title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
השערת רימן | במתמטיקה, השערת רימן היא השערה שהציע בשנת 1859 המתמטיקאי ברנהרד רימן, מגדולי המתמטיקאים בהיסטוריה. לפי ההשערה, החלק הממשי של כל האפסים (הלא טריוויאליים) של פונקציה מרוכבת הידועה בשם "פונקציית זטא של רימן" הוא . השערה זו, הקשורה קשר עמוק להתפלגות של המספרים הראשוניים, היא מן הבעיות הפתוחות הבולטות ביותר בתורת המספרים ובמתמטיקה בכלל, וכלולה ב-7 בעיות המילניום של מכון קליי. ההשערה הוצגה לראשונה ב-1859 במאמרו של רימן על מספר הראשוניים מתחת לגודל נתון.
המתמטיקה של השערת רימן
פונקציית זטא של רימן היא פונקציה מרוכבת המוגדרת עבור מספרים מרוכבים s בעלי חלק ממשי גדול מ-1 על ידי , ועבור ערכים אחרים באמצעות המשכה אנליטית. לאחר ההמשכה, הפונקציה מרומורפית בכל המישור, עם קוטב פשוט בנקודה s=1, ואפסים פשוטים בנקודות . אפסים אלו נקראים "האפסים הטריוויאליים", משום שהם נובעים מיד מן הנוסחה להמשכה האנליטית של הפונקציה.
השערת רימן עוסקת באפסים של פונקציית זטא, למעט אלה שבערכים השליליים הזוגיים. ההשערה קובעת שכולם נמצאים על "הישר הקריטי" .
רימן פרסם את השערתו במאמרו העוסק בהתפלגות המספרים הראשוניים, ולהשערה קשר עמוק להתפלגות זו. בשנת 1896 הוכיחו ז'אק אדמר ושארל דה לה ואלה פוסן, כל אחד מהם באופן עצמאי, שלפונקציה אין אפסים על הישר , ותוצאה זו לבדה הספיקה להם כדי להוכיח את משפט המספרים הראשוניים. מכאן נובע גם שעל כל האפסים להימצא ב"רצועה הקריטית" . בשנת 1900 כלל המתמטיקאי הנודע דויד הילברט את השערת רימן ברשימת 23 הבעיות שלו כבעיה השמינית, רשימה שהיוותה אתגר למתמטיקאים במהלך המאה ה-20, ואחדות מהבעיות שבה עודן מחכות לפתרון. הוא אמר אודות הבעיה: "אם אתעורר לאחר שינה בת חמש-מאות שנה, שאלתי הראשונה תהיה: האם הוכיחו כבר את השערת רימן?".
הלגה פון קוך הוכיח ב-1901 כי השערת רימן שקולה לגרסה החזקה הבאה של משפט המספרים הראשוניים: כאשר . היא פונקציית המספרים הראשוניים.
השערת רימן שקולה לכך שההתפלגות הסימן של פונקציית מביוס מקיימת את התנאי לכל .
השערת רימן שקולה לכך שקבוע דה ברויין-ניומן אינו גדול מאפס.
השערת רימן המוכללת
פונקציית זטא של דדקינד עבור שדה מספרים היא ההמשכה האנליטית של
, כאשר עובר על האידיאלים של חוג השלמים , ו-, הנורמה של . אם הוא שדה המספרים הרציונליים, מתקבלת פונקציית זטא של רימן. גם במקרה הכללי, הטור המתאר את פונקציית זטא מתכנס עבור , וקיימת עבורו המשכה לפונקציה מרומורפית בכל המישור המרוכב, עם קוטב פשוט יחיד ב-.
השערת רימן המוכללת גורסת כי לכל שדה מספרים , האפסים של פונקציית זטא של דדקינד המתאימה מקיימים .
מקומה של השערת רימן במתמטיקה המודרנית
השערת רימן היא אחת ההשערות החשובות ביותר במתמטיקה המודרנית. אחת הסיבות לכך היא שישנם אלפי מאמרים מתמטיים שמוכיחים משפטים מתמטיים שונים רק בהנחה שהשערת רימן נכונה. ראוי לציון שפעמים רבות הוכח משפט מתמטי כלשהו רק בתנאי שהשערת רימן נכונה, ולאחר מכן הוכח שוב באופן אבסולוטי, שאינו תלוי בהשערת רימן. כמובן שהישג כזה מוערך גם אם התוצאה המותנית בהשערה הייתה ידועה קודם לכן, מכיוון שהשערת רימן טרם הוכחה. ישנן בעיות שהוכח לגביהן שאם השערת רימן נכונה, ניתן יהיה להתקדם בהן לקראת פתרון (כגון השערת גולדבך). כמו כן לפעמים מאמר מתמטי משפר חסם מתמטי כלשהו ועושה זאת בו זמנית לשני ערכים שונים, אחד (משופר יותר) המניח את נכונותה של השערת רימן, ואחד (משופר פחות) מבלי להניח את נכונותה. השערת רימן כל כך נפוצה ומפורסמת כך שהמתמטיקאים נוטים להזכירה במאמרים מתמטיים בראשי תיבות מבלי להסביר אותם, כגון:GRH =Generalized Riemann hypothesis = השערת רימן המוכללת.
פרס קליי
בשנת 2000 הכריז מכון קליי למתמטיקה, הנמצא בקיימברידג', מסצ'וסטס, על פרס בסך מיליון דולר שיינתן לראשון שיפתור אחת משבע בעיות מתמטיות מרכזיות. אחת משבע בעיות אלה היא השערת רימן, והפרס יינתן למי שיוכיח את נכונותה.
ראו גם
כאוס קוונטי
לקריאה נוספת
מרכוס דו סוטוי, המוזיקה של המספרים הראשוניים, ספרי עליית הגג והוצאת ידיעות אחרונות, תרגם: אוריאל גבעון, 2006.
קישורים חיצוניים
השערת רימן באתר "מספרים ראשוניים"
הערות שוליים
*
קטגוריה:תורת המספרים האנליטית
קטגוריה:בעיות פתוחות בתורת המספרים
קטגוריה:הבעיה השמינית של הילברט
קטגוריה:בעיות המילניום של מכון קליי
קטגוריה:פונקציות זטא
קטגוריה:ברנהרד רימן | 2024-06-27T14:51:15 |
קלוויניזם | קלוויניזם (Calvinism; ידוע גם בשם נצרות רפורמית, נצרות מתוקנת) הוא ענף בנצרות הפרוטסטנטית, הקרוי על שם אחד ממייסדיו, התאולוג והמשפטן הצרפתי ז'אן קלווין, שפעל סביב הרבע השני של המאה ה־16. משנתו של קלווין פורסמה בשני חיבורים עיקריים שכתב: "מוסדות הדת הנוצרית" ו"הדרכה באמונה נוצרית". אולם, קלווין לא היה התורם הבלעדי ואף לא המכריע לאמונה המתוקנת, אלא המשיך במידה מסוימת את רעיונותיו של אולריך צווינגלי. רעיונותיו של קלווין פותחו על ידי תלמידיו, בעיקר תאודור בזה וגיום פארל , ועל ידי הוגים נוצרים־רפורמים במאות השנים הבאות.
העיקרון המרכזי של הקלוויניזם הוא עיקרון ריבונות האל. התאולוגיה הקלוויניסטית מייחסת לאל מעורבות מוחלטת בכל היבטי החיים – הרוחניים, הגופניים והאינטלקטואליים, החילוניים והדתיים, הפרטיים והציבוריים, השמימיים והארציים; הכול הוא חלק מתוכנית אלוהית בראשיתית שנקבעה עוד לפני יצירת האדם ולפי הגיון אלוהי שאין האדם מסוגל להבין אותו, והכל נעשה לפי רצונו וכתוצאה מהתערבותו הישירה של האל. לפי תפיסה זו, האדם תלוי לחלוטין באל, לא רק כאשר הוא עוסק בפנייה ישירה אליו, כמו תפילה, אלא בכל אשר יעשה. כיוון שכך, אורח החיים הקלוויניסטי דורש מהמאמינים מודעות מתמדת למילוי רצונו של האל.
הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ, בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט גם באמריקה הצפונית.
עקרונות הקלוויניזם
להבדיל מהנצרות הלותרנית, המבוססת על שלושה עקרונות יסוד, לנצרות הקלוויניסטית שני עקרונות נוספים, ובסך הכול חמישה עקרונות יסוד:
כתבי הקודש לבדם – הברית הישנה והברית החדשה הן הסמכות היחידה להבנת דבר האל ולא מסורת הכנסייה. תפיסה זו מנוגדת לתפיסה הקתולית, המעניקה לכנסייה מונופול על פרשנות כתבי הקודש וגורסת שיש לאמונה חוקים נוספים, שאינם מופיעים בכתבי הקודש – למשל החלטותיו של האפיפיור.
החסד לבדו – הגאולה נובעת מחסד האל בלבד, ולא כתוצאה ממעשיו הטובים של האדם החוטא. הגאולה היא מתנה מהאל, ולא נקנית בזכות. תפיסה זו מנוגדת לתפיסה הקתולית, הגורסת שהצטיינות מוסרית היא הדרך לגאולה.
האמונה בלבד – הגאולה נקנית רק דרך האמונה, ולא דרך מעשים טובים. תפיסה זו מעוגנת בכתבי הקודש, בפסוק "צדיק באמונתו יחיה" (). עם זאת, בעלי האמונה אינם יכולים אלא לבצע מעשים טובים.
שני העקרונות הנוספים הם:
המשיח לבדו – רק ישו הוא "הדרך, האמת והחיים". שום ישות אחרת – ובכלל זה מריה הקדושה, הקדושים, אלים אחרים או בני האדם עצמם – אינם יכולים להביא לגאולה.
התהילה לאל בלבד – כל התהילה מיוחסת לאל, כולל האמונה בלבם של בני האדם. לא הצדיקים בחרו באמונה, אלא האל הוא שנטע את האמונה בלבם. כיוון שכך, גם הכנסייה ומוסדותיה והקדושים אינם זכאים להערצה.
התוספות הקלוויניסטיות הן אלו הנוגעות לגדולת האל – עקרון ישו לבדו ועקרון התהילה לאל בלבד. הנצרות הקלוויניסטית, כמו הנצרות הלותרנית ואף ביתר שאת, מדגישה את חוסר האונים של האדם מול האל. בעוד האל אדיר ומנהל את העולם כולו, האדם אינו אלא בורג חסר עצמאות במכונה האדירה שברא האל.
תפיסה זו מתבטאת בעיקרון מרכזי נוסף בקלוויניזם – עקרון הגזירה הקדומה (פרדסטינציה), הקיים בגרסה חריפה פחות גם בלותרניזם. הקלוויניסטים טענו שהאל בחר במספר מוגבל של בני אדם שיזכו בגאולה כבר בראשית הימים, בלי קשר לסגולותיהם. היכולת לעשות את הטוב בעיני האל אינה, אפוא, סיבה לגאולה, אלא תוצאה של הבחירה המוקדמת של האל באותו אדם.
למרות עקרון הפרדסטינציה, אין הקלוויניזם גורס שיש לקיים חיים פסיביים בנוסח "שב ואל תעשה". ההפך הוא הנכון. היות שהחיים לא ניתנו למאמין לשם הנאה אלא לשם מילוי חובתו לאלוהים, עליו מוטלת חובת החריצות, ההסתפקות במועט, עליו לנהוג בכובד ראש בכל מעשיו ולשמור על קדושת הנישואין, להימנע מבזבוז, מותרות ושעשועים, להרבות בתפילה ובקריאה בספרי הקודש. אורח חיים פוריטני זה מאפיין מאוד את הקלוויניזם.
מבנה הכנסייה הקלוויניסטית שונה מהכנסיות שקדמו לה. הכנסייה הפרידה עצמה מהמדינה. כוהני הדת, המכונים פסטורים, נבחרים על ידי המאמינים עצמם. הכנסייה מנוהלת על ידי מועצה הנקראת קונסיסטוריה ומורכבת מהדיאקונים של הכנסייה והפרסביטרים (זקני הכנסייה), שגם הם נבחרים על ידי המאמינים.
כיום הכנסייה הקלוויניסטית מתחלקת לשלושה זרמים: הרפורמים, הפרסביטריאנים והקונגרגציונליסטים. שני הזרמים הראשונים התאחדו ב־1875 ל"איגוד העולמי של הכנסיות הרפורמיות בנוסח האמונה הפרסביטריאנית".
קלוויניזם וקפיטליזם
הסוציולוג מקס ובר וחוקרים נוספים הצביעו על הקשר ההדוק שבין קלוויניזם לקפיטליזם, שהתבטא, בין השאר, בצמיחה משותפת שלהם – תקופת התפתחות הקפיטליזם בשווייץ זהה כמעט לחלוטין לתקופת ייסוד הקלוויניזם. לפי חוקרים אלו, האמונות הקלוויניסטיות מעודדות את 'רוח הקפיטליזם', בעיקר בשל האמונה בפרדסטינציה – האמונה כי גורל האדם בעולם הבא נקבע כאשר הוא נולד. גורל זה אינו ידוע לאדם מראש, והוא יכול ללמוד מעט עליו רק דרך הצלחתו בעולם הזה. דרך חשיבה זו מביאה לכך שהאדם יפעל כל העת למקסם את הצלחתו – דרך חשיבה ההולמת את השיטה הקפיטליסטית.
כאמור, הקלוויניזם מילא תפקיד נכבד בהתפתחות הקפיטליזם עוד מראשיתו, במאות 16–17 עם המעבר מהחברה הפאודלית חקלאית אל החברה המתפתחת של קפיטליזם תעשייתי ומסחרי. קלווין פסל את הגישות הנוצריות שהתנגדו לריבית ובנקאות וצבירת הון. הוא העניק תוקף דתי ליזמות במסחר, בנקאות ותעשייה. על ידי כך עודד את הבורגנות להרחבת הפעילות הכלכלית ולצבירת הון. עקרון הפרדסטינציה נתן לבורגנות את הביטחון שמעשיו והצלחתו הם רצון האל והבורגנות שייכת ל"נבחרי האל".
אידאולוגיה זו היא אחת הסיבות העיקריות להתפתחות הקלוויניזם בארצות אירופה העשירות והמפותחות ביותר ובעלות האוכלוסייה העירונית הגדולה ביותר כמו צרפת, אנגליה, סקוטלנד, הולנד ועוד. מאוחר יותר חלה התפשטות רחבה מאוד לארצות הברית: בשנות הרפובליקה האמריקנית המוקדמת, במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, היה הקלוויניזם נפוץ במושבות הבריטיות בצפון אמריקה יותר מכל פלג נוצרי אחר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נצרות פרוטסטנטית | 2024-03-14T20:36:40 |
הקרב על מוסקבה | שמאל|ממוזער|250px|מבצע ברברוסה - יוני עד דצמבר 1941
קרב מוסקבה היה אחד הקרבות החשובים והגדולים ביותר, שנערכו במלחמת העולם השנייה, במסגרת החזית המזרחית של המלחמה. הקרב התחולל באזור מוסקבה, בירת ברית המועצות, בחודשים האחרונים של 1941 ובראשית 1942, בין הצבא האדום הסובייטי לבין הוורמאכט הגרמני, והוא נחשב אחת מנקודות המפנה החשובות במלחמת העולם השנייה. מקובל לחלק את הקרב לשני שלבים עיקריים: המתקפה הגרמנית על מוסקבה (מבצע טייפון) בחודשים אוקטובר-נובמבר 1941, ומתקפת הנגד הסובייטית שבאה בעקבותיה (ראשית דצמבר 1941-ראשית ינואר 1942), אשר הביאה לנסיגת הצבא הגרמני ממבואות מוסקבה.
רקע
ב-22 ביוני 1941 פלשו גרמניה ובנות בריתה - מדינות הציר - לברית המועצות, ללא התרעה מוקדמת, במסגרת תוכנית מבצע ברברוסה. המתקפה הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הפוליטית (סטלין) והפיקוד הצבאי הסובייטי. לאחר שהלופטוואפה גרם אבדות כבדות לחיל האוויר הסובייטי בשלבי הפתיחה של המבצע והשמיד מטוסים רבים על הקרקע, התקדמו הכוחות הגרמניים עמוק לתוך השטח הסובייטי תוך שימוש בטקטיקת הבליצקריג. הכוחות הניידים הגרמניים כיתרו והשמידו כוחות סובייטיים גדולים באזורי הגבול, באמצעות סדרה של תנועות מלקחיים. קבוצת הארמיות הגרמניות הצפונית (קבוצת ארמיות צפון) נעה לכיוון לנינגרד, בעוד קבוצת הארמיות הדרומית עסקה בכיבוש אוקראינה המערבית, וקבוצת הארמיות המרכזית התקדמה לכיוון מוסקבה - עיר הבירה ומרכז העצבים של ברית המועצות.
דחיית המבצע - ההחלטה בלאטצן
לאחר התקדמות מהירה של מאות קילומטרים בשבועות הראשונים של הפלישה, החלה המתקפה הגרמנית לאבד את תנופתה ההתחלתית, כתוצאה מצירוף של בעיות לוגיסטיות והתעצמות ההתנגדות של הצבא הסובייטי. התקדמות כוחות קבוצת ארמיות מרכז, למשל, נבלמה כמעט לחלוטין במחצית השנייה של יולי 1941, לאחר שהשיגה את יעדיה הראשוניים, וכבשה את העיר סמולנסק. בנוסף, לפיקוד הגרמני הסתבר, כי היקף כוחות הצבא האדום העומדים מולו גדול בהרבה מהערכות המודיעין לפני פתיחת מבצע ברברוסה, וכי לרשות הפיקוד הסובייטי עומדים כוחות עתודה גדולים.
הפיקוד הגרמני הבין שלא ניתן להמשיך לתקוף בכל החזיתות בו-זמנית, ולכן הוא נדרש לקבל החלטה אסטרטגית לגבי המשך המערכה בחזית הסובייטית, ולהחליט היכן לרכז את המאמץ האופרטיבי העיקרי של כוחות הוורמאכט. בפני היטלר והפיקוד הגרמני העליון (ה-OKW) עמדה, בשלב זה, האפשרות לרכז את כוחותיו העיקריים למתקפה בחזית המרכזית, במטרה לכבוש את מוסקבה לפני כניסת החורף הרוסי. אפשרויות אחרות היו לשפר את המצב האסטרטגי בחזית הצפונית, באמצעות כיבוש העיר לנינגרד, והשמדת הצי הבלטי הסובייטי, או להפנות חלק מהכוחות של קבוצת ארמיות מרכז דרומה, במטרה לסייע לקבוצת ארמיות דרום לנצל את ההערכות הפגיעה של הכוחות הסובייטיים במרחב קייב, כדי לכתר ולהשמיד את כוחות החזית הדרום-מערבית הסובייטית באזור זה, ולאחר מכן להשלים את כיבוש אוקראינה המזרחית, כולל אגן הדונבס. לאחר השגת יעדים אלו, ניתן להתייצב בקו הגנתי לקראת החורף, במטרה לחדש את המתקפה לכיוון מוסקבה באביב 1942.
מרבית המפקדים הגרמנים הבכירים בחזית הסובייטית תמכו בעמדה שיש לרכז את המאמץ העיקרי בחזית המרכזית, במטרה לכבוש את מוסקבה בהקדם האפשרי, מתוך הנחה שהעיר מהווה מרכז פיקוד ותקשורת כה חשוב, שנפילתה תגרום לכניעת ברית המועצות ולהשגת הכרעה צבאית במערכה נגדה. הם הניחו כי המערכה במרחב מוסקבה תשאב לתוכה את כל כוחות העתודה שנותרו לצבא הסובייטי, וזאת במצב של יתרון טקטי לכוח התוקף, ותאפשר לצבא הגרמני להשמיד אותם. אולם היטלר סבר אחרת. הוא ראה בלנינגרד יעד אסטרטגי שווה ערך למוסקבה, וכן ראה בכיבוש אוקראינה יעד חיוני למאמץ המלחמה הגרמני, שיאפשר לוורמאכט להשתלט בהמשך המערכה על אזור הקווקז, ועל בארות הנפט שבו. למעשה, היטלר רצה לפעול בהתאם לתוכנית המקורית של "מבצע ברברוסה", שקבעה שכיבוש מוסקבה יתבצע רק בשלב הסופי של המערכה בברית המועצות, בעוד הפיקוד העליון של הצבא הגרמני, רצה לשנות את תוכנית המערכה, ולהתאים אותה לנסיבות שנוצרו בשטח.
ב-23 באוגוסט 1941, לאחר שורת ישיבות שהסתיימו ללא הכרעה במהלך חודש אוגוסט, התקבלה לבסוף החלטה בישיבה שנערכה במפקדתו של "הפיהרר" בלאטצן. קבוצת ארמיות מרכז קיבלה הוראה להפנות את כוחותיה הניידים לסייע למאמצים ההתקפיים של שכנותיה מצפון ומדרום. קבוצת הפאנצר השלישית בפיקוד הרמן הות נשלחה צפונה לסייע במתקפה על לנינגרד, ואילו קבוצת הפאנצר השנייה, בפיקוד היינץ גודריאן הופנתה דרומה, כדי לסייע למבצע הכיתור הענקי של הכוחות הסובייטיים במרחב קייב. הכוח שנותר לקבוצת ארמיות מרכז לא היה מסוגל להמשיך במתקפה לכיוון מוסקבה בכוחות עצמו, ולכן ההתקדמות בכיוון זה נדחתה למשך מספר שבועות לפחות. גודריאן טס למפקדתו של היטלר ונפגש איתו, בניסיון נואש לשכנע את האחרון לשנות את דעתו, ולהבין את הצורך במבקע מיידי לכיוון מוסקבה. אולם היטלר דחה אותו על הסף באומרו: "הגנרלים שלי אינם יודעים דבר על הצדדים הכלכליים של המלחמה".
מבחינה טקטית היו השבועות הבאים בין המוצלחים שידע הצבא הגרמני. בצפון הצליחו הכוחות הגרמנים להגיע עד לפאתי העיר לנינגרד ולהשלים את כיתורה של העיר, ואילו בדרום התחוללה מערכת כיתור ענקית אשר הסתיימה בהשלמת הכיבוש של אוקראינה כולה ובהשמדת ארבע ארמיות סובייטיות באזור קייב. הגרמנים טענו שמספר השבויים שנפלו לידיהם במערכה זו עלה על 650,000, ואילו לפי המקורות הסובייטיים זה היה המספר הכולל של החיילים שהשתתפו במערכה, ורבים מהם נהרגו ונפצעו במהלכה. מבחינה אסטרטגית, היה המדובר בעיכוב רב משמעות בהסתערות הסופית על מוסקבה. בדיעבד, אין ספק שעיכוב זה היה אחת הסיבות העיקריות של הכישלון הגרמני לכבוש את מוסקבה לפני כניסת החורף. בתחילת ספטמבר 1941 היטלר יכול היה להורות לכוחותיו להיערך למגננה במהלך החורף, ולחדש את המתקפה על מוסקבה באביב 1942. אולם הפיקוד הגרמני העריך שעדיין ניתן יהיה לכבוש את העיר לפני סוף אוקטובר. ב-2 באוקטובר 1941 החלה קבוצת הארמיות המרכזית, תחת פיקודו של פדור פון בוק בהתקפה על מוסקבה, תחת שם הקוד מבצע "טייפון".
הכנות הגנה במוסקבה
ממוזער|מקלעים סובייטים נגד מטוסים על גג מלון מוסקבה בסביבה הקרובה של הקרמלין (אוגוסט 1941)
ממוזער|בריקדות ברחוב במוסקבה (אוקטובר 1941)
בסוף יולי 1941, לאחר ההתקפות האוויריות הגרמניות הראשונות, קיבלה מוסקבה אט אט מראה של עיר בחזית. חלונות ראווה נחסמו בשקי חול או בלוחות, שעל חלקם היו תלויות כרזות תעמולה ענקיות. בלילה הייתה האפלה קפדנית והתנועה בכביש צומצמה למינימום המינימלי. לא נחסך מאמץ בהסוואה מפני הלופטוואפה הגרמני. קווי המתאר של העיר כולה שונו לפרטי פרטים. לדוגמה, כיכר תיאטרלנאיה ותיאטרון הבולשוי נראו כמו קבוצת בתים קטנים מהאוויר. חומות הקרמלין עוצבו מחדש בצבע לבתים מדורגים, כיפות הזהב של הכנסיות נצבעו בירוק. קווי זיגזג נצבעו בכל הרחובות המרכזיים, שנראו מלמעלה כמו גגות בתים. כל הריבועים הגדולים נצבעו כגגות בתים, ושטחים חופשיים כמו אצטדיוני ספורט כוסו בגגות מדומים של בתי עץ כדי להקשות על מטוסים גרמנים להתמצא. מאות זרקורים נגד מטוסים וסוללות נ"מ כבדות הוצבו ביערות הפרברים, ובלונים פורחים מעוגנים הופרחו על הכבישים העורקיים של מוסקבה להרתעת מטוסים שטסו בגובה נמוך. ההגנות האוויריות של מוסקבה היו נרחבות יותר מאלו של ברלין ולונדון ביחד.
הרכבת התחתית של מוסקבה המשיכה לפעול כמתוכנן רק במספר מסלולים חשובים. לאורך המסילות הוצבו לוחות עץ והתחנות התת-קרקעיות ופירי הרכבת הוסבו למקלט ענק מפני התקפות אוויר לאוכלוסייה האזרחית של מוסקבה. כל מוסקבאי שלא היה מעורב איכשהו בהגנה אווירית היה צריך ללכת למרתף. המפרים נענשו בקנסות או מאסר. במהלך התקפת הלילה הראשונה של הגרמנים, חודש בדיוק לאחר תחילת המלחמה, טסו המטוסים הגרמנים בפעם הראשונה והיחידה בגובה נמוך מאוד מעל מוסקבה. בלילה הראשון הם הגיעו בדרך כלל לגובה של 300 מטר. לאחר מכן שינו הגרמנים טקטיקה והפציצו את מוסקבה מגובה רב. עם זאת, מספר המפציצים הגרמניים שתקפו ירד מתקיפה לתקיפה. ב-22 ביולי 1941 תקפו 127 מטוסים את מוסקבה, לילה אחד לאחר מכן היו 115, ובליל 24 ביולי 100 מטוסים. עד סוף 1941, פחות מעשרה מטוסי He 111 ו-Ju 88 היו בשימוש ב-59 מתוך 76 פשיטות על מוסקבה.
ממוזער|נשים חופרות תעלה נגד טנקים מול מוסקבה (1941)
במוסקבה נעשו הכנות לאפשרות של קריסה פתאומית של החזית או נחיתה של צנחנים. לשם כך רוכזו גדודי צלפים סובייטיים וחטיבות קומסומול במחנות צבאיים. כל מערכת ההגנה, מה שנקרא אזור ההגנה של מוסקבה, ניתנה לפיקוד המחוז הצבאי של מוסקבה (בפיקודו של לוטננט גנרל פאבל ארטמייביץ' ארטמייב) לה היה כפוף גיוס האוכלוסייה לעבודות ביצורים וכן הקמה וחימוש של גדודי פועלים. ארטמייב היה אחראי גם על ייצור תעשייתי, תחבורה, תקשורת ואספקת מזון לאוכלוסייה. לפיכך, התפקידים החיוניים העיקריים של הבירה היו בידי הצבא, ליתר דיוק ה-NKVD.
הצדדים היריבים
הצבא הגרמני
קבוצת ארמיות מרכז - פדור פון בוק
הארמייה התשיעית - אדולף שטראוס
הקורפוס ה-23 - אלברכט שוברט
הדיוויזיה ה-251 - קרל בורדאך
הדיוויזיה ה-102 - ג'ון אנזאט
הדיוויזיה ה-256 - גרהרד קאופמן
הדיוויזיה ה-206 - הוגו הפל
הקורפוס ה-8 - ולטר הייץ
הדיוויזיה ה-28 - יוהאן זינהובר
הדיוויזיה ה-8 - גוסטב ההנה
הדיוויזיה ה-87 - בוגיסלב פון שטודניץ
הקורפוס ה-27 - אלפרד וגר
הדיוויזיה ה-255 - וילהלם וצל
הדיוויזיה ה-162 - הרמן פרנקה
הדיוויזיה ה-86 - יואכים ויטהפט
עתודת הארמייה
הדיוויזיה ה-161 - היינריך רקה
ארמיית הפאנצר השלישית - הרמן הות
הקורפוס ה-6 - אוטו-וילהלם פרסטר
הדיוויזיה ה-110 - ארנסט זייפרט
הדיוויזיה ה-26 - ולטר וייס
הקורפוס ה-5 - ריכרד רואוף
הדיוויזיה ה-5 - קרל אלמנדינגר
הדיוויזיה ה-35 - ולטר פון וייקרסטהאל
הדיוויזיה ה-106 - ארנסט דהנר
הקורפוס הממונע ה-41 - גאורג-הנס ריינהרדט
הדיוויזיה הממונעת ה-36 - אוטו-ארנסט אוטנבאכר
דיוויזיית הפאנצר ה-1 - ולטר קריגר
הדיוויזיה ה-6 - הלגה אולב
הקורפוס הממונע ה-56 - פרדיננד שאל
הדיוויזיה הממונעת ה-14 - היינריך ווש
הדיוויזיה ה-129 - שטפן ריטאו
דיוויזיית הפאנצר ה-6 - פרנץ לנדגראף
דיוויזיית הפאנצר ה-7 - הנס פון פונק
הארמייה הרביעית - גינתר פון קלוגה
הקורפוס ה-9 - הרמן גייר
הדיוויזיה ה-137 - פרידריך ברגמן
הדיוויזיה ה-263 - ארנסט הקל
הדיוויזיה ה-183 - ריכרד שטמפל
הדיוויזיה ה-292 - וילי זיגר
הקורפוס ה-20 - פרידריך מטרנה
הדיוויזיה ה-78 - אמיל מארקגראף
הדיוויזיה ה-15 - ארנסט-אברהרד הל
הדיוויזיה ה-268 - אריך שטראובה
הקורפוס ה-7 - וילהלם פהרמבאכר
הדיוויזיה ה-7 - אקארד פון גבלנץ
הדיוויזיה ה-267 - פרידריך-קרל פון ואכטר
הדיוויזיה ה-23 - היינץ הלמיך
הדיוויזיה ה-197 - הרמן מאייר-רבינגן
ארמיית הפאנצר הרביעית - אריך הפנר
הקורפוס הממונע ה-57 - אדולף-פרידריך קונצן
דיוויזיית הפאנצר ה-20 - גאורג פון ביסמרק
הדיוויזיה הממונעת ה-3 - קורט יאהן
דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-2 - פאול האוסר
הקורפוס הממונע ה-46 - היינריך פון ויטינגהוף
דיוויזיית הפאנצר ה-5 - גוסטב פהן
דיוויזיית הפאנצר ה-11 - הנס-קרל פון אזבק
הדיוויזיה ה-252 - דיטר פון בהם-בצינג
הקורפוס הממונע ה-40 - גאורג שטומה
דיוויזיית הפאנצר ה-2 - רודולף וייל
דיוויזיית הפאנצר ה-10 - וולפגנג פישר
הדיוויזיה ה-258 - קרל פפלאום
הקורפוס ה-12 - ולטר שרוט
הדיוויזיה ה-98 - אריך שרוק
הדיוויזיה ה-34 - הנס בהלנדורף
הארמייה השנייה - מקסימיליאן פון וייכס
הקורפוס ה-13 - הנס פלבר
הדיוויזיה ה-17 - הרברט לוך
הדיוויזיה ה-260 - הנס שמידט
הקורפוס ה-43 - גוטהרד היינריצי
הדיוויזיה ה-52 - לותר רנדוליץ
הדיוויזיה ה-131 - היינריך מאייר-בורגדורף
הקורפוס ה-53 - קרל וייזנברגר
הדיוויזיה ה-56 - קרל פון אובן
הדיוויזיה ה-31 - גרהרד ברטולד
הדיוויזיה ה-167 - וולף-גינתר טרירנברג
ארמיית הפאנצר השנייה - היינץ גודריאן
הקורפוס הממונע ה-48 - ורנר קמפף
דיוויזיית הפאנצר ה-9 - אלפרד פון הוביקי
הדיוויזיה הממונעת ה-25 - אריך-היינריך קלסנר
הדיוויזיה הממונעת ה-16 - יוהנס שטרייך
הקורפוס הממונע ה-47 - יואכים למלזן
דיוויזיית הפאנצר ה-17 - הנס-יירגן פון ארנים
דיוויזיית הפאנצר ה-18 - ולטר נהרינג
הדיוויזיה הממונעת ה-29 - מקס פרמריי
הקורפוס הממונע ה-24 - לאו גייר פון שוופנבורג
דיוויזיית הפאנצר ה-3 - ולטר מודל
דיוויזיית הפאנצר ה-4 - ויליבאלד פון לנגרמן אונד ארלנקאמף
הדיוויזיה הממונעת ה-10 - פרידריך-וילהלם פון לפר
הפיקוד הגבוה ה-35 - רודולף קמפה
הדיוויזיה ה-95 - הנס היינריך זיקסט פון ארמין
הדיוויזיה ה-296 - וילהלם שטמרמן
הדיוויזיה ה-262 - אדגר טייסן
הדיוויזיה ה-293 - יוסטין פון אוברניץ
דיוויזיית הפרשים ה-1 - קורט פלדט
הפיקוד הגבוה ה-34 - הרמן מץ
הדיוויזיה ה-45 - פריץ שליפר
הדיוויזיה ה-134 - קונרד פון קוכנהאוזן
צי האוויר השני - אלכסנדר להר
צי האוויר הרביעי - אלברט קסלרינג
הצבא האדום
החזית המערבית - איוואן קונייב
הארמייה ה-16
הארמייה ה-19
הארמייה ה-20
הארמייה ה-22
הארמייה ה-29
הארמייה ה-30
חזית העתודה - סמיון בודיוני
הארמייה ה-24
הארמייה ה-32
הארמייה ה-33
הארמייה ה-43
הארמייה ה-49
חזית בריאנסק - אנדריי יריומנקו
הארמייה השלישית
הארמייה ה-13
הארמייה ה-50
יחידה אופרטיבית
המתקפה הגרמנית על מוסקבה
קרבות ויאזמה ובריאנסק
250px|שמאל|ממוזער|מפה של קרב הכיתור באזור ויאזמה (אוקטובר 1941)
קבוצת הפאנצר ה-2 החלה את המתקפה ב-29 בספטמבר והייתה אמורה להתחיל את מתקפת המלקחיים מדרום-מערב מאזור גלוכוב. חייליו של גודריאן נאלצו לעבור את המרחק הארוך ביותר של למעלה מ-600 ק"מ דרך אוריול, טולה למוסקבה. במקביל, החלה קבוצת ארמיות דרום לתקוף את קורסק, חרקוב ואגן דונייץ.
עם עלות השחר ביום הראשון של המתקפה, הוקרא לחיילים הגרמנים צו היום של היטלר, המודיע על תחילתו של הקרב המכריע האחרון של השנה, תוך התייחסות לסכנה הגדולה "שלא הייתה איומה יותר ביבשת מאז ימי ההונים ומאוחר יותר הפלישות המונגוליות".
ב-2 באוקטובר 1941 בשעה 05:30 בבוקר כ-350 ק"מ ממוסקבה היו פרוסים מצפון לדרום: ארמייה 9 (שטראוס), קבוצת פאנצר 3 (הות), קבוצת פאנצר 4 (הפנר), ארמייה 4 (פון קלוגה), קבוצת פאנצר 2 (גודריאן) וארמייה 2 (פון וייכס). הכוונה הייתה להתקדם משני צידי הכביש סמולנסק-מוסקבה ולכתר את מוסקבה, כאשר קבוצת הפאנצר ה-3 תתקדם מצפון וקבוצת הפאנצר ה-4 תתקדם מדרום למה שנקרא "Rollbahn", הכביש הראשי בין מוסקבה לסמולנסק, אשר הורחב חלקית לארבעה נתיבים. עם זאת, חלק מקטעי המסלול עדיין היו מורכבים מנתיבי עפר לא מרוצפים או אבנים מרוצפות.
בנקודת זמן זו, היחידות הממונעות של מרכז קבוצות הצבא כללו רק כ-30-40% ממספרם. אספקת הכוחות עוררה בעיות עבור הוורמאכט, שכן מסילת הברזל הסובייטית תוכננה לטווח רחב ולכן היה צורך להתאים את המסילות תחילה. בנוסף, יכולות התובלה של ה-Deutsche Reichsbahn הגיעו לגבולותיהן, והוחמרו על ידי פשיטות של פרטיזנים סובייטים.
ב-3 באוקטובר נכבשה העיר אוריול על ידי הקורפוס הממונע ה-24 של קבוצת הפאנצר ה-2 באופן כה מפתיע עד שהרכבות החשמליות בעיר עדיין פעלו. פינוי מתוכנן של מפעלי התעשייה לא יכול היה להתבצע עוד. בין המפעלים לתחנת הרכבת היו פרוסים לאורך הרחובות מכונות וארגזים עם כלי עבודה וחומרי גלם. ממערב, הארמייה הגרמנית השנייה התקדמה מזרחה מאזור פוטשפ והתכתשה עם הכוחות הקדמיים של הארמיות ה-3 וה-13 הסובייטיות. לאחר שדיוויזיות הפאנצר ה-17 וה-18 התקדמו לכיוון צפון מערב נכבשה בריאנסק ב-6 באוקטובר והארמייה ה-50 הסובייטית שנפרסה מצפון מזרח לעיר כותרה. גנרל גאורגי ז'וקוב הוחזר מלנינגרד על ידי סטלין וקיבל את הפיקוד על ההגנה על מוסקבה. למחרת נסגר כיס נוסף סביב הארמיות ה-16, ה-19, ה-20, ה-24 וה-32 של ברית המועצות בוויאזמה. ועדת ההגנה של ברית המועצות קיבלה את ההחלטה להקים עמדת הגנה חצי-עגולה במרחק של כ-15 עד 20 ק"מ ממוסקבה, שאמורה הייתה להיות מורכבת ממספר קווי הגנה. כמו כן, ב-7 באוקטובר, היטלר אסר כל קבלת הצעת כניעה על ידי מוסקבה. ב-8 באוקטובר הודיע ראש העיתונות של הרייך אוטו דיטריך לעיתונות המקומית והזרה כי "מלחמת רוסיה הוכרעה עם ריסוק קבוצת צבא טימושנקו" וכי ברית המועצות הובסה.
ב-14 וב-17 באוקטובר, בהתאמה, נכנעו הכוחות המכותרים בוויאזמה ובריאנסק. ה-OKW דיווח על השמדת 80 דיוויזיות; 663,000 שבויים נלקחו, 1,242 טנקים ו-5,412 תותחים הושמדו או נתפסו.
ארגון מחדש של ההגנה הסובייטית
על מנת לארגן מחדש את מערך ההגנה הסובייטי ממערב למוסקבה, פורקה חזית העתודה ב-10 באוקטובר והארמיות שלה צורפו לחזית המערבית, וגאורגי ז'וקוב קיבל את הפיקוד על החזית המערבית וכן על הגנת מוסקבה.
ממוזער|ז'וקוב באוקטובר 1941
ממוזער|בוץ מעכב את ההתקדמות הגרמנית (אוקטובר 1941)
בשלב זה כללה החזית המערבית 6 ארמיות, עם 62 דיוויזיות רובאים, 9 דיוויזיות פרשים ו-11 בריגדות טנקים:
הארמייה ה-31 - וסילי יושקביץ
הארמייה ה-16 - קונסטנטין רוקוסובסקי
הארמייה ה-5 - דמיטרי לליושנקו, ומ-15 באוקטובר לאוניד גובורוב
הארמייה ה-33 - מיכאיל יפרמוב
הארמייה ה-43 - קונסטנטין גולובב
הארמייה ה-49 - איוואן זכרקין
ב-12 באוקטובר, יחידות של הארמייה הגרמנית הרביעית כבשו את קלוגה. בערך באותו זמן החלה באזור מוסקבה תקופת הבוץ (Rasputiza), שגרמה להאטה ניכרת בקצב ההתקדמות של הכוחות הגרמניים, וכוחות הוורמאכט ניתקלו לראשונה ביחידות סובייטיות, שהגיעו למרחב מוסקבה מהמזרח הרחוק. ב-14 באוקטובר, הקורפוס הגרמני ה-6 של הארמייה התשיעית לכד את רז'ב בחציית הוולגה. מימין לכך, בהתקדמות לצפון-מזרח, כבש הקורפוס הממונע ה-41 ב-14 באוקטובר את קלינין. באגף הימני של החזית המערבית, הארמיות הסובייטיות ה-22, ה-29 וה-30 הוצבו ב-17 באוקטובר תחת פיקוד חזית קלינין, ואיוואן קונייב קיבל את הפיקוד על החזית החדשה. ב-23 באוקטובר הועברה גם הארמייה ה-31 מהחזית המערבית לחזית קלינין.
ב-14 באוקטובר הגיע חוד החנית של הקורפוס הממונע ה-46 למוז'איסק, וחדרו את מערך ההגנה החיצוני של מוסקבה, שהשתרע לרוחב כמעט 300 ק"מ, מקלינין דרך וולוקולמסק לקלוגה. בתחילה הוטל על הארמייה ה-33 הסובייטית לבנות מערך הגנה באזור מוז'איסק, אך כוחותיה הועברו במהרה לחזית המאוימת בין רז'ב וויאזמה. גנרל לליושנקו פיקד אז על גזרה חשובה זו עם יחידות מיליציה ממוסקבה, והארמייה החמישית שהוקמה לאחרונה מכוחות קורפוס המשמר ה-1. דיוויזיית הרובאים ה-32, שצורפה לכוחות הארמייה, הגנה על הגזרה המרכזית של מערך ההגנה הסובייטי סמוך לבורודינו עם כ-12,000 איש וסייעה ליחידות המיליציה של מוסקבה בהגנה על הגישות למוז'איסק. ב-14 באוקטובר החלו קרבות קשים שנמשכו מספר ימים בשדה הקרב ההיסטורי של בורודינו, בו פגשה דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-2 כוחות עילית סיביריים טריים וב-17 באוקטובר הצליחה לכבוש את הכפר גורקי. דיוויזיית הפאנצר ה-10 הצליחה לפרוץ בקרבות אלו באוטיזי, לתפוס את פסארבו בדרום ולכבוש את מוז'איסק ב-18 באוקטובר. באותה תקופה, הארמייה ה-16 הגנה עם שתי דיוויזיות פרשים בפיקודו של גנרל לב דובאטור, דיוויזיית הרובאים ה-316 בפיקודו של גנרל איוואן פאנפילוב, רגימנט צוערים בפיקודו של קולונל ס. מלדנצב ודיוויזיית הרובאים ה-18 של המיליציה בפיקודו של גנרל פ. צ'רנישב, שהוקמה מפועלי מוסקבה. הארמייה ה-43 הסובייטית הבטיחה את עמדת המגן במאלוארוסלבץ, הארמייה ה-49 בקלוגה והארמייה ה-50 החלה להתגבש בטולה.
בין 16 ל-18 באוקטובר פרצה בהלה המונית בקרב אוכלוסיית מוסקבה לאחר שהתבשרה לראשונה על האיום הנשקף מהגרמנים, ושמועות על מבקע גרמני שהביא את טור השריון עד למוסקבה עצמה הביאו לכדי בהלה המונית בעיר. בשלב זה כמעט שני מיליון בני אדם פונו מהעיר. במחוזות העיר הוקמו גדודי פועלים. יצירות אמנות רבות מהמוזיאונים ומהקרמלין - אפילו גופתו החנוטה של לנין - הועברו מזרחה לעיר למקום מבטחים. למעלה מ-200,000 עובדים עזבו את העיר עם ציוד העבודה שלהם. רוב העסקים עמדו במקום, חנויות ובתי כלבו רבים נבזזו, וחלקים גדולים מהאוכלוסייה ניסו לעזוב את העיר. ב-19 באוקטובר, הוטל משטר צבאי על מוסקבה ויחידות חסימה של ה-NKVD, בפיקודו של לוטננט גנרל פאבל ארטמייב, הוצבו ברחבי העיר. מורדים נורו, עריקים נתלו. ביום זה ריכרד זורגה נעצר בטוקיו על ידי המשטרה החשאית היפנית Tokō. עם מפעיל הרדיו שלו קלוזן (שם קוד פריץ), הוא שידר למוסקבה מאז 1939 סך של 141 דיווחים עם יותר מ-65,000 מילים ושלח מספר רב של מיקרופילמים באמצעות שליח. בינתיים, כל הרשויות החשובות, הפוליטביורו וכמעט כל הדיפלומטים הזרים פונו ממוסקבה לקויבישב. סטלין והסטאבקה נשארו בעיר. הרדיו הרוסי הודיע כי על אף חומרת המצב החליט סטלין להישאר בעיר. כאשר חלפה הבהלה, היו תושבי העיר הנותרים מאוחדים בהחלטה לעצור את הגרמנים בגופם. עשרות אלפי מתנדבים חפרו בקור המקפיא תעלות נגד שריון במבואות מוסקבה. גדודי מתנדבים חומשו בנשק והושלכו אל החזית. במשימה סודית הוכנה מוסקבה להריסה על ידי שתי חברות של מומחי כרייה. בינתיים, 500,000 תושבי מוסקבה, רובם נשים, הקימו ביצורים מול מוסקבה.
תקופת התקפות נגד ובוץ
250px|שמאל|ממוזער|רספוטיצה: דרך בוצית בסתיו 1941 בברית המועצות
ב-18 באוקטובר, הארמייה ה-29 הסובייטית בפיקודו לוטננט גנרל מסלניקוב תקפה נגד בקטע של קבוצת הפאנצר 3 ליד קלינין: למחרת הקורפוס הממונע ה-41 פינה את גשר הרכבת ב-Mjednoje יחד עם ראש הגשר שם. התערבותו של קורפוס האוויר ה-8 ייצבה את המצב המאיים ממילא בדיוויזיית הפאנצר ה-1. התקופה הבוצית שהחלה באמצע אוקטובר עם השבילים והכבישים הספוגים התגלתה עד מהרה ככלי עזר יעיל לברית המועצות במאבק נגד הוורמאכט. האספקה של הדיוויזיות המעורבות ישירות בפעולות ההתקפיות ירדה לפתע מ-900 טון ביום לכ-20 טון בלבד. הכוחות הסובייטים ניצלו את היחלשות המתקפה הגרמנית כדי להרחיב את מערכות ההגנה שלהם.
לקראת סוף אוקטובר הואטה ההתקדמות הגרמנית ונבלמה כמעט לחלוטין כתוצאה מהתחזקות ההתנגדות הסובייטית על מבואות מוסקבה ותנאי מזג האוויר. גשמי הסתיו הפכו את הדרכים לנהרות של בוץ עמוק, עובדה שהגבילה את יכולת התנועה של כוחות השריון הגרמנים.
החל מ-1 בנובמבר, ניתן היה להשתמש בכביש סמולנסק-מוסקבה רק באישור מיוחד כדי לא "לחשוף" אותו עוד יותר, עד שחל כפור קל ב-3 בנובמבר והפך את הדרכים והשבילים לעבירים שוב. עם זאת, לקח לוורמאכט כמעט שבועיים להשיג תחמושת ודלק כדי לחדש את המתקפה. כאשר החל הכפור העז ב-6 בנובמבר, צצה בעיה חדשה - הם לא היו ערוכים ללחימה בחורף. לגייסות הגרמניים חסרו ביגוד חם וחליפות הסוואה לבנות. המנועים של הטנקים וכלי הרכב הממונעים קפאו כאשר הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס מעלות. חורף 1941–1942 היה קר במיוחד אפילו במונחים רוסיים.
סטלין, בצעד שנועד לתת דוגמה ולהפגין נחישות בפני החיילים והאזרחים, הורה לערוך את המצעד הצבאי המסורתי של יום השנה למהפכה ב-7 בנובמבר ב, למרות הסכנה של הפצצה גרמנית. ואכן, החיילים צעדו בכיכר האדומה והמשיכו בדרכם היישר אל החזית. מצעד זה, ונאומו של סטלין ליום המהפכה, שנישא בתחנת הרכבת התחתית "מאיאקובסקי" במוסקבה, כהגנה מפני הפצצות אוויריות, נועדו להוכיח לעולם כולו ולאזרחי ברית המועצות, שההנהגה הסובייטית נחושה בכוונתה להגן על מוסקבה עד הסוף. מצב הרוח של תושבי מוסקבה השתנה מבהלה להתרסה.
בצד הגרמני, לעומת זאת, הקורפוס ה-8 (דיוויזיות הרגלים ה-8 וה-28) אף הוצא מהחזית כדי להצטייד מחדש בצרפת.
כבר ב-13 בנובמבר תקפו כוחות סובייטים את האגף הימני של הארמייה הרביעית במטרה לפצל את חזית ההתקפה הגרמנית. במהלך קרבות אלו, ניצל הצבא האדום את הזמן להבאת ארמיות עתודה נוספות כדי להתכונן למתקפה ולשלבם בקו החזית ללא תשומת לב ככל האפשר של סיורים גרמנים.
שלב ההתקפה הגרמנית השני לקראת מוסקבה
ממוזער|חיילי הוורמאכט בשמירה ממערב למוסקבה
ממוזער|תקיפת טנקים גרמניים ליד איסטרה ב-25 בנובמבר 1941
באמצע נובמבר החל השלב השני של המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית של קבוצת ארמיות מרכז, שנתקלה בהתנגדות עיקשת של הצבא האדום. פרידריך הוסבאך כתב לאשתו ב-21 בנובמבר 1941 שהוא לא רואה סימנים לסיום המערכה גם אם מוסקבה תיכבש, מכיוון ש"העקשנות" של ההתנגדות הרוסית היא יוצאת דופן, הם ילחמו עד האיש האחרון. ואולי אף יילחמו עד המטר הרבוע האחרון של אדמתם. מאחר שחלקים נרחבים מצי האוויר הגרמני ה-2 (קסלרינג) הועברו לאזור הים התיכון, היה חוסר בסיוע האווירי הנחוץ. הכוחות המזוינים הסובייטים, לעומת זאת, הצליחו לשמור על עליונות אווירית בגזרות החשובות ביותר. ב-15 בנובמבר הקורפוס ה-27 (הדיוויזיות ה-86 וה-161) של הארמייה התשיעית הגרמנית פתחו במתקפה מצפון לסלנצינו-איליינסקויה בקצה הצפוני של מאגר הוולגה. בעוד הקורפוס הממונע ה-41 נתקע מול קלינין, הקורפוס הממונע ה-56 הצליח לפרוץ משני צידי Lataschino לכיוון קלין. דיוויזיית הפאנצר ה-6 הגיעה ללאמה והקימה ראש גשר.
ב-18 בנובמבר, במהלך קרב טולה, הצליחו כוחות הקורפוס הממונע ה-47 לכבוש את יפיפן בדרום ואילו Dedilowo נכבשה על ידי יחידות של הקורפוס הממונע ה-24. למרות אבדות כבדות מעמדות תותחים נגד טנקים, ארמיית הפאנצר השנייה פרצה לסטלינוגורסק ב-22 בנובמבר ואיימה על מוסקבה מדרום מזרח. באותו יום, בהוראת מפקד החזית המערבית, הודח הגנרל א.נ. ירמקוב שפיקד על אזור טולה, נעצר ב-19 בדצמבר והועמד לדין צבאי.
ב-23 בנובמבר כבשה הדיוויזיה הממונעת ה-10 את מיכאילוב, הדיוויזיה הממונעת ה-29 חצתה את גזרת הדון והתקדמה יותר מ-40 ק"מ צפונה. דיוויזיית הפאנצר ה-18 חדרה באגף הימני דרך הכפר סקופן עד לגורלובו. באותו יום דיווח פילדמרשל פון בוק לפיקוד העליון על המצב המאיים ועל תשישות הכוחות. עם זאת, קבוצת ארמיות מרכז קיבלה פקודות להמשיך במתקפה עם "איגוד הכוחות האחרון". הפיקוד הגרמני הניח ששני הצדדים פרוסים עד המקסימום.
ב-25 בנובמבר, קבוצת הפאנצר ה-3 כבשה סוף סוף את קלין (100 ק"מ צפונית-מערבית למוסקבה) עם דיוויזיית הפאנצר ה-7. למחרת הצליחה דיוויזיית הפאנצר ה-6 לכבוש את העיירה רוגאצ'בו וב-27 בנובמבר היא פרצה אל יאכרום, שם הקים קאמפגרופה מנטויפל ראש גשר בגדה המזרחית של תעלת וולגה-מוסקבה.
ב-26 בנובמבר נכבשה העיר איסטרה, 35 ק"מ ממוסקבה, על ידי הקורפוס ה-9 והקורפוס הממונע ה-40 מקבוצת הפאנצר ה-4. ב-27 בנובמבר, הטמפרטורות כבר ירדו מתחת ל-35 מעלות וגרמו למקרים רבים של כוויות קור בקרב הגרמנים, בעוד שהצבא האדום היה מצויד במלואו בלבוש חם מאז אמצע נובמבר.
ב-30 בנובמבר נטל חלק הקורפוס ה-5 (גנרל ריכרד רואוף), שפעל מצפון למוסקבה, בשיתוף פעולה עם הקורפוס הממונע ה-46 נכנס לעיירות Krasnaya Polyana ו-Putschki (היום שתיהן חלק מהעיר Lobnya) וכך הגיע למרחק של 18 ק"מ מהעיר. באותו יום דיווח ז'וקוב על מוכנות להתקפה נגדית. עם זאת, סטלין החליט להמתין עד 6 בדצמבר לפני שיפתח במתקפה, על מנת לתאם טוב יותר את הכוחות ולהכניס עוד עתודות.
בסוף נובמבר נעצרה ההתקפה של הקורפוס הממונע ה-40 מול קרסניה פוליאנה. לקבוצת הפאנצר ה-3 (גנרל הות) היו עדיין כ-80 טנקים בדיוויזיות הפאנצר ה-1, ה-6 וה-7 שהוקצו, ואילו לקבוצת הפאנצר ה-4 (גנרל הפנר) נותרו בדיוויזיות הפאנצר ה-2, ה-5, ה-10 וה-11 כ-170 טנקים. קבוצת ארמיות מרכז רשמה 45,735 נפגעים ואיבדה עוד 300 טנקים ותותחים מתנייעים בקרבות בנובמבר. הדלק והתחמושת היו נדירים, אבל ב-2 בדצמבר הצליחו חיילי סיור מגדוד מהנדסי הפאנצר 62 להתקדם עד לפרבר צ'ימקי של מוסקבה (כ-8 קילומטרים לפני גבולות העיר). זו הייתה הנקודה הקרובה ביותר לקרמלין (23.7 ק"מ משם) אליה הגיע הוורמאכט. כמה גנרלים גרמניים טענו בזיכרונותיהם שניתן היה לראות את צריחי הקרמלין מעמדותיהם הקדמיות, אך נראה שהם התבלבלו, לאור המרחק, הפיתוח הצפוף של מרכז העיר והסוואה של צלליות הקרמלין, והכוונה הייתה לעיר איסטרה, כ-25 ק"מ ממוסקבה. במקום זאת, עיוותים מסוימים הזינו את הנרטיב שלאחר המלחמה של קרב על מוסקבה שכשל רק במעט. סוללות מבצר מוסקבה ירו כעת לתוך הכוחות הגרמנים המובילים. ההתקפות החדשות של ארמיית הפאנצר השנייה על טולה, שבוצעו בימים אלו בגזרה הדרומית נהדפו על ידי הארמייה ה-50 הסובייטית (לויטננט גנרל IW Boldin).
במערכה על מבואות מוסקבה הפגינו הכוחות הסובייטיים במקרים רבים נחישות וגבורה נואשת. אחד ממעשי הגבורה, שזכה בדיעבד לפרסום רב על ידי התעמולה הסובייטית, היה קרב בלימה שניהלה יחידה קטנה מדיוויזיית הרובאים ה-316, בפיקוד גנרל איוואן פאנפילוב באזור וולוקולמסק, נגד כוחות שריון גרמניים עדיפים. אמנם בדיעבד התברר שרוב פרטי סיפור הקרב, כפי שפורסמו בעיתונות הסובייטית, לא היו מדויקים (בלשון המעטה), אך הוא משקף את האווירה ששררה בקרב לוחמי הצבא האדום, שהשתתפו בקרבות המגננה הקשים במבואות מוסקבה, והבינו שאסור להם להמשיך לסגת ויש להגן על מוסקבה עד האיש האחרון.
אל מול תנאי מזג אוויר איומים והתנגדות סובייטית נחושה, ללא ציוד מתאים, בביגוד שאינו הולם (המחסור בביגוד מתאים לחורף היה קשה עד כדי כך שבגרמניה נערך מבצע לאיסוף בגדים מהאזרחים לכוחות הגרמניים בברית המועצות), בקרקע קפואה ומושלגת, קשה כסלע, נעצרה המתקפה הגרמנית.
מתקפת הנגד הסובייטית
שמאל|ממוזער|250px|מתקפת הנגד הסובייטית
תכנון
250px|שמאל|ממוזער|יחידות סובייטיות טריות בדרכן לחזית, מוסקבה, דצמבר 1941
ב-25 בנובמבר הציג מרשל שפושניקוב לסטלין תוכנית למתקפת נגד. באזור מוסקבה כבר היו 21 מתוך 34 יחידות המזרח הרחוק, שמילאו תפקיד מכריע בתכנון. ביום זה הורה סטלין לארמייה ה-20 (אנדריי ולאסוב) ולדיוויזיות נוספות מהעתודה האסטרטגית של סטבקה להכין מתקפת נגד בקו החזית. הסטבקה הפעילה גם שתי ארמיות עתודה נוספות: ארמיית ההלם הראשונה (וסילי קוזנצוב) רוכזה כדי להגן על תעלת מוסקבה-וולגה באזור דמירוב והארמייה ה-10 (פיליפ גוליקוב) באזור ריאזאן. הדיווחים מהסיור האווירי על ריכוז כוחות באזור מוסקבה נחשבו על ידי ההנהגה הגרמנית כ"רוחות רפאים".
ב-30 בנובמבר אישר סטלין את תוכנית התקפת הנגד והפקיד את הגנרל ז'וקוב, שכבר הוכרז כגיבור ברית המועצות על ניצחונותיו ב-1939 מול יפן בקרב חלקין גול, להוביל את המתקפה. כבר באמצע נובמבר 1941 פתח הצבא האדום במתקפות נגד על האגפים עם יעדים מצומצמים. עם זאת, אלו נועדו בעיקר לכיבוש מחדש של נקודות חשובות מבחינה אסטרטגית ולא חלק ממתקפה גדולה על פני החזית להשמדת הכוחות הגרמנים. כתוצאה ממתקפות הנגד הסובייטיות הראשונות הללו, פונתה רוסטוב על הדון על הדון על ידי ארמיית הפאנצר הראשונה וטיכווין ננטשה על ידי הארמייה 16 בכוח. התקפת הנגד הסובייטית חזתה תחילה כיתור, ניתוק והשמדת היחידות הגרמניות של קבוצות הפאנצר 3 ו-4, שהיו המסוכנות ביותר עבור מוסקבה. לאחר מכן, היו עתידים להתבצע מבצעים וקרבות כיתור הרחק מערבה, שהיו אמורות לחסל את כל קבוצת ארמיות מרכז, בעוד התקפות משבשות המתרחשות במקביל על שאר חלקי החזית בצפון ובדרום נועדו למנוע מהעתודות הגרמניות לתגבר את הגזרה המרכזית. הפיקוד העליון הסובייטי סיפק כ-1,060,000 איש, כמעט 700 טנקים וכוחות ארטילריה חזקים מהעתודה האסטרטגית. חילות האוויר הסובייטיים יכלו להשתמש בכמעט 1,400 מטוסים לשם כך.
התקפות של החזית המערבית וקלינין
250px|שמאל|ממוזער|
יחידת סיור סובייטית בדרכה לחזית, דצמבר 1941
יום אחד לפני תחילת המתקפה הגדולה של חזית קלינין והחזית המערבית ב-5 בדצמבר, מחלקת "צבאות זרים מזרח" במטכ"ל הגרמני העריכה את המצב כך שהחיילים הסובייטים "כרגע" לא יכולים לתקוף באזור מבלי להביא תגבורת משמעותית. למעשה, הסטבקה תגברה את חזיתות קלינין והמערבית ל-106 דיוויזיות, כולל 21 דיוויזיות עילית טריות מסיביר. פילדמרשל פון בוק יכול היה להתנגד לאלה רק עם 68 דיוויזיות שחוקות בעיקר, ויחס החיילים היה כעת 1.5:1 לטובת הצבא האדום. גם באוויר הצליח חיל האוויר הסובייטי להגיע לעליונות ברורה עם 1,370 מטוסים לעומת כ-550 מטוסים גרמנים.
במהלך הסתיו שינע הפיקוד הסובייטי העליון 40 דיווזיות רעננות ומצוידות היטב מסיביר והמזרח הרחוק למערב ברית המועצות, אך שמר את רובן בעתודת הסטאבקה לצורך מתקפת-הנגד. העברת הכוחות התאפשרה, לאחר שהמרגל הסובייטי ריכרד זורגה העביר מידע מודיעיני מיפן לפיו האימפריה היפנית, שהובסה על ידי ז'וקוב בקרב חלקין גול באוגוסט 1939, לא מתכוונת לתקוף שוב את ברית המועצות. הכוחות שהועברו מהמזרח הרחוק היוו רק חלק קטן מכוחות העתודה, שהפיקוד הסובייטי הצליח להכין ולאמן במהלך החודשים האחרונים של שנת 1941 לקראת פתיחת מתקפת הנגד באזור מוסקבה.
עתה, כאשר האויב היה קרוב למוסקבה אם אי-אפשר היה להתעלם ממנה, הטיל ז'וקוב את הכוחות שנשמרו בעתודה למערכה, בסיוע טנקי T-34 חדישים ומשגרי רקטות קטיושה. כוחות העתודה הסובייטים היו מצוידים היטב ללוחמת חורף, וכללו בין השאר גם מספר גדודי סקי.
ההתקפות החזקות באופן בלתי צפוי על הקטעים הקדמיים שנכבשו על ידי הארמייה ה-9 ועל ידי קבוצות הפאנצר 3 ו-4 החלו ב-5 בדצמבר 1941. ההתקפה הסובייטית העיקרית הייתה בצפון משני צידי סכר הוולגה עם התקפה דרום-מערבית על קלין אותה הובילה חזית קלינין בפיקודו של קונייב. החזית המערבית בפיקודו של ז'וקוב ביצעה התקפות חזיתיות משני צידי הכביש מוסקבה-סמולנסק ממערב. הארמייה ה-30 (לליושנקו) הייתה אמורה להביס את האויב באזור רוגאצ'בו-בורשצ'בו ויחד עם ארמיית ההלם הראשונה להתקדם דרך גזרת רשתניקו-קלין לקו קוסטליאקובו ולוטוסקינו. ארמיית ההלם הראשונה (קוזנצוב) נאלצה להשמיד את חלקי קבוצת הפאנצר הגרמנית השלישית שהתקדמה דרך תעלת וולגה-מושבה, לאחר מכן להתרכז באזור דמירוב-יכרומה ויחד עם הארמיות ה-30 וה-20 (ולאסוב) כדי להמשיך דרך קלין לטריאייבה סלובודה. דרומית לכך אמורה הייתה להתקדם הארמייה החמישית (גובורוב) מאזור פוליאנה קרסניה, יחד עם האגף הימני של הארמייה ה-16, ולתקוף לעבר סולנצ'נוגורסק. האגף השמאלי של הארמייה ה-16 (רוקוסובסקי) נאלץ לפרוץ דרך קריוקובו באיסטרה. הארמיות ה-5, ה-33, ה-43 וה-49, שהיו באמצע החזית המערבית, היו חלשות מכדי לתקוף ונאלצו רק לרתק את האויב (הארמייה הרביעית הגרמנית). הארמייה ה-50 (בולדין), שעדיין נלחמת בהגנה באזור טולה, הייתה אמורה לפתוח בהתקפת נגד לכיוון בולוחובו ושצ'קינו. קבוצת הפרשים בלוב הייתה אמורה לתקוף דרך Wenew לכיוון סטלינוגורסק ודדילובו, בעוד שהארמייה ה-10 שזה עתה הובאה (גוליקוב) הייתה אמורה לתקוף לאורך קו Serebrjanje Prudy-Mikhailov בין אוסלוביה לבוגורודיזק ולהתקדם מדרום לנהר Upa. בליל 5 בדצמבר נחתו 416 צנחנים סובייטים ליד העיירה יוכנוב והיו אמורים לאבטח את שדה התעופה שם, במקביל, הפרטיזנים הסובייטים בעורף השמידו את פסי הרכבת הבודדים ואת פסי הרכבת השמישים שנסללו מחדש על ידי כוחות הנדסה גרמנים לתקן אירופאי או כבשו מעברי כביש חשובים. ארמיית הפאנצר השנייה, שהותקפה על ידי הארמייה ה-10 הסובייטית וקורפוס הפרשים של המשמר ה-1 ליד ווינו ומיכאילוב, נאלצה להפסיק את ההתקפה האחרונה שלה על טולה ולוותר על הקו הקדמי שם. דרומה יותר, ב-6 בדצמבר, תקפה גם הארמייה ה-13 (גורודנינסקי) של החזית הדרום-מערבית (טימושנקו) וכבשה את יילץ, תוך שהיא פורצת בחזית הקורפוס הגרמני ה-34.
בשל מתקפת הנגד הסובייטית הכללית ועתודות האויב שהתגלו, הפסקת המתקפה הגרמנית והנסיגה המסודרת לעמדת חורף נוחה מבחינה מבצעית נראו הכרחיים בדחיפות. בעיות נוספות היו הירידה ביעילות הלחימה, המצב הרעוע בכל הנוגע להחלפת הכוחות והתשישות הקיצונית של החיילים, שהצריכה החלטה מהירה. זה הביא להכרזה על קו הנסיגה החדש של הארמייה הרביעית וקבוצות הפאנצר על ידי הפיקוד של קבוצת ארמיות מרכז. תוכנן כי לאחר פקודה מיוחדת תוכל להתחיל הנסיגה ב-6 בדצמבר, שתארך על פי האומדן כשני לילות. התאריך האחרון לתחילת הנסיגה היה קשור בהסכמתו של היטלר והוראה חדשה להפעיל אותה. עם זאת, המצב הבעייתי שרר כי לרוב יחידות קבוצת ארמיות מרכז לא היו חיילים או משאבים זמינים שהיו מאפשרים לבנות עמדה שתוכל להדוף התקדמות סובייטית או מתקפה גדולה. כתוצאה מעובדה זו, מפקד קבוצת ארמיות מרכז, פדור פון בוק, הגיע למסקנה שנסיגה בקנה מידה גדול לעמדות מפותחות לא הייתה אפשרית ולכן האפשרות היחידה שנותרה הייתה פקודת עצירה. הדרישה הבסיסית להחלטה זו הייתה חידוש מיידי של הכוחות באמצעות אספקת מחליפים חדשים ליחידות.
בתחילת המתקפה הסובייטית הגדולה, העדיפות העליונה של ההנהגה הצבאית הגרמנית הייתה למנוע מהצבא האדום לפרוץ, ולכן נאסר על כל היחידות להימנע ממגע עם מהאויב. הכוחות הסובייטים היו ערוכים היטב לחורף ולרשותם יחידות סקי ונעלי שלג, שאפשרו לחיל הרגלים לנוע בחופשיות בשטח מכוסה שלג עמוק. בנוסף, הצבא האדום היה מצויד בטנקים ה-T-34 החדשים, שהיו עדיפים על דגמי הטנקים הגרמניים במובנים רבים ואשר נגדו לא הייתה לוורמאכט הגנה אפקטיבית נגד טנקים. פיקוד קבוצת הארמיות הגרמנית הגיב בהיסוס למתקפה הסובייטית עד שהכיר בה כמתקפה גדולה. רק בערב 6 בדצמבר הם הורו לעצור את ההתקפה על מוסקבה ולהגן על העמדות הראשוניות.
ב-7 בדצמבר התבשרה האוכלוסייה הסובייטית לראשונה על ידי משרד הסובינפורם על המתקפה נגד "החיילים הגרמנים-פשיסטים", שספגו אבדות כבדות בזמן שהכוחות שלהם התקדמו. באותו יום, חילות האוויר היפניים ביצעו את המתקפה על פרל הארבור, ופגעו קשות בצי האוקיינוס השקט האמריקאי שעגן בפרל הארבור. למחרת, 8 בדצמבר 1941, ארצות הברית נכנסה למלחמה.
בלילות החל מ-7/8 בדצמבר נפרסו גדודי קוזקים סובייטיים במספרים גדולים מאחורי החזית. הם פשטו על מחסני אספקה, ציוד ומטות עורפיים, וגרמו לבלבול מסוים. יומיים לאחר מכן, קבוצת ארמיות מרכז הורתה על נסיגה כללית לעמדת החורף. ב-11 בדצמבר הכריזו גרמניה ואיטליה מלחמה על ארצות הברית.
באמצע דצמבר היה הפיקוד העליון הגרמני בפאניקה מוחלטת. המפקדים הבכירים של קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית דרשו נסיגה מיידית חזרה לאזור סמולנסק כדי להציל את כוחותיהם מהתמוטטות והשמדה. אולם היטלר לקח לידו באופן אישי את הפיקוד על הצבא הגרמני בחזית המזרחית, ולא התיר נסיגה כללית מאזור מוסקבה, תוך שהוא מורה לכוחות הגרמנים שלא לוותר על אף שעל אדמה. פקודה זו תרמה לייצובה של החזית הגרמנית ולהאטת קצב ההתקדמות של כוחות הצבא האדום. בראשית שנת 1942 נבלמה מתקפת הנגד הסובייטית כמעט בכל הגזרות והכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. בלימת מתקפת הנגד הסובייטית איפשרה להיטלר לטעון, שהנחישות שלו היא שהצילה את הוורמאכט מכליה.
ממוזער|מפקד הארמייה ה-16 הסובייטית קונסטנטין רוקוסובסקי וצוותו בודקים כלי רכב גרמניים שנתפסו, 10 בדצמבר 1941
ב-16 בדצמבר שוחררה קלינין על ידי שתי דיוויזיות של הארמייה ה-29 (גנרל שבצוב) בשיתוף עם דיוויזיית הרובאים ה-256 של הארמייה ה-31. ב-19 בדצמבר פיטר היטלר את פון בראוכיטש וקיבל בעצמו את הפיקוד על הצבא. ב-21 בדצמבר, הצבא האדום ניסה לכבוש את קלוגה והחלו שלושה ימים של קרבות רחוב. ב-25 בדצמבר הצליח הצבא האדום לשחרר את איסטרה, רוסה ו-וולוקולמסק. גנרל אוברסט גודריאן הסיג את חייליו נגד פקודות מפורשות לעצור, ולכן שוחרר מתפקידו ונשלח לעתודת הפיקוד העליון, ואילו ארמיית הפאנצר השנייה הוכפפה לגנרל חיל השריון רודולף שמידט.
ממוזער|פינוי מוקשים על ידי חיילים סובייטים לאחר הכיבוש מחדש של נארו-פומינסק, 28 בדצמבר 1941
ב-30 בדצמבר קלוגה נפלה שוב לידיים הסובייטיות, וב-7 בינואר הם כבשו בחזרה את מוז'איסק. ב-8 בינואר נאלץ אריך הפנר להסיג את חייליו כדי להימלט מהכיתור הממשמש ובא. גם כאן הנסיגה הייתה למרות הוראת עצירה קפדנית מ-OKH. מכיוון ש"מרידות" כאלה הפכו תכופות יותר, היטלר עשה דוגמה מהפנר בכך שהרחיק אותו מתפקידו וגירש אותו ללא כבוד מהוורמאכט. מאותו יום ואילך, ועד תום המלחמה, כל הוראה לנסיגה הייתה צריכה להיות מאושרת אישית על ידי היטלר.
ב-15 בינואר, בהתחשב בצורך, הורה היטלר לסגת לעמדת החורף. אבל פקודה זו הגיעה מאוחר מדי, והחיילים הגרמנים, שנסוגו ברובם ברגל, נאלצו להשאיר מאחור את כל הציוד הכבד מחוסר סוסים, טרקטורים או דלק. המונח "עמדת חורף" מקורו בתעמולה הנאצית, שנועדה להטעות את העם הגרמני לנסיגה מסודרת לעמדות מפותחות. לא היה זכר לעמדה צבאית עם תעלות, בונקרים, עמדות ארטילריה וביצורים אחרים. למעשה, כאן היה קו שרירותי של היטלר על המפה, שנבע בעיקר מצרכים לוגיסטיים במובן של נקודות אספקה סמוכות ומרחקים קצרים לאורך תחנות הפריקה לאספקה, שבוצעו כמעט במלואן על ידי דויטשה רייכסבאן, כמו גם אזורי פריסה אפשריים אסטרטגיים נוחים להתקפות עתידיות, המכונה "עמדת חורף".
התוכנית השאפתנית של הפיקוד הסובייטי העליון הייתה לכתר את הכוחות הגרמנים בין מוסקבה לסמולנסק, לפרוץ את המצור על לנינגרד, ולכבוש מחדש את אוקראינה. בפועל הצליח הצבא האדום להשיג התקדמות ניכרת מצפון ומדרום למוסקבה (בצפון נסוגו הכוחות הגרמנים מרחק של 350 ק"מ) אך ממערב למוסקבה הוסיפו הגרמנים להחזיק במבלט בקו החזית באזור רז'ב-ויאזמה-גזצ'ק שנודע בשם מבלט רז'ב, שקצהו הצפון-מזרחי היה מרוחק כ-180 ק"מ בלבד מהבירה הסובייטית, וכל הניסיונות לעקור אותם משם נסתיימו בכישלון.
תוצאות הקרב
שמאל|ממוזער|150px|מדליה למשתתפי הקרב על מוסקבה
הסובייטים ייצבו את עמדותיהם באפריל 1942, והצדדים נערכו להמשך המערכה, שעתה פנתה דרומה אל כיוון העיר סטלינגרד.
על פי יומנו של הגנרל הגרמני פרנץ הלדר היו אבדות הגרמנים (פצועים, הרוגים, נעדרים ושבויים) בקרבות, מיום הפלישה ועד חודש אפריל, כמיליון אנשים, מהם כמאתיים אלף הרוגים. כרבע ממספר האבדות אבד עד תחילת מערכת מוסקבה. בנוסף, הגרמנים איבדו 1,300 טנקים, 2,500 תותחים ויותר מ-15,000 כלי רכב. הרוסים נוקבים במספרים גדולים בהרבה. לדוגמה, נוקבת ה"היסטוריה" הרשמית הרוסית של המלחמה במספר 55,000 הרוגים במהלך השלב השני של המתקפה הגרמנית (בין 16 בנובמבר ו-5 בדצמבר) בלבד. במהלך הקרב עצמו טען סטלין כי הגרמנים אבדו 4.5 מיליון אנשים. הייתה זו התפארות חסרת בסיס.
את אבדות ברית המועצות קשה יותר להעריך. הגרמנים טוענים, למשל, כי שבו 660,000 איש בשני "הכיסים" בוויאזמה ובבריאנסק, במהלך ההתקדמות הראשונית לעבר מוסקבה. נראה כי טענות אלו אינן מבוססות על ספירה של מספר השבויים כי אם על ספירה של מצבת כח אדם תאורטית במפקדות. מכל מקום המדובר במאות אלפים - הרוגים, פצועים ושבויים. ההערכה היא ש-500,000 חיילים סובייטים נהרגו בשלב המגננה של הקרבות, ועוד 140,000 במהלך מתקפת-הנגד. עבור הגבורה שהפגינו מגני העיר, הוענק למוסקבה התואר "עיר גיבורה" בשנת 1965, לציון 20 שנה לניצחון הסובייטי על גרמניה הנאצית בשנת 1945.
הניצחון בקרב מוסקבה נתן חיזוק משמעותי למורל הסובייטי, שכן הצבא הגרמני איבד את הילת הצבא הבלתי-מנוצח. לאחר שנכשלו במשימתם להביס את ברית המועצות במתקפה מהירה, נאלצו הגרמנים להתכונן למאבק עקוב-דם, ויומרתם להביס את ברית המועצות במסע מלחמת בזק בן שבועות ספורים, אבדה. הייתה זו הפעם הראשונה, מאז החל הוורמאכט במסעו לאורכה ולרוחבה של אירופה, שמטרה מבצעית עיקרית לא הושגה, ושהצבא נאלץ לוותר על שטח שבו כבר אחז. התקדמותו של הוורמאכט עד למועד זה הייתה ללא מעצורים - כיבוש אוסטריה, צ'כוסלובקיה, פולין, נורווגיה, דנמרק, הולנד, צרפת, יוון ויוגוסלביה, נעשה במהירות, תוך שבועות ספורים, וללא כל נסיגה. הצבאות של מדינות אלו כותרו בתנועת מלקחיים מהירה, נכנעו, והובסו. גם החודשים הראשונים של המלחמה ברוסיה נראו כהמשך למגמה זו. עצירת הצבא הגרמני אל מול שערי מוסקבה הייתה חשובה על מנת לנפץ את התדמית הבלתי מנוצחת אחת ולתמיד.
קרב מוסקבה, ובמיוחד מתקפת הנגד הרוסית, הביאו את הפיקוד הגרמני למשבר. הערכתו הנכונה של היטלר, כי לו היה נשמע לעצת הגנרלים שלו ונסוג עם תחילת מתקפת הנגד, היה הדבר מביא לאסון, הביאה לכך שלאף אחד ממפקדיו לא היה יותר את העוז לקום כנגדו (פרט לקבוצת המתנגדים לשלטון מקרב הוורמאכט אשר המשיכה במחתרת ביתר שאת בניסיונות להתנקש בחייו ולהפיל את משטרו). בנסיבות דומות, כעבור שנה, בקרב סטאלינגרד הביאה פקודה דומה של היטלר שלא לסגת אף שעל לאסון אסטרטגי, ולתחילת קיצו של הרייך השלישי.
לקריאה נוספת
אנטוני ביוור, סטלינגרד, הוצאת יבנה 2000.
אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945, הוצאת מערכות, 1968.
אלן קלרק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות 1979.
ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי הוצאת שוקן, 1976.
ברייתווייט רודריק, מוסקבה 1941, ספרית מעריב, 2007.
אנדרו נגורסקי, הקרב הגדול ביותר: סטלין, היטלר והמאבק על מוסקבה ששינה את מהלכה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, 2010.
אורי בר-יוסף, מתקפת פתע: מנהיגות ומודיעין במבחן העליון, כנרת זמורה דביר, 2019
קישורים חיצוניים
מוסקבה, הקרב על
מוסקבה, הקרב על
קטגוריה:מוסקבה במלחמת העולם השנייה
מוסקבה, קרב
קטגוריה:1941 בברית המועצות
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1941
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר | 2024-07-28T23:13:53 |
אירווינג תלברג | אירווינג גראנט תלברג (אנגלית: Irving Thalberg; 30 במאי 1899 - 14 בספטמבר 1936) היה מפיק סרטים אמריקאי יהודי בשנותיו הראשונות של הקולנוע.
תלברג זכה לכינוי "נער הפלא" בשל גילו הצעיר ובשל יכולתו לבחור את התסריטים, השחקנים וצוות ההפקה הנכונים וליצור סרטים רווחיים ביותר.
ביוגרפיה
נולד בברוקלין ניו יורק למהגרים גרמנים ממוצא יהודי. היה לו לב חלש והוא היה נתון לתחלואות רבות במהלך כל חייו. לאחר שסיים בית ספר תיכון, הוא החל את הקריירה הקולנועית שלו באולפני יוניברסל בתפקיד המזכיר האישי של מייסד האולפנים קרל למל. תלברג היה פיקח ועיקש, ובהגיעו לגיל 21 היה אחראי ההפקה ב"יוניברסל סיטי", אתר האולפנים בקליפורניה. עד מהרה הוא ביסס את עיקשותו כאשר נלחם עם אריך פון שטרוהיים על אורכו של הסרט האילם "Foolish Wives" משנת 1922 ושלט בכל אספקט של ההפקה בסרט "הגיבן מנוטרדאם" משנת 1923. בשנת 1924 הוא עזב את יוניברסל כדי להפוך למנהל ההפקה של אולפני לואי ב. מאייר, שמאוחר יותר אוחדו עם סרטי מטרו לכדי אולפני מטרו גולדווין מאייר (MGM). תלברג מפורסם בעקבות יצירת "שיטת ניהול צוות הפקה" שבה הפקת הסרט מחולקת שווה בשווה בין חברי הצוות (במאים, מפיקים וכיוצא בזה).
הסרט האילם "The Big Parade" משנת 1925 היה הצלחתו האישית הראשונה של תלברג, שעד לשנת 1932 פיקח על כל הפקה ושילב בין הכנות (פרה-פרודקשן) לקדימונים שמדדו את תגובת הקהל לסרט.
בעקבות מחלתו, אך גם בעקבות גישתו הכוחנית, מנהל האולפנים לואי ב. מאייר החליף אותו במפיקים כדייוויד או. סלזניק ווולטר וגנר. תלברג שב לעבוד בשנת 1933, אך כמפיק שותף. בין הסרטים הגדולים שהפיק היו "אנה כריסטי" (1930), "מאטה הארי" ו"השראה" (1931), "גראנד הוטל" ו"כפי שתרצה בי" (1932), "המרד על הבאונטי" ו"ימות סין" (1935), "לילה באופרה" של האחים מרקס, "סן פרנסיסקו", "קאמיל" ו"רומיאו ויוליה" (1936).
בזמן הצטרפותו לסרטי מטרו, תלברג הכיר את השחקנית הקנדי נורמה שירר, שעימה התחתן ב-1927, לאחר שהתגיירה. להם היו שני ילדים, אירווינג ג'וניור (1930-1988) וקתרין (1935-2006). תלברג עצמו נפטר מדלקת ריאות בגיל 37 והוא קבור לצד רעייתו בבית העלמין Forest Lawn Memorial Park, בגלנדייל, קליפורניה.
שמו של תלברג הופיע פעמיים על המסך: "האדמה הטובה" (1937) שבה ניתנה לו הקדשה לזכרו, ו"היה שלום, מר צ'יפס" (1939). הפרס לזכר אירווינג תלברג מוענק לזכרו על ידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת דרום קליפורניה
קטגוריה:מייסדי האקדמיה האמריקאית לקולנוע
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:מפיקי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1899
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1936 | 2022-08-11T23:26:20 |
ארגמן | שמאל|ממוזער|250px|"התשובה", ויליאם גודוורד, 1917, שמן על בד. שמלתה של האישה צבועה ארגמן.
ארגמן () הוא צבע בגוון סגול אדמדם. בימי קדם נתקשר וייצג צבע הארגמן מלכות, בעיקר עקב יוקר וקושי הפקתו. בתקופה העתיקה הכינו את הצבע מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים, ששכנו לחופי הים התיכון.
בתנ"ך ארגמן הוא אריג מצמר הצבוע בצבע הארגמן. הארגמן מוצג מספר פעמים כגון (שמות, כה, ד) "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים." בעברית בת ימינו משמש השם ארגמן גם כשם נוסף לצבע האדום העמוק או הכהה.
מקור השם
מקור שם הצבע עצמו אינו ברור כל צרכו, אולם כבר בתעודות כתובות אכדית שנתגלו באוגרית ישנה התייחסות לשני מושגים: argamanu ו-takiltu. מונחים אלו מופיעים לראשונה בכתובות שתוארכו לתקופת מלכותו של מלך אשור, תגלת-פלאסר השלישי. בכתובות קדומות יותר, מצוין צבע הארגמן (כאשר הכוונה, ככל הנראה, לארגמן אדום) בלוגוגרם ZA.GIN.SA5
שם הצבע בשפת אוגרית הוא "פחמ" (phm) ומשמעותו, ככל הנראה, צמר צבוע בצבע אדום. משמעות המילה "ארגמן" באוגריתית היא, ככל הנראה, מס או מנחה ומופיעה בהקשר זה בחוזה שופילוליומה וניקמאדו שנתגלה בין תעודות הארכיון. מונח זה קשור למילה
(arkamma(n, הנזכרת בתעודות כתובות חיתית ואכדית מן הממלכה החיתית.
ייצור הארגמן
את הצבע הכינו מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים. הכנענים הפיקו את הארגמן משני חלזונות: מארגמונית אדומת-פה (Thais Haemastoma) ומארגמון חד-קוצים שבהם הצבען העיקרי הוא דיברומואינדיגוטין, מולקולה של אינדיגו בתוספת שני אטומי ברום.
חשיבותו בעולם העתיק
צבע הארגמן נזכר במגוון הקשרים בארכיון אוגרית, בייחוד כסמל שררה ומעמד בחילופי סחורות בין שליטי ממלכת אוגרית לבין האימפריה החיתית סביב המאה ה-14 לפני הספירה. לדברי קרמון, מכתבי אל-עמארנה משמשים אף הם מקור חשוב להבנת חשיבותו הגוברת של צבע הארגמן כסמל מעמד; כך, לדוגמה, מוזכר לדבריה מלך מיתני העושה שימוש בצמר ארגמן לרגל אירוע חשוב. צבע הארגמן ובדים הצבועים בצבע זה נזכרים גם בתעודות אשוריות המתוארכות לאלף הראשון לפני הספירה ומעידים לדברי קרמון על חשיבות גוברת של בדים צבועי ארגמן כמנחה עם עליית האימפריה האשורית. האזכור הראשון לצבע זה בטקסטים אשוריים. מופיע בתעודות משלוח מס שקיבל המלך האשורי תוכולתי-נינורתה השני מידי שליטי ממלכות ארמיות בעמקי נהרות הפרת והחבור.
לדברי קרמון, הפרסים הם שמיסדו את צבע הארגמן כסמל ממלכתי רשמי. לדבריה, על אף חשיבותו הגוברת של הצבע כסמל מעמד בממלכת פרס, לא נאסר השימוש בצבע לאנשים פרטיים והמשיך לשמש הן כסמל מעמד אישי והן כסמל שלטון וסמכות דתית. קרמון ממשיכה ומעירה כי עד סופה של ממלכת פרס נחשב צבע הארגמן כסמל לסמכותם של שליטי הממלכה האחמנית.
בהתייחסה לתולדות השימוש בארגמן בתקופה הקלאסית, קרמון מעירה כי אופנת לבישת בגדי ארגמן כסמל מלכות אומצה, בדומה למנהגים פרסיים אחרים, על ידי אלכסנדר הגדול, אשר העלה את חשיבותם של בגדים אלו כסמל שלטון ויוקרה עבורו ועבור מקורביו. היא מוסיפה כי בעקבות צעד זה קיבל הארגמן מעמד מרכזי בתרבות ההלניסטית כסמל לסמכות ועושר בחצרות המלכות, הפקידות הרשמית ואנשים פרטיים. קרמון מעירה כי הפופולריות של צבע הארגמן בעולם ההלניסטי הגיעה לשיאה במאה הרביעית לפני הספירה. על אף הפופולריות העצומה של הארגמן בממלכות הדיאדוכים, הגיע הארגמן לשיא הפופולריות שלו ברפובליקה הרומית סביב המאה השלישית לפני הספירה. לקראת סוף הרפובליקה מתפתחת תגובת נגד לאומית מוסרית כנגד צבע הארגמן זאת כתולדה של הלהיטות הציבורית המופרזת לצבע זה, ביוזמתה נחקקים מספר חוקים המיועדים להגביל את לבוש בגדי ארגמן על ידי נשים. חרף תנועה זו ממשיך השימוש בבגדי ארגמן כסמל מעמד וסמכות ברפובליקה הרומית. לטענת קרמון, השינוי המשמעותי הראשון ביחס ללבוש בגדי ארגמן מתעורר עקב עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון כדיקטטור, אז מתחילה התנגדות רפובליקנית לשימוש בבגדי ארגמן כסמל שלטונו של הדיקטטור באופן המזכיר את סמלי השלטון של המלכים ההלניסטיים. בתקופה זו נחקקו חוקים אשר יועדו להגביל את השימוש בבגדי ארגמן, אולם לדברי קרמון היו מוגבלים ביותר ודנו בעיקר בהגבלת השימוש בבדים צבועים בארגמן הצורי- היקר והמשובח מבין בדי הארגמן המוכרים מתקופת שלהי הרפובליקה וראשית הקיסרות. בהתייחסו לחשיבות הצבע ברומא הקיסרית ולמונופול הקיסרי על ארגמן צורי, מספר סווטוניוס על מקרה שאירע בימי נירון. לדבריו, לאחר שאסר על ממכר הארגמן הצורי המבוקש, שצבעו כצבע האחלמה (אמטיסט), שלח נירון שליח מטעמו ביום שוק במטרה למכור כמה ליטראות מן הצבע האסור. חנויותיהם של אותם סוחרים אשר רכשו צבע מידי השליח נסגרו. סווטוניוס ממשיך ומתאר מקרה נוסף, בו גברת לבושה בבגד הצבוע בצבע האסור ברסיטל שערך נירון נגררה החוצה ולא רק שהופשטה מבגדיה אלא גם נושלה מכל רכושה (סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר שישי, פרק 32).
שמאל|ממוזער|230px|דיוקן הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, הלבוש באדרת עשויה ארגמן צורי. פרט מתוך פסיפס בבזיליקת סן ויטאלה ברוונה, המאה השישית לספירה.
בסכמו את חשיבות בדים צבועים ארגמן בתרבות הקלאסית, ג'נסן מעיר כי היוונים קנו והתיקו מלבוש פיניקי עשוי צמר צבוע שכונה כיתון בידי תושבי גבל. הוא ממשיך ומתאר את חשיבותו של עיטור ארגמן במגוון דגמי הטוגה ברומא הקיסרית ומשמעותם החברתית. הוא מביא כדוגמה את הטוגה פיקטה (toga picta) - האדרת הצבועה בארגמן, אשר נודעה כמלבוש בלעדי של הקיסרים הרומאיים החל מימי הקיסר אוגוסטוס. ג'נסן ממשיך ומציין חוקים מחמירים המגבילים את לבישת בגדים צבועים ארגמן, המצויים בקודקס החוק הרומאי שנתגלה בביירות ומתוארך לתקופת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס. קרמון אף היא מזכירה את חשיבותם של בדים צבועים ארגמן ברפובליקה הרומית וברומא הקיסרית, אולם בניגוד לג'נסן אינה טוענת כי האיסור על לבישת ארגמן היה יעיל או גורף. לטענתה, הניסיון ליצור מונופול קיסרי הוביל לתוצאה הפוכה מהרצוי, עם הופעתם של מגוון חיקויים זולים של צבע הארגמן אשר הפכו בדים צבועים בצבע זה לנגישים עבור המעמדות הבינוניים ואף עבור המעמדות הנמוכים באימפריה הרומית. קרמון ממשיכה ומסבירה כי במאה השנייה לספירה הגיע השימוש בצבע הארגמן כסמל חברתי לשיאו. לדבריה, חרף העובדה כי חיקויים וגרסאות זולות של הצבע היו נגישים בשוק החופשי באימפריה הרומית, החל מן המאה השנייה לספירה ובייחוד החל מהמאות 3–4 לספירה (בתקופת שלטונם של הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס), הפכו צבע הארגמן המשובח (הצורי) ובייחוד בדי משי צבועים בצבע זה לנחלתם הבלעדית של הקיסרים הרומיים. קרמון מוסיפה כי בתקופת שלטונו של הקיסר קונסטנטינוס, חלה עלייה ניכרת במעמדו של צבע הארגמן, אז נהפך לסמל הקיסרות, "ארגמן קיסרי", בשימוש בלעדי של משפחת הקיסר מהולדתם ועד מותם.
בארכאולוגיה
ב-20 בינואר 2021 פורסם כי שרידי אריג, גדיל וסיבי צמר, הצבועים בצבע ארגמן המתוארכים לסביבות שנת 1,000 לפנה"ס, נתגלו באתר "גבעת העבדים" בתמנע, בערימות של פסולת תעשייתית של הפקת נחושת.
המחקר שאומת באמצעות בדיקות מעבדה ותיארוך פחמן 14, נערך בהובלתם של ד"ר נעמה סוקניק מרשות העתיקות ופרופ׳ ארז בן-יוסף מהחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף עם פרופ׳ זהר עמר, ד"ר דוד אילוז, ד"ר אלכסנדר ורוואק מאוניברסיטת בר-אילן וד"ר אורית שמיר מרשות העתיקות.
ארגמן ביהדות
לצבע הארגמן חשיבות רבה במקורות היהודיים ובראשם המקרא והתלמוד. לדברי קרמון, המילה "ארגמן" (המופיעה גם בנוסחים "אַרְגְּוָנָא" ו"אַרְגְּוָן") מצוינת במקרא 39 פעמים. צבע ארגמן (דהיינו, בדים צבועים ארגמן) נזכר לדבריה בייחוד ברשימות מוצרי יוקרה ולרוב יחד עם מוצר יוקרתי נוסף, כגון צבע התכלת. כך, לדוגמה, נזכרים התכלת והארגמן בפסוקים הנוגעים לתיאור המשכן, ובייחוד כחלק מרביעיית מוצרי יוקרה ("תכלת וארגמן ותולעת שני ושש", "שש וארגמן", "בגד ארגמן"), קרמון מוסיפה ומעירה כי הארגמן והתכלת נזכרים לרוב כצמד ולא בנפרד וכי מהמקרא עולה כי לצבע התכלת הייתה חשיבות גדולה מזו של צבע הארגמן בסולם הקדושה. לדבריה, חשיבות זו באה לידי ביטוי בתפקיד מרכזי של צבע התכלת בתחום הדת - מעילו של הכוהן הגדול היה עשוי מתכלת בלבד וצבע זה חיוני לקיום מצוות שזירת פתיל התכלת בציציות, אותה מעביר משה לבני ישראל למען יזכרו את מצוותיו. זאת ועוד, לדברי קרמון הארגמן מוזכר במקרא כמקור להערכה אישית ועושר וכן כסמל שלטון בקרב מלכי ישראל. בהתבססו על אנציקלופדיה יודאיקה, קורן מעיר כי במסגרת חקר המקרא מקובל לתארך את יציאת מצרים, אחריה נזכר לראשונה במקרא צבע הארגמן, למאה ה-13 לפני הספירה. לדבריו, בתקופה זו כבר התקיימה תעשייה ענפה לייצור צבע הארגמן ברחבי אגן הים התיכון. חשיבותו של צבע הארגמן ותפקידם המרכזי של הפיניקים בהפצתו נזכרים אף הם במקרא. כך, לדוגמה, מסופר בספר דברי הימים ב' () כי בעת תכנון בית המקדש שלח המלך שלמה שליחים אל מלך צור, חירם, בבקשה לשאול מידיו פועלים מיומנים בייצור ארגמן, תכלת וצבע השני.
מלבד אזכורים לייצור צבעי הארגמן והתכלת במקרא, זכו צבעים אלה למספר אזכורים בספרות חז"ל, בייחוד בקשר למצוות התכלת. בתלמוד הבבלי נזכר צבע התכלת בהקשר של קדושה: "היה ר"מ אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד".
לפי ספר הזוהר, ארגמן הם ראשי תיבות של חמשת המלאכים אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל ונוריאל.
לדברי קרמון, ניתן להבחין בתלמוד ובמשנה בהתפתחות לא מבוטלת בכל הנוגע לכמות המונחים המציינים צבעים והפירוט הטכני לעומת מקורות קדומים יותר. קרמון מוסיפה ומציינת כי למילה "ארגמן" משמעות כפולה בספרות חז"ל, הן כצבע והן כבד צבוע; חוסר הבהירות בנוגע למשמעות המילה הוביל, לדבריה, לעמימות בנוגע לגוון עצמו: במגילת המקדש נעשה ניסיון להרחיב את ההגדרה המצומצמת המופיעה במקרא על ידי הדגשת גוון מסוים (אדום) מבין גוני הארגמן. בדומה למונח ארגמן, גם המושג "תכלת" בא לייצג צמר הצבוע בגוון מסוים, ככל הנראה תוך התייחסות למנעד גוונים רחב.
מיתולוגיה
על גילוי הארגמן מספרת האגדה הצורית כי לפני עידן ועידנים הייתה בת הים טירוס צועדת על שפת הים עם הרקולס אהוב ליבה. לפתע פיצח כלבה של טירוס קונכייה קטנה בשיניו, וכהרף עין נצטבע פיו בצבע אדום לוהט. אז אמרה טירוס להרקולס כי אם לא יכין לה שמלה צבועה בצבע זה היא לא תוסיף לראות את פניו. אסף הרקולס קונכיות רבות והכין לטירוס את בגד המלכות הארגמני, שהיה גם לצבען של גלימות המלכים במשך דורות רבים.
ראו גם
ייצור הארגמן בחוף הלבנט
לקריאה נוספת
זהר עמר, הארגמן, פורפורה וארג'ואן במקורות ישראל ועוד בירורים בענייני התכלת, מכון הר ברכה, ה'תשע"ד
זהר עמר, המדריך הקצר למפצח ארגמונים, על אתר, יז (כסלו תשע"ג), עמ' 123-111.
קישורים חיצוניים
גאיוס פליניוס סקונדוס על חלזונות הארגמן. תרגם מלטינית ד"ר מאיר שָׂש.
הערות שוליים
קטגוריה:צבעים
קטגוריה:מוצרים מן החי | 2024-05-05T11:25:01 |
בוריס אברוך | בוריס לאונידוביץ' אברוך (ברוסית: Борис Леонидович Аврух; נולד ב-10 בפברואר 1978) הוא שחמטאי בדרגת רב-אמן, לשעבר חבר נבחרת ישראל.
קריירה
אברוך, יליד קרגנדה, קזחסטן, עלה לישראל בשנת 1995 ונטל חלק בקבוצות של מועדוני שחמט מובילים (באר שבע ואשדוד), שזכו מספר פעמים באליפות ישראל וגביע המדינה.
חיבר ספר שחמט, העוסק בפתיחה, בשם "רפטרטואר של רב אמן - 1. ד4" שיצא לאור בשני כרכים, וזכה לביקורות אוהדות מאוד מצד קהיליית השחמט הבינלאומית.
נשוי למרגריטה, אב לשתי בנות ומתגורר בארצות הברית, אך ממשיך לייצג את ישראל. אינו פעיל מיולי 2017.
אברוך הוא בן דוד של אשתו של אלוף ישראל לנוער בשחמט בשנת 1995, אליק ויידסלבר.
הישגים בולטים
1990 - זכה באליפות ברית המועצות עד גיל 12, ומאוחר יותר באותה שנה זכה באליפות העולם עד גיל 12
1991 - זכה במקום השני באליפות העולם עד גיל 14
1996 - זכה באליפות ישראל לנוער
1998 - זכה באליפות צה"ל
2000 - זכה באליפות ישראל, במשותף עם אליק גרשון
2002 - השתתף באליפות העולם, דורג במקום ה-61 והודח בסיבוב הראשון
2002 - זכייה במקום השני באליפות ישראל
2004 - זכייה במקום השלישי באליפות ישראל
2008 - זכה בפעם השנייה באליפות ישראל
2013 - זכה במקום השלישי באליפות ישראל בשחמט
תחרות לדוגמה בה השתתף
המכביה ה-19 ב-2013
הופעות באולימפיאדות
בוריס אברוך השתתף בנבחרתה האולימפית של ישראל.
שנה לוח מד כושר נקודות תוצאות % מקום 19982 עת 25658 מ-107+ 2= 1-80 4 קבוצתי, 1 אישי 2000 3 2625 7 מ-115+ 4= 2-63.6 5 קבוצתי 2002 1 עת 2595 4.5 מ-93+ 3= 3-50 9 קבוצתי 2004 4 2614 7.5 מ-105+ 5= 0-75 5 קבוצתי 2006 4 2633 7.5 מ-106+ 3= 1-75 4 קבוצתי, 3 אישי 2008 3 2657 4 מ-82+ 4= 2-50 2 קבוצתי 2012 עת 2605 5 מ-104+ 2= 4-50
קישורים חיצוניים
הבלוג של אברוך
פירוט ההישגים באולימפיאדות
אודות ספרו של בוריס אברוך
קטגוריה:ספורטאים יהודים קזחים
קטגוריה:שחמטאים יהודים סובייטים
קטגוריה:ישראלים ילידי קזחסטן
קטגוריה:עולים בשנות ה-1990
קטגוריה:נציגי ישראל באולימפיאדת השחמט
קטגוריה:אלופי ישראל לנוער בשחמט
קטגוריה:אלופי צה"ל בשחמט
קטגוריה:אלופי ישראל בשחמט
קטגוריה:רבי-אמנים ישראלים
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט ישראלים
קטגוריה:מהגרים מישראל לארצות הברית
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1978 | 2024-06-18T02:55:46 |
אינואיטים | ממוזער|200px|שתי נשים אינואיטיות ותינוקת (1854), צולמו על ידי משלחת בהנהגת אדוארד אוגוסטוס איינגלילד
ממוזער|200px|אברהם ואולריק אולריקב ומשפחתם
ממוזער|200px|גבר אינואיט מחצי האי לברדור (1904)
ממוזער|200px|אינואיטים על הספינה האנגלית אורורה (1911)
שמאל|ממוזער|200px|משפחת אינופיאקים באלסקה בשנת 1929. צילום: אדוארד קרטיס.
ממוזער|200px|אינוקשוק בנונאווט
אינואיט (אינוקטיטוט: ᐃᓄᐃᑦ 'העם', ביחיד: אינוק, ᐃᓄᒃ ובזוג: אינווק, ᐃᓅᒃ), הוא שם כולל למספר עמים אסקימואים החיים בחוג הארקטי. בין העמים בקבוצה זו נכללים האִינוּאִיט והאִינוּבִֿיאַלוּיִיט מקנדה, הכַּלׇשִׂיט, הטוּנוּמִיט והאִינוּגֿוּאִיט מגרינלנד, האִינוּפִּיאַק והיוּפִּיק מאלסקה, והיופיק מרוסיה.
האינואיט פועלים לשמר את התרבות והמסורת רבת השנים שלהם על ידי מאבק של הכרה תרבותית. לפני מספר שנים קנדה העניקה לאינואיט שלטון עצמי, טריטוריית נונאווּט. מהלך זה זכה לתשבחות רבות, אולם נדמה כי יוזמת האוטונומיה לא שיפרה את מצבם של האינואיטים. המשטרה הפדרלית של קנדה אילצה אותם לנטוש את אורח חייהם הנוודי ולעבור ליישובים מבודדים. ילדים רבים הופרדו מהוריהם ונשלחו ל"פנימיות" בהן עברו התעללות פיזית ומינית. אוכלוסיית נונאווּט סובלת משעורים גבוהים של התמכרות לסמים ואלכוהול, התאבדויות והתעללויות במשפחה. רק 25% מהתלמידים במדינה מסיימים את בית הספר התיכון וממשלת קנדה חשפה ניהול כושל של כספי ציבור במחוז. למרות כל זאת, תושבי נונאווט מרוצים מהשלטון העצמי אולם יש להם טענות כלפי הממשלה שייעדה רק 200 מיליון דולר קנדי מתקציבה לדיור חדש בטריטוריה - הרבה פחות ממה שהבטיחה הממשלה הליברלית שקדמה לממשלה הנוכחית.
"אסקימו" מול "אינואיט"
ישנן מספר סברות למקור המילה אסקימו, אך זו נחשבת היום לכינוי גנאי גזעני בקנדה.
ישנה סברה שלפיה מקור המילה "אסקימו" בשפת הקרי המדוברת בידי ילידי קנדה שאינם אינואיטים, ופירושה "אוכלי בשר נא", משום שהאינואיטים נוהגים לאכול בשר נא, מנהג שלילי בעיני אומות ילידיות אחרות.
מסיבה זו, השימוש במילה Eskimo באנגלית הפך בלתי-תקין-פוליטית, והמילה "Inuit" (אינואיט), שמשמעותה באינוקטיטוט היא "העם", החליפה אותה. למעשה, המילה "אינואיט" מתייחסת רק לאחת מקבוצת העמים האסקימואיים. בשפות העמים האחרים יש לכל עם שם אחר, שמתורגם למילה אחרת. בקנדה בעיקר, גם העמים האחרים מתחילים לוותר על השימוש במילה "אסקימו" בתור השם הכולל באנגלית ובצרפתית, והמילה "אינואיט" תופסת את מקומה. באלסקה לעומת זאת עדיין נעשה שימוש במילה "אסקימו" כשם כולל לכל העמים, ו"אינואיט" ניתנת לעם האינואיטי בלבד.
קבוצות ואזורי מחיה
הנטסיליק חיים בעיקר בנונאווט (הטריטוריה הצפונית ביותר בקנדה), נונאוויק (אזור בצפון קוויבק), נונאטסיאווט (אזור בפרובינציית ניופאונדלנד ולברדור) ובעבר חיו גם בטריטוריית יוקון.
האינוויאלויט חיים בעיקר בדלתא של נהר המקנזי, ועל האיים ויקטוריה ובנקס בטריטוריות הצפון-מערביות.
האינופיאק שבאלסקה חיים במחוז המדרון הצפוני.
היופיק חיים במערב אלסקה ובמחוז הרוסי האוטונומי צ'וקוטקה.
ברוב האזורים שבהם חיים אינואיט, הם שוכנים קרוב לשפת הים או לשפכי נהרות, וזאת היות שחלק גדול ממחייתם היה מבוסס על דיג וציד לווייתנים ויונקים אחרים (בעיקר כלבי ים).
תחומי עיסוק
ממוזער|200px|כלים אינואיטיים
בעבר חיו האינואיט בהתאמה מוחלטת לאקלים ולעונות השנה, מרביתם היו דייגים וציידים, שדגו דגים או צדו לווייתנים, סוסי ים, וכלבי ים בעזרת סירות או קיאקים או על ידי המתנה בצד חורים שקדחו בקרח. רק חלק מועט מכלכלתם התבססה על לקט או חקלאות.
בשבועות הקיץ היו נודדים אל תוך היבשת, הן לשם לקט, הן לשם ציד חיות והן לשם דייג במקורות מים מתוקים (אגמים ונהרות) שהפשירו.
האינואיט השתמשו באיגלו (בתי קרח) כמחסה בעת ציד ובשעת חירום; עשו שימוש מתוחכם בעורות בעלי-חיים למלבושם (למשל ביצירת האנוראק, מעין מעיל עם ברדס); מזחלות כלבים (קָמוּטִיִיט) שימשו אותם לתנועה.
רבים מהאינואיט עדיין חיים כציידים, משתמשים בסירות וקייאקים, מכינים מלבושי עור ונעזרים באיגלו; עם זאת, מזחלות הכלבים הוחלפו כמעט לחלוטין באופנועי שלג, החץ וקשת והצלצלים הוחלפו ברובים.
חיי האינואיט מתוארים בסרטו של ניקולאס ריי "התמימים והפראים" (1960).
סיווג ומקור
בעבר חוקרים הניחו כי יש קשר גנאלוגי בין האינואיט לשאר העמים הילידיים באמריקה, אולם התאוריה המובילה כיום היא שהם הגיעו לאמריקה הצפונית מחלקה המזרחי של אסיה והם צאצאים של נוודים סיביריים המכונים בידי אנתרופולוגיים ת'וּלֵה שחיו בסביבת מצר ברינג. הת'ולה הגיעו לאמריקה הארקטית לכל המאוחר בשנת 1000 והתפשטו דרך אלסקה לצפון קנדה וגרינלנד. הת'ולה החליפו את עם קדום שחי בתא שטח זה המכונה בידי אנתרופולוגים "דוֹרְסֵט" ובידי האינואיט "טוּניט". מהלך זה גם חדר לאגדות העם האינואיטיות המספרות על כיבוש הארץ.
תרבות
אמנות
ממוזער|200px|אמן אינואיטי מגלף
מטבח
ממוזער|200px|מאקטאק בקאקטוביק
המאכלים הנפוצים במטבח האינואיטי הם מאקטאק, אקוטאק, איגונאק וקיוויאק.
אמונה
למרות השפעות נוצריות והתנצרות של חלק מהאינואיט, עדיין המסורת השמאנית חזקה מאוד. האמונה באנימיזם מצטרפת לסיפורי מיתולוגיה המועברים מדור לדור. לאינואיט גם מסורת היסטוריה שבעל פה מפותחת ומרכזית בתרבותם. מסורת זו נחשבה בעבר לא אמינה, אך חוקרים כיום מאמינים שהיא מדויקת יותר מכפי שיוחס לה.
אובדן המסורת
מאז הקולוניאליזם האירופאי של צפון אמריקה, גורמים רבים ובהם - מדיניות ממשלתית גזענית או מוטעית, שיפור דרכי התחבורה עם הדרום שגרמו להגירה אל אזורי המחיה של האינואיט, התקדמות התקשורת שגרמה לתרבות המערבית לחדור אל התרבות האינואיטית, התפתחות המסחר, מציאת או חיפוש זהב ונפט, שתיינות, קטילה סיטונאית של כלבי ים ולווייתנים לשם השגת עורות, בשר ושמן מן החי - גרמו נזק רב לאורח החיים האינואיטי.
בערך ב-1970 הופיעו לראשונה מנהיגים אינואיט שהחלו לקרוא לכיבוד האינואיט, מסורותיהם ואדמותיהם. במסגרת ההסכמים עימם נוצר מחוז נונאווט בקנדה, המאוכלס בידי אינואיטים באופן כמעט בלעדי (85% מתוך כ-28,000 איש, נכון לשנת 2004).
האינואיט מנהלים מאבק של הכרה תרבותית. המודרניזציה גרמה להתרחקות מהמסורת והתרבות שהתקיימה אצלם אלפי שנים, ובשנים האחרונות הוקמו ארגונים של העמים האינואיטיים, הפועלים לקידום התרבות האינואיטית, שימור המסורת, ופעילות נגד בעיות אקולוגיות הפוגעות באינואיטים. אפקט החממה, למשל, וההתחממות הגלובלית הנובעת ממנו, פוגעים באוכלוסייה האינואיטית בשל המסת הקרחונים וסכנת ההכחדה ליונקים הארקטיים.
קישורים חיצוניים
Inuit Circumpolar Conference
Photos of Inuit
כיצד לא חלו האינואיטים בצפדינה, אף על פי שאכלו רק בשר ודגים, באתר Straight Dope (ראו גם צפדינה)
"דני ענק" - סיפורו של פטר פרויקן והאינואיטים בפודקאסט "מינהר הזמן", באתר כאן - תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:עמים | 2024-04-25T09:55:25 |
קדוש (נצרות) | על פי האמונה הנוצרית, הקדושים הם בני אדם שעברו קאנוניזציה (הוכרזו כקדושים) על ידי הכנסייה לאחר מותם, בזכות הקשר החריג שלהם עם האל, מעשיהם המיוחדים או הצטיינותם המוסרית. בני אדם חיים אינם יכולים להיחשב קדושים, משום שכל עוד הם חיים הם עלולים לחטוא. אולם זרמים מסוימים בנצרות הפרוטסטנטית, לעומת יתר הכנסיות (הקומוניונים הקתולי, האורתודוקסי והאוריינטלי), אינה מכירים בפולחן קדושים ומכנים בשם "קדושים" את כל המאמינים הנוצרים.
פולחן הקדושים
ישנן דרכים מגוונות לבצע את פולחן הקדושים ולהגדיר מיהו הקדוש ומהן סגולותיו. מרבית הכנסיות מאמינות כי הקדושים מסוגלים לתווך בין בני אדם רגילים לבין האל. התיווך מתבצע בעזרת תפילה אל הקדוש בעת מצוקה, חגיגת חג לכבודו, עלייה לרגל למקום קבורתו, וכן באמצעות הקדשים שונים או חליפין של נרות, תרומה כספית לכנסייה ואף שבועות. ברבות מהכנסיות שמורים גם שרידים של הקדושים – חלקים מגופותיהם או מחפצים שהיו שייכים להם, אשר אוצרים בתוכם חלק מכוחו המיוחד של הקדוש.
התפתחות פולחן הקדושים
הנצרות הקדומה
השימוש בשרידי הקדושים השתנה במשך השנים. בתקופת הנצרות הקדומה ביקרו המאמינים בקברי המרטירים – קדושים שנרדפו בשל אמונתם ומתו על קידוש השם – וחלקו להם כבוד. קברי הקדושים היו אז מחוץ למרכזי הערים, ולא יוחסו להם כוחות מאגיים.
השינוי המשמעותי ביחס לקדושים התרחש לאחר שהקיסר הרומי קונסטנטינוס הפך את הנצרות לדת מוכרת באימפריה הרומית ולאחר מכן לדת הרשמית של האימפריה. בתקופה זו הועברו קברי הקדושים מאזורי שדה למרכזי הערים, בניגוד למסורת הרומית רבת השנים הרואה בגופות מתים דבר טמא (יחס כזה לגופות קיים עד היום ביהדות). בתקופה זו גם גברה הנטייה לייחס לקדושים כוחות על-טבעיים ולבקש את עזרתם.
העברת שרידי הקדושים בוצע באופן חגיגי וגילוי שרידי קדושים עזר לחיזוק האמונה הנוצרית באזור. במאה ה-4 החלו להיבנה מבנה דת מיוחדים, הנועדו לכבוד הקדושים - הנקראים מרטיריום (היכל המרטירים).
ימי הביניים הקדומים
בימי הביניים הקדומים תפסו שרידי הקדושים תפקיד מרכזי בפרקטיקה הדתית של הנוצרים. בקרב עמים שנוצרו זה מקרוב, נתפשו הקדושים כאלהויות זעירות בפנתיאון הנוצרי, ולעיתים נעשה זיהוי בין אלים פגאניים לקדושים בעלי מאפיינים ביוגרפיים רלוונטיים. שרידי קדושים הופצו בכל העולם הנוצרי כקמיעות בעלי סגולות מאגיות וכבסיס לכנסיות בקהילות נוצריות חדשות. בתעודות היסטוריות יש עדות לכך שגם פגאנים השתמשו בשרידים נוצריים בשל המוניטין שלהם כמבצעי נסים. בתקופה זו הושם הדגש בעיקר על שרידי הקדושים ולא על חייהם של הקדושים.
לצד השימוש המאגי בשרידים קדושים, רווחה בימי הביניים הקדומים גם הקדשה של אנשי כנסייה שמילאו את תפקידיהם בצורה טובה במיוחד, גם אם לא היו נוצרים מעולים בצורה יוצאת דופן. האפשרות להכריז על כל אדם מיוחד כקדוש הניבה יבול עצום של קדושים מקומיים, שלא הוכרו מחוץ לאזור מצומצם.
בתקופה זו הוכרו אנשים רבים כקדושים, דבר שעזר לבסס את האמונה בנצרות בקרב חברי הקהילה. חלק מאנשי הכנסייה ניסו להעלות את מעמדן של קהילותיהם באמצעות הכרזה על מציאת שרידים קדושים באזור. קדושים מקומיים אלו זכו להערכה רבה יותר מצד האוכלוסייה, ויצרו לקהילה מוניטין טובים בזכות הקשר הקרוב עם הקדוש. אנשי כנסייה אחרים ניסו לספח פולחנים קיימים אל חיק הנצרות, באמצעות המצאת מיתוס חליפי לטקס שהתקיים במקום. כך יוסדו כנסיות עם שרידים של קדושים נוצרים על שרידיהם של מקדשים פגאניים, או של אתרי פולחן-טבע עתיקים. המוניטין של מקומות אלו כקדושים נותר על כנו, אך ההסבר להתרחשויות העל-טבעיות בו השתנה.
קאנוניזציה
במאה ה-11 החליטה הכנסייה למסד את תהליך ההקדשה, ויצרה מנגנון רשמי של הכרה בקדושה – הקאנוניזציה. מנגנון זה ביטל את ההכרה בקדושתם של קדושים מקומיים רבים, שלא הייתה הוכחה שחיו באמת, או שביצעו נסים. אחד התנאים להכרה בקדוש היא עדות מהימנה כי האדם ביצע לפחות שלושה נסים לאחר מותו. אם האדם אינו מרטיר, יש להוכיח גם שחי חיים ראויים להערכה. חלק מאלו אשר נחשבו לקדושים אך לא עברו את תהליך הקאנוניזציה קיבלו מעמד של מבורכים.
ימי הביניים – הקדוש כמופת
בשיא ימי הביניים השתרש החינוך הדתי הנוצרי, והדגש בשיח המרכזי על קדושים הוסט מהמאגיה אל המוסר. בתקופה זו הדגישה הכנסייה לא את יכולתם של הקדושים או שרידיהם לחולל נפלאות, אלא את אורח חייהם הראוי להערצה. קדושים אלה, שהיו מופת בחייהם וזכו בעקבות זאת להיות בניו הנבחרים של האל, מכונים קונפסורים (להבדיל ממרטירים, שהם קדושים מעונים). מבטא מובהק של תופעה זו הוא פרנציסקוס מאסיזי, מייסד מסדר הפרנציסקנים שהתבלט בסגפנותו ובאדיקותו. במאה ה-13 גם פורסם הספר "מקראת הזהב" (1265) – אסופה של סיפורים על חיי קדושים. אסופה זו מבטאת אף היא את מרכזיותה של אישיות הקדוש בפולחן.
הכנסייה הפרוטסטנטית והקדושים
במאה ה-16 הכריזו הפרוטסטנטים, ובעיקר הקלוויניסטים, כי האל הוא האחראי הבלעדי להתרחשויות בעולם, וכי לכנסייה גם אין סמכות לקבוע מיהם הקדושים. קבוצות פרוטסטנטיות רבות ביטלו את פולחן הקדושים באזוריהן בטענה שמדובר בסוג של עבודת אלילים. לעומת התפיסה הקתולית שטוענת שמדובר בקדושה, טענו הפרוטסטנטים שכל חברי "הכנסייה האמיתית" הם נבחרי האל ולפיכך קדושים.
בעת החדשה נוספו לכנסייה קדושים רבים – בעיקר מרטירים שנרדפו במשטרים טוטליטריים, אך גם נוצרים שהצטיינו במעשיהם.
חקר הקדושים המודרני
התאולוג הגרמני רודולף אוטו שחי בשנים 1869–1937 כתב מחקר בנושא הקדוש הנחשב עד ימינו לאחד החשובים במחקרי הנושא במאה ה-20. לדבריו, בכל דת שהיא, היסוד העמוק ביותר הוא יסוד הקדושה אותו הוא כינה "נומינוזי" מהמילה הלטינית NUMEN – אל. האדם הסוגד לקדוש או לשרידיו נמצא במצב נפשי נומינוזי שהוא מצב נפשי מיוחד של התעלות השונה מכל סוג התעלות אחרת מוסרית או אסתטית. בנוסף להתעלות, מצב נפשי זה מתאפיין בהתבטלות עצמית מול הקדוש, פחד מעוצמתו ותדהמה מיכולותיו. מצב נפשי זה הוא לא רציונלי ועל כן קשה להבנה. מכאן שהקדושה אינה תכונה פנימית של הקדוש. הקדושה אינה נובעת מתכונות פיזיות של הקדוש או שרידיו אלא מיחסו של המאמין אל הקדוש. הקדוש ויכולותיו המיסטיות הם סוג של סמלים בעיני המאמין הסוגד. רק ניתוח תהליכים היסטוריים, חברתיים ופסיכולוגיים יכולים לפרש ולהסביר סמליות זו.
הסוציולוג אמיל דירקהיים טען שהקדושים מסמלים, בעיני המאמינים, התגלמות אידיאלית של חברתם. הוא גם קבע שלקדושים ופולחנם יש תפקיד חשוב בליכוד החברתי של הקהילה.
ראו גם
קדוש מגן
מבורך
חגי קדושים נוצרים
לקריאה נוספת
אביעד קליינברג, רגל החזיר של האח ג'ינפרו, זמורה-ביתן תל אביב 2000.
סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, האוניברסיטה הפתוחה, 2006.
קישורים חיצוניים
רשימת קדושים בנצרות (אנגלית)
* | 2024-08-01T04:00:20 |
קראודונטים | קראודונטים (שם מדעי: Creodonta) היא סדרת יונקים קדומים שנכחדו. הם היו נפוצים מתקופת האאוקן עד תקופת האוליגוקן, (תקופה של 30–60 מיליון שנים). מיעוטם שרד עד תקופת הפלאוקן.
בעבר נחשבו הקראודונטים כענף שממנו הגיחו הטורפים של ימינו, אך בעקבות הצטברות ראיות נוספות נוצרה הסכמה כללית שהטורפים המודרניים הם צאצאי סדרת הטורפים (ראו טורפי יבשה).
משפחות
בסדרת הקראודונטים שתי קבוצות עיקריות:
קבוצת ההאינודונטה (Hyaenodonta):
ההאינודונים היו טורפים בינוניים בגודלם, דמויי צבוע או כלב. הם היו מותאמים לריצה מהירה, בעלי לסתות חזקות וטפרים גדולים. מרבית המאובנים שלהם נמצאו באזור מונגוליה ואמריקה הצפונית ולאורך אירואסיה, ואפריקה.
בעבר הייתה משפחה יחידה בקבוצה - האינודונים (Hyaenodontidae), אך ב-2015 הוחלט להפריד את המשפחה למשפחות קטנות יותר. לצד המשפחה הראשית ישנם 3 משפחות חדשות: האיניילוריים (Hyainailouridae), Proviverridae ו-Limnocyonidae.
משפחת האוקסינודונים (Oxyaenidae):
האוקסינודונים היו טורפים קטנים יחסית, ומזכירים את צורת הנמייה או החתול של ימינו, אך הגדול שבהם היה השרקסטודון, אחד מהגדולים שבבני הסדרה. הם צדו עופות, יונקים קטנים, וייתכן שגם חרקים. לאוקסינודונים מבנה לסת כבד, ושיניים קהות יחסית, והדעה הנפוצה היא שהם לא היו מותאמים לאכילת בשר, אלא לריסוק עצמות.
ראו גם
ספרסודונטה
קישורים חיצוניים
מרכז|ממוזער|קבוצת מינים מסדרת הקראודונטיים.
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1875
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אדוארד דרינקר קופ
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1875 | 2023-04-01T22:34:00 |
רוב ריינר | 200px|שמאל|ממוזער|ריינר בקידום לסרט "מתים על החיים" בגרמניה, 2008
רוברט "רוב" ריינר (באנגלית: Robert "Rob" Reiner; נולד ב-6 במרץ 1947) הוא במאי, תסריטאי, שחקן ומפיק קולנוע יהודי-אמריקאי. זכה ב-2 פרסי אמי, כשחקן המשנה הטוב ביותר בסדרה קומית.
ביוגרפיה
ריינר נולד למשפחה יהודית בברונקס, ניו יורק. הוריו היו אסטל וקרל ריינר. אביו היה שחקן ובמאי שיצר את הסדרה המצליחה "המופע של דיק ואן דייק". הוא למד בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.
ריינר התפרסם לראשונה כשגילם את דמותו של מייקל סטיביק ("meathead", שתורגם בעברית ל"ראש כרוב"), חתנו הליברלי של ארצ'י בנקר בסדרה הקומית "הכל נשאר במשפחה" (All in the Family).
לאורך שנות ה-80 וה-90 זכו סרטיו להצלחה מרובה. בין הידועים שבהם ניתן למנות את:"אני והחבר'ה" (1986), "הנסיכה הקסומה" (1988), "כשהארי פגש את סאלי" (1989), "בחורים טובים" ועוד.
בשנת 1987 הקים את חברת קאסל רוק אנטרטיינמנט, יחד עם המפיקים מרטין שייפר, אנדרו שיינמן, גלן פאדניק ואלן הורן.
החל משנות ה-90 המאוחרות השמיע את קולו בזכות מספר יוזמות חינוכיות-כלכליות הקשורות למדינת קליפורניה, בכללן שירותו כדובר הראשי למען הקמפיין המוצלח למיסוי סיגריות, מהלך אשר הגדיל את התקציבים לחינוך ילדים בגיל הילדות המוקדם בכ-700 מיליון דולר. הוא אף השתתף בקמפיין של הווארד דין לפני קיומה של ועידת המפלגה הדמוקרטית.
בשנת 2016 יצא כנגד המועמד דונלד טראמפ והתבטא כי הוא תולדה של תרבות הריאליטי.
בשנת 2023 ביים את הסרט התיעודי "אלברט ברוקס: אחיה ואוהב" העוסק בחייו של אלברט ברוקס, חברו הקרוב של ריינר מזה כ-60 שנה.
חיים אישיים
ריינר הוא בנו של הקומיקאי הנודע קרל ריינר. היה נשוי לשחקנית פני מרשל בין השנים 1971–1979. לאחר מכן התחתן עם מישל סינגר ריינר, ב-1989.
פילמוגרפיה
קולנוע - רשימה חלקית
טלוויזיה
"הכל נשאר במשפחה" (1971 - 1978)
"ימים מאושרים" (Happy Days) - השתתף בכתיבת הפרק הראשון (1974).
"הבחורה החדשה" (2012-2018)
"כאשר אנו זורחים" (2017)
"הוליווד" (2020)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:זוכי הפרס ההומניטרי ע"ש נורמה זרקי
קטגוריה:במאי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:במאי טלוויזיה יהודים אמריקאים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה יהודים אמריקאים
קטגוריה:מפיקי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:תסריטאי טלוויזיה יהודים אמריקאים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: שחקן משנה בקומדיה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1947 | 2024-10-02T14:09:48 |
אלקטרואנצפלוגרם | שמאל|ממוזער|250px|ה־EEG הראשון של מוח אנושי שפורסם על ידי ברגר
ממוזער|250px|שימוש באלקטרואנצפלוגרם במעבדה
אֶלֶקְטְרוֹאֶנְצֶפָלוֹגְרָם (רִשמת מוח חשמלית – רֶמַ"ח, באנגלית: Electroencephalogram; בראשי תיבות EEG, אא"ג) הוא מכשיר המשמש לרישום הפעילות החשמלית במוח.
הרישום נעשה באמצעות מכשיר אלקטרואנצפלוגרף הכולל אלקטרודות המוצמדות לקרקפת הנבדק, כך שהמדידה מתבצעת, בדרך כלל, באופן חיצוני שאינו פולשני. לעיתים משתמשים ב EEG בשיטה פולשנית, החדרת אלקטרודה לתא עצב בודד וזו נקראת "intracranial EEG" הדפוסים המתקבלים מכונים גלי מוח, והם משקפים מאפיינים של פעילות רשתות תאי העצב במוח.
היסטוריה של EEG
בשנת 1875, הרופא הבריטי ריצ'רד קייטון (Caton) גילה לראשונה את התכונות החשמליות במוח. במהלך המחקר הוא השתמש בגלוונומטר, מכשיר המיועד למדידת זרם חשמלי, וגילה שבעלי חיים רבים, כמו הקוף והארנב, משדרים פוטנציאל חשמלי בר מדידה ממוחם. בשנת 1912 התקבלה תמונת ה־EEG הראשונה מהחוקר האוקראיני וולודימיר פרבדיץ'־נמינסקי (Володимир Правдич-Немінський). נמינסקי תיאר לראשונה את גלי המוח של כלב ואת הפעילות החשמלית של הכלב בעת פרכוס.
