בעבודת העריכה חלק בלתי-נפרד ממכלול פעילותו בשדה הספרות כחוקר וכפרשן. פרי טיפח וערך, מראשית כתיבתם ואילך, את כתביהם של חנוך לוין, דויד גרוסמן ואחרים. הוא ערך נוסח חדש של 'חיי נישואים' מאת דוד פוגל לפי הנוסחים שנמצאו בעזבונו של פוגל, נוסח שהפך למקובל וממנו תורגמה היצירה ללשונות אחרות. כעורך "הספריה החדשה" קשר קשרים הדוקים עם אחדים מהכותבים בה. קשר זה משתקף בהערתו של פרופ' גרשון שקד: "אשרי סופר שזכה לעורך כְּפֶרי, ואשרי פרי שזכה לסופר כיוסל בירשטיין". בשנת 2004, לאחר שהתברר כי ברשימת המועמדים הסופיים לפרס ספיר אין ייצוג לספרי "הספריה החדשה", ובעקבות השגות על התנהלות הפרס, הודיע פרי על החלטתו להחרים את הפרס ולא להגיש יותר ספרים לתחרות.
על החלטותיו כלקטור אמר פרי:
בשנת 2008 זכה פרי בפרס שר המדע, התרבות והספורט בתחומי היצירה הספרותית, בקטגוריית עריכה ספרותית. בנימוקיהם כתבו השופטים: "מאז שנות השבעים ולאורך יותר משלושה עשורים עיצב מנחם פרי את הטעם הספרותי בישראל באמצעות עבודתו כעורך. הוא ערך בשנים אלה את כתב העת 'סימן קריאה', את ספרי 'סימן קריאה', ופרויקט הדגל שלו הוא העריכה של הספריה החדשה. הפרס מוענק לו על מפעל חיים שלם של עריכה ספרותית, מפעל שנעשה בקפדנות מתוך אהבת ספרות עמוקה". הענקת הפרס ספגה ביקורת על כך שיושב ראש חבר השופטים, פרופסור מיכאל גלוזמן, היה תלמידו של פרי, כתב בהנחייתו את עבודת הגמר שלו לתואר שני והחליפו בתפקיד ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
אברהם ב. יהושע כתב על העבודה עמו:הוא מכיר את כתיבתי היכרות אינטימית. היחס העמוק שלו לכתיבה שלי מאפשר לו לערוך את ספריי מתוך מעורבות גדולה.סמי ברדוגו אמר על העבודה עמו:אני חושב שלמנחם יש איזושהי יכולת וכישרון נדיר למדי להמיר את עצמו או להחליף את עצמו או להיטמע בצורה כזאת אל תוך הטקסט הכתוב, עד כי אני מרגיש שבזמן מלאכת העריכה יש עוד אחד "אני", עוד סמי, זה מאוד-מאוד נעים... היסודיות שלו והקפדנות שלו והמסירות שלו, הפנאטיות אפשר לומר, היא יוצאת מגדר הרגיל... אני יכול להגיד שבחודש-וחצי האלה שאנחנו עובדים יחד אני מרגיש אהבה מאוד-מאוד גדולה, יש שם ממש מעשה של אהבה.
בשנת 2008 הוביל פרי מאבק לביטול הבעלות של הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר על רשת "צומת ספרים", בטענה כי ההוצאה מקדמת בכך דווקא ספרים שלה. הוא פנה בעניין זה לממונה על ההגבלים העסקיים, ואף הציע רגולציה על הפצה ומכירת ספרים. פרי התנגד לרעיון להחיל בישראל את "החוק הצרפתי", האוסר על מתן הנחות לספרים חדשים, וניסח יחד עם תמר פלג הצעה להסדיר את יחסי המו"לים עם הרשתות ועם הסופרים ללא התערבות במחיר לצרכן וללא פגיעה בתחרות. הצעת חוק בהתאם לקווים אלה הוגשה לבסוף לכנסת, ביוזמת השרה לימור לבנת, אך לבסוף הועדפה על פניה הצעת חוק לפי המודל הצרפתי, אשר פרי תמך בה, בטענה שכל רגולציה עדיפה על פני המצב הקיים.
בצעד שעורר השתאות בענף ההוצאה לאור, לנוכח המאבק המתוקשר בבעלות הצולבת, חתם פרי בשנת 2009 על הסכם לשיתוף פעולה עם הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנמשך כשנתיים.
בשנת 2010 זכה מנחם פרי בפרס רמת-גן למפעל חיים בתחום הספרות.
בשנת תשע"ג (2013-2012) היה בין הזוכים בפרס היצירה לסופרים עבריים על-שם לוי אשכול. בין נימוקיהם כתבו השופטים כי "פרופ' פרי הוא העורך הספרותי הבולט והמשפיע ביותר בשדה הספרות בארץ", וכי "כעורך ופרשן-טקסט, שינה את פני הספרות בארץ".
בשנת 2013 נבחר על ידי העיתון "הארץ" לאחד מעשרת האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית, הראשון בין המשפיעים על תחום הספרות.
כתיבה פופולרית
בשנות השמונים פרסם פרי טור שבועי פופולרי בכתב העת "כותרת ראשית", שעירב בין תחום הספרות ותחום הבישול.
ספריו
תאורה מילולית: השיר הפרוטוטיפי של ויזלטיר, של עמיחי, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024.
שב עלי והתחמם - הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין: מיקרו-ביוגרפיה, הספריה החדשה (ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד), 2017. לקריאת הספר ב"פסיק, הספרייה הדיגיטלית" (זמין לסטודנטים וחוקרים).
המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק - תרומה לתאוריה של פיתוח משמעויות ברצף הטקסט הספרותי, מפעלים אוניברסיטאיים, 1977.
מבחר ממאמריו בעברית
"בין הרוחות: על 'הבת היחידה' של א.ב. יהושע", מאזנים, יוני 2021, עמ' 8ֿ–17.
"צילה לוין, גנסין, ציליה דראפקין", בתוך: 'ונשיקתי תהיה רוצחת' (הספריה הקטנה: הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2019, עמ' 9–92.
"'ונשיקתי תהיה רוצחת': דרך דראפקין בשיר", בתוך: 'ונשיקתי תהיה רוצחת' (הספריה הקטנה: הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2019, עמ' 221–284.
"להציל את יהושע מפותרי התשבצים: הערה על 'המנהרה', מאזנים, דצמבר 2018, עמ' 7–15.
"אביב הוא אביב הוא אביב: על 'ערב אביב' ('ערב פרילינג') של ביאליק", 'הו!', מרץ 2018, עמ' 285–292.
"נוכח המתים: הפואטיקה החדשה של יהודה עמיחי הצעיר", בתוך: 'הנאמן: מנחת הוקרה וידידות לעוזי שביט', עורכים: זיוה שמיר ומנחם פרי (הוצאת הקיבוץ המאוחד), 2016, עמ' 193–291.
"סע-לאן-שאל-תגיע: על 'נפשות מתות'", בתוך: ניקולאי גוגול, 'נפשות מתות' (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2013, עמ' 478–496.
"סע סע, ההפך ההגה: שלושה פרקים על אבות ישורון", בתוך: 'איך נקרא אבות ישורון', עורכת: לילך לחמן (הוצאת הקיבוץ המאוחד), 2011, עמ' 21–46.
"על 'אנשים עלובים' מאת דוסטויבסקי", בתוך: דוסטויבסקי, 'אנשים עלובים' (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2009, עמ' 183–197.
"עזר כנגדו: רבקה וחתנה העבד, והקואליציה של אלוהים עם הנשים בסיפור המקראי", 'אלפיים' 29, 2005: 193–287.
"לחזור מהסוף: הצעת קריאה בבירשטיין", בתוך: יוסל בירשטיין, 'סיפורים מאזור השלווה' (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2004, עמ' 347–413.
"'מזמור לבני הדרור': 'בית חפץ' והאוֹפּיוּמים של הקיום", בתוך: דב קמחי, 'בית חפץ' (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 1993, עמ' 237–295.
"חיים ביחס", בתוך: חנוך לוין, 'איש עומד מאחורי אשה יושבת' (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 1991, עמ' 285–302.
"'איבד פוגל את פוגל': אחרית-דבר ל'תחנות כבות'", בתוך: דוד פוגל, 'תחנות כבות' (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 1990, עמ' 327–350.
"העונה המאוזנת: על מבנה העומק של שירי פרייל", 'סימן קריאה' 9 (מאי 1979), 369–388, 453–461.
"הדינאמיקה של הטקסט הספרותי: איך קובע סדר הטקסט את משמעויותיו", 'הספרות' 28 (1979): 4–46.
"גורל הגן: על המהלך התמאטי החדש בשירת יאיר הורביץ ועל קודמיו", 'סימן קריאה' 7 (1977): 367–377, 469–471.
"מעגלים נחתכים: על תופעה בקומפוזיציה של השירה המודרנית", 'סימן קריאה' 1 (1972): 269–281.
"זהירות, ספרות! : לבעיות האינטרפרטציה והפואטיקה של הסיפור המקראי" (תשובה לבעז ערפלי ולאוריאל סימון), עם מאיר שטרנברג, 'הספרות' ב' / 3 (1970): 608–663.
"השיר המתהפך: על עקרון אחד של הקומפוזיציה הסמאנטית בשירי ביאליק", 'הספרות' א' / 4-3 (1968/9): 607–631.
"המלך במבט אירוני: על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת שבע ושתי הפלגות לתיאוריה של הפרוזה", עם מאיר שטרנברג, 'הספרות' א' / 2 (1968): 263–292.
"האנלוגיה ומקומה במבנה הרומן של מנדלי מו"ס: עיונים בפואטיקה של הפרוזה", 'הספרות' א' / 2 (1968): 65–100.
"על כמה מתכונות אמנות השירה של ביאליק", עם יוסף האפרתי, 'עכשיו' 18/17 (1966): 43–67.
לקריאה נוספת
דורית זילברמן, "תל אביב עיר תוססת כמו ניו יורק ... ברלין ... לונדון", מאזנים, דצמבר 2008 - ריאיון עם פרופ' מנחם פרי.
"זהירות, ספרות! – לבעיות האינטרפרטאציה והפואטיקה של הסיפור המקראי" (תשובה לבעז ערפלי ולאוריאל סימון), מ' פרי ומ' שטרנברג, הספרות, ב (תש"ל-תשל"א), עמ' 633–635.
אבנר הולצמן, עין בעין: על עשרים חוקרי ספרות, הוצאת כרמל, ירושלים, 2018, עמ' 259 - 267
קישורים חיצוניים
תגובתו של מנחם פרי לכתבה של מקובר, באתר הספריה החדשה
ריאיון עם מנחם פרי, כתם - עיתון לשירה יומית
אלי אשד, למה קלאסיקה היא "קלאסיקה"?, בלוג באתר "רשימות", 31 בדצמבר 2009
והנה גם חנוך לוין - מנחם פרי בביצוע אופראי של "בלדה על סימן-טוב ועל 'סימן קריאה'" מאת חנוך לוין
יוני ליבנה, ריאיון עם מנחם פרי, שב עלי והתחמם, בבלוג "מיטת סדום", 6 בינואר 2017
חוצה ישראל עם קובי מידן - פרופ' מנחם פרי, 6 בפברואר 2017
אברהם ב. יהושע, סופר ועורך, או מחרֵטה במקום מִתקן, אתר הספריה החדשה, 29 במאי 2007
אברהם ב. יהושע, המאבק על האנטיביוטיקה, אתר הספריה החדשה, 8 בנובמבר 2018
רן הכהן משוחח עם מנחם פרי, קרן הספרות ההולנדית, 8 בפברואר 2021
דויד גרוסמן מספר על מנחם פרי, הקלטה מאירוע במועדון צוותא ב-21 באוקטובר 2022
מכתביו:
מאמרי מנחם פרי באתר נתן אלתרמן
מאמרים של מנחם פרי במדור "טור אישי" באתר הספריה החדשה
על הספר "שב עלי והתחמם":
יהודה ויזן, נפילתו של נפיל: על 'שב עלי והתחמם - הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין: מיקרו-ביוגרפיה', 'השילוח', פברואר 2017
אבנר הולצמן, עולם מלא: על 'שב עלי והתחמם', באתר הספריה החדשה, 22 בפברואר 2017
אריק גלסנר, "שב עלי והתחמם": יחסים הומוסקסואלים בין ענקי הספרות העברית, באתר ynet, ב-25 בפברואר 2017
מנחם פרי, שירת הפרטים: למה כתבתי את 'שב עלי והתחמם', מאזניים, מרץ 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:חוקרי ספרות ישראלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:עורכים ספרותיים ישראלים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: ספרות
קטגוריה:חבורת סימן קריאה
קטגוריה:עורכי כתבי עת ספרותיים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס רמת גן לספרות
קטגוריה:מתרגמים מיידיש לעברית
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1942 | 2024-10-06T12:11:53 |
ליצ'י | שמאל|ממוזער|250px|ענפי פרי ליצ'י
הליצ'י (שם מדעי: Litchi chinensis; בסינית: 荔枝) הוא עץ פרי טרופי, הגדל במקור בדרום סין. זהו עץ ירוק עד בגודל בינוני, המגיע לגובה של 15 - 20 מטר. ניצני עליו הם תחילה אדמדמים ולבסוף מתפתחים לעלים ירוקים באורך 15 - 25 ס"מ. פרחי הליצ'י הם קטנים בצבע לבן-ירקרק או לבן-צהבהב. הפרי, בקוטר של כ-3 ס"מ. הוא לבן, בשרני ומתוק, בעל קליפה מחוספסת בגוון אדום, שאינה אכילה אך ניתנת להסרה בקלות. הליצ'י עתיר בוויטמין C, בזרחן ובוויטמינים מקבוצת B. אורך גלעין הליצ'י הוא 2 ס"מ וקוטרו 1 - 1.5 ס"מ. גלעין הליצ'י רעיל במידת-מה. הליצ'י מבשיל בין יולי לאוקטובר, כ-100 ימים לאחר הפריחה.
ליצ'י גדל למכביר בדרום סין, ארץ מוצאו, וכמו כן, בדרום-מזרח אסיה ובהודו, בדרום יפן, ולאחרונה גם בפלורידה, בהוואי ובמזרח אוסטרליה.
האקלים הדרוש לגידול הליצ'י הוא טרופי-חם, כפורי-חורף מועטים ולא מתחת למינוס 4 מעלות צלזיוס, קיץ חם, גשמים ולחות. מצע הגדילה הטוב ביותר הוא אדמה מעט חומצית ועשירה בחומר אורגני.
ליצ'י במזרח הרחוק
ליצ'י נמכר טרי בשווקים סיניים ובקופסאות שימורים לאורך כל השנה. הקליפה האדומה של הליצ'י מקבלת צבע חום כהה בהקפאה, אך הטעם לא משתנה.
בהודו אכילה מרובה של פרי בוסר של עץ הליצ'י על בטן ריקה גרמה למוות של ילדים רבים, שסבלו מתת תזונה, בשל רעלן MCPG שיש בפרי.
ליצ'י בישראל
בסין מצויים מאות זני ליצ'י, ולעומת זאת בישראל, מגדלים ליצ'י מאוריציאני, שמוצאו מהאי מאוריציוס, וליצ'י פלורידאני, שמוצאו מפלורידה בדרום ארצות הברית. שני הזנים דומים מאוד. בשנים האחרונות נכנס לגידול מסחרי גם הזן הונג-לונג, שפריו גדול יותר ובעל נראות יפה יותר משני הזנים האחרים.
אף על פי שמוצא העץ הוא אולי מאזורים טרופיים, ניתן לגדלו גם בתנאי הארץ, שהם תנאים סוב-טרופיים. עצים ראשונים ניטעו בארץ כבר בשנות השלושים של המאה העשרים. חלקות התצפית הראשונות ניטעו בראשית שנות השישים, והחל מסוף שנות השבעים הוחל בארץ בנטיעה נרחבת למדי של ליצ'י, ומאז הוא מצוי בשפע בשווקים. רוב מטעי הליצ'י מצויים באזור החוף, אך גם בבקעת הירדן, בדרום רמת הגולן, בעמק הירדן, בבקעת ארבל ובאצבע הגליל.
ובאזורים חמים נוספים.
עופות התוכי הירוק, הדררה, שהתפשטו מאוד בארץ בשנים האחרונות, מסבים ליבול הליצ'י נזקים רבים.
קישורים חיצוניים
פירות לאקלים חמים: ליצ'י
עובדות על פרי הליצ'י
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1782
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר סונרט
קטגוריה:סבונניים
קטגוריה:פירות טרופיים
קטגוריה:צמחים יחידים בסוגם | 2024-08-27T09:22:17 |
אריתריאה | מדינת אֵריתריאה (בתיגרינית: ሃገረ ኤርትራ – Hagärä Ertra, בערבית: إرتريا – Iritriyā אִרִתְרִיָא) היא מדינה בצפון-מזרח אפריקה, לחוף הים האדום. תחת ריבונותה נכללים גם איי דהלכּ ומספר איים קטנים נוספים. היא גובלת באתיופיה מדרום, בג'יבוטי מדרום-מזרח, בסודאן ממערב, ובים האדום ממזרח ומצפון-מזרח. אריתריאה זכתה בעצמאותה הרשמית מממשלת המעבר האתיופית בשנת 1993. אריתריאה משמשת גם כמדינה משקיפה בליגה הערבית.
כמחצית מאוכלוסיית אריתריאה היא נוצרית וכמחצית היא מוסלמית, בעיקר סונים.
היסטוריה
כבשאר מדינות קרן אפריקה, ההתיישבות במקום החלה לפני למעלה מ-5,000 שנה. מהמאה הרביעית לספירה היה חבל הארץ המוכר היום כאריתריאה חלק מאתיופיה, עד שנכבש במאה ה-16 בידי האימפריה העות'מאנית.
ב-1885 כבשה איטליה את צפון אתיופיה, שכללה את אריתריאה של היום, והפכה אותה למושבה איטלקית בשם "קולוניה פרימיג'ניה" ("המושבה הבכורה", בתרגום עברי). אריתריאה נשארה בשלטון האימפריה האיטלקית עד 1941 כאשר בעלות הברית השתלטו על הטריטוריות האיטלקיות. בעת ששלטו האיטלקים בארץ, השקיעו רבות בבניה ובתשתיות. פרויקט בולט מהעת ההיא היה הנחת מסילת ברזל מעיר הנמל מאסאווה, השוכנת לחוף הים האדום, ועד לאסמרה, בירת המדינה. זוהי המסילה היחידה הקיימת במדינה עד לימנו אנו. כמו כן, שילבו האיטלקים בעיר אסמרה את הסגנון הארכיטקטוני המודרני. באותה התקופה התיישבו כ-100,000 איטלקים במדינה. בימי השלטון הפשיסטי, הייתה אריתריאה חלק ממזרח אפריקה האיטלקית, שכלל לצידה את אתיופיה הכבושה ואת סומלילנד האיטלקית.
ב-10 ביוני 1940, איטליה, שהייתה בת ברית של גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה, הצטרפה למלחמה, קרבות פרצו בין בריטניה לאיטליה במזרח אפריקה. בינואר 1941 החל הצבא הבריטי להתקדם לתוך אריתריאה, ב-1 באפריל נכבשה אסמרה ועד 9 באפריל השלים הצבא הבריטי את כיבוש אריתריאה.
לאחר ההשתלטות על אריתריאה הוקם בה ממשל צבאי בריטי. בין השאר הקימו שם הבריטים מחנות מעצר, אליהם הוגלו אנשי המחתרות מארץ ישראל.
בתום מלחמת העולם השנייה, החלו בעלות הברית לדון בגורלן של המושבות האיטלקיות לשעבר, אך לא הצליחו להגיע להסכמה. על כן, ובהתאם להסכם השלום בין המעצמות לאיטליה הועברה ההכרעה, בספטמבר 1948, לידי האומות המאוחדות. אתיופיה דחפה לכך שאריתריאה תסופח אליה כדי לקבל גישה לים. התנועות הפוליטיות באריתריאה נחלקו בדעתם, חלקם רצו בצירופה לאתיופיה – בעיקר התנועות הנוצריות – וחלקם רצו בעצמאות, אבל שררה ביניהם הסכמה שיש לשמור עליה מאוחדת. ב-2 בדצמבר 1950 החליטה אספה הכללית של האומות המאוחדות על הקמת פדרציה בין אריתריאה לאתיופיה. כאשר לממשל באריתריאה תהיה סמכות מלאה בענייני פנים. ענייני יחסי חוץ, ביטחון, מטבע ועניינים פיננסיים יהיו בסמכות הממשל הפדרלי. בנוסף נקבע שהפדרציה תהיה תחת הריבונות של הכתר האתיופי, קביעה שפתחה פתח לקיסר אתיופיה להתערב בענייניה של אריתריאה.Ethiopia/Eritrea: UN General Assembly Resolution 390 A (V) of 2 December 1950 באפריל 1952 נערכו בחירות כלליות לאספה הלאומית וספטמבר 1952 בוצעה ההחלטה והממשל הבריטי עזב את אריתריאה. עם כינונה של הפדרציה החלה אתיופיה להתערב בענייניה הפנימיים של אריתריאה, לכרסם בסמכויות הממשל המקומי, ולצמצם את החופש שניתן לאזרחים, עד שב-14 בנובמבר 1962 בוטלה הפדרציה ואתיופיה סיפחה את אריתריאה.
מיעוט של אריתראים ששאפו לעצמאות מאתיופיה במסגרת "אריתריאה ערבית" הקימו את "החזית לשחרור אריתריאה" (ELF) ופעלו בשנות ה-60 המוקדמות כנגד השלטון האתיופי המרכזי, כאשר הם זוכים לתמיכתן של מדינות ערב. המטה הראשי של הארגון היה בסודאן. השלטון האתיופי פעל לדיכוי המרד, אם כי לא פעלו כנגד האוכלוסייה שלא הייתה מעורבת במאבק. לאחר שמאסו בשלטון האתיופי הריכוזי, הצטרפו גם חלק מהנוצרים למרד במסגרת ארגון בשם "החזית העממית לשחרור אריתריאה" (EPLF), שאיגד בתוכו גם מוסלמים מאזור החוף וגם נוצרים. בין הפלגים התנהלו קרבות, עד שלבסוף ארגון EPLF זכה ליתרון וקיבל לשורותיו חלק מאנשי ה-ELF. המאבק כנגד אתיופיה התפתח למלחמת העצמאות של אריתריאה שנמשכה 30 שנה, במהלכן הודח היילה סלאסי, קיסר אתיופיה מתפקידו והוקם משטר החונטה הצבאית האתיופית. ב-1991, הכוחות האריתראיים גברו על הצבא האתיופי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר משאל עם, ותוך כדי תיאום עם ממשלת אתיופיה שבה הופל שלטון החונטה, הוכרזה עצמאות.
ב-1998 פרצה מלחמת גבול עם אתיופיה, שבה נהרגו אלפי חיילים משני הצדדים. המלחמה, שהשאירה את אריתריאה במצוקה חברתית וכלכלית ניכרת, הסתיימה ב-12 בדצמבר 2000 בהסכם שנודע כ"הסכם אלג'יר". אחד התנאים בהסכם היה הקמת כוח שמירת שלום של האו"ם, ולמעלה מ-4,000 שומרי שלום של האו"ם נשארו במדינה. כוחות האו"ם פעלו באזור במשך כשמונה שנים, עד 30 ביולי 2008, אז הודיעה מועצת הביטחון של האו"ם על סיום המנדט שלהם בעקבות מגבלות קשות שהציבה אריתריאה על פעילותם, בשילוב של ניתוק אספקת הדלק. תנאי נוסף בהסכם היה תחימה סופית של הגבול השנוי במחלוקת בין שתי המדינות. ביולי 2018 חתמו ממשלות אתיופיה ואריתריאה על הסכם שלום הנשען על תנאי הסכם אלג'יר ומסיים את מצב המלחמה בין שתי המדינות.
ב-2008 נוצר סכסוך גבולות בין אריתריאה לג'יבוטי על אדמה בגבול ביניהן.. ביוני 2010 נחתם הסכם כוונות לסיום הסכסוך עם ג'יבוטי. בנוסף, בין אריתריאה לתימן קיימים יחסים מתוחים, זאת בעקבות סכסוך גבולות על איים וארכיפלג בגבולות הימיים של ים סוף המפרידים בין שתי המדינות.
בנוסף, אריתריאה נמצאת בסכסוך עם סודאן, איתה היא חולקת גבול בצפון, אותה האשימה אריתריאה בתמיכה בארגוני איסלאמסיטיים ובפרט ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי האריתראי שבשטחה.
ממשל
המשטר באריתריאה הוא רפובליקה נשיאותית. הנשיא נבחר באספה הלאומית הראשונה, בשנת 1993. איסאייס אפוורקי עדיין מכהן כנשיא והוא ראש המדינה, ראש הממשלה והמפקד העליון של הצבא.
המפלגה היחידה במדינה היא "החזית העממית לדמוקרטיה ולשוויון" (PFDJ). האספה הלאומית מונה מאה וחמישים נציגים. חל איסור על התאגדות פוליטית שאינה מטעם המפלגה, או המעבירה ביקורת על מפלגת השלטון. כלומר, כל אופוזיציה היא לא חוקית. מאז זכתה אריתריאה בעצמאות ב-1993, לא התקיימו בה בחירות כלליות. מועד לבחירות נקבע כמה פעמים, אך הבחירות בוטלו בטרם נערכו.
הממשלה, הרשות המבצעת על משרדיה השונים, ממונה על ידי הנשיא ומאושררת במושב האספה הלאומית. הקבינט מורכב מראשי המשרדים הממשלתיים ומהנשיא, אשר יושב בראשו. שמונה עשר משרדים יש בממשלה, הייחודי שבהם הוא המשרד לדיג ולמשאבים ימיים.
הרשות המחוקקת היא האספה הלאומית. חבריה הם חברי המפלגה או נציגי ציבור פופולריים. סמכויותיה רחבות במיוחד: היא בוחרת את הנשיא, קובעת את סדר העדיפויות בנושאי פנים וחוץ ארציים ומאשרת את התקציב. תחתיה פועלות האסיפות האזוריות, אשר רשאיות לחוקק בנושאים שלא נידונו ברמה הלאומית. כל אספה אזורית מקיימת בחירות סדירות, אך אינה קובעת מי יעמוד בראשה. החלוקה לשישה אזורים התבצעה על סמך כמות הנכסים ההידרולוגיים, זאת משני טעמים עיקריים: מתן אפשרות מלאה לשליטה על החקלאות, והחלשת היריבות הבין-שבטית.
הרשות השופטת מוגדרת כעצמאית, נפרדת ומורכבת משלוש רמות היררכיות: בית משפט קהילתי, בית משפט אזורי, ובית משפט לאומי. מרבית המקרים נפתרים בבתי המשפט הקהילתיים, בהם מכהנים זקני הכפר המכובדים. הפסיקות מתבססות על החוקים המקומיים ועל מנהגים מקובלים.
מבחינה מנהלית, המדינה מחולקת לשישה מחוזות.
כלכלה
ממוזער|שמאל|250px|מנהרה במסילת הברזל של אריתריאה
מאז העצמאות מאתיופיה, אריתריאה מתמודדת עם בעיות של מדינה קטנה וענייה מאוד. בדומה לכלכלתן של מדינות אפריקניות רבות, הכלכלה מבוססת במידה רבה על חקלאות.
אריתריאה היא אחת המדינות העניות בעולם. נכון ל-2014 היא תופסת את המקום השני במדד הרעב העולמי. 61.3% מהאוכלוסייה סובלת מתת תזונה.
80% מכוח העבודה עוסק בחקלאות, היתר במסחר ושירותים.
משאבי הטבע, זהב, שיש וגרניט אינם מנוצלים מספיק, עקב ריבוי שדות המוקשים, שריד למלחמה עם אתיופיה.
ענפי התעשייה העיקריים הם: מלח, מלט ושיפוץ אוניות.
אריתריאה היא אחת מעשר המדינות בעלות מדד הפיתוח האנושי הנמוך בעולם, הדירוג שלה במדד זה נמוך גם ביחס לרוב מדינות אפריקה.
יצוא מוצרי היצוא עוברים שינוי בשנים האחרונות, מיצוא מסורתי למודרני. כלומר, יצוא של משאבים האופייניים לאזור. בעבר היצוא התבסס על צאן, בקר וגומי ערבי המופק משרף, ובימינו הנטייה היא לעבור ליצוא של דגים, פרחים, מלח וטקסטיל. המהפכה באופי המוצרים גרמה להחלפת נמענות היצוא משכנותיה האפריקאיות למדינות אירופה. בעבר נועד היצוא בעיקר לסודאן ולג'יבוטי, ובימינו הוא משנה כיוון לעבר איטליה וגרמניה. ערך היצוא לשנת 2002 היה 52 מיליון דולר.
יבוא ערך היבוא הוא פי עשרה מהיצוא ועומד על 533 מיליון דולר. היבוא כולל בתוכו כמעט כל תחום אפשרי, החל מאוכל, דרך ציוד צבאי וכלה במכונות לשימוש ציבורי ופרטי. הספקיות העיקריות הן איחוד האמירויות, סעודיה, איטליה, גרמניה ובלגיה.
תוצר מקומי גולמי בשנת 2003 התמ"ג צמח ב-2%, שיפור לעומת השנים הקודמות בהן צמיחת התמ"ג עמדה על פחות מחצי אחוז. הרכב התמ"ג הוא 12.4% חקלאות, 25.9% תעשייה ו-61.7% שירותים.
סיוע חוץהיחס לסיוע הוא מורכב, הכספים שמגיעים מעבר לים הם חיוניים ובו בזמן הם מבקשים להשתלט על כלכלתה. אחת הדרכים להתמודדות עם בעיה זו היא הצבת מכשולים רבים בפני סיוע מולטי-לטרלי, תוכניות סיוע רשמיות וחלוקת עזרה בינלאומית כדוגמת הבנק העולמי. הפתרון המקומי הוא נתינת עדיפות להשקעות של המגזר הפרטי או לפחות תרומה במסגרת הסיוע הבי-לטרלי, ממדינות כדוגמת סין, איטליה וארצות הברית. גובה סיוע החוץ נמצא בעלייה מתמדת, מאז 1998 ועד ל-2002 הוא כמעט הוכפל והגיע לסכום שיא של 220 מיליון דולר.
הנזק המשמעותי ביותר לכלכלה היה המלחמה עם אתיופיה שגרמה לירידת התמ"ג, הפסקת כל הסיוע הבי-לטרלי, איבוד יבולים חקלאיים קיימים ועתידיים, הרס מבנים ובמספרים איבוד של 600 מיליון דולר. שווה ערך ל-11.5 שנים של יצוא. התמ"ג ב-1999 ירד באחוז אך מאז החל לעלות בהדרגה.
מאז תחילת המאה ה-21 אריתריאה מתחילה לעמוד על רגליה, הודות לתכנון ארוך טווח ואימוץ דרכי פעולה שקולות, ובראשן מיגור תופעת השחיתות.
גאוגרפיה
המדינה נמצאת בקרן אפריקה, הצד הצפון-מערבי של מפרץ עדן החודר לים הערבי, ונחצית על ידי השבר הסורי-אפריקאי.
משולש עפר, המצוי בדרום אריתריאה, הוא מקום מפגש של שלושה לוחות טקטוניים, הערבי ושני חלקיו של האפריקאי, הנובי והסומלי.
מעל פני השטח, החלוקה מתבצעת באמצעות רכסי ההרים. הצד המערבי מרובה באדמות פוריות לחקלאות שלחין, לעומתו הצד המזרחי הוא מדרון מדברי עד מישור החוף.
דמוגרפיה
אוכלוסיית אריתריאה מונה כ-3.6 מיליון נפש. תוחלת החיים עומדת על כ-67.48 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 3.8 ילדים לאישה. תמותת תינוקות היא 28.9 מיתות על כל אלף לידות. כ-76.57% מהאוכלוסייה הבוגרת יודעים קרוא וכתוב.
הרכב אתני
האוכלוסייה באריתריאה מגוונת מאוד וכוללת לפחות תשע קבוצות אתניות הדוברות תשע שפות שונות. הגדולה שבהן היא התגרים, המונה כ-50% מכלל האוכלוסייה. שפתם התיגרינית היא שפה מקבוצת השפות השמיות. כ-90% מהתגרים הם נוצרים והשאר מוסלמים. מוסלמים דוברי תיגרינית נקראים ג'ברתים. הקבוצה האתנית השנייה בגודלה היא התגרה – היא מונה כ-32% מהאוכלוסייה ואף שפתם היא שמית ונכתבת בכתב האתיופי. התגרה הם מוסלמים בדתם.
קבוצות אתניות קטנות יותר הן העפרים (כ-4% מהאוכלוסייה), הקונמה (כ-10% מהאוכלוסייה), סוהו (כ-3% מהאוכלוסייה), רשאידה (ערבים), נארה, בילינים, ביאה והדארב. לכל קבוצה אתנית תרבות ושפה משלה. על פי החוקה, אין באריתריאה שפה רשמית, ולתשע השפות מעמד שווה.
מדיניות הממשלה היא ששפת הלימוד במערכת החינוך היא בהתאם לשפת האם והשתייכותם האתנית של התלמידים. בפועל התיגרינית והערבית הן השפות הדומיננטיות וביחד עם האנגלית הן משמשות משמשות כשפת העסקים וכשפת הלימוד בכיתות הגבוהות של בתי הספר. חלק קטן מהתושבים המבוגרים דוברים איטלקית, שריד מהשלטון הקולוניאלי של איטליה.
דתות
נכון לשנת 2021, אזרחי אריתריאה מונים כ-49% נוצרים, בעיקר בני הכנסייה האריתריאית האורתודוקסית שהיא זרם נוצרי-אורתודוקסי-אוריינטלי, לצד כ-49% מאזרחיה שהם מוסלמים בני זרם האסלאם הסוני.
באריתריאה הייתה בעבר קהילה יהודית, היהודים הראשונים הגיעו לאריתריאה בסוף המאה ה-19, לאחר כיבוש אתיופיה על ידי האימפריה האיטלקית והקמת אריתריאה האיטלקית . רוב היהודים ישבו באסמרה הבירה והגיעו מהקהילה היהודית בעדן.
בשנת 1991, בעת קבלת עצמאות והקמת היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, נותר בה רק יהודי אחד מהקהילה המקורית.
זכויות אדם
למדיניותה של המפלגה השלטת היחידה באריתריאה (PFDJ) יש השלכות חמורות על זכויות האדם, ובכללן:
חופש העיתונות: נסגרה כל העיתונות הכתובה, שהייתה בידיים פרטיות עד לשנת 2001. לפי דירוג שנתי של חופש העיתונות במדינות העולם השונות, שעורך ארגון "עיתונאים ללא גבולות", דורגה אריתריאה בין 2005 ל-2010 כאחת משלוש המדינות המגבילות ביותר את חופש העיתונות, מבין כ-170 מדינות שנסקרו, וב-2011 ו-2012 דורגה במקום האחרון מבין מדינות העולם.
חופש הביטוי: חלים איסורים והגבלות על התקהלות, התאגדות וחופש הביטוי. העברת ביקורת פומבית על המשטר עלולה להסתיים במאסר ללא משפט. אלפי מתנגדי משטר נעדרים, אך הממשלה מכחישה את קיומם של אסירים פוליטיים.
שירות צבאי: על כלל האזרחים, גברים ונשים, חלה חובת שירות בצבא, שבאופן רשמי מוגבלת ל-18 חודשים, אולם עשויה להיות מוארכת בתקופות משבר. בפועל מאז שנת 1998 תהליך השחרור ארוך ומסובך ותקופת השירות עשויה להיות מוארכת אף לתקופה של עשור ויותר. אולם ביולי 2018 ממשלת אריתראה הודיעה לחיילים החדשים שבעקבות הסכם השלום עם אתיופיה הם יחויבו ב-18 חודשי שירות בלבד. אזרחים המסרבים לשרת בצבא או נמלטים ממנו נעצרים, מעונים ואף נרצחים. המדינה מתנכלת גם למשפחותיהם של עריקים ומטילה עליהן קנסות ועונשי מאסר. השירות הצבאי אינו מוגבל לעיסוקים צבאיים, והוא מתואר על ידי ארגוני זכויות אדם כעבודת כפייה בשכר זעום. הממשלה טוענת שתוכנית השירות מפצה את המחסור בהון במדינה ומפחיתה את התלות בסיוע זר.
חופש הדת: מותרות ארבע דתות בלבד: הכנסייה האורתודוקסית האריתראית (שפרשה מן הכנסייה האורתודוקסית האתיופית), הנצרות הקתולית, הכנסייה הלותרנית האריתראית, והאסלאם הסוני. מאמיני כל דת אחרת נרדפים ועלולים להיאסר ללא משפט ולהיחשף לעינויים. אלפים מהם נמלטו מן המדינה.
תנאי מאסר: אסירים מוחזקים בבורות בבטן האדמה או במכולות, שבחשיפה לשמש מגיעות לטמפרטורות מסכנות חיים. עינויים נפוצים בבתי הכלא, ומשמשים לצורך חקירה וענישה ללא פיקוח משפטי. אסירים רבים מדווחים על קשירה באמצעות חבלים בתנוחות בלתי אנושיות למשך זמן רב, במקרים רבים מעל לשבוע. אל העינויים הפיזיים מתווספים עינויים פסיכולוגיים, כגון מניעת שינה והחזקה בתנאים בלתי אנושיים.
יחסי חוץ
יחסי אריתריאה – אתיופיה
בשנת 1998 פתחה אריתריאה במלחמה עם אתיופיה, בטענה כי האחרונה חרגה מהגבולות שנקבעו לה בתקופת השלטון הקולוניאלי האיטלקי (1890–1941). במלחמה נהרגו כ-70 אלף בני אדם והיא הסתיימה לאחר הסכם אלג'יר בשנת 2000.
גם לאחר ההסכם המשיכו שתי המדינות להתעמת מדי פעם, כיוון שאתיופיה סירבה לקבל את תנאי ההסכם שמוסר לאריתריאה יעדים אסטרטגיים, בהם עיירת הגבול באדמה, והמשיכה להחזיק באותם יעדים.
ביוני 2018 הודיעה אתיופיה שהיא מקבלת את תנאי הסכם השלום עם שכנתה במלואם.
יחסי אריתריאה–ישראל
ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם אריתריאה. נשמעות טענות כי שתי המדינות מקיימות קשרים ביטחוניים ובדצמבר 2012 דווח בארצות הברית כי ישראל מחזיקה בסיסים צבאיים באריתריאה – תחנת האזנה על הר אמבה סאווארה ומעגנים באיי דהלכּ שבים האדום, אף על פי שמועצת הביטחון של האו"ם הטילה על אריתריאה אמברגו נשק וסנקציות נוספות. בשנים האחרונות הצטננו היחסים בין המדינות, במקביל להרעת הקשרים בין אריתריאה לארצות הברית על רקע תמיכתה של האחרונה באתיופיה. הנשיא אפוורקי טופל בישראל פעמיים נגד מלריה; טיפל בו ד"ר אפרים סנה.
משנת 2006 ועד 2012, הסתננו לישראל דרך סודאן ומצרים כ-35,000 אזרחים אריתראים. עם סיום הקמת הגדר על גבול מצרים בשלהי 2012, תופעה זו נפסקה כמעט לחלוטין. מרבית המסתננים האריתראים נמצאים במדינות השכנות לאריתריאה – בעיקר בסודאן ובאתיופיה. עד תחילת שנת 2013 ישראל לא איפשרה לאזרחי אריתריאה להגיש בקשות מקלט. בתחילת שנת 2013, למסתננים שהיו כלואים תחת החוק למניעת הסתננות ניתנה אפשרות להגיש בקשות מקלט. בסוף שנת 2013, מדינת ישראל החלה לאפשר לאריתראים מחוץ למתקני הכליאה להגיש בקשות מקלט אף הם.
נכון ליוני 2014, מדינת ישראל הכירה רק בשני אריתראים כפליטים והיא דוחה על הסף בקשות מקלט של אריתראים שנסו ממולדתם בשל הימנעות משירות בצבא אריתריאה או בשירות הלאומי. דחיית בקשות זו מנוגדת להנחיות נציבות הפליטים של האו"ם ביחס לעריקים מצבא אריתריאה, ואינה תואמת את מדיניותן של רוב מדינות העולם, למעט שווייץ ובריטניה.
נכון ליולי 2022, מדינת ישראל הכירה רק ב-39 אריתראים כפליטים. ב-2 בספטמבר 2023 פרצו אירועים אלימים בתל אביב בין מבקשי מקלט אריתראים לבין אריתראים תומכי ממשלת אריתריאה.
ראו גם
הסתננות מאפריקה לישראל
יחסי אריתריאה–ישראל
קישורים חיצוניים
הכרונולוגיה של אריתריאה
Human Rights Watch, Service for Life: State Repression and Indefinite Conscription in Eritrea, April 2009
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:קרן אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית
קטגוריה:מושבות איטלקיות לשעבר
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1993 | 2024-10-08T20:12:13 |
שמואל הירשנברג | שמואל הירשֶׁנְברג (בכתיב יידי: הירשענבערג; בכתיב פולני: Hirszenberg; 22 בפברואר 1865, לודז' – 15 בספטמבר 1908, ירושלים) היה צייר יהודי-פולני.
ביוגרפיה
שמואל הירשנברג נולד בלודז', שבאימפריה הרוסית (בתחומי פולין של ימינו) בשנת 1865. אביו היה אורג עני. ראשית חינוכו האמנותי הייתה באקדמיה בקרקוב, שם, בזכות מלגה שקיבל ואפשרה את לימודיו, למד אצל הצייר הפולני יאן מטייקו והושפע ממנו. מאוחר יותר נסע ללמוד בוורשה ובמינכן.
יצירותיו הראשונות החשובות היו: "הישיבה" (1889), שזכתה לפרס בינלאומי במסגרת התערוכה הבינלאומית בפריז, ו"אוריאל אקוסטה ושפינוזה". בזכות הפרס שקיבל חי הירשנברג בסוף שנות העשרים לחייו בפריז, שבה הכיר את אשתו.
אחר כך שב ללודז' וצייר את "היהודי הנצחי" ויצירות נוספות שסבבו סביב נושא הגלות. ציור נודע שלו משנת 1904 הוא "גלות", ציור שמן גדול ממדים שבו מצוירים פליטים יהודים, מבוססים בשלג בפנים מדוכדכות. הציור הוצג במוזיאון היהודי בברלין עד 1938, ולאחר מכן נעלם.
למרות פרסומו חי הירשנברג בעוני ובמחסור.
ב-1907 עלה לארץ ישראל, כדי להיות מורה ב"בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות". הוא הגיע ביוזמת המנהל, בוריס שץ. בארץ ישראל צייר דיוקנאות ונוף בסביבות ירושלים, ביניהם את צורת הר הבית. במכתב למערכת עיתון יהודי בגרמניה כתב: "אני עובד הרבה ומוצא השראה בטבע, בחיים ולאט לאט ובזהירות אני מכניס ב'בצלאל' תיקונים חדשים וסדר".
אף על פי שנראה שבארץ נכנסה לציור שלו רוח חיים חדשה וסרה מהם העגמומיות, סבל הירשנברג מבעיות בריאות ונפטר מקץ שנה לעלייתו. הירשנברג נטמן בהר הזיתים, ואף על פי שמידי כמה שנים התפרסמו בעיתונים השונים מאמרם ומכתבים למערכת המבכים את העובדה שלא הוקמה מצבה מעל קברו וקוראים לערוך מגבית לצורך העניין - הדבר לא נעשה מעולם.
יצירותיו של הירשנברג זכו לתפוצה רבה והיו מוכרות גם עשרות שנים לאחר שנפטר. בימי השואה הם אוזכרו במסגרת ניסיונות לבטא את צרת היהודים.
הערכה
בהספידו את הירשנברג, אמר יהושע ברזילי:
הרשנברג ... חש היטב את כל המועקה הנוראה של עם עשיר בכחות אמנות נפשיים הסגור באזובי הגיטו ובציורי "הישיבה" בהצעיר הנרדם על השלחן. בכל התווים של בעלי הפנים הלבנים מסר לנו הצער הנורא המתבטא בנפש פיוטית הכלואה אלפי שנה באזובי הגטו".
על יצירתו "הגלות", תמונה של פליטים יהודים נודדים ובראשם מנהיגם, כתב המבקר שמעון מילנר:
היהודי הנצחי
הציור "היהודי הנצחי" (1899) מתאר מחזה זוועה: צלבים והמוני גופות עירומות ויהודי זקן, על פניו הבעת בהלה גדולה, מרים ידיו כנמלט. היד על המצח רומזת גם לאות קין מאחוריה, ובכך מרמזת לדימוי הנוצרי של היהודי הנודד. התמונה הגדולה מאוחסנת כיום במוזיאון ישראל, והיא מעוררת קישור אסוציאטיבי לשואה, אף שצוירה יותר מארבעים שנה לפניה. כותב אברהם לוויט:
גלריה
לקריאה נוספת
Richard I. Cohen, Mirjam Rajner, Samuel Hirszenberg, 1865–1908 - A Polish Jewish Artist in Turmoil,The Littman Library of Jewish Civilization, 2022
קישורים חיצוניים
The Hirszenberg Brothers – In Search of the Promised Land , Jewish Historical Institute. March 22, 2017
הערות שוליים
קטגוריה:ציירים ביישוב
קטגוריה:ציירים יהודים פולנים
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:סגל בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הפרושים
קטגוריה:ילידי 1865
קטגוריה:נפטרים ב-1908 | 2024-06-01T17:29:58 |
ציפורי (יישוב עתיק) | שמאל|ממוזער|240px|פני אישה מפסיפס ציפורי, המכונה "המונה ליזה של הגליל". הפסיפס הוא חלק מרצפה הנמצאת ב"בית דיוניסוס", שלפי השערת החוקרים ייתכן כי שימש כמקום מגוריו של רבי יהודה הנשיא
250px|ממוזער|שמאל|מבט אווירי
צִפּוֹרִי הייתה עיר עתיקה במרכז הגליל התחתון, חמישה קילומטרים מצפון־מערב לנצרת. היישוב היה קיים במקום כבר בתקופת הברזל II, ועיר יהודית התקיימה בו מתקופת החשמונאים ועד המאה ה-5 לספירה, כאשר יהודים ישבו באזור עד המאה ה-10. לעיר נודעת חשיבות מיוחדת בהקשרה של ההיסטוריה היהודית, שכן בציפורי פעלו כמה מראשי חכמי המשנה, משם ניהל רבי יהודה הנשיא את הסנהדרין, ושם הוא ערך וחתם את המשנה, העיר מוזכרת בהבלטה ובשכיחות רבה בספרות חז"ל.
אתר העתיקות ציפורי וסביבתו הוכרז כגן לאומי המשתרע על שטח של כ-16 קמ"ר. הגן נפתח לציבור בשנת 1992. החפירות בגן טרם הסתיימו.
ארכאולוגיה
החפירות באתר
לאורך השנים חפרו באתר מספר משלחות חפירה, חלקן גם בתקופות חופפות.
החפירות במקום החלו בשנת 1931, בראשות לירוי ווטרמן מאוניברסיטת מישיגן. מספר עונות חפירה נוספות נערכו בין השנים 1983–2003 בראשותו של ג"פ סטריינג' מאוניברסיטת טמפה בפלורידה. בחפירה זו נחשפו התיאטרון, מבנה ציבורי גדול ששימש אולי כאגורה. בין השנים 1985–1989 נערכו חפירות נוספות של משלחת משותפת של אוניברסיטת דיוק מארצות הברית והאוניברסיטה העברית בירושלים, בראשות א' מאיירס, ק' מאיירס ואהוד נצר. המשלחת מאוניברסיטת דיוק חזרה לאתר לעונות חפירה נוספות בין השנים 1993–2000. משלחת נוספת שפעלה ופועלת באתר היא משלחת של האוניברסיטה העברית שחזרה לאתר בשנת 1990 בראשות זאב וייס ואהוד נצר. החל משנת 1995 מנהל וייס את החפירה. משלחת זאת חשפה את רוב שטח העיר התחתית כולל בית הכנסת, בית חג הנילוס, בית המרחץ וכן את מערך הרחובות הכולל את הקארדו ואת הדקומנוס.
