title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
עתודה אקדמית | REDIRECT העתודה האקדמית | 2005-02-28T03:59:22 |
מאיר יערי | מאיר יערי (וולד) (24 באפריל 1897 – 21 בפברואר 1987) היה פעיל ציוני ופוליטיקאי ישראלי, שכיהן כחבר הכנסת מטעם מפ"ם ומראשי תנועת הנוער השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, מפלגת השומר הצעיר ומפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) וממעצבי דרכן האידאולוגית.
ביוגרפיה
יערי נולד בעיירה קנצ'וגה שבגליציה, נצר למשפחת אדמו"רים.
בגיל חצי שנה עבר עם משפחתו לריישא, שם החל בפעילות בתנועת צעירי ציון.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עקרה משפחתו לווינה, שם עזר לאביו לפרנס את המשפחה. בגיל 18 התנדב לצבא האוסטרי ושרת כקצין עד סוף המלחמה. לאחר המלחמה, היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר" בווינה, בו זמנית למד במכון הגבוה לחקלאות בווינה והשתתף בשיעורים בבית המדרש הגבוה ליהדות, בהנהגת צבי פרץ חיות.
ב-1919 הוא התמנה לראש הקן השומרי בווינה למשך ארבעה חודשים ולאחר מכן, ב-1920 עלה לארץ ישראל, ועבד במסגרת גדוד העבודה בסלילת הכבישים כביש טבריה-צמח.
בסתיו 1920 יערי עבר לקבוצת ביתניה עילית, והנהיג את הקבוצה, הקומונה הראשונה של השומר הצעיר. באפריל 1921, הקבוצה עברה למחנה שומריה, עקב סיום העבודה. בעקבות כישלונו בסתיו 1921 להשליט את קבוצת ביתניה ורוחה על גדוד שומריה, נאלצו הוא ורעייתו אנדה לעזוב את מחנה הגדוד בלילה שזכה לכינוי "ליל השימורים" (או "ליל ברתולומיאוס").
לאחר עזיבת שומריה, הוא נדד עם אנדה בארץ בין מסגרות שונות עד 1923, ב-1923 פרסם את המאמר החשוב ״סמלים תלושים״, בו ביקר את ההתנהלות של גדוד שומריה וההתנהלות של החינוך השומרי.
בשנת 1923 הכיר את יעקב חזן, בכנס שומרי ב-1923 בנהלל, שנהיה בעתיד שותפו הפוליטי הראשי להנהגת התנועה. בישיבת התנועה ב-1924 בבית אלפא, בה הוחלט כי "השומר הצעיר" בארץ יחזק את הקשר עם התנועה בגולה, יצא יערי כשליח התנועה לפולין. הוא שימש כציר במרבית הקונגרסים הציוניים, והיה חבר הוועד הפועל הציוני.
ב-1929 חברי קיבוץ ״הרצליה״ בחיפה של השומר הצעיר, בהנהגת יערי, עלו למרחביה שם חי כל חייו לאחר מכן.
יערי הנהיג את תנועתו במישור החינוכי, ההתיישבותי והפוליטי, בשלושת הארגונים: תנועת הנוער "השומר הצעיר", "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר" ומפלגת "השומר הצעיר", ואחר כך במפלגת מפ"ם, שהוקמה ב-1948, ושימש שנים רבות כמזכ"ל המפלגה. הוא היה ממעצבי האידאולוגיה העיקריים שלה והשתתף בעיצוב המעבר מהשקפת העולם שהוקנתה של תנועת נוער לאידאולוגיה של מפלגה פוליטית.
שמאל|ממוזער|242 פיקסלים|בוועידה עולמית של מפ"ם ב-1948, יושבים מימין לשמאל: יעקב חזן (שלישי), מאיר יערי (רביעי)
ממוזער|מאיר יערי בפגישה עם חברי גרעין
ממוזער|מאיר יערי בראיון במערכת עיתון על המשמר בתחילת שנות השישים, מראיין בצלאל לב, צילום: מרדכי אברהמוב
אחד מהדברים הידועים שהחיל בקיבוצים היה מקלחות משותפות לבני הנוער, מתוך תפיסה חינוכית שהדבר יפתח אצל הנוער יחס בריא יותר לגוף ולמיניות. הרבנים הראשיים, בן-ציון מאיר חי עוזיאל ויצחק אייזיק הלוי הרצוג, שלחו לו מכתב מחאה על הנוהג, ומחו בעיקר על החלתו גם על ילדי טהראן, בעלי הרקע הדתי, שנקלטו בקיבוצים: "נלאינו נשוא חרפה ובושה...האם לבעלי חיים נדמנו?!". יערי ענה להם בבוז: "הננו מסרבים בפרינציפ להזדקק לעצותיכם ולהוראתכם בשאלות מוסר וחינוך!". כעבור שלושים שנה, הוא כתב לוועד הפועל של הקיבוץ הארצי: "המקלחת המשותפת, למה שזה הביא - אינני רוצה לספר". יותר מאוחר, הוא פירט יותר במכתב פרטי את מה שלמד מבתו, שהמקלחות המשותפות גרמו לפגיעות נפשיות קשות לבנות.
יערי היה ידוע בתמיכתו בברית המועצות כיסוד במדיניותו,והיה למעשה קומוניסט/ מרקסיסט נלהב, ולא הפחית מאהדה זו עד לסוף דרכו הפוליטית, אם כי הסתייג ממרכיבים שונים בברית המועצות, למשל יחסה לציונות ולעלייה היהודית לארץ ישראל, ולצד תמיכתו הייתה לו ביקורת נוקבת על החלטותיה ומעשיה.
בשנת 1951, על רקע חששו של ראש שירות הביטחון, איסר הראל, מפני ניסיון של מפ"ם לתפוס את השלטון בכוח, הושתל מיקרופון במשרדו של יערי, שחשיפתו על ידי אנשי המפלגה עוררה שערורייה ציבורית.
בשנים 1949–1974 כיהן יערי כחבר הכנסת מהכנסת הראשונה ועד הכנסת השביעית מטעם מפ"ם והמערך.
יערי ויעקב חזן היו במשך שנים רבות מנהיגי מפ"ם ומוביליה, ונחשבו ל"הנהגה ההיסטורית" של "השומר הצעיר". עם זאת היו ביניהם חילוקי דעות לא מעטים, בשאלות היחס לברית המועצות, סוגיות חוץ וביטחון של היישוב ומדינת ישראל, היחס לשאלת "האיחוד הפועלי" עם מפלגות שמאל אחרות, ושאלות אחרות.
יערי פרש מתפקידו כמזכ"ל מפ"ם בשנת 1973 לאחר עשור שבו היה נתון לביקורת רבה מצד חבריו בתנועה, שראו בו מנהיג עקשן ושמרן שאחראי לירידה בכוחה של מפ"ם ולקפאונה כתנועה אידאולוגית. במידה רבה, הייתה פרישתו תוצאה של מתקפה חריפה מצד פובליציסט בשם בנקו אדר, שפרסם בעיתונות התנועתית סדרת כתבות. לאחר פרישתו המשיך יערי להיות פעיל בהנהגת תנועתו ולכתוב טורים חריפים לעיתונות התנועתית.
ייצוגיו בתרבות
דמותו של משה במחזהו של יהושוע סובול "ליל העשרים" מבוססת על יערי.
על שמו יד יערי – ארכיון "השומר הצעיר" בגבעת חביבה, ורחוב בחיפה.
בספרו של אסף ענברי 'הספר האדום' מופיעה דמותו של יערי ומתוארת דרכו הפוליטית והאידאולוגית.
משפחתו
בשנת 1964 נעלם בנו של מאיר יערי, , ששירת כסגן משנה בחטיבת הצנחנים. החיפושים שנערכו אחריו בכל רחבי הארץ עלו בתוהו. לאחר שמונה חודשים גילה שלמה בן אלקנה את גופתו, ונסתבר כי הוא שם קץ לחייו.
בן נוסף של מאיר יערי הוא האלוף (במיל') אביעזר יערי.
נכדו של מאיר יערי, ידידיה, בנה של בתו רחל, שירת בצה"ל כמפקד חיל הים, ועם שחרורו בדרגת אלוף, מונה למנכ"ל רפא"ל.
כתביו
במרי ויכוח, מרחביה: ת"ש-1940.
במאבק לעמל משוחרר, תל אביב: עם עובד תשל"ב-1972.
בסימן אחדות ועצמאות, ראשי פרקים לוועידה החמישית של מפ"ם, תל אביב: ספרית פועלים, תשכ"ח-1968.
בדרך ארוכה: הנחות יסוד, חינוך, קיבוץ, חברה.
בפתח תקופה, מרחביה: 1942.
מבחני דורנו, 1957.
בין חזון למציאות, מרחביה: ספרית פועלים, תשכ"ג-1963.
סמלים תלושים
דיוקנו של מנהיג כאדם צעיר: מאיר יערי, פרקי חיים 1897–1929 (עורכים: דוד זית, יוסף שמיר), גבעת חביבה: 1992.
מאיר יערי בן 80, ילקוט ביבליוגרפי, מאת שלמה רכב, מרחביה: ארכיון השומר הצעיר, תשל"ז-1977.
מימים ראשונים: למאיר יערי בהגיעו לגבורות – לו משלו, מרחביה: תשל"ז-1977.
קיבוץ גלויות באספקלריה של ימינו, מרחביה: 1954.
אחדים מספריו ומפרסומיו של מאיר יערי תורגמו ליידיש ולאנגלית.
ראו גם
מפ"ם
השומר הצעיר
הקיבוץ הארצי
יד יערי
שלמה בן אלקנה
לקריאה נוספת
אביבה חלמיש, מאיר יערי: ביוגרפיה קיבוצית; חמישים השנים הראשונות, 1947-1897, תל אביב: הוצאת עם עובד ספרית אפקים, 2009.
אביבה חלמיש, מאיר יערי, האדמו"ר ממרחביה, שנות המדינה, עם עובד, 2013.
אביבה חלמיש, 'השפעתו הדיאלקטית של א"ד גורדון על "השומר הצעיר"', קתדרה, 2004.
אביבה חלמיש, 'מאיר יערי: ביוגרפיה קיבוצית', ישראל, אוניברסיטת תל אביב, 3, 2003.
אלי צור, 'בדידות המנהיג הזקן', הציונות, אוניברסיטת תל אביב, כ"ב, 2000.
אלי צור, '"סבא של יריב" ו"אויבי הסינתזה', בן-גוריון והקיבוץ, 1995.
דוד זית, 'יערי "חוזר בתשובה"', שורשים, י', 1997.
דוד זית, 'תרומתו של מאיר יערי לעיצוב דרכו הרעיונית של השומר הצעיר', מאסף לחקר תנועת העבודה, 1988.
גד אופז, 'ארבעה מייסדים ומנהיגים – מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק', בתוך: עמק יזרעאל, תשנ"ג 1993.
דניאל בן-נחום, סוגיות בהגותו של מאיר יערי - עם קום המדינה, הדים, 107, תשל"ח 1978.
אסף ענברי, הספר האדום, ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 2022.
קישורים חיצוניים
מאיר יערי באתר הספרייה הלאומית
מאמרי מאיר יערי באתר נתן אלתרמן
זאב גלילי, הסוד האפל של מנהיג "השומר הצעיר" מאיר יערי, באתר "היגיון בשיגעון"
מחקרים
.
גד אופז, ארבעה מייסדים ומנהיגים – מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק: מאיר יערי: שילוב של אב סמכותי וכוהן גדול, בתוך: מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל, 1900–1967: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ג-1993, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
יעל ויילר ישראל, חלומו של מאיר יערי: מעבריות, תהומות וסולם מוצב ארצה , אתר הפתיליה .
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:יהודים גליציאנים
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:מייסדי קיבוצים
מאיר
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:מרחביה: חברי הכנסת
קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל
קטגוריה:אישים הקבורים במרחביה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1897
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1987 | 2024-08-27T09:22:04 |
הלמוט קוהל | הֶלְמוּט יוֹזֶף מִיכָאֵל קוֹהל (; 3 באפריל 1930 – 16 ביוני 2017) היה פוליטיקאי גרמני מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU), אשר כיהן בין השנים 1982–1998 כקנצלר גרמניה; תחילה כמנהיגה של מערב גרמניה, ולאחר מכן כמנהיגה של גרמניה המאוחדת – תקופה ארוכה יותר מכל קנצלר אחר בתולדות המדינה מלבד אוטו פון ביסמרק בתקופת הקיסרות הגרמנית. על פועלו נודע קוהל בכינויים "קנצלר האחדות" ו"זקן המדינאים של אירופה."
קוהל, בן למשפחה קתולית ושמרנית, גויס בהיותו נער לשירות גרמניה הנאצית. כניעת גרמניה התרחשה קודם היה מעורב בלוחמה בחזית והוא שב לביתו ברגל בסיום המלחמה באירופה. בהמשך הפך מעורב בתנועת נוער מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU) ועלה בשורות המפלגה עד לכדי כך שהתמנה לראש ממשלת מדינת הולדתו, ריינלנד-פפאלץ. קוהל היה מגדולי הפוליטיקאים השמרנים בני דורו והתמודד בראשות מפלגתו בשתי מערכות בחירות כושלות מול המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) בראשות הקנצלר הלמוט שמידט. לבסוף הקים קואליציה עם המפלגה הדמוקרטית החופשית והפיל את ממשלת שמידט בהצבעת אי-אמון.
קוהל היה לקנצלר גרמניה המערבית עד שנת 1990, וקנצלר גרמניה המאוחדת מ-1990 ועד 1998. במהלך תקופת כהונתו קידם קוהל את המערכת הכלכלית המוניטרית של הקהילה הכלכלית האירופית אשר הוקמה בידי קודמו וחיזק את המערכת עם קידום ההנפקה של האירו והסדר האיחוד האירופי באמנת מאסטריכט. לנוכח סתיו העמים וסיום המלחמה הקרה קידם קוהל את איחוד גרמניה מחדש. התשועה הכלכלית יוצאת הדופן של גרמניה הואטה בעקבות הסיפוח של גרמניה המזרחית ונדרשה תמיכה כלכלית מצד ארצות הברית כדי לקלוט את העוני הרב ששרר בגרמניה המזרחית ועדיין להימנע מקריסת הכלכלה העשירה שפותחה במערב. בבחינת מדיניות חוץ קידם קוהל פתרון למלחמת בוסניה וחיזק את יחסי גרמניה–צרפת. קוהל נחשב לאחד מסדרת מנהיגים שמרנים רבי השפעה בעולם המערבי בני דורו ובהם גם רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר. קוהל הפסיד בבחירות הכלליות ב-1998 למועמד ה-SPD גרהרד שרדר.
חייו האישיים וחיי משפחתו של קוהל היו, לאורך כל חייו הציבוריים, אפופים במסתורין. ב-2001 התאבדה רעייתו הלנורה קוהל-רנר וב-2008 נישא בשנית למייקה קוהל-ריכטר. המוניטין הציבורי של קוהל נפגע קשות בעקבות פרשיית התרומות של הבחירות הכלליות לבונדסטאג מ-1998. קוהל פעל בניגוד לתקנון המפלגה בכך שסירב לגלות את שמות התורמים לקמפיין המפלגה ושמר שתיקה זאת עד לאחריתו. כדי להימנע מכתב אישום הגיש קוהל כופר עונשין שסגר את החקירה הפלילית בעוון האפשרות שביצע עבירת הפרת אמונים. קוהל חיזק במהלך כהונתו את יחסי גרמניה–ישראל ולקראת סיום הקריירה הפוליטית שלו קידם את אנגלה מרקל בתור היורשת הפוליטית המיועדת שלו.
רקע, תחילת דרכו ולימודים
ילדות ונעורים בצל המשטר הנאצי
הלמוט קוהל, יליד 1930, הוא בן למשפחה קתולית שמרנית בלודוויגסהאפן, ריינלנד-פפאלץ, שבעת הולדתו הייתה חלק מהמדינה החופשית פרוסיה בתוך רפובליקת ויימאר. הוריו היו הנס קוהל וססיליה לבית שנור. אביו הנס שימש במלחמת העולם הראשונה קצין בצבא הגרמני, והיה יועץ פיננסי. המשפחה הייתה מעורבת רבות בפוליטיקה המדינית והוריו של קוהל תמכו במפלגת "המרכז" הקתולית. בעקבות עליית הנאצים לשלטון התפטר הנס קוהל בהפגנתיות מפדרציית ותיקי המלחמה הגרמנית - המכונה "קסדת הפלדה" (Stahlhelm). על אף קשיים כלכליים, המשפחה חיה ברווחה יחסית, ולהנס הייתה השפעה רבה על בנו הלמוט.
לקוהל היו שני אחים; אחיו הבכור נהרג במלחמת העולם השנייה, שפרצה עת היה בן 9. בגיל 10 הצטרף לתנועת הנוער ההיטלראי. עקב המפעלים הכימיים הרבים שבה, העיר לודוויגסהאפן הופצצה פעמים רבות בידי בעלות הברית בעת המלחמה, ובגיל 12, הלמוט הצעיר מצא עצמו עוזר לחלץ את גופותיהם החרוכות של שכניו מההריסות. הוא התייחס ברטרוספקטיבה ל"ברכת הלידה המאוחרת", הולדתו ב-1930 ולא קודם לכן, כנתון שהותיר אותו נקי מכתמי הנאציזם. קוהל עצמו גויס זמן קצר תרם קץ המלחמה באירופה לוורמאכט ככוח סיוע לסוללת נ"מ, אבל לא לחם בחזית בעקבות כניעת גרמניה הנאצית טרם היה בשדה קרב. בסוף המלחמה שב ברגל לביתו. חבל מגוריו הוטל בסוף המלחמה תחת אזור כיבוש צרפתי עד להקמת גרמניה המערבית ב-1949.
חיים אחרי המלחמה
קוהל, שתמיד זכר טובה או טינה, זכר כי בסוף המלחמה חיילים אמריקאים העניקו מנות אוכל לאזרחים רעבים בריינלנד-פפאלץ ושמר כל חייו חיבה אישית לארצות הברית, אם כי מעולם לא שגר אנגלית טובה בפיו. ריינלנד-פפאלץ וכלל חבל הריין, בהיותו לב ליבה של התעשייה הכבדה של גרמניה, היו למטרה עיקרית של בעלות הברית לאורכה של המלחמה ובסופה נתח רחב מתוך אותם חבלי ארץ הושמד כליל, בעיקר בעקבות הפצצות אסטרטגיות שנועדו לזרז את סוף המלחמה.
עמדותיו של קוהל על אודות אינטגרציה בין מדינות אירופה, הושפעו בין לבין מילדותו בריינלנד-פפאלץ, שגבלה בחבלי אלזס ולורן בצרפת, אשר היו אזור שידע יריבות היסטורית ארוכה ועבר ידיים בין ריבונות גרמנית לצרפתית פעם אחר פעם. אחת, ב-1948, היה נוכח באירוע שבו נערים יצאו במחאה מול מוצבי גבול ליד כפר באלזס והפגינו למען אירופה חופשית וחסרת גבולות מדיניים הדוקים.
בשנת 1946 הצטרף ל-CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, והיה פעיל בהקמת סניף צעירי המפלגה בעיר הולדתו. בסוף לימודיו בבית הספר החל ללמוד מדעי החברה והמדינה וכן היסטוריה ומשפטים בפרנקפורט אשר במדינת הסן. את פעילותו הפוליטית המשיך בזמן לימודיו באוניברסיטה. ב-1951 עבר ללימודים באוניברסיטת היידלברג השוכנת בצפון באדן-וירטמברג. במהלך לימודיו האזין להרצאותיהם של מדינאים כגון ולטר האלשטיין וקרלו שמיד .
ב-1953 התמנה לחבר בוועד המנהל של סניף המפלגה במדינת ריינלנד-פפאלץ ואחר כך ממלא מקום יו"ר המשמרת הצעירה של מפלגתו. הוא שב להתגורר בעיר הולדתו לודוויגסהאפן ובהמשך החל בה את קידום הקריירה הפוליטית שלו, זאת על אף העובדה שבעיר ניכר רוב תומכים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD).
לאחר שסיים את לימודיו, החל בכתיבת עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אותה הגיש ב-1958. עבודת הדוקטורט שלו נגעה בהתפתחות הפוליטית בתוך ריינלנד-פפאלץ לאורך השנים מאז 1945שמה המלא של עבודת הדוקטורט של קוהל: "ההתפתחות הפוליטית בפפאלץ ותחיית המפלגות מאז 1945." (Die politische Entwicklung in der Pfalz und das Wiedererstehen der Parteien nach 1945). לאחר מכן הועסק כעוזר הנהלה במפעל ליציקת ברזל בלודוויגסהאפן והיה לחבר בארגון AIESEC - מוסד בינלאומי לא ממשלתי וללא מטרות רווח הפועל לספק ולפתח בקרב צעירים תכונות מנהיגות, התמחויות בין תרבותיות ושליחת מתנדבים לתעסוקה מנהלית מעבר לגבולות מדיניים. באפריל 1960 התמנה למנהל איגוד התעשיות הכימיות בלודוויגסהאפן.
הקריירה הפוליטית
פוליטיקאי מקומי
שמאל|ממוזער|250px|הלמוט קוהל, 1969.
ממוזער|קוהל ב-1975, השר-הנשיא של המדינה הפדרלית ריינלנד-פפאלץ מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU).
קוהל קידם את הקריירה הפוליטית שלו לאחר שייצב את משק ביתו מבחינה כלכלית. ב-1959 נבחר למושב בלנדטאג (הפרלמנט הממלכתי) של מדינת ריינלנד-פפאלץ, מושב שהמשיך לכהן בו עד שנבחר לשורות הבונדסטאג (בית הנבחרים הפדרלי) ב-1976. בין השנים 1963 ל-1969 כיהן כיו"ר המערך הפרלמנטרי של מפלגת ה-CDU בלנדטאג, ומשנת 1966 ואילך, הוא היה ליושב ראש ההתאגדות המדינית של ה-CDU בריינלנד-פפאלץ וחבר ההנהלה הלאומית של המפלגה. בשנת 1969, כשהיה רק בן 39, נבחר קוהל לשר-הנשיא (Ministerpräsident; תפקיד המקביל לזה של מושל) של מדינת הולדתו, ריינלנד-פפאלץ - משרה שבה החזיק עד ל-1976. ברמה הכלל ארצית, היה קוהל ב-1966 לחבר בוועד המנהל של מפלגתו וב-1969 לממלא מקום יו"ר המפלגה.
הקריירה הפוליטית של קוהל ברמה הפנים-מדינית בריינלנד-פפאלץ התאפיינה במעורבות פעילה בשורות הדרגים השונים של חברי ופקודי ה-CDU, כולל אלו הפועלים בשורות הפוליטיקה המקומית, ובעקבות כך פיתח מגוון רחב של היכרויות עם "האנשים בשטח." התלהבות הנעורים שלו בעד רפורמה ניכרה בהופעותיו הציבוריות ובעצם התנהלותו, וכך גם תאבונו לשאת משרת שלטון – כאשר זה האחרון ניכר באופן שבו קוהל, כחלק מדור צעיר של הפוליטיקאים אשר ביססו את מעמדם בין היתר דרך החלפת פטר אלטמאייר, קודמו כיו"ר המפלגה והשר-הנשיא של ריינלנד-פפאלץ. קוהל נקט בשיטת מינוי של מקורבים ונאמנים פוליטיים למשרות מפתח, במטרה לשמר בסיס פוליטי יציב של תומכים וממנו להמשיך ולקדם את שאיפותיו בעבור עלייה למשרה רמה יותר. הוא וידא כי מקורבו, ברנהרד פוגל, שר החינוך והתרבות בממשלתו המדינית, יתמנה לרשת אותו עם פנייתו לפוליטיקה הלאומית ב-1976.
בין השנים 1969–1976 שימש כראש ממשלת מדינתו, ריינלנד-פפאלץ וקידם סדרת רפורמות, עיקרן נגעו לחינוך ולבירוקרטיה. בתקופת כהונתו הוצא לפועל צו שסגר את פעילותם של כלל בתי הספר הדתיים במדינה ובהמשך גם הסדיר תשתית להקמת האוניברסיטה הטכנולוגית של קייזרסלאוטרן ואוניברסיטת טריר ב-1970. את עיקר הרפורמות החינוכיות קידם והוציא לפועל שר החינוך בממשלתו, וקוהל העניק לו גב מלא עוד מתחילת כהונתו. קוהל ניצח מעל ההשלמה של סדרת ארגונים מנהליים מחודשים שהחלו קודמיו, שכללו הסדר פנים-מחוזי חדש של המדינה כמו גם הסדר קוד חקיקה ומשפט אחיד. קוהל עמד בראש הקבינט, שבו בדרך כלל נתן לראשי המחלקות מרחב פעולה עצמאי רב. הוא התערב רק כשהופנה זעם ציבורי על פעילות ממשלתו, בעיקר עם היה בקנה מידה שעלול היה לשנות את דעת הקהל ולאיים על מעמדו הפוליטי.
באופוזיציה עד להדחה של הקנצלר שמידט
בעקבות הבחירות הכלליות בגרמניה המערבית 1969, איבד האיחוד הפוליטי של ה-CDU\CSU את ההנהגה במדינה שבה החזיק ללא הפרעה מאז הקמתה של גרמניה המערבית עשרים שנה קודם לכן. קוהל התמודד להנהגת המפלגה והתמודד מול יריבות פנימית בין הפלג הליברלי והפלג השמרני בתוך המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. מצעו, שקרא להחלפת דור ההנהגה המבוגר, לא הביא לניצחונו על ריינר ברצל במועמדות להנהגת המפלגה. בבחירות 1972 איבדו ה-CDU\CSU לראשונה את מעמדם כסיעה הגדולה ביותר בבונדסטאג לידי ה-SPD ונחלו הפסד מר.
ב-1973, לאחר כישלון יוזמת האיחוד בהצבעת אי-אמון נגד הקנצלר המכהן וילי ברנדט מה-SPD, התמנה קוהל ליו"ר מפלגת ה-CDU במקום ברצל, וכיהן בתפקיד זה במשך 25 שנה. בעקבות סיום כהונתו של קוהל כשר-הנשיא במדינת ריינלנד-פפאלץ והחלפתו בברנהרד פוגל, נבחר בבחירות הכלליות בגרמניה המערבית 1976 למועמדה של המפלגה הנוצרית-דמוקרטית למשרת הקנצלר והתמודד מול הקנצלר המכהן הלמוט שמידט, שירש את ברנדט לאחר פרישתו של האחרון. פרשת ריגול בממשלתו של וילי ברנדט היא שהובילה להתפטרותו וכמו כן גם להיחלשות התמיכה במפלגתו, כך שהסקרים ניבאו התחזקות למפלגות האיחוד בבחירות. בסופן של הבחירות, האיחוד חזר להיות לסיעה הגדולה ביותר בבונדסטאג, עם 243 מושבים, 7 מושבים פחות מרוב הנחוץ להקמת ממשלה. ה-SPD בראשות שמידט המשיכה בקואליציה עם ה-FDP והממשלה הצרה בראשות שתי הסיעות המשיכה לכהן גם לאחר הבחירות.
על אף שלא ניצח בבחירות, קוהל נבחר לשורות הבונדסטאג והיה ליושב ראש האופוזיציה. בשנים 1976 עד 2002 היה קוהל חבר הבונדסטאג, הבית התחתון של הפרלמנט הגרמני הפדרלי. פרנץ יוזף שטראוס, המנהיג הנועז והניצי של המפלגה הנוצרית-סוציאלית בבוואריה (CSU), אשר נודע לא פעם בפליטות פה חריפות, תקף בפומבי את קוהל וטען כי לא סביר שיהיה לו חותם על ההיסטוריה, והכריז זמן קצר קודם הבחירות הכלליות ב-1976 כי קוהל אינו כשיר בשום אופן לשאת במשרת הקנצלר. "קוהל אינו מסוגל לחלוטין (לשאת בתפקיד)", אמר שטראוס בכנס מפלגתי במינכן. "חסר לו האופי, וחסרים לו הכישורים האינטלקטואליים והפוליטיים. חסר לו הכל."
ארנסט האוזר, לוביסט של לוקהיד מטוסים לשעבר, העיד בפני חוקרי הסנאט כי שר ההגנה הגרמני שטראוס ומפלגתו קיבלו בשנת 1961 לפחות 10 מיליון דולר עבור רכישת 900 מטוסי F-104 סטארפייטר. המפלגה והעומד בראשה הכחישו את הטענות נגדם ושטראוס עצמו אף תבע את ארנסט על הוצאת דיבה. כיוון שלא ניתן היה לאמת את הטענות, הנושא ירד מסדר היום הציבורי לזמן מה, אך צף ועלה שוב בשלב הסופי של הבחירות לבונדסטאג בספטמבר 1976, עת נשאלו שאלות אודות מיקומם של "מסמכי לוקהיד" במשרד ההגנה הגרמני, פרשייה זאת, אחת מיני פרשיות השחיתות של לוקהיד, פגעה בביצועים של מפלגות האיחוד CDU\CSU בראשות קוהל לקראת הבחירות.
במהלך הבחירות הכלליות ב-1980, שטראוס היה מועמד האיחוד למשרת הקנצלר, והיריבות בינו לבין קוהל, כמו גם הישארותו בתפקיד השר-הנשיא של בוואריה במקביל להתמודדותו למשרת הקנצלר, פגעו פעם נוספת בתוצאות האיחוד בבחירות, בעוד שמידט חיזק את מעמד הקואליציה שבראשותו. לאחר ההפסד בבחירות המשיך שטראוס לכהן כשר-הנשיא של בוואריה בעוד קוהל כיהן כיו"ר האופוזיציה בבונדסטאג.
קנצלר גרמניה המערבית
קדנציה ראשונה
ב-20 בספטמבר 1982, לאחר שהקנצלר שמידט פירק את הקואליציה של מפלגתו עם המפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP) בראשות הנס-דיטריך גנשר, על רקע חילוקי דעות קשים על המדיניות הכלכלית ועמד גם בפני יריבות פנימית מתוך מפלגתו, פתחו ה-CDU ומפלגת האחות הבווארית שלה (CSU) במגעים להקמת קואליציה עם ה-FDP. שמידט עמד מול מתנגדים רבים למדיניותו הכלכלית והביטחונית גם מקרב הפלג השמאלי בתוך מפלגתו. ב-1990 התברר שכ-25 חברי בונדסטאג מטעם ה-SPD היו למעשה סוכנים שפעלו בשירות גרמניה המזרחית. ב-1 באוקטובר קרא קוהל להצבעת אי-אמון בממשלתו של שמידט תוך ניצול התמיכה של ה-FDP. ההצבעה עברה בבונדסטאג ושמידט הודח מתפקידו כקנצלר. יו"ר האופוזיציה, קוהל, התמנה להחליפו כקנצלר לאחר שהציג בפני נשיא גרמניה קרל קרסטנס קואליציה צרה שכוללת את מפלגות האיחוד CDU\CSU וה-FDP.
קוהל הושבע לתפקיד הקנצלר ב-1 באוקטובר 1982 במסגרת הצבעת האי-אמון המכוננת נגד הלמוט שמידט, והיה בכך לקנצלר השישי של גרמניה הפדרלית והשלושים וחמישה בסך הכול מאז אוטו פון ביסמרק. בתפקיד שר החוץ נותר מי שכיהן בתפקיד גם בקואליציה הקודמת, הנס-דיטריך גנשר מה-FDP, שבמקביל גם כיהן כסגן הקנצלר. קוהל, כקודמו שמידט, שימר גם הוא את מדיניות ה"אוסטפוליטיק" שפיתח הקנצלר לשעבר ברנדט כדי לסבסד יחסים סדירים עם הגוש המזרחי.
קוהל העריך נכונה את מצבו הטוב בדעת הקהל והביא לפיזור הבונדסטאג על ידי נשיא גרמניה ולבחירות חדשות, בהן חיזקה מפלגתו שלו את כוחה ושותפתו לקואליציה, ה-FDP, נחלשה ואיבדה במידה מהשפעתה. במסגרת הבחירות, "האיחוד" השיג מספיק מושבים כדי להקים ממשלה צרה אך קוהל העדיף לשמר את הקואליציה הקיימת כאשר בידיו משקל השפעה רב יותר בתוך הקבינט על ה-FDP מאשר היה לו בממשלה הקודמת. במהלך הבחירות לראשונה עלתה מפלגת הירוקים בראשות פטרה קלי, שהשיגה 27 מושבים בפרלמנט ובכך הפכה למפלגה הרביעית בגודלה בבונדסטאג.
קדנציה שנייה - המלחמה הקרה
ממוזער|הקנצלר קוהל נואם בוועידת המפלגה הפדרלית ה-34 של ה-CDU בריינגולדהאל, מיינץ, בין 6 ל-8 באוקטובר 1986.
ממוזער|264x264 פיקסלים|פסגת ראשי מדינות G-7 בבריטניה, משמאל לימין: קוהל (גרמניה), קרקסי (איטליה), נקסונה (יפן), רייגן (ארצות הברית), תאצ'ר (בריטניה), מיטראן (צרפת), טרודו (קנדה) ות׳ורן (הנציבות האירופית). 8 ביוני 1984.
ממוזער|217x217 פיקסלים|נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, במקור התנגד לאיחוד גרמניה ובהמשך קשר את כלכלת ארצו יד ביד עם האחרונה.
שאלת ההצבה של טילים בליסטים לטווח בינוני מסוג פרשינג 2 היכולים לשאת ראש נפץ גרעיני הובילה להתגוששות פוליטית חריפה בתוך גרמניה. היריבות על הצבת הטילים הובילה לקרע פנימי במפלגה הסוציאל-דמוקרטית כבר ב-1981 והייתה גורם עיקרי למפלתו הפוליטית של שמידט. "האיחוד" (CDU\CSU) נשא תמיכה רבה יותר מקרב חבריו לתוכנית ההצבה, אך עדיין עמד בפני יריבות נרחבת מרחבי המערכת הפוליטית, בעיקר מפני גורמים פציפיסטיים שהתנגדו לכך שגרמניה המערבית תנקוט עמדה צבאית חריפה שכזאת מול הגוש המזרחי.
לבסוף נפלה ההחלטה ועם השגת הרוב המוצק לאחר הבחירות מוקדם יותר באותה השנה, הוחלט לאפשר את הצבת הטילים. לנוכח מחאות ענק מסביב לבניין הבונדסטאג בבון, קוהל הודיע ב-22 בנובמבר 1983 כי ממשלתו "מוכנה לעשות את מה שנועד להגן על החופש והביטחון שלנו." קוהל המשיך באומרו כי "נשק וחוזק צבאי אינם מרתקים אותנו ואנחנו לא מכורים לרקטות", זאת בניסיון להקהות את הביקורת הנוקבת שהטיחה נגדו האופוזיציה בהנהגת ה-SPD. עוד באותו היום יותר מ-150 בני אדם נעצרו בזמן שהמשטרה התעמתה עם 3,000 מפגינים שביקשו לשבש את הדיון על פריסת טילי פרשינג 2 על אדמת גרמניה המערבית לקראת אשרור הפרלמנט. מאות שוטרים מצוידים בקסדות ובמגנים הקימו מעגל אבטחה הדוק סביב בניין הפרלמנט וסביב הקנצלר עצמו. תותחי מים וגז מדמיע שימשו להשקטת מפגינים שניסו לפרוץ את המחסומים במאמץ להגיע למשרדי הממשלה.
קוהל היה משוכנע כי עליו לקדם את שיפור היחסים בין מזרח ומערב גרמניה, והתדיין פעמיים עם מנהיג גרמניה המזרחית, אריך הונקר, בין 1984 ל-1985, ראשית בעת הלווית מנהיג ברית המועצות יורי אנדרופוב ובשנית בהלוויית יורשו, קונסטנטין צ'רניינקו. ביוני 1983 ממשלת גרמניה המזרחית ביצעה הלוואה של מיליארד מארק גרמני מהבנק הפדרלי של גרמניה המערבית, מהלך שנעשה בפיקוח הממשלות והשפיע על התלות הכלכלית של מזרח גרמניה על המערב.
ב-1985, במהלך ביקור ממלכתי של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן בגרמניה המערבית, התרחשה תקרית דיפלומטית המכונה מחלוקת ביטבורג. המחלוקת הייתה לסערה ציבורית שפרצה בעקבות כוונתו של הנשיא האמריקאי לבקר בבית קברות צבאי, שבו נקברו גם חיילים של הוואפן אס אס, במסגרת אירועי ציון מלאת 40 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה באירופה. הידיעה על הביקור המתוכנן בבית הקברות עוררה כעס רב מחוץ לגרמניה. אנשי ממשל רבים, קציני צבא ואח"מים שונים יצאו במחאה על הכוונה לקיימו. 53 סנאטורים, ובהם 11 רפובליקנים ממפלגתו של רייגן, חתמו על מכתב לנשיא שבו הוא נקרא לבטל את הביקור. 257 חברי בית הנבחרים ובהם 84 רפובליקנים פנו לקנצלר קוהל במכתב שבו ביקשו כי יחזור בו מן ההזמנה לבקר באתר. קוהל מצדו הודה כי הפרשה יצרה מתיחות רבה ביחסי ארצות הברית וגרמניה, אך לא ויתר ואמר בריאיון עיתונאי כי אם הביקור לא ייצא אל הפועל הדבר יפגע עמוקות ברגשות עמו. סקר דעת קהל העלה כי 72% מהמערב גרמנים סברו שהביקור בבית הקברות צריך לצאת לפועל כמתוכנן. רייגן הוציא את הביקור לפועל למרות המחאה. ביום ראשון, 5 במאי 1985, ביקרו הנשיא רייגן והקנצלר קוהל באתר מחנה הריכוז ברגן-בלזן. מאוחר יותר הגיעו לבסיס חיל האוויר ביטבורג וממנו יצאו אל בית הקברות קולמסהוהה. האבטחה סביבם הייתה הדוקה כל אורך הביקור.
קדנציה שלישית - המאבק לאיחוד גרמניה
ממוזער|250x250 פיקסלים|קוהל ביחד עם הנס-דיטריך גנשר (שר החוץ וסגן הקנצלר) מייצגים את ציר גרמניה המערבית בישיבת המועצה האירופית, 1987.
ממוזער|קוהל נואם בפתיחת שער ברנדנבורג עם איחוד גרמניה מחדש, 22 בדצמבר 1989.
ב-1987 נבחר לקדנציה שלישית כקנצלר. באוגוסט אותה השנה הודיע כי ארצו מוכנה לפזר את כל טילי הפרשינג-2 המוצבים בשטחה בתנאי שבתוך פחות משנה יגיעו מעצמות-העל להסדר הגבלת נשק גרעיני. ההודעה פורסמה בצל הרפורמות הפוליטיות של מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב ופתיחותו פורצת הדרך למערב.
לנוכח סתיו העמים וסיומה של המלחמה הקרה, קוהל היסס תחילה לנוע למגעים לעבר איחוד גרמניה מחדש וב-28 בנובמבר 1989 אף הציג בפני הבונדסטאג תוכנית חומש בעבור איחוד אפשרי הדרגתי. מפנה בעמדתו חל בעקבות זעקתם של תושבי גרמניה המזרחית וההגירה ההמונית לעבר המערב, שהגיעה בשיאה ל-2,000 איש מדי יום. כדי להימנע ממחסור אוכלוסין במזרח, החליט קוהל שיש לנקוט אמצעים חדורי מטרה לעבר איחוד מהיר ומתבקש.
מנהיגי בריטניה וצרפת, תאצ'ר ומיטראן בהתאמה, חששו מפני הבאות בעקבות איחוד מחודש של גרמניה ומפני החייאה אפשרית של שאיפות גרמניות מימי תרום מלחמת העולם השנייה. על כן פעלו המנהיגים למנוע את איחוד גרמניה מחדש. מיטראן סירב להיענות להזמנתו של קוהל לטקס חגיגי לכבוד הפתיחה המחודשת של שער ברנדנבורג ותאצ'ר נתנה את גבה לגורבצ'וב וביקשה ממנו שימנע את איחוד גרמניה. נוסף גם החשש כי נפילת גרמניה המזרחית עלולה לגרום להדחה של גורבצ'וב מהנהגת ברית המועצות. עבור ההסדר הסופי של יחסי גרמניה המאוחדת עם שאר המעצמות המערביות נפגש קוהל עם הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש במעון הנופש הנשיאותי בקמפ דייוויד, מרילנד, ב-24 בפברואר 1990.
בעקבות הבחירות הכלליות בגרמניה 1990, שהיו הבחירות הכלליות הדמוקרטיות הראשונות מאז ימי רפובליקת ויימאר שהתקיימו בכל גרמניה, קוהל השיג רוב מוחץ בקרב מצביעים מזרח גרמנים. לאחר הבחירות, החליט מיטראן לנקוט במדיניות שונה; בהכרה כי איחוד גרמניה מחדש הוא בלתי נמנע, החליט לפעול לוודא שגרמניה לא תוכל לפעול נגד צרפת וכלל הקהילה האירופית. מיטראן דרש מממשלת קוהל לחזק את קשריה הכלכליים של גרמניה עם הקהילה האירופית. דרך המערכת הכלכלית המוניטרית שבנו ואלרי ז'יסקר ד'אסטן והלמוט שמידט בימיהם, מיטראן וקוהל קידמו את ההקמה של מטבע אירופי אחיד וחיזוק הקשרים הכלכליים הפנימיים בין חברי הקהילה האירופית.
בשביל להפחית מחששות ארצות מערב אירופה, קוהל דאג לחזק את ההכרה הגרמנית באחריותה הלאומית על זוועות השואה ומלחמת העולם השנייה וקבע הסכם חדש הקובע את גבולות פולין - גרמניה מאז המלחמה כגבולות קבועים.
קנצלר גרמניה המאוחדת
קדנציה רביעית - הקמת האיחוד האירופי
בסוף 1990 ו-1994 נבחר קוהל לתפקיד הקנצלר של גרמניה המאוחדת לשתי קדנציות במסגרת הבחירות הכלליות לבונדסטאג, בגוברו על המועמדים אוסקר לפונטיין (ב-1990) ורודולף שרפינג (ב-1994) מה-SPD. בכך היה קוהל גם לקנצלר הראשון של גרמניה המאוחדת.
איחוד גרמניה הוביל למשבר כלכלי במערב המשגשג. נכון ל-1994 סך ההעברות ממערב גרמניה למזרח עלה 1,200 מיליארד אירו. עד 2003 עלותה הכוללת של ספיגת גרמניה המזרחית לתוך המערב הגיע ל-1.2 טריליון אירו. בשביל לא לפגוע בבוחריו במערב, קוהל סירב להעלות את המיסים. הרפובליקה הפדרלית, שבמשך עשורים נהנתה מעודפי תקציב, החלה לסבול מגירעון. ה'דויטשה בונדסבנק' (הבנק הפדרלי של גרמניה), מחרדת האינפלציה, החל מ-1991 בהעלאת שיעורי הריבית, זאת בעוד שהמארק הגרמני נלכד במערכת המטבע האחידה האירופית. בעקבות האינטגרציה הכלכלית לנוכח המשבר בגרמניה, קוהל הוביל לכך ששאר חברות הקהילה האירופית חלקו עם ארצו בעול ספיגת העוני של גרמניה המזרחית. בעקבות המצב הכלכלי החדש שנוצר גאתה האבטלה והצמיחה הכלכלית הממושכת של הרפובליקה הפדרלית צומצמה.
המצב הכלכלי הרעוע שנוצר בעקבות האיחוד, כמו גם מעבר האוכלוסין ממזרח למערב ומשבר הדיור שנגרם בעקבותיו, הובילו ליריבויות פוליטיות חריפות בין ממשלתו של קוהל לבין האופוזיציה ולהפגנות מחאה חריפות נגד תפקוד הממשלה. לא אחת נזרקו על קוהל מקרב קהל מפגינים ביצים ועגבניות. רוב ההפגנות הללו נגד קוהל אורגנו בידי מפלגת הירוקים. במאי 1991 ביקר קוהל במספר ערים במזרח גרמניה. בעת ביקור בהאלה, סקסוניה-אנהלט, החלו הפגנות אל מול בניין העירייה בעת שהו בתוכו קוהל והפמלייה שלו. קוהל התחמק מהחלק האחורי של בניין העירייה כאשר כ-30 צעירים החלו לזרוק ביצים לעברו מעבר למחסומי הפרדה. במקום לרוץ למחסה, הוא התרחק מהמאבטחים שלו וזינק מעל השער המפריד בינו לבין ההמון במטרה להכות את המפגינים. המאבטחים ניסו למשוך אותו מהקהל, אך הוא השתחרר מידיהם ותפס בכמה מהצעירים המפגינים, שהתגרו בו. בסופו של דבר השומרים משכו אותו מהקטטה והמפגינים נסוגו מהזירה. האבטחה שסבבה את קוהל ניסתה לצמצם את הפרסום של האירוע, אבל קוהל בהמשך הביע מבוכה מההתפרצות שלו. המתקפה סימלה את התסכול שחשו רבים מתושבי מזרח גרמניה, שחשו מרומים על ידי פוליטיקאים מערביים שהבטיחו להם את השמיים לפני הבחירות ב-1990, אבל אז המשיכו עם תוכניות כלכליות שהובילו כביכול לאבטלה המונית, בעיקר בתחומי המזרח.
בפברואר 1993 הודיע קוהל במהלך ביקורו באינדונזיה כי גרמניה תמכור 39 אוניות מלחמה מאחזקות הצי המזרח הגרמני לאינדונזיה.
לקוהל תפקיד חשוב באיחוד גרמניה ובבניית כוחו של האיחוד האירופי, כמו גם במעבר לשימוש במטבע האירו, שהושלם רק לאחר פרישתו. כמו כן השפיע על בחירת פרנקפורט למקום מושבו של הבנק המרכזי האירופי. קוהל פעל רבות לחיזוק הקשרים עם צרפת, והיה ידוע בידידותו רבת ההישגים עם נשיא צרפת פרנסואה מיטראן. קוהל, מיטראן ושאר מנהיגי הקהילה האירופית חתמו על הקמתו של האיחוד האירופי ב-1992, דרך אמנת מאסטריכט.
קדנציה חמישית ובחירות 1998
ממוזער|250px|הקנצלר קוהל עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, 1998בעת כהונתו הרביעית וביתר שאת בכהונתו החמישית, קוהל וממשלתו התערבו במהלך מלחמות יוגוסלביה. בדצמבר 1991, נגד עמדת הקהילה האירופית והממשל האמריקאי, קוהל הכריז כי גרמניה מכירה בעצמאות של סלובניה וקרואטיה מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. עד סתיו 1994, המלחמה ביוגוסלביה הגיעה לנקודת רתיחה כאשר הכוחות הסרבים החלו לתקוף מטוסי נאט"ו ושומרי שלום מטעם האו"ם. בעלות הברית של נאט"ו חששו מהגרוע מכל והכינו תוכניות לחילוץ שומרי השלום במקרה שהסרבים יפתחו במתקפה כוללת. בעוד נאט"ו התכוננה לעימות, גרמניה גררה רגליים. קוהל טען שמכיוון שגרמניה הנאצית כבשה את יוגוסלביה, מבחינה היסטורית זה יהיה בלתי הולם שגרמניה תתערב בסכסוך הנוכחי. לפי קרל לאמרס, לשעבר דובר מדיניות החוץ של הנוצרים-דמוקרטים, קוהל ניסה למנוע מגרמניה להסתבך במהרה בסכסוך צבאי. "זה היה ניסיון לא יעיל להקים חומת אש", לדברי לאמרס. "קוהל היה חכם מכדי לחשוב שטיעון זה יחזיק מעל המים. אבל זה התאים לדעת הקהל בקרב העם הגרמני." חומת האש של קוהל החלה להתפורר כשהגעתם של פליטים מרצח העם הבוסני החלה להשפיע על הפוליטיקה הפנימית הגרמנית.
כשהמצב ההומניטרי החמיר, נאט"ו החלה לאבד סבלנות כלפי בון. בעלות הברית לחצו על גרמניה לשלוח את מטוסי פאנאוויה טורנדו שלה למלחמת בוסניה. לטורנדו הייתה יכולת ייחודית לאתר ולהשמיד מתקני מכ"ם סרבים, מה שיעזור לכסות נסיגה אפשרית של אנשי האו"ם. גרמניה הייתה המדינה האירופית היחידה שהחזיקה במטוס כזה. בסופו של דבר, המציאות האסטרטגית גברה על הרטוריקה הפוליטית וממשלת קוהל הסכימה לבקשת נאט"ו. בעבור מעבר ההחלטה בבונדסטאג, קוהל קידם מגעים עם חברי סיעות האופוזיציה שתמכו בהתערבות ביוגוסלביה נגד העמדה הרשמית של מפלגתם.
בתחילת 1996 העניק לו ארגון בני ברית אות הוקרה על פועלו ההומניטרי. עוד ב-1996, הושלם פרויקט הפיתוח הצבאי של התומ"ת Panzerhaubitze 2000 שפותח בידי הבונדסוור החל מ-1986. בהמשך נמכרו יחידות של התומ"ת לצבאות יוון, הולנד ואיטליה. ב-1997 ערך קוהל ביקור ממלכתי רשמי בברוניי שהיווה ביקור גומלין לאחר ביקורו של חסן אל-בולקיה, סולטאן ברוניי בגרמניה.
בבחירות של שנת 1998 ניצחו ה-SPD ומועמדה למשרת הקנצלר, ראש ממשלת סקסוניה התחתונה גרהרד שרדר. הקואליציה הנוצרית-ליברלית הוחלפה לאחר שש עשרה שנה בקואליציה של הסוציאל-דמוקרטים והירוקים. ב-26 באוקטובר 1998 העביר נשיא גרמניה רומן הרצוג את קוהל מתפקיד הקנצלר ושרדר הושבע לתפקידו. האיחוד האירופי העניק לקוהל ב-11 בדצמבר 1998 אזרחות כבוד של אירופה, ציון לו זכה לפניו רק ז'אן מונה, ממקימי האיחוד. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון העניק לו ב-1999 את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הגבוה ביותר של ארצות הברית.
פרישתו, ערוב ימיו ואחריתו
שמאל|ממוזער|250px|הלמוט קוהל, 2012.
שערוריית התרומות
בפרשיית התרומות ל-CDU סביב הבחירות לבונדסטאג של שנת 1998 בחר קוהל שלא לגלות את שמות התורמים, ושמר על שתיקה זו עד מותו, בניגוד לתקנון מפלגתו. כתוצאה משתיקה זו נמנעו ממפלגתו כספי מימון המפלגות לתעמולת הבחירות, והוא שילם אותם מכיסו, ובכך מנע נזק כספי ל-CDU. ועדת חקירה פרלמנטרית חקרה את הפרשיית בשנים 1999–2002. בשל חשד להפרת אמונים מצד מפלגתו פתחה פרקליטות המדינה בבון בשנת 2000 בחקירה נגד קוהל. קוהל שילם כופר עונשין, והחקירה לא הגיעה לכתב אישום. קוהל הודה במחדלים בטיפול בתרומות, בחר להמשיך בשתיקתו, וספג ביקורת ציבורית מרובה. בעקבות פרשיית התרומות נאלץ גם לוותר על תפקיד נשיאות הכבוד של מפלגתו. לאחר תקופה של היעדרות מהופעות ציבוריות, שב קוהל באוגוסט 2003 להופיע באירועים של מפלגתו, ושוב לא נחשב בה למוקצה.
השערורייה החלה ב-1995 עם הידיעה שסוחר הנשק קרל היינץ שרייבר נתן שורה של תרומות בלתי מוצהרות למפלגה הנוצרית-דמוקרטית בראשות קוהל. השערורייה החלה להתפרסם ולעלות לכותרות בנובמבר 1999, כאשר תובעים ציבוריים בעיר אאוגסבורג הוציאו צו מעצר נגד ולטר לייזלר קיפ, לשעבר גזבר המפלגה. קיפ הואשם בהעלמת מס בגין אי הכרזת תרומה מהלוביסט של תעשיית הנשק קרל היינץ שרייבר. במסגרת החקירה עלה כי הכסף הוא למעשה עמלה ששילם תאגיד טיסנקרופ עבור ייצוא טנקים משוריינים לסעודיה.
החוקרים גם גילו שהכסף לא הועבר בתשלום חד פעמי למפלגה. התברר שה-CDU כבר זמן רב השתמשה במערכת של חשבונות סודיים כדי לקבל תרומות למימון מערכות בחירות. ב-16 בדצמבר 1999 הקים הבונדסטאג ועדה מיוחדת שתחקור את פרשת קרן הרפש של CDU. הטענה החמורה ביותר נגד המפלגה הייתה שהתרומות נשמרו בסוד מכיוון שהן השפיעו על החלטות ממשלה מרכזיות. באותו יום הודה קוהל שקיבל תרומות במזומן עבור מפלגתו. בראיון המפורט הראשון שלו על השערורייה, אמר קוהל בטלוויזיה הגרמנית הממלכתית כי עשה טעויות אך הכחיש את הטענות שהוא מושחת. הוא גם סירב לנקוב בשמות התורמים. "התורמים האלה נתנו לי אמון בהעברת סכום הכסף הזה בתנאי שלא יפורסמו שמותיהם. הם אזרחים גרמנים שלא היה להם שום קשר להחלטות ממשלה או למדיניות בשום מגזר. הם רצו לעזור לי, ואני לא מתכוון לחשוף שמות כלשהם מכיוון שנתתי להם את המילה שלי." סירובו לנקוב בשמות התורמים הוביל למשבר במפלגה. התברר שבין 1993 ל-1998, קוהל קיבל תרומות במזומן בשווי של כשני מיליון מארק.
החקירה חשפה גם ממדים חדשים של פרשת קרנות המפלגה לרבות שערוריית מימון במפלגת CDU האזורית במדינת הסן. החוקרים בדקו גם חשדות לפיהם ההפרטה והמכירה של בתי הזיקוק 'לאונה' במזרח גרמניה לענקית הנפט הצרפתית Elf בשנות ה-90 לוותה בשוחד של 50 מיליון מארק שמימנו פוליטיקאים גרמנים. למכירת 'לאונה' תמכו קוהל ונשיא צרפת פרנסואה מיטראן. הלוביסט דיטר הולצר וסגן שר ההגנה הגרמני לשעבר, לודוויג-הולגר פהלס, היו דמויות מפתח בפרשה. בינואר 2000, הנהגת CDU התרחקה מנשיא הכבוד שלה, קוהל - ואילצה אותו לעזוב את התפקיד. זה גם סלל את הדרך לעלייתה הפוליטית של אנגלה מרקל, שעד כה קוהל היה הפטרון שלה. באותה תקופה מרקל הייתה המזכירה הכללית של ה-CDU והיא נתפסה ככוח המניע מאחורי ניתוק מפלגתה מקוהל בעקבות השערורייה.
ממוזער|198x198 פיקסלים|אנגלה מרקל, היורשת הפוליטית של קוהל שכונתה "הילדה שלו" והייתה המרוויחה הפוליטית העיקרית משערוריית התרומות.
השערורייה גם עלתה למפלגה ביוקר: סירובו של קוהל לנקוב בשמות התורמים והפרת כללי המימון הפוליטיים הנוקשים במדינה בידי המפלגה, הובילו לסדרת קנסות כבדות נגדה שהגיעו לסך 6.5 מיליון מארק. שלוחת המפלגה במדינת הסן ספגה עונשים של יותר מ-41 מיליון מארק על ייזום הפרשה. מפלגת המדינה הודתה שהיא הפעילה חשבון שווייצרי סודי, הזרימה מיליונים בחזרה לקופת המפלגה והעבירה את הכסף באופן שקרי.
למרות החקירה שנמשכה שנתיים וחצי בעסקאות הפיננסיות העכורות של ה-CDU, יו"ר ועדת החקירה הפרלמנטרית המיוחדת אמר עם הזמן ששאלות מפתח בפרשה עדיין נותרו ללא מענה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת הירוקים (שתי מפלגות השלטון באותה העת) הוקיעו את קוהל ולנוכח הלחץ הציבורי היה גם על מפלגתו שלו להוקיע אותו משורות הפוליטיקה הלאומית. המטרה של הדחת קוהל הייתה לנקות את שמה של המפלגה. ה-CDU הכחישה את ההאשמות על שחיתות, אך הפרשה חשפה גם נושאים מוקצים אחרים בתוך המפלגה. בתחילת ינואר 2000, ראש ה-CDU, וולפגנג שויבלה, יורשו של קוהל, הודה שקיבל תשלום של 100,000 מארק משרייבר. חלק מההאשמות נגדו מעולם לא הוכחו בבית המשפט אך הפרשה עלתה לשויבלה בעבודתו והוא הוחלף באנגלה מרקל.
במקרים רבים, בתי המשפט לא הצליחו להוכיח כי בעלי משרות רמות בשורות המפלגה אכן היו מעורבים בפרשה. ההליכים נגד הלמוט קוהל בבית משפט בבון הופסקו והרשויות באאוגסבורג ספגו מפלה בהליך החקירה כאשר יורג הילינגר, התובע הציבורי בחקירה של מפלגת ה-CDU במדינת סקסוניה נהרג בתאונת דרכים באפריל 1999. מותו הגיע זמן קצר לאחר שהחקירות חשפו עסקאות מפוקפקות במפלגת המדינה. עד היום, עדיין לא ברור אם מותו היה תאונה או רצח.
ערוב ימיו
ממוזער|קוהל ביחד עם אשתו השנייה, מייקה ריכטר-קוהל, ב-30 בספטמבר 2009.
ביולי 2001, אשתו של קוהל, הנלורה, התאבדה בנטילת מנת יתר של כדורי שינה. היא סבלה מפוטודרמטיטיס, סוג של אלרגיה לשמש. בגיל 78, קוהל נישא בשנית. בני לוויה לשעבר אמרו כי אשתו החדשה של קוהל, מיייקה ריכטר, שמרה עליו בעין ערנית יתר על המידה, כשהיא לוקחת שליטה על חייו החברתיים בעוד בריאותו מתדרדרת. היחסים עם בניו של קוהל מנישואיו הראשונים הושפעו בדרכים דומות. כששערוריית הכספים של ה-CDU נמוגה בעיקרה מהשיח הציבורי, קוהל שוב קיבל הכרה ממפלגתו, כולל הקנצלרית מרקל, כמו גם מהקהילה הבינלאומית. לאחר 2007, קוהל חי יותר ויותר בהתבודדות ובמצב בריאותי ירוד. בינתיים, קודמו ואויבו המושבע, הלמוט שמידט, נהנה מהכרה ציבורית נרחבת מרחבי הספקטרום הפוליטי והאוכלוסייה הכללית בהיותו המדינאי המבוגר ביותר שכיהן כקנצלר בגרמניה.
שתי המורשות המדיניות שלו (גרמניה המאוחדת והאיחוד האירופי) הועמדו למבחן בהקשר של משבר החוב האירופי מאז 2009 ותפקידה של גרמניה בקידום מדיניות צנע, אשר בתורה הובילה להתעוררות הסנטימנט האנטי-גרמני בחלקים מדרום אירופה, במיוחד ביוון, שנקלעה למשבר החוב הקשה ביותר באירופה. לפי הדיווחים שונים, קוהל מתח ביקורת על מרקל וב-2011 צוטט באומרו כי "היא (מרקל) הורסת את אירופה שלי". יחסיו של קוהל עם מרקל התערערו עם השנים אך בסופו של יום הם שמרו על הערכה הדדית וחברות בערוב ימיו של קוהל. בשנת 2010, קוהל הישיש והחולה הצטרף למרקל בחגיגות לציון 20 שנה לאיחוד גרמניה מחדש, מהלך שנחקק בזיכרון הציבורי כהצלחה הגדולה ביותר שלו. במאי 2011 הוענק לו פרס הנרי קיסינג'ר על תרומה יוצאת דופן ליחסים הטרנס-אטלנטיים. נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון כינה אותו "המדינאי האירופי החשוב ביותר מאז מלחמת העולם השנייה". כמה שנים לפני מותו, ב-2012, זכה קוהל להוקרה נוספת בולטת כאשר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה הנפיקה בול דואר מיוחד לכבודו. הוא מציג את פניו של קוהל, הפרושים על פני 12 סנטימטרים רבועים עם הכיתוב "קנצלר האיחוד מחדש - אזרח כבוד של אירופה".
קוהל, היהודים וישראל
בשיח עם שר החוץ הישראלי דאז, יצחק שמיר, מ-1983, טען שמיר כי קוהל ראה את עול השואה כנחלת עבר וכי האחריות עליה לא מוטלת על בני דורו בשונה מקודמיו. ב-1984 ביקר קוהל בישראל, לראשונה בתפקידו כקנצלר. יום קודם ביקורו, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין הודיע על התפטרותו, ושמיר החליף אותו.
באפריל 1987 היה חיים הרצוג לנשיא מדינת ישראל הראשון שביקר בגרמניה. קוהל אמר להרצוג "אנו נאלצים לחיות עם האמת האיומה של תקופת השואה" ובהמשך פרסם מטעמה של גרמניה: "אנו אחראים לביטחון ישראל".
ישראל וגרמניה דנו בבניית צוללות מסדרת דולפין מאז תחילת שנות ה-80, והן נבנו בגרמניה במידה רבה בגלל העדר אפשרות לבנות צוללות לא גרעיניות בארצות הברית. במהלך מלחמת המפרץ (1991), התברר כי חברות גרמניות מכרו לעיראק נשק רב, וסייעו לתוכנית הנשק הכימי של עיראק. כדי להרגיע את דעת הקהל בגרמניה ובישראל ולספק עבודה למספנות הגרמניות, החליט קוהל כי גרמניה תממן את עלות שתיים וחצי מהצוללות. ישראל נשאה בעלות חצי מהצוללת השלישית. שלוש הצוללות מדגם ה"דולפין" נבנו במספנות HDW בגרמניה. בשעת איחוד גרמניה, פוליטיקאים ישראלים בכירים, בהם ראש הממשלה שמיר ויו"ר הכנסת דב שילנסקי, הביעו חשש מפני האפשרות של עליית גרמניה המאוחדת. קוהל גינה בחריפות נאום של שמיר שבו השווה את גרמניה המודרנית בהנהגתו לגרמניה הנאצית. לאחר מכן השניים יישבו את ההדורים בהחלפת אגרות ושמיר שלח את שר החוץ מטעמו, משה ארנס, לבון, במטרה לוודא עם קוהל כי העניין סגור.
ב-1992, אמר קוהל כי לא היה נשיא אמריקאי שעשה יותר למען ישראל מאשר ג'ורג' בוש האב. באוטוביוגרפיה שלו, ראש הממשלה שמיר גינה את ההצהרה כ"חסרת שחר".
לאחר בחירתו של יצחק רבין לראשות הממשלה ב-1992, קוהל הזמין אותו לביקור ממלכתי ראשון של רה"מ ישראלי בגרמניה המאוחדת. רבין נענה וסייר במהלך הביקור במחנה הריכוז זקסנהאוזן. ממשלת גרמניה בהנהגת קוהל תמכה בהסכמי אוסלו ובמקביל אליהם הגבירה את שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם ישראל. קוהל קיים ביקור גומלין לישראל ב-1995 איפה שפגש ברבין, שר החוץ שמעון פרס, ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט ואחרים, וביקר ביד ושם.
לקראת הבחירות לנשיאות גרמניה ב-1994, קוהל קידם תחילה את הפוליטיקאי, משפטן ותאולוג סטפן היטמן כמועמד מטעם מפלגתו. אמרות שנויות במחלוקת של היטמן ביחס למעמד האישה, השואה ושנאת זרים עוררו תרעומת ציבורית כלפיו. כאשר הקונגרס היהודי העולמי פנה נגד המועמד, קוהל הכריז בפני הקונגרס: "אל תתערבו בפוליטיקה שלנו", אך בהמשך היה עליו לסגת מתמיכתו בהיטמן בעקבות ההתנגדות הציבורית למועמדותו. במקומו העמיד קוהל את רומן הרצוג כמועמד המפלגה לנשיאות, וזה ניצח בבחירות בהמשך השנה.
ב-6 בנובמבר 1995, ייצג קוהל, ביחד עם הנשיא רומן הרצוג ומספר שרים בממשלתו, את גרמניה בהלוויית יצחק רבין.
בחורף 1996 התארח נשיא ישראל עזר ויצמן בגרמניה, ונאם במושב הבונדסטאג בבון בנוכחות הקנצלר קוהל, הנשיא הרצוג, נשיאת הבונדסטאג וכלל חברי הבונדסטאג והבונדסראט (הבית העליון של הפרלמנט הגרמני).
חיים אישיים, משפחה וטרגדיה
ממוזער|הנלורה קוהל-רנר, אשתו הראשונה של הלמוט (1987).
בשנת 1960 נשא לאישה את הנלורה רנר (1933–2001). מנישואין אלו נולדו לזוג שני בנים. לאורך תקופת פעילותו הפוליטית קוהל ומשפחתו יצגו מודל למשפחה גרמנית מסורתית, ורק לאחר ירידתו מהנהגת גרמניה החלו להתגלות שערוריות פנימיות בקרב משפחתו. כאמור, ב-2001 אשתו (אז בת 68) שמה קץ לחייה, לאחר שסבלה שנים ארוכות מאלרגיה הולכת ומחריפה לאור וקרינת השמש. בנו פטר התחתן באיסטנבול לאליפ סוזן, טורקייה-גרמנית. בנו השני, כריסטיאן, נישא לקוראנית-גרמנית קיונג-סוק קוהל.
לאחר שנישא לאשתו השנייה ועם התדרדרות מצבו הבריאותי, התבודד קוהל ונדמה היה שאשתו, מייקה ריכטר-קוהל, מנהלת את סדר היום שלו ואת התנהלותו. יחסיו עם בניו היו רעועים והופנו האשמות כלפי ריכטר שהיא מבודדת את בעלה מהעולם החיצוני. ב-2004 פרסם קוהל את החלק הראשון של זיכרונותיו תחת הכותרת "זיכרונות, 1930–1982", המקיפים את פרק חייו עד למינויו לקנצלר. החלק השני צפוי להתפרסם בשנים הקרובות.
הערכה, תדמית ומורשת
ממוזער|פגישה ממלכתית בבית הלבן, מימין לשמאל: הלמוט קוהל, הנלורה קוהל, ננסי רייגן ורונלד רייגן.
קוהל היה אדם גדול ממדים ומרשים מבחינה פיזית - עת כיהן כקנצלר היה בגובה 1.93 מטר ושקל יותר מ-140 קילוגרם. הוא נשא אחריו מוניטין של אדם שרדף אחר האינטרסים הפוליטיים שלו ושל ארצו כקנצלר גרמניה בנחישות מתמשכת, שתוארה לעיתים אף כעיקשת. אחת תיאר את עצמו כאחד שעלול להיות "פיל בחנות חרסינה". הוא נודע כאישיות עליזה מחד ונועזת מאידך. קוהל נחשב להיות אחד מהפוליטיקאים המייצגים והמקדמים הגדולים של מצע הדמוקרטיה הנוצרית. בשנותיו כשר-הנשיא של ריינלנד-פפאלץ, התייחסו לקוהל בתקשורת כאל רפורמטור פרוגרסיבי במפלגתו שלו. תדמית זו השתנתה במהלך שנות ה-70 עם נטילת המנהיגות של קוהל במפלגה הפדרלית. הוא חווה עוינות יסודית של עיקר גורמי התקשורת בגרמניה כלפיו.
קוהל, דוגל מסור ב"אטלנטיזם", ראה ביחסים עם ארצות הברית מטרה נעלה, לצד חיזוק האינטגרציה האירופית, שחרור מזרח אירופה מהרודנות הקומוניסטית של הגוש המזרחי ואיחוד מחודש של גרמניה. לצד הישגיו, הוא הודח מכל משרותיו והורד מכל המדרגות של הפוליטיקה בעוד המוניטין שלו בשפל. גרמנים ממזרח וממערב זעמו על הבטחותיו הכלכליות חסרות יכולת הביצוע ב-1990. קוהל ניסה לקדם את תהליך הפיתוח והשגשוג של מזרח גרמניה במהירות שיא ובמקביל הבטיח שלא להעלות את המיסים עבור תושבי המערב. התשתיות שניסה לקדם עמדו בעלות של בין 2 ל-3 טריליון אירו. עם נסיגתו מהחיים הציבוריים, הופיע רק לראיונות נדירים. ב-2010 הועלה שמו כמועמד לקבלת פרס נובל לשלום על הקמת האיחוד האירופי, אך לבסוף לא נבחר.
משנתו ומורשתו
חלק גדול ממשנתו ומורשתו הפוליטיים של קוהל באו בדמות היורשת הפוליטית שלו, אנגלה מרקל, שלאחר פרישתו הפוליטית עלתה להנהגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית וכיהנה כקנצלרית בין 2005 ל-2021. קוהל היה הפטרון הפוליטי של מרקל, שברקע הפוליטי שלה עמד מוצאה בגרמניה המזרחית. לאחר הבחירות ב-1990, מינה אותה לשרת הנשים והנוער, השרה האישה הראשונה בתולדות גרמניה, וב-1994, על בסיס הערכתו האישית כלפיה והשכלתה המדעית, מינה אותה לשרת איכות הסביבה. במסגרת תפקידה תרמה מרקל לקידום האנרגיה הגרעינית בגרמניה. לעיתים קרובות היו מקרב המחנות הפוליטיים שכינו אותה "הילדה של קוהל". קוהל למעשה ביסס את מעמדה הפוליטי ואת עלייתה בקרב שורות המפלגה והפוליטיקה הלאומית תרם נפל בעצמו מהשלטון ב-1998.
בעקבות פרשיית התרומות יצאה מרקל בנאום למפלגה שלמעשה סימל את הדחתו של קוהל בן ההנהגה והחלפתו בדור הנהגה חדש. קוהל לא נטר טינה, ועם בחירתה לקנצלרית לאחר הבחירות הכלליות ב-2005, צוטט קוהל באומרו בשבחה:
לקריאה נוספת
טוני ג'אדט, אחרי המלחמה: תולדות אירופה מאז 1945, הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, האוניברסיטה הפתוחה, 2005 (באנגלית), 2009 (בעברית)
אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, הוצאת ידיעות ספרים, 2017
איאן קרשו, רכבת הרים: אירופה 1950 - 2017, הוצאת עם עובד, 2019
Günter Müchler, Klaus Hofmann, Helmut Kohl: Chancellor of German Unity, Press and Information Office of the Federal Government, 1992
Henrik Bering, Helmut Kohl: The Man Who Reunited Germany, Rebuilt Europe, and Thwarted the Soviet Empire, Regnery Pub., 1999
Wolfgang Streeck, Re-Forming Capitalism: Institutional Change in the German Political Economy, Oxford University Press, 2010
Clay Clemens, William E. Paterson, The Kohl Chancellorship, Routledge, 2014
Christian Wicke, Helmut Kohl's Quest for Normality: His Representation of the German Nation and Himself, Berghahn Books, 2015
קישורים חיצוניים
יגאל רביד, "הוא היה אריק שרון הגרמני" - על מאחד גרמניה הלמוט קוהל שהלך לעולמו ויחסו החם לישראל, באתר ynet, 20 ביוני 2017
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים גרמנים
קטגוריה:קנצלרי גרמניה
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש: גבירות ואבירי הצלב הגדול
קטגוריה:נשיאי המועצה האירופית
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לשיתוף פעולה בין-לאומי
קטגוריה:חברי המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית
קטגוריה:חברי הבונדסטאג
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לוון
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן
קטגוריה:איחוד גרמניה מחדש
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1930
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-2017 | 2024-05-30T11:34:36 |
קרב טרביה | קרב טרֶבּיָה (218 לפנה"ס) היה הקרב השני בין הרפובליקה הרומית וקרתגו במסגרת המלחמה הפונית השנייה. הקרב בא לאחר התבוסה הרומית בקרב טיקינוס. סופו של העימות בניצחון חניבעל, הודות לטקטיקה ושיפוט האויב.
רקע
בתום הקרב הראשון הכושל עם חניבעל, נטש הקונסול הרומי פובליוס קורנליוס סקיפיו את נהר הטיקינוס והצעיד את צבאו לבטחה בסמוך לנהר הטרביה. למרות שחניבעל שילח את פרשיו באויב הנסוג, הנומידים אשר שלח פנו לביזת המחנה הרומי הנטוש בסמוך לטיקינוס. המחנה הרומי החדש הוקם מעבר לטרביה, וחניבעל הקים מחנה משלו כ־7 קילומטרים משם. חניבעל זכה למתנות מהגאלים וכן הצליח להשתלט על קלסטידיום ומחסן התבואה שבעיר.
לאחר עיסוקו בסיציליה, נקרא הקונסול השני, טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, להצטרף לעמיתו לכהונה בנהר הטרביה ולשלב כוחות נגד חניבעל. לונגוס, כך עולה מהמקורות, דרש להילחם בחניבעל בעוד שסקיפיו ביקש לדחות את הקרב. ראייתו של סקיפיו כנראה התבססה על העובדה שהצבא הרומי היה אמנם גדול מזה של חניבעל, אולם חסר ניסיון ובלתי מאומן. כמו כן, חניבעל שהיה בשטח זר, היה מאבד מכוחו ברגע שהאספקה שלו ומתנות הגאלים היו פוסקות לזרום.
חניבעל שילח פרשים ורגלים בחלק מהקלטים שיישבו באזור, כנראה משום שניהלו משא ומתן כפול עמו ועם הרומאים. במהרה פנו הקלטים לעזרת רומא, ולונגוס נענה: הוא שלח כוח פרשים מלווה ברגלים שהצליח להביס את הכוחות הקרתגיים אשר שדדו את שטחי הגאלים. ניצחון זה רומם רוחו ורצונו לקרב מכריע. למרות דברי סקיפיו בעד אימון הכוחות לאורך החורף והתדלדלות אספקת וכוחות חניבעל אם יחכו השניים לקרב, קיווה לונגוס להביא לקרב מכריע בו יוכל לקטוף את הניצחון. הסמכות המלאה הייתה בידי לונגוס משום פצעו החמור של הקונסול השני.
ההכנות לקרב
חניבעל הבין כי עליו למשוך את הרומאים לתוך קרב, בטרם יתממש חזונו של סקיפיו. על כן, סרק את השטח עבור אזור נאה לקיומו של קרב. אחר שמצא אזור שטוח ולא מיוער בסמוך לאחד מפלגי הנהר, שלח את מאגו אחיו בראש כוח של 1,000 רגלים ומספר זהה של פרשים לתפוס עמדה נסתרת סמוך לגדות הנהר. למחרת בבוקר עם שחר שלח חניבעל את הפרשים הנומידיים שלו לתקוף את המחנה הרומי, במטרה לפתות את הצבא הרומאי לרדוף אחריהם ולמשוך אותו לתוך המלכודת אותה הכין.
את תגובת לונגוס למתקפת הפרשים תיאר פוליביוס כך:
"טיבריוס, כאשר הוא ראה את הנומידים מתקרבים, שלח בתחילה רק את פרשיו עם הוראות להישאר בסמוך לאויב. לאחר מכן, שלח כשש מאות מטילי כידונים ברגל, ואז החל נע עם צבאו המלא מהמחנה, בחושבו כי מראם בלבד יחתום את הפרשה. כה גדול היה הביטחון שהעניקו לו עליונותו המספרית וניצחון פרשיו יום אמש ... היום היה קר ביותר ומושלג, ומרבית החיילים והסוסים עזבו את המחנה ללא ארוחת בוקר ... כאשר היה עליהם לחצות את הטרביה, תפוח כפי שהיה עקב הגשמים בליל הקודם... לרגלים היה קושי רב במעבר הואיל והמים היו בגובה החזה ... הכוח סבל מקור ורעב ... הקרתגים, מנגד, ששתו ואכלו באוהליהם ודאגו לסוסיהם, התמשחו [בשומן, כדי לשמור על חום הגוף] והתחמשו סביב למדורות "
כאשר חצה הכוח הראשוני את הנהר נוכח לדעת כי צבא חניבעל ערוך לקראתם ומוכן לקרב, אז נאלץ לונגוס לשלוח את כל צבאו כנגד חניבעל, שאם לא כך, היה מאבד את כל חיל החלוץ שלו, כולל מרבית פרשיו. כאמור, היציאה לקרב נעשתה בחיפזון, בלא שנתנה שהות מספקת לחיילים הרומאים לאכול ולערוך את ההכנות הנדרשות לקרב.
הערכות הצדדים היריבים
250px|ממוזער|פריסת הכוחות והטפוגרפיה של קרב טרביה
ידוע כי הפרשים הרומיים התחלקו בין האגפים, אולם פריסת הרגלים אינה ברורה לחלוטין. לפי ליוויוס הגאלים היו בצד הימני של קו הרגלים, פוליביוס מוסר שהפריסה הייתה פריסה רומאית רגילה, אך מכיוון שישנן מספר פריסות כאלו אין ביכולתנו להפיק מהערותיו על אופן הפריסה של הרגלים. מקובל להניח, שהלגיונרים נפרסו במרכז הקו העיקרי, ולצידיהם הרגלים של בנות־הברית. לפני הקו העיקרי עמדו הוליטים. מספר לא ידוע של חיילים נשאר עם סקיפיו להגן על המחנה הרומאי.
גם פריסת הכוחות של חניבעל אינה ברורה לגמרי, אך סביר להניח שהפרשים הוצבו בשני האגפים יחד עם הפילים שנותרו לחניבעל, הרגלים הגאלים הוצבו במרכז המערך הקרתגני, כאשר הרגלים כבדי החימוש הספרדים והלובים משני עבריהם.
מהלך הקרב
הווליטים היו הראשונים להילחם והם פגשו ברגלים הקלים של חניבעל. רוב כידוניהם הושלכו על הפרשים הנומידיים מקודם. נוכח עייפותם ביצועיהם היו ירודים, והביאו לפרישתם מהקרב. הזדמנות זאת נצלו הפרשים הקרתגיים והרגלים הקלים כדי להסתער על האגפים. האגפים הרומיים התמוטטו תוך זמן קצר תחת לחץ הפרשים והפילים של חניבעל, אם כי מרבית הפילים הקרתגניים נהרגו במהלך הקרב. בשלב זה יצא כוח המארב בפיקודו של מאגו ממחבואו, ותקף את הצבא הרומי מעורפו והשלים את כיתורו. בניסיון נואש לסגת חיילים רומאים רבים טבעו או נטבחו.
הלגיונות המנוסים יותר, שניצבו במרכז המערך הרומאי, לא נשברו והצליחו להחזיק מעמד למרות שהותקפו מכל העברים. אפילו התקפת הפתע של מאגו לא שברה את התנגדותם. כאשר הפיקוד הרומי הבין כי הקרב אבוד, כוח זה, שכלל כ־10,000 לגיונרים, התארגן בתבנית של מרובע, תקף את מרכז המערך של חניבעל, והצליח לשבור אותו, להיחלץ מטבעת הכיתור הקרתגנית ולסגת לפלקנטייה. עם רדת הלילה ארגן סקיפיו מחדש את שרידי הצבא הרומאי והצטרף לטיבריוס בעיר.
תוצאות הקרב
ניצחונו של חניבעל בקרב טרביה נתן לו את השהות המספקת כדי להפוך את צבאו מצבא עלוב ותשוש, לאחר מסע ארוך, לצבא חזק שיכול היה להתמודד בהצלחה בעוד שורת קרבות כנגד הצבא הרומאי. לאחר הקרב לא היה מול חניבעל איום ממשי בצפון איטליה והוא הפך, למעשה לשליטו של עמק הפו, ראיה לכך היא שבאביב הבא לא ניסו הרומאים לכבוש מחדש את צפון איטליה מידיו אלא הסתפקו בניסיון למניעת פלישתו דרומה.
על אף שבקרב טרביה הוכו באופן מכריע שלושה לגיונות רומאיים שהיוו שלוש חמישיות מהכוח הצבאי הכולל באותו הזמן, ברומא הקרב לא נתפס כהפסד גדול, אלא כניצחון רומאי, שלא השמיד את צבאו של חניבעל רק בגלל מזג האוויר. דבר זה מסביר את תדהמתם הרבה של הרומאים על כך שהובסו חודשים מספר לאחר מכן בקרב טראסימני.
לקריאה נוספת
תיאודור מומזן, דברי ימי רומא, כרך ב', 46 – 48 . (לקריאה מקוונת)
פוליביוס, היסטוריה, ספר 3, 67 - 75. (לקריאה מקוונת)
טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, ספר כא: "מסגונטום לקאנה" (לקריאה מקוונת)
קישורים חיצוניים
אודות קרב טרביה, באתר 'האנציקלופדיה הצבאית המקוונת'.
טרביה | 2023-04-08T19:58:42 |
אלכסנדר סקריאבין | אלכסנדר ניקולאיביץ' סקריאבין (ברוסית: Алекса́ндр Никола́евич Скря́бин; 6 בינואר 1872 - 27 באפריל 1915) היה מלחין רוסי שכתב בעיקר מוזיקה מודרנית והשתמש הרבה בהרמוניה אטונאלית. הוא התמקד במוזיקה רדיקלית ומקורית ביותר בראשית המאה ה-20.
חזונו המוזיקלי משלב מוזיקה עם פילוסופיות מורכבות וחזיונות מיסטיים, ובשלב מסוים אף עם ריחות וצבעים. יצירותיו מגשרות בין המוזיקה הרומנטית למוזיקה המודרנית - כמוזיקה של מלחינים נוספים בני-דורו, שחיו על קו-התפר שבין שתי התקופות.
ראשית דרכו
אלכסנדר סקריאבין נולד במוסקבה. מגיל צעיר למד פסנתר אצל המורה זבירב, שהיה גם מורהו של המלחין והפסנתרן הרוסי הידוע סרגיי רחמנינוב. הוא נשלח ללימודים בבית הספר לקצינים ורק לאחר סיומם התחיל ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון של מוסקבה. הוא לא בלט בלימודי הלחנה ואף נשר מלימודים. למרות זאת סיים את הלימודים כפסנתרן תוך קבלת מדליית זהב קטנה.
עוד לפני היותו מלחין-מיסטיקן הכותב סימפוניות מורכבות לתזמורות, היה סקריאבין פסנתרן קונצרטים, כשהפסנתר הוא הציר עליו נשען עיקר פועלו כמלחין. בתחילת דרכו ניכר דמיון רב בין סקריאבין ובין המלחין הפולני, פרדריק שופן, הן מבחינת הסגנון המוזיקלי, והן מבחינת החשיבות לה זוכה הפסנתר במרכז היצירה המוזיקלית. שתי הסימפוניות הראשונות, שלוש הסונאטות הראשונות לפסנתר, הקונצ'רטו לפסנתר בפה-דיאז מינור, ושפע היצירות הקטנות לפסנתר (אטיודים, פרלודים, מזורקות), מייצגים תקופה זו ביצירתו של המלחין.
התפתחות מוזיקלית
שמאל|ממוזער|120px|אקורד סקריאבין
בסביבות סוף המאה ה-19, חל שינוי ניכר באופיו של המלחין, והוא החל מתעניין באינטנסיביות בתיאוסופיה, תורה מודרנית מיסטית שעיקרה ידיעה של האל דרך האקסטזה והאינטואיציה האישית. המוזיקה שלו הושפעה גם היא מחיפושיו הפילוסופיים, והלכה ונעשתה מקורית יותר ויותר. בסונאטה הרביעית שלו לפסנתר (1903), מופיעים ניצני סגנונו החדש של סקריאבין, והסונאטה החמישית הפופולרית, שנחשבת בעיני רבים ליצירת מופת, קובעת את הטון לשאר הסונאטות לפסנתר הבאות אחריה (חמש במספר)- מבנה חד-פרקי, בדרך-כלל בעל צורה סבוכה; אקורדים כבדים ועמוסים; ערפול של המקצב, וחיפושים הרמוניים, שבהם הולכת הטונאליות ומתערפלת עד לאטונאליות גמורה.
הסונאטה החמישית נכתבה בשישה ימים, מיד עם גמר יצירה אחרת שכתב סקריאבין, הפעם לתזמורת גדולה, ושמה "פואמת האקסטזה" שבוצעה בפריז, 1908. זוהי סימפוניה בעלת פרק יחיד, שבה הנושאים המוזיקליים אמורים לייצג נושאים פילוסופיים מופשטים.
שמאל|ממוזער|120px|"עוגב הצבעים"
הסימפוניה הבאה שכתב סקריאבין, והאחרונה מבין החמש, נקראת "פרומתאוס", או "פואמת האש", גם היא בת פרק אחד. ביצירה זו נעשה שימוש נרחב באקורד שהמציא סקריאבין, ושמו "אקורד המסתורין", אקורד אטונאלי בן שישה תווים המבוסס על מרווחים של קוורטה. לאקורד זה נודעה חשיבות רבה ביצירותיו של סקריאבין, והוא האמין כי לאקורד סגולות מיסטיות (תוי האקורד- דו, פה דיאז, סי-במול, מי, לה, רה). זוהי יצירה המשתפת בה מקהלה גדולה, ובה גם תפקיד חשוב לפסנתר, המייצג את רוח האדם אל מול התזמורת האדירה, המייצגת את העולם, או את האל. ביצירה זו דרש סקריאבין הוספת "עוגב צבעים", כך שעל מסך יוקרנו גוונים החופפים לסולמות השונים (לדוגמה: דו מז'ור- אדום). דרישה זו עוררה לעג בקרב מבקריו, אך לעיתים נעשים ניסיונות עכשוויים בכיוון.
הסונאטות המאוחרות
הסונאטות המאוחרות שלו לפסנתר, מהשישית ועד לעשירית, נכתבו כולן בפרק זמן של שנתיים. הן תובעניות ביותר, הן להאזנה והן לביצוע. על הפסנתרן המבצע להיות וירטואוזי מאוד ובעל חוש קצב מעולה. את הסונאטה השישית מעולם לא ניגן, וכינה אותה "סיוטית"; השביעית מכונה "מיסה לבנה", והיא כרומטית. התשיעית, "מיסה שחורה", היא יצירה אפלה שנחשבת לאחד משיאיו. השמינית היא הארוכה ביותר בקבוצה, והעשירית היא ידידותית להאזנה ולנגינה, מעט יותר מהאחרות.
סוף ימיו
בסוף ימיו, הגה סקריאבין אירוע מגלומני ושמו "מיסטריום", שנועד לשלב ריקוד, מוזיקה, ריח וצבע, במסגרת הרעיונות התיאוסופיים שדגל בהם המלחין. מקום ההתרחשות, נועד להיות בהרי ההימאלאיה. מותו של המלחין משומה זיהומית, קטע את ההוצאה לפועל של הפקה זו.
הוא נפטר מאלח דם והוטמן בבית העלמין של מנזר נובודוויצ'י במוסקבה.
משפחתו
בתו של סקריאבין אריאדנה סקריאבינה התגיירה ונישאה למשורר היהודי דוד קנוט. במלחמת העולם השנייה הקימה עם בעלה את המחתרת היהודית הצרפתית (הצבא היהודי), ונרצחה על ידי הגסטפו בעת קיום פגישת מחתרת בביתה שבטולוז כחודש לפני שחרור צרפת. ילדיה עלו לישראל. בעלה של נכדתה אריאן (הנושאת את שם סבתה), הוא מספר הסיפורים שלמה אבס, שהוא גם אביו של הפסנתרן אלישע אבס.
בנו של סקריאבין, יוליאן, היה מלחין מבטיח אשר פרסם את יצירותיו בגיל צעיר. הוא טבע בגיל 11 בנהר הדנייפר שבקייב.
מיצירותיו
לפסנתר
סונאטה במי-במול מינור, ללא מספר אופוס
סונאטה-פנטזיה בסול-דיאז מינור, ללא מספר אופוס
סונאטה מס' 1 בפה מינור, אופ. 6
סונאטה מס' 2 בסול-דיאז מינור "סונאטה-פנטזיה", אופ. 19
סונאטה מס' 3 בפה-דיאז מינור "מצבי הנשמה", אופ. 23
סונאטה מס' 4 בפה-דיאז מז'ור "סונאטת הכוכב", אופ. 30
סונאטה מס' 5 "פואמת האקסטזה", אופ. 53
סונאטה מס' 6, אופ. 62
סונאטה מס' 7 "מיסה לבנה", אופ. 64
סונאטה מס' 8, אופ. 66
סונאטה מס' 9 "מיסה שחורה", אופ. 68
סונאטה מס' 10 "סונאטת החרקים", אופ. 70
פנטזיה בסי מינור, אופ. 28
פואמת "מעבר לשלהבת", אופ. 72
24 פרלודים, אופ. 11
5 פרלודים, אופ. 74
אטיוד בדו-דיאז מינור, אופ. 2 מס' 1
אטיוד ברה-דיאז מינור, אופ. 8 מס' 12
אטיוד בדו-דיאז מינור, אופ. 42 מס' 5
לתזמורת
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת בפה-דיאז מינור, אופ. 20
סימפוניה מס' 1 במי מז'ור (לתזמורת ולמקהלה), אופ. 26
סימפוניה מס' 2 בדו מינור, אופ. 29
סימפוניה מס' 3 "הפואמה האלוהית" בדו מינור, אופ. 43
פואמת האקסטזה (סימפוניה מס' 4), אופ. 54
פרומתאוס (פואמת האש) (סימפוניה מס' 5, לתזמורת, פסנתר, עוגב ומקהלה), אופ. 60
קישורים חיצוניים
על האם לסקריאבין הייתה סינסתזיה?
תווים והקלטות
תווים של יצירות סקריאבין באתר ALL PIANO SCORES
ביוגרפיה ויצירות לפסנתר באתר אגודת הפסנתרנים
ביצועים של יצירות סקריאבין באתר Classic Cat
ביצועים של יצירות סקריאבין באתר Musopen
קובצי MIDI של יצירות סקריאבין באתר אומנות הפוגה
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
סקריאבין, אלכסנדר
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין נובודוויצ'יה
קטגוריה:בוגרי הקונסרבטוריון של מוסקבה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1872
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1915 | 2024-07-26T09:20:04 |
עמק החולה | 350x350px|ממוזער|עמק החולה מהרי נפתלי, ברקע רמת הגולן והר חרמון המושלג
שמאל|ממוזער|250px|ג'מוסים בשמורת החולה
שמאל|ממוזער|250px|שדה חיטה בעמק החולה, על רקע החרמון, מרץ 2007
עמק החוּלָה הוא עמק מישורי בצפון ארץ ישראל, התופס את מרבית שטחה של "אצבע הגליל". העמק הוא חלקו הצפוני של בקע הירדן, שהוא חלק מהבקע הסורי-אפריקני. מצפון לו עמק עיון ובקעת הלבנון, ומדרום לו בקעת כנרות.
העמק שופע מים ובעבר היה בדרומו אגם החולה ובמישור שמצפון לו ביצות. האגם והביצות יובשו במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, ובשטח המיובש השתמשו לחקלאות. מאז שנות ה-90 הוחל בהצפה מחדש של חלק מהשטח המיובש, לאחר שהסתבר שהייבוש גרם לנזקים סביבתיים.
בעמק החולה עיר אחת – קריית שמונה, מושבה אחת – יסוד המעלה (שהיא מועצה מקומית), ועשרים קיבוצים ומושבים, המחולקים לשתי מועצות אזוריות על פי צורת ההתיישבות: הקיבוצים שייכים למועצה האזורית הגליל העליון, והמושבים למועצה האזורית מבואות החרמון.
אטימולוגיה
השם ימא דחולתא נזכר פעם אחת בתלמוד הירושלמי, במניין שבעה ימים המקיפים את ארץ ישראל. במקבילה בתלמוד הבבלי מופיע ימה של חילת ו-ימה של חילתא. כמו כן, חבל "חולתא" מצוין כאחת הנחלות שנתן אוגוסטוס קיסר להורדוס. אין זיהוי ברור של מקומות אלו.
יש הסבורים כי מקור השם במילה "חילת" המשמשת בערבית לכינוי גומא הפפירוס הנפוץ בביצות ויש הסבורים כי מקורו במילה "חילתה", שמשמעותה בארמית גיא או בקעה.
ימת חולה נקראה במקורות בשם "ים סומכי" (מלשון סמך = דג), או "ים סיבכי".
בתקופה מאוחרת יותר החלו נוסעים אירופים לזהות את האזור כמי מרום המופיע בספר יהושע.
השם הערבי "בחירת אל-חולה" נגזר כנראה מהמקור "חילת", ונזכר לראשונה בכתבי גאוגרפים ערביים מימי הביניים.
שמות נוספים שהיו לאגם בפי המוסלמים בימי הביניים היו "בחירת קדיס" (אגם קדש) על שם העיר הקדומה קדש הסמוכה ממערב, וכן "ימת בניס" ו"בחירת אל-ח'יט".
הצלבנים כינו אותו "ימת מלחה".
במספר מקורות, גם מודרניים, ניתן למצוא התייחסות אל האגם כ"ימה".
גאוגרפיה וגאולוגיה
עמק החולה תחום לאורכו במדרונות של שולי בקע הירדן – רמת הגולן ממזרח והרי נפתלי ממערב. מצפון ומדרום גבולות העמק מתונים יותר ומקובל לכלול בתחום העמק את האזור שגובהו נמוך מ-200 מטר מעל גובה פני הים. על פי הגדרה זאת, גבולו הצפוני של העמק הוא קו המחבר את כפר יובל ומעיין ברוך עם מורדות החרמון, בסביבות גבול ישראל–לבנון, וגבולו הדרומי בנחל מחניים, ובקו תל חצור – משמר הירדן, כשמדרום לעמק נמצאת רמת כורזים. בתחום זה, אורכו של העמק כ-25 ק"מ ורוחבו כ-6 עד 8 ק"מ.
חתך מצפון לדרום
קרמון מחלק את עמק החולה לשני אזורים:
העמק הצפוני, המחולק לארבעה אזורי משנה מצפון לדרום:
המדרגות – מדרגות בזלת ואדמת סחף בצפון העמק שיורדות מהאזור ההררי המפריד בינו לבין בקעת עיון. פני המדרגות בשיפוע מתון, והן מופרדות ביניהן במדרונות תלולים יותר. הנחלים העוברים בהן זורמים בערוצים העמוקים עד 30 מטר מסביבתם, דוגמת ערוץ נחל שניר ממזרח למעיין ברוך, או נחל עיון החוצה את כביש 99 בין בית הלל לקריית שמונה. בחלק המערבי טושטשו המדרגות בשל שפך לבה שיצר רכס בזלתי הנמשך מדרום למטולה ועד גבעת שחומית שבתחום קריית שמונה. המדרגה התחתונה יורדת בתלילות מדרום לכביש קריית שמונה – דן, ומשם משתרע המישור הצפוני של העמק.
המישור הצפוני – מישור זה משתפל במתינות מגובה כ-100 מטר מעל פני הים, עד לגובה 70 מטר באזור מפגש הנחלים היוצרים את נהר הירדן.
המישור הדרומי – במישור שמדרום למפגש הנחלים השיפוע מתון ביותר, פחות מאלפית (ירידה של כ-5 מטר לאורך יותר מ-5 ק"מ).
אזור הביצות שיובשו – שיפוע הקרקע עומד על כחצי אלפית, 3 מטר ל-6 ק"מ, ולכן הוא הוצף בקלות ונוצרה בו ביצה
העמק הדרומי הכולל את האזור שבו היה האגם עד אמצע המאה העשרים ואת אזור מניפות הסחף בדרום מערב העמק, שממנו מתנקזים מי גשמים אל האגם. מניפת הסחף נוצרה על ידי מניפות הסחף של נחל חצור ונחל דישון היורדים מהרי הגליל העליון.
התהוות העמק
ראשית התהוותו של עמק החולה בסדרת הקמטים וההעתקים שיצרו את בקע ים המלח, החל מסוף תקופת המיוקן (לפני כ-5.5 מיליון שנים). עיקר השקיעה בחלק זה של הבקע חלה בסוף תקופת הפליוקן וראשית הפליסטוקן, לפני כמיליון שנים, והוא היה נמוך בכ-50 מטרים מגובהו כיום. בקרקעיתו נקוו מים ויצרו אגמים, שבתקופה שְחוּנה ("האינטרפלוביאל הפליסטוקני הראשון", לפני כ-450,000 שנים) הצטמצמו והפכו לביצות, שמריקבון הצמחייה בהן נוצר כבול.
אולם נופו הייחודי של עמק החולה כפי שהוא מוכר לנו כיום עוצב במידה רבה על ידי התרוממות טקטונית של בלוק כורזים מחד, ושקיעתו של גראבן עמק החולה מאידך. התרוממותו של בלוק כורזים, שמדרום לעמק החולה המכוסה בחלקו העליון בבזלת, יצרה מחסום בין העמק לבין הכנרת, ששיאו בגובה כ-270 מטר מעל מפלס הכנרת. הבזלת על בלוק כורזים קדומה להתרוממותו ולחסימת העמק.
זמינות המים
מאז ואילך מושפע נופו של השקע על ידי התנודות האקלימיות שאפיינו את תקופת הפליסטוקן, המכונות "פלוביאל" – תקופה גשומה המתבטאת בזרימה נהרית, ו"אינטרפלוביאל" – תקופה שחונה יחסית בין תקופות גשומות. תנודות אלה קבעו את קצב זרימת המים ואת עוצמתה, ומכאן את כמות הסחף המוסעת אל תוך השקע וממנו ואת שיעור איבוד המים מהתאיידות לעומת שיעור המילוי מחדש ממשקעים.
המחסום הטופוגרפי של גוש כורזים גרם לכך שבתקופת הפלוביאל הפליסטוקני התיכון (לפני כ-300,000 שנים) נקוו מי הגשמים באגן הניקוז, מילאו את השקע במפלס גבוה בהרבה והטביעו את צומח הביצות. הנחלים היורדים מההרים המקיפים את העמק הסיעו לתוכו כמויות עצומות של סחופת שקברה תחתיה את שכבת הכבול הקדומה.
על פי ממצאים על פני השטח ובקידוחי קרקע, מניחים שמפלס המים של האגם הקדום הגיע לגובה 200 מטר מעל פני הים, ומגובה זה החל הירדן את התחתרותו במחסום כורזים לעבר הכנרת. התחתרותו של הירדן היא לאורכו של קו העתק שהוא ההעתק הראשי של השבירה הכללית באזור. העתק זה הוא ההעתק הפעיל החוצה את מצד עתרת. שכבת הכבול הקדומה שנמצאה בקידוחים שנעשו במקומות שונים בעמק מעידה על הגובה מעל פני הים של קרקעית האגם, ולפיה מעריכים כי עומק המים באגם הגיע בתקופה זו לכ-150 מטר.
מאז היווצרותו, נמצא האגם בתהליך מתמיד של הצטמצמות, בשל מספר גורמים: העמקת מוצא הירדן דרומה, הפחתת הגשמים בתקופות מסוימות ומילוי בסחף נהרות. המידות השונות של פעולת כל אחד מהגורמים בתקופות שונות מתבטאות בקצב הצטמצמות שונה ובצורת היבשה הנגלית בעקבותיה. כאשר ההצטמצמות מהירה נגלית היבשה בצורת מדרגות, כדוגמת אלו בצפון העמק, ואילו הצטמצמות איטית יוצרת שיפוע מתון יותר, כדוגמת המישור הצפוני והדרומי.
