title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
בוקסר | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-07-19T02:49:43 |
מנוע בוקסר | שמאל|ממוזער|המחשת אופן פעולה של מנוע בוקסר בן שתי בוכנות
מנוע בוקסר הוא סוג של מנוע בעירה פנימית שבו כל צמד בוכנות מסודר בצורה אופקית בכיוונים הפוכים מימין ומשמאל, בניגוד לתצורות הנפוצות במנועי כלי תחבורה של צילינדרים מקבילים בשורה או צילינדרים המסודרים בתצורת V.
פעולת הבוכנות במנוע זה מדמה אגרופים ה"חובטים" מימין ומשמאל בגל הארכובה, ועל שום כך קיבל המנוע את שמו ("בוקסר" פירושו מתאגרף באנגלית).
מנוע בוקסר שונה ממנוע V בזווית של 180° עקב השימוש בגל הארכובה עם ארכובה נפרדת לכל בוכנה, בעוד שבמנוע V של 180° כל צמד בוכנות חולקות את אותה ארכובה.
יתרונות
יתרונו הגדול של מנוע הבוקסר הוא באיזון המושלם הנוצר מנטרול תנועת כל בוכנה על ידי תנועת הבוכנה המנוגדת לה. במנועי מחזור ארבע פעימות מגיע כל צמד בוכנות ל"נקודה מתה עליונה" במקביל ובכך מאזן את הרעידות. מנועי בוקסר גם מצטיינים במרכז כובד נמוך בשל מבנם השטוח והאופקי, דבר המקנה יציבות וניהוג טובים יותר למכוניות בהן הם מותקנים.
מבנהו השטוח של המנוע מקנה גם גישה נוחה יותר למכללים העיקריים עבור המכונאי. האלטרנטור ממוקם בדרך כלל ישירות מעל המנוע, וכך גם המתנע ורכיבים נוספים.
עם זאת, מנועי בוקסר רחבים יותר ממנועים רגילים ויקרים יותר לייצור - בעיקר משום שיש להם שני ראשי מנוע (אחד לכל צד), דבר המגביל את תפוצתם.
דגם מקורר אוויר של פולקסווגן
שמאל|ממוזער|250px|חתך רוחב במנוע הבוקסר של פולקסווגן
מנוע בוקסר מקורר אוויר מתוצרת פולקסווגן הוא דגם של מנוע שרפה פנימית הנחשב לאחד המנועים השימושיים והרב תכליתיים ביותר שיוצרו מעולם. גרסאות שונות של המנוע יוצרו מתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 עד 2006.
יחודו של המנוע היה בשימוש חדשני בטכנולוגיות מכניקה וחומרים, אשר לא נעשה בהם שימוש משולב עד אותה עת.
החידושים הטכנולוגיים שהוצגו במנוע כללו: צילינדרים העשויים מיצקת ברזל, ראש המנוע והבוכנות העשויים מיצקת סגסוגת אלומיניום, בלוק מנוע ואגן שמן העשויים מגנזיום, גל ארכובה וטלטלים העשויים מפלדה מחושלת.
המנוע פותח ויוצר על מנת לשמש כיחידת הכוח הראשית עבור דגמי חיפושית וטרנספורטר הראשונים של החברה. הדגם הראשון שהוצג היה מנוע בנזין בתצורת מנוע בוקסר בן ארבעה צילינדרים אשר הותקן בחלקו האחורי של כלי הרכב. הדגם הראשון היה בנפח 1.1 ליטר ובעל 24 כוחות סוס ב-3,300 סל"ד ומומנט של 6.8 קג"מ ב-2,000 סל"ד.
עקב תכונות האמינות המופלגות של המנוע, נעשה בו שימוש בכלי רכב וגם במטוסים ניסיוניים בשלבי הפיתוח שלהם, וזאת מכיוון שפעולת המנוע בתוך רצועת הכוח שלו מתקיימת בסל"ד נמוך יחסית ואיפשרה את הקטנת תיבת ההילוכים והמשקל בעת בקרת הביצועים.
שימושים בכלי רכב נודעים
מנועי בוקסר מקוררי אוויר בני ארבעה צילינדרים הותקנו בדגמי פולקסווגן חיפושית וטרנספורטר, בדגם שיוצר עד 1992. חברת פורשה התקינה מנוע בתצורת בוקסר בדגמי 356 ו-912. חברת סובארו משתמשת במנועי בוקסר באופן מסורתי, כמעט בכל הדגמים של מכוניותיה. חברת אלפא רומיאו התקינה מנועי בוקסר בדגמי האלפאסוד, הספרינט, והאלפא 33. מנוע בוקסר מקורר אוויר ייחודי בן שני צילינדרים בלבד הותקן בסיטרואן 2CV ("דה שבו"), ולעומת זאת פרארי התקינה בדגם "טסטה רוסה" שלה מנוע בוקסר ייחודי, מקורר מים בן 12 צילינדרים.
אופנועי ב.מ.וו מסדרת R משתמשים במנועי בוקסר מקוררי אוויר בני שני צילינדרים מאז שנת 1923.
מנוע הבוקסר מתאים במיוחד, בשל מבנהו, לקירור אוויר והתקנה במטוסים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טכנולוגיה תחבורתית
בוקסר | 2024-05-02T11:50:05 |
מינות (נצרות) | בנצרות, כמו ביהדות, התפתחו סיעות שהתייחסו לחלק מעיקרי האמונה, ודחו חלק אחר. כבר מראשית ימיה של הנצרות החלו להיווצר סיעות שדגלו בתורה מעט שונה מהמסורת המרכזית. הנצרות האורתודוקסית דחתה מעליה כל גורם בעל השפעה שהוביל את דרך הנצרות לשביל אחר, וראתה בסיעות אלה משום "מינות". המילה למינות ביוונית היא hairetikos, כלומר היכולת לבחור.
ההיסטוריה של כתות המינות בנצרות מתחילה עם הנצרות עצמה. כיוון שעבר זמן ניכר מהיווסדה של הנצרות ועד לגיבוש כללי הדוֹגמה הנוצרית, הספיקו לצמוח כתות רבות שדרכן הייתה שונה במידה זו או אחרת מן הדרך השלטת. המינים הראשונים היו אלו שתבעו להוסיף לחייב גויים שביקשו להתנצר בשמירת תורה ומצוות, בייחוד ברית מילה וכשרות; השליח פאולוס הוקיע אותם בחומרה.
צד אחר של המינות נעוץ בכתות הגנוסטיות, שקיבלו על עצמן את הנצרות אולם המשיכו להחזיק בדעות מיסטיות שהנצרות דחתה. ימיה של הגנוסיס עתיקים מאלו של הנצרות. הכתות הגנוסטיות חשבו שניתן לשלב בין השתיים, אך השקפה זו נדחתה על ידי אבות הנצרות.
האמונה בישו כבן האלוהים ובישועה על ידיו, הצמיחה אף היא כתות מינות רבות, שנבדלו זו מזו בגרסאות השונות שלהן לתאולוגיה הנוצרית, שעיקריה הונחו כמה מאות שנים לאחר מכן בוועידות האקומניות, בעיקר בוועידת כלקדון.
בנצרות הקדומה צמחו סיעות אחדות של מינות שחלקן נודע בימינו, בעיקר משום שקנו להן אחיזה באזורים מסוימים:
המינות הסבליאנית: פותחה על ידי סבליוס במאה ה-3; גרסה כי האל הוא למעשה אחד, ושלוש הפנים של השילוש הם רק צורות (modes) שונות שלו.
המינות האריאנית: נוסדה על ידי אריוס (בערך 256–336; Αρειος), שהיה תלמידו של לוקיאנוס מאנטיוכיה.
המינות הפלאגיאנית: נוסדה על ידי פלאגיוס, נזיר שהגיע מרומא לארץ ישראל ב-409.
המניכאיזם: נוסדה על ידי מַני, צאצא של בית המלוכה הפרתי, שנולד בבבל בשנת 216 ומת ב-276.
המינות הדונאטיסטית: נוסדה על ידי דונאטוס בישוף קרתגו (בערך 315), שכפר ביעילות הסקרמנטים הניתנים על ידי כמרים שהם עצמם שרויים בחטא.
המינות הנסטוריאנית: נוסדה על ידי נסטוריוס (350–428; Nestorius), תלמידו של תיאודורוס ממופסואסטיה. מינות זו ברחה לפרס ועד היום יש לה כנסיות.
המינות המונופיזיטית: נוסדה על ידי אויטיכס, ראש המנזר בקונסטנטינופול, שטען שלישו יש רק ישות אחת – אלוהית. המונופיזיטים נפוצו במזרח האימפריה הרומית (ביזנטיון) ויש להם כנסיות שם.
המינות המונותליטית: פותחה במאה ה-7 ביוזמת הרקליוס קיסר ביזנטיון, בניסיון לאחות את הקרע שנוצר בקיסרות עקב המינות המונופיזיטית. גרסה כי יחד עם שני טבעים, היה לישו רצון אחד בלבד – אלוהי.
בימי הביניים קמו כתות מיניות שמצען היה יותר חברתי מאשר דתי. אנשי דת שמאסו בנזירים החיים על חשבון העניים, קראו לחזרה אל הנצרות הקדומה ואל המקורות שבכתבי הקודש.
במאה ה-12 ניבא נזיר ציסטרציאני בשם יהויקים מפיורה, כי יבוא עידן חדש לרוח ישו ותורתו משכה את הפרנציסקנים. בהשראת חזיונותיו קמה תנועת הספיריטואליסטים. הספיריטואליסטים, שסיעה מתוכם נודעה גם כ"אחים הזוטרים" או "הקטנים" (Fraticelli), הטיפו לעוני ואביונות. תנועתם הוקעה כמינות ונרדפה על ידי האינקוויזיציה הקדושה. היא פתחה עידן חדש של מינות שהתבססה על פשוטי העם, מאחר שקראה לחיות בעוני ולא להחזיק נכסים, משום שזו הייתה דרך האביונות של ישו – לדעתם. האפיפיור יוהנס ה-22 ציווה לגרש את הספיריטואליסטים ולאסור את מנהיגיהם.
באותה תקופה צמחה כת מינות, שנקראה קתרים (=טהורים) או "אלביגנזיים" (על שם העיר אלבי, ממנה יצאו), שצצה על רקע מחאה חברתית והגיעה לידי אלימות ושפיכות דמים ורק בהתערבות כוחות מדיניים היא נבלמה. הקתרים ניסו לענות על בעיית הרוע בעולם בעזרת פיתוח תורת שתי הרשויות - הטוב והרע (שהגיעה מבולגריה ללנגדוק). היו ביניהם שהאמינו כי הרע הוא נצחי והוא שווה לכוח הטוב, אין בחירה חופשית והאדם יכול להיגמל רק בחסד האל וברחמיו. היו ביניהם שהאמינו בנפילת המלאכים לארץ על ידי השטן, ולדעתם הרע אינו נצחי, אך שולט הוא בעולם ואילו הנשמות יכולות להושיע את עצמן (בחירה חופשית). הקתרים הסתייגו מעולם החומר ומחיי המין. היו ביניהם שהאמינו כי ישו נוצר מחומר שמיימי והופיע כתינוק בבית לחם, ולא נולד מרחמה של מרים.
האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, יזם את מסע הצלב נגד האלביגנזים ולאחר מצור ממושך על העיר בזייה (בדרש בפי היהודים), נהרגו אלפי נצורים בשנת 1209. על רקע מאורעות אלו כתב אומברטו אקו את ספרו "שם הוורד".
המכשיר שהכנסייה הנוצרית השתמשה בו במלחמתה נגד המינות היה האינקוויזיציה. במוסד זה חקרו את כל אלו שנחשדו בכפירה, עינו אותם ואף הוציאו אותם להורג. יש לציין שהאינקוויזיציה לא פעלה נגד דתות מונותאיסטיות אחרות, אלא רק כלפי מתנצרים שנחשדו בכך ששמרו אמונים לדתם הקודמת.
בתקופת הרפורמציה, נחשבה הנצרות הפרוטסטנטית למינות, אולם לאחר שנים ארוכות של מלחמות לא יכלה הכנסייה להדבירה ונאלצה להשלים עמה.
קישורים חיצוניים
Heresy באנציקלופדיה הקתולית
אדוארד ט. אוקס, ?Are Protestants Heretics, בתוך: First Things, 19 בדצמבר 2007.
* | 2024-07-16T02:46:45 |
טריויה | REDIRECTטריוויה | 2004-09-14T13:15:59 |
אלקטרושליליות | אלקטרושליליות (או אלקטרונגטיביות, Electronegativity) המסומנת ב־χ (כִֿי - האות העשרים ושתיים באלפבית היווני) היא מידת יכולתו היחסית של אטום למשוך אליו אלקטרונים / לשחרר אלקטרונים בקשר קוולנטי.
המושג המקורי הוצע על ידי לינוס פאולינג, כימאי-פיזיקאי, בשנת 1932. לאחר שנתיים פיתח רוברט מיליקן דרך לחישוב ערכי אלקטרושליליות: הממוצע בין פוטנציאל היינון (האנרגיה הדרושה להרחקת אלקטרון מהאטום) והזיקה האלקטרונית (האנרגיה הדרושה להוספת אלקטרון לאטום במצב גזי).
הערכים המתקבלים לשיטתו של מיליקן הם ביחידות אנרגיה, לרוב באלקטרונוולט. לפיכך, ישנן שתי טבלאות - טבלת מיליקן וטבלת פאולינג. הנפוצה יותר בשימוש היא טבלת פאולינג. טבלה מוכרת פחות היא טבלת אלרד-רוצ'או.
מערך האלקטרונים באטום הוא אשר קובע את האלקטרושליליות - אטומים הקרובים להשלמת קליפתם החיצונית למבנה של גז אציל (ניאון למשל) על ידי הוספת אלקטרונים, הם בעלי אלקטרושליליות גבוהה יותר מאשר אלו המגיעים לקליפה חיצונית שלמה באמצעות מסירת אלקטרונים.
אלקטרושליליות נמדדת תמיד בערכים חיוביים. האטום בעל האלקטרושליליות הגבוהה ביותר הוא פלואור, שלו אנרגיית יינון גבוהה וזיקה אלקטרונית גבוהה, וערך האלקטרושליליות שלו הוא 4. למתכות, לעומת זאת, יש נטייה למסירת אלקטרונים, ולכן ערכי האלקטרושליליות שלהן נמוכה, ולדוגמה ערך האלקטרושליליות של פרנציום, מתכת אלקלית, הוא 0.7.
קשרים קוטביים, נוקלאופילים ואלקטרופילים
בקשרים קוולנטיים בהם נבדלים שני אטומים המשתתפים בקשר באלקטרושליליות שלהם, קיימת התפלגות לא אחידה של האלקטרונים במרחב סביב שני אטומים אלה. צפיפות לא אחידה זו של אלקטרונים נובעת ממשיכה חזקה יותר של אלקטרונים מצידו של האטום האלקטרושלילי יותר, ולפיכך מצוי סביב אטום זה מטען חשמלי שלילי (מטען חלקי, כיוון שמשיכת האלקטרונים אינה מוחלטת, להבדיל ממטען מלא שניתן לצפות לדוגמה ביונים).
האטום האלקטרושלילי בקשר הקוולנטי מכונה נוקלאופיל (נוקלאוס פירושו "גרעין", פיל פירושו "אוהב"); אטום זה נמשך למטענים חשמליים חיוביים (לגרעיני אטומים, למשל, או ליונים חיוביים). לעומת זאת, סביב האטום הפחות אלקטרושלילי שורר מטען חשמלי חיובי (הנובע מהפרוטונים שבגרעין). אטום זה מכונה אלקטרופיל; הוא נמשך למטענים חשמליים שליליים (לאלקטרונים, למשל, או ליונים שליליים). היות שאטומים מסוימים אינם פעילים מבחינה כימית, ניתנים לעיתים הכינויים "נוקלאופיל" ו"אלקטרופיל" לכל המולקולה (במקרים של מולקולות קטנות). מולקולות נוקלאופיליות עשויות להיות בעלות מטען שלילי או נייטרליות. מולקולות בעלות מטען שלילי מכילות אלקטרון עודף (אחד או יותר), כך שהן נמשכות למטענים חיוביים. נוקלאופילים נייטרליים, לעומת זאת, מכילים זוג אלקטרונים בלתי-קושר (אשר אינו משתתף בקשר כלשהו), והוא זה שנמשך למטענים החיוביים.
דוגמה לנוקלאופיל שלילי היא יון הידרוקסיד (-OH), המכיל אלקטרון עודף שנמשך למטענים חיוביים. דוגמה לנוקלאופיל נייטרלי היא אמוניה. לאטום החנקן שבאמוניה ישנם חמישה אלקטרונים בקליפתו החיצונית, ששלושה מהם תפוסים בקשרים קוולנטיים עם שלושה אטומי מימן, והשניים הנותרים מהווים זוג בלתי-קושר שנמשך למטענים חיוביים. אמוניה היא בנוסף דוגמה למולקולה המוגדרת כולה כ"נוקלאופיל", אף על פי שהנוקלאופיל האמיתי בה הוא אטום החנקן בלבד.
כדי שקשר יהיה קוטבי, ההפרש באלקטרושליליות בין שני האטומים שבקשר צריך להיות גדול מ-0.3. הפרש קטן מ-0.3 קיים בקשרים קוולנטיים "טהורים" (כמו במולקולות דו-אטומיות, כדוגמת O2). אם ההבדל גדול מ-2.0, הקוטביות חזקה מאוד; קשה לומר שהאלקטרונים "משותפים" לשני האטומים (זוהי ההגדרה של קשר קוולנטי - קשר בו האלקטרונים משותפים לשני האטומים), כיוון שהם נמצאים בעיקר סביב האטום האלקטרושלילי יותר; לפיכך, קשרים שבהם ההבדל גדול מ-2.0 הם קשרים יוניים ולא קוולנטיים. ככל שהקשר בין שני אטומים קוטבי יותר (הפרש האלקטרושליליות בין האטומים המחוברים בקשר גדול יותר) כך אנרגיית הקשר גדולה יותר (הקשר חזק יותר).
קשרים קוטביים במולקולה אינם גורמים בהכרח לכל המולקולה להיות קוטבית. פחמן דו-חמצני, למשל, הוא מולקולה קווית הנראית כך מבחינה מרחבית: O=C=O. כל אחד משני הקשרים הקוולנטיים קוטבי, שכן ההבדל בין הקוטביות של חמצן (3.44) ופחמן (2.55) הוא 0.89. למרות זאת, המולקולה אינה קוטבית, שכן המטען השלילי סביב החמצן הימני מאוזן על ידי המטען השלילי סביב החמצן בצד שמאל.
בכימיה קיימת חשיבות עליונה להבנתם של קשרים קוטביים ולזיהוי אטומים נוקלאופיליים ואלקטרופיליים. תגובות כימיות רבות מספור, במיוחד בכימיה אורגנית, מבוססות על משיכתם של אלקטרופילים ונוקלאופילים אל אטומים במולקולה מסוימת.
ערכי האלקטרושליליות של יסודות הטבלה המחזורית
→רדיוס אטומי פוחת → יינון גובר → אלקטרושליליות עולה→ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 קבוצהמחזור H2.20 He 1 Li0.98 Be1.57 B2.04 C2.55 N3.04 O3.44 F3.98 Ne 2 Na0.93 Mg1.31 Al1.61 Si1.90 P2.19 S2.58 Cl3.16 Ar 3 K0.82 Ca1.00 Sc1.36 Ti1.54 V1.63 Cr1.66 Mn1.55 Fe1.83 Co1.88 Ni1.91 Cu1.90 Zn1.65 Ga1.81 Ge2.01 As2.18 Se2.55 Br2.96 Kr3.00 4 Rb0.82 Sr0.95 Y1.22 Zr1.33 Nb1.6 Mo2.16 Tc1.9 Ru2.2 Rh2.28 Pd2.20 Ag1.93 Cd1.69 In1.78 Sn1.96 Sb2.05 Te2.1 I2.66 Xe2.60 5 Cs0.79 Ba0.89 * Hf1.3 Ta1.5 W2.36 Re1.9 Os2.2 Ir2.20 Pt2.28 Au2.54 Hg2.00 Tl1.62 Pb2.33 Bi2.02 Po2.0 At2.2 Rn2.2 6 Fr0.7 Ra0.9 ** Rf Db Sg Bh Hs Mt Ds Rg Cn Nh Fl Mc Lv Ts Og 7 La1.1 Ce1.12 Pr1.13 Nd1.14 Pm1.13 Sm1.17 Eu1.2 Gd1.2 Tb1.1 Dy1.22 Ho1.23 Er1.24 Tm1.25 Yb1.1 Lu1.27 :לנתנידים* Ac1.1 Th1.3 Pa1.5 U1.38 Np1.36 Pu1.28 Am1.13 Cm1.28 Bk1.3 Cf1.3 Es1.3 Fm1.3 Md1.3 No1.3 Lr1.3 :אקטינידים**
ראו גם
אלקטרופיל
נוקלאופיל
קישורים חיצוניים
הסבר מפורט על אלקטרושליליות
שלוש הטבלאות של האלקטרושליליות
אלקטרושליליות וקוטביות קשר, באתר לרגו (LerGO)
קטגוריה:תכונות כימיות
קטגוריה:קשרים כימיים | 2024-02-02T16:50:56 |
אידאולוגיה | שמאל|ממוזער|100px|פטיש ומגל, סמל הקומוניזם
שמאל|ממוזער|100px|האות A, סמל האנרכיזם
אִידֵאוֹלוֹגְיָה (מיוונית: Ιδεολογία) היא אסופה של רעיונות ותפיסות חיים ערכיות, המהווים יחדיו משנה רעיונית בתחום מסוים.
לאידאולוגיה כוח רב הן כמניע אישי והן כמניע חברתי, והיא יכולה לשנות את חייו של אדם מן הקצה אל הקצה, וכן את פני החברה לאורך ההיסטוריה.
הגדרת המושג
קיים קושי אמיתי להגדיר את המונח "אידאולוגיה" בגלל העובדה שהוא משמש בימינו להגדרת קשת רחבה מאוד של מחשבות, תנועות, איגודים, תנועות פוליטיות ותפיסות עולם. אם נחזור אל השורשים של הגדרת המונח על ידי סוציולוגים, ניתן יהיה להגדיר את האידאולוגיה בעיקר על פי המבנה שלה, הדרישות שלה ממאמיניה, והדרך בה היא מגדירה את המציאות העכשווית והמבוקשת. אידאולוגיה היא ביטוי מילולי של ערכים, סנטימנטים ואינטרסים של מנסח או מקבל רעיון ניהול חיים. ניתן להגיד כי אידאולוגיה היא השקפת עולם כוללת, המתייחסת למציאות בעבר, בהווה ובעתיד, ומטרתה היא ליצור מסגרת רעיונית המאפשרת לאדם לארגן ולהבין את העולם שבו הוא מתקיים ולפעול לשינויו או לשימורו.
מקור המונח "אידאולוגיה"
המונח ה"אידאולוגיה" הופיע לראשונה בכתביו של המהפכן הצרפתי אנטואן דסוט דה טרסי (Antoine Desutte de Tracy) שהשתמש בצירוף המונחים idea – logus על מנת ליצור תחום ידע חדש – מדע הרעיונות. מטרתו הייתה ליצור שיטה מבוססת, שתאפשר לזהות רעיונות נכונים, באופן מדעי. דה טרסי טען שבצורה זו ניתן יהיה להשתמש בהיגיון בממשל על מנת לשפר את מצבה של החברה ככלל. ברוחה של תנועת הנאורות, שאף דה טרסי לשפוך אור על פינות חשוכות של ידע על מנת ליצור מדד ומשקל ליכולת אינטלקטואלית וזאת על מנת להגיע אל "האמת המוחלטת". האידאולוגיה של דה טרסי הייתה פילוסופיה דמוקרטית: הסברת רעיונות כך שיהיו מובנים ובשימוש על ידי כל אדם. היא נועדה לפשט את המציאות, ליצור בה אחידות ולהפוך אותה למובנת יותר.
אידאולוגיות – מבט סוציולוגי
אנשים וחברות בתקופות שונות, נחלקים במידת אדיקותם באידאולוגיה כלשהי, לבין חיים פשוטים יותר בהם האידיאלים לא תופסים מקום משמעותי בתודעה ובחברה.
הסוציולוגים חלוקים בדעתם לגבי השפעתן של אידאולוגיות על התפתחות החברה. ענף בסוציולוגיה, הסוציולוגיה של הידע, עוסק גם בניתוח של מקורן של אידאולוגיות, דרכי התעצבותן והשפעתן.
תפקידן של אידאולוגיות בעיצוב החברה
סוציולוגים נחלקים ביניהם בשאלה מהו משקלה של האידאולוגיה בעיצוב פני החברה, ומתחלקים למטריאליסטים ולאידיאליסטים.
מטריאליזם
המטריאליזם טוען כי לאידאולוגיות, כמו לשאר האלמנטים התרבותיים והרוחניים, השפעה פחותה על עיצוב המציאות החברתית, והשפעה זו שמורה לגורמים חומריים (לרוב כלכליים).
אחד התאורטיקנים המטריאליסטים הבולטים ביותר הוא קרל מרקס. לפי מרקס, האידאולוגיה, כמו תחומים רבים נוספים, אינה אלא חלק ממבנה העל של החברה, שמטרתו יצירת תודעה כוזבת בקרב המעמדות הנמוכים וביסוס ההגמוניה של המעמדות השולטים. האידאולוגיה, לפי מרקס, אינה כוח מניע בחברה אלא תוצר של הכוחות המניעים האמיתיים – כוחות הייצור. (לפירוט יתר על גישה זו, ראו מרקסיזם: תיאור החברה והחיבור האידאולוגיה הגרמנית).
אידיאליזם
סוציולוגים אידיאליסטיים מייחסים משקל רב לתרבות ולרוח, ובכלל זה גם לאידאולוגיות, בעיצוב פני החברה.
סוציולוג שנודע בשל עמדותיו האידיאליסטיות הוא מקס ובר. לפי ובר, לתפיסות ערכיות בכלל ולאידאולוגיות בפרט משמעות מכריעה על עיצוב פני החברה. כך, למשל, מסביר ובר את התפתחות הקפיטליזם ברפורמציה, שהיא תנועה אידאולוגית דתית.
אידאולוגיה חילונית ואידאולוגיה דתית
כל אידיאליסט, בין אם הוא דתי ובין אם הוא חילוני, מאמין בכל ליבו בצדקת דרכו ויפעל תמיד לפי דרך זו. האידיאליסט הקיצוני, הפנאט, אף יהיה מוכן לפגוע באחרים או להקריב את עצמו למען המטרה המקודשת ומתוך אמונה שהוא פועל בשם האמת ו"הדרך האחת והנכונה". ההבדל, אפוא, בין אידאולוגיה חילונית לאידאולוגיה דתית, אינו במהות. ההבדל הוא רק בנימוק לצדקת הדרך.
האידאולוגיה החילונית מנמקת את עצמה, בכך שהיא צודקת (אם כי הדבר עומד בסתירה לרעיון האפולוגטי). דוגמאות: הקומוניסט מטיף לשוויון, ומנמק, ששוויון זהו צדק חברתי. הנאצי מדבר על השמדת היהודים, ומנמק, שהחברה הרצויה היא חברה בלי יהודים. איש השמאל מטיף לשלום ואחווה בין בני האדם, ומסביר שכך אמורה להיראות החברה האנושית הרצויה.
האידאולוגיה הדתית, לעומת זאת, מוסיפה פן נוסף להצדקתה, נוסף על הצדק החברתי, והוא רצון האל. האידיאליסט הדתי ינמק את כל מעשיו, בכך, שנוסף על כך שהם צודקים, הם גם מהווים את הגשמת רצון האל. דוגמאות: יהודי ציוני-דתי יתיישב בשטחים, בנימוק שהאל נתן את הארץ ליהודים. יהודי חרדי יתבדל מהחברה החילונית, בנימוק שזו חברה החוטאת לאלוהים. פונדמנטליסט מוסלמי יבצע פיגוע התאבדות בנימוק שזהו רצון האל.
אידאולוגיה בהיסטוריה
המאה ה-19: לידת האידאולוגיה
המאה ה-19 ראתה סדרה של שינויים שהובילו לעליית כוחה של האידאולוגיה: מעמד הביניים נכנס אל הזירה הפוליטית כמשתתף פעיל (ולקראת סוף המאה, גם מעמד העובדים), בכל רחבי העולם המערבי נראו תהליכים של עיור מואץ והגירה של אוכלוסייה מן הכפר אל העיר. התיעוש התפשט והתרחב אל כל ענפי המשק. שילובם של התיעוש והעיור גרר שינוי מוחלט בכל היבט של חיי האנשים בני אותה תקופה. במקום הקהילתיות התומכת והאינטימית שאנשים היו רגילים לה – צמחו ניכור, תחושות של חוסר אונים ואנונימיות. החיים הפכו למורכבים, ממודרים ולא אישיים. המודרניזציה הביאה עימה גם ירידה בכוחה של הדת וחילון גובר והולך בקרב שכבות האוכלוסייה השונות. את מקומה של הדת הנסוגה מילאה האידאולוגיה. היא מילאה צרכים שנותרו ללא מענה, בכך שפעלה ליצור סדר בעולם חדש וסבוך זה, ובכך שהפכה אנשים בודדים מנותקים מקהילתם האינטימית, לחלקים משלם גדול יותר. האוריינות הגוברת בקרב כל שכבות האוכלוסייה, והעלייה התמידית ברמת ההשכלה סייעו להתפשטותן של האידאולוגיות בקרב אנשים בעלי רמת הכנסה נמוכה וגבוהה כאחד וחברי מעמדות שונים.
המאה ה-20: תור הזהב של האידאולוגיה
המאה ה-20 הייתה מאה רוויה באידאולוגיות, שהשפיעו רבות על מהלך ההיסטוריה. במקומות שונים בעולם, בעיקר באירופה, קמו אנשים רבים ששאפו לשנות את פני החברה שחיו בה והקימו תנועות אידאולוגיות שפעלו להגשמת החזון. תנועות אלה יצאו למלחמות עקובות מדם נגד השלטונות הקיימים ונגד מתנגדיהן, חוללו מהפכות, ולעיתים הפעילו טרור ושפכו הרבה דם בדרך להגשמת החזון. באחדים מן המקרים, שפיכת הדם לא הייתה רק אמצעי, אלא מטרה מקודשת בפני עצמה. ניתן לציין מספר אידאולוגיות שהשפיעו במיוחד על מהלך ההיסטוריה במאה האחרונה, שכן הצליחו להשיג את מטרותיהן המהפכניות, לפחות באופן חלקי, ואף התפשטו לארצות רבות, ואלו הן: הסוציאליזם שהצליח כקומוניזם ברוסיה וכסוציאל-דמוקרטיה במערב אירופה, הפאשיזם שהתפתח בראשית המאה העשרים והצליח במיוחד באיטליה, ובגרמניה כנאציזם, הליברליזם שהשפיע על כל המערב ותרם הן ליצירת הסוציאל-דמוקרטיה והן השפיע רבות בארצות הברית, הלאומיות המודרנית שנחלה הצלחה רבה הן במאה ה-19 והן במאה ה-20. אלו הן חלק מן ההשפעות של האידאולוגיות הללו על ההיסטוריה:
הסוציאליזם:
בגרסתו המהפכנית הביא הסוציאליזם למהפכת אוקטובר בשנת 1917 ברוסיה, שהביאה להקמתה של ברית המועצות, שהייתה אחת משתי המעצמות הגדולות והחזקות בעולם בכשבעים השנים הבאות, לצד ארצות הברית. ברית המועצות, במיוחד תחת סטלין, הייתה דוגמה בולטת למדינה טוטליטרית, שהיא פרי יצירתה של המאה ה-20.
לאחר מלחמת העולם השנייה הסוציאליזם הלא מהפכני התממש בצורת מדינות הרווחה הסוציאל-דמוקרטיות במערב ומרכז אירופה. מדינת הרווחה יצרה מודעות למחויבות המדינה לרמת חייהם של אזרחיה ולצדק חברתי. מדינות הרווחה הביאו, בין השאר, לצמצום משמעותי של הפערים החברתיים ולטשטוש המעמדות החברתיים-כלכליים תוך שמירה על הדמוקרטיה וזכויות הפרט.
הנאציזם (הנגזר מהפאשיזם) הביא בסופו של דבר לפרוץ מלחמת העולם השנייה, שהייתה המלחמה הקשה והנוראה ביותר שידע העולם. הנאציזם חולל את השואה שהייתה אחת מן הזוועות הקשות ביותר בתולדות האנושות.
הלאומיות הביאה לשינויים רבים בעולם עוד במאה ה-19, והיא אחראית ליצירת מדינות הלאום, והייתה בין הגורמים לתהליכי חילון ולשינויים רבים נוספים. הלאומיות הייתה גם גורם מרכזי שהביא למלחמת העולם הראשונה, ובצורתה הקיצונית כפאשיזם, הביאה כאמור גם למלחמת העולם השנייה.
הציונות היא דוגמה מיוחדת לתנועה לאומית שהגיע לשיאה במאה ה-20 כאשר הצליחה להביא להקמתה של מדינה יהודית לבני העם היהודי בארץ ישראל אחרי 2,000 שנה שבהן העם היהודי היה מפוזר בכל העולם.
מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 התפשטה התפיסה כי ירדה קרנן של האידאולוגיות כדרך ליצירת שינוי פוליטי או חברתי, בעיקר עקב תפיסת המחיר שהן גובות מן החברה, וחוסר היכולת שלהן לממש את האוטופיות שהן שואפות לממש. מידע נוסף על נושא זה ניתן למצוא בעיון ברעיון "קץ האידאולוגיה" משנות ה-50 של המאה ה-20, ועליית הפוסט מודרניזם.
ראו גם
רשימת אידאולוגיות
לואי אלתוסר
דוקטרינה
השקפת עולם
לקריאה נוספת
טרי איגלטון, אידאולוגיה, הוצאת רסלינג, 2006.
לואי אלתוסר, על האידאולוגיה, מצרפתית: אריאלה אזולאי, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2003.
אנדרו הייווד, אידאולוגיות פוליטיות מודרניות (מהדורה שישית, תרגם: יורם שדה, עריכה מדעית: פנחס שטרן ), רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2019.
ברוך זיסר, על ימין ועל שמאל, שוקן, ירושלים ותל אביב, תש"ס.
אשר עידן, מהי אידאולוגיה?, דביר, תשנ"א.
קישורים חיצוניים
מי הם בעלי החזון : על האידאולוגיות של פוליטיקאים ישראליים שונים
דוד גורביץ ודן ערב,
*
קטגוריה:היסטוריה | 2024-08-09T13:25:26 |
נאפוליאון | הפניה נפוליאון בונפרטה | 2007-04-08T23:06:08 |
מוסא א-סדר | ממוזער|א-סדר וגמאל עבד אל נאצר
סייד מוסא א-סדר (בערבית: سید موسى الصدر, נהגה: "מוסָא-סְסָדר"; בתעתיק מדויק: מוסא אלצדר; נולד ב-4 ביוני 1928, מת בכלא הלובי בשנת 1998) היה מנהיג שיעי בלבנון.
קורות חייו
א-סדר נולד בעיר קוֹם שבאיראן ב-4 ביוני 1928, כבן למשפחה שיעית מכובדת וידועה של אייתוללות מצאצאי הנביא מוחמד, שמוצאה ההיסטורי באזורים השיעיים של דרום לבנון. הוא התחנך בנערותו בערים הקדושות לשיעה, נג'ף וכרבלא, בעיראק והוסמך כאיש דת. בהמשך למד גם משפטים באוניברסיטת טהראן. א-סדר הגיע ללבנון בשנת 1959 כמחליפו של המרג'ע (פוסק הדת השיעי) של העיר צור, אך עד מהרה הפך מקובל בקרב מרבית העדה השיעית והחל לפעול לשינוי מצבה הקשה.
א-סדר חזה בדאגה בעוני של השיעים ובמעברם של שיעים רבים לשמאל החילוני, ובתגובה יזם את הקמת "המועצה האסלאמית השיעית העליונה". הצעד העצמאי הוכר באופן רשמי ב-1967 על ידי בית הנבחרים של לבנון. שנה לאחר מכן, עם הקמתה בפועל של המועצה, נבחר א-סדר לתפקיד היושב ראש. בפי מאמיניו בלבנון זכה בתואר הדתי-השיעי "אימאם". בכך קיבל על עצמו למעשה את כתר המנהיג השיעי העליון בלבנון.
סדר תואר על ידי מכריו ככריזמטי ומנהיג מלידה, והתואר הרם "אימאם" הוענק לו על ידי קהל אוהדיו. בזכות מעמדו הדתי ויכולתו להלהיב ולסחוף את שומעיו בנאומים, הצליח סדר להפוך למנהיג בפועל של העדה השיעית בלבנון. הוא ארגן וניהל שביתות, הפגנות, עצומות ותהלוכות מחאה. עם התקדמותו בהנהגת העדה השיעית אימץ סדר לעצמו אידאולוגיה חברתית-פטריוטית.
א-סדר הזכיר לקהל שומעיו השיעי את ההיסטוריה של עדתם, שהייתה רצופה בדיכוי, אך עם זאת באומץ וחירוף נפשות, שהדוגמה לכך היווה האימאם חוסיין אבן עלי השאהיד, שנלחם בגוזלי השלטון האומיים בקרב כרבלא, אף על פי שידע כי יפסיד בשל רצונו להתנגד לחוסר הצדק. א-סדר הניע את המתואלים לפעולה, לדרישה את המגיע להם מהמדינה. באמצעות שימוש במונחים דוגמת "אי-צדק" ו"חוסר שוויון" וגינוי ממסד הזֻעמאא'.
בבחירות לפרלמנט ב-1972 ניסה ה"שמאל" הלבנוני - אשר עד אז התבסס בעיקר על סונים, דרוזים ומעט נוצרים מרונים - לחזק את כוחו בעזרת תמיכתם של השיעים. השיעים, כבר אז, היו העדה הגדולה ביותר בלבנון, אך עדיין המקופחת ביותר.
התקפותיה של ישראל על לבנון, כתגובה לפעילות אש"ף משטח לבנון, היו בין המניעים שהביאו שיעים רבים להגר צפונה, לערים, ובעיקר לעיר הבירה ביירות. השיעים התיישבו בשכונות עוני ובמחנות דמויי מחנות פליטים. תנאי חייהם הקשים חשפו אותם להשפעת אש"ף, בניגוד לרצון נכבדי השיעים.
בתחילת שנות השבעים חש א-סדר במצבם של בני עדתו הנקרעים בין ההנהגה החילונית המסורתית – הזועמא ("המנהיגים") המקומיים, לבין השפעת "השמאל" ובראשם הפלסטינים. סדר החל לפעול בשני מישורים:
ייסוד ארגון-על פוליטי של השיעים (דבר שלא נעשה עד אז), שבאמצעותו חתר ליצירת מפתח עדתי חדש, לחלוקת העוצמה הפוליטית והחברתית בלבנון.
פעולה במישור הבינלאומי, איתור "מדינת מגן". בשנת 1973, מעט לפני פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, ניסח סדר הסכם עם חאפז אל-אסד, נשיא סוריה דאז. בהסכם זה נתן אסד לשיעים בלבנון תמיכה פוליטית-חברתית (ולאחר מכן, במלחמת האזרחים, אף תמיכה צבאית) וסדר, מצדו, נתן הכשר דתי לעלווים בסוריה כי אלו הם "מוסלמים-שיעים" לכל דבר (אף על פי שיש בדתם ובמנהגיהם יסודות נוצריים ופגניים מובהקים). הכשר זה סייע לאסד לבסס את שלטונו בסוריה מבחינה ציבורית. ההסכם ההדדי בין השיעים בלבנון לבין א-סדר יצר בעיה אצל הפלסטינים, שחששו מיצירת הנהגה פעילה של השיעים בלבנון – הנהגה אשר תמנע מהם לגייס את השיעים לשורותיהם.
במשך שנות השבעים של המאה ה-20 פעל א-סדר במסגרת "תנועת המקופחים". בשנת 1975, במהלך מלחמת האזרחים השנייה בלבנון, שימשה תנועה זו בסיס להקמת תנועת "אמל" השיעית.
יתר על כן, א-סדר נתן את תשומת לבו לבעיה הפלסטינית. הפלסטינים נכללו תמיד בתוכניות הפיתוח שלו, והוא אף הצהיר כי יש לו "מדיניות פלסטינית", העוסקת בבעיות הפלסטינים בלבנון.
בשנת 1978, בעת ביקור בלוב בהזמנתו של מועמר קדאפי, נעלמו א-סדר ופמלייתו באופן מסתורי. ההשערה הייתה שסוכני קדאפי רצחו את האימאם א-סדר, ואנשיו והעלימו את העדויות לכך. התעלומה העיבה מאז על יחסי קדאפי עם השיעים. העובדה שהיעלמותו של אימאם היא תופעה שעליה מתבססים יסודות השיעה רק הוסיפה למוזרותו של מקרה זה.
ב-27 בדצמבר 2011 טען העיתון הלבנוני "א-לואא" מפי 'מקור מהימן במועצת המעבר הלאומית בלוב', כי מחקירת סוהרים בכירים עלה כי מוסא א-סדר נכלא בשנת 1978 בידי שלטון קדאפי, ומת בתאו בבית הסוהר כעבור עשרים שנים, בשנת 1998, בנסיבות טבעיות. גופתו הוחזקה מאז בקירור בבית הסוהר, עד תחילת ההפיכה בלוב, אז נקבר כנראה בקבר אחים לא מסומן בפאתי הבירה טריפולי כדי להסתיר את עובדת מעצרו.
לקריאה נוספת
פואד עג'מי, האמאם הנעלם – מוסא אל-סדר והשיעה של לבנון, עם עובד, תל אביב 1986.
אורי גולדברג, לחשוב שיעית, האוניברסיטה המשודרת, תל אביב 2012, עמ' 63–70
קישורים חיצוניים
אתר "המועצה השיעית העליונה"
אתר לזכרו של האימאם מוסא א-סדר
האימאם הנעלם, ראיון וידאו עם פרופ' אמציה ברעם מאוניברסיטת חיפה, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
האימאם הנעלם, ראיון וידאו עם פרופ' אמציה ברעם מאוניברסיטת חיפה, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה, 17/01/2007
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי דת לבנונים
קטגוריה:אנשי דת מוסלמים שיעים
קטגוריה:אישים שנעלמו
קטגוריה:פוליטיקאים לבנונים
קטגוריה:אישים הקבורים בקבר אחים
קטגוריה:ילידי 1928
קטגוריה:לבנונים שנפטרו ב-1978 | 2024-10-01T01:55:14 |
אוסקר מורגנשטרן | אוסקר מורגנשטרן (באנגלית: Oskar Morgenstern; 24 בינואר 1902 - 26 ביולי 1977) היה כלכלן אוסטרי-אמריקאי, ממייסדי תורת המשחקים.
חייו
מורגנשטרן נולד בגרליץ, במחוז שלזיה בגרמניה. את התואר דוקטור במדע המדינה קיבל בשנת 1925 מאוניברסיטת וינה. בשנת 1935 התמנה לפרופסור לכלכלה באוניברסיטה זו. כיהן גם כיועץ לבנק הלאומי האוסטרי ולמשרד המסחר האוסטרי.
ב-1938, עם השתלטות הנאצים על אוסטריה, הודח ממשרתו בשל דעותיו הפוליטיות, ועבר לארצות הברית. הצטרף לאוניברסיטת פרינסטון, בה שימש כפרופסור לכלכלה עד שנת 1970, אז עבר לאוניברסיטת ניו יורק וכיהן שם עד מותו.
ידוע במיוחד בכך שבשנת 1944 פרסם יחד עם ג'ון פון נוימן את הספר "Theory of Games and Economic Behavior", המסמן את ראשיתה של תורת המשחקים כתחום עצמאי.
פרסומים
פרסם ספרים נוספים בנושאי כלכלה, בגרמנית ובאנגלית, ובהם:
On the Accuracy of Economic Observations, 1950
Prolegomena to a Theory of Organization, 1951
The Question of National Defense, 1959
Predictability of Stock Market Prices, with (C.W.J. Granger), 1970
Mathematical Theories of Expanding and Contracting Economies, (with G.L. Thompson), 1976
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כלכלני האסכולה האוסטרית
קטגוריה:כלכלנים אמריקאים
קטגוריה:חוקרי תורת המשחקים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:סגל אוניברסיטת וינה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1902
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1977 | 2023-04-02T04:38:37 |
אקסיומות פאנו | הפניה מערכת פאנו | 2008-10-14T17:16:51 |
שייח' | שמאל|ממוזער|250px|שייח' בדואי מתדמור בסוריה. הציור משנת 1875
שייח' (شيخ, תעתיק מדויק: שַיח') הוא תואר שניתן למנהיג בשבטים ערביים שהם בדואיים ופלאחיים. משמעות השם בערבית היא זקן, אף שהשייח' אינו בהכרח כזה.
הכינוי מתייחס לעיתים קרובות לאחד מזקני השבט, לאדם משכיל או לאיש דת (עולמא). אף על פי שהכינוי מתייחס בעיקר לגברים, קיימות בהיסטוריה מספר דוגמאות שבהן היו גם נשים שנשאו תואר זה. בקרב הסופים שייח' הוא כינויו של מנהיג המסדר (טריקה).
השייח' אחראי להתנהלותו הכללית של השבט, והוא הסמכות העליונה בנושאים כמו נישואין, סחר, נדידות, טיפול, משפט, טיפוח העדרים וכיוצא בזה.
כיום, בעיקר בחברה הבדואית, מעמד השייח' הולך ונכחד ואין לו השפעה כפי שהייתה בעבר בהיותו חורץ גורלות ומיישב סכסוכים.
תפקיד או מעמד השייח' עובר בדרך כלל לאדם בירושה, מאביו או סבו ועבודתו היא בהתנדבות מלאה.
אטימולוגיה ומשמעות
המילה בערבית נובעת משורש שלישוני הקשור לגיל ולזקנה: ش-ي-خ. מבחינה מילולית, פירוש המילה הוא אדם אצילי בעל עוצמה אדירה, והוא משמש אך ורק למשפחות המלוכה של המזרח התיכון. המונח מתאר את המנהיג המשמעותי, הבכור או האצילי, במיוחד באזור חצי האי ערב, שם הפך השייח' לתואר מסורתי של מנהיג שבטי בדואי במהלך המאות האחרונות. בשל ההשפעה התרבותית של הציוויליזציה הערבית, ובמיוחד בזכות התפשטות האסלאם, המילה נטבעה כמונח דתי או ככבוד כללי בחלקים רבים אחרים של העולם, ובמיוחד בתרבויות המוסלמיות באפריקה ובאסיה.
בעוד שהמוסלמים משתמשים בתואר בהקשר דתי כדי לתאר אדם מלומד, בתור מילה ערבית כשלעצמה היא למעשה נפרדת מהדת.
שימוש לפי אזורים
לבנון
בהר הלבנון, בקרב המשפחות הפיאודליות הדרוזיות והנוצריות לתואר שייח' היה את אותה המשמעות כמו בחצי האי ערב, עד לפלישה העות'מאנית בשנת 1516, משום שהיא ייצגה שליט יליד אוטונומי או מנהיג שבטי אוטונומי (בלטינית: "Sui iuris", בזכות עצמו).
דוגמאות למשפחות עתיקות בעלות התואר "Sui iuris":
שבט אל-חמור ששלטה משנת 1211 בקורה ובזע'רתא עד שנת 1747.
משפחת אבו הרמוש ששלטה בנפת שוף עד "קרב עין דרה" בשנת 1711.
משפחת שייח'-מוסא ששלטה בביירות.
לאחר השתלטות האימפריה העות'מאנית והטמעת שיטת ה"אילטיזאם" (בערבית:التزام, מס חוות שהונהג בימי האימפריה במאה ה-15) התואר קושר עם "מעמד האצולה", בניגוד לקונוטציה המלכותית שהייתה לו, מאחר שהוענקה לו סמכות גבוהה יותר - על ידי אמיר במקרה זה.
משפחות אחרות, שכיום פונים אליהן או מוכרות בתואר "שייח'ים", לא היו בדרך כלל שליטי המחוזות, אלא היו פקידים בכירים בשירותו של האמיר באותה העת.
חצי האי ערב
בחצי האי ערב, התואר שימש את משפחת המלוכה, כגון מלכים, נסיכים ונסיכות. לדוגמה, כך התייחסו במערב למנהיגי שושלת א-סבאח שבכווית, וכן ליתר מדינות המפרץ. המונח משמש כמעט כל זכר ונקבה (שייח'ה) החברים בבתי המלוכה במפרץ הפרסי.
המגרב
במגרב, בתקופת שושלת אל-מוואחידון, הח'ליף נבחר גם הוא על ידי מועצת השייח'ים. הם ייצגו את כל השבטים השונים באזור תחת שליטתם, כולל ערבים, בדואים, אנדלוסים וברברים. בנוסף, הם היו האחראים לגיוס קרוביהם במקרה של מלחמה.
אפריקה
קרן אפריקה
באזורים המוסלמיים של קרן אפריקה, שייח' משמש לעיתים קרובות כתואר אצילי.
בחברה הסומלית, התואר שמור ככבוד למנהיגים ואנשי דת מוסלמים בכירים. להלן מספר שייח'ים שזכו לתואר:
עבד א-רחמאן בן אסמאעיל אל-ג'אברטי, מנהיג מוסלמי קדום בצפון סומליה.
עבד עומר א-רידה, הפטרון הקדוש של הרר.
עבד א-רחמאן אל-ג'אברטי, שיח' בקהיר, אשר תיעד את פלישת נפוליאון למצרים.
עבד א-רחמאן בן אחמד א-זאילאי, מלומד אשר מילא תפקיד מכריע בהפצת תנועת הקאדריה בסומליה ובמזרח אפריקה.
"השיח' סופי" (עבד א-רחמאן בן עבדאללה א-שאשי), מלומד מהמאה ה-19, משורר, רפורמיסט ואסטרולוג.
עבדאללה אל-קוטבי, תאולוג ופילוסוף הידוע בעיקר בחמשת האלמנטים שלו, "האוסף המבורך".
מוחמד א-סומלי, מורה במסגד אל-חראם במכה שהשפיע על רבים מחכמי האסלאם הבולטים כיום.
מערב אפריקה
במערב אפריקה, התואר משמש כשם משותף לחוקרים ולמנהיגים מוסלמים. בקרב הקהילות המוסלמיות בסנגל, ניז'ר וגמביה, המונח מבוטא בדרך כלל כ"צ'ייח'" (Cheikh).
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תארים ותפקידים באסלאם
קטגוריה:ערבים | 2024-04-21T01:23:11 |
קומודור 64 | הקומודור 64 (באנגלית: Commodore 64, או בקיצור C64) היה מחשב אישי פופולרי מאוד בשנות ה-80 של המאה ה-20. קומודור 64 הושק בספטמבר 1982, יוצר ושווק על ידי חברת קומודור מכונות עסקיות.
הקומודור 64 החליף הקומודור ויק 20 אשר הושק שנתיים לפני כן. הקומודור 64 הכיל 64kB והוצע במחיר התחלתי של $595, לעומת הויק 20 שהכיל הכיל 5kB ועלה $300 . למחשב היו יכולות עיבוד קול ותמונה באיכויות שלא נראו עד אז במחשבים אישיים וציוד בהתחלה טייפ קלטות אודיו, אשר באמצעותו ניתן היה לשמור מידע ותוכנות. בשלב מאוחר יותר יצא לשוק גם כונן תקליטונים. כמות המידע שהיה ניתן לשמור על מדיות מגנטיות הייתה מוגבלת במיוחד ונמשכה זמן רב. לצורך ייעול תהליך השמירה וההעלאה של קבצים למחשב, וקיצור משך הזמן לכך, ניתן היה להשתמש בתכנת כיווץ קבצים מיוחדת, שנקראה "Turbo". השיווק האגרסיבי של הקומודור 64, גרם מהר מאוד לירידות מחירים ומלחמה על כיסו של הצרכן הביתי. ההערכה היא שנמכרו כ־25 מיליון יחידות עד לסיום ייצורו בשנת 1992 (כולל), וכך נכנס המחשב לספר השיאים של גינס, כמחשב האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים.
היסטוריה
העלות הייצור של הקומודור 64 הוערכה בזמנו בכ-135 דולר, וזאת בזכות הוזלת עלויות ייצור הודות לשליטה של חברת קומודור ביצרנית המעבדים MOS, אשר תרמה את המעבד שלה 6502, לקומודור. המחשב שווק דרך מפיצים מורשים, חנויות צעצועים, חנויות כל-בו וכו'. עובדה זו איפשרה לקומודור 64 להתחרות בקונסולות המשחקים של אותה עת, אטארי 2600 ואחרות, בצורה מאוד חזקה.
בארצות הברית למשל (שלא כמו בישראל) הוצע קופון החזר של 100 דולר עבור כל רכישה של משחק טלוויזיה, לצורך מימוש קנייה של קומודור 64. חברה מפורסמת אשר עזבה את שוק המחשבים הביתיים היא חברת Texas Instruments, אשר החליטה כי התחרות מול קומודור נדונה לכישלון.
שמאל|ממוזער|200px|קומודור 64c, ניתן לשים לב למארז השונה עם יחידת הרחבת זיכרון 1764
בשנת 1984 ניסתה חברת קומודור ליצור יורש לקומודור 64, בדמותו של מחשב שנקרא Commodore Plus/4. מחשב זה היה דומה לקומודור 64, והיו לו מספר יתרונות: תוכנות מובנות בזיכרון, גרסת Basic 3.5 כמערכת הפעלה משופרת, ויכולת פוטנציאלית של רזולוציה גבוהה יותר. הטעות השיווקית של קומודור הייתה ששום תוכנה של הקומודור 64 לא תאמה למחשב החדש, יכולת עיבוד הקול שלו הייתה נחותה יותר מהמקור, ובנוסף לכל חסרו לו הספרייטים המובנים אשר מהווים את אבן הבניין בגרפיקה של הקומודור 64.
מחשבים נוספים שיצאו מבית קומודור הם קומודור 128 וקומודור אמיגה.
קומודור החליטה לחזור לשוק והציגה בתערוכת CeBIT 2007 שהתקיימה בגרמניה דגמים חדשים שלה המיועדים לגיימרים.
קומודור 64X
בשנת 2011 הוקמה חברת קומודור ארצות הברית. החברה רכשה את הזכויות על השמות "קומודור" "אמיגה" ו"ויק". באותה שנה יצאה החברה עם קומודור 64X. המחשב מצויד במקלדת הדומה למקלדת הקלאסית של קומודור 64 וקומודור ויק 20. יתר המרכיבים הותאמו למאה ה-21. מעבד דו ליבתי, אינטל אטום. ערכת שבבים של המאיץ הגרפי Nvidia Ion2. מערכת הפעלה קומודור OS מבוססת לינוקס. המחשב תומך גם במערכת הפעלה Windows. כונן DVD/RW, יציאת HDMI לחיבור ל-HDTV, יציאת USB ו־Ethernet. מותו של מייסד קומודור ארצות הברית, בארי אלטמן הביא להפסקת פעילות החברה וייצור הדגם.
ממוזער|2011 קומודור C64x
ראו גם
משחקי קומודור 64
קישורים חיצוניים
קהילת קומודור 64 באתר משחקי המחשב והקונסולות Games.co.il, בעברית
קומודור 64 באתר מוזאון המחשבים הישנים, באנגלית
קומודור וקומודור 64, באנגלית
קומודור 64, אופן אנציקלופדיה, באנגלית
סרטוני פרסומת לוויק 20 ולקומודור 64 משנת 1982
קטגוריה:מחשבים אישיים
קטגוריה:היסטוריה של המחשוב
קטגוריה:מכשירים שהושקו ב-1982
קטגוריה:שיאי גינס
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
קטגוריה:מוצרי קומודור | 2024-08-02T00:27:34 |
קומודור | 2023-12-04T12:43:02 | |
סהל בן מצליח הכהן | החכם סהל בן מצליח הכהן (910–990) המכונה גם אבו אלסרי, היה מדקדק, פרשן, פייטן וחכם קראי שנמנה עם חברי קבוצת אבלי ציון.
ביוגרפיה
סהל בן מצליח נולד בירושלים בשנת 910, ולמד בישיבה הקראית המרכזית שהייתה קיימת אז בירושלים, ממנה יצאו גדולי חכמי הקראים בתקופה זו.
בימי חייו פעל רבות להפצת היהדות הקראית בתפוצות, לעידוד עלייה לארץ ישראל ולהצטרפות לשורות אבלי ציון. לשם הגשמת חזונו יצא למסעות רבים בין הקהילות השונות במזרח התיכון כמו קהילות עיראק ומצרים. בשל חיבוריו הרבים ובשל מסירותו הרבה כינוהו בני דורו 'המשכיל הגדול'.
בדרשותיו הוא מוכיח במילים קשות את היהודים בני זמנו על שדבקו ב'תורת אנשים מלומדה' ובנסותם למלא אחר מצוות האל הלכו לפי הרוב, או לפי הרב, כי כתוב בתורה ההפך: "לא תהיה אחרי רבים לרעות, ולא תענה על ריב, לנטות אחרי רבים - להטות". ואומר:
"דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלהינו את דברי המצטדק ואומר: 'כך נהגוני רבותי', כאשר לא שמע את התנצלות האדם הראשון . . והלא אלוהינו יתברך שמו אמר: 'אל תהיו כאבותיכם אשר קראו אליהם הנביאים הראשונים לאמור: 'שובו נא מדרכיכם הרעים, ומעלליכם הרעים; ולא שמעו ולא-הקשיבו אליי . . אך דבריי וחוקיי, אשר ציוויתי את-עבדיי הנביאים, הלוא השיגו, אבותיכם".
קריאתו למען העלייה לארץ ישראל, הייתה ייחודית בנמרצותה ובעוצמתה בתולדות עם ישראל עד ימי הציונות המודרנית. הוא סבב בהרבה ערים והטיף בקהילות רבניות רבות כדי לקרב אותן ליהדות הקראית. באחת מאגרותיו הקוראות לעלייה ארצה הוא מספר על החיים של אבלי ציון בירושלים, קורא לעלייה ואומר:
"אחינו ישראל! בבקשה מכם, תנו יד לה' ובואו למקדשו אשר הקדיש לעולם . . היקבצו לעיר הקודש וקבצו את אחיכם! . . אחינו! עד אנה אתם מתרפים ומואסים בארץ אלוהים ונחלת צבי צבאות גויים ביד אויבים . . ועתה אחינו! שובו לארץ אבותיכם והיעזרו עם אחיכם נגד אולם ההיכל, ככתוב: 'שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה' . . ודעי[!], אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה. ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה, ואומרות: איכה ישבה בדד . . ובחודש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים . . האלוהים יטהר אותה . . ויכוננה עד עולם סלה . . בחיינו ובחייכם ובחיי כל ישראל אמן."
באותם ימים נראה היה שהוא הצליח במשימתו. היהודים הקראים הפכו לרוב המכריע בירושלים ובארץ ישראל, הדעות שלהם התקבלו על ידי רבים מהרבניים והם הושפעו ממנה. כך הוא מעיד:
"ואם יאמר אדם 'הנה אחינו תלמידי הרבנים בהר הקודש וברמלה רחוקים מן המעשים האלה', חייב אתה לדעת באמת כי הם כדרכי תלמידי התורה וכמעשי בני המקרא עשו ומהם למדו. ויש מהם שלא יאכלו בשר צאן ובקר בירושלים [כמנהג אבלי ציון]... ולא יגעו אל המתים ולא יטמאו בכל הטומאות. וכל זה מלימוד יראי ה' ותוכחותם ואזהרותיהם, ולא זה בלבד כי אם לא ייקחו בת אח ולא בת אחות ולא בת אשת האב [לאישה] וינזרו מכל העריות האסורות אשר אסרום חכמי בני מקרא יצ"ו... והם עושים בעזרת שדי את המועדים שני ימים, יום אחד בראית הירח ויום אחד כאשר היו עושים לפנים, ועם כל זה הם חוקרים ודורשים. ויש מהם שהאיר השם עיניהם והניחו חשבון העיבור."
על שמו הוקם בשנת 1950 מושב מצליח ליד רמלה בידי עולים קראים ממצרים.
חיבוריו
החכם סהל בן מצליח כתב חיבורים רבים בעברית ובערבית. מהידועים לנו כיום ניתן למנות:
ספר מצוות בערבית הכולל הקדמה בעברית.
פרוש לתורה בשם משנה תורה.
פירוש לנביאים ראשונים ואחרונים, שממנו נשתמרו קטעים בלבד.
ספר דקדוק בשם לשון לימודים
ספר פולמוסי נגד רב סעדיה גאון.
ספר תוכחת מגולה נגד יעקב בן שמואל תלמידו של רס"ג
ספר דינים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חכמים קראים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אבלי ציון
קטגוריה:ילידי 910
קטגוריה:נפטרים ב-990
קטגוריה:אנשי היישוב הוותיק ילידי ארץ ישראל
קטגוריה:אנשי היישוב הוותיק ילידי ארץ ישראל במאה ה-10 | 2024-09-30T12:40:19 |
מינות (יהדות) | ביהדות, "מינות" (מהמילה "מין" במובן "סוג") הוא כינוי שניתן בספרות הרבנית למתנגדים לעקרונותיה. בתחילה שימש לכל הקבוצות היהודיות שהתנגדו לחז"ל במאות הראשונות לספירה, כולל הנצרות הקדומה וכיתות יהודיות-גנוסטיות שקיומן משוער, ובתקופה מאוחרת יותר - לתנועת השבתאות. לעיתים שימש המושג גם להתייחסות לאפיקורסים (אתאיסטים), בתחילת השימוש במושג הכוונה הייתה ליהודי שסטה ולא לנכרים. רק בשלב מאוחר מאוד של ההגות היהודית הפך הביטוי לכינוי גם עבור נוצרים שלא היו ממוצא יהודי.
הצנזורה הנוצרית התוודעה לטרמינולוגיה תלמודית זו בעזרת מומרים יהודים כניקולס דונין, והכריחה את המדפיסים של התלמוד בדפוס וילנא להחליף את המילה "מינים" במונח שאינו כולל את הנוצרים: "עובדי כוכבים ומזלות", או בראשי התיבות "עכו"ם". כך הודפסה מהדורת ש"ס וילנא הנפוצה. החלפת הביטויים הייתה לפעמים ללא כל הבנה, כך שבמקום שכתוב "מין קטניות" (במובן של סוג) בוצעה החלפה ל"עכו"ם קטניות" או יצרה בלבול בין מקרים בהם התלמוד מתכוון דווקא לעובדי עבודה זרה ולא למינים, לבין מקרים בהם הכוונה למינים. במספר מהדורות דפוס חדשות שוחזר הנוסח המקורי.
זהותם של המינים
המושג "מינים" (במובן זה) נמצא מספר פעמים במשנה, ופעמים רבות בתלמוד ובמדרשים. הפרשנות היהודית פירשה בדרך כלל את המושג, כאשר הופיע אחרי המאה ה-3 לספירה, כמתייחס לנוצרים. כך למשל מפרש רש"י (בדפוסים הבלתי מצונזרים) את דברי התלמוד הבבלי (ברכות י"ב ע"א) "מפני תרעומת המינים", שהכוונה לתלמידי ישו.
גם חוקרים פירשו בחלק מהמקרים שכוונת חז"ל לנוצרים. במקרים אחרים מפרשים החוקרים את הביטוי ביחס לצדוקים, כגון לגבי משנה ברכות פ"ט מ"ה, "משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד", משום שהצדוקים כפרו בעולם הבא. אולם ככל הנראה חז"ל קראו כך גם לכתות אחרות. במסכת סנהדרין פ"ד מ"ה הביטוי יכול להתייחס למעין גנוסטים שנטו לדואליזם: "אדם יחידי נברא; ומפני מה? שלא יהו מינים אומרין: הרבה רשויות בשמים". ריבוי הכתות בסוף תקופת בית שני הביא את רבי יוחנן לומר כי "לא גלו ישראל, עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים", כלומר השימוש במושג "מין" כאן הוא במובן של כת יהודית שכפרה. חוקרים שאינם יהודים שוללים לעיתים את הזיהוי בין נוצרים למינים
הרמב"ם וכן האור זרוע, סוברים שכל האומר שיש לעולם יותר ממנהיג אחד, אין לעולם מנהיג, אין הקב"ה ראשון לכל או שיש לו גוף - הוא מין. הראב"ד, חולק על הרמב"ם בכך וטוען שאין אלו בהכרח מינים, ייתכן שרק טעו בפירוש הפסוקים השונים המדברים על האל בצורה מגשימה (כגון הביטוים הנפוצים במקרא: "יד ה'", "עיני ה'" וכיוצא בזה) וטעו לחשוב שיש לו גוף. הראב"ד אינו חולק בדבר היותם שאלו האומרים שיש שתי רשויות הם מינים, אף על פי שכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" וגם בכך היו יכולים לטעות.
הרב אברהם יצחק קוק מסביר באיגרת משנת תרס"ח שכיום אין מינות חמורה כמו בזמן התנאים והאמוראים.
הצורך להתרחק מן המינים
חז"ל דרשו את הפסוק במשלי "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה", המדבר בפשוטו על זונה, לגבי המינים, כלומר שאסור ליהנות מכל דבר שהוא במינות. יש באיסור זה דמיון לאיסור הנאה מעבודה זרה. מסופר על רבי אליעזר, שנתפס "על דברי מינות" (כלומר בידי מינים). למרות שניצל, הצטער על כך שנתפס וסירב להתנחם על ידי חבריו. בסופו של דבר התברר שהדבר קרה משום שרבי אליעזר נהנה ממה ששמע ממין אחד, בשמו של "יהושע בן פנטירי", שיש הרואים בו את ישו.
מחלוקות בין חז"ל למינים
על פי התלמוד היו מחלוקות עם המינים לא רק בדואליזם האמוני של שתי רשויות, אלא גם בנושאים של השגחה, קיום מצוות ותחיית המתים. כמו כן, היו מקרים רבים של מחלוקות בדינים מסוימים, כשברובם עומד החשש שמא האדם הוא מין הכופר בתורה שבעל פה או עובד עבודה זרה (אדם שזכה גם הוא לשם: מין. ולשון רש"י (שבת, עה, ע"א): "מין, האדוק בעבודת אלילים". להלן רשימה חלקית ולא ממצה של מקרים כאלה (הרשימה מתייחסת למין, כשם שניתן לתופעה, ללא הפרדה בין עובדי עבודה זרה, צדוקים, או כתות יהודיות):
תפילת שמונה עשרה - המינים היו מדלגים על ברכות: "ברכת המינים" כי דיברה עליהם ובה בקשה לאיבודם - נראה שכאן הכוונה לכל המינים ללא הפרדה. כמו כן, היו שכפרו בתחיית המתים ולכן דילגו על ברכת "מחיה המתים".
אמונת ייחוד ה' - המינים היו מאמינים בחלקם שיש שתי רשויות בשמים, מלבד ה'. כמו כן, המינים היו מאמינים שיש מי שקדם לו בבריאת העולם או כל מיני סוגים אחרים של כפירה ביסוד מן היסודות הקשורים לייחוד ה' או עיקרים אחרים - נצרות וכופרים אחרים.
היו גישות במינות שביטלו את כל תרי"ג מצוות, בכך טמון למעשה המפתח לרבים נוספים - נוצרים ודומיהם.
הגדה של פסח - מי שלא היה אומר בנוסח ההגדה "עבדים היינו" ו"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", הוא מין וכופר, שכן הוא כופר בתורה שכתוב: "עבדים היינו" וזה מסרב להכיר בכך, ויש לנדותו (סדר רב עמרם גאון השלם, עמ' 206).
מקום הנחת תפילין - הכתוב אומר: "והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים, ו) וממנו משמע בפשטות שמקום הנחת תפילין הוא על המצח ממש ואילו חכמים פירשו שמקום הנחת תפילין הוא מעל המצח (מגילה כד, ע"ב ורש"י על אתר). חכמים עצמם התייחסו לזה במקום אחר ושם כתבו שמי שחולק במקומות אלו על דברי חכמים הוא זקן ממרא ורק מי שאינו מודה בקיום התפילין הוא מין, לכן כתב הר"ן (מגילה, כד, ע"ב) שאינו מין ממש כי מכל מקום הוא מניחה על הקיבורת אך הוא קרוב להיות מין, הכופר בדברי חכמים.
בכל המקרים הללו היו נוקטים חכמים צעדים חריפים כנגד מי שאפילו נחשד כמין, כולל נידוי וחרם.
צעדים שננקטו כנגד המינים וסייגים שמשום מראית העין
ספר תורה - ספר תורה שכתבו מין, יש בו חומרא יתרה מגוי - שדינו שיישרף ולא רק ייגנז (כדין ספר תורה שכתבו גוי). יש שכתבו שתפילין ייגנזו, שכן הם שונים מספר תורה בכך שנכתבו לשם ישראל, אך גם בזה יש שיטות רבות.
גרות - גר תושב שקיבל על עצמו למול טבל וכעבור 12 חודשים לא מל עדיין, הרי הוא כמין שבאומות (משנה תורה, הלכות מלכים, ח, י), כיוון שמוחזק ככופר ממש, שכן נראה שהכיר בתורה ולאחר מכן שב בו.
שחיטה - אין שוחטים לתוך גומה, שלא יחקה את המינים, שדרכם לאסוף הדם ולאכול לשם עבודה זרה, משום כך הותר לאסוף הדם לגומה שיש בה עפר, בה אין חשש שיאספו הדם ויעשו עמו משהו לשם עבודת כוכבים.
ברכת המינים
בתלמוד (ברכות, כח, ע"ב) מסופר כי לתפילת שמונה עשרה נוספה מאוחר יותר ברכה נוספת (התשע עשרה) שמתייחסת לנוצרים. ברכת המינים היא הברכה השתים עשרה בסדר תפילת שמונה עשרה הנהוג היום. היא נקבעה לאחר ברכת "השיבה שופטינו" מאחר שכיוון שנעשה דין ברשעים, כלים גם המינים (בזאת מתבטאת תפיסה ששורש כל הכפירה ה"אינטלקטואלית" שיש, מונח בכפירה המוסרית, אורות הקודש לראי"ה קוק).
הרקע לתיקון ברכת המינים
כפי האמור, בתקופתו של רבן גמליאל, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, היו בקרב עם ישראל כתות שונות (פרושים, צדוקים, איסיים, תלמידי ישו ועוד). כשחלקן כופרים באחדים מעיקרי האמונה. רבן גמליאל וחכמי יבנה נתנו דעתם על הדבר, ולשם כך תיקנו ברכה נוספת על תפילת שמונה עשרה, היא "ברכת המינים", שבה נאמר: "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה" המונח "מינות" כולל במשמעותו סטיה מהזרם המרכזי ביהדות, לחימה כנגד שמירת המצוות. יש מי שמייחס את היוזמה לתיקון ברכת המינים לרבן גמליאל דיבנה, אך אחרים טוענים שתוקנה ביוזמת סבו, רבן גמליאל הזקן (ראו בערך שמואל הקטן#תקופתו). שליח ציבור שדילג על הברכה הזו, נחשד מיד שהוא מין.
תיקונה של הברכה
"שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה" (מגילה יז, ב).
רבן גמליאל הזקן רצה לסלק את המינים מבתי הכנסת ומהקהילה הפרושית, ולכן ביקש לתקן את ברכת המינים. נענה לבקשה שמואל הקטן ותיקן את הברכה. הברכה פעלה כך שהמינים שירדו לפני התיבה יימנעו מלומר את ברכת המינים, וכך ייחשפו ויתבקשו לחזור בתשובה או יגורשו.
מינות בימי הביניים
שבתאות | פרנקיזם
ראו גם
גנוסיס
אפיקורוס (יהדות)
כופר (אמונה דתית)
לקריאה נוספת
מסכת עבודה זרה, דף יז, ע"א.
רמב"ם, הלכות עבודה זרה והלכות תשובה (גרסאות לא מצונזרות).
שיחות הרב צבי יהודה, חוברת "למינים אל תהי תקווה".
"יהדות ונצרות", הרב שלמה אבינר.
אנציקלופדיה תלמודית, ערכים: "אמונת ה'", "אפיקורוס", "ברכת המינים", "חכמות חיצוניות", "חשד, מראית העין" ,"חוקות הגויים", "אפיקורוס" ועוד.
Yaakov Y. Teppler, Birkat haMinim: Jews and Christians in Conflict in the Ancient World, (Mohr-Siebeck, Tubingen 2007).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:האמונה היהודית | 2024-09-20T08:04:38 |
אוטומט סופי דטרמיניסטי | בתורת החישוביות, אוטומט סופי דטרמיניסטי (להלן: אס"ד) הוא מודל מתמטי, המגדיר שפה פורמלית. המודל מורכב מאוסף סופי של מצבים וכְלָלֵי מַעֲבַר ביניהם. בהינתן קלט, הבנוי מסדרה של סמלים (סימנים) מתוך א"ב (אוסף כל הסימנים האפשריים) ידוע, מתבצע מעבר סדרתי על הסמלים, ובהתאם, מתבצעים מעברים בין מצבי האוטומט – אחד עבור כל סמל. המצב ההתחלתי ידוע מראש וכל מעבר מוגדר באופן חד-ערכי ויחיד ("דטרמיניסטי") על פי הסמל הבא שנקרא. כאשר נקראים כל הסמלים שבקלט, מתבצעת בדיקה של סוג המצב בו נמצא האוטומט (המצב האחרון שאליו הגיע). אם מדובר ב"מצב מקבל", הקלט נחשב כ"מילה בשפה" של האוטומט, אחרת, הוא נחשב כמילה שאיננה שייכת לשפת האוטומט.
קבוצת כל השפות הפורמליות, המוגדרות על ידי אס"ד-ים, מכונה קבוצת השפות הרגולריות.
הגדרה פורמלית
אס"ד מוגדר להיות החמישייה הסדורה הבאה:
כאשר:
היא (קבוצת) אלפבית הקלט. כל איבר בקבוצה זו מכונה "אות".
היא קבוצה סופית של מצבים. כל מצב בקבוצה זו הוא, בהכרח, בדיוק אחד מהשניים: "מצב מקבל" או "מצב לא מקבל".
הוא המצב ההתחלתי של האס"ד (ממנו מתחיל החישוב), .
היא קבוצת מצבים מקבלים, . מצב מקבל הוא מצב שמסמן שהאוטומט מחזיר תשובה חיובית. כלומר: אם בסוף הקלט האוטומט נמצא במצב מקבל, זה אומר שהקלט הוא מילה בשפה של האס"ד.
היא פונקציית המעברים, (לכל מצב ואות קלט מותאם מצב אחד ויחיד, ולכן, אוטומט זה נקרא דטרמיניסטי).
אופן פעולת האוטומט
האס"ד קורא את מילת הקלט (סדרת האותיות) תוך כדי מעבר בין מצביו השונים (בהתאם לפונקציית המעברים), ובסיום קריאת המילה, קובע האם היא שייכת לשפה, לפי סוג המצב אליו הגיע:
1. האס"ד מתחיל את פעולתו במצב ומקבל מילת קלט (סופית או ריקה ("מילה ריקה" היא מילה עם 0 אותיות)).
2. האס"ד בודק האם קיימות אותיות במילה:
2א. אם נותרו אותיות נוספות, האס"ד קורא את האות הבאה בסדרה (אות אחת בלבד), עובר למצב חדש, לפי פונקציית המעברים, ובודק שוב אם קיימות אותיות נוספות במילה, שלא נקראו (חוזר לשלב 2).
2ב. אם לא נותרו אותיות נוספות לקריאה, האס"ד יסיים את פעולתו:
2ב-1. אם האוטומט נעצר (הגיע) במצב מקבל, המילה תתקבל.
2ב-2. אחרת, המילה לא תתקבל.
דוגמאות לאוטומטים סופיים
אוטומט המקבל מילים המכילות מספר זוגי של אפסים
נתבונן באוטומט המוגדר כך:
מתוארת בטבלת מעברים:
{| border=1 cellpadding=4 cellspacing=0
|-
|- bgcolor="#E0F0E0"
|1||0||
|-
| || ||
|-
| || ||
|-
|}
אס"ד זה ניתן להצגה גם כגרף המכוון הבא:
קובץ:Even Number of Zeros DFA.png
כאשר:
כל מעגל מייצג מצב (שמו הייחודי רשום במרכזו), ומעגל כפול מייצג מצב מקבל (מעגל בודד מייצג מצב לא מקבל).
כל קשת בין שני מצבים מייצגת מעבר בין שני המצבים (בהתאם לכיוון החץ) והאות שרשומה עליה מייצגת את אות הקלט, שבעת קריאתה, יתבצע המעבר (רק אם אנו נמצאים כרגע במצב שממנו יוצא חץ זה, ובהתאם לכיוונו, כמובן).
ניתן לראות שאס"ד זה עובר ממצב אחד לאחר רק בעת קריאת , וקל לראות (או להוכיח באינדוקציה), שמילה תתקבל אם ורק אם מספר המופעים של בה יהיה זוגי.
אוטומט המקבל מילים המתחילות ברצף 101
ממוזער|מרכז|400px| המצב המקבל היחיד הוא Q4 (בירוק), ורק אם הגענו אליו, כל אות נוספת כלשהי שתוקלד/תיקרא לא תשפיע על קביעת האוטומט הסופית בנוגע לשייכות (או אי-שייכות) המילה לשפה, ונישאר באותו מצב – לכן, מתבצע מעבר לולאתי ממצב זה לעצמו, בין אם מגיעה האות ובין אם מגיעה האות (כל אותיות ה-א"ב). המצב Q5 ׁ(בסגול) מכונה "מצב מלכודת" (כי לא ניתן לצאת ממנו) (קרוי גם "מצב סופג"), הזוכר כי הקלט אינו עונה על הציפייה; כלומר, הקלט אינו פותח ברצף "101", ולכן, קליטת אות א"ב נוספת כלשהי אינה משנה דבר.
האוטומט המוצג באיור דואג לכך שמילות הקלט שיעברו דרכו יתחילו ברצף "101". א"ב האוטומט הוא הספרות 0 ו-1, המצב המקבל הוא מצב Q4 (מיוצג על ידי עיגול כפול), המצב ההתחלתי (המצב שבו מתחיל האוטומט; כלומר, לפני שנקלטה אות כלשהי) הוא המצב Q1, ו-Q5 הוא "מצב מלכודת". אם אוטומט זה היה מופעל על ידי מחשב פרימיטיבי בעל מקלדת עם הכפתורים 0 ו-1 בלבד ונורה המציינת אם הקלט חוקי (בשפה) או לא, היה האוטומט מתחיל במצב Q1 והנורה הייתה כבויה. אם המשתמש היה מקליד את המחרוזת "000", או "100" בהתחלה, קריאה נוספת של כל אות הייתה גורמת למילה (הקלט) לא להיקלט על ידי האוטומט, מאחר שהוא היה מגיע למצב המלכודת Q5. מאידך, אם המשתמש היה מקיש בהתחלה את המחרוזת "101", הנורה הייתה נדלקת, כאינדיקציה לכך שהמילה חוקית בשפה. קריאת אות נוספת (הקשה על הכפתורים 0 או 1 על ידי המשתמש) לא הייתה משנה עובדה זו, והנורה הייתה ממשיכה לדלוק. כל עוד נמצאים במצב שאינו Q4, הנורה כבויה. רק במצב Q4 הנורה דולקת.
ראו גם
תורת האוטומטים - מונחים
אוטומט סופי
אוטומט סופי לא דטרמיניסטי - האס"ד הוא מקרה פרטי של אוטומט סופי לא דטרמיניסטי (אסל"ד) וניתן להוכיח כי הם שקולים זה לזה בכוחם החישובי, אם כי מספר המצבים שבאסל"ד עשוי להיות קטן אקספוננציאלית ממספר המצבים באס"ד המזהה אותה שפה.
אוטומט מחסנית - אוטומט בעל כמות זיכרון גדולה כרצוננו, אך הגישה לזיכרון זה מוגבלת, המשמש לזיהוי שפות חופשיות הקשר (אוטומט המחסנית אינו שקול לאוטומט הסופי).
מכונת טיורינג
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
אוטומטים סופיים ושפות רגולריות, בבלוג "לא מדויק" של גדי אלכסנדרוביץ', 30 באוגוסט 2009
אוטומטים ושפות רגולריות – מבוא, בבלוג "לא מדויק" של גדי אלכסנדרוביץ', 11 בנובמבר 2014
הערות שוליים
קטגוריה:אוטומטים | 2023-11-08T06:00:06 |
תוכנית בילטמור | ממוזער|שמאל|100px|אבא הלל סילבר
ממוזער|שמאל|100px|מלון בילטמור (גלויה)
250px|ממוזער|שמאל|שלט רחוב בילטמור בפתח תקווה
תוכנית בילטמור היא תוכנית שהתקבלה במאי 1942 בוועידה של הארגונים הציוניים ביחס לעתיד פלשתינה-ארץ-ישראל.
הוועידה, שאורגנה על ידי נשיא ארגון ציוני אמריקה, הרב אבא הלל סילבר, בשיתוף עם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, כונסה בהיעדר אפשרות לקיים את הקונגרס הציוני בתקופת מלחמת העולם השנייה, אולם נעשה מאמץ משמעותי לדמות אותה ככל האפשר לקונגרס, והשתתפו בה כ-600 צירים מ-18 מדינות. הוועידה התכנסה בין 9 במאי ל-11 במאי 1942 במלון בילטמור בניו יורק, ועל שמו נקראה התכנית.
התוכנית שהתקבלה בוועידה כללה הצעת פתרון בת שלושה סעיפים לשאלת ארץ ישראל:
פתיחת שערי הארץ לעלייה יהודית חופשית.
מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ באזורים הבלתי מיושבים לסוכנות היהודית.
דרישה להקמת "קהיליה יהודית" ("Jewish Commonwealth") ולמעשה, מדינה יהודית ריבונית בכל שטחה של ארץ ישראל (ללא חלוקה) שתשולב במערך הדמוקרטי שיכון בעולם עם תום המלחמה.
ועידת בילטמור סימנה את פתיחת המאבק שהוביל בן-גוריון להקמת המדינה היהודית לאלתר, על רקע אכזבה בתנועה הציונית מהספר הלבן של 1939, שהשלים את הנסיגה ההדרגתית של בריטניה ממחויבותה לעקרון הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. נוכח תלותה של בריטניה בסיוע האמריקני בזמן המלחמה, חשב בן-גוריון ב-1941 כי כל החלטה שתתקבל בעניין ארץ ישראל לאחר המלחמה תיעשה תוך מעורבות מכרעת של ארצות הברית, ולכן החל לחזק את קשריו עם המנהיגות הציונית שם, על מנת שזו תגביר את השפעתה על הממשל האמריקני כדי שיתמוך בתוכנית הציונית.
לתוכנית קמו מתנגדים, הן מבין אלה שהאמינו בשלמות הארץ, הן מקרב אלה שתמכו ברעיון הדו-לאומיות - דהיינו, ארץ ישראל כמדינה אחת לשני עמים. בן-גוריון הוסיף לקדם את התוכנית שיזם, על אף התנגדות רבה גם במפלגתו, מפא"י.
בין 15 באוקטובר ו-10 בנובמבר 1942, אישר הוועד הפועל הציוני המצומצם בירושלים, ברוב גדול, את עיקרי התוכנית, שהפכה למצע המדיני הרשמי של התנועה הציונית.
בדצמבר 1944 אישרה את התוכנית אספת הנבחרים של יהודי ארץ ישראל.
בדצמבר 1946 אישר הקונגרס הציוני ה-22 את תוכנית בילטמור.
עם זאת, כבר ב-5 באוגוסט 1946 שלח בן-גוריון את ד"ר נחום גולדמן לארצות הברית עם הסכמה לחלוקת הארץ, דבר שהוביל לביטול תוכנית מוריסון-גריידי (שהוצגה ביולי 1946) על ידי טרומן וסלל את הדרך למשלחת אונסקו"פ שמונתה במאי 1947 ובעקיפין להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
בפתח תקווה ובתל אביב-יפו רחוב על שם תוכנית בילטמור.
לקריאה נוספת
דוד הלל שפירא, מפילנתרופיה לאקטיביזם, מוסד ביאליק, 2001.
הערות שוליים
קטגוריה:ציונות: היסטוריה
קטגוריה:יהדות ארצות הברית | 2024-08-01T04:02:40 |
מיקרונזיה |
שמאל|250px|ממוזער|מפת מיקרונזיה בקבוצת איי קרולין
המדינות הפדרטיביות של מיקרונזיה (באנגלית: Federated States of Micronesia. קיצור מקובל: FSM) היא מדינה בעלת ממשל חוקתי המסתמכת מבחינה ביטחונית על ארצות הברית במסגרת הסכמי "ההשתייכות החופשית" (Free Association) והמשתרעת על חלק משטחי קבוצת האיים מיקרונזיה. המדינה נמצאת באוקיינוס השקט, צפונית-מזרחית לפפואה גינאה החדשה.
לפני קבלת העצמאות המדינות המרכיבות את הפדרציה היו מחוזות, חלק מ"שטחי החסות של האיים הפסיפיים" (Trust Territory of the Pacific Islands) - שטחי החסות של האו"ם תחת ממשל ארצות הברית. הבעיות הנוכחיות של המדינה בימינו הן: אבטלה רחבת היקף, דיג יתר ותלות יתר בסיוע של ארצות הברית.
המדינה ממוקמת על איי קרוליין באזור הנקרא "מיקרונזיה", אשר מורכב ממאות איים קטנים המחולקים ל-7 שטחים. נהוג לקרוא לפדרציה של מיקרונזיה רק "מיקרונזיה", אף על פי שכינוי זה מתייחס לכל האזור ולא רק למדינה.
היסטוריה
אבותיהם של המיקרונזים התיישבו באזור לפני כ-4,000 שנה. שיטת השלטון השבטית הבלתי מרוכזת התפתחה בסופו של דבר לאימפריה דתית וכלכלית שמרכזה באי יאפ.
מגלי ארצות אירופאיים, כגון הפורטוגלים שחיפשו אחר אי התבלינים (אינדונזיה) ואחר כך הספרדים, הגיעו לאיי קרוליין במאה ה-16, וביססו בהם את ריבונותם (הריבונות אושרה רק ב-1885 על ידי האפיפיור לאו השלושה עשר).
ב-1899 קנתה גרמניה את איי קרוליין מספרד והחלה שם את שלטונה. ב-1914 השלטון הגרמני הסתיים כאשר הצי הקיסרי היפני השתלט על איי מרשל, איי קרוליין ואיי מריאנה הצפוניים. יפן החלה את השלטון הרשמי בשטחים שכבשה רק ב-1920 כאשר קיבלה עליהם מנדט מחבר הלאומים. במשך תקופה זו החלה התיישבות יפנית מאסיבית שבסופו של דבר הביאה את האוכלוסייה היפנית באזור ל-100,000 תושבים, בעוד שהאוכלוסייה המקורית הייתה רק 40,000 תושבים. גידול קנה סוכר, ניצול מחצבים, דיג וחקלאות טרופית הפכו לתעשיות חזקות תחת הכיבוש היפני.
מלחמת העולם השנייה הביאה לסיום תקופת השגשוג היחסית שהייתה בזמן השלטון האזרחי היפני. עד סוף המלחמה הושמדו רוב התשתיות באזור כתוצאה מהפצצות. האיים ואוכלוסייתם נוצלו על ידי צבא יפן עד כדי עוני מחפיר.
ארצות הברית השתלטה על האיים במלחמת העולם השנייה וב-1947 הקים האו"ם את טריטוריית הנאמנות של איי האוקיינוס השקט.
מיקרונזיה חולקה אז ל-6 מחוזות מנהליים: פונאפי (Ponape), טרוק, יאפ, פלאו, איי מרשל ואיי מריאנה הצפוניים; מחוזות אלה הרכיבו את "שטחי החסות". ארצות הברית לקחה תחת חסותה את השטחים האלה. כמדינה נותנת חסות היה תפקידה של ארצות הברית לקדם את הכלכלה ולסייע לעמי האזור להיות בלתי-תלוים בסיוע מצד מדינות אחרות. ארצות הברית הקימה במיקרונזיה את המועצה המייעצת, שהיוותה את הבסיס לקונגרס מיקרונזיה שהוקם ב-1964.
ב-10 במאי 1979, ארבעה משטחי החסות: יאפ, טרוק, פונאפי קוסראה ("Kosrae", מחוז חדש שהוקם על ידי הקונגרס המיקרונזי ב-1 בינואר 1977) אישרו חוקה חדשה והתאחדו ל"פדרציה של מיקרונזיה". המחוזות השכנים: פלאו, איי מרשל ואיי מריאנה הצפוניים החליטו לא להיות שותפים לכך. הנשיא של הקונגרס של מיקרונזיה, טוסיו נאקאיאמה (Tosiwo Nakayama), הפך לנשיאה הראשון של המדינה החדשה. המדינה החדשה חתמה על חוזה האסוציאציה החופשית עם ארצות הברית ב-1982, שנכנס לתוקפו ב-3 בנובמבר 1986, מה שסימל את המעבר מהיותה מדינת חסות למדינה עצמאית. על פי החוזה על ארצות הברית מוטלת האחריות המלאה על הגנת המדינה והיא מתחייבת לסייע כלכלית למדינה החדשה ובתמורה יכולה ארצות הברית להקים בסיסים באזור. יחסי הביטחון יכולים להשתנות בהסכמה הדדית.
פוליטיקה
במיקרונזיה מתנהל משטר של רפובליקה פדרלית נשיאותית דמוקרטית. המועצה המייעצת שבנתה ארצות הברית בתקופת המנדט הפכה לקונגרס המיקרונזי.
בראש הפדרציה עומדים נשיא וסגן נשיא, הנבחרים כל ארבע שנים.
בראש ארבע המדינות המרכיבות את הפדרציה עומדים מושלים.
אין מפלגות פוליטיות אך קיומן אינו אסור.
כלכלה
הפעילות הכלכלית של הפדרציה מתקיימת בעיקר מחקלאות ודיג. באיים יש מעט מקומות שבהם משתלם לנצל מינרלים, זאת מלבד הכמות הגדולה של הפוספאטים המצוים שם. קיים פוטנציאל של תעשיית תיירות, אך המיקום המרוחק של האיים ומחסור במתקנים מתאימים מעכבים את הפיתוח של המדינה. הסיוע הכלכלי של ארצות הברית הוא מקור ההכנסה העיקרי, בין השנים 1986–2001 השקיעה ארצות הברית 1.3 מיליארד דולר באיים. הבידוד הגאוגרפי ותשתיות לא מפותחות הם מכשול מרכזי לגידול כלכלי.
גאוגרפיה
הפדרציה של מיקרונזיה מורכבת מ-607 איים השוכנים לאורך 2,895 קילומטרים בקבוצת איי קרולין, מזרחית לפיליפינים. ארבע קבוצות האיים המרכזיות הן מהוות ארבע מדינות המרכיבות את הפדרציה: יאפ, צ'ואוק (Chuuk, עד לינואר 1990 נקראה "טרוק"), פונפיי (Pohnpei, עד נובמבר 1984 נקראה "פונאפי") וקוסראה. לכל אחת מארבע מדינות אלה יש דגל משלה וביחד הן מיוצגות בדגל הלאום ככוכב לבן. הבירה פליקיר נמצאת על האי פונפיי.
מיקרונזיה נהנית מאקלים טרופי עם טמפרטורות נוחות במשך רוב ימות השנה. האיים זוכים לגשמים מרובים ובעיקר האי פונפי, אשר הוא האזור הלח ביותר בעולם (8.4 מטרים של גשם בשנה). למרות-זאת לעיתים מתקיימות תקופות בצורת. טייפונים טרופיים גורמים לעיתים לנזקים באיים, בהם קיים מבחר גאולוגי: הרים, הרי געש ושוניות אלמוגים.
חלוקה מנהלית
ארבע המדינות של הפדרציה הן:
דגלמדינהבירהמושלשטחאוכלוסייהצפיפות אוכלוסיןקמ"רמייליםרבועיםלקמ"רלמייל רבוע 50px צ'ואוק ונו ג'ונסון אלימו 127.4 49.2 54,595 420 1088 50px קוסראה טופול לינדון ג'קסון 109.6 42.3 7,686 66 170 50px פונפיי קולוניה ג'ון אסה 345.5 133.4 34,685 98 255 50px יאפ קולוניה טוני גננגיאן 118.1 45.6 16,436 94 243
יחסים עם ישראל
כמדינה שבה לארצות הברית יש מעמד מיוחד, מיקרונזיה נחשבת לתומכת באופן עקבי בישראל גם בהצבעות באו"ם.
פעם בשנה שולח ארגון מגן דוד אדום צוות רפואי למדינה כדי לעזור בפיתוח שירותי רפואת החירום המקומיים.
דמוגרפיה
ראו גם
מיקרונזיה (אזור)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מיקרונזיה (אזור)
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:אוקיאניה: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות ללא צבא
קטגוריה:רפובליקות פדרליות | 2024-07-18T06:04:33 |
דגל מיקרונזיה | דגל מיקרונזיה אומץ ב-10 בנובמבר 1979. השטח הכחול מייצג את האוקיינוס השקט, וארבעת הכוכבים מייצגים את ארבע קבוצות האיים של מיקרונזיה: צ'ואוק, פונפיי, קוסראה ויאפ.
בשנת 1965 אימצו שטחי החסות של האיים באוקיינוס השקט, בראשות האומות המאוחדות, דגל דומה בעל 6 כוכבים. קוסרה ופונפיי יוצגו תחת כוכב אחד. שלושת הכוכבים הנוספים הם של פלאו, איי מרשל ואיי מריאנה הצפוניים, שבחרו שלא להצטרף למיקרונזיה.
דגל זה מכיל את הריכוז הגדול ביותר של צבע כחול – 97.7% ממנו צבועים בכחול.
ראו גם
קישורים חיצוניים
מיקרונזיה
קטגוריה:מיקרונזיה: סמלים לאומיים
מיקרונזיה
מיקרונזיה | 2024-10-13T11:56:32 |
קראות | REDIRECT יהדות קראית | 2004-09-14T21:31:51 |
דומיניקה | דומיניקה (באנגלית: Dominica; רשמית: קהיליית דומיניקה) היא מדינת אי בים הקריבי וחלק מהאיים הקאריביים. בשפות הדבורות במדינה, היא נקראת גם דוֹמִינִיק (בצרפתית: Dominique; בקריאול צרפתי דומיניקני: Dominik), או "וַּאִיאְטוּ קוּבּוּלי" (בקָלִינָאגוֹ: Wai‘tu kubuli).
היסטוריה
תושביה הראשונים של דומיניקה הגיעו אליה בסביבות שנת 3100 לפנה"ס, אך הם לא נותרו בה לאחר שנת 400 לפנה"ס. בני הארוואק הגיעו אליה מדרום אמריקה בסביבות שנת 400 עד שגורשו ממנה על ידי הקאריבים במאה ה-14.
כריסטופר קולומבוס הגיע לאי ב-3 בנובמבר 1493, והוא שנתן לו את שמו, על שם יום ראשון בשבוע, שבו הגיע אליו. אף שספינות ספרדיות עגנו באי מעת לעת, הספרדים לא הצליחו להקים בו יישובי קבע, בשל התנגדותם העיקשת של הקאריבים.
צרפת הייתה המדינה האירופית הראשונה שהקימה באי יישובי קבע בשנת 1635, אך גם היא נאלצה לנטוש תוך זמן קצר. היא חידשה את ההתיישבות בהדרגה במהלך המאה ה-18, אך בסופו של דבר, במסגרת ההסכמים שנחתמו עם סיום מלחמת שבע השנים, עברה דומיניקה לידי בריטניה ב-1763.