מספר שנים לאחר מכן, הפסיכיאטר הנס ברגר (Berger), המכונה "האב של האלקטרואנצפלוגרם", פיתח לראשונה את המכשיר שדומה ל־EEG המודרני. לאחר אירוע טראומטי, ברגר החל להאמין ביכולות הטלפתיות של בני אדם, והקדיש את חייו לחקר הפעילות החשמלית של המוח. ברגר האמין שהיכולת הטלפתית של האדם מתבטאת בשחרור אנרגיה מטבולית בצורה של חום ממוקד וגלים אלקטרומגנטיים ורצה להוכיח זאת.
בשנת 1929 ברגר פרסם את הערך הראשון בנושא ה־EEG, בו תיאר לראשונה את גלי האלפא ובטא שמאפיינים בדיקות EEG כיום. הוא גילה לראשונה את היעדרות גלי האלפא בזמן פקיחת העיניים לאחר מצמוץ ושוני בפעילות החשמלית המוחית בעת שינה ובעת מחלה. המחקר של ברגר אמנם היה גולמי אך התבסס על תכנון מדויק והכיל קבוצות ביקורת רבות. למרות אמון עולם המדע במחקר ברגר נותר במצב נפשי לא יציב והתאבד בשנת 1941. הערך שיצר הניח תשתית למחקרים עתידיים רבים בנושא ה־EEG ושימושיו.
בשנת 1935, מכשיר ה־EEG החל להיחקר גם בהיבט הקליני. פרדריק גיבס (Frederic Gibbs), ויליאם לנוקס (William Lennox) והלואוול דייביס (Hallowell Davis), חוקרים מאוניברסיטת הרווארד, הצליחו לתאר לראשונה את תוצאות ה־EEG בעת התקף אפילפטי בבני אדם ובעת השפעת סמים משני תודעה. גיבס ולנוקס היו הראשונים להמליץ על כריתה מוחית בעקבות פרכוס אפילפטי המבוסס על תוצאות בדיקת ה־EEG. בשנת 1947, נעשה הניתוח הראשון בעקבות בדיקת ה־EEG, במהלכו הוסר חלק מהמוח, זאת בעקבות אפילפסיה לא מיוצבת. גיבס ולנוקס קיבלו פרס לסקר שהציג אותם כחלוצים באבחון וטיפול באפילפסיה.
ממוזער|הנס ברגר
הבסיס הפיזיקלי
בעקבות הצגתו של גירוי מובחן, המוח מפיק תגובה חשמלית בת כמה מיליוניות וולט אשר קשורה לעיבוד האירוע הרלוונטי. אותם פוטנציאלים מעוררים נוצרים בעקבות שפעול של תאי עצב בקליפת המוח, אשר גורם ליצירה של שדות אלקטרומגנטיים. לרוב עיקר השינויים במתח נגרמים בעקבות מעבר יונים בסינפסות, בתהליך הנקרא יצירת פוטנציאל פוסט־סינפטי, ולא בעקבות פוטנציאל הפעולה המתפתח בתא העצב הפוסט־סינפטי.
שימוש באלקטרודות
קליטת המידע ב־EEG נעשית באמצעות שימוש באלקטרודות חשמליות, אשר קולטות את השינויים בפוטנציאלים החשמליים על פני הקרקפת. האלקטרודות מורכבות מדיסק מתכתי (לרוב עשוי מכסף עטוף במעטפת דקה של כסף כלוריד), המחובר אל הקרקפת באמצעות ג'ל מוליך.
יש חשיבות רבה לקבלת מידע נקי ככל היותר במהלך הבדיקה. הסיבה היא שככל שהמידע יהיה נקי יותר, כך יהיה צורך בפחות מדידות ובפחות נבדקים, וכן מכיוון שלא ניתן לבצע ניקוי של הקלטות EEG אשר מכילות רעשים. רוב רעשי הרקע במדידות EEG נובעים מהמכשיר עצמו, אך מגיעים רעשים גם מגורמים נוספים כמו פוטנציאלים בעור או בסביבה.
ב־EEG משתמשים בשלוש אלקטרודות לקליטת מידע מאתר מסוים בקרקפת:
פעילה (active)
ייחוס (reference)
קרקע (ground)
נמדד המתח בין הפוטנציאל באלקטרודה הפעילה לבין הפוטנציאל באלקטרודת הקרקע. אלקטרודת הקרקע מחוברת ל"מעגל קרקע", המדמה את אדמת כדור הארץ, כלומר בעלת פוטנציאל אפס.
המעגל יוצר בעצמו רעש רקע, וכדי לנטרל אותו, נעשה שימוש גם באלקטרודת הייחוס: מודדים את המתח בין האלקטרודה הפעילה לאלקטרודת הקרקע (A-G) וכן בין אלקטרודת הייחוס לאלקטרודת הקרקע (R-G) ואז מחסרים את שתי התוצאות זו מזו וכך מבטלים את רעש הרקע, כיוון שהוא זהה בשני המתחים:
(R-G)-(A-G). התוצאה המתקבלת היא: (A-R), שזהו המתח בין האלקטרודה הפעילה לבין אלקטרודת הייחוס, אשר נקרא מונטאז' (montage). מונטאז' הוא ערוץ מסוים בין אלקטרודות על הראש, המייצגות מספר אתרים במוח, שמציג את הפעילות המוחית באזור זה. תוצאת החיסור (A-R) מעידה על פעילות חשמלית מוחית בשני האתרים בהם נמצאות האלקטרודות, ולא רק על זו המתקיימת באלקטרודה הפעילה, מכיוון שאין אזור במוח שהוא נייטרלי מבחינת פעילות חשמלית. בנוסף, ה־R מייצג ממוצע משוקלל של שאר שטח הקרקפת ולא של אתר מסוים.
מיקום האלקטרודות
ממוזער
מיקום האלקטרודות מוגדר על ידי מערכת 10–20 הבינלאומית, המבטיחה כי מיקומן של האלקטרודות יהיה עקבי בכל המעבדות.
השלב הראשון בשיטה זו היא מציאת "קווי המשווה" של הראש: הראשון הוא הקו החוצה את הראש במישור המדיאני (מאזור השקע בין שתי העיניים – nasion המסומן Nz, ועד לבליטה הכי גבוהה בחלק האחורי של הראש – inion המסומנת Iz), והשני מאונך לראשון, ומחבר בין שתי האוזניים. שני הקווים המתקבלים מחולקים ל־10 חלקים שווים, שם ממוקמות האלקטרודות. שאר האלקטרודות מודבקות על גבי שטח הקרקפת במרחקים שווים מ"קווי המשווה". שמות האלקטרודות מתחילות באות באנגלית המציינת את האזור בקרקפת (למשל F – frontal) ומסתיימות בספרה המסמלת את המרחק מהקו האנכי, כך שמספר אי זוגי נמצא משמאלו וזוגי מימינו (למשל 1 משמאל או 2 מימין יהיו האלקטרודות הכי קרובות לקו האנכי).
אמצעי עזר
ב־EEG משתמשים במספר אמצעים על מנת לזקק את הפעילות המוחית הנבדקת:
מגברים ומסננים
מגברים מגדילים את עוצמת האות החשמלי הנכנס (input), שכן הפוטנציאלים החשמליים במערכות ביולוגיות הם קטנים מאוד. מסננים (או פילטרים) משנים את הרכב התדרים הנקלטים ב־EEG, כך שניתן יהיה להתמקד יותר בקלות בתדרים בעלי העניין (בין 0.5 ל־70 הרץ). קיימים שלושה סוגי מסננים: מסנני תדרים גבוהים, מסנני תדרים נמוכים, ומסנני 60 הרץ (שילוב של השניים הראשונים, אשר מתמקד בסינון של תדר של 60 הרץ).
התדרים המסוננים מייצגים פעילויות חשמליות שאינן מוחיות באופן "בלעדי", למשל כאלה הנובעות מפעילות לבבית, נשימתית או מהפעלת השרירים, תנועות הלשון או העיניים ועוד.
השינוי בפוטנציאל החשמלי שנוצר במוח עובר אל הקרקפת, נקלט בדיסקים של האלקטרודות, ויוצר זרם אשר מגיע בסופו של דבר אל המגבר בתור קלט (input) ואל המסננים. המידע הזה מומר על ידי ממיר אנלוגי־דיגיטלי לרישום גרפי, כאשר ציר ה־y הוא המתח הנמדד, וציר ה־x הוא הזמן.
הזמן הקצר ביותר עבור בדיקת EEG הוא 20 דקות, וכאשר מדובר בבדיקה לצורך אבחנה מסוימת הבדיקה עשויה להימשך בין 30 ל־60 דקות, ולעיתים אף יותר.
פענוח רישום ה־EEG
גרף ה־EEG שנפלט מחולק לשורות. כל שורה מייצגת מונטאז' כלשהו לפי בחירה. ישנם מספר סוגי מונטאז':
מונטאז' דו־קוטבי – מתאר את המידע המתקבל בין 2 אלקטרודות סמוכות.
מונטאז' ייחוסי (referential) – מתאר את המידע המתקבל בין אלקטרודות באופן יחוסי. למשל, אלקטרודה הנמצאת בצד הפרונטלי השמאלי, הנמדדת באופן יחסי לאלקטרודה במרכז הקרקפת. מונטאז' מסוג זה מחולק למספר תתי־סוגים, שכן ניתן להעמיד כל אלקטרודה במעמד המייחס.
הגרף מחולק לאזורי מדידה לפי הנחת האלקטרודות והמונטאז'. קריאת הגרף המתקבל תלויה בכיוון הראש. בדרך כלל הגרף מתייחס לראש הפונה ימינה. כלומר, שורות 1–4, הראשונות, תתייחסנה לאזור השמאלי החיצוני של הראש. 4 השורות הבאות תתייחסנה לקו השמאלי בין הקו החיצוני לקו המרכזי. 2 שורות בלבד תתייחסנה לקו המרכזי בשל נוכחות 3 אלקטרודות, וכך הלאה עד ל־4 השורות האחרונות המתייחסות לקו הימני החיצוני. השורה הראשונה בכל קבוצה מתייחסת לאזור הפרונטלי של הראש ואילו השורה האחרונה מתייחסת לאזור הפוסטריורי (האחורי) של הראש.
לקריאה נוחה של הגרף ניתן להגדיר רגישות למגבר. הרגישות המקובלת היא 7.5 מיקרו־וולט. ככל שהמתח חשמלי נמוך יותר, כך הרגישות גבוהה יותר, כלומר, ניתן לראות את הגלים יותר בבירור. ניתן להגדיר ערך שונה של רגישות כתלות במטרת הבדיקה: בבדיקות פתולוגיות של מוח ללא חיים, למשל, ניתן להגדיר רגישות נמוכה יותר, כ־2 מיקרו־וולט.
מסננים
את הפלט ניתן לערוך במספר מסננים, כדי שיהיה נוח ורלוונטי לקריאה:
מסנן לתדירות גבוהה, כמו פעילות לבבית, פעילות שרירית, פעילות חשמלית חיצונית – 70 הרץ.
מסנן לתדירות נמוכה – 1 הרץ.
מסנן חריץ (Notch filter) – מסנן השפעות ממכשירים חשמליים הנמצאים בקרבת מקום – Notch סביב 50 הרץ (התדר של רשת החשמל בישראל). בארצות הברית – סביב 60 הרץ.
מסנן מבוסס זמן הגדרת מחזור הזמנים ברישום. בדרך כלל נשתמש ב־30 מ"מ לשנייה.
גלים
את הגלים המתחלקים ניתן למדוד בעזרת הגדרות הלקוחות מעולם הפיזיקה:
תדירות – מספר הגלים לשנייה (מספר המחזורים ליחידת זמן). נמדדת בהרץ (Hz).
אורך גל – המרחק שאותו מתקדם הגל במחזור אחד. נמדד במילי־שניות או בשניות.
משרעת – ההפרש בין גובה השיא של הגל לבין הנקודה הנמוכה ביותר. גובה המשרעת הוא עד 200 מילי־וולט.
בעזרת ההגדרות הללו ניתן לסווג ולאפיין את סוגי הגלים:
גלים בעלי תדירות רגילה – מונח המתאר את גלי ה־EEG הנעים בזה אחר זה במשך זמן קבוע. הגלים לא צריכים להיות זהים אחד לשני אלא דומים.
א־ריתמית – גלי EEG הנעים בתדירות לא סדירה. כלומר, משך הגל אינו קבוע.
דיס־ריתמית – גלי EEG, או מגמות בגלים, שמופיעים בקבוצות אוכלוסייה כמו אנשים החולים במחלה מסוימת, ובהם בלבד.
פענוח גלי ה־EEG מושג באמצעות ניתוח תדירויות הגלים והבנת המעברים ביניהם, זאת באמצעות המושגים הבאים:
תדירות הגלים
ארגון הפעילות – סיווג לפעילות בהמיספרה ימין או בהמיספירה שמאל, בחלק האנטריורי (קדמי) או בחלק הפוסטריורי (אחורי) של הקרקפת; א־סימטריה וסינכרון אינטר־המיספרי
מצב הנבדק – שינה או עירות, לחץ או רוגע וכיוצא בזה.
הפעלת בדיקות נוספות בנוסף לבדיקת ה־EEG, למשל בדיקת ECK.
ה־EEG התקין בכל הגילאים הוא בדרך כלל סימטרי, שאינו מסונכרן בין שתי ההמיספרות, אך תדירות הגלים ודפוסי הגלים הנוספים תלויים בגיל הנבדק.
חלוקת מבנה הגלים
Spike – גל חד שמשכו 25–70 מילי־שניות
Sharp Wave – גל חד שמשכו 70–200 מילי־שניות
Slow Wave – גלי תטא או דלתא
Sharply Contoured Slow Wave – גל חד שמשכו מעל 200 מילי־שניות
Epileptiform Discharge – גלים מחזוריים שחורגים מהתבנית ומעלים חשד לנוכחות התקפים אפילפטיים
ארטיפקטים
ארטיפקטים (artifacts) הם אותות חשמליים שמקורם אינו מהמוח, שבאים לידי ביטוי כהפרעות בסימטריה בין הגלים, חוסר סנכרון בין שתי ההמיספרות ושינוי בתדירות.
ארטיפקטים ביולוגיים – מצמוצים ותזוזות עיניים, פעילות שרירית, פעילות לבבית, פעילות לשונית, זיעה וכיוצא בכך.
ארטיפקטים סביבתיים – תזוזות של הנבדק.
סוגי הגלים השונים
טווח הגלים הנפוץ ביותר שנצפה ב־EEG בקורטקס נמצא בטווח של 1–20 הרץ (פעילות מתחת לטווח זה ומעליה, תהיה ככל הנראה מלאכותית, כשמדובר בטכניקות הקלטה קליניות סטנדרטיות). הגלים מחולקים על פי צורתם לרוחבי פס שונים, המכונים אלפא, בטא, גמא, תטא ודלתא. כל אחד מטווחי גלים אלו מייצג מצב אחר של ערנות ופעילות ומופיע במיקום שונה במוח.
גלי דלתא
גלי דלתא הם גלים שתדירותם היא עד 4 Hz. גלים אלו הם בעלי המשרעת הגדולה ביותר והם גם הגלים האיטיים ביותר.
הם מופיעים בדרך כלל במוח הקדמי אצל מבוגרים ובמוח האחורי אצל ילדים. באופן נורמלי, הם מופיעים במבוגרים בשינה עמוקה, ואצל תינוקות. לפעמים נראים גם בפעילויות שדורשות תשומת לב מתמשכת.
באופן פתולוגי, הם מופיעים בעת פגיעות סאב־קורטיקליות, פגיעות דיפוזיות או פגיעות בקו האמצע של המוח; במחלות מוח מטבוליות, בהידרוצפלוס (מיימת המוח) ובמצב של תרדמת (comma).
ממוזער|גלי דלתא
גלי תטא
גלי תטא הם גלים בטווח התדרים 4–7.9 Hz. באופן נורמלי טווח זה מופיע בעיקר בנמנום אצל ילדים. הוא עשוי גם להופיע בנמנום או התעוררות אצל מבוגרים. גלים אלו קשורים לעיכוב של תגובות מעוררות (מצאו כי טווח זה מופיע באופן בולט במצבים בהם אדם מנסה באופן פעיל להדחיק תגובה או פעולה). בנוסף, טווח זה נקשר לדיווחים על מצבים רגועים, מדיטטיביים ויצירתיים. עודף בהימצאות טווח זה במוח האחורי אצל מבוגרים ערניים, או אם הוא מופיע בצורה מוקדית. באופן פתולוגי, הוא מופיע בעיקר באנצפלופתיה עדינה אצל ילדים. הוא מופיע בעת פגיעות סאב־קורטיקליות, פגיעות דיפוזיות או פגיעות בקו האמצע של המוח; ובמקרים מסוימים של הידרוצפלוס.
ממוזער|גלי תטא
גלי אלפא
גלי אלפא הם גלים בטווח התדרים 7–13 Hz. אלו הגלים הראשונים בהם צפה הנס ברגר ולכן קרא להם "גלי אלפא". גלים אלו מופיעים באזורים האחוריים של הראש בשני צדדיו, במשרעת גבוהה יותר בצד הדומיננטי. במנוחה הם נצפים באזורים המרכזיים (c3-c4). באופן נורמלי, טווח זה מופיע בסגירת העיניים ובהרפיה, ומתמעט עם פתיחת העיניים או בעת מאמץ נפשי. התדירות הבסיסית בחלק האחורי נמוכה יותר מ־8 Hz אצל ילדים קטנים (לכן טכנית הגלים האלו נמצאים בתחום גלי התטא). בעת קומה (תרדמת), ניתן לראות EEG של גלי אלפא בעלי מופע אקראי.
ממוזער|גלי אלפא
גלי בטא
גלי בטא הם גלים בטווח התדרים 13–30 Hz. הם מופיעים בדרך כלל משני צִדי המוח בצורה סימטרית, בעיקר בחלקו הקדמי. גלים אלו הם בעלי משרעת נמוכה. לגלים אלו יש קשר ישיר לפעילות המוחית הקשורה ללמידה וליכולת הקוגניטיבית של המוח ברגע נתון. גלי בטא מייצגים עוררות, קשב ולעיתים אפילו חרדה (במיוחד בקצה העליון של התדירויות). טווח התדרים של גלי הבטא גדול ולכן הוא מחולק בדרך כלל לשני חלקים: בטא נמוך ובטא גבוה.
כשהמוח נמצא בתדר בטא (תדר גבוה יחסית), דבר זה מייצג רמת סנכרון נמוכה של רשתות המוח, כלומר, זהו מצב בו המוח נמצא ברמת אנרגיה גבוהה וצורך הרבה משאבים מטבוליים. באופן פתולוגי, טווח זה מופיע בעת שימוש בבנזודיאזפינים. טווח זה מופיע לעיתים קרובות בעת הפרעות ברישום.
ממוזער|גלי בטא
במחקר נמצא כי בתגובה לקול, גלי אלפא-בטא משתנים בין ערות לשינה. החוקרים מייחסים זאת לתהליכים של קשב וציפייה.
גלי גמא
גלי גמא הם גלים בטווח התדרים 30–100 Hz. גלים אלו מופיעים בקליפת המוח הסומטוסנסורית (somatosensory cortex). טווח זה קשור לפעילות מוחית רשתית בקנה מידה גדול, ופעילות קוגניטיבית כמו זיכרון פעיל, תשומת לב וקיבוץ של תפיסות שונות. קשור גם להפעלת מערכת העצבים הסימפתית. טווח זה נקשר להפרעות מצב רוח שונות, כגון אפילפסיה, אלצהיימר וסכיזופרניה.
ממוזער|גלי גמא
שימושים ברפואה ובמחקר
נוירולוגים ומדעני עצב עושים שימוש ברישומי EEG כדי ללמוד על תפקוד המוח, באמצעות מדידת גלי המוח במהלך פעילות של מתנדבים אנושיים ושל בעלי־חיים בניסויי מעבדה. דפוסי EEG משמשים כלי חשוב בחקר השינה ובאפיון שלבי השינה השונים. בנוסף, נעשה שימוש ברישומי EEG למטרות אבחון רפואי, בין השאר לאיבחון אפילפסיה.
האלקטרואנצפלוגרם משמש גם כאמצעי טכנולוגי פופולרי ונגיש למיפוי מנגנונים נוירולוגיים המעורבים בהפרעות נוירו־התפתחותיות, כמו הפרעת קשב והספקטרום האוטיסטי.
ראו גם
מגנטואנצפלוגרפיה (MEG)
טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (PET)
דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI)
תהודה מגנטית גרעינית (NMR)
פוטנציאל קשור־אירוע
P300 (מדעי המוח)
EEG עוברי
קישורים חיצוניים
פרויקט הבונה מכשיר EEG המחובר למשחק מחשב הנשלט על ידי ביו־פידבק
To Sleep, Perchance to Dream – הסבר על שינה, גלי מוח וחלומות מתוך Crash Course Psychology
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:התקני קלט-פלט
קטגוריה:טכנולוגיה רפואית
קטגוריה:בדיקות רפואיות
קטגוריה:אלקטרופיזיולוגיה
קטגוריה:מכשירי חשמל רפואיים
קטגוריה:דימות מוחי | 2024-08-28T16:37:29 |
אא"ג | 2016-06-06T09:05:07 | |
EEG | REDIRECT אלקטרואנצפלוגרם | 2004-09-09T18:41:45 |
אסקימוסים | הפניה אינואיטים | 2007-10-31T16:35:25 |
אסקימו | הפניה אינואיטים | 2007-10-31T16:35:19 |
תוניסיה | הרפובליקה התוניסאית (בערבית: الجمهوريّة التونسيّة, תעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיַּה אלתּוּנִסִיַּה; בברברית: ⵜⴰⴳⴷⵓⴷⴰ ⵏ ⵜⵓⵏⴻⵙ, תעתיק מדויק: תגדודה נ תּונס; בצרפתית: République tunisienne, תעתיק מדויק: רפובליק תוניזיין), היא מדינה ערבית מוסלמית הנמצאת בצפון אפריקה, הגובלת בים התיכון בצפון ובצפון-מזרח, באלג'יריה בדרום-מערב ובלוב במזרח ובדרום. דתה הרשמית של תוניסיה היא האסלאם ושפתה הרשמית היא ערבית. לתוניסיה עבר עשיר עוד מימי קדם אז ישבו באזור שבטים ברברים.
מאז סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ועד לשנת 2011 הייתה תוניסיה דיקטטורה בשליטתו של זין אל-עאבדין בן עלי, בדומה למדינות ערב נוספות כמו לוב שנשלטה על ידי מועמר קדאפי או מצרים שנשלטה על ידי חוסני מובארכ. עם זאת, המהפכה בתוניסיה שהתרחשה בשנת 2011 הביאה את שלטונו של בן עלי לקיצו והייתה לראשונה בשרשרת של מהפכות בעולם הערבי, שזכו לשם האביב הערבי. מבין המדינות שחוו את מחאות האביב הערבי תוניסיה בלטה בכך שהיא היחידה מבין מדינות אלו שחוותה תהליך דמוקרטיזציה מובהק, אולם תהליך זה נבלם בשנת 2021 כאשר הנשיא קייס סעיד ביצע הפיכה עצמית.
נכון לשנת 2020 תוניסיה היא אחת מהמדינות המפותחות ביותר באפריקה. דירוג הפיתוח האנושי במדינה הוא מהגבוהים ביבשת, וכך גם התמ"ג לנפש הגבוה ביותר. היא מקושרת היטב לארגונים בינלאומיים ומתאפיינת באופי פרו-מערבי, ללא ספק תרומת הקולוניאליזם הצרפתי ארוך השנים, שמסביר גם את העובדה שמרוקו דומה לתוניסיה מבחינת מעמדה ביבשת אפריקה. בהמשך להיסטוריה הזו, מקיימת תוניסיה יחסים כלכליים ופוליטיים הדוקים עם אירופה (במסגרת התכנית התוניסאית התשיעית), ובמיוחד עם צרפת ואיטליה.
היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
ימי קדם
ההשערה הרווחת כיום היא שהחקלאות באפריקה, ועמה גם הציוויליזציות, הגיעה ראשית מהדלתא של הנילוס אל אזור הסהר הפורה בסביבות שנת 5000 לפני הספירה ואל ארצות המגרב בסביבות 4000 לפנה"ס. מרכז תוניסיה, אזור פורה לחקלאות, היה ככל הנראה המקור לאבותיהם של שבטי הברברים של ימינו.
בימי קדם האמונה המרכזית נטתה לשייך את אזור זה של אפריקה לשני שבטים מרכזיים, גאיטולים ולובים , שנדדו ברחבי היבשת. ההיסטוריון הרומאי גאיוס סאלוסטיוס קריספוס העביר את האמונה הרומאית לכתב כאשר סבר כי הרקולס הרומי (הגרסה הרומאית לדמות היוונית הרקלס והפיניקי מלקרת) מת בספרד, והחיילים שנותרו מצבאו עברו דרך מצר גיברלטר ויישבו את הארץ שהייתה לכאורה שוממת. כך על פי האמונה הרומאית הגיעו התושבים הראשונים אל פרס (לימים איראן המודרנית) וקיבלו את הכינוי "נומידים", בעוד שבצפון אפריקה, ובכללה תוניסיה, המתיישבים זכו לכינוי "מור".
לימים התקבלה הגישה כי אכן היו שבטים "נומידים" ושבטי "מור", אך אלה לא היו צאצאי צבאו של הרקולס כפי שהאמינו הרומאים, אלא קהילות חקלאיות שונות לאורך הרי האטלס שהיוו את אבותיהם הקדומים של הברברים. המשמעות המילולית של "נומידים" היא נוודים, בשל טבעם הנוודי של אותם שבטים.
קרתגו
ימין|ממוזער|200x200 פיקסלים|עתיקות בקרתגו. מעצמה דומיננטית במערב הים התיכון
התיעוד הראשון של תוניסיה והאזור שסובב אותה מעיד על יישוב ברברי מהמדבר ועד ביזרטה. על חופי תוניסיה שלטו כבר מהמאה ה-12 לפנה"ס הפיניקים, שהקימו בה את מחוזות ההגנה שלהם כמו ביזרטה ואוטיקה. במאה ה-9 לפנה"ס נוסדה העיר קרת חדשת ("קרתגו" בלטינית), לפי האגדה על ידי דידו נסיכת צור, ומאותה עיר התפתחה מעצמה בעלת אותו שם. מתיישבי קרתגו הביאו את תרבותם, לשונם ודתם מפיניקיה, והנחילו אותה גם בקרב השבטים המקומיים.
לאחר סדרה של מלחמות ימיות עם ערי-מדינה יווניות מסיציליה , נותרה קרתגו המעצמה הדומיננטית ביותר במערב הים התיכון. אנשי קרתגו האמינו בערבוב של דתות ומנהגים מזרח תיכוניים, וסגדו לפנתיאון של אלים ובראשם בעל חמון ותנת. מאפייניה של האחרונה, דמות נשית פשוטה עם לבוש ארוך, נמצאים במקדשים עתיקים רבים לאורך כל קו החוף של תוניסיה, לרבות האתר דוגה בו ניתן למצוא את תנית בפורמטים שונים, כמו פסלים, ציורי קיר, פסיפס ועוד.
במאה ה-2 לפנה"ס איימה רומא לכבוש את תוניסיה מידי קרתגו, כפי שעשו במצרים. עם זאת, קרתגו לא ויתרה בקלות – הקרתגים נלחמו בעוז כנגד הכובש הרומי. אחד הקרבות הידועים של קרתגו נגד הרומאים התקיים בעת הפלישה הקרתגית לאיטליה בהובלת חניבעל במסגרת המלחמה הפונית השנייה, אז קרתגו כמעט ושחקה לחלוטין את הכוחות הרומאים. לאחר שהרומאים הבינו כי אין ביכולתם בשלב זה לכבוש את קרתגו, עם סיום המלחמה בשנת 202 לפנה"ס קרתגו קיבלה עסקה שהציעו לה הרומאים – במשך 50 השנים הבאות שימשה כעיר־מדינה בחסות האימפריה.
ההיסטוריון היווני אפיאנוס מאלכסנדריה היטיב לתאר את המבנה של העיר קרתגו כשסיפר על מהלכי המלחמה הפונית השלישית במקום:
בשנת 149 לפנה"ס החליטו הרומאים לנסות לכבוש בשנית את קרתגו, הפעם כחלק מהמלחמה הפונית השלישית. כעבור שלוש שנים של לחימה בלבד, בשנת 146 לפנה"ס, נכבשה סופית קרתגו על ידי האימפריה הרומית והמעצמה נפלה. לאחר הכיבוש ייסדו הרומאים את פרובינקית אפריקה.
האימפריה הרומית
במהלך תקופת שלטון האימפריה הרומית, האזור בו שוכנת תוניסיה המודרנית נהנה מפיתוח עצום בכל המובנים. הכלכלה תפחה, רבות בזכות השלטון המבוסס: עם זאת, שגשוג האזור היה תלוי כמעט לחלוטין בחקלאות. על פי הערכות שונות, האזור של צפון תוניסיה המודרנית וטריפוליטניה (חלק מלוב המודרנית) ייצר מיליון טונות של דגנים מדי שנה, כאשר לא פחות מרבע מהם יוצאו לחלקי האימפריה השונים, לרוב לסיציליה ומצרים. החקלאות המשגשגת באזור כללה מלבד דגנים גם שעועית, תאנים, ענבים ופירות אחרים.
במהלך המאה ה-2 חל שינוי בייצור החקלאי בתוניסיה, כאשר שמן זית הפך מתחרה רציני לייצוא הדגנים. מלבד זאת, נהנה האזור של תוניסיה ממאפיינים טבעיים שונים שבהם חשקו הרומאים ולכן השקיעו בכלכלה המקומית, כמו גידול והסעה של חיות בר אקזוטיות, כמו גם תעשיית טקסטיל מכובדת, שיש, יין, עץ, כלי חרס וצמר.
בשלב מסוים החלה גם הנצרות לחלחל אל תוך האזור, וקיבלה תנופה כאשר האימפריה הרומית המירה את דתה לנצרות. אמנם, לא התקיימו קבוצות נוצריות דומיננטיות כמו במצרים שם התפתחה הנצרות הקופטית, ישנן עדויות לקהילות נוצריות בתוניסיה. הבולטת שבקבוצות אלה הייתה ה"דונאטיזם" - קהילה נוצרית ברברית ופונית אותה ייסד הבישוף דונאטוס מגנוס. במהלך המאות החמישית והשישית פלשו הוונדלים הגרמאנים אל תוניסיה וכבשו אותה מידיי הרומאים, מעט לפני נפילת האימפריה ותחילת ימי הביניים. עם זאת, השלטון הוונדלי לא החזיק זמן רב והוחלף מהר למדי על ידי האימפריה הביזנטית בהובלת יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.
ימי הביניים
ימין|ממוזער|200x200px|מינרט המסגד הגדול של קירואן - המינרט העתיק בעולם.
השנה המדויקת לא ידועה עדיין להיסטוריונים, אך ההערכה אומרת כי באיזשהו שלב בין סוף המאה ה-7 ותחילת המאה ה-8 נכבש האזור של תוניסיה על ידי האימפריה המוסלמית. הכובשים הקימו בה את העיר המוסלמית הראשונה בצפון מערב אפריקה - קירואן. בשנת 670 נבנה בעיר מסגד עוקבה המכונה גם המסגד הגדול של קירואן. זהו המסגד הראשון שנבנה במגרב ובו נמצא המינרט העתיק בעולם. המסגד נחשב למופת ודוגמה לאדריכלות, אמנות וארכיטקטורה אסלאמית.
העיר תוניס נכבשה על ידי המוסלמים בשנת 695 אך השלטון היה קצר מועד, והיא נכבשה דה פקטו על ידי האימפריה הביזנטית בשנת 697, רשמית בשנת 698. המעבר מחברה ברברית נוצרית דוברת לטינית לאוכלוסייה מוסלמית דוברת ערבית ברובה ארך למעלה מ-400 שנות שליטה מוסלמית (התהליך המקביל במצרים ובסהר הפורה לקח 600 שנה). המעבר הביא להיעלמותן הסופית של הדת הנוצרית והשפה הלטינית מצפון אפריקה במאות ה-12 או ה-13. עם זאת, כמעט כל האוכלוסייה כבר קיבלה על עצמה את האסלאם במאה ה-9; רוב מוחלט של מוסלמים הושג במהלך המאה ה-10. חלק מהמעבר לאוכלוסייה מוסלמית נתמך בהגירה המונית של נוצרים, בעיקר מצפון תוניסיה, לארצות אירופה; רוב האליטה הנוצרית היגרה מתוניסיה כבר בשנת 698, עם הכיבוש הביזנטי, והתקבלה בברכה בסיציליה ובאיטליה על ידי השליטים הנורמנים, בעיקר במאות ה-11 וה-12. הנוצרים התוניסאים ראו באיטליה מקום ההגירה ההגיוני, שכן בין האזורים היה קשר היסטורי של למעלה מ-1200 שנה, שבהן נוצרו מחויבויות הדדיות לשלום הצד השני.
המושלים המוסלמים בתוניסיה הקימו את שושלת האע'לבים, שהתפרשה על פני תוניסיה, טריפוליטניה ומזרח אלג'יריה ("איפריקיה") בין השנים 800 עד 909. תחת השלטון הערבי פרחה תוניסיה כמעצמה אזורית, כאשר נבנו בה תשתיות נרחבות שסיפקו לעיירות מים זורמים לשתייה ולחקלאות. הפריחה התאפיינה גם בהבדלה כלכלית משאר האזורים, ובתוניסיה נוצרה שכבה עבה של תושבים מבוססים, שבנו ערי ארמונות כמו אל-עבאסייה ורקאדה.
לאחר שכבשו את קהיר וטריפולי, השושלת הפאטמית התקדמה לכיוון תוניס כדי לכבוש גם אותה, אך וויתרו לבסוף על הכיבוש בעקבות קרבות עם השושלת הזירידית שהשתלטה על חלקים ממזרח אלג'יריה ועל תוניסיה. תחת שלטון הזירידים המקומיים תוניסיה הצליחה לשגשג: החקלאות, התעשייה, המסחר וההשכלה הדתית-חילונית, כולן פרחו והשתכללו. עם זאת, יורשיהם של מנהיגי הזירידים לא ידעו לנהל את הכלכלה התוניסאית, מה שהוביל לדעיכה של החקלאות והמסחר ובעקבות כך נוצר משבר פוליטי חמור.
בשלב מסוים הפכו הבנו הלאל לקבוצה השלטת העיקרית בתוניסיה, והשליטה הלא ממוסדת שלהם הביאה לירידה נוספת ברמת חייהם הכלכליים של אנשי הכפרים והערים כאחד. כתוצאה מכך, האזור עבר תהליך מהיר של עיור, בעיקר משום שכפריים הנדרסים כלכלית היגרו מהכפרים אל הערים לטובת התעשייה בתקווה לעתיד טוב יותר. ההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון כתב לימים על אותה תקופה של עיור בתוניסיה תחת שלטון הבנו הלאל, וסבר כי המדבור הגדול בתוניסיה הוא בחלקו תוצאה של מדיניות הפולשים לחרוש את האדמות, וכל מקום שבו הוקיעו את הצמחים הפך למדבר צחיח ושומם.
במאה ה-12 נכבשה תוניסיה על ידי כובשים אירופאים פעם נוספת, הפעם היו אלה הנורמנים שבאו מסיציליה, אך בשנת 1159 הם סולקו על ידי שליטי אל-מוואחידון הערביים. עם זאת, השלטון הקצר של הנורמים הותיר אחריו קבוצות נוצריות חדשות בתוניסיה, שנותרו שם עד המאה ה-14. אף על פי שהשליטים החדשים היו מקורבים לח'ליף והביאו עושר למדינה, היישוב סער בעקבות התפרעויות ולחימה מתמשכת בין אנשי הערים לערבים וטורקים נודדים, חלקם נתיניו של הקדוש המוסלמי הארמני קרקוש. הקרבות הובילו לכיבושי שושלות בתוניסיה, כאשר כל שושלת שלטה בשטח לזמן קצר ובלחימה ממושכת נגד שאר השושלות.
במאה ה-16, סוף ימי הביניים באירופה, הייתה תוניסיה נתונה לאנרכיה: קבוצות פיראטיות התשלטו על חלקים מהאזור וקרבות התרחשו כל העת בין שושלות, פולשים, נוודים ומקומיים.
תוניסיה העות'מאנית
ממוזער|200x200 פיקסלים|אורוץ' ברברוסה, הכובש של תוניסיה
במאה ה-16 ניסו מספר אימפריות לכבוש את תוניסיה. בשלב מסוים הצליחו הספרדים לכבוש את צפון המדינה, אך בשנת 1534 הם נהדפו על ידי האימפריה העות'מאנית בפיקודו של ח'יר א-דין, אחיו הצעיר של אורוץ' ברברוסה, שהיה מנהיג הצי העות'מאני בזמן שלטונו של סולימאן המפואר. משנת 1534 התקדמו העות'מאנים דרומה מתוניס וכבשו חלקים נוספים של המדינה מידיי שבטים מקומיים, ובשנת 1574 כבשו את כל שטחה העכשווי של תוניסיה, אשר היה בשליטתם למעלה מ-230 שנה עד שהפסידו לאימפריה הקולוניאלית הצרפתית בשנת 1881.
בתחילה העות'מאנים הציבו את אורוץ' ברברוסה כראש השלטון הטורקי היושב באלג'יר, אולם עם הזמן הפכה תוניסיה למחוז אוטונומי, בשליטת חסות של ביי מקומי. תחת מושלייה הטורקיים זכתה תוניסיה לעצמאות מה, שלא הייתה נחלתם של טריטוריות נוספות בשליטת האימפריה, כגון יוון, מצרים, אלג'יריה או ארץ ישראל. שושלת הביי חוסיין הוקמה בשנת 1705 כשליטה המחוזית על תוניסיה, והחזיקה מעמד גם לאחר הקמת הרפובליקה עד לשנת 1957. עם זאת, השלטון העות'מאני לא התחשב בעם התוניסאי המקומי; רוב המושלים היו בני האליטה הטורקית שניהלו את המחוז בשפתם והנחילו באופן לא רצוי את התרבות שלהם בתוניסיה.
תחת שלטון האימפריה העות'מאנית הייתה תוניסיה מוקד לקרבות בין האימפריה למעצמות האירופאיות - צרפת ואיטליה בעיקר. בשלב מסוים החלה תוניסיה לאבד משטחה, כאשר הצרפתים, הבלגים, האיטלקים, הבריטים והגרמנים, כולם ניסו לכבוש מידיי הטורקים שטחים בצפון אפריקה. תוניסיה העות'מאנית הלכה והתכווצה, כאשר ממזרח 'נגסו' האירופאים בטריפולי ובמערב בקונסטנטין. ככל שהתעצמו הקרבות בין העות'מאנים לאירופאים על השטח של צפון אפריקה, כך התדרדר המצב ההומניטרי בתוניסיה, שהוזנחה בצל המאבק המלחמתי. מלבד זאת, תוניסיה הייתה אף בעצמה שטח נחשק בקרב מדינות אירופה, שניסו לפלוש אליה פעמים רבות. אם המלחמה הבלתי-פוסקת לא הספיקה, הרי שגם מגפות החלו להתפשט במדינה ובעקבות מצב סניטרי מזעזע ועוני רב המחלות פרצו, שגשגו והכו באוכלוסייה המקומית מספר רב של פעמים, בעיקר בחורפי השנים 1784–1785, 1796–1797 ו-1818–1820.
באמצע המאה ה-19 התוודעו שליטי תוניסיה למאמצים מתמשכים של גורמים טורקים שניסו להעביר רפורמה פוליטית וחברתית בבירה העות'מאנית. הביי של תוניס ראה זאת כדוגמה והעביר רפורמה כלכלית בנוסח דומה בתוניסיה, מה שייצב אותה כלכלית לזמן מה אך פער לה חוב חיצוני עצום. עם השנים החוב הבינלאומי גדל, ואחת השותפות לנתינת ההלוואה הייתה צרפת. משום שלא נראה היה כי תוניסיה תחזיר את החוב בעתיד הנראה לעין, השתמשה בכך צרפת כעילה למסע כיבוש בתוניסיה בטענה כי כך היא תאלץ להחזיר את החובות בצורת מיסים.
תוניסיה הצרפתית
ימין|ממוזער|183x183px|טנק בריטי עובר בתוניס, 8 במאי 1943
בעקבות החוב הגדול שצברה תוניסיה תחת שליטה עות'מאנית והעוני הקשה ששרר בה, הכריז השלטון המקומי על פשיטת רגל בשנת 1869. בשנת 1881, השתמשה צרפת בחובה של תוניסיה, יחד עם טענה לפלישה תוניסאית לשטחי אלג'יריה הצרפתית, כעילה למלחמה. הצבא הצרפתי נכנס דרך הגבול עם אלג'יריה עם צבא של למעלה מ-36,000 חיילים מצוידים בנשק חם, כבשו את תוניסיה ואילצו את הביי לחתום על כניעה בתוך ימים ספורים. מעט אחר כך נחתם הסכם ברדו, אשר הפך את תוניסיה באופן רשמי למדינת חסות ובהמשך למושבה צרפתית, חרף התנגדותה המוצהרת של ההתיישבות האיטלקית בתוניסיה . תחת הקולוניאליזם הצרפתי, השלטון היושב בפריז עודד הגירה של אירופאים לתוניסיה והקים בה יישובים המיועדים לצרפתים; ככל שחלפו השנים, כך גדל משמעותית מספר המהגרים המצרפתים לתוניסיה, מ-34,000 בשנת 1906 ל-144,000 בשנת 1945. זאת על אף נוכחותם של 105,000 איטלקים בתוניסיה, שהתנגדו במרץ לשלטון הצרפתי החדש.
במהלך התקופה הצרפתית נהנתה תוניסיה מצמיחה תרבותית וכלכלית עצומה, וכחלק מכך גם כמעט וסגרה את חובה החיצוני. השלטון הצרפתי השריש בתוניסיה מאפיינים רבים שנותרו עד היום, כשהבולטת שבהן היא השפה הצרפתית המדוברת בתוניסיה כשפה רשמית עד היום, לצד ערבית.
מנובמבר 1942 ועד מאי 1943, נכבשה תוניסיה על ידי גרמניה הנאצית וחזקתה הועברה למשטר וישי הצרפתי שפעל תחת הוראות הגרמנים. מסיבת היותה של תוניסיה בשליטה מוחלטת של צרפת, השואה שעברו יהודי תוניסיה הייתה מהגרועות שבמדינות אפריקה. במהלך המלחמה מפקד האס אס באזור, ולטר ראוף, לקח על עצמו את יישום הפתרון הסופי בתוניסיה, ובכך הביא למותם או גירושם של 50,800 יהודים, שהיוו יותר ממחצית האוכלוסייה היהודית במדינה. חלק מהיהודים הועברו לאירופה ברכבות ואוניות והגיעו אל מחנות כגון אושוויץ ודכאו, וחלקם נשלחו למחנות עבודה בתוניסיה שם הועבדו בפרך ולעיתים עד מוות.
ממוזער|יהודים תוניסאים תולשים מבגדיהם את הטלאי הצהוב מול חיילי בעלות הברית, 1943
לצד הפעולות כנגד יהודים שהתרחשו בה, בין השנים 1942 ל-1943 הייתה תוניסיה זירת קרבות בלתי פוסקת בין בעלות הברית לגרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. כחלק מהמערכה בצפון אפריקה סבלה תוניסיה מקרבות וכיבושים שהתחוללו בשטחה, בהם מבצע לפיד וקרב מדנין. לבסוף, ב-13 במאי 1943, מספרם הגדול והעליונות הצבאית של בעלות הברית הביאו לכניעתם של הכוחות הציר, ותוניסיה עברה לידיי בעלות הברית, שמאוחר יותר העבירו אותה לצרפת.
לאחר מלחמת העולם השנייה נמשך והתחזק המאבק לעצמאות לאומית בתוניסיה. האדם הבולט שהוביל את המאבק היה חביב בורגיבה, לעתיד נשיא המדינה. הוא הקים את מפלגת "נאו-דוסטור" וקידם את המחאות לסילוק השלטון הצרפתי החיצוני באופן לא-אלים. אולם היעדר התקדמות במאבק, החלה לפרוץ התנגדות אלימה לשלטון הצרפתי במהלך שנת 1954. המהפכנים התוניסאים הושפעו ממקביליהם באלג'יריה ובמרוקו, אף שלבסוף הייתה תוניסיה הראשונה לקבל עצמאות. לאחר מגעים נמרצים הצליחו חברי מפלגת נאו-דוסטור, ובראשם בורגיבה, להגיע לפשרה עם הצרפתים ואלה יצאו מהמדינה.
ממוזער|212x212 פיקסלים|הנשיא האוטוקרטי של תוניסיה בשנים 1987–2011, זין אל-עאבדין בן עלי
הרפובליקה התוניסאית
תוניסיה השיגה את עצמאותה מצרפת ב-20 במרץ 1956, לאחר מאבק של התנגדות עממית כוללת כנגד הצרפתים. תוניסיה הוכרזה תחילה כמונרכיה כאשר בורגיבה הוא ראש הממשלה, אך בשנה שלאחר מכן הוא ביצע שינוי בשיטת המשטר והפך אותה לרפובליקה בנשיאותו. עד היום נחגג יום העצמאות התוניסאי ב-20 במרץ.
בורגיבה הוביל קדמה כלכלית, חברתית ופוליטית במשטרו והבדיל את תוניסיה ממדינות ערביות אחרות שנשלטו בראשיתן על ידי בתי מלוכה. עם זאת, שיטת השלטון שנוסדה לא איפשרה אופוזיציה: מפלגת השלטון, "ניאו דוסטור", ומפלגת האופוזיציה הסוציאליסטית למעשה אוחדו למפלגה אחת, ולא נותרו מפלגות אופוזיציוניות. הדבר הוביל גם להשתקה של כלי תקשורת, והעיתונות והטלוויזיה התוניסאיות, שהיו רק בחיתוליהן, עברו צנזורה חדה בידיי השלטון. לאחר דיווח של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על מצב חופש הביטוי בתוניסיה, היטיב מגזין הגרדיאן לתאר את תוניסיה כ"אחת המדינות המודרניות אך המדכאות ביותר בעולם הערבי".
בורגיבה, שהיה אבי האומה ובראשית ימיו בשלטון זכה לאהדה רחבה, הלך ואיבד את הערצת העם. בנובמבר 1987, ראש הממשלה באותו הזמן, זין אל-עאבדין בן עלי, ניצל את יחסי הציבור הירודים של בורגיבה בקרב העם כדי לבצע הפיכה. הוא הוביל מספר רופאים לטעון כי בורגיבה, שהיה מבוגר עד מאוד, אינו כשיר לתפקד כנשיא בגילו ושהוא אף לוקה בשיטיון (דמנציה). בעקבות הכרזת הרופאים התעורר גל עממי בקרב הציבור שדרש מבורגיבה להתפטר, ובהפיכה פוליטית שלא כללה אף שפיכות דמים יחידה, עלה בן עלי לשלטון כמחליפו של בורגיבה, בהתאם לחוקת תוניסיה.
עם עלייתו לשלטון החל בן עלי לחדד את השלטון האוטוקרטי שלו, ולצד פעולות כלכליות לטובת המדינה, הוא חוקק וקידם אלמנטים של משטר טוטליטרי: כחלק מפולחן האישיות שבנה לעצמו, הוא הכריז של יום עלייתו לשלטון, 7 בנובמבר, כחג לאומי; התקשורת במדינה הושתקה כמעט לחלוטין ועברה צנזורה בידיי השלטון; הפרלמנט הכיל רק מפלגה אחת והוא העומד בראשה ועוד. במהלך כהונתו הוא נבחר מחדש באופן עקבי עם רוב עצום מדי חמש שנים בבחירות מזויפות, בהן זכה בכל פעם ללמעלה מ-80% מהקולות, כאשר הבחירות המזויפות האחרונות התקיימו ב-25 באוקטובר 2009.
אף על פי שבן עלי יזם פעולות כלכליות שנועדו לפתח את תוניסיה ולהבדיל אותה משאר מדינות העולם הערבי, השחיתות והאינטרסים האישיים שלו, כמו גם חוסר ידע בניהול עשרות התיקים שבהם החזיק, הוביל לשפל כלכלי חד בתוניסיה, שהצית את המרד הראשוני בדרך למהמפכה התוניסאית.
המהפכה בתוניסיה
מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21 נפלה תוניסיה אל תוך משבר כלכלי חמור, שנבע ממספר פעולות בלתי אחראיות וחוקיות של השליט בן עלי. בין היתר, בן עלי ריכז בידיו סמכויות רבות כמו משרדי הכלכלה, התחבורה והביטחון, אף על פי שלא רכש ידע בנושא ולא ידע לנהל מערכות כה רבות; הוא ביצע עברות שחיתות רבות כמו לקיחת שוחד, מעילה בכספים ועוד; הוא הוציא לפועל פעולות רבות שהיו פזיזות ולא אחראיות בתחומי הסחר וניהול הכלכלה בצורה כושלת שהובילה לנפילת הדינר התוניסאי.
המצב הכלכלי הביא רבים לשפל כלכלי חסר תקדים, והעם התוניסאי החל לאבד את האמון במנהיגו. בנוסף, היעדר חופש ביטוי וזכויות אזרחיות בסיסיות נוצרה התמרמרות בעם כלפי שלטון בן עלי. אדרבא, ככל שהמצב החמיר, העוינות בין השלטון והמשטרה לבין העם העמיקה. המהומות 'התפוצצו' עם הצתתו העצמית של מוחמד בועזיזי בשנת 2011. לאחר שדוכן הירקות שלו נסגר על ידי המשטרה והוא הושפל בידיי שוטרת שסטרה לו מול עוברי אורח, הוא הצית את עצמו לעיני כל כאות מחאה, ומת מפצעיו כמה שבועות לאחר מכן. רבים ראו בכך את הקש ששבר את גב הגמל, ויצאו למחות כנגד השלטון של בן עלי, אשר לטענתם דחק את בועזיזי, כמו צעירים רבים אחרים, להתאבדות כתוצאה מחוסר יכולת לקיים את תנאי החיים של עצמם. עד מהרה הצטרפו רבים בערים הגדולות למחאות, ובתגובה הפעילה המשטרה פעולות אלימות וחסרות תקדים כלפי אזרחים.
עד מהרה היו ההפגנות לגל התנגדות עממית למשטר בתוניסיה, הגדול מזה שלושה עשורים והביאו לעשרות מקרי מוות ומאות פצועים, רובם כתוצאה מפעולה של המשטרה וכוחות הביטחון. בסופו של דבר גברו המפגינים על המשטרה, ומתוך חשש לחייו נמלט בן עלי מן המדינה והתפטר רשמית מתפקידו כנשיא ב-14 בינואר 2011. לאחר הדחתו ובריחתו לערב הסעודית התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתוניסיה.
אחרי המהפכה
התקופה שלאחר המהפכה התאפיינה בחוסר יציבות פוליטי, אולם תוניסיה הצליחה להימנע מלגלוש לאנרכיה ולמלחמת אזרחים בדומה למדינות ערב אחרות שחוו את "האביב הערבי". במרץ 2012, הודיעה א-נהדה כי לא תהפוך את השריעה למקור החקיקה של החוקה החדשה ובכך שמרה על האופי החילוני של המדינה. עמדתה גרמה לזעם בקרב הגורמים האסלאמסטיים במדינה, אך היא אושרה בינואר 2014. במסגרת החוקה החדשה הוקמה אספה לאומית שבה 217 מושבים.
ב-26 באוקטובר 2014 נערכו הבחירות הפרלמנטריות בתוניסיה. מפלגת נידא תוניס, מפלגה פוליטית חילונית, זכתה ברוב הקולות וקיבלה 86 מושבים. אל המקום השני הגיעה מפלגת א-נהדה האסלאמיסטית, שזכתה בבחירות הראשונות במדינה אחרי מהפיכת 2011, וקיבלה 69 מנדטים. חודש אחר כך, ב-23 בנובמבר, נערכו גם בחירות דמוקרטיות לנשיאות המדינה, לראשונה בתולדות תוניסיה. מאחר שאף מועמד לנשיאות לא גרף למעלה מ-50 אחוז מהקולות, נערך סיבוב מכריע בין שני המועמדים המובילים ב-28 בדצמבר. מנהיג מפלגת נידא תוניס, מחמד אל-באג'י א-סבסי, זכה בנשיאות המדינה.
בנובמבר 2015, 32 חברי פרלמנט מטעם מפלגת המרכז השלטת הודיעו על פרישתם מהמפלגה והקמת סיעה חדשה, בעקבות האשמות קשות נגד נשיא המדינה. לטענתם הוא קידם מקורבים וקרובי משפחה בתוך מנגנוני המפלגה, פגע בהתנהלות הדמוקרטית של המנגנונים הפנים מפלגתיים ומשרת אינטרסים של בעלי הון.
בשנים אלו חוותה תוניסיה חיזוק למגמת הדמוקרטיזציה והליברליזציה החברתית שלה.
באוקטובר 2019, נערכו שוב בחירות לנשיאות המדינה, ולאחר שני סיבובי הצבעה נבחר הנשיא החדש קייס סעיד, שניצח את הנשיא המכהן אל-באג'י א-סבסי. ביולי 2021, בעקבות הפגנות, פיטר הנשיא את ראש הממשלה הישאם משישי והקפיא את פעילות הפרלמנט.
ב-25 ביולי 2021, על רקע ההפגנות המתמשכות הנוגעות לתפקוד לקוי של הממשלה בנושא מגפת הקורונה בתוניסיה וחשד לשחיתות שלטונית, השעה הנשיא קייס סעיד את הפרלמנט ל-30 יום, פיטר את ראש הממשלה, ביטל את חסינות חברי הפרלמנט, ושמר לעצמו את הזכות לפטרם כרצונו. רבים בעם התוניסאי הביעו חשש שצעדיו של סעיד יגררו את תוניסיה בחזרה למשטר סמכותני כפי שהיה בה עד 2011, ויבטלו את ההישגים השבריריים של מחאת האביב הערבי. ב-29 בספטמבר מינה סעיד לראשות הממשלה את נג'אלה רמדאן, האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה, והגיעה לתפקיד ללא ניסיון פוליטי. בפברואר 2022 פיזר גם את מועצת השיפוט העליונה בטענות לשחיתויות ברשות השופטת. ביולי 2022 נקבע במשאל עם לכונן חוקה חדשה שקידם סעיד, לאחר שמשאל העם הוחרם על ידי האופוזיציה ופחות משליש מבעלי זכות ההצבעה השתתפו במשאל.
פוליטיקה
בעשור שלאחר הפיכה ב-2011 אימצה תוניסיה באופן חסר תקדים מספר מנגנונים המזוהים עם דמוקרטיות ליברליות. ביולי 2021 השעה הנשיא קייס סעיד את הפרלמנט, ונכון לינואר 2023 חלק מהרשויות הפוליטיות של תוניסיה נטולות עצמאות פוליטית. הוא הודיע כי מעתה ישלוט באמצעות צווים, מבלי להביא הצעות חוק ותקנות לאישור הפרלמנט. פעולות אלו גררו הצהרות מצד גורמים מסוימים במדינה, כמו חלק מהמפלגות וארגוני עובדים, שהנשיא איבד את הלגיטימיות שלו, טענות שחוזקו כאשר בית הדין האפריקאי לזכויות אדם פרסם את עמדתו כי מהלכיו של סעיד לא היו חוקתיים.
המערכת הפוליטית שעוצבה בהפיכת 2011
עד להפגנות וההפיכה ב-2011 הייתה תוניסיה רפובליקה עם מערכת נשיאותית חזקה הנשלטת על ידי מפלגה אחת. הפרלמנט שוכן בבירה תוניס, ויש בו 189 צירים, הנבחרים כל 5 שנים. זכות הבחירה נתונה לכל אזרח מגיל 20. הנשיא חביב בורגיבה, כיהן בתפקיד מאז העצמאות מצרפת, בשנת 1956 ועד שנת 1987 עת החליף אותו הנשיא זיין אל-עאבדין בן עלי, אשר כיהן עד ההפיכה בתוניסיה (2011). המפלגה השלטת הייתה המפלגה החוקתית היחידה למשך 25 שנים, "מפלגת החוקה הסוציאליסטית" (Socialist Destourian Party), אשר שלטה בחיים הפוליטיים של תוניסיה עד 2011. הבחירות האחרונות לנשיאות ולבית הנבחרים (לפני ההפיכה) שנערכו ב-24 באוקטובר 2009 הסתיימו בניצחון מוחץ של מפלגת החוקה הסוציאליסטית. הנשיא עמד בראש הרשות המבצעת, ומסיבה זו, משקלה של הממשלה לא היה רב.
הנשיא נבחר בעבר לתקופת נשיאות של חמש שנים ללא התנגדות, והוא זה שמינה את ראש הממשלה והקבינט, שבאמצעותם הוציא לפועל את מדיניותו. מושלים אזוריים ומנהלים מקומיים ממונים על ידי הממשלה השוכנת בנציבות הראשית; הם נבחרים, בדרך כלל, על ידי מועצת העירייה של אותו האזור.
המערכת המשפטית של תוניסיה היא עצמאית, אם כי לפעמים הממשלה מתערבת במקרים פוליטיים חשובים. קיימים 13 בתי משפט, ועוד 3 בתי משפט לערעורים. בית המשפט הגבוה ביותר בתוניסיה, נמצא בתוניס.
ב-23 באוקטובר 2011 נערכו לראשונה בחירות כלליות חופשיות במדינה לאספה המכוננת. המפלגה האסלאמיסטית "א-נהדה" ניצחה בבחירות עם 41.47% מקולות הבוחרים. בבית הנבחרים החדש 217 מושבים, והחברים בו נבחרים לקדנציה של חמש שנים. בבחירות לפרלמנט באוקטובר 2014 ניצחה המפלגה החילונית "נידאא תוניס" לאחר שזכתה ב-38% מן הקולות. בבחירות באוקטובר 2019 אף מפלגה לא ניצחה באופן מובהק ורק ב-2020 הורכבה ממשלה שהמפלגה הגדולה בה היא "א-נהדה".
יחסי חוץ
מקורם של יחסי החוץ של תוניסיה נמצאים כבר בשנת 1956, אז זוכה תוניסיה בעצמאות מידיי צרפת. עם כניסתה לתפקיד, הממשלה החדשה מפנה את מלוא הכוחות לשיקום וחיזור המערכות הפנימיות של המדינה, אך עם זאת משרד החוץ החדש שהוקם מתחיל במסע של קשירת קשרים דיפלומטיים עם מדינות האזור. מיקומה של תוניסיה בין אלג'יריה ללוב חייב אותה ליצור קשרי ידידות עם שכניה ועם העולם הערבי בכלל, וזאת על אף נטיותיו הפרו-מערביות של נשיא המדינה ואבי האומה חביב בורגיבה.
עם עלייתו לשלטון, הנשיא החדש זין אל-עאבדין בן עלי קידם מדיניות חוץ ברורה: תוניסיה תשמור על קשריה עם העולם הערבי, אך תעדיף קשרים עם מדינות המערב, ובייחוד ארצות הברית, צרפת ובריטניה. כחלק מכך, מיתן בן עלי את הקשרים הכלכליים של תוניסיה עם מדינות ערב, והעדיף לשמר ולחזק את הקשרים עם מדינות המערב, ובכך ליצור אי-תלות בנפט כפי שהיה באלג'יריה, לוב או כווית. בשנות ה-2000 בן עלי הגדיל לעשות וביצע שורה של פעולות כלכליות כשהבולטת בהן היא המדיניות הכלכלית "התכנית התוניסאית התשיעית", שבמסגרתה כ-70% מיחסי החוץ הכלכליים של תוניסיה עברו ממדינות ערב והמזרח התיכון למדינות אירופה.
מבחינה דיפלומטית, תוניסיה נטתה מאז ומעולם למערב, ושמרה על מתינות הן מבחינה חברתית והן מבחינה דתית. מסיבה זו, פעמים רבות שימשה תוניסיה למרכזי מפגש בעולם הערבי. בין השנים 1979–1990 שימשה תוניסיה כמטה הליגה הערבית; בדומה, בין השנים 1982–1993 שימשה גם מרכז הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), זאת לאחר שאנשי הארגון גורשו מלבנון ומירדן. לאורך השנים, תוניסיה הפגינה לא פעם סולידריות כלפי ישראל, ושימשה רבות כמתווכת לא רשמית בין ישראל למדינות ערב נוספות. בשנת 1993 הייתה תוניסיה המדינה הערבית הראשונה שאירחה משלחת ישראלית רשמית, כחלק מתהליך השלום שהתחולל במזרח התיכון. בשלבים מסוימים היו יכולים אזרחים ישראלים אף להגיע לתוניסיה באמצעות דרכון ישראלי, אולם אפשרות זו נסגרה בשנת 2002 עם הסלמת האינתיפאדה השנייה.
עם אלג'יריה ולוב
ממוזער|238x238 פיקסלים|שר הפנים האלג'יראי נורדין בדואי בפגישה עם מקבילו התוניסאי היכם פוראטי.
בין אלג'יריה ללוב, תוניסיה מייצרת קשרי ידידות עם שכונתיה מאז הקמתה. עם זאת, סכסוך גבולות בינה לבין תוניסיה לאלג'יריה מנע ממנה ליצור קשר הדוק. אף על פי כן, בשנת 1993 בנתה תוניסיה קשר כלכלי איתן עם שכנתה אלג'יריה: לאחר פתרון סכסוך הגבולות בין המדינות, נבנתה תוכנית ליציקת צינור גז ענק שייצא מאלג'יריה, דרך תוניסיה, ויגיע עד לאיטליה. בניית צינור זה הוא הישג חשוב בעבור תוניסיה, שקשרה קשר כלכלי מתמשך ראשון עם שכנתה. בשנת 2002 חתמה תוניסיה על הסכם עם אלג'יריה לגבי הגבול הימי בין המדינות, מה שפתר את אחרון הסכסוכים בין השתיים.
עם שכנתה השנייה, לוב, היחסים פרחו פחות; בשנת 1974 ביטלה תוניסיה את הברית שהייתה לה עם שכנתה, והיחסים בין מועמר קדאפי לחביב בורגיבה התערערו. לאחר מכן טיב היחסים היה מקוטע ולא רציף, כאשר הוכרז על ביטול ותיקון הדדי שלהם מספר רב של פעמים. השיא היה כאשר בשנת 1980 טרוריסטים שהוכשרו בלוב פרצו לשטח תוניסיה וניסו לכבוש את העיר גאפסה. החל מאותה נקודה היחסים החלו להתדרדר משמעותית: בשנת 1982, לאחר תביעה שהגישה לוב, בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) פסק לטובתה בנוגע לבעלות על מדף הנפט היבשתי שנמצא בשטח נתון למחלוקת בין לוב לתוניסיה. לאחר מכן, בשנת 1985 לוב גירשה משטחה עובדים תוניסאים ואיימה לפתוח במלחמה כנגדה, מה שהוביל לביטול נוסף של היחסים. רק בשנת 2003 חזרו היחסים לטיבם בזכות מאמציה של תוניסיה והצבעתה נגד הסנקציות על לוב באו"ם. בשנים שלפני האביב הערבי, הייתה לוב שותפה מרכזית בסחר החוץ של תוניסיה; הייצוא אל לוב בשנת 2009 עמד על 830.8 מיליון דולר אמריקאי, והיבוא - 559 מיליון דולר.
יחסים עם ישראל
בין מדינת ישראל והרפובליקה התוניסאית לא קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים, נכון לשנת 2020. אף על פי כן, לשתי המדינות היסטוריה ארוכה של יחסי חוץ. עם ההכרזה על עצמאות תוניסיה, הצהיר בורגיבה בפני גדעון רפאל באו"ם כי הוא לא ינקוט כל צעדים להשמדת מדינת ישראל, מה שהופך אותו למנהיג הערבי הראשון שהצהיר על אי-עוינות כלפי ישראל. בהמשך אף נעזר ממשלו של בורגיבה ביעקב צור, אז שגריר ישראל בצרפת, כדי להקים יישובים חקלאיים שיתופיים על בסיס הקיבוצים הישראליםמיכאל מ. לסקר, עמ' 56.
במשך שנות השישים נעשו ניסיונות שונים לקדם תיירות בין ישראל לתוניסיה, על בסיס הרעיון כי יהודים יוצאי תוניסיה יגלו עניין בשיבה למדינה וביקור במקומות בהם גדלומיכאל מ. לסקר, עמ' 73. עם זאת, רק בשנות התשעים החלו יהודים לבקר במדינה.
עם השנים היחסים הלכו והתחממו. לטענת תוניסיה, היא שימשה תפקיד מרכזי בתיווך הסכם אוסלו בין הארגון לשחרור פלסטין ומדינת ישראל. בשנות התשעים, כחלק מאווירת השלום ששררה במזרח התיכון ופירוק מטה אש"ף בתוניסיה, החלו תיירים ישראלים לבקר לראשונה בתוניסיה. בשנת 1993 נוסדו ערוצי התקשורת הדיפלומטיים הראשונים בין המדינות, דרך השגרירויות הבלגיות הן בתל אביב והן בתוניס. מאוחר יותר, בשנת 1996, נפתחו משרדי אינטרסים ישירים ששימשו כשגרירויות דה פקטו.
אולם היחסים בין שתי המדינות התדרדרו עד מאוד בתחילת שנות ה-2000, פרוץ האינתיפאדה השנייה. ב-22 באוקטובר 2000, הנשיא התוניסאי זין אל-עאבדין בן עלי הודיע כי בכוונתו לנתק כל קשר עם ישראל בעקבות "האלימות בשטחים הפלסטינים". מדינת ישראל הגיבה בתדהמה על ההכרזה וסגרה את משרדי האינטרסים. דובר משרד החוץ הישראלי הוציא הודעה לתקשורת בה נאמר: בהמשך העשור היחסים בוטלו באופן דרסטי, למעט יחסים כלכליים מעטים של משקיעים פרטיים.
כלכלה
תוניסיה היא מדינה מוכוונת-ייצוא העוברת כבר שנים רבות, מאז ראשית שלטונו של בן עלי, תהליך של ליברליזציה והפרטה של השוק, תוך ביצוע רפורמות ליברליות. מבחינה כלכלית, תוניסיה שונה ממדינות ערביות המקבילות לה בכך שהיא פועלת בעיקר על פי מודל כלכלת השוק ומקיימת סחר רב עם מדינות המערב, בניגוד לרוב המדינות הערביות המעדיפות לקיים קשרים עם רוסיה ומעצמות אזוריות מוסלמיות כמו איראן וטורקיה.
היסטוריה כלכלית
הלאמה וסוציאליזם (1956–1969)
עם קבלת העצמאות שלה, תוניסיה סבלה ממצב כלכלי קשה, שנבע ממספר גורמים: חוב חיצוני גדול שגרר, בדומה לשכנתה אלג'יריה, גירעון תקציבי חמור; מצב תשתיות גרוע ביחס לשכנותיה; שוק מקומי צר ולא מאורגן; אחוז אבטלה גבוה; תעשייה מנוונת וטכנולוגיות עובריות ולא מפותחות שבהתאם לכך לא שמישות בתפוצה רחבה; והגירה חיצונית של למעלה ממחצית התושבים האירופאים. כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה ששרר, הממשלה בראשותו של חביב בורגיבה החלה בתהליך של הלאמת משאבים, כשבראש ובראשונה הקימה הממשלה את חברת הרכבות הלאומית של תוניסיה , מה שסיפק מקום תעסוקה למובטלים רבים. אחרי כן הולאמו גם הבנק המרכזי של תוניסיה וחברות הגז והנפט, כמו גם חברות החשמל והמים.
בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 הצליחה ממשלת תוניסיה לייצב את המדינה מבחינה כלכלית, ונבנו תשתיות לאומיות שסיפקו את הצרכים הכלכליים של המדינה. המטבע הרשמי הוחלף מהפרנק הצרפתי לדינר התוניסאי והוקמה חברת התעופה המרכזית תוניסאייר. עם זאת, ועל אף מדיניות ההלאמה שקידמה, ממשלת תוניסיה לא ניסתה לקיים אוריינטציה סוציאליסטית אלא דווקא לקדם כלכלת שוק וליברליזציה. פעולות ההלאמה של בורגיבה באה מתוך כוונה לנתק את תוניסיה לחלוטין מתלותה בצרפת, שטיפחה בה את המודל הקולוניאלי; השלטון הצרפתי הזניח את התעשייה התוניסאית והשטח נוצל בעיקר למטרות אינטרסנטיות צרפתיות כמו חציבת מינרלים ומשאבים. כתוצאה מהקולוניאליזם הצרפתי, תוניסיה נותרה המדינה הכי פחות מתועשת בכל אזור המגרב, ואחת מהמדינות הכי פחות מתועשות בצפון אפריקהAndré Wilmots 2003, עמ' 94.
ממוזער|240x240 פיקסלים|הנשיא בורגיבה בפגישה כלכלית, 1963
במהלך שנות ה-60 התבססה הכלכלה התוניסאית על שני מאפיינים עיקריים: פוספט, שיוצר במחצבים באזור גאפסה, ושמן זית, שהופק משדות עצי זית שנפרשו בכל רחבי תוניסיה (לימים הפך ענף גידול עצי זית לאחד מהגורמים העיקריים על כלכלת תוניסיה, והיא הפכה ליצרנית שמן הזית הגדולה בעולם). ענף חדש שהחל להתפתח הוא תיירות החוץ, כאשר מבקרים אירופאים וערבים כאחד מצאו את תוניסיה כמדינה אידיאלית לחופשות, ובשנת 1962 כבר נרשמו 52,700 תיירים שהגיעו לתוניסיה מכל העולם, מספר גדול ביחס למדינה כה צעירהAndré Wilmots 2003, עמ' 13-14.
משבר כלכלי וליברליזציה של הכלכלה (1982–2016)
בשנות ה-80 של המאה ה-20 עברה תוניסיה משבר כלכלי שנגרם בעקבות הישענותה על החוב החיצוני שלה, מה שהוביל להעלאת מיסים לאזרחים ולמצוקה ברחוב התוניסאי. הממשלה התקשתה לספק עבודות לעודפי המובטלים ונמנעה מלהשקיע בתשתיות ציבוריות, והדבר הוביל משקיעים פרטיים לחשוש להשקיע בעצמם בחברות שהיו לאומיות לשעבר.
כדי לפתור את המשבר הכלכלי פתחה תוניסיה בשלל רפורמות כלכליות החל בזמן שלטונו של בורגיבה ובהמשך, לאחר המהפכה בתוניסיה בשנת 1987, תחת שלטונו של בן עלי. במשך שנים קידמה הממשלה מספר רב של רפורמות שמטרתן הכללית הייתה לנתק את תוניסיה מהתלות שלה בעולם הערבי ואימוץ השיטה הכלכלית המערבית. אחת הרפורמות האחרונות בסדרה, התוכנית התוניסאית התשיעית, קבעה באופן רשמי כי תוניסיה מעדיפה קשרים כלכליים עם מדינות אירופה ואמריקה מאשר עם שאר מדינות ערב, מה שהופך אותה לאחת המדינות הערביות היחידות אי פעם שעושות כך.
במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 נהנתה תוניסיה מצמיחה ניכרת בתוצר המקומי גולמי של עד 5% בשנה, אך עם זאת מהר למדי נפסקה הפריחה הכלכלית בשל שחיתות פוליטית שנבעה מקשרי הון-שלטון בין הממשלה לאליטות. אף על פי שבאופן רשמי חוק העונשין של תוניסיה פוסל כל סוג שחיתות פוליטית, לרבות שוחד, שימוש לרעה בתפקיד, סחיטה באיומים וניגוד עניינים, שלטון החוק לא אכף זאת באופן יעיל ובמשך רוב שנותיו המאוחרות של בן עלי כנשיא תוניסיה הייתה המדינה שרויה במצב כלכלי קשה כתוצאה משחיתות בדרגים הגבוהים ביותראף על פי כן, מאז המהפכה משנת 2011 החוקים נגד שחיתות נאכפים באדיקות גבוהה יותר, אך לא גבוהה כמו בארצות המערב, ועל פי מדד תפיסת השחיתות משנת 2016 שפרסם ארגון שקיפות בינלאומית , דורגה תוניסיה כמדינה הכי פחות מושחתת בצפון אפריקה ואחת מהמדינות הכי פחות מושחתות ביבשת אפריקה, עם ציון של 41..
שפל כלכלי מביא למהפכה (2011)
במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 התדרדר המצב הכלכלי בתוניסיה פעם נוספת בעקבות שחיתות שלטונית וניהול כושל של הכלכלה. הנפגעים העיקריים היו אנשים צעירים שסיימו את מערכת החינוך, נכנסו למעגל התעסוקה ועבדו במקצועות מסודרים, אך עדיין לא הצליחו לעמוד בהוצאותיהם. המטבע, דינר תוניסאי, עבר אינפלציה וערכו דעך, בעוד שמחירי הדיור ויוקר המחיה עלו והקשו על אזרחים רבים.
מי שהצית את המהפכה בתוניסיה ולמעשה את האביב הערבי כולו היה מוחמד בועזיזי, צעיר בן 26 שהכנסותיו לא הצליחו לכסות את הוצאותיו, והוא נאלץ להקים דוכן פירות וירקות לא חוקי כדי להשלים הכנסה. אלא ששוטרת שהגיעה למקום הורתה לפרק את הדוכן, סטרה לו והשפילה אותו, ולאחר מכן גם הוכה לכאורה. כמחאה על האדישות של הממשלה אל מול העוני הגובר בתוניסיה, הצית את עצמו בועזיזי, ומת מפצעיו כעבור זמן מה. ההצתה העצמית שלו עוררה הזדהות נרחבת בקרב העם התוניסאי, ובמחאה על המצב הכלכלי התפרצה התנגדות עממית נרחבת שבסופה כוננה דמוקרטיה מלאה במדינה, ותוניסיה הפכה למדינה הדמוקרטית לחלוטין היחידה בעולם הערבי.
הכלכלה כיום
ממוזער|ייצוג יחסי של היצוא מתוניסיה בשנת 2012.
נכון לתחילת 2021, מתקיימת בתוניסיה כלכלה מגוונת הכוללת ענפים שונים, החל בחקלאות ובכרייה, עבור בתעשייה כבדה ובמסחר, וכלה בתיירות ובתרבות. בשנת 2008 עמד התוצר המקומי הגולמי של תוניסיה על 41 מיליארד דולר. המגזר החקלאי מהווה 11.6% מהתוצר, התעשייה מהווה 25.7% ממנו ותעשיית השירותים תופסת 62.8% מהתוצר המקומי. המגזר התעשייתי מתמקד בייצור בגדים והנעלה, בייצור חלקי רכב ובייצור מיכון ומוצרים חשמליים. אף על פי שבעשור השני של המאה ה-21 היה התוצר המקומי הגולמי במגמת צמיחה בשיעור של כ-5% בשנה, המדינה מתמודדת עם שיעורי אבטלה גבוהים של כ-85% מהאוכלוסייה הצעירה, שנעה בין גילאי 14-35.
בשנת 2009 הכתיר הפורום הכלכלי העולמי את תוניסיה בתור הכלכלה התחרותית ביותר באפריקה, ודירג אותה במקום ה-40 בעולם בהיבט זה. באותה שנה היוותה התיירות אחוז ניכר מהכלכלה, כשהייתה אחראית ל-7% מהתמ"ג והעסיקה 370,000 עובדים. במהלך העשור השני של המאה ה-21 צמחה הכלכלה המקומית בעיקר בזכות חברות ומשקיעים בינלאומיים שהקימו מרכזים בתוניסיה, בין היתר החברות איירבוס והיולט פקארד.
נכון לשנת 2021, האיחוד האירופי הוא שותף מסחר החוץ המרכזי של תוניסיה, הודות להסכמים רבים בין מדינות אירופה לתוניסיה. האיחוד האירופי אחראי לכ-72.5% מהייבוא התוניסאי ול-75% מהייצוא. תוניסיה היא אחת משותפות המסחר הוותיקות ביותר של האיחוד האירופי באזור הים התיכון. תוניסיה הייתה המדינה הים תיכונית הראשונה שחתמה על הסכם התאגדות עם האיחוד האירופי, ביולי 1995, אולם עוד לפני כן קיימה עם האיחוד יחסים כלכליים אדוקים. תוניסיה אף הייתה המדינה הים תיכונית הראשונה שאינה חלק מהאיחוד האירופי שחתמה על הסכם אזור סחר חופשי עם האיחוד האירופי.
פרויקטים כלכליים חשובים
בשנת 2008 הכריז הנשיא בן עלי על הקמת "עיר הספורט" של תוניס; מטרת עיר הספורט היא למשוך תיירות ולארח אירועי ספורט גדולים בעתיד. העיר, שתשב על שטח בגודל של עיר שלמה, תורכב בחלקה מבנייני מגורים וכן ממספר מתקני ספורט. במקור הייתה אמורה העיר להיות ממומנת בידיי ממשלת תוניסיה, אך לאחר המהפכה והתנגדות בקרב העם למימון ממשלתי לתוכנית, התקיים מכרז והוחלט כי העיר תוקם על ידי החברה הפרטית "בוכיטיר" בעלות של 5 מיליארד דולר.
ממשלת תוניסיה הכריזה על הקמת הנמל הפיננסי של תוניס, שעתיד להיות הנמל הפיננסי הגדול ביותר בצפון אפריקה. הנמל יוקם במפרץ תוניס בפרויקט לאומי שעלותו הצפויה היא 3 מיליארד דולר; הנמל אמור לספק מקומות תעסוקה לאלפי אנשים ויהיה ציר חשוב בקשרים המסחריים של תוניסיה עם מדינות אירופה.
תחבורה
אורכה של רשת מסילות הרכבת היא 2,152 קילומטרים, והיא מקשרת למדינות הקרובות לתוניסיה: לוב ואלג'יריה. אורך הכבישים כ-19,000 קילומטרים. אורך הדרכים הסלולות הוא 12,310 קילומטרים, ואילו אורך הדרכים הלא-סלולות הוא 6,687 קילומטרים.
הנמלים העיקריים בתוניסיה נמצאים בתוניס, ביזרטה, ספקס, גאבס, זרזיס, סוסה, ולה-גולט, והם משמשים לייבוא וייצוא סחורות. שלושת נמלי התעופה העיקריים נמצאים בתוניס, מונסתיר וג'רבה.
גאוגרפיה
ממוזער|236x236 פיקסלים|מפה טופוגרפית של תוניסיה|ימין
תוניסיה ממוקמת על קו חוף הים התיכון של צפון אפריקה, באמצע הדרך בין מצר גיברלטר לתעלת סואץ. היא גובלת באלג'יריה במערב ובלוב בדרום מזרח. היא ממוקמת בין קווי האורך 30° ל-38° צפון וקווי הרוחב 7° ו-12° מזרח. עיקול בקו החוף של צפון אפריקה, העובר בתוניסיה, מייצר לה רצועת חוף רחבת ידיים, שמכילה מרבצי נפט רבים.
תוניסיה היא מהקטנות שבמדינות אפריקה - שטחה דומה בגודלו לזה של מדינת ויסקונסין שבארצות הברית. למרות גודלה הקטן יחסית, בתוניסיה קיימים נופים שונים ומגוונים מצפונה ועד דרומה. צפון תוניסיה מהווה את החלק המזרחי של הרי האטלס, ומאופיין בגבעות רחבות ובאדמות מעובדות לייצור חקלאי. החלק הצפוני ביותר כולל הרים, מכוסים בעצים, על אף שחלקם מלאכותיים. בפינה הצפון מערבית של הרי האטלס התוניסאיים, חלק מהפסגות מגיעות לגובה של למעלה מקילומטר, בהן יורד שלג מדי חורף.
מישור החוף של תוניסיה הוא אזורה המאוכלס ביותר, ובו ערים רבות. הוא ארוך במיוחד ביחס לגודל המדינה: 1,148 קילומטרים של חוף שרועים לאורך האזור הצפון-מזרחי של תוניסיה, פי כמה וכמה מקו החוף הישראלי לים התיכון והים האדום. האדמות הפוריות באזור הפכו אותו לאחד מהאזורים הטובים בעולם לגידול זיתים. מעט דרומה מהרי האטלס, ישנן ערבות מישוריות ורחבות ידיים, שמסמנות את תחילת קצהו הצפוני של מדבר סהרה.
דרום תוניסיה מורכב בעיקרו ממדבר, חלקו הצפוני של מדבר סהרה. הגובה הממוצע מעל פני הים נע בין 200 מטר ל-500 מטר. באזור זה חוליות רבות, מספר הרים נמוכים ומישורים רחבים. אוכלוסייתו היא הדלה ביותר במדינה בעקבות האקלים הקיצוני השורר בו והמחסור במים, וכתוצאה מכך גם דל בחקלאות.
בדרום מזרח תוניסיה מספר אגמי מלח רדודים, שהגדול בהם הוא שוט אל-דג'ריד המתפרש על שטח נרחב העובר דרך שלושה מחוזות שונים, בצמוד לגבול עם אלג'יריה. באגם נמצאת גם הנקודה הנמוכה ביותר במדינה, שגובהה 17 מטר מתחת לפני הים. לעומת זאת, הנקודה הגבוהה ביותר בתוניסיה היא פסגת ג'בל אל-שמאנבי - בגובה 1,544 מטר מעל פני הים.
אקלים
האקלים בתוניסיה משתנה לפי אזורים. בצפון שורר אקלים ים-תיכוני טיפוסי ובחודשי החורף אף יורדות כמויות גדולות יחסית של גשם. דרום תוניסיה מהווה את החלק הצפוני של הסהרה, ומאופיין באקלים צחיח ובכמויות גשמים נמוכות עד אפסיות. אזור זה הוא מישור יבש, חם וצחיח, שלא מאפשר קיום חקלאות משום סוג, ומורכב ברובו מחוליות.
טבע, חי וצומח
תוניסיה מחולקת לאזורי אקלים שונים מאוד זה מזה, ובהתאם גם החי והצומח שונים בכל אזור. במדינה פרושים אחוים רחבי ידיים, הרים, אגמי מים מתוקים ואגמי מלח, מדבריות, חוליות, חופים ארוכים ועוד. הצמחייה מגוונת וכוללת בעיקר צמחים מדבריים הנפוצים באזור זה של המזרח התיכון, כמו צמחי ערבה, דקלים ועצי תמר. בדרום המדינה, הצמחייה קיימת כמעט באופן בלעדי בנאות מדבר, ולרוב מתקיימת לצידה התיישבות אנושית.
ברחבי תוניסיה הוגדרו כ-15 שטחי טבע "פארקים לאומיים" על ידי רשות הטבע התוניסאית. הגדול שבהם הוא הפארק הלאומי אישקל, שמתפרש על שטח של 12,600 הקטאר, אשר הוגדר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. פארקים לאומיים נוספים הם בוקורנין, בו-הדמה, אל-פייג'ה ושעאנבי.
על פי מחקר שערכה הקרן העולמית לשימור חיות הבר, רצועת החוף הצפונית של תוניסיה מדורגת במקום ה-13 ברשימת המקומות העשירים ביותר במגוון הביולוגי שלהן בים התיכון.
בעקבות התלות הכלכלית של המדינה במשאבים טבעיים למסחר, וחלקם הגדול של משאבי הטבע בתיירות התוניסאית, תוניסיה חוותה פגיעה כלכלית משמעותית בעקבות משבר האקלים העולמי. מלבד בצורות שפגעו בצמחייה ובחקלאות, סובלת תוניסיה מסחף חופים וכן עוברת תהליך של מדבור. החוקרת סאמיה מוהאלי מהמכון הגבוה למדעים ביולוגיים בתוניס גרסה בשנת 2019 כי "כדי לפצות על המחסור במי גשמים, החקלאים משתמשים בהרבה יותר דשנים". מסיבה זו, על פי ארגון המזון והחקלאות, עברה המדינה מתצרוכת של 5 קילו דשן כימי לדונם בתחילת שנות ה-60 לכמעט 25 קילו באמצע שנות התשעים. גם הזיהום התעשייתי, שנובע מהכלכלה המתפתחת של תוניסיה, פוגע בשטחי הטבע ומאיץ את תהליך ההתחממות וההתייבשות.
על פי נתוני האומות המאוחדות, תוניסיה נמצאת במצב של מחסור במים, כלומר כמות המים הנקיים הזמינים לשתייה לא עולה על הצורך במי שתייה (בעיה אותה חולקת גם ישראל). נהר מג'רדה, הארוך במדינה, מוגדר כיום כמצוי בסיכון שכן הוא חשוף לזיהום מים. על פי מחקר שערך המשרד התוניסאי לאיכות הסביבה בשנת 2018, 60,000 טונות של מים מזוהמים מגיעים אל הנהר מדי שנה.
ערים וחלוקה מנהלית
תוניסיה מחולקת ל-24 מחוזות, הגדול שבהם הוא תטאוין שבדרום והקטן הוא תוניס שבצפון. המחוזות מחולקים לכ-264 נפות שבראש כל אחת מהן עומד מושל. הנפות מחולקות גם הן לעיריות ולמועצות מקומיות.
מבחינת פיזור אוכלוסין, תושבי המדינה פזורים בה באופן מאוד לא אחיד. כמעט כל האוכלוסייה מתגוררת במחוזות הקרובים אל הים: ב-13 המחוזות המשיקים לים מתגוררים כ-65.3% מכלל האוכלוסייה של תוניסיה, על שטח שמהווה פחות מרבע משטח המדינה. הצפיפות באזורים אלה היא 140 תושבים לקמ"ר, לעומת 65.6 תושבים לקמ"ר בשאר שטח הארץ.
נכון לשנת 2019 כ-69.25% מאוכלוסיית תוניסיה מתגוררים בערים, כאשר אחוז העיור צמח ב-4.32% בין השנים 2009 ל-2019. כמעט כל הערים הגדולות בתוניסיה יושבות על שפת הים, החל בביזרטה בצפון, עבור בסידי בו-סעיד, בגאבס ובתוניס, וכלה בספקס הדרומית. ערים נוספות נמצאות בסמיכות לרצועת החוף ומערבית אליה, בהן קירואן וגאפסה. בהרי האטלס המערביים האוכלוסייה דלילה יחסית ומורכבת בעיקר מיישובים קטנים ומכפרים. דרומה משם מתחיל מדבר סהרה, ושיעור האוכלוסייה מידלדל משמעותית. למשל, במחוז הדרומי של תוניסיה, תטאוין, חיים בסך הכול כ-149,453 אנשים, בעוד ששטחו הוא 38,889 קילומטר רבוע; משמע, צפיפות האוכלוסין בו היא 3.8 תושבים לקמ"ר.
ממוזער|307x307 פיקסלים|מחוזות תוניסיה
דמוגרפיה
האוכלוסייה מונה כ-11,818,619 בני אדם, נכון לינואר 2021. 27% מתוכם מתחת לגיל 14. קצב גידול האוכלוסייה השנתי הוא 0.99%. תוחלת החיים הממוצעת היא 77 שנים. שיעור הילודה בתוניסיה הוא 15.52 ילודים על כל 1000 איש, בעוד שיעור התמותה הוא 15.13 מתים על כל 1000 איש. האוכלוסייה היודעת קרוא וכתוב כוללת 82.7% מכלל האוכלוסייה.
השפות בתוניסיה הן ערבית וצרפתית. ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר הוא לאורך החופים, שם האקלים הוא ים תיכוני ונוח יותר למחיה.
חינוך ובריאות
בשנת 2017 נמדד ונמצא על ידי ארגון האומות המאוחדות כי שיעור האזרחים בעליי אוריינות מלאה בתוניסיה עומד על כ-81.8%, עלייה של 3% משנת 2008. שיעור האוריינות המלאה בקרב בני 15–24 עומד על כ-97.3%. תחום החינוך נמצא גבוה בסדר העדיפויות של הממשלה בתוניסיה, וכ-6% מהתמ"ג מושקע בו.
תוניסיה נהינת באופן כללי ממערכת חינוך רחבה ויעילה הניתנת לכל האזרחים. מאז שנת 1991 קיים חוק חינוך חובה בתוניסיה לקטינים בגילאי 6 עד 16. בשנת 2008 דורגה תוניסיה במקום ה-17 ב"דירוג איכות מערכת החינוך הגבוה ביותר" שפרסם מדד התחרותיות העולמי מבית הפורום הכלכלי העולמי.
מרבית הילדים בתוניסיה דוברים את הערבית התוניסאית כשפת אם, ובגיל 6 עם כניסתם למערכת החינוך הם לומדים קרוא וכתוב בערבית ספרותית. החל מגיל 8 נלמדת בבתי הספר השפה הצרפתית ובגיל 12 השפה האנגלית. לאחר סיום בית הספר התיכון בגיל 17–18, ניתנת לתלמידים אפשרות לגשת למבחן ה-"Diplôme de Fin d'Etudes de l'Enseignement de Base" ("דיפלומה כללית וטכנית בהשכלה בסיסית"), ובמדינה ויעברו אותו יתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה.
מערכת ההשכלה הגבוהה בתוניסיה חוותה התרחבות מהירה בין תחילת שנות ה-90 לתחילת העשור השני של המאה ה-21, ומספר הסטודנטים גדל בלמעלה מפי 3 בתוך 10 שנים בלבד; בעוד שבשנת 1995 נמנו בתוניסיה 102,000 סטודנטים, בשנת 2005 כבר נמנו כ-365,000. שיעור ההרשמה ברוטו להשכלה גבוהה בשנת 2007 עמד על 31%.
בתחום הבריאות תוניסיה ניצבת ברמה נמוכה יותר מזו של מערכת החינוך, אך עדיין יעילה ויציבה. מערכת הבריאות היא ציבורית ופועלת על בסיס מיסוי, באופן המאפשר נגישות כלכלית לטיפול רפואי כמעט לכל האזרחים. באזורים בעלי ריכוזי אוכלוסייה גדולים קיימים מרכזי עזרה ראשונה, בתי חולים אזוריים ובתי חולים אוניברסיטאיים . המדינה אחראית לסבסוד חלקי גם של חלק מהטיפולים בבתי חולים פרטיים.
בשנת 2010 היוו הוצאות הבריאות כ-3.37% מהתמ"ג. בשנת 2009 נמנו 12.02 רופאים ו-33.12 אחים ואחיות לכל 10,000 תושבים. תוחלת החיים הממוצעת בתוניסיה עמדה על 75.73 שנים בשנת 2016, כאשר בקרב גברים היה זה 73.72 שנים ובקרב נשים כ-77.78 שנים. תמותת התינוקות, אמנם, עדיין נמצאת במצב רע, כאשר בשנת 2016 נפטרו כ-11.7 תינוקות ופעוטות לכל 1,000.
דת
חוקת תוניסיה מגדירה את דתה הרשמית של תוניסיה כאסלאם, והיא גם הדת הנפוצה ביותר בה - הרוב המוחלט של אוכלוסייתה, כ-98%, משתייך לדת האסלאם ובעיקר לזרם הסוני. 2% הנותרים מתחלקים בין דתות אחרות, כגון הנצרות, היהדות והדת הבהאית. בניגוד לארצות ערב רבות בהן אחוז גבוה של האזרחים הם מוסלמים אדוקים, יותר משליש מהמוסלמים התוניסאים מגדירים עצמם כחילוניים ולא-דתיים. אחוז הא-דתיים באוכלוסייה עלה מ-12% בשנת 2013 לכ-33% בשנת 2018, מה שהופך את תוניסיה למדינה הערבית הכי פחות מוסלמית לפי סקר Arab Barometer . באותו סקר נמצא כי כמעט מחצית מהצעירים התוניסאים הגדירו את עצמם כלא-דתיים.
מאז 2011, הודות למהפכה וכינון דמוקרטיה, נהנים התוניסאים מחופש דת רחב המעוגן בחוקה ונאכף על ידי הרשויות. במדינה קיימת תרבות חילונית גדולה, ומשודרים סרטים חילוניים, מועלות הצגות חילוניות, ספרים חילוניים וא-דתיים מתפרסמים ואין חוק האוסר רכישת אלכוהול, שנוגד את האסלאם.
חלק הארי של הציבור התוניסאי משתייך לאסכולה המאלכית שבאסלאם הסוני, וקל לזהות את מסגדיהם בעלי המינרטים המרובעים, המאפיינים את אזור זה של צפון אפריקה. אף על פי כן, קיימת בתוניסיה גם קהילה מוסלמית טורקית שהגיעה לאזור בימי האימפריה העות'מאנית ונותרה שם עד היום; מסגדיהם ניתנים לזיהוי באמצעות המינרטים המתומנים שלהם. מבין המוסלמים בתוניסיה, הרוב המכריע הוא של סונים, אחריהם המוסלמים הלא-דתיים, ולאחריהם האיבאדיה והמוסלמים הברברים (הדוגלים בח'וארג').
הקהילה הנוצרית הגדולה בתוניסיה מונה כ-35,000 מאמינים בקירוב, מורכבת בעיקר מקתולים (22,000), כמה אלפי פרוטסטנטים. עד תחילת המאה ה-15 קיימים תיעודים לקהילה נוצרית ברברית באזור נפזאואה שבמרכז תוניסיה, אולם זו נזנחה והומרה באסלאם. ידוע גם על קהילה נוצרית תוניסאית שהתקיימה בעיירה טוזור עד המאה ה-18.
יהדות
ממוזער|בית הכנסת הגדול בבירה תוניסעל פי המסורת, ליהדות תוניסיה שורשים היסטוריים עמוקים המשתרעים אחורה בהיסטוריה למעלה מ-2000 שנה, אולם לא קיימים לכך מסמכים או עדויות כתובות. טענה אחת גורסת כי שורשי יהדות תוניסיה טמונים חורבן בית ראשון עם הגליית עם ישראל מהארץ בידיי נבוכדנצר השני מלך בבלפול סבג (1991), עמ' 12. אחרת טוענת כי היהודים הגיעו לתוניסיה עוד קודם לכן, עם התפשטות הפיניקים מארץ ישראל אל צפון אפריקה, ולפיכך היוו חלק ממייסדי קרתגופול סבג (1991), עמ' 8-9. כך או כך, עדויות ראשונות לקהילה יהודית בתוניסיה מצביעות על תקופת שלטון האימפריה הרומית, כאשר היהודים נהנו מחסדיו של יוליוס קיסר והשתלבו באוכלוסייה המקומיתפול סבג (1991), עמ' 22.
בסופו של דבר התקבצו היהודים לאורך רצועת החוף של תוניסיה, ובעיקר באי ג'רבה, שנודע בקהילה היהודית השמרנית בו. לאחר שסבלו מרדיפות בתקופת שלטון האימפריה הרומית הנוצרית, זכו היהודים להקלה ולזכויות נוספות עם כיבוש תוניסיה על ידי האימפריה המוסלמית בימי הביניים. בהתאם לחוקי השריעה, הכובש המוסלמי לא נטפל ל"עם הספר" ויהודים הותרו לדבוק באמונתם כפי שירצו ולהביע את אמונותיהם בפומבי - כולל לבוש מסורתי, בתי כנסת ותפילות פומביות - כל עוד שילמו את מס הג'יזיהז'אק טאייב (2000), עמ' 26.
לקראת סוף תקופת השושלת הפאטמית שגשגו היהודים בתוניסיה במה שכונה מאוחר יותר "תור הזהב של יהודי תוניסיה". היהודים השתלבו באוכלוסייה המוסלמית תוך שמירה על המסורת והדת שלהם, ויהודים רבים התמנו למשרות בכירות כמו רופאים, גזברים ועובדים של שלטון השושלתז'אק טאייב (2000), עמ' 27. לאחר השתלטות האע'לבים על תוניסיה זכו היהודים לצמיחה נוספת, ומקרב הקהילה נמנו אינטלקטואליים ואנשי רוח בולטים, כמו יצחק בן שלמה הישראלי, דונש בן תמים ויעקב בן נסים. בתקופה זו המרכז התרבותי של יהודי תוניסיה, כמו גם של תוניסיה כולה, התמקם בקירואן.
עם עליית שלטון השושלת הזירידית בשנת 1057 גורשו היהודים מקירואן שנתפסה כעיר הדתית המוסלמית, כחלק ממהלך של סוניזם שעברה האוכלוסייה המוסלמית. מהלך זה היווה את סוף הקהילה היהודית בקירואן, שנדחקה אל ערי החוף סוסה, ספקס וג'רבה. ככל שחלפו השנים לקראת סוף ימי הביניים הורע היחס כלפי היהודים, אולם הם עדיין לא נרדפו או דוכאו מתוך כבוד ל"עם הספר"ז'אק טאייב (2000), עמ' 31.
כאשר נכבשה תוניסיה על ידי ספרד בתום ימי הביניים בשנת 1535 חיו בה כ-2,500 יהודים. קיימים תיעודים ליהודים שנמכרו בתקופה זו כעבדים במדינות נוצריו שונות. אולם שלטון ספרדי זה לא שרד זמן רב, וכבר ב-1574 נכבשה מחדש תוניסיה על ידי האימפריה העות'מאנית שהיטיבה יותר עם היהודים, אך העדיפה את האוכלוסייה המוסלמית והיהודים נהדפו אל קהילות קטנות ולא השתלבו באוכלוסייה.
עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי בתוניסיה ב-1881, יכולה הייתה הקהילה היהודית לבחור גם באזרחות צרפתית כדי לקבל את הגנת השלטון הזר ואכן רבים מבניה של קהילה זו הם אזרחי צרפת. רבים מבני הקהילה היהודית למדו בבתי ספר צרפתיים, וכך הפכו לחלק מהאליטה הכלכלית והאינטלקטואלית המקומית.
יהודי תוניסיה השתתפו בתהליך הציוני ומנהיגיהם אף השתתפו במספר קונגרסים באירופה. הקשר עם התנועה הציונית הלך והתחזק ככל שחלף הזמן. הקשר הטוב ביותר היה עם מנהיג הרוויזיוניסטים זאב ז'בוטינסקי. באותה העת אף הוקם בתוניסיה סניף של תנועת בית"ר, המושתתת על השקפת עולמו של ז'בוטינסקי. בין מייסדיה ונציביה נמנה גם אפרים לוזון, שכיהן בתפקיד זה עד עלייתו לארץ ישראל.
במשך רוב השנים לא סבלו היהודים מרדיפות בתוניסיה אולם אירעו מספר מקרים של רצח יהודים, ביזה והלשנה. בתחילת מלחמת העולם השנייה היו בתוניסיה כ-100,000 יהודים, ולאחר הכיבוש הגרמני בתוניסיה, נשלחו אלפים מהם למחנות עבודה, ומעט למחנות השמדה באירופה. יותר מ-260 יהודים נהרגו בתוניסיה במלחמה, רובם במחנות העבודה. חלקם נרצחו בבתיהם או בצעדות המוות, ואחרים מתו מרעב או מהפצצות. על פי מחקרו של ד"ר ויקטור חיון, 576 יהודים תוניסאים נספו במלחמה. המדיניות הגרמנית גם כללה החרמת רכוש, כסף, ואוצרות אמנות יהודיים, ועל פי ההערכות, הנאצים החרימו רכוש בשווי כ-45 מיליון פרנק.
מיד לאחר סילוק הכובש הגרמני מתוניסיה בידי בעלות הברית (במאי 1943), החלה התעוררות משמעותית של הרעיון הציוני בתוניסיה ועד מהרה החלו בניה בהתגייסות לפעילות למען הקמת המדינה היהודית.
משקיבלה תוניסיה עצמאות ב-1956 החלה התנכלות של השלטון ליהודים. נאסר קיומו של ועד הקהילה היהודי ונאסרה פעילותם של האגודות ומוסדות התרבות והספורט היהודיות. ב-1958 התגברו הרדיפות, בוטלה פעילותו של בית הדין הרבני, הרובע היהודי נהרס בידי השלטונות ובית העלמין היהודי הופקע "לטובת הכלל". בעקבות זאת עזבו את תוניסיה כשמונים אלף יהודים. ב-1967 החריפה מאוד האנטישמיות והיהודים סבלו מפגיעות והתנכלויות משפילות רבות. בעקבות זאת עזבו שארית יהודי תוניסיה ונותרו בתוניסיה נכון ל-2011 פחות מ-1,000 יהודים, רובם באי ג'רבה.
ממוזער|257x257 פיקסלים|חיילים תוניסאים במדי הצבא
צבא
צבא תוניסיה מתחלק לחיל אוויר, צי ימי, משמר לאומי, כוח צבאי מסייע וחיל רגלים. גיל הגיוס הנהוג בתוניסיה הוא 20. נכון לשנת 2008, בצבא תוניסיה הכולל היו חברים 27,000 אנשי צוות וחיילים, מצוידים ב-84 טנקים כבדים ו-48 טנקים קלים. הצי של תוניסיה כלל 4,800 חיילים שהפעילו 25 סירות סיור ו-6 כלי שיט נוספים, בהן אוניות מלחמה. חיל האוויר התוניסאי הכיל 154 מטוסים ו-4 כלי טיס בלתי מאוישים. המשמר הלאומי, שהוא למעשה כוח צבאי למחצה, בן 12,000 חיילים ואנשי צוות. בשנת 2006, שלטונו של בן עלי, תקציב הצבא עמד על כ-356 מיליון דולר אמריקאי בשנה, כלומר 1.6% מהתוצר המקומי הגולמי של תוניסיה.
הצבא בתוניסיה הוא האחראי על ההגנה הלאומית ועל ביטחון הפנים. צבא תוניסיה שימש תפקיד חשוב בשמירת השלום ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו וכן בעת מלחמת העצמאות של אריתריאה. הצבא נשלח בעבר גם לפריסת השלום של האומות המאוחדות בקמבודיה, נמיביה, סומליה, רואנדה, בורונדי, סהרה המערבית וקונגו, אז 'זאיר'. מלבד פעולות חוץ, הצבא משתמש בתפקיד העיקרי כמגן של תוניסיה מפני צבאות אחרים, אך גם שימש בזמן משטרו של בן עלי לריסון מתנגדים למשטר. אחרי ינואר 2011, אז נכנסה תוניסיה למשבר פוליטי עמוק של לאחר המהפכה, הצבא לקח על עצמו אחריות גדולה לטיפול במשבר ההומניטרי והכלכלי.
ימין|ממוזער|212x212 פיקסלים|חסרת-בית תוניסאית ממוצא ברברי בשנת 2005. מעמד הנשים השתפר
זכויות אדם
מצב זכויות האדם בתוניסיה מתחלק על פי שני חלקי זמן - לפני המהפכה ואחריה.
לפני המהפכה
בתקופת שלטונו של בן עלי מצב הזכויות הפוליטיות בתוניסיה היה עגום למדי. על פי דו"ח חירות בעולם שמודד את חירות האזרחים בתוניסיה מהקמתה ועד ימינו, בתחילת תקופת בן עלי החופש הפוליטי בתוניסיה היה חלקי - בהשפעת רוח המהפכה שהביאה אותו לשלטון. עם זאת, מספר שנים לאחר מכן חזרה תוניסיה למצב של חוסר חופש מוחלט, מצב שנותר על כנו עד לשנת 2011.
זכויות הנשים והמיעוטים בתוניסיה היו מוגבלות, אך מצבן עדיין היה טוב יותר מאלה שבמדינות ערב המקבילות לה. בן עלי שמר על אופי חילוני בתוניסיה, כחלק מניסיונו להתקרב אל המערב. עם זאת, הדבר לא הביא לשוויון זכויות מלא: לנשים לא הייתה הגנה משפטית על תקיפות בידיי גברים, כמו גם חוסר ענישה על עבירות כלפי נשים.
חופש העיתונות והביטוי בתוניסיה היה מוגבל מאוד ועיתונאים רבים נרדפו על ידי המשטר. בן עלי ריסן עד מאוד את כלי התקשורת, ומנע מהם לפרסם ידיעות העלולות לפגוע בשמו. בזירה הפוליטית הייתה תוניסיה בשפלדו"ח הפרלמנט האירופי, "EU policies in Tunisia before and after the Revolution", יוני 2016; האזרחים לא יכלו לבחור מי ינהל את מדינתם וכל ההחלטות היו נתונות בידי בן עלי, שקיבל החלטות רבות ושנויות במחלוקת, ובכך ריסק את הכלכלה. חוסר הדמוקרטיה בלט והיה אחד הגורמים העיקריים לפרוץ המהפכה.
אחרי המהפכה
ממוזער|281x281 פיקסלים|הפרלמנט של תוניסיה בשנת 2011, מעט אחרי המהפכה. תוניסיה מחזיקה במספר שיא של ייצוג נשי בפרלמנט ביחס למדינות המזרח התיכון, אך עדיין נמוך בקרב מדינות המערב.
התקופה של אחרי המהפכה התאפיינה בחוסר יציבות פוליטי. כחלק מכך, קמו קבוצות סלפיות שהגיבו באלימות לכל דבר הנחשב עוין לאסלאם. קבוצות אלו עוררו חשש בקהילה החילונית בתוניסיה, שפחדה מעליית שלטון מוסלמי קיצוני בעקבות המהפכה, כפי שקרה בשנת 1979 באיראן. לבסוף המפלגה הזוכה, א-נהדה, ויתרה על העברת חוקי השריעה בחוק ושמירה על זכות החילוניות של האזרחים מתוך חשש למרד אזרחי שני במספר. בכך, זכתה תוניסיה לחופש דת גדול מאוד, גדול בהרבה מבמדינות ערב אחרות.
מאז המהפכה, קמו ארגוני זכויות אדם רבים בתוניסיה שדאגו לשקם את זכויות האזרחים שנרמסו על ידי בן עלי. בין הארגונים הייתה גם הליגה לזכויות האדם בתוניסיה , ארגון זכויות האדם הראשון באפריקה ובעולם הערבי, שפעלה תחת מגבלות ורדיפות למעלה מעשור, אך לאחר המהפכה יכלה סוף סוף להשתחרר מכבליה ולהתקיים כארגון לגיטימי. מספר ארגונים עצמאיים, כמו איגוד הנשים הדמוקרטיות בתוניסיה, איגוד הנשים התוניסאיות למחקר ופיתוח, ולשכת עורכי הדין, התעוררו לאחר המהפכה וממשיכים לפעול עד היום.
למרות השפעות המהפכה והחילוניות בתוניסיה, הומוסקסואליות עדיין אינה חוקית, ויכולה לגרור עונש של שלוש שנות מאסר. על פי סקר שנערך בשנת 2013 על ידי מרכז המחקר פיו, 94% מהתוניסאים סברו כי החברה אינה צריכה לקבל הומוסקסואליות. בשנים שלאחר מכן זכויות להט"ב חדרו מעט יותר לשיח הפוליטי, ועל אף שעדיין נמצאות רחוק מהקונצנזוס, החלו פוליטיקאים תוניסאים להתבטא באופן מתירני יותר ליחסים אלו.
בנוגע לסמים ואלכוהול המשטר עודנו מחמיר ביותר. על שימוש בקאנביס לפנאי, לצורך העניין, ניתנים באופן אוטומטי עונשי מאסר של שנה בכלא. בתי הסוהר בתוניסיה הומי אדם ומלאים עד אפס מקום בעבריינים שבמדינה מערבית היו מקבלים עונש סמלי בלבד. כשליש מהאסירים בבתי הכלא הם אנשים שהשתמשו בסמים לצורכי פנאי.
בשנת 2017 הפכה תוניסיה למדינה הערבית הראשונה שהוציאה מחוץ לחוק את האלימות במשפחה כלפי נשים, מה שלא היווה בעבר פשע. היה זה צעד חשוב בקידום זכויות הנשים בתוניסיה, שכן חוק כנגד אלימות כלפי נשים בתוך המשפחה לא קיים באף מדינה ערבית אחרת. כמו כן, החוק שהתיר לאנסים להתחמק מענישה באמצעות נישואין לקורבן בוטל, והעונש על אונס עלה. על פי ארגון Human Rights Watch, כ-47% מהנשים התוניסאיות סבלו בעבר מאלימות במשפחה.
נשים מהוות חלק חשוב מהפוליטיקה והכלכלה התוניסאית. בשנת 2017 הגיעה תוניסיה לשיא של מספר הנשים בפרלמנט - 37% מנבחרי הציבור הן נשים, מספר קטן ביחס למדינות המערב אך עצום בקרב ארצות ערב. הן מהוות 60% מכוח האדם בבבתי החולים והמרפאות וכ-50% מכלל הסטודנטים. בשנת 2018 נבחרה סועאד עבד לתפקיד ראש העיר תוניס, האישה הראשונה בתפקיד זה. בחירתה לראשות העיר לא הייתה דבר של מה בכך; לראש עיריית תוניס תפקיד חשוב ביותר למעלה מ-200 שנה ומכונה "שייח' אל'מדינה" - כלומר, שייח' העיר. בחירת אישה לתפקיד זה, בעיקר כאשר מדובר בעבד אשר אינה לובשת חיג'אב, דוגלת בזכויות נשים ומנהלת אורך חיים מערבי לחלוטין, היווה צעד קריטי בקידום מעמד האישה במדינה.
תרבות
ממוזער|עיר התרבותהתרבות התוניסאית מתקיימת מאות שנים, וראשיתה בימי שלטון שבטי הברברים. לאורך השנים השפיעו על התרבות התוניסאית השלטונות השונים שכבשו את האזור, שהביאו לה את מאפייניהם ואת תרבותם, בהם שלטונות הפיניקים, הרומאים, הוונדלים, הביזנטים, הערבים, הטורקים, האיטלקים, הספרדים והצרפתים. בשל כך, מתאפיינת תוניסיה המודרנית בתרבות יוצאת דופן לעומת התרבות הנפוצה בעולם הערבי, המתבטאת בסממנים תרבותיים מכל העולם, כגון קהילה דוברת איטלקית, אוצרות ארכאולוגיים יוצאים מן הכלל שהם תורשה של שלטון הקרתגים, שפה ואדריכלות אירופאית ותרבות ערבית.
אמנות פלסטית
סגנון הציור התוניסאי העכשווי הוא תוצאה ישירה של בית הספר של תוניס, מוסד גבוה לאמנות, שעודד יצירה מקורית ערבית ודחייה של השפעת האמנות האירופאית, שהשתרשה בימיי השלטון הקולוניאלי. מוסד זה הוקם בשנת 1949 ומאגד שכבות שונות בחברה התוניסאית סביב האמנות המקורית, בהם גם מוסלמים ממוצא צרפתי ותוניסאים, נוצרים ויהודים.
לאחר קבלת העצמאות בשנת 1956, תנועת האמנות בתוניסיה הונעה על ידי הדינמיקה של בניית האומה ועיקר ביטוייה היה בדימויים פטריוטיים של אוהדי השלטון. משרד תרבות נוסד והיה אחראי הלכה למעשה על כל תעשיית האמנות התוניסאית. עם האמנים התוניסאים המוקדמים שזכו לאהדה בינלאומית נמנים חאתם אל מכי וזביר א-תרכי .
נכון לתחילת המאה ה-21 פועלות כחמישים גלריות אמנות בתוניסיה, בעיקר בערים המרכזיות, המציגות תערוכות של אמנים תוניסאים ובינלאומיים. עם הגלריות הבולטות במדינה נמנות גלריית "יחיא" בתוניס ו"אסאעדי" בקרתגו.
ספרות ושירה
הספרות התוניסאית מתקיימת בשתי שפות עיקריות, הערבית והצרפתית. ראשית הספרות הערבית בתוניסיה מתוארכת למאה השביעית עם השתלטות האימפריה המוסלמית על האזור. הספרות התוניסאית הערבית, בעלת השורשים העתיקים והמבוססים, מהווה כיום את הזרם המרכזי של הספרות התוניסאית. לצידה, גם הספרות הצרפתית הכתה שורשים בתוניסיה, שריד של השלטון הצרפתי במדינה החל משנת 1881 ועד 1956.
עם האישים הבולטים בעולם הספרות התוניסאי נמנים עלי א-דועגי , שחיבר ל-150 תסכיתי רדיו, וכן למעלה מ-500 שירים ושירי עם ו-15 הצגות; ח'ראייף באשיר, סופר ממוצא ערבי-תוניסאי שפרסם ספרים מצליחים רבים בשנות השלושים, תחת השלטון הצרפתי, ושהוביל לשערורייה ציבורית בעקבות פרסום ספריו בניב התוניסאי ולא בערבית ספרותית; וכן מונסף גהאצ'ם, מוחמד סלאח בן מארד ומחמוד אל-מסאדי.
השירה התוניסאית התאפיינה לאורך השנים בחוסר אחידות ובהתבדלות מהזמר הערבי המסורתי, בשונה ממדינות ערב אחרות בהן הזמר הערבי נותר קבוע מאוד.
בשנת 2002 פורסמו בתוניסיה 1,249 ספרים שאינם ספרי לימוד, מתוכם 885 בערבית. בשנת 2006 פורסמו למעלה מ-1,500 ספרים כאלה ובשנת 2007 פורסמו למעלה מ-1,700. כמעט שליש מהספרים היוצאים לאור מיועדים לקהל צעיר.
בשנת 2014 תרגם הסופר והמתרגם האמריקאי-תוניסאי מד-עלי מקי את החוקה החדשה של הרפובליקה התוניסאית מערבית לאנגלית, לראשונה בהיסטוריה הביבליוגרפית של תוניסיה. החוקה המתורגמת, שנאספה כספר, ראתה אור ברחבי העולם בשנה שלאחר מכן, כשספר זה היה לספר התוניסאי הנצפה ביותר, ובעל מספר ההורדות הרב ביותר, באינטרנט.
ספורט
ממוזער|243x243 פיקסלים|האצטדיון האולימפי של רדס בעת משחק גמר בין ז'רז'יס לקלאב אפריקן בשנת 2008
כדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בתוניסיה. נבחרת תוניסיה בכדורגל, המכונה גם "הנשרים של קרתגו", זכתה בגביע אפריקה לאומות 2004, שהתקיים בתוניסיה. נבחרת תוניסיה אף ייצגה את אפריקה בגביע הקונפדרציות 2005 שהתקיים בגרמניה, אולם היא לא עברה את הסיבוב הראשון. המועדונים המובילים בליגת העל התוניסאית נכון ל-2021 הם אטואל דו סאהל, קלוב ספורטיב ספקסיין וקלאב אפריקן.
נבחרת תוניסיה בכדוריד השתתפה בכמה אליפויות עולם. בשנת 2005 הגיעה תוניסיה למקום הרביעי באליפות העולם בכדוריד. הליגה התוניסאית בכדוריד מכילה מכ-12 קבוצות המייצגות ברובן ערים שונות במדינה, כאשר המובילות הן אטואל דו סאהל ואספרנסה דה תוניס. שחקן הכדוריד ויסם חמאם נחשב בשיאו לאחד מהשחקנים הטובים ביותר בעולם בעמדה שלו, ובשנת 2005 אף זכה בתואר "מלך השערים" באליפות העולם בכדוריד שהתקיימה בתוניסיה. הנבחרת זכתה בגביע אפריקה בכדוריד עשר פעמים, ובכך היא מחזיקה בשיא הזכיות במפעל, כאשר זכייתה האחרונה הייתה ב-2018.
נבחרת תוניסיה בכדורסל הגיעה פעמים רבות לצמרת טורנירי הכדורסל ביבשת אפריקה. הנבחרת זכתה באליפות אפריקה בכדורסל בשנת 2011 והשתתפה באליפות זו בשנים 1965, 1987 ו-2015. תוניסיה הייתה אחת מחלוצות היבשת בכדורסל, כאשר קיימה את אחת הליגות התחרותיות הראשונות באפריקה.
בתחום האיגרוף בולט לאורך ההיסטוריה הספורטיבית התוניסאית בעיקר המתאגרף היהודי ויקטור פרץ, שזכה בתחרויות עולמיות שונות בהן אליפות צרפת למשקל זבוב ואליפות איחוד האיגרוף הבינלאומי בשנים 1931 ו-1932. עם עליית שלטון וישי בתוניסיה בעת שליטת גרמניה הנאצית, נלקח פרץ למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שבו נספה בשנת 1945 באחת מצעדות המוות. מאז מותו של פרץ לא זכו מתאגרפים תוניסאים נוספים באף תחרות בינלאומית.
באולימפיאדת בייג'ינג 2008 זכה השחיין אוסאמה מלולי התוניסאי במדליית זהב במקצה 1500 מטר חופשי. באולימפיאדת לונדון 2012 זכה מלולי במדליית ארד במשחה 1500 מטר חופשי ובמדליית זהב בשחיית מרתון במים פתוחים לגברים למרחק של 10 קילומטרים.
נכון לשנת 2021, תוניסיה ממוקמת במקום ה-14 בטבלת המדליות הפאראלימפיות ובמקום ה-5 בטבלת המדליות הפאראלימפיות בתחום האתלטיקה. במשחקים הפאראלימפיים בלונדון בשנת 2012, שבהם השתתפה תוניסיה בפעם השביעית בתולדותיה, זכתה נבחרתה בסך הכול בכ-19 מדליות, מתוכן 9 זהב, 5 כסף ו-5 ארד.
בשנת 2014 הושעתה תוניסיה מהשתתפות בגביע דייוויס בטענה לחוסר ספורטיביות, לאחר שנמצא כי התאחדות הטניס התוניסאית הורתה למתמודד התוניסאי מאלק ג'זירי שלא להתמודד מול הטניסאי הישראלי אמיר וינטרוב. בנימוק ההשעיה טען נשיא הפדרציה הבינלאומית לטניס, פרנצ'סקו ריצ'י ביטי, כי "אין מקום לדעות קדומות מסוג כלשהו בספורט או בחברה. מועצת ה-ITF החליטה להעביר מסר ברור לפדרציית הטניס התוניסאית כי המועצה לא תסבול התנהגות מהסוג הזה." בשנת 2020 הצהירה ממשלת תוניסיה כי תפיק לקחים מהאירוע וכי נבחרת תוניסיה בטניס תתחרה מול נבחרת ישראל בגביע הפדרציה באותה שנה.
תיאטרון
התיאטרון התוניסאי התפתח במיוחד לקראת סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בתקופת השלטון הצרפתי במדינה. לפני כן, בתוניסיה העות'מאנית, לא היה התיאטרון מפותח כמו סגנונות אחרים של אמנות, אולם המשטר הצרפתי הביא עימו את התרבות האירופאית, ובה גם את התיאטרון.
התיאטרון העירוני של תוניס, שנוסד באותה תקופה, אירח במשך יותר ממאה שנות קיומו עשרות ומאות שחקנים מוכרים מהבמה התוניסאית והבינלאומית. ב-7 בנובמבר 1962 נאם נשיא תוניסיה חביב בורגיבה על חשיבות התיאטרון לארצו, ואמר כי "התיאטרון הוא אמצעי רב עוצמה להפצת התרבות, ואמצעי יעיל אף יותר לחינוך עממי"רפיק סעיד, "La Politique culturelle en Tunisie", פריז 1970, עמ' 53.
אף על פי שהתיאטרון לא ניחן לרוב ביצירות פורצות דרך כמו במצרים ובאלג'יריה, כמה מחזות תוניסאיים בולטים בנוף התיאטרון הארצי: בשנת 1970, ביוזמתו של השחקן אלי בן עאיד , תורגם המחזה "קליגולה" מאת אלבר קאמי לראשונה לשפה הערבית. היצירות מוראט השלישי ולה טמפס דו בורק מאת חביב בולארס היו יוצאות דופן בשל האלימות הרבה שבהן, שלא הייתה אופיינית לתיאטרון התוניסאי והערבי ככלל. עם השנים הפך התיאטרון גם לכלי סאטירהרפיק סעיד, 1970, עמ' 47, כאשר מחזאים כמו מנסף א-סוויסי ואזדין מדני השתמשו במדיום ללעג ולסאטירה פוליטית, גם כאשר הייתה תוניסיה תחת שלטון אוטוקרטי למחצה.
כתוצאה מעירוב התרבויות שעברה תוניסיה במשך השנים, ניחן התיאטרון בתוניסיה בהשפעות מהתרבות הערבית והאירופאית גם יחד. המוסד המרכזי לתיאטרון במדינה הוא התיאטרון הלאומי של תוניסיה (TNT).
מוזיקה
ממוזער|260x260 פיקסלים|תזמורת לה-רח'ידיה מופיעה בתיאטרון העירוני של תוניס.
תוניסיה ידועה בסגנון המוזיקלי "מלוף", סגנון ש"יובא" מאנדלוסיה שבדרום ספרד לאחר הכיבוש הספרדי במאה ה-15. למרות הצורה המודרנית, המלוף דומה לסגנונות אחרים בצפון אפריקה, כגון סגנון ה"גרנתה" האלג'יראי וסגנון ה"אלא" המרוקאי.
עם הנודעים שביוצרים והמבצעים המוזיקליים בתוניסיה במאה ה-20 נמנים חביבה מסיכה, אשר מזרחי, אנואר בראהים והתזמורת אל אזיפת.
המאה ה-21 הביאה איתה סוג נוסף של מוזיקה, הקרוי - "זמקן" (Zemeken).
זמרים פופולריים בתוניסיה המבצעים שירים מסורתיים ודתיים הם: סאלח אל פרזיט (Salah El Farzit), פטמה בואושח' (Fatma Bousseha), אדי חבואובה (Hedi Habbouba), פאוזי בן גמרה (Faouzi Ben Gamra), ובלגקם בואוגנה (Belgacem Bougenna).
פסטיבלי מוזיקה המתקיימים בתוניסיה כוללים פסטיבל הג'אז טברקה, פסטיבל טסטואור, ופסטיבל שחארה המתקיים בעיירה דואוז שבמרכז תוניסיה.
קולנוע
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 צילם אלבר סממה-שיקלי את סרטו הראשון, שנחשב לסרט האפריקאי הראשון.
ג'ורג' לוקאס ערך בנופי המדבר התוניסאי צילומים לסרטי "מלחמת הכוכבים".
מאז שנת 1966 מתקיים בתוניסיה פסטיבל הסרטים קרתגו.
ראו גם
יחסי ישראל–תוניסיה
לקריאה נוספת
משרד החינוך ומשרד התרבות והספורט, "תוניסיה", 2005.
מרתה סגל בלוק, "Tunisia", סדרת 'מדינות מסביב לעולם', 2013.
כריסטופר אלקסנדר, "Tunisia: Stability and Reform in the Modern Maghreb", הוצאת ראוטלג', 2010.
ירון צור, "סיפור תרבות: יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות", מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003.
קישורים חיצוניים
סודות ההצלחה של תוניסיה, מגזין המזרח הקרוב, 9 באפריל 2014
אתר ישראלי על תוניסיה ויהודי תוניסיה
תוניסיה, אתר ישראלי
ביאורים
הערות שוליים
פנורמה
מרכז|לא ממוסגר|979x979 פיקסלים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1956
קטגוריה:מגרב | 2024-09-11T05:05:45 |
אינואיט | הפניה אינואיטים | 2007-10-31T16:25:29 |
אסקימואי | הפניה אינואיטים | 2007-10-31T16:25:59 |
כסלו | 190px|ממוזער|בול ישראלי לחודש כסלו
כסלו או כסליו (מאכדית: kissilimu), הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי, החודש התשיעי במספר לפי המסורת המקראית והשלישי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בסוף הסתיו ונחשב לחודש החשוך ביותר.
בלוח הקבוע
אורכו של חודש כסלו משתנה, בשנה שלמה ובשנה כסדרה אורכו 30 יום, ואילו בשנה חסרה הוא בן 29 יום.
על פי הלוח העברי הקבוע א' בכסלו לעולם לא יחול בשבת (כי אין שנה שלמה המתחילה ביום שלישי), אך הוא יכול לחול בשאר ימי השבוע.
שם החודש
חודש כסלו נזכר במקרא פעמיים בשמו, פעם אחת בזכריה (ז,א) ובפעם השנייה בנחמיה (א,א).
שמו של החודש הובא מבבל, ומקורו בשם החודש התשיעי בלוח השנה הבבלי "כיסלימו" (kissilimu) שמשמעותו אינה ברורה. יש הדורשים את השם כסלו מלשון כֵּסֶל או כִּסְלָה, מילים שפירושן "תקווה", וכוונתו תוחלת לגשמי החורף. ייתכן קשר ל"כסיל", שמה העברי של קבוצת הכוכבים אוריון הנראית היטב בשמיים בחודש זה. בביתא ישראל החודש נקרא כיסלו.
מאפייני החודש
מזל החודש הוא מזל קשת. בלוח השנה במגילות קומראן מזלו הוא מזל גדי.
בזמן שקדשו את החודש על פי הראייה, שלוחים היו יוצאים מבית הדין להודיע בקהילות ישראל באיזה יום היה ראש חודש, כדי שידעו מתי יחול כ"ה בכסלו להדליק נרות חנוכה.
שמאל|ממוזער|250px|חודש כסלו, מזל קשת, פרט מפסיפס של גלגל המזלות בבית הכנסת העתיק בציפורי
מועדים עיקריים
י"ז בכסלו: יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל
י"ט בכסלו: חג הגאולה בחסידות חב"ד
כ"ה בכסלו: חנוכה (נחוג במשך שמונה ימים)
בהיסטוריה של עם ישראל
ג' בכסלו: עשו החשמונאים יום טוב לכבוד ניצחונם על גזירות אנטיוכוס
ז' בכסלו: שרף יהויקים את מגילת ירמיהו
י"ז בכסלו: בשנת ה'תש"ח אישר האו"ם את תוכנית החלוקה
כ"ד בכסלו: נוסד היכל ה' בימי חגי
קישורים חיצוניים
תכנים לחודש כסליו במרכז הפדגוגי הווירטואלי של רשת מורשה
ש"ז כהנא, כסלו
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
הערות שוליים
חט
*
קטגוריה:3 (מספר)
קטגוריה:9 (מספר) | 2024-09-18T06:49:24 |
סינוס | 2017-08-02T18:01:21 | |
טנגנס | שמאל|ממוזער|250px|גרף הפונקציה טנגנס
טנגנס (מסומן כ- או ) היא פונקציה טריגונומטרית בסיסית.
הגדרות
הגדרה בסיסית
שמאל|ממוזער|150px|במשולש זה, טנגנס הזווית A שווה
בהגדרתה הבסיסית ביותר, פונקציית הטנגנס מציינת, כפונקציה של זווית, את היחס במשולש ישר-זווית בין הניצב שמול הזווית לניצב שלידה. הגדרה זאת מתייחסת רק לזווית בתחום שבין 0 ל-90 מעלות או רדיאנים. משולשים עם זוויות זהות דומים ויחס הצלעות בהם תמיד זהה. לכן הטנגנס של זווית מוגדר היטב.
כמו כן, נפוץ מאוד השימוש בפונקציית הטנגנס כמנה של סינוס וקוסינוס בעלי אותה זווית. קל להגיע לזהות זו באמצעות הצבת היחסים שמייצגות פונקציות הסינוס והקוסינוס:
הרחבה
שמאל|ממוזער|250px|תמונה זאת מדגימה את הדרך השנייה להגדיר טנגנס.