בפלוביאל הפליסטוקני העליון (לפני כ-100,000 עד 20,000 שנים) גברה הסחיפה במוצא הירדן מהאגם, ועקב כך ירדו פני המים והמישור הצפוני נחשף. בתקופת ההולוקן (מלפני 11,000 שנים ועד ימינו) המשיכה ירידת המפלס עקב התמעטות הגשמים, והמישור הדרומי הפך בהדרגה לביצה, כשחלקים ממנו התייבשו בקיץ והוצפו בחורף. בשלושת אלפי השנים האחרונות התייצב מפלס האגם בגובה שבין 67 ל-69 מטר מעל פני הים, ועומקו פחת למטרים בודדים, כפי שהיה עד לייבושו במאה העשרים.
גז מתאן
בשל שכבות הכבול, ישנם מקומות שבהם משתחרר גז מתאן מהאדמה. אחד מהמקומות שבהם ניתן לראות זאת הוא ליד הכניסה לאגמון החולה, שם יש ברז המחובר לקרקע, וכאשר פותחים אותו ומדליקים אש, דולקת להבה ממנו.
אקלים
ממוזער|שדות מוצפים בעמק החולה לאחר גשם
האקלים בעמק החולה הוא ים תיכוני, עם משרעת טמפרטורה גבוהה בין חורף לקיץ ובין יום ולילה, לחות נמוכה ומשטר רוחות אופייני לעמק סגור.
ממוצע הטמפרטורות היומי בחודשים מאי עד אוקטובר הוא 25 מעלות צלזיוס, כשהטמפרטורות ביולי ואוגוסט מגיעות למקסימום יומי של למעלה מ-35°C. בינואר הממוצע היומי הוא כ-10°C, והמינימום בלילות יכול לרדת ל-2°C ולעיתים אף מתחת ל-0°C. בלילות גולש אוויר קר מההרים ומתרכז במרכז העמק, ולכן עמק החולה מועד להיווצרות קרה וערפל.
בשוליים המזרחיים, על המדרגה התחתונה של הגולן, חם מעט יותר ממרכז העמק ומערבו, בשל הקרינה החזקה על המדרון הפונה לדרום-מערב, הנקלטת היטב בסלעי הבזלת השחורים.
הרוחות בעמק החולה מושפעות ממשטר הרוחות הכללי של מזרח הים התיכון, אולם השפעת המבנה הטופוגרפי ניכרת בהן. בחורף נפתח כל מחזור ציקלוני ברוח מזרחית יבשה וקרה הנושבת מהמדבר הסורי, ומכונה "שרקייה" ("מזרחית" בערבית). בנפילתה מרמת הגולן לעמק גוברת עוצמת השרקייה ויכולה להגיע ל-50 קילומטר לשעה. האוויר בה מתייבש ובהגיעה לעמק היא מעלה ענני אבק וכבול עצומים, וגורמת לעיתים נזקים חמורים לרכוש ולגידולים חקלאיים. שרקייה יכולה להימשך עד שלושה ימים, עד להגעת הרוחות נושאות הגשם מדרום-מערב.
בקיץ הרוח החזקה מנשבת ממערב מדי יום. זוהי למעשה הבריזה הים-תיכונית המתפתחת באזור החוף לפני הצהריים, ומתקדמת מזרחה במעלה הגליל, עד לנפילתה בעוצמה רבה מהרי נפתלי אל העמק בשעות אחר הצהריים.
כמות המשקעים בעמק החולה קטנה מזו שבהרי הגליל הסמוכים, משום שירידת זרמי האוויר הדרום-מערביים מגובה כמה מאות מטרים גורמת להתחממותם ולפיזור חלק מהעננים נושאי הגשם. עם התקדמותם לצפון-מזרח הם מטפסים על הרי הגולן והחרמון, ואז מתעבים שוב העננים ומורידים גשמים. מסיבה זו רבים יותר הגשמים בצפון העמק מאשר בדרומו, משום שבדרום ההרים היכולים להגביר את הגשם מרוחקים יותר, לעומת החרמון הצמוד לדופן העמק בצפון. כמות המשקעים הממוצעת ביסוד המעלה היא כ-450 מ"מ בשנה, לעומת כ-700 מ"מ בשנה בדפנה, וכ-800 מ"מ בשנה בכפר גלעדי.
הלחות היחסית בעמק החולה אופיינית לאקלים הים התיכוני, והיא נמוכה במיוחד בימי הקיץ – ממוצע של פחות מ-40% לחות בצהריים מאפריל עד אוקטובר. הלחות הנמוכה גורמת לכך שלמרות הטמפרטורות הגבוהות, עומס החום אינו כבד בדרך כלל. הרוחות המערביות לפנות ערב תורמות אף הן להפחתת עומס החום. ההתקררות הלילית גורמת לעליית הלחות היחסית עד כדי הצטברות טל במרכז העמק.
הידרולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|נחל דן בשמורת תל דן
שמאל|ממוזער|250px|נחל שניר
נופו של עמק החולה מאופיין בשפע המים שבו, מים שמקורם באגן היקוות רחב שבחלקו יורדים משקעים רבים יותר מהממוצע בעמק עצמו. השטח המתנקז לעמק החולה מוערך בכ-1,470 קמ"ר, וכמות המים המגיעים ממנו לעמק היא כ-740 מיליון מ"ק בשנה בממוצע.
נחלים
בעמק החולה נמצא ראשו של נהר הירדן, הנוצר מהתמזגותם של שלושה נחלים עיקריים: נחל שניר (חצבאני), נחל חרמון (בניאס) ונחל דן. כמה נחלים נוספים זורמים בעמק ומתנקזים לירדן בהמשך נתיבו.
נחל שניר הוא הארוך מבין מקורות הירדן, ומנקז את החלק הגדול ביותר של אגן הניקוז של עמק החולה, שהוא גם בעל כמות הגשמים הגבוהה ביותר. למרות זאת, אין הוא בעל ספיקת המים הגבוהה ביותר, משום שחלק ניכר מהמשקעים היורדים באגן הניקוז שלו מחלחלים במהירות ובוקעים אל פני השטח במעיינות הדן ונחל חרמון. עם זאת, ערוצו המפותח והארוך מעיד על היותו הקדום במקורות הירדן, וכנראה הוא "הירדן המקורי". בכניסתו לעמק החולה, ליד היישוב הערבי ע'ג'ר, הוא פורץ את מדרון המדרגה העליונה בערוץ צר ועמוק, ועובר למישור הצפוני מדרום למעיין ברוך.
נחל חרמון נובע לרגלי החרמון בגובה כ-400 מ' מעל פני הים, ומתחתר בערוץ עמוק דרך רמת הבניאס, עד כניסתו לעמק בין שאר ישוב לגבעת עזז, משם הוא זורם בערוץ רחב ורדוד.
נחל דן נובע בעינות דן ולשם, בגובה כ-200 מ' מעל פני הים, וזורם כולו בתחום העמק, כמעט ללא אגן ניקוז. למרות זאת הוא השופע מבין מקורות הירדן, בשל היותו ניזון מהמים המחלחלים ברכס החרמון. במרחק כמה מאות מטרים ממקום הנביעה הוא מתפצל לכמה זרועות הזורמות במקביל ומתחברות שוב דרומה משם. ייתכן שחלק מהזרועות נוצרו מתעלות השקיה קדומות.
סמוך לקיבוץ שדה נחמיה מתחברים נחלי חרמון ודן, וכמה מאות מטרים מדרום לשם מתחבר אליהם נחל שניר ליצירת נהר הירדן. מכאן זורם הירדן לאורך קילומטרים בודדים, עד להתפצלותו לשתי זרועות – ירדן (המערבית) ותוּרעָה (המזרחית). ייתכן כי גם התפצלות זו מקורה בתעלה שנחפרה לצורכי השקיה. בזמן שהאגם והביצות היו קיימים, נוצרה באזור זה מעין דלתה בשל הסחף הרב שהצטבר בנקודת ההתפצלות.
בנוסף לשלושת מקורות הירדן, ראויים לציון שלושה נחלים. נחל עיון הזורם מעמק עיון (בשטח לבנון מצפון למטולה), יורד בקניון עמוק ובמפלים ("התנור" ועוד) ומשם בערוץ צר שפרץ בין שפכי הלבה במערב המדרגות, עד כניסתו לעמק ממערב לבית הלל. נחל עזריאל (במקומות רבים הוא מכונה נחל עין זהב) שתחילתו במעיין "עין זהב" הנובע באי תנועה על כביש 90 בצפונה של קריית שמונה. אפיק הנחל חוצה את קריית שמונה ואורכו 2.5 ק"מ. בדרכו הוא זורם בפארק הזהב ממערב לגבעת שחומית, ונשפך לתעלה המערבית לא לפני שמצטרף אליו נחל הטחנות. נחל קליל ראשיתו לרגלי שפכי הלבה המזרחיים ממערב לכפר סאלד, משם הוא זורם במזרח העמק ומנקז אליו את הנחלים היורדים מהגולן, בהם נחל ירדינון ונחל עורבים. שלושת הנחלים האלו התנקזו בעבר ישירות אל הביצה בנפרד מהירדן. כיום הם מהווים חלק ממערכת תעלות הניקוז של עמק החולה, ורק קטעים קצרים שלהם נותרו באפיקים המקוריים.
מעיינות
בשל ההעתקים המקיפים את עמק החולה, נובעים עשרות מעיינות בשוליו המזרחיים והמערביים ובתחתית המדרגות שבצפונו. ספיקת המעיינות משתנה בין חורף לקיץ, ותפוקתם הכוללת נאמדת בכ-100 מיליון מ"ק בשנה. הגדול בהם הוא מעיין עינן (עין מלאחה בערבית), הנובע לרגלי הרי נפתלי ומזין במימיו את נחל עינן הזורם ממנו אל האגם. כיום נשאבים מרבית מימיו ומובלים ליישובי ההר, חלקם נאגרים במאגר סמוך ומשמשים להשקיה, ויתרתם זורמת לשמורת החולה.
מעיינות גדולים נוספים במערב העמק הם עין תאו (ג'חולה), היוצר בריכה נאה בצמוד לכביש 90, כקילומטר מצפון לצומת כ"ח; עין זהב, הנובע בתחום קריית שמונה, סיפק בעבר את מי השתייה של תושביה ומשנת 1989 ועד 2012 סיפק גם את המים המינרליים למפעל נביעות (עד אשר בשל מאבק מקומי לשיקום הנחל, נביעות הפסיקו לשאוב מעין זהב ועברו לקידוח החולה 7), כיום (2023) כל המים (3.6 מיליון קוב) מוזרמים אל נחל עין זהב שחוצה את פארק הזהב, ותושבי קריית שמונה מקבלים את מימיהם ממקורות אחרים. עין אווזים ועוד. במורדות הגולן במזרח העמק נובעים מעיינות רבים, שהגדולים בהם הם עין גילבון (ג'לבינה), עין דבשה (דרבשייה) ועין נוטרה (עין א-תינה).
אגם החולה
250px|ממוזער|מבט על אגמון החולה, ברקע הרי גולן
אגם החולה היה במאות השנים האחרונות אגם רדוד שהשתרע על פני שטח של 13.9 קמ"ר, אורכו המרבי היה 5.3 ק"מ ורוחבו המרבי 4.4 ק"מ. במדידות שנערכו בראשית המאה העשרים, היה העומק הממוצע שלו כ-2.5 מ', העומק המרבי בקיץ כ-3 מ' ובחורף כ-4 מ'. בימי שיטפונות עלו פני המים, אולם בשל מבנה העמק, עיקר העלייה הייתה באזור הביצות שמצפון לאגם, אשר התפשטו צפונה על פני המישור.
בצידו המזרחי גבל האגם במורדות הגולן, ואילו במערב היה מרוחק כקילומטר אחד ממדרונות הרי נפתלי, מרחק שגדל לכיוון דרום בשל מניפות הסחף של נחל דישון ונחל חצור.
ביצת החולה
שמאל|ממוזער|250px|גומא הפפירוס באגמון חולה
מצפון לאגם החולה התקיימה ביצה, ששטח ההצפה הקבוע שלה היה 37 קמ"ר, ובעונת הגשמים נוספו לו כ-12 קמ"ר (עלייה של 25 ס"מ במפלס האגם גרמה להתפשטות הביצה כקילומטר צפונה). למעשה הייתה הביצה המשך ישיר של האגם, שאזוריו הרדודים יותר כוסו בצמחייה סבוכה, בעיקר גומא הפפירוס.
חלק ניכר מהמעיינות בשולי העמק נובעים במניפות סחף, ולכן מימיהם אינם זורמים באפיקים אלא מתפזרים בשטח ויוצרים אף הם ביצות מקומיות קטנות.
הצפת המישור
הסחופת הרבה שנשאו הנחלים אל העמק הצטברה בשולי אפיקיהם בשלב הזרימה במישור, ויצרה סוללות עפר בגובה כמה מטרים מעל פני השטח. סוללות אלו מנעו ממי הגשמים בעמק להתנקז אל תוך הנחלים הסמוכים אליהם, וגרמו לעליית מפלס מי התהום. במרכז העמק היה מפלס מי התהום בקיץ נמוך במטר אחד בלבד מפני השטח, ועם עליית פני האגם בעונת הגשמים עלה גם מפלס מי התהום והציף שטחים רבים.
במצב זה היה קשה לנצל את הקרקע לחקלאות ואף לנקז את השטח ביעילות, משום שבהעמקת תעלות נחשפו מי תהום נוספים. זהו הגורם לכך שניקוז הביצה התאפשר רק לאחר הורדת מפלס מי האגם, באמצעות העמקת אפיק הירדן במוצאו ממנו.
ייבוש החולה
בשנות ה-50 של המאה ה-20 השתנה נופו של עמק החולה באופן קיצוני, בעקבות ייבוש האגם והביצה. הייבוש נעשה על מנת לנצל את הקרקעות הפוריות ושפע המים להרחבת השטח המעובד, וכל השטח המיובש חולק בין יישובי העמק והרי הגליל העליון הסמוכים. מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל והביא לייסוד החברה להגנת הטבע ולהקמת שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בארץ, שבה נשמר חלק קטן מנוף האגם והביצות.
במרוצת השנים הסתבר שבצד התועלת שבהרחבת הקרקעות החקלאיות, נגרם נזק ניכר למערכות אקולוגיות בעמק החולה ובמורד נהר הירדן. האגם והביצה שימשו אגן שקיעה לסחף רב, שלאחר הייבוש הובל בכמויות רבות אל הכנרת ופגע באיכות מימיה. הכבול היבש התגלה כקרקע קשה לעיבוד, התכווץ וגרם לשקיעת הקרקע, הורם והוסע על ידי הרוחות המזרחיות ופוזר ברחבי הגליל, ואף בער לא אחת במשך שבועות. אובדן מקור הלחות הגדול הביא להקצנה בחום בקיץ ובקור בחורף, ועם האגם והביצות נהרסו רוב נופי המים על החי והצומח הייחודיים להם, כולל מספר מינים נדירים שזה היה אזור תפוצתם היחיד בארץ ישראל.
בעקבות זאת, הוחל בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 בהצפת חלקים מהעמק מחדש, בתהליך מבוקר המנוהל על ידי קרן קיימת לישראל בשיתוף רשות הניקוז וגופים נוספים. ההצפה היא באזורים שהיו בעבר חלק מהביצה, ויצרה את גוף המים המלאכותי הקרוי אגמון חולה. ההצפה הביאה להופעתם מחדש של עופות נודדים רבים, שמיעטו לבוא לעמק לאחר הייבוש, כגון להקות עגור אפור הפוקדות את אגמון חולה וסביבתו בסתיו ובאביב. קיימות תוכניות שונות באשר לעתיד העמק, בהן כאלה המבקשות לשחזר את נופי האגם והביצה להפוך את האזור כולו למוקד תיירות ייחודי.
טבע
שמאל|ממוזער|250px|נופר צהוב בשמורת נחל שניר
שמאל|ממוזער|250px|עץ אלון תבור עתיק בחורשת טל
שמאל|ממוזער|250px|עגורים אפורים באגמון חולה
פלורה
בהיותו עמק צר ומוקף הרים, עשיר במים ובקרקע פורייה ובעל אקלים חם בקיץ וקר בחורף, עשיר עמק החולה במגוון רחב של מיני צמחים מאזורי אקלים שונים. על אף היותו חלק מחבל הצומח הים-תיכוני בארץ ישראל, יש בו ייצוג למינים הן מהאזור הסודאני (צמחי סביבות חמות ולחות), שלחלקם זוהי נקודת התפוצה הצפונית ביותר, והן מהאזור האירו-סיבירי, שלחלקם זו נקודת התפוצה הדרומית ביותר. בשולי העמק ובמדרונות ההרים מעליו יש גם נציגים של האזור האירנו-טורני, צמחים של סביבה יבשתית קיצונית שמוצאם ממרכז אסיה.
סביב האגם והביצות התפתחו חגורות של חברות צומח מגוונות: באזורי המים העמוקים שלטו צמחי מים, חלקם טבולים לחלוטין במים ובחלקם צפים העלים מעל לפני המים והפרחים מזדקרים מעליהם. בין הצמחים הטבולים ניתן למנות מיני נהרונית וקרנן, ובין הטבולים למחצה בולטים נופר צהוב, נימפאה תכולה ונימפאה לבנה. בגדות האגם שלטו צמחי קנה מצוי וסוף מצוי, ומרבית שטח הביצות היה מכוסה בגומא הפפירוס. בשטחים מרוחקים יותר מהמים צמחו טיון דביק וסמר, צמחים המעידים על קיום מי תהום בסמוך לפני הקרקע.
בגדות הנחלים הגבוהות ובתעלות הניקוז שולטים הפטל הקדוש, השנית הגדולה והערברבה השעירה, ששורשיהם יכולים להעמיק מטרים אחדים עד למפלס מי התהום. לאורך שלושת מקורות הירדן התפתחה צמחייה גבוהה יותר, הכוללת עצי דולב מזרחי, מילה סורית, ערבה לבנה וצפצפת הפרת.
בצפון העמק ובשולי ההרים, באזורים שלא הוצפו בחורף, קיימים שרידים של חורש ים תיכוני, שכנראה היה צומח הקלימקס באזור, ובו עצים כאלון מצוי, ליבנה רפואי, ער אציל ואשחר רחב-עלים. בחורשת טל נמצא יער המורכב מכמאתיים עצי אלון התבור, בהם פרטים שגילם מוערך בלמעלה מאלף שנים, שנשמרו בשל הקדושה שיוחסה למקום. בצידם צומחים גם מספר עצים עתיקים של אלה אטלנטית, עץ ממוצא אירנו-טורני, שחורשות נוספות שלו מצויות בתל אנפה, עין אווזים, עין אלה שליד קיבוץ גונן, ועוד. במורדות הגולן נפוצים עצי שיזף מצוי, שמוצאם מהאזור הסודאני, ושיחי שיזף השיח מהאזור האירנו-טורני.
בעמק החולה ניתן גם למצוא פרחים הנפוצים בשאר חלקי הארץ (בעיקר בחורף) כגון סביונים, ציפורני-חתול וכלנית מצויה.
פאונה
עולם החי בעמק החולה התעצב במיוחד סביב בית הגידול של האגם והביצות. האגם היה עשיר מאוד בבעלי חיים בזכות התנאים שבו: עושר בחמצן בזכות חדירה קלה של חמצן אטמוספירי לכל עומק המים הרדודים, שאליו נוסף חמצן שנוצר במשך שעות היום בתהליך הפוטוסינתזה של צמחי המים, וטמפרטורה נוחה של המים בזכות חדירת קרינת השמש לכל עומקם. תנאים אלו איפשרו התפתחות של אוכלוסיות פיטופלנקטון וזואופלנקטון, אליהם נוספו תוצרי הפירוק האורגני של צמחי הביצה, שיחד היוו בסיס יציב למארג המזון שתמך במערכת האקולוגית של האגם והביצה. בין השאר חיו באגם שבעה מינים שונים של דגי אמנוּן, וכן מיני בינית (ברבוס), שפמנון ודגים נוספים.
מלבד דגים, חיו באגם, בביצות ובסבך סביבם יונקים כגון לוטרה, חתול ביצות, חזיר בר ומכרסמים שונים, זוחלים כגון מיני צבים, ומיני דו-חיים, בהם המין האנדמי עגולשון שחור-גחון, שבנובמבר 2011, נתגלה מחדש בשמורת החולה על אף שנחשב כמין נכחד. שפע הדגה ושאר בעלי החיים היווה מוקד משיכה לעופות נודדים, שהפכו את החולה לתחנה חשובה בדרכם מאירופה לאפריקה ובחזרה. בין העופות בלטו הקורמורן, האגמייה, הסופית, ומינים שונים של אנפתיים, חופמאים, טבלניים, ברווזיים ועוד. חלק מהעופות הנודדים אף נשארו לקנן במקום. בסבך הגומא והקנים חיו ציפורי שיר רבות וכן דורסי יום כזרון הסוף והעיטם לבן-הזנב, שזה היה מקום תפוצתו היחיד בארץ ישראל.
לאחר ייבוש האגם חל שינוי משמעותי במגוון המינים, גודל האוכלוסיות והרכבן. חלק מהמינים שאגם החולה היה מקום הימצאם היחיד בארץ ישראל נעלמו מהארץ, ואחרים התמעטו ביותר. בשמורת החולה נעשה ניסיון להשבתם של חלק מהמינים, אולם ההצלחה חלקית ביותר גם כעבור למעלה מ-40 שנים מהקמת השמורה. חלק מהעופות הנודדים המשיכו לפקוד את בריכות הדגים שהוקמו בעמק, אולם גם הללו הצטמצמו בהדרגה משנות ה-80. בעקבות הצפה מחדש של חלק משטחי הביצה והקמת אגמון חולה באמצע שנות ה-90, גדלה שוב אוכלוסיית העופות הנודדים, ומינים שהיו נדירים בעבר החלו נצפים בתכיפות גבוהה יותר. אחד המינים שמספרם עלה באופן ניכר הוא העגור האפור, שרבבות ממנו עוברים בעמק בסתיו ובאביב. עם זאת, רוב שטח העמק עודו חקלאי והסביבה הטבעית, המסוגלת לתמוך בעולם החי שהיה בו בעבר, מוגבלת.
היסטוריה
התנאים הפיזיים של עמק החולה – שפע מים ואדמות סחף פוריות, נחלים ואגם עשירים בדגים ובעופות – משכו אליו בני אדם כבר בתקופות קדומות ביותר. עם זאת, העמק הציב גם קשיים בפני האדם, במישור המוצף בחורף, במי התהום הגבוהים ובקשיי עבירות. ההיסטוריה האנושית של העמק עוצבה במידה רבה על ידי מידת היכולת של תושביו לנקז את אדמותיהם ולהקים מערכות השקיה המאפשרות שימוש יעיל במים מבלי לגרום להצפות.
פרהיסטוריה
האתר הארכאולוגי גשר בנות יעקב מעיד על קיום האדם הקדמון בעמק החולה כבר לפני כ-790,000 שנה, בתקופה הפלאוליתית התחתונה. באתר נמצאו שרידי כלי אבן מסותתים האופייניים לתרבות האשלית, וכן שרידים רבים של עולם החי והצומח מתקופה זאת: עצמות מאובנות של פיל ישר-חט, יחמור, דגים, שרידי סרטנים, זרעים ופירות. כמו כן נמצאו עדויות קדומות ביותר לשליטה באש. תושבי עמק החולה באותה תקופה השתייכו ככל הנראה למין הומו ארקטוס. תרבות זו הייתה במקום עוד לפני היווצרות מחסום הבזלת, ושכנה כנראה על שפת האגם הקדום במפלסו הנמוך, כ-50 מ' מעל פני הים. ליד מעיין ברוך בצפון העמק נמצאו כלים המעידים על תרבות אשלית מאוחרת יותר, בגובה כ-230 מ' מעל פני הים, סמוך לגדת האגם בתקופת מפלס השיא שלו (200 מ').
בתקופה הפלאוליתית התיכונה ידוע בעמק החולה האתר המוסטרי בשפך נחל מחניים, מחנה של ציידים על גדת הירדן ששימש ללכידת בקר הבר לפני כ-60,000 שנים.
שרידים פרהיסטוריים מאוחרים, של יישובים קבועים יותר מהתקופה האפיפלאוליתית, נמצאו באתר עינן (התרבות הנאטופית). גובהו של האתר (80 מ' מעל פני הים) מעיד כי פני האגם באותה עת היו גבוהים רק במעט ממפלסו במאות השנים האחרונות. בעינן נתגלו מבני אבן, קבורות רבות ותרבות חומרית עשירה, שגילם כ-15,000 – 11,700 שנים לפני זמננו. באתר ביסמון נמצאו שרידי כפרים חקלאיים גדולים מהתקופה הנאוליתית הקדם קרמית ב', לפני כעשרת אלפים שנה. בתל תאו התגלו ממצאים מהתקופות הנאוליתית, הכלקוליתית, והברונזה הקדומה. באתר הגושרים התגלו ממצאים מהתקופה הנאוליתית והכלקוליתית הקדומה.
מהעת העתיקה עד ימי הביניים
שמאל|ממוזער|250px|תל אנפה – מבט מדרום על רקע החרמון
בתקופות הברונזה והברזל היה יישוב צפוף למדי בעמק החולה, דבר הבא לביטוי בתלים רבים ובהם שרידים מתקופות אלה. מרבית התלים נמצאו סמוך לחופי האגם או לנחלים הנשפכים אליו, בשולי העמק המזרחיים והמערביים, וכן באזור המדרגות בצפון העמק. במישור העמק בלטו שלושה תלים הגבוהים מסביבתם ב-5 עד 10 מ' – תל אנפה, ממערב לקיבוץ שמיר של ימינו, תל נעמה ממערב לכפר בלום, ותל רון, סמוך לעמיר. הקו המקשר בין שלושתם היה כנראה גבולו הצפוני של אזור המעבר (המוצף בחורף ונוח לעיבוד בקיץ), וכל אחד מהם היה ממוקם סמוך לאפיק נחל: תל אנפה על גדת נחל קליל, תל רון על הירדן ותל נעמה על נחל עיון.
האגם, הביצה והמישור החרוץ באפיקי נחלים הקשו על התחבורה לרוחב העמק, כך שדרכי המעבר היו רק בשוליו, לאורך מדרונות ההרים. דרכי הרוחב היחידות עברו מדרום לעמק – בין חצור לגשר בנות יעקב – ומצפון לו, בין בקעת עיון לבניאס. כתוצאה מכך לא היה בעמק החולה צומת דרכים שהתפתח לעיר חשובה, והערים החשובות באזור בתקופה הכנענית היו בשוליו או מחוץ לגבולותיו: חצור, קדש, ואבל בית מעכה. העיר ליש (כיום תל דן) מתוארת בתנ"ך כארץ רחבת-ידיים שאין בה מחסור, אך בגלל היותה מרוחקת מצידון ומנותקת מיתר תושבי האזור, נכבשה בקלות על ידי שבט דן. מלבד דן, התרכזה ההתנחלות הישראלית בעיקר באזור ההר, ואין עדויות ליישוב עמק החולה בתקופה זו.
ממאות השנים שבין גלות בבל לתקופה ההלניסטית אין כמעט שרידי יישוב בעמק החולה. בתקופה ההלניסטית הוקמו בצפון מזרח העמק, ליד מקורות הירדן, הערים פניאס, אנטיוכיה (דן) ודפנה. שרידי חרסים הלניסטיים נמצאו גם בתל אנפה, ונראה שבתקופה זו שוב עובד העמק באינטנסיביות באמצעות רשת השקיה מתוכננת.
בעקבות כיבוש הגליל על ידי אלכסנדר ינאי הפכו יישובי העמק ליהודיים, אם בגלל התגיירות או בשל התיישבות יהודים מעולי בבל, שהיו בעלי ניסיון בשיטות השקיה. בתלמוד נזכר יישוב יהודי בבניאס, דן, מלחיה (מלאחה – עינן) ותלה (תליל, ליד חולתה של ימינו). כן נזכר בתלמוד האורז המגודל ב"חולתא". בשלהי התקופה הביזנטית הידלדל היישוב היהודי בעמק החולה ובגליל כולו.
בימי הביניים ידע העמק עליות וירידות. במאה העשירית שגשגה העיר בניאס והייתה בה גם קהילה יהודית. העמק הושקה בתעלות מים וגידלו בו אורז וכותנה. תושבי האזור הסמוך לביצה רעו בה בקר ותאויים (ג'מוסים), וקלעו חבלים ומחצלאות מגומא. מקור מהמאה ה-12 מספר כי אדמות העמק חולקו בין תושביו המוסלמים והנוצרים, שחיו בו בשלום על אף היריבות בין הערבים לצלבנים. אולם עם פלישות המונגולים מאמצע המאה ה-13, חרב היישוב החקלאי בחולה ובמשך מאות שנים לא התחדש כיישוב קבע, בשל חוסר ידע בהשקיה ובניקוז ועקב פשיטות של בדואים מעבר הירדן. הכפר אל-ח'אלצה הופיע ברשימות מס עות'מאניות מסוף המאה ה-16, אולם ננטש מאוחר יותר ויושב שוב במאה ה-19.
התיישבות ערבית – מהמאה ה-19 עד ימי המנדט הבריטי
250px|ממוזער|שמאל|מפת הגליל העליון המזרחי ועמק החולה, 1940. מתוך: זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל חיפה העמקים והגליל, 1940
במפה מופיעים כפרים ערביים שננטשו במלחמת העצמאות.
שמאל|ממוזער|250px|המסגד של אל-ח'אלצה, כיום המוזיאון לתולדות קריית שמונה
בראשית המאה ה-19 לא היה יישוב קבע בעמק החולה, ורוב שטחו לא היה מנוקז ומעובד. מדיווחיהם של נוסעים וחוקרים שסיירו באזור בתקופה זו עולה, כי יושבי העמק המעטים היו בדואים מהחורן וכפריים מהרי הגליל, שירדו לעמק לרעות בו צאן או לגדל בו גידולי קיץ. מעט הכפרים היו בנויים בקתות גומא וכמעט לא נמצאו בהם בתי אבן.
בתקופה זו החלו להתיישב ב ה, שבט שהתקבצו בו חיילים ועריקים מצרים, עבדים נמלטים ומשפחות שברחו מכפריהן בעקבות סכסוכים פנימיים, ובשל היותם נרדפים ומנודים מהחברה הערבית, נדחקו מהאזורים המיושבים לאזורי הביצות, הנגועים בקדחת. הע'וארנה היו בשלב של מעבר מנדודים להשתקעות, ועסקו ברעיית תאויים, קליעת מחצלאות וגידולי שדה כתירס, חיטה ואורז. הם התיישבו לאורך גבולות הביצה, בסמוך למעיינות, בכפרים ביסמון, (עינן), בוויזייה (עין אווזים), , (על גדת נחל עיון), תל אל-קאדי (תל דן) ועוד. מרבית השטחים שעיבדו כאריסים היו בבעלות משפחות מחאצביא, מ ומערים נוספות בסוריה ולבנון.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 עלו מאוד מחירי הכותנה בשוק העולמי בעקבות מלחמת האזרחים האמריקנית. בעלי הקרקעות בחולה ביקשו לנצל משבר זה לעשיית רווחים, והשקיעו בניקוז העמק, שיקום מערכות ההשקיה והכשרת הקרקע לעיבוד. מהלך זה הביא לגידול האוכלוסייה ולהקמת כפרים חדשים בלב העמק – ו (ליד בית הלל של ימינו), (ליד כפר בלום) ועוד. אולם הפריחה הייתה זמנית, ומשהסתיימה המלחמה ומחיר הכותנה ירד, שוב נזנחו שטחים רבים והפכו לביצה. הכפרים היו חשופים להתקפות של כנופיות בדואים וסבלו מהקדחת.
בראשית המאה ה-20 מנה היישוב הערבי בעמק החולה כ-3,000–4,000 תושבים, וכנראה לא גדל הרבה עד סיום השלטון העות'מאני ב-1917.
התיישבות יהודית מהמאה ה-19 עד ימי המנדט הבריטי
שמאל|ממוזער|250px|עמק החולה, מבט מעל ראש פינה, ראשית שנות הארבעים
שמאל|ממוזער|250px|מבט מאותה נקודה בערך, 1978. בחזית התמונה משמאל חצור הגלילית
שמאל|ממוזער|250px|שדות בעמק החולה. במרכז התמונה קיבוץ כפר בלום ומשמאלו עמיר
יוזמות ראשונות להתיישבות יהודית בעמק החולה החלו במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר שמואל עבו ובניו רכשו קרקעות מדרום לאגם. קרקעות אלה עובדו על ידי כמה מיהודי צפת, אך תנאי המחיה הקשים סמוך לביצה, ובעיקר מחלת המלריה, הרתיעו אותם מלהתיישב במקום, עד שב-1883 נוסדה על שפתו המערבית של האגם המושבה יסוד המעלה, היישוב היהודי הראשון בעמק בעת החדשה. כשנה לאחר מכן הוקמה מדרום לאגם, סמוך לגשר בנות יעקב, החווה "שושנת הירדן", שננטשה תוך שנים ספורות ובמקומה הוקמה ב-1890 המושבה משמר הירדן. ניסיון התיישבות נוסף נעשה ב-1892 באדמות יק"א במקום שבו נמצא כיום קיבוץ איילת השחר, אולם גם ניסיון זה נכשל והאדמות עובדו בידי איכרי ראש פינה. רק ב-1916 חודש היישוב באיילת השחר, כך שבראשית המנדט הבריטי היו בעמק שלושה יישובים יהודיים בלבד, ללא כל יישוב יהודי בין איילת השחר לכפר גלעדי. מצב זה נמשך גם בעשרים השנים הראשונות של המנדט הבריטי.
בימי המנדט הבריטי
בימי המנדט הבריטי שוב חלה פריחה ביישובים הערביים, בעקבות ירידת החשש מפני התקפות הבדואים, שיפור הניקוז וההשקיה והסדרת הקרקעות. לא הוקמו כפרים נוספים, אך הכפרים הקיימים גדלו, ובמפקד האוכלוסין בשנת 1931 נמנו מעל 10,000 איש בכפרי העמק הערביים. במיוחד גדל הכפר אל-ח'אלצה, שבו התפתח מרכז אזורי חדש לאחר שקביעת הגבול בין המנדט הבריטי והצרפתי - ניתקה את הקשר בין כפרי החולה לבין , העיירה ששימשה עד אז שוק עיקרי לתוצרתם.
אולם שטח נרחב מאוד של עמק החולה נותר בשממונו. על פי דו"ח פרינטש, כ-6,500 דונם היו בבעלות סורים שלא היו בארץ ישראל, 45,000 דונם היו בבעלות בדואים ופלחים וכ-110,000 דונם שהיו מכוסים באגם ניתנו בזיכיון לסלים ביי סלאם מביירות על ידי השלטון הטורקי. זיכיון זה אושר מחדש על ידי שלטון המנדט הבריטי, ומנע פעילות התיישבות ביוזמה ממשלתית. בעל הזיכיון קיים בשנות ה-20 משא ומתן עם ההסתדרות הציונים ועם חברה של וולברוק על העברת הזיכיון לידיהם, אך המשא ומתן לא הבשיל עד שנת 1930. הערבים והיהודים קיימו ביניהם התחרות על השגת השליטה בקרקעות החולה. בשנת 1933 קיימו הערבים אסיפות שהזהירו נגד הסכנה של השתלטות היהודים על שטחים נרחבים בחולה. לקראת סוף 1934 הצליחו היהודים לקבל את זיכיון החולה.
עם פרוץ המרד הערבי ב-1936 החלה תנופת התיישבות בעמק, עם הקמת קיבוץ חולתה מדרום ליסוד המעלה. בשנים שלאחר מכן רוכז המאמץ ההתיישבותי בצפון העמק, על מנת להתרחק במידת האפשר מהביצות וכדי ליצור קו יישובים להגנה על השטחים הסמוכים לגבול סוריה. עד קום המדינה קמו בעמק ובשוליו היישובים דפנה, דן ועמיר (1939), בית הלל, שאר ישוב ושדה נחמיה (1940), כפר בלום (1941), כפר סאלד (1942), שמיר (1944), להבות הבשן (1945), נאות מרדכי (1946) ומעיין ברוך (1947). יישוב נוסף באזור היה המושב נחלים (נוסד 1944), שננטש במלחמת העצמאות והוקם מחדש ליד פתח תקווה לאחר המלחמה, ובמקומו הוקם קיבוץ הגושרים. ב-1947 הוקם באדמות דרדרה שממזרח לאגם החולה, קיבוץ אייל, היישוב היחיד שנוסף בדרום העמק לפני קום המדינה. הוא פונה מהמקום בעקבות הסכמי שביתת הנשק, והוקם מחדש ליד כפר סבא.
מלחמת העצמאות ותוצאותיה
ב-9 בינואר 1948 הותקף קיבוץ כפר סאלד במה שנחשב להתקפה הערבית הגדולה הראשונה על יישוב מבודד במלחמת העצמאות, ובחודשים שלאחר מכן הותקפו יישובים נוספים לאורך גבול סוריה. בעקבות זאת פונו הילדים ממרבית היישובים לקיבוצים במרכז הארץ, והחברים הבוגרים נותרו להגנה על יישוביהם. במאי 1948, לאחר כיבוש צפת בידי הפלמ"ח והכרזת העצמאות, נטשו מרבית תושבי עמק החולה הערבים את כפריהם מחשש מפני התקפה, ובסוף החודש השתלט צה"ל על בניין תחנת המשטרה באל-ח'אלצה, מצודת טגארט מוגנת ששלטה על הדרך מראש פינה למטולה.
ב-5 ביוני חצה כוח צבא סורי את הירדן בגשר בנות יעקב במגמה לפרוץ לעבר ראש פינה וליצור חיץ שיבודד את אצבע הגליל משאר חלקי המדינה. מגמה זו לא עלתה בידם, אולם ערב ההפוגה הראשונה, ב-10 ביוני, כבשו הסורים את המושבה משמר הירדן, לקחו את תושביה בשבי, הרסו את בתיה והקימו בה ראש גשר ממנו תקפו את יישובי הסביבה. במהלך ימי ההפוגה התקרבו הסורים גם אל קיבוץ אייל, הממוקם ברצועה בת כמה מאות מטרים בין האגם לגבול הבינלאומי, ומייד עם תום ההפוגה תקפו אותו בתותחים וניסו להשתלט עליו. על אף האבדות הכבדות שספג, עמד אייל במצור, בעזרת תגבורת שקיבל מצה"ל ומבני יישובי העמק שחצו את האגם בלילה. מדרום לאגם ניסה צה"ל להשתלט על ראש הגשר הסורי במשמר הירדן, במסגרת מבצע ברוש, אך ללא הצלחה. רק ביולי 1949, במסגרת הסכמי שביתת הנשק, פינו הסורים את השטח שכבשו, והוא הפך לאזור מפורז. עקב דרישות הסורים במשא ומתן, הוכרזה גם הרצועה שבין האגם לגבול הבינלאומי אזור מפורז.
לאחר המלחמה פונו מכפריהם אנשי שבט אל-ע'ווארנה שנותרו בעמק, ורוכזו בכפר ואדי אל-חמאם שנבנה בעבורם לרגלי הארבל. במזרח העמק, לאורך הגבול, הוקמו בשנות המדינה הראשונות כמה יישובים שנשאו שמות המסמלים את עמידתם על המשמר: קיבוץ "הגוברים" (ששמו הוסב לאחר מכן לגדות), והיאחזויות הנח"ל אשמורה (במקום קיבוץ אייל), נוטרה וגונן (שתי הראשונות פורקו כעבור שנים אחדות, וגונן אוזרחה כקיבוץ). ממערב ליסוד המעלה הוקם מושב שדה אליעזר, ובמקומה של העיירה אל-ח'אלצה הוקמה קריית שמונה. בכך הושלם מערך היישובים בעמק החולה כפי שהוא כיום.
מקום המדינה עד ימינו
שמאל|ממוזער|250px|מטעי פרי ליד שדה אליעזר
עם קום המדינה רוב היישובים באזור היו קיבוצים, ובנוסף להם כמה מושבים. בשנות ה-50 הוקמו שתי עיירות הפיתוח קריית שמונה וחצור הגלילית, שיחד עם ראש פינה כבר בשנות ה-60 אכלסו את מרבית תושבי האזור. בתחילה התבססה כלכלת האזור בעיקרה על חקלאות ותעשייה. חלק משני תפסו עבודות חוץ והתיירות.
בשנים הראשונות של מדינת ישראל עבר עמק החולה שינוי משמעותי בעקבות מבצע ייבוש האגם והביצות. סוריה התנגדה לייבוש ואף לפעולות רגילות של עיבוד הקרקע באזורים המפורזים, בתואנה שהן מהוות הפרה של הסכמי שביתת הנשק, ולא אחת פתח צבאה בירי תותחים מרמת הגולן לעבר עובדים בשדות או במפעל הייבוש, או על יישובי העמק, שרבים מהם ספגו פגיעות קשות במבנים, רכוש ובעלי חיים. הסורים ניסו להשתלט על הרצועה ברוחב 10 מטר השייכת לישראל בין מעיין הדן לבין הגבול. שיאן של פעולות האיבה היה בכמה ימי קרב בדצמבר 1958, אולם גם בשנות ה-60 אירעו מספר תקריות ירי, שפסקו לחלוטין רק עם הרחקת הגבול הסורי בעקבות כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים.
מרבית שטחי העמק מעובדים כיום בחקלאות אינטנסיבית, הכוללת גידולי שדה, פרדסים ומטעי פרי אחרים. בעשורים הראשונים לאחר ייבוש האגם היו בעמק גם בריכות דגים רבות, אולם מרביתן יובשו בשל חוסר כדאיות כלכלית מאז תחילת שנות ה-80. משנות ה-90 של המאה ה-20 התפתח מאוד ענף התיירות, וכיום מוצעים כמעט בכל יישובי העמק שרותי אירוח – בתי מלון ובעיקר צימרים – לתיירים הבאים לבקר בנופי המים של האזור. בין מוקדי התיירות העיקריים נמנים שמורת הטבע תל דן ושמורת החולה, אגמון חולה המשמש מוקד צפרות, פעילות רפטינג באפיקי נחל שניר והירדן וטיולים לאורך ערוצי שאר הנחלים בעמק.
לקריאה נוספת
יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, הוצאת י"ל מאגנס, תשט"ז 1956
יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד. כרך א' - הגליל ועמקי הצפון (תש"ז), וכרך ה' - בין תבור וחרמון (תשכ"א)
אריאל, 75-76, אוגוסט 1990 - גיליון המוקדש לעמק החולה
קישורים חיצוניים
עמק החולה, באתר משרד התיירות
שמורת טבע החולה, באתר רשות הטבע והגנים
עמק החולה, באתר קרן קיימת לישראל
עמק החולה - מסלולי טיול, באתר "טיולי"
מאמרים בנושא עמק החולה, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
שמונים שנה לקבלת זיכיון החולה מנקודת מבטו של לוי אשכול, ארכיון המדינה
עמק החולה והגליל העליון 1928. מתוך הסרט "אביב בארץ ישראל"
תעשיית מחצלות בעמק החולה, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
יבוש עמק החולה, יומני כרמל יוני 1951 (התחלה 2:23)
ייבוש הביצות בעמק החולה, יומני כרמל ינואר 1952 (התחלה 1:25)
חיים חפר ונתן גרוס, עמק החולה, סרט של מִנהל ההסברה, 1954 - ראשית ימי הייבוש, בערוץ של ארכיון המדינה באתר יוטיוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: גאוגרפיה
קטגוריה:הגליל: אזורים
החולה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:אצבע הגליל
קטגוריה:ישראל: אזורים מפורזים | 2024-08-01T04:01:20 |
גרפיקת תלת-ממד | שמאל|ממוזער|250px|תמונה שנוצרה בגרפיקה תלת־ממדית
גרפיקת תלת־ממד הוא תחום של גרפיקה ממוחשבת, שבו משתמשים במחשבים ותוכנות מיוחדות כדי ליצור תמונות ואנימציה ממוחשבת בעלות פרספקטיבה המחקה מראה תלת־ממדי. במונח משתמשים גם לתיאור התהליך שבעזרתו יוצרים תמונות כאלה וגם לתחום שבו מפתחים כלי תוכנה וחומרה המיועדים לכך.
גרפיקה תלת־ממדית משמשת בין היתר לעיצוב משחקי מחשב וסרטי קולנוע ולהדמיה ממוחשבת כגון הדמיה רפואית, הדמיה הנדסית ועוד.
תהליך יצירת תמונה
עבודה בגרפיקה תלת־ממדית היא תהליך ארוך הדורש מספר תהליכי עבודה הדרגתיים טרם מגיעים לתוצאה סופית. עבודה תלת־ממדית יכולה לכלול סביבות, דמויות, חפצים, הדמיות ועוד. תהליך העבודה תלוי בסוג העבודה והמטרה לשמה נעשה.
תהליך העבודה האופקי
תמונה בגרפיקת תלת־ממד נוצרת בתהליך ארוך ומורכב שעשוי לדרוש זמן רב הן מהאמן והן זמן מחשב: ראשית, על האומן להגדיר אובייקטים תלת־ממדים ולמקם אותם במערכת צירים; שנית, יש להגדיר את החומרים מהם עשויים האובייקטים; שלישית, יש להגדיר את מקורות האור; לסיום, יש להגדיר את מקום המצלמה.
באופן אופקי ניתן להגיד שתהליך העבודה מתחיל מעבודת קונספט בו מעוצבת הסצנה בדו־ממד (בציור רגיל או ציור דיגיטלי בפוטושופ יחד עם תוכנות דו־ממד נוספות). מעצבי קונספט אינם עוסקים באומנות תלת־ממד בהכרח, אבל תפקידם בין השאר הוא עיצוב סצנות אותם יעצבו אומני התלת־ממד (למשל לסרט אנימציה, משחק מחשב, אובייקט תלת־ממדי). עבודת הקונספט משמשת כרפרנס, ואומן התלת "מעתיק" את עבודת הקונספט תוך התחשבות בהיגיון הפנימי של
האובייקט – התחשבות באנטומיה במקרה של גוף חי או בתהליך ההרכבה של החפץ כדי ליצור אובייקט משכנע כמה שיותר.
תהליך בניית המודל בתלת־ממד נקראת מידול. המידול משתמש בצורות ראשוניות פשוטות שאלה מעוצבת לצורה הכללית והבסיסית של האובייקט. המידול הראשוני נקרא פרוקסי. האובייקט מעוצב במלאו ולא חלק ממנו אבל רק באופן כללי בלי פירוט, אחרי שתהליך הפרוקסי מסתיים יש למקבלי ההחלטות יכולת להעריך כיצד הדברים נראים, והם ויכולים להעיר הערות לשיפור המודל, שבשל רמת הפירוט הנמוכה קל מאוד לשנותה. בשלבים מאוחרים יתר תהליך שנוי כזה מסובך בהרבה ופוגע בנראות האובייקט.
לאחר סיום הפרוקסי נעשה תהליך שבו נעשה מידול מדוקדק יותר של ירדה לפרטים ובנראות של כל אחד ואחד מהפרטים שמרכבים אותו, כשהמידול מסתיים האובייקט עובר תהליך של פרישת UV, תהליך שבו האובייקט נחתך ונפרש לתמונה דו־ממדית כדי להלביש עליו מרקמים. להדמיות, ובעיצוב סביבה במיוחד, יש חשיבות רבה מאוד לתאורה ולקומפוזיציית הצילום של הסצנה. אחרי עיצוב הסביבה ברמת התאורה והצילום ופרישת UV מתחיל תהליך החומרים. בתוכנות התלת־ממד השונות יש מערכת של בחירות והגדרות בהם נעשים חישובים פיזיקליים שונים של צפיפות, החזר אור ועוד, שנותן מרקמים ומראה לחומרים שונים כמו פלסטיק, ברזל, מתכת, זכוכית. בעיצוב הסביבות או חפצים כמו עיצוב חדר או הדמיה אדריכלית נעשית עבודה של הגדרת חומרים בסביבה בהתאם לחזון העיצובי. הגדרות החומרים משתנים בהתאם לתכונות של הסביבה.
בעיצוב דמות התהליך מעט שונה, התאורה והחומרים משתנים בהתאם לרמת הפירוט או הריאליזם של הדמות, לאחר השלמת מידול הדמות היא לרוב מועברת לתהליך הנפשה. כדי להניע את הדמות באופן אמין מבוצע תהליך של החדרת עצמות לדמות שנקרא ריגינג. הריגר מלביש ומחבר בתוך הדמות עצמות אותם האנימטור יניע בתהליך ההנפשה ככל שהפרויקט מושקע ומופרט יותר ככה תהליך הריג יהיה מפורט ואיכותי יותר וניתן יהיה להניע כמה שיותר חלקים מגופה של הדמות.
הגדרת האובייקטים
המידול מתחיל בצורה פשוטה כמו צלינדר, ספרה או קופסה, הצורה הפשוטה מחלוקת לאג'ים, קווים החוצים באופן אופקי ורוחבי את האובייקט, האג'ים פרושים כשתי וערב ויוצרים ריבועים, בכל פינה של מפגש הקווים יש קודקוד. האובייקט מחלוק לריבועים כשכל ריבוע נקרא פוליגון. בתוכנת תלת־ממד האובייקט נמצא על מערכת צירים (העולם) וניתן להזיז כל קודקוד, ישר או מצולע וכך לעצב את האובייקט לפי הצורה המתבקשת. ניתן להזיז להרחיב ולכווץ או לסובב לפי הצורך. לכל תוכנה יש מבחר של כלי מידול שונים.
אחרי עיצוב הנפחים הראשוניים נעשה תהליך שנקרא טופולוגיה. טופולוגיה הוא הדרך שבה הפוליגונים נפרשים על גבי המודל. הטופולוגיה חיונית לעיצוב הצורה של האובייקט וחיונית לתהליך הריג וההנפשה.
תהליך הגדרת האובייקטים מכונה מידול. האובייקטים מוגדרים במערכת צירים קרטזית תלת־ממדית. נקודה בודדה מוגדרת על ידי וקטור בן שלושה מספרים המציין את מיקום הנקודה יחסית לשלושת הצירים. פאון (כגון קובייה או פירמידה) מיוצג על ידי רשימת הקודקודים שלו כנקודות במרחב, ולכל פאה שלו רשימת הקודקודים שמשתתפים בפאה.
גופים חלקים כגון כדור או פנים של אדם אפשר לייצג בצורה מקורבת על ידי פאון עם אלפי פאות. קיימות גם שיטות מתקדמות יותר. פאה היא למעשה חלק ממישור שאותו מייצגים בגאומטריה אנליטית בעזרת משוואות ממעלה ראשונה. אפשר לייצג משטחים עקומים על ידי משוואות ממעלה גבוהה יותר וקיימות טכניקות מידול המתבססות על כך.
הגדרת החומרים
בגרפיקת תלת־ממד "חומר" הוא מונח המתאר אוסף גדול של הגדרות הקובעות כיצד אובייקט מגיב לאור. הגדרות אלה קובעות מהו צבע האובייקט, האם החומר מבריק, האם משתקפות בו בבואות של האובייקטים מסביבו, האם הוא שקוף, האם האור שעובר בו נשבר ועוד.
מקורות האור
גם עין אנושית וגם מצלמה קולטות קרני אור. קרני האור הללו חייבות להגיע ממקור כלשהו. בהיעדר מקור אור מתקבלת תמונה שחורה לחלוטין.
בגרפיקת תלת־ממד האומן יכול להגדיר מקורות אור ממספר סוגים ולמקם אותם במרחב. מקור אור נקודתי הוא נקודה במרחב ממנה יוצאות קרני אור לכל הכיוונים או לכיוונים מוגדרים. מקור אור כזה מחקה בקירוב נורות קטנות. סוג אחר הוא מקור אור מקבילי, המדמה את אור השמש. במקור אור זה המרחב כולו מכוסה בקרני אור מקבילות המגיעות ממרחק אינסופי.
בנוסף לקביעת מיקום מקור האור והסוג שלו אפשר לקבוע כמובן את עוצמתו ואת צבעו. מקור אור לבן יוצר מראה רגיל, מכיוון שהצבע הלבן מכיל בתוכו את כל שאר הצבעים. כל צבע אור אחר יגרום להטיית צבעי האובייקטים המוצגים בתמונה.
מיקום המצלמה
המונח מצלמה בגרפיקת תלת־ממד מציין עבור המחשב את הנקודה במרחב ממנה אנו רוצים לצפות בסצנה. בנוסף למיקום יש להגדיר גם את כיוון ההסתכלות ותכונות נוספות המחקות מצלמה אמיתית: אורך מוקד העדשה, עומק השדה, מפתח העדשה ועוד.
רינדור
לאחר שכל ההגדרות נקבעו המחשב מבצע "רינדור" – חישוב התמונה, הדמות או הסצנה כולה, על סמך ההגדרות. הרינדור אורך בין שבריר שנייה לשעות רבות, כתלות במורכבות ההגדרות, בשיטת הרינדור שנבחרה וביכולות המחשב.
בקולנוע ובטלוויזיה
שימוש בגרפיקה תלת-ממדית באנימציה מכונה אנימציה ממוחשבת.
החל משנות התשעים של המאה ה-20, האנימציה הממוחשבת הפכה לנפוצה ביותר בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. עד אז, בסרטי פנטזיה ומדע בדיוני מצולמים היה נהוג להשתמש בבובות כדי להציג דמויות או מבנים דמיוניים. כך למשל בטרילוגיית סרטי מלחמת הכוכבים שסרטה הראשון יצא בשנת 1977, אחת מדמויות המשנה היא יודה שהוצגה על ידי בובה ולכן בכל הסצנות היא מקובעת למשטח מאחוריו הסתתר המפעיל. בטרילוגיית ההמשך שהחלה בשנת 1999 אותה דמות נעשתה כולה באנימציה ממוחשבת, שאפשרה להציג אותה בצורה חיה וחופשית יותר.
סרט האנימציה הממוחשבת המלא הראשון היה צעצוע של סיפור שיצא בשנת 1995.
במשחקי מחשב
שמאל|ממוזער|250px|משחק שחמט בעיבוד של תוכנת Bryce
הגרפיקה התלת-ממדית הייתה אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתעשיית משחקי המחשב ומשחקי הקונסולה. במשחקים הדו-ממדיים יכולת השחקן הייתה מוגבלת ולכן התנועה במשחק התאפשרה בשמונה כיוונים עיקריים: למעלה, למטה, ימינה, שמאלה והאלכסונים שביניהם. מאחר שהתנועה הייתה במישור, קשה מאוד היה ליצור במשחק תחושה מציאותית של עומק. כאשר פותחו מנועי התלת-ממד הפכו המשחקים למציאותיים יותר ולכן התנועה הפכה אפשרית בכל 26 הכיוונים האפשריים (כגון משחק המחשב דיסנט).
כדי להמחיש את גודל השינוי ניתן להשוות בין השינויים שחלו בכותרים של הסדרה Super Mario Bros בקונסולות השונות של Nintendo. ניתן להבחין בהבדלים גרפיים ומשחקיים מינוריים בלבד בין Super Mario Bros. 3 של הקונסולה Nintendo Entertainment System, לבין Super Mario World מהקונסולה של הדור שבא אחריו, Super Nintendo Entertainment System. לעומת זאת, בין Super Mario World לבין הכותר Mario 64 שיצא עבור הקונסולה Nintendo 64 (של הדור הבא), ניכרים הבדלים מהותיים.
גרפיקה תלת-ממדית דורשת משאבי מעבד וזיכרון רבים, ולכן משחקי התלת-ממד הראשונים היוו חיקוי של הסביבה התלת-ממדית. לדוגמה, משחק בו לשחקן הייתה יכולת תנועה מישורית בחיקוי של סביבה תלת-ממדית, ואת היכולת לעלות למישורים גבוהים או נמוכים יותר באמצעות מעליות או מדרגות.
באמצע שנות ה-90 הפכו יישומי התלת-ממד לנפוצים ותובעניים יותר ככל שסימולציית המציאות שלהם השתפרה, דבר שהביא חברות חומרה (כגון nVidia) לפתח כרטיסי מסך למחשבים ביתיים במטרה להוריד את עומס החישוב והזיכרון מהמעבד הראשי אל כרטיס המסך.
ראו גם
מידול תלת-ממדי
אנגליף 3D
גרפיקה ממוחשבת
רשימה של תוכנות גרפיקת תלת־ממד
Computer-generated Imagery
סרט תלת-ממד
ספר פופ-אפ
קישורים חיצוניים
Graphics vs. Aesthetics - Why High Resolution Graphics Aren't Enough סרטון הסבר על אסתטיקה מול גרפיקה
מידע נוסף על גרפיקת תלת-ממד - מאתר בינקסט 3D
קטגוריה:גרפיקה ממוחשבת
קטגוריה:גרפיקת תלת-ממד | 2024-03-11T19:57:50 |
משחק פעולה ממוחשב | שמאל|ממוזער|250px|צילום מסך של משחק הפעולה "Abuse" משנת 1996
משחק פעולה ממוחשב (Action game) הוא שם כולל לסוגת משחקי וידאו ומשחקי מחשב שמתמקדת באתגר פיזי ויכולות ביצוע. משחקים אלה מתאפיינים בדרך כלל בדרישה מהשחקן לתזמון, קואורדינציה ותגובות מהירות. סוגה זו מכילה מספר רב של תתי-ג'אנרים, בהם מתבלטים משחקי היריות והלחימה.
משחקי הפעולה הם תכופות משחקי יריות בהם מנסים להרוג את האויבים על מנת להתקדם בשלב ובמשחק, משחקים אלו עושים שימוש בנשקים מציאותיים או עתידניים. יש גם משחקים שבהם מככבים כלי נשק קרים או ללא כלי נשק בכלל וגם מינון האלימות והאקשן משתנה ממשחק למשחק, למעשה כל משחק שמתמקד באתגר פיזי נחשב למשחק פעולה, כמו משחקי הפלטפורמה או משחקי קליעה למטרה, שבהם רמת האלימות נמוכה לעיתים רבות ואף מינימלית. משחקי הפעולה נמדדים בעיקר במהירות המשחק, ברמת הקושי ובתגמול השחקן בבונוסים על הצלחות בעולם המשחק. ברוב משחקי הפעולה, העלילה אינה מהווה מרכיב מרכזי, מכיוון שמפתחי המשחק מעדיפים להשקיע יותר בהנאה של השחקן מעולם המשחק מאשר ברעיון או בסיפור שעומדים מאחוריו. עם זאת, בסדרות רבות של משחקי פעולה ניתן כיום יותר דגש על העלילה ואופן בנייתה על ידי השחקן - במיוחד במשחקי ירי.
עם זאת, ישנם בקטגוריה זו משחקי פעולה המבוססים על אמנויות לחימה נקייה כגון: מורטל קומבט, טקן ועוד.
משחקי הפעולה מתחלקים בכלליות לשני סגנונות; משחקי פעולה מגוף ראשון, בהם עולם המשחק נחווה דרך עיניה של הדמות אותה מגלם השחקן, ומשחקי פעולה מגוף שלישי, קטגוריה גנרית המכילה את מרבית המשחקים שאינם שייכים לסגנון הקודם. דוגמה למשחק בגוף ראשון היא המשחק או.די.טי: לברוח או למות של פסייגנוסיס (psygnosis) משנת 1998.
תתי-סוגות
משחק פעולה מגוף ראשון
שמאל|ממוזער|200px|צילום מסך של משחק הפעולה מגוף ראשון Freedoom המבוסס על המשחק DOOM
משחקי פעולה מגוף ראשון הם משחקים בהם מתבונן השחקן על העולם מעיניה של הדמות אותה הוא משחק. המטרות במשחקים אלה מגוונות, אך כוללות לרוב יריית תחמושת מרובה לעבר אויבים רבים וחיסול אויבים מרובים ככל הניתן.
מצב בו השחקן משחית את גווייתו של האויב נקרא גיב
משחק פעולה מגוף שלישי
שמאל|ממוזער|200px|צילום מסך של משחק הפעולה מגוף שלישי Dead Justice
משחקי פעולה מגוף שלישי הם משחקי פעולה בהם אין השחקן מתבונן על המשחק מעיניה של הדמות אותה הוא משחק (כמו במשחקי הפעולה מגוף ראשון) אלא נראה כאילו הוא משקיף עליה מאחור ומלמעלה. ההבדל הזה בזווית הראייה של השחקן יוצר הבדלים משמעותיים במשחק - הוא מאפשר לשחקן ראייה רחבה יותר של סביבתו ומאפשר לו להגיב על התקפות המגיעות ממספר כיוונים שונים. כגון: משחק היריות המפורסם - Tanki Online
משחקי לחימה
משחקי מכות
מבחר משחקי פעולה
DOOM
Half-Life
Quake
Unreal
Far Cry
Call Of Duty
Grand Theft Auto
ראו גם
משחקי-לחימה
*
פעולה ממוחשב | 2024-04-25T08:11:32 |
באלדורז גייט | באלדורז גייט הוא משחק תפקידים ממוחשב מסוגת הפנטזיה האפית שפותח על ידי חברת BioWare, והופץ בסוף 1998 על ידי החברות Interplay ו-Black Isle Studios. המשחק יורש את סט החוקים שלו מהמהדורה השנייה של משחק התפקידים מבוכים ודרקונים, ומתרחש בעולם שנטבע בסדרת הספרים "ממלכות נשכחות".
למשחק יצאה חבילת הרחבה בשנת 1999 בשם "סיפורים מחוף החרב", שהוסיפה למעשה מספר אזורי משחק לאותה הסביבה, יחד עם מספר הרפתקאות שהורכבו בידי מעריצי המשחק, ולא כללה הרחבה עלילתית כמעט כלל.
למשחק יצא משחק המשך בשנת 2000, "באלדורז גייט 2: צללי אַמְן", שהכיל פיתוח והרחבה של העלילה מהמשחק הראשון, בה יוצא הגיבור בחיפוש אחר אביו האמיתי, תוך שימוש באותן הדמויות. בדומה למשחק הראשון, גם למשחק השני נוספה חבילת הרחבה בשם "באלדורז גייט 2: כס המלכות של בהאאל", שבה השחקנים היו צריכים להביא את עלילת המשחק לידי סיום. כמו כן אפשר להזכיר את סדרת "אייסווינד דייל", שהתרחשה באותו עולם והתבססה על אותו מנוע גרפי, אך הכילה דגשים אחרים ולא הראתה קשר עלילתי. במשחקים השתמשו במנוע ה-Infinity הידוע לטובה של החברה, כמו שאר משחקיה הקודמים והבאים.
עלילה
במהלך המשחק, ניתן לשחקן לשחק את תפקידו של נער/ה (השחקן קובע את מין הדמות וסוגה בהתאם לחוקי מבוכים ודרקונים) שגדל במבצר ספרייה בשם קנדלקיפ עם אב מאמץ בשם גוֹריון, ידידה בשם אימואן ועבר לא ידוע. המשחק מתחיל בפרולוג שלפיו גוריון אומר לדמות השחקן להצטייד למסע לא מתוכנן ובלתי צפוי. כמעט מיד אחרי זה דמות השחקן ניצלת מניסיונות התנקשות בתחומי קנדלקיפ. כשהדמות חוברת לגוריון ואומרת שהיא מוכנה לצאת מקנדלקיפ גוריון אומר שבמידה ויפרדו, שינסה להגיע לפונדק "הזרוע החברותית" לפגוש את שני ידידיו, קהאליד וג'אהיירה. באותו לילה בסמוך לקנדלקיפ השניים נתקלים במארב שבמרכזו עומדת דמות משוריינת אימתנית (שנראתה לראשונה בסרט הפתיחה) שדרשה מגוריון רק את דמות השחקן. גוריון מסרב, אומר לדמות לסגת ומחסל בשלל קסמים את כל מי שהיה עם הדמות המשוריינת חוץ ממנו, ולאחר קרב פנים אל פנים איתו גוריון מובס ומת. לאחר אותו לילה הדמות יכולה רק להמשיך קדימה.
לקנדלקיפ לא ניתן לחזור משום שהחוקים מתירים כניסה אך ורק למי שיש לו ספר בעל ערך רב, ולעיר הגדולה באלדורז גייט אין יוצא ואין נכנס בשל מכת שודדי הדרכים והמחסור החמור בברזל, כך שאין לו ברירה אלא לנדוד ברחבי חוף החרב. אלא שלפני שהמסע מתחיל, הדמות פוגשת באימואן שעקבה בסתר אחרי גוריון ואחרי הדמות ואז מצטרפת אליה בתור הדמות ללא שחקן הראשונה מתוך יותר מ-20 שיכולות לחבור אליה במהלך המשחק, אולם אפשר לשלוט רק בחמש מהן. תוך כדי נדידה דמות השחקן מגיעה לעיר הקטנה נאשקל, היכן שמכרות הברזל העיקריים היו ממוקמים ותוך ניסיון למצוא מה הייתה הסיבה שהברזל מהמכרות מתפורר, הוא חושף קנוניה רחבה בהרבה. קובולדים מזהמים את המכרות ומסמכים בעומק המכרות מקשרים זאת גם לשודדי הדרכים ומובילים את דמות השחקן למחנה סודי של השודדים שכפי הנראה גייסו פלוגות שכירי חרב שהועסקו על ידי "כס הברזל", איגוד סחר מבאלדורז גייט. "כס הברזל" התכוון לשלוט בחוף החרב בכך שהגביל את משלוחי הברזל אל האנשים שלהם בלבד. כל הברזל שעדיין לא הזדהם הועבר למכרה הברזל הפעיל היחיד באזור, במעמקי יער קלוקווד. כשדמות השחקן מחבלת במכרה שביער קלוקווד, הדאגות מפני השודדים רווחו עד כדי כך שבאלדורז גייט נפתחה מחדש ודמות השחקן עכשיו יכולה ללכת אל המשרדים שלה בעיר.
בבאלדורז גייט דמות השחקן פוגשת בסקאר, קצין-חוק שמבקש ממנה לחקור את כס הברזל אך משלא נמצאו ראיות מפלילות מספיק, דמות השחקן חוזרת בסיועו של סקאר לקנדלקיפ לרגל אחרי פגישה של כס הברזל. בקנדלקיפ אחד הנזירים שהכירו את דמות השחקן אומר לו לפתוח תיבה שהייתה שייכת לגוריון ובתיבה נמצא בין השאר מכתב מגוריון, שחשף את מה שלא הספיק לספר בעודו חי: האב הביולוגי של דמות השחקן הוא בהאאל, אל הרצח. בתקופה שהאלים נאלצו להתהלך על פני האדמה בהאאל לבש בשר לפניהם. הוא חזה את מותו וכפה על נשים רבות מכל גזע שהוא לשכב עמו. יתר על כן, צאצאיו יהיו הדלק ללידתו המחודשת ועל פי נבואות שונות אמורות גם לזרוע הרס וכאוס ברחבי הארץ. אחד הצאצאים היה דמות השחקן ובנוסף לו הוזכרה במכתב דמות שיש להזהר מפניה: לוחם אנושי רב עוצמה בשם סארבוק שהיה מודע מגיל צעיר למורשתו וחקר נבואות רבות, חלקן אף בקנדלקיפ, ועלול לפגוע בדמות השחקן בהשראת אותן נבואות. במהלך השהות הקצרה בקנדלקיפ דמות השחקן מואשמת ברצח מנהיגי כס הברזל ונתיב הבריחה היחיד הוא דרך הקטקומבות שמתחת לקנדלקיפ. כשדמות השחקן חוזרת לבאלדורז גייט היא מוצאת שהיא מבוקשת בעוון הרצח של סקאר ולכן היא חייבת לשמור על פרופיל נמוך עד לחשיפת המזימה הגדולה על ידי סארבוק, הדמות המשוריינת שגם רצחה את גוריון בתחילת המשחק. או אז מתגלה כי תוכניתו הייתה הרבה יותר אפלה וכס הברזל היה רק חלק ממכלול. דרך מניפולציות בפולטיקה ובמשאבים סארבוק תכנן מלחמה בין באלדורז גייט לבין ממלכת אמְן - מלחמה שתיצור שפיכות דמים גדולה מספיק שתוכיח את ערכו כיורשו של בהאאל ואל הרצח החדש. לאחר שדמות השחקן חיבלה בניסיונו להפוך לדוכס החדש של באלדורז גייט, החל הקרב הסופי שבסיומו סארבוק הובס ונשמתו הטמאה נשלחה בחזרה לבהאאל.
הדמויות במשחק
דמויות ללא-שחקן שהוזכרו למעלה הם חלק בלתי נפרד מהמשחק, שכן הן אלו שמסייעות לדמות השחקן במסעותיו, כל אחת לפי המניעים שלה, ויש להן גם אופי משל עצמן. בכל רגע נתון דמות השחקן יכולה לקחת איתה רק עד חמש דמויות מבלי האפשרות להחליף את הדמות המרכזית. חופש הפעולה שהמשחק נותן מאפשר לבחור צירופים שונים בתכלית.
דמויות טובות
אג'אנטיס אילבסטאר. גזע: אדם, נטייה: סדר-טוב, רמה: פלאדין. אג'אנטיס הוא פלאדין שהצטרף לא מכבר למסדר האבירים "הלב הקורן" ונשלח צפונה לחוף החרב בידי הממונה עליו, קלדרון פאיירקאם, על מנת לחקור ולטהר את החוף משודדי הדרכים. הוא רודף צדק ונאיבי במקצת שנמצא בחווה שצפונית לפונדק הזרוע החברותית. בנוסף הוא לוחם מעולה עם יכולות ריפוי הגונות.
אימואן. גזע: אדם, נטייה: נייטרלית-טובה, רמה: גנבת. אימואן היא חברת ילדות של דמות השחקן ומשמשת לו כמעין אחות קטנה. היא הדמות הראשונה שמצטרפת אליו סמוך מאוד לתחילת המשחק. הרקע שלה לפני שהגיעה לקנדלקיפ אינו ידוע ועל אף שהיא אינה מתקשרת עם דמויות אחרות יש לה תפקיד מרכזי בעלילת המשחק ומעבר. היא הגנבת הכי טובה במשחק שנבונה מספיק כדי להפוך אפילו לקוסמת.
אלורה. גזע: בת מחצית, נטייה: תוהו-טובה, רמה: גנבת. ילדה בת מחצית עליזה עד טירוף שסקרנותה גורמת לה לפרוץ למקומות אסורים ומסוכנים. אפשר למצוא אותה פורצת בשעות הלילה להיכל הפלאים בבאלדורז גייט.
דינהייר. גזע: אדם, נטייה: סדר-טובה, רמה: קוסמת. דינהייר היא מכשפה שהגיעה מרָאשֶמָאן עם עמיתהּ מינסק, שנשבע להגן עליה בחייו. היא ומינסק נשלחו לברר האם הנבואה על בני הבהאאל נכונה. במהלך חיפושיהם היא נשבתה על ידי יצורים דמויי כלבים בשם גנולים והוחזקה במצודה שלהם דרומית מערבית לנאשקל. דינהייר היא אשפית שמתמחה בקסמים שמתעלים אנרגיה ויש לה גם יכולת טבעית להאט את השפעתם של רעלים.
יסליק אורותיאר. גזע: גמד, נטייה: סדר-טוב, רמה: לוחם/כהן. יסליק הוא כהן של האלים קאלגנדין ומוראדין. גמד נינוח וטוב זה היה בעבר נפח של כס הברזל אבל הם בגדו בו כשהזכיר כבדרך אגב את המכרה העזוב של השבט שלו. עכשיו הוא אחד מהאסירים והעבדים של כס הברזל במכרה ביער קלוקווד והאחרון מבין השבט שלו שנותר בחיים.
מינסק. גזע: אדם, נטייה: תוהו-טוב, רמה: סייר. מינסק הוא סייר אמיץ וטוב לבב מצד אחד, ומצד שני ברברי מטורף ושיכור קרב. בתור הדמות החזקה ביותר בכל המשחק, מינסק הוא לוחם רב עוצמה אבל חמימות המוח שלו בפני רשע וקשייו השכליים מעלים מדי פעם את השאלה האם הוא לא חטף יותר מדי מכות חזקות בראש. סימן ההיכר המיוחד שלו הוא האוגר שלו, בוּ, עליו מינסק תמיד טוען שהוא מקבל ממנו הוראות תוך כדי אמונה בכך שבו הוא בעצם אוגר-חלל ענקי מיניאטורי, מה שנותן כפי הנראה את האתנחתא הקומית הטובה ביותר במשחק. שיכרון הקרב שלו נותן לו בונוסים משמעותיים ליכולותיו הפיזיות במהלך קרב אך יכולות להיות מסוכנות לשאר החבורה כשאין יותר אויבים להתקיף. ניתן יהיה למצוא את מינסק בנאשקל קורא לעזרה בחיפושיו אחרי שותפתו השבויה, דינהייר.
קהאליד. גזע: חצי אלף, נטייה: נייטרלי-טוב, רמה: לוחם. בעלה של ג'אהיירה וכמעט ההפך המוחלט ממנה. הוא הססן, עצבני, גמגמן ובעל נטייה נוחה להיכנס לפאניקה. שניהם היו חברים טובים של גוריון והוא נותן לדמות השחקן הוראות לפגוש את שניהם בפונדק הזרוע החברותית במקרה שדרכיהם ייפרדו.
קוֹראן. גזע: אלף, נטייה: תוהו-טוב, רמה: לוחם/גנב. קוראן הוא הרפתקן נודד וקשת רודף שמלות בעל ערכי מוסר מפוקפקים. קוראן נמצא ביער קלוקווד כשהוא צד יצורים דמויי דרקונים עם זנבות עקרב שנקראים וויברנים. הוא יפלרטט ללא בושה עם כל אישה בחבורה, בייחוד עם סאפאנה. מבלי שידע הוא הפך לאב כתוצאה מאחד הרומנים שלו עם קוסמת צעירה, מה שכמובן הכעיס מאוד את בעלה. כישרונו בשימוש עם קשת עובר את מה שאפשר ליצור בדמויות שחקן רגילות, מה שהופך אותו לקשת החזק ביותר במשחק, אבל אפילו זה לא עוזר כל כך לכישרונות הגנבה שלו בשל קיזוז הניסיון למקצוע הלוחם.
קיבאן. גזע: אלף, נטייה: תוהו-טוב, רמה: סייר. קיוואן הוא קשת חזק שנמצא בהיי הדג'. אשתו נהרגה על ידי העוג שודד הדרכים טאזוק וכתוצאה מכך הוא יצא למסע נקמה בעוגים ובשודדי הדרכים ובמיוחד להתנקש בטאזוק עצמו על מותה של אשתו. לקיוואן אישיות קרה ובלתי דיפלומטית וקול צרוד שיזכיר כמעט את קלינט איסטווד.
דמויות נייטרליות
בראנוון. גזע: אדם, נטייה: סדר-נייטרלית, רמה: כהנת. לוחמת נאמנה מטעם אל המלחמה טמפוס. באזור הקרנבל שנמצא מזרחית לנאשקל היא נהפכה לאבן על ידי המכשף שודד הדרכים טראנזיג ומאז משמשת כאטרקציה. אם היא תשוחרר היא תצטרף אל דמות השחקן להביע את תודתה. יש לה את היכולת להטיל פטיש רוחני ללא הכנה מראש.
ג'אהיירה. גזע: חצי אלפית, נטייה: נייטרלית, רמה: לוחמת/דרואידית. ג'אהיירה היא לוחמת/דרואידית חזקה ונבונה אך גם גאה ביותר מה שגורם לה להיות דומיננטית ובעלת ביטחון עצמי גבוה. בתור דרואידית חייבת להיות לה השקפת עולם חדה בכל היבט ואף דורשת לא פחות ממי שבחברתה. ניתן למצוא אותה בחברת קהאליד, בעלה בפונדק הזרוע החברותית והיא תצטרף יחד איתו אל דמות השחקן.
גאריק. גזע: אדם, נטייה: תוהו-נייטרלי, רמה: פייטן. גאריק הוא משורר בעל נפש של ציפור דרור עם חיפוש מתמיד אחר הנאות ואהבות. ניתן למצוא אותו בעיירה בֶּרֶגוֹסט עובד עבור שחקנית בשם סילקי.
זאן. גזע: אלף, נטייה: סדר-נייטרלי, רמה: קוסם. זאן הוא קוסם משבט גרייקלוק מאוורסקה שנשלח לחקור את אי היציבות הפוליטית בחוף החרב. משנשבה על ידי כס הברזל הוא הוחזק כשבוי במכרות נאשקל. דמות השחקן פוגשת אותו בעומק המכרות חבול ולא חמוש ואם הוא מצטרף לחבורה של דמות השחקן, הוא יחשוף אופי מדוכא ופסימיסטי עם המון הערות שליליות על כישלון וכאלו עם קורטוב של הפתעה למראית הצלחות. הוא מתמחה בקסמים שעובדים בעיקר על מוחם של הקורבנות ויש לו פגיון שנקרא "להב הירח" שרק הוא יכול להשתמש בו, אבל הוא לא חסון מספיק כדי לשרוד זמן רב בקרב פנים אל פנים.
סאפאנה. גזע: אדם, נטייה: תוהו-נייטרלית, רמה: גנבת. סאפאנה היא אישה מפתה בעלת עבר עשיר של התנהגות חושנית. היא תמיד מסתדרת בחיים על ידי הפעלת קסמיה הנשיים שיגרמו פחות או יותר לכל גבר לעשות כרצונה. ניתן למצוא אותה ליד המגדלור הישן בחיפושיה אחר אוצר קבור באזור החוף.
סקי סילברשילד. גזע: אדם, נטייה: נייטרלית, רמה: גנבת. סקי היא ביתו הנאיבית והמאוד מפונקת של הדוכס אֶנְטאר סילברשילד מבאלדורז גייט. סקי נהנית להתגנב אל מחוץ לאחוזה המוגנת של אביה ויש לה חלומות בהקיץ בכל הקשור לחיי הרפתקנות. היא מחכה שהמאהב שלה, אֶלְדוֹת קְרוֹן "יציל" אותה, אבל מהרגע שדמות השחקן יצרף אותה, כל מה שתעשה זה להתלונן, אך אם החבורה מצרפת אותה כאשר אלדות איתה, דמות השחקן תקבל הודעה על כופר קבוע של 1000 מטבעות זהב מדי יומיים כל עוד שניהם יחד בחבורה. אם דמות השחקן תוציא אותה או את אלדות מהחבורה, השני יחבור אליה.
פאלדורן. גזע: אדם, נטייה: נייטרלית, רמה: דרואידית. פאלדורן היא חברה ב"דרואידי הצללים", כת מיליטנטית של דרואידים שמאמינים במאבק אלים של הטבע נגד האדם. היא תתווכח בחריפות עם ג'אהיירה וההשקפות המסורתיות שלה שעל הטבע והאדם לשאוף לדו-קיום. למרות אמונתה, יש לה דיבור והתנהגות רגועים להחשיד. ניתן למצוא אותה ביער קלוקווד והיא תצהיר שמטרתה העיקרית היא לחבל במכרה הברזל שנפתח מחדש ביעד ואשר הורס אותו.
קווייל. גזע: ננס, נטייה: תוהו-נייטרלי, רמה: כהן/אשליין. ננס שחצן, רע-מזג ומקטר שמאמין שהוא גאון וכל מי שמסביבו הם טיפשים שצריכים להכיר בבינתו העליונה. ניתן למצוא אותו ליד הגשר בכניסה לבאלדורז גייט והוא ינסה להיכנס לחבורה של דמות השחקן בכוח בלי קשר למה תגיד לו. על אף שהוא הדמות היחידה במשחק שיכולה להטיל לחשים של כהנים וגם של קוסמים בעלי התמחות באשליות יש לו סטטיסטיקות מתחת לממוצע ואישיות מעוררת בחילה.
דמויות רעות
אדווין אודסיירון. גזע: אדם, נטייה: סדר-רשע, רמה: קוסם. אדווין הוא חבר המכשפים האדומים שנשלח לחוף החרב על מנת להתנקש בחייה של המכשפה דינהייר (בניגוד למינסק שרוצה להציל אותה, כך שלשלב את שניהם יכול להיגמר בשפיכות דמים) והגיע לנאשקל לאחר שהעריך שהיא נמצאת שם. אדווין אוהב להעליב את דמות השחקן עם הערות יהירות ועוקצניות ותמיד ממלמל באותו משפט שהוא מדבר על כוונותיו להפיל את דמות השחקן ממנהיגותה על החבורה. סימן היכר נוסף שלו הוא שרשרת, בה הוא לא מרשה לאף אחד לגעת. דמות שחקן שתוכל להתמודד עם אופי זה יכולה למצוא את אדווין בתור קוסם יעיל למדי, לא רק בשל מבחר הקסמים שהוא מסוגל להטיל (קסמים שמתמחים בלזמן יצורים) אלא גם משום שהוא יכול לשנן הכי הרבה קסמים, יותר מכל קוסם אחר במשחק.
אֶלְדוֹת קְרוֹן. גזע: אדם, נטייה: נייטרלי-רשע, רמה: פייטן. אלדות הוא אדם בעל אופי מלוכלך אשר עסוק תמיד בחיפוש אחר ריגושים ו"מתפרנס" מלפתות נשים עשירות ולחיות מכספן. מזימתו האחרונה היא לברוח ולהנשא למאהבת הנוכחית שלו, סקי סילברשילד ואז לסחוט את אביה בכך שיטען כי חטף אותה ויאיים שיהרוג אותה אם לא ישלם לו על בסיס קבוע. בתור שובניסט מושבע ישנאו אותו לבטח גם גאריק וגם שר-טיל, וגם זאן לא מתרשם מגסות הרוח שלו.
ויקוניה דה-ויר. גזע: אלפית אפלה, נטייה: נייטרלית-רשע, רמה: כהנת. ויקוניה שייכת לגזע האלפים זורעי היראה שחיים מתחת לאדמה ולא נחשפים רבות לאור השמש. היא סגדה בעבר לאלת העכביש לוֹלְת, אך משנטשה את אמונתה בה עברה לסגוד לשָׁאר, אלת הלילה. היא הוגלתה מהממלכה התת-קרקעית ומנסה לחיות על פני השטח על אף חוסר הסובלנות ההדדי שלה ושל תושבי פני השטח. ניתן למצוא אותה ביער צפונית-מזרחית לברגוסט כשהיא נמלטת מקצין חוק שמאשים אותה ברצח ורוצה להוציאה להורג. אם דמות השחקן תהרוג את קצין החוק היא תצטרף אל החבורה. למרות שהיא מתעבת חמלה ומפרשת זאת כחולשה היא תהיה מנומסת יחסית, בעיקר בקרב דמויות בעלות נטיית רשע. יש לציין כי בשל ייחוסה לאלפים האפלים יש לה חסינות גבוהה ביותר נגד קסמים.
טיאקס. גזע: ננס, נטייה: תוהו-רשע, רמה: כהן/גנב. טיאקס הוא ננס מגלומן בעל פתיל קצר מאוד ושאיפה בלתי ריאליסטית של שליטה בעולם. הוא סוגד לסיריק, אל הרשע הנוכחי, וכמוהו גם הוא משוגע למדי. ניתן למצוא אותו בבאלדורז גייט.
מונטארון. גזע: בן מחצית, נטייה: נייטרלי-רשע, רמה: לוחם/גנב. אחת הדמויות ללא שחקן הראשונות שניתן לפגוש. שם החיבה שנותן לו קסזר, שותפו לפשע, הוא מונטי. למרות שהוא פחות מוזר משותפו, הסגנון שלו יותר נוטה למאיים מאשר לסוציומט. הוא מתעב את קסזר מתוך הפחד שיהרוג אותו. שניהם חברים בארגון הרשע, הזְהֵנְתָרים שנשלחו לבדוק את המחסור בברזל בחוף החרב (היות שהם היו אחד החשודים בדבר). אם שניהם יהיו עם דמות השחקן סוכני זהנתרים לא יתקיפו אותה ואפילו לקראת סוף המשחק יתנו רמז להבסת סארבוק.
קגאין. גזע: גמד, נטייה: סדר-רשע, רמה: לוחם. קגאין הוא שכיר חרב חמדן ותאב בצע שמנהל שירות להגנה על שיירות מברגוסט. הוא משכנע את דמות השחקן לעזור לו לחפש שיירה אבודה בעלת חשיבות עליונה היות שהיא נשאה את בנו של הדוכס סילברשילד. מהר מאוד הוא יתעייף מהחיפוש וישכח ממנו, ומפאת החשש מזעמו של הדוכס סילברשילד הוא יחליט לנטוש את העסק לטובת המסעות עם דמות השחקן. לקגאין יש את החוסן הגבוה ביותר במשחק, אפילו יותר משאפשר ליצור ועד כדי כך גבוה שיש לו גם יכולת לריפוי טבעי איטי אבל עקבי של הפצעים שלו.
קסזר. גזע: אלף, נטייה: תוהו-רשע, רמה: קוסם. קסזר זכה לתואר "המכשף המטורף" בידי שותפו מונטארון. נראה שהוא סובל מפיצול אישיות כמו לני מעל עכברים ואנשים. תפיסת המציאות שלו חלשה, מה שגורם לו להתפרצויות בלתי רגילות. הוא ומונטארון הם מבני הברית הראשונים שדמות השחקן תוכל לצרף אליה והם יציעו את עצמם בתנאי שילכו למכרות נאשקל בהקדם האפשרי לבדוק את ההתרחשויות שם. אולם, מבלי שדמות השחקן יודעת, השניים שייכים לארגון הזְהֵנְתָרים, ארגון רשע שלאחרונה נחשב אחד החשודים במחסור הברזל, והם ביחד רק בגלל שיוכם לארגון. על אף הפרעותיו הנפשיות, קסזר נחשב לאחד מהחברים הנאמנים ביותר לארגון הזהנתרים בשל שליטתו בקסמים שמתעסקים בעיקר עם מוות ואופל.
שר-טיל דוסאן. גזע: אדם, נטייה: תוהו-רשע, רמה: לוחמת. שר-טיל היא לוחמת שנהנית להשפיל גברים בכך שהיא מזמינה אותם לדו-קרב ופוצעת אותם קשה. אם היא תובס על ידי גבר היא תתרשם ותבקש להצטרף לחבורה של דמות השחקן. בהיותה אגרסיבית וצמאת-דם באופן קיצוני, לשר-טיל יש שנאה חזקה לבני המין השני ולקציני חוק. בסוף המשחק יתברר ששר-טיל היא ביתו של קצין חוק שהושתל בארגונו בחשאי על ידי סארווק.
קישורים חיצוניים
סיקור המשחק באתר מובי גיימס
ביקורת המשחק באתר המשחקים Games.co.il (עברית)
קטגוריה:BioWare
קטגוריה:מבוכים ודרקונים
קטגוריה:משחקי תפקידים ממוחשבים
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 1998
קטגוריה:משחקי Windows
קטגוריה:משחקי macOS
קטגוריה:משחקי וידאו שפותחו בקנדה | 2024-07-06T10:13:45 |
צ'רלס דרווין | REDIRECT צ'ארלס דרווין | 2005-05-09T22:07:34 |
גליוטינה | REDIRECT גיליוטינה | 2004-09-11T19:08:42 |
ויכוח פריס | REDIRECT משפט פריז | 2005-07-14T09:48:37 |
נאורות | הפניה עידן הנאורות | 2010-11-06T11:14:21 |
טייואן | REDIRECT טאיוואן | 2013-03-21T16:06:03 |
טייוואן | REDIRECT טאיוואן | 2013-03-21T16:05:53 |
פורמוזה | REDIRECT טאיוואן (אי) | 2010-11-25T19:05:24 |
איטרציה | אִיטֵרַצְיָה (באנגלית: Iteration; על פי האקדמיה ללשון העברית: חִזְרוּר) היא פעולה החוזרת על עצמה במהלך פתרון של בעיה, בדרך כלל בעיה כמותית. כל חזרה נקראת איטרציה. תהליך המורכב מאיטרציות קרוי תהליך איטרטיבי (או תהליך חזרור). כאשר מדובר בבעיה כמותית, ניתן לבצע את האיטרציות הן באופן ידני והן בעזרת מחשב. בדרך כלל משמשים מושגים אלה לתיאור תהליך במסגרת תוכנית מחשב, ובאופן כללי יותר לתיאור אלגוריתמים.
דוגמאות לאיטרציות
ביצוע גוף לולאה (Loop) באלגוריתם המשמש לכתיבת תוכניות מחשב באמצעות שפת תכנות.
מחזור של רקורסיה. במובן מסוים של המונח איטרציה קיימת הבחנה בין אלגוריתם איטרטיבי המתייחס ללולאה בלבד, לבין אלגוריתם רקורסיבי.
בפרשת עכן, המתוארת בספר יהושע, נלכד עכן בתהליך איטרטיבי בן ארבעה שלבים: תהליך איטרטיבי דומה מופיע בתיאור המלכתו של שאול:
הפעלה פונקציה על אובייקט מספר פעמים בזו אחר זו. למשל, עבור הפונקציה , ו־, הן איטרציות של הפעלת הפונקציה פעמיים או מספר מסוים של פעמים על אובייקט כלשהו.
גודל האיטרציה
לאיטרציה יש גודל, המשקף את מספר פקודות המחשב שבכל איטרציה או את הזמן הנדרש לביצועה. משמעות גודל האיטרציה משתנה בהקשרים שונים. בלולאות שבתוכניות מחשב, לדוגמה, סופרים את מספר מחזורי השעון באיטרציה.
מספר האיטרציות
מספר האיטרציות בתהליך מסוים יכול לנוע בין אפס לאינסוף. בדרך כלל מספר האיטרציות הוא פונקציה של הקלט לתוכנית או לאלגוריתם, ושל יעילות האלגוריתם. דוגמה: לחיפוש איבר מבוקש ברשימה ממוינת בת 1,024 איברים יידרשו לכל היותר 1,024 איטרציות (ובממוצע 512 איטרציות) כאשר החיפוש נעשה באמצעות סריקה סדרתית של הרשימה. אבל כאשר מבוצע חיפוש בינארי, שהוא יעיל יותר, יידרשו לכל היותר 10 איטרציות,
משום ש- , או בניסוח אחר .
שיקולי תכנות של איטרציה
ישנם תהליכים בהם איטרציות מהוות 'צוואר בקבוק', ולכן אם לגורם הזמן יש משמעות ובפרט במערכות זמן אמת (Real time), יש חשיבות מיוחדת ליעילות האיטרציה.
מתכנתים מתייחסים ליעילות של איטרציה בהבטים אחדים:
זמן קצר ככל האפשר לכל איטרציה. חיסכון של מעט זמן בכל איטרציה עשוי להסתכם בחיסכון של זמן רב מאוד, כאשר הוא מוכפל במספר האיטרציות.
הספק רב ככל האפשר בכל איטרציה בודדת, כך שמספר האיטרציות הכללי יפחת.
באיטרציות המשמשות תוכניות מחשב יש חשיבות לכך שכל איטרציה 'תתפוס' מינימום מזיכרון המחשב, מהסיבות הבאות:
מניעת גלישת חוצץ.
מניעת גלישת מחסנית, שעשויה להתרחש במקרה של שימוש ברקורסיה עמוקה מידי.
השארת הזיכרון פנוי למשימות אחרות.
בתוכניות מחשב בהן מתבצעת פעולה ממושכת המהווה 'צוואר בקבוק', כגון לולאה, בזמן התרחשות הפעולה המשתמש אינו יכול לבצע פעולה נוספת (בתוכנית עצמה ובמקרים אחרים אף במחשב כולו) וכן אינו מבין למה המחשב 'נתקע' ומתרעם על כך.
ישנם מספר אמצעים, בעזרתם ניתן 'לשחרר' את המחשב:
מִקבול משימות התוכנית, באמצעות שימוש במספר תהליכונים (Threads).
קביעת עדיפות (Priority) נכונה עבור התהליכון המהווה 'צוואר בקבוק'.
תזמון הפעולה, המהווה 'צוואר בקבוק', לעיתוי נוח יותר. לפעמים מעבירים פעולות כאלו לשעת טעינת התוכנית.
אמצעים אחרים נועדו לשתף את המשתמש בידע על המתרחש:
הצגת הודעה מילולית המסבירה למשתמש את פשר העיכוב והמידעת אותו על המתרחש.
הצגת מד־התקדמות (Progress bar), בעזרתו יכול המשתמש לדעת בכל רגע כמה אחוזים מהתהליך כבר התבצעו.
הצגת סרטון וידאו המייצג את המתרחש.
שינוי צורת סמן העכבר לצורת שעון חול.
דרך השימוש באמצעים שהוזכרו שונה משפת מחשב אחת לשפת מחשב אחרת. מומלץ להשתמש בכמה מהאמצעים יחדיו.
מושגים קשורים
משפטי איטרציה (Iteration statements) – כגון while ו־for, הם סוג של משפטי בקרה על זרימת תוכנית מחשב שמאפשרים חזרה על קוד. משפטי איטרציה נבדלים ממשפטי בחירה (Selection statements), כגון if ו־switch, שגם הם סוג של משפטי בקרה שמאפשרים לבצע קטעי קוד נבחרים.
בקרת איטרציות (Iteration controls) – קובעת את מספר האיטרציות שיתקיימו.
איטרטור – מחלקה המאפשרת מעבר באיטרציות במבנה נתונים כלשהו. בשפת ++C, איטרטורים הם חלק נכבד מהספרייה התקנית STL.
מעבר על פני רשימה (Iterate over a list), שהיא סוג של מבנה נתונים.
דילמת האסיר האיטרטיבית
משחק החיים - משחק מסוג אוטומט תאי המשוחק באיטרציות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אלגוריתמים
קטגוריה:תכנות | 2022-08-28T00:38:03 |
משחקי תפקידים | REDIRECT משחק תפקידים | 2004-09-11T23:31:17 |
אריה סיוון | REDIRECT אריה סיון | 2004-09-12T00:02:15 |
יהודה | קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים
קטגוריה:שמות משפחה שמקורם בתנ"ך
קטגוריה:שמות פרטיים תאופורים | 2024-07-31T07:47:30 |
אשר (דמות מקראית) | ממוסגר|שמאל|סרטוט פורטוגזי
אָשֵׁר היה דמות מקראית, בנו השמיני של יעקב מאשתו זלפה שפחת לאה, וצאצאיו היו שבט אשר. בניו של אשר היו . על פי המדרש, חי 123 שנה, וכשיצאו בני ישראל ממצרים לקחו עמם את עצמותיו, וכאשר סיימו להתנחל בארץ בשנת ב'תצ"ה (1265 לפני הספירה) קברוהו בקדש נפתלי.
לפי ספר היובלים נולד בב' בשבט.
לפי ספר הישר היה נשוי לעדון בת אפלל אך היא מתה ללא ילדים, לאחר מותה נישא להדורה בת אבימאל בן עבר וממנה נולדו ילדיו, יחד איתה אימץ את ביתה, שרח.
מדרש שמו
מקור שמו מוסבר ב: נשים אשר הכירו את לאה כאומללה בעקבות עקרותה אמרו 'אשריה', ועל כן נקרא שם הבן הנולד 'אשר'. לדעת ליאורה רביד הכוונה כנראה לאישה אחת וזו רחל, שקנאה ללאה וזאת הסיבה להודות לאל.
סמל השבט
אבנו של אשר בחושן הייתה - תרשיש. במדרש תלפיות כותב על אבנו של אשר:השערות שונות נאמרו בזיהוי אבן התרשיש:
טקסט=אבן כריזוליט|ממוזער|אבן כריזוליט
פליניוס הזקן, בן המאה הראשונה לספירה, מזהה את התרשיש כ- Chrysolitos, כריזוליט.
גם יוסף בן מתתיהו וגם תרגום השבעים מזהים את התרשיש ככריזוליט.
תרגום אונקלוס מתרגם כרום ימא, כלומר אבן הים.
תרגום המלך ג'יימס גורס בריל.
גם תרגום התנ"ך של ה-Jewish Publication Society of America משנת 1917 מכוון לבריל.
מכון המקדש זיהו את האבן עם אקוומרין.
מאחר שאקוומרין הוא סוג של בריל, הרי שתרגום זה לתרשיש מקובל ונפוץ.
ברכת יעקב לאשר
בברכת יעקב לבניו טרם מותו, הבטיח לאשר נחלה פוריה, אשר תניב לו מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ, כמו שנאמר .
עץ משפחה
עץ משפחה המציג את הדורות הקודמים:
צאצאי אשר
בספר דברי הימים מפורטת רשימת צאצאיו של אשר:
קברו
ממוזער|קבר אשר ונפתלי בני יעקב בקדש נפתלי
לפי ספרות חז"ל העלו בני ישראל את כל בני יעקב לארץ להיקבר שם.
ובספר הישר מסופר:
כיום מצוין קברו בכביש 899 מול תל קדש נפתלי. המקורות לכך הם בעיקר מהמאה ה-17. יום פטירתו הוא כ' בשבט לפי התאריך העברי, כמובא במדרש ילקוט שמעוני.
מסורת שומרונית מזהה את קבר אשר בנבי טובא, בטובאס שבשומרון.Conder and Kitchener, 1882, SWP II, p. 219
שבט אשר
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
קישורים חיצוניים
אשר בן יעקב באתר "אהלי צדיקים"
הערות שוליים
קטגוריה:בני יעקב
קטגוריה:אישים בפרשת ויצא
קטגוריה:יורדי מצרים
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 110
קטגוריה:שבט אשר
קטגוריה:אפונימים | 2024-03-04T10:59:22 |
דן | ממוזער|250px|קבר דן בן יעקב מזרחית להר תבור
דָּן הוא דמות מקראית, בנו של יעקב מבלהה שפחת רחל, וצאצאיו היוו את שבט דן.
מדרש שמו
100px|ממוזער|שמאל|ברכת יעקב לדן
ממוזער|220px|המצבה על המקום המיוחס כיום לקברו של דן בן יעקב ביער צרעה סמוך לכביש 44
שמו של דן מוסבר במפורש ב: .
פירוש מדרש השם הוא שפט - דן אותי האלוהים לעקרות. בשם שמעניקה רחל לבנה משפחתה קיימת התפיסה שהעקרות היא עונש משמים.
צאצאיו של דן
לדן היה בן אחד, חֻשִׁים
מצאצאיו המפורסמים הוא שמשון.
החזקוני כותב בפירושו על התורהבראשית מו; כג כי לדן היו שני בנים ואחד מהם מת ולכן לא הזכירה אותו התורה.
ברכת יעקב
ממוזער|220px|הישיבה בקבר דן ביער צרעה
ברכת יעקב לדן הייתה:
הפעלים דין ושפט, אשר מופיעים גם בשמו באים לידי ביטוי גם בברכת יעקב לדן. תפקידו של דן יהיה בתחום המשפט. דן יושיע את עם ישראל, כאחד השבטים במלחמות עם אויבים. בחלק השני של הברכה בפסוק י"ז מופיע דן, כמי שמתנכל לאויבי ישראל העוברים בדרכים. לדעת יוחנן מופס היכולת הצבאית של בני יעקב ודן ביניהם, קשורה בהבטחת אלוהים לאבות שמצאצאיהם יצאו מלכים.
רש"י רואה בברכה זו את התפילה, אשר תאמר בפי שמשון, ויעקב בברכה מנבא את העומד לבוא: .
לפי ספר היובלים נולד ב-ט' באלול.
