title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
דבר ראשון | . | 2017-08-02T17:30:10 |
המהר"ל מפראג | REDIRECT מהר"ל מפראג | 2007-02-21T06:55:42 |
מחרוזת | 2024-04-02T09:03:05 | |
מלחמת האופיום הראשונה | מלחמת האופיום הראשונה הייתה מלחמה על זכויות סחר בין בריטניה לשושלת צ'ינג בסין אשר נמשכה בין 1839 ל-1842. המלחמה, שנתפסת כיום כתחילתו של האימפריאליזם האירופי בסין, יצרה היסטוריה ארוכה של התנגדות סינית למערב, התנגדות שנמשכת במובנים מסוימים עד ימינו.
הסיבות לפרוץ המלחמה
ממוזער|סינים עניים מעשנים אופיום. ציור מהמאה ה-19
בתחילת המאה ה-19 נחשבו סחורות סיניות ששווקו באירופה ליוקרתיות ביותר, והסחר בהן העשיר מאוד את הסוחרים בהן. אולם ייצוא הסחורות מאירופה לסין סבל מהעובדה שהסינים לא גילו עניין בסחורות זרות ומכך נבע הקושי למצוא סחורות אותן יסכימו הסינים לרכוש. הבריטים, בחפשם סחורה שכזו, גילו במהרה את האופיום והשתמשו בתכונותיו הממכרות ליצירת רווחים. בין השנים 1821 ל-1837 גדלה כמות הסם המיוצאת לסין על ידי הבריטים פי חמישה.
הממשלה הסינית שאפה להפסיק את הסחר ההולך ומתגבר בסחורה החדשה. מאמציה הראשוניים של הממשלה נשאו פירות כאשר הממונה על הנושא מטעם הממשלה הסינית, לין צשו, הצליח לאלץ ב-1839 את נציב הסחר הבריטי למסור לידיו את כל האופיום שברשות הבריטים בסין, דבר שהביא למתיחות אלימה בין הסינים לנציגים הבריטים ששהו בסין.
לאחר חודשיים מיום מסירת האופיום לידי הסינים, נרצח אזרח סיני בידי שני מלחים בריטיים. בהתאם להסכם הסחר שנחתם בין סין ובריטניה, נעצרו אלו והובאו למשפט בבית דין בריטי בעיר קנטון שבמחוז גואנגדונג. הסינים, שדרישתם לקבל לידיהם את הרוצחים ולשפוט אותם בעצמם נענתה בשלילה, כתוצאה מכך הסינים גירשו את הכוחות הבריטים מסין.
תחילת הלחימה
הבריטים, שהחלו להתכונן למלחמה בסינים, כבשו את הונג קונג (אז נמל סחר קטן ולא משמעותי) והכשירו אותו כבסיס לכוחותיהם. הלחימה החלה בחודש יולי, כאשר שתי ספינות מלחמה בריטיות הביסו והשמידו בקרב ימי 29 ספינות סיניות. בשנה שלאחר מכן, כבשו הבריטים את המְצרים בכניסה לנהר הפנינה, נתיב המים שמקשר בין הונג קונג למחוז גוואנגזו, וב-1841 הם השתלטו על האזורים השולטים במחוז וכבשו את העיר נינגבו ואת הנמל הצבאי שבצ'ינחאי.
לאחר שב-1842 הביסו הבריטים את הסינים וכבשו את שאנגחאי ואת הכניסה לנהר היאנגצה, ציר תחבורה ימית ראשי ומרכז כלכלי מפותח בסין, נכנעו הסינים.
סוף המלחמה ותוצאותיה
סופה הרשמי של המלחמה הגיע עם החתימה על חוזה נאנקינג אשר חייב את הסינים לאפשר לבריטים סחר חופשי במדינה, סיפח את הונג קונג לבריטניה והתיר לבריטים לקבל בעלות על חמישה נמלים בסין: גואנגג'ואו, אמוי (כיום שיאמן), פוזו, שאנגחאי ונינגפו (כיום נינגבו).
הקלות בה הביסו הבריטים את הכוחות הסיניים העיבה על יוקרתה של שושלת צ'ינג, והייתה אחד הגורמים למרד טאי פינג (1850–1862). למנצחים, לעומת זאת, סלל הניצחון במלחמה את הדרך לפתיחת השוק והחברה הסיניים למטרותיהם המיסיונריות של הבריטים ומטרותיהן הכלכליות של מעצמות אירופה.
ראו גם
מלחמת האופיום השנייה
מרד הבוקסרים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
אופיום ראשונה
אופיום ראשונה
קטגוריה:סחר בסמים
קטגוריה:יחסי הממלכה המאוחדת – סין | 2024-09-08T05:29:07 |
רובים, חיידקים ופלדה | רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם (באנגלית: Guns, Germs, and Steel: The Fates of Human Societies) הוא ספר משנת 1997 מאת ג'ארד דיימונד, פרופסור לפיזיולוגיה, שהתמחה בחקר האבולוציה של ציפורי גינאה החדשה. הספר מנסה לענות על השאלה מדוע הציוויליזציה האירופית-אסיאתית היא זו שפיתחה טכנולוגיה מתקדמת מוקדם יותר משאר חלקי העולם.
על מנת לענות על שאלה זו סוקר דיימונד את ההיסטוריה האנושית ב-15,000 השנים האחרונות, תוך שימת דגש על הגאוגרפיה בכל אזור והשפעותיה על התפתחות האוכלוסייה במקום. לדבריו, ההבדלים בהתפתחות היבשות, אינם נובעים מעליונות שמקורה בתבונה עדיפה, אלא מצירוף של גורמים, כגון ביות מוקדם של בעלי חיים וצמחים שהתאפשר בגלל התנאים הגאוגרפיים, אשר הובילו לקדמה טכנולוגית וליתר חסינות בפני מגפות. זאת בניגוד לחברות אשר המשיכו להתבסס על מודל של "ציידים-לקטים".
בתקופה מאוחרת יותר, הובילה הקדמה הטכנולוגית לייצור רובים ופלדה, לקולוניאליזם, ולהשתלטות האירופית על יתר יבשות העולם.
סקירה כללית
דיימונד מציע גישה של דטרמיניזם גאוגרפי: הוא מסביר שינויים בחברות האנושיות וביחסים ביניהן בהיסטוריה באמצעות ההבדלים הצורניים והאקולוגיים בין יבשות ואזורים שונים. בספר מתוארים ההיסטוריה של כדור הארץ והאנושות ב-15,000 השנים האחרונות, מאז תחילת המהפכה הנאוליתית, וההבדלים בין היבשות השונות מבחינת אקלים, פאונה (החי) ופלורה (הצומח).
דיימונד נותן כמה רמות של תשובות והסברים לתהליכים של ההיסטוריה האנושית. 11 מתוך 13 מיני החיות הגדולים הניתנים לביות מצויים באירואסיה (סוסים, חזירים, פרות, עזים, גמלים וכבשים, שביחד מספקים מזון, בשר, חלב, כוח עבודה ורכיבה) לעומת לאמות ואלפקות באמריקה.
כמו כן, סוגי הזרעים שמהם ניתן לקבל את מרב הפחמימות והחלבונים, כגון חיטה, שעורה ואורז, נמצאים באירואסיה במצב כמעט תרבותי באופן טבעי. זאת בניגוד לאמריקה, שבה הדגן שניתן לגידול למזון, התירס, היה צריך לעבור כמה שינויים גנטיים חריפים כדי שיהיה ניתן להפיק ממנו כמות פחמימות המספיקה לתזונה אנושית, ובנוסף, הוא דל בחלבון. יבשת אוסטרליה סבלה אפילו יותר, בלי שום צמח מתאים.
נוסף על כך, אירואסיה היא היבשת הגדולה ביותר שכיוונה הוא מזרח-מערב. תנאי אקלים נוטים להיות דומים לאורכם של קווי רוחב. עובדה זו מאפשרת למינים של צמחים ושל בעלי חיים להתפשט מזרחה ומערבה, או להיות מועברים בהצלחה על ידי האדם. התוצאה היא שבאירואסיה התפשטו הצמחים בעלי ערכים תזונתיים גבוהים באופן מהיר בהרבה מאשר באמריקה או באפריקה הנמתחות לאורך קווי אורך ארוכים, וכך גם הבהמות הגדולות הניתנות לביות. דיימונד מודד את הזמן שלקח לתירס לעבור ממקסיקו לארצות הברית לעומת הזמן שלקח לחיטה לנדוד מיפן עד פורטוגל. כלומר, ניתן יתרון נוסף לחברות הגדולות של אירואסיה להתפתח לעומת שאר החברות.
כתוצאה מכך, נוצרה האפשרות לאגירת עודפי מזון, והאדם התפנה ליצירת ציוויליזציות רבות עוצמה ולפיתוחים טכנולוגיים. בין היתר, הפקת מתכות איכותיות (פלדה) וייצור כלי נשק משוכללים (רובים).
דיימונד מדגיש כי הוא אינו רואה בחברות מסוימות עליונות תבונית טבעית על חברות אחרות. כך לדוגמה הוא מציין שהפלדה פותחה באפריקה אלפיים שנה לפני שפותחה באירופה, אך הדבר לא סייע לאוכלוסייה המקומית, בטווח הארוך, מפני שגודל החברה ויכולת התמיכה הטכנולוגית שלה היו מצומצמים מדי.
תוצאה נוספת של ביות בעלי חיים הייתה מגפות חוזרות ונשנות שמקורן בבעלי החיים המבויתים. אלה ששרדו היו חסינים יחסית לאותן מחלות. כאשר פגשה הציוויליזציה האירופית בציוויליזציות האחרות (במיוחד אמריקה, אבל גם אפריקה ואוקיאניה), היא הכריעה אותן בכוח הטכנולוגיה (פלדה ורובים), ובאמצעות המחלות שגרמו להרג רב באוכלוסייה המקומית הבלתי מחוסנת (חיידקים).
דיימונד מטפל גם בהיווצרות המדינה מתוך החברה הפרהיסטורית ונותן הסבר להיווצרות המדינה והבירוקרטיה. המדינה והבירוקרטיה תמכו בבניית צבאות וספינות שהשתלטו על תחומים חדשים.
בחלקו השלישי של הספר מביא דיימונד סקירה על השתלטותן של אומות שונות על שטחים בעולם. כך הוא מספר על עליית הבנטו בכל אפריקה בעקבות הטכנולוגיה המשופרת של פלדה, על התפשטות האומה האסטרונזית מטייואן לפיליפינים, לאינדונזיה ולכלל האוקיינוס השקט, בעקבות התפתחות טכנולוגית בספינות ועל ההתפשטות של סין דרומה. טענה זו מצטרפת לטענה הקודמת שלו מהספר השימפנזה השלישי, על ההודו-אירופים שהתפשטו בזכות הסוס לכל המרחב האירואסיאתי. בכל הטענות האלה מצויה הטענה הבסיסית כי הדבר שקידם את בני האדם היה המקרה בלבד. התפתחויות טכנולוגיות מקריות או מיקום בקרבת סוסים סייעו לעמים מסוימים להתפשט יותר מאחרים.
הסקירה של דיימונד בחלק זה בספר היא נרחבת. היא עוסקת גם באבוריג'ינים ובאינדיאנים, באומות השמיות ובקוהיסנים. חלק זה מקנה בפעם הראשונה סקירה על התהליכים העמוקים של ההיסטוריה האנושית. במקום לעסוק בדמויות ובגיבורים, הוא עוסק בתהליכי עומק של חברות שגירשו חברות אחרות כברבריות וטבחו בהן, בהתפתחויות הטכנולוגיות שאפשרו את המהלך הזה ואת ההסבר למראה העכשווי של העולם.
כך למשל הוא מוסיף ומסביר מדוע היו אלה האירופים ולא הסינים שהשתלטו על העולם. ההסבר שנותן דיימונד קשור לגאוגרפיה השונה של סין ושל אירופה. לדעתו הגאוגרפיה המבותרת של אירופה מנעה מצב של שלטון אחד מרכזי (בניגוד לסין השטוחה, המקושרת על ידי עמקי נהרות, שבה התאפשר שלטון אחד מרכזי). ריבוי המדינות יצר לדעתו תחרותיות. כך, אימוץ טכנולוגיה על ידי ישות אירופית אחת, הביא לאימוצה במוקדם או במאוחר על ידי מתחרותיה, לבל יוותרו מאחור. תחרות זו היא גם שהביאה לכך שהמדינות האירופיות השונות שלחו אוניות לתור את העולם, כדי לזכות ליתרונות על מתחרותיהן, וכך היו האירופים הראשונים להגיע ליבשות רחוקות.
ביקורת
ההיסטוריון הצבאי ויקטור דייוויס הנסון בספרו "ניצחון המערב" מותח ביקורת על התזה של דיימונד וטוען כי הסברים גאוגרפיים וביולוגיים לא יכולים לספק לבדם הסבר לעליונות הצבאית הכמעט בלעדית של המערב לאורך כל שנות קיומו. הנסון מדגיש את הסיבות התרבותיות כגורמות לעליונות הצבאית של המערב. הוא טוען כי הימנעותו של דיימונד מההסברים התרבותיים והיצמדותו לדטרמיניזם הטבעי באים יחד עם דטרמיניזם ביולוגי ואמונה בנחיתות ביולוגית של הגזע המערבי.
ראו גם
התמוטטות, ספר מאוחר יותר של דיימונד
קישורים חיצוניים
צמ"ד אונליין - מדברים מדע: תאוריה חדשה מסבירה את שורשי חוסר השוויון בעולם - מאמר על הספר
למה דווקא האירופאים כבשו את העולם? באתר "עושים היסטוריה" הסכת "התשובה"
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי היסטוריה
קטגוריה:פרהיסטוריה
קטגוריה:ספרי אבולוציה
קטגוריה:ספרי מדע פופולרי
קטגוריה:ספרי 1997
קטגוריה:ספרי ספריית אופקים
קטגוריה:יצירות זוכות פרס פוליצר: ספרות עיונית
קטגוריה:ספרי ביולוגיה | 2024-10-15T05:19:57 |
מסורבת גט | REDIRECT סרבנות גט | 2011-06-15T18:29:07 |
אלישע פורת | שמאל|ממוזער|250px|אלישע פורת, ליד באר המטמונים בפרדסי מהדרין
אלישע פורת (25 ביוני 1938 – 23 במרץ 2013) היה משורר וסופר עברי, עיתונאי וחוקר ספרות.
ביוגרפיה
אלישע פורת נולד, גדל והתגורר כל חייו בקיבוץ עין החורש, שהוריו נמנו עם מייסדיו. אביו, אליהו פורת, היה איש התנועה הקיבוצית, פובליציסט ומתרגם.
פורת פרסם שישה קובצי שירים, שבהם הוא מחייה את תבנית הולדתו וגידולו, מפרש את עולמו הישראלי והעברי ומתעמת עם השינויים שחלו בחייו ובארץ ישראל.
כן פרסם פורת גם ספרי סיפורת אחדים, ובהם סיפורים קצרים, נובלות וסיפורים לילדים ובני נוער. ספרו "אפיזודה" (2001) עוסק בקורות חייו של אריה להולה.
משנת 2005 ועד מותו, היה פורת פעיל בכתיבת ערכים אנציקלופדיים בוויקיפדיה העברית, והיה בין התורמים הבולטים בה. חיבר יותר מ-450 ערכים, שעסקו בעיקר ביוצרים עבריים ויידיים. עקב חיבתו לחקר הספרות ולגילוי סופרים ומשוררים נשכחים, כינה את עצמו "בלש ספרותי".
בשנת 2008 יצא לאור בהוצאת גוונים ספרו "קריאה מאוחרת" – ספר מסות העוסק בשירת אבא קובנר ואמיר גלבע, ביצירת אורי ניסן גנסין, ובפרשה של גילוי שני פרקים גנוזים ומתורגמים לעברית מספרו האוטוביוגרפי של איליה ארנבורג בארכיון השומר הצעיר בגבעת חביבה ועוד.
רבות מיצירותיו, שירה וסיפורת, תורגמו לאנגלית, חלקן בדפוס וחלקן מוצגות ברחבי האינטרנט.
שירו "פחיתה" נחקק באבן ומוצג בשכונת "אוהל משה" בירושלים, במסגרת מיזם "תמונה באבן".
פורת זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשנ"ו ולשנת תש"ע.
היה נשוי ליעל לבית יודוביץ ואב לארבעה. נפטר ב-24 במרץ 2013, ונקבר בקיבוצו עין החורש.
ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.
פרסומיו
קובצי שיריו
חושניה, המסגד (1975)
שיר, זיכרון (1986)
ילוד תרצ"ח (1996)
הדינוזאורים של הלשון (1999)
ארכה תקפה (2005)
פְּחִיתָה (2012)
פרוזה
באר המטמונים (1978)
עונג שבת (1982)
אפיזודה (2001)
קריאה מאוחרת (2008)
מבחר מאמרים ומסות משלו
'אריה להולה – במאי שנשכח', במה, 146 (תשנ"ז 1997).
'בין השיר הלירי – לפואמה האפית', רוח אחרת, 3 (תשנ"ח 1998). (על שירתו של אבא קובנר)
'הרקוויאם של אורי ניסן גנסין': סיפור פרידתו מהחיים – קריאה חוזרת ואחרת בסיפור "אצל", עיתון 77 269 (תשס"ב 2002).
"לקדמות כתיבתם של שירי מכות מצרים", מאזנים ע"ו, 5 (תשס"ג 2003). (על שירי מכות מצרים מאת נתן אלתרמן)
'מפאתי צפון עד "פאתי נגב"', עיתון 77 202 (תשנ"ז 1996). (על ס. יזהר)
'שירי רחל בסלובקית', בתוך: אורי מילשטיין, שירי רחל, סוד קסמם, 1997. (על תרגומי שיריה של רחל באסופה "חמסין" בעריכת אריה לאהולה)
'הכרך הנשרף', עיתון 77 232 (1999). (על שריפת ספרו של קובנר)
'אחשוורוש מודרני', היהודי הנודד, פרשת חייו של חנן אילתי, סופר היידיש הנשכח, חוליות 11 (2008).
קישורים חיצוניים
ביקור בית עם המשורר (והבלש הספרותי) אלישע פורת: "פחיתה", באתר "ספרים", 4 באפריל 2012
דף הבית באנגלית של אלישע פורת
על ספר השירים "ארכה תקפה"
על ספר השירים "פחיתה"
אורית פראג, לזכרו: המתגעגע הגדול, "הזמן הירוק", באתר הקיבוצים, 28 במרץ 2013
בארי צימרמן, לזכרו של אלישע פורת, "nrg", 29 במרץ 2013
מכּתביו:
שיר לדוגמה של אלישע פורת
, באתר "News1 מחלקה ראשונה"
מאמרי אלישע פורת באתר נתן אלתרמן
שירים ומאמרים שפרסם ב"מקור ראשון", באתר מוסף השבת של "מקור ראשון"
ספרו של קפקו בידי, באתר כתב העת אורות
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:חוקרי ספרות ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:עין החורש: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בעין החורש
קטגוריה:ויקיפדים ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1938
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2013
קטגוריה:אנשי הקיבוץ: אמנים | 2024-09-22T16:36:51 |
סביבה (טופולוגיה) | REDIRECT סביבה (מתמטיקה) | 2004-09-05T04:51:06 |
רטרוטרנספוזון | רטרוטרנספוזונים (מכונים גם רטרופוזונים) הם רצפי DNA ניידים שנעים בתוך הגנום על ידי כך שהם ממירים את ה־RNA שלהם, שתועתק מ־DNA, בחזרה ל־DNA, באמצעות רוורס טרנסקריפטאז. בניגוד לטרנספוזונים ממחלקה II (Class II), שנקראים גם "טרנספוזונֵי DNA", רטרוטרנספוזונים משתמשים בְּ־RNA כמתווך כדי להעתיק את עצמם למקום נוסף בגנום, ובתהליך ההעתקה, העותק הקודם נשאר במקומו ללא שינוי. לרבים מהרטרוטרנספוזונים יש אזורי חזרות ארוכות בקצותיהם (Long Terminal Repeats ובקיצור LTRs), אזורים שיכולים לכלול למעלה מ־1,000 חזרות כל אחד. כמו שאר הטרנספוזונים, הם יוצרים חזרות ישירות באתר החדירה שלהם לגנום, חזרות שניתן להשתמש בהן כדי לזהות אותם. משערים ש־40% מהגנום האנושי כולל רטרוטרנספוזונים. רוב הרטרוטרנספוזונים בתאים אנושיים אינם פעילים עקב צבירת מוטציות רבות, ורובם מצויים באינטרונים.
מספר וירוסים, דוגמת HIV ו־HTLV-1, מתנהגים כמו רטרוטרנספוזונים ומכילים רוורס טרנסקריפטאז וגם אינטגראז, שהוא המקבילה הנגיפית של טרנספוזאז.
פסאודוגנים (נקראים גם Long Interspersed Elements ובקיצור LINE), הם מקטעי DNA ארוכים שמייצגים מולקולות RNA שעברו תעתוק לאחור (באמצעות רוורס טרנסקריפטאז) לאחר ששועתקו על ידי RNA פולימראז II ל־mRNA. הפסאודוגנים אינם מכילים אקסונים אולם יכולים לקודד לרוורס טרנסקריפטאז או אינטגראז, עובדה שמאפשרת להם להעתיק את עצמם כמו גם גנים נוספים.
מכיוון שהפסאודוגנים נעים על ידי העתקת עצמם (בניגוד לטרנספוזונים שרק נעים ממקום למקום בגנום), הם מגדילים את הגנום. הגנום האנושי מכיל, לדוגמה, 500,000 פסאודוגנים, שהם בערך 16% של הגנום. הפסאודוגנים משמשים לזיהוי טביעת אצבעות גנטית (genetic finger printing).
מקטעי DNA קצרים שמכונים short interspersed elements ובקיצור SINES מפוזרים אף הם בגנום.
הם מייצגים מולקולות RNA קצרות ששועתקו על ידי RNA פולימראז III במקור כדי ליצור tRNA (המולקולה שאחראית על תרגום RNA לחלבונים), rRNA (מרכיב מבני של הריבוזום) ומקטעי RNA גרעיניים אחרים. ה־SINEs הנפוצים ביותר מכונים אלמנטים מסוג Alu, מקטעים שאורכם 300 זוגות בסיסים, שאינם מכילים רצף מקודד, וניתן לזהותם על ידי אנזים ההגבלה AluI (מכאן השם).
מעריכים שישנם כמיליון עותקים בגנום ולפיכך הם מהוים 11% מהגנום האנושי.
רצפי ה־LINE־ים וה־SINE־ים מכונים DNA אנוכי, והיוו חלק ממה שכונה בעבר DNA זבל (junk DNA), מפני שלא ברור מהו תפקידם הביולוגי.
מעריכים כי הכנסת רצפים חוזרניים אלו לגנום העניקה יתרון סלקטיבי כלשהו לאורגניזמים הנושאים אותם, הואיל ואחרת הם היו נעלמים במהלך האבולוציה, בהתאם לעקרון הברירה הטבעית. במחקרים שנערכו לאחרונה מוצאים לרטרוטרנספוזונים, כגון Alu, תפקידים בבקרת ביטוי גנים. כמו כן, ישנן הערכות שאבולוציה של אזורי בקרה קושרי חלבון בגנום, כגון פרומוטורים החלה עם הכנסת מוטציות לרצפים חוזרניים, עקב יכולת חלק מהרצפים הללו לגייס חלבונים האחראיים לביטויים ולהעתקתם ממקום למקום ברחבי הגנום.
ראו גם
RNAi
טרנספוזון
LTR retrotransposon
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:גנטיקה
קטגוריה:גנומיקה | 2024-09-14T05:05:24 |
RNAi | RNAi (ראשי תיבות של RNA interference, באנגלית: "הפרעה ל-RNA") היא תהליך המאופיין בהקטנה משמעותית בתרגום גן ספציפי לחלבון שאליו הוא מקודד, כתוצאה מנוכחותו של RNA המכיל את הגדיל המשלים ל-mRNA של הגן, ויוצר עמו מבנה דו-גדילי.
לתופעה תפקיד חשוב בוויסות מחזור התא ובוויסות תגובה למצבי עקה שונים, בכללם מחסור בחומרי מזון והתקפה ויראלית.
שמאל|ממוזער|300px|האנזים dicer מבקע RNA דו גדילי ונוצרים siRNA ו-miRNA. אלו מגיעים לקומפלקס RISC שמונע תרגום
RNAi היא תופעה שאופיינה לראשונה ב-1998 כאשר RNA דו-גדילי ארוך שהוכנס לתאים של התולעת הנימית Caenorhabditis elegans, הפריע לביטוי של גנים בעלי רצף ספציפי. מאז אופיינה התופעה כמעט בכל היצורים האאוקריוטים, ומכאן שהיא שמורה מבחינה אבולוציונית. מנגנון ה-RNAi אופיין לראשונה על ידי אנדרו פייר (Andrew Fire) וקרייג מלו (Craig Mello) בשנת 1998. תגלית זאת זיכתה את המדענים בפרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה לשנת 2006.
סקירה
בתהליך ה-RNAi מפורקים מקטעי mRNA, ובכך נמנע תרגומם וביטוי הגן שקודד להם.
נראה ש-RNAi התפתח כדי להגן על התא מפני רטרו-וירוסים (דוגמה לרטרו-וירוס: HIV, הנגיף הגורם למחלת האיידס), כנגד טרנספוזונים שמקורם בגנום המארח, וכנגד התבטאות עודפת של גנים שעלולה לגרום למחלות. כיום נתגלתה התופעה ברוב היצורים החיים בעלי הגרעין (אאוקריוטים).
מנגנון הפעולה
שמאל|ממוזער|250px|חלבון dicer של Giardia intestinalis, אשר מזרז ביקוע של dsRNA ל-siRNA.
המנגנון ידוע רק בחלקו, והוא תלוי במידת ההתאמה לרצף המטרה ובמקור ה-RNA.
siRNA נוצרים על ידי חיתוך של גדילי RNA כפולים וארוכים (dsRNA), שמקורם הוא בדרך כלל מחוץ לתא ושהם בעלי התאמה מלאה לרצף המטרה. siRNA יחבור לחלבון ויגרום לשבירת הגדיל. miRNA בעל התאמה חלקית (ושמקורם פנימי) יתלבשו על הגדיל וימנעו בכך את תרגומו לחלבון בריבוזום.
כאשר RNA דו-גדילי ארוך נכנס לתא הוא מזוהה ועובר ביקוע על ידי האנזים Dicer, סוג של רנ"אז. חיתוך על ידי ה-Dicer יוצר RNA דו-גדיליים קצרים שמאופיינים בקצוות דביקים. אלה הם ה-siRNA.
ה-siRNA יוצר קומפלקס עם החלבון RISC. בשלב זה הקומפלקס משחרר את הגדיל הלא-משלים ונשאר קשור לגדיל המשלים. בשלב הבא, מזהה הקומפלקס גדיל RNA בעל רצף משלים. הקומפלקס נקשר למולקולה זו ומבקע אותה. הוא אף חוזר על התהליך מספר פעמים עם מספר מולקולות שונות. את שברי ה-RNA מפרקים אנזימי רנ"אז, ובכך נגרמת השתקה של הגן.
נראה שתהליך זה מוגבר בתוך התא. הרנ"א הפגום עשוי לשמש כעותק לייצור RNA חדש באמצעות RNA פולימראז תלוי רנ"א. תהליך זה מסתמך על סינתזת RNA ללא תחל (פריימר) שבה ה-RNA הפגום משמש כתבנית. ה-RNA הדו-גדילי שנוצר הוא הסובסטרט ל-Dicer שמייצר עוד siRNA.
בפטריות, בצמחים, בתולעים וביונקים ישנו צעד הגברה נוסף: siRNA חד-גדיליים שאינם קשורים ב-RISC נקשרים ל-RNA; המטרה שלהם בדרך כלשהי ספציפית לרצף. הם מהווים תחל ל-RNA פולימראז שמתחיל מהם את האנטיסנס של גדיל ה-RNA. הדו-גדיל שנוצר מהווה סובסטרט ל-Dicer שחותך אותו ל-siRNA .siRNA אלה בתורם יכולים לחבור ל-RISC לביקוע או להוות תחלים של פולימריזציית RNA מתווכת RNA.
מנגנון זה אף אחראי בדרך לא ידועה להתפשטות RNAi ברקמה.
miRNA הם קטעי RNA קטנים שלא מתורגמים לחלבונים. הם מקודדים על ידי הגנום של האורגניזם, ונוצרים על ידי עיבוד של RNA קצרים בצורת סיכות ראש (RNA hairpins). תפקידם לעכב את תרגום ה-mRNA באמצעות התאמה חלקית לרצף המטרה.
RNAi ברפואה ובמחקר
באופן פוטנציאלי לשיטה אפליקציות רפואיות: על ידי דיכוי ביטויים של גנים פגועים או כאלה שמקורם בנגיפים, ניתן לעכב את התפרצותן של מחלות: ריפוי גני, החשיבות הרבה המיוחסת לריפוי גנטי נובעת מהעובדה שלמחלות גנטיות רבות כמו מחלת הנטינגטון אין תרופה.
ישנן מספר שיטות לריפוי גנטי בעזרת RNAi: כדי להשיג אפקט טיפולי מתמשך יש להחדיר פלסמיד או וירוס מהונדס המקודד ל-RNAi שיטה זאת הוכיחה את עצמה במספר מודלים של מחלות וירליות וגנטיות בבעלי חיים, בכללם בצהבת B.
שיטה שנייה לריפוי גנטי היא החדרה ישירה של RNAi לגוף על ידי הזרקה מקומית, הזרקה לוריד או החדרה לראות בשאיפה, ה-RNA חודר לתאי הגוף בזכות פולימרים המאפשרים את חדירתו דרך ממברנת התא. שיטה זאת הוכחה בבעלי חיים בהשתקת הגן apoB המעורב ביצירת כולסטרול.
עד כה לא הגיעה אף אחת מן הטכנולוגיות של ריפוי גנטי לאישור סופי של רשות המזון והתרופות האמריקנית לשימוש בבני אדם, זאת בגלל היעילות הנמוכה של השיטות, ההפעלה הלא מבוקרת של התגובה החיסונית והסכנה שבחדירת פלסמיד ל-DNA הגנום.
נכון לזמן זה RNAi משמש רק ככלי מחקר בסיסי בביולוגיה מולקולרית כאמצעי להשתקת התבטאותם של גנים (Knockdown) במחקרים שמטרתם לבחון את התפקיד שממלאים גנים אלו.
התפרצות האבולה במערב אפריקה (2014)
כארבע שנים טרם התפרצות האבולה במערב אפריקה (2014), חברת התרופות טקמירה פארמה ביצעה ניסוי על שבעה קופי מעבדה שהודבקו בנגיף. מתן התרופה הניסיונית, TKM-Ebola המבוססת RNAi, תוך 48 שעות מההדבקות העלתה סיכויי החלמת הקופים מהנגיף ל 83%. במועד ההתפרצות באפריקה נדבקו שני עובדי הצלה אמריקאים, ד"ר קנט ברנטלי ועמיתתו ננסי ריטבול, שטופלו כצעד חריג בתרופה הניסיונית ותרופה ניסיונית נוספת בשם ZMapp התאוששו מהמחלה. ה FDA האמריקאי סירב להתיר ניסויים בבני אדם מחשש לתגובת המערכת החיסונית של הגוף לתרופות שהמחקרים בהן עדיין לא הושלמו, אולם בלחץ דעת קהל והמשך התפרצות הנגיף באפריקה, שינה את עמדתו.
ראו גם
DNA אנוכיי
קישורים חיצוניים
אנימציה המציגה RNAi
הערות שוליים
קטגוריה:גנטיקה מולקולרית
קטגוריה:חומצות גרעין | 2024-06-04T19:14:23 |
גדנ"ע צלילה | גַּדְנָ"ע צלילה היא פעילות גיבוש לבוגרי כיתה י"א שמעוניינים להתגייס ליחידת הקומנדו הימי של צה"ל - שייטת 13.
מיונים לקראת הפעילות
לפני ההצטרפות לגדנ"ע על המעוניינים לעבור מיונים, במטרה לסנן את המועמדים שאינם מתאימים איכותית או רפואית.
בשלב המיונים הראשון לגדנ"ע בביתן חיל הים בשכונת בת גלים שבחיפה מוצגת היחידה ומתקיימים מבחנים פסיכוטכניים בדרגות שונות, בדומה למבחנים בצו הראשון. מי שנמצא מתאים ליחידה מוזמן ליום מיונים נוסף במרכז הרפואה הימי (מר"י), שם הוא עובר סדרת בדיקות.
הפעילות
אלה שמילאו את כל הדרישות יקבלו הודעה מספר ימים לאחר מכן, ויוזמנו לגדנ"ע צלילה שנערך בחופש הגדול שבין כיתה י"א לי"ב. גדנ"ע הצלילה עצמו אורך חמישה ימים, והוא נערך בבסיס השייטת בעתלית. המוזמנים נדרשים לשלם סכום סמלי של כ-500 ש"ח עבור השתתפותם בגדנ"ע (הרוב מסובסד על ידי הצבא).
בגדנ"ע מתחלקים המשתתפים לקבוצות בנות 12 איש, כל אחת בראשות לוחם שייטת במילואים. הקבוצות עוברות כל יום שיעורי תאוריה בנושאי הצלילה וסיכוניה, שבסופם תיבחנה במבחן תאורטי על החומר הנלמד, וכן צלילה מעשית לרמה של "כוכב 1" (צלילה לעומק של עד 20 מטר). חניכים שהגיעו לגדנ"ע עם "כוכב 1" יצוותו יחד ויעברו קורס של "כוכב 2" (צלילה בעומק 24-30 מטר) בבריכה ובים. בין שאר הפעילויות, נערכים למלש"בים היכרות עם כלי הנשק שאיתם עובדת היחידה (תצוגת אמל"ח), שיט בסירת המנוע המבצעית מורנה, שיחה עם מפקד פלגת ההדרכה ביחידה, הצגת תרגיל הסתערות יבש (ללא אש) לעבר מטרה יבשתית ולאחר מכן שיחה עם לוחמי היחידה שהציגו את התרגיל.
בסוף הגדנ"ע מקבלים החניכים תעודת הסמכה ויומן צלילה שבו מפורטות כל הצלילות שביצעו בנוסף לחתימת המדריך, על מנת שיוכלו לגשת למכון צלילה אזרחי ולהנפיק רישיון צלילה בינלאומי על שמם.
לאחר הגדנ"ע צלילה
בסופו של הגדנ"ע, מי שעומד בכל התנאים עובר לשלב האחרון במיונים ליחידה שהוא הגיבוש לשייטת 13, וזאת בלי צורך לעבור יום סיירות או ימי גיבושים אחרים, אך עדיין יוכל להשתתף בהם. מי שעובר את הגיבוש היחידתי, יוכל להתגייס לשייטת.
קישורים חיצוניים
גדנ"עות זרוע הים 2018
גדנ"ע צלילה: כל מה שצריך לדעת. לפני צבא.
המדריך המלא גדנ"ע צלילה, גדנ"ע שייטת. אדרנלין, כושר קרבי.
קטגוריה:גיוס לצה"ל
קטגוריה:גדנ"ע
קטגוריה:צלילה | 2020-01-11T12:12:47 |
1099 | אירועים
כוחות המוראביטון החלו במצור על ולנסיה. אל סיד נפטר במהלך המצור.
הקמת ממלכת ירושלים.
נולדו
נפטרו
לוח שנה
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T15:49:55 |
אשור (עץ) | אשור (מכונה גם בוק, שם מדעי: Fagus) הוא סוג עץ ממשפחת האלוניים.
תכונות
עלי האשור משוננים או משוננים חלקית; פרי העץ הוא אגוז קטן הנתון בקליפה קוצנית.
תפוצה
ישנם כעשרה מיני עץ אשור, הנפוצים באירופה, אסיה, וצפון אמריקה.
באירופה יש כ-100 יערות בשטחן של 18 מדינות באירופה.
שימושים פונקציונליים
עצי אשור משמשים בייצור רהיטים. כחומר גלם, עץ אשור מכונה גם עץ בּוּק, על פי שמו בשפות סלביות (רוסית, פולנית) Buk,
שהוא קשור גם לשם הגרמני "בוכה" Buche.
בתרגומים מסוימים מכונה העץ גלמוש.
אתרי מורשת עולמית
כ-100 יערות באירופה רשומים כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו.
מקומות ואתרים על שם העץ
שמו של חלק צפוני מהארץ ההיסטורית נסיכות מולדובה, אשר הייתה במאות 18–19 בשליטה אוסטרית - בוקובינה - נגזר מעץ הבוק (אשור), וייתכן כי גם שמה של העיר בוצ'אץ'.
עץ זה נתן את שמו גם למקומות מסוימים בגרמניה כמו בוכהולץ, בוכנוואלד, בוכום, בוכולט (Bocholt) וכדומה.
השפעות שינויי אקלים
במחקר שפורסם בתחילת 2022, נמצא כי שינויי האקלים בעשרות השנים שקדמו ל-2022, גרמו לירידה בשיעורי הצמיחה של העצים שעשויים לרדת עוד יותר בשנים הבאות בעיקר בדרום אירופה ובמרכזה. וככל שתמשיך הירידה בצמיחה ביערות אלה, החיוניים לספיגת גז החממה המזיק פחמן דו-חמצני, היא עשויה להשפיע באופן דרמטי על ההתחממות הגלובלית.
ראו גם
אשור דרומי
פאגוס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:אלוניים | 2023-07-16T11:31:05 |
עץ אשור | REDIRECT אשור (עץ) | 2004-09-05T13:45:53 |
אשור דרומי | אשור דרומי (שם מדעי: Nothofagus) הוא סוג יחיד במשפחה אשורים דרומיים של עץ מסדרת האלונאים. האשור הדרומי מקורב לעץ האשור, אך מדובר בשני סוגים שונים.
ישנם כ-35 מינים של אשור דרומי, והם נפוצים בחצי הכדור הדרומי (ומכאן מקור השם): דרום אמריקה (צ'ילה וארגנטינה), אוסטרליה, טסמניה, ניו זילנד, גינאה החדשה, וקלדוניה החדשה. עלי העץ משוננים או משוננים חלקית; חלק ממיני העץ נשירים, ואחרים הם ירוקי-עד. פרי העץ הוא אגוז קטן, שטוח או משולש, הגדל בספלולים המכילים 7-2 אגוזים כל אחד.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1850
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארל לודוויג בלום
קטגוריה:אוסטרליה: עצים
קטגוריה:ניו זילנד: צומח
קטגוריה:צ'ילה: עצים
קטגוריה:ארגנטינה: עצים
קטגוריה:הממלכה האנטארקטית | 2023-01-04T03:36:30 |
בוק | קטגוריה:שמות משפחה גרמניים | 2024-07-28T20:26:13 |
תרי עשר | תְּרֵי עֲשַׂר הוא אחד מעשרים וארבעה ספרי התנ"ך. כפי ששמו מורה (תְּרֵיסָר, שְׁנֵים־עָשָׂר בארמית) הספר כולל שנים־עשר ספרי נבואה קצרים שקובצו לספר אחד כדי שלא יאבדו מפאת קוצרם (בלשון התלמוד הבבלי: "איידי דזוטר מירכס" – מתוך שקצר יאבד).
ספר זה מופיע בתנ״ך אחרי ספר יחזקאל (מיקום זה נקבע על ידי בעלי המסוֹרָה, על פי המסרנים המאוחרים) ונכלל בחטיבת הנביאים האחרונים.
סדר הספרים
ספרי הנבואה בתרי עשר אינם מסודרים בסדר כרונולוגי. עם נביאי תקופת בית ראשון מזוהים למשל, עמוס, יונה, הושע וצפניה, אולם מבחינה כרונולוגית עמוס מוקדם יותר מהושע אך מופיע בסדר הספרים אחריו. ספר עובדיה מתקופת הבית השני, אך הוא מופיע לפני ספר צפניה מתקופת הבית הראשון. בנוסף על כך, ישנם ספרים שבהם אין ציוני זמן, ורק על פי לשונם ורקעם ניתן לשער את זמנם, למשל: יואל, עובדיה, נחום, חבקוק ומלאכי.
סדר הספרים בנוסח המסורה הוא: הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה ומלאכי.
ואילו תרגום השבעים מציע סדר מעט שונה: הושע, עמוס, מיכה, יואל, עובדיה, יונה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה ומלאכי.
חגי, זכריה ומלאכי נחשבים לנביאים האחרונים שאחריהם 'פסקה הנבואה' (). הנביאים הללו עוסקים בתקופת הבית השני, בקשיים הכרוכים בבניין המקדש השני ובסדרי הפולחן בו.
קיבוצו ועריכתו של ספר זה מיוחסים בתלמוד () לאנשי הכנסת הגדולה והסיבה העיקרית בקביעת סדר זה היא סמיכות הפרשיות.
נביאי תרי עשר
הושע בן בארי: פעל בתקופת ירבעם בן יואש מלך ישראל. עיקר הספר הוא נבואות תוכחה ופורענות על עם ישראל.
יואל בן פתואל: ישנן דעות שונות בחז״ל לגבי מקומו ותקופתו, שלא צוינו בתנ״ך. עוסק בנבואה על ארבה שיגיע לארץ ישראל, ובנבואות על אחרית הימים.
עמוס: חי בממלכת ישראל וכמו הושע בתקופת ירבעם בן יואש מלך ישראל. הספר עוסק בתוכחה ובפורענות, בעיקר על ממלכת ישראל, אך בשונה מהושע מזכיר גם ממלכות שונות ובהן ממלכת יהודה.
עובדיה: ישנן דעות שונות לגבי תקופתו, ועל פי חז"ל היה גר אדומי. עוסק בנבואת פורענות על אדום לעתיד לבוא. זהו הספר הקצר ביותר מבין תרי־עשר ובתנ"ך בכלל (פרק אחד בלבד). רבים סוברים שחלקו נכתב בתקופה הפרסית (הבית השני), שכן הוא עוסק בנבואת אחרית ימים.
יונה בן אמיתי: סיפורו של יונה בן אמיתי, על פי המדרש תלמידו של אלישע. היחיד מספרי תרי עשר המובא כסיפור, ולא כנבואה.
מיכה המורשתי: ניבא בימי יותם, אחז וחזקיהו, נבואות על ישראל ויהודה.
נחום האלקושי: ניבא כמה עשרות שנים לפני חורבן בית ראשון נבואת פורענות על העיר נינוה.
חבקוק: לא צוינה תקופתו. נבואה קצרה על חורבן ממלכת בבל, לאור חוסר הצדק שבהצלחתם נגד ממלכת ישראל או יהודה. ומזמור שבח והלל קצר. הלשון היא עברית קדומה הדומה לזה שבספר איוב ולשפה הכנענית לבנונית.
צפניה בן כושי: ניבא בימי יאשיהו. מיוחס לחזקיה המלך. נבואת חורבן ערי פלשת וממלכות מואב ועמון, תקומת ישראל ויהודה בירושלים, ועל אחרית הימים בה יכירו העמים כולם בה׳.
חגי: מנבא על שבי ציון ששבו מן הגלות בבבל, ומעודד אותם לבנות את המקדש השני למרות הקשיים הכלכליים שפקדו אותם בארץ.
זכריה בן ברכיה: מנבא אף הוא בסמוך לסיום בניית המקדש השני, ומבטיח כי עם סיומו יחזור השפע הכלכלי לארץ, ושבי ציון יזכו בברכת ה׳.
מלאכי: ביקורת על הכהנים ופועלם הרע, והבטחת טובה באחרית הימים למעטים משארית ישראל המושארים חיים לשם ההכרה בו.
קישורים חיצוניים
דניאל שרשבסקי, משפט וחצי על הפרק, מבט קצר על פרקי תרי עשר
הערות שוליים
*
קטגוריה:12 (מספר) | 2024-08-14T08:47:34 |
לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס | 200px|ממוזער|שמאל|לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס
לוּקִיוּס טַרקווִינִיוס פְּרִיסקוּס (בלטינית: Lucius Tarquinius Priscus 616 - 579 לפנה"ס) היה מלכה החמישי של רומא.
הוא הוצג כבנו של פליט יווני שעבר מאטרקויניי באטרוריה לרומא, בעצת אשתו, הנביאה טַנַקְוִיל. הוא מונה לאפוטרופוס של בני אנקוס מארקיוס, והצליח לתפוס את מקומם כיורשי אביהם.
טארקוויניוס היה האחראי לבניית קירקוס מקסימוס, מערכת הביבים הגדולה ויסד את המקדש המשולש בקפיטוליום, פרויקטים שמומנו מהשלל שנלקח מהלאטינים והסאבינים.
סמלים רומיים רבים (אזרחים וצבאיים) מזוהים עם תקופת שלטונו; הוא היה הראשון לחגוג ניצחון רומאי בסגנון אטרוסקי, בלובשו גלימה ארגמנית וזהובה תוך כדי רכיבה על מרכבה שבראשה ארבעה סוסים. בשנה השלושים ושמונה למלכותו נרצח בתחבולות על ידי בניו של אנקוס מרקיוס. חרף כך הייתה בידי אשתו השפעה מספקת כדי להבטיח את מקומו של חתנה, סרוויוס טוליוס, כיורש לכס המלוכה הרומאית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מלכי רומא
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס | 2024-03-24T11:48:24 |
תורתו אומנותו | תורתו אֻמָּנותו הוא מונח תלמודי לתיאור אדם שכל זמנו מוקדש אך ורק ללימוד תורה. לפיכך, נאמר על אותו אדם שהתורה היא המקצוע שלו. אדם שתורתו אומנותו מקבל מעמד מיוחד בהלכה.
באמצעי התקשורת בישראל משמש המושג בעיקר בהקשר של "הסדר תורתו אומנותו", שלפיו צעירים שעיסוקם היחידי הוא לימוד בישיבה, מקבלים דחייה של חובת השירות בצה"ל עד לאחר סיום לימודיהם. למעשה, הסדר זה גורם לרוב הגברים מהמגזר החרדי שלא לשרת בצבא כלל, או לשרת שירות מקוצר ביותר (ארבעה חודשי שירות חובה, הנקראים שלב ב'). במשך שנים היה ההסדר מעוגן בתקנה של שר הביטחון, אך בעקבות פסיקת בג"ץ, הוא עוגן בחוק טל, ובעקבות פסיקה נוספת הוא בוטל.
מקור המונח והגדרתו
המונח תורתו אומנותו מתאר בתלמוד יחידי סגולה העוסקים אך ורק בלימוד תורה, ללא הפסקה. כך מופיע במסכת שבת, שם רבי יוחנן מוציא את עצמו מכלל הלומדים ש"תורתם אומנותם": .
הרמב"ן מביא את דברי הר"י מיגאש בשם הרי"ף: "תלמיד חכם שתורתו אומנותו, כלומר שתורתו קבע ועסקו עראי, אבל לא במי שעסקו קבוע ואין תורתו קבע." בעקבות זאת פסק הטור: "אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנותו". דברים אלו נפסקו גם בשולחן ערוך.
הלכה
דעת תורה על תורתו אומנותו
רבים למדו מדברי אביי שנפסק להלכה לעשות כדברי רבי ישמעאל, ולשלב תורה ועבודה לשם פרנסה.
הרמב"ם מתייחס לכך בהלכות תלמוד תורה, ופוסק באופן גורף שצריך לקיים תלמוד תורה עם דרך ארץ (עבודה). את הטענות ביחס להסכם יששכר וזבולון, שלפיו חלק מן העם עוסקים בתורה וחלקו השני עוסק במסחר ותומך בלומדים, דוחה הרמב"ם בפירושו למשנה וטוען שמדובר רק במי שנותן מממונו לסוחרים כדי שיסחרו בממונו וירוויחו בשבילו, אבל להתפרנס מן הצדקה - אסור.
לעומתו פסקו רבים כי בדורנו, אם תנהג תורה עם עבודה, אין התורה מתקיימת, ולכן יש צורך לקיים את הסכם יששכר וזבולון, וממילא מותר ללמוד בלי להתפרנס, ולהתקיים מן הצדקה.
כיום מעמד "תורתו אומנותו" נחשב לאידיאל של רוב לומדי התורה. בתפילה הנאמרת בסיום לימוד מסכת אומרים "יהי רצון מלפניך שתהא תורתך אומנותנו".
הלכות למי שתורתו אומנותו
בטור ובשולחן ערוך נפסק שמי ש"תורתו אומנותו" פטור מתשלומי מיסים ומחובות ביטחוניות, וכן פטור מעבודות חובה קהילתיות כמו חפירת בארות מים (אולם חייב לשלם לפועלים החופרים, אם שכרו כאלה).
בגיוס לצה"ל
באופן פורמלי, ההסדר כולל כל גבר בגילים 18–54 הכשיר לשירות צבאי, ותלמיד בישיבה גבוהה שגילו מעל 16, או סיים לימודים בישיבה תיכונית. על פי החוק הקיים על תלמיד ישיבה, הרוצה להצטרף להסדר, להתחייב להקדיש 45 שעות שבועיות ללימוד תורה בישיבה או 40 שעות שבועיות לאברך הלומד בכולל.. צה"ל מאשר את המעמד לאחר חתימת ראש הישיבה ומזכיר ועד הישיבות ויש לחדשו מדי שנה. בגיל 26 ניתן פטור מלא משירות ביטחון.
ראו גם
גיוס בני ישיבות
חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם
חוק הגיוס
לקריאה נוספת
דפנה ברק-ארז, "גיוס בחורי הישיבות: מפשרה למחלוקת", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010
משה גרילק החרדים: מי אנחנו באמת הוצאת כתר (2002) עמוד 137 ואילך
שחר אילן, חרדים בע"מ, הוצאת כתר (2000), עמ' 111–145
שחר אילן, דחיית הגיוס של בחורי ישיבות: הצעת מדיניות, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות (1999)
דני אשר, כל בחור וטוב לנשק- תולדות מערך הגיוס. יחידת מיטב, משרד הביטחון, 2014.
קישורים חיצוניים
דיון במכון ישראלי לדמוקרטיה על הסדר "תורתו אומנותו" בשנת 1997
דו"ח ועדת טל
מסמכים
כתב הפטור הראשון שניתן על ידי "מרכז המפקד לשירות העם" בשנת 1948
התכתבות בין ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבין הרב הראשי יצחק הרצוג
שלמה בניזרי "קונטרס תורתו אומנותו", תשע"ג, באתר רדיו קול ברמה
הערות שוליים
קטגוריה:גיוס בני ישיבות לצה"ל
קטגוריה:ישראל: חוק ומשפט
קטגוריה:מצוות תלמוד תורה | 2024-10-16T15:37:17 |
מכפלה סקלרית | מכפלה סקלרית היא פעולה על שני וקטורים מהמרחב האוקלידי שמחזירה סקלר (ומכאן שמה). המכפלה הסקלרית מהווה מכפלה פנימית במרחב האוקלידי.
הגדרה פורמלית
המכפלה הסקלרית בין שני וקטורים , מסומנת על ידי (יש ספרים המשתמשים בנקודת כפל עבה יותר, ולכן באנגלית מכפלה זו נקראת Dot product).
כשם שניתן לתאר וקטור במרחב באמצעות סדרת קואורדינטות או באמצעות אורכו וכיוונו, כך גם קיימות שתי הגדרות (שקולות) למכפלה הסקלרית המשתמשות במאפיינים אלה.
ההגדרה הגאומטרית
שמאל|ממוזער|150px
יהיו שני וקטורים . מכפלתם הסקלרית שווה למכפלת אורכיהם (להכללת מונח האורך, עיינו בערך נורמה) וקוסינוס הזווית שביניהם. בסימנים:
.
בניגוד לזווית בין ישרים, שאינה יכולה לעלות על 90 מעלות, הזווית בין וקטורים יכולה גם להיות קהה ואז המכפלה הסקלרית תהיה שלילית.
ההגדרה האלגברית
במרחב וקטורי העמודה/שורה יהיו שני וקטורים מהצורה –
מכפלתם הסקלרית תוגדר על ידי
הגדרה זו כללית יותר מההגדרה הגאומטרית, כיוון שניתן להכלילה לממדים גדולים מ-, שם מושג הזווית בין הווקטורים טעון הגדרה. למעשה ניתן להגדיר זווית בעזרת המכפלה הפנימית. כיוון שאי שוויון קושי-שוורץ מבטיח כי בכל ממד מתקיים
, ניתן להגדיר
.
תמיד ישנה זווית המקיימת משוואה זו, כיוון שהמנה תמיד קטנה או שווה בערכה המוחלט ל-.
במקרה הפרטי של קואורדינטות קרטזיות במרחב תלת־ממדי, המכפלה הסקלרית נתונה על ידי
נוסחה זו נכונה עבור כל בסיס אורתונורמלי.
תכונות ומאפיינים
המכפלה הסקלרית היא ביליניארית (כלומר, ולכל סקלר , ) סימטרית (כלומר ).
מכפלה סקלרית של שני וקטורים היא אם ורק אם הם ניצבים זה לזה, כיוון ש-. ההכללה של תכונה זו במרחבי מכפלה פנימית כלליים היא האורתוגונליות (ביוונית, אורתוגונלי משמעו ניצב). כאשר המכפלה הפנימית בין שני וקטורים מתאפסת, הם נקראים וקטורים אורתוגונליים, או ניצבים.
משמעות
מכפלה סקלרית של וקטור מסוים בווקטור יחידה נותנת את ההטלה של הווקטור המסוים על אותו כיוון: ההיטל של וקטור על נתון על ידי כאשר ה"כובע" מסמן וקטור יחידה.
שימושים
בפיזיקה, עבודה של כוח קבוע שווה למכפלה הסקלרית של הכוח בהעתק.
בתוכנה, ניתן לבדוק כמה קרובים שני וקטורים נורמלים (באורך ) להצביע לאותו הכיוון לפי המכפלה הסקלרית שלהם.
ראו גם
מרחב וקטורי
מכפלה פנימית (הכללה של מכפלה סקלרית)
מכפלה וקטורית (מכפלה מסוג שונה ב-)
מכפלה מעורבת (מכפלה סקלרית של וקטור במכפלה וקטורית של שני וקטורים אחרים).
דיברגנץ
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה ליניארית
קטגוריה:אנליזה וקטורית
קטגוריה:כפל | 2024-04-25T16:38:08 |
שער ניקנור | שער ניקנור (נקרא גם "שער העליון") היה שער במרכז החומה שהפרידה בין עזרת הנשים לעזרת ישראל בבית המקדש. שער ניקנור היה השער המפואר והמפורסם ביותר מבין שערי המקדש ושימש ככניסה הראשית לעזרה.
מיקום ומבנה
שער ניקנור מוקם בצידה המזרחי של העזרה במרכז החומה המפרידה בין עזרת הנשים לעזרת ישראל, כנגד פתח האולם ופתח עזרת הנשים. כדי להגיע לשער מעזרת הנשים יש לטפס חמש עשרה מעלות הבנויות בצורת קשת ומעברו השני נמצא דוכן הלווים. משני צידי השער נמצאים פשפשים, שערים קטנים יותר, ומעבריהם שתי לשכות, אחת מצפון ואחת מדרום. הלשכה בצפון היא לשכת פנחס המלביש ומדרום לשכת עושי חביתין. מתחת לשער נמצאות לשכות כלי השיר.
מבחינת קדושה השער נחשב כחלק ממחנה לוויה (עזרת הנשים) ולכן יכלו המצורעים המיטהרים לעמוד תחתיו בשעת טהרתם.
השער היה עשוי נחושת או פליז. על נחושת זו נאמר שהייתה צהובה כזהב, וכך אמר ר' אליעזר על הדלתות: "נחושתן היה מצהיב ויותר יפה משל זהב" (ירושלמי, יומא, י"ט ע"ב), בתלמוד הבבלי לעומת זאת נאמר רק:" ר' אליעזר בן יעקב אומר נחשת קלוניתא הייתה והייתה מאירה כשל זהב" (בבלי, יומא, ל"ח ע"א). בדומה לשאר שערי הר הבית השער היה מורכב משתי דלתות בגובה עשרים אמה (כ- 10 מטרים) ורוחב כל דלת חמש אמות (כ- 2.5 מטרים). בשונה משאר השערים לשער ניקנור הייתה מזוזה מכיוון שדרכו הגיעו ללשכת פרהדרין שבה ישב הכהן הגדול.
מקור השם
במקורות קיימים שני הסברים שונים לשמו של השער.
לפי הסבר אחד, שהוא המוכר מבין השניים ומופיע במספר מקורות בתוספתא ובתלמוד, ניקנור היה נדבן יהודי מעשירי אלכסנדריה שנידב דלתות שתשמשנה כשער לבית המקדש ולכן נקראו דלתות אלו על שמו. בתוספתא מסופר כי במהלך המסע מאלכסנדריה התרחש נס לדלתות, ובשל כך גם לאחר שישראל התעשרו וציפו את כל דלתות הנחושת במקדש בזהב, הושאר שער ניקנור ללא ציפוי:
שמאל|ממוזער|250px|"העצמות... של נקנר איש אלכסנדריה שעשה את הדלתות" כתובת יוונית שנמצאה על גלוסקמה במערת ניקנור בהר הצופים.
כך או כך, בתוספתא מובא כי יש האומרים שהשער הושאר ללא ציפוי מכיוון שהנחושת שלו נראתה כזהב. פירוש זה נתמך בידי הממצא הארכאולוגי של כתובת ניקנור, בה מוזכר "נקנר אשר עשה את הדלתות".
הסבר שני ופחות מוכר מופיע בברייתא בירושלמי על מסכת יומא:
הנצחה
רחוב שערי ניקנור ביפו, העיר שבנמל שלה נפלט לפי האגדה אחד השערים מן הים, נקרא על שם שער זה.
ראו גם
העזרה
מערת ניקנור
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ניקנור | 2024-08-29T07:44:54 |
קוסינוס | שמאל|ממוזער|250px|גרף הפונקציה קוסינוס
קוסינוס (מסומן ב-) היא פונקציה טריגונומטרית בסיסית, המתאימה לכל זווית מספר ממשי בין (1-) ל-1. הרחבות שונות של הפונקציה משמשות במגוון תחומים, כגון: הגדרות שונות באנליזה (ובפרט באנליזה מרוכבת). הפונקציה שימושית מאוד בפיזיקה, בהנדסת חשמל ובתחומי מדע והנדסה אחרים.
הגדרות
הגדרה בסיסית
שמאל|ממוזער|150px|במשולש זה, קוסינוס הזווית A שווה
בהגדרתה הבסיסית ביותר, פונקציית הקוסינוס מציינת את היחס בין הניצב שליד הזווית ליתר במשולש ישר-זווית, כפונקציה של הזווית שליד הניצב הזה. הגדרה זאת מתייחסת רק לזווית בתחום שבין 0 ל-90 מעלות או רדיאנים. משולשים עם זוויות זהות דומים ויחס הצלעות בהם תמיד זהה. לכן הקוסינוס של זווית מוגדר היטב.
הרחבה
במעגל היחידה ניתן להסתכל על רדיוס הנמתח מהמרכז לנקודה (x,y) כיתר של משולש ישר-זווית שניצביו ניצבים לצירים. מכיוון שאורך היתר הוא 1 נקבל שקוסינוס הזווית שבין ציר ה-x לרדיוס הוא בדיוק אורך ניצב המשולש המקביל לציר ה-x, כלומר שיעור ה-x של הנקודה (x,y).
עובדה זו מאפשרת להגדיר את פונקציית הקוסינוס לכל מספר ממשי: הקוסינוס של מספר הוא שיעור ה-x של הנקודה על מעגל היחידה שהזווית בין הרדיוס הנמתח אליה לציר ה-x הוא (ברדיאנים).
טור טיילור
כאשר הזווית נתונה ברדיאנים, ניתן להגדיר את פונקציית הקוסינוס באמצעות טור טיילור:
ניתן גם להסיק את הטור מתוך ההגדרה הקודמת של קוסינוס על ידי גזירה חוזרת של הפונקציה. מהטור נובע קירוב קוסינוס לזוויות קטנות: , מכיוון שכאשר x קטן החזקה הרביעית שלו (לפעמים אפילו השנייה) וחזקות גבוהות יותר זניחות.
הגדרה זאת מאפשרת להגדיר את פונקציית הקוסינוס גם למספרים מרוכבים. באמצעות נוסחת אוילר אפשר לקבל הגדרות נוספות לקוסינוס:
תכונות
פונקציית הקוסינוס היא זוגית, משום שמתקיים .
פונקציית הקוסינוס היא מחזורית בעלת מחזור של . זאת משום שסיבוב של מחזיר אותך לנקודת המוצא.
פונקציית הקוסינוס רציפה, גזירה ואינטגרבילית לכל . לפונקציה אינסוף נקודות קיצון מהצורה (מקסימום) ו- (מינימום), כאשר מספר שלם. הערך במקסימום הוא 1 ובמינימום .
לפונקציה אינסוף שורשים מהצורה , כאשר מספר שלם.
התמונה של הפונקציה היא .
נגזרת
הנגזרת של פונקציית הקוסינוס, כאשר מבוטא ברדיאנים, היא מינוס פונקציית הסינוס:
זאת כיוון שהנגזרת של פונקציית הסינוס היא קוסינוס (ראו הוכחה כאן) ובעזרת כלל השרשרת מקבלים:
.
מכאן נובעת דרך נוספת להגדיר את פונקציית הקוסינוס בעזרת משוואה דיפרנציאלית:
פונקציית הקוסינוס היא פתרון המשוואה כאשר ו-.
הפונקציה הקדומה של הקוסינוס היא סינוס:
ערכים
שמאל|ממוזער|450px|ערכי הפונקציה לזוויות שונות על מעגל היחידה
להלן טבלת ערכים שהפונקציה מקבלת עבור זוויות נפוצות:
x (זווית) cos x מעלות רדיאנים גראדים במדויק קירוב עשרוני 0° 0 0g 1 1 15° 162/3g 0.965925826289068 30° 331/3g 0.866025403784439 45° 50g 0.707106781186548 60° 662/3g 0.5 75° 831/3g 0.258819045102521 90° 100g 0 0
זהויות
פונקציית הקוסינוס מקיימת: וכן
בעזרת פונקציית הקוסינוס אפשר לבטא את חמש הפונקציות הבסיסיות האחרות (השורשים יכולים להיות חיוביים ושליליים): , , , ,
סכום זוויות:
זווית כפולה: , ובאופן כללי
חצי זווית:
סכום קוסינוסים: ,
הפונקציה ההפוכה
שמאל|ממוזער|200px|גרף הפונקציה ארכקוסינוס
הפונקציה ההפוכה לפונקציית הקוסינוס נקראת ארכקוסינוס ומסומנת או . הפונקציה מוגדרת לערכים שבקטע
, וכיוון שפונקציית הקוסינוס אינה חד-חד-ערכית, ניתן להחליט איזה טווח ערכים היא תקבל. נהוג להגדיר אותה לטווח הערכים . הנגזרת שלה היא .
משפט הקוסינוסים
משפט הקוסינוסים הוא הכללה של משפט פיתגורס, והוא קובע את הקשר בין צלעות המשולש ואחת מזוויותיו, תוך שימוש בפונקציית הקוסינוס. המשפט הוא:
כאשר a, b, c הן צלעות המשולש ו- נמצאת מול הצלע c.
כאשר זווית c ישרה, ומתקבל משפט פיתגורס.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פונקציות טריגונומטריות
no:Trigonometriske funksjoner#Sinus, cosinus og tangens | 2023-04-14T10:49:19 |
מכפלה פנימית | redirect מרחב מכפלה פנימית | 2004-09-05T17:53:23 |
רב כהנא | כהנא | 2023-10-26T07:45:57 |
מפלגת עלה ירוק | ממוזער|250px|סמליל המפלגה
שמאל|ממוזער|250px|הדגל ששימש את המפלגה בבחירות 1999
ממוזער|237x237px|מפלגת עלה ירוק במהלך מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים בשנת 2005
מפלגת עלה ירוק היא מפלגה ישראלית ליברלית. המפלגה ידועה בעיקר בשל תמיכתה באי-הפללתם של צרכני קנאביס. המפלגה לא עברה מעולם את אחוז החסימה, אולם הייתה קרובה להיכנס לכנסת בבחירות לכנסת השש עשרה, וזכתה לתמיכה משמעותית בקרב צעירים.
מצע
מצע מפלגת עלה ירוק דגל באי-הפללה ולבסוף, בלגליזציה של צמח הקנאביס ותוצריו השונים (בהם החשיש). אחר כך גם קידמה את השמירה על איכות הסביבה, בהתבסס על פתרונות מתונים שאינם מונעים יזמות ופיתוח. המפלגה התמקדה בעיקר בנושאי חירות הפרט, בהיבט האישי והכלכלי, ולכן גרסה כי החלוקה בין ימין לשמאל היא אנכרוניסטית. המפלגה תמכה בהעברת היחסים של המדינה והדת ליחסים שמבוססים על מודל הקהילות, כלומר, מתן אפשרות לפרט לבחור אם הוא מעוניין בשרותי דת בנושאים כמו חתונה וגירושין.
בתחום המדיני, המפלגה תומכת במשאל עם עבור כל הסכם מדיני, ובזכותה של ישראל להתגונן צבאית כנגד ירי טילים ורקטות.
במשך השנים מאז הוקמה זכתה המפלגה למספר הישגים: היא הפכה את הדיון בנושא מדיניות סמים מדיון אקדמי לדיון ציבורי לגיטמי. והצליחה לקדם את נושא המריחואנה הרפואית ולייצג חולים מול משרד הבריאות, כך שמאז העשור הראשון של המאה ה-21 יש תוכנית מובנית לאישור אחזקה וגידול של קנאביס רפואי בישראל. באפריל 2019 אף נכנסה לתוקף רפורמת אי-הפללת משתמשי קנאביס בישראל.
היסטוריה
המפלגה הוקמה ב-1999, על ידי שלומי סנדק, אבי ברדוגו, בועז וכטל ופעילים נוספים. היא התמודדה לראשונה בבחירות לכנסת החמש עשרה. האותיות של עלה ירוק בפתקי ההצבעה שלה הן "קנ" שהן האותיות הראשונות של קנאביס. בבחירות אלו זכתה ב-34,029 קולות, שהיו 1% מקולות המצביעים, אך לא עברה את אחוז החסימה, שהיה 1.5%.
בנובמבר 2002, השיקה המפלגה את קמפיין הבחירות שלה לכנסת השש עשרה, עם הסיסמה "פתק אל החופש - עלה ירוק". אחר כך הטמינו פעילי "עלה ירוק" פתק עם הסיסמה בכותל. בנוסף באותה עת, פעילות אכיפה אגרסיבית של המשטרה נגד משתמשי קנאביס, משכה תומכים חדשים.
בדצמבר 2002, דחה יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, מישאל חשין, עתירה של מפלגת "עלה ירוק" למתן צו מניעה נגד עיריית גבעתיים וראש העיר, אפי שטנצלר, לאחר שהורה לא לאפשר ל"עלה ירוק" להשתתף בפאנל בחירות שנערך בבית הספר תל"ם בגבעתיים.
בבחירות לכנסת השש עשרה המפלגה עלתה ל-37,855 קולות, שהיו 1.2% מכלל הקולות הכשרים ושוב לא זכתה להיכנס לכנסת. עם היוודע תוצאות הבחירות לכנסת השש עשרה (ינואר 2003), עת הוברר כישלון המפלגה, הודיע יו"ר עלה ירוק, בועז וכטל, כי הוא פורש מהנהגת המפלגה, אך לא מימש את הצהרתו. לטענת המפלגה בוחרים רבים התבלבלו בינה לבין מפלגת הירוקים.
לקראת הבחירות לרשויות המקומיות ב-2003 נפסלה המפלגה מלהתמודד בתל אביב, בגלל הדמיון לשמה של מפלגת הירוקים. ומאחר שמפלגת "הירוקים" הוקמה לפני "עלה ירוק" והיו לה חברי מועצה מאז 1998.
בתעמולת הבחירות לבחירות לכנסת השבע עשרה ניסתה המפלגה לחרוג ממיתוגה כמפלגה המוקדשת לנושא אחד, ולהדגיש היבטים ליברליים נוספים במצעה, כגון דאגה לאיכות הסביבה ושוויון זכויות להומואים ולסביות. את מאבקה המסורתי ללגליזציה של סמים קלים, לעומת זאת, נאלצה הפעם לחלוק עם מספר מפלגות נוספות. הבחירה הדמוקרטית הבטיחה גם היא לפעול למען דה-קרימינליזציה של סמים קלים, אך פרשה לבסוף מהמירוץ. בנוסף הודיעה מרצ לראשונה שתתמוך במדיניות אי הפללה של משתמשי סמים קלים, בצעד שנראה כי נועד למשוך את מצביעי עלה ירוק. בבחירות זכתה עלה ירוק ב-40,353 קולות, שהיו 1.29% מהקולות הכשרים ושוב לא עברה את אחוז החסימה שבינתיים הועלה ל-2%. במהלך הבחירות טען בועז וכטל כי בהרבה קלפיות העלימו את פתקי עלה ירוק.
בפברואר 2006 בית הספר תיכון בליך ברמת גן, אסר על המפלגה להשתתף בבחירות הדמה של בית הספר, בתגובה עתרה לבית המשפט.
ב-3 במאי 2006 בועז וכטל פרש מתפקידו במפלגה ובמקומו נבחר אוהד שם-טוב.
בשנים 2006 ו-2007 הפיקה המפלגה את יום המריחואנה הבינלאומי בישראל אשר נערך משנת 1998 בפארק הירקון בתל אביב. קודם לכן הופק האירוע על ידי ארגון הגג ללגליזציה בישראל. אל אירועי השיא בשנים 2004 ו-2005 הגיעו כ-7,000 איש. מאז שנת 2006 הגיעו בממוצע כ-50 איש. בינואר 2007, מפלגת הירוקים עתרה שוב לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בבקשה להורות לרשם המפלגות לדרוש ממפלגת עלה ירוק לשנות את שמה, בגלל הקרבה בשמות המפלגות.
בדצמבר 2008, לקראת הבחירות לכנסת ה-18, הוחלט שהבדרן גיל קופטש יעמוד בראשות המפלגה. כמה מראשי המפלגה, ובהם אוהד שם טוב (יו"ר), דן בירון (מועמד המפלגה לראשות עיריית ירושלים) ובעלי התפקידים הבאים: סיו"ר, מזכ"ל, דובר, רכז איכות הסביבה, רכז הפעילים ופעילים נוספים, החליטו להתמודד בבחירות בנפרד, ברשימת "ניצולי השואה עם בוגרי עלה ירוק", בה שותף גם יעקב כפיר, ניצול שואה שהתמודד בבחירות לכנסת ה-17 בראש רשימה בשם "הציונות החדשה". אוהד שם טוב ופעילים נוספים הקימו לאחר מכן את מפלגת "הפיראטים".
בינואר 2009, ארגנה המפלגה ערב מחאה תרבותי במועדון "בארבי" בתל אביב, בהשתתפותם של אורי בנאי, חיים צינוביץ', ניר פרידמן, להקת קילר הלוהטת ואחרים.
המפלגה הצליחה למשוך מצביעים צעירים רבים ובבחירות לכנסת ה-17 וה-18 זכתה המפלגה לתמיכה גבוהה הרבה יותר אצל מצביעי המעטפות הכפולות לעומת כלל המצביעים. בבחירות לכנסת ה-17 זכתה המפלגה אצל מצביעי המעטפות הכפולות ל-5.2% אחוזי תמיכה לעומת 1.3% בכלל המצביעים ובבחירות לכנסת ה-18 זכתה ל-1.35% אצל מצביעי המעטפות הכפולות לעומת 0.38% אצל כלל הציבור.
הרשימה הליברלית
ב-16 בנובמבר 2012, הודיעה המפלגה על פרישתו של גיל קופטש מריצה לבחירות ומינויו של ירון לרמן, ממייסדי "התנועה הליברלית החדשה". במקום החמישי עמד אורן ליבוביץ', פעיל ותיק ללגליזציה ועורך המגזין המקוון "קנאביס". את שאר המקומות לרשימה לכנסת איישו חברים מהתנועה הליברלית החדשה ואחרים בעלי תפישה ליברלית. המפלגה רצה תחת השם עלה ירוק - הרשימה הליברלית והצהירה על קידום נושאים נוספים, כגון הפרדת הדת מהמדינה, ביטול מכסי מגן וקיצוץ במיסים. היא גייסה את הפרופסור לכלכלה עומר מואב שיכתוב לה את המצע הכלכלי.
בינואר 2013, הודיעה המפלגה כי בכוונתה לחשוף שמות של 18 מועמדים במקומות ריאליים ברשימות המתמודדות לכנסת התשע עשרה, מהם 14 ח"כים מכהנים, שצרכו בעבר או צורכים קנאביס, והכריזה ש: "עליהם להסביר לציבור מדוע ראוי להכתים שמם של צרכני קנאביס אחרים בתיק פלילי, אך לא את שמם שלהם".
ב המפלגה זכתה ב-43,734 קולות המהווים 1.15% אחוז מהקולות הכשרים, אך לא עברה את אחוז החסימה שעמד על 2%.
ב-18 בדצמבר 2014 מונה אורן ליבוביץ' לתפקיד יו"ר המפלגה לקראת בחירות 2015, ולמפלגה הצטרפו דקל-דוד עוזר, ברקת שיף רופאה מומחית לכאב, פעילת איכות הסביבה עדי לוסטיג, וחוקר הקנאביס צח קליין. בבחירות קיבלה המפלגה 47,156 קולות, המהווים 1.12% מסך הקולות הכשרים.
לקראת הבחירות לכנסת ה-21 המשיך ליבוביץ' לכהן בראשות המפלגה. ביום הגשת הרשימות הודיעה המפלגה שכדי לא לפצל קולות הם לא יתמודדו וימשיכו לפעול מחוץ לכנסת. המפלגה לא התמודדה גם בבחירות לכנסת ה-22 ובחירות לכנסת ה-23, אך כמה מפעיליה התמודדו במסגרת זהות שגם היא הודיעה שלא תתמודד.
בתחילת 2021, "עלה ירוק" הביעה תמיכה בקמפיין לגליזציה שנקרא "הסכם ליגלייז21". בנוסף, ארבע חברות קנאביס רפואי "תיקון עולם", "גרינפילדס", "בול-פארמה" ו"קנדוק", תמכו בקמפיין..
ביוני 2022 הודיעה המפלגה שבכוונתה להתמודד בבחירות לכנסת העשרים וחמש ובעת הגשת הרשימות חברה עם מפלגת "אוסרת אל איסלמיה" בראשות כארם שביטה, מפלגה ערבית-מוסלמית חדשה לקידום בריאות טבעית ואיכות חיים במגזר הערבי בישראל. הפעם התמודדו תחת האות "ת" וזכתה ב-1,524 קולות שהם 0.03% מקולות המצביעים.
על אף שבבחירות לכנסת ה-25 לא עברה המפלגה כאמור את אחוז החסימה, היא מציגה פעילות רבה בוועדות הכנסת השונות במהלך פעילותה.
מועמדי המפלגה בבחירות לכנסת
המפלגה ביצעה בחירות מקדימות (פריימריס), שבהן נבחרים מועמדי המפלגות לכנסת בתהליך של בחירה ישירה על ידי חברי המפלגה.
הכנסת ה-15 (1999)
בועז וכטל, שלמה סנדק לביא, גבריאל לוי, תמיר קמחי (רשימה מלאה ראו כאן)
הכנסת ה-16 (2003)
בועז וכטל, דן גולדנבלט, הילה דורון (רשימה מלאה ראו כאן)
הכנסת ה-17 (2006)
בועז וכטל, שלמה סנדק, אוהד שם-טוב (רשימה מלאה ראו כאן)
הכנסת ה-18 (2009)
גיל קופטש, שלמה סנדק, קארין ארד (רשימה מלאה ראו כאן)
הכנסת ה-19 (2013)
ירון לרמן, שמרי מסיכה, צבי צויג (רשימה מלאה ראו כאן)
הכנסת ה-20 (2015)
אורן ליבוביץ', ד"ר ברקת שיף, עדי לוסטיג, צח קליין, קרנית ידיד, ישראל רוזלי, סופיה טרוטוש ארגמן, גדעון רודן, עומרי חיון
הכנסת ה-25 (2022)
שושה אפרת אונימה היו"ר, עוזר חץ-דוד דקל, שייח' כארם שביטה, חן שפירא, דניאל חיים מישורי (רשימה מלאה ראו כאן)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: קנאביס
עלה ירוק
קטגוריה:ישראל: מפלגות ליברליות
עלה ירוק
*
קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1999 | 2024-10-17T07:35:35 |
גואנו | שמאל|ממוזער|250px|קן של סולה פרואנית (Sula variegata) עשוי כולו מגואנו
ממוזער|פיקוס השדרות שמצא גומחה אקולוגית על דקל תמר מצוי בישראל. הפיקוס הגיע לשם על ידי גואנו של עטלף פירות מצוי, או על ידי לשלשת ציפור.גוּאָנוֹ (בספרדית: Guano) הוא השם הקיבוצי שניתן ללשלשת של עופות ימיים ולגללים של עטלפים וכלבי ים. מקור המילה הספרדית מהמילה Wanu בקצ'ואה, שפת האינקה, שפירושה "לשלשת של עופות ימיים". המונח "גואנו" משמש גם לתיאור זבל אורגני שמקורו בדיג. בשימוש כזבל, הגואנו הוא דשן פורה ביותר בשל תכולה גבוהה של חנקות, זרחות ואשלגן - חומרי מזון חיוניים להתפתחות צמחים. למסחר בגואנו במאה ה-19 היה תפקיד מרכזי בהתפתחות שיטות החקלאות האינטנסיבית המודרניות, והוביל להשתלטות של מדינות ואנשים פרטיים על איים נידחים ברחבי העולם ששימשו מושבות לעופות. ניצול הגואנו הביא במהלך המאה ה-20 להכרה בצורך לשמר את העופות מייצרי הגואנו, ויושמו תוכניות שנועדו להגנתם. עם הגידול שחל בפופולריות של מזון אורגני חל גם גידול בביקוש לגואנו, המשמש בחקלאות אורגנית כתחליף לדשן הכימי.
במערות בהן שוכנים עטלפים, מצטברות לעיתים ערימות גדולות של גואנו. הן מהוות גומחה אקולוגית עבור יצורים רבים, בהם עכבישים, תיקנים ופרוקי-רגליים אחרים. ערימות אלו פולטות צחנה גדולה (כתוצאה מתהליכי הפירוק והחמצון של הגואנו), עד שיש מערות שמחייבות שימוש בבגדים ובציוד מתאים על מנת להיכנס ולחקור אותן.
שימוש
בחקלאות ובגינון משתמשים בגואנו למספר מטרות. השימוש העיקרי הוא כחומר דישון שמשפר איכות הקרקע ולטיפול במדשאות. כמו כן, משתמשים בגואנו בתור קוטל פטריות (פונגיציד) וכקוטל נמטודות.
בנוסף, משמש הגואנו כמאיץ תהליכי הדשנה. החומרים האקטיביים שבו והמיקרואורגניזמים מזרזים ריקבון.
תיאור ותפוצה
שמאל|ממוזער|250px|קורמורן גוואנאי (Phalacrocorax bouganvillii) הוא היצרן החשוב ביותר של גואנו
הגואנו הוא הדשן הטבעי היעיל ביותר. הוא מכיל חנקן, זרחן ואשלגן, שלושת היסודות העיקריים שחסרונם מגביל את התפתחות הצמח. לכן קרקע ענייה בחומרים אורגניים הופכת פורייה יותר בתוספת הגואנו. אחוז החנקן שבו (8%–15%) הוא פי שלושה עד פי חמישה מאשר בזבל בהמות רגיל (3%). החנקן מופיע בגואנו כאמוניה (NH3) וחומצת שתן (C5H4N4O3), הזרחן כחומצה זרחתית (H3PO4) והאשלגן כאשלגן חנקתי (KNO3). הגואנו מכיל גם חומצה פחמתית (H2CO3), וחומצה אוקסלית (H2C2O4).
ריכוז החנקות הגבוה הפך את הגואנו למוצר שניתן לייצר ממנו חומרי נפץ.
גואנו נאסף באיים שונים באוקיינוס השקט (למשל נאורו, בצורת זרחה שמקורה כנראה גואנו) וגם באיים באוקיינוסים אחרים (למשל האי חואן דה נובה שבין מדגסקר למוזמביק באוקיינוס ההודי). איים אלה משמשים אתרי קינון נרחבים למושבות עופות ים במשך מאות שנים, והצטבר בהם גואנו בשכבה בעומק של מטרים רבים.
הגואנו האיכותי ביותר מצוי בסדרה של איים מול חופי פרו. אלה הם איים צחיחים וסלעיים. צמחייה אינה גדלה באיים אלה, משום שכמעט לא יורד בהם גשם. האיים המרכזיים הם קבוצת איי צ'ינצ'ה (Islas Chincha), בהם האי הגדול ביותר הוא צ'ינצ'ה נורטה (Isla Chincha Norte), קבוצת איי בייסטס (Islas Ballestas), קבוצת איי לובוס דה אפוורה (Islas Lobos de Afuera), האי לובוס דה טיירה (Isla Lobos de Tierra), האי מכבי (Isla Macabi) וקבוצת איי גואנייפה (Islas Guañape).