הגעתם של הבריטים שינתה את הרכבו האתני של האי. הם החלו לגרש את הקאריבים לדרום אמריקה, והמחלות שהביאו עמם גרמו לתמותה אצל הילידים. במקביל, הביאו עמם הבריטים עבדים מאפריקה. ב-1831 הוענקו זכויות פוליטיות גם לשחורים (למעט עבדים), ולמשך זמן מה נשלטה האספה המחוקקת של דומיניקה בידי הרוב השחור. בלחץ בעלי האדמות האנגלים, נשחקו בהדרגה זכויותיהם של השחורים. ב-1871 עברה דומיניקה לניהול אדמיניסטרטיבי של איי וינדווארד, וב-1896 בוטל הממשל העצמי.
לאחר מלחמת העולם הראשונה גברה המודעות הפוליטית של תושבי האי, והממשל העצמי חזר בהדרגה. ב-1958 הצטרפה דומיניקה לפדרציה של איי הודו המערבית, ועם פירוקה ב-1962, הייתה למדינת חסות בריטית. ב-1967 הוקנתה לה האחריות המלאה על ענייני הפנים, וב-3 בנובמבר 1978, תאריך סמלי שנקבע על פי התאריך בו הגיע קולומבוס לאי, זכתה בעצמאות. ב 18 בדצמבר באותה שנה התקבלה דומיניקה לאו"ם.
בתקופה שלאחר קבלת העצמאות סבלה דומיניקה מחוסר יציבות כלכלית, אך בסוף שנות ה-80 השתפר מעט מצבה. מאז 1995 שולטת בה קואליציה בראשות מפלגת הלייבור.
שלטון ופוליטיקה
דומיניקה היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה, שהוא מנהיג סיעת הרוב בפרלמנט. ראש המדינה הוא הנשיא, שנבחר לתקופה של חמש שנים לאחר שמועמדותו עולה על ידי ראש הממשלה בהתייעצות עם ראש האופוזיציה ומאושרת על ידי הפרלמנט. שרי הממשלה ממונים על ידי הנשיא, מבין חברי הפרלמנט של מפלגת השלטון, בהתייעצות עם ראש הממשלה.
הרשות המחוקקת נקראת House of Assembly of Dominica, ומונה 32 חברים. 21 מחברי האספה נבחרים בבחירות אזוריות, נציג אחד לכל מחוז בחירה (ברוב פשוט). נוסף להם ישנם 9 סנטורים, שחברי האספה הנבחרים מחליטים אם לבחור בעצמם, או לתת לנשיא למנותם. אם הנשיא ממנה את הסנטורים, עליו להיוועץ בראש הממשלה על מינוי חמישה מהם ובראש האופוזיציה על מינוי ארבעה. שני חברים נוספים באספה הם היושב ראש, שנבחר על ידי החברים, ומזכיר הבית, הנחשב לחבר מתוקף תפקידו (אקס אופיציו).
ראש הממשלה ושריו אחראים בפני האספה, ואפשר להדיחם בהצעת אי אמון.
המערכת המפלגתית הייתה מורכבת בעבר משלוש מפלגות, אך עם הזמן נעשתה לדו-מפלגתית. הבחירות האחרונות נערכו ב-2019, וזכתה בהם מפלגת הלייבור הסוציאל-דמוקרטית עם 18 מ-21 המושבים הנבחרים, עלייה של 3 מושבים.
דומיניקה היא חברה מלאה בקהילייה הקריבית (CARICOM), בארגון מדינות מזרח הקריביים, המאגד את מדינות האנטילים הקטנים, וכן בחבר העמים הבריטי. בינואר 2008 הצטרפה דומיניקה כחברה החמישית בארגון "הברית הבוליבריאנית למען עמי אמריקה שלנו" (ALBA), ארגון לשיתוף פעולה ברוח סוציאליסטית בין מדינות אמריקה, שייסדו ונצואלה וקובה.
כלכלה
כלכלת דומיניקה תלויה במידה רבה בחקלאות ובתיירות. כ-40% מן המועסקים באי עוסקים בחקלאות, ומוצרי הייצוא העיקריים הם תוצרת חקלאית: טבק, בננות, ירקות, פרי הדר, קופרה (קוקוס מיובש), שמן קוקוס ושמנים אתריים. מלבד עיבוד תוצרת חקלאית, התעשייה במדינה כוללת גם ייצור סבון, רהיטים, לבנים ונעליים. מקור הכנסה נוסף מספקת נוכחותו של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת רוס, הממוקם בעיר פורטסמות', ולומדים בו כאלף סטודנטים, בעיקר אמריקניים וקנדיים.
דומיניקה סובלת משיעורים גבוהים של עוני ואבטלה, והתוצר לנפש נמוך יחסית - 5400$ בשנה. התלות בענף הבננות גורמת לטלטלה כלכלית כאשר תנאי מזג האוויר פוגעים ביבול או כשמחיר הבננות צונח בשוקי העולם.
הממשלה מנסה לקדם את הכלכלה על ידי פיתוח ענף התיירות, ובעיקר התיירות האקולוגית. התיירות במדינה מפותחת פחות מאשר בשכנותיה, בין היתר כיוון שאין בה חופים חוליים והיא חסרה שדה תעופה בינלאומי גדול ומלונות של רשתות בינלאומית. יתרונה היחסי הוא שימורו של טבע פראי וצורות חיים ייחודיות ביערות האי, שאפשר שהוא היחיד מאיי הים הקריבי שהיה כריסטופר קולומבוס מזהה אילו ביקר בו כיום.
אחת לשנה מתקיים בדומיניקה קרנבל, אליו מגיעות ספינות תענוגות רבות. עם זאת, עקב מחסור בבתי מלון ראויים נשארים התיירים ללון באניות והתרומה הכלכלית לאי אינה גבוהה.
המקום היחיד באי המתאים לתיירות נופש ובו מפרץ וחוף חולי הוא מפרץ הנסיך רוברט.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|200px|צילום לוויין של גוודלופ, דומיניקה ומרטיניק, מצפון לדרום
דומיניקה כולה שוכנת על אי אחד הממוקם בערך במרכזה של שרשרת האנטילים הקטנים, ונחשב על פי רוב לדרומי שבאיי ליווארד, החלק הצפוני של האנטילים הקטנים (אם כי לעיתים משייכים את דומיניקה לאיי וינדווארד). האיים הסמוכים לו בשרשרת האיים הם גוודלופ מצפון ומרטיניק מדרום, שניהם בריבונות צרפת.
צורתו של האי מלבנית: שטחו 754 קמ"ר, אורכו 47 ק"מ ורוחבו 29 ק"מ. הנקודה הגבוהה ביותר באי היא פסגתו של הר הגעש מורן דיאבלוטינס (Morne Diablotins), שגובהו 1,447 מ' מעל פני הים.
התנאים הגאוגרפיים באי נחשבים קשים ביחס לאיים קאריביים אחרים. תוואי השטח כולל מצוקים ובתרונות רבים, הוא מכוסה ברובו (67%) ביער גשם טרופי סבוך, והוא אחד המקומות הגשומים בעולם. בשל תוואי השטח הקשה, רוב היישובים באי, ובהם הבירה רוזו, ממוקמים לאורך חופיו, ורק יישובים בודדים הוקמו בחלקיו הפנימיים.
האי מהווה חלק ממערכת הרי הגעש של האנטילים הקטנים, והוא מרובה סלעים געשיים, במיוחד אנדזיט וריוליט. הרי הגעש לא התפרצו באלפי השנים האחרונות, והפעילות הסייסמית האחרונה נרשמה ב-1986. כן יש באי מעיינות חמים וגייזרים.
דומיניקה שוכנת בסמוך לקו הרוחב 15 צפון, באזור הטרופי, ולכן שורר באי אקלים טרופי, המאופיין בטמפרטורות ולחות גבוהות לאורך כל ימי השנה, עם הבדלים זניחים בין קיץ לחורף, וכן בגשמים רבים במשך כל ימי השנה. באזורים מסוימים באי יורדים לא פחות מ-9,000 מ"מ גשם מדי שנה.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|להקה מדומיניקה ביום חג
בדומיניקה חיים כ-72,500 תושבים, על פי אומדן מ-2008. רובם הם צאצאי עבדים שהובאו לאיים מאפריקה, ומיעוטם מולאטים - צאצאים לאפריקאים ולאירופים. בנוסף, כ-3000 בני קאריב מתגוררים בשמונה כפרים בחלק המזרחי של האי, שהוקצה כאזור אוטונומי של השבט ביולי 1903. בני הכפרים הם בין הצאצאים האחרונים של העם שישב בכל איי הים הקריבי לפני בואם של האירופים. נוסף על התושבים הקבועים, מתגוררים באי כאלף סטודנטים לרפואה מארצות הברית ומקנדה, שלומדים באוניברסיטת רוס בפורטסמות'. שיעור גידול האוכלוסייה אפסי, עקב הגירה לאיים אחרים בקריביים וכן לארצות הברית, קנדה ובריטניה.
פרט לבירה רוזו, ישנה באי רק עיירה אחת, פורטסמות', שבה כ-3000 תושבים. שאר האוכלוסייה מתגוררת ביישובים קטנים יותר.
אנגלית היא השפה הרשמית ומובנת בכל מקום באי, אך כתוצאה מן השליטה ההיסטורית של צרפת וממיקומו של האי בין שני איים דוברי צרפתית, נפוצה באי שפה קריאולית המבוססת על צרפתית, והיא שפת-אם של כ-80% מן התושבים.
התושבים הם ברובם (כ-80%) נוצרים קתולים, אך מאז סוף המאה ה-20 הוקמו מספר כנסיות פרוטסטנטיות של זרמים שונים.
באולימפיאדת פריז שנערכה באוגוסט 2024 זכתה במדליית זהב בקפיצה משולשת, האתלטית תיאה נואליבה לפונד (באנגלית: Thea Noeliva LaFond; זו הייתה המדליה האולימפית הראשונה בהיסטוריה של דומיניקה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:האנטילים הקטנים
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:הים הקריבי: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות ללא צבא
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בקהילייה הקריבית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1978 | 2024-08-06T18:40:26 |
דגל דומיניקה | דגל דומיניקה אומץ ב-3 בנובמבר 1978 ועבר מספר שינויים קלים במהלך השנים.
לדגל רקע ירוק. בעיגול אדום במרכז הדגל מופיע תוכי מסוג אמזונה מלכותית (שחזהו וציצתו בצבע סגול, כך שדגל זה הוא אחד משני הדגלים היחידים שבהם יש צבע סגול, יחד עם דגל ניקרגואה) המוקף בעשרה כוכבים ירוקים (המסמלים את עשרת המחוזות של האי). מן המרכז יוצאים ארבעה פסים, שלכל אחד מהם שלושה צבעים (צהוב, שחור ולבן) לכל אחד מן הכיוונים האופקיים והאנכיים.
בגרסה המקורית התוכי פנה ימינה (שונה בשנת 1988). כמו כן, סדר הפסים שונה (בשנת 1981).
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דומיניקה: סמלים לאומיים
דומיניקה
קטגוריה:דגלים המכילים חיות
דומיניקה
קטגוריה:תוכאים בתרבות
דומיניקה | 2024-09-10T05:29:28 |
דגל מרוקו | דגל מרוקו דגל הלאום של ממלכת מרוקו.
הדגל בעל רקע אדום ובמרכזו פנטגרם בצבע ירוק. אדום הוא הצבע המסורתי של מרוקו מהמאה ה-16, שמסמל את קשר הדם בין הנביא מוחמד, דרך פאטמה בת מוחמד, ואשתו של עלי, הח'ליף הרביעי, לבין השושלת העלווית של משפחת המלוכה המרוקאית.
ממוזער|דגל בעל שישה קוקודים
משנת 1915, במרכז הדגל המרוקאי קיים כוכב חלול ירוק, המתאר את חותם שלמה (ח'תאם סולימאן) מסמל את הקשר החזק של מרוקו לאסלאם ואת המחויבות לחמשת עמודי האמונה: תפילה, צום רמדאן, עלייה לרגל למכה לפחות פעם בחיים ומתן צדקה. עד לשנה זו, במרכז הדגל היה כוכב בעל שישה קודקודים (הקסגרמה), אך השינוי נועד בין היתר על מנת לתאם את הדגל עם הסמלים הלאומיים תחת השלטון הצרפתי, במטרה לשקף את הזהות הדתית והתרבותית של מרוקו בצורה שתואמת את התקופה ההיסטורית והפוליטית ובנוסף על מנת להתרחק מהקשרים עם סמלים יהודיים. מאותה סיבה, פחת השימוש בסמל הזה בכלל העולם האיסלמי. גם בכנסיות מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ניתן למצוא את ההקסגראם – אם כי לא בתור סמל נוצרי, אלא כמוטיב עיטורי בלבד.
דגל זה מכיל את הריכוז הגבוה ביותר של הצבע האדום – 98.3% ממנו צבועים באדום.
הדגל המריני
ממוזער|הדגל המריני
הדגל המריני שהיה בשימוש בין השנים 1248–1465, משמש כיום בין היתר כסמל מרכזי בשיח הימין הקיצוני במרוקו בתוך ממים שמופצים ברשתות החברתיות. הממים כוללים את הדגל יחד עם סמלים ודימויים נוספים הקשורים לייאוש מהשלטון הנוכחי ולגאווה לאומית. הממים מציגים את הדגל המריני כאילו הוא סימן לתקופה "מפוארת" יותר של מרוקו ומנוגד לסמליות של הדגל הנוכחי, שנחשב בעיניהם כסמל של קולוניאליזם ותלות.
הדגל הלאומי של ממלכת מרוקו
ממוזער
הדגל המלכותי של מרוקו הוא דגל לאומי שבו הקצוות הירוקים של הכוכב מוקפים בקווים דקים של זהב.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הכוכב שלנו: סיפורו של מגן הדוד, באתר הספרנים (בעברית)
הערות שוליים
מרוקו
קטגוריה:מרוקו: סמלים לאומיים
מרוקו
מרוקו
מרוקו | 2024-09-07T05:31:16 |
דגל קזחסטן | דגל קזחסטן הנוכחי אומץ ב-4 ביוני 1992. הדגל מורכב מרקע בצבע כחול בהיר, ועליו עיט ערבות מוזהב פורש כנפיים מתחת לשמש מוזהבת עם 32 קרני-שמש במרכז. בנוסף מופיעה תבנית-קישוט דמוית רשת בצד השמאלי של הדגל.
הדגל עוצב על ידי שקן נוז'זבקוב, ובתחילה תבנית הקישוט הייתה בצבע אדום. מאוחר יותר הוחלף צבעה לזהב.
סמליות
התבנית מייצגת את האומנות והמסורת התרבותית של החאנטה העתיקה ושל האומה הקזחית. הרקע הכחול-בהיר מייצג את העמים הטורקיים אשר מרכיבים בימינו את אוכלוסיית המדינה - הטטרים, האויגורים ואחרים. בעמים אלה הצבע הכחול הוא בעל חשיבות דתית ומייצג את אל השמים טנגרי. פירוש מודרני יותר אומר כי הרקע מייצג את השמים הרחבים של קזחסטן, כמו גם את ערך החופש.
העיט המוזהב מייצג את האימפריה של ג'ינגיס חאן אשר שלט בקזחסטן תחת דגל כחול שבו היה מוטבע עיט דומה. שילוב מוטיבים אלו בא להזכיר את ההיסטוריה המפוארת של העמים אשר יצרו את האוכלוסייה המודרנית של קזחסטן.
השמש היא סמל השפע והעושר ולכן הקרניים הן בצורת זרעים.
דגל זה מכיל את הריכוז השני הגבוה ביותר של הצבע הכחול (אחרי דגל מיקרונזיה) – 90.5% ממנו צבועים בכחול.
דגל קזחסטן בברית המועצות
הדגל אומץ ב-24 בינואר 1953, כשקזחסטן הייתה רפובליקה סובייטית של ברית המועצות. הדגל מזכיר את דִגלה של ברית המועצות בתוספת פס כחול בהיר בחלק התחתון.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קזחסטן
קטגוריה:קזחסטן: סמלים לאומיים
קזחסטן
קזחסטן
קזחסטן | 2024-09-08T06:51:31 |
איאס | שמאל|ממוזער|250px|איאס (ימין) ואכילס (שמאל) משחקים במשחק לוח במהלך אתנחתא ממלחמת טרויה על גבי אמפורה בטכניקת הדמות השחורה מאת אקסקיאס מהמאה ה-6 לפנה"ס במוזיאוני הוותיקן
שמאל|ממוזער|250px|התאבדותו של איאס
אַיאס (יוונית: Αἴας) הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית.
במיתולוגיה
לפי המסופר הוא היה בנו של טלאמון, אחיו של טיאוקרוס, ואשתו הראשונה פריבואה. הוא כונה "איאס הטלאמוני" או "איאס הגדול". איאס בן טלאמון נמנה עם הגיבורים המרכזיים באיליאדה מאת הומרוס. באותו חיבור ישנו גיבור נוסף בשם איאס בן אוֹאִילֵאוּס, המכונה "איאס המהיר", להבדיל מזה "הגדול".
אחרי אכילס נחשב איאס לאמיץ שבגיבורי היוונים שניצבו מול חומות טרויה. הוא התמודד מול הקטור בדו-קרב ואף פצע אותו. הוא הדף גם את ההתקפה הטרויאנית שסיכנה את הספינות, ועזר לחלץ את גופתו של פאטרוקלוס. אחרי מותו של אכילס דרש את כלי הנשק שלו, אבל פסק בוררות קבע כי אלה יימסרו לאודיסאוס. ברוב זעמו ביקש איאס להרוג במי שהשפילוהו, אבל אתנה סימאה את עיניו, כך שאת הטבח ערך בעדר כבשים. כאשר שבה אליו הכרתו והתברר לו מה עולל, השליך את עצמו על חרבו מרוב בושה.
הנצחה
על שמו של איאס נקראת קבוצת הכדורגל אייאקס אמסטרדם והוא מופיע על סמל הקבוצה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גיבורים מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:מתאבדים: אנשי צבא | 2024-05-19T08:08:25 |
טלאמון | שמאל|ממוזער|250px|פסלי אנשים גדולים (Omenoni בניב המילאנזי), מעשה ידי אנטוניו אבונדיו, חלק מהפילסטרים של המבנה; חזית קאזה דלי אומנוני , ביתו של לאונה לאוני במילאנו
במיתולוגיה היוונית, טֶלָמוֹן (יוונית Τελαμών) הוא בנו של איאקוס ואחיו של פלאוס, שיחד איתו רצח את פוקוס ונאלץ להימלט לסלמיס מפני זעמו של האב. בסלמיס, טלאמון זכה בבת המלך והיה לאביו של איאס "הגדול", שכונה על שמו גם "הטלאמוני". טלאמון השתתף בציד חזיר הבר הקלידוני ובמסע הארגונאוטים, הסתער יחד עם הראקלס על טרויה וקיבל כשלל מלחמה את הסיונה, שילדה לו את טאוקרוס.
באדריכלות
עמוד אדריכלי בדמות גבר הנושא את המבנה או תומך בו מכונה "טלאמון". עמוד מעין זה מכונה גם "אטלנט" משמו של הטיטאן הענק מן המיתולוגיה היוונית שנשא על כתפיו את כיפת השמים ולפי אפלטון היה מושל אטלנטיס. תפקיד דומה ממלאים פסלי הקריאטידות של יוון העתיקה.
קישורים חיצוניים
ימין|ממוזער|220px|טלאמון אדריכלי: עמוד בדמות גבר הנושא את המבנה
מרכז|ממוזער|220px|אטלנטים נושאי עמוד טרימו בשער קתדרלת סנט מארי באולורון, צרפת, המאה ה-12
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:מלחמת טרויה | 2024-07-04T15:21:23 |
קללה | ממוזער|כתבי מארות - קללות ממצרים העתיקה על גבי שברי חרס.
קללה היא איחול וביטוי שאיפה למאורעות רעים שייקרו למי שמוטלת עליו הקללה (המקולל), או פנייה מפורשת לאלוהים או למלאכיו על-מנת שירעו עם המקולל. בתרבות האנושית שימוש בקללה מעיד על אווירה עכורה והוא בדרך כלל ביטוי ליריבות קשה, ובתחומי מיסטיקה שונים אף מיוחס לה משקל רב.
הקללה ביהדות
שמאל|225px|ממוזער|אסטלה עשויה אבן גיר ממנדס, מתקופת השושלת ה-22 של מצרים העתיקה. על הכתובת מתוארת הענקת אדמה במתנה למקדש מצרי, וקללה על שימוש לא נאות באדמה זו.
הקללות במקרא
במקרא מיוחסת חשיבות רבה לברכות ולקללות, כבעלות כוח מאגי לפעול שינוי במציאות. כך במקרה של רבקה שאומרת לבנה יעקב, "עלי קללתך בני", וכך במקרה הידוע של בלעם שנודע בכוח הקללה שלו.
בספר שמואל ב' אלוהים מטיל קללה על משפחתו של דוד כעונש על כך ששכב עם אשתו של אחד מאנשי הצבא שלו ואחר כך גרם למותו.
בספר במדבר מובא סיפורה של קללת בלעם, שבו נשלח בלעם על ידי בלק לקלל את ישראל, כדבר הכתוב , אלא שהקללה נהפכה לבלעם לברכה, והוא נושא שיר הלל וברכה לעם ישראל. על כך מתלונן בלק: . חז"ל במסכת אבות מציבים כאנטיתזה לבלעם צר העין והמקלל את אברהם המברך בעל העין הטובה, כפי שכתוב כמה פעמים במקרא (בראשית י"ב, ג).
בספר דברים מוצבת בפני עם ישראל הבחירה בין שתי חלופות:
פירוט הקללות מופיע בהמשכו של ספר דברים (פרק כ"ח, פסוק ט"ו) בציווי על מעמד הר גריזים והר עיבל, והוא כולל 53 פסוקים של קללות, המתחילות במילים: .
קללות מאוחרות למקרא
בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת ארוכה, המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת המקום, שכל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, יספר לשון הרע על חברו לגויים, יגנוב או יגלה את סודה של הקריה - סוד הכנת שמן האפרסמון, שעליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר יצוא חשוב, תתקיים בו הקללה בנוסח הזה:
בהלכה מוזכרת גם קללת "מי שפרע". זו קללה למי שאינו עומד בדיבורו בעניינים מסחריים, לאחר שסיכם על עסקה, אף על פי שלא גרם נזק ממש.
נוסח הקללה הוא: "מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים, הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".
בימינו ידועה הקללה המעין-קבלית "פולסא דנורא" (בארמית: "ניצוץ או מקל של אש"), שנחשבת לקללה חמורה ונועדה לגרום למות המקולל. עם זאת, אין לה מקור קדום ביהדות.
הקללה בספרות ובאמנות
שמאל|ממוזער|220px|איור של אישה המטילה קללה, מעשה ידי הוקוסאי
הקללה מופיעה בסיפורים רבים, הידוע שבהם מהעת האחרונה הוא "הארי פוטר". בסדרת ספרים זו, "קללה" היא כישוף שנועד לפגוע באדם או לתקוף אדם. בין הקללות הללו נכללות קללות שאין עליהן מחילה, שאחת מהן אף מביאה למותו של המקולל, ולכן אסור להשתמש בהן.
בסדרת "הגשש החיוור" נאמר המשפט: "כל המוציא דבר קְללה מפיו, ינעל אבי אבי אביו".
בתוכנית הבידור הרדיופונית שלושה בסירה אחת הציע דן בן אמוץ קללה לנהג: "שתרדם בקסטל (ירידה תלולה ממשלט הקסטל בדרך הישנה לירושלים) ותתעורר בהדסה!".
לקריאה נוספת
נתיבה בן-יהודה, ברכות וקללות, הוצאת כתר, 1984.
יוסף גורי, שנשמע בשורות טובות - ברכות וקללות ביידיש, הוצאת מאגנס.
קישורים חיצוניים
ברכה, קללה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
מצווה לקלל רשעים באתר טוג
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אנתרופולוגיה של הדת
קטגוריה:נימוסים | 2024-09-02T08:03:32 |
רבי מאיר בעל-הנס | REDIRECT רבי מאיר בעל הנס | 2019-05-02T09:10:06 |
נתן זך | נָתָן זַךְ (כ"ג בכסלו ה'תרצ"א, 13 בדצמבר 1930, ברלין, רפובליקת ויימאר − י"ט בחשוון ה'תשפ"א, 6 בנובמבר 2020, רמת גן, ישראל) היה משורר, עורך, מתרגם, מבקר שירה, סופר, פזמונאי ומחזאי ישראלי. חתן פרס ישראל לשנת 1995, פרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. זך נחשב לפורץ דרך בשירה העברית ולאחד המשוררים העבריים החשובים במחצית השנייה של המאה ה־20 וראשית המאה ה־21.
ביוגרפיה
נתן זך נולד בשנת 1930 בברלין בשם הארי זייטלבך (בגרמנית: Harry Seitelbach) לנח (נורברט), יהודי גרמני יליד פשמישל, ולקלמנטינה (טינה) לבית קבלצי (Cavallazzi), איטלקייה ילידת טורינו. זך עלה לארץ ישראל ב־1936, לאחר עליית הנאצים לשלטון, ובהמשך שירת בצה"ל כקצין מודיעין וכקצין ביטחון בחטיבה 8 והשתתף במלחמת העצמאות. הוא המשיך לשרת עד 1951 והשתחרר בדרגת סרן.
בצעירותו של זך, אביו התאבד מאחר שירד מכל נכסיו ומאחר שלא הסתגל לחיים ולתרבות בישראל.
זך היה בעל תואר ראשון בפילוסופיה ומדע המדינה מהאוניברסיטה העברית. בשנים 1960–1967 לימד באוניברסיטאות בישראל. בשנים 1968–1978 חי באנגליה והשלים דוקטורט באוניברסיטת אסקס. לאחר חזרתו לישראל לימד באוניברסיטת תל אביב, ומונה לפרופסור באוניברסיטת חיפה.
קריירה מקצועית
בנעוריו
כנער עיבד זך סיפורים לילדים וכתבות שהתפרסמו בעיתונים "הבוקר לילדים" ו"הצופה לילדים".
כמשורר ומתרגם
אוסף שיריו הראשון יצא לאור ב־1953 בקובץ "בשלושה" בשיתוף עם משה דור ואריה סיון, בהוצאת 'לקראת'.
בשנת 1955 פרסם אוסף שירים שני, "שירים ראשונים". לאחר מכן, בספרו השלישי "שירים שונים", הנחשב על ידי רבים להישגו החשוב ביותר, הופיע מבחר שירים מ"שירים ראשונים" בנוסף לשירים חדשים.
בשנים שלאחר מכן, הוציא זך את ספרי השירה: "כל החלב והדבש" (1966), "במקום חלום" (1966), "צפונית מזרחית" (1979), "אנטי־מחיקון" (1984), "בית־ספר לריקודים" (1985), "שירים על כלב וכלבה" (1990), "כיוון שאני בסביבה" (1996) ו"כי האדם עץ השדה" (1999).
ב-2004 יצא ספר שיריו "הזמיר כבר לא גר כאן יותר", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בשנת 2008 התפרסמה מהדורת "כל השירים ושירים חדשים" וב־2013 ראה אור ספר שירה בשם "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
ב־2016 פרסם זך את ספר השירה האחרון שלו "אומרים שממש יפה שם".
בנוסף עסק זך בתרגום שירה ומחזות, בהם "מעגל הגיר הקווקזי".
כמחזאי
בדצמבר 1984 הועלה בתיאטרון הקאמרי המחזה היחיד שכתב זך, "בית ספר לריקודים", בבימויו של שמואל בונים ללחנים של סשה ארגוב.
המחזה, כולל בתוכו קטעי שירה פרי עטו של זך, ונחשב ליוצא דופן במבנה כתיבתו. המחזה לא זכה להכרה מצד הקהל, וירד מן הבמות כעבור זמן קצר.
כעורך וסופר
בשנים 1995–1998 ערך ופרסם זך 25 קונטרסים בשם "הנה", המציגים משוררים לקהל הרחב. זך פרסם גם ספרי פרוזה: ספר שכתב על מות אמו "מות אמי", שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־1997. בשנת 2001 פרסם שלושה סיפורים לילדים שכתב: "הדבורה דבורה", "הנשר הגדול" ו"הסיפור הקטן על האנשים הגדולים", שיצאו בהוצאת ספריית פועלים. בשנת 2004 התפרסם "קוף המחט", אוסף סיפורים בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
"לקראת" – הפולמוס על משקל חופשי בשירה העברית
שמאל|ממוזער|260 פיקסלים|חבורת "לקראת" בקפה כסית, 1953 (מימין לשמאל): יצחק לבני, י' ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור
מאז אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 עסק זך גם בביקורת ספרות. מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן", שפורסם בכתב העת עכשיו ב־1959, היה מניפסט חשוב של המרד של חבורת "לקראת" בפאתוס הלירי של המשוררים העבריים בארץ, שכן הוא כלל מתקפה יוצאת דופן על נתן אלתרמן, שהיה אחד היוצרים החשובים והמוערכים ביותר בישראל. במאמר זך מסכם את הכללים החדשים לשירה שגיבשו המשוררים של חבורת "לקראת" שזך השתייך אליהם. לפני שזך פרסם את "הרהורים על שירת אלתרמן" ואת ספר שיריו הראשון, אחדים ממשוררי "לקראת" כבר פרסמו את ספרי שיריהם: משה דור, דוד אבידן, משה בן שאול, אריה סיון ויהודה עמיחי. בחבורה היו גם בנימין הרושובסקי (הרשב), ישראל פנקס וגרשון שקד. ספרו הראשון של יהודה עמיחי, שיצא לאור בשנת 1955, נחשב לספר שחולל את המהפכה בשירה העברית.
הכללים החדשים של החבורה, שזך סיכם והציג, היו שונים מכללי החריזה והמשקל שהיו נהוגים אז בשירה בארץ. זך טען ברשימה הזאת שהכללים בשירתו של אלתרמן, הסימטריה הנוקשה והריתמוס הקבוע, הם מכניים ומקובעים, ולפיכך תמונת העולם שמתקבלת בשירה כזו היא מלאכותית. הוא יצא בעיקר נגד הסימבוליזם הרב שמקשט את השיר, מכיוון שלדעתו הוא אינו טבעי אלא נכפה על השיר כדי להתאים למבנה הקבוע של הכתיבה. עוד טען שהעושר הלשוני והשימוש המרובה בסימבולים בשירי "כוכבים בחוץ", יוצרים רושם של מלאכותיות ושל העדר רגש ממשי. לפיכך, גרס זך, יש להעדיף את המשקל החופשי, שרק הוא מבטא את טעמו של המשורר בן התקופה המודרנית. אין הוא פוסל כל שימוש בחרוז או במקצב, אלא שהוא מבקש למצוא את המקום הנכון שלהם בשיר.
לטעמם של משוררי "לקראת" ובסגנון כתיבתם, המשורר שמתאר את המציאות, חיצונית – של תיאורי נוף, או פנימית – של רגשות, צריך להיצמד למהותה של המציאות המתוארת ולתאר אותה בקצב חופשי וזורם. לכתוב שירה בשפה פשוטה "בגובה העיניים", כפי שכבר נכתבה ופורסמה על ידי משוררי "לקראת", שתיטיב לתאר את המציאות כמות שהיא, ללא המילים שנועדו לקשט בלבד ולא באו לתאר חוויה, מצב או תמונה. הלשון השירית שזך משתמש בה בשיריו משלבת רמות לשון שונות, ובעיקר לשון בינונית־רגילה, שקרובה יותר ללשון דיבור יום־יומית, עם לשון גבוהה יותר. משלבי הלשון השונים באותו השיר נבחרים בהתאם לסיטואציה, ובהתאם לצרכיו של המשורר, כדי שייטיב לתאר את הסיטואציה שבשיר. משוררי "לקראת" שילבו בשירתם לשון דיבור יומיומית עם לשון ספרותית, וסגנון שירתם בלט לנוכח הלשון הגבוהה בשירתם של משוררים מדורו של אלתרמן.
עקרונות השירה שלפיהם כתבו ופרסמו משוררי "לקראת" מתחילת שנות ה־50, בספריהם ובחוברות "לקראת" לפני צאת המניפסט של זך, נתפסו כמרד. הם שברו את המבנה השירי ואת הצורה שהייתה שלטת בשירה העברית עד שנות ה־60. העקרונות החדשים האלה, שזך רק סיכם אותם בדיעבד, השתלטו באופן כמעט מוחלט על השירה העברית עד ימינו; למעשה, מאז שנות ה־60 משוררים מעטים כותבים במבנה השירי הישן.
שמאל|ממוזער|250px|ציטוט משירו של נתן זך "כי האדם עץ השדה" בפארק ע"ש לילי שרון בעכו
זך מתאר כיצד שירה צריכה להיראות בכמה משיריו הראשונים בקובץ "כל החלב והדבש". ב"השיר הנכון" הוא כותב:
כְּשֶׁהָרֶגֶשׁ דּוֹעֵךְ, הַשִּׁיר הַנָּכוֹן מְדַבֵּר.
עַד אָז דִּבֵּר הָרֶגֶשׁ, הַשִּׁיר הָאַחֵר.
עַכְשָׁו הִגִּיעַ הַזְּמַן לַשִּׁיר הַנָּכוֹן לְדַבֵּר.
השימוש המרוכז באמצעים מינימליסטיים, המדגימים את הפואטיקה המודרניסטית, הם שעושים את השיר בעיני המשורר לבעל מעמד ייצוגי מיוחד ביצירתו המוקדמת. המאבק בסנטימנטליות הוא נושא שירו "השיר הנכון". ניתן לשמוע בשיר נימה פולמוסית מובלעת (עם אלתרמן) בציון הזמנים "אז" ו"עכשיו", ציוני זמן שמרמזים על השוני המהותי בין שירת העבר לשירה העכשווית, ומרמזים על חילופי הדורות והפואטיקות.
ב"לומר זאת אחרת" הוא טוען כי השירה "מְבָרֶרֶת דְּבָרִים מְבֹרָרִים, בִּזְהִירוּת הִיא בּוֹחֶרֶת דְּבָרִים נִבְחָרִים". זך איננו מתעלם מן העולם התרבותי שקדם לו, והוא מתייחס בשיריו לדמויות מן המקרא, מן הברית החדשה או מן המיתולוגיה היוונית, אך הוא מתאר מצבים אנושיים שבירים, ומיטיב "לתקן" אותם. כך, למשל, בשירים כמו "הווה זהיר", "תן לי מה שיש לעץ", "שיר לאוהבים הנבונים", "כי האדם עץ השדה" ועוד.
העיקרון המכונן של שירת זך הוא העיסוק החוזר בדיוקן "האחר" על גילוייו השונים. עולמו של הדובר בשירת זך מאוכלס באחרים, זרים לעצמם ולזולתם. ביקורת שירתו של זך עמדה על כך ששירה זו נותנת פתחון פה לגוף ראשון יחיד (ל'אני') ולא לגוף ראשון רבים שמאפיינת את שירת תש"ח.
ב־2001 התעורר שוב הפולמוס על השימוש בכללי המקצב והמשקל. בני ציפר, עורכו של מדור תרבות וספרות בעיתון הארץ, פרסם אז מאמר ביקורת קצר, אך מלא הלל, על ספר הביכורים של המשורר הצעיר דורי מנור ("מיעוט", 2000). שירתו של מנור מתאפיינת בשימוש במשקל קצוב ומדוד – אותם הכללים שאפיינו את שירתם של משוררי "דור היישוב" (עד 1948) ואת השירה הקלאסית. ציפר קרא לשיריו של מנור "ציון־דרך ופרשת מים" בשירה העברית, ואפילו טען שיש בו אקט חתרני, כנגד אותו "אוונגרד" ש"רמס" את הניגון האלתרמני במשך ארבעים שנה, וקבע: "חזר הניגון שזנחנו לשווא!" שבועיים לאחר מכן, באותו מדור, פרסם נתן זך מאמר תגובה (הארץ, 26.1.2001), ובו תקף את גישתו של ציפר וגם את שירתו של דורי מנור. זך טען שיש בשלמות הצורנית, בחריזה ובמשקל משום חזרה לימי העבר של השירה העברית, ולכל הפחות – חיקוי לא־מוצלח של שלונסקי ואלתרמן. הוא תקף את מנור ומשוררים חדשים אחרים: "במקום למשוך את קדמוניותיהם שלהם לעבר לשון ההווה השירית במיטבה, מבקשים לגרור את הלשון העכשווית לאחור". כעבור ימים אחדים הגיב דורי מנור במאמר משלו במוסף תרבות וספרות של הארץ, תקף את זך על סגנונו "המתלהם" וטען כי שני הסגנונות יכולים לדור בכפיפה אחת וכי הוא דוגל בפלורליזם בשירה (הארץ, 2.2.2001).
פעילות ציבורית
בבחירות לכנסת העשירית ב־1981 הוצב במקום ה־119 ברשימת רצ. בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013 הוצב נתן זך במקום הסמלי 59 ברשימת מרצ למועצת עיריית תל אביב.
עמדות פוליטיות
בשנת 2010 ביטא זך את השקפותיו בנוגע לסכסוך הישראלי־ערבי ואמר: "אנחנו והערבים החמצנו את ההזדמנויות שלנו. הם, בטיפשות שלהם ב־1948 – ואנו בכל השנים לאחר מכן. יש לי חשש כבד שהמדינה הזו תפסיק להתקיים בעוד 50 שנה אם לא לפני זה, ובינתיים תהיה מלחמה אחרי מלחמה." הוא הביע את נכונותו להצטרף למשט לעזה בדומה למשט שנערך כמה חודשים קודם לכן. ביחס למגוריו בישראל אמר: "אילו ידעתי שישראל תהיה מה שהיא היום, לא הייתי חוזר ארצה מאנגליה ב־1978. ניתן לכתוב בעברית מבלי לחיות כאן. לא צריך לשמוע בכל יום על עינויים או הריגה בטעות של פלסטיני. לא ארצה לסיים את חיי במדינת אפרטהייד". זך תמך בחרם על ההתנחלויות, וסבר כי הכיבוש הוא המקור לרוב תחלואי החברה הישראלית. "אכזריות הדיכוי חדרה פנימה אלינו. אין יום שלא נרצחים כאן אנשים. האלימות בכבישים ובבתי־הספר חלחלה מהכיבוש. אני הייתי קצין ביטחון של חטיבה 8. אני לא משתמט, השתתפתי בשלוש מלחמות שהיו לחיים ולמוות".
בשנת 2010 בראיון בערוץ 10 אמר זך בנוגע לסדרות בטלוויזיה של "כושים יורים בכושים" כי "הכושים זה בשביל עדות המזרח". ואף "קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף; אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב־אירופאית, ואלה באים מהמערות". בעקבות הביקורת על התבטאויות אלה פרסם זך מאמר תגובה ובו התנצל על מה שאמר וטען כי הייתה זו "אמרה טיפשית", וכי המזרח תרם רבות לתרבות האנושית.
בשנת 2014, זך פרסם בעיתון הארץ מודעת הזדהות עם דברי אבו מאזן, שלפיהם ישראל ביצעה רצח עם בעזה במבצע צוק איתן. בעקבות המודעה הוא הוזמן לראיון בתוכניתו של רזי ברקאי, שם הוא חזר על דברי ההזדהות ובתגובה לשאלה על נפגעי הירי הישראלים בעוטף עזה הוא ענה: "אוי ווי, תסתכל על המפה פעם, עטפו אותם. מסביב לעזה הקטנה הנמושה העלובה שהשתלטו עליה אנשי חמאס, הקימו רשת של קיבוצים. למה דווקא שמה? הנגב גדול", עוד הוסיף: "אז הייתי חוטף בתל אביב, במלחמה כמו במלחמה. מי כיהודים חטפו כבר דברים יותר גרועים".
ב־19 בינואר 2015 פרסם מודעה בעיתון "הארץ", שבה הוא איחל לאבו מאזן הצלחה בתביעה על פשעי מלחמה שהגישה הרשות הפלסטינית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג נגד מדינת ישראל.
ב־15 ביוני 2011 אמר זך "גם היטלר, סטלין ומוסוליני נבחרו בבחירות דמוקרטיות".
חיים אישיים
ב־1958 נשא לאישה את אסיה הרמתי (הוכברג), אך השניים התגרשו כעבור זמן קצר. ב־2014 נישא זך לשרה אביטל לאחר 40 שנות זוגיות. לזך לא היו ילדים משלו, מה שלימים הביע עליו צער רב. במסגרת ראיון לתוכנית הטלוויזיה "חוצה ישראל", אמר זך: .
בשנת 2009 אובחן זך כלוקה במחלת אלצהיימר, אך המשיך לפרסם ספרי שירה ולהתראיין. בשנת 2016 הלך מצב בריאותו והחמיר. בשנותיו האחרונות הוא התגורר בבית האבות משען רמת אפעל שברמת גן.
זך נפטר ב־6 בנובמבר 2020, בגיל 89. הוא הובא למנוחות בקיבוץ עינת, וכפי שביקש הושמעו בהלווייתו שלושה משיריו: "כי האדם עץ השדה", "ועוד לא אמרתי הכל" ו"ציפור שנייה". על מצבתו נחרטו מילות השיר "לבדו" שכתב זך ומתחת לשמו נחרט ציטוט מתוך אחד משיריו: "כאן נותר כל המיותר".
פרסים והוקרה
280x280px|ממוזער|שמאל|פסיפס עם שירו של נתן זך "אני רוצה תמיד עיניים" בפתח בית ההורים ע"ש פנחס רוזן ברמת חן
1972 - השיר "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" הולחן על ידי מתי כספי עבור ערב שירי המשוררים הראשון של גלי צה"ל
1982 - פרס ביאליק לספרות
פרס ע"ש עקביהו על מפעל חיים בשירה מטעם אוניברסיטת בר־אילן.
1995 - פרס ישראל
2003 - פרס אקו"ם לשנת תשס"ג על מפעל חיים בזמר העברי
זכה בפרס הבינלאומי באיטליה לשירה.
2022 - הועלה המופע "כמו עץ השדה" משיריו
ציטוטים משיריו מופיעים באתרים שונים כמו: פסיפס השיר "אני תמיד רוצה עיניים" בבית הורים ע"ש פנחס רוזן רמת חן, "כי האדם עץ השדה" בפארק ע"ש לילי שרון בעכו ועוד.
כתביו
ספרי שירה
פרוזה
מות אמי (1997)
קוף המחט (2004)
ספרי ילדים
הסיפור הקטן על האנשים הגדולים (2001)
הנשר הגדול (2001)
הדבורה דבורה (2001)
ספרי עיון
זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית, הוצאת אל"ף, 1966.
קווי אוויר: על הרומנטיקה בסיפורת הישראלית ועל נושאים אחרים שיחות מילואים, הוצאת כתר, 1983.
אימג'יזם ווורטיציזים: מאמר שכתב זך ב־1976 בעבור האנתולוגיה Modernism: A Guide to European Literature של הוצאת Penguin Books ובו הוא מסכם את עיקרי מחקר הדוקטורט שלו. הופיע בעברית ב־2010, הוצאת 'עמדה', 'דחק – כתב עת לספרות טובה', מאנגלית: יהודה ויזן
השירה שמעבר למלים – תיאוריה וביקורת (1954–1973), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.
אני רוצה תמיד עיניים / עורכת: שרה אביטל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019
הסופר בחברת ההמונים: תיאוריה וביקורת 1954–1996 / עורכת: שרה אביטל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.
פרקי ביוגרפיה
משנה לשנה זה (2009)
מתרגומיו
דקלים ותמרים / צרור שירי עם ערביים בתרגום נתן זך וראשד חוסיין, הוצאת דביר, 1967.
מעגל הגיר הקווקזי / ברטולט ברכט, הוצאת אור־עם, 1983.
קדיש ושירים אחרים / אלן גינסברג, הוצאת עם עובד, 1988.
הנה, קונטרס לשירה, מס' 3 / פרידריך כריסטיאן דליוס, הוצאת תג, 1995.
הנה, קונטרס לשירה, מס' 8 / אדוארדו סאנגווינטי, הוצאת תג, 1995.
עליך אחלום חרישית / אלזה לסקר־שילר, הוצאת אבן חֹשן, 1996.
הנה, קונטרס לשירה, מס' 21 / ו.ה. אודן, הוצאת ירון גולן, 1998.
מחזה
בית ספר לריקודים, התיאטרון הקאמרי, במאי: שמואל בונים, תפאורה: אריה נבון, מוזיקה: סשה ארגוב, הצגת הבכורה: דצמבר 1984.
משיריו
כי האדם עץ השדה (קיים לחן וביצוע של שלום חנוך)
אני רוצה תמיד עיניים (קיים לחן וביצוע של שלמה ארצי)
יופיה אינו ידוע (קיים לחן וביצוע של שלמה ארצי)
איך זה שכוכב (קיים לחן וביצוע של מתי כספי)
כשאלוהים אמר בפעם הראשונה (קיים לחן וביצוע של מתי כספי)
כלבלב הו בידי בם בם (קיים לחן וביצוע של מתי כספי)
שיר ערב (מסתבך והולך) (קיים לחן וביצוע של מתי כספי)
לא טוב היות האדם לבדו (קיים לחן וביצוע של מתי כספי, קיים ביצוע מפורסם ללחן זה של יהודית רביץ ודני ליטני)
כמעט טוב (אל תתנצל) (קיים לחן וביצוע של מתי כספי, ביצוע נוסף של נורית גלרון)
הנה פתחתי חלון (קיים לחן של מתי כספי בביצוע: ריקי גל)
עד מחר (קיים לחן וביצוע של יוני רכטר)
ועוד לא אמרתי הכל (קיים לחן של אבנר קנר בביצוע אריק איינשטיין. קיים לחן נוסף של אילן וירצברג בביצוע נורית גלרון)
כולנו זקוקים לחסד (קיים לחן של אילן וירצברג בביצוע: נורית גלרון)
אני יושב על שפת הרחוב (קיים לחן וביצוע של שלמה ארצי)
פזמון חוזר (קיים לחן של אשר ביטנסקי בביצוע נורית גלרון. קיים גם לחן וביצוע של אלון עדר)
ציפור שנייה (קיים לחן של מישה סגל בביצועים רבים, ביניהם של נורית גלרון, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, סוזן ופרן)
הצייר מצייר (קיים לחן וביצוע של עמית פוזננסקי)
כשצלצלת רעד קולך (קיים לחן וביצוע של חנן יובל, קיימים גם ביצועים נוספים ללחן זה של נורית גלרון ושל אסף ארליך)
הפעם הראשונה (קיים לחן וביצוע של שלמה יידוב, זהו גם שם אלבום הבכורה שלו)
שיר לאוהבים הנבונים (קיים לחן של דפנה אילת בביצוע חוה אלברשטיין)
יש איזה שוחד (קיים לחן וביצוע של שם טוב לוי)
איך שהעצים (קיים לחן וביצוע של רונן ירקון)
כל הזמן (קיים לחן וביצוע של רונן ירקון)
כי תבואנה אל הארץ
תימהון
אני שומע משהו נופל
ענק
רבים משיריו של זך הולחנו: "כי האדם עץ השדה", "פזמון", "איך זה שכוכב", "שבעה", "יופייה אינו ידוע", "לבדו", "ציפור שנייה" ועוד. ב־1981 הוציאה נורית גלרון את האלבום שירים באמצע הלילה שהתבסס כולו על שיריו של זך, שהעניק לאלבום את שמו וכתב לו הקדמה. ב־1997 פרסמה להקת הפוסט-פאנק סדרני הדשא את השיר (שבהמשך הפך לשיר המזוהה עמה) "מוות לסמלת", שבו הופיע בית משירו של זך "שיר NO טיפוסי" שנכתב בזמן מלחמת לבנון הראשונה ושזך עצמו אישר לשימוש.
ב־1992 הקליט שפי ישי את השיר "שבעה" באלבום הסולו הראשון שלו, "אהבה ושנאה". כשיצא השיר הוא נפסל לשידור בגלי צה"ל.
ב־2010 יצא לאור "גבר לא ידבר על כך" אלבום הסולו השני של שפי ישי שהוקדש לשירי נתן זך.
ב־2008 יצא האלבום כמה נהדרת היית בו מקריא זך משיריו על רקע מוזיקה מאת המלחין שלומי פריג'. באלבום מנגנת הפסנתרנית שירה שקד והוא כולל ואלס לפסנתר שכתב סבו של זך לכבוד טקס ההכתרה של וילהלמינה, מלכת הולנד. ב־2011 הוציא זך אלבום נוסף עם פריג', אהבה צומחת בלילות. לאלבום זה עיצב את העטיפה האומן מנשה קדישמן.
בקולנוע
פגישות עם נתן זך - בימוי: דוד פרלוב (1996)
נתן זך - פגישה עם משורר - בימוי: יהודה קווה (2007)
ראו גם
סוס העץ מיכאל
לקריאה נוספת
נתן זך, משנה לשנה זה: פרקי ביוגרפיה ספרותית ומובאות, 2009
עמוס לוין, בלי קו – לדרכה של 'לקראת' בספרות העברית החדשה', ''הקיבוץ המאוחד, 1984
שיחה עם נתן זך, 'מקסימום אנרגיה במינימום מילים'. תומאס ארנסט יום, אימג'יזם ושירה עברית. מראיין: אריאל קריל. דחק – כתב עת לספרות טובה, כרך ב', עמ' 90–96, 2012
ניסים קלדרון, פרק קודם: על נתן זך בראשית שנות השישים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: ספרי סימן קריאה, 1985
ניסים קלדרון, "זך, נתן", לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים, עמ' 409–412, 2014
אורי הולנדר, המוזיקה של המהפכה: נתן זך 1955–1966, מוסד ביאליק, 2017
דורית מאירוביץ', עקרונות הפואטיקה של נתן זך, אוניברסיטת תל אביב, המחלקה לספרות עברית, 1981
אורציון ברתנא, עדות קריאה, פפירוס, 1982
חמוטל בר יוסף, נאו־דקאדנס בספרות הישראלית 1955–1965: המקרה של נתן זך, ביקורת ופרשנות 27, עמ' 125–152, 1991
סיגל נאור פרלמן, "לכתוב כאילו היית ערפאת עצמו, על נתן זך ודיוקן המשורר כמשרטט דיוקן, מטעם 6, יוני 2006
סיגל נאור פרלמן, "יופיה עוד אינו ידוע, לשון אופוזיציונית, בגידת האם ועוצמתה של שירת 'זך המאוחר'", מטעם 13, מרץ 2008
אמירה לם, "עם מי נשאר לי לדבר" (ריאיון עם נתן זך), ידיעות אחרונות, המוסף '7 ימים', 14 במאי 2004
חמוטל צמיר, "בשם הנוף: לאומיות, סובייקטיביות ומגדר בשירת שנות החמישים והששים", 2006
עמוס לוין, "'בלי קו' לדרכה של לקראת בספרות העברית החדשה", הקיבוץ המאוחד, 1984
ראובן שוהם, בעולם של נתן זך גם פרצוף מוכר הוא זר: עיונים שונים ביצירת נתן זך, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ג
סיגל נאור פרלמן, "בשדות אז אולי: פואטוביוגרפיה, עיון בשירתו המאוחרת של נתן זך", הקיבוץ המאוחד, 2014
חנה סוקולוב־עמיחי,"על מנת לזכור: יהודה עמיחי, נתן זך ועובדות שראוי להציג", עכשיו מס' 73–74, 14–2013
נתן זך בשיחה על אידית סיטוול (מראיינת: מיכל סגל), דחק – כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016
אילת נגב פרויקט בן-יהודה, זך, נתן
קישורים חיצוניים
קורות חייו באתר שירשת
אלי אשד, היקום של נתן זך
גיטה אבינור, "נתן זך: המשורר כאינטלקטואל", בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות''', מפעל סופרי חיפה, 1975
שמעון שלוש, על ציפורים אצל זך, אתר סימניה 7 באוגוסט 2011
שמעון שלוש, על השיר "יופיה אינו ידוע", אתר סימניה 9 ביולי 2012
מוטי זעירא ומיטל טרבלסי, מספרים ושרים נתן זך, בערוץ האוניברסיטה הפתוחה, אוקטובר 2021
עם מותו
דברים לזכרו של זך, באתר האקדמיה ללשון העברית, 8 בנובמבר 2020
עיתון 77, גיליון לזכרו של נתן זך, עורך רפי וייכרט, גיליון 417, פברואר–מרץ 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:עורכים ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:אל-הוריים ישראלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטאות ומכללות בממלכה המאוחדת
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת חיפה: ספרות עברית והשוואתית
קטגוריה:חבורת לקראת
קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: ספרות
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:אישים הקבורים בעינת
קטגוריה:פעילי מרצ
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1930
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2020 | 2024-09-10T16:59:19 |
ישראל אהרוני (שף) | שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|קריקטורה מאת ניסים חזקיהו
ממוזער|ישראל אהרוני ונלי שפר (2014)
ממוזער|ישראל ההרוני ומיכאל שור בפסטיסל PILAF FEST בראשל״צ
ישראל אהרוני (נולד ב-3 ביולי 1950) הוא שף, מסעדן, תקליטן ושחקן טלוויזיה ישראלי, מחלוצי המטבח העילי והמטבח הסיני בישראל. אהרוני פתח בעבר כמה מסעדות שהיו בבעלותו, הוא בעל טור קולינרי במוסף "שבעה ימים" של עיתון ידיעות אחרונות, ומחברם של ספרי בישול רבים. כמו כן, הוא מופיע בתוכניות טלוויזיה רבות, בין השאר גם כשחקן.
ביוגרפיה
נולד בשם ישראל ארונבייב בחיפה, להורים שעלו מסמרקנד שבאוזבקיסטן. גדל בשכונת פועלים בעיר התחתית. סבו מצד אביו מתתיהו היה אחד מרבני הקהילה הבוכרית בסמרקנד.
עם גיוסו לצה"ל, שובץ בגדוד 13 של חטיבת גולני. ב"גולני" עבר מסלול הכשרה כלוחם, שכלל קורס חובשים. הוא שירת כחובש קרבי ולחם במלחמת ההתשה.
אהרוני למד אמנות באמסטרדם, שם הכיר לראשונה את המטבח הסיני. עם שובו לישראל, התגורר בקיבוץ חולתה, שם היה מדריך של נוער בסיכון במשך כשנתיים וחצי.
בשנת 1979 בעקבות המשך ההיכרות עם המטבח הסיני דרך אמה של בת-זוגו, נסע לטאיוואן במזרח הרחוק והחל את לימודיו הקולינריים שם. עם שובו לארץ פתח את מסעדת "ין-ינג" בשדרות רוטשילד בתל אביב ולאחריה את מסעדת "טאי-צ'י" בגן העיר בתל אביב, וכן מכולת סינית שהייתה צמודה למסעדה ואפשר היה להשיג בה מוצרי מזון מיוחדים שיובאו מסין. בשנות התשעים המאוחרות פתח בתל אביב את מסעדת "תפוח זהב", מסעדת גורמה צרפתית שנסגרה כעבור שנים אחדות, ואחריה את המסעדה הסינית "פת קואה" באזור התעשייה בהרצליה פיתוח. בעשור הראשון של המאה ה-21 עברה מסעדת "ין-ינג" הוותיקה למשכנה החדש - מגדל המילניום ברחוב הארבעה בתל אביב, ולתפריט הסיני נוסף תפריט וייטנאמי. בסוף 2008 נסגרה מסעדת "ין ינג".
תחילת דרכו של אהרוני בעיתונות הייתה בטור האוכל של שאול אברון בעיתון "חדשות", בה הייתה לו פינה בשם "ביקורת ממתקים", הוא היה כותב בהומור על חטיפים חדשים שיצאו לשוק. החל מאמצע שנות השמונים ועד 2023, כתב אהרוני טור אוכל קבוע מדי יום שישי ב"ידיעות אחרונות".
אהרוני כתב ספרי מתכונים רבים. כיום הוא ממשיך לכתוב מדורי אוכל בעיתון ומגיש תוכניות בישול בטלוויזיה; אהרוני גם משמש יועץ קולינרי למסעדות רבות. פועל גם כ-DJ.
בשנת 2000 הגיש ביחד עם גברי בנאי את תוכנית הטלוויזיה "דרך האוכל" בערוץ 2, אשר עסקה במאכלי עדות ישראל.
ביוני 2011 עלתה לשידור בערוץ 10 סדרת הדוקו-אוכל "המסע המופלא של אהרוני וגידי" בהשתתפותו של אהרוני וגידי גוב. בעונה הראשונה הסדרה עסקה בתהליך שעברה הפסטה על דרך המשי באסיה, לאחר מכן המשיכה באוכל רחוב במדינות ואזורים אחרים בעולם, כמו יפן, ברזיל, מרוקו וסיציליה. התוכנית משודרת נכון ל-2020 ולה שמונה עונות.
החל מ-2014 שימש פרזנטור של "סלטי שמיר", אך התפטר לאחר שנה בשל תוצאות מעבדה גרועות לסלטים שנדגמו.
החל מ-2017 הצטרף כשופט מעונתה השביעית של תוכנית המציאות "מאסטר שף", המשודרת בקשת 12.
ב-2020 הוציא לאור את ספרו "אהרוני - תחנות אוכל בחיי" בהוצאת אחוזת בית. הספר מהווה "אוטוביוגרפיה קולינרית" כהגדרתו, ומשובצים בו סיפורים מחייו לצד מתכונים.
ב-2022 עלה המופע "הזוג המוזר" המשותף לאהרוני ולאורן ברזילי, בו הם מספרים סיפורים אישיים ושרים ביחד.
בשנת 2023 החליט לסיים לכתוב את מדור המתכונים ב"ידיעות אחרונות" ואף טען לגבי סוף דרכו בעולם המסעדנות.
ספרי בישול
אופים בבית (עם רפי כהן)
ארוחות ערוכות
בישול איטלקי (עם שאול אברון), מודן הוצאה לאור, 1989.
במטבח הצרפתי, מודן הוצאה לאור, 1995.
דגים
הבישול הסיני של אהרוני
המטבח של כור ההיתוך
מבשלים בשר (עם שאול אברון)
מנות אחרונות
סין דרך האוכל
סנדביץ'
פסטה נודלס ומה שביניהן, אטריות על דרך המשי
בשר טחון
אהרוני פותח שולחן
אהרוני פותח שולחן 2, כנרת זמורה ביתן, 2011
תפוחי אדמה (עם נירה רוסו), כנרת הוצאה לאור, 2011
אהרוני מבשל 1234, כנרת זב"ם, 2012
ישראל אהרוני מבשל ממטבחי אסיה, ירושלים: כתר ספרים, 2015
תוכניות טלוויזיה
ישראל אהרוני השתתף במספר תוכניות בישול מצליחות במספר ערוצי טלוויזיה.
דרך האוכל (עם גברי בנאי) - שודרה במסגרת "שידורי קשת".
אהרוני מבשל לחברים - שודרה במסגרת "שידורי קשת".
פעמיים אהרוני (תוכנית בישול עם ביתו תמרה) - שודרה בערוץ 10.
אהרוני (התוכנית שודרה לאורך כל השבוע בשמות שונים: אהרוני ברגע, אהרוני בתנור, אהרוני ואני, אהרוני גורמה ואהרוני לשבת) - שודרה בערוץ 10.
המסע המופלא של אהרוני וגידי (עם גידי גוב) - משודרת ברשת 13 (לפני כן בערוץ 10) ובערוץ הטיולים.
ישראל מבשלת - שודרה בערוץ 10.
מאסטר שף - בעונה השביעית של התוכנית החליף אהרוני את השף יונתן רושפלד, בתפקידו כאחד השופטים.
החל מיוני 2021, משמש כשופט לצד קרין גורן, אסטלה מושקוביץ' בלפר ומיקי שמו בתוכנית "הקינוח המושלם" המשודרת בקשת 12.
כמו כן נוהג אהרוני להשתתף מדי פעם כשחקן אורח בתפקיד עצמו בתוכניות טלוויזיה שאינן עוסקות באופן ישיר בבישול, כמו "קופה ראשית", "המובילים" ו"שוטטות". בשנת 2020 אהרוני גילם את עצמו בתפקיד אורח בסדרה "הטבח" ששודרה ב"yes".
בשנת 2006 גילם בתפקיד אורח את דמותו של רס"ר אהרון, רס"ר המטבח של בסיס להקת הנח"ל, בעונה השלישית של "השיר שלנו".
בשנת 2019 גילם את יוחנן המנהל בסדרה "בצפר".
בשנת 2020 השתתף בפרק האחרון של העונה הראשונה בהטבח בתפקיד עצמו.
חיים אישיים
אהרוני נשוי לחגית (גיגי), פסיכולוגית במקצועה, ולזוג שלושה ילדים ביולוגיים, בנוסף לבן מאומץ אחד, יליד קונגו, השחקן מייקל קביה פורגוד אהרוני, שהשתתף ב"קופה ראשית" "נינג'ה ישראל" ו"משחקי השף". בתו היא הבלוגרית והמתכונאית הישראלית תמרה אהרוני.
אהרוני מתגורר בשדרות רוטשילד בתל אביב.
לקריאה נוספת
נתן דונביץ', מקיוסק גזוז עד מסעדת שף - מאה שנות אוכל בתל אביב, הוצאת אחוזת בית, 2012; עמ' 22, 99, 100, 247, 324, 328, 333-331, 393, 396, 446, 448
קישורים חיצוניים
אהרוני מבשל לחברים, אתר הסדרה מתוך mako
יורם יובל שיחת נפש עם ישראל אהרוני, הטלוויזיה החינוכית, 10 באוקטובר 2012
ישראל אהרוני בגיקונומי 136, 29 באוגוסט 2017
הערות שוליים
קטגוריה:שפים ישראלים
קטגוריה:מחברי ספרי בישול ישראלים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:מסעדנים ישראלים
קטגוריה:פרזנטורים ישראלים
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:שופטי תוכניות מציאות ישראלים
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני א' (חיפה)
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1951 | 2024-09-28T20:30:39 |
מלטונין | מלטונין (אנגלית: Melatonin, 5-methoxy-N-acetyltryptamine) המכונה גם 'הורמון החושך', הוא הורמון המיוצר בבני אדם, בעלי חיים, צמחים וחיידקים. בבעלי חיים, רמות המלטונין בדם משתנות במחזור יומי ובכך משמשות כסמן פיזיולוגי המשקף לאיברי הגוף את מצב המחזור היממתי שחשוב לתפקוד מערכות ביולוגיות שונות.
למלטונין השפעות ביולוגיות הבאות לידי ביטוי באמצעות הפעלת קולטני המלטונין, כאשר השפעות נוספות באות לידי ביטוי מעצם היותו נוגד חמצון רב עוצמה ותפקידו בהגנה על ה-DNA שבגרעין התא והמיטוכונדריה.
מלטונין מוגדר בישראל כתרופת מרשם המאושרת לשיווק כמלטונין בשחרור ממושך (סירקדין) המיועדת עבור מטופלים בגילאי 55 ומעלה הסובלים מנדודי שינה ובנוסף בהכנה מיוחדת במעבדה עבור מלטונין רגיל. מדיניות זו שונה מהנהוג ברוב העולם המערבי, שבו מלטונין נמכר כתוסף תזונה ללא מרשם, ומעלה את מחירו פי 150. על פי מספר מחקרים קליניים, מלטונין בשחרור ממושך קיצר את משך זמן ההירדמות ושיפר משמעותית את איכות השינה והתפקוד ביום שלמחרת.
בעלי חיים
בעלי חיים רבים עושים שימוש בשינויים בהפרשת המלטונין כבשעון עונתי. בבעלי חיים, כמו גם בקרב בני אדם, הפרופיל של הפרשת המלטונין מבלוטת האצטרובל הנמצאת במוח מושפע מאורכו המשתנה של הלילה בקיץ בהשוואה לחורף. שינוי הפרשה זה משמש כסמן ביולוגי לתזמון פעולות התלויות במשך שעות האור ביממה, כגון רבייה, התנהגות, וצמיחה ושינוי צבע הפרווה. בקרב בעלי חיים המתרבים עונתית בהתאם לעונות השנה משמש המלטונין לוויסות הפיזיולוגיה המינית שלהם בהתאם לעונות.
בקרב יונקים, מסונתז המלטונין במהלך ארבעה שלבים אנזימטיים מחומצת האמינו טריפטופן, כאשר בשלב השלישי, שהוא שלב הבקרה על קצב ייצור המלטונין, מופק N-אצטיל-סרוטונין באמצעות האנזים אראלקילאמין N-אצטילטרנספראז.
600px
הפרשת המלטונין למחזור הדם נעשית בבלוטת האצטרובל בשעות החשכה גם בקרב בעלי חיים הפעילים בשעות היום וגם בקרב בעלי חיים ליליים. מלטונין עשוי להיות מיוצר גם במגוון רחב של תאים היקפיים כגון תאי מח עצם, לימפוציטים ותאי אפיתל. לרוב, ריכוז המלטונין בתאים הללו גבוה בהרבה מזה הנמצא בדם, אולם נראה כי הוא אינו מושפע משעות האור.
יונקים
המלטונין, המיוצר בבלוטת האצטרובל הנמצאת מחוץ למחסום הדם-מוח, מתפקד כהורמון אנדוקריני מאחר שהוא מופרש לדם.
מידע אודות אור/חושך מגיע אל הגרעין העל-כיאזמטי (SCN) מתאי הגנגליון הרגישים לאור הנמצאים ברשתית העין, אשר נבדלים מהתאים האחראיים על פעולת היווצרות התמונה הראשונית בעין.
בני אדם
שעון ביולוגי
מלטונין מיוצר אצל בני אדם בבלוטת האצטרובל, בלוטה אנדוקרינית קטנה שנמצאת במרכזו של המוח אך מחוץ למחסום דם-מוח. המלטונין מהווה חלק מהמערכת המווסתת את מחזור העירות-שינה בצורה כימית, תוך גרימת תחושת נמנום והורדת טמפרטורת הגוף, אולם זוהי מערכת העצבים המרכזית (בעיקר הגרעין הסופרכאיזמטי) אשר מפקחת על המחזור היומי במרבית המרכיבים של המערכות האנדוקריניות והפאראקריניות ולא אות המלטונין.
בקרב בני האדם, 90% מהמלטונין עובר תהליך מטבולי מהיר בכבד, כאשר כמות קטנה מופרשת בשתן וכמות קטנה נמצאת ברוק.
רמות המלטונין בקרב פעוטות מתייצבות כשלושה חודשים לאחר הלידה, כאשר הרמות הגבוהות ביותר נמדדו בין חצות לשעה 8:00 בבוקר.
בנעורים מתעכב זמן שחרור המלטונין וגורם לכך שזמן השינה והעירות מתאחרים.
כמות המלטונין המופקת בבלוטת האצטרובל פוחתת ככל שהאדם מתבגר.
תלות באור
ייצור המלטונין באמצעות בלוטת האצטרובל מעוכב כאשר אור נקלט ברשתית העין, ומתאפשר בעת חשיכה. התחלת הייצור בכל ערב נקראת 'הופעת מלטונין באור עמום' (DLMO).
מדובר בעיקר באור הכחול באורכי הגל שבין 460 ל-480 ננומטר, אשר מעכב את ייצור המלטונין, ביחס לעוצמה ולמשך החשיפה. בעבר, בני אדם שחיו באקלים מתון היו חשופים למעט שעות אור (כחול) במהלך החורף; כאשר אש סיפקה בעיקר אור צהוב. נורות הליבון בהן נעשה שימוש נרחב במהלך המאה ה-20 הפיקו יחסית מעט אור כחול. הרכבת משקפיים אשר חוסמים אור כחול בשעות הקודמות לשינה, עשויה להפחית את אובדן המלטונין. שימוש במשקפיים מסוג זה הוצע בעבר כפתרון להקדמת שעת השינה מאחר שמלטונין משרה שינה.
נוגד חמצון
מעבר להיותו מכוון השעון הביולוגי, מלטונין הוא גם נוגד חמצון עוצמתי ורחב טווח. בצורות חיים רבות אחרות, זהו תפקידו היחידי. מלטונין הוא נוגד חמצון אשר יכול לחדור בקלות את ממברנת התא ואת מחסום הדם-מוח. מלטונין פועל בשיתוף עם נוגדי חמצון אחרים על מנת לשפר את יעילותם. הוכח כי מלטונין פעיל פי שניים מויטמין E, והסברה היא כי הוא נוגד החמצון הליפופילי היעיל ביותר. גם תוצרי הפירוק של מלטונין פועלים כנוגדי חמצון.
בהשוואה לנוגדי חמצון סינתטיים המגינים על המיטוכונדריה, נמצא כי מלטונין מהווה מגן טוב יותר כנגד עקה חמצונית מיטוכונדריאלית.
סוכרת
פולימורפיזם של נוקלאוטיד יחיד (SNP) של קולטן המלטונין האנושי MT2 נקשר להעלאת הסיכון לפתח סוכרת מסוג 2. יתרה מזאת, נשים עם רמות הפרשת מלטונין נמוכות נמצאו כבעלות סיכוי גבוה יותר לפתח סוכרת מסוג 2 לעומת נשים עם רמות מלטונין גבוהות.
שימוש בתוסף מלטונין באופן מלאכותי
השפעה על המערכת החיסונית
ידוע כי למלטונין יש אינטראקציות עם מערכת החיסון, אך פרטי האינטראקציות אינם ידועים. האפקט האנטי-דלקתי הוא הרלוונטי והמתועד ביותר בספרות. נערכו מספר ניסויים על מנת להעריך את היעילות של מלטונין בטיפול במחלות. מרבית המידע הקיים מבוסס על מחקרים קליניים קטנים שלא הושלמו. ישנה סברה כי כל אפקט חיסוני חיובי הוא תוצאה של זיקה גבוהה של מלטונין לקולטנים אנטי-דלקתיים (MT1, MT2) הבאים לידי ביטוי בתאי מערכת החיסון. מחקרים נוספים הראו כי מלטונין עשוי להיות יעיל בטיפול במחלות זיהומיות כולל נגיפים, כגון HIV וזיהום חיידקי, ופוטנציאל לטיפול בסרטן.
בחולי דלקת מפרקים שיגרונית, נמצא כי ייצור המלטונין מוגבר בהשוואה לאנשים בריאים בגילאים זהים.
חלומות
מספר מטופלים בתוסף מלטונין דיווחו על עלייה בכמות החלומות המוחשיים במהלך השינה. מינונים גבוהים של מלטונין (50 מ"ג) הגבירו משמעותית את שנת החלום בקרב אנשים שסובלים או שאינם סובלים מנרקולפסיה.
אוטיזם
מחקרים גנטיים גילו קשר בין השעון הביולוגי, ובעיקר נתיב ייצור המלטונין, לבין ASD. ישנן ראיות ההולכות ומצטברות לכך שהפרעות שינה בילדים הסובלים מ-ASD קשורות לשיבוש במנגנון הפרשת המלטונין. כמו כן, ידוע כי ילדים בעלי חריגות התפתחותיות נוטים לסבול מבעיות תזמון או הפרשה של מלטונין ולכן טיפול באמצעות תחליפים עשוי להימצא כמועיל לפתרון הבעיה. טיפול באמצעות מלטונין בהפרעות שינה שבבסיסן חריגות התפתחותיות, הראה יחס תגובה חיובי של כ-70%. בקרב ילדים אלו נראה כי למלטונין בשחרור ממושך ישנו יתרון על פני הכנה רוקחית של מלטונין בשחרור מהיר עבור מטופלים החווים הפרעות ברצף השינה, שכן הוא מקצר את משך זמן ההירדמות ומשפר את משך זמן השינה.
רפואת ילדים
מספר מחקרים הראו כי מתן מלטונין באופן מלאכותי יעיל ובטוח גם בקרב ילדים. במחקר שהתבצע בילדים בעלי הפרעות נוירו-התפתחותיות, נמצא כי מתן מלטונין בשחרור ממושך (סירקדין) קיצר את משך זמן ההירדמות ושיפר משמעותית את איכות השינה, ללא כל בעיות בטיחות משמעותיות.
היבטים רפואיים
המלטונין מבוקש בעיקר כתרופה להשראת שינה. למלטונין בשחרור מהיר יש ערך בעיקר כדי למנוע הפרעות שינה שנגרמות בגלל יעפת (jet lag). המלטונין משמש בעיקר לטיפול בתסמונת פאזת השינה הדחויה, שמקורה הוא שעון ביולוגי דחוי.
מחקרים רבים שנעשו במלטונין בשחרור ממושך הראו כי הוא יעיל בטיפול בנדודי שינה.
מלטונין נחקר כטיפול אפשרי לרפלוקס קיבתי ושטי (GERD), סרטן, בעיות במערכת החיסון, מחלות לב וכלי דם, דיכאון, דיכאון עונתי (SAD), הפרעות שינה ונדודי שינה במבוגרים.
בשנת 2008 אושרה לשימוש תרופת המרשם סירקדין (Circadin), מלטונין בשחרור ממושך (time release), בישראל, באירופה ובארצות שונות מסביב לעולם לטיפול בנדודי שינה עבור מטופלים בגילאי 55 ומעלה; עלה ממחקרים קליניים כי היא מקצרת את משך זמן ההירדמות, ומשפרת את איכות השינה והתפקוד ביום שלמחרת. התרופה פותחה על ידי החברה הישראלית נעורים פרמצבטיות (Neurim Pharmaceuticals) שבבעלות יהודה זיסאפל וזהר זיסאפל; עם השנים פיתחו חברות מתחרות, לא ישראליות, כגון חברת Natrol האמריקנית מוצרי מלטונין בשחרור ממושך משלהן הנמכרים בארצות הברית וברבות ממדינות העולם כתוסף תזונה (ברבות ממדינות העולם מלטונין נחשב לתוסף תזונה) כולל באינטרנט.
מלטונין בכלל ובשחרור ממושך בפרט יכולים לגרום לחלימה מוחשית מאוד (vivid dreaming) מה שיכול להתבטא בסיוטים בעיקר אצל פוסט טראומטיים אך קיימים טיפולים נלווים לכך כגון Prazosin וייתכן שיישקל שימוש גם בקנאביס רפואי.
קישורים חיצוניים
מאמר: האם מלטונין מספק את הסחורה?
מידע מקיף על מלטונין
אתר הבית של סירקדין - מלטונין בשחרור ממושך
הערות שוליים
קטגוריה:הורמונים
קטגוריה:שינה
קטגוריה:טריפטמינים
קטגוריה:נוגדי חמצון | 2024-05-18T15:32:14 |
אנטיוכוס הרביעי | ממוזער| 250px|אנטיוכוס הרביעי
ממוזער| 250px|פסל של אנטיוכוס הרביעי במוזיאון הישן בברלין
אנטיוכוס הרביעי (אפִּיפָנֶס) (ביוונית: Ἀντίοχος Ἐπιφανὴς, "המתגלה"; 215 – 164 לפנה"ס) היה מלך הממלכה הסלאוקית בין השנים 175 ל-164 לפני הספירה. עלה לשלטון לאחר רצח אחיו, סלאוקוס הרביעי, ותוך כדי עקיפת בנו של סלאוקוס הרביעי ויורש העצר החוקי, דמטריוס הראשון.
אנטיוכוס הרביעי ירש ממלכה במשבר. תבוסתו המוחצת של אביו, אנטיוכוס הגדול, במלחמה נגד הרומאים (192–188 לפנה"ס) ותנאי הכניעה הקשים שנכפו על המדינה הסלאוקית, חיבלו בצורה קשה בממלכה, שהצליחה להשתקם מעט לאחר שעברה תקופה קשה בעת שלטונו של אנטיוכוס הגדול. גרוע מהפגיעה הצבאית היה אובדן היוקרה המדינית ואובדן ההרתעה של הממלכה הסלאוקית, שהתבטאו בהכרזת העצמאות של פריאפטיוס , מלך הפרתים, ששחרר את ממלכתו מעול השלטון הסלאוקי עוד בימיו האחרונים של אנטיוכוס השלישי. המרידות המשיכו גם בימי חייו של אנטיוכוס הרביעי ויורשיו, וסופן שהביאו לקיצה של הממלכה.
אנטיוכוס הרביעי הטיל על היהודים את גזירות השמד, ובימיו החל מרד החשמונאים.
נעורים ועלייה לשלטון
אנטיוכוס הרביעי נולד בשם מיתרדטס לאנטיוכוס השלישי (המכונה הגדול) וללאודיקה השלישית. הוא שינה את שמו ל"אנטיוכוס" לאחר מות אחיו, סלאוקוס הרביעי, המבוגר ממנו, או אולי לאחר עלייתו לשלטון.
כינויו "אפיפנס" הוא קיצור מן התואר "תאוס אפיפנס", שפירושו "האל המתגלה".
אחיו, סלאוקוס הרביעי, ירש את השלטון מאביהם בשנת 187, וניסה להתמודד עם הבעיות שניצבו בפני הממלכה. הוא הצליח לשקם קצת את אוצר הממלכה ולעצור את הידרדרותה, אך בניסיונותיו לשקם את האוצר נאלץ להניח ידו על אוצרות בתי המקדש ונרצח על ידי הליודורוס, אחד משריו, שניצל את מצבה הקשה של הממלכה וחמד את הכסף לעצמו, ועמד בראש סיעה שהתנגדה למדיניות החוץ של סלאוקוס הרביעי. אנטיוכוס ניסה להמשיך בהתמודדות עם המשימות הבוערות ולהחזיר את הזוהר שאבד לממלכה, אך כוחו לא עמד לו, ולאחר מותו בבבל בשנת 164 לפנה"ס, שקעה המדינה בסדרה של מרידות בחלקיה החיצוניים של הממלכה ובמלחמות אזרחים פנימיות.
אנטיוכוס שבילה את ימיו כבן ערובה ברומא כדי להבטיח את קיום הסכם אפאמיאה על ידי הסלאוקים, הוחלף בשנת 178 לפנה"ס בבנו וביורשו החוקי של סלאוקוס הרביעי, דמטריוס הראשון. בעת שהותו של אנטיוכוס באתונה, שבה ניסה להציג עצמו כדמוקרט, קיבל אזרחות אתונאית ואף נבחר לאחת ממשרות השלטון בעיר.
עם רצח אחיו בשנת 175 לפנה"ס, ראה אנטיוכוס הזדמנות חדשה לעצמו. במקום להתמודד על תפקידים משניים ולהיבחר למשרות באתונה, שכבר ירדה ממעמדה הבכיר שהיה לה בתקופה הקלאסית, ביקש עתה אנטיוכוס מעמד גבוה יותר לעצמו. הוא זמם לנצל את שהותו של היורש החוקי, דמטריוס הראשון, ברומא, כדי לתפוס את השלטון בממלכה הסלאוקית לעצמו.
גם אאומנס השני, מלך פרגמון, לא טמן ידו בצלחת. המלך, שסייע רבות לרומאים במלחמתם נגד אנטיוכוס השלישי, אביו של אנטיוכוס הרביעי, ניסה לחדש את יחסי הידידות עם הסלאוקים, במיוחד נוכח האוזן הקשבת שגילה סלאוקוס הרביעי לטענותיו של פרנקס הראשון, מלך פונטוס, שהיה נתון בעימות עם פרגמון בגלל רצונו להרחיב את השפעתו על הערים היווניות באסיה הקטנה. גם הליודורוס שתפס את השלטון נראה בעיני הפרגמים והרומאים כאדם מסוכן בגלל שאיפותיו להחזיר את האימפריה הסלאוקית לעוצמתה ולמעמדה הקודמים.
מותו של אנטיוכוס השלישי, היריב המר, והפיכת החצר בממלכה הסלאוקית יצרו מצב חדש. לכן, ההזדמנות לעזור לטוען לכתר שיהיה חייב לו טובה בעתיד נראתה לאאומנס השני כדרך פעולה טובה, והוא הציע לאנטיוכוס הרביעי סיוע צבאי כדי להבטיח את שלטונו של אנטיוכוס. נראה שגם הרומאים, בני בריתו של אאומנס, תמכו בסיוע לאנטיוכוס הרביעי בגלל שאפתנותו של הליודורוס והפיגור בתשלומי פיצויי המלחמה לרומא. הכוחות הפרגמים ליוו את אנטיוכוס לבירתו. כמו כן, קיבל מהם אנטיוכוס סכומי כסף גדולים להקמת בריתות פוליטיות וחלוקת שוחד. הסכם ידידות חדש נכרת בין הצדדים וחוזק בקורבן מסורתי.
עם חזרתו לארצו היה מעמדו של אנטיוכוס עדין. ניצבו מולו שני כוחות עיקריים: האוזורפטור הליודורוס ויורשיו החוקיים של סלאוקוס הרביעי. בנוסף, הייתה סיעה קטנה שביקשה להחזיר את קוילה-סוריה שנכבשה כ-20 שנה לפני כן לידי התלמיים. אנטיוכוס הצליח להתגבר על הבעיות כי היורש החוקי היה רחוק ברומא ואילו הליודורוס לא הצליח לעמוד בפני הצבא הפרגמי. האופוזיציה התפוגגה ואנטיוכוס הצליח להשתלט על המדינה בקלות.
השנים הראשונות בשלטון והפרשה המצרית
לאחר שעלה לשלטון, הסדיר את המנגנון הממשלתי. טימארכוס ממליטוס קיבל את מחוז מדי החשוב בצפון מזרח הממלכה והתיישב בסלאוקיה כדי לפקח על המחוז החדש שלו. אחיו של טימארכוס מונה לאחראי על אוצר הממלכה. גם המאהבת שלו קיבלה כמה ערים לרשותה.
הברית החדשה עם פרגמון, וגם הבנתו של אנטיוכוס שאין להתגרות ברומאים, דחפה אותו למדיניות חוץ פרו רומאית בשנים אלו. הוא נותר נאמן בעת המלחמה המקדונית השלישית (171 - 168 לפנה"ס), וגם בהמשך דרכו המדינית נזהר שלא להכעיס את המעצמה הרומית. עם זאת, לא כיבד את כל התנאים של הסכם אפאמיאה. אנטיוכוס מיהר להעביר את פיצויי המלחמה לרומאים כמתחייב מההסכם, ועוד הוסיף עליהם 500 אגרטלי זהב, שנשלחו לרומא עם אריסטוקרט בכיר בשם אפולוניוס. הרומאים כה שמחו לקבל את שינוי המדיניות הסלאוקי אחרי הפסקת התשלומים שיזם הליודורוס, ומהתוספת של אגרטלי הזהב שנתנו לאפולוניוס 100,000 אסים, פי 50 מגובה המתנות המקובל לשגריר זר. עם זאת, לא הקפיד אנטיוכוס למלא את החלק הצבאי של ההסכם. שכירי חרב גויסו גם באזורים שבהם הדבר נאסר, פילים חדשים נרכשו, וספינות מלחמה חדשות נבנו.
בינתיים, עניינים דחופים יותר מהברית עם אאומנס דרשו את תשומת לבו של אנטיוכוס. אפולוניוס שחזר מהשליחות ברומא, וביצע כעת משימה דיפלומטית וייצג את הממלכה הסלאוקית בחגיגות החניכה של תלמי השישי, דיווח על התפתחויות חמורות בבירה התלמיית. אחותו קלאופטרה, שהייתה העוצרת של בנה הצעיר, תלמי השישי, אחרי מות אביו בשנת 181 לפנה"ס, נפטרה בשנת 176 לפנה"ס. קלאופטרה הייתה נכס חשוב לסלאוקים כי היא בלמה את השאיפות של הסיעה האנטי סלאוקית בחצר התלמיית שדובריה הקולניים ביותר היו אאולאוס, הסריס הראשי, ולנאוס, יליד קוילה-סוריה, לנצל את מצבה הקשה של הממלכה הסלאוקית, אחרי תבוסתה בידי הרומאים. עם מותה עלו גורמים אלה ותפסו את הגה השלטון.
הסיעה האנטי-סלאוקית במצרים, ביקשה להשיב את קוילה-סוריה שאבדה אך לפני דור אחד, בעת המלחמה הסורית החמישית. הכנות נמרצות נעשו באלכסנדריה להשבת הטריטוריה האבודה, והשבת היוקרה המדינית שספגה מכה קשה בעת שלטונו של תלמי החמישי. אנטיוכוס חשש מההתפתחות העניינים במצרים, ערך הכנות להדיפת הסכנה המצרית. חששותיו של אנטיוכוס התאמתו כשהמצרים הכריזו מלחמה על הסלאוקים בשנת 170 לפנה"ס, והמלחמה הסורית השישית פתחה מחדש את המאבק בין היריבות הוותיקות.
במלחמה שפרצה בין הצדדים, ערך אנטיוכוס שתי פלישות למצרים, והצליח לכבוש אותה אחרי קרבות אחדים, ומצור שהטיל על כמה ערים, בהם אלכסנדריה. לדאבונו, הרומאים לא ראו בעין יפה את ההתפשטות הסלאוקית, והורו לו להתפנות ממצרים באופן משפיל: איגרת נמסרה לידיו במקום הנקרא אלאוסיס והוקראה בקול בידי השליח הרומי, שצייר סביב אנטיוכוס עיגול בקרקע, והודיע לו שעליו לענות מיד ולא יחשב הדבר לסירוב. אנטיוכוס שביקש לשמור על יחסים טובים עם רומא וחשש מתגובתם, נענה לדרישותיהם ונסוג מאדמת מצרים תוך הסכמה לתנאיהם והמס הכבד שדרשו. בדרכו חזרה דיכא את מרד יאסון שפרץ בירושלים.
ניסיונות שיקום היוקרה המדינית
תקרית אלאוסיס הייתה מכה קשה מאוד ליוקרה המדינית של הסלאוקים. עתה היה ברור למעלה מכל ספק מי השולט באזור ומי הם פקודיו. לפגיעה הקשה ביוקרה המדינית היו תוצאות כמעט מידיות. הסטרפים המזרחיים שעוד חששו מהכוח הסלאוקי למרות הסכם אפאמיאה ראו מאין נושבת הרוח.
מעמדה של האימפריה הסלאוקית התדרדר עד כדי כך שאפילו בשביל מסע צבאי בתוך גבולותיו הייתה נדרשת, כך נדמה, הסכמה מוקדמת של הרומאים. בצר לו ביקש אנטיוכוס להשיג את הסכמתם של הרומאים, גם אם הסכמה בשתיקה, למסע מזרחה להשבת המרות הסלאוקית באזור זה של ממלכתו. כלפי הסטרפים המזרחים ביקש להפגין את כוחו ואת עוצמתו.
בניסיון לשקם את יוקרתו המדינית ערך מפגן מרהיב בדרפנה, הפרבר הציורי של אנטיוכיה. החגיגות כללו מצעד צבאי גדול מאוד בהשתתפות כל הכוחות הפנויים של ממלכתו, משתה, חגיגות ואף קרבות גלדיאטורים, כנהוג אצל הרומאים. יוונים מכל רחבי העולם ההלניסטי הוזמנו לקחת חלק בחגיגות.
זמן לא רב אחרי שתמו החגיגות הופיעה משלחת רומאית בראשותו טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס האב. אנטיוכוס יצא מגדרו כדי להראות את פייסנותו ואף פינה את ארמונו ושיכן בו את הרומאים. הדיווח של המשלחת הרומאית לסנאט היה לטעמו של אנטיוכוס. הם דיווחו שלא נשקפת סכנה לרומא מידיו של אנטיוכוס.
מרידות ושנות חוסר היציבות
בשנת 165 או 166 לפנה"ס מינה את ליסיאס לעוצר עבור בנו הקטין אנטיוכוס החמישי, ויצא לשקם את מעמדו בחלקיה המזרחיים של האימפריה. העימות הראשון היה מול ארמניה, שמאז חתימת חוזה אפאמיאה התנהגה כישות אוטונומית לכל דבר. לאחר הצלחתו בקרב, פנה מזרחה לעבר מדי, אך לא הספיק להשלים את משימתו. הוא מת בשנת 164 לפנה"ס, בגיל 51, בעיר גַבַּע (כיום איספהן) במדי על נהר יקרת. טרם מותו ביקש להחליף את ליסיאס, שגילה אוזלת יד בהדברת מרד המכבים, בפיליפוס - נאמנו.
מותו
לפי מקורות שונים מותו של אנטיוכוס היה כרוך בדיכאון לאחר ששמע על התבוסות בקרבות, לפי ספר מקבים ב' אנטיוכוס מת לאחר מחלת מעיים, ולאחר מכן נפל ממרכבתו תוך כדי נסיעה מהירה. במגילת אנטיוכוס מובא שהתאבד בקפיצה לים.
מפעלי בנייה
מפעלי בנייה ראוותניים, מימון לאמנים ולאנשי רוח, מנחות נדיבות למרכזים דתיים היו האמצעים שבעזרתם היה נהוג בעולם העתיק להציג לציבור את שגשוגה של הממלכה. אנטיוכוס שניסה בכל כוחו לשקם את יוקרתו המדינית יזם מפעלי בנייה רבים ופיזר כסף ביד נדיבה לצורך זה.
יוון ואסיה הקטנה
אנטיוכוס השקיע משאבים רבים להאדרת שמו ברחבי העולם ההלניסטי. מנחות נדיבות הועברו למרכזים הלניסטיים ביוון גופא ובאסיה הקטנה. אנטיוכוס תמך במפעלי בנייה, עוד בטרם עלה לשלטון. כך לדוגמה העביר מימון רב בעת שהותו באתונה, שאותה אהב במיוחד, לבניית מקדש זאוס. עם עלייתו לשלטון התמיכה הכספית שניתנה לחו"ל גדלה באופן ניכר, במטרה להציג את חוסנה של מדינתו.
המקדש לזאוס תוכנן עוד בימיו של הטיראן פייסיסטראטוס כ-350 שנה לפני כן, אך הוא מעולם לא הושלם. אנטיוכוס שכר את שירותיו של האדריכל הרומאי דקימוס קוסוטיוס (Decimus Cossutius) שהתחיל לבנות מקדש ענק המוקף בקולונדה כפולה של עמודים קורינתיים, אך במקום אבן פשוטה שבה רצה להשתמש פייסיסטרטוס, השתמש האדריכל בשיש מסוג יקר. שרידיו של המקדש הם עד היום אחת מהעתיקות המרהיבות ביותר באתונה. גם אנטיוכוס לא זכה להשלים את המפעל בימי חייו. המפעל עמד חצי גמור 300 שנים נוספות עד שהושלם על ידי הקיסר הרומי אדריאנוס בשנת 130 לספירה.
מלבד המימון לבניית המקדש, העניק תגליף מרהיב מצופה זהב בדמות ראש של גורגונה, אחת המדוזות, דמות חשובה מהמיתולוגיה היוונית.
אתונה לא הייתה המקום היחיד שבו השקיע אנטיוכוס. לאי דלוס העניק פסלים למזבח, באולימפיה פרוכת מהודרת עם רקמה מזרחית, במגלופוליס, בירת הליגה האכאית, מימן את שיפוץ החומות ואת הרחבתן, בטגאה מימן חיפוי חלק מהתיאטרון המקומי בשיש, ולקיזיקוס העניק מגש זהב גדול לסעודות ציבוריות בעיר.
סוריה
אנטיוכוס הרחיב באופן משמעותי את אנטיוכיה, על ידי בניית רובע גדול מוקף חומה, על מדרונו של הר סילפיוס הנקרא "אפיפניה" על שמו. כמו כן, הוספה אמת מים ושוק גדול. רובע זה השלים את מניין רובעיה של אנטיוכיה לארבעה, וכך היא נותרה עד סוף תקופת הסלאוקים. כל רובע היה מוקף חומה פנימית, וחומה חיצונית גדולה הקיפה את כל העיר.
תיאטרון, שאולי היה קיים ליד העיר, עוד לפני תקופתו של אנטיוכוס הרביעי, הוכנס לתוך תחומי העיר. באקרופוליס שהיה קיים, ככל הנראה, עוד לפני בוא היוונים לאזור, הקים מקדש ליופיטר קפיטולינוס. במקדש החדש לא הייתה תקרה מעוטרת, כמקובל במקדשים יווניים, אך על הקירות הוצבו מגיני זהב.
מסופוטמיה
בבל, שבה קיבל את התואר המכובד סוטר (המושיע) קיבלה מעמד של פוליס.
מפעלי בנייה אחרים
בנית עיר חדשה "אפיפניה" בארמניה.
אנטיוכוס ביקש לבסס את ממלכתו על ידי הענקת זכויות פוליס לעריה. זכות זו הייתה הטבה שלטונית חשובה שלדעתו של אנטיוכוס הייתה יכולה לקשור את הערים שאין בהם יסוד יווני חזק בצורה הדוקה יותר למשטרו. כך למשל הוענק סטטוס של פוליס לאקבטנה. גם ביהודה ניסה אנטיוכוס לעשות את אותו הדבר, אך ניסיונותיו לא עלו יפה.
ערים רבות שינו את שמן לאנטיוכיה או אפיפניה כדי לזכות בחסדי השלטון. בנוסף, העניק רשות לטבוע מטבעות ארד למספר ערים חשובות בממלכתו. אנטיוכיה זכתה להטבה זו, אך גם סלאוקיה, אפאמיאה שהייתה מרכז העצבים הצבאי של ממלכתו וערים אחרות.
בארץ ישראל נבנתה מצודת החקרא.
אנטיוכוס ותושבי ממלכתו
המשיך את מסורת קודמיו וניסה למשוך יוונים לממלכתו. לצורך כך הועבר מימון נדיב לאמנים, סופרים ואנשי רוח יוונים שהיגרו לממלכה הסלאוקית. זכויות מיוחדות הוענקו לאזרחים אתונאים.
אנטיוכוס והיהודים
גזירות אנטיוכוס
בשנת 167 לפנה"ס הנהיג אנטיוכוס הרביעי גזירות קשות על העם היהודי. קיום המצוות נאסר ובמיוחד נאסרו ברית המילה, קידוש החודש, שמירת השבת ונכפתה אכילת בשר חזיר. בוטלה זכותם לחיות לפי דיני אבותיהם. עבודת אלוהים בבית המקדש בוטלה ותחתיה הונהג פולחן אלילי פגאני. אלה שהתנגדו לגזירות אלה נענשו באכזריות על ידי החיילים הסלאוקים. גזירות קשות אלה היו רקע לסיפורים דוגמת חנה ושבעת בניה. גזירות שמד אלה היו בין הסיבות המידיות לפרוץ מרד החשמונאים ולדלק שהניע את המורדים.
הנבואה בספר דניאל
על פי המסורת היהודית, קדמה למלכות אנטיוכוס הודעה נבואית מפורטת שנמסרה מפי האל לדניאל, ובה פורטו מעשי אנטיוכוס, גזירותיו ואף סופו. הנבואה כתובה ב, בו מופיעות נבואות גם על המלכים שקדמו לו ושהיו אחריו.
אלו הם הפסוקים הדנים באנטיוכוס, לפי הפרשנות הקלאסית (רש"י, רלב"ג ואחרים):
על פי פרשנים אלו מלך הצפון הוא אנטיוכוס אפיפנס. הנבואה מתייחסת למלחמתו עם מלך הנגב - תלמי מלך מצרים, ולכיבוש ארץ הצבי - ארץ ישראל. גזירותיו נגד היהודים נרמזו במילים "ובת הנשים יתן לו להשחיתה", משום שעם ישראל מכונה בשיר השירים "היפה בנשים". מלחמתו של מתתיהו בן יוחנן החשמונאי באנטיוכוס רמוזה במילים הבאות: "ולו לא תהיה", כלומר, גזירותיו של אנטיוכוס יתבטלו בסופו של דבר. המשך המרד, עליית החשמונאים לשלטון ואף סופם עקב מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס, נרמזו בפסוק "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות" (התייצבות ממלכת החשמונאים), "ובימים אחדים ישבר" (התפוררות הממלכה), "ולא באפיים ולא במלחמה" (לא על ידי אויב חיצוני, אלא על ידי מלחמת אחים).