עץ משפחה
עץ משפחה המציג את הדורות הקודמים:
קברו
לפי המסורת קברו של דן בן יעקב נמצא בנחלת שבט דן בצרעה. בספר הישר מסופר שקברו נמצא באשתאול:
מקום המיוחס לקברו של דן נמצא בשטח יער צרעה במבנה המכונה "שייח ע'ריב". בשנות ה-80 הוקמו במקום ללא אישור מבנים לבית כנסת וישיבה. בשנת 2017 הרסה רשות מקרקעי ישראל את המבנים שהוקמו ליד "שייח ע'ריב" ומבנה הקבר נאטם.
החל משנות ה-2000 הוכר קבר אחר ליד הר תבור כקברו של דן בן יעקב על פי דעת הכפתור ופרח, ומעמדו של הקבר שביער צרעה התערער.
יש מעולי הרגל שציינו את אזור הבניאס כציון מקום קברו.
במסורת המוסלמית, זוהה קברו באתר "נבי דאניאל" בתחומי הכפר דאניאל לרמלה, שחרב במלחמת העצמאות.
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
שבט דן
קישורים חיצוניים
דן בן יעקב באתר "אהלי צדיקים"
הערות שוליים
קטגוריה:בני יעקב
קטגוריה:אישים בפרשת ויצא
קטגוריה:שבט דן
קטגוריה:יורדי מצרים
קטגוריה:אפונימים | 2024-07-16T21:08:06 |
שיטת סטניסלבסקי | שיטת סטניסלבסקי היא שיטת משחק בתיאטרון שפותחה על ידי הבמאי הרוסי קונסטנטין סטניסלבסקי.
השיטה והתפתחותה
אלמנט מרכזי בגלגולה המוקדם של השיטה היה "זיכרון רגשי/חושים" והיה מבוסס על הרגש. כך למשל, אם השחקן צריך לבכות, הוא חושב על דבר עצוב שקרה לו או למישהו קרוב לו, ואם השחקן צריך לצחוק או לגחך, הוא חושב על דבר מצחיק וכך הלאה.
סטניסלבסקי הגדיר את שיטת המשחק המזויפת והשלילית כ"הרגשה שחקנית" - אמצעים מזויפים בהם משתמש השחקן כדי להציג או להראות את מצביה הרגשיים והפנימיים של הדמות. לדוגמה: שחקן המשחק דמות תמימה מעמיד פני תמים, מדבר בקול ילדותי או מציג עיניים ילדותיות-תמות.
את ההרגשה הנכונה ששחקן צריך להרגיש, ההרגשה אליה שיטת המשחק שלו שואפת, הגדיר סטניסלבסקי כ"הרגשה יצירתית" - מצב נפשי בו השחקן מתנהג באופן מציאותי יותר ו"רחובי" או "בגובה העיניים" יותר. ב"הרגשה היצירתית" מתנהג השחקן כך ש"אילו במציאות הייתי הדמות בסיטואציה הזו, ככה הייתי מתנהג".
השיטה מחולקת לשני נושאים:
עבודת השחקן על עצמו:
פיתוח מיומנות של "התבוננות במציאות" (בצורה של צופה מהצד, פסיבי)
עבודה על קולו וגופו של השחקן (שיהיו דומים לדמות)
עיבוד טכניקה נפשית שמאפשרת לשחקן "הרגשה יצירתית"
עבודת השחקן על תפקידו:
הגדרת המניע העיקרי של הדמות (הטריגר שמוביל אותה בסצנה או במחזה)
לימוד והתחקות אחר אנשים הדומים לדמות
השחקן צריך להיכנס לנעליה של הדמות באמצעות "זיכרון חושי" ו"זיכרון רגשי"
על מנת להשיג יעדים אלו לפי שיטת סטניסלבסקי, על השחקן הצעיר להופיע לפני קהל רק כאשר הוא מפנים עקרונות אלו.
תלמידו של סטניסלבסקי, ריצ'רד בולסלבסקי, הביא את השיטה לארצות הברית והשפיע על שחקנים, במאים ומורים למשחק, אשר הקימו ביחד את קבוצת תיאטרון (Group Theater) ממנה צמח בשנות ה-40 בית הספר "אולפן השחקנים" (The Actor's Studio).
ב-14 השנים האחרונות של חייו שינה סטניסלבסקי כיוון והכניס לשיטת העבודה שלו כלי שעד אז לא הוזכר בה - ניתוח טקסט ואימפרוביזציה כדרך לבניית תפקיד.
הוא זנח את "הזיכרון הרגשי/החושי", ואף התכחש אליו בכמה הזדמנויות. במקום רגשות הוא התמקד עתה בעולם הדימויים אותו יוצר השחקן כמעיין ליצירתיות ואף לביטוי רגשי. את כיוון העבודה הזה שנודע כשיטת הפעולות הפיזיות המשיכו לפתח יורשיו. בין הידועים בהם היו תלמידתו מריה קנבל, מהפדגוגיות המשפיעות ביותר על עולם התיאטרון הרוסי בתקופה הסובייטית, ותלמידה אנטולי וסילייב, מחשובי הבמאים של אירופה בימינו.
ראו גם
לי סטרסברג
משחק מתודי
קישורים חיצוניים
תחילת הדרך - אחד משחקניו של סטניסלבסקי מספר על המפגש הראשון עמו
קטגוריה:מונחים בתיאטרון | 2023-02-08T13:57:43 |
הומו סאפיינס | REDIRECT אדם | 2014-12-10T20:50:12 |
משפט דה ברנז' | משפט דֶה בְּרַנְזְ' (נקרא בתחילה השערת בִּיבֶּרְבָּךְ (Bieberbach) או השערת המקדמים), הוא השערה בתורת הפונקציות המרוכבות, שהועלתה בשנת 1916 על ידי לודוויג ביברבך, והוכחה ב-1985 על ידי לואי דה ברנז'. לאחר פרסום ההוכחה, נמצאו להשערה הוכחות קצרות יותר.
ההשערה
תהי f פונקציה אוניוולנטית על עיגול היחידה, כלומר פונקציה הולומורפית המוגדרת על עיגול היחידה וחד-חד-ערכית שם. אז המקדמים בפיתוח טיילור של הפונקציה מקיימים .
תוצאות חלקיות לאורך ההיסטוריה
בשנת 1916, הוכיח ביברבך את הטענה עבור n=2, והעיר שהיא "אולי" נכונה לכל n. צ'ארלס לוונר (Lowener) הוכיח את הטענה למקרה שבו n=3 ב-1923. השיטות של לוונר עמדו בבסיסן של ההוכחות לכמה מקרים נוספים:
n=4, (Garabedian ו-Schiffer ב-1955);
n=6, (Ozawa ב-1969 ו-Pederson ב-1968);
n=5, (Pederson ו-Schiffer ב-1972).
דייוויד הורוביץ (Horowitz) הוכיח בשנת 1979 כי מתקיים .
דה-בראנז', שהמשיך את רעיונותיו של לוונר, הוכיח כאמור את הטענה לכל n. התוצאה נחשבת לאחת התוצאות החשובות ביותר באנליזה מרוכבת במאה ה-20.
שימושים
תחום אחד שבו למשפט הייתה השפעה הוא בחקר משוואות דיפרנציאליות. ניתן להשתמש במשפט כדי לקבוע את קיומם וייחודם של פתרונות לסוגים מסוימים של משוואות דיפרנציאליות, שיש להן השלכות חשובות על המודל והניתוח של מערכות פיזיקליות וביולוגיות שונות.
בנוסף, המשפט יושם גם על חקר התפלגות המספרים הראשוניים, תחום במתמטיקה שמשך עניין של מתמטיקאים רבים ויש לו השלכות חשובות על חקר ההצפנה ועיצוב מערכות תקשורת מאובטחות.
ראו גם
פונקציה אוניוולנטית
השערת גודמן
הערות שוליים
דה ברנז' | 2023-01-02T19:09:22 |
אקדמיה | ממוזער|250px|האקדמיה של אתונה. מימין, פסלו של אפולו. משמאל, פסלה של אתנה.
250px|ממוזער|מתוך הציור "אסכולת אתונה", אחד הציורים המפורסמים בעולם.
אֲקָדֶמְיָה היא מוסד לפיתוח, שימור והפצת הידע האנושי, בכל תחומי המדעים לסוגיהם. כיום מתייחס המונח בעיקר למוסדות להשכלה גבוהה.
אטימלוגיה
מקור המילה מיוונית, על שם חורשת "אקדמוס" מצפון לאתונה, חורשה שהייתה מקודשת לאלת החכמה, אתנה. בחורשה זו הקים אפלטון בסביבות שנת 385 לפנה"ס את האקדמיה האפלטונית במסגרת גימנסיון. ישנה טענה כי החורשה הייתה ממזרח לאתונה וכי מקור המילה הוא מהשורש העברי ק.ד.ם.
היסטוריה
באירופה, האקדמיה מתוארכת ליוונים והרומאים הקדומים בתקופה הקדם-נוצרית. אוניברסיטאות חדשות יותר נוסדו במאות ה-12 וה-13, והחל להתגבש המוסד האירופאי של האקדמיה. נזירים וכמרים עברו ממנזרים לערי קתדרלות ועיירות אחרות, שם פתחו את בתי הספר הראשונים שהוקדשו ללימודים מתקדמים.
הבולטים מבין בתי הספר החדשים הללו היו בבולוניה, סלרנו, נאפולי, סלמנקה, פריז, אוקספורד וקיימברידג'.
במהלך המאות ה-15,16 החל עידן הרנסאנס באיטליה, והתקיים בה עניין מחודש בפלאטוניזם שליווה את תחיית המחקרים ההומניסטיים, והאקדמיה באירופה קיבלה קונוטציות חיות חדשות.
בהדרגה החלו האקדמיות באירופה להתמחות בנושאים מסוימים (אומנויות, שפה, מדעים), ומאז המאה ה -17 החלה התפשטות של מוסדות אקמדמים ברחבי אירופה, כאשר מלכים וריבונים אחרים החלו ליסד ולממן מוסדות אקדמיים. בשנת 1660, נוסדה החברה המלכותית של לונדון לשיפור הידע במדעי הטבע, זוהי אגודה מדעית הפעילה ברציפות מאז אותה שנה, ומשמשת כאקדמיה למדעים של בריטניה. היא מהווה את אחת האגודות המדעיות הוותיקות והמשפיעות ביותר בעולם.
משמעות מודרנית
כיום המילה "אקדמיה" משמשת לתיאורם של מוסדות מסוגים אחדים:
אוניברסיטה - בדרך כלל משמשת המילה לתיאור מכלול האוניברסיטאות.
בית ספר גבוה שאינו אוניברסיטה, כגון אקדמיה לציור, אקדמיה למוזיקה או אקדמיה צבאית. דוגמה לכך, במדינת ישראל, היא "בצלאל" המגדירה עצמה כ"אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים" ו"האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים".
מוסד ממלכתי בעל סמכות בתחום ידע מסוים, כגון האקדמיה ללשון העברית או האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
הוראה אקדמית
כאמור, אחת ממטרות האקדמיה היא העברת מידע. עם זאת, ישנם הבדלים רבים בין אופן ההוראה המקובל בבית ספר לזה המקובל במוסדות אקדמאים:
ישנו שינוי טרמינולוגי במונחים המתארים את תהליך הלמידה: האדם המלמד מכונה מרצה ולא מורה. הלומד מכונה סטודנט ולא תלמיד. יחידת ההוראה מכונה הרצאה ולא שיעור.
אורך יחידת ההוראה משתנה: על פי רוב שיעור בבית הספר אורך 45 דקות ואילו הרצאה אקדמית אורכת 90 דקות.
כמו כן, באקדמיה קיימת ציפייה גבוהה מהסטודנט להיות אחראי על תהליך הלמידה וההישגים האקדמיים שלו.
ראו גם
לימודים אקדמיים ללא תעודת בגרות
קישורים חיצוניים
קן רובינסון טוען שבתי הספר הורגים את היצירתיות – על האופן שבו האקדמיה משפיעה על מערכת החינוך. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מוסדות לימוד ומחקר
קטגוריה:מדע | 2024-09-24T07:50:33 |
דיקור סיני | שמאל|ממוזער|180px|נקודות הדיקור. שרטוט מתקופת שושלת מינג
דיקור סיני או אקופונקטורה (מלטינית: acus = מחט, pungere = לדקור) היא צורה של רפואה אלטרנטיבית המתבססת על דקירת המטופל בסיכות דקות במיוחד במקומות מסוימים בגוף. מתרגלי השיטה טוענים כי הדיקור מסייע בהקלת כאבים, מונע מחלות ומסייע בטיפול בהן, משפר את מערכת החיסון ועוד. מחקרים קליניים בנושא מצאו שדיקור סיני הוא טיפול דמה והשפעותיו אינן שונות מאפקט הפלסבו. במחקרים שמצאו אפקט שאינו פלסבו נמצאו בעיות מתודולוגיות, בעיות שנובעות ממדגם קטן חסר משמעות סטטיסטית, ואיכות ירודה של מחקר.
האקופונקטורה היא חלק מהרפואה הסינית, ונעשה בה שימוש בסין עוד בטרם המאה ה-2 לפנה"ס. מסין התפשטה תורת הדיקור לחלקים נוספים באסיה, ובמאה ה-20 הפכה פופולרית גם בשאר העולם. מספר מחקרים מדעיים מצאו כי דיקור סיני אכן מעורר הפרשה של משככי כאבים טבעיים בגוף, וכך מספק תועלת מסוימת בהקלת כאבים ובחילות, וכן מסייע לסובלים מדלקת מפרקים, כאשר אלו נוטלים במקביל גם תרופות רגילות. מחקרים רבים, לעומת זאת, מראים כי תועלת הדיקור הסיני קצרת טווח וחסרת משמעות, ובדרך כלל ניתן להסבירה באפקט הפלצבו בלבד.
אופן הטיפול
שמאל|ממוזער|200px|החדרת מחטים בעת דיקור סיני
טיפול בדיקור סיני כולל מספר שלבים: הראשון הוא אבחון, לרוב באמצעות שיחה ובדיקת דופק ולשון; בחירת נקודות הדיקור בהתאם לאבחון; החדרת המחטים — המחטים קטנות, עדינות וגמישות, כשהן גורמות לתחושת עקצוץ רגעית, במקרים מסוימים - ושלב שכיבה בו על המטופל למעט בתנועה; והוצאת המחטים בסיום הטיפול. בתום הוצאת המחטים נערכת בדיקת דופק נוספת, כדי לבדוק את השפעת הדיקור על הגוף. מספר טיפולי הדיקור אינו קבוע, הוא תלוי במחלה/דלקת/ או כל דבר אחר שיש למטופל בהתאם לאבחון ולחומרת הבעיה המאובחנת.
הדיקור הסיני בעיני המדע
תומכים
הרפואה הסינית אינה עולה בקנה אחד עם תוצאות המחקר המדעי בתחום הרפואה במאות השנים האחרונות. המרכיבים השונים עליהם מסתמכת הרפואה הסינית, ובהם מרידיאנים, צ'י, נקודות דיקור, תעלות וכדומה לא זוהו במחקר כלשהו. לטענת חסידי הרפואה הסינית, בשל חוסר היכולת של המחקר המדעי לאתר מרכיבים אלו, לא ניתן לאמת או לסתור את הרפואה הסינית באמצעות מחקר מדעי.
על אף המחלוקת על מונחי היסוד והמרכיבים, נערכו מחקרים רבים שכוונו ללמוד אם הדיקור הסיני יכול להניב תוצאות מובהקות מבחינה סטטיסטית, מעבר לאפקט הפלצבו. רוב המחקרים בתחום התבססו על חלוקת הנבדקים למספר קבוצות, בהן אחת שזכתה לטיפול בדיקור; אחרת שלא זכתה לטיפול, שלישית שטופלה באמצעות מחטים מתקפלות, הנראות כמחטים רגילות למטופל; ולעיתים אף קבוצות נוספות. הקושי המתודולוגי העיקרי במחקרים אלו טמון בהיעדר סמיות כפולה, שכן המטפלים במחטים יודעים אם המחטים שבידיהם אמיתיות או מתקפלות.
מחקרים מעטים בלבד הניבו תוצאות המצביעות על השפעה רפואית כלשהי לדיקור הסיני, מעבר לטווח המיידי ובאופן החורג מהשפעת אפקט הפלצבו. עם המחקרים ניתן למנות מחקר שהצביע על הקלה בכאבי פרקים בברכיים, הפחתה בבחילות ובכאבים אחרי ניתוח, הקלה על כאבי גב בהריון, שיפור בבעיות זקפה.
לטענת חסידי הדיקור הסיני, ניתן להצביע על מספר גורמים שבגללם רק מחקרים מעטים תומכים בהשפעת הטיפול, ובראש ובראשונה מיומנות לקויה של המטפלים. לפי גישה זו, מימוש הפוטנציאל של רפואה סינית תובע רכישת מיומנות שאינה אקדמית, ולטעמם המטפלים בניסויים הרבים שלא עלו יפה כנראה לא היו מיומנים דיים.
מתנגדים
רוב מכריע של המחקרים שבחנו את השפעת הדיקור הסיני הצביעו על כך שאין לה השפעה כלשהי החורגת מטיפול דמה. כך לדוגמה, במחקר שנערך ב-220 נשים בשנת 2004, טופלו חלק מהנשים בדיקור סיני רגיל, ואחרות טופלו במחטים "מזויפות": המחט המזויפת "מתקפלת" פנימה ולא חודרת אל עורו של המטופל. לא נתגלה הבדל בעל משמעות סטטיסטית בהשפעת הטיפול על הקבוצות השונות, או במילים אחרות, הטיפול בדיקור סיני לא היה יעיל יותר מטיפול דמה. מחקר אחר (מטא-אנליזה) בחן את השפעת הדיקור על חולי אסתמה, ואף הוא הראה כי לדיקור הסיני לא הייתה כל השפעה. מחקרים נוספים הראו היעדר כל השפעה לדיקור גם ביחס לתסמונת המעי הרגיז, דאבת השרירים, ועוד.
חוקרים שבחנו את קומץ המחקרים המצביעים על השפעה חיובית לדיקור סיני גורסים כי ממצאי אותו קומץ נובעים בדרך כלל מבעיות מתודולוגיות ומעניין מובהק שיש לעורכי אותם מחקרים להראות כי טיפול בשיטה זו מצליח. אפילו מסמכים כמו הצהרת הקונצנזוס של ארגון ה-NIH האמריקאי, בה נטען שלדיקור סיני יש השפעות חיוביות בתחומים מסוימים, ניצבו תחת מתקפה בשל פגמים קשים בשיטת המחקר. בין הכשלים הנפוצים בניסויים המעידים על הצלחת הטיפול ניתן למצוא אי-הקפדה על סמיות כפולה ושימוש במדגם קטן מדי וחסר משמעות סטטיסטית.
היעדר ממצאים מחקריים להשפעת הטיפול בדיקור, הביא לירידה משמעותית בהיקף המחקר העוסק בדיקור סיני.
התפרצות שלבקת חוגרת
קיימים מספר אירועים רפואיים מתועדים של התפרצות של שלבקת חוגרת לאחר דיקור סיני. בתיאור מקרה שהתרחש בשנת 2011 נכתב שהדיקור היווה טריגר להפעלת נגיף ה-VZV שהוביל להתפרצות שלבקת חוגרת.
לקריאה נוספת
ד"ר סיימון סינג ופרופ' אדזארד ארנסט, ריפוי או פיתוי? - רפואה אלטרנטיבית במבחן, ספרי עליית הגג 2009.
קישורים חיצוניים
אקופונקטורה: סקירה של דיווחים על מחקרים קליניים מבוקרים וניתוחם, ארגון הבריאות העולמי, 2003.
מקורות המטילים ספק בתקפות הדיקור הסיני
אקופונקטורה ב"מילון הספקנים"
סטיבן ברט, Acupuncture, Qigong, and "Chinese Medicine" - סקירה ביקורתית של דיקור סיני ורפואה סינית
התפרצות שלבקת חוגרת לאחר דיקור סיני A Case of Shingles Following Auricular Acupuncture
הערות שוליים
קטגוריה:רפואה סינית
קטגוריה:רפואה עתיקה
קטגוריה:סין: המצאות
קטגוריה:פסאודו-מדע | 2024-08-01T04:01:40 |
חשמל סטטי | שמאל|ממוזער|250px|שערות הילדה נטענו במטען חיובי עקב חיכוך עם המגלשה, והן דוחות זו את ומזדקרות. השערות נמשכות גם למטען שלילי שעל המגלשה.
ממוזער|300px|פתיתי פוליסטירן מוקצף, המשמשים לאריזה, נצמדים לפרוות חתול עקב חשמל סטטי
חשמל סטטי הוא תופעה פיזיקלית שבה נוצרים על פני חומר כלשהו יונים שליליים או חיוביים כתוצאה ממגע עם חומר אחר. במילים אחרות נוצרים עליו עודף או חוסר של אלקטרונים. כאשר החומר הטעון מטען אלקטרו סטטי נמצא בקרבת חומר נייטרלי או חומר עם מטען הפוך, נוצר ביניהם הפרש מתח שמתפרק בצורת ניצוץ חשמלי.
הסבר פיזיקלי
לחומרים שונים יש דרגה שונה של משיכה לאלקטרונים (האפקט הטריבואלקטרי). לדוגמה, שיער אדם תורם אלקטרונים בקלות, ולעומתו גומי וחומרים פלסטיים הם לוקחי אלקטרונים. כאשר משפשפים בלון על השיער אלקטרונים עוברים מהשיער לבלון, כך נוצר על השערות מטען חיובי שגורם להן להימשך לעצמים עם מטען שלילי (וגם להידחות זו מזו) ולעמוד על קצותיהן.
בדרך כלל עצמים העשויים מחומר מבודד כגון צמר, גומי, פלסטיק או ספוג, הגורם למעבר אלקטרונים מפני השטח של עצם אחד לשני וגורם לעצם אחד להיות טעון בעודף מטען שלילי ולעצם השני להיות בעל עודף במטען חיובי. בניגוד לדעה עממית רווחת, אין צורך בחיכוך לצורך מעבר המטענים אלא די במגע. חיכוך אפקטיבי יותר משום שבמהלך תנועת חיכוך נוצר מגע וניתוק בין שני הגופים המתחככים מספר רב של פעמים.
בתנאי מזג אוויר יבש, המוליכות של האוויר קטנה וכך כמות רבה יותר של מטענים עלולה להצטבר. התופעה מוכרת בחיי היום יום בעיקר לאחר נסיעה במכונית בחורף, כאשר נגיעה בדלת המכונית לאחר נסיעה גורמת לפריקת המטען בצורת ניצוץ. הגורם ליצירת החשמל הסטטי הוא מעבר מטענים כתוצאה מהחיכוך בין מושב המכונית לבין הנוסע. חוסר האיזון במטענים בגוף הנוסע גורם להתפרקות בצורת ניצוץ ברגע שנוגעים במוליך מתכתי כדוגמת דלת המכונית.
ניצוצות חשמליים כתוצאה מהתפרקות מטען סטטי גורמים לרוב לאי נוחות בלבד, אבל במקרים מסוימים עלולים לגרום לנזק ממשי. לדוגמה, התקנים אלקטרוניים כגון שבבים עלולים להינזק כתוצאה מהתפרקות של חשמל סטטי דרכם, ולכן רצוי לגעת בחפץ מוארק על מנת לפרוק את המטען הסטטי בגוף, לפני שנוגעים ברכיבים אלקטרוניים או במעגלים מודפסים. סכנה אחרת היא יצירת דליקות בתחנות דלק.
סכנות רבות אלה בחיי היום יום אילצו אנשים למצוא דרך כדי שהמטען הזה יתפרק ללא פגיעה בסביבה. למשל במכלית דלק ניצוץ של חשמל סטטי יכול להיות מאוד קטלני ולכן מובנית על המכלית שרשרת הארקה, אשר בעזרתה החשמל הסטטי נפרק ללא פגיעה במכלית.
התפרקות מטען סטטי בקנה מידה גדול יותר היא הגורם לברק.
ראו גם
מחולל ואן-דה-גראף
האפקט הטריבואלקטרי
קישורים חיצוניים
צמ"ד אונליין (מכון ויצמן) – שאל את המומחה: איך נוצר חשמל סטטי והאם ניתן לאגור אותו?
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חשמל | 2024-03-12T13:01:08 |
אפרים | אֶפְרַיִם הוא דמות מקראית, בנו השני של יוסף. לפי ספר בראשית הוא נולד במצרים במהלך "שבע השנים הטובות"; אמו הייתה אסנת בת פוטיפרע. צאצאיו היו שבט אפרים.
מקור שמו של אפרים מוסבר בספר בראשית: .
היסטוריה
הסיפור המופיע בדברי הימים מספר על רשימה גנאלוגית של אפרים וסותר אף את הסיפור בבראשית, על פיו נולד אפרים ליוסף במצרים, ולא התגורר בארץ כנען. ואילו על פי המסורת בדברי הימים, חי אפרים בארץ כנען, בניו נהרגו בהתקלות עם תושבי העיר גת ולאחר מותם בנתה שארה בתו שלוש ערים. ייתכן כי מגמתו של סיפור זה היא להבליט את הקשר של שבט אפרים לארץ ישראל. יש הסוברים כי שבט אפרים עלה לארץ ישראל טרם התנחלות השבטים בארץטענה שרש"י על החומש שולל וכותב שאמנם הם ניסו לעלות אבל נהרגו על ידי העמים שחיו בארץ, ואחרים טוענים כי הסיפור מיוחס לתקופה שלאחר כיבוש הארץ.
ברכת יעקב
כשהביא יוסף את בניו אפרים ומנשה לאביו יעקב כדי שיברכם, הוא החזיק את אפרים בימינו, כדי שיעקב יחזיקו בשמאלו - ואת מנשה יברך יעקב בימינו, משום שמנשה היה הבכור. אולם יעקב שיכל את ידיו והניח את יד ימינו על אפרים בעת שברך את נכדיו: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ". למרות מחאת יוסף, מבהיר יעקב כי הוא עושה זאת במכוון ("יָדַעְתִי בְנִי יָדַעְתִי") ומציין כי מנשה "יִהְיֶה-לְעָם" אולם "אָחִיו הַקָטֹן (אפרים) יִגְדַל מִמֶנוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגוֹיִם".
כך מתואר הסיפור בפסוקי התורה:
לצאצאי אפרים מתייחס גם יהושע בן נון.
ראו גם
שבט אפרים
נחלת שבט אפרים
שארה
לקריאה נוספת
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב: למשכל, 2004. עמ' 145–150.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אישים בספר בראשית
קטגוריה:יוסף בן יעקב
קטגוריה:פרשת מקץ
קטגוריה:שבט אפרים
קטגוריה:אפונימים | 2024-02-23T15:15:27 |
אנטיוכוס הראשון | אנטיוכוס הראשון (סוֹטֶר) ("המושיע") (324 או 323 לפנה"ס – 262 או 261 לפנה"ס) מלך בממלכה הסלאוקית בין השנים 281 ל-261 לפנה"ס. הוא היה פרסי למחצה; אמו אפאמי הייתה אחת מהנסיכות המזרחיות ששידך אלכסנדר כרעיות לגנרלים שלו בשנת 324 לפנה"ס.
אנטיוכוס שלט בממלכה יחד עם אביו סלאוקוס הראשון (מייסד הממלכה הסלאוקית) מאז שנת 291 לפנה"ס. לאחר רצח אביו על ידי תלמי קראונוס בשנת 281 לפנה"ס, עמדה בפניו המשימה המורכבת של שמירת האימפריה בשלמותה; כמעט מיד לאחר שעלה לשלטון פרץ מרד בסוריה. הוא נאלץ להשכין שלום במהרה עם תלמי קראונוס, רוצח אביו, וויתר לו על מוקדון ושטחים נוספים באזור יוון. הוא גם לא הצליח להקטין את כוחם של שליטי אסיה הקטנה.
בשנת 278 לפנה"ס פרצו הגאלטים (כך קראו לגאלים באזור זה של העולם) לאסיה הקטנה, ונראה כי הניצחון שנחל אנטיוכוס מול פלישה זו הוא שהעניק לו את התואר "סוטר" ("המושיע" ביוונית).
בעת היפרדות בתי סלאוקוס ותלמי בשנת 301 לפנה"ס, נותרו שטחי ארץ ישראל שאלה פתוחה. הארץ הייתה תחת שלטון בית תלמי, אולם הסלאוקים המשיכו לטעון לבעלות. בשנת 275 לפנה"ס הובילה שאלה זו למלחמה הסורית הראשונה. המלחמה לא שנתה באופן מהותי את גבולות שתי הממלכות, למעט אולי שינויי בעלות על ערי גבול כמו דמשק ואזורי חוף באסיה הקטנה.
ב-262 לפנה"ס ניסה אנטיוכוס לעצור את כוחה הגדל של ממלכת פרגמון, שהתפתחה באסיה הקטנה, אולם הוא נחל תבוסה צבאית ליד סרדיס ומת עוד באותה שנה. לפני מותו הוא הוציא להורג את בנו סלאוקוס באשמת מרד. יורשו היה בנו השני, אנטיוכוס השני.
קישורים חיצוניים
אנטיוכוס 01
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס | 2022-05-28T13:50:26 |
רשימה מקושרת של XOR | רשימה מקושרת של XOR היא רשימה מקושרת דו כיוונית אשר מנצלת את פעולת הXOR על מנת לחסוך בזיכרון. בזמן שברשימה מקושרת דו כיוונית רגילה נדרשים שני משתנים אשר מחזיקים את הכתובת של האיבר הקודם ושל האיבר הבא (כפי שמוצג בתרשים הבא):
שמאל|ממוזער|400px
ברשימה מקושרת של XOR, המידע של שני השדות שמורים במשתנה כתובת בודד, אשר שומר את ערך ה - XOR המתקבל מהכתובת הקודמת והכתובת הבאה בתור (כפי שמוצג בתרשים הבא):
שמאל|ממוזער|400px
לדוגמה, כאשר עוברים על הרשימה משמאל לימין, אם אנו נמצאים בתא B, אנו ניקח את הכתובת של התא הקודם - A - ונבצע עליו פעולת XOR יחד עם הערך שנמצא במשתנה בתא B. כתוצאה מהפעולה, נקבל את כתובת התא C ונוכל להמשיך לעבור על הרשימה. בדומה, אם נלך מהכיוון ההפוך, אנו ניקח את הכתובת של תא C ונפעיל עליו פעולת XOR יחד עם הערך שנמצא במשתנה בתא B, כדי לקבל את כתובת A.
מכך יוצא שכדי לעבור על הרשימה בכיוון כלשהו מנקודה מסוימת, אנו נזדקק לכתובות של שני תאים סמוכים, ולא רק אחד כמו ברשימה מקושרת רגילה. למרות זאת, זהו חיסכון ניכר בזיכרון - אנו נזדקק למספר קבוע של משתנים (שניים) כדי להחזיק את הכתובות של התאים הרצויים, ונחסוך בחצי הזיכרון שדרוש לרשימה מקושרת דו צדדית רגילה (גודלו של זיכרון זה תלוי ברשימה ולכן אינו קבוע ויכול, תאורטית, להיות בלתי מוגבל).
למרות החיסכון בזיכרון, השימוש בטריק התכנותי הזה אינו מקובל או מומלץ מהסיבות הבאות:
כלי ניפוי שגיאות סטנדרטיים אינם מסוגלים לעקוב אחר שרשרת XOR, דבר שהופך את תהליך ניפוי השגיאות לקשה ומסורבל יותר.
הוזלת הזיכרון, והגדלת נפחו באופן מתמיד הופכים את החיסכון בזיכרון המתקבל מטריק זה לשולי ולא כדאי.
מרבית תוכניות איסוף הזבל לא עובדות עם מצביעים שאינם ישירים.
הקוד הנדרש לכתיבת מימוש זה ברור פחות מהקוד הנדרש לכתיבת רשימה מקושרת דו כיוונית סטנדרטית.
ראו גם
אלגוריתם ההחלפה של XOR
קטגוריה:מבני נתונים | 2021-07-18T18:32:17 |
הנרייטה סאלד | ממוזער|200px|הנרייטה סאלד, 1920|טקסט=
200px|ממוזער|שמאל|הנרייטה סאלד לפני נובמבר 1930
הנרִיֶיטה סאלְד (קרי: "סוֹלד"; בכתיב לועזי: Henrietta Szold; 21 בדצמבר 1860, ח' בטבת תרכ"א, בולטימור – 13 בפברואר 1945, א' באדר תש"ה, ירושלים) הייתה פעילת ציבור, אשת חינוך ועורכת ספרותית, שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון הציוני ולעם היהודי. פעלה רבות בתחומים שונים ומגוונים כגון סיוע לפליטים יהודים בארצות הברית, בתחומי החינוך וההוראה, העבודה הסוציאלית והבריאות, בהקמת ארגון "הדסה" ובהובלת "עליית הנוער". ייסדה, מימנה וניהלה מוסדות וגופים שונים למען הילד והנוער בארץ ישראל. אחת הדמויות המרכזיות המזוהות עם פועלן הציבורי של נשים במאה ה-20.
ביוגרפיה
הנרייטה סאלד נולדה בבולטימור שבמרילנד, ארצות הברית. היא בתם הבכורה של סופיה שאאר והרב בנימין סאלד שהוסמך לרב בהונגריה. לאחר נישואי הוריה, הוזמן אביה לכהן כרב קהילת יהודי בולטימור. ב-21 בספטמבר 1859 הגיעו השניים לארצות הברית, וכעבור כשנה נולדה בתם הנרייטה. לזוג נולדו סה"כ שמונה בנות ושלוש מהן נפטרו בגיל צעיר. משפחתה היגרה לארצות הברית בטרם גל ההגירה הגדול של יהודי מזרח אירופה לארצות הברית, דבר שאפשר להם להתמקם ולהתבסס בצורה נוחה יחסית.
דמותו של אביה, הרב בנימין סאלד, הייתה דומיננטית ומשמעותית מאוד בחייה של הנרייטה והיחסים הקרובים ביניהם, הלימוד המשותף, הגהת כתביו והשיחות האינטלקטואליות בנושאים השונים היו הגורם המשמעותי לעיצוב עמדותיה, דעותיה העצמאיות ומערכת הערכים אשר לאחר מכן, באה לידי ביטוי רב דרך עשייתה הרבה בתחנות השונות בחייה.
בצעירותה עזרה לאמה במטלות הבית ובחינוך אחיותיה הצעירות והיא זאת שנשארה לטפל ולסעוד אותן במיטתן כאשר חלו. כאשר אחותה הקטנה אדל, חלתה ומתה, חלתה הנרייטה עצמה ועד סוף חייה ליווה אסון האובדן את הנרייטה ללא נחמה. הנרייטה לקחה את אחיותיה הצעירות לסיורים רבים בטבע להכרת צמחי הסביבה, וגם בתחום זה צברה הנרייטה ידע רב בשעות הפנאי לאורך חייה והייתה מעוררת השתוממות בלב מכריה בגלותה ידיעה רבה בתורת הצמחים- בזניהם, משפחותיהם וסגולותיהם.
הנרייטה הצעירה אהבה מאוד את תחום ההיסטוריה ולמדה באופן עצמאי נושא זה מספרים רבים אשר תמיד נראו בסביבתה גם כאשר ישבה בגינה הקטנה מחוץ לביתה לאחר סיום יום הלימודים בבית הספר היהודי בו למדה. בעידודו של אביה היא עברה ללמוד בתיכון מקומי כללי (לא יהודי) בשם "Western Female High School", אותו היא סיימה בהצטיינות והייתה לנערה היהודייה היחידה והראשונה מבין חברי הקהילה שלה ללמוד במוסד שכזה. במשך שנות נעוריה במקביל ללימודיה לימדה הנרייטה בבית האולפנה הדתי אשר היה בתוך בית הכנסת של אביה, מקרא, עברית והיסטוריה יהודית.
לאחר סיום לימודיה בשנת 1877, לאחר שלא התאפשר לנשים להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה, הפכה הנרייטה בגיל שש-עשרה בלבד למורה לשפות ומתמטיקה ב"בית ספר הפרטי לנשים של האחיות אדמס", שם לימדה במשך חמש עשרה שנים רצופות. מאוחר יותר כתבה סאלד כי אם הייתה גבר הייתה מצליחה להתקדם יותר.
זיקה לציונות
בשנת 1881 החלה לחקור את מקורותיה של משפחתה ונחשפה לקהילות יהודיות רבות באירופה ולקשייהם במהלך מסע של אביה בעיר הולדתו מסע שעבר דרך מרכז אירופה אליו התלוותה. "הסופות בנגב" היה הכינוי בעיתונות העברית ברוסיה, לפוגרומים שנערכו החל מחודש אפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו).
פליטי הפוגרומים הגיעו בהמוניהם אל חופי אמריקה והביאו עימם את סיפורי הרדיפה בעם היהודי ואת התחושות שיש למצוא פתרון בנושא זה. היא, אשר הייתה כבר בת 20, ואביה, נהגו ללכת לנמל כדי לקבל את פני הבאים. הרב בנימין סאלד, היה מדובב את המהגרים החדשים ואף הזמינם לביתו. שם שמעה לראשונה, על חוברת שכתב יהודה לייב פינסקר "אוטואמנציפציה" ועל תהיות באשר לגורל היהודי שהיו עולות בשיחות אל תוך הלילה עם המהגרים בביתם.
"נעשיתי לציונית מרגע שחשתי כי הציונות מספקת לעמי הפצוע, קרוע וזב דם, זה עמי השנוא על הכל, אידיאל שבכחו לחבוק את הכל, בלי שים לב לגישות השונות והמפולגות לגבי שאלות יהודיות אחרות" (הכוונה לדת, רפורמה, סוציאליזם וכדומה).
לאחר שעות העבודה שלה כמורה בבית ספר, ייסדה הנרייטה בעליית הגג של ביתם, בית ספר למהגרים שנקרא "אגודת משכילים יהודיים" בו היא לימדה אותם אנגלית ועזרה להם להתערות בחברה האמריקאית והיהודית באותה התקופה ולהכיר את החיים ביבשת החדשה תוך תחושת גאווה שלה במדינתה אשר מאפשרת לקלוט כל אחד הבא אל חופיה ולקבל את הזדמנות לפתוח בחיים חדשים. במכתב אותו כתבה באותה התקופה לאחותה תיארה: "בסעודתי כבשנתי אני נתונה כולי למהגרים. 'העניין הרוסי' בולע את מחשבותיי".
סאלד נהגה לכתוב באופן קבוע לעיתון Jewish Messenger (השליח היהודי) תחת שם העט שולמית. במכתביה לעיתון שנקראו "איגרת מבולטימור", היא כתבה על בעיות היהודים באמריקה כפי שלמדה מהחיים בקהילתה ומהמהגרים אשר פגשה. היא תיארה את קשיי הפרנסה, את הוויתור על שמירת השבת ומצוות אחרות כדי להתקיים ואת ניצני ההתבוללות. היא קראה ליהודי אמריקה הוותיקים למצוא פתרון להתבוללות, להחיות את השפה העברית והטיפה לכך שהיהודים יאחזו בקרקע משלהם.
ראשית פעילותה הציונית
סאלד התנדבה באגודה היהודית להוצאה לאור ובשנת 1893, בגיל 33, נתמנתה למזכירת המערכת בשכר קבוע, שלא תאם כלל את תרומותיה הרבות להוצאה, כי התפקיד שמלאה בפועל היה העורכת הראשית של ההוצאה. תחילה עבדה במקום ההוצאה בפילדלפיה, אך לאחר שאביה חלה, היא חזרה בשנת 1895 לסעוד אותו בבלטימור ועבדה בהוצאה מבית הוריה. היא עברה ללמד בערבים ב"סמינר היהודי" תלמוד ועברית ובבקרים עבדה באגודה להוצאה לאור. בעבודתה עסקה לא רק בענייני מנהלה אלא תרגמה בעצמה וערכה ספרים וקבצים שונים, ביניהם "ספר השנה ליהודי אמריקה". היא השקיעה רבות בהוצאת ספרי השנה, הן בעריכה והן בכתיבה, אך בכרך הראשון לא זכתה אפילו לאזכור שמה בשער הספר. רק בכרך השני הודה העורך להנרייטה סאלד. דבורה הכהן כותבת בביוגרפיה שלה של סאלד, שהיה מרחק רב בין כישרונותיה של סאלד, השכלתה והישגיה המקצועיים לבין מעמדה בעולם החברתי והמקצועי, שנשלט בעיקר על ידי גברים.
בשנה זו הצטרפה לאגודה הציונית המאורגנת באמריקה – "חברת ציון" שהוקמה על ידי המהגרים.
לאחר נישואי אחיותיה של הנרייטה, עזבה גם היא את בית הוריה, והתמסרה כולה לעבודה ב"חברת ציון", שם עבדה במשך 25 שנה. לאחר 7 שנים של מחלה קשה, במהלכה נסעה הנרייטה פעמים רבות לבית הוריה, כדי לעזור ולסעוד אותו בחוליו, נפטר אביה, הרב בנימין סאלד בשנת 1902.
אמה, סופיה, עזבה את בולטימור ועברה לגור שוב במשותף עם בתה בניו יורק - קרוב למקום עבודתה של הנרייטה בתה. ביתן החדש הפך למרכז לנשים יהודיות משכילות אשר עסקו בדרכים שונות בקידום הציונות וענייני ארץ-ישראל. קבוצה זו נקראה "בנות ציון".
בשנת 1904 החלה הנרייטה סאלד ללמוד בסמינר התאולוגי היהודי (JTS), שהיה בית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים. בהשפעתו של נשיא הסמינר, שניאור זלמן שכטר, נאותו לקבלה, בתנאי שתצהיר שאין בכוונתה לבקש תואר רבני בגמר הלימודים. היא הייתה לאישה הראשונה שלמדה במוסד זה.
בבית המדרש לרבנים הכירה הנרייטה את פרופ' לוי גינצבורג, אשר היה צעיר ממנה ב-13 שנה. הם עבדו רבות יחד על מחקרו "אגדות היהודים" ונהגו לשוחח רבות תוך כדי טיול בשבילי בית המדרש לרבנים באמריקה. למרות תחושותיה של הנרייטה שזוגיות זו תוביל לחתונה, חוותה מפח נפש ושברון לב כאשר, לאחר שחזר גינצברג מביקור באירופה, הוא בישר לה כי הוא עומד להתחתן עם בחירת ליבו אותה הכיר במהלך המסע.
ביומנה כתבה:
"הוא חסר לי מאוד באדינבורג. אני עדיין שבורה ורצוצה. אין לי אדם שאוכל לדבר עמו כמו שדיברתי אתו- וכך המצב גם אצלו ביחס אלי – בזאת אאמין עד סוף ימי. מדוע איפוא עשה מה שעשה? כל הזמן זה מהדהד באוזני: את תתגברי על זה" – כאילו רצה להוסיף "ותזדרזי, כי לא נוח לי במצב הזה". אצלי זה גרוע יותר, אני הרוסה ואומללה."
ביקור בארץ ישראל
אמה שכנעה אותה לצאת לחופשה באירופה לביקור קרוביה על מנת להקל על כאבה ובטרם נסעו, בשנת 1909, קיבלה פרס כספי גדול מהאגודה היהודית להוצאה לאור, על עבודתה המסורה. סאלד החליטה לנצל את הכסף הנוסף לביקור בארץ ישראל.
לאחר טיול ארוך באירופה, הגיעה עם אמה לארץ ישראל. אלה היו ימי העלייה השנייה. הן התרשמו רבות מהמושבות החדשות, מהחלוצים ומנופי התנ"ך והיישוב הישן. הן גם נחשפו לעוני, לדלות ולחולי הרב ששרר באותה התקופה בארץ ישראל ובעיקר למחלת הגרענת אשר הייתה נפוצה בשל תנאי ההיגיינה הירודים.
בבית הספר לבנות של "חובבי ציון" ביפו, פגשו להפתעתן הנרייטה ואמה תלמידות בריאות לחלוטין. מנהל בית הספר תיאר ופירט בפניהן את חשיבות נושא הבריאות בבית הספר ואת הפעולות שהוא נוקט כגון חינוך להיגיינה והעסקת אחות ורופא אשר מקפידים על ביקור שבועי בבית הספר ועל שמירה קפדנית של כללי ההיגיינה במוסד. ביציאתן משם רמזה סופיה לבתה שזהו התחום החשוב שעליה להתמקד בו כעת במפגשיה עם חברותיה ל"בנות ציון", כלומר - בציונות מעשית בארץ ישראל.
"הנה מה שעל הקבוצה שלך לעשות, עליכן לעסוק בעבודה מעשית בארץ ישראל"
אולי דבריה אלה הם שהובילו לאחר מכן להקמת ארגון "הדסה". בחזרתן קיבלו את פניהן משפחתן, נשים מבית המדרש וידידי המשפחה. בנאומה אליהם קראה:
בשנת 1910, לאחר שארגון ציוני אמריקה סבל ממשבר בשל חובות כספיים שנוצרו בגלל ליקויים ארגוניים פנימיים, מונתה למזכירה הראשית של הארגון.
מצוקה נפשית ופיזית
הדיכאון שנגרם לה בעקבות אכזבתה האישית מחיי זוגיות ומשפחה, לא עבר ללא עקבות. לאחר שחשה במועקה, מיחושים ולאות בכל אבריה, אושפזה סאלד בשנת 1911 בבית החולים משום שהחלה לאבד את ראייתה. גם ניתוח באחת מעיניה לא הביא לשיפור במצבה. במשך חודשים הייתה מאושפזת בבית חולים ללא אפשרות לקרוא ולכתוב, מה שהעצים את דיכאונה. אזור הקיט והאגמים, בו הייתה מאושפזת במדינת מיין, היה מרוחק מניו יורק, ועל כן לא הרבו לבקר אותה, ואילו את המכתבים הרבים שקיבלה לא הייתה מסוגלת לקרוא.
הזמן הרב בו שרתה באפילה, כנראה איפשר לה לעבד את הטראומה שחוותה עם לוי גינצבורג, גורסת דבורה הכהן. היא הבינה שהאיש, איתו קיוותה להינשא ולהקים משפחה, לא היה מיועד לה מלכתחילה, ועדיף לה להישאר בבדידותה. מיד לאחר מכן החלה ראייתה להשתפר בהדרגה, והיא חזרה לכתוב.
סאלד חזרה במרץ מחודש לפעילותה ומאותו היום לא חזרה להזכיר את הטראומה האישית והפיזית שחוותה, אך הנחילה לעולם את אמרתה: "כל סיום הוא גם התחלה חדשה", החרותה עד היום באותיות גדולות על הקיר בכניסה לבית החולים הדסה הר הצופים.
הקמת "ארגון הדסה"
בשנת 1912 בתקופת פורים, יזמה כנס, אליו הגיעו 38 נשים ציוניות, בבית הכנסת הרפורמי "טמפל עמנואל". סאלד קראה לנשים לפעול למען הבריאות של הציבור היהודי בארץ ישראל, דבר שיתרום לטענתה, מלבד הסיוע לתושבי ארץ ישראל, גם להזדהות הציונית של יהודי ארצות הברית. בעקבות הכנס קמה ההסתדרות הציונית הדסה.
בסיועם הכלכלי של הנדבנים לינה ונתן שטראוס, נשלחו לארץ ישראל בשנת 1913 שתי אחיות רחמניות, רחל לנדי ורוז קפלן, אשר הקימו את תחנת הבריאות הראשונה הציבורית בירושלים מול בתי אונגרין בירושלים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נקטעה הפעילות הרפואית של הדסה בארץ ישראל. סאלד לא הפסיקה מפעילותה ולא ויתרה על עבודתה כמזכירת הוצאת הספרים היהודית. ארגון "הדסה" בראשותה, ארגן את קבוצת עזרה מדיצינית ציונית אמריקנית שהגיעה לארץ ישראל עם ציוד בשווי 250,000$, שכלל שני אמבולנסים, ציוד רפואי ומכשור מתקדם, תרופות ושתי משאיות. המשלחת נתקלה בקשיים רבים בהתנהלות בארץ ישראל בעיקר בשל המנטליות השונה וקשיי השפה ולכן נתבקשה סאלד להגיע ולנהל את העניינים מקרוב בארץ ישראל.
השופט ג'וליאן מאק קבע לה קצבה שנתית לכל ימי חייה כדי שתוכל להקדיש את כל זמנה לעבודה הציונית. סאלד כתבה על כך לידידה סיירוס אדלר:
"אני חשה כאילו אני קוראת את סיפור המעשה בספר על קורות חייו של אדם אחר, לא שלי."
עלייה לארץ ישראל
250px|ממוזער|שמאל| סאלד בביתה בירושלים ב-1922 לערך
בשנת 1920, והיא בת 60, החליט הקונגרס הציוני, בעקבות הצלחת המשלחת בהובלתה בארץ, להפוך את היחידה הרפואית לגוף עצמאי הכפוף ישירות ל"הדסה" ומעתה היא נקראה "ההסתדרות המדיצינית הדסה". "ועד הצירים הציוני" (ההנהלה הציונית באותה התקופה) שלח אותה כנציגת הציונים האמריקאים והיא הגיעה לארץ ישראל לתקופה המשמעותית ביותר שלה בפעילותה הציונית בארץ.
היא רתמה את השכלתה, ניסיונה ויכולותיה והביאה את פעילות הארגון, מארגון חירום אל ארגון אשר פועל לבסס מערכת בריאות קבועה ומסודרת בארץ. הארגון בראשותה הקים בתי חולים, ייסד תוכניות לחלוקת מזון, הקים את המכון לפיסטור חלב ואת תחנות הטיפול באם ובילד - טיפת חלב בהנהגתה של ברטה לנדסמן. הוקם גם בית ספר לאחיות אשר לימד את מקצועות הסיעוד כמקצוע בפני עצמו על פי הגישה האמריקאית ולא רק בעזרה לרופא כפי שנהוג בתפקיד זה בגישה האירופאית.
בשונה מקופות החולים אשר החלו לפעול בארץ ישראל, שהיו בעלות זיקה פוליטית גלויה לתנועה או מפלגה, נשארה "הדסה" לגוף שאינו שייך לשום מגזר או מפלגה והיא מקפידה לתת שירות רפואי ליהודים ולערבים כאחד.
היא יצרה קשרים טובים עם שכניה הערבים ומאוחר יותר הצטרפה לקבוצת "ברית שלום", שחיפשה דרכים חדשות ושונות לפתרון הבעיה היהודית-ערבית תוך הדברות. גם אחרי מאורעות הדמים בין היהודים לערבים שהיו בשנת 1921 נשארה עם חברתה סופי ברגר בביתן בלב שכונה ערבית בירושלים.
בשנת 1923 חזרה לארצות הברית על מנת לטפל באחותה שחלתה. בשנת 1926 התפטרה מתפקידה כנשיאת "הדסה" ומונתה לנשיאת כבוד של הארגון. בשנת 1927 חזרה לארץ ישראל ומונתה לראש מחלקת הבריאות והחינוך של ההנהלה הציונית, שפעלה כמו "ממשלה" של היהודים הציונים בכל העולם.
בעקבות מאורעות 1929 כאשר שהתה בציריך, כנציגת היישוב בהנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-16, ביקשה לחזור ארצה, אך חיים ויצמן (שלימים יכהן כנשיא המדינה הראשון) חשב שתועיל יותר לעניין הציוני, אם תמלא תפקידי הסברה באמריקה. כשחזרה לאחר שהות של חודשיים בניו יורק, ביתה כבר לא עמד לרשותה והיא עברה להתגורר במלון עדן, אשר צופה על העיר העתיקה, בדירת חדר.
בשנת 1930 חגגה את יום הולדתה ה-70 עם חברותיה ומכריה משכבר הימים בארצות הברית. ביוזמתו של ד"ר סטיבן שמואל וייז העניק לה המוסד בראשו עמד תואר דוקטור לשם כבוד ובכך הייתה האישה הראשונה לקבל תואר זה מהמוסד. בדברי ברכתו אמר וייז:
"הנרייטה סאלד, הגדולה בנשים, הדגולה בבנות ישראל; בתו ותלמידתו של בנימין סאלד, בר אוריין ואציל נפש, אשר הקדיש שנים רבות מחייו לספרות עמנו; היא יושבת בשלב זה, הגדול בחייה, חדורת מנהיגות נבונה והקרבה ומופת של אצילות בלתי-מתפשרת, בקרב בני האלמוות העושים לחידוש חיי בני עמה בארץ ישראל; מקרבת מכוח השראתה המוני נשים מישראל, נשות הדסה, לשירות העם והמולדת."
בשנת 1931 נקראה לשוב לארץ ישראל ונבחרה לאספת הנבחרים השלישית מטעם רשימת "התאחדות נשים לשווי זכויות והסתדרות נשים עבריות", וכן שימשה כראש השירות לעבודה סוציאלית בהנהלת הוועד הלאומי ויו"ר ועד הבריאות. "בארץ ישראל הם חושבים כנראה שביכולתי לעשות עבודת ארגון מסוימת. אם כך אחזור", אמרה לידידיה בארצות הברית.
בין החלטותיה הארגוניות הייתה ההחלטה על הקמת "לשכת סעד" סוציאלית-חברתית (נקראת בימינו: המחלקה לשירותים חברתיים) בכל רשות מקומית, כשהרשות תהיה אחראית להפעלתה, ואילו הוועד הלאומי יספק סיוע כספי, וכן פיקוח מקצועי והכשרה מקצועית על העובדים הסוציאליים בתחומה. לצורך כך הסתייעה סאלד בעובדות סוציאליות מקצועיות, כאשר רבות מהן למדו בגרמניה ובראשן סידי ורונסקי. עד לפטירתה הוקמו 50 לשכות סעד סוציאליות שונות ברחבי היישוב. בפעולתה והחלטותיה אלה התוותה סאלד את עקרון מדינת הרווחה במדינת ישראל בהמשך.
עליית הנוער
שמאל|ממוזער|250px|הנרייטה סאלד בביקור בקיבוץ גן שמואל בסוף שנות ה-30
250px|ממוזער|שמאל|שלט הנצחה להנרייטה סאלד ברחוב על שמה בפתח תקווה
בשנת 1932 בגרמניה, פוטרו 12 נערים ממקום עבודתם בשל היותם יהודים. הנערים פנו אל רחה פריאר, מורה וחוקרת פולקלור, שתסייע להם במציאת עבודה. בעקבות פניה זו, והקשיים המצטברים של נוער יהודי בגרמניה כתוצאה מהאנטישמיות העולה וגואה, העלתה רחה פרייאר את ההצעה להעלות נוער יהודי מגרמניה לארץ ישראל וליישבם במשקים, שם הם ימשיכו את לימודיהם, יעבדו את האדמה ויסייעו בגאולת הארץ. לשם כך, היא פנתה אל גורמים מרכזיים שונים, כגון: הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ההסתדרות הציונית בגרמניה, ויצו, עזרא ואחרים, אך לא זכתה למענה. היא גם כתבה מכתב בנושא ישירות להנרייטה סאלד.
פריאר החליטה לפעול בכל זאת, ובסיועו של ד"ר זיגפריד להמן הצליחה להביא קבוצה ראשונה של 12 נערים לבן שמן ב-12 בספטמבר 1932. הייתה זו הקבוצה הראשונה של "עליית הנוער", אחת מני רבות שתבואנה בהמשך.
בשנת 1933, בקונגרס הציוני ה-18 בפראג, הוחלט על הקמת משרד אשר יפעל ליישובם של יהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל, וזאת עם עליית היטלר לשלטון. חיים ויצמן מונה לראש המפעל, וארתור רופין מונה למנהל מחלקה זו בארגון הסוכנות היהודית. על בסיס פועלה של פראיר, שכבר הוכיח את עצמו, החליטו ויצמן ורופין לפעול להעלאת נוער יהודי גרמניה לארץ, לפני ההורים. הם פנו אל סאלד בבקשה שתנהל מפעל זה.
לאחר התלבטויות רבות שכללו בעיקר את השיקולים המעשיים להתכנותו של רעיון זה, מקורות המימון הנדרשים לפרויקט שכזה, מציאה ויצירת מקומות העבודה אשר ידרשו לעולים והחינוך הנכון לנערים ונערות אשר מופרדים מהוריהם – לקחה על עצמה את המשימה להוביל את "עליית הנוער". קדם להחלטתה הסופית מסע של חודש ימים באירופה ומפגש עם בני הנוער עצמם בגרמניה וראשי הקהילה, עם רחה פראייר, עם התנועות הציוניות וגם עם ההורים המודאגים.
בשנה זו הוקם גוף בגרמניה שנקרא "ועד העזרה לנוער יהודי". גוף זה הכין את הנוער לעלייה, מיין וריכז אותם. גוף נוסף שהוקם היה אחראי על גיוס הכספים וגוף נוסף שהוקם בארץ נקרא "הלשכה לעליית הנוער" בראשו עמדה סאלד עצמה. "הלשכה לעליית הנוער" הייתה אחראית להשגת אשרות עליה לעולים מול השלטון הבריטי, והכנת קליטתם של בני הנוער אשר מגיעים לארץ ישראל.
בעת המחלוקת על שיבוצם של ילדי טהראן בארץ ישראל בעת הגעתם בשנת 1943, החליטה סאלד שילדים מעל גיל 14 יבחרו בעצמם את המסגרת בה ישהו. עם שאר הילדים, כ-400 במספר, נפגשה סאלד לשיחות אישיות על מנת לברר האם גדלו במשפחות דתיות, ולקבוע את השיבוץ בהתאם לתשובותיהם.
סאלד עמדה תמיד בנמל וקיבלה בברכה כל אנייה, עליה היו עולים ועולות צעירים וצעירות מאירופה. היא נהגה ללחוץ את ידו של כל אחד מהילדים, שאלה לשמו והבהירה שניתן לפנות אליה בכל בקשה או עצה. נשלחו ללשכתה אלפי מכתבים בהם תיארו הילדים בפניה את הקשיים הרבים אותם הם חווים. היא הקפידה לענות לכולם. לאחד הנערים כתבה:
היא ראתה עצמה אחראית לכל ילד וילד. עבור חלק מהם, מוסד "עליית הנוער" היה ביתם היחיד. היא סברה שחשוב שכל ילד יקבל חינוך דומה לחינוך שהיה מקבל בבית הוריו, ולכן חקרה כל ילד אם הגיע מבית דתי או חילוני, והתאימה לו מסגרת לימודים. לעיתים טענו נגדה שהקפדתה על כל התנאים מוטעה והעיקר הוא להוציא את הנוער מאירופה ויהי מה. אך היא השיבה שאין טעם להוציא מישהו ממצוקה אחת ולהכניסו למצוקה אחרת.
הנרייטה סאלד חלתה ונפטרה בירושלים. היא נפטרה לאחר השקיעה, כך שלעיתים מצוין יום פטירתה בטעות בל' בשבט. היא נטמנה בבית הקברות הר הזיתים. בשנת 1948 נפלה העיר העתיקה בירושלים, כולל ההרים סביב לה בידי צבא ירדן. על קברה של סאלד וקברים אחרים סביבה נסלל כביש והמצבות הושחתו. במלחמת ששת הימים בשנת 1967 חזרו השטחים לידי ישראל, הקברים אותרו והמצבות נבנו מחדש.
ארכיונה האישי נמצא בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. בצוואתה ביקשה סאלד לתרום כסף לקרן למחקר למען ילדים.
הנצחה
ממוזער|200px|בול דואר ישראל לכבוד מאה שנה להולדתה של הנרייטה סאלד - 0.25 לירה ישראלית
על שם הנרייטה סאלד קרויים קיבוץ כפר סאלד ו"גבעת האם" שמצפון לו.
בית הספר לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית
בית הספר הממלכתי סאלד בירושלים.
מכון הנרייטה סאלד למחקר במדעי ההתנהגות.
כפר הנוער רמת הדסה סאלד.
רחובות בכמה ערים בישראל (תל אביב-יפו, ירושלים, חיפה, בת-ים, לוד, רמת השרון וערים רבות נוספות ברחבי ישראל)
מספר בתי ספר בארץ, בהם בית הספר התיכון ויצו לאמנויות בחיפה נקרא על שמה, עד שנסגר.
בית הספר שנקרא על שמה בתל אביב עד שאוחד עם בית הספר גורדון ושינה את שמו (בית הספר סאלד שילב במשך עשרות שנים ילדים עיוורים במסגרתו).
ספינת המעפילים הנרייטה סאלד, שהפליגה ב-30 ביולי 1946 מיוון ועל סיפונה מעל 500 עולים, בהם כ-180 תינוקות, ילדים ובני נוער פליטי שואה.
"ספסל סאלד", בצל עץ שקמה בצד שדרות ירושלים בלוד, שעליו נהגה לנוח בנסיעותיה בין תל אביב וירושלים
השירות הבולאי הישראלי הנציח אותה על גבי בול שיצא ב-14 בדצמבר 1960, במלאת 100 שנים להולדתה; סאלד נראית בבול על רקע ילדים ובית החולים האוניברסיטאי "הדסה" בירושלים.
ב-1973 הונפק שטר של חמש לירות ישראליות שנשא את דיוקנה.
בישראל מצוין "יום האם" ביום ל' בשבט; תאריך פטירתה של הנרייטה סאלד (אם כי למעשה, היא נפטרה לאחר השקיעה, ולכן בא' באדר), כאות הוקרה על היותה "אם" לבני הנוער היהודיים שבהם טיפלה למרות שהיא עצמה לא הייתה אם.
גלריית תמונות
לקריאה נוספת
משה סמילנסקי, הנרייטה סאלד: תשורה למורים ומחנכים, מוסד סאלד למען הילד ונוער, 1950
אריה ליפשיץ, הנריטה סאלד: המחנכת בעליית הנוער, ירושלים: המחלקה לעליית ילדים ונוער - הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשי"א, תשט"ו.
ברכה חבס, הנריטה סאלד: חייה ואישיותה, תל אביב, מסדה 1960.
אלכס זהבי (עורך), מורשתה החינוכית של הנרייטה סאלד: זכרונות, דברי הגות וסקירה שנשמעו בכנס לציון יום הולדתה ה-120 של הנרייטה סאלד ז"ל, אדר ב' תשמ"א-אפריל 1981, עליית הנוער, תשמ"ב
אלכסנדרה לי לוין, הנרייטה סולד ועליית הנוער: על-פי מכתבי משפחה, תרצ"ד-תש"ד, ראובן מס, 1987.
מיכאל בראון, "הנרייטה סולד: החזון האמריקני הפרוגרסיבי של היישוב", בתוך: אלון גל (עורך), ישראל הנכספת - האידיאלים והדימויים של יהודי צפון-אמריקה, אוניברסיטת בן-גוריון (תשנ"ט), עמ' 48–66
דבורה הכהן, מנהיגה ללא גבולות - הנרייטה סאלד - ביוגרפיה, עם עובד/ספריית אופקים, תל אביב, 2019
מרגלית שילה, נשים בונות אומה : הפרופסיונליות העבריות, 1918-1948. ירושלים, הוצאת כרמל, תשפ"א 2020
לילדים ונוער
אסתר זיו ענבר, לעולם תהיה עצמך: סיפורה של הנרייטה סאלד. ירושלים ,יד יצחק בן-צבי, 1996
דורית גני, הנרייטה סאלד (הישראליות), יפו: צלטנר, 2019
קישורים חיצוניים
כרטיס קבר באתר הר הזיתים
קורות חייה של הנרייטה סאלד
מיכאל בראון,
שרה בן-ראובן, רֶחָה פרָיאֶר נגד הנרייטה סאלד - חלק א, חלק ב, חלק ג, באתר ארגון יוצאי מרכז אירופה
הנרייטה סאלד - מבט אישי, באתר הארכיון הציוני, מרץ 2019
הנרייטה סאלד - האישה מאחורי הדימוי, באתר הארכיון הציוני, יוני 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:אנשי חינוך שוחרי השפה העברית
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:נשות העלייה השלישית
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:אנשי עליית הנוער
קטגוריה:יהודים שפעלו להצלה בתקופת השואה
קטגוריה:ראשי ההסתדרות הציונית
קטגוריה:חברי אספת הנבחרים השלישית
קטגוריה:פעילים ציונים בארצות הברית
קטגוריה:פעילות ציוניות בארצות הברית
קטגוריה:חברי ברית שלום
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת קהילת ירושלים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:נשיאות הדסה
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:חברות היכל התהילה הלאומי לנשים
קטגוריה:בוגרי בית המדרש לרבנים באמריקה
קטגוריה:בוגרות בית המדרש לרבנים באמריקה
קטגוריה:עובדות סוציאליות אמריקאיות
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:נשים שהונצחו בשטרות כסף
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1860
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1860
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1945
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1945 | 2024-09-23T18:14:52 |
השחתת זכרון | REDIRECT השחתת זיכרון | 2004-09-12T12:41:55 |
תשליך | 270px|ממוזער|יהודים מבצעים תשליך בראש השנה. ציור מאת אלכסנדר גיירימסקי
תשליך הוא טקס תפילה יהודי לראש השנה. במהלך תפילת ה"תשליך" משליכים המתפללים באופן סמלי את חטאיהם למקור מים זורמים. הטקס כולל עריכת תפילה על יד מקור מים, ומקורו במאה ה-15 באשכנז. יש מי שמסמיכים מנהג זה לדברי הנביא מיכה: .
מקור המנהג
מנהג התשליך לא מוזכר בכתבים יהודיים לפני המאה ה-14 ואף לא בשולחן ערוך או בספר הזוהר, אך במאה ה-2 ציין טרטוליאנוס כי היהודים עורכים תפילה בציבור על שפת הים ביום הכיפורים, שניתן לראות בה מנהג דומה. היו חוקרים ששיערו שמקורו של המנהג בפולחן כנעני עתיק, בו הושלכו חטאי העם לממלכתו של רהב אל הים והנהרות כדי להסתירם מהאל הראשי, וקישרו בין טקס זה לטקס שילוח השעיר לעזאזל, בו הושמו חטאי העם על ראש תיש שנשלח למדבר, ממלכתו של עזאזל.
בתקופת הגאונים התקיים בערב ראש השנה מנהג שמזכיר שילוב של התשליך עם מנהג הכפרות: היו מסובבים מעין עציצים אישיים סביב ראשיהם של בני הבית ומשליכים אותם לנהר.
מקור התשליך המקובל הוא בקהילות אשכנז ונראה שמקורו במאה ה-15. יש חוקרים המשערים שמנהג התשליך נוצר אצל יהודי אשכנז בהשפעת מנהג דומה שידוע שהיה נהוג בקרב הנוצרים שבעיר קלן שבגרמניה במאה ה-14. המנהג לא מופיע בראשונים מלבד ספר המנהגים לרבי אייזיק מטירנא והמהרי"ל, אחד מגדולי פוסקי יהדות אשכנז, שהזכירו:
החל מהמאה ה-16-17 התקבל המנהג כמעט בכל הקהילות הספרדיות בהשפעת רבי חיים ויטאל ששיבח את המנהג. בור מים מיוחד לאמירת תפילת תשליך נמצא בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם. בית כנסת זה נבנה בשנת 1675, ויש המוכיחים מכך שכבר אז היה המנהג מוכר וידוע גם בין הספרדים. אך יש סוברים שהבור לא נבנה לצורך מנהג התשליך, אלא כפריט עיצובי, כי בית הכנסת נבנה בתוך רובע התעלות של אמסטרדם, ואין שום בעיה למצוא שם מקור מים לתשליך.
גם אצל קהילות איטליה נתקבל מנהג זה.
תיאור המנהג
שמאל|ממוזער|260px|תפילת תשליך בראש השנה, בפארק מרום נווה ברמת גן
ממוזער|מבנה המשמש לתפילת תשליך, בכניסה לבית הכנסת "בית יוסף", בשכונת מקור חיים בירושלים.
הולכים ביום הראשון של ראש השנה, אחרי הצהריים, לשפת הים או לנהר, בעדיפות למקום שבו מצויים דגים, ומתפללים שם תפילה מיוחדת ששמה תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל מצולות ים, על-פי הפסוק . בקרב חלק מעדות הספרדים מכנים את התפילה "ותשליך" ולא "תשליך" כפי הניסוח בפסוק. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות.
מקום התשליך
הולכים למקום שבו ישנם דגים משום שבני ישראל נמשלו לדגים. דגים מהווים סימן ברכה ש'אין עין הרע שולטת בהם' 'ושיפרו וירבו כדגים'. בספר חמדת ימים מובא טעם המתייחס למים – להמתיק את הדין של ראש השנה באמצעות חסד, שכן מים מסמלים בקבלה חסד. יש מנמקים שכפי שהדגים נשפטים על ידי הדייג ורשתו, כך נשפטים בני ישראל בראש השנה על ידי הקב"ה.
במקומות שבהם לא היו מקווי מים קרובים, נהגו להכין בור מים מיוחד בחצר בית הכנסת לאמירת תפילת תשליך. במקומות אחרים נהוג לעלות למקום גבוה שממנו צופים על המים, או במקרה הצורך להסתפק בפתיחת ברז המים בכיור בית הכנסת ולומר על מים אלו את התפילה. בקרב יהודי כורדיסטן היה מנהג לקפוץ למים עם הבגדים, לאחר אמירת התשליך. חלקם הסתפקו באמירת התשליך כשהם עומדים על רפסודות בנהר חבור.
זמן התשליך
במקרה שהיום הראשון של ראש השנה חל בשבת, נהוג בקהילות האשכנזיות, האיטלקיות וחלק קטן מן הספרדיות (כגון בגאורגיה) לדחות את אמירת תשליך ליום השני של ראש השנה, בשל החשש שיטלטלו את מחזורי התפילה אל מחוץ לתחום העירוב. ברם, ברוב הקהילות הספרדיות נהוג לומר תפילה זו אפילו בשבת. חלק מהקהילות החסידיות נוהג לקיים את המנהג בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
התפילה המלווה את התשליך
התפילה לקוחה מתוך פסקת הסיום של ספר מיכה (–כ'). זו תפילת נחמה וגאולה שנכתבה בזמן גלות בבל, וצורפה לספר של הנביא מיכה (שניבא במאה ה-8 לפני הספירה) כדי לשוות סיום חיובי לנבואותיו.
התנגדות למנהג
בחלק קטן מהקהילות הספרדיות לא התקבל המנהג (למשל בקהילה הספרדית של צאצאי האנוסים בלונדון), כמו גם אצל רוב יהודי תימן. הגר"א לא היה הולך לנהר או לבאר לומר תשליך, וכך אכן נוהגים הפרושים צאצאי תלמידי הגר"א בירושלים. גם ר' יחיאל אפשטיין, בספרו ערוך השלחן ממליץ שלא לנהוג כך, וכן רבי אליהו מקאליש, האדר"ת ואחרים.
לקריאה נוספת
דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, ג, ירושלים ה'תשנ"ה, עמ' קיט–קכא.
משה דוד הר, "ענייני הלכה בארץ ישראל במאה השישית והשביעית לספירת הנוצרים", תרביץ, מ"ט (ה'תש"ם), עמ' 72, הערות 51–52.
ישי רוזן-צבי, ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל, כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2023, הפרק "תשליך", עמ' 47–56.
קישורים חיצוניים
הרבה פרופ' דליה מרקס, / שיעור על התשליך, סדרת שיעורים על הימים הנוראים, בית אביחי, אתר יו טיוב
תשליך, באתר משרד החינוך
רחל דרוק, תשליך – משליכים ומתאחדים, באתר בית התפוצות, ספטמבר 2016
הערות שוליים
קטגוריה:ליטורגיה יהודית
קטגוריה:מנהגים יהודיים: ראש השנה | 2024-10-07T03:20:45 |
אנטיוכוס השני | שמאל|ממוזער|250px|מטבע עם דיוקנו של אנטיוכוס השני
אנטיוכוס השני תאוס ("האל") (יוונית: Ἀντίοχος Β΄ ὁ Θεός; 286–246 לפנה"ס) היה מלך האימפריה הסלאוקית בין השנים 261 לפנה"ס ל־246 לפנה"ס לאחר אביו, אנטיוכוס הראשון. אימו הייתה הנסיכה המקדונית סטרטוניס, בתו של דמטריוס פוליוקרטס.
חייו
אנטיוכוס השני ירש ממלכה במצב מלחמה עם מצרים, שנמשכה לאורך חופי אסיה הקטנה (המלחמה הסורית השנייה). הוא ניסה גם לכבוש שטחים באזור תראקיה (אזור בדרום־מזרח אירופה הכולל את טורקיה האירופאית, צפון־מזרח יוון ודרום בולגריה). במהלך מלחמה זו קיבל את התואר "תאוס" ("אל" ביוונית).
בשנת 255 לפנה״ס פרש שליט המחוז (האחשדרפן) בבאקטריה (אזור בפקיסטן וחלק מאיראן), דיודוטוס, ממלכותו של אנטיוכוס והקים את הממלכה היוונית־באקטרית. ממלכה זו התרחבה והפכה לממלכה היוונית־הודית בשנת 180 לפנה״ס.
בפַּרתיה (אזור בפרס) הוא הפסיד את מרבית אדמותיו לארסאקֵס, מנהיג נוודים פרתי, בערך בשנת 250 לפנה״ס.
לאחר שבמלחמה הסורית הראשונה לא נוצר שינוי מהותי בין האימפריה הסלאוקית למצרים התלמיית, שיתף אנטיוכוס השני פעולה עם אנטיגונוס גונאטס מלך מוקדון, וכן עמים נוספים מאסיה הקטנה ומאיי הים האגאי, כמו רודוס, שרצו לבלום את ההתפשטות של הממלכה התלמית לאורך חופי אסיה הקטנה. במלחמה הסורית השנייה רוב העימותים התרחשו בזירה הימית של הים האגאי. ביבשה, אנטיוכוס השני, הצליח להעתיק את קו הגבול דרומה לאזור בין בירות לצידון. לבסוף בשנת 252 לפני הספירה נחתם הסכם שלום, שכחלק ממנו אנטיוכוס גירש את אשתו לאודיקֵה ונישא לברניקי, בִתו של תלמי השני. הסכם זה לא החזיק מעמד בגלל מאבקי החצר באימפריה הסלאוקית. אנטיוכוס השני מת במסתוריות בזמן ביקור באחוזה של אשתו הראשונה, לאודקי. היא במהרה הכריזה על בנה סלאוקוס השני, למלך על אסיה הקטנה, וכן היא שכנעה את אנשי החצר באנטיוכיה להרוג את ברינקה ואת בנה הקטן וּלהכתיר את בנה סלאוקוס השני כמלך האימפריה הסלאוקית, אירועים אלו הביאו לִפרוץ המלחמה הלאודיקית.
קישורים חיצוניים
אנטיוכוס 02
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס | 2023-08-02T08:56:48 |
שפעת | שפעת או גְּרִיפָּה (Influenza) היא מחלה זיהומית הפוגעת ביונקים ובעופות, הנגרמת על ידי נגיף שפעת ממשפחת ה-Orthomyxoviridae מקבוצת נגיפי ה-RNA, התוקפת את דרכי הנשימה.
קיימים שלושה סוגי נגיף שפעת שפוגעים בבני אדם – B, A ו-C. בכל שנה גורמים A ו-B לתחלואה עונתית ששיאה בחורף. שפעת מסוג C היא הנדירה והקלה מכולם. מבין שלושתם, שפעת A עלולה לגרום למגפות עולמיות משתי סיבות: האחת, יכולת השתנות מהירה ביותר – במהלך התרבותו עובר הנגיף מוטציות רבות ומהירות. השנייה, נגיף השפעת מסוג A מדביק גם מינים רבים של בעלי חיים, כולל חיות משק וחיות בר. בעלי החיים הללו יכולים להיפגש, להחליף זני נגיפים שונים ולייצר גֵּנוֹטִיפּ (מערך גנטי) חדש. שתי התכונות הללו יחד מסייעות לנגיפי A לעבור שינויים מהירים וכך לחמוק מהמערכת החיסונית של הנדבק.
בבני אדם מתבטאת השפעת לרוב בחום (מעל 38 מעלות צלזיוס), כאב גרון, כאב ראש, נזלת, שיעול, כאבי שרירים, וכן חולשה ועייפות, איבוד תיאבון, ליחה, סחרחורת ובחילה. סיבוך אופייני של השפעת היא מחלת דלקת ריאות, אשר עלולה להיות קטלנית, בעיקר בילדים קטנים, קשישים ובחולים עם דיכוי של מערכת החיסון. ישנו חיסון כנגד שפעת, שנלקח בין השאר בקרב קבוצות סיכון.
יש להבדיל בין שפעת ובין הצטננות, שנגרמת על ידי נגיפים אחרים, שתסמיניה דומים מאוד לאלו של השפעת, אולם מתבטאים לרוב בצורה קלה יותר, ללא חום גבוה או תשישות. אולם, הבחנה מדויקת בין השתיים אפשרית רק באמצעות בדיקות רפואיות שונות.
ההרגשה הכללית בזמן המחלה היא חולשה, כאבים בכל הגוף וחוסר שקט ומנוחה. באין סיבוכים, המחלה עוברת לאחר כשבוע.
מקור השם
מקור השם "שפעת" מהמילה הלטינית influentia משמעותה "השפעה". בשנת 1743 התחוללה מגפת שפעת באירופה והרופאים סברו שהיא התפרצה מהשפעה אסטרולוגית שלילית. לאחר מכן כונתה כך המחלה בשל האמונה שההידבקות מושפעת מן הקור.
הדבקה ודרכי התפשטות
נגיפי השפעת מועברים בין יונקים שנדבקו במחלה בעיקר כאשר אלו מתעטשים ועקב כך מפיצים תרסיס של טיפות רוק מיקרוסקופיות המכיל כמות גדולה של הנגיפים.
שפעת יכולה לעבור גם מהפרשות של עופות נגועים וכן ממגע עם רוק, נזלת, צואה ודם של חיות נגועות. ניתן להידבק במגע ישיר עם הפרשות אלו או מגע עם משטחים שזוהמו בהפרשות. יכולת נגיפי השפעת להדביק נשארת גם לאחר שבוע בו הנגיף נמצא בטמפרטורת גוף האדם (כאשר הנגיף אינו חשוף לאוויר יבש), מעל שלושים יום כאשר הנגיף נשמר בטמפרטורה של 0 מעלות צלזיוס, ולזמן בלתי מוגבל בטמפרטורות מאוד נמוכות. ניתן להשמיד נגיפי שפעת בקלות באמצעות חומרים מחטאים (דיסאינפקטנטים) ודטרגנטים.
השפעת מתפשטת ברחבי העולם בהתפרצויות עונתיות העלולות לקטול מיליוני בני אדם בשנות פנדמיה (מגפה כלל עולמית), ובשנים של התפרצות לא פנדמית מאות אלפי בני אדם. במהלך המאה ה-20 התרחשו שלוש פנדמיות של שפעת – כל אחת מהן כתוצאה משינוי גנטי משמעותי בנגיף. התחלת פנדמיות מיוחסת להעברת נגיף השפעת בין מיני בעלי חיים שונים. קיים חשש כי הפנדמיה הבאה תיגרם משפעת העופות, שנתגלתה לראשונה באסיה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 והיא קטלנית במיוחד. מכיוון שבשלב זה המחלה אינה עוברת מאדם לאדם, אלא רק בהדבקה מעופות נגועים, הסיכוי להידבק בשפעת עופות נמוך ביותר.
החיסון כנגד שפעת מומלץ לאנשים הנמצאים באוכלוסיות הסיכון וכן לתעשיית העופות. החיסון הנפוץ ביותר הוא החיסון הטריוולנטי המכיל חלקי שלושה זני נגיפים שעברו אינאקטיבציה. החיסון מכיל לרוב שני זנים של שפעת מסוג A וזן אחד של שפעת מסוג B. חיסון המיוצר בשנה מסוימת עשוי להיות לא יעיל בשנה שלאחריה, מאחר שזני שפעת חדשים ושונים הופכים להיות דומיננטיים. לפיכך בכל סתיו מיוצר חיסון שיכיל את שלושת זני השפעת הצפויים להיות דומיננטיים בשנה הקרובה.
מדי שנה חולים במחלה 10–20 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית, כאחד מכל 10 מבוגרים ואחד מכל שלושה ילדים. עקב חולשת מערכת החיסון עלולה השפעת להיות קטלנית לחלשים, לקשישים ולחולים כרוניים. 20 אחוזים מהחולים במחלה מפתחים בעקבותיה סיבוכים. בין הנפוצים שבהם: ברונכיטיס, דלקת ריאות וסינוסיטיס. עם זאת, קיימת הסברה, שישנם נשאים שנדבקו בנגיף אבל אינם מפתחים את תסמיני המחלה. מדי שנה מתים בארצות הברית לבדה כ-36,000 בני אדם מסיבוכים של מחלת השפעת. בישראל, על פי נתוני משרד הבריאות, בכל שנה מתים כמה עשרות אנשים משפעת וסיבוכיה.
היסטוריה
היפוקרטס תיאר בבהירות כבר לפני כ-2,400 שנה סימפטומים של שפעת אצל בני אדם. מאז ועד היום תוארו סימפטומים דומים, אולם קשה לדעת האם היו אלו מגפות שפעת, דיפתריה, דבר, טיפוס הבטן או טיפוס הבהרות. כל אלו מחלות בעלות סימפטומים דומים.
מגפות עולמיות של שפעת פורצות מדי 10–15 שנים. בהתפרצויות קטנות יותר בשנת 1957 ובשנת 1968 מתו למעלה ממיליון איש. מגפת השפעת הקטלנית ביותר בעת החדשה הייתה ב-1918, במחלה המכונה "השפעת הספרדית" בה מתו למעלה מ-40 מיליון איש ברחבי העולם. חרף שמה של המגפה, מקורה לא היה בספרד. המגפה נקראה כך משום שספרד הייתה נייטרלית במלחמת העולם הראשונה, ובניגוד למדינות הלוחמות, בספרד לא חלו חוקי הצנזורה על פרסום עובדת התפרצות מחלות ומגפות. לכן הייתה ספרד הראשונה שפרסמה את קיומה של מגפת שפעת קטלנית, ובזמנו בתקשורת נראה כי התפרצות השפעת מתרכזת בעיקר בספרד. בפועל, השפעת הספרדית הרגה מיליונים בכל העולם.
+ מגפות שפעת ידועות שם המגפה תאריך תמותה טיפוס הנגיף השפעת הרוסית 1889–1890 מיליון ככל הנראה H3N8 השפעת הספרדית 1918–1920 40 מיליון H1N1 השפעת האסיאתית 1957–1958 בין 1 ל-4 מיליון H2N2 שפעת הונג קונג 1968–1969 בין 0.75 ל-1 מיליון H3N2 שפעת החזירים 2009–2010 105,700–395,600 H1N1
סוגים
ישנם שלושה סוגים של נגיף השפעת: A, B ו-C. נגיף שפעת מסוג A הוא הסביר ביותר לפגוע באופן חמור בבני אדם בשל יכולתו לעשות שימוש של נשאים בעופות, בציפורי מים ובחזירים. בשל תכונתו לעבור מוטציה הוא מתעתע במערכת החיסון האנושית וחודר לתוך התאים האנושיים. בני אדם יכולים לפתח עמידות רבה יותר כנגד נגיפי שפעת מסוג B ו-C משום שהמוטציה שנגיפים אלה עוברים היא קלה. נכון לתחילת המאה ה-21 ידועים למעלה מ-200 סוגים של נגיפי שפעת. המקור למרבית נגיפי השפעת במזרח הרחוק, שם סמוכים בני האדם לחיות המשק שלהם, אווזים, ברווזים וחזירים. משום כך מכונות התפרצויות שפעת שנתיות בשמות "שפעת הונג קונג", "שפעת בייג'ינג" וכו'.
הידבקות
ההידבקות במחלה נעשית באמצעות נגיפי המחלה המועברים בקלות רבה מאוד באמצעות האוויר, מה שהופך את המחלה למדבקת ביותר. ההידבקות בשפעת מתבצעת על ידי מעבר הנגיף אל דרכי הנשימה. שם הוא מזוהה על ידי תאי האפיתל שבדפנות דרכי הנשימה, כדבר מה בלתי מזיק ואולי אף רצוי לכאורה, עד שמתאפשר לו לחדור לתוכם. בתוך כל תא מחבר הנגיף את החומר הגנטי שלו עם החומר הגנטי של התא, כך שיתאפשר לו לעשות שימוש בחלבונים של התא, לשכפל עצמו בקצב מהיר ביותר ולהתרבות בתוך שעות פי מאות אלפים ואפילו פי מיליונים. לאחר זמן מה נהרס התא, הנגיפים החדשים מתפזרים וחודרים לתאים סמוכים, מתרבים גם בהם, הורסים גם אותם וחוזר חלילה. כך נהרסים יותר ויותר תאים, המחלה מתקדמת, עד שמערכת החיסון מדבירה את הנגיף. הדברת נגיף השפעת לוקחת כחמישה עד שבעה ימים. במקרים נדירים כאמור, פחות מ-0.3% מסך כל החולים, כושלת מערכת החיסון והאדם מוצא את מותו.
הקשר לחורף
המחלה נקשרת לקור וחורף, אולם אינה נגרמת ישירות מהקור. קיימות מספר תאוריות באשר לתפוצתה הרבה של המחלה בעונת החורף. הסבר אפשרי אחד לתפוצתה הרבה בחורף נובע מהטעם הפשוט של חוסר אוורור במקומות הומי אדם. ייתכן שגם ריבוי ביקורי קרובים בעונת החורף (במדינות המערב) מעודד את ההתפשטות. אפשרות נוספת היא שקור מגביר את יכולת השרידות של הנגיף לאחר ההדבקה.
במרץ 2008 פרסם ד"ר יהושע זימרברג (Zimmerberg) מארצות הברית את גילויו המחקרי בקשר לפרטי אופן ההדבקה בשפעת, והסיבה שבעטיה אופן הדבקה זה יעיל בחורף דווקא. זימרברג גילה שלנגיף השפעת יש מעטפת דמוית ג'ל שמגנה עליו מהתייבשות כשהוא באוויר וכשהנגיף חודר לגרון, חום גוף המאכסן מתיך את המעטפת ומאפשר חדירה של הנגיף אל תוך תאי המאכסן. אולם במזג אוויר חם מעטפת זו מותכת עוד באוויר והנגיף מאבד את הגנתו.
בנוסף הוצעו המנגנונים הבאים:
וירוסים נשימתיים לרוב חודרים דרך דרכי הנשימה באף. מזג אוויר קר ויבש מייבש את הנזלת המהווה את קו ההגנה הראשון נגד אנטיגנים שונים.
תאי פגוציט שבמערכת החיסון, נוטים להיות פעילים פחות בגוף בטמפרטורות נמוכות, וכך פחות יעילים בזיהוי והשמדה של וירוסים.
תסמינים
תסמיני המחלה הם:
חום מעל 38 מעלות צלזיוס.
כאב גרון.
כאבי שרירים, כאב עצמות וכאב מפרקים.
כאב ראש.
חולשה כללית.
נזלת, התעטשויות ושיעול.
מקור כל תסמיני המחלה אינו בנגיף, כי אם במערכת החיסון עצמה. חום הגוף עולה מפני שבלוטת ההיפותלמוס שבמוח גורמת לעלייתו כדי להאט את התפתחות הנגיף. כאבי גרון מופיעים עקב פעילות תאי הרג של מערכת החיסון, שיעול ונזלת מתפתחים כדי לסלק את הפסולת (נגיפים וחלקי תאים מתים) שנבלעה בדרך כלל על ידי מאקרופאג'ים, תאים בלעניים של מערכת החיסון. כאבי שרירים, עצמות ומפרקים, קשורים גם הם כולם למערכת החיסון.
ללא סיבוכים, המחלה נמשכת בדרך כלל כשבוע.
הבדלים בין הצטננות לשפעת
יש הבדל בתסמינים של הצטננות ושפעת. ההצטננות כאמור נגרמת על ידי וירוסים רבים שאין נגדם טיפול חיסוני. לעומת זאת שפעת נגרמת על ידי וירוסים ספציפיים ממשפחת ה-Influenza שרק נגדם מכוון החיסון העונתי. אנשים שמפתחים הצטננות לאחר חיסון שפעת עלולים לחשוב שהחיסון לא היה יעיל, דבר שמשפיע על החלטתם לקבל חיסון בשנה שלאחר מכן. להלן השוני בתסמינים:
התפתחות התסמינים - בהצטננות היא הדרגתית. בשפעת היא מידית.
חום - בהצטננות חום תקין בדרך כלל או יכול להגיע עד 38 מעלות צלזיוס. בשפעת הוא מעל 38 ויכול להגיע עד 40.
כאבי ראש ושרירים - שכיחים וקשים יותר בשפעת.
כאב גרון - שכיח בעיקר בהצטננות
עייפות וחולשה - קשים יותר בשפעת.
נזלת ועיטוש - שכיחים יותר בהצטננות
שיעול - בשפעת השיעול יבש ומחמיר עם התפתחות המחלה. בהצטננות השיעול יותר ליחתי.
לאחר ההצטננות, החולה מפתח חסינות בפני הנגיף המסוים שגרם לה. חסינות זו מהווה הגנה חלקית בלבד נגד סוגים רבים אחרים של נגיפי הצטננות. החולה, לפיכך, יכול בקלות רבה להידבק בנגיף אחר של הצטננות.
סיבוכים
סיבוכים של שפעת שכיחים יותר בקרב אוכלוסיות בסיכון: מבוגרים מעל גיל 65, ילדים (במיוחד מתחת לגיל שנתיים), נשים הרות ואנשים בעלי מחלות כרוניות. עם זאת, לעיתים ישנם נגיפי שפעת אלימים במיוחד, הנוטים לגרום לשיעור גבוה של סיבוכים גם אצל מבוגרים בריאים.
הסיבוך העיקרי, והוא הגורם הראשון לתמותה מתוך סיבוכי השפעת, הוא דלקת ריאות חיידקית. סיבוך נוסף בעל שיעור תמותה גבוה הוא דלקת ריאות נגיפית - כלומר שנגיף השפעת עצמו גורם לה. סיבוכים נוספים הם זיהומים שונים - באוזן התיכונה, בסינוסים ובסימפונות. בנוסף קיימים סיבוכים חמורים ונדירים כמו דלקת שריר הלב ותסמונת ריי.
תרופה לשפעת
טמיפלו, תרופה שפותחה על ידי חברת Gilead ושווקה על ידי רוש, התפרסמה עם התפרצות שפעת העופות החל משנת 2005. התרופה אמורה לקצר את משך הזמן של תסמיני השפעת בין חצי יום ליממה אם הטיפול מתחיל תוך 48 שעות מהופעת הסימפטומים, אך אינה מונעת הידבקות במחלה. מדינות רבות בעולם ובהן ישראל רכשו את התרופה בכמויות גדולות לצורך טיפול מערכתי במקרה של התפרצות המונית של שפעת, אך מאז לא היו אירועים כאלה ולא נעשה בה שימוש.
בשנת 2018 אושרה לשימוש ביפן ובארצות הברית תרופה חדשה לשפעת בשם קסופלוזה (Xofluza) אשר אמורה לגרום להקלה מהירה בתסמיני המחלה.
חיסון
שמאל|ממוזער|250px|איש צי אמריקני מקבל חיסון נגד שפעת
מאחר שנגיפי השפעת עוברים שינויים גנטיים תכופים, הרי תחלואה קודמת בשפעת אינה מחסנת בפני תחלואה עתידית בנגיף מזן שונה, אם כי לעיתים חסינות חלקית קודמת מגינה מפני מחלה קשה.
מאחר שההתפרצות העונתית של השפעת מתחילה בכל שנה בדרום-מזרח אסיה ורק כעבור חצי שנה מגיעה עם החורף לחצי הכדור הצפוני, ניתן להעריך לפי בידוד הזנים באסיה מה הצפי לשלושת הזנים הדומיננטיים לשנה הקרובה. אלו ירכיבו את החיסון המיוצר בכל שנה.
השימוש הראשון בחיסון המוני נגד שפעת היה בחיילים אמריקאים במלחמת העולם השניה. כיום ישנם שני סוגי חיסונים: חיסון מומת (בזריקה) וחיסון מוחלש (ניתן כתרסיס אף).
החיסון המומת ניתן בישראל בגילאי חצי שנה ומעלה. החיסון מיוצר מנגיפי שפעת שגודלו בחלבוני ביצים ואשר מומתים ועוברים תהליך של פירוק (תהליך פירוק זה הוא זה שנתן לחיסון את השם Split). משמעות הרג ופירוק נגיפי השפעת הנמצאים בחיסון היא, שאין אפשרות להידבק משפעת כתוצאה מהחיסון. אך עם זאת עלול החיסון לגרום לתופעות לוואי של חום, עייפות, חולשה, הצטננות וכאבי שרירים (בעיקר במקום ההזרקה) אך אלו יימשכו לזמן קצר (יום-יומיים) ובחומרה יחסית נמוכה.
החיסון המוחלש ניתן בישראל בגילאי 2–49, כתרסיס אף. הוא מכיל נגיף חי-מוחלש אשר אינו מסוגל להתרבות בטמפרטורת פנים הגוף, אלא מסוגל להתרבות רק בטמפרטורות קרות יותר. בהתאם לזאת, הנגיף המוחלש מתרבה באף בלבד, והוא אינו מסוגל לגרום למחלה סיסטמטית. חיסון מסוג זה יעיל במיוחד אצל ילדים. החיסון אינו מיועד לשימוש אצל הסובלים מאסתמה או דיכוי חיסוני, או בנשים הרות. תופעות לוואי אפשריות הן כאבי ראש וגרון, נזלת ושיעול.
אחת הסיבות לאמונה העממית הנפוצה, כי חיסון השפעת גורם בעצמו למחלת השפעת, היא זיהוי מוטעה של כל חום והצטננות כשפעת, בעוד שנגיף השפעת הוא רק אחד מנגיפים רבים הגורמים להצטננות.
ההיערכות בעבר לפנדמיה
ארגון הבריאות העולמי חילק בעבר את מהלך אירוע של התפרצות מגפת שפעת לשישה שלבים, המכסים את שלבי הדגירה, את המעבר מבעלי חיים לבני אדם ואת המגפה בין בני אדם.
בשלב 1 לא דווח על מעבר של הנגיף לבני אדם.
שלב 2 התחיל כשמתגלים מקרי הדבקה של בני-אדם.
בשלב 3 כשתוארו מקרים רבים של העברת הנגיף מבעלי חיים לבני-אדם, אבל מקרי ההדבקות מאדם לאדם נדירים מכדי להוות סיכון ישיר להתפרצות מגפה.
בשלב 4 כשכבר אותרו מקרי הדבקה מאדם לאדם, באופן העלול להפיץ את הנגיף בקהילה, מחוץ למתקנים רפואיים. בשלב זה הסיכון להתפרצות מגפה גבוה, וארגון הבריאות ממליץ לכל מדינה המצויה בו לנקוט באמצעים דחופים למניעת מקרי הדבקה נוספים, אך האירוע אינו מוכר כמגפה בפועל.
על שלב 5 היה מכריז ארגון הבריאות העולמי אם התברר ששתי מדינות באזור אחד הגיעו לשלב 4. סביר שבשלב זה רוב מדינות העולם טרם יושפעו מן הנגיף, אבל ההכרזה על שלב 5 הייתה אמורה לדחוק בכל מדינה לסיים את ההתארגנות ואת יישום אמצעי המנע הקיימים ברשותה.
שלב 6 היה מוכרז באם המגפה משתוללת במדינה אחת לפחות באזור אחר של העולם, וההכרזה הייתה אמורה להתריע על קיומה של מגפה עולמית.
ביטול המתווה
בעבר הגדיר ארגון הבריאות העולמי את ששת השלבים המתארים את תהליך ההדבקה בנגיף עד להפיכתו למגפה עולמית, הנתונים התייחסו לנגיף האינפלואנזה מחולל מחלת השפעת. החל בפברואר 2020, הודיע דובר הארגון כי שוב לא ייעשה שימוש בשיטת ששת השלבים להגדרת פנדמיה.
לארגון הבריאות העולמי נהלים לטיפול במגפות מסוג זה, שיש להן דפוס התפשטות קבוע. לאחר שברוב המדינות ידווח על ירידה במספרי החולים, יכריז הארגון על השלב שלאחר-השיא, שבו אפשר להניח שהמגפה שוככת, אם כי עדיין ישנו חשש להתפרצותם של גלים נוספים. בעבר, מגפות שפעת הכו גלים-גלים, שנמשכו חודשים, ויש להתכונן לאפשרות של חזרת המגפה בהתראה קצרה. אחר-כך יחל השלב האחרון, שבו יקיים ארגון הבריאות העולמי תצפיות מקיפות כדי לוודא שהמגפה אכן שככה.
ראו גם
שפעת החזירים
העברה אנטיגנית
קישורים חיצוניים
שפעת: כל מה שחשוב לדעת, ד"ר בת שבע גוטסמן, באתר כללית
שפעת, באתר חיסונים
שפעת, באתר מחלות
שפעת, באתר עמותת מדעת
עומר שמריהו, השפעת תבלינים על התקדמות השפעת, באתר mnews, 19 בנובמבר 2017
- הבדלים משמעותיים בין וירוס הקורונה לשפעת
הערות שוליים
קטגוריה:שפעות ודלקות ריאות
קטגוריה:מחלות נגיפיות
קטגוריה:מחלות בעלי חיים | 2024-09-02T22:55:23 |
אנטיוכוס הגדול | REDIRECT אנטיוכוס השלישי | 2004-09-12T14:33:04 |
מחשב כף יד | ממוזער|מחשב כף יד של חברת HP
שמאל|ממוזער|200px|מחשב כף יד מתוצרת חברת דל
ממוזער|מחשבי כף יד של חברת פאלם
מחשב כף יד (באנגלית: Personal digital assistant, ובראשי תיבות: PDA; בתרגום חופשי: עזר דיגיטלי אישי) הוא מחשב בעל מסך מגע בגודל קטן של כף יד. בתחילה נועדו מחשבי כף היד לשמש מעין יומן וספר טלפונים ובהמשך הורחב השימוש לפעולות רבות נוספות. כיום מחשבי כף יד מוחלפים
בסמארטפונים שכוללים תכונות
של מחשבי כף יד והם למעשה מחשבי כף יד מודרניים אך בדרך כלל ללא מקלדת פיזית ובעלי מערכת הפעלה חדשה יותר. מחשב כף יד טיפוסי כולל יכולות זיהוי כתב יד בסיסיות, שעון, יומן, לוח שנה, ספר טלפונים, רשימת מטלות, מעבד תמלילים בסיסי, מחשבון, אלבום תמונות ויכולת סינכרון בין המכשיר למחשב אישי. הסינכרון עם המחשב האישי מתבצע באמצעות כבל USB, או באמצעות התקני תקשורת אלחוטית (תת-אדום, Bluetooth או Wi-Fi). טלפונים חכמים ("סמארטפונים") כוללים תכונות ממחשבי כף יד ותקשורת סלולרית, הכוללת שיחות וגלישה באינטרנט.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|מחשב כף יד ישן של חברת פאלם, משנות ה-90 המאוחרות, עם 8MB זיכרון, מעבד במהירות שעון 14MHz ויכולות של תת-אדום.
חברת הטכנולוגיה האנגלית Psion הגדירה את סגנון ה-PDA עם ההשקה הארגונית הראשונה ב-1984. ה-Psion1 היה צר יותר מקופסת סיגריות, ארוך ועבה יותר, מידותיו היו 142×78×29.3 מילימטר ומשקלו 225 גרם. הוא היה מבוסס על טכנולוגיית 8 ביט והגיע עם יחידת אחסון שמכילה עד 10 KB ושני כרטיסי הרחבה.