הסיבה לאיכותו של הגואנו הפרואני נעוצה בתנאי האקלים המיוחדים של החוף הפרואני. זרם הומבולדט (הידוע גם כזרם פרו), המביא את מימיה הקרים של יבשת אנטארקטיקה לחופי פרו, יוצר תבנית אקלים ייחודית שבה הצירוף של מים קרים ואוויר חם מונע ירידת גשמים בחלק זה של העולם. בשל היעדר הגשמים על האיים שלחוף פרו, לשלשת הציפורים המתאספת "נאפית" באוויר היבש ובכך נמנע מהחנקות שבלשלשת להתמוסס ולהיעלם. גורם נוסף התורם ליעילות הגואנו הפרואני הוא שמקורו בעופות אוכלי דגים. נחילי הדגים העצומים (בעיקר עפיין פרואני), שניזונים מהפלנקטון העשיר שבזרם הומבולדט, גרמו להגירה של עופות וכלבי ים רבים לאיים. עופות הים החלו לקנן באיים אלו בשל ההגנה היחסית בפני טורפים. במרוצת מאות ואלפי שנים, ובשל תנאי האקלים שהוסברו לעיל, הצטברו באיים עתודות גואנו שהגיעו לעומק שבין 30 ל־50 מטרים. יצרני הגואנו העיקריים הם עופות ממיני הקורמורנים - קורמורן גוואנאי (Phalacrocorax bouganvillii) הוא יצרן הגואנו החשוב ביותר, השקנאים, בעיקר שקנאי פרואני ומיני הסולה, בעיקר סולה פרואנית. מעריכים כי עופות אלה, המצויים במושבות שבהן עד מיליון פרטים, מייצרים כ־11,000 טון גואנו לשנה.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|כריית גואנו באיי צ'ינצ'ה (1860 בערך)
שמאל|ממוזער|250px|איי צ'ינצ'ה בפרו, 21 בפברואר 1863
עדויות ארכאולוגיות מוכיחות שהגואנו היה בשימוש נרחב אצל ילידי אמריקה הלטינית, מאות שנים לפני הכיבוש הספרדי, כדשן שנועד להגביר את תפוקת היבולים. מקור המילה הספרדית גואנו הוא מהמילה "ואנו" (Wanu) שפירושה בקצ'ואה, שפת האינקה, "לשלשת של עופות ימיים או של עטלפים". ממשל האינקה העריך מאוד את הגואנו וחילק את האיים שבהם הצטבר בין המחוזות השונים, וקבע בצו מתי והיכן אפשר לאסוף את הגואנו. חוקי האינקה אסרו על הריגת עופות מקננים או הפרעה לקינון, עבירות שעונשן היה מוות.
על אף זאת, לא הייתה התועלת של הגואנו כדשן ידועה באירופה עד המאה ה-19. החיפוש הנמרץ אחר גואנו החל בשל הצורך בהשגת יבולים גדולים יותר. חקלאים, במיוחד אלה שעיבדו את השדות המדולדלים של חלקה המזרחי של ארצות הברית, גילו שלשלשת ציפורים מגדילה באורח ניכר את כמות היבולים. תגלית זו יצרה ביקוש לגואנו לאורך כל חוף האוקיינוס האטלנטי. בתחילה כרו את הגואנו מאתרים מקומיים שבצפון קרוליינה ובמדינות הדרום. כשהשימוש בגואנו התרחב, חיפשו האגרונומים את ההסבר לאופן פעולתו. המדענים העלו את ההשערה שיעילותו של הגואנו תלויה בכמות החנקות שנותרו במוצר, ולכן טיב הגואנו תלוי בריכוז החנקות שבו. עד מהרה התברר כי גואנו שנכרה באקלימים יבשים במיוחד (ולכן הגשם לא שטף את החנקות) היה באיכות טובה יותר מגואנו שמקורו באקלים לח, ולכן הגואנו באיכות הטובה ביותר, ואף היקר ביותר, מצוי דווקא מחוץ לאירופה או ארצות הברית. סדרה של משלחות מחקר החלה לאתר מקומות בהם קיים גואנו איכותי.
בנובמבר 1802 נתקל חוקר הטבע ומגלה הארצות הגרמני אלכסנדר פון הומבולדט בגואנו בקייאו שבפרו והחל לחקור את תכונותיו כדשן. הוא חזר לאירופה ב-1804 והביא מפרו דוגמאות מהגואנו אותן נתן לצמד הכימאים הצרפתים אנטואן פורקרואה (Antoine François, comte de Fourcroy; 1809-1755) ולואי-ניקולה ווקלן. השניים חקרו את תכונותיו הכימיות של הגואנו ופרסמו את התוצאות ב-Annales de Chimie. אף על פי שהמדענים באירופה כבר ידעו על איכותו של הגואנו כדשן לא נעשה שימוש מעשי בגואנו עד 1824. באותה שנה קיבל עורך כתב העת American Farmer ("החוואי האמריקני") שתי חביות של גואנו. הוא שלח דוגמאות לכמה אנשים ואחד מהם, מושל מדינת מרילנד, הכריז לאחר בדיקה "זהו הזבל החזק ביותר אותו ראה מימיו בהשפעה על גידול תירס". גם אז עדיין לא החל שימוש נרחב בגואנו עד 1840, כש-20 חביות גואנו הגיעו לבריטניה, מדינה שבה הכירו היטב את תופעת השדות המדולדלים עקב חקלאות אינטנסיבית, וההשפעה שלהם על תנובת היבולים הייתה כה מכרעת עד שבין השנים 1841 ל-1857 יבאה בריטניה מעל ל-2 מיליון טון של דשן גואנו.
כמה היסטוריונים מייחסים את הפופולריות של הגואנו החל משנה זו לספר "הכימיה האורגנית ויישומה בחקלאות ובפיזיולוגיה" (Die organische Chemie in ihrer Anwendung auf Agricultur und Physiologie) שכתב יוסטוס פון ליביג ויצא לאור ב-1840. ליביג, כימאי גרמני הנחשב לאחד מגדולי הכימאים של המאה ה-19 ואחד מראשוני תעשיית הדשן הכימי כתב במהדורות הראשונות של הספר כי . עם השנים השתנתה דעתו והוא הסכים כי הגואנו הוא , עם זאת, הוא הסתייג מהשימוש המוגזם שנעשה בו בבריטניה. ב-1863 הוא כתב כי אף שהגואנו הוא "תערובת יוצאת דופן", הוא איננו דשן מאוזן וחסרים בו חומרי מזון חיוניים וכי השימוש הבלעדי בו עלול לדלל את הקרקע. ליביג גם הצביע על העובדה שבקצב השימוש הנוכחי עתיד הגואנו להיגמר וניבא ש"מלחמות עקובות מדם התחילו בגלל סיבות חשובות פחות". בשנת 1846 התגלתה לראשונה התרכובת גואנין בגואנו (ומכאן שמה), אך רק בסביבות 1880 היא קושרה לחומצות הגרעין (שרק ב-1944 התברר שהן אבני היסוד של החומר התורשתי).
עידן הגואנו בפרו
שמאל|ממוזער|250px|ספינות משא שנועדו להובלת גואנו, איי צ'ינצ'ה (1866 בערך)
פרו השיגה את עצמאותה מספרד במלחמה שנמשכה בין 1822 ל-1825 אותה מימנה באמצעות הלוואות באירופה, בעיקר מבנקים באנגליה. עם סיום המלחמה הכריזה פרו על חדלות פירעון של ההלוואות שלקחה. לפני מלחמת העצמאות הייתה פרו בלב האימפריה הספרדית באמריקה הדרומית ולימה שגשגה בהיותה המרכז המנהלי של האימפריה. עם סיום המלחמה התחלקה אמריקה הדרומית למספר מדינות ופרו נאלצה למצוא מקורות הכנסה חדשים. למזלה גילו אז האירופאים, ובראשם הבריטים, את היתרונות של הגואנו כדשן. לאחר הצלחת המשלוחים הראשונים מפרו לאנגליה, שהיו מיזם משותף של סוחרים בריטים ופרואנים, הפכה בריטניה לשוק העיקרי לגואנו במאה ה-19, ולמקור מימון עיקרי לכלכלה הפרואנית. עם זאת, הבנקים בבריטניה לא שכחו את החובות של הפרואנים ממלחמת העצמאות והמסחר בגואנו סיפק להם מנוף לתבוע את החזרתו. ב-1849 הסכימה פרו להשיב את החוב תוך התבססות על מכירת גואנו באירופה.
על מנת להשיג רווח מקסימלי, הפעילה ממשלת פרו את תהליך מכירת הגואנו כמונופול ממשלתי שבו נמכר הגואנו במשגור, כלומר הגואנו היה שייך לפרו עד נקודת הזמן שבו נמכר לצרכנים הסופיים באירופה או באמריקה הצפונית. הסוחרים שהובילו את הגואנו קיבלו עמלה על המכירה. הממשלה הפרואנית לקחה על עצמה את הסיכונים בשיטה זו משום שהאמינה כי כך תוכל לשלוט הן בכמות והן במחיר. הבעיה בשיטה זו הייתה פער הזמנים הגדול בין המשלוח מפרו לבין המכירה וגם שלסוחרים לא היה תמריץ למכור את הגואנו מיד. יותר מכך, התברר לסוחרים שככל שהתמהמהו יותר במכירת הגואנו כך הרוויחו יותר, משום שבגלל המצוקה הכספית החלה פרו ללוות מהם כספים כמקדמות, והחזירה להם את ההלוואה בתוספת ריבית מהמכירה בפועל. בשנות ה-60 של המאה ה-19 כבר הרוויחו הסוחרים יותר מהלוואות אלו מאשר מעמלת מכירת הגואנו.
מרבית הסוחרים היו חברות מסחר אירופאיות, בייחוד חברת גיבס ובניו (Gibbs and Sons), שעד שפרשה מעסקי מכירת הגואנו ב-1861 טיפלה במרבית השווקים החשובים. סוחרים פרואנים ניסו להתחרות בסוחרים האירופאים, אך לא היה ברשותם ההון הדרוש לרכישת ספינות, לנהל סוכנויות באירופה, וחשוב מכך, ההון על מנת להלוות את המקדמות לממשלת פרו. ממשלת פרו אומנם העבירה ב-1850 חוק שנתן קדימות לסוחרים פרואנים במסחר בגואנו, אבל הסוחרים האירופאים המשיכו לשלוט בשוק באמצעות הקמת שותפויות עם פרואנים.
ב-1854 ביצע הנשיא רמון קסטייה (Ramón Castilla y Marquesado) סדרה של רפורמות כלכליות שנועדו לשפר את התנאים החברתיים: ביטול העבדות ותשלום לסוחרי העבדים בגין כל עבד ששחררו, ביטול מס גולגולת על האינדיאנים והקלה במכסים. רפורמות אלו השפיעו על הכלכלה הפרואנית לרעה. מס הגולגולת היווה כ-40% מהכנסתה של הממשלה ואובדנו גרם להסתמכות גוברת על הגואנו כמקור הכנסה, וב-1857 הגיעו כשלושה רבעים מהכנסותיה של פרו ממכירת הגואנו. בנוסף, היווה מס הגולגולת תמריץ לאינדיאנים לייצר מזון למכירה בערים וביטולו גרם לירידה בתפוקה החקלאית ולמחסור במזון בערים. התשלומים העצומים לסוחרי העבדים גרמו לאינפלציה והם השקיעו את כספם במסחר בגואנו שהרווח ממנו הגיע במטבע חוץ. באמצעות הכנסות אלו יכלו הסוחרים לייבא מוצרים מאירופה ובכך נפגעו היצרנים המקומיים. התוצאה הייתה מהומות ופשע גואה בערים.
שמאל|ממוזער|250px|סוללת תותחים פרואנית בפעולה במהלך קרב קייאו
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 החליטה ספרד להתערב במסחר הרווחי בגואנו. תוך ניצול אירוע שבו נהרג אזרח ספרדי שהתגורר בפרו בקטטה שהתרחשה באסיינדה טלמבו (Talambó), אירוע שקיבל את השם "תקרית טלמבו". בעקבותיה דרש אדמירל ספרדי, שפיקד אז על שייטת שערכה ביקור בנמלי המדינות שלחוף האוקיינוס השקט, את התנצלותה של פרו. סירובה של פרו להתנצל בנימוק כי מדובר באירוע משטרתי פנימי שיידון במערכת המשפט עורר את הספרדים לשלוח במרץ 1864 נציג, תחת מינוי קולוניאלי של גובה מיסים, לגבות חובות ישנים של פרו לספרד מתקופת מלחמת העצמאות של פרו. ב-14 באפריל 1864 השתלטה המשלחת הימית הספרדית על איי צ'ינצ'ה העשירים בגואנו, שהיו שייכים לפרו, בתואנה כי הדבר מהווה תשלום על החוב הפרואני לספרד. צ'ילה שלא ראתה בעין יפה את הפעילות הספרדית בפרו הכריזה מלחמה על ספרד ב-24 בספטמבר 1865. אירוע זה מסמן את תחילתה הרשמית של מלחמת ספרד–אמריקה הדרומית (Guerra Hispano-Sudamericana), המכונה גם "מלחמת איי צ'ינצ'ה" (Guerra de las Islas Chincha).
בתחילת דצמבר 1865 נחתם הסכם צבאי בין צ'ילה ופרו ובאמצע ינואר 1866 הכריזה גם פרו מלחמה על ספרד. ב-31 בינואר 1866 הפגיז הצי הספרדי את נמל ולפראיסו, שרף את העיר והשמיד את צי הסוחר הצ'יליאני. מעט לאחר מכן, ב-7 בפברואר 1866, התעמתו הציים בקרב אבטאו (Abtao), אולם לאחר מספר מטחים הדדיים לא הגיעו לכדי קרב של ממש. הספרדים פנו לנמל קייאו הפרואני המבוצר. בו בזמן הצטרפו גם אקוודור ובוליביה לברית כנגד ספרד, והצי המשותף הועמד תחת פיקודו של איש הצבא והנשיא הצ'יליאני לשעבר בלנקו אנקלדה. ב-2 במאי 1866 התחולל קרב קייאו, אולם הוא לא הוכרע צבאית בצורה ברורה. לאחר הפגזת הנמל נסוגו הספרדים ובכך הסתיים העימות.
שמאל|ממוזער|250px|ניקולס דה פירולה, שר האוצר של פרו, ולעתיד נשיאה, שחתם על ההסכם עם סינדיקט הגואנו
ב-1868 חולל נשיא פרו החדש, חוזה בלטה (José Balta y Montero) בעזרת שר האוצר שלו, ניקולס דה פירולה (José Nicolás Baltasar Fernández de Piérola y Villena), שינוי מוחלט בכללי הסחר בגואנו. הוא הודיע כי הממשלה תמכור בפרו באמצעות חוזה שני מיליון טון גואנו לחברה שתמכור את הגואנו באירופה ותעביר לממשלה תשלומים חודשיים קבועים. בנוסף אמורה גם החברה שתיבחר לשלם את הריבית על החוב החיצוני של פרו. חברות המסחר הקיימות, שעשו הון משיטת המכר המותנה, ושהבינו כי התוכנית החדשה תפגע ברווחיהם, סירבו להשתתף בתוכנית המוצעת מתוך כוונה להכשילה. משום כך שלח הנשיא סוכנים לאירופה והם חזרו עם שלוש הצעות. מביניהן נבחרה ההצעה של "האחים דרייפוס" (Dreyfus Frères), חברת מסחר לטקסטיל מצרפת בבעלות שלושה אחים יהודים. בראשה עמד אוגיסט דרייפוס (Auguste Dreyfus), שהתגורר החל מ-1856 במשך כמה שנים בלימה כשניהל שם את המסחר בטקסטיל, והתנצר שם לפני נישואיו. החוזה דרש הון התחלתי רב ודרייפוס הקים לצורך כך חברה חדשה בשם "סינדיקט הגואנו" (Syndicat Guano), שגייסה 60 מיליון פרנק, בין השאר בעזרת הבנק סוסייטה ז'נרל. החוזה בין ממשלת פרו לסינדיקט נחתם ב-5 ביולי 1869, על אף ניסיונות של הסוחרים הקיימים לחסום אותו בפרלמנט ובבית המשפט העליון. דרייפוס פנה לסוחרים והציע להם להשתתף, אך הם סירבו והמשיכו בניסיונותיהם להכשיל אותו. בין השאר סירבו הבנקים המקומיים ששיתפו אתם פעולה להעביר תשלומים מהסינדיקט לממשלת פרו, ודרייפוס נאלץ לשלוח מטילי זהב מסן פרנסיסקו כתחליף. פעולות אלו גרמו לדרייפוס להקים בנק משלו בלימה ב-1872.
בתחילה, נראה היה כי השינוי בשיטת השיווק נוחל הצלחה גדולה. פרו החלה לשלם בחזרה חלק מחובותיה וחברת האחים דרייפוס מונתה לנציגים בענייני כספים של ממשלת פרו באירופה, וביוני 1870 הצליח הסינדיקט בעזרת שיתוף פעולה עם בנקאי מלונדון לארגן עבור ממשלת פרו הלוואת ענק בסכום של כ-12 מיליון דולרים שנועדה לממן בניית מסילת ברזל שנועדה לפתוח את פנים המדינה להתפתחות כלכלית. הצלחת קבלת ההלוואה הגבירה את התיאבון של ממשלת פרו וב-1872 היא החליטה לנסות לקבל הלוואה נוספת בסכום של 36 מיליון לירות שטרלינג שנועדה לבניית נמל חדש בנוסף לנמל קייאו העמוס, בניית מסילת ברזל דרך האנדים, ולתשלום חובות קודמים. אלא שהפעם היה הציבור באירופה חשדן בנוגע לניהול ענייניה הפיננסיים של פרו, ועד מרץ 1872 הוצעו רק כמיליון דולרים.
במקביל, צצו בעיתונים באירופה שמועות שהפרואנים כרו כמעט כל הגואנו באיכות טובה, והאירופאים לא האמינו, ובצדק, לניסיונות ההכחשה של ממשלת פרו. בפועל, נוצלו המרבצים הטובים ביותר של גואנו באיי צ'ינצ'ה כמעט עד תומם, ופעילויות הכרייה שהתנהלו במשך כל השנה הרסו את אתרי הקינון, ומנעו את חידוש המלאי. החלו לצוץ טענות על שינויים גדולים באיכות הגואנו והחלו להופיע דשנים מתחרים בשוק. עקב כך נאלצה ממשלת פרו לקבוע סולם מחירים בהתאם לתכולת החנקן בגואנו, עובדה שחיזקה את השמועות בדבר הידלדלות הגואנו. עם זאת, למרות מספר רב של דשנים מתחרים (זבל, אשלג, פוספטים, סופר-פוספטים) המשיך הגואנו מפרו למשול בכיפה עד שנות ה-70 של המאה ה-19 עד אשר היבוא של מלחת מצ'ילה ומבוליביה לאירופה גדל בצורה משמעותית.
בינתיים נקלע סינדיקט הגואנו לקשיים. החתימה על החוזה הייתה ב-1869, אבל הסוחרים הקודמים החזיקו במלאי גדול של גואנו ורק בדצמבר 1872 יכול היה הסינדיקט לכפות את המונופול על הגואנו, אבל את התשלומים החודשיים לממשלת פרו היה חייב לשלם מחתימת החוזה, והסינדיקט החל לסבול מקשיי נזילות. בנוסף, היה הנשיא החדש של פרו, מנואל פרדו (Manuel Pardo), קשור לסוחרים והתנגד בעבר לקשר עם הסינדיקט, והוא דרש את הגדלת התשלומים. השותפים בסינדיקט היו חלוקים בשאלה אם לדבוק בתנאי החוזה או להיענות לדרישה. העוינות בין הממשלה לסינדיקט הובילה לעימות גלוי והממשלה הפרואנית הפסיקה את המשלוחים עד חתימת הסכם חדש באפריל 1874 שהוגבל עד לינואר 1876.
ממשלת פרו לא חידשה את ההסכם עם סינדיקט הגואנו, והלה הפסיק בסוף 1875 לשלם את הריבית על החוב החיצוני של פרו שעמד על 32 מיליון, ופרו הכריזה שוב על חדלות פירעון. הממשלה בפרו חיפשה לחדש את החוזה עם חברה חדשה, אבל הדיונים בנושא הסתבכו בשל טענת הלווים לממשלת פרו, מרביתם בריטים, שהגואנו שייך להם כיוון שניתן כעירבון על ההלוואה. בסופו של דבר הוקם סינדיקט בריטי-פרואני "חברת הגואנו הפרואנית" (Peruvian Guano company), אבל לסינדיקט הגואנו היה עדיין מלאי של חצי מיליון טון גואנו, ופתאום היו בשוק שני גורמים מתחרים שמכרו גואנו. בינתיים צץ מדרום איום על הגואנו כדשן המוביל, המלחת.
במהלך השליש השלישי של המאה ה-19, פעלו חברות צ'יליאניות במדבר אטקמה, כולל בחלקיו הבוליביאניים והפרואניים, והפיקו מלחת וגואנו בהתאם להסכמים בין המדינות. פרו ובוליביה לא ראו את ההתפשטות הצ'יליאנית בעין יפה ובשנת 1873 כרתו ברית סודית. בשנת 1875 הלאימה פרו את תעשיית המלחת, ובכך פגעה בחברות הצ'יליאניות, ובשנת 1878 הפרה בוליביה את הסכמיה עם צ'ילה והעלתה את המיסים על ייצוא המלחת. בראשית 1879 אסרה בוליביה את ייצוא המלחת בידי הצ'יליאנים, צ'ילה שלחה את חיל הים הצ'יליאני לאזור, ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם בוליביה וב-14 בפברואר כבשה את העיירה אנטופגסטה, בה היו למעלה משלושת רבעי תושביה צ'יליאנים, והכריזה חד צדדית על קו גבול חדש בין המדינות. שבועיים לאחר מכן, ב-1 במרץ, הכריזה בוליביה מלחמה על צ'ילה. פרו הציעה לתווך בין הנצים אולם כאשר נודע לצ'ילה אודות ההסכם הבוליביאני-פרואני הסודי, היא סירבה לתיווך, תבעה את שבירת ההסכם, וכשלא נענתה - הכריזה מלחמה גם על פרו. החלה מלחמת האוקיינוס השקט (Guerra del Pacífico).
צ'ילה השתלטה על מרבצי הגואנו בחודש הראשון של המלחמה בת ארבע השנים, ובכך ניתקה את פרו ממקור הכנסתה העיקרית. בוליביה ופרו הובסו במלחמה, במהלכה כבשו הצ'יליאנים את לימה. ב-20 באוקטובר 1883 חתמו הפרואנים על הסכם שלום המכונה הסכם אנקון (Tratado de Ancón) שבו העבירו לצ'ילה את האזורים טרפקה (Trapacá), טאקנה (Tacna) ואריקה (Arica). טאקנה הוחזרה לפרואנים בהסכם ב-1929. שנה אחר כך נאלצה גם בוליביה לחתום על הסכם שלום שבו איבדה את המוצא שלה לים, מחוז אנטפגוסטה.
שמאל|ממוזער|250px|כרזת פרסומת מ-1884 למכירת גואנו לחוואים בארצות הברית
היה זה סוף עידן הגואנו בפרו. פרו אומנם חתמה על חוזה חדש עם חברה צרפתית נוספת, "החברה המסחרית והפיננסית של הפסיפיק" (Compagnie Financière et Commerciale de la Pacifique), אבל בכך נוסף שחקן שלישי בשוק מוכרי הגואנו, שמחירו צנח בלאו הכי גם בגלל התחרות מול המלחת. פרו נאלצה להתמודד עם כמה גורמים להם הייתה חייבת כסף, בהם סינדיקט הגואנו, ובעלי איגרות החוב שעליהן הכריזה חדלות פירעון. החל מערכה משפטית ארוכה ובסופו של דבר נאלצה פרו להתפשר עם בעלי החוב החזקים ביותר, בעלי איגרות החוב שיוצגו על ידי הסוחר מייקל גרייס (Michael Grace). חוזה גרייס (Grace Contract) נחתם באוקטובר 1889 ובו, בין השאר, העבירה פרו את הבעלות על מערכת הרכבות בפרו לחברה חדשה שהקימו בעלי איגרות החוב למשך 66 שנים. בעלי החוב האחרים, בהם סינדיקט הגואנו, פנו לערכאות בוררות בינלאומיות בלוזאן ב-1901 ובבית הדין הבינלאומי לצדק ב-1921, שחייבו את פרו לשלם חלק מחובה.
משערים שבמהלך תור הזהב של הגואנו בפרו, בשנים 1840-1880, כרו הפרואנים יותר מ־20,000,000 טון של גואנו ליצוא, שהכניסו להם כשני מיליארד דולר. עם זאת, בסוף העשור הראשון של המאה העשרים התדלדלו עתודות הגואנו של פרו בצורה חריפה, וסיפקו רק כ־48,000 טון לשנה.
עידן הגואנו בפרו הסתיים בפשיטת רגל כלכלית שבסופה היו משאבים רבים של כלכלת פרו בידיהם של חברות זרות שפעלו על פי האינטרס של בעלי המניות הבריטים שלהם.
עבדים וקולים
העבודה באיי הגואנו הייתה עבודה קשה שהייתה כרוכה גם בסיכוני בריאות. הכרייה התבצעה באקלים חם בסביבה מדברית בתוך ענני האבק הצהוב בעל ריח האמוניה שהיתמרו בשל פעולות הכרייה, שיש שדימו אותם לסצנה מהגיהנום. לכן התקשו חברות הגואנו למצוא עובדים. החברות פנו לשני מקורות של כוח אדם זול: עובדי כפיים בשכר נמוך שמוצאם מסין, אשר כונו "קולים", ועבדים.
הקבוצה הראשונה בת 79 עובדים סיניים הגיעה לפרו ב-1849, ועם סיום המסחר בגואנו כרבע המאה לאחר מכן "יובאו" למעלה מ-100,000 מבני ארצם לפרו. לא כולם הועסקו בכריית הגואנו, חלקם עסק בהקמת מסילת הברזל, וחלקם במטעי הסוכר והכותנה, אבל אלו שהועסקו בכריית הגואנו סבלו במיוחד והיו לא מעט מקרים של התאבדויות בקרב העובדים. בעקבות מקרים אלו עצרה הממשלה הפרואנית את ייבוא העובדים בין 1856 ל-1861 והחוזים החדשים שנחתמו עם העובדים בשנות ה-60 של המאה ה-19 כללו סעיפים האוסרים על עבודה במכרות הגואנו שלא תמיד כובדו. מורשת העובדים הסינים בפרו בולטת בקהילה של יוצאי סין המוערכת בין 1.3 מיליון ל-1.6 מיליון המהווים בין 3% ל-4% מתושבי פרו.
אחד המקרים הידועים לשמצה הקשור לעבדים באיי הגואנו אירע בשנת 1862 כאשר ספינות סוחרי עבדים פרואנים פשטו על אי הפסחא ושבו כ־1,000 איש לעבודה במכרות הגואנו. שנה אחר כך, כשהשלטונות הפרואנים נאלצו, בלחץ הבישוף של טהיטי, להחזיר את התושבים לאי, נותרו בחיים רק 100 מהם, ורובם מתו בדרך חזרה לאי ממחלת האבעבועות השחורות.
חוק איי הגואנו
במאה ה-19 החל מחירו של הגואנו הפרואני לעלות, בשל איכותו המעולה. הביקוש הגובר לגואנו, מחקלאים אמריקאים, בריטים ואירופאים, עודד את הממשלה הפרואנית להעלות את המס על מקור העושר החדש שנתגלה. הבריטים, בהבינם כי כמות הגואנו היא סופית ולפיכך סופיים גם הרווחים מהמסחר בו, בקשו וקיבלו מממשלת פרו מונופול על כריית הגואנו ויצואו. פעולה זו הפכה את האמריקנים ללקוחות של הבריטים. החקלאים האמריקנים התנגדו נחרצות לשלם לכתר הבריטי תמורת הגואנו הפרואני, ופנו בנושא לבית הנבחרים.
עיקר מחאתם הייתה כנגד עלותו של הגואנו המיובא. הקונגרס ניסה להתמודד עם נושא זה באמצעות סדרה של דרכי פעולה כלכליות ודיפלומטיות, אך אף אחת מהשיטות לא צלחה. גם הטלת מיסים מצד אחד והצעת תמריצים מצד שני לא גרמו לירידה במחירי הגואנו.
לאחר הכישלון בנושא הגואנו מפרו, חיפשו האמריקנים מקורות חדשים של החומר. בשנת 1856 עברה בקונגרס הצעת חוק בשם "חוק איי הגואנו" (Guano Islands Act), והיא אושררה על ידי הנשיא ג'יימס ביוקנן. בחוק נאמר:
בשפה פשוטה: מותר לאזרחים אמריקניים להשתלט על כל אי בעולם המכיל מרבצי גואנו, ובלבד שאינו מיושב או שייך כבר למישהו אחר. החוק מתיר לנשיא ארצות הברית להשתמש בכוח על מנת לשמור על אי שהושג בדרך זו. החוק גם קבע שארצות הברית אינה מחויבת להחזיק באי לאחר שכל הגואנו שבו ייכרה, אך לא קבע מה יהיה מעמדו של האי לאחר שהחברה הפרטית שניצלה את הגואנו שבו תנטוש אותו.
חוק זה קיים עדיין בספר החוקים הפדרלי.
איי הגואנו האמריקנים
שמאל|ממוזער|250px|מפת נבאסה, אחד מאיי הגואנו האמריקאים
יזמים ארגנו משלחות חקר לאיתור גואנו, שהשתמשו בידע של הקרטוגרפים וחוקרי הטבע האמריקנים הטובים ביותר שיכלו היזמים לשכור. ערים כמו בולטימור שימשו נקודת מוצא למשלחות יקרות, מסובכות ומסוכנות. המשלחות הצליחו לאתר כ-60 איים זעירים בלתי ידועים, בעיקר באוקיינוס השקט, כדוגמת האיים האולנד, בייקר וג'רוויס, אך גם באוקיינוס האטלנטי, כדוגמת איי סרנילה (Serranilla), נבאסה ופטרל (Petrel), שחלקם ננטשו לאחר שהביקוש לגואנו דעך בתחילת המאה ה-20.
גילוי האיים אילץ את הקונגרס ובתי המשפט להתערב, על מנת להגן על הרכש האמריקני החדש ועל האנשים שעבדו בו. בזמן שהמדינאים התווכחו על חקיקה שתגן על הרכוש החדש, עבדים לשעבר ממרילנד הועסקו בתנאי עבדות מפרכים באי נבאסה, שבין האיטי לג'מייקה בים הקריבי. האי ננטש ב-1889, כאשר העובדים התמרדו ורצחו את מנהלי העבודה הלבנים.
בתוך חמישים שנה דעכה חשיבותו של הגואנו. במקומות מסוימים, כגון האי הבודד "קליפרטון" בצפון האוקיינוס השקט (כיום בשליטת צרפת), לא נותר יותר גואנו לכרות. אך הסיבה העיקרית לדעיכת חשיבותו של הגואנו הייתה פיתוח דשנים סינתטיים מורכבים סביב תחילת המאה ה-20, שאיכותם, ובפרט זמינותם, עלתה על אלה של הגואנו. האנשים שעבדו באיי הגואנו חזרו הביתה, והחברות שאיי הגואנו היו שייכים להן התפרקו. הגואנו נעלם, או במקרים שעדיין נותר גואנו, האנשים נעלמו מהאיים.
נושאים כגון בעלות וחוקי רכוש היו ועדיין ממשיכים להיות מושפעים מהחקיקה סביב איי הגואנו. ארצות הברית מצאה עצמה בסוף תקופת הגואנו בעלת אוסף של רכישות חדשות. לכמה מהאיים הייתה משמעות אסטרטגית שנים רבות אחר כך. למשל, במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהצבא האמריקאי עשה שימוש באיים כקרש קפיצה לכיבוש איים אחרים מידי האימפריה היפנית. האי הידוע ביותר מבין איי הגואנו הוא אטול מידוויי שבאוקיינוס השקט, ששימש בשנת 1942 (80 שנה אחרי שנתגלה) כזירה שבה התחולל קרב מידוויי, שהיה נקודת המפנה ביחסי הכוחות בין יפן לארצות הברית. כמו כן, קיימת טענה כי ה-CIA השתמש באיים אלה בזמן המלחמה הקרה להקמת תחנות האזנה סביב קובה וניקרגואה.
הגואנו בפרו במאה ה-20
בתחילת המאה ה־20 התברר כי מרבצי הגואנו של פרו הולכים וכלים, לפיכך החליטה ממשלת פרו לנקוט צעדים על מנת לשמר את עתודות הגואנו. הוקמה "מנהלת הגואנו" כדי שתנהל בצורה טובה יותר את עתודות הגואנו באמצעות שמירה על עופות הגואנו ועל סביבתם.
מאמצי השימור כללו מניעת הגישה מחברות הגואנו לאיים במשך חצי שנה, על מנת לאפשר לעופות לצבור מחדש את עתודות הגואנו ולגדל בבטחה את גוזליהם בלי הפרעה של פעילות אנושית. אמצעי נוסף שננקט היה הגבלה על תעשיית הדיג המסחרי וקביעת מכסות דיג, על מנת לשמר את עתודות הדגה ולאפשר לעופות הגואנו להיזון ממנה כדי לשמור על גודל אוכלוסייה מספק. אמצעי משמעותי אחרון היה להכין שמורות טבע על היבשת, מקום שחלק מעופות הים נודד אליו, ולהבטיח כי יהא זה מקלט בטוח מטורפים. אמצעים אלה אפשרו לפרו להמשיך להשתמש בגואנו עבור החקלאות המקומית בעשרות השנים האחרונות.
איום נוסף על האקלים המיוחד של איי הגואנו של פרו הוא התחממות האוקיינוסים. בשל התחממות האוקיינוסים והתופעה הידועה כאל ניניו, המים החמימים משבשים את המערכת האקלימית בתוך זרם הומבולדט וגורמים למוות המוני של דגים שמשפיע באופן ישיר על אוכלוסיית עופות הגואנו.
גואנו כיום
החל מסוף המאה ה-20 נוצר ביקוש מחודש לגואנו בשל העניין הגובר בחקלאות אורגנית. על אף שרוב הגואנו הנמכר באינטרנט מקורו בגללי עטלפים הנאספים ממערות, ניתן לקנות גם גואנו שמקורו באיים.
בגלל הביקוש הגובר נרשמו פטנטים לגואנו "מלאכותי".
גואנו בתרבות
עלילת ספרו של איאן פלמינג ד"ר נו מתרחשת על אי גואנו בקריביים. הרשע המרכזי בספר מת כשהוא טובע בגואנו.
בסרט משנת 1995 אייס ונטורה: בלש פראי, הגיבור שמגלם ג'ים קארי מנסה למנוע השתלטות על מערות גואנו של שבטים אפריקאיים השוות מיליארדים.
ראו גם
מלחמת ספרד–אמריקה הדרומית
לקריאה נוספת
Jimmy Skaggs, The Great Guano Rush: Entrepreneurs and American Overseas Expansion, St. Martin's Griffin, 1995,
קישורים חיצוניים
מלחמות הגואנו, ההיסטוריה והכלכלה של הגואנו
הערות שוליים
קטגוריה:חקלאות
קטגוריה:צואה | 2024-09-23T18:36:55 |
פרינקפס | פְּרִינְקֶפְּס (בלטינית: princeps, לשון רבים - principes, פּרִינקִיפֶּס) הוא התואר הרשמי בו החזיק הקיסר הרומי.
מקור התואר הוא ברפובליקה הרומית, בה הוכרז מדי 5 שנים (על ידי הקנסורים) פרינקפס סנאטוס - "הראשון בסנאט". בשנת 27 לפנה"ס החליט אוגוסטוס קיסר ליטול תואר זה מתוך כוונה ליצור מראית עין של המשכיות בין שלטונו המוחלט למעשה לבין תקופת הרפובליקה.
מן המילה 'פרינקפס' נגזרה המילה 'נסיך' בכמה שפות אירופיות מודרניות: באיטלקית Principe, באנגלית ובצרפתית Prince, בגרמנית Prinz וכו', וכן המילה "ראשון" או "עיקרי" בשפות רומאניות (למשל principle באנגלית, שהגיעה מ-principle בצרפתית).
קטגוריה:מוסדות, תפקידים ותארים ברומא העתיקה | 2022-11-20T18:40:47 |
סרג'ו לאונה | סרג'ו לֵאונה (איטלקית Sergio Leone; 3 בינואר 1929 - 30 באפריל 1989) היה במאי קולנוע איטלקי שנודע במיוחד ביצירת ז'אנר מערבוני הספגטי ובטרילוגיית הסרטים "האיש ללא שם", שיצר באמצע שנות ה-60.
ביוגרפיה
לאונה נולד ברומא, בנם של חלוץ הקולנוע האיטלקי וינצ'נזו לאונה והשחקנית פרנצ'סקה ברטיני, והחל לעבוד בתעשיית הקולנוע האיטלקית משהגיע לגיל 18.
הוא החל בכתיבת תסריטים בשנות החמישים, במיוחד לסרטי "החרב והסנדל" - האפוסים ההיסטוריים שהיו פופולריים באותו הזמן. הוא אף עבד כעוזר לבמאי במספר הפקות הוליוודיות גדולות שצולמו באולפני צ'ינה צ'יטה ברומא כגון "קוו ואדיס" (1951) ו"בן חור" (1959). בשנת 1959 ביים את הסרט "ימי פומפיי האחרונים" על פי ספרו של אדוארד בולוור-ליטון. בעבודתו על "קוו ואדיס" ו"בן חור" רכש את המיומנות ליצור סרטים דלי תקציב שייראו כהפקות הוליוודיות זוהרות, מיומנות אותה הפגין בסרטו הראשון "הענק מרודוס" (Il Colosso di Rodi) שיצא לאקרנים בשנת 1961.
בתחילת שנות ה־60 שככה הדרישה לסרטים היסטוריים, ולאונה היה בין ממציאי הז'אנר החדש - מערבוני ספגטי. "בעבור חופן דולרים", אשר יצא בשנת 1964, היה בין מניחי הבסיס לז'אנר זה, שעיקרו צילום מערבונים באולפנים באיטליה ובספרד, תוך שימוש בשניים או שלושה שחקנים אמריקנים מן השורה השנייה, המלווים בלהקת סטטיסטים ושחקני משנה איטלקים או ספרדים. "בעבור חופן דולרים", אשר היה מבוסס בעלילתו על סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה "יוג'ימבו", גילה לעולם את השחקן קלינט איסטווד והפך אותו לכוכב, בדמות שתלווה אותו מעתה - "הגיבור ללא שם". עד לסרט זה היה איסטווד שחקן משנה בטלוויזיה האמריקנית, וסרט זה היה פריצתו הגדולה. המראה שהציג הסרט היה מבוסס הן על תקציבו הנמוך, והן על אתרי הצילום בספרד, אך יותר מכל על נטישת נקודת המבט האמריקנית, והצגת מערבון בעל נקודת מבט אירופית, אלימה, בעלת מוסריות יחסית, וחסרה לחלוטין את הדיכוטומיה הבסיסית של המערבון האמריקני - הקרב בין הטוב לרע. מבחינה חיצונית נטש לאונה את הנוהג במערבונים האמריקניים להראות את הגיבורים כאילו זה עתה יצאו מסלון יופי - גיבוריו של לאונה אינם מגולחים, בגדיהם מזוהמים וקרועים, וניתן כמעט להריח את ריח גופם. ריאליזם זה, הלקוח ישירות מהסרטים הנאו-ריאליסטיים האיטלקיים שלאחר מלחמת העולם השנייה היה בעל השפעה ישירה על כל המערבונים שנעשו מאז.
סרטו הבא היה "הצלפים" ("For a Few Dollars More"), אשר יצא לאקרנים בשנת 1965.
הטרילוגיה הושלמה עם הסרט "הטוב, הרע והמכוער" (Il Buono Il Brutto Il Cattivo), אשר יצא לאקרנים בשנת 1966. סרט זה, הזכור במיוחד בשל נעימת הרקע שהלחין אניו מוריקונה, היה פריצת דרך צורנית וקולנועית. עשר הדקות הראשונות של הסרט הן ללא דיאלוג. הדמויות, שעל אף שהן מכונות "הטוב" ו"הרע" נטולות עכבות מוסריות כלשהן, מצויות במאבק בינן לבין עצמן על אוצר הטמון בבית קברות, כאשר מסביבן מתחולל המאבק האימתני האמיתי בין הטוב והרע - מלחמת האזרחים האמריקנית, והדמויות נלחמות במהלך הסרט פעם לצד הדרום, ופעם לצד הצפון, כפי שהדבר מקדם את ענייניהן בכל רגע נתון. משחקם הנהדר של קלינט איסטווד בתפקיד ה"טוב", לי ואן-קליף בתפקיד "הרע" ואלי וואלך בתפקיד "המכוער", מודגש במיוחד על ידי תנועות המצלמה הרחבות, המתמקדות לדקות ארוכות בפניהם הבלתי מגולחות של הגיבורים. העובדה כי סרט זה שאמור להתרחש בדרום ארצות הברית, מצולם בנוף ים תיכוני מובהק, וכי שחקני המשנה דוברים במבטא ספרדי בולט (בין אם הם משחקים מקסיקנים או את אנשי צבא הדרום), מקנה לסרט אפקט סוריאליסטי. איסטווד משחק בסרט זה את תפקיד "הגיבור ללא שם" בדרכו השקטה, אך הכוכב האמיתי הוא וואלך, הנותן למצלמתו של לאונה להדגיש כל תו בפניו, במשחק מוגזם הנובע ישירות ממסורת התיאטרון היידי. בניגוד למערבונים רבים מאותה תקופה, שמר סרט זה על רעננות, ועל אף השנים שעברו מאז צולם, עדיין הוא בין הנצפים ביותר, וזוכה לשידורים רבים על מסך הקולנוע ומסך הטלוויזיה.
כל שלושת הסרטים זכו למוזיקת רקע מאת אניו מוריקונה, והיו להצלחה ביקורתית וקופתית גדולה.
לאור הצלחתו הוזמן לאונה לאמריקה להסריט שם מערבון "אמיתי" - "היו זמנים במערב", בעבור אולפני סרטי פרמאונט. סרט זה צולם אף הוא בספרד ובאיטליה, ולאחר צילומו הסתבר כי המדובר בסרט ארוך, אלים, ולמעשה בהרהור דמוי חלום רע על המיתולוגיה של המערב הפרוע. את הסיפור לסרט יצר לאונה ביחד עם ברנרדו ברטולוצ'י ודריו ארג'נטו, שניהם בעלי קריירה משגשגת משל עצמם כבמאים. והתסריט עצמו לאונה כתב ביחד עם סרג'יו דונאטי שחלק גדול משורות הדיאלוג המפורסמות שבסרט הגיעו ממנו. הסרט נערך ללא רחם על ידי האולפן, וחלקים ניכרים ממנו הושארו על שולחן העריכה. התוצאה הייתה כישלון קופתי, אך סרט בעל איכויות קולנועיות ניכרות, שעודו נצפה על ידי תלמידים לקולנוע, ויש הרואים בו את סרטו הטוב ביותר של לאונה.
לאחר כישלון זה ביים לאונה את "חופן של דינמיט" (1971), בכיכובו של ג'יימס קובורן, אשר היה מערבון ספגטי שגרתי, ולא הפגין את האיכויות שהפגינו קודמיו. לאונה סירב לביים את הסנדק, ובילה את עשר השנים הבאות ביצירת "היו זמנים באמריקה", אפוס על גנגסטרים יהודים בהפקת ארנון מילצ'ן, אשר נחשב על ידי המבקרים לאחד הטובים בסרטיו. בארצות הברית, קוצץ הסרט ושונה עד בלי היכר, דבר שגרם לכישלון הסרט שם.
בעת מותו בשנת 1989 עבד לאונה על הכנת אפוס גדול בו ינציח את המצור על לנינגרד במלחמת העולם השנייה.
ראו גם
סרטי סרג'ו לאונה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:במאי קולנוע איטלקים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע איטלקים
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1929
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-1989 | 2024-09-26T06:51:23 |
המאה ה-13 | המאה ה-13 היא התקופה שהחלה בשנת 1201 והסתיימה בשנת 1300 (בין התאריכים 1 בינואר 1201 ל-31 בדצמבר 1300). בהיסטוריוגרפיה האירופאית מאה זו נחשבת כחלק מתקופת ימי הביניים המאוחרים, ואילו באסיה שנים אלו מזוהות בעיקר עם עלייתה של האימפריה המונגולית, ששלטה בשיא כוחה על חלק גדול משטח יבשת אסיה ועל חלק ממזרח אירופה.
במהלך המאה ה-13 חדר הידע היווני והערבי לאירופה מספרד והמזרח התיכון, ובהשראתו הגיעה ההגות הנוצרית הסכולסטית לשיאה, ועלו ניצני הרנסאנס באיטליה. בתקופה זו הגיעה לשיאה האדריכלות הגותית באירופה שהתבטאה בכנסיות גדולות ומפוארות, וטירות מבוצרות.
כיבושי המונגולים שינו את פניה של אסיה וטלטלו את ארצות המזרח הרחוק, העולם המוסלמי ומזרח אירופה. בארץ הקודש נפלו המדינות הצלבניות בזו אחר זו, ומסעי צלב חדשים הסתיימו לרוב בכישלון. ביהדות פרץ פולמוס עז שהסעיר את העולם היהודי כולו, על דרכה של הפילוסופיה הדתית, ובמקביל פרחה היצירה הקבלית.
אירועים בולטים בעולם
260px|ממוזער|התרחבת האימפריה המונגולית בין השנים 1206 עד 1294
ממוזער|260px|פסלי המואי הראשונים נבנו באי הפסחא במהלך המאה ה-13|טקסט=
ממוזער|260px|קתדרלת נוטרדאם דה שארטר (1194–1260) – מופת של האדריכלות הגותית בעיצומה
1204 – מסע הצלב הרביעי מביא לכיבוש הבירה הביזנטית קונסטנטינופול, והקמתה של האימפריה הלטינית.
1205 – קאלויאן קיסר בולגריה מכניע את ניסיונו של בלדווין הראשון מלך קונסטנטינופול לכבוש שטחים מבולגריה בקרב הנודע כקרב אדריאנופול .
1206 – טמוצ'ין בורג'יגין, הנודע גם כג'ינגיס חאן, מאחד את המונגולים תחת שלטונו.
1209 – נפתח מסע הצלב האלביגנזי כנגד הקתרים בדרום צרפת.
1209 – מוקם המסדר הפרנציסקני על ידי פרנציסקוס מאסיזי.
1212 – קרב לאס נאוואס דה טולוסה – ברית של ארבעה מלכים נוצרים, פרו השני מלך אראגון, אלפונסו השמיני מלך קסטיליה, אפונסו השני מלך פורטוגל, וסאנצ'ו השביעי מלך נווארה, מביסים את צבא חליפות אל-מוואחידון. הקרב נחשב לנקודת תפנית מרכזית ברקונקיסטה הספרדית.
1212 – מסע הצלב של הילדים יוצא לדרכו, ומסתיים במכירת הילדים לעבדות בחופי אפריקה.
1214 – מוקם המסדר הדומיניקני על ידי דומיניקוס הקדוש.
1215 – ג'ון מלך אנגליה מאולץ לחתום על המגנה קרטה, שהגבילה את כוחה של המלוכה.
1217 – מסע הצלב החמישי מתחיל כשיעדו הוא כיבוש מצרים האיובית. המסע הסתיים בכישלון ב-1221.
1223 – בקרב על נהר קלקה מביסים המונגולים קואליציה של נסיכויות רוסיות.
1228 – מסע הצלב השישי יוצא לדרכו בהנהגת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
1229 – האפיפיור גרגוריוס התשיעי מייסד את האינקוויזיציה כדי להילחם בכפירה, בפרט זו הקתרית.
1233 – שריפת ספרי הרמב"ם בידי האינקוויזיציה בעקבות פולמוס פנים יהודי על הגותו של הרמב"ם.
1234 – השלמת כיבוש צפון סין, שנשלטה על ידי שושלת ג'ין על ידי המונגולים בהנהגת אוגדיי חאן.
1238 – יסוד הממלכה התאילנדית של סוקהותאי שעתידה לשלוט על שטחים נרחבים של תאילנד, מיאנמר, לאוס ומלזיה של היום.
1239 – קרב בית חאנון מסתיים בתבוסה צלבנית, וסופו של מסע הצלב של הברונים.
1240 – התקיים ויכוח פריס, שסופו בשריפת התלמוד.
1240 – גאנה שולבה באימפריית מאלי, מה שסימן את סופה של אימפריית גאנה.
1241 – המונגולים מביסים את הצבאות הטבטוניים והפולניים בקרבות ליגניץ וחמלניק, ואת הצבא ההונגרי בקרב מוהי.
1244 – הממלוכים מביסים את צבא ממלכת ירושלים ואת בני בריתה בקרב הירביה, והממלכה מתחילה לשקוע עד סופה.
1249 – הרקונקיסטה הפורטוגזית מסתיימת כאשר אפונסו השלישי מלך פורטוגל כובש את חבל אלגארווה.
1245 – האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי מכריז על פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ככופר, מדיח אותו מכיסאו ומטיל עליו חרם ונידוי. קרבות בין הקיסר ונאמניו לתומכי האפיפיור התפשטו ברחבי גרמניה ואיטליה.
1250 – קרב פארסכור מסיים את מסע הצלב השביעי בתבוסה צלבנית מוחלטת, ומלך צרפת לואי התשיעי נפל בשבי המצרי.
1256 – הולאגו חאן המונגולי כובש את מבצר אלמות ששימש כמרכז פעילותה של החשישיון, כת מתנקשים איסמעילית.
1258 – בגדאד נופלת בידי המונגולים, והח'ליפות העבאסית חלפה מעל פני העולם לאחר 508 שנים.
1259 – חוזה פריז בו מכיר הנרי השלישי באובדן רוב נחלותיו בצרפת.
1260 – הממלוכים מביסים צבא מונגולי בקרב עין ג'אלות ומונעים מהם להמשיך במסע הכיבושים שלהם מערבה, ולהשתלט על ארץ ישראל ומצרים.
1260 – מושלמת ונחנכת קתדרלת שארטר, הבנויה בסגנון גותי בשל, ששולט במאה זו באדריכלות הדתית.
1261 – קונסטנטינופול נכבשת על ידי כוחות האימפריה הניקאית בפיקודו של מיכאל השמיני פלאולוגוס , שחידש את האימפריה הביזנטית.
1263 – התקיים ויכוח ברצלונה בין הרמב"ן לנציגי הכנסייה, וסופו בניצחון הרמב"ן וגירושו מספרד.
1265 – קרב אוושם – הנסיך האנגלי אדוארד (לימים אדוארד הראשון) מביס את צבא הברונים ששלטו בממלכה בהנהגת הרוזן סימון דה מונפור.
1268 – האימפריה המונגולית תחת קובלאי חאן מגיעה לשיא התפשטותה ומתפרשת על פני כ-33 מיליון קמ"ר.
1268 – נסיכות אנטיוכיה נופלת בידי הסולטן הממלוכי ביברס.
1268 – קונראד השלישי, מלך ירושלים והשליט האחרון לבית הוהנשטאופן, מוצא להורג על ידי שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה.
1269 – השושלת המרינית כובשת את מרקש ומפילה את שושלת המוואחידון.
1270 – השושלת הסולומונית חוזרת לשלוט באתיופיה על חשבונה של שושלת זגווה.
1270 – מסע הצלב השמיני נפתח בתוניס אך דועך כתוצאה ממגפות, ומלך צרפת לואי התשיעי מת גם הוא.
1271 – מסע הצלב התשיעי נפתח בהגעתם לעכו של אדוארד הראשון מלך אנגליה ושארל הראשון, מלך נאפולי.
1271 – מרקו פולו יוצא למסעו המפורסם במזרח הרחוק, ושב לוונציה לאחר 24 שנים.
1274 – ניסיון פלישה מונגולי ליפן מסתיים בכישלון.
1279 – קרב יאמן מביא לסופה של שושלת סוּנג ולעלייתה של שושלת יואן בראשותו של קובלאי חאן.
1281 – ניסיון פלישה מונגולי שני ליפן נכשל גם הוא, בעקבות סופה טרופית שפורשה בעיני היפנים כרוח אלוהית (קמיקזה).
1282 – פרו השלישי מלך אראגון כובש את סיציליה לאחר הערבית הסיציליאנית.
1283 – דוויד' אפ גריפיד' נסיך ויילס מוצא להורג על ידי האנגלים, ועצמאותה של נסיכות ויילס מגיעה לקיצה.
1284 – מוצג בוונציה דוקט הזהב, שהפך במהרה למטבע הנפוץ בעולם.
1289 – רוזנות טריפולי נופלת בידי הסולטן הממלוכי קלאון.
1290 – גירוש יהודי אנגליה. רק משלהי המאה ה-17 החלו יהודים לשוב לאנגליה, על אף שצו הגירוש לא בוטל עד היום.
1291 – הקונפדרציה השווייצרית מוקמת לאחר איחוד של המחוזות אורי, שוויץ ואונטרוולדן נגד שלטון בית הבסבורג.
1291 – נפילת עכו הצלבנית בידי הממלוכים, וקיצה של ממלכת ירושלים השנייה.
1295 – תחילת שלטונו של מחמוד ע'אזאן וייסוד השושלת האילח'אנית תחתיה השתקמה התרבות במערב אסיה, שנפגעה רבות בפלישה המונגולית.
1297 – קרב גשר סטרלינג – הסקוטים בהנהגת ויליאם ואלאס מביסים את האנגלים.
1298 – פרעות רינדפלייש, המסמנים את תחילת ההתמוטטות של המרכז היהודי האשכנזי בימי הביניים.
1299 – עות'מאן הראשון מייסד את האימפריה העות'מאנית.
אוניברסיטאות ראשונות נוסדות באירופה.
מסתיימת תקופת התחממות האקלים של ימי הביניים שהחלה במאה ה-10, ונפתח עידן הקרח הקטן.
המקובל הספרדי ר' משה די לאון מפיץ לראשונה את ספר הזוהר, שהפך לספר היסוד של הקבלה.
היצירה המיסטית בדתות המונותאיסטיות מגיעה לשיא ביצירותיהם של הוגים כר' אברהם אבולעפיה, יואכים מפיורה ואבן ערבי.
התפתחותם של הזרמים השיוויסטיים בדרום אסיה, כניסתם של רעיונות יוגיים למיינסטרים של חלק מהתנועות, ופרקטיקות נוספות שלימים יהפכו לפופולרים ברחבי העולם.
במאה זו נשלחו לאפריקה המשלחות הנוצריות המיסיונריות המאורגנות המוקדמות ביותר המתועדות.
במאה זו תעשיית הצמר בפלנדריה חוותה צמיחה כלכלית יוצאת דופן באירופה.
אישים בולטים
ממוזער|270x270 פיקסלים|ג'ינגיס חאן, מייסדה של האימפריה המונגולית.
מנהיגים בולטים
ביברס, סולטן ממלוכי.
ג'ינגיס חאן, מייסד האימפריה המונגולית.
קובלאי חאן, מייסד שושלת יואן.
פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
אדוארד הראשון, מלך אנגליה.
לואי התשיעי, מלך צרפת.
אלכסנדר נבסקי, נסיך נובגורוד וולדימיר.
חיימה הראשון, מלך אראגון.
בלה הרביעי, מלך הונגריה.
ממוזער|276x276 פיקסלים|מרקו פולו, סוחר וחוקר ארצות איטלקי.
אנשי רוח בולטים
ג'לאל א-דין רומי, תאולוג, משפטן, ומיסטיקן סופי פרסי.
אבן ערבי, פילוסוף, מיסטיקן, איש דת וסופר מוסלמי סופי.
אלברטוס מגנוס, נזיר וכומר דומיניקני, מגדולי התאולוגים הסכולסטיים.
תומאס אקווינס, נזיר דומיניקני, מגדולי התאולוגים הנוצרים בימי הביניים.
מייסטר אקהרט – תאולוג, פילוסוף ומיסטיקן גרמני.
יואכים מפיורה, תאולוג ומיסטיקן נוצרי.
דנטה אליגיירי – פילוסוף, סופר ומשורר, מחבר הקומדיה האלוהית.
רוג'ר בייקון – מדען ופילוסוף אנגלי.
מרקו פולו – סוחר וחוקר ארצות איטלקי בימי הביניים.
אישים בולטים ביהדות
הרמב"ן, פוסק, פרשן, הוגה, ומקובל.
הרשב"א, פרשן ופוסק חשוב, גדול חכמי ספרד בדורו.
הרֹא"ש, מגדולי פרשני התלמוד ופוסקי ההלכה.
ר' יעקב בן אשר, פוסק הלכה חשוב, מחבר "ארבעה טורים".
המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי הפוסקים בימי הביניים ומאחרוני בעלי התוספות.
ר' יוסף ג'יקטיליה, מגדולי המקובלים בספרד.
ר' אברהם אבולעפיה, נחשב לנציגה הבולט של הקבלה האקסטטית.
ר' משה די לאון, מקובל ספרדי שהפיץ לראשונה את ספר הזוהר.
תגליות והמצאות
237x237px|ממוזער|המשקפיים הומצאו לקראת סוף המאה ה-13
אבק השריפה הגיע לאירופה, לאחר שהומצא בסין במאה ה-9, והחל לשמש בה למטרות צבאיות במאה ה-10.
רוג'ר בייקון ואלברטוס מגנוס השפיעו על התפיסות הרפואיות וקידמו גישות רפואיות חלוציות בסגנון מדעי.
באירופה נפוץ השימוש בשריון חדש ששילב לוחות מתכת במעיל בד . במאה הבאה יתפתח ממנו שריון הלוחות.
לקראת סוף המאה הומצאו באיטליה המשקפיים.
תרבות ואמנות
באירופה, האדריכלות הגותית הפכה לסגנון האדריכלי השולט, והגיעה לבשלותה (סגנון הידוע כ-High Gothic). בתקופה זו החלה בנייתן של הקתדרלות הגדולות של ממלכת צרפת, אנגליה והאימפריה הרומית הקדושה.
בסוף תקופת שושלת סונג הדרומית חיו בסין מספר ציירים חשובים. בתקופה זו כל מוסד אומנותי היה בעל מאפיינים שונים ודגשים אחרים, ולכן אין אחידות בין ציירי התקופה. בדרך כלל היו אז הציורים מרומזים ולא ישירים, ולעיתים כללו מאפיינים מיתולוגיים והיסטוריים.
בדרום סין נפוצו בתיאטראות אופרות הנאנקסי .
כמה יצירות תאולוגיות חשובות נכתבו בתקופה זו בעולם המוסלמי. עבודתו הפילוסופית-תאולוגית של אבן ערבי מספרד המוסלמית, פרצה דרך והשפיעה על תרבות האסלאם במאות השנים שלאחר מכן. לקראת סוף המאה נכתב המת'נאווי , ספר הקדוש לסופים ועבור חלק מהזרמים שני בקדושתו רק לקוראן.
בתקופה זו הגיעה לשיאה אמנות הערבסקה בארצות האסלאם, שבלטה בתחכומה הגאומטרי, וכן שירת המרובע הפרסי שעיטרה כלים רבים. בסוף המאה ניכרת ביצירה המוסלמית השפעות רבות של תחום המיסטיקה. במאה זו פעלה מדרסת בגדד , שעסקה בציור מיניאטורי. גם מבני החאן עבור שיירות הסוחרים הגיעו לפסגת הדרם באזור אנטוליה במאה זו. על אף זאת, במהלך הכיבוש המונגולי של בגדאד בשנת 1258 נחרבו מוסדות התרבות של העיר שהייתה לאחד ממרכזי התרבות העולמיים במאות הקודמות, וכובד המשקל התרבותי נדד מערבה יותר, שם בהמשך המאה עלתה חשיבותם התרבותית של הממלוכים, מגיני האסלאם והחליפות מפני המונגולים, שבנו בתקופה זו מבנים מונומנטליים רבים שנותרו איתנים גם כיום, והתאפיינו במספר מבנים פונקוציאליזם הנבנים יחד כאותו אשכול.
הכיבוש המונגולי של אזורים נרחבים במזרח התיכון לווה בהשפעה תרבותית מונגולית וטורקית על האזור, וזו הביאה ליצירת זרמים מוזיקליים חדשים. במאה זו פעל יונוס אמרה , שנחשב למייסד הספרות הטורקית. פועלו השפיע רבות על הספרות באזורים נרחבים מאות שנים לאחר מותו. בשנת 1295 תחת שלטונו של מחמוד ע'אזאן התחיל תהליך שיקום הדרגתי של מרכזי תרבות במערב אסיה, כחלק מתהליך ייצוב כללי של האזור. בשנים אלו עלו בהדרגה בירות תרבות חדשות כמו תבריז וסולטאניה.
ערים חדשות
אמסטרדם, בירת הולנד.
ברלין, בירת גרמניה.
סטוקהולם, בירת שוודיה.
ניז'ני נובגורוד, רוסיה.
לקריאה נוספת
יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשס"א (2000), פרק שביעי: תיאורי־מסע עבריים בארץ־ישראל בתקופה הצלבנית, המאה הי"ג, עמ' 213–241; פרק שמיני: המאה הי"ג, עמ' 244–272.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
קטגוריה:ימי הביניים לפי מאות | 2024-09-10T12:42:45 |
אמנון ותמר | אמנון ותמר הוא שמו הנפוץ של המין סֶגֶל שְׁלָשׁ-גּוֹנִי (שם מדעי: Viola tricolor) או סיגל ססגוני, צמח בעל פרחים ממשפחת הסיגליים, שתורבת כפרח גינה ונוי. אמנון ותמר הוא ליתר דיוק מכלוא של V. altaica × V. lutea subsp. sudetica × V. tricolor.
תכונות
אמנון ותמר הוא צמח נוי הפורח בחורף. הוא צמח חד-שנתי הגדל לגובה 10–20 ס"מ ומוצאו באזורים הקרים של אירופה, שם הוא צמח רב-שנתי. לפרח חמישה עלי כותרת רכים במרקם קטיפה, בגודל של סנטימטרים ספורים ועד 12 ס"מ, כאשר ישנם צמחים בעלי פרחים גדולים וצמחים עם פרחים קטנים.
פרחי האמנון ותמר מופיעים בשלל צבעים. הם נוחים לגידול ומשתמשים בהם לעיתים קרובות למטרות נוי באזורים עירוניים. הפרי הוא הלקט תלת קשוותי רב זרעי. הריבוי נעשה באמצעות זרעים או על ידי חלוקה של הצמח.
שמו העברי של הפרח
הפרח זכה ברוסית לכינוי "איוואן דה מריה" (Иван-да-марья), וסופרה עליו אגדת עם על אח ואחות אשר נפרדו בילדותם, ובבגרותם התאהבו מבלי לדעת את קרבתם; משנודע להם שהם אחים, הם מתו מחובקים זה בזו והפכו לפרח אמנון ותמר. באופן דומה, באנגלית ניתן לפרח הכינוי העממי "ג'ק וג'יל". כאשר שאול טשרניחובסקי תרגם את אגדת העם הרוסית לעברית הוא השתמש בשמותיהם של אמנון ותמר (בסיפור התנ"כי היו השניים אחים, ואמנון אנס את תמר). בנוסף שמותיהם דומים פונולוגית לשמות הרוסיים. בתרגומו לאגדת העם הוא כתב: .
בעברית נקרא הפרח בתחילה "סגל". עם זאת, הצעתו של טשרניחובסקי לשינוי שם הפרח גברה על הצעות אחרות שהועלו, כמו הצעתו של יוסף קלויזנר "קטיפנית", בשל רכות הפרח, והצעת ועד הלשון העברית "שרעפת", בהשפעת הצרפתית.
יש הטוענים כי ספרו של אברהם מאפו "אהבת ציון", שגיבוריו הם אמנון ותמר, תרם גם הוא ליצירת הצירוף "אמנון ותמר" ככינוי לזוג אוהבים ולהשתרשות השם "אמנון ותמר" כשם לפרח.
ראו גם
מעשה אמנון ותמר
לקריאה נוספת
עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע. 1983. כרך 12 בעריכת יצחק ארנון, עמוד 215.
קישורים חיצוניים
נעמן כספי, אמנון ותמר , באתר הארגון לגננות ולנוף בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-2007
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהנס נאונבורג
קטגוריה:סגליים
קטגוריה:פרחי מאכל | 2024-03-22T17:29:56 |
תמר | קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לנשים
קטגוריה:שמות פרטיים שמקורם בצמחים | 2024-09-19T05:28:50 |
שוקולד | ממוזער|250px|חטיפי שוקולד של חברת "קיט קט"
שוקולד הוא ממתק העשוי מזרעים מותססים, קלויים וטחונים של עץ הקקאו הטרופי (Theobroma cacao; "תאוברומה" ביוונית 'מזון האלים'). השוקולד הוא שילוב של מוצקי קקאו וסוכר בשילוב מרכיבים נוספים - לציטין, שתפקידו לסייע למסה להיות נוזלית יותר בהתכת השוקולד (תרחיף) ולא ליצירת תחליב כבדרך כלל, מכיוון ששוקולד לא מכיל נוזלים, ולעיתים ונילין כרכיב טעם. פעמים רבות מכיל השוקולד גם חלב ומוצריו.
ישנם שלושה זנים של עצי קקאו אשר בפוליהם משתמשים לצורך הכנת שוקולד. היקר והנדיר ביותר הוא הקריולו, המשמש כ־10% מתעשיית השוקולד. לפולים של עץ זה טעם מריר פחות וארומטי יותר מאשר שאר פולי הקקאו. פורסטרו הוא הזן הפורה ביותר, בו משתמשים ב־80% מתעשיית השוקולד, ואילו ה־10% הנותרים הם מהזן טריניטריו שהוא הכלאה של שני הזנים האחרים.
בעל מקצוע העובד עם שוקולד ומייצר פרלינים ומוצרי שוקולד נקרא "שׁוֹקוֹלַטְיֵיר" (בעברית: שׁוֹקוֹלָדַאי) או "שׁוֹקוֹלַטְיֵיה" (מצרפתית: Chocolatier).
ההיסטוריה של השוקולד
בני המאיה היו כפי הנראה הראשונים שהשתמשו בפולי עץ הקקאו למאכל. האצטקים גם הם היו צרכנים של משקה קקאו. הם היו מכינים משקה מר (ללא תוספת סוכר) מפולי קקאו טחונים, לעיתים בתוספת פלפל חריף, וניל ופיגמנטו. משקה זה שימש כמשקה מעורר ונחשב לתרופה למחלות שונות וכתרופה לכאבי בטן. עבור האירופאים משקה מר זה היה בבחינת "טעם נרכש".
הראשון שהביא את הקקאו לאירופה היה הרנאן קורטס, שלקח איתו פולי קקאו בחזרה לספרד כמתנה למלך קרלוס הראשון לאחר שהבחין שהמקומיים מתייחסים לפולים אלו כבעלי ערך רב. אולם רק קרוב למאה שנים לאחר מכן, מגלה הארצות ארננדו דה סוטו הכיר לאירופאים את פרי עץ הקקאו באופן מעמיק יותר. המשלוח הראשון המתועד של פולי קקאו לאירופה היה בשנת 1585. בשלב זה עדיין שימשו פולי הקקאו למשקה בלבד, אלא שהאירופאים החליפו את הצ'ילי במשקה האינדיאני בסוכר שהמתיק את המשקה המר, וכך נוצר השוקו. במאה ה-17 נחשב משקה הקקאו למצרך מותרות בקרב האירופאים.
בשנת 1828, הולנדי בשם קונרד ון הוטן המציא שיטה להוציא את השומן מתוך פולי הקקאו וליצור אבקת קקאו וחמאת קקאו. תהליך זה איפשר את יצור טבליות השוקולד המודרניות. ככל הידוע, האנגלי ג'וזף פריי ב־1847 היה הראשון שיצר שוקולד למאכל. דניאל פטר, יצרן דברי מתיקה שווייצרי החל לערוך ניסויים בהוספת חלב אל תוך השוקולד. ב־1875 הוא שיווק את שוקולד החלב הראשון, לאחר שנעזר בפיתוח תהליך יצירת אבקת החלב של אנרי נסטלה. רודולף לינדט השווייצרי המציא את תהליך החימום והערבול של התערובת שאיפשר יצירת מרקם חלק ואחיד של ממתק השוקולד.
מקור המלה שוקולד הוא בשפת נאוואטל של האצטקים, אשר הפיקו מהזרעים משקה שאותו כינו "שוקולטל" (xocolātl, מילולית: "מי קקאו").
היסטוריית תעשיית השוקולד בישראל
בשנות העשרים והשלושים פעלו בארץ שני מפעלים מרכזיים לייצור שוקולד: "ליבר" (שמו המקורי "רענן") שנוסד ב-1920, ו"עלית" שהועתק מלטביה, והוקם ברמת גן ב-1934. בשנות ה-30 נוסד גם מפעל השוקולד "אופנהיימר" שהחל כעסק משפחתי במטבח ביתו של אשר אופנהיימר ורעייתו. שחקן מרכזי נוסף נכנס לזירה ב-1954: "צ. ד." שפעל אף הוא ברמת גן עד שהועתק לנצרת עילית בפברואר 1956. עלית התמזגה עם שני מתחריה: ב-1958 רכשה החברה את מפעל צ.ד, וב-1970 את "ליבר".
בתקופת מלחמת העולם השנייה חלה ירידה בייצור השוקולד בארץ בשל התמעטות ההזמנות הצבאיות ובשל המחסור בפולי קקאו. ב-1943 הגיעה תפוקת השוקולד ל-2,320 טון וב-1945 ירדה ל-1,446 טון.
שנות עצמאות המדינה הראשונות לא היטיבו עם הענף. תעשיית השוקולד הייתה בין הענפים הראשונים שהרגישו את משטר הצנע בארץ. ב-21 באפריל 1949 נאסר הייצור של שוקולד בטבלאות או במשקל פרט ל'שוקולדת-סטאנדארט', ונקבעו לו מחירי מקסימום. גם מכירת ממתקים נוספים הוגבלה. ב-1951 הופיע צו חדש: כדי להילחם בשוק השחור החליט משרד החקלאות להקים 4 חברות לשיווק ממתקים שיהיו בפיקוח ממשלתי. החברות הללו תרכזנה במחסניהן את כל תוצרת מפעלי השוקולד והממתקים ומשם תחולק על ידי סיטונאים למכולות וקיוסקים. חנויות השוקולד והממתקים נפגעו מהתוכנית והתנגדו לה נחרצות.
בדצמבר 1953 בוטל הפיקוח על המחירים, אך הייצור המקומי המשיך לרדת. הירידה בביקוש החריפה ב-1956 עקב העלאת מחירי השוקולד כתוצאה מהעלאת המכס על הקקאו.
באוקטובר 1957 התפוצצה "פרשת הסוכר": מפעלים מכרו סוכר שנועד לצרכים תעשייתיים לשוק החופשי.
ב-1965 הותר יבוא חופשי של שוקולד. באותה השנה צרך הישראלי 1.4 ק"ג שוקולד לנפש.
ב-1985 נוסד מפעל "ורד הגליל" בצפת בשותפותם של "כור מזון" ו"אלפורז" השווייצרית, וב-1996 החלה לפעול חברת "מקס ברנר" כחנות שוקולד ברעננה. הצלחתה הביאה לפתיחת סניפים נוספים. ב-2001 נרכשה החברה על ידי עלית.
ב-1977 נכנס "שוקולד נסטלה" לרשתות השיווק בישראל בשותפות עם חברת "אסם". בשנה זו הגיעה צריכת השוקולד הממוצעת ל-2.5 ק"ג בשנה. המותג החזק ביותר בישראל "שוקולד פרה" של עלית שתפס נתח של 27% משוק השוקולד בישראל.
במרץ 2003 חל מיזוג בין החברות "שטראוס" ו"עלית". עם המיזוג הוחלט שלא יעשה שימוש בלוגו המאוחד "שטראוס-עלית". החלטות נוספות שהתקבלו היו הרחבת מותג "פרה" לכל תחום השוקולד. באותה השנה פתחה עלית שוקולד-בר ראשון במותג "מקס ברנר". הסניף המקומי הצטרף לסניפים נוספים ברחבי העולם, הפועלים במותג זה.
השוקולד השפיע גם על הרבה סרטים וספרים מפורסמים כגון: צ'ארלי והשוקולדה (1964), כמו מים לשוקולדה (1989), שוקולד (2000).
סוגי שוקולד
שמאל|ממוזער|250px|קוביות שוקולד מסוגים שונים
ישנם ארבעה סוגים עיקריים של שוקולד, המסווגים לפי מרכיביהם העיקריים: "מוצקי קקאו", "חמאת קקאו", רכיבי חלב (בדרך כלל אבקת חלב) וסוכר. גופי רגולציה, כדוגמת מנהל המזון והתרופות האמריקאי, מגדירים את היחסים בין מרכיבי סוגי השוקולד, אך ההגדרות אינן בהכרח אחידות:
שוקולד מריר: לרוב אינו מכיל רכיבי חלב. שוקולד מריר מכיל מוצקי קקאו, סוכר, לציטין ולעיתים ונילין. על פי הגדרות האיחוד האירופי, אחוז מוצקי הקקאו בשוקולד מריר גבוה מ-35%, ואחוז חמאת הקקאו גבוה מ-18%. ככל שאחוז מוצקי הקקאו עולה, כך נחשב השוקולד לאיכותי יותר, על אף שאין זה המדד היחיד לקביעת איכות השוקולד. שוקולד מריר ניתך בטמפרטורה של 37° צלזיוס.
שוקולד חלב: מכיל מוצקי קקאו, סוכר, חמאת קקאו, רכיבי חלב, לציטין ולעיתים ונילין. נחשב איכותי פחות משוקולד מריר. טעמו מתוק יותר והוא נתך על הלשון ביתר קלות משום שטמפרטורת ההתכה שלו היא בסביבות 34° צלזיוס. על פי הגדרות האיחוד האירופי, שיעור מוצקי הקקאו המינימלי בשוקולד חלב עומד על 25%, ושיעור השומן (חמאת קקאו ושומן חלב) חייב לעלות על 25%.
שוקולד לבן: מכיל חמאת קקאו, סוכר, אבקת חלב, לציטין. לרוב אינו מכיל מוצקי קקאו. יש הגורסים כי שוקולד לבן אינו שוקולד כלל, מכיוון שאינו מכיל מוצקי קקאו המקנים את הגוון החום. על פי הגדרות האיחוד האירופי, שיעור חמאת הקקאו בשוקולד לבן עומד על לפחות 20% ומוצקי חלב יבשים על לפחות 14%.
שוקולד בלונדי: מופק על ידי חימום איטי של שוקולד לבן, המעניק לו צבע זהוב ומעורר בו תגובות מייאר. תגובות אלו יוצרות מגוון של תרכובות טעם, התורמות לטעמו דמוי הקרמל. סוג זה התגלה במקרה בשנת 2006 על ידי שף בחברת ולרונה, ובשנת 2012 הייתה הראשונה לייצרו באופן מסחרי.
שוקולד רובי: מכיל מוצקי קקאו, סוכר, אבקת חלב. ייחודו הוא צבעו הוורדרד והטעם ה"פירותי" הטבעי שלו. השוקולד פותח על ידי חברת בארי קליבו והוצג לראשונה בשנת 2017. סוג שוקולד זה התגלה במקרה כעשור לפני הצגתו.
לאחר תהליך ההכנה הבסיסי, עובר השוקולד עיבוד במהלכו הוא מעוצב בצורות שונות, בטבלאות או משמש כציפוי לחומרי מילוי שונים. בצורתו הנפוצה ביותר נמכר השוקולד בחפיסות. לעיתים מוסיפים לשוקולד טעמים כמו מנטה, תפוז או תות שדה (אך גם צ'ילי), או מרכיבים נוספים, כמו אגוזים, שקדים, קרמל וצימוקים.
שוקולד אוורירי הוא שוקולד בטבלה, נפוח יותר, המיוצר בתהליך המותיר בועות אוויר מרובות בגופו, כחלק ממרקמו.
שוקולד הוא מרכיב נפוץ בגלידות, בעוגיות, בעוגות, בממרחי שוקולד ובקינוחים אחרים.
פרלינים הם ממתקי שוקולד בציפוי שוקולד (העשוי בתבנית או בטבילה ידנית) ובתוכם מלית, לרוב על בסיס שוקולד ושמנת או חמאה, עם תוספות טעם שונות כגון מחיות פרי או אגוזים, תבלינים, קרמל ועוד.
תהליך הכנת השוקולד
שמאל|ממוזער|300px|פרליני שוקולד
שמאל|ממוזער|250px|מזרקת שוקולד גדולה בחנות בבריסל, בלגיה
שמאל|ממוזער|250px|בניין הרייכסטאג עשוי שוקולד, בחנות בברלין
קטיף והתססה
ראשית, תרמילי הקקאו, המכילים פולי קקאו, נקטפים. הפולים מופרדים מן הציפה הלבנה של הפרי ומונחים לתסיסה. לאחר מכן, קולים וממיינים את הפולים.
טחינה וערבוב
הפולים הקלויים עוברים טחינה ממושכת תוך חימום עדין. התוצאה היא נוזל סמיך הקרוי ליקר קקאו.
בשלב הבא מועבר ליקר הקקאו למכונה הבנויה מצילינדרים המתגלגלים זה מול זה כשהם כמעט נושקים זה לזה. הליקר מועבר במכונה שוב ושוב, במשך ימים ואף שבועות, תוך כדי שמירה על טמפרטורה קבועה של 45°-50° צלזיוס. התהליך, הנקרא "קונצ'ינג", שוחק את חלקיקי הקקאו הטחון עד לדרגה בה הלשון אינה יכולה לחוש בהם.
ליקר הקקאו הוא הבסיס להכנת כל סוגי השוקולד. בתהליך מיוחד ניתן להפריד את ליקר הקקאו לשני מרכיביו - חמאת קקאו, שהיא השומן שבקקאו וצבעה צהבהב-שנהבי בהיר, ואבקת הקקאו המוכרת.
בתום שלב זה מוסיפים לליקר הקקאו את המרכיבים הנוספים (סוכר, אבקת חלב, לציטין, ונילין) לפי סוג השוקולד הרצוי.
טימפור
השלב האחרון נקרא טימפור ("טמפרינג"). לחמאת הקקאו יש שש צורות התגבשות שונות שרק אחת מהן תיתן תוצאה טובה לשוקולד שיהיה קשיח ומבריק. הגבישים השונים נוצרים בטמפרטורות שונות ובתנאים שונים ועל מנת לייצר את צורת הגביש הנכונה (הנקרא גביש בטא), יש לחמם את התערובת לטמפרטורה של 45°-50° צלזיוס, לקרר תוך כדי תנועה מתמדת לטמפרטורה של 28°-29° צלזיוס, ולחמם שוב עד 30°-32° צלזיוס. בתהליך זה, יתגבש השוקולד בצורה אידיאלית. בשלב זה, השוקולד מוכן למזיגה לתבניות ליצירת טבלאות או לכל שימוש אחר.
בזמן עבודה עם שוקולד, לצורך הכנת פרלינים, קישוטים או כל דבר אחר הדורש המסת שוקולד והתקשותו בחזרה, יש לחזור על תהליך הטימפור. ישנן מכונות המבצעות את התהליך וניתן לבצע אותו גם באופן ידני על ידי המסה (על אמבט אדים, במיקרוגל או בדרך אחרת) וקירור על גבי לוח שיש תוך תנועה מתמדת. אחרי החימום הנוסף (ל-29°-32°) יש לשמור על השוקולד בטמפרטורה זו כדי לשמור עליו במצב מתאים לעבודה.
השפעות בריאותיות
ערכים תזונתיים
השוקולד הוא מזון עתיר אנרגיה: פולי הקקאו מהם מכינים את השוקולד מכילים כ-50% חמאת קקאו (סוג של שמן צמחי), וכן מכילים פחמימות וחלבונים. יתרה מזאת, בתהליך הייצור מוסיפים לו בדרך כלל סוכר (שהוא המרכיב העיקרי ברוב סוגי השוקולד), חלב או שמנים אחרים המגדילים את ערכו הקלורי של המוצר הסופי. אי לכך, צריכה של כמויות גדולות של שוקולד עלולה לגרום להשמנה.
השוקולד כחומר ממריץ
השוקולד מכיל חומר ממריץ בשם תאוברומין, כמויות קטנות של אנאנדמיד שהוא מוליך עצבי כמו גם קפאין וטריפטופן בכמויות קטנות. השוקולד ידוע גם כחומר ממריץ מאוד אפקטיבי לסוסים, והשימוש בשוקולד נאסר במרוצי סוסים.
רעילות לבעלי חיים
בכמויות גדולות מידי התאוברומין בשוקולד רעיל לחיות כגון סוסים, כלבים ותוכים משום שהם אינם מסוגלים לפרק אותו באופן יעיל. התאוברומין עלול להתקיים במחזור הדם שלהם במשך כ-20 שעות (בניגוד ל-2–3 שעות אצל בני אדם) ולגרום להתקף אפילפטי, התקף לב, דימומים פנימיים ואף מוות.