בשנת 1975 החל על ידי אוניברסיטת תל אביב ברשות צביקה צוק, סקר אמות המים. סקר זה הוביל לחפירות במאגר המים העתיק שבוצע בין השנים 1993–1994.
הממצאים באתר
שמאל|ממוזער|200px|חלק מ"פסיפס הנילוס".
רוב הממצאים שנתגלו הם מהתקופה הרומית והביזנטית.
בין המבנים והממצאים שהתגלו ושוחזרו:
בית כנסת עתיק, ובו רצפת פסיפס מן המאה ה-5;
בית דיוניסוס, וילה רומית, גם היא מרוצפת פסיפסים צבעוניים;
תיאטרון מן התקופה הרומית, במאה הראשונה לספירה – והיו בו כ-4,500 מושבים;
כנסייה צלבנית בשם סנטה אנה, שהוקמה על פי המסורת במקום שבו עמד בית הוריה של מרים, אם ישו;
בית חג הנילוס, שבאחד מחדריו פסיפס גדול, המתאר את חגיגות הנילוס במצרים וכולל תמונות צמחים וחיות, וכן את מערך רחובות העיר;
מבנה ציבורי מן המאה הראשונה עד ה-4 לספירה, שבו שכן כנראה השוק;
בתי מגורים מתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, כולל מקוואות, שמהם אפשר להסיק על יישוב יהודי;
מאגר מים עתיק, שסיפק מים לעיר דרך שתי אמות מים;
מצודה, ששימשה תחילה כמצודה רומית, אחר כך כמצודה צלבנית ואז מצודה עות'מאנית, שנבנתה מחדש במאה ה-18, שימשה כבית ספר של ילדי העיירה הערבית ספוריה, ואשר משמשת כיום כמוזיאון לממצאי החפירות. הקירות החיצוניים מראים על התקופות: למטה הרומית, באמצע הצלבנית, ולמעלה, כולל הגג, התקופה הטורקית.
מערכת המים
שמאל|ממוזער|250px|מפת מערכת המים
שמאל|ממוזער|200px|מנהרת ששת הפירים, בקצה המנהרה היציאה מפיר מס' 6
שמאל|ממוזער|200px|מאגר המים הגדול
מערכת אספקת המים ליישוב כללה ארבע אמות מים שתחילתן במעיינות שבהרי נצרת, מאגרי מים, ומנהרה. בנוסף בחלקה הגבוה של ציפורי נבנו בורות מים. מאגר המים הגדול נמצא קילומטר וחצי ממזרח לאתר. אמת מים אחת התחילה ליד הכפר משהד, אמה זו נחצבה בסלע, האמה השנייה התחילה ליד ריינה והיא אמה בנויה. המעיינות ששימשו כמקור המים שפעו כ-40 ממ"ק מים לשעה. שתי האמות התחברו בהמשך לאמה אחת. לפני מאגר המים התפצלה האמה שוב לשתי שלוחות, השלוחה הצפונית הובילה לבריכה הנקראת "בריכת משהד", אורכה 21 מטר ורוחבה 14 מטר. עומק הבריכה 2.5 מטר לערך. השערת החוקרים שהיא שימשה כנראה לשחייה בתקופה שבה הייתה שפיעה גדולה מהמעיינות. בהמשך לבריכה זו נמצא מאגר מים נוסף הנקרא "מאגר חרוב", אורך המאגר כ-9 מטר ורוחבו כ-5 מטר. מאגר זה היה בעל תקרה. המאגר טויח בשתי שכבות טיח. על גבי הטיח נמצאו שני ציורים חרותים: ציור של ריבוע המחולק ליחידות קטנות יותר, ובדופן המזרחית של המאגר נמצא ציור של מעגלים קונצנטריים. השערת החוקרים היא שמאגר זה קדם לבניית המאגר הגדול.
מאגר המים הגדול נחצב בסלע קירטון, אורכו 260 מטר, רוחבו נע בין 2–4 מטר וגובהו 10 מטר. המאגר יכול להכיל מים עד 4,300 מ"ק. במקומות אחדים תומכות בתקרת המאגר קשתות תמך. בכניסה למאגר נחצב בור שיקוע בעומק 5 מטר. המאגר נחצב בשני שלבים, חלקו הראשון מתוארך למאה ה-2, והשני למאה ה-4. המאגר שימש עד המאה ה-7. ממאגר המים הגדול המשיכו המים לזרום דרך מנהרה הנקראת "מנהרת ששת הפירים". אורך המנהרה 235 מטר, גובהה בין 1–3 מטר ורוחבה כ-80 ס"מ. שיפוע המנהרה כ־20 ס"מ ל-100 מטר אורך. המנהרה פעלה בין המאה ה-2 למאה ה-7 והפירים נחצבו אלכסונית מפני השטח לתוך המנהרה כדרך גישה של החוצבים לתוואי אמת המים הנחפרת. כל קטע של מנהרה נחצב בידי שתי קבוצות חופרים. אחת חפרה לימין השנייה לשמאל עד שנפגשו באמצע הקטע. בתוך המנהרה נחפרה תעלה מטוייחת בגובה 40 ס"מ ורוחב 30 ס"מ. המנהרה נחצבה במכושים. בקירות המנהרה נחצבו כוכים לנרות שמן. בפיר המזרחי ביותר, פיר מס' 1, היה מגוף לוויסות עוצמת הזרימה. מהמנהרה זרמו המים אל פני השטח באמת מים שהובילה עד העיר. מאמה זו נחשפו כ־500 מטר. רוחב האמה כ-30 ס"מ ועומקה כ-40 ס"מ. השיפוע של האמה כ־17 ס"מ ל-100 מטר אורך. גובה האמה בכניסה לעיר כ-270 מטר מעל פני הים והוא נמוך ב-30 מטר משכונותיה העליונות של העיר שם אגרו מי גשמים בבורות איסוף. על פני השטח סומנה האמה על ידי עמודים כחולים, וניתן לעקוב אחר מסלולה על אף שלא נחשפה במלואה.
מקור מים נוסף היו מעיינות נחל ציפורי ששפיעתם הגיעה עד 110 מ"ק לשעה.
המחקר על מערכת המים החל בשנות ה-80 של המאה ה-20 על ידי צביקה צוק. מאגר המים הגדול נחפר בין השנים 1993–1994, ונפתח לביקורי קהל בשנת 1995. מחקר נוסף התבצע בין השנים 2002–2003, והוא התרכז בחלק מערכת המים הקרוב יותר ליישוב כגון בריכת משהד, בריכת חרוב ואמות המים שהובילו למאגרים אלה.
מנהרת ששת הפירים התגלתה בחפירות של שנת 1993, ונפתחה לציבור לאחר הכנה במרץ 2012. הביקור במנהרה אפשרי בכניסה דרך גרם מדרגות בפיר מס' 4 ויציאה דרך פיר מס' 6. המנהרה אינה מוארת. אורך הקטע בו ניתן לסייר הוא 90 מטר.
בית דיוניסוס
וילה גדולה שנבנתה בראש הגבעה. שמה של הוילה הוא על שם רצפת הפסיפס שנמצאה במקום בטרקלין המרכזי של המבנה ומתארת את פולחנו וחייו של אל היין דיוניסוס. בית זה נבנה בראשית המאה ה-3, השערת החוקרים היא שהמבנה נחרב כנראה ברעש האדמה של שנת 363.
בחפירות נמצאו חדרי מרתף ששימשו כחנויות, חדרי מגורים, חצר פנימית מוקפת עמודים, בית שימוש, חדר אוכל המכונה טרקלין. החדרים השונים בבית היו מרוצפים בפסיפסים. רצפת בפסיפס של הטרקלין כוללת באחד המדליונים שעיטרו את הסצנות השונות את דמותה של אישה המכונה "המונה ליזה של ציפורי".
במסגרת פעולות השימור של המבנה, נבנו קירות והמבנה קורה בגג. בתוך המבנה מעל הטרקלין, נבנה גשר המאפשר הליכה מעל רצפת הפסיפס ותצפית נוחה עליו. בנוסף הוספו על המעקה שלטי המחשה המסבירים את הסצנות השונות המתוארות בפסיפס.
בית הכנסת
שמאל|ממוזער|260px|פסיפס גלגל המזלות בבית הכנסת העתיק בציפורי מהתקופה הרומית
בחפירה שנערכה בשנת 1994 על ידי האוניברסיטה העברית נחשף בצפון האתר במורד הגבעה ליד מגרש החניה הפנימי מבנה בית כנסת. המבנה נחשף בתוך שכונת מגורים שתחילתה בתקופה הרומית. המבנה תוארך לתחילת המאה ה-5.
מבנה בית הכנסת הוא מלבני, הכולל אולם באורך 15 מטר וברוחב 7 מטר. בכניסה לחדר התפילה חדר שדרכו נכנסו לאולם. כיוון התפילה באולם היה בכיוון המנוגד לירושלים.
רצפת אולם התפילה מכילה רצפת פסיפס הכוללת כתובות הקדשה בארמית, כנראה של התורמים להקמת בית הכנסת. אחת ההקדשות היא:
ברצפה גם סצנות מתוך המקרא כגון הבשורה לשרה, הקדשת אהרון, עקדת יצחק, והקרבת קורבנות ומלאכות במקדש. תמונות ארון הקודש. מנורת שבעת הקנים, סל ביכורים ועוד. במרכז הרצפה נמצא גלגל המזלות, בדומה לגלגל שנמצא בבית הכנסת בבית אלפא ובמרכזו השמש רכובה על מרכבת סוסים דומה להליוס אל השמש.
במסגרת פעולות השימור של המבנה, נבנו קירות והמבנה קורה בגג. נבנתה בדרום האולם במה המאפשרת תצפית נוחה יותר על הרצפה. בנוסף הוספו על המעקה שלטי המחשה המסבירים את הסצנות השונות המתוארות בפסיפס.
פסיפס בית הכנסת
פסיפס בית הכנסת מתוארך לראשית המאה החמישית, גודלו של הפסיפס 13.5 X 4.5 מ' (61 מ"ר), ומגוון צבעי האבנים לא גדול: לבן, שחור, אפור, חום, אדום, כתום, צהוב, חרדל, וצפיפותן בינונית-גבוהה: 140-130 אבנים בדצמ"ר. שטיח הפסיפס של אולם התווך מורכב משבע רצועות אופקיות שאינן זהות ברוחבן, אחדות מחולקות לשניים-שלושה ספינים המופרדים בדגם תשליב-סרט.
התיאטרון
התיאטרון נבנה על צלע הגבעה תוך ניצול הנתונים הטופוגרפיים של המקום. המושבים נחצבו לתוך הגבעה. בניית התיאטרון מתוארכת לסוף המאה ה-1 או תחילת המאה ה-2. הערכת החוקרים היא שהתיאטרון שימש עד לתקופה הביזנטית.
התיאטרון נחצב בצורת גורן שקוטרו 70 מטר, והוא הכיל כ-4,500 מושבים. המושבים החצובים כוסו במושבי אבן שחלקם נשדד כבר בתקופות קדומות. היתרה נמצאו בעת החפירות, אבל לא באתרם.
בתיאטרון נמצאו חמש כניסות, שלוש מהן בתוך המושבים ושתי כניסות בשולי הבמה. הכניסות חוברו ביניהן במסדרון. ממול למושבים נבנתה במה מאבן. מאחורי הבמה מצאו שרידי קיר ששימש כקיר רקע לשחקנים שבעת הופעתם על גבי הבמה וגם סגר את מבנה. בחזית הבמה נמצאו גומחות.
מתחם בתי מגורים מתקופת בית שני, המשנה והתלמוד
אזור שבו נחשפו מבנים רבים שנבנו בצפיפות, בקרבת רחוב מרוצף. המתחם נמצא בחלקה המערבי של הגבעה בסמוך למצודה. במקום נמצאו מקוואות טהרה רבים והם משמשים עדות לקיום חיים יהודיים במקום. בנוסף נמצאו בורות מים רבים. ממצא נוסף במתחם היא מחצבת אבן מהמאות ה-1 עד ה-2 לפנה"ס, וכן שרידי מבנה גדול. בקומת הקרקע של המבנה נמצאו מקוואות טהרה.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|260px|מבצר צלבני בציפורי
250px|ממוזער|שמאל|המצודה כפי שצוירה בשנת 1875 על ידי המשלחת של סקר ארץ ישראל המערבית בראשות קלוד קונדר
באתר נמצאו שרידים מעטים המעידים על התיישבות באתר כבר בימי בית ראשון. אזכורה הראשון של ציפורי בכתובים מופיע כבר בתקופתו של אלכסנדר ינאי.
בימי בית שני הייתה ציפורי עיר מרכזית, והיא מוזכרת במספר רב של מקורות. מדרש השם מובא בתלמוד משום "שיושבת בראש ההר כצפור". שם מיוחסים גם השם רקת כי היא מוגבהת כ"רקתא דנהרא"- שפת הנהר, וכן מיוחס לה השם קיטרון. במשנה נאמר שהייתה מוקפת בחומה עוד בימי יהושע בן נון. נראה שנכבשה בימי יהודה אריסטובולוס הראשון (בערך 104 לפני הספירה). מצפונה של העיר ובצמוד אליה שכן יישוב יהודי נוסף בשם שיחין.
כחלק מהיוזמות שנקטו פומפיוס ומצביאו אולוס גביניוס כדי למנוע היווצרות של מרכז כוח יהודי, הם נתנו את היישובים היהודים תחת כפיפותם של חמישה בתי דין שונים, שאחד מהם היה בציפורי. בשנת 55 לפנה"ס, הכריז עליה גביניוס כבירת מחוז הגליל.
כשהשתלט הורדוס על הגליל, כבש גם את ציפורי והיא המשיכה להיות בירת המחוז. במותו הנהיג יהודה בן חזקיה את המרד בציפורי וניהל עליה מאבק עם הצבא הרומאי. התוצאה הייתה שריפת העיר ומכירת תושביה לעבדים. בנו של הורדוס, הורדוס אנטיפס, בנה שוב את ציפורי וכינה אותה "אבטוקרטוריס" ("אבטוקרטיס" – העיר העצמאית).
השם "אוטוקרטוריס" ניתן לעיר לכבוד קיסר רומא (מקורו במילה היוונית "אוטוקרטור", ששימשה לתרגום המילה הלטינית "אימפרטור"). אך שם זה לא נקלט והעיר הוסיפה להיקרא "ציפורי". יש הסבורים, שלאחר שיקומה של העיר על ידי אנטיפס, ניתן לה מעמד של פוליס, אולם אין על כך עדות ברורה במקורות.
עם זאת, אנטיפס גם ייסד את מתחרתה הגדולה של ציפורי, טבריה, שהחליפה אותה במעמד הבכורה בגליל, עד זמנו של אגריפס השני, ששוב הפך את ציפורי לבירתו.
יוסף בן מתתיהו מכנה את ציפורי "פאר הגליל כולו". בשנים 66–67, בזמן המרד הגדול ברומאים, הוא עצמו ביצר אותה, בתוקף תפקידו כמפקד הגליל במרד, אולם אנשי ציפורי העשירים, שבנו את החומה על חשבונם, החליטו להתבדל מהמורדים, לשמור על נאמנות לרומא ולהלחם נגד בני עמם. הם שלחו שליחים לנציב סוריה, קסטיוס גאלוס, וביקשו שיבוא ויציב חיל משמר רומאי בעיר. יוסף בן מתתיהו שמע על כך ומיהר לכבוש אותה. לדבריו, תושבי הגליל שנאו את ציפורי וחייליו החליטו לפרוע בתושביה. הם שדדו ושרפו את הבתים הריקים, לאחר שיושביהם ברחו אל המצודה.
לאחר מכן כרתו תושבי ציפורי עם הרומאים ברית שלום נפרדת. ניסיון של יוסף בן מתתיהו לכבוש את העיר שוב, נכשל. הוא כתב על כך בספרו: "ציפורי סגרה לפני את שערי העיר ואסרה על אזרחיה להתחבר אל חיל היהודים... בעיר הזאת קידמו את פניו (של אספסיאנוס) ואנשי ציפורי הם לבדם מכל יושבי הגליל דרשו שלום לרומאים".
מאותה תקופה ישבו בעיר יהודים ונוכרים. כפי שכותב צביקה צוק "מטבעות מימי אנטונינוס פיוס... מתארים מוטיבים אליליים בלבד. נראה כי בפרק הזמן מאז הפולמוס של קיטוס (115) ועד לאחר מרד בר כוכבא חל שינוי ומועצת העיר הפכה בזמן זה לנוכרית. רק לקראת אמצע המאה השנייה חזרה המועצה העירונית לידי היהודים."
בימי הקיסר הדריאנוס הוסב שמה של העיר ל"דיוקיסריה", שם המורכב משמו של האל היווני זאוס ושם העיר קיסריה.
לאחר מרד בר כוכבא הגיעה הגירה לעיר. תעשיית המזון שגשגה בה במיוחד. בין חכמיה היו רבי יוסי, רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה הנשיא ("רבי"). התלמוד מספר שאקלימה של ציפורי היה טוב לבריאותו של האחרון. משם ניהל רבי את הסנהדרין, ושם נחתמה המשנה. אחרי מותו עזבה הסנהדרין לטבריה. ידוע גם כי אחרי החורבן התיישבה בציפורי משמרת הכהנים ידעיה (שכונתה גם "עמוק").
במחציתה הראשונה של המאה הרביעית עדיין התקיימה בציפורי ישיבה, וישנם חוקרים הסבורים כי עיקרו של התלמוד הירושלמי משקף את הדיונים שהתנהלו בישיבה זו.
בחודש יוני 351 התרחש מרד גאלוס בסביבות ציפורי. שליט המזרח קונסטנטיוס גאלוס שלח צבא, והמרד דוכא. בעקבות הגזירות סביב המרד וכשלונו, פוזרה ישיבת ציפורי וחלק מאמוראי ארץ ישראל ירדו לבבל. העיר ציפורי נחרבה אך שוקמה. עד אותו הזמן הייתה ציפורי מרכז תעשייתי, במיוחד בתעשיית האריגים. מהתקופה הרומית נותרה מערכת מים מפותחת ותיאטרון. כפי הנראה ישבו בה גם נוצרים בתקופה זו. יוסף הקומס, בנה בה כנסייה.ובתלמוד הבבלי נזכר איש בשם יעקב איש כפר סכניא, מתלמידיו של ישו, שלימד שבשוק העליון של ציפורי.
על פי מסורת הנצרות, בציפורי גרו יהויקים הקדוש וחנה הקדושה, הורי מרים הבתולה, אם ישו, ונראה שכבר מעט אחרי הולדת הנצרות שכנו בה מאמינים בישו. העיר קיבלה מעמד של בישופות במאה ה-5.
הביזנטים הנהיגו מדיניות אכזרית, והכובשים הפרסים והערבים לא היטיבו עם העיר, שהפכה לקטנה ודלה. על פי גניזת קהיר, היישוב היהודי בציפורי שרד לפחות עד המאה ה-10.
בתקופת הצלבנים נבנתה בה כנסייה. מעינות ציפורי יצאו הצלבנים בפיקודו של גי דה ליזיניאן אל קרב קרני חיטין (1187) מול צלאח א-דין. הממלוכים כבשו את העיירה ב-1263 בראשות הסולטאן ביברס, ושינו את שמהּ לספוּרִיֶה.
בשנת 1516, בעקבות קרב מרג' דאבק, עברה ארץ ישראל, ובכלל זה ספוריה, לשליטת האימפריה העות'מאנית.
במאה ה-18 הפך שליט הגליל דאהר אל-עומר את מצודת ציפורי החרבה לבית ספר לילדי העיירה. במרד הערבי הגדול ב-1936 הקים הצבא הבריטי עמדה באזור.
במלחמת העצמאות נכבשה העיירה במבצע דקל על ידי חטיבת כרמלי, ותושביה נמלטו ממנה. חלקם התיישב לאחר מכן בשכונת צפפרה שבנצרת הסמוכה. בשנת 1949 הוקם למרגלות הגבעה, המושב ציפורי.
טקסט=דגם מיציקות ברונזה ואלומיניום המציג הצעת שחזור של דר. צביקה צוק למראה קיסריה הרומית ביזנטית. ביצוע הדגם: "מה-טוב פתרונות המחשה"|ממוזער|דגם מיציקות ברונזה ואלומיניום המציג הצעת שחזור של דר. צביקה צוק למראה התכנון העירוני של ציפורי הרומית ביזנטית. ביצוע הדגם: "מה-טוב פתרונות המחשה"
ראו גם
נחל ציפורי
ציפורי (מושב)
ספוריה
עינות ציפורי
לקריאה נוספת
זאב וייס, אהוד נצר, הבטחה וגאולה - פסיפס בית הכנסת מציפורי, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1996.
אהרן אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, ירושלים:מרכז זלמן שזר,2007. פרק חמישי, ג', פעילותו של רבי בבית שערים ובציפורי, עמ' 128–135.
, מילה באבן, רשות הטבע והגנים, תשס"ד - 2003.
זאב וייס, ציפורי : פסיפס של תרבויות, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2021.
צביקה צוק, צפורי ואתריה, החברה להגנת הטבע, ירושלים 1987.
קישורים חיצוניים
זאב וייס, אהוד נצר, הגן הלאומי ציפורי, פרוספקט של רשות הטבע והגנים
מרדכי אביעם ואהרוני אמיתי, בתי הקברות של ציפורי, קתדרה 141, עמ' 7–26
מקדש רומי עתיק נחשף בציפורי בחפירות ארכאולוגיות של האוניברסיטה העברית, אתר האוניברסיטה העברית בירושלים, 12 באוגוסט 2008
יגאל מורג, ציפורי ובית שערים: עיר החיים הטובים לעומת עיר המתים, אתר הבית של יגאל מורג
זאב וייס, גן לאומי ציפורי - מקדש רומי נתגלה בציפורי אוקטובר 2009, באתר רשות העתיקות
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארץ ישראל: בתי כנסת עתיקים
קטגוריה:אתרים ארכאולוגיים יהודיים בארץ ישראל
ציפורי
קטגוריה:פסיפסים בבתי כנסת עתיקים
קטגוריה:הגליל התחתון: אתרים ארכאולוגיים
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה החשמונאית
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה הביזנטית
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה המוסלמית הקדומה
קטגוריה:ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון
קטגוריה:שביל ישראל | 2024-09-13T18:43:44 |
רמח"ל | הרב משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז, 1707 – כ"ו באייר ה'תק"ד, 8 במאי 1744) היה רב, משורר, מקובל, איש מוסר ומחשבה, מחזאי, סופר, חוקר יהודי-איטלקי ומחבר הספר מסילת ישרים.
שנותיו הראשונות
נולד בפדובה שבאיטליה, לרבי יעקב חי לוצאטו שהיה סוחר ותלמיד חכם בקהילה האשכנזית בעיר, ולדיאמנטי (שנקראה גם אבן חן). מילדותו שקד על התורה מפי רבנים, ועל מדעים ושפות מפי מורים ולמד ספרי חכמה רבים. כך למשל למד אצל הרב יצחק חיים קנטריני, במיוחד לשון עברית, שירה איטלקית ורטוריקה. מגיל צעיר היה רבו המובהק רבי ישעיהו באסאן.
בשנת ה'תפ"ב (1722), כשהרמח"ל היה בן חמש-עשרה, עזב רבו את פדובה ועבר לרג'ו אמיליה על מנת לכהן שם ברבנות במקום חמיו רבי בנימין הכהן ויטאלי שהיה חתנו של רבי משה זכות, שהזקין. עם עזיבתו של הרב באסאן עבר הרמח"ל ללמוד לבדו בביתו, והצטרף לחבורת צעירים בשם "מבקשי ה'" שעסקו בלימוד קבלה ביחד. הרמח"ל התפרסם בכישרונותיו המיוחדים, ונאמר עליו כי בגיל ארבע-עשרה ידע בעל-פה את כל התלמוד בבלי, כתבי האר"י וספר הזוהר. כמו כן, הוא שימש כשליח ציבור בבית הכנסת האשכנזי של פדובההוא גם רשם את הכוונות הקבליות שלו וסימנים של נגינת התפילה על המחזור בו השתמש.(מחזור שער בת רבים נוסח אשכנז ונציה תעא- תעה. מחזור רמח"ל, יוסף אביבי ירושלים תשנ"ה עמ' ז'.) ראה עוד "הישיבה הרמה בפיורדא" חלק א' עמ' 426..
במשך אותו זמן עסק גם בספרות כללית. בגיל שש עשרה התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטת פדובה, אולם אין עדויות כי סיים עם קבלת תואר, בגיל שמונה-עשרה הוציא לאור את חיבורו הראשון "לשון למודים", העוסק בתורת המליצה, וצירף אליו את המחזה "מעשה שמשון". בגיל עשרים חיבר את המחזה "מגדל עוז" לכבוד חתונת בן רבו. לכבוד חנוכת ארון קודש חדש בבית הכנסת הגדול בפדובה חיבר הרמח"ל שיר מיוחד בשם "חנוכת הארון". בטרם מלאו לו עשרים, חיבר 150 מזמורים דוגמת מזמורי ספר תהלים.
בשנת ה'תפ"ו (1726) הוסמך הרמח"ל לרבנות בצוותא עם ידידו המבוגר ממנו רבי משה דוד ואלי, והועמד בראש חבורת "מבקשי ה'", והם קבעו לעצמם תקנות מיוחדות רבות לסדר הלימוד בבית מדרשם. בין התקנות היה לימוד רציף ובלתי פוסק בתורנות כל שעות היום בספר הזוהר בבית המדרש, שתוקן במיוחד כדי לבטל גזירה שריחפה על הקהילה היהודית. בחבורתו של הרמח"ל נמנו רבי משה דוד ואלי, רבי יקותיאל גורדון מווילנא (ששהה אז בפדובה במסגרת לימודי רפואה), רבי ישראל חזקיה טריויס, רבי יצחק מריני, רבי יעקב ישראל חזק, רבי שלמה דינה, רבי מיכאל טירני, ורבי יעקב חיים קסטיל פרנקו, כולם תלמידי חכמים ומקובלים ידועים.
בראש חודש סיוון ה'תפ"ז (21 במאי 1727) חווה רמח"ל התגלות רוחנית של מגיד שעל פי תיאורו גילה לו סודות קבליים רבים:את הגילוי הראשון רדפו גילויים נוספים. אך את עובדת הגילויים הסתיר במשך כחצי שנה. וכשהיה מתגלה אליו המגיד היה מוריד את ראשו על השולחן ונראה כאילו הוא נח. אחרי זמן מה שיתף רמח"ל בסוד את תלמידיו, ואחד הבולטים שבהם, הרב יקותיאל גורדון, גילה ברבים את קיום המגיד, והדבר עורר התלהבות והערצה כבירה לרמח"ל.
מתאר זאת מאיר בניהו (עת-מול, אוגוסט 90'):
הפולמוס
ר' יקותיאל גורדון שיתף בחדשות על אודות גילויי הרמח"ל את רבי מרדכי יפה, תלמיד חכם עשיר שישב בווינה. גורדון תיאר באיגרותיו אליהם את חסידותו וקדושתו של הרמח"ל, וצירף למכתביו קטעים מתוך ה"זוהר תניינא" (זוהר שני) שגילה ה"מגיד" להרמח"ל.
עותקים ממכתבו של הרב גורדון נשלחו על ידי הרב יפה למספר רבנים ובתוכם לרב משה חגיז, רב ירושלמי שפעל באירופה ונלחם נגד שרידי תנועת השבתאות. הרב חגיז חשב בטעות את הרמח"ל לשבתאי, ופנה באיגרות אזהרה לרבני ונציה הסמוכה לפדובה. רבני ונציה פנו לרבו של הרמח"ל, הרב ישעיהו באסאן, ששהה ברג'יו, לקבלת חוות דעתו. חליפת האגרות עוררה פולמוס גדול. הרמח"ל מצידו הצטנע וקרא לכל התוהים לבוא ולתהות על קנקנו. בחודש אב ה'ת"ץ (1730) אולץ הרמח"ל להפקיד את ארגז כתביו. ב' מפתחות התיבה הופקדו בנפרד, אחד בידי רבו ואחד בידי הבי"ד של וונציה. כמו כן אולץ הרמח"ל להצהיר בשבועה בפני רבני ונציה:
הרמח"ל עצמו התייחס לשבועה זו כאל שבועה שהוצאה בכפייה, ולפיכך חסרת תוקף הלכתי - אם כי שמר עליה מכל משמר ונזהר לקיימה כדי לא לתת פתח לרודפיו.
במהלך ארבע השנים שלאחר השבועה שרר שקט בין הצדדים. הרמח"ל עסק בלימוד עם תלמידיו וחדל לחבר ספרים על פי המגיד. בשנים אלו עסק בעיקר בכתיבת פירושים לספרות הזוהר והקבלה של האר"י.
בכ"א בשבט ה'תצ"א (1731) נישא הרמח"ל לצפורה פינצי בתו של הרב דוד פינצי - רבה הראשי של מנטובה. בסוף ה'תצ"ד (1734) פנה לרבו על מנת לקבל רשות והסכמה להדפיס באמסטרדם את ספרו "מאמר הוויכוח", שהוא ספר הבנוי בצורת ויכוח ומיועד להוכיח את אמיתות תורת הקבלה. לאחר שעיין בספר נתן הרב באסאן להרמח"ל את הסכמתו ואישר להדפיסו. בהכנותיו לנסיעה הגיע הרמח"ל לוונציה להסדרת ענייני נסיעתו. שם ארבו לו רודפיו מימים עברו ורקמו עלילה לפיה כביכול מנסה הרמח"ל לנסוע לאמסטרדם כדי להדפיס את ספריו וכתביו שנאסרו באיטליה. רבני בית הדין בוונציה הוסתו כנגדו וחוללו שערורייה סביב הטענות השקריות ובפרט טענו שהדפסת הספר מהווה הפרה של השבועה. רבני ביה"ד פנו לרבני אשכנז שבמרכז אירופה ובפרט לרב משה חגיז שהיה מראשי רודפי הרמח"ל, בדרישה להיערך למלחמה כנגדו. הרמח"ל מצדו הכחיש את כל ההאשמות נגדו, ובעוברו בפרנקפורט בדרכו לאמסטרדם ביקש להפגש עם רב העיר, רבי יעקב פופרש כ"ץ להוכחת צדקותו. הרב פופרש אילץ את הרמח"ל להודות בפני בית-דין שכביכול הפר את שבועתו, ולהישבע עליה שנית. משם המשיך הרמח"ל והגיע לאמסטרדם. לימים כשנשאל הרמח"ל מדוע חתם על הודאה שקרית, אמר, שידע שנשקפה סכנה ממשית לחייו אם לא יחתום. סברתו אומתה בחליפת אגרות שנמצאה לימים.
גם מעשה בית הדין בפרנקפורט לא הניח את דעת מתנגדיו, ואלה פעלו להחרים את תיבת הספרים שנותרה באיטליה. לאחר דין ודברים, נשלחה תיבת הספרים מפדובה אל רבי יעקב כ"ץ בפרנקפורט, שדן את הכתבים לקבורה ואת מיעוטם לשריפה.
עותקים בודדים של חלק מספרי הרמח"ל שרדו בכתבי יד, ומהם התפשטו והועתקו בסתר עד הדפסתם במחצית השנייה של המאה ה-20.
תקופת חייו האחרונה
שמאל|ממוזער|250px|בית כנסת הרמח"ל בעכו
שמאל|ממוזער|250px|ספר התורה שמיוחס לרמח"ל בעכו
בשבט תצ"ה (פברואר 1735) הגיע הרמח"ל לאמסטרדם והשתלב בקהילה היהודית הפורטוגזית, בעת שהותו באמסטרדם התפרנס רמח"ל מליטוש. למד ולימד בבית מדרש עץ חיים ונתמך כלכלית על ידי הקהילה הספרדית שחבקה אותו והתעלמה במופגן מרודפיו. בשהותו שם השפיע רבות על צעירי הצאן כדוגמת דוד פרנקו-מנדס, באמסטרדם חיבר הרמח"ל והדפיס את ספריו "דרך ה'" ו"מסילת ישרים" שאינם עוסקים בקבלה בגלוי אם כי מבוססים על רעיוניות קבליים. בפתיחתו לספרו המפורסם "מסילת ישרים" כתב הרמח"ל: "החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול". למרות שהספר כולו כתוב בשפה פשוטה השווה לכל נפש, הרמח"ל ביסס אותה על יסודות מתורת הנסתר. "מסילת ישרים" הוא הספר העיקרי אשר הקנה להרמח"ל לגיטימציה היסטורית, והפך עם השנים לאחד מספרי היסוד בספרות המוסר, ובפרט בקרב תנועת המוסר.
עכו, ארץ ישראל
בשנת ה'תק"ג (1743) עזב הרמח"ל את אמסטרדם עם אשתו ובנו ועלה לארץ ישראל. לאחר שעגן בעכו קבע בה את מגוריו. בית כנסת הרמח"ל בעכו העתיקה מיוחס כמקום מדרשו ותפילתו, אליו הצטרף בבואו לגור בעכו. בבית הכנסת מוצג ספר תורה על גבי עור צבי, ונטען שנכתב בדיו שנעשה מתמיסת קליפות רימונים. אין שום עדות או מידע לגבי מיקום דירתו בעכו.
הרמח"ל נפטר במגפת דבר עם אשתו ובנו היחיד בכ"ו באייר. רק שתי עדויות נותרו על שהותו בארץ. הראשונה היא איגרת שנשלחה מעכו לתלמידיו באירופה ביום א' כ"ב לחודש תמוז שנת תק"ג (3 ביולי 1743):
העדות השנייה נכתבה על ידי הרב ישמעאל חי סנגויניטי – תלמיד רבי חיים בן עטר, בתיעוד מסעו מירושלים לליוורנו. ביום א', ראש חודש כסלו תק"ד (6 בנובמבר 1743) עגן בעכו, ועשה את לילו בבית הרמח"ל:
גרסאות שונות לגבי תאריך פטירתו ומקום קבורתו
בשנת תקצ"ו (1836) פרסם הרב מרדכי שמואל גירונדי ביוגרפיה של הרמח"ל בכתב עת ב"כרם חמד" כרך ב'. במאמרו הביא עדות לכאורה הידועה בשם "איגרת רבני טבריה" שטוענת שהרמח"ל נקבר בטבריה. האיגרת אינה בנמצא והוכחה כמזויפת כיוון שנכתבה באירופה ולא על ידי רבני טבריה. כעבור 17 שנה מפרסום המאמר, בשנת 1853 פרסם גירונדי את ספרו הגדול "תולדות גדולי ישראל", הסוקר את כל "תולדות גדולי ישראל ובפרט גאוני אטליה ורבני פאדובה". בספרו שילב הרב את ספר "זכר צדיקים לברכה" של רבי חננאל ניפי, "שהעתקתי מכתיבת יד הרב המחבר עצמו, וצרפתיו בכור שכלי למלאות את דבריו". הרב גירונדי עצמו מעיד שהביא את עדותו המשוכתבת של הרב ניפי. עדותו המקורית של הרב ניפי שרדה בכתיבת יד תלמידו בכתב היד "טובי אודיע" וזה לשונה:
הרב משה מלכי (מלאכי) הנזכר גר בצפת, שימש ברבנות והנהיג קהילה, יצא לשליחויות שד"ר מטעמה בערי אירופה, גייס וריכז את התרומות וחילץ את צפת מקשיה ושפלותה. בשנת ה'ת"ק, חלה הרב מלכי, חצי מגופו השתתק ונאלץ לפרוש מפעילותו הציבורית. כובד המיסים, מלחמות ומגפות גרמו לרבים מיהודי צפת לעזוב את העיר ובתוכם גם הרב מלכי שעבר בשנת תק"א לגור בעכו, ושם פגש את הרמח"ל שהגיע אליה בשנת תק"ד (1743). הרב מלכי העיד שקבר את רמח"ל, וכשנתיים ורבע לאחר מכן - בסוף חודש אלול תק"ו (1746) - הסתלק הרב מלכי לבית עולמו. מעדות הקבורה ומשאר העדויות עולה שרמח"ל נפטר בשנת תק"ד – ולא כפי שסברו עד עכשיו, ומכאן שחי ככל הנראה פחות משנת בעכו - עד לפטירתו במגפה. העדר אגרות, עדות ראִיה אחרונה מחודש כסלו תק"ד ועדות הרב שקבר אותו תומכות בקביעה. כשנתיים לאחר פטירת הרמח"ל נפטר הרב מלכי ומצבתו מזוהה וברורה בבית העלמין היהודי בכפר יאסיף וצמודה למצבת קברו של הרמח"ל. הסיבה לקבורתם בבית הקברות היהודי העתיק בכפר יאסיף ולא בעכו, נבעה בשל הספק ההלכתי שהעיר עכו איננה בתחומי ארץ ישראל.
הטענה שהרמח"ל נקבר בטבריה ליד קברו של התנא רבי עקיבא הוכחה כחסרת בסיס ובדויה. על פי כל ספרי המסעות ועדויות הנוסעים עולה בבירור כי הציון בטבריה נבנה לראשונה בשנות השלושים של המאה הקודמת. בנוסף, נמצאה תמונת גלויה השוללת את טענת קבורתו בטבריה.
בשנת תש"ז, 1947, במלאת 200 שנה לפטירת הרמחל, החליטה מחלקת התרבות של הוועד הלאומי לכנסת ישראל בהוראת נשיאה מר יצחק בן צבי לנקוט פעולות שונות להנצחת הרמח"ל. בערב כ"ו אייר תש"ז (15.5.47) נערכה עצרת מרכזית בעיר טבריה, ולמחרת הקים בן צבי ציון לרמח"ל ע"ג גל אבנים שהיה במקום. לימים הפך הציון של בן צבי לקבר הרמחל.
השפעתו לדורות
במשך השנים שאחרי מותו והכרת גדולתו בתורה מתוך הכתבים ששרדו, גוועו לחלוטין ההאשמות נגדו והוא הפך לנערץ על כל פלגי היהדות. בן דורו הצעיר ממנו, הגר"א (שנולד כ-13 שנים אחריו והאריך חיים כ-50 שנה יותר ממנו), העריץ את שיטתו הקבלית ולמדהּ בשקידה. האגדות מספרות כי לבש בגדי חג כאשר הגיע אליו ספרו של הרמח"ל "אדיר במרום", אף החסידות ומאוחר יותר משנתו של הרב קוק ותלמידיו הושפעו ממנו, גם אם בצורה פחות מפורשת. בתולדות חייו שפורסמו בשנים מאוחרות, הושמטו לעיתים אזכורי המחלוקת הגדולה שהייתה בחייו לגביו, אם מתוך שגוועה ואיננה רלוונטית יותר, ואם מתוך רצון למנוע קטרוג אודות רודפיו.
למרות ההתנגדות העזה אליו בימי חייו ולמרות החרם של רבני ונציה, הכרת גדולתו וכתביו לאחר מותו השפיעו רבות על תנועות שונות ביהדות - מזמנו ועד היום:
ה"מתנגדים" הושפעו ממנו רבות, בעקבות ההערכה הרבה לה זכה אצל הגר"א.
ספרו מסילת ישרים הפך לספר יסוד המרכזי והבסיסי ביותר בפעילות של תנועת המוסר שהתעוררה באמצע המאה ה-19, והשפיע על עולם הישיבות כולו עד היום. ספר זה התקבל על כלל ישראל עוד בחייו ובכללם על מתנגדיו.
תנועת החסידות לא קיבלה רבות משיטתו במפורש, אך ישנן השקפות שמקורן בספריו. עם זאת, אף שהמגיד ממזריטש הגדירו כספר "בהיר וטהור", היו אדמו"רים שהתנגדו לו, ובפרט רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין מקאמרנא, שאף אסר על לימוד כתביו.
תנועת ההשכלה אהדה את מחזותיו, וראתה בהם את הפתיחה ליצירה ספרותית חילונית חדשה.
הרעיונות הציוניים של הרב קוק התבססו על הקבלה ובראש ובראשונה על תורת הגר"א והרמח"ל שהוא קושרם יחד. הרב משה צבי נריה בספרו טל ראי"ה (עמ' קכ"ב), אף מעיד: "נפשו הפיוטית של הרמח"ל ... וכן כתיבתו הפרשנית לסתרי תורה שהיו בה גילויים ... כל אלה הביאו את הרב לידי תחושה עמוקה של הזדהות ... ובסוד שיח עם צעיר מקשיב - מבריק בתורה ובמחשבה - עם רבי יצחק הוטנר - גילה את תחושתו ואמר: 'סבורני שהנני גלגולו של רבי משה חיים לוצטו'".
ישיבות המקובלים החלו בעשורים האחרונים להכיר את שיטתו הקבלית המיוחדת וללומדה, במיוחד בעקבות ספרים ומחקרים שהחלו להתפרסם בתחום זה, ובראשם"סידור הרמח"ל השלם" סידור הכוונות הראשון למקובלים שנכתב על פי שיטתו וכולל את כל כוונות האר"י והרמח"ל, ספרי קל"ח פתחי חכמה מבוארים ומאמרים, וספרי הרמח"ל שיצאו מבוארים על ידי הרב חיים פרידלנדר והרב יוסף ספינר.
מחשבת ישראל הנהגית בשנים האחרונות בעולם הישיבות הליטאי מבוססת על תורתו של הרמח"ל ובעיקר על ספר דרך ה' וספר דעת תבונות.
על השפעתו כתב חיים נחמן ביאליק:
"הוא אשר בנה אב לשלושת בתי המדרש הגדולים של הגר"א, של הבעל שם טוב ושל בן מנחם (משה מנדלסון). באדמת מטעו טמונים שורשי ההתפתחות של ספרותנו לכל ראשי נתיבותיה".
בדומה לכך כתב הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", כי תנועת החסידות, המוסר וההשכלה "שהיו עוינות זו לזו, כולן שמו להן בראשן את הרמח"ל".
במחצית השנייה של המאה העשרים זכתה תורתו של הרמח"ל לתפוצה רחבה ולהדפסות רבות. הרב אליהו דסלר עודד את לימוד כתביו, ותלמידו רבי חיים פרידלנדר הוציא את רוב כתבי הרמח"ל בשמונה חלקים. גם יוסף אביב"י הוציא מספר חיבורים של הרמח"ל וכתב עליו, ובפרט את מהדורתו לשרידי זוהר תנינא, שרובו נשמד בזמן הפולמוס. הרב מרדכי שריקי, ראש מכון הרמח"ל מוציא כיום לאור מחדש את החיבורים, בתוספת פירושים, הערות ומבואות, וכן הרב דויד שלם ראש ארגון "קהילת הרמח"ל" מנגיש את כתביו במהדורות דיגיטליות, וכן בחקירת כתביו בספרים ומאמרים מודפסים.
הגותו
תורת האר"י עוסקת בפרוטרוט במבני המרכבה האלוהית, שהיא דרך הנהגת העולמות, על ידי משלים מן העולם התחתון (בפרט גוף האדם) וצירופי אותיות. אולם לא מבוארת הכוונה הפנימית בכל המבנים האלה. קבלת הרמח"ל מנסה לחשוף את הנמשל של קבלת האר"י, על ידי הסבר מהותו של כל רכיב בהנהגה ותפקידו במערכת הכללית (פירוט הדברים כתובים בפרט בספר קל"ח פתחי חכמה, ועיקרם כתובים בתחילת ספרו מסילת ישרים).
על פי הרמח"ל, אלוהים הוא במהותו הטוב הגמור, שאין טוב אחר כמוהו כלל, שולט יחיד, ואין רצון אחר בלעדיו. מכיוון שדרך הטוב היא להיטיב, ה' חפץ לגרום הנאה לזולתו, ולכן ברא את העולם, שיהיה מי שיהנה מטובו על ידי דבקות בו. אולם היות שהוא טוב אינסופי, הוא שואף להעניק טוב מוחלט, שהוא הטוב שלו עצמו, ולכן גזר שההטבה לנבראיו תהיה דבקותם בו והתענגותם עליו. לכך גם ברא את העולם הבא שבו מרגישה נפש האדם תענוג רוחני ודבקות בו.
על מנת שהטוב הזה יהיה שלם, ויהיה שייך לנברא בעצמו ולא רק לאלוהים, גזר שהנברא יקנה את השלמות בכוחות עצמו, על ידי בחירה אישית ומעשים. ולכן ברא עולם שיהיו בו גם טוב וגם רע, ואת המשיכה של האדם הן לטוב והן לרע, כך שיוכל על ידי בחירתו הטובה להגיע לשלמות ולהידבק בבורא. קיום המצוות מפיץ על האדם את אור פני ה' שהוא שלמותו, ואילו ביצוע עבירות מושך טומאה מכוחות הרוע שמאפיל וחוסם אור זה. מכיוון שכל תכלית בריאת האדם היא להידבק בה', ראוי שלא תהיה לאדם תכלית אחרת בחייו אלא זאת, ושיכלכל את כל מעשיו רק למטרת השגתה.
בספרים דעת תבונות וקל"ח פתחי חכמה מסביר הרמח"ל כי מכל היבטי שלמותו של אלוהים, השלמות שבחר לגלות היא דווקא שלמות הייחוד - שהבורא הוא היחיד ששולט בכל מאורעות העולם ושאין כוח אחר מלבדו. הסיבה לכך היא כיוון שמידת הייחוד היא המאפשרת את קיום הרע ולפיכך גם את הבחירה, וממילא את הטוב הנצחי.
זוהי הגדרה בדרך השלילה, מכיוון שלא ניתן לומר על הבורא שום דבר מלבד שהוא יחיד: הוא אינו חזק, חלש, גדול או קטן כי הוא מושגים אלו שייכים לעולם החומר. הוא אינו שמח ואינו כועס כי הוא לא תלוי בציר הזמן ולכן אין בו שינוי. בעצם מה כן ניתן לומר על הבורא? שהוא כן קיים, אם כי באופן שאיננו מבינים, ושהוא לא כל ההגדרות ששנינו קודם, הגדרות תלויות חומר, זמן או מקום. כל שנותר לומר עליו זה שהוא יחיד. אם כן, זו הגדרה בדרך של שלילת כל השלמויות המוכרות לנו.
במידת הייחוד ניתן לחשוף את הטוב רק באמצעות נתינת מקום להיפוכו, כלומר לכוחות הרע, וביטול האפשרות הזאת מגלה את ייחודו. זאת מכיוון שהרוע הוא העדר גילוי ייחודו, וככל שיותר טוב כך ייחודו מתגלה יותר.
עם זאת, הייחוד הוא המעלה היקרה ביותר שבו, שתלויה בהכרח מציאותו. אם כן כל תהפוכות ההיסטוריה ("הגלגל הסובב" בלשון הרמח"ל) מוליכות אל גילוי הייחוד הזה, לעיתים דווקא על ידי הגברת הרע. וסופו להתגלות בימות המשיח כשאז יתענגו הנשמות על השלמות שהתגלתה.
מכאן הרמח"ל מסביר כי יש שתי הנהגות שפועלות במקביל - הנהגת הייחוד הנצחית המגלה את שלמות הבורא ובאמצעותה מגיעים לתכלית הדבקות בו, והנהגת המשפט הזמנית המענישה וגומלת לפי מעשי בני האדם כדי לזככם ולהכינם לגילוי הנהגת היחוד. הוא מסביר כי הנהגת המשפט היא אמנם הכרחית לעולם שיש בו טוב ורע, אבל היא בעצמה רעה ונבראה כתוצאה מקלקולי הבריות, ע"כ אינה נצחית ועתידה להתבטל, כי אלוהים חפץ בשלמות כל נבראיו ולא שיהיו חוטאים ונשכרים. כמו כן הוא מסביר שהנהגת המשפט נובעת מהנהגת האהבה, כאב האוהב את בנו ולכן מייסרו, ולכן היא ממותקת.
על אף הגותו הקבלית היה הרמח"ל בצעירותו מגולח זקן (ככל מקובלי איטליה), ולבוש בבגדי רקמה כמקובל בתקופת הרנסאנס, כפי שעולה מהכפשות טענות מתנגדיו באגרות.