המושג "מחשב כף יד" הוטבע ב-7 בינואר 1992 על ידי ג'ון סקאלי בתערוכת אלקטרוניקה לצרכנים בלאס וגאס, כאשר הציג שם לראשונה את "ניוטון" - מחשב כף היד של חברת אפל. השינוי המהותי התרחש בשנת 1995, כאשר נקנתה פאלם על ידי US Robotics. כשנה לאחר מכן הוצעו לשוק מוצרי ה-Pilot, שתפעולם נעשה באמצעות ממשק עט ומסכים רגישים למגע, תוך כדי שימוש במערכת זיהוי כתב יד "גרפיטי" של החברה. תביעה של חברת Pilot גרמה לשינוי שמו של הדגם ל-Palm.
רוב מחשבי כף יד היו מבוססים על מעבד Xscale של חברת אינטל, עליהם רצו מערכות הפעלה שונות, כשלכל אחת מהן היו יכולות דומות אך הן פונות לשימושים שונים: חלקן לכיוון הסלולר, ואילו אחרות לשוק העסקי והביתי.
בעבר מרבית מחשבי כף היד היו מבוססים מעבדים של מוטורולה. כאשר עברה חברת פאלם לעבוד עם מעבדי אינטל, היא סימנה למעשה את סיום העבודה עם מעבדים של מוטורולה.
באפריל 2010 HP רכשה את חברת מחשבי כף היד פאלם (בסכום של 1.2 מיליארד דולר), כדי להיכנס לשוק הטלפונים החכמים.
על פי מחקר גרטנר מקיף שסקר את שוק מחשבי כף יד, עולה כי השוק התכווץ ב־5% ברבעון 2004 לעומת הרבעון הקודם של שנת 2004, מאחר ששוק מחשבי כף יד התחרה מול שוק הטלפונים החכמים. מחקרים נוספים המראים ירידה בשוק מחשבי הכף יד משקפים למעשה מגמה, בה בסופו של דבר יתחלק השוק בין מחשבי כף יד ללא יכולת סלולרית, מחשבי כף יד בעלי יכולת סלולרית, ומכשירים סלולריים עם יכולות של מחשבי כף יד. הגבול בין שני האחרונים הולך ומטשטש.
נכון ל-2005, מחשבי כף היד המשוכללים תמכו ביכולות אלחוטיות בתקנים של WI-FI ושל Bluetooth בנוסף לתמיכה המובנית בתת-אדום. בנוסף, הם תמכו בכרטיסי זיכרון נשלפים (לרוב בתקן Secure Digital), והגיעו לנפחים גדולים של עד כמה ג'יגה בייט. קיימים מחשבי כף יד עם אנטנה לקליטת GPS, שמסוגלים לאתר את המיקום של המכשיר על פני כדור הארץ באמצעות רשת הלוויינים, ואף להציג מפות רלוונטיות לשטח לניווט.
התפשטות הטלפונים הסלולרים החכמים דחקה את מחשבי ה-PDA אל מחוץ לשוק.
מאפייני חומרה
מעבד: מהירות ויצרן.
זיכרון פנימי: סוג וגודל (ROM/ RAM/ Flash)
מסך: גודל ורזולוציה.
קישוריות חוטיות: יציאה טורית, USB, ועוד.
קישוריות אלחוטיות: Bluetooth, Wi-Fi, תת-אדום, תקשורת לוויינית ועוד.
חריצי הרחבה: CompactFlash ,Secure Digital, MultiMedia Card
משקל וגודל.
סוללות: נפח, סוג (הרוב מסוג ליתיום).
תוספות: מיקרופון, רמקול, מצלמה מובנית, אנטנת GPS מובנית, או מנגנון זיהוי ביומטרי לאבטחה. (iPAQ-HX 2750)
דגמים נפוצים
Palm ,HTC ,iPAQ ,Mio ,Axim, Toshiba,
ראו גם
Tablet PC
טלפון חכם
קישורים חיצוניים
מאמר על סוללות למחשבי כף יד אתר BNC
הערות שוליים
*
כף יד, מחשב | 2024-08-11T17:36:32 |
אילה פרוקצ'יה | אַיָּלָה פְּרוֹקַצְ'יָה (נולדה ב-20 באפריל 1941) היא שופטת בית המשפט העליון בדימוס, לשעבר יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת וחברה בוועדה לבחירת שופטים.
ביוגרפיה
נולדה ב-20 באפריל 1941 בקיבוץ אשדות יעקב. אביה חנן עינור היה חבר הסגל הדיפלומטי במשרד החוץ וכיהן כשגריר ישראל במקסיקו, בסנגל ובאתיופיה. סיימה בית ספר תיכון עירוני ה' בתל אביב. לאחר שירותה הצבאי למדה משפטים בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים וסיימה בהצטיינות. בשנים 1965–1969 כיהנה כעוזרת משפטית לנשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט, ובכך הייתה האישה הראשונה בתפקיד זה במערכת בתי המשפט בישראל. לאחר מכן סיימה בהצטיינות תואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית. בשנת 1972 קיבלה תואר דוקטור למשפטים מטעם אוניברסיטת פנסילבניה.
בשנים 1973–1987 שימשה בתפקידים בכירים במשרד המשפטים בירושלים ועסקה בענייני ייעוץ, חקיקה ופרקליטות בנושאים מגוונים בתחומי המשפט הציבורי והפרטי, ובהם ענייני משפט כלכלי ומסחרי ושוק ההון. בשנת 1983 שימשה יועצת משפטית לרשות ניירות ערך בירושלים.
בשנת 1987 מונתה לשופטת בית משפט השלום בירושלים. בשנת 1993 מונתה לשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, ובמרץ 2001 מונתה לכהונת שופטת בית המשפט העליון. בנובמבר 2009 מונתה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת. באפריל 2011 פרשה מכס השיפוט.
בשנת 2014 יצא לאור ספר (כרך יח' לכבוד השופטת אילה פרוקצ'יה) לכבודה בהוצאת כתב העת משפט ועסקים המבוסס על כנס שנערך בשנת 2012.
הייתה נשואה לפרופסור למשפטים אוריאל פרוקצ'יה. לזוג שני בנים, אורן שהוא עובד קהילתי, זמר ושחקן, ויובל, דוקטור למשפטים מאוניברסיטת הרווארד, חוקר משפט וכלכלה, מרצה באוניברסיטת רייכמן ונשוי לעו"ד אפרת פרוקצ'יה, היועצת המשפטית (בפועל) של משרד הבינוי והשיכון.
בנאומה לרגל זכיית עמותת עדאלה בפרס הקרן החדשה לישראל אמרה: "חלק חשוב מההלכות הפסוקות העקרוניות של בית המשפט העליון בנושאי זכויות האדם ניתן בעתירות הארגון. זהו ארגון הפועל לקדם את זכויות האדם דרך המשפט ולא מחוץ למשפט, בעוצמה אינטלקטואלית בולטת, במחויבות מוסרית גבוהה, ותוך הסתכלות רחבה על החברה הישראלית כולה, על כל גווניה".
אחרי פרישתה, משמשת כנשיאת המוסד לבוררות עסקית על שם פרופ' סמדר אוטולנגי, וכנשיאה של עמותת בזכות. היא עומדת בראש ב"ועדת השלושה" - ועדה לבירור תקריות בין הצנזורה הצבאית לאמצעי התקשורת.
פרוקצ'יה זכתה באות אבירת איכות השלטון לשנת 2020 בקטגוריית הרשות השופטת מטעם התנועה לאיכות השלטון.
פסקי דין בולטים
משפט ציבורי
בהתייחסות לתחום התערבותו של בג"ץ בעניינים מדיניים שבתחום פעולתה של הממשלה כתבה פרוקצ'יה שבניגוד לגישה שתחום זה גורר אי-שפיטות מוסדית, היא שותפה לגישה הגורסת כי:
דברים אלו הביאו את עמיתותיה להרכב לציין שאת הסוגיה הזאת יש להשאיר ב"צריך עיון". עם זאת, פרוקצ'יה איננה מן התומכים הבולטים באקטיביזם שיפוטי. בשוללה בדעת הרוב את בקשתו של יורם דנציגר לחייב את המדינה לפצות בעלי קרקע על הוצאת צו שטח מסוגר על קרקעותיהם, כפרשנות לתקנות ההגנה (שעת חירום) על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כתבה:
דת ומדינה
פרוקצ'יה התפרסמה לראשונה בעת כהונתה בבית משפט השלום, כשפסקה שחוק-העזר העירוני שחוקקה עיריית ירושלים, המצווה שבשבת יהיו בתי העסק סגורים, איננו תקף, כיוון שבחקיקתו חרגה העירייה מסמכותה לפי פקודת העיריות. החלטתה עוררה זעם בקרב החרדים. שנים אחר כך, בשבתה כשופטת בבית המשפט העליון, אישרה את חוקיות האיסור על העבדתם של יהודים בשבת, אך קבעה שבעוד שראוי להחיל אותו על עבודה ומסחר רגילים, יש לספק שירותי בידור, נופש ותחבורה ציבורית בשבת. בפסק דינה עמדה על חשיבותה של השבת גם כערך סוציאלי.
בשאלת תחולתו של חוק השבות (שאלת "מיהו יהודי") על מתגיירים בחוץ לארץ שהיו לפני כן תושבי ישראל והתגיירו בגיור רפורמי (גיורים המכונים "גיורי קפיצה"), אימצה את עמדת הרבנות האורתודוקסית ותמכה בדעת המיעוט, לפיה אין להחיל את חוק השבות על מתגיירים אלו. המשמעות היא, שגיורים אלה אינם מספקים לדעתה כדי להקנות למתגיירים אזרחות ישראלית.
פרוקצ'יה הצטרפה לדעה לפיה אין לבטל את תוקפו של חוק טל, בכותבה:
"ברקע סוגיית דחיית שירות ביטחון של תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם שתי אמיתות שעימות עמוק ביניהן: מחד, קיומה של שונות חברתית עמוקה המאפיינת את בני הקהילה החרדית, המבדילה אותם בתפיסה הרוחנית ובאורח החיים מיתר חלקי הציבור בישראל, ואשר הביאה לניתוקם ההדרגתי ממרקם חיי החברה במדינה; ומנגד – חיוניות קיומו של שוויון בסיסי בין כל חלקי החברה, חרף השונות ביניהם, על בסיס שותפות חיים אמיתית בנשיאה בחובות וזכויות, כיסוד מהותי עליו בנוי המשטר הדמוקרטי. הצורך לגשר על פני הפער בין שתי אמיתות אלה הוא העומד ביסוד הסוגיה החוקתית העומדת לפתחנו. פתרונה של הסוגיה נעוץ בדרך היישוב בין שתי האמיתות הנוגדות, ובאמצעים ובקצב בהם יש לנקוט כדי לגשר על פני הניגוד העמוק שנוצר".
בספטמבר 2009 היא הביעה ספקות לגבי היעילות של חוק טל בטיפול בסוגיה:
"הקצב האיטי בהפעלת האמצעים שחוק טל אימץ, והתוצאות החלקיות, פרי הפעלה זו, מעלים תהייה החורגת ממימד הזמן בהפעלת המנגנון של החוק. הם מעלים שאלה האם, מלכתחילה, האמצעים שחוק טל בחר בהם לצורך תהליך הגישור על פערי הריחוק והניכור בין המגזר החרדי למגזרי החברה האחרים הם מידתיים, או שמא הם מינימליסטיים מדי מכדי להגשים את יעדיו החשובים של החוק".
פרוקצ'יה גם סברה, בדעת מיעוט, כי המדינה רשאית לתקצב שעות תפילה בבתי ספר ממלכתיים דתיים בלי לתת תקציב כזה לבתי ספר תל"י, משום שבבתי ספר תל"י מדובר בפעילות אופציונלית של בית הספר, בעוד בבתי ספר דתיים מדובר בפעילות חובה הנעשית בהוראת משרד החינוך.
היחס לבית הדין הרבני
בעניין סמכותם של בתי הדין הרבניים קבעה פרוקצ'יה כי אין לבית הדין הרבני הממלכתי סמכויות בוררות לפי החוק, ומי שרוצה בבוררות על-פי הדין הדתי יוכל לעשות זאת בכל בית דין רבני אחר, אשר סמכויותיו אינן נובעות מהחוק ותקציבו אינו של המדינה. בפרשה אחרת קבעה כי החוק אינו מסמיך את בית הדין הרבני לדון בתביעה בעניין סרבנות גט של אנשים שאין להם כל זיקה לישראל. בעקבות קביעתה זו שינתה הכנסת את החוק. במקרה נוסף קבעה כי פסק-דין מסוים של בית הדין בסכסוך גירושין בטל, כיוון שבית הדין דן בתיק במעמד שני דיינים בלבד, בניגוד לחוק הקובע דיון בשלושה. בפסק-דינה מתחה השופטת ביקורת על בתי הדין הרבניים, לאור הישנותה הקבועה של תופעת הדיונים בהרכבים חסרים, אף-על-פי שידוע להם כי הדבר מנוגד לחוק, ותוך התעלמות מביקורת קודמת של נציבת תלונות הציבור על שופטים ושל בג"ץ בנושא.
עם זאת, במקרה שנגע להעברת משמורת של קטינה על ידי בית הדין באופן שהשופטים בבג"ץ סברו שאינו ראוי, כתבה: "רבות התלבטתי אם ... להציע לחברַי ליתן צו מוחלט אשר יורה על ביטול החלטת בית הדין בדבר העברת הילדה מחזקת אימה לחזקת אביה, ... אם אני נמנעת מהליכה בקו זה אין זה אלא מחמת כיבוד ערכאת בית הדין הרבני, האמור לדון פעם נוספת בעניינה של הקטינה בעוד זמן קצר, ... טעם נוסף הוא, כי בעקבות העברת המשמורת הזמנית של הילדה מרשות האם לרשות האב נוצר מצב עובדתי חדש בשטח, המחייב, מבחינת טובתה של הילדה, גישה זהירה במיוחד ביחס לכל מהלך נוסף".
זכויות אדם
פרוקצ'יה דחתה את דרישת אלמנות הטייסים שנפלו בשירות מילואים, כי זכויותיהן יושוו לזכויות אלמנות טייסים שנפלו בשירות קבע, וזאת משום שהדבר היה פוגע בשוויון בין אלמנות טייסים שנפלו במילואים לבין אלמנות חיילי מילואים אחרים שנפלו.
בכל הנוגע לזכות הגישה לערכאות, אוחזת פרוקצ'יה בגישה לפיה מדובר בזכות חוקתית, והיא הביעה עמדה זו לא פעם בפסקי-דינה.
אשר לזכויות אסירים: פרוקצ'יה חייבה את המדינה להלין את כל האסירים בישראל על מיטה, והעניקה לה ארכה של מספר חודשים כדי להתארגן לכך, כמבוקש על ידי המדינה. בפסק דין אחר, קבעה כי ליגאל עמיר, בהיותו אסיר, עומדת זכות לעבור טיפולי הפריה מלאכותית לשם העמדת צאצאים. פסק-דינה התבסס על בחינת הגישות השונות לעניין זכויות אסירים, ואימוץ הגישה על פיה אין האסיר נפרד מזכויותיו למעט הזכויות המחויבות מעצם הכליאה.
פרוקצ'יה אישרה בהסכמת עמיתיה את חוקתיותו של סעיף חוק המונע שחרור בערובה של שוהים בלתי חוקיים בישראל שנכלאו וממתינים לגירושם, וגירושם מתעכב או נמנע בשל היעדר שיתוף פעולה מצידם.
חופש הביטוי
בהתייחס לחופש הביטוי אמרה פרוקצ'יה את הדברים הבאים:
"חופש הביטוי הוא מן הנעלות שבזכויות האדם. ... עם זאת, חופש הביטוי אינו מוחלט. חרף חשיבותו למיצוי האוטונומיה האישית של האדם, ולהבטחת ההליך הדמוקרטי בחברה, היקפו אינו בלתי מוגבל. גבולותיו נקבעים כפרי איזון בינו לבין זכויות יסוד נוגדות של הפרט, או אינטרסים בעלי משקל שבטובת הציבור. תחום התפרשותו של חופש הביטוי אינו אחיד. הוא מצטמצם או מתרחב בהתאם לטיב ולמשקל הערך שכנגדו הוא מתמודד. אין בהכרח דמיון בין גדרי ההגנה על חופש הביטוי בהתמודדותו עם אינטרס נוגד שבטובת הכלל, לבין מרחב ההגנה הניתנת לו כאשר כנגדו עומדת זכות הפרט הנפגע".
בהתאם לדברים אלו היא הייתה בדעה שיש לפסוק פיצויים משמעותיים בתביעת לשון הרע של אדם שכונה "נאצי", והיא אישרה בהסכמת עמיתיה את הרשעתו של אדם שהפגין נגד שוטר, והציג כרזה בה נכתב: "צריך לפטר את [שם השוטר המתלונן] בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם. משטרה לא צריכה תפוחים רקובים", בהעלבת עובד ציבור. באותו פסק דין כתבה בהתייחס לעבירה זו:
"משקלו של חופש הביטוי ביחס לנבחרי ציבור אינו בהכרח זהה לזה של עובדי ציבור. ישנו טעם מיוחד במתן הגנה מוגברת לחופש ביטוי כלפי נבחרי ציבור, כחלק מההגנה על ההליך הדמוקרטי, ... בפני נבחר הציבור עומדים גם אמצעי תקשורת זמינים המאפשרים לו להשמיע את דבריו, הסבריו, הבהרותיו ותגובותיו לביקורת המוטחת נגדו. לעומתו, עובד הציבור מתמנה לתפקידו כדי לבצע שירות לציבור על פי כללי פעולה של מינהל תקין. הוא אינו חלק מהמערך הפוליטי העומד לבחירה. אופן תפקודו אמנם חשוף לביקורת ציבורית, אך הוא מנוע על פי כללי משמעת מקובלים מלהשיב במישרין למבקרים, ... הוא נזקק, אפוא, להגנת המשפט והמערכת הציבורית כדי שיסוככו על כבודו ועל מעמדו מפני פגיעה תפקודית ותדמיתית".
לעומת זאת, במקרים בהם הפגיעה לא הייתה באדם פרטי פרוקצ'יה נטתה יותר לחופש הביטוי. היא תמכה בביטול ההחלטה לאסור את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין", כיוון ש
"מזה זמן רב נשתרשה במחשבה החוקתית התפיסה כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד רחבת היקף המשתרעת דרך כלל גם על ביטוי שקרי ומסולף. האמצעי להתמודד כנגד השקר והסילוף אינו בהכנעתו של השקר על דרך הטלת איסור על השמעתו, אלא בעשיית שימוש מקביל בחירות הביטוי הנתונה לכל אדם להציג את האמת ... בזרימה חפשית ובלתי מבוקרת של מידע, דעות, רעיונות, והערכות, סופה של האמת לגבור על השקר והתמודדות זו היא מסמני ההיכר של חיי חופש במשטר דמוקרטי".
פרוקצ'יה נמנתה עם השופטים שאישרו את מצעד הגאווה בירושלים, אולם רק בהתאם לנסיבות, תוך מתן משקל ל"פגיעה ברגשות" של קבוצות אוכלוסייה מהמצעד.
במקרה אחר, קבעה פרוקצ'יה כי הצו שהוציאה עיריית ירושלים, לפינוי עיר האוהלים "כיכר הלחם" הוא חוקי, באומרה:
"זכות הביטוי והמחאה היא, אכן, זכות בעלת מעמד-על במשפט, אך אין היא מקנה לאזרח חופש בלתי מוגבל לעשות ברשות הציבור כבתוך שלו ולפגוע אגב כך פגיעה ממשית ממושכת באינטרסים ציבוריים חשובים. זכות המחאה אין פירושה התרת הרסן ויצירת אנרכיה שבה כל איש הישר בעיניו יעשה. קשה להלום כי בשם חופש הביטוי והמחאה – ותהא תכלית המחאה חשובה ככל שתהא – תבקש קבוצת אזרחים לתפוס חזקה ממושכת וללא הגבלת זמן ברחוב ציבורי של עיר, ותתמקם שם על מאהליה ומתקניה אגב שיבוש רצוף של התנועה במקום, יצירת מפגעי תברואה, ופגיעה חזותית מתמשכת במראה פני המקום".
פרוקצ'יה הייתה גם בין שופטי הרוב שאישרו את פסילת הפרסומת הפוליטית של תנועת השמאל "המפקד הלאומי" מפרסום בטלוויזיה, ובנימוקיה קבעה כי "קיומה של זכות חוקתית אין פירושה בהכרח כי כל אמצעי אפשרי למימושה נכלל בהכרח בגידרה של הזכות" ולגבי המקרה הספציפי קבעה: "הזכות החוקתית לחופש ביטוי פוליטי אינה מולידה זכות לממש חופש זה בדרך של תשדירי פרסומת בתשלום". מעבר לכך היא קבעה ש"לא במקרה קבעו רשויות השידור איסורים על פרסומת בתשלום של תשדירים פוליטיים ואידאולוגיים. הן עשו זאת ממניע של קידום רעיון חופש הביטוי הפוליטי המהותי, ודאגה לשוויון בדרכי מימושו, ולא להפך".
נושאים ביטחוניים
ממוזער|השופטת פרוקצ'יה, ראש הוועדה לבחינת נושא ממשק העבודה בין דובר צה"ל לבין הכתבים המסקרים ענייני צבא בעת ישיבה, מאי 2019
בנושאים ביטחוניים נוהגת פרוקצ'יה לאמץ את דעותיה של מערכת הביטחון, למעט מקרים חריגים. פרוקצ'יה הסכימה עם עמיתיה, אליהו מצא, אהרן ברק, מישאל חשין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות כי יש לאשר את החלטת מערכת הביטחון למנוע ממרדכי ואנונו לצאת מישראל, ולחייבו להודיע מראש על כל יציאה מהיישוב בו הוא מתגורר. היא פסקה, בהסכמת אהרן ברק ומישאל חשין, לאשר לצה"ל להרחיב את ציר המתפללים בין קריית ארבע ומערת המכפלה, תוך הריסת מספר מבנים פלסטיניים בלתי מאוישים בחברון, לאחר ששוכנעה שהצבא בחן חלופות אחרה ומצא שהחלופה הזאת מאזנת בין הצורך לדאוג לביטחון המתפללים לזכות הקניין.
פרוקצ'יה לא קיבלה עתירות לביטול מעצר מינהלי, כולל זה של טלי פחימה, ומנגד הפכה החלטות על שחרור ממעצר מנהלי שניתנו על ידי בית המשפט הצבאי, כאשר סברה כי בית הדין שחרר בקלות רבה מדי תושבים פלסטינים המסכנים את ביטחון המדינה.
מנגד, קבעה כי עקירת פרדס הסמוך לביתו של שר הביטחון שאול מופז כדי להגן על ביטחונו אינה מידתית, וניתן להסתפק במקרה זה בדילול ענפי העצים. כן הצטרפה לדעה לפיה יש לבטל את הוראת השעה האוסרת על איחוד משפחות בין אזרחי ישראל ותושבי הרשות הפלסטינית. בפסק-דינה הצביעה על כך שמהנתונים עולה כי ייתכן שתכליתו של החוק הייתה דמוגרפית ולא ביטחונית, בניגוד לטענת המדינה. במקרה ספציפי של אזרחית סורית שאחיה עסקו בטרור קבעה ש"לא הוכח כי מהעותרת נשקפת סכנה ביטחונית ברמה המצדיקה את הפגיעה הקשה הכרוכה בביטול היתרי השהייה שניתנו לה במסגרת איחוד המשפחה" ולכן פסקה שיש לאפשר לה המשך שהייה בישראל.
היא שלחה לכלא את הסרבנית ליאורה מילוא וכתבה שהסרבנות מסכנת את אושיות החברה הישראלית. על פי דבריה, הושפע פסק דינה בעניין זה מהערך הליברלי של שוויון האישה. על כן לא הייתה מוכנה לקבל יחס שונה לסרבנים גברים ונשים.
בחירות וממשל
בעת הדיון על פסילת הרשימות בבחירות לכנסת ה-16, תמכה פרוקצ'יה בדעת הרוב, אשר אישרה את מועמדותו של עזמי בשארה ורשימתו בל"ד, אך הביעה דעת מיעוט בנוגע לברוך מרזל, וסברה כי אין לאשר את מועמדותו. מסקנה זו התבססה על גישתה, לפיה, מבין העילות המופיעות בחוק לביטול רשימות לכנסת, העילה של הסתה לגזענות היא ברורה וקונקרטית יותר מיתר עילות הפסלות, ומטענה השלילי ברור וחד-משמעי, ולכן אין צורך לפרש אותה בצמצום כפי שמפורשות יתר עילות הפסלות המופיעות בחוק. כמו כן הצטרפה לדעת כל השופטים לפיה אין לפסול את מועמדותו של אחמד טיבי.
כאשר עתר בנימין אלון נגד פיטורי שרי האיחוד הלאומי מהממשלה, שנועדו להבטיח את העברת תוכנית ההתנתקות בממשלה, קבעה פרוקצ'יה, כמו שאר ששת חברי ההרכב, כי יש לדחות את העתירה. אך בניגוד לעמיתיה שקבעו שהנושא אינו שפיט היא סברה שעל ראש הממשלה חלה "החובה להימנע מנקיטה באמצעי זה (של פיטור שרים כדי להשיג רוב) אלא משמתקיים, לדעת ראש הממשלה, צורך בעל חשיבות לאומית עליונה המצדיק זאת גם במחיר של פגיעה ביציבות הממשלה ובהליך המקובל והראוי לקבלת הכרעותיה" ולגבי המקרה הספציפי קבעה שהתנאי התקיים.
כאשר הגיע לפתחה עניינו של הנשיא קצב, פסקה פרוקצ'יה, כי על-פי לשון החוק אין חסינות הנשיא משתרעת על הליכי חקירה, אלא על הגשת כתבי אישום בלבד. לפיכך, מצאה כי אין מניעה מלקיים חקירה משטרתית בעניינו של הנשיא.
מינויים
פרוקצ'יה ביטלה את החלטת השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, למנות למטה משרדו קצין משטרה, לאחר שעשה כן בניגוד להחלטת הממשלה, שאימצה את החלטת ועדת אור למנוע את קידומו של הקצין למשך 4 שנים. החלטה זו הובילה לאיום של דיכטר כי סמכויות בג"ץ יקוצצו.
פרוקצ'יה, בהסכמת עמיתיה, חייבה את צה"ל להמשיך להעסיק קצינה לאחר שקבעה ש"קימת הסתברות גבוהה שאי שילובה של העותרת בתפקיד הולם ושחרורה מהצבא הושפעו מאירוע התלונה שהגישה כנגד מפקדה", תלונה על התנהגות גסה ובלתי הולמת של מפקדה כלפיה.
בעתירות נגד מינוי ועדת וינוגרד לאחר מלחמת לבנון השנייה, עמדה בראש שופטי המיעוט, שקבעו כי מינוי ועדת חקירה ממשלתית לחקירת כשלי המלחמה אינו חוקי. קביעתה בעניין זה התבססה על פרשנות תכליתית של החוק, כאשר מלשונו, ממהותו, מדברי הכנסת בעניינו, ומעקרונות היסוד שעימם הוא מתיישב, עולה כי הוא אינו מסמיך את הממשלה למנות ועדת בדיקה ממשלתית תחת מינוי ועדת חקירה ממלכתית.
סוגיות מִנהליות
בעתירה בעניין פרסום הפרוטוקולים של ועדת וינוגרד, הצטרפה פרוקצ'יה לדעת יתר השופטים - שהייתה מוסכמת בעיקרה גם על המדינה - לפיה יש לפרסם את הפרוטוקולים של הוועדה, לאחר שיימחקו מהם פרטים שפרסומם עלול לפגוע בביטחון המדינה. עם זאת, כתבה פרוקצ'יה פסק-דין נפרד, שבו ניתקה מן הנימה הפייסנית וההססנית שהתבטאה בפסק-הדין המרכזי שכתבה הנשיאה ביניש, וחידדה את עליונות עקרון זכות הציבור לדעת, המחייב לשחרר חלקים רבים ככל האפשר מן פרוטוקולים לפרסום, ולעשות כן מוקדם ככל האפשר.
שלטון החוק
פרוקצ'יה לא הייתה סבלנית לאי החלתו של הדין והימנעות מהפעלת שלטון החוק, והתקשתה להכיר בכל סיבה שהיא המונעת את הפעלתו. היא חייבה את המדינה לאכוף מיידית את האיסור על פיטום אווזים, לאחר שהמדינה נמנעה מלאכוף את האיסור על אף שהפיטום נמצא בלתי חוקי בפסק-דין קודם של בית המשפט העליון. היא חייבה את חברות הבנייה במודיעין עילית לעצור את פעולות הבנייה והאכלוס כאשר לא היה בידיהן היתר בנייה. היא גם דחתה את פנייתם של המתנחלים להמתין עוד לפני פירוק מבנים לא חוקיים במאחז עמונה, לאחר שאמרה שהתנהלות העותרים נראית כניסיון קבוע "להרוויח זמן". כך גם דחתה על הסף עתירה של תושב א-טור שביקש לעכב הריסת מבנה אותו התחייב להרוס כ"נגועה בחוסר תום לב והוגשה בחוסר ניקיון כפיים".
משפט אזרחי
פרוקצ'יה הצטרפה לדעה המרחיבה בעניין הפעלת סטנדרט תום הלב בכל התחומים: דיני החוזים, סדר הדין האזרחי, דיני הקניין, דיני הנזיקין וכו'. בעניין דיני הקניין, מתבטאת גישתה של פרוקצ'יה בעיקר בנוגע לעסקאות נוגדות. כך קבעה, בדעת מיעוט, כי בעסקה נוגדת במקרקעין שבה המוכר אינו בעלים רשום, יוכל הקונה השני לזכות בנכס אף אם לא הועברה על שמו הבעלות בטאבו, כל עוד הוא רשם לטובתו הערת אזהרה על הקרקע (פרשת "גנז"). פרוקצ'יה עסקה בנושא העסקאות הנוגדות גם בפרשה אחרת, בה קבעה הלכה חדשנית, לפיה אי רישום הערת אזהרה על ידי בעל העסקה הראשונה, בהיותו נוגד את חובת תום הלב כלפי בעל העסקה השנייה, יכול לגבש גם עוולה נזיקית כלפיו. פרוקצ'יה הראתה נכונות מוגברת להתערבות שיפוטית בחוזי פוליסת ביטוח חובה לרכב כדי להגן על נפגעי תאונות דרכים. כך, בפסק דין עקרוני העוסק בפרשנות פוליסת ביטוח חובה לרכב, הזכירה פרוקצ'יה שורה של דוקטרינות משפטיות זרות שטרם נקלטו במשפט הישראלי, ונעזרה בהן כדי לפרש את פוליסת ביטוח החובה בדרך המרחיבה את ההגנה על הנפגע.
בנושאים הנוגעים לשאלות עסקיות ומסחריות נראה כי אופן הניתוח של פרוקצ'יה את הדין הוא אנליטי-קלאסי, המתבסס על דוקטרינה ונמנע מלערב שאלות של עקרונות-על וערכי יסוד. לאור זאת, קשה לזהות קו אחיד בפסיקותיה בנושאים אלה. הקו הדוקטרינרי בא לידי ביטוי, למשל, בוויכוח שהתגלע בין הנשיא ברק לבין פרוקצ'יה בעניין סיווג הסכם שיש בו הן יסודות של שליחות (כפיפות להוראות השולח) והן יסודות של נאמנות (פעולה לטובת הנכס). פרוקצ'יה סברה כי יש לבחון את הסיבה לקיומו של ההסכם והטלת התפקיד על השלוח/נאמן, בעוד שאהרן ברק סבר כי ההסכם הוא הסכם נאמנות רק מקום בו הנאמן הוא הבעלים בנכס. פסק-דין אחר של פרוקצ'יה, בנושא ערבות בנקאית, נחשב היום לפסק-הדין המנחה החשוב ביותר בתחום זה. באותו פסק-דין, לאחר ניתוח מוסד הערבות הבנקאית ומהותו, קבעה פרוקצ'יה כי לא ניתן להימנע מלממש ערבות בנקאית עצמאית שניתנת במסגרת עסקה, על בסיס טענות בעניין הפרת עסקת היסוד.
עם זאת, ניתן לזהות בפסיקתה של פרוקצ'יה חשדנות מוגברת כלפי חסמים על התחרות החופשית. פרוקצ'יה הפכה את החלטת בית המשפט להגבלים עסקיים, שאישר את מיזוג חברות הדלק "סונול" ו"דור-אלון", ואימצה את גישת הממונה על ההגבלים העסקיים, לפיה שינויים עתידיים וספקולטיביים בשוק אינם יכולים להצדיק מיזוג בין גורם מחולל תחרות לבין מתחרה אחר בשוק אוליגופוליסטי. בפסק-דין אחר ביטלה פרוקצ'יה חקיקת עזר מקומית בת עשרות שנים, אשר הקנתה למועצה המקומית באעבלין מונופול בתחום גידול החזירים בשטחה המוניציפלי. לעומת זאת, מצאה פרוקצ'יה כי החלטת הממשלה המקצה היתרי העסקה לעובדים זרים בענפים מסוימים רק לעובדים מומחים, ומחייבת כי הם יקבלו משכורת הגבוהה משמעותית מהשכר במשק, אינה בלתי חוקית, על אף פגיעתה בתחרות, וזאת כיוון שהיא מקדמת העסקת עובדים ישראלים על-פני עובדים זרים.
פרוקצ'יה הרחיבה את חיסיון עו"ד-לקוח גם על מסמכים שהוכנו לקראת משא ומתן לצורך הליכים חלופיים למשפט. כן קבעה כי עירייה הנתונה בקשיים כלכליים, ונמצאת בתוכנית הבראה, יכולה להיות מוגנת מפני עיקולים ואמצעי נשייה אחרים גם כאשר מדובר בכספים המיועדים לחשבונותיה אך טרם הופקדו בהם. היא אסרה על הקמת יחידות מגורים במרינה בהרצליה וקבעה כי התנהלות הרשויות בעניין זה הייתה בלתי ראויה.
דיני משפחה
פרוקצ'יה היא בעלת קו אחיד וחריג בשאלות של אימוץ ובכלל בדיני המשפחה, לפיו יש להעניק למשפחה הטבעית ולזכויות ההורים הטבעיים משקל רב יותר מאשר ניתן לו בדרך-כלל. היא פסקה בדעת מיעוט, מול שישה שופטים אחרים, שיש להחזיר את "תינוק המריבה" להוריו הביולוגים, שהתחרטו על מסירתו לאימוץ, ולא להשאירו אצל המאמצים. באוקטובר 2005 פסקה, שוב בדעת מיעוט מול שישה שופטים, שאישה איננה יכולה למסור את בנה לאימוץ מבלי לגלות את שם האב, כדי שניתן יהיה להשיג את הסכמתו. עוד פסק-דין שבו הייתה פרוקצ'יה במיעוט עסק בהפרדת ילדים מאמם, שטיפלה בהם היטב, משום שתחת השפעתה פיתחו ניכור רב לאביהם. בניגוד לרוב (הגברי), סברה פרוקצ'יה שאין בכך כדי להצדיק שליחת ילדים למוסד לזמן של חודש. מטרת ההעברה למוסד הייתה, לפי לשון שירות הרווחה, "על מנת לנתקם מהלחצים שמפעילה האם, לאפשר תקופת רגיעה ולאבחן את מצבם ולאפשר בנייה של דפוסי קשר בריאים עם שני ההורים". בדיון הנוסף, בהרכב מורחב, הפכה דעתה לרוב, כשהצטרפו לדעתה גם נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק והשופט מישאל חשין, אולם גם בדיון זה הביעה פרוקצ'יה גישה מחמירה יותר לגבי הנסיבות שבהן יופרד ילד מאמו. פרוקצ'יה הורתה להחזיר ילדים אל אמם באיטליה לאחר שנחטפו על ידי אביהם והובאו לישראל, וקבעה שהחריג של רצון הילד באמנת האג צריך להתפרש באופן צר. בהתייחס לעובדה שקודם לכן חטפה האם את הילדים מישראל לאיטליה וכי בית משפט איטלקי נמנע מלהשיב את הילדים לישראל בהתאם לאמנת האג בגלל הנימוק שישראל היא מדינה מסוכנת כתבה: "לא התעלמתי גם מן העובדה כי ההליכים המשפטיים שניהל האב על פי האמנה באיטליה לצורך החזרת הילדים החטופים לישראל עשויים להעלות השגות באשר לאופן התנהלותם של אותם הליכים ובאשר לתוצאות השיפוטיות שנתקבלו בהם. כל אלה אינם גורעים, כהוא זה, מחובתו של בית משפט בישראל לקיים את הוראות האמנה כלשונן וכרוחן. בית המשפט בישראל אינו יושב כערכאת ערעור על בתי המשפט באיטליה, וגם אם סבור הוא כי נסיבות העניין היו מצדיקות כי תתקבל תוצאה שיפוטית אחרת בהליכים שהתנהלו באיטליה על פי האמנה, עליו לכבד את פסיקת הארץ האחרת, כדרך הכבוד ההדדי המתחייב בין המדינות השותפות לאמנה".
לגבי מזונות לילדים נחשבת פרוקצ'יה כמי שהביאה מהפכה בנושא בישראל כאשר במקרה ראשון דחתה ערעור על פסק דין של השופטת חנה בן עמי שקבעה שיש להתחשב בהכנסות האשה בקביעת מזונות הילדים ובמקרה שני הקטינה מזונות ילדים בהתבסס על אותו עקרון.
משפט פלילי ומשמעתי
בתחום הפלילי ניתן להבדיל אצל פרוקצ'יה בשני קווים מנוגדים: קו אחד בסוגיות של עיקרון ודיון וקו הפוך בשאלות פרקטיות של מעצרים, הרשעה וענישה.
בשאלות העקרוניות והדיוניות, נוטה פרוקצ'יה להגנת הנאשמים: בדעת מיעוט, קבעה פרוקצ'יה לבדה מבין 7 שופטים, כי אין לבטל את הכלל האוסר על העדת שותף לפשע במשפט פלילי בטרם נסתיים משפטו. לגישתה, ההכרעה בנושא מסורה לערכאה הדיונית, אשר תכריע אם לדחות את מועד ההעדה בכל מקרה לפי נסיבותיו. בתיק תקדימי אחר קבעה פרוקצ'יה, לראשונה במשפט הישראלי, כי התביעה נדרשת להעביר לסנגוריה גם חומר של האזנות סתר.
בשאלות של מעצר, הרשעה וענישה, נחשבת פרוקצ'יה לשופטת קשוחה. היא ממעטת לזכות, מחמירה בעונשים וידה קלה במעצר עד תום ההליכים והארכות מעצר, שם היא ממעטת לאשר חלופות מעצר. הקו המחמיר שבו היא נוקטת מנוגד לגישה המקלה לדיני המאסר והזיכוי, המזוהה בעיקר עם השופטים דורנר ולוי. פרוקצ'יה נוהגת להצטרף לפסקי דין מרשיעים או מחמירים, אך כותבת דעות חולקות ארוכות ומנומקות לפסקי-דין מזכים או מקלים של שופטים אחרים.
מעצר
כאמור, פרוקצ'יה מרבה לאשר מעצר עד תום ההליכים והארכות מעצר וממעטת לאשר חלופות מעצר. במקרה מסוים, קבעה פרוקצ'יה כי ניתן לעצור אדם אף על פי שהראיות נגדו הן התבטאויות של שותפים לפשע, שעשויות להתגלות כבלתי קבילות אם השותפים יימנעו מלהעיד במשפט. פסיקתה התבססה על הנימוק, כי קיים סיכוי שהשותפים יעידו, ולכן הודעותיהם יהפכו קבילות.
פרוקצ'יה קבעה את הכלל שהצהרת תובע אינה צריכה לכלול פירוט של העבירות בהן יואשם העצור, ובכך הקשתה על עצורים להתגונן ממעצר לפני הגשת כתב אישום, באופן שהופך את המעצר עד הגשת כתב האישום לכמעט אוטומטי.
הרשעה – ראיות
בדעת מיעוט בו פרוקצ'יה בקשה להשאיר על כנה הרשעה אשר עמיתיה ביטלו מחמת הספק, הסבירה את עמדתה לגבי המקום בו יש מקום לערכאת הערעור להתערב בחומר הראיות:
"הערכת הראיות מבחינת מהימנות ומשקל מתבססת על התרשמות אינטואיטיבית ממהימנותם של העדים והגרסאות, כשהיא אחוזה ומשולבת בניתוח רציונלי של תוכן דבריהם ומידת התמזגותם זה עם זה. הגרסאות נבחנות הן במישור דרך הצגתן ואופן הבעתן – ולכך מתייחסת ההערכה האינטואיטיבית; כן הן נבחנות במישור תוכנן – ולכך נוגע הניתוח הרציונלי של הגרסה מבחינת מידת היתכנותה של התיזה המושמעת. ... ההתרשמות האינטואיטיבית מהגרסאות מצריכה התרשמות שבחושים מהעדים, מאופן התנהגותם, ודרך מתן עדותם; היא נחלתה העיקרית של הערכאה הדיונית, ואינה נתונה, ככלל, לערכאת הערעור. לעומת זאת, הניתוח הרציונלי של הגרסאות, ... נתון לערכאה הדיונית ולערכאת הערעור כאחד. בעניין זה, יתרונה של הערכאה הראשונה על פני השנייה אינו בולט".
כן הסבירה את עמדתה לגבי דרך הערכת חומר הראיות:
"נקודת מוצא נוספת המכוונת את הערכאה השיפוטית בהערכת הראיות בנויה על ההנחה כי תשתית ראייתית להוכחת פרשה כלשהי לעולם לא תהא פסיפס מהוקצע ומלוטש שבו כל אבן קטנה נמצאת במקומה, בצבעה המתאים, ובהשתלבותה המושלם עם מכלול האבנים האחרות היוצרות את התמונה. לעולם, תמונת הפסיפס תימצא חסרה באבנים להשלמתה. הוויות החיים הן מורכבות, הזיכרון האנושי של העדים מוגבל, האפשרות לטעות היא אנושית גם בגרסת אמת, והיכולת לדלות את מלוא הנתונים הנוגעים למסכת עניינית אחת היא מוגבלת מעצם טיבה. נדיר, על כן, למצוא תשתית ראייתית כלשהי שאין בה חסר, הנקייה מבקיעים, מסתירות, ומאפשרות להצגת היפותזות שונות הנוגדות את הגרסה המושמעת, שעשויות היו אולי להתקיים. עימותן של גרסאות עובדתיות שנשמעו מפי עדים עם השערות שונות למציאות דברים היפותטית העשויה לקעקע אותן היא כמעט בלתי מוגבלת. דרך הערכתן של הראיות בידי ערכאה שיפוטית מניחה, אפוא, כי התשתית הראייתית לעולם אינה מעשה אמן מושלם שאין בו פגם. משהו עלול להישאר חסר, בלתי נהיר, בלתי מוסבר, ואפשר אף סותר נקודות כאלה ואחרות בגרסה שנתקבלה כגרסת אמת".
במקרה אחר, בו ביקש השופט לוי לזכות אחד משלושה אחים שהורשעו ברצח על חילול כבוד המשפחה, לאחר שסבר שהגרסה לפיו רק סייע בהעלמת הגופות לאחר הרצח היא אפשרית, כתבה פרוקצ'יה פסק-דין נגדי המרשיע את אותו אדם לאחר ניתוח ארוך ומפורט של חומר הראיות. במקרה זה גיבשה פרוקצ'יה רוב, לאחר שהשופטת נאור הצטרפה לדעתה. בפרשה נוספת כתבה פרוקצ'יה חוות-דעת ארוכה שחלקה על דעתו של השופט לוי בעניין זיכוי אדם מעבירות של זיוף מסמכים. גם במקרה זה הצליחה פרוקצ'יה לגבש רוב להרשעה, לאחר שהשופט ג'ובראן הצטרף לפסק-דינה. אחד המקרים המפורסמים הוא זה של אלי הורביץ, שבו הרשיעה פרוקצ'יה את הורביץ בבית המשפט המחוזי בעבירות מס, אך הוא זוכה פה אחד בבית המשפט העליון
רשלנות
בדעת מיעוט, ביקשה פרוקצ'יה לזכות מנהלת בית ספר מאשמת גרימת מוות ברשלנות וכתבה:
"הטלת אחריות פלילית על מנהלת בית הספר בנסיבות מקרה זה עלולה להביא לטשטוש גבולות האחריות לפגמים מובנים במבנה בית הספר בין הדרג החינוכי הממונה, לבין הדרג המקצועי, המופקד מעצם אחריותו על תקינות מבני בתי הספר. טשטוש תחומים זה אינו מצטמצם להטלת אשם מוסרי כבד על איש חינוך לעוולה שקצרה ידו מלהושיע לתיקונה; הוא עלול לפגוע ברמת פעולתה של מערכת החינוך, ובביטחונם הפנימי של אנשי חינוך בעבודתם החינוכית, ולהסיט את מרכז כובדה של האחריות לבטיחות במבני מוסדות החינוך מכתפיהם של אנשי המקצוע בתחום ההנדסה, התכנון והבינוי לכתפיהם של אנשי החינוך, שעניין זה אינו מצוי במוקד תפקידם, ואינו נכלל במסגרת כישוריהם".
בהתאם לכך, חלקה פרוקצ'יה על עמיתיה גם בעניין האחריות של סגן מנהל מחלקת החינוך ברשות המקומית אותו דרשה להרשיע, בכותבה עליו:
"היה מכוח תפקידו ממונה על מחלקת בדק בית, ונושא באחריות "מיניסטריאלית" לאופן תפקודה. גם אם לא היו בידו כישורים מקצועיים ספציפיים להכריע בנושאים ההנדסיים המקצועיים גופם, משהגיעו לידיו התרעות חמורות מגורמי חינוך בבתי ספר ביחס לסיכונים הנובעים מהחלונות, הייתה מוטלת עליו אחריות ישירה למצות את בחינת העניין עד תום על ידי הגורמים המקצועיים".
פרשנות החוק
בדיון על מאבטח שקיבל שוחד תמורת קידום בתור סברה פרוקצ'יה בהתאם לדעה המחמירה, שלא נתקבלה, שיש לפרש את המונח "עובד ציבור" על פי תכלית החוק ועל כן יש להרשיעו לא רק בלקיחת שוחד כדעת הרוב, אלא גם בשימוש לרעה בכוח המשרה.
בפסק דינה הסבירה פרוקצ'יה מדוע יש להעדיף פרשנות על פי תכלית החוק ולא באופן מצמצם בהתאם לעקרון החוקיות, שיוצגה באופן החד ביותר על ידי השופט אשר גרוניס, בדברים אלו:
"הפרשנות התכליתית של מעשה חקיקה צופה מעצם טיבה את פני העתיד, ומעגנת אל תוכה את הצורך המובנה להתאים את ההסדר החקיקתי לעיתות הזמן המשתנות, ולצרכים החברתיים המתהווים מעת לעת, הכל במסגרת המטרה שאותה מבקש החוק להשיג. שילובם של הצרכים המשתנים במסגרת תכלית החוק איננו רק מתיישב עם מטרת החוק. הוא מובנה בליבת התכלית עצמה, והוא עצם מעצמיה. ניתוק התכלית מהצרכים המשתנים ומהדינמיקה המשתנה של החיים מקפיא את המטרה בנקודת זמן היסטורית, שההיצמדות אליה עלולה לפגוע בהשגת מטרת החוק, ולהביא להחטאת היעד אותו התכוון מעשה החקיקה להשיג. במסגרת האופציות הלשוניות האפשריות של נוסח הכתוב, כך יש וראוי ליישם את תכלית החוק כדי להגשים באופן אמיתי ומלא את יעדיו".
במקרה אחר היא חלקה על פסק-דין של השופט ג'ובראן, אשר זיכה אדם מגנבה כיוון שגנב נכסים שהועברו לו במסגרת עסקה לא חוקית, ועל פי פשוטו של מקרא החוק אינו מגדיר מקרה כזה כעבירה. בעניין זה הצליחה פרוקצ'יה לגבש רוב, לאחר שהנשיא ברק הצטרף לעמדתה.
ענישה
פרוקציה נחשבת למחמירה בעונשים. כך, למשל, קבעה בדעת מיעוט כי אין להמיר בעבודות שירות עונש מאסר בפועל שהושת על נהגת שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות.
דוגמה נוספת היא פסק-דין שניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים, ובו נקבע כי אם בית משפט הטיל על נאשם עונש עבודות שירות והנאשם לא מילא את צו בית המשפט, ולאור זאת עונש זה בוטל, לא ניתן לגזור עליו עונש אחר תחת עבודות השירות. פרוקצ'יה, בדעת מיעוט יחידה, סברה כי ניתן לגזור על הנאשם עונש אחר. בעקבות פסק-הדין, הועבר חוק בכנסת אשר שינה את הדין, ואימץ את גישתה של פרוקצ'יה.
גם בהחלטות משמעתיות נוטה פרוקצ'יה לשפוט לחומרה, ונוקטת במקרים רבים יחסית באמצעי המשמעת של פיטורים ופסילה ארוכה מעבודה בשירות המדינה. החלטות אלה נומקו על-ידה בצורך לשמור על טוהר השירות הציבורי, שמשקלו בדין הציבורי עולה על נסיבותיהם האישיות של המורשעים. עמדה זו קיבלה ביטוי מיוחד בפרשת אוניברסיטת לטביה, שבה דנה פרוקצ'יה בחלק גדול מן הערעורים המשמעתיים שהגיעו אל בית המשפט העליון.
אשר לענישת קטינים, הציגה פרוקצ'יה גישה מאזנת: במקרה בו נותרה פרוקצ'יה במיעוט, קבע השופט גרוניס כי אין להרשיע קטינים ערַבים אשר הודו כי התפרעו במזרח ירושלים והשתתפו בתקיפת שוטר, וזאת בשל נימוקים שיקומיים. פרוקצ'יה לא קיבלה עמדה זאת, וקבעה כי יש להרשיע את הקטינים בשל חומרת העבירות והאלימות שהפעילו. לעומת זאת, בפרשה אחרת, קבעה פרוקצ'יה - שוב בדעת מיעוט - כי יש להקל בעונשם של קטינים שנשפטו ל-18 שנות מאסר על עבירות מין. פרוקצ'יה הדגישה בפסק-דינה זה, כי יש מקום להביא בחשבון בעניינם של קטינים את המטרה השיקומית, וקבעה שבמקרה זה לא ניתן משקל מספיק לצורך השיקומי, ונגזר עונש שחומרתו חורגת מעל ומעבר לענישה הנוהגת לעניין קטינים בעבירות מסוג זה.
מפרסומיה
"שבת בירושלים" שורשים במשפט 429 (דינה זילבר עורכת, 2020), הוצאת נבו.
לקריאה נוספת
עדנה ארבל "השופטת (בדימוס) אילה פרוקצ'יה: "שופטת בחברה רווּית מתחים – בין חירות לאחריות" משפט ועסקים כרך יח (2014).
קישורים חיצוניים
גליה אליהו,
ראיון בכתב העת "דין ודברים"
שלומי שני (שמחי), ריאיון עם השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה, "עורך הדין", כתב העת של לשכת עורכי הדין, יוני 2014
, Online videos from Israel, Middle East & Jewish World
, מראיין פרופ' יורם יובל, הטלוויזיה החינוכית הישראלית
הערות שוליים
קטגוריה:שופטי בית המשפט העליון בדימוס
קטגוריה:שופטות בית המשפט העליון
קטגוריה:שופטות בית המשפט המחוזי בירושלים
קטגוריה:שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים
קטגוריה:שופטות בית משפט השלום בירושלים
קטגוריה:שופטי בית משפט השלום בירושלים
קטגוריה:עובדי ייעוץ וחקיקה
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית
קטגוריה:משפחת פרוקצ'יה
קטגוריה:יועצות משפטיות ישראליות
קטגוריה:יועצים משפטיים ישראלים
קטגוריה:אשדות יעקב: אישים
קטגוריה:בוגרות תיכון עירוני ה' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני ה' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת פנסילבניה
קטגוריה:בעלות תואר דוקטור מאוניברסיטת פנסילבניה
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת פנסילבניה
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1941
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1941
קטגוריה:כלות אות אבירות מרכז פרס לשלום ולחדשנות | 2024-09-13T08:15:58 |
רגדול (חתול) | רגדול (Ragdoll) הוא גזע של חתול הבית.
היסטוריה של הגזע
רגדול הוא גזע חתולים שנוצר על ידי בני אדם, בראשית שנות השישים במדינת קליפורניה (ארצות הברית). אם הגזע הייתה חתולת אנגורה לבנה בשם ג'וזפין, שבעליה פרופסור באוניברסיטת קורנל זיווג אותה עם זכר מגזע בירמן. בתקופת ההיריון נפגעה ג'וזפין בתאונת דרכים, הווטרינר הציע לבעליה להפסיק את ההיריון, אך הוא התנגד, לקח אותה לווטרינר של האוניברסיטה שטיפל בה, ולאחר זמן קצר נולדו ארבעה גורים יוצאי דופן. הם היו גדולים מהרגיל, שקטים יותר מהמקובל ובעלי תכונה מוזרה נוספת: הם נהגו לישון על הגב, בשונה מחתולים אחרים.
מארבעת הגורים הללו נוצר הגזע TRADITIONAL RAGDOLL המתאפיין בגודלו, יופיו, ובעיקר באופיו המיוחד. תוך כדי זיווג מבוקר נוצרו שלוש דוגמאות פרווה:
"בי-קולור" - דו גוני בעלי משולש לבן על הפנים: לבן בבטן וברגליים
"מיטד" - שחום חודים: בעלי כפות לבנות, פנים כהות, עם סנטר לבן, ופס לבן בבטן
"קלור פוינט" - שחום לגמרי ללא לבן.
גווני הפרווה של הרגדול: חום כהה (סיל), אפור כחול, שוקולד ולילך.
לישראל הובאו הרגדולים הראשונים בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 בידי מיקי דיאמנט, אשר התמחה בגזע חתולים זה והוא מגדל אותם עד היום.
מבנה כללי
הרגדולים הם חתולים בעלי גוף שרירי ומראה מוצק. הם מגיעים לשיא גודלם רק אחרי שלוש או ארבע שנים, והם גדולים יותר מרוב גזעי החתולים. משקלם של הזכרים מגיע ל-10 ק"ג, הנקבות קטנות יותר. פרוותו נחשבת לבינונית, סמיכה מאוד, אך מחייבת פחות תחזוקה וסירוק. עיניהם של כל הרגדולים כחולות.
אופי
הרגדולים הם בעלי אופי נינוח ושקט במיוחד. הם מתאימים לחיים בדירה עירונית ולא בחוץ. הם חברותיים מאוד לבני אדם ולכלבים, אינם פוחדים מזרים ואינם תוקפניים. הגזע זכה לשמו בעקבות רפיון שריריו כאשר מרימים אותו על הידיים, בהיותו באוויר הוא מתנהג כמו "בובת סמרטוטים" (Rag-Doll). את הרגדולים ניתן ללמד לעשות טריקים ופעולות שונות. קולם שונה מיללת חתול, ודומה יותר לקול בכי של תינוק. באופן כללי הרגדולים אינם "דברנים" וממעטים להשמיע קול. בגלל תכונה זו חשבו במשך שנים שאינם חשים כאב, מאוחר יותר הסתבר שזו טעות, הם פשוט לא משמיעים קולות של כאב.
בריאות
מחקר אחד, תוך שימוש בנתוני ביטוח שוודי, הראה כי מבין גזעי החתולים הנפוצים, לראגדול ולסיאמי יש את שיעור ההישרדות הנמוך ביותר. עם סיכויי הישרדות של 78% עד 10 שנים. בסקירה של למעלה מ-5,000 מקרים של urolithiasis של urate, ל-Ragdoll היה ייצוג יתר, ב יחס סיכויים של 5.14.
מחירו של חתול רגדול מגיע למאות דולרים, מה שהופך אותו לסמל סטטוס. למרות מחירו הגבוה, התחבב הגזע על רבים והוא מבוקש בעולם וגם בישראל. בארץ קיימים מספר בתי גידול מקצועיים המגדלים חתולי רגדול.
קישורים חיצוניים
סטנדרט הגזע, באתר CFA
הערות שוליים
קטגוריה:גזעי חתולים | 2024-03-07T10:53:08 |
חוק שימור התנע | redirect תנע#חוק שימור התנע | 2010-12-13T21:54:31 |
רגטיים | רגטיים (באנגלית: Ragtime) הוא סגנון מוזיקה אמריקאי שהתפתח בסוף המאה ה-19.
מוזיקת הרגטיים היא מוזיקה שנכתבה לפסנתר במקור. באופן כללי, רוב המאפיינים ברגטיים לקוחים מן המוזיקה הקלאסית, מאפיינים אלה כוללים את המבנה המוזיקלי (רונדו או סונאטה בדרך כלל) והמהלכים ההרמוניים. את הרגטיים מבדילים מן המוזיקה הקלאסית שני דברים מרכזיים: האחד, סינקופציה - ברגטיים נעשה שימוש רב בקצב "מפתיע", וצלילים רבים מנוגנים בצורה שבמוזיקה הקלאסית לא היו מצפים להם. השני, טמפו קבוע - במוזיקה קלאסית של המאה ה-19 - התקופה הרומנטית (התקופה בה פותח סגנון הרגטיים) נהוג לנגן בריטנוטו מסוים (הטמפו ביצירה נתון לשינוי לאורכה לפי הרגש של המבצע); ברגטיים לעומת זאת, שומרים על טמפו אחיד לאורך כל היצירה.
מלחיני רגטיים חשובים
סקוט ג'ופלין
ג'וזף לאמב
ג'יימס סקוט
פאטס דומינו
פאטס וולר
אייב הולצמן
רמי בר-ניב
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ג'אז
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:סולו פסנתר | 2024-09-28T17:40:20 |
קונראד אדנאואר | קונראד אדנאואר (; 5 בינואר 1876 – 19 באפריל 1967) היה פוליטיקאי גרמני. בשנים 1949–1963 שימש כקנצלר הראשון של גרמניה המערבית מטעם CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. בשנים 1951–1955 שימש גם כשר החוץ.
אדנאואר, שהחל דרכו כפוליטיקאי מקומי בקלן, התנגד למשטר הנאצי והפך פוליטיקאי בכיר בימי אזורי הכיבוש בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, היה לו חלק מרכזי בכתיבת חוקת גרמניה המערבית החדשה והוא נבחר ב-1949 לקנצלר הראשון שלאחר הדיקטטורה הנאצית.
אדנאואר ביסס את מעמדה של גרמניה המערבית במלחמה הקרה: הוא שיתף פעולה עם הגוש המערבי, הקים את הצבא הגרמני החדש - הבונדסוור, ב-1955, צירף את ארצו לנאט"ו והיה בין האבות המייסדים של הקהילה הכלכלית האירופית, שהקדימה את האיחוד האירופי. הוא כיהן כקנצלר בתקופת הנס הכלכלי הגרמני שעליו ניצח שר האוצר בממשלתו, לודוויג ארהארד, כמו גם בעת תהליך הדה-נאציפיקציה. הוא נקט בדוקטרינת הלשטיין ביחס לגוש המזרחי שהובילה ל"עידן קרח" בן 20 שנה בין גרמניה המזרחית והמערבית. אדנאואר נחשב לסמל עבור יציבות פוליטית לאחר תסיסה אזרחית וכלכלית, מלחמה כוללת, השמדה המונית ועריצות טוטליטרית ששטפו את גרמניה מאז 1929. על בסיס מצע שסיסמתו "בלי ניסויים" אדנאואר שימר מדיניות אחידה ונבחר לכהן ארבע קדנציות. ב-1961, בעקבות פשיטה צבאית על משרדי העיתון דר שפיגל ותרעומת ציבורית שהגיעה לאחר מכן, מעמדו נפגע והוא פרש ב-1963.
אדנאואר התמנה לקנצלר בגיל 73 ופרש בגיל 87, כך שהיה מבין ראשי המדינות המבוגרים ביותר בעולם.
בעת כהונתו כקנצלר ניסה אדנאואר להביא לגישור ביחסי גרמניה המערבית–ישראל לאחר השואה. הוא קידם את מתן הסכם השילומים לישראל ולאחר מכן שיתף פעולה עמה נגד המדענים הגרמנים במצרים במהלך שנות השישים המוקדמות. מאמציו בתחום היחסים עם ישראל נשאו פרי באופן רשמי ב-1965, כאשר מוסדו יחסים רשמיים בין מדינת ישראל והרפובליקה הפדרלית הגרמנית.
תחילת דרכו
קונראד אדנאואר היה בנו השלישי מתוך חמישה של רשם בית המשפט לערעורים בקלן. ב-1894 סיים את לימודיו בגימנסיה בעירו. בשנים 1894–1897 למד משפטים באוניברסיטאות פרייבורג, מינכן ובון. את בחינות ההסמכה עבר בשנים 1897 ו-1901 ואחר כך התקבל לשירות המדינה לתקופת ניסיון. בשנים 1903–1905 שימש כעוזר משפטי בבית המשפט הגבוה בקלן. ב-1904 נשא לאשה את אֵמָה וָיֵיר, ומנישואים אלו נולדו לבני הזוג שלושה ילדים. בשנת 1906 הצטרף למפלגת המרכז הגרמנית והיה לחבר מועצת העירייה מטעמה. ב-1909 עמד בראש סיעת מפלגתו במועצת העירייה, והיה בכך לממלא המקום הראשון של ראש העירייה. ב-1916 התאלמן מווָיֵיר.
קריירה פוליטית מוקדמת
ב-18 בספטמבר 1917 נבחר אדנאואר לראשות עיריית קלן, וב-21 באוקטובר נכנס לתפקיד במינוי הקיסר וילהלם השני. התפקיד העניק לו גם כיסא בבית הלורדים הפרוסי. הוא כיהן כראש עיריית קלן עד 1933 (כאשר הוחלף על ידי גינתר ריסן) ושוב בשנת 1945. בשנים 1920–1933 הוא כיהן כנשיא מועצת המדינה החופשית פרוסיה. בשנת 1933 עבר אדנאואר לפוטסדאם, ובשנת 1935 לביתו ברנסדורף, ליד בון. לאחר קשר העשרים ביולי 1944 הסתתר במנזר Maria Laach מחשש שייעצר בידי הגסטפו בגלל עמדותיו האנטי-נאציות.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה ב-1949 לראש המועצה הפרלמנטרית שהקימו בעלות הברית המערביות ותפקידה היה לכונן חוקה לגרמניה המערבית. ב-15 בספטמבר 1949 נבחר בבונדסטאג לתפקיד הקנצלר הראשון של גרמניה הפדרלית, על חודו של קול (כולל קולו שלו). בתפקיד זה התמיד עד התפטרותו ב-16 באוקטובר 1963, הוא המשיך לכהן כיו"ר מפלגת ה-CDU עד 1966, וכעבור שנה, ב-19 באפריל 1967, נפטר.
קנצלר גרמניה המערבית
בשנים 1950 עד 1966 שימש כיו"ר ה-CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, ובשנים 1951 עד 1955 כיהן גם כשר החוץ. בין הישגיו הפוליטיים הבולטים ניתן למנות את האוריינטציה המערבית הבולטת של גרמניה הפדרלית (המערבית), שנוצרה על דרך הניגוד לשלטון הסטליניסטי בגרמניה המזרחית באותם ימים. כמו כן, בתקופת כהונתו עברה גרמניה את "הנס הכלכלי" (אף כי הוא החל עוד קודם לכן), בין השאר בזכות מדיניותו הכלכלית של שר האוצר בממשלת אדנאואר, לודוויג ארהרד.
חילוקי הדעות האידאולוגיים שחשפה מלחמת העולם השנייה הביאו לחלוקת אירופה והעולם כולו לשני גושים: הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. בהשפעת חלוקה זו הביא אדנאואר לחימושה מחדש של גרמניה, להקמתו של צבאה, הבונדסוור, ולחברותה בברית נאט"ו. בתמורה למהלכים אלה השיג מבעלות הברית המערביות ששלטו בגרמניה את הסכמתן לסוף מצב הכיבוש.
בביקור מדיני במוסקבה בשנת 1955 הביא לשחרורם של שבויי המלחמה האחרונים ממלחמת העולם השנייה, שעוד הוחזקו בכלא הסובייטי.
כתושב באד הונף, הקרובה לבון, היה לאדנאואר חלק נכבד בהחלטה לבחור בבון לבירת גרמניה המערבית, במקום פרנקפורט שהייתה גם היא מועמדת.
הישג חשוב נוסף של אדנאואר הוא ההתפייסות ההיסטורית עם צרפת, ששיאה בהסכם הידידות הצרפתי-גרמני. הקשרים האישיים הטובים שקשר עם נשיא צרפת שארל דה גול תרמו תרומה ניכרת להתגברות על אווירת אי-האמון העמוקה ששררה בין הצדדים. ללא פיוס היסטורי זה, לא היה יכול להתחולל התהליך המתמיד של אינטגרציה באירופה, שהוביל להקמת מוסדות על-מדינתיים כמו השוק האירופי המשותף והאיחוד האירופי.
בשנת 1954 ניתן לו פרס קרל. בשנת 2003 נבחר על ידי ציבור רחב, במסגרת סדרת טלוויזיה בנושא, לגרמני הגדול ביותר של כל הזמנים.
אדנאואר והעם היהודי
שמאל|ממוזער|250px|אדנאואר (יושב, במרכז התמונה) בעת ביקורו בישראל ב-1966. בתמונה נראים גם נחום גולדמן (יושב משמאל), משה דיין (עומד מאחור) ודוד בן-גוריון (יושב מימין)
אדנאואר התנער תמיד מהמשטר הנאצי, ואף נרדף על ידיו בעצמו. היה לו חלק מרכזי בגיבוש הסכם השילומים בין גרמניה לוועדת התביעות וישראל ובהתקרבות ההדרגתית בין שתי המדינות.
ב-14 במרץ 1960 נפגש לראשונה עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, בו שהו שניהם, בדירת השרד בה התגורר הקנצלר. השיחה נמשכה קרוב לשעתיים, כאשר אדנאואר דיבר גרמנית, ובן-גוריון הבין אותו אך דיבר באנגלית ודבריו תורגמו לגרמנית.
במאי 1966 ביקר אדנאואר בישראל. במהלך הביקור פגש את בן-גוריון בצריפו בקיבוץ שדה בוקר, ואף התארח כמבקר של כבוד במוזיאון יד ושם על ידי מנהל המוזיאון הראשון מרדכי אנסבכר (ניצול שואה בעצמו).
אדנאואר גם קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע.
במהלך הביקור, אירעה תקרית בארוחת ערב בלתי רשמית (אדנאואר כבר לא היה קאנצלר) בביתו של ראש הממשלה לוי אשכול ברחביה, כאשר בתוך נאומו, אמר אשכול: "אני מקווה ומשוכנע כי בהנהגתך הנבונה, העם הגרמני ימצא את הדרך לשוב אל חיק האומות התרבותיות". לאחר שאשכול סיים את דבריו, הודיע לו אדנאואר כי הוא מתכוון לעזוב את ישראל למחרת בבוקר משום שהוא העליב את העם הגרמני. לבסוף הוסכם שתימסר הודעה לעיתונים שהמשפט הזה נמחק על ידי אשכול. כעבור יומיים ביקר אדנאואר בספרייה הלאומית שבאוניברסיטה העברית בירושלים, שם נערכה נגד ביקורו הפגנה, שהמשטרה דיכאה באלימות. לפני צאתו מישראל, העיר אדנאואר כי ציפה להפגנות גדולות יותר.
התנקשות כושלת
ב-27 במרץ 1952 נהרג חבלן משטרה גרמני בעת שניסה לנטרל חבילת נפץ שנשלחה בדואר לקאנצלר אדנאואר. חקירת המשטרה שנפתחה בעקבות כך הובילה למעצרם של חמישה ישראלים, חברים לשעבר בארגון האצ"ל, בצרפת. על אף החשדות, אנשי האצ"ל שוחררו לבסוף והוחזרו לישראל, ככל הנראה כדי למנוע חיכוכים בין ישראל לגרמניה.
ביוני 2006 פורסם יומנו של איש האצ"ל אליעזר סודיט, בו הוא טוען כי ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין, היה מעורב באופן אישי בניסיון לרצוח את אדנאואר. על פי הכתוב ביומן, סודיט עצמו הציע לבגין את הפעולה במטרה למנוע את הסכם השילומים עם גרמניה, ובגין הביע את הסכמתו "לכל תגובה שתיעשה ובלבד שיימנע הסכם השילומים".
ראו גם
קרן קונראד אדנאואר
לקריאה נוספת
הנס־פטר שוורץ, קונרד אדנאואר: מדינאי אירופי, הוצאת אוב, 2022
קישורים חיצוניים
פגישת דוד בן-גוריון וקונראד אדנאואר בניו יורק, 1960 באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינכן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בון
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:פוליטיקאים גרמנים
קטגוריה:קנצלרי גרמניה
קטגוריה:שרי החוץ של גרמניה
קטגוריה:ראשי עיריות בגרמניה
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר השמש של פרו
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:אבירי מסדר מלטה
קטגוריה:חברי המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית
קטגוריה:חברי הבונדסטאג
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים גרמנים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1876
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1967
קטגוריה:חברי הבית העליון של הלנדטאג של פרוסיה | 2024-08-27T09:21:59 |
מפעם | מִפְעָם או טֶמְפּוֹ (tempo באיטלקית פירושו זמן, תנועה, מהירות) הוא מונח מוזיקלי המגדיר את המהירות או את הקצב של לחן מסוים. הגדרת המפעם של הלחן הכרחית ביותר משום שהיא משפיעה על אווירת הלחן או על קושי ניגונו. את הטמפו אפשר להגדיר באמצעות "מהירות מטרונום", המייצגת את מספר הפעמות בדקה (BPM – Beats Per Minute).
250px|ממוזער|שמאל|מטרונום ידני. ניתן לראות שעל הסקאלה רשומים תחומי הפעימות הנפוצים לפי שם המפעם
מהירות המנגינה נקבעת על ידי הטמפו ואורך התיבה. המספרים מסמנים את מספר הפעימות לדקה, למשל – מהירות נגינה הנחשבת איטית היא 60 פעימות שוות בדקה. עם-זאת, המונחים "איטי" ו"מהיר" הם במידה רבה סובייקטיביים, ותלויים ביצירה עצמה. יצירה שהטמפו שלה 60 פעימות בדקה יכולה בהחלט להשמע מהירה יותר מיצירה בת 80 פעימות בדקה, אם היא כתובה, למשל, בערכי צליל קצרים יותר.
מלחינים רבים מציינים מהירות בהוראת ביצוע מילולית (לרוב באיטלקית). להלן כמה מן המונחים הנפוצים ביותר. מונחים אלו הם מונחים יחסיים המתארים את אופי היצירה. מהירות המטרונום הרשומה אינה מהירות מחייבת.
לרגו (Largo) – פירושו "רחב" – מהירות נגינה איטית מאוד.
לרגטו (Larghetto) – מהיר במעט מ-Largo.
אדג'ו (Adagio) – איטי יחסית. בדרך-כלל הטמפו האיטי ביותר בתקופת הבארוק.
אנדנטה (Andante) – פירושו "צועד" – מהיר מ-Adagio ומ-Largo.
מודרטו (Moderato) – פירושו "מתון".
אלגרטו (Allegretto) – איטי במעט מ-Allegro. המפעם האיטי מבין המפעמים המהירים.
אלגרו (Allegro) – פירושו "שמח" – מהיר.
פרסטו (Presto) – מהיר מאוד. משמעו "דחוס" או "לחוץ".
פרסטיסימו (Prestissimo) – מהיר ביותר.
ניתן לתאר בהרחבה את מושג המפעם, למשל: Allegro di molto – מהיר ביותר, מהיר כמו פרסטו.
דוגמה לכתיבת מפעם:
ראו גם
מטרונום
קישורים חיצוניים
מפעם באתר האקדמיה ללשון
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מונחים מוזיקליים
קטגוריה:סימנים מוזיקליים
קטגוריה:קצב
קטגוריה:תאוריית המוזיקה | 2024-09-21T19:47:33 |
סוכרת | שמאל|ממוזער|250px|אינסולין
שמאל|ממוזער|250px|משאבת אינסולין
סֻכֶּרֶת (בלטינית: Diabetes mellitus) היא מחלה מטבולית המתאפיינת בריכוז גבוה של גלוקוז בדם. בישראל יש יותר מחצי מיליון חולי סוכרת. סוכרת היא סיבת המוות השלישית בישראל.
ארגון הבריאות העולמי מכיר בשתי צורות עיקריות של סוכרת: סוכרת מסוג 1 (סווגה בעבר כ"סוכרת התלויה באינסולין" וכ"סוכרת נעורים") וסוכרת מסוג 2 (סווגה בעבר כ"סוכרת שאיננה תלויה באינסולין", כוללת את רוב מקרי ה"סוכרת בהיריון" וסוכרת של הגיל המבוגר).
כל צורות הסוכרת נגרמות בגלל הפרעה בייצור אינסולין או בפעולתו. בסוכרת מסוג 1, תאי בטא בלבלב לא מייצרים מספיק אינסולין. לעומת זאת, בסוכרת סוג 2 וסוכרת הריונית יש תנגודת לאינסולין: תגובה לא מספקת של תאי הגוף לאינסולין, מצב המתבטא ברגישות פחותה של התאים לאינסולין, בדרך כלל יחד עם ייצור עודף שלו.
בסוכרת נפגעת יכולת ההעברה של גלוקוז מהדם והשמירה שלו (בעיקר שמירה כגליקוגן, במאגרים הנמצאים בעיקר בכבד ובשרירים). לכן חולי סוכרת סובלים משני מצבי קצה הפוכים: מצב של עודף גלוקוז בדם (היפרגליקמיה), שנוצר לרוב מפעילות לא מספקת של אינסולין אחרי ארוחות, ומצב של מיעוט גלוקוז בדם (היפוגליקמיה) שנוצר לרוב כתוצאה מהזרקה של כמות עודפת של אינסולין, או כתוצאה מצום או מאמץ גופני מסיבי.
בישראל כ-90% מהחולים בסוכרת סובלים מסוכרת מסוג 2 וכ-10% מסוכרת מסוג 1, והיא סיבת המוות השלישית בשכיחותה (2019).
בפברואר 2021 היו בישראל 600 אלף חולי סוכרת מאובחנים. באותה שנה היה שיעור חולי הסוכרת בכלל אוכלוסיית ישראל שמעל גיל 18: 9.8%. שיעור קטיעות הגפיים היה הגבוה מבין 31 מדינות האיחוד האירופי.
היסטוריה
מחלת הסוכרת ידועה עוד מימי קדם; היא תועדה עוד מ-100 לפנה"ס ביוון העתיקה, ואובחנה כמחלה שכרוכה בהטלת שתן מוגברת וצמאון, מצב שבו "המים בגוף זורמים הַיְשֵׁר למוצא", ומכאן שמה ביוונית Diabetes, כלומר "לעבור דרך", שניתן על ידי ארטאוס מקפדוקיה. מאוחר יותר הוסף המונח mellitus שפירושו "מתוק כדבש". ואולם, הגורם לה התגלה רק בסביבות תחילת המאה העשרים.
חלקו של הלבלב במחלת הסוכרת התגלה ב-1889 על ידי יוזף פון מרינג ואוסקר מינקובסקי, שגילו שכלבים שמגופם הוסר הלבלב פיתחו את תסמיני הסוכרת, ומתו תוך זמן קצר. ב-1910 העלה סיר אדוארד אלברט שרפלי שייפר את ההשערה שהסוכרת נגרמת ממחסור בגוף של חומר כימי היפוטטי, לו הוא קרא "אינסולין".
את הטיפול באינסולין לחולי סוכרת פיתח צוות באוניברסיטת טורונטו שבקנדה, ביניהם פרדריק בנטינג, ג'ון מקלאוד, צ'ארלס בסט וג'יימס קוליפ. בנטינג ובסט חזרו על הניסוי של פון מרינג ומינקובסקי, אך הפעם טיפלו בכלבים חסרי הלבלב בעזרת אינסולין שהפיקו מאיי לנגרהנס, מתוך לבלב של כלבים בריאים.
זריקת האינסולין הראשונה ניתנה לחולה בן 14 בשם לאונרד תומפסון ב-11 בינואר 1922. החומר שבזריקה הראשונה לא היה טהור מספיק, וגרם לתגובה אלרגית, אך תוך 12 יום הצליח הצוות לייצר אינסולין טהור מספיק, והטיפול הוכתר בהצלחה.
בנטינג ומקלאוד זכו על כך בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ב-1923. בנטינג מחה על כך שבסט לא שותף בפרס, וחלק איתו את סכום הזכייה, ואילו מקלאוד שיתף בכספי הפרס שלו את קוליפ. החוקרים לא רשמו פטנט על הטיפול, ובכך הוא הפך לנחלת העולם תוך זמן קצר.
ההבחנה בין סוכרת מסוג 1 לסוכרת מסוג 2 נעשתה על ידי הרולד הימסוורת ב-1935.
יום הסוכרת הבינלאומי מצוין ב-14 בנובמבר, יום הולדתו של פרדריק בנטינג.
אפידמיולוגיה
הסוכרת היא בין המחלות הנפוצות בעולם, ושיעור התחלואה בה נמצא בעלייה מתמדת. ב-2021 היו בישראל כ-548,000 בני 18 ומעלה שאובחנו עם סוכרת, ושיעור הימצאות המחלה בגילים אלה היה 9.8%. עליהם נוספו כ-3,300 ילדים ובני נוער לוקי סוכרת ששיעורם היה 0.13% בגילים 2–17. נתונים אלה מתייחסים לחולים מאובחנים בלבד, ולפי הערכות חולים רבים אינם מאובחנים.
ב-2018 מחלת הסוכרת הייתה הסיבה השלישית בשכיחותה לתמותה בישראל, בעוד שב-15 מדינות האיחוד האירופי היא הייתה התשיעית בשכיחותה, ובקנדה ובארה”ב (שבה שיעור התחלואה גבוה מבישראל) היא דורגה שמינית.
המחלה מגדילה את הסיכון להתקף לב ולשבָץ, לכשל כלייתי, לעיוורון ולכיבים שבעקבותיהם עלולה להידרש קטיעת גפיים תחתונים. בנייר עמדה של ההסתדרות הרפואית בישראל ממאי 2016 צוין כי בישראל מתבצעות כ-1,400 קטיעות גפיים מדי שנה, יותר מ-80% (כלומר יותר מ-1,120) מהן בקרב חולי סוכרת. אחד הנתונים שבהם נעשה שימוש בדיון על שכיחות מחלת הסוכרת בישראל הוא מיקומה היחסי של ישראל מול מדינות אחרות בשיעור הקטיעות. שיעור הקטיעות בקרב חולי סוכרת בישראל ב-2019 היה 17.6 לכל 100,000 נפש באוכלוסייה (כלומר כ-1,600 קטיעות), השיעור הגבוה ביותר בקרב 31 מדינות החברות ב־OECD.
כ-10% מהחולים במחלה סובלים מסוכרת מסוג 1, הדורשת טיפול באמצעות אינסולין וכ-90% מסוכרת סוג 2, המטופלת באמצעים שונים לפי הצורך (תזונה, ספורט, תרופות ואינסולין). סוכרת סוג 1 מופיעה לרוב לפני גיל 30 בעוד שכיחות הסוכרת סוג 2 עולה עם הגיל וכ-15% מבני 70+ לוקים בה.
על פי ארגון הבריאות העולמי, ב-2015 היו בעולם כ-422 מיליוןארגון הבריאות העולמי: מספר החולים בסוכרת זינק פי ארבעה בעשורים האחרונים, באתר דוקטורס אונלי, 7 במאי 2016. (8.5% מהעולם) חולי סוכרת, ונכון ל-2012 מיליון וחצי בני אדם בעולם מתים מדי שנה ממחלות המיוחסות ישירות לסכרת. הארגון מעריך כי משנה זו ועד 2030 יוכפל מספר מקרי המוות.
נכון ל־2013, מדינות עם שיעור חולים גבוה מכלל האוכלוסייה (גדול מ-12%) מתרכזות באוקיאניה, (דוגמת מיקרונזיה ואיי מרשל, בהם שיעור החולים עומד על כ-35%) ובאזור המזרח התיכון (דוגמת ערב הסעודית, קטר וכווית, בהן אחוז החולים גבוה מ־23%). גם בתחומי הרשות הפלסטינית, בלבנון, במצרים ובטורקיה שיעור החולים גבוה. מבחינה כמותית בארצות הברית, בסין ובהודו ישנם מעל 20 מיליון חולים, בכל אחת מהן. שכיחות גבוהה של סוכרת מסוג 1 מופיעה במדינות סקנדינביה, אנגליה, קנדה וערב הסעודית. בסוכרת מסוג 2 קיים מרכיב גנטי חזק, וקבוצות אתניות כמו השחורים או ההיספנים מועדים ללקות בה, בין פי שניים עד פי שלושה מאשר הלבנים. בישראל, השכיחות הגבוהה ביותר של סוכרת מסוג 1 קיימת בקרב יוצאי תימן.
בקרב אוכלוסיית ערביי ישראל יש שיעור כמעט כפול של סוכרת מסוג 2 בהשוואה לאוכלוסייה היהודית. נתון זה מוסבר בחלקו בשכיחות גבוהה יותר של עודף משקל בקרב ערביי ישראל, ובנוהגים תרבותיים המביאים לצריכה גבוהה של פחמימות, לצד מיעוט פעילות גופנית.
נכון לראשית המאה ה-21, סוכרת היא מהמחלות היקרות ביותר, הגובה משאבים גדולים ממערכות הבריאות ברחבי העולם. בישראל ההערכה היא שמדובר בעלות שנתית כוללת של כ-10 מיליארד שקל ועלות ממוצעת של כ-10,613 ש"ח לחולה.
בארצות הברית מוערכת עלות הסוכרת בכ-245 מיליארד דולר, מתוכם כ-176 מיליארד בעלות רפואית ישירה.
הסדרת הגלוקוז בדם ואינסולין
אינסולין הוא הורמון המופרש מתאי בטא באיי לנגרהנס שבלבלב, אל מחזור הדם. לאינסולין כמה תפקידים בגוף, כמו עידוד תאים לחלוקה, ולהתמיינות תאים. בהקשר לסוכרת יש לאינסולין תפקיד מרכזי: השליטה ברמת "חומרי המזון" בדם. ריכוז חומרי המזון בדם, כמו סוכר, שומנים וגופי קטון (חומרי מזון הנוצרים מפירוק לא מלא של שומנים, בעיקר במצבים של חוסר חמור בגלוקוז בתאים) נשלט על ידי האינסולין בשתי דרכים עיקריות:
הראשונה היא בכבד. האינסולין מעכב את ייצור הסוכר בכבד מחומרי מוצא, ופירוק גליקוגן (רב-סוכר שמשמש חומר תשמורת עיקרי לאנרגיה בגוף האנושי) ומעודד את ייצור הגליקוגן מגלוקוז.
השנייה היא בתאי השומן והשריר. בתאים אלה אינסולין מעודד את הכנסת הגלוקוז לתוך התאים על ידי הגדלת כמות הנשאים שמעבירים גלוקוז על קרומי התאים ובכך מאפשר הכנסת יותר גלוקוז לתוך התאים ומקטין את כמותו בדם. בנוסף, בתאים אלה אינסולין מעודד את ייצור השומן ומעכב את פירוקו.
אינסולין הוא ההורמון המרכזי המשפיע על איזון רמת הגלוקוז בדם, אך אינו היחיד; הורמונים נוספים משפיעים על רמות הגלוקוז בדם בדרכים שונות, ואף משפיעים על רמת האפקטיביות של האינסולין. בין ההורמונים הנוספים ניתן לציין את הורמוני הדחק (סטרס), כגון אדרנלין וקורטיזול, שפעולתם מביאה לעליה בתנגודת לאינסולין, הורמונים נוספים המופרשים מהלבלב כגון סומטוסטטין ואמלין , הורמונים המיוצרים בבלוטת התריס וכן הורמוני גדילה שונים. ריבוי ההורמונים וההשפעות ההדדיות שלהם הוא חלק מרכזי בקושי להגיע לאיזון אצל חולי סוכרת, ודרך הפעולה של חלק מהמנגנונים האחראים על כך טרם הובהר לחלוטין .
סוגי סוכרת
אומנם כל סוגי הסוכרת מקורם בשיבוש בתפקוד ההורמון אינסולין או בהיעדרו ובעקבות כך קושי באיזון רמות הגלוקוז בדם, אולם סוגי הסוכרת שונים בגורמים להם, עצימות התסמינים, ההשפעה היומיומית על חיי החולה וכן בדרכי הטיפול וההתמודדות.
סוכרת מסוג 1
כ-10% מחולי הסוכרת סובלים מסוג זה, שהייתה ידועה גם בשם "סוכרת נעורים" ו"סוכרת תלוית אינסולין". עיקר ההופעה היא בחולים מתחת לגיל 30 בייחוד מיד לפני גיל בית-ספר ושוב בגיל ההתבגרות. מחקרים קליניים מראים שחולים שהתגלו בגיל ההתבגרות כבעלי סוכרת מסוג 1 נשארו בעלי אותו מבנה גוף גם בבגרותם ככל הנראה מהרס תאי השומן המהיר. סוג זה מאופיין גם בהרס של תאי הבטא בלבלב האחראים על ייצור ההורמון אינסולין מסיבות שעדיין לא הובהרו לחלוטין. הרס זה, מוביל בסופו של דבר, לחוסר מוחלט באינסולין ולתלות מלאה במתן אינסולין חיצוני באמצעות זריקות תת-עוריות או משאבת אינסולין, כיום יש מכשירים מתקדמים יותר כגון חיישן המראה את רמת הסוכר, ומשאבה אלחוטית.
קיים טיפול תרופתי בבליעה לסוכרת מסוג 1 אך מחקרים קליניים הראו שכתוצאה מהן נלוות למטופל תופעות לוואי כגון: מצבי רוח קיצוניים, תשישות או לחלופין יתר כוח פיזי מעל הממוצע (אם כי לזמן מוגבל), דיכאון, ירידה בחשק המיני ושינויים בפיגמנט העור.
תופעות הלוואי אינן זהות ולכן רק בדיקה ספציפית יכולה לזהות את התגלות המחלה.
נוהגים לחלק את הסוכרת מסוג 1 לשני סוגים הנבדלים בהימצאות של הוכחות לתגובה אוטואימונית (כלומר תגובה של מערכות ההגנה של הגוף כנגד עצמו): בסוג A1 ישנן הוכחות בדמות נוגדנים כנגד מרכיבים של תאי הבטא בעוד שבסוג B1 חסרות הוכחות אלה. סוג B1 נדיר יותר וקיים בעיקר אצל איטלקים, היספנים ואפרו-אמריקאים.
הסיבה שבגללה תוקפים תאי T (תאי דם לבנים) את תאי הבטא והורסים אותם אינה ברורה ולכן לא ניתן למנוע את התפתחות המחלה. עם זאת, כיום ניתן לאזן את המחלה תחת ביקורת רפואית קבועה. אי לכך, סוכרת מסוג 1 היא מחלה כרונית ללא מרפא, והטיפול בה דורש מעקב יומיומי רציף של החולה אחר רמת הגלוקוז בדם באמצעות מד-סוכר (גלוקומטר), והכנסת אינסולין לגוף.
+השוואת תכונות סוכרת מסוג 1 ו-2תכונהסוכרת מסוג 1סוכרת מסוג 2דרך הופעהמהירההדרגתיתגיל גילוילרוב ילדיםלרוב מבוגריםמבנה גוףרגיל או רזהלרוב שמןחמצת קטוטיתנפוץנדירנוגדנים אוטואימוניםנפוץנדירייצור אינסולין עצמינמוך או ללארגיל, מופחת או מופרזסיכוי הופעה אצל תאום-זהה50%90%כמות מהחוליםכ-10%כ-90%
"ירח דבש"
התגלות המחלה מתרחשת בדרך כלל באופן סוער, כאשר רמת התפקוד של תאי הבטא בלבלב מגיעים לרמה של כ-20% וחלק מהחולים מאובחנים במצב של חמצת קטוטית. לאחר אבחון המחלה והתחלת הטיפול, מתקיימת אצל חלק מהחולים תקופה ממושכת (חודשים עד שנים) בה קיים ייצור אינסולין עצמאי מסוים במקביל לקבלת אינסולין ממקור חיצוני, תקופה זאת מוכרת בשם "ירח דבש" היא מסתיימת עם הרס תאי הבטא האחרונים והפסקת ייצור האינסולין בלבלב כליל.
ההשערה המקובלת בעולם המדעי היא שירח דבש מתרחש בעקבות שיפור זמני בתפקוד הלבלב, כך שמייצר מספיק אינסולין כדי לשמור על רמות סוכר תקינות. הטיפול באינסולין גורם להפתחה משמעותית על העומס על תאי הבטא בלבלב, לאחר תקופה ארוכה בה עבדו באופן מאומץ, לכן הם מתאוששים ומפרישים יותר אינסולין.
השערה נוספת היא שאיזון רמות הסוכר בטיפול בסוכרת מצמצם את הנזק הנגרם לתאי הבטא כאשר יש רמות סוכר גבוהות, והם יכולים לתפקד יותר ביעילות.
סוכרת מסוג 2
כ-90% מחולי הסוכרת סובלים מסוכרת סוג 2 (לשעבר נקראה סוכרת מבוגרים וגם סוכרת שאינה תלויה באינסולין ולעיתים נקראת גם סוכרס). סוג זה פוגע בעיקר במבוגרים מעל גיל 30 ושכיחותו עולה עם הגיל, אך לעיתים פוגע גם במתבגרים, בעיקר אלה הסובלים מהשמנת יתר או מחלת כבד-שומני. המחלה מופיעה באיטיות ומתגלה לעיתים קרובות בבדיקת דם מקרית. סוג זה של סוכרת הוא בעל מרכיב גנטי חזק, אך למאפייני אורח חיים יש השפעה מכריעה על התפתחות ומהלך המחלה. תזונה עשירה בפחמימות היא כנראה גורם עיקרי להתפתחות סוכרת מסוג 2. מקובל לראות בסוכרת סוג 2 כמחלה כרונית מתקדמת, בה החולים נדרשים ליותר ויותר טיפול עם חלוף השנים, אך ייתכן שהיא מחלה הפיכה בחלק משמעותי מהחולים בה, למשל באמצעות מעבר לתזונה דלת פחמימות או דלת קלוריות.
עם התקדמות המחלה נראה בדרך-כלל גם הרס של תאי הבטא בלבלב שמתרחש, ככל הנראה, מפעילות יתר של הלבלב לאורך זמן או מנזק ישיר לתאי הבטא עקב רמות הסוכר הגבוהות. בשלב זה יכולה להפוך הסוכרת לחמורה יותר ובעלת מאפיינים דומים לסוכרת מסוג 1.
סוכרת הריונית
במהלך ההיריון המבנה ההורמונלי של האישה עובר שינויים נרחבים. שינויים שכאלה, בכל מצב מלבד היריון, היו גורמים תסמינים קשים מאוד לסובל מהם. גוף האישה מתמודד עם מצב זה באמצעות שורה של תגובות הסתגלות המאפשרות לעבור את ההריון עם מינימום הפרעות הורמונליות. למרות זאת, השינויים מרחיקי הלכת מהווים עומס אדיר על מערכת האינסולין. לצד תצרוכת סוכר מוגברת והשמנה, מופרשים לדם האישה הורמונים רבים המתנגדים לאינסולין (כגון קורטיזול). מסיבה זו, היריון חושף בעיות קודמות שעד כה היו חסרות משמעות. לדוגמה, תנגודת אינסולין קלה, שעד כה הייתה תת-קלינית, הופכת לסוכרת לכל דבר עם העומס הנוסף שמוטל על תאי הבטא בהיריון. 3% מהנשים יפתחו סוכרת עם הכניסה להיריון, מתוכן 40-60% יפתחו סוכרת סוג 2 בהמשך חייהן.
סוכרת סמויה
סוכרת סמויה מהווה שלב מעבר מאדם בריא לאדם חולה סוכרת. סוכרת סמויה או גבולית (IGT) הוא מצב שבו יש לאדם יכולת תקינה לייצור אינסולין בשגרה, אך קיימת אצלו מגבלה לייצר כמות גדולה של אינסולין במהירות מספקת, ולכן בדיקת סוכרת רגילה לא תגלה ערכים יוצאי דופן ברמת הסוכר שבדם. על פי הסטטיסטיקות, אצל כשליש מחולי הסוכרת הסמויה היא תהפוך לסוכרת גלויה בתוך עשר שנים, שליש ימשיך במצבו, ושליש יבריא ממנה. כדי לאבחן סוכרת סמויה מבצעים העלאה חדה של רמת הגלוקוז בדם ובחינת הזמן שלוקח לרמת הגלוקוז בדם לרדת חזרה לרמה נורמלית. בדיקה זו קרויה העמסת סוכר.
חלק מהסובלים מסוכרת סמויה סובלים גם ממצב של רמת גלוקוז תקינה בדם, אבל רמה גבוהה של אינסולין בדם. מצב זה קרוי היפראינסולינמיה ומחקרים מראים שהוא מעיד על תנגודת אינסולין מתפתחת וסבירות גבוהה לפתח סוכרת. רמת האינסולין בדם לרוב אינה נמדדת בבדיקות דם רגילות.
סוגים נוספים של סוכרת
קטגוריה זו כוללת בתוכה מיני סוגי סוכרת שלא נופלים בקטגוריות האחרות. דוגמאות אחדות:
Maturity Onset Diabetes Of the Young (MODY)
שורה של מחלות גנטיות בעלות מאפיינים משותפים. כל המחלות כוללות בעיה גנטית הגורמת פגם בהפרשת אינסולין. הבעיות מגוונות ומשפיעות על תהליכים שונים במטבוליזם הסוכר. התורשה היא אוטוזומלית דומיננטית והמחלה מתבטאת תמיד בגיל מוקדם.
Latent Autoimmune Diabetes in Adults (LADA)
סוכרת אוטואימונית מאוחרת במבוגרים. פורצת בקרב אנשים מעל גיל 30, ומאופיינת בהיותה איטית מאוד. בשלביה הראשונים היא מזכירה במידה רבה סוכרת מסוג 2 ולכן לעיתים יאובחנו החולים בה באופן שגוי כסובלים מסוכרת סוג 2. לפחות חלק ממאובחני ה-LADA לא יזדקקו לאינסולין ב-3–5 השנים הראשונות שלאחר האבחון, והטיפול שיינתן להם במרפאה המבוסס על תרופות לסוכרת סוג 2 ודיאטה יספיק כדי לאזן אותם. מכיוון שמדובר בסוכרת אוטואימונית, המרצת הלבלב להפרשת אינסולין מוגברת מאיצה כנראה את השמדת תאי הבטא בלבלב מה שיכול להביא את החולה למצב של סוכרת מסוג 1. לכן, סוכרת זו נקראת לעיתים "סוכרת סוג 1.5".
פגמים בקולטן לאינסולין
פגמים נדירים וקשים בגן לקולטן לאינסולין. מאחר שלאינסולין תפקידים חיוניים רבים בגוף בנוסף לתפקידו במערכת הסוכר, לאנשים אלה פגמים רבים וקשים. בייחוד חשוב אינסולין כגורם גדילה תוך רחמי, לכן החולים כולם נולדים קטנים מאוד, עם מומים רבים.
סוכרת בעקבות זיהום
מעט מאוד מקרים של סוכרת הם זיהומיים ב-100%, אך נגיפים שונים יכולים לתקוף את תאי הבטא ולהרסם.
סוכרת נאונטלית
סוכרת נדירה המופיע אצל ילודים במהלך החודש הראשון לאחר הלידה.
הגורמים לסוכרת
הגורמים לסוכרת מסוג 1
סוכרת מסוג 1 היא מחלה אוטואימונית, בה הגוף הורס את תאי הבטא בלבלב האחראיים על ייצור האינסולין. הערכה היא שמדובר בשילוב של נטייה תורשתית (גנטית) יחד עם נסיבות סביבתיות. במחקרים של תאומים-זהים, כאשר לאחד מהתאומים הייתה סוכרת מסוג 1, הסבירות שגם השני יסבול מהמחלה היא 50%. הנסיבות הסביבתיות הספציפיות המובילות להתפרצות המחלה טרם הובהרו כראוי, אם כי משערים שמזון, רעלים ואפילו הורמון האינסולין עצמו יכולים לקחת חלק בהתפרצות המחלה.
אצל חלק מהחולים מתפרצת המחלה תוך כדי מחלה וירלית או אחריה. ייתכן שהנגיף המדביק פוגע בתאי הבטא וגורם לתגובה חיסונית. ייתכן גם שדמיון בין חלבונים המבוטאים על פני הנגיף לבין אלו המבוטאים על פני תאי הבטא גורם למערכת החיסון לזהות את תאי הבטא בטעות כגורם חיצוני ולפעול נגדם ("חיקוי מולקולרי"). תאוריה זו מתאימה לשכיחות העונתית המשתנה של סוכרת מסוג 1 ומסבירה מדוע סוכרת מסוג זה נוטה להופיע לאחר מגפות של נגיפים מסוימים.
עקה (סטרס)
דו"ח מ-28 ביולי 1996 של הוועדה לבדיקת הקשר בין סוכרת לבין שירות צבאי, קבע שאין הוכחה מדעית חד משמעית כי מצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סוכרת נעורים. למרות זאת, החליטה הוועדה שאם התגלתה סוכרת אצל חייל לאחר שלוש שנים מתחילת שירותו בצבא, לא ניתן לשלול שהגורם להתפתחותה נובע מאירועים שקרו תוך כדי שירותו, וכי במקרה שהסוכרת פרצה תוך שלושה חודשים מאירוע הדחק, יש לקבוע כי יש קשר בין שני האירועים. פאנל מומחים במינוי מנכ"ל משרד הבריאות שהוקם ב-2008 הגיע לאותה מסקנה, קרי שאין אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סוכרת נעורים, אולם קשר סיבתי כאמור עשוי להתקיים במקרים פרטניים, ומשכך יש לבחון כל מקרה לגופו. כמו כן נטען שנצפו התפרצויות של סוכרת מסוג 1 באנשים שחוו תאונת דרכים.
הגורמים לסוכרת מסוג 2
הופעתה של סוכרת מסוג 2 קשורה באופן משמעותי בנטייה תורשתית וסגנון חיים. כאשר לאחד מתאומים-זהים יש סוכרת מסוג 2, הסיכוי של התאום השני לסבול מהמחלה הוא כ-90%.
על הסיכוי לחלות בסוכרת מסוג 2 משפיעות בין השאר צריכת מזונות תעשייתיים ובעלי כמות גבוהה של סוכרים, ממתיקים, השמנת יתר, עישון, זיהומים (למשל של חניכיים ושיניים), העדר פעילות גופנית, העדר שינה, לחץ נפשי וצריכה מרובה של שומן טראנס.
במחקר דני שפורסם ב-2023 נמצא כי צריכת ירקות, אך לא תפוחי אדמה, מלווה בסיכון נמוך יותר לסוכרת מסוג 2. מבין תתי הקבוצות של ירקות, צריכה רבה יותר של ירקות בעלי עלים ירוקים ממשפחת המצליבים לוותה בסיכון נמוך יותר באופן מובהק סטטיסטית להתפתחות סוכרת מסוג 2.