ניתן להרחיב את הטנגנס לכל זווית ממשית באמצעות מעגל היחידה, כאשר הרדיוס "מסתובב" נגד כיוון השעון כמספר הזווית (אם היא שלילית אז עם כיוון השעון). קיימות שתי דרכים לעשות זאת:
טנגנס הזווית שווה ליחס בין שיעור ה-y של קצה הרדיוס (הסינוס של הזווית) לשיעור ה-x שלה (הקוסינוס של הזווית): .
מעבירים למעגל משיק מהנקודה (1,0), וממשיכים את הרדיוס. שיעור ה-y של הנקודה בה הם נחתכים שווה לטנגנס הזווית.
פונקציה הטנגנס אינה מוגדרת עבור כאשר מספר שלם, כיוון שבדרך הראשונה, הקוסינוס שווה ל-0 (ומתקבלת חלוקה באפס), ובדרך השנייה הרדיוס מקביל למשיק ולא חותך אותו.
טור טיילור
ניתן להגדיר את הפונקציה באמצעות טור טיילור:
כאשר הוא מספר ברנולי ה-n.
הצגה מפורשת לתחילת הטור:
קוטנגנס
בדומה לפונקציית הקוסינוס שמתקבלת מפונקציית הסינוס על ידי הזווית המשלימה לזווית ישרה, ניתן גם להגדיר את פונקציית הקוטנגנס:
, אלא שפונקציה זאת שימושית הרבה פחות בגלל הזהות
, לפיה במקום השימוש בקוטנגנס אפשר פשוט להשתמש בהופכי של הטנגנס.
תכונות
פונקציית הטנגנס היא פונקציה אי זוגית, משום שמתקיים .
לפונקציה יש מחזור של .
הפונקציה מוגדרת לכל x, מלבד כאשר מספר שלם. נקודות אלו הן גם אסימפטוטות אנכיות של הפונקציה.
הפונקציה רציפה, גזירה ואינטגרבילית בכל נקודה שבה היא מוגדרת. הפונקציה עולה בכל קטע שבו היא מוגדרת, ואין לה נקודות קיצון.
לפונקציה אינסוף שורשים מהצורה , כאשר מספר שלם.
לפי כלל המנה, נגזרת הפונקציה היא:
הקדומה של הפונקציה היא:
זהויות
פונקציית הטנגנס מקיימת: וכן
בעזרת פונקציית הטנגנס אפשר לבטא את חמש הפונקציות הבסיסיות האחרות (השורשים יכולים להיות חיוביים ושליליים): , , , ,
סכום זוויות:
זווית כפולה: ,
חצי זווית:
ממוצע זוויות:
אם x, y, ו-z הן שלוש זוויות של משולש כלשהו, כלומר אם חצי מעגל (180°), אזי:
הפונקציה ההפוכה
שמאל|ממוזער|250px|גרף פונקציית הארכטנגנס
הפונקציה ההפוכה לפונקציית הטנגנס נקראת ארקטנגנס ומסומנת או . הפונקציה מוגדרת ועולה לכל x, וכיוון שפונקציית הטנגנס אינה חד-חד-ערכית, ניתן להחליט איזה טווח ערכים היא תקבל. נהוג להגדיר אותה לטווח הערכים . הנגזרת שלה היא .
משפט הטנגנסים
משפט הטנגנסים הוא משפט המציין תכונה של צלעות וזוויות במשולש. אם שתיים מהצלעות הן והזוויות שמולן הן בהתאמה, אז מתקיים:
.
ראו גם
סינוס
קוסינוס
טריגונומטריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פונקציות טריגונומטריות | 2024-06-28T12:37:50 |
דגל תוניסיה | דגל תוניסיה אומץ בשנות ה-30 של המאה ה-19, וקיבל מעמד רשמי בחוקה ב-1 ביוני 1959. הדגל הוא אדום ובמרכזו דיסקה לבנה, ובתוכה סהר אדום שכמעט מקיף כוכב אדום בעל חמישה קודקודים. בדגלים מוקדמים יותר, הופיע סהר עבה וגדול יותר. הסהר והכוכב המחומש הם סמלים מוסלמיים מסורתיים. הדיסקה הלבנה מסמלת את השמש. הצבע האדום ייצג במקור את ריבונות האימפריה העות'מאנית.
הדגל הפך לדגל תוניסיה באופן רשמי אחרי שקיבלה עצמאות מצרפת.
הדגל נוצר בהנחיית הביי (מושל תוניסיה מטעם האימפריה העות'מאנית), חוסיין השני, אחרי קרב נאווארינו ב-20 באוקטובר 1827. הדגל אומץ בשנת 1831 או 1835. הוא היה הדגל הרשמי של תוניסיה גם תחת שלטון צרפת, עד קבלת העצמאות ב-1959. ב-30 ביוני 1999 נקבעו היחס ועיצוב הדגל באופן רשמי בחוק.
ראו גם
קישורים חיצוניים
תוניסיה
קטגוריה:תוניסיה: סמלים לאומיים
תוניסיה
תוניסיה
תוניסיה
תוניסיה | 2021-06-07T05:27:25 |
ישיבת הר עציון | ישיבת הר עציון (מכונה: ישיבת הגוש או הגוש), היא ישיבת הסדר באלון שבות שבגוש עציון שהוקמה ב-1968 (תשכ"ח). הישיבה מתאפיינת בלימוד גמרא בשיטת בריסק, בעיסוק נרחב בלימוד תנ"ך ובקו מחשבתי מתון יחסית, על פי דרכם של ראשי הישיבה הראשונים, הרב יהודה עמיטל והרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין.
הישיבה היא בין הגדולות בישיבות ההסדר, עם כ-450 תלמידים ועשרות אברכים, מישראל ומחוץ לה. משולבים בה תלמידים בעלי צרכים מיוחדים במסגרת תוכנית "דרכינו".
רקע
בשנת ה'תשכ"ח (1968), לאחר מלחמת ששת הימים ועם חידוש ההתיישבות בגוש עציון, הזמינו המייסדים ובהם חנן פורת, משה מושקוביץ והרב יואל בן נון את הרב עמיטל להקים ישיבה במקום. רשם העמותות סירב לרשום את השם "הישיבה בגוש עציון" בשל היות הגוש מחוץ לגבולות המדינה, ועל כן היא נרשמה בשם "הר עציון". בשנה הראשונה, פעלה הישיבה בכפר עציון ולאחר מכן עברה ליישוב אלון שבות שהוקם כדי לשכן את תלמידי הישיבה. הרב עמיטל הזמין את הרב ליכטנשטיין לכהן כראש ישיבה. הרב ליכטנשטיין הסכים, בתנאי שיכהן לצידו ולא במקומו.
הלימודים בישיבה החלו בג' בכסלו ה'תשכ"ט לאחר סיום טירונות בצה"ל.
במלחמת יום הכיפורים נהרגו 8 תלמידים ובמלחמת לבנון הראשונה נהרגו 4 מתלמידי הישיבה בקרבות. זכריה באומל, אחד מנעדרי קרב סולטאן יעקוב, למד בישיבה. במלחמת חרבות ברזל נהרגו 6 מבוגרי הישיבה.
שמאל|ממוזער|250px|מבט נוסף על בניין הישיבה
בשנת 2004 הוחלט, על רקע הגעתו של הרב עמיטל לגיל 80, על מינוי שני ראשי ישיבה נוספים, הרב יעקב מדן והרב ברוך גיגי, ששימשו עד אז כר"מים בישיבה. הם נכנסו לתפקיד בינואר 2006. בסוף שנת ה'תשס"ח הודיע הרב עמיטל על פרישתו ועל מינויו של הרב משה ליכטנשטיין, בנו של הרב אהרן ליכטנשטיין, כראש ישיבה רביעי. באופן בלתי נפוץ, בחרו ראשי הישיבה להקים ועדה שתבחר את ראשי הישיבה החדשים. הם אישרו את החלטת הוועדה. הרב אהרן ליכטנשטיין נפטר בשנת 2015, ומאז פטירתו מכהנים שלושת ראשי הישיבה שנותרו. מהקמת הישיבה ועד פטירתו כיהן משה מושקוביץ כיו"ר ועד ההנהלה של הישיבה.
הישיבה ממוקמת על פסגת היישוב אלון שבות בגובה של כ-980 מטרים מעל פני הים, מהפסגות הגבוהות ביותר ביהודה ושומרון.
הצוות החינוכי
בישיבה מלמדים, מלבד הרב יעקב מדן הרב ברוך גיגי והרב משה ליכטנשטיין, הרב עזרא ביק, הרב יאיר קאהן, הרב אמנון בזק, הרב ברוך וינטרוב, הרב ישי יסלזון, הרב משה טרגין, הרב ד"ר שמואל שמעוני, הרב שלמה ברין, הרב מיכאל אדרעי, הרב צבי קיי, הרב מרדכי פרידמן, הרב עמיחי גורדין, הרב אליקים קרומביין, הרב בני להמן, הרב דניאל שרייבר, הרב פיני כהן, הרב אסי בלנק, הרב איתן קלימן, הרב הלל רחמני, הרב אוריה דור, הרב מוטי גוטמן, הרב דניאל ריין, הרב יעקב בורנשטיין, הרב עוזי פרידליך, הרב מנחם ליבטאג, הרב חנוך וקסמן, וסא״ל הרב אודי שוורץ https://etzion.haretzion.org/faculty/rabbanim.
בעבר לימדו בישיבה הרב יוסף צבי רימון (כיום מעביר שיעור שבועי בישיבה), הרב נחמיה רענן, הרב שלמה לוי, הרב יצחק לוי, הרב יהודה שביב והרב בנימין תבורי.
דרכה של הישיבה
שמאל|ממוזער|250px|ראש הישיבה, הרב אהרן ליכטנשטיין, מעביר "שיעור כללי" באולם הישיבה המרכזי
שמאל|ממוזער|350px|שיעור כללי המועבר על ידי הרב ברוך גיגי, שבט תשע"ז
שמאל|ממוזער|250px|"סדר" בישיבה
בישיבה נפוצות השקפות האורתודוקסיה המודרנית. חלק מרבניה אוחזים בדעות שמאליות כגון הרב יהודה עמיטל שהיה מנהיג מפלגת מימד. עם זאת, מרבית רבני הישיבה אוחזים בדעות ימניות, כגון הרב יעקב מדן שהשתתף במחאות כנגד הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות.
בהשפעתו של הרב ליכטנשטיין, נפוץ בישיבה העיסוק בכתביו והגותו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון, שהיה חותנו של הרב ליכטנשטיין. השפעתו ניכרת בישיבה גם בתחום לימוד הגמרא: שיטת הלימוד העיקרית הנהוגה היא שיטת בריסק, מייסודו של רבי חיים מבריסק, סבו של הרב סולובייצ'יק.
הישיבה היא בין הישיבות הציוניות המדגישות באופן הרב ביותר את לימוד הגמרא. סדר הבוקר וחציו הראשון של סדר הצהריים מוקדשים ללימוד גמרא בעיון, וסדר הערב ללימוד גמרא בבקיאות. חציו השני של סדר הצהריים מוקדש ללימודי מחשבה, תנ"ך והלכה. חופשות בין הזמנים בישיבה קצרות יותר מהמקובל בעולם הישיבות.
"מהפכת התנ"ך"
בהשפעת הרב יעקב מדן והרב ד"ר יואל בן נון, תרמה ישיבת הר עציון לשינוי במעמדו של לימוד התנ"ך בציבור הדתי-לאומי, שינוי המכונה "מהפכת התנ"ך". הישיבה ומכללת הרצוג הסמוכה לה מוציאים פרסומים רבים בתחום התנ"ך ובהם כתב העת (ראו מגדים). בעבר לימד בישיבה הרב מרדכי ברויאר, מייסד "שיטת הבחינות" בלימוד תנ"ך.
מוסדות בישיבה
כולל הלכה – לימודים לקראת סמיכה לרבנות, בראשות הרב מיכאל אדרעי.
הכולל הגבוה בראשות הרב משה ליכטנשטיין – לימודים של מסכתות שאינן נלמדות על הסדר במרבית הישיבות.
ספריית מרדכי ועדינה כץ – בישיבה ספרייה תורנית מהגדולות בישראל, ובה כ-90,000 כרכים. בקומה העליונה שלה נמצאת ספריית מכללת הרצוג שכוללת בעיקר ספרות לא תורנית.
אתר תורת הר עציון ע"ש ישראל קושיצקי (vbm – בית המדרש הווירטואלי) הוקם בשנת 1994 על ידי הרב עזרא ביק והרב ראובן ציגלר, כפרויקט להפצת תורה באמצעות רשת האינטרנט. בזכות תרומתם של בני משפחת קושיצקי התרחבה פעילות בית המדרש בצורה משמעותית שנים ספורות לאחר מכן.
ישיבה תיכונית הר עציון לצעירים – ישיבה תיכונית שנפתחה בשנת הלימודים ה'תשפ"ג בראשות הרב עמיחי גורדין. הישיבה נועדה לקדם מצוינות בלימוד גמרא כבר מגילאי התיכון.
שיתופי פעולה
לישיבה שיתוף פעולה עם מספר מוסדות בסמיכות לה:
המכללה האקדמית הרצוג – בשנת 1973 הוקם בקמפוס הישיבה מכון יעקב הרצוג להכשרת מורים. בשנות ה-90 הוסמך המכון להעניק תואר ראשון בהוראה (.B.Ed) והפך למכללת יעקב הרצוג. לאחר איחוד עם מכללת ליפשיץ היא נקראת היום "המכללה האקדמית הרצוג", ומוסמכת להעניק גם תואר שני בהוראה (.M.Ed). המכללה מכשירה מורים מקרב תלמידי הישיבה, ישיבות נוספות וכן מורים ומורות נוספים.
בית המדרש לנשים מגדל עוז – בשנת 1996 הוקמה ביישוב מגדל עוז שבגוש עציון מדרשה לבנות בחסות הישיבה. רבני הישיבה מלמדים במדרשה, ובראשה עומדת הרבנית אסתי רוזנברג, בתו של הרב ליכטנשטיין.
ישיבת אור תורה "דרכינו" ע"ש איליין ונורם ברודסקי – תוכנית הפועלת בשיתוף התוכנית לבני חו"ל בישיבה, על ידי רשת אור תורה סטון. התוכנית מיועדת לבוגרי תיכון מחוץ לישראל בעלי צרכים מיוחדים המעוניינים ללמוד שנה בישראל.
פרסומים
הישיבה מוציאה עלון המכונה "עלון שבות", וביטאון שבועי בשם "דף קשר". בנוסף קבוצת תלמידים מהישיבה מוציאה ירחון לתורת רבני ספרד בשם 'קושטא דמילתא'.
הישיבה מוציאה לאור ספרים רבים, בהם הסדרה "שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין", ובה שמונה ספרים. ספרים נוספים יוצאים בהוצאת "תבונות" של מכללת הרצוג. הכולל הגבוה בישיבה מוציא ספרי מאמרים על הנלמד בכולל.
הישיבה מפרסמת באינטרנט מאמרים ושיעורים, באתר "תורת הר עציון".
בוגרים ידועים
רבנים (מלבד ראשי הישיבה והרבנים בה)
הרב יובל שרלו – ראש ישיבת אורות שאול, ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
הרב תמיר גרנות – ראש ישיבת אורות שאול
הרב חיים נבון – רב, סופר ופובליציסט
הרב אפרים מירוויס – רבה הראשי של בריטניה
הרב ד"ר בני לאו – ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד
הרב רא"ם הכהן – ראש ישיבת עתניאל
הרב יהודה גלעד – ראש ישיבת מעלה גלבוע
הרב אליהו בלומנצויג – מייסד וראש ישיבת ההסדר ירוחם לשעבר
הרב זאב וייטמן – רבה של תנובה והיישוב אלון שבות
הרב יוסף צבי רימון – רבה של המועצה האזורית גוש עציון
הרב אוריאל עיטם – ראש ישיבת ההסדר ירוחם
הרב מיכאל רוזנצווייג – ראש ישיבה יוניברסיטי
הרב איתמר רוזנצווייג – מגיד שיעור בישיבה יוניברסיטי
הרב ניר וינברג ראש ישיבת אורות הזורעים
הרב ד״ר ארי ברמן – נשיא ישיבה יונוברסיטי
הרב אלישיב קנוהל – רבה של כפר עציון
נושאי תפקידים ציבוריים:
השופט נעם סולברג – שופט בבית המשפט העליון
השופט דוד מינץ – שופט בבית המשפט העליון
מתניהו אנגלמן – מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור
זאב אלקין – חבר כנסת ושר לשעבר
משה (קינלי) טור-פז – חבר כנסת ואיש חינוך
משה סולומון – חבר כנסת
אלוף (במיל') גרשון הכהן – מפקד הגיס המטכ"לי לשעבר
שי באב"ד – מנהל ישראלי, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, הרשות השנייה וצים ישראל
תא"ל אמיר ודמני – ראש חטיבת התכנון ומִנהל כוח האדם באגף כוח האדם
תא״ל (במיל׳) בן ציון (בנצי) גרובר – מפקד חטיבה 14 וסגן מפקד עוצבת סיני לשעבר
ג'ייסון דב גרינבלט – שליח הממשל האמריקאי למזרח התיכון לשעבר
שלומי הייזלר - מנכ"ל משרד האוצר
ראו גם את רשימת בוגרי ישיבת הר עציון שיש עליהם ערך בוויקיפדיה
קישורים חיצוניים
"בית המדרש הווירטואלי" של ישיבת הר עציון
הרב יהודה שביב, מכתב לחנן פורת הדן בחזון הישיבה טרם הקמתה, י"א בכסלו ה'תשכ"ח.
הערות שוליים
*
*
הר עציון
הר עציון
קטגוריה:גוש עציון: מוסדות חינוך
קטגוריה:אלון שבות | 2024-09-22T09:45:25 |
אלקטרואנצפלוגרמה | REDIRECT אלקטרואנצפלוגרם | 2004-09-09T22:06:20 |
אתר (פיזיקה) | בפיזיקה ופילוסופיה, נחשב האֶתֶר (באנגלית: Ether, או Aether) במשך שנים לחומר שממלא את כל המרחב. אריסטו כלל אותו כאלמנט החמישי בתורת ארבעת היסודות בשל העיקרון לפיו הטבע סולד מריק. ג'יימס קלרק מקסוול, לורד קלווין, וניקולה טסלה סברו שהאתר הוא השדה האלקטרומגנטי, או התווך עליו נישאים גלים אלקטרומגנטיים. האתר אמור היה להיות אלסטי וחסר מסה. הרעיון לקיומו של האתר גם בקרב הפיזיקאים, שאב כנראה השראתו מ"הפחד מפני הריק" (horror vacui) שמקורו עוד ביוון העתיקה.
בסוף המאה ה-19 שימש רעיון האתר פיזיקאים שניסו ליישב את התאוריה האלקטרומגנטית והפיזיקה הניוטונית. בשנת 1887 ביצעו הפיזיקאים אלברט אברהם מייקלסון ואדוארד מורלי את ניסוי מייקלסון-מורלי באמצעות מתקן הקרוי אינטרפרומטר, שהוכיח כי האתר לא זורם יחסית לתנועת כדור הארץ בחלל - ולכן בעצם האתר לא קיים כתווך בעל משמעות פיזיקלית. עם זאת הפיזיקאים ניסו עדיין לשמור על האתר מה שהביא לניסוח טרנספורמציית לורנץ על מנת לפתור את הסתירה. הפיזיקאים ויתרו על האתר כמערכת ייחוס לתנועת גלים אלקטרומגנטיים רק לאחר קבלת תורת היחסות הפרטית של אלברט איינשטיין.
ההתנגדות הסובייטית לאיינשטיין הביאה אותם להמשיך לתמוך בתיאורית האתר זמן רב לאחר שהרעיון נזנח במערב. בשנת 1931 הופיע באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה ערך על האתר, אשר שישה פיזיקאים סובייטים בכירים, ביניהם מאטבי ברונשטיין, השוו לכתיבת ערך על פלוגיסטון.
יש להבחין, עם זאת, בין האתר כתווך המהווה מערכת ייחוס לתנועת גלים אלקטרומגנטיים, לבין האתר כתווך על פי תורת היחסות הכללית. אלברט איינשטיין עצמו חזר לרעיון האתר וראה בו תווך המקנה תכונות פיזיקליות למרחב זמן. בהרצאתו באוניברסיטת ליידן ב-5 במאי 1920 הוא הסביר את ההבדל בין רעיון האתר של לפני ניסוי מייקלסון-מורלי לבין האתר המתחייב מתורת היחסות הכללית ובסיום דבריו הוא אמר בין היתר כי "לפי תורת היחסות הכללית לא ניתן לחשוב על מרחב ללא אתר מפני שבמרחב כזה לא רק שלא תתאפשר התקדמות של אור אלא גם לא תהיה אפשרות קיום למדדי מרחב וזמן (קני מידה ושעונים) ואף לא מרווחי מרחב-זמן בהיבט פיזיקלי".
מבנה האתר
לורד קלווין, שהיה בין הפיזיקאים החשובים בסוף המאה ה-19, הציע שהאתר צריך להיות קצף עשוי בועות-בועות, הנושקות זו לזו בצפיפות. מכיוון שהכח היחיד הפועל על הבועות אמור להיות הלחץ מן הבועות הסמוכות, הוא שיער שהבועות תהיינה פאונים, המרצפים את המרחב באופן כזה שלכל הבועות אותו נפח, ואילו שטח הפנים שלהן הוא הקטן ביותר האפשרי. מציאת הפאון בעל תכונה זו נקראת בעיית קלווין, וטרם נמצא לה פתרון (2008). עם זאת, לאחר ניסויים בקרומי סבון, הציע קלווין פתרון משלו, הדומה בצורתו לתמניון קטום משוכלל, שהוא פאון בעל 14 פאות ("טטרהדקהדרון", לפי הנומנקלטורה המקובלת). בתמניון קטום יש שישה ריבועים ושמונה משושים משוכללים; בבועיות האתר של לורד קלווין הפאות והצלעות מעוגלים קמעא, באופן המגדיל את הנפח בלי להגדיל את שטח הפנים (ולכן אין מדובר בפאונים, שלהם צלעות ישרות).
אטימולוגיה
מקור השם "אתר" במונח המיתולוגי אתר, שהוא האוויר הטהור אותו נשמו האלים.
שריד לתפיסה העתיקה אפשר למצוא בביטוי העברי "מעל גלי האתר" לתיאור שידורי רדיו (שלכאורה נעים בתווך של אתר).
האתר, כתווך נושא, שימש השראה לשמה של טכנולוגיית רשתות המחשבים "אתרנט".
ראו גם
ניסוי מייקלסון-מורלי
תורת היחסות הפרטית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריה של הפיזיקה
קטגוריה:תאוריות מדעיות ארכאיות | 2024-06-10T03:25:44 |
מעבדת צילום | מעבדת צילום היא מעבדה בה מפתחים סרטי צילום, ומדפיסים תמונות.
250px|ממוזער|שמאל|מכונת מינילב דיגיטלית דוגמתה נהוגות היום במעבדות צילום רבות
בעבר, פיתחו תמונות ידנית בחדר חושך, כשהמפתח טובל את כל אחת מהתמונות באמבטיות כימיקלים שונות. (ראו ערך מורחב היסטוריה של הצילום)
כיום, רוב המעבדות מפתחות סרטים ותמונות במכונות הנקראות מינילאב (minilab). התהליך במכונות אלו זהה לזה שבחדר החושך, אך הסיכון למפעיל נמוך יותר, המהירות גבוהה הרבה יותר, השימוש קל והדיוק רב אך רכישת המכשיר יקרה והוא דורש אחזקה רבה וצורך בתחזוקה יומית.
פיתוח סרטי נגטיב
נדרש לפתח סרטי צילום כדי לאפשר לתמונה ה"סמויה" להתגלות, כמו כן, להסיר את הכימיכלים הרגישים לאור שבסרט כדי שיתאפשר להחזיק אותם באור ללא חשש. הפיתוח של סרטי נגטיב (סרטים שהם נגטיב מהמציאות - כהה על הסרט הוא בהיר במציאות, וכו') נעשה באמצעות העברת הסרט צילום דרך כימיקלים אחדים, והם:
מפתח – תמיסת אלקלי אשר משקפת את הסרט כך שאפשר יהיה לראות מה יש בו ולהדפיס ממנו תמונות. ככל שהסרט נמצא במפתח פחות זמן, כך הוא יותר שקוף (והתמונות יוצאות יותר כהות). בתהליך הפיתוח הופכים הלידי הכסף לכסף מתכתי ובתהליך זה מצמדי הצבע הנמצאים באמולסיה בקרבת הכסף שהתפתח צובעים את הנגטיב בענני צבע.
מלבין (Bleach) – תמיסה אלקלית אשר מבצעת תהליך הפוך לתהליך הפיתוח רק עבור חלקיקי הכסף ומחזירה את הכסף המתכתי למצב של הלידי כסף (ענני הצבע נשארים ללא שינוי).
קוֹבֵעַ (Fixer) – מסיר את כל הלידי הכסף מהאמולסיה.
מייצב (Stabilizer) – תמיסה שמכילה סבון וחומרים מקשים אשר מנקה את הסרט מהכימיקלים שדרכם עבר, מקשיחה את האמולסיה, ועושה את הסרט עמיד יותר לפגעי הזמן.
לאחר שהסרטים עוברים תהליך הם מיובשים על מנת למנוע הדבקות הסרט והתקלפות האמולסיה.
הסרט המפותח שקוף בחלקים שנחשפו פחות לאור (כהים יותר במציאות), ואטום בחלקים שנחשפו יותר (בהירים יותר במציאות).
הדפסת תמונות
עד לפני מספר שנים, הדפסת תמונות מסרטי צילום נעשתה בצורה כזו שאור ממנורה חזקה במיוחד הואר על נייר רגיש לאור דרך הסרט המפותח. במקרה של סרטי נגטיב, גם הנייר הוא נגטיבי. האור עובר דרך האזורים הכהים בסרט פחות מאשר בשקופים, ולכן האזורים השקופים בהירים יותר על הנייר.
כיום, רוב המכונות החדשות הן דיגיטליות (נוריצו, חברה יפנית המובילה בייצור ותכנון מינילאבים הפסיקה לייצר מכונות לא דיגיטליות). במקום הארה על נייר דרך הסרט המפותח, הסרט נסרק למחשב, והנייר נחשף על ידי לייזרים.
בשני המקרים, הנייר עובר דרך כימיקלים שפועלים בצורה דומה לכימיקלים של פיתוח הסרטים. השינויים העיקריים הם במרכיבי וריכוזי כל תמיסה ותמיסה.
המערכות הדיגיטליות עדיין בחיתוליהן, ולמרות שיש להן יתרונות רבים על המכונות האנלוגיות, הן עדיין איכותיות מעט פחות, ובדרך כלל גם מהירות מעט פחות (ההבדל במהירות זניח, משום שרוב זמן התהליך נצרך בשהייה בתמיסות הכימיקליות, שבהן הזמן זהה).
מצלמות דיגיטליות
כיום, התרחבה תפוצת המצלמות הדיגיטליות, והצורך בפיתוח של תמונות ירד באופן משמעותי. אף על פי כן, הדפסת תמונות במעבדת צילום היא איכותית יותר מאשר הדפסה במדפסת ביתית. כמו כן, אפילו במצלמות הדיגיטליות המשוכללות ביותר ניכרת ירידה באיכות לעומת סרטי צילום. כמות הפרטים בכל פיקסל במצלמות דיגיטליות קטנה בהרבה מאשר בסרטי צילום, וחברות מקצועיות (כגון עיתונים) עדיין מעסיקות צלמים אנלוגיים.
ראו גם
צילום
מצלמה
צילום דיגיטלי
רזולוציה
היסטוריה של הצילום
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צילום
צילום | 2024-10-09T15:41:50 |
גוגול | שמאל|ממוזער|500px|גוגול
גוּגוֹל (Googol) הוא המספר 10100, כלומר הספרה 1 ובעקבותיה מאה אפסים. המונח נטבע על ידי מילטון סירוטה, אחיינו של המתמטיקאי האמריקאי , כאשר היה בן תשע בלבד, והוא מתועד לראשונה במאמר של קאסנר משנת 1938. ב-1940 זכה המספר לפרסום בציבור הרחב, כשקאסנר הציג אותו בספרו "מתמטיקה והדמיון".
כמו כל מספר שהוא חזקה שלמה של 10, גורמיו הראשוניים של המספר גוגול הם 2 ו-5 בלבד. בייצוג בינארי הוא נכתב באמצעות 333 ספרות.
למספר גוגול אין כל תפקיד משמעותי במתמטיקה. קאסנר השתמש בו כאמצעי המחשה, על מנת להדגים את ההבדל בין מספר גדול עד מעבר לדמיון, כמו גוגול - שהוא גדול ממספר החלקיקים האלמנטריים ביקום הידוע (כ-1087) לבין האינסוף עצמו. אף על פי שגוגול אכן מספר גדול, פעולות מתמטיות פשוטות מניבות מספרים גדולים יותר. למשל, המספר 70 עצרת (!70) הוא מאותו סדר הגודל של גוגול.
מנוע החיפוש גוגל נקרא על שם המספר גוגול, ומטה החברה אף נקרא גוגלפלקס. בגלל שגיאת כתיב של אחד ממקימי החברה כאשר הוא בדק אם הדומיין לאתר היה פנוי, מנוע החיפוש נקרא גוגל ולא גוגול.
גוגולפלקס
המספר גוגולפלקס הוא 1 ולאחריו גוגול אפסים, או עשר בחזקת גוגול: .
מאחר שבגוגולפלקס יש גוגול ואחת ספרות, יהיה בלתי אפשרי לכתוב או לייצג את כל הספרות של גוגולפלקס בייצוג עשרוני, גם אם כל החומר ביקום היה משמש כדיו ונייר או ככוננים קשיחים.
אף שגוגול, ובוודאי גוגולפלקס, נראים מספרים חריגים בגודלם, המשפט הטיפשי של האריתמטיקה מוכיח שכמעט כל המספרים הטבעיים גדולים מגוגולפלקס. מספרים גדולים עוד יותר מופיעים פה ושם במתמטיקה; ראו למשל מספר סקיוז ומספר גרהאם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מספרים טבעיים
קטגוריה:מספרים גדולים | 2024-09-20T11:45:18 |
הלמה של צורן | הלמה של צורן (Zorn's lemma) במתמטיקה, ובמיוחד בתורת הקבוצות, היא משפט שימושי העוסק בתכונה של קבוצות סדורות חלקית. בין היתר, חשיבותו של המשפט באה לידי ביטוי בכך שהוא שקול לאקסיומת הבחירה, ומשתמשים בו לרוב על מנת להראות קיום של דבר מה בלי להראות דרך מפורשת לבנות אותו. המשפט משמש, בין היתר, להוכיח שלכל מרחב וקטורי יש בסיס, שלכל חוג יש אידיאל מקסימלי, שלכל שדה יש סגור אלגברי, וכן להוכחת משפט טיכונוף בטופולוגיה, להוכחת גרסה אינסופית של משפט החתונה בקומבינטוריקה, ושימושים רבים נוספים.
המשפט קרוי על שם המתמטיקאי מקס צורן, שהשתמש בעקרון דומה ב-1935 כדי להוכיח טענה באלגברה. קדמו לו בניסוח עקרונות מקסימום הנובעים מאקסיומת הבחירה ועקרון הסדר הטוב - פליקס האוסדורף ב-1907, קזימירייז קורטובסקי ב-1922 ו-רוברט לי מור ב-1932.
ניסוח
תהא קבוצה סדורה חלקית לא ריקה. אם לכל שרשרת בתוכה (קבוצה חלקית ל-A שהצמצום של אליה הוא יחס סדר ליניארי) קיים חסם מלעיל ב-A, אז ב-A יש איבר מקסימלי.
הוכחת הלמה מעקרון המקסימום של האוסדורף
לפי עקרון המקסימום של האוסדורף (השקול לאקסיומת הבחירה) קיימת ב-A שרשרת מקסימלית C. יהי a חסם מלעיל של C. נוכיח כי a מקסימלי ב-A: נניח בשלילה ש-a איננו מקסימלי. לכן, קיים כך ש-. מהיותו של a חסם מלעיל של C אנו מקבלים כי לכל מתקיים . מכאן, לכל מתקיים ולכן . נתבונן בקבוצה . הקבוצה הנ"ל מהווה שרשרת ומאחר ו- אז אנו מקבלים ש-, כלומר שיש שרשרת גדולה מ-C וזאת בסתירה לכך ש-C היא שרשרת מקסימלית ב-A.
דוגמה לשימוש בלמה של צורן
נוכיח לדוגמה, תוך שימוש בלמה של צורן כי בכל חוג עם יחידה קיים אידיאל מקסימלי. יהי R חוג עם יחידה, ותהי P קבוצת כל האידיאלים האמיתיים בR (כלומר, האידיאלים שאינם שווים לחוג R עצמו), סדורה על ידי יחס ההכלה. P אינה ריקה שכן אידיאל האפס שייך לP.
תהי C שרשרת ב-P. האיחוד U של כל האידיאלים בשרשרת הוא אידיאל (הוא סגור לכפל באיבר r של החוג משום שכל איבר x בתוכו שייך לאידיאל בשרשרת, המכיל גם את המכפלות rx ו-xr, וסגור לחיבור משום שאם x,y באיחוד אז יש אידיאלים כך ש- ו-; אבל C שרשרת ולכן אפשר להניח ש-, ואז מכיוון ש-T סגור לחיבור). כעת מבצע איבר היחידה את תפקידו החיוני בהוכחה: הוא אינו שייך לאף אידיאל בשרשרת (משום שכולם אידיאלים אמיתיים), ולכן גם אינו שייך ל-U -- מכאן שגם U אידיאל אמיתי.
לפי הלמה של צורן, יש ב-P איבר מקסימלי, שהוא אידיאל מקסימלי של החוג. הוכחה זו אינה עובדת בחוגים ללא יחידה, ואכן ישנם חוגים כאלה ללא אידיאל מקסימלי (לדוגמה, בחוג הפולינומים השבריים אין אידיאל מקסימלי; עצמו הוא האידיאל המקסימלי היחיד של אותו חוג בתוספת יחידה, ).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הוכחות
צורן
קטגוריה:קבוצות סדורות
קטגוריה:אקסיומת הבחירה | 2020-10-08T03:44:00 |
האלגוריתם של אוקלידס | redirect אלגוריתם אוקלידס | 2013-08-29T12:26:22 |
אנטינייטרינו | אנטינייטרינו הוא האנטי-חלקיק של הנייטרינו. כמו הנייטרינו, האנטינייטרינו הוא חלקיק יסודי נייטרלי. האנטינייטרינו הוא לפטון בעל ספין של ½. חלקיקי אנטינייטרינו נוצרים, בין היתר, בדעיכת בטא מינוס. חלקיקי אנטינייטרינו מגיבים עם חלקיקים אחרים דרך שני כוחות בלבד: הכוח החלש והכבידה. לכן, קשה מאוד לגלותם בניסוי.
כמו חלקיקי נייטרינו, גם לחלקיקי אנטינייטרינו יש שלושה טעמים אפשריים: אנטינייטרינו אלקטרוני, אנטינייטרינו מואוני ואנטינייטרינו טאואוני.
לחלקיקי אנטינייטרינו ישנה מסה, אך היא קטנה מאוד. נכון ל-2017, ניסויים מראים כי סכום המסות של שלושת טעמי האנטינייטרינו הוא כ-.
חלקיקי אנטינייטרינו וחלקיקי נייטרינו נושאים את אותו מטען חשמלי, 0, אך יש לשניים גם מספרים קואנטיים הנגדיים זה לזה, כגון המספר הלפטוני והאיזוספין החלש (T3). למרות זאת, על פי ניתוחים תאורטיים מסוימים, ייתכן כי הנייטרינו והאנטינייטרינו הם למעשה אותו חלקיק. חלקיקים בעלי תכונה זו הם פרמיוני מאג'ורנה (Majorana fermions). אם חלקיקי נייטרינו הם אכן פרמיוני מאג'ורנה, ייתכן כי מתקיימות דעיכות בטא כפולות נטולות חלקיקי נייטרינו. הוצעו מספר ניסויים שמטרתם לבחון תהליכים כאלו, אך עד היום, הם טרם התגלו.
ראו גם
פרמיון
לפטון
נייטרינו
קטגוריה:לפטונים
en:Neutrino#Antineutrinos | 2023-04-20T19:21:50 |
פיטר בוגדנוביץ' | פיטר בוגדנוביץ' (באנגלית: Peter Bogdanovich; 30 ביולי 1939 – 6 בינואר 2022) היה במאי קולנוע ושחקן קולנוע יהודי אמריקאי.
ביוגרפיה
פיטר בוגדנוביץ' נולד ב-30 ביולי 1939 בקינגסטון, ניו יורק שבארצות הברית, לאם יהודייה ילידת אוסטריה, ולאב סרבי-נוצרי-אורתודוקסי.
בוגדנוביץ' החל את דרכו כמבקר קולנוע ועורך של תוכניות הקולנוע במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. ב-1966 עבר עם אשתו ללוס אנג'לס מתוך מטרה לעסוק בבימוי.
סרטו המפורסם ביותר של בוגדנוביץ' הוא הצגת הקולנוע האחרונה (1971), על פי תסריט שבוגדנוביץ' כתב ביחד עם לארי מק'מרטרי. הסרט, סיפורם של שני צעירים הגדלים יחדיו בעיר בטקסס, היה מועמד לפרס אוסקר בשמונה קטגוריות שונות וזכה לבסוף בשני פרסים. במהלך צילומי הסרט בוגדנוביץ' התאהב בסיביל שפרד ששיחקה בו בתפקיד ראשי, רומן שנמשך כ-8 שנים והוביל לגירושיו של בוגדנוביץ' מאשתו.
בין הסרטים שבוגדנוביץ' ביים בולטים גם מה נשמע, דוק?, קומדיה של טעויות מ-1972 בכיכובם של ברברה סטרייסנד וראיין אוניל, וירח של נייר, דרמה קומית מ-1973 בכיכובם של ראיין אוניל ובתו טייטום.
ב-1980 בוגדנוביץ' ביים קומדיה רומנטית בשם "הם צחקו על כולם" (). במהלך הצילומים התאהב בשחקנית בת ה-20 דורותי סטראטן (), שהייתה "נערת השנה" של מגזין פלייבוי באותה השנה. הרומן ביניהם הוביל את בעלה של סטראטן לרצוח אותה ולהתאבד, זמן קצר לאחר השלמת צילומי הסרט. הרצח של סטראטן השפיע קשות על בוגדנוביץ', שחדל לביים למספר שנים, וכתב ספר על המאורעות. ב-1988, כשהוא בן 49, התחתן בוגדנוביץ' עם לואיס סטראטן (Louise Stratten), אחותה הצעירה של דורותי, שהייתה אז בת 20.
לאחר תקופה שבה לא ביים סרטים, חזר בוגדנוביץ' לביים ב-1985 עם הסרט מסכה שזכה לשבחי הביקורת. ב-1990 ביים סרט המשך ל"הצגת הקולנוע האחרונה", טקססוויל, שלא הצליח לשחזר את ההצלחה של קודמו.
בוגדנוביץ' אף ביצע כמה תפקידים כשחקן: הוא גילם את הדמות הראשית בסרטו הראשון ושיחק בתפקיד הפסיכולוג של ד"ר מלפי בסדרה "הסופרנוס". בשנת 1997 שיחק בסרט הטלוויזיה "נשות המאפיה" לצד ונסה רדגרייב ונסטסיה קינסקי. ב-2018, לאחר עכובים של עשרות שנים, יצא סרטו האחרון של אורסון וולס בו משחק בוגדנוביץ', הצד האחר של הרוח. בוגדנוביץ' גם סייע להשלמת עריכת הסרט שצולם במהלך השנים 1970–1976.
בוגדנוביץ' מת בביתו שבלוס אנג'לס ב-6 בינואר 2022.
רשימת סרטיו
סרטים שביים
מטרות (1968) Targets
(1968) - עיבוד לסרט מדע בדיוני סובייטי. בוגדנוביץ' חתום עליו כבמאי בשם הבדוי דרק תומאס (Derek Thomas).
(1971) - סרט דוקומנטרי על הבמאי ג'ון פורד
הצגת הקולנוע האחרונה (The Last Picture Show (1971
מה נשמע, דוק? (What's Up, Doc? (1972
ירח של נייר (1973) Paper Moon
דייזי מילר (1974) Daisy Miller
(1975) At Long Last Love
ניקלאודיאון (1976) Nickelodeon
מלאך ג'ק (1979) Saint Jack
הם צחקו על כולם (1981) They All Laughed
מסכה (Mask (1985
(1988) Illegally Yours
טקססוויל (Texasville (1990
נתפסים על חם (1992) Noises Off
דבר ושמו אהבה (1993) The Thing Called Love
המיאו של החתול (The Cat's Meow (2001
מצחיקה שכזאת (2014)
באסטר הגדול (2018) - סרט דוקומנטרי על באסטר קיטון
סרטים שהופיע בהם כשחקן
גבר קנאי - 1997 - Mr. Jealousy
מחוץ לסדר (2003) - מיני סדרה
מחוז המבולדט (2008)
הפצוע החמישי (2007) The Fifth Patient
מלכת המגרש (2010)
Don't Let Me Go (2013)
Pearly Gates (2015)
The Tell-Tale Heart (2016)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:במאי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:מבקרי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:מבקרי קולנוע יהודים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה יהודים אמריקאים
קטגוריה:צמחונים אמריקאים
קטגוריה:צמחונים יהודים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1939
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2022 | 2024-09-30T13:02:21 |
סדר טוב | במתמטיקה, סדר טוב על קבוצה הוא סדר מלא שבו לכל תת-קבוצה לא ריקה יש איבר ראשון. הסדר הטוב מאפשר להשתמש בטכניקה של אינדוקציה טרנספיניטית על מנת להגדיר או להוכיח תכונות עבור כל אברי הקבוצה. דבר זה מהווה הכללה של מושג האינדוקציה המתמטית הרגילה שמוגדרת רק על המספרים הטבעיים.
הסדר הרגיל של המספרים הטבעיים הוא סדר טוב, כי בכל קבוצה של טבעיים יש איבר קטן ביותר (זהו עקרון הסדר הטוב). לעומת זאת, הסדר של המספרים השלמים אינו סדר טוב - לקבוצת כל השלמים אין איבר ראשון, משום שלכל מספר שלם ניתן למצוא מספר שלם קטן יותר. כל תת-קבוצה של קבוצה סדורה היטב היא סדורה היטב.
הטענה "כל קבוצה ניתן לסדר באמצעות סדר טוב", הקרויה משפט הסדר הטוב, שקולה לאקסיומת הבחירה וללמה של צורן. עם זאת, בעוד שאקסיומת הבחירה נחשבת סבירה מבחינה אינטואיטיבית, משפט הסדר הטוב מציב קשיים לא מבוטלים. למשל, קבוצת המספרים הממשיים אמורה להיות ניתנת לסידור טוב, אך לא ניתן להדגים בפועל סדר טוב שכזה. (הסדר הרגיל על המספרים הממשיים בוודאי אינו טוב: בקבוצת המספרים הגדולים מאפס אין איבר מינימלי).
בקבוצה סדורה היטב, לכל איבר (פרט לאיבר המקסימלי, אם יש כזה) יש איבר עוקב מיידי
וכל חתך
הוא או הקבוצה כולה או קטע התחלי.
טיפוס הסדר של קבוצה סדורה בסדר טוב נקרא מספר סודר.
מחלקת הקבוצות הסדורות היטב
ארבע תכונות חשובות נוספות מתקיימות על מחלקת הסדרים. תכונות אלה מראות כי מחלקת הסדרים המלאים מסודרת בסדר מלא, ביחס לפעולה אם ורק אם או .
אי-סימטריות: משפט קנטור ברנשטיין חל גם על סדרים טובים, כלומר אם סדרים טובים וניתן לשכן את ב- וניתן לשכן את ב- אז הסדרים איזומורפיים.
השוואתיות: כל שני סדרים טובים ניתנים להשוואה, כלומר אם סדרים טובים, אז או ש- או ש- (כאשר קטע התחלי של ) או ש- (כאשר קטע התחלי של ).
רפלקסיביות: תכונה זו מתקיימת באופן טריוויאלי באמצעות פונקציית הזהות.
טרנזטיביות : לפי אופן הרכבת פונקציות איזומורפיות אם סדרים טובים ו- איזומורפיזמים, אז גם איזומורפיזם ולכן אם וגם אז .
יותר מכך כל תת-קבוצה של מחלקת הסדרים מסודרת בסדר טוב, כלומר קיים איבר ראשון בסדר כפי שהוגדר לעיל.
אפיון לקבוצה מסודרת היטב
טענה: מסודרת היטב אם ורק אם אין בה סדרה אינסופית יורדת.
הוכחת כיוון ראשון : נניח ש- לא מסודרת היטב ונבנה סדרה אינסופית יורדת. לא מסודרת היטב פירושו שקיימת תת-קבוצה לא ריקה שאין בה איבר ראשון, נבחר איבר , האיבר הוא לא הראשון ולכן קיים כך ש , אבל גם הוא לא האיבר הקטן ביותר בקבוצה ולכן קיים כך ש
ונמשיך בבניה הזו לכל וזו סדרה אינסופית יורדת.
הוכחת כיוון שני: נניח שקיימת סדרה אינסופית יורדת ונראה ש- לא מסודרת היטב. נגדיר קבוצה שמכילה את כל אברי הסדרה היורדת ורק אותם, ולכן היא מהצורה ובתת קבוצה זו אין איבר ראשון, ולכן מכילה קבוצה שאין לה איבר ראשון ולכן לא מסודרת היטב.
הערות שוליים
קטגוריה:קבוצות סדורות
קטגוריה:יחסים מתמטיים | 2024-07-29T21:10:47 |
סדר מלא | בתורת הקבוצות, סדר מלא (או סדר ליניארי) הוא יחס סדר המאפשר להשוות כל שני איברים בקבוצה עליה הוא מוגדר, למשל ליחס (קטן או שווה) מעל הטבעיים, לכל מתקיים או . קבוצה הסדורה בסדר מלא נקראת קבוצה סדורה (או קבוצה סדורה ליניארית או שרשרת).
דוגמאות:
היחס "קטן או שווה" על קבוצת המספרים הטבעיים, המסומן ב-, הוא סדר מלא.
היחס "קטן" על קבוצת המספרים הטבעיים הוא סדר מלא חזק (כפי שיוגדר בהמשך הערך).
על צבעי האור בקשת הצבעים ניתן להגדיר סדר מלא, לפי אורך הגל של כל צבע. לפי יחס סדר זה, סגול קטן מכחול שקטן מאדום וכו'.
המספרים הרציונליים והמספרים הממשיים הם קבוצות סדורות ליניארית צפופות.
הגדרה
יחס סדר חלקי (חלש או חזק) נקרא יחס סדר מלא (או "יחס סדר שלם", או "יחס סדר ליניארי") אם לכל מתקיים או . קבוצה שמוגדר עליה יחס סדר מלא נקראת סדורה ליניארית (או "סדורה בשלמות").
פעולות בין סדרים
חיבור סדרים: החיבור של סדרים מוגדר לפי " ואז ", כלומר הקבוצה עם הסדר
ולכל מתקיים .
כפל סדרים: יהיו סדרים אז נגדיר עם הסדר המילוני הימני (העברי) כלומר:
אם מתקיים:
או וגם
הערות:
אם סדרים טובים אז הם סדרים טובים.
מכיוון שפעולת החיבור ופעולת הכפל מוגדרות היטב ניתן גם לדבר על פילוג מימין: יהיו סדרים מלאים, אז מתקיים:
עבור סדרים סופיים פילוג משמאל מתקיים. אך עבור סדרים אינסופיים זה לא נכון.
ראו גם
סדר טוב
פונקציה שומרת סדר
טיפוס סדר
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קבוצות סדורות
קטגוריה:יחסים מתמטיים | 2024-07-29T20:51:52 |
דגירה | שמאל|ממוזער|230px|אגמייה מצויה דוגרת בקינה.
שמאל|ממוזער|230px|נקבת הברכייה דוגרת על ביציה
דגירה היא פעולה שמבצע בעל חיים לצורך שמירה על טמפרטורה מבוקרת של הביצה, על ידי ישיבה על הביצה והעברת חום גופו אליה. מספר הביצים להטלה אחת מכונה בשם תטולה.
דגירה אצל עופות
כל העופות, בלי יוצא מן הכלל, מטילים ביצים. קבוצה של עופות מסוימים, שמיקומה באוסטרליה ובאיים שכנים לה, מטילה את ביציה בדומה לזוחלים, בתוך גומחות באדמה וזונחת אותם לחלוטין. הולדות אחר בקיעתן מסוגלים לדאוג לעצמם ואף לעופף במהרה.
כל שאר העופות דוגרים על ביציהן, במטרה להעביר את חום גופם, תהליך חיוני להתפתחות העובר. חלק הגוף שנמצא במגע עם הביצים, הוא על פי רוב נטול שיער וכלי דם רבים מתפתחים בו בעת תקופת הדגירה. נקבות עופות רבים כאווזים וברווזים למשל, אף מורטות את שיער החזה שלהם כך שרק עורן יבוא במגע עם הביצה, וחום גופן יהיה ישיר עליה.
עופות רבים מחלקים את הדגירה בין שני המינים. אך ישנה חשיבות לניצוי העוף בתהליך הדגירה, על כן הנקבות שצבע נוצותיהן כהה יותר, דוגרות על הביצים יותר מהזכרים שצבע הנוצות שלהם צבעוני ובהיר יותר. אצל עופות גדולים חסרי תעופה, כיען ואמו, הזכרים דוגרים על הביצים כמעט לבדם, כאן בא לידי ביטוי משקלם הרב ומסת נוצותיהם.
תקופת הדגירה משתנה ממין למין, בין 10 ל-30 ימים אצל עופות קטנים ובינוניים עד ל 60–80 ימים אצל עופות גדולים. המשתנים הם גודל הביצה, גודל הוולד וטמפרטורת הגוף של ההורים.
בעופות שוכני הקינים, שגוזליהם בוקעים חסרי ישע וזקוקים לשהייה ממושכת בקן, הדגירה ארוכה יותר. אצל עוזבי הקינים, היכולים לצאת מהקן מיד בעקבות הוריהם, הדגירה קצרה.
חום הגוף לבדו, אינו מספק לחימום הביצה כולה. על כן עופות רבים הופכים את הביצים כפעמיים ביום, חלקם עושים זאת עם מקורם וחלקם עם הרגליים, תהליך זה הנעשה במסירות, מחמם את הביצה מכל צדדיה.
תהליך הבקיעה אינו נעשה בעזרת ההורים. הוולד מצויד ב"שן בקיעה" על מקורו, מן חומר גרמי חזק העוזר לו לשבור את הביצה מבפנים. מאוחר יותר תיעלם השן לחלוטין ותתמזג עם מבנה המקור.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:רבייה בבעלי חיים
bg:Инкубатор
sv:Häckning#Ruvning | 2024-04-24T08:36:25 |
בוגו | הפניה קנדו | 2007-04-08T13:38:39 |
קנונבול אדרלי | ג'וליאן אדווין "קנונבול" אדרלי (באנגלית: Julian Edwin "Cannonball" Adderley; 15 בספטמבר 1928 - 8 באוגוסט 1975) היה נגן סקסופון אלט.
קנונבול היה מנגני סקסופון האלט שהשפיעו רבות על דור העתיד של נגני האלט. סגנון נגינתו, שהושפע מזה של צ'ארלי פארקר וממוזיקת בי בופ, היה בעל סאונד ייחודי, מלא עוצמה ומרץ.
"קנונבול" אדרלי היה שותף ליצירת כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר במוזיקת הג'אז, בהן "Kind of Blue" של מיילס דייוויס, אשר זכה בתואר אלבום הג'אז הנמכר ביותר בעולם. זמן קצר קודם להקלטה זו, אירח אדרלי את דייוויס בהקלטת אלבומו החשוב ביותר "Something Else".
"קנונבול" אדרלי הירבה לנגן ולהקליט עם אחיו החצוצרן נאט אדרלי. נפטר ב-8 באוגוסט 1975 עקב דימום מוחי בבית חולים בגארי, אינדיאנה.
כינויו
למרות שמשמעות "קנונבול" היא כדור של תותח, המקור לכינוי הוא דווקא תאוות הבשר של אדרלי. כמויות הבשר הגדולות שאכל אדרלי הביאו את חבריו לכנותו "קניבל", הביטוי התגלגל והשתנה עד שהפך לכינוי המוכר כיום.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מנצחים אמריקאים
קטגוריה:נגני ג'אז: סקסופוניסטים
קטגוריה:נגני בי בופ
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:מוזיקאי ג'אז
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פלורידה A&M
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1928
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1975 | 2024-05-11T09:22:25 |
ג'ון זורן | ג'ון זורן (באנגלית: John Zorn; נולד ב-2 בספטמבר 1953, בקווינס, ניו יורק) הוא מלחין אוונגרד, מפיק מוזיקלי וסקסופוניסט יהודי-אמריקאי. הוא משתייך לזרם הנגנים הפוסטמודרניים. המוזיקה שלו מושפעת מזרמים שונים במוזיקה, ובכללם מוזיקה יהודית מקורית, מטאל, מוזיקת רעש, "הזרם השלישי" ומוזיקה אלקטרונית.
זורן הוא בעל סגנון נגינה מקורי למדי, אשר רבים רואים בו צעקני ומלא כעס. הוא ציין כי בנגינתו הוא מבקש להביע את אמנות הרגע, ואת סגנונו המוזיקלי הוא מכנה "מוזיקה רדיקלית יהודית". הרכביו הבולטים הם Naked City ,Electric Masada ו-Painkiller. עם הפרויקטים הגדולים ביותר שהקליט נמנית סדרה בת 10 אלבומים הנכללים תחת הכותרת "מצדה", ובהם קטעים שכתב בהשפעה עמוקה מן המוזיקה היהודית ובייחוד מוזיקת הכליזמר, בעיבודים המזכירים מוזיקת ג'אז.
בשנת 2020 נכתב במגזין "רולינג סטון" כי "אף על פי שזורן פעל מחוץ למיינסטרים באופן כמעט בלבדי, הוא ביסס בהדרגה את מקומו כאחד המוזיקאים עתירי ההשפעה ביותר של תקופתנו".
זורן נולד בניו יורק למשפחה יהודית, למד בבית הספר הבינלאומי של האו"ם. בצעירותו למד לנגן בפסנתר, בגיטרה ובחליל. בביתו נחשף לשלל סוגות מוזיקליות: אמו, ורה (לבית סטודנסקי; 1918–1999), הקשיבה למוזיקה קלאסית ולמוזיקה עולמית; אביו, הנרי זורן (1913–1992), התעניין בג'אז, בשנסונים צרפתיים ובמוזיקת קאנטרי; ואילו אחיו הגדול אסף תקליטי דו-וופ ותקליטי רוקנרול משנות החמישים. בנעוריו האזין זורן למוזיקה קלאסית ולפסקולים, וכן למוזיקה הניסיונית הואוונגרדית של ג'רג' ליגטי, מאוריציו קאגל וקרלהיינץ שטוקהאוזן.
הוא החל לנגן בסקסופון לאחר שנחשף לאלבומו של אנתוני ברקסטון "For Alto" משנת 1969 בזמן לימודי הקומפוזיציה שלו בוובסטר קולג' (כיום אוניברסיטת וובסטר) בסנט לואיס, מיזורי.
באמצע שנות השבעים היה זורן חלק מן הסצנה המוזיקאית הניו יורקית, שיתף פעולה עם אמנים רבים והתנסה בשלל אסטרטגיות הלחנה ועיבוד. בשנת 1986 הוציא אלבום ובו גרסאות משלו למוזיקה של המלחין אניו מוריקונה. באותו עשור, וכן בראשית שנות התשעים, הרבה להופיע ביפן ובאירופה, אך אז חזר למנהטן ובשנת 1995 ייסד את הלייבל צדיק (Tzadik), שבו הוציא מאז ואילך את אלבומיו לצד אלבומים של אמנים אחרים.
זורן שיתף פעולה עם הסקסופוניסט הישראלי דניאל זמיר ויחדיו הפיקו שלושה אלבומים על שמו של זמיר, אשר יצאו בלייבל צדיק.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:נגני ג'אז: סקסופוניסטים
קטגוריה:סקסופוניסטים יהודים
קטגוריה:סקסופוניסטים אמריקאים
קטגוריה:כליזמרים
קטגוריה:מפיקים מוזיקליים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מוזיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:עמיתי מקארתור
קטגוריה:מלחינים אמריקאים במאה ה-20
קטגוריה:מלחינים אמריקאים במאה ה-21
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1953 | 2024-06-05T11:42:28 |
חברת תקליטים | חברת תקליטים (באנגלית: Record label או Record company) היא מותג הנוצר על ידי חברות המתמחות בייצור, הפצה וקידום של הקלטות אודיו ווידאו, בפורמטים שונים כולל תקליטורים, תקליטים, DVD, קלטות והפצה באינטרנט. השם הכללי חברת תקליטים נשמר מטעמים היסטוריים בלבד.
מרבית חברות התקליטים הגדולות נשלטות על ידי מספר חברות רב-לאומיות אשר ביחד מהוות את רובה המכריע של תעשיית המוזיקה העולמית, אף על פי שבתקופה האחרונה ישנה התעוררות בקרב חברות תקליטים עצמאיות.
החברות כמותגים
חברות תקליטים משקיעות כסף וזמן רב בגילוי כישרונות חדשים או בפיתוח הכישרון של אמנים אשר כבר חתומים על חוזה. הקשר בין המותג לאמנים מגדיר את התדמית הן של החברה והן של האמן.
למרות העובדה ששני הצדדים זקוקים זה לזה כדי להתקיים, היחסים בין חברות התקליטים לאמנים יכולים לפעמים להיות קשים ומורכבים. אמנים רבים מצאו עצמם משנים או מצנזרים חומר מאלבומיהם לפי דרישות חברת התקליטים כדי שיוכלו להפיצם – שירים נערכו, שמות ועבודה גרפית שונתה, וכדומה. חברות התקליטים נוקטות בצעדים אלה כיוון שהן מאמינות שכך המכירות יעלו. לעיתים קרובות, החלטות החברות נכונות מבחינה כלכלית אך הן פוגעות במורל האמנים ורצונם להמשיך ליצור, כיוון שהם חשים שיצירתם נפגעת בצורה מוגזמת ולא צודקת.
בימים המוקדמים של תעשיית המוזיקה, חברות התקליטים היו דרושות באופן מוחלט להצלחתם של אמנים. המטרה של כל אמן חדש או להקה חדשה היה לחתום על חוזה עם חברה כלשהי מהר ככל האפשר. במהלך שנות ה-40, ה-50 וה-60, אמנים רבים היו כה נואשים לחתום על חוזה עם חברת תקליטים עד שהם מצאו עצמם חותמים על חוזה גרוע, שבמקרים רבים שלל מהם את הזכויות על המוזיקה שהם עצמם יוצרים.
התגבשות התעשייה
במהלך שנות ה-70 וה-80, תעשיית המוזיקה החלה להתגבש, דבר שהוביל לכך שמרבית חברות התקליטים הגיעו לידיים של מספר מועט יחסית של חברות רב-לאומיות, אשר הפכו בסופו של דבר לחברים ב-RIAA. במהלך שנות ה-90 וה-2000, חברות אלה מעשית הכתיבו (ועדיין מכתיבות) את הכיוון שאליו הולכת המוזיקה המיינסטרימית (המכונה לרוב "פופ"). כמו כן, אמנים רבים – גם הבכירים והמוצלחים שבהם – מרגישים מנוצלים על ידי כוחה האדיר של ה-RIAA וחברות התקליטים בפרט. שתי חברות התקליטים הגדולות בישראל כיום הן הליקון ו-NMC (הד ארצי, לשעבר אחת החברות הגדולות בישראל, נרכשה ב-2009 על ידי NMC).
תחיה של חברות תקליטים עצמאיות
במהלך שנות ה-90, כתוצאה מקלות ההקמה היחסית של אולפן ביתי, צורבי תקליטורים ביתיים זולים והתפתחות האינטרנט, חברות הקלטות עצמאיות החלו לצוץ בכל רחבי העולם. לרוב, חברות אלה שייכות לאמנים עצמם (או לאגודה של אמנים), והן מתמקדות יותר ביצירת מוזיקה איכותית ופחות בהיבטים הכלכליים. כתוצאה מכך, אמנים עצמאיים בדרך כלל זוכים לפחות זמן אוויר ברדיו, והם גם מוכרים פחות אלבומים מאשר אמנים אשר חתומים בחברות הגדולות. אולם, הם לרוב זוכים ליותר שליטה על המוזיקה, ועל המוצר הסופי שיוצא לשוק.
מספר חברות תקליטים עצמאיות הפכו מצליחות כל כך, שחברות תקליטים גדולות אף מנהלות איתן משא ומתן על הפצת המוזיקה שלהן, ובחלק מהמקרים גם על רכישת החברה באופן מוחלט.
צמיחה של חברות תקליטים חופשיות
המאה החדשה הביאה את התופעה של התוכן החופשי ואת רוח "הקוד הפתוח" אשר נחה על עולם המחשבים בשנים האחרונות, כתוצאה מההצלחה היחסית של פרויקטי גנו ולינוקס.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:הוצאה לאור
תקליטים
קטגוריה:תעשיית המוזיקה | 2024-06-30T22:12:56 |
בלשן | REDIRECT בלשנות | 2004-09-10T09:44:46 |
אתר | קישורים חיצוניים
על המילה 'אתר', באתר האקדמיה ללשון העברית
קטגוריה:שמות משפחה עבריים | 2024-08-28T09:24:39 |
אתר (מיתולוגיה) | במיתולוגיה היוונית היה האתר (Αἰθήρ - אוויר עליון) ההאנשה של "השמיים העליונים", החלל והרקיע. זהו האוויר הטהור אותו נושמים האלים, בניגוד ל"אר" (Ἀήρ), אותו נושמים בני האדם. אתר היה בנם של ארבוס וניקס, ואחיה של המרה. הוא נשמת העולם וכל החי נובע ממנו.
האתר היה גם חומת ההגנה של זאוס; המחסום שנעל את טרטרוס מהקוסמוס.
היסוד החמישי
האתר הוא גם קונספט מסתורי הקשור לאש. מושג יווני זה מגיע כנראה מבן-זוגו ה"אקאשה" ההינדי. ברשימת היסודות הקלאסיים, האתר הוא היסוד החמישי, יחד עם ארבעת האחרים: אש, אדמה, אוויר ומים. האתר מתאים לאש השמיימית. חמשת היסודות הללו אינם אלו המרכיבים את העולם, אלא דווקא אלו המחריבים אותו; אש (תבערה); מים (הצפות); אוויר (רוחות והוריקנים); אדמה (רעידות אדמה). בהקשר זה, האתר הוא חום מוקרן, כמו החום המוקרן מהשמש, שיכול להתפשט בחלל הריק.
תורת ארבעת (או חמשת) היסודות היא עתיקה ביוון, ומתוארכת לתקופה הפרה-סוקרטית. אך היא ותיקה אף יותר מכך במזרח הרחוק, והייתה מקובלת ונפוצה בהודו ובסין, שם היא מהווה בסיס הן לבודהיזם והן להינדואיזם, בעיקר בהקשר אזוטרי. המלה היוונית "אתר" נגזרת מהשורש ההודו-אירופי "את" ("אש", "שרפה"). משורש זה ככל הנראה גם נגזר שמה של אתיופיה, שמשמעותו בערך "פנים שרופות".
ראו גם
אתר (פיזיקה)
אתר (כימיה)
אלכימיה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:האנשה במיתולוגיה היוונית
קטגוריה:אלים יווניים קדומים | 2024-03-27T21:03:38 |
ארתור שניצלר | ארתור שניצלֶר (בגרמנית: Arthur Schnitzler; 15 במאי 1862 – 21 באוקטובר 1931) היה מחזאי וסופר יהודי-אוסטרי. נחשב יחד עם הוגו פון הופמנסתאל לאחד מהנציגים הבולטים של "המודרנה הספרותית של וינה".
היה רופא אף-אוזן-גרון בהכשרתו.
ביוגרפיה
שניצלר נולד בשנת 1862 בווינה כבנם הבכור של יוהאן שניצלר (1835–1893), רופא אף-אוזן-גרון מפורסם, ושל אשתו לואיז לבית מארקברייטר (1840–1911). בשנת 1885 קיבל בעצמו את התואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת וינה. לאחר שלמד רפואה התנודד שנים ארוכות בעבודתו בין הרפואה לספרות. שניצלר מילא תפקיד מרכזי בחיי התרבות של וינה בתור הזהב שלה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
יצירותיו
שניצלר כתב מחזות ופרוזה (בעיקר סיפורים), שבהם הדגיש בעיקר את התהליכים הפסיכולוגיים המתחוללים בנפשם של גיבוריו. ביחד עם המבט אל עולמם הפנימי של הגיבורים מתקבלת אצל הקורא תמונה של החברה הסובבת את הגיבורים ומעצבת אותם.
העלילה ביצירותיו של שניצלר מתרחשת לרוב בסביבה הקונקרטית של וינה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. רבים מסיפוריו ומחזותיו מתבססים על האווירה הווינאית הייחודית. גיבוריהם הראשיים הם דמויות טיפוסיות מהחברה הווינאית בת התקופה: קצינים ורופאים, אומנים ועיתונאים, שחקנים וגנדרנים נהנתנים, וכן נערת הפרברים קלת הדעת (יצאנית), אשר הייתה לאחד מסימני ההיכר של הסיפורת של שניצלר, ושימשה בידי מתנגדיו - בראש ובראשונה קרל קראוס, כנשק בעזרתו ביקשו להציג את שניצלר כפשטני ושטחי.
שמאל|250px|ממוזער|השער למחזה "המעגל" שפורסם בשנת 1896-7
שניצלר אינו מתאר תהליכים נפשיים חריגים או חולים, אלא מתמקד במהלכי נפשם של בני אדם נורמליים וממוצעים, על שקרי חייהם הרגילים, אשר מתמודדים מול חברה מלאה באיסורים ותקנות בלתי כתובים, במיוחד בתחום המיניות והכבוד האישי. בערך באותו הזמן כמו עמיתו זיגמונד פרויד בתחומי הפסיכואנליזה נותן שניצלר ביטוי לאיסורים השונים, בעיקר המיניים, אשר רווחו בחיים הציבוריים כמו גם בחיי הפרט בחברה בת זמנו, אשר הייתה משועבדת לערכי הרציונליות והקידמה. שניצלר מדגים את פעולתם של כוחות בתת מודע שאינם נשמעים להיגיון. פרויד עצמו היה מלא הערכה לתובנות הפסיכולוגיות העמוקות שביצירותיו של שניצלר.
ביצירתו של שניצלר מופיעים לא פעם גירושין (למשל במחזה השערורייתי "המעגל", 1896/1897), רומנים חשאיים, ונשים כגיבורות ראשיות.
לא במקרה היה זה שניצלר אשר החדיר לספרות הגרמנית את המונולוג הפנימי בנובלה "Leutnant Gustl" (סגן גוסטל). בעזרת נקודת מבט ייחודית זו סיפק לקוראיו מבט עמוק וישיר אל הקונפליקטים הפנימיים של הדמויות. בגין נובלה קצרה זו עמד שניצלר במרכזה של שערורייה ציבורית גדולה שסופה העמדתו, בתור קצין מילואים, לדין צבאי באשמת פגיעה בכבוד הצבא ההבסבורגי, ושלילת דרגותיו.
שניצלר הוא גם אחד מגדולי כותבי היומנים בספרות הגרמנית. מגיל שבע-עשרה ועד יומיים לפני מותו ניהל יומן מדוקדק, כתב-יד בן 8,000 עמודים אשר פורסם בין השנים 1981 ל-2000 בעשרה כרכים בידי האקדמיה האוסטרית למדעים.
שניצלר היה ידידו של בנימין זאב הרצל, התכתב איתו וייעץ לו על המחזות שכתב.
יצירתו של שניצלר "סיפור חלום" (Traumnovelle) שימשה כבסיס לעלילת סרטו של סטנלי קובריק, עיניים עצומות לרווחה.
נקבר בבית הקברות המרכזי בווינה.
אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית. (Arthur Schnitzler Collection)
יצירות חשובות
שמאל|ממוזער|150px|רחוב על שם שניצלר בתל אביב
המעגל, עשרה דיאלוגים (קומדיה, 1896/7)
סגן גוסטל (סיפור, 1901)
הדרך אל החופש (רומן, 1908)
פרופסור ברנהרדי (מחזה, 1912)
העלמה אלזה (סיפור, 1924)
סיפור חלום (נובלה, 1926)
נעורים בווינה (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1968)
יצירותיו שתורגמו לעברית
מיתה: נובילה (תרגם מאשכנזית: א.ל. יעקבוביץ), ורשה: א"י שטיבל, תרע"ט. (מהדורה ב': תר"ף; מהדורה ג': תרפ"א.)
פרופסור ברנרדי: קומדיה בחמש מערכות (תרגם: א.ל. יעקבוביץ), ורשה: א"י שטיבל, תרפ"ג 1922.
פרופסור ברנרדי (עברית: תום לוי), רמת גן: בית-צבי, בית הספר לאמנות הבמה והקולנוע, 1990.
העלמה אלזה (בתרגום ישורון קשת; חוברות י-יב של "ספריה קטנה"), תל אביב: פ. גינזבורג, תרפ"ז-תרפ"ח.
העלמה אלזה (תרגום: דוב קמחי), ירושלים: עופר (ידיעות אחרונות), 1946.
העלמה אלזה (תרגום: אילנה המרמן), בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022.
הקוקאי הירוק: מחזה במערכה אחת (עברית בידי יצחק שנברג [=שנהר]), ירושלים: ספרי תרשיש, תש"ד.
הבן והמאהב: סיפור אהבה (עברית: י' בן-יעקב), תל אביב: נ’ טברסקי, תש"ט (סדרת 'ספר כיס לכל', 14).
עושר גנוז (תרגם: א' כהן), תל אביב: עידית, תש"ו.
מחולות מחנים : עשרה דו-שיחים (תרגם: נ' סנפירי), ירושלים: העברי, תש"ז.
במעגל (מגרמנית: א' קהתי), יפו: הספרייה הקטנה, [תשי"-].
חויה / בר הופמן, שניצלר, הופמנסתאל (עברית: שלמה טנאי; ציורים: גד אולמן), תל אביב: עקד, 1968 (קובץ יצירות של שלשה מסופרי וינה).
שובו של קזנובה (מגרמנית: צבי ארד), תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984. (קובץ סיפורים)
אנאטול (מגרמנית: שמעון לוי), רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית-צבי", תשמ"ח 1987.
דוקטור גראסלר, רופא המרחצאות וסיפורים אחרים (מגרמנית: יצחק עקביהו), תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ד 1993.
סיפור חלום (מגרמנית: ניצה בן-ארי ואורי בן-ארי; אחרית דבר: ניצה בן-ארי; בצירוף מכתב לשניצלר מאת זיגמונד פרויד), תל אביב: גוונים, תשס"ח 2008. (סיפור מסעו של פרידולין, רופא צעיר, אל נבכי נפשו.)
לקריאה נוספת
Robert S. Wistrich, The Jews of Vienna in the Age of Franz Joseph, Oxford University Press, 1989, chapter 17. Arthur Schnitzler's Road to the Open, pp. 583-620
קישורים חיצוניים
כתביו בפרויקט גוטנברג הגרמני
הערות שוליים
קטגוריה:מחזאים אוסטרים
קטגוריה:מחזאים יהודים
קטגוריה:סופרים יהודים אוסטרים
קטגוריה:כותבי יומן
קטגוריה:אמנות והגות במפנה המאה העשרים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וינה
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקות היהודיות של בית הקברות המרכזי בווינה
קטגוריה:רופאים יהודים אוסטרים
קטגוריה:רופאי אף אוזן גרון יהודים
קטגוריה:סופרים אסורים (הונגריה 1944)
קטגוריה:וינה: אישים
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1862
קטגוריה:נפטרים ב-1931 | 2024-04-22T14:43:42 |
דיאתיל אתר | דיאתיל אתר (Diethyl ether; נקרא גם אתר דיאתילי או אֵתאוֹקְסִיאֵתָאן (Ethoxyethane) או בפשטות: אֶתֶר) הוא תרכובת אורגנית שנוסחתה . דיאתיל אתר הוא ממס בעל חשיבות גבוהה בתעשייה הכימית.
היסטוריה
גילוי התרכובת נזקף לזכותו של האלכימאי רמון ליול (בשנת 1275 לערך), אולם אין עדויות מהימנות לכך. התרכובת סונתזה לראשונה בידי הרופא הגרמני ולריוס קורדוס בשנת 1540. קורדוס כינה את האתר "שמן מתוק של חומצה גופריתית", וציין כמה מתכונותיו הרפואיות של החומר. בערך באותה תקופה גילה האלכימאי והרופא פאראצלסוס את תכונות שיכוך הכאבים של האתר.
השם "אתר" ניתן לחומר בשנת 1730, בידי הגרמני אוגוסט זיגמונד פרובניוס. דיאתיל אתר הוא דוגמה אחת לאלפי התרכובות האורגניות המוגדרות כאתר; אתר בהגדרתו הכימית הוא כל תרכובת המכילה את הקבוצה C-O-C, ואין להתבלבל בין המושגים. מצב דומה קיים במושג כוהל, שמה של קבוצת תרכובות אורגניות וכן שמו היום-יומי של החומר הידוע ביותר בקבוצה זו: אתנול.
המנתח האמריקאי קרופורד ויליאמסון לונג היה הראשון שהשתמש בדיאתיל אתר להרדמה כללית (ב-30 במרץ 1842).
סינתזה
דיאתיל אתר מיוצר בתגובה בין חומצה חזקה, לרוב חומצה גופרתית (H2SO4) לאתנול. החומצה מתפרקת במים ויוני מימן נקשרים לחמצן האלקטרו-שלילי של האתנול:
בשלב הבא החמצן של מולקולת אתנול אחרת נקשר לפחמן במולקולה שעברה פרוטונציה בתגובת התמרה נוקלאופילית לקבלת דיאתיל אתר תוך שחרור מים ויון מימן
התגובה מתבצעת בטמפרטורה הנמוכה מ-150°C כדי למנוע יצירת אתילן מהאתנול.
התגובה ליצירת דיאתיל אתר הפיכה (רברסיסבלית) כך שייווצר שיווי משקל בין אתנול לדיאתיל אתר. כדי לקבל ניצולת גבוהה נדרש זיקוק להוצאת האתר כך שעל פי עקרון לה שטלייה תתקדם הריאקציה לכיוון התוצר הרצוי.
קישורים חיצוניים
The Unusual History of Ether, Thomas J. Evans
קטגוריה:תרכובות אורגניות
קטגוריה:סמים מדכאים
קטגוריה:ממסים אפרוטיים
קטגוריה:גזים
קטגוריה:חמצן: תרכובות | 2023-05-31T12:05:58 |
אתר (כימיה) | אתרים (Ethers) הם קבוצה של תרכובות אורגניות. חומרים ידועים רבים הם אתרים, כשהידוע בהם הוא דיאתיל אתר, הקרוי לעיתים בפשטות אתר, אחד החומרים הראשונים ששימשו להרדמה רפואית.
החומר משמש גם כסם שנצרך בשאיפה, ומשרה הרגשה כללית של אופוריה, ופגיעה קשה ביכולת המוטורית והקוגניטיבית.
מבנה
ממוזער|שמאל|150px|המבנה הכללי של אתר
אתרים מורכבים משתי שרשראות פחמימניות המחוברת יחדיו באמצעות אטום חמצן. החיבור, הנקרא קשר אתרי או קבוצת אתר, מיוצג באופן כימי כך: R'-O-R. ה-R מייצגת כל שרשרת פחמימנית שהיא, וה-'R מייצגת אף היא כל שרשרת פחמימנית שהיא, אשר עשויה להיות שונה מהשרשרת הראשונה או זהה לה.
תכונות
האתרים קוטביים במקצת בשל 2 זוגות האלקטרונים הלא קושרים באטום החמצן, היוצרים מטען חלקי בצידם וכיפוף בקשר C-O-C בזווית של כ־110°, המשמר את הדיפול. קוטביות זו מאפשרת לאתרים יצירת קשרי מימן, ולכן האתרים מסיסים במים. האתרים קוטביים יותר מאלקאנים וקוטביים פחות מכהלים, אסטרים או אמידים.
אתרים טבעתיים (לעומת אתרים אליפטים), כדוגמת טטרה הידרו פוראן, בעלי מסיסות גבוהה, משום שהמטען החלקי השלילי באזור אטום החמצן חשוף יותר ליצירת קשרי מימן.
מולקולות אתר לא יוצרות קשרי מימן בינן לבין עצמן ולכן טמפרטורות הרתיחה של אתרים נמוכות מאלו של האיזומרים הכוהליים שלהם (למשל דימתיל אתר רותח ב־23°C- והאיזומר אתנול ב־78°C), ההפרש בטמפרטורות הרתיחה הולך וקטן ככל שהשרשרת הפחמנית ארוכה, בשל הגדלת השפעתן של אינטראקציות ואן דר ואלס ביחס לקשרי המימן.
שמות
למתן שמות לאתרים ראו מונחון IUPAC. נסכם בקצרה: השרשרת הקצרה מבין השתיים מקבלת תחילית המציינת את מספר אטומי הפחמן בה ואת הסיומת -אוֹקסי. השרשרת הארוכה נקראת בדיוק כפי שהייתה נקראת לו הייתה אלקאן נפרד.
האתר הפשוט ביותר הוא מתאוקסימתאן. הוא מורכב משתי "שרשראות" זהות, כשכל אחת מהן היא בעצם קבוצת מתיל (CH3).
בנוסף לשיטת IUPAC קיימת שיטה למתן שמות טריוויאליים לאתרים. השימוש בשמות אלו נפוץ יותר ביום-יום. בשמות הטריוויאליים נקראת כל אחת משתי השרשראות כקבוצת אלקיל (שוב, לפי מספר אטומי הפחמן שבה: מתיל (1), אתיל (2), פרופיל (3) וכן הלאה), והשם מקבל את הסיומת אתר. אם שתי השרשראות זהות, משתמשים בתחילית די-. מתאוקסימתאן, למשל, מכונה באופן טריוויאלי דימתיל אתר (או באופן מיושן יותר: אתר דימתילי). מתאוקסיאתאן יכונה באופן טריוויאלי אתיל מתיל אתר.
ראו גם
אתר (פיזיקה)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קבוצות פונקציונליות
קטגוריה:אתרים | 2024-07-03T08:55:18 |
כימיקל | 250px|ממוזער|בהרתחה מתגלות שתי צורות של הכימיקל מים: נוזלים ואדים
כימיקל או חומר כימי (באנגלית: Chemical substance) הוא חומר שיש לו הרכב כימי קבוע ותכונות ידועות. אי אפשר להפריד חומר כימי למרכיביו בשיטות פיזיקליות בלי לשבור קשרים כימיים. מים טהורים, למשל, הם חומר כימי - יש להם אותו הרכב כימי ואותן תכונות בין אם הופקו באמצעות טיהור של מי נהר או מתגובת מימן וחמצן במעבדה. מי ברז, לעומת זאת, אינם כימיקל אלא תמיסה המכילה פרט למים חומרים מומסים בריכוזים משתנים ולכן תכונותיהם עשויות להשתנות בדגימות שונות. עם זאת, כל אחד מהחומרים המומסים במי ברז, הוא כימיקל בפני עצמו.
בקרב הציבור הרחב, נפוצה סטיגמה לפיה כימיקלים הם חומרים מעשי אדם בלבד. עקב כך נוצר מצב שמפרסמים משתמשים, בצורה מוטעית, במונח "ללא כימיקלים" לצורך עשיית רושם שהמוצרים שלהם בטוחים, בריאים או ידידותיים לסביבה, כי הם לא מכילים חומרים מעשי אדם אלא רק חומרים טבעיים/ביולוגיים בלבד (שגם הם כימיקלים לכל דבר ולעניין). "כימיקל" היא כמעט מילה נרדפת ל"חומר" וכל החומרים כמו מים ואוויר, הם כימיקלים או מורכבים מכימיקלים (במקרה של תערובות כמו מיץ).
ראו גם
אינדקס מרק
כימופוביה
דו-מימן חד-חמצני
ללא כימיקלים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תרכובות
קטגוריה:כימיה כללית | 2024-08-30T08:12:31 |
תנאים | התַּנָּאִים (ביחיד תַּנָּא, מלשון שינון בארמית) הם חכמי ישראל עד המאה ה-3. דבריהם השתמרו במשנה, בברייתות, במדרשים ובתלמודים, והם מייצגים את "תרבות המחלוקת", על פיה מביאים גם את הדעה שאינה מקובלת. במסורת הפסיקה התלמודית, בעיקר הבבלית, רק תנא היה רשאי להביע את דעתו נגד דעות של תנאים אחרים, ולדורות הבאים אין אפשרות לערער על קביעות התנאים כפי שהם מתועדים במשנה, אלא אם נמצאת סתירה, מוכחים שיבושי מסירה, או אפשר להעמיד את המקרה כיוצא מן הכלל שאין דברי התנאים מתייחסים אליו.
ימי התנאים
עיקר פעילות התנאים המתועדת היא מאז חורבן בית המקדש השני (לפי המסורת היהודית – בשנת ג'תתכ"ח כלומר 68 לספירה, ולפי ההיסטוריונים בשנת 70 לספירה) ועד מרד בר כוכבא ודיכויו בשנת 136 לספירה (ולפי המסורת בשנת 135 לספירה, היא שנת ג'תתצ"ה).
לכל הדעות אחרוני התנאים חיו בתקופת חתימת המשנה, או מיד לאחריה, אחרי מרד בר כוכבא וחורבן ביתר בסביבות שנת 136 לספירה. היו בבבל שייחסו גם לאמורא רב שהעביר את מסורת רבי יהודה הנשיא לבבל, את התואר תנא, ואף לאמוראים נוספים. רוב התנאים המוזכרים בשמותיהם במשנה הם מתקופת מרד בר-כוכבא וחתימת המשנה, המכונים גם "אחרוני התנאים".
תחילת תקופת התנאים שנויה במחלוקת. יש הסבורים שהתקופה החלה, בימות שמעון הצדיק (שפגש על פי האגדה את אלכסנדר מוקדון, אשר מת בשנת 323 לפנה"ס, ואז החלה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל). דעה זו נסמכת על מסורת על פה שתועדה בפרקי אבות ומקומות נוספים. אך בדרך כלל התקופה ההלניסטית, ובמיוחד תקופת פרשנות התורה בידי הרבנים בימי ממלכת החשמונאים נחשבת תקופת הזוגות (בגלל רשימות של זוגות חכמים המוזכרים זוג אחר זוג בפרקי אבות ובמקורות נוספים), ואילו לרוב מחשיבים את ראשוני התנאים כ"בית שמאי" ו"בית הלל" – תלמידי הִלֵּל (הנשיא) ושמאי הזקן.
לפי המסורת, בעיקר בעקבות אגרת רב שרירא גאון סבורים שיש לכנות בשם "תנא" החל בשמעון הצדיק ועד לרבי יהודה הנשיא, אף שבתוספתא מוזכרים בניו ותלמידיו. לפי מסורת זו, התנאים הם תלמידיהם של הסופרים – חכמי התורה מימי עזרא הסופר ועד לשמעון הצדיק. האמוראים החלו דור לאחר התנאים, ולמדו מהם, וביניהם ממנהיגי יהדות בבל: רב ושמואל, ובארץ ישראל רבי יוחנן, רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) ועוד. עיקר פעולתם של האמוראים (אמורא מלשון אומר מה ששמע) בשני התלמודים, היה לפסוק על פי המשנה, להבין ולפרש את המשנה, לתקן שיבושים שחלו במסירה ולדייק אותה.
רקע
פירוש השם תנא
השם תנא פירושו שונה (את המשנה), מלשון שינון, כלומר חוזר ומשנן את הדברים שנמסרו במסורת על פה. פירוש זה כבר מופיע בספרו של החוקר והרב דוד צבי הופמן. המילה היא בארמית ולכן מסתיימת באות א האופיינית לשפה זו במקום האות ה בעברית, ויש בה חילוף ת' הנהגית כמו th באנגלית, במקום העיצור ש.
רבי נתן מרומי שחי בסוף ימי רש"י, וספרו יצא שנה לאחר מסע הצלב הראשון וגזרות תתנ"ו, הציע הסבר נוסף על פיו "משנה" נקראת כך כי היא משנֶה תּוֹרָה (במשחק מילים עם המצווה למלך שבספר דברים: וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר), היא "התורה השנייה" לעומת התורה שבכתב. היא התורה שבעל פה. אך כיום הצעה זו אינה מקובלת כמקור השתלשלות המונח.
על פי המסורת, הִלכות המשניות – שהן אופן פרשנות התורה וחוקיה והערות משפטיות שניתנו לצידה, ניתנו למשה "מסיני" כלומר נאמרו בעל פה כבר במדבר סיני, בטרם נכנסו בני ישראל לארץ. אלה הועברו במסירה מדויקת איש מפי איש עד חתימת המשנה. המחלוקות, לפי גישה זו, נוצרו כתוצאה מבעיות מסירה היסטוריות ופוליטיות.
אך לפי צבר עדויות גדול, חלק ניכר מן המשניות הן פרשנות מחודשת, והתאמות שנעשו לאורך השנים תוך עיגון בכתוב ופרשנותו, תוך התכתבות מתמדת עם כתות ועם עדות יהודיות שונות שקמו לצד הפרושים – הכהנים החשמונאיים – הצדוקים, האיסיים או הביתוסים, האפיקורסים, ואף המינים – היהודים הנוצרים, וכתות אחרות שכבר הספיקו להתבסס מימי החורבן בתקופת מרד בר-כוכבא. לפי המסורת היהודית, הייתה כת נוצרית כבר בימי יהושע בן פרחיה בימי אחרוני מלכי בית חשמונאי – וראו ישו (יהדות).
התהוות המשנה – וחלקו וזמנו של התנא
רבו הדעות והמחקרים לגבי התהוות המשנה, ושאלות רבות שנויות במחלוקת גם כיום:
האם "חתימת המשנה" הייתה אכן פעולתו של איש אחד כפי שנטען במסורת – רבי יהודה הנשיא, ובימיו? – הדעה במחקר כיום היא שזהו מפעל של מספר אנשים אחרי רבי יהודה הנשיא. יתרה מזו, המשנה כצורתה כיום (בהשוואה למשל עם כתבי היד הארצישראליים של המשנה) היא תוצאה של שינויים על פי הלימוד התלמודי בבבל.
האם המשנה נכתבה כבר בימיו, או שמא נותרה על פה, כפי שנטען על ידי מספר חכמי בבל כמו רב שרירא גאון ופרקוי בן באבוי?
מה קדם לה, למשנה? האם התוספתא – באה לאחר המשנה – ובאמת כשמה כן היא – מוסיפה על המשנה, שהייתה קיימת לפניה, או שמא התוספתא מכילה רכיבים קדומים שהיו לפני המשנה?.
שמא היו רשימות כתובות או על פה לכל "בית מדרש"? – כמו תנא דבי רבי ישמעאל, פרקי דרבי אליעזר, וכדומה, כפי שנטען כבר בפירוש המסורתי, למשל בספר הערוך?
מתי נכתבו המדרשים ובפרט מדרשי ההלכה המפרשים את המקרא (התנ"ך) ומסבירים כיצד הגיעה המשנה לקביעותיה – קודם למשנה או אחריו? – כיום, על פי הצטברות עדויות גדול, הדעה במחקר היא שהמדרש נאסף אחר המשנה ובדרך כלל הושפע ממנו, לא ההפך.
מסורות של חכמים ובתי מדרש
המשנה עצמה מביאה דורות קודמים של חכמים, וביניהם גם מסורות של בתי מדרש מסוימים, כמו "משנת רבי אליעזר", ו"משנת רבי עקיבא":
דוגמאות:
כך היה רבי יהושע שונה, קרבן מוסף אין בו במנחה, קרבן עצים אין בו בנעילה (תענית פרק ד, משנה ד)
יהודה בנו של ר' אלעאי ואלעאי תלמידו של רבי אליעזר לפיכך הוא שונה משנת ר' אליעזר (תוספתא זבחים סוף פרק ב)
ואלו הן הקרובים וכו'... אמר רבי יוסי, זו משנת רבי עקיבא, אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו (סנהדרין פרק ג, משנה ד)
אמר רבי עקיבא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הרואה שתים, או אחת מרובה כשתים, ובשני הפסיק, ובשלישי ראה אחת, וכו'... כשהיה ר"ע מסדר הלכות לתלמידים אמר: כל מי ששמע טעם על חבירו יבא ויאמר. אמר לפניו רבי שמעון משום רבי אלעזר בר יהודה איש ברתותא: לא נחלקו ב"ש וב"ה (בית שמאי ובית הלל) על שראה אחת בראשון, ובשני הפסיק, ובשלישי ראה שתים וכו'... אמר: לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם. אמר לפניו ר"ש: כך אמרו ב"ה לב"ש וכו'... חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי רבי שמעון. (תוספתא זבים פרק א)
משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי (יבמות דף מ"ט עמוד ב)
תולדות התנאים
התנאים חיו ופעלו בארץ ישראל במרכזים שונים. יש המשערים שהיו אלפי תנאים, ולפי המסורת אף רבבות תנאים, אשר רק מעט משמותיהם הוזכרו בספרות חז"ל.
חלק מהתנאים היו כהנים, לדוגמה שמעון הצדיק, רבי חנינא סגן הכהנים, רבי צדוק, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי ישמעאל כהן גדול. חלקם היו לויים, לדוגמה רבי יהושע בן חנניה, רבי יוחנן בן גודגדא, ולוי הסדר. חלקם היו מקהל גרים, כגון שמעיה ואבטליון. היו שנקראו על שם מקום מגוריהם, כגון רבי יוסי הגלילי, רבי אלעזר המודעי, אבא יוסי חלי קופרי איש טבעון, או רבי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא.
חלקם עלו לא"י מחו"ל, למשל עליית הלל בצעירותו מבבל, ורבי יוחנן הסנדלר מאלכסנדריה. חלקם היו עשירים מופלגים, כמו רבי יהודה הנשיא, רבי אלעזר בן חרסום ורבי אלעזר בן עזריה וחלקם עניים מרודים כרבי חנינא בן דוסא, רבי יוחנן בן נורי ורבי יהודה. על חלק מהם מסופרים מעשי ניסים ואגדות, למשל חוני המעגל, רבי פנחס בן יאיר, בבא בן בוטא, ורבי חנינא בן דוסא.
אגדות על לימוד התורה ומסירת הנפש עבורו
בספרות התנאים מסופר על מסירותם ללימוד התורה, אף תוך סיכון חייהם. כך מסופר על חנינא בן תרדיון אשר למד תורה בגלוי בתקופת גזירות אדריאנוס, ורבי יהודה בן בבא אשר דאג לסמוך חכמים, כלומר למנות באופן טקסי ולהסמיך את הרבנים להיות שופטים בבית הדין הגדול ובכך שמר על שרשרת ההסמכה. שניהם, לפי האגדה, נהרגו על קידוש השם, בידי הרומאים, כפי שמופיע בשיר הבלתי היסטורי על עשרת הרוגי מלכות.
מסופר על הלל – בטרם היה לנשיא, שכמעט קפא בשלג על גג בית המדרש בהציצו פנימה מחרך כלשהו, כי לא היה לו כסף לשלם על כניסה. (יומא לה:). על רבן יוחנן בן זכאי שמימיו לא שח שיחת חולין, ולא קדמו אדם בבית המדרש, ולא ישן (כלומר לא נרדם תוך לימוד) בבית המדרש, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא (סוכה כח.).
וכך גם תלמידו רבי אליעזר בן הורקנוס. על רבי עקיבא מסופר שלמד תורה בצמאון מפי רבי אליעזר במשך שלוש-עשרה שנה מבלי להשיב על דבריו, תוך הקרבה אישית, רעב וצמא, וריחוק מביתו. (ירושלמי מעשרות פ"ג ה"א). רבי שמעון בר יוחאי ובנו הסתתרו במערה במשך שלוש-עשרה שנה ולמדו שם תורה בהתמדה. (שבת דף לג:)
הנשיא והסנהדרין
לפי המשנה, בכל דור היה צמד מנהיגים (הזוגות) לבית המחוקקים (הסנהדרין) אשר בתקופת הבית ישב בלשכת הסנהדרין ולאחר החורבן נדד ממקום למקום, בעקבות גזירות הרומאים והמאורעות הפוליטיים.
א. הנשיא שעמד בראש בית המחוקקים, וגם ייצג את העם בפני השלטונות הרומיים.
ב. ועל ידו כיהן בסמכויות פחותות אב בית דין.
לפי מקורות מימי הגאונים, מקורות שנתקבלו בידי פרשנים מסורתיים ללא ערעור, הרי שהחל מהלל הזקן ואילך הנשיאות עברה בירושה בשושלתו שהייתה מבית דוד. לפי פרשנות מסורתית זו, רבן יוחנן בן-זכאי וכן הלל עמדו בראש שושלת הנשיאים צאצאיהם, ובהם רבן גמליאל, ושמעון בנו, שושלת שהמשיכה והגיעה עד רבי יהודה הנשיא והמשיכה אף מעט אחריו. במסורת זו "בית הלל" הוא שרשרת הדורות הזה, והם צאצאי בית דוד מדוד המלך (למעט רבן יוחנן בן זכאי). בנוסף לשני אלו היה אולי גם תפקיד "החכם" בסנהדרין. אך על פי מקורות תנאיים עניין שושלת בית הלל נסתר, ולכן כיום מקובל במחקר שרבי – הוא רבי יהודה הנשיא, לא היה צאצא של רבן גמליאל, לא בנו של רשב"ג, וגם לא צאצא של רבי יוחנן בן זכאי.
כאמור, בתקופת הבית, הסנהדרין, בית הדין הגדול, ישב בלשכת הגזית שבבית המקדש. בתקופת המרד שלפני חורבן בית שני גלה הסנהדרין ליישוב "חנות" בדרך לירושלים, אך חזר לירושלים עם המורדים. עם יציאת רבן יוחנן בן זכאי מן העיר הנצורה עברה ליבנה, ומשם לגליל, לאושה, שוב ליבנה, ושוב לאושה, לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לציפורי. (ראש השנה לא.)
המחלוקות
על פי חז"ל, המחלוקות המתועדות בענייני הלכה לא היו קיימים עד ימיו האחרונים של בית המקדש השני, ולפניו הייתה הסכמה – שכן התורה שבע"פ עברה במסירה מדויקת ללא שינוי. רק בתקופת הזוגות החלה המחלוקת הראשונה בנושא הסמיכה. כשהפרשנות בהמשך המשנה מדברת על סמיכה טקסית על בהמות ביום טוב (כלומר בחגים) – על ידי הישענות (= סמיכה) על הבהמה, מחלוקת שהייתה ביתר חריפות עם כת הכוהנים הצדוקים על פי פרשנותם לכתובים.
במחלוקת זו נחלקו הזוג: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן והזוגות שלאחריהם.
על פי התלמוד הבבלי (סנהדרין פח:) הלל ושמאי נחלקו אך ורק בשלוש מחלוקות הלכתיות. משרבו תלמידיהם, בית שמאי ובית הלל, "שלא שימשו כל צורכן" – כלומר לא עברו הכשרה וליווי מספקים עם מוריהם, ולכן גם לא הכירו והבינו מספיק טוב את דעתם, "רבו מחלוקות בישראל, ונעשתה תורה כשתי תורות". מחלוקות אלו נותרו ללא הכרעה, אך אז:
יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א-להים חיים, והלכה כבית הלל! ()
על אף זאת ישנם מקומות בודדים בהם הלכה נותרה כבית שמאי, רובם מנויים בתחילת מסכת עדויות.
במשנה דברי בית שמאי תמיד מצוטטים לפני דברי בית הלל.
לפי הרמב"ם (הלכות ממרים, א:ד) המצב הפוליטי עם החורבן וריבוי המחלוקות, יצרו את הצורך בסיכום הלכתי יחיד ומוסכם: המשנה.
אגדת יבנה וחכמיה ונשיאות רבן יוחנן בן זכאי
לפי אגדת החורבן בתלמוד הבבלי ("תן לי יבנה וחכמיה") רבן יוחנן בן זכאי ברח מן העיר הנצורה והגיע להסכם עם אספסיאנוס שלא יפגע ביבנה.
לאחר החורבן הוא תיקן תשע תקנות הקשורות בעיקר בזכר לחורבן. מכך שכתוב בתלמוד "הלוך אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל" (סנהדרין ל"ב:) והוא מוזכר בקשר לעיירה זו עוד מספר פעמים, הסיק רב שרירא גאון באיגרתו השנייה, שאת תקנותיו תיקן רבן יוחנן ביבנה אך נדד הלוך ושוב לברור חיל, ואף הועבר או פרש מנשיאותו, שעברה לרבן גמליאל, מכיוון שזה היה צאצא של הלל, ולכן מצאצאי דוד המלך.
לאחר יבנה
תלמידי רבן יוחנן בן-זכאי ביבנה המשיכו את הוראת התורה ברחבי ארץ ישראל. תלמידיו הנודעים הם רבי אליעזר בן הורקנוס שהלך בדרכם של בית שמאי, רבי יהושע בן חנניה שהלך בדרכם של בית הלל, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. מרכזי תורה נוספים קמו בלוד שם הייתה ספריה גדולה שבה נוצרים העסיקו יהודים, וביניהם לדעת פרופ' מרן ניהוף רבי טרפון ובציפורי ובמקומות אחרים בגליל.
רבי עקיבא למד תורה מפי רבי יהושע ורבי אליעזר. הוא העמיד 24,000 תלמידים אשר נהרגו באסכרה בין פסח לפרוס עצרת.יבמות דף סב עמוד ב בזקנותו העמיד בדרום הארץ את חמשת תלמידיו הגדולים (להלן בטבלה) שנסמכו על ידי רבי יהודה בן בבא, ולאחר חורבן ביתר וגזירות אדריאנוס נשתיירו כאוד מוצל מאש. הם ייסדו ישיבות, העמידו תורה והמשיכו את הוראתה בישראל. רבי עקיבא סידר את הבסיס למשנה שלנו, עד שהתלמוד כתב שכל דברי התנאים שהובאו באופן סתמי, במשנה, בתוספתא בספרא ובספרי, הן מתורתו (אליבא דרבותיו).
+תלמידי רבי עקיבא בדרוםרבותיו הנוספיםשיבחו (לפי תנאים ואמוראים)רבי מאיררבי ישמעאל, אלישע בן אבויהחכם וסופר, מאיר עיני חכמים בהלכהרבי יהודהרבי אלעאי, רבי טרפון, חכמי יבנהחכם לכשירצה, חסיד אחד, ראש המדבריםרבי יוסירבי חלפתא, חכמי יבנה, רבי יוחנן בן נורינימוקו עמורבי שמעון(שימש את רבי עקיבא י"ג שנה)שונה הרבה ושוכח קימעא, טוחן הרבה ומוציא קימעארבי אלעזררבי יהושע, רבי טרפוןלבו כפתחו של היכל, המאושר בחכמים
בסוף תקופת התנאים חיבר רבי יהודה הנשיא (המכונה בקיצור רבי), תלמיד תלמידי רבי עקיבא, את המשנה. הוא בירר וערך וסידר, בעזרת חכמי דורו, את דברי התנאים מדורות קודמים, כך שהתקבל נוסח אחיד של המשנה שהיה מקובל על כל חכמי דורו,הסביר הרב ראובן מרגליות: בשעה שערך רבינו הקדוש משנתו בירר לו תוכניתו של ר' מאיר לסדר הלכות קצובות מבלי להרבות בעצם המשנה מדרש מקורי ההלכות, ולכל מסכת ופרק בחר מסדרי המשנה הקדומים טופס שהתאים לו ביותר, אותו הניח ליסוד, והוסיף עליו משאר קובצי משניות מה שמצא לנחוץ בכדי להמציא במקום אחד הלכה ברורה, וגם הכרעותיו והוספותיו הוא היה בהסכם בית ועדו (יסוד המשנה ועריכתה, בירורים: י.) ושימש בסיס ללימוד התורה שבעל-פה בדורות הבאים (לפי הרמב"ם, מוזכרים במשנה 128 תנאים, מהם 91 מוזכרים בעקבות הלכה שאמרו, ועוד 37 מוזכרים על עניין דרש או מעשה שעשוהקדמה לפירוש המשניות). פירושים למשנה, הלכות שאינן יסודיות,דברים שאפשר ללמוד מן המשנה אבל אחרי יגיעה, וחודשו בתוספתא ללמד איך ללמוד ולחדש מן המשנה (רמב"ם). הרחבות ונוסחים אחרים של משניות, והלכות של בני דורו של רבי, נישנו בתוספתא שערך תלמידו רבי חייא.
לשון תנאים
התנאים דיברו בלשון עברית צחה,עיין פירוש הרמב"ם למשנה תחילת מסכת תרומות הנקראת גם לשון חכמים, המתאפיינת בבהירות, דייקנות ואוצר-מילים עשיר, פרוזאית ביחס ללשון המקרא השירית (עיין בטבלה שלהלן), מושפעת מהלשון הארמית שהביאו עמם עולי בבל בתחילת ימי בית שני, וכוללת גם מילים שאולות מלשונות ארמית, יוונית, ורומית.
+לשון מקראלשון תנאיםעֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'משלי כב, דענוה מביאה לידי יראת חטאתלמוד ירושלמי שקלים ג, גתְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה'משלי ט, יכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימתמסכת אבות ג, טהַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַתהלים יט, בהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבודתלמוד ירושלמי ברכות א, בחַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵםתהלים קטז, המה הוא רחום וחנון, אף אתה תהא רחום וחנוןתלמוד ירושלמי פאה א, אמֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶםויקרא יט, לויהא הן שלך צדק ולאו שלך צדקגמרא בבא מציעא דף מט עמוד אוְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָויקרא יט, יחיהי כבוד חברך חביב עליך כשלךמסכת אבות ב, יכַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָםמשלי כז, יטנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן אש ואל ילבין פני חברו ברביםגמרא ברכות דף מג עמוד בטוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִירמשלי טז, לבאיזהו גיבור הכובש את יצרומסכת אבות ד, אטוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹמשלי טו, יזכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין – לא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהןגמרא סנהדרין דף כג עמוד אאֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶםזכריה ח, טזעל שלושה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלוםאבות א, יח
לאחר חורבן בית שני, דיברו בארץ ישראל בשלוש לשונות:
בבתי המדרש דיברו בלשון עברית, כמקובל מדורי דורות, ובהתאם לכלל שאדם חייב לומר בלשון רבו.מסכת עדויות א, ג
האליטה העירונית והמקורבים למלכות רומי דיברו, או ידעו גם לדבר, בלשון יוונית (שהתפשטה כלשון הבינלאומית של אותה תקופה).
לשון סורסית (ארמית סורית) נפוצה כלשון מדוברת אצל פשוטי העם.
חכמים בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה אלא בלשון יוונית. כשבא עקילס הגר ותירגם את התורה ליוונית לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, קילסוהפועל לקלס בלשון חכמים מקורו מלשון יוונית אותו ואמרו לו: יפיפית מבני אדם.תלמוד ירושלמי, מגילה א, ט מכאן מובנים דברי רבי יהודה הנשיא: בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקודש או לשון יוונית.גמרא בבא קמא דף פג עמוד א. פירש רש"י: הוא לשון צח וסורסי לשון נלעג הוא. אלא שלא התירו ללמד את הבנים לשון יוונית, למעט בית הנשיא, שנדרשו לכך בשל הקשר המדיני עם מלכות רומי.
רבי יהודה הנשיא השתדל לקבע את עדיפותה של הלשון העברית על פני לשונות זרות. כך, לדוגמה, תנו רבנן: קריאת שמע ככתבה (רש"י: בלשון הקודש) דברי רבי, וחכמים אומרים בכל לשון.גמרא ברכות דף יג עמוד א בבית רבי דיברו לשון עברית צחה, כמוכח מלשון המשנה, ומסיפורים על שפחתו של רבי שתלמידי חכמים למדו ממנה פירוש מילים עבריות שקודם לכן לא ידעו את פשרן.גמרא ראש השנה דף כו עמוד ב, מגילה דף יח עמוד א; תלמוד ירושלמי מגילה ב, ב. מקומה של הלשון העברית אצל התנאים בא לידי בטוי בדברי רבי מאיר: כל הדר בארץ ישראל, וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם הבא.מדרש ספרי סימן של"ג
חינוך הבנים
אנשי כנסת הגדולה הורו להעמיד תלמידים הרבה, אלא שבתחילה מי שיש לו אב (שלמד תורה) מלמדו תורה, ומי שאין לו אב לא היה למד תורה; התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, ועדיין מי שיש לו אב (החפץ שבנו ילמד תורה) היה מעלו ומלמדו, ומי שאין לו אב לא היה עולה ולמד; התקינו שיהיו מושיבין מלמדים בכל פלך ופלך ומכניסין את התלמידים כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו התלמיד ויצא. וכמעט נשתכחה תורה מישראל, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין את התלמידים כבן שש כבן שבע, ושמעון בן שטח התקין שיהיו התינוקות הולכים לבתי ספר, ושני החכמים היו בעצה אחת.גמרא בבא בתרא דף כא עמוד א, תלמוד ירושלמי מסכת כתובות דף ח עמוד יא, פירוש הקרבן עדה לירושלמי, דורות הראשונים חלק שני ע' רלג-רלד, תולדות תנאים ואמוראים חלק שני ע' 623-622. כלומר, התקינו חינוך כללי לבנים, והושיבו מלמדי תינוקות גם בערים קטנות ולא רק בירושלים ובערים הגדולות.
כעבור כמה דורות בית שמאי ובית הלל נחלקו את מי ראוי ללמוד תורה שבעל-פה. בית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבותמיוחס ועשיר, ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים.אבות דרבי נתן מהדורת שכטר, נוסחא א, תחילת פרק ג. המחלוקת נמשכה בצורה דומה עד לתקופת יבנה. רבן גמליאל היה מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. עד ליום בו חכמי יבנה העבירוהו זמנית מנשיאותו, ומינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, אז ניתנה רשות לכל התלמידים להיכנס, ונוספו מאות ספסלים לבית המדרש.גמרא ברכות דף כח עמוד א. ביאר הראי"ה קוק, שרבן גמליאל היה סובר שהאדם טבעו רע, ולפיכך כל זמן שלא נתברר שהאדם תיקן עצמו וטבעו לטוב, אל ייכנס לבית המדרש; אבל החולקים עליו היו סוברים שהאדם עשהו הקב"ה ישר, וכל זמן שלא קלקל טבעו בכל דבר פשע, הוא עלול לכל טוב וצדק, על-כן לעולם האדם כשנוטה לסבול עול תורה עומד בחזקת כשרות של מדות הגונות ואין צריך בדיקה (עין איה ד טו). כלומר, מעין מחלוקת בין חינוך אליטיסטי לבין חינוך פלורליסטי.
הרבה תנאים היו בנים של תנאים. למשל, רבי שמעון בן הסגן, רבי אלעזר ברבי צדוק, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, רבי יהודה ברבי אלעאי, רבי יוסי ברבי יהודה, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, רבי דוסתאי ברבי ינאי, חמשת בניו של רבי יוסי, רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי יהודה הנשיא בנו של רבן שמעון בן גמליאל, ועוד. ברוריה, אשתו של רבי מאיר, והאשה היחידה שחז"ל שנו הלכות בשמה,תוספתא כלים בבא קמא פרק ד (צוקרמנדל); תוספתא כלים בבא מציעא פרק א הייתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון. מאחר שלא כולם זכו לגדול בבית של תורה, רבן יוחנן בן זכאי שיבח את אמו של רבי יהושע שהייתה מוליכה עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה,תלמוד ירושלמי מסכת יבמות א, ו באומרו עליו: אשרי יולדתו.מסכת אבות ב, ח; פירוש רבי עובדיה מברטנורא שם.
אף על פי שתלמידי חכמים הוערכו לפי חכמתם, ואפילו נאמר ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ,הוריות ג, ו בכל זאת לייחוס היה מקום חשוב. כך ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, היה רבי עקיבא יושב ומצטער ואמר: לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני, אשרי אדם שזכו לו אבותיו; אשרי אדם שיש לו יתד במי להיתלות בה.תלמוד ירושלמי ברכות ד, א. רבי אלעזר בן עזריה היה דור עשירי לעזרא הסופר.
תורה ואמנות
רבים מהתנאים היו בעלי אמנות (מלאכה) לצורך פרנסתם, שלא יצטרכו לבריות, ועל מנת שלא לקבל מתנות מבני אדם ולהתפרנס מדברי תורה.עיין פירוש האברבנאל לדברי שמעיה אהוב את המלאכה (בספר נחלת אבות). אצל כל התנאים, בין תנאים בעלי אמנות, בין תנאים שתורתם אמנותם, התורה עיקר. לפיכך רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה.מסכת אבות ד, י להלן דוגמאות לתנאים בעלי אמנות:
חוני המעגל – החליק גגות או תנורים בעזרת מעגילה
הלל הזקן – חוטב עצים
נחום הלבלר
אבא חלקיה – שכיר יום בשדה
רבי חנינא בן דוסא – סתת אבנים
רבי יהושע – פחמי ועושה מחטין
שמעון הפקולי – עסק בצמר גפן
רבי מאיר – סופר סת"ם
רבי יוסי – מעבד עורות
רבי יוחנן הסנדלר
רבי שמעון השזורי – שוזר חבלים
אפרים מקשאה – שומר קישואים
והיו גם הנהגות מיוחדות של חבורות חסידים:
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה ושוהין שעה אחת לאחר תפילתן. אימתי עוסקין בתורה? אימתי עוסקין במלאכתן? אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר: על ידי שהיו חסידים הייתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה נתנה במלאכתן.תלמוד ירושלמי ברכות ה, א
אמר רבי משום עדה קדושה (חבורת תלמידי רבי מאיר שישבה בירושלים): קנה לך אמנות עם התורה. ומדוע קורא אותם עדה קדושה? ששם היו רבי יוסי בן משולם ורבי שמעון בן מנסיא שהיו משלשין היום: שליש לתורה, שליש לתפילה, שליש למלאכה. ויש אומרים: שהיו יגעין בתורה בימות החורף, ובמלאכה בימות הקיץ.קהלת רבה ט, ט.
ארץ ישראל בתקופת התנאים
בתקופה ההלניסטית יהודה הייתה במשך כמאה שנה אוטונומיה. משנת 200 לפנה"ס ארץ ישראל עברה הלניזציה, עד שבשנת 167 לפנה"ס קמה ממלכת החשמונאים, שהתקיימה כמדינה יהודית עצמאית, אך נכבשה בשנת 63 לפנה"ס על ידי הרומאים, ששלטו בה בעזרת שליטים מקומיים. בשנת 6 לספירה יהודה הפכה ל-"פרובינציה יהודה" שנשלטה על ידי נציבים רומאים שישבו בקיסריה והיו כפופים ישירות לקיסר. בהשוואה למדינה החשמונאית בשיאה, גבולותיה צומצמו מאד. רוב היהודים ישבו בשלשה אזורים:מסכת שביעית ט, ב גליל (גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריה), יהודה (ארץ יהודה: ההר והשפלה והעמק), ועבר הירדן (שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עד הים). אזורים אלו היו מוקפים בערים נוכריות, שבחלקן ישבו יהודים. המצב הדמוגרפי המורכב הביא לשאלות הלכתיות ולאבחנות הלכתיות רבות.למשל פאה ד, ט; דמאי ה, ט; עירובין ו, א; עירובין ח, ה; עבודה זרה א, ו-ח; עבודה זרה ד, יא; מכשירין ב, ה-י; תוספתא דמאי פרק ו, תוספתא כתובות יב, יב; תוספתא עבודה זרה ג, ה. למרות הקשייים ביישוב הארץ, נאמר בתוספתא: ישרה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ולא בחו"ל אפילו בעיר שכולה ישראל.תוספתא עבודה זרה ה, ב
מסעות תנאים לרומי
לאחר חורבן בית שני ולאחר מרד בר-כוכבא, גדולי התנאים: רבי אליעזר, רבי יהושע, ורבן גמליאלתלמוד ירושלמי סנהדרין ז, יג; בראשית רבה יג, ט; דברים רבה ב, כד; או רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבאשמות רבה פרשה ל, ספרי עקב מג; גמרא מכות דף כד עמוד א; או רבי שמעון בן יוחאי ועמו רבי אלעזר ברבי יוסיגמרא מעילה עמוד יז דף ב; היו נוסעים לרומי לבטל גזירות ולהמתיק דינים.
אגב נסיעתם, היו משיבים לשאלות מחוכמות של הקיסר או של חכמי רומי; מתווכחים עם מינים; משיבים לרבי מתיא בן חרש, תנא שהקים שם ישיבה, תשובות בהלכה; נפגשו עם חבר פילוסוף; ועסקו בפדיון שבויים.
היחסים עם רומי התהפכו והוטבו משמעותית בתקופת רבי יהודה הנשיא, כשאנטונינוס, קיסר רומי, נהיה תלמידו.
על תורת התנאים
דרכי תלמודם
התנאים פסקו הלכה לפי דינים שנאמרו להם הלכה למשה מסיני ואין להם ראיה מהכתובים, ודינים שיש להם רמז בכתוב והם פירושים מקובלים מימי משה ואפשר להוציאם מהכתוב בסברא, ודינים שהוציאו על דרך הסברא ונפלו בהם מחלוקת ונפסק הדין בהם על פי הרוב, וגזרות שנגזרו בכל דור ודור לעשות סייג לתורה, ודינים ותקנות שנעשו בדרך הסכמה בדברים הנהוגים בין בני אדם שאין בהם תוספת מצווה ולא גרעון וקראום תקנות ומנהגים.האברבנאל, הקדמה לספר נחלת אבות
דרך פירוש התורה שבכתב הייתה בדרישת דרשות מהפסוקים על פי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, או דרישת מילים ואותיות מיותרות. למשל, נחמיה העמסוני ושמעון העמסוני דרשו את כל הפעמים בתורה בהם מופיעה המילה "את", ולמדו מכל "את" דין נוסף שהכתוב בא ללמדנו ברמז. היו תנאים שהקפידו לדרוש את התורה בדקדוק רב. כך נאמר על רבי עקיבא, מגדולי התנאים, שהיה דורש על כל קוץ וקוץ שבתורה תילי תלים של הלכות.
התנאים היו המנהיגות הרוחנית של העם היהודי, כך התגבשה הלכה המבוססת על התורה שבעל פה עד ימינו.על דרכי לימוד של התנאים, עיין לדוגמה ראש השנה ב, ח-ט; נזיר ז, ד; בבא קמא ב, ה; בבא קמא ח, ו; עדויות א, יב-יג; כריתות ג, ז-י; נידה ד, ו; נידה ו, יד; מכשירין ו, ח; ידיים ד, ג-ד
מעלת התנאים
במדרש ספרי יש השוואה בין משה רבנו לבין שלושה מגדולי התנאים (המסוכמת בטבלה הבאה):מדרש ספרי על דברים לד, ז
+מ' שנים ראשונותמ' שנים אמצעיותמ' שנים אחרונותמשההיה במצריםהיה במדייןפירנס את ישראלהלל הזקןהיה בבבלשימש חכמיםפירנס את ישראלרבן יוחנן בן זכאיעסק בפרגמטיאשימש חכמיםפירנס את ישראלרבי עקיבאהיה רועה צאןלמד תורהפירנס את ישראל
משה רבנו היה עניו מאוד מכל האדם,במדבר יב, ג ובעקבותיו שלושת התנאים – הלל, רבן יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא, היו ענווים. על הלל אמרו חכמים: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי.גמרא שבת דף ל עמוד ב, דף לא עמוד א רבן יוחנן בן זכאי לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם.גמרא סוכה דף כח עמוד א. וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו. ורבי עקיבא היה מעביר על מידותיו.לא מקפיד על אנשים. גמרא תענית כה עמוד ב. על רבי יהודה הנשיא נאמר במשנה: משמת רבי, בטלה ענוה ויראת חטא.סוטה ט טוכלומר, מידתם הכללית של גדולי התנאים הייתה מידת הענווה.כיוצא בזה גדולתם של בני בתירא שוויתרו על נשיאותם, רק בשביל הלל הזקן, שמצאו בו ידיעת דין אחד שנעלם מהם. ורבן גמליאל שביום בו הדיחוהו מנשיאותו וביטלו את הסדרים ומה שהנהיג בבית המדרש, לא הרגיש עצמו מדוכא ומבוייש, אלא קיבל עליו נשיאותו של הבא במקומו, והיה כפוף לפניו, ולא מנע עצמו מבית המדרש, אלא ונשא ונתן בהלכות שנשאלו בבית המדרש בדעה צלולה ובמנוחת הנפש (הרב יוסף יהודה לייב בלוך, שערי דעת, תלמיד חכם)
אמר ר' יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית.גמרא מסכת עירובין דף נג עמוד א מסבירה הגמרא שראשונים הכוונה לרבי עקיבא, אחרונים לתלמידו רבי אלעזר בן שמוע, ויש אומרים ראשונים הכוונה לרבי אלעזר בן שמוע, ואחרונים לרבי אושעיא (רבו של ר' יוחנן). כלומר, תוך שניים-שלושה דורות חכמת התנאים הלכה וחסרה עד שדבריהם היו כמעט כספר חתום לחכמי ישראל האמוראים. ורבי יהודה הנשיא, תלמידו של רבי אלעזר בן שמוע, חיבר המשנה כי הבין שמתמעטים הלבבות.על מידותיו ומעלתו של כל תנא ותנא, עיין מסכת אבות ב, ח; אבות דרבי נתן פרק י"ח, משנה סוטה ט, טו; תוספתא סוטה פרק ט"ו; תלמוד ירושלמי סוף מסכת סוטה, גמרא סוטה דף מט עמוד ב, גמרא גיטין דף סז עמוד א; איגרת רב שרירא גאון.
ספרות התנאים
מסכת אבות כוללת תמצית עיקרית של אמרי חכמה ומוסר של התנאים, ואמרים נוספים מצויים באבות דרבי נתן, ומפוזרים בשני התלמודים (תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי). הלכות התנאים מצויות במשנה, בתוספתא, ומפוזרות בשני התלמודים. דיונים הלכתיים ומדרשים מצויים במקצת במשנה ובתוספתא, ובאופן נרחב בשני התלמודים, וכן במדרשי ההלכה (מכילתא דרבי ישמעאל, ספרא, ספרי, ספרי זוטא במדבר, מכילתא דרבי שמעון). סיפורי מעשה (אגדות והגדות) מצויים במקצת במשנה ובתוספתא, ובאופן נרחב בשני התלמודים, וגם במדרשי רבה.
מאמרים מקיפים על תולדות חייו של כל תנא, מידותיו, אבותיו, רבותיו, הלכותיו, מעשיו, מאמריו, משפחתו, ותלמידיו, מצויים בספרים "תולדות תנאים ואמוראים" מאת הרב אהרן הימן.
סדר דורות התנאים
להלן סדר דורות התנאים (בראש כל דור נשיאו ולאחריו חכמיו הבולטים).
דורות תנאים בתקופת בית שני
דור ראשון
שמעון הצדיק
רבי דוסא בן הרכינס – על פי המסורת, האריך ימים עד לדור שני של תנאים שלאחר חורבן הבית
דור שני
אנטיגנוס איש סוכו
רבי אלעזר בן חרסום
דור שלישי
יוסי בן יועזר איש צרדה
יוסי בן יוחנן איש ירושלים
דור רביעי
יהושע בן פרחיה
נתאי הארבלי
יוחנן בן מתתיהו כהן גדול
דור חמישי
יהודה בן טבאי
שמעון בן שטח
יהושע בן גמלא
חוני המעגל
אליהועיני בן הקוף
דור שישי
שמעיה
אבטליון
עקביא בן מהללאל
רבי מיאשה
חנן
אדמון
דור שביעילפי הרמב"ם. האברבנאל מחלק את הדור הזה לשלשה דורות לפי הנשיאות.
הלל הזקן
שמאי הזקן
מנחם
רבי יהודה בן בתירא
רבי יוחנן בן בגבג
רבי נחוניה בן הקנה
בבא בן בוטא
רבן גמליאל הזקן
נחום הלבלר
דורות תנאים מחורבן בית שני ואילך
דור שראה את חורבן בית שני – תנאים ראשונים:
רבן שמעון בן גמליאל הזקן
רבן יוחנן בן זכאי
רבי אליעזר בן יעקב
רבי צדוק
רבי אלעזר ברבי צדוק
רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול
רבי חנינא סגן הכהנים
רבי חנינא בן דוסא
דור תלמידי רבן יוחנן בן זכאי – תנאים שניים:הרמב"ם כולל את רבן גמליאל ואת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי בכלל הדור שראה את החורבן.
רבן גמליאל דיבנה
רבי יהושע בן חנניה
רבי יוסי הכהן
רבי אליעזר בן הורקנוס
רבי אלעזר בן ערך
רבי שמעון בן נתנאל
רבי טרפון
נחום איש גמזו
שמעון הפקולי
דור מרד בר כוכבא – תנאים שלישיים:האברבנאל כולל את הדור הזה עם דורו של רבן גמליאל דיבנה.
רבי עקיבא מהרוגי מלכות
רבי ישמעאל
רבי אלעזר בן עזריה
רבי יוחנן בן נורי
רבי יוסי הגלילי
רבי אלעזר חסמא
רבי חנינא בן תרדיון
רבי יהודה בן בבא
רבי אלישע בן אבויה
שמעון בן זומא
שמעון בן עזאי
רב המנונא סבא – אינו מוזכר במשנה ובתלמוד, אלא בספר הזוהר
רב ייבא סבא (גם "סבא דמשפטים") – אינו מוזכר במשנה ובתלמוד, אלא בספר הזוהר
דור שלאחר המרד – תנאים רביעיים:
רבן שמעון בן גמליאל השני
רבי נתן
רבי מאיר
רבי יהודה בר אילעאי
רבי יוסי בן חלפתא
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), לו מיוחס ספר הזוהר
רבי אלעזר בן שמוע מהרוגי מלכות
רבי יהושע בן קרחה
רבי יוחנן הסנדלר
רבי יעקב
דור חותמי המשנה – תנאים חמישיים:
רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה
רבי יוסי ברבי יהודה
רבי ישמעאל ברבי יוסי
רבי אלעזר ברבי שמעון
רבי שמעון בן אלעזר
סומכוס
איסי בן יהודה
רבי יוסי בן משולם
רבי שמעון בן מנסיא
רבי פינחס בן יאיר
ראו גם
משנה
תוספתא
בית הלל ובית שמאי
תקנות אושא
חכמי יבנה ברומא
סדר תנאים ואמוראים
התקופה ההלניסטית בארץ ישראל
התקופה הרומית בארץ ישראל
לקריאה נוספת
גאונים וראשונים
אגרת דרבינו שרירא גאון, בעריכת אהרן היימאן, חלק א', בהוצאת "קריה נאמנה", ירושלים תשכ"ז.
רמב"ם, הקדמה לפירושו למשנה, ב-'משנה עם פירוש הרמב"ם' (בעריכת הרב יוסף קאפח), סדר זרעים, עמ' ט–לא, מוסד הרב קוק: ירושלים תשכ"ג.
יהודה בן קלונימוס משפיירא, יחוסי תנאים ואמוראים, אותיות ב–ט, בעריכת הרב יהודה לייב פישמן מימון, מוסד הרב קוק: ירושלים תשכ"ג.
יהודה ב"ר קלונימוס ב"ר מאיר משפירא, ערכי תנאים ואמוראים, אות י, חלק א–ב, ברוקלין, ניו-יורק: מי"ה בלוי תשנ"ד.
המאירי, פתיחה לפירוש מסכת אבות, ב-"ספר בית הבחירה על מסכת אבות", עמ' 30–60, ירושלים – ניו יארק, תש"ד.
דון יצחק אברבנאל, נחלת אבות (בעריכת אורן גולן), אשקלון תשע"ג (2013).
ספרי מחקר ותולדות ראשונים
אברהם זכות, ספר יוחסין השלם, ירושלים תשכ"ג.
נחמן קרוכמל, מורה נבוכי הזמן, שער י"ג, לעמבערג 1851.
יעקב בריל, מבוא המשנה, כולל תולדות גדולי התורה מימות עזרא עד סוף המשנה ודרכי למודיהם, פרשבורג תרל"ו.
יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק שני שלישי ורביעי, ירושלים תשכ"ו.
זאב יעבץ, ספר תולדות ישראל, חלק רביעי חמישי וששי (מראשית נשיאות רבן יוחנן בן זכאי עד אחרית ר' יהודה נשיאה), אחיעבר: ירושלים-תל אביב תרצ"ג–תרצ"ו.
זכריה פרנקל, דרכי המשנה, עמ' 1–208, ליפסיא תרי"ט.
חיים הירשנזון, איזו היא משנה, ירושלים תר"ן.
דוד צבי הופמן, המשנה הראשונה ופלוגתא דתנאי, ברלין תרע"ד.
דוד צבי הופמן, לחקר מדרשי התנאים, בתוך "מסלות לתורת התנאים", תל אביב תרפ"ח.
אהרן היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, בשלושה חלקים, לונדון תר"ע.
רב צעיר, תולדות ההלכה, חלק רביעי, ניו-יורק תש"י.
ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פולין תרצ"ג.
שמואל שרירא, תולדות הספרות התלמודית, תל אביב: השכלה לעם, תרצ"ז.
יעקב נחום הלוי אפשטיין, מבואות לספרות התנאים: משנה, תוספתא ומדרשי-הלכה, בעריכת עזרא ציון מלמד, ירושלים: תשי"ז.
ספרים משנים אחרונות
עזרא ציון מלמד, מבוא לספרות התלמוד, עמ' 6–47, הוצאת "קריית ספר", ירושלים תשי"ד.
שמואל קלמן מירסקי, מבואות למשנה, ירושלים תשכ"ה.
חנוך אלבק, מבוא למשנה, ירושלים: מוסד ביאליק תש"ך.
חנוך אלבק, מחקרים בברייתא ובתוספתא וביחסן לתלמוד, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תש"ל.
בנימין דה-פריס, מבוא כללי לספרות התלמודית, עמ' 25–63, סיני: תל אביב תשכ"ו.
טוביה גוטמן, המשל בתקופת התנאים, בהוצאת "אביר יעקב", ירושלים ת"ש.