עבור כלב קטן (במשקל כ־5 קילוגרם), כמות קטלנית של שוקולד חלב היא כ־280 גרם. עבור כלב בינוני, במשקל 25 קילוגרם, כמות קטלנית של שוקולד חלב תהיה כ־1.4 קילוגרם. בשוקולד כהה מתוק יש כ־50% יותר תאוברומין ולכן הוא יותר מסוכן לכלבים.
ברכתו
לדעת רוב הפוסקים ברכת השוקולד היא 'שהכל', מכיוון שבמהלך הייצור השתנתה צורתו, ומראהו של השוקולד לא דומה כלל למראיהם של פולי הקקאו. אך הרב דוב ליאור פסק כי ברכתו היא 'העץ', מכיוון שלא מקובל לאכול את הפולים כפי שהם אלא רק בתור שוקולד. על טענת שינוי מראה משיב הרב ליאור כי אין נחשב זה לשינוי מראה, מכיוון שצבעו של השוקולד נותר זהה לצבעם של הפולים.
ראו גם
תאוברומין
השוקולד של צבא ארצות הברית
קישורים חיצוניים
זהרה רון, עובדות על שוקולד, באתר "מסע אחר"
חגי להב, מסעות שוקולד בעולם, באתר "לוטוס-הזהב"
תהליך ייצור שוקולד
https://www.mako.co.il/hix-nature/Article-99d2f0662f7b061006.htm
הערות שוליים
*
קטגוריה:ממתקים
קטגוריה:חומרי גלם (מזון)
קטגוריה:מאכלים שברכתם שנויה במחלוקת | 2024-07-28T22:54:37 |
שף | שמאל|ממוזער|250px
ממוזער|שוק הכרמל תל אביב
שף, מהמילה הצרפתית chef, פירושו "מנהל" כמו "בוס" באנגלית ונמצא בשימוש גם עבור הטבח שהאחראי על המטבח, על יצירת תפריטים ומתכונים, על הכשרת סגל ופיקוח על הבישול. השף מנחה את סגל הטבחים, האופים, הקצבים וכל אחד אחר המעורב בהכנת האוכל. תחום אחריותם של השפים נוגע, בין היתר, להתווית אופייה הקולינרי של המסעדה, תכנון התפריט, ותמחור המנות (כלומר, קביעת עלות הכנת המנה והמחיר שייגבה עבורה). השפים עובדים לרוב במטבח עצמו, בין אם בהכנת האוכל בפועל או בהדרכת עוזריהם, אך מאחר ששמו של השף מהווה נדבך חשוב במוניטין של המסעדה נוהגים לעיתים השפים להתערות בקהל הסועדים בזמן הגשת האוכל.
כיום, כמעט כל המוסדות המכינים כמויות גדולות של אוכל, כגון מסעדות ומלונות, מעסיקים שף שינהל את תהליך הבישול.
מינוח
המונח שף הוא קיצור של שף דה קוויזין (chef de cuisine, מצרפתית: "ראש המטבח"). התואר "שף" הוא תואר קולינרי-מקצועי שמקורו בתחילת התהוות המטבח העילי, במאה ה-19.
תארים נוספים בתחום הקולינרי-מקצועי, שניתן לראות בהם סוגים שונים של שפים:
sous chef - - (מצרפתית: "תת-ראש המטבח"). הסו-שף, לעיתים אחד או יותר, הוא עוזרו הישיר של השף הראשי והשני ב"שרשרת הפיקוד" במטבח. הסו-שף עשוי להחליף את השף הראשי, אם הוא נעדר, או לסייע ל-chef de partie (ראה להלן) בשעת הצורך.
chef de partie - ("ראש הקו/הפס"). אחראי על אזור מסוים במטבח או על חלק מסוים בתפריט. לדוגמה: אחראי דגים, אחראי גריל, אחראי סלטים, ה-pantry (אחראי "פס קר",סדרת המאכלים שאיננה דורשת בישול), ה-saucier (אחראי תבשילים הדורשים רוטב) ואחראי המאפים והקינוחים.
Expediter - אחראי על העברת ההזמנה שהתקבלה מהסועדים לתחנות ההכנה הנכונות במטבח. לעיתים אחראי גם על העיצוב וה"נגיעות האחרונות" לפני שהמנה יוצאת אל הסועדים: צלחות המנה.
כיום, מלבד במסעדות יוקרה מסוימות, נטשטשה ההתאמה בין התואר אותו נושא עובד המטבח לבין תפקידו ותחום אחריותו בפועל. כך לדוגמה מתאר כיום המונח "שף" כל טבח מקצועי, ללא קשר לדרגתו בפועל במטבח או במסעדה.
המונח "סו-שף" עשוי להתייחס לעובד מטבח חסר הכשרה מקצועית העוסק בהיבטים בסיסים ביותר בהכנת האוכל.
תהליך ההכשרה
שפים מוכשרים בדרך כלל בשיטת ההתלמדות. כלומר, בתחילת הקריירה שלהם ולפני שהוכשרו כשפים מתנסים המתלמדים במגוון עבודות המטבח והשלבים השונים הקשורים בהכנת האוכל. שלב זה כולל בעיקר עבודה פיזית תחת הנחיית שף מקצועי, שלרוב איננה מביאה לידי ביטוי את היצירתיות או הביטוי העצמי של המתלמד אלא נועדה להקנות לו את הידע הבסיסי, הטכניקה, הניסיון והמשמעת הדרושים לשף מקצועי.
ככל שנמשכת הכשרתו של המתלמד והוא רוכש ניסיון מעשי רב יותר כך הוא מקבל לידיו תחום אחריות גדול יותר בתהליך הכנת האוכל וניתנת לו האפשרות לפעול ביתר חופשיות בשלבי ההכנה השונים ובתכנון מנות חדשות.
בנוסף להתנסות המעשית, בהכשרתו של השף ישנו גם הצורך ללמוד ולהכיר חומר עיוני רב. לימוד עיוני זה נעשה באופן אוטודידקטי או בבתי ספר לבישול כדוגמת קורדון בלו והמכון הקולינרי של אמריקה. בתי הספר לבישול מעניקים למסיימים תעודות מקצועיות המאפשרות להם לעבוד כשפים ברחבי העולם. יחד עם זאת, מתלמדים שסיימו את לימודיהם נשכרים בדרך כלל על ידי המסעדה שבה השלימו את לימודיהם.
בארצות בהן האוכל והיין מוטבעים במסורת, כמו: צרפת, איטליה וספרד, גדולי השפים לא תמיד למדו בבתי ספר מקצועיים לבישול או זכו להשכלה פורמלית בנושא כי אם למדו את מלאכת הבישול מהורה או שרכשו את ניסיונם והשכלתם רק מההתמחות במסעדות.
שף מנהל
ישנם שפים שמלבד ניהול הכנת האוכל, עוסקים גם בצד המשקי של המטבח. שפים מנהלים מתייחסים לעבודה כאל פס ייצור ומחשבים עלויות של כל תהליך, עלויות שטחי אחסון, חישוב עלויות חומרי גלם, פחת, שבר, קלקול, חישובי עלות מול תועלת, ועל פי כל הנתונים שבידיהם ובהתאם לאופי העסק קובעים את המנות שיוגשו בבית העסק ואת מחירן.
שף מנהל אחראי על תהליכי ההכנות של המזון, אחראי לבקרת איכות וללימוד שיטות שיביאו לחסכון כספי והגדלת הפדיון.
שפים חשובים
שפים ישראלים
בשנת 1958 הוקם איגוד השפים והטבחים הישראלי תחת השם "חוג הטבחים בישראל". בין מקימי האיגוד היה השף יצחק ניקולאי, שהיה מרכז מגמת הטבחות בבית הספר תדמור וחיבר סדרת ספרי בישול ואפייה. בשנות ה-60 היה "שף ניקולאי" כינוי עממי בישראל למומחה לבישול.
עד לתחילת שנות ה-2000, למקצוע הטבחות בישראל היה דימוי נחות והוא נחשב לנחלתם של חסרי השכלה. בעקבות ההתעוררות הגסטרונומית של השנים האחרונות הפכה תרבות הבישול העילי לתחביב של ישראלים רבים. שפים רבים כותבים מדורי בישול בעיתונים ובמגזינים, כמו אייל שני ב"הארץ" וישראל אהרוני ב"ידיעות אחרונות", או מנחים תוכניות בישול בטלוויזיה, כמו צחי בוקששתר ("טעמים"), חיים כהן ("שום פלפל ושמן זית"), ניר צוק ("צוקריה"), ירון קסטנבוים (לשעבר "פוד-ארט"), מאיר אדוני ("כתית") ואחרים.
בין השפים הישראליים הבולטים ניתן גם למנות את יובל בן נריה (המסעדות "טאיזו" ו"יא-פאן"), רפי כהן (מסעדת "רפאל"), ויקטור גלוגר ("קלואליס"), שגב משה ("שגב"), שלום קדוש ("מלון שרתון פלזה ירושלים"), עזרא קדם ("ארקדיה"), ירון שלו ("טוטו"), יורם ניצן ("מול ים"), יונתן רושפלד ("הרברט סמואל"), דייוויד פרנקל, אסף גרניט ("מחניודה") ואחרים. הגם שהמקצוע מתאפיין בדרך כלל בדומיננטיות גברית, גם נשים מגיעות לצמרת. בישראל ניתן למנות את מיקה שרון ("מיקה") ואת מאיה דרין (לשעבר ב"אימומה"), אביבית פריאל אביחי (אוזריה), תמר בליי (לשעבר ב"ארקדיה"), איילת לטוביץ' ואחרות.
ראו גם
מטבח מוסדי
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מקצועות הקולינריה
קטגוריה:מילים וביטויים בצרפתית | 2024-08-17T18:33:19 |
שלום חנוך | שָׁלוֹם חֲנוֹךְ (נולד ב-1 בספטמבר 1946, ה' באלול ה'תש"ו) הוא זמר-יוצר, פזמונאי, משורר, מלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי ישראלי, הנחשב לאחד מראשוני היוצרים ברוק הישראלי. יצירתו, הן במסגרת שיתופי פעולה עם אמנים אחרים בתחילת דרכו והן לאחר מכן כמוזיקאי עצמאי, השפיעה רבות על המוזיקה הפופולרית בישראל. במיוחד מוכר שיתוף הפעולה שלו עם אריק איינשטיין, שהניב את אלבומי הרוק הישראליים הראשונים. חתן פרס אמ"י למפעל חיים (2022).
עבודתו המוזיקלית של חנוך זכתה לאורך השנים להערכה רבה מצד קהל המאזינים ומצד המבקרים. הוא נחשב לאחד מגדולי היוצרים בישראל, מהווה השראה למוזיקאים ואף זכה לאלבומי מחווה מצד אמנים שונים בישראל.
ביוגרפיה
ממוזער|250px|שלום חנוך במופע במסגרת פסטיבל בנימינה ליצירה ישראלית
תחילת הדרך
שלום חנוך נולד בקיבוץ משמרות לשרה וחיים חנוך, יוצא לטביה מהעיירה וארקליאן, ואחד ממייסדי הקיבוץ. כבר כילד גילה את כישרונו המוזיקלי, כאשר ניגן על חלילית ומנדולינה, ובטרם גילה את הרוק נחשף למגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, ממוזיקה קלאסית, דרך שירי עם רוסיים ועד גוספל ובלוז.
כשהיה בן 12 קיבל חנוך גיטרה והתחיל לנגן ולחבר שירים, ובגיל 14 כתב והלחין את שירו הראשון, "לילה". כמה משיריו הבאים נכתבו עבור להקת הקיבוץ, "המשמרון", שבה היו חברים גם חנן יובל ומאיר אריאל. אחדים מהם התפרסמו אחר כך בביצועיהם של זמרים אחרים, כ"אגדת דשא", "ניסע לים", "ריסים" ו"יום אחרון".
בגיל 16 התחיל ללמוד בבית הספר לתיאטרון "בית צבי".
שירו הראשון של חנוך שיצא לרדיו היה "סתיו", שהלחין למילותיה של חברתו שמרית אור, גם היא תלמידה צעירה ב"בית צבי". את השיר ביצע הצמד חדווה ודוד.
להקת הנח"ל
עם גיוסו לצה"ל התקבל חנוך ללהקת הנח"ל, והשתתף בתוכניות "מהנח"ל באהבה" (1966) ו"הנח"לאים באים הנח"לאים באים" (1967). בין השאר בלט קולו בשירים "סרנדה לעדה", "ארבע אחרי הצהריים", ואלס להגנת הצומח, "הללויה", "הייתי נער" ו"אילו ציפורים". לתוכנית "הנח"לאים באים הנח"לאים באים" הלחין שיר אחד בשם "רכלניות". חנוך השתחרר מן הלהקה בתחילת שנת 1968, לא לפני שהקליט יחד איתה את התקליט "כל הכבוד לנח"ל", שכלל את מיטב להיטי להקת הנח"ל משנות החמישים עד תחילת שנות השישים. בתקליט זה שר חנוך את השיר "מטרייה בשניים" יחד עם כוכבת הלהקה שולה חן. השניים צוינו לראשונה על גבי העטיפה כסולני השיר, דבר שהיה חדשני בתקליטי הלהקות הצבאיות.
תחילת הקריירה
בשנת 1967 החל חנוך להופיע במועדון "החלונות הגבוהים" בתל אביב עם שירים שכתב, כחימום ללהקת החלונות הגבוהים. השחקן יוסי פולק הוא שהכיר בין חנוך הצעיר לבין מי שהיה כבר אז אחד הכוכבים הגדולים בישראל, אריק איינשטיין, שהבחין בכישרונו וביקש ממנו לכתוב לו שירים. באמצע 1967 יצא התקליטון "הגר", ובו ארבעה שירים, כולם בהלחנתו של חנוך: "הגר" (שחנוך כתב גם את מילותיו), "שבת המלכה", "ריסים" ו"פתאום בלעדיו". שירים אלו נכללו כעבור שנה באלבום האוסף "ישן וגם חדש", שאיגד את רוב הקלטותיו של איינשטיין ב"הד ארצי" בשנות השישים.
הפריצה הגדולה של חנוך התרחשה בשנת 1968, כאשר הקליט איינשטיין את אלבומו השני, "מזל גדי", שבו הלחין חנוך את כל השירים, ואף כתב את המילים לשישה מתוכם. בין השירים היו "רוח רוח", "הימים הארוכים העצובים", "לילה", "סיפור מותם של עלמה ועלם" ו"מכופף הבננות". שיתוף הפעולה בין השניים המשיך גם בפסטיבל הזמר תשכ"ט, שבו ביצע איינשטיין את שירו של חנוך "פראג". השיר המורכב, שעסק בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, היה חריג בין שירי הפסטיבל האחרים בכך שעסק באקטואליה. הוא הגיע למקום השביעי בפסטיבל אך זכה להצלחה ולהשמעות ברדיו בתקופה שלאחר מכן. השיר נכלל באלבומו של איינשטיין "פוזי", שיצא באותה שנה.
ב-1969 הצטרפו חנוך וחברו ממשמרות ומלהקת הנח"ל חנן יובל לשלישייה שהקים והפיק בני אמדורסקי, "השלושרים". חנוך הלחין רבים משירי ההרכב, בהם "מי מפחד מגברת לוין" (מילים: יהונתן גפן), "לילי שלי" (מילים: יענקל'ה רוטבליט), "צרות טובות" (מילים: שמרית אור), "האוהבים את האביב" (מילים: יורם טהרלב) ואחרים.
בשנים אלה הרבה חנוך לכתוב לאמנים אחרים: לשולה חן הלחין את "אוריה החיתי" (מילים: יהונתן גפן), "תחת כובד התפוח" (מילים: יורם טהרלב) ו"איזידור" (מילים: שמרית אור), לפופיק ארנון את "בלדה בין כוכבים" (מילים: יענקל'ה רוטבליט), לאושיק לוי את "חוזה לך ברח" (מילים: יענקל'ה רוטבליט) "לישון לישון" (מילים: מאיר אריאל) ו"אם אלוהים היה רוצה", לשלישיית "שובבי ציון" את "השומרים" (מילים: עלי מוהר) "נוגה" (מילים: מאיר אריאל) ו"היי אישה" (מילים: מאיר אריאל), ולשלישיית הגשש החיוור תרם לחן לשירו של נסים אלוני "כמו אריה וכמו קוף".
באותה שנה העלתה "להקת הכולבויניק" של קיבוץ נחל עוז את ההצגה המוזיקלית "קנטטה לקיבוץ", שהלחין חנוך.
מהפכת הרוק
בשנת 1970 יצרו איינשטיין, חנוך ולהקת הצ'רצ'ילים צליל ישראלי חדש, שהושפע מהרוקנ'רול האנגלו-אמריקני. צליל זה בא לידי ביטוי באלבום "שבלול", שבו הלחין חנוך את כל השירים. האלבום היה משופע להיטים, בהם "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "אבשלום", "קח לך אישה", "לילה של כוכבים", "אל תוותרי עלי", "אני שר", "למה לי לקחת ללב", "מה שיותר עמוק יותר כחול" ו"טוב לי". הצ'רצ'ילים, שניגנו ברוב שירי האלבום, הייתה להקה שהושפעה מהפסיכדליה של סוף שנות השישים, והדבר בא לידי ביטוי בחלק מן השירים, כמו בסולו הגיטרות בשיר "מה שיותר עמוק יותר כחול", שבו שר חנוך לבדו. ביטוי נוסף לחדשנות התקליט היה השוני בטקסטים. שפת השירים הייתה שפה מדוברת ולא שפה גבוהה, שאפיינה את הפזמונאות העברית עד אז. השיר "אני שר" היה במקור שיר מלא גסויות, ועוּדן בגרסת התקליט. לצד שירים חדשניים אלה הופיע באלבום שיר אחד בסגנון ארץ ישראל, "הבלדה על יואל משה סלומון", שכתב יורם טהרלב. באותה שנה השתתף חנוך בסרטו של בועז דוידזון "שבלול", שתיעד, בין היתר, את תהליך הפקת האלבום.
"פלסטלינה", האלבום המשותף הבא של איינשטיין וחנוך, יצא לשוק כארבעה חודשים אחרי "שבלול". שירי האלבום, שבו נטלו חלק כל חברי חבורת לול, הוצגו גם בתוכנית הטלוויזיה השנייה שהפיקה החבורה, "לול 2". מהאלבום התפרסמו השירים "אמא שלי", "מאיה", הדואט של איינשטיין וג'וזי כץ "מה איתי", "כתבו עליו בעיתון" ו"שחק אותה".
באותה שנה (1970) כתב והלחין חנוך את שיר הנושא לסרט "התרוממות" של אורי זוהר ואז יצא חנוך ללונדון בניסיון לפתוח בקריירה בינלאומית. שירים שלו הופיעו גם באלבומים הבאים של איינשטיין שבהם לא השתתף - "ילדים" (עם רוב הכסלי, 1971), "יסמין" ו"סע לאט" (1974).
קריירה בינלאומית
בלונדון הוחתם חנוך על ידי המפיק דיק ג'יימס, שבאותה תקופה ניהל גם את אלטון ג'ון. בשנת 1971 הקליט חנוך אלבום סולו באנגלית בשם "Shalom" בחברת התקליטים של ג'יימס DJM, כשהוא מלווה בנגניו של אלטון ג'ון באותה תקופה, ובראשם הגיטריסט כיילב קוואי. התקליט הורכב בחלקו משירים שהוקלטו בעבר בעברית ("מאיה", ונעימת "פלסטלינה" שחוברו לה מילים באנגלית), ושירים שנכתבו במיוחד לאלבום. אחדים מאלה זכו מאוחר יותר לגרסאות עבריות באלבום של להקת "תמוז" ובאלבומי הסולו של חנוך. אחד השירים, "You Do Need Some Sleep", הוקלט מחדש בעברית רק כ-25 שנים מאוחר יותר לאלבומו של שלום "ערב ערב" (1997). שיר נוסף מהאלבום, "Under Tropical Moonlight", זכה להצלחה מינורית בארץ, אך התקליט עצמו נכשל מסחרית.
250px|שמאל|ממוזער|שלום חנוך ואמנים נוספים מחבורת לול, מופיעים בפני חיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים
בתקופה זו ביקר חנוך בישראל מספר פעמים, ובין היתר הקליט את שיר הנושא לסרטו המפורסם של אורי זוהר, "מציצים", שאותו גם כתב והלחין. עם שובו ארצה ב-1973 טען חנוך כי היה לו מאוד קשה להצליח מחוץ לישראל, וכי קשה לו לכתוב באנגלית, ולכן חזר לישראל.
האלבום יצא גם בישראל בשנת 1971, בחברת "התקליט חיפה" שהיו נציגי חברת DJM בישראל. בשנת 1976, בעקבות יציאת אלבומה של להקתו תמוז, הודפס האלבום "Shalom" בישראל במהדורה נוספת, על ידי חברת סי.בי.אס, אך עד מהרה אזלו העותקים המעטים שהודפסו. האלבום לא הודפס שוב, ולא הופץ לציבור הרחב במהדורת תקליטור.
השיבה לישראל ולהקת תמוז
בשנת 1973 חזר חנוך לישראל. הקלטותיו הראשונות היו השירים "לך לפסיכיאטר", "לא יודע איך לומר לך" ו"בואי לרקוד" עם הרכב של מוזיקאים אמריקאים, להקת בני נח בהנהגתו של פרד פילד, אך העבודה לא המשיכה לכלל אלבום שלם. עוד באותה תקופה הקליט קולות רקע במופע "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל" של יהונתן גפן ודני ליטני.
ניסיונו של חנוך להקים הרכב על בנוסח קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג עם מתי כספי, אריאל זילבר ודני ליטני הוביל (עם פרישתם של כספי וליטני) לשיתוף פעולה בין זילבר וחנוך ובהמשך גם להקמת להקת תמוז עם יהודה עדר (גיטרה) מאיר ישראל (תופים) ואיתן גדרון (בס). תמוז הפכה ללהקת הרוק הישראלית המשמעותית ביותר של שנות ה-70 ואלבומה היחיד של הלהקה, "סוף עונת התפוזים" (1976) בהפקתו המוזיקלית של לואי להב, נחשב לאבן דרך בתולדות הרוק הישראלי, ולאלבום הבולט ביותר של תקופתו.
"תמוז" יצאה לסיבוב הופעות מצליח על מנת לקדם את האלבום. אמנם הלהקה זכתה לקהל מעריצים גדול אך ההפקה המהוקצעת עלתה כסף רב והלהקה הפסידה הון. על רקע המצב הפיננסי הקשה, ועקב חוסר שביעות רצון של זילבר מהכיוון המוזיקלי המלוטש שהניב שיתוף הפעולה עם להב, נוצר מתח רב בינו ובין חברי הלהקה והמצב החמיר עד כדי כך, שזילבר היה עולה להופעות עם שקית נייר על ראשו, ולפעמים אף הורס קטעים בכוונה. הלהקה החליטה להתפרק, אך ערכה סיבוב הופעות מוצלח אחרון כדי לכסות את חובותיה. על להקת תמוז, האלבום "סוף עונת התפוזים" ותרומתו האדירה לרוק הישראלי נכתב הספר "וכשאפתח את הדלת" של בועז כהן (מרום תרבות ישראלית, 2017).
"אדם בתוך עצמו"
לאחר פירוק תמוז הקליט חנוך את אלבום הסולו הראשון שלו בעברית, "אדם בתוך עצמו" (1977). השירים היו שקטים ומינוריים, בהם שיר הנושא ו"לילות שקטים". רוב שירי האלבום עסקו בחייו של חנוך עצמו, שהיה לאחר פרידה קשה מאשתו. באלבום ניגנו אלונה טוראל על פסנתר וכלי הקשה, אוהד אינגר על גיטרה בס, אלון הלל על תופים וכלי הקשה, חיים קריו על גיטרה חשמלית ואקוסטית, וכן חנוך עצמו בגיטרות אקוסטיות. את ההפקה לאלבום ביצע לואי להב.
בשנת 1978 הופיע חנוך בפסטיבל נביעות 1978, שנערך בנואיבה. הופעותיו בפסטיבל זכו להצלחה רבה והיו משיאי הפסטיבל. בתקופה זו הקליט את השירים "כל זמן זה הזמן" ו"היה כדאי" שהיו להיטים גדולים. באותה שנה הפיק מוזיקלית את אלבום הבכורה של חברו מאיר אריאל, "שירי חג ומועד ונופל". הייתה זו הפעם הראשונה שבה היה חנוך חתום על אלבום כמפיק מוזיקלי.
250px|ממוזער|שלום חנוך עם אריק איינשטיין, ועימם דפנה ארמוני, 1979|טקסט=
בשנת 1979 יצאו אריק איינשטיין ושלום חנוך למסע הופעות משותף. המופע הוקלט בהיכל התרבות ויצא על גבי האלבום "אריק איינשטיין ושלום חנוך בהופעה משותפת". האלבום כלל שירים חדשים של איינשטיין וחנוך כשאחד מהם הוא השיר "סן פרנסיסקו על המים".
בשנת 1980 הפיק מוזיקלית את אלבומו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ד': משירי סשה ארגוב". באותה שנה כתב והלחין ליהודית רביץ את "שיר ללא שם". בנוסף הלחין לאלבומו של אריק איינשטיין "חמוש במשקפיים" את השירים "עצים", "סן פרנסיסקו על המים" ו"תל אביב גדות הירקון 1950". בשנת 1981 הלחין לנורית גלרון את השיר "כי האדם עץ השדה" למילותיו של המשורר נתן זך.
חתונה לבנה
ב-1981 יצר חנוך את אחד האלבומים החשובים בקריירה שלו: "חתונה לבנה". המעבד ירוסלב יעקובוביץ', והמנהל האומנותי לואי להב שמו דגש על תפקידי הכלים, ונוצר צליל כבד ולעיתים צורמני שהאפיל על השירה של חנוך. חנוך חדל לשיר בקול הגבוה שאפיין אותו בתחילת הקריירה, והחל לשיר בקול נמוך וצרוד - סגנון שירה שמלווה אותו מאז לאורך כל הקריירה. השירים היו מורכבים גם מבחינת הטקסט, ועסקו בגירושיו של חנוך, יחסים, כסף והצלחה. בין השירים היו "הדרכים הידועות", "חתונה לבנה" ו"שיר דרך" היותר קליל. האלבום לא זכה להצלחה מסחרית גדולה בזמנו, אך כיום הוא מזוהה כחדשני לתקופתו, ביצירת רוק כבד ומחוספס בעברית.
בשנת 2008 הוציאה חברת הד ארצי בהפקתו של משה לוי אלבום מחווה ל"חתונה לבנה", בשם "הדרכים הידועות". האלבום כלל גרסאות כיסוי של שירי האלבום, שבוצעו על ידי זמרים שונים. התפרסמו מתוכו ביצועיהם של אביתר בנאי ל"חתונה לבנה", של אסף אמדורסקי ל"זה רק געגוע" ושל מוש בן ארי ל"הדרכים הידועות".
המשך שנות ה-80
בשנת 1983 הקליט חנוך את האלבום "על פני האדמה", שכלל בעיקר חידושים לשירים שכתב לאמנים אחרים, "כי האדם עץ השדה", "עצים", ו"הבלדה על יואל משה סלומון". לצדם מנה האלבום שלושה שירים חדשים: "על פני האדמה", "ירוק על ירוק" ו"ניגע אל החלום". להפקה המוזיקלית באלבום היה שותף לראשונה משה לוי, שהפיק מאז את כל אלבומיו של חנוך. האלבום לא הצליח, וכן גם המופע שקידם אותו, ולאחר מכן לקח חנוך הפסקה למשך שנה.
בדצמבר 1984 וינואר 1985 הקליט חנוך את אלבומו המצליח ביותר, "מחכים למשיח", שבו בלטו שירי מחאה פוליטיים וחברתיים: "מחכים למשיח", שעסק במשבר מניות הבנקים ובמשבר הכלכלי, "לא עוצר באדום", שההשערה הרווחת היא שנכתב על אריאל שרון, שר הביטחון במלחמת שלום הגליל, "אין מחלוקת" ו"שוקו". לצדם נכללו שירים אישיים כמו "זה לא נוח" ושירי אהבה כמו "קרן שמש מאוחרת" ו"דז'ה וו". האלבום כלל הפקה יותר פופ-רוקית שהתאימה לרוח התקופה ולמוזיקה האמריקאית הפופולרית של ברוס ספרינגסטין, שהצליח באותו זמן עם האלבום "Born In The USA". האלבום יצא במרץ 1985 והצליח רבות ביקורתית ומסחרית, ומכר עד סוף שנות ה-90 בפורמט של תקליט ובהוצאה מחודשת על דיסק כ-70,000 עותקים. הופקו קליפים לשירים "מחכים למשיח" ו-"דז'ה וו", שצולמו בהאנגר בנמל יפו שם נערכו חזרות לפני תחילת סיבוב ההופעות "מחכים למשיח". עם חנוך בשירה וגיטרה השתתפו המעבד משה לוי בקלידים וקולות, חיים רומנו בגיטרה, אוהד אינגר בבס ואלון הלל בתופים. בחלק מההופעות הצטרפו ירוסלב יעקובוביץ' בסקסופונים ודפנה ארמוני בשירה.
בעקבות האלבום תכנן חנוך מסע הופעות באולמות קטנים, אך בסופו של דבר הוחלט לקחת הימור, ולערוך ארבע הופעות אצטדיון גדולות בבריכת הסולטן בירושלים, באמפיתיאטרון בקיסריה, באמפי בצמח (במסגרת "ליל אהבה בצמח") ובפארק הירקון, שם הופיע חנוך מול 150,000 איש. הופעות אלו נחלו הצלחה חסרת תקדים, שהפכה את חנוך לכוכב הרוק הפופולרי בישראל באותה תקופה. התופעה "מחכים למשיח" והביקוש הבלתי נגמר הובילו לכך שנערכו עוד 10 הופעות ענק ב-1985, ביניהם בפסטיבל טאבה ביולי ובהיכל התרבות בתל אביב, ולעוד סיבוב שנקרא "מחכים למשיח ב'" עם 14 הופעות באמצע 1986, ביניהם שוב בפארק הירקון, בצמח, בבריכת הסולטן ועוד.
בשנת 1986 הפיק חנוך מוזיקלית את אלבום הבכורה של דפנה ארמוני, וכתב והלחין בו את רוב השירים, בהם "אלה", "אוהבת אותך עוזבת אותך", "למה דווקא איתך" ו"היא תיקח אותך". באותה שנה חיבר את המוזיקה לסרט כפפות בבימויו של רפי אדר.
250px|שמאל|ממוזער|שלום חנוך בפסטיבל ערד, 1992
בשנת 1988 הפיקה גרושתו של חנוך, ליהי, סרט המתעד את הופעותיו בשם "רומן אמיתי". בסרט תועדו הופעותיו בשנה זו בעיקר עם חומר חדש שטרם יצא על גבי אלבום. הקהל עדיין נהר להופעות, אך לא עיכל בקלות את השירים החדשים. בהמשך השנה הופיעו שירים אלה ואחרים באלבום "רק בן אדם", שכלל שירים כ"נגד הרוח", "כדי לחיות", "בסוף אמצא אותך" ושיר הנושא. האלבום לא זכה להצלחה, לדעת חנוך מכיוון שנגינת הכלים הוקלטה באנגליה ואילו השירה בישראל, מה שגרם, לכאורה, לניתוק מסוים בין השניים. האלבום קיבל גם ביקורת על כך שניגנו נגנים לא ישראלים. גם ההופעות שליוו את האלבום לא זכו להצלחה רבה.
שנות ה-90
בשנת 1991 הקליט חנוך את אלבומו "בגלגול הזה", שזכה להצלחה גדולה. בין השירים בלטו "אומרים שבלי" (למילותיו של מאיר אריאל), "דיאלוג", "בדיוק כמוך", שיר הנושא ו"ככה וככה", שהיה הסינגל המצליח ביותר מהאלבום.
בשנת 1992 הוציא אוסף שירים שקטים (חלקם מתוך סיבוב הופעות אקוסטי שנקרא "מישהו הפסיק את הזרם"), בשם "לא יכול לישון עכשיו", ובו שיר אחד חדש, "מביאה הכל", שהוקדש לידידתו של חנוך, השחקנית טליה שפירא, שנפטרה באותה תקופה.
בשנת 1994 הקליט חנוך את אלבומו "א-לי-מות", שבו בלטו השירים "לאט לאט", "אל תוותר", "במכונית החדשה של אבא" ושיר הנושא. אלבום זה נחשב לאלבום איכותי, ותוכנו עסק בעיקר באלימות המתגברת והולכת בארץ.
בשנת 1997 הקליט חנוך את אלבומו "ערב ערב", שבו בלטו השירים "אל תקרא לי עם", "המלצה ליומית", "הליקופטר", "לעולם לא אעזוב אותך עוד", "אוזניים לטלפון" ושיר הנושא. בהמשך השנה הלחין לאלבומו של אריק איינשטיין "לאן פרחו הפרפרים" את השיר "שלום חבר" למילותיו של יעקב רוטבליט, שנכתב לזכר ראש הממשלה יצחק רבין. היה זה שיתוף פעולה ראשון של איינשטיין ושל חנוך לאחר 17 שנה. שיתוף הפעולה הביא להקלטת אלבום משותף של השניים, "מוסקט", שיצא ב-1999. חנוך הלחין את כל שירי האלבום, כתב את המילים לחלק מהם, ועיבד אותם יחד עם משה לוי ואמיר צורף. בין השירים בלטו הדואט של חנוך ואיינשטיין "כל אחד רוצה", "גיטרה וכינור" ו"שמור על עצמך".
העשור הראשון של המאה ה-21
200px|שמאל|ממוזער|שלום חנוך בהופעה, 2007
בשנת 2001 הפיק לייבל עצמאי בשם C90 בוטלג של חנוך מסיבוב ההופעות של "חתונה לבנה", בשם "לבן של חתונה". בדיסק הכפול, שהופץ בעשרים עותקים ממוספרים בלבד, תועדה הופעה שהוקלטה על טייפ פשוט בתיאטרון "הדר" בגבעתיים בינואר 1982. בשנת 2002, במלאת 25 שנים לצאת האלבום "אדם בתוך עצמו", הוצא האלבום מחדש בתוספת הקלטה מחודשת של השיר "כל פעם קצת יותר" (שהופיע בעבר ב"ערב ערב") שהוקלטה בשנת 2000 בביתו של טכנאי ההקלטה טומי פרידמן בשיתוף עם דויד ברוזה.
בשנת 2001 הלחין חנוך שני שירים לאלבום לאט של יוסי בנאי, "מכתבים ברוח" ו"איך זה קורה", שניהם בהפקתו המוזיקלית של יונתן בר גיורא.
בשנת 2003 הקליט חנוך את אלבומו "אור ישראלי", פרויקט משותף שלו עם להקת הרוק מוניקה סקס, שמלווה אותו באלבום. באלבום בלטו השירים "אהבת נעורי", שיצא כסינגל רק לאחר שזכה להצלחה בתחנות הרדיו, הסינגל הראשון "היום", "ראש המשלה" הפוליטי ושיר הנושא.
בשנת 2004 הוקלט המופע "יציאה" של חנוך עם משה לוי, ויצא כאלבום הופעה אקוסטי כפול. בסוף השנה הוציאה חברת "מדיה דיירקט" אוסף בן חמישה תקליטורים, המסכם את הקריירה של חנוך מתחילתה ועד אז. באלבום נכללה גרסה חדשה של חנוך לשיר "למה לי לקחת ללב". בקיץ 2005 חבר חנוך לשלמה ארצי למופע משותף בשם "התחברות". המופע זכה להצלחה רבה, ויצא גם הוא באלבום כפול וב-DVD. עבור המופע כתבו ארצי וחנוך ביחד את השיר "אני רואה אותך".
משנת 2005 מופיע חנוך בקביעות במועדון הבארבי בתל אביב, במופעים שנפתחים בשעות הקטנות של הלילה. מופעים אלה, שזכו לשם "חיות לילה", תועדו על גבי DVD שיצא במארז אחד עם אלבומו "שלום חנוך" מ-2009.
בשנת 2008 הופיע ככוכב אורח בתפקיד עצמו בתוכנית הפרודיה "רד בנד", שעוסקת בעולם המוזיקה הישראלי.
באפריל 2009 הוציא חנוך את האלבום "שלום חנוך", בהפקה מוזיקלית של משה לוי ואייל קצב. הסינגלים שקדמו לאלבום היו "פתוחים לאהבה", שיר המחאה "אלוהים" ו"אומרת לי לעד".
בספטמבר 2009 זכה שירו של שלום חנוך "מחכים למשיח" בתואר "השיר הטוב ביותר בכל הזמנים" במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", שהוצא לכבוד ראש השנה. המדרגים היו אנשי מוזיקה בכירים. בשנת 2021 פרסם שולי רנד קאבר לשיר, הקאבר מסתיים בשורה מתוך השיר אני מאמין.
העשור השני של המאה ה-21
250px|שמאל|ממוזער|שלום חנוך ומשה לוי במופע "יציאה"
ב-2010 יצא חנוך עם סדרת מופעים בשם "ארבע תחנות", העוברת בתחנות הזמן שלו כיוצר. התחנה הראשונה הוקדשה לאלבומים "שבלול", "פלסטלינה" ו-"Shalom", השנייה ל"אדם בתוך עצמו" ו"סוף עונת התפוזים", השלישית ל"חתונה לבנה" ו"על פני האדמה" והרביעית ל"מחכים למשיח" ו"רק בן אדם". בהופעות נהג לארח בהפתעה אמנים כדוגמת: אהוד בנאי, ברי סחרוף, ריטה, אביב גפן, תום ואורית פטרובר (היהודים), נינט טייב, אסף אמדורסקי, דנה ברגר, יזהר אשדות וקרן פלס. הופעות אלו תועדו הן על גבי אלבום הופעה בן ארבעה תקליטורים, והן על גבי DVD.
במרץ 2012 יצא אלבום ההופעה של חנוך "יציאה 2", שכלל שירים נוספים מהמופע "יציאה". באותה שנה יצא גם אלבום בשם "לילה של כוכבים", ובו גרסאות כיסוי של אמנים שונים לשיריו של חנוך, שעובדו כשירי ילדים.
בשנת 2014 נודע כי חנוך עובד על אלבום אולפן חדש. ב-1 באפריל באותה שנה הוציא את הסינגל "זאת'י ההורה", שיר שלבסוף לא שולב באלבום.
ב-4 בינואר 2015 יצא הסינגל הראשון מתוך האלבום, "תמיד זה עכשיו". הסינגל הגיע למקום השביעי במצעד השבועי של מדיה פורסט. ב-3 במרץ באותה שנה הופיע חנוך בתוכנית "גב האומה" והציג בהופעת בכורה את השיר "אנשים". למחרת, ב-4 במרץ, יצא הסינגל הרשמי לתחנות הרדיו. האלבום המלא, אשר נקרא "המקרה והטעות", יצא ב-20 במרץ 2015. לסינגלים, ולשירים נוספים מהאלבום, צולמו גם קליפים בבימויו של הבמאי והעורך עודד פרבר. בעקבות האלבום יצא שלום חנוך לסיבוב הופעות ארצי, בין השאר במועדון הזאפה, מועדון הפורום בבאר שבע ובפסטיבל ישראל. ב-22 באוקטובר באותה שנה קיים מופע מיוחד בפסטיבל הפסנתר, "צד ב'", ובו ביצע שירים שמעולם לא בוצעו בהופעותיו.
ב-29 בנובמבר 2015 הוציא חנוך סינגל חדש, "גיטרה", שמקדם את חידוש סיבוב ההופעות האקוסטי משנת 1992 "מישהו הפסיק את הזרם" עבור מועדון בארבי. ב-29 בינואר 2016 התקיימה ההופעה הראשונה.
ב-26 במאי 2016 הוציא את הסינגל "המדינה הזאת צריכה אמא", שיר מחאה פמיניסטי שעתיד היה להשתלב באלבומו הבא. ב-8 ביולי באותה שנה הוציא כסינגל את "איך זה את", שיר שהופיע באלבומו עם אריק איינשטיין "מוסקט", שהקליט מחדש בדואט עם הזמרת שרית חדד. ב-30 באוגוסט באותה שנה הוציא את הסינגל "זום" - שיר הנושא מתוך אלבומו החדש, וב-4 בספטמבר באותה שנה יצא האלבום המלא - "זום".
ב-20 וב-22 בספטמבר 2018, שלום חנוך ומתי כספי קיימו מופע משותף, "העיקר זה השירים", שנערך במשכן אמנויות הבמה בתל אביב. בעקבות הצלחת המופע השניים המשיכו לסיבוב הופעות משותף. בשנת 2019 השתתף במופע מחווה לאלבום "מזל גדי" שיצר עבור אריק איינשטיין כחמישים שנה לפני כן.
בסוף 2020 הלחין חנוך וביצע עם נינט טייב את השיר "לילה טוב תפילילה" - השיר הפותח את האלבום "שרים תפילילה", ובו ביצועים מולחנים לשירי ספר הילדים המצליח "תפילילה" שכתבה ביתו מאיה חנוך עם מיכל כהן-חי. האלבום יצא בהליקון (חברה) בהפקתו המוזיקלית של יונתן בר גיורא וזכה ללמעלה מחצי מיליון האזנות בשנת 2021.
שנות העשרים המאה ה-21
במהלך שנת 2020, עם השבתת עולם התרבות עקב פרוץ משבר הקורונה, הוציא את השיר "הטוב, הרע ואחותך", יחד עם הראפר טונה. באותה שנה הציג בפסטיבל הפסנתר, שנערך במתכונת טלוויזיונית בערוץ כאן 11, את המופע "תמונת מצב", שכלל שירים ברוח אקטואלית. בפברואר 2021 הוציא את שיר המחאה "שלטון".
ב-26 באפריל 2021 יצא אלבומו ה-14 בעברית, אלבום אקוסטי ברוחו שהוקלט בשיתוף המוזיקאים משה לוי (פסנתר), אלי מגן (קונטרבס) ותמיר מוסקט (תופים) - "הרצל לילנבלום". האלבום זכה לביקורות אוהדות בקרב מבקרי המוזיקה.
ב-2022 השתתף ב"שלום" - סדרה דוקומנטרית בת 3 פרקים שצילמה ענת גורן, ושמתעדת בין היתר את יצירת האלבום "הרצל לילנבלום". בהמשך השנה הוציא ספר שירה ראשון - "פתקים" - המכיל גם כמה מפזמוניו. בסוף אותה שנה קיבל פרס מפעל חיים מטעם אמ"י וכן תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן.
ב-2024 השתתף בטקס הזיכרון הלאומי, וביצע את השיר "ילדים של החיים".
זמר מחאה
שלום חנוך נודע במשך רוב שנות פעילותו כזמר מחאה חריף, ואף נחשב על ידי רבים כמי שפיתח את ז'אנר "שירי המחאה" בזמר העברי . שירו "מחכים למשיח" נחשב לשיר המחאה הבולט ביותר ברוק הישראלי וכאב הטיפוס של שירי המחאה בישראל.
בין שירי המחאה הידועים שכתב:
מחכים למשיח - שיר שנכתב בתקופת משבר מניות הבנקים. למרות היותו שיר בעל טקסט נוקב, הפך השיר ללהיט הגדול ביותר של חנוך בכל שנות הקריירה שלו, ולמזוהה עמו ביותר.
"לא עוצר באדום" - שיר אנטי-מלחמתי שכתב חנוך בזמן מלחמת שלום הגליל. רבים מאמינים שהשיר נכתב על שר הביטחון אריאל שרון, אף על פי שחנוך טען שלא כיוון באופן ספציפי על שרון, ושהתיאורים בשיר תקפים לגבי כל אישיות שלטונית שרואה בכוח פיזי אמצעי להשגת יעדים.
"לצאת מהלחץ" - שיר אנטי-ממסדי היוצא בעיקר נגד שלטון הדת והלאומנות.
"אל תקרא לי עם" - שיר אנטי-דתי, בעל קונוטציה אתאיסטית מובהקת, שגם מביע סלידה מהלאומנות ומהמיליטריזם.
"ראש המשלה" - השיר בקצב ההיפ הופ מבקר, תוך שימוש בהומור שחור, את התנהלות ראש הממשלה בפרט ואת הממשלה ושריה בכלל. כמו כן השיר כולל ביקורת נגד תרבות השכול הישראלית ("ראש המשלה" - הטעות במקור).
"אלוהים" - בשיר מביע חנוך את סלידתו מעסקנות דתית ומפקפק בכנות מניעיהם של אנשי ציבור דתיים.
"המדינה הזאת צריכה אמא" - השיר הוא בעל טקסט פמיניסטי. הוא מתאר מצב קיומי דיסטופי ומשתוקק למנהיגות נשית. הפזמון, "המדינה הזאת צריכה אמא", מושר כג'ינגל בחירות.
אלבומיו א-לי-מות ורק בן אדם תוארו כאלבומי קונספט מחאתיים.
חיים אישיים
בשנת 1968 נישא לליהי עפרון-חנוך, נכדתו של גדעון מר ובת-דודתו של ג'וליאנו מר. לשניים בת אחת שנולדה ב-1970, מאיה חנוך - סופרת, במאית, ציירת וכותבת ספרי ילדים (לה הקדיש את שירו "מאיה", עוד בטרם נולדה. הזוג היו חלק מחבורת לול, והקליטו את השיר). נכדו עמרי קרן (בן למאיה חנוך ולדרור קרן) הוא מוזיקאי. חנוך התגרש מעפרון בסוף שנות השבעים; תקופה מסוימת לאחר מכן היה בזוגיות עם השחקנית והזמרת דפנה ארמוני. מאז אמצע שנות השמונים מצוי בזוגיות עם לימור ירון, ולהם בת בשם רומי שנולדה ב-1994, מוזיקאית אף היא. הוא מתגורר בתל אביב בשכונת נווה צדק. בראיונות שונים, וכן בכמה משיריו, הזדהה כאתאיסט.
דיסקוגרפיה
קישורים חיצוניים
שלום חנוך באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
הערות שוליים
*
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרים-יוצרים ישראלים
קטגוריה:זמרים-יוצרים בעברית
קטגוריה:זמרי רוק ישראלים
קטגוריה:זמרי פופ ישראלים
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים כותבי עברית
קטגוריה:מגישי ציפורי לילה
קטגוריה:חברי להקת הנח"ל
קטגוריה:בוגרי בית צבי
קטגוריה:זמרי השנה
קטגוריה:אתאיסטים ישראלים
קטגוריה:חבורת לול
קטגוריה:חברי להקת תמוז
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר החסידי
קטגוריה:משמרות: אישים
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946
קטגוריה:אנשי הקיבוץ: אמנים | 2024-10-19T07:00:54 |
מאו מאו | מאו מאו (החנית הבוערת בלשון קיקויו) היה שמה של תנועת מחתרת שפעלה בקניה והנהיגה מרד בשנים 1952–1956 כנגד הממשל הבריטי והשלטון המקומי במושבת קניה שנוהל על ידי הבריטים. מרבית חברי התנועה היו מבני שבט הקיקויו וגם בני שבטי אמבו ומרו נמנו עימם. הבריטים הוציאו את התנועה אל מחוץ לחוק כבר בשנת 1950 כאשר החלו המאו מאו לבצע פעולות אלימות.
המרד הסתיים בשנת 1956 בתבוסת המאו מאו ובחיסולם הכמעט מוחלט. עם זאת, הבריטים ששלטו בקניה מאז 1895, עזבו ארץ זו בדצמבר 1959.
אחת הסיבות לטינת הקיקויו ללבנים היה שטף המתיישבים ב"רמות הלבנות" לאחר מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1952 חיו בקניה 42,000 מתיישבים לבנים ו־1.25 מיליון אפריקאים.
בשנת 1950 התנגדות הקיקויו ב"רמות הלבנות" הפכה להיות אלימה ובוצעו פעולות חבלה כנגד המתיישבים הלבנים. למרות זאת, אפילו נציגי הקיקויו בבית הנבחרים הקנייתי פקפקו בכך שלמאו מאו גודל משמעותי. בשנת 1952 הפעולות נגד האירופאים הפכו לשכיחות יותר והתפשטו למחוזות נקרו, נוישה ולקיפיה. באוקטובר המרד הפך למלחמה.
מאו מאו
המאו מאו ניצלו טקסים מסורתיים של הקיקויו לגייס חברים, לעיתים בניגוד לרצונם, על ידי שימוש בשבועות דם. אלו שסירבו עונו ונרצחו. שבועת המאו מאו הייתה כי חבר לעולם לא ילשין על חבר אחר, ימכור אדמה או יעזור לאירופאים. הם נשבעו לגרש את כל המתיישבים הלבנים ולהרגם לפי פקודה.
טקס החנוכה כלל הקרבת כבשה, הוצאת ליבה ושתיית דמה מעורב בדם משתתפים בטקס. הגעה לדרגות בכירות יותר הייתה כרוכה בשבועות וטקסים נוספים. לאחר הטקס הם סימנו שלוש שריטות זעירות על פרק יד שמאל, להן קראו נדמור איטשתו.
המאו מאו תקפו אפריקאים אחרים שסירבו להצטרף אף תחת איומים או כאלו שנחשדו בשיתוף פעולה.
באותה העת הם הקימו צבא גרילה שנקרא צבא ארץ החופש. הם היו חמושים בחניתות, "סימי" (חרבות ארוכות), "קיבוקו" (שוטים) ו"פנגה" (משטה מפלדה רכה). פנגה הייתה הנשק החביב עליהם. המאו מאו אף יצרו רובים, שרבים מהם התפוצצו בעת הירי. הם אף הצליחו להשיג 460 רובים על ידי גנבה או כשלל.
שמאל|ממוזער|250px|הר קניה
המאו מאו התחבאו ביערות במבוק באברדר והר קניה. הם אספו והחביאו בגדים ונשק אך עדיין סבלו ממחסור. המאו מאו חפרו מלכודות כדי להגן על מקומות המסתור. נשים רבות הצטרפו למרד על ידי מחאות פוליטיות רחבות והעברת סיוע, מזון ומידע מודיעיני למאו מאו.
חיילי המאו מאו לבשו מכנסי חאקי קצרים וטוניקות ללא סימני זיהוי. הם שאפו לתאר עצמם כלוחמים אימתניים. המאו מאו היו מאורגנים בתאים אולם קבוצות חמושות רבות השתמשו במבנה ובדרגות של הצבא הבריטי. הם אף מינו שופטים שיכלו להטיל קנסות ולפסוק עונשים נוספים. העונש על התחברות ללא מאו מאו היה לכל הפחות קנס.
בקבוצת מאו מאו טיפוסית היו כמאה חברים. הקבוצות ומנהיגיהן היו שונות זו מזו. המנהיגים דרשו ציות מלא מהחברים. המנהיגים הבולטים היו: סטנלי מתנגי, וארוהיו איטוטה (נודע כגנרל סין, מנהיג אזור הר קניה) ודדן קימאתי, מנהיג יער אברדר. דדן קימאתי הכריז על עצמו כ"האביר המפקד של חצי כדור הארץ האפריקאי ולורד חצי כדור הארץ הדרומי".
המאו מאו תקפו בחשכה, חוות מבודדות על פי רוב, אך גם בתים בפאתי ניירובי.
הטקטיקה של המאו מאו הייתה ברוטאלית. הם הרגו וגרמו לנכויות בעזרת פיגיונות, אף לאנשי משטרה מבני הקיקויו. הם פגעו בחיות החווה ושרפו מבנים. קורבנותיהם נרצחו בשלל דרכים אכזריות. ראשי וידי הקורבנות נגדעו לעיתים כדי למנוע את זיהויים.
מצב החירום
ב-20 באוקטובר 1952 הכריז שר המושבות הבריטי אוליבר ליטלטון על מצב חירום והודיע על כך לבית הנבחרים. האלימות גברה והנציב האשים פוליטיקאים מקומיים בקנוניה. כוחות הביטחון עצרו 183 מהם, ביניהם ג'ומו קניאטה, שיהיה בעתיד הנשיא הראשון של קניה.
הבריטים הזרימו כוחות לקניה, בהם אף טייסים ומשחתת. סך כל הכוחות הבריטים הגיע ל־55,000 חיילים בפיקודו של ג'ורג' ארסקין.
הבריטים סבלו ממחסור במודיעין בתחילת העימות. היו קצינים בכירים שחשבו שהמרד משני יחסית למשבר במלזיה. חיילים רבים לא ידעו לזהות את המאו מאו וירו בחפים מפשע. היו שאספו ידיים קטועות כדי לזכות בפרס לא רשמי של 5 שילינג.
המתיישבים הלבנים, שרבים מהם היו בני המעמד הבינוני-גבוה, פיטרו את כל בני הקיקויו מחשש שהם חברים במאו מאו. הם התחמשו ובמקרים מסוימים בנו מבצרים. נשים נשאו אקדחים ומתיישבים רבים סייעו למשטרה.
גם פקידים בריטים חשדו בבני הקיקויו. הם חשבו כי "ארגון הקיקויו המרכזי" הוא הזרוע הפוליטית של המאו מאו. נשיאת נשק וחברות במאו מאו הוצאו מחוץ לחוק. חלק ניכר מבני המאו מאו הוגלו ל"כפרים חדשים", שהיו מחנות מעצר.
ב־24 בינואר 1953 הרגו המאו מאו את משפחת רוק - אב, אם וילד בן שש. הם נרצחו בעזרת פנגה, ייתכן ועל ידי עובדים לשעבר.
ב-25-26 במרץ תקפו המאו מאו את הכפר לארי ושרפו בין 84 ל־150 מבני הקיקויו שלא היו חברים בארגון בבקתותיהם. חלק ניכר מהקורבנות היו בני משפחותיהם של חיילים ששירתו ב"משמר המולדת של הקיקויו".
הבריטים והקנייתים שלא היו במאו מאו הגיבו בהכאות ובהוצאות להורג.
במאי 1953 הפך "משמר המולדת של הקיקויו" באופן רשמי לחלק מכוחות הביטחון. המשמר לקח חלק ניכר במאבק במאו מאו. רבים מהנלחמים במאו מאו התנצרו. הם הקימו מערך מודיעין וביצעו פשיטות למקומות שנחשדו בתמיכה במאו מאו.
הצ'יף נג'ירי הציע לאפשר ביטול נדרים לחברי המאו מאו. הבריטים אישורו זאת והציעו 2 שילינג למומר.
ב־1953 ירד כוחם של המאו מאו בשל ההתנגדות הצבאית וסכסוכים פנימיים. באותה השנה הקים הממשל כנופיות של אפריקאים נאמנים וחברי מאו מאו לשעבר וקצינים לבנים.
הם ניסו להסתנן למאו מאו וחיפשו והשמידו כנופיות מאו מאו אמיתיות.
בכנופיות הממשל היו אף מתיישבים שניסו להתחזות לאפריקאים.
בסוף שנת 1953 פשטו כוחות הביטחון על יער אברדר, הרגו ושבו 125 אנשי מאו מאו.
ב־15 בינואר 1954 וארוהיו איטוטה נתפס. הוא אושפז ונחקר. ואחר מכן שותף בדיונים עם המאו מאו באזור הר קניה ביוזמת סין. המשא ומתן ארך שלושה חודשים ונכשל.
באפריל 1954 יצא הצבא ל"מבצע סדן" בניירובי. העיר הושמה במצור והצבא בדק 30,000 תושבים ועצר 17,000 מהם. על העצורים היה להוכיח את חפותם או להישלח למחנות מעצר. חפים מפשע רבים נעצרו. העיר נותרה בשלטון צבאי עד לסוף השנה.
ב־1955 מנו המאו מאו לא יותר מ־15,000 איש. בינואר החלו "רובאי המלך האפריקאים" ב"מבצע פטיש". הם סרקו את יערות הרי אברדר, שם נתקלו בהתנגדות מעטה שכן רוב המורדים עזבו. משם עברו לאזור הר קניה. שם עצרו 5,500 אנשי גרילה והרגו 24 מתוך 51 מנהיגי כנופיות. המאו מאו נדחקו לעומק היער.
רוב הקיקויו פנו נגד המאו מאו. "משמר המולדת של הקיקויו" והלבנים לא סייעו לכך ביחסם הברוטאלי לאזרחים ועצורים. חוקרים השתמשו באלימות רבה. במחנה המעצר הולה 11 אנשים נהרגו ובין 22 ל־60 איש נפצעו לאחר שהשומרים ניסו להכריח 88 עצורים לעבוד. היו דיווחים על סירוס שבויים מהמאו מאו בעזרת פליירים. הממשל ניסה להסתיר ולטייח מקרים אלו.
בהמשך השנה הוכרזה חנינה כללית. היא מנעה תביעות כנגד "משמר המולדת של הקיקויו" וגם אפשרה למאו מאו להיכנע. שיחות השלום עם המאו מאו נכשלו ב־20 במאי 1955. הצבא פתח במתקפה סופית נגד המאו מאו באברדר, תוך שימוש מסיבי בכנופיות מתחזות. באותו זמן כמעט שלא נותרה למאו מאו תחמושת.
מנהיג המאו מאו האחרון דדן קימתי נתפס ב־21 באוקטובר 1956 בניירי על ידי כנופיה מתחזה.
הצבא הבריטי השאיר את סיום המאבק לכוחות הביטחון הקנייתים.
סיום המאבק
קימתי הוצא להורג בשנת 1957 ובשנה זו החלו בבחירות ישירות למועצת המחוקקים. מצב החירום הוסר סופית בדצמבר 1960. מנהיגים אפריקאים מתונים מונו למועצה המחוקקת. מספרם הוכפל לאחר שנה, דבר שהגדיל את השפעתם. ג'ומו קניאטה שוחרר ב־1961 והיה לנשיאה הראשון של קניה החופשית ב־12 בדצמבר 1963. אחרוני המאו מאו מסרו לו את נשקם.
נפגעים
ההערכות מספר הנפגעים שנויות במחלוקת. "משמר המולדת של הקיקויו" טען כי הרג 4,686 מתוך 10,527 אנשי המאו מאו, אולם אחרים מעריכים את מספרם בכ־30,000. מאו מאו נוספים נהרגו בסכסוכים פנימיים ובשל התנאים הקשים. המאו מאו הרגו בין 2,484 ל־11,000 אפריקאים. 32 מתיישבים לבנים נהרגו.
ממשל מושבת קניה הוציא להורג בתליה כ-1,090 לוחמי "מאו מאו".
ישראל
ב־26 באוגוסט 2004, יום השנה ה-26 למותו של ג'ומו קאניאטה התפרסמו לראשונה מכתביו האישיים. ממכתבים אלו התברר כי בזמן המרד הוא שלח לוחמי מאו מאו לקבל הכשרה צבאית בישראל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קניה: היסטוריה
קטגוריה:מרידות
קטגוריה:מזרח אפריקה הבריטית
קטגוריה:התנגדות לאימפריה הבריטית | 2023-06-08T05:02:22 |
בית אומיה | ממוזער|350px|המסגד האומיי בדמשק
שושלת בֵּית אוּמַיָּה (ערבית: بَنُو أُمَيَّةَ, בַּנוּ אֻמַיַּה; الأمويون, אל-אֻמַוִיּוּן) הייתה שושלת הח'ליפים הראשונה של האימפריה המוסלמית אחרי תקופת ארבעת ה"ראשידון" ("ישרי הדרך": אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי). היא נקראת על שמו של אומיה בן עבד שמס , מחשובי המנהיגים בעיר מכה לפני האסלאם. הח'ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית מדמשק מ-661 עד 750, ולאחר מכן שלטו בספרד מ-756 ועד 1031.
על השושלת
ענף בית אומיה היה הענף הערבי האריסטוקרטי ששלט במכה, עוד לפני תקופת האסלאם. הענף היה ידוע בעושרו, בהשכלת בניו ובהיותו מי שעיצב את מכה כמרחב הפולחן למקדש הכעבה. בזכות בית אומיה הפך המקדש למוקד העיקרי לעלייה לרגל בקרב שבטי הערבים, כשלכל אחד מהשבטים הוקצה במקדש אליל מסוים. בני אומיה ניצלו את עונת העלייה לרגל למכה כמקום קדוש לערבים הפגאנים, כדי לקדם את ענייניהם המסחריים (כהקמת שוק מרכזי למסחר) וכדי לבצר את מעמדם הפוליטי והחברתי בקרב הערבים. הופעת הנביא מוחמד סיכנה את מעמדו של השבט, משום השתייכותו של מוחמד לענף המתחרה – הענף ההאשמי, שעד הופעת מוחמד היה מעמדו חלש. בני אומיה חששו כי קבלת האסלאם תגרום להתחזקות שבטו של מוחמד, וכך יאבדו בני אומיה את כוחם הכלכלי והפוליטי במכה. רצונו של הנביא להפוך את המקדש למקדשו היחידי של אללה פורש על ידם כניסיון של מוחמד לעצב את המקדש מחדש, כדי לשלוט בתנועת העלייה לרגל ובכך גם לשלוט במכה מבחינה מסחרית ופוליטית, מה שאיים לפגוע באינטרסים שלהם. לכן נודעו בני אומיה כגורם העיקרי שהתנגד לדת החדשה ולמבשרה, הנביא מוחמד. רוב המלחמות המשמעותיות נגד מוחמד נבעו מיוזמת בית אומיה. לבסוף הצליח מוחמד להשתלט על העיר מכה, מעוזם של בני הענף הסורר.
לאחר מות מוחמד, בחרו האומיים להתאסלם ובדרך זו להשיב את כוחם הפוליטי כמקודם, כפי שאכן קרה. משפחת אומיה תמכה בבחירתם לשלטון של אבו בכר ועמר בן אל-ח'טאב, שלא היו לא מענף המשפחה ההאשמי ולא מהענף האומיי; בכך הם קידמו את האינטרס העיקרי של בני אומיה – לא להחזיר את בני האשם לשלטון. בימי שלטונם של שני הח'ליפים הראשונים החלו האומיים להשתלט על עמדות הכוח בראשות המדינה המוסלמית, שבאותה התקופה התרחבה גם לאזורי מצרים ופרס. בסופו של דבר, רוב המשרות הפוליטיות והמינהליות נמצאו בידי בני אומיה. עם מותו של עומר נוכחו האומיים שבידם הכוח להחזיר את השלטון למשפחתם והם אכן תמכו בהכתרתו של עות'מאן בן עפאן, מענף בית אומיה, כח'ליף.
שלטון בית אומיה
שושלת בית אומיה הראשונה שלטה בין 661 ל-750 מדמשק, שנהפכה בידי מייסד השושלת, מועאויה בן אבי סופיאן, לבירת האימפריה המוסלמית. הפיכתו של מועאויה לשליט המוסלמים עמדה בסתירה אירונית לעובדה שהיה בן לחמולת בני עבד שמס, שרדפה וגרשה את מוחמד ממכה למדינה.
ניתן לחלק את תקופת שלטון בית אומיה לארבעה חלקים:
בתחילה שלטה שושלתו של מעאויה בן אבי סופיאן (661 עד 684), הכוללת אותו, את בנו ואת נכדו.
שלטונו של מרואן הראשון מסמן את העברת הכוח בתוך בית אומיה לבני חכם, שושלת הכוללת את מרואן עצמו, בנו ונכדיו.
תקופה רצופת מאבקי כוח בתוך שושלת מרואן בין ניניו, החלה עם שלטונו של (743–744).
לאחר נפילת שלטון בית אומיה מדמשק, התקופה הרביעית מאופיינת בשלטון אמירי בית אומיה באנדלוסיה שבספרד.
ממוזער|250px|כיפת הסלע בירושלים – הוקמה בימי שושלת בני אומיה
בתחילה היה מעאויה נציב בסוריה תחת הח'ליף השלישי, עות'מאן. אחר רצח עות'מאן בידי מי שזוהו כחסידי עלי בן אבי טאלב מבני משפחת האשם, הוכתר עלי תחתיו. האומיים התנגדו לעלייתו של עלי ההאשמי לשלטון, מה שעלול היה לפגוע בכוחם, כפי שקרה בימי מוחמד. כשמועאויה מרד בעלי, האחרון לא יכול היה לנצל את האידאולוגיה הדתית להגנתו, כפי שעשה הנביא בשעתו מאחר שבני אומיה כבר התאסלמו. כיוון שאוצר המדינה המוסלמית הוחזק אז בידי בית אומיה, נוצל כוחם הכלכלי לצורך גיוס חיילים והרחבת כוחם הצבאי. השפעתם הקודמת סייעה לאומיים לצרף למחנם שבטים רבים (לימים, רובם ככולם יהפכו לסונים). כך הצליח מועאויה לבסס שלטונו ולהקים את המדינה האומיית. הענף ההאשמי ושבטים ערבים אחרים, בעיקר בעיראק (האזור המתחרה לסוריה, מרכז שלטונם של האומיים), התלכדו סביב צאצאי עלי וניסו להשיב את משפחת האשם לשלטון תוך ניצול דמותו הדתית של הנביא ושל עלי במלחמתם נגד בית אומיה. השלטון האומיי הפעיל את מדיניות ההתנקשויות בבכירי מנהיגי משפחת האשם (מהם יצאו מאוחר יותר האמאמים השיעים). ב-657 התעמתו שני הצדדים בקרב צפין. הפנייה לבוררות עוררה על עלי את חמת חלק מחייליו, שטענו כי ההכרעה יכולה להינתן רק על ידי האל עצמו; בהמשך הם פרשו והקימו את הכת הראשונה בתולדות האסלאם – הח'וארג'. אנשי עלי ובית אומיה התעמתו פעם נוספת ב-658 ואף שידו של עלי הייתה על העליונה, גם קרב זה לא הכריע סופית מי יהיה הח'ליף המוסכם על כל המוסלמים. ברם, עם רציחתו של עלי ב-661 בידי איש כת הח'וארג', מועאויה הכריז על עצמו כח'ליף האימפריה המוסלמית כולה. עלייתו לשלטון של מועאויה מסמנת את קץ שלטון ארבעת "הח'ליפים ישרי הדרך", כאשר מרכז שלטונם של השלושה הראשונים היה מהעיר הקדושה מדינה ומרכז שלטונו של עלי היה בכופה, ואת מעבר מרכז האומה המוסלמית לאזור הסהר הפורה.
במשך כל תקופת שלטונו סבל בית אומיה מהיעדר לגיטימיות דתית ואתנית. מבחינה דתית, הח'ליף, מועאויה אבן אבי סופיאן התאסלם, יחד עם אביו, אבי סופיאן, רק אחרי כניעת מכה בפני הנביא, הרבה אחרי האליטות המוסלמיות הוותיקות: המוהאג'רון, הקבוצה שברחה עם מוחמד ממכה לאל מדינה בשנת ההג'רה (622), והאנצאר – תושבי אל מדינה, שסייעו למוחמד והמוהאג'רון). גם העובדה שבית אומיה בחר בדמשק לבירתו יצרה מצב בו מסופוטמיה ופרס שאכלסו הרבה יותר מאמינים מסוריה, ראו עצמן כמחוזות כבושים בידי מיעוט; אי נחת זאת גרמה למרידות אזוריות רבות עד שלבסוף, ב-750 הודחה השושלת האומיית מן השלטון במזרח התיכון.
כעבור זמן התלכדו תומכי עלי (שיעת עלי, הסיעה של עלי) עם בית עבאס (ענף מבית האשם) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח, בקרב הזב (750), בו נרצחו רוב בני אומיה בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה. אמיר מבני בית אומיה, עבד א-רחמן, נמלט מחרבם של העבאסים לספרד (דרך צפון אפריקה), כבש את קורדובה, וייסד שם שושלת בית אומיה חדשה, ששלטה בממלכה המוסלמית בספרד במשך כ-300 שנה, עד 1031.
קשרי החוץ של הח'ליפות האומיית
הח'ליפות האומיית הייתה אוטרקית כמעט לחלוטין. בניגוד לקשריה עם המזרח, במשך כל תקופת שלטונה לא נוצרו קשרי מסחר או דיפלומטיה בינה לבין העולם המערבי.
בצפון קיימה הממלכה מלחמת התשה מתמדת במחוזות ההרריים של אנטליה כנגד הביזנטים. עם שאר שליטי אירופה הנוצרית – המרובינגים הקרולינגים והלומברדים, לא התקיימו מגעים, מלבד פשיטות ימיות אקראיות.
במזרח קיימה הממלכה קשרים כלכליים עם עמים ומדינות ששכנו לאורך האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט, כמו סינד (היום בפקיסטן), זנזיבר, אינדונזיה ואפילו סין. מסעות אלו היוו השראה לאגדות סינבד המלח. לעומת קשרי מסחר ימיים עם המזרח, פסק הסחר היבשתי עם המזרח בדרך המשי, בעקבות פלישת השבטים הטורקיים ממרכז אסיה.
בית אומיה היה הראשון שהתייחס לארץ ישראל כאל מחוז. מועאויה עצמו הוכתר בירושלים ושם נשבעו לו אמונים. ארץ ישראל נקראה בשם ג'ונד (מחוז) פלסטין, יריחו שוקמה והפכה לעיר חורף, ונבנה בה ארמון הישאם; גם רמלה, על אם הדרך מיפו לירושלים, הוקמה כעיר חדשה והפכה לבירת המחוז. כביש רמלה-ירושלים, חלק מהדרך ההיסטורית יפו-ירושלים שב ונסלל בימי במאה ה-8 בתוואי הדרך הרומית אך הוא השתבש ונהרס ורק אבני מיל אחדות ועליהן כתובות ערביות שימשו עדות לבנייתו.שמואל אביצור, לתולדות כביש יפו-ירושלים, מבחר מאמרים בידיעת ארץ ישראל תהליכי יצור ואורחות חיים, אריאל, החברה להגנת הטבע, 1988, עמ' 9
כלכלה ומסחר
בית אומיה טבעו מטבעות שלא נשאו דיוקנאות אלא כיתובים בלבד. היו להם קשרי מסחר וכסף בדרום עם השבטים הנובים שבדרום מצרים. אלו באו לידי ביטוי בעיקר בסחר עבדים אפריקאים ויצוא מזון.
בית אומיה בנו ארבעה ארמונות באזור בו שוכן כיום הגן הארכאולוגי ירושלים, את מסגד עומר, את מסגד אל-אקצא ואת מקדש כיפת הסלע בירושלים, וכן את המסגד האומיי בדמשק, את חאן אל-מיניה על שפת הכנרת, את המסגד הלבן ברמלה וכן את דאר אל חכמה (دار الحكمة), "בית החכמים" וארמון הישאם ביריחו.
השליטים מבית אומיה
מרכז|ממוזער|600px|שושלת היוחסין של בית אומיה
הח'ליפים מבית אומיה
השנים המופיעות לאחר כל שם הן שנות השלטון
מועאויה הראשון בן אבּו סופיאן, 661–680, מייסד השושלת.
יזיד הראשון בן מועאויה הראשון, 680–683 – הרג את חוסיין בן עלי, נכדו של מוחמד, בקרב כרבלא; זכור על ידי השיעים כשליט חלש אופי ואכזר.
מועאויה השני בן יזיד הראשון, 683–684, שלט רק ארבעה חודשים לפני שנפטר.
מרואן הראשון בן אל-חכּם, 684–685.
עבד אל-מלכ בן מרואן הראשון, 685–705, נחשב לשליט מלומד ומוצלח.
אל-וליד הראשון בן עבּד אל-מלכּ, 705–715, הרחיב את גבולות האימפריה.
סולימאן בן עבּד אל-מלכּ, 715–717, אחיו הצעיר של אל וואליד הראשון, הח'ליף היחיד שקבע את מושבו ברמלה.
עומר אבן עבד אל-עזיז בן עבּד אל-עזיז, 717–720, מונה בידי סולימאן לתפקיד אף על פי שלא היה בנו, בשל כישוריו והשכלתו. על אף שלטונו הקצר נחשב במסורת האיסלמית לאחד מטובי הח'ליפים, שני רק לארבעת הח'ליפים הראשונים (שלא היו מבית אומיה).
יזיד השני בן עבּד אל-מלכּ, 720–724, בן דודו של עומר. בתקופתו החלה מלחמת האזרחים עם בני בית עבאס.
הישאם בן עבּד אל-מלכּ, 724–743, אחיו של וליד הראשון.
אל-וליד השני בן יזיד השני, 743–744, אחיינו של הישאם. עלייתו לשלטון נתקלה בהתנגדות רבה בשל המוניטין שיצאו לו כמי שחי חיים לא מוסריים. נרצח ב-16 באפריל 744.
יזיד השלישי בן אל-וליד הראשון, 744, אחיינו של וליד השני. שלט במשך כחצי שנה בלבד, עד מותו. זכה לכינוי "יזיד הגרוע", בין השאר בשל סירובו להעלות את שכר החיילים בצבא בהתאם להבטחת קודמו.
אבראהים אבן אל-וליד , 744, אחיו של יזיד השלישי, שלט זמן קצר בלבד, ויתר על הכהונה ונמלט בשל חששו מאויביו הפוליטיים.
מרואן השני בן מוחמד, 744–750, בן דודו של אבראהים. ירש אימפריה מתפרקת, והפסיד לבית עבאס בקרב הזב, בו נהרגו מעל 300 מבני בית אומיה.
אמירים מבית אומיה בקורדובה
השנים המופיעות לאחר כל שם הן שנות השלטון
עבד א-רחמן הראשון, 756–788, מייסד השושלת בקורדובה.
השאם הראשון, 788–796.
אל-חכם הראשון, 796–822
עבד א-רחמן השני, 822–852, נחשב לחלש שבשליטי בית אומיה בספרד.
מוחמד הראשון, 852–886
א-מונד'יר, 886–888
עבד אללה אבן מוחמד, 888–912
עבד א-רחמן השלישי, 912–929, נכדו של עבדאללה, עלה לשלטון בגיל 22. הכריז על עצמו כעל ח'ליף ב-16 בינואר 929 – השליט המוסלמי הראשון מחוץ למכה שנטל לעצמו תואר זה; התואר הגביר את יוקרתו בקרב נתיניו בספרד ובצפון אפריקה.
ח'ליפים מבית אומיה בקורדובה
השנים המופיעות לאחר כל שם הן שנות השלטון
עבד א-רחמן השלישי, כח'ליף, 929–961.
אל-חכם השני, 961–976 , למדן ואספן ספרים ידוע. בימיו תורגמו ספרים רבים מלטינית ויוונית לערבית. ספרייתו הושמדה במצור הברברי על קורדובה בשנת 1100.
השאם השני, 976–1008 , בנו של אל חקם השני.
מוחמד השני, 1008–1009 .
סולימאן השני, 1009–1010 .
השאם השני (שוב), 1010–1012.
סולימאן השני (שוב), 1012–1017.
עבד א-רחמן הרביעי , 1017, נרצח זמן קצר לאחר תחילת כהונתו.
עבד א-רחמן החמישי, 1023–1024 , הוכתר בדצמבר 1023 ונרצח בינואר 1024.
מוחמד השלישי, 1024 .
השאם השלישי, 1027–1031 , אחרון הח'ליפים לבית אומיה.
ראו גם
מועצת השורא (חליפות)
קישורים חיצוניים
שושלת אומיה
הערות שוליים
*
קטגוריה:שושלות ח'ליפים
קטגוריה:האימפריה המוסלמית
אומיה
קטגוריה:משפחות ערביות
קטגוריה:שושלות מוסלמיות
קטגוריה:אל-אנדלוס
אומיה | 2024-10-13T04:40:56 |
נפתלי צבי יהודה ברלין | הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע בקיצור הנצי"ב מוולוז'ין (כונה: ר' הירש לייב; כ"ט בחשוון ה'תקע"ז, 20 בנובמבר 1816 – כ"ח באב ה'תרנ"ג, 10 באוגוסט 1893) היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.
תולדות חייו
נעוריו
הנצי"ב היה בנו הבכור של יעקב ברלין, שהיה סוחר ותלמיד חכם בעיר מיר. אביו היה מיוחס מצד אביו לרבי אלחנן מברלין, אשר כונה "ר' אלחנן בעל התוספות" מחמת בקיאותו הנפלאה בתורה, שהזכירה את בקיאותם של בעלי התוספות. מצד אימו הגיע ייחוסו עד רבי מאיר אייזנשטט, מחבר שו"ת פנים מאירות. רבי שלום שבדרון סיפר כי בילדותו התקשה הנצי"ב בלימוד ואביו שקל לשולחו ללמוד מקצוע, ואז הילד בכה זמן רב עד שנפתחו בפניו שערי חכמה. יש מבני משפחת הנצי"ב המכחישים בתוקף את הסיפור, ובגרסה אחרת מספר גיסו ואחיינו רבי ברוך אפשטיין בספרו "מקור ברוך", כי במהלך התקופה שלאחר נישואי הנצי"ב היו זמנים שבהם חש תחושות יאוש, וחשב לעבור לעיסוק במסחר, אולם באותו זמן קשר קשרים תורניים עם רבי דוד לוריא, דבר שעודד את רוחו מאוד. הרד"ל אף העניק לו הסכמה לחלק הראשון של ספרו "העמק שאלה" שיצא בשנת ה'תרט"ו.
בגיל 11 החל ללמוד בישיבת וולוז'ין, ובגיל 13 וחצי לקחו ר' יצחק מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין, כחתן לבתו ריינה-בתיה. עם נישואיו התמסר הנצי"ב להתעמקות בתורה במשך כעשרים וחמש שנים, והוא התבלט בשקידתו. בנו של הנצי"ב, הרב מאיר בר-אילן, מספר שבתחילה לא נודעה גדלותו המיוחדת של הנצי"ב עקב ענוותנותו. חליפת מכתבים בין הנצי"ב לבין הרד"ל היא זו שהעמידה את רבי יצחק מוולוז'ין על גדולתו. משנת ה'תר"ז החל להעביר שיעורים בישיבת וולוז'ין.
ראשות ישיבת וולוז'ין
שמאל|ממוזער|250px|בנין ישיבת וולוז'ין כיום
כשנפטר חמיו בשנת ה'תר"ט התמנה חתנו הראשון, ר' אליעזר יצחק, לראש הישיבה, והנצי"ב מִשְנֶה לו. מותו בגיל צעיר של ר' אליעזר יצחק, בשנת ה'תרי"ג (1853), הביא להכתרתו של הנצי"ב כראש הישיבה, ולמִשְנֶה הוכתר ר' יוסף דב בר סולובייצ'יק. השניים כיהנו זמן מה יחדיו, אך חילוקי הדעות והחיכוכים ביניהם היו רבים. הנצי"ב דגל בבקיאות ובפשטנות, ואילו ר' יוסף-דוב בפלפול ובחריפות. ארבעה מגדולי הרבנים באותו הדור, ביניהם ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, התערבו במחלוקת שנוצרה והעמידה בסכנה את קיום הישיבה, והכריעו לזכותו של הנצי"ב, שכיהן כראש ישיבה ראשי ור' יוסף דב משנה לו. במשך 12 שנה כיהנו יחד במתכונת זו, במהלכן פרצו מפעם לפעם מחלוקות בין תלמידי הנצי"ב לתלמידי ר' יוסף דב. לאחר כשתים עשרה שנה עזב ר' יוסף דב לצורך קבלת משרת הרבנות בבריסק דליטא, וכדי להוכיח שלא עזב על רקע המחלוקת ביניהם השיא את בנו הרב חיים לנכדת הנצי"ב (בת חתנו הרב רפאל שפירא). החל משנת ה'תרי"ג הנהיג את הישיבה, עד לסגירתה בשנת ה'תרנ"ב, ובה השקיע את כל מרצו, כפי שכתב: .
תחת הנהגת הנצי"ב התפרסם שמה של הישיבה עוד יותר, ומספר התלמידים בישיבה גדל ממאה ליותר מחמש מאות תלמידים. מקצת מאופייה של הישיבה השתקף ב"המתמיד" שכתב חיים נחמן ביאליק, שבעברו למד בה.
בשנת ה'תרל"א נפטרה אשתו ריינה בתיה, ממנה נולד בנו ר' חיים ברלין. לאחר מותה נשא הנצי"ב את בת אחותו, בתיה מרים אפשטיין, בתו של בעל ה"ערוך השולחן", רבי יחיאל מיכל אפשטיין, שהייתה צעירה ממנו בכשלושים שנה. לזוג נולדו שני הבנים: רבי יעקב ורבי מאיר ברלין (לימים בר-אילן).
בזקנותו, רצה מאוד לעלות לארץ ישראל, ועל כן ביקש למנות במקומו את בנו, ר' חיים, רבה של מוסקבה, אך חלק מהתלמידים התנגדו, כי רצו את הרב חיים סולובייצ'יק. תסיסה זו גרמה בסופו של דבר להלשנה לשלטונות על "תפקודה הלקוי" של הישיבה, שהביאה להתערבות שר ההשכלה הרוסי.
ישיבת וולוז'ין נסגרה בסופו של דבר בשל הלחץ הבלתי פוסק שהפעילו השלטונות הרוסיים על הנצי"ב. הטענה הרווחת היא שהנצי"ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית, אך למעשה הוא הסכים ללימוד של השפה הרוסית מחוץ לכותלי הישיבה, כפי שהוא כותב: "אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוהים", אולם דבר זה לא סיפק את שר החינוך הרוסי, שדרש בה'תרנ"א (1891), שעות לימוד רבות ללימודי חול, משעה 9 בבוקר ועד שעה 3 אחר הצהריים, שלא יהיו לימודים בערב, שלא ילמדו יותר מעשר שעות ביום ושכל הצוות של הישיבה יהיו בעלי דיפלומות. לדרישות אלו לא יכול היה הנצי"ב להסכים, והישיבה נסגרה.