מרבית חולי הסוכרת מסוג 2 סובלים מהתסמונת המטבולית הכוללת תנגודת לאינסולין - מצב בו רגישות התאים לאינסולין פחותה. בניגוד לסוכרת מסוג 1, בסוג זה אין הרס של תאי הבטא (לפחות לא בשלב הראשון), אך יש תגובה מופחתת של תאי שריר, שומן וכבד לאינסולין המופרש, כך שבפועל רמת הגלוקוז בדם עולה למרות נוכחות מוגברת של אינסולין. כדי להתגבר על היעילות המופחתת של האינסולין, מייצרים תאי הבטא בלבלב כמות מוגברת של אינסולין אשר מגבירה את התיאבון לפחמימות, מחזקת את תנגודת האינסולין וחוזר חלילה. כלומר, שאחד הגורמים בהתפתחות הסוכרת מסוג 2 היא נוכחות מוגברת של אינסולין.
כאמור, התנגודת לאינסולין קשורה קשר הדוק למצב הנקרא התסמונת המטבולית (או תסמונת X). תסמונת זו כוללת השמנה בטנית (באזור הבטן וסביב איברים פנימיים), יתר לחץ דם, בעיות ברמות שומנים בדם, מחלות לב וכלי דם, נטייה ליתר קרישיות ותסמינים נוספים. בעיקר חשובה ההשמנה, שהיא הגורם עם הקשר ההדוק ביותר להתפתחות סוכרת מסוג 2. כרגע לא ידוע אם הקשר הוא קשר של סיבה-תוצאה (כלומר אחד משני המצבים, סוכרת סוג 2 ותסמונת X, גורמים זה לזה) או ששני המצבים קשורים לגורם יסודי אחד. אחד הגורמים החשודים ביצירת מגפת ההשמנה והסוכרת מסוג 2 הוא ההפצה הנרחבת של משקאות ממותקים, הפצה שנעשתה על ידי חברות שהשפיעו על מדעני תזונה ובריאות באמצעות מימון המחקרים שלהם.
בנוסף, התנגודת לאינסולין עולה בזמן חשיפה לעקה (סטרס גופני או נפשי) או להורמוני עקה (כגון אדרנלין וקורטיזון) ותרופות המגבירות או מחקות את פעולתם. בין התרופות המוכרות כמגבירות נטייה לסוכרת יש תרופות להורדת לחץ דם גבוה (בעיקר משתנים), תרופות להורדת רמת כולסטרול בדם ותרופות פסיכיאטריות.
שכיחותה היתרה של סוכרת מסוג 2 באוכלוסיות שעברו תיעוש בתקופות יחסית מאוחרות הוביל לפיתוחה של תאוריית הגן הקמצן. התאוריה גורסת שבאוכלוסיות כאלה, שסבלו מחוסר מזון יחסי זמן רב, היה יתרון הישרדותי למבנה גנטי שנוטה לחסוך אנרגיה ולאגור שומן. כאשר אוכלוסיות אלו נחשפו לתיעוש ולעושר חומרי המזון שזה הציע, אותו מבנה גנטי כעת מתפקד "יותר מדי טוב" ואוגר שומן מעבר לצורך.
מחקרים על הקשר בין הורמון גדילה והזדקנות מצביעים על קשר בין ההורמון למחלות כסרטן וסוכרת. אצל ילדים שטופלו באמצעות הורמון גדילה הסבירות לסבול מסוכרת מסוג 2 עלתה, בעוד החולים בתסמונת לרון, הסובלים מחוסר בהורמון גדילה, אינם חולים לעולם בסוכרת.
תאוריה נוספת גורסת לקיומו של פגם כלשהו בקולטן האינסולין בתאים, אם כי פגם כלשהו כזה טרם זוהה.
אבחון ותסמינים
דרכי האבחון של סוגי הסוכרת השונים זהים, אם כי בשל העובדה שסוכרת מסוג 1 מתבטאת בסימפטומים חמורים ומהירים יותר, המחלה מתגלה לעיתים קרובות כשהחולה כבר במצב של חמצת קטוטית. סוכרת מסוג 2, לעומתה, יכולה להיות מחלה שקטה ואדם יכול לסבול ממנה במשך שנים רבות בלי לדעת על כך כלל, וכך להימצא בסיכון גבוה לסיבוכים ארוכי הטווח.
300px|ממוזער|בדיקת סוכר בעזרת מכשיר מד סוכר, מזרק אינסולין ופירות המועשרים בסוכר טבעי
אבחון
בדיקת סוכר בשתן - בבדיקה זו יבדקו האם נמצא סוכר בשתן. אצל אדם בריא, לא אמור להופיע כלל סוכר בשתן. אולם, כשרמת הסוכר בדם גבוהה מ-180mg/dl (מה שמכונה "הסף הכלייתי"), עובר הסוכר דרך הכליה ומגיע לשתן.
בדיקת רמת הסוכר בדם בצום - בבדיקה זו יבדקו את רמות הסוכר בדם. בדיקה זו נערכת בשעות הבוקר, לאחר צום לילי בן שתים עשרה שעות. רמת סוכר מעל 126mg/dl נחשבת כאבחנה של סוכרת, 100-126mg/dl טרום-סוכרת (או סוכרת גבולית) וטווח של עד 100mg/dl נחשב תקין.
בדיקת העמסת סוכר (GTT) - מבחן הנעשה אם קיים חשד לסוכרת או לסוכרת-הריונית על ידי בדיקת סבילות המטופל להעמסת סוכר בשתייה. אצל אדם בריא, רמת הסוכר בדם עולה מיד לאחר שתיית או אכילת מוצרים המכילים סוכר, וחוזרת לרמה הרגילה לאחר מספר שעות. חולי סוכרת, לעומת זאת, לא יצליחו להתמודד עם הכמות הגדולה של הסוכר בגופם. ערכי סוכר לאחר שעתיים של עד 140mg/dl יחשבו כתקינים, 140-199mg/dl כסוכרת-גבולית ומעל 200mg/dl כחולה סוכרת.
בדיקת רמות המוגלובין מסוכרר (HbA1c) - בדיקת צימוד סוכר לחלבון ההמוגלובין בכדוריות הדם. מכיוון שאורך חייהן כ-120 יום הבדיקה נותנת ממוצע של רמת הגלוקוז לאורך התקופה. אצל אדם בריא, אחוז ההמוגלובין המסוכרר יהיה בין 4 ל-5.4. סוכרת מאובחנת כאשר ערך ההמוגלובין המסוכרר גבוה מ-6.5 אחוזים (או שווה ל-6.5 אחוזים).
על-מנת לאבחן סוכרת, אי אפשר להסתפק בבדיקת מעבדה אחת שאינה תקינה, אלא יש לחזור על הבדיקה פעם נוספת. רק לאחר שתי בדיקות עוקבות פתולוגיות ניתן לאבחן את המחלה.
לאחר שקלול גיל החולה, חומרת הסימפטומים בהם הוא לוקה, מצבו הגופני וההיסטוריה הרפואית שלו ניתן לאבחן האם מדובר בסוכרת מסוג 1 או סוכרת מסוג 2. אבחנה של סוכרת מסוג 1 יכולה גם להתקבל אם נמצאים בדם נוגדנים שתוקפים את תאי הבטא בלבלב המייצרים אינסולין, או אם נמצאות חומצות בשתן. נוגדנים אלו כוללים נוגדן לאינסולין, נוגדן לתאי הלבלב, וכן נוגדנים ל-GAD. לעומת זאת, לא קיימות בדיקות ספציפיות לאבחון סוכרת מסוג 2 והאבחון נעשה על דרך השלילה של סוכרת מסוג 1.
תסמינים
טרום האבחון הרפואי והטיפול, כל תסמיני הסוכרת קשורים לרמות גבוהות של סוכר בדם (היפרגליקמיה).
גלוקוז מופרש לשתן כל הזמן באופן טבעי דרך הנפרון שבכליה (הנפרון הוא יחידת העבודה הבסיסית של הכליה, כאשר כל כליה מכילה כ-1.5 מיליון נפרונים), אך אצל אנשים בריאים כמות הגלוקוז שמופרשת לשתן היא כזו שהכליות מסוגלות לספוג חזרה לכלי הדם באופן אקטיבי. כאשר ריכוז הסוכר בדם עולה מעל הרמה הנורמלית והכליות כבר אינן מסוגלות לספוג חזרה את כל הגלוקוז שהופרש לשתן, ריכוז הגלוקוז בשתן גורם למים לצאת מכלי הדם המקיפים את הנפרון אל תוך השתן עד למצב של מאזן ריכוזים בין השתן לדם, עליו מסוגלת הכליה שוב לשמור. לכן, אחד התסמינים הראשונים להופעת המחלה הוא מתן עודף שתן, כולל באמצע הלילה. תסמינים נוספים כוללים צמא מופרז, תחושת רעב מופרזת, עייפות וירידה במשקל המתרחשת בעיקר אצל חולי סוכרת מסוג 1 כתוצאה מפירוק של שומנים וחלבונים.
תסמינים נוספים הם טשטוש ראייה, נטייה לנמנום, בחילות או כאבי בטן, עור יבש וזיהומי עור, תחושת גירוד באיברי המין, ירידה בסיבולת במהלך פעילות גופנית, נוירופתיה, ופגיעות לזיהומים.
סיכונים וסיבוכים
סיבוכי הסוכרת, על סוגיה השונים, מתחלקים לשניים: סיבוכים בטווח הארוך (שנים) כתוצאה ממצב ממושך של יתר גלוקוז בדם (היפרגליקמיה) וסיבוכים בטווח הקצר שנובעים בעיקר ממצב של מיעוט גלוקוז בדם (היפוגליקמיה) שמתרחש לרוב בעקבות טיפול תרופתי באינסולין או תרופות אחרות. סיבוך אפשרי נוסף בטווח הקצר הוא מצב של היפרגליקמיה חמורה שיכולה להוביל לחמצת קטוטית סוכרתית (בעיקר אצל חולי סוכרת מסוג 1) או למצב היפרגליקמי היפראוסמולרי (בעיקר בחולי סוכרת מסוג 2).
היפוגליקמיה
שמאל|ממוזער|250px|זריקת גלוקגון לטיפול בהיפוגליקמיה חמורה. במצב של היפוגליקמיה קלה, יהיה די בצריכת סוכרים במאכל או משקה, או צריכת טבליות גלוקוז.
היפוגליקמיה (מיעוט גלוקוז בדם) היא מצב רפואי מסכן חיים והסיבוך המיידי ביותר אצל חולי סוכרת. במצב זה, רמת הגלוקוז בדם יורדת במהירות מתחת לערכים הנורמליים, דבר המוביל למגוון תסמינים (סימפטומים) הכוללים בלבול, טשטוש, איבוד הכרה, התקף אפליפטי ואף מוות. בחלק מהמקרים יתווספו גם תחושת רעב, רעד, הזעה, דופק מהיר וחולשה.
הסיבה הנפוצה ביותר לנפילת רמת הגלוקוז בדם היא מינון יתר של תרופות המורידות את רמת הגלוקוז בדם כגון אינסולין וסולפוניל. וגורמים רבים נוספים הכוללים: תזונה, פעילות גופנית, שתיית אלכוהול, זיהומים חמורים ועוד.
הטיפול בהיפוגליקמיה מתבצע באמצעות אכילת מזון בעל ערך גליקמי גבוה (לרוב סוכרים פשוטים או טבליות גלוקוז). במקרים חמורים, או במקרים בהם החולה איבד את ההכרה, ניתן לטפל בהיפוגליקמיה באמצעות זריקת ההורמון גלוקגון ועירוי תמיסה עם גלוקוז (דקסטרוז) לוריד.
במרבית המקרים חולי סוכרת ירגישו בתסמינים המוזכרים לעיל, אבל כ-17% מהם מפתחים לאורך השנים תחושה מופחתת למצבים של רמת גלוקוז נמוכה בדם (Hypoglycemia Unawareness). הדבר מתרחש כתוצאה ממקרי היפוגליקמיה חוזרים ונשנים ולעיתים כתוצאה מתרופות (למשל, חוסמי ביתא מפחיתים את תגובת הרעד ומאיטים את הדופק) ומוביל לכך שחלק מהתסמינים אינם מופיעים כלל, או מופיעים בצורה מופחתת, גם כאשר רמת הגלוקוז בדם נמוכה.
היפרגליקמיה
היפרגליקמיה (עודף גלוקוז בדם) הוא הסימן השכיח ביותר אצל חולי סוכרת טרום-האבחנה והטיפול וגם לאחריה. התסמינים הראשונים של היפרגליקמיה כוללים פה יבש, צמא, השתנה מרובה, רעב, עייפות, בלבול וראייה מטושטשת אבל יכולים להגיע, במקרה של היפרגליקמיה חמורה, להתייבשות, הזיות, איבוד כושר הדיבור, אובדן הכרה ומוות. רמת גלוקוז בדם של מעל 250mg/dl (ולעיתים אף יותר מ-600mg/dl) יכולה להחשב היפרגליקמיה חמורה אם נמצאים בדם קטונים. אם מצב זה לא מטופל הוא עלול להוביל אצל חולי סוכרת מסוג 1 לחמצת קטוטית סוכרתית ואף למוות.
היפרגליקמיה מתרחשת לרוב משתי סיבות אפשריות: הראשונה, אכילת כמות גדולה מדי של פחמימות בכלל, או ביחס לכמות האינסולין שהוזרקה (או בתזמון לא מתאים). השנייה, רמה נמוכה של אינסולין בדם או תנגודת-אינסולין חריפה כתוצאה ממחלה, פציעה או זיהום (כלומר, מצבי דחק) ונוכחות של הורמונים נוגדי-אינסולין (שהם הורמוני דחק).
הטיפול בהיפרגליקמיה נעשה על ידי טיפול באינסולין, החזרת נוזלים (בשתייה או בעירוי) והרחקת הגורמים להתרחשותה.
סיבוכים בטווח הארוך
הסוכרת היא סיבת המוות הרביעית מבין סיבות המוות בישראל. כ-70-78% ממקרי קטיעות הגפיים, כ-44% מטיפולי הדיאליזה וכ-13% ממקרי העיוורון בישראל קשורים בסוכרת. לאורך זמן, רמה גבוהה של גלוקוז בדם (היפרגליקמיה) גורמת לשינוי בדפוסי זרימת הדם ובמבנה כלי הדם ויכול לגרום למצבים רפואיים רבים:
מיקרואנגיופתיה (פגיעה בכלי דם קטנים) - פגיעה מצטברת בקרומי תאי האנדותל של עורקים קטנים ונימים גורמת להרחבתם, ולנטיה הן לדימומים והן להפרעות-זרימה באזורים עמוקים של רקמות. מיקרואנגיופתיה של סוכרת עשויה להתרחש בכל אחת מרקמות הגוף באיברים השונים ולפגיעה בתפקודם.
טרשת עורקים (מאקרואנגיופתיה - פגיעה בכלי דם גדולים) - רובד טרשתי מצטבר על דפנות העורקים הבינוניים והגדולים, מקשיח אותם ואף חוסם אותם. מחלות כלי דם אלה גורמות חוסר אספקת חמצן (איסכמיה) באיברים שונים וכוללות התקפי לב, שבץ איסכמי, נמק בכפות הידיים והרגליים, אימפוטנציה ועוד.
רטינופתיה (פגיעה ברשתית) – סוכרת היא הגורם הראשי לעיוורון בעולם המערבי. רמות הסוכר הגבוהות גורמות להרס הרשתית ועיוות במבנה של כלי הדם בה.
נפרופתיה (פגיעה בכליות) – סוכרת היא הגורם העיקרי לאי-ספיקת כליות סופנית, בעיקר בעקבות סיבוך - סוכרת כלייתית המאלצת את החולה לעבור דיאליזה. הנזק הוא ליחידה התפקודית של הכליה, הנפרון.
נוירופתיה (פגיעה עצבית) – סוכרת עלולה לגרום נזק לכל אחד ואחד מהעצבים בגוף הנמצאים מחוץ למערכת העצבים המרכזית, מכיוון שחילוף החומרים של הגלוקוז איננו תקין, ובשל אספקת דם הלקויה, נזק זה גורם לאובדן תחושה, תחושת עקצוץ, שיתוק ופגם בתפקודים שונים של מערכת העצבים.
רגל סוכרתית – סוכרת היא הסיבה העיקרית לכריתת רגל בעולם המערבי. ברגל סוכרתית מחזור הדם לעיתים אינו טוב, העור יבש, ועלול להיות מצופה בקשקשים. במצב כזה נמצאת רגלו של החולה בסיכון להיווצרות פצע או כיב שאינו מחלים. אחד מהגורמים המגבירים את הסיכון הוא העובדה שאצל חולי סוכרת רבים נפגעים עצבי תחושה ברגליים. במצב הזה, במקרה של פגיעה בכף הרגל, אין החולה מרגיש כי נפגע. הוא לא חש תחושות של כאב, חום או קור, הגורמות לאדם בעל תחושה תקינה לסגת מגירויים מזיקים. חולה סוכרת שידרוך על מסמר לא ירגיש זאת בחלק מהמקרים, וכך נוצרים יותר פצעים ברגליו. בנוסף לכך, גם כלי הדם בגפיים של חולי הסוכרת פגועים ולכן זרימת הדם לפצע ירודה ומגיע פחות חמצן. כמות מספקת של חמצן היא הכרחית להחלמה מהירה של הפצע. כמו כן, מגיעים פחות תאי דם לבנים, וגם זה מעכב את ריפוי הפצע. כתוצאה נוצרים יבלות וכיבים. בהמשך עלולים להתפתח זיהומים, דלקות ובצקת הרקמה, הגורמים הפרעה נוספת באספקת הדם וחוזר חלילה. לכן במקרים רבים אפילו פצעים פשוטים מזדהמים, ויכולים להתפתח לכיבים רציניים בכף הרגל ולנמקים.
הפרעה לתפקוד תאי דם-לבנים - התפקוד של התאים הלבנים נפגם, מה שגורם לרגישות לזיהומים, במיוחד בדרכי השתן ובעור.
פרקינסון - ממטא-אנליזה של 15 מחקרי עוקבה עם קרוב ל-30 מיליון משתתפים עולה כי סוכרת וקדם-סוכרת מלוות בסיכון מוגבר למחלת פרקינסון.
טיפול ומעקב
ממוזער|400px|צילום מסך של רמות הגלוקוז בדם ב-252 בדיקות שנלקחו לאורך חודש אחד בחולה סוכרת מסוג 1
הטיפול בכל סוגי הסוכרת הוא טיפול מורכב. בעוד הטיפול בסוכרת מסוג 1 מחייב שימוש באינסולין ממקור חיצוני (באמצעות זריקות או משאבת אינסולין), הטיפול בסוכרת מסוג 2 יכול לכלול שילוב של דיאטה דלת פחמימות, פעילות גופנית, תרופות בבליעה ולעיתים אף טיפול באינסולין.
חלק מהותי בטיפול בסוכרת הוא מעקב אחרי רמות הגלוקוז בדם. המעקב נעשה על ידי בדיקת דם עצמית באמצעות מד-סוכר (גלוקומטר). תדירות הבדיקה משתנה בהתאם לסוג הסוכרת ואופן הטיפול הנבחר ויכולה אף להגיע ל-6–8 פעמים ביום. בשנים האחרונות נוספו גם מדי-סוכר רציפים המאפשרים, במגבלות שונות, מעקב רציף לאורך כל היום והלילה.
במעקב רפואי שוטף ניתן לעקוב גם אחרי רמת המוגלובין מסוכרר (HbA1c). היות שגלוקוז נקשר להמוגלובין בכדוריות הדם, והיות ואורך חייה של כדורית דם הוא כ-120 יום, ההמוגלובין המסוכרר משמש מדד מצוין לרמות הסוכר הממוצעות ב-3 החודשים האחרונים.
איזון מוצלח אצל חולי סוכרת הוא מאבק בלתי פוסק בניסיון לשמור את רמת הגלוקוז בדם תקינה ולהימנע ממצבים של היפרגליקמיה והיפוגליקמיה ולשמור על איזון טוב ככל הניתן על מנת למנוע סיבוכים ארוכי-טווח. הדבר מורכב עוד יותר עקב כמות הגורמים הידועים (והלא ידועים) המשפיעים על מדדים אלה, הכוללים תזונה, פעילות גופנית, דחק נפשי, וסת (אצל נשים) ואפילו מזג האוויר. ההתמדה הנדרשת למעקב וטיפול בסוכרת יכול אף להשפיע על מצבו הנפשי של החולה לאורך זמן ולהוביל למצב של שחיקה.
מחקרים רחבי היקף (ה-DCCT בסוכרת סוג 1, שכלל 1441 נבדקים, וה-UKPDS בסוכרת סוג 2, שכלל 5102 נבדקים) הוכיחו שטיפול מוגבר בסוכרת, השואף לאיזון נורמלי ככל האפשר של רמת הגלוקוז בדם, מוריד את הסיכון לחלק מסיבוכי הסוכרת בצורה דרמטית. אולם, בטיפול אינטנסיבי גוברת הסבירות להיפוגליקמיה ולכן יש נטייה לצוות הרפואי לכוון את החולים להשיג ערכי גלוקוז בדם גבוהים מאשר אצל אדם בריא. הערך המדויק אליו יש לכוון נתון במחלוקת ותלוי גם במצב הגופני הכללי ובעבר הרפואי.
בפברואר 2018 פורסמו תוצאות מחקר התערבות קליני מבוקר אקראי של רופאי משפחה, אשר הראה כי על ידי שילוב של גמילה מתרופות סוכרת ומתרופות נגד לחץ דם יחד עם שינוי תזונתי מקיף וירידה במשקל, הגיעו כמחצית מחולי סוכרת סוג 2 לריפוי מלא מהמחלה, יחד עם שיפור משמעותי באיכות חייהם.
יעדי הטיפול וערכי מטרה
ערכי המטרה בטיפול תרופתי נגד סוכרת עברו שינויים לאורך השנים ועדיין נמצאים במחלוקת בין ארגונים מדעיים-רפואיים שונים.
ערכי המטרה המומלצים על ידי קולג' הרופאים האמריקאי:
ערך HBA1C הנמוך מ-8% אך לא פחות מ-7% עבור רוב המטופלים, כאשר יש לקבוע את הערך הרצוי תוך דיון עם המטופל על היתרונות והנזקים של הטיפול התרופתי, העדפותיו, בריאותו, תוחלת חייו הצפויה, העומס הטיפולי והעלויות.
למטופלים עם תוחלת חיים צפויה של פחות מ-10 שנים, לפי גיל מתקדם, מגורים במוסד סיעודי או מצבים כרוניים בשלב סופני, אין לאזן לפי ערך HBA1C אלא לטפל למניעת תסמיני היפרגליקמיה.
ערכי המטרה המומלצים על ידי איגוד הסוכרת האמריקאי:
ערך HBA1C הנמוך מ-7% (ממוצע גלוקוז בדם של 154gl/dl)
רמות גלוקוז טרום ארוחה הנעות בין 70–130 מ"ג לד"ל.
רמות גלוקוז לאחר ארוחה (שעה-שעתיים לאחר ארוחה) שהן פחות מ-180 מ"ג לד"ל
טיפול יתר במבוגרים עם סוכרת
בשנת 2008 פרסמו איגוד הסוכרת האמריקאי, קולג' הקרדיולוגים האמריקאים ואיגוד הלב האמריקאי הנחיות זהירות יותר בעקבות ממצאי מחקרים (ACCORD, ADVANCE and VADT) שמצאו העדר תועלת או אף עליה בתמותה במטופלים בטיפול התרופתי המוגבר. ערך HBA1C האופטימלי שנמצא במחקר על קשר לתמותה כללית בבני 50 שנים ומעלה שנטלו יותר מתרופה אחת לסוכרת הוא 7.5%-8% - כלומר רמות גלוקוז טרום הארוחות הנעות בין 140–200 מ"ג לד"ל. מחקר תצפיתי שבדק קשר בין איזון סוכרת בגילאי 65 שנים ומעלה לבין הופעת מחלת אלצהימר או דמנציה קרובה מצא סיכון מוגבר להופעתן דווקא אצל מטופלים שהיו עם רמות HBA1C נמוכות מערכי המטרה, אך לא אצל מטופלים שהיו עם רמות HBA1C גבוהות מערכי המטרה.
ללא|ממוזער|הקשר בין רמות HbA1c% לבין הופעת דמנציה מסוג אלצהימר או דומה. לפי Patricia C Underwood ואחרים, 2024. טיפול הדוק מדי קשור בעליה בסיכון לאבחנת דמנציה.
טיפול באינסולין
טיפול באינסולין ממקור חיצוני ניתן לכל חולי סוכרת מסוג 1 ולחלק מחולי סוכרת מסוג 2 באמצעות זריקה תת-עורית או משאבת אינסולין. בעבר היו מפיקים אינסולין מלבלב של בעלי-חיים (דבר שהיה גורם במקרים לא מעטים לתגובות אלרגיות קשות אצל המטופלים), אבל כיום מדובר על סוגים שונים של אינסולין סינתטי.
רמות האינסולין בגוף התקין מורכבות ממרכיב בסיסי (בזאלי) השומר על רמה קבועה כל הזמן, ומרכיב "בולוסי" היוצר קפיצה ברמות אינסולין בהתאם למזון שאנחנו אוכלים ורמת הגלוקוז בדם. כדי לחקות התנהגות זו פותחו אינסולינים סינתטיים השואפים לשמור על רמה קבועה לאורך זמן (לבמיר, לנטוס) ואינסולינים שרמתם עולה ויורדת בצורה מהירה מאוד (נובורפיד, הומולוג, אפידרה). כמו כן, עדיין נעשה שימוש בסוגי אינסולין ישנים יותר כמו אינסולין רגיל (Regular) ואינסולין בעל טווח בינוני (NPH).
הקושי המרכזי באיזון רמת הגלוקוז בדם קשור לאופן שבו פועל הלבלב. בעוד שאצל האדם הבריא הלבלב מגיב באופן מיידי לאוכל ולשינויים ברמת הגלוקוז בדם, אצל חולה הסוכרת יכולות להתרחש שתי טעויות מרכזיות: טעות בכמות האינסולין המוזרקת ביחס למזון הנצרך, בעיקר פחמימות (מצב שיכול להוביל להיפוגליקמיה או היפרגליקמיה) או טעות בתזמון, שכן בניגוד ללבלב שהתגובה שלו מיידית, לאינסולין המוזרק מתחת לעור לוקח זמן להיספג, כתלות במיקום ההזרקה, בחום, בפעילות וגורמים נוספים.
רוב החולים עושים שילוב בין זריקות של אינסולין לטווח בינוני-ארוך (פעם או פעמיים ביום) עם מספר זריקות אינסולין לטווח-קצר (לפני האוכל או על מנת לטפל בהיפרגליקמיה).
חלק מחולי הסוכרת מסוג 1 עושים שימוש במשאבת אינסולין, המחוברת אל החולה ומזליפה אינסולין קצר-טווח ברמות קטנות לאורך כל היום ובכך מחליפה את הצורך בזריקות אינסולין ארוך-טווח. השימוש במשאבה עדיין דורש מהמשתמש לעקוב אחרי רמת הגלוקוז בדם ולהפעיל "בולוסים" של אינסולין קצר-טווח בעת האוכל.
בשנת 2014 אישר מנהל המזון והתרופות האמריקאי שימוש במשאף אינסולין קצר-טווח המשווק בשם "אפרזה".
לחלק מהחולים בתחילת טיפול באינסולין נבחן שלב של ירח דבש.
טיפול בתרופות
בסוכרת סוג 2 ניתן לנצל את התפקוד השיירי של תאי הבטא ולהימנע ממתן אינסולין חיצוני. הדבר נעשה במספר שיטות:
תרופות שמעלות את רגישות התאים לאינסולין - תרופות המייעלות את פעילות האינסולין. תרופות אלו כוללות את אבנדייה (רוזיגליטזון), או מטפורמין, ומורידים את התנגודת לאינסולין ב-75% מהחולים. תופעות לוואי שכיחות שעלולות להופיע בעקבות שימוש בתרופות אלו כוללות בחילה, בעיות עיכול וחולשה. השימוש ברוזיגליטזון איננו נפוץ כיום, מאחר שנמצא כי התרופה הייתה כרוכה בהעלאת הסיכון לאי ספיקת לב ותמותה קרדיו-וסקולרית. המטפורמין, לעומת זאת, משמש קו ראשון לטיפול בסוכרת סוג 2 (תרופה זו אינה גורמת להיפוגליקמיה ולכן המטופלים אינם חוששים ליטול אותה), אך הוא אסור לשימוש בחולים עם פגיעה בתפקוד הלב, מערכת נשימה, הכבד ועוד.
תרופות שמונעות ספיגת סוכר ממערכת העיכול - בחולי סוכרת סוג 2, הפרשת האינסולין היא בעלת תבנית שונה. במקום הפרשה מהירה וחזקה לאחר האוכל, האינסולין מופרש לאט יותר. כדי להתאים את רמות הסוכר לשינוי זה בהפרשת אינסולין פותחה תרופה שמעכבת את ספיגת הסוכר במעי (אקרבוז).
תרופות הגורמות להפרשת אינסולין - תאי הבטא הנותרים בלבלב צריכים להתמודד עם תנגודת לאינסולין ברקמות המטרה (כזכור, זה היסוד של סוכרת סוג 2). דרך אחת לעשות זאת היא באמצעות יותר אינסולין. יש כיום תרופות (סולפוניל-אוראה, תרופות ממשפחת הגלינידים כגון רפגליניד) שפועלות על תאי ביתא בלבלב וגורמות להפרשת אינסולין לדם. למרות יעילותן באיזון רמות הגלוקוז בדם, תרופות אלו עלולות לגרום להיפוגליקמיה (בדומה לאינסולין חיצוני) וגם כרוכות לפעמים בעלייה במשקל הגוף (כנראה מכיוון שהאינסולין המוגבר שמופרש, בהיותו הורמון אנאבולי, גורם לעליה במשקל הגוף לאורך זמן).
תרופות המגבירות הפרשת גלוקוז בשתן - בתהליך סינון הדם והשתן בכליות, הגלוקוז עובר ספיגה מחדש בכליות על ידי קו-טרנספורטר שנקרא SGLT2 (Sodium Glucose co-Transporter 2). לאחרונה אישר מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) שימוש בתרופות מקבוצת חוסמי ה-SGLT2 בסוכרת סוג 2 הגורמת לעליית הפרשת בגלוקוז בשתן, לאחר שמחקרים הראו ירידה ברמת HBA1C וגלוקוז בצום.
תרופות שגורמות להפרשת אינסולין כתלות בגלוקוז - תרופות חדשות מקבוצת מעכבי האנזים DPP4 (כגון סיטאגליפטין ווילדאגליפטין), מעלות את רמת ההורמונים האינקרטינים על ידי שימוש במנגנון פיזיולוגי, הפועל רק בתגובה להימצאות גלוקוז במעי, ובכך גורמות לעליה ברמות האינסולין המופרש מהלבלב מיד לאחר האוכל ולוויסות טוב יותר של רמות הסוכר בדם. תרופות מקבוצה זו נלקחות בכדור דרך הפה, אינן "סוחטות" את הלבלב, אינן גורמות לעליה במשקל או להיפוגליקמיה משמעותית, ולכן נחשבות בטוחות ונוחות לשימוש.
תזונה ופעילות גופנית
תזונה
בעבור חולי סוכרת מסוג 1, טיפול באינסולין יהיה הכרח לאורך כל החיים, אולם גם חולי סוכרת מסוג 1 וגם 2 יכולים לראות שיפור דרמטי ברמת הגלוקוז בדם שלהם דרך הקפדה על דיאטה מתאימה, ואצל חלק מחולי הסוכרת מסוג 2 תזונה מתאימה יכולה להביא לשליטה מלאה במחלה.
אכילת פחמימות, ובמידה מופחתת יותר חלבונים, משפיעה באופן ישיר על רמת הגלוקוז בדם. לכן, ספירת פחמימות והתאמת הטיפול בהתאם, מומלצים לחולי סוכרת. לגבי אכילת מזון בעל ערך גליקמי נמוך, שאינו מעלה את רמת הגלוקוז בדם במהירות, ישנם חילוקי דעות. ההמלצה המקורית של איגוד הסוכרת האמריקאי מ-1994, ש-60-70% מצריכת הקלוריות היומית תבוא מפחמימות, הפכה בשנים האחרונות למעוררת מחלוקת, כאשר יותר ויותר מחקרים מראים שחולי סוכרת יכולים לשפר באופן משמעותי את האיזון שלהם ולהוריד את הסיכוי לאירועים היפוגליקמיים, על ידי דיאטה דלת-פחמימות.
ב-2013 שוודיה הייתה המדינה הראשונה ששינתה את ההמלצות התזונתיות שלה להמליץ על דיאטה דלת-פחמימות ועשירה בשומן.
הפחתה במשקל אצל חולי סוכרת סוג 2 ומטופלים שהם "טרום-סוכרתיים", כמו גם הפחתת שומן טראנס בתזונה, עוזרת להגביר את רגישות התאים לאינסולין ולהפחית את רמת התנגודת לאינסולין.
מחקרים הראו שחומץ מסייע בהורדת רמת הגלוקוז בדם.
משקאות אלכוהוליים משפיעים על רמת הגלוקוז בדם, וצריכתם יכולה להוביל להיפוגליקמיה או היפרגליקמיה וצריכתם איננה מומלצת לחולי סוכרת.
פעילות גופנית
פעילות גופנית יכולה להועיל מאוד לחולי סוכרת מכל הסוגים. היא משפרת את חילוף החומרים, מעלה את רגישות התאים לאינסולין ומורידה תנגודת לאינסולין.
מבחינת אופי ועוצמת הפעילת הגופנית ההמלצות לחולי סוכרת אינן שונות מההמלצות הרגילות לאנשים בריאים הנמצאים בגיל ובכושר דומה. עם זאת, ביצוע פעילות גופנית יכול להשפיע על רמות הגלוקוז בדם - פעילויות מסוימות עשויות להוריד את רמת הגלוקוז בדם (לרוב פעילות אירובית) ואחרות מעלות את רמת הגלוקוז בדם (לרוב פעילות אנאירובית או ספורט-תחרותי). מכיוון שהשפעת הפעילות הגופנית על רמת הגלוקוז בדם משתנה מאדם לאדם ותלויה בגורמים רבים - יש צורך בהקפדה יתרה ובבדיקת רמת הגלוקוז בדם טרם, תוך כדי ולאחר הפעילות הגופנית. כמו כן נהוג להימנע מפעילות גופנית במקרה של רמות גלוקוז גבוהות או נמוכות מדי (לרוב מתחת ל-100mg/dl או מעל 250mg/dl).
סוכרת בבעלי חיים
סוכרת אינה מחלתם של בני האדם בלבד, גם יונקים רבים סובלים מסוכרת אולם בניגוד לבני האדם אצל בעלי חיים הסוכרת מסתיימת לרוב במוות. על-פי מחקר של "איחוד גני החיות האירופאי" כ-5% ממקרי המוות אצל שימפנזות נגרמים כתוצאה ישירה מסוכרת. הסוכרת נפוצה גם בקרב הפילים, הדולפינים והמכרסמים.
ראו גם
האגודה הבינלאומית לסוכרת
האגודה לסוכרת נעורים
האגודה הישראלית לסוכרת
מטבוליזם
ג'ימנמה
קישורים חיצוניים
סוכרת, באתר כמוני
Sukeret.co.il - אתר האינטרנט של האגודה הישראלית לסוכרת
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחלות אוטואימוניות | 2024-10-09T04:59:37 |
אקופונקטורה | REDIRECT דיקור סיני | 2004-09-12T17:40:27 |
צחוק | ממוזער|250px|צחוק מתבטא בין היתר בהסמקה ובכיווץ שרירי הפנים
ממוזער|נערות צוחקות
צחוק הוא פעולה פיזיולוגית קולית בבני אדם המשנה את הבעת הפנים באופן הדומה לחיוך. גלוטולוגיה הוא המדע העוסק בחקר הצחוק והשפעתו על האדם מבחינה פיזיולוגית ופסיכולוגית.
הצחוק מתעורר בעקבות רגשות או מצבים מסוימים. הוא בדרך כלל יהיה נעים ויביא לתחושה של הרפיה בגוף. על פי רוב הצחוק בא לידי ביטוי בהקשר של הומור ושמחה, אך הוא יכול לבטא גם רגשות אחרים כמו מבוכה וחשש, פאניקה, או צחוק פראי של שמחה לאיד.
בתהליך הצחוק מתכווצים שרירים שונים בגוף – ובעיקר הסרעפת ושרירי הפנים, ועקב כך מוצא אוויר מהריאות בלחץ תוך השמעת קולות צחוק. דמעות והסמקה מאפיינות צחוק אינטנסיבי.
גורמים לצחוק
כאמור, הצחוק יכול לנבוע כתוצאה מרגשות ומצבים שונים.
צחוק מהומור
צחוק יכול להיות ביטוי להומור ומצבים קומיים.
אחת הדרכים לעורר צחוק באמצעות ההומור היא לספר בדיחה.
בספרו של אנרי ברגסון, "הצחוק", מפורטות מספר סיבות לצחוק: איבוד הגמישות, חריגה מהנורמה, חיקוי, מחווה ותנועות המזכירות מכניקה אוטומטית, הפניית הגשמי אל הרוחני, עקרון ההישנות, אפקט הדומינו וזכות בחירה מדומה. גורמים בהם הצחוק תלוי: קהל יעד, תזמון (בשיחה, בסצנה או בהרצאה), תחושות המועברות לקהל, הזדהות, מבוכה, סלידה.
צחוק מהנאה
שמאל|ממוזער|250px|שתי ילדות צוחקות
צחוק יכול להיות ביטוי לתחושת עונג ולרגשות חיוביים כמו שמחה ואושר.
רגש השמחה יכול להתעורר גם על חשבון הזולת. במצבים כאלו הצחוק נובע משמחה לאיד.
צחוק ממבוכה וחשש
שמאל|ממוזער|250px|בוריס ילצין וביל קלינטון צוחקים במסיבת עיתונאים
צחוק יכול להיגרם ממבוכה. אדם נבוך עלול לאמץ את הצחוק כדי להסתיר את מבוכתו – כמו אדם מפוחד שחש בצורך להסתיר את חרדתו אל מול סיטואציה מאיימת יאמץ את הצחוק כדי להתל בצופים שיגזימו בכוחו בהניחם שהסיטואציה קטנה עליו עד כדי שהוא מתייחס אליה כאל משחק.
צחוק כתגובה גופנית
שמאל|ממוזער|250px|פעוט צוחק מדגדוג.
הצחוק יכול לנבוע מתגובה גופנית לגירויים פיזיים או כימיקלים שונים.
דגדוג יכול לעורר צחוק באופן בלתי רצוני.
הגז חמצן דו-חנקני קרוי "גז הצחוק" משום שהוא מעורר תגובות של צחוק. הוא משמש ברפואה כתחליף להרדמה.
הפילוסופיה של הצחוק
Morreall חקר את הפילוסופיה של הצחוק וההומור.
בספרו הוא עוסק בהלימה של תיאוריות מסורתיות של צחוק והומור, מציע תיאוריות מתוקנות, וחוקר תחומים כמו האסתטיקה והאתיקה של ההומור. מורל מסביר אי צחוק הוא לרוב תגובה לתפיסה של חוסר התאמה כלשהי. על פי תאוריית ההקלה של פרוייד, צחוק הוא פורקן של עודף אנרגיה עצבית. הספר כולל את המקורות הקלאסיים בפילוסופיה של ההומור, ועוסק גם בתיאוריות של פילוסופים בני זמננו.
תרומה לבריאות
ממוזער|250px|אישה צוחקת.
מדענים טוענים שהצחוק עוזר לבריאות ומשתתף בתהליך הריפוי אצל חולים. במחקרים נמצא שלאחר הצחוק ישנה ירידה בהורמוני הדחק כמו האדרנלין והקורטיזול, דבר המחזק את המערכת החיסונית ומוריד את לחץ הדם. הגוף גם משחרר אנדורפינים שמשפרים את מצב הרוח.
לאחרונה התפתח מקצוע רפואי המשתמש בצחוק למטרות טיפוליות בשם "ליצנות רפואית" שבו ליצנים מסתובבים בבתי חולים ומשעשעים חולים בתעלולים שונים.
השימוש בצחוק כמקדם בריאות הפך את היוגה צחוק לפופולרית ומאז שנת 2004 החלו לפעול עשרות מועדוני יוגה צחוק ברחבי הארץ.
היחס לצחוק
ביולי 2014 קבע סגן ראש ממשלת טורקיה, בולנט ארינץ', כי "לנשים אסור לצחוק בפומבי", משום שיש בכך פגיעה בצניעות. במחאת רשת שקמה בעקבות דבריו פרסמו נשים רבות תמונות שלהן כשהן צוחקות.
הצחוק בבידור
ממוזער|250px|הצחוק מופיע בתרבויות שונות.
ממוזער|250px|הצחוק כפעילות חברתית.
הצחוק בצורתו הבידורית כבש את תרבות הפנאי, הצחוק נתפס גם כמשדר בריאות טובה הן נפשית והן פיזית.
סביב הצחוק התפתחה תעשייה שלמה של בידור, הן בצורה של סרטים ובהם בעיקר סרטי קומדיה והן בצורה של הצגות ובהם בעיקר ז'אנר הקרוי סטנד-אפ קומדי, שבו שחקנים מספרים בדיחות או אפיזודות משעשעות.
צחוק מוקלט הוא פסקול של צחוק מוקלט אותו מוסיפים בעריכה לסדרות טלוויזיה, בעיקר קומדיות מצבים, ובתוכניות רדיו.
צחוק במסגרת משחק
הקולניות שבצחוק נועדה להכריז וליצור הבחנה בין התנהגות אמיתית לבין התנהגות לא אמיתית ועל כן גם לא מאיימת.
הצחוק הקלאסי יופיע אצל ילדים בעת משחקם, והקולניות שבצחוק מחצינה ומסנכרנת את רוח המשחק בין המשתתפים ומוודאת שההתנהגות העכשווית "אינה אמיתית" אלא היא משחק, וכאשר אחד הילדים יחצה את הגבול שבין המשחקיות להתנהגות תוקפנית, סביר מאוד להניח שקולות הצחוק ייפסקו.
משחקיות היא התנהגות נפוצה בקרב בעלי החיים, ומהותה היא חיקוי של מצבים אמיתיים שמצריכים מיומנות כדי להתמודד עימם, ועל כן גם ההכרזה על ה"משחקיות" תהיה מצויה אצל אותם בעלי חיים שמשחקים.
אצל בעלי החיים החברותיים כגון האדם, המשחקיות משמשת גם (ואולי בעיקר) לאינטראקציה ולהידוק הקשרים והמעמדות שבקהילייה, ומקלה על ההיכרות שבין הפרטים, ועל כן שיחות הווי מאופיינים בצחוק מתמשך לכל אורכם.
על ידי הצחוק הצוחק יכול לומר לצופים שהתנהגותו המאיימת לכאורה – בעצם איננה מאיימת כלל, כגון טפיחה אדירה וחברית על השכם וכדומה, אך לעיתים סיטואציה שבה התנהגות תוקפנית של חבורה כלפי זר תתפרש אצל בני החבורה כמשחק שיאופיין בצחוק קולקטיבי של בני החבורה, ואילו לגבי הזר מדובר באיום או התקפה חד משמעית.
כמו כן ההיררכיה – שבעל המעמד הגבוה כמו רודה בבן המעמד הנמוך יותר, ועל כן מעידה של רם מעלה בשפת גוף שסותרת את רום מעמדו, מהווה לאלו שמתחתיו מעין שחרור שיתבטא בצחוק, כך המבוגר שמועד לעיני הילדים, או המלך הנתפס ערום על ידי נתיניו, או אדם בעל ארשת רצינית שנתפס בנפיחה קולנית.
ראו גם
מוות מרוב צחוק
מגפת הצחוק בטנזניה
אפקט לבילי
יום הצחוק העולמי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:התנהגות
קטגוריה:רפלקסים | 2024-09-30T06:18:27 |
סבוריאה דרמטיטיס | סֶבּוֹרֵאה דֶרמָטיטיס (בלועזית: Seborrhoeic dermatitis), דַהֶנת או דלקת עור חֶלבּית היא דלקת עור כרונית שגורמת פעילות יתר של בלוטות החֶלֶב (Sebaceous gland) שבדרמיס.
תסמינים
הדלקת מופיעה בעיקר בפנים ובראש, אך עלולה גם להופיע באזורים נוספים בגוף העשירים בבלוטות חלב כמו כתפיים, גב עליון, בית השחי, העפעפיים והמפשעה. הדלקת שתסמיניה נראים לעין רק אחרי זמן ממושך של הזנחה מתבטאת בתפרחת עור אדמומית וקשקשת באזור המחלה למרות שגירוי וגירוד יורגשו עוד בהתחלה. הבעיות בתסמונת זו הן בעיקר גרד וגירוי בעור, בעיה אסתטית של עור אדמומי וקילופים, תחושת צריבה בעור והופעת קשקשים ונשירתם על הבגדים. במקרה של סבוריאה בעפעפיים עשויה להתפתח בלפריטיס.
אפידמיולוגיה
המחלה שכיחה אצל כ-15 אחוז מהאוכלוסייה, ובמצבה הקשה אצל כ-5 אחוזים. שכיחה בגיל הינקות והחל מגיל ההתבגרות ומגיעה לשיאה בערך בגיל 40. שכיחותה אצל גברים גבוהה מאצל נשים. הסבוריאה היא מחלה משפחתית, ובדרך כלל מחריפה במזג אוויר קר.
אטיולוגיה
מחקרים מראים כי סבוריאה נגרמת כתוצאה משילוב של שלושה גורמים עיקריים: פעילות בלוטות החלב, מטבוליזם מיקרוביאלי של פטריות Malassezia ורגישות אישית
:
פעילות בלוטות החלב - החלב המופרש מבלוטות החלב מהווה מקור לחומצות שומן חופשיות בלתי-רוויות אשר ממלאות תפקיד מפתח בתחילת התגובה המגרה העומדת בבסיס מחלת הסבוריאה. החלב מופרש מבלוטות חלב המצויות בשכבת הדרמיס של העור, אורגניזמים מיקרוסקופיים שנמצאים על העור מפרישים אנזימי ליפאז, אנזימי הליפאז מזרזים תהליך הידרוליזה בו מתפרק החלב לחומצות שומן בלתי רוויות חופשיות (חומצה אולאית וחומצה ארכידונית), חומצות שומן אלו עוברות את מחסום האפידרמיס וגורמות לדלקת באמצעות גיוס נויטרופילים, הרחבת כלי הדם והתפשטות חריגה של תאים קרטינוציטים.
מטבוליזם מיקרוביאלי של פטריות Malassezia - פטריות Malassezia הן אורגניזמים מיקרוסקופיים המתקיימים על עור האדם. פטריות אלו שכיחות ביותר באזורים בגוף העשירים בבלוטות חלב.הן מצויות על עור רגיל של 75% עד 98% מהמבוגרים הבריאים. פטריות Malassezia מפרישות אנזים ליפאז אשר מזרז את פירוק החלב לחומצות שומן בלתי רוויות חופשיות הגורמות לדלקת. בנוסף, פטריות Malassezia מייצרות על גבי העור תרכובות אינדול ותרכובת בשם Malassezin כחלק ממחזור החיים שלהן. תרכובות אלו הן ליגנדים לקולטן AhR. הליגנדים נכנסים לתאי העור באמצעות דיפוזיה, נקשרים לקולטן AhR שנמצא בציטופלזמה, הקולטן מתנתק ועובר שינויים מבניים שמאפשרים לו להיכנס לגרעין התא, בגרעין התא הוא נקשר לקצה ה-DNA ומשנה את התעתיק. פעולה זו מפעילה תהליכי בקרה תאית ומתרחש אפופטוזה במלנוציטים.
רגישות אישית - פטריות Malassezia נפוצות במיקרוביום האנושי אך לא כל האנשים סובלים מסבוריאה. מחקרים מראים כי ישנו הבדל בין אנשים הגורם לנטייה - חלקם נוטים להתפתחות המחלה ואחרים לא. השוני נובע מגורמים גופניים, הפרעות תזונה, נטילת תרופות, וכן הבדלים מולדים בתפקוד מחסום שכבת הקרנית באפידרמיס, רמת חדירות העור והתגובה החיסונית לחומצות שומן חופשיות או לחלבונים כתוצאה מפעילות ה-Malassezia.
טיפול
הטיפול בסבוריאה הוא בעיקרו לשחרור הקשקשת ולייבוש העור ונעשה באמצעות תכשירים לשימוש חיצוני כמו שמפו ומשחות ייעודיות. ישנה התוויה שונה למבוגרים ולילדים. למבוגרים ניתן להשתמש בתכשירים המכילים אבץ פיריתיון (Zinc pyrithione), סלניום גופרי, חומצה סליצילית, גופרית, זפת, וכן בתחליבים המכילים קורטיקוסטרואידים, באופן זהיר יותר. לילדים יש להשתמש בחומצה סליצילית ושמן מינרלי.
לקריאה נוספת
Dawson Jr, T. L. (2007). Malassezia globosa and restricta: breakthrough understanding of the etiology and treatment of dandruff and seborrheic dermatitis through whole-genome analysis. Journal of Investigative Dermatology Symposium Proceedings, 12(2), 15-19
קישורים חיצוניים
סבוריאה, באתר שירותי בריאות כללית
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:דלקות עור וגרב
קטגוריה:דלקת | 2024-04-23T23:48:19 |
יוזף רות | שמאל|ממוזער|200px|לוחית זיכרון בשדרת קורפירסטנדאם שבברלין-שרלוטנבורג
שמאל|ממוזער|200px|יוזף (מימין) ופרדריקה (פרידל) ברכיבה עם אדם לא-מזוהה, בסביבות 1925
שמאל|ממוזער|200px|קברו של יוזף רות
יוזף רוֹת (לעיתים רוט; Joseph Roth; 2 בספטמבר 1894, ברודי – 27 במאי 1939, פריז) היה סופר ועיתונאי יהודי-אוסטרי ממוצא גליציאני.
תולדות חייו ויצירתו
משה יוסף רוֹת נולד בעיירה בְּרוֹדִי הסמוכה ללבוב שבגליציה, שהייתה אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית, לאם יהודייה; את אביו לא הכיר. הוא גדל בסביבה יהודית מובהקת בברודי.
האירוע המעצב של חייו היה מלחמת העולם הראשונה וקריסת האימפריה שלאחריה. רות נאלץ לקטוע את לימודיו בווינה ולחזות בהתמוטטות המדינה שבה ראה את מולדתו. כל שנות מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרי-הונגרי. ב-1920 הגיע לברלין, ועבד שם כעיתונאי ב-Neue Berliner Zeitung ובעיתונים אחרים. ב-1925 עזב את ברלין, וב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזב את גרמניה. ב-1928 חלתה אשתו פרדריקה בסכיזופרניה, והדבר היה עליו לנטל כלכלי ופסיכולוגי כבד.
בספריו מתאר רות את גורלם של אנשים חסרי מולדת, התועים ונודדים בעולם: יהודים שגורל עמם כפה עליהם חיים בגולה, אוסטרים שאינם מוצאים את מקומם במדינה הרב-לאומית של האימפריה האוסטרו-הונגרית – המדינה היחידה המאפשרת, לדעת רות, "להיות פטריוט ואזרח העולם הגדול" בו בזמן.
בעוד שבתחילת דרכו כתב רות עלונים קומוניסטיים תחת הכינוי "יוזף האדום", הרי שביצירתו המאוחרת נטה למלוכנות וביקש להשיב לקיסרות האוסטרית את זוהרה שאבד. פנייה זו אל העבר ניתן לראות כתגובה ללאומנות הגואה, בעוד שהקיסרות האוסטרית נתפסה בידי נתיניה היהודים כמיטיבה עמם.
היצירה הייצוגית של תקופה זו בפועלו היא הרומן "מארש רדצקי" (1932) – סאגה רב-דורית על משפחת קצינים בצבא הקיסרות. ברומן "קברות הקפוצ'ינים" מתאר רות את המשך קורותיו של גיבור "מארש רדצקי" בשנות השלושים. המפורסמת מבין יצירותיו העוסקות ביהדות היא הרומן "איוב".
'איוב: סיפורו של איש פשוט' מתאר את ניסיונותיו הקשים של גיבור ושמו מנדל זינגר, מהלומות הגורל פוקדות אותו, בתחילה בגטו שברוסיה הצארית ואחר כך ברחובות ניו יורק, עד שהוא מאבד אמונתו באלוהים; אך אז, לאחר שאפסה כל תקווה, קורה דבר מה שמחזיר למנדל את אמונתו. רות, שעבד רוב חייו כעיתונאי, הותיר אחריו גם כמות נכבדת של טורי פליטון ותיאורי מסע שחלקם נאספו בספר "מה שראיתי - רשימות מברלין 1920-1932" שטרם תורגם לעברית. ברומן "אגדת השתיין הקדוש" טיפל ברשמיו מהאלכוהוליזם שלו, שליווה אותו מאז שנותיו המוקדמות.
בשנת 1939 נפטר רות בפריז כתוצאה מסיבוך של דלקת ריאות, כשהוא עני ונתון בחובות. הוא קבור בפריז, ובברודי עיר הולדתו, מציין שלט קטן באוקראינית ובגרמנית את בנה המפורסם של העיר הקטנה.
ספרי יוזף רות בעברית
איוב: סיפור של איש פשוט, תרגם יצחק למדן, ברלין: א. י. שטיבל, תרצ"ב 1932.
תרגום נוסף: איוב: סיפור של איש פשוט, תרגם צבי ארד, תל אביב: זמורה ביתן, תשמ"ה 1985.
מארש ראדצקי, תרגמה אילנה המרמן, הספריה לעם, עם עובד, 1980.
קברות הקפוצינים, תרגם צבי ארד, תל אביב: זמורה ביתן, תשמ"ו 1986.
טאראבאס: אורח עלי אדמות, תרגם שלמה טנאי, תל אביב: זמורה ביתן, תש"ן 1990.
הנביא האילם, תרגמה רות לבנית, תל אביב: זמורה ביתן, תשנ"א 1991.
בריחה ללא קץ, תרגם שלמה טנאי, תל אביב: זמורה ביתן, 1992.
מלון סבוי, תרגם יוסף שריג, תל אביב: זמורה ביתן, תשנ"ב 1992.
סיפורו של הלילה האלף ושניים, תרגם צבי ארד, תל אביב: זמורה ביתן, 1993.
יהודים נודדים, תרגם יונתן ניראד, ירושלים: סמטאות, 2011.
אגדת השתיין הקדוש; מנהל התחנה פלמראייר, תרגם אהוד אלכסנדר אבנר, ירושלים: סמטאות, 2012.
תרגום קודם: אגדת השיכור הקדוש, תרגם פ' שדה, בתוך ד' אורן (עורך), מבחר הספור הארופאי, תל אביב: הדר, תשי"ט.
הלוויתן, תרגם גדי גולדברג, תל אביב: זיקית, 2015.
אפריל; בית הפאר ממול; ניצחון היופי, תרגמו שירה מירון ומרט וינטראוב, תשע נשמות, 2017.
תותים, תרגמה שירה מירון, תשע נשמות, 2018.
לקריאה נוספת
גרשון שקד, "יוסף רות, איוב והגורל היהודי", ממרכזים למרכז, תשס"ה-2005.
—, "אימת התרבות והכיסופים למוות: הלוויתן מאת יוסף רות והמיתיזציה של סיפור העיירה", צפון, ב', תשנ"ג-1993.
—, "ארצות אבותיו של יוסף רות", אין מקום אחר, 1988.
וולפגנג איזר, "גרשון שקד על הסופרים היהודים בעת שקיעת הממלכה ההבסבורגית", ספרות וחברה בתרבות העברית החדשה, 2000.
רות נצר. מעשה בלוויתן. בתוך: נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני. כרמל. 2021
קישורים חיצוניים
גל אורן, רקוויאם לחלום, על "יהודים נודדים" מאת יוזף רות, מוסף "שבת", מקור ראשון, 18 במאי 2012
קטגוריה:סופרים יהודים אוסטרים
קטגוריה:יהודים גליציאנים
קטגוריה:עיתונאים יהודים אוסטרים
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: תרבות: אישים
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1894
קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1939 | 2023-10-01T17:27:35 |
מוות | ממוזער|225px|תמונה של מלאך המוות המוצג כשלד נושא חרמש ושעון חול.
ממוזער|225px|לוח מודעות אבל
מוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו, והופך לגופה.
העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" או גוף-חי (אורגניזם) מקשה על הגדרת המושג "מוות". עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך כ"מוות".
מוות מבחינה ביולוגית
גוף חי מתבדל מהסביבה החיצונית באמצעות "הדיפת" השפעות חיצוניות, ובאמצעות שינוי חומרים חיצוניים שמסתפחים אליו. הגוף החי שומר על תנאים פנימיים קבועים (כגון טמפרטורה, מבחר החומרים, ריכוז החומרים וכדומה) השונים מהתנאים השוררים בסביבה החיצונית העוטפת אותו. תהליך מתמיד זה מכונה בביולוגיה: הומיאוסטזיס. עם מותו מתחיל הגוף להגיב לסביבה ככל עצם דומם. הוא סופג ופולט חום מהסביבה בלי לווסת את הטמפרטורה שלו, ריכוז החומרים בתוכו מושפע מריכוז החומרים החיצוני, ולבסוף הוא מתחיל להתפרק, כיוון שאין עוד ייצור והחלפה של חלקיו המתכלים.
שמאל|ממוזער|290px|אקג של אדם מת המשמש כהוכחת מוות.
אורגניזמים רב-תאיים מתפקדים כקהילה של יצורים חיים. כל תא הוא בעצם יחידה חיה בפני עצמה, אבל תפקודיו מצטמצמים ומתייחדים לתהליכים מסוימים, כך שהוא "מוותר על עצמאותו" לטובת התפקוד של הגוף הרב-תאי כולו. בגוף רב-תאי כזה, תאים מתים כל הזמן ומוחלפים בתאים חדשים שנוצרים בחלוקה. לדוגמה: תאי המעי הדק בגוף האדם נשחקים ומתים כל הזמן במגע עם המזון שזורם מן הקיבה, אולם חלוקת התאים המהירה שומרת על מספר קבוע של תאים חיים בדופן המעי. במצב כזה, אף על פי שהתאים הבודדים מתים, הגוף הרב-תאי כולו מוסיף לחיות.
גוף רב-תאי מת כאשר האיזון בין התאים המרכיבים אותו, איזון המאפשר את תפקודו, מופר בצורה בלתי-הפיכה. לדוגמה: אם בשל חסימת כלי דם אין אספקת חמצן ללב, דבר הגורם למוות של תאי לב רבים בלי אפשרות להחליפם, עלול תפקוד הלב כולו להיכשל. בעקבות זאת כושלות מערכות חיוניות אחרות התלויות בלב עד למותו של הגוף כולו.
בשנת 2018 פורסם מחקר מטעם המרכז לרגולציה גנטית בברצלונה שמצא כי גנים מסוימים פועלים גם לאחר המוות הביולוגי של הגוף. הודגש כי לא מדובר בגנים שתפקידם פירוק, אלא גנים פעילים שבונים את הגוף אקטיבית. עם זאת, נטען כי הגנים מופעלים ללא שום איזון ובקרה.
המוות באדם
הגדרת המוות ברפואה
ממוזער|250px|שמאל|שיעור האנטומיה של ד"ר טולפ, ציור של רמברנדט שמתאר נתיחה שלאחר המוות
הגדרת מותו של אדם השתנתה במהלך הזמן, והיא נתונה היום במחלוקת. בעבר היה מקובל להגדיר מוות כהפסקת פעולת הלב או היעדר דופק, תופעה המכונה "מוות לבבי", אולם עם התפתחות הרפואה הצליחו פעמים רבות להחיות בני-אדם שליבם חדל לפעול. מצב כזה, שבו האדם נראה מת, אך יש לו סיכוי להתאושש, מכונה כיום מוות קליני. התאוששותו של האדם הנתון במצב כזה מותנית בטיפול מהיר ואינטנסיבי (הטיפול הראשוני במצב כזה מכונה החייאה, והטיפול הרפואי האינטנסיבי שבא בעקבותיו מכונה טיפול נמרץ).
סימן מקובל אחר למות אדם הוא הפסקת הנשימה (הגדרה זו מקובלת גם בהלכה היהודית). בעבר נהגו להצמיד נוצה או חפץ קל אחר לפיו או לאפו של הגוסס כדי לבדוק אם הוא עדיין נושם. כמו כן עקבו אחרי תנועות בית החזה, שמעידות על נשימה (קביעת מוות כזו תלויה מאוד במיומנותו של הצופה ובשיקול דעתו). כיום מקובל להשתמש במכונות הנשמה במקרי חירום, כך שגם המבחן הזה כבר אינו רלוונטי – במצב כזה תנועת האוויר ותנועת בית החזה מושפעות מפעולת המכונה, ואינן מעידות בהכרח על חיוניותו של האדם.
קיימות היום ברפואה שתי הגדרות מקובלות למוות. הראשונה, היא הפסקה בלתי-הפיכה של פעולת הלב והריאות. ההגדרה השנייה מכונה "מוות מוחי". זהו מצב שבו אין כל עדות לפעילות של המוח, והוא נחשב למצב קריטי ובלתי הפיך. כדי לקבוע "מוות מוחי" משתמשים ברישום של גלי מוח, או בבדיקה של מידת הנזק שנגרם לגזע המוח, שהוא החלק במוח שאחראי לפעולות בסיסיות כגון נשימה. בדיקות קיימות לצורך זה: בדיקת גירויים קוליים (ABR) שמבוססת על גירוי קולי ובדיקת התגובה של עצב השמיעה וגזע המוח לגירוי באמצעות אלקטרודות. בדיקת תחושות עצביות (SEP) שבה מגרים את העצבים התחושתיים בכף היד ורושמים את התגובה המוחית לכך.
איבריו של אדם שמת מוות מוחי עשויים להיות בריאים וחיוניים זמן-מה אחרי מותו, בייחוד אם הוא מחובר למכונת הנשמה. במצב כזה מבקשים לעיתים קרובות ממשפחתו של הנפטר לתרום את איבריו להשתלה. אם ניתנת הסכמה כזו, קוצרים את האיברים שלא ניזוקו, ושעדיין מראים סימני חיים, מגופו, ומשתילים אותם בגופם של אנשים בעלי איברים פגועים, כדי להציל את חייהם.
רוב היצורים החיים, ובייחוד היצורים הרב-תאיים, מתים גם אם לא נפגעו ולא חלו במהלך חייהם. בני-אדם כמו כל היונקים, מזדקנים בהדרגה ומתים. במהלך המאה ה-20 עלתה תוחלת החיים של בני-אדם במידה רבה. עם זאת כיום, רק בני-אדם מעטים מצליחים להתקרב לגיל 100 שנה, ומעטים עוד יותר מצליחים לעבור אותו. אחדים בלבד הצליחו לעבור את גיל 120 שנה ואין הוכחות חד-משמעיות לאדם שעבר את גיל 125. ההכרח שבמוות וחוסר האפשרות להימנע ממנו, עוררו תהיות ושאלות כמעט בכל התרבויות האנושיות.
הסיבות למוות
מוות יכול להיגרם במספר נסיבות:
מוות טבעי: על אף שכל מוות הוא "טבעי" נעשה שימוש בביטוי ככינוי למוות שמקורו בגורמים שאינם תוצאה של פעילות אנושית ישירה. כך למשל זקנה ומחלות ייחשבו "מוות טבעי" והמתה, התאבדות או תאונה אינן "מוות טבעי". בסטטיסטיקות רשמיות נהוג לכנות זאת "מוות מסיבות חיצוניות".
התאבדות: מוות הנובע מפעולה מכוונת של האדם להמתת עצמו.
מוות בתאונה: מוות הנובע מתאונה, כזו שהקורבן אחראי לה, או כזו שנגרמה על ידי אחר.
הוצאה להורג: המתתו של אדם בעקבות החלטה של רשות שלטונית על עונש מוות.
רצח: המתתו של אדם בכוונת זדון לגרום למותו.
הריגה: המתה או גרימה למותו של אדם תוך ניסיון לפגוע בו אך ללא כוונה להמיתו.
גרימת מוות ברשלנות: המתה של אדם ללא כוונת זדון לגרום למותו תוך עשיית מעשה מסוכן או העלול לגרום מוות.
נפילה בקרב.
ניתוק מהמכשירים: הפסקת חייו של חולה סופני אשר מוחזק בחיים רק באמצעות מכשור רפואי על ידי ניתוקו ממנו.
הרדמה: זריקה שניתנת לבעלי חיים, בדרך כלל בגיל מתקדם, אשר סובלים ממצב קשה ומכילה כמות גדולה וקטלנית של סם הרדמה במטרה למנוע מהם להמשיך לסבול.
מוות עשוי להיות תוצאה של מחלה, חבלה, הרעלה וכיוצא באלה. אלו עלולות לגרום נזק בלתי הפיך לרקמות ולאיברים, ובכך לערער את האיזון הפנימי שמאפשר חיוניות. אולם כל בעלי החיים, ובפרט בעלי החיים הרב-תאיים מתים בסופו של דבר, גם אם לא סבלו מאירועים מסוכנים במיוחד. יתרה מזאת, לכל מין של בעל חיים יש תוחלת חיים האופיינית לו. בני אדם, למשל, לא עוברים בדרך כלל את גיל 100 שנים, גם כשהם בריאים וחיים בסביבה בטוחה. אצל בני אדם כמו גם אצל רוב היונקים, אפשר להבחין בתהליך איטי והדרגתי של הידרדרות במידת החיוניות של הגוף, המסתיים לבסוף במוות. הסיבות למוות נחקרות כיום, אם כי הממצאים עדיין אינם חד-משמעיים. יש כמה תאוריות לסיבות המוות. תאוריה אחת גורסת שמוות נגרם מסיבות גנטיות, כלומר הגנום האנושי מכיל מעין מנגנון השמדה עצמית אחרי מספר קצוב של שנים. תאוריה אחרת גורסת שישנו מספר מוגבל להתחלקות התאים עד שהם מגיעים לסוף חייהם (ראו טלומר). אולם ישנה הסכמה כללית בעולם הרפואה שהוכחה במחקרים רבים שתזונה נבונה ושמירה על כושר גופני מאריכים את תוחלת החיים.
במדינות העולם השלישי, בעקבות תנאים סניטריים ירודים וחוסר בטכנולוגיה רפואית, מוות ממחלה זיהומית נפוץ הרבה יותר מבמדינות המערב. מנגד, חלק מגורמי המוות בעולם המערבי כמעט ואינם קיימים או קיימים במידה מועטה הרבה יותר במדינות עניות, בעיקר מחלות הנובעות ממזון לא בריא ועתיר שומן וכולסטרול, שנפוץ פחות בעולם השלישי (לדוגמה התקפי לב ומחלות לב) או בעיות ומחלות הנובעות מזיהום אוויר כתוצאה מתיעוש (לדוגמה אסתמה, מחלות ריאה וכדומה). בטבלה הבאה מובאת השוואה בין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם המערבי לבין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם השלישי, לפי סדר שכיחותם (מספר המתים מתייחס לשנת 2001):
סיבות המוות במדינות העולם השלישי מספר מתים סיבות המוות במדינות המערב מספר מתיםאיידס 2,678,000 מחלות לב איסכמיות 3,512,000דלקות בדרכי הנשימה התחתונות 2,643,000 מחלות בכלי הדם המוחיים 3,346,000מחלות לב איסכמיות 2,484,000 מחלות ריאה חסימתיות כרוניות 1,829,000מחלות שלשוליות 1,793,000 דלקות בדרכי הנשימה התחתונות 1,180,000מחלות בכלי הדם המוחיים 1,381,000 סרטן ריאות/קנה הנשימה/סימפונה 938,000מחלות ילדות 1,217,000 תאונות דרכים 669,000מלריה 1,103,000 סרטן הקיבה 657,000שחפת 1,021,000 מחלות לב הקשורות ללחץ דם גבוה 635,000מחלות ריאה חסימתיות כרוניות 748,000 שחפת 571,000חצבת 674,000 התאבדות 499,000
הסיבות למוות בישראל
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2014 היו הסיבות למוות בישראל לפי הסדר הבא:
סיבת המוות אחוז מתוך הסך הכול סרטן 25.9 מחלות לב 14.9 סוכרת 5.6 מחלות מערכת הנשימה 5.6 שבץ מוחי 5.6 סיבות חיצוניות:תאונות, התאבדות, רצח וכדומה 4.2 מחלות כליה 3.7 דלקת ריאות 2.4 יתר לחץ דם 2.1 כל שאר המחלות 24.5
הטיפול בגופת המת
הטיפול בגופתו של אדם שמת משתנה בחברות אנושיות שונות. הטיפול הנפוץ הוא קבורה באדמה או שרפה. בדתות האברהמיות מקובלת יותר קבורה, בעוד שבדתות המזרח (למשל: הינדואיזם) מקובלת שרפת הגופה. בכל מקרה, הטיפול בגופה מלווה בטקס שנקרא הלוויה, ואשר נועד לחלוק כבוד אחרון למת, לפרסם ברבים את דבר מותו של האדם, לאפשר לקרוביו להיפרד ממנו, ולעודד אנשים בקהילתו של האיש להשתתף באבל על מותו, ולנחם את קרוביו. בדתות רבות, שבהן מקובלת השקפה דואליסטית, מאמינים כי הטקס הכרחי לשם הפרדת נפשו של האדם מגופו בצורה מושלמת, וכדי להבטיח כי הנפש לא תתייסר.
ביהדות ובאסלאם מקובל לרחוץ את גופת הנפטר בתהליך המכונה 'טהרה', לעטוף אותה בתכריכים, ולקבור אותה באדמה בטקס שכולל תפילות מיוחדות וביטויי אבל של קרובי הנפטר כגון קריעת הבגדים וחליצת הנעליים. בקהילות נוצריות מקובל להניח את גופת המנוח בארון ולפעמים מציבים את הארון בכנסייה ומאפשרים לבני הקהילה לעבור על פניו ולהיפרד מהמנוח.
על מצבות שנבנות על גבי קברים של יהודים מקובל לרשום את שם האדם שמת, מספר פרטים על-אודותיו, את תאריך מותו (כדי להציג בפומבי את יום-השנה לזכרו), וכן את ראשי התיבות: תנצב"ה, שמשמעם: "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים". כמו כן נהוג לרשום את ראשי התיבות פ"נ, שמשמעם: "פה נטמן", בראש המצבה שעל הקבר. על קברים של נוצרים נוהגים להציב צלב, או לשרטט צלב על-גבי המצבה, זכר לאופן שבו ישו מת. בקהילות דתיות מסוימות מתירים להסיר את המצבה אחרי תקופה של כמה עשרות שנים כדי להשתמש בשטח לקבורת מתים אחרים, או כדי לעשות שימוש אחר בשטח. מנהג זה היה מקובל אצל יהודים עד תקופת המשנה, שאף מתייחסת למנהג, אך כיום אינו מקובל.
באנגלית מקובל לציין על-גבי מצבות את הביטוי Rest In Peace (בראשי-תיבות: RIP) שפירושו: "נוח בשלום" (ביטוי זה בדרך כלל מתורגם כ"נח על משכבו בשלום"). בערבית מקובל לציין אחרי שמו של אדם שמת את הביטוי: الله يرحمه (או: رحمه الله) "אללה ירחמו" שמשמעו: "האל ירחם עליו". ביטויים דומים אחרים בערבית הם: المغفور له שפירושו: "האדם שנסלחו חטאיו" (הד לאמונה שהאדם נשפט על מעשיו אחרי מותו), طيّب الله ثراءه – ייטיב האל את אדמתו (האדמה שבה נקבר).
המוות בתרבות ובאמונה
ממוזער|250px|שמאל|השטן חוטף נשמה, פרט מתוך ציור הקיר "צעדת המוות" מאת בואונמיקו בופלמקו
בתנ"ך, בספר בראשית, מתואר החטא של האכילה מעץ הדעת כמעשה שהביא את המוות על האנושות וכתוצאה ממנו גורשו אדם וחוה מגן עדן, תהליך שהביא את בני אדם להיוולד בעצב, לחיות בקושי ולמות. ועם זאת
מסופר במקרא על חנוך ש"לקח אותו האלהים" ועל אליהו הנביא, שעל פי המסופר עלה לשמים בעודו בחיים.
ביהדות
ביהדות המוות נחשב לתוצאה של חטא אדם הראשון, כאשר על יחידי סגולה שלא חטאו נכתב בתלמוד שהם "מתו בעטיו של נחש" - בשל חטא אדם הראשון שבעקבותיו נגזרה מיתה על כלל המין האנושי. כשהאל גירש את אדם וחוה מגן עדן ופירט להם את עונשם, הוא אמר לאדם: "כי עפר אתה – ואל עפר תשוב", ואין מכך מנוס. תפיסות דומות מקובלות גם בדתות המונותאיסטיות האחרות, האסלאם, הנצרות וזרמים הקשורים בהן. עוד מובא בתלמוד שלאחר מותו של האדם מתכפר לו החטא הקדום, וכי אדם יזכה לקום לתחייה ביום תחיית המתים אם עשה מעשים טובים בימי חייו. חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל מתאר קימה של בני אדם לתחייה, ומשמש לפעמים בסיס לאמונה בתחיית המתים, לצד פירושו המטפורי, כביטוי לשחרור עם ישראל מגלות בבל.
ההשקפה שעל-פיה יש לקבל את המוות בהשלמה, כגזרה מאת האל שאין להרהר אחריה, באה לשיאה בתנ"ך בספר איוב. איוב מקבל את מותם הבלתי-צפוי של קרוביו בלי תרעומת. איוב אינו חוקר אם המוות נגזר על קרוביו בשל חטאיהם או חטאיו שלו עצמו, ושאלת החיים לאחר המוות או תחיית המתים כלל אינה עולה. חלק מביטויי האבל המוכרים היום ביהדות מתוארים בספר איוב, ובו גם מופיעה האמרה שנוהגים לומר בעת הבשורה על מותו של אדם קרוב: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". על-פי ההלכה מחויבים קרוביו של המנוח לברך את האל אף בשעתם הקשה ולומר: "ברוך דיין אמת". במגילת קהלת מופיע רמז או תהייה בנוגע לקיומם של החיים שלאחר המוות:
היהדות רואה רצח כעברה חמורה במיוחד, וכך גם התאבדות. עם זאת, בתי הדין המוסמכים לכך מצווים להמית עבריינים באחת מארבע מיתות בית דין, בתלות בעברה שעברו. ההלכה מתנה הליך זה בתנאים פרוצדורליים מחמירים ובהרכב של 23 דיינים סמוכים, שלפי עדותם של חכמים הפכו את החיוב בדיני נפשות כעניין נדיר. יציאת הסנהדרין מלשכת הגזית, ובהמשך ביטול הסמיכה, הפסיקו את יישום עונש המוות בהלכה.
לפי ההלכה חובה לקבור את המת, ואסור ליהנות מגופו של הנפטר או מתכריכיו.
במיתוסים של המזרח הקדום
בכתבי אוגרית מופיעים מיתוסים על אודות האל מוֹת. בפנתאון האלים האוגריתי והכנעני, מות הוא בנו של אל, ראש האלים, ואחיו של בעל (אל הגשם והפריון), ים (אל הים) וענת (אלת המלחמה). במיתולוגיה האוגריתית, מות ובעל נמצאים בעימות תמידי, ולפי חוקרים מודרניים, זהו ההסבר המיתולוגי לחילופי העונות – עונת גשמים פורה, שבה השליטה נתונה לבעל, לעומת עונה צחיחה, שבה בעל נאלץ לרדת לעולם המתים, ממלכתו של מות, עד שענת אחותו מגיעה כדי להילחם במות ולשחרר את בעל.
במיתוסים השומריים-בבליים מתואר מותו של אדם כירידה לשאול. השאול הוא עולם אחר הנשלט בידי אלים אחרים וכפוף לחוקים מיוחדים. הירידה לשאול מתוארת כעונש או כחוויה לא-נעימה. גם בשאול יש דרגות שונות של סבל, וקיימת אמונה כי קרוביו של המת, בפרט בניו, יכולים להקל על סבלו בשאול באמצעות טיפול בקברו וקיום טקסים לזכרו. לפי המיתוסים השומריים-בבליים יכולים האלים להעניק לאדם חיי נצח באמצעות הפיכתו לאל. בפרט חוזר בגרסאות שונות מיתוס על-אודות אדם שהצליח לעבור בשלום מבול שהביאו האלים על הארץ, בזכות אזהרה שמסר לו אחד האלים. לאחר ששרד, הופך אותו אדם לאל וזוכה לחיי נצח. מיתוס זה משולב גם באפוס עלילות גילגמש, שם מכונה האדם שזכה לחיי נצח אוּתְנפּישתים. יש הטוענים כי הסיפור הזה שימש השראה לסיפור נח והמבול בספר בראשית, אולם בתנ"ך מסופר כי נֹח אומנם זכה להאריך ימים, אבל מת לבסוף.
האפוס השומרי-בבלי עלילות גילגמש עוסק ברובו בשאלת ההתמודדות עם המוות. הוא מספר את סיפורו של המלך גילגמש שיצא לחפש את חיי-הנצח, לאחר שראה את מותו של ידידו הטוב אנכּידוּ והחל לחשוש לגורלו שלו. הוא פוגש את אוּתְנפּישתים, האדם היחיד שזכה לחיי נצח, לאחר ששרד במבול שהביאו האלים על הארץ. אותנפישתים מבהיר לגילגמש כי המקרה שלו היה חד-פעמי, וכי האלים לא ייתנו לאדם נוסף לזכות בחיי נצח. כדי שלא ישוב בידיים ריקות, נותן אותנפישתים לגילגמש צמח שאמור להשיב לו את עלומיו עד יום מותו, אולם כאשר מניח גילגמש את הצמח מידיו, מגיע נחש ואוכל את הצמח. לפיכך, נאלץ גילגמש להשלים עם הזקנה ועם המוות.
הפרדה בין גוף לנפש
גישה אחרת מפרידה בין חיי הגוף לחיי הנפש. גישה זו מכונה דואליזם, והיא גורסת כי הגוף אומנם מת ומתכלה, אך הנפש, שגרה בתוך הגוף כמו שאדם גר בביתו, מוסיפה להתקיים גם אחרי מות הגוף. גישה זו קרובה לאמונה בחיים לאחר המוות. רעיונות ברוח זו אפשר למצוא אצל הפילוסוף היווני אפלטון, וכמו כן בספרות חז"ל ובתאולוגיה הנוצרית. בנצרות וביהדות קיימת אמונה כי נפשו של האדם, ששורדת אחרי מות גופו, מגיעה אל גן עדן שממנו גורש אדם הראשון. יש המאמינים כי נשמתו של אדם צדיק מגיעה לגן עדן בעוד נשמתו של אדם חוטא מגיעה לגיהנום שם היא נענשת.
גלגול נשמות
במספר דתות, כגון הינדואיזם ובודהיזם במזרח הרחוק וגם בדת הדרוזית במזרח התיכון מאמינים כי נשמתו של האדם עוזבת את גופו עם מותו ומתגלגלת אל גוף חי אחר, של אדם ולפעמים גם של בעל חיים. אמונה זו המכונה גלגול נשמות ניתן למצוא גם בקרב חלק מספרות הקבלה היהודית, אם כי לא כל המקובלים מסכימים על עמדה זו.
האנשה של המוות
ממוזער|250px|תופעת המוות הייתה קשה לעיכול עבור האנושות. אחת הדרכים להתמודד איתה, מלבד הדת והאמונה בעולם הבא, היא האנשה של המוות. ההאנשה הפופולרית בתרבות המערבית היא תיאור המוות כשלד עם חרמש הלוקח את הנשמה של אדם שמת.
בתרבויות וביצירות ספרותיות לא מעטות, המוות מתואר או מיוצג על ידי דמות אנושית או דמוית-אדם המבצעת את עבודת ההפרדה בין הנשמה לגוף. צורת הייצוג משתנה מתרבות לתרבות.
במיתולוגיה היהודית הייצוג האנושי של המוות מופקד בידי מלאך, ונהוג לייחס את תפקיד מלאך המוות לעזריאל או לסמאל.
בימי הביניים התפתח הייצוג של המוות כשלד האוחז בחרמש. ייצוג זה התפתח מציורי "ריקוד המוות" של שלדים רוקדים, שנהיו נפוצים בעקבות מגפת המוות השחור (הדבר) שהרגה שליש מאוכלוסיית אירופה בתחילת המאה ה-14. מאוחר יותר נוספו לייצוג זה גם ברדס הנזירים השחור והשימוש בחרמש על מנת להפריד בין הנשמה לגוף. האנשה זו של המוות ידועה גם בשם The Grim Reaper.
ייצוג זה הוא שהתקבע באמנות ובתרבות הפופולרית ואף צוטט לא מעט בסרטי קולנוע. הסרט "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן, המתאר את מסעו של אביר שחזר ממסעי הצלב לאירופה של המוות השחור (מגפת הדבר), חיזק את ההאנשה הזו של המוות ואף המציא את התמונה הקלאסית של אביר המשחק שחמט נגד המוות על חייו. דמות זו של המוות שימשה אחר כך מודל לחיקוי ופרודיה בסרטי קולנוע הוליוודים.
בספרות בולטת דמותו של מוות, מלאך המוות של עולם הדיסק, פרודיה אוהדת על ייצוגו של מוות בתרבות הפופולרית, המציגה אותו כישות אתנומורפית המגלה סקרנות וחיבה כלפי בני האדם ורואה בתפקידו שירות חשוב לציבור.
המוות בשפה העברית
המילה הבסיסית לתיאור מותו של אדם היא "מת", אך נוצרו לה תחליפים רבים, מעודנים יותר, שבהם המוות רק נרמז, ובהם נפטר, הלך לבית עולמו, הלך לעולמו, נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו, נפח את נשמתו, הוציא את נשמתו, הלך בדרך כל חי, הלך בדרך כל בשר, הלך בדרך כל הארץ, הוציא את ימיו, שבק חיים לכל חי, יצא לחופשי, החזיר נשמתו לבורא, נקרא לישיבה של מעלה.
לאחר שמו של אדם שנפטר נהוג להוסיף את הביטוי "זיכרונו לברכה" או "זכרו לברכה", ובראשי תיבות ז"ל. לשמות רבנים או מכובדים אחרים שמתו נהוג להוסיף "זכר צדיק לברכה" – זצ"ל, וביתר הידור – "זכר צדיק וקדוש לברכה" (זצוק"ל), "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא" (זצוקללה"ה) או "זכותו יגן עלינו אמן" (זיע"א).
ביטויים אחרים שמקובל להוסיף לשמם של אנשים שמתו: "עליו השלום" (ע"ה), "מנוחתו עדן" (או: "נוּחוֹ עדן"), "ינוח בשלום על משכבו". אם המנוח המדובר נרצח בשל יהדותו או בהגנה על עמו, נהוג לאמר "השם ייקום דמו" (הי"ד).
לשמותיהם של צוררים או רשעים מפורסמים שמתו נהוג להוסיף את הביטוי "ימח שמו" (ימ"ש) או "ימח שמו וזכרו". יש המעדיפים "שם רשעים ירקב" (שר"י), הנדיר יותר. הקיסר הרומי אדריאנוס אף זכה לכינוי "שחיק טמיא" (יישחקו עצמותיו).
כאשר מאזכרים ברצף שמות של מספר אנשים, שאחדים מהם מתו ואחדים עודם בחיים, נוהגים להציב לאחר שמות החיים את ראשי התיבות "יבדל"א" או "תבדל"א", לציון "ייבדל/תיבדל לחיים ארוכים, אמן". או "להבחל"ח" = להבדיל בין חיים לחיים, כלומר בין החיים לחיי עולם הבא לבין החיים בעולם הזה.
הנצחת המת
הנצחה נועדה לשמר את זכרו של המת. ההנצחה יכולה להיעשות במגוון של דרכים, ביניהם, הקמת מצבות, אנדרטאות, לוחית זיכרון, פסלים, ספרי זיכרון, שירים, יצירות ספרותיות וכיום גם אתרי אינטרנט שמטרתם הנצחה. דרכי הנצחה אחרות קשורים בטקסים ובימי זיכרון שנועדו להזכיר את המת.
הדת היהודית מאמינה בהישארות הנפש, וכן במשפט לאחר המוות, בו אדם נידון על מעשיו וזוכה לגמול או לעונש. בהתאם לאמונה זו יש באפשרותן של פעולות של אנשים חיים לשפר את מצבו של אדם לאחר מותו ב"עולם הבא". לפיכך פעולות ההנצחה בדת היהודית מיועדות גם להטבה עם נשמתו של הנפטר לאחר מותו. פעולות אלו מכונות במסורת היהודית בשם "עילוי נשמה".
לקריאה נוספת
גיריראג' סוואמי, המבחן האחרון - למות בתודעה רוחנית, הוצאת לפיד הידע, 2015
סוגיאל ריפונצ'ה ספר המתים והחיים הטיבטי, הוצאת גל, 1996
אביחי שמידט, אל תעזו למות לא מוכנים, הוצאת אוריון, 2016
קישורים חיצוניים
פרק בנושא טכנולוגיה ומוות בפודקאסט "עושים היסטוריה" של רן לוי
הרצאה של אהרון דיטשר - האם לדבר עם הילדים על מוות
איך מסבירים לילדים על מוות? מאמר באתר "את זה"
מבוא למוות | חווה יבלונקה, חיים ומוות במערכות החיים בעולמנו, חלק א' | חלק ב' | דוד עילם, יחסם של בעלי החיים למוות | אבינועם רכס, המוות אצל בני האדם, חלק א' | חלק ב' | עוזי בן צבי, המצאת המוות | גל ונטורה, ייצוגי המוות באמנות החזותית | חן קוגל, התהליכים שעובר הגוף לאחר המוות, חלק א' | חלק ב' | דניאל נווה, תפיסת המוות בחברות מסורתיות | ערן רולניק, המוות החבוי בנפשנו | רון מרגולין, מקומו של המוות בדת היהודית | אסא כשר, הפילוסופיה של המוות | הרצאות באתר האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, מרץ-יולי 2017
טטיאנה נעמי טמל, מותם של אחרים, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, ינואר 2024
קביעת רגע המוות, מאמרים באתר של מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מעגל החיים | 2024-10-20T05:26:00 |
נווה אור | נווה אוּר (נְוֵה אוּר) הוא קיבוץ בצפון עמק בית שאן, בסמוך ממזרח לכביש בית שאן-טבריה.
נווה אור הוקמה ב- 1949 ע”י קבוצת עולים מעיראק, שנתנו לקיבוץ את השם "נווה אור" על שם אור כשדים, מקום הולדתו של אברהם אבינו על פי המקרא, הנמצאת באזור בבל (עיראק של היום). הגרעין הבבלי עזב את המקום וב-1954 נוסד מחדש על ידי גרעין “יפתח” של הנוער העובד. בשנת 2023 חגג הקיבוץ 69 שנים מהקמתו המחודשת מאז הגיעו לקיבוץ גרעינים הן מהנוער העובד והן גרעיני בנים מהתנועה הקיבוצית; נכון לשנת 2023, רוב החברים הוותיקים במקום הם ‘‘בני הגרעינים’’ לדורותיהם.
כ–3 ק"מ מצפון ליישוב שוכן קיבוץ גשר, כקילומטר ממערב לו נמצאים חורבת צבון והגן הלאומי כוכב הירדן, כ–2 ק"מ מדרום לו שוכנים המושבים ירדנה ובית יוסף, וכקילומטר וחצי ממזרח לו נמצא נהר הירדן.
בשנת 2002 עבר הקיבוץ תהליך הפרטה. בשנת 2010 החל הקיבוץ לקבל חברים חדשים בעצמאות כלכלית, בנים חוזרים ומבקשים אחרים בתהליך של קבלה לחברות יחד עם רכישת בית ומגרש.
היסטוריה
ייסוד הקיבוץ
הקיבוץ עלה לקרקע ב-3 מרץ 1949 על ידי גרעין הכשרה של יוצאי "החלוץ" בעיראק שקבלו הכשרה באשדות יעקב ובשדה נחום ונקרא על שם אור כשדים. לאחר שנה וארבעה חודשים עברו לנקודת הקבע שלהם. בתחילת 1951 היו לקיבוץ 4500 דונם, מתוכם 3000 דונם נזרעו פלחה. בקיבוץ הייתה גם רפת של 8 ראשים, דיר של 350 ראש ולול של 600 עופות. בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד הגיעו לקיבוץ 30 חברים מקיבוץ האון אשר הצטרפי לנווה אור אשר הייתה מורכבת כמעט כולה מחברי מפ"ם. התנאים האובקטיביים של מדינה בדרך, ומוסדות תנועתיים בלתי מוכנים, גרמו בסופו של דבר לנטישת המקום על ידי החלוצים הצעירים.
בשנת 1952 הגיע גרעין מורכב מיוצאי הונגריה שעזבו את קיבוץ האון ופולין. מסיבות שונות התפרקה הנקודה באופן זמני, אך לא ננטשה. באביב 1953 נשרפו אלף דונם של חיטה בשריפה בשדות הקיבוץ. בשנת 1954 הצטרף גרעין "יפתח" לקיבוץ. משנה זו והלאה הוזרמו גרעינים לנוה אור בקצב של גרעין לשנתיים, אך מעטים מחברי הגרעינים נותרו במקום. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצית. עד 1965 סבל הקיבוץ מקשיי קליטה והסתגלות ונעזר במחלקת ההתיישבות של הקיבוץ המאוחד, משפחות מגויסות, ש"ש ועוד.
בשנת 1965 הגיע גרעין בני משקים א' ובמקביל לו גרעין הנוער העובד והלומד "בנתיב". רבים מבני שני הגרעינים הללו הפכו לתושבי קבע וחברים בקיבוץ, והם מהווים את בסיס המשפחות ביישוב. משנה זו ואילך החלה ההתייצבות מלווה בגידול איטי של אוכלוסיית הקיבוץ.
מסוף 1990, במסגרת תוכנית בית ראשון במולדת, נקלטו במשק 9 משפחות עולים מחבר המדינות אשר 5 מתוכן נקלטו כחברים בקיבוץ.
מלחמת ההתשה
זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים החלה באזור מלחמת ההתשה. היישוב היה נתון להפגזות קשות, ירי על עובדים בשדות, מיקוש שדות ואיום חדירת מחבלים.
ראשיתה של מלחמת ההתשה היה קשה במיוחד, שכן היישוב עדיין לא היה מאורגן, נעדר מקלטים מסודרים וללא כל תנאים להלנת ילדים מסודרת במצב מלחמה.
באחת ההפגזות הישירות על המשק נהרגה אחת מחברות המשק אם לשלושה. באפריל 1968 נפצע טרקטוריסט מירי מכיוון ירדן.
במהלך 3 שנות מלחמת ההתשה התארגן היישוב באורח הולם, נבנו מקלטים בקצב מזורז והילדים עברו ללינה במקלטים דרך קבע. מאז שקט האזור וחיי היום יום מושפעים מפעילות הביטחון השוטף באזור.
באפריל 1991 חדרה חוליית מחבלים שרצחה אחד מחברי הקיבוץ בפרדס הקיבוץ ופצעה שלושה נוספים.
ענפי המשק
אורטל מפעל אורטל הוקם בשנת 1969 ועוסק ביציקות לחץ מדויקות במזק (סגסוגת שעיקרה אבץ). המפעל הוא הגדול מסוגו בארץ . המפעל עוסק ביציקות חלקים בקבלנות משנה לתעשיות האלקטרוניקה, הרכב, פרזול, בניין ועוד . כ – 80% מהתפוקה מופנית ליצוא - בעיקר לגרמניה, ארצות הברית, אנגליה, איטליה וספרד.
אורטל מהווה מקור של למעלה מ – 60% מהכנסות המשק ומעסיק 45 חברים. מכירות אורטל עומדות על כ – 25 מיליון $ יצוא בשנה.
גידולי שדה לנווה אור 1,500 דונם באזור נווה איתן. השטחים הוכשרו על גבי בריכות דגים ישנות של קיבוץ אבוקה. שטחי "אבוקה" צורפו להתאגדות חקלאית אזורית בשם "גד"ש גלעד", ושותפים בה: כפר רופין, נווה איתן ונווה אור. כיום התאגדות זו פורקה ונווה אור קיבלה לידיה את השטחים שבבעלותה. בשנת 1991 החלה ההתארגנות בגידול גידולי מקשה וירקות ורואה בזה כיוון חדש לפיתוח גידולי השדה. בנווה אור וסביבתה מעבד הגד"ש כ – 2.500 דונם ומגדל : אבטיחים, תירס, חיטה,עגבניות לתעשייה, תבלינים עבור קיבוץ שדה אליהו, גזר עבור קיבוץ שלוחות ועוד.
פרדס הפרדס בגודל 230 דונם נטוע, בשיפולים המזרחיים של כוכב הירדן, מערבית לכביש 90. הפרדס מורכב ברובו מאשכולית לבנה הנקטפת בקטיף בכיר, המגיע לשוקי אירופה בעונה מוקדמת, ולכן פודה מחירים גבוהים מהרגיל.
החל משנת 1988 נוטעים ומשנטעים בפרדס זנים אחרים: פומלה, לימון, תפוז, אשכולית אדומה ומבכירה וכן קלמנטינות מזן אור.
מנגו המטע בגודל 210 דונם. נטוע במורדות כוכב הירדן ולדעת מומחים המיקום, האקלים והאדמה גורמים לכך שזוהי החלקה הטובה ביותר בעמק.
תמרים המטע הוא בגודל 180 דונם ומכיל זנים: ברהי, מג'ול, אמרי.
רפת רפת נווה אור נמנית עם 10 הרפתות הגדולות בתנועה הקיבוצית עם מכסת יצור שנתית של 4.5 מיליון ליטר חלב. משנת 1988 הוחל בפיתוח ענף פיטום עגלים - 500 עגלים בפנסיון.
מדגה שטח בריכות הדגים הוא 650 דונם. המדגה מבוסס על בריכות רדודות. קיימות מכסות יצור אשר גודלם מוכתב על ידי הצריכה בפועל. הוקמו בריכות חממה לאחזקת דגיגי אמנון בחורף. בשנת 1993 הוקם מאגר מים גדול בסיוע קרן קיימת לישראל אשר הרחיב את יכולת הגידול. המאגר נותן תשובה הן לבעיית קיצוץ מכסות המים והן להגדלת היצור במדגה.
קישורים חיצוניים
נוה אור במרכז המידע להתיישבות בגליל
נווה אור באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:עמק בית שאן
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1948 | 2024-08-01T04:02:10 |
החלפה בעזרת XOR | שמאל|ממוזער|250px|תרשים של ביצוע פעולת החלפה בעזרת XOR
אלגוריתם ההחלפה של XOR הוא אלגוריתם המשתמש בפעולה הלוגית XOR להחלפת ערכי שני משתנים, בעלי אותו סוג מידע, שאין ביניהם חלקים חופפים, ללא שימוש במשתנה עזר זמני. האלגוריתם משתמש בתכונת ההפרש הסימטרי של פעולת ה-XOR שהיא - A XOR A שווה תמיד ל-0 ("שקר"), לכל A.
האלגוריתם
אלגוריתמים סטנדרטיים להחלפת ערכים של שני משתנים דורשים שימוש במשתנה עזר.
למשל, להלן אלגוריתם בסיסי להחלפת שני משתנים - X ו-Y:
העתק את ערך Y למשתנה העזר
העתק את ערך X למשתנה Y
העתק את ערך משתנה העזר למשתנה X
לעומת זאת, אלגוריתם ה-XOR מבטל את הצורך במשתנה עזר. להלן תיאורו:
הפעל XOR על X ו-Y והעתק את התוצאה ל-X
הפעל XOR על X ו-Y והעתק את התוצאה ל-Y
הפעל XOR על X ו-Y והעתק את התוצאה ל-X
האלגוריתם נראה פשוט יותר כשהוא כתוב בפסאודו-קוד:
X := X XOR Y
Y := X XOR Y
X := X XOR Y
דבר זה מוביל לכך שיש צורך ב-3 פקודות בשפת מכונה לביצוע האלגוריתם. לדוגמה, באסמבלר של מחשב ה-IBM 370 זה ייראה כך:
ממוזער|260x260 פיקסלים|אנימציית החלפה של 2 אוגרים (רגיסטרים) אחד בשני בעזרת אלוגריתם XOR. הכחול מייצג את האוגר הראשון, והאדום מייצג את האוגר השני. הערך של שניהם בסוף מתחלף.XOR R1, R2
XOR R2, R1
XOR R1, R2
כאשר R1 ו-R2 הם אוגרים ותוצאת פעולת ה-XOR מועתקת לארגומנט הראשון מבין השניים. אלגוריתם זה מתאים במיוחד לתכנות בשפות מכונה בזכות הביצועים והיעילות שלו. הוא מבטל את הצורך באוגר מתווך, דבר שהוא מצרך יקר בתכנות בשפת מכונה. כמו כן הוא מבטל צורך בשתי גישות לזיכרון אשר יכולות להיות יקרות יחסית לפעולת אוגר.
הסבר
לדוגמה, נניח שיש לנו שני ערכים - X = 12 ו-Y = 10.
בבינארית זה ייראה כך:
X = 1 1 0 0
Y = 1 0 1 0
כשנפעיל XOR על שני המשתנים אנו נקבל 0 1 1 0, אותו נעתיק למשתנה X. עתה יש לנו:
X = 0 1 1 0
Y = 1 0 1 0
כשנפעיל XOR שוב, נקבל 0 0 1 1. נעתיקו למשתנה Y. עתה יש לנו:
X = 0 1 1 0
Y = 1 1 0 0
לבסוף, נפעיל XOR ונקבל 0 1 0 1 - אותו שוב נשים ב-X. קיבלנו:
X = 1 0 1 0
Y = 1 1 0 0
כלומר, המשתנים החליפו את הערכים ביניהם, והאלגוריתם עבד במקרה זה.
באופן כללי, נסמן X=x ,Y=y (כלומר ערכים כלשהם), ונבצע את השלבים של האלגוריתם, כאשר נסמן את ה-XOR בסימן ⊕ (סימונו המקובל), ונזכור את הזהויות a ⊕ a = 0 ו-b ⊕ 0 = b (זהויות לוגיות שקל להוכיח) ואת העובדה ש-XOR היא פעולה אסוציאטיבית וקומוטטיבית. אזי -
X = x ⊕ y, Y = y
X = x ⊕ y, Y = x ⊕ y ⊕ y = x
X = x ⊕ y ⊕ x = y, Y = x
כלומר, ראינו שגם כללית, האלגוריתם נכון.
דוגמאות קוד
שפת מכונה של x86
הקוד הבא הוא בשפת מכונה של x86, אשר משתמש באלגוריתם ההחלפה של XOR כדי להחליף את הערכים של האוגרים AX ו־BX, ללא שימוש באוגר זמני:
XOR AX, BX
XOR BX, AX
XOR AX, BX
למעשה, כל המעבדים השייכים לארכיטקטורה זו כוללים את הפקודה XCHG אשר מבצעת את אותה הפעולה על האופרנדים שלה בצורה יותר אפקטיבית מאשר רצף פעולות ה־XOR הנ״ל.