אברהם ביכלר, מחקרים בתקופת המשנה והתלמוד, מוסד הרב קוק: ירושלים תשכ"ח.
יחזקאל כהן, פרקים בתולדות תקופת התנאים, מח' לתרבות תורנית משרד החינוך והתרבות, ירושלים תשל"ח.
שמא פרידמן, לתורתם של תנאים: אסופת מחקרים מתודולוגיים ועיוניים, ירושלים: מוסד ביאליק תשע"ג (2013).
יעקב ח' חרל"פ, ארץ ישראל במשנתם של תנאים ואמוראים, יד הרב נסים, ירושלים תשס"ד.
מאיר מיארה, עריכת המשנה, התוספתא והתלמוד, עמ' 26–454, ירושלים תשע"ד.
יהושע וייסטוך, רועה עדרו, מנהיגות וניהול בתקופת המשנה ובראשית ימי התלמוד, הוצאת ראובן מס 2018.
קישורים חיצוניים
תנאים - יצירתם, באנציקלופדיה יהודית "דעת".
תנא, באנציקלופדיה יהודית "דעת".
ספרים מקוונים
אהרן הימן, ספר תולדות תנאים ואמוראים:
חלק ראשון א-ח
חלק שני ח-כ
חלק שלישי כ-ת
מאמרים
נח עמינח, על תולדות מחקר מקורות המשנה, באתר דעת
שמואל שרירא, תולדות הספרות התלמודית, באתר פרויקט בן-יהודה
משה לייב ליליינבלום, פעולות נשיאי ישראל בזמן הבית השני, באתר פרויקט בן-יהודה
יוסף קלוזנר, החיים הכלכליים בישראל בימי בית שני, באתר פרויקט בן-יהודה
משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, באתר פרויקט בן-יהודה
שיעורים
תקופת התנאים לפני חורבן הבית, תקופת מרד בר כוכבא והתנאים שאחרי חורבן הבית, המשנה ופסיקת ההלכה, שיעורים של הרב אורי שרקי מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה - התשסח, אתר מכון מאיר.
הערות שוליים
*
קטגוריה:חז"ל
קטגוריה:תקופות בתולדות עם ישראל
קטגוריה:תקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:תולדות עם ישראל
קטגוריה:יהדות בתקופת בית שני | 2024-10-17T21:12:55 |
רבי יוחנן בן זכאי | הפניה רבן יוחנן בן זכאי | 2011-04-08T13:47:59 |
קרן המטבע הבין לאומית | הפניה קרן המטבע הבין-לאומית | 2022-06-11T13:32:37 |
קרן המטבע הבינ"ל | הפניה קרן המטבע הבין-לאומית | 2022-06-11T13:32:48 |
תומאס מאן | פאול תומאס מאן (בגרמנית: Paul Thomas Mann; 6 ביוני 1875, ליבק, גרמניה – 12 באוגוסט 1955, ציריך, שווייץ) היה סופר, מסאי ומחזאי גרמני. נודע בעיקר בנובלות וברומנים הריאליסטיים והאירוניים שלו, המספקים תובנות אנושיות אוניברסליות וחדירה עמוקה לתודעתו של האמן. נחשב לאחד הסופרים החשובים ביותר בתולדות הספרות הגרמנית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 1929, פרס גתה מטעם גרמניה המערבית (בפרנקפורט אם מיין) ומטעם גרמניה המזרחית (בוויימאר), שניהם ב-1949, ופרס שילר לשנת 1955.
ביוגרפיה
1875 עד 1913
ילדות ונעורים
שמאל|ממוזער|250px|תומאס מאן בן 6, בשנת 1881
שמאל|ממוזער|250px|תומאס מאן בחליפת מלח בשנת 1884
פאול תומאס מאן נולד ב-6 ביוני 1875 בליבק שבצפון הקיסרות הגרמנית (היום בגרמניה). אביו, תומאס יוהאן היינריך מאן, שהיה סוחר תבואה גדול, נבחר לסנאט של עיר הרפובליקה ליבק וכיהן כסגן ראש העיר. אמו, יוליה דה סילווה ברוהנס, נולדה בריו דה ז'ניירו, והיגרה לגרמניה בגיל שבע. היא הייתה בתו של גרמני בעל מטעים בברזיל שנשא לאישה מסטיסה. היא ניגנה בפסנתר ובמנדולינה. בנה תומאס נחשף למוזיקה בזכותה וירש ממנה את טעמו המוזיקלי.
מאן היה נער שקט. בשעשועיו העדיף להתעסק בחנות המסחר של אביו על פני משחקים צבאיים שהיו רווחים בתקופה שבה הזיכרון הקולקטיבי עדיין היה נתון לניצחון במלחמת צרפת–פרוסיה. מאן למד במגמה הריאלית בבית ספרו, אך תיעב את לימודיו והישגיו היו נמוכים. הוא לא היה תלמיד שקדן במיוחד, ואת רוב השכלתו רכש בעצמו. בעיקר הושפע מכתביהם של גתה, ניטשה ושופנהאואר.
עם התעוררותה של הספרות האופוזיציונית הגרמנית החדשה התחיל מאן לברר, בסיועו של הסופר לעתיד אוטו גראוטוף , את בעיות הנטורליזם והאימפרסיוניזם. מפגש זה, שהתקיים לפני תום לימודיו, עיצב בהמשך את כתיבתו כמודרנית וכריאליסטית.
לאחר מות אביו בשנת 1888, ולאחר סגירת בית המסחר ומכירת בית האצילים שגרו בו בליבק, העתיקה המשפחה את מושבה למינכן בשנת 1893. מאן נשאר עוד זמן-מה בליבק כדי לסיים את לימודיו בבית הספר, והתרחק ממשפחתו. הוא נותר לבדו בעיר, שכן מאז מות האב התרופפו היחסים בין משפחתו לשאר בני העיר. חוויה זו הטביעה את חותמה על מאן הצעיר, שגם בהמשך נאלץ לנדוד פעמים רבות ולהתנתק מסביבתו הטבעית. עם סיום שנת הלימודים עזב את ליבק והצטרף למשפחתו במינכן. מעברי מקום אלו באו לידי ביטוי בספרו "בית בודנברוק", שבו נע הציר המרכזי בין ליבק למינכן.
בהשפעת אחד ממקורבי אמו התקבל מאן כפקיד בחברת ביטוח, ובו בזמן נרשם לאוניברסיטת מינכן כהכנה לקריירה עיתונאית. כפקיד פרסם את הנובלה הראשונה שלו "נפילה" בכתב העת "החברה" (Die Gesellschaft). נובלה זו, שהיו בה מסימני הנטורליזם המאוחר, מגלה את סגנונו של מאן, את צורת הכתיבה המיוחדת שלו, ואת פעולת הסיום שיש בה אכזבה ברוח הסופר הצרפתי גי דה מופסאן. נובלה זו, שמאן לא מצאה לעתיד ראויה להיכלל בכל כתביו, הקסימה את המשורר ריכארד דהמל עד כדי כך שהביע את התפעלותו והתרגשותו במכתב למאן: "כה מעטים כיום המשוררים היודעים לעצב חוויה בפרוזה פשוטה ומלאת-נפש".
דהמל הזמין את מאן לשלוח לו מיצירותיו האחרות לפרסום בכתב העת האמנותי "פאן" (Pan) שעמד לצאת בעריכתו, אלא שמאן החליט ללמוד תחילה את מלאכת הכתיבה לפני שייעשה לסופר של ממש.
קריירה ספרותית מוקדמת
שמאל|ממוזער|250px|תומאס מאן (יושב) ואחיו, הסופר היינריך מאן, בתקופת כתיבת "בית בודנברוק", 1900
בתחילת דרכו התמקד בכתיבת סיפורים קצרים במקביל ללימודיו באוניברסיטת מינכן ולעבודתו בחברת הביטוח. הוא פרסם את קובץ הנובלות הראשון שלו "אדון פרידמן הקטן", שכלל בין היתר את הסיפורים "התשוקה לאושר" ו"לואיזכן". הסיפורים הליריים נבנו על פי המסורת הסקנדינבית. כבר כאן הורגשה השפעתו של ניטשה על מאן ועל כתיבתו. הסיפורים עסקו בעיקר באנשים שאינם יודעים לחיות כהלכה ושנולדו עם ליקוי כלשהו שחיבל ביכולותיהם. סיפורים אלו שיקפו במידה רבה את הלך רוחו של מאן באותה תקופה.
בשנת 1897 ערך מאן מסע לאיטליה, והצטרף אל אחיו, הסופר היינריך מאן, ששהה כבר ברומא, ולבסוף השתכן בוונציה. מאיטליה הביא עמו חזרה לגרמניה כתב יד עבה של רומן, שהתחיל בכתיבתו ברומא וסיים את כתיבתו במינכן כעבור שלוש שנים. בשנת 1901 פורסם הרומן, שלימים נקרא "בית בודנברוק". הרומן מגולל את קורותיהם של ארבעה דורות לבית בודנברוק – משפחה של סוחרים עשירים ורמי יחס בגרמניה של המאה ה-19. פרשת שקיעתה האיטית של המשפחה נהפכת בידיו של מאן לפרשת שקיעתו של עולם שלם – גסיסתה של הנפש האירופית, שדווקא משעה שהגיעה אל פסגת העידון הרוחני איבדה את רצון החיים.
רומן זה, שהיה לסאגה בת שבע-מאות עמודים, ביסס את מעמדו של מאן כאחד הסופרים החשובים של המאה ה-20. "בית בודנברוק" הוא רומן ריאליסטי שזכה להערכה רבה, ויש המחשיבים אותו ל"אחרון הספרים הקלאסיים". מכירותיו חסרות התקדים הציבו אותו בראש רשימת רבי המכר הגרמניים.
כעבור שנתיים, בשנת 1903, פרסם את קובץ הסיפורים "טריסטאן", ואת הסיפור "טוניו קרגר" שזכה להצלחה רבה. בסיפור מציג מאן את דמותו של טוניו קרגר, אמן מיוסר שנאלץ לצפות בחיים מרחוק במקום לקחת בהם חלק. הסיפור נכתב בהשפעת הרומן "נילס לינה" מאת ינס פטר יעקבסן. הסיפור "טריסטאן" הוא נוסח סיפורי חדש של מאן לאגדת טריסטן ואיזולדה. בקובץ נכלל גם הסיפור "ארון הבגדים", שנכתב ברוחו של הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן. ב-1904 פרסם מחזה בשם "פיורנזה" (Fiorenza) שזכה להצלחה מסוימת. זהו המחזה היחיד שכתב מאן מימיו.
חייו הפרטיים
שמאל|ממוזער|250px|משפחת מאן בשנת 1909. אריקה וגולו יושבים. התינוקת שבידי קטיה היא מוניקה
בשנת 1905 נישא מאן לקטיה פרינגסהיים, בתם של הדוויג דוהם ואלפרד פרינגסהיים , שניהם יהודים מתבוללים. האב אלפרד פרינגסהיים נמנה עם המתמטיקאים החשובים בזמנו בגרמניה. האם הדוויג דוהם הייתה סופרת ולוחמת לזכויות האישה, ואחת התאורטיקאיות הפמיניסטיות הראשונות שיחסה התנהגויות שהן ספציפיות למין לא לדטרמיניזם ביולוגי, אלא לסוציאליזציה.
באותה שנה נולדה בתם הראשונה אריקה (1905–1969) ולאחריה קלאוס (1906–1949, התאבד), גולו (1909–1994), מוניקה (1910–1992), אליזבת (1918–2002) ומיכאל (1919–1977, התאבד).
בשנת 1911 נסעו בני הזוג לנופש בוונציה. באותו הזמן התרחשו כמה מקרים של מגפת כולרה בעיר, והדבר הוסתר על ידי השלטונות. במהלך החופשה פגשו משפחה פולנית ששבתה את לבו של מאן. כל פרטי המקרה, לרבות סיפורה של המשפחה הפולנית, הובאו על ידי מאן בנובלה "מוות בוונציה" שראתה אור ב-1912. "מוות בוונציה" נחשבת למעולה שבנובלות של מאן ולאחת מפסגות הסיפורת של המאה ה-20. דמותו של גיבור העלילה, אשנבאך, נבנתה על פי דמותו של המלחין גוסטב מאהלר, שהיה נערץ על מאן ונטה למות בעת כתיבת הנובלה.
ב-1912 חלתה קטיה בשפעת ונאלצה להתאשפז בסנטוריום (בית הבראה) בדאבוס שבשווייץ. מאן התאכסן במשך כשלושה שבועות בפנסיון קטן ליד הסנטוריום. שם, בשנת 1913, התחיל בכתיבת רומן האידאות "הר הקסמים", שאותו סיים בשנת 1924.
1914 עד 1929
מלחמת העולם הראשונה
בתקופת מלחמת העולם הראשונה בלט מאן ככותב מסות. מסתו הארוכה, "פרידריך והקואליציה הגדולה" (Friedrich und die große Koalition), וכרך ה"בחינות של אדם בלתי-פוליטי" (Betrachtungen eines Unpolitischen) מכילים את תמצית של השקפותיו הפוליטיות השמרניות בתקופת מלחמת העולם. לפי תורתו של מאן, מוטב היה לגרמנים להניח למאורעות לשלוט כחפצם מאשר לשאוף לשנות אותם כל הזמן. מאן לא נסחף אחרי התלהבות העם לצאת למלחמה, אם כי תמך בה דה פקטו. לשיטתו, על גרמניה היה לשמור על מסורתה ההומניסטית גם במלחמה.
ב-26 באוגוסט 1914 כתב מאן למו"ל שלו שזמן רב הוא חש "צורך מוסרי ופסיכולוגי" במלחמה כזו, ובתחילת 1915 כתב מאמר בו הביע את השקפתו שהמלחמה הזו היא הזדמנות לטהר את הנפש מה"חומרנות" וה"רקק האינטלקטואלי" של "עולם השלום הנורא". ב-1916 עדיין טען בזכות המלחמה, כי היא מבשרת "סינתזה מיסטית בין כוח לרוח".
מאן הבלתי פוליטי גיבש את דעתו במלחמה כדמוקרט רפובליקאי. לדעתו, הרפובליקה היא האחדות העממית של מדינה ותרבות, וצורת הדמוקרטיה אינה מעלה ואינה מורידה כל עוד היא פועלת בהתאם לעקרונות הומניסטיים. בהזדמנויות אחרות טען שהדמוקרטיה היא עניין "לא-גרמני". מאן מתח ביקורת קשה על התעמולה של מדינות ההסכמה, שסיווגו את הגרמנים כעם ברברי. הוא התייחס למלחמה כקונפליקט רוחני יותר מאשר כשדה קטל מדמם. בשל תמיכתו במלחמה נותקו היחסים בין מאן לאחיו, הסופר היינריך מאן, שהיה בעל דעות פציפיסטיות.
רפובליקת ויימאר
שמאל|ממוזער|250px|מאן במלון אדלון שבברלין בתקופת רפובליקת ויימאר, 1929
לאחר המלחמה שב מאן לעיסוקיו הספרותיים. בשנת 1918 פרסם את הנובלה "אדם וכלבו" ואת "השיר על הילד הקטן". במהלך זמן זה עבד על הרומן "הר הקסמים" (1924), שכתיבתו ארכה שבע שנים. ב"הר הקסמים" תופס מאן את דמותה הרוחנית של תרבות אירופה בתחילת המאה ה-20 ומעבירה אל תוך האווירה של סנטוריום שווייצרי. הרומן נכתב בהשראת רומן החניכה המפורסם של גתה "וילהלם מייסטר", וברוח מפנה המאה העשרים.
בשנת 1918 קיבל מאן תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בון.
המסות הביקורתיות שכתב באותה תקופה לא נסבו עוד על מלחמת העולם הראשונה או על אופן גיבושה של המדינה החדשה, אלא על סופרים שאליהם הרגיש קרבה רוחנית כדוגמת נובאליס, היינה, וולט ויטמן, תיאודור פונטאנה, הנריק איבסן, טולסטוי, ג'וזף קונראד, אנדרה ז'יד ועוד. בסיפור "טירוף מערכות וסבל מוקדם" (1925) מתאר מאן באירוניה מלנכולית את המבוכה המוסרית שבאה בעקבות הכאוס של שינוי הערכים באירופה. הנובלה "מאריו והקוסם" (1929) נכתבה כניסיון מודע ומכוון להתחקות על טבעו של הפשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות היפנוזת ההמונים העומדים ביסודו. הנובלה, שנכתבה לפני עליית הפשיזם, התגלתה כנבואית שכן מאן רמז בה שאין להיאבק בפשיזם אלא באמצעות מאבק אלים.
פרס נובל לספרות
שמאל|ממוזער|250px|דיפלומת הנובל של מאן. ברקע מצוירים קווי הנוף של ליבק, עיר הולדתו, שבה מתרחשת עלילת ספרו "בית בודנברוק", אשר בגינו זכה בפרס.
שמאל|ממוזער|250px|מאן וקטיה בסטוקהולם ביום הענקת הפרס. 10 בדצמבר 1929
בשנת 1929, 29 שנים לאחר סיום כתיבת הרומן הראשון שלו "בית בודנברוק", זכה תומאס מאן בפרס נובל לספרות:
לדעת אשתו של מאן, הזכייה בפרס נובל לא הייתה מתרחשת אילולא פורסם "הר הקסמים", וכך כתבה בספרה:
בנאום הזכייה שלו הקדיש מאן את הפרס "לבני עמי ולארצי הפגועה." הדברים נאמרו לפני עליית הנאציזם, ובזמן שמצבה של גרמניה היה בשפל חסר תקדים. בכך חזר מאן על המוטיבים שהדריכו אותו בזמן מלחמת העולם הראשונה והוצגו בפני הקהל הרחב כבר אז במסותיו.
1930 עד 1937
בארץ ישראל
שמאל|ממוזער|200px|מאן בשווייץ, 1937. צילם: קארל ואן וכטן
במהלך עבודתו על הרומן "יוסף ואחיו", ביקר מאן במצרים ובארץ ישראל במרץ 1930, שנה לאחר קבלת פרס נובל לספרות שהקנה לו מוניטין בינלאומיים. במסע הפליגו מאן וקטיה לאורך הנילוס עד אסואן, שם ראה כל שביקש לראות לצורך המשך כתיבת הרומן. ממצרים נסעו מאן ואשתו לארץ ישראל, אולם עוד בקהיר חלתה קטיה בדיזנטריה ונשארה זמן מה בבית חולים במצרים. מאן נסע לבדו לארץ ישראל, שכן התחייב להרצות בירושלים. כעבור זמן מה חלה גם הוא וסבל בעיקר משלשול חמור ומכאבי בטן עזים. כאשר הצטרפה קטיה למסע נאלצה לשהות בבית החולים הגרמני בירושלים בשל מחלתה. לאחר זמן מה הצטרף אליה גם מאן עקב מחלתו.
בבית החולים ביקר אותו הסופר ר' בנימין כנציג אגודת הסופרים העברים. ממיטת חוליו סיפר מאן, שהיה תשוש לגמרי, שהתרשם עמוקות מן המעט שהספיק לראות. בירושלים שמע על האוניברסיטה העברית הצעירה מפי יהודה לייב מאגנס, ובסוד הספרייה הנבנית הביא אותו שמואל הוגו ברגמן. הוא ביקר גם בקיבוץ קריית ענבים ובתל אביב, שאותה תיאר כ"עיר ובה רחובות יפים וטכניקה אירופית", ונפעם למראה "שוטר, נהג וראש עיר, גם סופר ומנקה רחובות שיהודים הם, יהודים הדוברים וכותבים עברית, עוסקים בספורט והולכים לאופרה עברית". ובכל זאת נותרה בבני הזוג תחושה של החמצה. גם המפגש המיועד עם ביאליק לא יצא אל הפועל.
התנגדות לנאצים
שמאל|ממוזער|250px|מאן מאזין למוזיקה. 1932
בבחירות לרייכסטאג של שנת 1930 הגדילו הנאצים משמעותית את כוחם. מאן, שהביע דאגה מעליית המפלגה הנאצית, נשא ב-17 באוקטובר 1930 נאום באולם בטהובן בברלין, שהוכר בהיסטוריה בשם "הפנייה הגרמנית" (Deutsche Ansprache. Ein Appell an die Vernunft). מאן כינה את הנציונל-סוציאליזם "גל ענק של ברבריות אקסצנטרית וגסות-רוח פרימיטיבית של דמוקרטיית ההמונים" וכן "עווית-המון, שאון-אורוות, הללויה ועוד כהנה וכהנה חזרות מונוטוניות על סיסמאות, עד שכולם מעלים קצף מפיהם". הוא תהה על מקורותיה של תופעה זו, ושאל האם "המודל של צייתנות פרימיטיבית, טהורת-דם, פשוטת לבב ותבונה, אחידת שורות, כחולת עיניים וכנועה, הפשטנות הלאומית המושלמת הזו" יכול להתממש ב"עם מתורבת, בשל ורב ניסיון כמו העם הגרמני".
במהלך ההרצאה הסתננו לתוך הקהל, שהורכב ברובו מרפובליקנים וסוציאל-דמוקרטים, מספר פעילים נאצים ובראשם המחזאי האוסטרי ארנולט ברונן. תומכי הנאצים ניסו להפריע למהלך הנאום בקריאות ביניים כדי שייאלצו לפזרו, אך לא עלה בידם להפסיקו. בסיום ההרצאה הגיעו מספר התרעות על התנקשות מתוכננת במאן, ועל כן הוא חמק מהמקום דרך יציאה סודית בעזרת ידידו, המנצח היהודי ברונו ולטר. למחרת פרסם עיתון נאצי תצלום מגמתי מהאירוע, שבו נראה הקהל מפנה את עורפו למאן, ובתחתית התמונה נכתב "תומאס מאן מרצה". הכתבה הוכתרה בכותרת: "אויב הנאצים". תומאס מאן נמנה עם המתנגדים הבולטים והחשובים ביותר של הנאציזם, אך קריאותיו בנושא זה הדהדו מבלי שהשפיעו.
תומאס ואחיו היינריך מאן, היו מהסופרים החשובים הבודדים שהתייצבו מול הנאצים, בניגוד לסופרים אחרים שלא העזו לעשות זאת. בקיץ 1932 שהה מאן בבית נופש בעיירה נידה שבליטא, שם המשיך לכתוב את הרומן "יוסף ואחיו". באותה תקופה התרחשו מספר תקריות בין חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה למפלגה הנאצית בפוטמקה שבשלזיה. הנאצים רצחו מספר פעילים סוציאל-דמוקרטים שהתנגדו להם והשפילו אחרים. לאחר המקרה שיגר היטלר מברק ברכה לרוצחים ובו כינה אותם "ידידים שלי" ואף נשבע להם שבועת אמונים. בתגובה כתב מאן לעיתון "ברלינר טאגבלאט" מאמר זועם שנקרא "מה שומה עלינו לדרוש" (Was wir verlangen müssen), ובו נקט עמדה תקיפה נגד הנאצים וגינה אותם בחריפות על פרעות הרצח, אך המאמר לא פורסם במלוא חריפותו.
כעבור זמן מה נאם מאן נגד הנאצים בפני קבוצות פועלים בווינה. נאומו של מאן, "אמירת הן לסוציאליזם" (Bekenntnis zum Sozialismus), הודפס בכתב עת סוציאליסטי.
עזיבת גרמניה
בתחילת 1933, בעת תפיסת השלטון על ידי הנאצים, שהה מאן עם משפחתו בטיול בדרום צרפת. לאחר התלבטויות, העדיף מאן להישאר עם משפחתו מחוץ לגרמניה. הוא הודיע בפומבי שלא יוכל לחזור לגרמניה עד ששלטון הצדק לא ישוב אליה לפניו. כאשר נדרשו כל חברי אגף השירה באקדמיה הפרוסית לאמנויות להצהיר אמונים למשטר הנאצי, שלח מאן מכתב התפטרות לנשיא האקדמיה מקס פון שילינגס (von Schillings). ספריו הועלו באש בשריפת הספרים ב-10 במאי 1933 ביחד עם אלו של אחיו היינריך ובנו קלאוס, בטענה שהם שייכים ל"אמנות המנוונת" כפי שהגדיר אותה היטלר, הכוללת גם את "האמנות היהודית", "האמנות הבולשביקית" ו"האמנות הבינלאומית". עם זאת, לא החרימו הנאצים את ספריו, ואלו המשיכו להיות מופצים בגרמניה. בעקבות השתתפותו בירחון "די זאמלונג" , שפרסמו אחיו ובנו, איימו הנאצים לאסור את הפצת ספריו ובעקבות זאת, בנובמבר 1933, פרסמו אלפרד דבלין, רנה שיקלה (Schickele) ומאן הצהרה כי הם מסתלקים מהשתתפות בירחוון "די זאמלונג", האנטי פאשיסטי. לאחר הצהרה זאת, קיבלו השלושה ריהביליטציה מהמשרד הממלכתי לקידום הספרות הגרמנית, שקבע שהם אינם בוגדים. ההצהרה ספגה ביקורת רבה, ומאן הצדיק את עצמו בכך שלא רצה שינותק מקוראיו. הנאצים שידלו את מאן לחזור לגרמניה, על אף עמדותיו הידועות, ואף הבטיחו לו כבוד כיאה לסופר קאנוני ולקלאסיקון חי.
אריקה, בתו הבכירה של מאן, הצליחה לנסוע למינכן תחת השלטון הנאצי ולהציל את כתב היד של "יוסף ואחיו" ועוד כמה כתבי יד מהבית, שהוחרם על ידי הרשויות. כל שאר כתבי היד, החל מ"בית בודנברוק" והנובלות הראשונות ועד חליפות המכתבים האחרונות עם אישים שונים, אבדו בשל ההגירה.
בשנת 1936 גברה ביקורתו של מאן על המשטר הנאצי. בנובמבר 1936 הרים את קולו נגד מחנות הריכוז בגרמניה. בראשית דצמבר 1936 נשללה אזרחותו הגרמנית. מאן הגיב על כך באמרו שהוא מייצג את התרבות הגרמנית יותר מהשלטון הנוכחי בגרמניה, וכי אין לו צורך בחסדיהם. עוד קודם לכן נשללה האזרחות מבני משפחתו של מאן.
בעקבות שלילת אזרחותו, נשלל גם תואר דוקטור לשם כבוד שניתן לו על ידי אוניברסיטת בון. הנאצים החרימו את רכושו, בהם גם כספי זכייתו בפרס נובל, שהסתכם במאתיים אלף רייכסמארק.
בגלות
כעבור זמן התכונן מאן לערוך מסע קצר מטעמי בריאות עם אשתו וילדיו אל סאנארי-סיר-מר (Sanary-sur-Mer) שבסביבות טולון שבדרום צרפת. במקום התקבץ חוג גדול של מהגרים גרמנים ובהם היינריך מאן אחיו, יוליוס מאיר-גרפה, רנה שיקלה וליון פויכטוונגר. מאן הרגיש שם בנוח ואף חזר לעבודתו.
מצרפת נסע מאן חזרה לשווייץ. אחת הסיבות העיקריות לעקירה מצרפת לשווייץ הייתה רצונם של מאן וקטיה כי שלושת ילדיהם הקטנים, שעדיין היו בגיל בית-הספר, יתחנכו במחוז דובר גרמנית. המשפחה התגוררה בעיר קיסנאכט שליד ציריך. מאן קיבל אזרחות צ'כוסלובקית והשתמש בה עד התאזרחותו בארצות הברית.
בימי שהותו של מאן בקיסנאכט הוסיף לכתוב את הרומן "יוסף ואחיו", שחלקו הראשון התפרסם כבר ב-1933. דמותו של יוסף המקראי נראתה בעיניו כ"אבטיפוס" של האמן ובעצם של דמותו שלו. אישית ראה מאן ביצירה זו את יצירתו הטובה ביותר, המהותית ביותר והחשובה ביותר. להבדיל משאר הרומנים של מאן, אין ביצירה זו קשר ממשי לאדם כלשהו ממציאות חייו. במהלך שהותו בקיסנאכט סיים מאן את הכרך השני ("יוסף בימי עלומיו") והשלישי ("יוסף במצרים").
1938 עד 1955
מעבר לארצות הברית
בשנת 1938 התחילה שווייץ הידידותית להיראות מסוכנת בעיני בני הזוג מאן, ולפיכך הם עקרו ב-21 בפברואר 1938 לארצות הברית, שם קיבלו השלטונות את פניו של מאן עם כל גינוני הכבוד השמורים לסופר במעמדו. מצד הציבור נחשב מאן לאחד הסופרים החשובים ביותר של אירופה, אם לא החשוב שבהם, בעיקר בשל ספרו "הר הקסמים" שזכה לתפוצה גדולה ונחשב לקלאסיקה באמריקה עוד בחייו של מאן. בביקורו הראשון של מאן בארצות הברית, בשנת 1934, סיקרה העיתונות בהרחבה את בואו ואף נערכו לכבודו ארוחות חגיגיות וקבלות פנים מיוחדות. האקדמיה, שהעריכה מאוד את הישגיו של מאן ואת עמידתו העיקשת נגד הנאציזם, קידמה את פניו במגוון רחב של כיבודים. אוניברסיטת הרווארד העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד לצדו של אלברט איינשטיין, ואוניברסיטת פרינסטון הציעה לו משרת פרופסור במחלקה לספרות, שאותה קידם בברכה. הממשל חפץ ביקרו של מאן, ולא רק מסיבות פוליטיות על רקע המשבר העולמי. כחלק מההתייחסות המכבדת כלפיו אף הזמין הנשיא רוזוולט את מאן ואשתו לארוחת ערב חגיגית בבית הלבן, ובהמשך שמר על קשר אישי עמם.
ניסיון ההתנקשות
בקיץ 1939 נסע מאן שוב לאירופה לרגל ועידת מועדון פא"ן, איגוד הסופרים הבינלאומי (International PEN), שהייתה אמורה להתקיים בסטוקהולם שבשוודיה. לאחר שהתברר כי הוועידה לא תתקיים נסעו מאן ואשתו ממאלמה דרך אמסטרדם אל לונדון בדרכם חזרה לארצות הברית. הטיסה, שהייתה בגובה נמוך ביותר, הרגיזה את אשתו ששאלה את הדיילת לפשר הדבר. היא נענתה כי שלטונות גרמניה הנאצית הרשו למטוס לטוס מעל שטחם בתנאי שיטוס קרוב מאוד לפני השטח ובמהירות מינימלית. הדרישה המוזרה הובנה רק יום לאחר מכן כאשר מאן התבשר כי באותו מסלול נהרג אחד מנוסעי מטוס מצליפות חיל האוויר הגרמני שטעה בזמנים וחשב כי מדובר במטוס שבו טס מאן. היה ידוע לנאצים על שהותו הזמנית והחד-פעמית של מאן באירופה, והם כבר לא הסתירו את רצונם להרוג את מי שלא נענה לדרישותיהם עד כה, ושכעת שימש בארצות הברית כדוברה הראשי של "גרמניה האחרת". לאחר שובם של מאן ואשתו לניו יורק הם נפגשו עם חבר הנהלת בית ההוצאה לאור של מאן שהכריז בפניהם: "And now you are here for good" (ועכשיו אתם כאן לתמיד).
בארצות הברית
תקופת פרינסטון
המעבר לארצות הברית היה נוח לבני הזוג מאן בעיקר בשל פרסומו של "הר הקסמים". מאן ומשפחתו מצאו בית בפרינסטון שבניו ג'רזי שהיה לשביעות רצונו של מאן בעיקר בגלל הדמיון הרב בינו לבין ביתו שבמינכן. המקום נעם למאן גם בשל משרת הפרופסור שקיבל באוניברסיטת פרינסטון, ובעיקר בגלל חוג מכריו מגרמניה ששהו בארצות הברית. בקרבת ביתו של מאן התגוררו אנשי רוח רבים שהיגרו כמוהו מגרמניה הנאצית והיו לבאי ביתו ולידידיו הקרובים, כדוגמת ברונו ולטר, פרנץ ורפל, מקס ריינהרדט, הרמן ברוך ואריך קאלר. מאן גם התיידד מאוד עם אלברט איינשטיין, שהיה שכנו.
הקושי המרכזי שעמד בפני מאן היה השפה. אנגלית לא הייתה אחת מהשפות שלמד בצעירותו, כלטינית וכצרפתית, והוא לא ידע להשתמש בה כראוי. לכן נמנע מלנאום או לכתוב בה. במשך הזמן רכש מאן את השפה האנגלית בעיקר בשל היותו דוברה הראשי של "גרמניה האחרת" במהלך מלחמת העולם השנייה. יצירתו "דוקטור פאוסטוס", שנכתבה בימי שהותו המאוחרים בארצות הברית, נכתבה אמנם בגרמנית, אולם בה כבר השתמש מאן בציטוטים בשפה האנגלית.
במקביל לכתיבת הכרכים השונים של "יוסף ואחיו" כתב מאן את הרומן הביוגרפי "לוטה בוויימאר" (1939) המציג את חייו של הסופר הגרמני הדגול, יוהאן וולפגנג פון גתה, לעת זקנה. מאן מיזג בכתיבתו את צורת הכתיבה של גתה כאמצעי לשמירת רוח הזמן וניחוחה של תקופת המאה ה-18. מאן מציג בספר את ביקורה האמיתי מ-1816 של שרלוטה, אהובתו של גתה בצעירותו, אצל גתה לעת זקנתם. מתוך המונולוגים והשיחות המסוגננים בקפדנות רבה מצטיירת דמותו של האמן בימי זקנתו, כשדרך חייו קרבה לקצה. ב-1940 פרסם מאן את הנובלה "הראשים המוחלפים" שעיקר עיסוקה בסימבוליזם מיסטי על רקע של סיפור עם הודי.
בשנת 1940, עברו מאן ורעייתו לקליפורניה והשתקעו בה. בשנת 1944, קיבלו מאן ורעייתו אזרחות אמריקאית.
"מאזינים גרמנים!"
שמאל|ממוזער|150px|המהדורה הגרמנית של "מאזינים גרמנים!" משנת 1945
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל מאן בכתיבת קובץ המכתבים "מאזינים גרמנים!", שיועד לתושבי גרמניה הנאצית שאותה נאלץ לעזוב ב-1932. במקור ראה הקובץ אור בבית ההוצאה אלפרד א. קנופף בשנת 1943. באותו זמן שודרו מן הקובץ עשרים וחמישה מכתבים בגלי רדיו ארוכים ובינוניים בידי ה-BBC לגרמניה הנאצית כחלק ממאמצי התעמולה של בנות הברית מאוקטובר 1940 עד אוגוסט 1943. שם המקבץ נקרא בגרמנית, "!Deutsche Hörer" ("מאזינים גרמנים!"), שכן במילים אלו נפתחו המכתבים והתסכיתים. על אף שהקובץ פורסם לראשונה בשנת 1943 בניו יורק והיה מיועד לתושבי גרמניה הנאצית, הוא לא הגיע לשם בשל החרם שהוטל על כתבי מאן. לעומת זאת התסכיתים המשודרים זכו לתהודה רבה בשל מעמדו הרם של מאן בגרמניה כדמות מוסרית ראשונה במעלה. האזרחים הגרמנים נקראו להתמרד ולמגר את העריצות, שהושתתה לפי מאן על "פרוורסיה של רעיונות הרומנטיציזם וסילוף העומק הגרמני." באחד מהשידורים, שהיה יוצא דופן מבחינת עזות הדברים שהוטחו נגד הנאצים, כמו השוואת החיילים הגרמנים לרוצחים שפלים אשר טובחים כל דבר הנקרה בדרכם כולל שבויי מלחמה, כתב:
לשידורים אלו הייתה גם חשיבות עליונה לגבי הדיווח על מצב היהודים תחת שלטון גרמניה הנאצית. מאן היה לסופר הגרמני הראשון, ולאחד מראשוני הדוברים, אשר התריעו עוד במהלך המלחמה על השואה המתבצעת ביהודים באושוויץ.
מלבד קובץ זה פרסם מאן מספר קבצים נוספים ומאמרים רבים המנתחים את המצב של גרמניה ושל הגרמנים בזמן המלחמה ולפניה, תוך אזהרה ברורה מפני ההשלכות העתידיות ההרסניות. בקובץ המאמרים "זאת המלחמה" משנת 1940 כתב:
בקליפורניה
כמו בפרינסטון, גם בקליפורניה התרכזה מושבה גדולה של פליטים גרמנים, בהם סופרים, מוזיקאים, אנשי קולנוע ותיאטרון. רובם הגיעו לשם אחרי הזוג מאן ובעיקר בעזרתם, שכן מאן היה אדם מבוסס וידוע בארצות הברית לעומת שאר הגולים שלא מצאו כמעט עבודה. היחסים בין חברי הקהילה היו טובים מאוד ושררה ביניהם הרגשת השתייכות לאחר שנים רבות של נתק מגרמניה וממורשתה.
למרות תמיכתו של מאן בחבריו לקהילה, היו סופרים שחשו עצמם בארצות הברית מקופחים לעומתו ונלחמו בו עד חורמה. המקרה הקיצוני ביותר היה סכסוכו עם הסופר היהודי-גרמני אלפרד דבלין. יצירתו של דבלין לא התקבלה בהצלחה בארצות הברית ולכן מצבו הכלכלי הלך והידרדר. מאן שהכיר בחשיבותו כסופר האריך לו את חוזה העבודה הפיקטיבי עם חברות הסרטים MGM והאחים וורנר שאפשרו לסופרים פוליטיים להגר לארצות הברית ולזכות בקיום בטוח. מאן נאחז בכל הזדמנות להבליט את כישרונו של דבלין ואף הזרים אל קופתו של דבלין כסף פרטי מפעם לפעם. אף על פי כן, חש דבלין כי מאן גוזל לו את ההצלחה, ולכן תקף אותו בסדרה של מאמרי שטנה שרובם ככולם לא היו מבוססים ואף הראו כי דבלין אף לא קרא את יצירתו של מאן. גם במישור המשפחתי המצב לא היה טוב יותר. בין האחים היינריך ותומאס מאן לא שררו באותה העת יחסי קרבה. הם אף לא דיברו זה עם זה במשך שנים בימי שהותם בארצות הברית. אף על פי כן המשיך מאן לתמוך באחיו העני שספריו כמעט ולא נמכרו בארצות הברית.
בשנת 1945, במלאת לו 70 שנה, התגלתה אצל מאן מחלת סרטן הריאה. הוא נדרש לעבור ניתוח מורכב בשיקגו, בו הוצאו מגופו חלקי ריאה ממאירים. הניתוח הצליח אולם מאן סבל מבעיות רפואיות נלוות במשך תשע שנים נוספות. מאז הניתוח חזר והתהדק הקשר בין תומאס מאן לאחיו היינריך, ובא לקצו הסכסוך ארוך השנים בין האחים.
קומוניזם
שמאל|ממוזער|150px|כריכת תיק החקירה נגד תומאס מאן ב-FBI. התיק שוחרר לציבור בשנת 2004
עם מותו של הנשיא רוזוולט בשנת 1945, ובעיקר בתקופת המקארתיזם, חש מאן שלא בנוח בארצות הברית. השלטונות החלו להתנכל לו מחשש שהוא קומוניסט, וזאת בשל הצהרותיו בעד הסוציאליזם. מיקיר הממשל הפך מאן לנרדף למרות התנגדותו הרעיונית לקומוניזם, והבולשת הפדרלית האמריקנית (FBI) אף ערכה אחריו מעקבים טורדניים במישור הפרטי ובמישור הציבורי.
בשנים שבהן ישב מאן בשווייץ, אמר מאן בנוגע לסוגיה זו כי:
בראיון שנערך עם קטיה מאן חמש שנים לאחר מותו, היא סיפרה על שיקוליו המוסריים של בעלה בעניין זה:
על הבחנה מוחלטת זו בין הנאציזם לקומוניזם, תוך ראייה מפוכחת הן בחסרונותיו של הקומוניזם הסובייטי והן באכזריותו הברוטלית של הנאציזם הגרמני, כתב מאן בנחרצות בספרו "דוקטור פאוסטוס":
אף על פי כן, לא היה מאן קומוניסט ולא ראה בעצמו קומוניסט. כחלק מראיית עולמו ההומניסטית דגל מאן כל חייו בסוציאליזם. וקרבתו האידאולוגית לקומוניזם לא הייתה במישור המדיני אלא במישור הרעיוני. כבר במסתו "גתה וטולסטוי" (Goethe und Tolstoi) משנת 1921 כתב על הקונפליקט בין הבחירה בסוציאליזם ההומני ובין הבחירה בקומוניזם המרקסיסטי. לדעתו, דיכאה הנהגת המפלגה הקומוניסטית את המגמות ההומניסטיות הרוויזיוניסטיות, דבר שהוביל את הקומוניזם לאכזריות שלא עלתה בקנה אחד עם תפיסתו ההומנית.
"דוקטור פאוסטוס"
לקראת סוף שנת 1947 פרסם מאן את הרומן דוקטור פאוסטוס. רומן תקופה זה, ששני נושאיו הראשיים הם העם הגרמני והמוזיקה, נחשב ליוצא דופן מבין ספריו של מאן שכן הוא נבנה בטכניקת המונטאז' אשר שילבה אגב הסיפור פרשות חיים של אנשים אמיתיים כניטשה וארנולד שנברג. "דוקטור פאוסטוס" היה לרומן היחיד בו כתב מאן על המציאות הנוכחית (תקופת מלחמת העולם השנייה) ולא פנה אל מאורעות מן העבר כדי לגבש את העלילה. אף על פי כן, מוטיב האדם שמוכר את נשמתו לשטן בגרסתה הגרמנית העתיקה של אגדת פאוסט מהווה מרכיב מרכזי בהבנת הרומן.
בציבור הישראלי נשמעה ביקורת על כך שבספר לא נמצא גינוי מפורש לטבח שחוללו הנאצים בעם היהודי במהלך השואה. אך ביקורת זו לא הייתה מקובלת על הכול, ורוב הציבור המשיך לראות את תומאס מאן כאוהד לעם היהודי.
ביקור בגרמניה
שמאל|ממוזער|250px|מאן בעת ביקורו בוויימאר, 1949
לאחר נפילת הרייך השלישי, ב-13 בדצמבר 1946, הוחזר למאן תואר הדוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בון שנשלל ממנו.
בשנת 1949 ביקרו מאן וקטיה בגרמניה, לראשונה מאז הגירתם ממנה בשנת 1932. עילת הביקור הייתה "שנת גתה" עם מלאות 200 שנה להולדתו של גדול הסופרים הגרמנים יוהאן וולפגנג פון גתה שמאן העריץ ואף כתב עליו את הרומן "לוטה בויימאר", ספרי מחקר ואף שני ספרים מיוחדים לשנת גתה בשם "גתה והדמוקרטיה" (Goethe und die Demokratie) ו"נאום בשנת גתה" (Ansprache im Goethejahr).
בהגיעו לגרמניה התבשר מאן כי הוחלט להעניק לו את פרס גתה היוקרתי של פרנקפורט ואת פרס גתה של ויימאר. בתחילה ביקר מאן בפרנקפורט שבגרמניה המערבית, עיר הולדתו של גתה, ונשא בה, בכנסיית פאול, נאום על אודות חייו של גתה. מאן התקבל בכבוד רב על אף שרבים עדיין ראו בו "בוגד" ו"עריק". לאחר מכן חצו בני הזוג את הגבול לגרמניה המזרחית שהייתה בשליטה קומוניסטית, אל עבר ויימאר, עיר מגוריו של גתה, שם קיבל את הפרס בטקס נפרד. חצייתו את הגבול בין שתי הגרמניות בתקופת המלחמה הקרה, תוך אי נקיטת עמדה פוליטית התומכת בציר מדינות המערב, הביאה לתרעומת ולחשד מצד אנשי ציבור שונים, ויש שהחלו אז לזהותו כקומוניסט.
לאחר החזרה לארצות הברית, בשנת 1950, תכנן מאן לבקר בישראל בשנית, בעיקר בשל מה שהחסיר בביקורו הקודם בשל מחלתו, אך טיול זה לא יצא לפועל. בימי שהותו האחרונים פרסם את הרומן "הנבחר" (1951) שהוא מעין אגדה ריאליסטית מימי הביניים ומסכת רבת מוטיבים של חטא וכפרה סביב דמותו של האפיפיור גרגוריוס הראשון. מאן השתמש באגדת גרגוריוס על האבן כבסיס לספר.
שיבה לאירופה
שמאל|ממוזער|230px|מאן בוויימאר על רקע פסלם של גתה ושילר. 14 במאי 1955
שמאל|ממוזער|230px|מאן מקבל את פרס שילר, 14 במאי 1955
בשנת 1952 החליט הזוג מאן לעקור סופית מארצות הברית ולחזור לאירופה. מאן לא היה מעוניין לחזור לגרמניה, בעיקר בגלל אי-ההבנה והשנאה שרחש כלפיו חלק גדול מהעם הגרמני. לפיכך, עקר לשווייץ שהייתה אהובה עליו. לפני עזיבתו כתב לעיתונות תגובה לשלטונות ובה פירט את הגורמים לעזיבתו העתידית:
בשנת 1954, מקץ 20 שנות חיים בניכר, שב מאן בפעם הראשונה אל חבל הריין. מאן הוזמן להרצות באוניברסיטה בקלן, שם גם קרא קטעים מתוך הרומן "וידויי ההרפתקן פליכס קרול". בסתיו של אותה שנה ראה הספר אור ונקרא בשם "וידויו של נוכל" (Bekenntnisse des Hochstaplers). סגנונו ההומוריסטי והשונה מאוד של הרומן, גרם להסתייגויות מסוימות מיצירה זו.
אף על פי שעברו כמעט עשר שנים מאז סיום מלחמת העולם השנייה רבים לא שכחו למאן את "בריחתו" מהמולדת בעת צרה. דוגמה לדבר ניתן למצוא בדבריו של המנצח הגרמני וילהלם פורטוונגלר שכתב על מאן מאמר בו אמר כי "אינני כמו תומאס מאן, המחליף את לאומיותו בכל הזדמנות כהחליף כותונת."
בימי שהותו בגרמניה המזרחית הוענק למאן עוד תואר דוקטור לשם כבוד על ידי אוניברסיטת פרידריך שילר אשר ביינה. בשנת 1955, השנה האחרונה לחייו של מאן, חלה "שנת שילר" על שמו של המשורר והמחזאי הגרמני פרידריך שילר במלאת 150 שנה לפטירתו. מאן כתב נאום לרגל המאורע בשם "מסה על שילר" (Versuch über Schiller) שהתקבל בהתלהבות על ידי קהל המאזינים בשטוטגרט בה נאם. משטוטגרט נסע מאן לעיר הולדתו ליבק, שם הוענקה לו, לשמחתו, אזרחות הכבוד של העיר.
ביולי 1955, עם חזרתו לשווייץ מחופשה בהולנד, החל מאן לאסוף את החומר לכתיבת המחזה "חתונתו של לותר" אותו לא הספיק לכתוב.
מאן נפטר ב-12 באוגוסט 1955 ונקבר בקילכברג (Kilchberg) שבקנטון ציריך.
כתביו
יצירתו
שמאל|ממוזער|250px|מגדל הספרות הגרמנית כחלק מתערוכת "Walk of Ideas" בברלין. לפי המיצג, חלקו של מאן בספרות הגרמנית שני רק לתרגומו של מרטין לותר לתנ"ך ולכתביו של הסופר הלאומי הגרמני יוהאן וולפגנג פון גתה. בספר "מסכת הרומן והסיפור האירופי" כותב ברוך קורצווייל כי "מפעלו הספרותי [של מאן] פורץ מעבר לגבולות הלאום ואחרי גתה ובמידה גדולה יותר משטיפטר וגוטפריד קלר הוא מרחיב את גבולות הסיפור הגרמני וכובש לו תוקף עולמי."
יצירתו של מאן מאופיינת בעיקרה במתח שבין הדיוניסי (האפל, האי-רציונלי, התהומי, הדמוני, הפראי, המשתולל) לבין האפוליני (הבהיר, הרציונלי, התבוני, ההרמוני, המפוכח, המרוסן) על פי תורתו הפילוסופית של פרידריך ניטשה. הדיוניסי, אשר נקרא על שמו של אל הטבע והפריון דיוניסוס, מסמל ביצירתו של מאן את השאיפה ל"חיים בורגניים" או לחיים שטוחים וחסרי עומק אשר אמורים להביא עמם את האושר הטבעי של האדם. לעומת זאת האפוליני, על שמו של אל הרפואה, הנבואה, השמש והמוזיקה אפולו, מסמל ביצירתו של מאן את כבילותו של האדם אל תהומות נפשו. אל החלקים הנפשיים המשוחררים מן הטבע האנושי ובכך מגיעים לפסגות רוחניות אשר אינן אפשריות בתחום האושר הטבעי אשר הדיוניסי מסמל. לשיטתו של ניטשה שני חלקים אלו אינם סותרים זה את זה אלא מתקיימים באדם זה לצד זה. מוטיב זה מתבטא ביצירתו של מאן, ובעיקר בנובלות "טוניו קרגר" ו"טריסטאן" וברומנים "דוקטור פאוסטוס" ו"וידויי ההרפתקן פליכס קרול", בהם הוא מציג את דמותו של האמן הבודד, הפרוש מן החיים ועם זאת רואה בחיים הטבעיים דבר טוב שאינו נחלתו שלו. האמן אצל מאן מתפתה אחר החיים הבטוחים ונרתע מפניהם בעת ובעונה אחת, מאחר שחוש בריא עוצר בעדו. חוש זה הוא התודעה המפוכחת של האמן. מתח זה מבטא את היסוד המכונן ביצירתו של מאן שעיקרו הניגוד בין החיים והרוח.
ב"בית בודנברוק" משתמש מאן במוטיבים מן הרומן הצרפתי והרוסי הריאליסטי מבית מדרשם של בלזק וטולסטוי על מנת לפרוס בפני הקורא תמונה רחבה של התמוטטות החיים הבורגניים באימפריה הגרמנית ואת המעבר מהמאה ה-19 אל המאה ה-20. "בית בודנברוק" נחשב לחידוש מהפכני בספרות הגרמנית שכן עד פרסומו כמעט ולא הייתה ספרות ריאליסטית גרמנית.
ברומן האידאות "הר הקסמים" מתאר מאן, בדמותו של הנס קסטורפ, מאבק הרואי בכישופיה האפלים ובפיתוייה הקטלניים של הרומנטיקה הגרמנית ("הסער והפרץ"), המעמידה את הארוס, את היופי ואת המוות כמין שילוש קסום שאין לעמוד בפניו. מאן לא עוסק ברומן בסמלים למיניהם כמו שעשה ביצירתיו הקודמות, אלא מדבר על המציאות עצמה. אך אותה מציאות המתוארת על פסגתו של הר הקסמים אינה המציאות הרגילה אלא מציאות הפוכה לה, מציאות חסרת טעם, המעמידה בספק את "ארץ השפלה" (כל העולם כולו שאינו הר הקסמים) ואת יכולתה לשרוד ולהתקיים. בגובה ההר מעניק מאן לסיפור תחושת זמן אחרת מאשר בשפלה, כאשר כל מי שמגיע להר שוכח את תפישת המרחב והזמן המציאותיות ומתוך כך מחיש את המוות. הספר מהווה מעין אלגוריה לתחושה הכללית של אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. "הר הקסמים", שנחשב לרומן הגרמני החשוב ביותר במאה ה-20, היווה חידוש באמנות הרומן לצד "יוליסס" לג'יימס ג'ויס ו"בעקבות הזמן האבוד" למרסל פרוסט.
מאן עומד ביצירתו גם על הזיקה בין נטיות אמנותיות, ובכלל הערצה ליופי, לבין התפישה הפשיסטית. בנובלה "מוות בוונציה" מקשר מאן בין הנטייה להערצת היופי ולפריצת הגבולות אצל הסופר אשנבאך למוות הבלתי נמנע. כך הוא גם מציג את דמותו של ההיפנוטיסט בנובלה "מאריו והקוסם" שנכתבה מלכתחילה כניסיון מכוון ומודע להתחקות על טבעו של הפשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות היפנוזת ההמונים העומדים ביסודו. מאן מרמז בסיפור כי אין דרך להיאבק בפשיזם ולנצחו אלא באמצעות המאבק האלים.
ברומן "יוסף ואחיו" מגולל מאן את פרשת חייו של יוסף המקראי תוך הדגשת הצד ההומניסטי שבו. למעשה, דמותו של יוסף מנסה להתחקות אחר האדם האולטימטיבי אשר כל התכונות הטובות של האנושות מגולמות בו. המוטיב ההיסטורי חוזר ברבות מיצירותיו של מאן.
כתיבתו
שמאל|ממוזער|200px|מאן בעת עבודתו בפרינסטון, 1939
על אופן כתיבתו של מאן העידה אשתו, קטיה מאן, בספרה "זיכרונות שלא נכתבו" המתעד את חיי מאן גם במישור הפרטי והפחות ידוע.
על עמקותו של מאן בחומר הנדרש ליצירתו כתבה:
על צורת הכתיבה של מאן כתבה:
על המקורות לדמויותיו של מאן בספריו כתבה:
הדוגמה המפורסמת ביותר לשאיבה של דמויות מן החיים אל הרומן בצורה מדויקת התקיימה ב"בית בודנברוק" שנכתב כרומן מפתח לפי הדגם של משפחתו הקרובה של מאן. הספר עורר בזמנו שערורייה בעיר הולדתו של מאן, ליבק. בספרה העידה קטיה על הדמיון הקרוב בין הדמויות במציאות לדמויות בכתביו - דמיון שאכן קיבל אישור מקריאת יומניו, אך בזמנו הכחיש זאת מאן בכל תוקף.
אף על פי כן, ידוע כי בספרו "דוקטור פאוסטוס" העתיק מאן ליצירה, על גב דמויותיו, קורות חיים מדויקים של אנשים מהעבר כגון ניטשה שהשפיע על מכלול יצירתו, ומבני זמנו כגון ארנולד שנברג שאף ייעץ לו מספר פעמים בנושאי מוזיקה בעת כתיבת הרומן. קורות חיים אלו נכתבו באופן מכוון כדי לקשר בינם לבין דמויותיהם המקוריות במציאות לפי טכניקת רומן המונטאז'.
השפעתו
שמאל|ממוזער|100px|הרמן הסהשמאל|ממוזער|100px|יעקב וסרמן
חייו ויצירתו של תומאס מאן היו שנויים במחלוקת עוד בימי חייו, ונותרו כאלה לאחר מותו.
רבים ביקרו אותו בטענה כי יצירתו לוקה בחוסר מקוריות ודמיון, ותלו זאת בדרך עבודתו, שכן יצירותיו של מאן לא נבעו מפרץ פתאומי של יצירתיות, אלא היו פרי עבודה דקדקנית וממושמעת שנמשכה שנים, מדי יום ביומו. התיאורים ביצירתו, של נופים, דמויות ומצבים, מתייחסים פעמים רבות לדברים שבמציאות, ורק במקרים נדירים פרטי העלילה הם פרי בדיון מלא. גרעין עבודתו של מאן הוא שזירתם של פרטי עלילה אלה לכלל עלילה אחידה, שילובן של אסוציאציות מגוונות בתוכה והלבשתה במעטה לשוני, והם שמקנים ליצירתו חוויית קריאה שאותה יש שתיארו כמאפיינת את מעמד הבורגנות המשכילה.
הצלחותיו הספרותיות, סגנון חייו הבורגני הטיפוסי וכן גם נטייתו לפולמוס הקימו לו אויבים. מאותן סיבות היו קשריו עם עמיתיו הסופרים מתוחים לעיתים קרובות. רוברט מוסיל (שאותו העריך מאן מאוד ובמיוחד את יצירתו "האיש בלא תכונות") וקורט טוכולסקי כינו אותו "סופר באותיות גדולות", ברטולט ברכט כינה אותו "סופר-בתשלום של הבורגנות ושופר השלטון", אלפרד דבלין תיאר אותו כמי ש"הפך את קפלי הגיהוץ לעקרון אמנותי". קשרי ידידות היו למאן בעיקר עם הרמן הסה ויעקב וסרמן. גם העובדה שעיצב את רוב דמויותיו לפי דוגמאות מן המציאות, בחלקן מחוגו המשפחתי ובחלקן ממעגל מכריו המפורסמים, לא היטיבה תמיד עם קשריו החברתיים.
יחסם של הנאצים אל תומאס מאן, שהתבטא כבר בשנות ה-20 המוקדמות נגד הנטיות הפוליטיות הימניות-קיצוניות בגרמניה, היה יחס חצוי מאז תפסו את השלטון בשנת 1933. במינכן החרימו את ביתו ואת רכושו ואף ניתן נגדו "צו מעצר מגן". עם זאת, יש סימנים המלמדים על כך שהשלטון היה חפץ מאוד בכך שהסופר המוכר והמפורסם מחוץ לגרמניה, זוכה פרס נובל לספרות, ישוב אל הרייך. כך למשל אפשרו את הופעת החלק השני של הטטרלוגיה "יוסף ואחיו" ("יוסף בימי עלומיו") בהוצאת פישר בברלין במרץ 1934. עם זאת, מאן היסס זמן ממושך לפני שהתבטא בציבור נגד המשטר. רק פרסומו בפברואר 1936, לאחר לחץ מצדה של בתו אריקה, של מכתב פומבי אל אדוארד קורודי ב"נויה צירכר צייטונג", שהביא לשבר בלתי-הפיך עם השלטון בברלין, גרר בהמשך את שלילת אזרחותו ואת מכירתה הפומבית של תכולת ביתו במינכן שנשארה מאחור.
מאן לא הקים תלמידים מובהקים או ממשיכי דרך ספרותיים. לפי חוקר הספרות פטר פיץ, משום שלא ניתן היה להתקיים לצדו של מאן, היה צורך להתממש כנגדו. חוקר הספרות מרסל רייך-רניצקי סיכם זאת: "עשרות סופרים הצהירו שאין איש שהם אדישים כלפיו כמו יוצרו של הר הקסמים. אך הם אמרו זאת בקול רועד מזעם ואפילו מקנאה".
יומניו וחייו המיניים
תומאס מאן ניהל יומן במהלך כל חייו. את כל היומנים מהתקופה שלפני מרץ 1933 שרף עם תום מלחמת העולם השנייה. יומניו של מאן ששרדו, משנת 1933 ועד מותו, נפתחו רק עשרים שנה לאחר מותו, החל משנת 1975, לפי ההוראות שנתן בצוואתו.
ביומנים שפורסמו ביטא מאן את מחשבותיו ההומו-ארוטיות ואת אופן התמודדותו איתן. ביומניו ייחס מאן חשיבות מרכזית בחייו לאהבתו לגברים צעירים, דבר שרוח התקופה, בה לא נהוג היה לדבר על נושא ההומוסקסואליות, לא אפשרה דיון בו.
מאן תיאר ביומנים את משיכתו לכנר והצייר הצעיר פאול אהרנברג , איתו היה בקשרי ידידות קרובים בין השנים 1899–1904, בתור "החוויה העיקרית של לבו", חוויה שהייתה מהמשפיעות על כתיבתה ותוכנה של הנובלה "מוות בוונציה". בשנת 1950, בגיל 75 פגש את פרנץ וסטרמאייר בן התשע עשרה וכתב ביומנו: "שוב אותו דבר, שוב אותה אהבה". כאשר פורסמו יומניו של מאן בשנת 1975, ויצרו עניין עצום בגרמניה, אותר וסטרמאייר בארצות הברית. האובססיה של מאן כלפיו החניפה לו ועם זאת זעזעה אותו עד עמקי נשמתו.
גם ברבים מכתביו האחרים עסק מאן בהומוסקסואליות ובארוטיקה גברית באופן סמוי, אך התשוקה נותרה רק בכתביו ולא מומשה. מאן, שנמשך בעיקר לנערים מתבגרים, לא תיאר את עצמו כהומוסקסואל פעיל. הוא ראה בהומוסקסואליות תופעה מעוררת השראה, אך מערערת את יסודות החברה ואת קיומו של היחיד. בקובץ המכתבים "על הנישואים" (Die Ehe im Übergang. Brief an den Grafen Hermann Keyserling), שהתפרסם ב-1925, הבחין בין חיי זוגיות במסגרת נישואים, שמעמידים צאצאים ומכוננים את המוסדות החברתיים והמדיניים, לבין היצר ההומו-ארוטי, שפירותיו הם יצירות אמנות, אך כשם שהוא הכרחי כך הוא הרסני. לדעתו, ההומוסקסואל - כמו האמן - מאיים על סדרי החברה ודוחף אותה ואת עצמו לשאול תחתיות. בתשוקה חד-מינית, טען, "אין כל ברכה לבד מברכת היופי, שאינה אלא ברכת המוות". ביומנים התוודה מאן על כיסופיו לאורח חיים אחר לחלוטין, החורג מיחסי הנישואים ההטרוסקסואליים, אבל הסביר כי החליט לשמור על החזות הבורגנית המהוגנת והמאופקת, הנחוצה לאדם במעמדו.
תגובותיהם של בני המשפחה הקרובה שהיו בחיים בזמן פרסום היומנים הייתה מסויגת למדי. נראה כי בנו הצעיר של מאן, מיכאל, אשר עמל על עריכת היומנים, נפגע מיחסו של אביו אליו כפי שזה מתחדד ביומנים. מותו של מיכאל ב-1977, ככל הנראה מהתאבדות, מיוחס על פי רוב להשפעתם של היומנים, שתיארו אותו כתינוק בלתי מתוכנן שהיה מיועד להפלה.
יומניו של תומאס מאן הם מסמך חשוב גם בסגנונם. המעבר המתמיד בין הערות קצרות למשפטים מורכבים ומלאים מעורר עניין. בדומה ליצירתו הספרותית והפובליציסטית, יש ביומנים ניסוחים קולעים וכוח דמיון לשוני. היומנים מספקים הצצה לא רק לדמותו הפרטית של מאן אלא מתעדים גם את השתלשלות יצירותיו ומבהירים את המוטיבציה האמנותית שלו.
עיבודים
רבות מיצירותיו של מאן עובדו במרוצת השנים. הרומנים "בית בודנברוק", "הוד מלכות", "וידויו של ההרפתקן פליכס קרול", "לוטה בויימאר", "הר הקסמים", "דוקטור פאוסטוס" (וכן הספר שנכתב בעקבותיו "התהוותו של דוקטור פאוסטוס") והנובלות והסיפורים "מוות בוונציה", "טוניו קרגר", "גזע ולזונג", "טירוף מערכות וצער מוקדם", "מריו והקוסם", "אדון פרידמן הקטן", "הליצן", "טריסטאן", "הראשים המוחלפים" ועוד עובדו לסרטים כ"מוות בוונציה". חלק מהיצירות אף הופקו במספר גרסאות לטלוויזיה. לנובלות "מוות בוונציה" ו"הראשים המוחלפים" נכתבו אופרות שהועלו בהצלחה רבה בגרמניה. ל"ראשים המוחלפים" אף נעשתה גרסת תיאטרון מוזיקלי. במרחב הספרות החדשה קיימים אזכורים רבים ליצירותיו של מאן ובעיקר לנובלה "מוות בוונציה".
כתביו בעברית
שנה שם בעברית שם בגרמנית ז'אנר תרגום 1893החיזיון Vision תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1894 נפילה Gefallen סיפור קצר תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1896 התשוקה לאושר Der Wille zum Glück סיפור קצרתורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.1896 אכזבה Enttäuschung סיפור קצרתורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1897 המוות Der Tod סיפור קצר תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1897 אדון פרידמן הקטן נובלה תורגמה בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום זה הופיע בשנית בהוצאת משרד הביטחון בקובץ "טריסטאן \ אדון פרידמאן הקטן", ספרית תרמיל, תשל"ז. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1897 המוקיון Der Bajazzo סיפור קצר יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1898 Tobias Mindernickel סיפור קצר תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1899 ארון הבגדיםDer Kleiderschrank סיפור קצרתורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1899 היפרעותGerächt סיפור קצר תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1900 לואיזכן Luischen סיפור קצר תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן (נקרא בשם "לואיזה"), תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי נילי מירסקי בקובץ 'מוות בוונציה וסיפורים אחרים', הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1988. תרגום שלישי נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1900 הדרך לבית הקברותDer Weg zum Friedhof סיפור קצרתורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1901 בית בודנברוק Buddenbrooks רומןתרגומו של מרדכי טמקין לספר יצא לאור בשנת 1930 בשלושה כרכים בהוצאת ספרית שטיבל ונקרא "בית בודנברוק: שקיעתה של משפחה אחת". אותה גרסת תרגום הוצאה לאור בשנית בשנת 1970 בהוצאת רמדור. תרגומה של נילי מירסקי לספר יצא לאור בשנת 1985 בשני כרכים בספריה לעם בהוצאת עם עובד ונקרא "בית בודנברוק: שקיעתה של משפחה". אותה גרסת תרגום יצאה לאור בשנית בשנת 2003 בגרסה מאוחדת בספריית הקלאסיקה של עם עובד. 1902 Gladius Dei [חרב אלוהים] Gladius Dei סיפור קצר תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1902 הרעבים Die Hungernden סיפור קצר תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1903 טוניו קרגר Tonio Kröger נובלה הנובלה ראתה אור לראשונה בשנת 1932 בתרגומו של יוסף ליכטנבום, תל אביב. וראתה אור בשנית ובאותו תרגום בספרית תרמיל של הוצאת משרד הביטחון, תשל"ג. הנובלה תורגמה מחדש בידי נילי מירסקי בקובץ 'מוות בוונציה וסיפורים אחרים', הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1988. 1903ילד הפלאות Das Wunderkind סיפור קצר תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תורגם בשנית בקובץ "אומות מספרות" בעריכת דב קמחי, הוצאת יוסף שרברק, תל אביב, 1962. תרגום שלישי (בשם "ילד הפלא") נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1903 טריסטאן Tristan נובלה הנובלה תורגמה על ידי מאיר מוהר בהוצאת ספרון של ידיעות אחרונות, תל אביב, תש"ז. אותה גרסת תרגום הופיעה בשנית בידי הוצאת משרד הביטחון בקובץ "טריסטאן: אדון פרידמאן הקטן", ספרית תרמיל, תשל"ז. תרגום שני נעשה בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שלישי נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1904 אושר Ein Glück סיפור קצר תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב (נקרא בשם "רגע של אושר"), הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1904 אצל הנביא Beim Prophetenסיפור קצרתורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1905 שעות קשות Schwere Stunde סיפור קצרהסיפור ראה אור בעברית בקובץ "מבחר הסיפור העולמי" בעריכת דב קמחי, הוצאת יוסף שרברק, תל אביב, תשי"ט. תרגום שני (בשם "שעה קשה") נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1906 גזע ולזונגWälsungenblut סיפור קצר תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1908 אנקדוטה Anekdote סיפור קצר תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1909 הוד מלכות Königliche Hoheit רומן תורגם לעברית על ידי גדעון טורי ויצא לאור בשנת 1994 בהוצאת זמורה ביתן. 1909 אסון הרכבתDas Eisenbahnunglückסיפור קצר תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב (נקרא בשם "תאונת הרכבת"), הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1911 איך יָאפֶּה ודוֹ אֶסְקוֹבָּאר הלכו מכות Wie Jappe und Do Escobar sich prügelten סיפור קצר תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב (נקרא בשם "ההתכתשות בין יאפה ודו אסקובאר"), הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1912 מוות בוונציה Der Tod in Venedig נובלה ראתה אור בעברית בתרגומה של רנה ליטוין והופיעה בשנת 1965 בהוצאת משרד הביטחון, ספרית תרמיל. אותה המהדורה ראתה אור בשנית בהוצאת כתר. הנובלה תורגמה בשנית בקובץ "המינגווי תומאס מאן מוות בוונציה ז'ורז סימנון" בשנת 1982 בהוצאת תרמיל בתרגום מירי דור. הנובלה תורגמה בשלישית בידי נילי מירסקי בקובץ 'מוות בוונציה וסיפורים אחרים', הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1988. תרגום הנובלה חודש על ידי המתרגמת ב-2005 (הספרייה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה). 1919 אדם וכלבוHerr und Hund נובלה תורגמה בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תורגמה בשנית בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מאוחרים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1924 הר הקסמים Der Zauberberg רומן תורגם בידי מרדכי אבי שאול ויצא בהוצאת ספרית פועלים בשנת 1955. גרסה מחודשת יצאה באותה ההוצאה ובידי אותו המתרגם בשנת 1977. תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז. בשנת 2020 ראה אור בספרית פועלים תרגומה החדש של רחל ליברמן 1925 טירוף מערכות וצער מוקדםUnordnung und frühes Leid נובלה תורגמה בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן (נקרא בשם המקוצר "צער מוקדם"), תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תורגמה בשנית בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מאוחרים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1929 מאריו והקוסם Mario und der Zauberer סיפור קצר תורגם בידי נילי מירסקי בקובץ 'מוות בוונציה וסיפורים אחרים', הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1988. 1930 תיאודור שטורםTheodor Storm מסה הופיעה בלקט שירים מאת תיאודור שטורם בתרגום ישראל רינג, הוצאת עקד, 1970. 1933 ייסורי ריכרד וגנר וגדולתוLeiden und Größe Richard Wagners מסה הופיעה בלקט המאמרים "מי מפחד מריכרד ואגנר - היבטים שונים של דמות שנויה במחלוקת" בתרגומו של בנימין פרל, הוצאת כתר. 1933 יוסף ואחיו - תולדות יעקב (1) Joseph und seine Brüder - Die Geschichten Jaakobs רומן היסטורי הופיע בהוצאת ספריית פועלים בתרגומו של מרדכי אבי שאול, מרחביה, 1957-1959 (ציורים - שרגא וייל). תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז. (או "אלו קורות יעקב" בתרגומו של ישורון קשת לכרך זה בלבד. הוצאת שטיבל, תל אביב, 1935). 1934 יוסף ואחיו - יוסף בימי עלומיו (2) Joseph und seine Brüder - Der junge Joseph רומן היסטורי הופיע בהוצאת ספריית פועלים בתרגומו של מרדכי אבי שאול, מרחביה, 1957-1959 (ציורים - שרגא וייל). תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז. 1936 יוסף ואחיו - יוסף במצרים (3) Joseph und seine Brüder - Joseph in Ägypten רומן היסטורי הופיע בהוצאת ספריית פועלים בתרגומו של מרדכי אבי שאול, מרחביה, 1957-1959 (ציורים - שרגא וייל). תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז. 1939 לוטה בוויימר Lotte in Weimar רומן הופיע בהוצאת ספריית פועלים בשנת 1954 בתרגומו של מרדכי אבי שאול. תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז. תרגום נוסף נעשה על ידי צבי ארד ויצא לאור בהוצאת זמורה ביתן, תל אביב, 1986. 1940 הראשים המוחלפים - אגדה הודית Die vertauschten Köpfe נובלה תורגמה על ידי מאיר מוהר, הוצאת גזית, 1954.1940הומאז' לפרנץ קפקאHomage to Franz Kafkaמסהאת 'הומאז' לפרנץ קפקא' כתב מאן, באנגלית, ב-1940 – בעת שהותו בארצות הברית – כהקדמה עבור המהדורה השנייה של התרגום האנגלי ל'הטירה', (מאנגלית: אביבה ברק),דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016. 1943 שמעי, גרמניה!Deutsche Hörer! אוסף מכתבים חלקים מהמכתבים פורסמו בעיתון דבר. מדברי תומאס מאן אל העם הגרמני 1943 המלחמה והעתידThe War and the Future נאום הופיע בהוצאת נהר ספרים בתרגומה של ניצה פלד, 2024 1943 יוסף ואחיו - יוסף המשביר (4) Joseph und seine Brüder - Joseph der Ernährer רומן היסטורי הופיע בהוצאת ספריית פועלים בתרגומו של מרדכי אבי שאול, מרחביה, 1957-1959 (ציורים - שרגא וייל). תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז.1944לוחות הבריתDas Gesetz
The Tables of the Lawנובלה היסטוריתהופיע בסדרת "קציר" 1, כנראה בתרגום עזריאל קרליבך, הוצאת צ. ליינמן, תש"ו 1946. נמצא בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד". 1947דוקטור פאוסטוס Doktor Faustus רומן שמונת הפרקים הראשונים תורגמו בידי מרדכי אבי שאול בספרית פועלים. אבי-שאול שכבר הזקין לא יכול היה לסיים את מלאכת התרגום ועל כן יעקב גוטשלק החליפו. לאחר מכן, כדי לשמור על אחידות התרגום, תרגם גוטשלק את שמונת הפרקים הראשונים בשנית. תרגום סופי זה יצא לאור בהוצאת ספרית פועלים בשנת 1992. 1951 הנבחר Der Erwählte רומן הופיע בהוצאת ספרית פועלים ובתרגום מרדכי אבי שאול בשנת 1962. תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז. 1954 מרומהDie Betrogene נובלה תורגמה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מאוחרים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003. 1954 וידויי ההרפתקן פליכס קרול Bekenntnisse des Hochstaplers Felix Krull רומןתורגם על ידי מרדכי אבי שאול והופיע בשנת 1956 בהוצאת ספרית פועלים. תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז. תורגם מחדש על ידי נילי מירסקי והופיע בשנת 2016 בהוצאת אחוזת בית בשם ״פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים״. 1954 צ'כוב Versuch über Tschechow מסהתורגם על ידי ערן הורוביץ והופיע ב'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט', 2018.
יחסו ליהודים
יחסו לציונות
בשנת 1947, שנה לפני הקמת מדינת ישראל, אמר מאן בנוגע ליישוב היהודי בארץ ישראל:
בשנת 1949, אמר מאן בריאיון לעיתון דבר:
מאן הדגיש כי לדעתו על התנועה הציונית להימנע מעוול כלפי העם הערבי, וסבר כי מתוך אהדה בין שני העמים תימצא הדרך להבנה הדדית. על רעיון קבוצת "ברית שלום" בהנהגתו של יהודה לייב מאגנס אמר כי הוא "מוצא חן בעיני".
בשנת 1907, מאן הזהיר את הגרמנים בפני אקסודוס יהודי אירופה, כי הוא ראה ביהדות "מרכיב הכרחי" להתפתחות התרבותית האירופאית, "במיוחד בגרמניה". בתור פטריוט גרמני, מאן פחד שהאנטישמיות הגרמנית תקרב את יהודי גרמניה לרעיון הציוני, כי הוא בטח ש"האקסודוס המוחלט של יהודי אירופה, כמו שציונים קפדנים חולמים ממנו, היה האסון הכי גדול שאירופה יכולה לחוות".
אנטישמיות
בשנת 1934 פרסם מאן מאמר המעלה על נס את תרומתם של היהודים לתרבות המערבית ויוצא נגד האנטישמיות. כבר בשנת 1907 ובשנת 1921 הוא פרסם מאמרים באותה רוח. במאמר אחר, באותה תקופה, המליץ מאן ליהודים להתבולל ולהתנצר כדי להשתלב בחברה המערבית.
במאמר משנת 1971 עמדה מבקרת הספרות גיטה אבינור על כך שמאן ואחיו היינריך נודעו בשנותיהם המאוחרות כלוחמים אמיצים נגד המשפט הנאצי, אשר דיברו בשם המצפון והתרבות בימים אפלים של דיכוי ועריצות. עם זאת, אין להתעלם מכך שבכתבי מאן המוקדמים הופיעו סטריאוטיפים יהודיים מובהקים. כך, למשל:
במחקר שנערך החל משנת 2001 על ידי חוקר הספרות והתרבות הגרמני יאיה אלזאגה (Yahya Elsaghe), במימון הקרן הלאומית השווייצרית, נבחן נושא היהדות בכתבי תומאס מאן, וכמו כן נחקרו הסטריאוטיפים שהוא העניק לדמויות היהודיות, שמופיעות ברוב יצירותיו. לדברי הקרן, הרצון לחקור מגמה אנטישמית בכתביו של מאן נוצר משום ש"עד כה בקושי נבחנה השאלה על מגמות לאומניות, ואף אנטישמיות, הבאות לידי ביטוי מוכח ביצירתו הספרותית [של מאן] ואינן עולות בקנה אחד עם מעמדו כבא כוחה של גרמניה 'האחרת' [...]."
מן המחקר עולה כי מאן, במיוחד ביצירותיו המוקדמות "בית בודנברוק", "טריסטן" ו"הוד מלכות", העניק לדמויותיו היהודיות דימויים דו-ערכיים שיכולים להתפרש כסטראוטיפים אנטישמיים. מסקנותיו של אלזאגה מכך היא כי מאן "בוודאי לא היה אנטישמי קנאי, אלא אנטישמי מצוי. ואין כל ספק שבחברה שבה חי לא היה אפשר לראות בו אנטישמי. ובכל זאת אי-אפשר להבין באמת ולתאר כהלכה כמה מסיפוריו [...] בלי הרקע האנטישמי."
כך למשל, ב"בית בודנברוק" מובלט סטריאוטיפ "האף היהודי", אשר מופיע ביצירות אחרות של מאן, כאשר היהודי הרמן האגנשטרום מהמשפחה היריבה, מוצג כבעל "חוטם פחוס מעט מעל שפתו העליונה". לאחר מכן, בסצנה בה הרמן האגנשטרום מנסה לנשק את טוני בודנברוק, היא נרתעת ומסרבת. מאן איננו מציין את הסיבה לכך, אלא רק כי "לא מפני הביישנות נמנעה טוני להתנשק עם האגנשטרום הצעיר". לכן, ניתן לפרש כי דווקא המיניות והחזות של האגנשטרום היא שהרתיעה את טוני מלנשקו.
מלבד חזותם, גם מקצועם האישי של היהודים, מוצג על ידי מאן באמצעות דימויים אנטישמיים וטענות כי היהודי משתמש במקצועו על מנת להזיק לחברה ולהרוויח על חשבונה.
לדעת אלזאגה, מכיוון שמשפחת האגנשטרום מזרזת את השקיעה ב"בית בודנברוק", הרי שהיהודים הם המזרזים אותה. לדעתו, אמנם מאן נמנע מדימויים אנטישמיים ברורים ומזיהוי מפורש של הדמויות כיהודיות, אך הוא עיצב אותן באמצעות סימני היכר חיצוניים ופנימיים המשקפים ומאשרים דעות קדומות אנטישמיות שהיו לו, לפחות בתחילת דרכו. בנוסף ל"בית בודנברוק" מביא אלזאגה טיעונים נוספים מיצירות מוקדמות נוספות של מאן.
לפי אלזאגה, כמה פרטים זניחים למראה, בנובלה "טריסטאן" (1903), אחת מיצירותיו האהודות ביותר של מאן, מאבדים את תמימותם. "כפות הרגליים בעלות ההיקף הנדיר" שמאן מעניק לדטלב שפינל - טיפוס מוזר השוהה בסנטוריום, סופר של רומן אחד שלא נחל הצלחה - הן הד ל"רגל השטוחה היהודית", עוד סטיגמה פיזיוגנומית (של המבנה הפיזי) אנטי-יהודית, ששימשה באותם ימים תירוץ לאפלייתם לרעה של יהודים שביקשו לשרת בצבא. במרכז פניו של ד"ר ליאנדר היהודי, הרופא הראשי של הסנטוריום, נשקף זקן "שהוא קשה ומקורזל כאותו שער-סוסים שמפטמים בו את הרהיטים" - לא רק דוגמה ל"בהמיות", תכונה שכיחה בתיאור האנטישמי את דמותו של היהודי, אלא בה בעת גם, פסק אלזאגה, "הקדמה מחרידה לשימוש החומרי שנעשה ביהודים כמה עשורים לאחר מכן."
ב"הר הקסמים" מופיעה דמות יהודית נוספת ביצירתו של מאן, לֵאו נאפטא - ישועי שמרן, נמוך קומה וכעור מראה ממוצא יהודי. הגיבור הראשי של "הר הקסמים", הנס קסטורפ, סובל כזכור מ"אהדה למוות", נטייה שהוא מקווה להירפא ממנה ב"הר הקסמים". בדרכו נקרה נאפטא, המרשים בלמדנותו ובחדות שכלו, אבל הנס קסטורפ אינו מודע לכך שנאפטא נתון לחסותו של "כוח המכוון כנגד הציוויליזציה האנושית, כנגד הקידמה, העבודה והחיים."
ב"דוקטור פאוסטוס", אשר התפרסם כשנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כמעט בסוף דרכו של הסופר, מופיעות שתי דמויות שליליות של יהודים: ד"ר חיים ברייזאכר וסאול פיטלברג. לכאורה "דוקטור פאוסטוס" אינו אלא ביוגרפיה בדיונית, "חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין מפי ידידו", כלשון כותרת המשנה. אבל המחבר עצמו הודה ב"התהוותו של 'דוקטור פאוסטוס'" (Die Entstehung des Doktor Faustus) כי כוונתו הייתה לכתוב "רומאן תקופתי, לא פחות מזה", ואת יהדות התקופה מייצגים שני היהודים האלה. מאן מציג את דמותו של ד"ר חיים ברייזאכר בעת הרצאתו על חזון "הברבריזציה-מחדש במתכוון" בו הוא אומר כי "אין ספק שגם את הפקרתם של חולים לגורלם, בקנה מידה נרחב, את ההמתה של נטולי כושר חיות ושל מפגרים בשכלם, אם יוחלט על כך יום אחד, יתרצו בטעמים של היגיינת העם והגזע". ד"ר ברייזאכר אינו מסתייג מהחזון הזה, ומאמין כי הקיץ הקץ על העידן הבורגני ועל הרכרוכיות ההומניטרית שלו. מאן עצמו הגדיר את ברייזאכר בספרו "התהוותו של 'דוקטור פאוסטוס'" כ"סולל דרכה של הרעה" ההולכת וצומחת בתוך החברה הגרמנית. מנגד מוצגת דמותה מֶטַה נָאקֵדֵיי, אחת מידידותיו של הגיבור אדריאן כבעלת "עיניים שבצבען החום היה רשום יגון עתיק-יומין, על בת-ציון שהייתה למרמס ועמה שהיה לצאן באין רועה. [...] ככל היהודים, הייתה מוזיקלית מאוד [...] היא נהגה גם בשפה הגרמנית [...] יחס טהור ודקדקני לאין ערוך יותר מן הממוצע הלאומי, [...] אפילו ממרבית המשכילים...".
מחקרו של אלזאגה הוביל לשפע של תגובות בהולות וזועמות בגרמניה ובשווייץ. מאמר שקצף על הנכונות להכתים את שמו של מאן דווקא בשווייץ שהייתה לביתו שנים רבות, האשים את אלזאגה ב"הוצאת דיבה" והוסיף בעקיצה כי "שוב הוכח איזה כוח השפעה זדוני יכול להיות, בעידן התקינות הפוליטית, גם לחשד הבל באנטישמיות."
נשיא "אגודת תומאס מאן" יצא להגנת הסופר והצהיר שאין די בדמויות אחדות ביצירתו המוקדמת לבסס פסק דין "חייב" גורף. עד מהרה השמיעו כמה מחוקרי מאן ופרשניו את קולם והמסקנות, המתודה והסגנון של אלזאגה הועמדו במבחן. רבים הציבו פרשנויות טקסטואליות חלופיות, בהצביעם על ביטויים שונים במכלול עבודתו של מאן ובחייו המסגירים הערצה ליהודים ואף הזדהות עמם, כמו ב"יוסף ואחיו", מחווה ליהדות המציגה את התפתחותו של עם ישראל כמודל מופתי להתהוותה של אנושות הומנית. צוינה השפעתם של הלכי הרוח האנטישמיים שרווחו בעולם הבורגני שבו גדל מאן, והוזכרו מוצאה היהודי של אשתו קטיה וקשריו עם חברים יהודים. אחד המתפלמסים גם ציטט את הנימוק שהופיע בבקשת הרשויות הנאציות מ-1934 לשלילת אזרחותו הגרמנית: "מאן הוא ללא שמץ של ספק ידיד גדול של היהודים". אחרים הדגישו את קריאותיו מהגלות לסייע ליהודים הנרדפים באירופה ואת סירובו לשוב לגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. אחד מן החוקרים ביטל לחלוטין את המחקר בטענה כי אלזאגה בסך הכל חוטא בהשלכה אנכרוניסטית של רגישות לשונית שהתהוותה רק לאחר השואה.
גישה שלישית התנגדה גם היא לדעתו של אלזאגה וטענה כי הפתרון לשאלת האנטישמיות בכתביו של מאן כלל אינו טמון במישורים האידאולוגיים והפוליטיים הטעונים, אלא במישור הספרותי. לפי גישה זו, האמביוולנטיות ביחסו של מאן ליהודים, כפי שהיא עולה מהפרוזה שלו, אינה אלא תוצאת האסתטיקה האירונית שלו, שבה הוא נמנע מפירוש חד משמעי, ודימויים סטריאוטיפיים שימשו לו חומר גלם חשוב לצורך עיצובן של דמויות רוויות סתירות.
לדעתם של תומכי מחקרו של אלזאגה, השאלה בדבר האנטישמיות בכתביו המוקדמים של מאן, ובפרט בספרו בעל החשיבות "בית בודנברוק" שזיכה אותו בפרס נובל, טרם הוכרעה. כראייה הם טוענים כי אף בספריו המאוחרים יותר "הר הקסמים" (1924) ו"דוקטור פאוסטוס" (1947) מופיעות הדמויות היהודיות בדימויים אנטישמיים, וכי ביומניו האישיים נמצאו התבטאויות בעלות גוון אנטישמי שכתב בשנת 1933, כגון תגובתו בדבר החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי כי "ניקוי מערכת המשפט מהשפעה יהודית, בסופו של דבר אינה אסון."
הנצחה
תומאס מאן, שהיה סופר זוכה פרס נובל, מרצה בעל שם, והומניסט ידוע, הונצח ברחבי העולם, ובגרמניה בפרט. בין המאמצים שנעשו כדי להנציח את שמו, ניתן למנות את הבאים:
בית תרבות לזכרו של מאן הוקם בשנת 1995 בעיירה נידה שבליטא, בבית שבו התגורר מאן בין השנים 1930–1932. במקום נערכות הרצאות, סדנאות ופעילויות שונות לזכרו של מאן, ומדי שנה נערך במקום פסטיבל בינלאומי על שמו. במקום גם מוזיאון העוסק בו ובמשפחתו.
בציריך, שווייץ, נבנה לאחר מותו של מאן "ארכיון תומאס מאן" (Thomas-Mann-Archiv) ובו הספרייה של מאן, ספרי המחקר אשר שימשו אותו לצורך כתיבתו הספרים, כתבי יד מקוריים וחומרים שונים שעדיין לא פורסמו.
הסופר הגרמני זוכה פרס נובל לספרות גינטר גראס חשף מצבת זיכרון לזכרו של מאן ביום הולדתו ה-128 של מאן בשנת 2003, בעיירה סבטלוגרוסק, מחוז קלינינגרד שברוסיה.
בליבק, עיר הולדתו של מאן, נקרא בית ספר על שמו (Thomas Mann Schule). בבודפשט, הונגריה הוקמה גימנסיה על שמו של מאן (Thomas Mann Gymnasium) כחלק מרשת בתי הספר הבינלאומיים של האיחוד האירופי.
רחובות רבים בגרמניה קרויים על שמו של מאן (Thomas-Mann-Straße).
"פרס תומאס מאן" לספרות מוענק כל שלוש שנים משנת 1975 על ידי עיריית ליבק, לסופרים ש"הצטיינו ביצירתם הספרותית ברוח ההומאניות שאפיינה את יצירתו של תומאס מאן", וסכום הזכייה הוא עשרת אלפים אירו. בשנת 2008 עמדה "האקדמיה הבווארית לאמנויות יפות" לכנות גם היא את פרס הספרות הגדול שלה בשם "פרס תומאס מאן", דבר אשר עורר תרעומת בליבק שכן אותה אקדמיה גירשה את מאן משורותיה שבעים וחמש שנה לפני כן. במסגרת פשרה שהושגה יוענק הפרס על ידי עיריית ליבק והאקדמיה הבווארית יחדיו ויקרא "פרס תומאס מאן של עיר ההנזה ליבק ושל האקדמיה הבווארית לאמנויות יפות", על סך עשרים וחמישה אלף אירו. בוועדת הפרס שישה שופטים: שלושה מליבק ושלושה ממינכן בירת בוואריה.
בבית הראשון בו התגוררה משפחת מאן בליבק, ובו התרחשו המאורעות בבית בודנברוק, יש כיום מוזיאון על שמם של תומאס מאן והיינריך מאן. המוזיאון סוקר את מפעל חייהם ואת יצירתם.
בפריז, צרפת, נקראה מכללה על שמו. חלק ממבני המכללה שוכנים ברחוב הנקרא על שמו של תומאס מאן גם כן.
בגרמניה הוקמה אגודה על שמו של תומאס מאן, ובשווייץ הוקמה אגודה מקבילה. האגודה השווייצרית חוקרת את כתביו של מאן ומוציאה מדי כמה חודשים פרסומים של מחקריה.
בולים לזכרו של מאן הונפקו במדינות רבות ברחבי העולם. בנוסף לגרמניה ושווייץ הונפקו בולים גם בגמביה, מאוריטניה, סיירה לאון ובמקומות נוספים.
ביוגרפיות רבות נכתבו על מאן ועבודות מחקר רבות נכתבו עליו באקדמיה.
מלבד הרומנים והסיפורים של מאן, שמודפסים כיצירות בודדות, אוגדו והוצאו לאור, במועדים שונים, כל כתביו של מאן במספר רב של כרכים, בידי הוצאת פישר הגרמנית.
הקרן הקיימת לישראל נטעה יער לזכרו של מאן באשתאול.
פסלים בדמותו של מאן עוצבו ברחבי גרמניה, בין היתר פסל בדמותו של מאן וכלבו (על פי הנובלה של מאן "אדם וכלבו").
ציורי אמנות רבים צוירו בעקבות ספריו של תומאס מאן.
סרטים רבים נעשו בעקבות חייה של משפחת מאן, בעיקר בגרמניה, בהם "Unsere Besten", "Unterwegs zur Familie Mann", "Die Manns - Ein Jahrhundertroman" ,"Thomas Mann in Amerika".
לקריאה נוספת
מחקר
גל אורן, שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014 (הפרק העוסק בתומאס מאן )
גל אורן, גדול ההומניסטים הגרמנים? (על יחסו ליהודים), מקור ראשון, מוסף "שבת", 2010
גל אורן, ייסוריו וגדולתו של תומאס מאן (מחקר בשאלת האנטישמיות); חלק א': "ייסוריו", עיתון 77, גיליון 346–347, מאי 2010; חלק ב': "גדולתו", גיליון 348, יולי 2010
גל אורן, בן עם הספר (על יחסו של מרסל רייך-רניצקי למאן), מקור ראשון, מוסף "שבת", 4.6.2010
זאב לוי, הדמות של הדמות, על דמויותיהם של שני יהודים ביצירתו של תומאס מאן - גיאורג לוקאץ' וארנולד שנברג, נדפס במאזנים, ס'א, תשמ"ח 1988.
אלכסנדר רביב, האם היה תומאס מאן אנטישמי? דמות היהודי ברומן "דוקטור פאוסטוס" (1947), נדפס במאזנים, ע'א, 9, 1997
אורי דרומי, תומאס מאן: איש הרוח והנאציזם, נדפס בפרוזה, 75, 1985
אברהם בדאור, תומאס מאן - ואנחנו, נדפס בטורים לחינוך והוראה, ד', 1976
ברוך קורצווייל, אמנות הסיפור כבעיה, נדפס בדבר, 11 ביוני 1960.
ברוך קורצווייל, מסכת הרומן והסיפור האירופי, עמ' 213–275. הוצאת שוקן, תל אביב, 1973 (מהדורה חדשה)
רבקה גורפיין, הדיו לאיש הרוח שיהיה הומניסטן? (תומאס מאן - מבית בודנברוק עד ד"ר פאוסטוס), אורלוגין 1 (1950), עמ' 213–223
מאיר שלו, בעיקר על אהבה (עיון ביצירות "יוסף ואחיו" ו"מוות בוונציה"), עם עובד, 1995
יעקב הסינג, עולמות מכונסים בעצמם, על המשמר, 24.1.1986, עמ' 15
מ'משב, מאן - רומן המפתח, מעריב, 6.12.1985, עמ' 28
רפאל כוכבי, אדם וביתו - עיון משווה ביצירות קפקא, גנסין, מאן ועגנון
יונתן כהן, כפעם בפעם - מחקר ביצירות תומאס מאן, תג הוצאה לאור, 1997
יוסף ליכטנבום, מספרי העולם, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1958
בלהה רובנשטין, חדוות החיים מול חמדת המוות : סיפור המשפחה כראי ל’אני’ האישי, ירושלים, הוצאת כרמל, תש"ס 1999
מרק גלבר ונחום שופמן, תומאס מאן וריכארד ואגנר : מקראות, באר שבע, חמו"ל, תשמ"ד
שולמית הקנברוך, התשתית התנכ"ית ב"יוסף ואחיו" לתומאס מאן, רמת גן, חמו"ל, 1983
מאיה שוהם, בין דת לספרות : האמן ומרגריטה למיכאיל בולגקוב ודוקטור פאוסטוס לתומאס מאן - עיון משווה, רמת גן, חמו"ל, תשס"ז 2006
מאיה שוהם, אמנות ומוזיקה אצל תומאס מאן : עיון בטריסטן ולואיזכן למאן והשוואתם לסונטת קרויצר לטולסטוי, רמת גן, חמו"ל, תשס"ד 2003
סמדר פלק-פרץ, בחינת הדינמיקה הדואלית שבין כתיבה ומגפה : עיון משווה בהדבר לאלבר קאמי ומוות בוונציה לתומאס מאן לאור משנתו הפילוסופית של פרידריך ניטשה, רמת גן, חמו"ל, תשס"ג 2002
מיכאל הרינגטון, המהפכה שבאקראי, פרק שני: דימויים של אנדרלמוסיה, תל אביב, עם עובד, תשל"א, 1971
רבקה שכטר, המוזיקה כפולחן (ד"ר פאוסטוס והברית עם השטן), מאזנים: ירחון לספרות ,36 (6): 429-435, 1973.
ישראל משה, על תומאס מאן: "לוטה - בוויימר", אורלוגין, 12: 184-193, 1956
ש. דליה, גלגולי ההומאניזם של תומאס מאן (למקרא ב"אלה קורות יעקב"), אורלוגין, 3: 290-292, 1951
דוד זוננפלד, "המות בוונציה" לתומס מן, עלי שיח, 1: 15-20, 1974
קולם טויבין, הקוסם, תרגמה מאנגלית ניצה בן־ארי. הוצאת שוקן, 2023
Heinz Ludwig Arnold (Hrsg.): Thomas Mann. text + kritik Sonderband. 2., erweiterte Aufl. edition text + kritik, München 1982,
Joachim Fest: Die unwissenden Magier - Über Thomas und Heinrich Mann, Siedler, Berlin 1998
Manfred Görtemaker: Thomas Mann und die Politik. S. Fischer, Frankfurt 2005, 3-10-028710-X
Der schmerzhaft deutsche Dichter, Rezension von Stefan Berkholz, Deutsche Welle, 12. August 2005
Volkmar Hansen (Hrsg.): Thomas Mann, Romane und Erzählungen. Interpretationen. Reclam, Stuttgart 1993,
Helmut Jendreiek: Thomas Mann: Der demokratische Roman. Hagel, Düsseldorf 1977,
Ulrich Karthaus: Thomas Mann. Literaturwissen für Schule und Studium. Reclam, Stuttgart 1994,
Thomas Klugkist: 49 Fragen und Antworten zu Thomas Mann. S. Fischer, Frankfurt 2003,
„Man muss Thomas Mann nicht lieben“, Rezension von Alain Claude Sulzer, Deutschlandfunk, 1. Dezember 2004
Hermann Kurzke: Thomas Mann. Epoche – Werk – Wirkung. Beck, München 1985, ; 3., erneut überarbeitete Auflage ebd.,
Hans Mayer: Thomas Mann, Suhrkamp, Frankfurt a.M. 1980
Volker Mertens: Groß ist das Geheimnis. Thomas Mann und die Musik. Militzke, Leipzig 2006,
Marcel Reich-Ranicki Thomas Mann und die Seinen, DVA Stuttgart 1987
Joachim Rickes: Die Romankunst des jungen Thomas Mann. „Buddenbrooks“ und „Königliche Hoheit“. Königshausen & Neumann, Würzburg 2006,
Günter Rohrmoser: Dekadenz und Apokalypse. Thomas Mann als Diagnostiker des deutschen Bürgertums. Gesellschaft für Kulturwissenschaft, Bietigheim/Baden 2005,
Sibylle Schulze-Berge: Heiterkeit im Exil. Ein ästhetisches Prinzip bei Thomas Mann. Zur Poetik des Heiteren im mittleren und späten Werk Thomas Manns. Königshausen & Neumann, Würzburg 2006.
Hans-Peter Haack: Erstausgaben Thomas Manns. Ein bibliographischer Atlas. Antiquariat Dr. Haack Leipzig 2011, 223 S., zahlreiche Abbildungen.
ביוגרפיה
קטיה מאן, זיכרונות שלא נכתבו (Meine ungeschriebenen Memoiren), הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר. תרגם ישראל זמורה, תל אביב, 1979.
יוסף ליכטנבום, מספרי העולם, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1958.
מרסל רייך רניצקי, החיים והספרות (Mein Leben), חלק חמישי, פרק שלושים ושבע - "משפחת הקוסם". הוצאת דביר, תרגמה רחל בר-חיים, 2004.
אברהם שאנן, מלון הספרות החדשה - ערך "תומאס מאן", עמודים 478–483. הוצאת יבנה, 1970.
ד"ר אמיל פוירשטין, סופרי מופת - ערך "תומאס מאן - יוסף ואחיו", כרך שלישי (סופוקלס, סטנדהאל, היינה, גוגול, פלובאר, דוסטויבסקי, מאן), הוצאת השכלה, תל אביב, 1958.
Karl Werner Böhm: Zwischen Selbstzucht und Verlangen. Thomas Mann und das Stigma Homosexualität. Untersuchungen zu Frühwerk und Jugend. Königshausen & Neumann, Würzburg 1991,
Klaus Harpprecht: Thomas Mann. Eine Biographie. Rowohlt-Verlag, Reinbek 1995,
Peter de Mendelssohn: Der Zauberer. Das Leben des deutschen Schriftstellers Thomas Mann. S. Fischer, Frankfurt
Erster Teil: 1875–1918. 1975,
Zweiter Teil: Jahre der Schwebe. 1919 und 1933, Nachgelassene Kapitel, Register. 1992,
Donald A. Prater: Thomas Mann – Deutscher und Weltbürger. Eine Biographie. Hanser, München/Wien 1995,
Edo Reents: Thomas Mann. Claassen, München 2001,
Klaus Schröter: Thomas Mann in Selbstzeugnissen und Bilddokumenten. Rowohlt, Reinbek 1964; überarbeitete Neuausgabe ebd. 2005,
Michael Stübbe: Die Manns. Genealogie einer deutschen Schriftstellerfamilie. Degener, Insingen 2004,
Hans Wißkirchen: Die Familie Mann. rororo Monographie, Reinbek 1999.
Hans Wysling und Ivonne Schmidlin: Thomas Mann. Ein Leben in Bildern. Artemis, Zürich 1994, (mit zahlreichen Abbildungen Thomas Manns, seiner Angehörigen, von Zeitgenossen, Titelblättern und einigen Faksimiles; Quart-Format)
קישורים חיצוניים
הר הקסמים א+ב, הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים, 2020, בתרגום רחל ליברמן
(תגובה למאמרו של גל אורן)
(תגובה למאמרו של גל אורן)
גל אורן, מתבוסס בביצת עצמו, מוסף "שבת", מקור ראשון, 1 ביולי 2011
אריק גלסנר, על "פליקס קרוּל – וידוייו של מאחז עיניים", של תומאס מאן, המדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", נובמבר 2016
בית התרבות תומאס מאן שבנידה, ליטא האתר הרשמי
סקירה על מוזיאון תומאס מאן באתר Museums of Lithuania.
מוזיאון תומאס והיינריך מאן, ליבק אתר "בית בודנברוק"
כתבי תומאס מאן באתר הוצאת פישר
עשרים הרומנים החשובים בשפה הגרמנית בעריכת מרסל רייך רניצקי וביניהם בית בודנברוק והר הקסמים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינכן
קטגוריה:סופרים גרמנים
קטגוריה:סופרים להט"בים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכי פרס נובל גרמנים
קטגוריה:מסאים גרמנים
קטגוריה:אוטודידקטים גרמנים
קטגוריה:ליבק
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:מתנגדים גרמנים למשטר הנאצי
קטגוריה:אמנות והגות במפנה המאה העשרים
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: תרבות: אישים
תומאס
קטגוריה:ביסקסואלים גרמנים
קטגוריה:זוכי פרס גתה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1875
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1955 | 2024-09-25T09:54:04 |
לוח השנה השוודי | לוח השנה השוודי הוא לוח שנה ייחודי אשר היה בשימוש בממלכת שוודיה בעת המעבר מהלוח היוליאני ללוח הגריגוריאני בין השנים 1700–1712.
ממוזער|לוח שנה שוודי - פברואר 1712
בשנת 1699 הוחלט בשוודיה (שכללה אז גם את פינלנד) על מעבר מהלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני, שהונהג במדינות השכנות למעלה מעשור קודם לכן. אבל השוודים לא רצו "לדלג" באמצע השנה על אחד עשר ימים, כפי שעשו המדינות האחרות (כיוון שהלוח היוליאני נמצא אז בפיגור של 11 יום לעומת הלוח הגרגוריאני), ובחרו לפרוס את התיקון על פני מספר שנים ולהפחית יום אחד בכל שנה (הדעות חלוקות אם הכוונה הייתה להפחית יום אחד בכל אחת מהשנים 1700 - 1710 או לבטל את ימי 29 בפברואר בשנים 1700 - 1740), עד שיתאחדו עם יתר המדינות שכבר עברו ללוח הגרגוריאני.
בסופו של דבר, ההחלטה לא החזיקה מעמד. בשנת 1700 אכן בוטל 29 בפברואר (כנדרש לפי הלוח הגרגוריאני, אך בניגוד ללוח היוליאני), אבל בשנים הבאות כבר לא זכרו השוודים להחסיר יום. אז גילו השוודים שהם נותרו לבד עם "הלוח השוודי" – עשרה ימים מאחורי מדינות הלוח הגרגוריאני, ויום לפני מדינות הלוח היוליאני – דבר שהקשה על התקשורת ועל המסחר עם מדינות אחרות.
בינואר 1711 הכריז מלך שוודיה קרל ה-12 על ביטול התוכנית המקורית וחזרה ללוח היוליאני. לשם כך היה עליו להוסיף יום אחד, והוא עשה זאת בחודש פברואר 1712. כך, בשנת 1712, הוסיפו השוודים שני ימים לחודש פברואר, במקום יום אחד, וספרו בו 30 יום.
בשנת 1753 דילגו השוודים על 11 יום (בקצרם את חודש פברואר ל-17 ימים) והצטרפו ללוח הגרגוריאני. עם זאת, רק החל משנת 1844 החלו השוודים לקבוע את מועד חג הפסחא לפי לוח השנה הגרגוריאני.
ראו גם
30 בפברואר
קישורים חיצוניים
שוודי, הלוח ה | 2017-07-23T20:08:59 |
טנגו | טנגו (בספרדית: Tango) הוא מוזיקה וריקוד לזוג, שמקורו בבואנוס איירס ובמונטווידאו. ארגנטינה ואורוגוואי נחשבות למולדת הטנגו, בארגנטינה הוא נחשב לסמל תרבות לאומי.
מקובל לבצע את הטנגו בבנדונאון, שנותן לו את הצליל והמקצב הייחודיים, וכן לעיתים מצטרפים גם קונטרבס, פסנתר וכינור להשלמה.
בשנת 2009 הכיר ארגון אונסק"ו בריקוד הטנגו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית.
רקע
מקור השם
ישנן שלוש סברות באשר למקור המילה טנגו:
מהמילה הלטינית Tangere (לגעת או לשחק).
מהמילה האנגלית Tangles (=הסתבכות. ברגליים בעיקר).
מקצב התופים של העבדים האפריקאיים הנקרא גם טנ-גו.
תולדות הריקוד
לטנגו קדמה המילונגה ובטנגו בעיקר בתחילה ניכרת ההשפעה של המילונגה. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ארגנטינה ובמיוחד בואנוס איירס היו יעד לגל הגירה גדול. המהגרים הביאו איתם את תרבותם וייתכן שכך הגיע הכלי הייחודי לטנגו הבנדונאון. כמו כן מתפתח סלנג המכונה לונפרדו שרבים משירי הטנגו הקלאסיים משלבים מילים מסלנג זה.
הטנגו נולד בסביבות ה-1880.
טנגו נחשב בתחילתו לריקוד נחות עקב חושניותו ורקדו אותו בבתי בושת ולאחר מכן בתי קפה. כיוון שהטנגו נחשב ללא ראוי לנשים מהוגנות לא היו בנות זוג וגברים רקדו עם גברים.
קהילות המהגרים חיו בשכונות צפופות ובשמחות חגגו בחצר שבין הבתים בין השאר גם בריקודים. כאן החלו גברים ללמד את בנות המשפחה, אחיות ודודניות את הריקוד והוא החל להירקד באירועים של המהגרים. טנגו עדיין נחשב אז לריקוד של פשוטי עם עד שהוא הגיע לצרפת שנחשבה למובילה התרבותית של הזמן ההוא. בסוף המאה התשע עשרה נוצרת שכבה של אנשים אמידים בארגנטינה היכולה להרשות לעצמה מסע לאירופה שם הם מגלים את ה"להיט החדש", הטנגו. תחת החותמת התרבותית של אירופה כובש הטנגו גם את השכבות העליונות של החברה הארגנטינית.
להיסטוריונים הארגנטינים יש גרסה שונה: לטענתם טנגו מעולם לא היה ריקוד נחות ומעולם לא הוחרם על ידי הכנסייה ועלה לגדולה עוד בארגנטינה. טענתם היא שבשל זרם המהגרים האדיר שכר הדירה בבואנוס איירס היה יקר ולכן לא הגיוני שבתיי בושת בזבזו שטח יקר לריקודים. ולמעשה "בתי הבושת" הם אותם אקדמיות לריקודים ואולמות ריקוד שבהם נרקד הטנגו ושנחשבו מקומות מפוקפקים. נוסף על כך המהגרים היו רובם ככולם גברים רווקים שבאו לחפש את מזלם בארץ חדשה לכן בנות זוג מהמין הנשי היו נדירות וגברים רקדו עם גברים. ההיסטוריונים הארגנטינים מצביעים על כך שעוד בטרם הגיע הטנגו לאירופה החלו להימכר תקליטי טנגו בארגנטינה. עובדה זו לדעתם מצביע על כך שכבר אז הטנגו היה מקובל גם על המעמד הבינוני ולא רק על שכבת המהגרים כי מחיר התקליטים היו מעבר למה שפועל פשוט יכול להרשות לעצמו על אחת כמה וכמה מחיר מכשיר ההשמעה הגרמופון.
כיום ישנם כמה סגנונות עיקריים לריקוד הטנגו: הארגנטינאי, הצרפתי והאמריקאי.
נהוג לקיים פסטיבלים ותחרויות טנגו בעולם במתכונת תחרויות ספורט עם פרסים וכיבודים. הטנגו שנרקד במסגרת ריקודים סלוניים הוא עיבוד של הטנגו המקורי וגם המוזיקה מעובדת כדי להתאימה לקצב שדורש הסגנון של הריקודים הסלוניים.
אופן הריקוד
שמאל|ממוזער|300px|זוג רוקד טנגו במדרחוב פלורידה שבבואנוס איירס
הטנגו הוא ריקוד בזוגות שבו הגבר מוביל את האישה והם הולכים תמיד יחד. הזוג רוקד צמוד בחלק העליון, אזור הלב. הריקוד באירועים נרקד שהזוגות נעים ברחבה נגד כיוון השעון. הריקוד הוא מינימליסטי וגם אם הוא כולל אלתורים והרמות רגליים התנועות הגרנדיוזיות באמת נשמרות למופעים. הרמות הרגליים מתבצעות בעזרת הרגל החופשית (הרגל שאין עליה את משקל הגוף).
ערב ריקודי טנגו נקרא מילונגה. הלבוש המסורתי: גברים בחליפות ערב ונעלים מצוחצחות ונשים בנעלי עקב ושמלות בדרך כלל חושפניות ובכל מקרה כאלו שיאפשרו את תנועות הרגלים. כיום ישנן נשים שרוקדות לבושות מכנסים.
צעדי הריקוד (כל השמות בספרדית)
אמגה (Amague) איום. תנועה מאיימת הנעשית כעיטור לריקוד.
אוצ'ו (Ocho) שמונה. תנועה בצורת הספרה שמונה נוצרת מביצוע שני קרוסה זה אחר זה. תנועה כזו המבוצעת לאחור מכונה אוצ'ו אטרס (Ocho atras) שמינייה לאחור.
בולאו (Boleo) זריקה. בעת שהאישה עושה אוצ'ו הגבר משנה כיוון ומוביל אותה בכיוון ההפוך האישה מניפה את הרגל ומסתובבת על הרגל התומכת.
ברידה (Barrida) טאטוא. הזזת הרגל של בן הזוג על הרצפה בתנועת מטאטא. נקראת גם ג'וודה (Llevada) הרמה. כיום בריקוד תחרותי ומופעים הגבר לעיתים גורר את האישה על ידי משיכתה ביד לאורך רחבת הריקודים או סחיבתה כאשר היא אוחזת בצווארו ואינה נעה והוא נע.
דיבוכו (Dibujo) ציור. תנועה עם קצה הנעל המדמה ציור על רצפת רחבת הריקודים.
כירו (Giro) סיבוב. כאשר האישה מבצעת מוליינטה הגבר מבצע סיבוב חד על רגל אחת.
מוליינטה (Moliente) טחנה או מאוורר. ביצוע שמיניות קדימה ואחורה במעגל. כיום זו תנועה המבוצעת בריקודים סלונים ברומבה.
סלידה (Salida) יציאה. זה צעד מוצא בסיסי שיכול להיות אף על פי שמו בתחילת הריקוד בסופו או גם באמצעו.
סנטדה (Sentada) ישיבה. ביצוע תנועת ישיבה.
סקדה (Sacada) הוצאה. הגבר מוציא את האישה ממקומה על ידי תפיסת מקומה. מכונה גם דספלסמיינטו (Desplazamiento) הזזה
פרדה (Parada) עצירה. הגבר עוצר את האישה על ידי חסימת תנועתה בדרך כלל האישה מנצלת זאת לעשיית תנועה עם הרגלים.
קורטה (Corte) חיתוך. הזוג חותך את המוזיקה על ידי שינוי קצב או עצירה למשך מספר שניות.
קמינר (Caminar) ללכת. ההליכה מבוצעת שכרית כף הרגל נוגעת תחילה בקרקע ולא העקב כשהרגל והגוף נעים כאחד.
קרוסה או קרוסדה (Cruce, Cruzada) להצליב הצלבה. צעד שבמהלכו רגל אחת נמצאת באלכסון מאחורי או לפני השנייה. שני קרוסה רצופים יוצרים אוצ'ו (שמונה).
מוזיקה
מוזיקת הטנגו נולדה ממוזיקת המילונגה שקדמה לה. היא נוגנה בקונטרבס, בפסנתר בכינור ובחליל. את מקום הפסנתר תפסה בהדרגה הגיטרה - במיוחד היכן שהיה צורך בניידות. אך הכלי המזוהה יותר מכולם עם הטנגו הוא הבנדונאון המצטרף לנגינת טנגו בסוף המאה ה-19 ונותן לטנגו את הצליל ואת הקצב האופייניים לו, בקצב של שני רבעים.
שירת הטנגו
שירת הטנגו מקורה בסרסואלה (Zarzuela) אופרטות קומיות מעין הצגות קברט שעירבו שירה וריקוד, ובתחילת המאה ה-20 כבר מופיע טנגו בהצגות אלו. מהצגות אלו התפתחה שירת הטנגו שמגיעה להתפתחותה הסופית רק בסוף שנות העשרה של המאה העשרים.
שירי הטנגו הראשונים שונים מאוד מהסגנון המוכר לנו כיום. אלו שירים עליזים המספרים על דמויות צבעוניות.
השיר שנחשב למכונן בשירת הטנגו הוא "לילי העצוב" (Mi noche triste) מ 1916 זהו השיר הראשון שמספר סיפור ומכאן ואילך זו תהיה הדרך שבא ייבנו שירי הטנגו. שירי הטנגו עוסקים לרוב בסיפור על יחסים שבינו לבינה ובדרך כלל מדובר על שברון לב, כאב, אכזבה, געגועים, ניכור ורגשות נוספים שיש בהם צער ויגון אולי בהשפעת המלנכוליה המובנית של המוזיקה. לעיתים שירי הטנגו יפתחו בנושא שנראה שאינו תואם את הדרך המקובלת אבל לקראת סוף השיר תתבצע תפנית בעזרת אלגוריה או האנשה ויתברר שהשיר מדבר בעצם על הנושאים המקובלים בטנגו. מי שנחשב לגדול זמרי הטנגו הוא הזמר והמלחין קרלוס גרדל שקריירת הסולו שלו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים הזניקה אותו למעמד של כוכב ומותו הטרגי בתאונת מטוס ב־1935 במדיין קולומביה הפך אותו לאליל. הטנגו המפורסם ביותר שגרדל הלחין הוא Por una cabeza (בשל ראש) שהושמע בסצינות הריקוד בסרטים "ניחוח אישה", "שקרים אמיתיים" ו"רשימת שינדלר".
בארץ הולחנו שירים בקצב הטנגו אבל אלו אינם שירים ששאבו את מילותיהם מעולם התוכן המקובל בטנגו הארגנטיני, למעט יוצא הדופן אחד, "אל נא תאמר לי שלום" (מילים ולחן: סולי רביב). לשירי טנגו אמיתיים אחראים זמרים שעלו מארגנטינה ובעיקר שלמה יידוב שתקליטו "חולם בספרדית" כולל את השירים המתורגמים: "טנגו בלגן" (Cambalache), "חזרה בלילה" (Volvio una noche) ו"ביום שתרצי בי" (El dia que mi quieras) . האחרון אמנם אינו טנגו אבל הולחן והושר על ידי קרלוס גרדל, גדול זמרי הטנגו.
לה קומפרסיטה La Cumparsita היא מוזיקת הטנגו הנודעת ביותר. פירוש השם בסלנג לונפרדו קבוצת רקדנים. היצירה נכתבה על ידי כררדו הרמן מטוס רודריגס מאורוגוואי ועובדה על ידי רוברטו פריפו שתזמורתו הייתה הראשונה שניגנה את המנגינה בפומבי. היצירה הוקלטה ב-1916 או לכל המאוחר ב-1917 והפכה פופולרית למשך תקופה מסוימת. ב-1924 לאחר שכבר נשתכחה כתבו פסקוואל קונטורסי ואנריקה פדרו מרוני מילים למנגינה תחת השם "Si Supieras" (לו ידעת) ששר קרלוס גרדל. מטוס רודריגס זעם וכתב מילים משלו שלא היו מוצלחות ונשתכחו אך המוזיקה נשתמרה.
טנגו חדש
טנגו נוגן בתחילה על ידי מספר כלים מצומצם אבל ככל שהוא נהפך פופולרי יותר ויותר הלהקה שמלווה את הנגן גדלה עד שהוא החל להיות מנוגן על ידי תזמורות שלמות. המעבר של הטנגו מנגינה במספר כלים לתזמורות סימפוניות מחייב עיבוד מחדש של המוזיקה כיוון שכעת מנגנים אותו כלים שהמוזיקה לא נכתבה עבורם. זה הגרעין של תופעה שתקרא טנגו חדש.
הטנגו ירד מגדולתו משנות החמישים ואילך אבל אז עולים אנשים חדשים שמנסים לחדש את הטנגו על ידי שילובו במוזיקה אחרת.
האיש שטבע את המונח וניתן לומר שגם המציא את הטנגו החדש הוא אסטור פיאצולה. נגן בנדונאון ומלחין ששילב את הטנגו עם מוזיקה קלאסית וג'אז ליצירת יצירות מוזיקליות ארוכות יותר משירי הטנגו הדומות באורכן ליצירות הקלאסיות.
ראו גם
מוזיקה ארגנטינאית
קישורים חיצוניים
הכול טנגו - מידע מקיף על היסטוריה של מוזיקת הטנגו בספרדית ובאנגלית
לטנגו, היסטוריה של הטנגו ומונחי הריקוד באנגלית
טנגו בסגנון מערבי "לה קומפרסיטה" מאת רודריגס בביצוע האקורדיוניסט לריס פראל
La 2x4 - תחנת הטנגו הציבורית של בואנוס איירס
Radio Malena 89.1 - "Nombre de tango"
נרדו זלקו, Paris – Buenos Aires, Un Siècle de Tango, Paris: Éditions du Félin, 1998, הוצאה שנייה - 2004,
הערות שוליים
קטגוריה:מחול
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:ריקודים סלוניים
קטגוריה:ארגנטינה: תרבות
קטגוריה:מוזיקה ארגנטינאית
קטגוריה:מוזיקה אורוגוואית
קטגוריה:ריקודים משולבים במוזיקה הקלאסית | 2024-04-01T00:37:17 |
הלוח המהפכני הסובייטי | שמאל|ממוזער|350px|לוח שנה של שנת 1930. רואים צבעים של ימי השבוע אך גם מספרי ימים בחודש רגיל וסידור לפי שבועות רגילים
הלוח המהפכני הסובייטי הוא לוח שנה שהונהג בברית המועצות בשנים 1930–1931. הנהגת הלוח החלה ב-1 באוקטובר 1929.
שינוי החלוקה לשבועות
החלוקה לשבועות הוחלפה, תחילה ב"שבוע" בן חמישה ימים, כשלכל עובד היה יום פגרה אחר. כל יום בשבוע נקרא בשם של צבע - צהוב, ורוד, אדום, סגול וירוק - והעובדים חולקו לקבוצות של "צבעים", למשל "עובד צהוב" הוא עובד שנח ביום ה"צהוב" ועבד בארבעת ימי השבוע האחרים. זאת במטרה ליצור משק פעיל ללא יום פגרה שבועי, כשהעובדים יוצאים ליום מנוחה שבועי בתורנות. יישום הרעיון היה בעייתי מאוד - קשה היה לתאם את יום המנוחה השבועי בין בני משפחה אחת, וקשה היה לארגן פעילות קהילתית ביום המנוחה. כמו כן, הנתונים הראו שהשיטה החדשה אינה מייעלת את העבודה ואינה מגבירה את פריון העבודה. בנוסף, לא תמיד הצליחו לאכוף את השינוי, בייחוד באזורים הכפריים.
החגים
חמישה ימי חג הוגדרו בלוח כימי מנוחה כלליים שקוטעים את רצף הצבעים:
יום לנין - 22 בינואר.
חג הפועלים - 1 במאי ו-2 במאי.
חג התעשייה - 7 בנובמבר ו-8 בנובמבר.
ביטול הלוח
ב-1 בדצמבר 1931 הוחלט לבטל את שיטת התורנות ביום המנוחה השבועי. אורך ה"שבוע" נקבע לשישה ימים, כשיום המנוחה הוא כללי. ימי המנוחה היו ה-6, ה-12, ה-18, ה-24 וה-30 בכל חודש. בחודשים שבהם 31 יום היה ה-31 בחודש יום עבודה רגיל. כיוון שבחודש פברואר יש 28–29 ימים בלבד, נקבע ה-1 במרץ כיום מנוחה. גם השיטה הזאת החזיקה מעמד שנים ספורות בלבד, והיא בוטלה ב-1940 כשהתחוור לשלטונות שהם אינם מצליחים לאכוף את השינויים. גם הצורך בתיאום זמנים טוב יותר עם יתר מדינות אירופה הביא למסקנה כי יש לחזור לשיטה המסורתית ובעקבות כך רוסיה חזרה לשבוע המקובל.
קטגוריה:ברית המועצות: היסטוריה
מהפכני סובייטי
קטגוריה:1930 בברית המועצות
קטגוריה:1931 בברית המועצות | 2024-03-08T21:04:17 |
פרידריך שילר | יוהאן כריסטוף פרידריך שילר, מאז 1802 פון שילר (10 בנובמבר 1759, מרבאך על נהר נקאר – 9 במאי 1805, ויימאר) היה משורר, מחזאי, פילוסוף והיסטוריון גרמני, הנחשב ביחד עם יוהאן וולפגנג פון גתה לנציגה הבולט ביותר של הקלאסיקה של ויימאר. רבים ממחזותיו נמנים עם המחזות הקנוניים של התיאטרון הגרמני, והבלדות שכתב הן מן האהובות ביותר בשירה הגרמנית. היה רופא בהכשרתו.
חייו
ילדות, הכשרה והצלחות ראשונות
250px|ממוזער|שמאל|אנדרטה של שילר בברלין
פרידריך שילר נולד ליוהאן קספר שילר, קצין ורופא מנתח, ולאשתו אליזבת דורותאה שילר לבית קודוויס בעיירה מרבאך על נהר נקרבשנת 1759. לאחר שאביו התמנה לקצין בצבא הקבע, עקרה המשפחה בשנת 1763 לעיר לורך בדוכסות וירטמברג. מעט לאחר לידת אחותו לואיזה בשנת 1766, עברה המשפחה ללודוויגסבורג. באותה השנה החל שילר לפקוד את בית הספר היסודי. בגיל שלוש עשרה חיבר שני מחזות בוסר שלא נשמרו, "אבסלון" ו"הנוצרים".
לפי ציוויו של דוכס וירטמברג ובניגוד לרצון הוריו, הצטרף בשנת 1773 לאקדמיה הצבאית "Hohe Karlsschule" בשטוטגרט, בירת דוכסות וירטמברג, שם החל בלימודי משפטים. היחס לחניכי האקדמיה היה נוקשה ביותר. ייתכן שבשל כך סבל שילר עוד בנעוריו מהרטבת לילה. פעמיים נענש בשל כך קשות. חניכי האקדמיה הריחו בסתר טבק וקראו בכתבים שנאסרו על ידי הצנזורה.
בשנת 1775, עם מעבר האקדמיה מטירת Solitude למרכז שטוטגרט, החליף שילר את תחום לימודיו והחל בלימודי רפואה. במהלך תקופה זו קרא בשקידה את יצירותיהם של משוררי הסער והפרץ וכן את שיריו של קלופשטוק. באותה השנה חיבר גם את המחזה "הסטודנט מנסאו", שלא נשתמר. בשנה החולפת הופיע לראשונה בדפוס שיר משלו, "הערב" (Der Abend). שילר התעמק בכתביהם של פלוטרכוס, שייקספיר, וולטייר, רוסו וגתה. במהלך 1776 החל גם בעבודה על המחזה "השודדים", שרוח החירות מנשבת בין שורותיו. בשנת 1779 עמד בבחינות ההסמכה הרפואיות הראשונות וביקש לעזוב את האקדמיה הצבאית. רק לאחר סיום כתיבת התיזה שלו, בשנת 1780, הותר לו לעזוב את האקדמיה הצבאית, והוא כבר רופא צבאי.
בשנת 1781 סיים את כתיבת המחזה "השודדים", אשר נדפס כבר באותה השנה בעילום שם. הצגת הבכורה של המחזה נערכה בהצלחה רבה ב-13 בינואר 1782 בתיאטרון העיר מנהיים, אצל מנהל התיאטרון וולפגנג הרברט פון דלברג. המחזה עורר התרגשות בעיקר בקרב קהל הצופים הצעיר. למרות איסורו של הדוכס, נכח שילר עצמו בבכורה, ביחד עם חברו אנדריאס שטרייכר. בתגובה שלח הדוכס קרל אויגן את שילר הסורר לארבעה עשר יום בכלא ואסר עליו לכתוב עד הודעה חדשה קומדיות ו"כל דבר דומה". בחודשים שעקבו לבכורת המחזה, הקימו בני נוער שוחרי חירות רבים בדרום גרמניה מועדונים שנקראו "חבורות שודדים", בהשראת המחזה.
בלילה שבין 22 ו-23 בספטמבר נמלט שילר ביחד עם שטרייכר משטוטגרט ושב לעיר מנהיים, שם מסר למנהל התיאטרון דלברג את מחזהו החדש, "קנוניית הפיאסקו מג'נובה". שטרייכר תיאר את הבריחה בספרו "בריחתו של שילר משטוטגרט ושהותו במנהיים בשנים 1782 עד 1785". לאחר מכן סייר ברחבי גרמניה, בין השאר בפרנקפורט. בסוף 1782 הופיעה אנתולוגיה של 83 שירים שנכתבו באותה השנה, ובה נכללו שירים רבים של שילר.
שנות אי-הוודאות
שמאל|ממוזער|250px|דיוקן של שילר מאת אנטון גראף, 1790 לערך
במהלך שהותו הקצרה בשנת 1783 בבאוארבך שבתורינגיה, התיידד שילר עם הספרן ריינוולד מן העיר מיינינגן, מי שהיה לימים לעמיתו ואף נשא את אחותו כריסטופינה לאישה. בבאוארבך אף השלים שילר את כתיבת המחזה "מזימה ואהבה" (Kabale und Liebe) והתחיל בכתיבת המחזה "דון קרלוס". עם שובו למנהיים בספטמבר 1783, חלה במלריה, שהייתה עדיין נפוצה אז בעמק הריין, בו היו אז ביצות רבות. במנהיים עבד שילר עד 1785 כמחזאי התיאטרון והכיר את הסופרת שרלוטה פון קלב. בשנת 1784 הועלו הבכורות של "קנוניית הפיאסקו מג'נובה" ושל "מזימה ואהבה" (שנקרא במקור "לואיזה מילרין"). בתקופה זו מנהל התיאטרון דלברג הפנה עורף לשילר ולא חידש את חוזהו. כתוצאה מכך, שקע שילר בחובות כבדים וכמעט נאסר בשל כך.
הדוכס קרל אוגוסט מווימאר, שהתפעל מן המחזה "דון קרלוס" לאחר ששמע את שילר קורא את המערכה הראשונה, העניק לשילר תואר של יועץ בחצרו.
באפריל 1785 נסע שילר ללייפציג, שם נפגש עם כריסטיאן גוטפריד קרנר, סופר ומשפטן, שסייע לשילר במצוקתו הכלכלית. ידידותו של שילר עם קרנר התחילה בעקבות מכתב לא חתום ששלח קרנר ביוני 1784, ביחד עם חברו לודוויג פרדיננד הובר והאחיות מינה ודורה שטוק לשילר הצעיר, ובו הביעו את הערצתם למחזותיו. כותבי המכתב היו שני זוגות אוהבים, שכוונתם להינשא נתקלה בהתנגדותו של האב הסמכותי והאמיד, ומשום כך יכלו להזדהות במיוחד עם עלילת מחזה "מזימה ואהבה". פנייתם של הארבעה נגעה לליבו של שילר, ומאוחר יותר נפגשו קרנר ושילר והתחברו, ואחר כך התמידו בקשר מכתבים ממושך. קרנר אף פרסם בשנים 1812–1816 מהדורה של כל כתבי שילר.