עם סגירת הישיבה בשבט ה'תרנ"ב (פברואר 1892) גורשו גם ראשיה מהאזור. סגירת הישיבה, בה השקיע את כל כוחותיו במשך 38 שנים, הרעה את בריאותו, כמו גם הדאגה מהחובות על סך 9,000 רובל שהותירה. מצבו הגיע עד לשיתוק. בריאותו הירודה מנעה ממנו להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל. כעבור כשנה וחצי, בבוקר ביום חמישי כ"ח באב ה'תרנ"ג (10 באוגוסט 1893) נפטר בהיותו בוורשה. הוא נקבר למחרת בבית הקברות היהודי בוורשה. מאוחר יותר נקבר לצדו בעל נכדתו ר' חיים סולובייצ'יק.
בנו ר' חיים ברלין שימש כרבה של מוסקבה וכשעלה לארץ ישראל לאחר פטירת אביו היה לרבה של קהילת הפרושים בירושלים לאחר פטירת ר' שמואל סלנט, ואילו בנו הרב מאיר בר-אילן, היה מדמויותיה הבולטות של הציונות הדתית וממנהיגיה. על שמו נקרא קיבוץ עין הנצי"ב ובו שלושה מעיינות על שמו, עין נפתלי, עין צבי ועין יהודה.
פעילותו בתנועת חיבת ציון
שמאל|ממוזער|250px|קברו של הנצי"ב בבית הקברות היהודי בוורשה
thumb|אהל על קברי הנצי"ב ורבי חיים מבריסק בבית העלמין בוורשא|ממוזער|250px|אוהל קבריהם של הנצי"ב מוולוז'ין ור' חיים מבריסק בבית הקברות היהודי בוורשה
הנצי"ב רחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת חובבי ציון. הנצי"ב היה משוכנע כי ההתעוררות לעליה לארץ ישראל נובעת מרצון השגחה עליונה לגאולת ישראל. את רעיונות אלה, המפוזרים בספריו, הביע בקיצור בשני מכתבים משנת ה'תרמ"ו ששלח לאגודות "חובבי ציון". את העובדה שבראש בניין הארץ עומדים צעירים חילונים הקביל לעליית שיבת ציון בימי עזרא, שבה בין העולים היו מחללי שבת ונשואים לנוכריות. עם זאת הוא קבע כי יישוב הארץ עצמו חייב להיות מתוך שמירה על המצוות בכלל ועל המצוות התלויות בארץ בפרט, ושאלמלא כן כל מפעל ההתיישבות איננו ראוי.
אם אמנם לא חשב בתחילה הנצי"ב לפעול במסגרת התנועה, בשל עומס עבודת הישיבה, נמשך אט אט לתוך פעילות התנועה, עד שנבחר בועידת דרוסקניק (ה'תרמ"ז) לאחר משלושת "הגבאים היועצים" להנהגת התנועה. בשלהי השנה הוציאו מכתב חוזר לכל רבני הקהילות בעניין העמדת קופות צדקה לשם איסוף כספים ליישוב ארץ ישראל. מתוקף תפקידו פעל הנצי"ב להחדרת ערכי הדת בתנועהיש הטוענים כי הנצי"ב התנגד להיתר המכירה, על פי מה שכתב ב'קונטרס דבר השמיטה' (נדפס בשו"ת 'משיב דבר' חלק ב, אחרי סימן נו). ברם, רק חציו הראשון של הקונטרס שייך לנצי"ב. חצי זה מתוארך בתחילתו ליום חמישי של שבוע פרשת משפטים שנת ה'תרל"ח - 1878, כעשר שנים לפני היתר המכירה הראשון שהציעו רבנים אשכנזים כלשהם. אכן, חצי זה אינו מתייחס להיתר המכירה, אלא קובע בפשטות שעל המתיישבים לקיים שמיטה כהלכתה. החצי השני - שתוקף בחריפות את היתר המכירה - שייך לר' יהושע העשיל מרגליות, ונדפס בטעות כאילו הוא של הנצי"ב (וכך כתב במפורש בנו של הנצי"ב, ר' חיים ברלין, בשו"ת נשמת חיים יו"ד סימן רג).. במכתביו קבל על "תקלות" שאבחן בפעילות התנועה, ולא אחת עורר את זעמם של מנהיגי התנועה החילונים. למשל, כאשר רצו להעמיד בראש התנועה את יהודה לייב פינסקר התנגד נמרצות בשל ריחוקו מהדת. בייחוד סערה רוחו בעקבות השמועות שנפוצו על התנהגותם החילונית של חלוצי ביל"ו מתיישבי גדרה. הנצי"ב דרש לפעול באמצעים נגדם, עד כדי הוצאתם מהמקום. לבסוף, חזר בו מדרישה זו.
בוועידת "חובבי ציון" בוילנא בשנת ה'תרמ"ט, נבחר שוב לגבאי-יועץ. בראשית ה'תרנ"א קרא במאמרו "אחרית כבראשית" להתגייס לעבודת היישוב "אם בפעולה חומרית, בעבודת האדמה או בחרושת המעשה או במסחר, אם בפעולה רוחנית, היינו הדפסת ספרים מועילים לעניין הנשגב". כמו כן הדגיש את מחויבותם של גדולי ישראל לתהליך שיבת ציון.
כל פעילותו ב"חיבת ציון" התנהלה כולה מחוץ לכותלי הישיבה, כי הישיבה הייתה בעיניו קודש ללימוד תורה בלבד. לא לחינם הוקמו אגודות סתרים של חיבת ציון בישיבה שלו. הראשונה בשם "נס ציונה" שנוסדה בה'תרמ"ה (1885) שלא בידיעתו ונסגרה לאחר שהמשטרה גילתה אותה, והשנייה בשם "נצח ישראל" שנוסדה בה'תר"ן (1890) בידיעתו.
עמדות אחרות בענייני השעה
הנצי"ב הדגיש את חשיבות האחדות, ויצא נגד הרבנים שקראו להקים קהילות נפרדות, כפי שנעשה בהונגריה ובגרמניה. כאשר ביקשו מנהיגים אורתודוקסיים לקדם רעיון זה גם בגליציה הוא כתב כי עצתם "קשה כחרבות לגוף האומה ולקיומה".
שיטתו בלימוד תורה
יוצאת דופן הייתה התעסקותו במדרשים התנאיים, כמו הספרי ובספרות הגאונים. את חיבורו החשוב "העמק שְאָלָה" כתב על ספר השאילתות של רב אחאי גאון. בשיטתו היה קרוב לבית מדרשו של הגאון מווילנה (שבהשפעתו נוסדה ישיבת וולוז'ין) וכמוהו עשה שימוש רב בהגהות נוסח. בעוד שהלימוד הישיבתי לעיתים מנותק מפסיקה הלכה למעשה, היה הנצי"ב מפורסם גם כמשיב תשובות הלכתיות.
בהקדמותיו הארוכות לכל אחד מחלקי "העמק שאלה" פורש הנצי"ב את שיטתו בלימוד. לימוד התורה עשוי, לדבריו, משני יסודות: הקבלה (המסורת) והפלפול. (בלשונו - "אש-דת", הדת היא המסורת, והאש היא הפלפול המשתלהב). הגאונים, מתוך קרבתם לתקופת התלמוד "כל דבריהם דברי קבלה". לעומתם הראשונים נזקקו להגיע לפירושיהם מתוך היקש שכלי ופלפול. בלימודו שילב את שתי הדרכים, חתר אל יסודות הגאונים והשלימם בסברות הראשונים, אגב השוואות, ובירור עומקן של סברות והלכות בשכלו הפשטני. את יסודותיו תמך תמיד בשאלתות, בה"ג והרי"ף. השיבה לראשונים הקדומים באה אצלו מתוך הכרה ברורה, כי בדבריהם יש לחפש את המפתח להבנת ההלכה כולה.
העיון בדברי הראשונים הקדומים הביא אותו לחקר נוסחאות ולחיפוש אחריהן, ובתחום זה התגלה כבעל חוש מדעי מפתיע. בחיפושיו אחר הנוסחא המדויקת ביותר של השאילתות, רכש לעצמו כתבי יד שונים ונדירים.
יוצא דופן היה עיסוקו במקרא. בכל יום הוא לימד בישיבה את פרשת השבוע, מה שהפך לימים לפירוש "העמק דבר". לימוד זה היה לחידוש כלפי הנהוג בישיבות אז. הוא קבע כללים לפיהם ניתן להסיק דברים מהמקרא. נאמן לשיטתו המחברת את החידושים המאוחרים לטקסטים הקדומים, הסמיך את דברי חז"ל במדרשי ההלכה והאגדה אל התורה שבכתב, על ידי דקדוקים לשוניים וענייניים. בפירושו לתורה הוא מתגלה כבלשן מובהק. על חיבור זה אמר לימים בנו הרב מאיר בר-אילן: .
רעיונותיו מקוריים. בשיח על יהדות ומוסר חשוב הסברו על השם שניתן לספר בראשית - "ספר הישר", על היות האבות ישרים בדרכי העולם. בתיאור מגדל בבל הוא מציג חברה טוטליטרית, המבקשת להקים מגדל על מנת לאפשר תצפית ושליטה מהודקת על בני האדם. הוא מתאר כיצד חברה כזו תתפאר בשלום ובלכידות בתוכה, אבל למעשה תרדוף ותשפוך דמו של כל שיעז להתנגד.
כתביו
בחייו התפרסמו ספריו "העמק שאלה" על שאילתות דרב אחאי ופירושו העמק דבר על התורה ו"רנה של תורה" על שיר השירים. בנוסף, כתב שו"ת בשם "משיב דבר", וספר חידושים על הש"ס בשם "מרומי שדה" (על פי הפסוק: "ונפתלי על מרומי שדה", שופטים ה, יח) שיצאו לאור לאחר פטירתו. בניו, המוציאים לאור את השו"ת, סירבו לכתוב את תולדות אביהם בפתח הספר, מאחר שהוא ראה בסיפורי קורות רבנים ביטול תורה ועל כן "עצת היצר".
ספריו
העמק דבר
שו"ת משיב דבר
מרומי שדה
ספרי עם עמק הנצי"ב
דבר העמק - על הנ"ך, יו"ל על ידי ישיבת באר יעקב ה'תשמ"ח.
העמק שאלה - על שאילתות דרב אחאי גאון
ברכת הנצי"ב - על המכילתא
רינה של תורה - על שיר השירים
אגרות הנצי"ב
דרשות הנצי"ב - ירושלים ה' תשנ"ג
מאמר שאר ישראל - על תפקיד עם ישראל והגלות.
אמרי שפר - פירוש על הגדה של פסח
משפחתו
לנצי"ב היו חמישה ילדים.
מאשתו הראשונה ריינה-בתיה, לה נישא מעט לאחר בר המצווה שלו, נולדו לו שלשה ילדים:
בנו, הרב חיים ברלין,
בתו, שרה-רשא אשת הרב רפאל שפירא
בתו, דרייזל שנישאה אף היא לרב רפאל שפירא לאחר פטירת אחותה.
אשתו הראשונה נפטרה בסביבות שנת ה'תרל"ג–ה'תרל"ד, לאחר למעלה מארבעים שנות נישואין.
לאחר פטירת אשתו הראשונה נישא לבתיה-מרים (נפטרה בירושלים בשנת ה'תרצ"ג), בתו של אחותו וגיסו הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (בעל "ערוך השולחן") אשר סייעה בעדו בניהול ענייניה הכספיים של ישיבת וולוז'ין. היא נישאה לו בהיותה בת 28 חרף פער הגילאים ביניהם, בשל רצונה להינשא לתלמיד חכם העוסק בתורהעל נסיבות נישואין נמסרו גרסאות שונות. ראו: הרב מאיר בר-אילן, רבן של ישראל, ניו יורק תש"ג, עמ' 124–131 (פרק אודותיה); הרב יהודה ליב מימון, למען ציון לא אחשה, ירושלים תשי"ד, עמ' 110.. לבני הזוג שני ילדים:
יעקב ברלין, נקרא על שם סבו. בתו טובה ברלין-פפיש, פרסמה מזכרונות משפחתה בספרה "ממוהילוב עד ירושלים".
הרב מאיר (ברלין) בר-אילן
הנצחתו
רחובות בערים רבות בארץ קרויים על שמו, וכן קיבוץ עין הנצי"ב, בעמק בית שאן.
לקריאה נוספת
ספרים
הרב מאיר בר-אילן, רבן של ישראל, ניו-יורק תש"ג
הרב מאיר בר-אילן, מוולוז'ין עד ירושלים
משה צבי נריה, תולדות הנצי"ב
חנה קץ (קהת), משנת הנצי"ב, ירושלים ה'תש"ן
הרב איתם הנקין בתוך תערוך לפני שלחן ירושלים התשע"ט, חלק א, פרק ט.
אלקיים נסים, העמק דבר לנצי"ב: מידות וכלים בפרשנות הפשט, מכללת מורשת יעקב, רחובות תשס"ד
מאמרים
שמשון רוזנבוים, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ב"הד ליטא"; 11, 26 במרץ 1924.
איש יהודי, הגאון ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ב"המליץ", 13 באוקטובר 1893.
קישורים חיצוניים
ספריו
העמק דבר - על התורה (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, באתר hebrewbooks)
שו"ת משיב דבר, חלק א-ד, באתר hebrewbooks
מרומי שדה - על תלמוד בבלי, חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד', חלק ה', באתר hebrewbooks
עמק הנצי"ב - על הספרי, חלק א באתר hebrewbooks
עליו
.'ברלין, ר' נפתלי־צבי־יהודה ב"ר יעקב (הנצי"ב)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 36 (, תמונה 1234).
.
הנצי"ב ולימוד התנ"ך מאת חנה קץ, אתר דעת
בצלאל לנדוי, הנצי"ב למען יישוב הארץ, אתר דעת
הנצי"ב - אבי הציונות הדתית?, אתר בחדרי חרדים
שמואל קלמן מירסקי, הנציב וישיבת וולוז'ין, אתר דעת
על הנצי"ב ותלמידו הראי"ה קוק בעלון שבת הראי"ה
הערות שוליים
קטגוריה:פרשני מקרא בעת החדשה
קטגוריה:ראשי ישיבת וולוז'ין
קטגוריה:משפחת חיים מוולוז'ין
קטגוריה:רבנים אורתודוקסים
קטגוריה:רבנים ליטאים
קטגוריה:חובבי ציון
קטגוריה:משפחת ברלין
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות היהודי בוורשה
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:פרשני הגדה של פסח
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת
קטגוריה:פרשני הספרי
קטגוריה:פרשני המכילתא
קטגוריה:ילידי 1816
קטגוריה:נפטרים ב-1893 | 2024-10-19T17:34:26 |
הנצי"ב | REDIRECT נפתלי צבי יהודה ברלין | 2004-09-06T08:03:03 |
הגאון מוילנה | REDIRECT הגאון מווילנה | 2007-04-08T11:18:44 |
אומיה | REDIRECT בית אומיה | 2004-09-06T09:14:12 |
המאה ה-12 | ממוזער|350px|מפת המזרח הקרוב בשנת 1200 שחתמה את המאה ה-12|טקסט=
המאה ה־12 היא התקופה שהחלה בשנת 1101 והסתיימה בשנת 1200 (בין התאריכים 1 בינואר 1101 ל-31 בדצמבר 1200). במאה זו אירופה ידעה שגשוג תרבותי, שנודע כ-'הרנסאנס של המאה ה-12'.
במהלך מאה זו התעצמו מלחמות הדת באירופה והמזרח התיכון. המדינות הצלבניות התבססו בארץ הקודש מתוך מאבק מתמיד במעצמות המוסלמיות העולות בסוריה ומצרים, ומסעי צלב חדשים יצאו מאירופה הנוצרית כדי לסייע להן. בחצי האי האיברי התקדמה בהתמדה הרקונקיסטה הנוצרית, ולעומתה קמו בצפון אפריקה אימפריות אסלאמיות משושלות המוראביטון והמוואחידון. באירופה גופה נמשך מאבק האינווסטיטורה, בין הכנסייה הקתולית למלכים החילונים.
בתרבות האירופית שלטו ערכי האבירות והאהבה הרומנטית, והחלה להתפתח האדריכלות הגותית. מסדרי נזירים ואבירים נוסדו באירופה ובארץ הקודש.
בעולם הערבי הגיעה לשיאה ההגות הפילוסופית והמדעית האריסטוטלית, והיהודים השתלבו בה בהצלחה רבה. ביהדות אשכנז התבסס בית מדרשם של בעלי התוספות ושיטת הפלפול שפיתח, ותורת הקבלה החלה לקבל את עיקר גיבושה ופרסומה.
אירועים בולטים בעולם
1101 – האלמורבידים משתלטים על הממלכות המוריות בספרד פרט לסרגוסה, מיורקה ואלבסין.
1104 – הצלבנים כובשים את עכו והופכים אותה לנמל הנוצרי העיקרי בארץ הקודש.
1107 – תחילת מסע הצלב הנורווגי בהנהגתו של המלך הנורווגי זיגורד הראשון.
1108 – נחתם חוזה דבול בין בוהמון הראשון מאנטיוכיה לבין אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.
1119 – הקמת מסדר אבירי היכל שלמה.
1119 – קרב אגר סאנגוויניס – צבאה של נסיכות אנטיוכיה מושמד בקרב נגד קואליציה מוסלמית, ורוג'ר מסלרנו, עוצר נסיכות אנטיוכיה נהרג.
1121 – קרב דידגורי – הגאורגים מביסים את הסלג'וקים, במה שנחשב לניצחון הצבאי הגדול ביותר של האומה הגאורגית.
1122 – הסכם וורמס בין האפיפיור קליקסטוס השני לבין היינריך החמישי מסיים את השלב הראשון של מאבק האינווסטיטורה.
1132 – התותח הראשון הומצא בסין.
1138 – מתרחשת רעידת האדמה בחלב המוערכת כשלישית בחומרתה בהיסטוריה על פי מספר ההרוגים, כ-230 אלף בני אדם.
1144 – המצור על אדסה הסתיים ורוזנות אדסה הצלבנית נפלה בידי עמאד א-דין זנגי.
1147 – תחילת מסע הצלב השני בעקבות נפילת רוזנות אדסה.
1147 – פרעות קשות בקהילות אשכנז בהשראת מסע הצלב השני ובעידודו של מטיף בשם רודולף הציסטרציני.
1147 – קרב דורליאום – צבא הצלבנים הגרמני בהנהגת קונרד השלישי נופל למארבים סלג'וקים ומושמד בדרכו לארץ הקודש.
1147 – אפונסו הראשון, מלך פורטוגל כובש את אמירות סנטרם, ואחריה את ליסבון, בסיוע כוחות צלבנים מאנגליה וארצות השפלה.
1147 – אלמריה נכבשת על ידי קואליציה של קסטיליה, נווארה, ארגון וג'נובה, לאחר כיבוש האזור הוא עבר לשליטה של ג'נובה.
1147 – המוואחידון כבשו את מרקש והפילו את שושלת המוראביטון, וכן פלשו לחצי האי האיברי וכבשו את סביליה.
1148 – המצור על דמשק במסגרת מסע הצלב השני מסתיים בכישלון צלבני.ממוזער|268x268 פיקסלים|צלאח א-דין מקבל את כניעתו של גי דה ליזינאן מלך ירושלים, לאחר ניצחונו ההיסטורי על הצלבנים בקרב קרני חיטין.
1153 – ממלכת ירושלים הצלבנית כובשת את אשקלון.
1159 – המוואחידון כובשים את אלג'יר, ותוניס נקבעת כבירתם.
1163 – החלה בניית קתדרלת נוטרדאם (הושלמה ב-1345).
1169 – צלאח א-דין כובש את מצרים מידי החליפות הפאטימית. כעבור שנתיים מת החליף האחרון והשושלת הפאטמית נפלה.
1173 – החלה בניית מגדל פיזה (הושלמה ב-1372).
1173 – פייר ולדו מייסד את התנועה הוולדנסית.
1176 – קרב מיריוקפאלון – הסלג'וקים מביסים את הקיסר הביזנטי מנואל קומננוס, והאימפריה הביזנטית מתחילה לשקוע.
1177 – ממלכת ירושלים מביסה את צלאח א-דין בקרב גזר.
1181 – אסטרונומים סינים ויפנים מתעדים את סופרנובה 1181.
1182 – גירוש יהודי צרפת על ידי המלך פיליפ השני.
1182 – האציל הצלבני רנו משטיון מנסה לכבוש את הערים הקדושות מכה ומדינה ולהכות את האסלאם בביתו שלו, אך צבאו מובס.
1186 – השולשת הע'ורית פולשת לצפון תת היבשת ההודית. פלישה זו שלוותה גם בחדירתן של השפעות מוסלמיות לתת היבשת, השפיעה על החברה והתרבות בהודו, ובין היתר החלישה את ההגמוניה ההינדואיסטית באצולה בצפון-מערב הודו. המגמה החדשה מביאה לימים גם לשליטים שהם אנטי-הינדים במובהק, הרס מקדשים ולהמרה לאסלאם באזורים בהם היה דומיננטי הבודהיזם, שקרנו נמצאת בירידה בתקופה זו, כמו פקיסטן ובנגלדש.
1187 – צלאח א-דין מנצח את הצלבנים בקרב קרני חיטין, ומביא להתפוררות ממלכת ירושלים. ירושלים נכנעת לצלאח א-דין אחרי 13 ימי מצור.
1189 – תחילת מסע הצלב השלישי בעקבות נפילת ממלכת ירושלים, בהנהגת מלך אנגליה ריצ'רד לב-הארי, מלך צרפת פיליפ השני, ופרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
1190 – הטבח ביהודי יורק שבממלכת אנגליה.
1190 – הרמב"ם מוציא לאור את ספרו המונומנטלי "מורה הנבוכים".
1191 – הסתיים המצור על עכו בכניעתם של מגיני עכו בפני הצלבנים.
1191 – ריצ'רד לב הארי מביס את צלאח א-דין בקרב ארסוף.
1192 – נחתם חוזה יפו בין צלאח אל דין והמוסלמים לבין ריצ'רד לב הארי והצלבנים.
1195 – קרב שמכור – הממלכה הגאורגית המאוחדת מנצחת את אטבאגות אזרבייג'ן.
1198 – הקמת המסדר הטבטוני.
במרכז צרפת נולדת האדריכלות הגותית.
ספר הבהיר, הנחשב לספר הקבלי הראשון, מתפרסם בפרובאנס.
בדת ההינדואיסטים שרווחת בדרום אסיה בתקופה זו, ישנה עלייה בחשיבות הסגידה לאלה ראדהה , שנסגדת כאלת האהבה, הרוך, החמלה ומסירות נפש. במקביל כתות שונות נפוצות באזור זה, ומקדמות אלים שונים או גישות מיסטיות שונות. אחת הכתות החשובות של התקופה היא זו המקדמת את מסורות הלינגאיטיזם .
נכתבו כתבי הרמאוואטראם , שישפיעו במאות הבאות על תפיסתם של זרמים דתיים שונים, הן בהינדואיזם והן באסלאם.
אישים בולטים
ממוזער|פסלו של ריצ'רד לב הארי על קברו בפונטנברו.
מדינאים בולטים
ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה.
לואי השביעי מלך צרפת.
פיליפ השני, מלך צרפת.
פרידריך הראשון ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
אלינור מאקוויטניה, מלכת צרפת ואחר כך מלכת אנגליה.
זנגי, מצביא ומדינאי סלג'וקי.
נור א-דין, שליט סלג'וקי, ממשיך דרכו של אביו זנגי.
צלאח א-דין, מייסד הסולטנות האיובית.
עבדאללה אבן תומארת, מייסדה הרוחני והצבאי של שושלת אל-מוואחידון.
מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.
אלפונסו הראשון, מלך אראגון.
ממוזער|273x273 פיקסלים|אבן סינא, אחד המדענים החשובים והמפורסמים בהיסטוריה.
אנשי רוח בולטים
אבן סינא – רופא, פילוסוף ומדען פרסי חשוב.
אל-ע'זאלי – פילוסוף ומתקן דת מוסלמי, מחשובי התאולוגים המוסלמים.
אבן באג'ה – פילוסוף, מדען ומשורר מוסלמי שייסד של הפילוסופיה האריסטוטלית בספרד.
אבן רושד – מגדולי הפילוסופים בימי הביניים.
אבו אל-ברכאת אל-בגדאדי – פילוסוף ורופא יהודי שהתאסלם באחרית ימיו.
ברנאר מקלרבו – אב מנזר ותאולוג נוצרי חשוב.
פייר אבלר – פילוסוף צרפתי סכולסטי.
דומיניקוס הקדוש – קדוש נוצרי ומקים המסדר הדומיניקני.
פרנציסקוס מאסיזי – נזיר איטלקי, ומקים המסדר הפרנציסקני.
סוגריוס – אב מנזר, מדינאי ודיפלומט צרפתי.
ויליאם מצור – הארכיבישוף של צור וההיסטוריון החשוב ביותר בתקופת מסעי הצלב המוקדמת.
אישים בולטים ביהדות
160px|ממוזער|הרמב"ם
ר' יהודה הלוי – רב, פילוסוף ומשורר. מחבר ספר הכוזרי.
רבנו תם – מגדולי בעלי התוספות.
הרמב"ם – רב ומנהיג יהודי, מגדולי הפוסקים, ומחשובי הפילוסופים בימי הביניים.
ר' יהודה החסיד – ממייסדי חסידות אשכנז.
ר' אברהם אבן עזרא – פרשן מקרא, פילוסוף, ואיש מדע.
ר"י הזקן – מחשובי בעלי התוספות.
רשב"ם – פרשן המקרא והתלמוד ומבעלי התוספות.
דוד אלרואי – משיח שקר יהודי מצפון עיראק שקרא למרד בשלטון הערבי.
תגליות והמצאות
כתביו של הרמב"ם בנושא רפואה מתורגמים ללטינית ומופצים במזרח התיכון ובאירופה.
תרבות ואמנות
האופרה הקנטונזית התפשטה והפכה נפוצה באזורים נוספים בסין, ונדדה דרומה בהדרגה מהאזורים הצפוניים של סין. בתקופה זו נוצרו יצירות קלאסיות שמבוצעות גם בתקופה המודרנית.
אנגקור ואט ומקדשים בולטים נוספים באזור קמבודיה נבנים במהלך המאה.
בארצות האסלאם נכתבו בתקופה זו כמה יצירות בולטות של הספרות הגאוגרפית, שכללה רישומי מסעות, והייתה בשיאה. מאפיין ספרותי שהיה קיים קודם לכן והפך לנפוץ יותר בספרות האזורית בתקופה זו היה התפתחותה של אמנות איורי ספרים שהתאפיינה בייצוג . בתקופה זו, תחת השושלות הסלג'וקיות בפרס קיבלו הצריחים נוכחות ארכיטקטונית על חשבונם של מבני הדת, אולם מעט מערבה בשטחי השושלת הפאטמית, החלה בנייה חלוצית של מסגדים מונומנטליים לצרכים מקומיים. התפתחויות נוספות באדריכלות הפאטימית היו בניית קשתות על גבי שדרית וקשתות זווית, וכן סגנון המוקרנס שהתפתח במצרים. יצירות אדריכלות מתקופה זו חריגות בהצגתן של דמויות אנושיות, שאינן מקובלות בחלק מזרמי האסלאם בתקופות אחרות. גם באימפריה הסלג'וקית וגם בזו הפאטמית, התפתחה והשתכללה אופנת בניית המאוזוליאומים שהחלה באופן מוגבל יותר במאות הקודמות. במזרחן של ארצות האסלאם התפשטה גם מגמת בניית מבנים בעלי כיפה ובעלי אייוואן , חללים בצידי המבנה בעלי שלושה קירות. במאה זו המשיכה התפשטות של מוסדות מדרסה, והמשיכה מגמה של בנייה פרקטית דוגמת מבצרים עירוניים, גשרים ובניית חאנים עבור שיירות סוחרים. במחצית השנייה של המאה עלתה משמעותית כמות הממצאים שמצביעים על שפע תרבותי ואמנותי בעיקר מזרחן של ארצות האסלאם. הערכות שונות במחקר הציעו לקשור זאת לאירוע או סדרת אירועים, אולם אין די ראיות שיתמכו בקשר ספציפי לאירוע כזה או אחר. בתקופה זו התרבה גם השימוש בציורים ובקישוטי אריחים צבעוניים לקישוט מבנים, בעיקר ארמונות. בנוסף, החלה במחצית השנייה של המאה שיאה של מגמת הדלפט , אמנות קרמית בצבעים מטאלים, ועבודות מתכת משובצות בקישוטים יוקרתיים, למשל, מכסף.
ערים חדשות
ליברפול, אנגליה.
מוסקבה, בירת רוסיה.
מינכן, גרמניה.
קופנהגן, בירת דנמרק.
גלאזגו, סקוטלנד.
ויטוריה, ספרד.
סביליה, ספרד.
מאצ'ו פיצ'ו, פרו.
גורי, גאורגיה.
סוראמי, גאורגיה.
אושוויינצ'ים, פולין.
לקריאה נוספת
יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשס"א (2000), פרק שביעי: תיאורי־מסע עבריים בארץ־ישראל בתקופה הצלבנית, המאה הי"ב, עמ' 175–213.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
קטגוריה:ימי הביניים לפי מאות | 2024-09-25T11:10:16 |
השליח ממנצ'וריה | השליח ממנצ'וריה (באנגלית: The Manchurian Candidate) הוא סרט קולנוע משנת 1962 בבימויו של ג'ון פרנקנהיימר, על פי ספרו של ריצ'רד קונדון באותם שם.
הסרט יצא להקרנה בשנה שקדמה לרצח הנשיא קנדי. המוטיב העיקרי בסרט הוא הרעיון כי מאחורי רטוריקה סופר-פטריוטית, לאומנית ואנטי-קומוניסטית יכולה להסתתר למעשה חתרנות אנטי-אמריקאית. הסרט הציג מזימה קומוניסטית לגרום לבחירת נשיא ארצות הברית שיהיה סוכן המופעל בידי הסובייטים והסינים, על ידי הצגתו כמועמד פטריוטי תוך יצירת היסטריה לאומית. הספר והסרט טבעו את הביטוי "המועמד המנצ'ורי" (שם שסולף בגרסה העברית ל"שליח ממנצ'וריה") לתיאור מצב זה, והביטוי משמש עד היום לתיאור תרחישי התערבות פוליטית זרה בבחירות בארצות הברית.
עלילה
עלילת הסרט מציגה את דמותו של ריימונד שאו (בגילומו של לורנס הארווי), סמל ראשון בכוחות האמריקאיים שלחמו במלחמת קוריאה, שעבר שטיפת מוח בזמן שהוחזק בשבי הקומוניסטי במנצ'וריה הסינית ותוכנת לפעול כמתנקש במועמד לנשיאות ארצות הברית, בעת שזה ישא את נאום ההכתרה בוועידה הארצית שבחרה במועמדותו; זאת על מנת שהמועמד לתפקיד סגן הנשיא, שהיה סנטור רב מלל ומסית אנטי-קומוניסטי, ולמעשה סוכן סובייטי, יבוא במקומו וייבחר לנשיא שיהיה נשיא-בובה בשרות הסובייטים. משחקה של אנג'לה לאנסברי בדמות אמו השתלטנית של ריימונד שאו, שהייתה גם מפעילתו של בנה במשימת הרצח, ואשתו של הסנטור חדל-האישים שנועד למלא את תפקיד הנשיא-מטעם, וכן משחקו של פרנק סינטרה (שבסרט זה, בנוסף לסרט "סדנלי" - Suddenly משנת 1954, שב לשחק בסרט שנושאו התנקשות בנשיא), בתפקיד מפקדו של ריימונד שאו שחשף את המזימה, הפכו את הסרט למוערך מאוד בעת הקרנתו לראשונה.
תגובות לסרט
לאחר רצח קנדי עלו נקודות הדמיון שבין הסרט לבין אירוע רצח הנשיא: המתנקש בסרט היה "פתי" (patsy) שנשלט בידי כוחות חזקים ממנו, כפי שרוב תאוריות הקונספירציה בנוגע לרצח קנדי, מייחסות כינוי זה ללי הארווי אוסוואלד. הירי היה מתא הקרנה של אולם הוועידה שנמצא בגובה ממול לבמה. זווית הירי והמרחק מן המטרה היו דומים לאלו שבין מחסן הספרים בדאלאס לבין מכונית הנשיא. הירי היה אף הוא ברובה צלפים. ריימונד שאו התגייס לצבא לאחר אכזבה בחיי האהבה שלו בדומה ללי הארווי אוסוואלד שהתגייס לחיל הנחתים.
כשהחלו להיווצר תאוריות הקונספירציה על רצח קנדי, חלקן סבוכות ומסובכות מאוד, קשה היה שלא למצוא מכנה משותף בינן לבין המזימה המתוחכמת שבסרט.
בעקבות כל אלה הפך הסרט לסרט פולחן (Cult Movie). לסרט מעלות משלו שאינן דווקא בהקשר לרצח קנדי: הבימוי של ג'ון פרנקנהיימר (שביים בין היתר את "איש הציפורים מכלא אלקטרז" ואת "שבעה ימים במאי"), גילום הדמויות האמין של בעלי התפקידים הראשיים, לורנס הארווי כריימונד שאו, שנבחר להיות בעל כורחו למתנקש, אנג'לה לאנסברי כאמו המפלצתית (במציאות הייתה לאנסברי מבוגרת בשלוש שנים בלבד מ"בנה" לורנס הארווי) ופרנק סינטרה כמפקדו של ריימונד שאו שהפך לקצין מודיעין וחשף את המזימה, דמות של קצין מיוסר ומהורהר.
יש לציין גם את משחקם של שני שחקני משנה שהשתתפו בסרט. ג'יימס גרגורי כסנטור אייסלין, דמגוג פוליטי ריקני ורברבן שהיה מיועד על-פי המזימה למלא את תפקיד "המועמד המנצ'ורי" לנשיאות ארצות הברית וכן קאי דיי (Khigh Dhiegh) כסוכן הסיני שהיה אחראי להפעלת המזימה. שחקן זה, אף שהיה ממוצא מצרי, גילם בקולנוע ובטלוויזיה תפקידים של סיני בגלל חזותו המונגולית, וזכור בתפקיד איש הביון הסיני באחדים מפרקי סדרת הטלוויזיה "הוואי חמש אפס".
הסרט זכה למועמדויות לפרס האוסקר בשנת 1963. אנג'לה לאנסברי הייתה מועמדת לשחקנית המשנה הטובה ביותר. הסרט קיבל מועמדות נוספת לאוסקר בקטגוריית "העריכה הטובה ביותר", וכן מועמדות לפרס גלובוס הזהב לג'ון פרנקנהיימר בקטגוריית הבימוי, וזכייה לאנג'לה לאנסברי כשחקנית המשנה הטובה ביותר.
הסרט יצא להקרנה מחודשת בשנת 1987 ומאז הוא מוקרן מדי פעם בטלוויזיה, לרבות פעמים אחדות בערוצי הטלוויזיה בישראל.
גרסאות נוספות של הסרט
ב-30 ביוני 2004 הועלתה בהצגת בכורה גרסה חדשה של "השליח ממנצ'וריה". הסרט הוקרן בישראל בשם "המועמד ממנצ'וריה" (שוב עיוות של שמו המקורי "המועמד המנצ'ורי"). תסריטאי הסרט נאלצו להתמודד עם השינויים שחלו בעולם עם קריסת ברית המועצות והגוש הקומוניסטי ומצאו כתחליף לגוף רב העצמה, העומד מאחורי המזימה להשליט נשיא בובה על ארצות הברית, את הגלובליזציה המתגלמת בדמותו של תאגיד בדיוני הנקרא "התאגיד המנצ'ורי הגלובלי". במתן שם זה לתאגיד הצליחו יוצריו לפתור את בעיית שמירת שמו המקורי של הסרט. בגרסה החדשה ריימונד שאו עצמו הוא האיש המיועד למלא את תפקיד הנשיא-בובה, אמו היא סנאטורית רבת-עוצמה, ודמותו של הסנאטור אייסלין נמחקה.
את תפקיד ריימונד שאו ממלא בגרסה החדשה השחקן לייב שרייבר, אמו הדורסנית היא מריל סטריפ ומפקדו חושף המזימה הוא דנזל וושינגטון. במאי הסרט הוא ג'ונתן דמי שביים את "שתיקת הכבשים".
ספרו של ריצ'רד קונדון, עליו מבוסס הסרט, הופיע פעמיים בתרגום עברי:
השליח ממנצ'וריה. הוצאת מרחב. 1964.
המועמד ממנצ'וריה. הוצאה עברית. 2004.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סרטי 1962
קטגוריה:סרטי המלחמה הקרה
קטגוריה:סרטי מתח אמריקאיים
קטגוריה:סרטי פולחן
קטגוריה:סרטים אפלים
קטגוריה:סרטים בשימור ספריית הקונגרס
קטגוריה:סרטים באנגלית
קטגוריה:סרטי פרנק סינטרה
קטגוריה:סרטי ג'ון פרנקנהיימר | 2023-04-02T07:55:13 |
עראים | עראים (שם מדעי: Laurales) היא סדרה של צמחים דו־פסיגיים, השייכת למערכת בעלי הפרחים. סדרה זו קרובה לתחתית העץ האבולוציוני, ונמנית עם הדו־פסיגיים הקדומים יחד עם צמחים כגון מגנוליה, נימפאה ואבוקדו.
העראים מונים כ־85–90 סוגים המרכיבים שבע משפחות. רובם עצים הגדלים באקלים טרופי. הסדרה מיוצגת בארץ על ידי מין יחיד שהוא ער אציל.
שרידים מאובנים ראשונים של העראים שייכים לתחילת הקרטיקון. ייתכן שמוצאה העתיק של הסדרה גרם לכך, שבמהלך התורים איבדו נציגיה את הבסיס המורפולוגי שאיחד אותם מלכתחילה. כיום לא ניתן להצביע על תכונה מורפולוגית משותפת שמאחדת את כל העראים. עובדה זאת הציתה ויכוחים רבים בקרב הבוטנאים אודות תיחום גבולות הסדרה. רק בסוף המאה ה־20 נקבע ההרכב הנוכחי של הסדרה על־סמך בדיקות מולקולריות.
מיון
המיון המודרני נוטה לכלול בסדרת העראים את המשפחות הבאות:
עריים (Lauraceae)
Atherospermataceae
Calycanthaceae
Gomortegaceae
Hernandiaceae
Monimiaceae
Siparunaceae
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1820
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרידריך פון ברכטולד
קטגוריה:סדרות צמחים | 2024-09-12T15:01:18 |
1795 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1795 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-07-30T11:11:38 |
קוד ספגטי | שמאל|ממוזער|200px|קערת ספגטי נראית סבוכה ומבולגנת ומכאן מקור השם קוד ספגטי
קוד ספגטי הוא כינוי גנאי לקוד של תוכנית מחשב הכתוב באופן לא מובנה, כך שלקורא הנתקל בקוד לראשונה קשה מאוד להתמצא בו, והפקודות הכתובות בו מעורבבות זו בזו כספגטי בצלחת. בשל היותו קוד לא קריא, קשה לשימוש חוזר ומורכב לתחזוקה, הגישה הרווחת היא שקוד הספגטי אינו מקובל ואף מעיד על כישלון מסוים של המתכנת ליצור קוד ברור.
קוד ספגטי נוצר לעיתים קרובות במערכות תוכנה מורכבות, בעקבות יצירת גרסה ראשונית (גם כזו שכתובה היטב) של התוכנה ולאחר מכן הוספת תכונות, ללא אפשרות של תכנון מחדש של קוד מערכת התוכנה (בעיקר עקב אילוצי זמן).
מאפיין טיפוסי של קוד הספגטי הוא שימוש נרחב בפקודת goto (לפני שתכנות מובנה הפך לנורמה מקובלת), המורה למעבד המחשב "לקפוץ" לפקודה הנמצאת בשורה מסוימת, שלא לפי סדר השורות בקוד. ה"קפיצה" הזו עשויה ליצור לולאות תכנותיות - לרוב מותנות, על ידי פקודת if - או שגרות (רוטינות) מלאכותיות, באופן שייקשה לזהותן. אם ממשיכים לעשות שימוש בשיטה הזו לאורך זמן, במהלך תחזוקת אותו קוד, הולכים ונוצרים בו טלאים רבים של פקודות goto, ה"מקפיצים" את המעבד הלוך ושוב ברחבי הקוד, אשר נעשה מסובך ומפותל. בשנת 1968, פרסם אדסחר דייקסטרה את מאמרו המפורסם Structured Programming with go to Statements, בו שלל את השימוש בפקודה זו, ובעקבותיו המושג תכנות מובנה הלך ותפס מאז תאוצה. כיום, השימוש בפקודת goto נחשב לבעייתי בהנדסת התוכנה, ומשתמשים בה רק במקרים חריגים (כגון יציאה מלולאה מקוננת).
על מנת למנוע מקרים של קוד ספגטי בדרך כלל מוסיפים לקוד "comments" - הערות שניתן לכתוב בקוד, אשר המחשב אינו קורא אותן וכך ניתן לכתוב הסבר בכל אורך רצוי על כל פעולה בקוד.
הקשר שבו מקובל ואף יעיל להשתמש בקוד ספגטי, הוא במקרה שבו הבלגן הוא חלק מהמטרה: קוד המכונה של וירוסים נפוצים רווי בדרך כלל בפקודות קפיצה אקראיות למראה, או אפילו אקראיות ממש. טכניקה זו מקשה על איתור הווירוס ועל הניתוח של דרך פעולתו. בנוסף, ישנן תחרויות כתיבת קוד בלתי קריא (למשל Obfuscated C Code); גם כאן, פקודות goto מעלות את מידת האי-קריאות של הקוד.
דוגמה לקוד ספגטי
דוגמה למקטע קוד ספגטי "קלאסי" בשפת פורטרן:
10 IF (X.GT. 0.000001) GO TO 20
X = -X
11 Y = X*X - SIN(Y)/(X+1)
IF (X .LT. 0.000001) GO TO 50
20 IF (X*Y .LT. 0.000001) GO TO 30
X = X-Y-Y
30 X = X+Y
...
50 CONTINUE
X = A
Y = B-A + C*C
GO TO 11
...
כאשר עוברים על הקוד מלמעלה למטה, ניתן לקבל את הרושם שהשורות בין 10 ל-20 מבצעות יחד פעולה בעלת משמעות. אולם בהמשך ניתן לראות כי ישנה פקודות קפיצה אל פקודה 11, הנמצאת באמצע הקבוצה הזאת.
ראו גם
תכנות פרוצדורלי
קישורים חיצוניים
אדסחר דייקסטרה, "Go to statment considered harmful", Communications of the ACM,11(3), 147-148, מרץ 1968
הערות שוליים
קטגוריה:תכנות | 2023-10-01T22:29:14 |
מרד המאו מאו | REDIRECT מאו מאו | 2004-09-06T13:53:27 |
אדמונדו דה אמיצ'יס | אדמונדו דה אמיצ'יס (באיטלקית: Edmondo De Amicis; 21 באוקטובר 1846 – 11 במרץ 1908) היה סופר איטלקי, הידוע בעיקר בזכות ספרו "הלב".
גדל בעיר טורינו שבצפון איטליה ולאחר בית ספר יסודי עבר לפנימיה צבאית.
הרעיון של השפעה חיובית של חיי צבא כדרך חינוך המעצבת את האדם מבחינה מוסרית ערכית ושליטה עצמית ניכר בכתביו.
יצירתו הספרותית הראשונה הייתה "חיי צבא" שנכתבה ב-1868 שכתב לאחר שהשתתף בקרבות על קוסטוזה.
לאחר מכן המשיך לכתוב כעיתונאי, אף על פי כיום הוא ידוע בעיקר בזכות ספרו "הלב". את ה"הלב" תרגם אהרן ליבושיצקי לראשונה לעברית תחת השם "הנודד הקטן" בהוצאת תושיה, פיטרקוב תרנ"ט.
הייתה לו קריירה ארוכה כעיתונאי שכללה בין השאר דיווחים על מסעות בספרד, הולנד, מרוקו וקונסטנטינופול.
ספריו בעברית
הנודד הקטן, תרגום אהרן ליבושיצקי, הוצאת תושיה, ורשה, תרנ"ט, תרע"ג (לספר הסרוק באתר הספרייה הלאומית)
הלב, תרגום מנחם מבשן, א.י. שטיבל, תרפ"ג (לספר הסרוק בארכיון האינטרנט)
מן האפנינים ועד האנדים, הוצאת אמנות, פרנקפורט ע"נ מין
הלב, תרגום יום טוב הלמן, הוצאת אמנות, פרנקפורט ע"נ מיין
האניה שנטרפה: ועוד ספורים, תרגום ה. נבר, הוצאת בצלאל, תל אביב
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער איטלקים
קטגוריה:איטלקים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1846
קטגוריה:נפטרים ב-1908 | 2023-05-05T00:49:53 |
לוח התקופות בארץ ישראל | לוח התקופות בארץ ישראל – טבלה זו מסכמת את התקופות העיקריות בהיסטוריה של ארץ ישראל, ומציינת את האירועים המרכזיים בכל תקופה (בתקופות הקדומות יותר, מופיע טווח גילים מעוגל לפי תיארוך רדיומטרי).
לתיאור מפורט של ההיסטוריה, התקופות והאירועים ראה בהיסטוריה של ארץ ישראל וארץ ישראל בעת העתיקה.
תקופהשם התקופה המשטר השליט אירועים מרכזיים1.5 מיליון שנה ועד 250,000 שנה לפני זמננוהתקופה הפלאוליתית התחתונההנדידה העיקרית של הומו-האבילס. בארץ עדויות באתר עובדיה ובגשר בנות יעקוב. במערת הכרמל החל מלפני חצי מיליון שנה התפשטות הומו ארקטוס ממזרח אפריקה לאסיה ואירופה
עדויות לשימוש באש
שימוש באבני יד, בין השאר לטביחת פילים
אתרים מהתרבות האשלית הקדומה: עובדיה, מחצבת עברון, גשר בנות יעקב
אתרים מהתרבות האשלית המאוחרת: מערת תנור, מערת אום קטפה, מעין ברוך
אתרים מהתרבות האשלו־יברודית: מערת זוטייה, מערת קסם, בירכת רם250,000 שנה ועד 47,000 שנה לפני זמננוהתקופה הפלאוליתית התיכונההאדם הניאדרטלי החל מ 220,000 שנה.
בארץ עדויות ראשונות להומו-סאפיינס החל מ 70,000 שנה.
של הניאדרטלי החל מ 47,000 שנה (מערת הכרמל). הגעה לארץ של הומו סאפיינס מאפריקה והאדם הניאנדרטלי ממערב אירואסיה
עדויות לקבורה מכוונת
סיתות בטכניקת לוולואה
אתרים מהתרבות המוסטרית הקדומה: מערת תנור, מערת אבו זיף, מערת היונים, מערת מיסליה
אתרים מהתרבות המוסטרית התיכונה: מערת תנור, מערת הגדי, מערת קדומים, נשר רמלה
אתרים מהתרבות המוסטרית המאוחרת: מערת תנור, מערת כבארה, מערת עמוד, שפך נחל מחניים47,000 שנה ועד 22,000 שנה לפני זמננוהתקופה הפלאוליתית העליונההאדם הניאדרטלי נכחד או השתלב בגנטיקה של ההומו-סאפיינס. הכנת להבי אבן וכלים מקרניים ועצמות בעלי חיים
אתרים: מערת מנות, מערת הנחל, מערת אמירה, מערת היונים, מערת כבארה, אוהלו 222,000 שנה עד 11,500 שנה לפני זמננוהתקופה האפיפלאוליתיתצייד באמצעות בניית חץ חומות ציידים־לקטים ניידים בראשית התקופה, ומעבר לישיבת-קבע בסופה (התרבות הנאטופית)
ביות הכלב
בניית סוכות ומאוחר יותר בקתות עם יסודות אבן, קירות תמך וחציבת מתקני אבן
שימוש בכלי צור קטנים בשם מיקרוליתים ובעלי ומכתש
אתרים מהתרבות הכבארית והכבארית הגאומטרית: עין גב I, נווה דוד
אתרים מהתרבות הנאטופית: מערת הנחל, מערת שוקבא, עינן, מערת היונים11,500 שנה עד 5,800 שנה לפני זמננוהתקופה הנאוליתיתיריחו המהפכה החקלאית: ביות צמחים ובעלי חיים (עז, כבש, בקר, חזיר)
בשלב השני של התקופה החל שימוש נרחב בכלי חרס
תושבי קבע החיים בקהילות בעלות ריבוד חברתי של מאות עד אלפים
אתרים: תל יריחו, יפתחאל, ביסמון, מוצא, נחל עשרון, עתלית־ים, שער הגולן, אשקלון5,800–3,600 לפנה"סהתקופה הכלקוליתיתפסלי נחושת יצוקים בשיטת הפיסול בשעווה, עטיפה בחרס ויציקת הנחושת פנימה כפרים מבוססים עם חקלאות אינטנסיבית (מטעים, חלב, צמר) ומסחר
בסוף התקופה הפקה של נחושת וזהב ומעבר לחיים עירוניים
ראשית הקבורה בגלוסקמאות
אתרים מהתקופה הקדומה: ואדי רבה, מונחתה, עין אל ג'רבה, נחל זהורה, הגושרים
אתרים מהתקופה התיכונה: הגושרים, תל דן, תל תאו, תל צף, תל עלי, מקדש הנמרים
אתרים מהתקופה המאוחרת: מקדש עין גדי, מערת המטמון, תלוליות ע'סול, ביר ספאדי 3600–1200 לפנה"ס תקופת הברונזה הקדומה – 3500–2000
התיכונה – 2000–1500 (נדידת האבות). ערי מדינה
1500–1200 – השתלטות הממלכות בכל הסהר הפורה – מסופוטמיה (מצרים בא"י, החיתים בטורקיה ואשור במזרח). הערים הופכות להיות ערי פרזות תחת שילטון רודני של הממלכות3300–2200 לפנה"ס: נדידת נוודים לארץ ישראל. התגבשות ערי-מדינה מבוצרות, שימוש בברונזה
2200–2000 לפנה"ס: נטישת הערים, חזרה לאורח חיים נוודי.
2000–1550 לפנה"ס: חדירת עמים מהצפון ומסוריה (ביניהם החיקסוס) אל תוך הארץ. בין הערים המרכזיות נמנות שכם, חצור, רחוב וליש. ראשית הכתב.
1700 לפנה"ס: תקופת האבות (על פי המקרא).
1550–1200 לפנה"ס: תקופת הברונזה המאוחרת: תקופת סחר בין-לאומי, שלטון מצרים על כנען, המצאת אלפבית פרוטו-כנעני.
1457 לפנה"ס (בקירוב): קרב מגידו בין המצרים לכנענים 1200–586 לפנה"ס תקופת הברזל (התקופה הישראלית) *בהתחלה כפרי "התיישבות מהירה" עם חצר מרכזית, מכלאות לצאן ובורות איגום תבואה. בהמשך התפתחות של הרבה יישובים בכל רחבי הארץ.
ממלכת ישראל וממלכת יהודה,
האימפריות האשורית, הבבלית, והמצרית.1250–1020 לפנה"ס (על פי המקרא בניכוי השנים החסרות): התנחלות שבטי ישראל ותקופת השופטים
1180–1150 לפנה"ס: חדירת הפלשתים לארץ, והיאחזותם במישור החוף הדרומי.
1020–930 לפנה"ס (על פי המקרא בניכוי השנים החסרות): "ממלכת ישראל המאוחדת": מלכות שאול, דוד ושלמה.
930 לפנה"ס (על פי המקרא בניכוי השנים החסרות): מרד ירבעם בן נבט מביא לפילוג הממלכה: ממלכת ישראל בצפון וממלכת יהודה (הכוללת את ירושלים) בדרום.
722 לפנה"ס: ממלכת אשור כובשת את ממלכת ישראל הצפונית ומחריבה את בירתה שומרון. שלמנאסר החמישי מגלה חלק מהתושבים לאשור.
627 לפנה"ס: לאחר מותו של אשורבניפל מלך אשור, מורד נבופלאסר נגד אשור ומקים את ממלכת בבל החדשה.
609 לפנה"ס: אזור ארץ ישראל עובר לשליטת ממלכת מצרים לאחר קרב מגידו
605 לפנה"ס: אזור ארץ ישראל חוזר לשליטת ממלכת בבל לאחר קרב כרכמיש. 586–332 לפנה"ס התקופה הפרסית האימפריה הפרסית 586 לפנה"ס: ממלכת יהודה נכבשת בידי נבוכדנאצר השני מלך בבל, בית המקדש הראשון נחרב ומתחילה גלות בבל השנייה.
539 לפנה"ס: כורש מלך פרס כובש את האימפריה הבבלית ומעניק ליהודים הגולים בבבל את הזכות לשוב לאוטונומיית יהוד מדינתא בארץ ישראל.
538 לפנה"ס: "שיבת ציון".
516 לפנה"ס: התחלת בניית בית המקדש השני.
485–465 לפנה"ס: מלכות חשיארש הראשון, הוא אחשוורוש, בפרס. עזרא ונחמיה. 332 – 167 לפנה"ס התקופה ההלניסטית מצרים התלמיית והאימפריה הסלאוקית 332 לפנה"ס: אלכסנדר מוקדון כובש את ארץ ישראל מידי הפרסים.
301 לפנה"ס: תלמי הראשון כובש את ארץ ישראל מידי יורשי אלכסנדר מוקדון.
200 לפנה"ס: אנטיוכוס השלישי מבית סלאווקוס כובש את ארץ ישראל מידי בית תלמי. 167 – 37 לפנה"ס התקופה החשמונאית החשמונאים 167 לפנה"ס: אנטיוכוס אפיפנס (ה-4) אוסר על קיום מצוות יהודיות ביהודה. בית המקדש מחולל.
167–160 לפנה"ס: מרד החשמונאים.
164 לפנה"ס: יהודה המכבי מטהר את בית-המקדש בירושלים.
160–63 לפנה"ס: שלטון עצמאי של בית חשמונאי.
63 לפנה"ס: כיבוש הארץ בידי האימפריה הרומית, ומינוי הורקנוס השני לשליט בידי פומפיוס.
40 לפנה"ס: הפרתים פולשים לממלכת יהודה, ומושיבים על כס המלכות בירושלים את מתתיהו אנטיגונוס השני 37 לפנה"ס – 324 לספירה התקופה הרומית האימפריה הרומית 37 לפנה"ס: הורדוס תופס את השלטון ביהודה בעזרתם של הרומאים ומתתיהו אנטיגונוס השני מוצא להורג.
10 לפנה"ס: חניכת בית המקדש המחודש.
4 לפנה"ס לערך: לידת ישו.
4 לפנה"ס: מות הורדוס.
6 לספירה: הקיסר הרומי טיבריוס בוחר לספח את יהודה כפרובינקיה (פרובינקיית "יהודה", Iudaea).
66–73 לספירה: מתקיים המרד הגדול, המרד הראשון של יהודי פרובינקיית "יהודה" כנגד שלטון האימפריה הרומית, אשר נכשל כישלון חרוץ.
70 לספירה: האימפריה הרומית כובשת את ירושלים ומחריבה את בית המקדש השני.
73 לספירה: כיבוש מצדה על ידי האימפריה הרומית וסיומו של המרד הגדול.
70–130 לספירה (לערך): רבן יוחנן בן זכאי מקים מרכז תורני ביבנה, התנאים המוקדמים מתחילים בגיבוש המשנה.
130 לספירה: הקיסר הרומי אדריאנוס מקים על חורבות ירושלים מושבה רומית אותה כינה "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina).
132–136 לספירה: מרד בר כוכבא כנגד שלטון האימפריה הרומית. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך לאחר מכן דוכא ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו והיישוב היהודי בפרובינקיית יהודה (Iudaea) כמעט וחרב. לאחר המרד הקיסר הרומי אדריאנוס משנה את שם הפרובינקיה ל"סוריה פלשתינה" (Syria Palestinae).
137–220 לספירה (לערך): תקופת התנאים המאוחרים, רבי יהודה הנשיא חותם את המשנה.
220–351 לספירה (לערך): תקופת האמוראים בארץ ישראל וגיבוש התלמוד הירושלמי. 324 – 638 התקופה הביזנטית האימפריה הביזנטית 326–333: נבנית כנסיית המולד בבית לחם המציינת את המקום בו לפי המסורת הנוצרית ישו נולד.
334: נבנית כנסיית אבינו שבשמים בהר הזיתים המציינת את המקום בו לפי המסורת הנוצרית ישו עלה השמיימה.
335: נבנית כנסיית הקבר בגבעת הגולגולתא המציינת את המקום בו לפי המסורת הנוצרית ישו נצלב, נקבר וקם לתחייה. 638 – 1099 התקופה הערבית המוקדמת האימפריה המוסלמית 638: כיבוש ירושלים בידי צבאות ח'ליפות ראשידון תחת הנהגתו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב.
661: תחילת שלטון האומיים.
750: העבאסים מפילים את הח'ליפות האומאית.
878: אחמד אבן טולון, מושל מצרים מטעם בית עבאס, כובש את ארץ ישראל וסוריה.
905: העבאסים כובשים מחדש את ארץ ישראל.
970: כליפי קהיר הפאטימים כובשים את ארץ ישראל.
1071: הטורקים הסלג'וקים כובשים אזורים נרחבים במערב אסיה, בהם אסיה הקטנה וארץ ישראל. 1099 – 1260 התקופה הצלבנית הצלבנים והאיובים 1099: מסע הצלב הראשון והקמת ממלכת ירושלים הצלבנית.
1187: קרב קרני חיטין בין כוחות צלאח א-דין לצלבנים.
1191: מסע הצלב השלישי של ריצ'רד לב הארי. 1260 – 1517 התקופה הממלוכית הממלוכים 1260: קרב עין ג'אלות מתקיים בעמק יזרעאל במהלכו בלמו כוחות הממלוכים את התפשטות האימפריה המונגולית מערבה.
1291: המצור על עכו מסתיים בכיבוש העיר על ידי הממלוכים וגירוש הצלבנים מארץ ישראל. 1517–1917 התקופה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית 1517: כיבוש הארץ בידי צבאותיו של הסולטאן הטורקי סלים הראשון.
1535–1538: סולימאן הראשון משפץ את כיפת הסלע בירושלים ובונה מחדש את חומות ירושלים (החומה הנוכחית של העיר העתיקה בירושלים).
1798–1799: מסע נפוליאון בארץ ישראל.
1832–1840: כיבוש מצרי של האזור בידי צבאותיו של אבראהים פאשא. 1917–1948 תקופת המנדט הבריטיהאימפריה הבריטית 1917: כיבוש הארץ בידי הבריטים והטלת משטר צבאי על ארץ ישראל.
1920: תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל על פי החלטת חבר הלאומים.
1929: פרוץ מאורעות תרפ"ט.
1936: תחילת המרד הערבי הגדול.
1947: החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל. 1948 ואילך התקופה הציונית:
מדינת ישראלישראל, לבנון, סוריה, ירדן, הרשות הפלסטינית1948: הקמת מדינת ישראל, מלחמת העצמאות, הכיבוש הירדני של הגדה המערבית ומזרח ירושלים, הכיבוש המצרי של רצועת עזה ויצירת מדינת החסות ממשלת כל פלסטין.
1956: בריטניה, צרפת וישראל תוקפות את מצרים במטרה להחזיר את השליטה הבריטית והצרפתית על תעלת סואץ ולהפיל את גמאל עבד אל נאצר.
1959: מצרים, ממשלת כל פלסטין, וסוריה מתאחדות בתור "הרפובליקה הערבית המאוחדת".
1967: מלחמת ששת הימים: ישראל כובשת את רצועת עזה וסיני ממצרים, את יהודה ושומרון מירדן ואת רמת הגולן מסוריה.
1973: מלחמת יום הכיפורים.
1979: הסכם השלום עם מצרים והחזרת חצי האי סיני.
1982: מלחמת לבנון הראשונה.
1982-2000: המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון.
1987–1993: האינתיפאדה הראשונה.
1993: הסכמי אוסלו ויצירת הרשות הלאומית הפלסטינית.
1994: הסכם השלום עם ירדן.
2000–2005: האינתיפאדה השנייה.
2005: ביצוע תוכנית ההתנתקות.
2006: מלחמת לבנון השנייה.
2007: מלחמת חמאס-פת"ח, השתלטות חמאס על רצועת עזה.
2023–הווה: מלחמת חרבות ברזל.
ראו גם
פורטל:ארכאולוגיה של המזרח הקרוב/לוח כרונולוגי - תרבויות המזרח הקרוב/התקופה הנאוליתית עד תקופת הברונזה הקדומה
פורטל:ארכאולוגיה של המזרח הקרוב/לוח כרונולוגי - תרבויות המזרח הקרוב/תקופת הברונזה הביניימית עד התקופה הפרסית
פורטל:ארכאולוגיה של המזרח הקרוב/לוח כרונולוגי - תרבויות המזרח הקרוב/התקופה ההלניסטית עד התקופה הביזנטית
פורטל:ארכאולוגיה של המזרח הקרוב/לוח כרונולוגי - תרבויות המזרח הקרוב/התקופה הערבית עד התקופה העות'מאנית
ארץ ישראל בעת העתיקה
התקופה הפרהיסטורית באזור הלבנט
היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של עם ישראל
כרונולוגיה של אזור ארץ ישראל
קישורים חיצוניים
ציר הזמן באתר ynet
תקופות בהיסטוריה של עם ישראל באתר מט"ח.
תקופות בארץ ישראל באתר עידן התנ"ך
הערות שוליים
*
תקופות בתולדות ארץ ישראל | 2024-08-17T06:21:35 |
אמריציום | אָמֶרִיציוּם (גם: אָמֶרִיקְיוּם; Americium) הוא יסוד כימי מתכתי רדיואקטיבי מסדרת האקטינידים, שסמלו הכימי Am ומספרו האטומי 95. היסוד הטרנס-אורני השלישי.
מאפיינים מרכזיים
צבעו של האמריציום לבן עד כסוף, אשר דוהה במגע עם האוויר. בהשוואה לקודמיו בטבלה המחזורית, הוא רך יותר ורדיואקטיבי יותר. מצב החמצון הנפוץ ביותר שלו הוא (3+).
כיום ידועים 18 איזוטופי אמריציום; היציבים ביותר הם 243Am בעל זמן מחצית חיים של 7,370 שנים ו-241Am עם זמן מחצית חיים של 432.2 שנים. כל שאר האיזוטופים הרדיואקטיביים בעלי זמן מחצית חיים של פחות מ-51 שעות, ולרובם קטן מ-100 דקות.
שימושים
בשל היותו רדיואקטיבי מאוד ולכן מסוכן, וכן בשל היותו קשה לייצור, האמריציום איננו נפוץ בשימוש. עם זאת, יש לו שימוש בכמויות מזעריות בגלאי עשן; כמו כן, יש לו שימוש כמקור לקרינת גמא ונייטרונים.
היסטוריה
האמריציום יוצר לראשונה בשלהי שנת 1944 באוניברסיטת שיקגו על ידי צוות בראשות גלן סיבורג. הצוות הצליח לייצר את האיזוטופ 241Am על ידי הפגזת פלוטוניום בנייטרונים, באופן הבא:
את שמו קיבל האמריציום על שם היבשת אמריקה, באנלוגיה ל"שכנו" מלמעלה בטבלה המחזורית, אירופיום.
קישורים חיצוניים
האמריציום באתר Webelements
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:אקטינידים
קטגוריה:יסודות טרנס-אורניים | 2021-11-25T23:12:30 |
ריינר מריה רילקה | ממוזער|שמאל|200px|ריינר מריה רילקה (1900), רישום מאת לאוניד פסטרנק.
ממוזער|שמאל|200px|רילקה בציור מאת פאולה מודרזון-בקר
ריינר מריה רילקה (בגרמנית: Rainer Maria Rilke; 4 בדצמבר 1875 – 29 בדצמבר 1926) היה משורר וסופר אוסטרי יליד פראג.
רילקה, שנולד בפראג וגלה לפריז (אז מרכז תרבותי באירופה למשוררים), נחשב לאחד מגדולי המשוררים של המחצית הראשונה של המאה העשרים. שירתו, הפרוזה שלו ורשימותיו ההגותיות הן מפסגת היצירה המודרניסטית ועומדות בסימן קריסת התרבות האירופית הקלאסית וההתמודדות עם משבר המשמעות הכללי של תרבות המערב.
יצירתו
יצירתו של רילקה היא יצירה דתית וחילונית כאחת. בעולמו שלובים תפיסה דתית עמוקה ואף משיחיות, עם פנייה מודרניסטית עיקשת, "עניינית" כלשונו, אל עצמותה של ההוויה הארצית ועצמותם של חיי היחיד, הכוללים בגופם הם את הבשורה הדתית, את עבר העולם, את עתידו, ואת אלוהים עצמו המבקש להתגלות דרכם.
המשורר מגלה בשקידתו ובהקשבתו לתנועות החיים שבתוכו ובסביבתו את זרם החיים הכללי הנמשך מקדמת דנא וחותר להגיע למתיקותם של החיים המושלמים, הם חיי האלוהים. סיפורו של העולם ושל חיי כל הבריות הם סיפורו של האל המבקש להיוולד דרכם, וסיפורם של אלה, הרבים, אשר מחמיצים תובנה זו. אבל אין כאן ביטול החיים על האדמה ושל אושרם לטובת הוויה אחרת או אושר בעולם אחר; רילקה מניח את סופיותו של האדם, והחתירה להתגשמות הסופית של אלוהים נתפסת בעיניו כמעשה סיזיפי שמשמעותו נעוצה בעצם הבחירה בו והיכולת להשתתף בו. ההתעלמות מאלוהים כמוה כהתעלמות מהחיים עצמם, אשר לא נועדו להתבטל לנוכח המטרה הדתית אלא להפך, להתקדש בעבורה ולהזדהות עמה, באשר היא המכוננת את משמעותם. המשורר אוסף את המתוק והמובהק שבחיים ומבקש ללכוד את הווייתם כדי להגביהם ולעשותם ראויים להעניק אהבה באמצעותם לשאר בני-האדם, כך שיוכלו לשאוב מתוכם את הכוח ליצירתם שלהם, ולבנות בהדרגה ובמשותף את חיי האל, שאין להם אלא מובן ארצי, גשמי.
הרוחניות היא תמיד מוגשמת, או חזון שיש להגשימו. החיים "הרגילים", הנוטים להיעשות פחות ופחות פשוטים ומאוזנים ומבקשים לעצמם את הנוחות ואת הסיפוקים, מתעלמים ממשמעותם האמיתית וממה שמניעם באמת. בני-אדם מוותרים על אושרם לטובת נוחות ומוסכמות, ושוקעים בתרדמה. במקום לחיות את החיים מתוך התאמצות לקדשם ולרוממם. אלוהים אינו נמצא בתוך העולם, אך משמעות קיומו היחידה, מבחינתנו, היא בניסיון למצוא אותו בתוכו.
רילקה רואה אם כן את החיים כמאבק על הלא-ידוע, על הלא-מוגשם אף-פעם, על משהו שיש להתנסות בסבל ובמכאובים עמוקים כדי להתקרב אליו, מכאובים שיכולים להמית ולשבור את נפש היחיד הלוקח על עצמו משימה זו. חיי יצירה יש בהם אפוא סכנה. היצירה הולכת אל הגשמה של חיים שנחיו עד תמציתם, וכדי להגיע להגשמה זו יש ללכת בחיים אל נקודה קיצונית, אל מקום שאי אפשר ללכת עוד מעבר לו. זהו מקום חשוף שאין בו שום מוסכמה וסדר ידוע שיכולים לגונן בו על היחיד שהולך אליו לבדו.
יצירתו ספוגה בתרבות האירופית הקלאסית. ההתייחסות אל תרבות זו היא כאל 'פאסטיש', מושג המיוחס לוולטר בנימין. הדימוי המרהיב מסנוור את העין ומושך אותנו אליו, אולם אצל רילקה, אין הדימוי עומד במקום (או לפני החלל הריק), אלא שאין הבחנה בינו לבין החלל. הסמל מייצג הן את הסובייקט והן את האובייקט בעת ובעונה אחת. רילקה מתאר זאת במונח 'Ding' (חפץ, עצם, דבר).
חייו
בנעוריו למד רילקה בפנימייה צבאית, אך לא סיים את לימודיו.
רילקה היה בקשרי אוהבים עם לו אנדריאס סלומה, תלמידתו של פרויד וידידה קרובה של ניטשה.
בשנת 1903 ראה אור ספר שחיבר על הפסל אוגוסט רודן שרילקה שימש כמזכירו. מוטיב מרכזי ביצירתו הוא המרחב שבין החוץ לפנים. מרחב, המכיל בתוכו הן את החיפוש אחר האלוהות והן תשוקה וארוטיות המתערבבים זה בזה. ניתן לראות ביצירתו השפעה של מגמת הפנומנולוגיה בפילוסופיה. זרם זה מעמיד במרכז את אופן התפיסה של האדם את העולם.
בזמן מלחמת העולם הראשונה בירך רילקה על התחייה של "אלוהי צבאות".
רשימת יצירות נבחרות
1899 הספר על חיי הנזירות
1901 הספר על הצליינות
1905 ספר השעות
1906 ספר התמונות
1907 שירים חדשים
1908 שירים חדשים, החלק האחר
1909 רשימותיו של מאלטה לאורידס בריגה (רומן)
1912 מסע אהבתו ומותו של הקורנט כריסטוף רילקה (הספר הראשון של "ספריית אינזל", בעריכת שטפן צווייג)
1923 סונטים אל אורפאוס
1923 אלגיות דואינו
תרגומים של רילקה לעברית
מכתבים לאשה צעירה, תרגם והקדים מבוא ישראל זמורה, 1947.
אוגוסט רודן, עם 59 תמונות, תרגם מגרמנית והוסיף אחרית-דבר ישראל זמורה, תל אביב, 1952.
שירים...; בחר ותרגם: משה אטר, ירושלים: ספרי תרשיש, תשכ"ג.
שירים; בחר, תרגם, הקדים מבוא: משה אטר, תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ז.
מבחר שירים, הסונטים אל אורפאוס - רקוויאם לידידה - אלגיות דואינו, מגרמנית - חנוך קלעי, הדר, תל אביב, 1976.
סיפורים על האלוהים, מגרמנית - יצחק עקביהו, תל אביב, 1978.
חיי מריה, תרגם משה הנעמי, איורים - אלי אלטרץ, ירושלים, אדם, 1983.
באור חפשוך מלאכים רבים, מבחר שירים, עברית - משה זינגר, זמורה ביתן, תל אביב, 1987.
מבחר משיריו על נשים ואל נשים, נוסח עברי - צבי רוזן, עקד, תל אביב, 1990.
כל הערים השלוות שלכם, תרגום - איתן מילר, הוצאת כרמל, ירושלים, 1997.
אלגיות דואינו - הסונטים אל אורפאוס, 1998
נטוש על הרי הלבב, 1999 (מבחר שירים)
אלגיות דואינו, תרגם ופירש שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.
רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה, 2002 (פרוזה)
מכתבים על סזאן, בעריכת קלרה רילקה, תרגם מגרמנית והוסיף פתח דבר והערות שמעון זנדבנק, עם עובד, תל אביב, 2003.
קיץ 1926 חליפת מכתבים, 2004
מכתבים אל משורר צעיר, תרגמה עדה ברודסקי, ירושלים: כרמל, 2004.
עדה ברודסקי, ריינר מריה רילקה – דרכו של משורר, ירושלים: כרמל, תשנ"ד-1994.
"סיפורים ראשונים", ספרית פועלים, 2000.
לקריאה נוספת
שלוש וריאציות על נושא מוזיקלי: שלושה שירים על נושא אחד - דוד מנגן לפני שאול, מאת נתן זך, דן פגיס, ריינר מריה רילקה, מאת מאיר קגל, נדפס בעלי-שיח, 3, 1976.
ר.מ. רילקה - "מתורגם ומשופר", על ר.מ. רילקה, מבחר שירים, תשל"ו, מאת ישראל זמורה, נדפס במאזנים, מ'ד, 1977.
ריינר מריה רילקה – מתוך על המשורר הצעיר (Über den jungen Dichter, 1913), מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל. דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.
לאה גולדברג – שיר האהבה והמות של הקורנט כריסטוף רילקה''' מאת ריינר מריה רילקה – תרגום חלקי (הביאה לדפוס והקדימה מבוא: יהושבע סמט שינברג), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יא', 2019.
קישורים חיצוניים
ריינר מריה רילקה: דיוקן רדיופוני, סתיו 1994. הקלטת שמע מתוך אוסף אילנה צוקרמן באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים גרמנים
קטגוריה:גרמנים מבוהמיה
קטגוריה:אמנות והגות במפנה המאה העשרים
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1875
קטגוריה:נפטרים ב-1926 | 2024-10-10T17:06:31 |
סמל המדינה | REDIRECT סמל מדינת ישראל | 2004-09-06T16:16:22 |
אלם קלימוב | אלם גרמנוביץ' קלימוב (רוסית: Элем Германович Климов; 9 ביולי 1933 - 26 באוקטובר 2003) היה במאי קולנוע רוסי.
הקריירה המוקדמת
קלימוב נולד בסטאלינגרד (היום "וולגוגרד"). בילדותו נאלץ לעזוב את העיר, אשר חרבה במלחמת העולם השנייה. חוויותיו מתקופה זו היו בעלות השפעה מרחיקת לכת על יצירתו.
משבגר למד קלימוב באקדמיה הרוסית להנדסת טיס, אך הפך לעיתונאי. בשנות השישים של המאה ה-20 למד בבית הספר לקולנוע - VGIK, והפך לבמאי. סרטיו הראשונים היו קומדיות סטיריות, אשר לא מצאו חן בעיני הממשל הקומוניסטי בברית המועצות. סרטו הראשון, משנת 1964, שהוצג במערב תחת השם "אין חופשה לאינוצ'קין", היה סאטירה על הביורוקרטיה הסובייטית, במסווה של סרט ילדים על מחנה קיץ. הסרט כמעט ולא עלה על המסכים, עד שניקיטה חרושצ'וב צפה בו בהקרנה פרטית, אהב אותו, ואישר את הצגתו, וזאת ימים ספורים בטרם הודח מתפקידו.
סרטו השני "הרפתקאותיו של רופא שיניים" משנת 1965, היה קומדיה שחורה, בנוסח ז'אק טאטי, על רופא שיניים הנרדף על ידי חבריו בשל כישרונו בעקירת שיניים ללא כאבים. המסר, לפיו רודפת החברה את המוכשרים שבתוכה לא היה לטעמם של הצנזורים הסובייטים, שדרשו לשנות את הסרט. קלימוב סירב לכך, והסרט הוצג באופן מצומצם בבתי קולנוע מועטים בלבד. את המוזיקה לסרט חיבר המלחין אלפרד שניטקה, שהפך את המוזיקה לסרט לסוויטה שזוכה לביצועים קונצרטנטיים.
לאחר יצירת סרטים אלו החל קלימוב בהסרטת יצירת המופת "חבלי גסיסה", הליך שנמשך כתשע שנים, והסתיים ב-1975. ביצירה זו מגיע קלימוב לשלמות סגנונית, ובסגנון כבד, אופראי כמעט, תוך שילוב קטעים דוקומנטריים, יוצר קלימוב סרט רחב יריעה וחזק, המציג את ימי שלטונם של הצאר ניקולאי השני, ואשתו, הלכודים ברשתו של הנזיר המסתורי גריגורי רספוטין. סרט זה, ממנו משתמע כי ההיסטוריה של שושלת רומנוב ושל המהפכה הרוסית מורכבת בהרבה מן הגרסה השגורה בברית המועצות, הוביל את קלימוב במסלול התנגשות ישיר עם השלטונות. הקרנת הסרט הותרה רק בשנת 1981.
בשנת 1976 השלים קלימוב סרט שבו החל מורו, הבמאי מיכאיל רום, שמת באמצע העבודה על הסרט, הנקרא "ואני עדיין מאמין".
בשנת 1979 סבל קלימוב מטראומה אישית קשה, כאשר אשתו, הבמאית לריסה שפיטקו, נהרגה בתאונת דרכים, בעודה עובדת על הסרט "פרידה". קלימוב השלים את הסרט לזכרה, והסרט יצא לאקרנים בשנת 1981. לאירוע זה הייתה השפעה רבה על קלימוב, וכל סרטיו שלאחר מכן היו טרגדיות. סרטו הראשון לאחר התאונה היה מחווה תיעודית בת 25 דקות לזכרה, ושמו "לאריסה".
צא וראה
בשנת 1985 השלים קלימוב את יצירתו הגדולה "צא וראה", סרט הנחשב לסרט המלחמתי הטוב ביותר שנעשה ברוסיה, ואחד הטובים שנעשו מעולם. ביצירה זו מספר קלימוב את סיפורו של פלוריה, נער בן 14, הגדל בבלארוס הכבושה בידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט הוא אחת האמירות האנטי מלחמתיות, והאנטי נאציות החזקות ביותר שהוצגו אי פעם על המסך. ב 142 דקותיו של הסרט נדחסות כל זוועות המלחמה אשר חווה קלימוב על בשרו, ומוטחות בפניו של הצופה תוך שימוש מדהים בשפה קולנועית של צבע, עריכה ופסקול.
הסרט "צא וראה" זכה בפרס הראשי בפסטיבל הסרטים במוסקבה בשנת 1985, וזכה לתשבחות נלהבות במזרח ובמערב (הסרט הוצג בישראל בשנת 1989, ועודו מוצג מדי פעם בסינמטקים, ובהקרנות מיוחדות ביד ושם ובטלוויזיה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה).
קריירה מאוחרת
לאחר הצלחת הסרט "צא וראה" היה קלימוב לאחד מהבמאים הרוסים המובילים, בתקופה של שינוי פוליטי קיצוני. קלימוב נבחר ליושב ראש איגוד הקולנוענים הרוסים, ולחבר האקדמיה הבריטית לקולנוע. בתפקידו החדש, ובעוד רוחות הפרסטרויקה מביאות לשינויים פוליטיים במוסקבה, הביא קלימוב להקרנת מאות סרטים שנאסרו קודם לכן, ולחידוש הקריירה של במאים שסר חינם בעיני המשטר הישן. הוא שימש בתפקידו עד שנת 1988, ופרש באומרו כי ברצונו ליצור סרטים נוספים.
על אף כל אלו לא זכה קלימוב לפריחה היצירתית לה היה ראוי לאחר הצלחתו של "צא וראה". נסיונותיו ליצור סרטים נוספים - ביוגרפיה של סטלין, סרט על פי ספרו של פיודור דוסטויבסקי "שדים", וסרט על פי יצירתו של מיכאיל בולגקוב - האמן ומרגריטה, לא הצליחו להגיע לשלב הפקה מתקדם. בסופו של דבר התבטא כי לא נותרו לו נושאים ליצירת סרטים, וכי איבד בכך כל עניין.
קלימוב מת בגיל 70, בשנת 2003, כשהוא מתוסכל ומותש, אך זכה להכרה כאחד מגדולי הקולנוענים שקמו במולדתו.
קישורים חיצוניים
אתר המציג תמונות מן הסרט "צא וראה"
סקירה על חייו ויצירתו של קלימוב מן העיתון "גרדיאן" אשר פורסמה בסמוך למותו
הערות שוליים
קטגוריה:במאי קולנוע סובייטים
קטגוריה:במאי קולנוע רוסים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין טרויקורובסקויה
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1933
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-2003 | 2024-02-06T00:51:02 |
מכפלה וקטורית | במתמטיקה ובפיזיקה, מכפלה וקטורית היא פעולה בינארית על שני וקטורים במרחב תלת־ממדי, שמחזירה וקטור (בניגוד למכפלה הסקלרית שמחזירה סקלר). הווקטור המוחזר תמיד ניצב לשני הווקטורים המוכפלים.
הגדרה פורמלית
ממוזער|487x487px|תיאור גרפי של מכפלה וקטורית. ניתן לראות כי וקטור התוצאה (הסגול) ניצב לשני וקטורים המוכפלים, ולכן גם למישור המכיל אותם. בנוסף ניתן לראות כי כאשר הופכים את סדר המכפלה, מתקבל וקטור זהה בגודלו והפוך בכיוונו.
יהיו שני וקטורים , אז מכפלתם הווקטורית (שמסומנת ב-) תוגדר כ:
כאשר היא הזווית (בין 0° ל-180°) שבין במישור המכיל את שניהם, הם האורכים (להכללת המונח אורך עיינו בערך נורמה) של הווקטורים , ו- הוא וקטור יחידה, שמאונך למישור הנקבע על ידי שני הווקטורים. חשוב לשים לב כי המכפלה הווקטורית בין שני וקטורים שונים מאפס מתאפסת אם ורק אם הם מקבילים (בניגוד למכפלה סקלרית, בה המכפלה מתאפסת אם ורק אם הווקטורים ניצבים).