יצירתו הספרותית
הרמח"ל חיבר שירים עם תכנים יהודיים בצורות של השירה האיטלקית, ק"ן מזמורי תהלים בעקבות ספר תהלים, אולם עיקר השפעתו הייתה במחזותיו, אשר שימשו כמודל לחיקוי עבור משוררי הדורות הבאים (פרנקו מנדס, יוסף האפרתי, שלום הכהן, אד"ם הכהן, יל"ג, ואחרים). אפילו "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, הרומן העברי הראשון, פסגת ספרות ההשכלה, נכתב בהשראת מחזותיו. גם לאחר שהספרות העברית פנתה לכיוונים אחרים, נערים המשיכו לקרוא ולהתבשם ממחזותיו. כך כתב ביאליק: "מי אשר לא מילא בנעוריו את אזניו ואת נפשו משפת חזיונות הרמח"ל ומתרועת בקרה - הוא לא ידע מה קול עברי נקי וזך מימיו". לפיכך, פישל לחובר, חוקר תולדות הספרות העברית בצדק החשיב את הרמח"ל לאבי הספרות העברית החדשה. חוקר תולדות הספרות העברית, אהרון בן אור, כתב:
"מעשה שמשון", יצירתו הראשונה של הרמח"ל, עוקבת אחרי דמותו התנ"כית של שמשון ועל מאבקיו ביצרים ובתשוקה שמקרבים אותו אל דלילה.
מחזהו השני נקרא "מגדל עוז" או "תומת ישרים". זו יצירה פסטורלית, דומה בצורתה ובסגנונה לפסטורליות האיטלקיות של גואריני וטאסו, ואף מושפעת מהמשורר הפורטוגזי קמואש, אולם מלאה בחן עברי ותוכנה מבוסס על משל קבלי. הרועה איש הטבע "דל הוא ואך שמח" אין הוא מעוניין בכספי העשירים, אשר "ברבות זהבם, ירב אויב בקרבם", ואין הוא משועבד לחוקי המעמדות החברתיים המפריעים למימושה של אהבה: "עלמה אשר תיטב בעיניו שמה, עלמה אשר תיתן לחלקו חשק, בה יעלוז ליבו, כי זה לעומת זה, ומפריד אין. יתעלסו יתענגו לבטח". המחזה עוסק באהבתם של שלום ושלומית, בת המלך, שהמלך הבטיח שתנשא למי שיצליח להגיע אל ראש מבצר ללא פתח, ואל ראשו הגיע שלום. מול האהבה עומדים חורשי המזימות והמקנאים המנסים להתנכל לה. יש שמצאו במחזה נמשל, אף שחובר עוד לפני הפולמוס הגדול: בת המלך היא הקבלה, ושלום הוא אולי הרמח"ל עצמו. המחזה נגנז והוצא לאור רק מאה שנה אחר כך.
מחזהו האחרון, "לישרים תהילה", מבוסס על "מגדל עוז", תוך עידון ושיפורים משמעותיים. יצירה זו היא נמשל כמעט נטול משל, וחוט העלילה בו קיים במידה זעומה ביותר. זוהי אלגוריה על "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", על המאבק בין אמת ושקר, ביקורת על החברה האנושית ההמונית, ועיסוק עמוק במידות הנפש ותיקון עולם, בשידוכים ובהשגחה.
ספריו
הרמח"ל כתב כשמונים ספרים ורוב ספריו עוסקים בקבלה, חלקם במוסר והנהגות ה', יצירותיו המוקדמות כללו מחזות, וספרי שירה, וכן פרקי שירה שנכתבו עבור אירועי שמחה ואבל. כ-40 מספריו ומאמריו אבדו, והיום ידועים לנו רק כ-40. בין ספריו ומאמריו המפורסמים יותר:
מסילת ישרים - ספרו המפורסם ביותר של הרמח"ל. ספר מוסר שמציג מסלול עבודה נפשית לאדם, לפי סדרו של מאמר התלמוד במסכת עבודה זרה (בדף כ). לספר יצאה גם גרסת הוויכוח, שמתנהל בין חסיד לחכם בעניין עבודת השם וחובתו של האדם בעולם.
דרך ה' - ספר המדבר על השקפה ויחס האדם לעולם על ידי קיום מצוות.
מאמר העיקרים - מעין תמצית מספר "דרך השם", כולל את י"ג עיקרי האמונה.
דרך חכמה - תכלית לימוד תורה.
דרך תבונות - הדרכה מובנה בלימוד התלמוד. משוקעים בו כללי הלוגיקה. בספר דרך תבונות מבואר תש"פ, מוצע פירוש ייחודי של ספר זה על פי הקבלה.
דעת תבונות - דיונים בקבלה. הספר נכתב בלשון שאינה קבלית וערוך כדו-שיח בין הנשמה לשכל. חלק א: בעיקר בסודות ההשגחה והגאולה. חלק ב: בתכונתו של האדם, ובתכליתו של האדם בעולמו.
ספר הכללים - העקרונות שהופיעו בספר דעת תבונות, ערוכים כסיכום (ולא כדו-שיח) בלשון קבלית. נכתב באותה תקופה עם דעת תבונות (כתיבת שניהם הסתיימה בשנת תצ"ד).
קל"ח פתחי חכמה - מציג את שיטתו של הרמח"ל בפירושה של קבלת האר"י. ערוך במאה שלושים ושמונה פרקים (קל"ח בגימטריה) ומכאן שמו. כל פרק פותח במאמר קצר ('פתח') וממשיך בפירוש שמבאר אותו משפט אחרי משפט. לפי דרך עץ החיים (ראה להלן), רמח"ל מצא את הפתחים "בכתב יד ישן נושן" ורק הוסיף להם פירוש, אבל לפי פרשנות מקובלת, הפתחים נכתבו מתוך התגלות, ולאחר מכן הרמח"ל פירש אותו בעצמו.
דרך עץ החיים - מאמר על החשיבות של לימוד חכמת האמת. יש אומרים שנכתב כהקדמה לספר קל"ח פתחי חכמה. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.לקריאה באתר קדושים תהיו
קנאת ה' צבאות - ביקורת על שיטתו של שבתי צבי. מחולק לשני חלקים: הראשון עוסק בביקורת על שיטתו, והשני מפרש בדרך משלו מאמרים מהזוהר שעליהם התבססה דרכו של שבתי צבי.
אדיר במרום - פירוש לאידרא רבא, נמצא רק הפירוש לשני הדפים הראשונים של האדרא, כ-400 עמוד.
משכני עליון - תיאור בית המקדש השלישי על פי הקבלה.
מאמר הגאולה - על שלבי הגאולה.
זוהר תנינא / תיקונים חדשים / רזין גניזין (אבד ברובו. מילולית: זוהר שֵנִי) – מאמרים שכתב בלשון ספר הזוהר. שרדו ממנו פרשיות בודדות וכן ציטוטים שצוטטו ב"אגרות הרמח"ל".
עשרה אורות
האילן הקדוש - תמצית מדברי האר"י בסדר השתלשלות העולמות. בעל דמיון רב ל"עשרה פרקים".
עשרה פרקים להרמח"ל - תמצית קבלת האר"י בלשון המשנה, ובדיוק רב. על אף קוצר הלשון, ניסוחי הספר מיישבים סתירות בתורת האר"י.
מאמר הוויכוח - ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת.
חוקר ומקובל - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
מלחמת משה - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו
פתחי חכמה ודעת - כללים בקבלה. ערוך בלשון קצרה ודייקנית.
בנין עולם - מדבר על הקשר בין העולם העליון לתחתון.
סוד ה' ליראיו
תקט"ו תפילות - 515 תפילות שנמצאו בבית מדרשו, חלקם נראים כתרגום מארמית. בחלקם רמוז שמו של תלמידו יקותיאל גורדון.
תיקונים חדשים - סודות וגילויים עליונים שקיבל הרמח"ל, נכתב בלשון ארמית. מקביל לתיקוני הזוהר (שנכתבו על הפסוק הראשון של התורה) על הפסוק האחרון של התורה. מכיל 70 תיקונים (פרקים).
קיצור כוונות - סיכום תמציתי של כוונת האר"י לתפילה ושיטה חדשה בכוונת התפילה.
עיקרי הדינים - לא נמצא. כנראה כללי פסיקה. ייתכן ונכתב עם רבי יעקב חזק.
אגרות הרמח"ל - קובץ חלופת האגרות בזמן הפולמוס סביב הרמח"ל. האגרות כוללים בתוכם ביאור של סוגיות סבוכות בתורת האר"י. יצא לאור בשני חלקים, על ידי פרופ' מאיר בניהו.
ירים משה - מקבץ מהאגרות שכתב הרמח"ל; תולדותיו; מקבץ משיריו.
ספר השירים - ליקוט השירים והפיוטים מוגה מכת"י בצירוף מבואות והערות על ידי שמעון גינצבורג, השלים והוסיף מבוא בנימין קלאר, על כריכת הספר ציור דגלה של משפחת לוצאטו, בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, ה'תש"ה.
ק"ן פרקי תהלים - מאה וחמישים מזמורים, שנכתבו כנגד מאה וחמישים מזמורי התהילים. שמונה מהם נדפסו בסדר הכנסת ספר תורה שנדפס אז בוונציה, והשאר עדיין לא נמצא.
ספרי חול
לשון לימודים - ספר ביכוריו - עוסק בעקרונות הכתיבה וההרצאה, בחלקו השני דן ביחס ללשון ומבליט את ייחודיותה של הלשון העברית.
ספר ההגיון - דן בקיצור רב בכללי הלוגיקה ובישומה. זהו קיצור של האורגנון של אריסטו. כיום נדפס עם "לשון לימודים".
ספר המליצה - נכתב כגרסה עברית ל"רטוריקה" של אריסטו. בספר זה דן הרמח"ל על הרטוריקה ועל אמצעי השכנוע.
ספר הדקדוק - ביאורים והערות בדקדוק עברי נערך על ידי תלמידו, במהדורות החדשות מצורפת מהדורת צילום שלו בדרך תבונות.
מחזות:
מעשה שמשון - מעשה שמשון בצורה אלגורית. נכתב כחלק מספר לשון לימודים.
מגדל עוז או תומת ישרים.
לישרים תהילה - מחזה מוסר אלגורי על השקר אשר מכסה את התבל, ואיך שהאמת יוצאת לאורה. הוקדש לידידו "החכם והנבון כהר"ר יעקב דא-גאויש יצ"ו", לרגל חתונתו עם "הכלה הבתולה המהוללה הצנועה מרת. רחל די-וייגא אינרקיש יצ"ו".
הנצחת הרמח"ל בישראל
על שמו קרוי בית הכנסת "בית רמח"ל" בשכונת הר נוף בירושלים. במקום פועל מכון רמח"ל, שעוסק בהוצאה לאור של ספריו על ידי הרב מרדכי שריקי. בית הכנסת בעיר העתיקה של עכו - אם כי אין שום הוכחה ומסורת שנבנה על ידו. בירושלים נבנתה ישיבה ותלמוד תורה על שם ספרו "מסילת ישרים" בשם תלמוד תורה מסילת ישרים בשכונת מקור ברוך בירושלים על ידי הרב עזרא ניסן המכהן כנשיא ומשגיח אישי וראש הישיבה.
בשנת תשע"ד העלו הרב דוד מנחם ושם טוב לוי מופע סביב יצירותיו של הרמח"ל בשם "הבחור מפאדובה".
רחובות על שמו בערים: תל אביב, עכו, טבריה, פתח תקווה, חדרה והרצליה. רחובות על שם ספרו "מסילת ישרים" בערים תל אביב וירושלים.
הרמח"ל קבור בכפר יאסיף ויש עדיין שמחזיקים בדעה שהוא קבור בטבריה. מדי שנה ביום פטירתו נערכות שתי הילולות מרכזיות בציון קברו בכפר יאסיף ובטבריה.
עץ משפחת לוצאטו
ראו גם
לשון הקודש
גן המבוכה של הרמח"ל בלבירינת של סטרה
לקריאה נוספת
יוסף אלמנצי, ספר תולדות ר' משה חיים לוצאטו, לעמבערג תרל"ט
מאיר בניהו, כתבי הקבלה של הרמח"ל ירושלים תשל"ט
מאיר בניהו, ספרי הוויכוחים של רמח"ל: השתלשלותם ומשמעות חיבורם, ב"דבר", 1 באוקטובר 1978 - מאמר מקיף.
שמחה בונם אורבאך, הסינתיזה המוסרית במשנתו של הרמח"ל, ב"הצופה", 16 במאי 1947.
משה צינוביץ, משורר ומקובל, ב"הצופה", 16 במאי 1947.
יוסף קלוזנר, החידה רמח"ל, ב"המשקיף", 6 ביוני 1947.
ישראל זמורה, "לשון לימודים" לר' משה חיים לוצאטו, ב"הארץ", 10 באפריל 1947.
הרב דויד שלם, "לך אלי תקותי", זעקת צרת נפש הרמח"ל
הרב דויד שלם, "סוד המסילה", קהילת הרמח"ל
נחום אריאלי, שישה היכלות, תל אביב: מסדה, 1961 (רומן היסטורי על חיי ר' משה חיים לוצאטו).
צביה רובין, הרמח"ל והזוהר: חיבורים ופירושים, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ז
צביה רובין, "החיבורים הזוהריים של הרמח"ל והתפיסה המשיחית של הזוהר בכתביו", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל 8 (תשמ"ט) [=דברי הכנס הבינלאומי השלישי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית: ספר הזוהר ודורו], עמ' 378–412
צביה רובין, "יחסו של הרמח"ל לאר"י", דברי הקונגרס העולמי האחד-עשר למדעי היהדות, חטיבה ג, כרך ב: הגות יהודית, קבלה וחסידות, ירושלים (תשנ"ד), עמ' 117–124
יוסף אביב"י, מחזור רמח"ל, ירושלים תשנ"ה
יוסף אביב"י, זוהר רמח"ל, ירושלים תשנ"ז
צביה רובין, "תורת המראה והפתרון - פרשנותו המיוחדת של הרמח"ל לקבלה", דעת 40 (תשנ"ח), עמ' 39–48.
צביה רובין, "בסוד העליון והתחתון - ארץ-ישראל במשנתו הקבלית של הרמח"ל', ארץ-ישראל בהגות היהודית בעת החדשה (תשנ"ח), עמ' 186–224
צביה רובין, "הפירוש התיאורגי של הרמח"ל לפתיחת האידרא רבא", קבלה 12 (תשס"ד), עמ' 327–336
שריקי מרדכי, הרב : "יסוד עולם" (1986); "רכב ישראל - קבלת הרמח"ל" (1995); אור הגנוז - בקלסתר פניו של הרמח"ל (1996; "אורהעולם - תולדות הרמח"ל ומשנתו" (2011):, הוצאת מכון הרמח"ל
הרב עודד דוד, "אורות הרמח"ל", ביאור על "דרך השם" להרמח"ל בעקבות האר"י והרב קוק. ירושלים תשע"א
הרב מרדכי שריקי, יסוד עולם, תולדותיו, אישיותו ותורתו, מכון הרמח"ל, קריית ארבע, תשמ"ו.
פנחס דוד וועבערמאן, ירים משה, תולדות מכתבים ותפילות, הוצאת מטה יוסף, ירושלים תשמ"ב
פרופ' נחום רקובר, מטרה המקדשת את האמצעים "הסתייגות הרמח"ל מהסתמכות על עבירה לשמה", 88. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תש"ס-2000
יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה - ר' משה חיים לוצאטו, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2014. ()
הרב דויד שלם, פרקי חיים – תולדות חיי הרמח"ל, באתר קהילת הרמח"ל
עדות חדשה בדבר מקום קבורתו של הרמחל
קישורים חיצוניים
צילום בית העלמין בכפר יסיף
כתביו
מהדורה מפוענחת מקוונת
עשרים ושבע ספרי הרמחל ומאמרים להורדה, באתר קהילת הרמח"ל
מאמר הגאולה – מהדורה מקוונת, קהילת הרמח"ל, תשע"ד
מאמר החכמה – מהדורה מקוונת, קהילת הרמח"ל. תשע"ג
מסילת ישרים – מהדורה מנוקדת מקוונת, על פי דפוס ראשון קהילת הרמח"ל. תש"ע
משכני עליון – מהדורה מקוונת מבוארת חלקית, סוד בית המקדש השלישי, קהילת הרמח"ל
תיקוני זוהר תניינא – מהדורה מקוונת מנוקדת עם ביאור נופת צופים, באתר קהילת הרמח"ל
פירוש הרמח"ל לקבלת האר"י, תוכנית הרצאות באתר הידברות
מסילת ישרים, ספרו המוסרי, באתר דעת
דרך ה', ספרו הקבלי של הרמח"ל, באתר דעת
ספר דעת תבונות, באתר דעת
הספר קנאת ה' צבאות
כתבי הרמח"ל ספרים ומאמרים, באתר קבלה לעם
מהדורות סרוקות באתר ספרי עברית (היברובוקס)
דרך עץ חיים, על קבלת האר"י לפי ספרו של הרב חיים ויטאל 'עץ חיים'. (הודפס עם הספר מסילת ישרים) ורשה, ה'תרל"ב (~1872)
אודותיו
יוסף אלמנצי, תולדות רמח"ל מפאדובה, כרם חמד גיליון 3 עמוד 112 ואילך
חיים נחמן ביאליק, הבחור מפדובה
שלום שטרייט, ר' משה חיים לוצטו
אתר קהילת הרמח"ל
ששה היכלות . רומן על חיי הרמחל. נחום אריאלי
באתר דעת:
- הרמחל
עליית הרמח"ל לארץ
הרמח"ל בארץ ישראל
חומר נוסף על הרמח"ל באתר דעת
קבר הרמח"ל בכפר יסיף לפי המסורת, באתר דוגרינט
קבר הרמח"ל בכפר יאסיף, הוכחת טענות ומקורות
אלי אשד, מקובל משיח ומשורר
שיעורים ומאמרים תורניים על אודות ספריו
קהילת הרמח"ל, כל ספרי ומאמרי הרמח"ל (מנוקדים בחלקם), מאמרים, מחקרים, שיעורים לצפייה מפי הרב דויד שלם, ותולדות חייו בהרחבה.
מכון הרמח"ל ישיבה והוצאה לאור ומחקר של כתבי הרמח"ל עם ביאורים.
הרב עודד דוד, שיעורים בקבלת הרמח"ל, באתר יוטיוב
הרמח"ל הגאון מווילנה ועוד, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, באתר מכון מאיר
אהבת עולם, - של הרמח"ל (ובדומה, במאמרו של ירון ליבוביץ: המשיח מפדובה)
שיעורים על 'מסילת ישרים'
מאמרים על המהר"ל והרמח"ל, באתר ספריית אסיף
סדרת שיעורים ב'דרך השם' | סדרת שיעורים ב'מסילת ישרים' | סדרת שיעורים ב'מאמר העיקרים' | מפי הרב בועז שלום, אתר 'טעמו וראו'
ספר 'מסילת ישרים' מוקלט להאזנה (באורך של כחמש שעות)
140 שיעורי וידאו בספר קל"ח פתחי חכמה
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל
קטגוריה:משוררים יהודים איטלקים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משפחת לוצאטו
קטגוריה:סופרים איטלקים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:חוקרי רטוריקה
קטגוריה:ראשוני האחרונים
קטגוריה:מקובלי איטליה
קטגוריה:מחברי ספרי קבלה
קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה
קטגוריה:יהודים הקבורים בטבריה
קטגוריה:רבנים איטלקים
קטגוריה:קברי צדיקים בטבריה
קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-18
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פדובה
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1707
קטגוריה:נפטרים ב-1746 | 2024-10-01T01:54:54 |
ויכוח פאריס | REDIRECT משפט פריז | 2005-07-14T09:48:01 |
חיים עוזר גרודזנסקי | 250px|שמאל|ממוזער|הרב חיים עוזר גרודזנסקי (מימין) משוחח עם הרב שמעון שקופ.
250px|שמאל|ממוזער|קברו של הרב חיים עוזר, בבית הקברות החדש בווילנה
שמאל|ממוזער|פנים אוהל הקבר, בו נראים גם מצבת אשתו, בתו ואחיו
הרב חיים עוזר גרודזנסקי (ט' באלול תרכ"ג, 24 באוגוסט 1863 - ה' באב ת"ש, 9 באוגוסט 1940) היה מגדולי התורה בליטא בתקופה שקדמה לשואה, רבה של וילנה במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, פוסק בולט בתקופתו, ונשיא מועצת גדולי התורה. השפיע רבות על דמותה של היהדות החרדית הליטאית.
תולדות חייו
נולד בעיירה איוויה שבליטא לרבי דוד שלמה, שכיהן כרב המקום במשך כחמישים שנה. התחנך בין השאר בישיבת וולוז'ין, בה היה ידוע בכינוי "העילוי מאיוויה". ידידו בוולוז'ין היה רבי חיים מבריסק, שאת יחס ר' חיים עוזר כלפיו מגדיר הרב שלמה זווין כזה של "תלמיד חבר". השניים נותרו ביחסי רעות כל חייהם.
בשנת תרמ"ג, בהיותו בן עשרים, נשא את לאה בתו של הרב אליהו אליעזר גרודזינסקי, שהיה חתנו של רבי ישראל מסלנט, ואשר שימש ברבנות בעיר וילנה.
בשנת ה'תרמ"ז (1887) נפטר חותנו, והוא הוכר כסמכות תורנית והלכתית בולטת וכמנהיגה הרוחני של יהדות וילנה. בתחילה, לא כיהם במינוי רשמי כרבה של וילנה, בשל הנוהג הקיים בעיר מאז 1791 שלא למנות רב לקהילה. בשנת 1928 בחרה הנהגת הקהילה ברב יצחק רובינשטיין שכיהן עד אז כ"רב מטעם" בווילנה וכאחד מפרנסי הקהילה, לכהן כרבה הראשי של וילנה. המינוי עורר את חמתם של פרנסי הציבור החרדי בווילנה ומחוצה לה, שקינאו לכבודו של הרב גרודזנסקי, ומאבק עז ניטש בין הצדדים בשנים שלאחר מכן. בשנת 1932 הושגה פשרה לפיה יכהנו שני רבנים ראשיים בעיר, והרב גרודזנסקי כיהן כרב רשמי של וילנה לצד הרב רובינשטיין עד למותו, כאשר ההיבטים הפורמליים של הרבנות (כגון רישום לידות ופטירות וכדומה) הופקדו בידי הרב רובינשטיין, והרב גרודזנסקי היה אמון על ההנהגה הרוחנית וההלכתית של הקהילה.
השפעתו הקיפה את מרבית היהדות החרדית באותה תקופה. הוא השתתף במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, מיסודה ועד פטירתו. השתתף בהקמת ארגון ועד הישיבות והיה פעיל בו, אם כי הוא עצמו לא העביר שיעורים בישיבות.
לאחר מות רעייתו הראשונה נשא את יאחא, בתו של הרב מאיר אטלס, רבה של שאוולי, שהיה גם חותנו של הרב אלחנן וסרמן. לעומת גיסו הרב אלחנן וסרמן, שהתנגד בתקיפות לציונות ולהתיישבות חרדים על אדמות הקרן הקיימת, נקט הרב חיים עוזר עמדה מהוססת הנוטה למתינות. כך לדוגמה, כאשר הכריזה ההסתדרות הציונית על חרם נגדי על גרמניה הנאצית, בעקבות החרם הכלכלי אותו הכריזה על יהודי גרמניה, פנה אליו גיסו הרב וסרמן שיביע התנגדות לחרם זה. משיקולים של איסור מרידה באומות, סירב לכך הרב חיים עוזר באומרו שגם האומה הישראלית היא אומה, ואין למרוד בה.
כשהוציא את ספרו הראשון ב-1922 כתב:
ב-1939 כבר היה המצב העולמי קשה לאין ערוך והרב הוציא את ספרו האחרון: . את הפתרון הוא רואה בהפצת תורה, השרשתה, הנחלתה ובחיזוק הישיבות, אמונה שבאה לידי ביטוי בעסקנותו בענייני חינוך מסורתי, יסודי וישיבתי.
בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה התרכזו בווילנה הכבושה בידי הרוסים פליטים בני ישיבות, ונעשה מאמץ למצוא להם מקלט בארצות מבטחים. הוא האמין שמדינת ליטא העצמאית תשמש מקום הצלה ליהודי המדינה ולפליטים עד תום המלחמה, ולכן הוא לא עודד את ההגירה והבריחה מליטא לארצות חופשיות. הרב מאיר בר-אילן שלח אליו סרטיפיקט לעליה לארץ ישראל, אך הוא לא ניצל זאת.
בזמן זה, שהיה השנה האחרונה לחייו, לא חדל ר' חיים עוזר מפעילות ומעסקנותו הציבורית ונותר הדמות הרבנית הדומיננטית בעיר. נפטר ממחלת הסרטן ב-9 באוגוסט 1940, בגיל 76.
קבור בבית העלמין החדש של וילנה.
על שמו ישיבת רבנו חיים עוזר בבני ברק, שכונת נוה אחיעזר בעיר, רחוב "חיים עוזר" בפתח תקווה (שבו שוכנת עיריית פתח תקווה), רחוב "חיים עוזר" בשכונת בית ישראל בירושלים, ורחוב אחיעזר באשדוד.
תורתו
שמאל|ממוזער|250px|כרזה לקראת הספד שנערך בישיבת חברון בירושלים עם פטירת רח"ע
בולט אצל ר' חיים עוזר היחס לפוסקים והמפרשים האחרונים, שאחרי דבריהם הוא עוקב ואיתם הוא מתדיין. בניגוד לרבי חיים מבריסק, תורתו היא הלכה למעשה, ויצירתו הגדולה היא ספר שו"ת "אחיעזר". אינו נמנע מפלפול, אך לא מאריך בו יותר מדי. שו"ת אחיעזר כולל תשובות ארוכות המנתחות את הסוגיה בסגנון למדני והפסיקה איננה במרכז הדיון. בהתאם לכך, השו"ת מרבה לצטט את רבי עקיבא איגר.
הרב גרודזנסקי עוסק לא מעט במציאת קשרים בין דעות של תנאים, אמוראים ופוסקים במקומות שונים, באופן שדינים בתחומים שונים פה מתבררים כנובעים משיטה אחת. הוא עוסק גם בבירורים בסגנון "צוויי דינים" (בעברית: "שני דינים").
כשנשאל על כיבוי והדלקת חשמל ביום טוב, השיב שהדבר אסור, והתרעם על כך שמתקיים דיון פומבי בשאלה זו, שנותן לגיטימציה לאלו המתירים.
התנגד לקבורת אפר מתים שגופתם נשרפה לבקשתם בבית קברות יהודי כדי למנוע התפשטות דבר זה, שההלכה מתנגדת לו בתוקף.
נודע בחידושו המכונן בהלכות קבלת מצוות בגיור, לפיו כל עוד הגר מקבל עליו את המצוות בכנות, ניתן לגיירו גם אם להערכת בית הדין יעבור על עברות מסוימות לתיאבון, ורק אם "ליבו בל עימו" ואינו מתגייר אלא לפנים - אין לגיירושו"ת אחיעזר חלק ג' סימן כ"ו וסימן כ"ח. להרחבה בשיטתו בנושא קבלת מצוות בגיור ראו במאמר זה, ובשאלה כיצד הפוסקים הבינו את דבריו במאמר זה..
בפירושיו אינו נמנע מלעסוק הרבה בתלמוד ירושלמי וגם במדרשי הלכה.
את כתיבתו מאפיינת ההרחבה ופיתוח כל סברא ושיטה, פירוט של טעמיה ונימוקיה, שלילת דעות אחרות והתאמתה עם סוגיות שונות בש"ס. זאת, לעומת רבי חיים מבריסק שבדרך כלל מביא את סברתו בתמצית ללא פירוט יתר.
דעתו של הרב גרודזנסקי הייתה נחשבת רבות בקרב רבני דורו, וכך בזמן גזירת השחיטה בגרמניה, כשהיו רבנים שרצו להתיר שחיטה לאחר הימום, דעתו של הרב גרודזנסקי הייתה לאסור, וקיבלו את דעתו שאר הרבנים.
מספריו
שו"ת אחיעזר, כולל שאלות ותשובות, ביאורי סוגיות, הערות והארות בכמה מקצועות בהלכה, בחלקי שולחן ערוך ובענייני קדשים
אחיעזר: קובץ אגרות, בעריכת אהרן סורסקי, 1970
אגרות ר’ חיים עוזר, ליקט, סידר וערך יעקב קוסובסקי-שחור בהגאון ר’ שאול, בני ברק, י’ קוסובסקי-שחור, תש"ס, 2000.
לקריאה נוספת
שמריהו יוסף קרליץ, אחי-עזר - לדמותו של מרן חיים עוזר גרודזנסקי, 1941
שמואל רוטשטיין, אחיעזר: הגאון רבנו חיים עוזר גרודזנסקי מווילנה - חייו ופעולותיו, 1942
שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות, פרק: ר' חיים עוזר, 1952
אהרן סורסקי, פרקי חיים, בתוך אחיעזר: קובץ אגרות, 1970
יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה - נושאי הציץ והחושן, 1982, עמ' 187–194
גרשון בקון ויצחק הרשקוביץ, אב-טיפוס של "גדול" במאה העשרים: הרב חיים עוזר גרודז'נסקי, בתוך: בנימין בראון, נסים ליאון (עורכים), הגדולים - אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2017.
דוד קמינצקי, רבינו חיים עוזר-רבן של כל בני הגולה, ירושלים תשפ"א.
קישורים חיצוניים
ספריו
עליו
הרב יצחק קוסובסקי, תולדות רבי חיים עוזר גרודזינסקי, בקובץ "בית מדרש" שיצא לזכרו, תש"א, באתר HebrewBooks
'גרודזנסקי, ר' חיים־עוזר ב"ר דוד־שלמה', בתוך: דב ליפץ ונתן גורן (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תשכ"ז), עמ' 39 טור 2 (, תמונה 1237)
על רבי חיים עוזר גרודזינסקי – באתר עמלנט
הערות שוליים
.
קטגוריה:בוגרי ישיבת וולוז'ין
קטגוריה:רבנים בשואה
קטגוריה:רבנים חרדים
קטגוריה:רבנים ליטאים
קטגוריה:חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל
קטגוריה:משפחת ליפקין
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת
קטגוריה:אישים שעל שמם ישיבות בישראל
קטגוריה:וילנה: רבנים
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:ילידי 1863
קטגוריה:נפטרים ב-1940 | 2024-10-08T20:11:09 |
מוטגנזה מכוונת | מוטגנזה מכוונת היא טכניקה בביולוגיה מולקולרית שבה מוטציה נגרמת באתר מוגדר במולקולת DNA.
כשמשתמשים במוטגנזה מכוונת המידע הגנטי יכול לעבור שינויים. באופן כזה ניתן ליצור חלבון עם שינוי ברצף חומצות האמינו. באופן כללי, מוטגנזה מכוונת דורשת ידיעה של רצף הגן בזן הבר. בהתאם לכך, מסנתזים כימית גדיל משלים לאתר בגנום שבו רוצים ליצור מוטציה. גדיל שנושא מוטציה. הגדיל מתחבר בעזרת זיווג בסיסים לגן המקורי. את המולקולה שנוצרת בתהליך מכניסים לתא חי, שיתחיל לבטא חלבון מוטנטי.
מאז 2013 התפתחות טכנולוגיית CRISPR-Cas9 מאפשרת החדרת סוגים שונים של מוטציות לגנום של מגוון רחב של אורגניזמים. השיטה אינה מצריכה אתר להכנסת טרנספוזון, אינה משאירה סמן, והיעילות והפשטות שלה הפכו אותה לשיטה המועדפת לעריכת הגנום.Seamless site-directed mutagenesis of the Saccharomyces cerevisiae genome using CRISPR-Cas9
שימושים
ניתן ללמוד את פעולתו של חלבון על סמך השוואה בין זן הבר לבין התבטאות החלבון המוטנטי.
בדרך זו ניתן להנדס חלבונים. לדוגמה, להעלות את יכולת הצמח לקבע פחמן דו-חמצני בעזרת מוטציות מכוונות בחלבוני צמחים.
בשנת 1993 זכה מייקל סמית' בפרס נובל לכימיה על המצאת המוטגנזה המכוונת.
ראו גם
מוטגנזה מכוונת למיקום מדויק
קישורים חיצוניים
איור של התהליך כפי שהוצג בפוסטר במעמד קבלת פרס נובל
הערות שוליים
קטגוריה:ביולוגיה: שיטות ומכשור | 2024-10-10T07:53:41 |
דגל אריתריאה | דגל אריתריאה הוא דגלה הלאומי של אריתריאה. הדגל הנוכחי אומץ רשמית ב-5 בדצמבר 1995. דגל זה דומה מאוד לדגל החזית העממית לשחרור אריתריאה, כאשר לדגל החזית העממית נוסף הזר וענף עץ הזית שהופיע גם בדגל המדינה משנת 1952.
במרכז הדגל מופיע משולש אדום שבסיסו בדופן הדגל הקרובה לניצב, וקדקודו בדופן הנגדית של הדגל. מעל המשולש האדום ישנו משולש ירוק, ומתחתיו משולש כחול. הירוק מסמל את פוריות הארץ ואת החקלאות, והכחול את האוקיינוס ההודי. האדום מסמל את הדם שנשפך במאבק המדינה לעצמאותה ולמען החופש של אזרחיה. הזר הצהוב כולל שני ענפי עץ זית ומקיף ענף עץ זית. זר זה מקורו בדגל המדינה משנת 1952 והוא מחליף את הכוכב הצהוב שהופיע בדגל החזית העממית לשחרור אריתריאה.
כיוון המשולש האדום ההולך וצר מהניצב אל הקצה הנגדי של הדגל בא לסמל את השאיפה לעתיד בו שפיכות הדמים תפחת עד שתעלם ובכך מסמל הדגל תקווה לשלום.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אריתריאה: סמלים לאומיים
אריתריאה
אריתריאה
אריתריאה | 2024-09-12T05:59:08 |
אריתראה | REDIRECT אריתריאה | 2004-09-08T16:08:22 |
ויכוח פריז | REDIRECT משפט פריז | 2005-07-14T09:48:19 |
שבע אבנים | שבע אבנים הוא משחק ילדים שמקורו בהודו הכולל כדור משחק וערימת אבנים. המשחק משוחק בין שתי קבוצות, לרוב באזור פתוח גדול.
בתחילת המשחק בונים מגדל משבע אבנים שטוחות, בדרך כלל שברי מרצפות, שיש או אבנים מסותתות. בפתיחת המשחק שחקן מקבוצה א' זורק כדור (לרוב כדור טניס) על המגדל, ומטרתו להפיל כמה שפחות אבנים. קבוצה א' עכשיו מנסה לבנות את המגדל מחדש, אם הם הצליחו - הקבוצה ניצחה. באותו זמן קבוצה ב' מנסה לפסול ("לשרוף") את שחקני קבוצה א' על ידי פגיעה בהם עם הכדור. אם קבוצה ב' פסלה את כל שחקני קבוצה א' היא מנצחת.
שמות נוספים
המשחק נקרא בצורה שונה בכל מדינה, אך רוח המשחק נשארת זהה.
Haft Sang (איראן)
Sat Chara (בנגלדש)
Pitho Garam, Pitthu Garam, Pitthu Gol Garam, Pittu Garam, Pittu Gol Garam (פקיסטן)
Cantracon (אפגניסטן)
בהודו
ממוזער|Olapanthu - כדור שעשוי עלי קוקוס, איתו משחקים את המשחק בקרלה
למשחק יש שמות רבים בהודו, שם המשחק נפוץ במיוחד.
pithu garam (פנג'אב, הימאצ'ל פרדש)
Lagori (קרנאטקה, מהאראשטרה)
Lingoj (טלנגאנה)
Lingorcha, Seven Tilo (מהאראשטרה)
Pitto, Pithu (הריאנה, אוטראקהאנד, אוטר פרדש, ראג'סטאן, מערב בנגל)
Sitoliya (ראג'סטאן, ביהר, מאדהיה פרדש)
Satodiyu (גוג'ראט)
Bam Pitto, pittu (ביהר)
Yedu penkulata, Yedu rallu, dikori, pittu (אנדרה פרדש)
Seventees, Dabba kali (קרלה, שם משחקים עם כדור עשוי עלי קוקוס הנקרא "olapanthu")
Ezhu kallu (טאמיל נאדו)
Garmaan, Garam, Minto (קשמיר)
Basketgoal (אודישה)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:אבן
קטגוריה:7 (מספר) | 2024-06-27T10:18:40 |
מוזיאון ישראל | מוזיאון ישראל הוא המוזיאון הגדול והחשוב בישראל. המוזיאון שוכן בגבעת רם בירושלים והוא אחד המוזיאונים הגדולים במזרח התיכון. במוזיאון רשומים כחצי מיליון חפצי אמנות המשקפים את תרבויות העולם; מצויים בו אוספים בתחומי הארכאולוגיה, האתנוגרפיה, היודאיקה, האמנות הישראלית ואמנות העולם ותערוכות מתחלפות.
אבי המוזיאון ומייסדו הוא טדי קולק, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה ולימים ראש עיריית ירושלים, שגם הביא למוזיאון תרומות של אוספים חשובים מהעולם. אדריכלי המוזיאון הם אל מנספלד ודורה גד. המוזיאון נפתח בחודש מאי 1965. המוזיאון פועל תחת חברה מעורבת בבעלות בחלקים שווים של ממשלת ישראל, עיריית ירושלים, הסוכנות היהודית, אקדמיה בצלאל, האוניברסיטה העברית, בית הנכות בצלאל וקרן היכל הספר.
היסטוריה
הקמת המוזיאון
בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 הוחלט על הקמת מבנה חדש ל"בית הנכות בצלאל", ששכן בבניין במרכז העיר ירושלים מאז הקמתו בשנת 1929. המוזיאון שימש כמוזיאון לאומי והציג תערוכות אמנות מתחלפות, לצד תצוגת קבע אקלקטית של פריטי אמנות יהודית וישראלית. הבניין הוותיק לא ענה עוד על צרכיו של המוזיאון, שאוספו הקיף באותה עת 23,000 פריטי יודאיקה, 1,000 ציורים, 35 אלף פריטי גרפיקה ו-17 אלף מטבעות, אוספי ארכאולוגיה של ארץ-ישראל, של פרס וחפצים רבים נוספים. בנוסף, החפירות הארכאולוגיות שנערכו בארץ ישראל בשנים שלאחר הקמת המדינה חשפו ממצאים רבים, שהממסד הארכאולוגי ביקש להציג.
מרדכי נרקיס, מנהל בית הנכות, היה מן הראשונים שפעלו להקמת מבנה מוזיאון חדש לבצלאל, ואף הזמין תוכנית אדריכלית מלאופולד קראקואר, במטרה לקדם נושא זה. בנוסף, ניהל נרקיס משא ומתן עם קק"ל, במטרה לקבל שטח שעליו יוקם המוזיאון העתידי וכן ניסה לגייס כספים לבנייה.
לאחר מותו של נרקיס, בשנת 1957, היה המוזיאון שרוי במשבר ניהולי. למרות זאת חודשו המאמצים לבנייה על ידי קארל כץ, המנהל החדש של בית הנכות, ומרדכי ארדון. הצעתם המחודשת כללה גם את בנייתו של אגף עתיקות חדש.
אחד ממקורות המימון הראשונים לתכנון המוזיאון היו כספים שהוקצו בשלהי שנת 1957 על ידי ברנרד קאצין בשם ממשלת ארצות הברית. התיווך לתרומה זו הושג על ידי טדי קולק, אז מנהל משרד ראש הממשלה, שהפגיש את קאצין עם נרקיס. בשנת 1958 שימשו כספים אלו להקמת "קרן המוזיאון ישראל-אמריקה", גוף שסיפק את הבסיס הכספי לתכנון ובנייה של "קריית מוזיאונים" לאומית בירושלים. מוזיאון זה עתיד היה להכיל, לצד בניין חדש לבצלאל, גם הקמת מוזיאון ארכאולוגי חדש.
השטח שנבחר מוקם בגבעת רם, בקרבת עמק המצלבה, האוניברסיטה העברית וקריית הממשלה. במקום זה שכנה שכונת "נווה שאנן", שאדמותיה הופקעו ובנייניה פונו לצורך הבנייה, למרות התנגדות התושבים.
תכנון המוזיאון
שמאל|250 פיקסלים|ממוזער|האדריכל אל מנספלד מציג את דגם המוזיאון לפני נשיא המדינה יצחק בן-צבי ומר מרדכי איש-שלום, ראש עיריית ירושלים
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|בניית קמפוס המוזיאון
בשנת 1959 הכריזה הוועדה להקמת מוזיאון לאומי בירושלים על תחרות אדריכלים סגורה לתכנון מתחם המוזיאון. במאי 1959 נבחרה הצעתם של אל מנספלד ודורה גד לתכנון קמפוס קריית המוזיאונים, הצעה שהתאפיינה ביכולת יישום הדרגתית וגמישה לביצוע הפרויקט השאפתני. בראשית שנת 1962 הוחל בגיוס כספים עבור הבנייה. עלות הקמת המוזיאון הסתכמה בכ-17 מיליון לירות ישראליות. מרבית הכסף גויס מתרומות. את עיקר המימון תרמו משפחת ברונפמן, דוד שמואל גוטסמן וקרן קאצין.
ההצעה של מנספלד לתכנון הארכיטקטוני של המוזיאון התבססה על מבנה מודולרי של יחידות ריבועיות שאורכן 11.2 מטרים. השימוש ביחידות אלו כבסיס לתכנון אפשר אחידות תכנונית, המושפעת ממסורת הבנייה המודרניסטית, ואפשרות עתידית להרחבה של מבנה המוזיאון באופן אורגני.
מבנה הקמפוס, הפרוס על שטח רחב, מזכיר בנייה ורנקולרית של כפר ים תיכוני המורכב מיחידות בניין קטנות המשתלבות בנוף. בתכנון המקורי של המוזיאון טיפסו המבקרים בעזרת גרם מדרגות ארוך אל מבנה הכניסה, שמוקם בחלקו העליון של השטח. על תכנון בניין המוזיאון זכו מנספלד וגד בשנת 1966 בפרס ישראל.
לצד מערך המבנים הוקם גם גן פסלים, בשטח של 20 דונם, שעוצב על ידי הפסל ואדריכל הנוף איסמו נוגוצ'י. נגוצ'י בחר לעצב את השטח בעזרת טרסות מעוגלות, היוצרות דיאלוג עם הטופוגרפיה של השטח ועם הנוף המקומי.
בדומה לניסיון המבני לקבץ במקום אחד מגוון מבנים, גם עיצוב הפנים עמד בפני אתגר קשה במסגרתו נוצרה שפה עיצובית אחידה להצגת המוצגים השונים והמגוונים שמכיל המוזיאון (ארכאולוגיה, אמנות פלסטית, תכשיטים וכדומה). האחדות הושגה באמצעות ציפוי הרצפה בשטיח אפור, בניית קירות עליהן נמתח בד יוטה טבעי ובניית ארונות תצוגה במידות שונות אך בעיצוב דומה.
במשך השנים נוספו בשטח הקמפוס מבנים שונים שנבנו על פי המודול המקורי של מנספלד. ביניהם מבנה אגף הנוער, ביתן ויסברג לתערוכות ווילה שרלוט. קומפלקס נוסף שהוקם בשטח המוזיאון הוא מבנה היכל הספר, שתוכנן על ידי ארמן פיליפ בארטוס ופרדריק ג'ון קיזלר.
פתיחת המוזיאון
בשנת 1964 הוחל בתהליך של בניית הנהלת המוזאון והוקמה מועצת מנהלים זמנית, שטדי קולק נבחר לשמש כיו"ר שלה. בנוסף מונה וילם סנדברג, לשעבר אוצר מוזיאון סטיידלק באמסטרדם, לשמש כיועץ אמנותי למוזיאון המתהווה.
ב-13 באפריל 1965 הועברו המגילות הגנוזות למשכן החדש, שנחנך ב-20 באפריל. המוזיאון עצמו נפתח בטקס חגיגי ב-11 במאי 1965 בנוכחות נשיא המדינה ומכובדים רבים. לטקס הפתיחה הגיעו כ-500 אורחים מחוץ לישראל, ביניהם דיפלומטים ושרי חוץ רבים, תורמי המוזיאון וקבוצה של אוצרים וראשי מוזיאונים מן העולם.
בעת הפתיחה היו במוזיאון ארבעה אגפים ששכנו ב-13 ביתנים על שטח של כ-12,800 מ"ר. שני האגפים העיקריים, שפעלו כשני מוזיאונים מקבילים, היו "מוזיאון שמואל ברונפמן למקרא ועתיקות", שהציג עתיקות וממצאים מן העת העתיקה ועד למאה ה-17 ו"בית הנכות בצלאל", שהציג חפצי יודאיקה, אמנות פרסית ואוספי ציור פיסול וגרפיקה. בנוסף, הוקמו גן אמנות ע"ש בילי רוז ו"היכל הספר על שם גוטסמן".
ממוזער|בניית מוזיאון ישראל, 1962
בעוד שבפתיחת המוזיאון הארכאולוגי הוצג אוסף עתיקות, הרי שבמוזיאון בצלאל צוינה הפתיחה בתערוכה בנושא התנ"ך באמנות, בהיקף של כ-100 יצירות, רובן בהשאלה ממוזיאונים ברחבי העולם. בין היצירות בלטו עבודות של רמברנדט, מארק שאגאל וז'אק ליפשיץ. בנוסף, הוצגה בבנייני האומה תערוכה שנושאה זרמים באמנות הישראלית ובה הוצגו כ-100 עבודות של 29 אמנים ישראלים, תערוכה זו הועברה בחודש אוגוסט אל מבנה "בצלאל" במוזיאון.
לאחר פתיחת שלושת האגפים הראשונים של המוזיאון, נמשכו העבודות להקמת שאר המבנים בקמפוס. ב-1 ביוני 1966, לדוגמה, נחנך אגף הנוער וב-8 בנובמבר 1966 נערך במוזיאון טקס הנחת אבן פינה לספרייה, במימון של אקסל שפרינגר.
200px|שמאל|ממוזער|רפי אתגר, חצי יובל למוזיאון ישראל, 1990
במחצית שנות ה-80 של המאה ה-20 נוסף למוזיאון מבנה תצוגה נוסף, בכניסה אל המוזיאון, שתוכנן על ידי הארכיטקט יורגן בו (Jørgen Bo). בשנות ה-90 הורחב המבנה בשנית על ידי תוספת אגף לאמנות מודרנית.
חידוש
בשנת 2005 הוחלט על שיפוץ של המבנה והקמפוס והתאמתם לאוסף הגדל, לכמות המבקרים ולתקני בנייה חדשים. ב-25 ביוני 2007 נסגרו רוב שטחי התצוגה של המוזיאון לטובת שיפוץ מקיף בעלות של יותר ממאה מיליון דולר שגויסו מתרומות במסגרת השיפוץ נוספו מבנים חדשים בשטח 7,800 מ"ר וכן הורחב ושופץ כשליש משטחו הבנוי של המוזיאון. כמו כן עוצבה למוזיאון כניסה חדשה ומקורה. תוכנית השיפוץ הוכנה בידי חברת העיצוב של ג'יימס קרפנטר מניו-יורק בשיתוף עם האדריכלים הישראלים צבי אפרת, מאירה קובלסקי ואסף לרמן. מבחינה אדריכלית שמר השיפוץ על התווי הכללי החיצוני של המוזיאון, אולם חלליו הפנמיים אורגנו מחדש כדי להדגיש את מבני האגפים השונים של המוזיאון.
במסגרת השיפוץ נעשה ארגון מחדש של חלל התצוגה, ששטחם הוכפל לכ-20 אלף מ"ר. חלקים גדולים מהם הוקדשו להקמת תצוגות קבע המציגות מבחר מאוספי המוזיאון השונים. הדבר הודגש בייחוד לגבי תצוגת הקבע של האמנות הישראלית, שהיוותה חידוש על רקע תצוגות לא סדירות של ההיסטוריה של האמנות הישראלית בקרב המוזיאונים בישראל. בנוסף הזמין המוזיאון שתי יצירות מיוחדות – הפסל "היפוך העולם, ירושלים" מאת אניש קאפור והציור "והייתה קשת" מאת האמן האיסלנדי אולאפור אליאסון.