פרשנים אחרים, דוגמת מלבי"ם, מוצאים את הנבואה על אנטיוכוס בפסוקים אחרים באותו פרק:
לפי פרשנות זו, המלך הנבזה שלא נתנו עליו הוד מלכות הוא אנטיוכוס אפיפנס, משום שאחיו הגדול - סלאוקוס הרביעי השאיר יורש עצר - דמטריוס הראשון, וזכייתו של אנטיוכוס במלכות באה על ידי דברי חלקלקות וחנופה. הנבואה מתארת את נסיבות מלחמתו עם תלמי, שהיו על ידי מרמה, כאשר נסע לבקר את אחותו קלאופטרה, אמו של תלמי. מספר פסוקים נוספים בנבואה זו רומזים למלחמותיו עם התלמיים, ולאחר מכן עוברת הנבואה לתאר את יחסי אנטיוכוס עם היהודים. המילים "ולבבו על ברית קודש ועשה" רומזות על מזימותיו ומעשיו כנגד היהודים. כך גם המילים "ושב וזעם על ברית קודש". תופעת ההתייוונות והצטרפות יהודים רבים לצדו של אנטיוכוס רמוזה במילים "ויבן על עוזבי ברית קודש".
לפי פרשנותו של המלבי"ם, הנבואה על סופו של אנטיוכוס לא נרמזה בהמשך פסוקים אלו, אלא בפרק אחר בספר דניאל:
פסוקים אלו מתארים בקצרה את עלייתו של אנטיוכוס אפיפנס, המכונה כאן "קרן צעירה", משום שכאמור, שושלת המלוכה הייתה אמורה להמשיך אצל דמטריוס בן סלאוקוס. מלחמותיו במצרים, בפרס ובארץ ישראל נרמזו במילים "אל הנגב ואל המזרח ואל ארץ הצבי". מעשיו נגד היהודים רמוזים בפסוק "ותגדל עד צבא השמים" - כינוי לעם היהודי, "הכוכבים" היו שומרי התורה שאנטיוכוס רמס והרג. הנבואה על סופה של מלכותו נכתבה במילים "ועד שר הצבא הגדיל", כלומר מלכותו תגדל עד שיבוא שר צבא גדול, הוא מתתיהו החשמונאי ובניו המכבים, "וממנו הורם התמיד", נסוב על השבת עבודת הקרבנות, ובפרט קורבן התמיד, אותם השיבו המכבים.
בספרות היוונית-רומית
250px|ממוזער|שמאל|חייל סלאוקי בוזז את מנורת בית המקדש והפרוכת; תחריט מתוך "תנ"ך מקלין" (1810)
יוסף בן מתתיהו מונה בספרו "נגד אפיון" היסטוריונים שונים שהחזיקו בדעה כי אנטיוכוס הפר את בריתו עם היהודים מתוך חסרון כיס ושדד את בית המקדש שהיה מלא זהב וכסף: פוליביוס, סטרבון, ניקולאוס איש דמשק, טימאגנס, קאסטור ואפולודורוס.
סופרים נוספים שילבו בסיפוריהם על כניסת אנטיוכוס למקדש גם את עלילת פולחן החמור היהודי.
דיודורוס סיקולוס
ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) כלל בחיבורו את הסיפור הבא:
"אנטיוכוס הקרוי אפיפאנס, נכנס משהביס את היהודים אל קודש הקודשים של בית המקדש של אלוהים, שרק לכוהנים הותר על פי דין להיכנס אליו. במוצאו שם פסל משיש של אדם עבדקן ישוב על גבי חמור וספר בידיו, הוא הניח שלפניו דמות של משה, מייסד ירושלים ומארגן האומה, האיש שבנוסף לכך ציווה על היהודים את מנהגיהם המיזנתרופיים והמופקרים. ומכיוון שאפיפאנס היה מזועזע משנאה שכזאת המופנית נגד כל האנושות, הוא שם לעצמו למטרה לשבור את נוהגיהם המסורתיים. אי לכך, הוא הקריב לפני צלם המייסד (משה) ומזבח האל הפתוח לשמים נקבת חזיר גדולה, ושפך עליהם את דמה. לאחר מכן, משהכין את בשרה, ציווה להתיז ממיצי הבשר על ספרי הקודש שלהם, המכילים את החוקים הקסנופוביים; לכבות את המנורה הקרויה אצלם "תמידית" והדולקת ללא הפסקה בבית המקדש; ולכפות על הכהן הגדול ושאר היהודים לאכול מן הבשר".
דברי דיודורוס הם העדות הלא-יהודית הישירה והראשונה, שבה אושר מעשה החילול של בית המקדש בירושלים על ידי אנטיוכוס אפיפאנס.
אפיון
על פי יוסף בן מתתיהו, הסופר המצרי האנטי-יהודי אפיון (המחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה) כתב שבמקדש בירושלים היה מוצב פסל זהב של ראש חמור, שהיהודים סגדו לו, אך נעלם משם כשאוצרות המקדש נלקחו על ידי אנטיוכוס. יוספוס האשים את אפיון כשטען שבעקבות פוסידוניוס ואפולוניוס מולון ניסה גם הוא ללמד סנגוריה על שוד המקדש של אנטיוכוס והאשים את היהודים בקרבן אדם. אפיון סיפר שאנטיוכוס מצא במקדש אדם שוכב על מיטה ולידו שולחן מלא במאכלי בשר. האיש נפל לרגלי המלך והתחנן שישחררו, כי נותרו לו רק מספר ימים לחיות. הוא בכה וסיפר שהוא יווני שעבר בארץ יהודה לחפש פרנסה, נחטף ונכלא בבית המקדש, תוך שהוא מפוטם במזון. האנשים המגישים לו מזון סיפרו לו שליהודים יש חוק סודי די חדש לפיו הם תופסים איש יווני זר, מפטמים אותו במשך שנה שלמה ואז מוציאים אותו ליער, מעלים אותו לקרבן ואוכלים ממעיו, ונשבעים לשנוא יוונים תמיד.
טקיטוס
ההיסטוריון הרומי טקיטוס (סוף המאה ה-1 לספירה) מזכיר את המלחמה בין אנטיוכוס ליהודים ומנצל את ההזדמנות כדי לתקוף אותם: "כל עוד היה המזרח בידי אשוּר, מדי ופרס, היו היהודים הבזויים שבעבדיהם; כאשר גברה יד המקדונים, השתדל המלך אַנטיוֹכוּס לבטל את אמונתם התפלה ולהקנותם את דרכי היוונים. אך המלחמה בפּרתים מנעתו מִשַפֵּר אומה מאוסה זו...עתה, שהיו המאקדוניה חסרי־אוֹנים...שׂמו היהודים מלכים (החשמונאים) על עצמם".
לקריאה נוספת
אוריאל רפפורט, צוק העיתים, גזרות אנטיוכוס, בתוך: מגלות לקוממיות, עורכת: אראל-גפני, ע. בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תש"ן.
דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז
Edward R. Bevan, The House of Seleucus, 1902
Peter Franz Mittag, Antiochos IV Epiphanes - Eine politische Biographie, Berlin, 2006
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
אנטיוכוס 04
אנטיוכוס 04
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס | 2024-07-25T14:54:53 |
פולסא דנורא | פולסא דנורא (במקור: פולסי דנורא. בתרגום לעברית "מכת האש") הוא טקס קללה מאגי שנוצר על ידי העדה החרדית באמצע המאה העשרים. בטקס, פונים כמניין משתתפים למלאכי חבלה שהמקולל ימות במהרה. הטקס, שחלקים ממנו נלקחו מהחרם, מורכב מקריאת טקסט המשולב בקללות, תקיעה בשופרות וכיבוי נרות שעווה.
מקור הביטוי הוא בספרות חז"ל, שם "פולסא דנורא" מוזכר כעונש שמימי שמוענשים בו מלאכים, או אנשים לאחר מותם.
המקור
מקור השם לקוח מדברי התלמוד, שם תוך ויכוח הלכתי, נאמר: "אמר ליה: אי הוה לוי הכא הוה מפיק לאפך פולסי דנורא". לפי פרשנים שונים, הביטוי פולסא דנורא שימש כמטבע לשון לנידוי וחרם.
ישנם כמה פירושים למילה פולסא: רש"י במסכת יומא () מפרש שמדובר במקל, ולעומת זאת בפירושו למסכת בבא מציעא () הוא כותב שמדובר בניצוץ, שהוא עגול כמטבע. על פי המילון התלמודי של ברוך קרוא, המילה הארמית פּוּלְסָא היא מכה בדומה לפולס (pulsus, בלטינית) שמשמעותו פעימה, מתקף – ועל פי זה פּוּלְסָא (או פּוּלְסֵי) דְנוּרָא היא מכת אש.
משמעות בספרות חז"ל
בספרות חז"ל, "פולסי דנורא" מוזכרים כעונש שמימי שמוענשים בו מלאכים, או אנשים לאחר מותם:
אדם שחטא בעולם הזה מספר לר' עקיבא על כך שמלאכים חובטים בו במקל אש. (מסכת כלה רבתי פרק ב הלכה ט)
גבריאל, על שלא עשה את שליחותו כראוי בחורבן ירושלים ()
מטטרון, שר הפנים שישב לפני הקב"ה והטעה את אלישע בן אבויה לחשוב שיש שתי רשויות בשמים ()
אליהו שגילה לבני אדם סוד שמימי, שאסור היה לו לגלותו ()
רבא אומר לרב הונא מדסקרתא שלו לוי היה חי היה פוגע בו ().
על פי פרקי דרבי אליעזר (פרק ד'), הקב"ה מתואר כמי שמחזיק בידו מקל של אש, "מימינו חיים ומשמאלו מות ושבט של אש ופרוכת לפניו פרושה ועיניו משוטטות בכל הארץ...".
במספר מקומות בספר הזוהר, פולסא דנורא מתואר כעונש לחוטאים:
"ומקדשי תיראו - בהאי יראה שריא פולסא דנורא לאלקאה לון לחייביא דלא נטרין פקודי אורייתא" (בתרגום: ומקדשי תיראו - בזו היראה הותר מקל אש להלקות להם לחוטאים שלא שומרים מצוות התורה) ().
באף אחד ממקורות אלה, אין ה"פולסא דנורא" טקס קבלי אנושי כלשהו.
טקסי פולסא דנורא בישראל
בתקשורת הישראלית התפרסמו ידיעות על טקסים שבוצעו או על איומים בקיום הטקס. להלן כמה מקרים בולטים:
בשנת 1959 ערכו הדיינים החרדים פנחס אפשטיין, דוד יונגרייז וישראל יצחק רייזמן טקס פולסא דנורא נגד ראש עיריית ירושלים, גרשון אגרון – בשל התנגדותם לפתיחת בריכת ירושלים. הוא נפטר כשבועיים לאחר מכן וחרדים רבים ראו בכך תוצאה ישירה של הטקס, אף על פי שסבל ממחלה קשה.
בשנת 1981, ערכה העדה החרדית בירושלים טקס כלפי "ראשי המדינה" בשל התנגדותם לחפירות עיר דוד.
פולסא דנורא הוטלה על ידי העדה החרדית כנגד אייל רגוניס, האדריכל של מיזם גבעת אנדרומדה ביפו, בשל טענתם כי הוא בונה את המיזם על קברות של יהודים. רגוניס, קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל, נפטר בסמוך בגיל 37 מהתקף לב.
ב-2 באוקטובר 1995 נערך טקס "פולסא דנורא" מול ביתו של ראש הממשלה יצחק רבין בירושלים. בין עורכי הטקס היו הרב יוסי דיין ואביגדור אסקין. רבין נרצח כחודש לאחר מכן, ב-4 בנובמבר.
בשנת 2000, יו"ר רשות העתיקות האלוף במילואים אמיר דרורי סיפר לאחר פרישתו מתפקיד מנהל רשות העתיקות, כי קיבל איומים על שני טקסי פולסא דנורא במהלך 12 שנותיו כמנהל הרשות.
ב-21 ביולי 2005 נערך טקס "פולסא דנורא", בבית הקברות בראש פינה, נגד ראש הממשלה אריאל שרון, על ידי פעילי ימין רדיקלי בשל תוכנית ההתנתקות. חברי כנסת ורבנים גינו את עריכת הטקס.
ב-26 ביוני 2006 נערך טקס "פולסא דנורא" נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט בהר הרצל על ידי פעילי ימין רדיקלי.
ב-11 באפריל 2013 נפתלי בנט קיבל מכתב מאיים בו נאמר שהוציאו עליו פולסא דנורא. גם ביוני 2021 פורסמו איומי פולסא דנורא נגדו.
בחוק הישראלי
בשל עיקרון חופש הפולחן בישראל, אין החוק אוסר במפורש על אף תפילה, לרבות הפולסא דנורא.
ב-30 באוגוסט 2005 החליט מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, שלא להעמיד לדין 20 פעילים, שערכו טקס פולסא דנורא כנגד ראש הממשלה אריאל שרון, בנימוק שהם פנו לאל ולא לבני אדם, ותפילה שכזו למותו של אדם, אף שאיננה ראויה להיות חלק מהשיח הציבורי, איננה בגדר של הסתה לרצח ונכללת במסגרת חופש הביטוי.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הרב שמואל ברוך גנוט, פולסא דנורא- מה הכוונה, באתר השבת
הערות שוליים
קטגוריה:מושגים בקבלה
קטגוריה:מילים וביטויים בארמית
קטגוריה:קללות ביהדות | 2024-08-22T16:02:39 |
מפ"ם | מַפָּ"ם (ראשי תיבות: מפלגת הפועלים המאוחדת) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית ישראלית, אשר הוקמה בינואר 1948 כאיחוד בין "מפלגת פועלים השומר הצעיר" ובין "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון". המפלגה קיימה קשר הדוק עם תנועת הנוער השומר הצעיר ועם תנועת הקיבוץ הארצי. מאיר יערי ויעקב חזן היו מנהיגי המפלגה ומתווי דרכה במשך מרבית שנותיה.
במחצית הראשונה של שנות ה-1950 המשיכה מפ"ם באורינטציה הפרו-סובייטית של מפלגות האם שלה ועד 1955 הייתה מפלגת אופוזיציה לשלטון מפא"י.
בעקבות משפט פראג והתערערות הזיקה לסטליניזם ולברית המועצות בשנים 1954-1952 עזבו את המפלגה חלק מחבריה שמקורם היה באחדות העבודה-פועלי ציון כדי להקים את סיעת אחדות העבודה שנכנסה בהמשך לממשלות בראשות מפא"י. מיעוט הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית - מק"י.
ב-1969 יצרו מפ"ם ומפלגת העבודה גוש פרלמנטרי משותף בשם המערך. בשנת 1992 הצטרפה מפ"ם לרצ ושינוי במסגרת רשימת מרצ. משנת 1997 מרצ הפכה למפלגה מאוחדת ומפ"ם הפסיקה להתקיים כמפלגה עצמאית, לאחר כהונה בת כ-48 שנה כמפלגה ב-14 כנסות שונות.
שורשים אידאולוגיים ופוליטיים
בשנות השלושים של המאה ה-20 עבר היישוב העברי בארץ ישראל סדרה של טלטלות פוליטיות ואידאולוגיות. בקרב תנועת הפועלים נסתמנו שני כיוונים מרכזיים. הראשון, הממוסד והפרגמטי, אותו ייצגה מפא"י, והשני, המהפכני, הרדיקלי, אליו הובילו אחרים.
מפא"י נוסדה בשנת 1930 מאיחוד מפלגות הפועל הצעיר ואחדות העבודה. איחוד זה הותיר מחוץ לשורות המפלגה החדשה את המפלגות "מפלגת השומר הצעיר" ו"פועלי ציון שמאל". "השומר הצעיר" לא עמדה מחוץ למחנה ולא פרשה מן ההסתדרות הציונית העולמית (כמו "פועלי ציון שמאל" והתנועה הרוויזיוניסטית). "מפלגת השומר הצעיר" ו""פועלי ציון שמאל", נשארו במסגרת ההסתדרות והמשיכו ליטול חלק במוסדות היישוב המאורגנים ובתנועות ההגנה הממוסדות. עם זאת הן ראו עצמן כממשיכות את מלחמת המעמדות באמצעות "בניין הארץ" ו"חלוציות", תוך שהן משלבות את תורתו של דב בר בורוכוב עם יסודות מרקסיסטיים לניניסטיים. חילוקי הדעות נגעו לעצם שאלות היסוד שעמדו אז במבחן - אנשי השומר הצעיר תמכו במדינה דו-לאומית כפתרון לבעיות השעה. אנשי מפא"י הסתייגו מכך. אנשי השומר הצעיר ראו עצמם כבעלי זיקה שאינה ניתנת לניתוק לברית המועצות ולעומד בראשה סטלין, דבר שהיה רחוק ממחשבתם של מנהיגי מפא"י כדוד בן-גוריון וברל כצנלסון. אנשי השומר הצעיר פעלו במספר ארגונים, בין היתר במסגרת מפלגה עירונית שנקראה "הליגה הסוציאליסטית" אשר קמה בשנת 1936, אם כי עיקר כוחם היה במסגרת הקיבוצים.
בבחירות לוועידת ההסתדרות שנערכו בשנת 1941 זכו אנשי מפא"י בכ-70% מן הקולות, בעוד שאנשי השומר הצעיר, פועלי ציון שמאל, ו"הליגה הסוציאליסטית" זכו בכ-25% מן הקולות.
במפא"י עצמה קמו ועלו קולות שמאליים, של חלק מאנשי תנועת "אחדות העבודה" שהתרכזו בעיקר במסגרת "הקיבוץ המאוחד" וכן בקרב כמה חוגים שמאליים עירוניים נלווים. מתחים אידאולוגיים בין אנשי השמאל הסוציאליסטי, בראשות יצחק טבנקין, לבין דוד בן-גוריון, אשר החל לחשוב במונחים "ממלכתיים", אשר היה בהם כדי להסיט הצידה את האינטרסים הצרים של הפועלים ושל אנשי הקיבוצים, לקראת הקמת המדינה ועיגון מוסדותיה, כמו גם יריבויות אישיות בין אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית הביאו בשנת 1944 לפרישת "סיעה ב'" בראשותו של טבנקין ממפא"י. בשנת 1946 התאחדו אנשי טבנקין ואנשי "פועלי ציון שמאל" ליצירת מפלגת "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון". בתחום המדיניות הציונית היה הבדל גדול בין מפלגה זו לבין "השומר הצעיר". בעוד "השומר הצעיר" דגל במדינה דו-לאומית - מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" דרשה לפעול להקמת מדינה יהודית בכל ארץ ישראל והתנגדה לקו של בן-גוריון שדרש הקמת מדינה יהודית לאלתר אף במחיר חלוקת הארץ. רק סמוך ל-14 במאי 1948 הצליח בן-גוריון להביא לתמיכת שתי מפלגות אלה בהחלטה על הכרזת העצמאות ועם הקמת המדינה נראתה המחלוקת הקשה בין שתי המפלגות בנושא אופי הפתרון המדיני לשאלת הבית הלאומי היהודי כבלתי רלוונטית.
הקרבה האידאולוגית בין מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" ובין מפלגת "השומר הצעיר" ביתר התחומים (מלחמת מעמדות, מרקסיזם, תמיכה בברית המועצות), הביאה בשנת 1948 לאיחודן תחת השם "מפ"ם" - מפלגת הפועלים המאוחדת. כך הוקמה מפ"ם בחודש ינואר 1948. הניגודים שהיו בין המפלגות - נטייתם של אנשי "אחדות העבודה" לאקטיביזם ביטחוני (מקץ שנים רבות יהיו אנשים כטבנקין וישראל גלילי בין אנשי "ארץ ישראל השלמה") אל מול הפשרנות המדינית של אנשי השומר הצעיר - שנראו כבלתי רלוונטיים (לאחר החלטת האו"ם בדבר חלוקת הארץ, פרוץ מלחמת העצמאות וההכרזה על הקמת מדינת ישראל) באו לידי ביטוי מאוחר יותר ותרמו לפירוק השותפות בשנת 1955.
בימי ראשית המדינה
שמאל|ממוזער|250px|סמל ועידת היסוד של מפ"ם
שמאל|ממוזער|250px|סמל מפ"ם בבימי ראשית המדינה
באפריל 1948, בסמוך להכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוקמה "מועצת העם", גוף שקדם לכנסת, והמפלגות השונות היו מיוצגות בו על פי ייצוגן במוסדות הלאומיים, ומתוך מועצת העם הוקמה "מנהלת העם", מעין ממשלה זמנית בראשה עמד דוד בן-גוריון, אל הגוף החדש הצטרפה אף מפ"ם, וקיבלה בה שני חברים מתוך 13 החברים שהיו במנהלה. משמעות הדבר הוא כי מפ"ם הייתה בקואליציה עם מפא"י בממשלה הזמנית שכיהנה בחודשים הראשונים של המדינה, אם כי הוצאה מן הקואליציה ומן הממשלה על ידי בן-גוריון, בשל תמיכתה בגוש הקומוניסטי שבהנהגת סטלין, מיד עם הקמת הממשלה הראשונה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה. לפני קום המדינה ובחודשים הראשונים לאחר הקמתה הייתה מפ"ם למעשה חלק מן הממסד, ובימיו הראשונים של צה"ל היו רבים ממפקדיו הבכירים כיגאל אלון, ישראל גלילי ואחרים אנשי מפ"ם. אנשי מפ"ם, ובמיוחד אלה המזוהים עם אחדות העבודה, תמכו בקו תקיף בניהול המלחמה, ועליהם נאמרה האמרה כי הם "רואים את הבעיה הערבית מבעד לכוונת הרובה".
ב-25 בינואר 1949 התקיימו הבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה. בבחירות אלו זכתה מפ"ם בהישג נאה - 19 מנדטים. מפא"י זכתה ב-46 מנדטים. לכאורה, ניתן היה בשילוב זה של מפלגות הפועלים להקים קואליציה יציבה, אשר תיקח את המדינה הצעירה אל כיוון שמאלי, חלוצי, התומך באידאולוגיה סוציאליסטית, כפי שראו אנשי המפלגות הפועליות בחזונם. חזונו של בן-גוריון היה שונה. בן-גוריון העדיף את ה"ממלכתיות" על ה"חלוציות" ואת הסוציאליזם הפרגמטי על פני הסוציאליזם כפי שפירשו אותו בו אנשי מפ"ם. עיגונם של מוסדות המדינה, עיצובם בתוואי ממלכתי, והדגשת כוחה של המדינה הצעירה כמדינה, אל מול גופים בעלי זיקה מפלגתית שקמו בתקופת טרום המדינה, ודרשו לשמר את כוחם אף במסגרתה, היו לעדיפות הראשונה שראה בן-גוריון אל מול עיניו. אל מול ניסיונות גופים ומפלגות מימין ומשמאל לשמר כוחות צבאיים עצמאיים או עצמאיים למחצה, נקט בן-גוריון באמצעים תקיפים. הטבעת ספינת הנשק אלטלנה ב-22 ביוני 1948, הייתה בבחינת איתות ברור לכוונותיו של בן-גוריון להכפיף את כל הכוחות הצבאיים לפיקוד אחיד. באוקטובר 1948 הורה בן-גוריון על פירוק הפלמ"ח שנראה כגוף בעל זיקה מפלגתית למפ"ם. חששו של בן-גוריון היה כי אם יצרף את מפ"ם לממשלתו, לא יוכל להנהיג את ה"ממלכתיות" בכל תחומי החיים, בה ראה ערך חשוב בתקופה זו של עיצוב דמותה של המדינה. חשש נוסף היה כי לא יוכל לקיים מדיניות חוץ עצמאית כשלמרכיב כה חשוב בממשלתו יש זיקה לברית המועצות. בשל כל אלו הוקמה הממשלה משילוב של מפא"י, מפלגות דתיות, ומפלגות המצויות מימין למפא"י כ"פרוגרסיבים". אנשי מפ"ם מצאו עצמם באופוזיציה, אם כי לא היו "מוקצים" כחרות ומק"י אשר הוכרזו על ידי בן-גוריון כמצויות מחוץ להסכמה הלאומית הישראלית. עם זאת היו אנשי מפ"ם מחוץ למעגל קבלת ההחלטות, כאשר נדונו, הוחלטו, ונקבעו לדורות שאלות של דת ומדינה, חינוך, שאלות כלכליות ושאלות של מדיניות.
שלושה שבועות בלבד לפני הבחירות לאספה המכוננת השיקה מפ"ם את הגוש העממי הערבי, רשימת לווין ערבית, במטרה לגייס קולות של ערביי ישראל. מכיוון שמפ"ם לא אפשרה לערבים להיות חברים ברשימה, היא העדיפה להקים רשימה נפרדת לערבים. מערכת הבחירות נעשתה בפיקוח המחלקה לענייני ערבים במפ"ם, בראשות אהרון כהן. הרשימה השיגה 2,812 קולות, כשלא עברה את אחוז החסימה שהיה 1% (4,347 קולות) שנדרשה כדי לזכות במושב.Heller, Joseph. The Birth of Israel, 1945-1949: Ben-Gurion and His Critics. Gainesville: University Press of Florida, 2003. p. 346 גם ביישובים ערביים לא הצליחה הרשימה להשיג קולות רבים, בעכו לדוגמה הצליחה מפלגת הגוש העממי הערבי להשיג כחמישה אחוזים מסך הקולות בלבד. עד לבחירות הבאות ב-1951, מפ"ם אפשרה לערבים לכהן ברשימתה, כאשר רוסתם בסתוני נבחר ברשימת הרשימה.
מפ"ם בתקופה זו הייתה מפלגה מגובשת, בעלת עיתון יומי משלה, "על המשמר", שהחל לצאת לאור בתקופת מלחמת העולם השנייה ואשר בעמודו הראשון הופיעה הסיסמה "לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות עמים", שהם שלושת ערכי הליבה של "השומר הצעיר". ילדי הקיבוצים למדו בבתי ספר השייכים ל"זרם העובדים" בהם הייתה השפעת האידאולוגיה הסוציאליסטית חזקה ("זרם העובדים" בוטל עם חקיקת חוק חינוך חובה בשנת 1953). לילדים הוציאה מפ"ם אף שבועון בשם "משמר לילדים", שהתחרה ב"דבר לילדים" שבועון הטף של ההסתדרות (שמפ"ם אמנם השתייכה אליה, אך נשלטה וכוונה על ידי מפא"י). למפלגה הייתה אף הוצאת ספרים משלה, ספרית פועלים. מבסיס כוחה העצמאי בקיבוצים, נראה היה כי המדובר במפלגה הראויה לשמש כאלטרנטיבה שלטונית לכל דבר.
מבחינת גבולות המדינה הציגה מיד לאחר מלחמת העצמאות עמדה, לפיה יש לכבוש את מה שנשאר לא כבוש בארץ ישראל המערבית ולהקים בכל השטח מדינה דו-לאומית.
ביקורת קשה נמתחה על תמיכתה הבלתי מסויגת של מפ"ם בסטלין (פרט להסתייגותה מ"אי-הבנה" של סטלין בנושא הציונות). ביטויי התמיכה הגיעו לשיא בסיקור מות סטלין ב"על המשמר". על אף התנגדותו רבת השנים של סטלין לציונות, על כל פשעיו, שהיו ידועים במידה רבה כבר בתקופה זו, ועל האנטישמיות הברורה שהפגין בשנותיו האחרונות (ובין היתר במשפטי פראג, ברדיפתו של רודולף סלנסקי ובמשפט הרופאים). אמנם גם משיקולי "ריאל פוליטיק" יכול היה אדם כמשה סנה להגיע למסקנה כי הקומוניזם הוא עתידו של העולם, וכי למטרה זו על מדינת ישראל לשמור על יחסים טובים עם ברית המועצות מאינטרס אנוכי טהור. זאת, בניגוד לגישתו הפרו-מערבית של דוד בן-גוריון.
קרע ופילוג
הניגודים הבסיסיים בין אנשי "אחדות העבודה" ובין אנשי "השומר הצעיר" במפ"ם, אך התגברו ככל שסערת מלחמת העצמאות חלפה, והמפלגה מצאה עצמה באופוזיציה, כאשר אנשי השומר הצעיר דוחפים לכיוון שהם ראו כאינטרנציונליסטי ולהזדהות עם מדיניות ברית המועצות, בעוד שאנשי אחדות העבודה, אקטיביסטים ובעלי דעה עצמאית, מתקשים להתיישר לפי קו זה ולעיתים מביעים תמיכה במדיניותו של בן-גוריון. בימיה הראשונים של המדינה הביא המתח בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם למשבר בתנועת הקיבוץ המאוחד, אשר הביא אף לפילוגים בקיבוצים. עם חלוף הזמן החלו אנשי אחדות העבודה רואים יותר ויותר את המשותף בינם ובין אנשי מפא"י, ואת ההבדלים בינם ובין אנשי השומר הצעיר, והאיחוד בין אחדות העבודה והשומר הצעיר החל להראות מלאכותי יותר ויותר.
בסוף 1952 חל קרע במפ"ם בעקבות משפטו בפראג של מרדכי אורן. אורן, שליח השומר הצעיר לפראג, נעצר והואשם בריגול על לא עוול בכפו, באווירה הכללית של ציד מכשפות ששררה בגוש הקומוניסטי בימיו האחרונים של סטלין. אורן היה בשר מבשרה של התנועה, ומעצרו היווה מכה קשה לאמונותיהם של חבריה. יש שטענו כי מדובר בשגיאה, יש שטענו כי מדובר בעלילה, אך שניים מראשיה הבולטים של מפ"ם, משה סנה ויעקב ריפתין, התבטאו בפומבי בזכות מעצרו של אורן והצדיקו את פעולות המשטר הקומוניסטי בפראג. סנה (יחד עם אברהם ברמן ורוסתם בסתוני) פרש מן המפלגה והקים בינואר 1953 את סיעת שמאל. בסתוני חזר כבר במרץ 1953 למפ"ם, וב-1954 הצטרפו סנה וחבריו למק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. רק בשנת 1956 שב מרדכי אורן לארץ, לאחר ששוחרר מכלאו, והמשיך בפעילותו במפ"ם, תוך שהוא מצהיר כי החוויות הקשות שעבר בכלא הצ'כי לא ערערו את אמונתו בצדקת הדרך.
פרישת אנשי סנה ממפ"ם לא הביאה לאיחוד השורות עם אנשי אחדות העבודה, אלא להפך, הדגישה את הקרע בין מחנה השומר הצעיר השמאלי, בעל הזיקה לברית המועצות והעיוורון הסלקטיבי באשר לפשעי המשטר הסטליניסטי, ובין אנשי אחדות העבודה. בשנת 1954 הקימו אנשי אחדות העבודה עיתון יומי בשם "למרחב" אשר התחרה עם עיתונה של מפ"ם "על המשמר". אנשי השומר הצעיר דרשו כי הופעת העיתון תיפסק. הייתה זו העילה הרשמית לפרישת אנשי אחדות העבודה ממפ"ם, שנותרה מגובשת כמפלגה בה אנשי "השומר הצעיר" היו המרכיב העיקרי.
בין פרישת אחדות העבודה להקמת המערך
ממוזער|פנקס חבר במפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), ישראל, 1947
שמאל|ממוזער|150px|מאיר יערי, מהבולטים שבמנהיגי מפ"ם
שמאל|ממוזער|150px|יעקב חזן, מהבולטים שבמנהיגי מפ"ם
בשנת 1955 הצטרפה מפ"ם לראשונה לקואליציה בראשותו של דוד בן-גוריון, וזאת לאחר שבבחירות לכנסת השלישית קיבלה המפלגה תשעה מנדטים (בעוד שאחדות העבודה קיבלה עשרה). בעוד שבשנים הקודמות ראה בן-גוריון באנשי מפ"ם סכנה, והדבר הגיע לידי כך שהשב"כ התקין מכשירי האזנה לראשי המפלגה, עתה נראה כי עוקצה של הסכנה הוקהה. אירועים פנימיים, כפרישת אנשי סנה, ואירועים בינלאומיים כמותו של סטלין והתנערותה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מן הסטליניזם בועידתה העשרים, גרמו לחשיבה מחודשת בנוגע לכשרותה של מפ"ם להשתתף בקואליציה. תוצאות הבחירות בהן הכפילה מפלגת חירות את כוחה, הביאו למסקנה כי למען שלמות הקואליציה יש לצרף אליה את מפ"ם. בשנים אלו התגבשה המפלגה כתנועה ציונית סוציאליסטית, בעלת גישה פרגמטית, ואידאולוגיה שמאלית מגובשת, הנמצאת מעט שמאלה למפלגת השלטון.
האידאולוגיה המפ"מית בשנים אלו כללה אחווה יהודית ערבית (מפ"ם הייתה המפלגה הציונית הראשונה אשר מטעמה נבחר חבר כנסת ערבי, רוסתם בסתוני. חברי כנסת ערבים כמוחמד ותד וחסין פארס ייצגו את מפ"ם במשך שנים רבות, ומפ"ם התנגדה לממשל הצבאי שהושת על ערביי ישראל, ופעלה לביטולו), הפרדה בין דת ומדינה, סוציאליזם, ופשרנות מדינית. גישתה של מפ"ם אל בעיות הביטחון הייתה כי על אף שעל המדינה לשאוף לשלום עם אויביה, עליה להיות מוכנה להגן על עצמה.
בנובמבר 1958 הזדעזעו אנשי המפלגה ממעצרו של אחד ממנהיגיה וממנהיגי הקיבוץ הארצי, אהרון "אהרונצ'יק" כהן, באשמת מגע עם סוכן זר, לאחר שנמצא כי כהן היה במגע עם דיפלומטים סובייטיים. כהן נדון לשנתיים וחצי שנות מאסר לאחר ערעור.
ממסמכי מיטרוחין שנחשפו ב-2016 עולה שהקג"ב ניהל מבצע לחדירה למפ"ם, ושבין הישראלים שהופיעו בארכיון שלו כסוכנים היו חברי הכנסת משה סנה (עוד לפני פרישתו), אלעזר גרנות ויעקב ריפתין. לא ניתן לדעת האם הם העבירו מידע סודי, ואיסר הראל כתב בספרו ""ריגול סובייטי — קומוניזם בארץ ישראל" שלהערכתו סנה לא היה מרגל.
בשנת 1961 הוקמה ממשלה ללא מפ"ם, לאחר שדרישותיה הקואליציוניות (שהיו רובן במישור הפרסונלי) לא נענו. מפ"ם שבה אל הקואליציה לאחר הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, לממשלתו של לוי אשכול.
המערך
ככל שחלפו השנים הפכה המפלגה למתונה ופרגמטית יותר. לאחר מלחמת ששת הימים הביעו מנהיגי המפלגה את דעתם כי יש להחזיק בשטחים שנכבשו במלחמה עד להשגת הסכמי שלום עם מדינות ערב. מפ"ם נראתה כאגף השמאלי של מפלגת העבודה. למצב זה ניתנה גושפנקה בשנת 1969 כאשר הסתפחה מפ"ם למפלגת העבודה ליצירת גוש פרלמנטרי משותף בשם המערך (השני). על אף רצונם של רבים באיחוד מלא של המפלגות, התעקשו אנשי האגף השמאלי במפ"ם לשמור על מסגרות נפרדות.
עם עליית הליכוד לשלטון, הפך המערך ממפלגת שלטון למפלגת אופוזיציה. במסגרת זו היו אנשי מפ"ם פעילים באופוזיציה לממשלות הליכוד השונות, ובהתנגדות למדיניות הכלכלית הליברלית, למדיניות החוץ ולמלחמת לבנון הראשונה.
חברי מפ"ם היו משובצים באופן קבוע במקומות: 5, 10, 19, 26, 33, 40, 46 ,59 ומקומות כבוד בעשיריות האחרונות. גם אם חבר כנסת נוסף הצטרף למפלגת העבודה, הוא שובץ תחת המכסה של מפלגת העבודה מבלי לפגוע בשיבוצי מפ"ם.
הפרישה מן המערך והאיחוד לתנועת מרצ
שמאל|ממוזער|250px|סמל מפ"ם בבחירות לכנסת השתים-עשרה
בשנת 1984, לאחר שהתיקו בבחירות לכנסת האחת עשרה הביא להקמת ממשלת אחדות לאומית פרשה מפ"ם מן המערך (כן פרש ח"כ יוסי שריד אשר הצטרף לתנועת רצ), מכיוון שסירבה לשבת בממשלה אחת עם הליכוד. מפ"ם נותרה באופוזיציה, שם הייתה השפעתה שולית ביותר, מכיוון שהקואליציה הייתה חזקה מאוד וכללה 97 חברי כנסת. הבחירות לכנסת השתים עשרה היו משמעותיות ביותר בדרכה של המפלגה, שכן זו הפעם הראשונה שהתמודדה באופן עצמאי מאז שנת 1965, כעשרים ושלוש שנים. בבחירות אלו, בהן הנהיגו את המפלגה יאיר צבן וחיים אורון זכתה המפלגה ב-3 מנדטים.
במהלך כהונת הכנסת השתים עשרה הפך שיתוף הפעולה בין מפ"ם, רצ ושינוי להדוק יותר, כאשר בשאלה העיקרית שעמדה אז על הפרק, שאלת עתיד השטחים והמשא ומתן עם אש"ף - לא היה כל שוני בין המפלגות. רצ כללה גם גורמים כרן כהן בעלי דעות כלכליות וחברתיות הדומות מאוד לאלו של אנשי מפ"ם. מפ"ם מצידה תמכה בחיזוק זכויות האדם ושלטון החוק להם הטיפו חברי רצ ושינוי. ההבדלים האחרים בין המפלגות נראו כמשניים, אל מול היתרון שבהליכה אל הבחירות לכנסת ה-13 כגוף שמאל מאוחד. ואכן בשנת 1992 התחברה מפ"ם ה"שמאלית" עם שינוי ה"ליברלית" ועם רצ הרדיקלית, מיסודה של שולמית אלוני במסגרת התאגדות יונית חילונית, מרצ ומאז היא מתמודדת בבחירות לכנסת בשורות מפלגה זו, עמה התמזגה בסופו של דבר מיזוג מלא בשנת 1997. בשנת 1994 נסגר עיתונה של מפ"ם, "על המשמר". בראשית המאה ה-21, מפ"ם הייתה חלק ממפלגת מרצ-יחד ובשנת 2008 אף נבחר חיים אורון, נציגה של מפ"ם ההיסטורית במרצ-יחד, ליו"ר המפלגה.
תוצאות הבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003 העניקו למפלגה המאוחדת שישה מנדטים בלבד. המצב אף החמיר לאחר הבחירות לכנסת השמונה עשרה, בהן זכתה התנועה החדשה מרצ בשלושה מנדטים בלבד. עם זאת, מתוך שלושת נציגי מרצ לכנסת השניים הראשונים (חיים אורון ואילן גילאון) היו אנשי מפ"ם במקורם. לאחר הבחירות לכנסת התשע עשרה בשנת 2013 נותר בסיעת מרצ בכנסת רק חבר אחד (מתוך שישה), שהיה בעבר חבר מפ"ם (אילן גילאון) ואף לא חבר קיבוץ אחד מקיבוצי הקיבוץ הארצי השומר הצעיר לשעבר. רוב יחסי של חברי קיבוצים אלה הצביע בבחירות של 2013 עבור מפלגת העבודה. בבחירות 2015, בחירות מרץ 2019 ובחירות ספטמבר 2019 שוב נבחר רק נציג אחד חבר מפ"ם, אילן גילאון. לאחר בחירות 2020 לא נבחר כל חבר מפ"ם לכנסת, אך לאחר התפטרותו של עמיר פרץ בשלהי כהונת הכנסת העשרים ושלוש חזר גילאון לכהן בכנסת. לאחר בחירות 2021 והתפטרותו של השר עיסאווי פריג' מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי, נכנס חבר מפ"ם לשעבר עלי סלאלחה לכנסת.
תפקידה ההיסטורי של מפ"ם בא לביטוי בימי בניית המדינה ובמאבק על זהותה האידאולוגית של המדינה בשנותיה הראשונות, כמו גם שותפותה במסגרת מרצ, ובממשלתו השנייה של יצחק רבין. כיום נראה כי המפלגה, אשר התבססה על בסיס כוח במסגרת הקיבוצים, על סוציאליזם ועל מדיניות של פשרה טריטוריאלית, איבדה את בסיס כוחה ככל שחלקם היחסי של הקיבוצים בכלל האוכלוסייה הלך והצטמצם. לכך הוסיפו תקופות המשבר בקיבוצים, עד כדי פירוק המסגרת הקיבוצית במקרים רבים, ומפנה של החברה הישראלית ימינה בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. במסגרת החברה הישראלית כפי שהיא כיום, נראה כי מפלגה זו שהייתה השנייה בגודלה, ובעלת השפעה של ממש בכל תחומי החיים, נעלמה מהמפה הפוליטית, וכי גם במסגרת המאוחדת עם גופים נוספים, בחלקם בעלי שוני מהותי מן האידאולוגיה המפ"מית, מהווה המפלגה המאוחדת גוף בעל השפעה שולית בפוליטיקה הישראלית. לאחר הבחירות לכנסת העשרים וחמש מרצ לא עברה את אחוז החסימה דבר שהוביל לכך שבפעם הראשונה מקום המדינה מפ"ם ומרצ שירשה אותה ללא נציגות פרלמנטרית בכנסת.
שרים שכיהנו מטעם מפ"ם
במשך רוב שנותיה הייתה במפ"ם מסורת שמנהיגי המפלגה אינם מכהנים בממשלה, ורוב שרי המפלגה לא כיהנו במקביל כחברי כנסת.
אהרן ציזלינג - שר החקלאות (1948–1949)
ישראל ברזילי - שר הבריאות (1955–1961, 1966–1969), שר הדואר (1958–1959), שר בלי תיק (1969–1970)
מרדכי בנטוב - שר הפיתוח (1955–1961), שר השיכון (1966–1969)
ויקטור שם-טוב - שר בלי תיק (1969–1970), שר הבריאות (1970–1977), שר הסעד (1974)
נתן פלד - שר הקליטה (1970–1974)
שלמה רוזן - שר הקליטה (1974–1977), שר השיכון (1977)
יאיר צבן - שר הקליטה (1992–1996)
נציגי המפלגה בכנסת
כנסת חברי כנסת הערות מועצת המדינה הזמנית (1948) 5 נציגים: מרדכי בנטוב, צבי לוריא, נחום ניר-רפאלקס, אהרן ציזלינג, ברל רפטור הכנסת ה-1 (1949) 19 מנדטים: יצחק טבנקין, מאיר יערי, יעקב חזן, נחום ניר-רפאלקס, אהרן ציזלינג, מרדכי בנטוב, ישראל גלילי, יעקב ריפתין, משה סנה, ברל רפטור, אליעזר פרי, משה ארם, חנה למדן, חנן רובין, ישראל בר-יהודה, מנחם בדר, פייגה אילנית, יצחק בן-אהרן, דב בר-ניר, מנחם רצון, דוד ליבשיץ פרמינגר הצטרף לסיעה ב-15 באוגוסט 1949 (לאחר שפרש ממק"י והקים את סיעת היחיד הקומוניסטים העבריים ב-8 ביולי 1949) והגדיל את מספר חברי הסיעה ל-20.
ב-10 באפריל 1951 פרש מהכנסת דב בר-ניר. החליף אותו מנחם רצון.
ב-12 באפריל 1951 פרש מהכנסת יצחק טבנקין. החליף אותו דוד ליבשיץ.
רשימת מועמדים מלאה ראו כאן הכנסת השנייה (1951) 15 מנדטים: מאיר יערי, ישראל בר-יהודה, יעקב חזן, יעקב ריפתין, אהרן ציזלינג, משה סנה, דוד ליבשיץ, מרדכי בנטוב, משה ארם, רוסתם בסתוני, אליעזר פרי, חנה למדן, אברהם ברמן, יצחק בן-אהרן, חנן רובין ליבשיץ ולמדן פרשו ממפ"ם ב-21 בפברואר 1952 והקימו את הסיעה הבלתי תלויה – לאחדות העבודה (השם הוכר על ידי ועדת הכנסת רק במרץ 1953). ב-13 בינואר 1954 הצטרפו למפא"י.
בסתוני, סנה וברמן פרשו ממפ"ם ב-2 בפברואר 1953 והקימו את סיעת שמאל.
ארם, בן-אהרן, ציזלינג ובר-יהודה פרשו ממפ"ם ב-23 באוקטובר 1954 והקימו את סיעת אחדות העבודה - פועלי ציון (הסיעה לא הוכרה על ידי ועדת הכנסת).
בסתוני חזר למפ"ם ב-1 בנובמבר 1954.
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
למצע המפלגה ראו כאן הכנסת השלישית (1955) 9 מנדטים: מאיר יערי, יעקב חזן, יצחק יצחקי, מרדכי בנטוב, חנן רובין, אמה תלמי, יעקב ריפתין, ישראל ברזילי, חיים יהודה, יוסוף ח'מיס ב-21 בספטמבר 1955 נפטר יצחק יצחקי. החליף אותו יוסוף ח'מיס.
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
למצע המפלגה ראו כאן הכנסת הרביעית (1959) 9 מנדטים: מאיר יערי, יעקב חזן, חנן רובין, מרדכי בנטוב, ישראל ברזילי, חיים יהודה, אמה תלמי, יעקב ריפתין, יוסוף ח'מיס, יוסף קושניר ב-10 ביולי 1960 פרש מהכנסת חיים יהודה. החליף אותו יוסף קושניר.
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
למצע המפלגה ראו כאן הכנסת החמישית (1961) 9 מנדטים: מאיר יערי, יעקב חזן, חנן רובין, מרדכי בנטוב, ישראל ברזילי, ויקטור שם-טוב, אמה תלמי, יעקב ריפתין, יוסוף ח'מיס, יוסף קושניר ב-24 באוקטובר 1962 נפטר חנן רובין. החליף אותו יוסף קושניר.
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
למצע המפלגה ראו כאן הכנסת השישית (1965) 8 מנדטים: מאיר יערי, יעקב חזן, ויקטור שם-טוב, שלמה רוזן, ראובן ארזי, אמה תלמי, עבד אל-עזיז זועבי, נתן פלד ב-28 בינואר 1969 לקראת הבחירות לכנסת ה-7, התאחדו הסיעות מפ"ם והעבודה והקימו את סיעת המערך.
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
למצע המפלגה ראו כאן הכנסת השביעית (1969) במסגרת המערך (השני) 7 מנדטים (מתוך 56 לרשימה כולה): מאיר יערי, יעקב חזן, ראובן ארזי, דב זכין, שלמה רוזן, חייקה גרוסמן, עבד אל-עזיז זועבי הכנסת השמינית (1973) במסגרת המערך (השני) 7 מנדטים (מתוך 51 לרשימה כולה): מאיר תלמי, דב זכין, חייקה גרוסמן, אהרן אפרת, עבד אל-עזיז זועבי, יהודה דרניצקי, אליעזר רונן ב-14 בפברואר 1974 נפטר עבד אל-עזיז א-זועבי. החליף אותו חביב שמעוני חבר העבודה.
ב-10 באפריל 1977 פרשו אפרת, גרוסמן-אורקין, דרניצקי, זכין, רונן ותלמי מהמערך והקימו שוב את סיעת מפ"ם העצמאית. יומיים לאחר מכן חזרו למערך. הכנסת התשיעית (1977) במסגרת המערך (השני) 4 מנדטים (מתוך 32 לרשימה כולה): מאיר תלמי, נפתלי פדר, חייקה גרוסמן, משה עמאר, אמרי רון ב-2 בינואר 1978 פרש חיים יוסף צדוק חבר העבודה מהכנסת. החליף אותו אמרי רון. הכנסת העשירית (1981) במסגרת המערך (השני) 7 מנדטים (מתוך 47 לרשימה כולה): ויקטור שם-טוב, דב זכין, יאיר צבן, אלעזר גרנות, מוחמד ותד, אמרי רון, נפתלי פדר הכנסת ה-11 (1984) במסגרת המערך (השני) 6 מנדטים (מתוך 44 לרשימה כולה): ויקטור שם-טוב, אלעזר גרנות, יאיר צבן, אמירה סרטני, מוחמד ותד, חייקה גרוסמן, גדי יציב ב-22 באוקטובר 1984 פרשו ששת חברי מפ"ם מהמערך (גרוסמן-אורקין, גרנות, ותד, סרטני, צבן ושם-טוב)
ב-15 במרץ 1988 פרש ויקטור שם-טוב מהכנסת. החליף אותו גדי יציב.
ותד פרש ממפ"ם ב-12 ביולי 1988 והצטרף לחד"ש. הכנסת ה-12 (1988) 3 מנדטים: יאיר צבן, חיים אורון, חסיין פארס ב-9 במרץ 1992 לקראת הבחירות לכנסת ה-13, התאחדו הסיעות מפ"ם, רצ ושינוי ביצירת סיעת "מרצ - רצ, מפ"ם, שינוי - ישראל הדמוקרטית" (מרצ). הכנסת ה-13 (1992) במסגרת מרצ 4 מנדטים (מתוך 12 לרשימה כולה): יאיר צבן, חיים אורון, וליד חאג'-יחיא, ענת מאור הכנסת ה-14 (1996) במסגרת מרצ 3 מנדטים (מתוך 9 לרשימה כולה): חיים אורון, וליד חאג'-יחיא, ענת מאור ב-1997 התאחדו סופית המפלגות רצ, מפ"ם ושינוי שהרכיבו את הסיעה המשותפת והקימו את מפלגת מרצ.
תוצאות הבחירות
+בחירותמנהיגמושבים+/-קואליציה/אופוזיציההערות 1949יצחק טבנקיןבתחילת הקדנציה:בסוף הקדנציה:במהלך הקדנציה הצטרף חבר כנסת אחד 1951מאיר יעריבתחילת הקדנציה:בסוף הקדנציה: 5במהלך הכהונה פרשו 8 ח"כים מהמפלגה 1955 2 1959 1961 1965 1 1969 1במסגרת המערך השני. 1973מאיר תלמיבמסגרת המערך השני. 1977 3במסגרת המערך השני. 1981ויקטור שם-טוב 3במסגרת המערך השני. 1984 1ריצה בבחירות במסגרת המערך השני, אך התפצלו לאחר מספר חודשים מתחילת כהונת הכנסת. 1988יאיר צבן 3 1992 1במסגרת מרצ. 1996חיים אורון 1במסגרת מרצ, במהלך הקדנציה התאחדה עם רצ למסגרת מרצ המאוחדת וחדלה להתקיים עצמאית.
לקריאה נוספת
ס. ש. יריב (דוד בן-גוריון), על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1953.
זאב לקויר, תולדות הציונות, הוצאת שוקן 1974.
דב בן מאיר, ההסתדרות, הוצאת כרטא, 1978.
יוסי אמיתי, אחוות-עמים במבחן: מפ"ם 1948–1954 – עמדות בסוגיית ערביי ארץ ישראל, הוצאת צ'ריקובר, 1988.
דוד שחם, ישראל 50 השנים, עם עובד 1998.
אלקנה מרגלית (עורך), השמאל המאוחד: דרכה החברתית של מפ"ם בראשית המדינה 1948-1954, קובץ מחקרים א', הוצאת יד יערי, 1991.
אלי צור, נופי האשליה : מפ"ם 1948–1954, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998.
אלי צור (עורך), לא יוכלו בלעדינו: עמדות מפ"ם בשאלות חוץ וביטחון 1948-1956, קובץ מחקרים ב', הוצאת יד יערי, 2000.
אודי מנור, יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1980-1949, תל אביב: דביר, 2016.
טל אלמליח, אנשי האתמול: הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר ומפ"ם, 1977-1956, שדה בוקר: מכון בן-גוריון, 2018.
קישורים חיצוניים
ארכיון מפ"ם ביד יערי, גבעת חביבה
מפ"ם, באתר תנועת העבודה הישראלית
שמאל זה שלום וצדק חברתי, מודעה מטעם מפ"ם, כרזת בחירות באתר חינוך של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:מפ"ם
קטגוריה:השומר הצעיר
מפ"ם
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
מפ"ם
קטגוריה:מרצ
קטגוריה:מפלגות ציוניות
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:ישראל: מפלגות שמאל
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל הזמנית
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-8
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-9
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-13
קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1948 | 2024-10-02T19:44:20 |
אורן סמדג'ה | שי אורן סְמַדְגָ'ה (נולד ב-20 ביוני 1970) הוא ג'ודוקא עבר ישראלי והמאמן הראשי של נבחרת הגברים של ישראל בג'ודו; סגן אלוף העולם (1995) וזוכה מדליית ארד אולימפית מאולימפיאדת ברצלונה 1992 (אחד משני הישראלים הראשונים אשר זכו במדליה אולימפית). הוא הישראלי הראשון שגם זכה במדליה אולימפית כספורטאי וגם הדריך חניכים למדליה (ריו דה ז'ניירו 2016, טוקיו 2020 ופריז 2024).
ביוגרפיה
סמדג'ה נולד באופקים וגדל במושב נורדיה שבלב השרון. אביו היה מאמן הג'ודו מוריס סמדג'ה שעלה מתוניסיה וייסד את תחום הג'ודו בישראל.
הוא מוין לשירות צבאי ביחידה מובחרת.
קריירה בתחרויות ג'ודו
בגיל 12 השתתף סמדג'ה לראשונה באליפות ישראל בג'ודו וזכה במדליית הזהב. במקביל גם שיחק כדורגל בקבוצת הנוער של בית"ר אופקים. בגיל 17 החל סמדג'ה להתחרות בתחרויות בינלאומיות, ואף צורף לנבחרת ישראל. הוא התחרה במשקל עד 71 קילוגרם.
סמדג'ה הבטיח את השתתפותו באולימפיאדת ברצלונה (1992), לאחר שזכה במדליית ארד באליפות צ'כיה הפתוחה. במשחקים האולימפיים עצמם סמדג'ה זכה במדליית ארד, ובכך הפך לגבר הישראלי הראשון שזוכה במדליה אולימפית. הוא ניצח ב-5 מתוך 6 הקרבות שלו, כאשר כל ניצחונותיו היו בניקוד איפון מהיר. כל הקרבות שניצח באותו היום נארכו במצטבר 5 דקות ו-45 שניות (קרב ג'ודו אורך 5 דקות). סמדג'ה החל את התחרות בסיבוב השני ולאחר שני ניצחונות על יריבים מג'יבוטי ובריטניה, הוא הפסיד ברבע הגמר ליריב דרום-קוריאני ונשר לקרבות בית הניחומים. לאחר שני ניצחונות נוספים על יריבים מאיטליה ומונגוליה, הוא עלה לקרב על מדליית הארד. בקרב על המדליה סמדג'ה התמודד מול שטפן דוט הגרמני וניצח לאחר שביצע תרגיל נגד מהיר בשם קוסוטו-גארי שניטרל את תרגיל התקיפה של הגרמני והטיל אותו בעוצמה על גבו.
באליפות העולם בשנת 1995 שנערכה בצ'יבה שביפן, זכה סמדג'ה במדליית הכסף בקטגוריית המשקל עד 78 ק"ג. בסיבוב הראשון הוא ניצח את אלי חמאנפה האיראני, בסיבוב השני הוא ניצח את אדלר וולמר האמריקאי ובשמינית הגמר הוא ניצח את נונו ראמוס הפורטוגלי. בשלב רבע הגמר סמדג'ה ניצח את סוסו ליפרטליאני הגיאורגי ובחצי הגמר הוא גבר באיפון על פלאביו דה ולואה הברזילאי תוך 25 שניות לאחר תרגיל אורה-נאגה. בגמר סמדג'ה נכנע באיפון לטושיהיקו קוגה היפני.
סמדג'ה ייצג את ישראל גם באולימפיאדת אטלנטה (1996) והיה בין המועמדים הבכירים למדליה אך הגיע אליה כאשר הוא סובל מפציעה בברכו. בסיבוב הראשון הוא ניצח את גראם רנדל הבריטי ובסיבוב השני הפסיד לאירקלי אוזנדזה הטורקי והודח.
תארים בהם זכה (רשימה חלקית)
1987 – אלוף שוודיה הפתוחה 71 ק"ג
1989 – אלוף ישראל גברים 21 ובוגרים 71 ק"ג
1990 – מקום ראשון הונגריה 71 ק"ג
1990 – סגן אלוף העולם לג'וניור
1991 – סגן אלוף גרמניה למסטרים
1991 – מדליית ארד באליפות אירופה ג'וניור
1992 – מדליית ארד באליפות אירופה לבוגרים שנערכה בפריז, 71 ק"ג
1992 – מדליית ארד אולימפית ראשונה לגברים, 71 ק"ג
1993 – אלוף בלגיה הפתוחה 71 ק"ג
1994 – אלוף אנגליה
1994 – אלוף ישראל בוגרים 71 ק"ג
1995 – מדליית כסף באליפות עולם שנערכה ביפן, 78 ק"ג
1996 – מקום ראשון בלגיה עד 78 ק"ג
2010 – קבלת הדאן 6-חגורה אדומה לבנה
קריירה באימון ג'ודו
בשנת 1996 הקים סמדג'ה את המרכז הישראלי לג'ודו ומצוינות בספורט באבן יהודה והחל להוביל כמאמן מאות חניכים בגילאים שונים במטרה לחולל שינוי באיכות הג'ודו בישראל.
בשנת 2010 פנתה ועדת האיתור לסמדג'ה בבקשה לשמש כמאמן נבחרת הגברים של ישראל בג'ודו כחלק מתהליך בניית איגוד הג'ודו בישראל מחדש. סמדג'ה החליט לקבל עליו את התפקיד והוביל את נבחרת ישראל אל אולימפיאדת ריו (2016) ואל אוליפיאדת טוקיו (2020).
מדליות מרכזיות כמאמן הנבחרת:
אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016), אורי ששון חניכו של סמדג'ה זכה במדליית הארד. בכך הפך סמדג'ה לישראלי הראשון שזוכה במדליה אולימפית גם כספורטאי וגם כמאמן.
אולימפיאדת טוקיו (2020) – ביולי 2021 זכתה נבחרת ישראל תחת הדרכתו ותחת הדרכת שני הרשקו במדליית ארד בתחרות הקבוצתית בטוקיו.
באוגוסט 2019 זכה שגיא מוקי, חניכו מגיל 4, באליפות העולם שהתקיימה ביפן לראשונה בג'ודו הישראלי.
שגיא מוקי זכה תחת הדרכתו פעמיים באליפות אירופה בג'ודו – בבאקו 2015, ובתל אביב 2018.
בשנת 2020 זכה פיטר פלצ'יק המתאמן תחתיו במדליית הזהב באליפות אירופה בפראג, וכן במדליית הזהב בגראנד סלאם היוקרתי ביותר בסבב העולמי בפריז.
בשנת 2021 זכו טל פליקר וטוהר בוטבול במדליית הכסף באליפות אירופה בליסבון.
בשנת 2019 זכה לי קוכמן במדליית הכסף באליפות אירופה במינסק.
בשנת 2018 זכו פיטר פלצ'יק ושגיא מוקי במדליית זהב בגראנד סלאם אבו דאבי ולראשונה בהיסטוריה אושר לנבחרת ישראל להתחרות תחת דגל ישראל ולנגן את ההמנון הלאומי בזכייה בזהב.
בשנת 2017 זכה טל פליקר במדליית ארד באליפות העולם בבודפשט.
בשנת 2015 זכה גולן פולק במדליית ארד באליפות העולם באסטנה.
בדצמבר 2015, זכה בפרס הספורט הישראלי מטעם משרד התרבות והספורט על הצטיינות בתחומו כמאמן. ובשנים 2015, 2016 ו-2018 זכה סמדג'ה בתואר מאמן השנה בספורט הישראלי על הישגיו הרבים.
נכון לפברואר 2020 תחילתה של השנה האולימפית סמדג'ה מיקם את מרביתה של נבחרת הגברים בעשיריה הפותחת העולמית (משקלים 66, 73, 81, עד 100 ק"ג ומשקל חופשי).
הישגים כמאמן הנבחרת
2012
אליפות אירופה מדליית ארד – סוסו פללשווילי
2013
אליפות אירופה מדליית ארד – טומי ארשנסקי
2014
אליפות עולם מקום חמישי – טומי ארשנסקי
2015
אליפות אירופה מדליית זהב – שגיא מוקי
אליפות אירופה מדליית כסף – אורי ששון
אליפות עולם מדליית ארד – גולן פולק
2016
אליפות אירופה מדליית כסף – אורי ששון
אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו מקום חמישי – שגיא מוקי
אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו מדליית ארד – אורי ששון
2017
אליפות אירופה מקום חמישי – ברוך שמאילוב
אליפות אירופה מקום חמישי – טוהר בוטבול
אליפות עולם מדליית ארד – טל פליקר
גראנד סלאם באקו מדליית זהב – טל פליקר
גראנד סלאם אבו דאבי מדליית זהב – טל פליקר
2018
אליפות אירופה מדליית ארד – טל פליקר
אליפות אירופה מדליית ארד – פיטר פלצ'יק
אליפות אירופה מדליית זהב – שגיא מוקי
אליפות עולם מקום חמישי – טל פליקר
גראנד סלאם אבו דאבי מדליית זהב – פיטר פלצ'יק
גראנד סלאם אבו דאבי מדליית זהב – שגיא מוקי
2019
גרנד סלאם תל אביב מדליית זהב – שגיא מוקי, אורי ששון
גרנד סלאם תל אביב מדליית ארד – טוהר בוטבול
גרנד סלאם פריז מדליית כסף – שגיא מוקי
גרנד סלאם פריז מדליית ארד – ברוך שמאילוב, פיטר פלצ'יק
גרנד סלאם יקטרינבורג מדליית זהב – שגיא מוקי
גרנד סלאם יקטרינבורג מדליית כסף – אורי ששון
גרנד סלאם יקטרינבורג מדליית ארד – ברוך שמאילוב, פיטר פלצ'יק
גרנד פרי טביליסי מדליית זהב – טל פליקר
אליפות אירופה מקום חמישי – טוהר בוטבול
אליפות אירופה מדליית כסף – לי קוכמן
אליפות עולם מדליית זהב – שגיא מוקי
מאסטרס סין מדליית כסף – שגיא מוקי
מאסטרס סין מדליית כסף – טוהר בוטבול
מאסטרס סין מקום חמישי – ברוך שמאילוב
מאסטרס סין מקום חמישי – פיטר פלצ'ק
2020
גרנד פרי תל אביב מדליות זהב – פיטר פלצ'יק, אורי ששון
גרנד פרי תל אביב מדליית ארד – טל פליקר
גרנד סלאם פריז מדליית זהב – פיטר פלצ'יק
אליפות אירופה פראג מדליית זהב – פיטר פלצ'יק
אליפות אירופה פראג מדליית כסף – טל פליקר
2021
אליפות אירופה מדליית כסף – טוהר בוטבול, טל פליקר
אליפות אירופה מדליית ארד – שגיא מוקי
מאסטרס דוחא מדליית כסף – ברוך שמאילוב
מאסטרס דוחא מדליית ארד – שגיא מוקי, פיטר פלצ'יק
גרנד סלאם תל אביב מדליית כסף – פיטר פלצ'יק
גרנד סלאם תל אביב מדליית ארד – טוהר בוטבול
גרנד סלאם אנטליה מדליית ארד – לי קוכמן
אולימפיאדת טוקיו 2020, מדליית ארד – קבוצתי מעורב, ניצחון 1–4 (השתתפו בקרב שגיא מוקי, רז הרשקו, פיטר פלצ'יק ותמנע נלסון-לוי, בנוסף זכו במדליה אורי ששון, ברוך שמאילוב, גילי שריר, טוהר בוטבול, לי קוכמן, וענבר לניר)
הופעות בטלוויזיה
בשנת 2008 השתתף בתוכנית המציאות "רוקדים עם כוכבים", והיה המודח השלישי. באותה שנה הופיע גם בהופעת אורח בפרק אחד בסדרה "החיים זה לא הכל".
חיים אישיים
סמדג'ה נשוי לליאת, קצינה במערך הנפגעים, ולהם שני בנים ובת.
ב-20 ביוני 2024 שכל את בנו הבכור עומר, שנפל במלחמת חרבות ברזל, במהלך שירות מילואים בחטיבת אלכסנדרוני. בהספד על בנו אמר:
בנו השני רום התמודד בתוכנית המציאות "הבנים והבנות" בערוץ הילדים, בעונות השביעית והשמינית.
סמדג'ה מתגורר בגנות הדר.
קישורים חיצוניים
אורן סמדג'ה, באתר הוועד האולימפי בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל
קטגוריה:אופקים: אישים
קטגוריה:ג'ודוקא באולימפיאדת אטלנטה (1996)
קטגוריה:ג'ודוקא באולימפיאדת ברצלונה (1992)
קטגוריה:ג'ודוקא ישראלים
קטגוריה:זוכי מדליית ארד אולימפית מישראל
קטגוריה:זוכי פרס הספורט הישראלי
קטגוריה:מאמני ג'ודו ישראלים
קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת אטלנטה (1996)
קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת ברצלונה (1992)
קטגוריה:מתחרי רוקדים עם כוכבים (ישראל)
קטגוריה:נורדיה (מושב): אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1970 | 2024-09-12T06:54:49 |
Wish You Were Here | Wish You Were Here (בתרגום חופשי לעברית: הלוואי שהיית כאן) הוא אלבום האולפן התשיעי של להקת הרוק המתקדם הבריטית פינק פלויד, הנחשב לאחד האלבומים המשפיעים והמצליחים ביותר של הלהקה. אלבום זה הוא השני שיצא בתקופת "תור הזהב" של הלהקה ונודע בזכות המוזיקה המורכבת בו המשלבת רוק מתקדם עם רוק פסיכדלי. האלבום יצא לאור ב־12 בספטמבר 1975.
אלבום זה נחשב בעיני רבים לאחת היצירות המשפיעות ביותר ולאחד האלבומים הטובים ביותר של הלהקה בשל ההרמוניות המורכבות שבו וההתפתחויות המורכבות של השירים שבו, כמו השיר הפותח את האלבום "Shine On You Crazy Diamond (Pts. 1-5)" הידוע בשלבי ההתפתחות המורכבים שבו לאורך השיר. השיר חוזר לשלבים 6 עד 9 וחותם את האלבום. האלבום ממשיך את תור הזהב של פינק פלויד לאחר הוצאת האלבום "The Dark Side of the Moon".
רקע
האלבום הוא מחווה לסיד בארט, חבר הלהקה לשעבר וממייסדיה, שסולק ממנה בסוף שנות ה־60 בשל ההידרדרות במצבו הנפשי והתפקודי בעקבות התמכרותו הקשה לסמים. יש הסבורים כי האלבום מלנכולי יותר ממרבית אלבומי הלהקה הקודמים, אם כי ניתן לזהות בו גם נקודות של אופטימיות ושמחה. שיר הנושא של האלבום נקרא Wish You Were Here. היצירה הארוכה "Shine on You Crazy Diamond", שאורכה 26 דקות, חולקה לשתי רצועות (בתחילת ובסוף האלבום) ול־9 חלקים אמנותיים, ועוסקת כולה בבארט. בארט עצמו הגיע לביקור באולפן ההקלטות אבי רוד בזמן הקלטת האלבום, אך חברי הלהקה לא זיהו אותו בשל העובדה שהיה נראה שונה לגמרי מהפעם הקודמת שראו אותו. בארט היה בעודף משקל, קירח וגלוח גבות באותו זמן. כשחברי הלהקה זיהו אותו מסופר שהם התחילו לבכות ולאחר מכן שרו למענו את השיר "Shine On You Crazy Diamond" אבל בארט לא הצליח להבין שהשיר עוסק בו והלך מן המקום בלי לומר דבר. חוץ מהתראות מקרית קצרה של רוג׳ר ווטרס בבארט בחנות, זו הייתה הפעם האחרונה שחברי הלהקה ראו את בארט.
אלבום זה סימל את תחילת סופה של הלהקה כיחידה מוצקה אחת. הדבר בא לידי ביטוי בכך שניק מייסון, מתופף הלהקה, נמחק מרשימת הקרדיטים לאלבום, לאחר שתרומתו לאלבום הייתה מזערית כיוון שהעדיף להתעסק בחייו האישיים באותה תקופה. כמו כן, דייוויד גילמור סירב לשיר ביצירה "Have a Cigar" ולכן הובא זמר בתשלום, רוי הארפר, שישיר. למרות זאת, האלבום זכה להצלחה בבריטניה ונחשב לקלאסיקה בעיני חובבי הרוק.
בשנת 2012 יצא סרט דוקומנטרי על תהליך יצירת האלבום, בשם "The Story of Wish You Were Here".
בשנת 2020 מגזין הרולינג סטון דירג את האלבום במקום ה-264 ברשימת 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים המחודשת.
רשימת רצועות
עטיפת האלבום
אלבום התקליט המקורי של Wish You Were Here נמכר באריזה ייחודית שכללה כיסוי שחור עם לוגו שהסתיר את עטיפת האלבום הרשמית. המעצב הגרפי סטורם ת'ורג'רסון שליווה את הלהקה בהקלטות האלבום, החליט להתייחס למוטיב לחיצת היד כמייצג האלבום ויצר שתי יצירות סביב הנושא. האחת הופיעה על העטיפה החיצונית בדמות לוגו שבו מוצגת לחיצת יד של שתי זרועות מתכתיות, והשנייה בעטיפה הפנימית שבה נראים שני אנשי עסקים לוחצים יד בעת שאחד מהם עולה באש, אולי כמטפורה ללחיצות יד בהן הצדדים מתאמצים להסתיר את רגשותיהם האמיתיים. התמונה צולמה באולפני האחים וורנר על ידי שני פעלולנים, שאף נפגעו במהלך הצילומים בעת שהרוח נשבה לכיוון לא צפוי וגרמה לשריפת השפם של אחד מהם. בגב העטיפה נראה איש עסקים עם כובע ללא פנים וגוף, המשווק במדבר את האלבום עם מזוודה.
סינגלים
Have A Cigar / Welcome To the Machine - יצא לאור ב-15 בנובמבר 1975.
Wish You Were Here
מבצעים
חברי הלהקה
דייוויד גילמור - שירה, גיטרה חשמלית ואקוסטית, קלידים, גיטרה בס
רוג'ר ווטרס - שירה, גיטרה באס, גיטרה אקוסטית
ריצ'רד רייט - קלידים, סינתיסייזר, אורגן האמונד, קולות רקע
ניק מייסון - תופים, כלי הקשה
מבצעים נוספים
רוי הארפר - שירה ב־"Have a Cigar"
דיק פרי - סקסופון ב"Shine On You Crazy Diamond"
ונטה פילד - זמרת ליווי
קרלנה ויליאמס - זמרת ליווי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אלבומי פינק פלויד
קטגוריה:אלבומים באנגלית
קטגוריה:אלבומי קונספט
קטגוריה:אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד האלבומים האוסטרלי
קטגוריה:אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד הבילבורד 200
קטגוריה:אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי
קטגוריה:אלבומי חברת קולומביה רקורדס | 2024-01-19T05:48:26 |
מערכת העצבים | מערכת העצבים (TA: Systema nervosum) היא רשת תקשורת עצבית מפותחת שבאמצעותה פועל הגוף כיחידה מבוקרת ומתואמת. מערכת עצבים קיימת כמעט בכל בעלי החיים, למעט ספוגים.
מערכת העצבים נחלקת לשני חלקים נבדלים: מערכת העצבים המרכזית ומערכת העצבים ההיקפית.
מערכת העצבים המרכזית מורכבת מהמוח ומחוט השדרה, ואילו מערכת העצבים ההיקפית היא רשת של עצבים המחברת את המוח ואת חוט השדרה לשאר חלקי הגוף.
מערכת העצבים מקבלת ממערכות החישה מידע על גירויים בסביבה החיצונית והפנימית, ומשתמשת במידע זה על מנת לפקח על תהליכי ההתנהגות, המודעת והלא מודעת. כל מה שאנחנו יכולים לעשות מתאפשר הודות לפעילות האינטגרטיבית של התאים במערכת העצבים.
בכלל זאת, מערכת העצבים אחראית על מערכת השרירים ובכך שולטת על יכולות התנועה של הגוף. במסגרת עיבוד המידע במערכת העצבים, מתרחשים בה תהליכים של זיכרון ולמידה. כמו כן, היא אחראית לחוויה של רגשות.
אנטומיה – מבנה מערכת העצבים
מערכת העצבים של האדם היא בעלת מבנה מורכב, שבו אזורים שונים משתתפים בפעולות שונות.
היא מורכבת ממיליארדי תאי עצב, אשר מתמחים בתפקודים שונים ומרכיבים את המוח ואת סיבי העצבים הנמצאים בכל חלקי הגוף.
הארגון של מערכת העצבים קשור בקשר הדוק להבדלים בתפקודים להם אחראים אזורים שונים במוח.
חלוקה היררכית של מערכת העצבים
שמאל|ממוזער|250px|מערכת העצבים ביצורים עם סימטריה דו-צדדית – רצף של גנגליונים ובראשם המוח
ממוזער|250px|מערכת העצבים של הסוס – אצל בעלי חוליות מערכת העצבים מאורגנת בצורה היררכית.
קיימים הבדלים במבנה מערכת העצבים בין בעלי חיים שונים. באופן כללי ניתן להבחין בין מערכות היררכיות למערכות ללא מוקד שליטה מרכזי.
בייצורים פשוטים יחסית המערכת מאורגנת כרשת מבוזרת של תאי עצב, ללא מוקד שליטה מרכזי. ניתן לראות זאת במערכה של הצורבים.
לעומת זאת, אצל תולעים שטוחות תאי העצב אינם מפוזרים לאורך כל הגוף, אלא מרוכזים בצבירים המכונים גנגליונים.
בייצורים בעלי סימטריה דו-צדדית, התפתח דגם היררכי בסיסי של מערכת עצבים, הכולל רצף של גנגליונים. במקרים אלו הגנגליון הראשי והגדול ביותר נקרא מוח, והוא מתפקד כמרכז השליטה הראשי של מערכת העצבים כולה. דגם זה קיים אצל כל בעלי החוליות ומרבית חסרי החוליות.
עבור בעלי חיים בעלי סימטריה דו-צדדית, ובכללם האדם, נהוג לחלק את מערכת העצבים למערכת העצבים המרכזית ולמערכת העצבים ההיקפית:
מערכת העצבים המרכזית מכילה את המוח, ובבעלי חוליות גם את חוט השדרה. מערכת העצבים המרכזית אחראית על השליטה והעיבוד של המידע העצבי.
מערכת העצבים ההיקפית כוללת את כל הגנגליונים והעצבים שמחוץ למערכת העצבים המרכזית. היא זו שמקשרת את מערכת העצבים המרכזית עם אברי הגוף וקולטני החישה.
+ארגון מערכת העצבים בבעלי חוליות:היקפיתסומטיתאוטונומיתסימפתטיתפאראסימפתטיתמעיתמרכזית
חומר אפור וחומר לבן
שמאל|ממוזער|250px|מבט תיכון על חתך במישור החיצי (סגיטלי) של המוח. בתמונה ניכרים הבדלי הצבעים בין החומר האפור בשוליים לחומר הלבן במרבית החתך.
מערכת העצבים המרכזית בנויה משני סוגים של רקמות, אשר את ההבדל ביניהם ניתן לראות גם ללא מיקרוסקופ. רקמות אלו מכונות "חומר אפור" ו"חומר לבן".
חומר אפור – מורכב בעיקר מגופי תאי העצב והשלוחות הקרובות אליהם.
חומר לבן – מכיל בעיקר את האקסונים. רוב האקסונים עטופים בשכבת בידוד הקרויה מיאלין. מקור השם הוא בצבעה הלבן של מעטפת זו.
חלוקה לאזורים במערכת העצבים המרכזית
תהליכים אבולוציוניים גרמו להתפתחותם של מבנים עצביים אינטגרטיביים יותר, המסוגלים לעבד מידע ברמת מורכבות שהולכת וגוברת.
בהתאם לכך, ניתן לחלק את מערכת העצבים המרכזית של האדם למספר אזורים על פי שלבי ההתפתחות של המוח.
חוט השדרה – חוט השדרה משתרע מבסיס הגולגולת עד למותניים והוא עטוף בחוליות, אשר מגינות עליו מפני חבלה חיצונית. זהו האזור הפשוט ביותר של מערכת העצבים המרכזית.
גזע המוח – גזע המוח נמצא מעל לחוט השדרה. גזע המוח כולל שלושה אזורים – המוח המוארך, הפונס והמוח האמצעי:
המוח המוארך – במוח המוארך עוברים סיבי עצב מחוט השדרה אל המוח ובחזרה. המוח המוארך והגשר מווסתים מערכות חיוניות בגוף (כמו נשימה ולחץ דם).
פונס (הגשר) – המוח המוארך והגשר מווסתים מערכות חיוניות בגוף (כמו נשימה ולחץ דם). הגשר והמוח הקטן מתפתחים מאותו אזור של המוח העוברי, אך תפקידיהם שונים.
המוח האמצעי – זהו האזור הקטן ביותר של גזע המוח. הוא משמש תחנת מעבר במסלולים של מערכת הראייה ומערכת השמיעה. כמו כן, הוא לוקח חלק בשליטה על תנועות העיניים ובוויסות פעולת השרירים.
המוח הקטן (מכונה גם מוחון או צרבלום) – מווסת את תנועות הגוף ושומר על שיווי המשקל. הגשר והמוח הקטן מתפתחים מאותו אזור של המוח העוברי, אך תפקידיהם שונים.
מוח הביניים (Diencephalon) – מוח הביניים נמצא בין המיספרות המוח לבין המוח האמצעי ומכאן שמו. הוא מורכב בין היתר מהתלמוס וההיפותלמוס.
המוח הגדול (צרברום) – זהו החלק הגדול ביותר של מוח האדם. הוא מורכב משני חצאי כדור, המכונים המיספרות.
כפיס המוח מחבר בין שתי ההמיספרות.
כל המיספרה מחולקת לארבע אונות, אשר לכל אחת מהן מאפיינים ותפקידים נפרדים: האונה המצחית (מכונה גם קדמית או פרונטלית), הקודקודית (פריאטלית), העורפית (אוקסיפיטלית) והרקתית (טמפורלית).
היסטולוגיה – תאי מערכת העצבים
ממוזער|250px|האותות במערכת העצבים עוברים דרך תאי העצב
המרכיבים העיקריים של מערכת העצבים הם תאי עצב, המכונים גם נוירונים.
תאי העצב אחראיים על עיבוד והעברה של מידע. דרך תאי העצב עוברים האותות במערכת העצבים.
תאי העצב באים במגוון של סוגים וצורות, המתאימים אותם לתפקידים שונים בתוך מערכת העצבים.
התאים במערכת העצבים שאינם תאי עצב נקראים בשם הכולל תאי גלייה או "נוירוגליה". תאי הגלייה משמשים כתאי תמיכה לתאי העצב וממלאים פונקציות רבות. התפקידים הראשיים של תאי גלייה הם לעטוף את תאי העצב ולהחזיק אותם במקומם, לספק להם חומרי מזון וחמצן, לבודד את תאי העצב אחד מהשני, וגם להשמיד פתוגנים ולהסיר תאים מתים. תאי הגלייה ממלאים תפקיד פעיל גם בתהליכי התקשורת העצבית, אם כי המנגנונים שדרכם הם עושים זאת ברובם אינם ידועים.
תאי העצב והתמיכה של מערכת העצבים אינם מפוזרים באורח אקראי. הם מקושרים בצורה מדויקת ביותר, אשר יוצרת שלמות תפקודית בפעולת המוח.
צבירים של תאי עצב
תאי עצב המקושרים זה לזה יכולים ליצור רשת עצבית.
במערכת העצבים קיימים צבירים שונים של תאי עצב:
גרעין – צביר תאי עצב במערכת העצבים המרכזית. גרעינים מכילים ריכוז של גופי תאים, ולכן מזוהים בחתך אנטומי כחומר אפור.
גנגליון – צביר תאי עצב המשמש כתחנת ביניים בין האקסון של העצב המגיע מהמוח או מחוט השדרה ובין תא עצב נוסף שישלח אקסון לאיבר מטרה כלשהו.
פיזיולוגיה ותפקוד
תהליך עיבוד המידע של מערכת העצבים מושפע מתהליכים מסוג מלמטה-למעלה ומלמעלה-למטה, כאשר הכיוון "למעלה" מתייחס למוח, שנמצא במערכת העצבים המרכזית, בעוד שהכיוון "למטה" מתייחס למערכת החישה, אשר מחוברת למוח באמצעות מערכת העצבים ההיקפית.
האיזון בין שני תהליכים אלו מאפשר לאדם לתפוס את העולם ולחוות אותו, בדרך שמאפשרת לו להתאים את עצמו בצורה מיטבית לסביבה הפיזית והחברתית שבה הוא חי.
תקשורת במערכת העצבים
הפעולה של מערכת העצבים מתאפשרת הודות לתקשורת שבין תאי העצב המרכיבים אותה, אשר מתבצעת דרך נקודות מפגש הנקראות סינפסות. מבנה הסינפסות והקישוריות בין תאי העצב הוא הבסיס לתהליכי העיבוד והולכת המידע במערכת העצבים. כל תא עצב יכול ליצור סינפסות עם עשרות עד אלפי תאי עצב אחרים, בהתאם למורכבות מערכת העצבים של בעל החיים. תאי העצב יכולים ליצור קשרים גם עם תאים מסוגים אחרים, וכך מועברים מסרים בין מערכת העצבים ליתר מערכות הגוף.
קליטה עיבוד והעברה של מידע בתאי העצב
בתוך תא העצב, המידע עובר בצורה של דחף עצבי, הנקרא גם פוטנציאל פעולה. הדחף העצבי הוא אות חשמלי הנע מגוף התא לאורך סיב הקרוי אקסון. מבחינה זו האקסון משמש כקו תקשורת במערכת העצבים.
באופן טיפוסי, הדחף העצבי נוצר בעקבות קלט שהתקבל בדנדריטים, שהם שלוחות קצרות שיוצאות מגוף התא. הדנדריטים מקבלים מידע מתאים אחרים, המקושרים אליהם דרך סינפסות. הם יכולים ליצור מבנה מסועף מאוד המאפשר לקבל מידע עצבי מתאים רבים.
תא העצב מבצע אינטגרציה של האותות העצביים שהתקבלו מהדנדריטים בתלולית האקסון, המחברת בין גוף התא לאקסון. יצירת דחף עצבי בתגובה למידע המגיע אל תא העצב תלויה בתוצאות האינטגרציה הזו.
המידע עובר בין תא העצב לתא המטרה שלו בתהליך של העברה סינפטית.
כאשר הדחף העצבי מגיע לקצה האקסון הוא מעביר את המידע לסינפסה בצורה של אותות כימיים, באמצעות שחרור מולקולות המשמשות כמוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) מתוך השלפוחיות הסינפטיות שבקצה האקסון.
המוליך העצבי נקשר לקולטנים על התא בצדה השני של הסינפסה. באמצעות פתיחה וסגירה של תעלות יונים, הוא גורם לשינוי במתח החשמלי של אותו תא ביחס למתח המנוחה שלו. בכך המוליך העצבי משפיע על דפוס הדחפים העצביים שייווצר בתא המטרה ויועבר הלאה בשרשרת ההולכה העצבית.
תקשורת עם המערכת הסנסו-מוטורית
כאמור, תאי העצב יכולים ליצור סינפסות גם עם תאים מסוגים אחרים, דבר המאפשר קבלה ושליחה של אותות בין מערכת העצבים למערכות אחרות בגוף.
מערכת העצבים מקבלת מידע על הסביבה החיצונית באמצעות מערכת החושים. המידע על גירויים מגיע למערכת העצבים מקולטני חישה של החושים השונים, לאחר שהוא עובר תהליך של התמרה חושית. תאי העצב החישתיים מגיבים לגירויים שמופיעים בשדה הקלט שלהם.
לאחר עיבוד המידע בתוך מערכת העצבים, היא שולחת מסרים יוצאים לעבר תאי מטרה באיבר מסוים. מסרים אלה שולטים על ההתנהגות, למשל על ידי הפעלת המערכת המוטורית ותנועת השרירים. המוליך העצבי שחוצה את הסינפסה גורם לשינוי בתפקודם הביולוגי של התאים, ובכך משפיע על פעילות איבר המטרה.
השפעת הרעש על מערכת העצבים
ממוזער|250px|דוגמה לרעשי רקע קוליים מהסביבה אשר יכולים להשפיע על מערכת העצבים כמקורות רעש חיצוניים
בדרך כלל הרעש נחשב למטרד במערכות דינמיות. משום שהוא יכול ליצור אפקט ממסך שעלול להפריע ליכולת העיבוד של מידע רלוונטי אודות האות.
עם זאת, ישנם מקרים שבהם לרעש יכולה להיות גם השפעה חיובית על התפקוד של מערכת העצבים.
היחס בין התפקוד הקוגניטיבי לרמת הרעש הוא בצורת U הפוכה, כך שהביצוע המיטבי מתרחש ברמות רעש מתונות.
כתוצאה מכך הוספת כמות קטנה של רעש למעגל עצבי יכולה להגביר את הסנכרון בין רכיביו. לעומת זאת הוספה של כמות גדולה עלולה לשבש פעילות סינכרונית.
בנוסף, במערכות לא ליניאריות מסוימות כמו מעגלים חשמליים ומערכות חישה ביולוגיות הנוכחות של רעש יכולה להעצים את היכולת לאתר אותות חלשים. תופעה זו מכונה תהודה אקראית.
כתוצאה מכך, לאפנון העצבי של יחס אות לרעש בתהליך עיבוד המידע יש השלכות על הקיבולת והתנודתיות של המערכת הנוירו-קוגניטיבית.
במערכת העצבים הרעש יכול להיווצר ממקורות חיצוניים או פנימיים. סביבה רועשת יכולה להגביר את רמת הרעש במערכת העצבים, אך היא יכולה לעלות גם בסביבה שקטה. זאת משום שתאי עצב יכולים ליצור כמות משמעותית של רעש פנימי. הרעש הפנימי של מערכת העצבים מקושר לרמות הרקע (tone) של המוליך העצבי דופמין. בהתאם לכך, להשפעה של הדופמין על יחס האות-רעש בתהליכי עיבוד מידע עצביים יש השלכות על רמת התנודתיות והקיבולת של המערכת הנוירו-קוגניטיבית.
הפלסטיות של מערכת העצבים
ממוזער|250px|הפלסטיות של מערכת העצבים מתבססת על היכולת לשנות את דפוסי התקשורת של תאי העצב עם תאי המטרה שלהם. התקשורת בין התאים מתרחשת בסינפסה על ידי מעבר של אותות כימיים וחשמליים.
ההתנסות של האדם עם הסביבה יכולה להשפיע על ההתנהגות שלו באמצעות יצירת שינויים במערכת העצבים.
הפלסטיות של מערכת העצבים מאפשרת לה להתאים את פעילותה לשינויים בתנאים על סמך ניסיון קודם. משום כך היא מכונה גם "גמישות מוחית".
במערכת העצבים קיימים אזורים המהווים אתרים פלסטיים. שינוי בפעולה של אתרים אלו יגרום לשינוי בפעילות של כל המערכת.
הגמישות של מערכת העצבים מתאפשרת על ידי שינויים באופן התקשורת שבין תא העצב הקדם סינפטי והתא הבתר סינפטי.
תהליך עיצוב מחדש של קשרים סינפטיים מתרחש בעקבות הנטייה של סינפסות לא פעילות להתנוון לצד הנטייה של סינפסות פעילות להתחזק, כך שהן יעבירו את המידע בצורה יעילה יותר.
אחד הביטויים של הפלסטיות של מערכת העצבים הוא תהליך ההביטואציה, אשר מאפשר למידה התרגלותית.
פתולוגיה של מערכת העצבים
ישנם מספר גורמים העלולים לגרום לפתולוגיה של מערכת העצבים.
למשל: טראומה גופנית עלולה לפגוע במערכת העצבים.
כמו כן, מחלות גופניות ונפשיות יכולות גם הן לגרום נזק למערכת זו.
הפרעות נוירו-התפתחותית
הפרעות נוירו-התפתחותיות הן לקויות בגדילה והתפתחות המוח או מערכת העצבים המרכזית. הפרעות אלו באות לידי ביטוי לראשונה בתקופת ההתפתחות. כלומר, במהלך גילאי הילדות.
הפרעות נוירו-התפתחותיות מאופיינות בפגיעה בתפקוד האישי, החברתי, האקדמי או התעסוקתי.
הן יכולות להשפיע על הרגש, יכולות הלמידה, שליטה עצמית וזיכרון.
אובדן פונקציות תפקודיות
שבץ הוא תהליך מהיר בו יש אובדן פונקציות תפקודיות במוח כתוצאה מהפרעה באספקת הדם למוח. שבץ יכול להיגרם כתוצאה מחוסר אספקת דם ("שבץ איסכמי") הנובע מחסימה בזרימת הדם כתוצאה מקריש דם או מתסחיף, או כתוצאה מדימום ("שבץ המורגי").
שיטיון (דמנציה או בשם החדש: "קיהיון") הוא ירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של האדם, המאפיינת קבוצת מחלות המתרחשות לרוב במהלך תקופת הזקנה. מחלות אלו מתאפיינות בירידה בתפקוד של קליפת המוח ובהידרדרות מנטלית וקוגניטיבית, הגורמת לסובל ממנה לליקויים משמעותיים בתחום החברתי והתעסוקתי. השכיחה בהן היא מחלת אלצהיימר.
מחלות
דלקת קרום המוח (וכן דלקת עוצבה בלועזית: מנינגיטיס, Meningitis) היא מחלה דלקתית של הקרומים הרכים של המוח, הנגרמת עקב זיהום חיידקי, זיהום נגיפי או פיטרייתי.
אנצפליטיס (Encephalitis; בעברית: דלקת המוח) היא דלקת חריפה של המוח. אנצפליטיס המשולב עם מנינגיטיס קרוי מנינגו-אנצפליטיס.
תסמונת גייאן-בארה (Guillain-Barré syndrome) או בשמה המקוצר (gbs), בעברית תסמונת דלקת רב-עצבית עולה חריפה, היא מחלה אוטואימונית הפוגעת במעטפת העצב, מיאלין, ומתפתחת בדרך כלל עקב זיהום המוביל לתגובה של מערכת החיסון כנגד אנטיגן זר שחודר לרקמות העצב דרך מנגנון של חיקוי מולקולרי. מחלה זו פוגעת במערכת העצבים ההיקפית.
המחלה יכולה להופיע בכל גיל ומופיעה בדרך-כלל אחרי מחלה עם תסמיני חום או שלשולים כתגובה לנגיף או חיידק. כחמישה אחוזים מן החולים במחלה מתים ממנה.
טרשת נפוצה (באנגלית: Multiple Sclerosis או MS) הנה מחלה כרונית של מערכת העצבים, הפוגעת בתפקודם התקין של תאי העצב במערכת העצבים המרכזית על ידי פגיעה והפחתה במיאלין, חומר שומני המבודד את סיבי העצבים (אקסונים).
ראו גם
מתח מנוחה
רפלקס
מערכת העצבים האוטונומית
תעלת יונים ממותגת מתח
צימוד אפאפטי
קישורים חיצוניים
The Nervous System
The Nervous System – CrashCourse Biology – הסבר על מערכת העצבים
The Chemical Mind – סרטון הסבר על הכימיה של המוח ואופן הפעולה של מוליכים עצביים והורמונים במערכת העצבים
הערות שוליים
*
עצבים | 2024-09-22T09:45:28 |
משפט הרופאים | שמאל|ממוזער|150px|צו סובייטי המודיע על הענקת עיטור לנין לד"ר לידיה טימשוק, כאות הוקרה על "חשיפת הקשר נגד סטלין"
משפט הרופאים (ברוסית: Дело врачей) היה עלילת דם כנגד רופאים יהודים בברית המועצות שהתרחשה בשנת 1953 בסוף ימיו של סטלין.
רקע
בסוף שנת 1952 נערכו בפראג בירת צ'כוסלובקיה, שהייתה מדינה גרורה של ברית המועצות, משפטי ראווה של קבוצה מאנשי השלטון ובראשם היהודי רודולף סלנסקי באשמת היותם "סוכני האימפריאליזם האמריקאי". במשפטים, שכונו משפטי פראג, הודגשה יהדותו של סלנסקי ושל רוב יתר הנאשמים. המשפטים נסתיימו בהרשעה וסלנסקי נידון למוות.
משפט הרופאים
עוד לא גוועו הדי משפטי פראג וב-13 בינואר 1953 הודיעה ברית המועצות על העמדתם לדין של תשעה רופאים, שישה מהם יהודים, בראשם פרופסור מירון וובסי (רופאו האישי של סטלין) ובהם ד"ר פלדמן, ד"ר אטינגר, ד"ר מאירוב, ד"ר גרינשטיין ושני רופאים בשם קוגן. הרופאים הואשמו בחברות בארגון יהודי הקשור עם הג'וינט, שקשר קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות באמצעים רפואיים ועל ידי הרעלה.
נטען כי רופאה רוסייה בשם ד"ר לידיה טימשוק חשפה את הקשר וכי נתברר שבעבר גרמו הרופאים למותם של שני מנהיגים סובייטיים שאחד מהם היה אנדריי ז'דאנוב ועתה התכוונו לגרום למותם של חמישה מפקדי צבא בכירים ועטורי תהילה ובהם מרשלים: איבן קונייב, אלכסנדר ואסילבסקי וסמיון טימושנקו.
הרופאים כונו על ידי אמצעי התקשורת הסובייטיים "הרוצחים בחלוקים לבנים".
כן הוכפש בהודעה הסובייטית זכרו של שלמה מיכאלס, שהיה מנהל התיאטרון היהודי ונרצח בפקודת סטלין, כמי שיצר את הקשר בין ארגון הג'וינט לנאשמים. בה בעת הגיעו שמועות על גירוש המוני הצפוי ליהודי ברית המועצות.
בהובלת השלטונות החלה הכנת מכתב פומבי שהיה אמור להיות חתום על ידי יהודים סובייטים בולטים ויפורסם בעיתון "פרבדה". ההחתמה על המכתב הייתה בהובלת איסאק מינץ. בסופו של דבר המכתב לא פרוסם, למרות שכמה עשרות יהודים הוחתמו על הנוסח.
ב-5 במרץ 1953 מת יוסיף סטלין, וכעבור כחודש בלבד, ב-4 באפריל, פורסמה הודעה רשמית במוסקבה כי הרופאים שוחררו מאחר שנמצא כי הם חפים מפשע והודאותיהם נתקבלו באמצעי לחץ. בהמשך נאמר כי האחראים לעלילה נאסרו ונענשו.
היחס בישראל
דבר המשפט גרם לזעזוע בישראל. מחד יצא דוד בן-גוריון למסע שנועד להוציא את המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) מחוץ לחוק ולשלוח את ראשיה לכלא. מאידך גרם המשפט להתפלגותה ממפ"ם של סיעת שמאל בראשות משה סנה, שהצהירה על אמונתה באשמתם של נאשמי פראג ושל הרופאים.
שחרור הרופאים היה הסנונית הראשונה של תקופת "ההפשרה" שלאחר מות סטלין וכעבור זמן לא רב, ב-20 ביולי 1953, נמסרה הודעה על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות למדינת ישראל, שנותקו על ידי הסובייטים ב-11 בפברואר 1953, לאחר שאנשי מחתרת צריפין הטמינו פצצה בשטח הצירות הסובייטית בתל אביב.