כיוונו של נקבע על פי כלל היד הימנית המוגדר באופן הבא: אם מכופפים את כף יד ימין בצורת חצי עיגול, כך שהיא מתווה מעגל בכיוון של הווקטור הראשון במכפלה אל עבר הווקטור השני במכפלה דרך הזווית הקטנה שביניהם, האגודל מצביע בכיוון של וקטור התוצאה.
ניתן להגדיר מכפלה וקטורית באופן שקול על ידי הגדרת הכפל על וקטורי היחידה. בשלושה ממדים, וקטורי היחידה מוכפלים כך:
ולכן, מתקבל כי באופן כללי, שני וקטורים נכפלים כך:
.
שמאל|ממוזער|300px|חוק היד הימנית. אם האצבעות מתוות את הקשת הקצרה מהווקטור הראשון לווקטור השני, האגודל מצביע בכיוון תוצאת המכפלה.
בעזרת מכפלה סקלרית, קל לוודא כי וקטור התוצאה ניצב לשני הווקטורים המוכפלים.
עוד דרכים לחשב את כיוון הווקטור:
כלל הבורג - אם מסובבים בורג בעל תבריג ימני, כך שכיוון סיבובו מתווה את הכיוון מהווקטור הראשון לווקטור השני, וקטור התוצאה נקבע על פי כיוון ההתקדמות של הבורג (קדימה או אחורה).
דרך נוספת היא על ידי כיפוף אצבעות יד ימין כך שהאגודל מזדקר מעלה, האצבע נשארת זקופה, והאמה מכופפת בזווית של 90 מעלות. כעת, אם מתאימים את האצבעות כך שהאגודל הוא בכיוון הווקטור הראשון ואילו האצבע בכיוון הווקטור השני, האמה תצביע בכיוון וקטור התוצאה.
תכונות המכפלה הווקטורית
מכיוון שכיוון הווקטור תלוי בסדר הופעת האיברים במכפלה, המכפלה אינה קומוטטיבית, אך היא אנטי-קומוטטיבית, כלומר מתקיים .
מכפלה וקטורית אינה אסוציאטיבית, כלומר . לכן, ללא סוגריים, הביטוי לא מוגדר.
המכפלה הווקטורית דיסטריבוטיבית מעל החיבור: .
המכפלה הומוגנית ביחס לכפל בסקלר: .
כפל של שני וקטורים שכיוונם זהה, או שכיווניהם מנוגדים, מחזיר 0.
"באץ מינוס צאב" ("BAC minus CAB"): .
המכפלה הווקטורית מקיימת את זהות יעקובי:
נפח מקבילון שצלעותיו הן , ו-:
גם אם עבור מתקיים לא ניתן להסיק כי , אלא רק כי מקביל ל . לעומת זאת, אם לכל וקטור מתקיים , אז בהכרח .
שימושים
שימושים מתמטיים
מציאת אנך למישור. כאמור, מכפלה וקטורית של שני וקטורים בת"ל מחזירה וקטור המאונך לשניהם. ישר המאונך לשני ישרים במישור, מאונך למישור הנוצר על ידם ולכן מכפלה וקטורית של שני וקטורים במישור תניב וקטור שלישי המאונך לכל וקטור במישור. וקטור זה נקרא וקטור המקדמים של המישור.
מציאת שטח מקבילית במרחב - גודלו של וקטור המכפלה הפנימית שווה לשטח המקבילית הנוצרת על ידי הווקטורים ו- .
מציאת שטח משולש במרחב.
מציאת היטל וקטור אחד על אחר.
מציאת נפח מקבילון במרחב.
מציאת מרחק נקודה מישר במרחב.
שימושים פיזיקליים
כשמפעילים כוח על גוף צפיד, השינוי בתנע הזוויתי שלו נקבע על ידי מומנט הכוח שנתון על ידי מכפלה וקטורית של וקטור הזרוע (המרחק בין נקודת הפעלת הכוח לציר הסיבוב) בווקטור הכוח המופעל עליו.
כשחלקיק טעון נע בתוך שדה מגנטי, הכוח שמפעיל עליו השדה פרופורציונלי למכפלה וקטורית של וקטור המהירות בווקטור השדה (כוח לורנץ).
בגלים אלקטרומגנטיים, וקטור פוינטינג הוא מכפלה וקטורית בין שדה חשמלי לשדה מגנטי. הוא מייצג את שטף האנרגיה של הגל וכיוונו זהה לכיוון וקטור גל.
תיאור על פי וקטורי יחידה
כאמור, לעיתים קרובות נוח יותר לחשב את המכפלה הווקטורית באמצעות הצגת הווקטורים המוכפלים על ידי וקטורי יחידה, כלומר:
לאחר חישוב ישיר, ניתן לקבל כי
.
קל יותר לזכור צורה זו על ידי כתיבת הדטרמיננטה הבאה:
כאשר הדטרמיננטה מפותחת על פי השורה הראשונה.
חשוב להדגיש שהשימוש בדטרמיננטה כאן הוא רק בתור סימון שמטרתו להקל על זכירת הנוסחה, ואין מדובר בדטרמיננטה אמיתית: המטריצה איננה מעל השדה שבו אנו עוסקים, והתוצאה איננה סקלר כמו בדטרמיננטה רגילה אלא וקטור.
הכללה ל-n ממדים
את המכפלה הווקטורית ניתן לכתוב בצורה טנזורית בצורה:
כאשר - טנזור לוי-צ'יוויטה, הוא טנזור אנטי סימטרי לחלוטין, שערך כל איבר בו הוא 1 אם סדר האינדקסים הוא ציקלי, 1- אם הסדר הוא אנטי ציקלי, ואפס במקרה אחר (כלומר אם אינדקס חוזר פעמיים). האינדקסים רצים על מספר הממדים (1,2,3 או ).
הגדרה זו ניתן להרחיב למספר ממדים כלשהו:
בשני ממדים מתקבל טנזור בלי אינדקסים , לכן לכאורה הוא סקלר.
בשלושה ממדים מתקבל טנזור עם אינדקס אחד, לכן לכאורה הוא וקטור.
בארבעה ממדים מתקבל טנזור עם שני אינדקסים.
באופן כללי ב- ממדים מתקבל טנזור עם ממדים.
דבר זה מרמז לנו שגם בשלושה ממדים התוצאה של כפל שני וקטורים אינה וקטור, כי אם פסאודו וקטור. השרירותיות של כיוון התוצאה גם היא דומה לשרירותיות בכיוון של הפסאודו-וקטור.
לעומת זאת מכפלה וקטורית של וקטור ופסאודו וקטור תיתן וקטור.
ראו גם
מרחב וקטורי
מכפלה סקלרית (מכפלה מסוג שונה ב-)
מכפלה מעורבת (מכפלה סקלרית של וקטור במכפלה וקטורית של שני וקטורים אחרים).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אלגברה
קטגוריה:אנליזה וקטורית
קטגוריה:כפל | 2024-05-01T18:46:16 |
מדינות ערב | REDIRECTארצות ערב | 2004-09-06T17:54:13 |
אופק (משפחת לוויינים) | אופק היא סדרה של לוויינים ישראליים. שני הלוויינים הראשונים בסדרה נועדו לניסויים, והיתר הם לווייני ריגול שנועדו לצילום לצורך איסוף מודיעין צבאי. רוב לווייני אופק שוגרו מבסיס פלמחים על גבי משגר ה"שביט" הישראלי. הלוויינים חגים מסביב לכדור הארץ בגובה נמוך ומשלימים סיבוב כל 90 דקות לערך. סדרת לוויינים זו ובעיקר שיגורו של הלוויין אופק 1 מבסיס פלמחים ב־19 בספטמבר 1988 הפכו את ישראל למדינה השמינית שמצליחה לשגר בכוחות עצמה לוויין מתוצרתה. הלוויינים והמשגרים פותחו ונבנו על ידי התעשייה האווירית לישראל.
תוכנית הלוויינים הישראלית
תוכנית החלל הישראלית החלה עם שיגור הרקטה שביט 2 לחלל ב־5 ביולי 1961, לצורכי מחקר. לאחר שיגור שביט 2 פורסם שיבצעו שיגורים של רקטות נוספות, לצורך מחקר על הסטרטוספירה והיונוספירה לצורכי מדע. אולם אחר כך, במשך שנים רבות, עיקר המחקר הישראלי בתחום התמקד בפיתוח טילים לצורכי ביטחון (דוגמת "גבריאל" ו"יריחו").
תוכנית הלוויינים הישראלית החלה בשנת 1981, כאשר ראש אגף המודיעין, האלוף יהושע שגיא, הקציב חמישה מיליון דולר לבדיקת היתכנות פרויקט לבניית משגר לוויינים, לוויינים ומצלמות טלסקופיות. בנוסף אושרה הקמתה של מנהלת תוכנית החלל. במקביל, כתגובה לפרויקט "לוויין התקשורת הערבי" - Arabsat, יוזמה של הליגה הערבית שהושקה ב-1976, קבוצה בראשות מאיר עמית (לשעבר ראש המוסד ושר התקשורת) עם יזמים נוספים ביקשה לשגר לוויין תקשורת ישראלי. בספרו האוטוביוגרפי כתב עמית שתחילה ביקשו לעניין את חברת פרצ'יילד האמריקאית בפרויקט (החברה בנתה בשנות ה-70 את לוויין התקשורת ). בשיחות עם הנהלת החברה התברר כי יש לשריין תחילה את המקום בשמיים (slot בשפה המקצועית), באמצעות איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי, אך באותן שנים רק ממשלות ולא חברות פרטיות, יכולו לשריין מקום בחלל. לכן עמית וכרמל פנו לשר התקשורת, מרדכי ציפורי, וקיבלו אישור של ממשלת ישראל לפעול בשמה. חברת פרצ'יילד לבסוף לא הייתה מעוניינת להשתתף בפרויקט והם שכרו את שירותיה של התעשייה האווירית לתכנון וייצור של לווייני התקשורת. ב-1983 חתמו על הסכם עם מדינת ישראל על פיו הלוויינים יהיו בבעלות משרד התקשורת, והחברה הכללית לשירותי לוויין תספק את שירותי התקשורת באמצעות חברת "בזק" בישראל וללקוחות זרים. הפרויקט הושק רשמית בנובמבר 1984, בשם AMS - Affordable Modular Satellite.
בשנת 1983 הוקמה סוכנות החלל הישראלית חטיבה שאותה הקים בתעשייה האווירית, משה בר-לב במסגרת משרד המדע והפיתוח שהוקם שנה קודם, במטרה, בין השאר שישמש כמסווה לפעילות הסודית לפיתוח פרויקט לוויין הריגול הישראלי. באוגוסט 1985 הודיע דרור שדה, ראש סוכנות החלל הישראלית, כי ישראל מתכננת לשגר לוויין.
בשנת 1984 שר הביטחון, משה ארנס, יוזם החלטת ממשלה לקידום פיתוח פרויקט לוויין הריגול, בנוסף התעשייה האווירית גברה על רפא"ל בתחרות על פיתוח וייצור הלוויין ומשגר הטילים "שביט". בשנה זה התעשייה האווירית החלה להיות מעורבת בפרויקט לוויין התקשורת "עמוס". החל משנת 1985 הוקצו כ-45 מיליון דולר מדי שנה לפרויקט.
הלוויין הראשון בסדרה, "אופק 1" היה הלוויין הישראלי הראשון בחלל. על־פי ההודעות הרשמיות, נועד אופק 1 לבדוק את יכולתה של ישראל להכניס לוויין למסלול סביב כדור הארץ ולבחון את מערכותיו בתנאי חלל. גם הלוויין השני בסדרה, "אופק 2", היה לוויין ניסוי ששוגר באפריל 1990. לאחר שיגורו הכריז שר הביטחון משה ארנס כי בקרוב ישראל תשגר לוויין בעל יכולת מודיעינית. אולם רק לאחר חמש שנים ושני שיגורים כושלים שוגר "אופק 3" באפריל 1995.
במחצית השנייה של שנות ה-90 של המאה ה-20 יזמה התעשייה האווירית את פרויקט לווייני "ארוס", במטרה למסחר את הטכנולוגיה של לווייני הצילום הצבאיים מסדרת "אופק" לשיווק בשוק האזרחי. לשם כך הוקם בשנת 1997 מיזם משותף בשם "ווסט אינדיס ספייס", בו היו שותפים: התעשייה האווירית (44%) החברה האמריקאית "קור סופטוור טכנולוג'י" (Core Software Technology) (44%) וחברת אל-אופ יצרנית המצלמה של לווייני "אופק" (12%). התוכנית כללה בתחילה שיגור של 6–8 לוויינים שיבצעו צילום לשימושים אזרחיים, מסחריים ומדעיים עבור מדינות וחברות מסחריות, למטרות שונות בהם: מיפוי של שטחים קרקעיים וימיים לצרכים שונים, ובהם איכות הסביבה, ניצול קרקעות ותכנון תשתיות. הרקע לפיתוח התוכנית היה הערכות שלשוק לווייני הצילום האזרחיים פוטנציאל מסחרי גדול. התוכנית התכוונה במקור לשגר לוויין ראשון באמצע שנת 1998, לאחר שיוצאו מהלוויין הצבאי "אופק" כל המרכיבים שפותחו לתוכנית הצבאית. הלוויין הראשון "EROS A" פותח במקביל ל"אופק 4" והיה מבוסס עליו.
בעקבות כישלון שיגורו של הלוויין "אופק-4", לאחר שיגורו של "EROS A" שילם משרד הביטחון כ-15 מיליון דולר בשנה עבור הזכויות הבלעדיות לקבלת כל הצילומים של שטח ישראל שבצע. זכויות הקליטה הבלעדיות כוללו לא רק את שטח ישראל, אלא גם אזור ברדיוס של כ-2,000 ק"מ, הכולל: במערב - לוב; בדרום - סודאן; במזרח - מפרץ עומאן; ובצפון - חבר המדינות. טווח הכיסוי כלל את כל שטחן של עיראק, איראן וסוריה, כמעט את כל שטח לוב ונתח עיקרי מסודאן ומרפובליקות מוסלמיות במדינות ברית המועצות לשעבר. בנוסף המנהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית יזם תוכנית, בהיקף של כשלושה מיליארדי שקלים, שהחלה בעקבות כישלון שיגור "אופק 4" לשיגור קונסטלציית לוויינים שיספקו תמונות ומידע בזמן אמת. התוכנית נועדה להגביר את יכולת ההתראה מול איום הטילים להשמדה המונית שמפתחות איראן, עיראק וסוריה. על פי התוכנית, ישראל תפעיל בחלל כמה לווייני ביון במקביל, שיספקו תמונות ומידע בזמן אמת במטרה לסגור פערי זמן בין גילוי האיום לבין המענה ולהבטיח מידע זמין.
באוגוסט 2003, נתן לראשונה ראש מנהלת תוכנית החלל, חיים אשד, ריאיון לעיתונות, בו חשף שעד 2008 תשלים ישראל בהדרגה את פיתוחם של שלושה לווייני צילום לצורכי מודיעין - "אופק 6", "אופק 7" ולוויין מכ"ם ("טקסאר"), בנוסף אמר שתוך כחמש שנים תהיה בידי ישראל יכולת לשגר לוויינים במשקל כ-100 ק"ג ממטוסי אף-15, אולם תחזית זו לא התגשמה.
בפברואר 2005, בעקבות כישלון שיגורו של הלוויין "אופק-6", מערכת הביטחון פנתה למשרד האוצר בבקשה להקצבה מיוחדת של 400–600 מיליון שקל לצורך בניית שני לווייני ריגול. במקביל. אולם משרד האוצר לא נענה לבקשה, ולוחות הזמנים של תוכנית החלל השתנו. הבקשה לתקציב מיוחד הוגשה במסגרת הפקת הלקחים מכישלון השיגור של אופק 6, שאחד מהם היה החלטת מערכת הביטחון לבנות במקביל שני משגרי לוויינים, שני לוויינים, שתי מצלמות טלסקופיות ושתי מערכות מכ"ם כגיבוי במקרה של תקלה עתידית.
מפרט טכני
לווייני אופק חגים מסביב לכדור הארץ בגובה נמוך ומשלימים סיבוב כל 90 דקות לערך. הלוויינים משמשים בעיקר כדי לאסוף מודיעין, כגון תוכניות הגרעין של איראן והמתקנים הצבאיים במדבר הסורי.
הלוויינים משוגרים משדה שיגור הטילים בבסיס חיל האוויר בפלמחים על גבי משגר הלוויינים שביט. הלוויינים והמשגרים שלהם מפותחים בתעשייה האווירית לישראל. המצלמה ומערכות האופטיקה מיוצרות על ידי חברת אל-אופ. התעשייה האווירית נבחרה כקבלן ראשי לתוכנית "אופק", לבדיקות ולאינטגרציה, לבנית מרכז שליטה ובקרה ותחנת קליטה קרקעית והפעלתם וכל אלה נבנו באתר מפעל מב"ת ביהוד.
לווייני אופק הם מהבודדים בעולם שמשוגרים לכיוון מערב, בניגוד לכיוון הסיבוב של כדור הארץ, באופן המקטין את יכולת הנשיאה של המשגר באחוזים ניכרים. שיטת שיגור זו מנוגדת להיגיון ההנדסי והכלכלי ולכן איננה נהוגה בעולם, אך בישראל היא כורח המציאות עקב מיקומה הגאוגרפי. הדבר נעשה כדי שבמקרה של כישלון, הלוויינים לא ייפלו על אזורים מיושבים או לידיהן של מדינות ערב השכנות. גם בשיגור מערבה אין לישראל יד חופשית, זאת עקב רוחבו הצר יחסית של הים התיכון והאיים הפזורים בו. למעשה, ישראל יכולה לשגר לתוך מסדרון צר המסתכם במספר מעלות, אם ברצונה למנוע אפשרות של נפילת הלוויין על שטחים מיושבים בשלבי השיגור הראשונים. לוויינים ישראליים אחרים משוגרים מאתרים במדינות אחרות.
המנועים הרקטיים שמאיצים את לווייני האופק לחלל פותחו במפעל של חברת תעש מערכות. לאחר הפרטת החברה, עבר המפעל לחברת תומר, חברה ממשלתית שהוקמה לצורך החזקת הפעילות המסווגת של תעש.
המצלמות בלווייני אופק הן מתוצרת אל-אופ ושימשו גם כבסיס לתכנון מערכות לצילומי ריגול ממטוסי קרב. הן אף משולבות בלווייני צילום ישראליים אזרחיים כדוגמת ארוס ואופטסאט, אך ברזולוציות נמוכות יותר.
לווייני אופק
לוויינים בסדרת אופק שם סוג תאריך שיגור תאריך הוצאה משירות הערות אופק 1 לוויין ניסוי 19 בספטמבר 198815 בינואר 1989 לוויין ניסוי להדגמת טכנולוגיות אופק 2 לוויין ניסוי 3 באפריל 1990 - לוויין ניסוי להדגמת טכנולוגיות אופק 3 לוויין צילום 5 באפריל 199524 בספטמבר 2001 הלוויין הישראלי הראשון בעל יכולת צילום אופק 4 לוויין צילום 22 בינואר 199822 בינואר 1998 שיגורו נכשל - נפל לים התיכון אופק 5 לוויין צילום 28 במאי 200221 בפברואר 2024 היה לוויין הצילום המבצעי הוותיק ביותר בשירות אופק 6 לוויין צילום 6 בספטמבר 20046 בספטמבר 2004 שיגורו נכשל - נפל לים התיכון אופק 7 לוויין צילום 11 ביוני 2007בשירות פעיל לוויין צילום אופק 8 לוויין מכ"ם 21 בינואר 20083 ביולי 2024 מכונה גם טכסאר אופק 9 לוויין צילום 22 ביוני 2010בשירות פעיל לוויין צילוםאופק 10 לוויין מכ"ם 9 באפריל 201414 ביולי 2024 לוויין מכ"םאופק 11 לוויין צילום 13 בספטמבר 20169 ביוני 2024 לוויין צילוםאופק 16 לוויין צילום 6 ביולי 2020בשירות פעיל לוויין צילוםאופק 13 לוויין מכ"ם 29 במרץ 2023בשירות פעיללוויין מכ"ם
אופק 1
ממוזער|200px|מדליה בהנפקת החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות לציון שיגור אופק 1
אופק 1 היה הלוויין הישראלי הראשון, והראשון בסדרת הלוויינים "אופק". הלוויין פותח ונבנה בישראל, ושוגר ב־19 בספטמבר 1988 בשעה 11:31 מבסיס פלמחים באמצעות משגר ה"שביט". בשיגורו הצהירה מדינת ישראל על רצינות כוונותיה להיכנס לעידן החלל, ובכך הצטרפה כחברה השמינית למועדון היוקרתי של מדינות ששיגרו בכוחות עצמן לוויין מתוצרתן. הלוויין עצמו שימש כניסוי לטכנולוגית הלוויינים. מסת הלוויין הייתה 156 קילוגרם. הוא שהה כלוויין פעיל בחלל 118 יום במסלול אליפטי עם אפוגיאה של 1,150 קילומטר, פריגיאה של 248 ק"מ והקיף את כדור הארץ מדי 98 דקות. הוא תוכנן לפעול כחודש אחד בלבד. אך שרד לבסוף ארבעה חודשים בחלל.
המפרט הטכני שלו היה:
קוטר בסיס תחתון: 1.2 מטר
קוטר בסיס עליון: 0.7 מטר
משקל המבנה: 33 ק"ג
משקל מערכת אספקת החשמל: 58 ק"ג
משקל המחשב: 1 ק"ג
משקל מערכת התקשורת: 12 ק"ג
משקל מערכת בקרה טרמית: 5 ק"ג
משקל החיוט (חוטים): 9 ק"ג
משקל מערך מדידים ומשקלות: 32 ק"ג
משקל כללי: 156 ק"ג
נתוני אספקת חשמל:
הספק חשמלי (על־ידי משטחי השמש): 246 ואט
צריכת הספק חשמלי ממוצעת: 53 ואט
קיבולת המצבר: 7 אמפר־שעה
פס צבירה לא מיוצב 25–42 וולט
נתוני תקשורת:
תקשורת בתחום 5
קצב שידור ערוץ טלמטריה: 2.5 קילובייט לשנייה
גודל זיכרון הטלמטריה: 128 קילובייט
לרגל השיגור המוצלח, הנפיקה "החברה הישראלית למדליות ומטבעות" מדליה מיוחדת.
אופק 2
אופק 2 שוגר ב-3 באפריל 1990. ללוויין זה היה בידוד תרמי והגנה מקרינה קוסמית משופרים, מחשב, גירוסקופים ומגנטומטרים משופרים וכן תקשורת דו-כיוונית אשר אפשרו בדיקת השליטה בלוויין. הלוויין תפקד בצורה מושלמת במסלול אליפטי עם אפוגיאה של 1,580 ק"מ ופריגיאה של 210 ק"מ.
אופק 3
שמאל|ממוזער|200px|אופק 3
אופק 3 שוגר ב-5 באפריל 1995. היה זה הלוויין הישראלי הראשון שהיה בעל יכולות צילום. שימש את מערכת הביטחון עד שנת 2000. השיגור בוצע על ידי משגר השביט למסלול של 370x750 ק"מ. זה היה לוויין מיוצב בשלושה צירים לחישה מרחוק. ללוויין מערכות מחשוב ותקשורת משופרים, כנפיים סולריות (לעומת פנלים צמודים לגוף בשני הניסויים הראשונים).
אופק 4
אופק 4 שוגר ב-22 בינואר 1998, ונועד להיות מחליפו המבצעי של אופק 3, אולם שיגורו נכשל והלוויין צלל לים התיכון.
אופק 5
אופק 5 שוגר ב-28 במאי 2002. היה לוויין הצילום המבצעי הפעיל הוותיק של ישראל. ע"פ דיווחי נאס"א ומקורות זרים נוספים, דעך ממסלולו ב-21 בפברואר 2024. מיד עם שיגורו החל פיתוח "אופק 6".
אופק 6
אופק 6 שוגר ב-6 בספטמבר 2004 מבסיס חיל האוויר ליד קיבוץ פלמחים, באמצעות משגר ה"שביט". עקב תקלה בקופסת מכשירים המחוברת לשלב השלישי בביצוע פעולה מסוימת לא ניצת השלב השלישי כראוי והמשגר כשל מלהביא את הלוויין לגובה המתאים והמהירות הנכונה בחלל. המשגר המשיך לשייט מעט ברום האטמוספירה עד שנפל והתרסק לתוך הים. הנזק כתוצאה מכישלון השיגור הוערך בכ-100 מיליון דולר. בעקבות כישלון השיגור הוקם צוות בדיקה בתעשייה האווירית.
אופק 7
שמאל|ממוזער|200px|הלוויין אופק 7 בעת חיבורו למשגר שביט
אופק 7 שוגר ב-11 ביוני 2007, מבסיס חיל האוויר פלמחים למסלול אליפטי עם אפוגיאה של 566.5 ק"מ ופריגאה של 466.9 ק"מ. ללוויין נטייה של 141.7 מעלות לקו המשווה. משקלו של אופק 7 הוא כ-300 ק"ג והוא משלים הקפה של כדור הארץ ב-90 דקות. שלושה ימים לאחר ששוגר החל אופק 7 להעביר תמונות באיכות גבוהה לתחנת הבקרה שלו. ביצועי הלוויין מסווגים אולם באמצעי התקשורת פורסם כי יכולת ההפרדה של מצלמותיו היא 70 ס"מ לפיקסל.
אופק 8 / טכסאר
אופק 8 או טכסאר שוגר ב-21 בינואר 2008, משדה שיגורים בדרום מזרח הודו. באופן רשמי הלוויין אינו נמנה עם סדרת לווייני אופק שכן טכנולוגיית הריגול שלו כלוויין מכ"ם ולא צילום שונה משאר לווייני אופק. עם זאת חלקים ממרכיבי גופו מבוססים על פיתוחים מלווייני אופק. שלושה חודשים אחר כך שיגרה הודו את הלוויין RISAT-2, המבוסס על טכסאר. דעך ממסלולו ב-3 ביולי 2024.
אופק 9
שמאל|ממוזער|200px|הלוויין אופק 9 לפני שילובו במשגר שביט
אופק 9 שוגר ב-22 ביוני 2010 מבסיס חיל האוויר בפלמחים למסלול בגובה 311–600 קילומטרים וכעבור שלושה ימים החל לשדר תמונות באיכות גבוהה. משקלו כ-300 קילוגרם, אורכו 2.3 מטר, קוטרו 1.2 מטר והותקנה בו מצלמה משוכללת מתוצרת אל-אופ. אף הוא שוגר במשגר מסוג "שביט". מערכות הלוויין מבוססות על אלה שפותחו עבור הלוויין "אופק 7". לדברי מפתחיו, הלוויין מאפשר צילום תמונות בקצב מהיר יותר, בסריקה רבה יותר של השטח וברזולוציה טובה יותר. רזולוציית הצילום שלו היא בין חצי מטר ל-70 ס"מ לפיקסל. אופק 9 היה אמור לתפוס את מקומו של אופק 5, בשנת 2011 אך נכון לשנת 2019 אופק 5 עדיין פעיל.
אופק 10
אופק 10 שוגר ב-9 באפריל 2014 מבסיס חיל האוויר בפלמחים על גבי משגר שביט למסלול בגובה של בין 400 ל-600 קילומטר, ומשלים סיבוב סביב כדור הארץ כל 1.66 שעות. זהו לוויין המבוסס על מכ"ם מפתח סינתטי (כמו אופק 8). משקלו כ-330 קילוגרם והוא מסוגל לזהות עצמים בגודל של כמה עשרות סנטימטרים. הלוויין פעל בהצלחה והיה פעיל במשך 10 שנים עד 14 ביולי 2024.
אופק 11
אופק 11 שוגר ב-13 בספטמבר 2016 מבסיס חיל האוויר בפלמחים על גבי משגר שביט. משקלו של אופק 11 הוא כ-300 ק"ג. זהו לוויין אופטי הנושא מערכת צילום מתקדמת, פרי פיתוח וייצור של אל-אופ מחברת אלביט מערכות. מערכת הצילום מבוססת על מצלמה היפר-ספקטרלית מסוג יופיטר (Jupiter). המצלמה רגישה לתחום הספקטרלי 0.45-0.9μm בצילום של כל הספקטרום הנ"ל או בצורה היפר-ספקטרלית ב-4 ערוצים בתוך תחום זה. רזולוציית הצילום שלו היא 50 ס"מ לפיקסל והוא מסוגל לצלם שדה ראייה של כ-15 ק"מ בכל צילום (עבור לוויין בגובה 600 ק"מ). לאחר השיגור הלוויין נכנס למסלול סביב כדור הארץ כמתוכנן, אך אובחנה תקלה כלשהי שגרמה לקשיי תקשורת עם הלוויין שגרמו לחששות בנוגע להפעלתו המבצעית. אנשי התעשייה האווירית ומומחים שונים פעלו לייצב אותו. המאמצים נשאו פרי והמהנדסים הצליחו להשמיש את הלוויין ולהפכו למבצעי, וב-22 בספטמבר נשלחו תמונות ראשונות מהלוויין למפעיליו. דעך ממסלולו ב-9 ביוני 2024.
אופק 16
אופק 16 שוגר ב-6 ביולי 2020 מבסיס חיל האוויר בפלמחים על גבי משגר שביט. זהו לוויין תצפית אלקטרו-אופטי מדגם מתקדם יותר בדומה לאופק 11, הנושא מצלמה מתוצרת חברת אלביט מערכות. את פיתוח וייצור הלוויין והמשגר הוביל משרד הביטחון, באמצעות מינהלת החלל "אתגר" במפא"ת. התעשייה האווירית היא הקבלן הראשי של הפרויקט - חטיבת טילים וחלל, באמצעות מפעל "חלל", מובילה את הפרויקט יחד עם "מלמ" המפתחת את המשגר. את מצלמת הלוויין פיתחה חברת "אלביט מערכות". החברה הממשלתית למערכות הנעה רקטית, "תומר", ייצרה את מנועי טיל השיגור ביחד עם חברת רפאל. בפרויקט שותפות חברות רבות נוספות, בהן "רוקר" ו"סיאלו".
אופק 13
אופק 13 שוגר ב-29 במרץ 2023 מבסיס במרכז הארץ, על גבי משגר שביט. אופק 13 מייצר אור מהמכ"ם עצמו, כך שהוא משגר קרן לקרקע, וההחזר והשינויים שבה מאפשרים ליצור תמונה כמו שאנחנו רואים ממצלמה אלקטו-אופטית. בעזרת הלוויין ניתן לראות באור ובחושך, וגם דרך עננים, ולצלם בכל תנאי מזג אוויר.
פרסים
לוייני אופק זכו פעמיים בפרס ביטחון ישראל - ב-1996 וב-2022.
ראו גם
שביט (משגר לוויינים)
התעשייה האווירית לישראל
סוכנות החלל הישראלית
קישורים חיצוניים
בסיס חיל האוויר בפלמחים באתר GlobalSecurity.org
הערות שוליים
קטגוריה:התעשייה האווירית לישראל: לוויינים
קטגוריה:תוכנית החלל הישראלית
קטגוריה:לוויינים ישראליים
קטגוריה:צילום על ידי לוויין
קטגוריה:אירועים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:זוכי פרס ביטחון ישראל
קטגוריה:לווייני ריגול | 2024-09-01T01:42:59 |
אמפיתיאטרון | שמאל|ממוזער|250px|האמפיתיאטרון הרומי בארל, כיום בצרפת
אמפיתיאטרון (מכונה בעברית גם "אמפי") הוא מבנה גדול ופתוח המשמש להצגות, מופעים, תחרויות ספורט וכדומה. האמפי-תיאטרון הוא המצאה רומית שמקורה בתיאטרון ביוון העתיקה.
מקור המלה יווני: "אמפי" αμφί = "דו-", "משני צדדים", או "מסביב", ו"תיאטרון" θέατρον = "מקום צפייה".
האמפיתיאטרון הקלאסי
השם "אמפי-תיאטרון" ניתן במקור למבנים ציבוריים מהעת העתיקה (בעיקר מתקופת האימפריה הרומית) ששימשו לספורט עם צופים או למופעי צפייה אחרים.
ההבדל העיקרי בין אמפיתיאטרון לתיאטרון רומי, בנוסף להבדל בשימוש, הוא שהאמפי הוא עגול או עגלגל, בעוד שהתיאטרון צורתו חצי עיגול. האצטדיון היה שונה מהאמפי בגודלו ובצורתו, שהייתה בדרך-כלל מוארכת יותר.
האמפי המוכר ביותר בעולם הוא הקולוסיאום שברומא, שבנייתו החלה בשנת 72 לספירה. ברחבי העולם נותרו כ-75 אמפיתיאטראות רומיים, המפוזרים ברחבי שטחי האימפריה הרומית -- בין השאר באיטליה, אלבניה, אנגליה, בולגריה, גרמניה, הולנד, ויילס, יוון, ישראל, ספרד, צרפת, קפריסין, קרואטיה, ובתוניסיה.
אמפיתיאטראות מודרניים
ממוזער|250px|התיאטרון בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים
כיום השתרשה טעות בשימוש במונח "אמפיתיאטרון" גם לתיאור מקומות פתוחים, בדרך-כלל בצורת חצי-עיגול, בעלי תכנון אקוסטי המתאים לקיום מופעים כגון מופעי מוזיקה או תיאטרון. בישראל חלקם מכונה לעיתים גם "אמפיפארקים".
המונח אמפיתיאטרון טבעי משמש לתיאור מקומות המשמשים לקיום מופעי מוזיקה או תיאטרון, שנוצרו באופן טבעי – למשל, על צלע הר.
טבלת השוואה בין תיאטרון רומי לאמפיתיאטרון
מטרות גודל מבנה סוג מבנה מקום ההופעה קיום פודיום (במה) מקום ישיבת הקהל תיאטרון רומי מחזות, שירת מקהלה, נאומים לקהל בינוני מבנה סגור, יש אקוסטיקה ההופעה מתבצעת על הפרוסניום ועל הבמה, במקביל יש פודיום (במה) ומאחוריו קיר גדול, ומתחם "אחורי הקלעים" מושבים מסודרים (אודיטוריום) לפי מעמדות. מקום הישיבה מקורה בסכך ומוצל אמפיתיאטרון קרבות בין גלדיאטורים לבין עצמם, קרבות בין גלדיאטורים לחיות מסוכנות, מרוצי כרכרות גדול מבנה פתוח, אין אקוסטיקה ההופעה מתבצעת על הפרוסניום בלבד לא קיים מושבים מסודרים (אודיטוריום) לפי מעמדות. מקום הישיבה לא מקורה
ראו גם
אדריכלות רומית
אצטדיון
קישורים חיצוניים
התיאטרון בעולם הקלאסי גילי חסקין
*
קטגוריה:טיפוסי מבנים
קטגוריה:אדריכלות רומית
קטגוריה:תיאטרון | 2024-06-15T14:13:12 |
איצטדיון | REDIRECT אצטדיון | 2004-09-06T19:21:17 |
אמציה בן יואש | הפניה אמציהו | 2023-12-16T17:42:24 |
אסטרופיסיקה | redirect אסטרופיזיקה | 2005-03-09T02:50:10 |
שארות | ממוזער|שמאל|250px|תרשים שארות לשמונה דורות
שְׁאֵרוּת (באנגלית: Kinship) היא שם למכלול הקשרים המתבססים על מוצא מהורה משותף או על קשרים משפחתיים אחרים, כגון נישואין, אימוץ ועוד. שארות במובן המשפטי מעידה על זכויות ועל חובות מסוימות, למשל בהיבטי ירושה, גירושים וכן הלאה.
בחברות לא-תעשייתיות השארות היא לרוב הגורם המשפיע ביותר על עיצוב והגדרת קבוצות חברתיות, וגם בחברות מתועשות קשרי שארות תופסים מקום מרכזי בחייו של האדם.
המשמעות של שארות
המשמעות העיקרית של שארות היא הגדרת בני זוג פוטנציאליים, ודרך כך הגדרת קבוצות חברתיות. הגדרה זו קיימת בשתי רמות.
ברמה אחת, השארות מגדירה לאדם עם מי אסור לו להתחתן מכיוון שיהיה בכך משום גילוי עריות. חוקי השארות הנהוגים בחברה מסוימת מגדירים את המשפחה המינימלית ודרכה מגדירים מהו הקשר המינימלי שאינו מהווה גילוי עריות. האיסור על קיום יחסי מין (גם ללא נישואים) בין קרובי משפחה הוא טאבו נפוץ מאוד בתרבויות האנושיות.
ברמה רחבה יותר, השארות מגדירה לאדם את בני הזוג שאינם לגיטימיים מכיוון שאינם שייכים לאותה קבוצה חברתית – השארות מגדירה שבטים ועמים, וחוקי ההתנהגות המקובלים ברוב החברות אינם מתירים נישואין מחוץ להם.
מעבר לכך, קיים מגוון של משמעויות נוספות לשארות – כלכליות, תרבותיות ועוד – המשתנות בין תרבויות.
סוגים של קבוצות שארות
קיימות קבוצות שארות בכל הגדלים. להלן מספר קבוצות שארות נפוצות, מהקטנה אל הגדולה:
קרבה מדרגה ראשונה, משפחה גרעינית: קרבת המשפחה ההדוקה ביותר היא זו שבתוך המשפחה הגרעינית: בין בני זוג, בין אחים ובין הורה לילדיו.
משפחה: מקרבת משפחה מדרגה ראשונה נגזרים מצבים מגוונים של קרבת משפחה הדוקה פחות: זו שבין אדם לבין קרובי משפחה של בן זוגו, של אחיו, של ילדיו ושל הוריו. לחלק ממצבי הקרבה יש שמות, כגון נכד, נין, צאצא, סבא, סבא-רבא, אחיין, דוד, דודן, חתן, גיס, ועוד. למצבי קרבה פחות הדוקים אין שם ספציפי, אך ניתן לתארם באמצעות צירוף לשוני של מצבי קרבה בעלי שם ספציפי (למשל גיס-הסב).
משפחה מורחבת – חמולה. מספר דורות החולקים מקום מגורים משותף.
קלאן – אוסף של מספר משפחות מורחבות, המקיימות ביניהן יחסים הדוקים ולרוב גם שיתוף פעולה כלכלי הדוק.
שבט – קבוצת שארות גדולה יותר מקלאן, שהקשרים בין חבריה פחות הדוקים. יכול להיות מורכב ממספר קלאנים או ישירות ממשפחות מורחבות. בדרך-כלל קיים שיתוף פעולה כלכלי בין חברי השבט והם בעלי רקע תרבותי משותף.
עם – יחידת השארות הגדולה ביותר. היחידות שלה יכולות להיות כל אחת מהיחידות לעיל, או אף יחידים.
אופני יצירת קבוצות שארות
השאלה לאיזו קבוצת שארות משתייך אדם ומיהם קרוביו אינה שאלה טריוויאלית או מובנת מאליה. חברות אנושיות שונות מגדירות את ההשתייכות לקבוצות שארות באופן שונה.
שארות מבוססת אגו
בשארות מבוססת אגו, אין קבוצות שארות המוגדרות מעבר לאדם הספציפי (המכונה בגנאלוגיה אגו, ומכאן השם). במערכת שארות כזו, קבוצת השארות היא יחסית לאדם מסוים: עובדת היותם של שני אנשים קרובים של אדם מסוים, אינה אומרת כי הם קרובים אחד של השני.
דוגמה להמחשה: במונחי השארות המקובלים בישראל, אם א' הוא אח של אשתו של ב', ונשוי לאחותו של ג', הרי שא' הוא קרוב (גיס) הן של ב' והן של ג', אך לא נאמר שב' וג' הם קרובי משפחה.
שארות מבוססת אגו מקובלת בחברות מתועשות.
קבוצת מוצא חד-קווית
בקבוצת מוצא חד קווית (UDG – Unilineal Decent Group) קבוצת השארות אינה תלויה באדם מסוים – היא קיימת מעבר לחברים בה. משמעות הדבר היא כי קרובי המשפחה מהווים קבוצה סגורה, בה כל אדם הוא קרוב של כל אדם אחר.
קבוצות מוצא חד קוויות מתחלקות לשתיים, לפי הדרך בה נקבע מי ישתייך לאיזו קבוצת שארות. בקבוצת מוצא פטרי-ליניאלית ילדי זוג נשוי משתייכים לקבוצת השארות של האב, ואילו בקבוצת מוצא מטריליניאלית הילדים ישתייכו לקבוצת השארות של האם.
קבוצת מוצא פטרילוקלית
כאשר זוג מתחתן בחברה פטרילוקלית, האישה מצטרפת למשפחה של הבעל, ועוזבת את משפחתה שלה. עזיבה זו היא לרוב פורמלית בלבד, נשמר קשר בין האישה למשפחתה שטיבו משתנה בין חברות, אך האישה, הן מבחינת מגורים, הן מבחינה כלכלית ומרוב הבחינות האחרות, היא חלק ממשפחת בעלה. גם ילדיהם, לכשיוולדו, ישתייכו למשפחת הבעל.
קבוצת מוצא מטרילוקלית
קבוצת מוצא מטרילוקלית דומה מבחינות רבות לזו הפטרילוקלית, בהיפוך המגדר. אין לבלבל בין מטרילוקליות למטריארכליות ו/או מטריליניאליות – ברוב החברות המטרילוקליות מעמדה של האישה נחות מזה של הגבר, אך ניתן לומר שהוא עדיף על מעמדה בחברות אחרות.
בחברות מטרילוקליות, ראש המשפחה הוא בדרך כלל הבעל של אם השושלת. היחס בינו לבין בעליהן של בנותיו הוא יחס מיוחד, מכיוון שהם אלו שירשו אותו בתפקידו.
קבוצת מוצא ביליניארית
על פי שיטה זו מתחקים אחר שורשי המשפחה של שני בני הזוג, ומתייחסים לקרבה הן מצד משפחת האם והן מצד משפחת האב.
זכויות ומגבלות של קרובי משפחה
בחוקי מדינת ישראל
במשפט נקבעו זכויות שונות לקרובי משפחה, ומאידך נקבעו הגבלות שונות על קרובי משפחה. הקרבה הרלוונטית משתנה מחוק לחוק.
זכות הירושה – הזכות לקבל את רכושו של אדם לאחר מותו. כל עוד האדם לא קבע אחרת בצוואתו, הזכות לרשת אותו ניתנת לקרובי משפחתו, בהתאם לכללים שבדיני הירושה. ברבות מקרנות הפנסיה הפועלות בישראל ניתנות הזכויות לפנסיית שאירים לקרובי משפחה מסוימים (בעיקר בן זוג וילדים) בהתאם לתקנון הקרן, ללא זכות למבוטח לשנות זאת. גם בחוק הביטוח הלאומי ניתנת הזכות לקצבת שאירים ולקצבת תלויים לקרובי משפחה מסוימים של המנוח.
בדיני הראיות חלות הגבלות מסוימות על מתן עדות על ידי קרוב משפחה. בסעיף 3 לפקודת הראיות נאמר: "במשפט פלילי אין בן-זוג כשר להעיד לחובת בן-זוגו, ואין כופים אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן-זוגו בכתב אישום אחד" ובסעיף 4 נאמר: "במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, ואין כופים אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב אישום אחד". עם זאת סייג המחוקק הגבלה זו בכך שקבע כי היא לא תחול במקרים מסוימים, במיוחד בנוגע לעבירות אלימות.
מבחינת דיני המשפחה אדם חייב במזונות ילדיו, בין אם מכח הדין האישי, או מכוח החוק האזרחי. במדינת ישראל חל על מי שאין לו דין אישי (אינו שייך לעדה דתית מוכרת) החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט–1959, המחייב אדם במזונות ילדיו.
החוק הפלילי במדינת ישראל קובע כי שארות היא נסיבה מחמירה בעבירות מסוימות. כך, למשל, בנוגע לעבירות מין במשפחה, קבע המחוקק עונשים מחמירים ביחס לעבירות מין במי שאינו בן משפחה, תקופת התיישנות מוארכת, חובת דיווח, ועבירה מיוחדת של בעילת קרוב משפחה עד גיל 21, גם אם הדבר נעשה בהסכמה (סעיף 351 לחוק העונשין). סעיף 300 (א) לחוק העונשין קובע מספר מקרים בהם תחשב המתה לרצח, שעונשו מאסר עולם. בנוסף למקרה הידוע של המתה בכוונה תחילה, ייחשב רוצח גם מי שגרם למותו של "אביו, אימו, סבו או סבתו".
החוק הפלילי במדינת ישראל קובע חובות מיוחדות של אדם לשלומו של "ילדו או בן ביתו הקטין", לספק צרכיו, לדאוג למחייתו ולמנוע התעללות בו (סעיף 323 לחוק העונשין), וכן חובות נוספות.
בעבירות אחרות על פי החוק הפלילי במדינת ישראל משמשת השארות כנסיבה מקלה, או אף כפטור מאחריות פלילית. כך, למשל, אין סעיף 95 לחוק העונשין הדן ב"חיפוי על עבירה" חל לגבי "בן זוג, הורה, צאצא, אח או אחות של אדם שזמם לעבור עבירה כאמור".
ב לפקודת מס הכנסה מוגדר קרוב: "בן-זוג, אח, אחות, הורה, הורי הורה, צאצא וצאצאי בן-הזוג, ובן-זוגו של כל אחד מאלה". לעניין רווחי חברת מעטים, אדם וקרובו נחשבים לאדם אחד. נותן הגדרה רחבה יותר לקרוב: בן זוג, אח, אחות, הורה, הורה הורה, צאצא וצאצא של בן זוג, ובן זוגו של כל אחד מאלה, וכן צאצא של אח או של אחות, ואח או אחות של הורה. קובע כי "הכנסת בני זוג יראוה לעניין פקודה זו כהכנסת בן הזוג הרשום", אך כלל זה חל רק כאשר הכנסת בני הזוג מקורה בעסק הנמצא בשליטה של לפחות אחד מהם.
חוק השבות קובע כי הזכויות של יהודי לפי חוק זה "מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון".
חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל קובע כי "קרוב משפחה של חלל מערכות ישראל, רשאי להיעדר מעבודתו ביום הזיכרון; לעניין זה יראו עובד שנעדר מעבודתו כאילו עבד." קרוב משפחה מוגדר בחוק זה: "הורים, הורי הורים, בן זוג, ילדים, אחים ואחיות."
זכויות נוספות ניתנות לקרובי משפחה שהם שאירים.
בהלכה היהודית
גם בהלכה היהודית מוגדרות זכויות ומגבלות הקשורות בקרובי משפחה.
קיום יחסי מין בין קרובי משפחה מסוימים קרוי איסור עריות, והוא מהחטאים החמורים ביותר, אחד משלוש העברות שהן בגדר "ייהרג ואל יעבור". באיסור זה חלק מהתורה, בעיקר על קירבה מדרגה ראשונה ושנייה, (אב, ואם, אח ואחות, בן ובת, חותן וחמות, ודודה), בעוד קרובי משפחה רחוקים יותר אסורים מדרבנן (שניות לעריות). איסור העריות רחב במיוחד בקהילת ביתא ישראל, בה דרגות השארות השונות מכונות זמד.
עדות של קרובי משפחה של אחד הצדדים במשפט (עד דרגת קרבה מסוימת), או של שני עדים הקרובים זה לזה, פסולה.
חובת אבלות חלה על מי שמת אחד משבעת הקרובים לו: אב, אם, אח, אחות, בן/בת זוג, בן, בת.
צדקה: התורה מעניקה חשיבות מיוחדת לכך שעל אדם לחבב ולהעניק עדיפות בכל נושא לקרוביו, לקרבם ולקשור עימם קשרי משפחה הדוקים. כך למשל מוזכרים בתלמוד שבחים אודות "המקרב את קרוביו" או "הנושא את בת אחותו". גם בהלכות צדקה נפסק כי על אדם לתת קודם כול לקרובי משפחתו, עד מחצית מכספי הצדקה. דינים אלו נסמכו על הפסוק (), ויש מהחכמים (רבי יוסי הגלילי ורבי תנחומא) שקיימו אותם אף כלפי גרושתם.
בביולוגיה
להבדיל מהגדרת השארות במובן החברתי, שארות בביולוגיה מוגדרת אך ורק על פי קרבה גנטית. מידת השארות בין שני פרטים נמדדת על פי ריחוק הדורות מהאב המשותף לשניהם. מקדם השארות הוא מספר בין אפס לבין אחת המתאר את מידת הדמיון הגנטי בין שני פרטים באותו מין, כך שמקדם שארות השווה לאחת מורה על זהות גנטית כלומר, תאומים זהים, ומקדם שארות השווה לאפס מורה על שני פרטים מאותו מין חסרי קשר משפחתי. מקדם השארות בין אחים ובין הורה לבן הוא חצי.
מבחינה אבולוציונית יש יתרון לגנים המעודדים את הפרט לתרום להישרדותם של שאריו, מכיוון שיש סיכוי גבוה שאותם הגנים נמצאים גם בשאריו. ברירה זאת נקראת ברירת שארים. דוגמה אחת לכך היא אצל החרקים החברתיים, אצלם רוב הפרטים עקרים, אך הם משקיעים את מרבית משאביהם בטיפול בשאריהם הקרובים אליהם גנטית, וכך הגנים שלהם עוברים הלאה. עיקרון זה יכול להסביר את מידת הזולתנות והחברתיות הגבוהה בקרב יצורים חיים בטבע.
ראו גם
בדיקת שארות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנתרופולוגיה
קטגוריה:גנאלוגיה
קטגוריה:משפחה | 2024-06-26T07:59:09 |
הכוח הצנטריפוגלי | REDIRECT כוח צנטריפוגלי | 2005-03-08T03:16:48 |
רוברט פ. קנדי | REDIRECT רוברט קנדי | 2004-09-06T22:01:34 |
OpenOffice.org | אוֹפֶּּן אוֹפִיס (OpenOffice.org – OOo) היא חבילת יישומים משרדיים, שנועדה להוות תחליף לחבילת אופיס של מיקרוסופט. היא הייתה אחת מתוכנות הקוד הפתוח הפופולריות ביותר עד שבשנת 2010 התפצלה ממנה ליברה אופיס. היא הופצה (החל מגרסה 3.0 בטא) תחת רישיון ה־LGPL (גרסה 3), פעלה במערכות ההפעלה Windows, יוניקס מקינטוש וסולאריס.
אופן-אופיס הייתה מבוססת על תוכנה בשם StarOffice שפותחה על ידי חברת תוכנה גרמנית בשם StarDivision אשר נרכשה על ידי סאן בשנת 1999. כיום משמש השם StarOffice כשם הגרסה הקניינית של OpenOffice. החל מיוני 2011 היא מיזם של מוסד התוכנה אפאצ'י. בעקבות כך עבר רוב קהילת המפתחים לפיצול ליברה אופיס.
במהלך השנים פחת מאוד קצב הפיתוח. חברת IBM, שהייתה המפתחת העיקרית, הפסיקה בהדרגה את מעורבותה והגרסה האחרונה שהיא פרסמה (שלא הייתה גרסת תחזוקה) הייתה 4.1 ב־29 באפריל 2014.
סקירה כללית
ממוזער|250px|OpenOffice.org Writer 3.0.0 על Ubuntu 8.10
פרויקט אופן אופיס שאף להתחרות עם מיקרוסופט אופיס ולדמות את המראה והתחושה שלו. כמו כן, אופן אופיס יכול היה לייבא ולייצא את כל פורמטי-הקבצים הישנים של מיקרוסופט אופיס, וזו הייתה אחת התכונות החשובות שבתוכנה, שאפשרה למשתמשי אופן אופיס לקרוא מסמכים שנוצרו על ידי משתמשים היוצרים מסמכים בתוכנות מיקרוסופט.
המערכות הייעודיות המרכזיות שעבורן פיתחו את אופן אופיס הן חלונות, לינוקס, סולאריס ומקינטוש.
חבילת אופן אופיס בגרסה 3.0 כללה:
Writer – מעבד תמלילים (מקביל לוורד).
Calc – גיליון אלקטרוני (מקביל לאקסל).
Draw – תוכנת גרפיקה (מקביל ל-CorelDRAW של חברת קורל).
Impress – להכנת מצגת שקפים (מקביל לפאוורפוינט).
Base – מחולל יישומים (בשילוב עם מסד נתונים יחסי חיצוני).
עורך HTML ויזואלי הנמצא כחלק מתוכנת Writer (מקביל לפרונטפייג' ודרימוויבר).
עורך פקודות מאקרו.
Math – עורך נוסחאות מתמטיות (מקביל לעורך המשוואות של מיקרוסופט).
מסננים לייבוא קובצי מיקרוסופט אופיס ו-XML, ולייצוא PDF ו-Macromedia Flash.
Quick Starter – תוכנית בשורת המשימות המאיצה את העלאת יישומי אופן אופיס.
גרסת 1.0 של אופן אופיס ספגה ביקורות רבות לגבי ביצועיה בהשוואה למיקרוסופט אופיס, אך בגרסאות החדשות חל בשיפור ניכר בביצועים (ובעיקר בגרסה 3.1).
חבילת תוכנות זו זמינה כיום ב-25 שפות שונות, ותרגומים נוספים עושים את דרכם בתמיכת קהילת הקוד הפתוח.
אופן אופיס הפכה למתחרה עבור מיקרוסופט אופיס, דבר הבא לידי ביטוי בהכרה הפומבית של מיקרוסופט במתחרתה.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|אופן אופיס 1.1.0 על לינוקס
באוגוסט 1999 רכשה סאן את חברת StarDivision שהפיצה גרסה מסחרית של יישומים משרדיים, בשם סטאר אופיס (StarOffice). סאן הציעה את StarOffice 5.2 להורדה בחינם, כחלק מהאסטרטגיה של חברת סאן להיאבק במיקרוסופט בכל התחומים.
סאן הכריזה על אופן אופיס ב-19 ביולי 2000 ופרסמה את קוד המקור של StarOffice 5.2. האתר של אופן אופיס עלה לרשת ב-13 באוקטובר 2000 והציע את קוד המקור להורדה.
גרסתה הראשונה (milestone) של אופן אופיס – Build 638c – יצאה באוקטובר 2001. אופן אופיס בגרסה 1.0 יצאה ב-1 במאי 2002, גרסה 1.1 ב-2 בספטמבר 2003 וגרסה 1.1.4 יצאה בדצמבר 2004. גרסה 2.0, יצאה ב-20 באוקטובר 2005, וגרסה 2.4.1 יצאה ביוני 2008. גרסה 3.0 יצאה ב-13 באוקטובר 2008, הגרסה 3.1 יצאה במאי 2009, גרסה 3.2 יצאה בפברואר 2010, והגרסה היציבה האחרונה, 3.2.1, יצאה ביוני 2010.
את התמיכה בשפה העברית בפרויקט מימן משרד האוצר בשנים 2001-2008.
בתחילת שנת 2010 נרכשה חברת סאן על ידי חברת אורקל. גרסה 3.2.1 היא הראשונה שיצאה מאז הרכישה.
כתוצאה מהפיצול של OpenOffice.org לליברה אופיס, ואיבוד מפתחים כתוצאה מכך, הודיעה אורקל באפריל 2011 כי היא מפסיקה את הפיתוח המסחרי של OpenOffice.org. ביוני 2011 הודיעה אורקל כי היא תתרום את הקוד והסימן המסחרי לקרן התוכנה אפאצ'י, הקרן קיבלה את ההצעה והמיזם הפך למיזם באינקובציה. באוקטובר 2012 הפך המיזם למיזם רגיל של קרן אפאצ'י. שמו של המיזם וכן של התוכנה שונה ל־Apache OpenOffice.
בשנת 2014 התמקד עיקר הפיתוח בידי עובדי IBM אולם מעורבותה של IBM צומצמה עם השנים. באפריל 2015 נחשף קיומו של חור אבטחה שתוקן בליברה אופיס. מתחזקי אופן אופיס לא הצליחו לפרסם גרסה חדשה שתתקן את חור האבטחה במשך מספר חודשים (מה ששיקף כבר אז את מצבו הירוד של המיזם). חור האבטחה תוקן, בסופו של דבר, רק בגרסה 4.1.2 שפורסמה באוקטובר.
עם פרסומה של גרסה זו דווח למתחזקים על קיומו של חור אבטחה נוסף. רק בחודש מרץ 2016 הם הצליחו לתקן את הבעיה ואולם הם לא הצליחו לבנות ולבדוק גרסה עם התיקון. בסופו של דבר ביולי 2016 החליטו במיזם לא להוציא גרסת תיקון אלא לפרסם רק קובץ אחד עם התיקון שאותו על המשתמש להתקין ידנית במערכת
StarOffice
שמאל|ממוזער
StarOffice הייתה (עד גרסה 5.2) חבילת תוכנות משרדיות שפותחה על ידי חברת StarDivision הגרמנית ועבדה על מגוון פלטפורמות (חלונות, OS/2, Mac OS, סולריס ולינוקס). היא הייתה זמינה להורדה (לשימוש לא מסחרי). בשנת 1999 נרכשה חברת StarDivision על ידי חברת סאן.
החל מגרסה 6.0 StarOffice היא בעצם גרסה של OpenOffice עם כמה תוספות, לדוגמה: מרכיבי קוד קנייניים כמו גופנים מסוימים (בעיקר של שפות אסיאתיות), מסד הנתונים ADABAS, גלריית תמונות, מסננים ועוד.
הגרסה האחרונה של StarOffice שיצאה הייתה 9.0, אשר מבוססת על הקוד של OpenOffice.org 3.0. מאוחר יותר יצאו עדכונים המבוססים על גרסאות חדשות יותר. האחרון שבהם מבוסס על OpenOffice.org 3.2.0.
לאחר רכישת החברה שונה שם המוצר ל־Oracle OpenOffice.
Oracle OpenOffice
במקביל ליציאת גרסה 3.2.1 של OpenOffice.org הוציאה אורקל גרסה קניינית בשם Oracle Open Office. גרסה 3.3 יצאה ב-15 בדצמבר 2010, לפני הוצאת הגרסה הסופית של OpenOffice.org 3.3.
Oracle Cloud Office
במקביל להמשך פיתוח OpenOffice.org פיתחה אורקל מוצר קנייני בשם Oracle Cloud Office (משרד הענן של אורקל). המוצר מספק אפשרות לעריכת מסמכים מהדפדפן, בדומה ל־Google Docs.
LibreOffice
רבים מקהילת המשתמשים לא היו מרוצים מהשליטה המוחלטת של חברת סאן (ויותר מאוחר: אורקל) בפיתוח אופן־אופיס ועם הדרישה להשמת זכויות יוצרים. בתגובה לכך נוצר עם השנים פיתוח מקביל שנקרא בהתחלה ooo-build (משום שהוא כלל בהתחלה בעיקר שיפורים במערכת הבניה). באוקטובר 2008 יצרו אנשי חברת נובל פרויקט בשם Go-OO שכולל את אותם תיקונים. התיקונים הללו לא יכלו להיכנס לעץ הראשי של OpenOffice.org מכיוון שאנשי נובל לא הסכימו לוותר על זכויות היוצרים. השינויים הללו נחשבו לפופולריים בין משתמשים עצמאיים. לדוגמה: רוב הפצות הלינוקס השתמשו בהן בחבילות OpenOffice.org שלהן.
ב־28 בספטמבר 2010 הכריזה קבוצה גדולה מבין קהילת משתמשי ומפתחי אופן־אופיס על פיצול בשם LibreOffice ("ליברה-אופיס": משרד חופשי) תחת מלכ"ר חדש בשם מוסד המסמך (The Document Foundation).
פיתוח
הפורמט של מסמכי אופן אופיס הוא מבוסס XML. כל הפורמטים הזרים שאופן אופיס תומכת בהם, מומרים הלוך ושוב מייצוג הXML לפורמט הדרוש. על ידי שימוש בדחיסה בעת שמירת הקבצים, קובצי אופן אופיס קטנים משמעותית מאלה של מיקרוסופט אופיס.
גרסה 2.0 מנסה להתמודד עם הדרישות הבאות: תמיכה טובה יותר בקובצי מיקרוסופט אופיס, ביצועים משופרים (מהירות וצריכת זיכרון), יכולות סקריפט מתקדמות, אינטגרציה חלקה יותר (בעיקר עם GNOME), שימושיות משופרת. גרסאות פיתוח המתעדכנות מדי שבוע, זמינות להורדה במחלקת הפיתוח באתר הראשי של אופן אופיס (ראה קישור למטה).
אופן אופיס היה אחד הפרויקטים הבולטים שמשתמשים במערכת ניהול הגרסאות מרקוריאל. הוא השתמש במקור ב־CVS ולאחר מכן ב־Subversion. בשנת 2009 עבר הפרויקט להשתמש במרקוריאל. בעקבות המעבר לאפאצ'י חזר הפרויקט להשתמש גם במערכת Subversion, והוא אחד המיזמים הבודדים (אם לא היחיד) שחזרו ל-Subversion ממערכת ניהול גרסאות מבוזרת.
אינטגרציה ב-GNOME וב-KDE
אופן אופיס משתמשת בספריות גרפיות משלה, כדי להבטיח תמיכה במערכות רבות. תכונה זו מעניקה לאופן אופיס מראה ותחושה אחידים, לעיתים על חשבון הפונקציונליות של מערכת ההפעלה.
לכן חברת סאן וחברת Ximian עובדות על אינטגרציה מלאה של אופן אופיס עם GNOME. שתי החברות כוללות את אופן אופיס במוצריהן (Ximian Desktop, Sun Java Desktop System).
כמו כן ישנם פרויקטים לאינטגרציה ב-KDE כגון: Cuckooo, KDE vclplug, KDE NWF. פרויקטים אלו התחילו את דרכם ביוזמתו של יאן חולסובסקי (Jan Holesovsky) וכרגע ממומנת על ידי חברת SuSE.
מערכת Mac OS X
במקור (עד גרסה 3.0) השתמשה OpenOffice.org ב־X11, שאמנם זמינה כחלק ממערכת ההפעלה, אך עבור המשתמשים העבודה בגרסה זו נראית "מנותקת" מעט משאר סביבת מערכת ההפעלה. מהסיבה הזו, וכן בגלל קשיים לעבוד ישירות מול מפתחי OpenOffice.org, נוצר מיזם NeoOffice, אשר משתמש בממשק הגרפי הרגיל של מערכת זו (Aqua). כיום, NeoOffice מתבסס יותר על ליברה אופיס מאשר על אופן אופיס.
פרויקטים נוספים
במקביל לאופן אופיס קיימים פרויקטים נוספים שקל יותר לתרום להם. אלה כוללים תיעוד, תרגום, API ומקרואים.
כמו כן, קיים הפרויקט OpenGroupware.org שהוא חבילת הרחבות של אופן אופיס.
ראו גם
ליברה אופיס
מונחים בתוכנה
קישורים חיצוניים
Open Office
תיעוד עבור אופן אופיס
פרויקט כותבי התיעוד של אופן אופיס
הרחבות לאופן אופיס
ניאו־אופיס/J למקינטוש
מידע בנושא תמיכה בעברית באופן אופיס
Oracle Office באתר חברת אורקל
קרן המסמכים החופשית וליברה אופיס
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנות עסקיות
קטגוריה:מעבדי תמלילים
קטגוריה:קרן התוכנה אפאצ'י
קטגוריה:תוכנה חופשית
קטגוריה:אורקל
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-2002
קטגוריה:תוכנה חוצת פלטפורמות | 2024-01-03T06:47:33 |
בימאי קולנוע | הפניה במאי קולנוע | 2007-04-28T12:37:43 |
מגנטיות | 250px|שמאל|ממוזער|מגנטים
מַגְנֶטִיּוּת היא תופעה פיזיקלית לפיה עצם המפיק שדה מגנטי, כגון חומר פרומגנטי, מפעיל כוח דוחה או מושך על עצם אחר המפיק שדה מגנטי. חומרים שמראים תכונות מגנטיות בולטות הם ברזל, כמה מיני מתכות (ניקל וקובלט) והמינרל מגנטיט; אולם, כל חומר מושפע בצורה זו או אחרת מנוכחות שדה מגנטי, רק שברוב המקרים ההשפעה קטנה מכדי להבחין בה ללא ציוד מיוחד.
כוחות מגנטיים הם כוחות יסוד שעולים כתוצאה מתנועה של מטען חשמלי. משוואות מקסוול מסבירות את המקור וההתנהגות של השדות האחראים על הכוחות הללו (ראו גם חוק ביו-סבר) לכן, מגנטיות נראית בכל זמן שחלקיקים טעונים חשמלית נמצאים בתנועה. זה יכול להגרם או מתנועת אלקטרונים בזרם חשמלי, היוצרת אלקטרומגנטיות, או מהתנועה התת-אטומית של אלקטרונים, היוצרת מה שנקרא 'מגנט תמידי'.
מגנטים דו-קוטביים
ממוזער|קווי השדה של מגנטים דו-קוטביים
ממוזער|מצפן
בדרך כלל, מתייחסים לשדות מגנטיים כדו־קוטביים (דיפולים מגנטיים), בעלי 'קוטב דרומי' ו'קוטב צפוני'; מונחים המתוארכים לשימוש במגנטים כמצפנים, היוצרים אינטראקציה עם השדה המגנטי של כדור הארץ כדי להצביע על צפון ודרום על כדור הארץ.
שדה מגנטי מכיל אנרגיה, ומערכות פיזיקליות יתייצבו לתוך התצורה עם האנרגיה הנמוכה ביותר. לכן, כשמונח בשדה מגנטי, מגנט דו-קוטבי יטה לישר את עצמו בקוטביות מנוגדת לזו של השדה, ובכך מבטל את נטו חוזק השדה ככל האפשר ומוריד את האנרגיה המאוחסנת בשדה למינימום. לדוגמה, שני מוטות מגנט זהים בדרך כלל יתיישרו צפון לדרום הגורמים לאי נטו שדה מגנטי, ויהיו עמידים בפני כל ניסיון לשנות את כיוונם שיצביעו לאותו כיוון. האנרגיה הדרושה לשינוי הכיוון בתצורה הזו נשמרת בשדה המגנטי שנוצר, שהוא כפול החוזק של השדה של כל מגנט. (זו הסיבה שבגללה המגנט המשמש כמצפן יקיים יחסי גומלין עם השדה המגנטי של כדור הארץ להצבעה על צפון ודרום).
מגנטים חד-קוטביים
בפיזיקה קלאסית (או ליתר דיוק משוואת מקסוואל הרביעית) לא קיימים מגנטים חד-קוטביים. בניגוד לחוויה הרגילה, פיזיקה תאורטית חוזה את הקיום של מגנטים חד-קוטביים. פול דיראק ציין ב-1931 את העובדה שהתאוריה החשמלית והתאוריה המגנטית מראות סימטריה מסוימת, על כן כמו שתורת הקוונטים חוזה שמטענים חשמליים חיוביים או שליליים יחידים יכולים להתקיים ללא המטען הנגדי, קטבים מגנטיים צפונים ודרומיים מבודדים אמורים להיות אפשריים. בפועל, לעומת זאת, על אף שניתן בקלות לבודד פרוטונים ואלקטרונים למטענים אלקטרוניים יחידים, מוצאים רק שדות מגנטיים דו-קוטביים, בעלי קוטב דרומי וצפוני. שאלה זו נותרה אחת השאלות הישנות והקשות ביותר בפיזיקה.
השפעה על זרמים
חוץ מההשפעה על מגנטים אחרים, למגנטים יש גם השפעה על זרמים שעוברים לידם, ובכיוון ההפוך - זרמים יוצרים שדה מגנטי. ההשפעה של שדה מגנטי על מטען נע היא מסובכת מעט, ומתוארת על ידי חוק ביו-סבר. התכונה העיקרית של הכח המגנטי היא שהוא פועל בניצב למהירות החלקיק. זרם הוא, בתכלית, אוסף מטענים נעים - ולכן שדה מגנטי משפיע גם על זרם, ופועל גם עליו בניצב לכיוונו. מכיוון שכל מגנט יוצר שדה מגנטי, אם נשים מגנט ליד חומר שזורם בו זרם, נוכל לראות את השפעת המגנט על החומר. כך למשל בנורת ליבון, בה זורם זרם שמגיע מרשת החשמל, וכן בטלוויזיות המשתמשות בטכניקה של שפופרת קרן קתודית (טלוויזיות ה"קופסה" הישנות). במקרה של נורת ליבון, הזרם משנה את כיוונו בתדירות גבוהה - 50 או 60 הרץ, כתלות במערכת חשמל, ולכן גם הכח מתהפך - ומתקבלות רטיטות של התיל בנורה, שמופעל עליו כח בכיוון משתנה. במקרה של הטלוויזיה, אלקטרונים "נזרקים" מהצד האחורי שלה לכיוון הצד של המסך. הצמדת מגנט תגרום לשינוי מסלול האלקטרון בניצב לכיוונו, כלומר על אחד הצירים למעלה-למטה או ימינה-שמאלה (אבל לא קדימה-אחורה, כי זה הכיוון בו הוא נע מראש) ולכן להסטת התמונה.
סוגי מגנטים
אלקטרומגנטים
אלקטרומגנטים הם שימושיים מאוד במקרים שבהם צריך מגנט שניתן לכבות ולהדליק; לדוגמה, מנופים גדולים המשמשים להרמת מכוניות הרוסות.
במקרה של זרם חשמלי העובר דרך חוט, השדה הנוצר מופנה בהתאמה לכלל יד ימין. אם משתמשים ביד ימין כמודל, והאגודל של יד ימין מופנה לאורך החוט מהצד החיובי לשלילי ('זרם קונבנציונלי', ההפך מהכיוון של תנועת אלקטרונים), השדה המגנטי יתעטף מסביב לחוט בכיוון המצוין על ידי האצבעות של יד ימין. כפי שניתן לראות גאומטרית, אם עושים לולאה או סליל של חוט בצורה כזאת שהזרם עובר בצורה סיבובית, כל קווי השדה במרכז הלולאה מופנים לאותו כיוון, ובכך נוצרת מגנטיות דו-קוטבית שכוחה תלוי בזרם שמסבב ללולאה, או הזרם בסליל כפול מספר הסיבובים של החוט. במקרה של לולאה כזאת, אם האצבעות ביד ימין מצביעות בכיוון של הזרם הקונבנציונלי, האגודל תצביע לכיוון של הקוטב הצפוני.
מגנטים קבועים
יסודות מתכתיים פרומגנטיים
בשל הספין של אלקטרונים בלתי-מזווגים, מתכות מסוימות (בעיקר ברזל, קובלט וניקל וסגסוגותיהן) יכולות להפוך למגנטיות כתוצאה מהשדה המגנטי של כדור הארץ, גם בצורתן הטבעית, כמחצבים, כגון עפרת ברזל (מגנטיט). תופעת המגנטיות תוארה לראשונה בסלעים מגנטיים שנוצרו בצורה טבעית במגנזיה שביוון. חומרים אלה בצורתם המתכתית יכולים להיות ממוגנטים כתוצאה מתהליך החישול. מגנטים כגון אלה שימשו בניסויים הראשונים במגנטיות.
תרכובות
מגנטים קרמיים או פריטיים
מגנטים קרמיים, או פריטיים, נוצרים מתרכובת מודבקת של אבקת תחמוצת ברזל וקרבונטים של בריום או סטרונציום. בשל עלות החומרים הנמוכה ושיטות הייצור, ניתן לייצר בייצור המוני מגנטים זולים (או ליבות פרומגנטיות לא ממוגנטות, לשימוש ברכיבים אלקטרוניים כמו אנטנות רדיו) בעיצובים שונים. המגנטים הנוצרים לא מחלידים, אבל שבריריים וצריך לטפל בהם כבקרמיקות אחרות.
אלניקו
מגנטי אלניקו מיוצרים על ידי יציקה או סינטור תערובת של אלומיניום, ניקל וקובלט יחד עם כמויות קטנות של יסודות אחרים שמחזקים את תכונות המגנט. סינטור מאפשר מאפיינים מכניים עדיפים ועיצוב של צורות גאומטריות מורכבות, אך תהליכי הייצור מורכבים יותר מאשר יציקה. מגנטי אלניקו יוצרו לראשונה בשנות ה-30 של המאה ה-20, ואיפשרו יצירת שדה מגנטי חזק משמעותית מאשר מגנטים מבוססי ברזל. הם עמידים בפני קורוזיה ושומרים על מגנטיות גם בטמפרטורה גבוהה, אך אינם גמישים כמו מגנטים מתכתיים או פריטיים.
מגנטים מעוצבים בהזרקה
מגנטים המעוצבים בהזרקה הם תרכובת מסוגים שונים של שרף ואבקות מגנטיות, ובכך מתאפשר ייצור של מגנטים בעלי צורות רצויות. התכונות הפיזיקליות והמגנטיות של המוצר תלויים בחומרי הגלם, אבל בדרך כלל חלשים בחוזקם המגנטי ומזכירים פלסטיק בתכונותיהם הפיזיקליות.
מגנטים גמישים
מגנטים גמישים דומים למגנטים מעוצבים בהזרקה. הם בנויים משרף גמיש או מקשר כגון ויניל, ומיוצרים כרצועות או דפים שטוחים. המגנטים הללו חלשים בחוזקם המגנטי אבל יכולים להיות מאוד גמישים, כתלות במקשר שבשימוש.
מגנטים מהסוג הזה משמשים בין היתר כמצע לדפוס - למשל תמונות על גבי מגנט, או פרסומות.
מגנטי מתכות נדירות
ליסודות מקבוצת המתכות הנדירות יש עד 14 אלקטרונים בקליפת האלקטרונים f, ולכן יכולים להיות עד שבעה אלקטרונים בלתי-מזווגים, היוצרים מומנט מגנטי חזק. בנוסף, גבישים של סגסוגות של מתכות אלה הם אנאיזוטרופיים, כלומר בעלי כיווניות מרחבית. ניתן לגרום לספין של אלקטרונים אלה להיות בכיוון אחיד על כל המבנה הגבישי. כיוון אחיד זה יוצר שדות מגנטיים חזקים מאוד. משתמשים ביסודות אלה לבניית מגנטים קומפקטיים בעלי חוזק מגנטי גבוה ביישומים שבהם המחיר הגבוה אינו בעיה.
קובלט סמריומי
מגנטי קובלט סמריום (Samarium Cobalt) עמידים מאוד בפני חימצון, עם חוזק מגנטי ועמידות בפני טמפרטורות גבוהות יותר מאלניקו או חומרים קרמיים. מגנטי קובלט סמריום מסונטר שבריריים מאוד, נוטים להיסדק ועלולים להישבר כתוצאה משוק תרמי.
בור ברזל נאודימיום
למגנטי בור ברזל נאודימיום (Neodymium Iron Boron - NdFeB) חוזק השדה המגנטי הגבוה ביותר, אבל הם נחותים מקובלט סמריום בעמידות בפני חימצון וטמפרטורה. סוג המגנט הזה הוא יקר, הן בשל מחיר חומרי הגלם והן בשל פטנטים המגינים עליהם. מחיר גבוה זה מגביל את שימושם למקרים בהם הצורך במגנטים קטנים וחזקים הוא קריטי. שימוש בציפויי מגן כגון זהב, ניקל, אבץ, שרף אפוקסי, ולוחיות פח יכולים לתת הגנה בפני חלודה וטמפרטורות.
יחידות הקשורות למגנטיות
וולט - יחידת מערכת היחידות הבינלאומית (SI) למתח חשמלי.
אמפר - יחידת SI לזרם חשמלי.
ובר - יחידת SI לשטף מגנטי, שקולה לוולט-שנייה.
טסלה - יחידת SI לשדה מגנטי (B), שקולה לוובר למטר רבוע.
גאוס - יחידת מערכת היחידות cgs לשדה מגנטי, שקולה ל- (רבבית) טסלה.
ארסטד(אנ') - יחידת cgs לעוצמת השדה המגנטי (H), שקולה ל-1000/4π אמפר למטר.
מקסוול(אנ') - יחידת cgs לשטף המגנטי, שקולה ל- (מאית-מיליונית) ובר.
ראו גם
מגנט
פרומגנט
פאראמגנט
דיאמגנט
ספין
השדה המגנטי של כדור הארץ
מגנטוספירה
מצפן
אלקטרומגנטיות
היסטרזיס
ננו-חלקיקים מגנטיים
קישורים חיצוניים
מילון למונחי חשמל ומגנטיות (1976), באתר האקדמיה ללשון העברית
* | 2024-07-23T03:55:41 |
שביט (משגר לוויינים) | שביט הוא משגר לוויינים ישראלי מתוצרת מפעל מלמ של התעשייה האווירית. הוא מיוצר החל משנת 1982 ומשמש לשיגור לוויינים קטנים למסלול לווייני נמוך, רובם ככולם ממשפחת לווייני אופק. השביט שוגר למסלול לראשונה ב-19 בספטמבר 1988 מבסיס פלמחים כשהוא נושא את הלוויין הישראלי הראשון אופק 1. שיגור זה הפך את ישראל למדינה השמינית שמשיגה יכולת שיגור עצמאית למסלול.
השביט משוגר מבסיס פלמחים. בניגוד למשגרי לוויינים אחרים בעולם, ה"שביט" משוגר מערבה, נגד סיבוב כדור הארץ, וזאת עקב הרצון למנוע נפילתם של שברים על מקומות מיושבים וכן להימנע מטיסה מעל מדינות עוינות. השיגור מערבה מצריך יותר כוח מאשר שיגור לכיוון מזרח; דבר המקטין את יכולת הנשיאה של המשגר באחוזים ניכרים. לשביט יכולת נשיאה של 290 ק"ג ואילו גרסאות מתקדמות שלו מיועדת לשאת 350 ק"ג ואף 380 ק"ג למסלול לווייני נמוך. המשגר הוא בעל שלושה שלבים המונעים בדלק מוצק. המנועים הרקטיים של שני השלבים הראשונים מיוצרים על ידי מפעל "גבעון" (בעבר של תעש ומנובמבר 2018 של "תומר"), והמנוע של השלב השלישי מיוצר על ידי רפא"ל ומכונה "אזוב".
רקע
עקב מדיניות העמימות של ישראל אין די מידע כדי לקבוע מתי בדיוק הוחלט להתחיל את פרויקט משגר השביט. עם זאת, על פי מספר פרסומים שונים כבר בתחילת שנות ה-70 החלה התעניינות בצמרת הביטחונית בישראל בהקמת תוכנית שיגור לווייני צילום ומודיעין. בכתבה בעיתון "מיאמי הראלד", למחרת שיגור הלוויין אופק 1, רמז יו"ר סוכנות החלל הישראלית דאז, יובל נאמן, כי ישראל עבדה על הלוויין והמשגר כבר מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20. יתרה מכך, בפרסום של העיתון הארץ ממרץ 1995 נחשף כי במהלך פעולה משפטית של התעשייה האווירית נגד עובד שלה לשעבר, הודתה התעשייה האווירית כי כבר בשנת 1973 בחנה את הסבירות להצלחת שיגור לוויין דמוי "אופק" על גבי משגר דמוי השביט והסיקה כי הקמת פרויקט כזה הוא מעשי.
הצורך הישראלי ביכולת שיגור עצמאית ובלוויין בא לידי ביטוי בשנת 1973 במלחמת יום הכיפורים, על הכשלים המודיעיניים שהתגלו במהלכה. במשך עשורים נעזרה ישראל בגישה מצומצמת לתמונות לוויין אמריקאיות; לאחר תקיפת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981 הוגבלה עוד יותר הגישה שניתנה לישראל לתוצרים של לוויינים אמריקאיים. על פי פרסומים שונים, לפני ההחלטה הרשמית בשנת 1982 להקמת תוכנית חלל, ניסתה ישראל פעמיים, בשנים 1975 ו-1981, לרכוש שליטה מלאה על לוויין אמריקאי או לרכוש גישה מלאה ללוויין אמריקאי. יצחק רבין אף ציין כי בדצמבר 1975, שר הביטחון דאז שמעון פרס הגיש בקשה רשמית לרכישת לוויין מהאמריקאים בתמורה למיליארד דולר אמריקאי. לעומת זאת, מספר חודשים לאחר מכן, כאשר העיד בפני חברי קונגרס, טען רבין כי אחרי הכל ישראל לא ביקשה מהם לוויין.
פיתוח
פיתוחו המעשי של משגר השביט החל בנובמבר 1982, כאשר יובל נאמן, אז שר המדע והטכנולוגיה הכריז כי ישראל תקים סוכנות חלל במטרה לבנות ולשגר לוויינים. השביט פותח על ידי התעשייה האווירית לישראל כקבלן הראשי ומפעל מלמ בייחוד. התעשייה הצבאית ייצרה את המנועים הרקטיים של שני השלבים הראשונים, ורפא"ל ייצרה את המנוע הרקטי לשלב השלישי של השביט. השביט הוא משגר תלת-שלבי המונע בדלק מוצק אשר תוכנן לשאת מטען של עד 250 ק"ג למסלול לווייני נמוך. הערכות שונות שיערו תחילה כי שני השלבים הראשונים של השביט לקוחים מהטיל הבליסטי יריחו 2. מאוחר יותר הערכות אלה אושרו בפרסום זר.
מאפיינים
משגר השביט הראשון היה משגר תלת-שלבי קטן המונע בדלק מוצק ומבוסס על הטיל הבליסטי יריחו 2. הגרסה החדשה יותר של השביט נקראה תחילה "Next" אך שונתה מאוחר יותר לשביט 2. לשביט יכולת נשיאה של 290 ק"ג ואילו גרסאות מתקדמות שלו מיועדות לשאת 350 ק"ג ואף 380 ק"ג.