עבור יצירת המעבר המקורה, המוליך אל ה"קרדו", נחצבו כמיליון פיט מעוקבים של אדמה, מתחת למבנה המוזיאון, המוליכים אל חלל מרכזי – ה"קארדו", ממנו מתאפשרת גישה אל כל שלושת אגפי המוזיאון המרכזיים.
במבני המוזיאון שופרה הנגישות לאנשים עם מגבלת ניידות וכן הוסר אוהל גדול ששימש את המוזיאון לאירועים פרטיים.
ב-25 ביולי 2010 נחנך מחדש מבנה המוזיאון באירוע חגיגי. בשבועיים שלאחר פתיחתו ביקרו במוזיאון מספר שיא של קרוב ל-50,000 מבקרים.
מנכ”ל המוזיאון במשך עשרים שנים מ-1996 ועד 2016 היה ג’יימס סניידר. סניידר עורר ביקורת על כך שקיבל שכר כפול גם מהמוזיאון וגם מאגודת ידידי המוזיאון (בין השנים 2010 ל-2015 קיבל סניידר כ-8.3 מיליון דולר מאגודת הידידים). בינואר 2017 נבחר לתפקיד מנכ"ל מוזיאון ישראל, ד"ר ערן נוימן (ראש בית-הספר לאדריכלות על-שם דוד עזריאלי באוניברסיטת תל אביב) אך הוא עזב את התפקיד באפריל 2017. מסוף שנת 2017 מכהן בתפקיד פרופ' עידו ברונו. ברונו הוא פרופסור לעיצוב במחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. הוא אוצר ומעצב תערוכות בארץ ובעולם ובין היתר עיצב במוזיאון ישראל בשנת 2013 את תערוכת "הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה" הנחשבת לאחת התערוכות המצליחות בישראל אי-פעם.
במרץ 2020, בעקבות התפשטות נגיף הקורונה בישראל, המוזיאון סגר לראשונה את שעריו בפני הבאים, זאת כדי ליישם את המלצות משרד הבריאות אשר אסרו על התקהלויות.
בדצמבר 2021 מונה דניס וייל למנכ"ל מוזיאון. וייל הוא אזרח שווייץ ושימש קודם כדיקן המכון לעיצוב במכון הטכנולוגי של אילינוי בשיקגו, ארצות הברית. וייל התפטר מתפקידו באוגוסט 2023.
אגפי המוזיאון
אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות
"אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות" חובק בתוכו עשר מחלקות ומציע מבט כולל על תולדות האמנות, הן גאוגרפית והן כרונולוגית. בנוסף לתפקידו כמוזיאון אנציקלופדי, שואף מוזיאון ישראל להישאר רלוונטי לזמן ולמקום אליו הוא משתייך ולכן האגף לאמנויות שם דגש על רכישות חדשות, על תערוכות מתחלפות ועל מחקר.
מחלקות האגף הן: אמנות אירופה, אמנות מודרנית, אמנות עכשווית, אמנות ישראלית, רישומים והדפסים, צילום, עיצוב ואדריכלות, אמנות יבשת אמריקה, אמנות אפריקה ואוקיאניה ואמנות אסיה. תצוגת האגף לאמנויות כוללת גם את גן האמנות ע"ש בילי רוז ואת בית טיכו שבמרכז ירושלים. במוזיאון קיימת תצוגת קבע של מתוך מרבית אוספי האגף ולאורך השנה נפתחות תערוכות מתחלפות אשר מאפשרות התעמקות והדגשה של זוויות מיוחדות של האוסף ושל הרכישות החדשות.
בסיס אוסף האמנות של המוזיאון הוא אוסף "בית הנכות בצלאל", אשר הוקם בירושלים בשנת 1925 בראשותו של פרופסור בוריס שץ. מטרתו של ש"ץ הייתה לאצור אוסף שיהווה גרעין רוחני לעם היהודי וישמש כבסיס וכמקור השראה לאמנים ולציבור. בשנת 1949 הופקדו באוסף מספר רב של יצירות אמנות ויודאיקה, שמקורן היה ברכוש היהודי שנגזל בתקופת השואה. יצירות אמנות נוספות הופקדו במוזיאון על ידי הארגון לשיקום התרבות היהודית (JCR), ובשנת 1954 הובאו אל האוסף ציורים רבים אשר היו שייכים למוזיאון היהודי בברלין, אשר נסגר עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון.
לאחר חידוש מבנה המוזיאון, בשנת 2010, הוקמה תצוגת קבע הנפרשת על-פני שתי קומות. למבקר באוספי הקבע מזדמן מפגש עם יצירות מופת כ"מות אדוניס" של רובנס ופטרוס הקדוש בכלא של רמברנדט, עם יצירות ישראליות מוערכות של יוסף זריצקי, מרדכי ארדון וראובן רובין, עם אוסף רחב היקף של אמנות הדאדא והסוריאליזם, עם אוסף כלי קרמיקה סינים נדירים באיכותם, עם יצירות מרכזיות של מעצבים כלודוויג מיס ון דר רוהה ופיליפ סטארק, עם אמנים עכשוויים כמונה חאטום וגרהרד ריכטר, עם חפצים המרכיבים את סיפוריהן של תרבויות אפריקה אוקיאניה ואמריקה המשתרעות על למעלה מארבעת אלפים שנה. תמהיל זה מבטא את אופיו ושאיפתו של האגף להציג את שורשי התרבות האמנותית לצד עשייה מחודשת ועכשווית עם הפנים קדימה.
האגף לארכאולוגיה
האגף לארכאולוגיה ע"ש שמואל וסיידי ברונפמן מציג ממצאים ארכאולוגיים שונים, בדגש על הארכאולוגיה של ארץ ישראל. כמו כן, התצוגה המחודשת, שנחנכה בשנת 2010, כוללת כ-8,000 חפצים מתקופות שונות בהיסטוריה של ארץ ישראל. האגף לוקח בחשבון את השפעתן של התרבויות השכנות והכובשות על תולדות ארץ ישראל.
בין המוצגים הבולטים נמנים מנסרת סנחריב המתארת את מלחמת סנחריב ביהודה בדומה למקרא, וכתובת מימי בית ראשון בה מופיע נוסח ברכת כהנים.
בגן מצוי דגם של בית הכנסת קשתות רחבעם ברמת הגולן, הכולל אבנים מקוריות. כתובת הקדשה על טיח. פסיפס גאומטרי שנמצאה בבית הכנסת בתל רחוב בעמק בית שאן. וכתובת רחוב – כתובת הלכתית ארוכה ברצפת הפסיפס, שבה שמונה סעיפים שערוכים ב-29 שורות, ובהם טקסטים המופיעים במקורות תנאים ואמוראים, שנוגעים למצוות התלויות בארץ. זוהי הכתובת הארוכה ביותר שנמצאה. באגף מוצג גם מסרק הכינים, הכולל את הכתובת העברית הקדומה ביותר שנתגלתה.
באגף ישנם גם אוספי ממצאים שנתרמו על ידי תורמים שונים או נרכשו על ידי המוזיאון. אחד הידועים שבהם הוא "אוסף דיין" שמקורו בחפירות הארכאולוגיות הלא חוקיות שערך משה דיין לאורך השנים. לאחר פטירתו רכש המוזיאון את האוסף מאלמנתו במיליון דולר.
תצוגת תצלומים:
האגף לאמנות ותרבות יהודית
"האגף לאמנות ותרבות יהודית ע"ש ג`ק, ג`וזף ומורטון מנדל" אוֹצֵר מגוון חפצי קודש וחול של קהילות ישראל ברחבי העולם מימי הביניים ועד ימינו אלה. האוסף משקף את העושר והיופי שבמסורת האמנותית היהודית לצד ההשפעות הסגנוניות המקומיות בהן חיו יהודים.
ראשיתו של האוסף בתחילת המאה ה-20 עם הקמתו של בית הנכות בצלאל בניהולו של מרדכי נרקיס, אשר הרחיב את אוסף תשמישי הקדושה והמצווה באופן משמעותי כשהציל אוצרות חשובים בין שתי מלחמות העולם ולאחר השואה. אוצר זה שולב במוזיאון ישראל שהוקם ב-1965 במחלקות ליודאיקה ולאתנוגרפיה יהודית. בשנת 1995 אוחדו המחלקות לאגף נפרד.
במהלך השנים אוספי האגף הועשרו באמצעות מתנות ורכישות של חפצים; אוספים שנתרמו בשלמותם; ועבודת שדה בקרב קהילות יהודיות בישראל ומחוצה לה. בין האוספים החשובים באגף נמנים אוסף שטיגליץ ואוסף פויכטונגר לתשמישי קדושה ומצווה ולחפצים הקשורים בטקסי חיים, וכן אוסף שולמן ואוסף ראתיינס לתרבות חומרית, תשמישי קדושה, לבוש ותכשיטים מצפון אפריקה ותימן.
האוסף כולל כתבי יד נדירים, ארבעה בתי כנסת המשוחזרים בתצוגה, תשמישי קדושה ומצווה, וכן חפצים הקשורים בטקסי החיים, לבוש, חפצי בית ותכשיטים מקהילות יהודיות בישראל ומחוצה לה.
מבחר חפצים חשובים ונדירים מאוסף מקיף זה, אשר שימשו וליוו את היהודים בחייהם הפרטיים והציבוריים, משולבים בתצוגת הקבע בצורה השוואתית. מבעד להם מתגלה תמונה חיה של קהילות ישראל ובה שזורים חיי היחיד עם הקהילה, המקודש עם היומיומי והמסורתי עם החדש והמתהווה.
חמישה נושאים עיקריים נפרשים בתצוגת הקבע המחודשת:
מקצב החיים: לידה, חתונה, מוות – אחדות הניגודים בין עצב לשמחה, חיים ומוות, זיכרון ותקווה המגולמים בכל שלב משלבי החיים.
להאיר את הכתב – מבחר כתבי־יד עבריים מאוירים נדירים מימי־הביניים ותקופת הרנסאנס. התצוגה מגלה את תולדותיהם ואת איכותם האמנותית.
שדרת בתי-הכנסת: קדושה ויופי – ארבעה בתי־כנסת מאירופה, מאסיה ומאמריקה על תכולתם המקורית ותצוגת עיטורים לספר התורה לצדם. אלה גם אלה מגלים את הדומה והשונה באדריכלות בתי־הכנסת ובתשמישי הקדושה של קהילות היהודים.
השנה העברית ומחזור המועדים – קדושת השבת והחגים היהודיים לרבות חגים וימי הזיכרון שנקבעו בלוח השנה של מדינת ישראל הם כר פורה ליצירתם של חפצים ויצירות אמנות.
לבוש ותכשיטים: שאלה של זהות – מערכות לבוש ותכשיטים מן היחידות בעולם, המשקפות זהויות יהודיות מן המזרח ומן המערב, כפי שעוצבו בהשראת המקום, המנהג והחוק בכל קהילה וקהילה.
בין התערוכות השונות שהציג האגף: 2018 "לא קם כמשה: הרמב"ם, כתביו וחותמו" [קטלוג]; 2012 "חסידים: לא רק שחור-לבן" [קטלוג]; 2006-7 "לחם: בקרב עדות ודתות בארץ" [קטלוג]; 2005 "מרומא לירושלים: פאר כתבי – היד העבריים של ספריית הוותיקן"; 2003-4 "ויסעו ויחנו: אוסף סוכות מרחבי העולם" [קטלוג]; 2002 "אורות בהרי האטלס: מנורות חנוכה מאוסף זיידע שולמן" [קטלוג]; 2001 "חתום בכוכבים: דימוי וסמל בגלגל המזלות" [קטלוג]; 2000 "עטור מצחך, מתיבת התכשיטים של עדות ישראל" [קטלוג]; 2000 "יהודי תימן. אלפיים שנות תרבות ומסורת" [קטלוג]; 1995 "יהודי הודו" [קטלוג]; 1994 "בחזרה לעיירה – אנ-סקי והמשלחת האתנוגרפית היהודית 1912–1914" [קטלוג]; 1993 "מזל טוב – כתובות מצוירות מאוסף מוזיאון ישראל"; 1972 "היהודים במרוקו: אורח-חיים, מסורת ואמנות" [קטלוג].
מרכז המידע לאמנות ותרבות יהודית
מרכז המידע לאמנות ותרבות יהודית על שם אן ואיזידור פאלק מכיל ספריית מחקר וארכיון צילומים ייחודי הגדל כל הזמן וכולל כ-20,000 צילומים. רבים מהם נדירים מאוד וחלקם מהווים תיעוד אחרון לחיי היום-יום התוססים של קהילות יהודיות שאינן עוד מאפגניסטן, תימן, מזרח אירופה ועוד, בהם צילומים של בתי כנסת, בתי קברות חפצי פולחן וחפצים רבים אחרים.
כמו כן המרכז מהווה מקום ללימוד והעמקת הידע אודות חפצים מהאוסף, בעזרת מאגר מידע וסיור וירטואלי בתערוכות השונות.
אגף הנוער והחינוך לאמנות
"אגף הנוער והחינוך לאמנות ע"ש רות" הוקם עם היווסדו של מוזיאון ישראל בשנת 1966 בייסודה של איילה גורדון, כמרכז חינוכי של תצוגה ויצירה מתוך התנסות, משחק בסביבה המוזיאלית. בתחילת דרכו הוא יועד לילדים בלבד ומשך אליו אלפי משתתפים מדי שנה בחוגי אמנות וסדנאות שונות. במהלך השנים התרחבה פעילותו והוא מרכז כיום את מרבית פעילויות החינוך וההעשרה של המוזיאון לכל הגילאים והמגזרים.
תערוכה שנתית לכל המשפחה עומדת במרכז הפעילות שמציע אגף הנוער. כ-100 תערוכות הוצגו בו מיום הקמתו וכללו תמיד אמנות ישראלית ובינלאומית בשילוב הפעלות והתנסויות. התערוכות עוסקות בדרך כלל בנושאי חתך, כגון "שאלה של טעם" (2002) שעסקה באוכל על היבטיו הרבים באמנות, "זה הזמן" (2000), שציינה את תחילתו של האלף השלישי ובחנה לעומק את מושג הזמן, או "תעתועים" (2013) שבחנה את תפישת המציאות שלנו לנוכח אשליות ויזואליות וביקשה לעודד ספקנות וביקורתיות.
באגף ישנם גם אוספים נדירים הלקוחים כולם מעולם הילדים: אוסף צעצועים, מבחר גדול של בובות, ספרים נדירים ואיורים מיוחדים. אוספים אלה משמשים לתצוגה, ללימוד ומחקר, ואף מושאלים למוזיאונים ברחבי העולם.
פעילות אגף הנוער מתנהלת בחמש מחלקות: מחלקת תערוכות, מחלקת תוכניות העשרה, מחלקת הדרכות, מחלקת חוגים ומחלקת השתלמויות. זהו אחד מאגפי החינוך המוזיאלי הגדולים והמובילים בעולם והוא מונה כמאה אנשי צוות ובהם אוצרים, מורים-אמנים, מדריכים, מנהלי תוכניות ומרצים.
הפעילות החינוכית מתפרשת על תחומי ידע רבים והיא נועדה לתווך ולגשר בין המוזיאון ומוצגיו לבין קהלים וקהילות. עשרות התוכניות המתקיימות מדי שנה כוללות הדרכות, תוכניות עיוניות, סדנאות אמנות, אביזרי הדגמה, חומרי הסברה ומשחק מודפסים או דיגיטליים וכן מרכזי ידע וחוויה עצמאיים ומקוריים כגון סדנת מיחזור, המשמשת מרכז ארצי ליצירה אמנותית מחומרי פסולת; ספריית איור המוקדשת לתחום איור ספרי ילדים בארץ ובעולם, תל ארכאולוגי משוחזר, המשמש כדגם פעיל ללמידה ולמשחק, פינות הפעלה חווייתיות לילדים צעירים, סדנאות מולטימדיה ועוד. איילה גורדון, מייסדת האגף, הפיקה תערוכה והוציאה ספר על ההיסטוריה של איורי הילדים בישראל, וחקרה את התנהגות הקהל הצעיר במוזיאונים מסוג זה.
נוסף על הפעילות במוזיאון, האגף מקיים פעילות קהילתית-חברתית ענפה מתוך מחויבות לערכי שוויון ואחריות חברתית. ברוח זו מתקיימים פרויקטים שנתיים היוצאים גם אל מחוץ לכותלי המוזיאון, אל הקהילה, המבקשים להניע תהליכים ארוכי טווח ומבססים קשר רציף עם המשתתפים בתוכניות. התוכניות הקהילתיות מאפשרות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים לבקר במוזיאון ולבטא עצמם באמצעות האמנות. התוכניות משמשות גם כגשר בין קהילות כמו פרויקט משותף לערבים ויהודים החיים באזור ירושלים.
מפעל נוסף של אגף הנוער והחינוך לאמנות הוא כתב העת לחינוך מוזיאלי "פלטפורמה", היוצא לאור ארבע פעמים בשנה ומופץ לאלפי מנויים וקוראים מזדמנים. ייעודו של כתב העת לעודד ולטפח את תחום החינוך המוזיאלי בישראל ואת הקהילה העוסקת בו ולשמש פלטפורמה לשיח פתוח, מעשיר ודינמי. מדוריו השונים סוקרים התרחשויות ויוזמות בתחום החינוך המוזיאלי בארץ, ונוגעים בזיקה שבין המרחב המוזיאלי לקהל ולסוגיות של זהות, חברה ותרבות. יוזמה זו ועוד רבות אחרות מבטאות את השאיפה החינוכית של המוזיאון.
היכל הספר ודגם ירושלים בימי בית שני
שמאל|ממוזער|250px|מתחם היכל הספר
שמאל|ממוזער|250px|חלק מתוך דגם ירושלים בימי הבית השני
היכל הספר, שנחנך ב-20 באפריל 1965, הוא קומפלקס שנבנה כדי להציג ולשמר את שבע מגילות מדבר יהודה, שהתגלו בשנת 1947 בקומרן. במרכז התצוגה מוצגים קטעים שונים מן המגילות.
המבנה החיצוני של ההיכל, המבוסס על הניגוד שבין כיפה לבנה לבין קיר שחור, מבקש לשקף את הניגוד שבין 'בני האור' לבין 'בני החושך', מושגים שמקורם ב"מגילת מלחמת בני אור בבני חושך". הכניסה אל היא דרך פרוזדור דמוי-מערה המוביל אל מרכז הכיפה. עיצובה הייחודי של הכיפה מושפע מעיצובם של מכסי כדי החרס שבהם נמצאו המגילות.
במפלס הנמוך של ההיכל מוצג, החל משנת 1993, גם כתר ארם צובא. ה'כתר' הוא כתב יד של התנ"ך שנכתב לפי ההשערה בסביבות שנת 920 ונתפש על ידי חוקרי המקרא הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, ושכן בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן, לקראת סוף המאה ה-14, הופקד בידי יהודי בחלב.
מוצג בולט נוסף במתחם הוא "דגם ירושלים בסוף ימי בית שני", שהועבר אל המוזיאון בשנת 2006. הדגם נבנה בין השנים 1962–1966 לפי פרשנותו של פרופסור מיכאל אבי-יונה לתיאוריו של יוסף בן מתתיהו. הדגם שכן בתחילה בשטח מלון הולילנד שבשכונת בית וגן בירושלים. עם העברתו שופץ הדגם והועבר, במבצע הנדסי מורכב, אל שטח המוזיאון. בנוסף, הותאם למחקרים חדשים אודות ההיסטוריה של ירושלים באותה עת.
הדגם רחב הממדים, 2000 מטר רבוע גודלו, מציג את מבני העיר בקנה מידה של 1:50. גולת הכותרת של הדגם היא בית המקדש, שתיאורו בדגם הפך לסמל ומוצג בפרסומים שונים כתמונה ריאלית של בית המקדש השני.
גן האמנות
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים
לצד מבני התצוגה הוקם בקמפוס המוזיאון גן פסלים, המציג יצירות פסלים מסוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, לצד יצירות פיסוליות חדשות.
הגן הוקם בתרומת בילי רוז, שגם תרם את אוסף הפיסול שלו למוזיאון. הוא עוצב על ידי הפסל ואדריכל הנוף איסמו נוגוצ'י
בין הפסלים בגן מצויים פסלים מאת אמנים זרים כגון רוברט אינדיאנה, הנרי מור, דייוויד סמית, פבלו פיקאסו, אוגוסט רודן, לין צ'דוויק, מגדלנה אבקאנוביץ' ואמנים ישראלים כדוגמת יגאל תומרקין, מנשה קדישמן, מיכה אולמן ואחרים.
בית טיכו
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|בית טיכו
"בית טיכו" הוא אחד הבתים הראשונים בירושלים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה בסוף המאה ה-19. בתחילת המאה ה-20 שימש הבית כמרפאה וכביתם של רופא העיניים, אברהם אלברט טיכו ורעייתו הציירת אנה טיכו.
הבניין שופץ על ידי האדריכל דוד קרויאנקר על פי תוכניות שאושרו על ידי אנה טיכו עוד בחייה, והוסב למוזיאון מודרני המיטיב לשקף את אווירת ירושלים של תחילת המאה ה-20. לצד תצוגת קבע של ריהוט ופריטים אמנותיים שהיו שייכים לבני הזוג, כגון אוסף חנוכיות יוצא דופן, מציג הבית גם תצוגות מתחלפות של תערוכות אמנות, המקיימות דיאלוג עם יצירתה של אנה טיכו.
בית ברגמן
במתחם מוזיאון ישראל נמצא ביתה של אספנית האומנות והנדבנית שרלוט ברגמן. ברגמן, שהתאלמנה מבעלה ב-1955 ולא היו לה ילדים, רצתה בשנות ה-60 לעלות לישראל ולגור בירושלים. בעידודו של טדי קולק היא בנתה את ביתה בתוך המוזיאון, כך שתוכל להמשיך לחיות עם אוסף האומנות המודרנית שלה ושל בעלה המנוח, ובתמורה אחרי מותה האוסף והבית יעברו לרשות המוזיאון.
מבחוץ נראית הוילה כאחד מביתני המוזיאון, וגם היא תוכננה בידי אל מנספלד. אך פנים המבנה עוצב לטעמה של ברגמן ועל פי ביתה בניו יורק. והוא שימש חלל לתצוגת האוסף הפרטי שלה ושל בעלה. שרלוט ברגמן התגוררה בו מאמצע שנות ה-70 ועד מותה ב-2002 וקיימה בו אירועי מוזיקה ואומנות רבים. בצוואתה ביקשה ברגמן שהבית והאוסף יישארו במשך 10 שנים כפי שהיו בחייה,
הוילה לרוב אינה פתוחה לקהל הרחב. ב-2011 הוא נפתח במסגרת אירועי בתים מבפנים וב-2020 נערך בו מיצג של הדס עפרת במסגרת פסטיבל ישראל.
פרסי מוזיאון ישראל
מדי שנתיים מעניק המוזיאון פרסים בתחום האמנות והעיצוב. הפרסים בקטגוריות השונות מוענקים לאמנים הבולטים בתחומם כהוקרה וכעידוד לפועלם וליצירתם האמנותית.
הפרסים המחולקים מטעם המוזיאון הם: פרס סנדברג לאמנות ישראלית, פרס קולינר לאמן ישראלי צעיר, פרס שפילמן הבינלאומי למצוינות בצילום, פרס ז'ראר לוי לצלם צעיר, פרס קבלין לצילום ופרס פינס לגרפיקה ישראלית.
בתחום הארכאולוגיה ניתן החל משנת 1979 פרס פרשיה שימל (Percia Schimmel Award) לארכאולוגים על תרומתם לארכאלוגיה של ארץ-ישראל וארצות המקרא, או לחוקרים שהשיגו הישג חשוב בתחומים קרובים.
פרס נוסף המוענק מטעם מוזיאון ישראל הוא פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק. זהו פרס שמעניק אגף הנוער במוזיאון ישראל, לאיור ספרי ילדים. הפרס מוענק אחת לשנתיים החל משנת 1978.
גלריית תמונות
המוזיאון בקולנוע ובטלוויזיה
בשנת 1963 תיעד הבמאי דוד פרלוב את הקמת המוזיאון והיכל הספר בסרטו הדוקומנטרי בירושלים, בשנת 2013 חזרו הבמאים עמיחי חסון ואלעד שוורץ לצלם את המוזיאון במסגרת סרט המחווה לסרטו פרלוב "עקבות בירושלים".
בשנת 1975 צולם במוזיאון אחד הפרקים של "עברית בסימן טוב" – תוכנית ללימוד העברית של הטלוויזיה הלימודית.
בשנת 2007 צולמה במוזיאון סדרת הטלוויזיה "הצופן" ששודרה בערוץ הראשון.
בשנת 2011 צולמה במוזיאון סצנת הפתיחה של הסרט "הערת שוליים" של הבמאי יוסף סידר.
בשל צורתו הייחודית של היכל הספר, היוו גני המוזיאון וגגו של היכל הספר כרקע לסרט מדע בדיוני שהופק על ידי גולן גלובוס.
בשנת 2015 צולמו מספר סצנות בעונה השנייה של הסדרה "שטיסל" באזורים שונים במוזיאון. סצנת הסיום של העונה צולמה בשחזור של בית הכנסת האיטלקי שבמוזיאון.
המוזיאון בבולי ישראל
ב-26 באוקטובר 1966, הנפיק דאר ישראל סדרה של 6 בולי דאר המוקדשת למוזיאון ישראל, שעוצבה על ידי האמן אוסוולד אדלר. על כל אחד מהבולים מופיע ציור של מוצג חשוב של המוזיאון; על שובל של כל בול מופיעה כיתובית של תיאור המוצג ותיארוך משוער שלו, כלהלן: א) פסיל נמר - זהב - מאה א' לפני הספירה עד מאה א' לספירה; ב) מנורה מבית כנסת - (תבליט) אבן - מאה ב' לספירה; ג) כרוב - שנהב - מאה ט' לפני הספירה ; ד) עגיל - זהב - מאות ו' עד ד' לפני הספירה; ה) כותרת זעירה - זהב - מאה ה' לפני הספירה; ו) קרן השתייה - זהב - מאה ה' לפני הספירה. דאר ישראל מכר 6,889,000 בולים של בולי מסדרה זו ביחד בתוך תקופה של כ-7 חודשים עד להפסקת המכירה.
ב-7 בנובמבר 1972 הונפקה סדרת בולי חנוכה בעיצוב צבי נרקיס. בסדרה שלושה בולים שעל כל אחד מהם צילום של חנוכייה, ממרוקו, מפולין ומגרמניה, מאוסף מנורות חנוכה של מוזיאון ישראל.
דאר ישראל מכר 1,516,000 בולים של סדרה זו בתוך תקופה של 7 חודשים עד הפסקת המכירה.
ב-16 בינואר 1973, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שמוקדשים לציורי ילדים, ששנים מהציורים שייכים לאוסף של אגף הנוער של מוזיאון ישראל. על בול אחד, ציור של אשה עם חמור, ועל השני, ציור של כדור פורח.
ב-14 בפברואר 1978, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שהוקדשו לכתובות, מאוסף מוזיאון ישראל. הכתובות הן (לפי הכיתובית על השובל): מהולנד (1648), ממרוקו (1897), ומירושלים (1846). דאר ישראל מכר בסך-הכל 4,634,000 בולים מהסדרה בתוך תקופה של ששה וחצי חודשים עד הפסקת המכירה.
ב-9 בדצמבר 1993, הנפיק דאר ישראל סדרה נוספת של 3 בולי חנוכה שעל שניים מהם מופיעים מוצגים של מוזיאון ישראל, שתיאורם ניתן בשבלים שלהם, כך: א) חנוכיה, ארץ ישראל, המאה ה-20, אבן מגולפת; ב) הדלקת נרות חנוכה, כתב יד רוטשילד, צפון איטליה, 1470 בקירוב. הגרפיקאי יגאל גבאי עיצב את הבולים.
ב-23 בדצמבר 1997 הנפיק דאר ישראל 2 בולי חנוכה נוספים בסדרה של שנת 1993, שבאחד מהם מופיעה מטבע מימי מלחמת בר כוכבא (132 - 135 לפני הספירה), מאוסף המטבעות העתיקות של מוזיאון ישראל.
ב-14 באפריל 2015, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר למלאות 50 שנה למוזיאון ישראל, שעוצבה על ידי האמנית אסנת אשל. על כל אחד מהבולים מופיע צילום של מוצג חשוב שמאפיין ומייצג אגף של המוזיאון, כלהלן: א) כיפת היכל הספר, 1965 - מייצג את האגף לארכאולוגיה; ב) מנורת חנוכה לבית כנסת, מזרח אירופה, המאה ה-18 - מייצג את האגף לאמנות ותרבות יהודית; ג) פסל היפוך העולם, ירושלים, אניש קאפור, 2010 - מייצג את אגף האמנויות.
ב-12 באוגוסט 1980, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שהוקדשו למנורות שבת, מאוסף מוזיאון ישראל. על ה שבלים ישנה כיתובית שהמנורות הן מהולנד (המאה ה-18), מרוקו (המאה ה-18), ומרוקו (המאה ה-19). האמן אד ואן אויין עיצב את הבולים. דאר ישראל מכר בסך-הכל 7,688,000 בולים של הסדרה בתוך תקופה של 4 חודשים עד הפסקת המכירה.
ב-3 בספטמבר 1989, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שנקראה "מזרח מועדים התש"ן (1989)", שבה הופיעו שתי מגזרות נייר מאוסף מוזיאון ישראל; מגזרות אלה הן (לפי הכיתובית על השובל: מאוקראינה (תרפ"א - 1920/21), ומגרמניה (תקע"ט - 1818/19). המעצבים נעמי ומאיר אשל עיצבו את הבולים. דאר ישראל מכר בסך-הכל 4,634,000 בולים בתוך תקופה של כשמונה חודשים עד הפסקת המכירה.
ב-4 בספטמבר 1990, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שנקראה "מועדים התשנ"א - הדס לבשמים (1990)", שבהן הופיעו קופסאות הדס לבשמים מאוסף מוזיאון ישראל; קופסאות אלה הן (לפי הכיתובית על השובל: מאוסטרו הונגריה (המאה ה-19), מרומא, איטליה (המאה ה-19),,ומאוגסבורג, גרמניה (המאה ה-18). האמן אד ואן אויין עיצב את הבולים. דאר ישראל מכר בסך-הכל 4,634,000 בולים מהסדרה בתוך תקופה של כשמונה חודשים עד הפסקת המכירה.
מנהלי המוזיאון
+שםתקופת כהונההערותקארל כץיורם רווין1981-1977מרטין וייל1996-1981ג'יימס סניידר2016-1996עידו ברונו2021-2017דניס וייל2023-2021התפטר לאחר שנה וחצי בתפקיד
ראו גם
מרכז מידע לאמנות ישראלית
לקריאה נוספת
מיכל דייגי-מנדלס וסילביה רוזנברג (עורכות), דברי ימי הארץ : ארכאולוגיה במוזיאון ישראל, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2010
בנז'מין, חיה, בצלאל, ירושלים: מבחר מאוסף אלן ב. סליפקה במוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל ירושלים 2008
בן-יוסף, נעם, לחם! בקרב דתות ועדות בארץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006
מוצ'בסקי-שנפר, אסתר, יהודי תימן: אלפיים שנות תרבות ומסורת, מוזיאון ישראל, ירושלים 2000
צבר, שלום, מזל טוב. כתובות מצוירות מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים תשנ"ד
בנז'מין, חיה, אוסף שטיגליץ: יצירות מופת באמנות יהודית, מוזיאון ישראל, ירושלים 1987
מולר-לנצט אביבה, ע', היהודים במרוקו: אורח-חיים, מסורת ואמנות, מוזיאון ישראל, ירושלים 1973
משורר, יעקב (עורך), מאוצרות מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ז
פרי-להמן, מאירה (עורכת), על נייר, בנייר, עם נייר: 100 יצירות מן המאה העשרים מאוסף מוזיאון ישראל, ירושלים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990
צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010
צלמונה, יגאל (עורך), 40 יצירות-מופת של יופי וקדושה מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2005
עדינה קמיאן,(עורכת), חולמים גלויי עיניים: אוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות דאדא וסוריאליזם במוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2008
עדינה קמיאן,(עורכת), מפגשים מודרניים, ציור ופיסול מן המאה ה-20 במוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010
רחום, סטפני (עורכת), אימפרסיונסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים: ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל וכתר, ירושלים
שחר, ישעיהו, אוסף פויכטונגר: מסורת ואמנות יהודית, מוזיאון ישראל, ירושלים 1971.
הילדה נסימי, הרטוריקה הלאומית של מוזיאון ישראל: בין ציונות לישראליות, עיונים 27, 2017, הוצאת מכון בן-גוריון, אונ. בן-גוריון, עמ' 138 - 173
Schwarz, Arturo, Love at First Sight, Israel Museum, Jerusalem, 2001
Spitzer, Judith (ed.), The Billy Rose Art Garden, Israel Museum, Jerusalem, 2004
The Jewish Wardrobe: From the Collection of the Israel Museum, Jerusalem, Concept and Project Director: Daisy Raccah-Djivre, Editor: Dr. Esther Juhasz, Associate Editor: No'am Bar'am-Ben-Yossef, The Israel Museum, Jerusalem, and 5 Continents Edition, Milan, 2012.
קישורים חיצוניים
סיור וירטואלי במוזיאון ישראל
רשימת ספרים שיצאו לאור בהוצאת מוזיאון ישראל, בקטלוג הספרייה הלאומית
קטעי עיתונות - 'מוזיאון ישראל', ירושלים, ארכיון דורה גד, הספרייה הלאומית
שרה ג'ו בן-צבי, עתיקות בשלושה ממדים, פורסם במגזין סגולה
מיכאל יעקובסון, סקירה על הספרייה במוזיאון ישראל, באתר 'חלון אחורי', 19 ביולי 2013
מחזון למציאות - 50 שנה לפתיחת מוזיאון ישראל, פרסום משותף של ארכיון המדינה ומוזיאון ישראל, עלה באתר מוזיאון ישראל ב-15 בנובמבר 2015
חנוכת אגף הנוער, 1966, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
פודקאסט מבעד לזכוכית, 12 במרץ 2018
The Israel Museum Collections | Israel | Jerusalem | Rock | Clay | Stoneware | Oil Paint | Costumes | Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
*
ישראל
ישראל
ישראל
ישראל
ישראל
ישראל
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן אל מנספלד
קטגוריה:ישראל: חברות לתועלת הציבור
קטגוריה:ישראל: אטרקציות תיירותיות
קטגוריה:ישראל: חברות שהוקמו ב-1965
קטגוריה:אדריכלות מודרנית | 2024-10-18T10:20:45 |
מבוך | שמאל|ממוזער|300px|מבוך
שמאל|ממוזער|300px|מבוך לילדים
מבוך הוא חידה הבנויה ממעברים מתפצלים, אשר על הפותר למצוא נתיב דרכה. המבוך שונה מן הלבירינת, שבו מסלול אחד בלבד, והוא לא נועד להקשות על מציאת הדרך בו. המבוך עשוי להיות בנוי חדרים המובילים לחדרים אחרים, כפי שמצוי לעיתים קרובות במשחקי תפקידים בסגנון מבוכים ודרקונים: במובן זה, החדרים מתפקדים כמעברים.
מבוכים נבנים בחללים שונים וקירותיהם עשויים להיות מחומרים שונים: למשל מבוך מקירות אבן, מבוך שקירותיו הם צמחי חיטה או תירס, מבוך מקירות זכוכיות (קרוי גם: מבוך מראות), מבוך הבנוי מאבני ריצוף בצבעים שונים ומבוך שקירותיו עשויים שיחים גבוהים. מרבית מהמבוכים הקיימים מצויים באתרי שעשועים לרווחתם של המשתמשים, והמטרה בהם היא למצוא את היציאה. מלבד המבוכים הקיימים באופן פיזי, ניתן לשרטט מבוכים על גבי נייר ולעקוב אחר הדרך בתוכם באמצעות עיפרון.
חורחה לואיס בורחס מתאר באחד מסיפוריו ספר המהווה מבוך ספרותי.
קיימים אלגוריתמים לייצור מבוכים ביד או באמצעות מחשב.
לפי דברי הרמח"ל בספרו מסילת ישרים, עוד בזמנו (נפטר ב־1744) היו נוהגים שרים לעשות גני מבוך, גנים אלו מכנה הרמח"ל בשם "גן המבוכה". יש הסוברים כי הרמח"ל התייחס למבוך מסוים שכנראה היה מוכר לו - הלבירינת של סטרה.
פתרון מבוכים
המתמטיקאי לאונרד אוילר היה מן הראשונים לנתח מבוכים מן הבחינה המתמטית. בעשותו כן, ייסד את תורת הטופולוגיה. האלגוריתמים הבאים מיועדים לאדם הנמצא בתוך מבוך, ללא ראיית־על על מבנהו של המבוך. ישנם אלגוריתמים אחרים, המיועדים לפתרון מבוכי־נייר.
עקיבה אחרי הקיר
אלגוריתם העקיבה אחרי הקיר, הידוע גם בשמו חוק יד ימין או חוק יד שמאל, הוא האלגוריתם המפורסם ביותר לפתרון מבוכים. באמצעות הנחת ידך על הקיר והליכה באותו כיוון כל הזמן, מובטח להולך כי יגיע ליציאה האחרת, אם קיימת כזו, או יחזור לכניסה. בדרך זו יעבור ההולך על פני כל המבוך. השיטה מתאימה רק למבוך פשוט קשר. אם המבוך אינו פשוט קשר, השיטה לא תעזור למצוא את החלקים האחרים של קירות המבוך.
שיטת פלג'
אם היציאה נמצאת במקרה על חלק הקיר שההולך בחר לגעת בו, היציאה תימצא. אם היציאה והכניסה נמצאות שתיהן על קירותיו החיצוניים של המבוך, וההולך מתחיל בכניסה, הרי שכך הוא הדבר. אך אם ההולך מתחיל מנקודה כלשהי בתוך המבוך, אין הדבר מובטח לו: העוקב אחר קיר יצעד בטבעת אינסופית. שיטת פלג' (על שם ג'ון פלג') מסוגלת לפתור בעיה זו.
לפי שיטת פלג' שמטרתה טיפול במכשולים במבוך, כאשר נתקל ההולך במכשול, עליו לסכום את הזוויות שפנה. כאשר השלים ההולך 360 מעלות, הוא יכול להסיק כי עקב אחר קיר של מכשול ולא אחר קירותיו החיצוניים של המבוך.
בשיטה זו יכול אדם עם מצפן למצוא את דרכו החוצה מכל מבוך סופי הוגן דו ממדי. מבוכים בממד גבוה יותר אינם נפתרים באמצעות שיטה זו ולא באמצעות קודמתה.
עכבר אקראי
בשיטה זו יכול כל רובוט טיפש או עכבר מעבדה לנקוט, אך לא מובטח כי היא תעבוד. לפי השיטה, על ההולך ללכת בקו ישר עד שייתקל במכשול. אז עליו לפנות בכיוון אקראי.
שיטת טרמו (Tremaux)
שיטה יעילה זו דורשת סימון של נתיב ההולך באמצעות קו על הרצפה. היא פועלת על כל המבוכים בעלי המעברים המוגדרים היטב.
בהגיע ההולך לצומת, אם הוא בלתי מסומן, יבחר כיוון. אם הוא מסומן, יחזור על עקביו.
בהגיע ההולך למעבר שביקר בו כבר: יסמן בו קו שני, ובהגיעו לצומת הקרוב יבחר כיוון בו לא הלך עדיין, אם הדבר אפשרי.
בשיטה זו מובטח כי אין צורך לעבור במעבר מסוים יותר מאשר פעמיים. אם אין למבוך יציאה, ההולך יסיים את דרכו בנקודה בה התחיל. חוזקה של שיטה זו לעומת שיטות עיקוב הקירות הוא בכך שהיא מתייחסת למעברים ולא לקירות, ובכך פותרת את הבעיה האמיתית הניצבת בפני ההולך.
מבוכים כאתרי תיירות
מבוכי צמחים הפתוחים לציבור
שמאל|ממוזער|250px|המבוך בארמון שנברון באוסטריה
ארמון המפטון קורט, אנגליה
צ'טסוורת', אנגליה
סמסו, דנמרק - המבוך הגדול בעולם
ארמון שנברון, אוסטריה
לונליט, אנגליה
אביונה, קנטון ואלה, שווייץ
פארק גן גורו, ישראל
אמת תנינים, ישראל
מבוך בעמק, שדה יעקב, ישראל
מבוכים בניסויים מדעיים
מבוכים משמשים בניסויים מדעיים בתחומי הפסיכולוגיה והנאורולוגיה. שימוש אחד במבוכים הוא חקר הלמידה על ידי צפייה בלמידת הניווט של אורגניזם המודל. בניסויים כאלה עושים שימוש בדרך כלל בעכברים או בחולדות. מבוכים המשמשים בניסויים כאלה הם לדוגמה מבוך בארנס, מבוך המים של מוריס ומבוך הזרוע הרדיאלית.
שימוש אחר במבוכים בניסויים מדעיים הוא בהערכה של נזק מוחי שנגרם לאורגניזם מודל כתוצאה ממוטציה, הרעלה וכיוצא בזה. במקרה זה אורגניזם הניסוי נע במבוך אותו אורגניזם הביקורת פותר בקלות.
מבחן התנהגותי לשיתוף פעולה חברתי בחולדות
מבוך שיתוף הפעולה החברתי של חולדות
המבוך האוטומטי הוא כלי חדש המאפשר לכמת בצורה יעילה וממוחשבת שיתוף פעולה חברתי בין חולדות. המבוך מורכב מתיבה שחורה שמחולקת באופן אנכי, בחלקה הפנימי, לשני נתיבים על ידי מחיצה שקופה מחוררת, מצלמת וידאו מלמעלה ומיפוי ממוחשב.
המבחן ההתנהגותי
המבחן מתחלק לשני חלקים והוא מתייחס לשתי חולדות בכל פעם.
חלק ראשון מתבצע בימים 1–12, הזירה מכילה שני מסלולי ריצה, כשכל חולדה רצה במסלול שמופרד על ידי המחיצה השקופה, שבה חורי הרחה בלבד (אין מגע בין החיות).
בחלק הראשון של המבחן המסלולים מחולקים לשני אזורים שווים באורכם על ידי מערכת המיפוי הממוחשבת בלבד, כלומר אין סממן ויזואלי שמעיד על החלוקה. שתי החולדות צריכות לרוץ יחד ולעבור את שני חלקי המבוך בהפרש של לא יותר מחמש שניות כדי לקבל את התגמול המשותף - מי הסוכר. התגמול ניתן לשתי החולדות ואין תחרות על המשאב.
בחלק השני של המבחן בימים 13–18 עולה רמת הקושי במבוך, בכך שהזירה תחולק אוטומטית לשלושה חלקים שווים והחיות מבצעות מבחן שת"פ כמו בניסוי קודם.
המבחן החברתי הראה כי בתוך 18 ימי אימון החולדות הראו למידה חברתית מתקדמת, והצליחו לקבל 13 מנות מי סוכר לעומת 3 בתחילת הניסוי על ידי סנכרון קצב ההתקדמות שלהם.
מבוכים ביצירות אמנות ותרבות
ממוזער|העיר יריחו מוקפת מבוך של שבע חומות, איור מתוך תנ"ך פרחי, נוצר במאה ה 14 בפרובנס על ידי אלישע בן אברהם קרשקש
לבירינת
המבוך - סרטו של ג'ים הנסון בכיכובו של דייוויד בואי
שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) - מכיל תת־סיפור על הסתבכות במבוך
פרחים לאלג'רנון
הניצוץ - סרטו של סטנלי קובריק. הסרט מבוסס על רומן זהה מאת הסופר סטיבן קינג, אך ברומן המבוך אינו מופיע. בסרט המבוך ממוקם בשטחו של בית המלון אוברלוק ותעיית הגיבורים בו (אחד משיאי הסרט) מהווה אליגוריה לנפשם התועה.
הרץ במבוך
המבוך ביהדות
דברי המסילת ישרים שהובאו בפתיח, מדמים את העולם כולו למבוך גדול שבו אדם אינו יודע לאן ללכת ולפנות כדי להגיע למוצא הנכון שהוא בעצם עשית רצון האלוהים. ולכן האדם צריך לשמוע לעצות הנאמרות מפי חז"ל שהם כמו האדם שעומד במבוך מלמעלה ורואה לאן כל הדרכים מובילות.
ראו גם
מבוך תמונה
אלגוריתמים לייצור מבוכים
אלגוריתמים לפתרון מבוכים
חידת כדור במבוך
מבוך תירס
מעגלי תבואה
קישורים חיצוניים
מחולל מבוכים - אתר חינמי שיוצר מבוכים באופן אוטומטי לפי הגודל והצורה הרצויים.
אתר עם מבוכים, שבהם אפשר לצבוע את המסלול ולקבל תמונה
The mysterious appeal of a labyrinth - מאתר ה-BBC
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חידות
קטגוריה:משחקים
קטגוריה:תיירות | 2023-09-17T14:56:36 |
חיי שרה (משחק ילדים) | חיי שרה (גם: שבויים, קיפודון, אגוזים פגוזים, גע גע גע, אגוזי, מלך השבויים, הורדות שבויים, כיפדור, חממות, פצצות, כלואים, פסילות או כסאח, בהתאם לסלנג המקומי) הוא משחק ילדים נפוץ בישראל. חיי שרה הוא משחק כדור המזכיר באופיו את משחק המחניים, אף על פי שיש לו חוקים וכללים שונים; למשל, המטרה בחיי שרה היא לפסול את כל הסובבים, בשונה ממשחק המחניים, שבו המטרה היא לפסול את חברי הקבוצה הנגדית.
המשחק
אף שחלק מפרטי המשחק נוטים להשתנות מאזור לאזור, הכללים של המשחק זהים בעיקרם.
המשחק מתחיל בהטלת כדור משחק כלפי מעלה. נהוג כי בזמן ההטלה יצעק משפט כלשהו הנפוץ באזור (ברך כלל שם המשחק בכינוי המקומי), כמו "חיי שרה", "הרמת שבויים", או "חממות". לאחר שהכדור נגע ברצפה שלוש פעמים, השחקנים רשאים לשחק.
על השחקנים לנסות לתפוס את הכדור ולזרוק אותו על שחקנים אחרים. אם שחקן אוחז בכדור, אסור לו לזוז ממקומו עד שיזרוק את הכדור. אם שחרר את הכדור, אסור לו לאחוז בו שנית בטרם יאחוז בו שחקן אחר.
כאשר שחקן זורק את הכדור לעברו של אחר ופוגע בו, מבלי שתפס את הכדור, הנפגע הופך "שבוי" שלו. לעומת זאת, אם השחקן השני תופס את הכדור, הזורק הוא ה"שבוי" של התופס. בנוסף, אם הכדור הנזרק פוגע באדמה לפני שנתפס או שפגע בשחקן אחר ("ארץ"), אף שחקן לא נשבה.
שחקן "שבוי" יוצא זמנית מהמשחק, עד שהשובה שלו נפסל או נשבה בעצמו. המשחק מסתיים כשנשאר רק שחקן אחד, וכל השאר נפסלו, או נשבו על ידו.
שחקן נפסל (קרוי גם: "שבוי טכני") אם הוא זז מהמקום כשהכדור בידו; נגע בכדור פעמיים ברצף; או תפס את הכדור בתחילת המשחק, לפני שנגע ברצפה שלוש פעמים. שחקן פסול לא חוזר למשחק, עד שמתחיל משחק חדש. (בחלק מן הגרסאות המקומיות שבוי טכני חוזר למשחק כאשר אחד השחקנים האחרים נפסל)
גרסאות נוספות
"בריתות" הן הסכמים בין שחקנים המשתפים פעולה כדי לפסול את שאר השחקנים, ובין החברים בכזו בטל הכלל הקובע כי תפיסת כדור "מהאוויר" משמע פסילת הזורק. בהתאם לגרסה, ניתן לחייב הקמת בריתות על כלל השחקנים.
פגיעה מתחת לגובה הברכיים נחשבת "ארץ", כלומר השחקן לא נפסל. לצד זאת, אסור לו לגעת בכדור שמא יפסל מנגיעה שנייה.
השבויים רשאים לסייע לשובה שלהם לפגוע בשחקנים האחרים. כלל זה לרוב שנוי במחלוקת.