בקיץ 1785 כתב שילר בכפר גוליס שליד לייפציג את "האודה לשמחה", לבקשתו של קרנר, שהיה בונה חופשי, בעבור לשכת הבונים החופשיים "שלוש החרבות" שבדרזדן. שנים מאוחר יותר, השתמש לודוויג ואן בטהובן בעיבוד של היצירה עבור פרק ה"כוראל" בסימפוניה התשיעית שלו. בשנת 1786 פרסם שילר בכתב העת Thalia את הסיפור "פשעי הבושה", שהודפס מאוחר יותר תחת השם "הפושע מן הנישואים האבודים".
ב-21 ביולי 1787 נסע שילר לוימאר, שם הכיר את יוהאן גוטפריד הרדר וכריסטוף מרטין וילנד, שניים מאישי הרוח הגרמנים הבולטים של התקופה.
במהלך ביקור בעיר רודולשטט שבתורינגיה הכיר את שרלוטה פון לנגפלד, מי שהייתה לימים לאשתו, ואת אחותה קרולינה, שכתבה בכתב העת "Die Horen" אותו ערך שילר, בתחילה בעילום שם.
המחזה "דון קרלוס" נדפס באותה השנה, והוצג מיד. עם שובו של יוהאן וולפגנג פון גתה ב-1788 מנסיעתו לאיטליה, נפגשו השניים ברודולשטט, אך הפגישה לא הותירה רושם מיוחד לא על שילר ולא על גתה. שילר סיים את כתיבת הכרך ההיסטורי "תולדות אובדן איחוד מדינות השפלה לשלטון הספרדי" (ראו מלחמת שמונים השנים) ואת "שנים עשר המכתבים על 'דון קרלוס'". לפי עדויות שונות השתייך שילר ללשכת הבונים החופשיים ברודולשטט, אך הטענה שנויה במחלוקת.
ההתבססות הכלכלית
שמאל|ממוזער|250px|תעודת אזרחות הכבוד הצרפתית שהוענקה לשילר
בשנת 1789 קיבל שילר משרת הוראה באוניברסיטת יינה – בניגוד לתקוותו ללא כל תמורה כספית – ולימד שם היסטוריה, אף שהוגדר פרופסור לפילוסופיה. מבחינה אקדמית, עמד לזכותו בעיקר חיבור "תולדות אובדן איחוד מדינות השפלה". בזכות הפופולריות הגדולה שהקנו לו מחזותיו - בעיקר "השודדים", הידיעה על היותו מרצה הכתה גלים ביינה. בהרצאת הפתיחה שלו, שהתקיימה ב-26 במאי 1789 ("מה משמעות ומה טעם יש ללימודי ההיסטוריה הכללית?"), היה האולם מלא עד אפס מקום, והשומעים הרבים נאלצו לעבור לאולם גדול יותר. העיר כולה נסערה מן המרצה הפופולרי. בהרצאתו הבחין שילר בין אנשים הלומדים לצורך מעשי, לבין אלו הלומדים לשם הלימוד, והסביר מדוע אנשים מהסוג השני חייבים ללמוד היסטוריה באשר היא מקיפה את כל ההווייה האנושית, ורק דרכה אפשר להבין כיצד הגענו עד הלום.
ב-1789 ראה אור הרומן "רואה הרוחות" במהדורתו הראשונה, ושילר התיידד עם הבלשן ואיש האשכולות וילהלם פון הומבולדט. ב-22 בפברואר 1790 נשא לאישה את שרלוטה פון לנגפלד. את הזוג השיא עמיתו של שילר באוניברסיטה, הפרופסור לפילוסופיה קרל כריסטיאן ארהרד שמיד. כולם צפו לשילר את תחילתה של תקופה מאושרת בחיי המשפחה ובחיי המקצוע.
אולם, כבר בשנה שלאחר מכן, חלה שילר וחייו עמדו בסכנה; ב-3 בינואר 1791 התמוטט וסבל משיעול מכאיב ומהתעלפויות. כעבור שבועיים, ואחר כך שוב באביב, חזרו ההתקפים. לפי הסברה חלה שילר בשחפת, שממנה לא הבריא למעשה. שילר החל לקבל קצבה שנתית בת אלף תאלר, שמימנו שני אצילים שפרסו עליו את חסותם. תשלום הקצבה נמשך חמש שנים.
בשנת 1792 הוענקה לשילר, בזכות מסר החירות של המחזה "השודדים", אזרחות כבוד של הרפובליקה הצרפתית שזה לא כבר קמה, ביחד עם פרידריך גוטליב קלופשטוק, יוהאן היינריך פסטלוצי, ג'ורג' וושינגטון ותדיאוש קושצ'ושקו. לשילר עמד יותר דימויו כמורד וכאיש של חירות מאשר השפעתו הממשית. שילר תמך בתחילה בלב שלם במהפכה הצרפתית, אך השכיל לחזות מראש את ההידרדרות למשטר האימים של היעקובינים, שלא היו בו לא זכויות אדם ולא חירות. שילר נחרד עד עמקי נשמתו ממשטר הטרור ומההוצאות להורג בצרפת המהפכנית.
באותה השנה סיים שילר גם את כתיבת "תולדות מלחמת שלושים השנים" וכן את החיבורים "תאליה החדשה" ו"על אמנות הטרגדיה".
בשנת 1793 ביקר אצל הוריו בלודוויגסבורג. ב-17 בספטמבר 1794 נולד בנו הראשון, קרל פרידריך לודוויג. בתקופה זו הכיר שילר את המוציא לאור הנודע והמשפיע יוהאן פרידריך קוטה, שהסכים לפרסם את כתב העת "Die Horen" ואת "אלמנך המוזות".
שילר השיג את הסכמתו של גתה להשתתף בכתיבה ב-Die Horen, ובין השניים התפתחה חליפת מכתבים חברותית. בספטמבר 1794 שהה שילר שבועיים בביתו של גתה. שילר המשיך בסדר יומו הרגיל - עבודה במהלך הלילה ושינה עד מאוחר. גתה, שהיה מודע למסורתיות של שילר, הצניע את הקשר הרומנטי שלו עם כריסטיאנה וולפיוס, איתה חי מחוץ לברית נישואין. כריסטיאנה ובנה בן החמש התחמקו משילר במהלך הביקור. שילר המסורתי ביקר את המוסר המשפחתי של גתה, ואילו זה מצדו סלד מחיבתו של שילר למשחקי קלפים ולטבק וכן מיחסי האנוש שלו, שידעו התפרצויות של זעם.
בשנת 1795 הופיע כתב העת Die Horen לראשונה, ושילר השלים גם את החיבור "על שירה נאיבית וסנטימנטלית". בכתב העת השתתפו כמה מן הסופרים והפילוסופים המפורסמים של התקופה, ביניהם יוהאן גוטפריד הרדר, יוהאן גוטליב פיכטה, אוגוסט וילהלם שלגל, וילהלם פון הומבולדט ואחיו אלכסנדר פון הומבולדט וכן פרידריך הלדרלין.
בשנת 1796 מתו אחותו ואביו, ונולד בנו השני ארנסט פרידריך שילר. בארבע השנים הבאות הוציא שילר לאור את כתב העת הספרותי "אלמנך המוזות" (Musenalmanach", שגם בו השתתפו מגדולי הרוח של התקופה, ובהם גתה ולודוויג טיק. בשנת 1797 התפרסם בכתב העת הזה החיבור "קסניות" (Xenien) המשותף לשילר ולגתה, שבו לעגו יחדיו למה שנראה בעיניהם כטעם ספרותי רע. שנה זו נקראת גם שנת הבלדות, שכן בה כתב שילר כמה מן הבלדות המפורסמות ביותר שלו, ביניהן "טבעתו של פוליקרטס" ו"הכפפה".
שנות ויימאר
בשנת 1799 השלים שילר את כתיבת המחזה ולנשטיין. ב-3 בדצמבר עבר עם משפחתו לעיר ויימאר, שהפכה למרכז תרבותי מוביל. בשנת 1800 השלים את המחזה מרי סטיוארט, ובשנה שלאחר מכן את המחזה העלמה מאורליאן.
שמאל|ממוזער|150px|שילר, 1804
שמאל|ממוזער|150px|פרוטומה של של שילר מאת יוהאן היינריך דנקר בבית גתה
250px|ממוזער|שמאל|פסל של פרידריך שילר בכיכר שילר בשטוטגרט
150px|ממוזער|שמאל|פסל להנצחת פרידריך שילר בלייפציג
בשנת 1802 הוענק לשילר תואר אצולה, ומעתה התקרא פרידריך פון שילר. כעבור שנה השלים את כתיבת המחזה הכלה ממסינה, וב-18 בפברואר 1804 פרסם את המחזה וילהלם טל, ממחזותיו המפורסמים ביותר, שהפך גם לאתוס לאומי שווייצרי. כן החל בכתיבת המחזה "דמטריוס". בתקופה זו הלך וחלה לעיתים תכופות יותר ויותר.
מותו
הוא נפטר משחפת ב-1805 כשהוא בן 45.
מאז 1934 נושאת האוניברסיטה של ינה את שמו, אוניברסיטת פרידריך שילר.
השפעתו בספרות
שילר היה עד למעבר מהתקופה האבסולוטית לעידן הבורגני ולמהפכה הצרפתית. מכיוון שהבורגנות לא יכלה להתפתח בהיבט הפוליטי תחת האבסולוטיזם של המדינות הגרמנית הקטנות, נודעה לספרות במחצית השנייה של המאה ה-18 חשיבות רבה בהתפתחות המודעות העצמית של הבורגנות. הפאתוס והרגשנות ביצירותיו של שילר עד 1785 הם ביטוי ל"העלאת ערך האדם", עקרון שהוצב כנגד האבסולוטיזם בפוליטיקה. צורת "הטרגדיה הבורגנית" בתיאטרון המוקדם של שילר עד ל"מזימה ואהבה" מייצג עיקרון זה.
לאחר התקופה שבין 1785 ל־1795, בה פרסם מחזות נודעים כ"דון קרלוס" ומסות חשובות על תורת הספרות כגון "על החינוך האסתטי של בני האדם" ו"על שירה נאיבית וסנטימנטלית", יצר שילר בשנים 1795–1805 בעיקר דרמות אותן ניתן לשייך לתקופת הקלאסיקה הוויימארית, שבה שיתפו פעולה שילר וגתה בהצלחה רבה. במחזות אלו חותר שילר לחינוך האסתטי של בני האדם באמצעות איזון בין מחשבה ורגש והטפה לאיפוק ולהומניזם.
יצירותיו החשובות
השודדים (מחזה, 1781)
מזימה ואהבה ("טרגדיה בורגנית", 1783)
האודה לשמחה (1785, מילותיה שולבו בסימפוניה התשיעית של בטהובן ובהמנון האיחוד האירופאי)
דון קרלוס (מחזה, 1787)
על החינוך האסתטי של בני האדם (מסה, 1795)
קסניות ("מתנות אורח", ביחד עם גתה) (אוסף אמרות שפר, 1797)
מרי סטיוארט (מחזה, 1800)
וילהלם טל (מחזה, 1804, התקבל בשווייץ כ"מחזה הלאומי"). "וילהלם טל", תורגם לעברית בידי חיים נחמן ביאליק.
מיצירותיו בעברית
משירי שילר בספר "דברי שיר" מאת מאיר לטריס, מינסק 1832.
משירי שילר, בספר "כל כתבי יל"ג - שירה", ע' רעד-רעח, תל אביב: דביר תשי"ט (1959).
אל השמחה, משירי המשורר פרידריך שיללער, העתקה ממני משה הכהן פיארקאפסקי: וינה, תרכ"ג-1863.
וילהלם טל, תרגום ח.נ. ביאליק, דביר, תל אביב: תשכ"ח-1968.
וילהלם טל , עברית - יוסף ליכטנבום, בצירוף מבוא וביאורים מאת המתרגם, תל אביב: תשכ"ד-1964.
בלדות נבחרות, עברית יוסף ליכטנבום, ירושלים: תש"ה-1945.
בן אוני, או, מגלות סתרים, והמה מכתבי הפילוספיא להמשורר שיללער, נעתקו על ידי שלמה ראבין, לבוב: 1851.
דאן קארלאס: יורש העצר בשפאניען, חיזיון, חיבר בשפת אשכנז מאת פרידריך שיללער, ונעתק בהעתקה חפשית לשפת עבר, על ידי דוד בן ירמיהו ראדנער, וילנה: 1883.
דון קרלוס, פואמה דרמטית, מאת פרידריך פון שילר, על פי הנוסח האנגלי מאת ג’יימס קירקופ, נוסח עברי - דוד אבידן, תל אביב.
דון קרלוס, שיר דרמתי, תרגם מגרמנית אשר ברש, תל אביב: תרפ"ח-1928.
מבחר הכתבים האסתיטיים, תרגם מגרמנית אלחנן שיצר, ראדום: תרצ"ג-1933.
מרי סטוארט, מחזה בשבע תמונות, על פי פרידריך שילר, תרגם, עיבד והוסיף אחרית דבר דן מירון, תל אביב: מעריב: 1961.
על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים, תרגום: ש' אילת, תל אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק, 1986.
פרידריך פון שילר, (1759–1805), ביוגרפיה ממקורות שונים, דרמותיו, פרוזתו, ובעיקר שיריו, תרגום - יוסף האובן (נבו), תל אביב, ירון גולן, תשס"ו-2006.
השודדים, מחזה, פרידריך שילר, תרגמה מגרמנית והוסיפה מבוא והערות ניצה בן-ארי, דברים אחדים בשולי השודדים - עמינדב דיקמן, זמורה ביתן, תל אביב: תש"ס-2000.
הקדשה למוות, מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014.
מרי סטיוארט – מערכה שנייה, תמונות 2–3 (נוסח עברי: יותם בנשלום), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה', 2015.
מיצירותיו ביידיש
דער פארמאסקירטער פראנט / בעארביינט נאך שיללער, מאת אייזיק מאיר דיק, ווילנא, האחים ראם, תרמ"ז, 1886, (104 עמודים).
מחזותיו שהוצגו בארץ
וילהלם טל, תורגם בידי ביאליק והוצג בתיאטרון הבימה, בשנת 1936.
מרי סטיוארט, תרגום דן מירון, במאי גרשון פלוטקין, צייר התפאורה דני קרוון, הועלה בתיאטרון הקאמרי בינואר 1961.
תרגום חדש של יותם בנשלום, עיבוד ובימוי עירא אבנרי, בכיכובן של שירי גולן ומיכל ויינברג, הועלה בתיאטרון תמונע, בפברואר 2012.
דון קארלוס, תרגום דוד אבידן, ביים דוד מוכתר-סמוראי, הועלה בתיאטרון הקאמרי בחודש מרץ 1976.
מזימה ואהבה, הוצג בתיאטרון גשר, נוסח עברי מאת שמעון זנדבנק, ביים ליאנדר האוסמן,1999
אותה גרסה עברית הועלתה בבית צבי, בבימויו של מיכאל טפליצקי, 2007.
לקריאה נוספת
דב סדן, 'בין לשון שירתו ללשון תרגומו': על תרגומו של ביאליק את "וילהלם טל" לפרידריך שילר, מוקדש ליצירת חיים נחמן ביאליק: מאסף לדברי ספרות, בקורת והגות, י', תשל"ה-1975.
קישורים חיצוניים
- על "מריה סטיוארט"
- על "אמא קוראז'" לברכט ו"וואלנשטיין" לשילר
כתביו בפרויקט גוטנברג הגרמני
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מחזאים גרמנים
קטגוריה:משוררים גרמנים
קטגוריה:סופרים גרמנים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:גרמנים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1759
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1805
קטגוריה:גרמנים שנפטרו משחפת | 2024-09-29T06:45:55 |
אריסטופנס | REDIRECTאריסטופאנס | 2004-09-10T16:21:35 |
תיאוריית הספרות | REDIRECT תורת הספרות | 2004-09-10T16:50:57 |
זרם הומבולדט | זרם הומבולדט (או זרם פרו) הוא זרם ימי קר באוקיינוס השקט, ליד חופה המערבי של אמריקה הדרומית. קרוי על שמו של המדען הגרמני שגילה אותו אלכסנדר פון הומבולדט.
מסלול הזרם
שמאל|ממוזער|250px|מפת זרם הומבולדט
מקורו של הזרם סמוך לקצה הדרומי של צ'ילה. הזרם האנטארקטי הקר המקיף את יבשת אנטארקטיקה כנגד כיוון השעון (ככל הזרמים הימיים בחצי הכדור הדרומי), נתקל ביבשת אמריקה הדרומית ושולח שלוחה צפונית שהיא זרם הומבולדט. מליחות המים בזרם נמוכה יחסית לאוקיינוס, והזרם משתרע עד למרחק של כ-1,000 ק"מ מהחוף. מהירותו של הזרם איטית, כ-20 ק"מ ליום, והוא משנע בין 10 ל-20 מיליון ממ"ק מי ים לשנייה.
שמאל|ממוזער|250px|הסבר לתופעת "עליית מי העומק" האופיינית לזרם הומבולדט
בחלקו הדרומי זורם זרם הומבולדט בעומק, אך בדרכו צפונה גורמים שילוב של רוחות מן היבשה, זרמים עליונים, צורת מדף היבשת ותנועת כדור הארץ לתופעה הקרויה באנגלית Upwelling, ובעברית "עליית מי העומק" או "נביעה". הרוחות יחד עם תּוֹצָא (אפקט) קוֹרְיוֹלִיס (השפעת ההטיה של סיבוב כדור הארץ) גורמות להעברת שכבת מי הים העליונים מן החופים לכיוון מרחבי הים. המים הכבדים יותר של זרם הומבולדט מתרוממים מן המעמקים כדי למלא את החסר. תופעת עליית מי העומק של הזרם מתרחשת מול חופי פרו כל השנה, אך מוגבלת לאביב ולקיץ מול חופי צ'ילה בשל תזוזת הרמה האטמוספירית הסובטרופית במהלך הקיץ.
סביב קו הרוחב 4° דרום, סמוך לקו המשווה, פונה זרם הומבולדט מערבה, ושם, באזור איי גלאפגוס הוא נפגש עם הזרם המשווני החם ויוצר את אחת התופעות המעניינות באוקיינוסים. המים הקרים והירוקים מן הדרום נפגשים במים הכחולים של קו המשווה ויוצרים מערבולות, קצף ורחשים. מכאן ממשיך הזרם תחת השם הזרם המשווני הדרומי עד לגינאה החדשה ואוסטרליה.
השפעת הזרם על הסביבה
האקלים
מי הזרם קרים ב-8°C מהאוקיינוס באותם קווי רוחב. המים הקרים מצננים גם את האוויר. לדוגמה, הטמפרטורה הממוצעת בקאלאו (הנמל של לימה בירת פרו), הנמצאת בקו הרוחב 10° דרומית לקו המשווה, היא 18°C בלבד. המים הקרים גורמים לערפילים תכופים מצד אחד, ולעצירת גשמים מצד שני. זרם הומבולדט הוא הגורם הישיר להיווצרות המדבר הצחיח ביותר בעולם, המדבר החופי של צ'ילה, האטאקמה.
איי גלאפגוס מושפעים מזרם הומבולדט בעיקר בין החודשים יוני לנובמבר. אז הוא גורם לירידה בטמפרטורה ולתופעה של אינוורסיה כתוצאה מהרוחות הדרום־מזרחיות החמימות. עננים נמוכים מכסים את פני השמים רוב היום וטפטוף קל בלבד יורד בהרים. תקופה זו קרויה באופן פרדוקסלי "התקופה היבשה".
הכלכלה
זרם הומבולדט הוא מערכת אקולוגית ימית פורייה ביותר. תופעת "עליית מי העומק" גורמת למים הקרים העשירים בנוטריאנטים (חומרי מזון - (זרחות, חנקות וכו' שהצטברו במעמקים) לעלות אל פני השטח. המינרלים בצירוף עם אור השמש מקיימים שרשרת מזון ענפה המתחילה בפלנקטון הגדל בשפע במי הים העשירים במזון. מן הפלנקטון ניזונים הדגים הקטנים, בעיקר דגי עפיין פרואני (Engraulis ringens), שמהם ניזונים הדגים הגדולים יותר. הדגה המרובה מהווה בסיס לתעשיית הדיג הנרחבת של פרו. 18-20% מכלל כמות הדגה בעולם מקורה בזרם הומבולדט. הדגים העיקריים הם: דגי אנשובי, סרדיניים מהמין סרדין דרום-אמריקני, מקרלים, בוניטו ממין בוניטו אטלנטי ודג מהמין Merloccius gayi (ממשפחת הבקליים).
עופות ימיים הניזונים אף הם מהדגה העשירה נוהגים לקנן על איים לחופי פרו, שם הם מוגנים יחסית מטורפים. לשלשת העופות, הניזונים מדגים, עשירה בחנקות. מזג האוויר היבש והחם שהוא תוצאה של השפעת זרם הומבולדט על האקלים, מייבש את הלשלשת וכך נוצר הדשן הטבעי העשיר ביותר, הגואנו, שהיה מקור הכנסה משמעותי לפרו במאה ה-19.
בעלי חיים
מן הדגים ניזונים עופות רבים:
קורמורנים, כדוגמת קורמורן גואניי (Phalacrocorax bouganvillii), או קורמורן אדום רגל (Phalacrocorax gaimardii).
שקנאים, כדוגמת שקנאי פרואני (Pelecanus thagus).
סולות, כדוגמת סולה כחולת-רגל (Sula nebouxii) או סולה פרואנית (Sula variegata).
שחפיות, כדוגמת שחפית האינקה (Larosterna inca).
פינגווינים, כדוגמת פינגווין הומבולדט (Spheniscus humboldtii).
כמו כן ניזונים מהדגים גם יונקים ימיים רבים:
אריות ים, כדוגמת אריה ים דרום-אמריקני (Otaria byronia).
לוטרות ימיות (Lutra felina).
דולפינים.
לווייתנים, כדוגמת לווייתן מקור ננסי (Mesoplodon peruvianus).
קיומו של זרם הומבולדט הקר באיי גלאפגוס הוא המאפשר הימצאותם של אריות ים ופינגווינים במקום כה צפוני כמו קו המשווה.
אל ניניו
כאשר מתרחשת תופעת אל ניניו (ENSO: El Niño-Southern Oscillation), זרם הומבולדט מוחלף בזרם ימי חמים, דל בחומרי מזון, הגורם להעלמות הפלנקטון, וכתוצאה מכך למוות המוני של דגי האנשובי וכל בעלי החיים התלויים בהם למחייתם. במים פושט ריח ריקבון עז והדיג נפגע קשה. מצד שני גורמת התופעה לממטרים כבדים יוצאי דופן באזורי החוף הצחיחים בדרך כלל.
לקריאה נוספת
קנת בראוור, ממלכות הים ספריית מעריב 1992
לנרד אנגל, הים סדרת טיים-לייף ספריית מעריב
צבי הרמן, הים ומעמקיו הוצאת הקיבוץ הארצי 1985
קישורים חיצוניים
האקלוגיה של זרם הומבולדט
השפעת זרם הומבולדט על איי גלאפגוס
בעלי חיים בזרם הומבולדט
איי גלאפגוס
קטגוריה:האוקיינוס השקט
הומבולדט | 2024-05-04T06:40:32 |
זרם פרו | REDIRECTזרם הומבולדט | 2004-09-10T16:54:03 |
הר תבור | הַר תָּבוֹר הוא הר בגליל התחתון, מדרום לרכס הרי נצרת ומצפון לעמק יזרעאל. פסגתו היא בגובה 562 מטר מעל פני הים, וכ-400 מטרים מעל סביבתו. הפסגה בולטת ונראית למרחוק ברחבי הגליל ואף מרמת הגולן. במבט מכפר תבור, ממזרח למערב, הפסגה נראית מחודדת. במבט מדרום לצפון, מכיוון עפולה, הפסגה נראית מעוגלת ומתונה.
על מדרונות ההר שוכנים שלושה יישובים, דבורייה (בתחתית המדרון המערבי), שבלי (בתחתית המדרון המזרחי) ואום אל-גנם (בקצה הדרום מזרחי).
שמות ההר
השם "תבור" מקורו בתנ"ך, וממנו נגזר השם היווני של ההר, אִיתַבּוּרְיוֹן, הנזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו. בשם זה נעשה שימוש בעת החדשה, כאשר ניתן כשם מין לצמחים שהוגדרו לראשונה באזור הר תבור, כגון אלון התבור (Quercus ithaburensis), דורבנית התבור (Mt.Tabor Larkspur) ועוד.
השם "תבור" ניתן למקומות נוספים בארץ ישראל, כגון אֵלון תבור הנזכר בנחלת שבט אפרים (). במאה ה-19 כינו תושבי צפת את הר מירון המתנשא מול העיר בשם "הר תבור".
שמו הערבי של ההר הוא ג'בל א-טור (جبل الطور). השם מסמל את חשיבותו של ההר במסורת הערבית, ובשם זה מכונים גם הר הזיתים בירושלים, הר גריזים בשכם, והר סיני בחצי האי סיני. השם דומה למונח הארמי "טורא" שמשמעותו הר.
גאוגרפיה
מרכז|ממוזער|750px|הר תבור
גאולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|מבט מהר תבור לכיוון הכפר דבורייה
הר תבור הוא הורסט – גוש שהורם מעל סביבתו עקב פעילות טקטונית. התזוזות של הבקע הסורי-אפריקני גרמו להעתקים רבים בהרי הגליל, בהם אלה ליד הרי נצרת – הרי טורען, וליד נחל תבור. התוצאה היא הופעתם של אזורים מורמים, המכונים הוֹרְסְט. ההנחה היא שהר תבור נוצר כתוצאה מפעילות גאולוגית זו.
ממערב ומצפון-מערב להר תבור מצוי אזור הכולל סלעי גיר, דולומיט וקירטון מתקופת הקנומן-טורון. מבנה השכבות איפשר יצירת מערות טבעיות בהר. הסלע המקומי שימש לבניית מבנים על ההר. מקורות המים באזור מעטים. אזור הגליל התחתון סבל מחוסר מי תהום. על הר תבור ישנם בורות אגירה למים, שלתוכם נאספים מי גשמים באמצעות מערכת ניקוז על גגות המבנים שעל ההר.
מצפון, ובייחוד בשיפולים המזרחיים של הגליל התחתון נחשפים סלעי בזלת, וכך הצד הצפוני והמזרחי של ההר הוא רמה בזלתית.
המורפולוגיה של ההר הגנה עליו מפני התיישבות האדם, ולכן הצמחייה נשארה ללא שינוי ניכר עד תחילת המאה ה-20.
לאור המבנה הגאולוגי המשוער, בוצעו לרגלי ההר קידוחי ניסיון בתקווה למצוא נפט.
הצומח והחי
הר תבור היה מכוסה כולו בצמחייה עד ימי השלטון העות'מאני. בימי מלחמת העולם הראשונה נכרתו עצים רבים לצורך הסקת קטרי רכבת העמק. במסגרת מאמצי הקרן הקיימת לישראל נשתלו על ההר יערות המנסים לשחזר את הצמחייה המקורית. ההר מכוסה בעצי אורן ובעצי חרוב.
צמחיית הר תבור היא מהעשירות בארץ. בהר ניתן להבחין בשש חברות יסוד, המשולבות זו בזו:
חורש ים תיכוני הכולל את חברת אלון מצוי – אלה ארץ ישראלית ואת חברת אלון התבור – לבנה רפואי.
בתה טיפוסית, הכוללת סירה קוצנית, אזוב מצוי ועוד.
בתת-הספר ובה צלף קוצני, צחנן מבאיש ושעורת התבור, שעורת בר ששמה המדעי קרוי על שם ההר - Hordeum ithaburensis.
חורש-הספר, הכולל אלה אטלנטית ושקד קטן-עלים.
צמחי מעזבות.
במדרון הדרומי מופיעים גם שיחי שיזף מצוי במקום היער הטבעי שנפגע ממרעה ומגדיעת עצים לצורכי ייצור פחמים. בחורף ניתן לצפות בפרחים הבאים: סתוונית היורה, כרכום, דודאים, רקפת, נורית אסיה, צבעוני ההרים, דבורנית הקטיפה, עירית גדולה, כלנית. גודל הצמחייה מושפע מכמות הגשמים הגדולה, 600–700 מ"מ בשנה בממוצע. על התבור אין מעיינות, אך ההר עשיר בלילות טל המיטיבים עם הצמחייה בקיץ.
ההר עשיר גם בבעלי חיים, כמו חזירי בר, צבועים, תנים ושועלים. עולי רגל דיווחו על דובים ופנתרים, אך אלה נכחדו במאה ה-19. ניתן למצוא בהר את העופות הבאים: תנשמת, עורבני ושחרור.
היסטוריה
בסמוך להר היה צומת דרכים חשוב: למרגלותיו עברה דרך הים שקישרה את עמק יזרעאל עם דמשק בצפון, ואליה התחברו דרכים מכיוונים שונים. ממזרח: מבקעת הירדן דרך נחל תבור, מעמק בית שאן דרך עמק חרוד וגבעת המורה, ממערב: מחוף הים בסביבות עכו דרך מערב עמק יזרעאל, ומצפון: מכיוון הגליל.
מקומו על צומת הדרכים ומבנהו הבולט מעל סביבתו הקנו לתבור ערך אסטרטגי, ומלחמות נערכו בסביבותיו בתקופות שונות בהיסטוריה.
תקופת המקרא והשופטים
שמאל|ממוזער|250px|נחלות שבטי ישראל
בסמוך להר תבור נפגשו גבולות נחלותיהם של שלושה שבטים: ממערב – שבט זבולון, ממזרח – שבט יששכר ומצפון – שבט נפתלי (). בתיאור נחלות השבטים מצוינים גם מספר יישובים שנקראו על שם ההר: כִּסְלוֹת תָּבוֹר בנחלת שבט זבולון (מזוהה כיום עם הכפר אכסאל בבקעת כסולות שממערב להר), ואַזְנוֹת תָּבוֹר בנחלת נפתלי (כנראה בתל גוֹבֵל, בסמוך לקיבוץ בית קשת מצפון להר). תבור נזכרת כאחת מערי הלויים בנחלת שבט זבולון בספר דברי הימים א' (), אך אינה נזכרת ברשימת הערים הללו בספר יהושע ().
בתקופת השופטים שימש התבור נקודת התכנסות ללוחמים משבטי ישראל, בצאתם למלחמה על הקישון נגד יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא (). על פי הכתוב, הורתה דבורה הנביאה לברק בן אבינועם, בן שבט נפתלי, לכנס לוחמים מישראל בהר תבור, ואף עלתה עמם אל ההר. ממרומי ההר הסתערו לוחמי ישראל בהנהגת ברק ודבורה על הכנענים הערוכים בעמק, והביסו אותם במלחמה בנחל קישון.
באירוע נוסף בתקופה זו הרגו המדיינים אנשים מישראל בתבור. אירוע זה אינו מתואר בפירוט, אך נזכר ברמז בדברי גדעון בן יואש לזבח וצלמונע, מלכי מדין ().
ימי בית שני
בימי בית שני היה הר התבור אחת הפסגות שבהן נהגו להדליק משואות ולהודיע ליישובי הסביבה על קידוש החודש, כפי שנכתב בתוספתא: (תוספתא, ראש השנה, א, טו).
אלכסנדר השני מבית חשמונאי, שהנהיג מרד בראש צבא של שלושים אלף איש מיהודה נגד אולוס גביניוס, המושל הרומאי של סוריה, הובס בקרב ליד הר תבור. כעשרת אלפים לוחמים יהודיים נהרגו בקרב, ואלכסנדר עצמו נשבה והוצא להורג.
בימי המרד הגדול, בשנת 66, היה הר תבור אחת מתשע-עשרה הערים שביצרו המורדים בגליל, בפיקודו של יוסף בן מתתיהו. על פי הכתוב במלחמות היהודים, שלח אספסיאנוס צבא של שש מאות רוכבים בפיקוד פלצידוס נגד המורדים. פלצידוס הבין כי אינו יכול לעלות על ההר התלול עם חילו, ולכן קרא למתבצרים לרדת אליו בשלום. היהודים ירדו מההר כביכול על מנת לנהל עמו משא ומתן, אך למעשה התכוונו לתקוף אותו. כוחות הרומאים נמלטו, אך בהיותם בעמק הרחק מההר, פנו לאחור ותקפו את היהודים, הרגו רבים מהם וחסמו בפני הנותרים את הדרך חזרה להר. רבים מהיהודים עזבו את הר תבור ועברו לירושלים. יתר הנצורים במצודה על ההר נכנעו כעבור זמן מה משנגמרו המים שברשותם, והסגירו את ההר לידי פלצידוס.
לאחר חורבן בית שני חודש היישוב היהודי בהר תבור. יש המשערים כי ישבו בו אנשי משמר הפִּיצֵץ, אחת מכ"ד משמרות כהנים ששירתו לסירוגין בבית המקדש, והתפזרו לאחר חורבן הבית לעשרים וארבע ערים בגליל. נמצאה כתובת בה רשומים המשמרות ושמות הערים שעברו אליהן. הכתובת אינה מלאה, וליד שמו של משמר הפיצץ חסר שם העיר. לפי סדר הערים המופיע בכתובת, משערים כי הייתה זו נצרת או הר תבור.
התקופה הביזנטית וימי הביניים
בשל חשיבותו של הר תבור במסורת הנוצרית, הוא הפך למוקד עלייה לרגל החל מהמאה הרביעית. על פי תיאורי נוסעים, היו עליו במאה השישית שלוש כנסיות, ובמאה השמינית ארבע כנסיות ומנזר. בתקופה הערבית, בשנת 947, התחולל לרגלי התבור קרב בין פלגים יריבים שהתחרו על השליטה בארץ ישראל מטעם ח'ליפות בית עבאס.
בתקופה הצלבנית החליף הר תבור ידיים פעמים אחדות בין נוצרים למוסלמים. בשנת 1099 ביצרו הצלבנים את סביבת הכנסייה והמנזר שבראש ההר, להגנה על עולי הרגל מפני תקיפות המוסלמים. ב-1212 נכבש ההר בידי הסולטאן האיובי אל-מלכ אל-עאדל, שהקים עליו מבצר גדול יותר. ב-1229 הוא נכבש שוב בידי הנוצרים, וב-1263 כבש השליט הממלוכי ביברס את המבצר והחריב את המבנים שעל ההר.
העת החדשה
250px|ממוזער|מפה של הר תבור וסביבתו מתוך ספרו של הנרי מונדרל על מסעו בארץ ישראל ב-1697 (מהדורת 1714)
שמאל|ממוזער|250px|הר תבור; איור מתוך ספרהּ מ-1855 של קתרין טוֹבּין על מסעה באזור בשנים 1853–1854
ב-1799, בעת מסע נפוליאון בארץ ישראל, נערך בעמק מדרום לגבעת המורה קרב שבו גבר כוח צרפתי של 4,000–5,000 חיילים בפיקוד נפוליאון והגנרל קלבר על כוח עות'מאני של 20,000–25,000 חיילים. אף שלא התרחשה בקרב שום לחימה ליד הר תבור עצמו, מטעמים תעמולתיים בחר נפוליאון לכנות את הקרב בשם "קרב תבור" על שם ההר המפורסם שמצפון-מזרח לגבעת המורה.
בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ישב בהר תבור ובסביבתו השבט הבדואי עַרַבּ אֶ-צֻבֵּיח. חלק מבני השבט הועסקו על ידי תושבי היישובים היהודיים השכנים, כפר תבור ואילניה, אך הסתכסכו עמם בשל גנבות.
בשנת 1938, במהלך המרד הערבי הגדול, פעלה באזור ההר יחידת פלגות הלילה המיוחדות בפיקודו של אורד צ'ארלס וינגייט. בלילה שבין 10 ל-11 ביולי 1938 פשטו לוחמי היחידה על הכפר דבורייה, אך לא עלו על ההר עצמו. ב-4 באוקטובר, בעקבות הטבח שביצעו מורדים ערביים ביהודי טבריה, פשטה היחידה שנית על דבורייה. לוחמי היחידה רדפו אחר חשודים במעלה ההר, וניהלו עמם קרב יריות קצר.
במלחמת העצמאות השתתפו יחידות מבני השבט בצבא ההצלה של קאוקג'י, ובין השאר השתתפו בקרב בית קשת. בראשית מאי 1948 כבשה חטיבת גולני את ההר. בני השבט ערב א-צביח ברחו לסוריה ולירדן, מלבד פלג אחד מהשבט, חמולת א-שִׁבְּלִי, שאנשיו שיתפו פעולה עם ההגנה ונשארו בתחומי ישראל. לאחר המלחמה הפך המאהל שלהם במורדות המזרחיים לכפר קבע, ערב אל-שבלי, כיום חלק מהיישוב שבלי - אום אל-גנם.
בקיץ 2019 פרצה בהר שרפה שכילתה כ-7,000 דונם של חורש. כשנה לאחר מכן פרצה בהר שרפה נוספת שבערה למעלה מיממה.
מסורות ואמונות
במסורת היהודית
שמו נזכר במקרא בגבול נחלותיהם של שלושה משבטי ישראל, נפתלי, יששכר וזבולון. על ההר התכנס צבאו של ברק בן אבינועם למלחמה נגד סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור. מאוחר יותר, בתקופת בית שני, הייתה סביבת הר תבור מוקד לקרבות בין הרומאים ליהודים. אגדת חז"ל הזכירה את התבור בין ההרים שביקשו שעליהם תינתן התורה, אך הר סיני זכה בכך, כי רק בו לא נהגה עבודה זרה, ולעתיד לבוא יצורפו ארבעה הרים, ובהם הר תבור, ועל ראשיהם יועמד הר המוריה ועליו יבנה בית המקדש השלישי.
בזכות צורתו הבולטת והיותו נצפה למרחוק, שימש התבור במקרא סמל לעוצמה. ירמיהו הנביא מציג את הר תבור כביטוי לכוח רב, בתארו את בואו של נבוכדנצר מלך בבל להכות את מצרים: ().
בתיאור בריאת העולם בספר תהלים, נכתב: (). הפסוק מבטא את עוצמת ה' ומעשה הבריאה, באשר שמו וגדולתו נישאים מראש ההרים הבולטים.
מנגד, נודע התבור כאחד ההרים שעליהם זבחו ישראל לאלילים, כפי שנרמז בנבואתו של הושע הנביא: ().
מסורת זו השתמרה גם במדרשים, ולפיה נפסל התבור כמקום מתן תורה בשל כך, ככתוב בבראשית רבה:
תלמוד מתואר שאורכו של הר התבור הוא כארבע מאות פרסאות (פרסה אחת שווה ל 960 מטר).
ההר מוזכר כהשוואה לגודלו העצום של ראם בן יום אחד.
250px|ממוזער|חיילים בריטיים (אחד ישוב על טנק מדגם ויקרס סימן III) ותושבים ערבים על רקע הר התבור, במהלך פעילות מבצעית לדיכוי המרד הערבי הגדול, נובמבר 1936
למרות זאת, מסורות אחרות מציינות את הר תבור כאחד ההרים שעליהם עתיד להיבנות בית המקדש באחרית הימים. דברי הנביאים מציינים "הרים" (ולא הר אחד) כמקום המקדש - (), והמדרש מפרש זאת: (פסיקתא דרב כהנא כ"א, כ'–כ"א).
ועוד בעקבות נבואת ישעיהו –
() – (ילקוט המכירי ).
המסורת הנוצרית
שמאל|ממוזער|250px|פסגת התבור מהאוויר
ממוזער|250px|כנסיית ההשתנות בראש הר תבור
שמאל|ממוזער|250px|הכנסייה האורתודוקסית
שמאל|ממוזער|250px|שער הרוחות וברקע הערים נצרת ונצרת עילית
על פסגת ההר שתי כנסיות נוצריות. על פי המסורת הנוצרית, בהר תבור התרחשה ההשתנות של ישו, שבמהלכה טיפס עם כמה מתלמידיו לראש הר גבוה, ושוחח שם עם משה ואליהו הנביא אשר בישרו לו על מותו הקרב (הבשורה על-פי מתי י"ז, הבשורה על-פי מרקוס ט' והבשורה על-פי לוקאס ט'). שלוש הבשורות הסינופטיות אינן מזהות את ההר עליו התרחש האירוע בשמו, והוא זוהה לראשונה כהר תבור במאה ה-5.
בין השנים 1919–1924 נבנתה כנסיית ההשתנות הקתולית על פסגת ההר. האדריכל שתכנן את הכנסייה, כמו גם כנסיות אחרות בישראל, הוא אנטוניו ברלוצי, ששאב את השראתו מכנסיית שמעון סטיליטס שבצפון-מערב סוריה. כנסייה זו נבנתה מעל שרידי כנסייה ביזנטית מהמאה החמישית–שישית, ומכנסייה צלבנית מהמאה ה-12 שנבנתה עבור טנקרד, נסיך הגליל. הכנסייה שייכת למשמורת ארץ הקודש של המסדר הפרנציסקני, ונזיריו גרים במנזר הסמוך לכנסייה שהוקם בשנת 1873. על סלע סמוך לכניסה, המכוסה כיום בסורג, חקוקה כתובת עתיקה ביוונית ולידה צלב. בקרבת מקום נמצאים שרידיו של מנזר סן סלווטור (monastère St Salvador) שהוקם על ידי הבנדיקטינים ב-1101.
צפונית-מערבית לכנסייה הקתולית, שוכן מנזר ההשתנות היווני-אורתודוקסי, ובו כנסייה המוקדשת לאליהו, שהוקמה בשנות ה-60 של המאה ה-19.
תיירות
הר תבור שוכן בסמוך לכביש 65, בקטע העובר בין עפולה ומחלף גולני. הדרך העולה להר צרה, תלולה ומפותלת מאוד. שער המנזר בפסגת ההר מכונה "שער הרוחות" (באב אל-הווא). לפני כ-1,600 שנה נדרשו כ-4,300 מדרגות כדי להגיע אל פסגת ההר.
קיימים שני מסלולים: מסלול ארוך, מהכפר שבלי, שאורכו כחמישה קילומטר ומסלול טבעתי קצר בפסגת ההר של 2.5 קילומטר. השביל המקיף את ההר עובר בחורש ים תיכוני מפותח. צבע הסימון מתחלף לירוק בחלק המזרחי. מאחורי המנזר אפשר לראות את שרידי הביצורים מימי המרד הגדול. בשביל הטבעתי ניתן לצפות דרומה על פני עמק יזרעאל, הרי הגלבוע והרי השומרון, מערבה לעבר הר הכרמל, מזרחה לעבר הרי הגולן והגלעד וצפונה על פני הגליל התחתון ולעבר הרי הגליל העליון. בימים שיש בהם ראות טובה ניתן לראות גם את הר החרמון. שביל ישראל עולה להר תבור מכיוון צומת גזית וכפר שבלי, מקיף את הפסגה בשביל הטבעתי ויורד לעבר דבורייה.
מדי שנה, בסביבות חודש אפריל, עורכת המועצה האזורית הגליל התחתון את מרוץ הקפת התבור על שם האלוף יצחק שדה. בהתאם לרישיונות משרד הפנים נערך בהר, בעונות המתאימות, ציד של חיות קטנות. עוד משמש ההר כבסיס לפעילות גלישה אווירית.
החל מ-24 ביולי 2011 מוארת כנסיית ההשתנות באורות הצפה הנראים מהסביבה.
לקריאה נוספת
זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל – חיפה, העמקים, הגליל, החרמון, הוצאת תור – ירושלים, 1941 הדפסה שלישית – 1948
מיכאל זהרי, נופי הצומח של ארץ ישראל – סיורים מונחים ללימוד האקולוגיה של הצומח בארץ, הוצאת עם עובד – תל אביב, 1980
עמנואל הראובני, פסגות – טיולים לפסגות הרים ואל נקודות תצפית, כנרת – בית הוצאה לאור, 1993
מדריך ישראל, "גליל תחתון וארץ כנרות".
יעקב שורר, טיולי ישראל צפון, כתר הוצאה לאור, 2003
מאיר בן דב, "ביצורי הר תבור", קרדום ד' (20), (1982), עמ' 56–58
קישורים חיצוניים
ממרומי הר תבור, באתר nrg תיירות
האתר הרשמי של מרוץ הקפת התבור
הערות שוליים
*
תבור
קטגוריה:הגליל: גנים לאומיים | 2024-07-25T17:21:19 |
נקודת שבת | במתמטיקה, נקודת שֶׁבֶת של פונקציה היא נקודה בתחום ההגדרה של הפונקציה אשר תמונתה היא הנקודה עצמה, כלומר אם היא פונקציה אז הנקודה היא נקודת שבת אם מתקיים .
דוגמאות
שמאל|ממוזער|200px|פונקציה בעלת שלוש נקודות שבת (שהן נקודות החיתוך של הפונקציה עם הישר )
עבור הפונקציה , הערך , הוא נקודת שבת (היחידה), הואיל ו- (וזהו הפתרון היחיד למשוואה ).
נקודה שאינה משנה את מיקומה כתוצאה מטרנספורמציה מרחבית. לדוגמה: בסיבוב של כדור סביב צירו, הנקודות הנמצאות על הציר נותרות במקומן, והן נקודות שבת.
נקודות שבת "מעניינות" של פונקציה הן כאלו שאם מפעילים את הפונקציה על ערך מסוים, אחר מפעילים אותה שוב על הערך שהתקבל וכן הלאה, הולכים ומתקרבים לנקודת השבת. בניסוח פורמלי: אם עבור בחירה של הקרוב מספיק לנקודת השבת , מתקיים (כאן וכדומה). נקודת שבת כזו נקראת נקודת שבת יציבה.
משפטים הקשורים בנקודות שבת
אם פונקציה רציפה אז יש לה נקודת שבת בקטע .
משפט ההעתקה המכווצת על הישר הממשי: תהי . אם קיים קבוע כך ש- לכל , אזי יש ל- נקודת שבת אחת ויחידה.
הרחבה של המשפט הקודם למרחב מטרי שלם כלשהו: משפט נקודת השבת של בנך נותן תנאי מספיק כדי שלפונקציה תהיה נקודת שבת אחת ויחידה, ומאפשר למצוא אותה על ידי הפעלה חוזרת של הפונקציה כמתואר לעיל.
הרחבה של המשפט הקודם לקבוצה קומפקטית וקמורה ב- הוא משפט נקודת השבת של בראואר, המוכיח קיום של נקודת שבת במצבים מסוימים, אך לא מראה דרך מעשית למצוא אותה.
משפט נקודת השבת של קנסטר-טרסקי: לכל העתקה מונוטונית עולה מסריג שלם לעצמו יש נקודת שבת (משפט 1 במאמר משנת 1955 של טרסקי , שם, בעמוד השני למאמר, בהערת שוליים מספר 2, טרסקי מצטט מאמר של קנסטר משנת 1928 בו הופיעה תוצאה מוקדמת יותר, שטרסקי טוען שהיא הושגה בשנת 1927 על ידו ועל ידי קנסטר).
אם פונקציה חד-חד-ערכית ועל ו- נקודת שבת של , אז היא גם נקודת שבת של .
אם נקודת שבת של ושל , אז היא גם נקודת שבת של .
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טופולוגיה
קטגוריה:פונקציות מתמטיות | 2024-07-31T16:13:57 |
טרנסיטיביות | הפניה יחס טרנזיטיבי | 2020-03-18T09:31:31 |
המתנה בתור | REDIRECT תור (סדר) | 2004-09-10T17:28:33 |
שוויון זכויות | REDIRECT שוויון | 2004-09-10T17:42:29 |
היינריך פון קלייסט | שמאל|ממוזער|150px|שלט האצולה של משפחת פון קלייסט
ברנד היינריך וילהלם פון קלייסט (בגרמנית: Bernd Heinrich Wilhelm von Kleist; 18 באוקטובר 1777, פרנקפורט על האודר – 21 בנובמבר 1811, ברלין) היה סופר, מחזאי ומשורר גרמני.
ביוגרפיה
פון קלייסט, בן לקצין בצבא הפרוסי, נולד בפרנקפורט על האודר. אביו מת בעודו בן 11, ולכן נאלץ לשמש כמפרנס בגיל מוקדם. למרות זאת הצליח ללמוד בבית הספר עד גיל 15, כאשר גויס לצבא הפרוסי ללחום בחזית המערבית. הוא הפך לקצין ושירת בצבא שבע שנים עד 1799. לאחר פרישתו מהצבא החל בלימודי פילוסופיה, מדעי המדינה, פיזיקה ומתמטיקה בפרנקפורט על האודר.
לאחר מספר ביקורים בוויימאר, בהם פגש את גתה, שילר וסופרים ידועים נוספים, החל להתנסות בכתיבה ספרותית ובמקביל הפך מעורב בפוליטיקה המקומית. כתיבתו לא זכתה להצלחה ואף ניסיונותיו להקים כתב עת ספרותי בשם "פבוס" (Phöbus) לא צלחו. באותה התקופה, חברה ממנה התרשם מאוד, בשם הנרייטה פוגל (Vogel), חלתה בסרטן ועמדה למות. פוגל ביקשה מקלייסט כי ישים קץ לייסוריה. נחוש למות עמה, ובהשפעת כישלונותיו, ירה בה קלייסט בליבה ומיד לאחר מכן שם קץ לחייו. קלייסט היה בן 34 בלבד במותו.
יצירתו
חייו של קלייסט הוקדשו לרדיפה אחר המזל האידיאלי והחמקמק, והדבר משתקף ביצירתו. הוא היה הבולט שבמחזאים הצפון גרמנים של הזרם הרומנטי, ואף רומנטיקן אחר לא השתווה לו בעוצמת הרגש הפטריוטי שביטא.
בין האלמנטים של הזרם הרומנטי משתלבים אצל קלייסט גם אלמנטים קלאסיים: פעמים רבות מאמץ קלייסט חומרים ממיתולוגיות קדומות - סממן מובהק של האסתטיקה הקלאסית - ונצמד בעיבודיו למבנה המחזה הקלאסי, מה גם שכתיבת מחזות כשלעצמה אפיינה את הזרם הקלאסי יותר מאשר את הזרם הרומנטי. בה בעת חורגות הדרמות הידועות של קלייסט מעקרונות הסגנון הקלאסיים באופן מובהק, כפי שמבחר הנושאים ממחיש: במקום האלמנט הכלל-אנושי, האזרחי של השירה העתיקה מופיעים החריג, הקיצוני והאיום.
הטרגדיה הראשונה פרי עטו הייתה "משפחת שרופנשטיין". החומר לטרגדיה השנייה, "פנתסילאה" (1808), מלכת האמזונות, לקוח ממקור יווני ומציג תמונה של רגש פראי. להצלחה גדולה יותר משני מחזות אלו זכה מחזהו הרומנטי Das Kätchen von Heilbronn (1808), דרמה פואטית שופעת דחפים וחידות ימיביניימים, אשר שמרה על הפופולריות שלה.
בתחום הקומדיה התפרסם קלייסט בזכות "הכד השבור" (1806), בעוד ש"אמפיטריאון" (1808), עיבוד של הקומדיה מאת מולייר, הוא בעל חשיבות נמוכה. בין הדרמות האחרות של קלייסט נמנה גם "קרב הרמן" (1809), עיבוד דרמטי של נושא היסטורי, השופע אזכורים לתנאים הפוליטיים של תקופתו. שם הוא נותן דרור לשנאתו לכובשים הצרפתיים של ארצו. יחד עם המחזה "פרידריך מהומבורג", אשר נמנה עם מחזותיו הטובים ביותר, פורסם "קרב הרמן" לראשונה ב-1821 בידי לודוויג טיק בכתבי העזבון של קלייסט.
קלייסט היה גם אמן הסיפור, ומבין אסופת סיפוריו שיצאה לאור ב-1810–1811 היה "מיכאל קולהאס" לאחד הסיפורים החשובים ביותר של התקופה בשפה הגרמנית. בסיפור זה מוותר סוחר הסוסים קולהאס (דמות היסטורית אמיתית), בן זמנו של מרטין לותר, על משפחתו, מעמדו בחברה וכל רכושו, ואף עובר לבסוף על החוק, רק על מנת לתקן עוול זניח למדי שנעשה לו. הסיפור מציג את הדמות באופן אמביוולנטי, על כל מורכבותה. סיפורים נוספים הראויים לאזכור הם "רעידת האדמה בצ'ילה", "המרקיזה פון או..." ו"ססיליה הקדושה או כוחה של המוזיקה".
קלייסט כתב גם מספר שירים פטריוטיים, שהזמן לא היטיב עמם.
במלאת 100 שנה למותו הוכרז לזכרו בגרמניה פרס קלייסט, אשר היה הפרס הספרותי החשוב ביותר בתקופת רפובליקת ויימאר.
ספריו של קלייסט בתרגום לעברית
אל בני דורי, כתבים קצרים, מגרמנית: ישראל זמורה, מאייר: מקס ליברמן, מחברות לספרות, תל אביב 1996.
מיכאל קולהאס, תרגם מן המקור הגרמני מאיר חרטינר, עם חיתוכי-עץ מאת יעקב פינס, תרשיש, ירושלים 1953.
מיכאל קולהאס, מתוך כרוניקה עתיקה, מגרמנית: מרים די-נור וחנן אלשטיין, בבל, תל אביב 2002.
קולהאס ואחרים, כל הנובלות, מגרמנית: רן הכהן, הספריה החדשה, 2002.
הנסיך מהומבורג, מחזה, תרגם: שמעון לוי, בית צבי 1989.
רעידת אדמה בצ’ילי, האירוסין בסן דומינגו, האסופי, תרגם: מ.א. ז’ק, הוצאת שוקן, ירושלים 1946.
שלוש נובלות, מיכאל קולהאז, המרקיזה פון או..., דו-קרב, מגרמנית: ישראל זרחי (מיכאל קולהאז) ומרדכי טמקין, עם עובד, תל אביב 1982.
לקריאה נוספת
היינריך פון קלייסט בעברית, מאת יוסף ירושלמי, ביבליוגרפיה מקיפה, נדפסה בעלי-שיח, 6, 1979.
הכד השבור, מחזהו של קלייסט, נוסח עברי דן אלמגור
היינריך פון קלייסט – על היווצרותה ההדרגתית של המחשבה במהלך הדיבור (מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016.
קישורים חיצוניים
כתביו בפרויקט גוטנברג הגרמני
גיטה אבינור, "מיכאל קולהאס והצדק החמקמק", הפורטת על הפסנתר הכחול: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1974.
לאומיות בחסד היחיד, ביוגרפיה אינטלקטואלית של היינריך פון קלייסט, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה
משה גנן, גישת קלייסט לדת, מגזין אימגו
קטגוריה:סופרים גרמנים
קטגוריה:מתאבדים: סופרים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1777
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1811 | 2024-09-03T12:36:31 |
שיבת ציון | שמאל|ממוזער|250px|הממלכה האחמנית
שמאל|ממוזער|250px|הגליל של כורש
שִׁיבַת צִיּוֹן היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הכרזת כורש, החל משנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".
במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".
גלות בבל
ממלכת בבל, תחת שליטתו של נבוכדנאצר, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 597–586 לפנה"ס. הצבא הבבלי, בראשותו של נבוזראדן, המכונה "רב-טבחים", החריב את בית המקדש.
המלך צדקיהו, מלך יהודה, הוגלה לבבל. יחד עם צדקיהו גורשה גם רוב האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, וביהודה נותרה רק דלת העם. לאחר מכן, נרצח גדליה בן אחיקם שהיה הנציב היהודי מטעם בבל, ובעקבות מותו עזבו שארית העם את הארץ ועברו לארץ מצרים.
בבבל לא איבדו את זיקתם לירושלים והאמונה בגאולה לא אבדה. אמנם העם השתקע בבבל, בבניית בתים ויצירת קשרים כלכליים, ועל כן רבים מהעם (בעיקר מבין העשירים והמיוחסים) נמנעו מלעלות לארץ גם לאחר הכרזת כורש.
שיבת ציון
כחמישים שנים לאחר חורבן בית המקדש, בשנת 538 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לארץ ישראל. הדבר חפף את נבואת ירמיהו: ״והיה כמלאות שבעים שנה, אפקד על מלך בבל ועל הגוי ההוא, נאום ה׳, את עוונם על ארץ כשדים״ (). בבל נפלה בידי כורש בשנת 539 לפנה״ס. כל זאת הודות להכרזת כורש, שליט האימפריה הפרסית אשר כבשה את האזור. כורש העניק ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהים בירושלים, ולנהל בעצמם אוטונומיה יהודית, תחת שלטון פקידיו. בהצהרה, כפי שהובאה בספר דברי הימים קרא כורש לגולי בבל: "מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל".
כ-42,000 איש עלו לארץ בעקבות הכרזת כורש, רובם, ככל הנראה, נמנו על עניי בבל. שכן, חלק גדול מהיהודים בחר להישאר בבבל מסיבות כלכליות. אך היהודים שלא עלו לארץ נתנו לעולים כסף וכלים יקרי ערך. תהליך שיבת הגולים ליהודה התחולל ב-110 השנים מאז הכרזת כורש, והוא ידוע בשם: "שיבת ציון".
בספר עזרא מוזכר שכאשר חזרו הגולים הם הונהגו על ידי ששבצר שהיה "הנשיא ליהודה", וזרובבל בן שאלתיאל. מרבית החוקרים סבורים שאלו שני אישים נפרדים: ששבצר הוא שנאצר בן יהויכין מלך יהודה, והוא נבחר על ידי כורש לעמוד בראש הגולים, אך זמן קצר לאחר מכן התמנה זרובבל לתפקיד נציג השלטון הפרסי ביהודה. אמנם רוב פרשני המקרא סבורים שזרובבל וששבצר הם אותו אדם.
השבים ליהודה התמודדו עם קשיים רבים:
מתח רב נוצר מול השומרונים על רקע דתי; שכן השומרונים ראו עצמם יהודים לכל דבר ועניין, בעוד ששבי ציון התייחסו אליהם כאל גויים.
כמו כן, היה עליהם להתמודד עם שאר העמים שהתגוררו סביב ארץ ישראל (עמון, מואב וכדומה) שגם כן השתלטו במהלך השנים על חלקים מהארץ.
קושי ביטחוני – חומת העיר ירושלים הייתה הרוסה, ולא סיפקה הגנה.
קשיים כלכליים – זמן קצר לאחר העלייה לארץ סבלו העולים מכמה שנים רצופות של בצורת קשה.
קשיים דתיים – חלק מהעולים נישאו נישואי תערובת עם הגויים שהתגוררו בארץ, ומצוות רבות לא נשמרו על ידי רבים מהעם.
בשל כך, נוצרו בקרב שבי ציון תחושות קשות של אכזבה, אשר גם הביאו לעיכוב בבניית בית המקדש השני, שהושלם רק ב-516 לפנה"ס.
המקורות על התקופה
המקורות אודות יהודה בתקופת שיבת ציון דלים. יש מספר מקורות אפיגרפיים וארכאולוגיים, אך הם מכסים תקופות זמן קצרות. הספרים עזרא ונחמיה הם בין המקורות היחידים אודות ההיסטוריה של יהודה בתקופת שיבת ציון. יש חוקרים הטוענים שהספרים הם מגמתיים.
היקף מדינת יהודה בתקופת שיבת ציון
עולי "שיבת ציון" התיישבו ברחבי פחוות יהודה, אשר על פי דעה אחת גבולותיה היו בין שפלת לוד, תל עזקה, קעילה, ים המלח, יריחו ובית אל, וכן הכהנים שבו לשלוש-עשרה עריהם.
על גבולותיה של מדינת יהודה בימי המלך כורש ישנן דעות רבות. גם אם ששבצר קיבל לידיו את ממלכת יהודה כולה של סוף ימי בית ראשון, שטחה היה קטן יחסית לשטחה בימי השיא של תקופת בית ראשון. זאת מכיוון שבשנות גלות בבל חדרו העמים שמסביב לגבולות יהודה, והקטינו את שטחה. יש להניח שתשעה-עשר מקומות שאליהם התייחסו העולים עם זרובבל בספר עזרא היו מיושבים, ומכאן יוצא שבתקופת דריווש היה המשולש: בית אל – בית לחם – אונו, מיושב על ידי היהודים שבי ציון. אין ידיעה ברורה בנוגע להתפשטות שטח מדינת יהודה אחרי זרובבל, אך ברור שההיקף גדל מאוד, שהרי בימי נחמיה השתרע היישוב היהודי מאונו בצפון עד לכיש בדרום, ומלכיש מזרחה עד חברון ועד הנגב, ובמזרח נסב הקו מהנגב עד הר אפרים, וכלל את כיכר הירדן ובית הגלגל.
חז"ל הגדירו כ"תחום עולי בבל" אזור הדומה בהיקפו לארץ ישראל ש"מדן ועד באר שבע", והוא הקובע במשנה ובתלמוד בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ. מתקנת חכמים קדושתו לא פקעה גם לאחר שנחרב.
הספרות
מספר חוקרים מייחסים למפלגה האריסטוקרטית, שנתמכה על ידי הכהן הגדול, פעילות ספרותית ענפה הכוללת חיבור ושימור של הספרים: רות, יונה, אסתר ושיר השירים, שיש בהם יחס של סובלנות. כמו כן, הם מייחסים לתקופה זו את שימורם של הספרים החיצוניים יהודית וטוביה. כמו כן, לדעת חוקרים רבים, בזמן הזה הניחו הנחות יסוד רבות הקשורות ליהדות כפי שהיא ידועה לנו מהתקופה ההלניסטית והרומית – תקופה של לימוד תורה, פירוש התורה, החלטת הקאנון ועריכת התנ"ך. לכן, סביר מאוד שלא בכדי ראו חז"ל בעזרא את מייסד מוסד הסופרים שדאג לשימורה ולטיפוחה של התורה.
לדעת החוקר מ. זהר, סיפור מסעות הכיבושים של בני ישראל בהכנסם לכנען אחרי השתהותם במדבר נחשב ל"תעמולה הציונית הראשונה" שהתרחשה בתקופת שיבת ציון במאה השישית / חמישית לפנה"ס, והמסר שהוטמע ושוכתב באותן אגדות כיבוש הרואיות אלה הוא שכמו שאלוהים עזר לעמו בעבר, כך יקרה גם בהווה.
סדרת העליות
ממוזער|תחילת בניית המקדש השני. איור מאת גוסטב דורה
עליית ששבצר וזרובבל
לפי החוקרים שאומרים שששבצר וזרובבל הם שני אישים שונים, סדר ההתרחשויות היה כך:
בסמוך להכרזת כורש בשנת 538 לפנה"ס עלה ששבצר הנשיא ליהודה ועמו לפחות כאלף עולים שבאו מתוך תודעה לגאול את הארץ מחורבנה ולהקים בה מחדש את בית המקדש. העלייה קרויה 'עליית ששבצר' על שם מנהיג העלייה שלרוב הדעות היה צאצא של משפחת יהויכין מלך יהודה.
בספר עזרא מתוארת עלייה זו כעלייה שהתרחשה בהסכמתו ובעידודו של כורש מלך פרס כך:
העלייה השנייה התרחשה זמן קצר לאחר מכן, ובראשה עמדו זרובבל בן שאלתיאל, נכדו של יהויכין מלך יהודה, ויהושע בן יהוצדק שמונה לכהן גדול.
על פי המסופר בספר עזרא עלו בשתי העליות 42,360 איש ואישה. מתוכם 24,144 ישראליים, 4,289 כהנים, 74 לוויים, 128 משוררים, 139 שוערים (משוררים ושוערים היו תפקידים של לווים בבית המקדש שעברו מדור לדור), 392 נתינים ובני עבדי שלמה (עבדים ממוצא נוכרי ששרתו בבית המקדש והצטרפו לכלל ישראל), ו-652 חסרי ייחוס. יחד עימם עלו גם 7,337 עבדים ושפחות.
העולים הביאו עימם בהמות משא: 736 סוסים, 246 פרדות, 435 גמלים ו-6,720 חמורים. חלק קטן מהעולים, אולי כשישית מהם, היו מבוססים מבחינה כלכלית אולם השאר היו משכבות עממיות ועניות. העולים שהיו משבט יהודה ובנימין התיישבו בעריהם ובכפריהם שמלפני החורבן, חלקם המשיכו להחזיק בשטרות המעידים על בעלותם על קרקעות שונות. לפי דברי הימים א', פרק ט', פסוק ג' היו יושבי ירושלים לאחר שיבת ציון בני השבטים יהודה ובנימין שהיו חלק אוטוכתוני מממלכת יהודה לצד אנשים משבטי אפרים ומנשה, שרידי ממלכת ישראל שחרבה לה לקראת סוף המאה השמינית לפנה"ס: וּבִירוּשָׁלִַם, יָשְׁבוּ, מִן-בְּנֵי יְהוּדָה, וּמִן-בְּנֵי בִנְיָמִן--וּמִן-בְּנֵי אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה.
בעקבות עלייתם של רווקים רבים, והעדרן של נשים יהודיות רווקות, התפתחה תופעה של נישואי תערובת עם נשים נוכריות, ואפילו אחיו וצאצאיו של יהושע הכהן הגדול נישאו לנשים נוכריות. בתקופה זו, שררו יחסים טובים עם השלטון הפרסי אשר אפשרו לעולים לקיים אוטונומיה דתית. מבחינה כלכלית המצב היה קשה בשל העדר תשתיות בשל החורבן הממושך, מיסים וצורכי בינוי מרובים, וכמו כן סבלו העולים מבצורות ופגעי טבע אחרים.
עבודת הקורבנות חודשה עם ייסוד המזבח בראש השנה הסמוך לעליית זרובבל לארץ, עוד לפני ייסוד המקדש. ובכך חזרה למעשה ירושלים להיות המקום המרכזי לעם היהודי.
השומרונים ביקשו לקחת חלק בבניית המקדש (יש האומרים שהם תכננו להזיק לבניין מבפנים) – ובקשתם נדחתה, ומאז סבל היישוב מהתנכלויות רבות מצידם, הם שלחו כתבי שטנה למלך פרס שבניין המקדש הוא חלק מתוכנית של היהודים למרוד בשלטון הפרסי, ובעקבות זאת בוטל האישור לבנות את בית המקדש.
כשמונה עשרה שנה לאחר מכן (שנת 516 לפנה"ס), הנביאים חגי וזכריה קראו לשבי ציון לחדש את בניית המקדש, והבטיחו שבזכות מעשה זה תיפסק הבצורת הקשה ששררה באותם ימים. העם שמע לנביאיו, והחל בבניין המקדש עוד לפני שהושג אישור ממלכות פרס. האישור ניתן לבסוף על ידי המלך דריווש, ולאחר ארבע שנים הושלם בניין המקדש ונחנך בג' באדר בשנה השישית למלכות דריווש.
עליית עזרא
העלייה השלישית התרחשה בראשותו של עזרא הסופר בשנת 458 לפנה"ס. בעלייה זו עלו כ-1,800 משפחות מראשי העם (כ-10,000 איש).
חז"ל במסכת מגילה (טז, ב) מציינים שעזרא נמנע מלעלות לארץ ישראל קודם לכן, מפני שהיה צריך להישאר לצד רבו ברוך בן נריה. ברוך עצמו שימש בהנהגת האומה, מפני שהיה תלמידו המובהק של ירמיהו הנביא, אולם מפאת גילו לא היה יכול לעלות לארץ.
בעת עליית עזרא, היה המצב בארץ קשה מסיבות רבות. מבחינה כלכלית נטל המיסים על היישוב היה כבד מאוד, מבחינה מדינית החריפו ההתנכלויות של אויבי היישוב ואפילו עלה בידיהם לגרום לשלטון הפרסי להורות על הפסקת בניית חומות ירושלים. מבחינה דתית החריף נגע נישואי התערובת בכל שדרות העם דבר שנתפס כאיום קשה על עתידו של העם ותרבותו. עזרא שהיה מגדולי החכמים באותו דור עלה לארץ במגמה לשפר את המצב ואכן הוא החל בסדרה של יוזמות ומעשים שהשפיעו מאוד על סדרי החיים של היישוב ותקופת ימי בית שני.
עזרא עלה ברישיון רשמי של השלטון הפרסי, וקיבל אישור להוציא מפרס ממון שנידבו יהודי הגולה ואנשי השלטון לטובת בית המקדש וצורכי היישוב. כמו כן קיבל עזרא להעביר לבית המקדש כלי קודש וניתנה פקודה לגזברי השלטון לספק להם הקצבה של כסף חיטים יין ושמן. כמו כן ניתן פטור ממיסים לכהנים הלוויים והנתינים ששימשו בתפקיד בבית המקדש. כמו כן ניתנה לעזרא סמכות למנות שופטים ודיינים וללמד את העם תורה וכן ניתנה הסמכות להטיל עונשים החל מהחרמת רכוש וגם גירוש והוצאה להורג בעת הצורך, רישיון זה הוא הבסיס שממנו התפתחה האוטונומיה הדתית בתחילת ימי בית שני.
עם בואו והתוודעותו לנישואי התערובת שפשו בעם, נקט עזרא במעשים לצורך הבדלת הנשים הנכריות, מאמצים אלו נחלו הצלחה חלקית, והושלמו רק בימי נחמיה (ראו להלן).
עזרא ייסד יחד עם חכמים נוספים את מוסד כנסת הגדולה ששימשה כסמכות העליונה בפסיקה ההלכתית והנהגת האומה, עם זאת עזרא לא שימש ככהן גדול משום שעלה מאוחר וכבר התמנה כהן גדול אחר.
עזרא תיקן תקנות רבות במסגרת חידוש סדרי החיים הציבוריים שלאחר החורבן והגלות, שני התחומים העיקריים בהם תיקן את התקנות היו לחיזוק הקשר של העם לתורה (כתקנת קריאת התורה בציבור) ולחיזוק הזיקה היהודית ומניעת ההתבוללות. בנוסף, לפי חז"ל (סנהדרין כא, ב) עזרא עשה מהפכה בתחום כתיבת התורה, וקבע שהתורה תיכתב בכתב אשורי ולא בכתב העברי, כפי שהיה מקובל עד אז.
עליית נחמיה
נחמיה בן חכליה שימש כשר המשקים בארמונו של ארתחשסתא מלך פרס, והיה מחברי אנשי כנסת הגדולה. בעקבות שמועות על במצב הביטחוני הקשה בארץ ישראל, ביקש נחמיה מהמלך הפרסי, אישור לעלות ארצה באופן זמני על מנת לבנות ולשקם את חומות ירושלים, מלך פרס נעתר לבקשתו ונתן לו היתר לכרות עצים ושלח עמו ליווי צבאי, ואף מינהו כפחה הרשמי של מדינת יהודה. עלייה זו מתוארכת לשנת 445 לפנה"ס.
נחמיה הגיע לירושלים בא' באב, ולאחר שלושה ימים פתח במבצע מזורז לבניין חומת העיר. העבודה חולקה ל-42 קבוצות של משפחות שכל אחת הייתה אחראית על גזרה משלה. הקבוצה הייתה גם בונה וגם שומרת על אותה גזרה ובכך הצליח נחמיה למנוע את כוונתם של אויבי יהודה לערוך התנפלות מאורגנת על העיר ירושלים. כדי להבטיח את ההגנה על העיר ציווה נחמיה על כל הבונים להישאר ללון בעיר ולהחזיק תחת ידם שופר להזעקת עזרה מיד בעת הצורך. לאורך כל תקופת הבנייה, התמודד נחמיה עם התנכלויות חוזרות ונשנות מצד השומרונים והעמונים, שאף ניסו לרוצחו. לאחר 52 ימים, בכ"ה באלול, הוכתר המבצע בהצלחה – החומה עמדה על תילה והייתה נעולה בדלתות שהועמדו על ידי נחמיה.
בראש השנה, אשר חל חמישה ימים לאחר סיום בניין החומה התאספו בני יהודה לירושלים, שם קרא לפניהם עזרא הסופר מספר התורה. דברי התורה שקרא עזרא גרמו לעם לחרדה גדולה ומתוך כך הם התעוררו לשוב מהעבירות שבידיהם. שבועיים לאחר מכן נחוג חג הסוכות בפרסום רב ושמחה רבה. לאחר החג, בכ"ד בתשרי, נערכה עצרת צום ותשובה, ובסיומה נחתמה אֲמָנָה, שבה העם מקבל על עצמו בשבועה לשמור את כל מצוות התורה, ובנוסף הוזכרו התחייבויות על קיום מצוות מסוימות: לא לשאת נשים נוכריות, לא לקיים מסחר בשבת, לשמור על מצוות השמיטה, לדאוג לעבודה הסדירה בבית המקדש באמצעות תרומת שליש השקל בשנה והבאת קרבן עצים ולהביא את מתנות הכהונה והלוויה אל הלשכות המיועדות לכך בבית המקדש.
לאחר בניין החומה דאג נחמיה לאכלס את העיר ירושלים בתושבים חדשים, על מנת לשמור על מרכזיותה וביטחונה. לאחר מכן נערכה על ידי נחמיה ועזרא הסופר חנוכת חומת ירושלים בשמחה רבה, במהלכה הם קדשו על פי ההלכה את חלקי העיר שנוספו לעיר. חנוכת החומה לוותה בנגינה והוקרבו בה קרבנות רבים לאל.
במהלך תקופת הבנייה היה על נחמיה להתמודד עם משבר ציבורי עקב המצב הכלכלי הקשה בו העם היה נתון. נחמיה שמע את תלונות העם וכעס על העשירים שניצלו את המצב לניצול העניים, ובמיוחד על אותם עשירים שעקב תפקידם בבית המקדש היו פטורים מהמיסים הכבדים ששאר הציבור היה מחויב לשלם לשלטון הפרסי. נחמיה כינס את הציבור והוכיח את העשירים, והציע להם להחזיר את האדמות ולבטל את החובות של העניים, וכדי לשמש דוגמה הוא הצהיר כי הוא ומקורביו מוותרים על חובות העניים. נחמיה דרש מהעשירים להישבע שימחלו על החובות שהעניים חייבים להם.
לאחר 12 שנים של שהייה בארץ, קיים נחמיה הבטחתו וחזר לשם המשך שירותו אצל מלך פרס, אולם בעקבות הרעה במצב הביטחוני, הדתי והחברתי בארץ שב לירושלים בשנת 431 לפנה"ס בליווי צבאי.
עם שובו פעל בתקיפות רבה. סילק את טוביה העמוני שפלש לבית המקדש ודאג שמתנות הכהונה והלוויה יגיעו לירושלים, על מנת שהלווים יוכלו להתמסר לעבודת המקדש, ולא יצטרכו ללכת לשדותיהם שמחוץ לירושלים. הוא עצר את המסחר בעיר בשבת, ופעל בנחרצות רבה נגד נישואי התערובת שפשו בעם, בעת היעדרו, ובכלל זה אף גירש את נכדו של הכוהן הגדול בשל נישואין אלה.
ראו גם
ספר עזרא
ספר נחמיה
עזרא הסופר
נחמיה
הכרזת כורש
יהוד מדינתא
בית המקדש השני
לקריאה נוספת
מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור: שיבת ציון הקדומה והמחודשת, ירושלים: תשס"ו-2006.
יונינה דור, האמנם גורשו הנשים הנוכריות? שאלות ההיבדלות בימי שיבת ציון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2006.
יעקב מדן, הפשרה בלתי חוקית, סגולה 1 (אייר תש"ע, אפריל 2010)
ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א-1981.
שרה יפת, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, מוסד ביאליק, 2017.
בנימין לאו, שיבת ציון - כיונים אל ארובותיהם, ידיעות ספרים, 2022.
קישורים חיצוניים
.
הרב יאיר וייץ, אנחנו כורתים אמנה, מי ומתי, אסיף ד (תשע"ז), תנ"ך ומחשבה, עמ' 364–401.
בנימין רוזנברג ואיתיאל דניס, אנחנו כורתים אמנה - מי ומתי, תגובה למאמרו של הרב יאיר וייץ, אסיף ה (תשע"ח), עמ' 124–163.
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:יהדות בתקופת בית שני
קטגוריה:תולדות עם ישראל בארץ ישראל
קטגוריה:עליות קדומות לארץ ישראל
קטגוריה:עזרא הסופר | 2024-10-06T03:49:35 |
טוניסיה | REDIRECTתוניסיה | 2004-09-10T19:22:51 |
האחים קרמזוב | האחים קָרָמָזוֹב (ברוסית: Братья Карамазовы) הוא רומן מאת הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי שראה אור בשנת 1880. הרומן החותם את יצירת חייו, נחשב בעיני רבים כטוב שביצירותיו, ונמנה עם פסגת הספרות העולמית. הרומן הוא סיפור רצח-אב ששלושת בניו מעורבים במעשה במידות שונות של שותפות לפשע, וכן דרמה של מאבק מוסרי בין אמונה, ספקנות, הגיון ורצון חופשי.
הרומן נכתב באימפריה הרוסית, שם גם מתרחש סיפור העלילה. דוסטויבסקי בילה כמעט שנתיים בכתיבת "האחים קרמזוב" ופרסם אותו בהמשכים בכתב העת "השליח הרוסי" מינואר 1879 עד נובמבר 1880. דוסטויבסקי התכוון לשבץ את הרומן כחלק ראשון בסיפור אפי בשם "חייו של חוטא גדול", אך נפטר שלושה חודשים לאחר השלמתו.
הרקע לכתיבת הרומן
לדת ולפילוסופיה הייתה השפעה רבה על דוסטויבסקי ועל ספרו, אך טרגדיה אישית שפקדה אותו שינתה את מהלך עבודתו על "האחים קרמזוב". כתיבתו הופסקה במאי 1878 כאשר מת בנו אַליוֹשָה בן השלוש. הילד מת כתוצאה ממחלת הנפילה, מחלה שירש מאביו. אבלו של דוסטויבסקי על בנו הצעיר בולט ביותר לאורך הרומן. הוא קרא לגיבור הראשי בשם אליושה, וזיכה אותו בתכונות האופי שהוא העריך ביותר. שברון הלב של הסופר על מות בנו מופיע ברומן גם בסיפור על סרן סניֶגירוב ובנו הקטן איליושצ'קה.
חוויה אישית נוספת השפיעה על דוסטויבסקי לבחור בנושא של רצח אב כעיקר העלילה. ב-1850 הוא הורשע בפעילות חתרנית כנגד השלטון ונשלח לסיביר לרצות עונש מאסר עם עבודת פרך. שם פגש אדם בשם אילינסקי שהורשע ברצח אביו כדי לזכות בירושה. עשר שנים מאוחר יותר נודע לדוסטויבסקי שאילינסקי זוכה מכל אשמה, כשהרוצח האמיתי התוודה על מעשיו. ייתכן שהרושם שעשה עליו אילינסקי השאיר חותם בדמותו של דימיטרי קרמזוב, שנסיבות מעצרו דומות לאלו של אילינסקי.
טכניקות ספרותיות
אף ש"האחים קרמזוב" נכתב במאה ה-19, כלולות בו טכניקות ספרותיות מודרניות. דוסטויבסקי השתמש במגוון טכניקות ספרותיות אשר גרמו למבקרים לכנות את הרומן "מרושל". דוגמה בולטת היא טכניקת "המספר היודע-כל", אשר מצד אחד חודר למחשבותיהם ולרגשותיהם של גיבורי הספר, ומצד שני מצהיר על עצמו ככותב, ויש לו תכונות והתנהלות המאפיינות אותו כדמות נוספת ברומן. התיאורים של 'דמות המספר' מתמזגים בסגנון האנשים אותם הוא מתאר.
שפת הדיבור היא טכניקה נוספת בה משתמש דוסטויבסקי. לכל דמות סגנון דיבור ייחודי המאפיין אותה, ומבטא את אישיותה הפנימית. למשל, הסניגור פטיוקוביץ' אומר באופן קבוע 'נשדד' כשהוא מתכוון ל'נגנב', ובמקרה מסוים הוא מגדיר חמישה חשודים ברצח כ"לא אחראים לחלוטין". הקורא יכול להתרשם שפטיוקוביץ' מנסה להיראות משכיל יותר מכפי שהוא באמת, וכתוצאה מכך משתמש במילים לא נכונות.
הרומן סוטה מן העלילה הראשית מספר פעמים, לתיאור דמויות שלקורא נראות בתחילה כבלתי חשובות. הספר השישי לדוגמה, מוקדש רובו ככולו לסיפור הביוגרפיה של זוסימה. ובתוך סיפור זה מופיע וידוי ששמע זוסימה לפני שנים רבות מאדם אחר, סיפור שאין קשר בינו לבין סיפור העלילה העיקרי.
הדמויות
פיוֹדוֹר פַוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב - בעל אחוזה בן 55, ומתואר כאוכל לחם חסד וכליצן. היו לו שלושה בנים, משתי נשותיו, ולפי השמועה, הוא גם אביו של ילד בלתי חוקי, שאותו הוא מעסיק כמשרת. פיודור לא התעניין בבניו, והם גדלו בנפרד אצל קרובי משפחה שונים, רחוקים זה מזה ומאביהם. מרבית העלילה עוסקת ברציחתו של פיודור והאשמת בנו הבכור דימיטרי ברצח.
דימיטרי קרמזוב (מיטיָה, מיטקה, מיטנקה) - הבן הבכור של פיודור, והבן היחיד מנישואיו הראשונים. אופיו של דימיטרי דומה יותר לזה של אביו מאשר אופיים של אחיו. יש בו תאווה לחיים שאינה יודעת שובע: הוא מהמר, מתהולל, שותה ובזבזן גדול. בצעירותו היה חייל, השתתף בדו-קרב ובייש את עצמו באופנים רבים. בפתיחת הרומן דימיטרי מסוכסך עם אביו בנוגע לירושתו, ונאבק בו על ליבה של אישה ששניהם מאוהבים בה. המהומה שגורם דימיטרי בבית אביו היא הסיבה שמובילה לכך שהוא החשוד העיקרי ברצח אביו.
איוון קרמזוב (וניה, ונקה, ונצ'קה) - בנו השני של פיודור, והראשון שנולד לו מאשתו השנייה. הוא רציונליסט נלהב. הוא נהג להתבודד מגיל צעיר, ולהזעיף פנים לסובבים אותו. איוון שונא את אביו בליבו, אך לא מגלה את רגשותיו. שנאה זו גורמת לו לרגשי אשם על חלקו במעשה הרצח, ואחרי כן גורמת לו לאבד את שפיות דעתו. חלקים בלתי נשכחים ברומן, שזכו לשבחים, כוללים את דמותו של איוון, כמו הפרקים "המרד", "האינקוויזיטור הגדול" והסיוט של איוון עם השד בספר האחד-עשר.
אַלֶכסיי (אַליוֹשה) קרמזוב (אליושקה, אליושנקה) - צעיר הבנים של פיודור קרמזוב. בפתיחת הרומן המחבר מכריז עליו כעל גיבור הסיפור. בתחילת השתלשלות האירועים אליושה נמצא במנזר. בכך הוא מהווה משקל נגד לאתאיזם של אחיו איוון. הוא נשלח לעיר על ידי הישיש זוסימה, להיות מעורב בעולם ובחיי משפחתו. בסיפור עלילה מקביל הוא מתיידד עם חבורה של ילדי בית-ספר, הרומן נגמר בנימה אופטימית בתקוה לעתיד טוב יותר לילדים, בניגוד לטרגדיה של שאר הדמויות.
פאבל סמיֶרדיָקוֹב - סמיֶרדיָקוֹב נולד לאישה אילמת אווילית וחסרת בית, והשמועה אומרת שהוא בנו הלא חוקי של פיודור קרמזוב. הוא אדם קודר, ציניקן ומר נפש, בילדותו נהג לאסוף חתולים עזובים, לתלות אותם ואחר כך לקבור אותם. סמירדיקוב אינו ידידותי, הוא מתרחק מרוב האנשים אך מעריץ את איוון ומאמין כמוהו באידאולוגיה אתאיסטית. בסופו של דבר הוא מתוודה בפני איוון שהוא, ולא דימיטרי, רצח את פיודור, אך טוען שעשה זאת בברכתו ובעידודו של איוון.
אַגרָפֶנָה אָלכסַנדרוֹבה סווֶיטלוֹבה (גרוּשֶנקה, גרושה, גרושקה) - גרוּשֶנקה היא איזבל מקומית, שגברים מוקסמים ממנה. היא ננטשה בצעירותה על ידי קצין פולני, ונמצאת בחסותו של זקן קמצן ורודן. גרושנקה מעוררת הערצה ותאווה בפיודור ובדימטרי גם יחד. היריבות ביניהם על אהבתה של גרושנקה היא הסיבה העיקרית שגורמת להרשעתו של דימיטרי ברצח אביו.
קָתֶרינה איוַנוֹבה ויֶרחוֹבצֶבה (קַטיָה, קטקה, קָטֶנקה) - ארוסתו של דימיטרי, למרות שהוא נפגש בגלוי עם גרושנקה. הם התארסו כאשר דימיטרי שילם חוב של אביה. קטרינה היא חלק ממשולש אהבים נוסף בין האחים קרמזוב, כאשר מתברר שגם איוון מאוהב בה. היא מתוארת כגאה ביותר, וגדלות הנפש שלה הוא מקור עינויים לדימיטרי.
זוסימה - ה"ישיש" של אליושה במנזר. הוא ידוע בין אנשי העיר כאדם בעל תכונות נבואיות ויכולת ריפוי. הוא נחשב לאישיות מפורסמת, דבר אשר מעורר הערצה וגם קנאה בין חבריו הנזירים. בין השאר, תפקידו של זוסימה ברומן הוא להפריך את הטיעונים הרציונליסטים של איוון קרמזוב.
אִיליוּשָה (איליושצ'קה) - אחד מתלמידי בית הספר המקומי והוא גיבור עלילת המשנה החשובה ביותר ברומן. אִיליוּשָה הוא בנו של סרן סניגירוב, קצין לשעבר שהתרושש. דימיטרי קרמזוב העליב את סניגירוב, והשפיל אותו לעיני בנו ואחרים. נדמה כי מחלתו של אילושה נגרמת בחלקה בגלל השפלת אביו, הוא מת כתוצאה מהמחלה (הפרק החותם את הספר מתאר את הלווייתו של אִיליוּשָה). סיפור זה ממחיש את המוטיב החוזר בספר שגם מעשים פעוטים של אדם יכולים להשפיע על חיי אחרים, וש"כולם ערבים זה לזה".
תקציר העלילה
שמאל|ממוזער|300px|הערות שרשם דוסטויבסקי לפרק החמישי של "האחים קרמזוב"
ספר ראשון: תולדות משפחוֹנת אחת
הספר הראשון מציג את משפחת קרמזוב ואת תולדותיה. מפורטים בו שני סיפורי הנישואים של פיודור, ואדישותו לחיי שלושת ילדיו. המספר מדגיש את האישיות השונה של שלושת האחים, ואת נסיבות החיים שהביאו אותם לחזור לעיר שבה פיודור חי. הספר הראשון מסיים בתיאור המסדר הדתי של הישישים ואת התמסרותו של אליושה למנזר ולזוסימה הישיש.
ספר שני: אספה שלא במקומה
כל בני משפחת קרמזוב מגיעים למנזר, והישיש זוסימה אמור לפשר בין דימיטרי לפיודור בוויכוח ביניהם על ירושת דימיטרי. זה אירוני שהרעיון להפגש במקום קדוש בנוכחות הישיש המפורסם, הוא דווקא הרעיון של איוון. דימיטרי מאחר כהרגלו, והפגישה מידרדרת ומגבירה את הריב בין האב ובנו. ספר זה מכיל סצנה נוגעת ללב, בה הישיש זוסימה מנחם אישה אבלה על מות בנה בן השלוש. יגונה של האישה הענייה מקביל לטרגדיה של דוסטויבסקי עצמו על אובדן בנו הצעיר אליושה.
ספר שלישי: התאוותנים
הספר השלישי מביא פרטים על משולש האהבה שנוצר בין פיודור, בנו דימיטרי וגרושנקה. אופיו של דימיטרי בא לידי ביטוי בשיחה עם אליושה, כשהוא מסתתר ליד בית אביו ומחכה לראות אם גרושנקה תגיע. מאוחר יותר באותו ערב, מתפרץ דימיטרי לבית אביו, תוקף אותו ומאיים שעוד יחזור ויהרוג אותו. ספר זה מציג את סמירדיקוב, ואת סיפורה של אימו ליזָוֶטה סמיֶרדיַשצָ'יָה (המסריחה). בסיום חלק זה אליושה עֵד להשפלתה של קתרינה ארוסתו של דימיטרי על ידי גרושנקה, ולמבוכתה הרבה של האישה הגאה הזו.
ספר רביעי: ריגושים
הספר הרביעי מציג סיפור צדדי, שמופיע שוב בהמשך הרומן באופן יותר מפורט. אליושה רואה קבוצה של ילדי בית ספר משליכים אבנים על ילד בשם אילושצ'קה, אחד מחבריהם. כאשר אליושה נוזף בילדים ומנסה לעזור לאילושצ'קה, הילד נושך את אצבעו של אליושה. מאוחר יותר מתברר שדימיטרי תקף את אביו של אילושצ'קה, סרן לשעבר בשם סניגירוב. דימיטרי תפס את סניגירוב בזקנו וגרר אותו לעיני העוברים ושבים. אליושה נוכח בקשיים שבביתו סניגירוב, הוא מציע לו כסף כפיצוי על מעשי אחיו, ולעזרה למשפחתו. סניגירוב מקבל בתחילה את הכסף בשמחה, אך אחר כך זורק את הכסף לעבר אליושה וחוזר אל ביתו.
ספר חמישי: בעד ונגד
דוסטויבסקי התייחס לחלק זה כאל שיאו של הרומן. איוון ואליושה נפגשים בבית קפה, איוון מגן בלהט על האידאולוגיה הרציונליסטית והניהילסטית ששררה ברוסיה באותה תקופה. בפרק שכותרתו "המרד" מצהיר איוון שהוא דוחה את העולם כפי שברא אותו אלוהים, כי הוא מושתת על ייסורים של ילדים תמימים. הפרק הבא "האינקויזיטור הגדול", הוא אולי הפרק הידוע ביותר ברומן, ובו איוון קורא לאליושה פואמה שכתב. בפואמה מתוארת פגישה בין מנהיג האינקוויזיציה הספרדית וישו שחזר לארץ. האינקוויזיטור טוען בפני ישו, שבכך שנתן למאמינים בחירה חופשית - דן אותם לחיים של יאוש ואומללות.
ספר ששי: נזיר רוסי
מביא את תולדות חייו של הישיש זוסימה, כשהוא שוכב בתאו נוטה למות. זוסימה מתאר את עצמו כצעיר מרדן, שהתחיל להאמין באלוהים במהלך דו-קרב, וכתוצאה מכך החליט להיות נזיר. בדרשותיו והוראותיו של זוסימה הוא מטיף לסלחנות כלפי אחרים על חטאיהם, ולצורך להכיר באשמת עצמך לפני ההכרה באשמתם לפני אחרים. הוא אומר שאף חטא אינו מבודד ושכל אחד אחראי גם לחטאי שכניו. דוסטויבסקי כתב ספר זה כמשקל שכנגד טענותיו הרציונליסטיות של איוון בספר הקודם.
ספר שביעי: אליושה
הספר נפתח מיד אחרי מותו של זוסימה. בעיר ובמנזר רווחת הדעה שגופת איש קדוש אינה נרקבת. ולכן הייתה ציפייה שגופתו של הישיש זוסימה לא תרקב. לתדהמת כולם, לא רק שהגופה נרקבת, אלא שהתהליך מתחיל כמעט מיד עם מותו של הישיש. כבר ביום הראשון ריח הריקבון מגופתו של זוסימה הוא בלתי נסבל. תופעה זו מעמידה בסימן שאלה את מידת הכבוד והערצה שהוענקו לזוסימה בחייו. אליושה עצמו שבור מהכפשת שמו של זוסימה רק בגלל הריקבון שפשה בגופו המת. רקיטין, אחד מחבריו של אליושה במנזר, מנצל את חולשתו של אליושה וקובע פגישה בינו לבין גרושנקה. ספר זה מסתיים בהתחדשות האמונה של אליושה כאשר הוא מחבק ומנשק את האדמה ליד המנזר, צועק ובוכה כמטורף, ולבסוף יוצא אל העולם בכוחות מחודשים.
ספר שמיני: מיטיה
ספר זה דן בעיקר בדימיטרי ובניסיונו הנואש להשיג כסף כדי שיוכל לברוח עם גרושנקה. דימיטרי חייב כסף לארוסתו קתרינה איוונובה, הוא מכנה את עצמו גנב ונבל, אם לא ימצא כסף להחזיר לקתרינה, לפני שיעזוב את העיר עם גרושנקה. במאמציו להשיג כספים מתפתה מיטקה לעצת מיטיבה של גרושנקה, ונוסע לעיר סמוכה למכור רכוש, אלא שהעסק מתגלה כמעשה מירמה. כל אותו זמן חושש דימיטרי שגרושנקה תלך אל אביו ותינשא לו, כיוון שאביו אמיד דיו כדי לפתות אותה. כשדימיטרי חוזר מהעסקה הכושלת בעיר הסמוכה, הוא חושש שגרושנקה הלכה אל אביו. הוא ממהר לבית אביו, ושם מתברר לו שגרושנקה לא נמצאת אצל אביו. הוא מתגבר על רצונו להרוג את אביו, ובורח מחצר הבית, אך כשטיפס על חומת הבית נתפס על ידי המשרת גרגורי, ונאלץ לחבוט בראשו בעלי מנחושת, והוא משאיר אותו תוך מחשבה מוטעית שמת. לאחר מכן מתברר לו שארוסה הקודם של גרושנקה חזר ולקח אותה למקום סמוך לעיר שדימיטרי היה בה. כשנודע הדבר לדימיטרי, הוא מעמיס שפע מזון ויין על עגלה, ומתכנן משתה גדול בו הוא רוצה להתעמת עם גרושנקה בפני אהובה הקודם. במסגרת ההוללות גרושנקה מצהירה על אהבתה האמיתית לדימיטרי. בסיום ספר זה נכנסים לבית שוטרים ומודיעים לדימיטרי שהוא עצור על רצח אביו.
ספר תשיעי: חקירה מוקדמת
הספר מציג את פרטי הרצח של פיודור פבלוביץ'. מתוארים בו החקירות והייסורים בהם נמצא דימיטרי כשהוא חשוד ונחקר על פשע שלא ביצע. לדימיטרי הייתה הזדמנות להרוג את אביו, והוא גם רצה בכך, אך הוא לא ביצע את המעשה. כל הראיות הן כנגד דימיטרי. האדם הנוסף היחיד שהיה בבית הוא סמירדיקוב, אלא שהוא היה חסר הכרה כתוצאה מהתקף אפילפסיה שתקף אותו יום קודם. כתוצאה מהעדויות המכריעות נגדו, דימיטרי מואשם ברצח אב, נעצר וממתין למשפט.
ספר עשירי: נערים
ספר זה חוזר אל סיפורם של הנערים ואילושצ'קה שאוזכר בספר הרביעי. כאן מוצג הנער קוליָה קרָסוֹטקין, המצהיר על אמונתו באתאיזם וברעיונות אירופאים. נראה שנגזר עליו ללכת בעקבות רעיונותיו של איוון קרמזוב. קוליה משועמם, ונוהג להעמיד את עצמו בסכנה, מה שגורם פחדים לאמו. בין מעשי הקונדס שהוא עושה, הוא שוכב בין פסי הרכבת כשרכבת עוברת מעליו, והופך לאגדה על "מעשה גבורה" זה. שאר הילדים מביטים בהערצה על קוליה, ובמיוחד אילושצ'קה. מצבו הבריאותי של אילושצ'קה הידרדר בהדרגה, וכעת הרופא קבע שהוא לא יוכל לשוב לאיתנו. קוליה ואילושצ'קה רבו על השפלת הסגן על ידי דימיטרי. אך אליושה מתערב, ושאר הנערים, כולל קוליה, משלימים עם אילושצ'קה החולה ליד מיטתו. כאן גם פוגש קוליה לראשונה באליושה ומתחיל לבחון מחדש את דעותיו הניהיליסטיות.
ספר אחד־עשר: האח איוון פיודורוביץ'
ספר זה מתאר את ההשפעה ההרסנית של איוון קרמזוב על הסובבים אותו, ואת שקיעתו לתוך טירוף. איוון נפגש שלוש פעמים עם סמירדיקוב, כשבפגישה האחרונה מתוודה סמירדיקוב על רצח פיודור קרמזוב. סמירדיקוב לא מאמין לאיוון שטוען שהוא מופתע ושאינו יודע דבר על כך. סמירדיקוב טוען שאיוון שותף לפשע בשתי דרכים, האחת שאיוון אמר לסמירדיקוב מתי יעזוב את בית אביו, כך שפיודור יישאר לבד, והשנייה שאיוון הוא זה שהחדיר בו את האמונה שעולם ללא אלוהים הוא עולם בו הכול מותר. בסיום הספר מתואר הסיוט של איוון כשמבקר אותו השד, מציק לו ולועג לו על אמונותיו. אליושה מוצא את איוון הוזה ומדבר מתוך טירוף, והוא מספר לו שסמירדיקוב התאבד זמן קצר לאחר פגישתם האחרונה.
ספר שנים־עשר: טעות בית דין
הספר מפרט את משפטו של דימיטרי קרמזוב על רצח אביו. דוסטויבסקי מתייחס באופן סאטירי לדרמה שבבית המשפט. הגברים שבקהל מוצגים כרעי לב זדוניים, והנשים נמשכות באופן לא רציונלי לרומנטיות שבמשולש האהבה שבין דימיטרי, קתרינה וגרושנקה. נקודת המפנה במשפט מתרחשת כאשר קתרינה מציגה עדות מרשיעה כנגד דימיטרי. היא מראה מכתב שדימיטרי כתב אליה כשהיה שתוי, ובו הוא מצהיר שיהרוג את פיודור אביו. הטרגדיה נמשכת כאשר איוון, בשיאו של טירוף שאוחז בו, נלקח מבית המשפט לאחר שהוא מספר על פגישתו האחרונה עם סמירדיקוב ועל וידויו של זה האחרון.
יש עמימות לגבי השגעון של איוון בבית המשפט מאחר והפקיד שליווה אותו לשם טען שהוא היה לגמרי שפוי ודיבר לעניין בדרך לבית המשפט. כלומר, יתכן ואיוון רק התחזה ועשה עצמו משוגע. יתכן וקיבל את ההשראה להתחזות מסמירדיקוב שהתוודה לפני איוון ששיחק התקף אפילפסיה בלילה שבו נרצח האב.
הספר מסתיים בנאומי התובע והסניגור, ובפסק הדין הקובע את אשמתו של דימיטרי.
אפילוג
האפילוג פותח בתוכנית מעורפלת להברחתו של דימיטרי ממאסר של עשרים שנה עם עבודת פרך במחנה עבודה. באופן אירוני, הסבל הרב שדימיטרי עבר בפרשה זו, גרם לו לתחייה רוחנית והוא משלים עם גורלו. הרומן מסתיים בלווייתו של אילושצ'קה. אליושה מבטיח להיות בקרבת קוליה ושאר הנערים. הוא מפציר בהם לאהוב זה את זה, ולזכור תמיד את אילושצ'קה. הנערים מבטיחים לאליושה להיות טובים, לאהוב את החיים ולנצור לעד את זכרו של איליושצ'קה.
השפעות הרומן
לרומן הייתה השפעה ניכרת על כמה מהסופרים והפילוסופים הגדולים. זיגמונד פרויד אמר עליו שזה "הרומן המרשים ביותר שנכתב אי-פעם", והיה מוקסם מהספר ומהאלמנטים האדיפליים שבו. בשנת 1928 פרסם פרויד מאמר שכותרתו "דוסטויבסקי ורצח-אב", שבו חקר את התסביכים של דוסטויבסקי עצמו ותרומתם לכתיבת הרומן. לטענת פרויד, התקפי האפילפסיה שמהם סבל דוסטויבסקי היו ביטוי פיזי לתחושת אשמה נסתרת של הסופר על מות אביו. לפי פרויד, דוסטויבסקי (ולמעשה כל בן) מייחל למות אביו מתוך תשוקה נסתרת לאמו, וכראייה פרויד מביא את העובדה שמחלת הנפילה של דוסטויבסקי פרצה רק כשהיה בן 18 - השנה בה מת אביו. עבור פרויד, הנושאים העיקריים ברומן: רצח האב ורגשות האשמה, ובמיוחד האשמה המוסרית כפי שמתבטאת אצל איוון קרמזוב - הם הוכחה ספרותית לתאוריות שלו.
פרנץ קפקא היה אסיר-תודה לדוסטויבסקי על הרומן, ואמר שיש בינו לבין דוסטויבסקי "קרבת דם", אולי בגלל המוטיבים האקזיסטנציאליסטים שבספריו. קפקא חש קרבה לדוסטויבסקי גם מפני שכמוהו נלחם במחלת השחפת המתישה, כפי שדוסטויבסקי נאבק במחלת הנפילה שלו. הקבלה נוספת בין שני הסופרים קיימת ביחסים המתוחים בינם לבין אבותיהם. קפקא נמשך לשנאה שמביעים הבנים של פיודור כלפי אביהם. הוא עצמו עסק בנושא אבות ובנים ברבות מיצירותיו, ובאופן מפורש בסיפור הקצר "גזר הדין".
ב-1911 עיבד הדרמטורג הצרפתי ז'אק קופו את הרומן למחזה.
תרגומים לעברית
תרגמו משה אליהו ז'ק ויעקב עדיני (תרגם חלק רביעי), הוצאת נ' טברסקי (1949)
תרגם מ"ז ולפובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1965)
תרגם צבי ארד, הוצאת דביר (1993)
תרגמה נילי מירסקי, הספריה לעם, הוצאת עם עובד (2011)
עיבוד של ז'אק קופו למחזה של פיודור דוסטויבסקי תורגם מצרפתית לעברית על ידי נתן אלתרמן והוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1956
עיבודים לקולנוע
הסרט הנודע ביותר שנעשה על פי הרומן הוא סרטו של הבמאי ריצ'רד ברוקס משנת 1958.
בכיכובם של :
יול ברינר בתפקיד דימיטרי קרמזוב
לי ג'יי. קוב בתפקיד פיודור קרמזוב
מריה של בתפקיד גרושנקה
ויליאם שטנר בתפקיד אליושה
קלייר בלום בתפקיד קטרינה איוונובה
לקריאה נוספת
עדי פרוש, פילוסופיה, ספרות ומה שביניהן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן והוצאת כרמל, 2018, הפרק "האינקוויזיטור הגדול של דוסטויבסקי והיחס בין חירות ואושר", עמ' 100–138.
קישורים חיצוניים
האחים קרמזוב הטקסט המלא ברוסית
הטקסט המלא של האחים קרמזוב מתורגם לאנגלית על ידי קונסטנס גארנט
על ההצגה "האחים קרמזוב " בתרגומו של נתן אלתרמן באתר נתן אלתרמן
הערות שוליים
אחים קרמזוב
קטגוריה:ספרי 1880
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרים שפורסמו תחילה כסיפור בהמשכים
קטגוריה:ספרי ספריה לעם
קטגוריה:ספרי הוצאת הקיבוץ המאוחד
קטגוריה:ספרי הוצאת דביר | 2024-09-26T06:04:29 |
כוכב (אסטרונומיה) | REDIRECT כוכב | 2004-09-10T22:02:22 |
סיף | שמאל|ממוזער|250px|תחרות סיוף (בדקר לגברים) באולימפיאדת אתונה (2004)
שמאל|ממוזער|250px|
ממוזער|250px|קרב סייף
סייף הוא ספורט לחימה שהתפתח מתוך טכניקת קרב. מקור הסיוף בקרב חמוש, לרוב בין שני אנשים (דו-קרב), שבו משתמשים בנשק קר דמוי חרב קטנה בעל להב ארוך ובמגן יד. את התקפת אחד היריבים הודף היריב השני בעזרת הלהב של כלי הסיוף שלו. בסיוף מתקיים מגע ישיר בין כלי הנשק, בעוד שבקרב סכינים ההגנה מתבצעת באמצעות התחמקות או תקיפת היד, ובקרב חרבות בימי הביניים היו הודפים את היריב באמצעות מגן.
הסיוף הוא ספורט אולימפי, ונמנה עם ענפי הספורט המייסדים עם חידוש המשחקים בעת החדשה. ענף הסיוף מחייב ריכוז, הפעלה של הגוף וקואורדינציה, ובאותה מידה גם כוח פיזי רב ומהירות מרובה ולכן נחשב לענף ספורט מתוחכם וקשה, פיזית ומנטלית.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|תחריט נחושת מהמאה ה-18 ובו תלמיד בשיעור סיוף באוניברסיטת נירנברג
הסיוף, כמו האיגרוף וההיאבקות, הוא אחד מענפי הקרב המוקדמים ביותר, והתפתח כענף ספורט ואימון מתוך צורת הקרב המלחמתית. סיוף לצורכי ספורט ואימון היה קיים במזרח אסיה, ביפן ובאפריקה בעזרת מקלות. בעידן העתיק התקיימו בתי ספר לסיוף, ובאימפריה הרומית של אוגוסטוס נהגו הצעירים לצפות בקרבות סיוף.
עם ההתחמשות המסיבית ברובים בסוף המאה ה-15 החל השריון לאבד מחשיבותו ולכן החרב הכבדה החלה להיעלם משדות הקרב, ודרך כוכבו של הסיוף בחרב קלה, שעבורו נכתבו קובצי חוקים וספרי לימוד (לראשונה ב-1410, באיטליה). מאיטליה התפשט הסיוף בסייף (רומח) לצרפת, שם פרח. הכנסת השימוש במסיכות פנים הפחיתה את הסיכון הכרוך בסיוף. ב-1570 המציא הצרפתי אנרי סן דידייה את רוב מושגי הסיוף המשמשים עד היום. בגרמניה היה נפוץ הסיוף בעיקר באוניברסיטאות, בצורה של סיוף סטודנטיאלי (Mensur), שדחקה את רגלי הסיוף כספורט.
כיום מציין המושג "סיוף" בעיקר את ספורט הסייף, שהוא ענף ספורט אולימפי. קיים גם "סיוף סטודנטיאלי" (Mensur), שנהוג בקרב אגודות סטודנטים שמרניות במרכז ומזרח אירופה.
שמאל|ממוזער|200px|סטודנטים בני אצולה מסייפים באיור משנת 1590 לערך
מאפייני הסיוף
ספורט הסיוף הוא קרב, שבו מנסים שני מתחרים לפגוע זה בזה באמצעות נשק בתנועת דקירה או הצלפה. כלי הנשק שבהם משתמשים בתחרויות הם הרומח ("פלורט"), הדקר והחרב. הרומח והדקר הם כלי דקירה טהורים, ואילו החרב משמשת להצלפה ולדקירה כאחד. הקרב מתנהל על מסלול ארוך וצר (Planche בצרפתית). אורך המסלול 14 מטר ורוחבו 2-1.5 מטרים. בהתאם לכלי הנשק שבשימוש מזכות פגיעות באזורי גוף שונים בנקודה. בעבר היה נהוג שהסייף שספג פגיעה היה מכריז טושה. כיום נמדדות פגיעות אלו באמצעות ציוד חשמלי מיוחד. המנצח הוא הראשון שצובר מספר מסוים של פגיעות מזכות ביריבו, או זה שמוביל בסיום הזמן החוקי (3 דקות נטו או 5 פגיעות בשלב הראשון ו-9 דקות נטו או 15 פגיעות החל מסיבוב התחרויות השני).
השפה הרשמית של הסיוף היא צרפתית.
הסיוף כענף אולימפי
הסיוף נמנה עם ענפי הספורט "המייסדים" של אולימפיאדת אתונה (1896), שם התחרו בחרב, בסייף (רומח) ובתחרות נפרדת לסייף (רומח) למורי סיוף. תחרות הדקר נוספה באולימפיאדת פריז (1900), ומאז אולימפיאדת אנטוורפן מתנהלות התחרויות לגברים במתכונתן הנוכחית בתחרויות יחידים ובקבוצות בענפי הסייף (רומח), הדקר והחרב.
באולימפיאדת אנטוורפן השתתפו לראשונה גם סייפות, בתחרות הסייף (רומח) ליחידות. באולימפיאדת רומא (1960) נוספה התחרות הקבוצתית בסייף (רומח), באולימפיאדת אטלנטה (1996) נוספו תחרויות הדקר לנשים, ליחידות ולקבוצות. רק באולימפיאדת אתונה (2004) התחרו הנשים לראשונה בחרב ליחידות, ותחרות הסייף (רומח) הקבוצתית הופסקה. הפדרציה הבינלאומית לסיוף היא המחליטה לקראת כל אולימפיאדה אילו תחרויות יתקיימו בה, כך שמספר התחרויות בסיוף יעמוד על עשר.
תנוחת הסיוף
תנוחת הסיוף היא היעילה ביותר כתנוחת מוצא וסיום לכל התנועות על מסלול הסיוף. היא מוגדרת על פי המאפיינים הבאים:
מיקום כפות הרגליים ביחס למסלול הקרב - כף הרגל הקדמית ניצבת במרחק של 1.5 עד 2 כפות רגליים לפני כף הרגל האחורית ובניצב לה. או פחות או יותר ברוחב הכתפיים.
מרכז הכובד מאונך מעל משטח התמיכה. נקודות המשען העיקריות הן כדוריות כף הרגל.
סיבוב הכתפיים והאגן בזווית של כ-25 מעלות ביחס למישור הקרב.
חריגות מתנוחה זו אצל סייפים מצליחים נובעות לרוב משיקולים טקטיים, אך לעיתים קרובות הן בעלות סיבות אנטומיות ופיזיולוגיות ואין מענישים עליהן בשיפוט. תנוחת הסיוף אינה מצב נייח, ומטרתה לאפשר תנועות חופשיות וזריזות.
ציוד המדידה החשמלי
ציוד המדידה החשמלי משמש בכל התחרויות ולרוב גם באימונים (סייפים קלאסיים סירבו להשתמש בו, כי האמינו שיש לו השפעה שלילית על סגנון הסיוף שלהם).
כאשר פוגע אחד המתחרים ביריבו בעוצמה נדרשת, נסגר מעגל חשמלי, שמחולל תגובה בלוח התוצאה במראה ובצליל. בענף הרומח, כאשר הפגיעה היא מחוץ לאזור החוקי, נדלק אור לבן, וכאשר הפגיעה חוקית נדלק אור ירוק או אדום. בענף החרב פגיעות לא חוקיות אינן מוצגות כלל, והקרב אינו נפסק. שופט הקרב מתבונן בסייפים ובמכשיר התצוגה כדי לקבוע מתי אירעה פגיעה חוקית. ההחלטה הסופית היא של השופט, ולא של מכשיר המדידה.
כדי לאפשר את המדידה החשמלית נדרשים הסייפים ברומח וחרב ללבוש, בנוסף על לבושם הרגיל, שכבת ביגוד נוספת, מוליכת חשמל. סייפי רומח לובשים פריט ביגוד חשמלי המכסה את כל הגֵו. אצל סייפי החרב מכוסים פלג הגוף העליון והידיים, ומסכת הפנים מוליכה חשמלית אף היא. אצל סייפי דקר נחשב הגוף כולו לאזור פגיעה חוקי, ולפיכך יש צורך בפריטי ביגוד מוליכים. בכל הענפים מחובר גם כלי הנשק למערכת המדידה. מסלול הסייף מוארק, כדי שלא להציג פגיעות של הנשק ברצפה. ברומח ובדקר ישנו מפסק חשמלי בקצה הנשק, שעליו יש להפעיל משקל של 500 גרם (רומח) או 750 גרם (דקר), כדי לסגור את המעגל החשמלי. בחרב מספיק מגע של חלק כלשהו של הלהב.
מכשיר המדידה החשמלי הוכנס לשימוש בדקר ב-1936, ברומח ב-1957 ובחרב ב-1987, באליפות העולם הראשונה לקדטים בכפר המכביה בישראל.
סוגי הנשק
בסיוף המודרני, כמו גם בסיוף הקלאסי, קיימים כאמור שלושה סוגי כלי נשק: דקר, סייף (רומח) וחרב. כלי נשק אלו עברו תהליך של תיקנון בסוף המאה ה-19. הרומח, שהוא הכלי הקל יותר, הומצא להיות כלי אימונים לדקר, כדי שהאימון יהיה אפקטיבי יותר, ויוכלו לעבוד על טכניקת קרב.
סייפים בתחילת דרכם מתחילים לרוב בענף הסייף (רומח), כדי ללמוד את יסודות הסיוף ביתר קלות. בשל משקלו הנמוך, מתאים הרומח גם לילדים. בעבר יכלו נשים להתחרות רק בענף הרומח, בשנות השמונים הצטרפו הנשים לענף הדקר הפופולרי ואף לענף החרב.
רומח
ימין|ממוזער|180px|אזור הפגיעה החוקי בענף הרומח מוצג באדום
שמאל|ממוזער|250px|סרטון קצר של תחרות רומח
הרומח (foil) הוא כלי דקירה, כלומר הפגיעות צריכות להתבצע במגע של חוד הלהב ביריב.
אזור הפגיעה החוקי בסייף (רומח) הוא רק אזור הגו והמפשעה, המכוסה בביגוד החשמלי של היריב. הראש, הזרועות והרגליים אינם אזורי פגיעה חוקיים.
הרומח או פלורט פותח מהחרב הקטנה (Small sword) של המאה ה-18, ככלי לאימון ולתחרויות בסיוף. עקב הלהב הקשיח והחד של החרב הקטנה, דו-קרב אמיתי הסתיים לא פעם בפגיעות קטלניות, ולצורך אימון בטיחותי צויד הרומח בלהב דק וגמיש, ובמגן יד דמוי פעמון.
קצה הלהב בסייף (רומח) הספורטיבי הוא קהה. המפסק החשמלי שמותקן בו צריך להילחץ על ידי משקל של 500 גרם כדי שתירשם פגיעה חוקית. פגיעות עדינות יותר אינן נקלטות בציוד החשמלי. ללהב חתך מלבני והוא הולך ומתעבה בקרבת מגן היד. מגן היד העגול דומה לפעמון או לצלחת ומשמש להגנת כף היד. לידו נמצא שקע חשמלי לחיבור כבל החשמל של ציוד המדידה.
לידית האחיזה של הרומח שלושה סגנונות שונים:
ידית אחיזה צרפתית - מוט ארוך וחלק, בעל עיקול לאחיזה נוחה.
ידית אחיזה איטלקית - קצרה יותר מהידית הצרפתית וישרה לגמרי. אורכה הסטנדרטי הוא 8 ס"מ אך קיימות וריאציות שונות.
ידית אחיזה אורתופדית או דמוית אקדח - ידית מעוצבת לאחיזה צמודה של כף היד (נחשב גם כהשכיח והאפקטיבי ביותר בסייף המודרני).
בגלל עקרון זכות ההתקפה, היוזמה בקרב הרומח נוטה להשתלם, היריבים בתנועה מתמדת, ולרוב מתקבלת פגיעה חוקית בתוך פחות ממחצית הדקה.
דקר
ימין|ממוזער|180px|אזור הפגיעה החוקי בענף הדקר מוצג באדום
שמאל|ממוזער|250px|סרטון קצר של קרב בדקר
הדקר (Épée) אף הוא יורשה של החרב הקטנה ששימשה לדו-קרב, אך בניגוד לרומח הוא פותח במאה ה-19, בתקופה שמסכות סיוף כבר היו בשימוש. לכן הדקר יציב וכבד יותר מהרומח, ובעל מגן יד גדול יותר. גם הדקר, כמו הרומח, הוא כלי דקירה. זהו הכלי הפופולרי ביותר כיום, ובגביעי עולם ישנם לרוב למעלה מ-200 סייפים.
אזור הפגיעה החוקי בדקר הוא הגוף כולו, כולל הראש והרגליים. הכלל הוא "כל פגיעה נחשבת". לפיכך תיתכנה פגיעות כפולות (פגיעות של היריבים זה בזה בתוך 40 אלפיות השנייה) וכלל "זכות ההתקפה" אינו קיים.
בשל כללים אלה, מתרכז קרב הדקר לרוב בפגיעה בזרוע ובכף היד של היריב ובהגנת הזרוע של המתחרה עצמו, ואופי הקרב הוא טקטי יותר, ולכן "יחפשו" המתחרים את ההזדמנות המתאימה ויהיו זהירים יותר.
חלקי הדקר דומים בעיקרם לאלו של הרומח. המשקל שיש להפעיל על חוד הלהב לרישום פגיעה הוא 750 גרם, ואורך הדקירה של לפחות מילימטר שלם. ללהב חתך הדומה מעט לאות V.
הדקר הוא הענף הנפוץ מבין השלושה, בין היתר בזכות הנייטרליות של שופט הקרב. כמו כן, הדקר הוא אחד המקצועות האישיים שמספר המשתתפים בהם הוא מהגדולים ביותר בענפי ספורט אולימפיים.
ישנם 2 סוגי אחיזה עיקריים, המתחלקים לעיצובים שונים:
ידית. צורת האחיזה הקלאסית, מתחלקת לרוב ל־2 סוגים, ידית צרפתית וידית איטלקית.
אקדח. צורת אחיזה יותר מודרנית. מתחלק לרוב לעיצובים שונים בעלי יתרונות שונים. צורות האקדחים העיקריים הם - אקדח איטלקי, אקדח רוסי, אקדח גרמני ועוד.
חרב
בדיוק כמו רומח
החרב (Sabre) התפתחה מהחרב הצבאית של הפרשים הקלים של המאה ה-18. הלהב שטוח וקל. החרב היא כלי דקירה והצלפה, כלומר הפגיעות יכולות להיעשות בכל חלקי הלהב. אזור הפגיעה החוקי הוא כל פלג הגוף העליון, לרבות הראש והידיים. להבדיל מברומח, אזור המפשעה אינו חוקי, וגבול אזור הפגיעה הוא קו אופקי מתחת לאזור הבטן בקו המותניים.
קרב החרב הוא על פי רוב מהיר יותר מקרב הרומח. הפגיעות מתרחשות לרוב לאחר שניות מעטות. כמו ברומח, תקף כלל זכות ההתקפה. פגיעות לא חוקיות אינן מוצגות, והקרב אינו מופסק בגינן.
החרב בנויה בדומה לכלי הנשק שלעיל, אבל בקצה הלהב אין חיישן פגיעה. החתך של להב החרב הוא כמעט מלבני. אין בו חריץ לכבל החשמל, שכן הלהב כולו מוליך חשמל, כדי לנטר גם את פגיעות ההצלפה.
מגן היד של החרב הוא בעל צורה אחרת משל הרומח והדקר. הוא דומה יותר לחצי כדור, ומכסה את כף היד גם בצידה. ידית האחיזה של החרב היא רק בסגנון הצרפתי.
בגדי המגן
שמאל|ממוזער|150px|חליפת סייף
שמאל|ממוזער|150px|כפפת סייף
שמאל|ממוזער|150px|מגן לב
שמאל|ממוזער|150px|מכנסי סייף
שמאל|ממוזער|150px|מסיכת סייף
שמאל|ממוזער|150px|מגן חזה קשיח לנשים
מטרת בגדי הסייף, המשמשים היום בענף הספורט, היא להגן על הסייפים. הם עשויים מכותנה ומניילון. פריטי הלבוש, הכפופים לתקני בטיחות מחמירים, הם כדלקמן:
מסכת סייף ממתכת מסורגת עם מגן צוואר. יכולות להיות מסכות בצבעים שונים.
חליפת סייף עם חיבור בין הרגליים. לחליפה יש שרוול כפול ביד המסייפת ולפיכך ישנם שלושה דגמים עיקריים - חליפה שמאלית, חליפה ימנית וחליפת סגירה אחורית, שבה בשני הצדדים יש שרוול כפול.
חליפה תחתונה (מגן חזה) מבד כמעט חסין מפני דקירה, המגינה על צד הגוף האוחז בנשק.
מגן חזה מפלסטיק קשיח לנשים.
מכנסי סייף המוחזקים בכתפיות. מגיעים עד מעל לברכיים.
כפפה עבה המתחברת והמגינה על גב היד. קיימים סוגים רבים של כפפות בעלות יתרונות וחסרונות שונים, המספקות הגנה ואחיזה משופרים.
גרבי סייף ארוכים המגיעים עד לברכיים ומשלימים את ההגנה על הרגליים יחד עם מכנסי הסייף.
סייפי רומח וחרב לובשים בנוסף גם שכבת ביגוד חשמלית.
בתחרויות, החל מקטגוריית גיל הקאדטים, חייב ציוד המגן להיות בעל אישור רשמי של התאחדות הסייף העולמית, FIE. בנוסף לכך, כל הבגדים, כולל המסכה, חייבים לעמוד בפני כוח של 800 ניוטונים,(משקל של 80 ק"ג.)
באופן מסורתי בגדי הסייף הם שחורים, אך בימים המודרניים הבגדים לבנים. בימי הסייף ההיסטורי היו נוהגים המאמנים ללבוש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. כיום מורי הסייף לובשים בגדי עור מגן שחורים. מקובל ללבוש בגדים בצבעים שונים, אך אחידים (למרות זאת מקובל ללבוש בתחרויות בגדים לבנים).
תחרות הסיוף
כשניתן האות, מתייצבים המתחרים אצל שופט הקרב. מי ששמו ננקב ראשון, ניצב לימין השופט. הסייפים ביד שמאל ניצבים תמיד לשמאל השופט, כדי שיוכל לתת יותר תשומת לב ליד הלא מסייפת.
בשלב התחרות המוקדם נמשך הקרב שלוש דקות, או עד שאחד המתחרים צובר חמש פגיעות חוקיות. מהשלב השני ואילך, שלושה שלישים בני שלוש דקות (עם הפסקה של דקה לאחר כל שלוש דקות) או עד צבירת 15 פגיעות חוקיות. כאשר הקרב נעצר, למשל לאחר פגיעה או כאשר אחד המתחרים יוצא משטח המסלול, נעצר גם שעון הקרב.
בתום הזמן החוקי במצב של שוויון, מתחילה הארכה בת דקה. לפני ההארכה עורכים הגרלה. אם במהלך ההארכה לא זכה אף סייף ביתרון, מנצח הסייף שזכה בהגרלה המוקדמת.
במהלך הקרב ניתן לעזוב את המסלול רק באישור השופט, לפי בקשה המתבצעת בהרמת היד החופשית.
תחרות קבוצתית – קרב בין שתי קבוצות עד 45 פגיעות לכל היותר. בכל אחת מהקבוצות שלושה מתחרים (ומחליף אחד) המסייפים נגד השלושה האחרים, והניקוד מצטבר. כל מערכה תהיה עד הכפולה הקרובה של 5 (קרב ראשון עד 5, קרב שני עד 10 וכדומה), או עד שלוש דקות נטו לכל מפגש. הטקטיקה בתחרויות קבוצתיות שונה מזו שבתחרות היחידים, וחלק מהסייפים מגלים יכולות שונות מאוד בסוגי התחרויות השונים.
אזהרות
השופט יכול לפסוק למתחרים אזהרות כדלקמן:
כרטיס צהוב - למשל על לבוש פגום, על הסתרת אזור הפגיעה החוקי ביד החופשית, או על מגע גופני בין הסייפים, ועוד מספר אזהרות "קלות". כרטיס צהוב שני בקרב הופך מידית לאדום, וכך כל צהוב אחר במשך הקרב. ישנן אזהרות "שתופסות" למשך כל התחרות.
כרטיס אדום - מקנה ליריב נקודה באופן אוטומטי והכרטיס הצהוב לא נמחק.
כרטיס שחור - הכרטיס קיים בדרגות חומרה שונות. מפסילה מהתחרות, מהטורניר, ממספר תחרויות וכו'. למשל על פגיעה ביריב בעזרת מגן היד. יכול להינתן גם על חריגות מהפרוטוקול, כמו התנהגות לא ספורטיבית - זריקת מסכה או הימנעות מלחיצת יד בסוף הקרב.
זכות ההתקפה
ימין|ממוזער|150px|תנועת המכרע (plunge) היא אחת מצורות ההתקפה הבסיסיות בסייף
בענפי הרומח והחרב, זכות התקיפה פירושה כי לתוקף ראשון יש עדיפות. במילים אחרות: מי שמותקף, חייב תחילה להתגונן, לפני שיוכל לצאת בהתקפת נגד. אם שני הסייפים דוקרים הנקודה עוברת לסייף עם הזכות. הדיפת ההתקפה בעזרת הלהב גורמת למעבר זכות ההתקפה לצד המתגונן, כלומר להיפוך התפקידים.
לדוגמה: אחד הסייפים מתקיף, ויריבו מתקיף בחזרה מבלי להתגונן תחילה. שני הסייפים פוגעים זה בזה. מכיוון שזכות ההתקפה הייתה נתונה לצד האחד, זוכה רק הוא בנקודה. אילו היה יריבו מתגונן לפני שהתחיל בהתקפת הנגד, היה מעביר את זכות ההתקפה אליו.
הבעייתיות אשר התעוררה עקב החלטות שנויות במחלוקת, הכניסה את השיפוט בווידאו כחלק מערכת השיפוט הרשמית.
ברומח ובחרב חייב השופט להחליט מי בעל זכות ההתקפה ומי זוכה בנקודה. אם אין השופט יכול להגיע להחלטה, הפגיעות אינן נספרות והקרב נמשך. בדקר אין זכות התקפה: מי שפוגע ראשון, זוכה בנקודה. אם שני הצדדים פוגעים זה בזה בתחום מרווח זמן של חמש מאיות השנייה, נרשמת פגיעה לשניהם.
סיוף נכים
סייף הנכים התפתח במהלך מלחמת העולם השנייה במטרה לאפשר גם לנכים לסייף. בשביל לאפשר לנכים או אנשים מוגבלים פיזית לסייף נערכו שינויים שונים בחוקי הקרב. בעת הקרב שני הסייפים יושבים זה מול זה על כיסא מיוחד שעומד בתוך מסילה. עקב כך תנועות הרגליים הוחלפו לתנועות אגן וידיים מהירות וחזקות.
סייף בישראל
בין השנים 1942–1965
דור הסייפים של שנות החמישים והששים היווה את הפריצה הגדולה של הענף לתחרויות בינלאומיות באירופה. הזמנת נבחרת הסטודנטים של אס"א אל מעבר למסך הברזל לפולין בשנת 1958 הייתה בין הראשונות לספורט הישראלי בכלל וראשונה לנבחרת סיוף ישראלית.
עד תחילת שנות החמישים התמיד ענף הסיוף בפעילותו בשתי ערים בלבד, בחיפה במסגרת מכבי ובתל אביב במסגרת ברית מכבים עתיד, וגם בשיאו עסקו בו רק כמה עשרות של סייפים.