השביט שוגר לראשונה בשנת 1988 ועקב מיקומה הגאוגרפי ויחסיה העוינים של ישראל עם המדינות השכנות, השביט משוגר מערבה בניגוד לכיוון הסיבוב של כדור הארץ, באופן המקטין את יכולת הנשיאה של המשגר באחוזים ניכרים. שיטת שיגור זו מנוגדת להיגיון ההנדסי והכלכלי ולכן איננה נהוגה בעולם, אך בישראל היא כורח המציאות עקב מיקומה הגאוגרפי. הדבר נעשה כדי שבמקרה של כישלון, הלוויינים לא יפלו על אזורים מיושבים או לידיהן של מדינות ערב השכנות. גם בשיגור מערבה אין לישראל יד חופשית, זאת עקב רוחבו הצר יחסית של הים התיכון והאיים הפזורים בו. למעשה, ישראל יכולה לשגר לתוך מסדרון צר המסתכם במספר מעלות, אם ברצונה למנוע אפשרות של נפילת הלוויין על שטחים מיושבים בשלבי השיגור הראשונים. נוהל זה הוחל בשנת 1988 ונמשך מאז.
בתהליך השיגור, שני השלבים הראשונים של השביט מאיצים אל מחוץ לאטמוספירה ולאחר מכן ניתקים מהשלב השלישי שנושא את הלוויין. השלב השלישי ממשיך בשיוט לא ממונע סביב כדור הארץ בזמן שהחיפוי המגן על הלוויין מוסר והלוויין נחשף לראשונה לתנאי החלל. לאחר מכן מנועי השלב השלישי מאיצים את הלוויין למהירות הנדרשת על מנת להיכנס למסלול ולבסוף הלוויין נפרד מהמשגר ומתחיל את תפקודו העצמאי בחלל בזמן שהשלב השלישי נופל למימי כדור הארץ. ניווט המשגר מתבצע באמצעים אווירודינמיים והטיית וקטור הדחף של השלב הראשון. ניווט השלב השני מתבצע על ידי הזרקת נוזל לתוצרי הפליטה של המנוע.
היסטוריית שיגורים
שמאל|ממוזער|250px|פרופיל הטיסה של משגר הלוויינים שביט
ממוזער|שמאל|250px|השלב השלישי של משגר השביט שהוצג פומבית בינואר 2009
השביט שוגר מבסיס פלמחים שתים עשרה פעמים והכניס בהצלחה מטען למסלול עשר פעמים. בשיגור הרביעי והשישי כשל המשגר לפני שהגיע לחלל. כל שיגורי השביט נשאו לוויינים מסדרת לווייני אופק; שני השיגורים הראשונים נשאו לווייני ניסוי והיתר הם לווייני ריגול שנועדו לצילום לצורך איסוף מודיעין צבאי.
גרסת משגר תאריך שיגור מקום שיגור מטען תוצאהשביט 19 בספטמבר 1988 בסיס פלמחים אופק 1 הצלחהשביט 3 באפריל 1990 בסיס פלמחים אופק 2 הצלחהשביט 1 5 באפריל 1995 בסיס פלמחים אופק 3 הצלחהשביט 1 22 בינואר 1998 בסיס פלמחים אופק 4 כישלוןשביט 1 28 במאי 2002 בסיס פלמחים אופק 5 הצלחהשביט 1 6 בספטמבר 2004 בסיס פלמחים אופק 6 כישלוןשביט 2 11 ביוני 2007 בסיס פלמחים אופק 7 הצלחהשביט 2 22 ביוני 2010 בסיס פלמחים אופק 9 הצלחהשביט 2 9 באפריל 2014 בסיס פלמחים אופק 10 הצלחהשביט 2 13 בספטמבר 2016 בסיס פלמחים אופק 11 הצלחהשביט 2 6 ביולי 2020 בסיס פלמחים אופק 16 הצלחהשביט 2 29 במרץ 2023 בסיס פלמחים אופק 13 הצלחה
ראו גם
יריחו (טיל)
התעשייה האווירית לישראל
סוכנות החלל הישראלית
קישורים חיצוניים
"Israel's Quest for Satellite Intelligence" עמ' 33–38, מידע מורחב על פרויקט השביט מתוך היומן האקדמי Studies in Intelligence של ה-CIA, 2001.
משגר השביט באתר התעשייה האווירית
משגר השביט באתר Encyclopedia Astronautica
סרטון מאת משרד הביטחון של שיגור הלוויין אופק 16 על ידי משגר השביט
הערות שוליים
קטגוריה:משגרי לוויינים וחלליות
קטגוריה:תוכנית החלל הישראלית
קטגוריה:התעשייה האווירית לישראל: טילים
קטגוריה:מוצרי מפעל מלמ | 2024-02-02T12:42:28 |
אנציקלופדיה בריטניקה | אנציקלופדיה בריטניקה (מלטינית: Encyclopædia Britannica) היא אנציקלופדיה שמוציאה לאור חברה באותו שם מאז שנת 1768.
בריטניקה היא הוותיקה מבין האנציקלופדיות באנגלית שעודן מוסיפות להתעדכן. ב-14 במרץ 2012 הודיע המו"ל על הפסקת הפקתן של מהדורות דפוס חדשות, והתמקדות בגרסה המקוונת של האנציקלופדיה.
מהדורות
המהדורה הראשונה של הבריטניקה יצאה לאור בשנים 1768 עד 1771 באדינבורו שבסקוטלנד, בשלושה כרכים. עד מהרה צמח מניין הכרכים, ובמהדורתה השלישית, משנת 1801, עמד על 20. יוקרתה העולה של האנציקלופדיה בריטניקה סייעה לגיוס כותבים בעלי-שם, ומהדורותיה התשיעית (1875-1889) והאחת-עשרה (1911) מוחזקות כציוני-דרך בתולדות האנציקלופדיות, זאת בשל עומקן וסגנון הכתיבה הרהוט שהתאפיינו בו. מאז צאת המהדורה האחת-עשרה לאור, נתקצרו ערכי האנציקלופדיה בריטניקה ופושטו בהליך הדרגתי, על מנת להופכם לנגישים יותר לציבור הרחב. בשנת 1933 הייתה בריטניקה לאנציקלופדיה הראשונה שאימצו מדיניות "עדכון מתמיד", לפיה האנציקלופדיה מודפסת שוב ושוב לאורך השנים, כאשר הערכים מתעדכנים תדיר בהתאם ללוח זמנים קבוע.
המהדורה האחרונה שיצאה לאור (נכון ל-2008), המהדורה החמש-עשרה, מורכבת ממבנה ייחודי בן שלושה חלקים: מיקרופדיה בת שנים-עשר כרכים ובהם ערכים קצרים (לרוב מספר המילים בהם אינו עולה על 750), מאקרופדיה בת שבעה-עשר כרכים בעלי ערכים ארוכים (המתפרשים על פני שניים עד 310 עמודים) וכרך פרופדיה, שמיועד להציג מבנה היררכי של כל הידע האנושי, ברוח חזונו של מורטימר ג'. אדלר (יושב-הראש של מועצת העורכים בעבר). המיקרופדיה נועדה לשמש לבדיקת עובדות מהירה וכמדריך למאקרופדיה; הקוראים מונחים ללמוד את תרשים כל הידע האנושי המצוי בפרופדיה כדי לתפוס את ההקשר הכללי שבו מצוי נושא מסוים, וכן על-מנת למצוא ערכים מפורטים אחרים בנושאים סמוכים. ערכי המהדורה החמש עשרה של האנציקלופדיה נכתבו על ידי צוות המונה 19 עורכים במשרה מלאה ולמעלה מ-4,000 כותבים מקצועיים.
גודלה של האנציקלופדיה בריטניקה נותר קבוע למדי במשך שבעים השנים האחרונות של המאה העשרים, ועמד על כ-40 מיליון מילים. הגם שמלאכת ההוצאה לאור חצתה את האוקיינוס האטלנטי ומצאה את משכנה הקבוע בארצות הברית למן שנת 1901, מוסיפה האנציקלופדיה להיכתב על פי כללי האיות הבריטיים.
במרוצת שנותיה, התקשו המו"לים של האנציקלופדיה בריטניקה לשמור על רווחיות - אתגר שעמו מתמודדים מוציאים לאור של אנציקלופדיות רבות. האנציקלופדיה בריטניקה החליפה ידיים פעמים מספר, ועם בעליה בעבר נמנים המוציא לאור הסקוטי A & C Black, הוראס אוורט הופר, חברת סירס רובק וויליאם בנטון. הבעלים הנוכחים של האנציקלופדיה בריטניקה הוא יעקב (ז'אקי) ספרא, מיליארדר יהודי-שווייצרי. התפתחויות מהשנים האחרונות בטכנולוגיית המידע, ועלייתן של אנציקלופדיות אלקטרוניות דוגמת אנכרטא וויקיפדיה, הפחיתו את הביקוש לאנציקלופדיות מודפסות. על מנת לשמור על תחרותיות, חברת אנציקלופדיה בריטניקה שמה דגש על המוניטין הטוב של האנציקלופדיה בריטניקה, הפחיתה את המחיר ואת עלויות ההוצאה לאור, ופיתחה גרסאות אלקטרוניות הזמינות על גבי אמצעים שונים, ובהם CD-ROM ו-DVD, ובאינטרנט.
350px|ממוזער|שמאל|עמוד-שער של המהדורה האחת-עשרה
היסטוריה
האנציקלופדיה בריטניקה יצאה במהלך השנים בחמש-עשרה מהדורות רשמיות, בנוסף לנספחים מרובי-כרכים למהדורות השלישית והחמישית. במובן המצומצם, המהדורה העשירית לא הייתה אלא נספח למהדורה התשיעית, כשם שהמהדורות השתים-עשרה והשלוש-עשרה היו נספחים למהדורה האחת-עשרה. המהדורה החמש-עשרה, שיצאה לאור לראשונה בשנת 1974, עברה ארגון-מחדש בשנת 1985, אך המהדורה הנוכחית, הנמכרת בחנויות בשנות האלפיים, עודנה ידועה בתור המהדורה החמש-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה.
לאורך ההיסטוריה שלה, האנציקלופדיה בריטניקה חתרה להגשים שתי מטרות: להיות ספר-יעץ ולהוות חומר לימוד בעבור אלו המעוניינים להרחיב את השכלתם. בשנת 1974 אומצה לגבי המהדורה החמש-עשרה מטרה נוספת: לסדר בשיטתיות את כל הידע האנושי.
ניתן לחלק את ההיסטוריה של האנציקלופדיה בריטניקה לחמש תקופות עיקריות, בחלוקה לפי שינויים מרכזיים בניהול הפקת האנציקלופדיה ובצורת ארגונה.
בתקופה הראשונה (המהדורות הראשונה עד השישית, 1768-1826), נוהלה הוצאת האנציקלופדיה בריטניקה על ידי מייסדיה, קולין מקפרקוואר ואנדרו בל, וכן על ידי חבריהם וקרובי משפחתם, דוגמת תומאס בונאר, ג'ורג' גלייג וארצ'יבלד קונסטבל. האנציקלופדיה יצאה לאור במהדורתה הראשונה בין השנים 1768 ל-1771 באדינבורו, בשם Encyclopædia Britannica או A dictionary of arts and sciences, compiled upon a new plan (מילון לאמנויות והמדעים, חובר על-פי תוכנית חדשה). היא נתפסה כתגובה שמרנית לאנציקלופדיה הגדולה של דני דידרו, שיצאה לאור בין השנים 1751 ל-1766. האנציקלופדיה בריטניקה הייתה בעיקר מיזם סקוטי, כמשתקף בסמלה. יסוד האנציקלופדיה בריטניקה הוא אחד מהנודעים ובני-הקיימא שבפירות מורשת תקופת הנאורות הסקוטית. בתקופה זו, האנציקלופדיה בריטניקה הפכה ממהדורה ראשונה צנועה, בת שלושה כרכים שחוברו על ידי עורך צעיר אחד, עד למהדורה השישית בת 20 הכרכים שנכתבו בידי בני-סמכא רבים. הגם שמספר אנציקלופדיות אחרות התחרו באנציקלופדיה בריטניקה, כגון הציקלופדיה של ריס והאנציקלופדיה מטרופוליטנה של קולרידג', עד מהרה פשטו מתחרים אלה את הרגל או נטשו את המיזם בלתי-גמור בשל מחלוקות בין עורכיהם. עד תום תקופה זה, הייתה לאנציקלופדיה בריטניקה רשת ענפה של כותבים בעלי-שם, בעיקר הודות להיכרויות אישיות שלהם עם העורכים, במיוחד קונסטבל וגלייג.
ממוזער|שמאל|מהדורות אמצע המאה התשע עשרה כללו ערכים מדעיים, בהם זה של תומאס יאנג על מצרים ובו תרגום ההירוגליפים המצריים מאבן רוזטה
במהלך התקופה השנייה (המהדורות השביעית עד התשיעית, 1827-1901), נוהלה האנציקלופדיה בריטניקה על ידי בית ההוצאה לאור A & C Black. הגם שמספר כותבים גויסו הודות לידידות אישית עם העורכים הראשיים, ובמיוחד מקווי נייפייר, רבים אחרים נמשכו בזכות המוניטין המצוינים של האנציקלופדיה. מוצאם של רבים מהתורמים לא היה בריטי ולעיתים הם נמנו עם ברי-הסמכא המוכרים ביותר בתחום התמחותם. מפתח עניינים כללי לכל הערכים נכלל לראשונה במהדורה השביעית, מנהג שנשמר עד שמורטימר ג'. אדלר, יו"ר מועצת העורכים של האנציקלופדיה בריטניקה, החליט לוותר עליו לקראת הוצאתה לאור של המהדורה החמש-עשרה בשנת 1974. העורך הראשי הראשון שלא היה סקוטי, אלא אנגלי, היה תומאס ספנסר ביינס, שניהל את הפקת המהדורה התשיעית הנודעת של האנציקלופדיה בריטניקה; מהדורה זו זכתה לכינוי "מהדורת המלומדים". על פי רוב, היא אמנם נחשבת לבעלת הרמה האקדמית הגבוהה ביותר מבין כלל מהדורות הבריטניקה עד כה. בפרוס המאה העשרים הייתה המהדורה התשיעית כבר מיושנת למדי, והאנציקלופדיה בריטניקה עמדה בפני קשיים כלכליים ניכרים.
במהלך התקופה השלישית (המהדורות העשירית עד הארבע-עשרה, 1901-1973), האנציקלופדיה בריטניקה נוהלה על ידי אנשי-עסקים אמריקאיים, שעשו שימוש בשיטות שיווק אגרסיביות חדשות דוגמת שיווק ישיר ושיווק מדלת לדלת כדי להגדיל את רווחיהם. הבעלים האמריקאיים אף הובילו בהדרגה תהליך של פישוט תוכני באנציקלופדיה, ובכך הפכו את ערכיה לאקדמיים פחות אך נגישים יותר לקורא הממוצע. המהדורה העשירית לא הייתה אלא נספח למהדורה התשיעית שהופק בחופזה, אך את המהדורה האחת-עשרה משבחים על שום מצוינותה עד עצם היום הזה; הבעלים, הוראס אוורט הופר, לא חסך במאמצים על מנת להביאה לידי שלמות. כאשר הופר נקלע לקשיים כלכליים, עבר ניהול האנציקלופדיה בריטניקה לידי תאגיד סירס רובק למשך שמונה-עשרה שנים בקירוב (1920-1923, 1928-1943). בשנת 1932, סגן נשיא חברת סירס, אלקן הריסון פאואל, נטל לידיו את נשיאות הבריטניקה; בשנת 1936, הוא הנהיג את מדיניות העדכון המתמיד (שלא הופסקה מאז), לפיה כל ערך נבדק ומעודכן במידת הצורך פעמיים בעשור. היה זה שינוי גדול בהשוואה לנוהג הקודם, לפיו הערכים לא שונו כלל עד להפקת המהדורה הבאה, לאחר כ-25 שנה בממוצע, כאשר לעיתים היו אף ערכים שעברו בלא כל שינוי למהדורה החדשה. פאואל השקיע בפיתוח מוצרים חינוכיים שעשו שימוש במוניטין של הבריטניקה.
בשנת 1943 עברה הבעלות על האנציקלופדיה בריטניקה מתאגיד סירס רובק לוויליאם בנטון, שניהל אותה עד יומו האחרון, בשנת 1973. בנטון אף יסד את קרן בנטון, שניהלה את הבריטניקה עד לשנת 1996. בשנת 1968 נערכו חגיגות ה-200 לצאת המהדורה הראשונה של האנציקלופדיה.
ימין|ממוזער|פרסומת אמריקאית למהדורה האחת-עשרה מגיליון מאי 1913 של הניישונל ג'אוגראפיק
בתקופה הרביעית (המהדורה החמש-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה, 1974-1994), הושקה המהדורה החמש-עשרה של הבריטניקה, והאנציקלופדיה פוצלה לשלושה חלקים: מיקרופדיה, מאקרופדיה ופרופדיה. תחת השפעתו הרבה של מורטימר ג'. אדלר (חבר מועצת העורכים של האנציקלופדיה בריטניקה מאז הקמתה בשנת 1949, ויושב-ראש שלה משנת 1974; מנהל תוכנית העורכים בעבור המהדורה החמש-עשרה למן שנת 1965), האנציקלופדיה בריטניקה שאפה לא רק להוות ספר-יעץ מובחר ואמצעי חינוכי חשוב, אלא אף לסדר ולארגן את כל הידע האנושי מאז ומעולם. היעדרו של מפתח-עניינים נפרד וקיבוצם של הערכים לשתי אנציקלופדיות מקבילות (המיקרופדיה והמאקרופדיה) הביאו לביקורות רבות על המהדורה החמש-עשרה בראשית דרכה.
בתגובה לכך, המהדורה החמש-עשרה עברה ארגון-מחדש נוסף ויצאה בהשקה מחודשת בשנת 1985, עם שני כרכי מפתח עניינים חדשים. גרסה שנייה זו למהדורה החמש-עשרה ממשיכה להיות מודפסת עד היום, בכפוף למדיניות העדכון המתמיד; הגרסה האחרונה היא גרסת הדפוס של שנת 2007. שמה הרשמי של המהדורה החמש-עשרה הוא New Encyclopædia Britannica (האנציקלופדיה בריטניקה החדשה), הגם שלשם קידום המכירות נעשה שימוש אף בשם "Britannica 3".
בתקופה החמישית (1994 ואילך), פותחו גרסאות ממוחשבות של האנציקלופדיה בריטניקה והגיעו למדפים מעל גבי אמצעי אחסון אופטיים (כגון CD-ROM). בשנת 1996 נרכשה האנציקלופדיה בריטניקה על ידי יעקב (ז'אקי) ספרא, איל-הון שווייצרי, במחיר נמוך בהרבה ממחיר השוק המוערך של החברה, וזאת בשל קשייה הכלכליים. חברת אנציקלופדיה בריטניקה פוצלה לשניים בשנת 1999. חלק אחד שמר על שמה של החברה והמשיך לשקוד על פיתוח המהדורה המודפסת, ואילו החלק האחר, חברת בריטניקה.קום (Britannica.com Inc), נטל את האחריות על הגרסאות הממוחשבות השונות. למן שנת 2001 ועד לשנת 2006, חלקו שתי החברות מנכ"ל משותף - הישראלי אילן ישועה, שהמשיך באסטרטגיה של פאואל שתמכה בצמיחה מרבית של חברת האנציקלופדיה בריטניקה על ידי ניצול מרבי של מוניטין האנציקלופדיה ומותגה לשיווק מוצרי-משנה.
כיום
ממוזער|המהדורה החמש-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה. הכרך בתחילה עם הכריכה הירוקה הוא הפרופדיה; הכרכים האדומים - המיקרופדיה, השחורים - המאקרופדיה. שלושת הכרכים האחרונים הם ספר השנה לשנת 2002 (כריכה שחורה) ושני כרכי מפתח-העניינים (בצבע ציאן).
מהדורת הדפוס לשנת 2007
החל משנת 1985, האנציקלופדיה בריטניקה נחלקת לארבעה חלקים: מיקרופדיה, מאקרופדיה, פרופדיה ומפתח עניינים בן שני כרכים. ערכי הבריטניקה נמצאים בחלקי המיקרופדיה והמאקרופדיה, הכוללים שנים-עשר ושבעה-עשר כרכים בהתאמה, כל כרך מונה כאלף עמודים בקירוב. המאקרופדיה של שנת 2007 כוללת 699 ערכי עומק, שאורכם נע משניים ל-310 עמודים, וכל אחד מהם חתום על ידי כותבו וכולל רשימת מקורות. לעומת זאת, המיקרופדיה לשנת 2007 מונה כ-65,000 ערכים, רובם המוחלט (כ-97%) אינם עוברים באורכם את רף 750 המילים, ואינם כוללים רשימת מקורות או את שם הכותב. ערכי המיקרופדיה נועדו לבדיקת עובדות מהירה ולעזרה במציאת מידע נוסף במאקרופדיה. ערכי המאקרופדיה נועדו לשמש הן כמאמרים איכותיים פרי עטם של כותבים בני-סמכא בתחומם, והם כמאגרים של מידע שאין למוצאו בכל מקום אחר. הערך הארוך ביותר (310 עמודים אורכן) הוא על ארצות הברית, והוא מהווה תוצר של מיזוג כל ערכי המדינות השונות בארצות הברית לתוכו.
ניתן להגיע לפריט מידע מסוים באנציקלופדיה בריטניקה על פי ההפניות הכפולות בין המיקרופדיה למאקרופדיה; אולם, הן נדירות למדי, אחת לעמוד בממוצע. מכאן, הקוראים מונחים להיעזר במפתח העניינים האלפביתי או בפרופדיה, המארגנת את תוכני הבריטניקה על פי תחומים.
עיקר הפרופדיה הוא "תרשים כל הידע האנושי", השואף להוות מסגרת לוגית לכל הידע האנושי. לפיכך, עורכי האנציקלופדיה בריטניקה נעזרים בתרשים על מנת להכריע בשאלת הכנסת ערכים חדשים למיקרופדיה ולמאקרופדיה. התרשים יועד אף להוות מדריך ללומדים, לשים נושאים בפרספקטיבה היאה להם, ולהציע סדרת ערכים בבריטניקה לתלמיד המעוניין ללמוד נושא לעומקו. אולם, על פי נתוני הספריות לא נעשה בפרופדיה כמעט שימוש, והמבקרים המליצו לבטל כליל כרך זה. הפרופדיה כוללת גם אטלס אנטומי קטן וכן מספר נספחים המונים את חברי צוות הבריטניקה, היועצים והתורמים לכל שלושת החלקים.
בהתייחס אליהן כאל יחידה אחת, המיקרופדיה והמאקרופדיה כוללות בערך 40 מיליון מילים ו-24,000 איורים. שני כרכי מפתח העניינים כוללים 2,350 עמודים, ומפורטים בהם 228,274 נושאים המכוסים על ידי האנציקלופדיה, בנוסף ל-474,675 תת-נושאים תחתם. הבריטניקה עושה על פי רוב שימוש בשיטת האיות הבריטית ולא האמריקאית; כך לדוגמה, נכתב colour (ולא color), וכן centre (ולא center) ו-encyclopædia (ולא encyclopedia). אולם, לכלל זה ישנם חריגים, דוגמת defense במקום defence. איותים חלופיים נפוצים זוכים להפניה דוגמת "Color: see Colour".
למן שנת 1936, ערכי האנציקלופדיה בריטניקה מעודכנים על בסיס קבוע, כאשר לפחות 10 אחוזים מהם נשקלים כמועמדים לעדכון בכל שנה. על פי אחד מאתרי הבריטניקה, 46% מהערכים עודכנו במהלך שלוש השנים האחרונות; אולם, על פי אתר אחר של הבריטניקה, רק 35% מהערכים עודכנו בתקופה זו.
הסידור האלפביתי של הערכים במיקרופדיה ובמאקרופדיה נעשה על פי כללים נוקשים. סימנים דיאקריטיים ואותיות לא-אנגליות זוכים להתעלמות, בעוד שערכים מספריים, דוגמת "1812, War of" מסודרים אלפביתית כאילו המספר נכתב במילים ("Eighteen-twelve, War of"). ערכים עם שמות זהים מסודרים תחילה על פי אישים, אחר כך אתרים ולבסוף עצמים. שליטים בעלי שמות זהים מסודרים תחילה על פי סדר אלפביתי של מדינותיהם ואחר כך כרונולוגית; כך, שארל השלישי מצרפת קודם לצ'ארלס הראשון מבריטניה. בדומה לכך, אתרים החולקים שמות זהים מסודרים אלפביתית על פי מדינה ואחר כך על פי חלוקה מנהלית הולכת וקטנה.
גרסאות CD-ROM ואינטרנט
תקליטור ה-DVD שנקרא Britannica Ultimate Reference Suite 2006 כולל למעלה מ-55 מיליון מילים ולמעלה מ-100,000 ערכים. הוא כולל 73,645 ערכים רגילים מן הבריטניקה, והיתר שאולים מן ה-Britannica Student Encyclopædia, the Britannica Elementary Encyclopædia וה-Britannica Book of the Year (1993–2004), ובנוסף עוד מספר ערכים "קלאסיים" ממהדורות ישנות יותר של האנציקלופדיה. חבילה זו כוללת מגוון תכנים נספחים ובהם מפות, סרטוני וידאו, קטעי קול, סרטוני הנפשה וקישורים לרשת האינטרנט. היא אף מציעה עזרי לימוד, מילון ולקסיקון מבית מילון מרים-ובסטר.
"אנציקלופדיה בריטניקה און-ליין" הוא אתר אינטרנט הכולל למעלה מ-120,000 ערכים המעודכן באופן קבוע. הוא כולל עדכונים יומיים וקישורים לדיווחי חדשות מהניו יורק טיימס וה-BBC. ניתן לרכוש מנוי שבועי, חודשי או שנתי. אפשרויות הרשמה מיוחדות מוצעות לבתי ספר, מכללות וספריות; מנויים מוסדיים כאלו מהווים חלק נכבד מהכנסותיה של הבריטניקה. הערכים זמינים מעל גבי הרשת, אך רק מספר שורות מתחילת הערך מוצגות חינם. החל מראשית שנת 2007, הערכים של הבריטניקה און-ליין זמינים במלואם בתנאי שהם מקושרים מאתר אחר. קישורים חיצוניים שכאלה משפרים לרוב את דירוגו של הערך בתוצאות מנועי החיפוש.
גרסה לטלפונים סלולריים
ב-20 בפברואר 2007 הכריזה חברת אנציקלופדיה בריטניקה על פיתוח גרסה של האנציקלופדיה לטלפונים סלולריים, בשיתוף פעולה עם חברת AskMeNow. המשתמשים יוכלו לשלוח שאלה במסרונים, וחברת AskMeNow תריץ חיפוש בגרסה המתומצתת בת 28,000 הערכים של הבריטניקה כדי להחזיר תשובה לשאילתא. מסרונים יומיים שיישלחו לטלפונים מתוכננים אף הם.
צוות והנהלה
כותבים
גרסת הדפוס משנת 2007 של המהדורה החמש-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה נכתבה על ידי 4,411 תורמים, רבים מהם בני-סמכא בתחומם, דוגמת מילטון פרידמן, קרל סייגן והמנתח מייקל דבקיי. כרבע מן הכותבים נפטרו, חלקם עוד בשנת 1947 (אלפרד נורת' וייטהד), בעוד שרבע נוספים פרשו. רוב הכותבים (כ-98%) כתבו ערך אחד בלבד; אולם, 64 כתבו שלושה ערכים, 23 - ארבעה, 10 כתבו חמישה ערכים ואילו שמונה כתבו יותר מחמישה ערכים. כותבת שופעת במיוחד היא ד"ר כריסטין סאטון מאוניברסיטת אוקספורד, שכתבה 24 ערכים על פיזיקת חלקיקים.
הצוות
מסגרת|שמאל|דיוקנו של תומאס ספנסר ביינס, עורך המהדורה התשיעית של הבריטניקה. ציור זה משנת 1888 תולה כיום בחדר הסנאט של אוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד.
הסינולוג דייל הויברג מכהן כיום כעורך הראשי של האנציקלופדיה בריטניקה. בין קודמיו ניתן למנות את יו צ'ישולם (1902-1924), ג'יימס לואיס גרווין (1926-1932), פרנקלין הנרי הופר (1902-1938), ואלטר יאסט (1938-1960), הארי אשמור (1960-1963), וארן א. פריס (1964–1968, 1969-1975), סר ויליאם הלי (1968–1969), פיליפ ו. גץ (1979-1991) ורוברט מק'הנרי (1992–1997). אניטה וולף ותאודור פאפאס משמשים כיום כסגנית העורך והעורך בפועל, בהתאמה. עם עורכי עבר בפועל נמנים ג'ון ו. דודג' (1950–1964) ופיליפ ו. גץ.
האנציקלופדיה בריטניקה שומרת על צוות עורכים הכולל חמישה עורכים בכירים ותשעה עורכי משנה, המפוקחים על ידי דייל הויברג וארבעה אחרים. צוות העורכים מסייע בכתיבת ערכי המיקרופדיה ובחלקים מסוימים של המאקרופדיה.
עורכים מייעצים
לאנציקלופדיה בריטניקה מועצת עורכים מייעצים, הכוללת כיום ארבעה-עשר מלומדים בעלי-שם:
נשיא אקוודור לשעבר, רוסליה ארטגה
חתן פרס נובל לרפואה, דייוויד בולטימור
מומחית לענייני דתות, ונדאי דוניגר
הכלכלן הפוליטי בנג'מין מ. פרידמן
נשיא בדימוס של המועצה ליחסי חוץ, לזלי ה. גלב
חתן פרס נובל בפיזיקה, מארי גל-מאן
נשיא תאגיד קרנגי של ניו-יורק, וארטאן גרגוריאן
כלת פרס פריצקר לאדריכלות, זהה חדיד
היסטוריון מלחמת האזרחים האמריקאית, ג'יימס צ. מק'פירסון
הפילוסוף תומאס נייגל
מדען הקוגניציה דונלד נורמן
המוזיקולוג דון מייקל רנדל
חתן פרס נובל לכלכלה אמרטיה סן
סטיוארט סאתרלנד, נשיא החברה המלכותית של אדינבורו.
הפרופדיה ותרשים כל הידע האנושי שלה הם פרי עמלם של עשרות עורכים מייעצים תחת הנהגתו של מורטימר ג'. אדלר. כמחציתם נפטרו מאז ועד היום, ובהם כמה מאדריכליו הראשיים של התרשים: רנה דובוס (נ. 1982), לורן אייזלי (נ. 1977), הרולד ד. לסוול (נ. 1978), מארק ואן דורן (נ. 1972), פטר ריצ'י קולדר (נ. 1982) ומורטימר ג'. אדלר (נ. 2001). הפרופדיה מונה את שמותיהם של כמעט 4,000 יועצים שנעשה שימוש בשירותיהם לצורך כתיבת ערכיה הלא-חתומים של המיקרופדיה.
מבנה תאגידי
בינואר 1996, נרכשה האנציקלופדיה בריטניקה מקרן בנטון על ידי המיליארדר השווייצרי יעקב (ז'אקי) ספרא, המכהן כיום כיושב ראש חבר המנהלים שלה. בשנת 1997, דון יאניאס, חבר ותיק ויועץ השקעות של ספרא, נתמנה למנכ"ל חברת האנציקלופדיה בריטניקה. חברת חדשה, Britannica.com Inc. הוקמה בשנת 1999 על מנת לשקוד על פיתוח גרסאות ממוחשבות של האנציקלופדיה בריטניקה; יאניאס מילא את תפקיד המנכ"ל בחברה החדשה, ואילו משרתו בחברת האנציקלופדיה בריטניקה נותרה ריקה למשך שנתיים נוספות. תקופת כהונתו של יאניאס ב-Britannica.com Inc התאפיינה במשגים רבים ובהפסדים כספיים כבדים. בשנת 2001 הוחלף יאניאס על ידי הישראלי אילן ישועה, שאיחד מחדש את שתי החברות. יאניאס שב מאוחר יותר לעיסוקו בניהול השקעות, אך מוסיף לכהן כחבר במועצת המנהלים של החברה.
בשנת 2003, נתמנה היועץ הניהולי לשעבר חורחה אגילר-קאוס לנשיא חברת האנציקלופדיה בריטניקה. קאוס הוא בעל המשרה הבכיר בחברה ומדווח ישירות למועצת המנהלים של הבריטניקה. על אף סגנונו הרך והמלומד, קידם קאוס באגרסיביות רבה שיתופי פעולה עם חברות אחרות ואת מתיחת מותג הבריטניקה למינוף מוצרי חינוך וספרי עיון חדשים, בהמשיכו את האסטרטגיה אותה הגה המנכ"ל אלקן הריסון פאואל עוד בשנות השלושים של המאה העשרים.
תחת בעלותו של ספרא נקלעה החברה לקשיים כלכליים, והגיבה על ידי הפחתת מחירי מוצריה ויישום תוכניות התייעלות דרסטיות. על פי דיווח משנת 2003 בניו יורק פוסט, הנהלת הבריטניקה הפסיקה להשתתף בתוכניות הפנסיה של עובדיה ועודדה את השימוש בתמונות חופשיות. שינויים אלה הביאו לתופעות שליליות, כאשר כותבים פרילנסרים נאלצו להמתין עד שישה חודשים להמחאות התשלום על כתיבתם ואילו עובדי הבריטניקה לא זכו להעלאת שכר במשך שנים.
אנציקלופדיה בריטניקה היא בעלת רישום כסימן מסחר על השמות "Britannica", "Encyclopædia Britannica", "Macropædia", "Micropædia" ו-"Propædia", כמו גם על סמלילה הוותיק.
יחס הקהל והביקורת
ממוזער|שמאל|הבריטניקה נודעה באיוריה הרבים והמושקעים, כתחריט זה של אנדרו בל מן המהדורה הראשונה
מוניטין
למן המהדורה השלישית, זכתה האנציקלופדיה בריטניקה לאהדה רבה מצד הקהל והמבקרים. מהדורות רבות, החל בשלישית וכלה בתשיעית, הודפסו ונמכרו באופן פיראטי (תוך הפרת זכויות יוצרים של בעלי האנציקלופדיה) בארצות הברית, החל באנציקלופדיה של דובסון. לכבוד השקת המהדורה הארבע-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה, כינה טיים מגזין את האנציקלופדיה בריטניקה "הפטריארך של הספרייה". באחת הפרסומות לאנציקלופדיה מצוטט הנטורליסט ויליאם ביבי כאומר שהבריטניקה הייתה "מעבר לכל השוואה משום שאין כל מתחרה." הפניות לבריטניקה ניתן למצוא לכל אורך ההיסטוריה של הספרות האנגלית, כדוגמת הסיפור הקצר בכיכוב שרלוק הולמס שכתב ארתור קונאן דויל - "ליגת אדומי-השיער". הסיפור הוזכר בגאווה על ידי ראש-עיריית לונדון, גילברט אינגלפילד, באירועי יובל ה-200 של האנציקלופדיה בריטניקה.
לבריטניקה יש מוניטין בקרב הציבור הרחב כטומנת בחובה את כל הידע האנושי. לשם הרחבת השכלתם, אנשים רבים הקדישו את זמנם לקריאת האנציקלופדיה בריטניקה במלואה, משימה שאורכה נע על פי הדיווחים בין 3 ל-22 שנים. כאשר פאת' עלי נעשה לשאה הפרסי בשנת 1797, הוענקה לו במתנה המהדורה השלישית של האנציקלופדיה בריטניקה, שאותה קרא במלואה; בתום משימה זו, הוא הרחיב את תוארו המלכותי כך שיכלול את "השר והאדון המדהים של האנציקלופדיה בריטניקה". הסופר ג'ורג' ברנרד שו טען כי קרא את המהדורה התשיעית בשלמותה - להוציא את ערכי המדע, וריצ'רד בירד נטל עמו את הבריטניקה כחומר קריאה לשהייתו בה חמשת-החודשים בקוטב הדרומי בשנת 1934. מאוחר יותר, א.ג'. ג'ייקובס, עורך בכתב-העת Esquire, קרא את גרסת שנת 2002 של המהדורה החמש-עשרה במלואה, ותיאר את חוויותיו בספרו המצליח משנת 2004, The Know-It-All: One Man's Humble Quest to Become the Smartest Person in the World ("לדעת-הכל: מסעו הענו של אחד האדם במטרה להיות לאדם החכם בעולם"). מעטים עוד יותר קראו שתי מהדורות שונות: הסופר ס.ס. פורסטר ואיימוס אורבן שירק, איש-עסקים אמריקאי, שקרא את המהדורות האחת-עשרה והארבע-עשרה, על ידי הקדשת כשלוש שעות ללילה במשך ארבע שנים וחצי על מנת להשלים את קריאת המהדורה האחת-עשרה. מספר עורכים ראשיים של האנציקלופדיה בריטניקה קראו, ככל הנראה, את כל המהדורה שהייתה באחריותם, למשל ויליאם סמלי (המהדורה הראשונה), ויליאם רוברטסון סמית' (המהדורה התשיעית) וואלטר יאסט (המהדורה הארבע-עשרה).
פרסים
האנציקלופדיה בריטניקה זכתה בפרסים רבים. המהדורה המקוונת של האנציקלופדיה בריטניקה זכתה בפרס קודי בגין "שירותי המידע ללקוח המקוונים הטובים ביותר" לשנת 2005; פרסי הקודי מוענקים בכל שנה על ידי ארגון תעשיית המידע והתוכנה כאות הוקרה למוצרים הטובים ביותר בקטגוריות שונות של תוכנה. בשנת 2006, הגיעה הבריטניקה שוב למועמדות סופית לפרס. בדומה לכך, גרסאות ה-CD-ROM וה-DVD של הבריטניקה זכו בשנת 2004 בפרס ההישג הראוי לציון מטעם ארגון המוציאים לאור החינוכיים, ובפרסי קודי לשנים 2001 ו-2002.
תחומי ידע
בתור אנציקלופדיה כללית, האנציקלופדיה בריטניקה שואפת לתאר מגוון רחב ככל האפשר של תחומים. התחומים נבחרים בחלקם על פי "תרשים כל הידע האנושי" שבכרך הפרופדיה. עיקר הבריטניקה מוקדש לגאוגרפיה (26% מהמאקרופדיה), ערכי אישים (14%), ביולוגיה ורפואה (11%), ספרות (7%), פיזיקה ואסטרונומיה (6%), דתות (5%), אמנויות (4%), פילוסופיה מערבית (4%) ומשפטים (3%). מחקר משלים על המיקרופדיה העלה תוצאות לפיהן ערכי הגאוגרפיה היוו כ-25% מהערכים, מדעים מדויקים 18%, מדעי החברה 17%, ערכי אישים 17% וכל שאר מדעי הרוח 25%. בביקורת משנת 1992, פסק אחד המבקרים כי "הטווח, העומק ורוחב-הדעת בכיסוי התחומים [על ידי הבריטניקה] אינם בני-תחרות עם אף אנציקלופדיה כללית אחרת."
האנציקלופדיה בריטניקה אינה מכסה נושאים שונים בפירוט זהה; כך למשל, כל דת הבודהיזם ורוב הדתות האחרות בעולם נסקרות בערך מאקרופדיה אחד ויחיד, בעוד שארבעה-עשר ערכים נדרשו לכיסוי הנצרות, כמעט מחצית מכלל ערכי הדתות. למרות זאת, האנציקלופדיה בריטניקה כונתה "המוטה פחות" מבין האנציקלופדיות הכלליות המשווקות לקורא המערבי וקצרה שבחים על ערכיה הביוגרפיים על נשים חשובות בכל הזמנים.
ביקורת
גרסאות מוקדמות מסוימות של האנציקלופדיה בריטניקה זכו לביקורות בגין אי-דיוקים, הטיות וכותבים לא מוסמכים; באותה המידה, אף דיוק העובדות שבמהדורה הנוכחית של הבריטניקה הוטל בספק, הגם שדברי ביקורת שכאלה זכו למענה מצד הנהלת האנציקלופדיה בריטניקה.
למרות המוניטין המוצלח ואהדת הציבור, האנציקלופדיה בריטניקה ספגה ביקורות קשות, במיוחד כשמהדורותיה נעשו למיושנות. בשל יוקר ההפקה של מהדורה חדשה לגמרי של האנציקלופדיה בריטניקה, עורכיה לאורך ההיסטוריה השתדלו לדחות זאת ככל האפשר (25 שנה בממוצע, כנזכר לעיל). לדוגמה, על אף מדיניות העדכון המתמיד, המהדורה הארבע-עשרה הייתה למיושנת למדי בתום 35 שנים (1929-1964). כאשר הארווי איינביינדר תיאר את כישלונותיה בספרו משנת 1964, The Myth of the Britannica ("המיתוס של הבריטניקה"), עודד הדבר את צוות האנציקלופדיה להתחיל להפיק את המהדורה החמש-עשרה, משימה שארכה כ-10 שנות עבודה.
אף היום קשה לשמור על עדכניותה של האנציקלופדיה בריטניקה; אחד המבקרים כתב ש"אין זה קשה למצוא ערכים מיושנים או דורשים עדכון", בהעירו שערכי המאקרופדיה הארוכים נוטים להתיישן בקלות רבה יותר מערכי המיקרופדיה הקצרים. המידע במיקרופדיה אינו תואם לעיתים לזה המופיע בערך המאקרופדיה המקביל לו, בעיקר בשל כישלון בעדכון אחד מהם. רשימות המקורות של ערכי המאקרופדיה זכו לביקורות בשל חוסר עדכניותן המובהקת, אף יותר מהערכים שבסופם הן מופיעות.
עם מחברי ערכי הבריטניקה נמנים כאלה שהיו נודעים למדי, ואף בני-סמכא בעלי שם עולמי, כגון אלברט איינשטיין, מארי קירי ולאון טרוצקי. אולם, היו מבין הכותבים שספגו ביקורת על היעדר מומחיות מספקת:
ברי-סמכא רבים, החל בווירג'יניה וולף וכלה בפרופסורים, העבירו ביקורת קשה על הבריטניקה כמקדמת עמדות מיושנות ובורגניות בנושאי אמנות, ספרות ומדעי-החברה. כך למשל, המהדורה האחת-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה הואשמה בהזנחת עבודתו של זיגמונד פרויד. פרופסור בן-זמנו מאוניברסיטת קורנל, אדוארד טיצ'נר, אמר: "הבריטניקה החדשה אינה משקפת את האטמוספירה הפסיכולוגית של הדור והתקופה... על אף הילת הסמכא, ועל אף העבודה המדוקדקת של הצוות, עיקר ערכי המשנה בנושאי פסיכולוגיה כללית... אינם עומדים בדרישות הקורא הנבון."
האנציקלופדיה בריטניקה זוכה לעיתים לביקורת על בחירות עורכיה. בהינתן גודלה הקבוע במידה רבה, נדרשו עורכי האנציקלופדיה לצמצמם או להסיר כליל תחומים מסוימים על מנת לפנות מקום לאחרים, דבר שהביא לכמה החלטות שנויות-במחלוקת. הגרסה הראשונה של המהדורה החמש-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה (1974-1985) ספגה האשמות בשל הצמצום הניכר עד המוחלט של כיסוי התחומים הבאים: ספרות ילדים, עיטורים צבאיים והמשורר הצרפתי ז'ואקן די בלה; הועלו אף האשמות על טעויות עריכה, דוגמת סידור בלתי-עקבי של ערכי האישים היפניים. ביטול מפתח העניינים ספג גינויים רחבי היקף, כמו גם החלוקה השרירותית למראה של הערכים לתוך המיקרופדיה והמאקרופדיה. בסכמו, קרא אחד המבקרים לגרסה הראשונה של המהדורה החמש-עשרה "כישלון איכותי... [ש]עוסק יותר בלהטוטים צורניים מאשר בשימור מידע." מאוחר יותר, מבקרים מאיגוד הספריות האמריקאי הופתעו לגלות שערכים מרחיבי-דעת במיוחד הועלמו מהמאקרופדיה גרסת 1992, ובהם ערך על פסיכולוגיה.
כותבי האנציקלופדיה בריטניקה ביצעו לעיתים טעויות ואף גילו היעדר ידע מדעי מספק. דוגמה ידועה לשמצה מימיה הראשונים של הבריטניקה היא דחיית תאוריית הכבידה של אייזק ניוטון על ידי ג'ורג' גלייג, העורך הראשי של המהדורה השלישית (1788-1797), שכתב כי הכבידה נגרמת על ידי היסוד הקלאסי - האש. דוגמה מאוחרת יותר היא הערך המאמין על רוחות רפאים במהדורה האחת-עשרה (1911), אמונה טפלה שהייתה אהודה במיוחד באותם הימים; הערך מצהיר כי "נותר סיכוי שסוכנות כלשהי שטבעה אינו נחקר, למצער במקרים מסוימים, אכן פועלת." עם זאת, האנציקלופדיה בריטניקה הגנה בהחלטיות רבה על גישתה המדעית כלפי נושאים אמוציונליים, כשם שנעשה בערכיו של ויליאם רוברטסון סמית' על הדת במהדורה התשיעית, במיוחד הערך שהצהיר כי התנ"ך אינו מדויק היסטורית (1875).
על-פי תקנים בני-זמננו, מהדורות העבר של האנציקלופדיה בריטניקה חטאו בגזענות ובסקסיזם. המהדורה האחת-עשרה מתארת את הקו קלוקס קלאן כארגון שהגן על הגזע הלבן והשיב את הסדר לדרום ארצות הברית לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, בצטטה את הצורך "לשלוט בכושים (negro)", וכן "למנוע כל ערבוב בין הגזעים" ואף "ההתרחשות הנפוצה של פשע האונס על ידי גברים כושים כלפי נשים לבנות." בדומה, הערך על "ציוויליזציה" טוען בזכות אאוגניקה, בהצהירו כי יהיה זה אי-רציונלי ל"הפרות סדרים נמוכים של אינטליגנציה, להזין את מעמדות האביונים, הדפקטיבם והפושעים.. שכיום מהווים מכשול כה מאיים להתקדמות הגזעית." המהדורה האחת-עשרה אינה כוללת ערך על מארי קירי, הגם שזכתה בפרס נובל לפיזיקה עוד בשנת 1903 ובפרס נובל בכימיה בשנת 1911, אם כי היא מוזכרת קצרות בערך על אודות בעלה, פייר קירי. האנציקלופדיה בריטניקה העסיקה מספר רב של נשים בצוות העורכים שלה, שכתבו מאות ערכים עליהן לא זכו לכל קרדיט. בשנת 1912, ל.ק. קרפינסקי מתח ביקורת על המהדורה האחת-עשרה בגין אי-דיוקים רבים בערכים על ההיסטוריה של המתמטיקה, שאף אחד מהם לא נכתב על ידי מומחה מן התחום. בשנת 1917, מבקר-האמנות וילארד הנטינגטון רייט פרסם ספר, Misinforming a Nation (מטעים אומה), ובו הוצגו לראווה אי-דיוקים רבים והטיה אנגלית של המהדורה האחת-עשרה, במיוחד בתחום מדעי הרוח. רבות מהערותיו של רייט זכו למענה במהדורות מאוחרות יותר של הבריטניקה. ברם, ספרו הוקע כפולמוסי על ידי מספר מבקרים בני-זמננו; כך למשל, הניו יורק טיימס כתב כי "מזג רע-לב ורדוד... ממלא את הספר", בעוד שהניו ריפבליק קבע, "מצער שמטרתו הלא יודעת רחם של רייט אינה מגובה ברוח מדעית ובהצדקה אובייקטיבית ממשית לביקורתו."
מבקר אחר, הכומר לשעבר והסופר האנגלי ג'וזף מק'קייב, טען כי הבריטניקה הושפעה מלחצי הכנסייה הקתולית, בספרו, Lies And Fallacies Of The Encyclopedia Britannica (שקרים ופרכות באנציקלופדיה בריטניקה), שיצא לאור בשנת 1947.
הנהלת האנציקלופדיה בריטניקה טענה תמיד כי טעויות הן בלתי נמנעות כשמדובר באנציקלופדיה בסדר גודל שכזה. ג'ורג' גלייג, עורכה הראשי של המהדורה השלישית (1788–1797), כתב בהתייחס אליה כי "שלמות נראית כאינה תואמת את טבעם של חיבורים הנבנים על בסיס תוכנית שכזו, וחובקים מגוון כה רחב של נושאים." במרץ 2006 נכתב בבריטניקה כי "איננו מנסים בשום צורה שהיא לרמוז כי הבריטניקה חפה משגיאות; מעולם לא העלנו טענה שכזאת." דעה זו מתבטאת היטב בדבריו של העורך הראשון, ויליאם סמלי:
תחרות
משום שהאנציקלופדיה בריטניקה היא אנציקלופדיה כללית, היא איננה שואפת להתחרות באנציקלופדיות תחומיות דוגמת "האנציקלופדיה של המתמטיקה" או "מילון ימי הביניים", היכולים להרחיב את היריעה בנושאים שבהם הם מתמקדים. מתחרותיה העיקריות היו אנציקלופדיות כלליות אחרות.
בשנותיה הראשונות, מתחרתה העיקרית של האנציקלופדיה בריטניקה הייתה האנציקלופדיה של צ'יימברס ומיד אחר כך הציקלופדיה של ריס והאנציקלופדיה מטרופוליטנה של קולרידג'. במאה העשרים, מתחרים מצליחים היו בין השאר האנציקלופדיה של קולייר, האנציקלופדיה אמריקנה וה-World Book Encyclopedia. כל אחת מאנציקלופדיות אלה התברכה בתכונות שעשו אותה איכותית במיוחד, כגון כתיבה בהירה ביותר או איורים מעולים. אף על פי כן, החל במהדורתה התשיעית ואילך, האנציקלופדיה בריטניקה נחשבה ככלל לאנציקלופדיה האמינה ביותר מבין כל האנציקלופדיות הכלליות בשפה האנגלית, במיוחד בשל תחום הכיסוי הרחב שלה וכותביה בעלי-השם. ברם, מהדורת הדפוס של האנציקלופדיה בריטניקה יקרה במידה ניכרת ממתחרותיה.
תחרות עם גרסאות ממוחשבות
למן ראשית שנות התשעים של המאה העשרים, נאלצה האנציקלופדיה בריטניקה להתמודד עם מקורות מידע ממוחשבים. רשת האינטרנט צמחה להיות מקור מידע מקובל בעבור אנשים רבים, ומספקת גישה פשוטה למקורות ראשוניים אמינים ולדעות-מומחים, הודות ליוזמות כגון Google Books או היוזמה של MIT, שפתח לציבור הרחב את תכניו הלימודיים, וספריית PubMed של הספרייה הלאומית האמריקאית לרפואה. באופן כללי, רשת האינטרנט נוטה לספק כיסוי עדכני יותר לאירועים מאשר העיתונות המודפסת, הודות לקלות שבה ניתן לעדכן את התכנים באינטרנט. בתחומים המשתנים תדיר דוגמת מדע, טכנולוגיה, פוליטיקה, תרבות והיסטוריה מודרנית, האנציקלופדיה בריטניקה התקשתה לשמור על עדכניותה, בעיה שעמד על טיבה לראשונה העורך הראשי לשעבר ואלטר יאסט. הגם שהאנציקלופדיה בריטניקה זמינה כיום הן מעל גבי מדיה דיגיטלית והן מעל גבי רשת האינטרנט, הרי שבכורתה בעולם זה מאוימת על ידי אנציקלופדיות מקוונות כגון אנקרטה לשעבר (עד לסגירתה בין השנים 2009–2011) וויקיפדיה.
בעבר הייתה אנקרטה המתחרה הבולטת ביותר לאנציקלופדיה בריטניקה בתחום האנציקלופדיות הנמכרות מעל גבי CD/DVD-ROM. שתי האנציקלופדיות נעו באותו טווח מחירים, כאשר האנציקלופדיה בריטניקה "Ultimate" לשנת 2007 ב-CD או DVD נמכרת ב-50 דולר בעוד שהאנקרטה פרימיום לשנת 2007 נמכרה ב-45 דולרים. בעוד שהבריטניקה הייתה כוללת למעלה מ-100,000 ערכים, ובנוסף מילון ואגרון של מרים-וובסטר (בארצות הברית בלבד), ומציעה גרסאות לבית הספר היסודי ולתיכון. אנקרטה כללה 66,000 ערכים, תוכנת ניווט חזותית ידידותית למשתמש, מפות אינטראקטיביות וכן כלי מתמטיקה, שפה וסייעים להכנת שיעורי בית, מילון לאנגלית אמריקאית ובריטית, ומהדורה לנוער. בדומה לאנקרטה, האנציקלופדיה בריטניקה ספגה ביקורת על הטיה לטובת קהלים בארצות הברית; ערכים הקשורים בבריטניה מעודכנים בתדירות נמוכה יותר, מפות של ארצות הברית מפורטות יותר מאלו של ארצות אחרות, ואין בה מילון לאנגלית בריטית. בדומה לבריטניקה, אנקרטה הייתה זמינה מעל גבי רשת האינטרנט בשיטת המנויים, הגם שחלק מהתכנים היו פתוחים לצפייה ללא תשלום.
עם צמיחתה של ויקיפדיה בתחילת המאה ה-21 היא הפכה למתחרה העיקרית של אנציקלופדיה בריטניקה.
השוואות אקדמיות
האנציקלופדיה בריטניקה הושוותה עם אנציקלופדיות מודפסות אחרות, הן ברמה האיכותנית והן מן הבחינה הכמותית. השוואה ידועה במיוחד היא זו של קנת' קיסטר, שביצע השוואה איכותית וכמותית של הבריטניקה עם שתי אנציקלופדיות, האנציקלופדיה של קולייר והאנציקלופדיה אמריקנה. מן הבחינה האיכותית, עשרה ערכים נבחרו אקראית (מילה, צ'ארלס דרו, גלילאו, פיליפ גלאס, מחלת לב, IQ, דוב פנדה, הטרדה מינית, תכריכי טורינו ואוזבקיסטן) וציונים באותיות (A-D ו-F) ניתנו על בסיס ארבע קטגוריות: רוחב הכיסוי, דיוק, בהירות ועדכניות. בכל ארבע הקטגוריות ובעבור כל שלוש האנציקלופדיות, הציון הממוצע נע בין B- לבין B+, בעיקר בשל העובדה שבאף אחת מהאנציקלופדיות לא היה ערך בנושא הטרדה מינית בשנת 1994. בקטגוריית הדיוק, קיבלה הבריטניקה D אחד ושמונה A-ים. האנציקלופדיה אמריקנה קיבלה שמונה A-ים והאנציקלופדיה של קולייר קיבלה D אחד ושבעה A-ים; אשר על כן, קיבלה האנציקלופדיה בריטניקה ציון ממוצע של 92% בדיוק בהשוואה ל-95% של האמריקנה ו-92% של קולייר. הבריטניקה של 1994 הורשעה בפרסום עלילת השמצה על צ'ארלס דאו שהופרכה זמן רב קודם לכן. בקטגוריית העדכניות קיבלה הבריטניקה ממוצע של 86% בהשוואה ל-90% אצל האמריקנה ו-85% אצל קולייר. לאחר השוואה איכותנית מעמיקה יותר בין כל השלוש, המליץ קיסטר על האנציקלופדיה של קולייר כעל האנציקלופדיה העליונה, בעיקר הודות לסגנון הכתיבה, לנייטרליות וליכולת הניווט.
כתב העת Nature ערך השוואה בין בריטניקה לוויקיפדיה מבחינת אמינות הערכים (ההשוואה נעשתה בעשרות ערכים מתחומים שונים, בהם עקרון ארכימדס, מחלת קרויצפלד-יעקב, ענן, ליפיד, דימיטרי מנדלייב, בלוטת התריס וקווארק), והתברר שאין הבדל משמעותי בין האנציקלופדיות.
רשימת המהדורות
מהדורה/נספח שנות היציאה לאור היקף עורך ראשי הערות ראשונה 1768–1771 3 כרכים, 2670 עמודים, 160 תחריטים ויליאם סמלי בעיקר עבודתו של עורך אחד, סמלי; 30 ערכים ארכו מעל ל-3 עמודים שנייה 1777–1784 10 כרכים, 8,595 עמודים, 340 תחריטים ג'יימס טייטלר 150 ערכים ארוכים; תקלות עימוד; כל המפות תחת הערך "גאוגרפיה" שלישית 1788–1797 18 כרכים, 14,579 עמודים, 542 תחריטים קולין מקפרקוואר וג'ורג' גלייג רווח של 42,000 ליש"ט על מכירת 10,000 עותקים; הכנסת סמלים כימיים לשימוש נספח לשלישית 1801 2 כרכים, 1,642 עמודים, 50 תחריטים ג'ורג' גלייג זכויות-היוצרים היו בבעלות תומאס בונאר; הקדשה ראשונה לשליט הבריטי רביעית 1801–1809 20 כרכים, 16,033 עמודים, 581 תחריטים ג'יימס מילאר לראשונה, התאפשר לכותבים לשמור על זכויות היוצרים לערכיהם חמישית 1817 20 כרכים, 16,017 עמודים, 582 תחריטים ג'יימס מילאר הפסדים כספיים על ידי מילאר ויורשי אנדרו בל; הבעלות נמכרת לארצ'יבלד קונסטבל נספח לחמישית 1816–1824 6 כרכים, 4,933 עמודים, 123 תחריטים1 מקווי נייפייר מגויסים כותבים מפורסמים, כסר המפרי דייבי, סר ואלטר סקוט ומאלת'וס שישית 1820–1823 20 כרכים צ'ארלס מק'לארן ב-19 בינואר 1826 פשט קונסטבל את הרגל, והבעלות עברה בסופו של דבר לאדם בלאק שביעית 1830–1842 21 כרכים, 17,101 עמודים, 506 תחריטים, 187 עמודי מפתח-עניינים מקווי נייפייר, בעזרת ד"ר ג'יימס בראון רשת מתרחבת של כותבים בעלי-שם, דוגמת דייוויד ברוסטר, תומאס דה-קווינסי ואנטוניו פניצי שמינית 1853–1860 21 כרכים, 17,957 עמודים, 402 תחריטים, 239 עמודי מפתח-עניינים, יצאה לאור בשנת 1861. 2 תומאס סטיוארט טרייל ערכים ארוכים רבים העותקו מהמהדורה השביעית. 344 כותבים ובהם ויליאם תומסון תשיעית 1875–1889 24 כרכים וכרך מפתח-עניינים תומאס ספנסר ביינס (1875-1880; אחר כך ו. רוברטסון סמית' העתקה מהמהדורה השמינית, אך הרוב בחדש; נחשבת ל"מהדורת המלומדים"; הועתקה בפראות בארצות הברית. 3 עשירית, נספח לתשיעית 1902–1903 11 כרכים, נוסף על 24 כרכי המהדורה התשיעית4 סר דונלד מקנזי ואלאס ויו צ'ישולם בלונדון; ארתור ט. הדלי ופרנקלין הנרי הופר בניו-יורק ב-9 במאי 1901 רכשה שותפות אמריקאית את האנצ'; הכניסה שיטת שיווק אגרסיביות האחת-עשרה 1910–1911 28 כרכים וכרך מפתח-עניינים יו צ'ישולם בלונדון ופרנקלין הנרי הופר בניו-יורק שוב בלטה במלומדותה; בהשוואה לתשיעית, ערכים רבים יותר, אך קצרים ופשוטים יותר; קשיים כלכליים גרמו למכירה על ידי הוראס אוורט הופר לסירס רואובק ב-1920 שתים-עשרה,נספח לאחת-עשרה 1921–1922 3 כרכים, נוסף על 28 כרכים המהדורה האחת-עשרה 5 יו צ'ישולם בלונדון ופרנקלין הנרי הופר בניו-יורק סיכמה את מצב העולם לפני, במהלך ולאחר מלחמת העולם הראשונה שלוש-עשרה,נספח לאחת-עשרה 1926 3 כרכים, בנוסף ל-28 כרכי המהדורה האחת-עשרה 6 ג'יימס לואיס גרווין בלונדון ופרנקלין הנרי הופר בניו-יורק החליפה את כרכי המהדורה השתים-עשרה; שפרה את נקודת-המבט על השנים 1910–1926 ארבע-עשרה 1929–1933 24 כרכים 7 ג'יימס לואיס גרווין בלונדון ופרנקלין הנרי הופר בניו-יורק הוצאתה לאור בדיוק לפני תקופת השפל הגדול היה לקטסטרופה כלכלית 14 מתוקנת 1933–1973 24 כרכים 7 פרנקלין הנרי הופר עד לשנת 1938; אז [ואלטר יאסט, הארי אשמור, וורן א. פירס וויליאם היילי החל יישום מדיניות "העדכון המתמיד" בשנת 1936, כל ערך נבדק לפחות פעמיים בעשור חמש-עשרה 1974–1984 30 כרכים 8 וורן א. פירס ואז פיליפ ו. גץ הושק מבנת שלושת החלקים - המאקרופדיה, המיקרופדיה והפרופדיה, בוטל מפתח-העניינים הנפרד 1985–2007 32 כרכים 9 פיליפ ו. גץ, אחר כך רוברט מק'הנרי, כיום דייל הויברג הושב מפתח-עניינים בן שני כרכים; מוזגו ערכים מהמיקרופדיה ומהמאקרופדיה; מעט ארוכה יותר, ומודפסת בגרסה מעודכנת מדי מספר שנים
הערות למהדורות
1
נספחים למהדורות הרביעית, החמישית והשישית של האנציקלופדיה בריטניקה. עם עבודות מחקר מקדמיות על ההיסטוריה של המדעים.
2
המהדורות השמינית עד הארבע-עשרה כללו כרך מפתח-עניינים נפרד.
3
המהדורה התשיעית כללה ערכים שנכתבו על ידי כותבים בעלי-שם באותם הימים, כגון ג'יימס קלרק מאקסוול על חשמל ומגנטיות, וויליאם תומסון, הברון הראשון מקלווין, שנעשה ללורד קלווין, על חום.
4
המהדורה העשירית כללה כרך מפות וכרך מפתח-עניינים כולל למהדורות התשיעית והעשירית: הכרכים החדשים, שהיוו, בשילוב עם הכרכים הקיימים של המהדורה התשיעית את המהדורה העשירית. בנוסף, נכללו ספריית יעץ בלתי-תלויה חדשה וייחודית שעסקה בהתפתחויות ובאירועים האחרונים.
5
כרכים 30–32, הכרכים החדשים, היוו יחד עם עשרים ותשעה הכרכים של המהדורה האחת-עשרה את המהדורה השתים-עשרה.
6
נספח זה החליף את הנספח הקודם: שלושת כרכי הנספחים החדשים בשילוב עם כרכי המהדורה התקנית הקודמת, היוו את המהדורה השלוש-עשרה.
7
מהדורה זו הייתה הראשונה שעדכניותה נשמרה על ידי יישום מדיניות העדכון המתמיד על בסיס בחינה קבועה, לרוב שנתית.
8
המהדורה החמש-עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה (הושקה כ-"בריטניקה 3") יצאה לאור בשלושה חלקים: המיקרופדיה בת עשרת הכרכים (שכללה ערכים קצרים ושימשה כמעין מפתח-עניינים למאקרופדיה), המאקרופדיה בת 19 הכרכים, ובנוסף הפרופדיה (ראו לעיל). היא עברה ארגון מחדש בשנת 1985 כך שיכללו שנים-עשר ושבעה-עשר כרכים במיקרופדיה ובמאקרופדיה, בהתאמה.
9
בשנת 1985, המערכת שונתה על ידי הוספת מפתח-עניינים נפרד בן שני כרכים; ערכי המאקרופדיה מוזגו לתוך ערכים ארוכים ומועטים יותר (כך למשל, 50 הערכים הנפרדים על מדינות ארצות הברית אוחדו לתוך ערך אחד בשם "ארצות הברית של אמריקה"), כאשר מספר ערכים באורך בינוני הועברו למיקרופדיה.
גרסת התקליטור הראשונה הושקה לחנויות בשנת 1994. בתקופה זו הוצעה אף גרסה מקוונת למנויים בתשלום. בשנת 1999 גרסת האינטרנט נפתחה לקהל הרחב, ופסקה הופעת המהדורה המודפסת. ניסוי זה הסתיים בשנת 2001 ומהדורה מודפסת חדשה יצאה לאור בשנת 2002.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
בריטניקה
בריטניקה
קטגוריה:הנאורות הסקוטית | 2024-09-10T14:57:14 |
מיקרולית | שמאל|ממוזער|220px|
בארכאולוגיה, מִיקְרוֹלִית (מיוונית, "אבן זעירה") הוא נתז אבן מאורך ובעל ממדים קטנים, אשר שוברר (סותת בעדינות לקבלת צורה מסוימת או ליצירת צד נוח לתקיעה בידית) ונעשה בו שימוש כחלק מכלי. אין הגדרה קבועה לגודל הלהבונים המוגדרים כמיקרוליתים. בדרך כלל מסווגים ככאלה להבונים באורך של חמישה ס"מ ופחות. שימוש נדיר נעשה במיקרוליתים כבר במהלך התקופה הפלאוליתית התיכונה והתקופה הפלאוליתית העליונה ומקבילותיהן האפריקאיות. עם זאת, המיקרוליתים מזוהים בעיקר עם התקופה שלאחר העידן הפלאוליתי, התקופה האפיפלאוליתית בצפון אפריקה ומערב אסיה והתקופה המזוליתית באירופה. בארץ ישראל השימוש במיקרוליתים מגדיר את הראשונה, שהתחילה לפני כ-23,000 אלפי שנים. בדרך כלל שימש המיקרולית כחלק מכלי עץ או עצם מורכב יותר, למשל מגל, חץ ודומיהם.
חומר הגלם הפופולרי ביותר ליצור המיקרולית היה הצור בזכות חדותו והתאמתו לסיתות, אולם נמצאו עדויות לשימוש באובסידיאן. המיקרוליתים נוצרו מלהבונים, שנקטמו או שובררו מלהבים, או הותזו כבר כלהבון מגרעין הצור. קיימים מיקרוליתים בעלי צורה גאומטרית מוגדרת המתקבלת על ידי השברור, כטרפז, משולש וסהרון.
צורת המיקרולית וטכניקת יצורו מהווים סמן של קבוצות ציידים־לקטים, ובכך מסייעים בתיארוך והבדלה בין תרבות אחת לשנייה. לדוגמה, בתקופה האפיפלאוליתית של ארץ ישראל מוגדרות (בין השאר) התרבות הכבארית, לפי מיקרוליתים משובררים בפאה הצרה שלהם; התרבות הכבארית הגאומטרית לפי מיקרוליתים גאומטריים - טרפז ומלבן; והתרבות הנאטופית לפי מיקרוליתים משובררים לצורת סהרון. תוצר לוואי של תהליך יצור המיקרולית בחלק מהתרבויות היא הנקר המיקרוליתי (Microburin).
לקריאה נוספת
Belfer‐Cohen, A., & Goring‐Morris, N. (2002). Why microliths? Microlithization in the Levant. Archeological Papers of the American Anthropological Association, 12(1), 57-68.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כלי אבן פרהיסטוריים
קטגוריה:התקופה האפיפלאוליתית
קטגוריה:התקופה המזוליתית | 2023-04-05T23:09:35 |
אמת (פירושונים) | 2024-08-29T12:12:42 | |
אמת (פילוסופיה) | הפניה אמת | 2019-11-27T11:14:39 |
מין (טקסונומיה) | מין הוא היחידה הבסיסית ביותר למיון עולם הטבע.
התפיסה הישנה של המין
בעבר הלא רחוק, מיינו חוקרי הטבע את העולם למינים על פי מראה עיניים. החוקרים שמיינו את עולם החי סיווגו את היצורים החיים (האורגניזמים) למינים שונים על פי קרבתם הצורנית (המורפולוגית) – על פי הצורה והמבנה של גופם. השימוש בשיטה זו יעיל כשמנסים למצוא הבדלים בין מינים שניכר ביניהם שוני גדול, כגון, בז ואנפה, אך שיטה זו אינה יעילה כאשר מנסים להבדיל בין מינים שדומים, כמו נקבת הבז האדום והבז המצוי. בנוסף לכך, ישנם הבדלים מורפולוגיים עצומים בין פרטים שונים באוכלוסייה של אותו המין, לדוגמה, דו צורתיות זוויגית, שהיא שוני מורפולוגי בין זוויגים של אותו המין (זכר או נקבה) נפוצה בקרב רבים מבעלי החיים. בגלל בעיות אלה ואחרות, נפסלה שיטה זו.
התפיסה החדשה של המין
כיום מגדירים מין על פי שיטתו של ארנסט מאייר, חוקר אבולוציה. לפי שיטה זו יש להתמקד בתפקוד אחד ויחיד שיבדיל בין מין מסוים למין אחר, בשיטה זו מאייר בחר להתמקד ברבייה. העיקרון של השיטה הוא: מינים הם קבוצות של אוכלוסיות טבעיות היכולות לקיים ביניהן קשרי רבייה ומבודדות רבייתית מאוכלוסיות דומות אחרות.
לפיכך, כדי שיצור יוגדר כמין מסוים ולא כאחר הוא צריך להיות מסוגל להתרבות עם בני אותו המין וכן שצאצאם יהיה פורה, כלומר, מסוגל להתרבות בעצמו. החמור והסוס אמנם יכולים להתרבות זה עם זה אך הפרד, צאצאם, נולד עקר. עם זאת, שני פרטים מסוימים מאותו מין אינם חייבים להיות בעלי יכולת רבייה זוויגית ישירה. למשל, אם כלבה קטנה וכלב גדול אינם בעלי יכולת להעמיד צאצאים ישירים, הם עדיין יכולים להיחשב בני אותו מין מאחר שצאצאים של הכלב הגדול וצאצאים של הכלבה הקטנה אכן יכולים להעמיד צאצאים.
הגדרה זאת, הנקראת "מין ביולוגי", אינה מושלמת ואף אינה רלוונטית במקרים מסוימים. לדוגמה, לפי הגדרה זאת לא ניתן לקבוע באופן חד־משמעי האם שתי אוכלוסיות שכנות, אשר אין ביניהן חפיפה הן מאותו מין, או שהן מהוות שני מינים נפרדים. כמו כן, לא ניתן לקבוע לפי הגדרה זו את שיוכו של פרט מאובן למין זה או אחר. בנוסף תפישה זו אינה תקפה על אורגניזמים אשר מתרבים ברבייה אל-זוויגית, מהסיבה הפשוטה שהם אינם מקיימים קשרי רבייה כלל.
תפישות נוספות לגבי מושג המין
תפישת המין הפילוגנטי
חוקרים רבים מציעים כיום שיטה נוספת למיון יצורים על פי השיוך הפילוגנטי שלהם. על פי ההיסטוריה האבולוציונית של היצורים, כלומר השינויים הגנטיים שעברו במהלך הזמן, ניתן למיינם לקבוצות בעלות מוצא משותף. הקבוצה הקטנה ביותר שניתן להגדיר על פי קריטריון זה, כלומר, קבוצת יצורים בעלי מוצא משותף שלא התפצלה יותר, תוגדר כמין. במילים אחרות מינים מוגדרים על ידי מציאת הבדלים מובהקים בין אוכלוסיות נפרדות.
תפיסה זו אף היא אינה מושלמת וזאת משתי סיבות. האחת היא שהמידע שיש בידינו על ההיסטוריה האבולוציונית של היצורים השונים רחוק מלהיות שלם. הסיבה השנייה טמונה בכך שגם אם קיימים הבדלים מובהקים בתכונה מסוימת בין שתי אוכלוסיות, אין זה בהכרח אומר שהן אינן מסוגלות להתרבות ביניהן. לכן, במקרים מסוימים יכולה להיווצר סתירה בין הגדרה לפי תפישת המין הביולוגי לבין תפישת המין הפילוגנטי.
הגדרת מין מאובן
שתי התפישות שלעיל אינן תקפות לצורכי הגדרת מאובנים. לצורך כך אין ברירה אלא להתייחס להבדלים מבניים בשלדי החיות, שכן זה כמעט אך ורק הדבר היחיד שמשתמר. היתרון הגדול בהגדרה זאת הוא שהיא מאוד קלה לביצוע. מלבד החסרונות שמוזכרים לעיל, לא ניתן לקבוע הבדלים בין פרטים אשר מתבטאים ברקמות הרכות כמו צבעים או קישוטים שונים, או המתבטאים בהתנהגות כמו התנהגות חיזור.
מיון האורגניזמים
ממוזער|פרה – מין שבוית על ידי האדם.
ממוזער|הלייגר – צאצא לשני מינים שונים: אריה וטיגריס.
חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס (קארל פון לינה) פיתח את השיטה למיון אורגניזמים לקבוצות, היא המערכת הדו שמית (binomial system). על פי שיטתו מכנים כל מין בשני שמות, השם הראשון הוא שם הסוג אליו משתייך המין, והשם השני הוא שם המין הספציפי. כך לדוגמה אדם נבון ששם סוגו הומו (Homo), יקרא על פי המערכת הדו שמית "הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס" (Homo sapiens), ואילו האדם הניאנדרטלי יקרא "הומו ניאנדרתלנסיס" (Homo neanderthalensis). זוהי השיטה הנהוגה מאז לצורכי מיון עולם החי והצומח.
אבולוציית פיצול המינים
ישנם כמה הסברים אבולוציוניים להתפצלות אוכלוסיית מין אחד לשני מינים, דהיינו לשתי אוכלוסיות שאינן יכולות לקיים ביניהן קשרי רבייה. ההסברים נחלקים לשניים – מקרים שבהם הברירה הטבעית גורמת לפיצול מינים ומקרים שבהם ההסבר לזה שונה.
במקרים רבים הברירה הטבעית היא דווקא נגד פיצול מינים במוטציה אקראית. לדוגמה, אם אצל פרט מסוים שמסוגל להעמיד צאצאים עם כל בני המגדר השני באוכלוסייתו יש מוטציה שגורמת לזה שצאצאיו יוכלו להעמיד צאצאים רק בינם לבין עצמם, לכאורה לצאצאים שלו יהיה חיסרון התרבותי על פני שאר הפרטים באוכלוסייה. אולם, במקרים פרטיים מסוימים, יש דווקא יתרון התרבותי. מקרה פרטי אחד שבו יש יתרון למי שיכול להתרבות רק עם אחיו ואחיותיו הוא מקרה בו יש יתרון הישרדותי לבעלי תכונות קיצוניות כמו בנישה שבה רק פרטים כהים מאוד ופרטים בהירים מאוד יכולים למצוא מקום מחבוא. במקרה כזה לפרטים קיצוניים שיכולים להתרבות רק בינם לבין עצמם (רק כהים מאוד עם כהים מאוד) לא יהיו צאצאים שאינם קיצונים.
במקרה פרטי אחר של פיצול מינים במוטציה אקראית שנהנה מיתרון אבולוציוני הוא מקרה בו אותה מוטציה אקראית שמפצלת את המין היא בתאחיזה לתכונה אחרת שהיא כן רלוונטית להישרדות. לדוגמה, ישנם חרקים שמפגש הזיווג שלהם הוא ביום מסוים בשנה. מי שהצאצאים שלו מגיעים לזיווג ביום אחר, הוא לכאורה בחיסרון התרבותי בולט על שאר האוכלוסייה משום שצאצאיו יפגשו רק אלה את אלה אם יבואו להזדווג ביום שונה מזה של שאר האוכלוסייה. אלא אם כן, אותו יום מקרי אחר שנבחר במוטציה הוא יום נוח בהרבה להתרבות בסביבה של חרקים אלה. לדוגמה, ייתכן שיום הזיווג המקורי הפסיק להיות נוח לזיווג בשל שינויי אקלים.
פיצול הדרגתי של מין אחד לשני מינים, לאחר שאוכלוסיית המין התפצלה לשתי אוכלוסיות שונות, הוא קל יותר להסבר אבולוציוני. במקרה בו חלק מהאוכלוסייה נודד למקום מרוחק ומייסד שם אוכלוסייה אחרת, הברירה הטבעית בנישה האקולוגית החדשה יכולה לגרום אט-אט לשינויים אצל האוכלוסייה שהיגרה אליה עד ששינויים אלה לא יאפשרו לבני שתי האוכלוסיות להעמיד צאצאים יחדיו. לדוגמה, אם בנישה החדשה תפעל ברירה טבעית לטובת ממדי גוף שונים בהרבה מזה שבנישה המקורית, תושבי שתי הנישות יהיו מדור לדור שונים בממדי גופם עד שלא יוכלו לקיים יותר מגע מיני.
מחקרים שבוצעו בשנים 2017–2020 הראו שמקרים רבים תת-מין הוא התחלה של התפתחות אבולוציונית חדשה עבור מינים – זאת בקרב עופות ויונקים מעופפים וימיים. בקרב יונקים יבשתיים התמיינו זו מורכבת יותר, כנראה בגלל השפעתם של מחסומים יבשתיים טבעיים כמו הרים ונהרות, שתוחמים באופן מובהק יותר את סביבת המחיה של מינים יבשתיים.
השימוש במונח "מין" בשפה העברית
שלא כמו בשפות אחרות, בעברית למילה "מין" קיימות שתי משמעויות שונות הרלוונטיות לתחום הביולוגיה. המשמעות הראשונה היא זו המתארת בערך זה, ואילו השנייה מתייחסת לסיווגו של פרט של אורגניזם מסוים כזכר או נקבה. על-מנת למנוע בלבול בין שתי המשמעויות בדיונים העוסקים בביולוגיה, נהוג בקרב הביולוגים להשתמש במונח "מין" אך ורק עבור המשמעות הראשונה, ואילו עבור המשמעות השנייה נהוג להשתמש במונח "זוויג". לעומת זאת, בשפת היומיום ובתקשורת הפופולרית, לעיתים קרובות מנסים למנוע בלבול בין שתי המשמעויות בקרב הציבור על ידי שימוש במילה "זן" במקום "מין" עבור המשמעות הראשונה (למשל בביטוי השגור "זן נדיר"). אולם זהו שימוש מוטעה ומטעה, משום שהמילה "זן" מתארת דרגה טקסונומית נמוכה יותר מזו של המין.
250px250pxשני מינים שונים מאותו הסוג: הזאב והקויוט שייכים שניהם לסוג כלב אך בעלי מאפיינים שונים, אשר התפצלו במהלך האבולוציה.
ראו גם
מיני טבעת
תת-מין
מין מגדיר
מין מבדיל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-10-02T20:38:07 |
גירוש מוזע | גירוש מַוְזַע (או: גלות מוזע) היה אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של יהדות תימן, אשר התרחש בשנת ה'תל"ט (1679). בשנה זו גורשו יהודי תימן אל דרומה של תימן לאזור שפלה מלוח וצחיח בשם תהאמה שבמחוז תעז, שבו נמצאת העיר מוזע (موزع). המגפות, המחלות והחום (שיכול להגיע עד 50 מעלות צלזיוס), ההתמודדות עם חיות טרף ועם סופות חול גבו את מחירם, ורק רבע עד שליש מהגולים נותרו בחיים וזכו לשוב מגלות זו לאחר כשנה. פרטים רבים על גלות זו מצאו את רישומם בפיוטים וקינות שכתבו הגולים אשר נותרו בחיים וצאצאיהם. בין המגורשים היה גדול משוררי יהדות תימן, הרב שלום שבזי, אשר נתן ביטוי לסבלות התקופה בשירתו.
בנוסף לאובדן חייהם של רבים מיהודי תימן, לגירוש מוזע היו גם השפעות ארוכות טווח בתחומי התרבות, היצירה, מסורת ההלכה והמנהג בתימן.
רקע
בשנת ה'תל"ו (1676) עלה לשלטון בתימן האימאם אל-מהדי אחמד (אחמד בן אל-חסן בן אל-קאסם ). מראשית שלטונו פרסם גזירות דת קשות על היהודים ובהן הוראה לסגור ולהחריב את כל בתי הכנסת בתימן (למעט "כַּניסת אל-עולמאא" (كنيسة العلماء), בית כנסת החכמים, אשר הפך למסגד בשם "מסגד אל-ג'לאא", מסגד הגלות) ולאסור על תפילה בציבור. שיאן של הגזירות היה בהצהרה כי לא יתיר ליהודים לחיות בתימן אשר אדמתה קדושה למוסלמים ועל כן אינה יכולה לשאת את נוכחותם עליה. בתחילה ביקש אל-מהדי להטיל על היהודים לבחור בין המרת דת למוות, אך לבסוף הסכים להמיר את גזירת המוות בגירוש. מלבד מעטים שהתאסלמו נדרשו כל יהודי תימן בשנת ה'ת"ם (1680), מחידאן וסעדה בצפון ועד שרעב, חובייש ועדן בדרום לעזוב את מקומות מגוריהם ולנדוד אל מוזע אשר סמוכה לים סוף.
השתלשלות האירועים
היציאה לגלות
מנהיגי היהודים באותה העת היו מארי אהרן עראקי, מארי יחיא הלוי, מארי צאלח צאלח, מארי סלימאן אלנקאש ומארי שלום שבזי. צו הגלות נמסר למנהיגי היהודים ולראשי הקהילות ואלה העבירוהו לכל קהילותיהם אשר התארגנו ליציאה בזירוזם של שליחי האימאם.