מותר למחזיק הכדור לצעוד מספר צעדים לפני שיזרוק. המספר משתנה מאזור לאזור, והכמות הנפוצה ביותר היא שלושה צעדים רציפים, ללא קפיצות.
אם משחקים מספר משחקים ברצף, השחקן שניצח במשחק האחרון רשאי לבטל פעם אחת את כניסתו לשבי (בחלק מהגרסאות המקומיות יכול שחקן שניצח להשתמש במלך כדי לבטל פסילה (להימנע מלהפוך לשבוי טכני) במקום לבטל כניסה לשבי).
לאחר זריקת הכדור בהתחלה, מחכים שיפגע 3 פעמים ברצפה ואז מרימים אותו.
ראו גם
עמודו
מחניים (משחק ילדים)
משחקי פגיעה בכדור
קישורים חיצוניים
שפה עברית משחקי ילדים בירושלים
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי פגיעה בכדור
קטגוריה:משחקי רחוב | 2024-08-13T16:41:40 |
ממד (אלגברה) | באלגברה מופשטת, ממד הוא ערך מספרי המתאים לאובייקט מופשט, בדרך כלל חוג, שדה או מודול, המתאר עד כמה האובייקט מורכב. הדוגמה הבסיסית היא מושג הממד באלגברה ליניארית, אבל ישנם ממדים רבים אחרים, המודדים תכונות מסובכות יותר. להלן כמה דוגמאות.
ממד קרול
ממד קרול הקלאסי של חוג שווה לאורך המקסימלי של שרשרת אידיאלים ראשוניים בחוג, והוא עשוי להיות סופי או אינסופי. ממד קרול, המוגדר באמצעות שרשראות של תת-מודולים בחוג כמודול מעל עצמו, מודד עד כמה חוג נותרי קרוב להיות ארטיני (חוגים בעלי ממד קרול 0 הם ארטיניים). ממד קרול שווה לממד קרול הקלאסי לחוגי PI (ובפרט לכל חוג קומוטטיבי).
הממד הגלובלי
ממדים של מודולים
למודול M מגדירים ממד פרויקטיבי כאורך הרזולוציה הפרויקטיבית הקצרה ביותר (הממד קטן או שווה ל-n אם יש שרשרת מדויקת מהצורה , כאשר כל ה- פרויקטיביים). באותו אופן מוגדר הממד האינג'קטיבי לפי הרזולוציה האינג'קטיבית הקצרה ביותר (בכיוון ההפוך, כמובן), והממד השטוח לפי הרזולוציה השטוחה הקצרה ביותר (ראו מודול שטוח).
הממד הגלובלי של חוג
הממד הגלובלי של חוג הוא הממד הפרויקטיבי הגדול ביותר של מודולים מעליו; זהו גם הממד האינג'קטיבי הגדול ביותר של מודולים מעל החוג. הממד הגלובלי הוא אפס אם ורק אם החוג ארטיני פשוט למחצה. הממד הגלובלי שווה ל-1 אם החוג תורשתי. הממד השטוח הגדול ביותר של מודולים מעל החוג נקרא הממד הגלובלי החלש, והוא קטן או שווה לממד הגלובלי, עם שוויון עבור חוגים נותריים.
ממד קוהומולוגי
אם G חבורה, הממד הפרויקטיבי של חוג החבורה נקרא גם הממד הקוהומולוגי של החבורה G. זהו גם המספר n הקטן ביותר שעבורו כל חבורות הקוהומולוגיה , עבור , מתאפסות.
הממד הקוהומולוגי של שדה מוגדר כממד הקוהומולוגי של חבורת גלואה האבסולוטית שלו. לדוגמה, לשדות ו- (כאשר k סגור אלגברית) יש ממד קוהומולוגי n.
ממד גלפנד קירילוב
ממד גלפנד קירילוב של אלגברה מודד את קצב הגידול שלה ביחס לקבוצת יוצרים. הוא שווה ל-0 אם האלגברה בעלת ממד סופי (במובן הרגיל), ויכול להיות גם 1, כל מספר ממשי גדול או שווה ל-2, או אינסוף.
הממד האחיד
הממד האחיד (uniform dimension) של מודול M הוא מספר המחוברים הישרים האחידים המרכיבים תת-מודול עיקרי (תת-מודול הוא עיקרי אם הוא נחתך עם כל תת-מודול שאינו אפס; מודול שכל תת-המודולים שלו עיקריים נקרא אחיד), או אינסוף אם אין סכום ישר כזה. מסמנים את הממד הזה בסימון ; נקרא גם ממד גולדי. מודול האפס הוא היחיד שיש לו ממד 0; ממד 1 יש רק למודולים אחידים. הממד של סכום ישר שווה לסכום הממדים. הממד של תת-מודול תמיד קטן או שווה לזה של המודול; הממדים שווים אם ורק אם תת-המודול הוא עיקרי. מכאן שבמודול בעל ממד n אי-אפשר ליצור סכום ישר של יותר מ-n תת-מודולים. בפרט, הממד האחיד של מרחב וקטורי מעל שדה הוא הממד הרגיל.
קטגוריה:תורת החוגים
קטגוריה:אלגברה הומולוגית | 2022-12-31T06:24:39 |
ג'ון פורבס נאש | ג'ון פורבס נאש הבן (באנגלית: .John Forbes Nash, Jr; 13 ביוני 1928 – 23 במאי 2015) היה מתמטיקאי אמריקאי. זכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 1994 על מחקריו פורצי הדרך בתחום תורת המשחקים, ובפרס אבל לשנת 2015 על מחקריו במשוואות דיפרנציאליות חלקיות.
תולדות חייו
השנים הראשונות
נאש נולד וגדל בבלופילד שבווירג'יניה המערבית. אביו, ג'ון פורבס נאש האב, היה טכנאי אלקטרוניקה ואמו, מרגרט ורג'יניה מרטין, הייתה מורה לאנגלית וללטינית בבית הספר המקומי. כשהיה בן שנתיים נולדה אחותו מרתה.
בילדותו קרא בעיקר מאמרים בנושאי טבע ומדע ואנציקלופדיות. בגיל 13 החל לערוך ניסויים מדעיים בחדרו. בגלל עליונותו האינטלקטואלית מצא עצמו בודד פעמים רבות. נאש לא היה מקובל על חבריו לכיתה ולרוב דחו אותו מחברתם. גם מרתה, אחותו הצעירה, לא קיימה עמו קשר הדוק.
בביוגרפיה שלו נאש טוען שהספר Men of Mathematics ("אנשי המתמטיקה") של אריק טמפל בל עורר בו את האהבה ואת העניין במתמטיקה. במקביל ללימודיו בתיכון של בלופילד הוא השתתף גם בשיעורים שנערכו בקולג' של בלופילד. אחרי סיום לימודיו בתיכון, ב-1945, החל ללמוד במכון קרנגי לטכנולוגיה בפיטסבורג, פנסילבניה. למד כימיה והנדסה כימית לפני שהחליף את המגמה שלו ללימודי מתמטיקה. סיים את לימודיו במכון זה וקיבל את התואר הראשון והשני ב-1948. לאחר שסיים עבר נאש לווייט אוק שבמרילנד, שם עבד במחקר עבור חיל הים האמריקאי.
לימודיו ומחקריו
נאש התקבל כסטודנט ללימודי מוסמכים בפקולטה למתמטיקה באוניברסיטת פרינסטון ב-1948. הפרופסור שלו במכון קרנגי לטכנולוגיה שלח מכתב המלצה לאוניברסיטת פרינסטון בו הוא כתב רק: "האיש הזה הוא גאון".
בפרינסטון עבד על בעיות שיווי משקל בתורת המשחקים. קיבל את תואר הדוקטור ב-1950 על הגדרת מה שנקרא לימים שיווי משקל נאש (אוסף תכסיסים בו אף אחד מהשחקנים לא מרוויח יותר אם ישנה את דעתו ויבחר בתכסיס אחר בעוד האחרים אינם משנים את דעתם) והוכחת משפט נאש הקובע שבכל משחק מרובה משתתפים קיים שיווי משקל נאש, אם מרשים שימוש בתכסיסים מעורבים ובו כלל המעורבים מאפשרים יצירת רווח כמעט זהה, תוך החרמת הגורם שיכול לגרום לרווח הגדול ביותר לאחד מהמתחרים במקרה ויזכה בזיכיון. בנוסף לזה עסק בתחומי הגאומטריה האלגברית. נאש הוכיח שכל יריעה רימנית ניתנת לשיכון איזומטרי במרחב אוקלידי כלשהו - טענה מרכזית בגאומטריה דיפרנציאלית ששוערה על ידי רימן.
דבר נוסף שנאש עשה בימיו בפרינסטון היה פיתוח משחק ההקס והוכחה כי לשחקן הראשון יש אסטרטגיה מנצחת.
חיי המשפחה
ב-1951 עבר נאש לעבוד בפקולטה למתמטיקה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. כשנה מאוחר יותר הכיר ג'ון נאש את אלינור סטיר, אחות במקצועה. כאשר הייתה אלינור בהריון עם בנם, ג'ון דייוויד סטיר, נפרדו בני הזוג. מאוחר יותר פגש ג'ון נאש את אלישה לופז-הריסון (נולדה ב-1 בינואר 1933), שהייתה סטודנטית לפיזיקה מאל סלוודור. נאש ואלישה התחתנו בפברואר 1957, ואף על פי שנאש היה אתאיסט, החתונה נערכה בכנסייה קתולית. שנתיים אחר כך, ב-1959, היא הייתה שותפה לאשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי עקב מחלת הסכיזופרניה. זמן קצר לאחר מכן נולד להם בן, ג'ון צ'ארלס מרטין נאש, אשר קיבל את שמו רק כשנה לאחר הולדתו, מפני שאלישה חיכתה עד שג'ון ישתחרר מבית החולים ויהיה גם הוא שותף לבחירת שמו של בנם.
נאש ואלישה התגרשו ב-1963, אך חזרו זה לזה ב-1970 לאחר שאלישה הבינה שטעתה באשפוזו. אלישה הגדירה את החזרה כ"שני אנשים זרים החיים תחת אותו גג", והדגישה שלא היו יחסים רומנטיים ביניהם. על פי ספרה של סילביה נסאר, "נפלאות התבונה", ביוגרפיה על חייו של נאש שיצאה לאור בשנת 1998, הם חזרו לנהל מערכת יחסים זוגית לאחר שנאש קיבל את פרס נובל לכלכלה ב-1994. נאש ואלישה התחתנו שוב ב-2001.
ב-23 במאי 2015 נהרגו נאש ואשתו בתאונת דרכים בניו ג'רזי.
המחלה
נאש החל להראות סימנים של פרנויה בשנות הנישואים הראשונות שלו. אשתו הגדירה את מצבו כ"לא יציב", ואמרה שהוא מדבר לדמויות בדיוניות שהוא סבור שמסכנות את חייו. נראה שנאש האמין שהיה ארגון שרדף אחריו, שבו כולם לבשו עניבות אדומות. ב-1959 אושפז לראשונה בבית חולים פסיכיאטרי ושם אובחן כמי שסובל מסכיזופרניה. לאחר שחרורו מבית החולים התפטר מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, לקח את כספי הפנסיה שלו ונסע לאירופה כדי למצוא בית חולים פסיכיאטרי לקבלת טיפול. לאחר חיפוש לא מוצלח ותקריות לא נעימות באירופה חזר לארצות הברית, שם אושפז בבתי חולים לחולי נפש לסירוגין עד 1970, ומאז לא אושפז עוד.
הכרה וקריירה מאוחרת
ממוזער|שמאל
נאש זכה בפרסים רבים, הבולט ביניהם הוא פרס נובל לכלכלה לשנת 1994 (יחד עם ג'ון הרסני וריינהרד זלטן). נאש זכה בפרס על עבודתו בתורת המשחקים שכתב כסטודנט בפרינסטון. בסך הכול פרסם עשרים ושלושה מאמרים בשנים 1945–1996.
תחומי המחקר של נאש היו בתורת המשחקים, בגאומטריה דיפרנציאלית ובמשוואות דפרנציאליות חלקיות. התאוריות והמחקרים שלו משמשים עד היום בכלכלה המודרנית.
נפלאות התבונה
הספר
העיתונאית סילביה נסאר כתבה עבודת מחקר על נאש במשך יותר משנתיים, ובעקבותיה כתבה את הספר "נפלאות התבונה", ביוגרפיה של נאש המתארת את חייו האישיים והמקצועיים. הספר יצא לאור בשנת 1998.
הספר מתאר שלושה שלבים בחייו של נאש: גאון צעיר ופורץ דרך, חולה נפש, ומבריא הזוכה בפרס נובל. הספר חושף פרטים אישיים רבים אודות נאש, והיו שראו בו פגיעה גסה בפרטיותו.
הסרט
ב-2001 יצא לאקרנים הסרט "נפלאות התבונה" בבימויו של רון הווארד, שהוא עיבוד הוליוודי לסיפור חייו של נאש. הסרט היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר ב-2002, ומתוכם זכה בארבעה. על הסרט "נפלאות התבונה" נמתחה ביקורת כי הוא אינו מציג באופן מדויק את חייו של נאש ואת מחלת הסכיזופרניה. כמו כן נטען, בהסתמך על הביוגרפיה של נאש, כי הוא היה אנטישמי בהשקפותיו ולא אחת שיתף את הסובבים אותו בדעותיו. ג'ון נאש הודה כי היו לו התבטאויות אנטישמיות בעבר אך הוא התחרט עליהן, וטען גם כי ההאשמות יצאו מפרופורציות ראויות. נוסף על כך, נטה נאש באותה תקופה לבטא דעות אנטי אמריקאיות ולאמץ תאוריות קשר. מומחים רבים טוענים כי השמצות גזעניות יכולות היו לנבוע ממצבו הנפשי המעורער.
הסרט התיעודי Brilliant Madness של רשת השידור PBS, המתאר גם הוא את חייו של נאש, נחשב למדויק יותר.
ראו גם
מושגים על שמו בתורת המשחקים:
משפט נאש
שיווי משקל נאש
פתרון נאש
קישורים חיצוניים
ד"ר זיו הלמן,
סבינה סגרה, נאש ועבודתו, באתר מכון דוידסון, מאי 2015
מי היה המתמטיקאי שמחלת נפש לא הפריעה לו לזכות בפרס נובל?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לכלכלה
קטגוריה:זוכי פרס אבל
קטגוריה:זוכי פרס ג'ון פון נוימן (INFORMS)
קטגוריה:חוקרי תורת המשחקים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:מתמטיקאים אמריקאים
קטגוריה:מתמודדים עם מגבלה נפשית: אמריקאים
קטגוריה:אתאיסטים אמריקאים
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:הרוגי תאונות דרכים בארצות הברית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קרנגי מלון
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:סכיזופרנים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1928
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2015 | 2024-09-18T08:43:58 |
המשפט היסודי של האריתמטיקה | המשפט היסודי של האריתמטיקה או משפט הפירוק לראשוניים הוא משפט מתמטי הקובע כי כל מספר טבעי יכול להיכתב באופן יחיד כמכפלה של מספרים ראשוניים, עד כדי שינוי הסדר של המחלקים. בכלל זה מכפלה של גורם אחד (כאשר המספר הוא ראשוני בעצמו), ומכפלה ריקה של אפס גורמים (המספר 1).
למשל, את המספר ניתן לכתוב כמכפלה הבאה של מספרים ראשוניים:. ואין שום דרך אחרת לכתוב את המספר הזה בתור מכפלת ראשוניים.
המשפט מראה כי למספרים הראשוניים חשיבות רבה - הם מהווים את "אבני הבניה" הבסיסיות של כל המספרים. למשפט שימושים רבים, החל במציאת המחלק המשותף המקסימלי של מספרים וכלה בהוכחת משפטי האי-שלמות של גדל.
הוכחת המשפט
כמעט כל מרכיבי המשפט היסודי של האריתמטיקה, גם אם לא הניסוח המודרני, נמצאים ביסודות של אוקלידס. להוכחת המשפט שני מרכיבים: בראשון מוכיחים כי לכל מספר טבעי קיים פירוק לגורמים ראשוניים, ובשני מוכיחים כי פירוק כזה הוא יחיד.
שלב א' - קיום
ההוכחה היא באינדוקציה שלמה. עבור טבעי, נניח שכל מספר קטן מ- ניתן לכתוב כמכפלת גורמים ראשוניים, ונראה שהדבר גורר שניתן לכתוב את עצמו כמכפלת גורמים ראשוניים.
ברור שהטענה נכונה עבור , שהוא מכפלה ריקה.
נפצל למקרים:
ראשוני – אזי הוא מוצג כמכפלה של גורם ראשוני אחד, כדרוש.
אינו ראשוני – אז אפשר לפרק אותו לגורמים קטנים יותר, . לפי הנחת האינדוקציה, אפשר לכתוב כל אחד מן הגורמים ו- כמכפלת ראשוניים, ולכן ניתן לכתוב את כמכפלת הגורמים הראשוניים של כפול מכפלת הגורמים הראשוניים של .
שלב ב' - יחידות
היחידות מבוססת על הלמה של אוקלידס: אם מספר ראשוני מחלק מכפלה, אז הוא מוכרח לחלק אחד מן הגורמים.
נוכיח יחידות באינדוקציה שלמה על .
נניח כי לכל מספר שלם חיובי קטן מ- יש הצגה יחידה כמכפלה של גורמים ראשוניים. יהיו שני פירוקים של n למכפלת גורמים ראשוניים.
מכיוון ש- ראשוני, הוא מקיים את תכונת אוקלידס, ומחלק אחד מן הגורמים במכפלה האחרת, נאמר ().
אבל עצמו ראשוני, ומכאן ש- . כעת אפשר לצמצם את שני הגורמים הללו, ולקבל מספר קטן יותר מ-.
לפי הנחת האינדוקציה, למספר החדש יש פירוק יחיד ומכאן שהגורמים בשתי ההצגות שהתקבלו שווים זה לזה בהתאמה.
מכאן גם נובע שהפירוק של הוא יחיד, כפי שרצינו להוכיח.
הכללות
את המושגים "איבר אי-פריק" ו"איבר ראשוני" אפשר להגדיר בכל תחום שלמות: איבר לא הפיך הוא אי-פריק אם לא ניתן לכתוב אותו כמכפלה של איברים לא הפיכים, והוא ראשוני אם הוא אינו יכול לחלק מכפלה בלי לחלק את אחד מגורמיה. בחוג המספרים השלמים שני המושגים מתלכדים, ובדרך כלל מגדירים "מספר ראשוני" דווקא בהגדרה המתאימה לאיבר אי-פריק של החוג. איבר ראשוני הוא תמיד אי-פריק, אבל ההפך אינו נכון.
המשפט היסודי של האריתמטיקה, או גרסאות אחרות שלו, מתקיים בתחומי שלמות מסוימים, אך לא בכולם. תכונת הקיום - כל איבר (לא הפיך) אפשר לכתוב כמכפלה של איברים אי-פריקים - מגדירה סוג של תחומי שלמות הנקראים "אטומיים", והיא מתקיימת בכל תחום שלמות נותרי. לעומת זאת, פירוק לגורמים ראשוניים עשוי שלא להיות קיים אפילו בתחום נותרי: אם קיים פירוק לגורמים ראשוניים, אז הוא יחיד, עד כדי סדר (בין כל הפירוקים לגורמים אי-פריקים).
יחידות הפירוק, כאמור, היא עניין סבוך יותר. תחום שבו מתקיים המשפט היסודי של האריתמטיקה - כל איבר (לא הפיך) מתפרק באופן יחיד לגורמים אי-פריקים - נקרא תחום פריקות יחידה. בדיוק כמו בחוג השלמים, בחוג כזה מתלכדים המושגים "איבר ראשוני" ו"איבר אי-פריק". הדוגמאות הבולטות לחוג כזה: כל תחום ראשי (ובפרט - כל תחום אוקלידי), וגם כל חוג פולינומים מעל שדה, בכל מספר של משתנים. החוג (עם אינסוף משתנים) הוא דוגמה לתחום פריקות יחידה שאינו נותרי.
הכללה בכיוון אחר מתקבלת ממשפט ז'ורדן-הולדר לפיו סדרת הרכב של חבורה סופית היא יחידה עד-כדי סדר ועד-כדי איזומורפיזם של חבורות. במקרה של חבורות מהצורה - זהו ניסוח שקול למשפט היחידות של הפירוק לראשוניים. משפטים דומים לגבי קיום ויחידות סדרת ההרכב מתקיימים גם במבנים אלגבריים נוספים.
קישורים חיצוניים
יסודי של האריתמטיקה
קטגוריה:מספרים ראשוניים
קטגוריה:משפטים באלגברה
קטגוריה:תחומי שלמות
de:Primfaktorzerlegung#Fundamentalsatz der Arithmetik | 2024-06-24T06:32:33 |
נקודת שיווי משקל נאש | redirect שיווי משקל נאש | 2004-09-08T17:36:19 |
שלוש מקלות | שלוש מקלות (את המילה 'מקלות' מבטאים, לעיתים, במלעיל) הוא משחק ילדים שהוא למעשה תחרות בקפיצה משולשת. לפי כללי הדקדוק העברי יש לומר "שלושה מקלות", אך המשחק מכונה בפי הילדים "שלוש מקלות", בניגוד לכללים.
בין המשתתפים במשחק נקבע סדר כך שנקרא מי ראשון, מי שני וכן הלאה. שלושה מקלות מסודרים במקביל זה לזה כאשר המרווח ביניהם קבוע. בתחילת המשחק המרחק בין המקלות יהיה קטן. כל משתתף בתורו צריך לעבור שלושה מקלות בקפיצה משולשת, כלומר, לעבור את שלושת המקלות בדילוגים, כאשר בין מקל למקל רשאי המשתתף להניח את אחת מרגליו פעם אחת בלבד. מי שלא מצליח, כלומר אינו עובר את המקל השלישי או מי שדורך פעמיים ברווח בין מקל למקל - נפסל ויוצא. על פי הקפיצה של הקופץ האחרון, הוא "המרחיק", מזיזים את המקל האחרון (יש מקומות שבהם נהוג אף להזיז את המקלות האחרים), ומתקנים את מיקומו של המקל האמצעי כך שהמרחק בין שלושת המקלות יישאר שווה.
שמות נוספים
צעדים גדולים
צעדי ענק (בירושלים)
מוטראס
הזינוק הגדול
במקומות בהם נהוג לשחק את המשחק בארבעה מקלות המשחק נקרא ארבע מקלות. בנוסף, המשחק שוחק (ונקרא) ארבע אבנים בחיפה בשנות החמישים (על פי יעקב וייס, "ילדות נשכחת - הווי ונוסטלגיה בסמטאות חיפה").
מלך - משוחק בארבעה מקלות. המרחיק מכונה "מלך".
קישורים חיצוניים
משחקי ילדים, אתר השפה העברית
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי רחוב | 2023-03-29T08:13:13 |
ג'ון נאש | נאש | 2020-10-07T09:49:40 |
שיווי משקל נאש | שמאל|ממוזער|ג'ון פורבס נאש
בתורת המשחקים, שיווי משקל נאש (באנגלית: Nash equilibrium, על שם ג'ון פורבס נאש) הוא מושג המשמש בחקר משחקים שאינם שיתופיים, כלומר משחקים שבהם השחקנים אינם מתקשרים ביניהם, ולכן אינם יכולים לקבל החלטות משותפות.
נקודת שיווי משקל במשחק היא צירוף של אסטרטגיות השחקנים (תכסיסים), כך שלאף אחד מהשחקנים לא משתלם לשנות את האסטרטגיה שלו אם שאר השחקנים אינם משנים את האסטרטגיה שלהם. שיווי משקל נאש אינו בהכרח מצב יעיל פארטו כפי שמדגימה דילמת האסיר, ובמקרה בו נוצר שיווי משקל שאינו יעיל פארטו, קיים תמריץ לאחד או יותר מהשחקנים להציע תשלום צד לשחקנים אחרים כדי להביא את המערכת למצב יעיל פארטו.
הסבר אינטואיטיבי ודוגמה בסיסית
אסיר ב שותק מלשין אסיר א שותק שנה אחת, שנה אחת 15 שנה, אפס שנים מלשין אפס שנים, 15 שנה חמש שנים, חמש שנים
על מנת שיתקיים שיווי משקל נאש נדרש שכל שחקן יבחר אסטרטגיה שאילו גם היה יודע לגבי האסטרטגיה שבה יבחר כל אחד מבין השחקנים האחרים, לא היה מתחרט לגביה. במקרה של דילמת האסיר, נקודת שיווי המשקל היא במקרה ששני השחקנים בוחרים להסגיר זה את זה. ההסבר לכך הוא שאילו היה שחקן A מביניהם בוחר באסטרטגיית השתיקה, היה מתחרט על כך בכל מקרה (אילו B היה בוחר לשתוק, היה A מעדיף להסגיר את B ולצאת ללא עונש ואילו B היה בוחר להסגיר את A, היה A מעדיף להסגיר גם את B מאשר לרצות את העונש המקסימלי במקרה זה). לפיכך שיווי המשקל הוא כאשר כל אחד מבין השחקנים A ו-B בוחרים להסגיר את חברם.
שיווי משקל בתכסיסים טהורים
נניח שיש שחקנים וכל שחקן יכול לבחור אסטרטגיה (תכסיס) אחת מתוך קבוצת האסטרטגיות הקיימות עבורו: . נסמן את צירוף האסטרטגיות של כל השחקנים באות (ללא סימון שחקן): . תוצאת המשחק נקבעת לפי צירוף האסטרטגיות וכך גם ווקטור התשלום לשחקנים: . נהוג לכתוב את צירוף האסטרטגיות מנקודת מבטו של שחקן כך: . כלומר, האסטרטגיה שלי והאסטרטגיה של שאר השחקנים.
צירוף האסטרטגיות הוא שיווי משקל נאש אם לכל שחקן i מתקיים:
לכל
כלומר אין שיכול להביא לתשלום גבוה יותר כל עוד שאר השחקנים "תקועים" עם .
דוגמה:
נניח שני שחקנים. שחקן 1 יכול לבחור בין תכסיסים ושחקן 2 יכול לבחור מתוך הקבוצה . התשלומים מתוארים בעזרת הטבלה הבאה (כל משבצת היא כמו הפונקציה
כאשר הוא הצירוף הרלוונטי של השורה והטור (Ae לדוגמה). התשלום של שחקן 1 מופיע קודם ואחריו התשלום של שחקן 2.
משחק לדוגמה
|
!style="width: 90px"|שחקן 2 בוחר באסטרטגיה d
!style="width: 90px"|שחקן 2 בוחר באסטרטגיה e
!style="width: 90px"|שחקן 2 בוחר באסטרטגיה f
|-
!style="width: 90px"|שחקן 1 בוחר באסטרטגיה A
|align=center|4, 4|align=center|3, 12|align=center|2, 1|-
!style="width: 90px"|שחקן 1 בוחר באסטרטגיה B
|align=center|3, 1|align=center|1, 3|align=center|3, 2|-
!style="width: 90px"|שחקן 1 בוחר באסטרטגיה C
|align=center|2, 3|align=center|4, 3|align=center|2, 0''
עבור כל אחד מהצירופים של האסטרטגיות אנחנו יכולים לבדוק האם הוא שיווי משקל נאש. ישנם שני שיוויי משקל נאש במשחק זה. הראשון הוא עם תשלומים . כל עוד שחקן 1 בוחר A, הדבר הטוב ביותר ששחקן 2 יכול לעשות זה לבחור d. כל אסטרטגיה אחרת מצד שחקן 2 תפחית את התשלום עבורו. אם יבחר e יקבל 3 ואם יבחר f יקבל 2. כעת, אם שחקן 2 בוחר ב-d, הדבר הטוב ביותר ששחקן 1 יכול לעשות זה לבחור A. כל אסטרטגיה אחרת מצד שחקן 1 תפחית את התשלום שלו מ-4 ל-2, לכן לא משתלם לו לסטות מ-A.
שיווי משקל נוסף הוא עם תשלומים . אם שחקן 1 בוחר B, שחקן 2 אינו יכול לשפר את מצבו. הוא יכול להשיג אותו תשלום אם יבחר d, אך הוא לא יוכל להשיג יותר מ-3. לכן אין לו בעיה להישאר עם f. כעת, אם שחקן 2 נשאר על f, הדבר הטוב ביותר ששחקן 1 יכול לעשות זה לבחור B.
דוגמאות נוספות: בדילמת האסיר שיווי משקל הוא כששניהם בוגדים, ובמשחק השפן שיווי משקל הוא כשאחד נוסע ישר והשני סוטה.
שיווי משקל בתכסיסים מעורבים
כעת נרחיב את הבחירה של השחקן מבחירה של תכסיס מסוים להגרלה בין תכסיסים (תכסיס מעורב). לדוגמה, במקום לבחור במשחק הקודם, שחקן 1 יכול להטיל קובייה ולשחק אם התוצאה היא 1 או 2, אם התוצאה היא 3 או 4, או אם התוצאה היא 5 או 6. כך השחקן מערב את התכסיסים באופן כזה שהוא משחק כל אחת מהאסטרטגיות בהסתברות שליש.
משחק בעיטות עונשין
|
!style="width: 90px"| שוער קופץ ימינה
!style="width: 90px"| שוער קופץ שמאלה
|-
!style="width: 90px"| חלוץ בועט ימינה
|align=center|10, 10-|align=center|10-, 10|-
!style="width: 90px"| חלוץ בועט שמאלה
|align=center|10-, 10|align=center|10, 10-''
קל לראות מדוע שחקן ירצה לערב בדוגמה של משחק בעיטות עונשין בכדורגל. נניח שיש שני שחקנים: החלוץ והשוער. החלוץ יכול לבעוט לימין השער או לשמאלו והשוער יכול לזנק לימין השער או לשמאלו. נניח שהשוער והחלוץ מחליטים בו-זמנית ואינם יכולים לדעת מה השחקן האחר יעשה בזמן שהם מחליטים. אם החלוץ והשוער מחליטים על אותו צד השוער עוצר את הכדור וזוכה בתשלום חיובי בעוד החלוץ מקבל תשלום שלילי. במצב ההפוך החלוץ מצליח להבקיע ומקבל תשלום חיובי בעוד השוער מסתפק בתשלום שלילי.
במשחק זה אין שיווי משקל נאש באסטרטגיות טהורות. בכל משבצת אחד השחקנים מרוויח מסטייה למשבצת שליד. ממשבצת בה השחקנים מתואמים על אותו צד, החלוץ מרוויח אם הוא יסטה לצד השני. לכן שתי המשבצות הללו אינן שיווי משקל. גם מצב בו השחקנים אינם מתואמים אינו שיווי משקל, כי השוער ירוויח מסטיה לצד השני.
עם זאת, ישנו שיווי משקל נאש באסטרטגיות מעורבות. אם החלוץ יטיל מטבע ויבעט בהסתברות 0.5 ימינה ובהסתברות 0.5 שמאלה, השוער אדיש בין לקפוץ ימינה או שמאלה, כי בממוצע הוא יקבל אותו התשלום: 0.
כדי שהחלוץ יסכים להטיל מטבע הוא צריך להיות אדיש בין שתי האסטרטגיות. אם אחת האסטרטגיות טובה מהאחרת הוא ישפר את מצבו אם ישחק רק על האסטרטגיה הטובה יותר ולא יערב בה אסטרטגיה אחרת שצפויה להניב תשלום נמוך יותר. לכן שיווי משקל בו החלוץ מטיל מטבע - במקרה הזה - הוא שיווי משקל בו גם השוער מטיל מטבע. רק אם השוער יקפוץ ימינה ושמאלה בהסתברות 0.5 לכל צד יהיה החלוץ אדיש בין ימינה ושמאלה ויוכל להגריל גם הוא ימינה ושמאלה בהסתברות 0.5. השוער מוכן להגריל כי כבר הראינו שהוא אדיש.
מכאן, שיווי המשקל היחיד במשחק הזה הוא שיווי המשקל בו שני השחקנים מערבים בין ימינה ושמאלה בהסתברות 0.5. תוחלת (ממוצע) התשלום הוא 0 לשני השחקנים.
שיווי משקל נאש באסטרטגיות מעורבות כולל בתוכו את מושג שיווי המשקל נאש באסטרטגיות טהורות: אם נגדיר אסטרטגיה טהורה כהגרלה בין אסטרטגיות בה אחת האסטרטגיות משוחקת בהסתברות 1 והשאר בהסתברות 0.
משפט נאש: לכל משחק סופי קיים שיווי משקל נאש בתכסיסים מעורבים.
תוצאות התנהגותיות
קיומו של שיווי משקל נאש אינו מבטיח ששחקנים אכן ישחקו אותו. במשחקים שונים כמו משחק ההתראה ואחרים, ניסויים הראו כי בני אדם נוטים לשחק אחרת לפעמים. הסבר אחד יכול להיות שהשחקנים לא הבינו את המשחק, טעו בשקילת צעדיהם, הניחו שהשחקנים האחרים לא הבינו או טעו. הסבר נוסף טמון במטרות אחרות של השחקנים שהמשחק לא לקח בחשבון. עם זאת, במקרים מסוימים גם אם בהתחלה שחקנים לא שיחקו כפי ששיווי המשקל מנבא, לאחר מספר משחקים התוצאות התכנסו לשיווי משקל.
מושג שיווי המשקל מהווה הכללה של מושג הפתרון במשחקי סכום אפס שהוצע על ידי ג'ון פון נוימן, ומשפט נאש מהווה הכללה של משפט המינימקס שלו.
ראו גם
אסטרטגיה יציבה אבולוציונית
אסטרטגית התנהגות
עקרון האדישות
שיווי משקל אפסילון
שיווי משקל המשכי
שיווי משקל וודרופ
שיווי משקל חזק
שיווי משקל משוכלל
תכסיס מעורב
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תורת המשחקים | 2024-09-06T04:49:45 |
מחבואים | שמאל|ממוזער|250px|שלושה ילדים משחקים מחבואים ביער
שמאל|ממוזער|250px|מחבוא בתוך השיחים
ממוזער|250px|ילדה מתחבאת מאחורי גדר
מחבואים הוא משחק ילדים פופולרי.
כללי המשחק
משתתף אחד משחק בתפקיד ה"עומד". הוא עומד צמוד לעץ, קיר או כל עצם גבוה אחר, עוצם עיניים, וסופר עד מספר מוסכם מראש בקול, בקצב ידוע. בזמן הזה שאר המשתתפים מתחבאים, לעיתים בגבולות שטח עליו הוסכם מראש. בתום הספירה הוא פוקח את עיניו ומתחיל לחפש את המתחבאים. כאשר הוא מוצא מישהו הוא רץ במהירות לעץ, נוגע בעץ וקורא "אחת שתיים שלוש" ונוקב בשמו של המשתתף שמצא, וכך פוסל אותו. המטרה של המתחבאים היא לגעת בעץ ולקרוא "אחת שתיים שלוש" ואת שמו של העומד לפני העומד.
משך הספירה משתנה כתלות בגבולות השטח הנתון, או השטח בו צפוי שהמשתתפים יבחרו להתחבא. גם גיל השחקנים משפיע על משך הספירה. ייתכן משא ומתן בתחילת המשחק על משך הספירה. כדי לקבוע את קצב הספירה, וגם לעיתים כחלק מן המשא ומתן הראשוני, מתבצעת הספירה ב"עשר-עשרים", דהיינו במקום להתקדם בקפיצות של אחד, מתקדם הסופר בקפיצות של עשר, וסופר בניגון ובקצב מוסכמים, כך שהספירה הופכת למעין שיר, שהמתחבאים יכולים לפזמו לעצמם, גם אם אינם שומעים את העומד.
בסיום הספירה נוהג העומד לומר, בטרם הסב פניו מן העצם הגבוה ובטרם פקח עיניו: "כל העומד מאחוריי ומלפניי ומצדדיי - הוא יהיה העומד. אחת שתיים שלוש". אמירה זו, שהיא מעין סעיף בחוזה בין העומד לבין המתחבאים, באה להגן על העומד מתרגיל שבו ממתין אחד המתחבאים קרוב אליו, ועם סיום הספירה נוגע בעצם הגבוה וקורא "אחת שתיים שלוש".
העומד יכול לבקש ממתחבא להשמיע קול, באמצעות הפזמון "דני, השמיע קול", עליו התשובה המקובלת הנה "קוקוריקו תרנגול", בניגון דומה.
חוק ה-15 דקות: אם הסופר אינו מצליח לספור את כל המתחבאים תוך 15 דקות (רבע שעה) הסופר חייב לספור שוב.
כאשר העומד מוצא מתחבא כלשהו המתחבא עוזר לעומד למצוא את שאר המתחבאים.
מי ששורד יותר זמן במחבוא הוא המנצח אפילו אם ספרו אותו.
גרסאות נוספות
מחבואי קופסה (שמות נוספים: קופסה במלעיל, בעט בפחית (Kick the Can)) - כמו "תופסת" רק עם קופסת פח במקום "בית". מי שנתפס ממתין באזור המיועד בסמוך לקופסה. כאשר אחד מאלה שלא נתפסו מצליח להגיע לקופסה לפני "העומד" הוא בועט בה, וכל המשתתפים שנתפסו יכולים שוב לברוח ולהתחבא, והמשחק מתחדש עם אותו עומד. על פי יעקב וייס, בספרו "ילדות נשכחת - הווי ונוסטלגיה בסמטאות חיפה" (ע' 56), לאחר שחרור התפוסים, העומד היה אוסף את הקופסה בהליכה לאחור (חיפה, שנות החמישים).
מחבואים הפוך (שם נוסף: סרדינים) - משתתף אחד מתחבא וכל האחרים מחפשים אותו. כל מי שמוצא את המתחבא מצטרף אליו בשקט, עד שנשאר רק מחפש אחד והוא הופך לסרדין במשחק הבא.
שוטרים וגנבים - שניים-שלושה שחקנים ("גנבים") מתחבאים, והיתר ("שוטרים") מחפשים אותם, ולאחר שמוצאים אותם מנסים לתפוס אותם.
הנדז אפ (ידיים למעלה) - מטרת השחקנים להפתיע ראשונים את מתחריהם בקריאה "הנדז אפ".
מחבואים וגנבים - "שוטר" אחד מחפש את ה"גנבים" המתחבאים. כל "גנב" שמאותר הופך ל"עד מדינה" העוזר ל"שוטר" למצוא את שאר ה"גנבים".
"חבושים"- החוקים הם כמו מחבואים חוץ משלושה כללים :1.הסופר אינו חייב לחזור לעץ, אלא לצעוק בשם הילד ולהוסיף את המילה "חבוש". 2. אם הסופר התבלבל בשם הילד, כל החבושים משתחררים, ועל הסופר להתחיל מהתחלה. 3. אי אפשר לספור את החבוש, אלא רק לתת "כיף" לחבוש כדי לשחררו.
בתרבות
ארץ הצבר שירו של עוזי חיטמן, המונה את המחבואים בין משחקי ילדותו:
"גוגואים ודודס,
יו-יו מחבואים
היינו ילדודס
ולא סתם ילדים"
- מילים ולחן: עוזי חיטמן. השיר משלב זכרונות ילדות הקשורים בשירים ובמשחקים, בייחוד משחק המחבואים.
השיר אן דן דינו מילים ולחן שייקה פייקוב, ביצוע יפה ירקוני.
לאה גולדברג, "מחבואים", שיר בתוך הספר "מה עושות האיילות"
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי רחוב | 2024-07-01T13:56:27 |
הקדרים באים | הקדרים באים (נכתב גם הכדרים באים; נקרא גם: הקטרים באים) הוא משחק ילדים המהווה סוג של תופסת בו מי שנתפס מצטרף לתופסים. נקרא גם בשם מי מפחד מהדוב הגדול.
כללי המשחק
הקדר (השחקן שמתחיל את המשחק כ"תופס ראשון"), נמצא בצד אחד של המגרש וכל האחרים בצד השני. הקדר קורא "הקדרים באים", ומתקדם אל המשתתפים בניסיון לתפוס אותם. לקדר אסור ללכת אחורה אלא רק קדימה ולצדדים. השחקנים האחרים מנסים להתחמק ממנו, (כשגם להם אסור ללכת אחורה, רק קדימה ולצדדים) ולהגיע לצד השני של המגרש, מאחורי הקו שלו, בו לא יוכל לתופסם. הם עשויים לקרוא "אין אנו יראים", "איש לא ירא" או "לא מפחדים" בתגובה לקריאתו. אם הקדר תופס מישהו - הוא מצטרף לקדרים. כאשר הקדר מגיע לקצה הנגדי של המגרש, כל מי שעדיין נשאר צמוד לקצה המגרש מוגדר כנתפס. לאחר מכן נפתח סיבוב נוסף, בכיוון ההפוך. המשחק מסתיים כשהקדרים תפסו את כולם חוץ מאחד, שבסיבוב שלאחר מכן הוא הופך לקדר.
המגרש יכול להיות מגרש מלבני בו משחקים בריצה או בריכת שחייה בה משחקים בשחייה או צלילה.
מקור השם
קדרים הוא כינוי יהודי מתקופת המאה ה-17 לטטרים, אשר היו פורעים ביהודי מזרח אירופה ושובים בהם שבויים, אותם היה צריך לפדות. שמואל יוסף עגנון כותב בסיפור פשוט: "ששם ארמון ישן שהחריבוהו הקדרים".
הסבר אחר הוא שמקור השם בסוגיא התלמודית במסכת בבא קמא שם מתואר מצב של 'תאונת שרשרת' בין קדרים:
יש הגורסים כי שם המשחק הוא הקטרים באים, (מלשון קטר של רכבת).
המשחק בגרסתו היבשתית מכונה גם חומות ירושלים.
שם נוסף למשחק הוא הבבונים באים. הגרסה הקרויה מי מפחד מהדוב הגדול? או הדוב הגדול פותחת לא בקריאה אחת כי אם בדו-שיח בין התופסים לנתפסים, המהווה שיר משחק:
תופס: "מי מפחד מהדוב הגדול?"
קבוצה: "אף אחד!"
תופס: "ואם הוא יבוא?"
קבוצה: "שיבוא!"
תופס: "ואם הוא יטרוף?"
קבוצה: "שיטרוף!"
בתרבות
שירו של חיים גורי "פנס בודד" כולל את המשפט "והוא האיר את משחקי המחבואים ולאורו היו הקדרים באים".
יהודה פוליקר כתב בשירו "עפיפונים": "אורות של זיכרונות שמורים, קולות נעלמים חוזרים, פה היו הקדרים באים".
להקת סדרני הדשא כללה באלבומה "רקוב" שיר אהבה בשם "קדרים באים".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי רחוב
de:Fangen#Englische Bulldogge | 2024-06-20T07:31:51 |
נפלאות התבונה | 2020-02-18T16:31:11 | |
אלפים (פנטסיה) | הפניה אלף (פנטזיה) | 2007-06-18T16:45:10 |
דג מלוח (משחק ילדים) | ממוזער|250px|ילדים משחקים בדג מלוח
דג מלוח הוא שמו של משחק ילדים המכונה גם אחת שתיים שלוש דג מלוח או מכשפה מביטה. בספרו 'הניצוץ', סטיבן קינג מזכיר משחק דומה בשם רמזור אדום, שהשוני המהותי היחיד בו הוא שהסופר סופר עד עשר.
חוקי המשחק
לחוקי המשחק מגוון גרסאות, המורכבות כולן משלושה שלבים. בכולן, נבחר אחד המשתתפים לתפקיד "דג מלוח". המשחק מסתיים בכך שנבחר המשתתף שימלא את תפקיד הדג המלוח בסיבוב הבא.
שלב ראשון
הדג המלוח עומד צמוד לקיר או קו דמיוני. שאר המשתתפים עומדים במרחק כ-10 מטר ממנו, מאחורי קו קבוע מראש. ה"דג המלוח" מסתובב עם הגב למשתתפים, קורא במהירות "1, 2, 3 דג מלוח", ומסתובב חזרה אל המשתתפים. בזמן שהוא קורא, יתר המשתתפים מתקדמים לעברו. כאשר הוא פוקח עיניים הם קופאים במקום. אם הדג המלוח רואה מישהו זז, הוא פוקד עליו לחזור לקו התחלה. מטרתם של המשתתפים להגיע אל הדג המלוח ולגעת בו, או, בגרסה אחרת של המשחק, לגעת בקיר לידו הוא עומד.
גרסה נוספת: לאחר שהדג המלוח מסיים לספור עד שלוש, הוא עובר בין יתר המשתתפים הקפואים על עומדם. הוא משנה את התנוחה בה הם עומדים כרצונו (מפסל בהם). בזמן שגבו מופנה לחלק מן המשתתפים, הם יכולים להתגנב אל קו היעד. כמובן, אם הדג המלוח ראה את המתגנב, עליו לחזור לקו ההתחלה.
יש גם גרסה שבה לאחר שהמשתתפים קופאים במקומם, ה"דג המלוח" ניגש לכמה משתתפים שבחר, ומנסה להצחיק אותם (ברוב המקרים אסור לו לגעת בהם). אם משתתף זז או צחק הוא חוזר לקו ההתחלה המסומן.
שלב שני
לאחר שהגיע אחד השחקנים אל קו הסיום, אל מולו עומד הדג המלוח, נפתח השלב השני במשחק. גרסאות השלב:
הדג מספר סיפור, בו משולבות המילים "דג מלוח". במהלך הסיפור עשוי הדג המלוח להטעות את יתר השחקנים, בשלבו מילים דומות לצירוף המילים "דג מלוח" (לדוגמה "דג תפוח"). באומרו מילים אלו, הופך ה"דג המלוח" לתופס במשחק תופסת.
מספר הסיפור נוגע בכל מילה שהוא אומר במשתתף אחר.
השחקן שבו נוגע "הדג מלוח" בזמן שהוא אומר "מלוח" מתחיל לרדוף אחרי שאר משתתפי המשחק.
שלב שלישי
משחק תופסת, מי שנתפס הופך להיות הדג המלוח בסיבוב הבא.
המשתתפים יכולים להגיע לנקודה מוסכמת מראש ומי שמגיע לשם חסין מהתפיסה באותו סיבוב.
בעולם
גרסאות שונות של המשחק משוחקות ברחבי העולם, בשמות שונים ובשינויים מינוריים בחוקים.
קישורים חיצוניים
המשחק "דג מלוח" באתר מחשבה
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי רחוב | 2023-06-04T09:00:54 |
חיים עוזר גרודזינסקי | REDIRECT חיים עוזר גרודזנסקי | 2004-09-08T18:27:34 |
פאמלה אנדרסון | REDIRECT פמלה אנדרסון | 2004-09-08T18:49:57 |
קרב תרנגולים (משחק ילדים) | שמאל|300px|ממוזער|דוגמה לקרב תרנגולים
קרב תרנגולים הוא משחק ילדים. המשחק אנחנו יוצאים להילחם אתכם מהווה גרסה לקבוצות של משחק זה.
למשחק מספר גרסאות:
שני השחקנים עומדים זה מול זה על רגל אחת ובידיים שלובות. כל אחד מנסה להפיל את השני על ידי קפיצות ודחיפות. מי שנופל או מוריד את הרגל - הפסיד בקרב.
מתחלקים לזוגות. אחד מכל זוג עולה על הגב של זוגו ועליהם להפיל את הזוגות האחרים. זוג נפסל ויוצא מהמשחק אם נפלו או אם זה שלמעלה נגע ברגליו באדמה. הזוג המנצח הוא זה שנשאר יציב ולא נפל.
כאשר משחקים בבריכה או בים, אצל כל זוג, אחד יושב על הכתפיים של השני, כשהשני עומד בתוך הבריכה. זוג נפסל כאשר מי שיושב מעל כתפיו של זוגו במשחק, נופל מכתפיו לתוך מי הבריכה או ים. בעצם, הזוג שנשאר אחרון ולא נופל לתוך המים, מנצח. אפשר להפיל אחד את השני בדחיפות, הפלות בכוח ובכללי, מגע פיזי.
הפלות - גרסה בעלת כללים גמישים יותר.
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי ילדים פיזיים
קטגוריה:משחקי רחוב | 2024-08-22T21:23:08 |
אירואסיה | שמאל|ממוזער|350px|תצלום לוויין של אירואסיה
אירואסיה הוא שמה של יבשת-על הכוללת את יבשות אירופה ואסיה, שהתכנסו בתהליך טקטוני לרצף יבשתי.