בשנת 1952 נפתח ברמת גן מועדון חדש ביוזמתם של שני האחים הדר ורן גרד ועד מהרה היה למועדון המוביל במרכז הארץ, אירח גם את נבחרי הסייפים של ברית מכבים עתיד, בהם שלום שפילמן ואלנקווה, והתחרה בעליונותם עד אז של המועדונים החיפאים (מכבי והפועל).
מאמן עולה מהונגריה בשם מאזיי היה הראשון שהביא לרמת גן ניחוח של סיוף מודרני. מבין שלושת סוגי הכלים, כיכב הסייף (הפלורט) ככלי הנבחר, בחרב סייפו מעטים והדקר נותר ללא שימוש. אליפות המועדון הרמת גני בסייף באותה שנה התפרסמה בתקשורת הודות לנחמיה בן אברהם, ששידר ברדיו מידי שבת מידע לידיעת מאזיני חדשות הספורט על תוצאות תחרויות בענף ספורט שמעטים מאוד הכירו ושעיתונות הספורט התעלמה ממנו. בגביע אליפות רמת גן, שנתרם ביזמתו של המורה הוותיק להתעמלות ברוך חפץ, זכה הנער דוד מנדס שהתאמן עד אז אצל סבו, גנרל בצבא האיטלקי. מנדס המשיך לזכות בגביע גם בשנים שלאחר מכן.
המועדון שהשתכן בצריף הירוק של מכבי רמת גן (שעדיין קיים) גדל ומשך סייפים רבים ובהם דן ויורם אלון, ג'וני ליסנר, ישראל וינשטיין, עזריאל סמרגון, טרבולוס, גדעון ארהרד, יורם ויזן (זיו), חנה איצקוביץ', ומאוחר יותר שני רופאים יוליוס צורף וולדמר ויבורסקי. המועדון היה גם יעד לביקורים של אוהבי ספורט רמת גנים ובהם אברהם חיים מצליח שנפל במלחמת סיני כלוחם בגדוד הצנחנים שפרץ דרך במיתלה בסיני.
הראשון מבין המפגשים השנתיים של המועדון החיפאי בליווי מאמנו קלעי (קליין) והמועדון הרמת גני נערכו ברמת–גן במסגרת של אליפויות נוער בתחרות על 'מגן צבי קליר' שנהרג במלחמת העצמאות. המגן נתרם שנים קודם לכן על ידי הוריו של צבי בעלי המפעל 'ארגמן' ברמת גן בהיותו בר מצווה. התחרות הראשונה נערכה בשנת 1942 ומדי שנה התחרו טובי סייפי הנוער ומדי שנה זכו בו חיפאים. 1942 – א. לדן, 1943 – שמעון יעקובי, 1944 – אבנר קרזבאום, 1945 – שאול וינשל, 1946 – יעקב ויקטור, 1947 – לא נערכה תחרות, 1948 – מיכאל רובינשטיין (רון), 1949–1950 – לא נערכו תחרויות, 1951 – יצחק משולם, 1952 – רפאל כצנשטיין (עינת), 1953 – ערן כצנשטיין (עינת), 1954 – דוד מנדס מרמת-גן. זו הייתה השנה האחרונה לתחרויות אלו שנערכו ב'בית צבי' (קליר) שמוכר כמוערך בין בתי הספר לאומנויות.
התחרויות ברמת גן יצרו תהודה תקשורתית חזקה ומשכו את הסייפים הוותיקים שחלקם היו פסיביים מהעדר פעילות מסודרת. שלמה פופר, מאיר אלון וידידו שמואל פרייס וקלמן מלאו תפקידי שופטים בקביעות ובהתלהבות ונהנו להחליף בהונגרית קריאות קרב עם יצחק קלעי.
מאז הזכייה ב'מגן צבי' ב-1954, כשגבר המועדון הרמת גני על המועדון החיפאי ובראשו האחים (השמאלי והימני) כצנשטיין (עינת), כיכבה רמת גן בכל תחרות. גם העיתונאים החיפאים כמו עמוס כרמלי ותלמידיו הרבו לכתוב בין היתר על איכותם של הרמת-גנים. ב-1955 התקיימה בירושלים אליפות המדינה לבוגרים בסייף בחסות מועדון רוטרי ביוזמתה של אוהדת בשם סופיה. בגביע האליפות זכה דוד מנדס ששירת אז בקורס קציני תותחנים. הוא גבר בגמר על החיפאי אבנר קרזבאום, ומאז נשאר אלוף בלתי מעורער שהגן על תוארו ב-1957, ב-1961 וב־1963. בשנת 1965 יצא לארצות הברית להתמחות בכירורגיה אורתופדית, וד"ר ויבורסקי מרמת גן ירש אותו כאלוף המדינה בפלורט.
תחרויות אליפות המדינה לבוגרים בסייף ובחרב היו רק ספורדיות באותה תקופה ותזמונן היה קשור בעיקר למכביות.
בשנת 1955 נפתח מועדון סיוף חדש ויוקרתי בירושלים. מועדון סטודנטים של האוניברסיטה העברית במסגרת 'אס"א' (איגוד ספורט אקדמאי). הייתה זו יוזמה של דן פרידלנד, ויחד עם דוד מנדס שהחל את לימודיו בבית הספר לרפואה, הקימו חוג במסגרת ספורט חובה ובו עשרות מתאמנים מדי שנה. עד מהרה הצטרף מארגן ומאמן לחוג יעקב וילף ומאוחר יותר גם ערן עינת שסיים את שירותו הצבאי. הרוח החיה במועדון הספורט אס"א היה מייסדו עדין טלבר ותגבר אותו ראש החוג ומנהלו הלל רסקין שטפח וקידם את הספורט באוניברסיטה העברית לרמה אקדמית ומחקרית בינלאומית במסגרת העמותה על שם קוסל. בשלב מסוים שימש עינת כסגן ועוזר לרסקין, והסיוף קבל תאוצה שהיה ראוי לה. מנדס נבחר בשנת 1957 לספורטאי המצטיין של האוניברסיטה העברית והצטרף לוועדת הספורט של אס"א ירושלים כהכנה לקראת השתתפות נבחרת הסיוף באוניברסיאדה בפריז.
הייתה זו ההופעה הראשונה של נבחרת סיוף ישראלית בחו"ל כמייצגת את המדינה. הנבחרת מנתה את הפלורטיסטים ערן עינת, יעקב וילף, דוד ואן חלדר (שצורף כתלמיד תיכון), דוד מנדס כקפטן הנבחרת, יעקב ז'ביצקי כדקריסט והדר גרד שהושאל ממכבי רמת גן כמנהל הנבחרת. הנבחרת זומנה להתאמן עם הנבחרת האיטלקית ובדרכה הוזמנה לתחרות ידידותית נגד לוקסמבורג. מהעדר קשרי תחרות וזרימת מידע קבועים מחו"ל הופתעה הנבחרת מהחידוש שהוכנס אותה שנה – שפוט חשמלי. באיטליה רכשה ציוד חשמלי והתאמנה בו אבל העדר ניסיון נאות גרם להצלחה מעטה.
לקראת קיץ 1958 החליטה ועדת הספורט של האוניברסיטה להיענות להזמנה של איגוד הסטודנטים הפולני לתחרויות סטודנטים בשלושת ענפי הסיוף. הייחוד בהזמנה היה צפייתם להגעת הנבחרת הישראלית מספר ימים לפני שאר הנבחרות והתייחסותם הידידותית המופגנת לנבחרת של מדינה מהצד השני של 'מסך הברזל'. הנבחרת הישראלית כללה את המאמן אלפרד נובל והסייפים ערן עינת, יעקב ז'ביצקי, יעקב וילף, ודוד מנדס כקפטן הנבחרת. ותוכניתה הייתה שכל אחד יתחרה בשני ענפים שונים. בגלל חשיבות הייצוג הישראלי במדינה מזרח אירופאית נקבעו שני ראשי משלחת חיים מודריקמן (מרום) ושר שלום שוורץ (שירן) ונציג האוניברסיטה הגזבר משה קלופר.
התחרויות נוהלו בפולנית. לכאורה בעיה קטנה, אבל מניין הפגיעות בפולנית היה מבלבל למתחרה. בכל אחד מהמקצועות צברו הסייפים גם ניצחונות וגם הפסדים, אבל בסכומן של התחרויות לא זכו במקומות הראשונים. אחרי התחרויות שוב הביעו המארחים את יחסם המיוחד במחווה לנבחרת שהוזמנה לבקר בוואוול, מקום משכנם עדן של מלכי פולין, וכעבור יום נוסף כמשלחת ישראלית ראשונה בזוועת אושוויץ.
ההופעה הראשונה של סייפים ישראלים באולימפיאדה הייתה ברומא בשנת 1960. היה זה אמור להיות השג ספורטיבי מדרגה ראשונה כהמשך להופעות הבינלאומיות של נבחרות אס"א. אבל נציגי הפועל החליטו מראש על שליחת שני סייפים חיפאים: דוד ואן חלדר (מכבי) ומיקי רון (הפועל). דוד מנדס שייצג את אס"א והיה בראש הטבלה של תחרויות המבחן התנגד להחלטה השרירותית ובעזרת הלל רסקין הפעיל בין היתר את נציג הפועל בהתאחדות הספורט ואת התקשורת. הוחלט על תחרות מבחן בינו לבין מיקי רון. נציגי מכבי סירבו לאפשר צירוף של ואן חלדר לתחרות המבחן. התחרות במכון וינגייט נערכה סמוך ליציאת כל הנבחרת הישראלית לרומא. האווירה השלילית והשיפוט הגרוע תרמו לניצחונו הדחוק של מיקי רון והוא צורף לואן חלדר. שניהם נוצחו במוקדמות של האולימפיאדה ברומא.
בשנות השישים נותרה וועדת הסיוף של התאחדות הספורט חסרת יוזמה והקרע בין נציגי הפועל ומכבי גרם לחוסר פעילות. בשלב מסוים החליטו סייפי רמת גן ליטול יוזמה והפעילו מערכת שבועית של תחרויות מקומיות וארציות, שלוו תמיד בתהודה תקשורתית חזקה. היוזמה נעשתה ממוסדת כאשר דוד מנדס נבחר רשמית בתחילת שנות השישים ליו"ר ועדת הסיוף.
1965 עד היום
בשנת 1963 הוזמנה נבחרת הסיוף של מכבי רמת-גן לתחרויות בסייף ובחרב על ידי המועדון היוקרתי 'לטניס וסיוף' של איסטנבול. ההיענות להזמנה גובתה רשמית ופיננסית על ידי ראש העיר אברהם קריניצי (ששירת בזמנו בצבא העות'מאני וקסם לו הרעיון לנצח אותם בחרב) ובעידודם של פעילי מכבי זיסמן וכבשני. הנבחרת הרמת-גנית כללה את יוליוס צורף, ולדמר ויבורסקי, דן אלון, קובץ', ודוד מנדס כקפטן הנבחרת. מנהל המועדון בן ציון עמיצור, ויעקב עמיצור היו מלווי המשלחת. תחרות היום הראשון בסייף נערכה באולם נרחב גדוש בצופים טורקים נלהבים שעודדו את נבחרתם ללא הועיל, נבחרת רמת - גן ניצחה. לקראת התחרות בחרב ביום השני מלאו הצופים גם את המרפסות הפנימיות של הקומה השנייה. בשלב מתקדם של התחרות, כאשר נראה בעליל שהנבחרת הטורקית שוב תנוצח געש היציע והאולם התחמם באלימות מילולית. נציג השגרירות הישראלית שלווה את התחרות בקש במפגיע שעלינו להפסיד אחרת איננו אחראי למה שעלול לקרות. התחרות הסתיימה בתיקו.
ב-1965 הועבר תפקיד יו"ר ועדת הסיוף לאמנון כרמי שהתמנה באותה תקופה לשופט בבית משפט השלום בצפת. תרומתו לפופולריות של הענף הייתה עצומה. ביוזמתו נפתחו בשנות השישים המאוחרות מועדוני סיוף ביישובים רבים בארץ, ובטיפוחו של בנו אודי כרמי שבחר בסיוף כמקצוע לחיים, נפתחו קורסים רשמיים למאמנים.
בישראל כיום למעלה מ-15 מועדוני סיוף, ממעלות בצפון ועד באר-שבע בדרום, שהגיעו למדליות בתחרויות בינלאומיות בענפים השונים (רומח ודקר) ושלחו נציגים אולימפיים ושופטים ל-7 האולימפיאדות האחרונות (רשימת המועדונים בהמשך).
הישג השיא של הסייף הישראלי הוא זכייה של יובל פרייליך באליפות אירופה לשנת 2019 בדקר. בעבר, הענף המוביל בארץ היה הסייף (רומח). להישגים הטובים בו הגיעו אודי כרמי (מקום רביעי באליפות העולם 1987) ולידיה חטואל (מקום שביעי באליפות העולם 1991). ב-2007, הסייף הישראלי המוביל היה תומר אור, אלוף עולם לנוער לשעבר. הוא היה מדורג בעשירייה הראשונה בעולם בענף הרומח וזכה בשלושה גביעי עולם. סייפים בולטים נוספים הם דלילה חטואל שזכתה במספר מדליות בגביעי עולם ופעמיים מקום שביעי באליפות אירופה (2007 ו-2008), אחיה מאור חטואל שזכה במקום שני באליפות אירופה לנוער 2005, ואורן בסל שזכה במקום השלישי באליפות העולם לנוער 2006.
ב-10 באפריל 2022, זכתה נבחרת הנערות של ישראל באליפות העולם בדובאי ושני הסייפים ניקול פייגין ואלון שריד זכו במדליות כסף אישיות באליפות העולם לקדטים בענף הדקר.
סייפים ישראלים בולטים בענף הדקר
גרגורי בסקין - מהפועל אשקלון, אלוף ישראל לבוגרים 2013 ובעבר סגן אלוף אירופה לנוער ומדורג שני בעולם לנוער.
עדו אייזנשטדט - מהפועל אשקלון, הגיע ל-16 הראשונים באליפות אירופה בשנת 2011.
יובל פרייליך - אלוף אירופה לשנת 2019. אלוף אירופה קדטים לשנת 2011 ואלוף עולם קדטים לשנת 2012. בשנת 2010, כאשר הוא בן 15, זכה במדליית ארד באליפות העולם לצעירים עד גיל 21. פרט להישגיו הספורטיביים התפרסם כמי שהגיש עתירה לבג"ץ כנגד ארגון תחרויות סיוף בישראל בשבת. לאחר שהחל ליטול חלק בתחרויות בינלאומיות בשבת החל ליטול חלק בתחרויות גם בארץ. כחלק מההליך המשפטי נתנה פסיקת ביניים לגבי תחרות אחת בה נקבע כי אם היא תתקיים בשבת הוא יוכרז כמנצח מבלי שהשתתף. ואכן התחרות התקיימה ובה דורגו הספורטאים מהמקום השני ומטה כאשר יובל מוכרז כזוכה התחרות מבלי שבכלל היה באולם התחרויות. את יובל ייצג דר' אביעד הכהן. את איגוד הסיוף ייצג עו"ד אדוארדו ווסר ואת מועדון הפועל אשקלון (סיוף) ייצגה העמותה לקידום הספורט באשקלון באמצעות מנהלה שרלי אופלגר.
עידו הרפר - מהפועל כפר סבא משלים רביעיית סייפים אשר העפילו לבית גמר אליפות העולם בדקר גברים קבוצות ונכללו עקב הישגם זה בתוכנית האולימפית לקראת ריו 2016.
זינגרמן ויאצסלב - מהפועל אשקלון, מי שכבר פרש מהנבחרת ועתה מתכנן קאמבק בדצמבר 2013 בעברו, אלוף המכללות של ארצות הברית NCAA בשלוש השנים האחרונות אשר בשיאו היה מדורג שני בעולם לנוער. זינגרמן השלים 3 זכיות רצופות באליפות המכללות של ארצות הברית. ב-2010 הפסיד את תארו לישראליאן מרט.
אביטל מרניוק - מהפועל אשקלון, אלופת ישראל בוגרות 2013 גמר אליפות אירופה וגמר אליפות עולם לנוער 2011, מדליית ארד אליפות אירופה לנוער 2012 אליפויות עולם לנוער 2011 ו-2012 שותפה למקום הרביעי קבוצתי יחד עם חברתה לאגודת הפועל אשקלון אירה לוין. אביטל וקבוצת הנשים נמנו על סגל ריו 2016 כאשר מאגר הכישרון של סייפות צעירות מבטיחות נמנו על הנבחרת. אולם דנה סטרלניקוב אלופת העולם לקדטיות 2012 ממעלות פרשה במפתיע. אלופת העולם לקדטיות 2013 אלונה קומרוב החליטה לרדת מהארץ ופנתה בבקשה לשחררה כדי לייצג את רוסיה. אנה לונדון לומדת במקצועות הרפואה ומההרכב עטור הכוכבות נותרה אביל מרניוק.
מאור חטואל - חבר הפועל עכו, סייף ענף רומח שנכלל בסגל ריו 2016.
מרט ישראליאן - מהפועל אשקלון, אלוף ישראל לבוגרים מדורג שלישי בעולם לנוער פעמיים אלוף המכללות של ארצות הברית NCAA.
אולימפיאדת בייג'ינג השתתפו הסייפים דלילה חטואל מהפועל עכו עם אביה המשמש כמאמנה חיים חטואל, תומר אור מהפועל חיפה ומאמנו אודי כרמי ונעם מילס מהפועל כפר סבא עם מאמנה אוהד בלוה, אך לא הגיעו להישגים מיוחדים.
נעם מילס - מחזיקת סבב גביע העולם לנוער, ניצחה בשני גביעי עולם ברצף, זכתה ב-2008 במקום השביעי באליפות אירופה לבוגרות ומחזיקה בהישג השיא של ספורטאי ישראלי בענף, מדליית ארד באליפות אירופה בלייפציג גרמניה יולי 2010.
אנסטסיה פרדמן - בעלת מדליית ארד באליפות העולם לנוער שנת 2000.
דורון לויט - מאמן סיוף (ת"א וכפ"ס) אלוף ישראל 7 פעמים, קפטן הנבחרת הבוגרת של ישראל מספר רב של שנים, אלוף המכללות NCAA ומבכירי הסייפים בארץ.
דירוג עולמי של סייפים ישראלים
רומח בנות לידיה חטואל-צוקרמן 8
רומח בנים תומר אור 27
רומח בנות דלילה חתואל 29
דקר בנות נעם מילס 29
דקר בנים גרגורי בסקין 73
בענף הדקר קדטיות, השיגו בנות ישראל פעמיים בשנים האחרונות את המקום החמישי, כשניצחו את פולין, גרמניה ואיטליה. דנה סטרלניקוב סיימה במקום ה-8 באליפות העולם לגילאי 17, כשהיא בת 14 בלבד.
באליפות העולם בטורקיה (2009) עידו הרפר הגיע לחצי הגמר (1–16) בגיל 17 בלבד. הישג היסטורי לסייף הישראלי.
ב-2021 זכתה ניקול פוסטלניק במדליית כסף באליפות העולם לנוער שהתקיימה בקהיר, ניקול מדורגת במקום השני בעולם בסגנון רומח לגילאי נוער.
באפריל 2022 זכו במדליית כסף: ניקול פייגין כסגנית אלופת עולם לנוער בענף הדקר, ואלון שריד כסגן אלוף עולם בקדטים בענף הדקר.
אליפות עולם 2022 - נבחרת הנערות בסיוף דקר
נבחרת הנערות של ישראל בסיוף דקר זכתה ב-10 באפריל 2022 במדליית הזהב באליפות העולם בדובאי. חברות הנבחרת ניקול פייגין, אדל בוגדנוב, סופיה ויינברג ואווה גלפר, תחת המאמנים אלכסנדר איבנוב ויעקב פרדמן הביאו את המדליה הקבוצתית הראשונה של ישראל אי פעם
ראו גם
אליפות העולם בסייף
קישורים חיצוניים
יהודה (אודי) כרמי, ספורט בהגירה, רסלינג 2013
איגוד הסיוף בישראל
איגוד הסיוף הבינלאומי, , ,
התאחדות הסייף האירופאית
מועדון הסיוף מכבי ירושלים
מועדון הסיוף כפר-סבא
מועדון הסיוף האולימפי עכו
עמותה לקידום הספורט באשקלון
גל אמיר, אנגארד הסייף, רומן היסטורי, הוצאת כנרת 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנויות לחימה
קטגוריה:ספורט אולימפי
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:ספורט לחימה | 2024-10-18T22:40:31 |
טאיוואן | שמאל|ממוזער|150px|גורד השחקים טאיפיי 101 בבירה טאיפיי, שהיה עד 2009 המבנה הגבוה בעולם
שמאל|ממוזער|200px|האי טאיוואן, כפי שצולם מהחלל על ידי NASA
טאיוואן (בסינית: 臺灣, בסינית מפושטת: 台湾), או הרפובליקה הסינית (בסינית: 中華民國, בפין-יין: Zhōnghuá Mínguó), היא מדינה הכוללת את האי טאיוואן שלחופי מחוז פוג'יין של סין, וכן את קבוצת האיים פנגחו, ג'ינמן ומאטסו. בעבר כללה הרפובליקה הסינית את מרבית סין היבשתית. מכונה גם "סין הלאומית"', לשעבר "סין הלאומנית", "טאיפּיי הסינית", וכיום נודעת בפרט בשם "טאיוואן" – כל זאת על-מנת להבדילה מהרפובליקה העממית של סין (השולטת כיום בסין היבשתית, באיים כגון האי האינאן, בהונג קונג ובמקאו, ומוכרת בדרך כלל כ"סין העממית" – וכיום נודעת בפרט בשם המקוצר כ"סין"). באנגלית מכונה טאיוואן בשם Republic of China או ROC, ואילו סין נקראת גם People's Republic of China או PRC. כל אחת מהרפובליקות טוענת לריבונות על סין כולה והן אינן מכירות זו בזו, אם כי יש ביניהן קשרי מסחר. "הרפובליקה העממית של סין" מחרימה כל מדינה שמכירה ב"רפובליקה הסינית".
עד שנות ה-70 טאיוואן הוכרה כרפובליקה הסינית על ידי עשרות רבות של מדינות. במהלך השנים, עקב לחץ מצד הרפובליקה העממית של סין, שהתפתחה למעצמה כלכלית, ניתקו כ-120 מדינות את היחסים הדיפלומטיים עם טאיוואן, מרביתן בין השנים 1964 ל־1990. כיום (2024) נותרו רק 12 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים עם טאיוואן (ראו מעמד בין-לאומי, מעמדה הבין-לאומי של טאיוואן).
היסטוריה
תקופה פרה-קולוניאליסטית
בתקופת הפליסטוקן המאוחרת, טאיוואן הייתה מחוברת ליבשת. לפני כ-10,000 שנה מפלס הים באזור עלה בכ-140 מ' והפריד את האי מהיבשת. בתקופת הפליסטוקן המאוחרת רצפת מצר טאיוואן היוותה גשר יבשתי רחב שנחצה על ידי בעלי החיים היבשתיים עד תחילת תקופת ההולוקן. בערוץ שבין איי פנגו לטאיוואן נמצא ריכוז מאובנים של חוליות, כולל עצם לסת אנושית השייכת למין קדום לא ידוע של הסוג אדם. בשנת 1972 נמצאו חלקי מאובנים של בני אדם מודרניים אנטומית ב, טאינאן, המתוארכים כ-30,000 שנה לפני זמננו.
לפני כ-6,000 שנה, טייוואן יושבה על ידי חקלאים מתרבות הדפנקנג , ככל הנראה ממה שהוא כיום דרום מזרח סין. תרבויות אלו הן אבותיהם של עמים ילידיים טייוואנים מודרניים ומקור משפחת השפות האוסטרונזיות. אוכלוסיית הילידים של טאיוואן חיה באי כבר כמה אלפי שנים, כנראה מהאלף הרביעי לפני הספירה, אך ייתכן שאוכלוסיות אחרות חיו באי מוקדם יותר. הילידים הטאיוואנים הם אוסטרונזים – קבוצה אתנית ולשונית הכוללת את הפיליפינים, מלזים, אינדונזים, מלנזים ואפילו אלו שהתיישבו במדגסקר.
שושלת מינג, צ'ינג, ומעצמות אירופאיות
עד המאה ה-17, אנשים ממחוז פוג'יין שבסין ניסו להגר לאיי טאיוואן, אולם לרוב נדחו באלימות על ידי השבטים המקומיים. למרות זאת, הצליחו מהגרי מחוז פֿוּגְ׳יֵין להתיישב במספר מוקדים בחלק המישורי של מערב טאיוואן.
במאה ה-17 החלו כוחות קולוניאליים אירופיים לחפש מוקדים לקשר בין אירופה לקיסרות מינג, ועשו מאמץ להתיישב באיים סמוכים לסין גופא, כגון הונג קונג, מקאו וטאיוואן. חברת הודו המזרחית ההולנדית, שניסתה להתיישב באיי פנגחו הסמוכים ליבשת בשנת 1622 ונדחתה משם על ידי קיסרות מינג, התיישבה לבסוף בשנת 1624 במקום בו נמצאת העיר טאינאן בחוף הדרום מערבי של האי טאיוואן, ובנתה שם את מצודות זילנדיה ואנפינג . היא החלה לייבא עובדים בני האן ואנשי האקה מסין, ליישם את החקלאות שהביאו לאי. כמעט במקביל, בשנת 1626, התיישבו הספרדים (בתקופת האיחוד האיברי) בצפון האי, בנמלי טאמסוי וקילונג. הם נותרו שם בחסות כוחותיהם מהפיליפינים 16 שנים, עד שההולנדים דחקו אותם מטאיוואן. גם התקופה ההולנדית באי לא נמשכה זמן רב.
כחלק מהשתלטות קיסרות צ'ינג המנצ'ורית על סין, נדחה כוח נאמן למינג המובסת למחוזות הדרומיים של סין, וכוח בראשות קוש'ינגה (ג'נג צ'נגגונג), שבסיס כוחו היה במחוז פוג'יין, צר על מצודות ההולנדים ובשנת 1662 כבש את המצודות וגירש את ההולנדים מהאי. בתקופת השושלת קצרת הימים של ממלכת טונגנינג שהקים, ששלטה באי 20 שנים, הגיעו עוד מתיישבים בני האן לאי. אלה הביאו איתם את מורשתם ודתם והחל עירוב בין המתיישבים החדשים לשבטים המקומיים.
גם שושלת זו לא האריכה ימים, ונכדו של קוש'ינגה נכנע לבסוף, בשנת 1682, לקיסרות צ'ינג הסינית, שהפכה את איי טאיוואן לחלק ממחוז פוג'יין. שליטת צ'ינג נמשכה עד לוויתור על הטריטוריה לקיסרות יפן, כחלק מהסכם שימונוסקי שסיכם את התבוסה הסינית ליפן במלחמת סין–יפן הראשונה, בשנת 1895.
תקופת השלטון היפני
ב-25 במאי 1895, לאחר חתימת הסכם שימונוסקי, הכריזה קבוצה של פקידים בכירים של ממשל צ'ינג בטאיוואן על הקמת "הרפובליקה של טאיוואן" שהתנגדה לשלטון היפני הממשמש ובא. הכוחות היפניים נכנסו לבירה בטיינאן והכניעו את ההתנגדות הזו ב-21 באוקטובר 1895. לחימת גרילה נמשכה מעת לעת עד 1902, ומרידות נוספות התרחשו בעשורים לאחר מכן אך ללא הצלחה.
אחרי הכנעת "רפובליקת טאיוואן", המעבר לשלטון יפני התרחש בצורה חלקה יחסית עבור התושבים הסיניים, אך לא כך היה עבור התושבים הילידים. המישורים המזרחיים והרי המרכז בעצם לא נשלטו על ידי ממשלות זרות עד שנת 1895. לאחר סקר קרקעות בשנת 1898, יזמה הממשלה הקולוניאלית היפנית בשנת 1910 פרויקט צבאי בן חמש שנים לכיבוש העמים הילידים שעד אז לא נשלטו בידי שלטון מרכזי – לא בזמן שושלת מינג וצ'ינג ולא בזמן השליטה האירופאית. בשנת 1915 התרחשה פרשת טפאני. בשנת 1925 העמים הילידים הוגבלו לאדמות שמורות קטנות ומפוצלות בהרים, וקהילות רבות נאלצו לעבור מציד-ולקט מסורתי, לייצור חקלאי. השלטון היפני ניסה להטמיע אותם לחלוטין בחברה היפנית – מדיניות שמלבד הפן החקלאי כללה גם לימודי שפה ואיסור פעולות תרבותיות שנחשבו על ידי היפנים כברבריות, כגון קעקוע פנים . התהליך לווה פעמים רבות באלימות מצד היפנים.
אחת המרידות המאוחרות והגדולות של הילידים ביפנים הייתה "תקרית וושה". מונה רודאו , בן השבט הילידי סדיק, הוציא לפועל פעילות התקפית כנגד היפנים, לאחר שהצליח לאחד את שבט הסדיק (תת-קבוצה של בני העם האטאיאל). במהלכים טקטיים מתוחכמים, נותקו קשרי תחנות משטרה יפניות כהקדמה להשתלטות הילידים על הכפר וושה. בכיבוש הכפר נרצחו החיילים היפנים, נשותיהם וילדיהם. מרד זה כונה 'תקרית וושה' והתפתח למרד כללי של רוב בני השבט סדיק בהרים תחת מונה רודאו למשך חודש אחד, וספיחים יחידים במשך מספר חודשים. בסופו של דבר, דוכא המרד ביד קשה בידי היפנים והיה כנראה מהקרבות הראשונים שדוכאו באמצעות פצצות כימיות במזרח אסיה (אחרי הניסיון הרב שנרכש במלחמת העולם הראשונה). אחרוני המנהיגים הלוחמים התאבדו. גופה, שהוגדרה כגופתו של מונה רודאו, נמצאה לאחר מספר שנים במערה הררית. הגופה - שזהותה מעולם לא אומתה - הוצגה במוזיאון במשך תקופה מסוימת, הוסתרה במחסן בין 1949–1974, עד שנקברה סופית באזור ההרים.
טאיוואן הפכה בהדרגה לחלק מהקיסרות היפנית והשתתפה במשאבים חומריים ואנושיים בצבא היפני במלחמת העולם השנייה. חיילים טאיוואנים רבים נשלחו להילחם כחלק מהצבא היפני, והיו גם מתאבדי קמיקזה טאיוואנים. אפילו החייל היפני האחרון שנכנע בשנות השבעים, היה ממוצא טאיוואני.
היסטוריה של מפלגת הקוומינטנג
הרפובליקה הסינית הוקמה בסין היבשתית אחרי נפילתה של השושלת הקיסרית הסינית האחרונה בשנת 1912. סוּן יאט-סֵן נבחר כנשיא הסיני הראשון, אולם שלטונו לא האריך ימים. הרפובליקה נקלעה עד מהרה לאנרכיה, ושליטתו של סון יאט-סן נותרה מוגבלת למחוזות הדרומיים של סין. עם מותו ב-1925 תפס את מקומו צְ'יאנג קאי שֵק, שהצליח להשתלט מחדש על סין ולאחד את רובה, בעזרת ברית המועצות.
צ'יאנג קאי שק חדל לשתף פעולה עם ברית המועצות לאחר ניצחונו על מרבית ברוני המלחמה, והחל לסלק גורמים קומוניסטיים ממוסדות השלטון. הדבר הצית עד מהרה מלחמת אזרחים.
ב-1931 פלשה יפן למנצ'וריה בצפון-מזרח סין וכבשה אותה. המלחמה בין יפן לסין התחדשה עם פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ב-1937, שהחל מסוף 1941 השתלבה במלחמת העולם השנייה. ב-1945 נכנעה יפן לארצות הברית, ואיבדה את שליטתה בסין. עם כניעת היפנים התחדשה מלחמת האזרחים בין צ'יאנג קאי שק ליריביו הקומוניסטים ובראשם מָאוּ דְזֶה דוֹנְג. על פי פרשנות של מומחים אחדים, המלחמה בסין הייתה אחת מהזירות הראשונות של המאבק בין שתי המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, שהתחולל אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, לכל אחת מהמעצמות הייתה הסתייגות מבעלי-בריתה הסינים. סטלין, שליט ברית-המועצות, ראה במאו דזה דונג איום על ההגמוניה שלו במדינות הקומוניסטיות. ארצות הברית הייתה מוטרדת מכך שכספי הסיוע ששלחה לצ'יאנג קאי שק "נבלעו" במנגנון השלטוני המושחת שהתפתח בסין.
מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949 בניצחונו של מאו דזה דונג, שהקים את "הרפובליקה העממית של סין" ברוב שטחה של סין. ארצות הברית שהסתייגותה מצ'יאנג קאי שק הלכה וגברה, הייתה מוכנה רק לסייע לו להגר לאי טאיוואן ולהגן על האי מפני הכוחות הקומוניסטיים.
התגבשות העם הטאיוואני עם המהגרים החדשים
לאחר כניעת יפן, שב שטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לשלטון סין באוקטובר 1945. יפן ויתרה באופן רשמי על טענתה לטאיוואן בחתימתה על אמנת סן פרנסיסקו, הסכם שלום שנחתם בין יפן לבין חלק מבעלות הברית במלחמת העולם השנייה ב-1951. הקוומינטנג, המפלגה הסינית השלטת, התייחסה לאנשי האי כאזרחים מדרגה שנייה, כשהם רודים במקומיים. השיא היה ב"מהומות 28 בפברואר" (שם המגיע מהתאריך 28 בפברואר 1947), שהביאה להרג המוני של אזרחים ולהשלטת שלטון צבאי בן כמעט 40 שנים באי. הטרור הלבן נמשך עד השלטת הדמוקרטיה באי בשנות השמונים של המאה ה-20.
הרפובליקה הסינית בהנהגת צ'יאנג קאי שק הצטמצמה בסוף מלחמת האזרחים לשטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לו. צ'יאנג קאי שק הוסיף לראות את עצמו כשליט הלגיטימי של סין כולה, ולכן לא הכריז על עצמאות האי, אלא ראה בו משכן זמני לשלטון החוקי של סין. השלטון המאואיסטי שהתגבש בסין המשיך מצידו לראות בטאיוואן חלק מסין, והגדיר את האי כ"מחוז מורד". מצב זה שורר עד היום, ומהווה מקור למתיחות בין סין לטאיוואן, ובעקיפין בין סין לארצות הברית.
באפריל 2024 התרחשה רעידת אדמה חזקה בה נהרגו 18 אנשים ורבים נפצעו.
פוליטיקה
טאיוואן היא דמוקרטיה בעלת משטר נשיאותי. בניגוד לרוב המדינות, בהן יש שלוש רשויות – מחוקקת, מבצעת, ושופטת – הממשל הלאומי בטאיוואן מורכב מחמש רשויות, המכונות בסינית "יואן" (院): המחוקקת, המבצעת והשופטת המוכרות מהשיטה המערבית, וכן רשות מבקרת ורשות בוחנת, שמוצאן מהשיטה הסינית המסורתית. נשיא טאיוואן נבחר בבחירות ישירות אחת ל-4 שנים. הוא עומד מעל הרשויות האחרות, בעל סמכויות פוליטיות משמעותיות ובפועל נשיאות המדינה היא רשות ממשל שישית. אולם, אין לנשיא זכות וטו. ברשות המחוקקת הטאיוואנית – היואן המחוקק – חברים 113 צירים אשר נבחרים בבחירות כלליות אחת ל-4 שנים: 73 בבחירות אזוריות-רובניות, 34 בבחירות ארציות-יחסיות, ו-6, המייצגים את הטאיוואנים הילידים, בבחירות ארציות-רובניות.
מאז 1996 מתקיימות בחירות ישירות לנשיאות. הבחירות האחרונות לנשיאות ולפרלמנט התקיימו ב-13 בינואר 2024. סגן הנשיא והמועמד לאי צ'ינגדה מהמפלגה הדמוקרטית פרוגרסיבית נבחר לנשיאות, אולם לא נוצר רוב מוחלט לאף מפלגה בפרלמנט.
מעמד בין-לאומי
מעמדה של הרפובליקה הסינית, טאיוואן, מורכב. בפועל זוהי מדינה עצמאית, אולם היא מעולם לא הכריזה על עצמאות ואינה מוכרת כמדינה עצמאית על ידי הקהילה הבין-לאומית. מתנהל ויכוח ער בטאיוואן בנוגע להכרזת עצמאות רשמית, בעוד סין העממית מאיימת כי תתקוף את טאיוואן אם זו תכריז על עצמאות.
לאחר שנוצרה הישות הפוליטית החדשה באי בתמיכת ארצות הברית, ולמרות מחאותיה של ברית המועצות, זכתה טאיוואן במקום השמור לסין בין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון באו"ם. מצב זה השתנה עם המהפך שחולל ריצ'רד ניקסון במדיניות החוץ של ארצות הברית, כאשר כיהן כנשיא בין השנים 1969–1974. בתקופה זו הכירה ארצות הברית בשלטון הסיני הקומוניסטי כשלטון הלגיטימי בסין. בכך, חל מפנה ביחסי סין והאומות המאוחדות. טאיוואן סולקה מהאו"ם וממועצת הביטחון, ו"הרפובליקה העממית של סין" התקבלה במקומה. המהלך הרע את יחסי טאיוואן גם עם מדינות נוספות. מדינות המערב שהכירו בשלטון הטאיוואני כשלטון החוקי של סין העבירו את ההכרה שלהן לסין העממית. עד 2023 נותרו רק 12 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם טאיוואן באופן רשמי. רובן מדינות קטנות ובעלות השפעה מועטה.
הדמוקרטיזציה שהתחוללה בטאיוואן בשנות התשעים חיזקה את התומכים בהכרזה על עצמאות טאיוואן ועל ניתוקה מסין. סין העממית הגיבה בחריפות רבה לאפשרות הזאת, ואיימה לפלוש לטאיוואן אם זו תכריז על עצמאות. לעת עתה נשמר הסטטוס קוו, על-פיו הרפובליקה הסינית אינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם ועל ידי רוב הארגונים הבין-לאומיים, אולם טאיוואן מוכרת כישות אוטונומית בארגון הסחר העולמי, בוועד האולימפי הבין-לאומי ובארגונים בין-לאומיים אחרים. רוב מדינות העולם אינן מחזיקות שגרירויות בטאיוואן, ותחת זאת הן שולחות משלחות סחר או משלחות כלכליות שמתפקדות למעשה כשגרירויות.
ארצות הברית, שיש לה קשרים הדוקים עם טאיוואן ויחסים מורכבים יותר עם סין, מגינה על טאיוואן באמצעות שליחת כוחות צבא למצר טאיוואן, המפריד בינה לבין סין, ושומרת על הסטטוס קוו באמצעים דיפלומטיים.
יחסי טאיוואן–ישראל: ישראל אינה מכירה בטאיוואן ואין ביניהן יחסים דיפלומטיים. עם זאת, מאז שנת 1993 פועלים בכל אחת מהמדינות משרדי כלכלה, המטפלים בקשרי המסחר ביניהן.
כלכלה
טאיוואן מאופיינת כמשק קפיטליסטי-יזמי מוטה יצוא, בעל שיעורי אינפלציה ואבטלה נמוכים. במשך שלושת העשורים האחרונים, צמחה כלכלת טאיוואן בקצב של כ-8% בשנה. מאז שנות החמישים, אז זכתה טאיוואן לסיוע כלכלי מסיבי מארצות הברית, התפתחה תעשייתה במהירות. חלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי ירד מ-35% בשנות ה-50 של המאה ה-20 ל-2.7% בלבד כיום.
ביחס לשאר שכנותיה, טאיוואן לא נפגעה באופן משמעותי מהמשבר הכלכלי באסיה בשנת 1997. גורם נוסף המבדיל בינה לבין שכנותיה הוא העובדה שכלכלתה מבוססת בעיקר על חברות קטנות ובינוניות, ולא על תאגידי ענק, ששולטים לדוגמה בכלכלות יפן וקוריאה הדרומית.
טאיוואן היא אחת היצואניות החשובות של מכשירי חשמל, מכונות, חומרת מחשבים (כגון מעבדים ומסכי LCD) ומוצרי תעשייה אחרים. חמש שותפות הסחר הגדולות שלה הן סין העממית, ארצות הברית, הונג קונג, יפן וסינגפור, המטבע המקומי הוא דולר טאיוואני, והיא חברה בארגון הסחר העולמי (WTO).
השגשוג הכלכלי הביא להשקעת הון טאיוואני במדינות השכנות במזרח אסיה, ובכלל זה בסין העממית, שמספקת לתעשייה הטאיוואנית כמות גדולה של ידיים עובדות. הפער בין חשיבותה הכלכלית של טאיוואן עבור יריבתה הגדולה, לבין המתיחות הפוליטית המתמדת ששוררת בינה לבין סין, מביא בסופו של דבר, למיתון הסכסוך הפוליטי, ולשמירת הסטטוס קוו המתוח בין המדינות. טאיוואן נכללת ברשימת ארבעת הנמרים של אסיה יחד עם הונג קונג, קוריאה הדרומית וסינגפור.
שוק התקשורת ברפובליקה נשלט על ידי טשונגוואה טלקום שבעבר הייתה חלק של משרד ממשלתי והופרטה במהלך שנת 1996.
חברת התעופה הלאומית של טאיוואן היא צ'יינה איירליינס.
גאוגרפיה
טאיוואן היא אי מדרום מזרח לסין. האי נוצר מהתרוממות של קצה הלוח האירו-אסייתי בעקבות התחתרות הלוח הפיליפיני תחתיו, תהליך שעדיין מתרחש וגורם לרעידות אדמה מרובות והתרוממות הרי האי מהים. קו החוף המערבי רדוד בעוד שקו החוף המזרחי תלול ומתאים פחות להתיישבות, ולכן מרבית האוכלוסייה ונמלי הים נמצאים במערב האי. עיר הבירה טאיפיי והעיר המאוכלסת ביותר ניו-טאיפיי, נמצאות בצפון האי. במרכז האי ישנה שרשרת הרים ובה פסגות רבות ברום של למעלה מ-3,000 מטר, ביניהן נמצא ההר הגבוה ביותר באי הנקרא הר יושאן (באנגלית: Yushan, בסינית: 玉山, בתרגום מילולי לעברית: הר הירקן), המתנשא לרום של כ-3,997 מטר מעל גובה פני הים. בדרום-מערב האי שוכנות הערים גאוש'יונג, שהיא העיר השנייה באוכלוסייתה במדינה, וטאינאן, שהיא העיר העתיקה במדינה.
בנוסף לאי הגדול, הרפובליקה שולטת באיי מטסו, הקרובים לסין היבשתית.
דמוגרפיה
אוכלוסיית הרפובליקה הסינית בסוף 2019 עמדה על 23.6 מיליון אנשים בשטח של 35,890 קילומטר מרובע. צפיפות האוכלוסייה בטאיוואן, 651 נפש בקילומטר מרובע, היא הגבוהה ביותר בעולם אחרי בנגלדש (בין המדינות בהן יש 7 מיליון איש לפחות). כשני אחוז מאוכלוסייתה מוגדרים כילידים, בעוד ש-98% הם סינים בני האן (מרביתם הוקיאן והאקה). טאיוואן היא מהמדינות הבולטות בעולם בשיעור ריבוי האוכלוסין הנמוך.
פילוג האוכלוסייה לפי דת
הדת הסינית העממית – 43.8%
בודהיזם – 21.2%
חוסר דת – 13.7%
נצרות – 5.8%
דתות אחרות – 15.5%
הערה: הדת הסינית הנפוצה היום היא שילוב של הדת הסינית המסורתית עם פנייה לאלים דאואיסטים, בראשם אלת הים מאטסו ובני האלמוות, פנייה לאלים הבודהיסטים ובעיקר לגואן-יין, הבודהיסטווה של החמלה, לאל העיר המקומי, לפולחן אבות ולקונפוציוס, ולכולם באותם המקדשים.
צבא
צבא הרפובליקה הסינית, טאיוואן, הוא צבאה הלאומי האחראי להגנת המדינה.
צבאה של המדינה הוא מבין החזקים במזרח-אסיה, ומתאמן על בסיס יומי קבוע, עם מטרה עיקרית - להגן ולהתנגד לכוחות כיבוש של צבאות סין המאיימים באופן תכוף לכבוש את האי של טאיוואן (בחזרה).
הגיוס לצבא הרפובליקה הסינית "הטאיוואנית" הוא גיוס חובה.
ראו גם
הרפובליקה של טאיוואן (1895)
טאיוואן (אי)
יחסי טאיוואן–ישראל
יהדות טאיוואן
המשבר הטאיוואני-סיני (2021–2022)
הרפובליקה העממית של סין
לקריאה נוספת
מירון מדזיני, טאיוואן: היסטוריה, חברה ופוליטיקה, כרמל, 2020
קישורים חיצוניים
זהרה רון, סין האחרת, באתר מסע אחר
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:חבלי ארץ במחלוקת
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות שפות סיניות
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות לשעבר החברות באומות המאוחדות
טאיוואן | 2024-10-14T08:48:59 |
שקילות (לוגית) | REDIRECT שקילות (לוגיקה) | 2004-09-11T01:09:42 |
ראש הנקרה | 250px|ממוזער|מבט לים התיכון מתוך הנקרות
שמאל|ממוזער|250px|דייגים למרגלות צוק ראש הנקרה
250px|ממוזער|שמאל|מראה כללי של ראש הנקרה
250px|ממוזער|שמאל|אחת הנקרות בראש הנקרה
שמאל|ממוזער|250px|אחת הנקרות
שמאל|ממוזער|250px|פנים מנהרת הרכבת הדרומית
250px|ממוזער|שמאל|הכניסה למנהרת הרכבת הדרומית ברכס ראש הנקרה. בראש הקשת כתובת המנציחה את חיל ההנדסה של דרום אפריקה שביצע את המלאכה.
שמאל|ממוזער|250px|חוף הים התיכון, מבט מראש הנקרה דרומה. אזור החוף הנראה לעין היה רחוק מקו החוף – הוא סבל משחיקה חזקה ולכן ניכרים בו הסלעים
שמוּרַת רֹאשׁ הַנִּקְרָה היא שמורת טבע הנמצאת בקצהו הצפוני של חוף הים התיכון של ישראל, ומצטיינת במצוק תלול היורד לתוך הים התיכון ובחוף הים המפורץ שלו. מצוק הנקרות הוא קצהו המערבי של "רכס הסולם", הר התוחם את הגליל המערבי מצפון, ומתנשא לגובה של 300 מטרים. מדרום למצוק מצויים שלושה איים: תכלת, שחף ונחליאלי.
מקור השם
השם ראש הנקרה שאוב משמו הערבי של האתר, "ראס א-נאקורה", שפירושו בערבית הוא "הגבעה (הראש) של נאקורה" (העיירה א-נאקורה נמצאת בסמוך לאתר, מצפון לו, בתחומי לבנון). התצורה העברית נובעת מהנקרות שבאתר.
על פי האקדמיה לעברית: נִקְרָה, מתוך השורש נ.ק.ר. = חור, נקיק, מערה.
בכתובת המונולית מכורח נמסר שבשנת 841 לפנה"ס הכה שלמנאסר השלישי את חזאל מלך דמשק לאחר מכן פנה במסעו דרך החורן הגיע עד ראש הנקרה למקום שבימים ההם נקרא: 'בעל ראש' (baʾali-rāsi), בהגיית: בָּל ראֲס.
יש המייחסים את שם המקום לתקופת אלכסנדר מוקדון. במהלך מסעותיו בשנת 333 לפני הספירה ביקש להגיע דרך החוף למצרים, וכשהוזהר מראש מפני המכשול הטבעי, ציווה לחצוב נקבה בהר למעבר צבאותיו. עם זאת, אין להניח שלנקרות מתחת להר יש קשר לכך, הואיל ומדובר במערות טבעיות.
בתקופה הרומית נודעה הדרך התלולה העוברת בראש האתר בשם "סולם צור", וכך היא נזכרת בספר מקבים א', בכתבי יוסף בן מתתיהו ובכתבי חז"ל. נקודת ציון זו, לצד כזיב הסמוכה, היוותה לפי ההלכה קו הגבול הצפון-מערבי של תחום עולי בבל של ארץ ישראל החייב במצוות התלויות בארץ, והיא הבדילה בין תחום הגליל היהודי ובין תחום העיר צור, שכלל גם אוכלוסייה נוכרית.
מבנה גאולוגי
רכס ראש הנקרה או "רכס הסולם" הוא קמר גאולוגי, שצירו מתמשך מדרום-מערב אל צפון-צפון-מזרח לתוך לבנון. במרומי הרכס, בצפונו של המצוק, מצויים סלעי גיר מתצורת דיר חנא מחבורת יהודה.
רובו של הרכס, אשר מצוי בתחום ישראל, בנוי מ"פרט ראש הנקרה" מתצורת דיר חנא. פרט זה מורכב מרצועות של צור, קירטון - הסלע הבהיר ומעט טרוורטין. השכבות נראות שכובות במצוק התלול, הבולט לעין, שגובהו כ-70 מטרים. ברצועות של סלע הצור אובחנו נודולה, אחד מסוגי התרכיזים המתהווים בסלעי משקע. נודולות מופיעות לרוב בשכבות הערוכות במקביל בין שכבות של הסלע המכיל אותן. בשכבה זו חתרו גלי הים את הנקרות הנראות היום, ובה נוצרו פסלי אבן טבעיים על ידי הים והרוח.
קיימת עוד שכבה, השכבה התחתונה, העשויה אבן גיר, שהיא השיפוע המערבי של הקמר - אשר כיוונו הכללי הוא ללבנון. היא נמצאת ברובה מתחת לפני הים. הנקיקים התת-ימיים חרוצים בשכבה זו. התופעה בולטת במיוחד בנקרה הצפונית, שהיא היחידה שנוצרה במלואה בסלע קשה. מעבר לגבול, בתחום לבנון, מצויות כמה נקרות שנוצרו בצורה דומה.
בדיקת המסלע מתחת לנקרות הקיימות מעלה, כי קיימות נקרות נוספות, מתחת לפני הים. אם הנקרה נוצרת על סחף שנוצר על ידי גלי הים, הרי המצאות נקרות בעומקים שונים, מעידות כי גובה פני הים השתנה במשך התקופות. ובכל תקופה נוצרה סדרה של נקרות - כל אחת בקו גובה המתאים לפני הים.
כמו כן, נמצאו בין הנקרות העמקים שרידים של הרבדה בסביבת היווצרות יבשתית. מכאן ההשערה כי בעבר, בין הצפה ימית אחת לשנייה, היו מכוסים רגלי המצוק במשטח נרחב של דיונות חול, ואז השתרעה היבשה הנוכחית עד מקום האיים של היום.
תמיכה נוספת בהשערה נמצאה בהמצאות שרידים של מבני חקלאות עתיקה, ביניהם יקבים במישור החוף מראש הנקרה לאכזיב - אזור שהוא היום חשוף מאדמה. מכאן הועלתה האפשרות שהאדם חי ופעל באזור החוף בגליל המערבי, כאשר קו החוף היה מרוחק מאות מטרים ממיקומו היום - ממערב לארבעת האיים, שהם שרידים לרכס כורכר עתיק (ראו תמונת חוף הים מצד שמאל).
אורכן הכולל של הנקרות כמאתיים מטר. קיימות שתי הסתעפויות עיקריות המחוברות ביניהן. בעבר הייתה הגישה היחידה אל הנקרות בדרך הים בלבד, בעיקר לחובבי טבע ולצוללים מיומנים שהתמודדו עם תהפוכות הים ומזג האוויר.
יוסף ברסלבי כותב בספרו "הידעת את הארץ" כיצד הוא ירד בשחיה, עם קבוצת מטיילים, מהים הפתוח לפנים הנקרות, על מנת להבין מה המקור של "הרעמים" הנשמעים בעת ביקור בסביבה. והוא מסביר: "הגלים מתגלגלים בנקרות ויוצרים הדים כפולים ומשולשים המתגלגלים".
על "מערת האנחות" (בערבית: מע'ארת א-נוח), נקרה שבה נשמעים קולות הדומים לאנחות, מספרת אגדה מתוך ספרו של זאב וילנאי "אגדות ארץ ישראל", כי מקורה באנחות של כלה מעכו שהובלה על גבי סוסה אל חתנה בצור, בליווי שיירת קרובים שמחה; הסוסה מעדה בשביל הצר והתלול במעלה ראש הנקרה, הכלה צנחה לים, ומאז נשמעים אנחותיה מעוררות הרחמים.
כדי לאפשר מעבר מן היבשה, נחצבה בשנת 1968 מנהרה אל הנקרות באורך 400 מטרים.
היסטוריה
300px|ממוזער|שמאל|מסילת הברזל הישנה מארץ ישראל ללבנון
300px|ממוזער|שמאל|מעבר הגבול ראש הנקרה - נקודת המשטרה הבריטית, בתחילת המאה ה-20
"רכס הסולם" יושב בתקופת המקרא על ידי הפיניקים. צבאו של אלכסנדר מוקדון חצב בשנת 323 לפני הספירה נקבה בראש הנקרה למעבר החיילים שהטילו מצור על העיר צור. כדי להעפיל לרכס חצבו מדרגות בסלע. בשנת 1915 סלל הצבא הבריטי דרך לכלי רכב.
ב-1941 במהלך מלחמת העולם השנייה החל חיל ההנדסה של דרום אפריקה יחד עם חיל ההנדסה של ניו זילנד לחצוב את מנהרות הרכבת בראש הנקרה. העבודה הסתיימה תוך שנה, בשנת 1942. בעבודה השתתפו גם אוסטרלים והוצבו גשר בן 200 מ' וקירות הגנה מפני מפץ הגלים. המנהרות נחנכו ב-24 באוגוסט 1942. במנהרות הונחה מסילת רכבת שחיברה את ארץ ישראל ללבנון, ובכך נוצר רצף של מסילות ברזל ממצרים לסוריה, והלאה לטורקיה ולאירופה. המסילה שמשה לשימושים צבאיים. בשנת 1944 הובאו דרך המסילה לארץ פליטים יהודים מגרמניה שהוחלפו באזרחים גרמניים מהתנועה הטמפלרית שבניהם שירתו בצבא הגרמני. בשנת 1947 החליטו הבריטים לפתוח שירות רכבות אזרחי בקו. החלטה זו מעולם לא מומשה.
בליל הגשרים הוחלט שלא לפגוע בגשר שבראש הנקרה. שנתיים מאוחר יותר, ב-14 במרץ 1948 כחלק ממלחמת העצמאות, פוצצו לוחמי גדוד 21 של חטיבת כרמלי את הגשר שחיבר בין המנהרות, כדי למנוע מעבר נשק וחיילים של צבא לבנון. זו הייתה אחת הפעולות הראשונות של החטיבה שנוסדה ב-28 בפברואר 1948.
בינואר 1949 הוקם קיבוץ ראש הנקרה על מורד הרכס.
ב-23 במרץ חתמו ישראל ולבנון על הסכם שביתת נשק ובמסגרתו פינה צבא לבנון את ראש הנקרה.
שמורת הטבע
במאי 2014 אישרה הוועדה לשמירת הסביבה החופית את הקמת "שמורת טבע ים ראש הנקרה – אכזיב" - שמורת טבע ימית המשתרעת בין צוק ראש הנקרה בצפון, לאזור התעשייה נהריה בדרום, ועד למרחק 15 ק"מ מהחוף לעומק הים. במקום הוכרז גם גן לאומי. הנקרות נראות במיטבן בעת רדת החמה ובשעות סערה, והן מושכות קהל מבקרים רב. בשמורה נכללת גם רצועת החוף שמדרום למצוק, והיא מתאפיינת בפאונה ופלורה מעניינות ומיוחדות: חוף ראש הנקרה (יחד עם חופים נוספים בסביבתו, כמו חוף אכזיב) הוא האזור היחיד בעולם בו גדל עדעד הגליל (שבעבר התייחסו אליו כעדעד יווני, הגדל ביוון). בינות לשיחי אלת המסטיק מתכסים המדרונות בסתיו בפרחי חצב מצוי וחבצלת החוף ובחורף עולים וצומחים הנרקיסים. עצי החרוב עוצבו על ידי הרוח כעצים ננסיים וצורתם מרתקת את עיני המתבוננים. עד שנות ה-50 של המאה ה-20 נצפה בנקרות כלב ים נזירי שהפך נדיר למדי בחופי הים התיכון. בתקרת הנקרות שוכנים עטלפי פירות ובנקיקים שבמצוק מקננים יוני סלעים וסיסים. סמוך לפני המים ניתן לצפות בשחפיות כשהן מלקטות מזון המצוי בשפע על סלעי החוף. המים בנקרות מאפשרים תנאי חיים אידיאליים למגוון עצום של חי ימי. בלילות ירח מלא בודדים בשנה ניתן לצפות במחזה מרהיב של מאות צבים זעירים שבקעו מביציהם ועתה נוהרים אל הים. אלה הם צאצאיו של צב ים חום, אשר חוף ראש הנקרה המפורץ הוא אתר ההזדווגות המימי שלו ואת הביצים מטילה הנקבה במפרצונים החוליים שבין סלעי החוף.
איים
בחוף ראש הנקרה מצויים ארבעה איים: תכלת, שחף, נחליאלי ואכזיב. שטחם הכולל הוא 20 דונם. מסלע האיים הוא מכורכר. הם נותרו חשופים בלב ים אחרי שחלק מרצועות הכורכר אשר מצויות לאורך שפלת החוף שקעו בים. האיים הוכרזו כשמורות טבע ימיות.
רכבל ראש הנקרה
בשנת 1962 החל פיתוח ראש הנקרה כאתר תיירות על ידי מועצה אזורית סולם צור. הפיתוח כלל הקמת מסעדה בראש הצוק, הרחבת הנקרות והקמת שבילים להולכי רגל. בשנת 1963 הוכרז על תוכנית להקמת רכבל על ידי חברה שווייצרית. הרכבל הושלם ב-1968 והוא מוביל את המבקרים באתר מרחבת הכניסה השוכנת סמוך למעבר הגבול בגובה של 70 מטרים מעל פני הים, אל הנקרות. אורך הכבל הוא 102 מטר והוא תלוי בזווית תלולה של 60 מעלות. הרכבל יוצר על ידי חברת דופלמאייר-גאראוונטה האוסטרית ונמצא בפיקוחה ובפיקוח הטכניון.
בתרבות
הסרט "הצלילה" עוסק בין היתר גם בשמורה.
גלריה
ראו גם
מעבר ראש הנקרה
מנהרת הרכבת בראש הנקרה
שמורת ים ראש הנקרה-אכזיב
שמורת איי חוף ראש הנקרה
קישורים חיצוניים
מסלול טיול מתל אכזיב לראש הנקרה
אתר ראש הנקרה
מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית על אתר ראש הנקרה, בבלוג "חלון אחורי", 5 באוקטובר 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:הגליל: שמורות טבע
קטגוריה:הגליל: גנים לאומיים
קטגוריה:ישראל: אטרקציות תיירותיות
קטגוריה:נחלת שבט אשר
קטגוריה:ארץ ישראל ביהדות
קטגוריה:קשתות טבעיות
קטגוריה:קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים | 2024-10-03T12:44:01 |
אריה סיון | אריה סיון (4 באוגוסט 1929 – 19 ביוני 2015) היה מורה, משורר, סופר ומתרגם ישראלי. חתן פרס ישראל לשירה עברית לשנת ה'תש"ע (2010).
ביוגרפיה
נולד בשם אריה בומשטיין בתל אביב לחיים בומשטיין וסוניה לבית סורקין-ריטוב. אביו היה איש גדוד העבודה שעלה לארץ ישראל בקיץ 1920, עם שני אחים ושלוש אחיות. אמו עלתה ארצה, ב-1925, יחד עם סבתו, הרבנית לאה פרומה ריטוב, ושלושת אחיה למחצה (אברהם, אביגיל וגרשון).
בשנת 1947 הצטרף, במסגרת בוגרי תנועת "המחנות העולים", להכשרה המגויסת של הפלמ"ח לקיבוץ מעוז חיים. השתתף במלחמת העצמאות כרגם בגדוד הראשון של הפלמ"ח, במחלקה של המ"מ רחבעם "גנדי" זאבי. בשנת 1953 קיבל תואר ראשון בלשון עברית ובספרות מהאוניברסיטה העברית בירושלים. לפרנסתו עבד, משנת 1955 ועד פרישתו לגמלאות ב-1990, כמורה לספרות, לשון ותנ"ך בתיכון כצנלסון בכפר סבא.
היה בחבורה הספרותית "לקראת" עם משה דור, נתן זך, בנימין הרשב (הרושובסקי) ואחרים. אוסף שיריו הראשון של סיון יצא לאור ב-1953 בקובץ "בשלושה" בשיתוף עם משה דור ונתן זך, בהוצאת 'לקראת'.
פרסם ספרי שירה, תרגומים, וספר מתח בשם "אדוניס", 1992. כל אלה יצאו לאור תחת שם העט "אריה סיון". לאחר מכן, שינה את שמו בתעודת הזהות לשם זה.
בשנת 1989 זכה בפרס ברנר, ובשנת 1998 - בפרס ביאליק.
בשנת ה'תש"ע 2010 הוענק לו פרס ישראל לשירה עברית.
משפחתו
סיון התגורר ברמת השרון, היה נשוי לעתידה ולהם שני בנים. בנם אלוף בן הוא עורך העיתון "הארץ".
אבנר, אחיו הצעיר של אריה, נפטר בילדותו מטיפוס, אחותו היא תמר רודנר (אשתו של עמוס רודנר).
ספריו
ספרי שירה
בשלושה (עם נתן זך ומשה דור), 1953
שירי שריון, 1963
ארבעים פנים, 1970
אשרורים, 1981
חיבוקים, 1983
לחיות בארץ ישראל, 1984
ארץ מעלה, 1988
כף הקלע, 1989 (זוכה פרס ברנר תשנ"א)
גבולות החול, 1994
דייר לא-מוגן, 1998
ערבון: מבחר 1957-1997, בעריכת לאה שניר, 2001
חוזר חלילה, 2004
על ים ועל חול, הוצאת קשב לשירה, 2009
פרוזה
אדוניס, 1992
תרגומיו
המתופף בחוצות, מבחר שירים מאת משה-לייב הלפרן, בתרגום בנימין הרשב ואריה סיון.
בשבח הזקנים, שירו של אירווינג לייטון, הליקון מס' 14, קיץ 1995.
מועדון הפיקוויקים מאת צ'ארלס דיקנס, הוצאת טברסקי (ארבעה כרכים), 1947
לקריאה נוספת
שלמה הרציג, ילידות בלא נחת - עיונים ביצירתו של אריה סיון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013.
תמר רודנר, שירה כמעשה תשבץ, שירי אריה סיון - תכנים ודרכי ביצוע מהיבט בינטקסטואלי, (עבודת מ"א באוניברסיטת תל אביב, 1996).
יונה בחור, טבע, חיים, היסטוריה וחידותיהם: הערות לפואטיקה של אריה סיון, מאזנים ס"ב, 1993.
עדה קינסטלר, "על שיר אהבה אחד של אריה סיון", כרמל 10, 2005.
נורית גוברין, "בין אשם למאשימיו: על 'מפגש קפקאי בסביליה' לאריה סיון", אפיריון 13, 1989. כונס: 'כתיבת הארץ: ארצות וערים על מפת הספרות העברית', הוצאת כרמל, תשנ"ט 1998, עמ' 218 - 223. וכן בפרק: "הסופר כתייר ישראלי ויהודי בספרות", שם, עמ' 195 - 217.
אילן שיינפלד, "דיוקן המשורר כעובד קהילתי", עלי שיח, 1990.
רנה ליטוין, "אחד בשיירה: על היבט מרכזי בשירת אריה סיון, במיוחד על פי 'כף הקלע'", מאזנים ס"ד, 1990.
רפי ויכרט, "ריבוי פניו של דייר לא מוגן", עיתון 77 228, 1999.
יערה בן-דוד, "ארבעים שנה בדרך - אל אהבתו: אריה סיון, 'ארץ מעלה', מבחר שירים", בתוך: אהבה ממבט שני, 1997.
אילת נגב, אריה סיון: החוקר הפרטי בן חורין, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה
"הרגשתי שמדגדג לי להתבטא" – שיחה עם אריה סיון, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ט', 2018.
אריה סיון – מניפסטו יוק! (רשימה מעיזבון המשורר), דחק, כרך טז, 2023.
קישורים חיצוניים
אריה סיון, באתר הפלמ"ח
אלי הירש, על שירי תל אביב של אריה סיון, ידיעות אחרונות 23 באוקטובר 2009
מיצירתו:
משיריו של אריה סיון באתר "שירשת"
אריה סיון באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי המחנות העולים
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:חבורת לקראת
קטגוריה:סגל תיכון כצנלסון
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:רמת השרון: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הנצח (רמת השרון)
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1929
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2015 | 2024-09-17T10:01:31 |
קרלוש, מלך פורטוגל | קרלוש מלך פורטוגל (בפורטוגזית: Carlos I de Portugal; 28 בספטמבר 1863 – 1 בפברואר 1908) היה מלך פורטוגל מ-1889 עד הירצחו ב-1908. קרלוש ידוע בכינוי "הדיפלומט" (o Diplomata) ובכינוי "הקדוש המעונה" (o Martirizado).
בשנות ה-90 של המאה ה-19, עקב מאבק בין בריטניה לפורטוגל על שליטה באזורים בדרום יבשת אפריקה, שיגרה בריטניה אולטימטום לפורטוגל בדרישה שפורטוגל תבלום את הרחבת שליטתה באזורים אלה. פורטוגל נאלצה להיענות לאולטימטום, אך הדבר עורר התנגדות עזה במדינה למדיניותו של המלך. גם המצב הכלכלי במדינה התדרדר. בשנת 1907 השעה המלך את החוקה ומינה את אחד הסנטורים לעמוד בראש ממשלה בעלת סמכויות דיקטטוריות. הדבר הגביר את ההתנגדות למלך.
ב-1 בפברואר 1908 בזמן נסיעתם של המלך ושני בניו בככר מרכזית בליסבון, נורו לעברם יריות מתוך הקהל שהצטופף בצדי הדרך. המלך מת מיד, בנו הבכור לואיש פיליפה, נסיך הכתר של פורטוגל נפצע אנושות ומת זמן קצר לאחר מכן ובנו השני נפצע בזרועו והוא שירש את כס המלכות, כמלך מנואל השני.
ביוגרפיה
קרלוש הראשון נולד בליסבון, ממלכת פורטוגל, ב-28 בספטמבר 1863, ללואיש הראשון, מלך פורטוגל ולמריה פיה, נסיכת סבויה, בתם של ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה ואדלהייד מאוסטריה. שמו המלא של קרלוש היה להלן: (Carlos Fernando Luís Maria Víctor Miguel Rafael Gabriel Gonzaga Xavier Francisco de Assis José Simão). הולדתו של קרלוש העניקה יורש לאביו כך שלא היה עוד החשש שבמותו של המלך לואיש הראשון ירשו את כס המלוכה צאצאיו של מיגל הראשון, מלך פורטוגל המודח. קרלוש היה איש תרבות שהרבה בסיורים ובמסעות, שלט בשפות שונות והיה בקי באוקיינוגרפיה. בהיותו יורש העצר נודע קרלוש בתוארי הנסיך המלוכני ודוכס ברגנסה. בשנת 1889 מת אביו לואיש הראשון, מלך פורטוגל, וקרלוש עלה במקומו לשלטון.
ימין|ממוזער|קרלוש, מלך פורטוגל, בתמונה המוערכת משנת 1907.
ממוזער|דיוקן המלך קרלוש רוכב על סוסו.
ברגע שירש את אביו על כס המלוכה הפורטוגזי, המלך קרלוש נאלץ להתמודד עם משבר חריף ביחסי החוץ של פורטוגל. האימפריה הפורטוגזית, שהייתה בעלת מושבות רחבות היקף באפריקה, גם לחופי האוקיינוס האטלנטי (אנגולה) וגם לחופי האוקיינוס ההודי (מוזמביק), התכוונה לאחד את שתי המובלעות באמצעות מסדרון פנימי; כיבוש וסיפוח השטחים שבין שתי המושבות במסגרת המרוץ לאפריקה. מדיניות שאפתנית זאת הובילה להתנגשות חזיתית באינטרסים הקולוניאליים של האימפריה הבריטית, בעלת בריתה של פורטוגל עוד מעת עצמאותה מזה מאות שנים קודם לכן. האינטרסים הבריטיים פעלו לאחד בין מושבת הכף ורודזיה הצפונית במטרה להקים מסילת ברזל אחידה שתחבר את קייפטאון וקהיר.
ב-2 בינואר 1890 הציבה ממשלת בריטניה בראשות רוברט גסקוין ססיל אולטימטום על פורטוגל בשל המחלוקת הטריטוריאלית בין שתי המדינות, בה דרשה בריטניה מממשלת פורטוגל לסגת באופן מיידי את כל כוחותיה הקולוניאליים ולוותר על טענתה לשליטה בשטחים. לפורטוגל, בשל חולשתה המובהקת כלפי בריטניה, עליה נשענה מבחינה כלכלית, לא נותרה ברירה אלא לסגת מהאזור ולתת מעבר חופשי להתפשטות ההשפעה הבריטית באזור. קרלוש העדיף פגיעה באינטרסים הקולוניאליים וביוקרה הבינלאומית של פורטוגל מאשר לסבול משבר כלכלי שהיה עתיד להיווצר עקב העיצומים הבריטיים דרך האולטימטום שהוטל.
החלטה זאת של הממשלה אשר היה למלך חלק מרכזי בקבלתה הובילה לתסיסה אזרחית בקרב המוני פורטוגזים נגד הממשלה בליסבון, נגד המלך קרלוש ונגד בריטניה, איתה שמר המלך על יחסים כלכליים חמים למרות המשבר הדיפלומטי. התסיסה העממית והמשבר הפוליטי נוצלו על ידי הפלגים הרפובליקנים ועל ידי פלג פוליטי של מונרכיסטים אשר התנגדו לפועלה של הממשלה, שלמעשה הייתה בחסותו של המלך קרלוש. בשנה שלאחר מכן, ב-31 בינואר 1891, ניסו הרפובליקנים לבצע מהפכה רפובליקנית כושלת שמטרתה הייתה להפיל את המלוכה. למרות כישלונה בהפיכה, התנועה הרפובליקנית השיגה חשיבות מרכזית בדעת הקהל הציבורית אשר חוזקה עקב משבר כלכלי ממושך שנגרר בפורטוגל מספר עשורי שנים.
בשנת 1892, המלך קרלוש, כשראה ששתי המפלגות במסגרת המערכת הדו-מפלגתית (אשר שתיהן היו מקורבות למלוכה) לא הצליחו לפתור באופן משביע רצון את המשבר הממשלתי, הזמין את הגנרל קריסוסטומו דה אברו לארגן ממשלת קואליציה חדשה. כאשר ממשלה זאת לא הייתה מסוגלת לפתור הבעיה הוחלפה במהרה בקבינט חדש, בראשותו של דיאס פריירה.
המשבר הפוליטי והכלכלי המשיך לאחוז במדינה, ולכן קרלוס הראשון החליט להעביר את השלטון לראש הממשלה ז'ואאו פרנקו, שהקים קבינט חדש ב-17 במאי 1906. פרנקו אחז בסמכויות שלטוניות רבות מראשי הממשלה שקדמו לו ומיד עם מינויו החל בהנהגת קו פוליטי שדיכא את התנועות הרפובליקניות, דבר שרק תרם לרגש האנטי-מלוכני ברחבי האוכלוסייה הכללית. ממשל פרנקו הוביל להתנגדות לממשלה ולמלוכה במעמדה הקיים לא רק מצדם של הליברלים אלא גם מפני פלגים מלוכנים שונים והתנועה הרפורמיסטית.
בכל הקשור למדיניות החוץ של קרלוש, לאחר האולטימטום הבריטי, נורמליזציה של יחסי הממלכה המאוחדת–פורטוגל קודמו בידי המלך והתחדשו הקשרים הפוליטיים והמסחריים עם ברזיל, שהפכה ממונרכיה לרפובליקה דרך הפיכה צבאית בשנת 1891. יחסי המדינות נקטעו זמן מה על ידי תקריות דיפלומטיות. קרלוש שמר על יחסים לבביים עם אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד, אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת ווילהלם השני, קיסר גרמניה, אותם קיבל בביקוריהם בליסבון. עם זאת, קרלוש נאלץ להתמודד עם מספר מרידות קולוניאליות, מגינאה ביסאו באפריקה ועד לטימור בדרום-מזרח אסיה. מרידות אלו הופלו בכוח צבאי אך הדגישו את היחלשותה הצבאית של האימפריה הקולוניאלית הפורטוגזית.
ז'ואאו פרנקו השעה את החוקה הפורטוגזית בשנת 1907 והחל לשלוט כדיקטטור למעשה אך לא להלכה בצורה רשמית. התגובות נגד הממשלה לא חיכו; ב-21 בינואר 1908 נכשל ניסיון הפיכה רפובליקני חדש להפיל את המלך ולהקים רפובליקה. המוני קושרים ומתנגדים רפובליקנים מכל הקשת הפוליטית גורשו. דיכוי חדש זה עורר מחדש את התסיסה העממית מתקופת הפשרה עם הבריטים ובכך החל העימות של כל הפלגים הפוליטיים והחברתיים של המדינה מול המלך וממשלתו המדכאת. לבסוף, שנים עשר יום לאחר ניסיון ההפיכה הכושל, נרצח המלך על ידי אנשי המשטרה שלו כשחזר לבירה במכונית פתוחה. המלך נפצע מירי צלף מתנקש בצווארו ומת מפצעיו באופן מיידי. בנו הבכור, לואיש פיליפה, נסיך הכתר של פורטוגל, נפצע אנושות ומת מפצעיו זמן קצר מאוחר יותר. בנו הצעיר שרד את ההתנקשות בפציעה קלה והוכתר למנואל השני, מלך פורטוגל.
במהלך אירוע ההתנקשות, שני המתנקשים, אלפרדו קוסטה ומנואל בויסה, נהרגו ביריות שוטרים מטעם המשמר המלכותי. המלך קרלוש ובנו לואיש פיליפה נקברו בחלקת הקבורה המלכותית של בית ברגנסה במנזר סאו ויסנטה דה פורה (São Vicente de Fora) הממוקם בבירה ליסבון. מחשש שז'ואאו פרנקו היה מעורב בהתנקשות במלך ויורשו בניסיון הפיכה, המלך הצעיר מנואל השני הוביל לסיום הדיקטטורה הקיימת זמן קצר לאחר ירושת הכתר. שנתיים בלבד לאחר רצח המלך, נפלה המלוכה הפורטוגזית במהלך מהפכת אוקטובר הרפובליקנית ב-1910. בשנת 2008 סירבה הממשלה הפורטוגזית להשתתף בטקסי זיכרון לרצח המלך. בתגובה הונהג טקס זיכרון בידי דוארטה פיו, דוכס ברגנסה והטוען הנוכחי לכתר הפורטוגזי.
משפחתו
בצעירותו ביקר קרלוש במספר חצרות מלוכה אירופאיים כדי להעשיר את ידיעתו ולחפש כלה. ב-22 במאי 1886 התחתן קרלוש עם אמלי, נסיכת אורליאן, בתם של הנסיך פיליפ, רוזן פריז ומארי איזבל, נסיכת אורליאן, ממנה נולדו לו 3 ילדים:
לואיש פיליפה, נסיך הכתר של פורטוגל (1887–1908)
מריה, נסיכת פורטוגל (1887)
מנואל השני, מלך פורטוגל (1889–1932)
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מלכי פורטוגל
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באירופה
קטגוריה:בית ברגנסה
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות
קטגוריה:מונרכים שנרצחו
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:ילידי 1863
קטגוריה:נפטרים ב-1908 | 2024-05-14T04:58:28 |
פיה (פולקלור) | שמאל|ממוזער|250px|פיה (סופי אנדרסון)
ממוזער|פיה מחרסינה
פֵיָה (Fairy, Faery) היא יצור בדיוני מהמיתולוגיה האירופית. מקור שמה הוא מהמיתולוגיה האירופית והיוונית. הזכר נקרא פֶה, פֵיוֹן או בן פיות.
מוצאה של הפיה הוא בפולקלור ובסיפורי עם עתיקים, אך ניתן למצוא אזכורים שלה גם באגדות, בספרות מודרנית, בסרטים, בקומיקס ובמשחקי תפקידים. לפי האגדות, לפיה יש כוח קסם רב.
תכונות
פיות מתוארות בדרך כלל כבעלות הופעה אנושית וכמצוידות בכוחות קסם כגון יכולת לעוף, להטיל כישוף, להשפיע על אירועים ולחזות את העתיד. בפולקלור המודרני פיות בדרך כלל מתוארות כצעירות וקטנות, אך בעבר תוארו גם כדמויות מלאכיות גדולות יותר. בפולקלור הקלסי
הפיות מתוארות כיצורים כאוטיים ובלתי צפויים. הן יכולות לפעול בטוב לב או בנבזיות ואף ברשעות. סיפורים רבים מתארים פיות שמעוללות תעלולים אכזריים על בני אדם (כגון חטיפת ילדים בריאים והחלפתם בבני פיה חולים).
הפיות ידועות גם כיצורים החוששים מברזל וממלח. הן נולדות מפרחים וחיות בסתר מן העולם, בדומה לכל עולם הקסם, הכולל דרקונים, מלאכים, שדונים ועוד.
מקור השם
מקורו המדויק של מיתוס הפיות אינו ברור לגמרי, אך ישנן מספר תאוריות בנושא. על פי התאוריה המרכזית, מגיע מקור המיתוס מסיפור אחיות הגורל. שמן של אחיות הגורל בלטינית היה "פאטה" (ביחיד: "פאטום") שמשמעותה היא דבריו של אלוהים או גורלות. ככל שהנצרות התפתחה, הכנסייה הקתולית החלה לנקוט במגמה של דחיקת הסמלים הפאגאנים והמיתולוגיים.
הנצרות התייחסה לאחיות הגורל כאל יצורים קטנים ומזיקים הדומים לשדים. כמו כן, שמן של האחיות שונה והן נקראו פיי (Fai). מאותה תקופה עושים שימוש במילה Fairy כאשר מתייחסים לארץ המוצא של יצורים קסומים מסוג זה. בנצרות התפשט מנהג להאשים את הפיי בתופעות בלתי מוסברות או מטרידות.
ראו גם
הפיות מקוטינגלי
פיות רדיקליות
טינקר בל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארכיטיפים | 2024-07-28T19:59:32 |
Ruby | רובי (Ruby) היא שפת תכנות דינמית מונחית-עצמים המשלבת תחביר דומה לפרל ותכונות דומות ל־Smalltalk. רובי פותחה על ידי יוקיהירו מאטסומוטו ביפן באמצע שנות התשעים. השפה הושפעה בעיקר מהשפות פרל, Smalltalk, אייפל ו־Lisp. היא נחשבת לאחת מ-20 שפות התכנות הנפוצות ביותר.
רובי תומכת במספר פרדיגמות תכנות, כולל תכנות פונקציונלי, תכנות מונחה-עצמים ותכנות מבני. מערכת הטיפוסים ברובי היא חזקה ודינמית, וניהול הזיכרון בשפה הוא אוטומטי (כולל שימוש במנגנון איסוף זבל) - בדומה לשפות כמו פייתון, דילן, פייק ו-CLU.
המימוש הסטנדרטי של גרסה 1.8.7 של רובי כתוב ב-C כמפרש בעל מעבר אחד. ארגון ממשלתי יפני מפתח כעת את המפרט של השפה. עד כה הארגון פרסם טיוטה של המפרט, שעדיין לא אושר כסטנדרט תעשייתי. קיימים מספר מימושים חלופיים של השפה, כגון YARV, JRuby, IronRuby, MacRuby. כל אחד מהמימושים בוחר בדרך שונה - חלקם מספקים הידור Just-in-time, או אף הידור Ahead-of-Time. גרסה 1.9 משתמשת ב-YARV שבסופו של דבר יחליף את המפרש הנוכחי האיטי יותר.
היסטוריה
השפה נוצרה ב-24 בפברואר 1993 בידי יוקיהירו מאטסומוטו שניסה ליצור שפה חדשה שתאזן בין תכנות פונקציונלי ותכנות אימפרטיבי. מאטסומוטו אמר "רציתי שפת סקריפטים עם יותר כוח מפרל ויותר מונחית עצמים מפייתון. בגלל זה החלטתי לעצב שפה משלי", וכן "אני מקווה שרובי תעזור לכל מתכנת בעולם להיות פרודוקטיבי, ליהנות מתכנות ולהיות שמח. זו המטרה העיקרית של רובי".
פרסום ראשון
הגרסה הראשונה של השפה, רובי 0.95, פורסמה בניוזגרופס יפניים ב-21 בדצמבר 1995. עוד שלוש גרסאות של רובי פורסמו ביומיים לאחר מכן. בשלב זה בפיתוח כבר היו תכונות רבות מגרסאות מאוחרות יותר כמו פיתוח מונחה עצמים, מחלקות עם הורשה, מיקסינים, איטרטורים, קלוז'רים, טיפול בחריגות ואיסוף זבל.
רובי 1.0
גרסה 1.0 פורסמה ב-25 בדצמבר 1996.
לאחר פרסום גרסה 1.3 ב-1999 רשימת התפוצה הראשונה בשפה האנגלית החלה את דרכה. בספטמבר 2000 הספר הראשון באנגלית על רובי - Programming Ruby - פורסם.
Ruby On Rails
בשנת 2005 השפה התפרסמה במקומות רבים בעקבות פרסום Ruby on Rails - ספריית פיתוח לאפליקציות אינטרנט שנכתבה ברובי, Ruby on Rails התקבלה באהדה רבה אצל מפתחי תוכנה ובחודש אוגוסט 2006 חברת אפל הודיעה כי תשווק את המחשבים שלה עם סביבת פיתוח מותאמת החל מאוקטובר 2007.
גרסה 2.3 יצאה לעולם ב-15 במרץ 2009, עם שיפורים רבים למנגנון ה־MVC, יצירה מהירה של אפליקציות Web על ידי שימוש ב-gems.
גרסה 3.1 יצאה באוגוסט 2011 ובה החידושים: אפשרות לביטול Migrations למסד הנתונים, Assets Pipeline, הפיכת ספריית jQuery ברירת מחדל ותמיכה ב־Coffeescript ו-SaaS.
גרסה 3.2 יצאה בינואר 2012 וזוהי הגרסה האחרונה אשר תומכת ברובי 1.8.
גרסה 4.0 יצאה ביוני 2013 והביאה עימה שיפורי ביצועים ניכרים אשר היוו בעיה בגרסאות הקודמות, בין השיפורים ניתן למצוא: TurboLinks, תמיכה בשידורים חיים וכן נוספה גישה חדשה לטיפול ב-Mass Assignment Security.
רובי 1.9
גרסה זו הציגה מספר שינויים חשובים מגרסה 1.8, ביניהם:
משתנים החשופים רק לבלוק בו הם נמצאים.
תחביר נוסף לביטויי למבדה:
fun = ->(a,b) { puts a + b }
קידוד תווים המותאם לכל מחרוזת.
ממשק חדש לסוקטים שתומך ב-IPv6.
השפה
רובי מוגדרת כשפת תכנות מונחה עצמים טהורה, לאמור, כל ערך בשפה הוא אובייקט, כולל מספרים וערכי אמת/שקר (להבדיל משפות כגון Java המגדירות ערכים אלו כסוגי משתנים "פרימיטיביים" שאינם אובייקטים).
מכיוון שרובי היא שפה מונחית עצמים טהורה ניתן ליישם בה שיטות (methods) של עצמים, אך לא שגרות (procedures). יחד עם זאת, השפה מאפשרת תכנות פרוצדורלי על ידי כתיבה של מתודות או אפילו קטעי קוד אימפרטיביים שלא בכפוף למחלקה (class) או עצם (object) והקוד מקושר באופן אוטומטי למחלקה Object, שהיא מחלקת העל של כל העצמים בשפה, ולכן ניתן לקראה מכל מקום בתוכנית.
שפת רובי מאפשרת ירושה בשיטה של ירושה בודדת (Single Inheritance) אבל מאפשרת להרחיב מחלקות, בנוסף למנגנון הירושה, על ידי מנגנון בשם Mixin המאפשר למחלקה "לרשת" קטעי קוד מרכיבים מסוג מודול שאינם מחלקות, או הוספת שיטות באופן דינמי למחלקות שהוגדרו בעבר, או אפילו הוספת שיטות באופן דינמי לעצמים מאותחלים.
רובי מכילה שילוב של כמה מרכיבים המקלים על תכנות, ובהם שילוב של ביטויים רגולריים, כחלק מתחביר השפה, בנוסף לממשק מונחה עצמים, זאת בדומה לשפות מונחות עצמים אחרות כגון Python ו־Java.
המפרש של רובי מופץ כתוכנה חופשית, תחת רישיון כפול: ה־GPL ורישיון Ruby.
תכונות
תכנות מונחה עצמים טהור
ירושה בודדת עם מערכת הרחבת מחלקות מתוחכמת
טיפול בחריגות (Exception Handling)
תמיכה ב־Iterators (באמצעות העברת בלוקי קוד)
תמיכה ב־Closures
תחביר שילוח שיטות המאפשר תמיכה בהעמסת אופרטורים (Operator Overloading)
איסוף זבל (Garbage Collection)
ריבוי נימים (multithreading) בכל הפלטפורמות
ספרייה סטנדרטית רחבה
קישורים חיצוניים
אתר הבית של Ruby
הערות שוליים
קטגוריה:שפות תכנות מונחות עצמים
קטגוריה:תוכנה חופשית | 2024-10-08T16:38:01 |
41 | אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T17:09:30 |
קידום אתרים | REDIRECT קידום אתרים במנועי חיפוש | 2004-12-22T06:51:06 |
סיוף | REDIRECTסיף | 2005-10-06T08:48:36 |
ג'יימס אלרוי | ג'יימס אלרוי (באנגלית: James Ellroy; נולד ב-4 במרץ 1948) הוא סופר אמריקאי. מהבולטים שבין סופרי הספרות הבלשית כיום.
קורות חיים
ג'יימס אלרוי נולד בשנת 1948 בלוס אנג'לס קליפורניה. חווה ילדות קשה. הוריו התגרשו בילדותו המוקדמת והוא נשאר בחזקת אמו שהייתה שתיינית ורודפת גברים. בגיל עשר בחר לחיות אצל אביו. בבואו יום אחד ביוני 1958 לבקר את אמו מצא אותה מונחת עירומה ומתה כתוצאה מחניקה. תעלומת רצח האם לא נפתרה והיא מלווה את אלרוי כל חייו ומוצאת את ביטויה ביצירתו.
אלרוי מצא הקבלה בין רצח אמו לתעלומת הדליה השחורה, תעלומת רצח משנות הארבעים בה נמצאה גופה עירומה של אשה.
אלרוי סולק מבית הספר התיכון ובגיל שבע עשרה התגייס לצבא, שגם ממנו סולק. הוא החל לחיות חיים של עבריין זוטר העוסק בגנבה מחנויות ובפריצות, נעצר פעמים רבות, הורשע ואף נכלא למספר חודשים. לאחר שמצא עבודה כנושא כלים במגרש גולף, החל לשקם את עצמו, עבר תהליך גמילה מסמים והרבה בקריאה, בעיקר של ספרים בלשיים, שמהם קרא לדבריו מאות אחדות, והחל בכתיבה. ספרו הראשון יצא לאור בשנת 1981 וזכה להכרה ולפרסום.
אלרוי הצליח לשקף בספריו את האווירה, סגנון החיים וסגנון הדיבור שרווחו בלוס אנג'לס בשנות הארבעים והחמישים. אלרוי כתב ארבעה ספרים המכונים "רביעיית אל-איי" שעסקה בתקופה זאת. הראשון שבהם הוא "הדליה השחורה" משנת 1987, שבו העלה פתרון בדיוני לתעלומה זו.
בשנות התשעים החל לכתוב על תקופה אחרת בארצות הברית והיא תקופת שנות השישים. בספריו על תקופה זו שילב נושאים הנוגעים לרצח קנדי.
מספריו תורגם לעברית עד כה ספר אחד בלבד והוא "סודות אל-איי", שהופיע בשנת 2004 בהוצאת "עם עובד". ההקדשה לספר היא: "למארי דוהרטי אלרוי" - לזכר אמו.
ספר זה עובד לסרט קולנוע עטור פרסים משנת 1997 (שלושים פרסי אוסקר לשנת 1997 בקטגוריות השונות) בהשתתפותם של קווין ספייסי, קים בייסינגר, ראסל קרואו ודני דה-ויטו.
ג'יימס אלרוי חי כיום במדינת קנזס עם אשתו השנייה.
קישורים חיצוניים
גיימס אלרוי באתר עם עובד
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס אדגר
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1948 | 2023-07-26T13:05:32 |
טיטניק | טיטניק (באנגלית: RMS Titanic) הייתה אוניית נוסעים בריטית, הגדולה והמפוארת בעולם בשעתה ומכאן גם שמה (מאנגלית: "עצוּם", "ענק"). אף על פי שסברו כי אוניית ענק משוכללת ומתקדמת שכמותה לעולם לא תטבע, טבעה ה"טיטניק" בהפלגת הבכורה שלה ב־15 באפריל 1912 לאחר שהתנגשה בקרחון. מתוך 2,208 נוסעי האונייה (מספר הכולל צוות ונוסעים), נספו באסון 1,496 בני אדם, בהם מפורסמים רבים, ורק 712 ניצלו.
טביעתה של ה"טיטניק" התקבלה בתדהמה בקרב הציבור, ומאמצים רבים נעשו בשנים שלאחר מכן כדי לוודא שהאסון לא יישנה. בעקבות מסקנות שעלו בחקירת האסון, עודכנו נוהלי הבטיחות הבינלאומיים של כלי שיט ונוסעי ים.
בתחילת שמה הרשמי של ה"טיטניק" הופיעו ראשי התיבות "RMS" כדי לציין את היותה אוניית דואר מלכותי ("Royal Mail Ship"), נוהג מקובל באותם ימים שהעיד על אמינותה.
סדרת האוניות אולימפיק
"טיטניק" הייתה השנייה מבין שלוש אוניות פאר עצומות ממדים שנבנו עבור חברת "וייט סטאר ליין" – "אולימפיק", "טיטניק" ו"בריטניק" (שלושתן היוו את "סדרת האוניות אולימפיק" שנקראה על שם האוניה הראשונה) שנבנו כדי לאפשר לחברת "וייט סטאר ליין" להתחרות באוניות "לוסיטניה" ו"מאוריטניה" של חברת "קונארד ליין" יריבתה. במהלך מחציתה השנייה של המאה ה-19, התנהלה תחרות בין חברות הספנות על הנתיב הבין אטלנטי. במשך זמן רב, שלטה בריטניה ללא עוררין בתחום האוניות המהירות. לקראת סוף המאה ה־19, נבנו בגרמניה אוניות מהירות יותר בסיוע הממשלה, עד כי חברת "וייט סטאר ליין" נותרה מאחור. "קונארד ליין" פנתה לממשלת בריטניה וביקשה סיוע להתמודד עם האיום הגרמני על נתיב הספנות וכך הצליחה לבנות את אוניות הדגל שלה "לוסיטניה" ו"מאוריטניה". האוניות הללו היו מהירות במיוחד, יחסית לאוניות בעת ההיא, וגם מפוארות ונוחות.
חברת "וייט סטאר ליין" לא זכתה לאותו סיוע, כיוון שנרכשה על ידי חברה אמריקנית ברשותו של ג'ון מורגן (International Mercantile Marine Company). כנגד האוניות של "קונארד ליין", חברת "וייט סטאר ליין" החליטה להשיק את שלוש אוניות הדגל שלה. אוניות אלה אמנם היו מאוד מהירות, אך לא נועדו להתחרות בהיבט זה באוניות אחרות – הן התעלו עליהן ביתר נוחות ופאר. שלוש האוניות נבנו על פי הטכנולוגיה החדישה ביותר באותם ימים. האונייה הראשונה, ה"אולימפיק", החלה לפעול ומתכנניה למדו ממנה על כל הפגמים והבעיות שהתגלו בהפלגותיה. פגמים אלה תוקנו מלכתחילה ב"טיטניק", שנבנתה כך שתהיה זהה ל"אולימפיק", אולם עם שיפורים ותוספות. בימי הפלגתה הראשונים של ה"טיטניק", הצוות בראשותו של הארכיטקט הראשי של מספנת , (שהפליג בה כדי לפתור כל בעיה שיכולה לצוץ) הופתע לגלות עד כמה מעט פגמים ובעיות נחשפו.
על ה"טיטניק" אמרו שהיא בלתי־ניתנת לטביעה. שאננות זאת לא אפיינה רק את ההתייחסות ל"טיטניק" אלא גם אל כל האוניות הגדולות של אותה תקופה. ביטחון מופרז זה נבע מהצלחה ממושכת של השיט בנתיב הספנות ב. מעט מאוד אוניות נפגעו, ואלה שנפגעו הצליחו להחזיק מעמד מספיק זמן עד שבאו לחלץ אותן. קברניטה המיועד של ה"טיטניק", אדוארד סמית', אמר בראיון בשנת 1907, זמן רב לפני הפלגת הבכורה: "...אני לא יכול לדמיין שום מצב שיגרום לספינה לטבוע... בניית ספינות מודרנית, התקדמה מעבר לכך.".
בנייה וציוד
תכנון
ממוזער|300px|שמאל|גודלה של ה"טיטניק" בהשוואה למטוס איירבוס A380, אוטובוס, מכונית ואדם בגודל ממוצע
ה"טיטניק" תוכננה במיוחד כדי לעמוד בתנאים הקשים של צפון האוקיינוס האטלנטי, ועל־כן הורכבה המעטפת החיצונית שלה מ־2,000 יריעות פלדה גמישות וחזקות. שלושה מיליון מסמרות מברזל ריקוע ומפלדה חיברו את כל החלקים. אורכה של ה"טיטניק" היה 269 מטרים (כמעט פי 4 מאורכו של מטוס בואינג 747), רוחבה המרבי – 28 מטר, גובהה מקו המים ועד לסיפון הראשי – 18 מטר ועד קצה הארובות כ־53 מטר. לאונייה היו 29 דודי קיטור (שסיפקו כ־46,000 כוח סוס) והיא יכלה להגיע למהירות של 23 קשר (43 קילומטר לשעה). על מנת להניע את האונייה, נדרשו 58 פועלים לדחוף פחם ללא הפסק לתוך 159 כבשנים. היא יכלה לשאת 3,327 נוסעים ואנשי צוות.
ה"טיטניק" הייתה מפוארת לא פחות מכפי שהייתה גדולה. עבור הנוסעים במחלקה הראשונה היה לובי מפואר וסוויטות. במתקני האונייה נכללו ספרייה, מגרש סקווש, בריכת שחייה ומרחץ טורקי. חדרי המחלקות השנייה והשלישית יכולים היו להיחשב למחלקה ראשונה באוניות אחרות.
אמצעי בטיחות
ה"טיטניק" צוידה באמצעי הבטיחות החדשים ביותר, לרבות 15 מחיצות אטומות למים שמחוברות על ידי דלתות חשמליות ומשוכללות. כאמצעי בטיחות במקרה של פריצת דופן האונייה, ה"טיטניק" חולקה ל־16 מדורים, אשר המעברים ביניהם נסגרו הרמטית על ידי מגנטים בלחיצת כפתור אחת על גשר הפיקוד. ברם, הקירות המפרידים בין המדורים לא התנשאו לכל גובה האונייה, אלא עד הסיפון השביעי או החמישי; לכן, ה"טיטניק" יכולה הייתה לספוג נזק מרבי של פריצה של כל שניים ממדוריה, כלומר ה"טיטניק" יכולה הייתה להמשיך לצוף אם כל שני מדורים היו נפרצים (לא משנה היכן הם); אם שלושה מדורים נפרצים, ה"טיטניק" יכולה הייתה לצוף רק במקרים מסוימים (11 מתוך 14 צירופים של שלושה מדורים); ואם ארבעה מדורים נפרצים – יכולה הייתה ה"טיטניק" לצוף רק אם הפריצה הייתה בארבעת מדורי החרטום או ארבעת מדורי הירכתיים. פריצה מעבר לכך, כפי שקרתה בפועל, הייתה גורמת בכל מקרה לנטייה חזקה של האונייה ולגלישת מים למדורים נוספים מעל למחיצות ההפרדה.
ממוזער|300px|שמאל|אחת מסירות ההצלה, כפי שצולמה על ידי נוסע על האונייה קרפטיה
למקרה חירום צוידה ה"טיטניק" ב־20 סירות הצלה בלבד, כמות המספיקה לכמחצית מכל הנוסעים ואנשי הצוות. עם זאת, מספר סירות ההצלה היה יותר מהנדרש לפי תקני הבטיחות של התקופה. ל"טיטניק" היו 14 סירות תקניות, היכולות להכיל 65 אנשים כל אחת, עוד ארבע סירות מתקפלות, שיכולות לשאת 47 אנשים כל אחת, ועוד שתי סירות חירום שיכולות לשאת 40 אנשים. "טיטניק" תוכננה כך שהייתה יכולה לשאת עד 48 סירות הצלה. אבל לבסוף הוחלט רק על 20 סירות, מספר הגדול מהמינימום הנדרש על פי תקני הבטיחות באותם ימים. מאחר שהים באטלנטי הצפוני סוער ברובו עם גלים גבוהים, התכנון היה שעשרים הסירות יעבירו את הנוסעים מאונייה אחת לאחרת, במקרה של טביעה. כך גם הצוות תודרך בנוגע לסירות ההצלה. פינוי של כל הנוסעים בבת אחת לסירות הצלה עד להגעת אוניה אחרת, נחשב למסוכן ביותר, ולכן הסתמכו על הארכת יכולת הציפה של האוניה הטובעת עד להגעת עזרה. אם האונייה "קליפורניאן" הייתה נענית לקריאות החירום של ה"טיטניק", מספר הסירות היה יכול להספיק להציל את כל הנוסעים. יש הטוענים שהסיבה העיקרית למיעוט הסירות הייתה הטענה שסירות נוספות היו מכערות את חזות האונייה והיו גורמות לצפיפות על הסיפונים, וכן גם הטענה שאין טעם בעוד סירות על אונייה ש"בלתי ניתנת לטביעה".
הבנייה
ממוזער|300px|שמאל|ה"טיטניק" במספנה
בניית ה"טיטניק" החלה ב־31 במרץ 1909 במספנות "הארלאנד אנד וולף" שבבלפסט, אירלנד. מספנות אלו ליוו את חברת וייט סטאר ליין שנים רבות. באותה מספנה גם נבנתה האולימפיק. הצוות שבנה את ה"טיטניק", נאלץ להפסיק את עבודתו עליה מדי פעם, כדי לעזור לתקן את ה"אולימפיק" שנפגעה במהלך פעילותה. הדבר גרם לעיכובים מסוימים בהשקתה של ה"טיטניק". אנדרוז הקפיד להפיק לקח מכל תקלה של ה"אולימפיק" כדי לשפר את ה"טיטניק". באותה התקופה גם הייתה שביתה גדולה של כורי פחם. הדבר איים על כל חברות הספנות. על מנת לא לגרום לעיכוב נוסף בהשקתה של ה"טיטניק", הושבתו כלי שיט נוספים של החברה כדי להעביר ל"טיטניק" את מצבורי הפחם שלהם. במהלך הבנייה נהרגו 8 פועלים. ב־31 במאי 1911 הורדה האונייה למים. ב־31 במרץ 1912 הושלם עיצוב האונייה.
העיתונות, שבה דבק הביטחון המופרז שהפיצה חברת "וייט סטאר ליין", כינתה אותה "האונייה שלא מסוגלת לטבוע". ה"טיטניק" הייתה האונייה הכי גדולה ומפוארת שנבנתה באותם ימים. התנאים על האונייה היו טובים אפילו לאלה מהמעמדות הנמוכים יותר. לחלקם, התנאים על האונייה היו טובים יותר ממה שהיו להם בבית. גם בנושא המהירות, ה"טיטניק" הייתה מהירה מאוד, אף כי היו אוניות מהירות ממנה.
מסע הטיטניק
ממוזער|300px|שמאל|מסע ה"טיטניק" ומקום טביעתה
ממוזער|300px|שמאל|הקרחון שבו ככל הנראה התנגשה ה"טיטניק"
ב־10 באפריל 1912 יצאה האונייה, בפיקודם של רב־החובל הוותיק אדוארד סמית' בן ה-62, ומהנדס המכונות הראשי גוז'ף בל, כשעל סיפונה מעט יותר מ־2,200 נוסעים ואנשי צוות וסירות הצלה ל־1,178 איש. בדרך עגנה האונייה בנמלי שרבור בצרפת וקווינסטאון באירלנד. בהפלגה היו 324 נוסעים במחלקה ראשונה, 285 נוסעים במחלקה שנייה ו־708 נוסעים במחלקה שלישית. התפוסה הייתה כ־62% ואת הנוסעים שרתו 891 אנשי צוות.
המחיר לתא במחלקה הראשונה היה כ־60 ליש"ט, סכום השווה לכ־4,000 ליש"ט בתחילת המאה ה־21. הכרטיס הזול ביותר עלה שני ליש"ט לכיוון אחד, משכורת דו־שבועית של פועל בלתי־מקצועי באותה העת.
בין הידוענים בהפלגה היו כמה מגבירי ומפורסמי הדור – המיליונר ג'ון ג'ייקוב אסטור הרביעי ורעייתו מדליין אסטור, התעשיין בנג'מין גוגנהיים, איש העסקים איזידור שטראוס שהיה מבעלי רשת חנויות הכלבו "מייסיס" ואשתו אידה שטראוס, אשת החברה מרגרט בראון ורבים אחרים. ההפלגה התקיימה במעמד מנהל חברת וייט סטאר ליין, ברוס איסמיי.
כאשר יצאה ה"טיטניק" למסעה, נמסרה לרב־החובל תחזית שניבאה את הופעתם של קרחונים במסלול האונייה, אך הוא לא התייחס אליה ברצינות. גם לאחר שבעת ההפלגה נמסרה לו תחזית נוספת, שהייתה ממוקדת מקודמתה, הוא לא הורה להוריד את מהירות האונייה, בשל נחישותו ונחישות מנהל חברת "וייט סטאר ליין" להפתיע בהגעה לניו יורק לפני הזמן הנקוב בלוח הזמנים. מסיבה זו גם לא נערך תרגול הורדת סירות ההצלה, אף שהוראות הבטיחות חייבו לעורכו. הלילה בו טבעה היה קר בצורה יוצאת דופן, והתנאים האקלימים הקשו על איתור של הקרחונים. ביום ההתנגשות (14 באפריל) ה"טיטניק" קיבלה שש אזהרות לגבי קרחונים, כולל אזהרה אחת מאונייה סמוכה ה"קליפורניאן", כשעה לפני ההתנגשות. אך האלחוטנים (שלא היו שייכים לצוות האונייה אלא לחברת מרקוני, שהפעילה את הטלגרף האלחוטי) היו עסוקים בטיפול בהודעות השוטפות של הנוסעים, ולא העבירו את כולן הלאה.
שקיעת הטיטניק
ממוזער|300px|שמאל|הידיעה על טביעת ה"טיטניק", בעמוד הראשון של העיתון ניו יורק הראלד
ארבעה ימים לאחר צאתה של ה"טיטניק" להפלגת הבכורה שלה לניו־יורק, ב־14 באפריל 1912, שני מלחים שהיו במגדל התצפית, שגובהו 29 מטר, צפו קדימה ללא משקפות, שהיו נעולות בתא על הספינה (הימאי דייוויד בלייר שהחזיק במפתח לתא המשקפות, עזב את ה"טיטניק" לפני הפלגת הבכורה, ולקח איתו בטעות את המפתח). בשעה 23:40 (לפי שעון האונייה) הבחין פרדריק פליט בקרחון בדיוק בחזית. הוא דיווח על כך לקצין השישי שהעביר את המידע לקצין הראשון, ויליאם מרדוק, הקצין הבכיר בגשר הפיקוד, ומרדוק פקד על פנייה לשמאל תוך היפוך דחף המנועים, אך המאמצים נכשלו. האנייה התנגשה בקרחון כאשר פנתה הצידה, והקרחון יצר בדופן הימנית חתך באורך של כ־60 מטרים ופרץ חמישה מהמדורים הקדמיים, וזאת כאשר האונייה תוכננה לספוג לכל היותר פריצה של ארבעה מדורים בחרטום. בנוסף, ב־2005 נתגלתה על ידי חוקרים העובדה שהאונייה לא נפגעה רק בצידה הימני אלא גם בתחתיתה שהייתה עשויה מפלדה כפולה.
כאשר נודעו ממדי האסון וברור היה כי האונייה תשקע בתוך שעות ספורות, שידרו האלחוטנים אותות מצוקה לאוניות אחרות. אך היה זה באמצע הלילה והאלחוטנים של אניית "קליפורניאן" הסמוכה ישנו. נוסף על כך קברניט "קליפורניאן", סטנלי לורד, טען כי אכן ראה אונייה אך היא, לטענתו, לא דמתה כלל ל"טיטניק" ותיאר אותה כ"ספינת נוסעים בינונית". על פי ממצאיו של ההיסטוריון הבריטי טים מלטין, הלילה בו שטה ה"טיטניק" באזור המדובר היה לילה מטעה במיוחד מבחינה אסטרונומית, שכן כפי הנראה היה מדובר באשליה אופטית מוחשית של שבירה אטמוספירית ותנאי ראות לקויים. לפיכך לא נקלטו אותות המצוקה ששיגרה ה"טיטניק" באותו הלילה. נוסף על כך נמצא כי שכבות האוויר החם והקר הביאו לכדי תופעת הבהוב אשר הביאה לסברה מוטעית כי אותות המצוקה ששידרה ה"טיטניק" היו הבזקי אור אקראיים שהטעו את קליפורניאן. מי שקלטו את האותות היו האוניות "קרפטיה", "מאונט טמפל", "פרנקפורט" ו"אולימפיק", אך כולן היו רחוקות מדי; "קרפטיה", הקרובה שבהן, הייתה במרחק של 58 מיילים ימיים מה"טיטניק", מה שדרש 4 שעות הפלגה על מנת להגיע.
בינתיים, ניתנה הפקודה להוריד למים את סירות ההצלה, וניתנה ההוראה לנוסעים לרדת אליהן. ברם, לא כל הנוסעים רצו לנטוש את הבטיחות הנראית של ה"טיטניק" לטובת הסירות הקטנות והשבירות למראה, ולכן הסירות הראשונות יצאו כשהן חצי־מלאות (בין 20 ל־30 איש). סיבה נוספת לכך שהסירות לא מולאו עד תום הייתה ההוראה המפורסמת נשים וילדים תחילה, שבגללה חלק מן הקצינים לא הרשו לגברים להיכנס לסירות אף אם היה בהן מקום נוסף. רק עם התגברות נטייתה של ה"טיטניק" לפנים החלו האנשים להבין שה"טיטניק" תשקע, והסירות האחרונות יצאו כשהן מלאות או כמעט־מלאות.
רוב הניצולים היו נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה, שהיו קרובות יותר לסיפון, ולכן גם לסירות ההצלה. על פי תקנות ההגירה של ארצות הברית, על הנוסעים מהמחלקה השלישית להיות מופרדים פיזית משאר הנוסעים. על כן היו שבעה מעברים שחיברו את אזורי המחלקה השלישית לשאר האונייה ולאזור בסיפון עם סירות ההצלה. רוב המעברים היו נעולים, על פי התקנונים של רשויות ההגירה. על כן עבור הנוסעים במחלקה שלישית להגיע לסיפון היה כמעט בלתי אפשרי. הדרך הישירה ביותר הייתה דרך טרקלין המחלקה השלישית, דרך הספרייה של המחלקה השנייה, למסדרון של המחלקה הראשונה שנמצאת מול חדרי הרופאים, עד לחדר האוכל של המחלקה הראשונה, ואז במעלה המדרגות עד לסיפון. הארט, אחד הקצינים לקח על עצמו להוביל נשים וילדים מהמחלקה השלישית דרך אותם מעברים פתלתלים אל הסיפון. הוא הצליח לעשות זאת פעמיים, עד שבפעם השלישית נעצר על ידי הקצין הראשון וצווה להצטרף לאחת מסירות ההצלה. בניגוד לתפיסה הרווחת, לא היה ניסיון מכוון למנוע מהנוסעים של המחלקה השלישית להינצל, והיעדר מעבר בטוח נוצר כתוצאה מחוסר ארגון, הגאוגרפיה של האונייה, והתקנות של רשויות ההגירה. כל הנוסעות של המחלקה השלישית שהצליחו לצאת לסיפון, הועלו מייד על סירות ההצלה.
ממוזער|300px|שמאל|וילי שטוור, "טביעת הטיטניק"
המים שנכנסו אל בטן האנייה דרך החור שקרע הקרחון, משכו את חרטום ה"טיטניק" כלפי מטה ונשפכו מעל למחיצות שהפרידו את המדורים ממדור אחד למשנהו, וגרמו לאונייה לשקוע תוך כדי נטייה לכיוון החרטום, שהלכה והתגברה עם הזמן. בשעה 2:00 בלילה המים הגיעו לסיפון העליון, ועשר דקות מאוחר יותר הירכתיים התרוממו מעל פני המים. הם המשיכו להתרומם עוד ועוד, עד אשר שלדת ה"טיטניק" לא עמדה במשקל ונשברה לשני חלקים. ירכתי ה"טיטניק" צנחו בעקבות זאת חזרה אל פני המים וחלקה הקדמי של ה"טיטניק" ניתק מחלקה האחורי ושקע למעמקים, בעוד שהירכתיים הצליחו לצוף למשך מספר דקות, עד שהמים חדרו דרך השבר הענק וגרמו לירכתיים לשקוע בנטייה לצד ימין. שעתיים וארבעים דקות לאחר שנפגעה, בשעה 02:20 של 15 באפריל שקעה ה"טיטניק" מתחת לפני המים.
בינתיים, שטו סירות ההצלה אל עבר ה"קרפטיה". נוסעיהן לא רצו לחזור לאזור האסון כדי לאסוף עוד אנשים, מחשש שהללו יתנפלו עליהם וינסו לעלות בכוח על סירות ההצלה, ובכך יטביעו את כולם. עם זאת, סירה 4 חזרה ואספה 8 אנשים, שמתוכם נפטרו 6; סירה 14 חזרה ואספה 4 אנשים, שמתוכם נפטר אחד. בסך הכל, אפוא, נמשו מהמים 12 איש בלבד ורק 6 שרדו. הרוב קפאו למוות במים הקרים של האוקיינוס האטלנטי. ה"קרפטיה" אספה את הניצולים בבוקר 15 באפריל, שעות מספר לאחר טביעת ה"טיטניק", ולאחר תפילה קצרה לזכר הנספים פנתה לניו יורק, שאליה הגיעה ב־18 באפריל. בשל המחסור בסירות־הצלה ומשום שלא נערך תרגול הורדת הסירות, טבעו וקפאו למוות במי האוקיינוס האטלנטי 1,517 נוסעים ואנשי צוות. 712 בלבד ניצלו. כמה מהניצולים חיו עד סוף המאה העשרים והניצולה האחרונה, מילווינה דין, נפטרה ב־31 במאי 2009, בגיל 97.
חקר האסון ומסקנות
ממוזער|300px|שמאל|תמונתו הנודעת של הנער מוכר העיתונים נד פרפט שזכה לכינוי "Titanic paperboy" (נער העיתונים של ה"טיטניק"), מכריז על חדשות הבוקר המסעירות בפתח משרדי חברת הספנות הבריטית "וייט סטאר ליין" שהפעילה את הספינה, בבוקר 16 באפריל 1912, עם היוודע דבר האסון.
ממוזער|300px|שמאל|מרגרט בראון מעניקה אות הוקרה לרב-החובל שספינתו ה"קרפטיה" אספה את ניצולי ה"טיטניק"
עם היוודע דבר האסון, אנשים רבים הזדעזעו מכך שה"טיטניק" טבעה חרף היותה שיא הטכנולוגיה הימית של התקופה. ב־19 באפריל 1912, יום לאחר הגעת ה"קרפטיה" לנמל ניו יורק, הורה הסנאט של ארצות הברית על הקמת ועדת חקירה בנושא ה"טיטניק" בראשות הסנאטור ויליאם סמית. במקביל הקימו הבריטים ועדת חקירה משלהם. שתי הוועדות גבו עדויות מהניצולים וממומחים בתחום הטכנולוגיה הימית, והגישו את מסקנותיהן: האמריקאית ב־25 במאי, והבריטית ב־3 ביולי.
שתי ועדות החקירה מצאו, כי חוקים רבים הנוגעים לבטיחות הם מיושנים וכי יש לעדכנם. שתי הוועדות מצאו את רב־חובל האונייה "קליפורניאן" אשם ברשלנות עקב כך שלא נחלץ לעזרת ה"טיטניק" ובפרט עקב כך שלא העיר את האלחוטן שלו מיד בראותו את ירי זיקוקי התאורה המתריעים על מצוקתה.
כתוצאה מאסון ה"טיטניק" וממסקנות ועדות החקירה, כונסה בלונדון ב־12 בנובמבר 1913 הוועידה הבינלאומית לבטיחות בים. הוועידה קבעה כי על אוניות נוסעים לשאת סירות הצלה בכמות שתספיק כדי לשאת את כל הנוסעים ואנשי הצוות ולערוך אימונים של הורדת הסירות. כמו כן הוחלט ששידורי האלחוט יהיו פעילים 24 שעות ביממה וששיגור זיקוקי תאורה אדומים יתפרש תמיד כאות מצוקה.
בנוסף לכך, לאחר טביעת ה"טיטניק" השתנו הכללים לבניית אוניות: הקירות בין המדורים נהיו גבוהים יותר, ואוניות החלו להיבנות עם דפנות כפולות ואף עם שדרית כפולה, לשם החוזק.
מסקנה נוספת הייתה שניווט ה"טיטניק" בעת שהבחינו בקרחון היה מוטעה. הקצין הורה לנווט להפנות את הספינה אחורה (רוורס) ושמאלה. הניווט אחורה האט מאוד את תנועת הספינה. במקום זאת היה על המלחים לשוט ללא הפניה אחורה, כיוון שבמהירות שבה שטו היו מצליחים לחמוק לכל אחד מהצדדים. אפשרות נוספת במקרה הגרוע ביותר, להתנגש בקרחון חזיתית. ההנחה היא שבמקרה זה היה נגרם נזק לחרטום אולם האונייה לא הייתה טובעת.
שנים לאחר האסון חקרו אנשי מקצוע את האירוע כדי לבדוק מי אשם בטביעתה של ה"טיטניק". לבסוף הגיעו למסקנה כי בניית דפנות האונייה הייתה הגורם המרכזי לאסון: אחד הפטנטים בזמנה היה להכניס סיגי זכוכית אל התערובת ממנה מוכנות המסמרות שחיברו את לוחות הפלדה מהן נבנה גוף האונייה. במקרה של בניית ה"טיטניק" התברר כי הוספו יותר מדי סיגי זכוכית והמתכת של המסמרות הפכה פריכה. עקב ההתנגשות העזה עם הקרחון כשלו המסמרות ולא עמדו בלחצים אשר מסמרות תקניות היו אמורות לעמוד בהן. כך קרה שמרכיב כה זעיר בבניית האונייה גרם לאובדנה.
הכשלים הרבים, בבניית האונייה, בניווטה, ובנוהלי הבטיחות הימית, ובנוסף לכך התנאים החריגים במזג האוויר, הובילו לשקיעתה של ה"טיטניק". ניתן להגיד כי אלמלא כל התנאים הללו האונייה לא הייתה טובעת, או לכל הפחות לא היו נספים נוסעים רבים כל כך.
יהודים בטיטניק
בעת טביעת ה"טיטניק" הפליגו בה מאות יהודים. הנוסע היהודי בנג'מין גוגנהיים, היה אחד משני הנוסעים הכי עשירים באוניה. במחלקה השלישית ב"טיטניק", רוב היהודים היו שומרי מצוות. בצוות המטבח היה טבח יהודי בשם צ'ארלס קנל, והיהודים הדתיים קיבלו אוכל כשר בכלים כשרים. כמחצית מהנוסעים היהודים שרדו את הטביעה. אברהם היימן, שנמנה עם הניצולים, פתח לאחר מכן את המסעדה הכשרה הראשונה במנצ'סטר בשם "טיטאניק'ס".
גופות של מספר יהודים נמשו מהים והובאו לקבורה, בהם איזידור שטראוס ויעקב בירנבאום. גופותיהם של רוב היהודים שטבעו לא נמצאו, ולפחות במקרה אחד התעוררה בעיית עגינות לאשתו של הטובע.
לפי עדויות ניצולים, איזידור שטראוס, ממייסדי בית הכלבו "מייסיס", סירב לקבל מקום בסירת הצלה לפני שפונו כל הנשים והילדים. אשתו אידה שטראוס סירבה גם היא, באומרה כי לא תנטוש את בעלה לאחר כל השנים שבהן חיו יחדיו. לפי עדויות נוספות, בנג'מין גוגנהיים ויתר על חגורת ההצלה שלו לטובת אישה אחרת. חשיבותם של הסיפורים עומדת גם אל מול פרסומים אנטישמיים וקסנופוביים בעיתונות האמריקאית לאחר האסון, שתיארו את הגברים שניסו למלט עצמם על חשבון הנשים והילדים כ"יהודים", "איטלקיים" (או בני מיעוטים אחרים). יהודים שגילו אומץ לב תוארו בעיתונות כאנגלו־סקסים, למשל בנג'מין גוגנהיים. סיפורה של שטראוס תואר גם בסרט תעמולה נאצי בשם "טיטניק" מ־1943, אך זהותה היהודית הושמטה במכוון.
חשיפת שרידי האונייה
ממוזער|300px|שמאל|חרטום ה"טיטניק", יוני 2004
משלחות שונות ניסו לאתר את שרידי ה"טיטניק" לאורך השנים, אך רק בשנת 1985 הם נמצאו על ידי רוברט בלארד וצוותו, 73 שנים אחרי שטבעה. האמצעים הטכניים שעמדו לרשותו אפשרו לו לאתר את דודי האונייה. כיוון שבאותה תקופה היו רק שלוש אוניות עם דוודים עליהן, והוא ידע היכן השתיים האחרות, הבין כי מדובר ב"טיטניק" עצמה.
מאז שנמצאו שרידי האונייה, מגיעות משלחות לאתר הטביעה על מנת לצפות בשרידים, לקחת פריטים כדי להציגם במוזיאונים או כדי למכרם.
ב־2012 יצאה משלחת שסרקה לראשונה את כל שטח השרידים, אירוע שנערך לציון 100 שנים לטביעת האונייה, וחיברה מודל תלת־ממדי המאפשר לראות כל חלק וחלק באונייה, כולל החדרים והסיפונים הפנימיים.
באוקטובר 2013 נמכר הכינור שעליו ניגן הכנר וולאס הארטלי בעת שקיעת האונייה, במכירה פומבית, תמורת 1.6 מיליון דולר.
ביוני 2023 יצאה משלחת בת חמישה אנשים בצוללת קטנה בשם טיטאן על מנת לצפות בשרידי ה"טיטניק". הצוללת לא יצרה קשר עם העולם החיצון במועד וגם משלחות חיפוש לא איתרו אותה. מסקנת המחפשים לאחר שנמצאו שברים של הצוללת בקרקעית האוקיינוס, היא כי הצוללת קרסה לתוך עצמה כתוצאה מהלחץ הרב הקיים בעומקים אלה, ושכל נוסעי הצוללת נספו באסון.
הנצחה
ממוזער|300px|שמאל|אנדרטת זיכרון לחללי ה"טיטניק" ברחבת עיריית בלפסט
אנדרטה לזכר הרוגי האסון הוקמה ברחבת העירייה בעיר בלפסט. אנדרטה נוספת הנקראת אנדרטת הטיטניק הוקמה בוושינגטון שבארצות הברית. בעיר ליברפול ניצבת אנדרטת גבורת מכונאי הטיטניק.
המשורר סולומון סמול כתב לאחר האסון את השיר "דער נאסער קבר" לזכרם של הנספים.
בתרבות הפופולרית
טביעת ה"טיטניק" יוצגה במבחר סוגות תרבות פופולרית, ובכלל זאת בספרות, בקולנוע, במעשיות ואגדות עירוניות, ועוד. למעשה, שמה הפך למטאפורה – באנגלית רווחת האמרה "לסדר את הכיסאות על סיפון הטיטניק", שמשמעותה למעשה – עריכת שינויים לא מהותיים בזמן שבו יש צורך בשינוי רדיקלי וקריטי. אמרה אחרת מתייחסת ל"זכייה בכרטיס לטיטניק" – אירוע שנראה כמזל גדול, אך מתברר כמפח נפש.
אחת היצירות הבולטות היא הסרט "טיטניק", שיצא לאקרנים ב-1997 ובו כיכבו לאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט. הסרט זכה ב־11 פרסי אוסקר והפך לאחד הסרטים המצליחים בהיסטוריה.
חלק מן המעשיות הכרוכות בהפלגת ה"טיטניק" וטביעתה טוענות כי האונייה תוארה כ"בלתי ניתנת לטביעה", אך רוב התיאורים של האונייה ככזו היו רק לאחר טביעתה. המושג המדויק שבו השתמשה "וייט סטאר ליין" הוא שהאונייה "תוכננה להיות בלתי ניתנת לטביעה". טביעת האונייה אינה גם הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בקוד המורס SOS – בקוד זה נעשה שימוש נרחב החל מ־1908.
ראו גם
טביעת המעבורת MV דוניה פאז
האמנה הבינלאומית לבטיחות החיים בים
חקירת הסנאט של ארצות הברית לגבי טביעת הטיטאניק
טיטניק II
טיטניק (סרט, 1943)
קישורים חיצוניים
ק. קרותרס טביעתה של הטיטניק, 'מערכות ים' – גיליון 70, ינואר 1965, עמ' 17
ג'ורג'ו רקח, אפילוג - סיפורה של הטיטניק, 'בין גלים' – גיליון 173, מרץ 1988, עמ' 13
דנה אשכנזי, בעקבות הטיטניק האבודה, "האייל הקורא", 2007
"ידיעות עיתונאיות היסטוריות על אסון ה"טיטאניק", באתר " שְׂפַת הַיָּם – מילון מונחים ימיים", 1918-1856
טביעת הטיטניק, ארכיון הסרטונים של AP
כיצד טבעה הטיטניק הענקית במסע הבכורה שלה?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:1912 בממלכה המאוחדת
קטגוריה:אוניות נוסעים
קטגוריה:אוניות שטבעו באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:חיפוש וחילוץ תת-מימיים | 2024-10-12T02:24:20 |
הבחירות לכנסת | האספה המכוננת – 1949
הכנסת השנייה – 1951
הכנסת השלישית – 1955
הכנסת הרביעית – 1959
הכנסת החמישית – 1961
הכנסת השישית – 1965
הכנסת השביעית – 1969
הכנסת השמינית – 1973
הכנסת התשיעית – 1977
הכנסת העשירית – 1981
הכנסת האחת עשרה – 1984
הכנסת השתים עשרה – 1988
הכנסת השלוש עשרה – 1992
הכנסת הארבע עשרה – 1996
הכנסת החמש עשרה – 1999
הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001
הכנסת השש עשרה – 2003
הכנסת השבע עשרה – 2006
הכנסת השמונה עשרה – 2009
הכנסת התשע עשרה – 2013
הכנסת העשרים – 2015
הכנסת העשרים ואחת – אפריל 2019
הכנסת העשרים ושתיים – ספטמבר 2019
הכנסת העשרים ושלוש – 2020
הכנסת העשרים וארבע – 2021
הכנסת העשרים וחמש – 2022
הבחירות לכנסת הן ליבה של שיטת הממשל בישראל, שהיא דמוקרטיה פרלמנטרית, שיטה שבה סמכותו של השלטון, הממשלה, נובעת מן האמון שמביעה בו הכנסת (הפרלמנט הישראלי), שנבחרה על ידי אזרחי המדינה.
הבחירות נערכות בשיטת בחירות יחסית-ארצית, ומספר המושבים שכל רשימה מקבלת בכנסת יחסי למספר המצביעים בעבורה (בתנאי שתעבור את אחוז החסימה). הבוחרים מצביעים עבור רשימה ולא עבור אדם מסוים ברשימה. בחלק מהמפלגות מתקיימות בחירות מקדימות (פריימריז) על פיהן נבחרים מועמדי מפלגות אלו לכנסת בתהליך בחירה ישירה על ידי חברי המפלגה. ישנן מפלגות שבהן מוסדות המפלגה (על פי רוב "מרכז המפלגה") בוחרים את המועמדים. במפלגות החרדיות המועמדים נקבעים על ידי מנהיגיהן הרוחניים.
הבחירות לכנסת אמורות להתקיים אחת לארבע שנים, אך הכנסת יכולה להקדימן, וכמו כן יכול ראש הממשלה ליזום את הקדמתן בהליך מיוחד. בנסיבות מסוימות ובמצבי חירום עשויה הכנסת לכהן יותר מארבע שנים.
שיטת הבחירות
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא חיים ויצמן מצביע בבחירות לכנסת השנייה
250px|ממוזער|שמאל|הנשיא חיים ויצמן ממתין בעוד אשתו ורה מצביעה בבחירות הכלליות הראשונות במדינת ישראל
מאז הבחירות הראשונות לאספה המכוננת, שהפכה לכנסת הראשונה, אשר נערכו ב-25 בינואר 1949, נערכו כל מערכות הבחירות לכנסת לפי אותה שיטת בחירה בשינויים קלים בלבד.
שני חוקים עיקריים עוסקים בשיטת הבחירות לכנסת: חוק יסוד: הכנסת משנת 1958 וחוק הבחירות לכנסת, משנת 1969. לחוק זה נוספו תיקונים רבים במשך השנים, רובם עוסקים בעניינים טכניים הקשורים להליך ההצבעה במטרה לאפשר לבעלי זכות הצבעה רבים יותר לממש את זכותם. כמו כן ברבות ממערכות הבחירות נחקקו חוקי הוראת שעה שבאו לענות על צרכים מיוחדים שהתעוררו לפני מערכת בחירות זו או אחרת, (למשל בבחירות לכנסות ה-15, ה־16 וה־17 ובבחירות המיוחדות ב-2001). הוראות שעה נדרשות במיוחד בעת הקדמת הבחירות, כדי לקצר הליכים שלא נותר די זמן להשלימם, וכדי לקבוע לוח-זמנים חדש להליכים האלה.
חוק נוסף, חוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959, קובע את כלליה של תעמולת הבחירות.
מאז נחקק חוק המפלגות בשנת 1992, רק מפלגות הרשומות כחוק רשאיות להשתתף בבחירות ולהגיש רשימת מועמדים.