ראו גם
הטיהורים הגדולים
הרוגי המלכות בברית המועצות (1952)
קישורים חיצוניים
מרינה קיגל, 70 שנה למשפט הרופאים, 75 שנה להירצחו של שלמה מיכאלס, באתר אנו, 16 בינואר 2023
הערות שוליים
קטגוריה:יהדות ברית המועצות
קטגוריה:רופאים יהודים
קטגוריה:1953 בברית המועצות
קטגוריה:רוסיה וברית המועצות: אנטישמיות
קטגוריה:משפטי ראווה בברית המועצות | 2024-07-31T09:06:53 |
משפטי פראג | משפטי פראג (קרויים לעיתים על שמו של הנאשם הראשי משפט סלנסקי, בצ'כית: Proces se Slánským) היו סדרה של משפטי ראווה שנערכו בסוף 1952 בפראג בירת צ'כוסלובקיה, בהשראתו של סטלין, ונועדו לבצר את שלטונו במדינות הגוש הקומוניסטי.
השתלשלות האירועים
ארבעה-עשר נאשמים הועמדו לדין במשפט העיקרי, בהם אחד-עשר יהודים. הבולט בנאשמים היא רודולף סלַנסקי, שהיה מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. המשפטים נפתחו ב־20 בנובמבר 1952, ונוהלו בידי הרשויות הצ'כוסלובקיות, בהוראת מוסקבה, באווירה אנטישמית ואנטי-ישראלית.
סלנסקי וחבריו הואשמו ב"קשר טרוצקיסטי־טיטוֹאיסטי־ציוני בשירות האימפריאליזם האמריקני". בהשפעת עינויים הודה סלנסקי כי היה סוכן ציוני וריגל לטובת המערב.
משפט סלנסקי הפך גם להתקפה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית בגלל המפנה במדיניות החוץ של ברית המועצות במזרח התיכון. תמיכת הגוש הסובייטי בתוכנית החלוקה ב-1947, באה כדי לאפשר את סילוק הבריטים מהאזור וחדירה מדינית סובייטית אליו. כאשר לאחר הקמתה התקרבה ישראל למערב ולארצות הברית, גרם הדבר לאכזבה בקרמלין. התמיכה בישראל עוררה את איבת הערבים לגוש הקומוניסטי, וכדי להתגבר על כך נוצר הצורך להפגין בפומבי את שינוי היחס לישראל, וזה נעשה בעזרת משפט ראווה עם גוון אנטי-ציוני מובהק. משפטי פראג נחשבים כיום כחלק ממסעו האנטישמי של סטלין נגד ה"קוסמופוליטיים חסרי השורשים" בשנים 1948–1953, והתרחש בין משפט הסופרים ואנשי הרוח היהודים למשפט הרופאים.
ב-27 בנובמבר 1952 נידונו למוות אחד-עשר מהנאשמים, בכללם סלנסקי וולדימיר קלמנטיס, וב־3 בדצמבר בוצע גזר הדין.
שני ישראלים שהגיעו לפראג, מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין, נאסרו והואשמו בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. הם שימשו כעדים במשפט העיקרי ואחר כך נידונו במשפט נפרד. התביעה במשפט דיברה על "תוכנית אבריאל" שזמם כביכול הציר הקודם של ישראל בפראג, אהוד אבריאל, שנועדה לשעבד את צ'כוסלובקיה ל"אימפריאליזם האמריקני". באותו זמן הוכרז ציר ישראל בפראג, אריה קובובי, כאישיות בלתי רצויה. אורנשטיין נידון למאסר עולם, ומרדכי אורן לעשרים שנות מאסר; אורנשטיין שוחרר בשנת 1954, ואורן שוחרר בשנת 1956 ביחד עם שלושת נאשמי המשפט העיקרי שלא הוצאו להורג.
בשנת 1963 זכו כל נאשמי פראג לטיהור שמם על ידי שלטונות צ'כוסלובקיה.
היחס למשפטים בישראל
בישראל התייחס רוב הציבור מלכתחילה אל ההאשמות כאל עלילות שווא חסרות שחר. עם זאת, אנשי מק"י הביעו אמון בהאשמות שהועלו במשפט, ובקרב אנשי מפ"ם הייתה מבוכה, בעיקר לאור מעצרו של מרדכי אורן, מראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם. עמדת האגף השמאלי במפ"ם (בראשות משה סנה, יעקב ריפתין ואליעזר פרי) הייתה שההאשמות נכונות. אחרים טענו שההאשמות כלפי אורן נבעו מאי-הבנה שיש לתקן, והיו שגינו את המשפט אך ביקשו שלא לנצל אותו כדי להשמיץ את הקומוניזם. קבוצה שמאלנית של חסידי משה סנה, אשר סירבה לגנות את משפט פראג ואת האשמתו של אורן כמרגל אימפריאליסטי, אולצה לעזוב את קיבוצי מפ"ם.
המשפט בתרבות
ארתור לונדון, מניצולי המשפטים, כתב ספר בשם "ההודאה" (L'Aveu). הבמאי קוסטה גברס עיבד את הספר לסרט, בכיכובם של איב מונטאן וסימון סיניורה.
לקריאה נוספת
מאיר קוטיק, משפט פראג; הוצאת מלוא, 1985
קישורים חיצוניים
- הסתייגות של גורי מפרטים אחדים במאמרו הנ"ל של ליטני
הערות שוליים
*
קטגוריה:צ'כוסלובקיה: חוק ומשפט
קטגוריה:1952 בפוליטיקה
קטגוריה:פראג: היסטוריה
קטגוריה:יהדות צ'כיה
קטגוריה:אנטישמיות
קטגוריה:המלחמה הקרה
פראג | 2024-04-08T10:50:56 |
אנטיוכוס החמישי | אנטיוכוס החמישי ("אאופטור") (ביוונית: Ευπάτωρ – "בן לאב טוב") (173 – 162 לפנה"ס), ילד שמלך בממלכה הסלאוקית במשך שנתיים (164 לפנה"ס – 162 לפנה"ס) בטרם הוצא להורג. אנטיוכוס עלה לשלטון בגיל תשע, לאחר מות אביו אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס). מי שמלך בפועל בממלכה היה ליסיאס.
שלטונם היה חלש ומושחת. הניסיון לעצור את המרד היהודי הסתיים בפשרה קלושה. התרפסותם בפני האימפריה הרומית כה הרגיזה את הערים היווניות של סוריה עד שהציר הרומאי גנאוס אוקטביוס נרצח בלאודיקה (לטקיה של היום) (162 לפנה"ס). בנקודת משבר זו נמלט דמטריוס, בנו של סלאוקוס הרביעי, משביו ברומא והתקבל בסוריה כמלך האמיתי. אנטיוכוס איופטור, בנו של מי שהשיג את המלוכה שלא כדין, הוצא להורג.
קישורים חיצוניים
אנטיוכוס 05
אנטיוכוס 05
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 לפנה"ס | 2024-09-30T19:13:47 |
מקדון | REDIRECT מוקדון | 2004-09-15T09:00:09 |
סולם המז'ורי | REDIRECT סולם מז'ורי | 2004-09-15T09:01:24 |
מקדוניה הצפונית | רפובליקת מָקֵדוֹנְיָה הצפונית (במקדונית: Република Северна Македонија, באלבנית: Republika e Maqedonisë së Veriut) היא מדינה השוכנת בדרום-מזרח אירופה, ללא מוצא לים, ואשר גובלת ביוון בדרום, באלבניה במערב, בסרביה ובקוסובו בצפון, ובבולגריה במזרח. הרפובליקה קיבלה עצמאות ב-1991 בעקבות פירוק הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. בארגונים בין-לאומיים היא נקראה "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה", ובשנת 1993 התקבלה לאו"ם בשם הזמני "the former Yugoslav Republic of Macedonia" (בראשי תיבות: FYROM).
שם המדינה
השם "מקדוניה" הוא גם שמו של המחוז בצפון יוון הגובל ברפובליקה. המחוז היווני נקרא על שם ממלכת מקדוניה העתיקה, שהתקיימה מצפון ליוון והתאחדה איתה באמצע המאה הרביעית לפני הספירה, בימי פיליפוס השני. גם רפובליקת מקדוניה הצפונית ביקשה לאמץ סמלים הקשורים בממלכת מקדוניה העתיקה (דוגמת שמש ורגינה), אולם מחאה חריפה מצד יוון הביאה לשינוי דגל הרפובליקה. יוון התנגדה לא רק לסמליה של הרפובליקה כי אם גם לשמה, ולפיכך כונתה המדינה בארגונים בין-לאומיים "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה".
החל מתחילת שנת 2018 ניהלה המדינה מגעים עם יוון בנוגע לשינוי שמה הרשמי. ב-28 בפברואר של אותה שנה, הכריז הנשיא היווני פרוקופיס פבלופולוס כי מקדוניה הציעה ארבעה שמות חלופיים לשמה – הרפובליקה של מקדוניה הצפונית, רפובליקת מקדוניה העילית, הרפובליקה של ורדאר מקדוניה ורפובליקת מקדוניה (סקופיה). ביוני 2018, הגיעו ממשלות מקדוניה ויוון להסכמה על השם הרפובליקה של מקדוניה הצפונית (במקדונית: Република Северна Македонија). על מנת להיכנס לתוקף, שינוי זה הצריך שינוי בחוקה ומשאל עם.
משאל העם על שינוי שם המדינה נערך ב-30 בספטמבר 2018, אולם עקב קריאה לחרם של האופוזיציה אחוז ההצבעה עמד על כ-37% בלבד, ולא הגיע ל-50% הדרושים כדי שייחשב תקף. ב-11 בינואר 2019 קיבל הפרלמנט המקדוני החלטה ברוב של 81 קולות לשנות את שמה של המדינה ל"מקדוניה הצפונית", וב-25 בינואר אישר בית המחוקקים היווני את שינוי השם. ב-12 בפברואר 2019 השינוי הרשמי נכנס לתוקפו.
היסטוריה
ימין|ממוזער|250px|השבטים הפאיוניים והתראקיים
שמאל|ממוזער|220px|מבצר סמואל בעיר אוחריד
שמאל|ממוזער|220px|מנזר נאום לחופי אגם אוחריד
שמאל|ממוזער|220px|המרכז ההיסטורי של ביטולה
שמאל|ממוזער|220px|מרקובי קולי (מגדלי מרקו) וחומה הרוסה
השטח הנשלט על ידי הרפובליקה המקדונית היה בעבר החלק הדרומי ביותר של יוגוסלביה. גבולותיו הנוכחיים תוקנו זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר ממשלת יוגוסלביה ייסדה את הרפובליקה העממית של מקדוניה, ובכך הכירה באזור כשייך לאומה נפרדת בתוך יוגוסלביה.
האזור שבו שוכנת מקדוניה היה בעבר תחת שליטתן של מספר מדינות עתיקות ואימפריות לשעבר. המדינה המתועדת הראשונה בטריטוריה זו הייתה ממלכת פאיוניה. האזור עבר לשליטתה של ממלכת מוקדון העתיקה (שבמקור הייתה במקדוניה היוונית של ימינו), הרפובליקה הרומית, האימפריה הביזנטית, האימפריה הבולגרית, האימפריה הסרבית והאימפריה העות'מאנית.
בשלהי המאה ה-6 לספירה, התפוררה השליטה הביזנטית באזור, ושבטים סלאבים פלשו אליו מהצפון. שבטים אלה הטמיעו בתוכם את תושבי האזורים דוברי היוונית, לטינית, אילירית ותראקית (אזורים אלה הם הרפובליקות של מקדוניה ובולגריה בימינו), והם יצרו את האימפריה הבולגרית הראשונה, שמרכזה היה בעיר אוחריד. הפולשים הסלאביים למקדוניה הביזנטית התארגנו בחברות מפוזרות עצמאיות שנקראו על ידי היוונים סקאביניאני. הם הטילו מספר מצורים על ערים מקדוניות יווניות מרכזיות כגון סלוניקי, אבל לא הצליחו לכבוש אותן. הסקאביניאנים הובסו על ידי האימפריה הביזנטית, שהכניעה או גירשה את הפולשים הסלאביים מחצי האי היווני בשלבים. החיסול של היסוד הסלאבי במקדוניה היוונית-ביזנטית הגיע לשיאו בימיו של יוסטיניאנוס השני, שנאמר עליו כי הצליח להעביר 200,000 מהם ממקדוניה אל אנטוליה.
השבטים הסלאביים באזור הרפובליקה של מקדוניה שבימינו (אז חלק מבולגריה) קיבלו את הנצרות כדת שלהם בערך בסביבות המאה ה-9, במהלך שלטונו של בוריס הראשון, מלך בולגריה. היוצרים של האלפבית הגלגוליטי, הנזירים הביזנטיים-יווניים הקדושים קירילוס ומתודיוס, בהנחייתו של הפטריארך מקונסטנטינופול, קידמו את הנצרות ועודדו ידיעת קרוא וכתוב בקרב האנשים הסלאביים. העבודה שלהם הייתה מקובלת מאוד בבולגריה של ימי הביניים ונמשכה על ידי קלמנט מאוחריד, יוצרו של האלפבית הקירילי ושל נָאוּם הקדוש מאוחריד, מייסדי בית הספר לספרות של אוחריד.
הביזנטים החזירו לעצמם את השליטה המלאה בבלקנים בראשית המאה ה-11, אולם בשלהי המאה ה-12 הסירוב הביזנטי לוותר על האזור גרם ללידתה של האימפריה הבולגרית השנייה. האימפריה נתקלה במהרה בקשיים פוליטיים, והאזור הגאוגרפי הרחב של מקדוניה נפל שוב לידיה של האימפריה הביזנטית. במאה ה-14, הוא הפך לחלק מהאימפריה הסרבית, ואילו רק כמה עשורים לאחר מכן הוא עבר לידיים עות'מאניות, והוא נשאר תחת שלטונן למשך חמש מאות השנים הבאות.
השלטון העות'מאני באזור נחשב לקשוח. אחת ההתנגדויות הראשונות לשלטון העות'מאני הייתה ב-1689 כאשר פרץ מרד קארפוש. מספר תנועות שמטרתן הייתה עצמאות למקדוניה החלו לקום בשלהי המאה ה-19, כאשר המפורסמת שבהן הייתה הארגון המהפכני המקדוני הפנימי (IMRO). לארגון לא הייתה זהות אתנית כלשהי, והוא היה פתוח רשמית "לכל אחד שחש את עצמו כמקדוני", אולם, רוב חבריו היו דוברי סלאבית/בולגרית. ב-1903 ארגן IMRO את המרד האילינדני-פראובראז'ני נגד העות'מאנים, שלאחר ההצלחות הראשונות כולל הקמתה של רפובליקת קרושבו, רוסק במחיר דמים גבוה. המרד ויצירתה של רפובליקת קרושבו נחשבים כאבן הפינה להקמתה של הרפובליקה של מקדוניה.
בעקבות המלחמות הבלקניות מ-1912 ו-1913 והתפוררותה של האימפריה העות'מאנית, האזור המורחב של מקדוניה חולק בין יוון, בולגריה וסרביה. הטריטוריה של רפובליקת מקדוניה של ימינו נקראה "סרביה הדרומית". לאחר מלחמת העולם הראשונה, סרביה הפכה לחלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. ב-1929 נקראה הממלכה מחדש בשם האימפריה היוגוסלבית וחולקה למחוזות שנקראו Banovinas. האזור שכונה "סרביה הדרומית" (החלק הצפון מערבי של מקדוניה הנקרא גם וארדאר מקדוניה), כולל כל השטח של מקדוניה של ימינו, נודע בשם מחוז וראדאר של הממלכה היוגוסלבית.
ב-1941 יוגוסלביה נכבשה על ידי מדינות הציר ומחוז וארדאר חולק בין בולגריה ואלבניה (שהייתה תחת כיבוש איטלקי). מגויסים מקומיים ומתנדבים יצרו את הארמייה הבולגרית ה-5, שבסיסה היה בסקופיה, והייתה אחראית לאיסוף והגירוש של 7,000 יהודים מסקופיה וביטולה, למשך חודש גם הוקמה מדינת בובות של גרמניה בשם "מקדוניה העצמאית" אך זו פורקה תוך פחות מחודשיים. השלטון הנוקשה עודד מספר מקדונים לתמוך במחתרת הקומוניסטית הפרטיזנית של יוסיפ ברוז טיטו. לאחר סוף מלחמת העולם השנייה, כאשר טיטו התמנה לנשיא יוגוסלביה, נוסדה "הרפובליקה העממית של יוגוסלביה". "הרפובליקה העממית של מקדוניה" הפכה לאחת משש הרפובליקות בפדרציה היוגוסלבית. בעקבות שינוי שם הפדרציה ל"רפובליקה הסוציאליסטית הפדרלית של יוגוסלביה" ב-1963, שונה שמה של הרפובליקה העממית של מקדוניה בהתאם, ומאותו רגע היא נקראת הרפובליקה הסוציאליסטית של מקדוניה. המילה "סוציאליסטית" הושמטה משמה ב-1991 כאשר היא נפרדה ללא מלחמה מיוגוסלביה.
המדינה מציינת באופן רשמי את ה-8 בספטמבר כיום העצמאות שלה, כאשר מציינים גם את משאל העם שתמך בעצמאות מיוגוסלביה, אף על פי שהוא התיר השתתפות עתידית באיחוד עם מדינות לשעבר של יוגוסלביה. חג רשמי נוסף הוא היום של תחילת המרד האילינדני-פראובראז'ני ב-2 באוגוסט.
הרפובליקה של מקדוניה לא הייתה מעורבת במלחמות היוגוסלביות של ראשית שנות ה-90. הוסכם על מספר שינויים קלים בגבולותיה עם יוגוסלביה על מנת לפתור כמה בעיות שהתעוררו בסימון הגבולות. אולם, יציבותה עורערה במידה רבה במהלך מלחמת קוסובו ב-1999, כאשר 360,000 (מספר משוער) פליטים אלבניים (אתניים) מקוסובו מצאו מקלט במדינה. אף על פי שהם עזבו זמן קצר לאחר המלחמה, זמן לא רב לאחר מכן, רדיקלים אלבניים משני צידי הגבול דרשו לתת אוטונומיה או עצמאות לאזורים ברפובליקה המאוכלסים באלבניים.
בין מרץ ליוני 2001 פרץ עימות קצר בין הממשלה ומורדים אלבניים אשר התרחש ברובו בצפון ובמערב המדינה. מלחמה זו הסתיימה עם התערבותו של כוח שמירת הפסקת אש מטעם נאט"ו. בהסכם אוחריד, הממשלה הסכימה לתת כוח פוליטי גדול יותר והכרה תרבותית למיעוט האלבני. הצד האלבני וויתר על דרישותיו להיפרדות טריטוריאלית והכיר באופן מלא בכל המוסדות המקדוניים. בנוסף, לפי הסכם זה, המורדים יתפרקו מנשקם וימסרו אותו לכוחות נאט"ו.
ב-2005, המדינה קיבלה מעמד רשמי של מועמדת להצטרפות לאיחוד האירופי, בשם "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה". הצטרפותה של מדינה חדשה לאיחוד האירופאי מותנית בהסכמת כל החברות הנוכחיות. כל עוד לא הסכימו יוון והרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה על שם מוסכם – התנגדה יוון לצירוף. עתה, משהושג הסכם בין שתי המדינות, נפתחה הדרך לצירוף מקדוניה הצפונית לאיחוד האירופאי. בהמשך התנגדה בולגריה לצירוף בטענה שהעם המקדוני, ההיסטוריה שלו ושפתו אינם אלא חלק מהתרבות הבולגרית ועל מקדוניה הצפונית להכיר בכך. לאחר כמה שנים, הצדדים הסכימו על פשרה.
פוליטיקה
מקדוניה חברה באו"ם, במועצת אירופה, בארגון המדינות הדוברות צרפתית, בארגון הסחר העולמי ובארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה. מקדוניה מועמדת להצטרף לאיחוד האירופי מאז דצמבר 2005 ומאז 2019 היא גם חברה בברית נאט"ו.
הרפובליקה של מקדוניה היא דמוקרטיה פרלמנטרית עם ממשלה ביצועית המורכבת מקואליציה של מפלגות החברות בבית הנבחרים ורשות שופטת עצמאית עם בית משפט לחוקה. באספת בית הנבחרים של מקדוניה הצפונית יש 120 מושבים וחבריה נבחרים אחת לארבע שנים.
תפקידו של נשיא הרפובליקה הוא בעיקר טקסי, כאשר הכוח האמיתי נתון בידיו של ראש הממשלה. הנשיא הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים של מקדוניה והוא גם נשיא מועצת הביטחון של המדינה. נשיא הרפובליקה נבחר אחת לחמש שנים והוא או היא יכולים להיבחר פעמיים לכל היותר (מצב דומה לזה שבארצות הברית). הנשיא הנוכחי, שנכנס לתפקידו ב-2019, הוא סטבו פנדרובסקי.
עם העברת החוק החדש והבחירות שהיו ב-2005, התפקידים המקומיים של הממשלה התחלקו בין 78 עיריות. עיר הבירה, סקופיה, נשלטת כקבוצה של עשר עיריות שמתייחסים אליהן ביחד כאל "העיר של סקופיה". עירייה ברפובליקה של מקדוניה היא יחידה של ממשל עצמי. עיריות שכנות רשאיות ליצור קשרי מסחר ושיתוף.
הכוח השיפוטי נמצא בידי בתי המשפט, כאשר בראש המערכת נמצא בית המשפט העליון, בית המשפט לחוקה ובית המשפט של הרפובליקה. אספת הנבחרים ממנה את השופטים.
הנטייה הפוליטית העיקרית של המדינה היא בין המפלגות הפוליטיות הנשענות על הרוב האתני המקדוני לבין המפלגות המתבססות על המיעוט האלבני. הנושא של איזון הכוח בין שתי הקהילות גרם למלחמה קצרה ב-2001, שלאחריה הושג הסכם על חלוקת הכוח. באוגוסט 2004, הפרלמנט של הרפובליקה העביר חוק ששינה את הגבולות הפנימיים במדינה ונתן יותר אוטונומיה לאלבנים באזורים שבהם הם מהווים את רוב האוכלוסייה.
לאחר קמפיין קדם-בחירות בעייתי, המדינה עברה חילופי ממשלה דמוקרטיים בבחירות שהיו ב-5 ביולי 2006. תוצאת הבחירות הייתה ניצחון מכריע של מפלגת המרכז-ימין VMRO-DPMNE שבראשה עמד ניקולה גרואבסקי.
החלטתו של גרואבסקי לכלול את המפלגה הדמוקרטית של האלבנים בממשלה החדשה, במקום את השיתוף של מפלגת האיחוד הדמוקרטי לאינטגרציה עם המפלגה לשגשוג דמוקרטי, שזכו ברוב הקולות האלבניים, הציתה מחאות נרחבות בחלקים במדינה שבהם יש ריכוזים גדולים של אוכלוסייה אלבנית. השיתוף בין שתי המפלגות הללו התפרק ב-2008, ומפלגת האיחוד הדמוקרטי לאינטגרציה נכנסה לקואליציה עם מפלגת השלטון VMRO-DMPNE במאמץ לפתור את המחלוקות בין שתי המפלגות ולתמוך בשאיפות של המדינה בנוגע להצטרפות לאיחוד האירופי ולנאט"ו.
צבא
הצבא של הרפובליקה של צפון מקדוניה הוא כוח ההגנה של מקדוניה הצפונית המורכב מצבא היבשה וחיל האוויר; היא אחראית על הגנת הריבונות הטריטוריאלית של צפון מקדוניה. ברשותו כוח אדם של כ-12,000 איש. שתי זרועות הצבא העיקריות הן בסדר גודל של חטיבה (מקבילתה באוויר). במרץ 2020, הפכה מקדוניה הצפונית לחברה מלאה בנאט"ובאתר Defense News.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|הצד הקדמי של דינר מקדוני
שמאל|ממוזער|250px|הצד האחורי של דינר מקדוני
השטח המיוער תופס יותר משליש משטח המדינה, כרבע משטח המדינה משמש למרעה וכ-16% ממנו מעובד. הגידולים העיקריים הם חיטה, תירס, כותנה וטבק. במדינה עדר של כ-300,000 ראשי בקר ו-2.2 מיליון כבשים (1992). התעשייה קטנה, אבל קיימת כרייה של מחצבים, בעיקר פחם חום, עופרת, ברזל, נחושת וגופרית.
הרפובליקה של מקדוניה נחשבת למדינה עם תעשייה מפותחת למחצה, בעלת צמיחה מתמשכת בייצור התעשייתי. תהליך השינוי בכלכלה החל ב-1995 כאשר הממשלה חתמה על הסדרים עם קרן המטבע הבין-לאומית ועם הבנק העולמי. כלכלת המדינה פתוחה ומשתלבת בתוך המסחר הבין-לאומי, עם יחס מסחר-תוצר מקומי גולמי כולל של 79.5%. המגזרים החשובים ביותר הם חקלאות ותעשייה. מגזר השירותים גדל גם כן במהלך השנים האחרונות. לכוח העבודה יש חינוך תחרותי וכישורים, אולם חסרות לו עבודות מתאימות, מה שגורם לבריחת מוחות. המדיניות הכלכלית של המדינה היא למשוך משקיעים זרים ולהגדיל את אחוז התעסוקה. אחד המאפיינים הבולטים של כלכלת המדינה הוא המדיניות הפיסקלית ששמרה על יציבות הדינר המקדוני למשך תקופה ארוכה. המדינה עושה מאמצים לפתח מגזר יזמות בגודל בינוני.
במבט לאחור, מקדוניה, ביחד עם מונטנגרו, בוסניה והרצגובינה וקוסובו, השתייכה לאזורים הפחות מפותחים ביוגוסלביה לשעבר. היא סבלה מקשיים כלכליים חמורים לאחר שקיבלה את עצמאותה, כאשר השוק היוגוסלבי הפנימי התמוטט והסובסידיות מבלגרד הפסיקו. בנוסף, היא עמדה בפני אותן בעיות שעמדו בפני מדינות מזרח אירופיות סוציאליסטיות לשעבר במהלך המעבר לכלכלת שוק. נתיב מסילת הרכבת העיקרי שלה, דרך סרביה, נשאר בלתי אמין ועלויות המעבר דרכו הן גבוהות, ולפיכך משפיע על היצוא הרווחי לשעבר של שוק הירקות שלה אל גרמניה.
פריצתן של המלחמות היוגוסלביות והסנקציות שהוטלו על סרביה ועל מונטנגרו גרמו לנזק גדול לכלכלת המדינה, כיוון שבסרביה היו 60% מהשווקים לפני ההתפרקות של יוגוסלביה. כאשר יוון הטילה אמברגו סחר על הרפובליקה בשנים 1994–1995, הכלכלה הושפעה גם כן. עם סיום המלחמה הבוסנית בנובמבר 1995 וההסרה של האמברגו היווני הייתה רווחה מסוימת, אבל תחילתה של מלחמת קוסובו ב-1999 והמשברים האלבניים ב-2001 גרמו לאי יציבות נוספת בכלכלת המדינה. מאז סופו של האמברגו היווני, יוון הפכה לשותף העסקי החשוב ביותר של מקדוניה. חברות יווניות רבות קנו חברות ממשלתיות לשעבר במדינה. שותפות עסקיות חשובות אחרות הן גרמניה, איטליה וסלובניה.
הכלכלה המקדונית התאוששה מאז באיטיות, אף על פי שהאבטלה הנרחבת, השוק האפור, השחיתות והמערכת המשפטית הבלתי יעילה באופן יחסי גורמים לקצב גידול נמוך ולבעיות משמעותיות. לרפובליקה עדיין יש את אחד מהתוצרים המקומיים הגולמיים הנמוכים באירופה. שיעור האבטלה הרשמי הוא 36%. גודלו של כוח העבודה הוא בקירוב 900,000 אנשים כאשר 320,000 מתוכם הם מובטלים. אולם, רבים מהמועסקים לא מדווחים. דבר זה משתקף בשוק האפור, שיש כאלה המעריכים את נפח הפעילות שלו בכ-20% מהתוצר המקומי הגולמי.
הצמיחה בקושי הגיעה ב-2002 ל-0.9%, ואז 3.4%, 2.9%, 3.7% ו-3.2% בשנים שלאחר מכן. הממשלה הנוכחית הודיעה על תוכניות להפעיל מערכת של שיעור מס קבוע עם כוונה להפוך את המדינה למקום יותר מושך עבור משקיעים זרים. שיעור המס הקבוע יעלה ל-12% ב-2007 וירד ל-10% במהלך 2008.
המטבע המקומי
הדינר (denar) (ברבים: denari, מקדונית: денар ו-денар, קוד המטבע: MKD) הוא המטבע של הרפובליקה של מקדוניה. הוא מתחלק ל-100 דני (deni). מקורו של השם דינר הוא מהשם של מטבעות הכסף של רומא העתיקה, הדינאריוס.
גאוגרפיה
ימין|ממוזער|200px|סלטינסקי איזבור
שמאל|ממוזער|250px|מפה טופוגרפית של מקדוניה ושכנותיה
שמאל|ממוזער|200px|הר קוראב, ההר הגבוה ביותר במקדוניה
שמאל|ממוזער|250px|הרים מושלגים במקדוניה
שטחה של מקדוניה הוא 25,333 קמ"ר והיא נמצאת בדרום מזרח אירופה בקואורדינטות הגאוגרפיות 41°50′N, 22°00′E. אורך הגבולות של מקדוניה הוא 748 ק"מ, אותם היא חולקת עם סרביה (221 ק"מ) בצפון, בולגריה (148 ק"מ) במזרח, יוון (228 ק"מ) בדרום ואלבניה (151 ק"מ) במערב. מקדוניה היא פרוזדור מעבר עיקרי מאירופה המערבית והמרכזית אל הים האגאי ודרום אירופה ואל אירופה המערבית. האקלים שלה מאופיין על ידי קיץ וסתיו חמים ויבשים לעומת חורף קר עם שלגים עזים.
המדינה היא חלק מהאזור הגדול יותר שנקרא גם כן מקדוניה, שממנו היא קיבלה את שמה. היא מנותקת מהים, אולם יש לה שלושה אגמים טבעיים: אגם אוחריד, אגם פרספה ואגם דויראן. שטח האגמים שלה הוא 477 קמ"ר ולפיכך שטח היבשה נטו הוא 24,856 קמ"ר.
למקדוניה יש שלושה פארקים לאומיים (פליסטר, גאליצ'יצה, מאברובו) ושתי שמורות טבע (אזראני, ג'אסן). היא עשירה בכרום, עופרת, אבץ, מנגן, טונגסטן, ניקל, ברזל ברמה נמוכה, אזבסט, גופרית, עצים.
פני הקרקע של מקדוניה הם בעיקר מחוספסים, והיא ממוקמת בין ההר סאר ובין ההר אוסוגובו שיוצרים את עמק הנהר וארדאר שחוצה אותה (והוא גם האזור הנמוך ביותר במדינה). שלושת האגמים שלה נמצאים ליד גבולות הרפובליקה הדרומיים, והם נחתכים על ידי הגבולות עם אלבניה ויוון. אוחריד נחשב אחד מהאגמים ובתי הגידול העתיקים ביותר בעולם. האזור פעיל מבחינה סייסמית והיו בו בעבר רעידות אדמה הרסניות, האחרונה שבהן ב-1963 כאשר סקופיה נפגעה קשות מרעידת אדמה חזקה, שבה נספו יותר מ-1,000 אנשים.
למקדוניה יש גם נוף של הרים, המשתייכים לשני רכסים שונים: דינארסקה ורודופסקה. רכס דינארסקה הוא העתיק יותר וכתוצאה ממנו מתרחשת ארוזיה; הרכס רודופסקה הוא הצעיר יותר מביניהם ופני השטח שלו הם הרריים ומחוספסים. 12 ההרים הגבוהים במקדוניה הם: קוראב (2,764 מטרים), סאר (2,747), באבה (2,601), יאקופיצה (2,540), נידזה (2,521), דשאט (2,373), גאליצ'יצה (2,288), סטוגובו (2,273), יאבלאניצה (2,257), אוסוגובו (2,251), ביסטרה (2,163), פאלצ'קוביצה (1,754).
אקלים
האקלים במקדוניה נע בין אקלים ים-תיכוני לאקלים יבשתי. עונת הקיץ חמה ויבשה, ואילו בעונת החורף הטמפרטורה נמוכה במידה בינונית. כמות המשקעים הממוצעת לשנה נעה בין 1,700 מ"מ באזור ההרים המערביים לבין 500 מ"מ בחלק המזרחי של המדינה. במקדוניה ישנם שלושה אזורי אקלים עיקריים: ים-תיכוני מתון, הרים ויבשתי מתון. האקלים לאורך עמקי וארדאר וסטרומיצה (הערים העיקריות הן גווגלייה, ואלאנדובו, דורייאן, סטרומיצה וראדוביש) הוא ים תיכוני מתון. האזורים החמים ביותר הם דמיר קאפייה וגווגלייה, היכן שהטמפרטורה מגיעה עד ל-40 מעלות בחודשי הקיץ. האקלים ההררי מאופיין בחורפים ארוכים ומושלגים ובקיצים קצרים. הטמפרטורה באביב נמוכה בהשוואה לסתיו. במקדוניה יש 30 תחנות לבקרת מזג אוויר.
דמוגרפיה
אוכלוסייה
אוכלוסייתה של מקדוניה מונה כ-2,055,915 תושבים, לפי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2002, כאשר 58% מהתושבים מתגוררים באזורים עירוניים. להלן רשימה של הערים הגדולות ביותר במקדוניה לפי מפקד האוכלוסין משנת 1994 כיוון שמפקד האוכלוסין מ-2002 לא כלל את גודל אוכלוסיית הערים, אך כן כלל את גודל האוכלוסייה של האזורים המנהליים:
top
סקופיה
ביטולה
ולס
שטיפ
סטרומיצה
טטובו
קומאנובו
פרילפ
גוסטיבר
אוחריד
סטרוגה
קוצ'אני
ראדוביש
סרביה
בולגריה
יווןהערים הגדולות במקדוניה
הערים והאזורים המנהליים הגדולים ביותר במקדוניה עיר אוכלוסייה אזור מנהלי אוכלוסייה סקופיה 444,000 סקופיה הגדולה 506,926 ביטולה 80,000 האזור המנהלי ביטולה 95,385 קומאנובו 71,000 האזור המנהלי קומאנובו 105,484 פרילפ 68,000 האזור המנהלי פרילפ 76,768 טטובו 60,000 האזור המנהלי טטובו 86,580 אוחריד 51,000 הרשות המוניצפלית אוחריד 55,749 ולס 48,000 האזור המנהלי ולס 55,108 גוסטיבאר 46,000 האזור המנהלי גוסטיבאר 81,042 שטיפ 42,000 האזור המנהלי שטיפ 47,796 סטרומיצה 40,000 האזור המנהלי סטרומיצה 54,676 קוצ'אני 27,000 האזור המנהלי קוצ'אני 38,092 ראדוביש 16,223 האזור המנהלי ראדוביש 28,244
קבוצות אתניות
הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במדינה היא המקדונים, שהם עם סלאבי. לפי מפקד האוכלוסין מ-2002, 1,297,981 תושבים הצהירו על עצמם כמקדונים, והם מייצגים 64.18% מכלל האוכלוסייה. בערך 535,000 אנשים הצהירו שהם אלבנים, והם מייצגים 25.2% מהאוכלוסייה. קבוצות אתניות קטנות יותר הן טורקים (77,959 או 3.85%), צוענים (53,879 או 2.66%), סרבים (35,939 או 1.78%), בוסנים (17,018 או 0.84%), ולאכים (9,695 או 0.48%) ואחרים (20,993 או 1.04%). מפקד האוכלוסין המקדוני מתעד את רוב הקבוצות האתניות, אולם הקבוצות הקטנות ביותר לא מקבלות ייצוג מספרי בדו"ח הסופי. מאז הקמת מקדוניה שוררת מתיחות אתנית בין התושבים ממוצא מקדוני שהם ברובם נוצרים אורתודוקסים לבין האלבנים שהם ברובם מוסלמים סונים. ב-2001 מרדו בדלנים אלבנים בממשלה, במהלך העימות נהרגו 80 בני אדם והוא הסתיים רק בהתערבות כוחות נאט"ו. במרץ 2012 פרצו עימותים נרחבים בין המקדונים הסלאבים לאלבנים ועשרות אזרחים נפצעו.
שפות
תושבי מקדוניה מדברים במגוון שפות, והדבר משקף את הגיוון האתני שבמדינה. השפה הרשמית והנפוצה ביותר היא מקדונית, שמשתייכת לענף של קבוצת השפות הדרום סלאביות. מבחינה מבנית, היא קרובה לבולגרית יותר מאשר לכל שפה סלאבית אחרת. הצורה הנוכחית שלה נקבעה באופן רשמי לאחר מלחמת העולם ה-2 ומאז המלחמה הופיעה מסורת ספרותית משגשגת.
שפות אחרות שמדוברות במדינה הן אלבנית, בולגרית, רומאני (מדוברת על ידי צוענים), טורקית, סרבית, ולאכית (ארומנית ומגלנו-רומאנית), יוונית ושפות אחרות שמדוברות באופן יחסי לגודל הקבוצה האתנית הקשורה אליהן.
מקדונית היא השפה היחידה שמצוינת באופן רשמי בחוק כשפה הלאומית בחוקה של המדינה. אולם, החוקה קובעת כי שפה שמדוברת על ידי יותר מ-20% מכלל האוכלוסייה תיחשב גם כן לשפה רשמית – כיום, רק השפה האלבנית ממלאת את הדרישה הזאת. כמו כן, במחוזות שבהם לפחות 20% מהתושבים הם ממיעוט אתני מסוים, השפה של המיעוט הזה תשמש למטרות רשמיות בממשל המקומי.
דת
במפקד האוכלוסין שנערך ב-2011 עלה כי רוב האוכלוסייה (69.6%) משתייכת לכנסייה המקדונית האורתודוקסית, 28.6% מהאוכלוסייה הם מוסלמים, וזרמים נוצריים אחרים מהווים 1.1% מהאוכלוסייה. שאר האוכלוסייה (0.7%) מופיעה תחת הכותרת "לא מוגדר". רוב הילידים האלבניים, טורקים ובוסניים הם מוסלמים, כמו גם מיעוט מקרב האוכלוסייה המקדונית האתנית שבמדינה, הידוע גם כמוסלמים מקדוניים. בסך הכל, במדינה יש למעלה מ-1,200 כנסיות ו-400 מסגדים. לקהילות הדתיות האורתודוקסיות והמוסלמיות יש בתי ספר משלהם בסקופיה שבה יש גם מכללה תאולוגית אורתודוקסית. שיעור המוסלמים באוכלוסיית מקדוניה הוא השלישי בגודלו באירופה, אחרי אלבניה ובוסניה והרצגובינה.
הכנסייה המקדונית האורתודוקסית
הכנסייה המקדונית האורתודוקסית היא הכנסייה השלטת במדינה. יש לה 10 מחוזות (שבעה במקדוניה עצמה ועוד שלושה מחוץ למדינה), 10 בישופים, ובערך 350 כמרים. המקדונים, שהם רוב האוכלוסייה, הם נוצרים אורתודוקסיים. 30,000 אנשים בקירוב מוטבלים בכל המחוזות בכל שנה. לכנסייה יש מספר מחלוקות עם הכנסייה הסרבית האורתודוקסית מאז שנפרדו וההכרזה העצמית על נטילת ההנהגה הדתית של המדינה (הכרזה שלא הוכרה על ידי אף כנסייה אורתודוקסית אחרת) ב-1967. אולם, מועצת הארכיבישופים של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, בהחלטה מס' 06/1959, הכירה בעצמאות (תלות עצמית) של הכנסייה המקדונית האורתודוקסית. לאחר שהמשא ומתן בין הכנסיות הושעה, הכנסייה האורתודוקסית הסרבית הכירה בקבוצה שהובלה על ידי זוראן וראנישקובסקי (הידוע גם בשם הארכיבישוף יובאן מאוחריד, בישוף מקדוני בדימוס, כארכיבישוף האורתודוקסי מאוחריד. התגובה של הכנסייה האורתודוקסית המקדונית הייתה ניתוק כל הקשרים עם הכמורה של הארכיבישופות מאוחריד ומניעה מהבישופים של הכנסייה האותודוכסית הסרבית מלהיכנס למקדוניה. הבישוף יובאן נכלא למשך 18 חודשים בעוון "הכפשה של הכנסייה האורתודוקסית המקדונית ופגיעה ברגשות הדתיים של אזרחים מקומיים" כיוון שהפיץ לוחות זמנים ועלונים מטעם הכנסייה האורתודוקסית הסרבית.
הוועדה המקדונית לענייני דת מונעת מהקבוצה להירשם כקבוצה דתית, בטענה שרק קבוצה אחת יכולה להירשם עבור כל וידוי ושהשם לא שונה במידה מספקת מזה של הכנסייה המקדונית האורתודוקסית. הכנסייה המקדונית השיגה מסמכים הנותנים אישור על קיומה של מעורבות ישירה של הממשלה הסרבית במימון של פעילויות הקבוצה, ונשיא מקדוניה קרבנקובסקי ראה בדבר כהתערבות בעניינים הפנימיים של מדינה ריבונית. כמו כן, נשיא מקדוניה דחה בקשה של ראש הכנסייה האורתודוקסית הסרבית לשחרר את זוראן וראנישקובסקי (שנקבע כתנאי עיקרי על ידי הפטריארך הסרבי לחידוש המשא ומתן בין שתי הכנסיות). וראנישקובסקי הורשע בשימוש לא ראוי בסכום כסף גדול שנתרם לכנסייה האורתודוקסית המקדונית.
הכנסייה המקדונית הקתולית ביזנטית
לכנסייה המקדונית הקתולית ביזנטית (ידועה גם בשם הכנסייה המקדונית הקתולית יוונית) יש בערך 11,000 מאמינים ברפובליקה. הכנסייה נוסדה ב-1918, והקהל שלה הוא בעיקר אנשים שהמירו את דתם לנצרות קתולית ושל צאצאיהם. סדרי התפילה בכנסייה הם לפי המנהג הביזנטי והיא נמצאת בקשר עם כנסיות רומאיות ומזרח קתוליות אחרות. טקסי הדת מבוצעים במקדונית.
הקהילה היהודית
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת "רימון השמות" לזכר יהודי מקדוניה שנספו בשואה – בפינה הדרום-מערבית של טיילת ארמון הנציב בירושלים
ראשוני המתיישבים היהודים הגיעו למקדוניה כבר במאות ה-3 וה-4. היהודים ישבו אז בערים סקופיה, שטובי, ביטולה, סטרומיצה, דויארן ואוחריד. בהמשך הצטרפו גם יהודים מגורשי ספרד. הקהילה היהודית בשיאה מנתה מעל 10,000 איש, אך רובה המוחלט נספה בשואה.
בראשית המאה ה-21 מתגוררים כ-200 יהודים במקדוניה, רובם בסקופיה.
במרץ 2011 נחנך במרכז סקופיה מוזיאון לזכר יהודי מקדוניה שהושמדו בשואה. בטקס שהתקיים נכח ונשא נאום השר לעניינים אסטרטגיים והמשנה לראש הממשלה, משה יעלון.
הקהילה הפרוטסטנטית
במדינה יש קהילה פרוטסטנטית קטנה. הפרוטסטנט המפורסם ביותר במדינה הוא הנשיא לשעבר בוריס טראיקובסקי. הוא היה מהקהילה המתודיסטית, שהיא הכנסייה הגדולה והעתיקה ביותר ברפובליקה, והיא מתוארכת לסוף המאה ה-19. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 הקהילה גדלה, בין השאר בגלל מאמינים חדשים ובגלל עזרה מיסיונרית מבחוץ.
חינוך וטכנולוגיה
ארבעת שלבי הלימודים במקדוניה דומים לאלו של מדינות רבות בעולם: קדם-יסודי, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון ומוסד אקדמאי.
במקדוניה יש ארבע אוניברסיטאות לאומיות: אוניברסיטת הקדושים קירילוס ומתודיוס בסקופיה, אוניברסיטת הקדוש קלמנט מאוחריד בביטולה, האוניברסיטה הלאומית של טטובו ואוניברסיטת גוצ'ה דלצ'ב בשטיפ. כמו כן, במקדוניה יש מספר מוסדות אקדמיים פרטיים, כגון האוניברסיטה האירופית, האוניברסיטה הסלאבית בשבטי ניקולה האוניברסיטה המזרח אירופית ואחרות.
הסוכנות האמריקנית לפיתוח בין-לאומי הכינה פרויקט הנקרא "מקדוניה מתחברת" (Macedonia Connects), ובמסגרת הפרויקט מקדוניה הפכה למדינה הראשונה בעולם שבה כל תשתית האינטרנט מסוג פס רחב היא אלחוטית. משרד החינוך והמדעים דיווח כי 461 בתי ספר (יסודיים עד תיכוניים) מחוברים לאינטרנט. בנוסף, ספק שירותי אינטרנט (On.net) הקים רשת אריג המספקת שירותי Wi-Fi ב-11 הערים/עיירות הגדולות במדינה.
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|להקת ההורה טאנק בלבוש מסורתי
למקדוניה מורשת תרבותית עשירה באמנות, אדריכלות, שירה ומוזיקה, ויש בה אתרים ארכאולוגיים דתיים רבים הנהנים מהגנה חוקתית. בכל שנה נערכים במדינה פסטיבלים בנושא שירה, קולנוע ומוזיקה.
סגנונות המוזיקה המקדוניים התפתחו תחת השפעתה החזקה של מוזיקת הכנסיות הביזנטית. מקדוניה היא אחת המדינות עם ציורי הפרסקו המשומרים היפים ביותר, בעיקר מהתקופה שבין המאה ה-11 למאה ה-16. בסך הכל ישנם אלפי מ"ר של ציורי פרסקו שהשתמרו, רובם במצב טוב למדי, והם מייצגים את יצירות המופת של בית הספר המקדוני לציור של הכנסייה הנוצרית.
במקדוניה יש שילוב בין סגנונות אדריכליים עתיקים וחדשים. רוב המנזרים המקדוניים, שנבנו בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה של המדינה, ובייחוד אלו שנבנו בין המאה ה-11 למאה ה-16, השתמרו בצורה מלאה עד היום. האוסף המקדוני של איקונינים, ובייחוד אלה שבאוחריד, נחשב לאחד האוספים היקרים ביותר בעולם, ומבחינת חשיבות אורתודוקסית הוא נמצא במקום השלישי לאחר האוספים שבסיני ומוסקבה. לאוסף הזה יש ייחודיות מבחינה ביזנטולוגית.
אירועי התרבות החשובים ביותר במקדוניה הם פסטיבל הקיץ של אוחריד למוזיקה ודרמה קלאסיות, ערבי השירה של סטרוגה שבהם משתתפים משוררים מכ-50 מדינות ברחבי העולם, ערבי האופרה של סקופיה במאי, פסטיבל הצילום הבין-לאומי בביטולה, תיאטרון הצעירים הפתוח ופסטיבל הג'אז שבסקופיה.
בין הזמרים הבולטים ניתן לציין טושה פרואסקי. בתחום הפולקלור בולטת להקה "טאנץ" והמלחין יונצ'ה חריסטובסקי שפעל איתה.
ראו גם
MAT מקדוניאן איירליינס – חברת התעופה הלאומית של מקדוניה
E75 (מקדוניה) – הכביש המהיר הוותיק ביותר במדינה
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של ממשלת מקדוניה
לחקור את מקדוניה – פורטל התיירות הלאומי
מדריכי כיס לערי מקדוניה הצפונית
מקדוניקה – אנציקלופדיה מולטימדית על מקדוניה
גלריית התמונות עם למעלה מ-1,000 תמונות הקשורות למקדוניה הצפונית
האתר של יוצאי מקדוניה בישראל
תמונות נוספות של מקדוניה הצפונית
תמונות של מקדוניה ב-Google Earth
דיווחים של קונגרס ארצות הברית בנוגע למקדוניה
על הקשר בין המקדונים המודרניים ליוונים העתיקים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלקן: מדינות
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991 | 2024-09-13T15:30:19 |
עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) | הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ; ג' באב ה'תרצ"ז, 11 ביולי 1937 – י"ז באב ה'תש"פ, 7 באוגוסט 2020) היה מחבר ספרי הגות יהודית וביאורים, בפרט לתלמוד ולחסידות. נודע בעיקר בשל פירושו לתלמוד והיותו בעל ידע רחב בתחומי דעת שונים. חתן פרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשמ"ח (1988), עיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2012 ויקיר ירושלים לשנת 2017. שימש כנשיא הסנהדרין החדשה (2004–2008), היה רב בית הכנסת צמח צדק בירושלים ונשיא הישיבות התיכוניות מקור חיים ושפע מקור חיים ונשיא ישיבת תקוע. השתייך לחסידות חב"ד. מגזין טיים הגדיר אותו כ"משכיל שנולד פעם במילניום".
ביוגרפיה
נולד בירושלים כבן יחיד למשפחה חילונית, לרבקה לאה לבית קרוקוביץ', צאצאית רבי יצחק מוורקא, ולאברהם משה שטיינזלץ, מצאצאי האדמו"ר הראשון מסלונים. היה גם מצאצאיו של בעל הלבושים.
בשנות העשרה שלו חזר בתשובה. את דרכו ליהדות ולחסידות, החל במפגש עם מורו ורבו הרב שמואל אלעזר היילפרין. הוא גם למד אצל הרבנים נחום שמריהו ששונקין ודב בער אליעזרוב בירושלים. בגיל שש עשרה וחצי החל ללמוד מתמטיקה ופיזיקה ב והיה אז לסטודנט הצעיר ביותר בה, ובמקביל למד בישיבת תומכי תמימים של חסידות חב"ד בלוד שם התחבר לרב שלמה חיים קסלמן. למד גם בישיבת תורת אמת ובישיבת מיר. מסיבות רפואיות לא שירת בצה"ל.
בה'תשי"א הקים עם הרב משה שפירא את אחוות שלהבת-יה, ובשנת ה'תשט"ז החלו השניים בהפצת ירחון בשם "רשפים" בעילום שם לאנשי רוח. שמואל הוגו ברגמן תיאר את כתב העת כ"תופעה רוחנית מרתקת", ובעקבות כך נוצר קשר בין שטיינזלץ לבין ברגמן.
לימד מתמטיקה בעזתה. בגיל 24 מונה למנהל תיכון ממלכתי־דתי בבית הגדי. באותה שנה הוצעה לו משרת רב העיר חולון, אך הוא סירב להצעה. בפגישה עם יושב ראש הכנסת קדיש לוז וראש הממשלה לוי אשכול, השניים עודדו אותו לפתוח ביוזמת התלמוד המבואר.
בט"ו בסיוון ה'תשכ"ה נישא לחיה שרה, בתו של חיים הלל אזימוב, מחסידי חב"ד בצרפת.
בשנת ה'תשנ"א (1991) שינה את שם משפחתו ל"אבן־ישראל", בהמלצת הרבי מליובאוויטש לשנות את שם משפחתו ללשון הקודש.
היה עמית מחקר במכון לדתות באוניברסיטת ייל, עמית מחקר בכיר במרכז ללימודי המדעים והדתות באוניברסיטת קולומביה ומרצה אורח במוסדות אקדמיים נוספים.
יעץ יחד עם פרופ' אביגדור שנאן מהאוניברסיטה העברית את הדיוק המקראי של הסרט נסיך מצרים.
בה'תשס"ד (2004) ייסד יחד עם קבוצה של רבנים ואקדמאים את תנועת הסנהדרין החדשה ושימש כנשיאה.
בה'תשע"ז (2016) עבר אירוע מוחי קשה וחדל מלדבר. בי"ז באב ה'תש"ף נפטר, כשבועיים לאחר שחלה בדלקת ריאות, ונקבר בחלקת חב"ד בהר הזיתים בירושלים. אישי ציבור ופוליטיקאים מכל גוני הקשת הפוליטית ספדו לו.
חיבר למעלה מ-400 חיבורים בעיקר בפרשנות התלמוד, המקרא והחסידות, על פי הערכות שונות ספריו נמכרו בכחמישה מיליון עותקים. כתב מאות מאמרים תורניים ומאמרי דעה בנושאים שונים.
הושפע מתורת אדמו"רי חב"ד והרבי מקוצק. היה תלמיד של הרבי מנחם מנדל שניאורסון, נפגש עמו ב גם בשנותיו האחרונות. היה בקשר קרוב גם עם אדמו"רי גור, רבי ישראל אלתר, ועם רבי שמחה בונים אלתר.שמאל|ממוזער|250px|דף מתלמוד שטיינזלץ, במהדורתו הקלאסית
שמאל|ממוזער|200px|הרב אבן־ישראל עם בנו מנחם יעקב (מני) - מנכ"ל מכון שטיינזלץ, 2018
ממוזער|200px|עם הרב דוב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים בהתוועדות בישיבה
משפחתו
לזוג אבן־ישראל נולדו בת ושני בנים, הרב מנחם יעקב צבי והרב אברהם משה חיים הלל. מנחם עומד בראש הוצאת ספריו. בעבר כיהן בנו הצעיר (אמחי"ה) כמשפיע בישיבת "אחי תמימים" בכפר חב"ד. כיום שניהם עורכים את ספריו . גיסו הרב שמואל אזימוב היה שליח חב"ד בצרפת.
תלמוד שטיינזלץ
בשנת ה'תשכ"ה (1965) הקים את "המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים" לביאור התלמוד במטרה להנגישו לקורא הישראלי. "תלמוד שטיינזלץ" מנוקד, מפוסק ומחולק לפסקאות. בנוסף לפירושי רש"י ותוספות, נכללים בו תרגום של התלמוד מארמית לעברית, בתוספת מבואות, הסברים, סיכומים, ביוגרפיות של חכמי התלמוד, תרשימים, תמונות ועוד. הכרך הראשון יצא לאור בשנת 1967 והאחרון בה'תשע"א (2010).
פירוש דומה יצא על מסכת פאה ומסכת שקלים מהתלמוד הירושלמי.
לאחר סיום הוצאת הביאור לתלמוד, הוציא לאור (2016) את הביאור לתנ"ך, למשנה תורה להרמב"ם (2017), והכין את הבסיס לביאור המשנה (שהושלם לאחר פטירתו על ידי מכון שטיינזלץ) וסידור התפילה (עם ביאורי החסידות (דא"ח) של אדמו"ר הזקן בעל התניא), בין השאר בסדרת שיעורים מוקלטים. שנים לפני כן הוציא לאור את ביאורו לספר התניא (הוצאת משכל), שנערך משיעור שבועי שמסר במשך עשרות שנים ("חוגי ח"ן למשנת חב"ד"), ובו השתתפו אנשי ציבור מפורסמים.
פעילות ציבורית וחינוכית
בארץ
כבר בשנות ה-60 החל להרצות בישראל ומחוץ לה בנושאי יהדות. הרצה בין היתר בקיבוצים.
בשנת ה'תשמ"ד (1984) הקים בירושלים את הישיבה הגבוהה "מקור חיים" בשיתוף הרב מנחם פרומן והרב שג"ר. הישיבה נסגרה לאחר ארבע שנים. במקביל נפתחה בשכונת מקור חיים בירושלים הישיבה התיכונית מקור חיים בנשיאותו, שעברה בהמשך לכפר עציון, יחד עם בית ספר יסודי וגן באותו השם.
היה חבר בוועד המנהל של גן החיות התנ"כי, של ארגון גשר, ושל הג'וינט, וממייסדי וחברי הוועד המנהל של מכון פרדס.
בשנת 1999 הוקמה הישיבה הגבוהה בתקוע ובשנת 2009 ישיבת שפע מקור חיים והוא עמד בנשיאות שתיהן.
בשנת ה'תשס"ה (2005) הקים ארגון בשם "הסנהדרין החדשה", עם הרבנים ישראל אריאל, יואל שוורץ ואחרים, ובמסגרתו מונה הרב אבן־ישראל ל"נשיא הסנהדרין". הוא ראה את הגוף החדש כגוף "עוברי", שאינו אלא בסיס לסנהדרין אמיתית בעתיד. במשך השנים התמעטה מעורבותו בגוף זה ובחודש סיוון ה'תשס"ח (2008) הודיע על פרישתו.
בשנת ה'תשס"ו (2006) פתח בשכונת נחלאות שבירושלים את מרכז שטיינזלץ לידע יהודי, שבו מתקיימים שיעורים וסדנאות.
ב-2016 כתב במשך כמה חודשים טור על פרשת השבוע במוסף "שבת" של העיתון מקור ראשון.
שכתובים מהתוועדויותיו התפרסמו בעלון "קרוב אליך". חלקם יצאו לאור בספר "התוועדות" (2 חלקים) בהוצאת תורת חב"ד לבני הישיבות וכן בספר "עד בלי", בהוצאת מגיד-קורן.
בברית המועצות
בשנת 1989, סמוך להתפרקות ברית המועצות, הקים במוסקבה את הישיבה הראשונה שחזרה לפעול לאחר עליית מסך הברזל, מכון בראשותו ללימודי יהדות ליהודים ברוסיה, האוניברסיטה פועלת תחת שם חדש ואתר חדש.פרוטוקול מישיבה משותפת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות - 203, ועדת החינוך, התרבות והספורט - 395, יום שני, כ"ח שבט התשס"ה, (7 בפברואר 2005), ואת ארגון המורים היהודים בברית המועצות "למד". במהלך שהותו שם, קיבל אישור מגורבצ'וב לתעד את כתבי היד היהודיים בספריות במוסקבה ולנינגרדגם מאוד הגיוני שאהיה מלך פולין, כל העיר, יאיר שלג, 22/11/1991., וכן סייע בכינון הקשרים הממלכתיים הראשונים בין רוסיה למדינת ישראל.
בשנה לאחר מכן הוציא תרגום לרוסית של ספרו "שלושה עשר עלי השושנה" והחל תרגום של התלמוד המבואר על ידי האקדמיה הרוסית למדעים. בשנת 1995 הוענק לו תואר "דוחובני ראבין" - המנהיג הרוחני של יהדות רוסיה, על ידי רבה הראשי של רוסיה, הרב אדולף שייביץ' ובמשך תקופה העביר שבוע מדי חודש בשיעורים והרצאות ברוסיה.
שיעורי חסידות
בשנת ה'תשי"ח (1958) לאחר פטירתו של הרב אברהם חן המשיך הרב אבן־ישראל את שיעור החסידות השבועי שמסר הרב חן בביתו שברחביה (לבקשת הרב שלמה יוסף זוין שמסר את השיעור במשך שנה). בעשרות שנות קיומו עסק השיעור בלימוד ספרי היסוד של תורת חב"ד, בהם ספר התניא, תורה אור ולקוטי תורה, סידור אדמו"ר הזקן מאמרי אדמו"ר הזקן, דרך מצוותיך של הצמח צדק ועוד.
בין המשתתפים בשיעור היו זלמן שזר נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שהשתתף בשיעור גם בעת כהונתו, פרופ' שמואל הוגו ברגמן וזלדה. ביוזמת שזר יצא לאור במסגרת השיעור "ספר הקן" בעריכת הרב אבן־ישראל שטיינזלץ, במלאת 150 שנה לפטירתו של רבי שניאור זלמן מלאדי.
בשנת ה'תש"ם (1980) החל הרב אבן־ישראל למסור שיעורים בספר התניא בתחנת הרדיו קול ישראל, ביוזמת אברהם זיגמן. מספר שנים לאחר מכן הוציא לאור את סדרת "ביאור התניא" שהתבססה על שיעורים אלו.
השקפה והגות
רבים מתלמידיו של הרב אבן־ישראל שייכים לזרם הציונות הדתית; רבים אחרים הם חסידי חב"ד; ובנוסף יש עוד תלמידים רבים מכל המגזרים.
בתחילה, בניגוד לעמדתו של הרבי מלובביץ השוללת החזרת שטחים גם תמורת שלום, סבר הרב אבן־ישראל שיש להחזיר את "השטחים הכבושים" ביהודה ושומרון, כלומר השטחים הלא מיושבים ולא את ההתנחלויות. עם זאת, הוא כינה את תוכנית ההתנתקות "איוולת מוסרית" ו"התעללות", והתנגד גם לפינוי מקומות קדושים כמו מערת המכפלה, קבר יוסף וקבר רחל. אף על פי כן, הרב שטיינזלץ ביטל את דעתו מפני דעת רבו הרבי מלובביץ' והתנגד למסירת שטחים כל שהם.
נושא אחר שבו הלך אחרי הרבי מלובביץ' היה תלמוד תורה לנשים; שטיינזלץ תמך בלימוד נשים:
הוא הגדיר את עצמו אנטי לאומי אך לא אנטי ציוני. על הלאומיות התבטא כך: "הדת הלאומית איננה מכובדת יותר מכל דת אחרת. יתר על כן, היא הרבה פעמים גרועה יותר מהקנאות הדתית, אפילו מזו של חומייני או של האחים המוסלמים במצרים [...] לקנאות דתית יש לפחות יתרון אחד על פני הקנאות הלאומית: היא קובעת לעצמה, בהגדרה, מגבלות מסוימות [...] הלאומיות מסוכנת כי היא אבסולוטית, ללא גדר."
הרב אבן־ישראל נחשב לליברל יחסית לזרם החרדי. הוא תמך ברעיון הישיבות תיכוניות ובלימודי ליב"ה במגזר החרדי ועל ההסתגרות של המגזר החרדי משאר העולם אמר: "מי שינסה לעשות חומה בן שמיים וארץ, החומה שלו תיפול לארץ."
מספריו
ספרי ביאורים:
חיבורים נוספים:
ספריו תורגמו לאנגלית, רוסית, צרפתית, פורטוגזית, איטלקית, סינית ושפות נוספות.
לאחר פטירתו
עד בלי די, 21 התוועדויות חסידיות של הרב עדין אבן־ישראל, הוצאת מגיד, יוני 2021
המשנה המבוארת, סט ש"ס משנה עם פירוש, בהוצאת מגיד ומרכז שטיינזלץ
שורש מצוות התפילה, פירוש על חיבורו של האדמו"ר הצמח צדק, ב' כרכים בהוצאת ספרים מעיינותיך ומרכז שטיינזלץ, כסלו תשפ"ג-חשוון תשפ"ד
מילים פשוטות, הגות פילוסופית על משמעויותיהן של המילים המרכזיות בשפה ("אהבה", "מוות", "טבע" ועוד) הוצאת מגיד, 2023
תורה אור המבואר, ביאור לספר ליקוטי תורה ותורה אור של אדמו"ר הזקן, הוצאת מעינותייך ומרכז שטיינזלץ, כסלו תשפ"ד.
הגדה של פסח, עם ביאור של הרב אבן עשראל, בהוצאת מרכז שטיינזלץ, אדר ראשון תשפ"ד.
הוקרה
בשנת תשמ"ח (1988) נבחר לקבל פרס ישראל בתחום מדעי היהדות. בעת טקס קבלת הפרס שהה הרב אבן־ישראל בארצות הברית וספג ביקורת על כך, מועדת הפרס ואחרים, ובתו נכחה בטקס במקומו. לימים פורסם כי שהה אז בארצות הברית לצורך פגישה של האקדמיה למדעים של ברית המועצות, בנושא הקמת מרכז לימודי יהדות במוסקבה..
בשנת 1994 היה בין הנואמים במעמד הענקת אות מדליית הזהב של הקונגרס לרבי מנחם מנדל שניאורסון.
בשנת תשס"ב 2002 הוענק למרכז שטיינזלץ פרס זלמן שזר לחקר תולדות ישראל. בשנת תשע"ב (2012) זכה בעיטור נשיא מדינת ישראל. באותה שנה זכה גם בפרס הלאומי לספרים יהודיים.
בשנת ה'תשע"ז (2017) הוענק לו התואר "יקיר העיר ירושלים".
בשנת ה'תש"ף (2020) זכה עם משפחתו לאות הוקרה מהקונגרס האמריקאי עם הכנסת תלמוד שטיינזלץ לספריית הקונגרס.
זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות בר-אילן, בן-גוריון, ברנדייס, פלורידה, ישיבה יוניברסיטי ומכון ויצמן למדע.
ביקורת
בשנת 1989 יצאו רבנים חרדים בולטים, בעיקר ליטאים, בקול קורא האוסר על עיון בספריו של הרב אבן־ישראל. הרב אלעזר מנחם מן שך כתב כי על ידי הלימוד של התלמוד המבואר של הרב אבן־ישראל "סר כל זיק של קדושה ואמונה" והדבר יביא לשכחת התלמוד. עוד תקף את חיבוריו האחרים וטען "שיש בהם דברי מינות ואפיקורסות וחילול כבוד התורה" וכי הרב אבן־ישראל "מעז לדבר בזלזול נורא על האבות הקדושים, התנאים והאמוראים, אשר אין לנו כלל תפיסה בגודל מדרגתם והשגתם" ו"ספריו צריכים גניזה, ואסור ללמוד ולעיין בהם ולהכניסם לבית המדרש, והירא דבר ה' ישמור נפשו מלהחזיקם בביתו". אל קריאתו של הרב שך הצטרפו רבנים בולטים ובהם הרב יוסף שלום אלישיב והרב אהרן לייב שטיינמן. הרב שמואל הלוי ואזנר פרסם עם בית דינו פסק הלכה לפיו חל איסור גמור לעיין ולהפיץ את ספריו, בנימוק כי בספרו "תלמוד לכל" ובפירושיו לתלמוד יש "לשונות של זלזול" בחכמי הגמרא. גם הרב ניסים קרליץ פרסם עם בית דינו פסק הלכה האוסר את ספרי הרב אבן־ישראל. כתוצאה מכך הוחרם התלמוד המבואר אצל רבים בציבור החרדי, בעיקר בזרם הליטאי.
מנגד, זכה התלמוד להסכמות מכמה מנהיגים חרדיים בולטים - בראשם הרב משה פיינשטיין, הרבי מליובאויטש, והרב עובדיה יוסף, וכן לתמיכת רבנים נוספים.
בתגובה לפסיקת בד"ץ העדה החרדית, שגינה חלק מספריו (התלמוד לכל, דמויות מן המקרא ונשים במקרא), פרסם המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, המוציא לאור את ספרי הרב אבן־ישראל, מודעת שבה נאמר כי בשלושת הספרים: . כעבור זמן פרסם הרב אבן-ישראל עצמו מודעת הבהרה ובה כתב: .
בשנת 2011 התבטא בעניין הביקורת על ספריו:
לקריאה נוספת
יואל שפיץ, סיפור טוב מתחיל מהאמצע רגעי חיים עם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), ירושלים, בהוצאת ידיעות ספרים, 2022
הרב דב זינגר, הרב עדין היה בשמים ובארץ בו-זמנית, באתר מקור ראשון
קישורים חיצוניים
כללי
Aleph society
הבלוג של הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
שיעורים ומאמרים שכתב
שיעורי הרב עדין אבן-ישראל מאתר ישיבת בית אל
. שיחה עם תלמידים על מוסד הישיבה.
שיעורי הרב אבן-ישראל בישיבת תקוע
ציות וסירוב לפקודות, בתוך הספר ערכים במבחן מלחמה, עמ' 195-190
ראיונות
ראיונות כתובים
מתוך מקור ראשון
ראיונות להאזנה/צפייה
הרב שטיינזלץ מתארח בתוכנית "שעה של אנשים", רדיו גלי ישראל, 26 במרץ 2015
ריאיון עם הרב (סביבות 2013) מראיין: קובי ברקאי. ב: כאן ב'. (פורסם שוב לאחר פטירתו בתאריך: 15.8.2020)
כתבות עליו
יאיר לפיד, לכתוב את התלמוד, מוסף 7 ימים - ידיעות אחרונות, 21 במאי 2010
אביאל הלוי, עדין בגבורות, בעלון "קרוב אליך" מס' 183
כל הכתבות על הרב שטיינזלץ, באתר ערוץ 7
סקירת ספריו
אליהו פחימה, עיון בביאור הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) על מסכת ברכות בתלמוד הבבלי, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בן-גוריון תשפ"א; באתר ספריית אסיף
בעקבות פטירתו
.
דביר עמר, מסכת חייו, עיתון שביעי, 14 באוגוסט 2020
יאיר שלג, מי היה הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ?, מקור ראשון, 16 באוגוסט 2020
מוסף מיוחד שנה לפטירתו של הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ עיתון מקור ראשון, 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעי היהדות
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1988
קטגוריה:הוגי דעות שחזרו בתשובה
קטגוריה:חוקרי יהדות ישראלים
קטגוריה:חסידי חב"ד
קטגוריה:רבני ישיבת תקוע
קטגוריה:רבנים חרדים ישראלים
קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים
קטגוריה:מחברי ספרות תורנית
קטגוריה:מקבלי עיטור הנשיא
קטגוריה:פרשני הגדה של פסח
קטגוריה:פרשני התוספתא
קטגוריה:ישיבת מקור חיים
קטגוריה:פרשני מקרא בעת החדשה
קטגוריה:יקירי ירושלים
קטגוריה:נושאי כלים של רמב"ם
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:חסידות חדשה: רבנים
קטגוריה:חברי הסנהדרין החדשה
קטגוריה:פילוסופים יהודים
קטגוריה:זוכי פרס שזר
קטגוריה:תקוע: אישים
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת חב"ד
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1937
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2020 | 2024-10-01T07:40:09 |
גדוד דוכיפת | REDIRECT חטיבת כפיר#גדוד דוכיפת (94) | 2024-07-11T20:59:20 |
משפט סלנסקי | REDIRECT משפטי פראג | 2004-09-15T09:12:28 |
ליבריה | שמאל|ממוזער|250px|רחוב בעיר הבירה מונרוביה, 2009
רפובליקת ליבריה (באנגלית: Republic of Liberia) היא מדינה בחוף המערבי של אפריקה. היא גובלת בסיירה לאון, בגינאה ובחוף השנהב.
מדינת ליבריה הוקמה בשנת 1847 על ידי עבדים משוחררים מארצות הברית שיושבו בה על ידי סוכנויות אמריקניות. למרות זאת, צאצאיהם מהווים כיום רק 2.5% מהאוכלוסייה (המונה כ-5 מיליון תושבים), ואילו 95% מייתר אוכלוסייתה הם בני שבטים אפריקאיים מקומיים.
בסוף המאה ה-20 סבלה המדינה משתי מלחמות אזרחים: מ-1989 עד 1996 ומ-1999 עד 2003.
היסטוריה
כבר ב-1461 הגיעו לחופי המקום הקרוי כיום ליבריה ספינותיהן של מגלי ארצות פורטוגזים אשר קראו למקום "חוף הפלפל" (Costa da Pimenta) בשל שפע גרגירי הפלפל שמצאו בו. ב-1602 הקימו ההולנדים תחנת מסחר, אולם נטשו אותה כעבור כשנה. ב-1663 הקימו הבריטים מספר תחנות מסחר על חופי ליבריה של היום, אולם אין ידיעות נוספות על התיישבות קולוניאלית בחופי ליבריה עד בואם של העבדים המשוחררים.
בשנת 1822 רכשה האגודה האמריקנית להתיישבות, אגודה פילנתרופית אמריקנית, שטח במערב אפריקה במטרה להקים בית לאומי לעבדים משוחררים - ומכאן שם המדינה: liberty - חירות באנגלית. נשיא ארצות הברית דאז, ג'יימס מונרו, עמד בראש האגודה, ולכבודו נקראה עיר הבירה מונרוביה. האגודה יישבה בליבריה 20 אלף עבדים לשעבר, אשר הכריזו על עצמאותם ב־26 ביולי 1847 (והיו לתושבי המדינה העצמאית היחידה באפריקה למעט אתיופיה); ביום זה נחגג יום העצמאות של המדינה. העבדים המשוחררים שהתיישבו בליבריה נקראו ליבריאנים אמריקאים ומנו כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה.
אדווין בארקלי (1882–1955) כיהן כנשיא ליבריה משנת 1930 עד 1944, וסיכל איומים מצד גורמים שונים (בהם חבר הלאומים) על ריבונותה של ליבריה.
שני העשורים האחרונים של המאה העשרים, בישרו לליבריה חוסר יציבות בדמות שתי מלחמות אזרחים, הראשונה מ-1989 עד 1996 והשנייה מ-1999 עד 2003.
הפיכה צבאית שחולל סמואל דו הביאה קץ לשליטה של קבוצת המיעוט של צאצאי העבדים מאמריקה על האוכלוסייה המקומית. ב-1989 חולל צ'ארלס טיילור הפיכת שלטון נוספת. מלחמת האזרחים בליבריה נמשכה גם לאחר הפיכה זו.
ב-1997 נערכו בליבריה בחירות, בהן נבחר טיילור לנשיא המדינה. המתמודדת אלן ג'ונסון-סירליף שהתייצבה מולו נאלצה לצאת לגלות בארצות הברית, לאחר שטיילור האשים אותה בבגידה במדינה. גם לאחר בחירות אלו נמשכו הקרבות במדינה, והחל מאפריל 1999 עד סוף 2000 - קרבות עם גינאה ועם מורדים בצפון ליבריה. ב-2003 הושג הסכם שלום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה, וטיילור מצא מקלט בניגריה. ב-2006 הוא נעצר וב-2008 עמד לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג באשמת פשעי מלחמה. ב-2012 הורשע טיילור ונידון לחמישים שנות מאסר.
אף על פי שנהוג לראות בהסכם השלום ב-2003 את סופם של הקרבות, המהומות והמרידות נמשכו גם לאחר מכן, ובאוקטובר 2004 נהרגו 16 איש במהומות.
ב-23 בנובמבר 2005 נערכו בליבריה בחירות דמוקרטיות, בהן ניצחה אלן ג'ונסון-סירליף (נשיאה בפועל מ-16 בינואר 2006). בכך הייתה ג'ונסון-סירליף לאישה הראשונה באפריקה שנבחרה לראשות מדינה. ג'ונסון סירליף זכתה בקדנציה נוספת ב-2011, וב-2017 נבחר כדורגלן העבר ג'ורג' ואה לנשיא.
פוליטיקה
צורת השלטון בליבריה מבוססת על מודל הרפובליקה האמריקני, עם שלוש רשויות שלטוניות, אך נשיא ליבריה הוא בעל הכוח המשמעותי במדינה. לאחר פירוק המפלגה הרפובליקנית בליבריה ב-1876, מפלגת הוויגים האמיתית הייתה המפלגה החוקית היחידה בליבריה, עד ההפיכה ב-1980. כיום אין לאף מפלגה רוב בפרלמנט. למרות השחיתות השלטונית הרבה, התאפיינה המערכת הפוליטית בליבריה ביציבות מאז הקמתה ב-1847 ועד קיצה של הרפובליקה הראשונה ב-1980.
בשנים מאז חוותה ליבריה שלטון צבאי, דיקטטורה, מלחמות אזרחים וניסיונות הפיכה. מאז היבחרה של ג'ונסון-סירליף לנשיאה ב-2005, חוותה המדינה שקט יחסי.
יחסי ישראל - ליבריה
בעקבות מלחמת יום הכיפורים ניתקה ליבריה באופן חד-צדדי את יחסיה עם ישראל. כעשור מאוחר יותר התחדשו היחסים ומאוחר יותר נחתמו אמנות שיתוף פעולה בתחומי ביטחון כולל הסכם בנושא תעופה, כלכלה, טכנולוגיה ועוד. כיום יש יחסים דיפלומטיים מלאים, אם כי ליבריה לא נחשבה כאוהדת ישראל. למרות זאת, מנובמבר 2007 הודקו היחסים, וליבריה שוב נעזרת בישראל בענייני ביטחון וכלכלה.
יחסי ארצות הברית - ליבריה
לאורך השנים ליבריה נודעה ברמת התלות הגבוהה שלה בארצות הברית. מהקמתה ועד היום הייתה משמעותית. ליבריה נוסדה בשנת 1822 על ידי האגודה האמריקנית לקולוניזציה כמושבה עבור אפרו-אמריקאים חופשיים ועבדים לשעבר. ארצות הברית סיפקה תמיכה כספית ופוליטית להקמת ליבריה והמשיכה לעשות זאת לאורך המאות ה-19 וה-20.
במהלך השנים הראשונות לקיומה של ליבריה, ארצות הברית מילאה תפקיד מכריע במתן סיוע ומשאבים לפיתוח המדינה. האגודה האמריקנית לקולוניזציה סייעה לממן את הובלת העבדים המשוחררים לליבריה וסיפקה להם כלים ואספקה כדי להתחיל את חייהם החדשים. ארצות הברית גם העניקה הלוואות פיננסיות לליבריה ותמכה בכלכלתה באמצעות סחר והשקעות.
בנוסף, לארצות הברית הייתה השפעה משמעותית על המבנים הפוליטיים והחברתיים של ליבריה. רבים ממנהיגיה הראשונים של ליבריה התחנכו בארצות הברית ואימצו מערכות וערכים פוליטיים אמריקאים. לארצות הברית הייתה גם נוכחות צבאית חזקה בליבריה, במיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר המדינה שימשה כמקום אסטרטגי לצבא האמריקני.
בקרב החוקרים מוסכם כי ניתן לטעון שליבריה נועדה במקור לאפשר את נוכחותה של ארצות הברית באפריקה בתקופה הקולוניאלית. המטרה העיקרית של האגודה האמריקנית לקולוניזציה הייתה להקים מושבה באפריקה כדרך לשחרר אפרו-אמריקאים ולקדם את האינטרסים של ארצות הברית באזור על-ידי דריסת רגל במדינה על אף ההסכמים עם שאר המעצמות כי הם לא יתערבו בנעשה בחצי הכדור המערבי וכך תעשה ארצות הברית בחציו המזרחי (כחלק מתוכנית מונרו). קשריה של ליבריה עם ארצות הברית נותרו חזקים לאורך ההיסטוריה שלה, כאשר שתי המדינות חתמו על הסכמים ואמנות מרובות.
צבא וביטחון
הכוחות המזוינים של ליבריה (ובראשי תיבות: AFL) הם הכוח הצבאי שנועד לשמור על ריבונות המדינה. במקור הצבא נוסד בשנת 1908 כמיליציה שנקראה משמר הגבול הליברי, ושם זה שונה לשם הנוכחי בשנת 1956. במשך כמעט כל ההיסטוריה שלו, ה-AFL קיבל סיוע חומרי והדרכה ניכרת מארצות הברית. הוא מורכב מזרוע יבשה של חטיבת חי"ר אחת בעלת שני גדודים ומספר יחידות תומכות כגון: פיקוד הדרכה, פלוגת הנדסה, יחידת קשר, ועוד.כמו כן, זרוע ימית של משמר החופים. בנוסף בעבר היה כולל כנף אווירית שלמעשה פורקה עקב מלחמת האזרחים והוכרז רשמית רק לאחריה, אם זאת יש דיון להחזירה כיחידה בתוך זרוע היבשה.
כלכלה
ליבריה, שסבלה הרס רב במלחמת האזרחים הממושכת, מדורגת, נכון ל-2020, כמדינה הענייה בעולם. רוב תושביה עוסקים בחקלאות או עיבוד תוצרת חקלאית, בעיקר אורז, קנה סוכר, קפה, קקאו, מניהוט (קסאווה), בננות, כריתת עצים ועיבודם, הפקת גומי ועיבודו, גידול עצי דקל והפקת שמן דקלים, גידול צאן ועיבוד תוצרתו.
פרט לחקלאות, עוסקים בהפקת ברזל, מעט יהלומים וזהב.
מקור הכנסה נוסף הוא גביית דמי רישום בגין מתן זכות לאוניות להניף את הדגל הליברי כדגל נוחות.
מטעי הגומי ניטעו על ידי חברת פיירסטון לצמיגים וגומי מארצות הברית מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, כדי ליצור מקור אספקה נוסף לגומי שחסרונו הורגש בזמן המלחמה. במשך שנים רבות היו מטעים אלו מקור תעסוקה והכנסה למדינה אם כי נשמעו טענות על כך שהעובדים מועסקים בהם בתנאי עבדות ועל השפעתה המוגזמת של החברה בפוליטיקה הפנימית הליברית. מאז, מחירי הגומי ירדו ושכר העבודה עלה והגומי כבר אינו רווחי כבעבר.
גאוגרפיה
ליבריה שוכנת בקואורדינטות 6 30°N, 9 30°W על חוף האוקיינוס האטלנטי במערב אפריקה, גובלת בסיירה לאון, גינאה וחוף השנהב.
זו מדינה השוכנת באזור תת-הסהרה, צורתה מלבנית, לאורך קו החוף שאורכו כ-580 קילומטר, משתרע מישור רחב המכיל ביצות וממנו מתרוממות גבעות ובעקבותיהן הרים מיוערים.
מההרים זורמים מספר נהרות הנשפכים לאוקיינוס.
דמוגרפיה
מוצאות אתניים
קרוב ל-95% מהאוכלוסייה הם בני שבטים מקומיים. כ-2.5% מהאוכלוסייה הם צאצאי עבדים משוחררים שהיגרו מארצות הברית ואמריקה - בחזרה לאפריקה, ולליבריה בפרט. עוד כ-2.5% הם קונגולזים שהגיעו כעבדים, ופחות מ-1% זרים.
דתות
נכון ל-2018, כ-86.2% מהליברים הם נוצרים, כ-11.7% הם מוסלמים והשאר בני דתות אחרות.
קישורים חיצוניים
מסמך שהוגש לוועדת הפנים של הכנסת בנושא הפליטים הליברים בישראל, מרץ 2007
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מערב אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית | 2024-08-01T04:02:50 |
בירה | 200px|ממוזער|שמאל|כוס בירה בהירה
200px|ממוזער|שמאל|כוס בירה כהה
ממוזער|200px|נהוג להגיש את הבירה בכוסות זכוכית בעלות תחתית עבה, ציור משנת 1878
בירה היא שם כולל למספר משקאות חריפים שונים המיוצרים בתהליך של תסיסה, בדרך כלל של שעורה, חיטה, שיבולת-שועל או דגנים אחרים. תהליך ייצור הבירה (וגם של משקאות אלכוהוליים אחרים) נקרא "בישול" (ומכאן הביטוי "מבשלות בירה"). את הבירה נהוג להגיש בכוס בירה.
הבירה קיימת בעולם כבר אלפי שנים. המידע המוקדם ביותר המגיע מהמזרח התיכון הקדום מצביע על כך שאנשים ידעו כיצד לייצר לחם ובירה כבר 8,000 שנה ואולי אף 14,000 שנים, כלומר, קודם לתירבות החיטה.
מכיוון שהמרכיבים לבירה שונים ממקום למקום ובתרבויות שונות, כך גם המאפיינים של התוצר הסופי, כמו טעם, ריח וצבע משתנים.
בדומה לאוצר יין ישנו גם בתחום הבירה מקצוע המתייחס לבירה, שנקרא "אוצר בירה".
היסטוריה
הדעה המקובלת כיום היא כי הבירה התגלתה בטעות כתוצאה מדגנים נבוטים ש"התקלקלו", ובזכות אנשים אמיצים שחשו אופוריה לאחר שהעזו לטעום את המשקה ה'מקולקל'. מכאן ואילך ניסו לשחזר את תהליך התסיסה בעזרת שימור של דגימה מכל בישול בירה קודם והכנסתו לבירה הבאה – בתהליך הדומה לשימורה של המחמצת הקדומה. שיטה זו עודנה בשימוש עד היום (ומכאן המושג העברי "שמרים"). בנוסף, לא ברור כמה זמן דרש ייצור הבירה העתיקה
יש המייחסים את תירבות החיטה בזמן המהפכה החקלאית (המהפכה הנאוליתית), לצריכת הבירה ויש המקדימים את ייצור וצריכת הבירה, אפילו לתרבות הנאטופית הקדומה, לפני כארבעה עשר אלף שנים, קודם לתירבות החיטה. במזרח הקרוב, מתחילת האלף השלישי לפנה"ס, בקרב תרבויות רבות ייצור הבירה הפך לאינטנסיבי. בייחוד היה הדבר שכיח במצרים העתיקה ובמסופוטמיה, בהן הבירה שימשה הן את החיים והן את המתים, כמנחות קבורה.
מצרים
ממוזער|250px|שתיית בירה בצוותא, ציור משנת 1923
כבר בשנים 3100–5500 לפני הספירה ייצרו בירה במצרים. עדויות כתובות מתקופת השושלת המוקדמת במצרים (2686–3100 לפני הספירה) מצביעות על חשיבותה של הבירה בתקופה הזו ועל כך שתפקידו של המשקה האלכוהולי הזה היה מעוגן היטב בתרבות עד שהגיע למעמדו המרכזי המוכר לנו היום.
במאה הראשונה לפני הספירה הצביעו היסטוריונים יוונים בכתביהם על קיומה ועל איכויותיה של הבירה המצרית. את המצאת הבירה ייחסו היוונים לאל דיוניסוס, בעוד המצרים ייחסו את המצאת והפצת הבירה לאל אוסיריס. פפירוסים במצרים העתיקה מונים שבעה-עשר סוגים שונים של בירה.
ייצור הבירה נכלל ונקשר לרוב עם אפיית לחם. כנראה בגלל הצורך בשמרים. שרידים עתיקים ממבשלת בירה ששימשה גם כמאפיה נמצאו בצפון מערב הנגב זהו האתר העשיר ביותר במקורות מים בדרום כנען דאז.
אחד הממצאים שמאיר את הידוע במחקר על ייצור הבירה בעת העתיקה הוא ציור קיר בקברו של Ty מפקח חשוב בבנייתן של הפירמידות בעיר ממפיס, שמראה את השלבים בבישול בירה ובאפיית לחם.
רכיבי הבירה המצרית
נהוג להניח כי בירה יוצרה משעורה אך ייתכן ששולבו בה גם דגנים נוספים כתערובת או כמרכיב חלופי. אין גם הסכמה לגבי השימוש בתמרים בהכנת הבירה, ייתכן שהוסיפו אותם כדי להוסיף טעם או כדי להאיץ את תהליך התסיסה. הבירה הראשונית נעשתה מדגן, מים וגורם תסיסה בלבד. רק בשלב מאוחר יותר נוסף לתהליך הייצור הכשות שתפקידו העיקרי הוא שימור המשקה והארכת זמן השימוש בו לפני שיתקלקל. ישנם מספר ממצאים כגון שרידי תמרים שנמצאו בעיר נחן במצרים העליונה, שיכולים להוות ראיה לכך שבמצרים הקדומה נעשה שימוש בתמרים כדי לתבל את הבירה.
נשים בשלניות בירה במצרים
ישנן הוכחות שנשים לקחו חלק גדול בבישול הבירה במצרים, בייחוד בשלבי טחינת הדגנים. המצרים ייחסו את ייצור הבירה לאלה חתחור, מקדש דנדרה שלה נחשב כ"מקום השכרות". חתחור הייתה ידועה גם כ"גברת השמיים" ונקשרה לא פעם לצדדים המענגים של החיים כגון מיניות, אושר ומוזיקה. אחד מתפקידיה החשובים היה להיות האלה המגינה על הנשים שבישלו את הבירה. הסיבה למעורבותן של נשים בהכנת הבירה קשורה ככל הנראה לתהליך ההכנה הניתן לביצוע באמצעים ביתיים. זאת בניגוד לתהליך הכנת היין שהיה ארוך יותר נדרש לאמצעים חוץ-ביתיים, ונותר כתפקיד גברי.
מסופוטמיה
הראייה הראשונה לקיומה של הבירה ושל הלחם מגיעה ממסופוטמיה. בירה יוצרה גם בצפון מזרח מסופוטמיה בערך בשנת 3400 לפנה"ס, באזור שהיום נחשב כעיראק. שתיית בירה הייתה נפוצה בכל רחבי מסופוטמיה, כולל בקרב נשים. בישול בירה כמקצוע היה מכובד ומוערך ומבשלי הבירה היו מועסקים דרך המדינה או המקדש. לחלק ממבשלי הבירה היו עבדים משל עצמם.
ישנם שלושה ממצאים עיקריים, אחד במסופוטמיה ושניים בסוריה, שמוכיחים את השימוש בבירה במסופוטמיה בעת העתיקה. ביניהם, אתר במסופוטמיה מתקופת השושלות המוקדמת ששימש במבשלה וכמאפייה בעיר לגש בשומר. זאת, על פי לוח שמונה רכיבי בישול של בירה וקערות לבישול הבירה.
רק מתכון אחד שרד מתקופת בבל העתיקה. ייצור מאלט נעשה על ידי השריית דגנים במים, ייבושם והשארתם בשמש לשלושה שבועות.
שתיית בירה נחשבה למעשה חברתי. הוכחה לכך הם ממצאים המעידים על שתיית בירה דרך קשיות שתיה מכד משותף. השימוש בקשית נעשה כדי להימנע משתיית המשקעים בבירה.
נשים בשלניות בירה בשומר ובבל
השומרים החשיבו את הבישול כמקצוע חשוב עליו מפקחת האלה נינכאסי, זהו גם המקצוע היחיד במסופוטמיה שעליו אחראית אלה אישה. אחד מהמתכונים לבירה המתוארך סביב 1800 לפנה"ס נקרא ההמנון לנינכאסי ובו תיאור ליניארי של תהליך הכנת הבירה
בנוסף לתפקידן כבשלניות, הרבה מבעלי המסבאות בבבל היו נשים.
בעלילות גלגמש, המתוארכות לשנת 2000 לפנה"ס ומוכרות כסיפור העלילה העתיק ביותר, שתיית הבירה מוזכרת שם כאחת מברכותיה של הציוויליזציה.
בירה בארץ ישראל
אף על פי שבתרבויות שכנות במזרח הקדום לבירה היה מקום חשוב, הבירה לא תפסה מקום נרחב בארץ ישראל. ייתכן שבשל מקומם הנרחב של ענבים ושל יינות מקומיים. בעניין זה, קיים ויכוח במחקר האם הבירה קדמה ליין או להפך.
מקור השם
מקור המילה בירה אינו ברור, אך ככל הנראה מדובר במילה הלטינית biber, משקה או שיקוי. בעברית השם בירה התגלגל ככל הנראה מגרמנית (bier) עם העלייה החמישית.
הבירה מוזכרת בתלמוד כ"שיכר שעורים", והיו אף מי שהציעו לכנות את המשקה "שיכר":
תשובת המערכת:
רכיבים
מרכיביה העיקריים של הבירה הם: מים, לתת (העשוי בדרך כלל משעורה), כשותנית ושמרים. כמו כן משתמשים לפעמים (בעיקר בבלגיה) גם באמצעי תיבול שונים בבישול בירה, כדי להעניק לה טעם מיוחד. מלבד שעורה, משתמשים במקומות שונים בעולם בזרעים נוספים כמקור של סוכרים ללתת, כגון תירס ואורז.
לתת
לֶתֶת (Malt) הוא חומר הגלם העיקרי לייצור בירה. לתת הוא דגן שעבר הנבטה, הגורמת להיווצרות פרופיל עמילנים
המתאים לייצור בירה. ברוב המוחלט של המקרים, הלתת בו משתמשים הוא לתת משעורה. בבירות חיטה משתמשים גם בלתת שעורה וגם בלתת חיטה. בעולם משתמשים גם במקורות סוכרים אחרים כגון אורז ותירס, מכיוון שהם זולים יותר מלתת.
תהליך ייצור הלתת, המכונה הלתתה, נפתח בהנבטת השעורה. שלב זה מתחיל בהשריית הדגן במים למשך מספר שעות. המים מביאים לתהליך נביטה, שבמהלכו מפרקים אנזימים בגרעיני התבואה את חומר התשמורת העמילני. עמילן הוא רב-סוכר, שיש לפרק אותו לסוכרים פשוטים, שרק הם זמינים לפעילות הפירוק של השמרים (תסיסה). לאחר מכן מוחזקים הגרעינים הנובטים באולמות מיוחדים, מאווררים ומבוקרי טמפרטורה, על מנת להמשיך את תהליך הפירוק.
בשלב הבא עוצרים את ההנבטה על ידי ייבוש הגרעינים באוויר חם. בשלב זה מקבלים לתת בגוונים שונים באמצעות דרגות קלייה שונות. חלק מהלתת מותירים בהיר והוא משמש כלתת לבירות בהירות, או כ"לתת בסיס". חלק מהלתת קולים יותר, לקבלת לתת בגוון חום כהה יותר ויותר, עד שחור (למשל "לתת שוקולד"). בייצור הבירה משתמשים בצירופי לתתים שונים, כך שמתקבלת בירה בגוון מסוים - כהה יותר או פחות - ובעלת טעמים קלויים יותר או פחות (יותר טעמי קפה, שוקולד וכדומה).
לתת הבסיס, שעובר קלייה קלה, מכיל עמילן ואנזימים (עמילאז) שיפרקו אותו לסוכרים בהמשך תהליך הייצור; מסיבה זו, לתת הבסיס הוא תמיד רוב הלתת בו נעשה שימוש במתכון בירה אופייני.
חלק ממבשלות הבירה אינן מייצרות לתת בעצמן, אלא רוכשות אותו ממפעלים המתמחים בייצורו, הנקראים מלתתות (malting או malthouse באנגלית).
מים
מקור המים ותכונותיהם משפיעים במידה רבה על התוצאה הסופית מאחר שהמים הם מרכיב עיקרי בבירה. מים קשים מתאימים יותר לבירה כהה, ומים רכים - לבירה בהירה.
כשות
תפקידה העיקרי של הכשותנית בבירה הוא הקניית מרירות וארומה אופייניות. לשם תיבול והוספת מורכבות נהוג להשתמש בצמחים שונים, ולא רק בכשות, בייצור בירה. אולם בנוסף לתכונותיה הארומטיות, נודעו לכשות יתרונות על פני צמחים אחרים בשל סגולותיה המיוחדות, שהפכו אותה לפופולרית יותר ויותר בקרב מבשלי בירה מסחריים: מרירותה מצמיאה ומעוררת שתייה מוגברת, והיא מונעת או מצמצמת פעילות חיידקית.
את מרירות הכשות מקובל למדוד ביחידות אלפא. ישנם שני סיווגים לכשות: כזו שמוסיפה מרירות, וממצים אותה כבר בשלבי הבישול הראשונים, וכזו שמוסיפה ארומה, שבה משתמשים בשלבים מאוחרים של הבישול (חומרי ריח נהרסים בקלות בבישול, לכן מוסיפים רק למיצוי בסיסי שלהם, ותו לא).
המושג בעברית: הכשות המשמשת בייצור בירה היא הפרח הנקבי של הצמח ששמו הלטיני הוא (Humulus lupulus) ממשפחת הקנאביים. היא אינה צמח הכְּשׁוּת (Cuscuta campestris) המוכר כטפיל נשרך בצידי דרכים, בשדות ובחצרות לא מטופחות. על מנת למנוע בלבול בין שני הצמחים, טבעה האקדמיה ללשון העברית את המושג כָּשׁוּת לציון הרכיב בייצור הבירה.
שמרים
שמרים הם יצורים חד תאיים אוקריוטים המסווגים בממלכת הפטריות. השמרים מפרקים חד-סוכרים כגון גלוקוז ודו-סוכרים כגון מלטוז ומנצלים אותם לתהליך יצירת האנרגיה שלהם. תוצרי הלוואי מפעילות זו הם פחמן דו-חמצני ואתנול.
מלבד פחמן דו-חמצני ואלכוהול יוצרים השמרים חומרים רבים אחרים התורמים לטעם ולארומה של הבירה. לכל מין של שמרים מטבוליזם שונה, דבר הגורם להבדלים ביחסים בין תוצרי הלוואי של השמרים. לכן מגדלת כל מבשלה את השמרים שלה, המשאירים חותמת ייחודית על טעם הבירה.