MIPS architecture
דוגמה לקוד בארכיטקטורת MIPS אשר מחליפה את הערכים באוגרים a0,a1 בעזרת אלגוריתם הXOR:
xor $a0, $a0, $a1
xor $a1, $a0, $a1
xor $a0, $a0, $a1
Visual Basic
התת-רוטינה הזו של Visual Basic מחליפה את הערכים של הפרמטרים שלה בעזרת אלגוריתם הXOR:
Sub Swap (Var1, Var2)
Var1 = Var1 Xor Var2
Var2 = Var2 Xor Var1
Var1 = Var1 Xor Var2
End Sub
שפת תכנות C
קוד של שפת התכנות C אשר מבצעת את האלגוריתם על המשתנים X ו־Y:
x ^= y;
y ^= x;
x ^= y;
ניתן ליישם את האלגוריתם גם כמאקרו לקדם־מעבד (preproccessor):
#define xorSwap(x,y) {(x)=(x)^(y); (y)=(x)^(y); (x)=(x)^(y);}
או כפונקציה:
void xorSwap(int *x, int *y) {
*x = *x ^ *y;
*y = *x ^ *y;
*x = *x ^ *y;
}
הפונקציה לא תעבוד אם שני הפרמטרים יצביעו על אותו הדבר - במקרה זה הערך שיוחזר יהיה 0.
שימוש בפועל
השימוש באלגוריתם נפוץ מאוד בתכנות בשפות מכונה, היכן ששטח אחסון הוא מצרך יקר ורב חשיבות. כמו כן, אלגוריתם זה חוסך גישות מיותרות לזיכרון, דבר ההופך את הקוד למהיר יותר. כמה מהמהדרים המייעלים יכולים לייצר קוד עם שימוש באלגוריתם זה.
אולם, במעבדים מודרניים (שולחניים), טכניקת ה-XOR דווקא איטית יותר משימוש במשתנה עזר וזאת כיוון שמעבדים מודרניים שואפים לבצע פקודות בצורה מקבילה. בטכניקת ה-XOR, האופרנדים של כל הפקודות תלויות בתוצאות של הפקודה הקודמת, לכן הן חייבות להתבצע בסדר מסוים. אם יעילות היא גורם מכריע, מומלץ לבדוק את המהירות של שתי הטכניקות להחלפת ערכים של שני משתנים.
ראו גם
הפרש סימטרי
XOR לוגי
רשימה מקושרת של XOR
ההחלפה של XOR | 2021-10-18T03:20:21 |
יעקב חזן | ממוזער|יעקב חזן בוועידה העולמית הראשונה של מפ"ם בקיבוץ גלויות. שלישי משמאל.
יעקב חזן (4 ביוני 1899 – 22 ביולי 1992) היה פוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת, חבר קיבוץ ומחנך, ממייסדי "השומר הצעיר", ממייסדי מפ"ם ויו"ר שלה, ממייסדי הקיבוץ הארצי, ואחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ הארצי בפרט ובציונות הסוציאליסטית בכלל. יש שראו סביבו הילה מיתית כמעט, של "הכהן הגדול" של הסוציאליזם הציוני, בגרסה המפ"מניקית-מרקסיסטית.
ביוגרפיה
חזן נולד בברסט ליטובסק שבאימפריה הרוסית (בתחומי בלארוס של ימינו) ליהודה חיים חזן, שנפטר בהיותו בן חמש. למד בחדר, בתיכון עברי ובפוליטכניון בוורשה. תחילה הצטרף לצופים העבריים והיה מדריך שם אך כשסרב להעניש את החניכים שלו הודח מהתפקיד. לאחר מכן הצטרף לקן השומר הצעיר בוורשה והיה חבר ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר" בפולין וחבר מרכז "החלוץ". במסגרת מלחמת העולם הראשונה בקן ורשה הייתה מחלוקת לגבי הגיוס לצבא, וחזן הציע שהבוגרים החייבים גיוס יחולקו לשתי קבוצות – אחת תעלה בחשאי לארץ ישראל והשנייה תתגייס לצבא, חוץ מזה הציע חזן שקומץ קטן של בוגרים יישאר בקן ולא יתגייס כלל כדי שלא יישאר הקן בלי בוגרים.
אמו של חזן, מלכה, שידעה על הוויכוחים בקן הפצירה בו לעלות לארץ במהרה. וכשבא להודיע לה שהחליט להתגייס הוא שאל אותה "איך לדעתך היה נוהג במקרה זה אבא?" ואמו ענתה לו: "כמוך".
לאחר מכן התגייס לצבא. אין עדויות לתאריך הגיוס שלו או לזמן השירות שלו וכשנשאל תמיד נקב תאריכים שונים. אך תאריך הגיוס שלו מוערך להיות בחודשים מרץ–אפריל 1920.
חזן התגייס לגדוד קשר, הוא מספר שבבדיקות הרפואיות הבודקים התפלאו מהיותו יהודי, בשל מראה הגוף שלו. וכשגילו שהוא חולה במחלה רפואית קשה שתוריד את הפרופיל שלו הוא ביקש מהם להתעלם ממנה כדי שיוכל לשרת בגדוד שדה, הוא מספר איך הם התלחששו ביניהם והביעו התפלאות מהנכונות של יהודי לשרת בצבא ולהשמיט מחלה בכדי שיוכל לשרת בתפקיד משמעותי יותר. עוד חזן מספר שהוא אמר להם שהוא רוצה להיות טייס, אך בגלל היותו יהודי הוא לא הצליח להתקבל לקורס טיס. לפי תיאוריו בילה את מרבית תקופת שירותו בחזית, במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית. גדודו התקדם מאות קילומטרים מאחורי קו האויב ולאחר מכן נסוג מאות קילומטרים לתוך שטח פולין. מלבד חזן היה בגדוד רק יהודי אחד אחר. חזן מתאר את זמן שירותו בצבא כזמן קשה ועצוב של אימה וגעגועים הביתה.
לאחר עלייתו ארצה ב-1923 עבד כפועל בפרדסים בחדרה ובייבוש ביצות בעמק בית-שאן. היה ממייסדי קיבוץ משמר העמק וחבר במוסדות המרכזיים של ההסתדרות.
בשנים 1949–1974 כיהן חזן כחבר הכנסת מהכנסת הראשונה ועד הכנסת השביעית מטעם מפ"ם והמערך. לפני הקמת מדינת ישראל ובשנותיה הראשונות הזדהה עם ברית המועצות ועם התנועה הקומוניסטית העולמית בכל, פרט לנושא הציונות, לגביו חשב שהייתה אי-הבנה מצד המפלגה הקומוניסטית. בשנת 1949 הכתיר את ברית המועצות כ"מולדתו השנייה של העם היהודי". עם מותו של סטלין כתב עליו מאמר הספד נרגש ב"על המשמר". עם הודאת המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בפשעי סטלין נסוג מתמיכתו בו. לימים הודה שבנושא ברית המועצות אמר דברים שלא האמין בהם.
במהלך כל חייו סירב חזן להתמנות לתפקיד שר, מתוך תפיסה שעל השר להתעסק יומם וליל בענייניו המינסטריאליים תוך זניחת עיסוקיו האחרים – אידאולוגיים, תנועתיים, פרלמנטריים וחינוכיים, שבהם העדיף להתעסק. על כן העדיף לקדם אנשים צעירים (בהם ויקטור שם-טוב) לתפקידי שרים. חזן היה מועמד במקום ה-120 הסמלי ברשימת מרצ בבחירות לכנסת ה-13 (1992).
יש הרואים במאיר יערי וביעקב חזן מודל ייחודי בהיסטוריה הפוליטית של הציונות: מודל של שני מנהיגים, כל אחד מהם בעל עוצמה רבה, שלא פנו זה נגד זה ואשר היוו יחדיו את ההנהגה הדו-ראשית של הקיבוץ הארצי ושל מפלגת הפועלים המאוחדת, ו'פוסקי הדור' של תנועת השומר הצעיר בכל הנוגע לציונות הסוציאליסטית ולתנועה הקיבוצית. למרות מתיחויות מבית שידעו ככל הפוליטיקאים, הצליחו לשמור על יחסים טובים, שיתוף פעולה פורה והובילו את מפ"ם להישג אלקטורלי שלא חזר על עצמו מאז – 19 מנדטים, בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949.
על-אף שהיה ממנהיגי השומר הצעיר, הידועים בחילוניותם, טרח הוא לנסות ולהדגיש את ההכרח שבחיבור ליהדות בכדי לקיים תנועה מהפכנית באמת. בולט העניין בדבריו בנאום במרחביה: "עשינו מעשה קליטה נפלא. אבל מבחינה רוחנית-איידאית – נכשלנו. קרה דבר יותר חמור: העלייה הזאת הביאה עמה ארצה אוצרות תרבות, מסורת, ומסכת רבת ערך של חיים חברתיים ומשפחתיים. כל זה נהרס בארץ בסערה. הכל: רקמת החיים המשפחתיים, תפיסותיהם על מהות החיים החברתיים והמסורת התרבותית רבת הדורות. ומה הצענו להם במקום רקמת חייהם? את התרבות הקלוקלת של הרחוב, ואת ספיחי התרבות המנוונת, הרעשנית, של המערב, טעינו. רצינו לגדל דור של אפיקורסים, ויצא לנו דור של עמי ארצות, דור שאינו יודע לשאול"."דור של עמי ארצות", אתר News1
לאחר מלחמת ששת הימים תמך בהתיישבות בבקעת הירדן, רצועת עזה וסביבות ירושלים, וכן בהתיישבות היהודית ברמת הגולן.
באחרית ימיו דיבר באהדה על תנועת גוש אמונים והצהיר כי אנשיה הם ממשיכי דרכה של תנועת השומר הצעיר.
הוא התנגד להקמתה של מדינה פלסטינית: "התביעה להקמת מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ורצועת עזה היא גניבת דעת גדולה אחת".
ב-1989 הוענק לחזן פרס ישראל על מפעל חיים.
על שמו מרכז לצדק חברתי במכון ון-ליר בירושלים, בית ספר דמוקרטי בכפר סבא ורחוב בחיפה, להנצחתו נקרא אולם צוותא 3 (אולם חזן), במרכז התרבות צוותא בתל אביב.
בתו, ד"ר יהודית אכמון היא פסיכולוגית קלינית. בתה הבכורה, אמירה שלח, אף היא פסיכולוגית קלינית. בנה השני גדעון שלח הוא פרופסור לארכאולוגיה המתמחה בסין ועובד כחוקר ומרצה באוניברסיטה העברית. בתה הצעירה, יעל אכמון היא מתרגמת.
בנוסף על שמו: בסמוך לפטירתו בשנת 1992, הוקם גרעין נח"ל של בוגרי נוער מפ"מ. לאחר פטירתו גרעין הנח"ל אימץ את שמו ונקרא גרעין "חזן" על שם יעקב חזן.
ב-2022 יצא לאור הספר "הספר האדום" שכתב אסף ענברי. הספר מתמקד, באופן ספרותי, באישיותם ובהתפתחותם הרעיונית של יצחק טבנקין, מאיר יערי, יעקב חזן ומשה סנה, מנהיגי השמאל במדינת ישראל בעשורים הראשונים לתקומתה.
כתביו
ארץ ישראל על פרשת דרכים, מרחביה: הקבוץ הארצי השומר הצעיר, 1938
(עם מאיר יערי) נגד הזרם: המדיניות הציונית בשעה זו, (מרחביה): הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תש"ג
תנועת הפועלים והמלחמה: הכוחות במאבק, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1943
ההסתדרות והמערכה המדינית, תל אביב: השומר הצעיר, 1944
הצהרה היסטורית: עם הודעת גרומיקו במושב או"ם, תל אביב: הוצאת פועלים השומר הצעיר בא"י והברית העולמית של מפלגות השומר הצעיר, תש"ז
סיכומים ומשימות, [מרחביה]: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תשכ"ד-1964
חזון חברתי ובעיות המשק – כלים שלובים, תל אביב: הדפוס החדש, תשל"ה
ראשית חדשה (הביא לדפוס: יוסף שמיר), תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ח-1988
ילדות ונעורים: פרקים אוטוביוגרפיים (עורך: שלמה שאלתיאל), תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ג-1993
לקריאה נוספת
יעקב אגמון, שאלות אישיות - מבחר ראיונות - ריאיון עם יעקב חזן בתאריך 17 ביולי 1976, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, עמ' 136–146
זאב צחור, חזן - תנועת חיים: השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, מפ"ם, ירושלים: יד בן-צבי, 1997
אסף ענברי, הספר האדום, ידיעות אחרונות/ ספרי חמד, 2022
קישורים חיצוניים
יעקב חזן, בהפקתי וובינויו של פיטר פריישטדט, באתר יוטיוב
המרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה ע"ש יעקב חזן
בית הספר הדמוקרטי הניסויי ע"ש יעקב חזן בכפר סבא
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:יהודים בלארוסים
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:מייסדי קיבוצים
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים במשמר העמק
קטגוריה:משמר העמק: אישים
קטגוריה:משמר העמק: חברי הכנסת
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1899
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1992 | 2024-09-21T07:06:51 |
ויקטור שם-טוב | ויקטור שם-טוב (1 בפברואר 1915 – 8 במרץ 2014) היה פוליטיקאי ישראלי, כיהן כחבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
ביוגרפיה
נולד בסמוקוב שבבולגריה לרחמים ולינדה קויומג'יסקי.
בילדותו התחנך בבית הספר העברי בסופיה ולמד את התרבות והמורשת היהודית ואת השפה העברית. הוא המשיך את לימודיו בגימנסיה בולגרית ובנעוריו הצטרף לתנועת הנוער "מכבי הצעיר".
שם-טוב וחבריו בתנועת הנוער נטשו בהפגנתיות את הגימנסיה בשנת הלימודים האחרונה, והצטרפו
להכשרה בחווה חקלאית, כדי להתכונן לעלייה ולהתיישבות בארץ ישראל.
שם-טוב עלה לארץ ישראל במרץ 1939.
עם הגעתו לארץ החל לסייע בקליטת עולי בולגריה, ראשית בירושלים ומאוחר יותר ביפו.
את דרכו הפוליטית החל בהסתדרות, מטעם סיעת מפ"ם.
לדברי ד"ר משה מוסק, הממונה על גנזך המדינה לשעבר, שימש שם-טוב משנת 1941 את המודיעין הבריטי כקריין בתחנת רדיו חשאית ששידרה לבולגריה. מטרת השידורים הייתה להפיץ ידיעות על רדיפת היהודים בבולגריה ולעורר תסיסה והתנגדות נגד המשטר הפשיסטי והאנטישמי של המלך בוריס השלישי. במסגרת פעילותו הענפה בקרב עולי בולגריה ייסד את "האגודה לשיתוף ואחווה ישראל-בולגריה" ועמד בראשה. כמו הקים את עמותת "סלבדור" למורשת יהודי בולגריה ואת קרן המלגות ע"ש רחל "רשקה" דניאלובה, שהעניקה עזרה הומניטרית ליוצאי בולגריה.
בשנת 1950 היה מזכיר סניף ההסתדרות בשכונות הפועלים בדרום ירושלים והוצב במקום השלישי ברשימת מפ"ם למועצת העיר. בשנות ה-50 היה מזכיר מפ"ם בירושלים ובשנים 1979–1985 היה מזכ"ל המפלגה.
כיהן כחבר מועצת העיר ירושלים. בשנת 1961 נבחר לראשונה לכנסת החמישית מהמקום השישי ברשימה, כנציג עדות המזרח. כיהן גם בכנסת השישית. כיהן כחבר הכנסת בין השנים 1961–1969), והיה מהבולטים בחברי ועדת הכספים. בשנת 1981 שב לכנסת וכיהן בכנסות ה-10 וה-11 (1981–1988). הוא פרש מכהונתו בכנסת פחות משנה לפני תום כהונתה של הכנסת ה-11, ב-15 במרץ 1988.
בשנים 1969–1977 היה שר, אך לא חבר הכנסת, בהתאם לנוהג במפ"ם לבחור בנפרד את השרים וחברי הכנסת. בתחילה היה שר בלי תיק, והחל מ-1970 שר הבריאות בממשלת גולדה מאיר ובממשלת יצחק רבין הראשונה. כמו כן כיהן למשך מספר חודשים כשר הסעד, בראשית ימיה של ממשלת רבין הראשונה, בשנת 1974. עם הקמת ממשלת האחדות בשנת 1984 סירב להתמנות לשר.
לאחר מלחמת יום הכיפורים ביקר את גולדה ומשה דיין על שחברי הממשלה לא היו מודעים לכך שעומדת לפרוץ מלחמה. יחד עם שר התחבורה אהרן יריב הגה בשנת 1974 את נוסחת יריב - שם טוב שבה קראו למדינת ישראל להכיר באש"ף ולנהל משא-ומתן לשלום עם הפלסטינים.
הוא התנגד למלחמת לבנון הראשונה מיומה הראשון, ועל רקע זה קיבל איומים בטלפון.
בשנת 1983 השתייך למיעוט שדרש לפרק את המערך ולרוץ לכנסת בנפרד ממפלגת העבודה. שם-טוב היה בעל אידאולוגיה סוציאליסטית מובהקת והיה בין "נותני החסות" האידאולוגים והפוליטיים לאיחוד בין רצ למפ"ם. בבחירות המקדימות במרצ תמך ברן כהן והרבה לדבר על הצורך בשינוי התדמית המתנשאת של המפלגה.
בבחירות לכנסת ה-15 דורג במקום ה-119 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת, בבחירות לכנסת ה-17 דורג במקום ה-118 הסמלי ברשימה, בבחירות לכנסת ה-18 דורג במקום ה-116 הסמלי ברשימה זו ובבחירות לכנסת ה-19 דורג במקום ה-115 הסמלי ברשימה.
בשנת 1998 הוענק לשם טוב אות "יקיר ירושלים".
עם כינון פרס א.מ.ת. נתמנה לחבר ועדת הפרס בגלל קרבת משפחה שלו לנדבן אלברטו מוסקונה ניסים.
שם-טוב העביר עוד בחייו את ארכיונו האישי לארכיון השומר הצעיר שב"יד יערי".
ויקטור שם-טוב נפטר בגיל 99 ונטמן בהר המנוחות בירושלים.
משפחתו
היה נשוי לגרטי, מראשוני מפלגת מפ"ם (נפטרה באוק' 2020). אחיו, לאון זהבי, היה פעיל קומוניסטי ישראלי, חבר מק"י, רק"ח וחד"ש, אשר שימש כעיתונאי בעיתוני המפלגה "קול העם" ו"זו הדרך". אח נוסף, שמואל, עלה לישראל באוניית המעפילים פאטריה שנתפסה על ידי הבריטים, הוא שוכן כמחנה המעצר בעתלית ומת שם מטיפוס. מאוחר יותר הגיעו ארצה גם ההוריו של שם-טוב ואחותו זלמה. אחות נוספת, מרים, נשארה עד בבולגריה.
בתו היא פרופ' לספרות עברית איריס פרוש; בנו הוא העיתונאי שמוליק שם-טוב ונכדתו היא העיתונאית והשדרנית גילי שם טוב.
קישורים חיצוניים
עם מותו
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי בולגריה
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:חברי מועצת העיר ירושלים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת
קטגוריה:פעילי מרצ
קטגוריה:יקירי ירושלים
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:יושבי ראש ועדת האתיקה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל החמש עשרה
קטגוריה:שרי הרווחה והביטחון החברתי בממשלות ישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1915
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2014 | 2024-09-30T12:05:53 |
REM | שיר של אריאנה גרנדה | 2022-09-01T00:13:58 |
NMR | REDIRECTתהודה מגנטית גרעינית | 2005-04-08T00:25:31 |
גזע המוח | ממוזער|250px|גזע המוח וחלקיו
ממוזער|250px|גזע המוח
שמאל|ממוזער|200px|מבט מאחור על גזע המוח, המורכב מהמוח האמצעי (B), הפונס (גשר) (C) והמוח המוארך (D)
גזע המוח (TA: Truncus encephali) נמצא בכל המינים של בעלי החוליות. זהו חלקו התחתון של המוח, שמהווה המשך ישיר של חוט השדרה. הוא מכיל מספר מבנים אשר מווסתים יחדיו את מצבו הפנימי של הגוף.
גזע המוח מורכב משלושה חלקים שהם: המוח המוארך, הפונס והמוח האמצעי. לעיתים מחשיבים גם את מוח הביניים לחלק מגזע המוח.
חשיבות ותפקיד
גרעינים בגזע המוח שולטים על תפקודים פיזיולוגיים בסיסיים של הגוף, כמו:
מנגנונים של הכרה ועוררות
ויסות טמפרטורת הגוף
ויסות לחץ הדם
שליטה על שרירי הנשימה
יצירת חלק מן הרפלקסים
תנועת העיניים והאישונים
תפוקת שתן
כחוליה מקשרת בין המוח לחוט השדרה, עוברות דרך גזע המוח מספר מסילות עצביות חשובות המשמשות את המערכת המוטורית ומערכת המגע.
כמו כן, גזע המוח הוא נקודת המוצא של מרבית עצבי הגולגולת, שמקשרים את המוח לשרירים וקולטני חישה באזור הראש.
תאי העצב של המוליכים העצביים דופמין ונוראדרנלין בגזע המוח, משנים את קצב הדחפים העצביים שלהם, בהתאם למצב העוררות ובהתאם לאירועים רלוונטיים בסביבה.
מיקום סיבים עצביים לאורך גזע המוח
סיבים של המערכת המוטורית
המסלול הקורטיקו-ספינלי, שהוא המסלול העצבי העיקרי של המערכת המוטורית, יורד דרך חלקו הקדמי של גזע המוח בדרכו מהאזורים המוטוריים בקליפת המוח לעבר הקרן הגחונית של חוט השדרה. הוא משמש לשליטה על תנועות רצוניות של הגפיים. מסלול זה נקרא גם המסילה הפירדמידלית, מפני שהוא עובר דרך מבנים במוח המוארך שקרויים 'פירדמידות'.
סיבים של מערכת החישה
מערכת החישה אחראית על שני מסלולים עיקריים - סיבים ספינו-תלמיים אשר מעורבים בהולכה של תחושת כאב וטמפרטורה מהגוף אל המוח, וסיבים אחוריים או סיבים פרופריוצפטיביים אשר אחראיים על העברת תחושת מנח וויברציות של הגוף ביחס לסביבה.
הסיבים הספינו-תלמיים עוברים בחוט השדרה במסילות קדמיות וצדדיות: המסילות הקדמיות מוליכות את התחושה של מגע עדין ואילו המסלול הצדדי (הלטרלי) מכיל את שאר התחושות. בגזע המוח, המסילות כולן עוברות בצידי גזע המוח (מסילות לטרליות).
הסיבים הפרופריוצפטיביים עוברים בחוט השדרה עצמו בחלקו האחורי. חלק אחורי זה עובר באזור הקרוי medial lemniscus בגזע המוח.
אזורים האחראים על מצב ההכרה של האדם, והנקראים גם reticular activating system, נמצאים באזור אחורי-אמצעי של גזע המוח (פוסטרו-מדיאלי).
סיבים אוטונומיים - אשר אחראיים על תפקודים אוטונומיים של הגוף (הזעה, דופק וכדומה) עוברים בגזע המוח בצדדיו, מעט פנימית יותר ביחס למסילות הספינותלמיות.
מאחורי גזע המוח נמצא המוח הקטן (צרבלום), שמחובר לגזע המוח דרך מספר רגליות (Peduncles). למשל, הקשר בין המוח הקטן ומוח הביניים נעשה דרך ה-superior cerebellar peduncle, הקשר עם הפונס הוא ה-medial cerebellar peduncle והקשר עם המוח המוארך הוא ה-inferior cerebellar peduncle.
מיקום עצבים קרניאליים בגזע המוח
עצב מס. I (עצב ההרחה) לא מגיע כלל לגזע המוח, אלא עובר ישירות לאונה הטמפורלית.
עצב מס. II (העצב האופטי, עצב הראייה) איננו עובר דרך גזע המוח.
עצב מס. III אשר אחראי בין היתר על העלאת העפעף, עצבוב האישון (אחראי על צמצום האישון) ועצבוב חלק משרירי גלגלי העיניים, עובר ב- midbrain. על כן, שיתוק העצב השלישי באזור זה תביא לתמונה קלינית של צניחת עפעף, סטיית מבט הצידה ולמטה, והרחבת אישונים.
עצב מס. IV אשר אחראי על הורדת גלגל העין כלפי מטה כאשר מסתכלים לכיוון מדיאלי. עצב זה עובר אף הוא ב- midbrain כמו עצב III. פגיעה בעצב זה תביא לקושי בירידת מדרגות כיוון שקיים קושי להסתכל מטה. אצל ילדים פגיעה כזו עלולה להביא לטורטיקוליס בגלל הסטת הראש כדי לראות טוב. עצב זה הוא העצב הקרניאלי היחיד אשר מגיע אחורית לגזע המוח.
עצב V (העצב הטריגמינלי) אחראי על העברת תחושה סנסורית בפנים, ועצבוב (מוטורי) של שרירי הלעיסה, בין היתר. מיקום הגרעין המוטורי של עצב זה הוא בפונס, מיקום הגרעין הסנסורי הוא מאזור הפונס ועד חוט השדרה הצווארי. כאשר יש נזק סנסורי מרכזי בגזע המוח בעצב זה, הפגיעה תהיה בצורת "קליפת בצל"- כלומר נזק בכל אחד מהענפים של עצב זה- אופטלמי, מקסילרי ומנדיבולרי. נזק מרכזי כאמור יתבטא בצד הנגדי של אזור הפגיעה (קונטרה-לטרלי).
עצב VI אחראי על הזזת גלגל העין הצידה (לטרלית), וגרעין עצב זה נמצא בפונס.
עצב VII אחראי על עצבוב שרירי הפנים (שרירי ההבעה). גרעין עצב זה נמצא בפונס.
עצב VIII הוא בעל שני מרכיבים- שמיעה ושיווי משקל. שני מרכיבים אלו נמצאים באזור הגבול שבין הפונס למדולה, כאשר החלק האחראי על השמיעה נמצא גבוה יותר (בפונס) והחלק האחראי על שיווי המשקל הוא יותר באזור המדולה.
עצב IX מעצבב את החיך הרך, ומיקום גרעין עצב זה הוא במדולה.
עצב X (העצב התועה) נותן עצבוב לחיך הרך ולאיברים אוטונומיים שונים בגוף. גרעין עצב זה קיים במדולה.
עצב XI מעצבב שרירי צוואר מסוימים. עצב זה יוצא מחוט השדרה ועובר ליד המדולה, כאשר מעט סיבים ממנו עוברים במדולה, אולם אין מדובר בכמות משמעותית של סיבים. על כן, פגיעה במדולה לא תביא לפגיעה משמעותית בתפקוד עצב זה.
עצב XII מעצבב את הלשון, וגרעין עצב זה נמצא במדולה.
תסמינים קליניים של פגיעה בעצבים קרניאליים בגזע המוח
פגיעה במדולה, הנקראת גם bulbar palsy, תפגע בעצבים 9, 10 ו- 12: כלומר, הפגיעה תתבטא בבעיות בליעה, צרידות, ודיסארתריה (פגיעה בדיבור בגלל תנועת לשון לא תקינה). ניתן לזכור זאת על ידי כלל ה-3D: דיסארתריה, דיספוניה, דיספאגיה.
פגיעה באחד מעצבי הראייה תביא לדיפלופיה (ראייה כפולה). זאת מאחר שעצבים אלו אחראים על תנועות עיניים.
אספקת הדם לגזע המוח
אספקת הדם לגזע המוח היא מהמערכת הוורטברו-בזילרית. העורקים הוורטברליים הם עורקים המספקים דם לעמוד השדרה, ומוצאם מעורק ה- subclavian. לאחר שהם עולים מחוט השדרה, דרך נקב העורף הגדול בבסיס הגולגולת, הם נפגשים ליצירת עורק הנקרא העורק הבזילרי. האיחוד של שני עורקים וורטברליים אלו לעורק בזילרי אחד נעשה באזור הפונס. מהעורק הבזילרי יוצאים ענפים המספקים את גזע המוח-
הענפים של ה- medial & para-median מספקים דם לחלק האמצעי של גזע המוח.
בנוסף קיימים ענפים הקרויים circumflex, המספקים את החלקים הצדדיים של גזע המוח ואת הצרבלום. ענפים אלו כוללים את הבאים- 1. עורק ה- PICA המספק דם למדולה הלטרלית והצברלום הנמצא מאחוריה, 2. עורק ה- AICA המספק דם לכיוון הפונס הלטרלי והצרבלום הסמוך אליו, 3. עורק ה- superior cerebellar artery המספק דם ל- midbrain ולצרבלום הסמוך אליו.
תסמונות שונות כתוצאה מאוטם בגזע המוח
אוטם באחד מהעורקים המספקים דם לגזע המוח יביא לתסמונות קליניות שונות. באופן כללי, אוטם יכול להיות באזור מרכז גזע המוח, או בצידי גזע המוח. פגיעה במרכז גזע המוח תביא לתמונה קלינית שתכלול פגיעה בתנועות עיניים ובלשון. זאת מאחר שגרעיני עצבים 3,4,6 ו- 12 נמצאים במרכז גזע המוח, בעוד שרוב הגרעינים הקרניאליים האחרים נמצאים בצידי גזע המוח. פגיעה בצידי גזע המוח תביא לתמונות קליניות אחרות. להלן מספר דוגמאות לתסמונות של פגיעות בגזע המוח, אשר מביאות לקליניקה ספציפית של תלונות:
תסמונת וובר (weber syndrome) היא תסמונת בה קיים אוטם ב- midbrain הקדמי. התסמינים הקליניים קשורים לפגיעה בעצב III (עצב IV לא נפגע היות שהוא עובר אחורית ולא קדמית במידבריין)- פגיעה זו תתבטא בצניחת עפעף, הרחבת אישון וסטיה הצידה של גלגל העין, בצד הפגיעה עצמה, כמו כן תהיה פגיעה מוטורית אשר תתבטא בשיתוק בצד הנגדי של הגוף, כתוצאה מפגיעה במסלולים של המערכת המוטורית שעוברים באזור זה, וכן פגיעה בשרירי הפנים התחתונים המעוצבבים על ידי עצב VII, היות שמתרחשת פגיעה בגרעין תחתון שלו באזור זה.
תסמונת מילארד-גובלר (millard gobbler syndrome) היא תסמונת בה קיים אוטם בפונס האמצעי. התסמינים הקליניים קשורים בפגיעה בעצבים 5, 6, 7, וכן פגיעה מוטורית היות שהמסלולים המוטוריים עוברים באזור זה. כתוצאה מכך, החולה יסבול מפגיעת תחושה או כאב בפנים באותו הצד המיוחס לפגיעה בגלל פגיעה בעצב V, תתרחש דיפלופיה בגלל פגיעה בעצב VI, וכן פציאליס (שיתוק פנים מלא בצד הפגיעה עצמה) בגלל פגיעה בעצב VII. כמו כן המטופל יסבול משיתוק מוטורי בחצי הגוף ההופכי לצד הפגיעה בגלל פגיעה במסלולים מוטוריים יורדים באיזו זה.
תסמונת וולנברג- תסמונת זו היא האוטם השכיח ביותר בגזע המוח, ונובעת מחסימה של ענף ה- PICA. תסמונת זו פוגעת בחלקים צדדיים של המדולה ומתאפיינת בפגיעות שונות, שהמיוחדת בהן והמסייעת לאבחן תסמונת זו היא הפגיעה הסנסורית בצורת "לוח דמקה"- יש פגיעה סנסורית בפנים בצד הנפגע עצמו, לעומת פגיעה בתחושה בצד הגוף הנגדי (חוסר תחושה בפנים בצד ימין וחוסר תחושה בחלק הגוף השמאלי, למשל). בנוסף, יש ורטיגו, פגיעה בעצבים 9, 10, 12 (וכתוצאה מכך דיסארתריה, דיספגיה ודיספוניה), תסמונת הורנר ופגיעות נוספות.
פגיעה באזור הפונס הצידי, או ב- cerebellar pontine angle, היא פגיעה אשר לרוב נגרמת כתוצאה מאקוסטיק נוירומה או מנינגיומה. פגיעה זו תביא לחוסר בשמיעה, או שמיעה אבנורמלית (טנטון), כאשר לרוב החלק האחראי על שיווי משקל בגרעין עצב 8 הוא יותר תחתון ולכן נפגע פחות. כמו כן, תהיה פגיעה צרבלרית (אטקסיה וכדומה), וכן שיתוק של עצב 7 (השיתוק הוא פריפרי). אם הגידול יתפשט, הוא עלול ללחוץ על עצב 5 ולאחר מכן על המסילות הספינותלמיות המעבירות תחושה.
ראו גם
תסמונת הנעילה
תרדמת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-04-15T04:18:33 |
אנגווילה | אנגווילה (באנגלית: Anguilla) היא טריטוריה בריטית מעבר לים, הכוללת אי באותו שם בים הקריבי, ששטחו 96 קילומטר רבוע, וכמה איים קטנים נוספים.
תיירות
השילוב של חופים לבנים ואקלים קיצי הפכו את אנגווילה למקום מושך עבור תיירים. מלונות מודרניים נמצאים בקצה המערבי של האי, ואילו בקצהו המזרחי גרים התושבים המקומיים בכפרים קטנים. בים הקרוב לאי נמצאות שוניות אלמוגים, ומפרצים ולשונות ים מאפיינים את חופיו. באי, המכוסה בצמחייה סבוכה ויש בו לפחות תריסר אגמי מי-מלח, אין הרבה אדמה פורייה. התושבים מתפרנסים מדיג ומתיירות.
היסטוריה
האראוואקים היו כנראה האנשים הראשונים באי. ציורים עתיקים בקירות של מערות הם השרידים הבולטים מתרבות זו. מתיישבים אנגלים התיישבו באנגווילה ב־1650, והאי נשאר שייך לבריטניה עד היום. למרות התיישבות זו, היום רוב התושבים באי הם אפריקאים שחורים שהובאו לאי בתור עבדים במאה ה-18.
לקראת סוף המאה ה-19, הביעו תושבי האי רצון לעצמאות. בקשתם נדחתה על ידי הכתר הבריטי, והאי אוחד ליחידה מנהלתית אחת יחד עם סנט קיטס ונוויס.
ב-30 במאי 1967 מרדו התושבים והכריזו על הפרדות משני האיים האחרים, תוך דרישה לשלטון ישיר של הממלכה המאוחדת. באותה עת התגוררו באי כ-6,000 תושבים ללא חשמל, טלפון, מים זורמים או רופא. ב־1969, כאשר נפסק המשא ומתן עם התושבים, נכנסו חיילים בריטים לאי למשך כמה חודשים על מנת להחזיר את השלטון לבריטניה. בהמשך, בשנת 1971, הפכה אנגווילה לישות תחת שליטה מלאה של הבריטים.
ב־1980 האי הופרד מסנט קיטס ונוויס, אך נשאר תחת שלטון בריטי.
כיום נמצאים המשרדים המנהליים של אנגווילה בעיר הוואלי שנמצאת במרכז האי. על אף שכלכלת האי תלויה בתיירות, מנסה הממשל המקומי לפתח גם מסחר.
האי הוא המקום בו חיבר רוברט רוג'רס את הפיבי הקדוש, התנ"ך בגרסת הראסטפארי.
אזורים
השטח של אנגווילה כולל את האי הגדול ומספר איים נוספים, ברובם לא מיושבים. האי המיושב הגדול מחולק ל-14 אזורים:
+אזוראוכלוסייה (2011) בלוינג פוינט - Blowing Point 870 איסט אנד - East End 671 ג'ורג' היל - George Hill 879 איילנד הרבור - Island Harbour 988 נורת' היל - North Hill 464 נורת' סייד - North Side1980 סנדי גראונד - Sandy Ground230 סנדי היל - Sandy Hill636 סאות' היל - South Hill 1722 סטוני גראונד - Stoney Ground 1549 פרינגטון - The Farrington624 קואוטר - The Quarter 959 הוואלי - The Valley1067 וסט אנד - West End813
מזג האוויר
שמאל|ממוזער|250px|מפת האי אנגווילה
שמאל|ממוזער|250px|אנגווילה והאיים הסמוכים לו
שמאל|ממוזער|750px|תמונה אווירית של הצד המערבי של האי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:האנטילים הקטנים
קטגוריה:חברות מיוחדות באיחוד האירופי
קטגוריה:הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית | 2024-04-10T11:55:46 |
פולינזיה הצרפתית | שמאל|ממוזער|350px|מפת מחוזות הפולינזיה הצרפתית
פולינזיה הצרפתית (בצרפתית: Polynésie française; בטהיטית: Pōrīnetia Farāni; באנגלית: French Polynesia; ) היא יחידה מנהלית של צרפת (קולקטיב מעבר לים) בדרום האוקיינוס השקט. היא מורכבת ממספר קבוצות איים פולינזים. הקבוצות העיקריות הן איי החברה (שבהם האי טהיטי, שבו ממוקמים מרכז השלטון הצרפתי ומקום מושבה של הבירה פפאטה), איי מרקיז, איי טואמוטו, איי גמבייה ואיי אוסטרל.
לתושבים יש אזרחות צרפתית משנת 1946. בשנת 1977 קיבלה פולינזיה הצרפתית מעמד של שלטון עצמי. האיים שימשו ב-1974 כאתר לניסויים גרעינים של צרפת, וכאשר ב-1995 התפרסם שנשיא צרפת ז'אק שיראק, אישר להמשיך ולבצע ניסויים כאלה, התעוררה ביקורת מצד מדינות שונות בעולם וב-1996 התבצע הניסוי האחרון, וצרפת הודיעה שלא תמשיך בפעילות זו.
חלוקה מנהלית
פולינזיה הצרפתית מחולקת ל-5 מחוזות אשר כל אחד מהם מחולק לנפות.
מס' מחוז בירה שם בשפת המקור אוכלוסייה נכון לשנת 2017 שטח1 איי מרקיז טאיאוהא Îles Marquises,Te Henua 9,346 1049 2 איי החברה (הגלויים לרוח) פפאטה Îles du Vent,Te fenua Ni’a mata’i mā 207,333 1195 3 טואמוטו-גמבייה פפאטה Îles Tuamotu, Îles Gambier Te ta’amotu nō 16,881 881 4 איי אוסטרל רורוטו Îles Australes, Te ta’amotu nō 6,965 148 5איי החברה (החסויים לרוח) אוטורוא Îles Sous-le-vent, Fenua Raro Mata’i 35,393 395
ראו גם
אייר טהיטי נוי
יהדות פולינזיה הצרפתית
שמאל|ממוזער|250px|פולינזיה הצרפתית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:איים באוקיינוס השקט
קטגוריה:חברות מיוחדות באיחוד האירופי
קטגוריה:צרפת: קולקטיבים מעבר לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית | 2024-08-09T13:04:17 |
מתרגם | מתרגם הוא אדם העוסק בתרגום של טקסטים כתובים. להבדיל ממתורגמן, העוסק בתרגום של דיבור, באופן סימולטני או מיד עם תום הדיבור.
עבודת התרגום
עבודת המתרגם מצריכה היכרות מעמיקה עם שפת היעד ושפת המקור, וכן עם התחום שבו עוסק התרגום. מתרגם מומחה לתרגום ספרות יפה, למשל, יתקשה לתרגם ספר טכני העוסק בתחום מסוים ומשתמש באוצר מילים הזר לו לחלוטין.
מקובל להבדיל בין תרגומים בתחומים הבאים:
תרגום ספרותי, כולל גם תרגומים לסרטים, למחזות ולכתוביות
תרגום בתחום הרפואי
תרגום של מסמכים טכניים – מפרטים, תיעוד לפיתוח, חוברות הפעלה, הרכבה וטיפול
תרגום מסמכים כלכליים ופיננסיים
תרגום משפטי
תרגום בתחום השיווק והפרסום
בין העוסקים בתרגום של ספרות יפה ניתן למצוא סופרים ומחזאים רבים, ויש המפיקים תרגומים וירטואוזיים, המשלבים את כישורי המתרגם בתחום התרגום ובתחום הכתיבה. תרגום של יצירה ספרותית גדולה יכול לערוך מספר שנים.
בישראל
אף שרבים מהעוסקים בתרגום לא רכשו השכלה ספציפית בתחום זה, מתקיימים בישראל לימודי תעודה בתרגום באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת תל אביב ובמכללת בית ברל. באוניברסיטת בר-אילן מתקיימים גם לימודים לתואר שני בחקר התרגום. החל משנת 1992 ניתן גם להבחן בישראל בבחינת בגרות של שתי יחידות לימוד בתרגום (מעברית לאנגלית או הפוך).
המוציאים לאור בישראל נוהגים לשלם, על תרגום ספר בדרך כלל לפי עמוד. בגלל ריבוי דוברי האנגלית ברמה גבוהה בישראל, יש היצע גדול, כך שמתרגמים משפות שאינן אנגלית מקבלים תגמול גבוה יותר.
הפרס המרכזי בנושא התרגום בישראל הוא פרס טשרניחובסקי לתרגום (קיים פרס לתרגומים ספרותיים וכן פרס לתרגומים מדעיים).
בין שאר הנושאים עליהם מוענק פרס ישראל, נמנה גם נושא התרגום של שירה וספרות. בשנת 2007 זכתה המתרגמת נילי מירסקי בפרס מהנימוקים הבאים:
ראו גם
רשימת מתרגמים
קישורים חיצוניים
קרמיט דה פרוג, מדריך קרמיט למתרגם המתחיל, באתר "נענע"
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקצועות האמנות
קטגוריה:תרגום | 2024-04-22T10:45:14 |
גוואדלופ | גוואדלופ (בצרפתית: Guadeloupe) היא מושבת איים צרפתית באיי ליווארד בים הקריבי, ובה חיים כ-400 אלף תושבים (נכון ל-2015).
גאוגרפיה
כריסטופר קולומבוס גילה את האיים ב-3 בנובמבר 1493 וקרא להם על שם המנזר המלכותי של סנטה מריה דה גואדלופה בספרד. הצרפתים השתלטו על האיים ב-1635, ובהדרגה כבשו אותם מהילידים שחיו בהם.
גוואדלופ מורכבת מחמישה איים. בין שני האיים המרכזיים מפרידה לשון ים המכונה "הנהר המלוח" (Rivière Salée).
עיר הבירה של גוואדלופ היא העיירה באס-טר (בָּאס-טֶר/Basse Terre), הנמצאת על האי הנושא אותו השם, באס-טר. זה האי ההררי ביותר בגוואדלופ, ובו ההר הגבוה בגוואדלופ, לה סופרייר (La Soufrière), שהוא הר געש פעיל.
האי המרכזי השני בגוואדלופ הוא גרנד טר , אי זה הוא אזור שטוח, מי השתייה בו מובאים מבאס-טר.
הגידולים העיקריים בגוואדלופ הם קנה סוכר, בננות, קקאו, קפה, וניל ורום. בערך שלושה רבעים מהייצוא הם לצרפת ולטריטוריות השונות בשליטתה, כגון פולינזיה הצרפתית, ראוניון ועוד.
נפות
מבחינה מנהלית גוואדלופ מחולקת לשתי נפות (Arrondissement) המחולקות לקנטונים.
נפה עיר מרכזית שם בשפת המקור אוכלוסייה נכון לשנת 2013שטח באס-טרבאס-טר Basse-Terre 190,893854 פואנט-א-פיטרפואנט-א-פיטר Pointe-à-Pitre 211,226 774
תרבות
תרבות גוואדלופ היא עשירה מאוד וההיסטוריה הייחודית של המקום משתקפת ממנה.
המוזיקה של האיים מפורסמת בכל העולם ולה השפעות אפריקאיות, מערביות וילידיות. בהתאמה התפתחו גם סגנונות ריקוד ומסורת של קרנבלים. בקרנבלים של האי רוקדים את ריקודי הגו-קה ונערכים ערבים של תיפוף, שירה וריקודים המכונים לווז.
בתחום הספרות גוואדלופ מוכרת היטב. בן המקום, אלקסי לז'ה, המוכר בשם העט סן-ג'ון פרס, זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1960 על "המעוף המרקיע ואוצר הדימויים הנוקב של שירתו, המשקפת את תקופתנו על דרך החזון".
כדורגל הוא ספורט פופולרי באיים וכמושבה צרפתית חלק משחקניה של נבחרת צרפת בכדורגל נולדו בגוואדלופ או שלהם שורשים במקום, בהם לילאן תוראם, שנולד בגוואדלופ, ותיירי הנרי, שאביו נולד במקום.
קישורים חיצוניים
Invitation au voyage en Guadeloupe
*
קטגוריה:האנטילים הקטנים
קטגוריה:חברות מיוחדות באיחוד האירופי
קטגוריה:צרפת: חבלים מעבר לים
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:צרפת: מחוזות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית | 2024-03-13T02:09:57 |
דלפי (שפת תכנות) | דלפי (Delphi) היא שפת תכנות שפותחה על ידי אנדרס הלסברג, היא יישום מסחרי של שפת התוכנה Object Pascal. דלפי מופעלת בדרך כלל בתוך סביבת פיתוח ויזואלית מסוג RAD (פיתוח יישומים מהיר). דלפי מאופיינת היום בכך שקוד מקור בודד ניתן ליישום במספר מערכות הפעלה שונות בתכלית. דלפי משמשת לפיתוח של יישומים שולחניים מעל מערכות הפעלה חלונות (מיקרוסופט) ו-os x (אפל) מצד אחד, אבל גם מעל מערכות הפעלה למכשירים ניידים, טלפונים וטאבלטים, גם של אנדרואיד וגם של ios מצד שני. אומנם קיימת גרסה שניתן להפעיל על Linux אך היא גרסה ישנה (2001) שלא תומכת כרגע בכל היכולות החדשות.
שפת התוכנה Object Pascal היא שפה מדור רביעי, מונחת עצמים, המבוססת על פסקל. ישנם יישומים נוספים לשפת Object Pascal כמו Lazarus ו-Free Pascal שמופעלים כקוד פתוח. דלפי אינה קוד פתוח.
בתוך אותה סביבת פיתוח (RAD), ניתן גם להפעיל מהדרים (Compiler) של אותו יצרן מסוג Java כמו גם ++C ו-HTML5 Builder.
הסביבה ושפת התכנות פותחו עד שנת 2006 על ידי חברת בורלנד האמריקנית, שעשור לפני כן פיתחה את סביבת הפיתוח טורבו פסקל. המשך הפיתוח עד שנת 2008 בוצע על ידי חברת הבת Codegear ואז המוצר עבר לחברת Embarcadero שממשיכה לפתח את המוצר עד היום.
המתחרות העיקריות של דלפי הן C++ ומאוחר יותר גם C# ו-Java. מתכנתים רבים טוענים כי לדלפי יתרונות רבים על פני מתחרותיה, בעיקר מבחינת גמישות ממשק המשתמש (GUI), יעילות תכנותית, מהירות ההרצה, ותמיכה מובנית במסדי נתונים. אולם למרות יתרונותיה, דלפי לא הצליחה לכבוש את שוק ה-RAD שנשלט כיום בעיקר על ידי ויז'ואל סטודיו של מיקרוסופט.
לדלפי יש שני סוגי מערכות:
מערכת VCL שמתאימה רק לסביבות שולחניות של מיקרוסופט ותומכת בעברית וערבית (כתיבה מימין לשמאל) בצורה טובה.
ומערכת FMX שמתאימה גם לסביבה שולחנית וגם למערכות ניידות גם חלונות גם אנדרואיד וגם אפל אבל התמיכה בעברית אינה טובה.
גרסאות
הגרסה הראשונה של השפה יצאה לאור בשנת 1995, והייתה מיועדת לפיתוח בסביבת חלונות 16 ביט (Windows 3.1), הגרסה הבאה דלפי 2 שיצאה לאור שנה מאוחר יותר, תמכה בסביבת חלונות ב-32 ביט (בעיקר Windows 95 ואילך).
בשנת 2001 יצאה אף גרסה ללינוקס הידועה בשם Kylix. ב־2002 נוספה בה תמיכה ל־CLX component library, בשנת 2003 יצאה גרסה בשם Delphi.Net, התומכת בצורה מלאה בפלטפורמת NET. של מיקרוסופט. בגרסת 2005 שונה ה־IDE של סביבה זו שיהיה דומה לסביבת הפיתוח של NET. של מיקרוסופט, והוספו בה יכולות נוספות כגון תכנות בשפת #C ועוד. הגרסה הראשונה של דלפי תחת שם המחלקה Codegear יצאה ב-2007, והיא הכילה תמיכה במערכת ההפעלה ויסטה, שיפורים בפיתוח ויזואלי לאתרי אינטרנט בסיוע Ajax, וגרסה לשילוב עם PHP. בשנת 2008 מכרה בורלנד את Codegear לחברת Embarcadero Technologies.
גרסאות XE
בשנת 2010 יצאה הגרסה הראשונה של XE. בגרסאות XE משולבת טכנולוגיה של FMX - Fire Monkey (קוף האש). טכנולוגית קוף האש מפרידה בין מערכת ההפעלה והממשק הגרפי של מערכת ההפעלה. תוכנות שמשתמשות בקוף האש לא מפעילות את הממשק הגרפי של מערכת ההפעלה אלא מפעילות בצורה ישירה את הכרטיסים הגרפיים גם במחשבים השולחניים וגם במכשירי הטלפון הניידים.
גרסת XE4 אפשרה בצורה מובנית לכתוב ל-iPhone ול-Mac. גרסת XE5 אפשרה לכתוב למכשירי Android.
גרסת XE8 מ-2014 הייתה האחרונה מגרסאות אלו.
גרסאות DX (תומכות ב-64 ביט בצורה טובה בכל מערכות ההפעלה)
גרסת DX10 מ-2015 היא המשך ישיר לגרסאות ה-XE.
גרסאות 10.1, 10.2, 10.3 יצאו בשנים 2016, 2017, 2018 בהתאמה.
קישורים חיצוניים
מדריך היכרות עם דלפי באתר מדריך הטרמפיסט למחשבים
פורום מפתחי דלפי בעברית
קטגוריה:שפות תכנות מונחות עצמים | 2024-07-10T03:15:37 |
אליס מילר | ממוזער|300px|מילר (שנייה מימין) בכנס של חיל האוויר לרגל יום האישה הבינלאומי 2020, בימין התמונה רינה לוינסון
אליס מילר (נולדה ב-23 בינואר 1972) היא מהנדסת אווירונאוטיקה ובעלת רישיון טיס אזרחי דרום אפריקאי, שנאבקה למען פתיחת קורס הטיס בצה"ל לנשים באמצעות עתירה לבג"ץ.
ביוגרפיה
אליס מילר עלתה לישראל ב-1979 מדרום אפריקה בגיל שש וגדלה בהוד השרון, אחרי ששוכנה במרכז קליטה ברעננה. היא למדה בכפר הנוער "מוסינזון" בהוד השרון. בשל שאיפתה להיות אסטרונאוטית למדה הנדסת אוירונאוטיקה וחלל בטכניון, ולאחר תום לימודיה הגבוהים, אף קיבלה רישיון טיס אזרחי בדרום אפריקה. מילר רצתה להתקבל לקורס טיס של חיל האוויר, אולם בקשתה נדחתה על הסף, עקב היותה אישה.
בשנת 1994, בעת שהייתה סטודנטית לאווירונאוטיקה בטכניון במסגרת העתודה האקדמית, עתרה לבג"ץ נגד משרד הביטחון ונגד צה"ל בעניין אי קבלתה למיונים לקורס טיס וזאת רק משום היותה אישה. עתירתה נתקבלה על ידי בג"ץ, אבל היא לא הצליחה בבחינות שנערכו בשלב המיון בשל "מוטיבציית יתר". מילר סיימה תואר ראשון בהנדסת אווירונאוטיקה ושימשה כקצינה בחיל האוויר. תפקידה האחרון בחיל היה מפקדת גף מבנה וייצור בבסיס שדה דב. במהלך השירות הצבאי למדה גם לימודי תואר שני במינהל עסקים בפקולטה לניהול - בית הספר למוסמכים במינהל עסקים ע"ש ליאון רקנאטי באוניברסיטת תל אביב, אותו סיימה בשנת 2006.
בשנת 2005 השתחררה מצה"ל בדרגת רב-סרן על רקע הסתייגותה מתקיפות חיל האוויר.
לאחר שחרורה ניהלה מילר, יחד עם בעלה ההודי שאלב גאלוט, חברת קיאקים ורפטינג בהודו. היא חזרה לישראל ושימשה סמנכ"ל מחקר ופיתוח בחברה המקימה בריכות שחייה בטכנולוגיה המאפשרת להפחית את כמות הכלור במים. לאחר סירוב של משרד הבריאות להעניק רישיון לבריכות של החברה בשל שיעור נמוך מדי של כלור, פנתה לבג"ץ. אולם היא משכה את העתירה לאחר שהשופטים המליצו לה לבצע ניסוי בבריכה הקהילתית בקיבוץ חוקוק אשר אינה חייבת ברישוי.
אליס הקימה רזורט בהימלאיה ההודית בשם שיבאנאנדי ריבר לודג' בו גם ילדה את שתי בנותיה.
עם חזרתה לארץ הייתה אליס שותפה להקמה של קהילה ובית ספר אנטרופוסופי בחוקוק שם היא מתגוררת כיום. אליס הקימה מספר סטארטאפים טכנולוגיים ובשנים האחרונות עבדה כסמנכ"ל חלל בחברת הליוס.
בשנת 2015 השיאה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-67.
בשנת 2020 פרסמה מילר את ספרה "אליס מילר: סיפור חיים", בהוצאת עם עובד.
עתירתה של מילר והשפעותיה
ב-8 בנובמבר 1995 הוגשה עתירתה של אליס מילר לבג"ץ על ידי האגודה לזכויות האזרח ושדולת הנשים. בעקבות עתירתה נתקלה מילר ביחס מזלזל ושוביניסטי אפילו מנשיא המדינה, עזר ויצמן, שלפי עדותה אמר לה: "תשמעי מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים? ראית פעם אישה כירורגית או מנצחת על תזמורת? נשים לא מסוגלות לעמוד בלחצים הדרושים מטייסי קרב". בג"ץ קיבל את העתירה והורה לצה"ל להשוות את זכויותיהן של נשים לאלו של גברים.
בעקבות העתירה נפתחו בפני נשים הכשרות שונות שהיו עד אז סגורות בפניהן, בהן קורס טיס, קורס חובלים, קורסים שונים בחיל התותחנים, מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי ומשמר הגבול. התיקון לחוק שירות ביטחון, מינואר 2000, השלים את פסיקת בג"ץ בעגנו את זכותה של חיילת להתנדב למקצועות לחימה, שנקבעו על ידי שר הביטחון. מאז שנתקבלה העתירה, התקבלו נשים לקורס טיס, שדרישותיו הותאמו ליכולותיהן, ומקצתן סיימו אותו בהצלחה.
בדצמבר 1998 סיימה אישה ראשונה את הקורס - שרי רהט מרעננה, נווטת קרב, והוצבה כנווטת F16 בטייסת 109.
בשנת 2000 נוסף לחוק שירות ביטחון , שאותו יזמה ח"כ נעמי חזן בעקבות פרשת אליס מילר, והוא קובע את העיקרון לפיו לכל אישה יש זכות שווה לזכותו של גבר למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי, אלא אם כן הדבר מתחייב ממהותו ומאופיו של התפקיד.
מאז פתיחת קורס הטיס לנשים מחדש ועד דצמבר 2014 החלו את הקורס כ-400 נשים, מהן סיימו 37, ובהן ארבע טייסות קרב, הראשונה לסיים רוני צוקרמן מקיבוץ לוחמי הגטאות, ביוני 2001. בדצמבר 2017 סיימה את הקורס האישה ה-49, סגן ליאור, שהוסמכה כטייסת מסוקים. בינואר 2018 לראשונה אישה מונתה לפקד על טייסת תעופה אחרי שהייתה טייסת תובלה. ביוני 2021 סיימה את קורס הטיס טייסת הקרב החמישית בתולדות צה"ל, ארבע וחצי שנים לאחר שלא הוסמכה טייסת קרב.
ראו גם
שירות נשים בצה"ל
לקריאה נוספת
אליס מילר, אליס מילר הוצאת עם עובד, 2020
קישורים חיצוניים
ילדי אוויר הירח - אליס מילר, בפודקאסט הטכניוניסטים של ארגון בוגרי הטכניון
הטובות לטיס - ראיון עם סרן אליס מילר, באתר יוהל"ן
יופי תירוש, אליס בארץ ה(ה)מראה: הרהורים על השתקפויות הגוף הנשי בשיח על שילוב נשים בתפקידי לחימה בישראל, עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם בעריכת פרופ' דפנה ברק-ארז ואחרות, נבו תשס"ז, 885
הערות שוליים
קטגוריה:רבי-סרנים בצה"ל
קטגוריה:חיילי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:חיילות חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:נשים בצה"ל
קטגוריה:ישראליות ילידות דרום אפריקה
קטגוריה:ישראלים ילידי דרום אפריקה
קטגוריה:בוגרי כפר הנוער ע"ש ב.צ. מוסינזון
קטגוריה:בוגרות העתודה האקדמית
קטגוריה:בוגרי העתודה האקדמית
קטגוריה:בוגרות הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
קטגוריה:בוגרי הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
קטגוריה:מהנדסות ישראליות
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2015
קטגוריה:טייסות ישראליות
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1972
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1972 | 2024-09-26T06:47:15 |
מילטון אובוטה | אפולו מילטון אובוטה (באנגלית: Apollo Milton Obote; 28 בדצמבר 1925 – 10 באוקטובר 2005) היה נשיא אוגנדה בין 1966–1971 ושוב בין 1980–1985. מכונה על ידי בני עמו "אבי האומה".
ביוגרפיה
אובוטה, בן שבט לאנג'י, התחיל את הקריירה הפוליטית בקניה עם ג'ומו קניאטה, לאחר שהבריטים סירבו להתיר לו ללמוד משפטים בארצות הברית.
ב-1955, עם חזרתו לאוגנדה, הקים את הקונגרס הלאומי האוגנדי (UNC). ב-1958 נבחר לרשות המחוקקת הקולוניאלית.
ב-1959 ה-UNC התפצל ואובוטה נבחר לראשות הקונגרס העממי של אוגנדה שהוקם. לאחר כמה שנים בראשות האופוזיציה הקים אובוטה קואליציה עם המפלגה המלוכנית של בוגנדה ונבחר לראשות הממשלה ב-1961. הוא נכנס לתפקיד ב-25 באפריל 1962. הנשיא הראשון היה סר אדוארד מוטסה, הקבקה (מלך) של בוגנדה, אחת הממלכות המסורתיות המרכזיות באוגנדה. בספטמבר 1962 ערך ביקור בישראל, חודש לפני קבלת העצמאות של המדינה. אחר כך נסע שר העבודה יגאל אלון לאוגנדה, לייצג את ישראל בחגיגות העצמאות שנערכו ב-9 באוקטובר 1962.
במהלך כהונתו נחשד אובוטה בהברחת זהב, יחד עם סגן הרמטכ"ל, אידי אמין. הנשיא דרש את חקירתו של אובוטה והדחתו של אמין. בתגובה השעה אובוטה את החוקה ועצר כמה מחברי ממשלתו. לבסוף הוא טוהר מהחשדות נגדו, אולם נוצר מתח אישי בינו לבין הנשיא, שנוסף על המתח שבין הממלכות המסורתיות למדינה, והמתח שבין אנשי בוגנדה, ממלכתו של הנשיא, לשאר האוגנדים. ב-2 במרץ 1966 חולל אובוטה הפיכה והכריז על עצמו כנשיא. ב-24 במאי אותה שנה תקף צבא אוגנדה, בהוראת אובוטה, את ארמונו של המלך מוטסה, שנמלט מן המדינה. כעבור שנה העביר אובוטה חוקה שמבטלת לחלוטין את מעמדן של הממלכות המסורתיות באוגנדה.
הצבא האוגנדי ערער את שלטונו של אובוטה. ב-1971 הוא הודח על ידי אידי אמין, שכבר היה אז הרמטכ"ל.
לאחר נפילת אמין ב-1979 חזר אובוטה לכהן כנשיא, לאחר שנבחר בבחירות כלליות בשנת 1980. מעריכים כי בין 100,000 ל-300,000 איש מתו כתוצאה מהלחימה בין צבא החופש הלאומי של אוגנדה (UNLA) של אובוטה וקבוצות צבאיות אחרות, בעיקר צבא ההתנגדות העממי (NRA) של יוורי מוסווני.
ב-1985 הודח אובוטה על ידי בזיליו אולרה אוקלו. מועצה צבאית הוקמה ובראשה עמד טיטו אוקלו. בתוך שנה השתלט יוורי מוסווני על אוגנדה.
לאחר הדחתו ברח אובוטה לטנזניה ומשם לזמביה. אחת לזמן מה צצו שמועות על חזרתו לחיים הפוליטיים באוגנדה, אך הוא מת לבסוף ב-10 באוקטובר 2005 ביוהנסבורג, מאי-תפקוד של כליותיו. נערכה לו הלוויה ממלכתית באוגנדה, בנוכחות יריבו המר, הנשיא מוסווני.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי אוגנדה
קטגוריה:אוגנדים שנולדו ב-1925
קטגוריה:נפטרים ב-2005 | 2022-06-20T15:31:39 |
1582 | אירועים
נולדו
גרגוריו אלגרי, מלחין איטלקי (נפטר ב-1652)
נפטרו
21 ביוני – אודה נובונאגה – אציל, מצביא וסמוראי, מאחד יפן בתקופת סנגוקו, נרצח על ידי משרתיו כחלק מתקרית הונו-ג'י (נולד ב-1534)
לוח שנה למי שעבר ללוח הגרגוריאני למחרת ה-4 באוקטובר
↲
|}
{|class="toccolours" style="margin:0 auto; margin-bottom: 0.5em;" width="78%"
|-valign="top"
28יב
= הלוח היוליאני
28ב'
= הלוח הגרגוריאני
24<span style="border-bottom:2px solid red;cursor:help;" title="ט"ו בניסן - היום הראשון של חג הפסח">טו
= יום טוב / שבתון בלוח העברי
25<span style="border-bottom:2px solid red;cursor:help;" title="ט"ז בניסן - חול המועד פסח, ובגולה: יום טוב שני של גלויות">טז
= חג שאיננו שבתון בלוח העברי
11<span style="border-bottom:2px solid red;cursor:help;" title="ב' באייר - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (הוקדם ביומיים)">ב
= יום זיכרון או צום בלוח העברי
|-valign="top" align="center"
|colspan="10" bgcolor=yellow|לקבלת תיאור קצר – העבירו את העכבר מעל הריבוע (עבור תאריכים לועזיים) או מעל הקו האדום (עבור תאריכים עבריים)
|}
לוח שנה למי שהמשיך להשתמש בלוח היוליאני
שלושת החודשים האחרונים של שנת 1582, למי שהמשיך להשתמש בלוח היוליאני:
א ב ג ד ה ו ש א ב ג ד ה ו ש א ב ג ד ה ו ש א ב ג ד ה ו ש א ב ג ד ה ו ש א ב
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:12:23 |
התקף לב | REDIRECT אוטם שריר הלב | 2012-07-31T19:03:58 |
אנטיוכוס | שמאל|ממוזער|250px|מטבעות ועליהם טבוע דיוקנו של אנטיוכוס הרביעי
אנטיוכוס (מיוונית: Ἀντίοχος, אַנְטִיוֹכוֹס, במלעיל דמלעיל – ההטעמה בהברה השלישית מהסוף)
קטגוריה:שמות פרטיים | 2024-05-19T04:49:50 |
הוריקן | REDIRECT סופה טרופית | 2004-09-13T14:39:58 |
סופה טרופית | שמאל|ממוזער|250px|תמונת לוויין של הוריקן איזבל בספטמבר 2003, במרכז הסופה אפשר להבחין בעין הסערה
שמאל|ממוזער|250px|תמונת לוויין של הוריקן דניס ביולי 2005, במרכז הסופה אפשר להבחין בעין הסערה
שמאל|ממוזער|250px|תמונת לוויין של הוריקן קתרינה מעל מפרץ מקסיקו, באוגוסט 2005
סופה טרופית (הנקראת בפי תושבי מדינות שונות הוריקן, טייפון או ציקלון טרופי) היא סוג של רוח ציקלון הנוצרת באזורים הטרופיים. קוטרו האופייני של הציקלון נע בין 100 ל־2,000 קילומטרים.
אופן היווצרות הסופה הטרופית
מבחינה מבנית, סופה טרופית היא אזור לחץ נמוך אשר מכיל עננים ופעילות של סופות רעמים, כל אלה נישאים עם הרוח שלעיתים מגיעה למהירויות הרסניות, סביב מרכז הלחץ הנמוך. מקור האנרגיה של הסופה הטרופית הוא שחרור חום כמוס מהתעבות המים בשכבות הגבוהות של האטמוספירה. כלומר, מי האוקיינוס מקבלים אנרגיה מן השמש ומתאדים, אז הם מטפסים מעלה באטמוספירה ומתקררים, וכאשר הם מגיעים לטמפרטורה מסוימת (נקודת הטל) הם מתעבים ומשחררים את האנרגיה שהושקעה באידוי קודם. לכן למעשה, אפשר לחשוב על סופה טרופית כעל מנוע חום אנכי עצום.
חימום האוויר שברום (עקב שחרור החום הכמוס הנלווה להתעבות אדי המים) מוביל לאפקט של שקע תרמי – אזור של לחץ נמוך, השואב אליו אוויר לח מאזורים סמוכים. אדי המים הנשאבים פנימה אל השקע מטפסים מעלה ומתעבים גם הם ובכך "מלבים" את התהליך ומעצימים את מנוע החום. במובן זה, תהליך היווצרות סופה טרופית הוא דוגמה קלאסית ל"משוב חיובי".
סופות טרופיות נוצרות על ידי הפרשי טמפרטורות גם כן – מי האוקיינוס החמים מחממים את האוויר. האוויר החם עולה, ומשאיר אחריו אזור לחץ אוויר נמוך בשכבות האטמוספירה הנמוכות. אוויר קר מגיע כדי למלא את החסר, נפגש עם זרם האוויר החם העולה, נוצרים ענני סערה ואלו מסתובבים במהירות סביב מרכז לחץ האוויר הנמוך.
מכיוון שהאנרגיה של סופות טרופיות נובעת משחרור של חום כמוס, הן מובדלות משאר המערכות הברומטריות, כמו שקעים בקווי הרוחב הבינוניים – אלה פועלים על הפרשי טמפרטורה אשר כבר קיימים בין גושי אוויר באטמוספירה. על מנת שסופה טרופית תמשיך לחיות ולפעול, היא חייבת להימצא מעל מקור מים חמים גדול (כמו האוקיינוס קרוב לקו המשווה), אשר מספק את אנרגיית החום לסופה. כאשר סופה טרופית מגיעה לאזור יבשתי, או לאזור שבו המים קרים יותר, התהליך נפסק והסופה הופכת לשקע ברומטרי רגיל (בהשראת אפיק רום שנמצא באזור, אם נמצא) או דועכת. עם זאת ייתכנו מקרים, כמו ציקלון אידאי, בהן הסופה חוזרת חזרה לאזור מעל מים חמים, ומתחזקת מחדש.
כדי שתיווצר סופה טרופית צריכים להתקיים כמה תנאים. טמפרטורת המים צריכה להיות חמה דייה, מעל 26 מעלות, כדי שתיווצר התאדות של המים, ולכן סופות טרופיות נוצרות כאשר יש מזג אוויר חם ובמרחק גדול מספיק מהאזור של קו המשווה. כמו כן, צריכה להיות מסת ים גדולה כדי שהתאדות המים תהפוך לסופה, ולכן סופה טרופית תיתכן רק באוקיינוסים או בחופיהם. עוד צריך שקע ברומטרי שיאפשר לאוויר לעלות למעלה כדי שיוכל להתעבות.
הסופה הטרופית מובילה אנרגיה מהאזורים הטרופיים לכיוון קווי רוחב רחוקים יותר. תהליך זה מכונה אינטראקציה טרופית-חוץ טרופית. הסופה הטרופית מעבירה אנרגיה בצורה משמעותית הרבה יותר מתופעות אחרות, כמו תמרה טרופית, למשל.
מבנה ומאפיינים
סופות טרופיות מהוות אזורים בעלי לחץ נמוך בטרופוספרה, כאשר השינויים הגדולים ביותר בלחץ מתחוללים בגבהים נמוכים בסמוך לפני השטח. הלחצים הברומטריים שנמדדו במרכזן של סופות טרופיות הם בין הנמוכים ביותר שנמדדו אי פעם בגובה פני הים. התנאים השוררים בסמוך למרכז סופות טרופיות מתאפיינים בטמפרטורה גבוהה יותר מסביבתן בכל הגבהים, על כן סופות טרופיות נקראות גם מערכות ליבה חמה – במהלך סופה טרופית הטמפרטורה בשכבות הנמוכות של הטרופוספרה גבוהות מהרגיל ב־20 עד 50 מעלות צלזיוס. רחוק יותר ממרכז הסופה ובסמוך לקרקע, לעומת זאת, הטמפרטורה נמוכה בכמה מעלות מן הממוצע בזכות כיסוי העננות והמשקעים הרבים.
שדה הרוח
שדה הרוח בסמוך לפני השטח של סופה טרופית מתאפיין בתנועת אוויר סיבובית מהירה סביב מרכז של סירקולציה תוך כדי שהוא זורם גם רדיאלית פנימה. בשפה החיצונית של הסופה, האוויר עשוי להיות רגוע באופן יחסי; אף על פי כן, עקב סיבוב כדור הארץ, לגושי האוויר שבשפה החיצונית יש תנע זוויתי מוחלט שונה מאפס. כשהאוויר זורם רדיאלית פנימה, הוא מתחיל להסתובב ציקלונית (נגד כיוון השעון בהמיספירה הצפונית ובכיוון השעון בהמיספירה הדרומית) כדי לשמר את התנע הזוויתי. הרוחות העזות המסתחררות סביב מרכז הסירקולציה הן למעשה תוצאה של ה"ניסיון" להשוואת לחצים, תוך כדי שכדור הארץ מסתובב במהירות על צירו – זרם האוויר שחותר להגיע למרכז הסופה מתערבל עם כיוון סיבוב כדור הארץ.
תופעה זו מוכרת בשם כוח קוריוליס – אפקט מדומה הנראה ככוח אמיתי. כיוון הסיבוב של הסופה נראה שונה בחצי הכדור הצפוני ובחצי הכדור הדרומי, אך הוא למעשה זהה – תמיד עם כיוון הסיבוב של כדור הארץ. קל יותר להמחיש זאת אם מדמיינים את סיבוב הכדור מזרחה: כאשר "מסתכלים" על הכדור במבט מעל הקוטב הצפוני, הסיבוב נראה נגד כיוון השעון. אך כאשר מדמיינים מבט מעל הקוטב הדרומי – הסיבוב נראה עם כיוון השעון. ברדיוס פנימי יותר, האוויר מתחיל לנסוק לקצה העליון של הטרופוספירה. הרדיוס הזה מתלכד עם הרדיוס הפנימי של חומת העין, ובו נעות הרוחות החזקות ביותר בסופה; בעקבות כך, רדיוס זה מכונה "רדיוס הרוחות המרביות". לאחר שהגיע למעלה, האוויר זורם החוצה ממרכז הסופה, תוך שהוא מפיק מסך של ענני צירוס.
התהליכים שהוזכרו מקודם מניבים שדה רוח שהוא כמעט בעל סימטריה גלילית: מהירויות הרוח נמוכות במרכז, מתחזקות במהירות בעוצמתן כאשר מתקדמים החוצה לרדיוס הרוחות המרביות, ואז דועכות בצורה הדרגתית יותר עם הרדיוס. עם זאת, שדה הרוח מפגין לעיתים קרובות התנהגות מורכבת יותר שכוללת השתנות במרחב ובזמן הודות לאפקטים של תהליכים מקומיים, כמו פעילותן של סופות רעמים ואי-יציבויות אופקיות בזרימה. בכיוון האנכי, הרוחות חזקות ביותר בסמוך לפני השטח ודועכות עם הגובה בתוך הטרופוספירה.
עין הסערה
שמאל|ממוזער|350px|מבנה הוריקן בהמיספירה הצפונית
במרכזה של סופה טרופית מפותחת, האוויר שוקע במקום לנסוק. בעבור סופה חזקה מספיק, האוויר עשוי לשקוע מעל שכבה עמוקה מספיק באופן שמדכא היווצרות עננים, וכך נוצרת "עין הסערה" – עיגול סביב מרכז הסופה בקוטר של עד כמה עשרות קילומטרים ששורר בו שקט ושמש זורחת בו, אבל מסביבו נעות הרוחות העזות ביותר שעלולות לגרום את הנזקים החמורים ביותר. בעוד שמזג האוויר בעין הסערה רגוע ונינוח ונקי מעננים, הים עשוי להיות סוער ביותר; כך מתהווה מראה מוזר לעין של ים סוער ביותר ללא כל סיבה ניכרת לעין. העין היא בדרך כלל מעגלית ובעלת קוטר אופייני של 30–65 קילומטרים, אם כי יש לה תחום גדלים רחב כך שגם עיניים קטנות בעלות קוטר של 3 קילומטר וגדולות עד כדי קוטר של 370 קילומטר נצפו.
השפה החיצונית המעוננת של העין נקראת "חומת העין". חומת העין בדרך כלל מתרחבת עם הגובה, ומקבלת צורה שמזכירה אצטדיון כדורגל; תופעה זו ידועה כ"אפקט האצטדיון" (stadium effect). חומת העין היא האזור שבו מצויות מהירויות הרוח הגבוהות ביותר, האוויר נוסק במהירות הרבה ביותר, העננים נחים בגובה מרבי בשמיים, ונפילת המשקעים היא אינטנסיבית ביותר. נזקי הרוח הגדולים ביותר מתחוללים כאשר חומת העין של סופה טרופית חולפת מעל הקרקע.
פיזיקה ואנרגטיקה
ממוזער|350px|שמאל|סופות טרופיות מפגינות סירקולציה משנית שבמהלכה האוויר זורם פנימה במפלסים נמוכים שבסמוך לפני הים, מטפס מעלה בסביבת ענני סערה, וזורם החוצה במפלסים גבוהים בקרבת הטרופופאוזה.
שדה הרוח התלת-ממדי בסופה טרופית ניתן לפירוק לשני מרכיבים: "סירקולציה ראשית" ו"סירקולציה משנית". הסירקולציה הראשית היא החלק הסיבובי של זרימת האוויר; היא לגמרי מעגלית. הסירקולציה המשנית מייצגת את חלק המפנה (פנימה-מעלה-החוצה-מטה) של הזרימה; היא בכיוונים הרדיאליים והאנכיים. הסירקולציה הראשית חזקה ונרחבת יותר, מהווה את חלק הארי של שדה הרוח בגובה פני הים, ואחראית לעיקר הנזקים שסופה טרופית גורמת, בעוד שהסירקולציה המשנית איטית יותר אך מושלת באנרגטיקה של הסופה.
הסירקולציה המשנית כמנוע קרנו עצום
מקור האנרגיה הראשי של סופה טרופית הוא החום מהתאדותם של מים מפני השטח של אוקיינוס חמים, שקודם לכן חומם על ידי אור השמש. האנרגטיקה של מערכת הסופה כולה ניתן לאידיאליזציה כמנוע קרנו אטמוספירי. ראשית, אוויר הזורם בסמוך לפני הים צובר חום הודות להתאדות המים בטמפרטורה של פני האוקיינוס החמים (במהלך ההתאדות, האוקיינוס מתקרר והאוויר מתחמם). שנית, האוויר המחומם, שנמצא באזור בעל מפל טמפרטורה אטמוספירי שתומך בזרמי קונבקציה והיווצרות משקעים (כלומר באזור בו האוויר לא יציב), מטפס מעלה ומתקרר (תהליך הטיפוס מתחולל בתוך גבולות עין הסערה) בעודו משמר את תכולת החום הכוללת (החום הכמוס של אדי המים מומר לחום מורגש במהלך התעבותם). שלישית, האוויר זורם החוצה ומאבד חום דרך קרינה תת-אדומה לחלל בעוד הוא שומר על טמפרטורה קבועה שערכה עומד על טמפרטורת הטרופופאוזה הקרה. רביעית, האוויר מתמוכך בגבולה החיצוני של הסופה, תוך שהוא משמר את תכולת החום הכוללת. התהליך התרמודינמי כולו מצומד לפיכך לשני מאגרי חום: מאגר תחתון בטמפרטורת פני הים ומאגר עליון בטמפרטורת הטרופופאוזה. החלקים הראשון והשלישי של התהליך הם איזותרמיים, בעוד החלקים השני והרביעי הם איזנטרופיים. נקודת המבט של מנועי קרנו מאפשרת להטיל חסם עליון תאורטי למהירות הרוח המקסימלית שיכולה להתקבל במהלך סופה טרופית נתונה.
מדענים מעריכים שסופה טרופית משחררת אנרגיית חום בקצב שבין 50 ל-200 אקסג'אול ( ג'אול) ליום, הספק ששקול ל- ואט. קצב שחרור האנרגיה הזה שקול ל-70 פעמים צריכת האנרגיה העולמית של בני אדם ול-200 פעמים צריכת האנרגיה החשמלית העולמית, או לפיצוץ פצצת גרעין בעוצמה של 10 מגהטון כל 20 דקות.
העוצמה הפוטנציאלית המרבית
הודות לחיכוך עם פני הים, הזרימה פנימה משמרת רק באופן חלקי את התנע הזוויתי. לפיכך, הממשק אטמוספירה-פני ים מתפקד הן כמקור (התאדות) והן כבור (חיכוך) עבור האנרגיה במערכת. עובדה זאת מובילה לקיום של חסם עליון תאורטי על הרוח החזקה ביותר שסופה יכולה להכיל. מכיוון שקצב האידוי של מים מפני הים גובר ליניארית עם מהירות הרוח (בדיוק כשם שיציאה מבריכה מרגישה קרה בהרבה כאשר מנשבת רוח), מתקבל משוב חיובי לקלט האנרגיה למערכת. מצד שני, השחיקה האנרגטית עקב החיכוך בממשק בין הים לאטמוספירה גדלה לפי החזקה השלישית של מהירות הרוח, כך שבמהירות רוח גבוהה מספיק שני האפקטים מאזנים זה את זה. החסם העליון המתקבל על מהירות הרוח ידוע כ"עוצמה פוטנציאלית מרבית", , והוא נתון בנוסחה:
כאשר היא טמפרטורת פני הים, היא טמפרטורת הטרופופאוזה, הוא ההבדל באנתלפיה בין פני השטח לבין האוויר, ו־ ו־ הם מקדמי התחלופה המשטחיים של האנתלפייה והתנע, בהתאמה. ההפרש בין אנתלפיית האוויר לפני המים נלקח כ־ כאשר היא אנתלפיית הרוויה של האוויר בטמפרטורת פני הים ובלחץ ששורר בפני הים (כלומר האנתלפייה עבור גוש אוויר לח בעל לחות יחסית של 100%) ו־ היא האנתלפייה של שכבת הגבול של האוויר (שבאה במגע עם פני הים).
העוצמה הפוטנציאלית המרבית היא בעיקרה פונקציה של סביבת הרקע בלבד (כלומר הסביבה ללא הסופה הטרופית), ולכן הגודל הפיזיקלי התאורטי הזה (העוצמה הפוטנציאלית המרבית) משמש כדי לקבוע אלו אזורים על כדור הארץ יכולים לתמוך בסופות טרופיות בעוצמה נתונה, ואיך האזורים התומכים הללו יכולים להשתנות עם הזמן. באופן ספציפי, לעוצמה הפוטנציאלית המרבית יש שלושה רכיבים מרחביים, אבל השתנותה במרחב ובזמן היא בעיקר הודות להשתנות של הבדלי האנתלפייה בין פני הים לאוויר .
גזירה
ניתן לראות בסופה טרופית סוג של מנוע חום שממיר אנרגיית חום הנקלטת מפני הים לאנרגיה מכנית בדמות הזרימה הסיבובית של האוויר (הסירקולציה הראשית) כנגד החיכוך עם פני הים. בשיווי משקל, קצב התפוקה האנרגטי במערכת משתווה לקצב אובדן האנרגיה עקב חיכוך בפני השטח, כלומר
קצב אובדן האנרגיה ליחידת שטח עקב החיכוך, , הוא
כאשר היא צפיפות האוויר, ו־ היא מהירות הרוח בסמוך לפני השטח.
קצב הפקת האנרגיה ליחידת שטח, , הוא
כאשר היא נצילות מנוע החום ו־ הוא הספק היצירה של חום ליחידת שטח. בהינתן שסופה טרופית ניתנת לאידיאליזציה כמנוע קרנו, הנצילות של מנוע קרנו ניתנת בנוסחה
חום (אנתלפייה) ליחידת מסה ניתן בנוסחה
כאשר הוא קיבול החום של האוויר, היא טמפרטורת האוויר, הוא החום הכמוס של האידוי, ו־ הוא ריכוז אדי המים. האיבר הראשון באגף ימין מייצג את החום המורגש (sensible heat) והאיבר השני את החום הכמוס.
ישנם שני מקורות של קלט חום. המקור הדומיננטי הוא זה הנובע מהתאדות המים. הנוסחה האווירודינמית לקצב החימום ליחידת שטח, , היא
כאשר מייצג את הבדלי האנתלפייה בין משטח האוקיינוס לאוויר מעליו. המקור השני הוא החום המורגש הפנימי הנוצר עקב השפעת החיכוך (ששווה ל-) שמתחוללת בפני הים שבתוך גבולות הסופה הטרופית, כך שחום זה ממוחזר אל המערכת.
לפיכך, קצב התפוקה האנרגטי הכולל ליחידת שטח הוא
הצבת ו- (כלומר שעיקר מהירות הרוח נובע מהרכיב הסיבובי; הרכיב הרדיאלי זניח) מובילה לנוסחה ל־ שניתנה מקודם.
הסירקולציה הראשית: רוחות מסתחררות
זרימת הסחרור הראשית בסופה טרופית נשלטת על ידי חוק שימור התנע הזוויתי. אף על פי שבתחילת התהוות הסופה התנע הזוויתי של גושי האוויר יחסית למרכז הסופה הוא אפס, ההשפעה של כוח קוריוליס (הנובע מכך שהסופה מתחוללת במערכת ייחוס מסתובבת – כדור הארץ עצמו) מטה את כיוון זרימת האוויר. נקודת מבט שקולה, אך לצרכים מסוימים נוחה יותר, מגולמת במה שמכונה במטאורולוגיה "חוק שימור הערבוליות הפוטנציאלית" ; עקב סיבוב כדור הארץ גושי האוויר ניחנים במידה מסוימת של ערבוליות ביחס לאנך המקומי לפני כדור הארץ; זאת בדומה לסיבוב של גוף קשיח, שבמסגרתו עצם השומר על החזית שלו כך שתצביע תמיד לכיוון הציר סובב גם סביב עצמו (בנוסף לסיבוב מרכז מסתו סביב הציר). "חוק שימור הערבוליות הפוטנציאלית" קובע שעבור גוש אוויר בעובי נתון, הסכום של ערבוליותו העצמית הטבעית (בגלל סיבוב כדור הארץ) ושל ערבוליותו הציקלונית, קבוע. לפיכך, כיוון שערבוליות עצמית זאת מרבית בקטבים ואפסית באזור קו המשווה, כל תנועה של גוש אוויר מקו רוחב אחד למשנהו תאלץ את הגוש לפתח תנועת סירקולציה ביחס לאנך המקומי כדי "לפצות" על שינוי הערבוליות העצמית, בהתאמה עם שימור הערבוליות. מתמטית, התנע הזוויתי הסגולי הכולל על כוכב לכת מסתובב ניתן בנוסחה:
כאשר הוא פרמטר קוריוליס, ששווה לפעמיים מכפלת המהירות הזוויתית של כדור הארץ בסינוס קו הרוחב, r הוא מרחק הנקודה מציר הסיבוב (שבמקרה של סופה טרופית עובר דרך עין הסערה) ו-v הוא רכיב המהירות המשיקי (מהירות הסיבוב) של גוש האוויר. האיבר הראשון באגף ימין הוא ההיטל של התנע הזוויתי הפלנטרי ביחס לאנך המקומי. האיבר השני באגף ימין מייצג את התנע הזוויתי הנובע מהסירקולציה עצמה, כלומר מסחרור מורגש של האוויר ביחס לציר סיבוב. כיוון ש־ נשמר עבור גוש אוויר נתון, ערבוליות פוטנציאלית ולא מורגשת הנובעת מסיבוב כדור הארץ יכולה להמיר עצמה לערבוליות מורגשת בדמות סירקולציה ביחס לעין הסערה. כיוון שאיבר התנע הזוויתי הפלנטרי מתאפס על קו המשווה (), סופות טרופיות נוצרות רק לעיתים רחוקות במרחק שקטן מ-5° קו רוחב מקו המשווה.
כאשר האוויר זורם רדיאלית פנימה במפלסים נמוכים, הוא מתחיל להסתובב ציקלונית כדי לשמר את התנע הזוויתי. בדומה לכך, כאשר אוויר המסתחרר מהר זורם רדיאלית החוצה בסמוך לטרופופאוזה, סיבובו הציקלוני פוחת ובסופו של דבר משנה סימן ברדיוס גדול מספיק, מה שגורם להתהוות מערכת אנטי-ציקלונית במפלסים גבוהים. התוצאה היא מבנה אנכי המאופיין על ידי ציקלון חזק במפלסים נמוכים ואנטי-ציקלון חזק ליד הטרופופאוזה; ממאזן רוח תרמלית, מצב כזה תואם למערכת מזג אוויר שהיא חמה יותר במרכזה מאשר את הסביבה המקיפה אותה ובכל הגבהים (לכן זו נקראת גם מערכת "ליבה חמה"). משיווי משקל הידרוסטטי, הליבה החמה מתורגמת ללחץ נמוך יותר במרכז בכל הגבהים, כאשר הצניחה המרבית בלחץ הברומטרי מתרחשת בסמוך לפני הים.
אינטראקציה עם שכבת האוקיינוס העליונה
נוכחותה של סופה טרופית מעל האוקיינוס גורמת לשכבות העליונות של האוקיינוס להתקרר במידה משמעותית, מה שעשוי להשפיע על ההתפתחות העתידית של הסופה. הקירור הזה נגרם בראש ובראשונה בשל ערבוב של מים קרירים ממעמקי האוקיינוס עם המים החמימים שעל פניו, זאת כתוצאה מההשפעה המערבלת של הרוחות העזות על השכבה העליונה שלו. אפקט זה מוסיף משוב שלילי למערכת שיכול למנוע מהסופה להתחזק או להביא להחלשתה. קירור נוסף נגרם על ידי נפילת טיפות גשם קרירות (זה מכיוון שהאטמוספירה קרה יותר ברום). כיסוי עננות עשוי לשחק גם הוא תפקיד בקירור האוקיינוס, בכך שהוא ממסך את משטח האוקיינוס מאור שמש ישיר לפני ואחרי חלוף עין הסערה. כל האפקטים הללו עשויים לחבור יחדיו ולגרום לירידה דרמטית בטמפרטורת פני הים בתוך ימים ספורים בלבד. בדומה לכך, הערבוב של הים גורם לחום מהשכבה העליונה להיקלט במים העמוקים יותר, דבר שהוא בבחינת גורם משפיע פוטנציאלי על האקלים הגלובלי.
סיווג וטרמינולוגיה
ממוזער|250px|שלוש סופות הוריקן במבט מהחלל
סופות טרופיות מסווגות לשלוש קבוצות עיקריות: שקע טרופי, סופה טרופית וקטגוריה שלישית ששמה נקבע על פי האזור שבו הסופה מתרחשת.
שקע טרופי הוא מערכת מאורגנת של עננות וסופות רעמים בעלת זרימת אוויר בשכבות הקרובות לקרקע בכיוון מוגדר. בשקעים טרופיים הרוחות מגיעות למהירות של פחות מ־17 מטרים לשנייה.
הפעילות בסופה טרופית חזקה ואינטנסיבית יותר מבשקע טרופי, והרוחות בה מהירותן מעל 17 מטרים לשנייה ומתחת ל־33 מטרים לשנייה.
שמות הסופות בקטגוריה השלישית, שהרוחות הנמדדות בהן מהירותן מעל 33 מטרים לשנייה הם:
בצפון האוקיינוס האטלנטי ובצפון האוקיינוס השקט (ממזרח לקו התאריך) הסופות נקראות הוריקן.
בצפון מערב האוקיינוס השקט הסופות נקראות טייפון.
בדרום מערב האוקיינוס השקט ובצפון מזרח האוקיינוס ההודי נקראות הסופות "סופה טרופית חמורה", או ציקלון טרופי חמור.
בצפון האוקיינוס ההודי נקראות הסופות "סופה ציקלונית חמורה".
בדרום מערב האוקיינוס ההודי הסופה נקראת ציקלון טרופי.
הוריקנים מדורגים (לפי עוצמת הרוח הנושבת בהם) בסולם סאפיר סימפסון. על פי סולם זה ההוריקנים מקוטלגים בין 1 ל־5, כאשר 1 הוא הוריקן שבו הרוחות מנשבות בעוצמה החלשה ביותר, ו-5 החזקה ביותר. הוריקן בקטגוריה נמוכה יכול לגרום יותר נזק מהוריקן בקטגוריה גבוהה יותר, מפני שפעמים רבות עיקר הנזק אינו נגרם מעוצמת הרוח אלא מהצפות ומפולות בוץ וכדומה.
טייפון טיפ היה ציקלון טרופי שהתפתח באוקיינוס השקט בשנת 1979, ונחשב, נכון ל-2016, לגדול ולחזק ביותר בהיסטוריה המתועדת.
עונת ההוריקנים האטלנטית 2005 שברה את כל השיאים מבחינת מספר ההוריקנים ועצמתם. בצפון האוקיינוס האטלנטי היו 28 סופות טרופיות (שיא), 15 מתוכן הוגדרו כהוריקן (שיא) ומתוכם 7 היו בעצמה של קטגוריה 3 ומעלה. בהוריקן וילמה נמדד שקע ברומטרי של 882 מיליבר (שיא) ורוחות בעצמה של 295 קמ"ש. בעונת ההוריקנים נספו 2280 אנשים (בעיקר בעקבות הוריקן קתרינה והוריקן סטן), ונגרם נזק של כ-120 מיליארד דולר (שיא).
שמות מיוחדים
מאז שנת 1953 ניתנים לסופות הטרופיות (מטעמי נוחות) שמות פרטיים, בסדר עולה של האלפבית הלטיני (ABC), כשכל שם מתחיל באות הבאה בתור. הרשימה מורכבת מראש על ידי הארגון העולמי למטאורולוגיה. עד 1979 ניתנו רק שמות של נשים ואז הוכנסה לשימוש רשימה שש־שנתית שבה ניתנים לסירוגין שמות של גברים ושמות של נשים. במקרים שסופה גרמה נזק כבד מאוד – שמה מוצא מן הרשימה כדי שלא ייעשה בו שימוש שוב במחזור נתינת השמות הבא. ברשימה לכל שנה 21 שמות, וביחד 126 שמות למחזור בן שש שנים, כשלכל אזור סופה, מוגדרת רשימת שמות שש־שנתית שונה. אם בעונה אחת מתרחשות יותר מ־21 סופות טרופיות, הבאות תקראנה בשמות אותיות האלפבית היווני (אלפא, בטא, גמא וכו').
השירות המטאורולוגי הישראלי מעניק שמות לסופות גדולות ומשמעותיות.
מחקר סופות
אדמונד היילי היה הראשון, שכבר ב־1686 פרסם את מפת העולם המציגה את משטר הרוחות מעל האוקיינוסים. הוא תיעד את תוצאות המחקר שעשה בסנט הלנה בדבר הקשר בין הלחץ הברומטרי והגובה מעל פני הים והקשר בין התחממות לבין היווצרות רוחות וסופות טרופיות.
מייג'ור גנרל ויליאם ריד הוצב באיי ליווארד, היה עד להוריקן של 1831 ובעקבות כך חקר את משטר הרוחות. ב-1838 הוא פרסם את ממצאיו ב-"An Attempt to Develop the Law of Storms by Means of Facts" וכעבור כעשור פרסם את "The Progress of the Development of the Law of Storms and of the Variable Winds".
הנרי פידינגטון היה בקולקטה ב-1833 כאשר ציקלון הכה במקום. ב-1838 קרא את מחקרו של ריד על "משטר הסערות". פידינגטון היה זה שכינה את הסופות המכות בחופי הודו בשם "ציקלון" ופרסם סדרת מאמרים בנושא. הוא הבחין בעובדה שיש לציקלון מרכז שקט וכי רוחות נעות סביבו נגד כיוון השעון בחצי הכדור הצפוני ובכיוון השעון בחצי הכדור הדרומי.
החל משנת 2023 החלה לפעול מערכת לוויינים "טרופיקס" אשר מודדת נתוני טמפרטורה ולחות ברזולוציה גבוהה על מנת לשפר את ההבנה של תהליכי יצירת הסופה.
ראו גם
מערבולת
מטאורולוגיה - מונחים
נואול (טייפון)
קישורים חיצוניים
רוחות וסופות, אתר מט"ח
על סופות, אתר מוזיאון המדע בירושלים
סערות טרופיות , אתר "שער לים"
היבטים מדעיים על תופעת הסופות הטרופיות, אתר הידען
על שמות של סופות
איך נוצרים הוריקנים?, אתר מכון דוידסון, מר-חשוון תשע"ז
בפעם הראשונה: מדענים גילו הוריקן חלל משתולל מעל הקוטב הצפוני, באתר סוכנות החלל הישראלית, מרץ 2021
, 24 בינואר 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:מטאורולוגיה
קטגוריה:הוריקנים
קטגוריה:האזור הטרופי | 2024-10-20T09:45:56 |
מרונים | המרונים (בארמית סורית: ܡܖ̈ܘܢܝܐ; בערבית: الموارنة, תעתיק מדויק: אל-מווארינה) הם קבוצה אתנו-דתית דוברת-ערבית, המאמינה בזרם הקתולי-מזרחי של דת הנצרות, ושרבים מהם מתגוררים בלבנון.
מוצאם האתני של המרונים הוא מעמי ארם ומהפיניקים, ששמרו על קיומם ועל זהותם בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה הקשה למחיה ולגישה במשך כאלף שני וחצי. אל עם זה הצטרפו במשך השנים מספר משפחות קטנות מלאומים אחרים כמו רומאים ויוונים אך קבוצה זאת המשיכה לשמר את לאומיותה, דתה ותרבותה הייחודית עד המאה ה־20, בשל התבדלותה וחוסר כניעתה לעמים אויבים שונים שכבשו את אזורם.
בעת המודרנית, רוב המרונים דוברים ערבית כשפתם העיקרית. המעבר מארמית לערבית התרחש במשך מאות שנים בהשפעת הכיבוש הערבי, והתפשטות האסלאם באזורי מחייתם. אם כי חלק מהמרונים עדיין עושים שימוש ליטורגי בארמית בטקסי דת ובפולחנים שונים, וכן משתמשים בה גם לצורך הקשרים שונים של מורשתם התרבותית של המרונים.
היסטוריה
התגבשות אתנו-דתית
שמאל|ממוזער|250px|איור של מרון הקדוש, מייסד הכנסייה האנטיוכית ארמית מרונית. החל מהמאה ה־17 יום החג שלו נחגג ב־9 בפברואר
לפי האמונה, החלה העדה (קבוצה אתנית-דתית) בימיו של מרון (בארמית סורית: ܡܪܘܢ), נזיר ארמי שחי בסוף המאה ה־4 עד תחילת המאה ה־5 לספירה. כיום המרונים מהווים את אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות בלבנון. הם דוברים דיאלקט המתבסס על דקדוק ארמי ברובו ועל תערובת של מילים ארמיות (שפתם המקורית) וערביות (כתוצאה מהכיבוש הערבי והמוסלמי שלאחריו), מעט טורקית (מהתקופה העות'מאנית שהתפשטה גם לאזור הלבנט) והן צרפתית (מהתקופה הקודמת של המנדט הצרפתי על לבנון וסוריה). הקתולים-המרונים והדרוזים ייסדו את לבנון המודרנית בתחילת המאה ה-18, באמצעות מערכת שלטונית וחברתית המכונה "הדואליזם המרוני–דרוזי" בהר לבנון מוטסריפאט.
מרון היה נזיר ארמי מתבודד מסתגף (הרמיטי) שמרכז פעילותו הייתה בעמק הנהר אורונטס כ־70 קילומטר צפונית־מערבית מהעיר חלב (בערבית: حلب) שבסוריה של היום, וכ־40 קילומטר צפונית לאנטיוכיה. מרון הדריך נזירים רבים שהפכו לתלמידים וחיו בסביבתו, וכשמת מרון (בשנת 410 לפי מסורת אחת או בשנת 435 על פי מסורת אחרת), בנו חסידיו מנזר לזכרו והם היוו את הגרעין שממנו צמחה הכנסייה הארמית המרונית.
מארון פעל בסביבה שכבר קיבלה על עצמה כמה דוקטרינות נוצריות ודנה בנכונותן:
הדוקטרינה הדיאופיזיטית, שדגלה בכך שלישו היו 2 אישיויות בה בעת– אלוהית ואנושית.
הדוקטרינה המונופיזיטית, שסברה כי לישו רק אישיות אחת וטבע אחד – אלוהית.
המרונים דגלו מבחינה דתית, בהשקפה הקתולית הדיאופיזיטית כפי שהתקבלה בוועידת כלקדון ב־451. ואומנם, ידוע על מקרה שבו נטבחו 350 נזירים מרונים בידי המונופיזיטים של אנטיוכיה. אירוע זה גרם למנוסת המרונים להרי לבנון, אבל גם להכרה של האפיפיור הורמיסדס במרונים ב־10 בפברואר 518 לאחר שהאירוע הובא לידיעתו. לעומת זאת, יש היסטוריונים הטוענים כי מהמאה ה־7 ועד מסעי הצלב החזיקו המרונים בדוקטרינת ביניים: המונותליטית, הגורסת כי לישו "רצון אחד". הייתה זאת נוסחת פשרה, שנתמכה במאה השביעית לספירה על ידי הקיסר הרקליוס. זאת, בניסיון לאחד את עולם הנצרות כנגד מתקפת האסלאם. התפיסה המונותליטית נדחתה ככפירה בוועידת קונסטנטינופול השלישית.