היציאה לגלות נעשתה בהדרגה. הראשונים שיצאו היו יהודי צנעא שבדרכם למוזע התאכסנו בקהילות היהודיות שבהן עברו. רבים מהגולים מתו בדרכם למוזע, ועל פי עדויות הגולים באחת החניות מתו 80 איש.
במוזע
קודם הגעת הגולים למוזע שוגר למקום ראש קהילת צנעא, הרב סלימאן אלנקאש, על מנת להכשיר את המקום להתיישבות היהודים, אלא שתנאיו הקשים של המקום הפכו משימה זו לבלתי אפשרית. בהגיע ראשוני היהודים למוזע נהג בהם מושל המקום, ססיד אחסן, בהתחשבות יחסית ואף קידמם במאכל ומשתה. עם זאת, לא היה בכך כדי להציל את הגולים מרעב, ממחלות ומשיעור תמותה עצום אשר נגרמו כתוצאה מחוסר מחסה, תנאי אקלים קשים, חוסר פרנסה ומיעוט בארות מים ומליחותם. מתוך כעשרת אלפים בני צנעא אשר יצאו לגלות זו, נותרו בחיים כאלף בלבד.
מלבד הפגיעה בחיי היהודים וברכושם, גלות זו גרמה לאובדנם של כתבי יד עתיקים רבים. חלקם נהרסו בדרך ובמוזע עצמה וחלקם הושחתו בידי מוסלמים אשר בידיהם הופקדו על ידי היהודים קודם יציאתם.
סיומה של הגלות
לאחר שנת גלות אחת פנו אל האימאם מושלי המחוזות השונים ובראשם מושל מחוז עמראן בדרישה להחזיר את היהודים למקומם הראשון. ברקע בקשתם עמד המחסור שהורגש בבעלי מלאכות שונות בהן עסקו היהודים, וכן אמונתם כי זעם האל על גירוש היהודים הוא שהביא לאסונות טבע שונים שהתרחשו. כמו כן, נראה שאחיו של אל-מהדי אשר שלט במזרח תימן התערב גם הוא לטובתם.
אל-מהדי נאות לבסוף לבטל את גזירת הגלות אך אסר על היהודים לשוב למקומות מגוריהם הראשונים. הוראה זו השפיעה השפעה מהותית על תפרוסת הקהילות היהודיות בתימן ב-300 השנים הבאות. גם יהודי צנעא לא הורשו לחזור לבתיהם בשכונת אלסאילה, ואלה מהם ששבו בחיים התיישבו בבקעה בקצה העיר אשר כונתה "בקעת הצבוע", ומכאן ואילך כונתה "בקעת היהודים" (קאע אל-יהוד).
זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1681, מת האימאם אל-מהדי, והיו מהיהודים שראו בכך גמול שמיימי-אלוהי.
זיכרון הגלות ורשמיה
בכתיבה המוסלמית הסמוכה לגלות ניכרת הזדהות ותמיכה בגזירה זו. הסופר מוחמד א-שוכאני משבח את האימאם על הרמת קרן האסלאם וכך גם כותבים אחרים. על זיכרון הגירוש כתב פרופ' יהודה רצהבי:
בכתיבה היהודית, מטבע הדברים, זיכרון הגלות הותיר רושם קשה ביותר הן על אלה שחוו אותו והן על דורות מאוחרים יותר. ר' שלום שבזי הקדיש שלושה משיריו (אחד בעברית: "מהמון קמי שחתי", ושניים בערבית) לתיאור הגלות וכך גם משוררים אחרים ובהם שלום עאשרי. רבים מהכותבים הצדיקו עליהם את הדין וראו בכך גזירה משמים ועונש על חטאיהם.
הגירוש גם הוליד אגדות שונות. על פי אגדה אחת, כאשר מת בדרך אחד הגולים, הרב פנחס הכהן, ולא נמצאו מים לטהרו נעשה נס ונבקע במקום מעין. אגדה אחרת סיפרה על נס שנעשה לרב יחיא הלוי אשר מת גם הוא בדרך ועל קברו הופיע באורח פלא סלע להגן עליו.
מלבד מעשי ניסים, נוצרו גם אגדות בדבר מעשי קידוש השם שאירעו בזמן הגלות. על יהודי העיר חפאש מסופר שהשליכו עצמם יחד עם ספרי התורה לנהר עם הישמע בשורת הגירוש. על פי האגדה, מאז הגירוש איש אינו מעז לגעת בחורבות העיר ובימות החגים בוקעים מהעיר קולות שירה.
אגדה מסוג אחר אשר ביקשה לתת פשר לגזירה סיפרה על יהודי בשם פקעה אשר היה בן בית בארמונו של אל-מהדי, הכניס את בתו להריון ובכך עורר את כעסו של האימאם.
לקריאה נוספת
משה צדוק, יהודי תימן: תולדותיהם וארחות חייהם, עם עובד, 1983, פרק שביעי: גלות מוזע, עמ' 54–60
יהודה רצהבי, גלות מוזע, ספונות ה, תשכ"א, עמ' שלז–שצה
קישורים חיצוניים
יהודה רצהבי, "יהודי תימן וקידוש השם", מחניים מ"א (ה'תש"ך), באתר דעת.
קטע מקור על גלות מוזע, באתר yemenite.org.
חן מרקס, "איך כותבים טראומה? הפואטיקה של גלות מוזע", הרצאה שניתנה בכנס הבין-לאומי השביעי של המכון לחקר יהדות תימן, 26 בפברואר 2020.
קטגוריה:גירוש יהודים
קטגוריה:המאה ה-17
קטגוריה:תימן: אנטישמיות
קטגוריה:פוגרומים ביהודי מדינות ערב והאסלאם | 2024-08-19T01:54:31 |
יחיאל מיכל פינס | הרב יְחִיאֵל מִיכְל פִּינֶס (17 באוקטובר 1843, כ"ג בתשרי תר"ד – 15 במרץ 1913, ו' באדר ב' תרע"ג) היה סופר ציוני, מאבות הציונות הדתית, ממיישבי ארץ ישראל והוגה דעות. מושב כפר פינס ואולפנת כפר פינס, קרויים על שמו.
תחילת דרכו
פינס נולד בעיירה רוז'ינוי שבפלך גרודנו, בתחום המושב שבמערב האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) להורים חרדים ועשירים. רבו היה הרב מרדכי גימפל יפה, שהיה רב העיר. פינס נשא לאישה את חיה ציפה, בתם של חנה (בתו של הלל ריבלין) ושמריהו לוריא (גביר ונדבן ממוהילב) ועבר לגור שם. הוא התפרנס ממסחר אך במקביל כיהן כראש ישיבה והרבה לכתוב מאמרים פובליציסטיים בעיתונות. עוד לפני שהגיע לגיל 30, הטיף במאמריו ליישוב הארץ, ללאומיות ולא לאמנציפציה, ודחה טענות בחוגים חרדיים בגנות "דחיקת הקץ". כן תמך בחינוך תיכוני לרבות השכלה כללית, ולא בחינוך דתי בלבד. את מאמריו כינס בספר "ילדי רוחי".
עלייה לארץ ישראל
בשנת 1877 נתבקש פינס על ידי ועד "מזכרת משה מונטיפיורי" להיות נציגם בארץ ישראל, והסכים אחרי שמצבו הכלכלי הורע. באוגוסט 1878, לאחר שנה של משא ומתן, הוא נקרא ללונדון לקבלת הוראות אחרונות. כשהגיע, התקבל בחמימות על ידי ראשי הוועד. הנ"ל קבעו את משכורתו ל-200 לירות שטרלינג לשנה, סכום צנוע בימים ההם, והנחו אותו לחיות בשלום עם כל הפלגים היהודיים בירושלים ולא להפלות בין ספרדים לאשכנזים. לעומת קבלת הפנים לה זכה מראשי הוועד, זכה לקרירות מצדם של משה מונטיפיורי ומזכירו, שכן מונטיפיורי לא רצה בארגון על שמו וטען שהדבר מבייש אותו. מיד לאחר ביקורו בלונדון הפליג פינס לארץ ישראל.
ביציאתו לירושלים, השאיר פינס את אשתו וארבע בנותיהם אצל חותנו במוהילב. הם הצטרפו אליו רק מאוחר יותר. בכ"ב באלול תרל"ח הגיע לירושלים ונתקבל בכבוד על ידי רוב החוגים, למעט חוגי המשכילים של עיתון החבצלת, אשר התנגדו למינויו. אולם ההתלהבות מפינס לא ארכה זמן רב ומהר מאוד הוא ספג ביקורת מצד ישראל דב פרומקין עורך החבצלת מצד אחד, ומחוגי הקנאים של הרב יהושע ליב דיסקין מצד שני. אנשי היישוב הישן דיברו אל לבו של מונטיפיורי, וכתוצאה מכך זה לא הסכים שכספו יופנה לטובת ההתיישבות החדשה.
לאחר שפינס תמך בבית היתומים של ד"ר זאב וילהלם הרצברג, בו לימדו שפות זרות, בניגוד לחרם שהיה בתוקף באותם ימים ודרש לא ללמד שפות זרות בירושלים, הוציאו אנשים מקנאי ירושלים חרם כנגד פינס. כשנה לאחר מכן, כאשר הקים פינס מוסד ששילב לימודי מלאכה ותורה הוצא כנגד פינס חרם שני, והפעם הרב דיסקין השתתף בעצמו בהטלת החרם. רוב רבני ירושלים לא קבלו את החרם, והרב שמואל סלנט יצא בביקורת על מטילי החרם וטען שהקנאים הסיתו את הרב דיסקין. לבסוף, הרב שמואל סלנט עמד בראש בית-דין שהתיר את החרם על פינס, בטענה
ב-1882 עסק פינס בגאולת אדמות פתח תקווה. גם שם הסתבך, כאשר לא הצליח להשלים את הליך הקנייה, והקונים האשימוהו בחוסר יושר. ההאשמות יושבו בסופו של דבר, אך הטעם המר נותר.
עם בואו של אליעזר בן-יהודה קשר איתו פינס קשרי ידידות אמיצים ויחד הקימו את חברת "תחיית ישראל" לפיתוח הלשון העברית ולגאולת אדמות. יחד עמו היה ממייסדי "ועד הלשון העברית". הוא אף חידש מספר מילים בשפה העברית, כגון: "מחוג", "שעון" ו"עגבנייה". על מילים עבריות נוספות שחידש בתחום הכימיה - ראה להלן.
פינס קידם בברכה את אנשי ביל"ו, שמצאו בו פטרון למרות חילוניותם, ויחד עם שמונה מהם הקים אגודת בעלי מלאכה: "שיבת החרש והמסגר". המפעל נכשל, אך סיועו של פינס לביל"ו לא פסק בזאת; הוא השיג להם כספים תוך הסתכנות גדולה ומכר את הקרקע לחובבי ציון על מנת שיישבו עליה את אנשי ביל"ו. בין השאר, היה זה פינס שחיבר את השיר "חושו אחים חושו" שהפך להמנון הביל"ויים. פינס גם חיבר תפילה לכבודו של הברון רוטשילד אשר נאמרה בפתח תקווה בתפילות שבת מברכים ובחגים.
פינס גם חיבר מעין מורה דרך לעולה, ובו המלצות שונות לעולים לארץ ישראל. החיבור מנוסח בסגנון משנה תורה שחיבר הרמב"ם, ובין היתר התייחס פינס לזמן המתאים ביותר לצאת לדרך מאירופה לארץ ישראל:
פינס היה מעורב בסכסוכים שגרמו להכפשת שמו, אך ב-1887 מינו אותו "חובבי ציון" כממונה שלהם בארץ ישראל, והוא ניצל את מעמדו להמשיך ולסייע לאנשי גדרה. במהלך המחלוקת ביישוב שכונתה "פולמוס גדרה" הם אף נעתרו לבקשתו והסכימו לשבות בשמיטה ב-1889 למרות ריחוקם מהדת. דווקא דבר זה הביא עליו את תרעומתו של בן יהודה ושל "חובבי ציון" אחרים, ביניהם רבנים שסברו שיש היתר לעבודה.
שמאל|ממוזער|200px|שלט רחוב על שם יחיאל מיכל פינס מול כיכר הדוידקה בירושלים
ב-1890 קיבל תפקיד משני בלבד בארגון בני משה, סניף של חובבי ציון בראשות אחד העם. הדבר הוליד מאבקים פנימיים בינו לבין ולדימיר (זאב) טיומקין, שהיה רחוק מהמסורת. המאבקים הסתיימו בהדחתו, דבר שגרם לו צער גדול. "הראית מעולם את פינס בוכה? עכשיו איני יכול לעצור את הדמעות", אמר לחבר.
ב-1892 הושיט סיוע לעולים חסרי כול, מכסף שהופקד לקניית אדמות. התוצאה הייתה פיטוריו. ב-1893 חבר לאנשי היישוב הישן, ואף הואשם יחד איתם בהלשנה לשלטונות על בן יהודה כאילו הוא (בן-יהודה) מטיף למרד. עבר לחיים של מזכירות במוסדות היישוב הישן והוראת תלמוד. הוא אמנם לא נטש כליל את אמונותיו הציוניות, ויצא למאבק נגד רעיון הבית היהודי באוגנדה.
משהסתבך בבעיות כלכליות בשל בית-האבות של ירושלים, נאלץ לגלות. הוא חזר לירושלים ב-1913, חולה ורצוץ. פינס נפטר בו' באדר ב' תרע"ג ביפו והובא למנוחות בהר הזיתים בירושלים. עם מותו הועלה זכרו על נס ויריביו השלימו עמו.
יוסף מיוחס היה חתנו, מה שהיווה דוגמה לנישואין בין בני עדות שונות, דבר שלא היה מקובל מאוד באותה תקופה.
הספרייה הלאומית
בשנת תרנ"ג, עם מעברו לירושלים, התמנה לחבר בהנהלה של "בית הספרים מדרש אברבנאל" (לימים בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי) ובהמשך גם עמד בראשה והיה בין מנהליה כמעט עד יום מותו. מדיניותו של פינס הייתה שהספרייה מיועדת לספרים "ברוח העם ותורתו", ובכלל זה ספרים תורניים וספרי היסטוריה, לשון ומדע, אך אין בה מקום לספרות יפה. מדיניות זאת הביאה עליו ביקורת מצד אליעזר בן-יהודה, יעקב רבינוביץ ואחרים אשר דרשו להוציא את הספרייה מידי ארגון בני ברית. פינס נתן שיעורים בספר הכוזרי באולם הספרייה.
מספריו
פינס תרגם ספרי מדע וספרי לימוד, ובהם "ספר הכוח" ללימוד מדעי הטבע לילדים, שיצא לראשונה בשנת תרנ"ד, בספר זה שיקע כמה מחידושיו הלשוניים, ובהם גם את שמות היסודות פחמן ומימן.
כמו כן כתב פינס מאמרים נוספים - ראו להלן בפרק לקריאה נוספת.
ממוזער|שלט רחוב על שם יחיאל מיכל פינס בתל אביב - יפו
לקריאה נוספת
יצחק ניסנבוים, רבי יחיאל מיכל פינס, בספרו "הדת והתחיה הלאומית", ע' קמה-קנא, ורשה תר"פ.
איש עברי, יחיאל מיכל פינס, בתוך "השילוח" 1, אוגוסט 1913.
איטה ילין - בתו של יחיאל מיכל פינס, "בית יחיאל מיכל פינס בירושלים", בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א', פרק ל"ז: ממוהילוב לארץ ישראל, יפו, בירושלים
ג' קרסל, רבי יחיאל מיכל פינס - מבחר מאמריו, ספרית "שרשים", תל אביב: י' שרברק, תש"ו.
מרדכי ורבין, חייו וכתביו של יחיאל מיכל פינס, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת דרופסי, פילדלפיה, 1975
(פרק מעובד)
שולמית לסקוב, הביל"ויים, הספרייה הציונית, 1979
מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, ירושלים: תשמ"ב
יוסף שלמון, "ארץ ישראל בהגותו של י"מ פינס", בספר: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, יד בן צבי, 2004
קישורים חיצוניים
חיים נחמן ביאליק, על יחיאל מיכל פינס, נאום באספת "חובבי שפת עבר" באודיסה, ניסן תרע"ג, בפרויקט בן-יהודה
דוד ילין, הר' יחיאל מיכל פינס ז"ל בספרו "ילדי רוחי", בפרויקט בן-יהודה.
שלום שטרייט, יחיאל מיכל פינס (להוצאה החדשה של ילדי רוחי), מאזנים שנה ג', חוברת ט"ו, כסלו תרצ"ה, עמודים 307 - 312.
תגובת בצלאל דבליצקי, ותשובתו של הנקין, בגיליון ניסן תשס"ט
יוסף שלמון וקרן דובנוב, "העשירוה נא במילים – אבל בסגנונה אל תשלחו יד": מאה שנה לפטירתו של יחיאל מיכל פינס, אקדם 47 (תשע"ג), באתר האקדמיה ללשון העברית
ר' יחיאל מיכל פינס זצ"ל, "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 15, אדר תשס"א, עמ' 4
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל
קטגוריה:גואלי אדמות בארץ ישראל
קטגוריה:תנועת ביל"ו
קטגוריה:חברי הכנסייה הארצישראלית
קטגוריה:סגל חבצלת
קטגוריה:סגל הצבי
קטגוריה:מחיי הלשון העברית
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
קטגוריה:משפחת ילין
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:ראשי ישיבה ליטאים במזרח אירופה
קטגוריה:רבני הציונות הדתית
קטגוריה:רבנים בלארוסים
קטגוריה:רבנים פולנים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
יחיאל מיכל פינס
קטגוריה:מתיישבי יהוד
קטגוריה:אגודת בני משה
קטגוריה:חברי בני ברית ישראל
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הפרושים
קטגוריה:חברי ועד הלשון העברית
קטגוריה:חברי ועד חלוצי יסוד המעלה
קטגוריה:זיכרון משה: אישים
קטגוריה:עולים לארץ ישראל בשנים 1800–1881
קטגוריה:ילידי 1824
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1913 | 2024-06-08T02:19:14 |
משה וולך | שמאל|ממוזער|250px|תמונה מתערוכת קבע במרכז הרפואי שערי צדק
שמאל|ממוזער|250px|משה וולך (משמאל) יוצא מארמון הנציב העליון לאחר שקיבל את "אות הכבוד של הקיסרות הבריטית", 1944
שמאל|ממוזער|250px|קברו של וולך בבית הקברות שערי צדק
משה (מוריץ) וולך (בגרמנית: Moritz Wallach, בכתיב מיושן: וואללאך, וואלאך, ואלאך, וואלך; 28 בדצמבר 1866; כ בטבת תרכ"ז – 8 באפריל 1957; ז בניסן תשי"ז) היה רופא אשכנזי, מקים המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים.
ביוגרפיה
וולך נולד באויסקירכן הסמוכה לקלן, בפרובינציית הריין של ממלכת פרוסיה, אח בכור לשישה אחים ואחות. אביו יוזף היה סוחר בדים עשיר ודתי אדוק, ממנהיגי הקהילה האורתודוקסית הבדלנית בעיר. וולך הצעיר למד רפואה בברלין ובווירצבורג. הוא הגיע לירושלים ב-14 בדצמבר 1890 בגיל 24, בשליחותו של "ארגון הפקידים והאמרכלים" באמסטרדם שסייע ליישוב היהודי בארץ, ביחד עם ד"ר אהרן יוסף ירמנס. באותה תקופה היו בעיר רק עשרה רופאים יהודים. וולך שימש בעיר כרופא וגם כמוהל.
וולך התגורר בשנים הראשונות בעיר העתיקה, שם קיבל חולים, עשה ביקורי בית, והיה הראשון שביצע בעיר העתיקה את ניתוח פתיחת הקנה (טראכיאוסטומיה).
וולך היה ידוע באופיו הנוקשה, אך גם בנדיבותו ובמסירותו. דוד ילין כתב עליו:
וולך היה דתי במשך כל חייו ונעשה חרדי אדוק במהלך שנות ה-20 וה-30. אדיקותו התבטאה בכך שנמנה עם הנהלת העדה החרדית בירושלים. באמצעות חברו יעקב ישראל דה האן, התקרב אל הרב חיים זוננפלד. הוא התנגד לציונות בתוקף. במהלך עבודתו ניסה לדבר אל לבם של מטופלים חילונים כדי לקרבם לדת.
הוא נותר רווק כל חייו, אך הסתייע באחות זלמה מאיר, ומסופר שקידש אותה ללא העמדת חופה, מה שגרם לה להיות מוגדרת הלכתית כאשתו הארוסה, כדי שיוכלו לשהות בצוותא באותה דירה מבלי לעבור על איסור ייחוד.
בשנת 1914 השתתף בוועידת הגרענת הארצית. הוועידה התכנסה בד' בניסן, תרע"ד ב"בית חולי עיניים העברי", בירושלים, ונמשכה שלושה ימים.
הקמת "שערי צדק"
וולך החליט שלא לעזוב את הארץ, כדי להיות בה כאשר המשיח יגיע. אך לימים הפר נדר זה ונסע לגרמניה כדי לאסוף כספים למען הקמת בית החולים. בנסיעה זו, שהייתה כרוכה במאבקים לא פשוטים עם בתי חולים אחרים שגם הם נזקקו לכספי תרומות, הצליח להשיג די תרומות כדי לרכוש אדמה ליד שכונת שערי צדק ולהקים עליה ב-1901 את בית החולים שנקרא על שם השכונה. בית החולים שהקים היה המשוכלל והמודרני בכל הסביבה. ד"ר וולך היה גם מנהל בית החולים וגם הרופא הראשי בו. ממלא מקומו היה הד"ר שרגא פביוס פופלס.
וולך היה דמות דומיננטית בבית החולים, עד כדי כך שבמשך תקופה ארוכה כונה בית החולים על ידי הציבור הירושלמי בשם "בית החולים וולך" או "בית החולים האמסטרדמי".
בשנת 1916 יצא לגרמניה והגיע לבית החולים בהמבורג בו פגש באחות זלמה מאיר ושכנעה לבא לירושלים ולשמש כאחות ראשית בבית החולים שלו.
וולך תמיד נשא עליו את צרור מפתחות בית החולים שאת כל דלתותיו נעל בעצמו. הוא הקפיד על אופיו האורתודוקסי של המקום, אך גם חוגים סוציאליסטיים השתמשו בשירותיו הרפואיים המתקדמים יחסית לאותו הזמן.
ימיו המאוחרים
וילהלם השני, קיסר גרמניה, העניק לוולך תואר כבוד, כשביקר בירושלים. בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, שררו יחסים טובים בינו לבין השלטונות הבריטיים, ובשנת 1944 אף קיבל מהנציב העליון את אות הכבוד של הקיסרות הבריטית.
בקיץ של שנת 1929, היה על ספינה בדרכו ממצרים לכנסייה הגדולה השנייה של אגודת ישראל בווינה כאחד משמונת צירי ירושלים, וטיפל באדמו"ר מליובאוויטש הרב יוסף יצחק שניאורסון, שהיה על הספינה וחלה. בשנות השלושים טיפל גם בעבדאללה הראשון, מלך ירדן.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, סייע בהעלאת יהודי גרמניה לארץ.
בזקנתו קיבל וולך את התואר אזרח כבוד של העיר ירושלים. לפניו היו רק ארבעה אנשים שקיבלו את התואר (חיים ויצמן, יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון והרב יהודה לייב פישמן מימון). ד"ר וולך הגיב על התואר באומרו: "אינני ראוי לכל השבחים שחלקו לי כאן. כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא תוך מילוי חובתי כרופא".
וולך היה מעורה בנעשה בבית החולים גם בשנות השמונים לחייו, כשהעביר את ניהולו לד"ר פאלק שלזינגר. הוא מת בגיל תשעים. בהלווייתו השתתף המון רב, והוא נקבר בבית העלמין שערי צדק הסמוך לבית החולים. בצידו של בית העלמין קרוי רחוב על שמו.
במשך שנות כהונתו כמנהל בית החולים, תיעד ד"ר וולך מסמכים, תיקים רפואיים, חפצים צילומים וכו' אותם אסף ושמר בחדרו. ארכיון הצילומים שבנה משה וולך הפך בשנת 2022 לתערוכה הכוללת 62 צילומים נדירים המרכיבים את ההיסטוריה הרפואית של המוסד, בעזרת שיתוף הפעולה עם ארכיון יד בן צבי בראשות האוצרת נירית שלו כליפא.
בית החולים שערי צדק עבר מאוחר יותר למבנה מודרני יותר באזור שכונת בית וגן.
ממחקריו
"דלקת קרום המוח שדרתית בירושלים", Al-Kulliyeh (Beirut)] .(Cerebro-Spinal Meningitis) ,פורסם ביחד עם ד"ר תאופיק כנעאן, 1911.
לקריאה נוספת
'ולך, משה (מוריס)', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 206.
ממוזער|249x249 פיקסלים|משה וולך (עומד) בטקס סיום בית ספר לאחיות, 1954חיים באר, בית החולים של דער משוגע'נער דייטש, ד"ר משה ואלך, מתוך הספר קשר לאחד, מסעות ואנשים בירושלים, הוצאת ספרים עם עובד, 2017,עמודים 102 - 112
קישורים חיצוניים
על שולחן העבודה של הדוקטור, עת־מול 194, 2007, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
שפרה שוורץ, מלחמת בתי החולים, עת־מול 160, 2002, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
מנהלי שערי צדק לדורותיו: דר' וולך, המנהל והרופא הראשי המייסד של שערי צדק, כיהן: 1907–1947, באתר שערי צדק
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה הראשונה
קטגוריה:כולל הו"ד
קטגוריה:העדה החרדית
קטגוריה:רופאים ישראלים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטאות ומכללות בגרמניה
קטגוריה:מנהלי בתי חולים ביישוב
קטגוריה:מנהלי המרכז הרפואי שערי צדק
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות שערי צדק
קטגוריה:מוהלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אנטי-ציונים יהודים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1866
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1957
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וירצבורג | 2024-03-27T07:13:45 |
איסורי נישואים לכהן | איסורי נישואים לכהן – לפי ההלכה, כהן הדיוט (כהן שאינו כהן גדול) אינו רשאי להתחתן עם אישה גרושה, חלוצה, זונה, חללה או גיורת, ויכול להתחתן רק עם רווקה או אלמנה. על כהן גדול ישנו גם איסור להתחתן עם אלמנה, ומותר לו להתחתן רק עם רווקה (כאשר הוא מצווה בבתולה דווקא).
מקור האיסורים
הציווי על כהן הדיוט נמצא בספר ויקרא: .
הציווי על כהן גדול נמצא כמה פסוקים לאחר מכן: .
רשימת האיסורים
איסור זונה
בתלמוד מובאות שש דעות מהי זונה, וההלכה היא כי זונה היא "גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות", דהיינו, נוסף לגיורת ולשפחה ששוחררה, כל מי שנבעלה למי שאסור לה להינשא לו, בין אם האיסור הוא חמור ועונשו כרת, כמו אשת איש שנבעלה לאחר או אישה שעשתה מעשה של גילוי עריות, ובין אם האיסור הוא קל ועונשו הוא מלקות, כמו אישה שנבעלה לממזר. גם אישה שנבעלה לגוי, דבר הנחשב חמור ביותר למרות שעונשו קל, נחשבת לזונה.
בסופו של דבר נפסק שאם מדובר באישה שהיא גיורת, שפחה משוחררת או אישה שקיימה יחסי מין עם גבר האסור לה, במקרה זה אסור לה להינשא לכהן. אם האישה נבעלה על ידי גבר שמותר לה והיא לא עונה על אחד התנאים שפורטו, היא מותרת לכהן ולא נחשבת לזונה.
אף שבת גיורת כשרה לכהן, יש כוהנים שנהגו שאם גם אביה הוא גר, לא להתחתן איתה. השאלה האם ילדיו של כהן שנשא גיורת הם חללים, כלומר פסולים מכהונה כדלעיל, שנויה במחלוקת הפוסקים. בכל מקרה אין הם ממזרים.
איסור אנוסה
איסור זונה לכהן חל גם על אשה שנאנסה. על כן אשה נשואה שנאנסה אסורה על כהן משום "זונה", שהרי נבעלה לאדם האסור לה. בכלל דין זה נכלל הדין של שבויה, שההנחה היא ששוביה אונסים אותה גם כן. מציאות זו שהייתה שכיחה יותר בעבר, גרמה למצוקות רבות, נוסף על השבי עצמו, ונכתבה סביבה ספרות הלכתית רבה.
משמעותו של איסור האנוסה היא שאם אשת כהן נאנסה, עליו לגרשה. הלכה זו, זכתה לפרסום ומוזכרת אף בפולמוסים בין דתיים לחילוניים.
עם זאת, בדרך כלל ניתן להתחמק מלהפריד בין בני זוג בשל אונס, שכן ההלכה מותירה פתחי מילוט. בשל החשש שאשה תיטען שנאנסה בזמן שבעצם "נתנה עיניה באחר", והיא מעוניינת להתגרש מטעמיה שלה, אין היא נאמנת בהצהרתה על האונס. יותר מכך, גם אם בעלה יודה שהוא מאמין לה (ובמקרים רבים מן הסתם אכן כך יהיה), יש מהפוסקים שסוברים שגם הוא עצמו לא נאמן בהכרזה זו, כי הרי בשל תקנת רבנו גרשום, אין הוא יכול לגרש אשתו בעל כרחו וייתכן שהוא מחפש תירוץ להיפטר ממנה.סיבות אלו מאפשרות לפסיקה ההלכתית להקל במקרים מעין אלו.
איסור חללה
חללה היא בת שנולדה לכהן מנישואים האסורים עליו בגלל היותו כהן, או שנולדה לחלל. חללה אסורה להתחתן עם כהן, בהתאם לכתוב "אשה זונה וחללה לא ייקחו". נישואיו של כהן עם אישה האסורה לו גורמים לכך שבניו יהיו חללים, ולא יחולו עליהם דיני הכהונה (פרט לאיסור החללות) ובנותיו תהיינה אסורות לכהן. הילדים של חלל זכר הם חללים. הילדים של ישראל (אדם שאינו כהן) וחללה אינם חללים, והבנות מותרות להנשא לכהן.
איסור גרושה
בתורה נאמר (): "וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ" ומכאן שאסור לכהן לישא גרושה. יש מחלוקת בתלמוד האם האיסור הוא בנישואין או ביחסי האישות. העונש על הפרת האיסור הוא מלקות, מדין התורה.
כהן שהתחתן עם גרושה, על פי ההלכה יש לכפות אותו לגרשה, ולנדות ולהחרים אותו. ויש אומרים שאף מלקים אותו עד שיגרש אותה, והוא מאבד את כל זכויות הכהן שלו, כגון השתתפות בברכת כהנים ובכורה בעלייה לתורה, עד שיגרשה, ויידור נדר על דעת רבים שלא יחזור לשאת נשים האסורות לו.
השלכה של איסור גרושה לכהן הוא שגרושה אינה יכולה לחזור לבעלה הכהן (בניגוד לגרושה מאדם שאינו כהן שיכולה לחזור לבעלה אם לא היה פרק ביניים של נישואים וגירושים עם אדם אחר). בהלכה יש החמרות רבות שמטרתן מניעת מגע בין הגרושה לבין בעלה הכהן, כדי שלא יעלה בהם חשק לשוב זה לזה.
כדי שלא להגיע למצב שבו כהן רוצה להחזיר את גרושתו ואינו יכול, תיקנו חז"ל שכהן לא יגרש באמצעות גט פשוט, אלא באמצעות גט מקושר. בעוד גט רגיל נכתב על גיליון ונחתם על ידי שני עדים לפני מסירתו לאישה, הרי שגט של כהן נכתב קטע אחר קטע, כשבכל קטע מקופל הגיליון, נתפר ("נקשר") ונחתם. ההליך הזה אורך זמן רב הרבה יותר מאשר גט רגיל, ומטרתו למנוע גט שיימסר לאישה על ידי זעם רגעי של הבעל על אשתו.
איסור חלוצה
חלוצה היא אישה שבעלה הקודם מת ללא בנים, וכדי להתיר אותה להינשא ערכה חליצה לאחיו (ראו ייבום וחליצה). החלוצה אסורה לכהן רק בגלל תקנת חכמים, משום שהיא נראית כגרושה מאחי בעלה המת, שהרי הייתה צריכה את מעשה החליצה על מנת להיות מותרת להינשא לאחר.
בתו של גוי
אף שעל פי ההלכה נקבעת היהדות לפי האם, מדרבנן יש שאסרו לכהן לישא בתו של גוי. בשעת הדחק מקובל להתיר נישואין כאלו. כך פסק בית הדין הרבני הגדול בראשות הרב שלמה עמאר במקרה שהובא בפניו ב-2006.
איסור אלמנה לכהן גדול
כהן גדול צריך להיות קדוש יותר משאר אחיו, ולכן נוסף עליו עוד איסור - אסור לו לשאת אף אלמנה, וחייב הוא לקחת בתולה.
התייחסות תנ"כית
בספר יחזקאל, נראית התייחסות שונה לאיסורי הנישואים לכהנים:
מפסוק זה משתמע שגם לכהן הדיוט אסורה אלמנה (אלא אם היא אלמנת כהן).התלמוד (וכך גם פיסוק הטעמים של המסורה) משנה את משמעותו האינטואיטיבת של הפסוק, ומציג אותו כך:
וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה – מִכֹּהֵן יִקָּחוּ.
כאשר פירוש הדברים שאלמנה שהיא אלמנה לבד (ולא גם גרושה מנישואים אחרים; אלמנה-טהורה) – "מכהן ייקחו" כלומר, חלק מהכהנים יוכלו לקחת (כולם חוץ מהכהנים הגדולים). דרך פרשנות זו עולה בקנה אחד עם ההלכה המקובלת.
הסבר אחר לפסוק: הנביא יחזקאל דיבר על המציאות המיוחדת של דורו, לאחר גלות בבל, כאשר נשים רבות נלקחו בשבי ונאנסו. לפיכך, סתם אלמנה הייתה בחזקת אסורה לכהן, שמא נאנסה ובעלה לא היה צריך לגרשה בשל כך, אבל אלמנת כהן מותרת, כי העובדה שבעלה לא גירש אותה מוכיחה שלא נאנסה ("משך חכמה" לרבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק, הפטרת פרשת אמור).
השלכות הפרת האיסורים
ישנו הבדל יסודי בין איסור הנישואים לעריות, דהיינו לאשת איש ולקרובי משפחה מדרגה ראשונה, לבין איסורי הנישואים לכהן. נישואים שנעשו עם אשת איש או עם קרוב משפחה מדרגה ראשונה אינם תקפים כלל, ואילו נישואים של כהן לאישה האסורה לו תקפים ונדרש גט לסיימם, אך מהווים עבירה דתית.
כל הצאצאים הבאים מכהן ואישה האסורה לו משום היותו כהן נקראים "חללים'". כאשר מדובר בזכר משמעות הדבר היא שאין לו דיני כהונה: מותר לו להינשא לנשים האסורות לכהן, מותר לו להיטמא למת, אין הוא יכול לאכול תרומה והוא אינו זכאי לקבל את שאר מתנות הכהונה, אין הוא רשאי להשתתף בברכת כהנים ואין לכבדו להיות ראשון לכל דבר שבקדושה. פרט לייחוסו השבטי, הרי הוא כישראל לכל דבריו. כאשר מדובר בנקבה, משמעות הדבר הוא שהאישה אסורה להינשא לכהן, ואם נשאה באיסור לכהן, צאצאיה ממנו הם חללים כמו כל צאצאי כהן מאשה האסורה לכהונה.
מלבד ההגבלות החלים על צאצאי הכהן, הכהן עצמו שעבר על האיסור מאבד את מעלותיו ככהן ואינו יכול לישא את כפיו הגבלות אלו מדרבנן עד שידור נדר שאינו יכול להתירו שהוא מתרחק מנשים אלו.
איסורי נישואין לכהן במדינת ישראל
אף שאיסורי הנישואים לכהן מקורם בהלכה, הרי מכוח חוקי הנישואים בישראל, המחייבים אדם להינשא רק לפי עקרונות דתו, חלים איסורים אלה בישראל גם על יהודים שאינם שומרי מצוות. יהודי המבקש להתחתן בישראל עם אישה האסורה לכהן חייב להוכיח שאינו כהן. עם זאת, נישואים אלו יוכרו על ידי המדינה אם ייעשו בחו"ל.
בעתירה לבג"ץ נדון מקרה של אדם שהרבנות סירבה לחתנו עם גרושה עד שימציא אישור שאינו כהן. על פי ההלכה שהקידושין תופסים, בני הזוג קיימו טקס נישואין פרטי ופנו למשרד הפנים לרושמם כנשואים. משסורבו, פנו לבג"ץ, וזה דחה את העתירה ברוב דעות, מכיוון שמדובר בטקס פרטי. עם זאת, הביעו חלק מהשופטים את דעתם שאיסור כהן וגרושה הוא "איסור שכולו דתי פולחני, בהיותו מבוסס על מושגים עתיקי יומין של מעמד הבכורה של הכהן בעבודת הקודש. הטלת איסור על הכהן לשאת גרושה על אדם שאינו מאמין, קשה ליישבה עם חופש המצפון וחופש הפעולה הכרוך בו" (דברי השופט לנדוי). בהמשך, פנו בני הזוג לבית הדין בבקשה שיכיר בנישואיהם. בית הדין סירב לעשות זאת, אולם קבע שהאשה חייבת בגט. על סמך פסיקה זאת של בית הדין קבע בג"ץ כי יש לרשום את בני הזוג כנשואים, וכך נעשה.
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:הלכות אישות
קטגוריה:כהונה
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:מצוות לא תעשה
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:פרשת אמור | 2023-12-28T23:18:16 |
רבן יוחנן בן זכאי | רבן יוחנן בן זכאי (על פי כתבי יד: יוחנן בן זכיי, מכונה ריב"ז; חי במאה ה-1 לספירה) היה מגדולי התנאים בתקופה שסביב חורבן בית שני. היה תלמידו של הלל הזקן, וכמו רבו, היה איש שלום הסולד ממלחמה.
לפי מסורת חז"ל, הוא נמלט מירושלים הנצורה, ושכנע את אספסיאנוס להתיר לו להקים את הסנהדרין מחדש ביבנה, שם הנהיג את שרידי החכמים, שיקם את חיי התורה בארץ ישראל, והיה מהראשונים שתיקנו תקנות המתאימות למציאות ללא מקדש. תחילה התגורר בעיירה עֲרָב שבגליל, ולאחר החורבן התיישב בעיירה ברור חיל שבשפלת לוד.
לפי המסורת, ניתן לו התואר "רבן" הואיל וכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, אף על פי שלא השתייך לשושלת נשיאי בית הלל הזקן. הוא היה תלמידם של הלל ושמאי, ועל פי המסופר במדרש חי 120 שנה. הלל הזקן רבו כינה אותו בתואר: "אב לחכמה ואב לדורות".
חייו
לפי המדרש, רבן יוחנן בן זכאי עסק בראשית חייו במסחר. במשנה מסופר פעמיים שנשאל שאלה הלכתית בעֲרָב שבגליל הסמוכה לסכנין (כיום עראבה), ובתלמוד הירושלמי נזכר כי התגורר 18 שנה בעיירה ערב, וכי מתח ביקורת על אנשי הגליל שלא עסקו די בתורה והביאו לפניו רק שתי שאלות הלכתיות בעת ששהה במקום. יש לשער כי תקופה זו קדמה לחורבן, ובסופה עבר לירושלים. בירושלים התגורר כמעט עד לחורבן, ולאחר מכן המשיך ליבנה. בשנים האחרונות לחייו עזב את יבנה ועבר עם תלמידיו לברור-חיל שבדרום הארץ. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון החשוב של התקופה, אינו מזכיר אותו כלל. בזמן המרד הגדול וחורבן ירושלים, נשאר רבי יוחנן לפליטה מבין חברי בית הדין בירושלים, והיה חלק מקבוצה קטנה של "רודפי שלום" שישבו ביבנה והתנגדו לקנאים.
הוא ייסד ביבנה את בית המדרש ("כרם ביבנה"), שם הונח היסוד לסידור ולעריכת התורה שבעל פה, שכונסה מאוחר יותר לששה סדרי משנה.
כאשר נפטר בנו, הצטער ריב"ז על פטירתו צער גדול, אולם תלמידו רבי אלעזר בן ערך הצליח לנחם אותו בכך שהמשיל לו משל על פיקדון יקר שמלך הפקיד אצל אדם מסוים, ובכל יום היה אותו אדם מוטרד בשאלה איך ייצא בשלום בשמירה על הפיקדון הזה. כך רבן יוחנן בן זכאי, בנמשל, בנו הוא הפיקדון. וכאשר נפטר בנו, שהיה זך ובלא חטא, ניתן לומר כי הוחזר הפיקדון בשלמות.
אחד מבניו היה רבי יהודה, בנו של רבן יוחנן בן זכאי.
תקופת החורבן
באגדות התלמוד מסופר שריב"ז חזה את הרעב הנורא שיהיה בעיר. היה ברור לו שסוף המרד ברומאים יהיה רע. כבר לפני החורבן חש באותות מבשרי רעות, וגער בדלתות המקדש שנפתחו מאליהן, והיה אומר: "יודע אני בך, שסופך עתיד להיחרב". במהלך המצור, כשה"בריונים" שרפו את התבואה בירושלים כדי לאלץ את העם לצאת למלחמה, מסופר שזעק מתוך צער, אך לראש ה"בריונים" מטיל האימה בן בטיח (שהיה אחיינו, וכונה "אבא סיקרא") אמר שהייתה זו זעקת שמחה.
כעבור שלושה ימים יצא רבן יוחנן בן זכאי לטייל בשוק, וראה אנשים מבשלים תבן כדי לזון ממי בישולו, כשראה כל זאת אמר: "בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיאנוס?" והחליט שאין מנוס אלא בשלום עם האויב. הוא קרא לאבא סיקרא, והצליח לשכנעו להושיט לו סיוע ולרקום עמו תוכנית שתעזור לו לצאת מהעיר. רבי יוחנן התחזה לחולה ואחר כך לנפטר. תלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, ששותפו בתוכנית, נשאו את ארון המתים שהיה בתוכו כדי להוציאו מהעיר, כיוון שגם בזמן המצור – בשל קדושת ירושלים – קברו את המתים מחוץ לעיר. הקנאים היהודים ששמרו בשערי העיר לא אפשרו לאף אחד לצאת מירושלים. הם רצו לדקור את "הגופה" בארון המתים כדי לוודא את מותו, אולם אבא סקרא אחיינו מנע מהם לעשות זאת, באומרו: "יאמרו: 'רבן דקרו'". ביקשו לדחוף אותו, כדי שאם הוא חי יזעק. אמר: "יאמרו: 'רבן דחפו'".
התדיינותו עם אספסיאנוס
התלמוד הבבלי מזכיר את הפגישה שהתקיימה בין רבי יוחנן לבין אספסיאנוס (אביו של טיטוס), לאחר הברחתו מירושלים. על פי המתואר שם, ניבא ריב"ז לאספסיאנוס שיוכתר קיסר רומי, ואמר לו מייד "שלום עליך המלך" (בנימוק כי בית המקדש חייב ליפול בידי מלך). אספסיאנוס הסביר לריב"ז שהוא חייב להחריב את ירושלים, משום שהיא משולה לחבית דבש שדרקון (הכוונה היא לנחש) כרוך סביבה, ויש לשבור את החבית על מנת לסלק את הדרקון, גם במחיר איבוד הדבש. המשל מבקש לרמוז כי אם הקנאים (הדרקון) כרוכים על חומות ירושלים (החבית), יש להרוס את החומות כדי להביס את הקנאים, גם במחיר חורבן ירושלים והמקדש (הדבש). למשמע הדברים, רבי יוחנן בן זכאי שתק. כאשר שאל אותו אספסיאנוס מדוע לא בא אליו עד העת הזו, ענה שהבריונים (המורדים) מנעו זאת ממנו. דברי ריב"ז על הכתרתו של אספסיאנוס לקיסר, אומתו במהרה, ואספסיאנוס שהיה צריך לחזור לרומא והיה מלא התפעלות מחוכמתו של רבי יוחנן בן זכאי, נתן לו את הזכות לבקש בקשה אחת. בקשותיו של רבי יוחנן היו "תן לי יבנה וחכמיה, שושלת רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק".
ההסבר לבקשותיו של ריב"ז, על פי מסורת זו, הוא המשך פעולת ההנהגה המעשית והרוחנית היהודית, על ידי הצלת בית הנשיא שסימל את שלטון בית דוד, אישור המשך קיומו של מרכז רוחני אחד לפחות, שיהווה חלופה לבית המקדש שחרב בירושלים, והצלת רבי צדוק שהיה סמל לצדיק שהרבה בתעניות, כדי שלא תחרב ירושלים.
אולם, מחוץ למסורת חז"ל, נקשר אותו מעשה דווקא ליוסף בן מתתיהו, הן בתיאורו בספריו, מלחמת היהודים וחיי יוסף, והן בדברי היסטוריונים רומאיים בני תקופתו. ואכן, רוב חוקרי התלמוד בשנים האחרונות סוברים, על סמך ניתוח טקסטואלי והשוואה של הטקסט הזה למסורות דומות, כי מדובר בטקסט תלמודי מאוחר, בעוד שאברהם שליט משער שייתכן בהחלט ששני האישים, ריב"ז ויוסף בן מתתיהו, אכן ניבאו את נבואת הכתרתו של אספסיאנוס לקיסר רומא, אולם כל אחד ניבא בזמנו, ולכל אחד מהם היו נימוקים משלו.
לאחר החורבן
כששמע רבן יוחנן בן זכאי כי חרב בית המקדש קרע את בגדיו והתאבל כמו על מת. את סיבת החורבן תלה באי קיום מצוות: "לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמישה עשר שקלים למלכות אויבכם". נחמתו לעם הייתה שאומנם אבדה היכולת לכפר עוונות בהקרבת קורבנות, אך "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים".
עם סיום המלחמה, פעל רבות לשיקום היהדות החרבה, בדמות חידוש מרכז אוטונומי בעיר יבנה. הממשל הרומי שסמך על אהבת השלום שלו, הניח לו לפעול ולהקים את הסנהדרין כמרכז רוחני, ללא גוון מדיני. חשיבות מיוחדת הייתה לתקנות הסנהדרין ביבנה בראשותו, שהנציחו את זכר המקדש, קבעו את לוח השנה מחדש, וכן חודש הקשר עם תפוצות הגולה.
אישיותו
רבן יוחנן בן זכאי חי ופעל בתקופת חורבן בית שני, ולפי האגדה בתלמוד הבבלי מסכת גיטין הוא ישב בירושלים כאשר החל המצור על העיר. בזמן המצור הוא גרס שאין טעם להילחם נגד הרומאים. הוא צפה שיחרב המקדש והבין שהחורבן יביא הרס על קיום עם ישראל ותורתו.
אגדה נוספת המתארת את השקפתו הייחודית של ריב"ז, היא שראה פעם נערה מלקטת מתוך גללי בהמות של ערבים, שעורים שלא עוכלו. לשאלתו, אמרה כי היא בתו של נקדימון בן גוריון, אחד משלושת עשיריה הגדולים של ירושלים עד החורבן. "בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל! בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה".
פטירתו
בסוף ימיו עבר רבן יוחנן מיבנה לכפר ברור חיל. על פי המסורת, הוא נפטר בגיל 120. בשעת פטירתו כינו אותו תלמידיו: , ושאלו למה הוא בוכה. השיב להם שיש לפניו שתי דרכים האחת של גן עדן והשנייה של הגיהנום, ואינו יודע באיזו מוליכים אותו. כשביקשו שיברכם אמר להם: , הם תהו, וכי די בכך, והוא אמר להם: "ולוואי!" במשנה נאמר: .
עם פטירתו, שבו תלמידיו לממשיכו כראש הסנהדרין, רבן גמליאל דיבנה: . חֲמֵשֶׁת תלמידיו של ריב"ז היו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך. בן ערך (ככל הנראה, גדול תלמידיו של ריב"ז), לא הצטרף לחבריו ביבנה והמסורת אודות אחרית ימיו אפופה מסתורין ואגדות שונות.
מקום קבורתו
ממוזער|200px|הקבר בטבריה (הציון בנוי על מערת קבורה)
לפי לשון התלמוד ריב"ז נפטר בברור חיל. אמנם, בנימין מטודלה שביקר בארץ ישראל בסביבות 1170 (כ-1,050 שנה אחרי פטירתו), מציין את קברו בטבריה.
250px| ממוזער|200px|הכניסה למערת חגי הנביא בירושלים
בחיבור הפיוטי "קברי אבות" (1187-1244 לספירה), מתואר לכאורה קברו בהר הזיתים שבירושלים. עדות נוספת לקברו בירושלים היא בכתבי רבי שלמה בן שמעון דוראן, בן המאה ה-15, המציין את קברו בהר הזיתים, סמוך למערת חגי הנביא.
הנצחתו
היישוב בן זכאי נקרא על שמו. בירושלים יש בית כנסת על שמו – בית הכנסת יוחנן בן זכאי. במספר יישובים יש רחובות על שמו: אלעד, בית שמש, בני ברק, חיפה, פתח תקווה, רמת השרון, תל אביב וירושלים.
מקור משפחתו
הראשונים נחלקו בשאלה האם רבן יוחנן היה כהן או לא. דעת רש"י שהיה כהן; ואילו בעלי התוספות שוללים מכל וכל את הייחוס הכהני של רבן יוחנן, ומוכיחים זאת מדבריו במשנה במסכת שקלים המובאת בגמרא במסכת מנחות, ובה מתריס רבן יוחנן כנגד הכהנים על שדרשו מקרא באופן שגוי מתוך דאגה להנאת עצמם. הם מעירים כי אף שמתוך ציטוט מדבריו של רבן יוחנן המובא בתוספתא בעניין הכנת אפר פרה אדומה, בו העיד כי הכין את אפר הפרה האדומה במו ידיו, עבודה השמורה לכהנים, משמע לכאורה שהיה כהן, יש לפרש את דבריו "עשו ידי" כמתייחסים לעשיית הפרה בידי הכהנים על פי הוראותיו ובהשגחתו.
דרכו
המאמרים המיוחסים לרבי יוחנן בתלמוד מעידים על מעלותיו המוסריות התרומיות. כתלמידו של הלל הזקן (וגם הקטן שבהם כפי המסופר בחז"ל), נהג כדרך בית הלל שביקשו לעשות סייג לתורה ללא חומרות יתירות, ומספר הלכות הוכרעו לצד דעת בית הלל בהשפעתו. אף באגדה הלך בשיטת הלל, בדרך סבלנות ואהבת הבריות:
על פי המסופר בתלמוד, חי רבי יוחנן 120 שנה, ששליש מהן הוקדשו למסחר, שליש ללימוד ושליש להוראה והנהגה: רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרגמטיא ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה. ועוד נאמר עליו כי "מימיו לא שח שיחת חולין".
דברי הערכה למידת הבקיאות והידע הפנומנליים שלו מופיעים בספרות חז"ל:
ובנוסח שונה מעט:
כלומר הוא עצמו אמר בענווה שעל אף שלמד הרבה, לא נטל מחוכמת מלמדיו אלא מעין מה שזבוב נוטל מהים. והדגיש: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת".
רבן יוחנן בן זכאי נהג למתוח ביקורת על מי שלומד תורה ורוכש ידע תאורטי, אך אין בידיו מעשים, ולחלופין על מי שיש בידו מעשים טובים ללא חוכמת התורה:
חמשת תלמידיו הגדולים היו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.
רבן יוחנן בן זכאי הדריך להימנע ממעשי קנאות כנגד מקומות פולחן זרים, שעלולים להחמיר את המצב:
בראי הדורות, הפכה דרך פעולתו – הכרה בעליונותו של הכוח הנוכרי השולט ושתדלנות מולו – לסמל להתנהגות מנהיג יהודי ריאליסטי בגולה. דרכו בהחלט לא הייתה משותפת לזרמי הפרושים כולם. עד היום מוזכרת אישיותו בוויכוח הפוליטי כדוגמה לדעות יוֹניות הבאות מתוך תפיסה מפוכחת של המצב, בניגוד להתנהגותן של דמויות כשמעון בר גיורא וכיוחנן מגוש חלב במרד הגדול. מנגד, היו שדנו לשלילה את פועלו וראו אותו כמי שהעדיף להציל את התורה ולא את המדינה.
נשיאותו
רב שרירא גאון כתב באיגרתו: על פי מסורת זו, התואר "רבן" ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, על אף שלא השתייך למשפחת נשיאי בית הלל הזקן, והתקנות הגדולות שתיקן ביבנה מצביעות על מעמדו הרם. בין החוקרים חלוקות הדעות אם רבן יוחנן שימש כנשיא או לא ומה היה מעמדו והיקף סמכויותיו.
תקנותיו
לריב"ז הייתה תושייה בעת המשבר שנוצר לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, והוא חוקק תקנות חדשות יחד עם חכמי יבנה, כדי להתאים את המצוות להמשך קיום הדת היהודית ללא בית מקדש. הם קבעו ביבנה את בית הדין הגדול שמילא למעשה תפקיד של סנהדרין ומוסד מחוקק. בתלמוד הבבלי הוזכרו תשע תקנות דתיות של הסנהדרין ביבנה, ומלבדן תוקנו גם תקנות חברתיות. בין היתר נקבעו דיני עיבור השנה, ומספר מנהגים מעבודת המקדש הונהגו לדורות משום זכר למקדש. להלן תשע התקנות הדתיות:
א) תקיעה בשבת
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר: "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד". אמרו לו: "אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין".
תקנה זו נועדה לשקם את היהדות אחרי החורבן וליצור יהדות שמתקיימת גם ללא מקדש, במציאות שיש רק בית דין. המשפט "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד" מצביע על כך שרבי אלעזר (או אליעזר) גרס שלפי רבי יוחנן, יש לרכז סמכויות במקום אחד. אולם חכמים לא קיבלו זאת, הם סברו שמותר לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת בכל עיר שיש בה בית דין.
בתקנה זו נחלקו החכמים ותלמידיו של רבן בן זכאי, בנוגע לשאלה האם התקנה חלה רק על העיר יבנה או על כל מקום שבו קיים בית דין והאם תקנה זו היא "ציון עובדא העולה מאליה".
ב) נטילת לולב כל שבעה
בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש.
מטרתה של התקנה היא שימור המנהגים הקיימים וזכרו של בית המקדש שנחרב בליבו של העם. מעבר לכך, בצורה זו גם הועברה מצוות נטילת הלולב מזיקתה למזבח לחיי בית הכנסת.
ג) אכילת "חדש" – "שיהא יום הנף כולו אסור"
במקדש היו מקריבים ביום ט"ז בניסן את מנחת העומר. לפני ההקרבה היה אסור לאכול מתבואת אותה שנה, איסור שנקרא "איסור חדש". לפני שחרב הבית היו אוכלים מחצות היום ואילך כי ודאי כבר הקריבו, כאשר חרב הבית אסר רבן יוחנן לאכול חדש עד הערב. בגמרא נאמרו שני פירושים לכך: (א) מדאורייתא מותר איסור חדש כבר מבוקר ט"ז בניסן כשאין בית מקדש, ותקנה זו אוסרת את התבואה כל אותו היום מחשש שמא, כשיבנה הבית, מי שהיה רגיל לאכול מהבוקר יעשה זאת כרגיל, בלי לדעת שצריך לחכות עד הקרבת הקורבן; (ב) מדאורייתא אסור לאכול חדש כל יום ט"ז בניסן אלא אם הוקרבה מנחת העומר במהלכו, ורבן יוחנן בן זכאי הוא זה שדרש הלכה זו מן הכתובים ופרסם אותה, אך לא חידש תקנה עצמאית.
מרגע חורבן בית המקדש ועד תיקון התקנה הזו (יום הנף), המשיכו הרחוקים ואולי אף הקרובים להמתין עד מחצית היום, כדי לאכול מן החדש (התבואה החדשה). רבן יוחנן בן זכאי ניתק את שעת היתר האכילה מהחדש מתלותה המוחלטת בעבודת המזבח שהפסיקה להתקיים כתוצאה מחורבן בית המקדש, וקבע כי כל היום אסור באכילת התבואה החדשה. התקנה ממלאת חלל שנוצר עם החורבן, אך אינה משנה את ההלכה האוסרת על הציבור היהודי לאכול מן החדש לפני ט״ז בניסן.
קידוש החודש
ד) בראשונה היו מחללין אף על כולן. משחרב בית המקדש אמר להן רבן יוחנן בן זכאי "וכי יש קרבן?" התקינו שלא יהו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד.
ה) בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר (ישנו שיר של יום מיוחד לכל יום חול. בראש חודש ישנו שיר אחר המחליף את שיר של יום. במקרה זה לא ידעו הלויים איזה שיר לנגן); התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום.
ו) אמר רבי יהושע בן קרחה (שהיה באותו דור): ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד.
ז) ברכת כהנים
"תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן", וזו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.
בברכת הכהנים שנהגה לפני החורבן במקדש, עלו הכהנים לברך כשהם יחפים מחשש שכשיעלה הכהן לברך תיקרע רצועה בסנדלו והוא לא יוכל לברך. העם שיצפה בברכת הכוהנים, יעלה בדעתו מחשבה, שהכהן לא עלה לברך הואיל והוא פסול והכהנים האחרים דחו אותו. כדי לשמור על כבוד הכהונה, הוחלט שבבית המקדש יעלו כל הכהנים יחפים (לעומת אזורים אחרים ברחבי הארץ שם עלו הכהנים בסנדליהם – לאור העובדה כי כל התושבים הכירו אותם ולא נצרך עניין היותם יחפים כדי להבדילם). משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן שכולם יעלו יחפים, זכר לבית המקדש.
ח) חובת הגר
גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה. תקנה זו מבטלת את התקנה הקדומה להפריש כסף לקורבן. גוי שהתגייר, היה חייב במילה, טבילה וקורבן עוף, ואילו לאחר החורבן, הפרישו את הכסף לקורבן שיוקרב כאשר ייבנה בית המקדש. רבי יוחנן ביטל את חיוב כסף הקורבן, ואף על פי שרבי שמעון בן אלעזר טוען כי זה נבע מתוך "התקלה", כלומר, שהיו משתמשים בכסף לקניות, לרבי יוחנן בן זכאי, הייתה כנראה תכלית פרגמטית – כחלופה לקורבן, נקבע קבלת עול מלכות שמים.
התקנה התשיעית
יש מחלוקת מה הייתה התקנה התשיעית: "ואידך (האחרת, התשיעית) – פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק. רב פפא אמר: כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית".
רב פפא סובר, כי התקנה התשיעית הייתה ביטול התקנה שנגעה לנטע רבעי. לפני החורבן, הייתה קיימת חובה על כל מי שגר במרחק יום הליכה מירושלים להביא את פירות הנטע רבעי שלו לירושלים ולא לפדות אותם, כדי לדאוג לאספקה קבועה של פירות לירושלים. לאחר חורבן העיר לא היה טעם בתקנה הזאת ורבי יוחנן ביטל אותה.
לדעת רב נחמן בר יצחק התקנה הייתה קשירת הלשון של זהורית, חצייה בסלע וחצייה בין קרני השעיר. בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין – היו שמחין, לא הלבין – היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין – היו שמחין, לא הלבין – היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח.
מתנגדיו
לרבי יוחנן היו קבוצות של מתנגדים, שלכל אחת מהן הייתה סיבה שונה: הצדוקים, הכהנים ובני בתירה. גם בקרב תלמידי החכמים נמתחה עליו ביקורת בתקופה מאוחרת יותר (בבלי גיטין נו ע"ב), על כך שלא השתדל אצל אספסיאנוס לבטל את חורבן ירושלים, אולם גם היא שנויה במחלוקת.
הצדוקים
רבן יוחנן התנגד לצדוקים. כמה אמרות תלמודיות מספרות על לעגו של ריב״ז כלפיהם וכיצד הפריך את שיטתם ההלכתית.
במחקר
במסורת המשנה והתלמוד מיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי חשיבות מכרעת, כמי שהניח את היסוד לשיקום אחרי חורבן המקדש ולהמשכיות חיי התורה והמצוות בעת המשבר. הוא מתואר כמנהיג בכיר וכמי שסמכותו התקבלה על החכמים שהיו בתקופתו ועל העם.
אולם תיאור זה אינו מקובל על היסטוריונים אירופאים בני זמננו. היסטוריונים אלו רואים בתנועה הרבנית שהתבססה בתחילה ביבנה רק כוח אחד מבין סיעות רבות בקרב יהודי הארץ לאחר החורבן, כוח בעל השפעה מוגבלת ואפילו שולית לפחות עד זמנו של רבי יהודה הנשיא. לדבריהם, תפקידו האמיתי באירועים מבוסס בעיקר על השערות, שכן הספרות העוסקת בו נכתבה לפחות מאה שנה לאחר מותו. על פי היסטוריונים אלו, תקנותיהם והכרעותיהם של החכמים בתקופה המיוחסת לריב"ז, היו מקובלות רק על המעטים שסרו אז למשמעתם.
לקריאה נוספת
יואל שוורץ, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, ירושלים תש"ס.
קישורים חיצוניים
- איגרת שיש המייחסים לרבן יוחנן בן זכאי.
.
יחיעם שורק, אז היכן הכהונה? מתוך הספר: "הכהונה כפי שלא הכרתם", אתר הידען
משה לייב ליליינבלום, השערה בתקנות ר' יוחנן בן זכאי, פרויקט בן-יהודה
'התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק ב')', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי הסנהדרין
קטגוריה:המרד הגדול
קטגוריה:הדור הראשון לתנאים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:יהודים הקבורים בטבריה
קטגוריה:קברי צדיקים בטבריה
קטגוריה:כהנים בתקופת המשנה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 | 2024-10-07T17:14:19 |
מסע הצלב הראשון | מסע הצלב הראשון (1096–1099) היה מסע צלב לכיבוש ארץ הקודש מידי המוסלמים ולגאולת כנסיית הקבר. במהלך מסע הכיבושים לעבר הארץ, טבחו הצלבנים ביהודי גרמניה בקהילות שו"ם ובעוד קהילות, במה שנודע כגזירות תתנ"ו, ייסדו את רוזנות אדסה ואת נסיכות אנטיוכיה, לבסוף כבשו את ירושלים, טבחו באוכלוסייה היהודית והמוסלמית שבה, בזזו את אוצרותיה, וייסדו את ממלכת ירושלים.
רקע היסטורי וסיבות למסע הצלב הראשון
במהלך התקופה המוסלמית המוקדמת (641–1099) נמשכה ללא מפריע הצליינות לאתרי הקודש ולא נפגע ביטחונם של המנזרים והקהילות הנוצריות בארץ. לכן, בשלב הראשון, הכיבוש המוסלמי לא הטריד את הנוצרים באירופה המערבית, אשר התייחסו אליו כאל סכסוך מקומי בין האימפריה הביזנטית (ששלטה בארץ ישראל לפני הכיבוש המוסלמי) לערבים.
האימפריה הביזנטית איבדה את מרב נכסיה בסוריה ובאסיה הקטנה אחרי הפסד לסלג'וקים בקרב מנזיקרט (1071). סדרת פלישות ומלחמות יחד עם אי-שקט פנימי איימו למוטט את האימפריה לגמרי, אך בעזרת הנהגתו הנבונה של אלכסיוס הראשון הצליחה האימפריה להתגבר על המשבר הפנימי ולהדוף את הפלישות הזרות. המצב באימפריה התייצב לגמרי לקראת שנות ה-90 של המאה ה-11.
מנגד, הכוחות המוסלמיים היו מפולגים בינם לבין עצמם ולא היה להם מרכז יחיד או כל שכן שליט יחיד שיאחד אותם נגד הפלישה. בדומה למוסלמים, המערב הנוצרי-קתולי היה מחולק למספר מדינות בלי מנהיגות מרכזית. ההבדל העיקרי בינם לבין המוסלמים היה בהנהגה דתית מרכזית אחת, האפיפיור, ששימשה מעין עוגן לנוצרים.
כרקע למסע הצלב הראשון יש לראות את ההיבט הדתי וההיבט הכלכלי-חברתי כמשולבים זה בזה. במסגרת הרקע הדתי למסע הצלב עומדת הרקונקיסטה בספרד ושחרורה מידי המוסלמים. בתהליך זה, לצד פעילות נגד הכופרים האריאנים ניתן התקדים לשימוש באלימות, תקדים אשר קיבל אישור רשמי מידי האפיפיור גריגוריוס השביעי. בתמיכתו נסמך גרגוריוס על דבריו של אוגוסטינוס הקדוש אשר בספרו "עיר האלוהים" הצדיק את השימוש בכוח למען ישו. גרגוריוס אף ראה במלחמת קודש נוצרית גורם אשר יחזק את מעמדו הפוליטי באירופה.
טעות חוזרת ונשנה בספרות ההיסטורית, המתארת את השאיפה להגירה כמיוחדת לבנים הצעירים של המשפחות. הדבר מתואר כך שהבכורים קיבלו את ירושת אבותיהם, והצעירים נשארו חסרי כל ונאלצו להגר. סברה זו אינה נכונה מסיבה פשוטה, בסוף המאה ה-11 אין ארץ באירופה מלבד נורמאנדיה שבה מוכרות זכויות הבכור לירושה ככלל משפטי. ההפך הוא הנכון, התופעה הרגילה באותו זמן היא חלוקת הירושה בין כל הבנים באופן שווה, ובכך הייתה הבעיה, עקב פיצול הירושה ליחידות קטנות כל כך כך שלא הספיקו לפרנסתם של בני האצילים.
ההיסטוריון ז'אק לה גוף העלה את הטיעון לפיו היה מסע הצלב הראשון קריאת תיגר של האפיפיור על השליטים החילוניים (בעיקר היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אך גם ויליאם השני, מלך אנגליה ופיליפ הראשון, מלך צרפת, שלא ראו בעין יפה את יציאת מיטב אביריהם להרפתקאות במקום לשרת את מלכיהם) במטרה להוכיח כי הוא הריבון על העולם הנוצרי-קתולי ופקודתו עליונה על הוראות השליטים החילונים. זאת עקב פרסום התכתיב האפיפיורי, שהציב את האפיפיור מעל לקיסר ושגרר התנגדות עזה של הממסד החילוני.
קריאת האפיפיור
ב-27 בנובמבר 1095, במסגרת ועידת קלרמון (שנערכה בין ה-18 ל-28 בחודש, ורובה הוקדש לענייני הכנסייה בצרפת) נשא האפיפיור אורבנוס השני נאום ובו קרא לאצולת אירופה לצאת ולסייע לביזנטיון שהייתה מאוימת על כיבושי הסלג'וקים וגם לשחרר את המקומות הקדושים מידי הכיבוש הכופר. ככל הנראה מטרתו העיקרית של אורבן השני הייתה לסייע לקיסר ביזנטיון – אלכסיוס קומננוס. אורבן השני, כקודמו גרגוריוס השביעי (ב-1074) רצה לנצל בקשת סיוע זה מביזנטיון כדי לאחות את הקרע שנוצר בין הכנסייה המזרחית למערבית בשנת 1054 ("הסכיזמה"). הוא ככל הנראה תיבל את דבריו בתיאור כיבוש המקומות הקדושים על ידי הסלג'וקים כדי לשלהב את הקהל, אך בסופו של דבר, גאולת כנסיית הקבר היא זו שהפכה למטרה העיקרית של מסע הצלב הראשון.
לנאום הזה הייתה תהודה עצומה באירופה, אך עם זאת לא שרד אף נוסח שלו, אלא בידי תיאוריהם של 4 כרוניסטים: רוברט הנזיר, בלדריק מדול, גיבר (Guibert) מנוז'אן, ופולקו משארטר. היסטוריונים חלוקי דעות אם מסע הצלב היה מענה של האפיפיור לכנסייה המזרחית או מסע לכיבוש ירושלים. כיום מקובלת הדעה כי אורבנוס אכן קרא לשחרור ירושלים.
מסע ההמונים - הגל הספונטני
בעקבות הנאום של אורבנוס השני התחילה תנועה המונית מזרחה, בעיקר בהנהגת תמהוני בשם "פטרוס הנזיר". כעבור זמן נגמר להם האוכל ולכן עסקו בשוד כדי לשרוד. רבים מהם מתו בדרך, ולקונסטנטינופול הגיעו מתי-מעט.
גזירות תתנ"ו
שמאל|ממוזער|ציור מאוחר של הטבח ביהדות מץ במסע הצלב הראשון
כאשר הצלבנים נתקלו בקהילות יהודיות, הם בזזו אותן ופגעו ביושביהן. על פי גרסה מסוימת, אמרה פופולרית בקרב הצלבנים הייתה "אם אינך יכול להרוג טורקי, הרוג יהודי". הפוגרומים האלו ידועים כמאורעות תתנ"ו. בשל סיבה לא ברורה, הפגיעה ביהודים החלה רק מאזור גרמניה ולא באזור צרפת. הקהילות היהודיות בצרפת יצאו ללא פגע, כנראה בשל העובדה שניסו להקדים תרופה למכה, ולספק מרצונם מזון לצלבנים. הצלבנים פגעו גם בנוצרים ביזנטים (מזרחיים) בגלל מראם השונה.
קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), היושבת על מצר הבוספורוס, מהווה נקודת מעבר הכרחית לכיוון ארץ ישראל, ולכן הצלבנים בדרכם מזרחה התנקזו לשם. כאשר שאריות ההמונים הגיעו לעיר, אלכסיוס קוֹמְנֵנוּס, קיסר האימפריה הביזנטית, ראה לפניו אספסוף רעב וסגר בפניהם את שערי העיר. הצלבנים של "מסע ההמונים" חצו את מיצר הבוספורוס ועברו לטורקיה, שם הם פגשו בסלג'וקים, שעשו בהם שמות. רק מעטים מהם זכו לחצות את הבוספורוס חזרה לאירופה.
מסע האבירים
הגעת המחנות לקושטא
במקביל לגל הספונטני של ההמונים, התארגן כוח צבאי של אבירים, שיצא גם הוא מזרחה. האפיפיור התכוון לשלוח צבא המורכב מתושבי פרובאנס (בתקופה הנדונה השטח הצרפתי שמדרום לנהר הלואר), אך התוצאות עלו על ציפיותיו ובסופו של דבר יצאו לדרך 4 מחנות, חלקם מאזורים שלא היו נתונים להשפעת האפיפיור. מנהיגי המחנות היו:
רמון הרביעי, רוזן טולוז (ידוע גם בשם רמון מסן ז'יל) עם כוחות גדולים מאזור טולוז.
איג דה ורמנדואה אחיו של מלך צרפת בראש הכוחות מלורן.
רובר השני, דוכס נורמנדיה, אחיו של מלך אנגליה, יחד עם סטפן השני, רוזן בלואה ורובר השני, רוזן פלנדריה.
גוטפריד מבויון יחד עם אחיו בלדווין, לימים, בלדווין הראשון, מלך ירושלים, בראש הכוחות מהחלקים הדרומיים של ארצות השפלה. השטח הזה היה תחת שליטת האימפריה הרומית הקדושה והיה זה מפתיע שהם הצטרפו למסע הצלב בגלל המתיחות בין קיסר האימפריה הרומית הקדושה והאפיפיור באותה עת.
בוהמון נסיך נורמני מדרום איטליה, לימים בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה, יחד עם אחיינו טנקרד, לימים טנקרד, נסיך הגליל, בראש מחנה שהורכב מנורמנים דרי דרום איטליה.
המחנה הראשון יצא לדרכו ב-15 באוגוסט 1096. האבירים מהארצות השונות הגיעו לקונסטנטינופול בנפרד, ושם אלכסיוס, שליט הממלכה הביזנטית, עזר להם לחצות את הבוספורוס, תמורת שבועת נאמנות (הומאגיום) שכל מה שהם יכבשו במזרח יימסר לידיו. אחד מהמנהיגים, טנקרד שמו, הצליח לחצות באופן עצמאי ולהתחמק משבועה זו.
המעבר דרך אסיה הקטנה
ההתקלות הראשונה של הצלבנים בסלג'וקים התרחשה למרגלות חומות ניקאה (כיום איזניק בטורקיה) שהוטל עליה מצור ב-14 במאי 1097. הצבא הסלג'וקי הגיע לאזור העיר וניסה לפרוץ את המצור, אך ללא הועיל והעיר נפלה לידי הצלבנים שמסרו אותה לאלכסיוס על פי השבועה שנשבעו לו. לאחר הקרב על ניקיאה המשיכו הצלבנים במסעם דרומה, וליד דוריליאום נתקלו בצבא הסלג'וקי בראשות המלך קיליץ'-ארסלן. כיוון שהצלבנים נעו בנפרד, ניצחון הסלג'וקים היה קרוב מאוד, ורק תגבורת שהגיעה בזמן הצילה את הצלבנים מתבוסה.
ייסוד הנסיכויות הצלבניות
במקום לפנות דרומה לירושלים, הצלבנים המשיכו תחילה מזרחה לאֶדֶסָה, וכבשו אותה לאחר מצור של חמישה חודשים. בשלב זה הודיע אחד מהמנהיגים, בלדווין מבולון, שהוא סיים את תפקידו במסע הצלב. הוא הקים לעצמו רוזנות באדסה, והכתיר עצמו בתואר "הרוזן בלדווין הראשון מאדסה" (בהמשך יהפוך אותו בולדווין למלך ממלכת ירושלים). בהמשך התעלמו גם שאר הצלבנים משבועתם לאלכסיוס, ושמרו לעצמם את המקומות שכבשו.
היעד הבא היה העיר הגדולה אנטיוכיה (נמצאת בטורקיה של היום). הצלבנים כבשו אותה לאחר מצור של שבעה חודשים, שהתחיל כבר תוך כדי המצור על אדסה. אחד המנהיגים, בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה, מודיע לחבריו: "כמו שעשה בולדווין באדסה, כך אני עושה כאן", והקים ביוני 1098 את נסיכות אנטיוכיה.
פלישה לארץ ישראל
לאחר כיבוש אנטיוכיה פרצה בקרב הצלבנים מגפה קטלנית שהפילה חללים רבים. כתוצאה מהמגפה הייתה התעוררות דתית בקרב המחנה הצלבני, בעיקר של אותם אנשים משרידי מסע ההמונים, והם פנו לכיוון ירושלים (בסוף 1098).
הצלבנים עברו ליד צור, עכו, קאיפאס (חיפה), קיסריה, ארסוף, שאת כולן הם עקפו מהצד. את יפו הם כבשו, כי היא הייתה הנמל הקרוב ביותר לירושלים באותה תקופה. למעשה יפו נכבשה ללא קרב, לאחר שהמוסלמים נטשו אותה.
הצלבנים כבשו את רמלה ולוד בדרכם לכיוון ירושלים. כאשר הגיעו לראש ההר שממנו הם ראו לראשונה את ירושלים, הם ירדו על ברכיהם ופצחו בזימרת המנוני שמחה, ומאז קוראים להר בשם "הר השמחה" (מוֹנט ז'וּאַ Montjoie). אף כי דרכם של הצלבנים אינה ברורה כל צרכה, הדעה המקובלת היא כי הם עלו במעלה בית חורון, ו"הר השמחה" הוא נבי סמואל.
כיבוש ירושלים
מתוך 150,000 שיצאו מאירופה, הגיעו לא"י לא יותר מ-40 אלף (חלקם גם נשארו באדסה ובאנטיוכיה). ביוני 1099 הצלבנים פתחו בניסיון לכיבוש ירושלים בסגנונו של יהושע בן נון: התפללו, הקיפו את החומות שבע פעמים, תקעו בחצוצרות ושמו עפר על הראש. ניסיון זה לא צלח, והחומה לא נפלה.
ניסיון שני היה בטיפוס על החומה בעזרת סולמות בפינה הצפון-מערבית של החומה, באזור שנקרא לאחר מכן "מגדל טנקרד". לקראת הניסיון השלישי, החליטו הצלבנים לבנות מכונות מצור, אך גילו שאין עצים מתאימים באזור. במקביל הגיע צי גנואזי קטן ליפו. הצלבנים פירקו את הספינות והשתמשו בחומרי הבניה על מנת להרכיב את מכונות המצור.
מצבם של הצלבנים היה קשה. מספרם הצטמצם בעקבות המסע הארוך והקרבות, והם מצאו את עצמם בליבו של עולם מוסלמי עוין. בלחץ הזמן התארגנו הצלבנים למצור על העיר. ארבעה מחנות ניסו לפרוץ בארבעה מקומות לאורך החומה. אחד המחנות הוקם באזור שער הפרחים של היום, ועליו פקד גודפרואה מבויון ממרומי הקומה העליונה של מכונת המצור. ביום שישי 15 ביולי (כ"ג בתמוז ד'תתנ"ט), חמישה שבועות לאחר תחילת המצור על העיר, הצליחו חייליו של גודפרואה להציב גשר עץ אל החומה, ודרכו הצליחו חייליו לחדור לעיר. לפי המסורת, שעת הפריצה היא 9:00 בבוקר. זוהי שעה בעלת משמעות דתית מבחינתם – היום והשעה שבה ישו עלה על הצלב. החיילים של גודפרואה פתחו את אחד השערים דרכו הסתער כוח נוסף בפיקודו של טנקרד הנורמני, וביחד הם כבשו את העיר.
הצלבנים טבחו בתושבים היהודים והמוסלמים. בית הכנסת היהודי הראשי הועלה באש וכל אלפיים היהודים שנמצאו בו נשרפו למוות, ומוסלמים רבים נהרגו במסגד אל-אקצא. ביומיים הבאים נמשך הטבח. חיילים ואזרחים, גברים נשים וילדים נטבחו בידי הכובשים. מי ששרד נמכר לעבדות.
כינון ממלכת ירושלים
לאחר הכיבוש גילו הצלבנים שאין להם תוכניות להמשך, והתגלעו חילוקי דעות לגבי אופי הממלכה שעליהם להקים. לבסוף נבחר גודפרואה מבויון למלך על ממלכת ירושלים. גודפרואה הוא הדמות הפחות בולטת מבין המנהיגים, והוא נבחר כמועמד של פשרה, וכן בזכות העובדה שהוא היה הראשון לפרוץ אל העיר. גודפרואה נמנע מלשאת תואר מלך באומרו ש"אם ישו נשא כאן כתר קוצים, אני לא אשא כאן כתר מלכות", והוא בחר לעצמו תואר צנוע יותר "מגן הקבר הקדוש". הוא החזיק בתואר זה כשנה, עד שמצא את מותו תוך כדי מצור על העיר עכו.
קרב אשקלון
ביום 4 באוגוסט 1099 הגיע לאשקלון צבא מצרי שיצא לעזרת ירושלים הנצורה והגיע באיחור של תשעה עשר ימים. למחרת היום, הגיעו לירושלים שליחים של המצביא המצרי ובידם דרישה כי הצלבנים ייסוגו מירושלים. בואם של השליחים אישר שמועה שנפוצה בירושלים על הופעת הצבא המצרי. לצלבנים לא הייתה כוונה – או יכולת – להסתגר מאחורי חומות ירושלים ולהסתכן במצור, וגודפרי מבויון החליט לקחת את היוזמה ולתקוף את הצבא המצרי. ביום 12 באוגוסט בשעות הבוקר המוקדמות החל הצבא הצלבני במתקפה, ומשניתן היה לראות את המחנה המצרי שחנה במרחק מה מהחומה הצפונית של אשקלון בשטח של עצי פרי – פרצו הפרשים בהסתערות קדימה, כשהם מפתיעים לחלוטין את אויביהם, שחלקם עדיין נמו באוהליהם. תוך זמן קצר חדל הצבא המצרי מלהוות כוח מסודר והקרב הוכרע. הצבא הצלבני הצליח בניצחון בקרב אשקלון להסיר את האיום המיידי על אחיזתו בארץ ישראל; הקרב הוא סיום הקרב על ירושלים וסיומו של מסע הצלב הראשון, וממלכת ירושלים נכנסה לשלב של התפשטות והתבססות שנמשכה עד לשנת 1110.
תוצאות המסע
מבחינות רבות, מסע הצלב הראשון היה גם המוצלח שבהם. הצלבנים הצליחו להביס את הסלג'וקים ולקרוע מהמוסלמים שטחי אדמה גדולים, החשוב והנרחב בהם הפך לממלכת ירושלים.
בטווח הארוך יותר, מסע הצלב הראשון גרם למפגש בין התרבות האירופאית לתרבות המוסלמית, והיה לתחילתם של יחסי מסחר והפריה תרבותית הדדיים.
ראו גם
ממלכת ירושלים
הלומברדים במסע הצלב הראשון - אופרה של ג'וזפה ורדי
מסע הצלב הנורווגי
לקריאה נוספת
יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים, כרך א, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1971. 3
Steven Runciman, History of the crusades, vol 1, Cambridge university press, 1954
קישורים חיצוניים
מיכאל הר-סגור, שעה היסטורית : "היובל הנשכח - על מסע הצלב הראשון", אתר יוטיוב, 51 דק
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
1
*
מסע הצלב 1096 | 2024-09-02T20:27:40 |
דטרמיננטה | שמאל|ממוזער|250px|איור הממחיש את ביטוי נפחו של מקבילון תלת־ממדי בעזרת דטרמיננטה
באלגברה ליניארית, הדֵּטֶרְמִינַנְטָה של מטריצה ריבועית, היא סקלר התלוי ברכיבי המטריצה, ושווה לאפס אם ורק אם המטריצה אינה הפיכה. יתרה מזו, כאשר הדטרמיננטה של מקדמי מערכת משוואות ליניאריות שונה מאפס, נוסחת קרמר מחשבת ממנה ומהדטרמיננטה של מטריצה קרובה, את הפתרון היחיד של המערכת. את הדטרמיננטה מסמנים או .