סוגי בירה
ממוזער|250px|כוס בירה בהירה לצד פרוסות לחם. בירה ולחם הם שני מוצרים עתיקים העשויים מדגנים.
הבירות בעולם נחלקות לשתי משפחות: לאגר (מוכרת גם בשם פילזנר) ואייל. חלוקה זו נקבעת לפי סוג השמרים: שמרי אייל משמשים להכנת בירה מסוג אייל ושמרי לאגר משמשים בהכנת בירה מסוג לאגר. בין שתי המשפחות מספר הבדלים:
מיקום התסיסה - שמרי לאגר תוססים בחלקו התחתון של מכל התסיסה ושמרי אייל בחלקו העליון.
טמפרטורה - שמרי אייל מתרבים בטמפרטורה גבוהה יותר משמרי לאגר, טמפרטורת התסיסה המועדפת עליהם היא בין 15 ל-24 מעלות צלזיוס. לעומתם, שמרי לאגר זקוקים לטמפרטורות נמוכות יותר: 4 - 15 מעלות צלזיוס, לכן קירור הוא חלק בלתי נפרד בתהליך הכנת בירה מסוג לאגר.
טעם - טעמה של בירה מסוג אייל עשיר יותר מבירת הלאגר הטיפוסית-מסחרית וזאת בשל חומרי ארומה וטעם שונים המיוצרים בתהליך התסיסה.
סוגים נפוצים
בירת חיטה
לאגר
אייל
IPA
פייל אייל
סטאוט
פורטר
טריפל בלגי
חברות בירה
שמאל|ממוזער|200px|פרסומת מתוך כתב עת לבירה מכבי הישראלית
הבירה היא מוצר פופולרי המיוצר בידי מבשלות רבות ברחבי העולם. מבשלות הבירה הפכו במשך השנים לתאגידי משקאות ויין גדולים: שמות כמו פוסטר'ס האוסטרלית, גינס האירית - שנרכשה על ידי דיאג'יו הברזילאית - סאב-מילר (סאב הם ראשי תיבות של South African Brewers), ואחרים. בין מותגי הבירה הפופולריים: היינקן, טובורג, קרלסברג, סטלה ארטואה, גינס, באס, באדוויזר ומילר האמריקניות, קורונה המקסיקנית, לף הבלגית ואחרות. מבשלות שונות, כמו וייהנשטפאן, ארדינגר הוגארדן ואחרות, מתמחות בבירות חיטה.
חברת Anheuser-Busch InBev היא חברה הגדולה בעולם לייצור בירה. היא הוקמה בשנת 2008 לאחר מיזוג של כמה חברות. בבעלות המותגים כמו באדווייזר, סטלה ארטואה, קורונה המקסיקנית, קילמס הארגנטינאית ועוד.
מלבד המבשלות הגדולות, זוכות לפופולריות גם מבשלות "בוטיק" קטנות, שהולכות ונוגסות חלק משמעותי בשוק הבירה העולמי. מלבד המותגים הקבועים שלהן מייצרות מבשלות אלה גם בירות עונתיות ובירות מיוחדות, שלמבשלות גדולות קשה להיכנס לייצורן. שמות מוכרים בתחום הן מבשלת ברוקלין, בוסטון (סמואל אדמס), אנקור ברוארי, מונטית'ס (Monteith's ווסט קוסט, ניו זילנד) ועוד. בדנוור בקולורדו שבארצות הברית קיים ריכוז של מבשלות בוטיק ומיקרו-מבשלות, ושם נערכים אירועי הבירה החשובים בתחום זה.
בישראל
בישראל מייצרת חברת טמפו משקאות את הבירות גולדסטאר, מכבי, נשר ואחרות - חלקן תחת מותגים פרטיים. "מבשלות בירה ישראל" (מב"י) מייצרת את טובורג לסוגיה וקרלסברג. למבשלה שבאשקלון יש גם רישיון ייצור של בירה גינס. מבשלות בוטיק בישראל החלו להופיע ולהתפתח באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000.
בירה ביתית
בירה ניתנת לייצור גם באמצעים ביתיים. כיום, כשבירה מיוצרת באופן תעשייתי ונמכרת בזול, יצור ביתי של בירה נעשה בדרך כלל כתחביב. לתחביב זה סף כניסה נמוך, מערכות ייצור פשוטות מאוד שמחירן נמוך בהשוואה לתוצר, והידע הבסיסי הדרוש לייצור בירה ביתית נמצא בהישג יד. התחביב מאפשר רמות התמחות רבות, התנסות ושליטה על התוצאות - מגוון רחב מאוד של טעמים ועל התכונות האחרות של הבירה.
ברחבי העולם קיימות חנויות המתמחות בחומרים הבסיסיים הנדרשים להכנת בירה וכך תומכות בחובבי בישול הבירה. החומרים הבסיסיים להכנת בירה באמצעים ביתיים הם לתת, כשות ושמרים.
חובבי בישול ביתי רבים מצמצמים את המורכבות של תהליך בישול הבירה לשלוש רמות מקובלות:
בישול עם "קיט": הלתת מגיע בצורת תרכיז לבישול, ממנו מוכן התירוש.
בישול משולב של רכז ולתת: הבישול הביתי כולל במקרה זה גם את שלב מיצוי הלתת.
בישול גרעינים בלבד: התירוש מופק מלתת בלבד.
ככל שהבישול נעשה בתהליך מורכב יותר השליטה בתוצאה (טעם ואחוזי אלכוהול) רבה יותר.
בבישול ביתי על פי רוב אין אמצעים להגזה של הבירה, ולכן ההתססה הסופית של הבירה נעשית לאחר מזיגתה לבקבוקים ("ביקבוק"). שלא כמו בבישול במבשלה, בה ניתן באמצעות מיכשור לייצר תנאים אידיאליים לבישול הבירה, בישול ביתי מושפע מאוד מתנאי הסביבה, וכן מחייב תשומת לב מיוחדת לתנאים הסניטריים של בישול הבירה, ובפרט לחיטוי של האמצעים המשמשים בתהליך.
בירה ובריאות
ממוזער|250px|לשתייה מבוקרת של בירה עשויה להיות השפעה מיטיבה
למרות היות הבירה משקה חריף, אשר לשתייתו השפעות מזיקות על השותה, עולה ממחקרים שונים כי לשתייה מבוקרת של בירה עשויה להיות השפעה מיטיבה דווקא. ממחקרים אלו עולה כי שתיית בירה משפרת את תפקוד מערכת החיסון, מגינה על הלב ומאזנת רמות סוכר.
רכיבים תזונתיים
הבירה המיוצרת לרוב משעורה, עשירה בפחמימות ובוויטמינים מקבוצה B. בבירה מינרלים חשובים לבריאות האדם כגון: אשלגן, מגנזיום ואבץ. לבירה כמשקה חריף (כל עוד היא נצרכת בכמות המומלצת) השפעה חיובית על מצב הרוח. מחקר שנערך במחלקה למטבוליזם ותזונה במכון הגבוה לחקר המדעים באוניברסיטת מדריד שבספרד, הראה כי שתיית בירה משפרת את ספירת תאי הדם הלבנים, ריכוז ההמוגלובין ורמות הציטוקינים, ובכך מסייעת לגוף להתמודד עם מחלות. מחקר נוסף שנערך במקביל בכמה מדינות (סקוטלנד, גרמניה וצרפת) אישש כי האתנול שבבירה מסייע להורדת רמות הפיברינוגן וצמיגות הפלזמה.
סוכרת
מחקרים שנערכו בהשתתפות יותר מ-106 אלף נשים צעירות, הוכיחו כי שתייה מתונה וקבועה של בירה (או יין) מורידה את הסיכון לחלות בסוכרת. ממחקרים אלו עולה כי המנגנון הפיזיולוגי שבאמצעותו מגינה הבירה על הגוף מפני התפתחות מחלת הסוכרת, קשור להגברת הרגישות לאינסולין בגוף בעקבות שתיית האלכוהול. עם זאת, בירה עשירה בפחמימות ושתייה מתונה נדרשת בפרט לאחר התייעצות עם דיאטן.
מחלות לב וסרטן
האלכוהול ידוע כגורם מסרטן.
מטא-אנליזה שכללה 15 מחקרים בקרב למעלה מ-200 אלף איש, מצאה ירידה של 78% בסיכון לפתח מחלות לב אצל אנשים השותים בירה באופן קבוע, לבין אלו המתנזרים ממנה. מחקר נוסף שנערך בהשתתפות 2,000 משתתפים, במכון לרפואה סביבתית שבסטוקהולם שוודיה ובשיתוף בית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד בקיימברידג' ארצות הברית, קובע כי שתיית בירה קשורה בסיכון נמוך יותר לחלות בסרטן הכליה.
ראו גם
הרעלת בירה המונית במוזמביק
מרק בירה
לקריאה נוספת
שלמה פפירבלט, עולם הבירה, הוצאת אריה ניר, 2005.
קישורים חיצוניים
ליאור שדמתי, הבירות האלכוהוליות בעולם, TheMarker Cafe
יעל דרור, לימור בן-חיים, כוס בירה זה בריאות, אתר הכללית (תאריך פרסום 11 בנובמבר 2009)
״דומינו בירה״ - פרק על תולדות הבירה והשטיפון הקטלני בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מאכלי שמרים
קטגוריה:משקאות תוססים
קטגוריה:משקאות אלכוהוליים | 2024-08-27T07:36:16 |
אונקוגן | ממוזער|המסלול בו תא בריא מותמר לתא סרטני. גורם מסרטן יגרום למוטציה בפרוטו-אונקוגן, ויהפוך אותו לאונקוגן מופעל שמעודד חלוקה והתפתחות תא סרטני.
אונקוגן (באנגלית: oncogene) הוא גן, שפגם בו עלול לגרום להתמרה סרטניתBecker WM, Kleinsmith LJ, Hardin J, Bertoni GP. The World of the Cell. 7th ed. San Francisco: Benjamin Cummings; 2008.. למעשה, אונקוגנים מקורם בפרוטו-אונקוגנים (proto-oncogene) שפעילותם אינה תקינה. בדרך כלל, פרוטו-אונקוגנים הם גנים מקודדי חלבון, בעלי תפקידי מפתח בחלוקת התא, גדילה, בקרת איכות ה-DNA או מוות תאי מתוכנן (אפופטוזה). הפעלתם בצורה לא מבוקרת עלולה לגרום לחלוקה מוגברת ובלתי מבוקרת של תאים, וכתוצאה מכך לגרום לגידול סרטני. לרוב יש צורך בשיתוף פעולה בין פעילות של מספר אונקוגנים שונים על מנת לגרום להתמרה סרטנית.
גילוי האונקוגנים
האונקוגן הראשון שזוהה היה הגן src שהתגלה על ידי ג'. סטיבן מרטין ופיטר וויט מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי ב-1970Cooper, G. M. (2000). The cell: a molecular approach 2nd Edition.. הגן התגלה ברטרו-וירוס Rous sarcoma virus (RSV) הפוגע בתרנגולות. תאי רקמת חיבור (פיברובלאסטים) של תרנגולות שהודבקו בנגיף זה עברו התמרה סרטנית, והזרקתם לתרנגולות גרמה להופעת סרקומות בתרנגולות לאחר שבוע- שבועיים ממועד ההדבקה. לעומת זאת, רטרו-וירוס אחר Avian leukosis virus (ALS) מאותה משפחת נגיפים (אלפא-רטרו-וירוס) מסוגל גם הוא להדביק ולהתחלק באותם סוגי תאים של תרנגולות, אך אינו גורם להופעת גידול סרטני. מקור ההבדל נעוץ במקטע של 1500 נוקלאוטידים המצוי בגנום נגיף ה-RSV אך לא בנגיף ה-ALV. מקטע זה אחראי אך ורק להופעת הסרקומות, ולא לשכפול הווירוס. מכיוון שמקטע זה גורם להופעת סרקומות הוא נקרא (sarcoma) srcMartin, G. S. (2001). The hunting of the Src. Nature reviews Molecular cell biology, 2(6), 467-475..
עד 2020 בודדו יותר מ-40 סוגים שונים של רטרו-וירוסים אונקוגניים במגוון בעלי חיים שונים, וביניהם תרנגולים, תרנגולי הודו, עכברים, חולדות, חתולים וקופים. כל הווירוסים האלו, בדומה ל-RSV, מכילים בגנום לפחות אונקוגן אחד, ובחלק מהמקרים שני אונקוגנים, שאינם דרושים כלל למערכת שכפול הווירוס. אף על פי שבחלק מהמקרים הווירוסים השונים מכילים את אותו אונקוגן, יותר מ-20 אונקוגנים שונים זוהו ואופיינו בשיטה הזו. רבים מהאונקוגנים הויראליים שהתגלו בצורה זאת מקודדים לחלבונים המשפיעים בצורה משמעותית על מערכת מעבר האותות שמעודדת חלוקת תאים.
פרוטו-אונקוגנים
בהתחלה זוהו האונקוגנים כגנים שהוחדרו לתא ממקור נגיפי וגרמו ליצירת רקמה סרטנית. אונקוגנים אלו אינם משפיעים כלל על שכפול הנגיף, כאשר הנגיפים מסוגלים להתחלק ולהדביק תאים גם בלעדיהם. לכן הועלו השאלות, מהו מקור האונקוגנים ומה תפקידם?
הרמז הראשון לעצם קיומם בגנום החיה ולא רק בנגיף, ולמקורם של אונקוגנים, הגיע מניסוי שערכו החוקרים הרברט אבלסון (Herbert T. Abelson) ולואיס רבסטיין (Louise S Rabstein) מהמכון הלאומי לסרטן בארצות הברית. צמד החוקרים הדביקו כ-150 עכברים בנגיף שאינו מכיל אונקוגנים ואינו גורם לגידול סרטני. אחד מ-150 העכברים פיתח לימפומה (סרטן של בלוטות הלימפה), ומהגידול בודד נגיף אונקוגני חדש שנקרא נגיף הלוקמיה של אבלסון . גנום נגיף זה הכיל מקטע חדש שלא היה בנגיף המקורי. מקטע זה זוהה בתור אונקוגן המעודד התפתחות סרטן, ונקרא abl על שם החוקר שגילה אותוAbelson, H. T., & Rabstein, L. S. (1970). Lymphosarcoma: virus-induced thymic-independent disease in mice. Cancer research, 30(8), 2213-2222.. תוצאות ניסוי זה רימזו על כך שמקור האונקוגנים אינו ויראלי, אלא מקורם עשוי להיות בגנום התא המארח. מכיוון שרטרו-וירוסים יכולים לצאת ולהיכנס מגנום המארח, ההשערה הייתה שבזמן היציאה מהגנום, הווירוס עלול (לעיתים נדירות) להוציא עמו גנים של המארח, שישתלבו וישתכפלו בגנום שלו.
השערה זו אומתה ב-1976 על ידי מיכאל בישוף והרולד ורמוס מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, שהראו כי רצף דומה מאוד לרצף האונקוגן src נמצא בגנום של תאי תרנגולת בריאים. כך נתגלה, שמקור האונקוגנים הוא למעשה בגנים המצויים באופן טבעי באדם וביצורים רבים נוספים. על גילוי זה זכו ורמוס ובישוף בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ב-1989.
סוגי אונקוגנים
האות לחלוקת תאים מגיע לרוב מחוץ לתא, ועליו לעבור שרשרת ארוכה של מעבר אותות בתוך התא על מנת להגיע לגרעין התא. שם המסר יגרום, בין השאר, להפעלת ביטוי של גנים שפעילות תוצריהם קשורה לחלוקת התא. פגם בכל שלב בשרשרת זו עלול לגרום להיווצרות אונקוגן ולגידול סרטניBerg JM, Tymoczko JL, Stryer L. Biochemistry. 5th edition. New York: W H Freeman; 2002. Chapter 15, Signal-Transduction Pathways: An Introduction to Information Metabolism.
גורם גידול
גורמי גידול הם הורמונים חלבוניים מופרשים שתפקידם להוות מסר חוץ-תאי המעודד חלוקה בתאי מטרה. כדי לקבל את 'המסר' לחלוקת תאים, תאי המטרה חייבים להכיל קולטן מתאים לקליטת גורם הגידול, המעביר את האות המעורר/מעודד התחלקות אל תוך התא. הפרשה מוגברת ולא מבוקרת של גורמי גידול עלולה לגרום לגידול סרטני, ולכן רבים מהם מתפקדים כאונקוגנים לאחר התמרה. גורמי גידול מופרשים יכולים גם לעודד את אותם תאים שהפרישו אותם להתחלק בצורה לא מבוקרת במנגנון שנקרא תקשורת אוטוקריניתSporn, M. B., & Roberts, A. B. (1985). Autocrine growth factors and cancer. Nature, 313(6005), 745-747.. מנגנון זה מבוסס על לולאת משוב חיובי של בקרת גנים בתוך התא המובילה לחלוקת תאים בלתי מבוקרת, ובסופו של דבר להתפתחות גידול סרטני.
הקשר בין גורמי גדילה לאונקוגנים רטרו-ויראליים התגלה על ידי מחקר שנערך על האונקוגן C-sis הנמצא בווירוס הסרקומה הקופי (simian sarcoma virus), וירוס שבודד מגידול ברקמת החיבור של העצמות ('פיברוסרקומה') בקופים. מחקר של רצף ה-DNA באונקוגן C-sis הראה שהוא מקודד לחלק מהחלבון של גורם הגידול PDGF (Platelet-derived growth factor). מחקר זה תמך בעיקרון, שביטוי גורמי גדילה בדרך שאינה תקינה יכול לשקף הפיכתם לאונקוגנים. על אף ש-C-sis מקודד רק לחלק מכלל רצף החלבון התקין של PDGF, המחקר הראה כי די בביטוי מקטע זה כדי לגרום להתמרה סרטנית של תאי רקמת חיבור (פיברובלסטים), אבל לא בתאים ללא קולטן מתאים ל-PDGF.
קולטנים של גורמי גידול
שמאל|ממוזער|250px|צביעה אימונו היסטוכימית לאונקוגן ErbB2 בריקמה של סרטן השד
אונקוגנים רטרו-ויראליים מסוימים הם גרסאות מותמרות של קולטנים לגורמי גידול. תפקיד קולטנים אלה הוא העברת אות לחלוקת תאים המועבר מגורם גידול חוץ-תאי לתוך התא. לקולטנים אלו פעילות של טירוזין קינאז, המשפעל מגוון רב של תהליכים בתא על ידי הוספת קבוצת זרחן לחומצה אמינית טירוזין בחלבוני מטרה. קישור חוץ-תאי של גורמי גדילה אל קולטנים אלה יגרום להפעלתו של פעילות הטירוזין קינאז, וכפועל יוצא לזרחון וגיוס שליחים שניוניים בתוך התא, ובסופו של דבר להעברת האות לחלוקת התא אל גרעין התא.
מכיוון שקולטנים אלו הם בעלי תפקיד מרכזי בבקרה על חלוקה תקינה של התא, פעילות לא תקינה שלהם עלולה להוביל לחלוקה לא מבוקרת ולהתמרה סרטנית, ולכן מוגדרים בתור פרוטו-אונקוגנים. לדוגמה, מוטציית חסר של האזור החוץ תאי בחלבון הקושר את גורם הגידול יכול לגרום להפעלה תמידית (קונסטיטוטיבית) של הרצפטור, ולשליחת אות תמידי לחלוקה, גם בהיעדר גורם גידול חיצוני. מלבד מוטציות ברצף החלבון, ביטוי יתר של קולטנים אלו, או הפעלת ביטוי של קולטנים אלו בסוגי תאים לא נכונים מהויים גם הם מנגנונים שעלולים להוביל להתפתחות גידול סרטני כתוצאה מחלוקת תאים לא מבוקרת. דוגמאות לפרוטו-אונקוגנים מסוג זה כוללות את הקולטנים EGFR (Epidermal growth factor receptor), PDGFR (Platelet-derived growth factor receptor) ואת erbB-2 (human EGFR-related 2/HER2/neu).
מעבירי אותות
אות לחלוקת תאים מתחיל מקישור גורמי גידול הנקשרים לחלבון המתפקד כקולטן ספציפי בממברנת התא, וממשיך בשרשרת העברת אותות אל גרעין התא (signaling cascade). מעבר המידע הזה מועבר במספר שלבים, שחלקם כוללים זירחון של מספר חלבוני ביניים בתוך הנוזל התוך תאי (ציטוזול). תהליך מעבר האותות גם כולל חלבונים הקושרים את הנוקלאוטיד עתיר האנרגיה GTP, ושליחים שניוניים כדוגמת מערכת האדנילט ציקלאזVallar, L. (1996). Oncogenic role of heterotrimeric G proteins. Cancer surveys, 27, 325-338.. למעשה, src, האונקוגן הרטרו-ויראלי הראשון שהתגלה, מעורב בעצמו בתהליך מעבר האותות. עקב מספרם הגדול וחשיבותם, אין זה מפתיע שפרוטו-אונקוגנים רבים שייכים למשפחת חלבוני העברת אותות.
גורמי תיעתוק
גורמי תיעתוק הם חלבונים גרעיניים שמבקרים את התיעתוק של גני מטרה, או של משפחות גניםMitchell, P. J., & Tjian, R. (1989). Transcriptional regulation in mammalian cells by sequence-specific DNA binding proteins. Science, 245(4916), 371-378.. בקרה על תיעתוק גנים מתווכת על ידי קישור של גורמי תיעתוק אל אזורים ספציפיים בדנ"א הגרעיני. לעיתים קרובות פעילות של גורמי תיעתוק תלויה בקישור אל חלבונים אחרים, ויצירת מבנה של דימר, שבסופו של דבר יוצר קשר עם מחולל התיעתוק- הרנ"א פולימראז. גורמי תיעתוק הם חוליה מתקדמת בשרשרת של מערכת העברת האותות, הממירה אות חוץ-תאי לשינוי בבקרת גנים ובפעילות התא.
פרוטו-אונקוגנים רבים הם גורמי תיעתוק שהתגלו על ידי דמיון רצפי לאונקוגנים רטרו-ויראליםDarnell, J. E. (2002). Transcription factors as targets for cancer therapy. Nature Reviews Cancer, 2(10), 740-749.. דוגמאות נפוצות כוללות את erb A, את ets, fos, jun ו-c-myc. לדוגמה, fos ו-jun יוצרים דימר יחדיו המבקר באופן חיובי (מפעיל) תיעתוק של מספר גני מטרה, כאשר ביטוי של גנים אלו מוביל, בסופו של דבר, לחלוקת תאים מוגברת.
מבקרים של מוות תאי מתוכנן
מוות תאי מתוכנן (אפופטוזה)הוא מנגנון שבו תא משמיד את עצמו בצורה מבוקרת. רקמות בריאות נמצאות במאזן מתמיד בין חלוקה תאית לבין מוות תאי. בנוסף, אפופטוזה משחק תפקיד חשוב במגוון תהליכי התפתחות בעוברBrill, A., Torchinsky, A., Carp, H., & Toder, V. (1999). The role of apoptosis in normal and abnormal embryonic development. Journal of assisted reproduction and genetics, 16(10), 512-519.. לכן, אם חלוקת תאים מוגברת עלולה להוביל להתפתחות גידול סרטני, הרי שגם פגם במנגנון המוות התאי המבוקר עלול להוביל לאותה תוצאה. מוות תאי מתוכנן יכול להיות מופעל כתגובה לאותות חוץ-תאיים שמגיעים בדמותם של סטרואידים, או לאחר חשיפה ממושכת לגורמים סביבתיים מזיקים כגון קרינה מייננת, קרינה אולטרא-סגולה ועוד.
משפחת הפרוטו-אונקוגנים העיקרית שנתגלה ונחקרה במנגנון זה עד כה היא משפחת חלבוני bcl-2. נתגלה, שהפעלה של הגן bcl-2 מדכאת את הפעלת המסלול של מוות תאי מתוכנן. מנגנון הפעולה של bcl-2 טרם הובהר, אם כי מחקרים הראו שפעילותו קשורה לעיכוב חלבונים מעודדי מוות תאי כגון bax ו-bak. סביר להניח ש-bcl-2 אינו הפרוטו-אונקוגן היחיד שפועל במנגנון של מניעת אפופטוזה, וקיימים פרוטו-אונקוגנים נוספים, בעלי דרך פעולה דומה, שטרם זוהו.
RNA לא מקודד ארוך
בעוד שכל הפרוטו-אונקוגנים שהתגלו ונחקרו בצורה היסטורית הם חלבונים, מחקרים חדשים יותר מראים שגם רנ"א ארוך שלא מקודד לחלבון (lncRNA) מסוגל לתפקד כאונקוגן. lncRNA מוגדר בתור רנ"א באורך של למעלה מ־200 נוקלאוטידים, ואינו מקודד לחלבון. מולקולות רנ"א אלו מעורבות בבקרת מספר תהליכים תאיים חשובים ונרחבים כמו תרגום, עריכת רנ"א, שחבור, ובקרה על ביטוי גנים, ולכן כל פגם בפעילותם עלול להוביל להשלכות תאיות הרסניות, וביניהם לגידול סרטני.
אחת הדוגמאות הבולטות הוא PVT1 (plasmacytoma variant translocation 1), שפעילות פגומה שלו תוארה בשנת 2013 בסרטן מעי הגס אנושי, ומאז בעוד מגוון סוגי סרטן כגון סרטן הכבד, סרטן המעי וסרטן השחלות. PVT1 מעודד חלוקה תאית, ומונע מוות תאי מתוכנן. נתגלה, כי מנגנון פעולתו של PVT1 מבוסס על עיכוב פעולתם של מיקרו-רנ"א, אשר בעצמם מעכבים רנ"א המתורגם לחלבון. כלומר, PVT1 מסיר עיכוב בקרתי טבעי הקיים בתא, ופעילות-יתר שלו מעודדת חלוקה תאית, ומונעת מוות תאי מתוכנן.
קטגוריהדוגמאותתיאור
גורמי גידול או מיטוגנים c-Sis בדרך כלל מופרש על ידי תאים מיוחדים כדי לעורר פרוליפרציה בעצמם, בתאים שכנים או בתאים מרוחקים. אונקוגן עשוי לגרום לתא להפריש פקטורי גידול אף שבאופן נורמלי הוא לא מפריש. בעקבות זאת התא יעורר פרוליפרציה לא מבוקרת של עצמו (לולאה אוטוקרינית) ושל תאים בסביבתו. כמו כן הורמוני גדילה עשויים להיות מיוצרים בחלקים אחרים של הגוף.
קולטן טירוזין קינאזEGFR, PDGFR, VEGFR, ו-HER2/neuקינאזות מוסיפות קבוצה זרחן לחלבונים אחרים כדי להפעילם או לכבותם. קולטני קינאזות מוסיפים קבוצות זרחן לחלבוני קולטנים על פני התא (אשר מקבלים אותות חלבוניים מחוץ לתא ומעבירים אותם אל תוך התא). טירוזין קינאזות מוסיפים קבוצות זרחן לחומצת האמינו טירוזין בחלבון המטרה. הם יכולים לגרום לסרטן על ידי הפעלת הקולטן לתמיד (קונסטיטוטיבי), אף ללא אותות ממחוץ לתא.
טירוזין קינאזות ציטופלסמים Src, Syk-ZAP-70, ו-BTK, והגן ABL ב-CML - כרומוזום פילדלפיה -
סרין/תראונין קינאזות ציטופלמים ותת יחידות רגולטוריות שלהם c-Raf, וקינאזות תלויות ציקלין (CDK; באמצעות ביטוי יתר). -
גנים של GTPase רגולטוריים Ras Ras הוא חלבון GTPase קטן אשר מפרק GTP ל-GDP ופוספט. Ras מופעל על ידי גורמי גידול (כמו EGF, TGFalpha) ופועל כמתג כיבוי/הפעלה של מסלולי איתות תוך תאיים הקשורים בגדילה. Ras מפעיל בין היתר את Raf, MEK, MEKK, MAPK, ERK, רובם בתגובה מבקרים גנים הקשורים לפרוליפרציה של התא.
גורמי תיעתוקmyc מבקרים שעתוק של גנים המעוררים פרוליפרציה של התא.
מנגנונים של הפעלת אונקוגנים
ממוזער|שלושת המנגנונים המובילים להפעלה של אונקוגן. משמאל לימין: מוטציה, שכפול גנים וארגון מחדש של הכרומוזום.
הפעלה של פרוטו-אונקוגן והפיכתו לאונקוגן דורשת שינוי גנטי של פרוטו-אונקוגנים תאיים. כל שינוי גנטי כזה יגרום להפעלת האונקוגן בתזמון לא נכון או בתאים בהם גן זה לא מתבטא באופן תקין; שינוי כזה עלול להוביל לחלוקה מוגברת בתאים בהם הוא התרחש. יש שלושה מנגנונים עיקריים של הפעלת אונקוגנים בגידול סרטני: מוטציה, הכפלת גנים ושינויים כרומוזומליים (בדרך כלל טרנסלוקאציות או אינברסיות). המנגנונים הללו גורמים לשינוי במבנה הפרוטו-אונקוגן, או גורמים להגברה של רמת הביטוי שלו בתא.
מוטציה
מוטציות בגן פרוטו-אונקוגני גורמות להפעלתו על ידי שינוי פעילות, או המבנה המרחבי של החלבון לו הוא מקודד. מוטציות אלה לרוב מתרחשות באזורים בקרתיים של ביטוי הגן, או באזורים בתוך רצף חומצות האמינו של החלבון החשובים למבנה ופעילות החלבון. אם מוטציות אלה יגרמו לפעילות בלתי פוסקת או לא מבוקרת של החלבון מדובר בשינוי של הפרוטו-אונקוגן לאונקוגן. באונקוגנים רטרו-ויראלים רוב המוטציות כוללות מחיקת אזורים שלמים מהגן, לרוב אזורים בקרתיים. עם זאת, באונקוגנים ממקור אנושי, רוב המוטציות שמוליכות לגידולים סרטניים מהוות החלפה של חומצת אמינו בודדת בתוך רצף החלבון (מוטציה נקודתית). מוטציות נקודתיות נפוצות מאוד במשפחת חלבוני ras, וההערכה היא כי 25% מכלל גידולי הסרטן האנושיים כוללים לפחות מוטציה אחת בחלבון ממשפחת rasHobbs, G. A., Der, C. J., & Rossman, K. L. (2016). RAS isoforms and mutations in cancer at a glance. Journal of cell science, 129(7), 1287-1292..
הכפלת גנים
הכפלת גנים הוא תהליך בו מספר העותקים של גן בגנום התא עולה. בחלק מהמקרים ניתן למצוא עד מאות עותקים של גנים בתאים בהם התרחשה הכפלת גניםAlt, F. W., Kellems, R. E., Bertino, J. R., & Schimke, R. T. (1978). Selective multiplication of dihydrofolate reductase genes in methotrexate-resistant variants of cultured murine cells. Journal of Biological Chemistry, 253(5), 1357-1370.. עליה במספר הגנים גורם לביטוי יתר של הגנים האלו ולתוצרים החלבוניים שלהם, ומוביל לחלוקה בלתי מבוקרת של התא.
מחקרים הראו ש-3 משפחות של פרוטו-אונקוגנים (myc, erb B, ras) מוגברים באופן משמעותי במספר סוגים שונים של סרטן. כ-20%-30% מכלל מקרי סרטן השד והרחם כוללים שכפול גנים של c-mycBrison, O. (1993). Gene amplification and tumor progression. Biochimica et Biophysica Acta (BBA)-Reviews on Cancer, 1155(1), 25-41..
ארגון מחדש של הכרומוזום
ארגון מחדש של מבנה הכרומוזום (אבראציות כרומוזומאליות) הן סוג של מוטציה הכוללת שינויים במבנה התקין והארגון של מקטעים נרחבים בכרומוזום. שינויים כאלה מתגלים במקרים רבים בסרטן הדם - לוקמיה. לרוב, אירועים אלה נגרמים על ידי שבר כפול בגדיל הדנ"א בשני מיקומים שונים, ואיחוי לא נכון של השברים. שינויים כרומוזומליים מוליכים לגידולים סרטניים על ידי שני מנגנונים עיקריים: הגברת התיעתוק של פרוטו-אונקוגנים, או יצירת חלבונים מאוחים.
מהדוגמאות המפורסמות בקטגוריה זו נמצא כרומוזום פילדלפיה, שהתגלה בפילדלפיה בשנת 1960 על ידי פיטר נוול ודייוויד האנגרפורד . כרומוזום זה הוא כרומוזום פגום שמקורו בטרנסלוקציה כרומוזומלית, בו חלקים מכרומוזום 9 ומכרומוזום 22 מחליפים מיקום ביניהם. טרנסלוקאציה זו גורמת להיווצרות איחוי בין הגן BCR בכרומוזום 22 לבין ABL1 בכרומוזום 9. הגן המאוחה שנוצר מקודד לחלבון מאוחה בעל פעילות טירוזין קינאז שנמצא כל הזמן במצב 'פעיל' ושולח מסר לא פוסק לחלוקת תאים. כרומוזום פילדלפיה מופיע בכל החולים בלוקמיה מיאלודית כרונית (CML), ומהווה סמן לזיהוי המחלה. מלבד CML, כרומוזום פילדלפיה גם מופיע בסוגי סרטן אחרים כמו לוקמיה לימפוציטית חריפה (ALL) ולוקמיה מיאלואידית חריפה (AML), אם כי בתדירות נמוכה יותר.
ראו גם
גן מדכא סרטן
גורם מסרטן
נטייה מוקדמת
אי-יציבות הגנום
קישורים חיצוניים
גדעון רכבי ודוד גבעול, אונקוגנים - גנים גורמי-סרטן
מיכאל שלזינגר, פרס נובל לרפואה ולפיזיולוגיה 1989: אונקוגן - הנגיף או הגוף?
תמי בן יוסף, סרטן - שיבושים גנטיים בגוף האדם, "כמעט 2000" 11, עמ' 20–23, קיץ 1996
איתי בן פורת, הבסיס הגנטי למחלת הסרטן, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
שלומי מדר, מה המיוחד בגן p53 שהופך אותו כה מרכזי בסרטן?, מכון דוידסון
לקריאה נוספת
הערות שוליים
קטגוריה:גנטיקה
קטגוריה:חלבונים
קטגוריה:סרטן | 2023-03-29T09:55:19 |
וודקה | ממוזער|311x311 פיקסלים|מבחר שופע של משקאות וודקה במרכול בניז'ני נובגורוד
ווֹדקה (בפולנית: Wódka, ברוסית: Bодка) הוא משקה אלכוהולי ומזוקק חסר צבע ממשפחת המשקאות הלבנים, המופק באמצעות התססה וזיקוק של דגנים או תפוחי אדמה. מלבד כמויות זניחות של חומרי ריח, וודקה מכילה בעיקר מים ואלכוהול (אתנול). שיעור האתנול בוודקה נע בין 33.5% ל-70% מהנפח, ובדרך כלל השיעור הוא 40%.
וודקה היא משקה עתיר אלכוהול, לכן השפעת המשקה על האדם ניכרת כבר לאחר שתייה של כמות מעטה. עיקר תפוצתה של הוודקה ברוסיה, במדינות מזרח אירופה ובסקנדינביה. רוב מקרי האלכוהוליזם במדינות אלו מקורם בשתיית וודקה. לוודקה מגוון השפעות בריאותיות, מזיקות ברובן, שעוצמתן תלויה בעיקר במינון המשקה ובגיל השותה.
שתיית וודקה עשויה לגרום לתחושה של התרוממות, שחרור ונינוחות וכן קירוב חברתי. במדינות שבהן נפוצה שתיית וודקה, יש למשקה תפקיד חברתי מרכזי. במדינות אלו, שבהן שתיית יין פחות מקובלת, נהוג ללוות את הארוחה בוודקה, ולהגיש וודקה בעת קבלת אורחים.
היסטוריה ואטימולוגיה
ממוזער|שמאל|300px|"רצועת הוודקה" - מדינות בצפון-מזרח אירופה אשר מתמחות בייצור וצריכת וודקה.
קיים קושי להצביע במדויק על מקורותיה של הוודקה, אך הסברה היא שמקורה ברוסיה או בפולין.
אחד ההסברים הנפוצים למשמעות השם "וודקה" הוא שבשפות הסלאביות הוא צורת הקטנה וחיבה של "וודה" (вода) - מים. עם זאת, מחקר בלשני אטימולוגי לא תומך בקביעה זו באופן חד משמעי. אפשרות אחרת היא שהמילה מגיעה מהפועל разводить - "לערבב נוזלים, לדלל"; למרות הדמיון בצליל, שורש המילה הזו הוא לא השורש של המילה вода, אלא של הפעלים הסלאביים вести, водити - "להוביל". אפשרות אחרת להופעת המילה היא aqua vitae (לטינית: מי החיים) - שם לטיני של משקה אלכוהולי שהיה נפוץ באירופה בימי הביניים; אם התאוריה הזו נכונה, אזי המילה וודקה, שמופיעה במספר מקורות עתיקים גם בצורת вотка ("ווטקה") נוצרה מהמילה הלטינית vita, "חיים" ולא aqua, "מים". (השם aqua vitae התגלגל לשפה הבלארוסית בצורת акавіта, אשר עדיין משמש כשם של משקה חריף מקומי.)
בשפות סלאביות מלבד הרוסית המילה וודקה מציינת את הסוג הרוסי של וודקה ולמשקאות מקומיים דומים יש מילים אחרות. כך, באוקראינית הוודקה המקומית נקראת הורילקה; מילה זו גזורה מהשורש של горіти, "להישרף". באופן דומה לשם האוקראיני.
במחצית השנייה של שנות ה-70 התעוררה מחלוקת בקשר לזכותן של מדינות ברית המועצות לשעבר לשווק משקאות בשם "וודקה". בזמן המהפכה הרוסית היגרו מרוסיה מפעלים רבים, וביניהם יצרן הוודקה סמירנוף; כך הופרעה המסורת הרוסית בייצור חומר זה. מאז 1979 משתמשת רוסיה בסיסמה "רק וודקה מרוסיה היא וודקה רוסית מקורית"; מנגד, חוקרים פולנים טענו כי האזכור הראשון בכתב למשקה בשם וודקה נמצא דווקא במקורות פולניים מ-1405, בעוד שבמקורות רוסיים וודקה מאוזכרת רק החל מ-1751.
עם זאת, ישנם היסטוריונים הטוענים כי כבר במאה השמינית, ייצרו איכרים בפולין אלכוהול קפוא מיין.
דרכי שתיית הוודקה
את הוודקה נהוג לשתות קרה כקרח בכוס שוט, בדרך כלל מוקפאת בעצמה. הטמפרטורה הנמוכה מאטה את התנדפות אדי האלכוהול מן המשקה ומקנה תחושה "חלקה" לשתייה.
בשל היותה תזקיק נייטרלי משמשת הוודקה לכיהול ("חיזוק") קוקטיילים. מפורסמים קוקטיילים על בסיס וודקה כמו בלאדי מרי ולגונה כחולה (עם ליקר קוראסאו).
לעיתים מערבים עם הוודקה משקאות אנרגיה, אך במינונים שונים עשויה להיות לכך השפעה בריאותית שלילית.
השפעות בריאותיות של שתיית וודקה
נזקי האתנול
וודקה היא משקה אלכוהולי בעל ריכוז גבוה של אתנול, וככזו היא גורמת לשכרות לאחר שתיית כמויות קטנות של המשקה. על פי הספרות הרפואית, צריכה מרובה של אתנול לאורך זמן גורמת לפגיעה בכבד, בלב, במערכת העיכול, במערכת העצבים, במערכת החיסונית, במערכת השריר-שלד ועלולה להביא לאלכוהוליזם. אתנול מסוכן במיוחד לנשים בהריון, משום שהוא פוגע בהתפתחות העובר וגורם לפיגור שכלי כתוצאה מתסמונת האלכוהול העוברית. שתייה לשוכרה בגיל ההתבגרות מזיקה במיוחד להתפתחות מערכת העצבים. בשנת 2006 הייתה תוחלת החיים של גברים ברוסיה 59.12 שנים לעומת 73.03 שנים בקרב נשים רוסיות. פער זה בתוחלות החיים ניכר בהשוואה למדינות מפותחות אחרות ומוסבר על ידי האלכוהוליזם הפושה בקרב גברים מזרח אירופאיים. ירידה בשכיחות מחלות הנגרמות משתיית אלכוהול היא הסיבה המרכזית לעלייה בתוחלת החיים של גברי רוסיה בשנות ה-90 של המאה ה-20.
יתרונות האתנול
ייתכן שצריכה קלה ומבוקרת של אתנול עשויה לשפר את מצבם הבריאותי של משתמשים מבוגרים ובריאים שאין להם מניעה רפואית לצרוך אתנול. נמצא באופן סטטיסטי שצריכה מתונה עד בינונית של אתנול מקושרת להארכת תוחלת החיים על ידי מניעת מחלות שונות, ונטען שהאתנול מסייע בהעלאת שיעור ה-HDL (הכולסטרול ה"טוב") בגוף.
אלכוהוליזם כתופעה חברתית
ברוסיה, בארצות מזרח אירופה ובסקנדינביה קיימת תרבות של שתיית וודקה, ובארצות אלו רוב האלכוהול הנצרך הוא וודקה. משערים שכ-70% מהאלכוהול שנצרך ברוסיה מקורו בוודקה. הדבר נכון גם בקשר ליוצאי מזרח אירופה שהיגרו למדינות אחרות. במדינות מסוימות, ובראשן רוסיה, גורם האלכוהוליזם לעלייה ברמת הפשיעה.
הרעלת פורמלין
וודקה היא משקה שזיופים שלו מופיעים לעיתים קרובות. בנוסף, כמויות רבות של וודקה מיוצרות באופן פרטי וללא פיקוח. בשני המקרים, הסכנה העיקרית היא הימצאות מתנול במשקה. מתנול הוא תוצר תסיסה של תאית שעלולה להימצא יחד עם חומרי הגלם של הוודקה. המתנול עובר מטבוליזציה בכבד על ידי האנזים אלכוהול דהידרוגנז, ליצירת חומצה פורמית ופורמלין (פורמאלדהיד), רעל חזק הגורם לעוורון ולמוות. בעת ייצור מבוקר של וודקה, שאריות המתנול מסולקות בשלבי הסינון הרבים שנעשים בדרך כלל בעזרת פחם פעיל.
מותגי וודקה נודעים
125px|שמאל|ממוזער|Absolut Vodka
125px|שמאל|ממוזער|Russian Standard
להלן מותגי וודקה בולטים (לפי סדר א"ב, רשימה חלקית):
אבסולוט וודקה - וודקה שוודית על בסיס חיטה המיוצרת מאז שנת 1879 ומכילה 40 אחוז אלכוהול. נודעת בעיקר במסע הפרסום שלה.
אורסוס - וודקה איסלנדית
אייסברג - וודקה קנדית המורכבת מ-40% אחוז אלכוהול המופק מגרעיני תירס מתוק ומ-60% מים מינרליים שמגיעים מקרחון בן כ-12 אלף שנים, ומכאן סמלה המסחרי של החברה.
איגנייט - וודקה פרימיום קנדית מהמותג IGNITE בבעלות דן בילזריאן. מופקת מתירס וממים טהורים העוברים לטענת היצרנים תהליך סינון קפדני. מכילה כ-40% אלכוהול.
וודקה אנגרי אוקס - וודקה המגיעה מדנמרק ומיוצרת מגרגרי חיטה מלאה היא מכילה 40 אחוז אלכוהול. היא יוצרה לראשונה לפני 150 שנה, ונמכרת החל משנת 1989. אחד המאפיינים שלה הוא בקבוק המתכת בו היא משווקת המזכיר שייקר נירוסטה. יתרונות הבקבוק המיוחד הם בקירור מהיר של המשקה ובזמן קור רב יותר מהרגע שהיא קוררה. כמו כן הבקבוק המיוחד מקשה על זיוף הוודקה.
- מותג וודקה פולני, הוודקה מיוצרת משיפון בזיקוק רציף מרובע.
גריי גוס (Grey Goose) - וודקה צרפתית. היא מופקת משעורה המגיעה מאזור קוניאק (בו מיוצר גם משקה הקוניאק). המשקה מזוהה עם הבקבוק המיוחד שלו המכיל חלון בו נראים אגם ואווזי בר, כאשר מי האגם הם המשקה עצמו. על קדמת הבקבוק מצוירים חמישה אווזים שהם סמלה המסחרי של החברה. בשנת 2000 עברה החברה לידי בעלים אמריקאים. למרות זאת, דגל צרפת עדיין מתנוסס על הבקבוק.
דנסקה - וודקה דנית המיוצרת מחיטה, משווקת בגרסה אדומה (40% כוהל בנפח) וכחולה (50% כוהל בנפח).
וודקה ואן גוך - וודקה הולנדית מחיטה המשווקת משנת 2000.
ויברובה (Wyborowa - מושלם בפולנית) - וודקה פולנית המופקת מ-100% שיפון. מכילה 40 אחוז אלכוהול. ויברובה הומצאה בסביבות המאה ה-16 ויצורה התעשייתי החל לפני בערך 200 שנה. בשנות השישים של המאה ה-20 החלה להימכר בעולם. מאז נפילת המשטר בברית המועצות החלו מכירות ויברובה לתפוס תאוצה באירופה ובארצות הברית ואחוזי המכירה שלה בעולם עולים. היא הוודקה הפולנית הנמכרת ביותר מחוץ לפולין. יש גרסאות מיוחדות של ויברובה בעלות תכולת אלכוהול גבוהה (דבר שלא אופייני לוודקה) עד 59%.
זוברובקה (Zubrowka) - וודקה מתוצרת פולין המיוצרת משיפון. הוודקה מתובלת בעשב הזוברוב (עשב הביזון). על תווית הבקבוק מופיע ציור של ביזון (בופאלו).
וודקה חורטיצה - וודקה פרמיום אוקראינית המופקת מחיטה.
מוסקובסקאיה - וודקה רוסית המיוצרת משיפון.
סטוליצ'נאיה - וודקה רוסית המופקת מחיטה.
סמירנוף - וודקה אמריקנית שמקורה ברוסיה. היא הומצאה בשנת 1860 על ידי פיוטר סמירנוב. סמירנוף הייתה הוודקה הראשונה שבתהליך הזיקוק שלה השתמשו בפחם פעיל.
סקאיי וודקה - וודקה המיוצרת בארצות הברית. מגיעה גם בטעמים כגון: פטל, זנגביל, שרי, וניל, הדרים. מגיעה בגרסת 45% אלכוהול. לוודקה זו יש בקבוק בצבע כחול קובלט.
פינלנדיה - וודקה פינית המיוצרת משעורה ועוברת זיקוק רציף. מכילה 40% אלכוהול וקיימת גם בניחוחות של מנגו, למון ליים וקרנברי. ייצורה של וודקה זו החל בשנת 1970 והיא מיוצרת בעיקר לייצוא.
קטל 1 (Ketel One) - וודקה הולנדית בעלת 40% אלכוהול. את הוודקה הזו מכינים מ 100% חיטה ומזקקים בשיטת זיקוק דודי. המתכון המקורי לוודקה הזו נוצר בשנת 1983 בידי משפחת נולט. בשנת 2000 פיתחו לראשונה משפחת נולט וודקה אולטרה-פרימיום סיטרון טבעית.
קליינר פייגלינג (פיג'לינג) - משקה וודקה בטעם תאנים המכיל כ-20% אלכוהול, מיוצר על ידי חברת BEHN הגרמנית.
רוסקי סטנדרט - מיוצרת מאז 1998 מחיטה. זיקוק הוודקה הוא משולב: זיקוק ראשון דודי מסורתי, מיד אחריו 2 זיקוקים רציפים, ולסיום סינון כפול דרך פחם פעיל ל"ניקוי" אחרון.
שופן (Chopin) - מותג של וודקה סופר-פרמיום פולנית המיוצרת מתפוחי אדמה. תהליך הייצור של הוודקה כולל ארבעה שלבים של זיקוק דודי ולאחריהם ארבעה שלבים של סינון בפחם פעיל. הוודקה קרויה על שמו של המלחין הפולני פרדריק שופן שדמותו מצוירת על הבקבוק.
לקריאה נוספת
גדי אבקסיס, שר המשקים: ספר תרבות הבר והשתייה, ברטנדר 2008. פרק 'התזקיקים הלבנים': וודקה, עמ' 53–58
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משקאות אלכוהוליים
קטגוריה:משקאות מזוקקים | 2024-09-09T03:12:38 |
הרצל | REDIRECT בנימין זאב הרצל | 2012-10-07T07:21:06 |
חב"ד | REDIRECT חסידות חב"ד | 2009-05-28T22:02:23 |
עדין שטיינזלץ | הפניה עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) | 2024-02-13T02:28:51 |
אנטיוכוס השישי | אנטיוכוס השישי (דיוניסוס) (בערך 148 - 138 לפנה"ס) היה מלך הממלכה הסלאוקית. הוא היה בנם של אלכסנדר באלאס וקלאופטרה תאה, בתו של תלמי השישי.
אנטיוכוס השישי מעולם לא מלך בפועל. הוא מונה ב-144 לפנה"ס בידי הגנרל דיודוטוס טריפון כיורש העצר, כדי לשמש אופוזיציה לדמטריוס השני. בשנת 142 לפנה"ס הדיח אותו דיודוטוס והחליפו כמלך, ובשנת 138 לפנה"ס הרגו.
קישורים חיצוניים
אנטיוכוס 06
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 לפנה"ס | 2023-05-26T08:44:21 |
אנטיוכוס השביעי | שמאל|ממוזער|200px|מטבע של אנטיוכוס השביעי
אנטיוכוס השביעי אאורגטס (ביוונית: Ἀντίοχος Ευεργέτης; ? – 129 לפנה"ס), שכונה אנטיוכוס סידטס (Σιδήτης, כלומר "אנטיוכוס מסידה", על שם העיר בחוף אנטליה), היה מלך הממלכה הסלאוקית בשנים 138–129 לפנה"ס.
אנטיוכוס השביעי היה המלך הסלאוקי האחרון בעל חשיבות היסטורית כלשהי. הוא היה אחיו של דמטריוס השני, ועלה למלוכה לאחר שדמטריוס נפל בשבי הפרתים. הוא גם נשא לאשה את אשתו של דמטריוס, קלאופטרה תאה, ולפיכך בנם, אנטיוכוס התשיעי, היה גם אח-למחצה וגם בן-דוד של סלאוקוס החמישי ושל אנטיוכוס השמיני.
אנטיוכוס השביעי הביס את המורד דיודוטוס טריפון, ובשנת 131 לפנה"ס הטיל מצור על ירושלים. על-פי יוסף בן מתתיהו, במהלך המצור קנה המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון הסכם-שלום עם אנטיוכוס בעזרת אוצרות שחפר מקברו של דוד המלך.
המצור על ירושלים תואר לראשונה ככל הנראה על ידי טימוכארס, היסטוריון חצר של אנטיוכוס השביעי.
בהמשך תקף אנטיוכוס את הפרתים, וכבש מחדש את מסופוטמיה לזמן קצר לפני שנהרג במארב. בשלב זה כבר שוחרר אחיו דמטריוס השני, אולם מהממלכה הסלאוקית נותרה כעת סוריה בלבד.
ידועה תשובתו של שמעון החשמונאי (שכבש את יפו ואת גזר) לשליח אנטיוכוס השביעי שבא אליו בדרישות טריטוריאליות: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו".
לקריאה נוספת
Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, University of California Press 2010, Part II, 12. Posidonius of Apamea (C), Josephus on the Siege of Jerusalem by Antiochus VII Sidetes (132/1 b.c.e.) – Antiochus the Pious and Hyrcanus the Tyrant, pp. 399-439
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
אנטיוכוס 07
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 לפנה"ס | 2023-02-07T13:51:51 |
מתג השחפת | REDIRECT שחפת | 2004-09-15T12:45:29 |
יוסף גיי ליוסק | הפניה ז'וזף לואי גה-ליסאק | 2019-06-15T21:02:08 |
זמביה | שמאל|ממוזער|200px|מכרה נחושת בזמביה
רפובליקת זמביה (באנגלית: Republic of Zambia) היא מדינה בדרום מרכז אפריקה, הגובלת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, טנזניה, מלאווי, מוזמביק, זימבבואה, בוטסואנה, נמיביה ואנגולה. בירת זמביה והעיר הגדולה ביותר בה היא לוסקה.
היסטוריה
בשנת 1889 השיג המתיישב הבריטי ססיל רודס זכויות כרייה מן המלך לובנגולה. הזיכיון אפשר לחברה הדרום אפריקנית הבריטית British South Africa Company) BSAC) לכרות זהב ומינרלים אחרים, ולנהל את השטח שברבות הימים יהפוך לרודזיה. בשנת 1895 קבוצת מתיישבים לבנים מדרום אפריקה, תחת הנהגת ה-BSAC החלו בהתיישבות במחוז משונלנד (Mashonaland) ובכריית מחצבים. בשנים 1896–1897 פרצו מרידות בקרב שבטי השונה והנ'גבלה שדוכאו ביד קשה ובכוח רב, מרידות אלו נודעו בהמשך כמלחמת העצמאות הראשונה (הצ'ניורנגה הראשונה). המרידה הונהגה על ידי שאמאנים וצ'יפים מקומיים, שהוצאו להורג עם תבוסתם.
פוליטיקה
מאז 1990 זמביה היא דמוקרטיה נשיאותית רב-מפלגתית, לאחר שברוב שנותיה שרר בה משטר חד-מפלגתי.
בבחירות שנערכו ב-2006, נבחר לוי מוואנוואסה (Levy P. Mwanawasa) לכהונה שנייה כנשיא, לאחר שזכה ב-43 אחוזים מן הקולות מול 29 ו-25 אחוזים שקיבלו שני יריביו הבולטים. מוואנוואסה לקה בשבץ ביוני 2008 (ונפטר בסופו של דבר ב-19 באוגוסט באותה השנה) וסגנו רופיה בנדה תפס את מקומו כנשיא בפועל. באוקטובר 2008 ניצח בנדה בדוחק בבחירות ביניים. בכך נכנס בנדה לתפקיד הנשיא וכיהן בו עד סוף הקדנציה. ב-22 בספטמבר 2011 נבחר מועמד האופוזיציה מייקל סאטה לנשיא.
שיטת הבחירות לנשיאות נערכת באמצעות סיבוב יחיד, והמועמד שזוכה במספר הגבוה ביותר של קולות מנצח.
הרשות המחוקקת של זמביה נקראת האספה הלאומית. היא כוללת בית יחיד המונה 158 צירים, מהם 150 נבחרים ושמונה ממונים על ידי הנשיא. תקופת כהונתם של חברי האספה הלאומית היא חמש שנים. מאז 2001 מתמודדות על השלטון שלוש מפלגות עיקריות. למפלגת השלטון מאז המעבר לדמוקרטיה רב-מפלגתית ב-1990, ה-MMD, יש רוב דחוק באספה הלאומית. מערכות הבחירות בשנים 2006 ו-2008 תוארו על ידי משקיפים זרים כהוגנות ותקינות, להוציא אי-סדרים נקודתיים. למרות זאת, מנהיגי האופוזיציה טענו לזיופים רחבי-היקף, ותומכיהם פתחו לאחר הבחירות במהומות שנמשכו ימים אחדים.
פרובינציות
זמביה מחולקת לתשע פרובינציות, כשבראש כל פרובינציה עומד סגן שר הממונה על ידי הממשלה.
הצפונית
המזרחית
המרכזית
הדרומית
המערבית
הצפון-המערבית
קופרבלט
לוסקה
לואפולה
כלכלה
זמביה הפכה לאחת המדינות העניות בעולם, לאחר שכלכלתה החלה להידרדר בשנות ה-70 של המאה ה-20 עם הירידה במחירי הנחושת. ההכנסה השנתית לנפש עומדת על מחצית מערכה בעת קבלת העצמאות ב-1964. בתחילת המאה ה-21 השתפר מעט מצב הכלכלה, בין היתר הודות להשקעות מסין.
הענף החשוב ביותר מבחינת חלקו בתוצר הוא כרייה ועיבוד של נחושת, התורם יותר ממחצית הייצוא של המדינה. ענף הכרייה כולל גם קובלט, אבץ, עופרת, זהב, כסף ומתכות אחרות, וכן אבני חן ופחם. התלות בין כלכלת זמביה למחיר הנחושת העולמי רבה: לאחר שקיעת הכלכלה בשנות ה-70, תרמה עליית מחירי הנחושת בראשית המאה ה-21 להתאוששות.
כ-85 אחוזים מכוח העבודה מועסק בחקלאות, והענף אחראי ל-18 אחוז מן התוצר הלאומי, על-פי הערכה מ-2007. התוצר החקלאי העיקרי הוא התירס, אשר משמש הן כמקור הכנסה והן כמקור מזון חשוב לאיכרים. בנוסף לו מגדלים דורה, בוטנים, ירקות, טבק, כותנה וקפה, וכן משק חי (בקר לבשר וחלב, עזים, חזירים ועופות). גידול פרחים תופס מקום גדל והולך בכלכלה. החקלאות היא ברובה חקלאות בעל פרימיטיבית. אף שהמדינה ברוכה בגשמים בדרך כלל, בצורות תקופתיות גורמות למחסור ומעלות את מחירי המזון.
חלק ניכר מן החשמל בזמביה מגיע ממקור הידרו-אלקטרי, והמדינה אף מייצאת חשמל לשכנותיה.
בכל שנה מבקרים במדינה כמיליון תיירים.
תובלה
זימבבואה, מלאווי, זמביה ומדינות אחרות הנמצאות במרכז יבשת אפריקה, שאין להם חופים ימיים, בדרום אפריקה, משתמשים בנמל ביירה שבמוזמביק לייצוא וייבוא סחורות. מסיבה זו, נמל ביירה הוא השני בגודלו במוזמביק. הייצוא העיקרי מנמל ביירה כולל: סוכר, טבק, תירס, כותנה, סיבי אגבה, כרום, נחושת עופרת ופחם.
חשיבות נמל ביירה באה לידי ביטוי במהלך מלחמת האזרחים במוזמביק, כאשר כוחות מזימבבווה הגנו על מסילת הרכבת בין ביירה ובולאוואיו ועל הכביש המהיר מספר 9 חוצה היבשת בין ביירה ללוביטו שבאנגולה וזאת כדי להבטיח את רציפות המסחר של המדינות שבפנים היבשת.
גאוגרפיה
שטחה של זמביה 752,614 קמ"ר, מתוכם כ-740,000 קמ"ר של יבשה, והיא מדינה ללא מוצא לים, אך יש בשטחה כמה אגמים ובניהם אגם סטנלי.
פני השטח מורכבים ברובם מרמה, ובחלקם מהרים וגבעות. גובה פני השטח מגיע עד ל-2,301 מטרים, ואינו נמוך מ-600 מטרים אלא בעמקי הנהרות. הנקודה הנמוכה ביותר, בנהר זמבזי, היא בגובה 329 מטרים.
אקלים
האקלים בזמביה נע בין אקלים טרופי לאקלים סובטרופי בהתאם לרום. הגובה הרב מעל פני הים ממתן ברוב חלקי הארץ את השפעת קו הרוחב.
העונה הגשומה נמשכת מנובמבר עד אפריל, ובה מועדת המדינה לסופות טרופיות. העונה היבשה נמשכת ממאי עד נובמבר, ונחלקת לעונה יבשה קרירה, מאי עד יולי, ועונה יבשה חמה, אוגוסט עד נובמבר (החלוקה לחודשים משתנה מעט באזורים שונים). כמות המשקעים השנתית הממוצעת, שכמעט כולה יורדת בעונה הגשומה, נעה באזורים שונים בין 700 ל-1400 מ"מ, וברוב המדינה עולה על 1000 מ"מ. עם זאת, המדינה מועדת לבצורות תקופתיות.
ברוב חלקי הארץ, המצויים בגובה רב, שוררות טמפרטורות נוחות רוב השנה, פרט לעונה היבשה החמה ולתחילת העונה הגשומה. הטמפרטורה השנתית הממוצעת בלוסקה הבירה, ברום כ-1,280 מטרים, היא כ-15 מעלות בלילה ו-26 ביום. בחודש הקריר ביותר, יוני, הטמפרטורה נעה בין 9 מעלות בלילה ל-22 מעלות ביום, ובחם ביותר, אוקטובר, היא נעה בין 19 ל-30. לעומת זאת במפווֵה, הממוקמת בגובה נמוך יחסית של 570 מטרים, הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 16.5 מעלות בלילה ו-32 ביום, ובחודש החם ביותר, נובמבר, הטמפרטורה הממוצעת ביום היא 36.4 מעלות.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|200px|ילדה מכפר קטן בזמביה על הדרך בין לוסקה עיר הבירה לעיר קאפיו הנמצאת מדרומה
שמאל|ממוזער|200px|אשה מכפר קטן בזמביה, מקלפת קלחי תירס מיובש ומכינה אותו לבישול. בכפרי זמביה לא אוכלים תירס טרי, בתחילה מייבשים אותו בשמש ולאחר מכן מכניסים את קלחי התירס לסיר מים רותחים מבשלים ואוכלים. סביב האישה עומדים ילדי משפחתה וילדי הכפר הנמצא על הדרך בין לוסקה עיר הבירה לעיר קאפיו הנמצאת מדרומה
אוכלוסייתה של זמביה מונה כ-19 מיליון תושבים. כמעט כל האוכלוסייה הם שחורים ילידי היבשת אפריקה - קרוב ל-99 אחוז. כאחוז אחד הם תושבים זרים, רובם בריטים ודרום אפריקאים, או אזרחים ממוצא אירופאי, צאצאיהם של המתיישבים מבריטניה. קיים גם מיעוט קטן של תושבים ממוצא הודי, לו יש השפעה רבה בחיי המסחר בשל היחסים הקרובים בין המדינות.
כמו ארצות אחרות באפריקה, הילודה בזמביה גבוהה משמעותית ביחס לעולם המערבי (ממוצע של 4.31 ילדים לאישה), אך תמותת התינוקות גבוהה אף היא. על-פי נתוני האו"ם, כ-39.3 תינוקות מתו על כל 1,000 שנולדו בזמביה. שיעור גבוה זה נובע מתנאי תברואה לקויים, ומזמינות נמוכה מאוד של בתי יולדות ובתי חולים לאוכלוסייה באזורים הכפריים במדינה, שהתחבורה בהם משובשת וכך גם המערכת הרפואית.
תוחלת החיים בזמביה היא כ-64.7 שנים - בין הנמוכות בעולם. האוכלוסייה צעירה מאוד והגיל הממוצע הוא 16.9. אחד הגורמים העיקריים לתוחלת החיים הקצרה הוא מחלת האיידס: אחד מכל שישה אנשים בזמביה הוא נשא HIV. ב-2019 מתו בזמביה 19,000 איש ממחלת האיידס.
האוכלוסייה אורבנית יחסית לאפריקה. כ-56% מן האוכלוסייה מתגוררים בכפרים ו-44% אחוזים בערים. שיעורם של יודעי קרוא וכתוב באוכלוסייה הבוגרת היה 87.5%, נתון גבוה יחסית לאפריקה.
בשנים הראשונות של המאה ה-21 גורשו מזימבבואה כל התושבים הלבנים על ידי הנשיא רוברט מוגאבה, רובם התיישבו בזמביה אשר קיבלה אותם בסבר פנים יפות.
יחסי זמביה-ישראל
ב-7 בספטמבר 2015 נחנכה שגרירות זמביה בישראל.
קישורים חיצוניים
The Zambian - פורטל זמבי
מאמר על המערכת הפוליטית בזמביה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1964 | 2024-07-31T06:05:35 |
לוסקה | לוסקה (באנגלית: Lusaka) היא בירת זמביה והעיר הגדולה ביותר בה. לוסקה ממוקמת בחלקה הדרומי של הרמה המרכזית בזמביה, בגובה ממוצע של 1,279 מטרים. אוכלוסייתה מונה 3.1 מיליון נפש (מוערך לשנת 2007). הקבוצות האתניות העיקריות בעיר ובסביבתה הן הניאנג'ה (Nyanja) והסולי (Soli). שתי השפות המדוברות הנפוצות בה הן אנגלית וניאנג'ה. לוסקה משמשת כמרכז המסחרי והמדיני ועוברים בה ארבעת הכבישים המרכזיים של זמביה היוצאים ממנה לכל רחבי המדינה ואל שכנותיה.
ממשל ואדמיניסטרציה
לוסקה משמשת כבירתה של זמביה. היא מקום מושבם של הרשות המחוקקת (מושב בית הנשיא), המבצעת ושופטת (בית המשפט העליון) של הממשלה. הפרלמנט יושב בקומפלקס הפרלמנט שהוא בניין בן 15 קומות, במרכז העיר. העיר היא גם בירתה של פרובינציית לוסקה, שהיא הפרובינציה הקטנה ביותר בשטחה, אך השנייה בגודל אוכלוסייתה, מתוך תשע הפרובינציות במדינה. לוסקה יוצרת מחוז אדמיניסטרטיבי המנוהל על ידי הקונסולה של העיר לוסקה.
היסטוריה
לוסקה הוקמה במקום בו ישב בעבר כפר, שנקרא על שם ראש הכפר לוסקאסה, כפר זה לפי ההיסטוריה היה ממוקם ב'גבעת מנדה' (Manda Hill), ליד המיקום העכשווי של בניין הפרלמנט של זמביה. בשפת הניאנג'ה 'מנדה' פירושו בית קברות.
בשנות ה-90 של המאה ה-19, אנשי החברה הבריטית-דרום-אפריקאית the British South Africa) Company) בהנהגת ססיל רודס (Cecil John Rhodes), השתלטו על אדמות אזור לוסקה, לקחו אותם משליטת הצ'יפים והשבטים המקומיים, על מנת להפכם לחלק ממדינת צפון-רודזיה שהוכרזה במקום. שטח לוסקה הורחב על ידי מתיישבים אירופאים (בעיקר בריטים) בשנת 1905, עם בניית מסילות הרכבת. בשנת 1924 השליטה בלוסקה הועברה למשרד הקולוניות הבריטי (British Colonial Office).
בשנת 1935 לוסקה נבחרה להחליף את העיר ליווינגסטון כבירתה של הקולוניה הבריטית של צפון רודזיה, בעקבות מיקומה המרכזי ונגישותה המרחבית והתחבורתית.
לאחר איחוד רודזיה (זימבבואה, כיום), צפון רודזיה (זמביה) וניאזאלנד (מלוואי, כיום) בשנת 1953, הייתה לוסקה למרכז תנועת ההתנגדות העממית (1960), בה היו חברים ,האליטה המשכילה שהובילה ליצירת הרפובליקה של זמביה. זמביה קיבלה את עצמאותה מבריטניה ב-24 באוקטובר 1964 ומאז הפכה לוסקה לבירתה של זמביה העצמאית החדשה.
בשנים האחרונות הפכה לוסקה ליעד תיירות אורבני פופולרי עבור אזרחי זמביה וכן עבור תיירים. אופייה המדיני בעל אופי מרכזי ומערכת התשתיות הצומחת בה במהרה הגדילו את אמון התורמים בה, בעקבות כך יש יצירת מקומות עבודה חדשים, בתי מגורים ועוד. בעקבות כך, מאמינים כי עם התקדמות זו ועם רפורמה כלכלית אפקטיבית, לוסקה, וכמו כן זמביה ככלל, תתפתח בצורה משמעותית. לוסקה היא בית לקהילת זרים מגוונת שרבים מהם עובדים ברפואה, סיעוד ועזרה סוציאלית, כמו כן ישנם גם דיפלומטים, נציגי ארגונים דתיים ואנשי עסקים.
כלכלה
לוסקה נסמכת בעיקר על גידולים חקלאיים שהבולטים ביניהם הם תירס וטבק, וכן ייצור מוצרי חלב ובשר. ובנוסף הולכת ומתפתחת באזור תעשיית המלט, טקסטיל, ייצור נעליים, ועיבוד מזון.
מעל 60% מתושבי העיר מובטלים, אך השווקים בעיר הומים אדם, ובאלפי הדוכנים הסחורה אוזלת מדי יום.
חינוך
בלוסקה ישנם חלק ממוסדות החינוך הטובים בזמביה, בהם אוניברסיטת זמביה (University of Zambia) שנבנתה בשנת 1965 וממוקמת בפאתי העיר, International School of Lusaka, Rhodes park school, בית הספר הבינלאומי קהילתי של לוסקה, בית הספר הבינלאומי צרפתי, בית הספר הבינלאומי איטלקי, בית הספר הבינלאומי סיני, Baobab College ו- American International School.
אקלים
לוסקה ממוקמת בקו רוחב בעל אקלים טרופי, אך בשל גובהה הרב, יש בה אקלים סוב- טרופי לח. החודש הקר ביותר הוא יולי והטמפרטורה הממוצעת בו היא 16 מעלות צלזיוס (שתי מעלות מתחת לממוצע הטמפרטורות האופייני לאקלים טרופי). באופן ממוקד יותר, ניתן לומר כי בעיר שורר אקלים סוואנה-טרופי. מאפייני האקלים בלוסקה –מזג אוויר חם יחסית עם קיץ חמים אך לא חם, וחורף מאוד מתון. החודש החם ביותר בעיר הוא אוקטובר ובו הטמפרטורה הממוצעת היא 25 מעלות צלזיוס. בלוסקה ישנן עונה יבשה ועונה גשומה, כשהעונה היבשה שולטת במרבית השנה ונמשכת מאפריל עד אוקטובר והעונה הגשומה בין נובמבר למרץ. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 950 מ"מ.
נקודות עניין
האטרקציות בעיר הבירה כוללות את המוזיאון הלאומי של לוסקה: מוזיאון תרבותי-היסטורי זה מתאר את זמביה מארבעה כיוונים: אתניות, מעשי כשפים, היסטוריה ואמנות עכשווית. כמו כן ישנו המוזיאון הפוליטי, מוזיאון קהילת ה'זינטו', פסל החופש והפרלמנט של זמביה, גני החברה החקלאית הידועים בתערוכת החקלאות השנתית שלהם, מפעל הקדרות 'מור', תיאטרון העיר לוסקה, בית קולנוע, קתדרלת הצלב הקדוש, אנדרטה, מועדון גולף, מרכז הספורט של לוסקה, ובפארק הסביבתי 'מונדה וונגה' ישנו גן חיות וגנים בוטניים.
לאורכה של 'great east road' ישנם שני מרכזי הקניות הגדולים ביותר בזמביה: ארקייד'ס ומנדה היל.
במרכז העיר, מספר בלוקים מערבה לדרך קהיר (Cairo Road), שוכן 'שוק העיר החדשה' ושוק קומוואלה (Kamwala Market), מרכז קניות גדול. מזרחית לשם שוכן אזור הממשלה ובו בית הנשיא ומשרדי השרים. אחד מהרחובות הראשיים ונקודות העניין המסחריים הוא הרחוב ששמו 'רחוב קהיר', לדברי ראש הממשלה לשעבר ריצ'רד סמפסון, רחוב קהיר נקראה על ידי איכר מקומי, אלברט דונבר, בשנת 1923. בנוסף, נטען כי הרחוב נקרא גם על ידי ג'ון פלוריה קוורס.
בין הבניינים שברחוב קהיר: בניין פנדקו (בן 25 קומות), בניין הבנק המרכזי, בניין ינדקו (בן 19 קומות), בניין בנק ההלוואות הלאומי (בן 20 קומות), הבניין הלוטו הישן של זמביה, בנק המסחר הלאומי (בן 21 קומות), המטה המרכזי של בנק ברקליס של זמביה, מטה בנק סטנביק בזמביה, ועוד.
במחצית השנייה של המאה ה-20 לוסקה היה מרכז של פעילות מתנגדי המשטר מדרום אפריקה. לציון מקומות פעילותם ומקומות אחרים בהם התרחשו אירועים חשובים בהיסטוריה של המדינה הוקם "שביל החופש של דרום פאריקה" המקשר אתרים שונים בעיר. בין היתר השביל עובד דרך משרדי הקונגרס הלאומי האפריקני, מקום התנגשות בהרברט צ'יטפו, משרדי אדוארד מקוקה נקולוסו ועוד.
תחבורה
נמל תעופה
נמל התעופה הבינלאומי של לוסקה, ממוקם בקרבת העיר. הנמל שוכן על פסי הרכבת שמגיעה מלווינגסטון ל-Kitwe. בשדה פועלת חברת התעופה המקומית 'zambezi airlines', הטסה ליוהנסבורג, נדולה ודר-אס-סאלאם. שדה תעופה זה משמש כשדה תעופה ציבורי וצבאי. ישנו שדה תעופה ישן נוסף, קרוב יותר לעיר, שאינו פעיל לשימוש אזרחי, אך לעיתים משתמש בו הנשיא.
ערים תאומות
תושבים מוכרים
שחקני הרוגבי המפורסמים Corné Krige ו-George Gregan, שהיו הקפטנים של נבחרות דרום אפריקה ואוסטרליה, בהתאמה. שני שחקנים אלו נולדו באותו בית חולים בלוסקה. הוריו של קריג' עדיין חיים בזמביה
ראו גם
הצהרת לוסקה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אפריקה: ערי בירה
קטגוריה:זמביה: ערים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1905 | 2024-07-11T18:28:49 |
קרל יונג | REDIRECT קרל גוסטב יונג | 2004-09-15T15:21:38 |
סטיבן ספילברג | סטיבן אלן ספילברג (באנגלית: Steven Allan Spielberg; נולד ב-18 בדצמבר 1946) הוא במאי, תסריטאי ומפיק טלוויזיה וקולנוע יהודי-אמריקאי. זוכה שני פרסי אוסקר לבמאי הטוב ביותר ושני פרסי גלובוס הזהב.
ספילברג הוא אחד מהבמאים המצליחים והמוערכים ביותר בתולדות הוליווד בכל הזמנים. הפקותיו מגוונות: משוברי קופות נוסחתיים, שגיבוריהם הם דינוזאורים ממוחשבים ("פארק היורה"), עד יצירה בת שלוש שעות המצולמת בשחור לבן ומציגה את השואה ("רשימת שינדלר"). בשנת 2004 תואר, בין השאר מעל דפי מגזין הבידור "פרמייר", כאישיות המשפיעה ביותר בהוליווד. זכה פעמיים בפרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר, עבור הסרטים "רשימת שינדלר" ו"להציל את טוראי ריאן". הצלחותיו הקולנועיות באו לידי ביטוי גם במימד הכלכלי. לפי מגזין פורבס, מוערך הונו בכ-3.6 מיליארד דולר (נכון לספטמבר 2018).
נעוריו ותחילת דרכו
ספילברג נולד בסינסינטי, אוהיו שבארצות הברית למשפחה יהודית. הוריו היו ארנולד ספילברג (1917–2020), מהנדס חשמל במקצועו, וליאה אדלר (לבית פוסנר) (1920–2017) שהייתה בעלת מסעדה ופסנתרנית. הם העניקו לו, יחד עם שמו הידוע, את השם היהודי "שמואל". מילדותו אהב לצפות בקולנוע וליצור קולנוע, צילם עם חבריו סרטי 8 מ"מ עוד בהיותו נער (סרטים אלו צורפו כתוספת לגרסת ה-DVD של "להציל את טוראי ריאן"). ב־1968, כשהיה בן 21, הציג את סרטו הקצר הראשון. הוא החל בעבודה בטלוויזיה, וביים מספר סרטי וסדרות טלוויזיה, לרבות כמה מפרקי "קולומבו" (סדרה בלשית בה כיכב פיטר פאלק). ב־1971 הציג את סרטו הראשון באורך מלא - "Duel" (דו-קרב באנגלית). הסרט צולם במקור לטלוויזיה, ולא הוצג על מסך הקולנוע בארצות הברית. הסרט, באורך של 73 דקות, הציג את השחקן דניס ויבר כאיש תמים הנקלע לכביש באזור שומם, ונרדף על ידי משאית ענקית ומסתורית. כבר בסרט זה הציג כמה מאיכויותיו כבמאי, והסרט הפך לסרט פולחן עם השנים. לאור הביקורות המוצלחות ספילברג נשלח לצלם עוד מספר סצנות, הסרט הוארך והוקרן ב-1972 בהקרנות מסחריות על מסכי הקולנוע באירופה. אחותו היא התסריטאית אן ספילברג.
קריירה
סרטי הקולנוע הראשונים
לאחר הצלחתו של "Duel" החל ספילברג לעבוד בתעשיית הקולנוע. סרטו הראשון היה "שוגרלנד אקספרס" בכיכובה של גולדי הון, בסרט אשר התבסס על מקרה אמיתי - אסיר נמלט ואשתו יצאו לקבל חזקה על בנם שנמסר לאימוץ. סרט זה זכה בהצלחה בביקורת ובקופה שאפשרה לו להתקדם לעבר הפרויקט הבא - "מלתעות", סרט אימה על פי ספרו של פיטר בנצ'לי. בסרט מתוארת עיירת נופש קטנה הנרדפת על ידי כריש ענק. זו הייתה הצלחתו הקופתית הגדולה הראשונה של ספילברג, והכנסות הסרט עלו על מאה מיליון דולר.
כבר בסרטים אלה ניכרים המרכיבים אשר יהפכו ל"נוסחה" של ספילברג, עליה יחזור שוב ושוב בצורות שונות בהצלחה רבה - ההתמודדות עם גורם גדול מהחיים ועל-טבעי (המשאית ב-"Duel", הכריש ב"מלתעות", הדינוזאורים ב"פארק היורה" ואלוהים עצמו ב"שודדי התיבה האבודה"), מוסר ההשכל לפיו אל לו לאדם להתערב יתר על המידה במעשי הבריאה ("פארק היורה", "שודדי התיבה האבודה", ואפילו "דו"ח מיוחד" בו נכשל ניסיון למנוע פשעים באמצעות קריאת מחשבות), הצגת הגיבור כ"כל אדם" אמריקני (הבלטת מלחמתו בגורם זר - כריש, חייזרים, נאצים, דינוזאורים. כולם לא אמריקנים או אף אנטי-אמריקנים), שחזור מדויק של אלמנט טבעי או תקופתי יוצא דופן (הצגת דמויות "אמיתיות" של כריש ענק, דינוזאורים, חייזרים, או אף נאצים "אמיתיים" ב"שודדי התיבה האבודה" וב"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון"), תוך שימוש נרחב באפקטים מיוחדים.
מרכיבים אלו שוכללו בסרטו הבא "מפגשים מהסוג השלישי" בו פוגש הגיבור הכול אמריקני ריצ'רד דרייפוס חייזרים, תוך שהוא נאבק בממסד המנסה למנוע ממנו את הפגישה. גם סרט זה היה להצלחה קופתית וזכה למעמד של "סרט פולחן" אצל אוהבי המדע הבדיוני.
לאחר סרט זה נתקל ספילברג בכישלונו הראשון, קומדיית המלחמה "1941".
ספילברג בשיאו
ממוזער|250px|ספילברג מקבל אות כבוד מהפנטגון, אוגוסט 1999
לאחר כישלון "1941" ביים ספילברג מספר להיטי ענק, אשר ביססו את מעמדו כבמאי מוביל בהוליווד מבחינת הפופולריות והרווחיות של סרטיו. "שודדי התיבה האבודה" (הראשון בסדרת סרטי אינדיאנה ג'ונס), "אי.טי. - חבר מכוכב אחר", ו"פולטרגייסט" מילאו את אולמות הקולנוע בשנות השמונים, וכך עשה "פארק היורה" בשנות התשעים. סרטים אלו מהווים בידור הוליוודי טהור, בעלי עלילה מהירה, אפקטים מרשימים, ופונים אל טווח גילים רחב.
ניסיונותיו ליצור סרטים בעלי עומק, החלו עם "הצבע ארגמן", ו"אימפריית השמש", פנו לקהל מבוגר יותר ועסקו בנושאים חברתיים קשים, כגון היחס אל האוכלוסייה האפרו-אמריקנית.
שני סרטיו המשמעותיים ביותר מבחינה זו הם "רשימת שינדלר" שבו הציג את סיפורו של אוסקר שינדלר, תוך שחזור של החיים בגטו, והשמדת היהודים במחנה העבודה פלאשוב, ו"להציל את טוראי ריאן" אשר כלל סצנת פתיחה מרשימה וארוכה ששחזרה את הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה. שני סרטים אלו זיכו אותו בפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר (הראשון עבור הבמאי לאחר למעלה מ-20 שנות יצירה ולאחר 5 מועמדויות לבמאי הטוב ביותר ו-7 מועמדויות לסרט הטוב ביותר), אך נותרו יצירות שנויות במחלוקת מבחינה קולנועית וערכית.
בשנת 2005 ביים את הסרט "מינכן", המספר על טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972 ועל חיסול המחבלים בידי סוכני המוסד וצילומיו נותרו חשאיים. שמו הראשון שהוצע היה "נקמה", אך שונה (וזאת עקב חשש מצד חברות ההפקה וספילברג עצמו כי יעורר זעם מצד אנשים רבים) ל"מינכן".
מדי פעם היו לספילברג תקופות בהן יצירותיו לא זכו להצלחה רבה בקופות ואף נכשלו, או שקיבלו ציונים נמוכים מצד מבקרי הקולנוע; (הבולט שבהם הוא הסרט "הוק", על פיטר פן שהתבגר), אך אלו לא פגעו במעמדו הרם והייחודי כבמאי מוביל ומוערך.
בשנת 2022 יצא סרטו הסמי-אוטוביוגרפי "הפייבלמנים" המתאר את ילדותו ונעוריו, האהבה לקולנוע ואת סיפורו המשפחתי. הסרט מבוסס על חייו, גם אם לא במדויק. בן דמותו נקרא "סמואל" - זהו שמו היהודי של ספילברג. ספילברג הקדיש את הסרט להוריו - לאה וארנולד.
הפקה
בנוסף לבימוי, ספילברג עוסק בהפקת סרטים. הפקת סרטי הנפשה (בין היתר הלהיט "מי הפליל את רוג'ר ראביט"), אך גם שוברי קופות כמו "בחזרה לעתיד" ו"פארק היורה 3". הוא שותף בבעלות באולפני "דרימוורקס" (האחראי לסרטים מצליחים כמו "נסיך מצרים", "מרד התרנגולים" ו"שרק"). בשנת 2006 הפיק את הסרט "מכתבים מאיוו ג'ימה" בבימויו של קלינט איסטווד.
ספילברג הפיק מספר סדרות הנפשה מצליחות עבור חברת האחים וורנר, כמו "עלילות טייני טון", "אנימניאקס", "פריקזויד" ו"פינקי והמוח" (שהפכה לסדרת קאלט בקרב מעריצים). בסדרה "אנימניאקס" שודר מערכון עם קריצה עצמית ובו גיבורי הסדרה עוזרים למיכלאנג'לו לצבוע את תקרת הקפלה הסיסטינית. הצייר הדגול משוכנע שחבר הליצנים שמסביבו הרס הכול כשהוא רואה שבמרכז התקרה, בציור המפורסם שבו נוגעים אצבעות האדם והאלוהים, מופיע אי. טי. במקום אלוהים. אולם כאשר האפיפיור מגיע לצפות בתקרה, הוא מביע שביעות רצון. אז מסתבר לצופים שהאפיפיור הוא ספילברג בעצמו, "הסוד להצלחה הוא להכיר את הקהל שלך", מסכמים גיבורי הסדרה.
לקח חלק בהפקת הסדרה "Halo" סדרת לייב אקשן המבוססת על זיכיון משחקי הווידאו Halo, שעלתה במהלך שנת 2022 בשירות הסטרימינג של פרמאונט+. ספילברג הוא משמש כאן כמפיק בפועל של סדרת המלחמה "אדוני האוויר" שתעלה גם במהלך שנה זו ברשת אפל TV פלוס.
ספילברג היה בין מפיקי הסדרה התיעודית "החיים על פני האדמה" (2023) שהופצה דרך נטפליקס וכוללת שילוב של צילומי טבע באיכות HDTV ושחזור בעלי חיים פרה-היסטוריים באנימציה ממוחשבת.
בצד השני של המצלמה הופיע ספילברג מספר פעמים בהופעת קמע בתפקידי אורח קומיים, או כניצב הנראה לשנייה או שתיים, הן בסרטים שביים בעצמו כמו "אינדיאנה ג'ונס" ו"העולם האבוד" והן בסרטים שהפיק או שביימו או הפיקו ידידיו, כמו "גרמלינס" או "האחים בלוז" (בו שיחק תפקיד של פקיד במשרד השמאי המחוזי בסצנה הנמשכת כדקה).
באוגוסט 2024, פורסם כי הסרט של קלואי ז'או, "Hamnet", יופץ על ידי חברת Focus Features, וכי ספילברג הצטרף כמפיק. מלבד ספילברג, המפיקים של הסרט כוללים את ליזה מרשל, פיפה האריס וסם מנדס.
חיים אישיים
ספילברג הצהיר מספר פעמים שהוא גאה במוצאו היהודי ויצא להגנת ישראל פעמים רבות ובין היתר מחרים את תנועת BDS ומסרב להופיע או להיפגש בפני פעילים או מנהיגים אנטישמים או אנטי ציונים.
כיהודי הוא מרבה לעסוק בתולדות עם ישראל. אחד מסרטיו, "רשימת שינדלר", עוסק בהצלת יהודים בשואה על ידי חסיד אומות העולם, אוסקר שינדלר. ספילברג מממן את קרן השואה "הקרן לתיעוד ההיסטוריה החזותית של השואה באוניברסיטת דרום קליפורניה" , אשר עוסק בתיעוד עדויות ניצולי השואה. סרטים נוספים שלו העוסקים ביהודים הם "פייבל והחלום האמריקאי", "מינכן", ועוד. בנוסף מממנת קרן מטעמו חלק ניכר מפעילות ארכיון ספילברג באוניברסיטה העברית.
ספילברג היה נשוי לשחקנית איימי אירווינג בין השנים 1985–1989, בהסדר הגירושין הוא העניק לאירווינג 100 מיליון דולר. לפי ההסדר, ספילברג ואירווין חולקים באחריות ובטיפול בבנם המשותף, מקס סמואל. לאחר כישלון נישואין אלו, ספילברג פיתח מערכת יחסים עם השחקנית קייט קאפשו אשר שיחקה בסרטו "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", הם נישאו ב-12 באוקטובר 1991 לאחר שקאפשו התגיירה לטובת הנישואים. הם הבעלים של ארבעה בתים ברחבי ארצות הברית.
ב-10 בדצמבר 2023 הכריז ספילברג על מיזם לתיעוד הזוועות והפשעים נגד האנושות שביצעו הפלסטינים במתקפת הטרור של 7 באוקטובר 2023. במסגרת הפרויקט יוקלטו עדויות של ניצולי הטבח.
לספילברג שישה ילדים, מתוכם ארבעה ביולוגים:
מקס סמואל ספילברג (נולד ב-13 ביוני 1985) - בנו של ספילברג מנישואיו עם אמי אירווינג
ת'או ספילברג (נולד ב-1988) - בנה המאומץ של קאפשו לפני נישואיה לספילברג, שאימץ אותו גם הוא לאחר נישואיהם.
סשה רבקה ספילברג (נולדה ב-14 במאי 1990) - בתם המשותפת של ספילברג וקאפשו.
סויר אייברי (Sawyer Avery) (נולד ב-10 במרץ 1992) - בנם המשותף של ספילברג וקאפשו.
מיקלה ג'ורג' (נולדה ב-28 בפברואר 1996) - בת מאומצת.
דסטרי אלין ספילברג (נולדה ב-1 בדצמבר 1996) - בתם המשותפת של ספילברג וקאפשו.
פילמוגרפיה נבחרת
הצלחת הסרטים בעולם
כמה מסרטיו של ספילברג מדורגים ברשימת 100 הסרטים המצליחים ביותר בכול הזמנים, בדרוג על פי רמת ההכנסות (דירוגם לא הובא כאן משום השינוי בדירוג הסרטים בכול פעם שיוצא למסכים שובר-קופות). הסכום הנמוך ביותר ברשימה עומד על כ-380 מיליון דולר. נכון לאפריל 2018, ספילברג הוא הבמאי היחיד שסך ההכנסות מסרטיו מגיע למעל 10 מיליארד דולר.
"פארק היורה" - עם 914.7 מיליון דולר.
"בחזרה לעתיד" - עם 821.4 מיליון דולר.
"אי. טי." - עם 792.9 מיליון דולר.
"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" - עם 786.6 מיליון דולר.
"פארק היורה: העולם האבוד" - עם 618.6 מיליון דולר.
"מלחמת העולמות" - עם 588.6 מיליון דולר.
"שחקן מספר אחת" - עם 582.9 מיליון דולר.
"להציל את טוראי ריאן" - עם 481.8 מיליון דולר.
"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" - עם 474.2 מיליון דולר.
"מלתעות" - עם 470.7 מיליון דולר.
"שודדי התיבה האבודה" - עם 384.1 מיליון דולר.
פרסים ועיטורים
שמאל|ממוזער|202x202px|כוכבו של ספילברג בשדרת הכוכבים של הוליווד
מבחר פרסים והוקרה נוספים
בשנת 2001 זכה בתואר הכבוד של אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית (KBE) מאת מלכת בריטניה, על תרומתו לתעשיית הבידור הבריטית.
בטקס פרסי גלובוס הזהב שנערך ב-11 בינואר 2009 הוא זכה בפרס על מפעל חיים ע"ש ססיל ב. דה-מיל.
ב-2013 עיטור נשיא מדינת ישראל על פעילותו למען ישראל
ב-2015 עוטר במדליית החירות הנשיאותית על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה.
בשנת 2021, זכה בפרס גלובוס הזהב על המיוזיקל בבימויו "סיפור הפרברים"
ספטמבר 2022 פרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו לסרטו האוטוביוגרפי "הפייבלמנים"
פברואר 2023 פרס דב הזהב על מפעל חיים
בעל חיים הקרוי על שמו
מארדקטילוס ספילברגי (Maaradactylus spielbergi), הוא מין של פטרוזאור, סוג של דינוזאור מעופף שהתגלה ב-2019 ונקרא על שם סטיבן שפילברג, כיוון שבעלי חיים אלו מככבים רבות בסרטי פארק היורה של ספילברג.
לקריאה נוספת
על ספילברג נכתבו מספר רב של ביוגרפיות לאורך השנים, להלן רשימה נבחרת:
Collins, Tom, Steven Spielberg Creator of E.T., Dillon (Minneapolis, MN), 1983
Leather, Michael, The Picture Life of Steven Spielberg, F. Watts (New York City), 1984
Mabery, D. L., Steven Spielberg, Lerner (Minneapolis, MN), 1986
Mott, Donald R. and Cheryl McAllister Saunders, Steven Spielberg, Twayne (Boston, MA), 1986
Conklin, Thomas, Meet Steven Spielberg, Bullseye Biography/RandomHouse, 1994
Sanello, Frank, Spielberg: The Man, the Movies, the Mythology, 1996
Baxter, John, Steven Spielberg, HarperCollins, 1997
Ferber, Elizabeth, Steven Spielberg, 1997
McBride, Joseph, Steven Spielberg: A Biography, De Capo Press, 1999
Brode, Douglas, The Films of Steven Spielberg, Citadel Press (Secaucus, NJ), 2000
קישורים חיצוניים
דודי כספי, "מכתב אהבה לעיתונות", באתר ישראל היום, 13 בינואר 2018
הערות שוליים
קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:יהודים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אוקראיני-יהודי
קטגוריה:במאי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:זוכי אוסקר: הבימוי הטוב
קטגוריה:זוכי מדליית מדעי הרוח
קטגוריה:זוכי פרס אמי הבין-לאומי: מייסדים
קטגוריה:זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א לבמאי הטוב ביותר
קטגוריה:זוכי פרס בראשית
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: במאים
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: מפעל חיים
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:עשירים מופלגים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:מפיקי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:יהודים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:תסריטאי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:מקבלי עיטור הנשיא
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מדינת קליפורניה בלונג ביץ'
קטגוריה:זוכי פרס חונכות שוט המרטיני
קטגוריה:זוכי פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי לבמאי הטוב ביותר
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1946 | 2024-10-18T21:06:58 |
הקומדי סטור | הקומדי סטור הייתה תוכנית מערכונים ישראלית, ששלוש עונותיה שודרו במסגרת הזכיינית טלעד בערוץ 2, בשנים 1994–1997. התוכנית, אשר נחשבת היום לתוכנית קאלט, כללה רצף מערכונים קצרים ופינות הומוריסטיות קבועות, לעיתים קרובות עם מוטיב ומשפטי מחץ חוזרים. מפיקי התוכנית היו טדי יזמות והפקות ובמאי התוכנית היה יואב צפיר.
נכון ל-2021, משודרת התוכנית בשידורים חוזרים בערוץ 24, המופעל בעצמו על ידי "טלעד". במרץ 2020, צולמה עונת איחוד לערוץ טדי בפרטנר tv, ובה 10 פרקים קצרים עם מערכונים חדשים.
היסטוריה
רקע
שורשיה של חבורת הקומיקאים שכיכבה ב"קומדי סטור" הם במקבץ מופעי סטנד-אפ, שהועלו בשם "הקומדי סטור" בבית ציוני אמריקה בתל אביב. עם האמנים הצעירים שנטלו חלק במופעים ניתן למנות את צביקה הדר, אסף אשתר, איתי שגב, רובי דואניאס וגיל ססובר, שהפכו אחר־כך לחברי הצוות במופע הטלוויזיוני, ולצדם קומיקאים נוספים כאריק זילברמן, ארז בן הרוש ורובי מוסקוביץ', שהופיעו בפרקיה הראשונים של התוכנית. במופעים אלה גם התגבשו כמה מן הדמויות ששולבו לאחר מכן בתוכנית, כמו דמותו הידועה של ז'וז'ו חלסטרה, אותה גילם הדר.
העונה הראשונה (20 פרקים)
עם תחילת שידורי ערוץ 2 החדש בסוף שנת 1993, שיתפה חברת ההפקות "טדי" פעולה עם "טלעד" בהפקת תוכנית בידור, שהתבססה על מופעי הבמה של "הקומדי סטור". המתכונת הראשונית של התוכנית, שעלתה לשידור ב-14 במרץ 1994, הייתה שונה במידה ניכרת מזו שהתעצבה מאוחר יותר, וכללה בין השאר תיעוד של קטעים ממופעי ה"קומדי סטור" כפי שהועלו על הבמה. לאחר כמה ניסיונות כושלים לערוך שינויים במתכונת התוכנית – ובהם פינה של הדר וחידה לשונית נושאת פרסים – התעצבה התוכנית במתכונת מסורתית יותר של רצף מערכונים ושירים, בשילוב פינות קבועות – המתכונת המוכרת של התוכנית. בעונה הראשונה נולדו דמויות ומשפטי מפתח שהפכו למזוהים עם התוכנית, כמו: "יש לי, יש לי", "ז'וז'ו חלסטרה", "אבי ברך אותי" ובהמשך גם "פינת העצה הפולנית" ו"במיטה עם איתי". לקראת סוף העונה התווספו גם "המצלמה המשוטטת של ג'ודי" ו"הפרסומות של מ. כוערת". בשני הפרקים הראשונים של העונה השתתפו צביקה הדר, אסף אשתר, ארז בן הרוש, רובי מוסקוביץ', אריק זילברמן, איתי שגב, מירב גרובר, דרור שגב, גיל ססובר ורובי דואניאס. בהמשך העונה מירב גרובר ודרור שגב פרשו מהתוכנית ואילו זילברמן השתתף רק בשלושה פרקים נוספים. לקראת סוף העונה הצטרפו ססובר ודואניאס לצוות הקבוע של התוכנית ואילו בן הרוש ומוסקוביץ' עזבו אותה, וכך התגבש ההרכב המוכר של התוכנית.