המסגרת הכללית לבחירות נקבעה בסעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת ולפיו, הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות. סעיף זה ניתן לשנות רק בהצבעה של לפחות 61 חברי הכנסת.
עקרון הכלליות
עקרון הכלליות מבטיח את הזכות הפעילה של כל אזרח ישראלי בוגר להצביע, ואת הזכות של כל אזרח ישראלי בוגר להיבחר. הזכות לבחור כמעט שאינה מוגבלת, אבל יש מגבלות על הזכות להיבחר.
בישראל נהוגות ארבע מגבלות עיקריות על זכות הבחירה – על הבוחר להיות אזרח ישראלי, עליו להיות תושב קבע בישראל, עליו להיות בן 18 שנים לפחות, והוא צריך להימצא בישראל ביום הבחירות (אלא אם כן הוא נמצא בחו"ל בשליחות המדינה). החוק אמנם קובע הליך לשלילת זכות הבחירה במקרים מיוחדים, אך עד כה לא נעשה בו שימוש. בעבר נמנעה מאסירים ומעצירים היכולת להצביע באופן טכני – לא אפשרו להם להגיע לקלפיות שבהן הם רשומים. תיקון לחוק הבחירות לכנסת משנת 1992 מחייב הצבת קלפיות גם בבתי סוהר ובבתי מעצר.
הזכות להיבחר מוגבלת יותר – על המועמד לעמוד בכל התנאים לקבלת זכות בחירה, אבל עליו להיות בן 21 שנים לפחות. חוק יסוד: הכנסת שולל את הזכות להיבחר מבעל עבר פלילי "שנידון, בפסק דין סופי, לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים וביום הגשת רשימת המועמדים עדיין לא עברו שבע שנים מיום שגמר לרצות את עונש המאסר בפועל, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות העניין, משום קלון".
המחזיקים בתפקידים מסוימים, כמו נשיא המדינה, מבקר המדינה, שופטים ודיינים, קצינים בצבא קבע ועובדי מדינה בכירים, אינם רשאים להיות מועמדים לבחירה, אלא אם התפטרו מתפקידם שישה חודשים (בבחירות המתקיימות במועדן) או 100 ימים (בבחירות מוקדמות) לפני הבחירות, לפי המצוין בחוק; קצינים מדרגת אלוף ומעלה (או מקבילה לה במערכות האחרות) אינם יכולים להיות מועמדים במשך 3 שנים בבחירות ראשונות שלאחר השחרור; חיילים אחרים בצבא קבע וחיילים וקצינים בשירות סדיר יושהה שרותם הצבאי מיום הגשת המועמדות עד יום הבחירות, ואם נהיו לחברי הכנסת, כל זמן היותם חברים בה.
עקרון הארציות
הבחירות נערכות בכל הארץ בעת ובעונה אחת, והקולות מכל הארץ מרוכזים ומסוכמים בחישוב אחד, בניגוד לשיטה של מחוזות-בחירה שבה הבחירות מתנהלות בכל מחוז בנפרד. למעשה, לעניין מניית הקולות וחישוב התוצאות, מדינת ישראל כולה היא אזור בחירה אחד. אזרח ישראלי יכול להצביע בכל קלפי מוכרת בארץ ובעולם מבלי שהדבר ישפיע על חלקו בקביעת התוצאות.
שיטת בחירות ארצית לפרלמנט, איננה נפוצה בעולם המערבי ומלבד מדינת ישראל והולנד בכל המדינות המערביות הדמוקרטיות קיימות בחירות מחוזיות-אזוריות בהן המדינה מתחלקת למספר אזורי משנה ולא קיימת הצבעה ארצית כללית בחישוב אחד.
200px|ממוזער|שמאל|בוחר משלשל מעטפת בחירות לקלפי בבחירות לכנסת ה-19, 2013
עקרון היחסיות
הבחירה היא של רשימת מועמדים (ולא של מועמד מסוים), כשמספר המועמדים מהרשימה שמתקבל לכנסת תלוי ביחס ישיר לשיעור הקולות שקיבלה הרשימה. לדוגמה, במצב הנוכחי בו הכנסת מונה 120 חברים, אם הרשימה קיבלה 10% מהקולות היא תקבל כ-10% מהמושבים בכנסת, כלומר 12 המועמדים הראשונים ברשימה יתקבלו כחברי-כנסת. הסטייה העיקרית מן הכלל הזה היא קביעת אחוז חסימה – מספר קולות מינימלי לקבל ייצוג בכנסת. כמו כן, ייתכנו סטיות קלות מעיקרון זה עקב עודפי קולות, כלומר מצב שבו יש למפלגה קולות "לא מנוצלים" לאחר חלוקת המנדטים הראשונה. במקרה כזה קובעים כללים מיוחדים אם המפלגה תזכה במנדט נוסף.
להבדיל מרוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות המערביות, בישראל נשמרת השיטה היחסית-ארצית בצורה קיצונית, כשהמגבלה היחידה על בחירתה של רשימה שהשתתפה בבחירות, היא שתעבור את אחוז החסימה. לפני 1992 עמד אחוז החסימה על 1% מכלל הקולות הכשרים שנמנו בבחירות, ובין 1992 ל-2003 על 1.5%. ב-17 במאי 2004 אושר תיקון שהעלה את אחוז החסימה ל-2%, והתיקון יושם החל מהבחירות לכנסת השבע עשרה. במרץ 2014, לקראת הבחירות לכנסת העשרים, הועלה אחוז החסימה ל-3.25%.
מדינת ישראל ירשה את השיטה היחסית הנוקשה מהמערכת הפוליטית של היישוב בתקופת המנדט. שיטה זאת הייתה מבוססת על קנאותן של המפלגות השונות – שהאידאולוגיה וההרכב האישי שיחקו בהן תפקיד חשוב – לעצמאותן. השיטה יצרה מערכת רב-מפלגתית, שהוצדקה בכך שהיא מאפשרת ביטוי וייצוג מרבי לקבוצות שונות באוכלוסייה, בתקופה שבה חלות תמורות מרחיקות לכת ומהירות בהרכב האוכלוסייה בעיקר בעקבות העלייה.
עקרון הישירות
בחירות ישירות משמעותן שתוצאות הבחירות נקבעות על-פי מניין קולות הבוחרים ללא גורם מתווך. לשם השוואה, בבחירות לנשיאות ארצות הברית, מניין קולות הבוחרים משמש לקביעת הרכבו של מוסד מיוחד, שהוא בתורו בוחר את הנשיא.
עקרון השוויון
בחירות שוות משמעותן שוויון בין הקולות:
זכות הבחירה נקבעת על-פי קריטריונים אוניברסליים, כלומר, קריטריונים שכל אדם יכול להיכלל בהם, כגון גיל או אזרחות, ולא קריטריונים שרק קבוצה מסוימת יכולה להיכלל בהם, כגון מין או גזע (ראו פירוט להלן).
לכל בעל זכות בחירה יש קול אחד בלבד.
כל בעל זכות בחירה אחראי לבדו על הצבעתו. לדוגמה, ראש משפחה אינו רשאי להצביע עבור כל בני משפחתו הבוגרים, אלא כל אחד מהם חייב להתייצב בקלפי בעצמו ולקיים את הליך ההצבעה לבדו. כדי להבטיח זאת, קובע החוק כי הבחירות הן חשאיות (ראו פירוט להלן).
בית המשפט העליון קבע שעקרון השוויון נוגע גם לשוויון בהזדמנות לגבי כל הרשימות המתחרות.
עקרון החשאיות
ממוזער|444x444 פיקסלים|הפרגוד מאחוריו מכניס הבוחר פתק למעטפה
הבוחר אינו חייב להצהיר על הצבעתו, ולשום רשות ממלכתית אין רשות לשאול אותו על כך. ההצבעה עצמה נעשית מאחורי פרגוד, ופתק ההצבעה מושם בתוך מעטפה אטומה. פתק או מעטפה שיש עליהם סימן מזהה כלשהו נפסלים ואינם נספרים.
אם הבוחר מצביע בקלפי מיוחדת, שאינה הקלפי שבה רשום שמו, הוא שם את המעטפה האטומה בתוך מעטפה נוספת שעליה נרשמים פרטי הזיהוי שלו, בשיטה הנקראת הצבעה במעטפות כפולות. אחרי שוועדת הבחירות המרכזית בירושלים מוודאת שהוא לא הצביע פעם נוספת בקלפי אחרת, היא מפרידה את המעטפות, ומטילה את המעטפה האטומה לקלפי כללית, שם היא מתערבבת עם מעטפות אחרות. לבסוף שולפים את המעטפות, שכבר אינן מזוהות, באקראי, פותחים אותן וסופרים את הפתקים שבתוכן.
עם זאת, עקרון החשאיות מוקנה ליחיד, ולא לקבוצה הומוגנית שהיא רוב מוחלט בסביבה גאוגרפית מצומצמת. לדוגמה ב־1980 הפנה הרבי מליובאוויטש בקשה מיוחדת לערב את הקלפי בכפר חב"ד עם קלפיות ביישובים סמוכים, על מנת לשמור על חשאיות התפלגות ההצבעה בקרב חסידי חב"ד, המהווים רוב מוחלט ביישוב. הבקשה נדחתה בנימוק שחשאיות ההצבעה מתייחסת ליחיד, ולא לקבוצה.
ועדת הבחירות המרכזית
בראש ועדת הבחירות עומד שופט מבית המשפט העליון. בוועדה חברים נציגים של סיעות שמיוצגות בכנסת היוצאת. על רוב החלטות הוועדה לא ניתן לערער בפני בית משפט רגיל, והן נתונות לביקורתו של בג"ץ בלבד. יוצאים מכלל זה הם החלטות בנוגע לפסילת רשימות או מועמדים שנתונות לביקורתו של בית המשפט העליון (פסילה טעונה אישור בית המשפט העליון [א"ב], ועל החלטה שלא לפסול ניתן לערער לבית המשפט העליון [ע"ב]), וערעור על תוצאות הבחירות שאותו יש להגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים.
מועד הבחירות
לפי סעיפים 8 ו-9 לחוק יסוד: הכנסת, הבחירות לכנסת אמורות להיערך ביום שלישי השלישי בחודש חשוון (או יום שלישי הראשון בחודש חשוון אחרי שנה מעוברת) שחל בחלוף 4 שנים מהבחירות הקודמות. עם זאת, הכנסת רשאית להחליט ברוב של 61 חברי כנסת על פיזורה המוקדם. מועד זה נקבע מתוך רצון להימנע מקיום מערכת בחירות בחודשי הקיץ החמים, כלקח ממערכת הבחירות לכנסת השנייה שנערכה באמצע הקיץ. במקרה שהבחירות לא מתנהלות במועדן עשויה הכנסת הבאה לכהן יותר מארבע שנים (אך לא יותר מחמש שנים), עד חודש חשוון שבא אחרי תום ארבע שנים (סעיף 36 לחוק הנ"ל). עם הנהגת שיטת הבחירה הישירה לראש הממשלה נקבע כי ראש הממשלה, בהסכמת נשיא המדינה, רשאי לפזר את הכנסת ולהקדים את הבחירות. לאחר ביטול השיטה הזאת נותר האמצעי הזה בידי ראש הממשלה, אך נקבע שהכנסת תוכל לחסום יוזמה כזאת: מרגע פרסום הצו לפיזור הכנסת מונים 21 ימים שבהם יכולות סיעות הכנסת לנהל משא ומתן ולהציג מועמד חלופי להרכבת הממשלה, שהוא חבר כנסת ואינו ראש הממשלה המכהן. בחלוף 21 יום, אם לא הוצע מועמד חלופי, מתפזרת הכנסת ונערכות בחירות ביום שלישי האחרון לפני היום ה-90 מפיזור הכנסת. בסך הכול, משעה שפורסם הצו ברשומות ועד הבחירות עוברים עד 110 ימים. אפשרות נוספת לפיזור הכנסת היא מקרה שבו לא הצליחו להרכיב ממשלה, וגם במקרה זה רשאים 61 חברי כנסת להציע מועמד לראשות הממשלה תוך 21 יום, ואם לא עשו זאת, מתקיימות בחירות תוך 90 יום. כמו כן תיקון מס' 30 לחוק יסוד זה קובע, כי אם תקציב המדינה לא מאושר בכנסת עד ל-31 במרץ, או בתוך 45 ימים מיום כינון הממשלה, אם הוקמה בין התאריכים 1 בנובמבר - 31 במרץ - יראו בכנסת כמי שהחליטה על פיזורה ביום שלאחר מכן, והבחירות לכנסת יתקיימו ביום שלישי שלפני תום 90 יום מעת פיזורה.
עד היום הוקדמו רוב מערכות הבחירות לכנסת, חלקן הוקדמו אך מעט מטעמים טכניים של שינוי מועד, ורק מיעוטן התקיימו במועדן הנקוב בחוק. הכנסת השנייה, השלישית, החמישית, השישית, השביעית והאחת עשרה הן היחידות שהשלימו את מלוא תקופת כהונתן. הבחירות לכנסת השנייה, החמישית, התשיעית, העשירית, האחת עשרה, השלוש עשרה, הארבע עשרה, החמש עשרה, התשע עשרה, העשרים, העשרים ואחת, העשרים ושתיים, העשרים ושלוש והעשרים וחמש הוקדמו ביוזמת הכנסת.
הבחירות לכנסת השש עשרה הוקדמו ביוזמת ראש הממשלה אריאל שרון.
הבחירות לכנסת השבע עשרה הוקדמו על-פי המלצת ראש הממשלה לנשיא המדינה. נשיא המדינה פרסם צו לפיזור הכנסת רק לאחר התייעצות עם נציגים של סיעות הכנסת בנוגע לתאריך הרצוי לעריכת הבחירות. תחילה ביקר היועץ המשפטי לממשלה את המהלך של נשיא המדינה, וקבע כי היה צריך לפרסם את הצו מיד כשנוכח שהמלצתו של ראש הממשלה נעשתה בתום לב, אולם בסופו של דבר אושר המהלך מבחינה משפטית, כך שמועד הבחירות נקבע למעשה בהסכמה בין הנשיא לנציגי רוב הסיעות.
הבחירות לכנסת השמונה עשרה הוקדמו בהתאם להוראות סעיפים 10-11 בחוק יסוד: הממשלה, כאשר לאחר כישלונה של ציפי לבני להקים ממשלה, החלה לראשונה בתולדות המדינה תקופה של 21 יום בהם יכלו 61 חברי כנסת לבקש מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על כל חבר כנסת המביע הסכמה לכך. בשל העובדה שאף חבר כנסת לא הביע הסכמה (ואף 61 חברי כנסת, בהתאמה, לא הגישו בקשה שכזו לנשיא), לאחר הודעת הנשיא ליו"ר הכנסת כי לא הוגשה בקשה כזו, הופעל סעיף 11 הנ"ל לראשונה והוביל אוטומטית לבחירות ביום ג' האחרון שלפני תום 90 ימים מהודעת הנשיא ליו"ר הכנסת.
הבחירות לכנסת העשרים ושלוש הוקדמו אמנם ביוזמת הכנסת, אך יוזמה זו נועדה רק כדי לקבוע תאריך מוסכם למועד הבחירות. למעשה הקדמת הבחירות נבעה מכך שלא עלה בידי אף אחד מחברי הכנסת להקים ממשלה בכנסת זו בשל המשבר הפוליטי. בהתאם לכך אמור היה נשיא המדינה להודיע על פיזור הכנסת, אולם זו הקדימה את הכרזתו והתפזרה יום קודם לכן באמצעות חוק שקיבלה.
הבחירות לכנסת העשרים וארבע הוקדמו לאחר שהכנסת לא אישרה את תקציב המדינה לשנת 2020 עד למועד הנקוב בחוק, זאת למרות הוראת שעה שהאריכה מועד זה. בכך התפזרה הכנסת לראשונה בהתאם לתיקון מס' 30 לחוק יסוד הכנסת.
לפי תיקון לחוק יסוד: הכנסת מ-1992, אם נוצר מצב חירום שאינו מאפשר קיום בחירות, רשאית הכנסת, ברוב של 80 מחבריה, לדחות את מועד הבחירות. הוראה זאת לא הופעלה מעת חקיקתה. בטרם החקיקה, נדחו הבחירות פעם אחת, כשהבחירות לכנסת השמינית שהיו אמורות להתקיים ביום 30 באוקטובר 1973 נדחו עקב מלחמת יום הכיפורים והתקיימו ב-31 בדצמבר של אותה שנה.
בעת מחלתו של אריאל שרון במהלך הבחירות לכנסת ה-17 עלתה הצעה להפעיל את הכלל הזה ולדחות את מועד הבחירות, אולם ההצעה נפסלה עוד בטרם הובאה לדיון בכנסת משני טעמים – הטעם העיקרי: מחלתו של אחד המועמדים אינה מהווה מכשול לעריכת הבחירות במועדן, להבדיל למשל ממצב שבו חלק ניכר מהמצביעים אינו יכול להגיע אל הקלפיות. טעם נוסף שהעלה היועץ המשפטי לממשלה: הכנסת כבר התפזרה על-פי צו של נשיא המדינה, ולכן לא ברור אם יש לה סמכות חוקית לקבל החלטות משמעותיות כגון דחיית מועד הבחירות.
שלוש פעמים בתולדות מדינת ישראל נערכו הבחירות ביום שני, על אף הנוהג המקובל לקיים את הבחירות בימי שלישי:
ב-31 בדצמבר 1973 (ו' בטבת ה'תשל"ד) נערכו הבחירות לכנסת השמינית ביום שני. הבחירות היו אמורות להיערך ב-30 באוקטובר של אותה שנה אך עקב פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוחלט לדחותן. בשל הקושי לארגן את הבחירות במועד מוקדם יותר (בפרט ברשויות המקומיות שהבחירות להן נערכו באותו יום) ובשל הרצון שהבחירות תהיינה באותה שנה שבה היו אמורות להתקיים, הוחלט על הדחייה ל-31 בדצמבר, אף שהיה יום שני.
ב-17 במאי 1999 (ב' בסיון ה'תשנ"ט) נערכו הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה ביום שני, עקב סמיכות מועד הבחירות לחג השבועות, והשאיפה לסיים את ספירת הקולות לפני כניסת החג שחל ביום שישי.
ב-2 במרץ 2020 נערכו הבחירות לכנסת העשרים ושלוש ביום שני, בשל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע שחל ביום שלישי הסמוך למועד הבחירות.
מועמדים לכנסת
שמאל|ממוזער|200px|פתקי הצבעה בישראל (הכנסת ה-18)
ההתמודדות בבחירות היא בין רשימות מועמדים. מאז נחקק חוק המפלגות בשנת 1992 רק מפלגה הרשומה כחוק אצל רשם המפלגות, או כמה מפלגות רשומות שהחליטו להתמודד ברשימה אחת, רשאיות להגיש רשימת מועמדים (למשל, בבחירות לכנסת החמש עשרה התמודדה הרשימה "ישראל אחת", שהייתה מורכבת משלוש מפלגות: מפלגת העבודה, גשר ומימד). מפלגה יכולה לצרף לרשימתה אישים או גופים שאינם חברים בה, ואינם רשומים בעצמם במפלגה (למשל, בבחירות לכנסת החמש עשרה התמודדו במסגרת הרשימה הערבית המאוחדת המפלגה הדמוקרטית הערבית – מפלגה רשומה – ואישים מהתנועה האסלאמית, שאיננה רשומה כמפלגה).
אזרח הרוצה להיבחר לכנסת – עליו להיכלל ברשימת מועמדים המשתתפת בבחירות, בין אם הוא חבר במפלגה אשר מגישה את רשימת המועמדים, או שצורף לרשימה כשאינו חבר במפלגה. הוא גם יכול ליזום הקמת מפלגה שתציג רשימה כזו. רוב המפלגות מרכיבות את רשימותיהן בתהליך של בחירות פנימיות בשיטה כזאת או אחרת. ברשימת מועמדים יכולים להיות רק בעלי זכות בחירה שמלאו להם 21 שנים, שאינם נושאים בתפקיד ממלכתי אחר ושאין להם עבר פלילי קרוב (בדרך כלל הכוונה להרשעה בעברות שיש עמן קלון בשבע השנים שקדמו לבחירות). ועדת הבחירות המרכזית, שמנהלת את הבחירות, רשאית לפסול רשימה או מועמד ברשימה שמציגים מצע גזעני, או שוללים את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או תומכים במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. פסילת רשימה או מועמד טעונה אישור בית המשפט העליון.
תעמולת בחירות
תעמולת בחירות היא מרכיב מרכזי בתהליך של כל מסע בחירות, ומכאן גם במסע הבחירות לכנסת. במסגרת תעמולת הבחירות לכנסת, המקדימה את הבחירות עצמן, חותרת כל מפלגה לשכנע את הבוחרים לבחור בה. מאפיינים מסוימים של תעמולת הבחירות מוסדרים בחקיקה, ונמצאים בפיקוח של ועדת הבחירות המרכזית. אמצעי התעמולה הולכים ומשתנים במהלך השנים, בהתאם לשינויים טכנולוגיים ותרבותיים.
קהל היעד של תעמולת הבחירות מתחלק לשתי קבוצות עקריות: חברי ותומכי המפלגה הזקוקים לעידוד והמרצה על מנת להשפיע ולהצביע וכן לתשובות לשאלות מקניטות שעלולים לשאול אותם ולצידם קבוצת המהססים שטרם החליטו למי הם מיעדים את קולם, אותם צריך לשכנע להצביע בעד מפלגה זו או אחרת.
פנקס הבוחרים
ממוזער|הודעה לבוחר בחירות לכנסת ה-24 - אחור
ממוזער|הודעה לבוחר בחירות לכנסת ה-24 - קדימה
ממוזער|250x250 פיקסלים|מספר בעלי זכות בחירה במערכות הבחירות בישראל. החלק הכהה מייצג את המצביעים בפועל
הגרף מצביע על מגמה של ירידת אחוז המצביעים ככל שמספרם גדל. בכנסת הראשונה 86.9% מבעלי זכות ההצבעה השתתפו, בכנסת ה-10 אחוז המשתתפים ירד ל-78.5%, ובכנסת ה-17 הוא כבר הגיע ל-63.5%
חוק הבחירות לכנסת קובע שכל אדם שהוא אזרח ישראלי, תושב בישראל ובעל כתובת בישראל, אשר מלאו לו 18 שנה, זכאי להצביע לכנסת.
בחוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב), התשכ"ט-1969, נקבע:
2. הזכות להצביע בבחירות לכנסת נתונה רק למי שרשום בפנקס הבוחרים.
3. (א) לעניין השימוש בזכות הבחירה לכנסת, ייחשב בן 18 שנה כל מי שיום הולדתו ה-18, לפי התאריך המוקדם מבין הלוח הגרגוריאני והלוח העברי, חל לא יאוחר מיום הבחירות.
26. (א) לכל מועד בחירות יוכן פנקס בוחרים, שיכלול כל אדם שביום שליפת הפנקס היה אזרח ישראלי והיה רשום, הוא ומענו, במרשם האוכלוסין כתושב ויום הולדתו ה-18 חל לא יאוחר מיום הבחירות. לעניין פרק זה "מען" – לרבות ציון במרשם האוכלוסין של ישוב בלבד.
בעבר היו מכינים פנקס בוחרים רק פעם בשנה, ביום ט"ו באב, וכאשר הייתה מתקיימת מערכת בחירות, לכנסת או לרשויות המקומיות, היה יכול להצביע רק מי שנולד עד יום ט"ו באב שקדם ליום הבחירות. בכל פעם שהכנסת התפזרה לפני המועד הרגיל, היה יוצא תיקון לחוק כהוראת שעה, שמשנה את יום סגירת "ספר הבוחרים", כך שכל מי שמלאו לו 18 שנים עד לתאריך הבחירות – יכול היה להצביע.
עקב חוסר העקביות שבדבר – היה קשה לדעת אם אדם שהגיע לגיל 18 בין ט"ו באב ליום הבחירות זכאי להצביע, בפרט לאור העובדה שברוב הפעמים הכנסת התפזרה לפני המועד הרגיל – הוחלט לתקן את החוק, וכעת נאמר בו שבבחירות יוכל להצביע כל מי שיהיה בן 18 עד יום הבחירות. כמו כן שונתה שיטת העריכה של פנקס הבוחרים. בעבר הוא היה מנוהל בנפרד לפי כללים מיוחדים. כיום פנקס הבוחרים הוא חלק ממרשם האוכלוסין הרגיל. זמן קצר לפני מועד הבחירות "נשלף" פנקס הבוחרים מתוך מרשם האוכלוסין, כלומר מתוך מרשם האוכלוסין נלקחים שמותיהם של כל המתאימים לקריטריונים של זכות ההצבעה, ומוצגים כפנקס הבוחרים.
מניעת זכות ההצבעה
החוק אינו שולל באופן מפורש את זכות ההצבעה ממי שמתאים לשלושת הקריטריונים המפורטים לעיל, אולם בעבר נמנעה ההצבעה מקבוצות מסוימות באוכלוסייה עקב עניינים טכניים הקשורים ביישום החוק. החוק קובע כי כל אדם חייב להצביע בקלפי שבה הוא רשום כדי לצמצם ככל האפשר את האפשרות לזיופים. החריגים היחידים לכלל זה היו חיילים, שוטרים וימאים. חייל יכול להצביע בכל קלפי צבאית או בקלפי האזרחית שבה הוא רשום, שוטר יכול להצביע בכל קלפי אזרחית, וימאי השוהה על ספינה ישראלית יכול להצביע בקלפי המוצבת על הספינה, או בקלפי האזרחית שבה הוא רשום. אסירים, מאושפזים בבתי חולים, דיפלומטים ישראלים בחו"ל, ואזרחים אחרים שנמנע מהם מסיבה כזאת או אחרת להגיע אל הקלפי שבה הם רשומים, לא יכלו להצביע.
במשך השנים נקבעו קבוצות נוספות של אזרחים הרשאים להצביע בקלפיות שבהן הם אינם רשומים. החוק כיום מחייב הצבת קלפיות בבתי סוהר ובבתי מעצר, בבתי חולים ובנציגויות ישראל בחו"ל. בבתי חולים יכולים להצביע רק אזרחים שיש להם אישור אשפוז ובנציגויות ישראל בחו"ל יכולים להצביע רק דיפלומטים ושליחי הסוכנות היהודית. נשים החוסות במקלט לנשים מוכות רשאיות להצביע בקלפי הסמוכה למקלט במקום בקלפי שבו הן רשומות. הקבוצות שעדיין אינן יכולות להצביע כוללות טייסים במטוסים אזרחיים ואנשי צוות אוויר שחייבים לטוס ביום הבחירות, אזרחים השוהים בחו"ל ביום הבחירות ואזרחים שנאלצים לסעוד אדם המאושפז בבית חולים.
תהליך ההצבעה
שמאל|ממוזער|300px|פתקי הצבעה בקלפי, במסגרת הבחירות לכנסת השבע עשרה. לכל מפלגה מתייחדת אות או צירוף של אותיות. רשימת האותיות התפוסות והפנויות לבחירות לכנסת ה-18
שמאל|ממוזער|250px|ספירת הקולות בתום יום הבחירות, מצפה הילה, 2006
שמאל|ממוזער|250px|קשיש נעזר בנכדתו, ירושלים, 2003
ההצבעה אינה חובה, אולם המדינה מעודדת את האזרחים להצביע באמצעות הכרזה על יום הבחירות כיום שבתון, ובאמצעות מימון דמי הנסיעה אל הקלפי למי שזקוק לכך. כן נעשה ניסיון לעודד את הבוחרים להצביע באמצעות פניה באמצעי התקשורת, בעיקר האלקטרוניים, והם מנסים להקנות ליום הבחירות אווירה של חג לדמוקרטיה. כדי למנוע הצבעה כפולה או זיופים, חייב כל בוחר להצביע רק בקלפי שבה נרשם שמו, ולהזדהות באמצעות תעודה קבילה לעניין זה.
התעודות הקבילות להזדהות בפני ועדת הקלפי התעודות הקבילות להזדהות הן תעודות רשמיות נפוצות, ונושאות תמונה. כדי להקל על המצביעים התאפשר שימוש בדרכון או ברישיון נהיגה לצורך זיהוי החל ממועד הבחירות לכנסת השבע עשרה. בפירוט, התעודות הקבילות הן:
תעודת זהות ישראלית בתוקף. אין חובה להציג את הספח שלה
דרכון ישראלי תקף
רישיון נהיגה ישראלי תקף
תעודה צבאית תקפה
תעודת חבר הכנסת של הכנסת היוצאת
תעודת שוטר
שמו של האזרח נרשם בדרך-כלל בקלפי הקרובה ביותר לכתובתו הקבועה. עם זאת, ישנם מקרים חריגים בהם אזרחים נרשמים בקלפי רחוקה ממקום מגוריהם. כך למשל, בבחירות לכנסת ה-18, הוצבה בתל אביב קלפי מיוחדת עבור תושבי גוש קטיף אשר לא שינו את מקום מגוריהם במרשם האוכלוסין.
על ניהול הקלפי מופקדת ועדת קלפי, המאוישת על ידי נציגי שלוש מפלגות המיוצגות בכנסת היוצאת, יחד עם מזכירי הוועדה – שאינם מייצגים מפלגה, אלא ממונים על ידי ועדת הבחירות המרכזית. המזכירים אינם חלק מוועדת הקלפי, ואמורים לעמוד לרשות ועדת הקלפי. סמכויות מיוחדות הבלעדיות למזכירים הן הסמכות לזהות את המצביעים והמלווים והסמכות להכריע בדבר זכאות של בוחר למלווה. על המזכירים גם למלא פרוטוקול המתעד את יום ההצבעה, וכל אירוע חריג. חברי ועדת הקלפי, וכן המשקיפים השוהים בקלפי מטעם מפלגות שאינן מיוצגות בוועדת הקלפי, רשאים לדרוש מהמזכירים לרשום בפרוטוקול אירוע שנראה להם בעל משמעות. הפרוטוקולים מועברים לוועדת הבחירות המרכזית, ולפעמים יש בהם כדי לשנות במעט את תוצאות הבחירות. במקרים נדירים עשויה ועדת הבחירות המרכזית להורות על עריכת בחירות חוזרות באחת הקלפיות אם התגלו בה אי-סדרים.
הבוחר מגיע לקלפי, ומזדהה בפני אחד ממזכירי הוועדה. לאחר הזיהוי, וסימון שמו ברשימת הבוחרים, תימסר מעטפת הצבעה חתומה, איתה יש להיכנס לתא ההצבעה (מאחורי הפרגוד), לבחור פתק הצבעה אחד, שעליו מודפסות האותיות המייצגות את המפלגה שבה מעוניין לבחור, ולהכניסו למעטפה. אם חסרים פתקי ההצבעה של הרשימה בה הוא מעוניין לבחור, באפשרותו לציין את אותיות הרשימה על גבי פתק לבן. את הפתק שם הבוחר במעטפה שנמסרה לו, ואותה הוא משלשל לתיבת הקלפי, לעיניהם של חברי ועדת הקלפי. לאחר הטלת המעטפה לקלפי, נמחק שמו של הבוחר מרשימת הבוחרים השנייה הנמצאת בידי המזכיר השני, ומסמך הזיהוי מוחזר לידי הבוחר.
על פי החוק אסור לאף אדם להתלוות אל הבוחר אל מאחורי הפרגוד, אלא אם כן הוא סובל ממום או נכות שאינם מאפשרים לו להצביע בכוחות עצמו. במקרה כזה, המלווה הוא אדם שהבוחר הביא עימו, והוא צריך להזדהות בפני ועדת הקלפי ולהירשם.
הצבעה במעטפות כפולות
חלק מהאזרחים, הנמצאים בעל-כורחם רחוק מבתיהם, ואינם יכולים להגיע למקום מגוריהם הקבוע: חיילים, שליחים דיפלומטיים לחו"ל, שליחי הסוכנות היהודית, ימאים, עצורים, אסירים, חולים המאושפזים בבתי-חולים ונשים החוסות במקלטים לנשים מוכות, רשאים להצביע בקלפיות מיוחדות, שבהן מתבצעת בדיקה מיוחדת למניעת הצבעה כפולה (הצבעה ב"מעטפות כפולות" ראו לעיל). באופן דומה, נכים המוגבלים בתנועתם רשאים להצביע בקלפיות מיוחדות שבהן יש תנאי נגישות לנכים. למגזרים נוספים שאינם יכולים להצביע בקלפי במקום מגוריהם, כגון אנשי צוות אוויר ישראלים, עובדי שגרירויות וקונסוליות שאינם חלק מהסגל הדיפלומטי (למשל, מאבטחים), בני משפחה של מאושפזים הסועדים אותם בבית החולים, וסטודנטים ישראלים השוהים בחו"ל רק לצורך לימודיהם, אין לפי שעה פתרון שיאפשר את הצבעתם.
בבחירות לכנסת ה-17 חוקקה הוראת שעה, שעל-פיה בעל זכות בחירה מאחד מיישובי רצועת עזה וצפון השומרון, שפונה מביתו במסגרת תוכנית ההתנתקות, יוכל להצביע בכל אחת מן הקלפיות באזור שבו הוא נמצא בשיטת "המעטפות הכפולות". זאת משום שסמוך למועד הבחירות טרם נמצאו פתרונות דיור קבועים לחלק גדול מהם וכתובתם במרשם התושבים נותרה ללא שינוי.
הוראת שעה זו פקעה, למרות שנשארו כמה מאות מתושבי היישובים האמורים רשומים במרשם האוכלוסין כגרים באחד מהם. לפיכך, בוחר כאמור שלא ישנה את כתובתו במועד (עד 29 בנובמבר 2012) יידרש להצביע בקלפי 990 בתל אביב.
בשיטת ההצבעה בבחירות הנהוגה בישראל, כל בעל זכות הצבעה משובץ לקלפי מסוימת, הסמוכה למקום מגוריו, והוא רשאי להצביע רק בה. רבים מבעלי זכות ההצבעה אינם מסוגלים להצביע בקלפי אליה שובצו, משום שהם נשלחו על ידי המדינה לחו"ל, נמצאים בבסיס צבאי מרוחק מביתם וכדומה. הצבעה במעטפות כפולות היא שיטת הצבעה שנועדה לאפשר לבעל זכות הצבעה להצביע שלא בקלפי הסמוכה למקום מגוריו, תוך שמירה על חשאיות ההצבעה מחד, ומניעת הצבעה כפולה, מאידך.
ההצבעה במעטפה כפולה נעשית כמו הצבעה רגילה, כאשר המצביע מכניס את פתק ההצבעה לתוך מעטפה אטומה. אך בניגוד להצבעה רגילה, שבה המעטפה האטומה מוכנסת ישירות לקלפי, היא מוכנסת לתוך מעטפה נוספת שעליה נרשמים פרטי הזיהוי של המצביע. מעטפות אלו אינן נספרות בקלפי שבה נערכת ההצבעה, אלא מועברות כולן לאתר ספירת הקולות של ועדת הבחירות המרכזית. בוועדת הבחירות המרכזית מוודאים שהמצביע המזוהה על כל מעטפה לא הצביע כבר בקלפי המיועדת לו, מסמנים אותו כמי שהצביע, ואז מוציאים את המעטפה האטומה עם פתק ההצבעה ומערבבים אותה עם מעטפות אחרות. לאחר מכן סופרים את הקולות של כל המצביעים כמו בקלפי רגילה.
הצורך בטכניקה זו נובע מהניהול המפוזר של ההצבעה: בכל קלפי יש לוועדת הקלפי גישה רק לרשימת המצביעים באותה קלפי, ולכן יכולת לוודא זכות הצבעה רק למצביעים אלה. רק לוועדת הבחירות המרכזית יש גישה לפנקס הבוחרים המלא, המאפשר לה לוודא זכות הצבעה לכל מצביע, ללא תלות בקלפי שאליה שובץ.
קלפיות המדגם של אמצעי התקשורת
בחלק קטן מהקלפיות מוצבות, לצד הקלפיות הרשמיות, קלפיות מדגם. הן מאפשרות לאמצעי התקשורת האלקטרוניים, בעיקר לערוצי הטלוויזיה, לנסות לדגום את אופן ההצבעה בפועל. אמצעי התקשורת שהציבו קלפיות כאלו סוגרים אותן לפני מועד סגירת הקלפיות הרשמיות, אך אסור להם לפרסם את תוצאות המדגם קודם לסגירת הקלפיות הרשמיות. המטרה היא שניתן יהיה לפרסם הערכה לתוצאות הרשמיות סמוך מאוד לסגירת הקלפיות הרשמיות. ההערכות שמתקבלות מקלפיות התגלו כמשקפות באופן נכון את המגמה, אך לא את התוצאה המדויקת, של תוצאות האמת. מי שמצביע בקלפיות אלו מתבקש, לטובת העניין, להצביע כפי שהצביע בקלפי הרשמית. אין חובה להצביע בקלפי המדגם. אין גם חובה להצביע באופן שזהה להצבעה בקלפי הרשמית. גם בקלפיות המדגם ההצבעה היא חשאית, באמצעות מעטפה שמוטלת לתיבת קלפי. אך לא ברור מה המחויבות החוקית של מפעילי קלפיות המדגם לחשאיות ההצבעה בהן. מפעילי קלפיות המדגם רשאים לבחור באופן שרירותי, על פי שיקול דעתם, ממי לבקש להצביע בה. לטובת העניין הם ישתדלו לפנות רק למי שכבר הצביע בקלפי הרשמית.
ספירת הקולות
ברוב נקודות ההצבעה בארץ, מתחילה ההצבעה בשעה 07:00 ומסתיימת בשעה 22:00. ביישובים שבהם עד 350 בעלי זכות בחירה, הקלפי נפתחת בשעה 08:00 ונסגרת בשעה 20:00.
בתום יום הבחירות מגיע שלב ספירת הקולות. חדר הקלפי נסגר למניעת הפרעות, אולם משקיפים שהיו במקום בתום ההצבעה רשאים להישאר במקום ולפקח על הספירה. כל הפתקים שנותרו בלא שימוש נאספים ומורחקים כדי שלא יגרמו בלבול בספירה, והמנעול של תיבת הקלפי נבדק בשביל לוודא שהוא שלם ותואם למנעול שמספרו נרשם בתחילת ההצבעה. לאחר מכן שוברים את המנעול ומוציאים מן התיבה את המעטפות.
חברי ועדת הקלפי בודקים את המעטפות ומוודאים שיש ביניהן רק מעטפות שנחתמו על ידיהם במהלך היום ושמספרן זהה למספר המצביעים שהגיעו להצביע. סימן זיהוי על גבי מעטפה פוסל אותה, וכן בפתק הצבעה. עורמים את המעטפות ואחד מחברי הוועדה פותח אותן אחת לאחת ותוקע את הפתקים שבתוכן על גבי מערכת יתדות ארוכות, במיון לפי אותיות הרשימה. שני חברי וועדה אחרים במקביל סופרים את הקולות על גבי טפסים שהוכנו מראש. עד שלושה פתקי הצבעה זהים לאותה מפלגה נחשבים לקול כשר, והפתקים משודכים זה לזה בשדכן. ארבעה פתקים או יותר משודכים אף הם, אך נחשבים לקול פסול. משהסתיימה הספירה – מסכמים את הקולות לכל רשימה. לכל אחד מחברי ועדת הקלפי יש זכות לדרוש ספירה חוזרת של פתקים של מפלגה מסוימת או של כלל הפתקים.
פתקים לבנים שלא נרשמו עליהם אותיות אף אחת מהרשימות אינם נחשבים בספירה להימנעות בהצבעה ואינם משפיעים על אחוז החסימה או על חלוקת המנדטים. הם אמנם נרשמים בסעיף נפרד בדוח הספירה, אולם לבסוף נכללים במניין הקולות הפסולים. עם תום הספירה, הפתקים הפסולים נארזים במעטפה מיוחדת. בתום תהליך הספירה שאורך בממוצע בין שעה לשעתיים, חברי הוועדה חותמים על הפרוטוקולים, והם נלקחים, יחד עם חומרי ההצבעה הארוזים, לוועדת הבחירות האזורית. יושב-ראש ועדת הקלפי והמזכיר חייבים למסור את התוצאות בעצמם לוועדת הבחירות האזורית מיד עם תום ספירתם. חברי ועדת הקלפי האחרים רשאים להתלוות אליהם. לאחר בדיקה ראשונית של הוועדה האזורית, מועברות התוצאות לוועדת הבחירות המרכזית בירושלים.
"מעטפות כפולות" בהן הצביעו חברי הוועדה, חיילים ונציגי המדינה בחו"ל בקלפיות מיוחדות ומוגבלים (בקלפיות נגישות), אינן נספרות במקום הקלפי, אלא מועברות לוועדת הבחירות המרכזית בירושלים. על המעטפות החיצוניות רשומים הפרטים המזהים של המצביע, והן נפתחות תוך הצלבת הפרטים מול רשימות המצביעים בקלפי בה רשום המצביע, ומול רשימות המצביעים במעטפות הכפולות שכבר נפתחו. בהנחה שלא הייתה הצבעה כפולה, מוצאת המעטפה הפנימית המכילה את פתק ההצבעה, ובגמר התהליך נפתחות גם המעטפות הללו. המעטפות הכפולות מונות כ-6%–7% מן הקולות וספירתן מסתיימת כיומיים לאחר הבחירות.
שיעור ההצבעה
בבחירות הראשונות, הבחירות לאספה המכוננת, היה שיעור ההצבעה גבוה במיוחד, והגיע ל-87%. בבחירות שלאחריהן ירד שיעור ההצבעה ל-75%. עד סוף המאה העשרים נע שיעור ההצבעה סביב 80% ובמאה ה-21 ירד והיה בדרך כלל פחות מ-70%. להעלאת שיעור ההצבעה מתפרסמות מודעות מטעם ועדת הבחירות המרכזית הקוראות לציבור להשתתף בבחירות, וגם אישי ציבור יוצאים בקריאה להצביע. גם המפלגות קוראות למי שנחשבים לתומכיהן לצאת ולהצביע.
לעומת זאת, פלגים קיצוניים קוראים לחבריהם להחרים את הבחירות.
קביעת תוצאות הבחירות
למחרת הבחירות, ועדת הבחירות המרכזית מפרסמת את התוצאה בכל אחת מהקלפיות, כפי שדווחו לוועדת הבחירות האזורית על ידי ועדת הקלפי. במקרה של ערעור על תוצאה זו, או של תלונה על אי סדרים בקלפי, ניתן לבדוק את הפרוטוקולים, מעטפות ההצבעה, ושאר עזרי הליך ההצבעה, וועדת הבחירות מוסמכת להתעלם מהקולות המצביעים בקלפי שהיא השתכנעה שתוצאותיה הוטו. שמונה ימים לאחר הבחירות על הוועדה לפרסם את התוצאות הסופיות, ובמקביל מסתיימת תקופת הערעורים ומושמדים עזרי ההצבעה.
חלוקת המושבים בכנסת בין הרשימות
רשימות אשר עברו את אחוז החסימה מקבלות מספר מושבים בכנסת באופן יחסי לכוחן האלקטורלי. זאת עושים על ידי חלוקת מספר הקולות הכשרים אשר ניתנו לרשימות שעברו את אחוז החסימה ב-120, כדי לקבוע כמה קולות מזכים רשימה במושב אחד. מהבחירות לכנסת השנייה ועד הבחירות לכנסת השביעית חולקו קולות עודפים (קולות שקיבלה רשימה שעברה את אחוז החסימה אך אינם מספיקים למושב שלם) לאותן רשימות שלהן מספר הקולות העודפים הגדול ביותר (שיטת "האר"). בבחירות לאספה המכוננת ומאז הבחירות לכנסת השמינית מחלקים את הקולות העודפים לרשימות עם מספר הבוחרים הגבוה ביותר למושב – שיטה הידועה בעולם כשיטת האגנבאך-בישוף (דה-הונדט) וידועה בישראל כשיטת בדר-עופר – על שם חברי הכנסת יוחנן בדר ואברהם עופר שהציעו את הנהגתה. שתי רשימות יכולות להגיע להסכם עודפי קולות לפני הבחירות, דבר המגדיל את סיכוייה של כל רשימה לזכות במנדט נוסף מחלוקת עודפי הקולות.
הנבחרים
לכנסת נבחרים אותם מועמדים שהופיעו ברשימת מפלגתם לפי סדר הופעתם. אם מפלגה מסוימת קיבלה מספיק קולות לעשרה מושבים, ייכנסו לכנסת עשרת המועמדים הראשונים ברשימתה. אם נבחר נפטר או התפטר מחברותו בכנסת מסיבה כלשהי, ייכנס במקומו הבא ברשימת המועמדים.
בדרך כלל מספר המועמדים ברשימה גדול בהרבה ממספר המושבים בהם זכתה המפלגה. מפלגות רבות אף מגישות רשימות ובהן 120 מועמדים כדרך לכיבוד עסקנים בכירים במפלגה. במקרה יחיד היה מספר המושבים גדול ממספר המועמדים: בבחירות לכנסת התשיעית התמודד שמואל פלאטו-שרון כמועמד יחיד ברשימתו וזכה לדי קולות לשני מושבים. קולות המנדט העודף חולקו בין הרשימות האחרות.
מרכז|לא ממוסגר|624x624 פיקסלים|אחוזי ההצבעה בבחירות בישראל
בתום הבחירות
בתוך שבעה ימים מיום פרסום תוצאות הבחירות, על נשיא המדינה להטיל על אחד מחברי הכנסת את התפקיד של הרכבת הממשלה. במהלך תקופה זו מגיעים נציגי הסיעות הנבחרות למשכן הנשיא כדי למסור את המועמד עליו הן ממליצות לתפקיד של הרכבת הממשלה. בתום ארבעה עשר ימים מיום הבחירות (אם תאריך זה נופל ביום מועד, יום זיכרון או בסמיכות להם, במועד המוקדם ביותר האפשרי בתום ארבעה עשר ימים מיום הבחירות לכנסת), מתכנסת הכנסת לישיבת הפתיחה שלה, בשעה 16:00. בישיבה זו מצהירים אמונים חברי הכנסת הנבחרים.
גלריית גרפים של תוצאות הבחירות
מקרא מפלגות:
ניסיונות והצעות לשינויים בשיטת הבחירות
בשנת 1954 הגישה מפלגת הציונים הכלליים הצעת חוק לקביעת שיטת בחירות חדשה, בה שני שלישים מחברי הכנסת ייבחרו בשיטה האזורית-רובנית (באזורים חד-נציגיים) ואילו שליש מבחרי הכנסת יוסיפו להיבחר בשיטה הקודמת (השיטה הרשימתית-יחסית). ההצעה לא זכתה לרוב בכנסת.
בשנת 1958 הצביעה הכנסת על הצעת חוק לאימוץ שיטת הבחירות האזורית-רובנית, אך ההצעה נדחתה ברוב גדול של 73 מול 42. בשנה לאחר מכן הגישה מפא"י הצעת חוק לקיום משאל עם בשאלת שיטת הבחירות הרצויה, כאשר מול השארת שיטת הבחירות הקיימת הציעה להעמיד את השיטה הרובית לפי המודל הבריטי. ההצעה נדחתה ברוב של 58 מול 42.
בשנת 1965 דוד בן-גוריון פרש ממפא"י והקים את רפ"י, הודגש במצע המפלגה החדשה שהמפלגה תפעל לשינוי שיטת הבחירות ל'אזורית-רובנית'. בן-גוריון ניסה לאחר הבחירות לקדם זאת, אך נכשל.
ב-1992 נערך שינוי בחוק יסוד: הממשלה, על פיו הופרדה הבחירה לכנסת מהבחירה לראשות הממשלה. השינוי לא התבטא באופן הבחירה לכנסת אלא הוסיף מעטפה נוספת, בה נבחר מועמד לראשות הממשלה. בשנת 2001 הוחלף החוק ובוטלה ההצבעה הנפרדת.
בשנת 2006 הגישו חברי הכנסת גדעון סער, מנחם בן-ששון, אופיר פז-פינס ואיתן כבל הצעת חוק לשינוי שיטת הבחירות, לפיה 50% מחברי הכנסת ייבחרו בבחירות אזוריות-רובניות ו-50% בבחירות רשימתיות-יחסיות. בדברי ההסבר נומקה ההצעה לשלב בחירות אזוריות-רובניות בכך ש"נציגים אזוריים בכנסת יידרשו לתת דין וחשבון לבוחריהם המקומיים שבחרו אותם באופן אישי. הקשר שבין הנבחר לציבור בוחריו יהיה מחייב יותר" (אם כי מחקרים הוכיחו שגם בבחירות אזוריות-רובניות רוב המצביעים בוחרים לפי השיוך המפלגתי של המפלגה אותה הם מעוניינים לחזק בפרלמנט). למרות שיוזמי ההצעה נמנו על 3 סיעות גדולות (הליכוד, קדימה והעבודה), הצעת החוק לא התקבלה.
שיטת הבחירות לכנסת בהשוואה לשיטות בחירות בעולם
הבחירות לכנסת מתקיימות בשיטת "הבחירות היחסיות", הנפוצה בקרב מדינות דמוקרטיות רבות, אם כי בכל מדינה הגרסה המיושמת של השיטה שונה וייחודית.
אחוז החסימה הקיים בבחירות לכנסת החל מהבחירות לכנסת העשרים (3.25%), קרוב לאמצע הטווח שבין אחוז החסימה הגבוה של גרמניה (5%) ובין אחוז החסימה הנמוך של הולנד (0.6%).
השיטה הנהוגה בבחירות לכנסת, שבה סדר חברי הרשימה נקבע מראש, אינה נהוגה ברוב המדינות המשתמשות בשיטה הרשימתית-יחסית. 37 מדינות, המהוות רוב מתוך המדינות המשתמשות בשיטה הרשימתית-יחסית, מנהיגות את "שיטת הרשימות הפתוחות למחצה", בה לבוחר יש אפשרות להשפיע על סדר הנציגים ברשימה שהצביע עבורה – במקביל להצבעתו עבור הרשימה עצמה (כאשר מידת יכולת ההשפעה של הבוחר עשויה להשתנות ממדינה למדינה).
ראו גם
האותיות בבחירות לכנסת
שינוי שיטת הבחירות בישראל
לקריאה נוספת
אשר אריאן ושות', "הבחירות לכנסת", שנים שונות, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
אדיר בנימיני, הדרך לכנסת - על מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל, ספרי ניב, 2022.
נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", חוק פנקס הבוחרים לכנסת, כרך ראשון, בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), עמ' 195-197, באתר דעת.
קישורים חיצוניים
אתר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת
סיקור כל מערכות הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד, באתר הספרייה הלאומית
כרזת בחירות לכנסת השנייה, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
בחירות ומפלגות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
אדיר בנימיני, הדרך לכנסת - מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל, ישראל: ספרי ניב, תשע"ב-2022
מילון הבחירות לכנסת, באתר מילוג
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: בחירות
קטגוריה:ישראל: משפט חוקתי
קטגוריה:ישראל: פוליטיקה | 2024-07-29T07:00:14 |
איור | ממוזער|250px|איור של דגים ותווים מוזיקליים
ממוזער|250px|איור של איש בצבעי מים
שמאל|ממוזער|250px|איור של מערכת תופים
איור (בלועזית: אילוּסטרציה) הוא ציור או שרטוט ומיועד להדגים מסר מסוים, המחשה לא מילולית למושג, רעיון או טקסט. לפי אחת השיטות איור יכול להתבצע במדיות שונות ובאמצעים שונים: מוזיקה, שירה, סיפורת, צילום, קולאז', רישום, מגזרת נייר ובכל דרך שבה בוחר המאייר. בניגוד לציור המשויך לשדה האמנות, איור תמיד מחויב לשרת את הטקסט עליו הוא 'נשען'. על כן, האיור חייב להיות תקשורתי ובעל מסר הניתן לפירוש. האיור מכיל בתוכו אלמנטים יצירתיים ואמנותיים על מנת להעביר את התוכן ואת הביקורת של המאייר בצורה מקורית, אותנטית ומעניינת.
במשמעות המקובלת יותר, מתייחס המונח "איור" לתוספת חזותית (ציור, רישום וכדומה) ליצירה טקסטואלית.
איור בספרות יפה
ספרות יפה היא ספרות אמנותית. הספרות האמנותית מתחלקת לשלושה ענפים עיקריים, לפי דרך כתיבתה, שירה, פרוזה ומחזאות. האיורים משמשים להצגה ויזואלית של הדמויות וסצנות מהסיפור. לא פעם איור בספרות מותאם לאופי הסיפור.
איור בספרי ילדים
שמאל|ממוזער|250px|מסיבת תה מטורפת, איורו של ג'ון טניאל לספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"
ממוזער|250px|איור בספרות ילדים
ממוזער|250px|איור של פילים בספרות ילדים
איור הוא מרכיב מקובל בספרי ילדים, ולעיתים אף מרכיב דומיננטי. האיורים לספרי ילדים אחדים נחשבים לחלק בלתי נפרד מהיצירה, ומלווים אותה בכל תרגומיה, כך למשל איוריו של ג'ון טניאל לספרו של לואיס קרול "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", וכך גם לגבי "פו הדב" מאת א.א. מילן אותו אייר ארנסט שפארד.
דוגמאות למאיירים ישראליים: נחום גוטמן (שירים ופזמונות של ביאליק; שביל קליפות התפוזים); יוסי אבולעפיה (גומות החן של זהר; אבא עושה בושות); גלעד סופר (החתול דלעת משנה את הדעת); בתיה קולטון (להתראות באנטארקטיקה); נועם נדב (ארנבת ארנבת מה את חושבת); טוביה קורץ (פרפר נחמד וספרי עיון וידיעת הטבע), כריסטינה קדמון (הג'ירף שאהב לרחם על עצמו, אין חיה כזאת, סדרת הספרים "האסופית").
בספרים כמו איפה אפי? משמש האיור כמקור להפעלה של הילד כאשר הוא מתבקש לאתר את דמות המטרה מתוך שלל הפרטים המופיעים בתמונות. ספרים מסוג זה יכולים לסייע בפיתוח תפקודים ניהוליים כמו סריקה חזותית שיטתית, תשומת לב לפרטים, שליטה במסיחים ועוד.
איור בספרי עיון
ממוזער|250px|איור גולגולת מאובנת של טריצרטופס מאת הפלאונטולוג עותניאל צ'ארלס מארש.
הצגה של רעיון בצורה גרפית טובה מעבירה אותו לקורא בבהירות ובקלות העולים על אלה של הצגה מילולית, ומסייעת לזכור רעיון זה, ולכן איורים נאותים תורמים רבות גם לאיכותם של ספרי עיון. האיורים בספרי עיון נחלקים לקבוצות אחדות:
איורים חיוניים להבנת הנקרא
איורים המשלימים את הכתוב אך אינם חיוניים
איורים המשמשים לקישוט, ומגבירים את הנאת הקוראים מהכתוב
איורים בספרי עיון נעשים בטכניקות שונות: תרשימים, תצלומים, ציורים, מסמכי מקור, גרפים ועוד.
תרשימים
תרשימים מאפשרים להציג רעיונות מופשטים בצורה חזותית, ובכך להקל על קליטת רעיונות אלה. פעמים רבות יהיה התרשים שילוב של גרפיקה ומלל. קטגוריות עיקריות של תרשימים ודוגמאות לאופן השימוש בהם:
מבנה ארגוני - למשל, של מוסדות. המבנה יוצג בצורת עץ היררכי, שבו משבצת לכל יחידה ארגונית
אילן יוחסין
תרשים זרימה - משמש להצגת תהליך. רכיבי התרשים הם ריבועים שבכל אחד מהם מתואר שלב בתהליך. נקודת החלטה, שבה התהליך מתפצל לשניים, תתואר בתוך מעוין. כאשר התהליך כולל רכיבים מוחשיים, כגון מכונות או מבנים, מקובל לתת ציור של רכיבים אלה ובצדו לתאר את התהליך
דיאגרמת ון (Venn diagram) - משמשת להצגת אוכלוסיות שונות והיחסים ביניהן. התרשים מציג את הגודל היחסי של האוכלוסיות השונות, אך למתן ערך מדויק יש לרשום אותו במפורש בשטח המתאים
מפה - של העולם כולו או של אזור קטן יותר, להצגת מידע סטטיסטי אודות האזור. למשל: מפה המציגה את שיעור האנאלפביתיות בעולם
הצגת מושג מורכב באמצעות פירוקו למרכיביו
המחשת מבנה של מכונות ואופן פעולתן. תרשים כזה מלווה לעיתים קרובות במספור או חצים קטנים המפנים למונחון או טקסט שמתאר מהו כל חלק.
תרשימים אנטומיים (מבנה של בעלי חיים, צמחים, רקמות ואיברים). תרשים כזה מלווה לעיתים קרובות במספור או חצים קטנים המפנים למונחון או טקסט שמתאר מהו כל איבר או רקמה.
דיורמה - תרשים או ציור של בעלי חיים וצמחים רבים בבית גידולם הטבעי, בליווי מפתח (לרוב בצורת מספור) ובו השם של כל בעלי החיים והצמחים העיקריים המופיעים בתמונה.
תרשימים ייחודיים בהתאם לאופיו של הספר, כגון שרטוטים של מעגלים אלקטרוניים, או שרטוטים של בעיות בגאומטריה.
ראו גם
מאייר
ספר צביעה
לקריאה נוספת
ספר המאיירים הגדול, בהוצאת מוזיאון ישראל ועם עובד
גיליון המוקדש לנושא "איור", משקפיים 11, אפריל 1991
אילה גורדון, איורים עבריים: הספר העברי המאויר לילדים, העידן הבינלאומי 1925-1900.
קישורים חיצוניים
מדריך המאיירים הישראלי
אינדקס מאיירים ישראלים בפליקר
קורס איור בבצלאל - לימודי חוץ והמשך
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמנות חזותית
קטגוריה:טכניקות ציור
קטגוריה:עיצוב גרפי | 2024-08-28T14:46:05 |
אתרוג | אתרוג (שם מדעי: Citrus medica) הוא מין של עץ ירוק-עד מההדרים ושמו של פרי העץ. מקור האתרוג בדרום-מזרח אסיה ומקור שמו במילה הפרסית תֻרֻנְג'. האתרוג הוא אחד מארבעת מיני ההדרים המקוריים בטבע (לצד הפומלו, המנדרינה והפאפדה ). כל שאר מיני ההדרים התפתחו באופן אורגני או פותחו על ידי הכלאה טבעית או מלאכותית של מינים אלה.
לאתרוג חשיבות גדולה ביהדות משום היותו תשמיש מצווה מרכזי לחג הסוכות כחלק מארבעת המינים.
מאפיינים כלליים
עץ האתרוג קטן בגודלו, הענפים מעוצים אבל לא עבים. לענפים יש קוצים ארוכים וקשים. העלים הם אזמליים, באורך של כ-15 סנטימטרים ושפתם משוננת במקצת. לענפים צעירים צבע נוטה לאדום, במינים החמוצים.
הפרי בצורה ביצית מוארכת, גודלו תלוי לפי הזן. והוא מתאפיין בקליפה עבה מחוספסת וריחנית, ובפלחים קטנים. הציפה דקה ויבשה בהשוואה למיני הדרים אחרים. בקצה הפרי נמצא לפעמים הפיטם, שהוא שריד לעמוד העלי. צבע הפרי נע בין צהוב לכתום בשיא בשלותו.
פריחת האתרוג מופיעה בחודשי האביב. מבנה וצורת הפרח זהים למיני הדרים אחרים.
כיום אזורי גידול האתרוג העיקריים הם: ישראל, איטליה, מרוקו, כרתים, קורסיקה ופוארטו ריקו.
האתרוג גדל כלפי מעלה אבל כובדו מפיל אותו למטה.
מקורו של האתרוג
זני בר של האתרוג נמצאו בהודו, אוסטרליה פפואה ניו גינאה, ואף באיי קלדוניה החדשה שבאוקיינוס השקט. החוקר ג'וזף הקר זיהה עצי אתרוגי בר בשנת 1850 בכפר צ'רפונג'י שבמדינת מגהלאיה ההודית, למרגלות רכס ההימלאיה. יש עדויות ארכאולוגיות לכך שהאתרוג נדד לבבל ופרס אלפי שנה לפני הספירה, ולמצרים כאלף וחמש מאות לפני הספירה. הפילוסוף היווני תאופרסטוס מכנה את האתרוג בשם "תפוח מַדַי".
זנים
ממוזער|שלושה זני אתרוג מימין לשמאל - ברוורמן, קלבריה (ג'נובה) ומרוקני
באתרוג קיימים כיום מספר זנים מתועדים:
אתרוג קורפו (var. etrog Engler או ethrog) הפרי וכן העץ קטנים ביחס לזנים האחרים, ציפת הפרי חמוץ ומעט מר, לענפי העץ ניחוח חזק. הפיטמה שלו מתקיימת באחוזים גבוהים. הפרי נאה ורבים משתמשים בו לצורך ארבעת המינים.
אתרוג קלבריה (var. vulgaris Risso או diamante) הוא אתרוג רגיל גדול וחמוץ. נקרא על שם העיר דיאמנטה בקלבריה, איטליה, שהיא מרכז גידולו. משמש בעיקר לתעשייה.
יד הבודהה (var. digitata או var. sarcodactylis). סוג של אתרוג הנפוץ במזרח הרחוק וגדל בצורת אצבעות. באתרוג זה כל שקיק עטוף בקליפה נפרדת. זהו פרי דקורטיבי, בעל ריח נעים. אולם כמו האתרוג התימני, הפרי לא מכיל מיץ כלל.
אתרוג קורסיקני (var. dulcis Risso & Poit) אתרוג ענק מזן מתוק. מקור הגידול שלו באי קורסיקה.
המינים הבאים נחשבו בעבר לזנים של האתרוג, אבל כיום סווגו כהיברידים של אתרוג עם הדרים אחרים:
לימון (Citrus × limon)
ליים (Citrus × aurantiifolia)
קיימים עוד טיפוסים רבים (ראו להלן) של אתרוג, אבל טרם סווגו כזנים בשיטה מדעית, כגון אתרוג מרוקאי מהזנים המתוקים.
שימושים
מאכל
ממוזער|170px|
בדרך כלל האתרוג אינו משווק למאכל טרי. יש הנוהגים להכין ריבה מקליפות אתרוגים לאחר סוכות. השכבה התיכונה של האתרוג (האלבדו) משמשת להכנת קליפות מסוכרות ("סוכייד").
באי היווני נקסוס מיוצר ליקר אתרוגים kitron.
שימושים אחרים
בשמן האתרי המופק מקליפתו החיצונה (הפלבדו) של האתרוג, משתמשים כיום בתעשיית הבשמים וארומה.
ברפואה העממית יוחסו לאתרוג סגולות רפואיות שונות כבר בתקופות קדומות. ישנן עדויות לשימושים רפואיים באתרוג הן בתקופה הקלאסית והן בימי הביניים.
בין השימושים שנזכרו בספרות הקלאסית נמנים למשל הנחת פירות האתרוג בין הבגדים לשם מניעת כרסומם על ידי עש ודחיית חרקים ומזיקים. האתרוג שימש גם לשמירה על הגיינת הפה, כסממן נגד רעל, לחיזוק מערכת העיכול, ולאכילה על ידי נשים הרות כאמצעי לדיכוי תשוקתן למאכלים מסוימים ואכילת זרעי האתרוג לשם הקלה לבחילות הריון.
בחז"ל מוזכרת אכילת 'אתרוג מתוק' ("אתרוגא חליתא") ממולא בדבש שנצלה על גחלים לוחשות כתרופה למי ששתה מים מגולים וקיים חשש שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס. האתרוג מצוין גם כמאכל קשה לעיכול וכמאכל המרבה את הזרע, ומחשש לקרי נאסר על הכהן הגדול לאכול ממנו בערב יום הכיפורים.
סגולותיו מוזכרות גם בספרות ימי הביניים. בחיבורו של אסף הרופא מתואר האתרוג כמועיל לכאב כליות וכאבי אוזניים. הרמב"ם המליץ על האתרוג כתרופה לעקיצות ונשיכות בעלי חיים, וכותב שמשקה העלים עוזר לחלישות. מסורות יהודיות רואות באכילת אתרוג, או ריבה הנעשית ממנו, או אפילו רק נשיכה שלו או של הפיטם שלו, כדבר העשוי לסייע לפוריות, להריון וללידה קלה. בקרב יהודי אתיופיה נהגו לצחצח שיניים בענפי עץ האתרוג לאחר שנחשפו סיביהם הפנימיים, וייחסו לו תכונות של חומר מחטא, הבונה מחדש את חומר השן שנהרס.
האתרוג ביהדות
alt=קופסת אתרוג מכסף|ממוזער|220px|קופסת אתרוג מכסף
ממוזער|220px|יהודי נוטל ארבעת מינים בכותל, וביניהם אתרוג תימני גדול.
ביהדות, לאתרוג חשיבות מיוחדת מכיוון שהוא אחד מארבעת המינים הניטלים בסוכות לשם קיום מצוות נטילת לולב. וזה על פי מאמר הכתוב ():
במדרש, האתרוג משמש כמשל לאותו חלק בעם ישראל שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, בשל העובדה שיש לו גם טעם (משל לתורה) וגם ריח (משל למצוות). לדעת האמורא רבי אבא דעכו, פרי עץ הדעת היה אתרוג.
במשך החג האתרוג נשמר בקפדנות, ולעיתים אף מושם בקופסה מיוחדת - יפה ומהודרת - כדי שלא ייפגם וכדי להדר את המצווה.
לאחר החג יש הנוהגים לחנוט את האתרוג. יש הנוהגים להכין ממנו ריבת אתרוגים ולאכלו בט"ו בשבט. ויש שנהגו למצוא לו שימושי מצווה נוספים כדי לא לזרוק אותו בהיותו כתשמיש קדושה, כמו שאר המינים דוגמה לולב המשמש לביעור החמץ. על כן יש שנהגו להכין ממנו ריבה ובכך לברך עליו פעם נוספת ובפרט בסדר טו בשבט, ויש שנהגו לאוכלו מיד אם סיומו של תפילת הושענא רבה ובכך ראו דרך לזכות במקצת במצוות שהחיינו על אכילת פרי האתרוג עליו כבר ברכו ביום הראשון לנטילה. אפשרות אחרת היא שימוש בו לבירכת בשמים הנאמרת בין יתר בהבדלות.
זיהוי האתרוג כ"פרי עץ הדר"
180px|ממוזער|מטבע 5 אגורות ועליו העתק מטבע מימי המרד הגדול המציג בבירור אתרוגים משני צדי לולב
האתרוג אינו מופיע במקרא בשמו, אלא כ"פרי עץ הדר" בין ארבעת המינים שניטלים בחג הסוכות (). ברוב התרגומים הקדומים מתורגם באופן כללי: "פרי יפה", "פרי משובח".
חוקרי המקרא חלוקים בדעתם בנוגע לזיהוי האתרוג עם 'פרי עץ הדר' ומועד הגעתו לארץ ישראל, שכן מוצא העץ מדרום מזרח אסיה, והוא גדל באזורנו רק באמצעות השקיה וטיפוח חקלאי מסור. יש ממצאים המצביעים על כך שהאתרוג הגיע לאזור עוד בתקופת המקרא:
יש חוקרים הטוענים שנמצאו זרעי אתרוגים בעיר הבבלית ניפור מהתקופה השומרית.
בקפריסין נמצאו זרעים שזוהו כזרעי הדר בשכבה המתוארכת לשנת 1200 לפנה"ס. ההנחה של החוקר היא שהאתרוג הוא פרי ההדר היחיד שהיה "ידוע" באזור הים תיכוני בעת העתיקה, ועל כן זוהו הזרעים כזרעי אתרוג, אך הזיהוי אינו ודאי.
בגן המלכותי שבאתר רמת רחל (ירושלים), בארמון בו נמצאו בעבר החותמות למלך, מתקופת המלך חזקיהו (המאה ה-8 לפנה"ס), נמצאו שרידי אבקת צמחים (Pollen) של אתרוג, כנראה מהתקופה הפרסית, עדות הבוטנית הישירה הקדומה ביותר לגידולו של עץ זה במרחב הלבנטיני.דפנה לנגוט, תרומת חקר גרגרי פולן
למחקר הארכאולוגי. בחפירות בגן נמצאו גם שרידי ערבה והדס.
האגיפטולוג ויקטור לורט טען שזיהה תיאורים של אתרוג בקבר במצרים מהמאה ה-12 לפנה"ס, ובמקדש מימי תחותמס השלישי מהמאה ה-15 לפנה"ס.מובא ב: Journal of the Royal Horticultural Society 16, 1893.
נמצאו כמה שרידים בוטניים של אתרוג מיובא, אלא שתיארוכם המדויק איננו ידוע. החוקרים סבורים כי האתרוג יובא לארץ מפרס.
חוקרים אחרים דוחים את הראיות הנ"ל וטוענים שהפרי הידוע בימינו בשם "אתרוג" הגיע לאזור רק בתקופה הפרסית. הם מחזקים טענה זו במקורה הפרסי של המילה אתרוג (تُرُنْج - תֻרֻנְג'), ובכך שבכתבי היוונים בני התקופה האתרוג נקרא "תפוח מדיי" או "תפוח פרסי".
יש שזיהו את פרי ההדר עם האצטרובל פריו של הארז. לטענתם במילה "הָדָר" הה' היא ה' הידיעה, מכיוון שבדרך כלל נוספת ה' הידיעה לשמות עצים במקרא, כגון "עֵץ הַזַּיִת" (חגי ב,יט), "עֵץ הַגֶּפֶן" (יחזקאל טו,ב), ואילו הה' מגוף השם היה צריך לומר "פְּרִי עֵץ הֶהָדָר". אם כן שם העץ הוא "דָּר", מסנסקריט: दारु (dā́ru) - עץ, בול עץ (מפרוטו-הודו-איראנית: dā́ru - עץ), ובייחוד: देवदारु (devadāru) - מילולית: עץ קדוש, שמו של הארז ההימלאי ששימש לפולחן בהודו (השוו גם לשמו הלטיני הארז - Cidrus). יש שחיזקו זיהוי זה בכך שהאצטרובל שימש בבבל לפולחן פריון יחד עם ענפי התמר.ש. טולקובסקי, פרי ההדר, ירושלים 1966, עמ' 38-69. ש' אריאלי, "פרי עץ הדר" - "פרי עץ החיים", בית מקרא נט,ב (תשע"ד) עמ' 5-40. הקושי עם זיהוי זה שלא נמצא באכדית רמז לשם "דר" לעץ הארז בהקשר פולחני, ואם הפולחן הגיע לישראל דרך בבל היה מתבקש למצוא רמז לשם זה באכדית.ש' אריאלי (שם) תירץ שבכתבים באכדית מוזכר העץ mēsum בשם: iṣṣi dārie - עץ הנצח, ויש שקישרו בינו לבין סיפור עץ החיים בגן עדן. בנוסף יש לציין שבמקרא הארז אינו נחשב כעץ פרי, השוו: "עֵץ פְּרִי וְכׇל אֲרָזִים" (תהלים קמח,ט). ועל עצם הטענה שמדובר בה' הידיעה יש להשיב שלא תמיד שמות עצי פרי מופיעים עם ה' הידיעה במקרא, השוו: "וְלָקַח לַמִּטַּהֵר.. וְעֵץ אֶרֶז" (ויקרא יד,ד).
אחרים זיהו את "עץ הדר" המקראי עם עץ הזית בשל תיאוריו במקרא כבעל הוד והדר - "כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן" (הושע יד,ז). וגם: "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר", (ירמיהו יא,טז).י' קולר, עץ הדר - מהו?, בית מקרא יז,ב (תשל"ב), עמ' 146-150.
יש לציין שהפרשן הקראי לוי בן יפת הלוי זיהה את "פרי עץ הדר" עם עץ הארז והזית, ששניהם מתוארים כבעלי יופי והוד (הושע שם; יחזקאל לא,ג), אולם הוא אמר כן בעקבות ההלכה הקראית המפרשת שבמצוות ארבעת המינים המצוה היא לבנות מהם סוכה ולא ליטול אותם ביד. פירוש זה נשען על הכתוב בספר נחמיה: "וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל־עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי־זַיִת וַעֲלֵי־עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (נחמיה ח,טו), לדעתו "זית ועץ שמן" מקבילים ל"עץ הדר" שבספר ויקרא, כאשר "עץ שמן" לדעתו הוא הארז, והפרי הוא אגוזים.ספר המצוות ליפת בן לוי הלוי, שבת ומועדים, דיבור יז.
ממוזער|קופסת אתרוג מכסף טהור, עיצובו ומעשה ידיו של הרב יוסף-מאיר אלפנט, ראשית שנות ה-50
הדיון בזיהוי כל ארבעת המינים בקרב חז"ל הוא על פי מדרשי פסוקים, שכן קיימת באתרוג מסורת זיהוי קדומה וברורה, עליה יש תמימות דעים בקרב החכמים. גם לפי התרגומים הארמיים המאוחרים (החל מהמאה הראשונה), הממצא הנומיסמאטי והאיורים בפסיפסים של בתי כנסת, ברור לגמרי שחז"ל זיהו את "פרי עץ הדר" כפרי הידוע בימינו בשם אתרוג.
בתלמוד () מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים:
נאמר "פרי עץ", דהיינו שטעם הפרי כטעם העץ; והאתרוג הוא פרי שטעם עצו כטעם פריו.
המילה "הדר" מזכירה "דיר", שמאכסן בו גדולים עם קטנים, כמוהו כעץ האתרוג, אשר בו יש פירות גדולים (פירות השנה שעברה) יחד עם פירות קטנים (פירות השנה).
המילה "הדר" מזכירה את המילה היוונית "הידרו" (hydro), מים, והאתרוג הוא פרי "הגדל על כל מים".
נאמר "פרי עץ הדר" - "הדר באילנו משנה לשנה", דהיינו, פרי אשר נשאר על העץ כל השנה; וגם תנאי זה מתקיים באתרוג.
הרמב"ן פירש ששורש המילה "אתרוג" בארמית הוא רג"ג - מלשון "חמדה" ו"נעים למראה", כלומר, "הדור" (אונקלוס מתרגם את האיסור "לא תחמוד" - לא תרגג).
עמנואל לב מציין (צמחיית היהודים, Flora der Juden 1924-34) כי, פרי עץ הדר הוא פרי המשמש לנוי, כלומר להדר בו, ולא למאכל, והרי אתרוג איננו נאכל ללא עיבוד רב.
הרמב"ם מדגיש שטעמים אלו הם טעמים שבדיעבד. נוטלים אתרוג ולא פרי אחר מפני שזו המסורת המקובלת שפרי עץ הדר הוא האתרוג.
אתרוגי ארץ ישראל בתקופות הקדומות
ממוזער|200px|פסיפס בית כנסת מתקופת בית שני, הכולל שני אתרוגים מצידי רגל המנורה
אתרוגי ארץ ישראל נלקחו למצווה בתקופות קדומות, ונידונים אודותם הוזכרו במשנה ובתלמוד.
הרמב"ם כתב במורה נבוכים שטעם נטילת ארבעת המינים הוא לציין את השמחה את הכניסה לארץ ישראל בה גדלו אילנות והיא מקום מים, לעומת המדבר. בדומה לכך גם כתבו בספר מעשה נסים מתקופת הראשונים ובספר צדה לדרך לרב מנחם בן זרח, שנטילת ארבעת המינים היא למטרת שבח ארץ ישראל על גידוליה הטובים.
טיפוח ענף האתרוגים בעת החדשה
בתקופת היישוב הישן מקובל היה, שהאתרוגים הבלאדים, שגודלו בארץ בשיטות פרימיטיביות על ידי הפלחים הערבים, נקיים הם מחשש הרכבה. לכן שומרי המצוות, ובמיוחד המהדרים שבהם, העדיפו לקחתם לשם מצווה, אף על פי שצורתם לא תמיד הייתה מהודרת. המקומות שבהם גודלו אתרוגים אלו הם אזור הגליל העליון הלבנוני וצפת, נצרת, שכם ואום אל-פחם, יריחו וכפרים שבסביבות ירושלים (ליפתא, קאלוניה, בית נקובא, סובא, אל-קבו וארטאס). היו סוחרים שסבבו בכפרי הערבים והביאו משם אתרוגים. המסחר באתרוגים היה לעיתים עיסוק משפחתי. בתחילה רוב המסחר נשלט על ידי הספרדים, אך בעקבות העלייה הגדולה של האשכנזים לירושלים לאחר רעש האדמה בשנת תקצ"ז, גדלה קהילתם והם החלו לעסוק בכך בנפרד.
ממוזער|200px|ה"אתרוג היהודי" ו"האתרוג עם הפיטם" - הצייר הגרמני, יוהנס קריסטוף וולקאמר בשנת 1708
כך למשל סיפר הרב יעקב הלוי ספיר שביקר באום אל-פחם ב-1853:
ומוסיף יואל משה סלומון בשנת 1878:
אתרוגי יפו
בשנות החמישים של המאה התשע עשרה החלו לגדל ביפו אתרוגים מהודרים בצורתם, בעלי פיטם, מגרעיני אתרוגי האי קורפו ועיירת החוף פארגה שביוון. בעקבות זאת נתגלעה מחלוקת על כשרותם של האתרוגים החדשים. היו רבנים שאסרו אתרוגים אלו מחשש להרכבה וביכרו את האתרוגים המקומיים. בין המעודדים לגידול אתרוגים מקומיים על פני אתרוגי חו"ל נמנה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר הקדיש לנושא את ספרו "עץ הדר". בסופו של דבר מחלוקת זו דעכה בעקבות חזרתם של מרבית הרבנים מאיסורם, ובראשם הרב מאיר אוירבך - מגדולי הרבנים האשכנזיים בירושלים.
אתרוגי ארץ ישראל בימינו
220px|ממוזער|תעודת כשרות על אתרוגי "גן שמואל" שבחדרה משנת 1901
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובמהלך המאה העשרים חלו תמורות רבות בגידול האתרוגים בארץ ישראל. האתרוגים נעלמו כמעט מהבוסתן הערבי. פרדסי אתרוגים רבים ניטעו במושבות הראשונות בשרון ובשפלה, שאף הם נעקרו ובמקומם נטעו פרדסים חדשים.
בשוק ארבעת המינים קיימים כיום כמה טיפוסים, שהתפתחו בגלגולים שונים מתוך האתרוגים הערביים המקומיים:
אתרוגי ברוורמן
120px|ממוזער|אתרוג ברוורמן|ימין
אתרוגים אלו גודלו בחצר ביתם של משפחת ברוורמן בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20, על ידי רבי ישראל דוד ברוורמן בנו של רבי זרח ראובן ברוורמן, והופצו אחר כך למגדלים שונים. מוצאם הוא מהבוסתנים הערביים בארץ, ולדברי רבי יצחק ורבי נחום בניו של רי"ד ברוורמן, מוצאם הוא מהפרדסים באזור שכם, שהיו מקובלים בירושלים כבלתי מורכבים. נהוג לייחסם למהרי"ל דיסקין, ובשל כך הם נחשבים בחוגי המהדרים במצוות, ומועדפים במיוחד בחוגי "בריסק", אך לדברי בני משפחת ברוורמן אין שום ידיעה על שייכות זן זה למהרי"ל דיסקין. לאחר שיבשו עצי הפרדס, החלו בני משפחת ברוורמן לשווק גם מזן קיבלביץ'. האתרוג מטיפוס זה הוא לרוב חסר פיטם, מחוספס ובעל גבשושיות. הוא קשה לגידול, יחסית לזנים אחרים, ובעל נגיעות גבוהה לחרקים. כיוון שהדרישה בשוק לאתרוג זה היא קטנה, ממעטים לגדלו.
אתרוגי קיבילביץ'
תחילת גידולם על ידי פנחס גלובמן בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20. השתילים הובאו מוואדי קלט שבחבל בנימין. חתנו יחיאל מיכל קיבילביץ' המשיך לגדלם, תחילה בפתח תקווה ואחר כך בבת ים (בעבר 'בית וגן'). שתיליו הופצו במקומות שונים – קיבוץ חפץ חיים, מושב בית מאיר (אצל המגדל יצחק קלי, ממייסדי המושב) וכפר סבא (אצל המגדל נח מרגלי). אתרוגי קיבילביץ' אינם מהודרים במראם, הם בעלי בליטות ושקעים גדולים.
אתרוגי אורדנג (חדרה)
alt=אתרוג חדרה (אורדנג)|ממוזער|חתך אורך ורוחב באתרוג חדרה (אורדנג) מיושן|150px
אתרוגים אלו גודלו על ידי שרגא פייבוש אורדנג בפרדס שניטע בעיר חדרה בשנת תרפ"ז (1927). יש הטוענים שמקורם הוא מהגידולים המקומיים בשכם. אך, צורתם המהודרת, שאינה אופיינית לאתרוגים המקומיים של הארץ, מעלה סברה שהם צאצאי האתרוגים שיובאו ליפו מאיי יוון. ייתכן שעצי האתרוגים שהובאו משכם, שימשו כנות לזנים מיפו שהורכבו עליהם.
ממוזער|ימין|אתרוג חדרה (אורדנג) ירוק|120px
את אתרוגי אורדנג המשיכו לגדל אחדים מתושבי חדרה, מי בגינות פרטיות ומי בחלקות קטנות, ביניהם: מנחם אריאלי, יצחק ליפשיץ, הרב זבולון גרז (לימים אב בית דין ברחובות) ואחיו יצחק ברית ועוד. מגדל אתרוגים נוסף הוא אברהם גרוס, שעלה לארץ אחרי השואה והתיישב בחדרה, והחל לגדלם באופן מסחרי בשם "אתרוגי גרוס". פרדסנים נוספים מגדלים את צאצאי אתרוגי אורדנג תחת שמות שונים – "אתרוגי סוקולובסקי" (נלקחו מהעץ שגידל החסיד ר' דב סוקולובסקי בירושלים), לדוגמה. האתרוג מטיפוס זה מאופיין בפרי קטן יחסית, בעל בליטות עדינות ומסודרות, חוטם מחודד ובקצהו פיטם.
ממוזער|ימין|120px|אתרוג חדרה (אורדנג) צהוב
אף על פי שאתרוגי אורדנג זכו להכרה רחבה, ולהכשר של הבד"ץ העדה החרדית בירושלים, בספרי הלכה אחדים מובאת שמועה מפי הרב דוד פרנקל, מקורבו של "החזון איש", ש"החזון איש" פקפק בכשרותם. על כן יש שנמנעים מלהשתמש בהם למצווה.
אתרוגי חזון איש (הלפרין)
לפי תלמידי החזון איש, הוא נהג להשתמש בזני אתרוגים שהיו מקובלים אצל בני ירושלים כבלתי מורכבים, והשתמש בזן אתרוג שהביא מפרדס של ערבי באזור נחל עמוד, וכן באתרוגים מאזור שכם, או באתרוגי ברוורמן שמקורם גם משכם, ולא הייתה לו העדפה בין זנים אלו.
בחודש אב תרצ"ה (1935), שהה החזון איש בצפת לצורך הבראה, וביחד עם תלמידו רבי משה יונה הופמן ואחרים התלוו לערבי בעל פרדס באזור נחל עמוד ליד צפת, ומשם לקחו ענפים ואתרוגים שהביאו איתם. לאחר מכן מסר החזון איש למקורבו יעקב הלפרין, שנטע אותם בחצר ביתו.
בנוסף קיבל החזון איש מרבי חיים יוסף דינקלס, אתרוגים מאזור שכם שהיו מוחזקים כבלתי מורכבים, וגם מהם היה נוהג החזון איש ליטול, וגם מהם ניטעו אתרוגים על ידי ר' יעקב הלפרין ב'פרדס הלפרין' מאמצע שנות ה-40 של המאה ה-20. לאחר מכן נפוצו שתילים מאתרוגי הלפרין, ונודעו כזן חזון איש הלפרין.
אתרוגי חזון איש (ליפקוביץ)
alt=חתך אורך באתרוג חזון איש - לפקוביץ|ממוזער|100px|חתך אורך באתרוג חזון איש - לפקוביץ
אתרוגים אלו תחילתם בעץ שגידל תלמידו המובהק של החזון-איש רב מיכל יהודה ליפקוביץ בחצרו בבני ברק מהזרעים שמסר לו "החזון-איש" לשם הנבטה, לאחר חג הסוכות של שנת תש"ד (1943). מכיוון שהחזון איש נהג ליטול אתרוגים צפתיים ושכמיים, לא ידוע מאיזה מהם מסר החזון איש לתלמידו, ואף ייתכן שהיו מעורבים בהם שני הזנים. האתרוג מטיפוס לפקוביץ' הוא בעל פרי מאורך עם חוטם חרוטי, בעוד האתרוג מטיפוס הלפרין הוא בעל פרי רחב יותר בראש. בשל טיפוח אינטנסיבי, ריסוס מבוקר למניעת נשירת הפיטם וטיפול בחומרי דישון, ניתן למצוא היום בשוק צורות שונות ומגוונות של אתרוגי "החזון-איש".
אתרוגי קלבריה
ימין|ממוזער|150x150px|אתרוג קלבריה (ג'נובה)
חסידי חב"ד מעדיפים את האתרוגים מזן קלבריה כדי להשתמש בהם עבור ארבעת המינים.
אתרוגים מסוג זה גודלו על ידי אליהו-לייב ריבקין לאחר התיישבותו בכפר חב"ד. הוא נטע עצים בחצר ביתו ומשנת תשי"ט היה שולח אתרוג לרבי מלובביץ' לחג הסוכות. בשנת תשכ"ז החזיר לו הרבי, לבקשתו, את האתרוג שעליו בירך. ריבקין נטע בנוכחות שני עדים, בהם הרב מרדכי שמואל אשכנזי, ארבעה עצים מפלחי אותו אתרוג. מפירותיהם ניטעו עצים נוספים. מאז פטירתו בתשמ"ג ממשיך חתנו נחום לוריא לגדל את האתרוגים.
אתרוגי שלומאי
אתרוגים אלו גודלו על ידי שרגא פייבל שלומאי (שלומוביץ') לאחר התיישבותו בכפר הרא"ה. חלק מהם מקורם משכם וחלקם מאום אל-פחם (הייחורים מאום אל-פחם הובאו על ידו באופן אישי בשנת תשכ"ו (1966)). הוא הנהיג שיטות טיפול שונות, שבהם שיפר את צורתו של הפרי. גלגוליהם של אתרוגי שלומאי הם רבים. למשל הם מגודלים עד היום בקיבוץ טירת צבי וכן בכפר מימון על ידי יעקב ציפילביץ'. האתרוג מטיפוס זה הוא בעל מתאר מעוגל וחוטם מחודד, חסר פיטם לרוב. כיום פותחו ממנו זנים מוארכים יותר.
תכונותיו של האתרוג הארץ-ישראלי
פיטם- ברוב האתרוגים הארץ ישראליים הפיטם נושר לאחר תהליך חניטת הפרי.
גודל- אתרוגי ארץ ישראל מגיעים לשיא גידולים לאחר מחזור גידול של 9–10 חודשים ואף עשויים להישאר על העץ כשנה ויותר. משקל הפירות הבשלים הוא כרגיל 1–2 ק"ג, אך עשויים להתקבל פירות במשקל גדול מזה.
צורה- מצורה כדורית כאבטיח או מוארכת, לרוב חסר סימטריה מלאה ולעיתים בעל מתאר גס עם בליטות ושקיעות גדולות, לעיתים עמוקות.
צבע- צבעו של האתרוג הבשל הוא צהוב, והקליפה היא לרוב מגובששת או חלקה. בחלק מהטיפוסים הוא נראה במבט חיצוני כמו אתרוג גדול מהזן התימני, אך הוא נבדל ממנו במבנה הפנימי.
מועד בשלותו למאכל-במידה והחניטה של הפירות היא מוקדמת (למשל בחודשים אדר-ניסן), הקטיף נעשה בסוף חודש סיון לערך ואז ניתן לשמר את הפירות בקירור עד לחודש תשרי. הפרי שעדיין לא הבשיל לגמרי הוא קטן יחסית ובשלב זה ניתן לקבל אתרוג מהודר יותר, אך הוא בוסרי, לרוב מריר ואינו ניתן לאכילה כשהוא חי ללא התקנה מוקדמת. כשאתרוג הוזכר בחז"ל בהקשר של אכילה הוזכר אתרוג גדול וטוב (משנה, מעילה ו,ד).
מבנהו הפנימי- בחתך של הפרי של האתרוג הבשל ניתן להבחין בשלוש שכבות עיקריות:
החלק החיצוני, הקליפה (אקסוקרפ) שעוביה כ־3-2.5 מ"מ. שכבה זו ריחנית ביותר משום שהיא מכילה בלוטות של שמנים אתריים. הוא אינה משמשת לאכילה, אלא רק למרקחת.
החלק האמצעי (מזוקרפ) הלבן עשוי רקמה בשרנית ועדינה. הוא תופס את מרבית נפחו של הפרי, עוביו באתרוגים הגדולים הוא כ־4-3 ס"מ.
החלק הפנימי (אנדוקרפ) מכיל שקיקי המיץ ועוטף את הזרעם המסודרים לאורכו של הפרי. זוהי למעשה, ציפת הפרי שהיא כרגיל חמוצה מאוד ואינה נאכלת.
טעם- החלק האמצעי הוא החלק הנאכל חי כאשר הפרי בשל לגמרי, ואינו דורש התקנה מיוחדת (בישול והמתקה). הוא בעל מרקם רך, עסיסי ובעל מתיקות מעודנת, לעיתים מעט תפל.
אתרוגים שמקורם מחו"ל
תימני
260px|ממוזער|שני אתרוגים חתוכים לאורכם. הימני - אתרוג "חזון איש-הלפרין", והשמאלי - אתרוג תימני. ניתן לראות כי בימני יש בקבוקוני מיץ, ובשמאלי אין.
ימין|ממוזער|70px|אתרוג מרוקני התלוי בסוכה לשם נוי סוכה
האתרוג התימני, הוא זן שהובא ארצה על ידי עולי תימן. הוא מתאפיין בגודלו, בכך שאין לו פיטם ונחשב מהודר ובלתי מורכב, והשתמשו בו רבנים דוגמת הרב איסר זלמן מלצר, הרב יחזקאל אברמסקי, הרב יעקב ישראל קניבסקי והרב עובדיה יוסף.
באוסף מיני הדר שעל ידי אוניברסיטת קליפורניה, שבריברסייד ארצות הברית, נמצא עותק של אתרוג תימני, מורכב על כנה של לימון פונדרוסה. פירות האילן הם חסרי מיץ.
מרוקאי
האתרוג המרוקאי גדל באזור מרוחק על הרי אנטי אטלס שבמרוקו.
פרופסור אליעזר גולדשמידט מהאוניברסיטה העברית ביקר במקום ביחד עם משלחת רבנים, בציווי הפוסק הרב יוסף שלום אלישיב, ואישר שהמקום נקי מחשש הרכבה, והאתרוג גדל שם באופן מסורתי רק בשביל שימוש המצווה, בהיעדר הדרים אחרים.
בדיקת דנ"א
בהזדמנות אחרת בדק גולדשמידט את הדנ"א של 12 טיפוסי אתרוגים, ומצא שהם קרובים יחסית זה לזה. על פי ממצאים אלו, הוא הציע שכולם הם בחזקת אתרוג טהור ונקי מחשש הרכבה.
הסוגים שנבדקו: אתרוגי כפר חב"ד שניטעו משתילי קלבריה, הם זהים לאתרוגי קלבריה, זה מצביע על היותם נאמנים למקורם. האתרוג התימני זהה ביותר מבחינת הדנ"א שלו לאתרוג המרוקני, וכן לאתרוג ברוורמן, יותר מאשר לשאר אתרוגי א"י, המהווים קבוצה נפרדת. שני טיפוסי החזון איש, הלפרין ולפקוביץ, הם קרובים ביותר במבנה הדנ"א שלהם, ויש להם פס מיוחד של דנ"א, שלא נמצא בשאר האתרוגים. אתרוג קיבלביץ' קרוב במקצת לאתרוגי חזון איש.
מחירי האתרוגים
מכיוון שנאמר בתורה "פרי עץ הדר" נוהגים רבים לקנות אתרוג מהודר ולא להסתפק בכשר בלבד. אי לכך מחיר אתרוג מהודר יכול לנוע בין 40 שקלים לבין למעלה מ-1000 שקלים. בשולחן ערוך (סימן תרנ"ו) הובאה דעה הסוברת שאם לאדם מוצעים שני אתרוגים השונים בהידורם עליו לקנות את המהודר יותר ולהוסיף על כך עד שליש מהערך של הראשון.
הלכות אתרוג
שמאל|ממוזער|160px|יהודי בוחן אתרוג, ירושלים, 2009
אסור שקליפת האתרוג תהיה סדוקה, יבשה או מקולפת.
נפח האתרוג חייב להיות לפחות כביצה.
אתרוג נפסל אם הפיטם או העוקץ נופלים בתהליך הקטיפה או לאחריו. אמנם כבר מזמן הראשונים היה כמה פירושים מהו הפיטם ומהו העוקץ. השיטה העיקרית (רבינו חננאל והרי"ף) שהפיטם הוא בראשו והעוקץ למטה. השיטה השנייה סוברת ההפך. והשלישית סוברת ששניהם למעלה. אם נשבר הפיטם - פסול, לפחות ביום הראשון. לעומת זאת, אתרוג שהפיטם נושר בו מאליו בתהליך הגדילה איננו פסול. יש מהדרים לקחת בעיקר אתרוג כזה כיוון שאין בו חשש שהפיטם יפול לאחר מכן והאתרוג יפסל, אך יש המעדיפים דווקא אתרוג עם פיטם.
אתרוג שחסר חלק ממנו (גם מעט) נפסל לברכה ביום הראשון של חג הסוכות וכשר לשאר הימים.
אם חזותו של האתרוג מעוות הוא נפסל.
אתרוג מורכב: אתרוג נפסל אם הוא מורכב עם פרי הדר אחר (דוגמת לימון).
שינוי מראה האתרוג: כאשר צבעו של האתרוג משונה מן הצבע הרגיל של אתרוג הרי הוא פסול. לדוגמה אם יש על האתרוג כתם או נקודה שחורה (המכסה את רובו של האתרוג או מספר נקודות התופסות את רובו של שטח האתרוג או היקפו, או בחלק העליון המשופע של האתרוג) האתרוג פסול. שינוי מראה נוסף העומד במחלוקת הפוסקים באשר למעמדו הוא כתם הנוצר מנגיעת עלה או קוץ בזמן גדילת האתרוג (המכונה 'בלעט"ל') תופעה זו וכן הופעת כתמים שחורים (הנגרמת לעיתים על ידי ריסוס של עץ האתרוג) נפוצה מאוד ומהווה אתגר משמעותי למגדלי האתרוגים המהודרים.
עדיף שצבעו יהיה קרוב יותר לצהוב מאשר לירוק.
שימושים מושאלים
בשיח היהודי נכנס לשימוש המושג "אתרוג", בהתייחס לאופן שבו שומרים שמירה רבה על האתרוג כדי שלא יפגע במהלך ימי החג, ועוטפים אותו בפשתן, צמר גפן, או קלקר.
שימושים מושאלים נמצאים גם בפוליטיקה הישראלית. כך, לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות אמר הפרשן אמנון אברמוביץ', בדיון במכון ון ליר: "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג". שרון היה באותה העת ראש ממשלת ישראל ומובילה העיקרי של התוכנית. כנגד שרון עמדו מספר האשמות פליליות, ורבים טענו שיש להתעלם מהאשמות אלה, על מנת שהתוכנית תצא לפועל. אברמוביץ' הבהיר כי באמירתו התכוון שהפרשנים לא יציגו את שרון באור שלילי, לעומת זאת בטורי הידיעות "יש להתייחס אליו כמו אל חושחש". עמיתיו של אברמוביץ', למשל נחום ברנע, ביקרו עמדה זו. בשל השימוש שעשה בה אברמוביץ', הפכה המילה "אתרוג" סמל להטיות פוליטיות בתקשורת, ואף נלווה לה פועל - "לאתרג".
תָּרֹג (ללא ניקוד: תרוג), צבע צהוב-ירוק, מושאל משמו ומצבעו של האתרוג.
גלריה
גלריית האתרוגים
ראו גם
אתרוג מרוקאי
הדרים
סוכות
ארבעת המינים
תרוג
לקריאה נוספת
זהר עמר, אתרוגי ארץ ישראל: בירור מסורת קדמותם של אתרוגי ארץ-ישראל בעת החדשה, הוצאת המחבר, נווה צוף, תשע"א.
זהר עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי, הוצאת המחבר, נווה צוף, תש"ע, עמ' 20–57.
זהר עמר, צמחי המקרא: בחינה מחודשת לזיהוי כל הצמחים הנזכרים בתנ"ך לאור מקורות ישראל והמחקר המדעי, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשע"ב, עמ' 106–109.
אלעזר גולדשמידט ומשה בר־יוסף (עורכים), האתרוג: מסורת, מחקר ומעשה, הוצאת מוסד הרב קוק, 2018.
הרב ישראל דנדרוביץ, החזיר את האתרוג במתנה על מנת להחזיר, בתוך: קובץ אור ישראל, גיליון סא - תשרי תשע"א, עמודים: קפד - קצז.
קישורים חיצוניים
האתרוג התימני הגדול בעולם, מאתר תימני-נט.
האתרוג ומסורת מתן תורה
פיני גורליק, עולמם המופלא של האתרוגים. 12 דקות
אתרוג לסוכות: שיש לו טעם ויש לו ריח עמוס רובין, אנטומולוג, גבעת שמואל
פטומי מילי בעניין אתרוגים, פרופסור אליעזר גולדשמידט, בסיבת נשירת הפיטם, ואופן מניעתו
מקור ראשון, ארנון סגל, אתרוגר נולד: ההיסטוריה הבלתי מוכרת של הפרי החגיגי, אוקטובר 2019.
הערות שוליים
*
קטגוריה:בשמים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:הדרים
קטגוריה:ארבעת המינים | 2024-10-17T20:59:38 |
גיאורגי ז'וקוב | REDIRECT גאורגי ז'וקוב | 2006-12-23T14:23:45 |
פסל | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-08-31T14:06:15 |
קרב מוסקבה | REDIRECT הקרב על מוסקבה | 2004-09-11T10:28:05 |
גוטהולד אפרים לסינג | גוטהולד אפרים לסינג (בגרמנית: Gotthold Ephraim Lessing; 22 בינואר 1729 - 15 בפברואר 1781) היה החשוב במחזאי תקופת הנאורות הגרמנים. מחזותיו וכתביו התאורטיים השפיעו רבות על הספרות הגרמנית ועל הפילוסופיה.
חייו
לסינג נולד בקמנץ (Kamenz) שבסקסוניה ליוהאן גוטפריד לסינג, כומר ומחבר כתבים תאולוגיים, וליוסטינה סאלומה פלר. לאחר שלמד בבתי הספר ביישובו ובמייסן (Meißen), למד בלייפציג פילוסופיה, פילולוגיה, תאולוגיה ורפואה בשנים 1746–1748. בשנים 1748–1760 התגורר בלייפציג ובברלין ועבד כעורך ומבקר, בעיקר בעיתונות. ב-1752 קיבל בוויטנברג את תואר המגיסטר.
בשנים 1760–1765 הועסק בברסלאו כמזכירו של גנרל. ב-1765 שב לברלין, וב-1767 עבר להמבורג למשרת מחזאי ויועץ ב-Deutsche Nationaltheater. שם הכיר את אשתו לימים, אווה קניג. בשנים שלאחר 1770 הועסק כספרן הראשי בספריית הדוכס אוגוסט (Herzog-August-Bibliothek) בעיירה ווֹלפנביטל (Wolfenbüttel). ב-1776 נישא לאווה קניג שהתאלמנה בינתיים. היא מתה לאחר לידת בנם ב-1778, והבן גם הוא לא האריך ימים.
לסינג נפטר בבראונשווייג ב-15 בפברואר 1781.
השפעתו
לסינג היה מחזאי, משורר, סופר ומבקר רב פנים. כנציג מוביל של הנאורות הגרמנית לקח חלק פעיל בעיצוב התפיסה העצמית החדשה של הבורגנות. כתביו התאורטיים והביקורתיים מצטיינים בסגנון בדחני-אירוני ובפולמיקה שנונה. השימוש באמצעי הסגנוני של דיאלוג שירת את מטרתו, להציג נושא מזוויות שונות ולחפש אמת גם בטיעוני מתנגדיו. האמת לא הייתה בעיניו דבר מוחלט וקבוע, וחקר האמת רק תהליך מתמיד של התקרבות.
לסינג החל להתעניין בתיאטרון בצעירותו. בכתביו התאורטיים והביקורתיים בנושא זה, כמו גם במחזות פרי עטו, ניסה לתרום את חלקו ליצירת תיאטרון בורגני חדש בגרמניה. הוא פנה נגד תורת הספרות השלטת של גוטשד ותלמידיו. במיוחד ביקר את החיקוי הפשטני של הסגנון הצרפתי בתיאטרון, והטיף לחזרה לעקרונות הקלאסיים של אריסטו, כמו גם להישענות על כתביו של שייקספיר. לסינג הוא שהתחיל בתהליך קבלתו של שייקספיר בגרמניה. הוא שיתף פעולה בעבודתו עם מספר רב של קבוצות תיאטרון.
בהמבורג ניסה להקים תיאטרון לאומי גרמני. מחזותיו הם היום אבטיפוס לסגנון הדרמה הגרמני-בורגני. "מיס שרה סמפסון" ו"אמיליה גלוטי" (שממלא תפקיד חשוב בספרו של גתה, ייסורי ורתר הצעיר) נחשבים למחזות הראשונים בסגנון ה"טרגדיה הבורגנית", בעוד ש"מינה פון ברנהלם" נחשב לאב-טיפוס של הקומדיה הגרמנית הקלאסית. במחזהו "היהודים" הציג יהודים כדמויות הגונות אמיצות וראויות להערכה, מחזהו "נתן החכם" הוא דוגמה ראשונה לדרמה אידאולוגית המציגה השקפת עולם, במחזה הציג לסינג את נתן היהודי כדמות השואפת לחיות על פי עקרונות הדת הטבעית. כתביו התאורטיים "לאוקון" ו"המחזאות ההמבורגית" הציבו רף חדש בדיון ביסודות האסתטיקה ותורת הספרות.
בכתביו הדתיים-פילוסופיים הגן לסינג על חופש המחשבה של הנוצרי המאמין. הוא יצא נגד האמונה בהתגלות ונגד ההיצמדות של הגישה השמרנית השלטת לכתבי הקודש כלשונם. תחת זאת תמך, ברוח הנאורות, ב"נצרות שכלתנית", המכוונת עצמה לפי רוח הדת. הוא האמין כי השכלתנות האנושית יכולה להתפתח באמצעות ביקורת הדדית ועימות גם ללא עזרתה של התגלות אלוהית. כדי לעורר דיון פומבי ב"היצמדות לכתבי הקודש" פרסם בשנים 1774 - 1778 שבעה "פרגמנטים מאת אלמוני" (Fragmente eines Ungenannten), שהובילו לפולמוס של ממש. יריבו העיקרי בפולמוס זה היה הכומר ההמבורגי יוהאן מלכיאור גצה (Goeze).
נוסף על כך יצא לסינג בהזדמנויות רבות חוצץ נגד דעת הממסד הדתי, בקוראו לסובלנות לדתות אחרות. עמדה זו הביע גם במחזהו "נתן החכם", לאחר שנאסר עליו לפרסם כתבים תאורטיים נוספים. מחזה זה, שגיבורו הראשי יהודי, מטיף לסובלנות בין-דתית. כהשראה לדמות הגיבור שימש ללסינג חברו הטוב, הפילוסוף היהודי, איש תנועת ההשכלה משה מנדלסון. במאמרו "חינוכה של האנושות" הביא סיכום של השקפת עולמו, שעל פיה יש תהליך בו רוח האדם מתקדמת בשלבים ומונחית בתהליך זה על ידי הרוח האלוהית ועל ידי התבונה, שיש ביניהם השפעה הדדית.
רעיון החופש (בתיאטרון - החופש מהסגנון הצרפתי השליט, בדת - החופש מהדוגמה של הכנסייה) עובר כחוט השני לאורך חייו. לסינג קרא גם לשחרור הבורגנות מכפיפותה לאצולה. ביצירתו כסופר חתר תמיד לעצמאות מוחלטת, אף שאידיאל זה התנפץ פעמים רבות אל מול המציאות הכלכלית של ימיו. כך נכשל ניסיונו להקים בהמבורג הוצאה לאור המנוהלת בידי היוצרים עצמם.
עבודותיו החשובות
היהודים (1749)
מיס שרה סמפסון (1755)
משלים (1759)
לאוקואון (1766)
(1767)
אמיליה גלוטי (1772)
נתן החכם (1779)
חינוך המין האנושי (1780) - תרגם לעברית יצחק קליין
ראו גם
משה מנדלסון
קישורים חיצוניים
כתביו בפרויקט גוטנברג הגרמני
קטגוריה:פילוסופים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות
קטגוריה:מחזאים גרמנים
קטגוריה:סופרים גרמנים
קטגוריה:גרמנים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:ילידי 1729
קטגוריה:נפטרים ב-1781 | 2023-04-02T09:25:37 |
אהרן אפלפלד | אהרן אפלפלד (16 בפברואר 1932, ט' באדר ה'תרצ"ב – 4 בינואר 2018, י"ז בטבת ה'תשע"ח) היה סופר עברי, משורר ומחזאי ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת תשמ"ג. אפלפלד היה ניצול שואה מבוקובינה ומחנות וגטאות טרנסניסטריה. הוא זכה בפרסים ספרותיים חשובים בישראל ובאירופה וכיהן כפרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע.
קורות חיים
אהרן אפלפלד נולד בז'אדובה (כיום סטארה ז'אדובה), בצפון בוקובינה, עיירה ששכנה 38 ק"מ מדרום-מערב לצ'רנוביץ, והקהילה היהודית בה מנתה לפני מלחמת העולם השנייה כ-500 נפש, האזור היה בתקופת הולדתו חלק מממלכת רומניה וכיום הוא חלק מאוקראינה. הוא היה בן יחיד להוריו ושמו בלידה היה ארווין (אהרן) אפלפלד. אביו, מיכאל אפלפלד, היה תעשיין מצליח, ושם אמו היה בוניה (בתיה) לבית שטרנברג. שפת אמו הייתה גרמנית, שפתם של יהודי האזור מהתקופה שבה היה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. בית הוריו היה "בית מתבולל שלא היה בו שום ריח של אמונה דתית". עם זאת, כאשר ביקר בבית סבו וסבתו (הורי אמו) ששמרו בכפרם את מסורת חסידות סדיגורה, הוא רכש מהם את שפת היידיש וליווה את סבו לבית הכנסת.
בזכרונותיו תיאר את החמרת מצבה של משפחתו: "1938 הייתה שנה רעה. שמועות רחשו בכל פינה וברור היה: אנו לכודים. אבא ניסה לשווא להשיג אישור כניסה לאמריקה, שיגר מברקים לקרובים ולידידים באורוגוואי ובצ'ילה. שום דבר לא הלך עוד למישרין. אנשים שהיו אך אתמול בני בית, שותפים לעסקים שבטחת בהם, ידידים מנוער, שינו את פניהם, התנכרו או הפכו לאויבים."
אחרי סיפוח צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940 למד אפלפלד בבית ספר סובייטי.
שבועות ספורים לאחר פלישת גרמניה הנאצית, יחד עם רומניה ובעלות ברית אחרות, לברית המועצות, הושלם האיחוד מחדש של האזור לרומניה. השלטונות הרומניים בשיתוף פעולה עם כוחות גרמניים התחילו פעולות טיהור אתני נגד היהודים, כולל מעשי טבח המוניים. אמו של אפלפלד נרצחה ברחוב, סמוך לבית הוריה, ואפלפלד ואביו גורשו אל גטו צ'רנוביץ ולאחר מכן נלקחו במסע רגלי ארוך למחנה עבודה בטרנסניסטריה, ואביו נשאו על כתפיו כשהיה רק בן 8. לאחר זמן קצר הופרד מאביו, ולאחר מכן ברח מהמחנה. שנתיים נדד ביערות, והגיע במגע עם קבוצה של עבריינים וזונות אוקראינים שהסתתרו שם והעניקו לו את חסותם. מאוחר יותר מצא לזמן מה מחסה בביתה של אישה כפרית אוקראינית. על תקופה זו בחייו כתב:
בשנת 1944 נלווה אל חיילי הצבא האדום שהתקדם לרומניה ולבולגריה. מבולגריה נדד עם ילדים נוספים ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. באיטליה פגשו נזיר שהכניס אותם למנזר.
ביוני 1946 עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בשנים 1946–1948 למד בבית הספר החקלאי עין כרם ובבית הספר החקלאי בנהלל. בשנים 1950–1952 שירת בצה"ל. בשנת 1952 החל בלימודי ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר ראשון ושני. על לימודיו סיפר:
בשנת 1957 הלך לחפש את אביו לאחר שראה את שמו ברשימת העולים של הסוכנות. הוא פגש את אביו בעת שעבד בקטיף במעברת באר טוביה. על הפגישה סיפר אפלפלד:
עוד כנער כתב שירה, ושיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות בשנים 1955–1956. ב-1959 הופיע סיפורו הראשון בכתב העת "גזית". ספרו הראשון הוא קובץ הסיפורים "עשן", שיצא לאור בשנת 1962.
אפלפלד נהג לכתוב במשך שנים בבתי קפה בירושלים. בספרו האוטוביוגרפי "עוד היום גדול" הוא מתאר את בתי הקפה שונים שבהם ישב, ובהם בראש ובראשונה קפה פטר, וכן קפה פת, קפה עטרה, קפה חרמון וקפה רחביה (בבית מולכו). כמו כן הוא כותב על הקהל בבתי הקפה, ובו לקוחות שהתיידד עימהם, ועל בעלי בתי הקפה.
אפלפלד הוא חתן פרס ישראל לספרות יפה (תשמ"ג-1983) ופרס מדיסיס לסופר זר (2004, על ספרו "סיפור חיים" שתורגם לצרפתית). ספריו תורגמו לאנגלית, אוקראינית, איטלקית, אסטונית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, יפנית, נורווגית, סינית, ספרדית, סרבית, פולנית, פורטוגזית, צ'כית, צרפתית, רומנית, רוסית ושוודית.
כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב משנת 1979 עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000. ביוני 2003 העביר את כתביו ועבודותיו לארכיון מיוחד שהוקם למענו בספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת 2007 הועברו כל פריטי הארכיון למתחם הארכיונים הספרותיים, ב"מכון הקשרים לחקר הספרות העברית החדשה" בבניין דילר, גם כן באוניברסיטת בן-גוריון.
אפלפלד היה חבר האקדמיה ללשון העברית. בשנת 1997 נבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
בשנת 2013 היה מועמד לפרס מאן בוקר הבינלאומי.
התגורר במבשרת ציון ואחר כך בירושלים.
אהרן אפלפלד נפטר ב-4 בינואר 2018, בגיל 85. הותיר אחריו אישה, יהודית, ושלושה ילדים.
יצירתו
180px|ממוזער|שמאל|צילום דיוקן של הסופר משנות ה-1990-1980, יצירת הצלם ברנרד גוטפריד
סיפוריו של אפלפלד מתרחשים חלקם במזרח אירופה וחלקם בארץ ישראל, וכן יש בהם המתרחשים באיטליה. רבות מיצירותיו משקפות את חוויותיו כנער בשואה או כצעיר ניצול השואה בישראל הצעירה. אם כי רבים מספריו אינם עוסקים בתיאור מאורעות השואה עצמם, אלא יותר בתיאור ההתרחשויות שקדמו לשואה. בעיקר בכל הנוגע למצבו של היהודי באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, הקרוע בין מסורת אבות שהוא קשור אליה ואיננו יכול להימלט ממנה מחד, ומאידך העולם הגויי, היצרי, החופשי, המושך אותו אליו.
ברבים מספריו קיימות דמויות מיסטיות המזכירות את צדיקי החסידות, ואלו משמשות כתובת לפנייתו של היהודי המתלבט הקרוע בין העולמות. רבים מספריו מתרחשים באזור הרי הקרפטים שבו גדל הבעש"ט, מייסד החסידות, ואפשר להעריך שהוא שימש השראה לחלק מהדמויות המיסטיות בספריו. לעומת דמויות הצדיקים מופיעות לא אחת בספרים דמויות נשיות, לא יהודיות, המסמלות את החיוניות הפשוטה, את החופש ואת העולם שאליו מנסה היהודי להגיע, אולם ללא הצלחה שלמה.
בין השנים 1999-1988 הוסיף אפלפלד נדבכים למפעלו הספרותי הגדול, כאשר פרסם שבעה רומנים קצרים המשרטטים את קורותיהם של יהודים במרכז אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה. המשותף לדמויותיו הוא ניסיונן לברוח מזהותן, אשר לא מרפה מהן, עד כדי שנגזרת עליהן כליה רוחנית שהקדימה את בוא הצורר הנאצי. בין הרומנים הללו, "רצפת אש" (1988) מתאר חבורת נופשים יהודים שנלכדים בפנסיון בעיירת נופש, ושרשרת אותות רעים מבשרת את הצפוי להם. "מסילת ברזל" (1991) מגולל בגוף ראשון את קורותיו של יהודי לאחר מלחמת העולם השנייה, המנהל את חייו בנסיעות ברכבות ובחניות קצרות ביניהן, במטרה ללכוד ולנקום בקצין גרמני שרצח את הוריו במחנה עבודה. "קאטרינה" (1992) מסופר מפי גויה קשישה שעבדה בבתי יהודים וילדה בן לגבר יהודי. לאחר שבנה נרצח בידי גוי אנטישמי, היא רוצחת את הרוצח, ומקדישה את שארית ימי חייה לזיכרון יקיריה ולזיכרון העם היהודי בכלל. "כל אשר אהבתי" (1999) הוא רומן המסופר מזווית ראייה של ילד בן תשע אשר גדל בבית יתומים. ביצירות אלה ובאחרות, העמיד אפלפלד חטיבה חשובה בסיפורת הישראלית, שנעשתה מקור השראה לסופרים צעירים.
אפלפלד העיד על יצירתו: "כתבתי 40 ספרים וכולם שייכים לסאגה של חיי. כל ספריי קשורים זה בזה, כל אחד עוסק בפינה אחרת מחיי".
פעמים אחדות ציין אפלפלד שלא נותרו לו זכרונות רבים מתקופת השואה - אף שעבר במקומות רבים, כולם נמחקו מזכרונו. עם זאת, ביצירתו הוא מנסה לשחזר תקופה זו. על כך כתב יגאל שוורץ:
היבט ייחודי בכתיבתו של אפלפלד מצוי דווקא בכך שסיפוריו המתייחסים לאימת השואה אינם כתובים בסגנון ריאליסטי. על כך כתבה גיטה אבינור:
פרסים ואותות הוקרה
1966 - פרס עליית הנוער לספרות
1966 פרס מועדון 'מלוא' לספרות [על המשמר, 4.2.1955]
1967 - פרס אוסישקין לספרות - על ספרו "כפור על הארץ"
1975 - פרס ברנר לספרות
1979 - פרס ביאליק (יחד עם אבות ישורון)
1983 - פרס ישראל לספרות יפה
פרס מילוט לספרות
1997: חבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
1999: הפרס הלאומי לספרים יהודיים (National Jewish Book Award, ארצות הברית)
2004: פרס מדיסיס לסופר זר (צרפת) על הספר "סיפור חיים" שתורגם לצרפתית
2005: פרס נלי זק"ש מטעם העיר דורטמונד (גרמניה)
2008: פרס גרינזאנה קאבור, פרס מיוחד (איטליה)
2012: פרס אינדפנדנט לספרות זרה (בריטניה)
2016: פרס סידני טיילור לספרים (ארצות הברית)
תוארי דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (2000), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת בר-אילן, בית המדרש לרבנים באמריקה, ישיבה יוניברסיטי והיברו יוניון קולג'.
ספריו
עשן, עכשיו, 1962 (כולל הסיפור סיפור אהבה).
בגיא הפורה, שוקן, 1963.
כפור על הארץ, אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1965.
בקומת הקרקע, ספרי דגה, 1968.
אדני הנהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971.
העור והכותונת, עם עובד, 1971.
כאישון העין, הקיבוץ המאוחד, 1972.
שנים ושעות, הקיבוץ המאוחד, 1975.
כמאה עדים, הקיבוץ המאוחד, 1975.
תור הפלאות, הקיבוץ המאוחד, 1978. הוצאה חדשה כנרת, זמורה-ביתן, 2010.
מסות בגוף ראשון, הספרייה הציונית, 1979.
באדנהיים עיר נופש, הקיבוץ המאוחד, 1979.
מכוַות האור, הקיבוץ המאוחד, 1980.
הכתונת והפסים, הקיבוץ המאוחד, 1983. עובד לסרט הקולנוע "צילי", (2015)
בעת ובעונה אחת, כתר, הקיבוץ המאוחד, 1985.
רצפת אש, כתר, 1988.
קאטרינה, כתר, 1989. (הוצאה מחודשת: ידיעות ספרים, 2010).
מסילת ברזל, כתר, 1991
טמיון, כתר, 1993.
ליש, כתר, 1994.
עד שיעלה עמוד השחר, כתר, 1995.
מכרה הקרח, כתר, 1997.
סיפור חיים, כתר, 1999. ספר אוטוביוגרפי, המכיל פרקי זכרונות מחייו של אפלפלד, החל מילדותו בשנות ה-30 וכלה בשנות ה-80.
כל אשר אהבתי, כתר, 1999.
מסע אל החורף, כתר, 2000.
עוד היום גדול: ירושלים: הזיכרון והאור, כתר ויד יצחק בן-צבי, 2001, איורים: מאיר אפלפלד (בנו).
לילה ועוד לילה, כתר, 2001. עובד לסרט קולנוע "פנסיון פראכט" בכתיבתה ובבימויה של תמר ירום.
פתאום אהבה, כתר, 2003.
פריחה פראית, כתר, 2004.
פרחי האפלה, כתר, 2005.
פולין ארץ ירוקה, כתר, 2005.
חיים שלמים, כתר, 2007.
והזעם עוד לא נדם, כנרת זמורה ביתן, 2008.
אל ארץ הגומא, כנרת זמורה ביתן, 2009.
האיש שלא פסק לישון, כנרת זמורה ביתן, 2010.
מים אדירים, כנרת זמורה-ביתן, תשע"א 2011.
עד חוד הצער, כנרת זמורה-ביתן, תשע"ב 2012.
אבי ואמי, כנרת זמורה-ביתן, תשע"ג 2013.
ילדה שלא מן העולם הזה, כנרת זמורה-ביתן. 2013. לילדים ונוער.
ימים של בהירות מדהימה, כנרת זמורה-ביתן. 2014.
לילות קיץ ארוכים, כנרת זמורה-ביתן. 2015.
כתר הברזל, כנרת זמורה-ביתן. 2016.
תימהון, כנרת, זמורה־ביתן, דביר
הפסגה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2018.
מחזהו שהוצג בישראל
בדנהיים 1939, בימוי מיכה לבינסון ועמרי ניצן, תפאורה רות דר, מוזיקה גיל שוחט, הוצג בקאמרי בחודש אוקטובר 2006.
סרטים תיעודיים
ממוזער|שמאל|אפלפלד בסרט "השולחן של אפלפלד" של עדי יפת פוקס, 2004
עדי יפת פוקס, השולחן של אפלפלד (2004, 48 דקות).
לקריאה נוספת
דרור בורשטיין, אהרן אפלפלד פוגש את אביו, אתר מתחת לשולחן, 5 בינואר 2018.
יוחאי אופנהיימר וקציעה עלון, אמנות הסימפטום - קריאות ביצירתו של אהרון אפלפלד, הוצאת גמא, 2014.
שמואל שניידר, הקיום והזיכרון ביצירת אהרן אפלפלד, יוסף חיים ברנר ובכתבים אחרים, הוצאת כרמל, תש"ע 2010.
יגאל שוורץ, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, דביר, 2014.
יגאל שוורץ, מאמין בלי כנסייה: ארבע מסות על אהרן אפלפלד, דביר, 2009.
יגאל שוורץ, קינת היחיד ונצח השבט : אהרן אפלפלד - תמונת עולם, הוצאת כתר, 1996.
יגאל שוורץ, "התימה בסיפורת של אהרון אפלפלד", מחקרי ירושלים בספרות עברית ט, תשמ"ו
לילי רתוק, בית על בלימה : אמנות הסיפור של א’ אפלפלד, חקר, 1989.
אדיר כהן, סופרים עבריים בני זמננו, הוצאת ספרים מ. מזרחי, תל אביב
אבידב ליפסקר ואבי שגיא (עורכים), עשרים וארבע קריאות בכתבי אהרן אפלפלד, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן ומכון שלום הרטמן, תשע"א
נורית גוברין, "הפרדוקס והניסיון להיחלץ ממנו: על הקשר בין מסותיו של אפלפלד לסיפוריו", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 324–334.
Gila Ramras-Rauch, Aharon Appelfeld : the Holocaust and beyond, Indiana University Press, 1994.
Shai Rudin, "'Much Delusion that is in Good Will': Aharon Appelfeld's Ambivalent Position on Zionism – in his Non-Fiction and in his Fiction". Hebrew Studies, Vol. 50, December 2009, pp. 305-338.
קישורים חיצוניים
ארכיון אהרן אפלפלד
אהרן אפלפלד, באתר של כנרת, זמורה-ביתן, דביר
כתבות ומאמרים על אהרן אפלפלד, מתוך בלוג "הספרנים", הספרייה הלאומית
מראות ילדות - סיפורי רדיו
ריאיון עם אהרן אפלפלד באתר יד ושם
על יצירתו של אפלפלד, באתר יד ושם
צור ארליך, גורל יהודי: עם אהרן אפלפלד על אמונה, על אנטישמיות ועל מוזיקה, ראיון שהופיע במקור ראשון, 1 במאי 2009
הודיה כריש-חזוני, ריאיון עם אהרן אפלפלד, "היהודי הממוצע איבד עניין ביהדות", באתר מקור ראשון, 19 בנובמבר 2017
אריאל הורוביץ ונטעאל בנדל, "אני חושב שכל סופר אמיתי חייב לאהוב בני אדם": ריאיון גנוז עם אהרון אפלפלד, בעיתון מקור ראשון, 4 בינואר 2018
דבריו של אפלפד עם קבלת פרס האקדמיה ללשון, תשע"ב, באתר האקדמיה
נילי בן ארי והרב שמואל ריינר, לשתוק עם אלוהים: שיחה עם אהרן אפלפלד, אתר ישיבת מעלה גלבוע
מכּתביו:
,
,
,
,
,
על יצירתו:
מכאן כרך ה: עולמו של אהרן אפלפלד : מבחר מאמרים על יצירתו, ינואר 2005
גיטה אבינור, "ערפילים אלגוריים", השקף אחורה בעצב: מאמרים בביקורת הספרות העברית, 1974
צבי צמרת, המלים הפשוטות הן המלים הנכונות, על ספרו של אהרון אפלפלד "עוד היום גדול", ארץ אחרת 6
אריק גלסנר, על "תור הפלאות", פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בפברואר 2011
אריק גלסנר, ביקורת על "והזעם עוד לא נדם", "מעריב", 3 במאי 2008
- על "אבי ואמי"
- על "ילדה שלא מן העולם הזה"
- על "ילדה שלא מן העולם הזה"
- על "ימים של בהירות מדהימה "
אבידב ליפסקר, מחשבת הגוף של אהרון אפלפלד:מ"מכוות האור" עד ל"הזעם עוד לא נדם", ראשית, 1 בינואר 2010
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:יהודים מבוקובינה
קטגוריה:ילדים בשואה: רומניה
קטגוריה:ניצולי השואה: רומניה
קטגוריה:ילדים בשואה: אוקראינה
קטגוריה:ניצולי השואה: אוקראינה
קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:עולים בעליית הנוער
קטגוריה:סופרי השואה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: ספרות עברית
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס מדיסיס לסופר זר
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
קטגוריה:בוגרי התיכון החקלאי ויצו נהלל
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:חברי האקדמיה ללשון העברית
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:אסירים בגטו צ'רנוביץ
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1932
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2018
קטגוריה:זוכי פרס אסרף
קטגוריה:זוכי פרס נלי זק"ש
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים | 2024-08-29T07:34:18 |
איגור סיקורסקי | איגור איבנוביץ' סיקורסקי (ברוסית: Игорь Иванович Сикорский; אוקראינית: Ігор Іванович Сікорський; 25 במאי 1889 – 26 באוקטובר 1972) היה מהנדס אמריקאי ממוצא רוסי-אוקראיני. רבים זוקפים לזכותו את הצלחת התפתחות המסוק. מייסד חברת סיקורסקי.
ביוגרפיה
סיקורסקי נולד בקייב שבאימפריה הרוסית (כיום בירת אוקראינה). למד בעיקר בביתו לפי תוכנית שבנתה לו אימו ובסנקט פטרבורג. כבר מצעירותו התעניין בתעופה ובמיוחד במסוקים, ב־1909 בנה את המסוק הראשון שלו, אך זה לא צלח להמריא. לאחר פיתוחים רבים הצליח להגיע לריחוף של מספר שניות באוויר ולא יותר מכך. בשנת 1910 התייאש מהמסוקים ופנה לרעיון חדש באותה עת - מטוס רב מנועי.
סיקורסקי היה המהנדס הראשי בפרויקט לפיתוח המטוס הארבע־מנועי הראשון, ואף היה טייס הניסוי בטיסתו הראשונה של מטוס זה ב־13 במאי 1913. מטוסיו של סיקורסקי שימשו את רוסיה כמפציצים במלחמת העולם הראשונה תחת השם "איליה מורומץ".
בעקבות המהפכה הבולשביקית עבר ב־1917 לצרפת, וב־1919 היגר לארצות הברית. בראשית דרכו היה חסר כל והתפרנס ממתן שיעורים פרטיים למהגרים רוסים. לאחר שצבר מעט כסף בנה מטוס נוסעים בן 15 מקומות, הבנייה נקלעה לקשיים כספיים והסתיימה רק הודות לתרומה של 5,000 דולר מהמלחין סרגיי רחמנינוב. מטוס זה התרסק בטיסתו הראשונה, אך דגם משופר בשם A-29 זכה להצלחה גדולה.
סיקורסקי פיתח וייצר גם מטוסים אמפיביים דו־מנועיים. מטוס הסיקורסקי S-42 היה עמוד השדרה של חברת התעופה פאן אמריקן ואיפשר לה לפתוח קווים טרנס אטלנטיים ארוכים. בשל כך כונה המטוס גם בכינוי Pan Am Clipper.