אירואסיה מהווה 10.6% משטחי כדור הארץ (36.2% מהשטחים היבשתיים שלו). מעל לחמישה מיליארד בני אדם מתגוררים ביבשת זו (72.5% מאוכלוסיית העולם: 60% באסיה ו-12.5% באירופה).
בגלל הרצף הטריטוריאלי בין אירופה לאסיה, נוצרו בגבול ביניהן מספר מדינות ששטחן מתחלק בין אירופה במערב לאסיה במזרח. הבולטת בהן היא רוסיה, שמשתרעת על מרבית אירואסיה. מדינות טרנס-יבשתיות נוספות הן קזחסטן, גאורגיה, אזרבייג'ן, טורקיה, ארמניה. בנוסף, קפריסין נמצאת כולה באסיה אולם היא נחשבת לעיתים קרובות "אירופאית" מסיבות היסטוריות ותרבותיות, יחד עם קרבתה היחסית ליבשת, והיא אף חברה באיחוד האירופי.
את אירואסיה נהוג להחשיב לעיתים רבות כיבשת-על אחת עם אפריקה (יבשת "אירואפרסיה").
ההפרדה בין אירופה לאסיה
ההפרדה בין היבשות נעשית מטעמים תרבותיים ומנקודת מבט אירופוצנטרית, על אף שההבדלים בין אזורים שונים בתוך אסיה גדולים לא פחות מן ההבדלים בין אסיה לאירופה, ועל אף שמבחינות רבות מהוות אסיה ואירופה רצף אחד. הראשונים שהבדילו בין אירופה לאסיה, היו היוונים הקדומים. לאורך השנים התנהל ויכוח ער (הנמשך עד ימינו) באשר לגבול המדויק בין אירופה לאסיה. בימינו מקובל לקבוע גבול זה על-פי ניסוחו של פיליפ יוהאן (Philip Johan von Strahlenberg) מהמאה ה-18. הוא הגדיר את הגבול בין היבשות בקו שעובר לאורך הים האגאי, מצר הדרדנלים, ים מרמרה, מצר הבוספורוס, הים השחור, הקווקז, הים הכספי, נהר אורל והרי אורל.
גאולוגיה
רוב אירופה ואסיה ממוקמת על אותו לוח טקטוני, על הלוח האירואסייתי. אך דרום היבשת, ממוקמת על הלוח הערבי והלוח ההודי; במזרח היבשת שוכן הלוח הפיליפיני. אירואסיה נוצרה כיבשת לפני 325 עד 375 מיליון שנים.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|350px|דרכי המשי
התקופה הפרהיסטורית
לאחר יישובה של אירואסיה על ידי האדם הנבון, החלו להתפתח בה ציוויליזציות חשובות, אשר היו בעלות תפקיד היסטורי חשוב במהלך תקופה הפרהיסטורית ובעת העתיקה (סין, הודו, מסופוטמיה ועוד).
בספרו "רובים, חיידקים ופלדה" מתאר ג'ארד דיימונד את אירואסיה כיבשת הדומיננטית לאורך ההיסטוריה, בהשוואה לאלה האחרות. כסיבה לכך, הוא מביא טיעונים רבים, אך העיקרים שבהם הם שביבשת זו ישנה קלות יתר של התפשטות צמחים ובעלי חיים המתאימים לביות. ג'ארד דיימונד נוהג לכלול באירואסיה גם את צפון אפריקה, בשל הדמיון בין תושבי האזור לאלה שבאירואסיה, וכן בשל הדמיון האקלימי - אותן רצועות אקלימיות הנמשכות לאורך אירואסיה, ממזרח למערב, עד האוקיינוס האטלנטי.
העת העתיקה וימי הביניים
דרך המשי קישרה לאורך ההיסטוריה בין התרבויות ברחבי היבשת, אשר ניהלו יחסי גומלין האחת עם השנייה, בין אם מדובר במסחר והעברת טכנולוגיות, ובין אם מדובר במלחמות. ההתפתחות הטכנולוגית שלפני המהפכה התעשייתית התרחשה באיטיות, כאשר כל פיתוח נבנה על קודמו, אך הוא לא פסק לעולם. למשל, החקלאות של ימי הביניים המאוחרים באירופה הייתה יעילה פי כמה מזו שבתקופת האימפריה הרומית, וזאת בשל פיתוחים כגון רתמת חזה לסוסים, אשר גרמה לסוס למשוך את המשא אופקית, ובכך איפשרה סחיבת משאות כבדים בהרבה. במיוחד ניתן כעת היה לרתום לסוס מחרשה. אמנם הרתמה הייתה מוכרת בסין החל מהמאה ה-3 לפנה"ס, אך היא הגיעה לאירופה רק בסביבות שנת 600 לספירה. דוגמה אחרת היא בניית טחנות רוח וטחנות מים, פיתוח שלא היה מוכר בתקופה העתיקה והגיע לאירופה מארצות האסלאם. במילים אחרות, החלוקה לתקופה קלאסית מתקדמת, ימי ביניים של שקיעה ולאחריהם התקדמות מחודשת היא מוטעית ומטעה. התמונה האמיתית היא של התפתחות טכנולוגית תמידית, כאשר סין הייתה המקור לרוב הפיתוחים, ובמידה פחותה גם ארצות האסלאם. לאורך זמן אומצו הפיתוחים בכל רחבי אירואסיה, כאשר הם מגיעים לכל מקום בזכות הסחר ההולך וגובר בין המרכזים השונים ובאמצעות התרחבות שטח הפנים של המרכזים עצמם.
אין פירושו של דבר כי לא היו שקיעות מקומיות, כגון באירופה שלאחר התמוטטות האימפריה הרומית. אך הדבר אינו סותר את המגמה הרחבה שהתחוללה ברחבי אירואסיה. בנוסף יש לזכור, כי אירופה של אותה תקופה הייתה ציוויליזציה פריפריאלית באירואסיה.
ההתפתחות הטכנולוגית הביאה בעקבותיה לגידול בפריון העבודה, דבר שאיפשר גידול באוכלוסייה הלא חקלאית שבערים, התמקצעות רבה יותר של פקידים ובעלי מלאכה ומורכבות הולכת וגדלה של הציוויליזציה. הצטבר הון מספיק, אשר לראשונה, בסין, רמז לאפשרות של פריצת מהפכה תעשייתית. במאה ה-12, סין של שושלת סונג הייתה ללא כל ספק הציוויליזציה המתקדמת ברחבי יבשת אירואסיה. די אם נזכיר את הדפוס, את הנייר, את אבק השרפה והמצפן - כולם פותחו לראשונה בסין והתפשטו ממנה לשאר אירואסיה. בנוסף, לסין של שושלת סונג הייתה מערכת פיננסית מתקדמת של שטרות במחזור. ולכן, חוקרים רבים העלו השערה שסין של שושלת סונג, בייחוד בתחילת המאה ה-13, עמדה בפתחה של מהפכה תעשייתית, אלא שאז היא נכבשה בידי המונגולים אשר טרפו את הקלפים. השערה זו אינה מקובלת על כלל החוקרים.
העת החדשה
במציאות כפי שהתרחשה, המהפכה התעשייתית פרצה במאה ה-18 באירופה. אירופה, אשר במשך רוב האלף השני הייתה ציוויליזציה פריפריאלית באירואסיה, מפגרת מבחינה טכנולוגית, עקפה את שאר המרכזים. ניתן לומר כי העולם בו אנו חיים במאה ה-21 הוא תוצר של תהליכים שהתרחשו בה. יש לכך שלושה הסברים בידי החוקרים:
אירופה כלל לא פיגרה ושהחל מהרנסאנס במאה ה-14 התפתחו מאפיינים ייחודיים בתרבות האירופית אשר איפשרו מאוחר יותר את הפריצה הגדולה של המהפכה התעשייתית.
התמורה חלה במאה ה-17 בד בבד עם המהפכה המדעית ועד אז אירופה אכן הייתה פחות מתקדמת משאר המרכזים, על אף המסעות בימים (לפי הודג'סון).
עד למהפכה התעשייתית ממש אירופה הייתה בפיגור ביחס לשאר המרכזים ורק הצטברות של צירופי מקרים, אותם הם מפרטים, הביאה לידי כך שהמהפכה התעשייתית פרצה דווקא באירופה.
ההתפרצות הטכנולוגית שחלה באירופה בעקבות המהפכה התעשייתית הייתה אקספוננציאלית ולא איפשרה שום סיכוי להתמודדות מולה של המרכזים האחרים. אך הדבר החשוב להדגיש הוא כי לא ניתן להסביר את המהפכה התעשייתית במנותק מההתפתחויות של האלף השני בכל רחבי אירואסיה. הייתה זו ההצטברות האטית אך מתמדת של פיתוחים טכנולוגיים שקדמו למהפכה התעשייתית, אשר איפשרו את קיומה. ורוב פיתוחים אלה מקורם בסין.
שימוש גאופוליטי במונח
בגאופוליטיקה, נהוג להשתמש במונח, כמציין את אזורי המפגש בין אירופה ואסיה. רוסיה, קזחסטן, הקווקז, המזרח התיכון וכו'. הגדרה זו משתנה בין החוקרים, ולעיתים אף נהוג להשמיט ממנו את רוסיה.
רוב החוקרים נוהגים להחשיב אזור זה כאזור בלתי יציב מבחינה פוליטית, אך כחשוב מבחינה אסטרטגית.
ראו גם
היסטוריה של אירופה
היסטוריה של אסיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יבשות | 2024-08-25T06:16:32 |
הלוח היוליאני | לוח השנה היוליאני הוא לוח השנה הקרוי על שמו של יוליוס קיסר, שהנהיג אותו ברחבי הרפובליקה הרומית בשנת 45 לפני הספירה, במקום לוח השנה הרומי הירחי. כיום משתמשים ברוב מדינות העולם בלוח הגרגוריאני (ספירת הנוצרים), שהוא גרסה מתוקנת של הלוח היוליאני. הלוח היוליאני לא עוסק במניין השנים, אלא בקביעת החודשים ובקביעה מתי מתחילה שנה חדשה. מניין השנים הוא עניין שהיה נתון לשיטות ספירה שונות לפי השליטים וכדומה. מניין שנים אחיד נקבע והושרש על ידי דיוניסיוס אקסיגואוס רק כשש מאות שנה לאחר קביעת הלוח היוליאני. הלוח שימש באימפריה הרוסית עד 1918 וגם כיום הוא משמש חלק מהכנסיות המזרח-האורתודוקסיות לשם קביעת מועדי החגים (הכנסייה הפרבוסלאבית, הכנסייה הקופטית, הכנסייה הארמנית ועוד).
מבנה הלוח
הלוח היוליאני הוא לוח שמשי הקובע שנה פשוטה של 365 יום ופעם בארבע שנים, בשנים המתחלקות בארבע ללא שארית, שנה מעוברת של 366 יום. השנה מחולקת לשנים עשר חודשים שרירותיים, ללא קשר לירח או לכל תופעה טבעית אחרת.
שמותיהם של חודשי הלוח היוליאני בעברית ישראלית מתבססים על השמות הנהוגים בגרמנית. ברוב השפות האירופיות שמות החודשים הם גלגול של השמות הלטיניים העתיקים, אם כי בדרך כלל חלו בהם שינויים פונטיים משמעותיים. בחלק מארצות ערב נהוגים שמות בבליים-ארמיים עתיקים, הדומים מאוד לשמות החודשים בלוח העברי. ככל הנראה שמות אלה ניתנו לחודשים בלוח היוליאני בידי נוצרים דוברי ארמית, ועברו לשפה הערבית לאחר הכיבוש המוסלמי.
מס' שם החודש מקור השם מס' ימים בחודש הערות אורך החודש בלוח הירחי הרומי הקדום 1 ינואר יאנוס, אל הדלתות והשערים הרומי 31 ינואר ופברואר היו האחרונים שנוספו ללוח השנה, משום שהרומאים נהגו להתייחס לתקופת החורף כתקופה ללא חודשים. 29 2 פברואר פברואה, חג הנחוג באמצע החודש 28 (29) בלוח היוליאני כל שנה המתחלקת ב-4 היא שנה מעוברת. 28 (50 או 51*) 3 מרץ מרס, אל המלחמה הרומי 31 בתקופות שונות נחשב מרץ לחודש הראשון בשנה, ומכאן שמות החודשים ספטמבר-דצמבר (ראו להלן). 31 4 אפריל המילה הלטינית aperire (לפתוח), משום שבחודש זה מתחילה פריחת האביב 30 29 5 מאי מאיה, אלת האביב והפריון הרומית 31 31 6 יוני יונו, מלכת האלים הרומיים ואלת הנישואין והלידה 30 29 7 יולי יוליוס קיסר, שנולד בחודש זה 31 בתחילה כינו הרומאים את החודש "קווינטיליס" (החודש החמישי), כיוון שנהגו למנות את החודשים ממרץ. 31 8 אוגוסט הקיסר אוגוסטוס אוקטביאנוס, שמת בחודש זה 31 בתחילה כינו הרומאים את החודש "סקסטיליס" (החודש השישי), כיוון שנהגו למנות את החודשים ממרץ. 29 9 ספטמבר המילה הלטינית septem (שבע) 30 היה החודש השביעי בלוח עד להוספת ינואר ופברואר. 29 10 אוקטובר המילה הלטינית octo (שמונה) 31 היה החודש השמיני בלוח עד להוספת ינואר ופברואר. 31 11 נובמבר המילה הלטינית novem (תשע) 30 היה החודש התשיעי בלוח עד להוספת ינואר ופברואר. 29 12 דצמבר המילה הלטינית decem (עשר) 31 היה החודש העשירי בלוח עד להוספת ינואר ופברואר. 29
היסטוריה
ברומא העתיקה היה נהוג לוח השנה הרומי הירחי, שהיה מבוסס על שנה פשוטה של 355 ימים ושנה מעוברת בה הוספו בסוף השנה, בין פברואר למרץ, 22-23 ימים. התוספת של ימי העיבור נקבעה בכל שנה לקראת סוף השנה, דבר שגרם לבלבול, כאשר חלק מהאנשים שהיו רחוקים מרומא לא ידעו את התאריך הנכון. בנוסף, בתקופות מסוימות לא הוספו ימי העיבור באופן סדיר, דבר שגרם לתזוזה של העונות אל מול חודשי השנה. תזוזה כזאת התרחשה בשנים 48–63 לפני הספירה, כך שיצא שיוליוס קיסר חצה את הרוביקון ב-10 בינואר 49 לפנה"ס, באמצע הסתו ולא בחורף כמצופה.
ב-46 לפני הספירה החליט יוליוס קיסר על רפורמה בלוח שכללה הוספת ימים נוספים לשנת 46, כך שאורכה הכולל היה 445 ימים, והנהגת הלוח היוליאני החל משנת 45 לפני הספירה.
על אף שהלוח היוליאני נקבע עם שנה מעוברת בכל שנה רביעית, בשנים הראשונות להנהגת הלוח הוכנסה שנה מעוברת בכל שנה שלישית. יש הטוענים שזה קרה כיוון שספרו את השנה המעוברת הקודמת כשנה הראשונה במחזור של ארבע שנים, שהרביעית צריכה להיות מעוברת. בשנת 8 לפנה"ס (או בשנת 12 לפנה"ס לפי דעה אחת), לאחר שנוצר עודף של שלוש שנים מעוברות, קבע אוגוסטוס קיסר תקופת הפסקה של מספר שנים בעיבור, והחל משנת 4 (או משנת 8 - ישנם חילוקי דעות בנושא) כלל ארבע השנים התקיים ללא טעות.
עד היום אין ודאות גמורה, אולם מוסכם על כולם שלכל המאוחר משנת 8 לספירה ואילך, שנה מעוברת היא שנה שמספרה מתחלק ב-4. להלן התפתחות המחקר בנושא זה:
חוקר / מחקרשנת מחקרשנים מעוברות לפני הספירהכל שנה שלישיתשנים מעוברות לאחר הספירהכל שנה רביעיתשנה משוערת בהנעשתה הרפורמה שלאוגוסטוס קיסריוזף יוסטוס סקליגר158342, 39, 36, 33, 30, 27, 24, 21, 18, 15, 12, 98, 12 וכך הלאה כל 4 שנים8 לפנה"סיוהאנס קפלר161443, 40, 37, 34, 31, 28, 25, 22, 19, 16, 13, 108, 12 וכך הלאה כל 4 שנים8 לפנה"סמצט Matzat188344, 41, 38, 35, 32, 29, 26, 23, 20, 17, 14, 114, 8, 12 וכך הלאה כל 4 שנים8 לפנה"סרדקה Radkeשנות ה-60 של המאה ה-2045, 42, 39, 36, 33, 30, 27, 24, 21, 18, 15, 124, 8, 12 וכך הלאה כל 4 שנים12 לפנה"סמחקר חדש1999 44, 41, 38, 35, 32, 29, 26, 23, 20, 17, 14, 11, 84, 8, 12 וכך הלאה כל 4 שנים8 לפנה"ס
המחקר האחרון, משנת 1999, מבוסס על פפירוס מצרי, ובו רישום תנועת כוכבי הלכת באותה תקופה, ולכן נחשב למחקר האמין ביותר.
אורך השנה הממוצע הוא, אם כן, 365.25 ימים (365 ימים ו-6 שעות). בפועל, משכו הממוצע של סיבוב כדור הארץ סביב השמש (המכונה באסטרונומיה "שנה טרופית") הוא 365.242189 ימים (או: 365 ימים, 5 שעות, 48 דקות ו-46 שניות בקירוב - בנתון זה חלים מדי פעם שינויים קלים עקב השתנות מהירות הסיבוב של כדור הארץ). הלוח הגרגוריאני נותן קירוב טוב יותר, כי אורך השנה הממוצעת בו הוא 365.2425 ימים. זאת משום שבניגוד ללוח היוליאני, שנים שמספרן מתחלק ב-100, ואינו מתחלק ב-400, אינן מעוברות. לפיכך הוא מאפשר מעקב טוב יותר אחר עונות השנה.
הרומאים הפיצו את הלוח היוליאני בכל רחבי האימפריה הרומית.
המעבר מהלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני
המעבר מהלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני נעשה במועדים שונים במדינות שונות. מדינות קתוליות אימצו את השינוי מיד לאחר פרסומו בידי האפיפיור, או שנים ספורות אחר כך. לעומתן, מדינות נוצריות פרוטסטנטיות או אורתודוקסיות, שלא היו כפופות לאפיפיור, התנגדו לשינוי, ואימצו אותו רק עשרות או מאות שנים לאחר מכן. המדינה הפרוטסטנטית הראשונה שקיבלה את הלוח החדש הייתה דוכסות פרוסיה ב-1612, שהייתה אז כפופה לממלכת פולין הקתולית.
להלן רשימה של מועד שינוי הלוח במדינות נבחרות:
באיטליה, ספרד, פורטוגל ופולין – אחרי יום חמישי, 4 באוקטובר 1582, בא יום שישי, 15 באוקטובר.
בצרפת – אחרי יום ראשון, 9 בדצמבר 1582, בא יום שני, 20 בדצמבר.
בדנמרק (ונורווגיה) ובמדינות הפרוטסטנטיות בגרמניה – אחרי יום ראשון, 18 בפברואר 1700, בא יום שני 1 במרץ.
בבריטניה ובמושבותיה – אחרי יום רביעי, 2 בספטמבר 1752, בא יום חמישי, 14 בספטמבר.
בשוודיה – אחרי יום רביעי, 17 בפברואר 1753, בא יום חמישי 1 במרץ.
ברוסיה – אחרי יום רביעי, 31 בינואר 1918, בא יום חמישי, 14 בפברואר. הלוח הישן ממשיך לשמש לקביעת מועדים דתיים.
הלוח היוליאני משמש עד היום בחלק מהכנסיות הנוצריות האורתודוקסיות לשם קביעת מועדי החגים (הכנסייה הפרבוסלאבית, הכנסייה הארמנית ועוד). הכנסייה היוונית-אורתודוקסית סירבה לאמץ את הלוח הגרגוריאני, אולם תחת זאת אימצה ב-1924 לוח שנה דומה מאוד, שיישאר מתואם עם הלוח הגרגוריאני עד שנת 2800.
הפער בין הלוח הגרגוריאני ללוח היוליאני
בין השנים 1900 ל-2100 יש פער קבוע של 13 יום בין הלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני, כך שחג המולד בכנסייה הפרבוסלאבית נחוג ב-7 בינואר, שהוא 25 בדצמבר על-פי הלוח היוליאני.
בשנים 1582 עד 1700 פיגר הלוח היוליאני ב-10 ימים אחרי הלוח הגרגוריאני.
בשנים 1700 עד 1800 - פיגור של 11 ימים.
בשנים 1800 עד 1900 - פיגור של 12 ימים.
בשנים 1900 עד 2100 - פיגור של 13 ימים.
בשנים 2100 עד 2200 - פיגור של שבועיים (14 ימים).
הפיגור של הלוח היוליאני גדל ביום ב-1 במרץ של שנה שמספרה מתחלק במאה (אך לא ב-400), משום שבשנה כזו 1 במרץ של הלוח הגרגוריאני הוא 29 בפברואר של הלוח היוליאני.
חישוב התאריך היוליאני של חג הפסח
בשנת 1802 המתמטיקאי והאסטרונום קרל פרידריך גאוס פרסם נוסחה לחישוב התאריך היוליאני בו חל יום ראשון של פסח (ט"ו בניסן) בשנה עברית כלשהי:
מסמנים ב- את שארית החלוקה של המספר השלם במספר השלם .
נגדיר:
השנה העברית
כאשר הוא החלק השלם של התוצאה ו הוא השבר שלה.
ט"ו (15) בניסן חל בתאריך ה־M במרץ בלוח היוליאני אלא אם כן הוא מתקיים בתאריך אחר בהינתן אחד משלושת המצבים הבאים:
נגדיר:
אם = 2, 4 או 6, אז פסח חל ב(+1) במרץ.
אם = 1, > 6 ו ≥ 1367/2160, אז פסח חל ב(+2) במרץ.
אם = 0, > 11 ו ≥ 23269/25920, אז פסח חל ב(+1) במרץ.
ניתן להשתמש בנוסחה כדי לחשב תאריכים נוספים באותה השנה על ידי חיסור הימים בין התאריך העברי המבוקש לפסח והוספתו לתאריך היוליאני שבו חל פסח. בנוסף ניתן להשתמש בתאריך היוליאני ולגלות מהו התאריך הגרגוריאני באותו זמן.
ציון תאריכים היסטוריים
ללוח היוליאני יש חשיבות עצומה בציון תאריכים היסטוריים. מקובל שכל התאריכים עד 4 באוקטובר 1582 (מועד תחילת המעבר ללוח הגרגוריאני) ניתנים על-פי הלוח היוליאני. למעשה, גם תאריכים שקדמו לשנת 45 לפנה"ס מקובל לרשום על-פי הלוח היוליאני, אף על פי שהלוח עדיין לא נהג אז. הדבר נעשה באמצעות "תרגום" הלוחות השונים ששימשו לפני שנת 45 לפנה"ס לשיטת הלוח היוליאני.
כיוון שבארצות שונות התקבל הלוח הגרגוריאני בתאריכים שונים, עשוי להיות בלבול בציון תאריכים מסוף המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-18. כשמציינים תאריכים בתקופה זו (בעיקר בין 1582 ל-1752, שנת קבלת הלוח הגרגוריאני בכל הארצות הפרוטסטנטיות) יש לציין על-פי איזה לוח ניתן התאריך.
בהיסטוריה הרוסית מצוינים כל התאריכים עד 1918 על-פי הלוח היוליאני. זו הסיבה לכך שהמהפכה הקומוניסטית ברוסיה נקראת "מהפכת אוקטובר" אף על פי שנערכה בברית-המועצות בתחילת חודש נובמבר (ראו הלוח המהפכני הסובייטי).
חודשי השנה בלוח היוליאני
חודשי השנה בלוח היוליאני כמעט זהים לאלה שבלוח הגרגוריאני, למעט חודש יולי וחודש אוגוסט שנוספו אליהם (10 חודשים יוליאניים, לעומת 12 חודשים גרגוריאניים):
ראו גם
יוליוס קיסר
אוגוסטוס קיסר - בנו המאומץ של יוליוס
כלל יום הדין
הלוח הגרגוריאני
ספירת הנוצרים
חגי הנצרות
לוח השנה הרומי
הלוח העברי
הלוח העברי-הקראי
לוח השנה השומרוני
לוח השנה הערבי הטרום-אסלאמי
השמות הערביים של חודשי לוח השנה הגרגוריאני
הלוח האיראני
הלוח המוסלמי
לוח השנה השוודי
30 בפברואר
לוח השנה המהפכני בצרפת
הלוח המהפכני הסובייטי
לוח השנה הקופטי (הלוח האלכסנדרוני)
לוח השנה האתיופי
קישורים חיצוניים
חודש אוקטובר 1582 (המעבר מלוח יוליאני ללוח הגרגוריאני) באתר לוח שנה
נוסחת גאוס להמרת פסח וראש השנה לתאריך הלועזי, באתר הוצאת לוח - כולל המרה מהלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני (ועם נוסחת לוינגר להמרה זו)
חישוב המולד והלוח העברי לפי נוסחת גאוס להמרת תאריכים
הערות שוליים
*
יוליאני, הלוח ה
קטגוריה:יוליוס קיסר
קטגוריה:הלוח הגרגוריאני | 2024-10-17T17:35:24 |
כדור-הארץ | REDIRECTכדור הארץ | 2004-09-08T19:41:09 |
לוח השנה הגרגוריאני | REDIRECT הלוח הגרגוריאני | 2004-09-08T19:46:21 |
עמודו | עמודו הוא משחק ילדים, המשוחק בקבוצה עם כדור.
כללים
בתחילת כל סיבוב המשתתפים עומדים במעגל כאשר אחד מהם מחזיק בכדור.
מחזיק הכדור זורק את הכדור למעלה וקורא בשמו של שחקן אחר. השחקן שקראו בשמו צריך לתפוס את הכדור מהאוויר בעוד המשתתפים האחרים מתרחקים.
את הכדור יש לזרוק בזווית אנכית למעלה כדי שיפול בסמוך למקום בו נזרק. אם הכדור נזרק בזווית כך שהוא נופל הרחק ממקום הזריקה - הזריקה פסולה ("אמריקה") ויש לחזור עליה.
אם הצליח השחקן לתפוס את הכדור, נפתח מיד סיבוב חדש והשחקן שתפס את הכדור זורק אותו מעלה תוך קריאה בשם של משתתף אחר. קיים סיכוי רב יותר שהוא יקרא בשמו של משתתף שהתרחק יותר מהאחרים.
אם השחקן נכשל, עליו להרים את הכדור מהר ככל הניתן ולקרוא עמודו. יתר השחקנים רשאים לברוח עד קבלת ההוראה לעמוד.
השחקן המחזיק בכדור מיידה את הכדור באחד השחקנים האחרים. פגע בו - לשחקן האחר מתווספת נקודה רעה.
לא פגע - לזורק יש נקודה רעה.
בזמן זריקת הכדור מעלה המשתתפים האחרים כבר מתרחקים כדי שאם הכדור לא ייתפס הם יוכלו להמשיך ולברוח עד קריאת ה"עמודו", אך מצד שני הם לא מתרחקים מדי למקרה שהכדור ייתפס והשחקן יזרוק אותו מיד מעלה תוך קריאת שמם.
כאשר שחקן צובר שלוש נקודות מתוועדים יתר חברי הקבוצה ומחליטים על כינוי עבורו, והנקודות נמחקות. השחקן יגלה מה כינויו החדש כאשר מישהו יזרוק כדור לאוויר ויקרא בשם בלתי מוכר לו, שהרי הוא נוכח בכל ההתוועדויות בהן מחליטים על כינויים עבור השחקנים האחרים. הוא גם יווכח שיתר המשתתפים מתרחקים מהכדור.
שם המשחק
המילה עֲמֹדוּ היא צורת הפסק של מילת הציווי עִמְדוּ. המשחק נקרא גם שמות (במלעיל) או שמות אוויר.
משחקים דומים
משחק זה דומה למשחק הקלפים מאו בכך שחוקי המשחק משתנים כאשר שחקן מגיע להישג מסוים, ויש לגלות מהם חוקי המשחק החדשים "בזמן אמת", כלומר על ידי שגיאה בציות לחוקים. ההבדל הוא שבמשחק מאו שחקן מנצח מכתיב חוק חדש לכלל, ולכן זהו סוד של יחיד, ואילו במשחק זה הכלל מכתיב חוק חדש לפרט המפסיד.
הצד השווה בשני המשחקים הוא כי שחקנים חלשים יכולים להמשיך לשחק עם שחקנים טובים, ואינם מושבתים (כפי שקורה למשל במשחק כדור פגיעה).
ראו גם
חיי שרה (משחק ילדים)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי פגיעה בכדור
קטגוריה:משחקי רחוב | 2023-06-01T17:44:48 |
Alu (ביולוגיה) | שמאל|ממוזער|כרומוזומים בזמן מטאפאזה צבועים באמצעות היבירידזציה פלואורסצנטית באתר עם גלאי לרצפי Alu (בירוק) ובצביעת נגד ל-DNA (באדום).
Alu היא משפחה של מקטעי DNA לווייני (מקטעים טפיליים שלא נמצאה להם משמעות תורשתית), שמפוזרים במספר רב בגנום של כל פרט מסדרת הפרימטים. ישנם כמיליון עותקים של רצפי Alu בגנום של כל פרט אנושי ומעריכים שהם מהווים כ-10% ממנו. רצפי Alu הם רטרוטרנספוזונים. דהיינו, הם מתרבים בתוך הגנום באמצעות האנזים רוורס טרנסקריפטאז, שמבצע תעתוק חוזר מ-mRNA ל-DNA.
אבולוציה
מקטעים ממשפחה זו נוצרו לראשונה לפני 65 מיליון שנה, מאז הם הולכים ומתרבים. מעריכים שאביהם הקדמון של מקטעי ה-Alu הוא הגן 7SL RNA, שיש לו תפקיד ביצירת חלבונים. זאת בשל דמיון רצף הקודונים בין מקטעי ה-Alu לבין חלקים מתוך גן זה. לפי השערה זו, מקטע ALU יכול להיווצר על ידי קטיעתו של הגן 7SL RNA.
בניגוד לנגיפים, ה-Alu אינם יכולים לעבור לא בין פרט לפרט ולא בין תא לתא. אולם, מקטעים אלה נתנו חיזוק להשערה שמקורם של חלק מהנגיפים הוא מ-DNA לווייני שנכלא בתוך מעטפת נגיפית המאפשרת מעבר כזה. בין אם במעטפת של נגיף או חיידק קיים ובין אם בחלקי תא שיצרו מעטפת.
מחדרי Alu ומחלות אנושיות
בניגוד לגן 7SL RNA שהוא כנראה אביהם הקדמון, ה-Alu לא רק שאינם מועילים לגוף, הם גם מבזבזים אנרגיה כשהם קושרים ATP. במהלך הדורות הם מתרבים באופן לא מבוקר, כך שאחרי ההתרבות עותקים רבים יותר מבזבזים ATP. מעבר לזאת, מחדרים של Alu הובחנו במספר מחלות תורשתיות אנושיות. בין המחלות שנמצא קשר בינן לבין Alu נהוג למנות את:
סרטן:
סרטן השד (המחדר משבש את האותות של קצב התרבות התא ומשבש מנגנונים אחרים לפיקוח על ההתרבות)
יואינג סרקומה
היפרכולסטרולמיה משפחתית
המופיליה (המחדר קוטע את הגן לחלבון קריטי ליצירת טסיות דם או לתפקודן וכך מונע קרישת דם)
נאורופיברומטוזה
סוכרת סוג II (המחדר קוטע גן המשמש לייצור קולטני אינסולין)
משפחת ה-Alu בשירות המחקר
ה-Alu מאופיין בכך שלאנדונוקלאז מסוג AluI יש אתר הכרה יחיד בתוכו. אורכם של רצפי Alu הוא 300 זוגות בסיסים לערך, ולפיכך Alu מסווג כאלמנט קצר ומפוזר (Short interspersed nuclear elements - SINES) בתוך הסוג של אלמנטים חוזרים בגנום. ישנם כמיליון רצפי Alu שמפוזרים בגנום האנושי, ומעריכים שהם מהווים כ-10% ממנו. למרות האמור, פחות מ-0.5% הם פולימורפים. לפיכך, אותם מחדרים יופיעו באותם לוקוסים בגנום של כל אדם ואדם.
המחקר של Alu הוא חשוב מאוד לפענוח הגנטיקה של אוכלוסיות אנושיות ולהבנת האבולוציה של פרימטים, כולל האדם. חושבים שאביהם הקדמון של מקטעי ה-Alu הוא הגן 7SL RNA. אחר רצפי Alu קל לעקוב לאורך עידנים מפני שהאירוע שבו מוחדר Alu לגנום מותיר חותם ייחודי שקל לקרוא אותו ולעקוב אחריו גם כשהוא עובר מדור לדור. לפיכך, חקר Alu חושף פרטים על שושלות מפני שפרטים יישאו את אותו מחדר של Alu רק אם הם צאצאים של אב משותף. לכן, Alu שימושי להבנת האבולוציה של פרימטים, ובפרט האדם. בעוד את רבים ממחדרי ה-Alu ניתן למצוא בכל הפרימטים, ישנם 500-2,000 מחדרים שהם ייחודיים לאדם.
לאנליזה של Alu משתמשים במכשיר ה-PCR. לאחר הפקת ה-DNA מתאי הפרט הנבחן, יוצרים תחלים (פְרָיימרים) לפי רצף הגן שבו חושדים שאמור להימצא המחדר. בשלב הבא, מרבים את המקטע ב-PCR. את תוצרי ה-PCR מריצים על ג'ל. מקטעים שמכילים בתוכם את המחדר ירוצו פחות מפני שהם יותר ארוכים. חוץ מזה, לאורכם יתווספו 300 בסיסים של המחדר. דוגמה לגן דימורפי (גן שיש לו שתי צורות) בגלל Alu מהווה TPA-25, שמקודד לחלבון פלסמינוגן. אורכו של אחד האינטרונים בגן 100 בסיסים באופן רגיל, אולם אם מופיע בו Alu יכיל 400 בסיסים.
קישורים חיצוניים
קטעי Alu באתר הספרייה הלאומית לרפואה של ארצות הברית
מנוע חיפוש לקטעי Alu
קטגוריה:גנטיקה מולקולרית
קטגוריה:נגיפים | 2024-04-24T17:41:50 |
עשרים ואחת (משחק ילדים) | עשרים ואחת הוא משחק ילדים המיועד לקבוצה בת שלושה משתתפים לפחות.
המשחק מצריך כדור משחק. המשתתפים יוצרים מעגל, ואחד מהם נבחר לעמוד במרכזו. במידה ומשחקים שלושה שחקנים, התופס יעמוד בין השניים האחרים. על הילדים במעגל להתמסר 21 מסירות בכדור ביניהם, בלי שהנמצא במרכז המעגל (התופס) ייגע בכדור, ומבלי שהכדור יפול. למשתתף אסור למסור למשתתף שעומד לידו. לנמצא במרכז המעגל מותר לנוע בחופשיות בתחומי המעגל. אם תפס הנמצא במרכז את הכדור, הוא מתחלף בתפקידו עם זה שמסר את הכדור.
את המשחק נהוג לעשות באמצעות הידיים (כלומר זריקה כשל כדורסל) אולם יש הנוהגים לעשותו באמצעות הרגל (ככדורגל).
הילדים שבמעגל מונים בקול את מספר המסירות הרצופות שהצליחו לבצע. בכל פעם בה הכדור נוגע בקרקע, או כאשר מתחלף השחקן הנמצא במרכז, מתחילים את המנייה מחדש. אם הגיע המעגל לעשרים ואחת מסירות רצופות, השחקן מפסיק ונכנס מישהו אחר שמתנדב לכך במקומו, יש גרסאות שבהם מעניש המעגל את הנמצא במרכז. עונש לדוגמה: המפסיד מסתובב, כל שחקן זורק פעם אחת את הכדור בכוח על ישבנו.
עונש אחר מקובל: על המפסיד לעמוד במקומו כשגבו אל שאר השחקנים כשהוא מכופף ומפנה את ישבנו כלפיהם בצורה מובלטת. כל שחקן לוקח את הכדור ובועט לכיוון הישבן של המפסיד במטרה לפגוע בו.
בגרסה אחרת של המשחק, כאשר הנמצא במרכז רק נוגע בכדור, מתאפסת הספירה, אך דרושה תפיסה של הכדור כדי לגרום לחילופי תפקידים.
ראו גם
אחד באמצע
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי פגיעה בכדור
קטגוריה:משחקי רחוב | 2023-03-29T08:19:08 |
כף צפרדע | ימין|ממוזער|בוציץ סוככני
כף הצפרדע (שם מדעי: Alismatales) היא סדרה של צמחים חד־פסיגיים, השייכת למערכת בעלי הפרחים. הסדרה מונה כ־165 סוגים של צמחים ב־14 משפחות הפזורים בכל רחבי העולם. רוב המשפחות הן של צמחים עשבוניים ולא בשרניים ובעלות זיקה לסביבה מימית. הפרחים ברוב המשפחות מסודרים בתפרחות, ובזרעים הבשלים חסרה רקמת אגירה (אנדוספרם).
באופן מסורתי נהגו להגביל את סדרת כף הצפרדע לשלוש משפחות בלבד (כף צפרדע, בוציציים ו־Limnocharitaceae). עם זאת, כיום הסדרה הורחבה כאמור ל־14 משפחות.
משפחת הלופיים היא החשובה שבסדרה, עם מעל 2,000 מינים בכ־100 סוגים. כל שאר המשפחות אחראיות ביחד לכ־500 מינים. בצמחיית הבר בארץ מיוצגים כ־35 מינים. כל מיני כף הצפרדע הם ערכי טבע מוגנים בישראל.
מיון
המיון המודרני נוטה לכלול בסדרת כף הצפרדע את המשפחות הבאות:
בוציציים (Butomaceae)
כף צפרדע (Alismataceae) (וביניהם חצצון)
לופיים- היא משפחת צמחים עשבונית בעלי קנה-שורש או פקעת מסדרת הלופאים. התפרחת בצמחים ממשפחת הלופיים היא אשבול ולרוב הפרחים הם חד מיניים. ללופיים יש למעלה מ-3700 מיני צמחים.
עדשת מים (Lemnaceae)
נהרוניתיים (Potamogetonaceae)
רופיניים (Ruppiaceae)
השבלת מים (Aponogetonaceae)
גליתיים (Cymodoceaceae)
מימוניים (Hydrocharitaceae)
Juncaginaceae
Limnocharitaceae
Posidoniaceae
Scheuchzeriaceae
Tofieldiaceae
Zosteraceae
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1820
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרידריך פון ברכטולד
קטגוריה:סדרות צמחים | 2023-04-02T01:05:54 |
עטיפת ספר | 250px|ממוזער|שמאל|עטיפת הנובלה "אדון פרידמן הקטן" משנת 1898
עטיפת ספר היא חלקו הגלוי לעין כאשר הוא סגור. בספר בכריכה דקה, מתלכדת העטיפה עם הכריכה וכך גם בכריכת עוקדן ובכריכה ספירלית. בספר בכריכה קשה קיימות שתי אפשרויות: עטיפת נייר נפרדת, או עטיפה המהווה חלק בלתי נפרד מהכריכה.
חשיבות העטיפה
העטיפה יוצרת את הקשר הראשון בין הקורא הפוטנציאלי ובין הספר, והיא המפתה את הקורא המשוטט בחנות הספרים ליטול את הספר לידיו, ולכן לעיצובה חשיבות רבה מבחינה שיווקית. המעצב דן רייזינגר הגדיר את משמעות העטיפה: "עיצוב העטיפה - צופן ויזואלי של תוכן הספר". בעת הוצאה לאור של ספר שאזל מהשוק, פעמים רבות מודפס הספר ללא שינוי, ורק עטיפתו עוברת רענון, לשם התאמתה לרוח הזמן. גם ספרים היוצאים לאור ברציפות משך שנים רבות, משנים מפעם לפעם את עטיפתם.
פיטר מאייר, שהיה במשך 18 שנה נשיא הוצאת ספרי פינגווין, אמר:
ארט ספיגלמן, יוצר הקומיקס "מאוס", דיבר על יחסו לעטיפות:
"אני כמו שיכור, הנמשך לבקבוקים ולתוויות שלהם באותה מידה שאני נמשך לתוכנם. פעם אפילו קניתי ספר בישול - ספר בישול, בחיי - בשל מראה כריכתו".
עטיפת נייר (לספר בכריכה קשה) נוטה להתבלות במהירות, ולכן אינה שימושית. שיפור באיכות העטיפה מושג באמצעות למינציה. התבלותן של עטיפות הנייר הניעה את מוכרי האנציקלופדיה העברית לצאת ב"מבצע לחידוש פני האנציקלופדיה: מכירת עטיפות לאנציקלופדיה". קל יותר להבין מבצע זה אם מתחשבים בעובדה שעקב גודלה מהווה האנציקלופדיה לא רק ספר כי אם גם רהיט שיש לשמור על יופיו.
מרכיבי העטיפה
250px|ממוזער|שמאל|תרשים של עטיפת ספר עברי:
א - דש קדמי
ב - צד קדמי
ג - שידרה
ד - צד אחורי
ה- דש אחורי
לעטיפת הספר שלושה חלקים: צד קדמי, צד אחורי וגב. כאשר עטיפת הנייר נפרדת מהכריכה יש לה גם שני דשים. עיצוב העטיפה מותאם לאופיו של הספר ולקהל היעד שלו. במחלקת הספרים של חנות הכל-בו הנודעת "Harrods" שבלונדון קיים מדור המוקדש לספרים קלאסיים בכריכת פאר (כריכת עור שבה מוטבע שם הספר באותיות זהב). כריכה זו מאפשרת למקם את הספר במשרד יוקרתי או בביתו של עשיר המקפיד על סגנון חייו.
הצד הקדמי של העטיפה
בצד הקדמי מופיעים:
שם הספר
שם הספר נכתב באותיות גדולות ובולטות, ומופיע בדרך כלל בשליש העליון של הכריכה. כותרת המשנה של הספר נכתבת באותיות גדולות פחות. לעיתים נכתב גם שם הספר בשני גדלים של אותיות, לשם הבלטת המילים העיקריות בשם ארוך, ובפרט להבחנה בין השם ובין כותרת המשנה.
שם המחבר
שם המו"ל והסמליל שלו
רכיב גרפי הלוכד את העין
הרכיב הגרפי תואם את תוכנו של הספר: לעטיפה של ספר הומוריסטי תתאים קריקטורה של גיבורי הספר, ולספר עיוני מופשט תתאים כריכה מופשטת. בספרי בישול מופיע, כמובן, צילום של מאכל ממאכלי הספר, ובספרי מסעות יופיע צילום נוף. כאשר מיוחסת חשיבות גדולה למוניטין של המחבר, תתפוס תמונת המחבר חלק גדול מהעטיפה. קשר יוצא דופן מופיע בעטיפת המהדורה החמישית של הספר Compensation Management. במחציתה התחתונה של העטיפה מופיע הציור "הספרה 5 בזהב" מאוסף מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. ציור זה אינו קשור לתוכן הספר, אלא למספר המהדורה.
בספר שבו האיורים מהווים רכיב מהותי של הספר, כפי שמתאפיינים, למשל, רבים מספרי הילדים, מופיע גם שם המאייר על העטיפה, או לפחות בעמוד השער.
במהדורה שאינה ראשונה מופיע מספר המהדורה, למשל "מהדורה שלישית".
מידע ייחודי התואם את אופי הספר. בספרי בישול היוצאים לאור בישראל נכלל בקטגוריה זו הציון "כשר"/"לא כשר". לציון זה חשיבות מיוחדת בספר "בישול איטלקי" שהופיע בשתי גרסאות - כשר ולא כשר.
להגברת כושר הפיתוי של העטיפה יש המציינים בצד זה פרס חשוב שבו זכה הספר או המחבר, או שם של רב-מכר מאת אותו מחבר. נפוצה יותר הצגת מידע זה בצידה האחורי של העטיפה.
הצד האחורי של העטיפה
הצד האחורי לעיתים ריק לחלוטין, אך בדרך-כלל הוא מנוצל לקידום מכירתו של הספר. לשם כך מופיעה בו פסקה המספקת לקונה הפוטנציאלי מידע מפתה על תוכנו של הספר וייחודו. במהדורה שאינה ראשונה ניתן לתת במקום זה מקצת משבחי הביקורת על הספר. פסקה נוספת בצד זה מוקדשת לתיאור קצר של כישורי המחבר. הגזמה בדברי השבח (על הספר או על המחבר) פוגעת באמינותם. בספריו של דוד אבידן ניתן לפגוש הגזמות כאלה, אך במקרה זה ההתפארות העצמית היא חלק בלתי נפרד מהמשורר. להשלמת תיאורו של המחבר מופיעה לעיתים גם תמונת פניו. בספר "איך לעשות מה" (דן בן אמוץ) ניתנה בצד הקדמי של העטיפה הודעה "תמונת המחבר מאחור", ואכן בצד האחורי של העטיפה הופיעה תמונת המחבר מאחור, כלומר צילום גבו של המחבר.
בנוסף מופיעים בצד זה שם המו"ל וסמלו. בספר המופץ בעיקר דרך חנויות הספרים אין צורך בכתובת המו"ל במקום זה, וניתן להסתפק בכתובת המופיעה בדפי הפתיחה של הספר. בספר שחלק ניכר מהפצתו נעשה ישירות על ידי המו"ל יש תועלת בציון כתובת המו"ל ומספר הטלפון שלו בצד האחורי של הכריכה. בספר הכרוך בכריכה קשה עם עטיפה נפרדת, מופיע חלק ממידע זה בדשי העטיפה, ופעמים רבות מנוצל אחד הדשים למסירת מידע על ספרים נוספים מאת אותו מחבר או באותה סדרת ספרים.
שידרת הספר
לשידרת הספר שטח מצומצם למדי, ולכן ניתן לתת בו רק מעט פרטים. עם זאת אין לשכוח שזהו הצד הפונה אל הקורא בעת שהספר מונח על המדף, ולכן אין להמעיט בחשיבותו. בשידרת הספר מופיעים שם המחבר (משיקולי מקום מופיע לעיתים רק שם המשפחה), שם הספר, ושם המו"ל או סמלו. במהדורה שאינה ראשונה מודפס פעמים רבות גם מספר המהדורה.
עיצוב העטיפה
שמאל|ממוזער|170px|עטיפת הספר "העיר והבית"
בעיצוב העטיפה של הספר עוסק פעמים רבות מעצב גרפי שהתמחותו בכך. דוגמה בולטת לכך הם כ-700 מספרי הוצאת "עם עובד", שעטיפתם עוצבה על ידי המעצב שמעון זנדהאוז. בסדרת ספרי "הספרייה" וממשיכתה "הספריה החדשה" עסקה בעיצוב יעל שורץ, ולאחר פטירתה עוסק בעיצוב פרופ' מנחם פרי, עורך הסדרה, תוך שהוא שומר על הקו העיצובי שהתוותה שורץ. פרי תיאר את אופן עבודתה של שורץ:
על הזיקה ההדוקה שבין העטיפה לתוכן הספר עמד פרופ' פרי בדבריו בגב ספרה של נטליה גינצבורג, "העיר והבית":
שיקולי שיווק בעיצוב עטיפת הספר
שמאל|ממוזער|300px|שתי עטיפות הספר
לשיקולי שיווק יש משקל רב בעיצוב העטיפה. משקל זה מורגש בצורה בולטת בשתי עטיפותיו של הספר "נפלאות התבונה".
עטיפת המהדורה הראשונה של הספר, שיצאה לאור בארצות הברית באמצע 1998, נושאת עליה את דיוקן פניו של גיבור הספר, ג'ון נאש, בצעירותו. על עטיפת המהדורה הראשונה של הגרסה העברית לספר, שיצאה לאור זמן קצר קודם הגעת הסרט לארץ, מצויר דיוקן מופשט קמעה, שנראה כעיבוד של דיוקנו של נאש. במהדורה החדשה של הגרסה האמריקנית ובעקבותיה גם בגרסה העברית, מופיע על העטיפה תצלום דיוקנו של ראסל קרואו, כפי שהוא נראה בסרט שנעשה בעקבות הספר.