העונה השנייה (36 פרקים)
עונתה השנייה של התוכנית הייתה לעונת הפריצה והשיא שלה. שידורה החל באוקטובר 1994 ובתוך זמן לא רב זכו פינותיה וכוכביה לפופולריות רבה. בעונה זו נולדו רוב הדמויות והפינות המזוהות ביותר עם התוכנית, עמן ניתן למנות את: "המבזק של ז'ק", "רואים כוכבים עם לולו", "שמעון וביטון", "רגע רגע לא הבנתי" ו"חם ויפת". לפרק זמן מסוים אף חדרו מטבעות לשון שונים שהושמעו בתוכנית לשפה העברית. כמה שירים מהתוכנית הפכו ללהיטים, לדוגמה, "שיר הטרטע" שבו שיתפו שחקני התוכנית פעולה עם להקת אתניX והשיר "שיר חם ויפת", שדורגו שניהם במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג' לשנת תשנ"ה. כוכבי הסדרה גם כיכבו על גבי מוצרים נלווים שונים, ממנות לבישול מהיר, עבור בפוגים, וכלה ביומנים ובציוד כתיבה לבית הספר.
עם סיום העונה, ביוני 1995, פרשו כוכביה הבולטים של התוכנית - איתי שגב וצביקה הדר, כאשר האחרון פרש לטובת תוכנית בידור ואירוח בהנחייתו בערוץ 2, "שישי שואו". התוכנית של הדר אמנם כשלה וירדה מהמרקע אחרי פרקים בודדים, אך הוא לא שב לתוכנית, למעט הופעות אורח במספר מערכונים בעונה השלישית.
כמו כן, באמצע העונה שודר פרק נוסף, שהוגדר כספיישל יום העצמאות. הספיישל היה פרק באורך כפול. הפרק אינו נחשב כחלק מסדר הפרקים הקבוע, ועל כן, מעולם לא שודר בשידורים חוזרים. בפרק התארחו כמות אורחים רבה יחסית לפרקים אחרים.
העונה השלישית (34 פרקים)
בעונתה השלישית של התוכנית (1995–1996) ניכרה ירידה בולטת בפופולריות שלה, וגם שעת שידורה הוקדמה ל-19:30. אל חברי הצוות הוותיקים - אשתר, דואניאס וססובר, הצטרפו ליאור כלפון ויניב קציר. אחת לכמה פרקים חזר צביקה למערכון אחד בדרך כלל. למרות השמירה על המתכונת הישנה והוספת דמויות חדשות לצד אלה הישנות, כמו: "ניסים בוסקילה" (כלפון) ו"כלנית ורקפת" (קציר עם אסף אשתר), "לקח נושא תמים עשה אותו פושע" (דואניאס עם אסף אשתר) דעך עניינו של הציבור בתוכנית, והפקתה באה לקיצה עם תום העונה.
לאחר מכן נעשה ניסיון להחיות את מתכונת התוכנית בסדרת המשך משלה בשם "פרה פרה", ששודרה בערוץ הילדים בשנת 1997, בכיכובם של כמה ממשתתפי התוכנית המקורית, אולם תוכנית זו לא זכתה להצלחה והפקתה הופסקה אחרי עונה אחת בלבד.
ספיישלים טלוויזיוניים ואיחודים
ביום העצמאות 1996 הופיעו כוכבי התוכנית בספיישל בערוץ 3 שכלל בתוכו פארודיות על סרטי בורקס ישראלים תחת השם "בורקס בצרות". בספיישל השתתפו כוכבי העונה השלישית ביחד עם איתי שגב ומשה פרסטר. בחנוכה 1996, כחודשיים לפני עלייתה של סדרת ההמשך "פרה פרה", הופיעו משתתפיה בספיישל בערוץ הילדים שכלל בתוכו פארודיות על תוכניות טלוויזיה בראי יוון העתיקה תחת השם "משדרים חשמונאים פלוס". בתוכנית התארחו צביקה הדר ומשה פרסטר. זו הייתה הפעם האחרונה בה יואב צפיר ביים את הקומדי סטור. לאחר מכן תפקיד הבימוי הופקד בידי מבקר הקולנוע תומר קמרלינג ומאוחר יותר בידי רובי דואניאס.
בשנת 2003, במהלך פרק של הסיטקום "שמש", הופיע מערכון "יש לי יש לי" מיוחד - שכן מרבית הצוות של "הקומדי סטור" היה גם צוות ההפקה של "שמש". כמו כן בשנת 2000, הפרק "באג 2000" כלל מערכון של "רגע רגע לא הבנתי". בשנת 2015 התאחדו חברי העונה השנייה וליאור כלפון להופעה מיוחדת כתרומה ל"מרכז טל לרפואה אונקולוגית אינטגרטיבית". מרבית הופעת האיחוד הייתה מורכבת משירים של הקומדי סטור ואילו כלפון הופיע בדמותו המיתולוגית של "ניסים בוסקילה".
בשנת 2019 יצא סרטון חדש של "חם ויפת" שיצא כסרטון תעמולה של מפלגה פיקטיבית לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת.
ב-8 במרץ 2020 היה איחוד של ההרכב של העונה השנייה בספיישל לקראת חג הפורים שנערך בגלגלצ ושודר במקביל גם ברדיו תל אביב וברדיו צפון. ב-22 במרץ 2020 פורסם שתהיה עונה חדשה של עשרה פרקים, כאשר כל פרק יהיה בין 5 ל-10 דקות. עונת האיחוד שודרה בפרטנר tv.
המיטב לדורותיו
בקיץ 1997, כחודש לאחר ירידתה מהמסך של סדרת ההמשך "פרה פרה", הוחלט להחזיר את הקומדי סטור למסך בסדרת ספיישלים בהנחיית צביקה הדר, המחופש לדמויות שונות (ביניהן גם הדמות המפורסמת והמזוהה עימו ביותר של "ז'וז'ו חלסטרה") ומגיש קטעי קישור לקטעי ארכיון משלוש העונות הראשונות של התוכנית. 8 פרקים של "המיטב לדורותיו" הופקו ושודרו פעם בשבוע לכל אורך החופש הגדול של אותה שנה.
דמויות ופינות בולטות
החלסטרה של ז'וז'ו (צביקה הדר, עונות 1–2,עונת האיחוד): דמותו של ז'וז'ו הייתה למעשה הדמות הראשונה שגילם הדר, אף עוד בטרם הופעתו ב"קומדי סטור". דמותו הייתה פארודיה על דמות הערס של דאז, כאשר הופעתו התאפיינה בתכשיטי גורמט גדולים, בז'קט מנומר (כשבתחילה הופיע עם ז'קט ירוק וחולצה צהובה) ובליפת שיער שחור ומקורזל. בפינתו הוא היה מעביר את הביקורת העצבנית שלו על דברים שעמדו על סדר היום, ולכן הוגדר מספר פעמים בהיתול כ"הוגה דעות" בעונה השנייה במסגרת הפינה, הקים ז'וז'ו את צוות הצילום "ז'וז'ו ובניו על האש" שצילם מספר פרסומות למוצרים המבוססות על פרסומות ששודרו באותה עת בערוץ 2 עוד במסגרת הפינה ז'וז'ו הקים את פינת הייעוץ לי גוץ לי שבו ז'וז'ו ענה למכתבים מצופים. הפרק האחרון של העונה השנייה הוגדר כפרק פרידה מז'וז'ו. למרות שצביקה חזר מספר פעמים בעונה השלישית, דמות זו לא בוצעה אף לא פעם אחת בעונה זו (למעט חיקוי של הדמות, שבוצע על ידי איתי שגב). בשנת 2015 ביצע צביקה הדר מספר פרסומות לקופת חולים מאוחדת בדמותו של ז'וז'ו.
יש לי, יש לי (אסף אשתר, עונות 1–2,פינה אחת בעונה 3 ועונת האיחוד): אחת הדמויות שעזרו לתוכנית לצמוח בתחילת דרכה. תחילה, המתכונת כללה שלושה אנשים ואת מר "יש לי": שלושת האנשים היו מספרים בדיחה שלרוב מבוססת על משחקי מילים וכשהיה מגיע תורו של "יש לי", הוא היה הורס את הרצף עם בדיחה כושלת, תוך תנועת יד המדמה אגרוף ונוהם מפיו את הצליל "פההההה". למרות זאת, בשלב מאוחר יותר של התוכנית, הופיע לבדו בבדיחות אשר כן זכו להצלחה. בעונה השלישית, עם עליית התוכנית "החרצופים", נעשתה פרודיה לתוכנית במסגרת מערכון של יש לי יש לי. המערכון חזר להופעה חד פעמית בסדרה "שמש", בפרק "אתי בארץ הפלאות".
חם ויפת (רובי דואניאס וגיל ססובר, עונות 2–3 ועונת האיחוד): למרות שעל פי הסיפור התנ"כי השניים היו אחים, בתוכנית חם הוא אביו של יפת (וכאשר הוא מציג את עצמו ואת בנו בתגובה למילה "שם?" באומרו "חם ויפת", נוצר משחק מילים בו מוזכרים ברצף שלושת בניו של נח). יפת הוא נער דתי, ממשפחה ספרדית, אשר מגיע עם אביו לכל מיני מבחני בד שונים ובמסגרתם הוא מצליח לקשר כל מילה לשיר מוכר ולפצוח בזמר (כאשר השיר שבו הוא משתמש הכי הרבה הוא שיר בשם "שלום לבוא שבת"), בעידודו של אביו תוך תנועות ידיים נלהבות אך באופן שמעצבן את הסובבים. במהלך שידור העונה השנייה של התוכנית, בוצע שיר חם ויפת, שזכה להיכנס לרשימת 50 שירי היובל של ישראל. בעונה השלישית התגלה ששם משפחתם הוא "שלום לבוא שבת". כמו כן, בעונה השנייה הופיעה אשתו של חם ואמו של יפת, בלהה (אסף אשתר) ובמערכון נוסף הופיע סבו של יפת (גיל ססובר), שכמו נכדו גם הוא מוצא שיר לכל מילה שנאמרת. בשנת 2019 יצא סרטון באינטרנט שבו חם ויפת משדרים תשדיר בחירות של מפלגה פיקטיבית שבה יפת עמד בראשה. התשדיר יצא לקראת בחירות אפריל 2019.
המבזק של ז'ק (רובי דואניאס, עונות 2–3 ועונת האיחוד): סאטירה על מבזקי החדשות. מבנה הפינה קבוע לרוב: בדרך כלל מדווח על ידיעה מוזרה או בעלת טעות שהופיעה בעיתון ולאחר מכן בדיחה אבסורדית על זמר הפופ מייקל ג'קסון. לקראת סוף המבזק היה ז'ק מארח מדען צרפתי, אשר לו שמות משונים שלרוב היו נבנים על משחקי מילים (כמו: "עמית רומם"), שפותח את דבריו במזמור מבולבל במילים "סה פה שה" ומסיים באופן קבוע במילים "ז'עדת עודה" (כשבתוכנית האיחוד בפורים 2020 הוא עדכן את הסיומת ל"איימן עודה"). המדען היה מציג בתוכנית מכונה חסרת תכלית כלשהי שהמציא (למשל "מכונה שלא עושה כלום" או "מכונה שעושה 'בזזזז'"). המדען שוחק על ידי גיל ססובר וז'ק עצמו שוחק על ידי רובי דואניאס. בעונה השלישית היה ניסיון לשינוי הפינה שבה ז'ק מראיין אנשים ברחוב, כאשר היה בחור תמוה (ליאור כלפון) שהיה מנופף ברקע. כאשר ז'ק שאל אותו על אותו נושא, הוא לא ידע מה לענות.
ניסים בוסקילה (ליאור כלפון, עונות 3 והאיחוד): דמותו של בחור מאותגר שכלית ולא קוהרנטי. ברבים מהמערכונים נראה בוסקילה מנסה להתקבל לעבודה כלשהי (כמו: דיבוב סרטים מצוירים) ומגלה כישרון מפתיע בתחום, אך חוזר לטבעו המוגבל מיד בסיום מילוי תפקידו תוך שהוא שואל "איך היה, בסדר?". בהמשך מתגלה שגם בני משפחתו (המגולמים גם הם על ידי כלפון) בעלי אותו אופי כמעט.
המצלמה המשוטטת של ג'ודי (איתי שגב, עונות 1–2 ועונת האיחוד): דמותה של ג'ודי לוץ הייתה הכלאה של מספר מגישי חדשות מוכרים משנות ה-90, כאשר שמה המלא הוא: ג'ודי לוץ אהרונוב קרפין סממה סוקניק (ולעיתים היה מוסיף שגב שמות נוספים של שדרנים שמתחלפים כל מערכון, וכן ביטויים שונים ומשונים). בדרך כלל נראית ג'ודי לוץ מדווחת על מגפה משונה, היתולית ופיקטיבית שתוקפת את הארץ וכן מביאה איתה מספר דוגמאות של אנשים חולים שנדבקו בה. פעמים רבות הייתה משתתפת במערכון גם דמותו של השוטר שוראני (אסף אשתר). עם תום העונה השנייה עזב איתי שגב את התוכנית והדמות חדלה מלהופיע, גם כאשר שב שגב להופעות אורח. בעונה השלישית היה מערכון ששימש כסוג של המשך לפינה אשר עסק במכת הפתקומניה (אנשים מדברים רק עם פתקים שהם מחזיקים, במקום לדבר).
השוטר שוראני (אסף אשתר, כל העונות): למרות שזוהי הדמות היחידה שהופיעה בכל העונות, היא עוצבה בעיקר בעונתה השלישית והאחרונה של התוכנית. הרבה להשתתף בפינות של ג'ודי לוץ. בעונה הראשונה היה אומר שהמשטרה אינה עושה דבר בנידון, והמראיין (יואב צפיר) מציין בפני שוראני את העובדה שהוא בעצמו שוטר. ובעונה השנייה היה מבטיח שהמשטרה מטפלת בבעיה ואף בעצמה לא נדבקת במחלה, אולם אז מתגלה שלא כך הדבר. החל מהעונה השלישית, מוצגת בעיה משונה ולאחר מכן פתיח של השוטר, שלאחריו מחפש שוראני את המפעיל שלו (גיל ססובר) המחופש לשלל חפצים שלרוב נותן לו את העבודות.
שמעון וביטון (רובי דואניאס וצביקה הדר בהתאמה, עונות 1 ו-2): צמד חברים ערסים, כאשר בכל פעם אחד מהם הוגה תובנה מוזרה על החיים תוך שימוש בדימויים של היום-יום (לדוגמה: "החיים זה כמו פלאפל") ופותח במשפט "באה לי מחשבה", ולאחר אמירת התובנה הפילוסופית הם מסבירים. לאחר מכן, השני מזלזל בתובנה בתגובה בנוסח "איזה מטוס עבר על אמא שלך?". השיא של השניים היה שיר פארודי על שיר הדגל של טלעד. תחילת המערכונים שלהם היו בפינה של ג'ודי. בעונה השלישית היו מספר ניסיונות לעשות סדרת מערכונים עם ביטון לבדו (כמו: תחזית מזג אוויר שבה ביטון הוא החזאי).
מ. כוערת (אסף אשתר, סוף עונה 1 עונה 2 ועונת האיחוד): פרודיה על דמותה של ג. יפית. מ. כוערת היא פרסומאית שמשווקת מוצרים משונים, כמו: מצה רכה או הגדת פסח אוטומטית. בפורים 1994 התארחה ג. יפית האמיתית כפרודיה על הפרסומות לאקמול שיצאו באותה תקופה.
שירים בקומדי סטור (עונות 2–3 ועונת האיחוד): לאורך הפרקים בוצעו בתוכנית לא מעט שירים. שני אלבומים שהוציאה התוכנית עם שירים שלהם ומערכוני קישור עזרו משמעותית לתוכנית ולשיווק האלבום. קרוב ל-2 עשורים לאחר סיום התוכנית, נותרו השירים נכס צאן ברזל של החברה הישראלית, ועוד זוכים לצפיות רבות ברשת האינטרנט. ברוב העונה השנייה השירים היו נלווים לפינה של ז'וז'ו.
הרב בריח (צביקה הדר, עונה 2 ועונת האיחוד): דמות אשר הופיעה בפינות של ז'ק וג'ודי. הרב בריח הביע התנגדות למנהגים חילוניים לגמרי, על אף שהוא בעצמו היה חוטא בהם ומתרץ אותם כדברים דתיים לגמרי. תמיד מבקש תרומה של ח"י שקלים (18 שקלים) ומבקש דרישות בענייני דת, ומאיים לפרק את הקואליציה, אם דרישותיו לא ייענו.
בדיחה חה חה עם חיים בלוף (צביקה הדר, עונה 2 ועונת האיחוד): דמות שהיא פרודיה על סרטי המתיחות של יהודה ברקן. "חיים בלוף" היה שולח את איגור לבצע מעשי פשע ואת מושון (גיל ססובר) לבצע מתיחה כלשהי, או להתחזות לאדם או חפץ דומם כלשהו.
רגע, רגע, לא הבנתי (אסף אשתר, עונות 2–3, משדרים חשמונאים פלוס ועונת האיחוד): דמות שלא מבינה משפט מסוים, בשל חוסר בחיתוך דיבור, ומנסה לפרש את המשפט במספר דרכים, כמו: האם מקום המפגש שנקבע הוא "מולה סנטר" (בית ספר לאיפור שהיה קיים בשנות התשעים) או מול הסנטר (הכוונה, לדיזנגוף סנטר) ו"כל יום מים" או "כל יומיים". בסוף העונה השנייה הדמות לבסוף הבינה את מה שנאמר לה. פינה זו שבה לשתי הופעות במסגרת תוכניות אחרות: בפרק "באג אלפיים" בסדרה "שמש", ובמסגרת אחת הפינות של "אספון" (דמות שגילם אסף אשתר ביוטיוב). מקורה של הפינה במערכון אחד בעונה הראשונה.
אבי ברך אותי (עונה 1 ועונת האיחוד): חוטא (איתי שגב) שמגיע לכומר (אסף אשתר) על מנת להתוודות בחטאיו. השיחה המנוהלת ביניהם כמשפטים ילדותיים, כשלמשל: כשהחוטא שאל מישהו,"מה קרה?", הכומר ענה, "נשברה הקערה" (כשלאחר מכן שובר את הקערה שאותה מחזיק). כמו כן, גם הברכה שנותן הכומר לחוטא. הפינה גלשה לאחד הפינות של "יש לי, יש לי", כשבה החוטא מבקש משלישיית צליינים שיברכוהו, ולאחר מכן מיש לי יש לי עצמו. בעונה השנייה הפינה הופיעה כחלק מהפינה "רגע, רגע, אני לא הבנתי", כשבה הכומר, לאחר הווידוי של החוטא, לא מבין אם החוטא רוצח או שמא רוצה אח.
רחמים ושאול המשורר (עונה 3 ועונת האיחוד): רחמים (רובי דואניאס) הוא ערס בעל יכולת התבטאות מצומצת וחיבה יתרה לשוודיות. בכל מפגש הוא מבקש מחברו שאול המשורר (אסף אשתר) שיחבר לו שיר. שאול נענה לבקשה אם כי לא ברצון רב ומחבר שיר של 4 שורות כאשר השורה האחרונה בשיר תמיד כוללת רמיזה מינית בוטה, לקול צהלותיו של רחמים שמשבח את יכולתו של שאול לקחת נושא "תמים" ולעשות ממנו "פושע". בפרק הסיום רחמים עבר "גמילה" שבעקבותיה הפסיק להתעניין בשוודיות בעוד שאול פגש שוודית והתאהב בה והחל להתנהג כמו רחמים.
פינת העצה הפולנית (עונות 1–2, הופעת אורח בעונה 3 ועונת האיחוד): אם פולניה (איתי שגב) מייעצת לאם הפולניה להפנים בנושא מסוים, ומספרת שאם אותו דבר היה קורה בביתה, אז היא הייתה יוצאת מכליה. בהמשך רואים את בני משפחתה של הפולניה, ביניהם את בעלה גבי (צביקה הדר) ובנה יוגב (המגולם אף הוא על ידי צביקה הדר), שמנסה לרסן את אמו כשהיא יוצאת מכליה. צוין במספר תוכניות שהפולניה הייתה בעברה הגננת של ז'וז'ו ויש לי יש לי. בעונה השלישית התגלה ששם משפחתה של הפולניה הוא בקבוקובסקי. כמו כן היא מוצגת כגזענית כלפי בני עדות המזרח בעיקר. הפינה הופיעה גם בתוכניתו של שגב בערוץ הילדים, "איתי שמח".
במיטה עם איתי (עונה 1–2 ועונת האיחוד): ילד שחולה תמידי ביום הולדתו (איתי שגב), מציג את עצמו בתור מישהו שבקיא בדברים של גדולים, למרות שהוא מתנהג עדיין כילד. אזכור לדמותו מופיעה בשירו של שגב "ילד טוב", מפסטיגל 1996. הפינה הופיעה גם בתוכניתו של שגב בערוץ הילדים, "איתי שמח". מקורה של הפינה במופעי במה של שגב עצמו.
משפחת ישראלי (עונה 3): פרודיה על קומדיות המצבים האמריקאיות בכלל, ועל "נשואים פלוס" בפרט. הדמויות שמככבות שם הם האב איציק (רובי דואניאס) שתמיד היה יורד על כולם, אשתו תקווהבפרק הראשון דמות האם נקראה ברכה והבת חלי.(אסף אשתר) כשבדרך כלל הייתה משוחחת עם חברתה בתחילת כל פרק, הבת זיווה(יניב קציר) שתמיד יצאה עם בחורים, והבן אודי (ליאור כלפון) שהיה תמיד עוסק במדע, וכמו כן, בשכנם הרומני, אלפרד (גיל ססובר) שהיה סטנדאפיסט במקצועו שהיה מנסה בדיחה חדשה אצלם, ותקווה הייתה היחידה שצחקה לאחר שהיה מסביר את הבדיחה, ולאחר מכן היה קרב ירידות בינו לבין איציק כשבסופן, היה תמיד מזמין את איציק לבילוי אצלו בדירה. דמותו של אלפרד הופיעה לפני כן בעונה השנייה בפינה משלו וכמו כן, הדמות הופיעה גם ב"מועדון הג'יפה".
רואים כוכבים עם לולו (עונה 2, בעיקר ועונת האיחוד): פרודיה על הכתבת הערבית ג'יהאד נסאר המכונה אף היא "לולו" (איתי שגב), כשכל המשפטים שהיא אומרת לכאורה הם משפטים בערבית, אך בדרך כלל זה היה תמיד לוח המשדרים של הערוץ הראשון בערבית. באחת התוכניות התארחה לולו האמיתית. הפינה התחילה כמערכון בעונה הראשונה. בעונה השלישית, שבה שגב החליף את גיל באחת התוכניות, הפינה הופיעה כחלק מהפינה "רחמים ושאול המשורר", כשרחמים התארח בתוכניתה, בעוד ששאול עבד בתור זה שכותב את כתוביות התרגום. הפינה הופיעה פעם אחת בתוכנית "שש באביב", בערוץ הילדים.
מועדון הג'יפה (עונה 3 בעיקר): בעל מועדון לילה (גיל ססובר) מארח במועדון שלו אומנים יוצאי דופן. ביניהם, מנחה ערבי שירה בציבור ששיריו אינם מוכרים לאיש וראפר אילם. המערכון הופיע בתוכנית הראשונה של הקומדי סטור, בעונתה הראשונה.
כיצד נתנהגה נכון (עונות 2–3 ועונת האיחוד): רובי דואניאס מנחה פינה המייעצת כיצד יש לנהוג במצבים שונים (דייט במסעדה, נסיעה באוטובוס, עבודה כספר ועוד). תוך כדי הנחיית הפינה, מפגין המנחה כישורים יוצאי דופן לביצוע פעולות יומיומיות בעזרת רגליו, כגון גיהוץ, ציור או הכנת כוס תה. גיל ססובר משחק את הבחור שמדגים את יישום העצות, כאשר תמיד הוא מבצע את ההפך הגמור.
זה הכרחי (עונה 3): דמות ממושקפת (אסף אשתר) תהתה תמיד לגבי דבר מסוים אם הכרחי לעשותו. הפינה של הדמות הופיעה כחלק מהפינה של ניסים בוסקילה בספיישל שבועות, כשהדמות הופיעה כאהרון הכהן וניסים עצמו כמשה רבנו. באחד הפרקים בעונה השלישית צוין שזה הכרחי הוא אחיו של שאול המשורר.
כלנית ורקפת (עונה 3): שתי נשים, המתוארות כפרחות. כשכלנית (אסף אשתר) היא המטומטמת, בעוד שרקפת (יניב קציר) היא החכמה. כשרקפת מתנשאת לפני כלנית שהיא בקיאה במושג מסוים, כלנית שואלת מהו המושג, וכלנית משתמשת במשל של נסיעה במעלית כדי לתאר את המושג ואז המערכון מסתיים שכל אחת שואלת על מחשבתה של רעותה ומגלות שמחשבותיהן, כביכול, מתואמות.
יגאל הנשר (פרה פרה): בחור במעיל עור (אביעד בנטוב) קורא מילים באופן שונה ממה שכתוב, מכיוון שהם בעלות אותן אותיות או צליל דומה של אותיות. לדוגמה בשלט שכתוב עליו "דָּרוּש מציל" הוא קרא את זה בתור "דְּרוֹש מציל". מרבה לציין שהכינוי שלו "הנשר", זה מכיוון שהשם "יגאל" נשמע כמו "Eagle" - נשר באנגלית.
סרטי בקאלה (הקולנוע של ציון) (עונה 3): פרודיה על קדימונים של סרטים, כשבסופם הקריין (ליאור כלפון) היה מבקש בתחנונים מהקהל שיבוא. באחת התוכניות מתגלה שציון (אסף אשתר) הוא גם הבעלים של הקולנוע וגם הבעלים של חברת ההפקה. בפתיח של "משפחת ישראלי" מצוין שאותה חברה הפיקה גם את הסדרה.
הידעת (פרה פרה): בחור דמוי אלברט איינשטיין שמציג עובדות משונות כמו: "הידעת שחד-קרן בלי הקרן, נקרא בעברית סוס".
דו-משמעות (עונות 1–2 ועונת האיחוד): שני אנשים (אסף אשתר עם רובי מוסקוביץ' בתחילה ובהמשך גם עם צביקה הדר, רובי דואניאס ואיתי שגב) משוחחים ובהתאם לשיחה הם פועלים אחרת ממה שנאמר כגון: כשהאיש הראשון אומר לחברו "בוא נתקע כף" (שהכוונה בביטוי היא לחיצת יד) אך בפועל הם מנסים לתקוע בשולחן כפות אכילה וכשמפקד מבקש מחיילו לעלות על א' (שהכוונה היא לעלות על מדי א') אך הפועל החייל עומד על האות א'. בחלק מהמערכונים (בעיקר בעונה השנייה) היו סביב הדמות של "יש לי יש לי", כשהראשונה עסקה בטירונות שלו ובהמשך כשהוא מחפש עבודה ומנסה כל תחום, וכמו כן הוא הופיע עם הפינה הזאת בפינה של ג'ודי.
אזור הדמדומים (עונות 2–3): פרודיה על הסדרה בעלת אותו שם, כשרובי דואניאס שימש בתור המנחה. חלק מהפינות סבבו סביב כמה דמויות מהקומדי סטור (ז'וז'ו חלסטרה, יש לי יש לי, הפולניה ומשפחת ישראלי [כחלק מהפינה שלהם]).
הערסים (פרה פרה): חבורת ערסים (כל משתתפי התוכנית) שבאה למקום תרבותי (כמו ספריה למשל) ומנסה להתנהג בהתאם. באיזה שלב מגיע חברם (אביעד בנטוב) שתמיד מגיע עם משהו שהוא פילח קודם, וברגע מסוים אחר, הבנים בחבורה נמלטים מהמשטרה ומשאירים את הבחורה (שרית וינו-אלעד) להתמודד עם השוטר (רובי דואניאס).
עובדי הבמה (עונה 1): זוג עובדי במה (ארז בן הרוש ורובי מוסקוביץ') מעבירים ביקורת על מה שנעשה על הבמה ומשוחחים על מה שקורה אצלם. המערכון האחרון בכיכובם עסק כשהם מרכיבים פנס.
חיים הצוחק (עונה 2): איש שצוחק ללא סיבה (אסף אשתר) גם אם זה שמשוחח אתו (רובי דואניאס) נמצא בדיכאון כבד.
צמד הציקוצית/האחים ארל'ה (עונות 2 ו-3): שני אחים כשאחד מהם מנחה ומנגן בציקוצית צליל אחד (אסף אשתר) בעוד אחיו (רובי דואניס) שר ומנגן מגוון צלילים בגיטרה שלו. בעונה השלישית הפינה הייתה חלק מהפינה "מועדון הג'יפה".
שדרן הספורט (עונות 1ו2): שדרן ספורט (צביקה הדר) מדווח על אירועי ספורט הזויים, כשהוא מתאכזב מהם נוטה להגיד "זהו יום שחור לספורט הישראלי".
עמנואל לפלפי (עונה 2): דמות של לפלף (צביקה הדר) שמתלהב מכל דבר, למרות הסביבה העוינת כלפיו. הדמות הופיעה מספר פעמים ב"מבזק של ז'ק".
שיגעון הסטנדאפ (עונה 1): סדרת מערכונים שמציגה מופעי סטנדאפ משונים כגון: מופע סטנדאפ לנידונים למוות ומופע סטנדאפ הפוך (שבו הקהל הוא הסטנדפיסט וזה שעולה לבמה הוא למעשה הקהל).
יהוקמץ בן פסיק (עונות 1ו2): פרופסור לעברית מלמד את הצופים עברית נכונה.
ריי קוקסינל (עונה 3 ועונת האיחוד): מגיש תוכנית מוזיקה (ליאור כלפון) המבוסס על מגיש ה־MTV ריי קוקס, כשהוא מוצג כמישהו בעל אנגלית עילגת שאינו יכול לומר לעיתים משפטים מסובכים באנגלית.
אייס כהן (עונה 3): ראפר שחור (גיל ססובר) שנוטה להתלונן כל הזמן באנגלית ולקלל.
המקהלה (כל העונות): מקהלה שמנסה לשיר, אך תמיד יש לה תקלה כלשהי. בעונה השלישית הייתה חלק מהפינה "רחמים ושאול המשורר".
קומיקס מן (עונה 3): דמות שאותה גילם (ליאור כלפון) שהייתה פרודיה על "המסכה". נהג בדרך כלל להתחיל עם כל בחורה שהזדמנה לו.
המברק המזמר (פרה פרה): ליצן (רובי דואניאס) ששימש כליצן מזמר ולהפתיע את בעל השמחה, מתאכזב מאוד שאותו בעל השמחה הוא אינו בעל השמחה הנכון או שאינו תואם לדרישותיו של אותו בעל שמחה.
מכה על הקרחת (עונה 3): פינה שבה נותן גיל ססובר מכה על הקרחת של רובי דואניאס בכל הזדמנות. בחלק מהפעמים רובי מנסה למנוע את זה ללא הצלחה.
חיים שכאלה (עונה 2 ועונת האיחוד): פרודיה על תוכנית בעלת אותו שם, שבה צביקה הדר בתור מנחה מראיין דמויות מההיסטוריה הטלוויזיונית הישראלית כגון: קישקשתא והיד מ"פסוקו של יום".
בוריס (עונות 2ו3): דמות של רוסי (רובי דואניאס) שמדבר ושר בשפה כבדה.
יהויקים בר קוד (עונה 2): דמות של בלש (אסף אשתר) ועוזרו (רובי דואניאס) חוקרים כל מיני תעלומות הזויות. הפינה היא פרודיה על הסרטים הבלשיים שבהם הבלש משמש גם כמספר. אחת הפינות כיכבה ב"מבזק של ז'ק" שבהם היה צריך לחפש הבלש את מייקל ג'קסון בתוך סופר מרקט כשהוא מחופש למצרך בסופר.
נחמן (עונה 3): זמר עם שיר אחד (אסף אשתר) עם מילים משתנות וחיקוי גרוע של בע"ח, פארודיה על הזמר נחום אמבר, שהתפרסם בשנות בתשעים בתוכנית העולם המופלא עם ארז טל.
פלאפל ששון (עונה 3): מוכר פלאפל תחמן (גיל ססובר) ולקוח (רובי דואניאס) שמנסה לקנות מנת פלאפל אך אינו מצליח בגלל התחמנות של המוכר.
חיות אצרנו (עונה 3): מגיש (גיל ססובר) המציג חיות שונות בעלי כישורים מיוחדים, כגון עז שיודעת להכין מטוסי נייר, צבוע שאוהב קרמבו גורליה מהשב"כ ודינוזאור עם עצירות.
יוסף המנג'ס (עונה 3): פארודיה על יוסף המספר. מספר סיפורים (רובי דואניאס) לחבורת ילדים, כאשר אחד מהם (גיל ססובר מציין את המילה "קרבורטור".
ניים דרופינג (עונה 3): שני חברים (אסף אשתר ויניב קציר) שמספרים סיפורים על מפגשים עם שחקני קולנוע הוליוודים, עד שהשיחה מתופצצת שאחד מספר על פגישה של מפורסם ישראלי והשני לא מאמין.
כל הזמן? (פרה פרה): דמות (אסף אשתר) ששמה דגש על ביטויים שנאמרו בידי אחרים, אשר קשורים להכללות ולפרקי זמן כלשהם. כגון שבקדימון של התכנית נאמר "כל יום שלישי", הוא שם דגש על הביטוי "כל יום שלישי". באחד הפעמים הדמות פגשה ירקן (ליאור כלפון) ואחרי שקרא את השלט "כל פירות העונה", הוא שאל אותו על כל מיני פירות שלא קיימים אצלו. ואחרי שהוא תיקן את השלט בהתאם, נגמר לדמות החשק.
הממושקף (פרה פרה): דמות ממושקפת (אביעד בנטוב) שתמיד נפגעת על ידי קטעי הומור פיזי. לדוגמה: נראה תחילה בחור רוחץ במלתחות בים ואחר כך שהוא מושך את החוט על מנת שיצאו מים, יוצא מהמלתחות חול.
הערוץ הנחוץ (תוכנית האירוח של רקפת) (עונה 3): תוכנית בהפקה זולה מאוד שמצולמת במצלמת וידאו בהנחיית בחורה בשם רקפת (יניב קציר) שתמיד הייתה מתפארת בהפקתה כהפקה יוקרתית בעוד שעמיתה לתוכנית עמוס (אסף אשתר) מזלזל בדבריה.
האיש בעל הדיבור המהיר (עונה 3): איש בעל דיבור מהיר מאוד (גיל ססובר), שזה ששואל אותו משהו לא מצליח לעקוב אחר דבריו.
המסטול (עונה 3): איש מסטול וחובב תרבות (רובי דואניאס) משוחח עם אחרים על חוויותיו בצפייה בדברים אומנותיים (כגון: הצגות תיאטרון).
איש המסיבות (פרה פרה): איש חיי לילה (אביעד בנטוב) נוהג לשלוח הזמנות למסיבות שאותן הוא מארגן. במערכון האחרון בכיכובו מתגלה שאף אחד לא הגיע אל אחד ממסיבותיו.
הווידוי (עונה 1): בחורה (מירב גרובר) מספרת על מפגשים שלה עם גברים.
החידות (עונה 1): שני אנשים (אריק זילברמן וצביקה הדר) ממחיזים חידות לצופים. הפינה ירדה לאחר שני מערכונים.
שירים
עונה 1
"חפש מי ינענע אותך" - שיר מהעונה הראשונה המבוסס על הלחן של השיר "Go West" של להקת "אנשי הכפר".
עונה 2
"הומור נמוך" - גרסה פארודית ל"מה עשית לי מה עשית" של להקת טיפקס ובהשתתפותה.
"מחרוזת אנגלית" - מחרוזת שירים פרודיים על סדרות לימוד האנגלית סביב נושא המנגל.
"מחרוזת שירי שנות ה-70 (תנו ללפלף יד)" - מחרוזת פארודית על שירי שנות השבעים בהשתתפות "לפלפים".
"שש בש color" - פארודיה על מחרוזת הפרסומות של "cream color" של חברת וולה, בביצוע מזרחי.
"אין כמו עמבה" - פרודיה על הפרסומת המוכרת של אסם לבמבה.
"מלא ז'וז'ו, מלא קצף" - מחרוזת שירים המבוססת ברובה על פרסומות לסבונים ומוצרי היגיינה נוספים, כשהשיר המרכזי הוא פארודיה על השיר של "הגשש החיוור" לפרסומת הטוטו.
"שיר חם ויפת" - שיר שאותו מבצעת דמותו של הילד יפת, ולעזרתו מגיע גם אביו חם. זהו אחד השירים הזכורים בתולדות התוכנית כולה.
"שיר הטרטע" - שיר הומוריסטי בכיכוב כוכבי התוכנית ולהקת אתניקס. גם שיר זה זכה להצלחה רבה.
"דוקים" - פרודיה על הפרסומת של הפוגים משנות התשעים בכיכובו של חליל אלוהב.
"הללולו" - שיר המבוסס על הפינה של לולו.
"ג'יפה קטלנית (מי יציל אותנו מהקומדי סטור)" - שיר רוק שסולד מהתכנית עצמה.
"פורים פטישי" - פרודיה על שירי פורים המבוססים על ערסים.
"מנומרים" - שיר פרודי על הפרסומת של מותג החיתולים "תפנוקים".
"יש בנדורה, יש חברים" - שיר פרודי על העגבנייה (בנדורה בערבית) שמבוסס על הפרסומות של "מילקי" ו"בירה מכבי".
"שיר לג'ודי לוץ" - שיר אהבה שמוקדש לדמותה של ג'ודי לוץ בכיכובם של משתתפי העונה השנייה וצביקה פיק, כשהשיר עצמו מבוסס על שירי צביקה פיק.
"תמיד אשה" - גרסת כיסוי לשירה של פנינה רוזנבלום בכיכובם של פנינה רוזנבלום עצמה וכוכבי העונה השנייה.
"שיר ההגות הפילוסופית" - שיר שמבוסס על הפינה של "שמעון וביטון" שהוא פרודיה על שיר הנושא של "טלעד".
"עם הפטיש" - שיר שמהווה פרודיה על הלהקות הצבאיות על הפטיש של יום העצמאות.
"השמים בוכים עלינו" - שיר פרידה מדמותו של ז'וז'ו חלסטרה בפרט ושל צביקה הדר בכלל מהקומדי סטור, בכיכובם של כוכבי העונה השנייה ושל הזמר עופר לוי. השיר שודר בסוף העונה השנייה.
עונה 3
"שיר חם ויפת 2" - גרסה חדשה לשיר שהופיעה בספיישל של יום העצמאות שיצא בשנת 1997, בהשתתפות זהבה בן.
"מסייה בומבסטיק" - שיר המבוסס על הפינה "המבזק של ז'ק", שעוסק בהמצאותיו של המדען. מבוסס על השיר "Bombastic" של הזמר שאגי.
"השיר של ניסים בוסקילה" - השיר של הדמות של ניסים בוסקילה, ששולבה בו פרודיה על הקליפ לשירו של יהודה פוליקר, "אני רוצה גם".
"עשה אותו פושע" - השיר שמבוסס על הפינה של רחמים ושאול המשורר.
"אבוקדו מקולף" - שיר מהעונה השלישית שהוא פרודיה על תופעת להקות הבנים שהייתה קיימת בשנות התשעים.
"דבש" - פרודיה על שירי ראש השנה ולהיטים של אומנים שחורים כגון: "Freedom".
"ביצי שור בפיתה" - שיר המספר על לוחם שוורים שיוצא להילחם בשור, למען אהובתו, ולצאת כמנצח עם אשכיו של השור בתוך פיתה. בשיר יש פרודיה על השיר "Viva Espana".
"בוידעם" - השיר שהושר בתחילת העונה השלישית של הקומדי סטור.
"כלנית ורקפת" - שיר שמבוסס על הפינה של כלנית ורקפת והשיר עצמו הוא פארודיה על השיר מאקארנה.
"רגע עם דודלי" - מחרוזת שירים של רגע עם דודלי בכיכובם של משתתפי העונה השלישית וציפי מור בתפקיד רגע.
"דמעות של פקיר" - פרודיה על הסרטים ההודיים שהופיעה בפינה "סרטי בקאלה".
"טולולולולו" - שיר שהוא פרודיה על שירי הקאנטרי של המערבונים.
"מחרוזת שירי פסח" - פרודיה על שירי ארץ ישראל המבוססים על ההווי הקיבוצי, ארץ ישראל העכשווית ועל חג הפסח.
"שיר הסיום של הקומדי סטור" - שיר שבו הופיעו כל הדמויות מהעונה השלישית של הקומדי סטור, וכן גם הצוות בעצמו. השיר עצמו הוא פרודיה על השיר "כתונת פסים" שבה השתתפו מיטב מאומני ישראל שהיו קיימים בשנות התשעים.
עונת האיחוד
"שיר הטרטע 2" - שיר הומוריסטי בכיכוב כוכבי התוכנית על הקורונה. גם שיר זה זכה להצלחה רבה.
שירים נוספים
"ז'וז'ו הפטיש" - השיר של ז'וז'ו חלסטרה שהופיע בעיקר בהופעות של הדמות על הבמה ובאלבום של התוכנית. כמו כן, צביקה בעצמו שר את השיר באחת התוכניות של כוכב נולד.
"פרה פרה" - שיר הנושא של התכנית "פרה פרה" שהוא מבוסס ברובו על השיר "מאנה מאנה".
"שיר הפסטיבלים" - שיר שהופיע ב"משדרים חשמונאים פלוס" שמציג בין היתר פרודיות על שירים שהופיע בפסטיבלי הילדים למיניהם.
"ולכ" - ואהבת לרעך כמוך. שיר שפורסם ב-2019 לקראת מערכת הבחירות לכנסת ה-21 שהוציא גיל ססובר ורובי דואניס בדמיות של חם ויפת.
צוות השחקנים
צביקה הדר (עונות 1 - 2, אורח קבוע בעונה 3 ועונת האיחוד)
אסף אשתר (עונות 1 - 3, "פרה פרה" ועונת האיחוד)
איתי שגב (עונות 1 - 2, שלושה תפקידי אורח בעונה 3 ועונת האיחוד)
רובי דואניאס (חלק מהעונה הראשונה, עונות 2 - 3,"פרה פרה" ועונת האיחוד)
גיל ססובר (חלק מהעונה הראשונה, עונות 2 - 3 ועונת האיחוד)
שחקנים נוספים
ליאור כלפון (עונה 3, אך כתב כמה מערכונים בעונה השנייה, "פרה פרה" ועונת האיחוד)
ארז בן הרוש (חלק מעונה 1)
רובי מוסקוביץ' (חלק מעונה 1)
מירב גרובר (תחילת עונה 1)
דרור שגב (תחילת עונה 1)
יורם חטב (תחילת עונה 1)
אורי בנאי (תחילת עונה 1)
אריק זילברמן (תחילת עונה 1)
יניב קציר (עונה 3, אך כתב כמה מערכונים בעונה השנייה)
אביעד בנטוב ("פרה פרה")
שרה וינו-אלעד ("פרה פרה")
הפצה ומוצרים נלווים
בעקבות הצלחת הסדרה יוצרו מוצרים נלווים, שכוללים:
שני אלבומים המכילים ממיטב שירי התוכנית (בהם את "שיר חם ויפת" ואת "שיר הטרטע", בשיתוף עם להקת אתניX) ומערכונים. האלבום הראשון נקרא "הקומדי סטור", יצא ב-1995, והגיע למעמד של אלבום פלטינה. השני, "שובם של הקומדי סטור", יצא ב-1996. האלבום השני כלל שירים בעיקר מהעונה השלישית אך גם מספר שירים מהעונה השנייה, וכן כלל פחות מערכונים וקטעי קישור מהאלבום הראשון ויותר מערכונים בלעדיים (אשר לא שודרו בטלוויזיה).
ספר בהוצאת מעריב שיצא ב-1995, שמכיל מידע על התוכנית ויוצריה, מילים ותווים לשירי הקומדי סטור, קטעי קומיקס ותעתיקים של מערכונים.
יומן בית-ספר לשנת הלימודים תשנ"ו (1995 - 1996).
מדור בשם "עיתון הקומדי סטור", שהתפרסם מדי שבוע במדריך הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות".
"קומדי סטור: נקמתו של הלפלף" - דיסק מולטימדיה אינטראקטיבי למחשב שיצא לאור ביולי 1996, המכיל משחקים עם דמויות מהתוכנית וקטעי וידאו ומערכונים שחלקם צולמו במיוחד עבור הדיסק.
סדרת קלטות וידאו המכילות קטעים מתוך התוכנית בהפצת קלסיקלטת.
משחק קופסה בשם "קומדי סטור החלסטרה של ז'וז'ו".
תיקי גן ובית ספר של הקומדי סטור עם תמונה של ז'וז'ו חלסטרה.
ציוד לבית הספר של הקומדי סטור שכולל: קלסר, שתי מדבקות שם לעטיפות ספרים ומחברות, עטיפות למחברות, מחברות ונייר עטיפה לספרים.
60 פוגים של הקומדי סטור שנקראו "פוגים אחושקשוקה" (בסדרת הפוגים ה"רגילים" ממספרים 451–510).
סדרת מוצרי "מנה חמה בכיף" בטעמים לילדים של אסם עם תמונות של דמויות התוכנית.
סדרת משחקים ותחפושות על שם דמותו של ז'וז'ו חלסטרה בשם "ז'וזואים".
ההרכב הקומי
ההרכב "הקומדי סטור" החל לפעול מספר שנים טרם עליית תוכנית הטלוויזיה, בעיקר על במת בית ציוני אמריקה. בתוכניות הראשונות של הקומדי סטור, נכללו מספר קטעים מהופעות ה"קומדי סטור". לאחר תחילת התוכנית בוטלו הופעות ההרכב בבית ציוני אמריקה.
לאחר סיום הקומדי סטור, ההרכב עצמו נשמר. אל חברי העונה האחרונה בתוכנית שנשארו (אסף אשתר, רובי דואניאס וליאור כלפון) הצטרפו גם שרית וינו אלעד ואביעד בנטוב לתוכנית ההמשך של ההרכב "פרה פרה" (צביקה הדר חזר לספיישל אחד במסגרת התוכנית)
לאחר רדת פרה פרה, חזרה הקומדי סטור המקורית לסדרת ספיישלים קצרה בשנת 1997. מרבית העונה כללה סדרת לקטים עם קטעים משלוש העונות הראשונות, אך גם מספר קטעי קישור חדשים בהנחיית צביקה הדר.
לאחר סדרת הספיישלים (שזכתה לשם "המיטב לדורותיו") ההרכב "הקומדי סטור" נעלם מעט, אך חזר בשנת 2001, בתוכנית "קן הקוקיות". התוכנית שודרה בשידורי קשת, והופקה (בדומה לקומדי סטור) על ידי יואב צפיר ורובי דואניאס, והופקה גם היא על ידי טדי הפקות. חברי הסדרה החדשה היו אסף אשתר (היחיד שנשאר בכל עונות הסדרה בגרסאותיה) וגיל ססובר (שחזר אחרי ההיעדרות מפרה פרה), ואליהם הצטרפו השחקנית קארין אופיר ואלון דהן. לאחר רדת התוכנית פורק ההרכב סופית (נכון לימים אלו).
בשנת 1997 נוצרה הסדרה שמש, שמרבים חברי ההפקה שלה הם חברי הפקה מהקומדי סטור. כמו כן, כל משתתפי התוכנית בעונתה השנייה, ורבים ממשתתפי העונה הראשונה התארחו בתוכנית לפחות פעם אחת, ורובם גם עבדו בה (רובם ככותבים, למעט צביקה ששיחק את הדמות הראשית). כמו כן, הייתה בתוכנית התייחסות רבה לקומדי סטור, בעיקר על ידי שימוש במשפטים קבועים של קומדי סטור. בפרק "אתי בארץ הפלאות" אף בוצע מערכון איחוד מיוחד של חבורה "יש לי יש לי" (בהשתתפות צביקה, רובי, אסף ואריק זילברמן)
בשנת 2020 עלתה התוכנית בהרכבה המוכר ביותר (מהעונה השנייה וסוף הראשונה), לעונת איחוד קצרה בת 10 פרקים, בעקבות משבר הקורונה, בהשתתפות הדמויות הישנות בערוץ טדי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה סאטיריות ישראליות
קטגוריה:תוכניות מערכונים ישראליות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1990
קטגוריה:ערוץ 2: תוכניות וסדרות
קטגוריה:טלעד: תוכניות וסדרות
קטגוריה:טדי הפקות
קטגוריה:צביקה הדר | 2024-10-19T14:14:00 |
לואי ג'וזף גי-לוסק | הפניה ז'וזף לואי גה-ליסאק | 2019-06-15T21:01:01 |
ראשי המטה הכללי של צה"ל | REDIRECT ראש המטה הכללי | 2008-08-16T17:36:12 |
הסכם השלום בין ישראל למצרים | הסכם השלום בין ישראל למצרים הוא הסכם שנחתם על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, על מדשאות הבית הלבן ב-26 במרץ 1979. חתימת ההסכם הייתה אחד מרגעי השיא בתהליך שהחל עם ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977 ונאומו בכנסת, והסתיים ב-1982 עם השלמת פינוי חצי האי סיני והעברתו לידי מצרים. בהסכם השלום נקבע הגבול בין ישראל למצרים והוא כיום גבול בין-לאומי.
רקע
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|קריקטורה מאת יואל בוכוולד המציגה את שיחות השלום בין מנחם בגין לאנואר סאדאת בתיווך ג'ימי קרטר
מהקמת המדינה עד לחתימת הסכם השלום, שרר בין ישראל למצרים מצב מלחמה שנבע ממדיניות מצרים של אי הכרה בזכותה של ישראל להתקיים. ישראל נאלצה להתמודד עם פלישה של צבא מצרים במלחמת העצמאות, ובעקבות מדיניות מצרים לאפשר אלפי פיגועי טרור בשנותיה הראשונות של ישראל, ובעיקר לאחר "עסקת הנשק הצ'כית" בספטמבר 1955, נאלצה ישראל לצאת למלחמת מנע (מבצע קדש). גם נסיגה חד צדדית ומלאה של ישראל במרץ 1957 לא הביאה לשינוי מדיניותה של מצרים, שנשיאה הנערץ גמל עבדול נאצר הוביל אותה על בסיס ההבטחה למחוק את ישראל מעל למפה. מדיניות זו הביאה את ישראל שוב לצאת למלחמת מנע (מלחמת ששת הימים). גם הניצחון הצבאי המוחץ לא שינה את עמדת מצרים, שבין השאר הייתה שותפה ל"שלושת הלאווים של חרטום", וכמה שבועות אחרי סוף מלחמת ששת הימים פתחה נגד ישראל במלחמת ההתשה שהסתיימה רשמית באוגוסט 1970 אך הופרה עוד ביום חתימת ההסכם על ידי מצרים שהזיזה את מערך הנ"מ שלה כך שבפרוץ מלחמה נוספת, ישראל לא תוכל לממש את יתרונה באוויר. זה היה הרקע למלחמת יוזמה מצרים באוקטובר 1973: מלחמת יום הכיפורים. טרם מלחמת יום הכיפורים נוהלו מגעים בין ישראל למצרים בתיווך ארצות הברית ובפרט על ידי הנרי קיסינג'ר, שאף היו אמורים להתחדש אחרי הבחירות לכנסת בישראל (שלבסוף נדחו) – אך אז פרצה המלחמה ושמה סוף למגעים. לאחריה, ב-11 בנובמבר 1973, נחתם רשמית הסכם הפסקת אש בין שתי המדינות, שהמשיך את ההסכם בפועל מאוקטובר ששם קץ למלחמה. ב-21 בדצמבר באותה השנה נערכה בז'נבה ועידה בין-לאומית שבעקבותיה נחתמו הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים.
הסכם הביניים
בספטמבר 1975, בתקופת ממשלתו הראשונה של יצחק רבין, חתמו ישראל ומצרים על הסכם הביניים, שבו הצהירו המדינות כי "הן נחושות בהחלטתן להגיע לכלל הסדר שלום סופי וצודק באמצעות משא-ומתן." כן התחייבו המדינות שלא לנקוט באיום בשימוש בכוח והצהירו כי הסכסוך ביניהן ובמזרח התיכון לא ייפתר בכוח אלא בדרכי שלום. ישראל התחייבה להעביר למצרים את שדה הנפט באבו רודס. בהצבעה בכנסת 70 ח"כים תמכו בהסכם זה ו-43 התנגדו; בראש המתנגדים עמד מנחם בגין.
ביקור סאדאת בישראל
ממוזער|שמאל|250px|הנשיא סאדאת נואם במליאת הכנסת. מימין: הנשיא אפרים קציר, במרכז: יושב ראש הכנסת יצחק שמיר
שמאל|ממוזער|250px|מנחם בגין ואנואר סאדאת בכינוס משותף של הסנאט ובית הנבחרים האמריקאי שבו הכריז נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר על תוצאות פסגת קמפ דייוויד, ספטמבר 1978.
ב-9 בנובמבר 1977 הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. הצהרתו של נשיא מצרים עוררה תגובות סוערות בעולם הערבי, בעיקר במדינות שהוגדרו מאוחר יותר כחזית הסירוב: סוריה, לוב, עיראק ואלג'יריה. גם מבית נתקל הנשיא סאדאת בהתנגדות, שבאה לידי ביטוי בהתפטרות שר החוץ שלו. יומיים אחר כך הזמין ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי את הנשיא סאדאת לבקר בירושלים.
להכרזה זו קדמו מגעים החשאיים שנוהלו עם מצרים על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, "המוסד" הכפוף לו ושר החוץ משה דיין. מגעים אלו הוסתרו מראש אמ"ן שלמה גזית (שהיה אחראי להעריך את כוונות סאדאת ומשמעות פעולותיו), מהרמטכ"ל מוטה גור, ומשר הביטחון עזר ויצמן. הסתרת מידע חיוני זה תרמה להתרעה של חטיבת המחקר שהעריכה כי ביקור סאדאת יסודו במזימה מצרית נוספת. הערכה זאת הובילה את הרמטכ"ל, מוטה גור, להזהיר את ראש הממשלה מנחם בגין מפני כוונותיו התוקפניות של סאדאת, יומיים לפני הגעתו. בעקבות אזהרתו המוטעית ספג הרמטכ"ל מוטה גור נזיפה רועמת ופומבית מפיו של שר הביטחון עזר ויצמן.
ישראל כולה נערכה לביקור, שזכה לשם הקוד "מבצע שער". עשרות אלפי שוטרים ואנשי צבא איבטחו אותו. ב-19 בנובמבר 1977, בשעה 20:06 בערב, נחת סאדאת בישראל והפך בכך למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור רשמי בישראל. סאדאת זכה לקבלת פנים רשמית על אף ששתי המדינות היו עדיין, פורמלית, במצב של מלחמה. ב-20 בנובמבר 1977, נאם הנשיא סאדאת במליאת הכנסת. במהלך שלושת הימים בהם שהה סאדאת בישראל ביקר ב"יד ושם", השתתף בישיבות של סיעות הכנסת, התפלל במסגד אל-אקצא ונפגש מספר פעמים עם מנחם בגין. לפני חזרתו למצרים קיים מסיבת עיתונאים משותפת עם מנחם בגין.
הסכמי קמפ דייוויד
לאחר ביקורו של סאדאת בישראל נפתחה ב-14 בדצמבר 1977 ועידת שלום במלון 'מינה האוס' בקהיר בהשתתפות נציגי ישראל, מצרים, ארצות הברית ומשקיף מהאו"ם (ראש המשלחת הישראלית היה אליהו בן-אלישר). לאחר סיום הוועידה יצא מנחם בגין לביקור גומלין בעיר אסמאעיליה ב-25 בדצמבר 1977 ושם נערכה ועידת פסגה בהשתתפותם של בגין וסאדאת. לאחר מכן החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל ומצרים בתיווך ארצות הברית. שיחות אלה נשאו פרי וב-17 בספטמבר 1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד; הסכם מסגרת לשלום במזרח התיכון והסכם מסגרת לכריתת חוזה שלום בין מצרים וישראל. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ דייוויד ב-27 בספטמבר 1978 כש-84 חברי כנסת (בהם רוב חברי המערך) תמכו, 19 התנגדו ו-17 נמנעו.
הסכם השלום
ממוזער|מפת הסכם השלום עם מצרים
ההסכם מורה על סיום מצב המלחמה בין ישראל למצרים, קובע את הגבול הקבוע בין שתי המדינות, מורה על פירוז אזור הגבול ועל דילול כוחות הצבא בסיני, וכן על כינון יחסי שכנות נורמליים כמקובל במשפט הבין-לאומי, סעיף שהופר על ידי מצרים מיומו הראשון של ההסכם, למרות מאמציו של סאדאת לממשו. אחרי רצח סאדאת אימצה מצרים את עקרונות התרבות המוסלמית בנושא, המבחינות עקרונית בין "סלאם" (שהוא הסכם שלום בין מדינות, הסכם שאיננו מחייב כלל את החברה לנקוט נורמליזציה עם האויב לשעבר), לבין "צלח" (שלום אמת קבוע, שייתכן רק ואך ורק לאחר שכל בני האדם יקבלו עליהם את עקרונות האסלאם).יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש, נתניה, אחיאסף, 2013, עמ' 304–305 כמו כן מורה ההסכם על הקמת כוח צבאי רב-לאומי שיפקח על ביצוע ההסכם בסיני. ההסכם מכיל נספח העוסק במתן שלטון עצמי לפלסטינים ברצועת עזה וביהודה והשומרון. נספח זה הוא החלק היחיד בהסכם שלא יושם בסופו של דבר.
הכנסת אישרה את ההסכם ב-22 במרץ 1979 ברוב של 95 בעד ו-18 נגד. שבועיים קודם לכן ביקר בישראל נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, ונאם בכנסת אודות מחויבותה של ארצות הברית לסיוע בהשגת ההסכם ובשמירה עליו.
טקס החתימה על חוזה השלום בין ישראל למצרים נערך ב-26 במרץ 1979 על המדשאה הצפונית של הבית הלבן, בנוכחותם של כ-1,500 מוזמנים ובמעמדם של ג'ימי קרטר נשיא ארצות הברית, מנחם בגין ראש ממשלת ישראל ואנואר סאדאת נשיא מצרים. הטקס החל בנגינת ההמנונים של שלוש המדינות ונמשך כ-45 דקות. אחרי הטקס נערכה ארוחת ערב ממלכתית עבור מנהיגי ישראל ומצרים בבית הלבן, והמשתתפים נהנו ממופע תזמורת של יצחק פרלמן, פנחס צוקרמן ולאונטין פרייס.
ביקור סאדאת בבאר שבע
ב-27 במאי 1979 הגיע סאדאת לבאר שבע יחד עם סגנו חוסני מובארכ וראש הממשלה המצרי, מוסטפא ח'ליל. הוא התקבל על ידי נשיא המדינה, יצחק נבון, וראש הממשלה, מנחם בגין. לאחר קבלת פנים בכניסה לבניין העירייה, התכנסה הפמליה המצרית באולם מועצת העירייה למפגש משותף עם חברי מועצת העירייה, ששיאו היה חתימה משותפת על מגילת השלום. בהמשך ביקר סאדאת גם באוניברסיטת בן-גוריון.
ביקור סאדאת בחיפה
ממוזער|250px|הנשיא סאדאת מתקבל על ידי נשיא המדינה יצחק נבון על השטיח האדום בנמל חיפה, ספטמבר 1979.
בספטמבר 1979 ערך הנשיא המצרי אנואר סאדאת ביקור נוסף בישראל,
שבמהלכו הגיע ביאכטה הנשיאותית אל-חוריה עם אשתו ג'יהן ובתו לנמל חיפה. והתקבל על ידי הנשיא יצחק נבון וראש הממשלה מנחם בגין. הנשיא סאדאת ביקר בעיר ונאם במלון דן כרמל. אנשי חיל הים המצרי מהיאכטה בליווי משחתת וספינת טילים התקבלו כאורחים של חיל הים הישראלי ונערך לכבודם נשף במועדון הוועד למען החייל בהר הכרמל.
קביעת הגבול ופינוי סיני
שמאל|ממוזער|200px|חיילים ישראלים מפנים בכוח ילד מהעיר ימית
הגבול שנקבע בהסכם הוא הגבול שנקבע וסומן בהסכם בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית בשנת 1906 (ידוע גם כקו עקבה–רפיח). גבול זה שימש כקו הפסקת האש בין ישראל למצרים בין השנים 1949–1967, למעט רצועת עזה שנשלטה אז בידי מצרים. משנת 1967 ועד 1982 שלטה ישראל ברוב חלקי חצי האי סיני. פינוי סיני היה החלק הקשה ביותר בהסכם עבור ישראל: בסיני הוקמו יישובים ישראליים – הגדול שבהם, ימית, בצפון–מזרח סיני – וכן בסיסי צבא גדולים. המרחב האווירי של סיני שימש לאימוני חיל האוויר, ומשדות הנפט בסיני הופק נפט שהקל על משק האנרגיה הישראלי. בתקופה מסוימת מדינת ישראל אף מכרה נפט מסיני.
במימונה של ארצות הברית הועברו הבסיסים החשובים של צה"ל מסיני אל הנגב. ארצות הברית אף התחילה להעניק סיוע קבוע לישראל בעקבות החתימה על ההסכם. פינוי היישובים היה מסובך יותר הן בשל הנזק שנגרם לתושבים עצמם, והן בשל דעת הקהל שראתה בכך ניגוד לערכי ההתיישבות הציונית. התושבים שפונו מבתיהם היו זכאים לפיצוי כספי. עם זאת, חלקם פונו בכוח לאחר שהתבצרו בבתיהם. בהסכם השלום נקבע תחילה שהיישובים יועברו למצרים בשלמותם תמורת תשלום, ואולם בסופו של דבר הוחלט להרוס את היישובים עד היסוד, כדי למנוע ניסיונות של תושבים ישראלים לחזור אליהם לפני השלמת הפינוי, וכדי שהמצרים לא יישבו מקומות אלו הסמוכים לגבול.
פינוי סיני על ידי ישראל על פי הסכם השלום נעשה בשני שלבים: בינואר 1980 נסוגה ישראל מן הקווים בהם ניצבה בעקבות הסכם הביניים עם מצרים מ-1975 אל מעבר לקו שנמתח לאורך חצי האי, מאל עריש שבצפונו ועד לראס מוחמד שליד שארם א-שייח' שבדרומו. באפריל 1982 פינתה ישראל את יתרת שטח סיני, למעט אזור טאבה (שפונה מספר שנים מאוחר יותר – ראו להלן).
חוגי הימין הקימו את "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני" והצליחו להביא אלפי אנשים אל היישובים שנועדו לפינוי. ב-1 באפריל, לאחר שפונו אופירה ומתקני הצבא שבסיני, הוכרזה העיר ימית כשטח צבאי סגור. ב-19 באפריל 1982 החל המאבק לפינוי ימית כשהחיילים באו לפנות את תושבי העיר ואלפי תומכיהם. התושבים ותומכיהם התבצרו בבתים, על גגות, ובמרתפים. אלפי חיילים וחיילות (לפינוי נשים וילדים) הגיעו. הם פינו את האנשים בעזרת כלובים, זרנוקי מים וקצף ועוד. המתנגדים הטיחו לעבר החיילים כלים שונים, כבלו עצמם בשלשלאות ברזל ואיימו לפוצץ את עצמם עם בלוני גז. לאחר כשבוע הושלם הפינוי ודחפורי צה"ל החלו בהריסת הבתים. במהלך שבוע הפינוי צחי הנגבי ועוד מספר צעירים, עלו על אנדרטת אוגדת הפלדה והתבצרו במקום. קציני הצבא והממשל ביקשו מהם לרדת. לאחר ששוכנעו לרדת, הוציאו את ספרי התורה וקרעו בבגדם. הם נשבעו אמונים לעיר ויצאו בתהלוכה עגומה מהעיר השוממה. חוץ ממקרה זה, התבצרו באחד המקלטים כעשרים סטודנטים פעילי תנועת כ"ך אשר איימו להתאבד בעזרת גלולות ציאניד והקיפו עצמם בבלוני גז ובבקבוקי בנזין. מאיר כהנא, ראש תנועת כ"ך בא מניו יורק והוטס ישירות מנתב"ג במסוק לדבר על לבם, כמו כן הרב הראשי לישראל, שלמה גורן, לבסוף עקב לחץ המפנים ובקשת מנהיגם הצליחו להניא אותם ממעשה זה והם התפנו בכוחות עצמם.
תמונות הפינוי הקשות, הן של המפונים בכאבם והן של חיילי צה"ל המותקפים על ידי חלק מהמתיישבים, חוללו סערה ציבורית בישראל. אולם, תמיכתן של רוב המפלגות והארגונים הפוליטיים בהסכם הביאה בסופו של דבר לקבלתו על ידי רוב הציבור הישראלי. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, הגן על הסכם השלום ואמר במרץ 1982: "אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!"
הסכסוך על טאבה
קושי מיוחד התעורר בקביעת הגבול במפרץ אילת. סימון הגבול במפות משנת 1906 לא היה ברור. לדעת ישראל האזור המכונה טאבה ונמצא מערבית לאילת נמצא בשטחה, ולכן היא לא נסוגה ממנו, ואפשרה בו הקמת בית מלון ומתקני תיירות ישראליים. מצרים טענה כי הגבול עובר ממזרח לטאבה ותבעה נסיגה ישראלית מהאזור. אף על פי שמדובר בשטח קטן ביותר, הפך הסכסוך עליו למשבר בין המדינות. הפתרון היה בוררות בין-לאומית, שקבעה שהשטח שייך למצרים. ישראל הגיעה להסכם עם מצרים על-פיו המלון ומתקני התיירות יישארו בידי בעליהם הישראלים, אולם אלה הזדרזו למכור אותם זמן קצר לאחר העברת השטח למצרים. ישראל נסוגה באופן סופי מטאבה ב־26 בפברואר 1989. הסכם נוסף שהושג בעקבות משבר טאבה הביא להקמת מעבר גבול במקום שפתוח 24 שעות ביממה ומאפשר מעבר חופשי של תיירים מסיני לאילת. על-פי הסכם זה רשאים ישראלים לבקר במזרח סיני בדרכון בלבד, בלא צורך בוויזה, לתקופה של עד 14 יום. המלון הישראלי וכפר הנופש של רפי נלסון מהווים במשותף את המתחם של הילטון טאבה.
אנדרטאות
שתי אנדרטאות לזכר החייל המצרי הוקמו בישראל כחלק מהסכם השלום, אחת בסמוך לכביש 35 ומצודת יואב ואחת בפארק "עד הלום" ליד אשדוד, הקמת האנדרטאות סוכמה במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים לזכר החיילים המצרים שנפלו בקרבות במלחמת העצמאות. במסגרת ההסכם התחייבה ישראל לשמור על אנדרטאות אלו, ובמקביל התחייבו המצרים לשמור ולאפשר גישה לישראלים לאנדרטאות שהוקמו לזכר חיילים ישראלים בסיני בטרם נחתם ההסכם, האנדרטה המרכזית שבהן היא אנדרטה העשרה שהוקמה בחבל ימית
מעמדה של רצועת עזה
מעמד משפטי יוצא דופן
רצועת עזה נשארה בידי ישראל, אף על פי שהייתה בשליטת מצרים לפני מלחמת ששת הימים. המצרים כבשו את רצועת עזה במלחמת העצמאות, אולם לא סיפחו אותה למצרים, ולא ראו בה חלק ממצרים. לפיכך, הם לא היו מעוניינים בהחזרתה לשלטון מצרי במסגרת הסכמי השלום. גם ישראל לא סיפחה את רצועת עזה לשטחה, לא לפני הסכמי השלום ולא אחריהם, ולמעשה נוצר מצב שבו רצועת עזה אינה שייכת לשום מדינה ריבונית, אף כי היא נשלטת בידי הממשל הצבאי של צה"ל. הסכם השלום הכיל נספח שהורה על הקמת שלטון עצמי אוטונומי ברצועת עזה, אולם נספח זה לא יושם בסופו של דבר. מצב זה המשיך להתקיים עד לחתימת הסכם אוסלו בשנת 1993, שבו הונהגה אוטונומיה פלסטינית ברוב שטח הרצועה, במתכונת שונה מזו שנוסחה בהסכם השלום עם מצרים.
חלוקת העיר רפיח
בעיה מיוחדת נוצרה בעיר הפלסטינית רפיח. עיר זו הלכה וגדלה והתפשטה אל מעבר לגבול הבין-לאומי, כיוון שמיקומו היה חסר משמעות בין השנים 1948–1982. עם נסיגת ישראל מסיני נחצתה העיר ונחלקה בין מצרים לרצועת עזה. תחילה הוצבה גדר פשוטה במרכזו של הרחוב שנקבע כקו הגבול ואשר עבר בלב העיר רפיח. בהמשך, עקב הפיכת קו הגבול למוקד מתיחות על רקע האינתיפאדה (ראו להלן) ועל רקע ההברחות הרבות שהתבצעו במקום, הורחבה רצועת הגבול, הוקמו מכשולים לאורכה ואזור זה הפך לחלק מרכזי מציר פילדלפי.
תוכנית ההתנתקות
במסגרת "תוכנית ההתנתקות" הסיגה ישראל את כל כוחות הצבא והאזרחים הישראלים מרצועת עזה וביטלה את הממשל הצבאי בה (אוגוסט–ספטמבר 2005). השליטה ברצועת עזה נותרה של הרשות הפלסטינית באופן בלעדי, אף־על־פי שהיא אינה מוכרת כמדינה. מעמדה הבין-לאומי של רצועת עזה מאז לא ברור. על-פי הסכם מיוחד שנחתם בין ישראל למצרים, הוצבו על הגבול בין רצועת עזה למצרים ("ציר פילדלפי") 750 שוטרים מצרים, שתפקידם למנוע הברחות של נשק וסמים או מעבר של "מבוקשים" בין מצרים לרצועה. בימים הראשונים לביצוע ההסכם, נפרץ הגבול לחלוטין, והכוחות המצריים לא הצליחו להשתלט על הפלסטינים שעברו בין שני חלקי העיר רפיח. בישראל היו שמתחו ביקורת על ההסכם בטענה שהוא משנה את הסטטוס קוו שעוצב בהסכמי השלום, ופותח פתח לשינויים לא-רצויים אחרים בעתיד.
השלכות ההסכם
ישראל
ההסכם עורר מחלוקות רבות בציבור הישראלי, שחלקן עדיין רלוונטיות. נוצר תקדים שעל-פיו ישראל מוותרת על שטחים תמורת שלום ומפנה עבור כך יישובים ישראלים. התמונות הקשות שיצר הפינוי מסיני עוררו סערה רגשית ציבורית בישראל, אולם הזמן והתמיכה הרחבה יחסית שההסכם זכה לה מצד מרבית המפלגות והארגונים הפוליטיים הביא לקבלתו כעובדה מוגמרת. המשא ומתן עם סוריה שהחל בוועידת מדריד בשנת 1991 עורר אף הוא שאלות בנוגע למחויבותה של ישראל לתקדים המצרי.
יש המפקפקים בנכונות הגדרתו כהסכם שלום אמיתי, כמו למשל היסטוריון האסלאם פרופ' משה שרון, שטוען, כי בהתאם למסורת האסלאמית שאיננה מאפשרת כריתת ברית עם שאינם מוסלמים, זהו למעשה הסכם הפסקת אש ארוך טווח, ובכוונת המצרים לחדש את המלחמה בישראל בבוא העת.
מבחינה מדינית וצבאית נחשב ההסכם להצלחה, כיוון שהוא סיים לחלוטין את מצב המלחמה בין ישראל למצרים, והגבול נשאר בעיקרו שקט. על אף העובדה שמצב המלחמה בין ישראל ליתר מדינות ערב נמשך זמן רב לאחר חתימת ההסכם, ואף הוחרף בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ("שלום הגליל") ובתקופת האינתיפאדה, נשמר ההסכם עם מצרים בקפדנות. אמנם מצרים החזירה את שגרירה מתל אביב פעמיים: במחאה על פלישת ישראל ללבנון ב-1982 ועקב פרוץ של האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, אולם הקפידה לשמור על התחייבויותיה הפורמליות במסגרת הסכם השלום.
מעברי הגבול בין המדינות הם מעבר הסחורות בניצנה ומעבר טאבה דרכו עוברים אנשים וסחורות בקלות יחסית. קטע הגבול בין מצרים לרצועת עזה שנמצא עד ספטמבר 2005 בשליטת צה"ל ("ציר פילדלפי"), עבר לשליטת מצרים לפי הסכם ישראלי-מצרי מיוחד. קטע זה של הגבול עובר בלב העיר רפיח הפלסטינית. בתחילת המאה ה-21, וביתר שאת לאחר תוכנית ההתנתקות, שימש הגבול גורמים פלסטיניים להברחה של אמצעי לחימה לרצועת עזה. בדצמבר 2006, לראשונה מאז חתימת הסכם השלום, חצה מחבל את הגבול בין המדינות וביצע פיגוע בעיר אילת.
התקווה ליצור שיתוף פעולה תרבותי וכלכלי, ברוח סעיף 3 של ההסכם, נכזבה בדרך־כלל. סופרים, עיתונאים ואנשי רוח במצרים מחרימים את ישראל – הם אינם מבקרים בה ואינם משתפים פעולה עם עמיתיהם הישראלים. אגודות מצריות רבות, בהן אגודת העיתונאים והאקדמאים, מחרימים באופן גורף כל קשר עם ישראל או ישראלים ואזרח מצרי לא יכול למעשה לבקר בישראל עקב הדרישה לוויזה מיוחדת – "הפתק הצהוב". יוצא דופן בולט הוא הסופר והמחזאי עלי סאלם (علي سالم) שביקר בישראל ב-1994 ואף כתב ספר על הביקור: "מסע לישראל" (رحلة إلى إسرائيل, תורגם לעברית בידי דוד שגיב). בעקבות הביקור נעשה ניסיון להדיח את עלי סאלם מאגודת הסופרים המצרית, ניסיון שנכשל בשל בעיות פרוצדורליות. ב-2005 הוזמן עלי סאלם לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אולם שלטונות מצרים מנעו ממנו לעבור את הגבול לישראל. עלי סאלם הביע זעם על כך שנמנע ממנו לקבל את התואר בישראל. למרות הסכמי השלום, ממשיכים כלי התקשורת הממסדיים במצרים בסיקור עוין כלפי ישראל הגובל לעיתים בהסתה ובאנטישמיות. כך לדוגמה הואשמה ישראל באחריות לפיגועים בדהב ובשארם א-שייח' במספר יומונים מצריים הקשורים לשלטון. בחורף 2007 חלה החרפה ביחסים בין ישראל למצרים כאשר בתקשורת המצרית הופיעו אישומים חריפים כנגד ישראל וישראלים בדמות חשיפת רשת ריגול, האשמה מצרית מחודשת על הרג שבוייה על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, החדרת משאית רדיואקטיבית למצרים ועוד.
התיירות הישראלית בסיני משמשת מקור הכנסה חשוב למצרים ומקבלת עידוד מצרי, אולם כאמור כמעט ואין כניסה של תיירים מצריים לישראל בעיקר בשל הדרישה מהם להוציא אישור מיוחד מטעם שרותי הביטחון המצריים. התקפות נגד תיירים ישראלים במצרים בוצעו כמה פעמים, המפורסמת שבהן קרתה בסיני זמן קצר לאחר הפינוי, בראס בורקה. ההתקפה בראס בורקה בוצעה על ידי חייל מצרי בודד, שהתאבד לאחר שנעצר בידי השלטונות המצריים. בישראל נמתחה ביקורת קשה על כך שהמצרים לא אפשרו להעביר פצועים ישראלים לבית החולים באילת בתואנות ביורוקרטיות, וכך עלה מספר הנספים. ב-2004 אירעו שני פיגועים קשים בטאבה ובראס א-שיטן, באותם פיגועים נכנסו אמבולנסים ישראלים לשטחי חצי האי סיני ולאחר עיכובים ביורוקרטיים מסוימים חילצו את מאות הנפגעים לשטח ישראל. שני הפיגועים הללו בוצעו על ידי שלוחה של ארגון אל-קאעידה, שנעזרה במקומיים.
בעקבות אירועי טרור אלו, וכן עקב עוינות רוב העם המצרי לישראלים, התיירות הישראלית למצרים גופא, דלילה יחסית. וקיימת בעיקר בקבוצות מאורגנות המאפשרות ביטחון יחסי. לגבי התיירות הישראלית בסיני, היא נתונה לעליות ומורדות בהתאם למצב הביטחוני בחצי האי.
השפעה מיוחדת הייתה להסכם על ערביי ישראל, אשר לראשונה יכלו לבקר במדינה ערבית כלשהי באופן חופשי. הדבר הביא להקלה בהסתגרות שנכפתה עליהם עד אז. בזכות הסכם השלום הצליחו ערביי ישראל המוסלמים להגיע להסכם משולש מצרי-ירדני-ישראלי שמאפשר להם לעלות לרגל למכה שבערב הסעודית באמצעות דרכונים ירדניים זמניים, שניתנים להם רק לצורך העלייה לרגל.
מצרים
מבחינת מצרים סימן הסכם השלום שינוי דרמטי במדיניות החוץ והביטחון. מצרים ניתקה את עצמה מהעולם הערבי, הן בעצם ההכרה בישראל והן בהחלטתה לדאוג לאינטרסים שלה במנותק מהאינטרסים של יתר מדינות ערב. ההסכם יצר נתק בין מצרים לברית המועצות, שהיו עד אז בעלות ברית, והביא להתקרבות בין מצרים לארצות הברית, שהתבטאה בסיוע כלכלי וצבאי נרחב. ההסכם גרם נזק רב למעמדה של מצרים בעולם הערבי, ואף לסילוקה של מצרים מהליגה הערבית, אולם שיפר את יחסיה עם ארצות המערב ולפיכך גם את מצבה הכלכלי. הציבור המצרי התקשה לקבל את ההכרה במדינת ישראל ואת הניתוק מהעולם הערבי, במיוחד לאור העובדה שמצרים הובילה עד אז מדיניות פאן-ערבית. בתוך מצרים עצמה התפתח ארגון טרור אסלאמי בשם הג'יהאד האסלאמי. סאדאת נלחם בו וב-1981 נעצרו 1,600 פעילי הארגון.
בסוף אותה שנה, בעת שצפה במצעד השנתי שציין את "ניצחון מלחמת אוקטובר" נרצח סאדאת על ידי טרוריסטים של הג'יהאד האסלאמי המצרי, שהשתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא, וכשהגיעו לבימת הכבוד קפצו מן המשאית הצבאית בה נסעו והתנפלו ביריות על בימת הכבוד. סאדאת נהרג, וסגנו חוסני מובארכ, שישב גם הוא על בימת המצעד ונפצע בלבד, התמנה לנשיא במקומו.
ב-1989 התקבלה מצרים חזרה כחברה בליגה הערבית וגם מקומם של מוסדות הליגה הוחזר לקהיר.
הפרת הסכם השלום
גם לאחר הסכם השלום, מצריים לא הפסיקה לראות בישראל אויבת. הצבא המצרי בסיני עדיין מתייחסת לישראל כאיום הייחוס. מלמד את נקודות התורפה של השריון הצה"לי ומשתמש במטרות המדמות את צה"ל לאימונים. בשנת 2012 ביטלה מצריים באופן חד צדדי את הסכם הגז עם ישראל, שהוביל לגינויה בידי שאול מופז שקרא להתערבות האמריקאים בגין הפרה של הסכם השלום.
בשנת 2015 שיפצה מצריים את שדה התעופה האזרחי שנבנה על בסיס רפידים והסבה אותו לצבאי למרות שלפי ההסכם בסיני מותרים רק שדות אזרחיים. לפי מחקריו של איש המודיעין אלי דקל, מצריים מכרסמת בשיטתיות את הסכם השלום. מכניסה לסיני נשק אסטרטגי, בונה ביצורים ודרכי גישה מהירות לכיוון הגבול עם ישראל. לדבריו "לא נשאר מהסכם השלום שום שורה שלא הופרה"
ראו גם
יחסי ישראל–מצרים
קו 100 לקהיר
קישורים חיצוניים
הסכם המסגרת לשלום בין ישראל לבין מצרים, 15 בספטמבר 1978
הסכם שלום בין ישראל למצרים, 26 במרץ 1979
– פורסם באתר ארכיון המדינה במלאת 35 לביקור סאדאת בירושלים
נאום סאדאת בכנסת, באתר הכנסת
נאום מנחם בגין בעת ביקור סאדאת בכנסת, באתר הכנסת
וידאו: חתימת הסכם השלום, באתר BBC
צבי מזאל, 40 שנה לביקור סאדאת: השלום שלא הושלם, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 19 בנובמבר 2017
בלב כואב, אך בראש מורם" - עושים שלום – סיפורו של הסכם השלום בין ישראל למצרים, יולי 1978– מארס 1979, באתר של ארכיון המדינה
יונה אפרת, דן פתיר ודוד קמחי, עשר שנים לחוזה השלום בין ישראל ומצרים, "דפי אלעזר" מס' 12, יום עיון, מאי 1989
הסכמי השלום: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
כנס טרומן לציון 40 שנה להסכם השלום ישראל-מצרים. בדוברים: ראובן ריבלין, דן מרידור, ברק מדינה, אלי פודה, אופיר ביטר, גליה פרס בר-נתן, עמוס גלעד, אור רבינוביץ', ציפי לבני, עודד לוונהיים, לואיז פישר, ג'רלד שטיינברג, זיו רבינוביץ', זק לוי, איזבלה גינור, גדעון רמז, סמדר פרי, אריה קצוביץ', הית'ם חסנין, שיבלי תלחמי , אשר כהן, ורד ויניצקי-סרוסי, עודד ערן, דוד גוברין, דן קרצר, טלי ליפקין-שחק, אהרן ברק, יולי תמיר, דניס רוס. בערוץ האוניברסיטה העברית, מרץ 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:1979 בישראל
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – ישראל
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – מצרים
קטגוריה:נשיאות ג'ימי קרטר
מצרים, שלום
קטגוריה:גבול ישראל–מצרים
קטגוריה:1979 בפוליטיקה
קטגוריה:1979 במצרים | 2024-10-13T17:09:08 |
המונדיאל | REDIRECT גביע העולם בכדורגל | 2015-08-09T11:57:23 |
מונדיאל | REDIRECT גביע העולם בכדורגל | 2023-09-20T17:51:20 |
אליפות העולם בכדורגל | redirect גביע העולם בכדורגל | 2005-03-25T03:35:11 |
ל. רון האברד | לפאייט רונאלד "ל. רון" האברד (באנגלית: Lafayette Ronald Hubbard; 13 במרץ 1911 – 24 בינואר 1986), היה סופר מדע-בדיוני ופנטזיה אמריקאי. מייסדה של כנסיית הסיינטולוגיה; המוגדרת כ"דת שנויה-במחלוקת" – ואף במקומות רבים כ"כת"; ומחברו של הספר בנושא זה "דיאנטיקה" (יום פרסום הספר הפך מאוחר יותר לאחד מחגי הסיינטולוגיה). ב-2006 הוכר על ידי "ספר השיאים של גינס" כסופר הפורה בעולם, בשל העובדה שכתב כ-1,080 ספרים שתורגמו ללא פחות מ-70 שפות זרות.
ביוגרפיה
לפאייט רונאלד האברד נולד בתחילת המאה ה-20 בטילדן, נברסקה שבארצות הברית. בנו של הארי רוס האברד, קצין בצי ארצות הברית, ולדורה מיי, מורה בהכשרתה. בשל עיסוקו של אביו, המשפחה נסעה רבות. האברד הצעיר עצמו ערך מסעות רבים באוקיינוס השקט ובאסיה. בשנות ה-20 לחייו, החל האברד בקריירה ספרותית מצליחה – בתקופה זו פרסם האברד מאות ספרים וסיפורי מעשיות, ובז'אנרים שונים – מערבונים, בלשים, הרפתקאות, פעולה, מדע-בדיוני ופנטזיה, כשהידוע שבהם הוא ספר המדע-בדיוני "שדה קרב ארץ".
קריירה זו נקטעה במהלך מלחמת העולם השנייה, עת התגייס האברד לצבא האמריקאי ושירת כקצין מודיעין בצי ארצות הברית.
דיאנטיקה וסיינטולוגיה
בשנת 1950 פרסם האברד את ספרו "דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש", שסימן מפנה בכתיבתו. הספר תיאר מערכת של שיטות שיועדו לפתור תחושות ורגשות בלתי רצויים, אי-רציונליות ומחלות פסיכוסומטיות. הוא הפך לרב-מכר, ובעקבותיו קמו קבוצות ומרכזים של דיאנטיקה. המשך פעילותו של האברד בתחום זה הביא להקמת היסודות התחילתיים בסיינטולוגיה, שהרחיבה את שיטת הדיאנטיקה. בנוסף, הוא פיתח תאוריה קוסמית מיסטית המתארת התערבות חייזרים בכדור הארץ.
הסיינטולוגיה סחפה אחריה מאמינים רבים ברחבי העולם. במהלך שנות ה-60 התרבו מוסדות וכנסיות הסיינטולוגיה, שלימדו את שיטותיו של האברד. הונו הכספי בתקופה זו נאמד במאות מיליוני דולרים. התנועה משכה ביקורת רבה, ונגד אנשיה, כולל האברד עצמו, התנהלו הליכים משפטיים במספר מדינות.
בעקבות ממצאי חקירה של משטרת ניו זילנד, על אודות פעולותיה הבלתי-חוקיות של כנסיית הסיינטולוגיה, גורש האברד מהמדינה. בין היתר, יוחסו לו התבטאויות המעידות על אופייה ומטרותיה של הכת ובהן: "התוקפים את הסיינטולוגיה הם עבריינים"; "לכתוב מלה בפרוטה הרי זה מגוחך; אם מישהו רוצה לעשות מיליונים הדרך הטובה ביותר היא לייסד דת חדשה"; "הפסיכיאטרים מגדילים ביודעין את מספר המטורפים בעולם כדי להרבות את רווחיהם" ובמכתב מדיניות לאודיטורים: "כשמישהו נרשם [לקורס] חשבו עליו כעל מי שמצטרף לעולמי עד; לעולם אל תרשו פתיחות דעת!... אל תניחו להם אף פעם להתלבט בקשר להיותם סיינטולוגים. הארגונים הטובים ביותר בהיסטוריה היו ארגונים נוקשים ודבקים במטרה".
לימים, בנו הבכור – רון האברד ג'וניור (Ron DeWolf / Ron Hubbard Jr.), שהיה סיינטולוג בכיר במוסד העליון מעל לכלל כנסיות הסיינטולוגים שהיו כפופות אליהם ברחבי העולם, החליט להתראיין לתקשורת ולספר את חוויותיו השליליות כנגד הסיינטולוגיה, שאותו כינה "ארגון פשע", וכנגד אביו ל. רון הבארד, שאותו הגדיר בכורו כ"נוכל ורודף בצער. בנו השני קוונטין האברד שהיה גם היה סיינטולוג בכיר בארגון, התאבד בשאיפת גז.
האברד האב מת ב-24 בינואר 1986, ככל הנראה משבץ.
ראו גם
סיינטולוגים עצמאיים
ניתוק קשר (סיינטולוגיה)
– מקורב להנהלה שעבר לסיינטולוגים העצמאיים
סיינטולוגיה
ליאה רמיני
המרכז הישראלי לנפגעי כתות
קישורים חיצוניים
סיינטולוגיה, מתוך המרכז הישראלי לנפגעי כתות
אלי אשד, שישים שנות הסיינטולוגיה
סרטון מטעם ארגון הסיינטולוגיה
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס איג נובל
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:סיינטולוגים
קטגוריה:שיאני גינס אמריקאים
קטגוריה:ראשי כתות אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1911
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1986 | 2024-08-05T20:42:31 |
אדוארד ברנשטיין | אדוארד ברנשטיין (בגרמנית: Eduard Bernstein; 6 בינואר 1850 – 18 בדצמבר 1932) היה הוגה, פוליטיקאי יהודי-גרמני. נחשב לאחד מאבות הסוציאל-דמוקרטיה, אחד משלושת הזרמים המרכזיים של הסוציאליזם, שידוע גם בשם סוציאליזם רפורמיסטי, הן בזכות הבסיס התאורטי הרחב שסיפק בעבודותיו והן בקריירה הפוליטית שלו. ברנשטיין היה שותף להקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD), אחת המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הראשונות והחזקות באירופה.
קורות חיים
אדוארד ברנשטיין נולד בברלין ב-6 בינואר 1850 כבן לנהג רכבת, שהיה אחיו של אהרון ברנשטיין. עבד כפקיד בנק והחל את דרכו הפוליטית בגיל 22 כאשר הצטרף למפלגה קטנה שהייתה אחד מהגלגולים הראשוניים של ה-SPD יחד עם אוגוסט בבל ווילהלם ליבקנכט. בגיל 28 מונה למזכירו הפרטי של קארל הוכברג, הפטרון של הסוציאל-דמוקרטיה במרכז אירופה, בעיר ציריך שבשווייץ. בשנת 1888 הוא גורש משווייץ בעקבות לחץ מפרוסיה ועבר ללונדון, שם נוצר בינו לבין פרידריך אנגלס קשר קרוב. בתקופת שהותו בלונדון חל שינוי בהשקפותיו מאורתודוקס מרקסיסט הפך בהדרגתיות לרוויזיוניסט, הציע לבדוק מחדש הנחות יסוד של המרקסיזם (מה שמכונה כיום רפורמיסט סוציאליסט). בגלל היותו מהראשונים ומהבולטים כונה הזרם הרוויזיוניסטי במרקסיזם גם בשם "ברנשטייניזם".
ברנשטיין שמר לאורך כל תקופת חייו על עבודת כתיבה ומחקר רצופה בתחום הכלכלה, מדע המדינה ופיתוח הסוציאליזם שאז עוד היה בחיתוליו. בין השאר ערך, בין השנים 1880 עד 1890, את המגזין Sozialdemokrat ("סוציאל-דמוקרט"), היה אחד מהמחברים של תוכנית ארפורט ומ 1896 עד 1898 פרסם סדרה של מאמרים העונה לכותרת: "בעיות הסוציאליזם", שהובילה לוויכוח אודות הרוויוזיוניזם ב-SPD. פרסם גם מאמר בשם "Die Vorraussetzungen des Sozialismus und die Aufgaben der Sozialdemokratie" ("ההנחות של הסוציאליזם ומשימות הסוציאל-דמוקרטיה"), מאמר שנחשב אחד מהיסודות האידאולוגים במפלגות סוציאל-דמוקרטיות גם מחוץ לגרמניה, כגון מפלגת הלייבור הבריטית.
כמו כן ערך את כתביו של פרדיננד לסל (12 כרכים) ויחד עם אוגוסט בבל את התכתובות של מרקס ואנגלס.
שמאל|ממוזער|150px|אדוארד ברנשטיין בצעירותו
לאחר שהותר לו להיכנס לשטחי גרמניה, חזר למולדתו ב-1901, נבחר לרייכסטאג (הבית התחתון בפרלמנט הגרמני), שם כיהן עד 1918.
אדוארד ברנשטיין נפטר בברלין ב-18 בדצמבר 1932, בגיל 82. לוח זיכרון לזכרו נמצא ברחוב בוצנר 18 (Bozener Straße 18), שם חי משנת 1918 ועד למותו.
רחוב הקרוי על-שם אדוארד ברנשטיין נמצא בצפון הישן של תל אביב.
משנתו
בעבודותיו פיתח את הזרם הלא-מהפכני בסוציאליזם, והיה בין הראשונים שהעזו לקרוא תיגר על הנחת היסוד של מרקס, שחייבה קיום של מהפכה. במקום זאת הוא קרא למהלכים מדורגים יותר של ניצחונות כלכליים ופוליטיים של תנועת הפועלים, שיתבצעו בצורה דמוקרטית ולא מהפכנית. לטענתו לסוציאל-דמוקרטיה אין דרך טובה יותר כדי לקדם את השוויון מאשר לבסס על הדמוקרטיה וזכות הבחירה את הדוקטרינה שלה. הוא אף כינה את הסוציאל-דמוקרטיה בשם "ליברליזם מאורגן" ואמר כי "הסוציאליזם, במילה אחת, הוא סולידריות".
יחסו ליהדות
ברנשטיין כתב מספר חיבורים בנוגע לשאלה היהודית, ביניהם "תפקיד היהודים במלחמות העולם" וביקר את מרקס על הדרך בה התמודד עם סוגיה זו ודרך התייחסותו לאנטישמיות. אף על פי שהיה אפיקורס גמור, שמר ברנשטיין על קשר עם קהילות יהודיות וראה ליהודי אירופה ייעוד - חיזוק הקשר בין האומות, כחלק מ"הנשמה הקוסמופוליטית" שלהם.
אף על פי שלא היה ציוני בתחילת דרכו ("אין אני ציוני. הרגשתי כגרמני חזקה היא משאוכל להיות ציוני" אמר) הצטרף ב-1928 אל "הוועד הסוציאליסטי הבינלאומי למען ארץ ישראל".
קישורים חיצוניים
משה גליקסון, אדוארד ברנשטיין (מתוך: "כתבי משה גליקסון", כרך א: 'אישים בציונות', מהדורת הוועד להוצאת כתבי גליקסון, תל אביב ת"ש), בפרויקט בן-יהודה
למלאת שמונים שנה לאדוארד ברנשטיין במוסף "דבר":
(פרק מתוך ספרו "תנועת הפועלים", שיצא בספרית "געזעלשאפט", בעריכת מרטין בובר)
קטגוריה:יהודים חברי הפרלמנט הגרמני
אדוארד
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים גרמנים
קטגוריה:מרקסיסטים
קטגוריה:חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה
קטגוריה:סופרים אסורים (הונגריה 1944)
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1850
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1932 | 2024-03-24T18:03:25 |
גרילה | גרילה (בספרדית: Guerrilla, "מלחמה קטנה") היא שיטת לחימה המתבצעת על ידי כוחות קטנים, זריזים וגמישים. הגרילה מאפשרת למורדים להתמודד עם צבא סדיר באמצעות טקטיקות צבאיות (כגון טקטיקת פגע וברח), מארבים, חבלות ופשיטות.
במקורו שימש המונח לתיאור המאבק העממי כנגד הכיבוש הצרפתי של ספרד במהלך מלחמות נפוליאון.
אטימולוגיה
המונח "גרילה" מגיע מהמילה הספרדית Guerra שפרושה "מלחמה" וצורת ההקטנה בספרדית Guerilla (נהגה "גרייה") אשר מתורגם למונח "לוחמה זעירה", ונעשה בו שימוש כקונספט מלחמתי עוד מהמאה ה-18. המונח הפך לפופולרי בחצי הראשון של המאה ה-19 במהלך אחת המערכות במלחמות הנפוליאוניות, מלחמת חצי האי, כשהספרדים התעמתו מול אויב עוצמתי וחזק מהם באמצעות אסטרטגיית גרילה.
בבריטניה, נטבע המונח גרילה בשנת 1809 ככינוי ללוחמים או כציון של קבוצה או להקה עם לוחמים כאלו, בעוד שבשפות אחרות "גרילה" נועד לציין לוחמה מסוג מסוים או לוחמה קטנה/זעירה.
היסטוריה
בספרו "אומנות המלחמה" הגנרל והאסטרטג הסיני סון דזה (המאה ה-6 לפנה"ס) היה הראשון להציע את השימוש בלוחמת גרילה. בכך העניק השראה ישירה להתפתחות לוחמת הגרילה המודרנית. עדויות של לוחמה קונבנציונלית, לעומת זאת, לא הופיעו עד 3100 לפנה"ס במצרים ובמסופוטמיה.