ימי הביניים
עם תחילת הכיבוש המוסלמי נדחקו המרונים מסוריה אל אזור הר הלבנון והפכו למולדתם את השטח המשתרע כיום מצפון לכביש ביירות–דמשק ועד שולי העיר טריפולי של ימינו, באזורים: בשרי, כסרואן, זגרתא ומתן ואפילו בנו מדינה שנקראת מדינת המורדים המרונים (מרדא) שגבולותיה מתחילים בצפון הר הלבנון ונגמרים בגליל העליון והמערבי, הכפרים מארון א־ראס, בירעם, מנסורה, ומערבה עד הים התיכון. מובלעת זאת התחילה להתכווץ במאה השמינית והתשיעית בעקבות פלישות ערביות וייבוא שבטים בדואים מצפון חצי האי ערב בסיוע של הח'ליף אל מנסור העבאסי שהוציא צו הלכה אסלאמי בעניין זה, להלן תוכנו: "יש בלבנון עם שמסרב למרותינו, עליכם לפנות עצמים זרים אלה משם כי זו אדמה שאלוהים נתן לכם אותה". מאז כל שטח מרוני שנכבש במלחמה ותושביו נסו על נפשם, יושב על ידי מתיישבים חדשים כולל הר הלבנון הדרומי ונשאר בידי הארמים מרונים ההר הצפוני. בהר הדרומי באזורים הדרומיים כולל ההר, השתלטו שבטים שיעים ומענים דרוזיים וכך הצטמצמה המובלעת הארמית מרונית והנוצרית העצמאית, תהליך שנמשך עד היום. הכפר מארון א־ראס היה ארמי מרוני אבל היום השיעים השתלטו עליו לגמרי. הכפר שמר על שמו הארמי.
מצבם של המרונים היה בעייתי: לא רק שהיו מיעוט נוצרי בין מוסלמים, אלא שאף עם עדות נוצריות אחרות בלבנון לא היה ביכולתם ליצור מערכת יחסים תקינה בשל הדוקטרינה השונה שאימצו. משחר קיומם התבלטו המרונים כעדה בדלנית: בשעה שעדות נוצריות אחרות התפזרו בארצות שונות (למשל: יוונים קתוליים), התרכזו המרונים כולם בהר הלבנון הצפוני, למעט שוליים קטנים בצפון סוריה, מושבת סוחרים בקפריסין ושני כפרים בגליל – ג'ש (גוש חלב) ובירעם.
בתחילת תקופת הכיבוש הערבי הגנו לוחמים מרונים שדיברו ארמית עד אז בהצלחה על הר הלבנון, הקימו אוטונומיה עצמאית על אדמת אבותיהם ואף הטרידו את הצבא של שושלת בית אומיה עד כדי כך שבשנת 677 שילם להם הח'ליפה מס בתמורה לשמירה על השלום. בשנת 685 קיבלו המרונים את הסכמת האפיפיור סרגיוס הראשון למינוי המנהיג הדתי של המרונים יוחנן מרון (מת בשנת 707) כפטריארך של אנטיוכיה, וזאת במקביל לקיומם של הפטריארך האורתודוקסי של אנטיוכיה והפטריארך הסורי־אורתודוקסי של אנטיוכיה. משרה זאת קיימת עד היום, כאשר ברוב התקופה תיפקד הפטריארך הן כמנהיג רוחני והן כמנהיג חילוני של המרונים. עצמאותם של המרונים הייתה לצנינים בעיני הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס השני והוא שלח בשנת 694 צבא נגדם. לאחר כמה כישלונות הצליחו המרונים להביס את צבא הקיסר.
במשך כ־400 השנים הבאות כמעט שלא היה קשר בין המרונים לעולם הנוצרי אך ידוע כי המשיכו לשמור על עצמאותם כנגד הפולש הערבי ולקיים את הדוקטרינה הארמית הלאומית והדתית הייחודית להם. הקשר עם העולם הנוצרי חודש בשעה שהחלו מסעי הצלב כשהצלבן ריימונד מטולוז פגש בהם בהרים סמוך לטריפולי שבלבנון בדרכו לכיבוש ירושלים. המרונים היו לעדה הנוצרית היחידה באזור שהתייצבה כיחידה אחת לימין הצלבנים בשביל להיעזר בהם אחרי 400 שנים שהם נלחמים לבד נגד הפולש הערבי.
ממקורות שונים עולה כי במשך 200 שנה (משלהי המאה ה־11 עד החורבן הסופי של ממלכת הצלבנים, בשלהי המאה ה־13) היו יחסי הערכה הדדית בין המרונים לצלבנים. על פי ההיסטוריון, הבישוף ויליאם מצור (חי 1130 – 1185) היה ב־1182 ניסיון של הפטריארך המרוני לאיחוד עם הכנסייה הקתולית עם הפטריארך הלטיני של אנטיוכיה (משרה שקמה בעקבות מסעי הצלב), ובשנת 1215 השתתף הפטריארך המרוני ירמיה השני בוועידת לטראנו הרביעית ברומא. תקופת מסעי הצלב השפיעה על הלך המחשבה של המרונים ועל התפתחותם. עם תבוסת הצלבנים, עבר על הארמים מרונים ושפתם הארמית תהליך של התדרדרות והתנוונות, שנמשך כ־200–300 שנה.
חידוש הקשר עם אירופה הנוצרית
במאה ה־15 נעשה ניסיון לשקם את הקשרים בין אירופה הנוצרית לבין הקהילה הארמית מרונית בלבנון, כאשר ללבנון באו נזירים פרנציסקנים והחלו לפעול בקרב העדה. הפטריארך יוסף השני (1468–1492) קיבל מהאפיפיור את הפליום, סוג של כתפיה המסמלת תפקיד בכיר במדרג של הכנסייה הקתולית ומאז נעשתה חלוקת הפליום לפטריארכים המרונים מנהג קבוע.
בשנת 1535 העניק הסולטאן סולימאן המפואר קפיטולציות (זכויות שיפוט) על הנוצרים באימפריה העות'מאנית למלך צרפת פרנסואה הראשון. זכויות אלה אפשרו למיסיונרים ונזירים צרפתים לפעול במזרח התיכון והם נעזרו במרונים.
לקראת סוף המאה ה־16 שלח האפיפיור גרגוריוס ה־13 את הכומר הקתולי-ישועי ג'ובאני אליאנו, אל המרונים וכתוצאה מפעולותיו יסד האפיפיור ב־5 ביולי 1584 מכללה מרונית ברומא ששגשגה בניהול הישועים עד למאה העשרים כמרכז להכשרת מלומדים ומנהיגים.
ב־1610 ייבאו הנזירים ממנזר אנטוניוס הקדוש שבקוּזאייה אחד ממכבשי הדפוס הראשונים בארמית ובערבית שהותקן בעולם דובר הערבית. המנזרים של לבנון עתידים היו למלא תפקיד חשוב בתחיית התרבות הערבית של סוף המאה ה־19 כתוצאה מפיתוח גופנים לערבית כמו גם לסורית.
ב־1624 הוקם בלבנון סמינר שנוהל על ידי נזירים פרנציסקנים שנועד להכין פרחי כמורה מרונים ללימודים במכללה שברומא. המכללה המרונית הכשירה רבים ממנהיגי העדה הדתיים והחילונים של המרונים ורבים מבוגריה היו לפטריארכים. ב־1695 הקים הפטריארך סטפן השני את מסדר הנזירים המרוני הראשון.
בשנת 1638 הודיעה צרפת כי היא תגן על כל הקתולים בשטח האימפריה העות'מאנית ובכלל זה המרונים. על פי מדיניות זאת חידשה צרפת הקתולית את הקשר עם המרונים, קשר שהלך והתהדק במאה ה־17 והגיע לשיאו במאה ה־18, עם התרחשותם של אירועים אחדים, ששילובם זה בזה מסמל עידן חדש בהתפתחותה של העדה המרונית.
המאה ה-18
שיאו של השינוי בעדה המרונית היה בשנת 1736, כאשר בסינוד שהתקיים בלבנון בראשותו של בוגר המכללה המרונית ברומא מונסיניור יוסף־סימון אסמאני הוחלט על איחוד מלא של הכנסייה המרונית עם הכנסייה הקתולית ברומא, תוך שמירה על אוטונומיה מסוימת:
זכותה למנות מתוך עצמה את העומד בראשה (אם כי המינוי הסופי נתון בידי הוותיקן).
זכותה להמשיך להשתמש בשפה הסורית העתיקה לצורכי תפילה.
פריחת המרונים במחצית הראשונה של המאה ה־18 יצרה גם התחדשות דמוגרפית וצפיפות אוכלוסין באזור צפון לבנון. החלה הגירה מרונית מצפון הר הלבנון בחזרה אל אזור השוף, בדרומו של הר הלבנון אשר היה נתון בלעדית לשלטונם של הדרוזים בעלי האדמות שהשתלטו עליו במאה ה־12 לספירה אף על פי שרוב האוכלוסייה שם הייתה ארמית מרונית. עם הגירת המרונים חזרה מצפון הר הלבנון לדרומו, התעוררה הבעיה העדתית של הר הלבנון, שהפכה לבעיה של לבנון כולה, מאז ועד היום. השיפור במצבם הכלכלי והחברתי של המרונים הוליד דרישה למעמד פוליטי. המרונים שוב לא היו מוכנים לקבל כמובן מאליו את הסדר החברתי הפוליטי בהר, שביטא את עליונותם של הדרוזים על מי שאינם דרוזים, והדברים הוחרפו גם בשל ההתססה של המרונים על ידי מנהיגותם הדתית והרוחנית, בעיקר מסדרי הנזירים המרוניים.
בשנת 1788 עלה לשלטון בהר הלבנון המרוני בשיר שהאב כאמיר בשיר השני, ששלט תחילה בתור ואלי של הר הלבנון תחת השלטון העות'מאני. מ־1822 היה בשיר בעל ברית של מוחמד עלי שליט מצרים ובסדרת קרבות הביס את הכוחות הדרוזים שתמכו בשלטון העות'מאני. בשיר גרם להאצה של שני תהליכים:
טיפוח המרונים על חשבון הדרוזים.
ההשפעה המערבית והלחצים על מאזני הכוח הפנימיים, שנמצאו ממילא בהתמוטטות עקב עליית המרונים.
המאה ה-19
כאשר התמוטט שלטונו של בשיר ב־1840, יחד עם השלטון המצרי, שוב עלתה על הפרק שאלת הר הלבנון. מ־1840 עד 1860, ניטשה מלחמת האזרחים הגדולה הראשונה של הר הלבנון, כאשר השיחים הפיאודלים הדרוזיים נאבקים נואשות לשמירת מעמדם מול עדה מרונית בעלת עדיפות מספרית, הנהנית מסיוע מערבי ובעלת יומרות תרבותיות ופוליטיות.
במלחמה זאת ניצחו הדרוזים מבחינה צבאית ותומכיהם הערבים והטורקים, אבל המרונים ניצחו פוליטית. כגודל התבוסה הצבאית, כן נוצר אינטרס, בעיקר אצל צרפת הקתולית, להתערב למען המרונים. כוחות צרפתיים נחתו בביירות ב־1860 ושמו קץ להרג ההמוני והטיהור האתני במרונים ולאחר מכן בנוצרים אחרים באזור. לאחר מכן הואצה השגת הסדר פוליטי חדש בלבנון (בשיתוף מעצמות אירופיות אחרות), ששיקף הפעם את מעמדם הדומיננטי של המרונים בהר הלבנון. האוטונומיה של המרונים בהר הלבנון קידמה את התפתחות האזור בהשוואה לאזורים אחרים במזרח התיכון. בשנות הטבח עזרו היהודים לחלק מהמרונים שהסתתרו אצלם בביירות. הפטריארך הארמי מרוני הודה לראש קהילת יהודי ביירות על פועלם וסיועם בשנת 1937.
בעקבות התמוטטות הפיאודליזם שיעור יודעי קרוא וכתוב בעדה היה גבוה. כבר בסוף המאה ה־19 ניכרה השפעה אירופית־נוצרית חזקה ביותר, שתרמה לפיתוח מערכת חינוך לעילית כמו גם לשכבות החלשות.
באמצע המאה ה־19 עזרו המרונים לרנסאנס הערבי ועזרו בפיתוח השפה הערבית במקום לפתח את שפתם הארמית דבר שהיסטוריונים מרונים מחשיבים כטעות הדומה לטעות של הקמת לבנון הגדולה. בעקבות חשש לטיהור אתני בתקופה העותמאנית ולחץ ערבי אסלאמי סביבתי כולל טבח המרונים הגדול ב־1860, ויתרו המרונים על שפת האם הארמית ולאומיותם, למען אג'נדה פאן־ערבית זרה, על מנת להתקרב ולהיות מקובלים על המרחב הערבי הסובב אותם.
בשנים 1860–1914 התעצבה תודעתם של המרונים. לאחר קשיים, הפך ההר לטריטוריה כמעט בלעדית של המרונים. ייתכן שהדבר מסביר, במידה מסוימת, את נחישותם של המרונים להיצמד לשלטונם בלבנון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במאה ה־20.
המאה העשרים
הגירה
בשעה שחלק מן המרונים נהנו מן היציבות, חלק אחר, שעייפו מן האלימות, בחרו להגר: מיעוטם למצרים, ורובם לצפון אמריקה ולדרום אמריקה. מעל ל־300 אלף איש עזבו את הלבנט עד מלחמת העולם הראשונה, רובם נוצרים. על אף קשיי ההגירה, נחשבת כיום הקהילה הנוצרית הלבנונית למבוססת ולמשגשגת, כאשר יש יותר מרונים בארצות הברית ובדרום־אמריקה, בברזיל, במקסיקו, במערב־אפריקה ובאוסטרליה מאשר בלבנון עצמה.
כמה מהלבנונים רכשו שם בינלאומי: המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן (1931 – 1883), הזמרת פיירוז, לוחם זכויות הצרכנים רלף ניידר, איש העסקים קרלוס סלים, אליאס ג'יימס ח'ורי חתן פרס נובל לכימיה, פיטר מדאוור זכה בפרס נובל לרפואה, מייקל דבייקי אחד מחלוצי ניתוחי לב ואחרים. ההגירה איפשרה לעדה המרונית מסלול התפתחות חליפי.
מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב־1914, בא הקץ להסדר האוטונומי של הר הלבנון, שכן האימפריה העות'מאנית הצטרפה למעצמות המרכז, גרמניה ואוסטרו־הונגריה, במלחמתן נגד מדינות ההסכמה, וביטלה הסדר שהושג בתיווכן של מעצמות מערב. השנים 1914–1918 היו קשות למזרח התיכון וללבנון ככלל ועל אחת וכמה להר הלבנון בפרט. בתקופה זאת רעב המוני, מכת ארבה ושלוש שנים רצופות של בצורת, גרמו אסון דמוגרפי שהותיר את רישומו בעדה המרונית.
יצירת מדינת לבנון הגדולה
שמאל|ממוזער|250px|פטריארך מרוני ומספר בישופים ברומא (1906)
שמאל|ממוזער|250px|נוצרים מרונים בונים כנסייה בהר הלבנון בשנות ה־20
רבבות מתו ברעב ורבבות היגרו מלבנון אל מעבר לים. אולם אלה שנשארו בהר הלבנון היו נחושים בהחלטתם להיצמד לאדמתם ולהפיק את מירב התועלת מהשינויים הפוליטיים באזור, בעקבות מלחמת־העולם הראשונה. השינוי הגדול ביותר שהביאה מלחמת־העולם הראשונה למרונים היה הענקת המנדט על סוריה ועל לבנון לצרפת הקתולית, שהיטיבה עימם ואשר רבים מהם דיברו בשפתה והתחנכו במוסדות החינוך שהקימה. בידי המרונים שוב היה סיכוי לשחזר את מצבם בשנים 1861–1914, בתוספת מעצמה פטרונית. להיטותם זאת של המרונים להבטיח את מעמדם בלבנון, הובילה אותם לביצוע שגיאה היסטורית גורלית נוספת: ב־1919 וב־1920 היו אלה המרונים שלחצו על צרפת להרחיב את המסגרת הטריטוריאלית של הר הלבנון וליצור את מה שמכונה כיום "לבנון הגדולה" במקום להקים מדינה לאומית ארמית מרונית ונוצרית בלבנון הקטנה בעל הרוב הארמי מרוני שיכלה לשמור ולחדש את השפה הארמית של אבותיהם כמדוברת ולשמור על לאומיות וייחודם הארמי שכל ארמי ונוצרי נרדף במזרח יכול לקבל מקלט בה.
תפיסת המרונים התבססה על שתי הנחות יסוד שגויות:
כי המחויבות הצרפתית כלפיהם, כפי שהייתה קיימת ב־1920, היא עובדה שאינה ניתנת לשינוי. הם סברו כי נגזר על צרפת להישאר עימם באזור במשך תקופה ארוכה ועליהם לנצל ככל האפשר את השותפות, כבר מראשיתה. הנחה זאת הוכחה כבלתי־ריאלית, ככל שקרבו שנות ה־30 וה־40, שבעקבותיהן הסתלקה צרפת מהמזרח התיכון – והותירה את המרונים חשופים, לפחות חלקית, ללא הפטרון שכל־כך ייחלו לו.
כי ביכולתם לשלוט על אוכלוסיות בניגוד לרצונן. היסטוריון לבנוני כינה את הקמת לבנון המודרנית ב־1920 "החטא הקדמון": אוכלוסיות ואזורים שלא היו מרונים כלל ואפילו לא בהכרח נוצריים סופחו להר הלבנון המרוני ונאלצו להקים מדינה שהייתה אמורה להיות נוחה לאינטרס המרוני, כדי לאפשר לאלה האחרונים להתפשט מעבר להר הלבנון ולהגדיל את כוחם הכלכלי והפוליטי.
ללבנון סופחו:
אזור החוף, החל בטריפולי בצפון (עיר סונית גדולה), עבור בביירות (עיר שאינה מרונית) וכלה בצור ובצידון (ערים מוסלמיות – סוניות ושיעיות),
דרום לבנון (אזור שיעי),
בקעת הלבנון (אזור שיעי),
צפון לבנון, ממזרח לטריפולי (אזור סוני ונוצרי־אורתודוקסי).
בבת־אחת הפכו המרונים לעדה המהווה רק 30 אחוז מאוכלוסייתה של המדינה החדשה. ב־1920 החל תהליך שבו נשמטה לבנון מאחיזתם של המרונים, דווקא כאשר נראה היה להם שאחיזתם בארץ שהם רואים בה את מולדתם, מתהדקת והולכת.
אסכולות במדינת לבנון הגדולה
מ־1920 עד שנות ה־40, השפעתם של הצרפתים הייתה משמעותית. האוכלוסייה המוסלמית, שלא חפצה בנוכחות הצרפתית והתנגדה לדומיננטיות המרונית, רוסנה על ידי הצרפתים.
בשנות ה־30 החלה להסתמן השלמה של גורמים מוסלמיים מסוימים עם קיומה הנפרד של לבנון. אולם גם אלה הסכימו לקבל את הסטטוס־קוו החדש, בתנאי שהרוח שהקימה את לבנון הגדולה, לא תהיה דומיננטית עוד. משמע, שאם נגזר עליהם לחיות במדינה שיש בה עליונות מסוימת של הנוצרים, על עליונות זאת להיות מוגדרת במערכת ממוסדת של הבנות בין הנוצרים לבין מי שאינם נוצרים, ואסור ללבנון להתנהל כהצגת־יחיד בניהולם של המרונים.
במקביל, התפתחו בקרב העדה המרונית אסכולות אחדות, כאשר כבר בשנות ה־20 וה־30 ברור היה לחלק מהמרונים, שייתכן כי הקמת "לבנון הגדולה" לא הייתה אלא מיקח־טעות. בין הראשונים להודות בטעות היה אמיל אדה, אחד האדריכלים הבולטים ביותר של תוכנית "לבנון הגדולה", שהפך ב־1936 לנשיא לבנון משך תקופה מסוימת, ולמשפחתו נותר מעמד חשוב בפוליטיקה המרונית והלבנונית עד עצם הימים הללו. מעיון בארכיונים החדשים שנפתחו לציבור עולה, כי אדה פעל אצל הצרפתים לתיקון הטעות, לחזרה ל"לבנון הקטנה", אולם היה זה מאוחר מדי.
בניגוד לעמדת אדה, שהיה ראש ממשלת לבנון, התפתחה אסכולה אחרת, שנושא דגלה בשנות ה־30 וה־40 היה השייח' בשארה אל־ח'ורי, מרוני בעל מעמד חשוב בהר הלבנון. על־פי אסכולה זו, אין המרונים יכולים לשלוט לבדם על לבנון, בוודאי לא כפי שחזו בטעות ב־1920, ובוודאי לא כאשר לקראת סוף שנות ה־30 ובראשית שנות ה־40 נראה כי צרפת עומדת לסיים את תפקידה ההיסטורי בלבנון. לפיכך, על המרונים להגיע להבנה עם האוכלוסייה המוסלמית שסביבם, שכן רק הבנה כזאת תאפשר לקיים את לבנון כמדינה נפרדת. במילים אחרות, אמר השייח' בשארה אל־ח'ורי: "איננו יכולים להכות את העולם שמסביב, לכן כדאי לנו להצטרף אליו, בתנאים שישמרו על ייחודיותנו".
אסכולה נוספת, היא הפיניקיזם, אשר לזרם שאימץ אותה הודבק בשנות ה־30 הכינוי "פיניקים צעירים", טענה שלבנון מהווה ישות לאומית לא־ערבית נבדלת מסביבתה, בעלת מורשת משלה, המתייחסת לתקופה הפיניקית הקדומה. זאת ועוד: לבנון היא רצף היסטורי אחד, שהחל לפני זמן רב לפני הופעת הערבים והאסלאם שהפריעו ללאומיות הלבנונית – "חול המדבר העכיר את מימיו הבהירים של הים" (חול המדבר הוא הכובשים הערבים מהמדבר, ומי הים מסמלים את הפיניקים הימאים).אליהו אילת, 'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה חוברת 35, 1985, עמ' 109-124. לפיכך, על המרונים לשתף פעולה עם מיעוטים שכנים שיש להם תחושה של בדלנות אתנית (בכלל זה, התנועה הציונית), נגד העולם הסובב אותם, שאינו מקבלם. הפיניקים הצעירים היו קבוצת אינטלקטואלים מצומצמת ובעלת השפעה. הם עדיין קיימים, בשם זה או אחר, בימינו. במקביל התפתחו בארצות במזרח־התיכון תנועות רעיוניות בעלות תפישת־עולם דומה לזאת של הפיניקים: הפרעונים במצרים, הכנענים ("עברים צעירים") בארץ־ישראל, והמפלגה הסורית הלאומית, בעלת התפישה הפאן־סורית בלבנט.
הן הזרם של אדה והן "הפיניקים" קיימו מגע רצוף עם התנועה הציונית בארץ־ישראל. בין הקשרים הבולטים ניתן למנות את המגעים עם אדה וקשרים בין אליהו אילת, ויקטור יעקובסון, משה שרתוק, יוליוס סימון ואחרים מהסוכנות היהודית לשארל קורם ומקורבים אליו לצורך הקמת 'אגודת ארץ ישראל – לבנון' ובנייה משותפת של סכר חשמלי בנהר הליטני, לתועלת שתי המדינות.В. Morris, "Israel and the Lebanese Phalanges: The Birth of a Relationship, 1948-1951", Studies in Zionism, 5, no. 2 (1989), pp. 125-144.I. Black and N. Caplan, "Israel and Lebanon: Origins of a Relationship", The Jerusalem Ouartrely, 27 (Spring 1983), pp. 48-58. תחת ההנהגה המרונית ובעידוד אדה, לבנון השתתפה בתערוכת יריד המזרח בתל אביב. זמן קצר לפני פרסום מסקנות ועדת פיל, נפגש חיים ויצמן עם אדה בפריז ומסר לו את דו"ח על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית הגובלת בלבנון, ואדה השיב ש"יש לו הכבוד לברך את נשיאה הראשון של מדינת היהודים העתידה לקום" וביקש שחוזה הידידות הראשון שלה ייחתם עם לבנון. עוד בתחילת רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית גינה הפטריארך המרוני אנטון ערידה את אפליית ורדיפת היהודים.
בהתקרב סוף שנות ה־30 ובראשית שנות ה־40, במהלך שלטון וישי ולאחר מכן הכיבוש הבריטי בלבנון, התבלטה האסכולה של אל־ח'ורי, הדוגלת בדו־קיום עם האוכלוסייה המוסלמית בלבנון ובהתנערות מרוחה של "לבנון הגדולה", אף כי לא מגבולותיה, כפי שכבר עוצבו.
כל הזרמים המרונים בלבנון יצרו קשרים טובים עם ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל והקהילות היהודיות בעולם מאז שנות השלושים. דאגתם הייתה לשמור על קיומם וחירותם בארצם והם ניסו לחפש מיעוטים אחרים נוספים בסוריה ועיראק שיוכלו להיות בני בריתם כמשקל נגד לרוב הערבי באזור. עדות לכך אפשר למצוא בארכיונים שונים בארץ שמעידים על תמיכת ארמים מרונים בזכות היהודית לבית לאומי ואף הברחה של יהודי אירופה וסוריה הנרדפים דרך לבנון אל עבר הגבול באמצעות מרונים שהתגוררו ביישובים בירעם וקלייעא. הייתה אפילו יחידה צבאית מרונית, "גב"ס" – גיוס בלתי סדירים, לא לגמרי צה"לית אבל קיבלה הדרכה, נשק ופקודות מקציני צה"ל ופעלה מאחרוי קווי האויב להברחת יהודים. הפטריארך הארמי מרוני ציין באחד הנאומים במהלך ביקורו בבית הכנסת בביירות: "היהודים הם לא רק אבותינו אלא גם אחינו, אבותיכם הם אבותינו, אנחנו בני אותו גזע ושפתנו הארמית ושפתכם העברית קרובות אחת לשנייה, אנו מתפללים שאלוהים יציל את היהודים מהרדיפות באירופה ובפלשתינה". ארכיבישוף ביירות איגנאטיוס מובארכּ הוסיף וציין: "אני רוצה להבטיח לכם בני ישראל אשר גורשתם מאירופה ולא התקבלתם בפלשתינה שיש לנו ולכם מקום בלבנון ואנו פועלים אצל הרשויות (המנדט הצרפתי) להשגת מטרה זו. הארכיון הציוני, במחקר שלו על הארמים מרונים, מגדיר אותם בפירוש כאוכלוסייה ארמית ששמרה על לאומיותה ודתיותה מאז הפלישה הערבית במאה השביעית ומציין שיש קווי דמיון בין שני המיעוטים שכנראה ימשיכו לתרום אחד לשני גם בעתיד. הפטריארך ערידה העיד בועדת החקירה האנגלו־אמריקאית, וגם הארכיבישוף מובארכּ הביע את צערו על שלא עלה בידו להופיע בפני הוועדה, ושלח תזכיר בו טען שהתנגדות השלטונות הלבנוניים לציונות נובעת מלחץ ערבי בלבד, הערבים הם כובשים ופולשים שמנסים לדכא את הזהויות המקוריות בארץ ישראל ובלבנון, הציונות אחראית להפיכת הארץ משוממה וענייה לפורייה ומשגשגת, ושיש צורך להקים בית לאומי יהודי הן מבחינה מוסרית והן מבחינת ההגנה על המיעוטים במזרח התיכון מפני הערבים והאסלאם.
במלחמת העצמאות כבש צה"ל את השטח כמעט עד נהר הליטני, לפי בקשת התושבים, אולם נסוג לאחר מכן. תוך כדי כך, גירש את תושבי בירעם המרונים מכפרם. יצחק בן צבי כתב על זה במכתב לבן-גוריון: "אין לי בעיה לעקור יישובים ערבים שנלחמו נגדנו אבל לעקור יישובים מרונים בגליל מבני בריתנו, זאת טעות מדינית. אין הבחנה בין ידיד לשונא". בן-גוריון כתב ביומנו 3 שנים אחר כך במבצע לטרון: "היינו צריכים להשקיע במרונים. יש להם שורש היסטורי בלבנט ותרבות שונה משאר ליישובי הליגה".
עצמאות לבנון
לקראת סוף שנות ה־30 הועמדה על הפרק שאלת עצמאותה של לבנון, בעיקר בגלל החלטת הצרפתים ב־1936 להפסיק את המנדט שלהם בלבנט ולהעניק עצמאות לעמים המקומיים. אמנם, ההסכם שצרפת חתמה עם סוריה ועם לבנון ב־1936 לא הביא עמו דבר, אך נוצרה בלבנון דינמיקה פנימית, שהחריפה את חילוקי־הדעות בין הנוצרים לבין מי שאינם נוצרים בעיקר בין המרונים והמוסלמים הסוניים בשאלה: מהי לבנון? האם תמשיך לבנון להתקיים כמדינה עצמאית, ואם כן – באילו תנאים? לא היה זה מקרה, אפוא, כאשר ב־1936 הוקמה תנועת הפלאנגות, שהפכה למפלגה מובילה אצל הנוצרים המרוניים. זרם זה טען, כי יש לשמור מכל משמר על קיומה של לבנון עצמאית, משום שרק כך יוכלו הנוצרים בכלל והמרונים בפרט לשמור על ייחודם. אולם גם הפלאנגות רצו לקיים את לבנון כחלק מדיאלוג או מדו־שיח עם שכניהם המוסלמיים.
במקביל לפלאנגות, הוקמו תנועות דומות בצד המוסלמי של המתרס. השם "פלאנגות" לא היה מקרי. בספרד פעלה באותה שנה תנועה פשיסטית בעלת שם זהה (מלחמת האזרחים בספרד הייתה אז בעיצומה), ואין ספק שפייר ג'ומאייל, מייסד הפלאנגות ומנהיגן עד מותו, הושפע מרעיונות פשיסטיים בארצות אחרות במזרח־התיכון. ואמנם ברנרד לואיס, היסטוריון של המזרח התיכון, כינה תקופה זאת בשם: "עידן החולצות".
מלחמת העולם השנייה
ב־1940 התרחש הרחק מאדמת לבנון מאורע בעל השלכה על ההיסטוריה המרונית: צרפת נכבשה על ידי הנאצים, והוקמה ממשלת וישי. צרפת, בעלת־הברית, הפטרון הגדול של המרונים, הפכה בעצמה למדינה כבושה. חולשתה זאת חיזקה את הזרם של בשארה אל־ח'ורי, שכבר האמין קודם־לכן, כי המרונים טועים בהניחם את כל הביצים בסל אחד. הצרפתים הוסיפו לשלוט בלבנט, אך ברור היה כי שלטון זה עומד להסתיים.
נוסחת האמנה הלאומית של לבנון
ב־1943 נמצאה נוסחה, "נוסחת האמנה הלאומית של לבנון", שאפשרה ללבנון להתקיים עד סוף שנות ה־60 כישות פוליטית יציבה יותר ממדינות ערביות רבות אחרות, על אף ריבוי הסיעות המתחרות. נוסחה זאת התבססה ביסודה על ויתורים הדדיים: המרונים ויתרו, המוסלמים ויתרו, והוויתורים שנפגשו באמצע הדרך אפשרו למנהיגי העדות המרכזיות להקים את לבנון המודרנית.
המוסלמים הסכימו לכך, שלבנון תמשיך להתקיים כמדינה עצמאית, והנוצרים ייהנו מעדיפות בחלוקת עוגת השלטון ומסמכויות־יתר בתחומים מסוימים. ואילו המרונים קיבלו את העיקרון, שלבנון היא חלק מן העולם הערבי ואינה מחפשת את ישועתה מחוצה לו. יתרה מזאת, ללבנון אמנם יש צביון שאינו ערבי טהור, בגלל אוכלוסייתה הנוצרית, אולם לעובדה זאת לא תהיה משמעות פוליטית. וכך, כאשר הוקמה הליגה הערבית ב־1944–1945, הצטרפה אליה לבנון כחברה מייסדת. עם זאת, נקבע כי תובטח עצמאותה של לבנון ויובטח המשך קיומה הריבוני.
הרובד השני של הפשרה עסק בתחום השלטוני הפוליטי הפנימי: נשיא לבנון, למשל, התפקיד הבכיר ביותר על־פי החוקה, חייב להיות מרוני, הגם שתנאי זה אינו מופיע בחוקה, ואילו ראש הממשלה חייב להיות מוסלמי־סוני. התפקידים חולקו באופן מדויק, תוך מתן רוב לנוצרים המרונים ושאינם מרונים גם יחד בפרלמנט הלבנוני. שילוב הנשיאות המרונית עם רוב מרוני בפרלמנט, הבטיח את המשך היתרון הפוליטי של המרונים בלבנון.
שמאל|ממוזער|250px|הכנסייה המרונית סט. לואי בעיר התחתית ליד כיכר פריז בחיפה
המאורעות של שנות ה־40 יצרו, בסופו של דבר, נוסחה שעד כה לא נמצא לה תחליף טוב יותר להמשך קיומה של מדינה לבנונית, המאפשרת למרונים בפרט ולנוצרים בכלל, לחוש ביטחון ויציבות בארצם. בעקבות הפשרה, נהנו המרונים מיתרון יחסי לעומת מעמדם בשנות ה־20. שוב לא הייתה כל סיבה לזהותם עם כוח חיצוני שנוא, כי הם שלטו מתוקף הסכמה לאומית רחבה. היציבות התערערה כאשר היו חריגות מנוסחה זאת או כאשר נעשו ניסיונות לבצע חריגות. גורמים שראו עצמם נפגעים, התקוממו נגד השינויים הכפויים ולא הסכימו לקבלם.
באמצע שנות ה־40 היו המרונים העדה הגדולה בלבנון, כ־300,000, ובמידה רבה עצבו את הצביון הלאומי שלה. עם זאת, רבים מהם היגרו, לאמריקה, שהפכה למרכז השני בגודלו של בני הקהילה המרונית כ־150,000. ערב קום מדינת ישראל, היו בארץ ישראל המנדטורית בין 5,000 ל־6,000 מרונים. הכפריים ישבו בשלושה כפרים בלבד: כפר בירעם, גוש חלב, ומנסורה. העירוניים התרכזו בשלוש הערים הגדולות, רובם (3,500–4,000) בחיפה. מרכזי נציגותם היו בחיפה וביפו וכולם היו נתונים למרותו של הפטריארך המרוני שבלבנון. בניגוד לאחיהם בלבנון, שהיו פעילים ביותר בחיים הציבוריים והמדיניים, לעיתים תוך התנגדות לכיוונים ערביים־לאומניים, המרונים בארץ ישראל כמעט שלא השתתפו בתנועה הלאומית.
שני תהליכים שהתרחשו בשנות ה־50 וה־60 גרמו לערעור היציבות בלבנון.
יחסו של העולם הערבי ללבנון בשנות ה־50. כוח פוליטי חדש החל להתגבש בעולם הערבי: הלאומיות בהתגלמותה הפאן ערבית נוסח נאצר. לאוכלוסייה המוסלמית בלבנון הייתה מטען זיקה חזקה ללאומיות הערבית, אולם השלטון המרוני בלבנון בשנות ה־50, לא הגיב בהתאם לציפיותיהם של חלק גדול מהמוסלמים. הוא המשיך באוריינטציה המערבית ברמה של מדיניות־החוץ הלבנונית, ולא הסכים להשתלב במבנה הפוליטי שנאצר ביקש להקים. בקרב מוסלמים רבים התעורר תסכול מכך שבעתות מבחן לאחד מיסודותיה של האמנה הלאומית, מגיבים המרונים תגובה המעוררת סימן שאלה חדש ביחס ללאומיותם.
בשנות ה־50, ואפשר שגם בשנות ה־60, חל בלבנון שינוי חברתי־כלכלי, שהפך את אמנת 1943 למסמך מיושן. השתנתה המערכת הפנימית של האיזונים בין העדות בלבנון, בעיקר בגלל תנועות דמוגרפיות פנימיות, למשל, עלייתם של המוסלמים השיעיים לדרגת העדה הגדולה ביותר בלבנון והמשך מגמת ירידתם היחסית של המרונים בסך־כל אוכלוסיית לבנון. וכל שהתרחבה רמת הציפיות של אותן שכבות, וככל שגבר תסכולן מביצועי הממשל על שאינו מקדיש משאבים לפתרון בעיותיהם, כן תפחה חבית אבק השריפה. ב־1958 הופיע "נפץ" בדמות ההשפעה המצרית, בעיקר לאחר איחוד סוריה ומצרים בראשית 1958. כעבור שלושה חודשים פרצה מלחמת אזרחים לבנונית נוספת, אף כי מאוד קצרה. שנים אחדות לאחר מכן, פרצה מלחמת האזרחים הגדולה. הגורם הפעם היו הפלסטינים, שביססו את אחיזתם בחלקים שונים של לבנון, תוך־כדי הסתמכות על אוכלוסייה פלסטינית ועל גורמים נוספים בחברה הלבנונית שמצאו לעצמם אפיק ביטוי בדמותו של כוח חיצוני, אשר ביקש לערער את הסטטוס־קוו שהושג בסיוע האמנה הלאומית בלבנון.
לבנון שקעה במלחמת אזרחים ממושכת, שממנה יצאו המרונים חלשים יותר. הביטוי העיקרי לשקיעה זאת של המרונים ניכר בהגירה: מרונים רבים נוספים, כ־300–400 אלף איש, נטשו את לבנון בדרכם למדינות שמעבר לים. כיום מהווים המרונים בלבנון 23 או 22 אחוז בלבד מהאוכלוסייה. ועבורם זאת טרגדיה.
גם התערבות ישראלית במלחמת האזרחים בלבנון לא הביאה עימה שינוי מבחינת המרונים: כגודל הציפיות של מרונים רבים מכניסת ישראל ללבנון, כך גם גדול אכזבתם מתוצאותיה: המרונים האמינו כי לבנון שלהם, אך יותר ויותר התברר, שאמונה זאת מיושנת ובלתי־ריאלית. יתרה מזאת: השלכות מההתערבות הישראלית אף החמירו את הפיצול בשורות העדה המרונית, פיצול שבא לידי ביטוי באלימות פנים־עדתית בהיעדר הנהגה מרכזית מלוכדת.
הכנסייה המרונית
שמאל|ממוזער|250px|שלט הכנסייה המרונית בעיר עכו. כנסייה זאת משמשת בעיקר את משפחות יוצאי צבא דרום לבנון (צד"לניקים)
הכנסייה המרונית היא כיום חלק מהכנסייה הקתולית, אם כי משום שהקשר בין הכנסיות נוצר רק במאה ה־12 נהוג לכלול את הכנסייה המרונית ברשימת הכנסיות האוניאטיות (מאוחדות – הכנסיות המזרחיות שקיבלו את מרות האפיפיור בתקופה מאוחרת). היו ניסיונות של הכנסייה הקתולית ללטיניזציה של התפילה שפסקו רק לאחר מועצת הוותיקן השנייה, אבל המרונים שמרו על הליטורגיה הסורית של אנטיוכיה המבוססת על הניב הארמי־סורי, (שפה שהמרונים עצמם דיברו בה עד המאה ה־18). חלק גדול מהתפילה כיום נאמר בערבית (השפה הרשמית של לבנון).
בראש הכנסייה עומד הפטריארך המרוני של אנטיוכיה שמושבו בבקרקה צפונית לביירות. מאז עצמאות לבנון מסתפק הפטריארך בשלטון דתי. הפטריארך נבחר על ידי הבישופים של הכנסייה המרונית והמינוי מקבל את אישור האפיפיור. לכנסייה המרונית יש נציגות פטריארכלית בירושלים (נוסדה ב־1895) בדמשק ובפריז. המנזר המרוני הראשון לגברים נוסד ב־1695, והמנזר הראשון לנשים ב־1895. בכנסייה המרונית יש כיום אחד־עשר מסדרי נזירים, רובם של נזירות. הדיאקונים והכמרים של הכנסייה המרונית אינם מחויבים לפרישות בניגוד למקביליהם בכנסייה הקתולית. לעומת זאת, הנזירים והבישופים (שנבחרים מבין חברי המנזרים) מחויבים להישאר רווקים.
האפיפיור הכריז על שלושה נזירים מרונים "קדושים של הכנסייה הקתולית", שרבל מכלוף (הוכרז קדוש ב־1977), רפקה אר־ראיס (2001) ונימטולה יוסף אל־הרדיני (2004). כמו כן הוכרזו נזירים מרונים נוספים כ"מבורכים" (קדושים זוטרים במינוח של הקתולים), ביניהם שלושה נזירים מרונים שנרצחו בטבח של 1860.
ב־1965 מינה האפיפיור פאולוס השישי קרדינל מרוני ראשון.
תפוצה
ממוזער|250x250 פיקסלים|מפת הפזורה המארונית בעולם
קיימות הערכות שונות על מספר המרונים בעולם. האומדנים נעים בין 7.5 מיליון ל־15 מיליון. מספר המרונים החי בלבנון כיום מוערך ב־900,000 נפש והם מהווים כ־17% מהאוכלוסייה. בסוריה חיים כ־40,000 מרונים בשלוש דיוקסיות, חלב, דמשק ולטקיה. בקפריסין קיים מיעוט מרוני המדבר ערבית בניב מרוני־קפריסאי. הם מוכרים באי כמיעוט דתי והקהילה בוחרת מתוכה נציג לבית הנבחרים. מוצאם כנראה מהמרונים שהתלוו לצלבנים.
קהילה מרונית של כ־6,700 אנשים מתקיימת בגליל, כולל קהילה מרונית משמעותית ותיקה הקיימת בגוש חלב, בת כ־1,700 נפש. כ־2,000 מהמרונים בגליל הם חיילי צד"ל לשעבר ומשפחותיהם, שברחו לישראל בשנת 2000.
קהילות נוספות נמצאות במצרים, ברזיל, ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה. בראש הקהילות הגדולות ביותר עומדים בישופים מרונים, אבל ברוב המקומות כפופה הכמורה המרונית לבישופים של הכנסייה הקתולית ובמקרים רבים נטמעים המרונים בקהילות הקתוליות המקומיות.
גלריה
ראו גם
ערבים-נוצרים (נוצרים מזרח-תיכוניים)
הכנסייה המרונית
נוצרים בלבנון
נצרות סורית
המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון
הכנסייה האשורית
צבא דרום לבנון (צד"לניקים)
אשורים
משפחות יוצאי צבא דרום לבנון (צד"לניקים)
נצרות ודרוזים
ערבית מארונית-קפריסאית
מרון
לקריאה נוספת
יוסף אולמרט, מיעוטים במזרח התיכון, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986. פרקים ט'–י'.
מלקולם א' יאפ, המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה, תרגום: יוסי מילוא, עריכה מדעית: יורם מיטל, מוסד ביאליק והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1999.
קישורים חיצוניים
maronite-league.org.lb – אתר האינטרנט של הארגונים לשמירת זכויות המרונים בלבנון
האקדמיה המרונית (באנגלית).
הערות שוליים
*
קטגוריה:לבנון: דמוגרפיה | 2024-10-13T12:29:07 |
הכנסייה האשורית | 250px|ממוזער|שמאל|הכנסייה האשורית סט. מארי במוסקבה
הכנסייה האשורית המזרחית (בארמית סורית: ܥܕܬܐ ܕܡܕܢܚܐ ܕܐܬܘܖ̈ܝܐ, בערבית: كنيسة المشرق الآشورية), פלג בנצרות, אשר התפלג משאר הכנסייה במאה ה-5 בעקבות המינות הנסטוריאנית.
תולדות
המינות הנסטוריאנית וועידת אפסוס
נסטוריוס, חכם דת נוצרי, תלמידו של תאודורוס ממופסואטיה, שהיה פטריארך קונסטנטינופול, טען כי מרים, אם ישו אינה יולדת האל אלא רק יולדת המשיח, וזאת בניגוד לדעתו של קירילוס האלכסנדרוני, פטריארך אלכסנדריה שדיבר על פרסונה אחת (Persona) של ישו הכוללת שני טבעים - אלוהי ואנושי באותו גוף אשר לא התמזגו אחת עם השנייה והתקיימו זו לצד זו כשתי מהויות נפרדות שהן בתוך ישות אחת. לעומתו נסטוריוס דיבר על שתי פרסונות, ישויות נפרדות, כך שבצליבה ובסבל והעינויים שבמהלכה הייתה זו הפרסונה האנושית ולא האלוהית. דעתו זו גונתה והוכרזה כמינות בוועידת אפסוס ב-431. נסטוריוס, אשר דחה טענות אלה מכל וכל, אך עם זאת סירב לחזור בו, גונה ונודה מהכנסייה. תומכיו זכו לחסות המלכים הפרסים, שהיו במאבק פוליטי עם האימפריה הביזנטית, ושם ייסדו את כנסייתו שמרכזה בסלוקיה-קטסיפון (Seleucia-Ctesiphon) והכריזו על עצמאותה של כנסייתם מהמרכז הנוצרי המזרחי, הפטריארכיה של אנטיוכיה; כנסייה חדשה זו זכתה עד מהרה לגיבוי ותמיכה מהאימפריה הפרסית הסאסאנית, אויבתה של האימפריה הביזנטית שגינתה את נסטוריוס ונידתה אותו, וקיוותה להשיג בכך את נאמנותם של נתיניה הנוצריים.
באבאיי הגדול
המלחמה בין האימפריה הביזנטית לסאסאנית, אשר התרחשה בשנים 610–628, החלישה את הכנסייה האשורית, וכמה ממחוזותיה עברו למונופיזיטים; בנוסף על כך, נאסר על הכנסייה לבחור לעצמה קתוליקוס-פטריארך, וכומר ושמו הנאנה החל להטיף לתורתו של אוריגנס כנגד תורתו של תאודורוס ממופסואטיה, התורה המסורתית של הכנסייה האשורית. במצב זה, באבאיי, שלאחר מכן כונה "הגדול", ניהל את הכנסייה למעשה למרות שתפקידו הרשמי היה "מפקח המנזרים שבצפון". בנצלו את תפקידו זה, הוא אכף את כיבוד תורתו של תאודורוס ממופסואטיה במנזרים, ובפרט גירש נזירים שהיו נשואים (כנס בית לבאת' שנערך ב-484 התיר לכל האנשים בהיררכיה הכנסייתית להיות נשואים); בנוסף לכך, הוא ייסד מנזרים ובתי-מדרש חדשים שבהם חינך את התלמידים לגישתו של תאודורוס, וכתב כתבים תאולוגיים הן כנגד המונופיזיטים והן כנגד תומכיו של הנאנה.
מאמציו של באבאיי נשאו פרי בשנת 612, כאשר כנס של הכנסייה האשורית הכריז על תורתו של תאודורוס ממופסואטיה כתורה המחייבת את כל המאמינים; כמה שנים מאוחר יותר, הנאנה תומך תורתו של אוריגנס, גונה ולעומת זאת הכריסטולוגיה שפיתח באבאיי נקבעה כמחייבת.
השליחויות המיסיונריות
אנשי הכנסייה האשורית עסקו רבות בפעילות מיסיונרית במזרח. כבר במאה ה-5 שליחי הכנסייה האשורית הגיעו לתימן ולקטר של היום, ואף להודו. בשנת 635 קבוצת מיסיונרים אשוריים הגיעה לסין, וכעבור זמן לא רב משלחות דומות הגיעו למונגוליה, טיבט וסמרקנד. עם זאת, התפשטות האמונה האשורית לא צלחה - בסין השליטים המקומיים דיכאו אותה, ובהודו בין המאות ה-16 וה-19 השתלטה הכנסייה הקתולית על הנוצרים המקומיים.
הפילוג הכשדי
במאה ה-15 הוחלט, כי הפטריארך של הכנסייה לא ייבחר, אלא התואר יעבור בירושה מדוד לאחיין. בשנת 1552 קבוצת היררכים של הכנסייה התמרדה כנגד הסדר זה, פרשה והקימה את הכנסייה הכשדית בראשותו של מר יוחנן ה-8, אשר עד מהרה קשרה עצמה עם הכנסייה הקתולית והצטרפה לקהילייה הקתולית בראשות האפיפיור. עתה היו לכנסייה האשורית שני פטריארכים יריבים: האחד - מסורתי, שמקום מושבו בעיירה אלקוש בכורדיסטן העיראקית דהיום, והשני - קתולי, שמקום מושבו בדיארבקיר שבמזרח טורקיה דהיום. מצב זה נמשך עד שנת 1662, כאשר מר שמעון ה-13, הפטריארך של דיארבקיר, החליט לפרוש מהקהילייה הקתולית ולחדש את הקשר עם הפטריארך של אלקוש, ועקר מדיארבקיר לעיירה קוכאניס במזרח אנטוליה, בגבול עיראק של ימינו. האפיפיור מצדו מינה פטריארך אחר תחתיו עבור אלו מהקהילה האשורית בדיארבקיר שנשארו נאמנים לקהילייה הקתולית; קבוצה זו נודעה לימים ככנסייה הכשדית הקתולית. בשנת 1804 הצטרפה אליה הקהילה האשורית שהתרכזה סביב הפטריארך של אלקוש, לאחר שהשושלת של אלקוש נפסקה.
במאה ה-20
בסוף מלחמת העולם הראשונה הנוצרים האשורים בקוכאניס מרדו בשלטון העות'מאני. לאחר כישלון המרד הם ברחו מטורקיה, רובם לעיראק, שהפכה למדינה עצמאית תחת פיקוח בריטי. ברם, בשנת 1933, עם תום המנדט הבריטי על עיראק, הטינה בין השלטון ההאשמי בעיראק לבין האשורים גרמה לשפיכות דמים, והפטריארך מר שמעון ה-23, ועמו רוב המאמינים, ברחו גם מעיראק, תחילה לקפריסין, משם לשיקגו, ולבסוף התבססו בסן פרנסיסקו.
בשנת 1964 שוב נוצר קרע בקרב הכנסייה האשורית על רקע ירושת תפקיד הפטריארך וקבלת הלוח הגרגוריאני. הפורשים בחרו כנגד הפטריארך מר שמעון ה-23 את מיטרופוליטן הודו, מר תומא דרמו. בשנת 1973 מר שמעון ה-23 התפטר מתפקידו והתחתן, מה שמנע את המשך כהונתו גם אם חלק מהמאמינים חפצו בכך, ובשנת 1975, תוך כדי משא-ומתן על איחוד מחדש של הכנסייה, הוא נרצח ותחתיו נבחר בישוף טהראן, מר דינכא הרביעי, אשר הכריז כי הפטריארכיה תפסיק להיות נורשת. ברם, הדבר לא גרם לאיחוד הכנסייה האשורית, והכנסייה הפורשת קיימת עד היום ככנסייה העתיקה של המזרח, הכוללת 5 מחוזות (הכנסייה האשורית בראשות מר דינכא כוללת 12).
ב-11 בנובמבר 1994 האפיפיור יוחנן פאולוס השני נפגש עם מר דינכא הרביעי ושני ההייררכים חתמו על "הצהרה כריסטולוגית משותפת" והקימו ועדה תאולוגית משותפת לשני הצדדים. כמו כן, בעקבות צעד זה השתפרו יחסיה של הכנסייה האשורית עם הכנסייה הקתולית הכשדית: בשנת 1996 מר דינכא הרביעי והפטריארך הכשדי רפאל הראשון נפגשו בסאות'פילד שבמדינת מישיגן וחתמו על הצהרה משותפת.
מבנה וארגון
בראש הכנסייה האשורית-נסטוריאנית עומד הפטריארך, ומקום מושבו הוא שיקגו; עד לאחרונה תפקיד הפטריארך עבר בירושה מדוד לאחיין, אך מאז שנת 1964 אין הדבר כך. תחת הפטריארך נמצאים שלושה מיטרופוליטנים, המפקחים על שלושת הגלילות (archdioceses) של הכנסייה - הגליל של אירופה, סוריה ולבנון (כולל את מחוזות לבנון, סוריה ואירופה), הגליל של הודו והגליל של עיראק ורוסיה (כולל את מחוז בגדד ומחוז צפון-עיראק - רוסיה). נוסף על אלה יש לכנסייה מחוזות כנסייתיים שלא תחת הגלילות הנ"ל - מחוזות ארצות הברית-מזרח, ארצות הברית-מערב, מערב קליפורניה, קנדה, אוסטרליה - ניו זילנד ואיראן.
תאולוגיה
רבים אומרים כי הכריסטולוגיה של הכנסייה האשורית היא נסטוריאנית, שכן האשורים פרשו מהכנסייה בגלל האשמתו של נסטוריוס בהפרדת ישו לשניים. אולם, הכריסטולוגיה המחייבת של הכנסייה האשורית אשר גובשה על ידי באביי הגדול במאה ה-7 והמתוארת בחיבורו "ספר האיחוד", גורסת כי לישו היו שתי מהויות (בסורית: qnome) שהתאחדו באישיותו האחת והמאוחדת.
הסקרמנטים
הכנסייה האשורית, כמו הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית, מכירה בשבעה סקרמנטים; ברם, סקרמנטים אלה שונים מעט מאלה הנוהגים אצל הקתולים והאורתודוקסים.
טבילה - כמו בשאר זרמי הנצרות, הטקס המציין את הצטרפותו של אדם אל הכנסייה.
סעודת האדון - החלק המרכזי בתפילה היומית, והיא דומה בעיקרה לסעודת האדון אצל הקתולים והאורתודוקסים, בהשמטת דבריו של ישו, שהלחם הוא בשרו והיין הוא דמו. במשך זמן רב הדבר גרם לכך, שטקס סעודת האדון האשורי נחשב ללא-תקין, אך בשנת 2001 האפיפיור יוחנן פאולוס השני הכיר בטקס זה כתקין, והרשה לקתולים לקבל את סעודת האדון האשורית בהיעדר אפשרות לקבלה לפי הדין הקתולי.
משיחת השמן.
ביטול החטאים (בשונה מהווידוי הנוהג אצל הקתולים/אורתודוקסים).
סימן הצלב
סקרמנט החמץ הקדוש - על-פי האמונה של הכנסייה האשורית, השליחים תומא וברתולומאוס הביאו למזרח מעט מהלחם שאכל ישו בסעודה האחרונה. שיירים אלה שולבו בתוך הלחם שהם הכינו עבור טקס סעודת האדון, ובכל פעם שמכינים לחמים לטקס זה, מוסיפים לתוכם שיירים מהלחמים הקודמים.
הסמכה לכמורה. הכמרים והדיאקונים האשוריים רשאים להינשא, גם לאחר שהוסמכו (בניגוד לחוקי הכנסייה האורתודוקסית, שלפיהם כומר ודיאקון רשאים להינשא לפני ההסמכה, אך לא לאחריה).
ראו גם
נצרות אוריינטלית
נסטוריאנית
אשורים
ערבים נוצרים
קישורים חיצוניים
אשורית
קטגוריה:אשורים
קטגוריה:ארצות הברית: נצרות
קטגוריה:עיראק: דת | 2023-10-26T12:17:49 |
נצרות יוונית-אורתודוקסית | שמאל|ממוזער|250px|כנסית יוחנן המטביל - הכנסייה האורתודוקסית החדשה בחיפה
שמאל|ממוזער|250px|מנזר המצלבה, ירושלים
נצרות יוונית-אורתודוקסית (ביוונית: Ἑλληνορθόδοξη Ἑκκλησία, "הכנסייה היוונית-אורתודוקסית") מונה את כל הכנסיות בתוך הנצרות האורתודוקסית ששפת התפילה שלהן או לפחות אחת מהמשמשות בהן היא יוונית-קוינה ושסדריהן שואבים מהנהוג במורשת הביזנטית. הן נבדלות מהכנסיות האורתודוקסיות הסלאביות והאחרות, כמו הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, אך חולקות עמן הכרה בעליונותו הטקסית של פטריארך קונסטנטינופול וגישה דתית זהה לחלוטין. הכנסיות היווניות מונות ארבעה מתוך חמישה כסים מטרופוליטניים בפנטארכיה הישנה – קונסטנטינופול, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים – את הכנסיות האוטוכפאליות של יוון, קפריסין ואלבניה ומספר אפארכיות ברחבי העולם.
לעיתים משמש השם לכינוי כלל הכנסיות האורתודוקסיות, ללא תלות בשפה. הדבר נובע מהמורשת היוונית החזקה המשפיעה על כולן.
מבנה
הכנסיות היווניות-אורתודוקסיות אינן מהוות גוף ארגוני נפרד בשום צורה בתוך כלל הנצרות האורתודוקסית. אפיונן ככאלו מתייחס אך ורק לשפת התפילה ולמסורת הטקסית המשותפת. הן מצויות באחדות (קומוניון) מלאה עם יתר הכנסיות האורתודוקסיות ומבחינה טכנית, רשאים מאמיניה של כל אחת להשתתף בתפילות, בסעודת האדון וכולי של האחרות.
הכנסיות היווניות בתוך האורתודוקסיה מונות את העתיקות והחשובות ביותר, אם כי לא הגדולות ביותר. הפטריארכיה של קונסטנטינופול, הניצבת סמלית בראש הדת כולה, היא יוונית וכמוה גם שלוש כסים מטרופוליניים אחרים מן הפנטארכיה הישנה: הכנסייה האנטיוכית (שהתפצלה בשעתו מהסורים האוריינטלים), הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של מצרים (שהתפלגה מן הכנסייה הקופטית) והפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים. גם הכנסייה הלאומית של יוון והכנסייה הלאומית של קפריסין חולקות מסורת זו. הכנסייה הלאומית של אלבניה מכילה קהילות רבות המשתמשות ביוונית. לכל אלו יש גם את האפארכיות שלהן מעבר לים, כמו הפטריארכיות היווניות-אורתודוקסיות באמריקה ובאוסטרליה (להבדיל מהאפארכיות הרוסיות-אורתודוקסיות וכולי שם, הגדולות יותר) הכפופות ישירות לקונסטנטינופול.
במזרח התיכון עד המאה ה-19 עמדו בראש הפטריארכיות ובראש הכמורה הבכירה אישים ממוצא יווני, אם כי רוב המאמינים של הפטריארכיות באנטיוכיה ובירושלים היו ערבים. מאז המאה ה-19 בירושלים מתחולל בקצב איטי שינוי בהרכב ראשי הכנסייה ובשפת התפילה. בפטריארכיה של דמשק הוחלפה ההנהגה במנהיגות ערבית ושפת התפילה שונתה ברוב התפילות מיוונית לערבית.
הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים
בראש הפטריארכיה בירושלים (ביוונית: Πατριαρχεῖον Ἱεροσολύμων, בערבית: كنيسة الروم الأرثوذكس في القدس) עומד הפטריארך הנוצרי-יווני-אורתודוקסי. כללי בחירת הפטריארך נקבעו בתקנות האימפריה העות'מאנית משנת 1875, אשר תוקנו בדברי חקיקה מנדטוריים בשנים 1935–1936. על פי כללים אלו, הפטריארך נבחר על ידי הכמרים החברים בסינוד הקדוש, שהוא הגוף המנהל של הפטריארכיה, אך המינוי נכנס לתוקף רק אחרי קבלת הכרה מהשלטונות, אשר מאז הקמת מדינת ישראל נעשה בהחלטת ממשלת ישראל. למרות השם, רוב חברי הקהילה בארץ הם ערבים-ישראלים ולא יוונים.
טאפוס
סמלה של הכנסייה הוא הטאפוס (Τάφος, ביוונית: - "קבר") - סמל שנוצר משילוב של האותיות היווניות "טאו" ו"פי"; הסמל מציין את הקבר הקדוש ומופיע בחזית של מרבית הבניינים תחת בעלות נוצרית-יוונית-אורתודוקסית בארץ ישראל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
יוונית | 2024-07-30T06:33:28 |
דגל איחוד האמירויות הערביות | דגל איחוד האמירויות הערביות הוא הדגל הלאומי של איחוד האמירויות הערביות.
היסטוריה
ב-1968 הודיע ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון כי ארצו תסיג את כל כוחותיה המוצבים "ממזרח לסואץ". בעקבות כך אימצה המדינה, שכונתה אז "חוף שביתת הנשק", דגל זמני בו הוצב כוכב משושה על רקע לבן בין שתי רצועות אדומות.
לאחר כינון איחוד האמירויות הערביות ב-2 בדצמבר 1971, אימצה המדינה החדשה את הדגל הנוכחי. הדגל נבחר מתוך למעלה מאלף הצעות שהוגשו במסגרת תחרות לעיצוב הדגל.
עיצוב
צבעי הדגל הם ירוק, שחור, לבן ואדום - צבעי הלאומיות הכלל-ערבית, אך בשונה מרוב דגלים הערביים, הצבע השחור נמצא בתחתית הדגל והירוק בחלקו העליון, והצבעים עשויים במשטחים רבועים ולא משולשים.
מעצב הדגל, עבדאללה מוחמד אל-מעיינה, אשר עיצב את הדגל בגיל 19, רואה בצבעים סמליות נוספת, שבה, נוסף על האדום והלבן, אשר היו לצבעים בדגליהן של אמירויות האיחוד, מסמל הירוק פוריות והשחור את הנפט עליו מתבססת כלכלת המדינה.
דגלי האמירויות
לכל אמירות יש גם דגל משלה, מלבד פוג'יירה המשתמשת בדגל האיחוד גם כדגל המדינה. דגלי האמירויות היו בשימוש עוד במהלך המאה ה-18. עם חתימת ההסכמים שהפכו את האזור לחוף שביתת הנשק ב-1820, התחייבו המדינות להוסיף לדגלן האדום מסגרת לבנה שתייצג את מחויבותן לשלום. במשך השנים שלאחר מכן צמצמו האמירויות של דובאי, עג'מאן ואום אל-קיוין את המשטח הלבן בדגלם. אמירות פוג'יירה, שלא הייתה חלק מההסכם, שמרה על הדגל האדום ללא תוספות.
דגלאמירות מרכז|לא ממוסגר דגל אבו דאבי הוא מלבן אדום שפינתו העליונה לבנה. מרכז|לא ממוסגר|220x220 פיקסלים האמירויות עג'מאן ודובאי מחזיקות בדגל זהה - שלושת רבעי מלבן אדום ורבע נותר לבן. דגל פוג'יירה עד שנת 1975|מרכז|לא ממוסגרדגל פוג'יירה היה בשימוש עד 1975, ולאחר מכן אומץ דגל האמירויות. דגל המדינה הקודם היה בעיקר מלבן אדום, לעיתים עם שם המדינה. דגל ראס אל-ח'ימה ושארג'ה|מרכז|לא ממוסגר האמירויות ראס אל-חימה ושארג'ה מחזיקות בדגל זהה - מלבן אדום המוקף במלבן לבן.דגל אום אל-קיוין|מרכז|לא ממוסגרדגל אום אל-קיוין מורכב מארבע חמישיות אדומות וחמישית לבנה, כאשר על האדום מופיעים כוכב וסהר אסלאמיים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:איחוד האמירויות הערביות: סמלים לאומיים
איחוד האמירויות הערביות
איחוד האמירויות הערביות
איחוד האמירויות הערביות
איחוד האמירויות הערביות | 2024-03-14T09:38:12 |
דגל אוגנדה | דגל אוגנדה (באנגלית: Flag of Uganda) הוא דגל המורכב משישה פסים אופקיים שווים בגודלם בצבעים שחור, צהוב ואדום, ובמרכזו עיגול לבן המוטען בעגור כתר לבן-לחיים. הדגל אומץ בשנת 1962 כאשר אוגנדה קיבלה את עצמאותה מבריטניה.
היסטוריה
בתקופה הקולוניאלית עשו הבריטים שימוש בנס כחול מושחת בסמל המושבה, שאותו ענדו כתג החיילים האוגנדים בשירות הממלכה המאוחדת, כמפורט בתקנות משנת 1865. אף שלממלכת בוגנדה, הגדולה מבין הממלכות בשטחי מושבת אוגנדה, היה דגל משלה, הבריטים העדיפו שלא להפגין העדפה לממלכה זו או אחרת, ועל כן בחרו בסמל העגור שיתנוסס במרכז הנס הכחול ועל פני דגלים רשמיים נוספים.
במהלך תקופת שלטונה של המפלגה הדמוקרטית טרם הכרזת העצמאות הוצע עיצוב לדגל אוגנדה, אשר כלל שלושה פסים אנכיים בצבעים ירוק–כחול–ירוק, שביניהם שני פסים אנכיים צהובים צרים, ולאורך הפס הכחול, צללית עגור צהוב. בבחירות למועצה המחוקקת שהתקיימו ב-25 באפריל 1962, כחצי שנה טרם הכרזת העצמאות, זכתה קואליציה בראשות מפלגת הקונגרס העממי של אוגנדה (Uganda People's Congress). מפלגה זו דחתה את העיצוב של קודמתה לדגל אוגנדה והציעה במקומו את עיצובו הנוכחי של הדגל, בהתבסס על דגלה שלה – שלושה פסים אופקיים בצבעים שחור, צהוב ואדום. הדגל, שעוצב על ידי שר המשפטים של אוגנדה, גרייס איבינג'ירה, אושר על ידי הממשל הבריטי טרם קבלת העצמאות, ומיום 9 באוקטובר 1962, יום העצמאות של אוגנדה, הפך דגל זה לדגלה הלאומי.
עיצוב
דגל אוגנדה מורכב משישה פסים אופקיים שווים בצבעים שחור, אדום וצהוב – צבעי מפלגת הקונגרס העממי של אוגנדה. הצבע השחור בדגל מסמל את עמי אפריקה, שצבע עורם שחור, הצהוב מסמל את השמש הזורחת מעל ראשיהם והאדום את האחווה ביניהם. במרכז הדגל, על גבי שני הפסים האמצעיים, עיגול לבן, ובתוכו עגור כתר לבן-לחיים, הציפור הלאומית, עומד ופניו אל התורן. העגור נבחר בשל אופיו העדין, ומאחר שהיה במרכזו של תג היחידה של החיילים האוגנדים. רגלו המורמת של העגור מסמלת את התקדמותה של המדינה.
מעמד חוקי
מעמדו החוקי של דגל אוגנדה מעוגן ב"חוק הדגל הלאומי והסמל" משנת 1962. החוק מפרט את עיצוב הדגל, אך אינו מפרט את מידותיו. הוא מסמיך את השר הממונה לתקן תקנות בעניין הנפת הדגל, ואוסר על פגיעה בכבוד הדגל, עברה שהעונש המרבי עליה הוא שנתיים מאסר.
דגלים נוספים
120px|גבול120px|גבול120px|גבול דגל אוגנדה מרץ - אוקטובר 1962 הנס הכחול של אוגנדה תחת השלטון הבריטי 1914 - 1962נס הנשיא של אוגנדה
ראו גם
קישורים חיצוניים
חוק הדגל הלאומי והסמל 1962 , באתר המכון למידע משפטי של אוגנדה
קטגוריה:אוגנדה: סמלים לאומיים
אוגנדה
אוגנדה
אוגנדה
קטגוריה:עגוראים בתרבות
אוגנדה | 2024-05-06T04:24:33 |
דגל נאורו | דגל נאורו אומץ רשמית ב-31 בינואר 1968 לאחר שהאי זכה בעצמאותו. צבעיו הם כחול צהוב ולבן ולכל צבע משמעות: הרקע הכחול הוא האוקיינוס שבו נמצאת נאורו, הפס הצהוב, שרוחבו 1/12 מרוחב הדגל, ממוקם במרכז הדגל ומסמל את קו המשווה, והכוכב הלבן, בעל 12 הקצוות מסמל את מיקומה של נאורו דרומית לקו המשווה ובקרבתו. 12 הקצוות מסמלים את 12 השבטים המקוריים של האי . חלוקת הדגל לשניים מסמלת את האמונה של תושבי האי, שהם הובאו לכדור הארץ משני כוכבים אחרים.
הדגל עוצב על ידי תושב מקומי שעבד עבור חברת הדגלים האוסטרלית אוונס .
ראו גם
קישורים חיצוניים
נאורו
קטגוריה:נאורו: סמלים לאומיים
נאורו
הערות שוליים | 2024-04-24T05:27:16 |
תוכנית תלפיות | תוכנית תלפיות היא מסלול עילית ותוכנית שירות בצה"ל אשר מטרתו המרכזית היא גיוס צעירים וצעירות מוכשרים ומצטיינים למערכת הביטחון, והכשרתם לעיסוק בתפקידים מרכזיים במערכי המחקר והפיתוח (מו"פ) הביטחוניים, באמצעות לימודים לתואר ראשון בפיזיקה, במתמטיקה או במדעי המחשב (וכן שילובים שלהם). בנוסף לכך, נועדה התוכנית ליצור פוטנציאל לעתודת המנהיגות הטכנולוגית לקהילת המו"פ הביטחוני. התוכנית נוסדה בשנת 1979 כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים. מסלול השירות בתוכנית הוא בן תשע שנים, הכולל כ-36 חודשי הכשרה (רובם בזמן שירות החובה) ולאחר מכן תפקידים ביחידות המו"פ השונות. בוגרי המסלול מכונים תלפיונים.
השם תלפיות נובע מספר "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת".
הקמת התוכנית
יוזמי ההקמה של תוכנית תלפיות היו הפיזיקאים פרופסור פליקס דותן ופרופסור שאול יציב מהאוניברסיטה העברית בירושלים. השניים ניסחו מסמך לאחר מלחמת יום הכיפורים, בנובמבר 1974, שכותרתו "הצעה להקמת מכון לפיתוח נשק חדש", הידוע כיום כ"מסמך הייזום" של תוכנית תלפיות. הצעתם המקורית הייתה להקנות למתגייסים מחוננים תואר אקדמי בפיזיקה ובמתמטיקה תוך שנתיים, ולאחר מכן לחשוף אותם במהירות לצורכי הצבא באופן בלתי אמצעי.
מספר חודשים לאחר כתיבתו והפצתו של המסמך התכנס דיון מיוחד בנושא ביולי 1975 בראשותו של אחד המדענים המובילים בישראל, פרופ' יובל נאמן. בדיון נכחו נציגים ממשרד הביטחון, מהצבא, מהאקדמיה הישראלית, מהתעשייה הביטחונית, ממערכת החינוך ומציעי התוכנית המקורית. בשנים לאחר מכן, התוכנית עברה מספר שינויים מהותיים, במסגרתם שונה רעיון התוכנית מהקמת מכון לפיתוח נשק חדשני, לתוכנית הכשרה של צעירים המאפשרת להם תרומה משמעותית וארוכת שנים לביטחון מדינת ישראל, דרך מסגרת צבאית המאפשרת למידה מעמיקה של נושאים טכנולוגיים שונים, ופיתוח מיומנויות הובלה והשפעה בשירות הקבע. ההצעה הוצגה בפני הרמטכ"ל רפאל איתן, על ידי ראש מו"פ באותה תקופה, אהרן בית-הלחמי, ובמרץ 1979 הוא הורה לממש אותה.
הוחלט שהתוכנית תתקיים תחת חסות חיל האוויר, ותאוכלס במסגרת "המכון ללימודי המשך" (לימים בית הספר לפיקוד ומנהיגות של חיל האוויר). בנוסף הוחלט שהאוניברסיטה העברית תיתן חסות ותאמץ את התוכנית, תוך שהיא מסכימה להתגמש לגבי אופי הלימודים, למעט אורכם; האוניברסיטה לא הסכימה לצמצם את החומר הנלמד לפרק זמן קצר שבו לטענתה, לא ניתן להעביר חומר רב ומסובך כל כך.
התוכנית יצאה לפועל כבר באותה השנה, לאחר מיונים מסננים אותם עברו עשרים ושישה נערים, שהתחילו את הכשרתם באוגוסט 1979. מאוחר יותר, במחזור ו' של התוכנית, התחילו לשתף גם נערות בתוכנית, באופן שוויוני.
כיום, מוביל את התוכנית מפא"ת (המנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית), והיא מבוצעת בבסיס של חיל האוויר בירושלים.
ב-2004 הוקמה "תוכנית חבצלות", תוכנית הדגל של חיל המודיעין, על בסיס מבנה ההכשרה של תלפיות.
עיקרי התוכנית
במהלך ההכשרה משלימים הצוערים תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. התואר כולל תוכנית לימודים בהיקף מצומצם בפיזיקה ובמתמטיקה, ובנוסף על כל צוער להרחיב להיקף מלא לפחות אחד מהתארים בפיזיקה, במתמטיקה או במדעי המחשב. בנוסף ללימודים האקדמיים עוברים הצוערים הכשרות צבאיות וטכנולוגיות שונות, ביניהן סייבר, מודיעין, חקר ביצועים וכדומה. בסיום ההכשרה, שהיא הארוכה ביותר בצה"ל ואורכה 36 חודשים, מקבלים הצוערים דרגת סגן ותואר בוגר מהאוניברסיטה העברית ומשתלבים בהתאם לזיקתם ביחידות מחקר ופיתוח בצה"ל ובתעשיות הביטחוניות, או כלוחמים בשירות קרבי.
השירות הראשוני במסגרת התוכנית אורך שלוש שנים בהן הצוערים עוברים את ההכשרה, כל זאת במהלך שירות החובה, ולאחר מכן שש שנים בשירות קבע (בסה"כ מסלול השירות בתוכנית הוא בן תשע שנים). תוכנית תלפיות מיועדת למלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון), אשר עומדים לסיים או סיימו את כיתה י"ב. מקומם של תלמידים אשר התקבלו לתוכנית ומעוניינים לצאת לשנת שירות, מכינה קדם-צבאית, ישיבה וכדומה, נשמר למחזור הבא של התוכנית.
מיונים והכשרה
התאמה לתוכנית תלפיות
התאמה לתוכנית תלפיות מוערכת ונבחנת במספר היבטים – התעניינות וזיקה לתחומים המדעיים והטכנולוגיים, כאשר כישרון וידע בנושאים הללו הן דרישות הכרחיות מהמועמדים. כמו כן נדרשים הישגים לימודיים גבוהים מוכחים מן המועמדים. בנוסף לזאת, גם להיבטים אישיותיים ישנה חשיבות; בוגרי תלפיות אינם מיועדים להיות "מדענים במגדל שן"ציטוט זה לקוח ממסמך הייזום של התוכנית שנכתב על ידי הפרופ' פליקס דותן ושאול יציב. אלא להשתלב בצוותים, לעבוד תוך מגע רצוף עם גורמים רבים, ובהמשך מסלולם המקצועי אף לקחת חלק בהובלה ובמנהיגות של המחקר והפיתוח הביטחוניים. בהתאם לכך, נדרשות תכונות כגון יכולת להשתלב בעבודת צוות, פוטנציאל ויכולת להוביל ולהנהיג, יכולת להבחין בין טפל לעיקר, קבלת החלטות ועוד. מעבר לכך, דרושים מוטיבציה ורצון לתרום במסגרת מערכת הביטחון.
תהליך המיון לתוכנית תלפיות נבנה באופן שייתן מענה הולם למתואר לעיל. התהליך אורך מספר חודשים ומתקיים במהלך כיתה י"ב, בחודשים ספטמבר–מאי.
תהליך המיון לתוכנית תלפיות
לאחר ביצוע מבדקי הצו הראשון, מתבצע איסוף נתונים לגבי מועמדים מתאימים, שיעמדו בדרישות.
מועמדים שנבחרו יוזמנו ליום מבחנים מדעיים ופסיכוטכניים. המלשבי"ם שעברו את שלב זה, מוזמנים לסדרת מיון בת יומיים שבה יבחנו במבחנים מקצועיים, קבוצתיים ואישיותיים. לאחר מכן, אלה שנמצאו מתאימים יזומנו למבדקי קצונה וראיונות אישיים שהם השלב הסופי בתהליך המיון. בסופו של התהליך מתקבלים כ-70 - 80 מלשב"ים לתוכנית.
במהלך התקדמות תהליך המיון מבוצעת הסברה ונמסרים נתונים למועמדים אודות התוכנית.
הכשרה ותקופת שירות
+כותפות הצוערים בשלבים שונים של ההכשרה. שנה א' מיוצגת על ידי פס אחד, וכל שנה נוסף פס.מרכז|124x124 פיקסליםמרכז|124x124 פיקסליםמרכז|124x124 פיקסלים
ההכשרה במסגרת תוכנית תלפיות נמשכת כ-36 חודשים. היא משלבת פרקי לימוד אקדמיים לצד תכנים ואימונים צבאיים. תקופות הלימוד חופפות פחות או יותר את הסמסטרים האוניברסיטאיים הרגילים. יתרת הזמן מנוצלת לביצוע הכשרות טכנולוגיות וצבאיות מגוונות.
ההכשרה בתוכנית מבוססת על מודל "דמות הבוגר", על פיו בוגר תלפיות נדרש להיות מנהיג ביטחוני-טכנולוגי. המודל מבוסס על שלושה צירי הכשרה: הראשון הוא ציר המנהיגות, שמהותו פיתוח יכולות הנהגה והובלה בנוסף ליכולות עבודה בצוות על מנת מימוש יעדים מבוקשים. הצוערים חווים ציר זה דרך התנסויות בהובלת פרויקטים ויוזמות, ודרך הרצאות וסדנאות שמועברות על ידי מרצים חיצוניים. הציר השני הוא הציר הערכי, המושתת על ערכי צה"ל וחיל האוויר ועל ערכי האתיקה של המחקר המדעי; במהלך ההכשרה מעודדים את הצוערים לפתח זהות ערכית שמגדירה את סט התכונות עליהם הם מסתמכים בקבלת החלטות. הציר השלישי הוא הציר המקצועי, המורכב משלושה מרכיבים: בסיס ידע רחב, יכולת ניתוח ומימוש פתרונות, וראייה מערכתית. הצוערים עוברים סדנאות מקצועיות, שומעים הרצאות שמטרתן הרחבת הידע, ונדרשים להתמודד עם בעיות המדמות תרחישים שהם עלולים להתמודד איתם בקבע.
דרך שלושת הצירים מורכבת ההכשרה האישיותית ששמה דגש על מצוינות בשלל רבדים ולא רק אקדמית.
ההכשרות הצבאיות נחלקות להכשרות כלליות כגון טירונות וקורס קצינים, ולהכשרות ייחודיות לתלפיות - סדרות אימונים בנות מספר שבועות ברוב חילות צה"ל, המורכבות מאימונים, סיורים והרצאות בכירים אודות כל חיל - תפקידיו, מערכות הלחימה שלו, תהליכי פיתוח המתבצעים בו ועוד.
המתקבלים לתוכנית עוברים בקיץ לפני תחילת הלימודים סדרת טרום טירונות. לאחר-מכן מגיעים הצוערים לטירונות קרבית בבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים (בה עוברים הכשרת רובאי 04). עם תחילת הלימודים משתכנים התלפיונים בבית הספר לפיקוד ומנהיגות של חיל האוויר הממוקם בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית.
מעבר לקורסים הרגילים, הנלמדים באוניברסיטה, משתתפים התלפיונים בקורסים סגורים המיועדים להם בלבד. יתר על-כן, מבצעים מטלות שונות בבסיס ומשתתפים בפעילויות חברתיות שונות. בנוסף, התלפיונים מבצעים פרויקטים לאורך השנים, ואף ממלאים תפקידים כסגל התוכנית בשנה השלישית.
הפרויקטים שמבצעים התלפיונים כוללים פיתוחים טכנולוגיים, כאשר הפרויקט המרכזי הוא פרויקט מגדל־דוד המתקיים בשנה השנייה של ההכשרה. מגדל־דוד הוא מיזם חברתי טכנולוגי שמובילה תוכנית תלפיות, מטרתו היא לתת לצוערי תלפיות להתנסות עם פרויקטים בעולם האמיתי, שמבוססים על צרכים של עמותות ומשרדים ממשלתיים, משרד הביטחון וגופים צבאיים, לפרויקט אין מטרות רווח.
הפרויקט הוקם לפני כשלוש שנים, על פי רעיונות והצעות שעלו מבוגרי התוכנית. במהלך הפרויקט הצוערים עובדים בזוגות או בשלשות, הם מקבלים את הצורך עליו הם צריכים לענות מאחד מהגופים שהוזכרו קודם לכן ולאחר מכן מקבלים יד חופשית להתמודדות עצמאית על מנת למצוא פתרון ויצירת תוצר. לאחר כמה חודשים של עבודה עצמאית הם מגייסים חברי צוות שיעבדו תחתיהם על הפרויקט. חברי הצוותים הם תלמידי תיכון או אוניברסיטה המשתתפים בתוכניות מצוינות, או צוערי תלפיות בשנתם הראשונה אם מדובר בפרויקטים פנים-צה"ליים. לאחר עבודה אינטנסיבית של כ-8 חודשים, הם מגישים את התוצר הסופי לגוף שהעלה את הבעיה איתו היו בקשר לאורך כל התהליך, ומבצעים עמו הטמעה של הפרויקט על מנת לפתור את הבעיה.
מבין התכנים שצוערי תלפיות עוברים:
בשנה הראשונה - סדרות זרוע היבשה - הכוללות לדוגמה סדרת חיל ההנדסה הקרבית, סדרת חיל התותחנים, וסדרת שריון בה מתנסים הצוערים בנהיגה או ירי בטנק מרכבה. בנוסף, הצוערים יוצאים לקורס קצינים בבה"ד 1 במגמות נחשון או להב.
בשנה השנייה - סדרת זרועות וטכנולוגיות הכוללות לדוגמה סדרת חיל אוויר, סדרת חיל ים, סדרת אמ"ן וביקורים ביחידות נוספות במערכת הביטחון.
בשנה השלישית - הצוערים נמנים עם סגל התוכנית, וממלאים תפקידים שונים בתוכנית, ביניהם פיקוד על צוערי השנה הראשונה והשנייה. בסוף השנה מתקיים טקס סיום בו הבוגרים מקבלים דרגת סגן וסיכת תלפיות.
נשירה מהמסלול
נשירה מהמסלול מתבצעת באמצעות ועדת היגוי המתכנסת בין שלוש לארבע פעמים במהלך השנתיים הראשונות של ההכשרה, ומוסמכת להפסיק את הכשרתם של צוערים על רקע מקצועי, אישיותי או ערכי. צוערים שהודחו או פרשו מהתוכנית משלימים את שירותם בתפקידים מגוונים במערכת הביטחון, ולעיתים נדרשים להמשיך בשירות קבע בהתאם לזמן עזיבת התוכנית, זאת על פי חוזה ההצטרפות לתוכנית עליו חתמו טרם הגיוס.
ביחידות מסוימות, שגור הכינוי 'פּיונים' עבור נושרי המסלול, בדומה לכינוי 'נפל"ט' (נופל טיס) עבור נושרים מקורס טיס.
בוגרים מפורסמים (תלפיונים)
איל חולתא, ראש המטה לביטחון לאומי והיועץ לביטחון לאומי של ראש ממשלת ישראל לשעבר, חתן פרס ביטחון ישראל.
ויקטור ויסליב, יזם וחתן פרס ביטחון ישראל.
תא"ל (מיל') יורם חמו, לשעבר מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית.
אילון לינדנשטראוס, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית. זוכה מדליית פילדס לשנת 2010.
אריאל מייסלוס, ממייסדי ונשיא Passave, ממייסדי ונשיא אנוביט ומייסד ומנכ"ל Stratoscale.
רון מילוא - פרופסור לביולוגיה במכון ויצמן למדע ויושב ראש הוועד המנהל של האקדמיה הצעירה הישראלית.
אלי מינץ, שמחון פייגלר ואמיר נתן, מקימי קומפיוג'ן.
אביתר מתניה, פרופסור לממשל וראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב, המקים וראש מערך הסייבר הלאומי לשעבר, הוגה תוכנית חבצלות.
מריוס נכט, ממקימי צ'ק פוינט.
יואב פרוינד, מדען מחשב ישראלי ופרופסור בפקולטה למדעי המחשב באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. זוכה פרס גדל לשנת 2003.
אריק צ'רניאק, טייס קרב ואחד ממקימי אתר מטהקפה וחברת סופרסוניק שנרכשה על ידי איירון סורס.
אסף רפפורט ועמי לוטבאק, ממקימי חברות אבטחת הענן אדאלום ו-Wiz.
תא"ל (מיל') אופיר שהם, ראש מפא"ת לשעבר.
ראו גם
תוכנית פסגות
תוכנית ארזים
תוכנית אודם
תוכנית BIO
תוכנית חבצלות
תוכניות שחקים
צוערים לשירות המדינה
לקריאה נוספת
Gewirtz, Jason. Israel's Edge: The Story of The IDF's Most Elite Unit - Talpiot. Gefen Publishing House, 2016
נגל, י', תא"ל (מיל'), סגן מדעי לראש מפא"ת וד"ר מתניה, א', ראש תחום תלפיות ופסגות. (2009). "תוכנית תלפיות". מפעלי דפוס כתר.
קישורים חיצוניים
תוכנית תלפיות, באתר משרד הביטחון
פרוטוקול ישיבה בכנסת בה הוצג פרויקט של צוערי התוכנית אשר פותח במסגרת קורס במסלול (עמוד 16)
בתקשורת
הערות שוליים
*
קטגוריה:מסלולי הכשרה בצה"ל
קטגוריה:חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:האוניברסיטה העברית בירושלים: תוכניות מצטיינים
קטגוריה:מפא"ת | 2024-10-04T20:33:16 |
פרוייקט תלפיות | REDIRECT תוכנית תלפיות | 2006-03-11T01:34:45 |
משפט פריס | REDIRECT משפט פריז | 2005-07-14T09:44:25 |
קרב טראסימנוס | 300px|הקרבות העיקריים במלחמה הפונית השנייה|שמאל|ממוזער
שמאל|ממוזער|300px|בתמונה זו ניתן לראות את פני הקרקע באזור בו נערך הקרב. הצבא הרומאי נכנס למלכודת בשטח שדמה לאמפיתיאטרון טבעי, בין חופי אגם טראסימני, לבין השטח ההררי והמיוער מצפון לו, בו הסתתר צבאו של חניבעל. האגף השמאלי של הצבא הקרתגני היה במקום בו שוכנת כיום העיירה טאורו סול טראסימנו (Tuoro sul Trasimeno)
קרב טראסימנוס (21 ביוני 217 לפנה"ס) היה אחד הקרבות הגדולים, שנערכו בשלבים הראשונים של המלחמה הפונית השנייה. הקרב שניטש בין כוח צבא רומאי בהנהגת הקונסול גאיוס פלאמיניוס לבין צבא קרתגני בפיקוד חניבעל ברקא, נערך בחוף הצפוני של אגם טראסימנו סמוך לאזור בו שוכנת כיום העיירה טואורו סול טראסימנו
(Tuoro sul Trasimeno). הוא נחשב לאחד המארבים המוצלחים והגדולים בהיסטוריה הצבאית, והסתיים בהשמדה כמעט מוחלטת של הצבא הרומאי שהשתתף בקרב.
רקע
התבוסה הקשה, שנחל הצבא הרומי בפיקוד הקונסול טיבריוס סמפרוניוס לונגוס בקרב טרביה, עוררה את הרומאים לפעול מיידית נגד האיום החדש מצפון, שיצר הצבא הקרתגני בפיקוד חניבעל. הקונסולים החדשים, שנבחרו לשנת 217 לפנה"ס, היו גנאיוס סרוויליוס גמינוס וגאיוס פלאמיניוס. הסנאט הרומאי קבע כי סרוויליוס יתפוס את מקומו של פובליוס קורנליוס סקיפיו וייקח פיקוד על צבאו, בעוד פלאמיניוס מונה להוביל את שארית צבאו של סמפרוניוס. מאחר ששני הצבאות נחלשו מאוד בעקבות התבוסה בטרביה, גויסו ארבעה לגיונות חדשים לתגבר אותם. כוחות חדשים אלו, יחד עם שרידי הצבא לשעבר, חולקו בין שני הקונסולים. המשימה של שני הצבאות הרומיים הייתה למנוע מחניבעל לצעוד דרומה לכיוון רומא מעמק נהר הפו, וללכוד את צבאו ביניהם במקרה שינסה לעקוף או לחצות את האפנינים הצפוניים. לשם כך, הוצב צבאו של סרוויליוס בארמיניום (כיום רימיני), ששלטה על הדרך שעברה סמוך לחוף הים האדריאטי, ואילו צבאו של פלאמיניוס חנה בארטיום (כיום ארצו), וחסם את אחד המעברים המרכזיים מעמק הפו לאטרוריה.
חניבעל פעל במהירות, כדי לא להניח לרומאים לחסום את דרכו דרומה, ובראשית האביב של שנת 217 לפנה"ס חצה את רכס האפנינים מאזור בולוניה של ימינו לפיסטויה, או לפייזולה. לאחר מכן חצה עם צבאו את נהר ארנו, שמימיו גאו בעקבות הפשרת השלגים, מדרום למקום בו שוכנת כיום העיר פירנצה, וחדר לאטרוריה. האזור בו חצה חניבעל את הארנו היה מוצף וביצתי, והמעבר דרך הביצות היה מבצע קשה, שארך שלושה ימים, וגבה מחיר יקר מצבאו של חניבעל, כולל כל הפילים שנותרו לצבאו. אולם חציית הנהר איפשרה לו לחדור לשטח אטרוריה מבלי להתקל בהתנגדות מצד הצבא הרומי. לאחר חציית הנהר המשיך צבאו של חניבעל לצעוד דרומה, תוך שהוא בוזז ומחריב בדרכו את אזורי הכפר. נתיב התנועה של חניבעל איגף ממערב את צבאו של פלאמיניוס, שחנה בארטיום, והציב אותו בין צבאו של האחרון לבין רומא, שנותרה ללא הגנה. האיום שיצר צבאו של חניבעל על רומא, וזעמו של פלאמיניוס על ההרס הרב שגרם הצבא הקרתגני לאזורים דרכם צעד, גרמו לאחרון להחליט לעזוב את מעוזו בארטיום ולצאת למרדף אחרי חניבעל, מבלי להמתין שהקונסול השני (סרוויליוס) יחבור אליו עם צבאו. לפי תיאורו של ליוויוס, במועצת המלחמה שכינס פלאמיניוס לפני קבלת ההחלטה, יעצו לו רוב המפקדים הבכירים בצבאו לבחור בדרך הבטוחה, ולהמתין לצבאו של סרוויליוס, אך הוא היה פזיז ורודף תהילה, ולכן החליט לפעול לבד. אולם למעשה התימרונים של חניבעל לא הותירו לפלאמיניוס הרבה ברירות, שכן צבאו של סרוויליוס נמצא במרחק רב מצבאו, והוא לא יכול היה לאפשר לחניבעל לצעוד אל רומא ללא הפרעה. פלאמיניוס נע עם צבאו, שכלל 40-30 אלף חיילים, דרומה, דרך קורטונה, במאמץ להדביק את צבאו של חניבעל ולכפות עליו קרב. תימרון האיגוף של חניבעל איפשר לו למשוך את צבאו של פלאמיניוס ממחנהו המבוצר, שמוקם בשטח שולט, ולבחור את המקום ואת הזמן של העימות עם הצבא הרומאי.
הקרב
הצדדים היריבים
המקורות הראשוניים בני הזמן לא מוסרים מידע מדויק ביחס לגודלם והרכבם של הצבאות היריבים, שלחמו בקרב טראסימנוס.
לפי ליוויוס, הצבא הרומי בפיקוד גאיוס פלאמיניוס, כלל שני לגיונות מצבאו של הקונסול לשעבר סימפרוניוס, ושני לגיונות נוספים, שגויסו על ידי הפראיטור גאיוס אטיליוס סאראנוס. סך הכל ארבעה לגיונות, שאמורים היו לכלול בסדר כוחות מלא כ-20 אלף רגלים ו-1200 פרשים. אולם מספר זה אינו תואם את המספרים, שמוסרים הוא עצמו ופוליביוס, ביחס לאבדות צבאו של פלאמיניוס בקרב טראסימנוס. הסבר אפשרי לכך הוא, שליוויוס הזכיר רק את הלגיונות שהורכבו מאזרחים רומאים ולא את הלגיונות של בעלות הברית של רומא שנכללו גם הם בצבאו. בדרך כלל, צבא קונסולרי רומאי כלל מספר שווה של לגיונות רומיים ולגיונות של בעלות הברית. בנוסף יחידות הרגלים הקלים, הקשתים והפרשים שנכללו בלגיונות, הורכבו ברובם מקרב בעלות הברית של רומא באיטליה. לפי ההיסטוריון אפיאנוס מאלכסנדריה, צבאו של פלאמיניוס כלל 30 אלף רגלים ו-3000 פרשים. ספרו על המלחמה נגד חניבעל הוא המקור הראשוני היחיד, שמוסר נתונים מספריים ביחס לגודלו של הצבא הרומאי. אם להסתמך על מספר האבדות שספגו הרומאים במהלך הקרב, המופיע במקורות העתיקים, ועל הנתונים שמוסר אפיאנוס, הרי שהצבא הרומאי כלל 40-30 אלף חיילים. כלומר, לפחות שישה לגיונות בתקן מלא.
המקורות העתיקים לא מוסרים גם פרטים ביחס לסדר הכוחות של צבאו של חניבעל, ולכן החוקרים המודרניים נוקבים בהערכות שונות לגבי גודלו של הצבא הקרתגני ערב קרב טראסימנוס, שנעות בין 30 אלף ליותר מ-50 אלף לוחמים. לפי ליוויוס ופוליביוס, בקרב טרביה, כחצי שנה קודם לכן, צבאו של חניבעל כלל 30-28 אלף רגלים ולמעלה מעשרת אלפים פרשים. במהלך הקרב ספג הצבא הקרתגני לפחות כמה אלפי הרוגים ופצועים, רובם הגדול מבני השבטים הגאליים, שחברו לחניבעל אחרי חציית האלפים. אולם בעקבות ניצחונו בקרב הצטרפו לצבאו של חניבעל מספר גדול של מגויסים חדשים מהשבטים הגאליים, שישבו בעמק נהר הפו. שני ההיסטוריונים מספרים שצבאו של חניבעל סבל קשות ואיבד מספר רב של חיילים כתוצאה מתנאי האקלים הקשים בחורף 218/217 לפנה"ס, ששכירי החרב מצפון אפריקה לא היו מורגלים להם. לפי ליוויוס, חניבעל אף ביצע ניסיון כושל לחצות את הרי האפנינים במהלך החורף, ונאלץ לחזור לעמק הפו לאחר שצבאו ספג אבדות כבדות. גם במהלך חציית הביצות של נהר הארנו באביב שנת 217 לפנה"ס, ספג הצבא הקרתגני אבדות ניכרות. מכאן ניתן להעריך, שכוחו של הצבא הקרתגני ערב קרב טראסימנוס בקיץ אותה שנה, היה דומה לכוחו לפני קרב טרביה, כ-40 אלף לוחמים.
ההכנות למארב הקרתגני
חניבעל איתר שטח מתאים להצבת מארב לצבאו של פלאמיניוס על הדרך, שעברה סמוך לחוף הצפוני של אגם טראסימנו. מצפון-מערב לאגם, הדרך עברה דרך מעבר צר, בין השטח הגבוה שמצפון לאגם לבין חופי האגם, אותו ניתן היה לחסום בקלות, והמשיכה מזרחה אל תוך מישור דמוי אמפיתיאטרון, מוקף שורת גבעות מיוערות, שאיפשרו לחניבעל להסתיר את צבאו. חניבעל העביר את הלילה בהכנת צבאו לקראת המארב המתוכנן. ממערב למחנה של צבאו, סמוך לחופי האגם, הוא הציב את יחידות הרגלים הכבדים של צבאו (איברים, קלטים, ואפריקאים) בעמדת חסימה, ממנה הם יכלו להסתער כלפי מטה על ראש הטור הרומאי. הפרשים שלו והרגלים בני השבטים הגאליים, שהצטרפו לצבאו, הוסתרו על הגבעות ששלטו על המעבר ההררי, דרכו היה על הצבא הרומאי לצעוד. הם נועדו לחסום את נתיב הנסיגה הרומי לאחר שכל הצבא הרומאי ייכנס לשטח ההשמדה. שארית כוחותיו (בעיקר רגלים קלי חימוש וקלעים) מוקמו במרווחים לאורך הגבעות המשקיפות על המישור שנבחר למארב, עם הוראות להישאר מוסתרים היטב עד שיקבלו סימן לתקוף. כדי להטעות את הרומאים ביחס למיקום צבאו, ולהפחית את הדריכות שלהם, הורה חניבעל להצית מדורות בגבעות של טאורו, במרחק ניכר מחופי האגם, בלילה שקדם לקרב.
מהלך הקרב
הצבא הרומאי הגיע סמוך לאגם טראסמינו בשעות הערב של 20 ביולי, והקים שם את מחנהו. למחרת עם שחר החל צבאו של פלאמיניוס לנוע דרך המעבר הצר, שהוליך לחופי האגם, מבלי לשלוח סיירים לפניו, ביום בו שרר ערפל סמיך בשעות הבוקר. התנועה דרך המעבר הצר אילצה את הכוח הרומאי לנוע בשדרת מסע ארוכה, ולא אפשרה לו להתפרס כהלכה. כאשר כל הצבא הרומאי נכנס לתוך המישור הצר, בו טמן חניבעל את המלכודת שלו, הוא הורה לצבאו להסתער על הטור הרומאי. הרומאים, שהופתעו לחלוטין, ושהיו מוקפים בערפל סמיך שהיקשה מאוד על הראות, לא הספיקו להתארגן ולהיערך במבנה קרבי לפני שהותקפו על ידי צבאו של חניבעל משלושה עברים. האגפים וראש הטור הרומאי הותקפו ראשונים. הקונסול פלאמיניוס ניסה נואשות לארגן מחדש את כוחותיו, אך בבלבול ובהמולה של שדה הקרב, פקודותיו לא הגיעו לחייליו, ורבים מהם נטבחו עוד לפני שהצליחו לשלוף את נשקם, או איבדו את דרכם ואת יחידותיהם בערפל ובכאוס ששרר בשדה הקרב. לפי ליוויוס, הערפל שעלה מהאגם היה סמיך יותר בגובה נמוך, והפריע פחות לכוחותיו של חניבעל, שמוקמו בשטח הגבוה, על הגבעות שמצפון לאגם, ולכן היחידות השונות של צבאו יכלו לראות זה את זה, ולתאם את פעולותיהם ביתר יעילות, בעוד הרומאים לא יכלו לראות את הכוחות התוקפים אותם, ולכן התקשו להתגונן מפניהם.
תוך זמן קצר פוצל הצבא הרומאי לשלושה חלקים, החלק המערבי ביותר, כוח המאסף הרומי, הותקף על ידי הפרשים של חניבעל, שניתקו את נתיב נסיגתו ודחקו אותו אל תוך מימי אגם טראסימנו, שם טבעו חיילים רבים עקב משקל הציוד שנשאו עליהם. הכוח המרכזי, תחת פיקודו של פלאמיניוס, הצליח להציב התנגדות לכוחות שתקפו אותו, אך התקשה להילחם ביעילות בצפיפות ובכאוס של שדה הקרב. לפי המקורות הרומיים, שתיארו את הקרב, נדרשו לקרתגנים כשלוש שעות של לחימה קשה להשלים את השמדת כוח זה. הקונסול פלאמיניוס נהרג על ידי פרש אינסוברי בשם דוקאריס. לאחר מותו נשברה התנגדות חייליו ורבים מהם ניסו להימלט משדה הקרב, אך טבעו למוות או נפלו קורבן לפרשים הקרתגיים.
כוח החלוץ הרומי ספג אבדות קלות יחסית במהלך הקרב. כ-6000 ליגיונרים הצליחו לפרוץ דרך כוח החסימה הקרתגני ולהחלץ משדה הקרב. לפי המקורות הראשוניים, עקב הערפל הסמיך, כוח החלוץ לא היה מודע לגורלו של שאר הצבא הרומאי, ולכן לא ניסה לשוב על עקבותיו ולבוא לעזרתו. רק כשהגיעו לשטח הגבוה, המשקיף על האגם, והערפל החל להתפזר, הם הבינו את גודל התבוסה, אך בשלב זה כבר היה מאוחר מכדי להתערב בקרב. כוח החלוץ ניסה להתרחק ככל הניתן מזירת התבוסה הרומית, אך הוא נע ברגל והפרשים הקרתגנים בפיקוד מהרבעל, שניהלו מרדף אחריו, הצליחו להדביק אותו לקראת רדת הלילה, ולכתר אותו. לפי טיטוס ליוויוס ופוליביוס, מהרבעל הבטיח לחיילים המכותרים מעבר בטוח אם יכנעו וימסרו את נשקם, אך חניבעל לקח בשבי את החיילים לאחר שנכנעו, בטענה שמהרבעל לא היה מוסמך להבטיח להם את חירותם.