רק מתן עדיפות עליונה לשיקולי שיווק עשוי להביא לכך שעל ספר ביוגרפי מופיעה תמונתו של שחקן קולנוע, ולא תמונתו של האדם שזו הביוגרפיה שלו. החלפת עטיפת הספר עלולה להשלות את הקונה הפוטנציאלי כאילו מדובר בשתי וריאציות של אותה יצירה (והיו מקרים שבהם הוצג הספר בחלון ראווה של חנות ספרים ועליו מדבקה "על-פי הסרט").
ראו גם
עטיפות ספרים - קבצים המשמשים להצגת עטיפות ספרים ב
קישורים חיצוניים
עופר שדמי, על מותן של עטיפות הספרים ולידתן מחדש בעידן הדיגיטלי, בבלוג "סיפור. כיסוי"
עדה רוטנברג, מאמר על יצירת עטיפה לספר, 25 ביוני 2016
קטגוריה:ספר
קטגוריה:אריזה
קטגוריה:כריכת ספרים | 2024-10-18T11:51:01 |
רון גיסין | רון גיסין (באנגלית: Ron Geesin; נולד ב-17 בדצמבר 1943) הוא מלחין, מבצע, מפיק מוזיקלי, סופר ושדרן סקוטי אשר פועלו הידוע ביותר הוא החלק הראשון של אלבום
Atom Heart Mother של להקת פינק פלויד.
ביוגרפיה
הקריירה המוזיקלית שלו החלה בשנת 1962 בלהקת ג'אז. בשנת 1965 עזב את הלהקה ושחרר אלבום סולו של נעימות לפסנתר. לאחר מכן עסק בכתיבה של לחנים לפרסומות טלוויזיה. גיסין הקים אולפן בדירתו והחל להופיע במועדוני ה"מחתרת" שצצו באותה תקופה. אלבומו הראשון, A Raise Of Eyebrows, היה בעל השפעה רבה על להקות רוק מתקדם בריטיות. להקת פינק פלויד אף אימצה לעצמה חלק מרעיונותיו ליצירותיה באלבום Ummagumma. גיסין עצמו פיתח רעיון של הלהקה לכדי יצירת הנושא של האלבום Atom Heart Mother של הלהקה, אף כי לבסוף לא קיבל קרדיט על כך. יצירה זו נחשבת לאחת מאבני הדרך החשובות ברוק המתקדם.
בשנת 1971, עבד עם בריג'יט סנט ג'ון וג'נסיס. למרות ההצלחה של להקות אלה באותה תקופה, והחשיפה לה זכה גיסין, הפרויקטים העצמאיים שלו לא זכו לפופולריות.
פרט לקריירה המוזיקלית, גיסין הספיק גם להשתתף בהפקות טלוויזיה ורדיו, להפיק אלבומי מוזיקה ואף להוציא ספרי שירה וסיפורים. כמו כן, גיסין מחזיק בחברת תקליטים עצמאית הקרויה על שמו.
דיסקוגרפיה
A Raise of Eyebrows - 1968
The Body - 1970
Patruns - 1975
As He Stands - 1979
Electrosound - 1979
Right Through - 1979
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מוזיקאים סקוטים
קטגוריה:מלחינים סקוטים
קטגוריה:סופרים סקוטים
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בממלכה המאוחדת
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1943 | 2023-10-01T01:45:56 |
איג קאפה, מלך צרפת | אִיג קַאפֶּה (בצרפתית: Hugues Capet; 938 – 24 באוקטובר 996) היה מלך צרפת משנת 987 עד שנת 996. "קאפה" (בצרפתית Capet) פירושו "לובש הגלימה". צאצאיו של קאפה, בני השושלת הקאפטינגית וענפיה, משלו ברציפות בצרפת עד שנת 1848 (למעט בתקופת הרפובליקה הצרפתית הראשונה והקיסרות הראשונה בין 1792 ל-1815).
ביוגרפיה
קאפה נולד בשנת 938 בפריז למשפחה עשירה ורבת כוח. הוא היה בנם הבכור של איג הגדול, דוכס הפרנקים ורוזן פריז, אשר היה בנו של רובר הראשון, מלך צרפת, ושל הדוויג מסקסוניה, בתו של היינריך הראשון, מלך גרמניה. קאפה רצה להפוך לנזיר, ובשנת 980 העביר את שרידי הקדוש ואלרי לקתדרלה באמיין. לאחר שירש את אחוזותיו ותוארו של אביו, הפך לאציל החזק ביותר באותו הזמן בצרפת. איג כרת ברית עם שליטי גרמניה, ונשא לאישה את בתו של אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וכך הייתה לו השפעה רבה על המלך הקרולינגי החלש לותר. לאחר מותם של לותר ב- 986 ושל בנו לואי החמישי ב-987, שכנע אדלברון ארכיבישוף ריימס אספה של אצילים לבחור באיג קאפה כמלך צרפת. הוא הוכתר כמלך צרפת בעיר נויון, פיקרדי ב-3 ביולי 987, והיה בכך לאדם הראשון ממשפחה שאינה מלכותית שמלך בצרפת, והראשון בשושלת הקאפטינגית.
על אף שכוחו הצבאי היה מוגבל, והיה עליו לעיתים לבקש סיוע צבאי מדוכס נורמנדיה, בחירתו כמלך פה אחד העניקה לו כוח וסמכות מוסרית כלפי אציליו.
המלך איג היה בעל נכסים ליד שארטר ואנז'ו. בין פריז ואורליאן היה המלך בעל אחוזות ונכסים בגודל של 1,000 קמ"ר. אלו היו גבולות סמכותו, ואם היה מעז לצאת מהם היה בסכנת מוות. מעבר לבסיס כוח זה היו עדיין מקומות אשר לא קיבלו את סמכותו הפאודלית. באזורי הספר היו 150 צורות של מטבע, ולפחות תריסר שפות. איחוד צרפת לכלל יחידה אחת הסתבר כמשימה קשה, והמצב גרם למאבק מתמיד בין המלך ובין אציליו הפאודלים. מלכותו של קאפה התאפיינה במאבקים בלתי פוסקים בינו ובין הוסאלים שלו על גבולות אזור הסן והלואר. מעבר לכך, מינויו של ארנולף, אחיינו של דוכס לוריין, גרם לסכסוך עם האפיפיור יוחנן החמישה עשר, שעדיין היה בשיאו כאשר נפטר קאפה בשנת 996, ונטמן בבזיליקת סן-דני בפריז.
קאפה נשא לאישה את אדלאיד מאקיטן, בתו של הדוכס גיום מאקיטן. בנו, רובר השני, מלך אחריו.
ימין|ממוזער|150x150 פיקסלים|ציור מהמאה ה-19 של חותמו של איג קאפה
בזמן המהפכה הצרפתית, כאשר רצו המהפכנים להדגיש את מוצאו של המלך לואי השישה עשר ואת היותו כאחד האדם, נקרא המלך בפיהם "האזרח קאפה" על שם אבי אבותיו, איג קאפה, אשר הוכתר כמלך בהסכמה, ולא מלך מכוח מוצאו או מכוח צו אלוהי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:השושלת הקפטינגית
קטגוריה:ילידי 940
קטגוריה:נפטרים ב-996
קטגוריה:מלכי צרפת מהמאה ה-10
קטגוריה:אישים הקבורים בבזיליקת סן-דני | 2023-12-22T11:51:27 |
טקטיקה | טקטיקה היא אופן ההוצאה לפועל של יעדים ומטרות להשגה באופן מיידי וקצר מועד. לדוגמה במלחמה – בחירת אופן פעולה קונקרטי, במטרה לזכות בניצחון בקרב ספציפי. זאת, להבדיל מאסטרטגיה, שהיא הצבת היעדים ארוכי הטווח ותכנון אופן הפעולה הכולל ומטרותיו.
כך למשל ישנה אפשרות שצד מסוים יזכה בניצחון טקטי בקרב, אך יחווה הפסד אסטרטגי במלחמה בשל אי הגשמת היעדים במהלך הכולל של העימות. מכך נגזר הביטוי "ניצח בקרב אך הפסיד במלחמה".
המונח משמש לא רק בהקשרים צבאיים אלא גם בהקשרים אזרחיים כגון כלכלה, שיווק, משחקים, משא ומתן, ספורט ותחומים רבים אחרים.
ראו גם
אסטרטגיה צבאית
לקריאה נוספת
ב. א. פרידמן, על הטקטיקה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2021
אלישיב שמשי, נוע כבר, לכל הרוחות!" על מהירות בשדה הקרב, הוצאת מערכות ומודן
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מדע המדינה | 2024-10-01T10:34:37 |
הצבעה טקטית | הצבעה טקטית או הצבעה אסטרטגית היא הצבעה במערכת בחירות בה המצביע לא מצביע לבחירה המועדפת עליו לפי העדפותיו הכנות, אלא לבחירה אחרת כלשהי, כדי להגיע לתוצאה טובה יותר בעיניו. בכל שיטת בחירות מעשית קיימים מצבים בהם מצביעים יעדיפו הצבעה טקטית על-פני הצבעה לאפשרות העדיפה באמת בעיניהם.
למשל, בשיטת הבחירות בישראל, מצביע התומך במפלגה קטנה מאוד עשוי להצביע למפלגה פחות חביבה עליו, בשל חששו שהמפלגה הקטנה לא תעבור את אחוז החסימה והצבעתו תרד לטמיון.
במערכת של בחירה ישירה, אם ישנם שלושה מתמודדים, תומכיו של המועמד הפופולרי-פחות (על-פי סקרים מוקדמים) עשוים להצביע למועמד אחר, ולא זה העדיף בעיניהם, כדי שייבחר "הרע במיעוטו" (ההעדפה המשנית שלהם).
לפי משפט גיבארד-סתרסוויט בכל הצבעה שיש בה יותר משני מועמדים ושיטת הבחירה אינה דיקטטורית (לא אדם מחליט מה תהיה התוצאה), קיימים מצבים בהם עדיף למשתתף להצביע בצורה טקטית.
ראו גם
הצבעת מצפון
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:תכנון מכניזמים
קטגוריה:הצבעה בבחירות | 2021-03-24T20:09:47 |
אסיר ציון | שמאל|ממוזער|אנטולי שרנסקי, מהבולטים שבאסירי ציון נפגש עם ראש הממשלה דאז שמעון פרס לאחר שחרורו מברית המועצות.
אסיר ציון הוא אדם ששהה במאסר או בהגליה בשל פעילות ציונית, בארץ שבה פעילות זאת הייתה אסורה. מקור המונח במילותיו של רבי יהודה הלוי: "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך".
בשנת 1992 נכנס לתוקף בישראל . על-פי חוק זה, אסירי ציון החיים בישראל, או שאריהם, זכאים לתגמולים שונים ממדינת ישראל.
עם זאת המינוח אסירי ציון רווח בספרות והעיתונות היהודית שנים רבות לפני הקמת מדינת ישראל.
אסירי ציון בברית המועצות
מרבית מאסירי ציון נכלאו בשל פעילותם במדינות הגוש הקומוניסטי ובברית המועצות לשעבר. על פי ההשקפה הקומוניסטית, כל השתייכות דתית או אתנית בטלה מפני ההשתייכות לאומה הקומוניסטית, ולפיכך סירבו שלטונות ברית המועצות להכיר בשאיפות הלאומיות של היהודים. בתגובה, פעלו חלק ממסורבי העלייה באופן הפגנתי ומחתרתי נגד העיכובים, וייסדו מחתרת של פעילות ציונית. הם נעצרו ונכלאו על ידי המשטר, לעיתים בתואנות שווא, וחלקם הוגלה למקומות נידחים בברית המועצות.
כמה מאסירי ציון סבלו מעינויים במהלך מעצרם נוסף על הסיכון והקושי הרב שבתנאי מעצרם. בשנת 1970, למשל, נרשמו 44 מקרים של יהודים פעילי עלייה שנשלחו למחנות עבודה בכפייה. היו גם מקרים של אסירי ציון שנפטרו בעודם בכלא. אחרים הושמו בבתי חולים פסיכיאטריים תחת אבחנות רפואיות כוזבות, והטיפולים בהם עוררו לעיתים מחלות נפש. אסירי ציון היו גם שנים רבות קודם לכן תחת השלטון הקומוניסטי.
המחתרת הציונית ומשפטי לנינגרד
בנובמבר 1966 נוסד בלנינגרד ארגון מחתרתי ציוני. מייסדיו היו שמונה יהודים צעירים, שהיו כבר מעורבים בהפצת השפה העברית (שהוצאה אל מחוץ לחוק): זאב מוהילבר, הלל בוטמן, שלמה דרזנר, אהרן שפילברג, דוד מעיין (אז – צ'רנוגלז), רודולף ברוד, גריגורי ורטליב, בן טובבין. הארגון המחתרתי הקים רשת אולפנים ללימוד עברית ומסורת ישראל, יצר קשר עם ישראלים בעלי דרכונים זרים שהיה בידם להגיע מעת לעת לברית המועצות (ובאמצעותם – גם עם קהיליית המודיעין הישראלית), עמד מאחורי מבצעי החתמה על עצומות ומכתבים פתוחים בנושא זכות העלייה. כמו כן ביצעו חברי הארגון הציוני פעילויות סמליות בעלות אופי הכרזתי. כך, חגיגת נישואי זאב מוהילבר לבחירת ליבו יהודית (יוליה) שנקר כדת משה וישראל הייתה אחד האירועים המכוננים בתולדות המחתרת הציונית בלנינגרד.
במקביל, שישה עשר אזרחים צעירים, שלשה עשר מתוכם יהודים ציונים (חלקם חברי ארגון המחתרת), תכננו את "מבצע חתונה" – שם קוד לניסיון חטיפת מטוס ריק שנועד לעורר מודעות עולמית למצב היהודים בברית המועצות. המתכננים נתפסו מספר צעדים לפני עלייתם למטוס ב-15 ביוני 1970, נשפטו וקיבלו עונשים קשים על בגידה במולדת, ביניהם שני גזרי דין מוות שהומתקו לחמש עשרה שנות מאסר לאחר לחץ בינלאומי, שהשפיע על הסובייטים גם להתחיל לשחרר עוד מסורבי עליה. גזרי הדין: מארק דימשיץ (טייס הקבוצה) ואדוארד קוזניצוב נידונו למוות, יוסף מנדלביץ ויורי פדורוב נידונו ל-15 שנה גם כן. אלכסיי מורז'נקו ל-14 שנים, סילווה זלמנסון, האישה היחידה במשפט קיבלה 10 שנים, אריה חנוך ל-13 שנים, אנטולי אלטמן ל-12 שנים, בוריס פנסון ל-10 שנים, ישראל זלמנסון נידון ל-8 שנים ומנדל בודניה נידון ל-4 שנות מאסר.
יחד איתם, באותו יום, נאסרו גם ראשי המחתרת הציונית. משפטם של חוטפי המטוס הריק כונה "משפט לנינגרד הראשון" ומשפט המחתרת הציונית אשר לא השתתפו במבצע "משפט לנינגרד השני". במקביל התקיימו גם "משפט קישינב" ו"משפט ריגה". בין השאר, נידון הלל בוטמן ל-10 שנות מאסר, דוד מעיין ל-5 שנות מאסר, זאב מוהילבר ל-4 שנות מאסר, שלמה דרזנר ואהרן שפילברג ל-3 שנות מאסר כל אחד.
משפט וגזרי הדין החמורים בו עוררו סערה בינלאומית. הלחץ הבינלאומי על הקרמלין הביא להמתקת גזרי הדין ופתח את מסך הברזל לכ 300,000 אזרחי ברית המועצות בשנות ה-70, מתוכם 245,951 יהודים – מביניהם עלו לישראל 163,000 יהודים. זאת לעומת שנות ה-60 בהם רק כ-3,000 יהודים קיבלו אישורי יציאה.
פעילותו ומאסרו של אנטולי שרנסקי
אנטולי שרנסקי היה פעיל בחוגים ציוניים החל מתחילת שנות השבעים. הוא שיתף פעולה עם מתנגדי משטר אחרים ועבד כמתרגם עבור הפיזיקאי ומתנגד המשטר אנדריי סחרוב. הוא הצטרף לארגון זכויות האדם "קבוצת הבקרה של הלסינקי במוסקבה" בראשותו של סחרוב. הארגון שהוקם ב-1976 נועד לדווח ולפקח ועל יישומו של הסכם הלסינקי עליו חתמה ברית המועצות ב-1975 ובו סעיף המחייב על שמירת זכויות אדם. שרנסקי הפך לדובר העיקרי עבור אסירי ציון ומסורבי העלייה היהודיים. פעילות זו זכתה להד גדול בעולם, וגרמה למאסר ממושך של שרנסקי באשמת ריגול ובגידה החל מ-1977. המאסר זכה לסיקור תקשורתי רחב היקף בעולם. בארצות הברית קבוצות גדולות יצאו למאבק ציבורי מהדהד, שגרם לממשל ללחוץ על ברית המועצות בענייני זכויות אדם. הנשיא רונלד רייגן התנה בפני מיכאיל גורבצ'וב את שיפור היחסים בין המדינות וחתימה על הסכמים כלכליים בשיפור יחסה של ברית המועצות ליהודיה, ואף הצליח להביא לשחרורו של אנטולי שרנסקי מברית המועצות בחילופי מרגלים.
בין אסירי-ציון הידועים נמנים בנוסף אידה נודל, אדוארד קוזנצוב, יצחק שקולניק (אשכול), דב שפרלינג, סילווה זלמנסון, יוסיף (יוסף) מנדלביץ', יולי אדלשטיין, יוסף שניידר, איגור בוריסוב, מרק נשפיץ ושמעון שפירא. אחרוני אסירי ציון בברית המועצות שוחררו בשנת 1986 עם הכרזתו של מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב על מדיניות הגלאסנוסט.
אסירי ציון במדינות נוספות
ממוזער|אסירת ציון חירות טקלה, מקבלת תעודה בטקס הוקרה ביום הזיכרון לנספי יהדות אתיופיה בדרכם לארץ ישראל, בגין פעילותה המחתרתית למען מפעל העלייה. נתניה 2017
בנוסף לברית המועצות, יהודים ממדינות קומוניסטיות נוספות, כגון מזרח גרמניה ורומניה ניהלו מאבקים דומים ונעצרו באופן דומה לאחיהם בברית המועצות.
ברומניה, בחלק המכונה הרגאט, אחרי שואת יהודי רומניה, נותר בחיים קיבוץ יהודי גדול שכלל מאות אלפי יהודים, רבים מהם חדורים שאיפות ציוניות. בקרב יהודי רומניה החלה פעילות ציונית ענפה שכללה כתבי עת, אסיפות ואף הפגנות, ופעילות זו קיבלה עידוד רב מהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ועידוד עקיף ושקט מהאדם השני בהיררכיה של רומניה הקומוניסטית, שרת החוץ היהודיה, אנה פאוקר. בשלב מסוים, לפי הנחיות ממוסקבה, החליטו השלטונות הרומניים לפעול בצורה נמרצת נגד הציונים והציונות.
בשנות החמישים של המאה ה-20, במסגרת משפטי הציונים ברומניה, נשפטו כמה מאות יהודים, מנהיגים ופעילים של התנועות הציוניות הרומניות ונידונו לעונשים כבדים. היהודים הואשמו בריגול למען האינטרסים של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי. משפטים אלה היו חלק משורת המשפטים המבוימים נגד יהודים שנערכו באותה תקופה בגוש הקומוניסטי.
המונח "אסירי ציון" הורחב עם השנים, ושימש גם לתיאור אסירים יהודיים במדינות דיקטטוריות שאינן קשורות בברית המועצות, שנאסרו בשל פעילות פרו-ישראלית, או ניסיון לעודד עליית יהודים לישראל. כינוי זה ניתן ליהודים בעיראק, מצרים, מרוקו, תימן ואתיופיה שנעצרו בשל פעילות ציונית ופעילות להעלאת יהודים לישראל, בעיקר בשנות הארבעים והחמישים.
לקריאה נוספת
אנטולי רובין, מגפים חומים מגפיים אדומים – מגטו מינסק עד מחנות סיביר, הוצאת "דביר", 1977.
ליאונרד גנדלין, בנתיב הייסורים והעלייה, תשל"ט–1979.
מרטין גילברט, יהודי התקווה, הוצאת דומינו, 1984.
נתן שרנסקי, לא אירא רע, הוצאת ידיעות אחרונות, 1989
יוסף מנדלביץ, מבצע חתונה, הוצאת כתר, ירושלים, 1985.
ברוך גור גורביץ, ההזדמנות שהוחמצה – יהודי ברית המועצות בסבך המעצמות, הוצאת כרמל, ירושלים, 2014.
הלל בוטמן, לנינגרד ירושלים וחניה ארוכה ביניהן – סיפורו של הארגון הציוני בלנינגרד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1981
גל בקרמן, כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם: המאבק האפי להצלת יהודי ברית המועצות, אוניברסיטת חיפה והוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2018.
קישורים חיצוניים
הפגנה של אסירי ציון לשעבר הקוראים לשחרור יהודי ברית המועצות, 1970, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
ארכיון אחימאיר
הערות שוליים
*
קטגוריה:ציונות
קטגוריה:עלייה
קטגוריה:יהדות ברית המועצות
קטגוריה:ציונות ברומניה
קטגוריה:ציונות ברוסיה
קטגוריה:העלייה לישראל מברית המועצות ומברית המועצות לשעבר
קטגוריה:עליית ביתא ישראל
קטגוריה:העלייה מרומניה
קטגוריה:ברית המועצות: פגיעה בזכויות האדם | 2024-09-03T12:26:14 |
אסירי ציון | REDIRECT אסיר ציון | 2004-09-09T08:20:40 |
אספרג | הפניה אספרג רפואי | 2016-08-13T11:24:44 |
הנדסת תעשייה וניהול | הנדסת תעשייה וניהול (או הנדסה תעשייתית, באנגלית: Industrial Engineering) היא תחום הנדסי, אשר עוסק בתורות מעולם התעשייה והניהול. התפתחותה של הנדסת התעשייה והניהול וגיבושה למקשה אחת נוצרו בד בבד עם תהליך המודרניזציה שהחל בעקבות המהפכה התעשייתית. הצורך במציאת פתרונות לבעיות אשר צצו בארגונים יצר פיתוח שיטות מחקר חדשות, אשר שמו להן למטרה להגביר את קצב התפוקה ובאותה נשימה להוזיל את עלויות הייצור והתפעול. שיטות המחקר מתבססות על מודלים מתמטיים ומדעיים, ועל-כן תחום זה הוא הנדסי גרידא.
עם התפתחות התיעוש ויצירת ארגונים העוסקים גם במתן שירות, התרחב התחום לא רק לענף היצרני, כי אם גם לענף הפנים ארגוני. הפתרונות אשר התאימו לתהליכים יצרניים הוסבו גם לתחומי השירות והניהול והתרומה לכך הייתה שיפור התהליכים הארגוניים, אשר בא לידי ביטוי בחסכון בעלויות התפעול וכפועל יוצא לרווחיות הארגון.
תחום התעשייה והניהול הוא תחום דינמי שממשיך ומתפתח, תוך התאמה לצורכי המשק וחתירה מתמדת לייעול ושיפור התהליכים הארגוניים והגדלת פריון העבודה בייצור.
מהנדסי תעשייה וניהול משולבים בכלל ענפי המשק מאחר שהם הכרחיים לתפקוד ארגונים, וכן לצורך יצירת אינטגרציה פנים ארגונית. במקביל להתפתחותו של התחום, קמו בעולם ובארץ חברות ייעוץ (כדוגמת סקר יועצים לניהול, מרטנס הופמן ורבות אחרות) העוסקות במכירת שירותי ידע בתחום, לארגונים מכול הסוגים. חברות אלה, המעסיקות מהנדסים והנדסאי תעשייה וניהול, יועצים ארגוניים, מנתחי מערכות, חוקרי ביצועים ומומחים אחרים, מעמידות לרשות לקוחותיהן ידע וניסיון במגוון רחב של נושאים הדרושים לניהול אפקטיבי ויעיל של ארגונים.
בישראל, התחום נלמד לתואר ראשון ולתארים מתקדמים במוסדות אקדמיים הכוללים מכללות ואוניברסיטאות, וכמו כן, נלמד במסגרת לימודי הנדסאים במגמת תעשייה וניהול, במוסדות המוכרים על ידי מה"ט. בחלק ממוסדות הלימוד, מהנדסי תעשייה וניהול יכולים לבחור התמחות בין תחומי התפעול לבין תחומי מערכות המידע וניהול המידע בארגון, ותחומים נוספים כגון ייצור, מדעי הנתונים, ניתוח נתוני עתק ואנליטיקה עסקית, ניהול פרויקטים, סייבר ואבטחת מידע, קבלת החלטות, ועוד.
ציוני דרך בהתפתחות הנדסת התעשייה
באופן כללי ניתן לומר כי יסודותיה של הנדסת התעשייה כפי שהיא נראית היום, החלו להיבנות בראשית מאה העשרים. חציה הראשון של המאה התאפיין במתן דגש על הגברת יעילות הארגונים התעשייתיים והפחתת עלויותיהם.
בשנת 1909 פרסם פרדריק טיילור את תורת הניהול המדעי, אשר כללה ניתוחים מדויקים של עבודת האדם, הגדרה מסודרת של שיטות עבודה, כלי עבודה והכשרה של עובדים. טיילור עסק בחקר הזמן באמצעות שעוני עצר, קבע זמני תקן והצליח להגדיל תפוקה תוך הקטנת עלויות כוח האדם והעלאת המשכורות של העובדים.
בשנת 1912 פיתח הנרי לורנס גאנט את תרשים גאנט אשר מתאר פעולות בארגון יחד עם הקשרים ביניהן. תרשים זה פותח מאוחר יותר לצורתו המוכרת לנו כיום על ידי וולאס קלארק.
קווי ההרכבה הנעים במפעל המכוניות של הנרי פורד (1913) היוו קפיצת מדרגה משמעותית בתחום. פורד הוריד את זמן ההרכבה של מכונית מיותר מ-700 שעות ל-1.5 שעות. בנוסף, הוא היה חלוץ של כלכלת הרווחה הקפיטליסטית ("welfare capitalism") ודגל במתן תמריצים כספיים לעובדים במטרה להגדיל את התפוקה.
שיטת ניהול האיכות הכוללני (TQM) שפותחה בשנות הארבעים תפסה תאוצה לאחר מלחמת העולם השנייה והיוותה חלק מתהליך ההתאוששות של יפן לאחר המלחמה.
בשנים 1960 עד 1975, עם פיתוחן של מערכות תמיכה בקבלת החלטות בתחום האספקה כגון ה-MRP, ניתן דגש רב לנושא התזמון (מלאי, ייצור, הרכבה, שינוע ועוד) בארגון התעשייתי. המדען הישראלי ד"ר יעקב רובינוביץ התקין את תוכנת CMMS שפותחה בחברת קונטרול דאטה (ישראל) בשנת 1976 בדרא"פ.
בשנות השבעים, עם חדירתן של תורות ניהול יפניות כגון קאיזן וקנבן למערב, הועבר הדגש לנושאי האיכות, זמן האספקה, והגמישות.
בשנות התשעים, בעקבות תהליך הגלובליזציה בתעשייה העולמית הועבר הדגש לניהול שרשראות אספקה, מוכוונות ללקוח ועיצוב תהליכים עסקיים. תורת האילוצים שפיתח המדען הישראלי אליהו מ. גולדרט (1985) מהווה גם היא ציון דרך משמעותי בתחום.
תחומי עיסוקו של מהנדס התעשייה והניהול כוללים קשת רחבה של נושאים ותחומי-דעת:
הנדסת ייצור - שיטות ומתודות לתפ"י (תכנון פיקוח ייצור), תכנון מערכי מפעל, תפעול מערכי ייצור, שיבוץ, תזמון, רכש ומלאי.
ניהול פרויקטים
או"ש - ארגון ושיטות
ניהול האיכות והנדסת איכות
בינה עסקית
תקינה (הנדסת תעשייה וניהול) תקינה - תקינת כוח אדם ומכונות
מערכות ייצור משולבות מחשב (CIM)
כלכלה ומימון
ניתוח מערכות מידע - תכנון, הקמה וניהול כל תחומי הארגון באמצעות מחשוב
שיטות לקביעת מדדים כמותיים ואיכותיים - חקר ביצועים, סטטיסטיקה בענפי התעשייה
ייעוץ ארגוני ומבנים ארגוניים
התנהגות ארגונית
ייעוץ אסטרטגי וקבלת החלטות בניהול
מתודולוגיית סרגל הישגים מאוזן
רובוטיקה
ארגונומיה פיזיולוגית והכרתית
ניהול השירות וקשרי הארגון עם לקוחותיו
לקריאה נוספת
Eliyahu M. Goldratt, Jeff Cox: The Goal” (1984). North River Press; 2nd Rev edition (1992). ; 20th Anniversary edition (2004) 0-88427-178-1
Badiru, A. (Ed.) (2005): Handbook of industrial and systems engineering. CRC Press.
Blanchard, B. and Fabrycky, W. (2005): Systems Engineering and Analysis (4th Edition). Prentice-Hall.
Salvendy, G. (Ed.) (2001): Handbook of industrial engineering: Technology and operations management. Wiley-Interscience.
Turner, W. et al. (1992): Introduction to industrial and systems engineering (Third edition). Prentice Hall.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-04-25T06:04:10 |
ג'ון פ' קנדי | redirect ג'ון פיצג'רלד קנדי | 2004-10-21T23:10:31 |
אספרג רפואי | האַסְפָּרָג הרפואי (שם עממי: אַסְפָּרָגוֹס, שם מדעי: Asparagus officinalis) הוא מין של צמח ממשפחת האספרגיים.
הצמח גדל בר באזורים בעלי אקלים חם וממוזג בדרום ומרכז אירופה, באלג'יריה ובצפון-מערב אסיה, במיוחד על גדות נחלים. הוא מגודל בזנים שונים (כמאה במספר) כירק מאכל. מוצא האספרג התרבותי באירופה, ממין הגדל שם בר לאורך נחלים. לאספרגוס גבעולים לבנים-אדמדמים עסיסיים המכוסים סביב בעלים קטנים ומתארכים מחוץ לקרקע בצורת קנים מסועפים וחלקים בצבע ירוק ובגובה 1.5-0.6 מטר. הענפים דמויי העלה הם מחטיים וחלקים, הפרי בצבע אדום-קטיפה.
כמאכל, האספרג נחשב כמעדן ומחירו יקר יחסית בשל עונתו הקצרה.
היסטוריה
האספרגוס מוכר כירק וכצמח מרפא לכל המאוחר מאז העת העתיקה. במאה השנייה לפסה"נ תיארו סופרים היווניים והרומיים גידול של אספרג רפואי ביוון. כצמח מרפא שימש לרוב אספרגוס שגדל בר, אשר לפי דיוסקורידס ניחן בסגולות של חומר משתן ומשלשל וכתרופה לצהבת. תכונות אלו נודעו לו עד למאה ה-19. האספרג הרפואי מוזכר לראשונה בארץ ישראל בספרות הערבית הקדומה של ימי הביניים, במאה העשירית לסה"נ.
הרומאים הם שהפיצו את האספרג מצפון לאלפים, אך הוא שב ונשכח ורק במאה ה-16 הוחל שוב בגידולו - הוא נחשב אז למעדן יקר המציאות. ייתכן כי היעלמותו קשורה בכך שערכו התזונתי של האספרג מינימלי, אף שהוא עשיר בוויטמין B1 ובוויטמין E (אספרגוס ירוק בוויטמין A).
זרעי האספרג שימשו בעבר כתחליף קפה. זנים אחרים של אספרג מגודלים כצמחי נוי, למשל Asparagus Horridus הקוצני וחסר העלים בספרד וביוון.
חומצת האמינו אספרגין קיבלה את שמה מצמח האספרגוס העשיר בה.
גידול
האספרג נקטף באזורים השונים של אירופה בין החודשים מרץ ויוני ונחשב לירק קולינרי אהוד במיוחד.
לאספרג דרושה קרקע רכה, חולית ולא לחה מדי, וכן חום. לרטיבות מתמשכת במהלך החורף תיתכן השפעה מזיקה. לפני תחילת החורף מכינים ערוגות ברוחב 1.9 מטר ובעומק של כף חפירה, ומדשנים בכמות כפולה מבדישון רגיל של שדות. נועצים בערוגה מוטות במרחק של 0.9-0.6 מטר זה מזה, עליה יוצרים תלוליות מהקרקע שנחפרה, שמתנשאות לגובה הקרקע המקורי. על תלוליות אלו מפזרים בזהירות את צמחי האספרגוס בני השנה עד שנתיים ומכסים בקרקע, ורצוי בעוד שכבת דשן כך שרק ראשי התלוליות מבצבצים. עתה מכסים בעוד שכבת קרקע כך שראשי הצמחים נמצאים בעומק של כ-3 סנטימטר מתחת לפני הקרקע. בסתיו מקצרים את הענפים לגובה 16 סנטימטר, מדללים את הערוגה ומכסים בגובה 8–10 סנטימטר בדשן ישן. בחודשי החורף מסלקים את הצמחים הגסים ומכסים בעוד שכבת קרקע בת כמה סנטימטרים. בשנה השלישית מגביהים את הערוגות באדמה עבה וחולית כך שהצמחים יימצאו בעומק 16 ס"מ. עתה ניתן להתחיל בקטיף האספרגוס. סוף עונת האספרגוס חופף להבשלת הדובדבנים, וחל בדרך כלל ב-24 ביוני.
הערוגות מניבות יבול טוב במשך 25 שנה. בתחילת השנה מדללים אותן ובמהלך השנה מזבלים אותן בדשנים שונים.
צבעי האספרג
אספרג לבן - כתוצאה מהערמת הקרקע בתהליך הגידול לא נחשפים הגבעולים, גם באורך של 20 סנטימטר, לאור, ולכן לא נוצר בהם כלורופיל. אספרג שמגודל כך מכנים אספרגוס לבן והוא מוכר רק מתחילת המאה ה-19.
אספרג ירוק - האספרג היחיד שגודל עד להכרת האספרגוס הלבן. הוא אינו מוגן מקרני השמש, והוא בעל צבע ירוק עז לכל אורכו.
אספרג סגול - במיוחד בצרפת מקובל לחכות עד שהגבעול מבצבץ אל מחוץ לאדמה וקצהו מקבל צבע ירוק-סגלגל. לסוג זה קוראים אספרגוס סגול.
טיב
האספרג הוא ירק רגיש ביותר ויש לטפל בו בזהירות מהקטיף ועד להכנתו. אספרג לבן או סגול מאיכות טובה מזהים לפי צורת הראש הסגורה, הגוף בעל הצורה האחידה, הקצה התחתון הלח והלא-חלול, וצליל החריקה שגבעולי האספרג משמיעים בחיכוכם זה בזה. גבעולים רזים הם בעלי איכות נמוכה יותר. באספרג ירוק הגבעולים מעט דקים יותר, והראש כבר נפתח מעט בגלל השפעת האור.
הכנה
ממוזער|שמאל|250px|"דומם עם אספרגוס", ציור מאת François Bonvin משנת 1867
את האספרג מכינים על פי רוב בבישול. בשלב ההכנה נהוג לקלף אספרג לבן וסגול מהראש ועד לקצה, שכן הקליפה היא גסה וסיבית. את קצה הגבעול נהוג לקצוץ במספר סנטימטרים. בשיירים אלה ניתן להשתמש כבסיס ל'מרק קרם אספרגוס'. אספרגוס ירוק לא נהוג לקלוף.
מכיוון שראשי האספרג עדינים ומתרככים מהר יותר משאר הגבעול, נהוג לבשל אספרגוס במצב עמידה, כאשר הגבעולים קשורים יחד - בסיר צר וארוך ובטמפרטורה מתונה, כאשר המים מגיעים עד מעט מתחת לראשי האספרגוס. משך הבישול משתנה בין 20 ל-30 דקות לפי עובי הגבעולים.
כיום מקובלת גם צורת הכנה של אספרגוס פריך יותר: מבשלים את האספרגוס 3 עד 4 דקות ומשאירים אותו במים 6 עד 8 דקות נוספות. צורת בישול נוספת, אשר משמרת היטב את הארומה של האספרגוס, דורשת הרבה פחות נוזלים. שמים את האספרגוס המקולף במחבת גדולה, ממלאים במים, מכסים בנייר פרגמנט משומן ומבשלים בחום נמוך.
באופן מסורתי מוגש אספרגוס עם תפוחי אדמה צעירים מבושלים, חמאה מותכת, רוטב הולנדז וקותלי חזיר. גודל מנה לאדם הוא כ-500 גרם.
ערכים תזונתיים ורפואה
האספרג מכיל 2.26% חלבונים, 0.31% שומן, 0.47% סוכר, 1.54% צלולוז, 0.57% אפר, 92.04% מים.
אספרג גורם לאפקט משתן ואצל אנשים רבים גורם לשינוי משמעותי בריח השתן, פועל בכמויות גדולות כמעורר חשק, ועלול לגרום להופעת דם בשתן.
מחקר שהתפרסם בשנת 2018 בכתב העת nature מזהיר לגבי הקשר בין אספרגוס לבין סרטן השד הגרורתי, כיוון שתרכובת האספרגין המצויה בו בריכוז גבוה עוזרת לתאי גידול סרטני ליצור גרורות.
בתרבות
אגדה יהודית המדגישה את נדירותו של האספרגוס, מספרת על רב שנחשד במנהגים מוזרים, וכאשר רב אחר נשלח להתארח ולברר האם אמת בשמועה, הוא לא היה מסוגל לסעוד את סעודת הערב, משום שחשב כי הוגשו לו אצבעות אדם לאכילה. מאוחר יותר גילה כי המזון שהוגש לו היה אספרגוס. בתלמוד בבלי מוזכר כי ה"אספרגוס יפה ללב וטוב לעיניים", אך לפי פרשני התלמוד הכוונה שם לשילוב של משקה יין עם תבשיל של כרוב, שהיו שותים אותו לרפואה בכל בוקר על קיבה ריקה.
בחלק ממדינות צפון אירופה וגם במערבה נחשב האספרגוס לירק אהוד במיוחד. בעיר שווצינגן בבאדן-וירטמברג בגרמניה אף נחגג בעונת האביב "חג האספרגוס", והעיר מתהדרת בכינוי "בירת האספרגוס העולמית". בשנות ה-30 של המאה ה-20 זכה לפופולריות השיר עם הרמזים המיניים שביצע ההרכב הגרמני, קומדיאן הרמוניסטס, "ורוניקה! האביב הגיע!", שהשורה המפורסמת בו היא "ורוניקה! האספרגוס גדל!".
אספרג באמנות
אגודות אספרג הוצגו לראווה מספר פעמים באומנות התקופות הרומית והביזנטית בציורי קיר ובפסיפסים. התיאורים הראשונים של האספרג נראים בציור הקיר מפומפיי בו מעוטרת אגודה של אספרג לצד כלי מטבח ותאנים על מדף ובפסיפס 'מגדל העבדים' (Tower of the Slaves) מרומא, מהמאה השלישית לספירה. אספרג עוצב גם בשני מבנים מחצי האי הפלופנסי ביוון, המתוארכים למאה השישית לספירה. הופעות האספרג באמנות מרמזות שהצמח היה נפוץ בחקלאות של איטליה ובחצי האי הפלופנסי ביוון, באזורים הים-תיכוניים בהם קיימים מישורים של אדמות סחף הנוחות לגידול האספרג. האספרג היה גידול חדש, נדיר ומאוד יוקרתי בתקופה הביזנטית באזור הלבנט, ומשום נדירותו בחקלאות התקופה הוא היה גם נדיר בפסיפסים ובארץ ישראל הוא עוצב רק פעם אחת, בכנסיית קריות המתוארכת לסוף המאה החמישית-תחילת המאה השישית. פסיפס כנסיית קריות מתייחד בעיצובים ייחודיים של גידולים חקלאיים יוקרתיים נוספים.
קישורים חיצוניים
אספרגוס ברוטב הולנדז, באתר וואלה
ניר צוק, פילה מוסר בשערות אספרגוס, באתר "אכול ושתה"
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:אספרגיים
קטגוריה:ארץ ישראל: אספרגיים
קטגוריה:ירקות
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
bn:শতমূলী | 2024-09-03T12:26:20 |
Open Source | REDIRECT קוד פתוח
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2017-02-26T19:29:05 |
דייויד גילמור | REDIRECT דייוויד גילמור | 2006-06-04T09:01:03 |
דייוויד גילמור | דייוויד ג'ון גילמור (באנגלית: David Jon Gilmour; נולד ב-6 במרץ 1946) הוא מוזיקאי, מלחין, גיטריסט וזמר אנגלי וחבר להקת פינק פלויד מסוף שנות ה־60. גילמור הוא רב-נגן והוא מנגן על גיטרות, גיטרה בס, קלידים, סקסופון, בנג'ו, מנדולינה, מפוחית פה, פדאל סטיל, ותופים. פרט לפועלו בלהקה הוציא לאור גם ארבעה אלבומי סולו והשתתף בפרויקטים חיצוניים (כולל הפקה). מאז עזיבתו של רוג'ר ווטרס את להקת פינק פלויד באמצע שנות השמונים, גילמור הוא מנהיגה של הלהקה. דורג על ידי מגזין הרולינג סטונז במקום ה-14 ברשימת הגיטריסטים הטובים בעולם, ונחשב בעיני רבים לאחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה.
ראשית חייו
גילמור נולד בקיימברידג', אנגליה ב 6 במרץ 1946 לאב מרצה לזואולוגיה באוניברסיטת קיימברידג' ולאם מורה. גילמור התבגר בשנות החמישים, אותן שנים מלאות בהשפעה מוזיקלית של אלביס פרסלי ושל שאר כוכבי הרוקנרול בתחילתו. מדי פעם שאל גילמור גיטרה משכנו כדי לנסות לנגן ובאחת הפעמים לא החזירה. הוא לימד את עצמו לנגן בעזרת תקליט לימודי שיצר פיט סיגר. כשהיה בן 11 החל גילמור ללמוד בבית ספר ששכן ליד תיכון בקיימברידג'. בתיכון זה למדו סיד בארט ורוג'ר ווטרס, חבריו לעתיד ב"פינק פלויד". זו הייתה פגישתם הראשונה.
קריירה מוזיקלית
ב 1962 החל גילמור ללמוד בקולג' האומנויות והטכנולוגיה בקיימברידג' והתיידד עם סיד בארט (לימים מנהיגה הראשון של להקת פינק פלויד), תוך שהם מנגנים יחד בהפסקות. הוא עזב את הלימודים והצטרף להקתו הראשונה שנקראה Joker's Wild, עמה החל לנגן בשנת 1963. הלהקה שינתה את שמה ל-Flowers ב-1967 והתפרקה לאחר זמן קצר. גילמור נפגש מדי פעם בחברי ילדותו שהקימו כבר את להקת פינק פלויד (ב־1965) ובהמשך כבר הוציאה בלעדיו תקליט ראשון מצליח יחסית (ב־1967).באותה שנה לאחר שמצב בריאותו של סיד בארט החל להתערער נפשית פנה ניק מייסון לגילמור והציע לו להצטרף ללהקה, בתחילה כמחליף זמני לסיד בארט, ומאוחר יותר - כאשר בארט נדחק החוצה מהלהקה - הפך לחבר קבע בלהקה.
במהלך שנותיו בלהקה, דייוויד גילמור תרם תרומה מכרעת כנגן וכזמר בלהקה, הוא נודע בזכות נגינת הגיטרה הווירטואוזית והשירה המחוספסת שלו. בנוסף, גילמור שר את מרבית להיטיה הגדולים של הלהקה, כמו Money מ-1973, Wish You Were Here מ-1975, ו-Comfortably Numb ב-1979.
גילמור הוציא לאור את אלבום הסולו הנושא את שמו באביב 1978, לאחר תרומה כנגן בלבד לאלבום Animals של פינק פלויד, שיצא שנה לפני כן. במהלך ההקלטות החליט לשמור הקלטה אחת, שהפכה בסופו של דבר לשיר Comfortably Numb הידוע (מאלבום החומה), עד היום סולו הגיטרה בשיר נחשב לאחד הגדולים אי פעם, ובעיני רבים אף לטוב ביותר. אלבום הסולו השני שלו, About Face יצא ב-1984, הוא שובח על ידי המבקרים אך למרות זאת לא הגיע להצלחה רבה.
יחסיו הרעים עם חברו ללהקה רוג'ר ווטרס, אשר לקח לידיו את מושכות הלהקה אחרי עזיבתו של בארט, הביאו להתרופפות הרכב הלהקה, ובסופו של דבר ווטרס עזב את הלהקה בשנת 1985, במחשבה שהלהקה לא תסתדר בלעדיו. במקום זאת, גילמור לקח על עצמו את הנהגת הלהקה ויחד עם שני חבריה הנותרים, ריצ'רד רייט וניק מייסון, הוצאו לאור עוד 2 אלבומי אולפן שלוו בסבבי הופעות מוצלחים במיוחד.
על התקופה שלאחר עזיבת ווטרס, אמר גילמור -
"היו לי כמה בעיות עם הכיוון של הלהקה בעבר הלא רחוק, לפני שרוג'ר עזב. חשבתי שהשירים הכבירו במילים, כיוון שהמשמעות הספציפית של המילים הללו הייתה כה חשובה, שהמוזיקה הפכה לכלי בשביל המילים, ולא הייתה מלהיבה במיוחד... [האלבומים] The Dark Side of The Moon ו-Wish You Were Here היו מצליחים כל כך לא רק בזכות התרומה של רוג'ר, אלא גם משום שהיה בהם איזון טוב יותר בין המוזיקה למילים מאשר באלבומים שבאו אחריהם. זה מה שאני מנסה לעשות עם האלבום 'A Momentary Lapse of Reason' - יותר פוקוס על המוזיקה, כדי להחזיר את האיזון."
פרט להיותו נגן וזמר בלהקת פינק פלויד, גילמור היה פעיל גם כמפיק, טכנאי צליל של מופעים ונגן אורח בהפקות של אמנים כמו רוי הארפר, קייט בוש, פול מקרטני, רינגו סטאר, פיל קולינס, סאם בראון, ג'ולס הולנד, סופרטרמפ ואפילו סיד בארט. כמו כן השתתף במספר מופעי צדקה.
גילמור נחשב לאחד מהגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. הוא מפורסם במיוחד בזכות נגינה מדויקת ומלאת רגש, עם שילוב טכניקות bending (מתיחה) מקוריות, וכן בזכות יכולתו להפיק צלילים שונים ומשונים מהגיטרה, ביניהם צלילים דמויי כינור וצרחות (כפי שניתן לשמוע למשל בשיר A Saucerful of Secrets של להקת פינק פלויד).
בשנת 1996 נכנס גילמור להיכל התהילה של הרוק אנד רול יחד עם פינק פלויד. בנובמבר 2003, קיבל את תואר האבירות הבריטי.
בחודש מרץ, שנת 2006, הוציא גילמור את אלבום הסולו השלישי שלו, שנקרא On An Island. באלבום משולבים קטעים תזמורתיים שהלחין זביגנייב פרייזנר.
בספטמבר 2024 ראה אור אלבומו Luck And Strange. את רוב תמלילי השירים באלבום כתבה רעייתו, פולי סמסון ובשני שירים מתוכו משתתפת בתו, רומאני.
באוקטובר 2024, גילמור הצהיר כי הוא "בשום אופן" לא יופיע שוב עם רוג'ר ווטרס. גילמור הסביר את סירובו לשתף פעולה עם ווטרס בשל דעותיו הפוליטיות ותגובותיו השנויות במחלוקת לגבי ישראל, אוקראינה וארצות הברית. גילמור הצהיר כי הוא כדוגמת ולדימיר פוטין וניקולאס מדורו. אשתו של גילמור, פוליי סמפסון, ביקרה את ווטרס ברשת החברתית "X" וכינתה אותו "אנטישמי עד הליבה". גילמור הסכים עם דברי אשתו.