בשנת 1938, אחרי שנים של פיתוח פרטי, הצליח לשכנע את ממשלת ארצות הברית להקציב 2 מיליון דולר לחקר תעופה בעזרת מסוקים. הפיתוח הוביל לבנייתו של המסוק VS-300. ה־VS-300 יצר את ההבדל המשמעותי ביותר בין עיצוב "הכנפיים המעופפות" לבין כלי טיס מעשי שמאפשר שימושים צבאיים. ה־VS-300 אכן היה שונה באופן מהותי מהמודלים הראשוניים. פיתוחו של סיקורסקי היווה התקדמות רצינית במסוקים ובעקבותיו הגיעו פיתוחים נוספים.
ב־24 במאי 1940 טס ה־VS-300 לראשונה. הוא היה מצויד ברוטור תלת־להבי, ברוטור זנב קטן לייצוב ובמנוע בוכנה בן 75 כוחות סוס. ב־1941 טס כבר המסוק במשך יותר משעה.
החברה מייסודו, Sikorsky Aircraft Corporation, פעילה גם בימינו ומהווה את אחת מיצרניות המסוקים המובילות בעולם. סיקורסקי גם הקדיש מזמנו לפעילות באגודת פושקין וטולסטוי בארצות הברית.
ראו גם
תעשיית תעופה ברוסיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חלוצי התעופה
קטגוריה:מדענים אמריקאים
קטגוריה:מדענים רוסים
קטגוריה:מדענים אוקראינים
קטגוריה:מהנדסים רוסים
קטגוריה:ממציאים אמריקאים
קטגוריה:ממציאים רוסים
קטגוריה:מהנדסי אווירונאוטיקה אמריקאים
קטגוריה:סיקורסקי
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית למדעים
קטגוריה:מדענים שהיגרו לארצות הברית
קטגוריה:מהגרים מרוסיה לארצות הברית
קטגוריה:חברי היכל התהילה הלאומי לתעופה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת רוד איילנד
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1889
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1972
קטגוריה:זוכי מדליית ג'ון סקוט | 2024-05-30T10:59:14 |
קאטו אוטיקוס | REDIRECT מרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס | 2008-05-05T01:14:30 |
מרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס | מרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס (95 לפנה"ס - 46 לפנה"ס), הידוע יותר בשם קאטו הצעיר (כדי להבדילו מאבי סבו, מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס) הוא פוליטיקאי רומי מתקופת הרפובליקה המאוחרת. הוא זכור בהיסטוריה בעיקר כיריבו הפוליטי של יוליוס קיסר וכן בזכות היותו עקשן ובלתי-ניתן להשחתה (incorruptibilis).
תחילת חייו
קאטו הצעיר נולד בשנת 95 לפנה"ס למרקוס פורקיוס קאטו ולליוויה דרוסה. בגיל צעיר מאוד הוא התייתם מהוריו והועבר לבית אחי אמו, מרקוס ליוויוס דרוזוס, אשר קיבל אפוטרופסות גם על שאר בניה של אחותו. דרוזוס נרצח כאשר קאטו היה בן ארבע שנים בלבד.
כבר בשנים המוקדמות החלה לבלוט אחת מתכונותיו העיקריות של קאטו, והיא עקשנותו. מאוחר יותר הוא החל להיפגש עם סולה, שהיה חבר קרוב של המשפחה, ולדון עמו בנושאים שונים.
כאשר הוא קיבל את ירושתו, יצא קאטו ללמוד פילוסופיה ומדע המדינה. הוא הפך חסיד של הפילוסופיה הסטואית והחל לנהוג לפי כלליה, ובראש ובראשונה באורח חיים צנוע, כמו של אבי-סבו קאטו הזקן. הוא מיעט באכילה ובשתייה וחישל את גופו לעמוד בפני קור וגשם. באותה תקופה גם נשא את אשתו הראשונה, אטיליה.
תחילת הקריירה הציבורית
בשנת 67 לפנה"ס נשלח קאטו, שהיה טריבון צבאי, למקדוניה. עם פקודיו נהג ביד קשה ובמשמעת ברזל, אך גם היה הוגן וחי באותם תנאים כמוהם, ולכן היה אהוב על חייליו.
בשנת 65 לפנה"ס חזר קאטו לרומא משליחותו המקדונית דרך אזור המזרח התיכון. עם שובו נבחר לכהונת קוואיסטור ולמד בדקדקנות את החוקים הנוגעים למשרה, ובמיוחד את דיני המיסים. עם היכנסו לתפקיד תבע לדין את קודמיו באשמת שימוש לא נאות בכספים ומרמה.
בנוסף לכך היה קאטו חבר בסנאט, ובתפקידו זה לא נעדר מאף ישיבה וגינה בפומבי את אלה אשר נעדרו בקביעות. מיומו הראשון בסנאט הצטרף לסיעת האופטימטים השמרנית.
קשר קאטילינה ומאבק בפופולרים
בשנת 63 לפנה"ס נבחר קאטו למשרת טריבון הפלבס ובתפקידו זה עשה רבות, יחד עם מרקוס טוליוס קיקרו, שהיה אז אחד הקונסולים, לגילוי ודיכוי קשר קאטילינה, שנקשר באותה השנה. אציל רומי, לוקיוס סרגיוס קאטילינה שמו, תכנן לבצע הפיכה ולהנהיג ברומא שלטון דיקטטורי. קיקרו וקאטו הנהיגו את חקירת הקשר ודרשו לדון את כל המעורבים למיתה, בניגוד לדעתו של יוליוס קיסר, אשר טען דווקא לעונש של גלות. הקולות בסנאט התחלקו לפי מאפיין סיעתי: רוב האופטימטים הצביעו בעד עונש מוות, ורוב הפופולרים הצביעו בעד גלות. מאותו יום החלה יריבותם של קאטו וקיסר, אשר רק התחזקה כאשר הסתבר שקיסר ניהל רומן עם אשתו של קאטו, אטיליה. קאטו מיהר להתגרש ממנה בשנת 63 לפנה"ס ונשא לאישה את מרקיה פיליפה, בתו של לוקיוס מארקיוס פיליפוס, אופטימאט נודע.
אחרי השערורייה סביב קיסר ואשתו, הפנה קאטו את כל מרצו לסיכול תוכניותיהם של הפופולרים: היה בין המתנגדים הבולטים של גנאיוס פומפיוס מאגנוס שחזר בשנת 62 לפנה"ס עטור ניצחון מניצחונותיו במלחמת מיתרידטס השלישית והדברת שודדי הים הקיליקיים. פומפיוס ביקש לבצע שתי משימות. הראשונה: העברתו של חוק שיעניק קרקע חקלאית לחייליו המשוחררים הן ממערכותיו בספרד נגד קווינטוס סרטוריוס והן למשוחרריו ממערכה במזרח. פומפיוס הצליח להעביר חוק שהעניק קרקע עבור חייליו הספרדים, אך הסנאט לא סיפק את המשאבים הדרושים והחוק נותר אות מתה. השנייה: אשרור בדיעבד של הסדריו במזרח. פומפיוס ערך את הסדריו ללא קבלת אישור מוקדם מהסנאט וכעת ביקש אישור בדיעבד לפעולותיו. קאטו היה מראשי המתנגדים למהלך זה ונקט כל תחבולה פוליטית שהייתה ברשותו, כולל פיליבסטר.
גם יריבותו עם קיסר התלהטה בשנת 60 לפנה"ס: קיסר סיים את כהונתו כמושל עם אימפריום פרו-פראיטורי בהיספניה בייטיקה והמתין לטריומף שהגיע לו. הענקת טריומפים לפראיטורים הייתה אירוע נדיר מאוד ברפובליקה הרומית וקיסר חיכה בחדווה לפרס חשוב זה, שהיה צפוי להעניק תוספת יוקרה משמעותית לקריירה שלו. כדי לזכות בטריומף היה קיסר צריך להמתין מחוץ לפומריום (הגבול שמחוצה לו יכול היה המצביא להישאר עם חייליו) עם צבאו, אך מאידך גיסא היה חייב להיכנס לרומא כדי להכריז על מועמדותו על כהונת הקונסול. קאטו נקט פעם נוספת בטקטיקת הפיליבסטר ומנע כל דיון לגבי הטריומף של קיסר וכך נאלץ קיסר לבחור בין הטריומף למועמדות לכהונת הקונסול.
במהלך שנת 59 לפנה"ס ולאחריה המשיך קאטו להתנגד לקיסר וחבריו לטריאומווירט הראשון, פומפיוס וקראסוס. כך, למשל, הוא הכריח את קיסר ופומפיוס לבחור בין קבלת טריומף לבין התמודדות על משרת הקונסול, על ידי כך שהתנגד בתוקף לדחיית בחירות הקונסולים.
כאשר קיסר היה קונסול בשנת 60 לפנה"ס, התנגד קאטו בתוקף לכל הצעותיו, עד כדי כך שקיסר הורה לאסור אותו. ברם, אפילו זה לא מנע ממנו להתנגד לקיסר בחריפות ולנסות ולמנוע את מינויו למושל איליריה וגאליה קיסאלפינה.
מושל קפריסין
בשנת 58 לפנה"ס העביר פובליוס קלודיוס פולכר, שהיה בן חסותו של מרקוס ליקיניוס קראסוס, חוק ברומא ההופך את קפריסין לפרובינקיה רומית. לפני כן נשלטה קפריסין על ידי מצרים התלמיית באמצעות המלך תלמי שהיה אחיו של תלמי השנים עשר.
חברי הטריאומווירט החליטו בשלב כלשהו, שעל מנת שקאטו לא יסכל את תוכניותיהם, יש לסלקו מרומא. התירוץ שהם מצאו לכך היה מינויו למושל קפריסין בשנת 58 לפנה"ס. קאטו אמנם הבין שמתכוונים לסלק אותו מהבמה המרכזית, אך ההצעה הייתה טובה מדי בשביל לסרב.
לאחר הגיעו הציע קאטו למלך קפריסין בתמורה לממלכתו את תפקיד הכהן הגדול במקדש אפרודיטה בפאפוס. תלמי סירב להצעה והתאבד. כל אוצרותיו הועברו לרומא.
בקפריסין הראה קאטו את אופיו הסטואי. אף על פי שהפרובינקיה הייתה עשירה ואפשרה אפשרויות רבות להתעשרות על חשבון התושבים, קאטו - בניגוד לפרקטיקה המקובלת אז - לא לקח לעצמו פרוטה וניהל ספרי חשבונות קפדניים ביותר. מעבר לזאת, כמושל הוא חשב על כל בעיה אפשרית מראש וניסה להתכונן מולה. ברם, באופן אירוני הוא לא הצליח למנוע את אובדנם של ספרי החשבונות שלו: אחד מהם נשרף, והשני, שנשלח לרומא, נטרף עם הספינה. רק שמו הטוב של קאטו מנע את האשמתו בשחיתות.
הידוק קשריו עם פומפיוס ומלחמת האזרחים
לאחר שובו לרומא, נבחר קאטו פעם נוספת לתפקיד פראיטור בשנת 54 לפנה"ס. בשנה שלאחר-מכן הטריאומוויראט התפרק לאחר תבוסתו ומותו של קראסוס בקרב חרן בניסיון הפלישה לפרתיה. קאטו וסיעתו ניסו בתקופה זו להחזיר את קיסר מגאליה לרומא ולנתקו מצבאותיו; בו-בזמן איחד קאטו כוחות עם פומפיוס.
בשנת 49 לפנה"ס פרצה ברומא מלחמת אזרחים. קיסר נכנס עם צבאו לאיטליה עצמה והאופטימטים בראשות פומפיוס וקאטו נמלטו ליוון. לאחר שהובסו על ידי קיסר בקרב פארסאלוס בשנה שלאחר מכן ולאחר שפומפיוס נרצח במצרים, סירב קאטו להודות בהפסד ונמלט לפרובינקיה אפריקה, שם ניהל את מאבקו בקיסר מהעיר המבוצרת אוטיקה - ועל כן כונה קאטו אוטיקנסיס.
בשנת 46 לפנה"ס הביס קיסר את צבאו של קאטו בקרב תאפסוס, וקאטו, אשר לא רצה לסבול את מרותו של קיסר, התאבד.
לקריאה נוספת
גאיוס סאלוסטיוס קריספוס, "קטילינה יוגורתא קטעים מדברי הימים", הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ח, ע"ע 67-9
פלוטארכוס "חיי אישים", פורקיוס קאטו הצעיר, ירושלים מוסד ביאליק, 1986, ע"ע 418-279.
ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת מגנס ירושלים, תשס"א, ע"ע 426, 574-573, 537-539.
נתן שפיגל, "קיקרו", הוצאת הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"א, ע"ע 51-45, 187, 204, 220, 221.
צבי יעבץ, "כישלון קשר קטילינה" בתוך אז ועתה הוצאת דביר, ת"א 2002, כרך א', ע"ע 153-143.
תאודור מומזן, דברי הימים רומא, הוצאת א.י. שטיבל, תל אביב, תרצה, ע"ע 72-52.
D. S. Levene, "Sallust's Catiline and Cato the Censor", Classical Quarterly, 50.1 (2000), pp .170-191
K. H. Waters, "Cicero Sallust and Catiline", Historia, 1970, 19, pp 196-216.
Erich S. Gruen, The Last Generation of the Roman Republic, 1974
Adrian Goldsworthy, Caeser - The life of Colossus. Yale university press, 2006
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:רומאים בתקופת הרפובליקה
קטגוריה:מתאבדים: פוליטיקאים
קטגוריה:אופטימאטים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:סטואיזם | 2024-07-27T09:20:01 |
קאטו הצעיר | REDIRECTמרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס | 2008-05-05T01:08:40 |
קומדיה | קומדיה היא יצירה דרמטית עם שימוש בהומור באמנויות הבמה ובתחום הבידור. המונח משמש גם לתיאור הופעה הנשענת ברובה על הומור.
בסוגות הקומיות לעלילה חשיבות מעטה יחסית, ותפקיד הדמויות על פי רוב לשרת מטרה אחת, והיא להצחיק את הצופים. קומדיה משקפת את החברה האנושית, אולם לא מתוך כוונה להציג את המציאות באופן מדויק וריאליסטי, אלא להדגיש באופן מכוון תופעות ותכונות אשר יוצרות שיקוף מעוות של המציאות. הקומדיה בדרך כלל מאופיינת בגישה אופטימית, השואפת ליצירת סוף טוב.
הקומדיה לרוב מאשררת עם הצופים מוסכמות ונורמות חברתיות מקובלות, ומוקיעה סטייה מהן. לפיכך ניתן לראות בקומדיה כסוגה המספקת את הצורך של הצופה בביטחון.
מקור הקומדיה
על פי אריסטו הקומדיה היוותה התפתחות מאוחרת למזמורים הפאליים, שנכתבו עבור דיוניסוס, אל הפריון והוצגו בחגיגות הדיונסיה. בטקסים אלו, ימי המנוחה היחידים בשנה, היו ריקודים עם סמלי פאלוס וכן שירים גסים שמטרתם הייתה לעורר את יצרי הטבע והאדם.
היצירות הראשונות היו טרגדיות ולאחר מכן נכנסה הקומדיה. התשתית למחזות הטרגיות היו שירי הלל לאלים. בשלב מסוים מתוך שירי המקהלה, יצא ראש המקהלה והחל לדבר עם המקהלה וכך החלה להתפתח הטרגדיה. התפתחותה המשוערת של הקומדיה היא מהמזמורים הפאליים, דרך מערכונים קצרים ללא קשר רעיוני ביניהם, ולבסוף סיפור עם עלילה רצופה השומרת על אפיוני הקומדיה.
הדעות בתוך יוון היו חלוקות על מקור הקומדיה. אנשי סיציליה ומגארה טענו שהקומדיה התפתחה אצלם, אולם בשלותה ובגרותה נעשתה באתונה שם היה התיאטרון המרכזי. משערים שהקומדיה הייתה פופולרית עוד לפני שנהייתה לחלק רשמי בפסטיבלים. בשלביה הראשונים הופקה על ידי אנשים פרטיים, אך לא נחשבה מספיק מהוגנת כדי שיתייחסו אליה כמו אל הטרגדיה ומחזות הסאטירה. היא מוזכרת כחלק רשמי מהדיוניסיה רק ב-486 לפנה"ס ו-40 שנה מאוחר יותר מועלית גם בהיליניה. אך כמעט ברור כי הועלתה עוד לפני תאריכים אלו.
הקומדיה ביוון הקלאסית
המקורות על הקומדיה
פואטיקה של אריסטו
אין בידינו הרבה מידע על הקומדיה בתקופת יוון הקלאסית. היסטוריונים משערים כי אריסטו כתב מאמר על הקומדיה מאחר שבספרו, "פואטיקה", אשר מדובר בו על טרגדיה, ישנם אזכורים לכך.
כדים
אנו למדים על סגנון הקומדיה מהמחזות עצמם אך בעיקר מציורי כדים רבים. ציורים אלו מציגים נושאים לא ריאליסטיים, כך שניתן לאבחן בקלות שמדובר בקומדיה, וכמו כן מצוירת במה. בציור הכד "כורוגוי", שפירושו מפיקים, הקומדיה מיוצגת על ידי עבד, כדברי אריסטו: .
ההבדלים בין קומדיה לטרגדיה
אם בקומדיה הדמויות לרוב פחותות ומעוררות גיחוך, בטרגדיה הדמויות לרוב נעלות, בעלות אומץ, תושייה ואינטליגנציה. במחזה שחקו בין ארבעה לחמישה שחקנים, להבדיל מהטרגדיה בה שחקו שלושה. המקהלה מנתה 24 איש בקומדיה, יותר מאשר בטרגדיה, אשר הורכבה מחמישה עשר איש.
חלוקה לתקופות
המבקרים הקדומים נהגו לחלק את הקומדיה לפי שלושה שלבים:
הקומדיה היוונית העתיקה מהמאה החמישית לפנה"ס, אשר ממנה נותרו מחזותיו של אריסטופאנס, מחזות אלו שהועלו בתקופת הדמוקרטיה האתונאית, הכילו ביקורת חברתית עוקצנית, גם על מנהיגים ואלים.
הקומדיה היוונית התיכונית - בקומדיה התיכונה סיפור העלילה היה חשוב יותר מהביקורת החברתית.
קומדיה היוונית החדשה מהמאה הרביעית לפנה"ס. נושא ההתאהבות היה נפוץ בה יותר ואילו הביקורת הסאטירית התמעטה באופן משמעותי, היא נעשתה כלי לבידור ולא לביקורת חברתית.
התלבושות
התלבושות הצטיינו בכך שהיו מרהיבות וצבעוניות בעלילות הקומדיה יש פוטנציאל עצום לעיצוב תלבושות דמיונית. בעוד שבטרגדיה יש בתלבושות אלמנט של כבוד, בקומדיה הם בעלי אלמנט גרוטסקי: גרביים בצבע גוף - על כל הגוף - עיצוב בימתי של עירום לא טבעי ומכוער: הפאלוס מוגדל ובולט כי הכיתון קצר מדי, הבטן כרסתנית ומייצגת גרגרנות, הישבן מוגדל, הפה והשפתיים גדולים כדי להדגיש את האכילה ואת הדיבור לשם פטפטנות.
הסבר אחד לכך שאלמנט זה נשאר לכל אורך תקופת הקומדיה העתיקה, זה בשל עיסוק הקומדיה בפיזיות של האדם, בעוד שהטרגדיה עוסקת ברגשות ונפש האדם. הסבר נוסף הוא שחזור טקסי הפריון לכבוד דיוניסוס שבהם נעשה שימוש בסמלי פאלוס.
המסכות היו מאוד טיפוסיות לקומדיה- מוגזמות שמותאמות לטיפוסים מסוימים: העבד, הזקן, הכפרי וכו', לכל דמות מספר מצומצם של תכונות מוקצנות שסביבן נבנית הופעתה החיצונית. יש סברה שמסכות אשר ייצגו אנשים המוכרים לתושב האתונאי היו כקריקטורה לאותם אנשים. הייתה כנראה הצגה מוגזמת של הופעה חיצונית של אלים וגיבורים מסוימים דרך מסכה ולבוש.
הקומדיה ברומא
הקומדיות הראשונות ברומא היו עיבודים של קומדיות יווניות - כך שרוב הקומדיות היווניות הידועות לנו היום הם בעצם עיבודים מאוחרים שנעשו ברומא.
גם ברומא היו שורשים פולחניים הדומים לאלה של הקומדיה היוונית בראשית דרכה. בהמשך החלה הקומדיה היוונית החדשה לחדור לרומא, ושם התפתחו הצגות מבדחות ללא השאיפה לבקר. יש נקודות השקה בין קומדיה זו למבנה של סיטקום בימינו: הקומדיה ברומא עסקה ביחסים בין אנשים בחיי היומיום, והדמויות היו מאוד סטראוטיפיות. חלק גדול מהעלילות נעו סביב תרמית של אחת מהדמויות.
הקומדיה בימי הביניים
בימי הביניים התפתחה הפארסה - סוג של מערכון שפותח בימי הביניים, ועושה שימוש בכל האמצעים האפשריים בשביל להצחיק את הקהל. הדמויות בפארסה היו מאוד קיצוניות ומוגזמות. התפתחו גם המימיקה והפנטומימה - משחק דרך הבעות פנים.
קומדיה דל'ארטה
באמצע המאה ה-15 התפתח סגנון באיטליה שנקרא קומדיה דל'ארטה. הוא כונה בשם זה בשביל להדגיש ששחקניה מקצועיים. הדמויות בו היו במסגרת של טיפוסים קבועים - משרתים, מאהבים, זקנים ועוד. לכל טיפוס היה מסכה, סגנון לבוש וצורת משחק. החידוש של הקומדיה דל'ארטה היה משחק דרך אלתור.
בתקופה האליזבתנית באנגליה התרבו להקות שחקנים נודדות אשר שיחקו בסגנון זה. התיאטרון היה מאוד נחשב, ובשנת 1570 קיבל המשחק הכרה מקצועית בחוקי המדינה. התלבושות במחזה ייצגו סטריאוטיפים ומעמדות.
ויליאם שייקספיר, שנולד בשנת 1564, הוא אחד מנציגי הקומדיה האליזבתית: ההומור המילולי שלו היה מפותח במיוחד, והוא פיתח את הלשון האנגלית. הקשר בין הקומדיות שלו מתאפיין בכך שאין להן מכנה משותף: חלקן מצחיקות במיוחד, חלקן מעוררות מחשבות פילוסופיות ואת חלקן קשה מאוד להגדיר כקומדיה.
לאחר מותו של ויליאם שייקספיר התפתח בצרפת המחזאי מולייר, שהעביר ביקורת חריפה דרך אמצעים קומיים פשוטים.
קומדיה מודרנית
עם התפתחות הטכנולוגיה, ועלייתם של הקולנוע והטלוויזיה, נוצרו מאפיינים הייחודיים לרוב לסרט קומדיה, לצד התחדדותן של סוגים שונים של יצירות קומיות דוגמת קומדיית מצבים או דרמה קומית. התמורות החברתיות שהתחוללו בעת החדשה השפיעו על סוגות אלו, כמו גם על הקומדיה התאטרלית המודרנית. השינויים הטכנולוגיים והחברתיים גם יחד יצרו קומדיות בעלות מאפיינים חדשים.
אמנם הקומדיה בבסיסה פועלת לאורן של מוסכמות ונורמות חברתיות מקובלות, ומוקיעה סטייה מהן, אולם לצד זאת מפגישה הקומדיה עם הצופים דמויות "אחרות", שאינן בנורמה מבחינת מאפייניהן או תפיסות עולמן, ובסדרות המשכיות לעיתים מתחילות דמויות אלו "להתחבב" על ידי הצופים, המסתגלים אליהן בהדרגה. אולם, מכיוון שדמויות הקומדיה מעוצבות בדרך כלל כ"טיפוסים" סטריאוטיפיים, עלולה הקומדיה גם להחריף דעות קדומות. לפיכך בסדרות הקומיות ההמשכיות קיים מתח בהשפעה על הצופים, בין ניסיון להציג את שנאת האחר כתופעה שלילית, לבין נוקשותם של הסטריאוטיפים בהם מרבים להשתמש בסדרות אלו.
לעיתים מתוכננות הקומדיות במחזוריות מסוימת, עם עליות המובילות לשיאי הצחוק, ולאחריהן רגיעה למטרת פורקן מהצחוק. בקומדיית המצבים "שמש" – המצליחה ביותר לסוגה בישראל נכון לשנת 2004 – תכננו תבנית מסוימת של חזרתיות שיאי הצחוק וסיפרו על כך: "עשינו שיעורי בית על כל סיטקום שבעולם, עם סטופר. כל שש שניות צחוק קטן, כל שלושים שניות צחוק גדול, וכל שתי דקות חייבים שוס".
ראו גם
הומור
בדיחה
צחוק
סרט קומדיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:דרמה
קטגוריה:תיאטרון ביוון העתיקה | 2024-07-09T15:55:17 |
יחסים דיפלומטיים | יחסים דיפלומטיים הם יחסים רשמיים בין משטרים של שתי מדינות. יחסים דיפלומטיים באים בדרך-כלל לידי ביטוי בשליחת משלחות רשמיות מכל אחת מהמדינות אל המדינה האחרת. כל משלחת מקבלת מינוי מהממשלה ששלחה אותה, והעומד בראשה מגיש כתב האמנה לראש המדינה המארחת. מכאן ואילך אחראית המשלחת על יצירת קשר וניהול משא ומתן בעת הצורך בין הממשלה ששלחה אותה לממשלת המדינה המארחת. כמו כן, עוסקת המשלחת בייצוג האינטרסים של המדינה ששלחה אותה, כגון: הגנה על אזרחיה המבקרים במדינה המארחת, הנפקת אשרות כניסה למדינת המוצא, ניהול נכסים של מדינת המוצא הנמצאים במדינה המארחת וכיוצא באלה.
סוגי יחסים דיפלומטיים
הדרגה הגבוהה ביותר של יחסים דיפלומטיים היא חילופי שגרירים. כלומר, חילופי משלחות דיפלומטיות שבראשן שגריר. משלחת כזאת מקימה במדינה המארחת שגרירות, בדרך-כלל בעיר הבירה של המדינה המארחת, ולפעמים גם סניפים – קונסוליות – בערים גדולות אחרות. הדרגה הנמוכה ביותר של יחסים דיפלומטיים היא חילופי משלחות שמקימות "משרדי אינטרסים" במדינות המארחות.
מדינות קטנות, שאין להן אפשרות לשלוח משלחות למדינות רבות, ממנות לעיתים אזרח מקומי במדינה המארחת כנציגה וכמי שדואג לאינטרסים שלה במדינה המארחת. נציג כזה מכונה "קונסול כבוד", ומינויו טעון אישור של ממשלת המדינה המארחת.
כינון יחסים דיפלומטיים הוא הביטוי המובהק ביותר להכרה הדדית בין מדינות, ובדרך-כלל ליחסי ידידות בין שתיהן. גם מדינות יריבות עשויות לקיים ביניהן יחסים דיפלומטיים, למשל: ברית-המועצות וארצות-הברית בתקופת המלחמה הקרה. ניתוק היחסים הדיפלומטיים הוא סימן למתיחות קשה בין מדינות, ולפעמים הוא מהווה שלב ראשון לקראת מלחמה ביניהן.
אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים
עד מלחמת העולם השנייה התבססו כללי היחסים הדיפלומטיים על מסורת שהתגבשה במשך מאות שנים, בעיקר באירופה. לאחר המלחמה הורגש צורך בנוסח כתוב ומחייב של הכללים האלה מסיבות שונות, ובהן: הפרות של הכללים ערב המלחמה ובמהלכה, הקמת מדינות חדשות, בעיקר באפריקה ובאסיה, שלא הייתה להן מסורת דיפלומטית, וכן העובדה שהמשלחות הדיפלומטיות הלכו וגדלו, כך שמנו אלפי שליחים ויותר, מה שהצריך הגדרות מדויקות של מעמדם.
באפריל 1961 נחתמה "אמנת וינה" שמגדירה באופן מחייב את תפקידי הדיפלומטים, חובותיהם, וחובות המדינה המארחת כלפיהם. בין הכללים שנקבעו באמנת וינה: חסינות מבנה השגרירות וסביבתו, כך שאסור למשטרה ולצבא המקומיים להיכנס למתחם השגרירות בלי אישור השגריר, חסינות חברי המשלחת הדיפלומטית – איסור על העמדת דיפלומט זר לדין פלילי או אזרחי במדינה המארחת ואיסור על הגבלת תנועתו של שגריר.
על המשלחת הדיפלומטית נאסר באמנת וינה לעסוק בריגול, להפר את החוק המקומי, להתערב בעניינים פנימיים של המדינה המארחת, להרחיב את תחום השגרירות או להוסיף נציגים דיפלומטיים שלא באישור המדינה המארחת.
יחסים דיפלומטיים בעידן המודרני
עם התפתחות אמצעי התקשורת והתחבורה – היכולת ליצור קשר מידי בין מנהיגים ופקידי שלטון במדינות שונות, וכן היכולת של מנהיגים לערוך ביקורי-בזק במדינות רחוקות, איבדו הנציגויות הדיפלומטיות חלק מתפקידיהן המסורתיים בשמירת הקשר בין הממשלות. מנהיגים של מדינות ידידותיות מעדיפים לעיתים קרובות לתקשר ביניהם "מעל לראשם" של הנציגים הדיפלומטיים. עם זאת, יתרונו של השגריר בכך שהוא נמצא במדינה המארחת ומשקיע חלק ניכר מזמנו בלימוד התרבות המקומית ויחסי הכוחות בפוליטיקה המקומית. היכרות זו עם המדינה המארחת מאפשרת לו לייעץ לשולחיו ולייעל את התקשורת בינם לבין מארחיו.
ישראל
שמאל|ממוזער|250px|הציר הראשון של ברית המועצות בישראל, פ.א. ירשוב (F.A. Yershov) מוסר את כתב האמנתו ביום י"ב באב תש"ט, 1949
לישראל יש יחסים דיפלומטיים עם מרבית מדינות העולם. בימיה הראשונים של המדינה הייתה חשיבות רבה לעצם ההכרה במדינה שבאה לידי ביטוי בכינון יחסים דיפלומטיים. מבחינה זאת, כינון היחסים הדיפלומטיים עם מצרים ועם ירדן, בעקבות חתימת הסכמי השלום ב-1979 וב-1994, היו ציון דרך חשוב, כיוון שמדובר בהכרה רשמית של שתי מדינות ערביות במדינת ישראל, מדינות שאף ניסו בשעתן למנוע בכוח את הקמתה. לישראל הייתה בעבר גם שגרירות במאוריטניה, שהיא מדינה ערבית בצפון-מערב אפריקה, ויחסים דיפלומטיים בדרגת "משרדי אינטרסים" עם מרוקו ועם תוניסיה, אולם הם הושעו, וכיום השגרירות והמשרדים אינם פעילים. בשנת 2020 חתמה ישראל על הסכמים לכינון יחסים דיפלומטיים עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין וסודאן וכן על חידוש היחסים עם מרוקו.
בעקבות מלחמת ששת-הימים ב-1967 ספגו יחסי החוץ של ישראל מכה קשה, כשרוב מדינות הגוש המזרחי, ובראשן ברית-המועצות, וכן רוב מדינות אפריקה ואסיה, ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל. היחסים הדיפלומטיים עם ברית-המועצות התחדשו רק לקראת פירוקה, בדצמבר 1991. יתר השגרירויות של מדינות מזרח-אירופה, אפריקה ואסיה נפתחו בהדרגה מסוף שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים.
כמעט כל השגרירויות הפועלות בישראל ממוקמות בתל אביב, ברמת גן או בהרצליה. זאת, כיוון שרוב מדינות העולם רואות בריבונותה של ישראל על ירושלים עניין שנוי במחלוקת, ולפיכך אינן מכירות בה כבירת מדינת ישראל (ראו: מעמדה החוקי של ירושלים). שתי שגרירויות שנמצאו בעבר בירושלים – שגרירות קוסטה-ריקה ושגרירות אל-סלוודור (שתיהן מדינות במרכז אמריקה) – הועברו לתל אביב בעקבות הודעת ממשלותיהן על כך באוגוסט 2006. שתי שגרירויות מוקמו במבשרת ציון – שגרירות בוליביה, אשר ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות מבצע עופרת יצוקה, ושגרירות פרגוואי (שתיהן מדינות בדרום אמריקה). לכמה מדינות, למשל בריטניה, איטליה ועוד, יש קונסוליות במזרח ירושלים, אולם הן אינן מואמנות לנשיא המדינה, ואינן כפופות לשגרירויות בתל אביב. חלק מהן קיימות עוד מימי המנדט הבריטי, ומאז מלחמת ששת הימים הן עוסקות בעיקר בייצוג מדינותיהן מול הציבור הפלסטיני ביהודה ושומרון ומול הרשות הפלסטינית, ובהנפקת אשרות ואישורים שונים לציבור זה. שגרירות הולנד בתל אביב מחזיקה משרד בירושלים.
ב-2018 החליט נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, תוך שהוא מכיר בירושלים כבירתה של מדינת ישראל. לצעד זה הצטרף גם נשיא גואטמלה ג'ימי מוראלס והעביר את שגרירות גואטמלה לירושלים.
ראו גם
דיפלומטיה
דיפלומט
אמנת וינה בדבר יחסים קונסולריים
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:דיפלומטיה | 2024-07-23T11:24:41 |
מנגן | מַנְגַּן (Manganese) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי Mn ומספרו האטומי 25. מנגן הוא מינרל קורט חשוב בגוף האדם.
תכונות
מנגן הוא מתכת אפורה-לבנה. זוהי מתכת קשה ומאוד שבירה, קשה להתכה ומתחמצנת בקלות. מתכת המנגן היא פרומגנטית רק אחרי טיפול מיוחד.
דרגות החמצון העיקריות של מנגן הן 2+, 3+, 4+, 6+ ו-7+. מנגן דו ערכי מחליף לעיתים מגנזיום דו ערכי במערכות ביולוגיות.
שימושים
למנגן שימושים רבים בתחום הסגסוגות. מנגן משולב עם אלומיניום בסגסוגות רבות ובעזרתו אפשר לייצר פלדת אל-חלד זולה במיוחד. שימושים נוספים:
מנגן מוסף לבנזין בשביל למנוע נזק למנוע.
MnO2 משמש כקתודה בסוללות אלקליין וכזרז כימי.
בצביעת זכוכית, מנגן מעלים גוון ירקרק שמקורו בברזל ומוסיף בריכוז גבוה צבע סגול.
MnO2 הוא פיגמנט חום.
אשלגן פרמנגנט (KMnO4) הוא מחמצן חזק שמשתמשים בו לעיתים קרובות בכימיה אורגנית.
בשנת 2009 התגלה באוניברסיטת אורגון, באורח מקרה, שניתן להכין פיגמנט כחול מתרכובת מנגן, אשר תהיה גם עמידה וגם בלתי-רעילה, וזאת בניגוד לפיגמנטים הכחולים שנעשה בהם שימוש קודם לתגלית.
היסטוריה
למנגן שימושים עוד מימי קדם - ציורי קיר נצבעו במנגן דו-חמצני לפני אלפי שנים. המצרים והרומאים השתמשו בתרכובות מנגן בשביל לשנות את צבע הזכוכית.
המנגן זוהה בשנת 1774 על ידי יוהאן גוטליב גאהן (Johann Gahn) שבודד אותו ממנגן דו-חמצני. עד אמצע המאה ה-18 השתמשו כבר במנגן דו-חמצני בייצור כלור. בשנת 1816 הבחינו שהוספת מנגן לברזל מקשיחה אותו וגורמת לו להיות פחות שביר, דבר זה הביא לכך שבתחילת המאה ה-19 מדענים החלו לחקור את השימוש במנגן בייצור פלדה. ב-1837 גילה אקדמאי בריטי שחשיפה ממושכת למנגן יכולה לגרום למחלת פרקינסון.
בתחילת 2024 גילה צוות חוקרים בינלאומי ריכוזים גבוהים של מַנְגַּן במכתש גייל, שנמצא בסמוך לקו המשווה של כוכב הלכת מאדים. התגלית נחשבת למפתיעה כיוון שעל פי הידוע, התנאים על פני מאדים לא מעודדים היווצרות מנגן. המידע עלה מניתוח נתונים שנאספו במאדים על ידי הרובר "קיוריוסיטי" (Curiosity) של נאס"א.
תפקיד ביולוגי
שמאל|ממוזער|250px|מחצב מנגן
מנגן חיוני לחיים בכמויות מזעריות:
מנגן הוא אחד המרכיבים של האנזימים אוקסידורדוקטז, טרנספראז, הידרולז, החלבון לקטין ועוד.
מנגן ממלא תפקיד מפתח בפוטוסינתזה - יוני מנגן במרכז הפעיל של מערכת האור שניהם מקטלזים את ראקציית פרוק המים וייצור החמצן.
אמצעי זהירות
מנגן הוא חומר רעיל. חשיפה לאבק ואדי מנגן יכולה להיות מסוכנת אפילו ברמות נמוכות.
תמיסת פרמנגנט חומצית תחמצן כל חומר אורגני שתבוא איתו במגע.
ב־2005, מחקר הראה על קשר בין שאיפת מנגן לבין בעיות במערכת העצבים המרכזית אצל עכברים.
מנגן בתרבות
בהרי סיני הגבוהים ובהרי אילת בהם מצויים סלעי יסוד, מוצאים בסלעים כעין ציור של שרך הנקרא "פרחי מנגן". הדבר נגרם על ידי תחמוצות מנגן בסלע והוא מכונה Manganese dendrite. תופעה זה נצפתה על ידי נוסעים ועולי רגל מימי הביניים שעלו לג'בל מוסא שמזוהה כהר סיני. ונקשרה על ידם ב"סנה הבוער" או כתופעה שנגרמה בעקבות אותו הנס שמתואר בתנ"ך ובקוראן.
ממוזער
ממוזער
באוטוביוגרפיה 'חיי שלמה מימון', מביא המחבר את הדברים הבאים בהקשר ל'מורה נבוכים' ועניין ה'סנה הבוער':
"הנני להביא כאן מקום אחד מפירושו של ר' משה נרבוני לחיבור זה ... "דע כי הר סיני העידו עליו (התיירים) כי האבנים הנמצאות בו מצויר עליהן הסנה, ולכן נקרא ההר ההוא הר סיני. ואחד מנכבדי ברצלונה מבני בן חסדאי הביא עמו מן האבנים ההן וראיתי בהם הסנה מצויר בתכלית הציור, ושברתי האבן לחלקים קטנים ונמצא הסנה מצויר בשטח כל חלק בפנימיותו ..."..
קישורים חיצוניים
זהר עמר, "האבנים המופלאות מהר סיני", קתדרה 52,תשמ"ט, עמ' 181–182
מנגן ב-Webelements
המכון הבינלאומי למנגן
הקשר בין מנגן למחלת פרקינסון
הערות שוליים
קטגוריה:מנגן
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר | 2024-09-08T13:40:02 |
אלגברת לי | אלגברת לי (נקראת על שם סופוס לי) היא מבנה אלגברי אשר בין שימושיו העיקריים חקירת עצמים גאומטריים כגון חבורות לי ויריעות גזירות, כמו גם חבורות-p. זוהי הדוגמה החשובה ביותר לאלגברה לא אסוציאטיבית.
הגדרה
אלגברת לי היא מרחב וקטורי מעל שדה (בדרך כלל, שדה הממשיים או שדה המרוכבים) ביחד עם פעולה ביליניארית הנקראת "סוגריים של לי" (Lie bracket), המקיימת את התכונות הבאות:
לכל ב-.
לכל ב- ("זהות יעקובי").
מהתכונה הראשונה נובע כי סוגרי-לי הם אנטי-סימטריים, כלומר לכל ב-. האנטי-סימטריות גוררת את התכונה הראשונה, בתנאי שהמאפיין של אינו 2.
המכפלה המוצגת על ידי סוגרי לי אינה אסוציאטיבית, כלומר: , אלא אם האלגברה נילפוטנטית מסדר שני, דהיינו .
קטגוריה של אלגבראות לי
להלן כמה מושגים סטנדרטיים בכל תחום של אלגברה.
הומומורפיזם של אלגברות לי הוא העתקה ליניארית ששומרת על הפעולה, .
תת-אלגברת לי היא תת-מרחב וקטורי שהוא סגור ביחס לפעולה. אידיאל באלגברת לי הוא תת-מרחב וקטורי המקיים
לכל .
תמונה של כל הומומורפיזם היא תת-אלגברת לי, גרעין של כל הומומורפיזם הוא אידיאל.
אלגברת לי שאין בה אידיאלים פרט ל- ו-, נקראת פשוטה עם .
דוגמאות
אלגברת לי קומוטטיבית: כל מרחב וקטורי הופך באופן טריוויאלי לאלגברת לי עם סוגרי לי השווים זהותית 0 ().
המרחב הווקטורי עם המכפלה הווקטורית הוא אלגברת לי.
בהינתן אלגברה אסוציאטיבית עם פעולת כפל אפשר להגדיר אלגברת לי עם הפעולה (פעולה הידועה בשם "קומוטטור").
מרחב השדות הווקטורים החלקים על יריעה גזירה מהווה אלגברת לי מממד אינסופי ביחס לפעולה שנוח מאוד לתאר כשמפרשים את שדות הווקטורים כאופרטורי גזירה על אוסף הפונקציות החלקות. בשפה זאת, הפעולה מתאימה לזוג שדות ווקטורים את השדה הווקטורי המגדיר את האופרטור .
הצגה של אלגברת לי
תהי אלגברת לי. הצגה של היא מרחב וקטורי יחד עם העתקה ביליניארית
המקיימת את התנאי .
במילים אחרות, הצגה של במרחב וקטורי ניתנת על-ידי הומומורפיזם של אלגבראות לי ,
כאשר מבנה של אלגברת לי על ניתנת על-ידי קומוטטור של אופרטורים.
ההצגה המצורפת
על האלגברה מגדירים את הפעולה המצורפת של איבר , לפי . זוהי פונקציה , המהווה (לפי זהות יעקובי) הומומורפיזם של אלגברות לי.
אלגברת לי של חבורת לי
אלגברת לי של חבורת לי מתקבלת על ידי לקיחת המרחב המשיק של איבר היחידה: . כל וקטור משיק מגדיר באופן יחיד את שדה הווקטורים על החבורה האינוואריאנטי ביחס לפעולה של על עצמה מצד שמאל. אוסף שדות הווקטורים האינוואריאנטיים סגור ביחס לסוגרי לי של שדות הווקטורים; זה מגדיר את הסוגריים על . בניה זו מגדירה פונקטור מקטגוריה של חבורות לי לזאת של אלגבראות לי. ישנן חבורות לי שונות עם אותה אלגברת לי. כך למשל, אלגברת לי מתאימה לחבורות לי , ו-. עם זאת, לכל אלגברת לי ממשית בעלת ממד סופי מתאימה חבורת לי יחידה שהיא פשוטת קשר.
הקשר לאלגבראות אסוציאטיביות
המעטפת האסוציאטיבית
אם אלגברה אסוציאטיבית, אפשר להגדיר בה פעולה חדשה על ידי , והאלגברה המתקבלת, בעלת המבנה החיבורי של והמבנה הכפלי שמגדירה הפעולה החדשה, היא תמיד אלגברת לי, שאותה מסמנים ב-. כל אלגברת לי ניתנת לשיכון באלגברת מהצורה (משפט פואנקרה-בירקהוף-וויט). אם מממד סופי, קיימת כזו מממד סופי אף היא (Ado במאפיין אפס, Iwasawa במאפיין חיובי); אלגברה כזאת נקראת מעטפת אסוציאטיבית של . לכל אלגברת לי קיימת מעטפת אסוציאטיבית אוניברסלית, . המעטפת האוניברסלית היא תחום אינסוף-ממדי המשוכן בחוג עם חילוק, וכאשר מממד סופי (בתור מרחב וקטורי) אז בעלת ממד גלפנד-קירילוב השווה לממד של . קטגוריה של מודולים מעל אלגברת לי שקולה
לקטגוריה של מודולים שמאליים מעל .
באופן כללי יותר, לכל אלגברה לא אסוציאטיבית אפשר להגדיר פעולת 'סוגרי לי' באותו אופן, אולם לא תמיד תתקבל אלגברת לי; אלגברה שהאלגברה המתקבלת ממנה היא אלגברת לי, נקראת Lie admissible. מחלקה זו מוגדרת על ידי זהות חלשה ביותר של האסוציאטור: . במאפיין שונה מ-2, משפחת האלגברות שהן גם Lie admissible וגם מקיימות את הזהות הגמישה מאופיינת על ידי הזהות , שממנה נובע .
מעטפת פואסון
אלגברת פואסון היא אלגברה קומוטטיבית המצוידת במבנה פואסון, שהוא סוגריים המהווים סוגרי לי, ולכל ההעתקה מהווה דריבציה; במילים אחרות, לכל מתקיים .
לכל אלגברת לי ניתן להתאים מעטפת פואסון, שהמבנה שלה כאלגברה קומוטטטיבית היא האלגברה הסימטרית של , כלומר אלגברת פולינומים במשתנים פורמליים המתאימים לאיברי בסיס של , ומבנה הפואסון מושרה על ידי לכל שני איברי בסיס .
המבנה של אלגברות לי סוף-ממדיות
תורת המבנה של אלגברות לי ידועה בעקבות עבודות של אלי קרטן ואחרים. לאלגברת לי מממד סופי יש רדיקל פתיר (אידיאל פתיר מקסימלי), ומודולו הרדיקל האלגברה פשוטה למחצה, ומתפרקת לסכום ישר של אלגברות לי פשוטות.
לכל אלגברת לי פשוטה למחצה קיימת תת-אלגברת קרטן , שהיא תת-אלגברה קומוטטיבית מקסימלית וכך שכל איבר שלה פועל על כאופרטור פשוט למחצה. העתקה ליניארית השונה מ- נקראת שורש אם המרחב אינו אפס.
קבוצת השורשים סופית והיא מביאה לפירוק של לסכום ישר . בפירוק זה .
על קבוצת השורשים ביחס לתת-אלגברת קרטן של אפשר לחשוב כקבוצה של וקטורים במרחב הדואלי , שהוא מרחב מכפלה פנימית ביחס לתבנית קילינג של . באופן כזה, מקיימת קבוצת השורשים מספר אקסיומות גאומטריות, ובראשן העובדה שהיא סגורה לשיקוף ביחס לכל אחד מן האיברים שלה (ראה מערכת שורשים). מאקסיומות אלה נובע, למשל, שהזווית בין שני שורשים פשוטים יכולה להיות ישרה או קהה. את הזוויות האלה אפשר לקודד במטריצת קרטן, שממנה אפשר לשחזר את לוח הכפל של כולה. את אלגברת לי אפשר לתאר גם באמצעות דיאגרמות דינקין המקודדות את המבנה של מערכת השורשים של האלגברה.
התכונות המיוחדות למטריצות קרטן מאפשרות למיין את כל האלגברות הפשוטות מעל שדה סגור אלגברית ממאפיין 0: ישנן ארבע משפחות אינסופיות , ועוד חמש אלגברות 'ספורדיות': . מיון דומה מופיע גם בתחומים אחרים של המתמטיקה: חבורות קוקסטר, חבורות סופיות פשוטות, טיפוסי סינגולריות בגאומטריה אלגברית, ועוד.
הקשר לאלגברות ז'ורדן
תהי אלגברת לי מעל חוג קומוטטיבי שבו 2,3 הפיכים. איבר שעבורו נקרא איבר ז'ורדן. לכל איבר ז'ורדן ניתן לצייד את בפעולה חדשה: ; נסמן ב- את האלגברה עם הפעולה המושרית מ- על מנה זו. זוהי אלגברת ז'ורדן, המקודדת חלק מן המידע הצפון ב-. למשל, אם אלגברת לי עם זהות פולינומית, אז גם מקיימת זהות (ז'ורדן) פולינומית.
ראו גם
הכללות של אלגברות לי: אלגברת מלצב, אלגברת לייבניץ, אלגברת פואסון.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אלגברה לא אסוציאטיבית
קטגוריה:חבורות לי | 2024-09-10T21:10:25 |
בנימין גיבלי | 250px|ממוזער|שמאל|בנימין גיבלי ב-1988
בנימין גיבלי (1919 – 19 באוגוסט 2008) היה איש צבא (בתפקידו הבכיר ביותר כיהן כראש אמ"ן) ותעשיין, שנודע במעורבותו בפרשות מאיר טוביאנסקי ו"העסק הביש".
ביוגרפיה
גיבלי נולד בפתח תקווה. בין 1944 ל-1948 שירת במשטרת היישובים העבריים והיה פעיל בשירות הש"י. עם קום מדינת ישראל מונה לקצין המודיעין של מחוז ירושלים. גיבלי נמנה עם החוקרים והשופטים במשפט השדה המהיר שנערך לסרן מאיר טוביאנסקי, שנאשם במסירת ידיעות לאויב ונגזר עליו עונש מוות. המשפט וההוצאה להורג היו ב-30 ביוני 1948 בכפר בית ג'יז (כיום בסמוך לקיבוץ הראל). על אף שמאוחר יותר התברר כי טוביאנסקי הוצא להורג על לא עוול בכפו, והליך החקירה והמשפט היה לקוי ביותר, גיבלי לא נענש על כך וקידומו לא עוכב. עם זאת העיד במשפט של איסר בארי שפיקד על האירוע.
בדצמבר 2022 פרסם "ידיעות אחרונות" בהרחבה רבה (12 עמודים) מהביוגרפיה הגנוזה של אריה קרישק, ובכלל זה גם התייחסות להריגתו של טוביאנסקי. גיבלי הודה כי ההליך המשפטי היה פגום וכי לא היה צריך להוציא את טוביאנסקי להורג.
בתחילת 1949 התמנה למפקד ענף מודיעין 1 שכלל את המודיעין הקרבי ויחידות המחקר. ביוני אותה שנה מונה לסגן ראש שירות המודיעין. בשנת 1950 התמנה לראש מחלקת מודיעין במטכ"ל. בתקופתו שם דגש על פיתוח יחידות ההאזנה של המחלקה, כולל פתיחת בסיסים ברחבי הארץ, הפעלת יחידה 131, והרחבת מחלקת המודיעין של חיל האוויר.
לאחר תקופת לימודים בחו"ל מונה בסוף מרץ 1954 לראש אגף מודיעין, בדרגת אלוף-משנה.
בתפקידו כראש אגף מודיעין בדרגת אלוף-משנה היה אחראי לגיוסה ולהפעלתה של חוליית יהודים במצרים על ידי יחידה 131. החוליה נלכדה ביולי 1954, עניין שנודע לימים בשם "העסק הביש". במשך שנים רבות הוסתרה זהותו של גיבלי בהקשר זה, והוא נודע רק בכינוי "הקצין הבכיר". עניין "העסק הביש" ומידת אחריותו של גיבלי היו שנויים במחלוקת שנים רבות. יחד עם זאת, אין חולק על כך שגיבלי הוא ששלח את חברי החוליה למשימתם: חבלה במתקנים של ארצות הברית ובריטניה במצרים, לשם ערעור יחסיה של מצרים עם מדינות אלה. סלע המחלוקת העיקרי בעניין זה הוא האם הפקודה לחברי החוליה ניתנה ביוזמתו הבלעדית של גיבלי, או שהוא פעל בהנחייתו של שר הביטחון, פנחס לבון (התשובה לשאלה זו היא חסרת משמעות מבחינת מידת אחריותו של גיבלי ל"עסק הביש"). מידת אשמתו ומעורבותו של גיבלי קיבלה גוונים חמורים נוספים עם היחשפה, במהלך השנים, של עובדת פעולותיו לכיסוי וטיוח מעורבותו, שכללה מעשי זיוף (ראו בהרחבה בערך "דליה כרמל") וניסיונות הפחדה והטיה של אברי אלעד, סוכן כפול שנודע בכינוי "האדם השלישי". בריאיון שנתן לערוץ 2 בשנת 2004 האשים את לבון בפרשה, אך אמר: "אין לי הוכחות".
בעקבות הבירורים בפרשת "העסק הביש" ב-7 באפריל 1955 הועבר גיבלי מתפקידו ובמאי 1955 מונה לראש מטה פיקוד הצפון ולאחר מכן למפקד חטיבת גולני, שעליה פיקד במבצע קדש.
גיבלי נמנה עם יוזמי ומתכנני הפלגת הספינה בת גלים אל עבר תעלת סואץ, בספטמבר 1954, בניסיון לפרוץ את הסגר הימי שהטילה מצרים על ישראל. ניסיון זה הסתיים במעצר אנשי הצוות ובאובדן הספינה.
בסרט הדוקומנטרי "לא בגדתי" נטען כי גיבלי, שהיה ראש אגף מודיעין, שלח חוליית לוחמים, במבצע צרצר בדצמבר 1954, להשיב מכשיר קשר סודי לארץ מסוריה, על אף שידע כי הסורים כבר איתרו את המכשיר והתכוננו לבואה של חוליה. חברי החוליה נפלו בשבי הסורי, ואורי אילן התאבד בשבי זה. לאחר ששאר חברי החוליה שבו לארץ בעסקת חילופי שבויים, גיבלי הכחיש כי ידע על כך.
ב-1957 מונה לראש מטה פיקוד המרכז ובשנים 1958 עד 1960 שימש כממלא מקום אלוף פיקוד המרכז. דוד בן-גוריון סירב להעלותו לדרגת אלוף בגלל חלקו בפרשת "העסק הביש".
בשנים 1960–1961 היה נספח צה"ל בבריטניה ובסקנדינביה. בשנת 1961 פרש מצה"ל. במשך שנים רבות המשיך לטעון לחפותו ואף הבטיח לפרסם ספר שבו יציג את עמדתו. הוא כתב ספר כזה (בעזרתו של אריה קרישק כסופר צללים), אך נמנע מלפרסמו. למרות ניסיונות תיווך נמרצים של עו"ד דב וייסגלס, מסרבת האלמנה ד"ר אלישבע גיבלי לשחרר את כתב-היד. ב-2016 חשף משרד הביטחון התכתבויות בפרשת "עסק הביש", בהן גיבלי פעל לטהר את שמו.
בקטעי הביוגרפיה של קרישק שפורסמו בידיעות אחרונות, הדגיש קרישק כי לדברי גיבלי משה דיין היה האדריכל הראשי של "העסק הביש".
קריירה עסקית
לאחר שירות הצבאי נתמנה בשנת 1961 למנהל הפיתוח של מפעל המכוניות הישראלי קייזר אילין, שהיה בבעלות איש העסקים אפרים אילין.
בשנת 1967 מונה למנכ"ל מפעל "שמן", שהיה חלק מקונצרן "כור". עם הקמת חטיבת המזון בקונצרן, בשנת 1970, מונה גיבלי לעמוד בראשה, וכיהן בתפקיד זה עד 1987, בין השאר יזם את הקמת מפעל השוקולד "ורד הגליל" במטרה להתחרות בחברת "עלית" ששלטה בשוק הישראלי. בתחילת שנות ה-70 שימש כמנהל מכון היצוא.
בשנים 1986–1989 כיהן כיו"ר חברת החשמל.
ב-1988 מונה לנציגו בישראל של איש העסקים אריה גנגר. בסוף 1989 מונה ליו"ר פעיל של חברת "תעשיות לייזר" אותה רכש גנגר. בנוסף ניהל עבור גנגר את השקעתיו בתחום התקשרות, רכישת השבועון "העולם הזה", והקמת יומון הספורט "עולם הספורט".
חיים אישיים
גיבלי נישא בשנות ה-40 לאסתר לבית פנחסי. לשניים נולדה הבת תמר. בשנות ה-60 הכיר את אשתו השנייה אלישבע, עמה התחתן לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה.
בנימין גיבלי נפטר בגיל 89 בתל אביב ונטמן במתחם בתי הקברות בכפר סמיר שבחיפה.
קישורים חיצוניים
בנימין גיבלי, באתר Nfc
בועז ארד, מי הגדיר את השאלה?, באתר "אנכי".
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:מנכ"לים יוצאי שירות קבע בצה"ל
קטגוריה:מנכ"לי כור תעשיות ובנותיה
קטגוריה:מפקדי חטיבת גולני
קטגוריה:ראשי אמ"ן
קטגוריה:יו"ר חברת החשמל
קטגוריה:נספחים צבאיים ישראלים בממלכה המאוחדת
קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת סיני
קטגוריה:ראשי מטה פיקוד הצפון
קטגוריה:ראשי מטה פיקוד המרכז
קטגוריה:אנשי משטרת היישובים העבריים
קטגוריה:מפקדים בש"י
קטגוריה:אלופי-משנה בצה"ל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות שדה יהושע
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת סיני
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1919
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2008 | 2024-10-08T02:22:42 |
אלכסנדר השני, קיסר רוסיה | אלכסנדר ניקולאייביץ' השני (ברוסית: Александр II Николаевич; 17 באפריל 1818 – 13 במרץ 1881) היה צאר האימפריה הרוסית, מלך פולין והדוכס הגדול של פינלנד משנת 1855 ועד 1881. אלכסנדר השני הנהיג קו ליברלי ורפורמות מקיפות, בייחוד שחרור הצמיתים ב-1861, וחתר ליציבות ביחסי החוץ של המדינה.
אלכסנדר השני ירש את הקיסרות לאחר מות אביו, ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה. בהשפעת הרפורמות שהונהגו בצרפת ובאנגליה הנהיג אלכסנדר השני רפורמות מרחיקות לכת ברוסיה, כולל שחרור האיכרים הצמיתים, דבר שאך הגביר את התסיסה ברוסיה בהיווצר מעמד של איכרים ללא קרקע וללא אמצעי קיום. לאחר מלחמת קרים הצאר חדל מכוונות התפשטות של רוסיה והתרכז בביצור גבולותיה. הצאר השתמש במלחמת האופיום השנייה במטרה לספח את חבל מנצ'וריה החיצונית מידי האימפריה הסינית. לאורך כל שלטונו הביא אלכסנדר לכיבושים במרכז אסיה שהחלו יריבות אימפריאלית עם האימפריה הבריטית אשר כונתה "המשחק הגדול".
לנוכח טבח באוכלוסייה הבולגרית של האימפריה העות'מאנית, אלכסנדר השני הביא לפתיחתה של המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) אשר כמעט הובילה לקריסתה של האימפריה העות'מאנית אילולא התערבות בריטית וצרפתית שמנעה מהגעת הכוחות הרוסית לקונסטנטינופול, הבירה העות'מאנית. במטרה לייצב את מערכת הכוחות במרכז אירופה תמך אלכסנדר השני בהקמתה של ברית שלושת הקיסרים בין האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית כונה "הצאר הטוב", "המשחרר".
הצאר אלכסנדר השני נרצח על ידי טרוריסטים נרודניקים זמן קצר לפני שעמד להוציא לאור סדרת רפורמות ליברליות ברוסיה. תקופת שלטונו עמדה בסימן המהפכה התעשייתית ותהפוכות חברתיות שהובילו עם הזמן לעלייה בתסיסה האזרחית הכוללת בתוך האימפריה הרוסית. בנו ירש אותו בתור אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה.
שנותיו הראשונות
אלכסנדר ניקולאייביץ' - אלכסנדר השני נולד במוסקבה ב-17 באפריל 1818 כבנו של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה ושרלוטה, נסיכת פרוסיה, בתם של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה ולואיזה ממקלנבורג-שטרליץ והיה שליט רוסיה הראשון שנולד במוסקבה מאז פיוטר הגדול. בשנת 1814 ביקר בברלין, ממלכת פרוסיה הנסיך הרוסי בן ה-18 ניקולאי הראשון (לימים הצאר), בנו השלישי של פאבל הראשון, קיסר רוסיה, ובמהרה שתי משפחות המלוכה, בית רומנוב הרוסי ובית הוהנצולרן הפרוסי, הסכימו כי הוא יינשא לנסיכה שרלוטה. בביקורו השני של ניקולאי בברלין לאחר מספר חודשים פגש לראשונה בשרלוטה, שהייתה אז בת 17, ובשובם לרוסיה יחדיו היו כבר מאורסים. היו אלו נישואים פוליטיים בעיקרם אך השניים הסתדרו לטובה אחד עם השנייה.
חינוכו של הצארביץ' (יורש העצר) אלכסנדר נפל לאחריותו של איש האשכולות וסילי ז'וקובסקי, אשר שם דגש בחינוכו של אלכסנדר בכל הנוגע ללימוד מדעי המדינה ושפות אירופאיות מרכזיות, כגון גרמנית, צרפתית ואנגלית, בהן ידע אלכסנדר לדבר בצורה שוטפת לצד שפת האם הרוסית שלו. אביו, הצאר ניקולאי הראשון, טען כי העדיף שבנו יחונך תחילה להיות אדם ואחר כך קיסר. כאשר היה בן 13 התפרץ אביו לשיעור שלו ושאל את אלכסנדר מה היה עושה במצב של ניסיון הפיכה כושל נגד שלטונו. אלכסנדר הגיב כי היה סולח ונותן חנינה לכל המעורבים בניסיון ההפיכה. בשנת 1837, באופן יוצא דופן באותה עת, אלכסנדר הצעיר נלקח לסיור שנמשך שישה חודשים ברחבי האימפריה הרוסית, וביקר ב-30 מחוזות ברחבי האימפריה. במסע זה הפך אלכסנדר ליורש העצר הרוסי הראשון שביקר בסיביר שמעבר להרי האורל בצפון אסיה. בשנת 1839 נשלח בידי הוריו לסיורים ברחבי אירופה, שם פגש בויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת. בעודו יורש עצר, אלכסנדר תואר בתור אדם בעל דעות מודחקות שלעיתים ניתן לפרשן בתור פציפיזם.
האווירה האינטלקטואלית של סנקט פטרבורג לא קראה לכל רפורמה או שינוי; חופש המחשבה וכל צורה של יוזמה פרטית כלכלית הודחקו נמרצות בהוראת אביו, הצאר ניקולאי הראשון, אשר הנהיג משטר ברזל במדינה בידי משטרה חשאית מחשש לניסיון הפיכה אנטי-צארית ואנטי-אוטוקרטית כפי שבוצע בעת עלה לשלטון (ראו מרד הדקבריסטים "דצמבריסט"). צנזורה אישית ורשמית הייתה רווחת באימפריה הרוסית באותה העת; ביקורת על הרשויות נחשבה לעבירה חמורה שעונשה יכול היה להגיע עד למוות.
קיסר רוסיה: שנים ראשונות
ירושה במהלך מלחמת קרים
מאז המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) הסכים הסולטאן העות'מאני להעניק לקיסר הרוסי את התואר "מגן הנוצרים באימפריה העות'מאנית". תואר זה אפשר לממשל הרוסי להתערב בעת מרידות של נוצרים נגד השלטון הסולטאני כפי שאירע לדוגמה במהלך מלחמת העצמאות של יוון. לנוכח עליית הלאומיות ברחבי אירופה התפתחה האידאולוגיה הפאן-סלאבית, שקראה להקים אימפריה של כל העמים הסלאבים בהנהגת רוסיה אשר תביא לסופה של האימפריה העות'מאנית ותקבע את בירתה להיות קונסטנטינופול, או כפי שכונתה ברוסית: "צארינגראד" (עיר הקיסרים; Царьград). הקיסרות הצרפתית השנייה תחת שלטון נפוליאון השלישי חמדה בהשגת התואר של "מגן הנוצרים" במקום רוסיה כדי לנצל את מעמדה המוחלש של האימפריה העות'מאנית והאימפריה הבריטית חששה כי מלחמה כוללת נוספת בין רוסיה לעות'מאנים עלולה להביא להקמתה של אימפריה גדולה מכל דבר שקדם לה שתאפיל על אירופה.
חשש זה מהקמתה של אימפריה פאן-סלאבית הובילה לברית בלתי-צפויה בין בריטניה, צרפת והאימפריה העות'מאנית. כאשר הצאר ניקולאי סירב להיכנע לאולטימטום הבריטי-צרפתי ולסיים את מלחמתו בעות'מאנים, הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על רוסיה והחלו בפלישה אל עבר חצי האי קרים (על כן שמה של המלחמה היה מלחמת קרים)בהמשך המלחמה הצטרפה גם ממלכת סרדיניה אל הברית האנטי-רוסית במטרה לחזק את מעמדה הבינלאומי ויחסיה עם צרפת ובריטניה בנוגע לאיחוד איטליה אם כי היה לכוחות הסרדינים חלק מינורי יחסית במלחמה.. מחלות הרגו פי שניים יותר חיילים מאשר קרבות ולמרות סדרת כשלים מנהיגותיים ולוגיסטיים מצד הבריטים והצרפתים, אלו הצליחו להביס את הרוסים ולהטיל מצור על עיר הנמל סבסטופול ובנוסף על כך גם הביאו להשמדתו של צי הים השחור (זרוע של הצי הרוסי הקיסרי). הליך המלחמה פגע קשות בבריאותו של ניקולאי וב-2 במרץ 1855 הוא נפטר, ואלכסנדר הוכתר לצאר במקומו. תחילה תמך אלכסנדר בהמשך המלחמה עד להדחקת כוחות הברית האנטי-רוסית מחצי האי קרים אך לאחר כיבושה של סבסטופול הוא פתח במשא ומתן לשלום במלחמת קרים, שתנאיו הוכתבו עקב תבוסת רוסיה במלחמה. תואר "מגן הנוצרים באימפריה העות'מאנית" הועבר לצרפת, אזור הדלתה של נהר הדנובה הועבר מרוסיה לשליטה עות'מאנית והאימפריה הרוסית נפגעה קשות מבחינת יוקרתה הבינלאומית. תוארו הרשמי של אלכסנדר השני בתור ריבון האימפריה הרוסית, היה:
כיבוש הקווקז
ממוזער|אלכסנדר השני בשנת 1860.
ממוזער|דיוקן אלכסנדר השני, לבוש במעיל ובכובע של הגדוד הקיסרי של משמרות הפרשים, הדיוקן מוערך משנת 1865.
עוד מימי שלטונה של יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה החלה ההתפשטות הרוסית לתוך צפון הקווקז. לאחר הבסתה של השושלת הקאג'ארית של פרס במסגרת מלחמות רוסיה–פרס הפכה רוסיה למעצמה המרכזית היחידה בצפון הקווקז והשנייה בעבר הקווקז (דרום הקווקז) לצד האימפריה העות'מאנית. הטופוגרפיה של הרי הקווקז הקשתה על ייצוב משטר הצאר הריכוזי על תושבי העמים הקווקזים. בהתחשב בעובדה שרוב עמים אלו היו מוסלמים, התנגדותם לכיבוש הרוסי האורתודוקסי הייתה גדולה עוד יותר. שליטיה של רוסיה הוקירו בחשיבות של הקווקז להתפשטות אל עבר אסיה הקטנה וממלכת פרס. ההתנגדות המרכזית לכיבוש הרוסי נבעה משלוש פדרציות שבטיות בצפון הקווקז, דאגסטן, צ'צ'ניה וצ'רקסיה. תחת ההנהגה של גאמזק-בק והאימאם שאמיל, הכוחות השבטיים האנטי-רוסים התארגנו לכדי אימאמות הקווקז. הטקטיקה של הכוחות השבטיים להשתמש בלוחמת גרילה הקשתה על צבא האימפריה הרוסית הסדיר והובילה לגרירת המאבק במשך עשורי שנים עד לשלטונו של אלכסנדר השני. החל משנות ה-20 של המאה ה-19, כל מנהיגי ההתנגדות ניסו פעם אחר פעם להגיע להסכם עם הרוסים, אך נענו עם הדרישה הנוקשה לכניעה ללא תנאי. כל משא ומתן שהרוסים ניהלו עם הקווקזים היה למטרות טקטיות בלבד, משמע להרוויח זמן או לנטרל קבוצה אחת כדי להילחם בקבוצה אחרת. גם כאשר הקיסר אלכסנדר השני עצמו הציע הסדר משא ומתן עם האימאם שאמיל בשנת 1856, ההצעה נדחתה במקום על ידי המשנה לצאר במלכות המשנה של הקווקז (היחידה המנהלית בתוך האימפריה הרוסית של חבל הקווקז); הנסיך אלכסנדר בריאטינסקי.
לבסוף תפסו כוחות רוסים באימאם שאמיל ולקחו אותו בשבי בפעולה שסימלה את סיום הלחימה. צ'צ'ניה ודאגסטן סופחו זמן קצר לאחר מכן אך לא צ'רקסיה. למרות הפלת ההנהגה של הצ'רקסים, אנשיהם המשיכו במאבק גרילה בלתי פוסק נגד הכוחות הרוסים ומנעו המרה תרבותית רוסית ויישוב של תושבים רוסים בארצם כמו גם הפצת דת הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. מפקדי צבא דוגמת דמיטרי מיליוטין החלו להעלות לשיח את רעיון הגירוש של האוכלוסייה הצ'רקסית המקומית במטרה להשקיט סופית את האזור ולהסדיר את סמכות הצאר אחת ולתמיד. מלכות המשנה של הקווקז הייתה בעלת אוטונומיה חלקית מהשליטה הרוסית (בדומה לדוכסות הגדולה של פינלנד) ועל כן בשנת 1860 הוחלט להביא ליישוב מחדש של הצ'רקסים; העברת אוכלוסייה. אף על פי שהצאר אלכסנדר השני אישר את הגירוש של האוכלוסייה הצ'רקסית רק בשנת 1862, לאחר שהיה נואש מהמאבק הממושך, מפקדים שונים בקווקז הוציאו לפועל פקודות גירוש כבר בשנת 1860. עד שנת 1864 התרחשה גלות הצ'רקסים שעקב אכזריותה קיבלה את הכינוי "רצח העם הצ'רקסי" שכן במהלכה נהרגו לערך מיליון תושבים צ'רקסים בצפון הקווקז.
מדיניות פנים
רפורמות ומשפטים
חלק נרחב מהאוכלוסייה הרוסית היו צמיתים, איכרים אשר היו תחת השגחתם ואחריותם של בעליהם הפאודלים של האדמות בהן הם עבדו. היה זה מצב של שעבוד, שהתפתח בעיקר בימי הביניים המאוחרים באירופה ונמשך בכמה מדינות עד אמצע המאה ה-19. מי שהיה איכר ועבד אדמה על קרקע מסוימת נדרש לעבוד אצל אדון האחוזה שבבעלותה אותה קרקע, ובתמורה היה זכאי להגנה, צדק משפטי וזכות לנצל שדות מסוימים בתוך האחוזה לצורכי קיום. לעיתים קרובות הם נדרשו לא רק לעבוד בשדות האדון, אלא גם במכרות, ביערות ובסלילת הדרכים שלו. בשנת 1861 החליט אלכסנדר השני על ביצוע רפורמה יסודית במשק, ובמסגרתה ביטל את העבדות ברוסיה ואת מעמד הצמיתות. על מעשה זה הוא זכה לכינוי "המשחרר". בשנת 1866 שוחררו גם כל הצמיתים שהיו בבעלות ממשלתית. סך הכל, האמנציפציה לצמיתים הובילה לשחרורם של 40,000,000 איש מעבדות. על אף שחרור האיכרים ממעמד צמית, היה ביצוע הרפורמה מלווה במהומות איכרים, וחלק גדול מהם זכו לחופש אישי ללא אדמות לעיבוד ופרנסה. בתגובה לפלגים שהתנגדו לסיום הצמיתות בתוך הממשל הרוסי, אלכסנדר השני הציג כי יש צורך להביא את הרפורמות מהממשל ולא מההמונים כפי שאירע לדוגמה בצרפת. הוא צוטט באומרו:
הפוליטיקאים הליברלים שעמדו מאחורי האמנציפציה של 1861 הכירו בכך שמדינתם היא אחת ממספר מדלדל של מדינות פאודליות שנותרו באירופה. התצוגה העלובה של הכוחות הרוסיים במלחמת קרים הותירה את הממשלה מודעת מאוד לפיגור האימפריה אחרי מעצמות אירופאיות שונות. אלכסנדר השני היה להוט להביא לצמיחה ולפיתוח עוצמה תעשייתית ומכאן גם צבאית ופוליטית, וביחד עם תומכיו הליברלים הציג מספר רפורמות כלכליות, כולל סיום הצמיתות. הנושא העיקרי היה האם הצמיתים צריכים להישאר תלויים בבעלים או להפוך אותם למעמד של בעלי נחלות עצמאיים. בעלי הקרקעות דחפו בתחילה להעניק לאיכרים חופש אך לא קרקע. הצאר ויועציו, שזכרו את תוצאת מהפכות 1848, התנגדו ליצירת מערכת שכזאת עקב חוסר היציבות שהדבר יכול להביא. אך מתן חופש וקרקע לאיכרים הצמיתים הותיר את בעלי הקרקעות הקיימים ללא כוח העבודה הגדול והזול הדרוש להם כדי לשמור על אחוזותיהם ואורחות חייהם.
כדי לאזן מצב זה, החקיקה של האמנציפציה כללה שלושה אמצעים להפחתת הפוטנציאל העצמות הכלכלית של האיכרים הצמיתים שנועדו לשחרור. ראשית, הונהגה תקופת מעבר של שנתיים, שבמהלכה האיכר היה מחויב כמו קודם לבעל הקרקע שמעליו. שנית, חלקים גדולים של אדמות משותפות הועברו לבעלי הקרקעות הגדולים, ואיכרים צמיתים המשיכו לטפל בפיתוח יערות, כבישים ועוד אך קיבלו על כך תשלום. הצמיתים היו צריכים גם לשלם לבעלי הקרקעות עבור הקצאת הקרקעות שלהם בסדרת תשלומים אשר לא היה בכוחם למלא ועל כן המשיכו לשרת את רוב בעלי הקרקעות בתור פשרה במקום להביא לפיתוח שוק חופשי יותר כפי שציפה הצאר תחילה. כדי להקל על הצמיתים המשוחררים שלושה רבעים מהסכום הכולל של התשלומים הועברו על ידי הממשלה הצארית לבעלי הקרקעות כך שהאיכרים הצמיתים המשוחררים החזירו את הכסף הנותר (רק רבע מהסכום המקורי) בתוספת ריבית לממשלה אשר נמשכה כ-49 שנים. תשלומים אלו בוטלו סופית רק בשנת 1907.
אף על פי שרפורמת האמנציפציה הונצחה בבניית קתדרלת אלכסנדר נבסקי והעלאת שמו של הצאר אלכסנדר השני, תוצאותיה היו רחוקות מלהיות אידיאליות. צמיתים ביתיים נפגעו הכי קשה מכיוון שהם זכו רק בחופש שלהם ולא באדמה שממנה עבדו, ועל כן לא יכלו לפרנס את עצמם. לרבים מבין הליברלים בתוך הביורוקרטיה הממשלתית הייתה הבנה ששחרור הצמיתים יביא לשינויים דרסטיים הן בחברה הרוסית והן בממשל. עם זאת, הרעיון שלהם ששינויים אלה ישפיעו רק על בני המעמד השלישי של החברה ויחזק את האוטוקרטיה היה שגוי. במציאות, הרפורמות יצרו מערכת חדשה בה על הצאר היה צורך להתקיים יחד עם בית משפט עצמאי, עיתונות חופשית וממשלות מקומיות שפעלו בצורה שונה וחופשית יותר מבעבר. חמש שנים אחר כך, התחייב אלכסנדר לכבד את עצמאות בתי המשפט, כך שלאיש לא תהיה עוד סמכות לפטר שופטים. לצמיתים שעבדו בנחלות פרטיות הוענקה פחות אדמה ממה שנדרש מהם כדי לשרוד, מה שהוביל לתסיסה אזרחית. מס התשלומים לבעלי הקרקעות היה כה גבוה, עד שהצמיתים נאלצו למכור את כל התבואה שהם ייצרו כדי לשלם את המס, כך שרבים נותרו ללא דבר לשרוד. בעלי קרקעות סבלו גם הם מכיוון שרבים מהם נקלעו לחובות עמוקים והמכירה הכפויה של אדמתם הותירה אותם נאבקים לשמור על אורחות חייהם המפוארים. במקרים רבים נאלצו הצמיתים שזה עתה שוחררו "לשכור" את אדמתם מבעלי אדמות עשירים. יתר על כן, כאשר האיכרים נאלצו לעבוד אצל אותם בעלי קרקעות כדי לשלם את "תשלומי העבודה" שלהם, הוזנחו שדותיהם לעיתים קרובות. במהלך השנים הבאות, הייצור החקלאי מגידולי האיכרים נותר נמוך מבחינה יחסית, ועד מהרה פגע הרעב בחלק גדול מאוכלוסיית רוסיה. עם אוכל מועט ואורח חיים במצב דומה לזה שהיו צמיתים, איכרים רבים החלו להשמיע את זלזולם במערכת החברתית.
לבסוף, הרפורמות שינו את כלכלת רוסיה. האנשים שהובילו את הרפורמה היו בעד מערכת כלכלית דומה לזו של מדינות אירופה אחרות, שקידמה את רעיונות הקפיטליזם ושוק חופשי. הרעיון של הרפורמים היה לקדם פיתוח ולעודד בעלות על נכסים פרטיים, תחרות חופשית, יזמות ועבודה שכירה. הם קיוו שהדבר יביא למערכת כלכלית עם תקנות ותעריפים מינימליים. זמן קצר לאחר הרפורמות חלה עלייה ניכרת בכמות ייצור התבואה למכירה מכיוון שקודם לכן חלק נרחב מהגידולים של הצמיתים שמשו אותם עצמם כצורך לקיום. מערכת המשפטים החדשה ברוסיה הייתה מבוססת על מודלים אירופאים. עם סדרת הרפורמות המשפטיות של אלכסנדר השני קם מקצוע משפטי מודרני מאורגן כהלכה, ובמהרה הוא השיג סטנדרטים גבוהים מאוד ברמה בינלאומית. המערכת הישנה של פעילויות בירוקרטיות מיותרות ושחיתות שיפוטית נעלמו במהירות ברובם. עם זאת, היו שני פערים חשובים במערכת:
האחד היה שלמשרד הפנים (שהיה תחת סמכות קיסרית מלאה) הייתה סמכות, ללא קשר לבתי המשפט, לגרש אנשים שהוא רואה בהם סכנה פוליטית;
השני היה שבתי המשפט ליישוב סכסוכים בין איכרים נערכו ופועלים על בסיס מנהגים מסורתיים ולא מערכת משפטים כפי שהיה במערב אירופה כבר באותה העת.
פוליטיקה וכלכלת פנים
ממוזער|הקיסר אלכסנדר השני בעת עבודתו במשרד.
שלטונו של אלכסנדר השני היה נוכח להתפשטות האידאולוגיה הלאומנית ברחבי יבשת אירופה. במטרה למנוע מעלייתם של ארגוני בדלנים לאומיים, חיזק אלכסנדר השני בדומה לאביו לפניו, את הכפייה התרבותית הרוסית על אזורי הגבול המערביים של האימפריה באירופה. מאז קונגרס וינה בשנת 1815, פולין הקונגרסאית נשלטה בידי הממשל הרוסי בתור ישות מדינית נפרדת מרוסיה תחת איחוד מלוכני כך שהריבון הרוסי היה גם הריבון הפולני. בקרב האוכלוסייה הפולנית היה רגש לאומי חזק והתמרמרות ממושכת על השלטון הרוסי. תחילה התנגד אלכסנדר השני להביא להגדלת הזכויות האוטונומיות של הפולנים אך עם גדילת התסיסה הלאומית הסכים אלכסנדר השני להביא לרפורמות בממשל הפולני כרצון רוב התושבים. עוד לפני שיכול היה הקיסר לפעול, בתחילת 1863 פרץ מרד ינואר שמנהיגיו פעלו להקים איחוד פולני-ליטאי-רותיני (אוקראיני) שיגזול נתח מרכזי משטחה של האימפריה הרוסית. הקיסרות הצרפתית השנייה והאימפריה הבריטית תמכו במורדים הפולנים שיחלישו את רוסיה אך אלכסנדר השני סירב להענות לדרישותיהם להעניק ויתורים לפולנים בטענה כי דרישות אלו לא יביאו למלחמה כוללת. צבא האימפריה הרוסית מחץ את המרד בתוך שנה וחצי, ואלכסנדר השני הגיב ביד קשה נגד האוכלוסייה הפולנית של האימפריה הרוסית. הוא ביטל את תהליך העברת הקרקעות לאיכרים פולנים וללא כל הודעה מוקדמת החליט לבטל את מוסד הצמיתות בפולין, שלוש שנים לאחר שעשה זאת ברוסיה עצמה. בשנת 1867 ביטל אלכסנדר השני את כל מעמדה האוטונומי של פולין ואיחד אותה פוליטית עם רוסיה עצמה. הנחלות של פולין הקונגרסאית נודעו מנקודה זאת והלאה בתור ארץ הוויסלה ובוטלה כל האוטונומיה הפולנית. רוב המעורבים במרידה נגד השלטון הרוסי גורשו הרחק מארצם לגלות בסיביר.
בין לבין הממשל הרוסי בסנקט פטרבורג התנגד להתפתחות רעיונות לאומיים מעבר לפולין באזורים כגון בלארוס, שם פעלה הממשלה כדי להביא להכרה בתושבי המקום כרוסים לכל דבר. ניסיונות אלו לא הצליחו למנוע את התפשטות התנועה הלאומית הבלארוסית ובשנת 1864 פרץ מרד לאומי כושל בהנהגתו של קונסטנטי קאלינובסקי, מנהיג התנועה הלאומית הבלארוסית. לאחר הפלת המרד בידי צבא האימפריה הרוסית, מארגניו הוצאו להורג והושגה רגיעה זמנית בבלארוס. תהליך הפוך התרחש בתוך הדוכסות הגדולה של פינלנד, שיחסה הפוליטי אל רוסיה דמה לזה של פולין הקונגרסאית. הדיאטה (אספה) הפינית שבה לפעילות בהלסינקי בהוראתו של אלכסנדר השני, הקיסר פיתח את הכלכלה הפינית להיות כמה שיותר עצמאית מהכלכלה של שאר רוסיה, תהליך שכלל הנפקת מטבע פיני עצמאי מהרובל; מרק פיני, ואפשר לתשתיות הרכבות הראשונות להתבצע תחת פיקוח האספה הפינית בהלסינקי ולא ממשלת סנקט פטרבורג הרוסית. בהמשך תרם אלכסנדר השני להפצת השפה הפינית במקום השוודית שהייתה נפוצה יותר מפינית עד לפני כן. הדבר הביא למצב שפינית יכולה הייתה להיחשב לראשונה שפה לאומית ברוב פינלנד. כיום אלכסנדר השני עדיין מכונה בפינלנד "הצאר הטוב". לקראת סוף שלטונו, בשנת 1881, החליט אלכסנדר השני להביא להקמת צבא פיני עצמאי מצבא האימפריה הרוסית.
ההפסד הרוסי במלחמת קרים הוכיח כמה נחוץ פיתוח תעשייתי נרחב באימפריה הרוסית, שכן התעשיות הקיימות ברוסיה באותה העת לא היו בעלות היכולת להביא לייצור שיהיה שווה בערכו לזה של יריביה של רוסיה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 יזמה ממשלת אלכסנדר השני סדרת תשתיות נרחבות לפיתוח תעשייתי ולהבאת בשורת המהפכה התעשייתית לרוסיה, החשובים שבתשיות אלו היו בניות מסילות הברזל. תוכניות אלה הונפקו עם הופעתו של הרוזן סרגיי ויטה בשנות ה-80 של המאה-19. ויטה, מתמטיקאי מוסמך, היה בעל מוניטין של רב הישגים מנהליים, הן בביורוקרטיה הצארית והן במגזר הפרטי. תנופת בניית הגדולה הראשונה של הרכבות החלה בשנת 1865 ונמשכה עד 1878 במהלכה אורך המסילות הכולל עלה מ-3,800 ל-22,400 ק"מ. נכון לשנת 1875 היו הערים הבאות מקושרות במסילות ברזל מתופעלות: סנקט פטרבורג, מוסקבה, ולדימיר, חרקוב, קייב, רוסטוב על הדון, אסטרחן, ריגה, ורשה, לודז' ופודוליה.
נכון לשנות ה-70, המגזרים העסקיים החשובים ביותר בסנקט פטרבורג ומוסקבה היו תעשיית המזון, המגזר הפיננסי (בנקים וחברות ביטוח) ובתי מלאכת הטקסטיל. במוסקבה, המגזרים הללו כללו עד 70% מכלל התאגידים השכורים, בעוד שהנתון המקביל בסנקט פטרבורג היה 42% .במוסקבה, הופעתם של שישה בנקים גדולים בין השנים 1866 - 1871, כגון בנק המסחר של במוסקבה, בנק התעשייה ובנק הלוואות מסחריות לא יכול היה להיות אפשרי ללא מעורבות הממשלה ותמיכתה, שהתעוררה בעיקר לנוכח הצורך בשימוש יציב בבנקים למען בניית מסילות ברזל. לצד זאת, עלייתו של מגזר הבנקאות במונחים של ריכוז וחלוקת ההון היה משמעותי וכלל החשבונות השוטפים בבנקים גדל מ-350 מיליון רובל בשנת 1861 ל-2,753 מיליון רובל בשנת 1873. תעשיית המזון הורכבה בעיקר מחברות בישול וייצור סוכר בקנה מידה קטן עם הון כניסה ממוצע של פחות מ-1,000 רובל. בתוך תעשיית הטקסטיל שחלקה בחלוקה הכלכלית היווה 39% מכלל התאגידים במוסקבה, עלתה בערכה בעוד התחילה ההתפתחות התעשייתית לשנות את הסביבה העסקית בעיר. מפעלי טקסטיל דרשו סכום גדול של עובדי מפעלים, שניתן היה להשיג רק מהאזורים הכפריים עם סיום מגבלות תנועה שקבע הקיסר אלכסנדר השני במסגרת רפורמת האמנציפציה לצמיתים בשנת 1861.
מדיניות חוץ
ממוזער|מפת האימפריה הרוסית משנת 1882. שטחים שנכבשו בתקופת שלטונו של אלכסנדר השני מודגשים בירוק כהה.
ממוזער|דיוקן משנת 1874 המציג את אלכסנדר השני, קיסר רוסיה ונאסר א-דין שאה קאג'אר מפרס הקאג'ארית רכובים על סוסים לבנים בעת ביקורו של השאה הפרסי ברוסיה.
ההתפשטות הרוסית לתוך סיביר נעצרה לנוכח מעורבות סינית במקום עוד במהלך המאה ה-17. אלכסנדר השני ראה את חולשתה של האימפריה הסינית בעוד הייתה במלחמה עם מדינות המערב (במסגרת מלחמת האופיום השנייה) ובתוך מלחמת אזרחים (מרד טאיפינג) והכריח את הממשל הסיני הקיסרי בבייג'ינג לחתום על חוזים מחלישים שכללו העברת שטחים בעזרת איום של מעורבות רוסית צבאית בסין. בשנת 1858 הביא האולטימטום הרוסי את הממשל הסיני לחתום על חוזה אייגון אשר העביר את כל צפון חבל מנצ'וריה לשליטה רוסית וקבע את הגבול הרוסי-סיני להיות על גבי נהר האמור. צרפת ובריטניה הציעו לרוסיה להתערב ישירות במלחמת האופיום השנייה נגד סין במטרה להחליש את מעמדה של סין. עקב הדם הרע בין המעצמות שנבע ממלחמת קרים, אלכסנדר השני סירב בתוקף לשיתוף פעולה עם בריטניה וצרפת. למרות זאת, אלכסנדר הסכים להשתתף בברית הרתעה נגד סין שנקבעה לפי הסכם בייג'ינג (1860) אשר כללה את רוסיה, צרפת, בריטניה וארצות הברית. עם העברת חיילים רוסים על עבר הגבול הסיני, האימפריה הרוסית הביאה את סין להסכים להעברת שטחים נוספת שהעבירה לידי רוסיה את כל החוף של ים יפן ואת כל מנצ'וריה החיצונית (העברת השטחים הביאה להסדר הגבול המודרני בין רוסיה לסין). מהלכים פוליטיים אלו אל מול סין הובילו לתחילת עליית ההשפעה הרוסית בתוך סין שהייתה רבת חשיבות על ההיסטוריה הסינית במשך מאה השנים הבאות וכמעט הביאה לסיפוח כל מנצ'וריה לתוך רוסיה אילולא מלחמת רוסיה–יפן בתחילת המאה ה-20.
מאז שלטון יקטרינה השנייה רוסיה החלה ביישוב קולוניאלי של אמריקה הצפונית מעבר למצר ברינג והקימה את מושבת אמריקה הרוסית (אלסקה לימים). במהלך מלחמת קרים רוסיה נכנסה למשבר כלכלי ממנו לא הצליחה להתאושש במשך יותר מעשור והעליונות של הצי המלכותי הבריטי הוכיחה את חולשתה של רוסיה להגן על מושבתה האמריקאית בנוסף על העובדה שקנדה הייתה נכון לאותה העת מושבה בריטית אשר דרכה יכלה גם כן לכבוש את אמריקה הרוסית. אמריקה הרוסית הנפיקה הישגים כלכליים מינוריים ועקב שכלול הסיבות הללו החלו דיונים בממשל הרוסי בנוגע למכירה של המושבה. התומך המרכזי של מכירת המושבה היה אחיו הצעיר של הצאר אלכסנדר השני, קונסטנטין ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה אשר לבסוף הביא לשכנועו של הצאר לתמוך במכירה. בריטניה הייתה עוד ביחסים רעועים עם רוסיה ולכן לא הייתה מועמדת מרכזית למכירה. לעומתה, ארצות הברית תחת הנשיא אברהם לינקולן הייתה ביחסים חמים עם רוסיה. החלו דיונים בנוגע למכירה עוד בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 אך אלו נבלמו לנוכח מלחמת האזרחים האמריקנית. אלכסנדר יצא במהלך המלחמה בקריאות חריפות נגד הקונפדרציה ותמך באיחוד. לאחר סופה של המלחמה התרחשו במרץ 1867 דיונים בין הנציג האמריקאי ויליאם סיוארד והנציג הרוסי אדוארד דה סטייקל אשר קבעו כי אלסקה תימכר לארצות הברית. לאחר שמשלחת אמריקאית העריכה את שוויה של אמריקה הרוסית ולאחר מספר דיונים נקבע כי אמריקה הרוסית תימכר לרוסיה במחיר 7.2 מיליון דולר בזהב (כ-109,405,714 דולר בשערי 2009).
תחילת ההתפשטות הרוסית לתוך מרכז אסיה החלה בתחילת המאה ה-18 אך רק בתקופת שלטונו של ניקולאי הראשון גררה התנגדות מרכזית לראשונה מטעמה של מעצמה אירופאית. האימפריה הבריטית הייתה בתהליך ממושך של הסדר השלטון על תת-היבשת ההודית ולאחר המרד ההודי הגדול מעמדה של הודו הבריטית כיוקרתית והחשובה במושבותיה של בריטניה הוסדר. ההנהגה הבריטית חששה מעליית השפעתה של האימפריה הרוסית במרכז ודרום אסיה, דבר שעלול היה לערער את אחיזתה בהודו. על כן החל מאבק אימפריאלי בין בריטניה ורוסיה אשר נודע בכינוי "המשחק הגדול". המשחק הגדול סבב בעיקר על ההשפעה של שתי האימפריות על המדינות שחפפו ביניהן, אלו היו ממלכת פרס (תחת שלטון השושלת הקאג'ארית), אמירות אפגניסטן, אמירות בוכרה, ח'אנות קוקנד וח'אנות חיווה, כמו גם מספר מדינות אזוריות קטנות יותר. בתקופת שלטונו, הקיסר אלכסנדר השני דחף לחיזוק העוצמה הרוסית במרכז אסיה. יריבתה הגדולה הראשונה של רוסיה הייתה אמירות קוקנד, שהמאבק אל מולה הביא להכרזת ג'יהאד מוסלמי נגד הכוחות הרוסים.
לאחר כיבושה של קוקנד בשנת 1868 עברה ההתרכזות הרוסית אל סין, אשר בתוכה ממשל שושלת צ'ינג נאבק נגד מרד דונגאן שפרץ במערב האימפריה הסינית. כוחות רוסים דחקו את המרידה ממערב וסיפחו את כל השטחים המהווים כיום את מזרח קזחסטן מהגבול עם סין ועד לימת בלחש. צבא האימפריה הרוסית דחק את האמיר של בוכרה להיכנס להסכם עם האימפריה הרוסית שהפך אותה למדינת חסות רוסית. בהמשך ב-1873 הוצאה לפועל פלישה רוסית לכיבוש העיר חיווה שלאחריו הפכה ח'אנות חיווה למדינת חסות רוסית גם היא. נגד רצונו של שיר עלי ח'אן, אמיר אפגניסטן, אלכסנדר השני הטיל אמצעי הרתעה צבאיים להעביר פקידים רוסים רשמיים לתוך אמירות אפגניסטן. בתגובה דרשה בריטניה רשות מעבר של פקידים בריטיים גם כן לתוך אפגניסטן. כאשר האמיר האפגני לא נענה לדרישה הבריטית פרצה המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה שהביאה את אפגניסטן להפוך למדינת חסות בריטית ולמינויו של עבד א-רחמן ח'אן, אמיר אפגניסטן, אשר פעל לייצב את יחסיה של אפגניסטן בין שתי האימפריות. במטרה לייצב את פרס הקאג'ארית, נאסר א-דין, שאה פרס הקאג'ארית, הביא לחיזוק היחסים עם שתי האימפריות במטרה לשמר את ריבונותה של פרס הקאג'ארית תוך כדי ששתי האימפריות נאבקו ביניהן על סמכויות ההשפעה.
הקיסרות הגרמנית תחת הנהגתו של הקנצלר אוטו פון ביסמרק דגלה במדיניות של עיצוב בריתות שנועדו לייצב את המערכת הגאו-פוליטית האירופאית ולמנוע מלחמה גדולה. מכיוון שיריבתה המרכזית של גרמניה הייתה צרפת, ביסמרק תמך קידום של ברית עם רוסיה. בשנת 1872 ייסד אלכסנדר השני ביחד עם וילהלם הראשון, קיסר גרמניה ופרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה את "ברית שלושת הקיסרים" בין רוסיה, הקיסרות הגרמנית ואוסטרו-הונגריה. מצב זה של ברית גרמנית-רוסית הותירה את יחסי צרפת–רוסיה קודרים כפי שהיו מאז פריצת מלחמת קרים. אלכסנדר השני חשש מהפצתה של האידאולוגיה הרפובליקנית בתוך רוסיה בהמשך להקמתה של הרפובליקה הצרפתית השלישית, עקב הצורך של ההנהגה הרוסית לשמור על האופי השלטוני האוטוקרטי.
המשבר המזרחי הגדול
ממוזער|אלכסנדר השני על סוסו במהלך המצור על פלבן.
לנוכח היחלשותה של האימפריה העות'מאנית פרצה תסיסה אזרחית ממושכת בחבל הבלקן אשר סבבה בעיקר אודות הדרישות הלאומיות של העמים בתוך האימפריה והיריבות בין הנוצרים למוסלמים בתוכה. כאשר פרץ מרד אפריל בבולגריה העות'מאנית בשנת 1876, הממשלה העות'מאנית, במקום להפיל את המרד בכוח צבאי בצורה קונבנציונלית כפי שנעשה במרידות קודמים, הורתה על שליחת צבא שבזז, טבח, שרף והשמיד דרך בולגריה וביצע מרחץ דמים באוכלוסייה האזרחית. ברחבי העולם התרכזו עיתונים רבים במעשי הזוועות נגד האוכלוסייה הבולגרית באימפריה העות'מאנית ומדינות דוגמת בריטניה יצאו בהצהרות רשמיות של נזיפה בפעילות הרשויות העות'מאניות. במצב זה, כאשר שום מדינה מערבית לא מביעה תמיכה באימפריה העות'מאנית, האימפריה הרוסית התערבה, ביודעין כי ברית בריטית-צרפתית-עות'מאנית לא תהיה אפשרית כפי שהתרחש בפעם הקודמת במלחמת קרים.
במסגרת המלחמה מספר מדינות בלקניות צידדו עם רוסיה בהן ממלכת רומניה, נסיכות סרביה ונסיכות מונטנגרו. אלכסנדר השני היה מעורב בצורה עמוקה בקבלת ההחלטות ובהנהגה הכללית של הצד הרוסי במלחמה. בנו, יורש העצר אלכסנדר אלכסנדרורוביץ', הצארביץ' של רוסיה, נשלח לפקד ישירות על חלק נרחב מהמערכה בבלקן. במהלך המצור על פלבן (יולי עד דצמבר 1877) של כוחות הברית הרוסית על העיר פלבן שפתחה את הדרך לתוך בולגריה מצפון, אלכסנדר השני פיקד ישירות על המצור לצידו של קרול הראשון, מלך רומניה שגם כן היה מעורב בשדה הקרב. היות שהקיסר אלכסנדר השני עצמו היה בשדה הקרב, הדבר תרם למורל החיילים הרוסים והרתיע את הכוחות העות'מאנים. בנוסף על כך, הקיסר הרוסי "המשחרר" התקבל בברכה ואהדה אצל תושבי בולגריה שהחשיבו את הגעת הכוחות הרוסים לשחרור לאומי משלטון הצוררות העות'מאני. אלכסנדר השני הוציא מנשר רשמי שקרא לגיוס אזרחים בולגרים ליחידה מיוחדת בשורות הצבא הרוסי; האוֹפֶּלְצֶ'נְצִי.
צבא האימפריה הרוסית נע דרך חבל הדלקן והגיע עד לפרברי בירת האימפריה העות'מאנית, קונסטנטינופול. רק במרחק של מספר קילומטרים מהעירם, חיל הרגלים הרוסי עצר במקומו לנוכח הפניית תותחים מצד אוניות מלחמה בריטיות וצרפתיות שנעו דרך מצרי הבוספורוס בין הים השחור לים השיש (ממוקם בין הבוספורוס והדרדנלים). הממשלות של בריטניה וצרפת הטילו אולטימטום על האימפריה הרוסית שנועד להביא לסיום המלחמה. שתי המעצמות חששו שעם כיבוש קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית תקרוס ותוקם אימפריה רוסית אדירה שתאיים על כל אירופה. במהלך חוזה סן סטפנו שסיים את המלחמה הוסדרה ריבונותם של מספר מדינות בבלקן שהיו דה פקטו תחת חסות רוסית כך שבעת מלחמה נוספת יכול היה הצבא הרוסי פשוט לנוע דרכם ללא התנגדות ולהגיע עד לשערי קונסטנטינופול. נוסף על כך רוסיה שוחררה מכל הסעיפים המשפילים בחוזה השלום הקודם בסופה של מלחמת קרים וסופחו לידיה שטחים בעבר הקווקז.
חוזה סן סטפנו הפך את רוסיה לשליטה בלתי-מעורערת בחבל הבלקן ורק ממלכת יוון, אלבניה העות'מאנית ובוסניה (שהייתה תחת חסות אוסטרו-הונגרית) נותרו מחוץ למעגל ההשפעה שלה. בתגובה, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, בנג'מין דיזראלי, השתמש במאבקי חלוקת המושבות באפריקה בין מעצמות אירופאיות שונות במטרה ללחוץ על אוטו פון ביסמרק לוציא לפועל את קונגרס ברלין, ועידה בין סדרת מעצמות אירופאיות שמטרתה הייתה להסדיר מחדש אזורי השפעה באירופה במטרה להסדיר יציבות השפעה בין המעצמות כמו גם לחלק את יבשת אפריקה בין מושבות אירופאיות בצורה שתמנע מאבקים עתידיים. האימפריה הרוסית, שבפועל הייתה מרוצה מהישגיה הצבאיים, נדחפה להשתתף בקונגרס במטרה להשתתף בסדר הכוחות האירופאי החדש. המטרה הראשית של רוסיה, שיוצגה בידי הנסיך אלכסנדר גורצ'קוב, הייתה לפתור את המחלוקת עם אוסטרו-הונגריה בנוגע לחלוקת ההשפעה. בפועל רוסיה יצאה מקונגרס עם הגב לקיר, כאשר הוסדרו מחדש הגבולות של הבלקן בצורה שייצבה את ההשפעה העות'מאנית לעומת ההשפעה הרוסית. בולגריה הפכה למדינת חסות עות'מאנית ונחצתה לשניים בשטחה. ליוון (בת ברית בריטית) הועברו שטחים על חשבון האימפריה העות'מאנית אך ריבונותן של מונטנגרו, סרביה ורומניה נותרו על כינן. מצב זה של היחלשות בהמשך לקונגרס הוביל את הקיסר אלכסנדר לראות את הפעולה כבגידה של בעלות הברית אוסטרו-הונגריה וגרמניה, מה שהוביל את רוסיה לצאת מברית שלושת הקיסרים.
במהלך הקונגרס הוצע לרוסיה תחילה להשתתף בחלוקת המושבות באפריקה (ראו המרוץ לאפריקה) ובהמשך הוצעה גם הכרה בהקמת מושבה רוסית בחציו המזרחי של האי גינאה החדשה (החצי המערבי היה נתון לשליטת איי הודו המזרחיים ההולנדיים, מושבה של האימפריה ההולנדית). בדומה למצב באלסקה, אלכסנדר לא ראה חשיבות כלכלית בגינאה החדשה וביחד עם המשאבים הנדרשים כדי לשמור על מושבה שכזאת לא ראה ערך בהקמת מושבות בתוך האוקיינוס השקט. למרות ראיית המצב של הממשלה הרוסית, תנועה פרטית של קוזאקים הרפתקנים בראשות ניקולאי אשינוב יצאה לכיבוש וסיפוח שטחים בקרן אפריקה במטרה להפוכם למושבה רוסית. אשינוב ומיליציית הקוזאקים התיישבו באזור ג'יבוטי, אשר באותה העת כבר הוכרה תחת ריבונות צרפתית. על כן אשינוב גורש בידי הרשויות הצרפתיות חזרה לרוסיה, איפה שאלכסנדר השני הביא לגירושו לגלות בסיביר. אלכסנדר השני התנגד להצעותיו הממושכות של אשינוב לשרתו במטרה לספח שטחים באפריקה ולהפוכם למושבות רשמיות תחת ריבונות האימפריה הרוסית וכך גם יורשו אלכסנדר השלישי.
רצח הצאר
אופוזיציה לשלטון
למרות הרפורמות שהנהיג, שעוררו את חמת האצולה, נחשב הצאר מתון מדי בעיני הליברלים והרדיקאלים, ועורר התנגדות עזה בקרב חוגי האינטליגנציה, שדוכאה על ידיו. לאורך שלטונו התרחבה ההתמרמרות העממית הכוללת כלפי השלטון. בשנים הראשונות לתקופת שלטונו של אלכסנדר השני הייתה דרישה מסוימת מצד חוגים ליברלים בקרב האצולה לממשלה ייצוגית ברמה הלאומית - לא לשלטון פרלמנטרי מלא, ולא זכות בחירה דמוקרטית, אלא אספה מייעצת בה יוכל הציבור לדון בסוגיות ואשר יכולה לשים בפני הקיסר לפחות את דעותיו של החלק המושכל בעם הרוסי. הצאר והביורוקרטים שלו סירבו לשקול זאת, יותר מכל מכיוון שהם ראו ברפורמה החוקתית מדרון חלקלק שיוביל להתפוררות המדינה והאימפריה ולמלחמה מעמדית בין בעלי קרקעות לאיכרים. עקרון האוטוקרטיה חייב היה להישאר מקודש; כזו הייתה ההשקפה לא רק של ביורוקרטים, אלא גם של מדינאים והוגי דעות כמו ניקולאי מליוטין ויורי סמארין, שניהם הניחו את תקוותם לרפורמות שלא יפגעו בסמכויות הצאר. עמדתם הייתה כי אסור לריבון להיות "קשור בזרועותיו" וכך למנוע ממנו לממש את "התוכניות שהיו לטובת האומה". בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19 יצאה החלטה ממשלתית אשר שללה מרוסיה את האפשרות לחינוך פוליטי ציבורי כמו שהיה קיים, למשל, בממלכת פרוסיה באותה העת, והיא שללה מהממשלה אפשרות גיוס עתידי של רבים לתפקידים מדיניים.
במהלך שנות ה-60 האופוזיציה הליברלית התרכזה בעיקר בקבוצות בדלנים, שרוסקו באירועים כגון מרד ינואר בפולין הקונגרסאית. בשנות ה-70 של המאה ה-19 התחדשה הפעילות המהפכנית. מרכזה היה הנוער באוניברסיטאות, שהושפע יותר ויותר ממגוון רעיונות סוציאליסטים שמקורם במרכז אירופה. צעירים אלה ראו באיכרים את הפוטנציאל העיקרי לפעילות מהפכנית. בשנים 1873–1874 מאות בני הנוער, כולל נשים, "הלכו לעם", פלשו לאזור הכפרי וביקשו לעורר את האיכרים בנאומיהם. האיכרים ברובם לא מצאו אכפתיות באידאולוגיה המהפכנית והמשטרה עצרה את המהפכנים הצעירים. חלקם נידונו למאסר, ומאות גורשו לגלות במחוזות נידחים או בסיביר. התברר כי לא ניתן לצפות להתקדמות מפעילות מהפכנית גלויה ועל כן פנו רוב המהפכנים אל פעילות קונספרטיבית. בשנת 1876 נוסד ארגון פוליטי חדש שקיבל את הכינוי זמליה אי ווליה ("ארץ וחופש"). כמה מחבריו העדיפו חיסול של פקידים בולטים בתגובה בגין התעללות בחבריהם וגם כאמצעי ללחוץ על הממשלה כדי ללחוץ על הצאר לחלץ חירויות פוליטיות מהמערב. הניסיון גם הראה להם שבשונה מהאיכרים, העובדים בערי התעשייה החדשות הציעו קהל מבטיח יותר.
סיעה זו נפגשה בהתנגדות על ידי אחרים במפלגה ששללו את מבצעי ההתנקשות, המשיכו לשים לב יותר לאיכרים מאשר לעובדים והיו אדישים בכל הנוגע להשגת חירויות פוליטיות ליברליות ובעיקר פעלו לחלוקת סמכויות האוטוקרט. בשנת 1879 המפלגה התפצלה ובתוך הפלג הקיצוני שלה קמה תנועה מהפכנית בשם "נרודניה ווליה" (בתרגום חופשי: "רצון העם"). השלטון עצר ושפט מאות סטודנטים, והדבר הביא לתגובה של טרור. וניסיונות התנקשות אחדים שנכשלו. היו מספר ניסיונות להתנקש באלכסנדר השני בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. מהניסיון הראשון ב-4 באפריל נחלץ בנס. על מנת להנציח את הצלתו בנס, נבנו מספר כנסיות ברחבי רוסיה. גם נציגי הקהילה היהודית הביעו את שמחתם וכתבו לכבוד האירוע תפילה מיוחדת.
ההתנקשות בחיי אלכסנדר
ב-13 במרץ 1881 היה הקיסר אלכסנדר השני בדרכו מאקדמיית הרכיבה בזירת מייקל אל ארמון החורף בסנקט פטרבורג. קהל של תושבי העיר עמד על המדרכות בצדי הכביש לצפות בשיירה הקיסרית. בשעה 14:15 בצהריים, בעת עברה השיירה ליד המהפכן ניקולאי ריסאקוב (חבר הנרודניה ווליה), זרק האחרון פצצה לעבר הכרכרה הקיסרית. אחד מבין הקוזאקים שרכבו לצד הכרכרה נפצע אנושות ונפטר מפצעיו בהמשך היום. מספר עוברי אורח נוספים נפגעו מהפיצוץ. הודות להיות הכרכרה חסינה בפני יריות רק חלק ממנה התפרק מהפיצוץ והצאר אלכסנדר השני יצא ללא פגע. ריסאקוב נתפס בידי אנשי הז'נדרמריה והצאר דרש לראותו לפני שימשיך לפי התוכנית המקורית לנוע לארמון החורף. אלכסנדר השני היה מוכן להמשיך בנסיעה כאשר התקרב מאחוריו מהפכן נוסף ממוצא פולני, איגנצי הרינייוצקי, עם פצצה בידיו. במרחק של מספר מטרים בלבד זרק איגנצי את הפצצה לעבר רגליו של אלכסנדר השני והפצצה העיפה את שניהם. רגליו של אלכסנדר התנפצו מתחת לברך והוא נפצע באורח חמור גם בבטנו ופניו. לפי הפרוטוקול של הסובבים אותו, אלכסנדר השני קרא במילותיו האחרונות לעוזריו לקחת אותו אל הארמון, שם ימות. אלכסנדר השני מת מפצעיו החריפים בארמון החורף, לצד בני משפחתו, בשעה 15:30. רופאו האישי סרגיי בוטקין, קבע כי לא ניתן להציל אותו.
במקום הירצחו נבנתה קתדרלת "כנסיית הדם השפוך". אלכסנדר השני תמך וסייע בהקמת העיר הפינית הנקו. פסלו הוצב במקומות אחדים, בהם בחזית כנסיית "ישו הגואל" במוסקבה, בסופיה כאות הוקרה לשחרור בולגריה משלטון האימפריה העות'מאנית, ובכיכר הסנאט בהלסינקי. מספר שבועות קודם לכן הסכים אלכסנדר השני להמלצתו של שר הפנים מיכאיל לוריס מליקוב לרפורמה פוליטית, שנועדה ליצור אספה מחוקקת מוגבלת, אך ארבעה ימים לפני שעמד להציג את הרפורמה בקבינט שלו, הוא נרצח. היה זה רק לאחר ההתנקשות בחייו של אלכסנדר השני שהתגלתה תוכניתו לרפורמה פוליטיתתאריך ההתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השני נבדל בהתחשב בלוח השנה. לפי הלוח היוליאני ששומש ברוסיה בעת נרצח; ההתנקשות אירעה ב-1 במרץ 1881 ואילו לפי הלוח הגרגוריאני הנהוג היום; ההתנקשות אירעה ב-13 במרץ 1881.. ההתנקשות באלכסנדר השני ב-1 במרץ 1881 הייתה מגדולי הניצחונות של התנועות המהפכניות האנטי-מלוכניות. לאחר מותו ירש את מקומו בנו, אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה. הקיסר החדש האשים את המדיניות הליברלית של אביו כגורם המרכזי להתנקשות בחייו ועבר לגבש מחדש את סמכות הצאר לכדי אוטוקרטיה מוחלטת.
יחסו ליהודים
ממוזער|תפילה עברית לשלום מלכות הצאר אלכסנדר השני ובני משפחתו.
תחת שלטונו של ניקולאי הראשון, אביו של אלכסנדר השני, סבלו קהילת יהודי רוסיה מפני 600 גזירות שנועדו להמיר אותם תרבותית להיות רוסים. כמו כן, הושתו רדיפות דת רבות על יהודי רוסיה. ליהודי רוסיה הותר להתגורר רק ב"תחום המושב", ונאסר עליהם להיות בעלי אדמות והושמו עליהם מגבלות על תנועה ופעילות, מגבלות שלא הוסרו בימי אלכסנדר השני. עם זאת, אלכסנדר הביא לסיום המס המיוחד על יהודים והיתיר ליהודים שסיימו לימודים תיכוניים לחיות מחוץ לתחומי המושב ולשרת בתפקידים מנהליים. בתוך זמן קצר מאז רפורמות אלו אלפי יהודים עברו להתגורר בסנקט פטרבורג, מוסקבה וערים גדולות אחרות. אלכסנדר הביא לסיום הגיוס של ילדים יהודים בני מתחת לגיל 12 לצבא הרוסי. אלכסנדר פעל בצורה הפוכה מקודמיו וטען כי חיבור האוכלוסייה היהודית עם חיי החברה הרוסית יתרמו להמרה התרבותית שלהם בצורה עדיפה על כפייה. העיתונות האנטישמית בקייב ובאודסה רמזה שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר, הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו לממשלה להכות ביהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר הצמיתים. בעקבות אירועים אלה פרצו מאורעות "הסופות בנגב", הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הצארית הרוסית.
משפחתו
ממוזער|אלכסנדר השני ומריה, נסיכת הסן. ביניהם עומד בנם אלכסנדר אלכסנדרוביץ', הצארביץ' של רוסיה יורשו לימים של אלכסנדר.
אלכסנדר השני היה נשוי פעמיים:
מאשתו הראשונה, מארי, נסיכת הסן (מריה אלכסנדרובנה), בתו של לודוויג השני, הדוכס הגדול של הסן (מדינה בתוך הקונפדרציה הגרמנית), היו לו 8 ילדים:
הדוכסית הגדולה אלכסנדרה אלכסנדרובנה (1842–1849)
הדוכס הגדול ניקולאי אלכסנדרוביץ' (1843–1865)
הצאר אלכסנדר השלישי (1845–1894)
הדוכס הגדול ולדימיר אלכסנדרוביץ' (1847–1909)
הדוכס הגדול אלכסיי אלכסנדרוביץ' (1850–1908)
הדוכסית הגדולה מריה אלכסנדרובנה (1853–1920), לאחר נישואין - דוכסית אדינבורו.
הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ' (1857–1905) - נרצח במהפכת 1905.
הדוכס הגדול פאבל אלכסנדרוביץ' (1860–1919) - הוצא להורג על ידי הבולשביקים במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה.
בשנת 1880, לאחר מות אשתו הראשונה, התחתן אלכסנדר השני עם המאהבת שלו, הדוכסית יקטרינה דולגורוקובה. היא ילדה לצאר אלכסנדר השני 4 ילדים. כולם נולדו לפני הנישואין הרשמיים בין בני הזוג, אך לאחר הנישואין הוכרו באופן רשמי על ידי הצאר.
הנישואין של הצאר לדוכסית דולגורוקובה היו נישואים מורגנטיים, לכן הילדים מנישואין אלו לא יכלו לקבל את התואר "הדוכס (או הדוכסית) הגדול". הילדים של הצאר והדוכסית דולגורוקובה נשאו שם משפחה "יורייבסקי", שם שהומצא להם על ידי הצאר.
דוכס גאורגי יורייבסקי (1872–1913)
דוכסית אולגה יורייבסקי (1873–1925)
דוכס בוריס יורייבסקי (1876–1876)
דוכסית יקטרינה יורייבסקי (1878–1959)
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
רומנוב - תולדות השושלת הרוסית; פרק 7, סרט תיעודי באתר יוטיוב
אלכסנדר השני - ההיסטוריה של רוסיה במאה דקות (פרק 17 מתוך 36) באתר יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:האימפריה הרוסית: פוליטיקאים
קטגוריה:קיסרי רוסיה
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות ברוסיה ובברית המועצות
קטגוריה:שושלת רומנוב
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות זרים
קטגוריה:גנרל-פלדמרשלים רוסים
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מלחמת קרים: אישים
קטגוריה:מעוטרי מסדר אוסמניה
קטגוריה:מנהיגי רוסיה שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:מונרכים שנרצחו
קטגוריה:ילידי 1818
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1881 | 2024-08-26T18:09:02 |
האוקיינוס ההודי | האוקיינוס ההודי הוא האוקיינוס השלישי בגודלו על פני כדור הארץ, שטחו 73.556 מיליון קילומטר רבוע, כ-14.4% משטח כדור הארץ.
האוקיינוס תחום מצפון על ידי יבשת אסיה (תת היבשת ההודית וחצי האי ערב), במערב על ידי יבשת אפריקה, במזרח על ידי חצי האי המלאי, איי סונדה ויבשת אוסטרליה, ובדרום הוא גובל באנטארקטיקה או באוקיינוס הדרומי, בהתאם להגדרה.
הגבול בין האוקיינוס ההודי לבין האוקיינוס האטלנטי נמצא בקו אורך 20 מזרח, מדרום ליבשת אפריקה. הגבול עם האוקיינוס השקט נמצא בקו אורך 147 מזרח, מדרום ליבשת אוסטרליה. הנקודה הצפונית ביותר באוקיינוס נמצאת בערך בקו רוחב 30 צפון, במפרץ הפרסי. רוחבו המקסימלי של האוקיינוס הוא כ-10,000 קילומטרים. נפחו של האוקיינוס, כולל המפרץ הפרסי והים האדום מוערך ב-292,131,000 קילומטר מעוקב.
שמאל|ממוזער|250px|איסט לונדון בדרום אפריקה
שמאל|ממוזער|250px|חיים תת-ימיים באיים המלדיביים
שמאל|ממוזער|250px|חוף במומבסה
שמאל|ממוזער|250px|צילום אוויר של אטול אלדברה
מספר איים קטנים מפוזרים לרוחבו של האוקיינוס. בין מדינות האיים באוקיינוס: מדגסקר, האי הרביעי בגודלו בעולם; איי קומורו; איי סיישל; האיים המלדיביים; מאוריציוס, וסרי לנקה. אינדונזיה גובלת באוקיינוס ההודי. חשיבותו של האוקיינוס כציר בין אסיה ואפריקה הפכה אותו בעבר למוקד סכסוכים. עם זאת, עקב שטחו הנרחב, לא הייתה מדינה ששלטה בו בהצלחה עד לתחילת המאה ה-19, שבה האימפריה הבריטית שלטה על מרבית השטח הסובב את האוקיינוס. עם נפילת האימפריה הבריטית, עברה השליטה להודו ולאוסטרליה.
גאוגרפיה
סגירת הלוחות הטקטוניים של אפריקה, תת-היבשת ההודית ואנטארקטיקה יצרה את האוקיינוס ההודי. ניתן לראות את החיבור בין הלוחות בשלוחת הרמה האוקיאנית, אשר יוצרת מעין צורת Y; כאשר זנב האות Y משתרע דרומה מקצה המדף היבשתי ליד מומבאי שבהודו. האגנים שנוצרים - במזרח במערב ובדרום מחולקים (על ידי רמות) עצמם לאגנים קטנים יותר. המדפים היבשתיים של האוקיינוס ההודי צרים, ורוחבם הוא כ-200 קילומטר בממוצע. יוצא דופן הוא המדף שליד החוף המערבי של אוסטרליה, שבו רוחב המדף הוא 1,000 קילומטר. העומק הממוצע של האוקיינוס הוא 3,890 מטרים. הנקודה העמוקה ביותר בו היא מצולות דיאמנטינה, ליד החופים הדרום-מערביים של אוסטרליה. מצפון לקו הרוחב 50° של חצי הכדור הדרומי, כ-86% מן האגן הראשי מכוסה בסחופת ימית, ומחצית מסחופת זו נוצרת מסוג של פלנקטון בשם גלוביגרינידה. 14% הנותרים מכוסים בסחופת יבשתית. סחופת קרחונים מהווה את מרבית הסחופת במרחבים הדרומיים ביותר.
אקלים
האקלים בשטח האוקיינוס שמצפון לקו המשווה מושפע ממונסונים וסופות טורנדו. רוחות צפון-מזרחיות חזקות נושבות מאוקטובר ועד אפריל; בעוד שממאי ועד אוקטובר נושבות רוחות דרומיות ומערביות. מונסונים בים הערבי גורמים לגשמים בתת-היבשת ההודית. בחצי הכדור הדרומי הרוחות יותר מתונות, אבל סופות קיץ באזור ליד מאוריציוס יכולות להיות חמורות. לעיתים מכים ציקלונים את אזור הים הערבי ומפרץ בנגל לאחר שינוי כיוון המונסון. האוקיינוס ההודי הוא האוקיינוס החם ביותר.
תנאי המים
מספר נהרות חשובים נשפכים לאוקיינוס ההודי, ביניהם הזמבזי, השט אל-ערב, האינדוס, הגנגס, הבראהמאפוטרה, וה. הזרימה מוכתבת במידה רבה על ידי המונסונים. שני זרמים מעגליים גדולים, אחד בחצי הכדור הצפוני הנע בכיוון השעון ואחד דרומית לקו המשווה הנע נגד כיוון השעון, משפיעים על דפוסי הזרימה. בזמן המונסונים החורפיים הכיוון בצפון מתחלף. זרימה ותנועה במעמקי האוקיינוס מושפעת בעיקר מזרימה מכיוון האוקיינוס האטלנטי, הים האדום וזרמים אנטארקטיים. צפונית לקו הרוחב 20° בחצי הכדור הדרומי טמפרטורת המים היא לא פחות מ-22 מעלות (צלזיוס), ומגיעה אף ל-28 מעלות במזרח. דרומית לקו הרוחב 40° מתחת לקו המשווה יורדות הטמפרטורות במהירות. מליחות פני המים נעה בין 32 ל-37 חלקי 1,000, כאשר הרמות הגבוהות ביותר נמדדו בים הערבי ובשטח בין אפריקה הדרומית ודרום-מערב אוסטרליה. מקו הרוחב 65 בחצי הכדור הדרומי ודרומה ניתן למצוא קרחונים במשך כל השנה. בממוצע, לא מגיעים קרחונים צפונית לקו הרוחב 45 דרום.
כלכלה
האוקיינוס ההודי הוא אחד מהערוצים החשובים לסחר ימי, המחבר את המזרח התיכון, אפריקה ומזרח אסיה עם אירופה ויבשת אמריקה. חלק נכבד מתנועת המסחר היא של נפט ומוצרי דלק, משדות הנפט של המפרץ הפרסי ואינדונזיה. עודפי פחמימן מופקים באזורים שלחופי ערב הסעודית, איראן, הודו ומערב אוסטרליה. כ-40% מייצור הנפט העולמי מגיע מהאוקיינוס ההודי. החול בחופי האוקיינוס עשיר במינרלים והמדינות השוכנות לחוף האוקיינוס מנצלות גם משאבים המצויים בשטח הימי שלהן.
כמות הפלנקטון באוקיינוס ההודי מצומצמת יחסית, בשל טמפרטורת המים, למעט בקצוות הצפוניים שלו. אפשרויות הדיג הן מוגבלות, אך בעלות חשיבות למדינות השוכנות לחופיו - לצריכה מקומית ולייצוא. משלחות דיג מרוסיה, יפן, קוריאה הדרומית וטאיוואן מנצלות את מימי האוקיינוס, בעיקר לצורכי דיג חסילונים ודגי טונה.
אתגרים אקולוגיים
מספר מיני בעלי חיים ימיים מצויים בסכנת הכחדה באוקיינוס ההודי - ביניהם תחש המשכן, כלבי ים, צבי ים ולווייתנאים.
בנוסף, זיהום נפט מאיים על הים הערבי, המפרץ הפרסי והים האדום.
היסטוריה ותרבות באוקיינוס ההודי
מימי האוקיינוס ההודי רגועים יותר מאלה של האוקיינוס השקט והאטלנטי. תנועת המונסונים סיפקה לספינות אפשרות לנוע בתחילת העונה, לחכות מספר חודשים ולחזור מזרחה; כך התיישבו האינדונזים במדגסקר.
הציוויליזציות הקדומות ביותר, במסופוטמיה (עם התרבות השומרית), מצרים העתיקה, ותת היבשת ההודית (עם תרבות עמק האינדוס) צמחו כולן על נהרות (הפרת והחידקל; הנילוס והאינדוס) ואזורים סביב האוקיינוס ההודי. תרבויות התפתחו גם בפרס (עם תחילת תרבות עילם) ודרום מזרח אסיה (ממלכת פונאן). בתקופת השושלת הראשונה במצרים העתיקה (שנת 3000 לפנה"ס לערך), נשלחו מלחים לחקור את מימי האוקיינוס והגיעו עד ל"ארץ פונט" האגדית (שמשערים כיום כי הייתה מצויה בקרן אפריקה). ספינות ששבו מפונט הביאו איתן זהב ומור. מגעי המסחר המוקדמים ביותר בין מסופוטמיה לבין תרבות עמק האינדוס (ב-2500 לפנה"ס לערך) נערכו לאורך האוקיינוס ההודי. קיימות השערות כי הפיניקים הגיעו לאזור בסוף האלף השלישי לפנה"ס, אך לא הקימו התיישבויות.
אודוקסוס מקיזיקוס היה (במאה השנייה לפנה"ס) היווני הראשון שחצה את האוקיינוס ההודי. נטען גם כי יורד ים יווני אחר, היפאלוס, גילה נתיב ישיר מחצי האי ערב להודו, בערך בתקופה זו. במאות הראשונה והשנייה התפתחו יחסי מסחר הדוקים בין מצרים לבין הממלכות הטמיליות של שושלת צ'רה, צ'ולה, וממלכת פאנדיאן. כמו האינדונזים שהתיישבו במדגסקר, גם יורדי הים המערביים השתמשו בתנועות המונסון על מנת לחצות את האוקיינוס. מחבר "פֶריפְּלוּס הים האריתראי" (פריפלוס - קובץ הוראות שיוט) מתאר את המסלול שעברו המלחים, את הנמלים השונים ואת הסחורות לאורך חופי אפריקה והודו בסביבות שנת 70 לספירה.
בין 1405 ו-1433 הוביל מגלה הארצות הסיני ג'נג חה את צי שושלת מינג למספר מסעות ב"אוקיינוס המערבי" (כפי שהסינים קוראים לאוקיינוס ההודי) והגיע לאזורים שלחופי מזרח אפריקה.
ב-1497 הקיף ואסקו דה גאמה את כף התקווה הטובה והפך לאירופאי הראשון שהפליג להודו. בשל כוחן העדיף של הספינות האירופאיות המחומשות בתותחים כבדים, הן תפסו במהרה את עמדת השליטה בסחר הימי באוקיינוס. פורטוגל ניסתה לשלוט על הסחר באמצעות הקמת מצודות כוח בנקודות מסחר חשובות, נמלים ומיצרים. פרויקט כזה היה מעבר לכוחה של פורטוגל, ובאמצע המאה ה-17 החליפו אותם מדינות אירופאיות אחרות, בעיקר ההולנדים. חברת הודו המזרחית ההולנדית ניסתה לשלוט על הסחר על מזרח אסיה דרך האוקיינוס ההודי; צרפת והאימפריה הבריטית נכנסו אף הם למאבקי הכוח על השליטה באוקיינוס, ולאחר 1815 תפסה בריטניה את השליטה על האזור.
פתיחת תעלת סואץ ב-1869 הרחיבה את העניין האירופי בסחר באוקיינוס ההודי, אך אף מדינה לא הצליחה להשיג שליטה מלאה בו. מאז מלחמת העולם השנייה ויתרה בריטניה על רוב מושבותיה שמעבר לים, בעיקר באזור האוקיינוס ההודי; והודו, ברית המועצות וארצות הברית הפכו לבעלות העניין העיקריות בשליטה באזור. שתי המעצמות ניסו במהלך המלחמה הקרה להשיג שליטה באמצעות בניית בסיסי צי במדינות זרות. כיום, קיים בסיס אמריקאי-בריטי בדייגו גרסיה, באמצע האוקיינוס.
ב-26 בדצמבר 2004 הכה גל צונאמי את המדינות השוכנות לחופי האוקיינוס ההודי. כתוצאה מכך נהרגו מעל 280,000 איש, למעלה ממיליון נותרו חסרי קורת גג, ונגרם נזק רב לענפי הכלכלה השונים.
קישורים חיצוניים
האוקיינוס ההודי, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA
נתונים גאוגרפיים על האוקיינוס ההודי, באתר נאס"א
The Indian Ocean and the Superpowers באתר גוגל ספרים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אוקיינוסים | 2024-10-02T09:08:17 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.