צבאו של פלאמיניוס הושמד כמעט לחלוטין, ולפי ליוויוס רק כעשרת אלפים חיילים הצליחו להימלט משדה הקרב, והשאר נהרגו, או נפלו בשבי. ליוויוס ופוליביוס מסכימים, שבמהלך הקרב נהרגו כ-15 אלף חיילים רומים, ולפי פוליביוס למעלה מ-15 אלף חיילים נפלו בשבי הקרתגנים. אפיאנוס נוקב במספרים שונים מעט, 20 אלף הרוגים ועשרת אלפים שבויים. חניבעל התייחס לשבויים בהתאם למדיניותו הקבועה. הוא שחרר את השבויים מקרב בעלות הברית האיטלקיות (במסגרת ניסיונו ליצור נתק בינן לבין רומא), ומכר לעבדות את השבויים אזרחי רומא.
הקונסול השני גנאיוס סרוויליוס גמינוס שלא ידע על התבוסה שיגר 4,000 פרשים לעזרת עמיתו. בהתנגשות עם הצבא הקרתגי כותר הכוח הרומי ונלקח בשבי.
תוצאות
חניבעל, זכה בניצחון גדול נוסף על הצבא הרומי, לאחר שתכנן וביצע בהצלחה את המארב הגדול ביותר בהיסטוריה העתיקה. החדשות בדבר התבוסה המכריעה (לאחר שורת התבוסות שנחלו הצבאות הרומיים בצפון איטליה בשנה הקודמת) גרמו לפאניקה ברומא. קוינטוס פאביוס מאקסימוס נבחר למשרת הדיקטאטור על ידי הסנאט הרומאי, ואימץ אסטרטגיה, שכונתה על שמו "האסטרטגיה הפביאנית", שעיקרה הימנעות מעימות צבאי ישיר עם צבאו של חניבעל, וניהול מלחמת התשה והטרדה כנגדו, עד אשר רומא תוכל לבנות מחדש את כוחה הצבאי. חניבעל קיבל חופש תנועה ופעולה רחב, וצבאו החריב את אזור פוליה במהלך שנת 217 לפנה"ס, עד אשר הרומאים החליטו לבטל את סמכויות החרום שניתנו לפאביוס, ובחרו את פאולוס ווארו כקונסולים של השנה הבאה. התוצאה הייתה קרב קאנאי בשנת 216 לפנה"ס, התבוסה הגדולה ביותר שספגו הרומאים במהלך המלחמה הפונית השנייה.
לקריאה נוספת
טיטוס ליוויוס, תולדות רומא. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. הקדים מבוא דוד אשרי והוסיף הערות ישראל שצמן. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ. לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה, 1952. 4 כרכים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
טראסימינוס
קטגוריה:אומבריה
קטגוריה:מארבים | 2023-06-28T13:00:36 |
הימנון האיחוד הסובייטי | REDIRECT המנון ברית המועצות | 2005-06-06T18:27:47 |
יוונים אורתודוכסים | REDIRECT נצרות יוונית-אורתודוקסית | 2008-04-11T13:41:50 |
דחיית שירות | דחיית שירות (דח"ש) הוא סטטוס של חיילים שהתגייסו לצה"ל לפרק זמן מסוים ושל מועמדים לשירות ביטחוני (מלש"ב), אשר יתרת שירותם הצבאי נדחתה על ידי צה"ל מסיבה כלשהי לתקופה מאוחרת יותר.
חייל בדחיית שירות נמנה עם כוחות המילואים של צה"ל, ומעמדו דומה לזה של חייל במילואים.
חייל ומלש"ב הנמצאים בדחיית שירות אינם זכאים להטבות של חיילים בשירות.
סיבות לדחיית שירות
צעירים הלומדים במסגרת העתודה האקדמית נמצאים בסטטוס של דחיית שירות במהלך שנות לימודיהם. עתודאים אלה עוברים חיול לפני תחילת לימודיהם.
צעירים אשר השלימו למעלה ממחצית התואר הראשון לפני גיוסם לצבא וקיבלו אישור להשלים את לימודיהם לתואר בכוחות עצמם בשנה הנותרת. צעירים אלה אינם עוברים חיול, ואינם נחשבים לחיילים אלא בתום דחיית השירות.
חיילים שיש פער גדול בין סיום הטירונות שלהם לתחילת קורס או הצבה.
תלמיד ישיבה גבוהה שתורתו אומנותו המשתייך למסלול הסדר מרכז בתקופות שלפני ואחרי שירותו הצבאי.
תלמידי מכינות קדם צבאיות
תלמידי ישיבות הסדר
מי שבוחר לעשות שנת שירות לפני שירות צבאי
נופלי יחידות מובחרות כגון: טייס, חובלים וצוללות אשר ישנו פער גדול בין תאריך עזיבתם את היחידה ובין תאריך הגיוסים הקרביים בצה"ל.
תלמידי חינוך מיוחד אשר על פי החוק אמורים לסיים את לימודיהם בסביבות הגילאים 19-21 אם הם רוצים להשלים את לימודיהם.
מועמד המופיע בבחירות לרשימה בכנסת או ברשויות המקומיות
חבר כנסת או חבר מועצה ברשות המקומית מכהן
קיצור שירות
במצבים מסוימים, חייל היוצא לדח"ש כפוי רשאי לקבל "אישור קיצור שירות".
אישור זה מאפשר לחייל להגיש בקשה לקיצור שירות כמשך התקופה בה הוא שהה בדח"ש, כשישה חודשים לפני תום שירותו הצבאי.
את הבקשה יש להגיש למש"קית ת"ש בבסיס היחידה, וזו מחויבת לאשר אותו במידה וכך סוכם לפני היציאה לדח"ש.
עם זאת, הצבא לא מחויב להציע לכל חייל אפשרות לקיצור שירות, והוא עושה זאת רק במקרים חריגים.
כמו כן, יחידות מסוימות כגון יהל"ם דורשות ויתור על קיצור השירות כחלק מתנאי הקבלה אליהן.
ראו גם
עתודה אקדמית
הסדר מרכז
שירות ללא תשלום
קטגוריה:גיוס לצה"ל | 2023-09-09T05:54:42 |
קריפטיה | קריפטיה (ביוונית עתיקה: κρυπτεία) היה מוסד בפוליס ספרטה ביוון העתיקה, בו השתתפו גברים ספרטנים צעירים.
מקור המונח "קריפטיה" במונח היווני "קריפטוס" (κρυπτός) שמשמעותו "דברים חסויים".
קיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים על תפקידה המדויק ועל עיסוקה של הקריפטיה. קיימת גישה הטוענת כי היא הייתה המשטרה החשאית שעסקה בעיקר בפיקוח על ההלוטים, העם המשועבד לספרטה. אם יש אמת בסברה זו, אזי ספרטה הייתה הפוליס היחיד שהייתה לה משטרה חשאית. גרסה אחרת מתארת אותה כגוף מעין צבאי.
לספרטנים צעירים, אשר נראו מבטיחים ובעלי פוטנציאל הנהגה והשתתפות באגוגה, ניתנה האפשרות להעמיד את כישוריהם למבחן באמצעות חברות בקריפטיה.
פרשנות אחת גורסת כי בין תפקידי הקריפטיה הייתה חיסול הלוטים שנמצאו חזקים או כריזמטיים במיוחד על מנת למנוע ניסיונות המרדה והפיכה צבאית. (ההלוטים היוו בערך 85% מכלל האוכלוסייה בספרטה, ולכן היוו תמיד סכנה לביטחונה והיו יכולים להשתלט עליה אם רק היו מאורגנים תחת מנהיג אחד). לפי פלוטרכוס (חיי ליקורגוס, 28, 3-7) נהגו אפורי ספרטה (εφορος) להכריז מדי סתיו מלחמה על האוכלוסייה ההלוטית כך שכל אזרח ספרטני יכול היה לרצוח הלוט ללא חשש מעונש או נקמת דם. אנשי הקריפטיה נשלחו בתקופה זו, חמושים בפגיון בלבד, לאזור הכפרי והורו לרצוח כל הלוט בו נתקלו ולבזוז את כל המזון לו יזדקקו. מנהג זה אפשר רצח של הלוטים מסוכנים, כמו גם להוות טקסי התבגרות עבור אנשי הקריפטיה הצעירים אשר יהרגו את הריגתם הראשונה. הדיכוי הברוטלי של ההלוטים אפשר לספרטנים לשלוט באוכלוסייה החקלאית ולהקדיש עצמם לאימונים צבאיים.
לעומת זאת, אפלטון (החוקים, 633) מתאר אותה כסוג של אימון הישרדות קשה, שבו המשתתפים נדרשו לדאוג בעצמם למזונם, ללכת יחפים, לישון על רצפה חשופה ולעבור מבחני סיבולת אחרים מסוג זה, על מנת לפתח קשיחות. הקריפטיה מוזכרת לצד ההתעמלות, הסיסטיה והגימנופדיה כאחד ממנהגי ספרטה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספרטה
קטגוריה:ארגוני אכיפת חוק | 2022-06-02T12:37:24 |
וספי א-תל | וספי א-תל (בערבית: وصفي التل, תעתיק מדויק: וצפי אלתל; 19 בינואר 1919 – 28 בנובמבר 1971) היה איש צבא ופוליטיקאי ירדני בולט, כיהן שלוש פעמים כראש ממשלת ירדן בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. נודע בעיקר בשל מלחמותיו בשחיתות בארצו ובשל מאבקו כנגד הפלסטינים וארגוני הפדאיון. בזמן כהונתו השלישית (1970–1971) סילק סופית את כוחות אש"ף והפדאיון מירדן. נרצח בידי ארגון "ספטמבר השחור" ב-28 בנובמבר 1971, בזמן כהונתו כראש ממשלה, כנקמה על פעולותיו נגד הפלסטינים בירדן.
ביוגרפיה
קריירה צבאית וראשית דרכו הפוליטית
וספי א-תל נולד באירביד שבצפון עבר הירדן בשנת 1919. אביו היה המשורר הירדני המפורסם מוסטפא ווהבי א-תל. א-תל סיים לימודי מדעים ופילוסופיה באוניברסיטה האמריקאית בביירות ב-1940, ולאחר מכן שימש זמן קצר כמורה בסלט שבעבר הירדן. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי, ועבר קורס קצינים במחנה צריפין (אז מחנה של הצבא הבריטי). את שירותו סיים בדרגת סרן. לאחר המלחמה עבד במשך תקופה קצרה במשרדים הערביים בראשותו של מוסא אל-עלמי, ארגון שניסה לקדם הסברה פרו-פלסטינית כנגד היישוב היהודי.
במלחמת העצמאות התגייס א-תל לצבא ההצלה, ושימש כקצין המבצעים במפקדה של איסמעיל ספואת, שהיה "מפקד כללי של הכוחות הערבים בפלסטין". בתפקידו זה הכין א-תל את תוכנית הפלישה לארץ ישראל של הצבאות הערבים. על פי תוכנית זו היו אמורים הכוחות של לבנון סוריה ועיראק לבצע מבקע ולכבוש את חיפה, הירדנים היו אמורים לבתר את השטח היהודי לשניים מצפון לתל אביב והמצרים להגיע ליפו. על מנת להצליח דרשה התוכנית למנות מפקד עליון על הכוחות, ובשל התנגדותן של המדינות השונות היא לא יצאה לפועל. לאחר קרבות עשרת הימים א-תל קודם לדרגת סגן-אלוף וקיבל את הפיקוד על גדוד הירמוך הרביעי. לאחר הסכמי שביתת הנשק צבא ההצלה נסוג לסוריה, א-תל עזב את הצבא ושב לירדן.
לאחר מלחמת העצמאות החל א-תל לעבוד בשירות המדינה הירדני. הוא נמנה עם דור הפוליטיקאים הצעיר שהחליף את הדור הפלסטיני הישן ששלט בפוליטיקה הירדנית בשנות ה-30 ושנות ה-40 של המאה ה-20. תפקידו הפוליטי הראשון היה פיקוח על הצנזורה בממלכה. לאחר מכן שימש כיועץ בשגרירות ירדן בגרמניה המערבית, ובשנת 1959 מונה למנהל הרדיו הירדני בידי ראש הממשלה הירדני היזאע אל-מג'אלי. בתפקיד זה פעל א-תל כנגד התעמולה האנטי-האשמית של קע"מ אותה הנהיג נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. למן סוף 1960 ועד לשנת 1962 כיהן א-תל כשגריר ארצו בעיראק, זאת לאחר שירדן חידשה את יחסיה עם המשטר הרפובליקני שהפיל את בית המלוכה העיראקי ב-1958. במהלך כהונתו כשגריר התחתן המלך חוסיין בשנית עם מונה אל-חוסיין, שהייתה בתו של קצין צבא בריטי. רבים מתחו ביקורת על העדפת המלך אישה ממוצא זר על פני אישה מקומית. א-תל היה קיצוני במיוחד בתגובתו, ובניגוד לאחרים לא חשש להביע את מורת רוחו מן הנישואין בפומבי.
ראש ממשלה: כהונה ראשונה
שמאל|ממוזער|250px|וספי א-תל עם רמטכ"ל צבא ירדן חאבס אל-מג'אלי
בעקבות התפטרותו של בהג'ת א-תלהוני בראשית 1962 מראשות הממשלה, נקרא א-תל להפסיק את תפקידו כשגריר בעיראק ולהקים ממשלה חדשה. הוא התמנה לראשונה לראשות הממשלה ב-28 בינואר 1962. ממשלה זו נחשבת לפי המזרחן אוריאל דן לאבן דרך היסטורית בתולדות ממלכת ירדן. פירוק קע"ם בספטמבר 1961 אפשר לממשלת א-תל לעסוק בענייני פנים. בחודשים הראשונים של כהונתו הראשונה א-תל נלחם בשחיתות המנהלתית ופיטר מאות עובדי ממשל. צעדים אלו ביצע באמצעות ממשלה של צעירים משכילים שלא באו מרקע פוליטי בממשלה הירדנית. א-תל גם שימש כשר ההגנה בממשלתו, ובדומה ניסה לבצע רפורמות בצבא הירדני. אולם בסוגיה זו נתקל בהתנגדות חריפה מצד ראש הלגיון חאבס אל-מג'אלי, ולבסוף הורה לו חוסיין לצמצם את מעורבותו בעניינים צבאיים. ראשית כהונתו של א-תל כראש ממשלה אופיינה ביציבות פוליטית של ירדן במישור הבין-ערבי, הרבה הודות לפירוק קע"ם, מה שאפשר צעדי ליברליזציה. א-תל שחרר אסירים פוליטיים ומתנגדי משטר, וכן התיר חזרתם של גולים לממלכה. עם זאת, המאבק כנגד מצרים ועבד אל נאצר נמשך. בספטמבר 1962 פלשה מצרים לתימן, בניסיון לכונן משטר רפובליקני במדינה. ירדן וא-תל התייצבו לימין סעודיה וצידדו במשטר מלוכני בתימן. צעד זה גרר ביקורת רבה על א-תל מבית.
ב-24 בנובמבר 1962 נערכו בחירות כלליות לפרלמנט. בזכות פועלו של א-תל, הציבור הירדני תפס את הבחירות כחופשיות ביותר, ואחוז ההצבעה הגיע לכדי 70%. א-תל כונן ממשלה נוספת ואף מונה לחבר בסנאט הירדני, אולם תהליכי הדמוקרטיזציה שהחל גרמו להתחזקות משמעותית של האופוזיציה בפרלמנט. עיקר הביקורת הופנתה מצד חברי הפרלמנט של הגדה המערבית, שהביעו תמיכה במצרים ובנאצר. בהצבעת האמון של הפרלמנט בממשלה ב-3 בינואר 1963, כשליש מחברי הפרלמנט הביעו את התנגדותם. א-תל המשיך לכהן כראש ממשלה כארבעה חודשים נוספים לאחר הבחירות, חרף האופוזיציה מבית. אולם מהפכות הבעת' בעיראק בפברואר 1963 ובסוריה במרץ 1963 חייבו מדיניות פייסנית יותר בזירה הבין-ערבית. מצרים, סוריה ועיראק החלו לקיים שיחות בדבר "איחוד משולש" בין המדינות, ובכך לבודד פוליטית את ירדן משכנותיה. א-תל נתפס כדמות נצית, בייחוד כלפי מצרים, שאליה ביקש חוסיין להתקרב עתה כדי שלא להיות מבודד מבחינה פוליטית. דבר זה הביא להתפטרותו של א-תל. החליפו בתפקיד סמיר א-ריפאעי, בן הדור הישן, ב-27 במרץ 1963. לאחר התפטרותו א-תל נותר מקורב למלך חוסיין אך לא מילא תפקיד רשמי עד למינויו השני. בינואר 1964 הפשירו היחסים בין מצרים לירדן, כאשר נאצר הזמין את חוסיין להשתתף בפסגה כל-ערבית בקהיר. א-תל הזהיר את חוסיין מפני גישה פייסנית כלפי מצרים, אולם המלך לא הקשיב לאזהרותיו וחידש את קשריו עם המצרים בכל זאת.
ראש ממשלה: כהונה שנייה
א-תל התמנה בידי המלך חוסיין לראשות הממשלה בפעם השנייה ב-13 בפברואר 1965, כאשר הוא מחליף פעם נוספת את בהג'ת א-תלהוני. מטרת מינויו הייתה להתמודד עם האיומים הגוברים מצד אש"ף בראשות אחמד שוקיירי שהוקם שנה לפני כן, ושאלת הישות הפלסטינית שהציבו מדינות ערב. כמו כן, מינויו של א-תל נועד להאיץ את ההתקדמות הכלכלית והפוליטית בממלכה שלא כבכהונתו הראשונה, עתה א-תל והמלך חוסיין הקפידו להגביל לפי הצורך את תהליכי הליברליזציה בירדן. כך ממשלתו של א-תל זכתה לחופש פעולה ולהתנגדות מינימלית מצד הפרלמנט. מצד שני, הדבר אפשר לממשלת א-תל להכריז על חנינה כללית ועל שריפת תיקי נאשמים בחודשים אפריל ומאי, מה שאפשר למספר רב של גולים פוליטיים לשוב לממלכה.
א-תל הוביל התנגדות חריפה לאש"ף, והיחסים בין הארגון לבין ירדן החריפו בתקופתו. בחודשים יוני-יולי 1965 התקיימו שיחות בין ממשלת ירדן לבין ראשי אש"ף, אולם הן לא נשאו פרי ואף העמיקו את הקרע. שוקיירי דרש לאפשר את הקמתו של צבא שחרור פלסטין שיפעל באופן עצמאי ויאמן את הכפרים הפלסטיניים שבקרבת הגבול עם ישראל. כמו כן דרשו אנשי אש"ף מימון שמקורו יהיה במשכורות של אנשי ממשל ממוצא פלסטיני, ובנוסף לכך גם רצו לקיים בחירות חופשיות למוסדות אש"ף בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בירדן. ממשלת א-תל דחתה בשיטתיות את כל דרישות הארגון. א-תל סירב לדרישתו של שוקיירי לאפשר גיוס לצבא שחרור פלסטין, בהסבירו כי הלגיון הירדני מייצג נאמנה את האינטרסים הפלסטינים ולכן אין צורך בארגון צבאי נפרד. מעבר לכך, ממשלתו של א-תל מנעה כל שיתוף פעולה בין ירדן לבין אש"ף בענייני תקציב או ביטחון. המימון התקציבי לאש"ף נאסר, ובדצמבר הכריז שר החוץ הירדני כי הממשלה לא תאפשר לקיים בחירות למועצה הלאומית הפלסטינית. א-תל ראה בהתאגדויות אש"ף סכנה קיומית לירדן, ולא בחל באמצעים כדי להצר את צעדי הארגון, לעצור רבים מאנשיו, ולמנוע ממנו יכולת ארגונית.
במרץ 1966 אמנם נחתם הסכם בין שוקיירי לא-תל, אך הוא היה בבחינת מס שפתיים בלבד. באפריל החל גל מעצרים נרחב כנגד אישים שהיו מזוהים עם מפלגות אופוזיציה (מפלגת הבעת' ומפלגות שמאל אחרות) שחברו לאש"ף והחלו לרקום קשרים עם הארגון. בראשית מאי א-תל הודה כי בוצעו המעצרים, וטען כי הדבר נעשה משום שהיה ניסיון לפגוע באחדותה של המדינה הירדנית באמצעות פעילות חתרנית. בשלב זה לא כיוון את חיציו ישירות כלפי אש"ף, אולם היה ברור כי זו כוונתו. מכאן היחסים החריפו עוד יותר, כאשר שוקיירי החל לפעול בגלוי כנגד המשטר בירדן, וטען כי כל שטח ירדן וישראל צריכים להיות בריבונות פלסטינית. בעקבות זאת החל א-תל ביולי במסע תעמולה אישי נגד שוקיירי, במהלכו טען בין היתר כי הלה פועל למען שלום עם ישראל ולפיכך יש להעבירו מתפקידו כראש אש"ף.
במחצית השנייה של שנת 1966, התגבר הזרם המיליטנטי באש"ף, בייחוד לאור הצלחותיהם בפעילות מעין זו של ארגוני הפדאיון, בראשם הפת"ח של יאסר ערפאת. עשרות מעשי חבלה אורגנו בידי אנשי אש"ף שיצאו משטחי הגדה המערבית הירדניים לתוך ישראל. ב-13 בנובמבר 1966 הגיב צה"ל למעשי החבלה בפעולת סמוע כנגד הכפר סמוע שבדרום הר חברון. הקלות שבה חדר צה"ל לתוך שטחי ירדן הביאו בגדה המערבית לשורה של הפגנות כנגד המלך חוסיין וממשלתו של א-תל. המהומות, שלובו בידי תעמולה סורית ומצרית, דוכאו בכוח רק לאחר שבועיים. על מנת להרגיע את המהומות א-תל הכריז על חוק גיוס חובה של 90 יום לכל חייל, זאת כדי לענות על דרישות אש"ף לאמן חיילים למאבק עם ישראל. א-תל הכריז כי הוא מתנגד לפעילות של הפדאיון מתוך ירדן, וכן האשים את מצרים וסוריה על שלא עזרו ללגיון בזמן פעולת סמוע. דבריו החריפו אף יותר את ההתנגדות לממשלתו, הן בקרב הפלסטינים והן בזירה הבין-ערבית. באותו זמן גם התגברה ההתנגדות לא-תל מבית, כאשר בכירים פוליטיים כגון בהג'ת א-תלהוני ואחמד א-לווזי קוראים להדחתו. ב-22 בדצמבר הגיש א-תל את התפטרותו, אך חוסיין הורה לו להקים ממשלה חדשה וכן פיזר את בית הנבחרים כדי לאפשר לו חופש פעילות.
את ארבעת החודשים עד לבחירות ניצל א-תל על מנת לייצב את השלטון בירדן ולהיאבק באופוזיציה. ב-3 בינואר 1967 נסגרו משרדי אש"ף בירושלים. באותו חדש א-תל תקף בחריפות את משטרו של נאצר ואת אש"ף. בפברואר נחקק חוק עיתונות חדש שהגביר את הפיקוח הממשלתי על העיתונים והתיר פעילות של שני יומונים בלבד. לקראת הבחירות של אפריל 1967, שבהן לקחו חלק גם הפלסטינים בגדה המערבית, החליף חוסיין את א-תל בראש ממשלה שנתפס כמתון יותר. א-תל סיים את כהונתו השנייה ב-4 במרץ 1967, והחליפו קרוב משפחתו של המלך חוסיין בן נאסר ששימש כראש ממשלה זמני עד לבחירות, אז נבחר לתפקיד סעד ג'ומעה. עם תום כהונתו השנייה החליף א-תל את חוסיין בן נאסר כראש הלשכה המלכותית, ולפיכך הוא נותר בצמרת הפוליטית ובקרבתו של המלך חוסיין. הוא התנגד לכניסתה של ירדן למלחמת ששת הימים ב-5 ביוני, אולם חוסיין החליט להצטרף למצרים וסוריה. המלחמה הייתה הרת אסון מבחינת ירדן שכן הביאה לאובדן הגדה המערבית לידי ישראל. לאחר המלחמה א-תל האשים בחריפות את מצרים וסוריה בהפסד. ב-14 ביוני התפטר מתפקיד ראש הלשכה המלכותית.
המאבק בפדאיון וכהונה שלישית כראש ממשלה
באוקטובר 1967 נתמנה א-תל לחבר בסנאט, אך לא היה עוד שותף משמעותי בקבלת ההחלטות. כחבר סנאט הרבה לתקוף את יריבו הפוליטי בהג'ת א-תלהוני על מתינותו ביחס לפלסטינים וביחס למצרים. באוגוסט 1968 הציג למלך חוסיין את רעיון "המדינה הפדאית" (ראה להלן) שלא נתקבלה. א-תל המשיך במדיניותו כנגד הפדאיון ואש"ף, שהעימות בינם לבין המשטר הירדני רק הלך והחריף. ביולי 1970 דרשו הפדאיון את הדחתו של א-תל, אך המלך חוסיין סירב לכך. בזמן אירועי ספטמבר השחור א-תל נכח בהתייעצות המכריעה ב-15 בספטמבר שלאחריה החליט המלך חוסיין על פעולה נחרצת נגד הפדאיון, שהשתלטו על צפון הממלכה, ועל הקמת ממשלה צבאית זמנית בראשות מוחמד דאוד. א-תל היה ממקבלי ההחלטות הבכירים בממשלה הצבאית הזמנית.
דאוד התפטר לאחר שבוע ימים, ויורשו בתפקיד אחמד טוקאן התפטר גם הוא לאחר חודש בלבד. בעקבות זאת מונה א-תל לראשות הממשלה בשלישית ב-28 באוקטובר 1970. על אף הסכם הפסקת האש שנחתם בין חוסיין ליאסר ערפאת ב-27 בספטמבר בקהיר, א-תל בהיכנסו לתפקיד פעל בנחישות למיגור יתר פעילות הפדאיון בתוך ירדן. כאמתלה לחידוש הקרבות הוא ניצל את העמדה המיליטנטית של ארגוני הפדאיון הקיצוניים, כמו החזית העממית לשחרור פלסטין והחזית הדמוקרטית, שסירבו לקבל כל הסכם עם הממשלה הירדנית. בראשית ינואר 1971 הצבא סילק את כוחות הפדאיון מצירי התנועה שהובילו לעמאן. ב-13 בינואר נחתם הסכם בין א-תל לבין הפדאיון על איסוף נשק, אך הוא לא כובד. במרץ התחדשו הקרבות והפדאיון סולקו מאירביד, ובאפריל יצאו מעמאן. שרידי הפדאיון התרכזו באזור שבין ג'רש ועג'לון. ביוני חודשו הקרבות ועד לסוף יולי 1971 חוסלה לחלוטין הנוכחות של הפדאיון בירדן. חלק גדול מן השבויים גורש מן הממלכה. אירועי ספטמבר השחור ופעילותו של א-תל לאחר מכן אלו הובילו לניתוק היחסים של רבות ממדינות ערב עם ממלכת ירדן, ובפרט שכנותיה סוריה ועיראק, דבר שהביא לפגיעה כלכלית במדינה.
בהמשך כהונתו כראש ממשלה פעל א-תל להצרת צעדיהם של הארגונים הפלסטיניים ושל הדומיננטיות הפלסטינית בפוליטיקה הירדנית. נסגרו משרדים של אש"ף ופת"ח ושל ארגונים פלסטיניים אחרים. ממשלתו השלישית של א-תל פעלה גם לשיקום היציבות הפוליטית לאחר השנים הקשות של הכאוס שחוללו הפדאיון ואירועי ספטמבר השחור. בראשית 1971 סולקו בשיטתיות אנשי ממשל ופקידים שנחשדו בדעות פרו-פדאיות. כמו כן הוגבלה פעילותם של האיגודים המקצועיים במדינה ושל חלק מן העיתונים הגדולים.
הירצחו
בביקורו כראש ממשלה בקהיר ב-28 בנובמבר 1971, בעת ששהה בלובי מלון שרתון-קהיר, נרצח א-תל על ידי ארבעה מתנקשים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור". במהלך ההתנקשות, כשא-תל גוסס ומתבוסס בדמו, כרע ברך אחד הפלסטינים ליקק ושתה את דמו מרצפת השיש. מילותיו האחרונות של א-תל היו "הם הרגו אותי. הם מאמינים רק בדם והרס". הרצח נחשב ניצחון לקיצונים בעולם הערבי וכמציב קשיים על השגת הסדר שלום בין ישראל וירדן. גופתו של א-תל הוטסה במטוס בחזרה לעמאן ונקברה למחרת, ב-29 בנובמבר, במסגד המרכזי בעיר. בתפקיד ראש הממשלה החליפו אחמד א-לווזי.
בפברואר 1972 נפתח משפט הרוצחים בקהיר, בו הצהירו הרוצחים שהם הוציאו להורג באופן חוקי את א-תל כנקמה על רצח 20,000 פלסטינים. ממלכת ירדן הביעה תרעומת על שהמשפט הפך לבמה לתעמולה נגד ירדן. בסוף פברואר 1972 שוחררו הרוצחים בערבות והם חיו בקהיר, במה שכונו בעיתונות בישראל "חיי פאר" בהמתנה להמשך משפטם. בתחילה הם נדרשו להישאר במצרים, אולם בתחילת 1973 הורשו הרוצחים לעזוב את מצרים עד חידוש משפטם. באפריל 1973 התפוצצה מכונית בביירות, ועל פי ההערכות היה זה ניסיון של שירותי הביטחון הירדניים להתנקש באחד הרוצחים.
הרצח היה פעולתו הראשונה של הארגון, שלאחר מכן נודע בפעולות טרור ראוותניות כגון טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
לאחר ההתנקשות הודיע יאסר ערפאת כי ארגון הפת"ח שהוא העומד בראשו נוטל על עצמו את האחריות לרצח.
א-תל והסוגיה הפלסטינית
א-תל נחשב לאחד מראשי הממשלה הדומיננטיים בהיסטוריה של ירדן, וככזה אשר עיצב מדיניות עצמאית שלא הייתה כפופה לגמרי למדיניות בית המלוכה הירדני. א-תל נחשב לקיצוני יותר בדעותיו בעניין הפלסטינים ולניצי יותר מאשר המלך חוסיין. עיקר מדיניותו של א-תל בשאלה הפלסטינית היה התנגדות לכל ריבונות פלסטינית פוליטית עצמאית. א-תל גרס כי כל פעילות לשחרור אדמות פלסטיניות (גם לאחר מלחמת ששת הימים) צריכה להיעשות אך ורק על ידי סמכות ירדנית, וללא כל נציגות פלסטינית עצמאית. התנגדותו העקבית של א-תל לכל פעילות פלסטינית עצמאית, ובכלל זאת אש"ף וארגוני הפדאיון, נבעה מריכוז האוכלוסייה הפלסטיני הגבוה בשטחי ירדן. א-תל חשש כי השתייכות של הפלסטינים תושבי ירדן בכל מוסד שאיננו בית המלוכה יסכן את קיומו של המשטר בירדן. חשש זה התעצם בייחוד כנגד ארגונים צבאיים פלסטינים, שאותם תפס א-תל כניצנים אפשריים של מלחמת אזרחים בממלכה.
כבר בזמן כהונתו הראשונה, ביולי 1962, נדרש א-תל לטפל בסוגיה הפלסטינית. הקריאות לשחרור הגדה המערבית מידי ירדן התעצמו בשנת 1959 בהובלתו של גמאל עבד אל נאצר. בעקבות זאת א-תל יזם "ספר לבן" בסוגיה הפלסטינית, שעיקרו תמיכה צבאית בארגון ערבי משותף שישחרר את פלסטין מידי ישראל. אולם א-תל גרס כי כל הפעילויות הללו צריכות להיות בפיקוח ירדני בלעדי, וכי גם לאחר שחרור פלסטין יש להקים את "הממלכה המאוחדת של פלסטין וירדן". בכך התנגד א-תל להקמתה של "ישות פלסטינית" שתהיה עצמאית ונפרדת מן המדינה הירדנית. לאחר הקמת אש"ף בידי אחמד שוקיירי במאי 1964 התמנה א-תל שוב לראש ממשלה, וגם במקרה זה המשיך במדיניותו הקשה ביחס לארגונים הפלסטיניים. ממשלתו של א-תל פעלה במשך שתי שנות קיומה במטרה להצר את צעדיהם של הפלסטינים.
לאחר מלחמת ששת הימים ואובדן הגדה המערבית לישראל, א-תל (אז לא בתפקיד ראש ממשלה) יזם את רעיון "המדינה הפדאית", בעקבות התעצמות ארגוני הפדאיון והשתלטותם על אש"ף. עיקרו של רעיון זה היה הכפפת הארגונים הצבאיים העצמאיים לשלטון ירדני ושימוש בצבא הירדני בצורה של לוחמת גרילה כדי לתקוף את ישראל ולהתיש אותה. מטרתה של התוכנית הייתה ניסיון לשבור את עצמאות הארגונים הפלסטיניים, והיא נדחתה על הסף בידי אש"ף ושאר ארגוני הפדאיון. לאחר שהבין שלא יהיה ניתן להכפיף את הפדאיון למדינה הירדנית, א-תל הקצין את מדיניותו כלפי הארגונים. הוא האמין שיש צורך לחסלם באופן אקטיבי, וכי הצבא הירדני מסוגל לעשות זאת בנקל. כאמור, א-תל נכח בישיבה הקריטית ב-15 בספטמבר 1970 שבה החליט המלך חוסיין על פתיחת המאבק הכולל בארגונים הפלסטיניים.
ממשלתו השלישית של א-תל היוותה את שיא התנגדותו לעניין הפלסטיני. לאחר שסיים לסלק את כלל הארגונים הפלסטיניים מהמדינה עד לקיץ 1971 (ראה לעיל), א-תל פעל ליצירת סדר יומי לאומי חדש בירדן. הוא העביר את החברה תהליך של "ירדניזציה", תוך הדגשת העליונות העבר-ירדנית ומיעוט כוחם של הפלסטינים. מספר עמדות המפתח שהוחזקו בידי פלסטינים צומצם, ונסגרו ארגונים שנשלטו בידי גורמים פלסטיניים. באותה תקופה הוקם "האיחוד הלאומי הירדני", ארגון חברתי שהדגיש את הזהות הלאומית העבר-ירדנית. ממשלתו השלישית של א-תל כללה אף אישים קיצוניים אף יותר, שהיו מוכנים לוותר לחלוטין על הקשר ההיסטורי עם הגדה המערבית ועם הישות הפלסטינית, ובמקום זאת להתמקד אך ורק ביצירת זהות ירדנית חזקה. א-תל עצמו ככל הנראה לא דגל במדיניות זו, אולם נראה כי המצב הפוליטי שנוצר לאחר מלחמת ששת הימים לא הטרידו כשם שהטריד את המלך חוסיין.
לאור מדיניותו של א-תל בעניין הפלסטיני, ניתן להסתכל על רציחתו בידי הארגון הפלסטיני ספטמבר השחור לא רק כעל רציחתו של ראש ממשלה ירדני, אלא כעל רציחתו של אישיות פוליטית עבר-ירדנית שהתנגדה ברמ"ח איבריה לעצמאות פלסטינית. מותו של א-תל גם מסמל את חזרת מדיניותו של חוסיין בשאלה הפלסטינית לקדמת הבמה. חוסיין, בניגוד לא-תל, הכיר בזהות הנפרדת של שני העמים - העבר-ירדני והפלסטיני - וביקש בכל זאת לשמר את האחדות הפוליטית תחת בית האשם. מדיניות זו באה לידי ביטוי ארבעה חודשים לאחר הירצחו של א-תל בתוכנית הפדרציה של חוסיין במרץ 1972.
חיים אישיים
משפחתו של וספי א-תל מאירביד השתלבה בצורה בולטת בפוליטיקה של ירדן. כאמור, אביו מוסטפא וואבי א-תל היה משורר ירדני מפורסם. אחיו של וספי, מריוד א-תל, היה למזכירו האישי של המלך חוסיין בשנת 1970. אח אחר של וספי, סעיד א-תל, כיהן כשר התקשורת בממשלת מודר בדראן הראשונה וכשר ההסברה בממשלתו של עבד אל-חמיד שרף. בן דודו של וספי, עבדאללה א-תל היה ממפקדיו הבכירים של הלגיון הערבי במלחמת העצמאות ומאוחר יותר היה מהמעורבים ברצח המלך עבדאללה בשנת 1951. בעקבות מעורבותו ברצח נידון עבדאללה שלא בפניו לגזר דין מוות. הוא קיבל חנינה רק בשנת 1965, בזמן כהונתו השנייה של א-תל כראש ממשלה.
א-תל נישא בשנת 1950 לסעדיה ג'אברי, אותה הכיר כשהייתה אשתו של המנהיג הפלסטיני מוסא אל-עלמי. רומן נקשר בין השניים, וסעדיה התגרשה מאל-עלמי ונישאה לא-תל. היא הייתה מבוגרת ממנו ב-15 שנה, ולשניים לא נולדו ילדים. סעדיה נכחה במקום בזמן הירצחו של א-תל בקהיר.
ראו גם
ספטמבר השחור
ספטמבר השחור (ארגון טרור)
תוכנית הפדרציה
לקריאה נוספת
אשר ססר, 'האליטה העבר-ירדנית: וצפי תל והמלחמה במחבלים', בתוך: סקירות - סמינריון מכון שילוח: המזרח התיכון 1967-1973, הוצאת מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, 1974
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלת ירדן
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות במצרים
קטגוריה:אנשי צבא בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שגרירים בעיראק
קטגוריה:שגרירי ירדן
קטגוריה:אנשי צבא סורים
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה האמריקנית בביירות
קטגוריה:ירדנים שנולדו ב-1919
קטגוריה:ירדנים שנפטרו ב-1971 | 2024-08-13T13:17:19 |
ארם דמשק | ארם דמשק היא אחת הממלכות הארמיות ששכנו בין נהר החידקל וגבולה הצפון־מזרחי של ממלכת ישראל. ארם דמשק הייתה הדרומית ביותר מביניהן וגבלה בממלכת ישראל ובחלק מהזמן גם בחוף הפיניקי. הממלכה התקיימה מסוף המאה ה־12 לפנה"ס ועד שנת 732 לפנה"ס עת נכבשה על ידי המלך האשורי תגלת־פלאסר השלישי.
המקורות לקיומה של הממלכה מחולקים לשלושה: רשימות ספרי שנים מאשור שהוא המקור הגדול ביותר, טקסטים ארמיים והתנ"ך. מכיוון שדמשק המשיכה להיות מיושבת ללא הפסקה, לא ניתן לבצע בה חפירות ארכאולוגיות שאולי היו מניבות מידע נוסף.
היסטוריה
העיר דמשק
העיר דמשק יושבת בנווה מפורסם, בין שני נהרות – אמנה ופרפר שהיו גאוות העיר. מחפירות בתל רמד שבשולי העיר עולה כי העיר הייתה מיושבת כבר באלף השביעי לפנה"ס, כנראה בסביבות 6,800 לפנה"ס, והיא נחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם. למרות זאת, העיר לא נודעה בחשיבותה עד להגעתם של הארמים, עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. הארמים פיתחו את העיר כבירה אזורית והקימו מערכת השקיה שכללה תעלות שהשקו את הסביבה מתוך נהר הברדה (הוא ככל הנראה הנהר אמנה); עד היום מהווה המערכת בסיס לאספקת המים לעיר העתיקה על אף ששופרה והורחבה בתקופה הרומית.
ממלכת ארם דמשק נוסדה בתקופת הברונזה המאוחרת לאחר התיישבות רבה של מהגרים מצפון וממזרח שעזבו את הממלכות החתיות החדשות. בשתי המאות הראשונות לקיומה לא נמצאו מקורות כתובים רבים. השפה הארמית בתקופה זו עוד לא הייתה בעלת כתב מגובש.
ארגונה מחדש של ממלכת ארם־דמשק
בתיאור מלחמותיו של בן הדד השני נגד אחאב במלכים א פרק כ, מתוארות שתי מלחמות שיזם בן הדד השני נגד ממלכת ישראל ובשתיהן הובס. בתחילתו של התיאור מסופר על הצבא שכינס בן הדד להתקפתו הראשונה: . פסוק זה מציג תמונה דומה לזו המוצגת בסיפור מלחמתו של הדדעזר (אין קשר למלך מימי אחאב) מלך ארם צובא נגד דוד המלך בה נאמר: .
כלומר, שיטת הממשל, הן של מלך צובא והן של בן הדד השני מדמשק, הייתה צורה של מלך ריבון, אליו כפופים שליטים קטנים אחרים של מדינות ארם הזעירות בסוריה ובאזור הפרת. לאחר תבוסתו הראשונה של בן הדד השני מול אחאב, נקט בן הדד צעד דרסטי ושינה את שיטת השלטון הזו: . משמעות הדבר היא, שבן הדד השני הסיר ממכונם את המלכים הכפופים לו, ביטל את ריבונות ארצם, סיפח ארצות אלו לממלכתו ומינה עליהם פקידים מטעמו. התוצאה הייתה ממלכה אחת גדולה שכללה 32 ממלכות ארמיות קטנות. במקום הצבא שהיה מפוצל ליחידות קטנות תחת הנהגתם של המלכים הזעירים, קם עתה צבא גדול אחד.
יש להניח שממלכת אשור המתעצמת, שהלכה ובנתה את כוחה תוך כדי סיפוח הארצות הכבושות וצירוף צבאם לצבא האשורי, היא שהיוותה מודל לחיקוי אצל בן הדד השני. תוצאות המהפך ניכרות היטב הן במקרא והן במקורות אשוריים: בשום מקום מקראי לא נזכר מכאן ואילך עוד ממלכות גרורות של ארם־דמשק. הוא הדין במקורות אשוריים.
קרב קרקר
קרב קרקר התרחש בשנת 853 לפנה"ס, סמוך לעיר קרקר שבצפון מערב סוריה של ימינו. השתתפו בו שלמנאסר השלישי וברית של 12 מלכים מקומיים, כולל ארם דמשק, שקיוו להדוף את התרחבות האימפריה האשורית לכיוון מערב. נהוג לזהות את תל קרקור, שנמצא כ־8 ק"מ מדרום לג'סר א־שגור, בעמק הנהר עאסי במערב סוריה, עם העיר קרקר העתיקה.
הקרב מתואר באובליסק השחור ובמונולית מכורח. באחרון מספר שלמנאסר כיצד יצא מנינוה ביום ה־14 לחודש איירו, חצה את הפרת והחידקל, אסף מס ממספר ערים, החשובה שבהן חלב. אחר חלב נתקל בהתנגדות ראשונית מצד מלך חמת, אירחולינה, אך נצחו. משם המשיך דרומה לעיר קרקר. בחצותו אותה, פגש בקואליציה של 12 המלכים.
לאחר הקרב
שמאל|ממוזער|250px|המונולית מכורח המתאר את קרב קרקר
החל מאמצע המאה ה־9 לפנה"ס, לא זו בלבד שנעלמו מעל בימת ההיסטוריה מלכויות ארמיות בסוריה וממלכות לא ארמיות, גרורות של דמשק, אלא שגם מתחילים להיזכר מחוזות מנהליים של ארם, שאינם מוכרים ממקורות קדומים, מקומות כגון קרניים, בארמית 'קרנין', ובאשורית 'קרניני' (Qarnini), שנקראה על שם העיר הראשית במחוז, כיום שיח' סעד, לא הרחק מעשתרות (תל עשתרה), עירה הראשית של ארץ הבשן לפנים. למחוז זה סופחה, כנראה, ארץ גשור. ככל הנראה, בן הדד השני ייסד מחוז זה, ואף ייסד את עיר המעוז קרנים; עשתרות ירדה מגדולתה והפכה לאחת מערי קרנים ("עשתרות קרנים", ספר בראשית יד, ה). יש להניח, כי בזמן זה הוקמו גם המחוזות המנהליים, חורן – בחלקה המזרחי של ארץ הבשן, הנזכרת לראשונה בכתובת שלמנאסר השלישי בתיאור מסעו נגד חזאל, וכן המחוז מַנצוָת (או מנסות) בדרום בקעת הלבנון, הידועה מתאור מסעותיו של אדד־ניררי השלישי. בימי תגלת פלאסר השלישי הפכו מחוזות מנהליים אלו למחוזות אשוריים.
אדד־ניררי השלישי תיאר במצבותיו את הכנעת ממלכת דמשק ואת המס שהעלה לו "מריאי" (אדון בארמית) מלך דמשק.
חורבן הממלכה
ממוזער|right|260px|הממלכות החתיות החדשות והארמיות (בגוונים כתומים) השונות במאה ה־8 לפנה"ס
הממלכה התפרקה בעת שלטונו של רצין, מלכה האחרון, בשנת 732 לפנה"ס. ידו של אחז מלך יהודה הייתה בדבר, כאשר רצין ופקח בן רמליהו עלו עליו למלחמה, והוא בתגובה שיחד את תגלת פלאסר השלישי מלך אשור שיעלה על דמשק. תגלת פלאסר אכן עלה על דמשק והחריב אותה. ישעיהו הנביא התנגד למהלך כי בכך אשור השתקעה באזור וגרמה בסוף לחורבן מלכות ישראל ולאיום רציני על מלכות יהודה. כמו שמתואר בספר מלכים:
מלכי ארם דמשק
חזיון
טברימון
בן הדד הראשון
בן הדד השני
חזאל
בן הדד השלישי
רצין
הערות שוליים
קטגוריה:ארמים
קטגוריה:מדינות לשעבר במזרח התיכון
קטגוריה:סוריה: היסטוריה | 2024-09-01T04:07:24 |
קריפטריה | REDIRECT קריפטיה | 2004-09-13T19:13:16 |
ריכארד ואגנר | REDIRECT ריכרד וגנר | 2004-09-13T19:52:24 |
וספי אל-טל | REDIRECT וספי א-תל | 2012-11-01T18:04:08 |
רקוסנסטרקטורים | הפניה יהדות רקונסטרוקציוניסטית | 2017-09-02T00:35:19 |
המנון ברה"מ | redirect המנון ברית המועצות | 2004-11-28T05:45:47 |
ספטמבר השחור (ארגון טרור) | ספטמבר השחור (בערבית: ايْلول الاسوَد) היה ארגון טרור פלסטיני שכינה עצמו על שמם של אירועי ספטמבר השחור בשנת 1970 בירדן, ופעל בתחילת שנות השבעים. הארגון ידוע לשמצה בשל חטיפתם ורציחתם של אחד-עשר ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972.
ההנהגה
ארגון ספטמבר השחור הוקם על ידי אש"ף ביוזמת יאסר ערפאת מתוך כוונה לנקום במלך חוסיין על אירועי ספטמבר השחור במסגרתם נהרגו אלפי פלסטינים בדיכוי מהומות על ידי צבא ירדן. להבדיל מארגונים פלסטינים אחרים, נעשו כל פעילויותיו של ספטמבר השחור במחתרת. לארגון לא היו עם הקמתו כל משרדים, דוברים או מנהיגים רשמיים. ערפאת מינה את צאלח ח'לף, סגנו בפת"ח, אשר נודע יותר בכינויו אבו איאד, לעמוד בראש הארגון. האחריות על העיצוב האסטרטגי של פעילות הארגון הופקדה בידיו של מוחמד אבו נאגאר ואילו המוח מאחורי התקפותיו הראשונות של הארגון היה עלי חסן סלאמה, שכונה "הנסיך האדום".
הארגון קיים למן הקמתו רמת מידור גבוהה יותר מאשר היה נהוג על ידי ארגוני טרור פלסטינים אחרים. למעט אבו איאד עצמו, ידעו רק מתי מעט את גודלו והיקפו של ספטמבר השחור. הארגון היה מורכב משני מעגלים: הראשון, כלל רק את בני טיפוחיו של אבו איאד, ביניהם ניתן למנות את מוחמד ע'ודה, הידוע בכינויו אבו דאוד (שהיה המוח מאחורי פעולת טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן), פאחרי אל עומרי, אמין אל הינדי (לימים עמד בראש המודיעין הכללי ברשות הפלסטינית) ועאטף בסיסו (לימים שגריר אש"ף בפריז). במעגל השני היו סייענים, רובם צעירים פלסטינים שהתגוררו באירופה, חלקם נשואים למקומיים, אשר שימשו לפעולות של לוגיסטיקה בשרות המאבק הפלסטיני. סה"כ מעריכים כי לרשות ספטמבר השחור עמדו כ-100 סייענים שכאלה.
נקמה בירדנים
פעולת הנקמה הראשונה של הארגון הייתה רציחתו של וצפי אל תל, אחד ממקורביו של המלך חוסיין אשר היה ידוע בגישתו נגד פת"ח ונחשב אחד האנשים ששכנעו את המלך הירדני לפעול בנחרצות נגד הארגון. פעולתו הבאה של הארגון הייתה ניסיון התנקשות בשגריר ירדן בלונדון. השגריר ניצל מן הניסיון, אך ידו רוסקה. בין נובמבר 1971 עד למאי 1972 עסק הארגון בשרשרת של פעילויות נוספות כנגד ירדנים ויעדים המזוהים עם המשטר הירדני.
טרור נגד מטרות ישראליות
היקף הפעילות של ספטמבר השחור הפתיע את ממשלת ישראל. עד מאי 1972 כוונו כל הפעולות של הארגון כנגד ירדן, וממשלת ישראל דווחה על ידי שרותי המודיעין שלה כי הארגון מעוניין לפגוע רק במטרות ירדניות. אולם ב-8 במאי 1972 חטף הארגון מטוס של חברת התעופה "סבנה" בטיסה 571 לנמל התעופה לוד; המטוס ונוסעיו חולצו מקץ יממה בפעולה של סיירת מטכ"ל.
פעולת הטרור הידועה ביותר של "ספטמבר השחור" (יום "שישי השחור") היא רצח אחד-עשר הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-6 בספטמבר 1972. בשנת 2012 פרסם העיתון הגרמני דר שפיגל כי הממשלה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה שיתפה פעולה באופן חשאי עם מתכנני טבח הספורטאים. שגריר גרמניה בלבנון, ואלטר נובק, נפגש עם יוסוף א-נאג'ר, מראשי הפת"ח ו"ספטמבר השחור", והציע לו הסכם לפיו יימנעו הפת"ח וספטמבר השחור ממתקפות טרור בגרמניה ואילו גרמניה תעניק תמיכה מדינית ופוליטית לאש"ף. לפי דר שפיגל, כך הפסיקה גרמניה לחקור את טבח הספורטאים במינכן והאחראים לו, לא הגדירה רשמית את האירוע כמעשה טרור ואף קיימה פגישות נוספות עם ראשי ארגון ספטמבר השחור.
בנוסף לכך, פעילי הארגון השתלטו על שגרירות ישראל בבנגקוק, ב-28 בדצמבר 1972, ועל שגרירות ערב הסעודית בח'רטום, סודאן, ב-1 במרץ 1973. ב-1 ביולי 1973 נרצח ג'ו אלון ביריות בפתח ביתו שבמרילנד, ועל פי מסמך חסוי של ה-FBI שנחשף ב-2007 מקור פלסטיני טען שהרצח בוצע בידי ארגון ספטמבר השחור.
בעקבות טבח הספורטאים במינכן החליטה ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר, להוציא להורג את כל חברי הארגון שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. המשימה הוטלה על "המוסד", שבמבצע זעם האל הצליח להרוג לפחות שמונה מהאחראים לרצח. באפריל 1973, במבצע אביב נעורים נהרגו בין השאר שלושה מבכירי ארגון ספטמבר השחור. בעקבות מבצעים אלה התמוטט הארגון. מפקדו, עלי חסן סלאמה שכונה "הנסיך האדום", נהרג בפיצוץ בביירות ב-22 בינואר 1979.
במקביל, פעלה ממשלת ישראל במישור המשפטי בניסיון להעמיד את חברי הארגון לדין. בינואר 1977 ביקר אבו דאוד בצרפת תחת זהות שאולה. אולם בגלל פגמים בבקשת ההסגרה של גרמניה וישראל אבו דאוד לא הוסגר והוא שוחרר לדרכו, ככל הנראה בגלל חוסר רצון של צרפת להתעסק עם הארגון.
ראו גם
מבצע זעם האל
תנזים
לקריאה נוספת
מיכאל בר-זהר ואיתן הבר, "המרדף אחרי הנסיך האדום", הוצאת זמורה ביתן, 1984
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פת"ח
קטגוריה:ארגוני טרור פלסטינים | 2024-10-01T23:52:16 |
וצפי תל | REDIRECT וספי א-תל | 2012-11-01T18:04:18 |
פרנקלין דלנו רוזוולט | REDIRECT פרנקלין דלאנו רוזוולט | 2004-09-14T05:23:06 |
כלב נחייה | שמאל|ממוזער|300px|אדם עיוור נעזר בכלב נחייה בעת ביקור בקניון
שמאל|ממוזער|300px|גור נחייה מתאמן בלחיצה על כפתור פתיחת דלת עבור נכי תנועה
שמאל|ממוזער|300px|גורי נחייה ישראלים מתחילים אימונים מגיל צעיר
כלב נחייה הוא כלב שפועל כחיית שירות שעבר הכשרה מיוחדת ונועד לסייע ולענות לצרכיו של אדם עם עיוורון או לקות ראייה.
כלבי נחייה נבחרים, על פי רוב, מגזעי כלבים חזקים ושקטים כמו לברדור רטריבר, גולדן רטריבר, פודל, בורדר קולי, לברדודל ורועה גרמני או מבן כלאיים בין הסוגים. בישראל נעשה שימוש בעיקר בגולדן רטריבר ובלברדור רטריבר.
היסטוריה
אחד האזכורים הראשונים בהיסטוריה לשימוש בכלב המסייע לכבד ראייה, מופיע בספרו של רבי יצחק עראמה "עקדת יצחק" (שער תשעים) מהחצי השני של המאה ה-15, בו הוא כותב: "הראית שהזקן כשחלשה ראיתו הלא יבקש לו המראות הזכוכיות [משקפיים], ובאין עיניים יקשור כלב בידו ומקלו יגיד לו".
אימון כלבי נחייה בצורה מסודרת החל במהלך מלחמת העולם הראשונה בגרמניה, בארצות הברית נפתח בית הספר הראשון לכלבי נחייה ב-1929 בניו ג'רזי, ושנתיים לאחר מכן נפתח מרכז דומה בבריטניה.
האנקדוטה מספרת על רופא בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, אשר טייל עם חייל פצוע שהתעוור בגן בית החולים. לפתע הרופא נקרא בדחיפות פנימה והוא השאיר את החייל ישוב על ספסל יחד עם כלבו של הרופא. לאחר זמן מה החל לרדת גשם והרופא נזכר בחייל היושב בגן. כאשר הגיע הרופא לגן נוכח לראות שכלבו הוביל את החייל פנימה. הרעיון שהבזיק בראשו של הרופא הביא להקמת בתי ספר לאילוף כלבי נחייה, במסגרת הצבא הגרמני בתחילה ואחר כך כגוף אזרחי.
את בית הספר הראשון בארץ לכלבי נחייה הקימה ד"ר רודולפינה מנצל בקריית חיים בשנת 1953. המקום היה פעיל עד לתחילת שנות השבעים אך נסגר עקב הפסקת העברת תקציבים ממשרד הסעד וחוסר יכולתה של ד"ר מנצל להחזיק את המקום ללא תקצוב הולם.
אולם כבר בספטמבר 1949, הוצמדו כלבי נחייה לחיילים נכי מלחמה. הכלבים סומנו בקולר לבן שעליו סמל מגן דוד אדום.
במקביל להקמת בית הספר בקריית חיים קמה עמותת "העיוורים הנעזרים בכלבי נחייה" שהפכה לגוף המייצג את הצרכים של חבריו ומאגד אותם יחד. העמותה פעילה עד היום. לאחר סגירת בית הספר בקריית חיים החלו עיוורים לנסוע לבתי ספר בחו"ל. בשל הצורך לנסוע לחו"ל (לרוב לארצות הברית) נמנעה מאנשים רבים האפשרות לקבל כלב נחייה, על רקע העדר תקציב, העדר שפה, בריאות לא תקינה. מצב זה תוקן בתחילת שנות התשעים עם הקמת בתי הספר בארץ.
תהליך ההכשרה
מרבית בתי הספר לכלבי נחייה מפתחים גרעין רבייה, שנועד להספקה סדירה של כלבים באיכות מתאימה מבחינת בריאות ותכונות האופי הנדרשות.
בגיל שישה שבועות עד חודשיים נמסר הגור למשפחה אומנת (בישראל המשפחות פועלות בהתנדבות מלבד מימון צורכי הכלב), המקבלת הדרכה מהארגון האחראי על הכשרת הכלב; הוא גדל שם כשנה. במהלך תקופה זו הוא נחשף לחיי היום-יום של משפחה ולגירויים סביבתיים עימם יתמודד בהמשך, כגון נסיעה בתחבורה ציבורית ושהייה במקומות הומים, סביבה מרובת ריחות מגוונים (לדוגמה שווקים), עלייה וירידה במדרגות נעות, כניסה דרך דלתות אוטומטיות, ועוד. הוא לומד מספר מיומנויות והרגלים שנדרשים להמשך, למשל לשלוט על צרכיו ולעשותם בעודו מחובר לרצועה לפי הוראת האדם המלווה אותו; להתנהג באופן רגוע ושקט (גם ללא נוכחות בעליו וגם בזמן שבעליו עסוק בישיבות, הרצאות, המתנה בתור ועוד); ללכת בקו ישר ובמרכז המדרכה, משמאל לאדם המוליך אותו.
בסוף שנת האומנה חוזר הגור לארגון האחראי על הכשרתו. שם הוא עובר הערכה פיזית והתנהגותית מקיפה, כדי לבדוק תחומים כגון רצונו לרָצות את בעליו, הביטחון העצמי שלו, התנהגותו בסביבות השונות, דומיננטיות או כניעות מול המאלף, והתנהגותו החברתית. בסוף ההערכה נקבע האם הגור מתאים לתוכנית האימון. גורים שלא עוברים את ההערכה המקצועית מועברים לאנשים עם צרכים מיוחדים הנעזרים בכלבים, וחלקם מוחזרים למשפחות האומנה.
בשלב השני עובר הכלב אילוף שנמשך בין חמישה לשבעה חודשים, במטרה ללמד אותו נחיית עיוורים ולקויי ראייה במצבים שונים. הוא לומד ללכת בקו ישר, לעצור בשפת המדרכה, לעקוף מכשולים, לחצות כביש בבטחה, ולא לעבור מתחת לעצמים שגבוהים ממנו אך עלולים לפגוע באדם העיוור.
לאחר שלב האילוף, מועבר הכלב לאדם עיוור, ושניהם עוברים הכשרה משותפת של מספר שבועות בתנאי פנימייה, בה האדם לומד להכיר את הכלב ולטפל בו. בסיום ההכשרה במרכז, האדם חוזר עם כלבו לסביבת מגוריו, וממשיך הכשרה ביתית למשך שבוע. הכלב נושא בתפקידו בממוצע 7–8 שנים, ובפרישתו מתפקידו הוא מועבר למשפחה מאמצת כחיית מחמד, ובעליו יכול לקבל כלב נחייה אחר.
מתוך כ-26,000 עיוורים ולקויי ראייה החיים בישראל, רק כ-200 נעזרים בכלב נחייה. עלות הכשרת הכלבים ממומנת על ידי "המרכז הישראלי לכלבי נחייה" או עמותת "עיניים מנחות לעיוור", לרוב מכספי תרומות וכן תמיכה ממשלתית. החל מהצמדת הכלב לאדם, ממומנת מחייתו על ידי קצבה שמקבל האדם העיוור מהמשרד הרווחה והביטחון החברתי.
החוק בישראל
החוק בישראל מאפשר לנעזר בכלב נחייה גישה חופשית למקומות ציבוריים. החוק אוסר על אפליית אדם הנעזר בכלב נחייה בכל צורה שהיא. אדם הנעזר בכלב נחייה בתחבורה ציבורית פטור מתשלום בעבורו והכלב אינו מחויב במחסום לפה (להבדיל מכלבים אחרים). החל מיולי 2016, אושר סופית "חוק איסור הפליית עיוורים, גם על אומנים לכלבי נחייה" המחייב ארגונים ומקומות ציבוריים כגון: מרכזי קניות, מרכולים, מקומות בילוי ובתחבורה ציבורית לאפשר גישה לכלבי נחייה באימון ובעליהם. בעקבות חוסר מודעות הציבור הרחב לחוק זה - מונעים ממשפחות האומנה כניסה לאתרים ציבורים שונים והן נדרשות לא פעם להסביר לגופים שונים, פרטיים וציבוריים כאחד, על החוק וחשיבות של חינוך הכלבים והקניית המשמעת הבסיסית טרם הגעתם לקורס עצמו.
כלבי שירות לאנשים עם לקויות שונות
המושג כלב נחייה מתייחס אך ורק לכלב המשרת אדם עיוור או לקוי ראייה לצורך ניידותו. כלבים המשמשים אנשים עם מגבלות אחרות מכונים כלבי שירות. כלב שירות יכול לסייע לאדם עם לקות תנועה קשה להשיג חפצים שונים. אדם לקויי תנועה קשה עם רגליים משותקות ותנועת גב וידיים מוגבלת עשוי להסתובב עם כלב שירות הקשור אל כיסא הגלגלים הממונע שלו ועוזר לו להרים חפצים שאין ביכולותו להשיג.
אנשים עם אפילפסיה קשה עשויים להיעזר בכלבים ששומרים עליהם בזמן התקף כדי שלא יזיקו לעצמם כשהם לא בשליטה. אדם בהתקף אפילפטי עלול ליפול מהמדרגות או לקבל כווייה מחפץ חם. כלבים אלה מאומנים גם להגיש לאדם תרופות שמונעות התקפי אפילפסיה כאשר אלו מזהים סימנים ראשונים של התקף אפילפסיה, שאף נסתרים מאנשים, או כאשר האדם כבר בהתקף.
כלב שירות ללוקים בתסמונות הקשת האוטיסטית הוא כלב ייחודי, שניתן אף לאפיינו כחיה המשמשת לטיפול בעזרת בעלי חיים. כלב כזה יכול לעזור לאדם עם אוטיזם, שאינו עומד ברשות עצמו, שלא לאבד את האנשים שהוא תלוי בהם. ישנם אנשים עם אוטיזם, שמתקשים להישאר בטווח ראייתם של בני לוויתם ומתקשים לענות, כשמי שמחפש אותם קורא להם. הכלב מסמן להם מתי הם מתרחקים מבני לוויתם ונובח כשקוראים להם. בכך הוא גם מסייע להם שלא להיתפס בעיני החברה כתמהונים, מסייע להם לתרגל שימוש בשפה למטרות תקשורת ולחוש פחות בדידות חברתית.
הבדל נוסף בין כלבי שירות לאוטיסטים לבין כלבי שירות אחרים הוא העובדה שהם גדלים בביתו של האדם עם האוטיזם מינקותם ולא מבלים את השנים הראשונות של חייהם אצל משפחה אומנת. הסיבה לזה היא, שבגלל קשיי התקשורת של אנשים עם אוטיזם, יש הבדל משמעותי ביכולת להבין אותם בין מי שמכיר אותם היטב למי שמכיר אותם פחות - כלב שבילה שנה או שנתיים אצל משפחה אומנת עשוי להבין אותם פחות טוב מכלב שגדל אצלם מינקותו. לכן כלבים אלה מאומנים בחברת האנשים שהם עתידים לשרת, לעיתים בידי בני משפחתם.
מרכזי הכשרת כלבי נחייה בישראל
מרכז ישראלי לכלבי נחיה לעיוורים - עמותה ללא מטרות רווח, שנוסדה ב-1991 על ידי נח בראון. המרכז שוכן מ-1994 בבית עובד. עד להקמתו נאלצו העיוורים לקבל כלבי נחייה מחו"ל. המרכז מכשיר כיום כלבי נחייה ובנוסף נותן מענה טיפולי והדרכה גם לאחר קבלת הכלב. המתקנים במרכז כוללים כלבייה, תאי המלטה, חצר הרצה, מרפאה וטרינרית, מסלול מכשולים וכן בניין "ליידי קיי" בו מתקיימות הדרכות ופעילויות לעיוורים לקידום שיקומם. המרכז מפעיל גם קבוצות תמיכה, קייטנות וסמינרים לנוער עיוור, מפגשי הורים לילדים עיוורים ועוד.
עיניים מנחות לעיוור בישראל - עמותה ללא מטרות רווח, שנוסדה ב-1989 ושוכנת סמוך לצבעון בגליל. המרכז מכשיר כלבי נחייה, בודק את ההתאמה בין הכלבים לעיוורים שמקבלים אותם, מבצע הדרכות לעיוורים בתנאי פנימייה במתקני המרכז, ומלווה אותם לאחר קבלת הכלב.
ראו גם
כלב עבודה ושירות
לקריאה נוספת
שמעון ענתבי, האיש של הכלבה הלבנה, הוצאת כתר 1983
קישורים חיצוניים
המרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים
הפדרציה הבינלאומית לבתי-ספר לכלבי נחייה לעיוורים
עמותת עיניים מנחות לעיוור בישראל
הלכות כלב נחייה בשבת מתוך פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד
הערות שוליים
קטגוריה:נגישות בנייה וניידות
קטגוריה:נכות
קטגוריה:אילוף כלבים | 2024-10-03T11:53:58 |
תמר גוז'נסקי | תמר גוז'נסקי (נולדה ב-3 באוקטובר 1940) היא פוליטיקאית ישראלית שכיהנה כחברת הכנסת מטעם סיעת חד"ש. גוז'נסקי קומוניסטית בהשקפת עולמה ובפעילותה כמחוקקת. עיקר פועלה בתחומי זכויות העובדים, זכויות האדם, זכויות האישה וזכויות הילד. פעילת שמאל רדיקלי.
ביוגרפיה
גוז'נסקי נולדה בפתח תקווה בשם תמר אלכופר, בת לשלמה ומרים אלכופר – ילידי פולין, אנשי "העלייה החמישית" וחברי מפא"י, וגדלה בתל אביב. למדה בתיכון חדש ובבית המדרש למורים ע"ש שיין בפתח תקווה.
בנעוריה הייתה חברת התנועה המאוחדת ובגיל 14 הצטרפה לברית הנוער הקומוניסטי הישראלי. בשנת 1961 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הישראלית ונשלחה מטעמה, יחד עם בעלה יורם, לחמש שנות לימודים בברית המועצות. קיבלה תואר מוסמך אוניברסיטה בכלכלה פוליטית, מהאוניברסיטה הממלכתית של לנינגרד.
לאחר שובה מלימודיה, בשנת 1966, המשיכה בפעילות פוליטית וחברתית במסגרת מק"י. בשנת 1971 נבחרה לוועד המרכזי של מק"י. ייסדה והייתה העורכת של כתב העת הרעיוני-פוליטי "ערכים". בשנות השמונים הייתה מזכירת מחוז תל אביב של המפלגה. בשנת 1981 נבחרה ללשכה הפוליטית של מק"י. בין השנים 1984 ו-2011 הייתה העורכת של שבועון מק"י, "זו הדרך". הייתה חברה בסיעות מק"י-חד"ש בוועד הפועל של ההסתדרות בשנים 1973 עד 1990. בשנת 1977 נמנתה עם המייסדים של החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש). בין השנים 1992 ו-2018 כיהנה כסגנית יו"ר מועצת חד"ש. בבחירות לכנסת ה-18 הוצבה במקום ה-113 הסמלי ברשימת חד"ש לכנסת.
כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה (1982) נמנתה עם המייסדות של הוועד נגד המלחמה בלבנון, שארגן פעולות מחאה והפגנות נגד המלחמה. בהמשך כונה הוועד "די לכיבוש" ותבע במקביל את סיום הכיבוש בלבנון, בגדה המערבית, וברצועת עזה.
בשנות ה-70 וה-80 הייתה פעילה במאבקי הדיור של תושבי יפו והשכונות בת"א-יפו בדרישה ל"דירה תמורת דירה" ובמאבקי עובדים ונשים נגד היוקר והאבטלה.
גוז'נסקי הייתה חברת הכנסת מן הכנסת ה-12 ועד ה-15, מטעם חד"ש. בתקופה זו הייתה חברה, בין היתר, בוועדת הכנסת, בוועדה לקידום מעמד האישה, ובוועדת העבודה והרווחה. ייסדה את הוועדה לקידום זכויות הילד (ששמה הנוכחי – הוועדה לזכויות הילד) ועמדה בראשה. שילבה את עבודתה כמחוקקת עם פעילות ציבורית רחבה בקרב תושבי שכונות ועיירות עוני, בקרב הבדואים, בקרב נשים יהודיות וערביות, ושיתפה פעולה עם ועדי עובדים וארגונים חברתיים רבים.
חוקים שהעבירה בכנסת
בתקופת כהונתה כחברת כנסת, אישרה הכנסת 37 חוקים שיזמה ועוד שני חוקים שיזמה אושרו לאחר סיום כהונתה. החוקים שאושרו עוסקים בהגנת זכויות של עובדים, נשים, ילדים ונכים, בבריאות, בדיור ובחינוך. בין החוקים שאושרו:
החלה של חוק חינוך חינם מגיל שלוש, ולא מגיל חמש כפי שהיה לפני כן. החוק, שאושר ב-1999, בוצע באופן חלקי בלבד בשל התנגדות משרד האוצר. ב-2012 החליטה הממשלה, בעקבות מסקנות ועדת טרכטנברג, ליישם את החוק באופן מלא בתוך ארבע שנים.
חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, הנודע בכינויו: "חוק גוז'נסקי". הגן לראשונה על זכויות דיירי השיכון הציבורי (עמידר, עמיגור, חלמיש וכו'). החוק קובע את זכותו של דייר לתיקון הליקויים בדירתו, וכן את הזכות של בן הזוג, הבן או הנכד להמשיך ולהתגורר בדירה.
חוק הגנה על מקימי ועד עובדים והפועלים בו (2001), המגן על זכות ההתאגדות של העובדים ומגן על המתאגדים מפני פיטורים בידי המעסיקים.
חוק המחייב לשלם למובטלים דמי אבטלה שלא יפלו בשום מקרה משכר המינימום (1995).
העלאת שכר המינימום וביטול הכללת הפרמיות בחישובו (1997).
הבטחת קיומן ועצמאותן של התחנות לבריאות המשפחה (טיפות חלב) מפני ניסיונות האוצר לחסלן (1996).
העלאת גיל הזכאות של נשים לדמי אבטלה מ-60 ל-65 (1993).
חוק מעונות יום שיקומיים, המעניק לילדים עם נכויות ומוגבלויות קשות בגיל שנה עד שש, את הזכות למעון יום, שבו יקבלו טיפולים פרא-רפואיים, חינוך והעשרה (2000)
חוק פעוטות בסיכון, שלראשונה הבטיח לכל פעוט בסיכון מקום במעון יום או במשפחתון (2000).
חוק עברייני מין, המעניק למשטרה ולשירותי הרווחה כלים לפיקוח הדוק על עברייני מין ומחייב להשקיע בשיקומם (2006).
חוק שיקום נכי נפש בקהילה (2000) שהעניק לראשונה לנכי הנפש את הזכות לסל שיקום הכולל דיור, השלמת השכלה, הכשרה מקצועית ועוד.
פעילותה לאחר פרישתה מהכנסת
תפקידים ציבוריים
נשיאת תנועת נשים דמוקרטיות בישראל מ-2003
חברה מייסדת של מכללה החברתית-כלכלית
חברת הנהלת ארגון בת שלום, בעת שפעל
כיהנה כיו"ר הפורום הארצי לקידום זכויות נפגעי התמכרויות
לימדה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמכללה האקדמית ת"א-יפו
פעילות פוליטית
גוז'נסקי מבטאת את דעותיה הפוליטיות והאידאולוגיות ואת הערכותיה הכלכליות והחברתיות במאות מאמרים שראו אור ב"זו הדרך", ב"אל אתיחאד", ב"ערכים", ב"הארץ", באתר ynet ובקובצי מאמרים שונים. מתנגדת בעקביות לכיבוש ודוגלת בפתרון שלום המבוסס על כינון מדינה פלסטינית בצד ישראל; בשוויון חברתי, לאומי ומגדרי; בשיתוף פעולה יהודי-ערבי. פועלת בהתמדה לקידום שיתוף פעולה פוליטי רחב ככל האפשר בין כוחות שמאל, דמוקרטיה ושלום בישראל.
תמר גוז'נסקי נשואה ליורם גוז'נסקי, בנו של אליהו גוז'נסקי, ממנהיגיה ההיסטוריים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. אם לשניים: אלי, איש מחשבים, וד"ר יובל גוז'נסקי, במאי, ראש המסלול לעיתונות וטלוויזיה במכללת ספיר ומלמד באוניברסיטת תל אביב.
גוז'נסקי מגינה בתוקף על סיכומי הוועידות של מק"י, המדגישים את ייחודה הרעיוני של המפלגה הקומוניסטית, את תפיסתה האינטרנציונליסטית היהודית-ערבית ואת אופייה המהפכני. בוועידה ה-26 של מק"י (מרס 2012) הודיעה על פרישתה מהוועד המרכזי וממוסדותיו ונימקה זאת בשנות פעילותה הארוכות ובצורך להצעיר את ההנהגה.
הוצבה במיקום 105 ברשימה המשותפת בבחירות לכנסת העשרים וארבע (2021).
ספריה
עצמאות כלכלית – כיצד?: סיכומים בהתפתחותה הכלכלית של ישראל 1948–1968. תל אביב: עיון, 1969
התפתחות הקפיטליזם בפלשתינה. תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1986
לחם עבודה: מעמד הפועלים הישראלי – מבט עכשווי והיסטורי. חיפה: פרדס, 2013
בין נישול לניצול: שכירים ערבים – מצבם ומאבקיהם. חיפה: פרדס, 2014
קומוניסטים מזרחים: המערכה נגד אפליה עדתית ולמען הזכות לדיור' חיפה: פרדס, 2018
בעריכתה
קום התנערה!: אליהו (אליושה) גוז’נסקי — כתביו ועליו. חיפה: פרדס, 2009
בעד הנגד, המפלגה הקומוניסטית הישראלית 1919–2009, מאמרים וכרזות (יחד עם ד"ר אנגליקה טים), תל אביב: קרן רוזה לוקסמבורג, 2009
קישורים חיצוניים
בועז ארד, ביקורת הספר "לחם עבודה", באתר מידה, 7 במרץ 2014
מאמריה של תמר גוז'נסקי, בבלוג של דב חנין
הערות שוליים
קטגוריה:חברות הכנסת מטעם חד"ש
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם חד"ש
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם חד"ש-בל"ד
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:קומוניסטיות ישראליות
קטגוריה:קומוניסטים ישראלים
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:אתאיסטיות ישראליות
קטגוריה:אתאיסטים ישראלים
קטגוריה:חברות הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברות הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:בוגרות תיכון חדש
קטגוריה:בוגרי תיכון חדש
קטגוריה:פעילי הרשימה המשותפת
קטגוריה:פתח תקווה: חברי הכנסת
קטגוריה:בוגרי בנק"י
קטגוריה:בוגרות בית המדרש למורים ע"ש שיין
קטגוריה:בוגרי בית המדרש למורים ע"ש שיין
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת סנקט פטרבורג
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סנקט פטרבורג
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה לזכויות הילד
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1940
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1940
קטגוריה:פעילות שמאל רדיקלי ישראליות | 2024-08-20T14:05:15 |
Animals | Animals (בעברית: חיות) הוא אלבום האולפן העשירי של להקת הרוק המתקדם פינק פלויד, אשר יצא לאור בשנת 1977. זהו אלבום קונספט המושפע רבות מספרו המפורסם של ג'ורג' אורוול, חוות החיות. אלבום זה ממשיך את עידן תור הזהב של פינק פלויד ונודע בשל הטקסטים הפילוסופיים, הפוליטיים, והאידאולוגיים המביעים ביקורת נוקבת על האנושות במאה ה-20, על התעשייה המודרנית ואנשי עסקים, ועל פוליטיקאים בתקופה המודרנית. תקליטור אשר הוקלט דיגיטלית מחדש (remastered) יצא לאור בשנת 1994.
Animals הגיע בקלות למקום ה-3 במצעד האלבומים של מגזין בילבורד, אך לאחר שישה חודשים בלבד נשר מהמצעד משום שרוב שיריו ארוכים מדי להשמעה ברדיו.
רשימת השירים
פרשנות לאלבום
במהלך שלושת השירים המרכזיים באלבום, כולם חוצים את קו עשר הדקות, רוג'ר ווטרס משווה את המין האנושי לשלושה סוגים של חיות: כלבים, חזירים או כבשים. הכלבים מייצגים את אנשי העסקים המגלומניים קשי היום אשר מנסים לעלות מעלה בסולם המעמדות החברתי. החזירים מייצגים את הפוליטיקאים המושחתים והמטיפים למוסר (עם הצבעות ישירות על מרגרט תאצ'ר ומרי וויטהאוס). כל אלה אשר אינם נכללים באחת משתי הקבוצות הנ"ל הם הכבשים, כלומר עדר עיוור וחסר מחשבות הנוהה אחר מנהיגים ובעלי הון ועוצמה למיניהם, מקבל באהבה את הכתבות דעת הקהל וההחלטות השרירותיות של אלו, ואף מנוצל על ידם.
שלושת השירים האלה "עטופים" בשני חלקים של שיר אהבה, Pigs On The Wing. השיר נכתב על ידי ווטרס לאשתו דאז, קרולין. המסר של שני השירים האלה הוא שכל עוד אנשים אוהבים, הם יכולים להגן על עצמם מפני הרוע של העולם, אשר נובע מההתנהגות האנושית הצבועה והנצלנית המודגמת בשאר שירי האלבום. השיר מתקשר לספר נוסף של ג'ורג' אורוול, "1984". הספר מספר על גבר ואישה החיים בעולם הנמצא תחת שלטון טוטליטרי המדכא את חופש המחשבה והביטוי, ומנהלים רומן בסתר, וכך מתמודדים עם החיים השנואים. המונח "pigs on the wing" אף הוא מתכוון לחזירים הנמצאים מאחורי הקלעים, כלומר השלטונות הצופים בסתר, ומכוונים אותנו מה לעשות.
ווטרס אף מתייחס אל עצמו כ"כלב" בחלק השני (השיר המסיים את האלבום), במשפט: "Any fool knows that dog needs a home".
עטיפה
בלון החזיר הענק אשר נראה על עטיפת האלבום, למעשה ריחף מעל תחנת הכוח באטרסי של לונדון בשביל הצילום, אולם התנתק מהחבלים ועף. התמונה שצולמה לא התאימה ללהקה, ולכן התמונה הסופית - זו המופיעה על העטיפה - היא שילוב בין צילום לציור של החזיר.
מוטיב החזיר המעופף חזר עוד פעמים רבות בהופעותיה של הלהקה. בשנת 2017 הופץ האלבום מחדש לאחר שזכה למיקסינג חדש. על עטיפת האלבום מוצגת תמונה עדכנית של תחנת הכוח ובלון החזיר מעליה.
משתתפים
חברי הלהקה
רוג'ר ווטרס - גיטרה בס, שירה
דייוויד גילמור - גיטרה, גיטרה בס, שירה
ריצ'רד רייט - קלידים
ניק מייסון - תופים
מוזיקאים אורחים
סנואי וייט - גיטרה מובילה בשיר "Pigs on the wing" (בגרסת ה-8 ערוצים בלבד)
קישורים חיצוניים
מילות השירים וטריוויה
סיקור נרחב לאלבום
ביקורת עברית על האלבום - "רוק מתקדם"
הערות שוליים
קטגוריה:אלבומי 1977
קטגוריה:אלבומי פינק פלויד
קטגוריה:אלבומים באנגלית
קטגוריה:אלבומי קונספט
קטגוריה:אלבומי חברת קולומביה רקורדס
קטגוריה:אלבומי חברת קפיטול רקורדס
קטגוריה:אלבומי חברת EMI רקורדס | 2024-09-21T07:49:40 |
יעל בר זוהר | יעל בר זוהר זו-ארץ (נולדה ב-29 בינואר 1980, י"א בשבט ה'תש"ם) היא דוגמנית-עבר, מנחת טלוויזיה, שחקנית, זמרת ורקדנית ישראלית. זוכת פרס מסך הזהב על הנחייתה.
ביוגרפיה
יעל בר זוהר נולדה וגדלה בשכונת רמת אביב שבתל אביב. אביה, מנחם בר זוהר, שעלה לישראל מפולין, היה מורה לחינוך גופני, ואמהּ, אלה פוגל-בר זוהר, נולדה בישראל והיא אחות ומנהלת במחלקת הילדים בבית חולים דנה-דואק לילדים שבאיכילוב. לה אחות גדולה בשם מיכל. בר-זוהר למדה בבית הספר אליאנס, שברמת אביב. במהלך לימודיה בתיכון הייתה חברה בלהקת השכנים של צ'יץ', שם שיחקה ב-1995 במחזמר "דוד" בתפקיד בת שבע.
הוריה התגרשו כשהייתה בת 18.
במאי 1999 התגייסה לצה"ל, על תקן אמנית מצטיינת (צה"ל התיר לה להשתתף בתוכניות טלוויזיה ובפסטיגל). היא שירתה כמפיקת סרטי הדרכה ביחידת ההסרטה של חיל האוויר, והשתחררה לאחר כשנה ב-15 במאי 2000.
ממוזער|שמאל|250px|בר זוהר במופע בפארק הירקון ביום העצמאות, 2007
בעקבות הצלחתה בקרב בני הנוער, ובמקביל למשחק בסדרת הדרמה "רמת אביב גימל", הפכה יעל בר זוהר גם לכוכבת ילדים.
בשנים 1996–1997 הנחתה יחד עם מיכאל הנגבי את התוכנית "טושטוש" בערוץ 2, שיועדה לבני נוער.
בשנת 1997 הגישה לצדו של צ'רלי בוזגלו את תוכנית הבידור המוזיקלית "ערוץ 3 בעיר" ב-HOT3. התוכנית שודרה בשידור חי וירדה מן המרקע לאחר תשעה פרקים. בשנת 1997 היא הצטרפה לצוות מנחי ערוץ הילדים, והנחתה בו עד 1999 את התוכניות "הכיתה המעופפת", "ששטוס", "7 בול", "כדור פורח" ועוד.
זכתה בפרס מסך הזהב 1999 בקטגוריית "מנחה בתוכנית ילדים ונוער".
בשנת 2004 הנחתה בערוץ 2 את התוכנית "תעביר את זה הלאה" ואת טקס מלכת היופי. בנוסף ב-2004, סיקרה בר זוהר מהוליווד את טקס האוסקר ב הישראלי. בר זוהר הנחתה מספר פעמים את "טקס פרסי האופנה". ב-2006 הנחתה לצד אקי אבני את טקס "מירושלים הקדומה באהבה" לכבוד יום ירושלים, ובאותה שנה הנחתה את תחרות הקדם אירוויזיון לצד עדן הראל. ב-2006 השתתפה בתוכנית המציאות "פעם בחיים" ב-yes. במהלך 2007 שימשה כשופטת בתוכנית "הדבר הגדול הבא", לצד יהורם גאון ומוטי רייף, בערוץ 2 של רשת.
בשנת 2014 השתתפה בתוכנית המציאות "הצילו! אני לא יודע לבשל", ששודרה בערוץ 2 של קשת.
בשנת 2015 הנחתה בר זוהר ביחד עם סנדרה רינגלר גרסה מחודשת של התכנית "מהפך" בערוץ 2.
בשנת 2017 הגישה למשך מספר חודשים את תוכנית ההורות "משפחת שכזאת" בערוץ 10 לצדה של מיטל פרנס. בנובמבר 2017 החלה להגיש בערוץ רשת 13 לצד קובי מחט ודנה פאן לוזון את תוכנית הבוקר "העולם הבוקר - החיים הטובים", וב-27 בנובמבר באותה השנה, עברה להגיש באותו ערוץ עם קובי מחט את התכנית "הערב". התכנית ירדה מן האוויר באפריל 2018, לאחר יותר ממאה תוכניות. במאי 2018, לאחר תחילת שידורי "האח הגדול", החלה להגיש באותו ערוץ, עם קובי מחט, את תוכנית המגזין היומית "הדו"ח היומי", שעוסקת במעקב אחר ההתפתחויות בבית האח הגדול ואחר הבידור והתרבות בישראל ומחוצה לה, והתכנית בוטלה באפריל 2020. מאז, היא מפעילה ערוץ יוטיוב, בו היא נותנת עצות ומדריכה בנוגע לפרסום בגיל צעיר.
ביום העצמאות 2021, הנחתה בר זוהר את טקס הדלקת המשואות לצד דידי הררי.
בדצמבר 2021 עזבה את תפקידה כמנחה ברשת 13 בעקבות השתתפותה בעונה השמינית של "רוקדים עם כוכבים" בקשת 12.
משחק
בשנת 1995 החלה לשחק באופרת הסבון של זכיינית ערוץ 2, טלעד - "רמת אביב גימל" בדמותה של שרון לינוביץ', בתה של עידית (גילת אנקורי) ובתו החורגת של מייק (שלמה סדן). הסדרה ירדה לאחר 6 עונות בשנת 2000. בעקבות השתתפותה של בר זוהר בסדרה, היא הפכה לאחת הנשים הבולטות בעולם הבידור הישראלי.
בשנת 1996 הופיעה במופע הפסטיגל וזכתה במקום הראשון באותה שנה עם השיר "החיים הם קרקס". בשנת 1998 הופיעה בשנית בהפקה ובכך הופיעה שוב בשנתיים שלאחר מכן: בפסטיגל המילניום (1999, שם זכתה במקום הראשון גם כן עם השיר "כוכב האהבה") ובצעצוע של פסטיגל (2000, גם שם זכתה בר זוהר עם השיר "הפיה הקסומה").
בשנת 2001 שיחקה בסדרת הטלוויזיה הקומית "שחר" ברשת HOT, בדמותה של המורה למחול אריאל קצב, לצידו של איתי שגב.
בשנת 2003, השתתפה בפסטיגל כאמנית אורחת עם השיר "כוכב המדבר".
בשנת 2005 שבה לשחק באופרות סבון, כאשר שיחקה בתפקיד הראשי בטלנובלה "טלנובלה בע"מ" שיצרו גל זייד, סיגל אבין ודרור נובלמן ל-HOT3. באותה שנה הופיעה בפעם השביעית במופע הפסטיגל, "פסטיגל גיבורי על" שם שרה את שיר הנושא בחלק הראשון לצד שירי מימון והראל סקעת וכיכבה בתפקיד הראשי עם השיר "אהבה היא קסם", שהגיע למקום השני.
בשנים 2008–2009 שיחקה בסדרת הדרמה היומית "חשופים" בערוץ HOT3, בתפקיד הראשי בשתי עונותיה של הסדרה, בתור מגישת החדשות גלי ארזי.
בשנת 2009 חזרה בר זוהר להפקת הפסטיגל לאחר שלוש שנים של היעדרות, גם בשנה זו שרה בר זוהר את שיר הנושא בחלק הראשון והופיעה עם השיר "כן את יכולה", שהגיע למקום השלישי.
בשנת 2012 הופיעה בפסטיגל וביצעה בו את השיר "אור גדול" שהגיע למקום הרביעי.
בשנת 2013 הופיעה בתפקיד ראשי בסרט "בננות" בבימויו של איתן פוקס והתארחה בעונה השנייה של הסיטקום "המשרד" בערוץ Yes Comedy, המבוססת על סדרה בריטית באותו שם. בחנוכה באותה השנה היא גילמה את שלגייה בהצגה "שלגייה והצייד", לצד בעלה גיא זו-ארץ, חנה לסלאו, טל מוסרי וגלית גוטמן שביים צדי צרפתי וכתב אסף אשתר.
הופיעה במחזות הזמר "מרי לו" (הבימה 2002), "טרזן וג'יין" (2004) ו"היפה והחיה" (2006). בשנת 2010 כיכבה במחזמר "לילה לא שקט" המבוסס על שיריו של שלמה ארצי עד שהוחלפה בשחקנית רונה לי שמעון. בשנת 2011 הופיעה במופע "מותק של פסטיבל 4". הגרסה הצעירה של הפסטיגל, שכן ניהלה עם המופע מגעים באותה שנה.
בשנת 2015 הופיעה בפעם השנייה בהצגה "מותק של פסטיבל 8 - חגיגה בעולם המים". בשנת 2017 השתתפה בסדרת הפנטזיית-מתח לנוער "כדברא" בניקלודיאון למנויי yes, בה גילמה את דמותה של לארה. בסוף אותה שנה, החלה לשחק לצד בעלה גיא זו-ארץ במחזה של תיאטרון הבימה "פעם בשנה" בבימויו של אלון אופיר ובתרגומו של שמוליק לוי. בשנת 2019 שיחקה בתור איה שיקלר בסרט קומי "אול אין" שביימו יהונתן בר אילן ורועי ורנר.
בשנת 2020 השתתפה בר זוהר בפעם התשיעית בפסטיגל. במסגרת חגיגות ה-40 של המופע גויסו כוכבי עבר להשתתף לצד הכוכבים העכשוויים, בר זוהר גם כן נקראה על כך שהופיעה בפסטיגל במשך תשע פעמים, והיא חידשה במופע את השיר "כן את יכולה" וכן הנחתה קטעי קישור לצד עודד מנשה.
בשנת 2021 השתתפה בסדרה "בעלת החלומות".
דוגמנות
בר זוהר החלה את דרכה בטלוויזיה בישראל בילדותה, בהופעות בתשדירי שירות לזהירות בדרכים ולחלב. פריצתה הגדולה החלה בשנת 1995, בגיל 15, כשהחלה להופיע בפרסומות שונות, ובהן פרסומת ליצרנית בגדי הים הישראלית "פלפל".
בשנים 2002–2005 הובילה את קמפיין האופנה של חברת האופנה הישראלית "פוקס".
בשנים 2008–2015 הייתה הפרזנטורית של חברת הסבונים והטיפוח הישראלית "ללין".
בשנים 2018–2019 היית הפרזנטורית של חברת התכשיטים הישראלית "מגנוליה".
מוזיקה ומחול
מגיל צעיר השתתפה בלהקת שבט הצופים בשכונת מגוריה, ומאוחר יותר בלהקת הנוער "השכנים של צ'יץ'" בין השנים 1991–1996.
בשנת 1997 השתתפה בקלטת הווידאו לילדים "רדיו גן", שהיוותה ברובה מחווה לשירי פסטיבלי שירי הילדים השונים. זמן קצר לאחר צאת הקלטת, שהופצה על ידי חברת MCI, פרץ סכסוך משפטי בין בר זוהר לחברת NMC שהייתה אמורה להוציא לאור את אלבום הפסקול של הקלטת בשמה ובקולה. בסופו של דבר הוא הוקלט מחדש על ידי הזמרת חני דינור (שהייתה חתומה ב-NMC ו"הושאלה" על ידי MCI) ויצא לאור כאלבום סולו שלה, ללא מעורבותה של בר זוהר.
בר זוהר זכתה 3 פעמים בפסטיגל והופיעה בו 9 פעמים בשנים: 1996, 1998, 1999, 2000, 2003, 2005, 2009, 2012 ו-2020. בשנים 2005, 2009 ו-2012 ביצעה את שיר הנושא בחלק הראשון מלבד שיר שמתמודד לתחרות השירים.
בשנת 2017 הוציאה את השיר "רק הירח" אותו שרה עם בעלה גיא זוארץ במסגרת צילומי הישרדות והגעגועים לבית.
חיים אישיים
בר זוהר נשואה לשחקן והמנחה גיא זו-ארץ, ולהם שני בנים ובת. הם מתגוררים ברמת השרון.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה ישראליות
קטגוריה:שחקני מחזות זמר ישראלים
קטגוריה:דוגמניות ישראליות
קטגוריה:מנחות ערוץ הילדים
קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: מנחים
קטגוריה:מנחות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:שופטות תוכניות מציאות ישראליות
קטגוריה:זוכות הפסטיגל
קטגוריה:משתתפות מותק של פסטיבל
קטגוריה:משתתפי מותק של פסטיבל
קטגוריה:משתתפי הצילו! אני לא יודע לבשל
קטגוריה:משתתפי פעם בחיים
קטגוריה:בוגרות תיכון אליאנס (תל אביב)
קטגוריה:בוגרות תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:חברי להקת השכנים של צ'יץ'
קטגוריה:רמת השרון: אישים
קטגוריה:תל אביב-יפו: דוגמנים
קטגוריה:פרזנטוריות ישראליות
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:דוגמנים ישראלים
קטגוריה:מנחי ערוץ הילדים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:זוכי הפסטיגל
קטגוריה:בוגרי תיכון אליאנס (תל אביב)
קטגוריה:פרזנטורים ישראלים
קטגוריה:מתחרי רוקדים עם כוכבים (ישראל)
קטגוריה:כוכבי ילדים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1980
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1980 | 2024-10-01T15:11:10 |
הקולוסיאום | REDIRECT קולוסיאום | 2004-09-14T10:06:53 |
לינוס פולינג | REDIRECT לינוס פאולינג | 2004-09-14T11:42:37 |
גיגאנטים | ממוזער|שמאל|250px|גרטיון נלחם בארטמיס
גיגאנטים (ביוונית: Γίγαντες - "בני גאיה"), או בתרגום לעברית ענקים, הם במיתולוגיה היוונית בניה של גאיה וטרטרוס. גאיה ילדה אותם לאחר תבוסתם של הטיטאנים כנקמה באלים האולימפיים. הגיגאנטים הם ענקים נוראים בעלי נחשים מקושקשים כרגליים. כשהגיגאנטים ערמו הרים זה על גבו של זה כדי להסתער על האולימפוס, נשקפה סכנה לשלטונו של זאוס: על פי דבר האורקל, יוכלו האלים להכניע את המתקוממים רק אם בן תמותה יעזור להם. גאיה ידעה זאת אף היא, וחיפשה עשב שיהפוך את בניה לחסינים לחלוטין מפני פגיעות. ואולם זאוס אסר על השמש ועל הירח להופיע כך שאמא אדמה תאלץ לגשש באפלה. בקרב עקוב מדם הצליחו האלים לנצח, בסיועו של הרקולס. על פי מקורות אחרים הגיגאנטים הם בניה של גאיה שנולדו מדמו של אורנוס כאשר קרונוס סירס אותו.
מלחמת הגיגאנטים
הגיגאנטים במלחמה
כל גיגאנט במלחמת האלים נולד בתגובה לאל מסוים. במלחמה היו גיגאנטים רבים וכל אחד מהם נלחם באל שמולו נועד להתמודד. החזקים שבגיגאנטים היו פורפיריון, אנקלדוס ואלקיאונאוס. פורפיריון הוא הענק הבכיר מביניהם ובקרב האלים והגיגאנטים הוא נלחם נגד זאוס, בכיר האלים. אלקיאונאוס, לעומת זאת, היה מחובר לאדמה ומאפייניו דמו למאפייניו של האדס, ולכן הוא נלחם בהאדס. אנקלדוס היה החכם מבין הגיגאנטים ולכן נלחם באלת החוכמה אתנה. בנוסף ישנם גיגאנטים נוספים כמו: פוליבוטס שנלחם בפוסידון, דמאסן שנלחם בארס, אפיאלטס ואוטוס שנלחמו בדיוניסוס, מימאס שנלחם בהפייסטוס, אוריון שנלחם בארטמיס ואפולו, היפוליטוס שנלחם בהרמס, תואס שנלחם בשלוש אלות הגורל.
ממוזער|אתנה והגיגאנט אנדקלוס|טקסט=
ממוזער|פוסידון ופוליבוטס
ממוזער|דיוניסוס וגיגאנט|טקסט=
ממוזער|פסל של אנקלדוס קבור תחת האי סיציליה, גני ורסאי
ממוזער|תיאור מלחמת האלים בגיגאנטים במזבח פרגמון, ברלין. הדמויות מימין לשמאל: ניקה, גאיה, אתנה ואלקיאונאוס
המלחמה
לחזק שבגיגאנטים, אלקיאונאוס, היה מתת מיוחדת, כל עוד הוא נשאר בתוך תחומי מולדתו, אף אחד לא יכול להורגו. הרקולס ירה באלקיאונאוס חיצים, אך כאשר נגע גופו באדמה הוא חזר לחיים. כדי להתגבר על כך, גרר אותו הרקולס אל מחוץ לפלגרה, מולדתו (שם אירעה המלחמה), ושם הרגו. כדי להרוג את פורפיריון שלח אליו זאוס את אשתו הרה. פורפיריון ניסה לאנוס אותה ואז זאוס שילח בו ברק והרגו. את אנקלדוס קברה אתנה תחת האי סיציליה.
מלחמת הגיגנטים באלי האולימפוס ותבוסתם מוצגת בפרסקו מפואר מעשה ידי ג'וליו רומאנו בארמון טה שבמנטובה.
שמות הגיגאנטים
לכל גיגאנט במלחמה היה אל שמולו נועד להילחם, כך שהיו להם מאפיינים דומים, או שהיו להם מאפיינים הפוכים (לדוגמה: דמסן).
אוטוס: נוצר כיריב לדיוניסוס. אחיו התאום של אפיאלטס.
אפיאלטס: נוצר כיריב לדיוניסוס. אחיו התאום של אוטוס.
אוריון: נוצר כיריב לאפולו וארטמיס. בגלל אופיו המרדני נלחם בייעודו והצטרף לקבוצת הציידות הבתולות של ארטמיס והפך לבן לווייתה המוערך ביותר של ארטמיס. אפולו פחד שארטמיס תשכח את שבועת הבתולים ובהתקף של קנאה הטריף את דעתו של הענק וגרם לו להיות צמא דם עד שהענק נקטל על ידי עקרב.
אלקיאונואוס: נוצר כיריב להאדס, בכור הענקים. קיבל מתת כך שכל עוד נשאר בתחומי מולדתו, הוא אינו יכול למות.
אנקלדוס: נוצר כיריב לאתנה. החכם מבין כל הענקים.
דמסן: נוצר כיריב לארס. בגלל שנוצר להיות ההפך מארס, הוא היה ענק שוחר שלום. גאיה גזרה עליו גלות בטרטרוס משום שקטל דרקון לידי שאיים על בני ארצו.
היפוליטוס: נוצר כיריב להרמס.
מימאס: נוצר כיריב להפייסטוס. נלחם בנוסף להפייסטוס בארס במקום אחיו דמסן בגלל שדמסן היה שוחר שלום.
פוליבוטס: נוצר יריב לפוסידון. שערו היה עשוי מבסיליסקים.
פורפיריון: נוצר כיריב לזאוס, מלך הענקים.
פריבויה: בתו הצעירה של מלך הענקים, פורפיריון.
קליטיוס: נוצר כיריב להקטה. שואב אליו את קסמה.
תואס: נוצר כיריב לשלוש אלות הגורל.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יצורים מהמיתולוגיה היוונית | 2024-03-21T22:06:46 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.