מאז עידן הנאורות, אידאולוגיות כגון לאומיות, ליברליזם, סוציאליזם ופונדמנטליזם דתי מילאו תפקיד חשוב בעיצוב ההתקוממויות ומלחמות הגרילה.
אחד מלוחמי הגרילה המרשימים ביותר היה וריאטוס, אשר התקומם והוביל את ההתנגדות נגד האימפריה הרומית באמצעות מספר ניצחונות בין 147 לפני הספירה ל־139 לפני הספירה באזור זמורה (ספרד של היום).
בזכות טקטיקה חדשנית זו ביחס לתקופתו נטבע הכינוי "Terror Romanorum" (הטרור של הרומאים).
עקרונות הלוחמה
250px|ממוזער|לוחמי גרילה קובנים במהלך המהפכה הקובנית (מימין צ'ה גווארה), 1958
250px|ממוזער|לוחמי גרילה כורדים ממליציות היחידות להגנת העם, צפון סוריה, 2018.
הגרילה הקלאסית מתבטאת בעקרונות הבאים:
בסיס עממי איתן.
קיום ארגון פוליטי.
קיום זרוע צבאית.
פעילות משטח נוח לפעולות צבאיות.
קיום עוצמה כלכלית המספיקה לקיום עצמאי.
מנהיגים קומוניסטים כמו מאו דזה-דונג והו צ'י מין יישמו לוחמת גרילה והעניקו לה מסגרת תאורטית ששימשה מודל לאסטרטגיות דומות במקומות אחרים בעולם, כמו תאוריית הגרילה הקובנית "פוקו" והמוג'אהדין האנטי־סובייטי שבאפגניסטן.
מאו דזה-דונג הגדיר את לוחמת הגרילה כטקטיקה של פיזור גייסות שמטרתן תהיה הטרדה בקנה מידה קטן אך קוהרנטי של גייסות האויב:
דזה דונג, אבי הגרילה המודרנית, מתאר ב"תאוריית שלושת השלבים" שלו, כיצד תהפוך תנועת גרילה למנצחת:
נסיגה אסטרטגית - כוח הגרילה נסוג ל"אזור מקלט" שם יתבצע בניין הכוח והגדלת העוצמה הפוליטית והתשתיתית. בשלב זה יבוצעו פעולות לשם תזכורת על קיומה של הארגון.
התיקו האסטרטגי - ביסוס פוליטי באוכלוסייה. התמקדות בבניין הכוח הסדיר. המשך ביצוע פעולות זעירות בניסיון לגרימת הפיכה או מרד.
המתקפה האסטרטגית - התנגשות צבאית קונבנציונלית. תתבצע כאשר העוצמה הפוליטית מבוססת, ותסתיים כאשר אחד הצדדים יסולק.
אסטרטגיה
לוחמת גרילה היא סוג של לוחמה אסימטרית: מאבק בין כוחות לא שווים בגודלם או בעוצמתם. גרילה היא גם סוג של לוחמה לא סדירה, כלומר היא לא מיועדת רק כדי להביס את האויב, אלא גם כדי לזכות בתמיכה עממית ובהשפעה פוליטית באזור הלחימה. בהתאם לכך, אסטרטגיית הגרילה נועדה להגביר את השפעתו של כוח קטן ונייד על פני כוח גדול יותר ומסורבל יותר.
אם האסטרטגיה תצליח, גרילה תגרום להתשת האויב, ובסופו של דבר תאלץ אותו לסגת.
טקטיקה
מבחינה טקטית, לוחמי הגרילה בדרך כלל נמנעים מעימות עם יחידות גדולות של חיילי האויב. הם מחפשים קבוצות קטנות של אנשי ומשאבי האויב ולאחר מכן מפציצים אותן כדי להקטין בהדרגה את הכוח היריב תוך צמצום ההפסדים שלהם עצמם. לוחמת הגרילה מעלה על נס אלמנטים כמו סודיות, מוביליות והפתעה, הבאים לידי ביטוי בארגון ביחידות קטנות המנצלות שטחים שקשה ליחידות גדולות יותר לנצל.
אמצעים בלתי־קונבנציונליים
בנוסף לשיטות הצבאיות המסורתיות, קבוצות הגרילה יכולות להסתמך גם על הריסת תשתיות באמצעות שימוש בחומרי נפץ מאולתרים. הם גם מסתמכים בדרך כלל על תמיכה לוגיסטית ופוליטית מצד האוכלוסייה המקומית, ומנסים להיטמע בה לעיתים קרובות (ובכך משתמשים באוכלוסייה כמגן אנושי). תנועות גרילה רבות גם כיום משתמשות בילדים כלוחמים, סיירים, סבלים, מרגלים ומלשינים, פעולות אשר זכו לגינוי בינלאומי.
התרחבות במאה ה־20
לוחמה בלתי סדורה, המבוססת על אלמנטים מאוחרים יותר של לוחמת הגרילה המודרנית, התקיימה לאורך מלחמות רבות של תרבויות עתיקות.
צמיחת לוחמת הגרילה במאה ה־20 הושפעה ממספר עבודות וספרים שנעשו בתחום:
ספרו של מתיאס רמון שנכתב במאה ה־19.
"על לוחמת הגרילה" של מאו דזה-דונג.
"לוחמת גרילה" של צ'ה גווארה.
"לוחמת גרילה" של ולדימיר לנין.
כולם נכתבו לאחר המהפכות המוצלחות שביצעו בסין, בקובה וברוסיה בהתאמה.
ארגוני טרור משתמשים בלוחמת גרילה להגשמת מטרותיהם. בשיח המשמש את השלטון שכנגדו נלחמים לוחמי הגרילה, גם לוחמי הגרילה הם טרוריסטים. הבחנה אובייקטיבית יותר לא תראה לוחמי גרילה כטרוריסטים, כאשר מאבקם מופנה רק נגד השלטון וכוחותיו, ולא כנגד אזרחים חפים מפשע, ולהפך, ארגון התוקף במכוון אזרחים חפים מפשע הוא ארגון טרור, גם אם הוא במקביל נוקט בפעולות גרילה כנגד מטרות צבאיות. חזבאללה, למשל, האחראי לפעולות טרור נגד תושבים בישראל ובעולם כולו, משלב גם לוחמת גרילה. פעולות גרילה כוונו באופן אינטנסיבי נגד צבא ההגנה לישראל עד לנסיגה מלבנון בשנת 2000.
בבית הספר ללוחמה זעירה בצה"ל מכוון המונח לוחמה זעירה (לו"ז) ללוחמת קומנדו, טקטיקה המשמשת במבצעים מיוחדים.
אמצעי לחימה
מעצם אופייה של לוחמת גרילה, מתאפיינים לוחמי גרילה בנשק קל לטלטול, ובפרט נשק קל. אף על פי שהומצאו על ידי צבא סדיר (הצבא הפיני במלחמת החורף), בקבוקי תבערה הם נשק שלוחמי גרילה משתמשים בו רבות, בניגוד
לצבא סדיר שברשותו יש תשתית מתאימה לשימוש בנשק מתקדם יותר: כסף, שטחי אימונים, בסיסים ושירותי חימוש ותחזוקה. התפתחות הטכנולוגיה של אמצעי הלחימה מאפשרת ללוחמי גרילה גם שימוש בכלי נשק מתוחכמים וקלי משקל, כגון טילי כתף, טילי נ"ט, רקטות נ"ט וכדומה. ארגוני גרילה וטרור גדולים משתמשים גם בנשק תלול־מסלול דוגמת מרגמות וארטילריה רקטית קלה (דוגמת רקטות קסאם הפלסטיניות או רקטות הגראד הסובייטיות).
כיום, רוב ארגוני הגרילה בעולם משתמשים בנשק רוסי - בייחוד רובי AK-47 קלאצ'ניקוב ומטולי רקטות מדגם RPG-7. הנשק הרוסי נפוץ במיוחד בגלל מספר רב של גורמים:
ברית המועצות הייתה ספקית נשק מרכזית לארצות ערב ולממשלות של מדינות עולם שלישי.
ברית המועצות סיפקה נשק רב לארגונים אנטי־מערביים.
הנשק הרוסי זול, עמיד ואמין. קל יחסית לתפעל אותו ואין הוא דורש הכשרה מרובה.
בעקבות התמוטטות ברית המועצות, חברות הנשק הרוסיות מוכנות למכור את הנשק שלהן לכל דורש.
בעקבות כך קיימות מדינות נוספות כגון סין שמייצרות חיקויים זולים לנשק שמאפשרים הצטיידות רבה יותר.
בנוסף לרובים ומטולי רקטות ארגוני גרילה מרבים להשתמש במטעני חבלה - בייחוד מטעני צד ומטעני גחון (מעין מוקשים מאולתרים) - כנגד שיירות הצבא.
סוגי גרילה
גרילה הררית (ראו גם: לוחמה הררית)
גרילת יערות (ראו גם: פרטיזנים, וייטקונג)
גרילה עירונית (ראו גם: לוחמה בשטח בנוי)
ראו גם
טרור
לוחמה בשטח בנוי
מארב
כוחות מיוחדים
קרלוס מריגלה
לוחמת סייבר
מיליציה
יחידת אגוז
קישורים חיצוניים
על טקטיקה זעירה, מערכות קי"א (1958), עמ' 82
תומר ריבל, צה"ל מול לוחמת גרילה פלסטינית – בעיות ופתרונות, אימגו
יגאל אייל, מגרילה לצבא גרילה ובחזרה... – הלחימה על נקודות התורפה, "יסודות" - כתב העת של המחלקה להיסטוריה בצה"ל, גיליון 2 - צה"ל בלבנון, דצמבר 2020, עמודים 9–44
מגרילה ל"צבא גרילה" ובחזרה... הלחימה על נקודות התורפה - יגאל אייל \ אתר מחלקת היסטוריה
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקטיקה צבאית
קטגוריה:לוחמה זעירה
קטגוריה:מילים וביטויים בספרדית | 2024-08-24T17:47:55 |
קאטו הקנסור | REDIRECTמרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס | 2008-05-05T01:28:50 |
לוחמת גרילה | REDIRECT גרילה | 2004-09-16T06:48:25 |
מלחמת גרילה | REDIRECT גרילה | 2004-09-16T06:49:43 |
בניגנו אקינו הבן | בניגנו אקינו הבן (Benigno Aquino, Jr; 27 בנובמבר 1932 - 21 באוגוסט 1983), חבר הסנאט של הפיליפינים שנרצח ב-1983.
ביוגרפיה
בניגנו אקינו נולד בשנת 1932 בעיר קונספסיון שמחוז טרלק שבפיליפינים. בגיל 16 היה כתב צבאי. בצעירותו נכנס לחיים הפוליטיים ובשנת 1955, בהיותו בן 22, כיהן כראש העיר שבה נולד, והיה ראש העיר הצעיר ביותר בפיליפינים. בשנת 1961 התמנה למושל מחוז טרלק וב-1967 נבחר לסנטור. השתייך למפלגה הליברלית שהתנגדה לשלטונו הסמכותי והמושחת של הנשיא פרדיננד מרקוס. משנת 1966 שימש כמזכיר הכללי של מפלגה זו.
בספטמבר 1972 בעת שהנשיא מרקוס הטיל משטר צבאי בפיליפינים, אקינו נכלא והועמד לדין באשמת רצח וחתרנות, ובשנת 1977 נדון לעונש מוות, שהומר בשנת 1980 ביציאה לגלות לארצות הברית, כדי לעבור טיפול רפואי.
בשנת 1983, כאשר הנשיא מרקוס חלה ומצב בריאותו החמיר, החליט אקינו לשוב לפיליפינים ולהתייצב בגלוי בדרישה מהנשיא לפרוש מהשלטון.
ב-21 באוגוסט 1983 הגיע אקינו במטוס לנמל התעופה של מנילה. למרות שהיה מלווה באנשי ביטחון משל עצמו ובכוחות ביטחון של הממשלה, הוא נורה למוות בידי מתנקש בשם רולנדו גאלמן. המתנקש נהרג מיד מאש אנשי הביטחון.
לאחר מותו
לאחר הרצח הקים מרכוס ועדת חקירה. השאלה הייתה בשירות מי פעל המתנקש. ועדת חקירה צבאית פסקה שהאחראים לרצח הם אנשי צבא. הללו הועמדו לדין, אך זוכו במשפט שנערך בשנת 1985.
בבחירות שנערכו ב-1986, לאחר נפילת משטרו של מרקוס, נבחרה קורסון אקינו, אלמנתו, לה נישא בשנת 1955, לנשיאת הפיליפינים. בעקבות החלטה של בית המשפט העליון של הפיליפינים לבטל את משפט הקושרים מ-1985 נערך משפט חדש בשנת 1990, ובו הורשעו 16 אנשי צבא ברצח בניגנו אקינו.
בנו, בניגנו אקינו, נבחר לתפקיד נשיא הפיליפינים בשנת 2010.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים פיליפינים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באסיה
קטגוריה:אסירים פוליטיים
קטגוריה:ראשי עיריות בפיליפינים
קטגוריה:פשע בפיליפינים
קטגוריה:ילידי 1932
קטגוריה:נפטרים ב-1983 | 2024-05-30T11:19:09 |
בילי ויילדר | סמואל "בילי" וַיילדר (באנגלית: Samuel "Billy" Wilder; 22 ביוני 1906 – 27 במרץ 2002) היה מפיק, תסריטאי ובמאי קולנוע יהודי-אמריקאי. פעילותו בתחום הקולנוע השתרעה על פני חמישה עשורים, ובמהלכה נוצרו מן הסרטים המצליחים והזכורים ביותר של תעשיית הקולנוע ההוליוודית.
חייו
נולד בשם שמואל וִילדֶר בקיץ 1906 בעיירה סוחה שבגליציה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בדרום פולין). ויילדר החל את דרכו ככתב, תחילה בווינה ואחר כך בברלין. בשנת 1929 החל לכתוב תסריטים לקולנוע. עד שנת 1933 כתב כ-20 תסריטים, בהם ל"אמיל והבלשים" (1931) המצליח, ושיתף פעולה עם במאים כרוברט זיודמאק, אדגר אולמר ופרד זינמן (שביים אחרי כן סרטים כ"בצהרי היום" ו"אוקלהומה").
עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הבין ויילדר כי בגלל יהדותו מסוכן להישאר בגרמניה הנאצית והיגר לצרפת, שם התנסה לראשונה בבימוי ("הזרע הרע", 1934). בשנים לאחר מכן היגר לארצות הברית והשתקע בהוליווד. אמו, סבתו ואביו החורג, שנותרו באירופה, נרצחו בשואה במקומות שונים: אימו נרצחה בפלאשוב, אביו החורג בבלז'ץ, וסבתו מתה בגטו נובי טארג.
בשנותיו הראשונות בהוליווד התקשה ויילדר בקבלת עבודה קבועה באולפנים. הוא השתתף ככותב משני בכמה סרטים, בהם "מוזיקה באוויר" שבו כיכבה גלוריה סוונסון, שכוכבה הועם, ועיבוד הוליוודי ל"אמיל והבלשים". פריצת הדרך שלו באה בשנת 1937, כאשר הצליח למכור לאולפני "סרטי פרמאונט" סיפור המבוסס על מחזהו של אלפרד סבואר. שנה מאוחר יותר (1938) הוא עיבד יחד עם צ'ארלס בראקט את הסיפור לתסריט שהפך לסרט בשם "אשתו השמינית של כחול הזקן", בבימויו של ארנסט לוביטש, אלילו משכבר הימים. ב-1948 כתב את התסריט לשיר נולד בכיכובו של דני קיי.
הציוות עם בראקט הוכח כמוצלח והשניים המשיכו לשתף פעולה בתסריטים לשורה ארוכה של דרמות וקומדיות של "פרמאונט", שבהם בלטו "זה קרה בחצות" (1939), "כדורים של אש" (1941) ו"נינוצ'קה" של לוביטש. שני האחרונים הקנו לו מועמדות לפרס אוסקר כתסריטאי. תסריטיהם של בראקט וויילדר, שהמשיכו לשתף פעולה עד 1950, היו שנונים ומתוחכמים, אך ויילדר סבל מהיחס הרע שגילו כלפיו הבמאים, ובמיוחד מיצ'ל לייסן (שביים, בין השאר, את "זה קרה בחצות").
בהשראת פרסטון סטארג'ס, תסריטאי שהפך לבמאי מצליח מאוד ("הליידי איב" ואחרים), שכנע ויילדר את "פרמאונט" לאפשר לו לנסות לביים את תסריטיו. התוצר היה הקומדיה השנונה משנת 1942, "הקצין והקטינה" (The Major and the Minor) בכיכובם של ג'ינג'ר רוג'רס וריי מילאנד. סרט זה כלל כמה מן המאפיינים המובהקים של הקומדיות של ויילדר, לרבות משחקי חילופי זהויות ועיסוק במיניות חריגה (במקרה זה, פדופיליה) במסווה קליל.
שנה אחרי כן ביים ויילדר דרמת מלחמה תועמלנית מוצלחת, "חמישה קברים לקהיר", ובשנת 1944 שיתף פעולה עם הסופר ריימונד צ'נדלר בסרט "ביטוח כפול" (Double Indemnity), קלאסיקת "פילם נואר" שעיצבה במידה רבה את הז'אנר.
ויילדר המשיך לדרמה נוספת, "סוף השבוע האבוד" (1945), שהיה דיון ראשון ונוקב בבעיית האלכוהוליזם וזכה בארבעה אוסקרים, כסרט הטוב ביותר, תסריטאי ובמאי (לוויילדר) ושחקן ראשי (ריי מילאנד). הסרט כלל כמה סצינות מרשימות, גם מבחינת העיצוב החזותי (חלק שלא היה חזק אצל ויילדר), ובמיוחד סצינות הזיות השכרות של מילנד בבית המחסה ושבר מסורת הוליוודית בצלמו את מילנד ברחובות ניו יורק באמצעות מצלמה נסתרת, כדי להשיג את תחושת הסינמה וריטה המבוקשת.
ויילדר שירת בצבא האמריקני בברלין מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, תקופה שהעניקה לו השראה למספר סרטים על היבשת הישנה. הראשון היה "ואלס הקיסר" התמוה (שבו נכפה עליו ככוכב ראשי בינג קרוסבי), והשני "רומן זר" (A Foreign Affair), קומדיה על רומן בעל נימות סאדו-מזוכיסטיות ברורות בין זמרת מועדונים בעלת עבר נאצי (מרלן דיטריך) וקצין צבא אמריקני. השפעת תקופה זו ניכרת גם בסרטו "עד התביעה" (1957) המתאר, בין היתר, את ניסיונות הישרדותה של דמותה של דיטריך כזמרת מועדונים גרמנייה לאחר המלחמה, הצריכה לפתות חיילים בריטים על מנת לקבל מוצרי מזון בסיסיים.
משם המשיך ויילדר לאחד מסרטיו הגדולים ביותר, "שדרות סאנסט" (1950), קומדיה שחורה על כוכבת סרטים אילמים השקועה באשליות (גלוריה סוונסון) ותסריטאי צעיר (ויליאם הולדן) ההופך לנער השעשועים שלה. הסרט מסופר מנקודת מבטו הייחודית של הולדן המת, המספר לצופים איך הגיע למצב זה. הסרט זכה להצלחה גדולה והעניק לוויילדר אוסקר על התסריט הטוב ביותר. זה היה גם שיתוף הפעולה האחרון שלו עם צ'ארלס בראקט.
הצלחתן של שתי הקומדיות הארסיות הקודמות פיתתה את ויילדר להמשיך בקו זה עם "הקרנבל הגדול" משנת 1951, סאטירה צורבת במיוחד על עיתונאי (קירק דאגלס) הבונה לו קריירה מאסונם של לכודים במכרה. הקהל לא אהב את הסרט, שהיה לכישלון הגדול הראשון של ויילדר, שדווקא סבר כי זהו אחד מסרטיו הטובים ביותר.
ויילדר לא התרגש והמשיך בשורה ארוכה של עיבודים מצליחים להצגות. "סטלאג 17" (1953) בעקבות המחזה של בוון וטרז'ינסקי הייתה דרמת מחנה שבויים מרשימה, שבה שבוי נכלולי (ויליאם הולדן) נחשד בשיתוף פעולה עם שומרי המחנה הנאצים. "סברינה" (1954) הייתה קומדיה קלילה שבה המפרי בוגרט כמיליונר מפתה את בת הנהג הענייה (אודרי הפבורן) כדי שלא תסיח את דעתו של אחיו קל הדעת (ויליאם הולדן). "חטא על סף ביתך" (The Seven Year Itch) משנת 1955 הפגיש את ויילדר לראשונה עם מרילין מונרו בקומדיה על גבר (טום יואל) המנסה לפתות את מונרו. אחרי עיבוד לספרו של צ'ארלס לינברג "רוח סנט לואיס" (1957), על חציית האוקיינוס האטלנטי בפעם הראשונה, חצה אותו ויילדר בעצמו כדי ליצור את "עד התביעה" (1957), עיבוד לדרמת בית המשפט של אגאתה כריסטי עם מרלן דיטריך. באותה שנה יצר ויילדר את "אהבה אחר הצהריים", מחווה גלויה לארנסט לוביטש (במיוחד ב"משחקי החפצים" שהיו חביבים על ויילדר ולוביטש) על נער שעשועים מזדקן (גרי קופר) המחזר אחר נערונת צעירה (אודרי הפבורן). קופר המזדקן, עשרים שנה אחרי "כחול הזקן", מצולם לאורך כל הסרט מואפל למחצה ודרך עדשות טשטוש. זה היה גם המפגש הראשון של ויילדר עם א.א.ל. דיאמונד, שהיה מכאן לשותפו לכתיבה ולהפקה ברוב הסרטים שיצר אחרי כן.
סרטם הבא של השניים היה "חמים וטעים" (1959), קומדיית חילופי תפקידים וזהויות בה ג'ק למון וטוני קרטיס מגלמים מוזיקאים המתחפשים לנשים כדי לברוח מהמאפיה ובדרך פוגשים בנגנית היוקולילי מרילין מונרו. זה היה שיתוף הפעולה השני והאחרון של ויילדר עם מונרו, והראשון מני רבים עם למון, שהפך לשחקן כמעט קבוע בסרטיו.
אחרי קומדיית המופת הזו יצר ויילדר קומדיית מופת נוספת, "הדירה" (1960), על נערת מעלית (שירלי מקליין) המנוצלת ונזנחת, עד שעובד צעיר במשרד (למון) נחלץ לעזרה. כדרכו, הצליח ויילדר לשלב בתוך המסגרת הקומית גם נושאים שלכאורה אינם קומיים לחלוטין כמו ניצול מיני, בעלים בוגדים, בדידות והתאבדות. הסרט הניב לוויילדר שלל אוסקרים נוסף לסרט הטוב ביותר, כבמאי וכתסריטאי.
שנה לאחר מכן (ב-1961) שב ויילדר בפעם האחרונה לברלין ויצר את הקומדיה המהירה "אחת, שתיים, שלוש", עם ג'יימס קאגני (בתפקידו הקולנועי האחרון לפני פרישה ארוכה) כמנהל במפעלי "קוקה-קולה" בברלין הנאלץ להפריד ואחר כך לשוב ולשדך בין בתו של מנהל בכיר לקומוניסט אדוק.
בשנת 1963 ציוות ויילדר שוב את למון ומקליין לעיבוד של הלהיט הבימתי "אירמה לה דוס", קומדיה שנונה על זונות, סרסורים ולורדים אנגלים נעלמים, שהיה הצלחתו הקופתית הגדולה ביותר של ויילדר. אחרי כן בא "נשקני, טיפשון" (1964), על כותב שירים כושל המנסה להציע את אשתו לזמר הפופולרי דין מרטין כדי לשכנעו לשיר משיריו. סרטו הבא, "הפרקליט, הגיס והכיס" (1966) כלל שוב את למון, הפעם מול וולטר מתאו כפרקליט ציניקן. זו הייתה פריצת הדרך הגדולה של מתאו, שאף זכה באוסקר על תפקידו.
שמאל|ממוזער|250px|מצבתו של ויילדר
שנות השבעים לא האירו פנים לוויילדר. הסרט שיצר בבריטניה, "חייו הפרטיים של שרלוק הולמס" (1970), לא זכה להצלחה (אם כי יש בו רגעים יפים) וגם "אוואנטי!" (1972) זכה לקבלת פנים פושרת, אף כי הייתה זו קומדיה שנונה מאוד שכרגיל אצל ויילדר, טיפלה בנושאים "רציניים" (מוות, בגידה, סחיטה) תחת אדרת קלילה כביכול. הקומדיה הבאה של ויילדר ודיאמונד הייתה "כותרת ראשית" (1974) לפי מחזהו של בן הכט, והיא כוונה בעליל כדי לחזור וליצור "להיט". בסרט משתפים פעולה למון ומתאו בתפקיד עורך ציניקן וכתב המבקש לעזוב את העיתון. בסרט מופיעה גם סוזן סרנדון, בתפקידה הקולנועי המשמעותי הראשון.
בגיל 70, התקשה ויילדר להסתגל להוליווד החדשה וחלפו ארבע שנים עד סרטו הבא, "פדורה" (1978). הסרט עסק בכוכבת מסתגרת בסגנון גרטה גרבו (ואף יותר, בסגנון דיטריך) ונדמה היה, גם בגלל שילובו של ויליאם הולדן בסרט, כחזרה ל"שדרות סנסט", אף כי הנימה כאן הייתה לירית ונוגה, הרבה יותר מסאטירית.
ויילדר ניסה פעם נוספת ואחרונה עם "חברים, חברים, אבל..." (1981) שציוות בפעם השלישית את למון ומתאו, אך הסרט לא זכה לקבלת פנים אוהדת מהביקורת. ויילדר, טענו, פשוט מיושן.
ויילדר פרש מעשיית סרטים והתמסר לאוסף האמנות המודרנית שלו. בתחילת שנות התשעים היה אמור להיות במאי "רשימת שינדלר" עד שסטיבן ספילברג נטל את המושכות. בשנת 1999 התפרסם ספר מאת הבמאי קמרון קרואו שכלל ראיונות שערך עם ויילדר.
ויילדר נפטר מדלקת ריאות בשנת 2002, בגיל 95. בלוס אנג'לס, קליפורניה. ונקבר בסמוך לג'ק למון ומרילין מונרו בפארק שבבית הקברות ווסטווד. העיתון הצרפתי, לה מונד, הקדיש לווילדר את עמוד השער לאחר מותו. בכותרת נכתב "בילי ווילדר נפטר, אף אחד לא מושלם", ציטוט כמחווה לסרט חמים וטעים.
סגנונו כבמאי
בילי ויילדר הוא הבמאי ההוליוודי הקלאסי: אירופאי גולה, היוצר את אמריקה שלו כשילוב של אירופה ואמריקה, שייכות וניכור, הזדהות וציניות. בניגוד לאלילו לוביטש, היה ויילדר יוצר מגוון שטמן ידו כמעט בכל סוגה קולנועית: קומדיות ("חמים וטעים", "כותרת ראשית", "חטא על סף ביתך"), דרמות ("סוף השבוע האבוד", "עד התביעה"), קומדיות שחורות ("הדירה", "שדרות סאנסט"), דרמות מלחמה ("חמישה קברים לקהיר", "סטאלג 17"), פילם-נואר ("ביטוח כפול", "שדרות סנסט") וקומדיות רומנטיות ("סברינה", "אירמה לה דוס"). כמעט בכל אחד מהתחומים הותיר את חותמו ובחלקם אף היה לאחד ממעצביו הראשיים של הז'אנר.
ויילדר הוא הציניקן המושלם. רבים מגיבוריו, גם כאשר הם "מהוגנים" למראית עין, הם אנשים הנראים מושחתים עד היסוד. אפשר למצוא אצלו בתפקיד הרומנטי הראשי בסרטים השונים פדופיל, נואף, נער שעשועים מזדקן, רוצח, ג'יגולו, מגוון סרסורים, נאצים ומיליונרים ציניים. אנשים נכרכים זה בזה כדי לנצל זה את זה, לרוב בלי כוונות טובות, כאשר הסיטואציה הקומית או הדרמטית נוצרת בעקבות מכשולים בדרך או כאשר הדמות ה"נגרסת" במטחנת הכוחות החזקים ממנה היא אדם תמים, טוב כוונות וסנטימנטלי, דמות שגילם ג'ק למון במספר סרטים אצל ויילדר. בקומדיות מתחייב סוף טוב, וויילדר מספק אותו ברצון, אך הוא אינו עושה מאמץ ניכר כדי לשכנע את הצופים כי הגיבורים אכן שבו בהם ממעשיהם הרעים קודם לכן.
ההשפעה הבולטת ביותר על ויילדר היא ללא ספק זו של ארנסט לוביטש. כמו לוביטש, מקפיד גם ויילדר על דיאלוגים שנונים הכוללים "רפארטה" מהיר בין דמויות ששתיהן אינטליגנטיות, חריפות (ומספקות שורות מחץ) – הוא ממעיט בשימוש בדמויות שתפקידן רק "להחזיר" לאחרות לצורך שורות המחץ שלהן עצמן.
הצילום אצל ויילדר, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוא פונקציונלי ונועד לשרת את הסצנה, בלי השראת יתר. העולם נברא מן השחקנים והדברים שהם אומרים. המצלמה היא רק אמצעי תיעודי. מסיבה זו, לא היסס ויילדר לעשות שימוש רחב באמצעי השנוי במחלוקת של קריינות רקע (voice over) כהקדמה, לחיבור חלקי סיפור או כליווי כללי. בעוד שבסרטי פילם נואר נוסח "שדרות סאנסט" הייתה לאמצעי זה הצדקה "ז'אנרית" ברורה, במקומות אחרים (לדוגמה, "הדירה", "חטא על סף ביתך" או "אירמה לה דוס") שילוב דמות "המספר" או קריינות הרקע משרתים צרכים אקספוזיציוניים או אפילו גגים מילוליים פשוטים.
השפעה בולטת אחרת של לוביטש ניכרת בעיצוב העלילה. כמו לוביטש, מרבה גם ויילדר להשתמש בחפצים החוזרים בשלבים שונים של העלילה ב"תפקידים" שונים. כך, לדוגמה, ב"חמים וטעים" מקדם ויילדר את העלילה באמצעות שימוש באביזרים: משקאות חריפים המכונים בשמות אחרים, מוסתרים ונגלים חליפות, כלי נגינה המשמשים להסתרת משקה או הסתרת נשק וחושפים את זהות הגיבורים, הדמות "חותלות" המזוהה באמצעות פריט הלבוש שלה, משקפיו של המליונר, וכן הלאה. ב"אירמה לה דוס" אלו הגרביונים הירוקים, המשמשים לזיהוי הגיבורה ומאוחר יותר גם להימלטות מבית הכלא ואביזריו של "הלורד" המשמשים להתחפשות ואחר כך לזיהוי מאשמת רצח.
ויילדר נוטה חיבה מיוחדת לחילופי זהויות, במיוחד בהקשר מיני. כבר בסרטו הראשון מתחפשת ג'ינג'ר רוג'רס לילדה בת 12 ומעוררת תחושות פדופיליות אצל הגיבור. ב"סטאלאג 17" אלו השבויים המתחפשים לנשים וחווים תחושות הומוארוטיות. ב"חמים וטעים" הגיבורים מתחפשים לנשים ואחד מהם (למון) אף מוצא סיפוק לא מבוטל בתפקידו החדש.
ויילדר נודע גם ב"שורות המחץ" ששילב ברבים מסרטיו. אפשר להזכיר כאן את:
"הכל בסדר, מר דה מיל, אני מוכנה לקלוז-אפ שלי" (גלוריה סוונסון ב"שדרות סאנסט")
"אני עדיין גדולה. אלו הסרטים שקטנו" (גלוריה סוונסון ב"שדרות סנסט" כאשר הגיבור תמה: "את היית פעם כוכבת גדולה")
"לא היינו צריכים דיאלוג, היו לנו פנים" (גלוריה סוונסון ב"שדרות סנסט" מסבירה את יתרונות הסרט האילם)
"ג'רי: אני גבר! - אוסגוד: ובכן, אף אחד לא מושלם" (חמים וטעים)
"תראה את זה! תראה איך שהיא זזה, זה כמו ג'לי על קפיצים. יש לה בטח איזה מנוע בפנים בשביל זה. אני אומר לך, זה מין אחר לגמרי!" (ג'ק למון מתפעל מיכולתה של מרילין מונרו ללכת על עקבים ב"חמים וטעים")
"שתוק וחלק את הקלפים" (ג'ק למון זוכה סוף סוף בשירלי מקליין בסיום "הדירה")
"אולי הוא פשוט רצה לגנוב את הקאטר שלנו, חשבת על זה?" (השבוי "אנימל" נותר חשדני, אחרי הימלטותו של ויליאם הולדן בסוף "סטאלאג 17")
"אני אוהבת אותו בגלל שהוא לא יודע איך לנשק, הטמבל" (ברברה סטנוויק שומרת על אופטימיות ב"כדור אש" מ-1941)
"משקה אחד זה יותר מדי, ומאה לא מספיק" (שתיין ב"סוף השבוע האבוד")
פילמוגרפיה (חלקית)
הקצין והקטינה (1942) - בכיכובם של ג'ינג'ר רוג'רס וריי מילאנד. קומדיה מוקדמת של ויילדר, המתבססת על חילופי זהויות.
חמישה קברים לקהיר (1943) - השני בסרטים אותם צילם ויילדר בהוליווד, ייזכר בעקבות משחקו הקפריזי של אריך פון שטרוהיים בתפקיד הגנרל הגרמני ארווין רומל.
ביטוח חיים כפול (1944) פילם נואר קלאסי על פי תסריט של ווילדר וריימונד צ'נדלר. ברברה סטנוויק היא האישה הקטלנית, המפילה ברשתה את אדוארד ג'י רובינסון ופרד מקמורי סוכן הביטוח התמים, במזימה של רצח עבור כספי ביטוח.
רומן זר (1948) - קומדיה רומנטית המתארת את המתרחש בברלין שלאחר מלחמת העולם השנייה. משלחת מהקונגרס האמריקאי מגיעה כדי לחבר דו"ח על מצב החיילים המוצבים בעיר, וחברת קונגרס מגלה קצין בכיר שמתרועע עם אשה בעלת עבר נאצי. וכדי להרחיקה מהפרשיה הוא מביים חיזור אחריה.
שדרות סאנסט (1950) - המבט של הוליווד על עצמה מאז ומעולם. גלוריה סוונסון, כוכבת הסרט האילם, חזרה אחרי 16 שנות פרישה (וסרט אחד באמצע) לתפקיד נורמה דזמונד, כוכבת הסרט האילם שזוהרה דעך. סוונסון, אגב, הייתה בת 36 כאשר הוכרזה "זקנה מדי" לככב בסרטים. התפקיד הוצע לשורה של כוכבות עבר הוליוודיות, שסרבו. מיי וסט, בחירתו הראשונית של ויילדר, טענה כי היא "צעירה מדי" לשחק בתפקיד כוכבת סרטים אילמים. וסט הייתה מבוגרת בחמש שנים מסוונסון. תפקיד בלתי נשכח יש גם לאריך פון שטרוהיים המגלם את משרתה האישי של דזמונד.
הקרנבל הגדול (1951) אולי סרטו הציני ביותר של ויילדר, מספר על פועל שנתקע במכרה לאחר תאונת עבודה, הנופל קורבן למסע פרסום שיוצר עיתונאי שאפתן בגילומו של קירק דאגלס.
סטלאג 17 (1953) - ויליאם הולדן הציני והמסוגר מתקשה להסתדר במחנה שבויים אמריקניים בגרמניה במלחמת העולם השנייה, ונחשד כי הוא מרגל גרמני שתול. זהו אחד מסרטי "מחנה השבויים" הקלאסיים, וכולל מבט מפוכח על החברה האמריקאית (כפי שהיא משתקפת בשבויים במחנה) המתקשה להסתגל אל החריג והשונה.
סברינה (1954) - קומדיה בה מתחרים המפרי בוגארט וויליאם הולדן על ליבה של אודרי הפבורן. הסרט זכה לעיבוד מחדש בשנות התשעים בכיכובו של האריסון פורד, שדווקא עזר להדגיש את איכות הגרסה המקורית.
חטא על סף ביתך (1955) - קומדיה על גבר נשוי אשר אשתו יוצאת לחופשה והוא מגלה כי השכנה מן הקומה שלמעלה היא מרילין מונרו. הסרט כולל את הסצנה המפורסמת בה מונרו ניצבת מעל מנהרת אוורור של הרכבת התחתית, והרוח העולה מן המנהרה מרימה את שמלתה וחושפת את רגליה.
עד התביעה (1957) - דרמת בית משפט על פי סיפור מאת אגאתה כריסטי. צ'ארלס לוטון הוא פרקליט הגנה ממולח הנשכר להגן על טיירון פאואר המואשם ברצח. עד התביעה העיקרי במשפט הוא אשתו של פאואר בגילומה של מרלן דיטריך. משחקם של לוהטון ודיטריך הוא מלאכת מחשבת, והסרט הכולל התפתחויות עלילתיות מפתיעות.
חמים וטעים (1959) - אחת הקומדיות ההוליוודיות הגדולות של כל הזמנים. ג'ק למון וטוני קרטיס הם זוג נגנים נודדים, שנקלעו במקרה ל"טבח יום ולנטיין הקדוש" שביצעה המאפיה בשנת 1929. הם נמלטים כשהם מחופשים לנשים, ומצטרפים לתזמורת נשים נודדת. לשמחתם, בתזמורת זו מנגנת גם מרילין מונרו. ויילדר הרבה להתלונן על הבעיות שגרמה אישיותה הלא יציבה של מונרו בעת ההסרטה. הוא תיאר אותה כאישה "עם חזה מוצק כשיש ומוח כמו גבינה שווייצרית". לצד זאת, הוא ביקש ללהק אותה פעם נוספת ב"אירמה לה דוס", עד שהתאבדותה כפתה עליו למצוא חלופה.
הדירה (1960) - ג'ק למון הוא צעיר בעל דירה, שמנהלי החברה משתמשים בה לצורך מפגשי אהבהבים. לאחר שאחד המנהלים זונח את פילגשו באכזריות היא מנסה להתאבד בדירה, ואז מתברר ללמון כי מדובר בנערה (שירלי מקליין) בה הוא מאוהב מזה זמן רב. השילוב הויילדרי הטיפוסי של ציניות וסנטימנטליות, בצירוף משחקם של למון ומקליין, יצר סרט בלתי נשכח.
אחת, שתיים, שלוש (1961) - מבט קומי על המעורבות האמריקנית בגרמניה בימי המלחמה הקרה. ג'יימס קאגני הוא סוכן של חברת קוקה-קולה בברלין, המסכסך בין בתו של מנהל בכיר בחברה לאהובה הקומוניסט ואחר כך נאלץ לשדך ביניהם מחדש ולהפוך את הקומוניסט המושבע לקפיטליסט מושבע לא פחות בתוך חצי שעה, והכל לצלילי נקישות הנעליים של העובדים בעלי הנטיות הנאציות במקום.
אירמה לה דוס (1963) - עיבוד נטול שירים למחזמר הנודע בו ג'ק למון הוא שוטר פריזאי המתאהב בפרוצה המקסימה שירלי מקליין והופך לסרסור שלה. הסרט הארוך הוא פנינה קומית מזהירה, במיוחד בזכות לו ג'אקובי, כ"שפם" יודע הכל, המסיים כל משפט ב"אבל זה כבר סיפור אחר", וסצינות "הלורד האנגלי" המשעשעות.
נשקני, טיפשון (1964) - אליל הבנות, הזמר דינו (דין מרטין), מגיע לעיירה, ומצליח לערער את נישואיהם של זוג מקומי. שוב מבט ציני ומריר על החברה האמריקנית, הנוהה אחרי אלילי שווא. הסרט היה ביקורת חריפה ומוסווה אך מעט על הוליווד, ועוררה טינה לא מבוטלת נגד ויילדר, שטען כי עשה את "הפרקליט, הגיס והכיס" כדי לשוב ולהיות מוזמן לשורות "הסנדקים ונושאי הארון" בעיר השעשועים.
הפרקליט, הגיס והכיס (באנגלית "The Fortune Cookie") (1966) - שיתוף הפעולה הראשון של הצוות הקומי מתאו-למון אצל ויילדר. למון הוא צלם טלוויזיה הנפגע בתאונה קלה במהלך צילום משחק פוטבול, וגיסו עורך הדין חסר המצפון מתאו משכנע אותו להעמיד פני נכה על מנת לזכות בתביעה מן הביטוח.
אוואנטי! (1972) - צולם באי איסקיה בכיכובם של ג'ק למון וג'ולייט מילס.
כותרת ראשית (1974) - עיבוד לקלאסיקה הקולנועית של בן הכט, שזכתה למספר עיבודים קולנועיים נוספים, הן לפני והן לאחר עיבוד זה. ג'ק למון הוא עיתונאי כוכב המתכוון לפרוש ולהתחתן עם בחירת ליבו, והעורך הציני והתחבולן וולטר מתאו יעשה כל שצריך כדי להניא אותו מכוונתו זו, והכל תוך מרוץ כנגד הזמן שנועד להציל מעונש המוות רוצח שהורשע באופן כוזב.
חברים, חברים, אבל... (1981) - סרטו האחרון של ויילדר כבמאי מציג את וולטר מתאו כרוצח שכיר, אשר שכנו הנוירוטי והאובדני בחדר הסמוך במלון ג'ק למון מפריע לו לבצע את "החוזה", הסרט מבוסס על סרט צרפתי בו כיכב ז'אק ברל.
לקריאה נוספת
זאב רב נוף, מסך גדול, הוצאת כתר, 1982.
קישורים חיצוניים
דן לחמן, בילי ויילדר בן 100
בילי ווילדר, באתר PBS
הערות שוליים
*
קטגוריה:מפיקי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:במאי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע יהודים גרמנים
קטגוריה:יהודים גליציאנים
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: במאים
קטגוריה:זוכי אוסקר: הבימוי הטוב
קטגוריה:זוכי אוסקר: התסריט המעובד הטוב
קטגוריה:זוכי אוסקר: התסריט המקורי הטוב
קטגוריה:זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:קצינים וחוגרים יהודים בצבא ארצות הברית
קטגוריה:מהגרים מגרמניה לארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1906
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2002
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות
קטגוריה:זוכי פרס גילדת הכותבים של אמריקה: מפעל חיים: פרס לורל להישג תסריטאי | 2024-10-19T04:46:21 |
Ummagumma | Ummagumma הוא אלבום האולפן הרביעי של להקת פינק פלויד שיצא לאור ב-1969.
הפקה
חלקו הראשון של האלבום כולל ארבעה ביצועים מוארכים בהופעות חיות: יצירה מתוך אלבום הבכורה (Astronomy Domine), שתי יצירות מן האלבום השני (Set The Controls For The Heart Of The Sun ו - A Saucerful of Secrets) והיצירה "Careful With That Axe Eugene". היצירה האחרונה לא נכללה באף אלבום רשמי מלבד אלבום האוסף Relics ( אלבום שיצא מאוחר יותר וכלל מספר שירים ישנים שלא נכללו באלבומי סטודיו אחרים). ביצועים חיים אלו הוקלטו במועדון "אמהות" בברמינגהאם, ב-27 באפריל 1969, ובמכללה למסחר של מנצ'סטר, ב-2 במאי.
חלקו השני של האלבום הכפול מתחלק ל-4 חלקים, כשלכל חלק אחראי בלעדית אחד מחברי הלהקה. חלק זה נחשב לפסיכדלי במיוחד, וכולל כמות רבה של אפקטים (tape effects).
האלבום יצא לאור בבריטניה ב-25 באוקטובר של אותה השנה, וב-10 בנובמבר בארצות הברית. למרות היותו אלבום פסיכדלי, שלא פונה לקהל הרחב, הוא הגיע למקום ה-5 בבריטניה, ולמקום ה-74 בארצות הברית, והיה לאלבום הראשון של הלהקה שהצליח להתברג ב-100 האלבומים הנמכרים ביותר בארצות הברית.
בשנת 1983 התייחס דייוויד גילמור לתהליך היצירה של האלבום, כשנשאל על ההשראה ל-The Narrow Way, היצירה המשמעותית הראשונה שלו בלהקה:
בשנת 1987 האלבום יצא לאור כתקליטור כפול. גרסה מוקלטת דיגיטלית מחדש (remastered) על שני תקליטורים שוחררה ב-1994. באף אחת מהגרסאות המאוחרות לא הופיעה תמונתה של אשתו הראשונה של ווטרס, אשר כן הופיעה על במקור.
עטיפת האלבום
האלבום ידוע בגלל עטיפתו אשר עוצבה באפקט דרוסטה על ידי חברת היפנוסיס (שעיצבה את רוב עטיפות אלבומי הלהקה). העטיפה מראה את חברי הלהקה כאשר במסגרת שליד גילמור, מופיעה תמונת האלבום שוב ובה חבר להקה אחר יושב לידה וכך הלאה כשכל חברי הלהקה משנים את מקומם בתמונה. התמונה הפנימית האחרונה, עם חבר הלהקה הרביעי היא של אלבומם הקודם A Saucerful of Secrets.
בזמן שפינק פלויד למדו באוניברסיטה היה להם חבר שאמר "אני הולך לבית שלי לעשות אומגומה" מילת רמיזה שמסמלת את הסקס של אותו חבר. כשפינק פלויד סיימו בהקלטת האלבום הם לקחו את ההשראה מאותו חבר לשם האלבום.
בשנת 1987 האלבום יצא לאור כתקליטור כפול. גרסה מוקלטת דיגיטלית מחדש (remastered) על שני תקליטורים שוחררה ב-1994. באף אחת מהגרסאות המאוחרות לא הופיעה תמונתה של אשתו הראשונה של ווטרס, אשר כן הופיעה על במקור.
מבצעים
דייוויד גילמור - גיטרה ושירה
רוג'ר ווטרס - בס גיטרה ושירה
ניק מייסון - כלי הקשה
ריצ'רד רייט - קלידים
לינדי מייסון (אשתו של ניק מייסון) - חליל
רשימת רצועות
אלבום ההופעה
Astronomy Domine - 8:29
Careful With That Axe, Eugene - 8:50
Set The Controls For The Heart Of The Sun - 9:12
A Saucerful of Secrets - 12:48
אלבום הסטודיו
Sysyphus - 13:28
Grantchester Meadows - 7:26
Several Species of Small Furry Animals Gathered in a Cave and Grooving with a Pict - 4:59
The Narrow Way - 12:17
The Grand Vizier's Garden Party - 8:46
Sysyphus
Sysyphus היא היצירה הראשונה באלבום והיא נכתבה ונוגנה על ידי ריצ'רד רייט. היצירה מבוססת באופו רופף על סיפורו של סיזיפוס, דמות מהמיתולוגיה היוונית, שנאלץ לגלגל סלע ממקום למקום בשאול, מפני מעשיו הזדוניים. אורך היצירה הוא 12 דקות, והיא נחלקת ל-4 חלקים:
"Sysyphus Part 1" (רייט) - 1:08 - קטע מוזיקלי אפל שמנוגן על כלי המלוטרון.
"Sysyphus Part 2" (רייט) - 3:30 - מוזיקת פסנתר מלנכולית שהופכת לסדרת תווים נמוכים.
"Sysyphus Part 3" (רייט) - 1:49 - אוונגרד הכולל תופים, קולות וצרחות לא שגרתיות.
"Sysyphus Part 4" (רייט) - 6:59 - החלק מתחיל במוזיקה עצובה המלווה בכלי קשת, לאחר מכן הקטע מתפתח למוזיקה פסיכדלית ואוונגרדית, ולבסוף היצירה נגמרת באופן דומה לחלק הראשון.
בכל שנות הלהקה, השיר בוצע בהופעה חיה 4 פעמים בלבד.
ז'אנר מוזיקלי: רוק מתקדם, אוונגרד.
ביצוע: ריצ'רד רייט - אורגן פריסה, מלוטרון, פסנתר, גיטרת בס, טימפני, תופים, כלי הקשה, שירה בהילוך מהיר
Grantchester Meadows
השיר כולל שירה ונגינת גיטרה אקוסטית של ווטרס. כמו כן, לאורך השיר ניתן לשמוע הקלטה של קולות מן הטבע, כגון ציוץ ציפורים וקולות של חיות נוספות.
המילים מתארות חלום על קיימברידג' שבבריטניה. מקום ילדותם של ווטרס, דייוויד גילמור וחבר הלהקה לשעבר סיד בארט. זוהי בלדת פולק של ווטרס שנכתבה בשנות ה־60 המאוחרות ובשנות ה־70 המוקדמות. השיר מזכיר בסגנונו את אלבום הסולו של ווטרס מ-1970.
השיר בוצע לראשונה בקונצרט של הלהקה, The Man and the Joureny בשם Daybreak. לאחר מכן הוא בוצע בשנות ה-70 המוקדמות בהופעות של הלהקה בהן השתתפו גם דייוויד גילמור וריצ'רד רייט.
ז'אנר מוזיקלי: פולק פסיכדלי, מוזיקה אקספרימנטלית
ביצוע: רוג'ר ווטרס - גיטרה אקוסטית, שירה ואפקטים של טייפ
Several Species of Small Furry Animals Gathered in a Cave and Grooving with a Pict
"Several Species of Small Furry Animals Gathered in a Cave and Grooving with a Pict" (ווטרס) - 4:59
היצירה נכתבה על ידי רוג'ר ווטרס שהקליט אותה בעצמו. בהקלטה הוא גם מדבר. השיר מתחיל בציוצי ציפורים (ניתן לשמוע גם ב-Grantchester Meadows) וממשיך בקולות לא שגרתיים (המזכירים את החלק השלישי של Sysyphus של ריצ'רד רייט). בשיר יש מסרים סמויים שרוג'ר אומר הפוך "That's was Pretty avant-garde wasn't it?" (זה היה מאוד אוונגרדי לא?).
השיר הוא בלמעשה רעשים של מכרסמים, ציפורים ועוד. אלה מדומים על ידי ווטרס בטכניקות שונות כגון הקשה על המיקרופון במהירויות שונות. לאחר מכן, ווטרס מדבר במבטא סקוטי מוגזם. ה-"Picts" שיש בשם השיר, הם בעצם הילידים של סקוטלנד. בסוף השיר, ניתן לשמוע את ווטרס אומר Thank you בקול חלש שקשה לשמוע.
בראיון ב-1970 אומר ווטרס:
"זה לא באמת שום דבר, זאת שירה קונקרטית. אלה היו קולות שעשיתי. קול הסטירה נוצר בידי אדם ללא כלי נגינה.
סגנון מוזיקלי: מוזיק קונקרט
ביצוע: רוג'ר ווטרס - קולות ואפקטי טייפ
The Narrow Way
"The Narrow Way Part 1" (גילמור) - 3:27
"The Narrow Way Part 2" (גילמור) - 2:53
"The Narrow Way Part 3" (גילמור) - 5:57
(בדרך הצרה) הוא שיר של פינק פלויד שנכתב על ידי דייוויד גילמור. השיר מחולק ל-3 חלקים, ונחשב לאחד הטובים של האלבום Ummagumma. השיר הוא היחיד עם מילים באלבום (יחד עם Grantchester Meadows של ווטרס). חלק 1- קטע קאנטרי אינסטרומנטלי. חלק 2- ריף גיטרה חשמלית אינסטרומנטלי בעל עוצמה על גבול המטאל. חלק 3- הקטע מתחיל במנגינה פסיכדלית ועוברת למילים והופך למנגינת רוק אינסטרומנטלית.
דייוויד גילמור, שכתב את השיר גם ביצע את כל כלי הנגינה.
חלק אחד נקרא בהתחלה, "Baby Blue Shuffle in D minor" שהלהקה ניגנה אותו ב-BBC ב-1968. זה גם השפיע על שני שירים מהפסקול, Zabriskie Point. בשירים Rain in the Country ו-Unknown Song.
חלק שני הוא סולו גיטרה עוצמתי בסגנון הבי מטאל. הסולו ממשיך ומוביל למוזיקה אוונגרדית שבסוף מוביל לחלק השלישי.
חלק שלישי מכליל את שירתו של גילמור.
עד היום היצירה נחשבת כיצירה המשמעותית הראשונה שלו עם הלהקה.
סגנון מוזיקלי: רוק פסיכדלי, רוק מתקדם, אוונגרד
ביצוע: דייוויד גילמור - גיטרות, שירה, גיטרת בס, פסנתר, אורגן ותופים.
The Grand Vizier's Garden Party
יצירת אוונגרד בת שלושה חלקים של פינק פלויד, שנכתבה על ידי ניק מייסון ונכללה באלבום Ummagumma (היצירה היא האחרונה באלבום). לינדי, אשתו של מייסון, מנגנת באלבום בחליל. היצירה מבוססת על מסיבה שערך הסולטאן העות'מאני בגינתו, ומכאן שמה. היצירה מחולקת לשלושה חלקים המתארים את מסיבת הסולטאן (Entrance,Entertainment ו- Exit). החלק הראשון והשלישי נכתבו על ידי רון גיסין (שבהמשך כתב עם הלהקה את היצירה המוזיקלית Atom Heart Mother Suite).
Entrance (כניסה) (מייסון) - 1:00 - נעימת חליל קצרה המלווה בתוף ומצלתיים ומהווה את הדקה הראשונה של היצירה.
Entertainment (אירוח) (מייסון) - 7:06 - החלק מבוצע על ידי מייסון ומכיל כלי הקשה שונים, ביניהם טימפני ותוף.
Exit (יציאה) (מייסון) - 0:38 - החלק האחרון והקצר ביותר הוא בדיוק כמו החלק הראשון ומסיים את Ummagumma.
סגנון מוזיקלי: אוונגרד, רוק פסיכדלי, רוק מתקדם
ביצוע: ניק מייסון - תופים, כלי הקשה, מלוטרון
לינדי מייסון - חליל
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלבומי פינק פלויד
קטגוריה:אלבומים באנגלית | 2024-07-16T19:00:14 |
יחזקאל זונאבנד | 250px|ממוזער|שמאל|יחזקאל זונאבנד, 1953
יחזקאל (הנרי) זוֹנָאבֶּנד (Henry Sonnabend; 23 ביולי 1901 – 5 בינואר 1956) היה סוציולוג ודמוגרף, פעיל ציוני בדרום אפריקה. ראש המועצה המקומית אשקלון מ-1953 עד 1955, ולאחר מכן ראש עיריית אשקלון עד מותו הפתאומי ב-1956.
ביוגרפיה
הנרי זונאבנד נולד לרפאל ולשרה לאה בעיירה דובז'ין על נהר ויסלה שבפולין, אז חלק מן האימפריה הרוסית. הוא סיים את הגימנסיה הפולנית בעיר ולוצלאווק, המשיך בלימודים אקדמיים באוניברסיטת דרזדן, סיים לימודי הנדסה בהיידלברג, ודוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת פדואה.
זונאבנד היגר לרודזיה, שם התגורר בקרב המקומיים וחקר את שפתם ותרבותם ולאחר מכן עבר ליוהנסבורג שבדרום אפריקה. שם שימש בשנים 1938–1948 כמרצה לסוציולוגיה ודמוגרפיה באוניברסיטה. בתקופה זו הכיר את אלן פטון, מחנך, סופר ופוליטיקאי דרום אפריקני.
במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ושירת כקצין בדרגת קפטן במסגרת הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בצפון אפריקה. כמומחה לתכנון עירוני, תכנן מחנה שבויים וניהל אותו. במחנה הוחזקו למעלה מ-70 אלף שבויי מלחמה איטלקים. במחנה זכו השבויים לקורסי קריאה וכתיבה, למדו מספרי לימוד וממילון איטלקי-אנגלי שכתב זונאבנד ואף יכלו להציג עבודותיהם בתערוכה שאורגנה עבורם שם.
מאוחר יותר שימש כמומחה ללוחמה פסיכולוגית במסגרת הגייס החמישי (V Corps) של הצבא האמריקאי.
עם תום המלחמה שב זונאבנד למשרתו באוניברסיטת יוהנסבורג. זונאבנד פרסם חוברות ומאמרים רבים בתחומי המחקר הסוציולוגי ובתכנון ערים. בנוסף, כתב גם מספר ספרים על אפריקה המרכזית, שבה ביקר רבות. במקביל היה פעיל בדרום אפריקה בקהילה היהודית וייצג את מפלגת פועלי ציון (מפא"י) בוועד שליחי הקהילות. בשנת 1950 נבחר לשמש כמנכ"ל "אורט" העולמית.
בשנת 1948 הגיע לראשונה לביקור בישראל. הוא עלה לישראל בשנת 1952 והתיישב באשקלון.
בישראל המשיך במחקריו בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא שימש גם כמנכ"ל חברת "אפרידר" שהקימה את אשקלון החדשה וגם כראש המועצה המקומית. לאחר איחוד העיר הישנה (מגדל-אשקלון) עם החדשה מונה מטעם משרד הפנים לשמש כראש העיר המאוחדת.
זונאבנד נישא פעמיים - אשתו הראשונה, ד"ר פירה לבית סנדלר, נפטרה בדרום אפריקה במאי 1946. בשנת 1948 נשא לאשה את פרידה לבית ורשבסקי. לו ולאשתו הראשונה נולדו בן ובת.
יחזקאל זונאבנד נפטר באשקלון ונטמן בבית קברות אשקלון צפון הישן. רחוב באשקלון נקרא על שמו וכן בית הספר הממלכתי היסודי "בית יחזקאל" השוכן בו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סוציולוגים יהודים
קטגוריה:דמוגרפים יהודים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטאות ומכללות בגרמניה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פדובה
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:ראשי עיריית אשקלון
קטגוריה:פעילים ציונים בדרום אפריקה
קטגוריה:סופרים יהודים דרום אפריקאים
קטגוריה:איחוד דרום אפריקה: אישים
קטגוריה:מהגרים מדרום אפריקה
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם מפא"י
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1901
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1956 | 2024-10-19T13:00:05 |
קופידון | 180px|ממוזער|ציור של קופידון מהמאה ה-19 מאת האמן הצרפתי גיום סניאק
קופידון (בלטינית: Cupīdō), הוא האל הרומי של התשוקה, האהבה האירוטית, המשיכה והחיבה. לעיתים קרובות קופידון מתואר כבנה של אלת האהבה הרומית ונוס ואל המלחמה מרס. מקבילו היווני הוא ארוס, אל האהבה.
קופידון מוצג לעיתים רבות כתינוק או נער צעיר עם כנפיים, אשר חמוש בחץ וקשת. לפי המיתולוגיה, כל מי שנפגע מחיציו של קופידון מתאהב באדם הראשון שהוא רואה באותו הרגע.
בעת המודרנית קופידון הפך לסמל לאהבה רומנטית, ומזוהה במיוחד עם יום ולנטיין, כאשר דמותו מעטרת בין היתר כרטיסי ברכה, ומתנות שונות, וכמו כן הופיעה גם לאורך השנים בספרים, סרטים ותוכניות טלוויזיה רבות.
אטימולוגיה
המילה הלטינית Cupīdō (שמשמעותה היא "תשוקה נלהבת") נגזרת מהמילה של הלטינית, Cupĕre שמשמעותה היא "לרצות".
גלריית תמונות
ראו גם
ארוס
פוטו
קשת קופידון
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלים רומיים
קטגוריה:אלי אהבה
קטגוריה:מיניות ברומא העתיקה | 2024-10-08T02:15:46 |
Relics | Relics (שרידים) הוא אלבום אוסף של להקת הרוק פינק פלויד, שהופץ בשנת 1971. האלבום הופץ ב-14 במאי בבריטניה וב-15 ביולי בארצות הברית. גרסה מוקלטת מחדש דיגיטלית הופצה בפורמט התקליטור בשנת 1996, עם עטיפה מחודשת.
עטיפת התקליט צוירה על ידי ניק מייסון, ולדבריו זוהי עבודתו היחידה מלימודי הארכיטקטורה בריג'נט סטריט פוליטכניק. כשהופצה הגרסה המחודשת של האלבום, בנה סטורם ת'ורג'רסון מחברת היפנוסיס דגם של המכונה שצייר מייסון, ותמונתה מופיעה על עטיפת הוצאה מחודשת של התקליט.
האלבום כולל את שני הלהיטים שנכתבו על ידי סיד בארט שהופצו בתור סינגלים בלבד, ולא הופיעו באלבומי הלהקה לפני. פרט לכך האלבום כלל שירים וקטעים מוזיקליים מאלבומיהם הקודמים וגם כאלו שטרם הופיעו באלבומי הפלויד, והושמעו רק בהופעות. בהם – "Biding My Time", יצירתו של רוג'ר ווטרס, שהלהקה ביצעה פעמים רבות בהופעות חיות, והשיר הפסיכוטי Careful with That Axe, Eugene, גם הוא חביב ההופעות, אשר זכה לפרסום בעיקר בזכות ההופעה בפומפיי של הלהקה (אשר הוסרטה והוקרנה פעמים רבות, גם בארץ).
רשימת רצועות
מבצעים
סיד בארט – שירה וגיטרה
רוג'ר ווטרס – שירה וגיטרה בס
דייוויד גילמור – שירה וגיטרה
ניק מייסון – כלי הקשה
ריצ'רד רייט – שירה וקלידים
קישורים חיצוניים
מילים וטריוויה
קטגוריה:אלבומי פינק פלויד
קטגוריה:אלבומי אוסף באנגלית | 2024-09-29T16:46:44 |
מידאס | ממוזער|מידאס הופך את בתו היחידה לפסל מוזהב
שמאל|ממוזער|250px|שיחזור קברו של המלך מידאס
ממוזער|פסיקתו של מידאס כשופט בתחרות נגינה מאת פטר פאול רובנס במוזיאונים המלכותיים לאמנויות יפות של בלגיה
מידאס (ביוונית: Μίδας) הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית, שלפי האגדה היה מלך פסינוס , עיר בפריגיה שבאסיה הקטנה, הידוע בעיקר מהאגדות על מגע הזהב של מידאס.
בכתבי סרגון השני מסופר שהוא נלחם נגד מִיתָה (באשורית: Mitâ) מלך משך (היא פריגיה), המזוהה עם מידאס.
בכתבים האשוריים
סרגון השני תיאר שבשנתו החמישית, מלך כרכמיש שלח למיתה (הוא מידאס) מלך מֻשְׁךִ (היא פריגיה) מסרים עוינים לאשור, ועל כך סרגון העניש את כרכמיש. בהמשך תיאר סרגון שהוא כבש ממיתה שלושה מבצרים בארץ קוה ולקח ממנו שלל, ולאחר מכן חזר וכבש שניים מהם. בשנתו העשירית של סרגון, מלך שלח למיתה מסרים נגד אשור. בכתובות אחרות הוזכר סריס ארץ קוה שמינה סרגון, שיצא למתקפה במרכבות וברגלים על מִיתה מלך משך, כבש שניים ממבצריו בהרים, ושרף את עריו המבוצרות ואת היישובים בסביבתן; לאחר מכן, סיפר סרגון שהמלך מיתה (שלדברי סרגון לא נכנע למלכי אשור שקדמו לו), בשומעו את ניצחונותיו הרבים מדילמון עד הים התיכון, נכנע לסרגון והעלה לו מנחות. מלך תבל שלח למלך אוררטו, למיתה מלך משך ולמלכים אחרים בארץ תבל על תוכניתו לקחת שטחים מסרגון, וסרגון התקיף את תבל. גם מלכי ומרקסה שלחו למיתה מסרים נגד אשור. מלך אַתֻנַּ, שהסתמך על מיתה, ראה את תבוסת מלך תבל ונכנע לסרגון.
במיתולוגיה
לפי האגדה, יום אחד בעת שהיה נתון בגילופין נכנס סילנוס , חברו, ואביו המאמץ של דיוניסוס, אל היין, בטעות לגן הוורדים של מידאס, ונרדם שם. משרתיו של מידאס מצאו אותו והביאו אותו למלכם. לפי גרסה אחרת מצאו אותו איכרים בשטחם רדום, והביאו אותו למלך.
מידאס אירח את סילנוס כעשרה ימים, התנהג אליו בנדיבות ובנימוס, ערך משתאות בשבילו, והקשיב בתשומת לב לסיפוריו. לאחר עשרה ימים לקח את הזקן וליווה אותו אל דיוניסוס. דיוניסוס אסיר התודה החליט לגמול למידאס, והבטיח לו למלא משאלה אחת שיבקש. מידאס ביקש ממנו שכל מה שהוא ייגע בו יהפוך לזהב.
בהתחלה היה מידאס מרוצה מיכולת זו. הוא הפך מספר דברים לזהב, והיה מרוגש מהתעשרותו העתידית, אולם עד מהרה החל להתחרט על משאלתו זו. מידאס לא היה יכול עוד לאכול או לשתות, מכיוון שבכל פעם שנגע בשתייה או מזון, הם הפכו לזהב. כאשר ניגשה בתו לנחמו, הרג אותה מידאס כשנגע בה בטעות, והפך אותה לזוועתו לפסל זהב.
מידאס פנה לדיוניסוס בבקשת עזרה נואשת, והלה הורה למידאס להתרחץ במימיו של נהר הפקטולוס, ועל-ידי כך היכולת המיוחדת שלו תוסר ממנו. מידאס טבל בנהר, ונפטר מהסגולה של הפיכת כל דבר שנגע בו לזהב. האגדה מספרת שמאז ניתן למצוא זהב בנהר.
באגדה אחרת שימש מידאס כשופט בתחרות נגינה בין האל אפולו לבין הסאטיר מארסיאס (לפי גרסאות אחרות, האל פאן). מידאס פסק שנגינתו של מארסיאס הייתה טובה יותר, דבר שהרגיז את אפולו. במספר גרסאות, מידאס נבהל מנבלו של אפולו שהיה עשוי זהב, ונזכר במשאלה שביקש מדיוניסוס. כעונש, העניק אפולו אוזני חמור למידאס, תוך כדי שהוא מציין "שרק חמור לא יכול להבדיל בין נגינתו של אל לבין נגינתו של סאטיר".
מידאס, שהתבייש באוזני החמור שלו, החל להסתובב עם כובע כדי להסתיר את סודו, ורק הספּר שלו ידע על קיומן של אוזני החמור. אולם הספר לא היה יכול לעמוד בנטל הכבד של הסוד, ולכן יום אחד חפר בור ולחש לתוכו "למלך מידאס יש אוזני חמור".
למזלם הרע של המלך והספר, נחפר הבור ליד צמח הסוף, וכול פעם שנשבה הרוח, יצאה לחישה מהסוף: "למלך מידאס יש אוזני חמור". הקריאה נשמעה ברחבי הממלכה, מגלה את סודו של מידאס לכול תושביה, ושמה ללעג את מידאס (בחלק מהגרסאות של אגדה זו מידאס לא היה יכול לסבול את זה עד שהוא המית את עצמו באמצעות שתיית דם של פר).
לפי גרסה אחרת, לאחר שהספר לחש את הדברים לתוך הבור, התארס המלך, כשהוא מסתיר אף מארוסתו את קיומן של אוזני החמור שלו. לקראת הנישואים ערך המלך מידאס משתה גדול והזמין אליו את החלילן הטוב ביותר בממלכה. לרגל האירוע הלך החלילן למקום בו גדלו קנים כדי להכין חליל מיוחד ונטל את אותו הקנה ששמע את הספר לוחש את הסוד. ביום החגיגה נאספו אנשים רבים בארמון. להוראתו של המלך מידאס הוציא הנגן את הקנה אלא שכשהחל לנשוף בו, במקום נגינה, נשמעה באולם בת קול מכריזה: למלך מידאס יש אוזני חמור. מייד השתררה במקום מבוכה גדולה, המלך מידאס האדים ורק ארוסתו קמה, חשפה את אוזניו ואמרה: "נכון למלך מידאס יש אוזני חמור, תמיד ידעתי שהוא מיוחד" ונשקה לו.
השם מידאס משמש לעיתים בהשאלה ככינוי לאדם רודף בצע וחמדן, או ככינוי לשופט גרוע. הביטוי "מגע הזהב של מידאס" או "מגע מידאס" משמש לפעמים לתאר מצליחן, שהכל מצליח בידו, לדוגמה: "למנכ"ל שלנו יש את מגע הזהב של מידאס, מאז התמנותו לתפקיד, החברה רק מרוויחה".
ראו גם
אבן החכמים
פריגיה ומשך
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכים מהמיתולוגיה היוונית | 2024-10-15T11:14:00 |
סופר בוי | סופר בוי הוא סרט ישראלי קומי בבימויו של חנוך רוזן ובכיכובו של תום אבני, משנת 1998.
עלילה
הסרט מספר על תום בן ה-12 (תום אבני), ילד חולמני ולא מקובל בחברה, שהסובבים אותו הם אביגיל (מיטל סגל), חברתו לכיתה; ופרופסור גנץ (עודד תאומי), חוקר מוח בעל תוכי וחיבה לנוזלים צבעוניים. בעקבות תאונת דרכים הפרופסור הופך את תום מילד חולמני וכלומניק, לילד בעל חוכמה על אנושית, וחיבה למתוקים.
במציאות חדשה זאת, הופך תום לילד מקובל ואהוד על חבריו, ומסתבך בפרשיית פלילים משעשעת, בה הוא הופך להיות "סופר בוי". זהו רומן ילדות רגיש והתמודדות מול מציאות ודמיון, כאשר סיפור דוד וגוליית משמש תפאורה לגבורתו של תום.
הפקה
שחקנים
תום – תום אבני
אביגיל – מיטל סגל
פרופסור גנץ – עודד תאומי
ביל רושדה – אשר צרפתי
האחים קול – ערן שדר, אלון דהן
אמא של תום – צופית גרנט (אלישיב)
אבא של תום – נתן סגן כהן
אבא של אביגיל – עמית ליאור
כתב פלילים – אבי יפה
שחקני משנה: דודו טופז המגלם עיתונאי, חנוך רוזן בתפקיד בובת כלבו, אוהד קנולר בתפקיד שומר בבורסה, ולהקת היי פייב. בתפקיד אורח מופיע העיתונאי אילן ליזרוביץ' בתפקיד עצמו (כתב).
שיר הנושא
תום אבני שר את שיר הנושא של הסרט, שנקרא גם הוא "סופר בוי". המילים מאת נועה ברנר ועמית ליאור והלחן של אורי אופיר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סרטי קומדיה ישראליים
קטגוריה:סרטי מדע בדיוני ופנטזיה ישראליים
קטגוריה:סרטי ילדים ישראליים
קטגוריה:סרטים ישראליים משנת 1998 | 2024-10-07T08:27:58 |
גבון | הרפובליקה הגבונית (בצרפתית: République Gabonaise) היא מדינה במערב מרכז אפריקה. היא גובלת בגינאה המשוונית ובקמרון בצפון, ברפובליקה של קונגו במזרח ובדרום, ובמפרץ גינאה במערב. אוכלוסיית גבון מונה כ-2.4 מיליון נפש. היא גם מדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
בשלהי המאה ה-15 הקימו הפורטוגלים תחנות מסחר בגבון והאזור הפך למרכז לסחר העבדים האטלנטי. באמצע המאה ה-19, התיישבו הצרפתים בגבון.
גבון זכתה בעצמאותה מצרפת ב-17 באוגוסט 1960. מאז ידעה עליות ומורדות במצבה הפוליטי והכלכלי. עד לאחרונה המשטר בה היה יציב יחסית לשכנותיה, ואף קיימה סממנים דמוקרטיים מסוימים, ומבחינה כלכלית, בעיקר הודות לרווחי הנפט, היא משגשגת ביחס לרוב מדינות אפריקה. עם זאת ב-30 באוגוסט 2023 עם קבלת תוצאות הבחירות בוצעה בה הפיכה צבאית.
פוליטיקה
נשיאה השני של גבון, עומאר בונגו, שלט בה כשליט דיקטטורי יחיד לאורך רוב שנות עצמאותה, משנת 1967 ועד מותו ב-2009.
בשנים האחרונות לשלטון בונגו הותר מעט רסן השלטון והותרה להלכה פעילותן של מפלגות אופוזיציה. לאחר מותו של עומר בונגו נבחר בנו עלי בונגו לנשיא. גורמי אופוזיציה טענו לזיוף רחב היקף בבחירות, ובעקבות טענות אלה החל גל מהומות במדינה.
ב-6 בינואר 2019, נכשל ניסיון הפיכה במדינה שתוכנן על ידי חיילים בצבא גבון.
ב-30 באוגוסט 2023 נעשה ניסיון הפיכה צבאית נוסף, כאשר דקות ספורות לאחר שוועדת הבחירות במדינה הודיעה כי הנשיא עלי בונגו זכה בכהונה שלישית, קבוצת קצינים בכירים בצבא גבון הודיעה בשידורי טלוויזיה כי תפסה את השלטון.
הפרלמנט של גבון מורכב משני בתים: הסנאט והאספה הלאומית.
חלוקה מינהלית
גבון מחולקת לתשע פרובינציות:
אסטואר (העיר הראשית ליברוויל), אוגואואה עילית (העיר הראשית פרנסוויל), אוגואואה התיכונה (העיר הראשית לאמברנה), נגוניה (העיר הראשית מואילה), ניאנגה (העיר הראשית צ'יבנגה), אוגואואה איוינדו (העיר הראשית מאקוֹקוּ), אוגואואה עילית (העיר הראשית לוֹלוֹ), אוגואואה הימית (העיר הראשית פור ז'נטיל), ווֹלֶה נְטֵם (העיר הראשית אוֹיֶים).
כלכלה
התמ"ג לנפש בגבון נמוך אומנם משמעותית מרמתו במדינות המערב, אך הוא בין הגבוהים באפריקה, וגבוה פי ארבעה מהממוצע באפריקה שמדרום לסהרה. המקור העיקרי לשגשוג היחסי הוא הנפט, שהתגלה במים הטריטוריאליים של גבון בשנות השבעים של המאה העשרים. כיום הוא מהווה כ-81% מהיצוא של המדינה ו-43% מהתמ"ג. קודם לכן נשענה הכלכלה על ענפי העץ והמנגן. קיימים פערים גדולים מאוד בחלוקת העושר בגבון, כשקבוצת עלית מצומצמת של תעשיינים נוטלת לעצמה את רוב הרווחים ממחצביה הרבים של המדינה. שיעור האבטלה גבוה ועומד על כ-20%.
גאוגרפיה
גבון מצויה על חוף האוקיינוס האטלנטי, בקרבת קו המשווה. כ-88% משטח המדינה מכוסים יערות גשם. אורכו של הנהר הגדול ביותר במדינה, נהר האוגווה, כ-1,200 ק"מ. עם המשאבים הטבעיים שבה נמנים נפט, מגנזיום, ברזל, זהב ואורניום.
בשנת 1972 התגלו באזור אוקלו ראיות לקיומם של כורים גרעיניים טבעיים קדומים, שתוארכו לתור הפרוטרוזואיקון. ב-2007 העניק אונסק"ו לפארק הלאומי לופה-אוקנדה, שבמרכז גבון, מעמד של אתר מורשת עולמית. בחלקו הצפוני מצויים השרידים האחרונים של סוואנת הדשא שנוצרה במרכז אפריקה במהלך עידן הקרח האחרון, לפני כ-15,000 שנים. אחד הפארקים הלאומיים הגדולים במדינה הוא הפארק הלאומי לואנגו.
דמוגרפיה
שפות ומוצאות אתניים
השפה הצרפתית בניב המקומי מהווה גורם מאחד, ומרבית ההשפעה התרבותית החיצונית באה מצרפת. קיים מיעוט של כ-154 אלף תושבים שהם ממוצא אירופאי המתגוררים במדינה, כשמתוכם כ-120 אלף הם ממוצא צרפתי.
התושבים הם ברובם הגדול בני בנטו, ומשתייכים ליותר מ-40 קבוצות שבטיות שונות, שהגבולות ביניהן מטושטשים יותר מאשר במדינות אפריקאיות אחרות.
אוכלוסייתה של גאבון מונה כ-2.4 מיליון איש, אך יחד עם זאת היא אחת המדינות דלילות האוכלוסין ביותר ביבשת האפריקאית, לאחר שמסיבות היסטוריות וסביבתיות קטנה אוכלוסייתה בין השנים 1900–1940. תוחלת החיים עומדת על כ-69.7 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 3.31 ילדים בממוצע לאישה.
דתות
על פי אומדן של ה-Pew Research Center מ-2020, הנצרות היא הדת הבולטת ברפובליקה הגאבונית כאשר כ-76% מאוכלוסייתה הם נוצרים (בפרט קתולים), לצד כ-12% מהגאבונים שהם מוסלמים (בעיקר בני הזרם האסלאמי-סוני), וכ-6% מהם בני אמונות אפריקאיות שבטיות ופולקיסטיות שלרוב מוגדרים גם כאנימיסטים.
קישורים חיצוניים
גבון באתר הנתונים על מדינות העולם של ה-CIA
פרטי עיתונות היסטוריים על גבון באתר עיתונות יהודית היסטורית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:אפריקה: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960 | 2024-08-11T01:24:32 |
גאבון | REDIRECTגבון | 2004-09-16T10:07:40 |
גדודים עבריים | REDIRECT הגדודים העבריים | 2006-04-08T22:02:40 |
אנטיוכוס השמיני | אנטיוכוס השמיני (אפִּיפָאנֶס או קָאלִינִיקוּס או פִילוֹמֶטוֹר; ? – 96 לפנה"ס) היה מלך בממלכה הסלאוקית בין השנים 125 ל-96 לפנה"ס. אנטיוכוס, שכונה "אנטיוכוס גְרִיפּוּס" ("אף-קרס") היה בנו של דמטריוס השני (ניקטור) והוכתר בילדותו לאחר שאימו, קלאופטרה תאה, הרגה את אחיו הבכור, סלאוקוס החמישי (פילומטור). השליטה בפועל הייתה האם, שהשתמשה בבנה כמקור הלגיטימציה לשלטונה. בשנת 121 לפנה"ס החליטה האם שבנה עשוי להפריע לשלטונה וניסתה להרעילו, בכך שהגישה לו כוס יין כשחזר מצייד באחד הימים. אנטיוכוס חשד בהצעה לא-שגרתית זו, והכריח אותה לשתות את היין, מה שהוביל למותה-שלה.
אנטיוכוס נישא לנסיכה המצרית מבית תלמי טריפאינה. בשנת 116 לפנה"ס פרצה מלחמת אזרחים לאחר שובו מגלות של אחיו-למחצה אנטיוכוס התשיעי (שהיה גם בן-דודו; ראו אנטיוכוס השביעי). אשתו של אנטיוכוס התשיעי, קלאופטרה הרביעית, הייתה אחות-למחצה של טריפאינה. קלאופטרה זו נהרגה לבסוף באורח דרמטי, לפקודת טריפאינה, במקדש דפנה שבפאתי אנטיוכיה. בהמשך הרג אנטיוכוס התשיעי את טריפאינה בנקמה על כך.
שני האחים חילקו ביניהם את סוריה עד למותו של אנטיוכוס השמיני מידי אחד משריו, הרקלאון, בשנת 96 לפנה"ס. חמישה מבניו היו בהמשך שליטים בממלכה הסלאוקית (חלקם בו-זמנית תוך מלחמה ומחלוקת): סלאוקוס השישי (אפיפאנס), דמטריוס השלישי (איורגטס), אנטיוכוס האחד עשר (אפיפאנס), פיליפוס הראשון (פילדלפוס) ואנטיוכוס השנים עשר (דיוניסוס).
למרות חסרונותיו הפוליטיים היה אנטיוכוס השמיני מלך אהוב. פניו המופיעים על מטבעות מתקופתו נראים מכוערים ועצלים (דבר זה היה נפוץ בקרב המלכים הסלאוקים האחרונים), כמו גם סיפורים על משתאות מפוארים שערך, גרמו לדורות הבאים להאמין שהוא ושושלתו היו מנוונים ודקדנטיים -- אולם תדמית זו הייתה מודעת ומכוונת, התייחסות לאידיאל ההלניסטי של "החיים הטובים" (Tryphe). הסלאוקים המאוחרים שאפו להיות מקושרים לאידיאל זה, בניגוד למלחמות האזרחים והסכסוכים שאפיינו את שלטונם במציאות.
קישורים חיצוניים
אנטיוכוס 08
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 לפנה"ס | 2024-04-24T05:56:29 |
אנטיוכוס התשיעי | אנטיוכוס התשיעי אֵוּסֶבֵּס (? – 96 לפנה"ס) היה מלך הממלכה הסלאוקית משנת 114 ועד מותו. היה בנו של אנטיוכוס השביעי (סידטס) ושל קלאופטרה תאה.
ביוגרפיה
לאחר מות אביו בפרתיה ושובו של דמטריוס השני (ניקטור) לשלטון, שלחה אותו אימו לגלות בקיזיקוס שעל נהר הבוספורוס (ומכאן כינויו "אנטיוכוס קיזיקנוס"). הוא חזר לסוריה ב-116 לפנה"ס ודרש את הכתר מאחיו-למחצה/בן-דודו אנטיוכוס השמיני. באותה עת הגיעה אליו קלאופטרה הרביעית, בתו של תלמי השמיני, שנאלצה להתגרש מבעלה תלמי התשיעי. היא עברה לקפריסין, שם השתמשה באמצעיה הכספיים לגייס צבא. יחד עם הכוח הצבאי שגייסה, עברה לסוריה והציעה את שירותיה לאנטיוכוס התשיעי, שהיה גם בן דודה. בשנת 114 לפנה"ס נשא אנטיוכוס התשיעי את קלאופטרה הרביעית לאישה (הייתה אשתו הראשונה) ובכך חיזק את כוחו. במסגרת מאבק זה, שהחל בשנת 116 לפנה"ס, רדף אנטיוכוס התשיעי אחר אחיו, שניסה לרצוח אותו, והבריח אותו בשנת 113 לפנה"ס מאנטיוכיה. בשנת 112 לפנה"ס צר אנטיוכוס השמיני על אנטיוכיה וכבש אותה. באותה עת שהתה קלאופטרה הרביעית בעיר. היא נמלטה למקדש דפנה שבפאתי אנטיוכיה כדי לקבל מקלט. טריפאינה החליטה שיש להרוג את אחותה, ועל אף התנגדות בעלה אנטיוכוס השמיני, שביקש מאשתו לשקול את קשר הדם שלהם ואת קדושת המקדש, שלחה חיילים שיהרגו את אחותה במקדש. בהמשך, לאחר שאנטיוכוס התשיעי כבש מחדש את אנטיוכיה, הוא עינה את טריפאינה והרג אותה כנקמה על מעשיה.
לאחר מלחמת אזרחים, חילקו האחים ביניהם את הממלכה. אנטיוכוס התשיעי נהרג במהלך קרב עם סלאוקוס השישי (אפיפאנס), בנו של אנטיוכוס השמיני, בשנת 96 לפנה"ס.
הוא היה אביו של אנטיוכוס העשירי, שייתכן שנולד מאשתו הראשונה, קלאופטרה הרביעית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
אנטיוכוס 09
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 לפנה"ס | 2022-09-26T18:22:27 |
מרדכי בן פורת | REDIRECTמרדכי בן-פורת | 2004-09-16T12:33:32 |
אפקט פיגמליון | REDIRECTנבואה המגשימה את עצמה#אפקט פיגמליון | 2014-12-23T13:59:43 |
אריאל (אנציקלופדיה) | שמאל|ממוזער|250px|דף מתוך האנציקלופדיה
"אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל" היא אנציקלופדיה שחיבר פרופסור זאב וילנאי, המקיפה את כל הידע הגאוגרפי על ארץ ישראל, החל מן התקופה הקדומה ועד לאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, שבהן הושלמה כתיבתה.
מבנה הערכים
באנציקלופדיה מובאים ומבוארים, לעיתים בתוספת – מפות, ציורים, תמונות, איורים ותרשימים שונים, שמות כל המקומות הנזכרים בספרות העברית וכן שמות מקומות מתעודות עתיקות של עמי כנען ומצרים. יתר על-כן אפשר למצוא באנציקלופדיה שמות חפצים, דרכים, תארים, אישים וממלכות ששמם נקשר בתולדות הארץ.
לכל שם מקום מצורף מידע בסיסי רב:
שמו הערבי
תעתיק לועזי
קווי אורך וקווי רוחב של המקום
קרבה לכביש
בהתאם לסוג היישוב:
יישוב יהודי – צורתו המשקית
יישוב ערבי – פירוט מוצאם ודתם של היושבים
מניין התושבים במקומות אלו לאורך הדורות
אזכורים של המקום בספרות חז"ל וכן אצל נוסעים ועולי רגל
גובה מעל פני הים
השתייכות מנהלתית בשלטון המקומי
תקופת הכתיבה
חמש שנים עברו בין פרסום הכרך הראשון לבין פרסום הכרך הבא אחריו. במהלך שנים אלו התחוללה מלחמת ששת הימים ואתרים רבים שווילנאי כתב עליהם בכרך הראשון היו כעת תחת שלטון ישראלי. מסיבה זאת ניתן לעיתים למצוא שבערך מסוים מציין וילנאי שהמקום נתון תחת שלטון ממלכת ירדן למרות שהדבר איננו נכון עוד. כמו כן במשך הזמן הזה הוחלפה הוצאת הספרים מהוצאת "ספריית השדה" להוצאת "עם עובד". עם ההעברה התחדשה יציאת הכרכים בקצב של כאחד לשנה. עם תום פרסום שמונת כרכי האנציקלופדיה, יצא לאור כרך מילואים שהכיל השלמות לערכים שכבר פורסמו, ערכים חדשים רבים אשר התאימו לשינויים בישראל וכמו כן, ברוח חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים תוספות רבות הנוגעות לקשרים בין ארץ ישראל ויושביה לבין ארץ מצרים (ארץ הנילוס השכנה).
הכרכים ושנת פרסומם:
כרך א', אותיות – א–ב, (ספריית השדה: תש"ל / 1969).
כרך ב', אותיות – ג–ז, (עם עובד – תרבות וחינוך: תשל"ה / 1974).
כרך ג', אותיות – ח–י, (עם עובד – תרבות וחינוך: תשל"ו / 1975).
כרך ד', ערכים – ירושלים-לטינית, (עם עובד – תרבות וחינוך: תשל"ז / 1976).
כרך ה', ערכים – לטרון-נבי לימון, (עם עובד – תרבות וחינוך: תשל"ח / 1977).
כרך ו', ערכים – נבי מוסא-עסאפנה, (עם עובד – תרבות וחינוך: תשל"ח / 1978).
כרך ז', ערכים – עסיא-קשתא, (עם עובד – תרבות וחינוך: תשל"ט / 1979).
כרך ח', ראבוד-תשבה, (עם עובד – תרבות וחינוך: תשמ"א / 1980).
כרך ט' – תוספות (עם עובד – תרבות וחינוך: תשמ"ב / 1982).
כרך י' – חוקרים-תיירים בארץ-ישראל, יהודים – נוצרים – מוסלמים, (עם עובד – תרבות וחינוך: תשמ"ה/ 1985).
קטגוריה:ספרי ארץ ישראל
קטגוריה:אנציקלופדיות בשפה העברית | 2024-05-05T02:47:50 |
עבריינות נוער | עבריינות נוער היא עבריינות המבוצעת על ידי אדם צעיר המוגדר על פי החוק כקטין. יחסו של החוק לעבריינות כזו שונה מזה הניתן לעבירות של בוגרים. תפיסה זו מושתת גם במשפט העברי, כאשר לקטינים אין אחריות משפטית על מעשיהם, אלא להוריהם החייבים בחינוכם.נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 557-558: חוק לתיקון פקודת העבריינים הצעירים, באתר דעת.
עבריינות נוער מתייחסת לפשיעה המבוצעת על ידי אדם שגילו מתחת לגיל מסוים (בארצות הברית ובישראל, למשל, הגיל הוא 18). גיל האחריות הפלילית היה בישראל תשע שנים, אולם כיום הגיל המינימלי לנשיאת אחריות פלילית הוא 12 שנים.
ככלל, יחס רשויות האכיפה והשפיטה במדינות המערב סלחני ומתחשב יותר כלפי עבריינים קטינים לעומת בגירים. הגישה היא בעיקרה חינוכית-שיקומית ומטרתה לנסות ולהוציא את הצעיר ממעגל העבריינות. ישנה גם הקפדה מיוחדת על שמירה על זכויותיו של העבריין הקטין.
מאפיינים
בני הנוער זוכים ליחס סלחני יותר מצד הגורמים המטפלים וזאת עקב היותם קטינים. המחוקק בישראל (הכנסת) קבע שכל זמן שנאשם הוא קטין הוא יזכה להגנות שונות במטרה להגן על גופו, נפשו ועל זכויותיו. בהגיעו של הקטין לגיל 18 הוא כבר לא ייקרא קטין אלא ייחשב כבגיר. אז תחול עליו באופן מלא האחריות הפלילית, כלומר יצטרך לשאת בתוצאות מעשיו.
קיימת התאמה בין רמת העבריינות, ובעיקר האלימות, לבין גיל ההתבגרות. בגיל ההתבגרות חלים שינויים פיזיולוגיים וסוציו-פסיכולוגיים המשפיעים על האלימות בעיקר בגיל זה. השינוי הפיזיולוגי מתבטא בעובדה שבגיל ההתבגרות קיימת הפרשה מוגברת של הורמוני מין, שעלולה לגרום לגילויים של אלימות. אלימות זו מחריפה ככל שלא גובשו מבנים נפשיים ובמקרים כאלו היא משרתת את הצורך הנואש, שחש המתבגר, וזאת מבחינה סוציו-פסיכולוגית, להגביר את רגשות העוצמה של ה"אני" ואת תחושת קיומו בעולם.
בנוסף לשינויים הנזכרים לעיל, בני הנוער חווים גידול בדרישות הסביבה בנוגע להתנהגות המצופה מהם ומרגישים כי הלחץ בשינוי התנהגותם גובר. לפי מחקרים וממצאים שנמצאו בתקופה האחרונה, נמצא כי לטענה זו אכן יש ביסוס, התנהגות עבריינית ובראשה אלימות שכיחה יותר בקרב בני הנוער בהשוואה לתקופות גיל אחרות.
עבריינות נוער בישראל
בדומה למספר מדינות מערביות נוספות, בישראל הגיעה עבריינות בני הנוער לממדים משמעותיים והיא שכיחה בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית.
מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי בשנת 2004, ביצעו 1874 צעירים בגילאים 12–18 עבירות כלפי גוף האדם המלוות באלימות, ו-307 צעירים אף ביצעו עבירות כלפי חיי אדם.
עקב ממצאים אלו, שמה לה מדינת ישראל למטרה, במשך שנים רבות, ובדומה למדינות אחרות, את מיגור התופעה. לצורך כך, הוקמו מנגנונים, מסגרות ורשויות שתפקידיהם המרכזיים הם:
שמירה על שלום הקטין,
שמירה על התפתחותו התקינה-הנורמטיבית,
דאגה לשיקומו.
בראשית, מטרת המנגנונים היא לייצב את הקטין ובני משפחתו ולכוונם לדרך התנהגות תקינה. בסופו של התהליך נוקטים באמצעי אכיפה, במקרה הצורך, על מנת למנוע הידרדרות נוספת בהתנהגותו הסוטה של הקטין ולהחזירו למוטב.
כאשר מדובר בקטין המעורב בעבריינות נוער, המנגנונים העיקריים המתערבים ישירות במצבו משלימים אחד את השני, אך ישנו סדר פעולה ברור:
התערבות המשטרה
עוד בשנות ה-60 ביוזמת מאיר חובב הוקם במשטרה מדור לנוער.
תחילה מתערבת המשטרה. המשטרה מתייחסת, כמובן, לחומרת המעשה ולפגיעתו בשלום הציבור, אך גם שמה לה למטרה להיות קשובה למצבו של הקטין וצורכי השטח. במשטרה קיימות יחידות נוער בהם עובדי נוער מוסמכים בעלי הכשרה מיוחדת. הם פועלים בלבוש אזרחי, ברכב מוסווה ובשיתוף פעולה מלא עם גורמי חינוך וטיפול בקהילה. עובדי הנוער דוגלים בגישה חינוכית ושיקומית המדגישה את הוצאתו של הקטין מהמעגל הפלילי.
את יישום גישה זו ניתן להמחיש באמצעות מעצרם של קטינים על ידי המשטרה, במסגרת עקרון ההרתעה: מעצר לשם הרתעת הקטין, וכדי להמחיש לו את סכנת הידרדרותו לעבריינות. מעצר כזה יבוצע רק באישור קצין נוער, ולמספר שעות בלבד. קטין המעורב בפלילים זוכה ליחס של אזרח ששגה ולא של עבריין מועד, תוך שמירה על זכויותיו. בנסיבות מסוימות, ייגנז חומר החקירה נגד הקטין בהליך חקירתי של "אי-תביעה" (א. ת.). מטרתו של הליך זה היא לאפשר את חקירת הקטין תוך הימנעות מרישום פלילי, כלומר על מנת למנוע את תיוג הקטין. נקיטה בהליך זה היא חד-פעמית ומחייבת את הודאת הקטין, הבעת נכונותו להתנצל בפני הנפגע, לפצותו וכן, התרשמות החוקר מכך שהקטין לא יחזור ויבצע עבירות. במידה וישתנו הנסיבות ויחזור הקטין לבצע עבירות, ניתן יהיה לפתוח מחדש את התיק ולנהל חקירה פלילית, שעלולה להסתיים בהעמדה לדין.
התערבות שירות המבחן לנוער
בהמשך מתערב שירות המבחן לנוער. תפקיד מנגנון זה הוא לבדוק את מצבו הפסיכולוגי והסוציאלי של הקטין, לטפל בו ולכוון אותו ואת משפחתו לדרך הנורמטיבית.
הבאה בפני בית משפט
לבסוף, קטין המואשם בביצוע עבירה יישפט בכפוף לכללים ולהסדרים שנקבעו בחוק, בפני בית משפט לנוער. הדיון מתנהל בדלתיים סגורות ובנוכחות הקטין, הוריו, סנגורו, קצין המבחן והתובע. בסמכותו של בית המשפט לנוער להורות על כפיית הטיפול בקטין ואף להטיל עליו עונשים בהתאם לחוק. במקרים, כגון מקרים אלימים במיוחד או מקרים בהם עבריין חוזר לפשע פעם אחר פעם לשופטים יש את הסמכות להעביר את הנער לשפיטה בבית משפט רגיל ולא כנהוג בבית משפט לנוער.
חקיקה
ישנם חוקים ברורים ומוגדרים במיוחד לאופן הטיפול בנער אשר ביצע עבירה. חוקי הנוער נועדו להבטיח עבור הקטין הסדרים מיוחדים בנושאי מעצר, שחרור, ניהול המשפט, ענישה ודרכי טיפול. כאמור, ישנם מספר חוקים, אך ישנם שני חוקים חשובים ומשמעותיים שמטרתם להגן על הקטין והם:
חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך 1960 - חוק זה חל על כל הקטינים, מכוון לדאוג לשלומם של קטינים נזקקים באמצעות פקיד סעד (עובד סוציאלי שיש לו סמכויות מיוחדות). חוק זה מאפשר לפקיד סעד לקבל גם עזרה מתאימה מהמשטרה.
חוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א 1971- חוק זה עוסק בסמכויות בית המשפט לנוער, סדרי הדין, דרכי הענישה והטיפול ביחס לקטינים ברי אחריות פלילית (בני 12 ומעלה) שניתן להעמידם לדין אם עברו עבירה. החוק קובע, למעשה, מעין מסגרת לעבודת המשטרה עם קטינים ולשיתוף הפעולה שלה עם שירות המבחן לנוער.