דיסקוגרפיה (סולו)
David Gilmour 1978
About Face 1984
David Gilmour in Concert 2002
2006 On An Island
Rattle That Lock 2015
2024 Luck And Strange
חיים אישיים
ב-1975 נישא גילמור לאמנית וירג'יניה (ג'ינג'ר) הייסנביין. לזוג שלוש בנות ובן: אליס (נולדה ב-1976), קלייר (נולדה ב-1979), שרה (דוגמנית, נולדה ב-1983) ומת'יו (נולד ב-1986). ב-1990 השניים התגרשו.
ב-1994 נישא גילמור בשנית לעיתונאית פולי סמסון. לזוג שני בנים, בת ובן מאומץ: צ'ארלי (נולד ב-1989 לפולי סמסון במערכת יחסים קודמת ואומץ על ידי הזוג לאחר מכן), ג'ו (נולד ב-1995), גבריאל (נולד ב-1997) ורומני (נולדה ב-2002).
הגיטרות של גילמור
לדייוויד גילמור יש גיטרות מהדגמים הבאים:
Fender Stratocaster - הגיטרה המסוימת מדגם זה שבבעלותו מכונה "הסטראט השחורה"
Fender Telecaster
Fender Esquire
Gibson Les Paul משנת 1956 - על גיטרה זו הוקלט סולו הגיטרה בשיר Another Brick In The Wall.
בשנת 2019 מכר גילמור במכירה פומבית חלק גדול מהגיטרות שלו וסה״כ המכירה הכניסה $2,119,825 כסף שגויס לעמותה שלו.
קישורים חיצוניים
עמודו של דייוויד גילמור בפייסבוק
דייוויד גילמור - הסרט המלא, באתר ynet
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:גיטריסטים בריטים
קטגוריה:זמרים בריטים
קטגוריה:מוזיקאים בריטים
קטגוריה:מוזיקאי רוק
קטגוריה:חברי להקת פינק פלויד
קטגוריה:זמרי רוק בריטים
קטגוריה:מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:נגני מפוחית פה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:רב-נגנים
קטגוריה:נדבנים אנגלים
קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס
קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1946 | 2024-10-09T12:10:05 |
החזית העממית לשחרור פלסטין | החזית העממית לשחרור פלסטין (בערבית: الجبهة الشعبية لتحرير فلسطين; תעתיק מדויק: אלג'בהה אלשעביה לתחריר פלסטין, ובאנגלית: Popular Front for the Liberation of Palestine – PFLP) היא מפלגה וארגון טרור פלסטיני מרקסיסטי-לניניסטי אשר חבר באש"ף. הארגון נוסד על ידי ג'ורג' חבש וודיע חדאד, ב-11 בדצמבר 1967.
הארגון ביצע פיגועים רבים שבהם נרצחו ונפצעו מאות ישראלים ואחרים. בין היתר הוא ביצע את רצח רחבעם זאבי ולקח חלק במתקפת הפתע על ישראל לצד החמאס והג'יאהד האסלאמי. מדינת ישראל וכן ארצות הברית, אוסטרליה, יפן והאיחוד האירופי מחשיבים את החזית כארגון טרור.
אידאולוגיה
שמאל|ממוזער|200px|פוסטר של החזית העממית לאחד במאי, יום הפועלים: הצבע האדום והפטיש מסמלים את הפן הסוציאליסטי באידאולוגיה של החזית העממית, בעוד הרובה מייצג את הפן המיליטנטי
החזית העממית קמה מאיחוד של כמה ארגוני שמאל פלסטיניים חילוניים ובראשית דרכה שילבה אידאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית ולאומיות פלסטינית, ושמה דגש על מעמד הפועלים הפלסטיני. מטרתה המוצהרת של החזית העממית: "שחרור פלסטין כולה במאבק מזוין והקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית וסוציאליסטית". בניגוד לארגוני הטרור הפלסטיניים האחרים, החזית העממית אינה רואה את המאבק להשמדת ישראל כמאבק דתי או לאומי, אלא כחלק ממהפכה רחבה יותר נגד ה"אימפריאליזם המערבי". החזית העממית רואה בחיסול מדינת ישראל אמצעי לדחיקת האימפריאליזם מן המזרח התיכון ולמיגורם של המשטרים הערביים שהם, לתפיסתה, משטרים בורגניים ודיקטטוריים המתרפסים בפני הקפיטליזם המערבי. משום כך מעוניינת החזית גם בהפלת משטרי המלוכה השמרניים כמו בירדן ובמרוקו.
היסטוריה
ב-1953 ייסד ג'ורג' חבש את "תנועת הלאומיים הערבים" בהשפעת חוויותיו ממלחמת העצמאות, במטרה להפוך את החברה הערבית מחברה נחשלת לחברה מודרנית. הארגון פעל מתוך רגשות לאומיים והשקפה מהפכנית כזו של צ'ה גווארה, ואימץ את רעיונות החילון, הסוציאליזם והמאבק המזוין. סניפים של התנועה קמו במדינות ערב השונות ופעלו באופן מחתרתי. ב-1967 הקים הארגון חוליית לוחמים שהתאחדה עם החזית לשחרור פלסטין של אחמד ג'יבריל וארגון נוסף בשם "נוער למען הנקמה", ליצירת "החזית העממית לשחרור פלסטין" בהנהגת ג'ורג' חבש.
שמאל|ממוזער|250px|קבוצת חמושים של החזית העממית בירדן, 1969
עד 1968 אימן הארגון כמה אלפי לוחמים, בין השאר בבסיס אימונים בעיר סלט שבירדן. סיוע כספי הגיע מסוריה, שם הקים הארגון את מפקדתו, ומברית המועצות. הארגון קיבל גם סיוע כספי ומשפטי מפרנסואה ז'נו, בנקאי שווייצרי תומך הנאציזם שנהג לממן ארגוני טרור ערביים. עיתון בשם "אל-הדף" (בערבית: "המטרה") החל לצאת בעריכת דובר הארגון, ע'סאן כנפאני. בשנות ה-60 וה-70 התפרסם הארגון בעקבות סדרה של חטיפות מטוסים ותקיפות מטוסים, ובהן תקיפת מטוס אל על בציריך ב-18 בפברואר 1969.
במהלך 1968 פרש מהארגון פלג אשר הקים את ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית בראשות אחמד ג'יבריל. ב-1969 פרש מהארגון פלג נוסף והקים את החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין בראשות נאיף חוואתמה ויאסר עבד רבו. ב-1978 נהרג בידי המוסד מנהיג החזית העממית ודיע חדאד. חדאד היה מפקד הזרוע המבצעת והיה מעורב בפעולות טרור של הארגון, אך הוא הודח על ידי ג'ורג' חבש בעקבות יחסיהם העכורים, והוא אף הואשם כסוכן מטעם הק.ג.ב..
בתחילת דרכה התנגדה החזית העממית לכל פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני שיביא לשתי מדינות בין הים התיכון לירדן. החל משנת 1971 ניכר בארגון תהליך התמתנות, שהוביל לפרישה של בעלי הקו הניצי מהארגון. עם זאת, הארגון לא הסכים להכיר בישראל ופרש מאש"ף לאחר קבלת "תוכנית השלבים" ביולי 1974, ועם נציגי ארגונים אחרים הקים את "חזית הסירוב". בשלהי שנות ה-80 חזר הארגון לשורות אש"ף. הארגון הצטרף לאש"ף והיה השני בגודלו לאחר הפת"ח.
כמו כל הארגונים החילוניים שהיו מאוגדים תחת אש"ף, הארגון היה יעד למאבקי שליטה ואף לאלימות מצד ארגונים איסלאמיים בשנות ה-80, ובראשם ארגון אל-מוג'מע בראשות אחמד יאסין (ארגון שיהווה לקראת סוף העשור המסד לארגון הטרור חמאס ויאסין יהיה מייסדו). יאסין עצמו הסית פעמים רבות נגד הארגון ופעיליו בטענה שארגון חילוני בהנהגתו של נוצרי לא יכול להוביל את ההתנגדות האיסלאמית. באמצע שנות ה-80 המאבקים הגיעו לשיאם במאבק השליטה על אוניברסיטת אל-אזהר בעזה. פעילים של יאסין אף הכו מכות קשות את ד"ר רבאח מהנא, פעיל בכיר בארגון וסגן ראש אגודת הרופאים במוסד, ושברו את גפיו.
שנות התשעים ועד היום
לאחר חתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 נטל החזית העממית אחריות על שלושה פיגועים רצחניים בין אוקטובר 1993 למרץ 1994, שכללו רצח בוואדי קלט, באזור ראשון לציון וליד שער שכם. בשנות התשעים פחתה התמיכה העממית בארגון מסיבות שונות: החזית העממית התנגדה להסכמי אוסלו ומתחה ביקורת על הרשות הפלסטינית, בעקבות חתימת ההסכמים התנתקה החזית פעם נוספת מאש"ף. הארגון החרים את הבחירות לרשות הפלסטינית ב-1996, החמאס זכה לאהדה בזכות פיגועי התאבדות מוצלחים, ונפילת ברית המועצות יחד עם עליית האסלאמיזם בעולם הערבי היטיבו עם ארגונים כגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. השקפותיה של החזית העממית התמתנו, מאוחר יותר שיקמה את יחסיה עם ערפאת ב-1999 ושבה לשורות אש"ף.
במאי 2000 פרש ג'ורג' חבש מתפקיד המזכ"ל בעקבות מצבו הבריאותי, והוחלף על ידי אבו עלי מוסטפא. מוסטפא ארגן פיגועי טרור במהלך האינתיפאדה השנייה, שכללו פיצוץ מכוניות תופת, פיגועי ירי, הנחת מטעני חבלה וירי פצצות מרגמה. הוא נהרג בסיכול ממוקד ב-21 באוגוסט 2001 ברמאללה, והוחלף על ידי אחמד סעדאת. על שמו של מוסטפא נקראה הזרוע הצבאית של החזית העממית – "גדודי אבו עלי מוסטפא". כנקמה על הריגת מוסטפא, הורה המזכ"ל החדש לחוליית הארגון להתנקש בשר התיירות רחבעם זאבי (17 באוקטובר 2001). בעקבות לחץ ישראלי ובין-לאומי נעצרו סעדאת והורגי זאבי על ידי הרשות הפלסטינית ונכלאו ביריחו בפיקוח בין-לאומי. ב-14 במרץ 2006, כאשר הפקחים עזבו, הם נתפסו בידי ישראל ב"מבצע הבאת ביכורים". סעדאת יושב בכלא הישראלי אך עדיין עומד בראש הארגון.
ב-2006 השתתפה החזית העממית בבחירות לרשות הפלסטינית וזכתה ב-4.2% מהקולות, שזיכו אותה ב-3 מושבים מתוך ה-132 במועצה המחוקקת הפלסטינית. מלבד סעדאת, לחזית העממית הנהגה פוליטית היושבת ברשות הפלסטינית ובסוריה, ותשתית מבצעית קטנה יחסית ברשות הפלסטינית. עיקר פעילותה בשנים שמאז מעצרו של אחמד סעדאת היא שיגור רקטות קסאם מרצועת עזה ושיתוף פעולה עם ארגוני טרור אחרים במסגרת ועדות ההתנגדות העממית.
בעשור הראשון של המאה ה-21 קיבל הארגון את עקרון שתי המדינות ואת אפשרות המשא ומתן, אך הוא עדיין דבק בהתנגדותו להסכמי אוסלו ואינו מוכן לוותר על זכות השיבה של הפליטים הפלסטיניים. כמה מפעילי המפלגה הוחזקו בידי ישראל במעצר מינהלי, בהן אחמד קטאמש, שהיה עצור מעל 8 שנים במצטבר וחברת המועצה המחוקקת הפלסטינית חאלדה ג'ראר, שנעצרה אף היא לתקופות ארוכות.
במאי 2021 שירות הביטחון הכללי טען שמיליוני אירו שתרמו סוכנויות סיוע וארגונים לא ממשלתיים הפועלים באירופה לפלסטינים למטרות סיוע הומניטרי, הועברו לארגון החזית העממית, שהשתמש בהם לצורכי טרור. ב-22 באוקטובר 2021 הכריז שר הביטחון בני גנץ על שישה ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים כארגוני טרור. משרד הביטחון מסר שפעילי החזית העממית הועסקו בארגונים בתפקידי שטח וניהול, והסתירו את שיוכם לארגון החזית העממית. ההחלטה התקבלה לאחר פעילות משותפת של השב"כ והמטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור, ואושרה על-ידי גורמים משפטיים של ממשלת ישראל. מדינות האיחוד האירופי התורמות לארגונים טענו כי החלטת שר הביטחון וטענות השב"כ אינן מבוססות ושהן יחזרו לתמוך בארגוני החברה האזרחית הפלסטינים.
באוקטובר 2023, השתתפו מחבלי הארגון במעשי הטבח והחטיפה בעוטף עזה. לאחר מכן השתתפו גם במלחמת חרבות ברזל בשיגור רקטות לעבר ישראל ולחימה קרקעית נגד צה"ל שנכנס לרצועה.
פיגועים ופעולות בולטות
במישור הטקטי, החזית העממית דוגלת בפעולות טרור ראוותניות המושכות את תשומת לב התקשורת ומפנות את דעת הקהל העולמית אל הסוגיה הפלסטינית, כמו חטיפת מטוסים ופיגועים במקומות ואירועים מרכזיים.
יולי 1968 – מחבלי החזית העממית חטפו מטוס אל על (החטיפה הראשונה של מטוס אל על, וכן החטיפה הראשונה שביצעה החזית) אשר היה בדרכו מרומא לתל אביב, ואילצו אותו לנחות באלג'יר. 32 נוסעי המטוס הוחזקו באלג'יר כבני ערובה במשך 39 יום.
דצמבר 1968 – הותקף מטוס אל-על על הקרקע באתונה. נוסע אחד נהרג, אחר נפצע. ישראל הגיבה לאירוע זה ולאירוע החטיפה שלפניו בהתקפה על נמל התעופה בביירות ופיצוץ 13 מטוסי נוסעים בעודם על הקרקע.
פברואר 1969 – ירי וזריקת רימונים אל עבר נוסעי טיסת אל על בנמל התעופה בציריך. טייס המשנה נהרג, וחמישה אזרחים ישראלים נפצעו.
28 באוגוסט 1969 – חוליית מחבלים בראשות ליילה ח'אלד, חטפה מטוס נוסעים אמריקני של חברת התעופה האמריקנית TWA בטיסה 840, בדרכו מרומא לאתונה.
6 בספטמבר 1970 – חטיפת המטוסים לשדה דאוסון – ניסו מחבלי הארגון לחטוף בו זמנית 4 מטוסים ולהנחית אותם בירדן: DC-8 של סוויסאייר ובואינג 707 של TWA נחטפו באותה עת, ו-6 ימים לאחר מכן נחטף מטוס VC-10 של BOAC. ח'אלד הייתה מעורבת יחד עם שותף בניסיון כושל לחטיפת מטוס אל על בטיסה 219 מתל אביב דרך אמסטרדם לניו יורק. חטיפת מטוס אל על שתוכננה נכשלה הודות לטייס אשר ביצע צלילה חריפה ולתגובה מהירה של המאבטחים והנוסעים במטוס. עם זאת, החזית העממית הצליחה לחטוף מטוס בואינג 747 של חברת פאן-אמריקן ולהנחיתו בקהיר. כל המטוסים פוצצו על הקרקע, הנוסעים שוחררו בשלום. שותפה של ח'אלד למבצע החטיפה, אזרח ניקרגואה בשם פטריק ארגואלו, נורה ונהרג בידי המאבטח שהוצב על מטוס אל על, וח'אלד נפצעה. המטוס נחת נחיתת חירום בנמל התעופה הית'רו בלונדון, וליילה ח'אלד נמסרה לידי המשטרה הבריטית ופונתה לבית חולים בלונדון. פציעתה התבררה כקלה ושטחית, והיא הועברה למעצר במתקן משטרתי באילינג. על פי עדותה בראיונות מאוחרים יותר, יחסם של הבריטים אליה בעת מעצרה היה טוב ואף אוהד. לאחר פחות מחודש במעצר, שוחררה ח'אלד במסגרת עסקת חילופין תמורת בני הערובה מפעולות החטיפה המקבילות.
ב-1973 ביצע קרלוס את פעולת הטרור הראשונה שלו. היה זה ניסיון כושל לחסל את איש העסקים היהודי, אדוארד זיו, מנכ"ל מרקס אנד ספנסר העולמית, כפעולת תגובה לחיסולו של איש התיאטרון הפלסטיני מוחמד בודיה, שנחשב לאחד ממנהיגי הארגון, על ידי המוסד הישראלי. הוא ירה בזיו ירייה בודדת בפניו, ולאחריה נתקל במעצור בנשק. קרלוס נמלט כשהוא סבור שהצליח במשימה, אך זיו החלים. למרות מצוד נרחב שנפתח אחריו לאחר ניסיון ההתנקשות בזיו, חזר קרלוס שוב ללונדון והפעם עם פצצה, אותה השליך לתוך הדלת המסתובבת בכניסה לסניף של בנק הפועלים ופצע פקידה אחת באופן קל מאוד. בהתאם לדפוס פעולה אותו אימץ לעצמו, נטל קרלוס אחריות אישית על זריקת הפצצה.
17 בינואר 1975 – קרלוס ערך ביחד עם טרוריסט גרמני בשם יוהאן ויינריך התקפה באמצעות ירי טילים על מטוסי אל על בנמל התעופה אורלי בפריז. ויינריך ירה שני טילים מבניין הטרמינל למטוס של אל על, אך החטיא ופגע במכונית ובמטוס יוגוסלבי. קרלוס ושותפו נמלטו. כעבור שבועיים חזר קרלוס שוב לנמל התעופה אורלי, והפעם הצטרפו אליו שלושה מחבלים פלסטינים בניסיון נוסף לביצוע פיגוע טרור. נמל התעופה היה ערוך בכוננות גבוהה, קרלוס ואנשיו התגלו ונפתח קרב יריות, בין המחבלים לאנשי הביטחון. כתוצאה מן הקרב נפצעו קשה שמונה אנשים ונלקחו בני ערובה. נפתח משא ומתן ובתמורה לשחרור בני הערובה הוטסו קרלוס ואנשיו לבגדאד.
התנקשות בחיי השר רחבעם זאבי, ב-17 באוקטובר 2001, כנקמה על חיסולו של מנהיג הארגון, אבו עלי מוסטפא.
פיגוע התאבדות בקרני שומרון, 3 הרוגים, ב-16 בפברואר 2002.
הפיגוע במחלף גהה, 4 הרוגים, ב-25 בדצמבר 2003.
הפיגוע בשוק הכרמל בתל אביב, 3 הרוגים, ב-1 בנובמבר 2004.
באפריל 2005 פורסם כי חברי החזית העממית תכננו להתנקש בחייו של הרב עובדיה יוסף. ניסיון ההתנקשות סוכל על ידי השב"כ.
ב-23 באוגוסט 2019 רצחו מחבלים את רנה שנרב ופצעו את אביה ואחיה קשה כאשר הטמינו ופוצצו מטען חבלה במעיין דני. בפיגוע היו מעורבים ארגונים אזרחיים לכאורה של הארגון.
באוקטובר 2023, לקחו חלק במתקפת הפתע על ישראל לצד החמאס והג'יאהד האסלאמי ונהרג חבר הוועד המרכזי של הארגון, עוואד אל-סולטן.
ב-12 באוקטובר 2023, ח'אלד אל-מוחתסב, מחבל בן 21 מבית חנינא המזוהה עם הארגון, ירה בתת־מקלע קרלו לעבר שוטרים בכניסה לתחנת המשטרה "שלם" שבירושלים, ופצע שני שוטרים במצב קשה וקל. המחבל ניסה להימלט אך נורה למוות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: ארגונים פלסטיניים
קטגוריה:ארגוני טרור פלסטינים
קטגוריה:מפלגות קומוניסטיות
קטגוריה:מפלגות אנטי-ציוניות
קטגוריה:ציר ההתנגדות | 2024-10-12T21:13:40 |
לי מורגן | לי מורגן (באנגלית: Lee Morgan; 10 ביולי 1938 – 19 בפברואר 1972) היה אחד מחצוצרני הג'אז הבולטים ביותר בשנות ה-60 של המאה ה-20.
ביוגרפיה
מורגן הצטרף לביג בנד של דיזי גילספי כשהיה בן 18, והיה חבר בהרכב במשך שנתיים. משנת 1956 החל להקליט בחברת בלו נוט (בסך הכול הקליט במסגרת בלו-נוט עשרים וחמישה תקליטים). מורגן הושפע, כנגן, בעיקר מקליפורד בראון, ואף היה בקשר איתו לפני מותו.
הוא ניגן בכמה מהתקליטים המוקדמים של הנק מובלי וביצירת המופת של ג'ון קולטריין Blue Train וכן בתקליטו הראשון של נגן האורגן ג'ימי סמית (The Sermon). בשנת 1958 הצטרף ללהקת שליחי הג'אז (Jazz Messengers) של ארט בלייקי בה המשיך לפתח את כישרונו כמבצע וכמלחין. הופיע עם בלייקי מספר שנים והשתתף, בין היתר, באלבום 'Moanin. כשעזב בני גולסון את הג'אז מסנג'רס, שכנע מורגן את בלייקי לשכור את ויין שורטר, נגן סקסופון-טנור, במקומו.
התקופה שבין השנים 1960-1961, בה ניגנו מורגן ושורטר בהרכב של בלייקי (יחד עם בובי טימונס בפסנתר ורג'י וורקמן בבס), נחשבת בעיני רבים כתקופה המעניינת ביותר של ההרכב. השילוב בין מורגן ושורטר היה מיוחד הן מבחינת הגיוון העצום בלחנים שתרמו להרכב והן מבחינת הביצוע הכלי.
בתחילת שנות השישים ניסה מורגן להתקדם למוזיקה חדשנית יותר, וניגן באלבום האוונגארדי Evolution של גרצ'ן מונקור השלישי, ואף הקליט בעצמו קטעים כמו (Search for the New Land (1964. אך הפופולריות של אלבומו המוכר ביותר, The Sidewinder, מנעה ממנו להפנות את הקריירה שלו בכיוון זה.
קטע הנושא של אלבום זה כיכב במצעדי הפזמונים של שנת 1964 והיה הפסקול של הפרסומות של חברת קרייזלר במהלך משחקי הגמר בכדור בסיס. הצלחתו של קטע ג'אז במצעד הפזמונים גרמה לחברת בלו-נוט לדחוף אלבומים בעלי גוון דומה לשוק באמצע שנות השישים.
מורגן נורה למוות בשגגה תוך כדי ויכוח, על ידי הידועה בציבור שלו, הלן מור, ממנה רצה להיפרד, בהפסקה בין קטעים במהלך הופעה במועדון הג'אז Slug's בניו יורק. למרבה האירוניה מור הביאה למורגן את האקדח כדי שיגן על עצמו בוויכוח עם סוחר סמים על עסקת קוקאין גדולה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נגני ג'אז: חצוצרנים
קטגוריה:חצוצרנים אמריקאים
קטגוריה:נגני בי בופ
קטגוריה:שליחי הג'אז
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1938
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1972 | 2022-04-01T13:41:00 |
קנדו | ממוזער|220px|שמאל|
קֶנְדוֹ (ביפנית: 剣道, ברומאג'י: Kendō) היא אמנות לחימה יפנית מודרנית (גנדאי בודו) וספורט לחימה העוסק בלוחמה בקטאנה.
הקנדו התפתח במהלך המאות השמונה עשרה והתשע עשרה מתוך בתי הספר לקנג'וטסו, מונח מטרייה למגוון שיטות לחימה יפניות מסורתיות (קוריו) שעסקו בלוחמה בחרב. משנת 1975 ואילך הוגדר הרעיון מאחורי הקנדו כ"לחנך את הרוח האנושית על ידי יישום עקרונות הקטאנה". מכאן שקנדו הוא משמעת עצמית, בזמן שטכניקת הלחימה היא קנג'וטסו.
קנדו נלמד עם "חרבות" העשויות מבמבוק חצוי (הנקראות "שינאי") ומגן גוף וראש ("בוגו"). לעוסקים בקנדו קוראים קנדוקה. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ ("בוקן" או "בוקוטו"), בקטאנה או באיאייטו, ובקודאצ'י (חרבות ממתכת - הקאטנה ארוכה, קודאצ'י קצרה יותר והאיאייטו דומה לקאטנה אבל לא חדה) כדי לתרגל קאטות. בקנדו מודרני יש שני סוגי התקפה - חיתוך ודקירה. ניתן לבצע חיתוכים רק על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד. דקירות ניתן לבצע רק על הגרון, אך מכיוון שדקירה המבוצעת בצורה שגויה יכולה לפצוע את הצוואר, משתדלים ללמד אותה בשלבים מתקדמים יותר.
בקרבות ניתנות נקודות כשההתקפות מבוצעות היטב ובשליטה נכונה, ומלווה בצעקה (ביפנית) בהתאם לסוג ההתקפה. תקיפת ראש תלווה בצעקת "מן" (ראש), דקירת גרון - "טסוקי" (דקירה), תקיפת אזור בטן/חזה - "דו" ולפרק היד - "קוטה" (יד קטנה). המנצח הוא הראשון שמקבל 2 נקודות.
התאחדות הקנדו הבינלאומית (The International Kendo Federation) מונה 44 מדינות. התחרויות הבינלאומיות נערכות מדי כל שלוש שנים, מאז 1970, כשה-IKF נוסדה.
היסטוריה
קנדו, "דרך החרב", כוללת בתוכה את תמצית העקרונות באמנויות לחימה יפניות. מאז ממשלת הסמוראים הקדומה ביותר, במהלך תקופת קמקורה (1185-1333), סיוף, ביחד עם רכיבה על סוסים וקשתות, היו עיסוקיהם המלחמתיים העיקריים של השבטים הצבאיים. בתקופה זו, הקנדו התפתח תחת השפעה חזקה של זן בודהיזם. הסמוראי יכול היה להשוות את חוסר החשיבות של חייו בלהט הקרב, מה שהיה נחוץ לניצחון בקרבות יחידניים, לתפיסה הבודהיסטית של אופייה המשלה של ההבדלה בין חיים ומוות.
ממוזער|220px|שמאל|קנדו בבית ספר חקלאי ביפן, בסביבות 1920
מאז, על פי האגדה, לוחמים רבים הגיעו להארה באמצעות אימון בקנדו. הלוחמים הללו יסדו בתי ספר לאימון בקנדו אשר התמשכו מאות שנים, ואשר מעצבים את בסיס האימון בקנדו כיום. שם כל בית ספר מיצג את תמצית ההארה של מקימו. לכן, ה'איטּוֹ-ריוּ' (一刀流; 'בית הספר של החרב היחידה') מרמז על הארתו של המיסד, שכל חיתוכי החרב האפשריים נובעים ונכללים בחיתוך מקורי ויסודי יחיד. ה'מוּטוֹ' (無刀; 'ללא חרב') הוא בית ספר המיצג את הבנתו של יוצרו, יַאמַאוֹקַה טֶשְשוּ, אשר לפיה "אין חרב חוץ מהשכל". ה'מוּנֶן מוּסוֹ ריוּ' (無念無想流; 'ללא מטרה, ללא חשיבה מראש'), באופן דומה, מיצג את ההבנה שתמצית הקנדו מתעלה על תהליך החשיבה המשקפת.
תרגילי הקנדו הרשמיים אשר נקבעו לפני מספר מאות שנים, נלמדים היום באמצעות צורות קבועות, או קאטות (型). האימונים בקנדו, באמצעות חרבות אימון מבמבוק (שינאי) ושריון (בוגו), הונהגו לראשונה במאה ה-18 על ידי נַאגַאנוּמַה שירוֹזַאֶמוֹן קוּניסַאטוֹ (長沼四郎左衛門国郷; 1688-1767).
תפיסות כמו "מושין", או "ראש נקי ממחשבות", כפי שהתמקצעו בהן פרשני זן, הם הישגים חיוניים לרמה גבוהה של קנדו. "פודושין", או "ראש דומם", היא תכונה תפיסתית של האל פוּדוֹ מיוֹ-אוֹ, אחת מחמשת 'מלכי האור' של בודהיזם שינגוֹן, ואומרת שהסייף לא יכול להיות מולך שולל על ידי אשליות של סכנה, ספק, פחד, או הפתעה, העולים מפעולותיו של יריבו.
ב-1920, דַאי ניפּוֹן בּוּטוֹקוּ קַאי (大日本武徳会, מפתח קרן אמנויות הלחימה היפנית) שינה את שם האמנות מגֶקיקֶן (撃剣, 'חרב פוגעת') לקנדו.
מהלכים
מן: (Men) כאשר פוגעים בקסדה אומרים "מן!"
דו: (do) כאשר פוגעים בצידי הבטן אומרים "דו!"
קוטה: (kota) כאשר פוגעים ביד או באגודל אומרים "קוטה"
טסקי: (tski) כאשר דוקרים בצוואר אומרים "טסקי"
כל פגיעה אחרת בקנדו אסורה ולא תחשב לנקודה. הרעיון מאחורי זה הוא שאלה הן ארבעת הפגיעות היחידות שתנטרלנה את היריב במהלך אחת.
לבוש
בוגו (Bogu) – מערכת השריון של אמנות הלחימה קנדו. המערכת מורכבת מארבעה חלקים: מן, קוטה, דו וטארה.
מן (Men) – קסדה אשר לובשים על הראש במטרה להגן מחיתוכי פנים או ראש. מתחת למן נמצא הצוקי, המגן על הגרון מהדקירה היחידה המותרת בקנדו, צוקי (דקירה לגרון).
קוטה (Kote) – מגני פרק כף היד, מגנים מפני חיתוך פרקי כף היד, קוטה.
דו (Do) - מגן החזה והבטן, מגן כנגד חיתוכי הבטן, והחזה, וצדי הגוף - הידארי דו (חיתוך צד שמאל) ומיגי דו (חיתוך צד ימין).
טארה (Tare) – מגן החלק התחתון של הגוף. על הטארה כל קנדוקה מרכיב את תג השם שלו ושם הדוג'ו בו הוא מתאמן, תג זה נקרא זקן (Zekken).
גי (gi) – מעין חלוק או חולצה אשר לובשים מתחת לבוגו, הגי מגיע במגוון צבעים, ובקנדו נהוג ללבוש גי בצבע כחול.
האקאמה (hakama) – מכנסיים מסורתיות שנלבשות מתחת לבוגו, ההאקאמה מגיעה במגוון צבעים, ובקנדו נהוג ללבוש האקאמה בצבע כחול.
ראו גם
חרב יפנית
קישורים חיצוניים
ההתאחדות הישראלית לקנדו ובודו
קטגוריה:אמנויות לחימה יפניות
קטגוריה:ספורט לחימה | 2024-08-09T18:26:04 |
אלברט בגר | אלברט בגר (נולד ב-22 במרץ 1959) הוא מלחין ג'אז ישראלי, יוצר ונגן סקסופון וחליל. הקליט עד כה 14 אלבומי ג'אז מקוריים בהם מנוגנים קטעים שנכתבו ועובדו על ידו. בגר הוא דמות מובילה בישראל ובעולם בסצנת האוונגרד והג'אז החופשי. מאז שנות ה-2000, בגר חבר בסגל ההוראה של החוג לג'ז ומוזיקה רב-תחומית של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.
ביוגרפיה
בגר נולד באיסטנבול שבטורקיה בשנת 1959, עלה לישראל בגיל 3, וגדל בקריית אתא. בצעירותו הקשיב בעיקר למוזיקת הפופ/רוק של שנות השישים, והפרוג-רוק של תחילת שנות השבעים. כשהאזין לראשונה למוזיקה של להקת, ג'טרו טול, ושמע את החליל של איאן אנדרסון, הוא נמשך מיד לצליל שהופק על ידי הכלי ובמהלך שירותו הצבאי הוא השיג לעצמו חליל והחל ללמוד בעצמו.
לאחר השירות הצבאי, למד מוזיקה קלאסית אצל החלילן אורי טפליץ. בגיל 26 החליט שהחליל לא יכול היה לשאת את האנרגיה המוזיקלית שהוא רוצה לייצר, ועבר ללמוד סקסופון, ושנה למד בבית הספר "רימון". שנה אחר כך קיבל מלגה לבבית הספר למוזיקה ברקלי בבוסטון, ושם למד שלוש שנים.
לאחר שחזר לישראל ניגן עם הרכב הג'אז "מינואט".
בשנת 1995 הוציא בגר את אלבום הבכורה שלו "The Primitive", אוסף של קומפוזיציות מוקדמות שכתב במשך מספר שנים. אלבומו השני "This life" יצא בחברת התקליטים הגדולה בישראל NMC בשנת 1997, וזכה לחוזה הפצה עולמי עם חברת קולומביה רקורדס.
בשנת 2000, הוציא את האלבום "Art of the Moment", בהשתתפות מנחם זיבזינר בגיטרות, גבי מאיר בבס ואמיר דוד בתופים.
בשנת 2003, הוחתם בגר בלייבל החדש Earsay's Jazz של חברת האוזן השלישית, על ידי המפיק יוסי אכוטי, עם חוזה למספר אלבומים, והוציא את האלבום "הבל הבלים" עם השלישייה החדשה שלו (גבריאל מאייר בבס וחגי פרשטמן בתופים). בשנת 2004 הוציא את האלבום "Listening" עם החמישייה שלו (יוני סילבר בסקסופון אלט וקלרינט בס, חגי פרשטמן בתופים ויפתח קדן בגיטרה).
בשנת 2005 ניגן בפסטיבל הג'אז בתל אביב, עם שתיים מהדמויות הדומיננטיות ביותר בעולם הג'אז החופשי, חמיד דרייק (תופים) וויליאם פארקר (בס).
השלושה הקליטו כמה מהיצירות של בגר, באלבום שיצא בשני חלקים בשם "Evolving Silence" (שיצאו ב-2005 ו-2006).
בשנת 2008 הוציא את אלבומו השמיני "Big Mother" שעסקה בנושא האקולוגיה והסכנה שבני אדם גורמים לכדור הארץ. אלבום זה היה הראשון שכלל פסנתרן (אבירן בן נעים).
בשנת 2010, אלברט חתם על חוזה הקלטות עם הלייבל Anova Music, והוציא את "Peacemaker", יצירה קונספטואלית בת שישה חלקים.
בשנת 2011 השתתף בהקלטת באלבום "עוד נוסע אחד" של הראפר סגול 59.
בשנת 2012 הוציא אלבום משותף עם חברי ההרכב "Farthest South" בשם "Omens and Talismans".
בשנת 2019 השתתף בהקלטות האלבום "כוכב הקופים" של אחיו מני בגר.
חיים אישיים
בגר הוא אחיו הצעיר של יוצר וזמר הרוק מני בגר, וניגן בחליל בשירו "בוקר של חמסין". בנו הוא סתיו בגר, מיוצרי השיר "טוי", שזכה באירוויזיון 2018.
הוא מקיים אורח חיים טבעוני זה שנים רבות.
נשוי לציירת והפסלת, ענת בגר, ומתגורר במושב דור.
פרסים והוקרה
2005 - פרס לנדאו
2009 - פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים
2022 - פרס מטעם משרד התרבות למוזיקה אמנותית על שם אריק איינשטיין .
דיסקוגרפיה
(1995) The primitive
(1997) This life
(2000) Art of the Moment
(2002) Hevel havalim
(2004) Listening
(2005) Evolving Silence Vol.1
(2006) Evolving Silence Vol.2
(2008) Big Mother
(2010) Peacemaker
(2012) There's Nothing Better To Do
(2014) The Way To Go
(2016) Freedom Is An Option
(2017) Black Mynah
(2018) Heads
(2019) Tales
(2019) The Gate
קישורים חיצוניים
אלברט בגר האתר הרשמי
המנגינה שאינה נגמרת ריאיון עם אלברט בגר
הערות שוליים
קטגוריה:נגני ג'אז: סקסופוניסטים
קטגוריה:חלילנים ישראלים
קטגוריה:נגני כלי נשיפה מעץ
קטגוריה:טבעונים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים
קטגוריה:בוגרי מכללת ברקלי למוזיקה
קטגוריה:ישראלים ילידי טורקיה
קטגוריה:עולים בשנות ה-1960
קטגוריה:דור (מושב): אישים
קטגוריה:זוכי פרס אריק איינשטיין: מוזיקה אמנותית
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1959 | 2023-09-24T18:57:23 |
דן פגיס | 250px|ממוזער|שמאל|בני הזוג פגיס, שנות ה-60
דן פָּגיס (16 באוקטובר 1930 – 29 ביוני 1986) היה משורר ומתרגם עברי, חוקר שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 1973, הנחשב לאחד מחשובי המשוררים בשירה העברית המודרנית.
שירו "כתוב בעיפרון בקרון החתום", שפורסם ב-1970 בספרו השלישי "גלגול", הוא אחד משירי השואה המוערכים והחשובים בישראל ובעולם. הוא זכה להכרה בזכות יצירותיו הספרותיות המגוונות, כולל ספר הילדים המפורסם שכתב "הביצה שהתחפשה".
ביוגרפיה
דן פגיס נולד בכ"ד בתשרי ה'תר"ץ (1930) בשם סֶוֶרִין ליוסף וליולי (יהודית) לבית אוסלנדר, בעיר רדאוץ שבחבל בוקובינה שברומניה. אביו יוסף, יליד קישינב שבבסרביה ואחיינו של מאיר דיזנגוף, שלט ביידיש, רוסית ורומנית. אמו יולי גדלה על ברכי התרבות הגרמנית-אוסטרית, שהייתה דומיננטית בקרב יהודי רדאוץ. ב-1934 עלה אביו לארץ ישראל בגפו כדי להכין בית למשפחה. באותה שנה מתה אמו של פגיס במפתיע בעקבות הליך רפואי פשוט שהסתבך, והוא עבר לבית משפחת אוסלנדר, סבו וסבתו מצד אמו. חינוכו בבית סבו וסבתו, תחת השגחת מטפלת גרמניה, נשא צביון גרמני אוסטרו-הונגרי, אף שלמד כנראה גם עברית עם מורה פרטי. פגיס, שהצטייר כילד מופנם, מחונן וסקרן, בילה שעות רבות בספרייה הגדולה של סבו והתוודע לספרות הקלאסית הגרמנית.
אביו שב לבוקובינה ב-1939 במטרה לקחת אותו עמו לארץ ישראל, אולם עקב התנגדותה של הסבתא (פגיס ציטט את סבתו בספרו "אבא": "לאן תיקח את הילד, לחולות? למדבר?"), נותר עמם.
שנות השואה - מגיל 10 עד 15
לאחר שנכרתה ברית בין המשטר הפאשיסטי הרומני למשטר הנאצי בנוגע למלחמה נגד ברית המועצות, החל בתאריך 12 באוקטובר 1941 גירוש המוני של חלק גדול מיהודי בוקובינה למחנות ואתרי ריכוז בטרנסניסטריה שמעבר לנהר דנייסטר, בשטחי מערב אוקראינה הכבושה. בסך הכל נספו באזור זה כ-10,000 מיהודי רדאוץ. 6,000 יהודים הועמסו על קרונות להובלת בקר והובלו ברכבת לעיירה מרקולשט שבבסרביה, ורובם נטבחו בדרך משם לטרנסניסטריה. ב-13 באוקטובר 1941 הובלו 4,000 יהודים נוספים מרדאוץ לעיירה אוטאץ' (אטאקי) בבסרביה ומשם לטרנסניסטריה, ביניהם משפחת אוסלנדר ועמם פגיס הצעיר. סבו, אייזק אוסלנדר, מהדמויות החשובות והידועות בקרב יהודי רדאוץ, נספה במחנה עבודה.
בתום המלחמה חזר פגיס בליווי סבתו לרומניה, ובשנת 1946 עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער ונקלט כילד-חוץ בקיבוץ. מאוחר יותר נפגש עם אביו, יוסף. קשריו של פגיס עם אביו היו סבוכים ומורכבים. לאחר פטירתו פורסם בתוך אסופת כל שיריו ("כל השירים", 1991) קובץ קטעי פרוזה בשם "אבא" שעסק ביחסיו עם אביו, ושפגיס לא הספיק להשלים ולפרסם בחייו.
בישראל
שמאל|ממוזער|250px|שיר של דן פגיס על קיר האנדרטה בבלז'ץ
250px|ממוזער|אנדרטת הקרון ביד ושם. על קיר האנדרטה רשום שירו של דן פגיס "כתוב בעיפרון בקרון החתום"
לאחר עלייתו עברת פגיס את שמו הפרטי לדן, השם בו היה ידוע עד מותו. הוא התחנך בחברת הנוער בקיבוץ מרחביה, שם הכיר את המשורר טוביה ריבנר והתיידד עמו. לאחר מכן למד בסמינר הקיבוצים, ובין 1951 ל-1955 לימד בבית ספר יסודי בקיבוץ גת.
בשנים 1963–1967 פרסם רשימות בעיתון הילדים "מחנה גדנ"ע" תחת שם העט "גד פנסי".
ב-1956 עבר לירושלים כדי ללמוד אנגלית וספרות עברית באוניברסיטה העברית. במקביל ללימודיו באוניברסיטה עבד כמורה לספרות בגימנסיה רחביה, והמשיך בפיתוח קריירה אקדמית. בשנת 1968 היה למרצה בכיר באוניברסיטה העברית. בשנת 1976 נעשה פגיס חבר סגל באוניברסיטה והיה לחוקר שירת ימי הביניים.
בסך הכל פרסם בחייו שישה קובצי שירה. את ספר שיריו הראשון, "שעון הצל", פרסם פגיס ב-1959. כן עסק בתרגום ובעריכה; בין היתר אסף וערך את שירי דוד פוגל.
פגיס פרסם מספר ספרי מחקר ועיון על השירה העברית בימי הביניים, והשתתף במפעל ההוצאה לאור של שירת משה אבן עזרא בשנת 1968. בשנת 1973 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
פגיס הלך לעולמו בירושלים בגיל 56, והובא לקבורה בהר המנוחות. הוא הותיר אחריו אישה, עדה פגיס בן ובת.
לאחר מותו, ב-1987, יצא לאור הספר "שירים אחרונים", וב-1991 יצאה אסופת כל שיריו הכוללת גם חטיבה של קטעי סיפורת שלא השלים. ב-1995 פרסמה אלמנתו, עדה פגיס, ספר ביוגרפי בשם "לב פתאומי".
יחסו של פגיס לשואה
פגיס התקשה להתמודד באופן ישיר עם חוויות השואה שעבר בתור נער צעיר וסירב לפרט אודות חייו בשנות השואה. תחת זאת בחר בספרות בתור האמצעי להעברת רגשותיו ובשיריו בולט מרכיב השואה.
בניגוד למשוררים רבים שעברו את השואה, פגיס נמנע מלהגיע למשפט אייכמן. עם זאת, פגיס העיד בשיריו כי החרדות אותן הדחיק שנים רבות פרצו אצלו בעקבות משפט אייכמן. הטיסה הראשונה של אדם לחלל התרחשה במקביל למשפט אייכמן, והמשורר עודד כרמלי הציג השפעה שלה על שירתו של פגיס (בה בולט הרכיב של "עלייה לשמים").
שירו של פגיס "כתוב בעיפרון בקרון החתום" נחשב לאחד משירי השואה המפורסמים ביותר בישראל, והוא חקוק על אנדרטת הקרון ביד ושם ועל האנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ. השיר נלמד במסגרת תוכנית הלימודים המחייבת לבגרות בספרות עברית בבתי הספר התיכוניים בישראל.
על יצירתו
שיריו של דן פגיס עוסקים בנושאים אוניברסליים כאהבה, מסע וזיקנה. כמו כן, זיכרון השואה בולט בשירתו.
שיריו עוסקים גם בנושאים רגישים ואישיים של אובדן, כמיהה ותהליכים פנימיים עמוקים.
ניתן למצוא בשיריו חוט המקשר בין מסעות ונדודים ברחבי העולם, אל רכבות שהובלו בהם יהודים אל מחנות ההשמדה.
מוטיבים בולטים בשירתו הם הנסיעה, בעיקר ברכבת; אהבה, שאינה בהכרח רומנטית; תיאורים רגישים של פני האדם; והזמן, על חוויותיו הרבות והתחושות מולו.
בנוסף חלק משיריו עוסקים באופן ישיר או מטאפורי בנושאים ובדמויות מהספרות ומהשירה הקלאסית, כדוגמת שירים העוסקים בדמויות כמו שאול המלך מספר שמואל או אופליה ממחזהו המפורסם של שייקספיר, המלט.
שיריו של דן פגיס הם לרוב קצרים יחסית, בני בית אחד או כמה בתים קצרים. את שירתו ניתן לסווג כשירה מודרנית אשר משולבים בה אלמנטים של מצלול, חריזה, משקל, ומשחקי מילים.
מיצירותיו (רשימה חלקית)
קובצי שירים
"שעון הצל", הוצאת ספרית פועלים, מרחביה, 1959
"שהות מאוחרת", הוצאת ספרית פועלים, מרחביה, תשכ"ד (1964)
"גלגול", אגודת הסופרים העבריים בישראל, רמת גן, 1970
"מח", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשל"ו (1976)
"שנים-עשר פנים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א (1981)
"מלים נרדפות", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ב (1982)
"שירים אחרונים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1987
"כל השירים", הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ב (1991)
ספרי ילדים
"הביצה שהתחפשה", הוצאת עם עובד, תל אביב, תשל"ג (1973)
ספרי עיון
חידוש ומסורת בשירת-החול העברית: ספרד ואיטליה, הוצאת כתר, ירושלים, 1976
על סוד חתום: לתולדות החידה העברית באיטליה ובהולנד, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1986
מחוץ לשורה: מסות ורשימות על השירה העברית המודרנית, ערך, הקדים דברים והביא לדפוס: חנן חבר, תל אביב: קשב לשירה, 2003.
"קינות על גזירות שנת קנ"א בספרד", תרביץ לז [ד] (תמוז תשכ"ח), 355–373
קובצי שירים שערך
"שירי החול של משה אבן עזרא", הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, תשכ"ז
"דוד פוגל - כל השירים / מלוקטים בצירוף מבוא ומקורות", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשל"ב (1971)
"כחוט השני: שירי אהבה עבריים מספרד, איטליה, טורקיה ותימן", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשל"ט (1979)
לקריאה נוספת
עדה פגיס, לב פתאומי, תל אביב: עם עובד, 1995
סדרה דיקובן אזרחי, שלושה פייטנים - פאול צלאן, דן פגיס, יהודה עמיחי, מוסד ביאליק, 2020.
ט. כרמי, "'עכשיו נעבור למשפט' - דברים לזכרו של דן פגיס", מאזנים ספטמבר-אוקטובר 1987, עמ' 23–25.
מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך י/יא, תשמ"ז-תשמ"ח - אסופת מאמרים לזכר דן פגיס.
עזרא פליישר, "לזכר חברים - דן פגיס ז"ל", ידיעון - האיגוד העולמי למדעי היהדות, חוברת ,27חורף תשמ"ז, עמ' 54–56.
ישורון קשת (1975), “על שירת דן פגיס.” מאזנים, מ’(3), 193–196,
הדס שבת נדיר, תיק מספר אפס: קריאה בלשית ביצירת דן פגיס ובחייו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022.
עדי וולפסון וורד טוהר, כל החוקים נשמעים לו: מדע ומיתוס ביצירת דן פגיס, חיפה: הוצאת פרדס, 2023.
קישורים חיצוניים
פרסומי דן פגיס באתר JSTOR
על יצירתו, באתר עמלנט
צור ארליך, פרופסור פגיס ומיסטר דן: על חידותיו של דן פגיס, הופיע במקור ראשון, 14 ביולי 2006
על דן פגיס באתר יד ושם
שני פוקר, עברגרד: כתבים מן העזבון של דן פגיס, גיליון 18 של כתב העת "הבה להבא".
משיריו:
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררי השואה
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:חוקרי שירת ימי הביניים
קטגוריה:עורכים ספרותיים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:בוגרי סמינר הקיבוצים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: ספרות עברית
קטגוריה:סגל הגימנסיה העברית רחביה
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
קטגוריה:ילדים בשואה: רומניה
קטגוריה:ניצולי השואה
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:עולים בעליית הנוער
קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1930
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1986 | 2024-05-30T23:56:00 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.