הדטרמיננטה היא פונקציה כפלית (כלומר, ), ובעלת משמעות גאומטרית: אם היא מטריצה ריבועית בעלת מקדמים ממשיים, אז הדטרמיננטה שלה שווה לנפחו (המכוון) של המקבילון (במרחב האוקלידי ה--ממדי), שקודקודיו הם עמודות המטריצה .
היסטוריה
הדטרמיננטות מופיעות, בצורה לא מפורשת, כבר בלוחות חרס בבליים מן המאה השנייה לפני הספירה ואף לפני-כן, שם נעשה בהן שימוש לפתרון מערכות של שתי משוואות ליניאריות.
במאה ה-16 ניסח ג'ירולמו קרדאנו בעזרת דטרמיננטות את הפתרון למערכת של שתי משוואות בשני נעלמים; קרדנו הציג גרסה מוקדמת ולא מלאה של נוסחת קרמר, עבור מטריצות בגודל .
הנוסחה לדטרמיננטה של מטריצות גדולות יותר הופיעה באירופה וביפן בו זמנית, ב-1683. ביפן פרסם טאקאקזו סקי קווה (1642-1708) הסבר על חישוב הדטרמיננטה של מטריצות מספריות מסדר המגיע עד , לצורך פתרון של משוואות שונות. באותה שנה, הציג לייבניץ את הנוסחה הכללית לחישוב דטרמיננטה מסדר , במכתב למרקיז דה לופיטל.
נוסחת קרמר הופיעה לראשונה, עבור מטריצות בגודל , בספר שפורסם ב-1748, כשנתיים לאחר מות המחבר קולין מקלורן. שנתיים אחר-כך פרסם גבריאל קרמר מאמר שבו תיאר בנספח, ללא הוכחה, את הכלל הקרוי על-שמו עבור מטריצות בגודל כלשהו.
לגראנז' הציג את הפירוש של דטרמיננטה (מסדר ) כאלמנט נפח, במאמר מ-1773 שעסק במכניקה. המונח דטרמיננטה מוצג לראשונה בספרו של גאוס על תורת המספרים; גאוס קרא לה כך משום שהיא קובעת (determines) את התכונות של התבניות הריבועיות שאותן חקר. עם זאת, הדטרמיננטה של גאוס אינה זהה להגדרה המקובלת היום. זו הופיעה בשם זה רק ב-1812, בעבודתו של קושי, שהוכיח לראשונה את הכלל החשוב .
הנושא הבשיל בשלושה מאמרים שפרסם יעקובי ב- 1841, בהם הוא הגדיר את הדטרמיננטה עבור מטריצה כללית ובאופן אלגוריתמי, שסייע לתפוצה הרחבה של הרעיון. את הסימון עבור הדטרמיננטה של הציע ארתור קיילי באותה שנה.
ב-1896 מיין פרדיננד פרובניוס את ההעתקות הליניאריות השומרות על הדטרמיננטה (במובן ש- לכל מטריצה ), והראה שכולן מהצורה או .
הגדרה "אקסיומטית", של הדטרמיננטה, כתבנית (היחידה) שהיא מולטי-ליניארית, אנטי-סימטרית ומנורמלת התגלתה על ידי קארל ויירשטראס, והתפרסמה ב-1903, לאחר מותו.
הגדרה
הדטרמיננטה של מטריצה בגודל מוגדרת על-פי הנוסחה , כאשר .
הסכום בנוסחה הוא על התמורות האפשריות של המספרים . הסימן מתקבל על פי זוגיות התמורה. אם התמורה זוגית, , אם היא אי זוגית, . הדטרמיננטה שווה, אם כך, לסכום של כל המכפלות האפשריות לאורך אלכסונים מוכללים של המטריצה, עם סימנים מתחלפים.
לדטרמיננטה יש גם הגדרה אקסיומטית: אפשר לראות את הפונקציה כפונקציה של העמודות של המטריצה, ואז זוהי הפונקציה היחידה שהיא ליניארית בכל המשתנים, מתחלפת (כלומר מחזירה 0 עבור מטריצה שיש בה שתי שורות זהות), ומנורמלת כך ש- כאשר היא מטריצת היחידה. בלשון מודרנית, הגדרה זו שקולה לכך שפעולתה של טרנספורמציה ליניארית מממד על מכפלת היתד של המרחב (שהיא מרחב חד-ממדי) היא כפל בסקלר השווה לדטרמיננטה.
דוגמאות
דטרמיננטיות 2X2
במקרה של מטריצה , נוסחת הדטרמיננטה היא:
בפרט מתקיים:
ולכן מטריצה זו הפיכה.
לעומת זאת המטריצה הבאה איננה הפיכה:
כעת, חישוב הדטרמיננטה ייתן אפס:
ולכן מטריצה זו אינה הפיכה.
דטרמיננטיות 3X3
במקרה של מטריצה , נוסחת הדטרמיננטה היא:
הנוסחה כוללת 6 מחוברים (מפני שיש 6 תמורות באורך 3), 3 עם סימן חיובי ו-3 עם סימן שלילי.
חישוב הדטרמיננטה
דירוג המטריצה
הפיתוח לפי ההגדרה המפורשת דורש כ- פעולות בשדה. לעומת שיטות אלה, שיטת הדירוג של גאוס מאפשרת לחשב את הדטרמיננטה בכ- פעולות, על ידי דירוג המטריצה עד שמגיעים למטריצה משולשית: הדטרמיננטה של מטריצה משולשית שווה למכפלת איברי האלכסון הראשי שלה.
הדירוג נעשה על ידי הפעלת פעולות אלמנטריות בשרשרת, ואלו משפיעות על הדטרמיננטה באופן הבא:
החלפת מקומן של שתי שורות (או עמודות) במטריצה משנה את סימן הדטרמיננטה: אם התקבלה מהמטריצה על ידי החלפת שתי שורות, אז .
הוספה של כפולה בסקלר של שורה (עמודה) אחת לשורה (עמודה) אחרת אינה משנה את ערך הדטרמיננטה של המטריצה המתקבלת.
הכפלה של שורה (או עמודה) במטריצה בסקלר מכפילה את ערך הדטרמיננטה של המטריצה באותו סקלר: אם התקבלה מהמטריצה על ידי הכפלת שורה כלשהי בסקלר , אז .
פיתוח לפי מינורים
את הדטרמיננטה אפשר לחשב בצורה רקורסיבית, הנקראת פיתוח לפי מינורים. הדטרמיננטה של מטריצה בגודל הוא האיבר היחיד שלה. כעת נראה כיצד ניתן לחשב דטרמיננטה מסדר כאשר . המינור של איבר במטריצה הוא הדטרמיננטה של המטריצה המתקבלת על ידי מחיקת השורה והעמודה של אותו איבר מהמטריצה, כך שמתקבלת מטריצה בגודל (את הדטרמיננטה הזו, של מטריצה קטנה יותר, אנו כבר יודעים לחשב). נסמן את המינור המתקבל ממחיקת הרכיב (שהוא הרכיב ה- של המטריצה) ב-. הדטרמיננטה ניתנת כעת לחישוב בצורה -- זהו פיתוח לפי השורה ה-. פיתוח לפי העמודה ה- מתקבל מנוסחה דומה: .
לדוגמה, הפיתוח לפי השורה הראשונה של מטריצה מסדר נותן את הנוסחה
.
הסיבוכיות בשיטה זו דומה לחישוב הדטרמיננטה על-פי ההגדרה, ולכן אין לה ערך מעשי, אלא אם יש במטריצה שורה או עמודה שכמעט כולה אפסים. עם זאת יש בה תועלת תאורטית לא מבוטלת. לדוגמה, נובע ממנה בקלות (באינדוקציה) שהדטרמיננטה של המטריצה המשוחלפת שווה לזו של המטריצה המקורית.
תכונות
הדטרמיננטה כפלית, כלומר . לכן גם:
, כאשר סקלר ו- הוא סדר המטריצה של .
, אם מטריצה הפיכה.
, כאשר טבעי.
, כאשר היא המטריצה המשוחלפת של .
אם ורק אם מטריצה שאינה הפיכה.
כאשר היא המטריצה המצורפת של ו- הוא סדר המטריצה של .
משפט סילבסטר קובע שלכל שתי מטריצות ו- מתקיים השוויון .
הפירוש הגאומטרי של הדטרמיננטה
ניתן לראות בדטרמיננטה פונקציה של איברי המטריצה שערכה מבטא את פקטור ההגדלה הנפחית של הטרנספורמציה הליניארית המיוצגת על ידי המטריצה.
שמאל|200px|ממוזער|שטח המקבילית באיור הוא הדטרמיננטה של המטריצה המיוצגת על ידי וקטורי צלעות המקבילית. טרנספורמציות גזירה אינן משנות את גובה המקבילית ולכן גם לא משנות את שטחה; לעומת זאת, כפל שורה בסקלר מגדיל את אחת מצלעות המקבילית ולכן משנה את שטחה.
בצורה פורמלית, אם היא מטריצה ממשית מסדר , אז כפל המטריצה בוקטורי הבסיס הסטנדרטי של המרחב ייתן את ווקטורי העמודה של המטריצה:
פירוש הדבר הוא שהטרנספורמציה המיוצגת על ידי מעתיקה את קוביית היחידה ה-n ממדית למקבילון ה- ממדי שקואורדינטות קודקודיו מיוצגות על ידי ווקטורי העמודה של המטריצה , ואשר הפנים שלו מוגדר על ידי התחום: . הדטרמיננטה תיתן את הנפח המכוון של המקבילון הזה, כלומר (הסימן מראה האם הטרנספורמציה הליניארית משמרת או הופכת את אוריינטציית המקבילון).
ניתן להיווכח בכך שהדטרמיננטה מקיימת את כל התכונות הנדרשות מפונקציית נפח - שכן פעולות אלמנטריות משנות את הדטרמיננטה באופן זהה לשינוי שהן גורמות לנפח המקבילון. הפעולה האלמנטרית של כפל שורה בסקלר שקולה להארכת אחת מצלעות המקבילון פי אותו פקטור; הפעולה מגדילה את שטח הפאה המכילה את הצלע באותו פקטור, ובאופן רקורסיבי פועלת כמתיחה בפקטור על פנים המקבילון, באנלוגיה להליך חישוב הדטרמיננטה לפי מינורים. הוספת כפולה של שורה לשורה אחרת ניתנת לייצוג על ידי כפל במטריצה אלמנטרית השקולה להעתקת גזירה, ולכן פועלת כטרנספורמציה אשר משנה את זוויות המקבילון אך אינה משפיעה על נפחו (ככל גזירה).
בדרך זו ניתן גם להבין את מושג ההפיכות של מטריצה בצורה שונה; מטריצה מסדר בעלת דטרמיננטה אפס מעתיקה את קוביית היחידה ה- ממדית למקבילון בעל נפח 0 שאינו יכול להיות -ממדי, מה שמעיד על כך שממד התמונה של נמוך מ-. פירוש הדבר הוא ש- מייצגת טרנספורמציה ליניארית שאינה על ואינה חד-חד ערכית, ולכן אין לה מטריצה הופכית (אין טרנספורמציה הופכית לטרנספורמציה שהיא מייצגת).
הדטרמיננטה באנליזה ווקטורית
בשל הפירוש הגאומטרי של הדטרמיננטה שצוין לעיל, אם קבוצה כלשהי במרחב הממשי , אז הנפח של שווה לנפח של מוכפל בדטרמיננטה של (עובדה המסבירה את הופעתו של היעקוביאן בחישובי אינטגרלים מרובים).
באמצעות דטרמיננטה של מטריצה אפשר לרשום ביטוי שקל לזכור ומקל לחשב את המכפלה הווקטורית ב- באופן הבא:
הדטרמיננטה כפונקציית נפח
כפי שראינו עבור מטריצה ממשית ריבועית מסדר 2, הדטרמיננטה שלה מייצגת את השטח של המקבילית הנפרשת על ידי ווקטורי השורות של A (או עמודותיה). למעשה, הגדירו את הדטרמיננטה של מטריצה כפונקציה שמקבלת מטריצה ומחזירה את "השטח המכוון" של המקבילון הנפרש על ידי השורות (עמודות) שלה. מי אמר שיש פונקציה יחידה כזאת? כפי שנראה, יש רק דרך אחת להגדיר פונקציה נפח וזאת הגדרת הדטרמיננטה שאותה אנו מכירים.
הגדרה
יהי שדה ותהי . נאמר ש- פונקציית נפח אם ורק אם
ליניארית בכל אחד מהמשתנים (מולטי - ליניאריות).
לכל , אם שניים מהם שווים אז .
כאשר הם איברי הבסיס הסטנדרטי של .
(מן הליניאריות והתכונה השנייה נובע שאם B מתקבלת מ-A על ידי החלפת שתי שורות, אז ).
נרשה לעצמנו להסתכל על איברים מ- כאל איברים מ- כך שכל מטריצה מיוצגת כאל -יה של ווקטורי השורות שלה. כך, נוכל להסתכל על כל פונקציית נפח כאל פונקציה מ- ל- באופן שתיארנו.
הוכחה
נסמן את שורותיה של ב- (בהתאמה) ושל ב- (גם בהתאמה). נניח ש- התקבלה מ- על ידי החלפת השורה ה- עם ה- .
כעת בהינתן פונקציית נפח ומטריצה ריבועית מסדר , מעל שדה שאת שורותיה נסמן ב- בהתאמה
ומתכונה 2 של פונקציית הנפח ניתן להיווכח כי מספיק לסכום על אוסף התמורות -
(*) - מחליפים שורות עד שמגיעים לרצף ועם כל החלפה כופלים במינוס 1. מתכונות התמורה הוא מספר ההיפוכים של ולכן,
ובכך הוכח כי פונקציית נפח היא יחידה.
עדיין לא הוכח שבכלל קיימת פונקציית נפח. ההוכחה מסורבלת אבל ניתן להוכיח שלכל טבעי קיימת פונקציית נפח יחידה . ואם לכל
כאשר היא המטריצה המתקבלת מ- על ידי מחיקת השורה ה- והעמודה ה- .
ראו גם
מכפלה מעורבת
מכפלה וקטורית
פרמננטה
ערך עצמי
קישורים חיצוניים
היסטוריה של מטריצות ודטרמיננטות
גדי אלכסנדרוביץ', דטרמיננטות, באתר "לא מדויק"
סרטונים המדגימים חישוב דטרמיננטה: פיתוח דטרמיננטה לפי שורה ראשונה ופיתוח דטרמיננטה לפי חוק סארוס
הערות שוליים
*
קטגוריה:אלגברה
קטגוריה:אלגברה ליניארית | 2024-04-25T13:17:43 |
מרק אנטוקולסקי | שמאל|ממוזער|200px|דיוקנו של מרק אנטוקולסקי
מרק (מרדכי) אנטוֹקוֹלסקי (ברוסית: Марк Матвеевич Антокольский (בכתיב שנהג בזמנו: Маркъ Матвѣевичъ Антокольскій); 2 בנובמבר 1843 – 26 ביולי 1902) היה פסל וצייר יהודי רוסי ליטאי.
קורות חיים
אנטוקולסקי נולד באנטוקול, פרוור של העיר וילנה שבצפון-מערב האימפריה הרוסית (מכאן שם משפחתו), כבן למשפחה יהודית אדוקה וענייה מאוד. הוא לא למד באורח מסודר, אבל כישרונו המובהק התבלט מאז ילדותו. בזכות זאת, והודות למאמציהם של כמה בעלי אמצעים וכוונות טובות שהכירו בכישרונו, נשלח אל האקדמיה לאמנות בסנקט פטרבורג. הוא התפרסם מאוד בחוגי האמנות ברוסיה ואחר כך גם במערב אירופה. בשנות חייו האחרונות יצא לפריז, וזכה שם לתהילה רבה.
אנטוקולסקי סבר כי היהודים הזניחו את האמנויות הפלסטיות, וביקש להקים בית-ספר לאמנות יהודית. שניים מתלמידיו אכן עשו זאת: בוריס שץ, אשר למד אצלו בשנת 1889 וייסד לימים את "בצלאל", בית-הספר הגבוה לאמנות בישראל, ואיליה גינצבורג, שהקים בפולין בית-ספר שנסגר ב-1941 על רקע מלחמת העולם השנייה.
אנטוקולסקי, שנחשב הפסל היהודי הראשון, פיסל דיוקנאות ותבליטים של אישים רבים ובהם איוואן האיום, לב טולסטוי, טורגנייב וברוך שפינוזה. פסל מפורסם נוסף שלו הוא פסלו של מפיסטו. לאחר מותו, ביקשה העיר סנקט פטרבורג לזכות להיות למקום קבורתו, וכיום קברו נמצא בבית עלמין היהודי של העיר.
של שמו של אנטוקולסקי נקראים רחוב בתל אביב (לא הרחק מבניין העירייה), רחוב בשכונת נווה בצלאל בירושלים ורחוב בווילנה.
לקריאה נוספת
ד[וד] מגיד, הפרופיסור מרדכי בן מתתיהו אנטוקולסקי: קצור תולדותיו ופרשת עבודתו בשדה מלאכת המחשבת עד היום הזה, ורשה: [חמו"ל], תרנ"ז.
מרדכי אנטוקולסקי, זכרונות וצרור מכתבים; תרגם מרוסית: י"ד אברמסקי; סוף-דבר מאת מרדכי נרקיס; בלוויית תמונות מיצירות האמן, ירושלים: מוסד ביאליק ('דברי אמנים'), תשי"ב.
Musya Glants, Where Is My Home?: The Art and Life of the Russian-Jewish Sculptor Mark Antokolsky, 1843-1902, Lanham, MD: Lexington Books, a division of Rowman & Littlefield Publishers, 2010.
קישורים חיצוניים
250px|ממוזער|שמאל|שלט רחוב מרק אנטוקולסקי בווילנה
'אנטוקולסקי, מרדכי (מארק)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 115 (, תמונה 1313).
מיצירתו:
"מפיסטו"
הערות שוליים
קטגוריה:פסלים יהודים רוסים
קטגוריה:ציירים יהודים רוסים
קטגוריה:אמנים יהודים ליטאים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1843
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1902 | 2024-10-08T16:08:15 |
DDR | 2017-08-02T17:08:48 | |
אמת מים | שמאל|ממוזער|200px|אמת מים נבטית בפטרה (ירדן)
שמאל|ממוזער|200px|אמת המים ליד יריחו - הובילה מים ממעיינות נערן: עין נועימה, עין דיוק ועין שושה
שמאל|ממוזער|200px|פון דו גאר, דרום צרפת
שמאל|ממוזער|200px|אמת המים של סגוביה, סגוביה, ספרד
ממוזער|200px|אמת סולימאן ליד קיבוץ לוחמי הגטאות, מצפון לעכו
שמאל|ממוזער|200px|אמת המים שהוליכה לקונסטנטינופול; הושלמה בימי הקיסר ואלנס במאה ה-4 ושימשה גם באיסטנבול העותמאנית
אַמַּת מַיִם (או אַקְוֶודוּקְט) היא תעלה מלאכותית שתפקידה להעביר מים ממקום אחד למשנהו. לעומת הפירוש המרחיב, לפיו המונח משמש לציון כל סוג של מערכת הולכת מים (לרבות צנורות ותעלות), קיים פירוש היסטורי מצומצם המייחד את השימוש בביטוי זה לתעלה המוגבהת (לפחות בחלקה) מעל פני השטח, באמצעות עמודים או מערכת קשתות. אמות המים הנודעות ביותר הן אלו שנבנו בידי הרומאים שלעיתים הגיעו לאורך של עשרות קילומטרים.
לַרוב, הכוח שמזרים את המים באמות המים הוא כוח הכבידה, לכן אמות מים נבנות בשיפוע. בתקופת האימפריה הרומית נהגו לבנות אמות מים בשיפוע יורד של סנטימטרים ספורים לכל מאה מטר, חריגה מהטווח המקובל עלולה לגרום לעצירת המים במקרה של שיפוע מתון מדי או לסדיקת הקירות על ידי המים במקרה של שיפוע תלול מדי. מכיוון שהתנאים הטופוגרפיים של השטח לא תמיד התאימו לשיפוע העדין של האמה השתמשו הרומאים בצינורות וקשתות כדי ליצור בסיס שטוח לאמה.
אמות מים בתקופות שונות
אמת המים קיבלה את שמה משום שהמידה הסטנדרטית הייתה כריית תעלה בעומק וברוחב אמה (כ-50 ס"מ).מסכת בבא קמא דף נ: ברש"י דדלאיהרב שי עילם בספרו בית יער הלבנון, מועד-קטן דף ד' ע"ב.
היסטורית, חברות חקלאיות רבות בנו אמות מים כדי להשקות את שדותיהן. ארכימדס המציא את בורג המים, המעלה מים לגובה ומאפשר השקיה.
שימוש נפוץ נוסף לאמות מים הוא אספקת מי שתייה נקיים לערים גדולות. כמה מאמות המים הרומיות הידועות עדיין משמשות לאספקת מים לרומא של ימינו. בקליפורניה שבארצות הברית ישנה אמת מים גדולה המשמשת להעברת מים מצפון המדינה לאזור לוס אנג'לס.
שרידי אמות מים רומיות נמצאים במקומות שונים בעולם, כגון באיטליה, בישראל (בקיסריה ובאזור עכו), בספרד ובצרפת.
אמות מים נבנו במקומות רבים בארץ על מנת להוביל מים לצורכי חקלאות ושתייה. בין מפעלי המים הידועים ניתן למנות את אמות המים באזור קיסריה אשר נוצרו בתקופת הורדוס וכן אלו שבאזור יריחו.
מערכת אמות המים לירושלים סיפקה מים לעיר מתקופת בית שני ועד מלחמת ששת הימים (לאחר מלחמת העצמאות סיפקה המערכת מים רק לחלקה המזרחי של העיר). בתלמוד הירושלמי מסופר כי "אמת מים הייתה מושכת לו (=לבית המקדש) מעיטם"; בזמן המרד הגדול החריבו הסיקריים אמה זו. החפירות הארכאולוגיות של קונרד שיק גילו מערכת של אמות מים לירושלים, שבמרכזן בריכות שלמה. שתי אמות מים הובילו מים ממעיינות האזור אל בריכות שלמה, ושתי אמות מהבריכות לירושלים.
בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקמה בעמק הירדן אמת מים, על פי תוכניתו של שמחה בלאס, שסיפקה מים לקיבוצים דגניה א ובית זרע ואיפשרה את הקמתו של הקיבוץ החדש אפיקים.
ראו גם
אמות המים של רומא
אספקת המים לירושלים
אמות המים של קיסריה
אמת המים ברניקי
לקריאה נוספת
אמות מים קדומות בארץ ישראל- קובץ מאמרים, בעריכת דוד עמית, יזהר הירשפלד ויוסף פטריך, הוצאת יד בן צבי, 1989
על אמות המים של ירושלים ראה מדריך ישראל החדש, כרך 11: "הרי יהודה", עמ' 63–70.
קישורים חיצוניים
אמות מים בישראל
מצגת מהאתר של יגאל מורג: אמות מים בישראל
הערות שוליים
2.
*
קטגוריה:אדריכלות רומית
קטגוריה:ארכאולוגיה | 2024-06-20T13:07:02 |
אקוודוקט | REDIRECT אמת מים | 2008-07-27T19:43:58 |
כוכב כפול | שמאל|ממוזער|250px|תמונה של מערכת הכוכב הכפול סיריוס. סיריוס-A הוא הבוהק וסיריוס-B הנקודה הקטנה שלידו. התמונה צולמה על ידי טלסקופ החלל האבל
כוכב כפול (Binary star) הוא מערכת של שני כוכבים או יותר המקיפים מרכז משותף. מערכת כפולה או מערכת בינארית (Binary system) או נעילת גאות הוא מושג כללי יותר המתאר מערכת של שני עצמים אסטרונומיים, בדרך כלל כוכבים, אך לעיתים הכוונה לכוכבי לכת, גלקסיות או אסטרואידים אשר נעים במסלול סביב נקודת מרכז המסה של המערכת.
מעריכים שכ-60% מהכוכבים ביקום מהווים חלק ממערכת כפולת או מרובת כוכבים. המערכות נבדלות זו מזו באופן הגילוי שלהן (ראו סוגים).
ניתן לאסוף מידע רב מניתוח פיזיקלי מערכות כוכבים כפולות משום שמדידה של מחזור סיבוב של כוכבים כפולים וחקר הספקטרום של כוכבים אינם תלויים במרחק מהמקור (אם אין חומר בין-כוכבי). ניתוח הפיזיקה של מערכות כוכבים כפולים חיוני לקביעת המסות והרדיוסים של כוכבים (היום קיימות שיטות עקיפות נוספות למדידת רדיוסים, אולם הן מדויקות פחות ואינן מספקות מידע לגבי כוכבים הנמצאים על הסדרה הראשית). בכוכבים לוקים אנו מודדים בנוסף האפלת שפה (Limb darkening), המאפשרת קבלת מושג על המבנה התרמי של אטמוספירת הכוכב. פרמטרים נוספים כגון ממדי המערכת הכפולה, מהירות הכוכבים במערכת והמרחק בין בני הזוג ניתנים גם הם למדידה במערכות כפולות.
ניתן להשתמש בכוכבים כפולים שבהם אחד מהכוכבים הוא חור שחור על מנת למצוא בקלות יחסית חורים שחורים.
סוגים של מערכות כוכבים כפולים
כוכב כפול אופטי: סוג זה מטעה במעט, אך במקרה ששני כוכבים הם רק למראית עין קרובים האחד לשני, אך למען האמת הם רחוקים מאוד האחד מהשני לאורך הציר של צופה מכדור הארץ, נהוג לכנותם כוכב כפול אופטי, או כוכב בינארי אופטי. כוכבים אלו ייראו ככוכבים רגילים שרחוקים מאוד האחד מהשני עבור צופה ממקום אחר בחלל. לדוגמה הכוכב אלקור שבדובה הגדולה נראה מכדור הארץ כאילו הוא סמוך לכוכב מיזר.
כוכב כפול פיזי: שתי שמשות המקיפות אחת את השנייה ומפעילות השפעות גרוויטציוניות ופיזיות זו על זו. הכוכב אלפא קנטאורי הוא כוכב כזה.
זוגות אסטרומטריים: במערכות כאלו, רק רכיב אחד נראה בתצפית ישירה, אולם תנועתו מראה שהיא מושפעת מנוכחות רכיב נוסף, בלתי נראה. על ידי ניתוח התנועה של הרכיב הנראה, ניתן לחקור פרמטרים של המערכת כגון זמן המחזור, המרחק בין רכיבי המערכת והמסה הכללית שלה.
זוגות ספקטרוסקופיים: זוג כוכבים השייך לקבוצה זו נראה ככוכב בודד. במערכות כאלו בני-הזוג קרובים אחד לשני, או שהמערכת כולה רחוקה מאוד מאתנו כך שלא ניתן להבחין בבני-הזוג בנפרד, אולם את נוכחותם יודעים עקב ניתוח ספקטרום הגלים שמגיע מהם וניתוח תנועתו העדינה של "הכוכב היחיד" במרחב. בעזרת אפקט דופלר, ידוע כי כאשר כוכב מתרחק מאיתנו, גלי האור המגיעים ממנו יסטו בספקטרום לכיוון האדום, וכאשר הוא מתקרב, יסטו לכיוון הכחול, כך גם עם כוכבים פיזיים ספקטרוסקופיים; כאשר כוכב אחד מקיף כוכב אחר, משמע שלנו יראה שבשלב מסוים הוא מתקרב אלינו, ובשלב מסוים הוא מתרחק מאיתנו (התנועה מעגלית), ומכיוון ששני הכוכבים מקיפים זה את רעהו, ניתן לזהות את האפקט בקביעות בכפולים מסוג זה, בדרך כלל: משך "יממה" (זמן ההקפה של כוכב א' את כוכב ב' וההסטה לאדום וחזרה לכחול) הוא משך קבוע ולאחר מס' מדידות בעזרת ספקטרוסקופ (מכשיר שנועד למדוד את קווי הספקטרום) ניתן לדעת מה אורך ההקפה של הכוכבים אחד סביב השני וקרבתם זה לזה.
זוגות ספקטראליים: זוהי למעשה תת-קבוצה של הזוגות הספקטרוסקופיים שהצגנו בסעיף הקודם. בתצפיות נראה זוג כזה כאילו הוא כוכב בודד, אולם בניגוד לקבוצה הקודמת (ספקטרוסקופיים) לא ניתן להבחין באפקט דופלר. אולם, בבחינת הספקטרום של המערכת מקבלים קווי בליעה שונים זה מזה המאפיינים שני כוכבים בעלי תכונות ספקטרליות שונות. דוגמה לכך היא מערכת זוגית המכילה כוכב קר וכוכב חם. לכוכבים קרים ספקטרום שונה מזה של כוכבים חמים. אם רואים כי הספקטרום מכיל את הקווים האופייניים לכוכב קר וגם לזה של הכוכב החם, אזי ניתן להסיק כי מדובר במערכת שבה שני כוכבים.
זוגות לוקים (או מאפילים): במקרים מיוחדים מאוד, כאשר קו הראייה אל המערכת כמעט מתלכד (או מתלכד לגמרי) עם מישור ההקפה, ניתן לראות שכוכב אחד מסתיר את הכוכב השני, ועקב כך בהירותו הכוללת של הכפול משתנה, על-כן נחשב כוכב כפול זה ככוכב משתנה. הליקוי ואפקט דופלר הנוצר על ידי המהירות המסלולית של הכוכבים, מובחנים היטב במערכות כאלו. במקרה כזה רואים ירידה מחזורית בעוצמת האור הנמדדת מן המערכת. ליקוים חלקיים מובחנים במערכות שמישור ההקפה שלהן אינו נמצא לגמרי על קו הראייה שלנו.
קיימים קטלוגים שונים לרישום כוכבים כפולים, המוכרים ביותר ביניהם הם
(ADS (New General Catalog of Double Stars ו-Sigma על שם האסטרונום הגרמני-רוסי W. Struve.
דוגמאות לכוכבים כפולים
אלביראו, אחד המפורסמים שבכוכבים הכפולים, אם לא המפורסם שבהם. ניתן להפרדה גם בטלסקופ קטן, ויש קונטרסט צבעים מרשים בין שני הרכיבים.
קסטור
GJ 1005
55 בסרטן
61 בברבור
KIC 9832227
SCR 1845-6357
HR 6801
ראו גם
מערכת מרובת כוכבים
אסטרואיד כפול
קישורים חיצוניים
הרצאות וידאו על כוכבים כפולים, באתר המועדון האסטרונומי
*
קטגוריה:אסטרופיזיקה | 2023-06-05T07:19:25 |
אלכסיוס קומננוס | REDIRECT אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית | 2009-01-15T21:57:34 |
המאה ה-11 | המאה ה-11 היא התקופה שהחלה בשנת 1001 והסתיימה בשנת 1100 (בין התאריכים 1 בינואר 1001 ל-31 בדצמבר 1100). בתקופה זו החלו ימי הביניים הנורמניים. המאה הייתה המאה הראשונה של האלף השני לספירה.
אירועים בולטים בעולם
תחילת המאה – ראטי מבית בר'וואשי, מתבסס ברצ'ה בראש השושלת הדוכסית, בית קחברידזה.
1000 – סנצ'ו השלישי מלך נווארה (985 לערך – 18 באוקטובר 1035), עולה על כס ממלכת אראגון, שעליה ימלוך עד מותו.
1010-1008 – בשנת 1008 השושלת הע'זנווית העולה במרכז אסיה, המתרחבת בכוחה והשפעתה האזורית, כבשה מספר מלכויות קטנות בצפון מערב תת היבשת ההודית. בשנת 1010 התחילה את פלישתה אל תוך תת-היבשת ההודית.
1008 – מורסקי שיקיבו מסיימת לכתוב את "מעשה גנז'י", אחד מהרומנים המוקדמים והמפורסמים ביותר.
1044-1017 – תחילת התגבשותה של האמונה הדרוזית במצרים.
1025 – פלישה מוצלחת של שושלת צ'ולה מדרום הודו לאזור אינדונזיה ומלזיה הייתה נקודת מפתח בהתפשטותה של התרבות ההודית בדרום מזרח אסיה.
1060-1027 – גל קור מתמשך במערב אסיה, שיוצר תקופה מתמשכת של בצורת ורעב, שגורמת בתורה לעימותים אלימים רבים.
שנות ה-30 – תיעודים שונים מהעיר נישאפור, שהייתה בין הערים הגדולות במזרח התיכון, מתארים את חורבן העיר, וחורבנם של יישובים סמוכים נוספים, בעקבות פשיטות של נוודים אלימים אשר מחפשים מזון, על רקע בצורת מתמשכת. מסתיים תור זהב תרבותי בערים ע'זני, בגדאד, נישאפור וח'וראסאן.
1038 – על רקע מהומות אלימות ורעב בשטחי השושלת הבויהית, נסגרות ישיבות חשובות של יהדות בבל, ביניהן הישיבות של סורא ופומבדיתא. בשנים שלאחר מכן נסגרת גם הישיבה של בגדאד.
1040 – עמי נוודים שונים ממערב ומרכז אסיה מתאחדים תחת הנהגת הסלג'וקים, ויוצאים למלחמה כנגד מנהיגים מקומיים, ביניהם מנהיג ח'וראסאן ואימפריה מקומית שמקומה היה בעיר ראזני שבאפגניסטן המודרנית. הצבא האימפריאלי שיוצא נגד הנוודים לא מצליח להשיג אספקה, והסלג'וקים זוכים בניצחון מפואר.
שנות ה-40 – שבטים פצ'נגים פושטים לאורך שנות ה-40 של המאה ה-11 על ביזנטיון, מה שמוביל את הביזנטים לשלם לפצ'נגים דמי כופר כדי שיפסיקו את המתקפות, ודבר זה מוביל בתורו לנפילת ערך המטבע של הביזנטיון, שהיה המטבע היציב ביותר עד לשנים האלו. במהלך 2 עשורים מאבד המטבע 27% מערכו.
1055 – ב-18 לדצמבר נכנסת ההנהגה הסלג'וקית לבגדאד, ולאחר כמה שנים של מאבקים פנימיים, מייסדים את השושלת הסלג'וקית.
שנות ה-50 – במהלך כמה שנים ספורות בסוף שנות ה-50 של המאה ה-11 נהרגים, על פי ההערכות, שליש מהתושבים באזור עיראק-איראן-ח'וראסאן, בגלל שילוב של רעב כבד, מלחמת אזרחים ומגפה קטלנית.
1057 – בעיות כלכליות המקשות על מימון שוטף לצבא הביזנטי יוצרת מחלוקות פוליטיות פנימיות חריפות באימפריה הביזנטית, אשר מגיעות לשיאן במלחמת אזרחים שפורצת בשנת 1057.
1066 – ויליאם הכובש מנורמנדי כובש את בריטניה, אחרי ניצחון בקרב הייסטינגס.
1073 – הסלג'וקים השתלטו על שטחים נרחבים במערב אסיה, מסוריה, דרך ירושלים ועד מכה. במהלך כיבוש זה נאלצה ישיבת גאון יעקב להימלט מישראל, ובכך תמה ההנהגה היהודית-ישראלית עד לתקופה הטרום-מודרנית.
1077 – ההליכה לקנוסה: האפיפיור גריגוריוס השביעי מוחל להיינריך הרביעי.
1096 – האפיפיור אורבן השני מכריז על מסע צלב לשחרור המקומות הקדושים בארץ ישראל מידי המוסלמים.
1099 – מסע הצלב הראשון מסתיים בכיבוש ירושלים.
לאורך המאה מתפשטת הנצרות באירופה, ומתחזקת בבוהמיה ונורווגיה, שמקבלות בהדרגה את הנצרות כדתן הרשמית.
במאה זו התפתחו והשתדרגו נתיבי המסחר באירופה, ואפשרו סחר יעיל יותר על המסלול בין אזור ונציה לארצות השפלה. אף על פי כן שדרוג זה לא תרם באופן משמעותי לעליה ברמת החיים.
ערים חדשות
אוסלו (1048)
ברגן (1070)
האנוי (1010)
מרקש (1069)
אישים בולטים
ויליאם הכובש
סלג'וק, אבי השושלת הסלג'וקית.
קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס (1000 לערך – 11 בינואר 1055), קיסר האימפריה הביזנטית
אישים בולטים ביהדות
ממוזער|בית הכנסת בוורמסשמואל הנגיד
רבנו גרשום מאור הגולה
רבנו חננאל
שלמה אבן גבירול
רי"ף
רש"י (רבי שלמה יצחקי) (1040 בקירוב – 1105).
משה אבן עזרא משורר, פייטן, ופילוסוף ביהדות ספרד.
רבנו בחיי אבן פקודה, מחבר חובות הלבבות.
רבי יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי.
תגליות והמצאות
שנות ה-40 – אומן סיני מפתח סוג ראשוני דפוס.
1088 – תיעוד ראשון בכתובים למצפן מגנטי בסין.
מופיעות במזרח אסיה גרסאות קדומות של מכונות לעיבוד תעשייתי של ברזל.
עבודתו של איבן סינא, הקאנון של הרפואה , התפרסמה בהדרגה ברחבי העולם והשפיעה רבות על תפיסות הרפואה למשך מאות שנים.
תרבות ואמנות
לאורך המאה נבנים באזור הודו המקדשים החשובים ביותר מבין המקדשים של קהג'וראהו.
תור הזהב של האסלאם. בתקופה זו פורחת בארצות המוסלמיות, בין היתר, אמנויות של שירה ופרוזה, לצד התפתחות בתחומים כמו פילוסופיה, מדע ותאולוגיה. בתקופה זו שגשגה השירה האפית. במאה זו התבצע ניתוח פילולוגי יוצא דופן ברמת היסודיות שלו, של חקר האמנות והשירה על ידי עבד אל-קאהיר אל-ג'ורג'אני . צפון מערב הודו, לימים פקיסטן וסביבתה, הפכה בתקופה זו למרכז הספרות האיסלאמית, כאשר ערי המזרח, דלהי, אגרה וע'זני היו בין בירות התרבות החשובות של התקופה. מאה זו עמדה במפנה בנורמות המוסלמיות לגבי מבני הנצחה, ובהמשך למגמה שמתחילה בהדרגה בסוף המאה ה-10, התחילו להיבנות בארצות האסלאם מאוזוליאומים, במיוחד באזור איראן ועיראק המודרניות. במקביל עלתה תנועה שלמה בתוך האסלאם שיצרה אסלאמיזציה של מקומות וגיבורים אזוריים וקשרה אותם במסורות אסלאמיות כקדושים. בנוסף, החלה תופעה נרחבת של מבני מדרסה וחזרו להיבנות מבני ריבאט מבוצרים, לצד התפתחויות נוספות במצודות, מבני ביצור עירוניים ובנייה פרקטית כמו גשרים ובניית חאנים עבור שיירות סוחרים.
עלה במאה זו מעמדה של הפרסית בתור שפה ספרותית מקובלת בעולם על חשבון השפה הערבית.
1040 – ייסוד מבשלת הבירה וייהנשטפאן בפרייזינג, גרמניה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
המאה ה-11 | 2024-08-29T17:23:44 |
RRNA | שמאל|ממוזער|300px|מודל ממוחשב של יחידה 50S של ריבוזום פרוקריוטי. בכחול: חלבונים; בכתום: rRNA
rRNA (קיצור באנגלית של Ribosomal RNA; בעברית: רנ"א רִיבּוֹזוֹמִי) הוא אחד מסוגי ה-RNA הנמצאים בתאיהם של יצורים חיים.
ה-rRNA, יחד עם מספר חלבונים, הקשורים יחדיו בקשרי גופרית, מרכיב את הריבוזומים, האברונים בהם מיוצרים כל החלבונים בתא לפי תבנית הנוקלאוטידים שנושא ה-mRNA. עקב מספרם הרב של הריבוזומים, מהווה ה-rRNA בין 80% ל-90% מהמסה הכוללת של ה-RNA בתא ומקודד על ידי גנים רבים.
ייצור rRNA
בחיידק Escherichia coli קיימים שבעה גנים המקודדים ל-rRNA; באאוקריוטים פשוטים קיימים בין 100 ל-200 גנים כאלו, וביצורים מפותחים—כמה מאות. ביצורים איקריוטיים נמצאים הגנים המקודדים ל-rRNA ברובם באזור מסוים בגנום; אל אזור זה, הקרוי לעיתים rDNA, נצמד הגרעינון, אברון שתפקידו לסנתז את הריבוזומים. אזורי ה-rDNA מפוזרים בגנום האנושי על גבי חמישה כרומוזומים.
הריבוזום מורכב מיחידה גדולה ומיחידה קטנה; היחידות כשלעצמן מורכבות ממספר גדילי rRNA נפרדים.
מספר גדילים שונים של rRNA מקוּדדים על ידי גן בודד; גן זה עשוי לקודד ל-rRNA של היחידה הקטנה ושל היחידה הגדולה יחדיו; סידור הגדילים השונים מתבצע לאחר השעתוק. הגנים משועתקים לשתי יחידות והריבוזום מסודרים באשכולות על גבי ה-DNA. ריבוי הגנים ביצורים השונים שהוזכר לעיל הוא למעשה הכפלה של גנים אלו; ביצורים מפותחים קיימים מאות עותקים זהים של הגנים ל-rRNA.
לאחר שעתוק הגנים ל-rRNA נוצר באיקריוטים תעתיק המכונה pre-rRNA, "קדם rRNA". תעתיק זה עובר מספר תהליכי עיבוד לפני קבלת ה-rRNA הסופי. תהליכי העיבוד, המתרחשים בגרעינון, מתבצעים בעיקר על ידי RNA") snoRNA גרעינוני קטן"). תהליכי העיבוד כוללים:
חיתוך של ה-pre-rRNA לגדילים קטנים יותר. כל גן מקודד באופן משותף, כאמור, לגדילי rRNA המשתייכים ליחידה הקטנה וליחידה הגדולה של הריבוזום. לאחר השעתוק נחתך ה-pre-rRNA לגדילים המתאימים
שינויים בנוקלאוטידים. ב-rRNA קיימים ריבונוקלאוטידים מיוחדים התורמים למבנה המרחבי של הריבוזום. כך, למשל, מומר הבסיס אורציל באיזומר פסאודואורציל. בנוסף מתבצעת מתילציה במקומות שונים ב-rRNA.
ביצורים איקריוטיים מוקדש האנזים RNA פולימראז I לשעתוקם של הגנים המקודדים ל-rRNA (את הגנים המקודדים לחלבון משעתק RNA פולימראז II, ואת הגנים ל-tRNA, וכן לסוג בודד של rRNA, משעתק RNA פולימראז III). הקדשת אנזים ייחודי לייצור rRNA מבטיח ייצור מהיר ויעיל ואספקה שוטפת של הכמויות הרבות של rRNA הדרושות לקיום התא. RNA פולימראז I נקשר אך ורק לקדמים השייכים לגנים של rRNA, ולפיכך "דעתו אינה מוסחת" על ידי שאר הקדמים בגנום.
תפקיד
גודלם של גדילי rRNA המרכיבים את היחידה הקטנה של הריבוזום נע בין 1500 ל-1900 נוקלאוטידים. ה-rRNA של היחידה הגדולה מונה בין 2900 ל-4700 נוקלאוטידים. ה-rRNA מהווה תשתית למבנה הריבוזום ומקנה נקודות אחיזה לחלבונים הרבים הבונים את הריבוזום. עם זאת, ל-rRNA גם תפקיד קטליטי: הוא מזרז את התגובה המביאה ליצירת קשר פפטידי בין חומצות האמינו. במשך שנים סברו החוקרים כי חלבוני הריבוזום אחראיים לכך; גילוי הפעילות הקטליטית של rRNA חולל מהפכה בביולוגיה המולקולרית. rRNA חיוני, לפיכך, לבניית החלבון.
ה-rRNA הוא בעל קצב שינוי מאוד איטי, ולפיכך משמש בקביעת מרחקים פילוגנטיים (קרבה אבולוציונית) בין ממלכות ומערכות בעולם החי. למרות הצורך בכמות רבה של rRNA בתא, התגלה כי בזבוב הפירות ובצפרדע ניתן להשתיק או למחוק כמחצית מהגנים המקודדים ל-rRNA מבלי שייגרם נזק ליצור.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חומצות גרעין | 2024-06-04T19:14:25 |
רנ"א מעביר | REDIRECT tRNA | 2005-03-04T10:30:35 |
מסגרת הקריאה הפתוחה של הגן | REDIRECT מסגרת קריאה#מסגרת קריאה פתוחה | 2011-05-12T04:29:51 |
אקסון (גנטיקה) | שמאל|ממוזער|300px|תהליך הוצאת האינטרונים מה-pre-mRNA (הגדיל העליון) וחיבור האקסונים האחד לשני נקרא שחבור
בגנטיקה, אקסון (באנגלית: Exon) הוא רצף נוקלאוטידים ב-DNA המהווה חלק מה-mRNA הבוגר לאחר ששאר חלקי הגן אשר קרויים אינטרונים מוצאים החוצה בתהליך של splicing
המושג נטבע על ידי וולטר גילברט ב-1978 והוא נגזר מהמילה Expressed באנגלית, "מבוטא". יחד עם זאת, לא בהכרח מתורגם כחלק מהחלבון. (ייתכן ונמצא ב-mature mRNA בקצה 5'-UTR או 3'-UTR)
היות שאינטרונים מופיעים כמעט באופן בלעדי ביצורים איקריוטיים, הרי שבחיידקים ובנגיפים המושג "אקסון" אינו רלוונטי; לחלופין ניתן לומר כי גן שאינו מכיל אינטרונים מורכב מאקסון בודד. האקסונים מהווים חלק קטן מרוב הגנים האיקריוטיים (בין אחוז לאחוז וחצי מכלל הגנום); רוב הנוקלאוטידים בכל גן משתייכים לאינטרונים. קצוות הגן הם תמיד אקסונים; האינטרונים מופיעים בפנים הגן בלבד. לאחר תהליך השעתוק, בו נבנה גדיל mRNA לפי תבנית ה-DNA, נחתכים האינטרונים מה-mRNA והאקסונים מחוברים האחד לשני בתהליך הקרוי שחבור. לפיכך, האינטרונים אינם זוכים לצאת מגרעין התא אל הריבוזומים ולהיות מתורגמים לחומצות אמינו, אבני הבניין של החלבונים. גדיל mRNA שטרם עבר שחבור נקרא pre-mRNA או hnRNA.
בין גנים המשתייכים למשפחה מסוימת קיימת בדרך כלל זהות רבה באקסונים, זאת לעומת שוני באינטרונים. היות שהאקסונים מקודדים לחלבונים, הרי שקיים "צורך" אבולוציוני לשמר את רצף הנוקלאוטידים ככל שניתן; באינטרונים לא קיים צורך זה והם לפיכך מועדים יותר לשינוי. הדבר נכון גם לגבי גנים הומולוגיים ביצורים שונים; בדרך כלל קיימת זהות רבה באקסונים של גנים אלו, זאת לעומת אינטרונים שונים לחלוטין.
אקסון ביצורים מפותחים מקודד בממוצע לכחמישים חומצות אמינו. הגן המקודד לחלבון האנושי טיטין מכיל את מספר האקסונים הרב ביותר בטבע—178—וכן את האקסון הארוך ביותר בגנום האנושי—17,000 נוקלאוטידים. טיטין מורכב מכ-27,000 חומצות אמינו. אקסונים מקודדים לעיתים קרובות לאזורים (או "תת-יחידות") בעלי מבנה ותפקיד מוגדר בחלבון. הדוגמה הקלאסית לתופעה זו היא הגנים המקודדים לנוגדנים של מערכת החיסון. כל אזור מוגדר בנוגדן (האזור הקבוע והאזור המשתנה, למשל) מקודד על ידי אקסון נפרד.
סך כל האקסונים בגנום מסוים מכונים אקסום (exome).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:גנטיקה מולקולרית | 2022-11-20T06:32:11 |
איסוף זבל (מדעי המחשב) | איסוף זבל (באנגלית: Garbage collection) הוא תהליך שבו סביבת הריצה של תוכנית מחשב משחררת באופן אוטומטי זיכרון שהוקצה דינאמית ואין בו עוד צורך.
המנגנון הומצא ויושם לראשונה בשנת 1959 על ידי ג'ון מקארתי עבור שפת Lisp. איסוף זבל נפוץ בשפות תכנות מונחות-עצמים מודרניות כגון Java ו-#C, וכן בשפות המורצות על ידי מפרש כמו Perl, פייתון, PHP ו-JavaScript. יש שפות כגון עדה ושפת D (ובמידה מסוימת גם Delphi) המאפשרות למתכנת לבחור אם להשתמש במנגנון זה או לנהל הקצאות ושחרור זיכרון באופן עצמאי.
בהקשר הנוכחי, "זבל" הוא כל מקטע זיכרון שהוקצה באופן דינמי ואין בו ולא יהיה בו שימוש נוסף בתוכנית. מצב בו זיכרון "זבל" לא משוחרר מכונה "דליפת זיכרון" (Memory leak) ועלול להביא למצב בו משאבי הזיכרון שהתוכנית משתמשת בהם הולכים וגדלים ובסופו של דבר אף לקריסה (הפסקת ריצה לא מתוכננת) של התוכנית.
איסוף זבל חוסך מהמתכנת את המעקב אחר זיכרון שהוקצה במהלך ריצת התוכנית ואת שחרורו באופן מפורש. באופן עקרוני, יש קושי עצום להגדיר שפת תכנות המכילה רפרנסים (או מצביעים) כך שתהיה בעלת טיפוסיות חזקה ובטוחה, אם היא הכוללת שחרור זיכרון מפורש (במקום איסוף זבל).
חסרונו הבולט של המנגנון הוא תוספת מסוימת של תקורות בביצועי התוכנית בפועל, ובמיוחד התנהגות לא דטרמיניסטית של זמן הריצה באופן שאיננו ברור מקוד התוכנית, היבט משמעותי במיוחד עבור תוכניות זמן אמת. בנוסף, מנגנוני איסוף זבל לא מזהים דליפת זיכרון שנובעת מהחזקה של אובייקטים שאינם בשימוש בתוך מבני נתונים (כגון רשימה) שנמצאים בשימוש, ואינם יכולים למנוע דליפת זיכרון מסוג זה.
יישום איסוף אוטומטי בשפות תכנות
רוב שפות התכנות המודרניות כגון Java, Basica, Lisp, פייתון, C# (כחלק מכלל פלטפורמת ה-NET.), Ruby וג'וליה משחררות את המתכנת מניהול מפורש של שחרור הזיכרון שהוקצה, ומותירה את הניהול למנגנון איסוף זבל שמתבצע בזמן ריצה.
שפת C לא מגדירה איסוף זבל, ועל המתכנת מוטלת האחריות לשחרר באופן מפורש כל זיכרון שהוקצה. עם זאת, השפה לא אוכפת בזמן קומפילציה את ניהול הזיכרון. מסיבה זו, דליפות זיכרון הן בעיה חמורה ושכיחה ביותר בתכנות בשפת C, וישנן תוכנות מיוחדות שמטרתן לעזור לאתר דליפות זיכרון.
בשפת ++C, בדומה לשפת C, לא קיים איסוף זבל אוטומטי, אבל ניתן לדמות איסוף זבל אוטומטי באמצעות "מצביעים חכמים", אובייקטים שעוטפים מצביעים רגילים ומנהלים את איסוף הזבל של הזיכרון אליו הם מצביעים באופן אוטומטי (למשל באמצעות מניית התייחסויות). מנגנון זה פותר חלק מהבעיות הקשורות בדליפת זיכרון, אך לא מאפשר לטפל באופן אוטומטי בכל תבנית של ניהול זיכרון.
שפת Rust אוכפת בזמן קומפילציה, דרך מערכת הטיפוסים, ניהול חוקי של הזיכרון. בכך הופכת השפה את איסוף הזבל בזמן ריצה לטריוויאלי, ומשיגה יעילות יחד עם היעדר דליפות זיכרון. המחיר הוא מערכת טיפוסים מורכבת ולעיתים לא אינטואיטיבית, שדורשת השקעה משמעותית על מנת לקמפל תוכניות.
טכניקות איסוף זבל אוטומטי
קיימות שתי טכניקות עיקריות של איסוף זבל אוטומטי.
סימון ומחיקה
טכניקה אחת, הקרויה "סימון ומחיקה" (Mark and sweep). בשיטה זו, אחת לכמה זמן מתעורר תהליך שעובר על האובייקטים שנמצאים בשימוש כרגע (בשפות תכנות בדרך כלל מדובר באובייקטים סטטיים וגלובליים ואובייקטים במחסנית). התהליך רץ על כל ההצבעות שנמצאות בשימוש אל אובייקטים הנמצאים בזיכרון באזור הערימה (heap) שהוקצו דינמית, ומסמן את כל האובייקטים שעבר דרכם כאובייקטים בשימוש. לבסוף, כל האובייקטים שאינם מסומנים נמחקים.
היתרונות העיקריים של שיטה זו:
עובד על כל סוג של מבנה נתונים
אינו דורש הרבה זיכרון נוסף לצורך הפעלה
אין תקורה של זמן על יצירה ומחיקת אובייקטים
החסרונות העיקריים של סימון ומחיקה:
כאשר התהליך מתעורר, ביצועה של התוכנית מושהה עד שאיסוף הזבל מסתיים. השהיה זו יכולה להיות מורגשת כאשר ישנם הרבה אובייקטים בזיכרון. לא מתאים ליישומי זמן אמת.
כאשר ישנה כמות גדולה מאוד של אובייקטים בזיכרון, התהליך יכול להיות מאוד בזבזני מבחינת זמן.
מניית התייחסויות
טכניקה נוספת הקרויה "מניית התייחסויות" (Reference counting) מבוססת על כך שלכל אובייקט יש מונה הסופר את מספר המצביעים שמתייחסים אליו. ברגע שמספר ההתייחסויות יורד ל-0, האובייקט מוחק את עצמו באופן אוטומטי.
היתרונות של שיטה זו:
תהליך ניהול הזיכרון מתרחש באופן מיידי ואובייקטים שאין בהם צורך נמחקים ברגע שההתייחסות אליהם מוסרת
אין צורך בהרצת תהליך המעכב את ריצת התוכנית
יעיל יותר כאשר ישנו מספר רב של אובייקטים בזיכרון
פשוטה למימוש.
החסרונות של שיטה זו:
לא עובד נכון כאשר ישנה הצבעה מעגלית, כלומר אובייקט A מצביע על B ואובייקט B מצביע על A. ישנה דרך לתקן בעיה זו, אולם יש לכך עלות נוספת בביצועים.
פחות יעיל מבחינת זיכרון בשל הצורך להחזיק מונה התייחסויות עבור כל אובייקט.
יש צורך לשנות את ערכו של המונה בכל פעם שמוסיפים או מוחקים מצביע המתייחס לאותו האובייקט.
בשל פשטותה היא נמצאת בשימוש במספר רב של סביבות ריצה, כגון פרל, פייתון, PHP ועוד.
איסוף זבל ב-.NET וב-Java
כאמור לעיל, מספר שפות משתמשות במנגנון איסוף זבל אוטומטי. המכונה הווירטואלית מחייבת שכל האובייקטים יוקצו בערימה המנוהלת (managed heap). המתכנת לא משחרר אובייקטים מהערימה, אלא הם משוחררים אוטומטית כאשר לאפליקציה אין עוד שימוש בהם. האלגוריתם שבו מתבצע איסוף הזבל ב-.NET הוא סימון ומחיקה.
Finalization
אוסף הזבל מתמודד בהצלחה עם מעקב אחר אובייקטים שהאפליקציה יוצרת לצורך שחרורם, אך נכשל בהתמודדות עם משאבים בלתי מנוהלים, כגון חלון, חיבור לקובץ או לרשת. את המשאבים הללו יש לשחרר ידנית בסיום השימוש בהם. בפלטפורמת .NET ובשפת Java קיימת השיטה Object.Finalize, שיטה שאוסף הזבל מריץ על האובייקט כדי לנקות את המשאבים הבלתי מנוהלים של אותו אובייקט, לפני שהוא משחרר את הזיכרון של האובייקט. מאחר שהשיטה הבסיסית אינה עושה דבר, על המתכנת לדרוס אותה (override) אם יש צורך בשחרור משאבים פרטני. להבדיל מ-destructor, שיטת ה-Finalize נקראת כאשר אוסף הזבל מגיע לניקוי האובייקט, בעוד ה-destructor מתבצע מיידית כאשר האובייקט יוצא משימוש.
שיטה זו מעכבת את עבודתו של אוסף הזבל האוטומטי, שכן הוא יצטרך לעבור על האובייקט בשני "סיבובים" לפני שהאובייקט ישוחרר לחלוטין. כאשר אובייקט חדש, לו יש שיטת Finalize, מוקצה בערימה, מתווסף מצביע לאובייקט ב-Finalization queue (תור ה-Finalization). כאשר יש לשחרר את האובייקט, אוסף הזבל יחפש בתור מצביע לאותו אובייקט, ולאחר שיימצא, יעביר את המצביע לאובייקט אל תור אחר - Freachable queue - וטכנית האובייקט לא ייחשב זבל. בסיום שלב המחיקה (sweep), אוסף הזבל מריץ את שיטת ה-Finalize של כל אובייקט בתור ה-Freachable. בסיבוב הבא של אוסף הזבל, האובייקטים שהופעלה שיטת ה-Finalize שלהם יזוהו כזבל אמיתי, ולבסוף ישוחרר הזיכרון שהוקצה להם. לכן, מומלץ להשתמש בשיטת ה-Finalize רק בעת צורך, משום שהם גורמים לאובייקטים להשתחרר מהזיכרון מאוחר יותר, ובכך לבזבוז זיכרון: נדרשים שני סיבובים של אוסף הזבל על מנת לפנותם.
שיפור ביצועים
Weak Reference
מצביע חלש (Weak Reference) עוזר להוריד לחץ של אובייקטים גדולים על הערימה המנוהלת. כפי שצוין, אובייקט שיש לו מצביע רגיל (הנקרא מצביע חזק) לא ישוחרר על ידי אוסף הזבל, מכיוון שלאפליקציה יש גישה אליו. אך כאשר לאובייקט יש רק מצביעים חלשים, אוסף הזבל כן ישחרר את הזיכרון, אף על פי שעדיין קיים מצביע לאזור ההוא בזיכרון. לכן, כאשר התוכנה תנסה לגשת לאזור ההוא בעזרת אותם מצביעים חלשים, הניסיון ייכשל. אם קיימים מצביעים חזקים וחלשים לאובייקט מסוים הוא לא ישוחרר. אחד השימושים למצביעים חלשים הוא כאשר יש רצון לחסוך בזיכרון, בדרך כלל כשהתוכנה מתעסקת באובייקטים שתופסים מקום גדול בזיכרון, לדוגמה, מיפוי של דיסק קשיח בעזרת עץ - לכל אחד מהצמתים בעץ יהיה מצביע חלש. לפני גישה לכל אחד מהם תהיה בדיקה האם הוא שוחרר על ידי אוסף הזבל או לא, ובמידה שכן, הצומת ההוא בלבד ימופה. ההשלכה לדרך עבודה זו היא אמנם הורדת יעילות זמן הריצה של התוכנה, אך הקטנת הנפח שיתפוס בזיכרון.
דורות
אחד המאפיינים של אוסף הזבל האוטומטי שנועד באופן בלעדי לשיפור הביצועים הוא חלוקת האובייקטים בזיכרון לדורות. החלוקה לדורות מתבססת על שתי עובדות שנמצאו, באופן אמפירי, במגוון תוכנות ושפות:
לאובייקטים חדשים יש נטייה "לחיות" זמן קצר.
ככל שאובייקט "מבוגר" יותר, כך הוא ישרוד יותר זמן.
המשמעות של חלוקה לדורות היא שערימת הזיכרון מחולקת לדורות. לכל האובייקטים החדשים שמוקצים, מתווסף מצביע לערמה של הדור הראשון (דור 0). כאשר הערימה מתמלאת, יבוצע איסוף אוטומטי, וכל המצביעים לאובייקטים ששורדים בערימה זו, מועברים לערימה של הדור הבא (דור 1). משום שרוב האובייקטים שורדים זמן קצר, רק אחוז קטן מהם יעברו לדור הבא. לכן, נדרש מספר רב של איסופים על הערימה של דור 0 כדי שהערימה של דור 1 תעורר את ריצת האוסף עליה. באותו האופן גם מתנהל המעבר של מצביעים בין דור 1 ו-2, וכך הלאה.
לפיכך, חלוקת הערימה לדורות, וריצת האוסף בעיקר על הערימה הראשונה, מקטין בהרבה את זמן הריצה של אוסף הזבל האוטומטי, מכיוון שהוא לא נדרש לעבור על כל האובייקטים בכל הדורות, אלא רק על אחד מהם, והרי שההנחה היא שאובייקטים מבוגרים גם ישרדו את האיסוף הבא, אין, לכאורה, צורך לבדוק אותם.
ראו גם
מצביעים חכמים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
3. סימון ומחיקה ב-.NET
קטגוריה:תכנות
קטגוריה:זיכרון מחשב | 2024-03-27T15:17:25 |
קודון | שמאל|ממוזער|250px|סכימה של כל הקודונים וחומצות האמינו שהם מקודדים אליהם
שמאל|ממוזער|250px|סדר הופעת שבעה קודונים על קטע קצר ב-mRNA
קודון הוא רצף של 3 נוקלאוטידים שנמצא ב-DNA וב-mRNA, המקודד לחומצת אמינו מסוימת או לסיום התרגום. החומר התורשתי נקרא בשלשות נוקלאוטידים הנקראות קודונים, לפי כללי הקוד הגנטי. מסיבה זו גורמת מוטציית הוספה או החסרה להסטת מסגרת, המשבשת את קריאת הגן ממקום המוטציה והלאה.
מתוך 64 הקודונים המתקבלים מצרופים שונים של ארבעת הבסיסים החנקניים המצויים בחומר התורשתי, 61 מקודדים ל-20 חומצות האמינו, ועל כן רוב חומצות האמינו מקודדות על ידי יותר מקודון אחד. גמישות זו באה לידי ביטוי בעיקר בנוקלאוטיד השלישי, ולכן לעיתים קרובות מוטציות בנוקלאוטיד זה לא יובילו לשינוי במבנהו הראשוני של החלבון (דהיינו, רצף חומצות האמינו המרכיבות אותו) כלל. שלושת הקודונים הנותרים משמשים כקודוני סיום המקודדים לסיום תהליך התרגום.
הקודון AUG משמש, בנוסף לקידוד למתיונין כקודון פתיחה, המציין היכן יש להתחיל את התרגום. כל חלבון למעשה מתחיל בחומצה האמינית מתיונין אלא אם כן מיד לאחר ייצורו הוא עובר תהליך הקוטע ממנו חומצה אמינית זו.
בחלק מהתאים בהם יש חומצה אמינית לא שגרתית שמשולבת בחלבונים, אחד מהקודונים המקודד באופן שיגרתי להפסקת ייצור החלבון, מקודד בתאים אלה לאותה חומצה אמינית בלתי שגרתית. לדוגמה, בתאים שבהם יש סלנוציסטין, הקודון UGA מקודד לחומצה אמינית זו ולא להפסקת ייצור החלבון.
הערות שוליים
קטגוריה:גנטיקה מולקולרית
fa:کد ژنتیکی | 2022-07-10T17:34:55 |
רקומבינציה של החלפת סוג הנוגדן | REDIRECT נוגדן | 2006-02-25T09:47:53 |
אקסון | 2015-10-05T15:56:24 | |
היפרמוטציה של תאי הגוף | היפרמוטציה של תאי הגוף (או היפרמוטציה סומטית; באנגלית: Somatic Hypermutation או SHM בקיצור) היא תופעה באימונולוגיה.
לאחר שתא B פוגש אנטיגן שיש לו ספציפיות כלפיו הוא מתחיל במיטוזה ומתפתח לשבט של תאים רבים שיש להם ספציפיות מסוימת כלפי אותו האנטיגן. מוטציות נקודתיות קורות באופן מוגבר (פי 105–106 יותר מהסיכוי הרגיל) במיוחד במקטע ה-"V", שהוא האזור קושר האנטיגן; חלק מהמוטציות יקנו אפיניות גבוהה יותר של הנוגדן כלפי האפיטופ; אלו הן מוטציות מועדפות, המקבלות תשדורות חיוביות על ידי ציטוקינים, ומקנות לתת השבט שבו הופיעו הישרדות מוגברת, תת-השבט עשוי להיות מבוטא יותר, ואף לקחת את מקומו של שבט האב. התוצאה היא התבגרות של האפיניות, שפירושה יצירה של נוגדנים בעלי אפיניות גוברת כלפי האנטיגן.
קטגוריה:אימונולוגיה
קטגוריה:גנטיקה
קטגוריה:תא | 2024-01-10T16:41:13 |
שבט (ביולוגיה) | הפניה שיבוט | 2006-08-18T14:57:06 |
אפיניות (כימיה) | אפיניות (באנגלית: Affinity) או זיקה היא מונח בכימיה המתאר את מידת החוזק שבה מולקולה אחת קושרת מולקולה אחרת.
בפיזיקה כימית ובכימיה פיזיקלית, זיקה כימית היא התכונה האלקטרונית שבאמצעותה חומרים כימיים שונים מסוגלים ליצור תרכובות כימיות. זיקה כימית יכולה להתייחס גם לנטייה של אטום או תרכובת להתאחד על ידי תגובה כימית עם אטומים או תרכובות בהרכב שונה.
נהוג להשתמש במונח בין השאר כדי לתאר:
קישור מולקולת נוגדן לאפיטופ (דטרמיננטה אנטיגנית).
קישור גורם שעתוק ל-DNA.
קישור מולקולת תרופה למטרתה.
כל האינטראקציות שאחראיות לכך הן אינטראקציות לא קוולנטיות:
קשרים יונים דוגמת המשיכה בין חומצות אמינו בעלות מטענים מנוגדים (משיכה של מולקולה שלילית למולקולה חיובית).
קשרי מימן
קשרים הידרופוביים
מידת האפיניות נקבעת בהתאם לגודלו של קבוע דיסוציאציה . לשם כך, נהוג להשתמש בטכניקה של דיאליזה בשווי משקל.
ראו גם
קבוע דיסוציאציה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:כימיה פיזיקלית | 2023-09-25T11:12:48 |
מינור (אלגברה ליניארית) | ממוזער באלגברה ליניארית, מינור של מטריצה ריבועית נתונה הוא המטריצה המתקבלת ממחיקת שורות ועמודות במספר שווה. את המטריצה המתקבלת ממחיקת השורה ה- והעמודה ה- ב-, מסמנים ב- או ב-. לעיתים מעדיפים להגדיר מינור דווקא כדטרמיננטה של מטריצה זו. לדוגמה, עבור המטריצה ,
המינור שווה למטריצה , או (לפי ההגדרה השנייה) שווה לסקלר .
אם השורות והעמודות הן בעלות אותם מספרים סידוריים, המינור הוא מינור ראשי, למשל עבור המטריצה המוזכרת לעיל, המינורים הראשיים (לפי ההגדרה הראשונה) שלה הם .
אחד השימושים העיקריים של מינורים הוא בנוסחת קרמר, המאפשרת לחשב את המטריצה ההפכית למטריצה נתונה, באופן הבא: (נוסחה זו מתקבלת גם מן המשפט המרכזי עבור המטריצה המצורפת). שימוש נוסף הוא שיטת חישוב לדטרמיננטה הנקראת "פיתוח לפי מינורים".
ראו גם
דטרמיננטה
מטריצה מצורפת
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגברה
קטגוריה:אלגברה ליניארית | 2024-10-01T01:54:44 |
כלורופלסט | שמאל|ממוזער|250px|צילום של כלורופלסט במיקרוסקופ אלקטרונים
כְּלוֹרוֹפְּלַסְט (באנגלית: Chloroplast) או פְּלַסְטִידָה יְרֻקָּה הוא פלסטידה המצויה בתאיהם של כמעט כל הצמחים והאצות, והמשמש לביצוע פוטוסינתזה. שמו של הכלורופלסט הגיע מהכלורופיל המצוי בו.
מבנה
לכלורופלסט צורה אליפסית. הוא בנוי משתי ממברנות עשויות שכבה כפולה של פוספוליפידים. הממברנה עוטפת נוזל צמיג הקרוי משתית (סטרומה), בתוכו יש DNA של הכלורופלסט. בסטרומה מסתעפת עוד ממברנה פנימית היוצרת מדורים רבים אשר נערמים זה על זה כצביר של דיסקיות. צבירים אלה נקראים גרנה, וביחיד גרנום. כל דיסקית כזו נקראת תילקואיד.
הכלורופלסט הוא פלסטידה; זהו שם כולל לקבוצה של אברונים המצויים בצמחים ובאצות והמשמשים בתהליכים מטבוליים ובאגירת אנרגיה. הכלורופלסט נמצא רק בתאי צמחים המקיימים את תהליך הפוטוסינתזה (הטמעה). בתהליך זה הכלורופלסט מרכיב גלוקוז ופחמימות אחרות, ממים ומפחמן דו-חמצני על ידי ניצול אנרגיית השמש. אנרגיית השמש נקלטת על ידי פיגמנטים (צבענים). לרוב הפיגמנט הוא כלורופיל אשר צבעו ירוק, אך לעיתים הפיגמנט הוא הפיגמנט הכתום-אדום קרוטנואיד. הכלורופיל מעניק, איפוא, לחלקיו הירוקים של הצמח את צבעם. הכלורופלסט גם מייצר חלק מתנובת ה-ATP של התא, שהוא מולקולה עתירת אנרגיה המאפשרת את התהליכים צורכי האנרגיה בתא.
הוא זה שמביא את צבעו הירוק של הצמח.
התפתחות הכלורופלסט
על פי התאוריה האנדוסימביוטית, חיידקים אווירניים ביצעו אנדוסימביוזה של הכלורופלסט (כמו גם המיטוכונדריון), שנוצר מחיידקים קדומים פוטוסינתטיים, ולא הצליחו לעכלם; אט-אט הכלורופלסט הפך תלותי והחל לקיים סימביוזה עם הפונדקאי שלו עד שהפך לכלורופלסט ה"מודרני". התאוריה נובעת מהדמיון הרב בין הכלורופלסט לבין חיידקים פוטוסינתטיים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מטבוליזם
קטגוריה:מורפולוגיה של צמחים
קטגוריה:אברוני התא
קטגוריה:פוטוסינתזה | 2024-08-15T04:03:59 |
כפל מטריצות | במתמטיקה, במיוחד באלגברה ליניארית, כפל מטריצות הוא פעולה בינארית שמייצרת מטריצה משתי מטריצות. כדי שהכפל יהיה מוגדר, מספר העמודות במטריצה הראשונה חייב להיות שווה למספר השורות במטריצה השנייה. במטריצה המתקבלת, המכונה מטריצת המכפלה, מספר השורות שווה לזה של המטריצה הראשונה, ומספר העמודות שווה לזה של המטריצה השנייה.
כפל מטריצות תואר לראשונה על ידי המתמטיקאי הצרפתי ז'אק פיליפ מארי בינט בשנת 1812, כדי לייצג הרכבה של העתקות ליניאריות המיוצגות על ידי מטריצות. כפל מטריצה הוא אפוא כלי בסיסי של אלגברה ליניארית, וככזה יש לו יישומים רבים בתחומים רבים של מתמטיקה, כמו גם במתמטיקה שימושית, סטטיסטיקה, פיזיקה, הנדסה וכלכלה. חישוב כפל מטריצות הוא פעולה מרכזית בכל היישומים החישוביים של אלגברה ליניארית.
מבוא ותכונות בסיסיות
ממוזער|250px|ערך האיבר הכחול במטריצת הכפל הוא סכום 3 מכפלות:
1. מכפלת התא ירוק השמאלי בתא האדום העליון.
2. מכפלת התא הירוק האמצעי בתא האדום האמצעי.
3. מכפלת התא הירוק הימני בתא האדום התחתון.
באלגברה ליניארית, כפל של מטריצות מוגדר כך שמכפלת המטריצות המייצגות של שתי העתקות ליניאריות היא המטריצה המייצגת את הרכבת ההעתקות.
המכפלה של מטריצות היא אסוציאטיבית ודיסטריביוטיבית ביחס לחיבור, אבל אינה קומוטטיבית (כלומר, לא בהכרח מתקיים ).
המכפלה של מטריצה במטריצה מוגדרת רק כאשר מספר העמודות של שווה למספר השורות של , ואז מספר השורות במכפלה שווה למספר השורות של , ומספר העמודות שווה למספר העמודות של .
הגדרת הכפל
תהיינה מטריצה בגודל ו- מטריצה בגודל . לפי ההגדרה, מכפלתן היא מטריצה AB בגודל , שאבריה מוגדרים לפי הנוסחה .
האיבר בשורה ובעמודה של המכפלה AB מתקבל מהכפלת השורה ה- במטריצה הראשונה בעמודה ה- במטריצה השנייה. מספר האיברים הן בשורה והן בעמודה זהה - ; אחרת הכפל אינו מוגדר. כלומר, דרוש שמספר העמודות במטריצה הראשונה יהיה שווה למספר השורות במטריצה השנייה - מספר העמודות במטריצה השנייה קובע כמה איברים יהיו בכל שורה שלה, ואילו מספר השורות במטריצה הראשונה קובע כמה איברים יהיו בכל עמודה שלה. כאן פעולת הכפל של הווקטורים דומה למכפלה סקלרית רכיב רכיב: כופלים כל זוג איברים בעלי אותו מספר, וסוכמים את כל המכפלות.
התמונה מראה כפל של מטריצה A מסדר במטריצה B מסדר : המטריצה המתקבלת היא מסדר . בתמונה מראים כיצד מחושב האיבר במטריצה: השורה הראשונה במטריצה מוכפלת בעמודה השנייה במטריצה .
קובץ:Matrix multiplication diagram.svg
דוגמאות
כפל מטריצות אינו קומוטטיבי כלומר אינו בהכרח שווה ל-:
בעוד ש
מטריצות מיוחדות
לשתי מטריצות יש תפקיד מיוחד ביחס לכפל: מטריצת האפס (שכל רכיביה אפסים) היא נייטרלית ביחס לחיבור (כלומר, ), ותוצאת הכפל במטריצת האפס היא תמיד אפס (). מטריצת היחידה , שהיא מטריצה ריבועית, שרכיבי האלכסון שלה הם 1 ושאר הרכיבים אפס, היא נייטרלית ביחס לכפל (כלומר, ).
אוסף המטריצות הריבועיות מעל שדה, עם פעולת החיבור הרגילה והכפל שהוגדר כאן, הוא חוג פשוט.
סיבוכיות הכפל
הכפלת שתי מטריצות ריבועיות בגודל n על n על פי ההגדרה דורש סיבוכיות של סדר גודל n בשלישית פעולות.
ב-1969 הראה וולקר שטראסן כי ניתן להכפיל מטריצות באופן יעיל יותר ("אלגוריתם שטראסן") של (בערך 2.807). שיפורים נוספים הורידו את החזקה ל-2.376 (על ידי דון קופרסמיט ושמואל וינוגרד, 1987), ואז ל-2.373 (2010). זו הסיבוכיות הטובה ביותר הידועה, אם כי הקבועים העצומים הופכים את האלגוריתם הזה לתאורטי בלבד.
שימושי הכפל
אף על פי שנראה כי הגדרתו של הכפל בלתי אינטואיטיבית, ניתן לראות במספר דוגמאות את יעילותו:
כאשר מייצגים טרנספורמציות ליניאריות באמצעות מטריצות, הטרנספורמציה המתקבלת מהרכבת אחת הטרנספורמציות על השנייה מיוצגת באמצעות מטריצה שהיא מכפלת המטריצות המייצגות של הטרנספורמציות המורכבות.
בייצוג טרנספורמציה ליניארית על ידי מטריצה, הפעלת הטרנספורמציה על וקטור שקולה להכפלת וקטור הקוארדינטות שלו במטריצה.
הדטרמיננטה של מכפלה של שתי מטריצות שווה למכפלה של שתי הדטרמיננטות שלהן.
מכפלה טנזורית של מטריצות
מכפלה טנזורית או "מכפלת קרונקר" של מטריצות ו- היא מטריצה , המורכבת מהכפלת הרכיבים של A במטריצה B, במתכונת .
לדוגמה:
.
פעולה זו אינה קומוטטיבית, אבל היא מקיימת .
מכפלת אָדָמר
מכפלה איבר איבר של מטריצות מכונה "מכפלת אדמר" (Hadamard). באופן פורמלי היא מוגדרת כך: אם , הן שתי מטריצות בגודל , אז מכפלת הדמר שלהן מוגדרת כך: . עבור מטריצות שאינן מאותו גודל המכפלה אינה מוגדרת.
דוגמה:
כפל זה הוא מטריצה חלקית של כפל קרונקר שהודגם למעלה.
תכונותיה של מכפלה זו נחקרות במסגרת תורת המטריצות, אך היא אינה שימושית במיוחד בתחומים אחרים.
קישורים חיצוניים
מחשבון כפל מטריצות
הערות שוליים
קטגוריה:אלגברה ליניארית
קטגוריה:כפל
קטגוריה:מטריצות
de:Matrix (Mathematik)#Matrizenmultiplikation | 2024-07-10T17:06:26 |
שחלוף (מתמטיקה) | באלגברה ליניארית, שחלוף (לפעמים גם חילוף; אנגלית: Transpose) הוא פעולת ההחלפה בין השורות והעמודות של מטריצה נתונה. הפעולה מקבלת מטריצה בת n שורות ו-m עמודות, ומחזירה מטריצה בת m שורות ו-n עמודות, שבמקום ה-(i, j) שלה נמצא האיבר ה-(j, i) של המטריצה המקורית. השחלוף הוא דוגמה סטנדרטית לאינוולוציה מסוג ראשון. מטריצה ריבועית שפעולת השחלוף אינה משנה אותה נקראת מטריצה סימטרית.
ממוזער|200px|שמאל|השחלוף AT של מטריצה A יכולה להתקבל על ידי שיקוף של מקדמי המטריצה לאורך האלכסון הראשי. חזרה על הפעולה מחזירה את המקדמים למקומם המקורי.
הגדרה פורמלית
תהא מטריצה מסדר . המטריצה המשוחלפת שלה,
(מקובלים גם הסימונים )
היא מטריצה מסדר שמוגדרת כך: , עבור כל .
דוגמאות:
תכונות
פעולת השחלוף מהווה, כאמור, אינוולוציה מסוג ראשון. פירושו של דבר הוא שהפעולה שומרת על החיבור ועל הכפל בסקלר, הופכת את פעולת הכפל, ויש לה סדר 2:
.
.
מן התכונות האלה נובע גם שאם הפיכה אז גם הפיכה ו-.
הדטרמיננטה של מטריצה זהה לזו של המטריצה המשוחלפת שלה. מכאן נובע שגם הפולינום האופייני של שווה לזה של , ולכן יש להן גם אותם ערכים עצמיים. יתרה מזו, כל מטריצה דומה למטריצה המשוחלפת שלה.
מטריצות מיוחדות הקשורות בשחלוף
מטריצה ריבועית נקראת סימטרית אם , כלומר שווה למטריצה המשוחלפת שלה. נקראת אנטי-סימטרית אם .
אם היא מטריצה ריבועית הפיכה ומתקיים , אז נקראת מטריצה אורתוגונלית. כלומר, מטריצה ריבועית היא אורתוגונלית אם ורק אם , כאשר היא מטריצת היחידה.
בדומה לפעולת השחלוף אפשר להגדיר גם פעולת הצמדה הרמיטית הכוללת בנוסף לשחלוף גם פעולת הצמדה של אברי השדה. הצמוד ההרמיטי של מטריצה מסומן וכאמור מוגדר לפי . אם מקיימת , היא נקראת מטריצה הרמיטית. מטריצה הרמיטית היא סימטרית בדיוק כאשר כל הרכיבים שלה ממשיים. בעניין זה, ראו גם אופרטור הרמיטי.
שחלוף של העתקה ליניארית
אם ו- הם מרחבים וקטוריים מעל שדה ו- היא העתקה ליניארית, ההעתקה המשוחלפת שלה היא העתקה בין המרחבים הדואליים של ו- המוגדרת באופן הבא:
לכל ולכל .
זוהי העתקה ליניארית ודרגתה שווה לדרגת . הפונקציונל מכונה לעיתים המשיכה לאחור של במקביל ל-.
אם ו- הם מרחבים וקטוריים סוף-ממדיים, הוא בסיס סדור ל- עם בסיס דואלי , הוא בסיס סדור ל- עם בסיס דואלי ו- היא המטריצה המייצגת של ביחס לבסיסים , אז המטריצה המייצגת של ביחס לבסיסים היא בדיוק .
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מטריצות
de:Matrix (Mathematik)#Die transponierte Matrix | 2024-02-23T13:33:51 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.