ההתייחסות בחוק זה לקטינים אשר עברו עבירות פליליות שונה מאוד, בעניינים רבים, מההתייחסות לעבריינים מבוגרים. ההגנה על זכויותיהם של הקטינים, בחוק זה, רחבה בהיקפה.
תוכנית "מעטפת" לשיקום נוער עברייני
תוכנית "מעטפת" היא כלי להפחתת עבריינות נוער המדגישה גישה הוליסטית ואינדיבידואלית להתערבות.
התוכנית מתמקדת בשיקום גורמים הנחשבים כמקור לעבריינות דוגמת: שימוש בסמים, אלימות וסכסוכים משפחתים, זאת באמצעות אסטרטגיה המעודדת קבלת החלטות ומעורבות חברתית באמצעות שירותים הניתנים על ידי צוות מעטפת הכולל עובדים סוציאליים, יועצים, קציני מבחן, מורים ואנשי מקצוע אחרים שהוכשרו לעבוד עם נוער בסיכון.
הנחת היסוד של תוכנית "מעטפת" מבוססת על התפיסה שאין פתרון חד־ממדי לעבריינות נוער, וכי הנסיבות והצרכים של כל צעיר הם ייחודיים ולכן נדרש פתרון מורכב הניתן על ידי הצוות המקצועי של המעטפת.
תחומי הטיפול השכיחים בהם צוות "מעטפת" מטפל עשויים לכלול נושאים דוגמת, עוני, התעללות או הזנחה במשפחה, וכן נושאים אישיים, דוגמת בריאות הנפש או שימוש בסמים. דרך הטיפול מבוססת על מעורבות קהילתית ושיתוף חברי קהילה וארגונים בתהליך ההתערבות על מנת ליצור סביבה תומכת לנער ולמשפחתו תוך שילוב מערכות בית ספריות מקומיות, עסקים, קבוצות, ארגונים ומוסדות מהקהילה.
קיימים מחקרים סותרים בנוגע ליעילות תוכנית "מעטפת". בחלק מהמחקרים התוכנית הוכחה כיעילה בהפחתת הישנות עבירות של אירועי עבריינות נוער, אולם קיים מחקר הטוען שתוכנית "מעטפת" לא מפחיתה הישנות של התנהגות עבריינית לאורך זמן. המחקרים המצביעים על יעילות התוכנית מציגים ממצאים לפיהם בני נוער המשתתפים בתוכנית "מעטפת" נוטים פחות להיפגע מחדש, וכן הם משיגים תוצאות טובות יותר בתחומים כמו חינוך, תעסוקה ובריאות הנפש.
אסכולת הצדק המאחה
למרות קיום מערכת ענפה זו של מנגנונים, עבריינות הנוער ממשיכה להתקיים ואף לעלות בשיעוריה. בשנים האחרונות חיפשו דרכים, מלבד המערכת המשפטית הפורמלית לטפל ולמצוא פתרון לנושאים הפליליים. ביטוי לדרכים אלו ניתן על ידי אסכולת הצדק המאחה המתייחסת לפשע כאל פגיעה באנשים, בין אם בקרבן, בין אם בפוגע ובקהילה הסובבת אותם.
בשונה ממערכת בית המשפט המעוניין בהכרעה בין אשם לזכאי, התפיסה של אסכולה זו היא שיש צורך בגישור, כלומר הסכמה בין הפוגע לקרבן. הגישור מתואם עם מדיניות המשטרה: מדיניותו היא למנוע ככל האפשר את תיוגו של הקטין כעבריין ולהוציאו ממעגל הפשע. יתרה מזאת, הליך הגישור תורם בהפחתת העול הקיים על מערכת אכיפת החוק.
כיום קיימת בישראל תוכנית המושתתת על אסכולת הצדק המאחה והיא תוכנית קד"ם (קבוצות דיון משפחתיות). בקבוצות אלו נפגשים הפוגע, הקרבן ואנשים משמעותיים בחייהם, נציג המשטרה, נציג שירותי הרווחה והמגשר/מתאם, שהוא אדם נייטרלי לחלוטין המנהל את הפגישה.
בישראל פועלות כיום מספר תוכניות המושתתות על גישת הצדק המאחה. התוכנית הוותיקה והרחבה ביותר היא תוכנית קד"ם לנוער עובר חוק, שמנוהלת על ידי שירות המבחן לנוער ומופעלת על ידי עמותת קד"ם - ילדים ונוער". במסגרת התוכנית מופעלים מאות תהליכי קד"ם (קבוצות דיון משפחתיות) בשנה, כחלופה יעילה להליך הפלילי הפורמלי עבור בני נוער מבצעי עבירות. התהליך המותנה בקבלת אחריות על ידי הפוגע וכפוף להסכמת הנפגע.
לאחר סדרת מפגשי הכנה, נפגשים הנער שעבר על החוק יחד עם משפחתו המורחבת, נפגע העבירה ותומכיו ואנשי מקצוע, בהנחיית מתאם, במטרה לדון בעבירה ובתוצאותיה. מטרת המפגש היא גיבוש תוכנית לתיקון הנזק שנגרם ולמניעת ביצוע עבירות נוספות. במפגש משתתפים אנשי מקצוע שונים: בכל מפגש משתתפים קצין המבחן לנוער וקצין הנוער במשטרה וכן אנשי מקצוע נוספים (כגון אנשי חינוך, מטפלים וכדומה) המוזמנים בהתאם להקשר ולצורך. תהליך הקד"ם מחזק ומעצים את נפגע העבירה בכך שהוא מאפשר לו לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות ולהיות צד אקטיבי, בניגוד למעמדו בהליך הפלילי הפורמלי. תהליך הקד"ם מאפשר לנער מבצע העבירה ולבני משפחתו לקחת אחריות על המעשים שנעשו, להתחייב לתיקון בהתאם לצורכי הנפגע ובסיוע אנשי המקצוע ולבנות תוכנית העונה על דאגות הקשורות לנער במטרה למנוע הישנות העבירה ועבירות נוספות. תוכנית קד"ם שהתקבלה ובוצעה כמתוכנן מאפשרת מתן המלצה לרשויות התביעה לסגירת התיק הפלילי.
ישנם כמה תנאים לביצוע תוכנית ק.ד.מ והם:
העבירות שיידונו בתוכנית יהיו מסוג עוון ופשע בלבד, כלומר לא יידונו עבירות סמים, המתה, מין ואלימות במשפחה. הפנייה לק. ד.מ תהיה על ידי קצין הנוער במשטרה או על ידי קצין מבחן הנוער וכשיש כוונה להגיש כתב אישום, אך עוד לא הוגש כתב האישום. גילאי הנערים יהיו בין 12 לבין 17.5. תנאי הכרחי נוסף הוא - הנערים הפוגעים יהיו חייבים להודות במעשיהם.
כיום תוכנית קד"מ מהווה תחליף להעמדת הקטין לדין בפני בית משפט ומטרתה היא למצוא תוכנית שתענה על צורכי השיקום של הפוגע ושל הקרבן. במידה והסכמות התוכנית יבוצעו במלואן ייגנז התיק, אך אי עמידה בהסכם שהושג יביא לחידוש הליכי ההעמדה לדין.
ראו גם
משפט פלילי
פקיד סעד לחוק הנוער
לקריאה נוספת
אמיר, מ' (2003). להיות מתבגר עולה: הקשר בין הגירה, פשיעה ועבריינות: המקרה הישראלי. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, המרכז הבינתחומי לחקר מדיניות וטיפול בילדים ובנוער.
בן-ברוך, ס' (2000). לא די ב"כיבוי שרפות": עבריינות הנוער, המציאות ודרכי ההתמודדות. שורות איפא: ביטאון ארגון השוטרים הבינלאומי, סניף ישראל, 12, 23-20.
בן-ברוך, ס' (2003). צדק מאחה. מראות המשטרה: ביטאון משטרת ישראל, 194, 23-22.
בר-דוד, ר' (2000). היבט אינטגרטיבי על תופעת האלימות בבי"ס. עבודה לשם קבלת תואר Ph.D, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
הורוביץ, ת', פרנקל ח', וינון, י' (1990). דפוסי אלימות של בני נוער. דו"ח מחקר מס' 239, ירושלים: מכון הנרייטה סאלד.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - לוחות סטטיסטיים (2004) [אתר באינטרנט]
כהן, י' (1974). מניעת עבריינות נוער מתוך הגישה הסיבתית. מגמות, (תמוז תשל"ד יולי Vol. No. 3 / 1974) עמודים 254–263.
כהן, י' (1975). עבריינים צעירים בישראל. תל אביב: צ'ריקובר.
שרון, א' (1990). נוער בפלילים: שפיטה, דרכי טיפול וענישה. תל אביב: תמר.
Posner, M.(1996). youth violence: Locating and Using the Data.Children's Safety
Network: Education Development Center, Inc. Newton, MA.
קישורים חיצוניים
ילדים ונוער, באתר משטרת ישראל
עמותת קד״ם, אתר העמותה
הערות שוליים
קטגוריה:עבודה סוציאלית
קטגוריה:ישראל: עבודה סוציאלית
* | 2024-05-18T03:35:00 |
קאנג'י | ממוזער|100px|הסימנים לכתיבת המילה קאנג'י. מילולית: "סימנים מתקופת שושלת האן"
קַאנְגִ'י (ביפנית: 漢字, "סימני האן") היא מערכת כתב לוגוגראפי אשר נעשה בה שימוש בכתיבת השפה היפנית. מקור הכתב הוא בכתב הסיני ממספר תקופות שהועתק בשינויים מעטים לשימוש יפני. מכיוון שבכתב לוגוגראפי כל סימן מייצג משמעות שלמה ולא פונמה, ומכיוון שרוב הסימנים זהים, קוראי סינית מסוגלים לקרוא ולהבין קאנג'י במידה רבה גם ללא ידיעת יפנית כלל.
הקאנג'י היא אחת מארבע מערכות כתב הנמצאות בשימוש לכתיבת יפנית מודרנית (שלוש האחרות הן: היראגאנה, קאטאקאנה ורומאג'י).
מקורה של המילה עצמה היא בקריאת און-יומי של הסימנים 漢字 (צורת הקריאה שלהם במנדרינית היא "האנְצ'י"). אותם סימנים משמשים כדי לתאר את הכתב הסיני המשמש בקוריאנית הנקרא הנג'ה.
היסטוריה
אין הסכמה לגבי תחילת השימוש בסימנים הסיניים ביפן, אך מקובל להניח כי נזירים בודהיסטים הביאו עמם טקסטים סיניים ליפן במאה ה־5. במשך הזמן, התפתחה השיטה הנודעת כקַאנְבּוּן (漢文), שיטה המשתמשת בסימנים סיניים בסיסיים ביותר עם סימני הגייה המאפשרים לקורא היפני לקרוא את הטקסט לפי ההגייה וחוקי הדקדוק היפניים.
באותה עת, לשפה היפנית לא הייתה צורת כתיבה עצמאית. לאחר זמן התפתחה צורת כתיבה שנקראה "מניוגאנה", אשר השתמשה במספר מוגבל של סימני קאנג'י תוך שימוש בצורת ההגייה שלהם בלבד וללא התייחסות למשמעות הלשונית שלהם. מניוגאנה, אשר נכתבה בסגנון מעוגל מאוד, הפכה במרוצת השנים להיראגאנה, צורת כתיבה שהייתה נגישה לנשים (מהן נשללה הזכות להשכלה גבוהה). רבות מעבודות הספרות בתקופת היאן שנכתבו על ידי נשים – נכתבו בהיראגאנה. צורת הכתיבה קאטאקאנה הגיעה לעולם בדרך מקבילה לזו של היראגאנה אחותה, כאשר פרחי כמורה במנזרים פישטו את צורת המניוגאנה לצורת כתיבה פשוטה. הקאטאקאנה וההיראגאנה מכונות שתיהן בשם הקיבוצי קאנה.
ככל שצורות הכתיבה היפניות התפתחו והתרחבו, החלה צורת הקאנג'י להיכנס לשימוש על מנת לציין מושגים, כגון שמות עצם, שמות תואר ופעלים, בעוד הקאנה שימשה לכתיבת סיומות פעלים, מילים יפניות מיוחדות ומילים זרות (אם כי השימוש בהן לצורך זה התפתח מאוחר יותר; במקור כל המילים הזרות נכתבו בצורה פונטית בעזרת קאנג'י).
קטגוריות של סימני קאנג'י
הבדלים מהמקור הסיני
מרבית סימני הקאנג'י היפניים והסינים זהים בצורתם, או דומים זה לזה, אך קיימים סימנים ביפנית שאין להם מקבילה בשפה הסינית. קיימים סימנים בעלי משמעות זהה אשר נכתבים בצורה שונה, וסימנים זהים גרפית אשר מקבלים משמעות שונה ביפנית. ישנם גם סימנים ייחודיים ליפנית הנקראים "קוקוג'י" (Kokuji). ישנם מאות סימני קוקוג'י, ואף על פי שחלקם נדירים בשימוש יום-יומי, רובם נעשו תוספת חשובה לשפה היפנית הכתובה. סימני קוקוג'י לדוגמה:
峠 – טוגה (מעבר הררי)
榊 – סאקאי (עץ סאקאי, סוג של קמליה)
畑 – האטאקה (שדה יבול)
辻 – צוג'י (רחוב, הצטלבות דרכים)
働 – האטארה (עבודה)
בנוסף לקוקוג'י, ישנם קאנג'י אשר קיבלו ביפנית משמעויות שונות מהמקור הסיני. סימנים אלו אינם נחשבים כקוקוג'י אלא נקראים קוקון (国訓 kokkun)וכוללים סימנים כגון:
沖 – אוקי (ליד החוף)
椿 – טסובאקי (קמליה יפנית)
פישוט הכתב
אחרי מלחמת העולם השנייה הממשלה היפנית יצרה וריאציות מפושטות לחלק מסימני הקאנג'י. שיטת הכתיב הישנה נקראת קיוּ־ג'יטאי (קאנג'י: 旧字体) והחדשה נקראת שין-ג'יטאי (קאנג'י: 新字体). אף כי הסימנים החדשים דומים בחלקם לסימנים המפושטים בסין, למעשה שיטות הפישוט שונות מהותית.
ישנם גם סימנים סיניים אשר היפנית עושה שימוש רק בתעתיק הפונטי שלהם (נקראים 当て字 אָטֶג'י), בסינית ישנם עוד סימנים רבים אחרים אשר לא נכללים גם ביפנית.
צורות קריאה
מכיוון שבכתב לוגוגראפי הסימנים לא מייצגים את צליל המילה, דוברי שפות שונות יכולים לקרוא את אותו הכתב. לכן ביפנית קיימות שתי צורות קריאה שונות לחלוטין לאותן הסימנים. הראשונה היא קריאת און־יומי (音読み), שמבוססת על צליל המילה במנדרינית או שפה סינית אחרת, אך עם הבדלים ההופכים את הצליל לנוח ללשון היפנית. השנייה, והשימושית יותר, היא קון־יומי (訓読み) או "קריאה ילידית", בה הסימנים נקראים כמילים אותן הם מייצגים ביפנית.
און־יומי
הסימנים "יובאו" ליפן מספר פעמים ממחוזות שונים בסין ובתקופות שונות ולכן יש להם מספר הגיות אונ־יומי (ולפעמים גם מספר משמעויות).
ישנם גם סימני "וואסאי קאנג'י" שלהם אין כלל הגיית "און".
לדוגמה, סימן הקאנג'י ל"בהיר" או "הבא" (明) יכול להאמר כ־מְיוֹ, בהשאלה מוקדמת יחסית (המאה ה-5) מאזור דרום סין. בצירופים אחרים, אותו הסימן נהגה כ־מֵיי, השאלה מאוחרת יותר (מהמאות ה־7–9) מצפון סין. לעומת זאת, הסימן 込 לא הושאל בשום שלב מהשפה הסינית ולכן אין לו הגיית "און".
הגיית און-יומי מאופיינת פונטית בנטייתה לקריאה חד הברתית מאחר שכל סימן מייצג הברה סינית בודדה. עם זאת, רוב ההברות הסיניות (בעיקר בצורת ההגייה הסינית מהאלף הראשון, בה עיצורים סופיים היו שכיחים יותר מאשר בניבים של ימינו) לא התאימו בצורת הגייתן לצורת התנועה־עיצור של היפנית הקלאסית. עקב כך, רוב הגיות האונ־יומי מורכבות משתי הברות כאשר ההברה השנייה מאריכה את ההברה הראשונה (בדרך כלל להברה הנגמרת בצליל e יתווסף הצליל i, ולהברה הנגמרת בצליל u יתווסף הצליל o) או שההברה השנייה היא אחת מהצורות הבאות: קו, קי, צוּ, צ'י או ־ן, אשר נבחרו בשל קירובן לעיצור הסופי של הסינית העתיקה.
קון־יומי
קריאת קון-יומי (訓読み) של קאנג'י (נקראת גם קריאת "קון" או קריאה "יפנית") היא קריאה המבוססת על ההגייה של מילים יפניות מקוריות אשר תאמו במשמעותן את משמעות המילים הסיניות כאשר האחרונות "יובאו" ליפן. גם כאן, ישנה האפשרות שלקאנג'י מסוים תהיה יותר ממשמעות "קון" אחת, וישנה גם האפשרות שלא תהיה לו משמעות כזו כלל.
למשל, לקאנג'י למילה מזרח 東, קיימת הגיית "און": טוֹ (להשוואה, במנדרינית: דונְג). אולם בשפה היפנית קיימת מילה לציון המילה מזרח, הִיגָאשִׁי, ולכן הסימן נקרא בקריאת קון־יומי. לעומתו, לקאנג'י 寸, המציין יחידת מידה סינית, לא הייתה מקבילה יפנית מוקדמת ולכן הוא נהגה רק בצורת אונ־יומי: סוּן.
סוגי קריאה נוספים
לחלק מסימני הקאנג'י ישנה צורת קריאה נוספת, ידועה פחות, הנקראת נאנורי. הנאנורי משמשת בעיקר לציון שמות אנשים, והיא קרובה יחסית להגיית הקונ־יומי. שמות מקומות מצוינים גם הם לעיתים בקריאת נאנורי (או לעיתים בסוגי קריאה נדירים שלא מופיעים במקומות אחרים).
גיקון (義訓) היא דרך לקריאת צירופי קאנג'י אשר אין להם זיקה למשמעות הכתובה או המדוברת של צורת האונ־יומי או הקונ־יומי של כל סימן, אלא הם משמשים כביטוי עצמאי המורכב משתי מילים. לדוגמה, הצירוף 一寸 (איסּוּן) יכול להיות מתורגם כ"סוּן אחד" (סוּן – יחידת אורך), אך הוא שכיח יותר בקריאת הגיקון שלו: "צ'וֹטּוֹ" שמשמעותה: "קטן". בקריאת גיקון משתמשים ביפן גם לציון שמות משפחה יפניים.
לרבים מסימני האטג'י (קאנג'י הנמצאים בשימוש בשל ערכם הפונטי בלבד) נוצרה משמעות הנובעת מהשימוש שנעשה בהם. לדוגמה: מהמילה 亜細亜 – אה־ג'י־אה – אסיה – הושאל הסימן 亜 ועכשיו משמעותו היא "אסיה", כאשר הוא מופיע בצירופים כגון 東亜 (טו־אה): מזרח אסיה, אף על פי שבעבר הוא שימש רק ליצירת הצליל אָה, מהמילה הפונטית 亜米利加 אמריקה (אה־מֶה־רי־קה, כאשר מה היא קריאה לא מקובלת של הסימן 米) נלקח הסימן השני ליצירת מטבע הלשון החצי־רשמי 米国 (בִּיי־קוֹקוּ, עם הקריאה היותר מקובלת של הסימן 米), שמשמעותו המילולית היא ארץ האורז אך למעשה הכוונה בו היא לארצות הברית.
ראו גם
כתב סיני
הנג'ה
קישורים חיצוניים
אלי לנצמן, קליגרפיה יפנית, באתר אגודת הידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן
אתר ללימוד יפנית וקאנג'י
אתר ישראלי ללימוד יפנית
הערות שוליים
קטגוריה:כתב יפני
קטגוריה:כתב לוגוגרפי | 2024-09-30T07:33:40 |
קשר מימן | שמאל|ממוזער|300px|קשרי מימן (מקווקווים) בין שתי שרשראות של הפולימר קבלר
קשר מימן (או גשר מימן) הוא קשר כימי בין-מולקולרי קוטבי, הנוצר בין אטום מימן — המחובר בקשר קוולנטי קוטבי עם אטום אלקטרושלילי של חנקן (N), פלואור (F) או חמצן (O) — לאטום מאותה הקבוצה (N,O,F) במולקולה אחרת. בתוך מקרומולקולות, כגון חלבונים וחומצות גרעין, הקשר יכול להתקיים בין שני חלקים של אותה המולקולה. הקשר בין אטום המימן לאחד מאטומי N,O,F נוצר באמצעות קשרים בין מטענים חלקיים (דיפולים) נגדיים, כאשר המטען החלקי החיובי של אטום המימן נמשך למטען החלקי השלילי הנגדי, אשר נמצא באזור האטום האלקטרושלילי במולקולה אחרת. קשרי מימן הם הקשרים הבין-מולקולריים החזקים ביותר, אבל חלשים בהרבה מקשרים יוניים, מתכתיים וקוולנטיים.
היווצרות הקשר
ממוזער|שמאל|הקשר בין דיפולים של שתי מולקולות באמצעות קשרי מימן
אטום המימן מאוד לא-יציב ותמיד שואף להתחבר ולהיות בתוך מולקולה שכן ערך האלקטרושליליות שלו הוא 2.1. לפי פאולינג, אטום המימן יחבור לאטום עם ערך אלקטרושליליות גבוה משלו בהפרש של מעל 0.8. לפיכך מתאימים רק אטומים של שלושה יסודות: חמצן, חנקן ופלואור. אלו אטומי אל-מתכות בעלי מסה נמוכה שבמהלך ביצוע קשר כימי נותרים עליהם זוג אלקטרונים בלתי קשור- זוג גלמוד - המקנה משיכה חשמלית למימן האלקטרו-חיובי הקשור למולקולה אחרת.
כך למשל בתוך מולקולת המים , כל מימן מאבד את האלקטרון חלקית לטובת אטום החמצן, שיש לו אלקטרושליליות גבוהה יותר (בתוך המולקולה עצמה). לפיכך נוצרת קוטביות בתוך המולקולה עצמה: נוצרים שני דיפולים חשמליים (בין אטום החמצן לבין כל אחד מאטומי המימן), כאשר הקוטב החיובי של כל דיפול הוא באטום המימן ואילו הקוטב השלילי של כל דיפול הוא באטום החמצן. בשל גודלו הקטן של המימן נוצר מטען חיובי צפוף וחזק אשר יתרם לקשר מימן.
באופן דומה, כאשר מולקולה קוטבית זו נמצאת בקרבת מולקולה קוטבית אחרת, נניח עוד מולקולת מים, המטען השלילי על אטום החמצן יוצר קשר עם המטען החיובי על אטום המימן במולקולה השנייה.
מולקולת המים
הדוגמה הנפוצה ביותר להשפעתו של הקשר המימני מצויה במים. מים מורכבים מאטום חמצן (בעל אלקטרושליליות 3.5), ובו שני זוגות של אלקטרונים חופשיים, ומשני אטומי מימן.
כאשר המים במצב נוזלי, נוצר קשר המכונה "צבירים מתחלפים" (flickering clusters) אשר במהלכו מתחברים וניתקים בכל רגע קשרי מימן בין המולקולות. קשרים אלו מחזקים את הזיקה בין מולקולות המים, אך אינם חזקים דיים על מנת לקבע את המולקולות במקומן ולפיכך בממוצע מצליחים לשמור על שלושה וחצי קשרי מימן. עם הירידה בטמפרטורה, מולקולות המים הופכות צפופות יותר ויותר. בטמפרטורה של כ-4 מעלות צלזיוס הן מגיעות לשיא צפיפותן אולם עם המשך ירידת הטמפרטורה, איטיות תנועתן של המולקולות גורמת לכך שארבעת קשרי המימן הופכים יציבים יותר ומרחיקים את המולקולות זו מזו. לבסוף, בנקודת הקיפאון, כל ארבעת קשרי המימן של מולקולת המים עם שכנותיה מתייצבים ונוצר טטראדר (ארבעון בעברית), כלומר ארבעה קשרים בממוצע.
ארבעת הקשרים היציבים מקבעים את המולקולות במרחק הרב ביותר זו מזו ולכן, במצב מוצק, קרח, מולקולות המים פחות צפופות מאשר במצב נוזלי וזו הסיבה לכך שקרחונים צפים על פני המים. תופעה זו ידועה כאנומליה של המים.
תכונות
180px|שמאל|ממוזער|מודל של קשרי מימן במולקולה של מים
העלאת נקודת הרתיחה
קשרי מימן מעלים את נקודת הרתיחה ומורידים את נקודת הקפאון מאחר שיש קושי רב יותר לנתק את הקשר ודרושה יותר אנרגיה כדי לפרק אותו, לעומת קשרים בין-מולקולריים אחרים. ההשערה היא שללא קשרי מימן היו מים רותחים בטמפרטורה של 90- מעלות צלזיוס, אך קיום קשרי המימן במים גורם לעלייה של 190 מעלות בטמפרטורת הרתיחה (ולכן הם רותחים ב-100 מעלות צלזיוס). טמפרטורת הרתיחה הגבוהה הזו קיימת בשל הצורך להשקיע אנרגיה נוספת לשם ניתוק קשרי המימן. מאפיין זה קיים בתרכובות מימניות נוספות כגון אמוניה (NH3) ומימן פלואורי (HF).
התמוססות במים
הידרופיליות היא היכולת של מולקולה להיקשר למים באמצעות קשרי מימן. לפיכך, ככל שחומר קוטבי או טעון יותר כך יכולת ההתמוססות שלו במים גוברת.
ראו גם
כוח ואן דר ואלס
קישורים חיצוניים
מימן | 2024-05-20T07:37:38 |
מרכבות האלים | מרכבות האלים (בגרמנית: Erinnerungen an die Zukunft) הוא ספר וסרט תיעודי (המבוסס על הספר) מעוררי מחלוקת של הסופר השווייצרי אריך פון דניקן, ובהם טוען פון דניקן כי התרבות האנושית החלה כתוצאה מביקורם של חייזרים קדומים בכדור הארץ.
הספר יצא לאור בשנת 1968, תורגם ל-28 שפות והפך מיד לרב-מכר בארצות הברית, גרמניה ו-38 מדינות נוספות. מאז פרסם פון דניקן מעל 20 ספרים באותו נושא שנמכרו בכ-60 מיליון עותקים בעולם.
בשנת 1970 הופק בגרמניה סרט תיעודי באורך מלא בשם "מרכבות האלים" המבוסס על הספר ועל ספר ההמשך "אלים מן החלל החיצון". הסרט נערך מחדש בארצות הברית בשנת 1973 כסרט לטלוויזיה בשם: "בעקבות אסטרונאוטים קדומים" (In Search of Ancient Astronauts). הצלחת הספר והסרט גררה חיקויים רבים שהידועים בהם הם ספריו של זכריה סיטשין.
בשנת 1996 הפיקה חברת הטלוויזיה האמריקאית ABC סרט טלוויזיה תיעודי המבוסס על הרעיונות שבספר בשם "מרכבות האלים – התעלומות נמשכות" (Chariots of the Gods - The Mysteries Continue).
בקיץ 2003 החלה הקרנת סדרת מדע בדיוני בשם "מרכבות האלים" שהיא שילוב בין סוגת (ז'אנר) החקירה הרפואית בנוסח סדרת הטלוויזיה CSI והרפתקאות נוסח אינדיאנה ג'ונס.
הטענה המרכזית
לפי פון דניקן, אסטרונאוטים חייזרים הגיעו לכדור הארץ כמה פעמים במהלך ההיסטוריה האנושית. בביקוריהם אלה הם התקבלו כאלים על ידי האוכלוסייה המקומית. החייזרים בחרו את האינטליגנטי מבין האוכלוסייה המקומית כ"מלך" וסיפקו לו אמצעי להתקשרות עם האלים ("מכשיר רדיו"). הם לימדו את בני המקום אורחות ציוויליזציה בסיסיות ביותר וכן כמה ערכי מוסר, במגמה לאפשר את התפתחותו של סדר חברתי.
החייזרים היפרו כמה נשים שנבחרו במיוחד ובכך יצרו גזע חדש שדילג על שלב בסולם האבולוציה הטבעית. בביקוריהם החוזרים נבדקו תוצאות ההפריה. המשפחות הלא מוצלחות הוכחדו או הועברו לאזור אחר ונשים נבחרות הופרו שוב.
כשהחייזרים עזבו הם השאירו אחריהם סימנים שרק חברה מפותחת מבחינה טכנית ומתמטית תוכל להבינם שנים רבות אחר כך.
מהלך כזה של ההיסטוריה מתיימר להסביר את תעלומת הופעתו של האדם המודרני, האדם החושב (הומו-סאפיאנס) שאין יודעים בוודאות מאין הופיע, ואת תעלומת היעלמו של האדם הניאנדרטלי שנעלם תוך 5,000 עד 10,000 שנה לאחר הופעת האדם המודרני (לפני כ-30,000 שנים). שתי תופעות אלה אינן מתיישבות לחלוטין עם העובדות הידועות למדע כיום. כמו כן, הספר בא ליישב תעלומות שונות בתנ"ך ובברית החדשה, שנראות סתומות לקורא הממוצע.
תמצית ההוכחות על פי הספר
שמאל|ממוזער|200px|אחד מפסלי הענק באי הפסחא שלטענת פון דניקן נוצר על ידי חייזרים
טקסטים קדומים:
התנ"ך:
תאוריית הפריית הגזע האנושי: "וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ." (בראשית ו, א-ב) וכמו כן הפסוק הבא: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם." (בראשית ו, ד).
השמדת אוכלוסייה לא רצויה: סיפור נח והמבול, סיפור סדום ועמורה. את תיאור השמדת שתי הערים החוטאות בבראשית יט מפרש פון דניקן כפיצוץ אטומי, ואת סיפור אשת לוט מייחס דניקן להשפעת הקרינה הרדיואקטיבית: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם, בַּבֹּקֶר: אֶל-הַמָּקוֹם--אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם, אֶת-פְּנֵי ה'. וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן." (בראשית יט, כז-כח).
הגעת ה"אלים" ברכב חלל קדום: פון דניקן מצטט את ספר יחזקאל פרק א': "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ--כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ--דְּמוּת, אַרְבַּע חַיּוֹת; וְזֶה, מַרְאֵיהֶן--דְּמוּת אָדָם, לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים, לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, לְאַחַת לָהֶם. וְרַגְלֵיהֶם, רֶגֶל יְשָׁרָה; וְכַף רַגְלֵיהֶם, כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל, וְנֹצְצִים, כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל." (פסוקים ד-ז). וכן, "וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ, בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים--הִיא, מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת; וְנֹגַהּ לָאֵשׁ, וּמִן-הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק. וְהַחַיּוֹת, רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּמַרְאֵה, הַבָּזָק. וָאֵרֶא, הַחַיּוֹת; וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת, לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ, וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן; וּמַרְאֵיהֶם, וּמַעֲשֵׂיהֶם, כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן, בְּתוֹךְ הָאוֹפָן." (פסוקים יג-טז).
עלילות גילגמש – אפוס הרואי שנתגלה בתל נינווה בספרייתו של המלך האשורי אשורבניפל. על פי האפוס:
גילגמש היה תערובת של שני שלישים אל ושליש אדם (רמז להפריית הגזע האנושי).
ידידו של גילגמש אֶנקידוּ מתאר מסע לחלל שבו הוא אחוז בציפורני פליז של אל השמש בדמות "נשר", מה שלטענת פון דניקן מוכיח את טענותיו.
"אבי האדם" - אותנפישתים מתאר את המבול הגדול וכיצד ה"אלים" הזהירו מפניו וציוו עליו לבנות ספינה ששימשה מחסה למשפחתו ולאומנים מכל הסוגים. כמו סיפור נח הוא משתמש בעורב וביונה לראות "הכלו המים" ולבסוף כשירדו המים, התייצבה הספינה על ראש הר (מפורש כהכחדת הגזע הבלתי רצוי).
המהאבהארטה – אפוס הודי עתיק המזכיר מכונות מעופפות הקרויות: "וימאנאס". ציטוט: "בהימא עופף עם הווימאנא שלו על קרן עצומה שהייתה מבהיקה כשמש, והעלה רעש כרעם הסערה". כמו כן יש רמזים לנשק מסתורי הגורם לנשירת שערות וציפורניים (נטען בספר כי מדובר ברדיואקטיביות), ותיאור של השמדת העיר המשולשת מקליע שנורה מווימאנא וגרם לעשן לוהט בהיר פי אלף מזוהר השמש והפך את העיר לעפר ואפר (לטענת המחבר מדובר בפצצת מימן).
כמו כן מוזכרים קטעים מכתבי הקודש הטיבטיים, המצריים, הנורווגים ואפילו ממגילות מדבר יהודה, אשר כולם באים לתמוך בתאוריות השונות המבואות בספר.
אנכרוניזם: פון דניקן מציג שורה של ממצאים ארכאולוגיים הנראים על פניהם כמייצגים טכנולוגיה מתקדמת בהרבה ממה שהייתה אמורה להיות בתקופה שממנה באו ממצאים אלו:
מפת פירי ראיס – אדמירל טורקי מהמאה ה-16 שבעיזבונו נמצאה מפה ששורטטה ב-1513. המפה מראה לכאורה את יבשת אנטארקטיקה, 300 שנה לפני שנתגלתה.
קווי נסקה - גאוגליפים הנמצאים במדבר נסקה, רמה גבוהה וצחיחה המשתרעת לאורך 85 קילומטר בקרבת חוף האוקיינוס השקט בין העיירות נסקה ופאלפה בחבל הארץ פמפס דה חומאנה (Pampas de Jumana – ערבות חומאנה), כ-400 קילומטרים דרומית ללימה, בירת פרו. יוצרי הקווים השתייכו לתרבות נסקה המתוארכת לתקופה בין 200 לפנה"ס לשנת 600 לספירה. הקווים יוצרים מאות תצורות שמורכבותן משתנה מקווים פשוטים וישרים שאורכם מגיע עד 20 קילומטרים, למשולשים, טרפזים, צורות מורכבות ומסוגננות של בעלי חיים כדוגמת קוליברים, עכבישים, קופים לטאות ולווייתנים ואף דמויות אנושיות. לא ניתן לזהות את קווי נסקה כצורות בעלות משמעות אלא מצפייה בהם מהאוויר. מתוך הנחת היסוד שבני נסקה לא ראו מעולם את עבודתם מנקודת תצפית זו נולדו השערות מרובות על יכולות הבנאים ומטרותיהם. השערת פון דניקן היא שמדובר בשדה־תעופה קדום.
מנגנון אנטיקיתרה - מתקן מסתורי שנשלה מהים ב-1900 משרידי ספינה טרופה ליד האי היווני אנטיקיתרה, ומתוארך למאה הראשונה לפני הספירה. המתקן מוצג כיום במוזיאון הלאומי היווני שבאתונה. המתקן מורכב ממחוונים, גלגלי שיניים, וחוגות. על המתקן הייתה לוחית ברונזה עם הסברים לתפעול המתקן. הפרופסור סולה פרייס מאוניברסיטת ייל, טען כי באמצעות המתקן ניתן היה לצפות את התנועות של השמש והירח. הדבר מוכיח לטענתו של פון דניקן כי גורמים שונים בנו את המתקן, כלומר חייזרים.
הסוללה החשמלית מבגדאד - מתקן הדומה במרכיביו לסוללה חשמלית מודרנית שנתגלה בחפירות ליד בגדאד ומתוארך בין 250 לפנה"ס ל-250 לספירה, שבהנחה שבני האדם לא יכלו לבנות דבר כזה, טוען המחבר כי החייזרים אשר ביקרו כאן לטענתו, הם אלו שבנו אותה.
מבנים מהתקופה הקדומה שלא ייתכן שנבנו על ידי בני התקופה בטכנולוגיה שהייתה בידיהם:
הפירמידה הגדולה של גיזה: ההנחה המקובלת היא שמאות אלפי העבדים (שפון דניקן מפקפק בקיומם בשל כמות המזון הענקית שהייתה נחוצה כדי להאכילם) דחפו את האבנים מהן בנויה הפירמידה, במשקל שנים־עשר טון כל אחת, במישור משופע (שאורכו כ-3 ק"מ, מבנה ענק בסדר הגודל של הפירמידה עצמה, שלפי טענת הספר לא נמצאו לו שיירים ארכאולוגים) בעזרת חבלים על גלילי עץ (פון דניקן תוהה מאין היו להם גלילי עץ, שהרי סביר להניח שלא פגעו בעצים היחידים שעמדו לרשותם - עצי התמר המצוי - שסיפקו להם מזון).פון דניקן מעלה את התמיהה הבאה: בהנחה שהעובדים החרוצים הגיעו לתפוקה יומית מרשימה של עשרה גושים מונחים זה על גבי זה, אזי כדי להשלים את הפירמידה המורכבת משני מיליון וחצי גושי אבן הם הזדקקו ל-664 שנים, בעוד שאנו יודעים כי הפירמידה שימשה מקום קבורה לאדם שהגה אותה, פרעה ח'וּפוֹ.
פסלי הענק של אי הפסחא: פון דניקן טוען כי לא ייתכן שבאי קטן שבו לא יותר מ-2,000 תושבים הצליחו התושבים המעטים, תוך שימוש בכלי־עבודה פרימיטיביים, לחצוב מהסלע הוולקאני הקשה כפלדה דמויות ענק, להסיע אותם מרחק ניכר ממקום החציבה, כשאין באי עצים שמהם ניתן ליצור גלילי עץ הדרושים לכך.
מבני הענק של טיוואנאקו: העיר מתוארכת לתקופה שבין המאה השנייה לפני הספירה ועד שנת 1100 וכוללת כמה מבנים מרשימים: שער השמש שהוא מונולית (כלומר עשוי מאבן אחת בלבד) שמשקלו 10 טון. מבנים אחרים בעיר מורכבים מגושי אבן־חול במשקל של 10 טון האחת.
ציורים פרימיטיביים של אנשים שלראשיהם קסדות עם אנטנות ממקומות שונים בעולם.
תבליט מ"פלאנקה", עיר של המאיה, המראה איש בתנוחת המראה של אסטרונאוט (ראה העטיפה המצולמת).
סימנים לפיצוץ אטומי במקומות שונים בעולם. במיוחד אירוע טונגוסקה שהתרחש בסיביר ב-1908.
לבסוף, פון דניקן מתרץ את העובדה שאין שום זכר מפורש בכתובים לביקורם של החייזרים בכך שרוב הספריות של התרבויות הקדומות בפרגמון, באפסוס, באלכסנדריה ובירושלים הושמדו בכיבוש או כתוצאה משריפת ספרים מכוונת בידי קנאים דתיים.
רעיונותיו של פון דניקן אינם חדשים. קדמו לו החוקר והסופר האמריקאי צ'ארלס פורט, וסופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק. בשנה שבה יצא "מרכבות האלים" לאור, יצא לאקרנים סרט המדע הבדיוני 2001: אודיסיאה בחלל, שגם הוא מבוסס על הרעיון שישות זרה התערבה באבולוציה והפכה את הקוף הפרימיטיבי ל"הומו סאפיאנס". כיום נוהגים לכנות רעיונות אלה בשם "פלאוקונטקט" (Paleocontact, כלומר מפגש קדום).
הביקורת על הספר
בין הביקורות על התאוריה שבספר:
כיצד ייתכן שגזע זר מכוכב אחר מסוגל להפרות את תושבי כדור הארץ? הסתירה מתרחבת לאור טענתו של פון דניקן עצמו בתחילת הספר, שההנחה שחיים בכלל וחיים אינטליגנטיים בפרט חייבים להיות מבוססים על תנאים דומים לאלו שבכדור הארץ, בטעות יסודה. כלומר, על פי הגיונו החייזרים שהפרו את בנות האדם היו בכלל בעלי כימיה שונה משלנו.
כיצד הוא מעלה את התמיהות בנוגע לאי הפסחא? תור היירדאל בספרו "אקו אקו" שיצא לאור עשור לפני ספרו של פון דניקן, מספר כי ניסוי פשוט שערך הראה שצוות של שישה אנשים המצוידים בנקרי אבן בלבד יכול לחצוב פסל כדוגמת הפסלים הענקיים של אי הפסחא תוך שנה, וכי צוות של כמה עשרות אנשים הצליח באמצעים פרימיטיבים להעמיד פסל כזה על הבמה תוך 18 יום. מדוע דבק פון דניקן בעובדה שאין עצים באי הפסחא כיום ומתעלם מתוצאות החפירות הארכאולוגיות המוכיחות שבעבר אי הפסחא היה מיוער, ולכן היה לתושבי האי הקדומים עץ הנדרש לעבודות הבנייה?
פון דניקן טוען כי: "העובדה שהמצרים הקדמונים השתמשו בלוח שנה המבוסס על הכוכב סיריוס מתמיהה כיוון שסיריוס נראה רק עם שחר ורק על קו האופק". לטענת המתנגדים לרעיונותיו, זוהי דוגמה להטעיה. לדבריהם, סיריוס הוא אחד הכוכבים הבוהקים בשמים ונראה במצרים היטב במרכז השמים.
פון דניקן מזכיר בפליאה את יכולתם של המאיה לחשב את שנת נוגה בת 584 הימים. אולם, האמת היא ששנת נוגה היא בת 225 ימים בלבד. המספר 584 מתאר את המחזור של שנת נוגה כפי שצופה מכדור הארץ יראה אותם, וכל שהמאיה היו צריכים לעשות הוא לספור ימים עד שנוגה חזר לאותה נקודה בשמים.
בנקודה האחרונה טמונה בעצם עיקר חולשתו של הספר. אין ספק שפון דניקן אינו מקבל את העיקרון שבבסיס תערו של אוקאם שהוא כלי בסיסי בידי אלו המחפשים אחר הסברים לתופעות שונות. כלומר, פון דניקן אינו מסכים כי "כאשר ישנם שני הסברים שווי ערך לאותה תופעה, ההסבר הפשוט יותר הוא הנכון" כפי שגורס העיקרון. למעשה, חולשתו העיקרית היא העובדה שיש דרכים פשוטות יותר להסביר את התופעות עליו מדבר הספר. הספר מתבסס על תאוריות שאינן ברורות מאליהן ואינן אינטואיטיביות, גם במקרים בהם קיימים הסברים פשוטים יותר, והעובדה שהספר הולך בדרך של תאוריות לא שגרתיות לכל אורכו הוא למעשה נקודת התורפה שלו.
הסתייגותה של הקהילה המדעית מפון דניקן הייתה אחד הגורמים לפרסומו ב-1976 של הספר "The Space-Gods Revealed" ("חשיפת אלי-החלל") מאת רונלד סטורי. הספר מפריך ביסודיות, עמוד אחר עמוד כמעט, את הטענות והראיות בספר "מרכבות האלים". פון דניקן הודה כי זייף חרסים שהראו כביכול "צלחות מעופפות", אשר הופיעו בספרו.
לקריאה נוספת
אריך פון דניקן, מרכבות האלים: מצפונות העתיד אל מסתרי העבר, הוצאת צ'ריקובר, 1968. תרגום מגרמנית Erinnerungen an die Zukunft על ידי עמשי לוין.
Philip J. Klass, UFOs Explained, Random House, 1974
קישורים חיצוניים
אתר הבית של אריך פון דניקן
בקורת של רוברט שיפר על הספר
בקורת של רוברט טוד קרול על הספר
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי עיון
קטגוריה:פסאודו-מדע
קטגוריה:ספרי 1968
קטגוריה:ספרות שווייצרית | 2024-05-27T17:44:45 |
אליעזר יערי | אליעזר יערי (נולד ב-25 ביולי 1949) הוא עיתונאי וסופר ישראלי. היה טייס קרב וכיהן כמנכ"ל הסניף הישראלי של "הקרן החדשה לישראל".
ביוגרפיה
יערי נולד וגדל בירושלים. הוא בוגר הגימנסיה העברית רחביה (סיים ב-1967), בוגר שבט מצדה של תנועת הצופים, והתגייס לצה"ל ב-1967. סיים קורס טיס בשנת 1969, ושירת כטייס קרב, שירת בטייסת 101 וטס במטוסי "נשר". ב-8 בינואר 1973 רשם הפלת מטוס מיג 21 סורי בקרב אוויר, ובמלחמת יום הכיפורים רשם שתי הפלות נוספות. בין השנים 1974–1975 שימש כקצין החינוך של בית הספר לטיסה. השתחרר מהצבא בשנת 1976. לאחר השחרור שרת במילואים בטייסת 253, ומשזו הוסבה ל-F16 עבר לשרת בטייסת 254 עד לסגירתה בשנת 1985.
ב-1982 סיים תואר ראשון בהיסטוריה כללית ופילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בין השנים 1983–1986 שימש שליח קהילתי מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית העולמית בבוסטון ארצות הברית. לאחר חזרתו לישראל המשיך לעבוד בערוץ הראשון כעורך ומגיש חדשות.
כעיתונאי טלוויזיה, יערי הגיש כתבות רבות בערוץ הראשון, שימש עורך ומגיש של "יומן השבוע" בערוץ בין השנים 1988–1992, וכן כיהן כמנהל חטיבת התוכניות של הערוץ בשנים 1992–1995. פרש מהטלוויזיה ונסע ללמוד באוניברסיטת הרווארד, שם קיבל ב-1996 תואר שני במינהל ציבורי. חזר לישראל ובין השנים 1996–1997 שימש עורך "מבט שני". בשנת 1997 התמנה למנהל הסניף הישראלי של "הקרן החדשה לישראל", בה היה חבר. שימש כמנהל עד שנת 2010. במסגרת הקרן, מחולק גם פרס יפה לונדון יערי, על שם אמו. מאז שנת 2010 משמש יו"ר פעיל של חברת ההזנק give2gether.
במרץ 2008 היה שותף להקמת עמותת "הכל חינוך" שיזם דב לאוטמן. עמותה שביקשה להביא לשיפור והתחדשות מערכת החינוך בישראל.
ביולי 2008 חזר להגיש בערוץ הראשון, בסדרת תוכניות הארוח "מפגש יוצרים", העוסקות בסרטי תעודה שהופקו במהלך השנים על ידי רשות השידור.
החל משנת 2011 משמש כתב וכעורך ב"חדשות 10".
יערי כתב שלושה ספרים: "בחזרה לטיטאניק" (1989), אוסף סיפורים קצרים; "הצטלבויות" (2004), רומן על נזירה בירושלים; ו"מעבר להרי החושך" (2015), סיפור מסע בירושלים. סיפור אחד מתוך ספרו "בחזרה לטיטניק", "טיסה 016", זכה לעיבוד טלוויזיוני, בדרמה שביים יצחק חלוצי למחלקת הדרמה של הערוץ הראשון ב-1990.
ב-2023 יצא סרטו התיעודי "שומרות הסף: זכרונות" העוסק בנשות מחסום ווטש. הסרט זיכה את יערי בפרס שולמית אלוני לשנה 2023.
כחלק מתחביב שתיית הקפה שלו, הוא נוהג לשבת באופן קבוע בקפה דובשנית (בשכונת קטמון בירושלים), ונמנה עם חברי ה"פרלמנט" הקבוע שם.
ספריו
בחזרה לטיטניק (תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ט 1989)
הצטלבויות: כמו סרט תיעודי (בני-ברק: הקיבוץ המאוחד, 2004) - בעריכתו של דן שביט
מעבר להרי החושך (תל אביב: אלבטרוס, 2015)
מפעם לפעם, הוצאת אגם, 2020
קישורים חיצוניים
על הקצה, הבלוג של אליעזר יערי, באתר "רשימות"
הערות שוליים
קטגוריה:טייסי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:עיתונאים ישראלים
קטגוריה:הערוץ הראשון: שדרנים ומנחים
קטגוריה:ערוץ עשר: שדרנים, שחקנים ומנחים
קטגוריה:סגל הקרן החדשה לישראל
קטגוריה:חברי המועצה הישראלית לתרבות ואמנות
קטגוריה:בוגרי תוכנית קרן וקסנר בישראל
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:שליחי ההסתדרות הציונית העולמית
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1949 | 2024-09-01T01:43:39 |
קרב טיקינוס | קרב טיקינוס היה התנגשות צבאית מוגבלת, שנערכה במסגרת המלחמה הפונית השנייה בין הכוחות הקרתגניים תחת פיקודו של חניבעל לבין כוח רומאי תחת פיקודו של פובליוס קורנליוס סקיפיו, בנובמבר שנת 218 לפנה"ס. היה זה הקרב הראשון במלחמה שנערך על אדמת איטליה. הקרב הסתיים בניצחונו של חניבעל, ובנסיגת הצבא הרומאי מהשטח שמצפון לנהר הפו.
רקע
לאחר שעזב חניבעל את היספניה (ספרד של היום), נשלח צבא רומי תחת פיקוד הקונסול פובליוס סקיפיו למאסיליה (כיום מרסיי, בדרום צרפת) במטרה למנוע את חציית הפירנאים על ידי צבאו של חניבעל. סמוך לשפך נהר הרון לים התיכון התנגשו כוחות סיור של הצדדים היריבים, אולם צבאו של חניבעל הספיק לחצות את הנהר, ולהמשיך במסעו מערבה. סקיפיו, שהופתע ממהירות ההתקדמות של הצבא הקרתגני, עזב את צבאו והפליג לגאליה הקיס־אלפינית (השטח שבין נהר הפו להרי האלפים) במטרה לפגוש שם את צבאו את חניבעל, במקרה שהאחרון יצליח לחצות את האלפים לתוך איטליה, ולהגן על המושבות הרומיות שהוקמו לא מכבר באזור זה, פלקנטייה וקרמוניה. הוא העביר את הפיקוד על צבאו לידי אחיו, גניאוס קורנליוס סקיפיו, עם הוראה להתקדם לחצי האי האיברי, ולכבוש אותו מידי הכוחות הקרתגניים, ואילו הוא עצמו קיבל פיקוד על 3 לגיונות רומיים, שנמצאו באזור נהר הפו, ועסקו בדיכוי התקוממות של השבטים הגאליים המקומיים, הבויים והאינסובריים.
לאחר שהצליח לחצות את הרי האלפים ולהגיע לעמק הפו, עסק חניבעל בגיוס מתנדבים לצבאו מקרב השבטים הגאלים המקומיים (שהתנגדו לניסיונות רומא לכבוש את אדמותיהם ולהקים בשטחן מושבות רומיות), כדי לתגבר את כוחותיו, שנחלשו מאוד עקב האבדות הרבות שספגו במהלך החצייה הקשה של האלפים. נותרו ברשותו רק כ-20,000 רגלים וכ־6,000 פרשים, והוא העניק להם זמן למנוחה והתאוששות לפני פתיחת המערכה באיטליה. כאמור, חניבעל ניסה לגייס חיילים מקרב שבטי הטאוריני, האינסוברים והליגורים בצפון איטליה, אך זכה להצלחה מוגבלת עקב החשש של השבטים הגאליים המקומיים מנקמת הצבא הרומאי. האינסוברים ושבט הבויים חידשו את התקוממותם נגד הרומאים, וזכו למספר הצלחות בלחימה נגד צבא רומי בראשות הפראיטור לוקיוס מנליוס, שנשלח לדכא את המרד. הרומאים שלחו לאזור את שני הלגיונות, שגויסו במקור כדי לשרת תחת פיקודו של פובליוס סקיפיו בהיספניה, לסייע לצבאו של מאנליוס, תחת פיקוד הפראיטור לוקיוס אטיליוס. לאחר שצבאו התאושש מתלאות המסע באלפים, חניבעל הצעיד אותם דרומה לכיוון נהר הפו במטרה לעודד את השבטים הגאליים באזור להצטרף לצידו.
סקיפיו אשר נחת בפיזה, קיבל את הפיקוד על כוחותיהם של אטיליוס ומאנליוס. לפי ליוויוס, סקיפיו היה בטוח בניצחונו על הצבא הקרתגני התשוש, ועודד את חייליו באומרו להם: " ... עליכם להאבק, חיילים, באנשים אשר הבסתם באדמה ובים ... הם איבדו שני שלישים מחיל הרגלים והפרשים בחציית האלפים ... הם לא כלום מלבד לרוחות אנשים, תשושים מרעב, קור וזוהמה ... יִרְאתי היחידה היא שכאשר תלחמו יתגלה כי האלפים הם אלו כבשו את חניבעל"
חניבעל, מנגד, רומם את רוח חייליו במופע. מאוחר יותר, הציע לכל צבאו מתנות רבות ויקרות כאזרחות, אדמה, כסף, בתים נאים, חופש מעבדות לעבדים, וצמד עבדים עבור כל עבד משוחרר. כמו כן, שילח המצביא הפוני כ־500 פרשים תחת מהרבעל להטריד את בעלות בריתה של רומא, אך לא לפגוע בשבטים הגאליים, כדי לזכות בתמיכתם.
הקרב
ההכנות לקרב
חניבעל צעד עם צבאו במטרה לחבור לשבט הבויים, ואילו סקיפיו צעד לפגוש את הצבא הקרתגני, וחצה בדרכו את נהר הפו, ולאחר מכן את נהר טיקינוס סמוך לפאביה. שני הצדדים שלחו קדימה כוחות חלוץ/סיור חזקים, כדי לגשש את מיקומו ועוצמתו של הצד השני. כוחות החלוץ, שכללו בעיקר פרשים, נפגשו סמוך לנהר טיקינוס. כוחו של חניבעל כלל כנראה כ-6,000 פרשים נומידיים, איבריים וקרתגניים, ואילו הכוח הרומאי כלל 3,000–4,000 פרשים (כולל כ-2,000 פרשים גאליים) ומספר לא ידוע של רגלים קלים (וליטים). סקיפיו פרס את הרגלים הקלים ואת הפרשים הגאליים שלו בחזית, ואת הפרשים הרומיים והאיטלקיים הציב בעתודה מאחוריהם. חניבעל, מצידו, מיקם את הפרשים הנומידיים באגפים ואת הפרשים הכבדים יותר הציב במרכז צבאו.
מהלך הקרב
הקרב נפתח בהסתערות של הפרשים הקרתגנים על הרגלים הקלים הרומיים. האחרונים, שהופתעו ממהירות ומעוצמת ההסתערות, לא הספיקו אפילו להטיל את כידוניהם בפרשים התוקפים, ונמלטו אל העורף דרך שורות הפרשים הגאליים, שניצבו מאחריהם. הרגלים הקלים ניסו למצוא מחסה מאחרי כוח הפרשים והתערבו בשורותיהם. הם הבהילו את סוסי הפרשים, ואילצו את חלקם לרדת מסוסיהם ולהילחם כרגלים. כאשר נתקלו הפרשים הקרתגניים בפרשים הרומיים והאיטלקיים של סקיפיו, נבלמה הסתערותם והקרב הפך להיות שקול. אולם במקביל לקרב שהתחולל במרכז המערך הרומאי, איגפו הפרשים הנומידיים את הכוח הרומאי משני עבריו, ותקפו אותו מעורפו. הם רמסו את הווליטים הרומיים, שנמלטו בתחילת הקרב אל העורף, ופיזרו את הפרשים הרומיים לקבוצות קטנות ומבודדות. הווליטים הנותרים ברחו משדה הקרב, והקונסול סקיפיו, נפצע קשה, והוקף על ידי פרשים קרתגניים. לפי ליוויוס ופליניוס, סקיפיו חולץ משדה הקרב על ידי בנו (סקיפיו אפריקאנוס), שפיקד על פלגת פרשים, אך ליוויוס מזכיר גם מקור אחר, לפיו סקיפיו ניצל בידי משרת ליגורי. שרידי הפרשים הרומאים התלכדו מחדש והצליחו להחלץ מהכיתור הקרתגני ולסגת בצורה מאורגנת משדה הקרב חזרה למחנה הרומאי העיקרי, לאחר שספגו אבדות ניכרות. חניבעל, שחשש מפני התקלות עם הכוח העיקרי של הלגיונות הרומיים, לא ניסה לבצע מרדף, וחזר למחנהו.
סיום הקרב
בלילה הבא, סקיפיו, שזועזע מתבוסתו בקרב, וחשש שחניבעל עלול לנצל את עדיפותו בפרשים כדי לכתר את הצבא הרומאי במישור הפתוח מצפון לנהר הפו, הורה לצבאו לפנות את מחנהו, ולסגת חזרה אל מעבר לנהר הפו, אולם חניבעל הצליח להדביק ולשבות משמר מאסף, שכלל כ־600 חיילים, סמוך לגשר על נהר טיקינוס. חניבעל הפסיק את המרדף, והצעיד את צבאו במעלה הנהר, עד שמצא נקודה נוחה לחצות אותו. לאחר מכן הוא צעד שוב במורד הזרם, עד שצבאו הגיע למרחק קצר מהצבא הרומאי, שהקים מחנה ליד המושבה הרומית פלקנטייה. כתוצאה מניצחונו של חניבעל בטיקינוס, ערקו כ-2,000 רגלים ו־200 פרשים גאליים מצבאו של סקיפיו, והצטרפו לצבא הקרתגני. סקיפיו, שחשש שבעקבות העריקה ההמונית יעברו כל השבטים הגאליים באזור לצד הקרתגניים, החליט לנטוש שוב את מחנהו, לחצות את נהר טרביה, לתפוס עמדה מבוצרת על הגבעות מעברו השני של הנהר, ולהמתין שם לצבאו של הקונסול השני טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, שנשלח מסיציליה לעזרתו.
תוצאות הקרב
קרב טיקינוס לא היה קרב גדול, אלא התנגשות מוגבלת בין שני כוחות סיור. הוא היה קצר ואבדות הצדדים היריבים במהלכו לא היו גדולות. עם זאת, לניצחונו של חניבעל בקרב הייתה השפעה רבה על המשך המערכה שניהל באיטליה. היה זה ניצחונו הראשון על אדמת איטליה, והוא הקנה לו את אמונם של השבטים הגאליים תושבי עמק הפו, וגרם להם להתגייס בהמוניהם לצבאו, ולתגבר את כוחו במידה משמעותית. לפני קרב טיקינוס היה צבאו של חניבעל קטן ותשוש, לאחר התלאות שעבר בחציית הרי האלפים, לאחר הקרב כמעט הוכפל כוחו, והוא חזר להוות צבא חזק, המסוגל להתמודד כנגד הצבאות הרומיים. קרב טיקינוס היווה גם מכה מוראלית לרומאים, שחששו מליזום קרב נוסף כנגד הצבא הקרתגני, ונותרו מבוצרים בעמדתם סמוך לנהר טרביה.
לקריאה נוספת
טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, ספר כ"א: "מסגונטום לטרביה".
תאודור מומזן, דברי ימי רומא, כרך ב', 45 - 46, "סקיפיו בעמק הפו; העימות בטיקינוס; הצבאות בפלקינה". (לקריאה מקוונת באנגלית)
קישורים חיצוניים
אודות קרב טיקינוס, באתר 'האנציקלופדיה הצבאית המקוונת'.
טיקינוס | 2024-04-29T01:15:51 |
בורונדי | הרפובליקה של בורונדי (בקירונדי: Republika y'u Burundi; בצרפתית: République du Burundi) היא מדינה ללא מוצא לים השוכנת ביבשת אפריקה. היא גובלת ברואנדה בצפון, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו במערב ובטנזניה בדרום ובמזרח. לפעמים היא מקוטלגת גם כחלק ממרכז אפריקה. בירתה של בורונדי היא העיר גיטגה במרכז המדינה, שהחליפה את הבירה הקודמת בוג'ומבורה, עיר הראשה במדינה. רוב גבולה הדרומי-מערבי גובל באגם טנגניקה.
אוכלוסיית בורונדי מונה כ-12.8 מיליון נפש. ההרכב האתני במדינה דומה לזה שברואנדה השכנה, ומורכב מרוב של בני הוטו ומיעוט של בני טוטסי.
בורונדי קיבלה את עצמאותה מידי האימפריה הבלגית ב-1962. מאז קבלת העצמאות סבלה מאי-יציבות שלטונית והפיכות חוזרות. המתח האתני בין ההוטו לטוטסי הוביל למלחמות אזרחים ולטיהור אתני.
כלכלת המדינה מבוססת על חקלאות, ונכון ל-2022 היא המדינה הענייה ביותר בעולם.
היסטוריה
בורונדי הייתה ממלכה עצמאית מאז המאה ה-16. שורשיה של הממלכה הבורונדית הם בעבר הרחוק. על פי האגדה, נטארה רושאטסה, מייסד השושלת המקורית, עבר לבורונדי מרואנדה השכנה במאה ה-17, אך מקורות אמינים יותר סוברים שנטארה היגר מבוהא שבדרום-מזרח, והקים את יסודות ממלכתו באזור נקומה. מוסד המלוכה במדינה היה אחד הקשרים האחרונים של המדינה עם עברה, עד להפלתו ב-1966.
ב-1898 היא הפכה למושבה גרמנית, יחד עם רואנדה. בשנת 1916 עברה בורונדי לשלטון בלגיה לאחר שהבלגים כבשו את האזור מידי הגרמנים כחלק ממלחמת העולם הראשונה. כך הייתה חלק מהמנדט רואנדה-אורונדי הבלגי בשנת 1923, תחת פיקוחו של חבר הלאומים, ולאחר מכן טריטוריית חסות של האו"ם תחת שלטון בלגי מנהלתי אחרי מלחמת העולם השנייה.
מאז קבלת העצמאות ב-1962 ועד הבחירות ב-1993 נשלטה בורונדי בידי שרשרת רודנים צבאיים, כולם בני מיעוט הטוטסי. לאורך כל השנים האלו אירעו מהומות אתניות נרחבות, כולל האירועים בשנות 1964, 1972 (רצח העם בבורונדי) וסוף שנות השמונים. בבחירות הדמוקרטיות הראשונות, בשנת 1993, ניצחה החזית למען הדמוקרטיה בבורונדי (FRODEBU), בהנהגת ברוב ההוטו, ומנהיג המפלגה מלכיור נדאדיה היה לנשיא ההוטו הראשון של המדינה. ברם, הוא נרצח חודשים אחדים לאחר מכן על ידי קבוצת קצינים השייכת לשבט הטוטסי, ובעקבות הרצח פרצה מלחמת האזרחים בבורונדי שנמשכה עד שנת 2005.
פוליטיקה
בורונדי מוגדרת לפי החוקה כדמוקרטיה נשיאותית, עם מערכת רב-מפלגתית. נשיא בורונדי הוא ראש המדינה וראש הרשות המבצעת. כיום יש 21 מפלגות רשומות במדינה. החוקה נכתבה במרץ 1992, והיא תוקנה בשנת 1998.
הפרלמנט במדינה הוא דו-ביתי. בחירות לשני הבתים נערכת מדי חמש שנים.
הסנאט (הבית העליון) מכיל 43 מושבים. הסנאט נבחר ממועצות מ-18 מחוזות. כל מחוז מחויב לאיזון שווה בין הוטו לטוטסי. לפי החוקה, 30% מהמושבים שמורים לנשים.
באספה הלאומית (הבית התחתון) ישנם 121 נציגים.
שני בתי הפרלמנט הם אלו שבוחרים אחת לחמש שנים את הנשיא אשר ממנה את ממשלתו. הנשיא יכול למנות גם 14 סנאטורים לממשלה. לפחות שני שלישים מנציגי הפרלמנט צריכים לאשרר את הממשלה על מנת שזו תוכל לתפקד.
השלטון בבורונדי סופג ביקורת רבה מארגונים כגון Human Rights Watch ואמנסטי אינטרנשיונל על פגיעותיו בזכויות האדם. ביקורת נוספת היא כתוצאה מהאיסור על הומוסקסואליות שהתקבל במרץ 2009 – איסור שיכול להביא לשנתיים עד שלוש שנות מאסר וקנס של עשרות אלפי פרנקים.
כלכלה
בורונדי היא אחת המדינות העניות בעולם. המערכת המשפטית הענייה, חוסר הנגישות להשכלה והתפשטות האיידס גורמות ל-80% מאוכלוסיית לחיות בעוני ולמחסור במזון ברחבי המדינה. כתוצאה מן העוני, בורונדי תלויה רבות בסיוע בין-לאומי.
בנוסף הבנק העולמי שם את בורונדי כאחת משלוש המדינות העניות בעולם ביחד עם הרפובליקה המרכז-אפריקאית והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
90% מהאוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות מה שהופך את כלכלת המדינה תלוי במזג האוויר. הייצוא העיקרי של בורונדי הוא קפה ותה.
התוצר המקומי הגולמי (תמ״ג) לנפש בבורונדי עמד ב-2014 על כ-265$, מן הנמוכים בעולם.
גאוגרפיה
בורונדי היא אחת המדינות הקטנות באפריקה. היא גובלת עם רואנדה בצפון, טנזניה במזרח ובדרום והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו במערב כאשר נהר רוזיזי ואגם טנגניקה מפרידים ביניהם.
בורונדי ממוקמת על בקע אלברטין, שהוא שלוחה מערבית של בקע מזרח-אפריקה. המדינה מתפרשת על שטח של 27,830 קמ"ר. הגובה הממוצע שלה הוא 1,707 מטרים. הפסגה הגבוהה ביותר היא הר הֶהָה (Heha, בגובה 2,685 מטר) השוכן מעט דרומית־מערבית לבוג'ומבורה.
בעקבות ריבוי האוכלוסייה נכרתו רוב היערות במדינה, מה שגרם לפגיעה קריטית בסביבת המחיה הטבעית של בעלי החיים. כיום נשארו בה רק כ־600 קמ"ר של שטחים מיוערים.
דמוגרפיה
אוכלוסיית בורונדי מנתה ב-2016 כ-11.6 מיליון נפש, על-פי נתוני האו"ם. האוכלוסייה צעירה – מעל 45% הם בני 15 ומטה. שיעור גידול האוכלוסייה גבוה (3.6% ב-2007, 3.3% בשנים 2010–2015) ותוחלת החיים נמוכה ביותר – כ-58 שנים לנשים ו-54.2 שנים לגברים, לפי הערכת האו"ם. האוכלוסייה מתגוררת ברובה הגדול (88% ב-2015) באזורים כפריים, אך שיעור האוכלוסייה העירונית במגמת עלייה; במדינה רק עיר גדולה אחת, הבירה לשעבר בוג'ומבורה. צפיפות האוכלוסין היא בין הגבוהות ביותר באפריקה – כ-449 נפש לקמ"ר.
מבחינה אתנית, ע"פ הערכת ספר העובדות העולמי של הCIA, כ-85% מן התושבים הם בני הוטו, כ-14% הם בני טוטסי, והאחוז הנותר הם בני טווה (Twa), עם פיגמי שישב באזור מימי קדם, לפני בואם של ההוטו והטוטסי. בנוסף חיים במדינה כמה אלפי תושבים ממוצא אירופי וממוצא הודי. ההרכב האתני דומה לזה שברואנדה השכנה.
קיימות טענות סותרות לגבי ההתפלגות הדתית של תושבי בורונדי, אך אין ספק שרוב התושבים (הערכות נעות בין שני שלישים ל-90 אחוזים) הם נוצרים, שרובם קתולים ומיעוטם פרוטסטנטים. חלק ניכר מן התושבים מחזיקים באמונות מקומיות שונות, לעיתים לצד האמונה הנוצרית. הממשלה העריכה ששיעור המוסלמים במדינה הוא כאחוז אחד בלבד, אך קבוצות מוסלמיות טוענות שהוא עומד על 8 עד 10 אחוזים והערכה זו תואמת להערכת ספר העובדות העולמי.
השפות הרשמיות הן קירונדי וצרפתית. סוואהילי מדוברת באזורים מסוימים.
ראו גם
רצח העם בבורונדי
קישורים חיצוניים
פרופיל המדינה בורונדי, אתר הבי.בי.סי
פרטי עיתונות היסטוריים על בורונדי באתר עיתונות יהודית היסטורית
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1962 | 2024-08-01T04:05:43 |
לגיטימציה | לֵגִיטִימַצְיָה (או כִּשְׁרוּר), היא ההכרה שפרט רשאי לבצע פעולה או להחזיק בזכות כלשהי, למשל בזכות להנהיג ולשלוט על אחרים. לגיטימציה יכולה להינתן על ידי קבוצה מצומצמת, על ידי חברה לאומית או דתית, ואף על ידי מדינות החברות בקהילה בין־לאומית. מושא הלגיטימציה עשוי להיות מעמד (למשל של שליט), פעולה (נטילת רכוש), או הכרה בזכות מופשטת.
בהקשר המדינתי, לגיטימציה נוצרת על בסיס התשתית החוקתית של המדינה וההסכמות ביחס למוסדות ולתהליכים הפוליטיים. תנאי יסוד לדמוקרטיה יציבה הוא שהמשטר נתפס לגיטימי בעיני אזרחי המדינה, קרי שהרוב המכריע של האוכלוסייה רואה את המשטר כראוי לקיום, ותומך עקרונית במערכת הערכים המרכזית שלו.
לגיטימציה עשויה להתייחס גם למערכת היחסים הבין־לאומית בין אומות ובין ארגונים בין־לאומיים. בהקשר זה הלגיטימציה מתייחסת לזכותה של מדינה למעמד ריבוני, לזכותה לבצע פעולות שונות בתחומיה ומחוץ להם וכן ליחסי גומלין בין מדינות ובין שחקנים לא מדינתיים (דוגמת ארגונים בין־לאומיים, קבוצות אתניות וישויות שטרם הוכרו כמדינות). פעמים רבות נדונה הלגיטימיות של מעשיה של מדינה, כאשר הם שנויים במחלוקת מבחינה פוליטית או מבחינה משפטית, למשל סיפוח של שטחים נוספים, התערבות בענייניה של מדינה אחרת או הפרת הסכמים ואמנות בין־לאומיים. לעיתים שאלת הלגיטימציה מתעוררת בשל סכסוך באשר לעצם זכות קיומה של מדינה פלונית או ביחס לזכותה לקיים שלטון ריבוני עצמי.
מקורות הלגיטימציה
הפילוסוף מקס ובר מונה שלושה מקורות ללגיטימציה:
מקור הלגיטימציה נובע מקדושת מסורת מימים עברו. האיש או האנשים המפעילים סמכות מתמנים בהתאם לכללים מסורתיים מהעבר. האובייקט לציות הוא הסמכות האישית של הפרט הנהנה ממנה בתוקף מעמדו המסורתי. האיש המפעיל סמכות איננו "ממונה" מכוח משרתו כי אם מנהיג אישי.
מקור הלגיטימציה נשען על מסירות לקדושה מיוחדת, לגבורה, לאופי המופתי של אדם יחיד, ומכאן מסירות לדפוסים הנורמטיביים, או לשיטה שאותו יחיד מטיף לה או שהקימה.
מקור הלגיטימציה נובע מתוך החוק, שיטה בלתי אישית, המתבססת על השכל הישר. האזרח תומך בשיטה, והמנהיג מגיע לשלטון דרך השיטה.
בנוסף לשלושה מקורות אלו ניתן למנות שלושה נוספים:
4. שליטה דתית אידאולוגית – שיטת שליטה המבוססת על רעיונות או על מערכת רעיונית המעניקים לשלטון מסוים לגיטימציה. לשליטה זו אופי דתי תאולוגי, אך גם אופי של דת חילונית, המכונה בדרך כלל "אידאולוגיה".
5. שליטה כוחנית – שיטת שליטה המבוססת על כוח אלים ועל "הזכות של החזק". לעיתים היא מעוגנת בגישות מעין מדעיות של דרוויניזם חברתי המוכיחות לכאורה שהחזק הוא גם "צודק", "טוב" או "הולך בדרך הנכונה" ולעיתים היא מעוגנת ביתרון כוחני בלבד בלא עיגון אידאולוגי כלשהו. שליטה כוחנית ניצבת בבסיס משטרי כיבוש או משטרים דיקטטוריים שנמשכים תקופה ממושכת. האוכלוסייה המשועבדת מצדיקה היעדר התנגדות פעילה לכוח הכובש בטענה כי אין מה לעשות נגד החזק, ואילו הכוח הכובש מצדיק תדיר את השליטה בטענה כי חזק פירושו צודק.
6. שליטה הנובעת מיעילות ומאפקטיביות – האפקטיביות פירושה מידת היכולת של הקולקטיב או של בעל העוצמה, להגשים מטרות חברתיות מקובלות. היעילות פירושה מידת היכולת של הקולקטיב או של בעל העוצמה, להפיק תפוקות במחיר שנתפס כסביר ליחידת תפוקה.
ראו גם
הַפְסָלָה – דה־לגיטימציה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:פילוסופיה של המשפט | 2024-08-29T01:28:12 |
יפנית | יפנית (קאנג'י: 日本語; ביפן קרויה השפה: "Nihongo", "נִיהוֹנְגּוֹ", Nihon: יפן, Go: שפה) היא השפה המדוברת בפי 130 מיליון איש ביפן, ובקהילות מהגרים יפניות. יפנית היא שפת האם העשירית המדוברת בעולם.
יפנית שייכת למשפחת השפות היפניות. קשרים עם שפות אחרות הוצעו במהלך השנים על ידי בלשנים, אולם אף אחד מהם לא התקבל גלובלית. על פי התפיסה הפילוסופית היפנית הידועה בשם ניהונג'ינרון, בשל בידודם של האיים, לשפה היפנית יש מבנה דקדוקי ותחבירי ייחודי, הגורם ליפנים לחשוב לפי תבניות מחשבה מסוימות, השונות מכל מקבילותיהן בעולם.
היפנית היא שפה צירופית, הניכרת במערכת של תוארי כבוד המשקפים את ההיררכיות בחברה היפנית. כל זאת בעזרת תבניות פעלים ואוצר מילים מסוים המציין את הסטטוס החברתי היחסי של הדובר, המאזין, והאדם המוזכר בשיחה.
באופן יחסי, ביפנית יש מבחר צלילים קטן, ומערכת עלרוד לקסיקאלית משמעותית.
השפעת שפות אחרות
חלק ניכר מאוצר המילים ביפנית מגיע משפות אחרות: כ-70% מאוצר המילים בשימוש היום שאול מהשפה הסינית, או נוצר ביפן בהשראת השפה הסינית, מאז המאה ה-5 לפנה"ס. כתוצאה מיחסי המסחר בין יפן לפורטוגל המוקדמת במאה ה-16, ולאחר מכן עם הולנד במאה ה-17, פורטוגזית והולנדית גם השאירו חותמן במספר מילים. בתחילת המאה ה-19 המאוחרת, עם פתיחת גבולותיה למדינות המערב, שאבה לתוכה היפנית מספר רב של מילים אירופאיות, בעיקר מאנגלית.
בשל העובדה שיפן הייתה מבודלת למעל מאתיים שנה, נוצר פער משמעותי באוצר המילים בהשוואה ללשונות אירופה. החל מתקופת מייג'י, חודשו מילים רבות ללקסיקון בהשראת תבניות קיימות במילים שאולות מסינית.
+דוגמאות למילים שחודשועבריתתעתיקמילוליתיפניתמהפכהkakumeiגורל עורות革命דמוקרטיהminshuשליטת העם民主בינלאומיkokusaiקצה המדינה國際בנקginkōחברת כספים銀行פילוסופיהtetsugakuתורת חכמים哲學פיזיקהbutsuriהגיון הדברים物理אידאולוגיהshugiמוּסר ראשי主義טלפוןdenwaשיחה חשמלית電話בית חוליםbyōinמוסד חולים病院מודעהkōkokuגילוי רחב廣告
חלק לא מבוטל מהמילים שחודשו ביפנית נכנסו גם לשפות אזוריות נוספות, כולל סינית מנדרינית
(בהגייתן המקבילה לסימניות הסיניות).
הגיית השפה
ממוזער|200x200px|תנועות ביפנית
התנועות ביפנית הן פשוטות, ואין בה דו-תנועות. ביפנית חמש תנועות. אורך התנועה הוא פונמי, כך שלכל אחת מהתנועות יש גרסה קצרה ומוארכת.
לחלק מהעיצורים ביפנית יש מספר אלופונים, מה שיוצר רושם של מבחר צלילים רחב. חלק מהאלופונים הללו הפכו מאז לפונמיים. לדוגמה, ביפנית, עד וכולל המחצית הראשונה של המאה ה-20, הרצף הפונמי /ti/ היה מבוטא במגע עם החך והוכר פונטית כ-[tɕi]; נשמע כ-(chi) בקירוב. בימינו, קיימת הבחנה בין הפונמות /ti/ ו-/tɕi/, כמו במילים [tiː] ("תה בסגנון מערבי") ו- [tɕii/chii] ("סטטוס חברתי"). צליל האות R בשפה היפנית ייחודי. הוא נשמע לדוברי האנגלית כמשהו בין L ו-R, ולעיתים גם D. לדוברי העברית הוא דומה מאוד לרי"ש המתגלגלת.
המבנים ההברתי וההגאי פשוטים מאוד. איגוד העיצורים היחידי המותר בהברה כולל תת-קבוצה אחת של העיצור, בתוספת /ｊ/. סוג כזה של איגוד מופיע רק בפתיחה. מלבד זאת, איגוד עיצורים בהברות מתאפשר כל עוד שני עיצורים אפיים עוקבים אחר עיצור הומורגני. משך העיצור גם הוא פונמי.
+פונמות ביפנית סדקי ענבלי וילוני חכי מכתשי־חכי בתר־מכתשי מכתשי דו־שפתי אפיɴnm סותםɡkdtbp מחוכך[ʥʨ] [ʦ] חוכך h [ç][ʑɕ]zs[βɸ] מקורבwj מקישr* אלופוני /t/ לפני /u i/ בהתאמה
* אלופוני /z/ לפני /i/
* אלופון /s/ לפני /i/
* אלופון /b/ בין תנועות, רק בדיבור מהיר
* אלופוני /h/ לפני /u i/ בהתאמה
דקדוק
יפנית היא שפה מוטה. סדר המשפט ביפנית הוא SOV (נושא-מושא-נשוא) - הנשוא חייב לבוא בסוף המשפט. לשם השוואה, עברית היא שפת SVO (נושא-נשוא-מושא) במקרה הכללי, ואילו הסדר גמיש למדי וניתן לשינוי.
סדר הלוואים בשפה היפנית הוא מן הטפל לעיקר (לוואי קודם למילה אותה הוא מתאר).
ביפנית, נושא המשפט לרוב מושמט אם הוא ברור מתוך ההקשר. ציון פעולה ללא נושא כמעט תמיד אומרת שנושא המשפט הוא האדם שאומר אותו. למשל, משמעות המילה "טאבטא" (食べた) היא "אכל" ללא ציון שם גוף, ועל כן נניח שהדובר מתייחס לעצמו ("אני אכלתי").
פועל יחיד יכול להוות משפט שלם. לדוגמה: "קאטּה" (katta), "[אני/אתה/הוא...] קנה [את זה]". גם שם תואר יכול להוות משפט שלם: "אוּראיאמאשי" (羨ましい) "[אני] מקנא/ת [בך]".
מלבד השמטת שמות גוף, נהוג לעיתים להשמיט גם את מושא המשפט ומילות שייכות תלוי בהקשר.
לצורך הדגמה, נניח שברצוננו לציין כי שיער ראשנו ארוך. נאמר: "וואטאשי נו קאמי ווא נאגאיי" (私の髪は長い, 'השיער שלי ארוך') כדי לציין עובדה במהלך השיחה. עם זאת, אילו נשאלנו 'תנו דוגמה לדבר ארוך שברשותכם', נענה: "קאמי גא נאגאיי" (髪が長い, 'השיער הוא ארוך') כיוון ששייכות הנושא כבר מצוינת בשאלה. אילו נשאלנו 'האם השיער (שלך/שלכם) ארוך?", נענה: "נאגאיי" (長い, 'ארוך'), או פשוט "האיי" (はい, 'כן').
מערכת הכתב
השפה היפנית נכתבת בשילוב של שלוש מערכות כתב: סימניות (אותיות) סיניות מותאמות הנקראות ביפנית קאנג'י (kanji - 漢字), ושני כתבים פונטיים שנוצרו מאותיות סיניות מותאמות. הם נקראים היראגאנה (hiragana - 平仮名) וקאטאקאנה (katakana - 片仮名).
בהיראגאנה נעשה שימוש נרחב ביותר בכתיבת השפה למטרות שונות, ביניהן הטיית פעלים, כתיבת מילות קישור ויחס, והוראת יפנית לילדים.
בקאטאקאנה משתמשים בעיקר בשביל לכתוב מילים או שמות שמקורם אינו בשפה היפנית.
ביפנית המודרנית נעשה שימוש לעיתים קרובות גם באלפבית הלטיני רומאג'י (rōmaji - ローマ字), בעיקר לשמות של חברות, לוגואים, פרסומות והקלדת טקסט יפני אל תוך המחשב.
ספרות מערביות בדרך כלל משמשות כספרות, אך גם ספרות יפניות הנכתבות בקאנג'י הן שגרתיות.
מספר ההברות הקיימות ביפנית מוגבל, כך שכל הברה בשפה מכילה תנועה אחת בלבד ועד עיצור אחד. כל אות, הנקראת ביפנית קאנה (kana 仮名), מסמנת הברה אחת. כל סימנית יכולה לסמן הברה אחת או יותר. לכל אות וסימנית יש סדר בו נכתבים הקווים השונים וישנו כיוון נכון בו צריך לכתוב את הקווים.
נכון להיום, מספר הקאנג'י שעל יפני ממוצע לזכור על מנת לדעת לקרוא ברמה גבוהה עומד על כ-2,136 סימניות, לפי הגדרת משרד החינוך היפני ברשימת הסימניות השגרתיות הרשמית. תלמיד כיתה א' אמור לשנן כ-80 סימניות בנוסף לשתי מערכות הכתב הפונטיות. עד סוף כיתה ו' ידע התלמיד לקרוא ולכתוב כ-1,026 סימניות מתוך הרשימה.
טקסט=מלמעלה היגנה, באמצע קטקנה, ומלמטה רומנג'י (באלפבית הלטיני)|ממוזער|טבלת הקאנה
ראו גם
יפנית קלאסית
סמליות צליל ביפן
קישורים חיצוניים
אתר ללימוד יפנית בעברית
אתר נוסף ללימוד יפנית בעברית
היבטים תרבותיים בשפה היפנית:
היראגאנה קאטאקאנה מחברת
Teach Yourself Japanese - אתר חינמי ללימוד יפנית
Learn Japanese - Free Japanese Lessons! - אתר חינמי נוסף ללימוד יפנית
וושינגטון פוסט, על השפות המדוברות בעולם
הסבר על הכתב היפני
הערות שוליים
*
קטגוריה:שפות מבודדות
קטגוריה:שפות | 2024-09-30T12:05:38 |
היסטוריון | שמאל|ממוזער|150px|הרודוטוס, נחשב לאבי ההיסטוריונים
היסטוריון הוא אדם העוסק בחקר ההיסטוריה האנושית ובתיאורה; בהערכת האירועים הקובעים בהיסטוריה; בהצעת תיקוף של פרק זמן מוגדר; בהצבעה על העיקר ועל הטפל במסכת האירועים של האנושות; ובפרשנות וההדרה של תעודות היסטוריות.
הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה", חי במאה ה-5 לפנה"ס ולפי המקובל היה הראשון שכתב חיבור היסטוריוגרפי: "היסטוריות". מאז העת העתיקה עברו תפיסת מהותה של ההיסטוריה, שיטות המחקר המקובלות בה, סוגות ואופנים של כתיבתה, ובעיקר התמות הגדולות שלה, שינויים רבים ומהותיים.
המילונאי ראובן אלקלעי הציע תחת "היסטוריון" את חידושו תּוֹלָדָן.
הכשרה כהיסטוריון
דרך המלך לרכישת היכולת המקצועית לכתיבת היסטוריוגרפיה מוסמכת היא הכשרה באקדמיה, כלומר לימודים בחוגים העוסקים בהיסטוריה באוניברסיטה. באוניברסיטאות בעולם, בפקולטה למדעי הרוח, אם הוקמה בהן, כמעט תמיד קיים חוג להיסטוריה. אך למעשה רובם ככולם של תחומי החקר וההוראה בפקולטה זו הם ההיסטוריה של התרבות האנושית לגווניה; גם בפקולטה למדעי החברה עוסקים בהיסטוריה במידה רבה. באוניברסיטאות בישראל נהוגה, במסגרת הפקולטה למדעי הרוח, חלוקה לחוגים אחדים, מתמחים באזורים או תרבויות, כגון "היסטוריה", "היסטוריה של עם ישראל", "לימודי ארץ ישראל", "היסטוריה של המזרח התיכון" ושמות נוספים. במקומות אחרים בעולם מקובלת פחות חלוקה שכזו. בכמה אוניברסיטאות מצוי החוג להיסטוריה במסגרת הפקולטה למדעי החברה, ולא במסגרת מדעי הרוח.
עוסקים בכתיבת היסטוריה גם אנשים שאין להם השכלה פורמלית בהיסטוריה, כדוגמת המדינאי וינסטון צ'רצ'יל, שכתב חיבורים היסטוריים רחבי היקף (שאינם בגדר מחקר היסטורי, וחלקם מבוסס על זיכרונותיו), ובהם "תולדות מלחמת העולם השנייה" ו"היסטוריה של העמים דוברי האנגלית".
עבודתו של ההיסטוריון
ממוזער|שמאל|150px|לאופולד פון רנקה, 1868
בעת החדשה, ובעיקר באמצע המאה ה-19, טבע ההיסטוריון הגרמני לאופולד פון רנקה, את התביעה הנודעת מן ההיסטוריון באשר הוא, לכתוב היסטוריוגרפיה באופן אובייקטיבי, לתאר את ההיסטוריה "כפי שהייתה באמת" (בגרמנית: "wie es eigentlich gewesen"); ועל מהותה של תביעה זו רבות הפרשנויות. כמה הוגים פוסט-מודרניים טענו כי תביעה זו אינה אפשרית, משום שלכל היסטוריון ישנה עמדה ועניין יסודי, מוצא, חוויות ואמונות, שמהם הוא אינו יכול לחמוק; גם על דעה זו, קמו עוררין. אלה טענו כי היסטוריון בעל יושרה מסוגל לתאר את האירוע ההיסטורי, או מסכת אירועים היסטוריים, על פי הכללותיו ופרשנותו, במלאתם ההיסטורית; תוך כדי שעמדותיו המטות הגלויות והסמויות נלקחות בחשבון ההערכה של גודל יצירתו.
ממוזער|שמאל|150px|בן-ציון דינור, 1951
היסטוריונים רבים ראו בעבודתם מלאכת קודש עבור הכלל: הקהילה, האומה, ואף האנושות. העבודה ההיסטורית, הייתה מרכז חייהם של היסטוריונים רבים, כמו ההיסטוריון היהודי הישראלי פרופ' בן-ציון דינור; ויש בהם, למשל עמיתו ההיסטוריון פרופ' חיים הלל בן-ששון, שראו בה סוג של עבודת נפש מומלצת לכל אדם.
ההיסטוריון שמואל אטינגר אמר כי "עבודתו הראשונה או תפקידו הראשון של ההיסטוריון הוא לנפות מתוך האוסף העצום של מה שמכונה "עובדות היסטוריות", את האירועים שאותם הוא רואה כחשובים יותר, בולטים יותר, משמעותיים יותר מאחרים. ... כלומר תפקידו הראשון של היסטוריון ראוי לשמו הוא, לנפות את המידע, לקבוע בתוכו סדר עדיפויות". שאלת העיקר והטפל, התחדדה מאוד מאז מחצית המאה ה-19, כאשר רבו הכלים לאיסוף מידע היסטורי; ובעיקר באשר להיסטוריה של המאות הללו אשר עליהן יש מידע רב ומתרבה בהתמדה, בהשוואה למידע המועט יחסית על העת העתיקה וימי הביניים, וראשית העת החדשה. "ההיסטוריון של העולם העתיק, כתובת על קבר או על אבן שעליה חקוקה מלה, ... הם בסיס שעליו הוא בונה קונסטרוקציה שלמה". ואילו ההיסטוריון של המאה העשרים ניצב למול כמות עצומה של מסמכים, ובנוסף כמות גדולה ומתרחבת של ספרות מחקר בכל נושא, שבה הוא חייב להתמצא.
קביעת סדר העדיפויות אצל ההיסטוריון בבואו לכתוב היסטוריוגרפיה מחייבת תפיסת עולם מוצקת, עשירה ורחבה, ומערך החלטות מגובש כיצד לתפוס את האירוע או את מסכת האירועים ההיסטוריים, אשר יוצגו במלל ההיסטוריוגרפי האקדמי (להבדיל מטקסט היסטוריוגרפי אחר שכללי האקדמיה אינם מחייבים את כותבם). מלל היסטוריוגרפי זה נחוץ שיהיה נטול הכרזה מוצהרת: פוליטית, דתית, מגדרית וכדומה; גבול דק עובר לפעמים בין מלל שמודיע על סדר-יום פוליטי נחוץ, לבין מלל שהודעה זו מובלעת בו, מניעה אותו או מכוונת אליו, אך אינו מניף את דגלה.
על המלל ההיסטוריוגרפי האקדמי להכריז על טענה הגיונית עיקרית ברורה, אשר ממנה יסתעפו תתי טענות, כולנה תהיינה מסתמכות על מקורות ומחקרים ראויים, בדרך אל הצגת חידוש או חדשות בחקר ההיסטוריה.
טענות מחקריות של היסטוריונים מצטרפות בדרך כלל אל מרחבים היסטוריוגרפיים מובהקים, שלעיתים מחוברים או מותכים יחדיו; עיקריים שבהם: (1) ההיסטוריה (ליתר דיוק ההיסטוריוגרפיה) של הרעיונות ומבעי היצירה ובכלל זה הדתות, הפילוסופיה והספרות היפה, (2) ההיסטוריה של הארגונים ושל הפוליטיקה ובכלל זה ההיסטוריה של המדינות, הצבא והמלחמה, (3) ההיסטוריה של הכלכלה והתרבות החומרית.
אטינגר סבר, כהיסטוריונים רבים אחרים, כי אכן "תחילה קיימת הקונספציה ההיסטורית, או ראיית התהליך ההיסטורי", אצל ההיסטוריון, "ורק אחר כך - מה שמכונה 'העובדה ההיסטורית'. לא כפי שאחרים חושבים שהם אובייקטיביים כביכול, והם אוספים את העובדות כמו בולים ומסדרים אותם בשורה - ועל סמך אלה הם בונים כביכול את הקונסטרוקציה ההיסטורית, ומשחזרים את מהלך האירועים והתהליכים ההיסטוריים. בעלי גישה זו משלים את עצמם - הם אינם יכולים לעסוק בשחזור בלי שתהא להם תפיסה קודמת לגבי מכלול הנושא ומשמעותו ההיסטורית".
בעיני אטינגר, היה ההיסטוריון בן-ציון דינור, היסטוריון לדוגמה, אשר ניחן בתפיסה היסטורית מקיפה; באשר הוא ניסה לכונן תיאור של "התנועה הציונית במלוא היקפה ולחשוף את שורשיה", תוך כדי שהוא בורר עובדות, יצירות, אירועים וביוגרפיות, למשל בספר הציונות שראה אור בתרצ"ט-1939.
ביקורת על ההיסטוריון
הגאוגרף סטרבו אשר חי במאה ה-1 לפנה"ס לא נתן אמון רב בעבודת ההיסטוריונים בני דורו וקודמיהם, וכלשונו:
מסגרות למחקר היסטורי
בכל התקופות פעלו היסטוריונים תחת חסותם של שליטי המדינה, ממסד הדת השלטת, או גופים כלכליים. עובדה זו גרמה לעיתים לכתיבה מוטה לטובת הפטרון; אך גם ממנה ניתן להפיק תועלות היסטוריוגרפיות שונות. לדוגמה, ההיסטוריון יוספוס פלביוס כתב את חיבוריו בהיותו ברומא סמוך על שולחן השלטונות ותחת השגחתם. עבודתו של היסטוריון שפעילותו ממומנת על ידי גוף בעל אינטרס, יכולה להיחשב כבלתי אובייקטיבית, הגם שהאמת ההיסטורית מורכבת ונתונה לפרשנויות אחדות ואף מנוגדות.
רבים מן היסטוריונים עוסקים במחקר ובפרסומו במסגרות אקדמיות, כגון מכוני מחקר ואוניברסיטאות, והוצאות הספרים הקשורות לגופים אקדמיים. היסטוריונים אחרים עוסקים בעבודה עצמאית, הם כותבים מחקרים ומפרסמים מאמרים וספרים בתחום שהתמחו בו.
חקר ההיסטוריה מתבצע גם עבור ארגונים וגופים גדולים, ציבוריים ופרטיים; כגון מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שבה עמלים על מחקר וכתיבה שיטתית, לאו דווקא לעיניו של הציבור הרחב, של ההיסטוריה של צה"ל מאז היותו ובכל היבט, גופים מוניציפליים ואף משפחות.
ההיסטוריה והעניין הציבורי
להבדיל ממקצועות אקדמיים רבים, כגון מתמטיקה ולטינית, שהפעילות המחקרית בהם סמויה (או כמעט סמויה) מעין הציבור, מגלה הציבור עניין רב במחקרים היסטוריים ובהיסטוריה. כתוצאה מכך יוצאים מחקרים היסטוריים שונים גם בצורת ספר הפונה לקהל הרחב.
היסטוריונים אחדים מקדישים מזמנם גם לפופולריזציה של ההיסטוריה. בולטים בתחום זה בישראל:
פרופ' מיכאל הרסגור, שתוכניתו "שעה היסטורית" שודרה במשך שנים רבות בגלי צה"ל;
פרופ' אניטה שפירא, שספרה אודות ברל כצנלסון זכה להצלחה רבה;
פרופ' בן-ציון דינור, אשר כתב ספרים על תולדות עם ישראל, התפרסם כעורך ספר תולדות ההגנה (א-ג), שראה אור במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 ומשמש חוקרים גם בעשורים הראשונים של המאה ה-21;
פרופ' יובל נח הררי, שכתב שני ספרים בתחום ההיסטוריה עולמית: קיצור תולדות האנושות וההיסטוריה של המחר. שני הספרים זכו להצלחה מסחררת (הראשון עמד בראש רשימת רבי המכר במשך למעלה משלוש שנים) ותורגמו לשפות רבות.
פופולריזציה של ההיסטוריה נעשית גם על ידי מי שאינם היסטוריונים. בין סופרי הילדים והנוער, למשל, יש העוסקים בכתיבת סיפורים היסטוריים הפונים לילדים ונוער, בהם דבורה עומר, גלילה רון־פדר-עמית ורונית לוינשטיין מלץ.
ראו גם
היסטוריוגרפיה ישראלית
פילוסופיה של ההיסטוריה
הוראת ההיסטוריה בישראל
מתודולוגיות היסטוריות
לקריאה נוספת
יוסף חיים ירושלמי, זָכור, היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ח.
מרק בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, או, מקצועו של ההיסטוריון, (תרגמה מצרפתית צביה זמירי), ערך והקדים מסה: בנימין זאב קדר, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ב 2002.
יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בעולם ובארץ, הוצאת עם עובד, 2007.
שמואל אטינגר, היסטוריה והיסטוריונים, (עורכים: שמואל אלמוג, אוטו דב קולקה), הוצאת מרכז שזר, תשנ"ג.
נועם זדוף, יותם חותם, מתיאס שמידט (עורכים), היסטוריה כשליחות - אסופת מאמרים לכבודו של משה צימרמן במלאת לו שישים, הוצאת מאגנס, 2006.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקצועות | 2024-10-08T11:58:19 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.